diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/Rabbi Mark Greenspan.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/Rabbi Mark Greenspan.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..664d84265af86e770fd74292053dfac7656d29f2 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/Rabbi Mark Greenspan.json @@ -0,0 +1,488 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "versionSource": "http://www.oceansidejewishcenter.org/", + "versionTitle": "Rabbi Mark Greenspan", + "status": "locked", + "license": "CC-BY", + "versionNotes": "", + "versionTitleInHebrew": "הרב מארק גרינספאן", + "shortVersionTitle": "Rabbi Mark Greenspan, 2007-2017", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "text": { + "Kadesh": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Background
Like many commentators, Rabbi Lorberbaum ignores the Kiddush because technically it is not part of the Haggadah. We recite the Kiddush on the eve of all the holidays as a way of ‘sanctifying the day’ and welcoming the special occasion. The rabbi, however, adds a brief comment on the significance of the Sh’heheyanu blessing that follows the Kiddush on certain occasions. In some ways, his comments pick up on a theme which we will return to later in the Haggadah: “In every generation there have been those who have risen up against us to annihilate us, but the Holy One saved us from them…” The Haggadah focuses on the tension between exile and homecoming; this blessing is not only an expression of our gratitude for life but an expression of our sense of thanksgiving for having survived not only physically but spiritually.
The Sh’heheyanu Blessing appears to be repetitive; we have three expressions that all seem to have the same meaning: “Who kept us in life, sustained us, and allowed us to reach this occasion.” It should have been enough to say, “Praised are You…who kept us in life to this day.” Why the repetition in this blessing?
There are many expressions that we use to describe God that appear to be repetitive but which actually add a different dimension in our understanding of the Eternal. For instance, God is referred to as Hai Vikayam, “Alive and eternal.” In the prayer Baruch Sh’amar we say, “Blessed is the One who is living and who exists for eternity.” How are these expressions different from one another?
When we refer to God as ‘living,’ we are not speaking about His attributes (since God has no positive attributes) but rather about the quality of life that God brings to the universe. God is the source of life. He can only be referred to as ‘Living’ as long as the world exists. On the other hand, God is referred to as ‘Eternal’ as a way of speaking of His unchanging and constant nature.
Based on these two terms we can understand the Sheheheyanu, the blessing of time.
First we thank God for giving us life. Living in the Diaspora our lives are perilous at best; we live in constant danger of annihilation. Our very physical existence is something for which we should be thankful.
Next we thank God for sustaining us. Physical existence is not enough particularly in a world in which we could easily lose our identity and assimilate into the nation around us. So we also thank God for sustaining us, v’kiyyemanu (from the same Hebrew word as kayyam.) God not only gives us life but He has made us an eternal people by giving us the Torah.
And, finally, we also thank God for “allowing us to reach this occasion.” God gives us the means of fulfilling each Mitzvah. It takes more than good intention or desire. God helps us reach our goal at this time as well. " + ] + ], + "Urchatz": [], + "Karpas": [], + "Yachatz": [], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [], + [], + [ + "Background
It has been suggested that the opening statement of the Haggadah is similar to an overture before a great opera or show. It is not part of the telling of the story and yet it contains many of the dominant themes of the Passover, beautifully expressed through poetry. So what does this statement say and how does it fit into the Haggadah? Notice that this statement ties together past, present and future. We begin “This is the bread of affliction;” speaking in the past. We continue “All who are hungry come and eat”, speaking in the present. And then we look toward the future: “Now we are here…next year…” Rabbi Lorberbaum picks up on this time frame and discusses not only past redemption, but future redemption as well in his commentary.", + "This is the bread of affliction. Why does the Haggadah begin in the Aramaic language?
Why does Maimonides make a point of saying, in his version of the Haggadah, that this passage was not recited when the Temple was still standing? This statement was added to the Haggadah after the destruction of the Second Temple.
It is meant to be read as a statement that expresses sorrow. Despite the fact that we were redeemed from Egyptian slavery, we are now living in exile once again, “like the Jews subjugated to Ahasveros”. This bread which we eat at the Seder is like the bread of affliction which our ancestors ate in the land of Egypt….” The use of the Aramaic language at the beginning of the Seder is a reminder that we are still in exile and that this is not the true Passover. By referring to Matzah as the bread of affliction, we are also reminded that we are not yet redeemed.
There is an implicit ambivalence in our celebration of Passover and our recalling of the Exodus. After all, why celebrate past redemptions when we are currently unredeemed and in exile? The author explains this with a parable: Usually, someone who is liberated from prison has reason to rejoice not only in the fact that he was liberated but also to mark the day of his liberation as a time of celebration of an important event in his life. If the person is put back in prison, however, he has little cause to celebrate his original liberation. He would not want to celebrate past liberations if the present one has not yet taken place. This is not the case in recalling the Exodus from Egypt. By telling the story of the Exodus we gain the hope that God will redeem us again. We still have reason to celebrate because the original Exodus gives us reason to hope that God will redeem us again. Past redemption gives us hope for future redemption. ", + "Why do we make the statement, “All who are hungry come and eat,” specifically on the festival of Pesach? Aren’t we obligated to help the needy on all of our festivals and not just Passover? Since there is still hope for redemption, our response should be to invite others to join us in celebrating this moment. Why are we inviting others to join us in celebration? We are celebrating because, “Now we are here and next year we will be in the land of Israel!” Telling the story of the Exodus is our way of expressing our hope in future redemption.
This statement, “All who are hungry,” appears to be out of place and time. It should have been said outside the door of one’s house so the needy would hear it and before the Kiddush so that the needy would have already joined the Seder. Why do we recite this passage indoors and after we have already begun the Seder?
The opening statement of the Haggadah, “This is the bread of affliction…” is not a true invitation to the needy as much as it is an explanation of the purpose of telling the story of the Exodus and celebrating the Passover. As a result, it appears before the actual telling of the Exodus.", + "Why is Matzah referred to as Lechem Oni, “the bread of affliction?” Why do we say, “This is the bread of affliction…which our ancestors ate in the land of Egypt?” Later in the Seder we explain that the Israelites ate Matzah when they left Egypt according to the Torah!
While the Jews ate Matzah when they fled from Egypt, we refer to it as “the bread of affliction” because this was also the food that they ate while they were living and toiling in the land of Egypt. The Egyptians worked the Israelites so hard that they did not even have time to allow their bread to rise.", + "Why does the Haggadah include the double language at the end of this passage? “Now we are here….Now we are slaves.”
The two phrases at the end of this passage reflect a controversy in the Talmud about when the final redemption will take place: Tishri or Nissan. According to one point of view, the final redemption will take place in Nissan at the same time of year that we celebrate Passover, and according to the other point of view, the redemption will be in Tishri. These two points of view reflect different perspectives on the focus of the final redemption. Is redemption for Israel alone or for all humankind? If the final redemption is associated with Nisan and Passover then it is associated more with the destiny of the Jewish people since Passover marks the birth of the Jewish people. If the redemption is to occur in Tishri when we celebrate Rosh Hashanah, the birthday of the world, then the focus of redemption is more universal.
The sages also believed that similar to the Exodus from Egypt, the subjugation of the Jewish people would conclude six months prior to the final redemption. The Talmud says that Israel no longer had to serve the Egyptian six months prior to the Exodus. If we assume that the same thing would happen when the final redemption takes place then there are two possible scenarios for how this will occur. When you assume the redemption will occur will effect what you mean when you say, “Now we are….”
If, on the one hand, the redemption takes place in Tishri, then we must assume that the final redemption will take place one year from the upcoming month of Tishri. That would mean that the release of the Israelites from slavery would not occur until next Nissan and the final redemption the following month of Tishri. This would mean that at this time as we read the Haggadah the redemption has not yet begun, so the statement “Next year, in the land of Israel,” is not yet true. We can say, however, “Next year we will be free” since we will already be released from slavery, though not yet redeemed.
If, on the other hand, the redemption begins in the month of Nisan, then the release from slavery would occur on the upcoming Tishri and “next year” would refer to one year from now. The second statement would be true for the person who believes the redemption will take place in Nissan. Next Passover we would not only be free, but we would be in the land of Israel as well." + ] + ], + "Four Questions": [ + [], + [ + "Background
OK, so the four questions are not really questions. What exactly are they? And if the purpose of the Haggadah is to tell the story of the Exodus from Egypt why do I need to explain why our customs are different on this night from all other nights? Rabbi Lorberbaum explains that at the heart of the Seder is an attempt to understand our way of life. We begin the telling not in the past but right here at the Seder Table in the present exploring the significance of our way of life. This will lead us to the past and help us understand who we are today. The questions in the Mah Nishtana, then, highlight the importance of the way we remember the Exodus today as Jews and how we tell the story through the commandments, customs and practices both divine and rabbinic.
Mah Nishtana. Why were the sages so insistent on one asking questions of another? The Braita says, “If he has no wife (and there is no one else to ask), then let him ask himself.”
The whole point of the telling of the story of the Exodus (“And you shall tell it to your child on that day, ‘It is because of this which God did for me when I went forth from Egypt.’”) is not merely the telling of the story but the explanation of the Mitzvot associated with the Exodus from Egypt. This is implied in Exodus by the words Ba’avur zeh, “It is because of this” referring to the Matzah and Maror. Discussing the Mitzvot takes place in a dialogue with others, through questions and answers, and inquiry and discussion.
Why do the four questions single out these particular differences in the Seder and not others such as the four cups of wine?
The four statements neatly divide into two groups the first two statements about Matzah and Maror have to do with those commandments associated with Passover that are divine commandments taken from the Torah, and the second two statements have to do with rabbinic commandments which appear at the beginning of the Seder. They are dipping and leaning. In this way the Mah Nishtana reminds us that we must be exacting in observing and explaining both the commandments whose source is in the Torah and those which are derived from Rabbinic literature." + ] + ], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "Background
This passage is both an introduction to the Seder and an answer to the “Four Questions” which we have just asked. It presents the basic theme of the Seder succinctly and directly: “We were slaves to Pharaoh in Egypt but the Lord our God took us out with a mighty hand and an outstretched arm.” But commentators have been troubled by the fact that we never directly answer the four questions that we just asked. Rabbi Lorberbaum explores the connection between the four questions and this passage. He also explores the nature of the redemption. God did not simply take us out but He did so with “a mighty hand.” This act created an intimate connection between God and Israel that would have implications for generations to come.
We were slaves to Pharaoh in Egypt. How is this statement an appropriate answer to all the questions that were just raised in the Mah Nishtana?
Even someone completely familiar with the Torah knows that the reason for many of the commandments is hidden from us and difficult for us to comprehend. The Haggadah is written for the common person (“for women and children”) who has even less knowledge of Torah. The Haggadah, therefore, begins with a more general statement applied not only to Passover but to all the commandments. We observe the commandments because God is our sovereign and we must accept His decrees whether or not we fully comprehend all of them.
Why do we make a point of saying that, “We were slave to Pharaoh in Egypt”? It should have been enough to say, “We were slaves in Egypt” What does the mention of Pharaoh add to this statement?
The opening statement of the Haggadah begins we were slaves to Pharaoh in order to contrast our obedience to Pharaoh with our obedience to God. When we were Pharaoh’s slaves we obeyed his will whether or not we understood his purpose; how much more so should we now keep God’s will. The passage says that God took us out “with a mighty hand.” What does this expression add our understanding of this passage?
The Haggadah states that God not only took us out of Egypt, but that He did so with “a mighty hand.” It emphasizes the greatness and the graciousness of God’s acts. There were many ways through which God could have liberated the children of Israel from Egypt that would have made His presence less apparent. For instance, God could have caused everyone in Egypt to have a change of heart and to free the Israelites. By showing “His hand,” so to speak, God tied His own reputation to that of the children of Israel in the eyes of the world so that when Israel would later sin, God couldn't simply write the nation of Israel off as a failed experiment. That is why Moses says to God, “What will the nations say…?” Moses understood that anything that happened to Israel would now reflect on God as well. By redeeming Israel with “a mighty hand” God’s destiny was now tied to that of the Jewish people. In other words, if God punished Israel, Israel’s failure would be God’s own failure, much as a parent often feels like a failure when his child misbehaves or acts in an improper fashion.
This line of reasoning applies specifically to the people of Israel after the Exodus from Egypt. After all, God had promised the people that he would take them out of Egypt since the time of Abraham. This was a right and not merely a privilege since it was tied to their covenant with God or possibly Zechut Avot, the worthy merit of the forefathers. But once they were in the wilderness and God had fulfilled his promise to the forefathers He was no longer obligated to stop them and help them when they threatened to return to Egypt. Why did He do so? Not because of some past obligation but because He had made a full and complete commitment to the Israelites to redeem them with an outstretched arm, that is, publicly. Are the terms “enslaved” and “subjugated” really the same? Avadim Hayyinu begins “we were slaves to Pharaoh in Egypt…” but it ends with “…both we and our children and our children’s children would be subjugated to Pharaoh.” Why does the author assume that if God had not taken us out of Egypt we would still be subjugated to Pharaoh? Isn't it possible that we would have been freed through some other means?
The word Eved only applies to someone who is an indentured servant; that is, someone who is a slave for a limited amount of time. God had told Abraham that his children would be slaves for four hundred years. So while they were in Egypt, they were slaves in this sense of the word. God had promised to redeem the people of Israel after four hundred years, so their liberation was guaranteed. When the Israelites threatened to return to Egypt when they were in the wilderness God had already fulfilled his promise. He could have freely allowed this to happen and they could easily have become subjugated eternally. Similarly, since we were redeemed with an outstretched arm, we now were assured of redemption. Even though Zechut Avot, our forefather’s merit had a time limit, God’s glory has no time limit. Not to redeem Israel would still have been a desecration of God’s name.
This idea of Zechut Avot is a central concept in Rabbinic thought. The idea is that we receive God’s blessing not because we are worthy of it but because of the inherent worthiness of our ancestors. We invoke the worth of our ancestors often on the High Holy Days; we ask God to forgive us not because we are worthy of forgiveness but because of the extraordinary deeds of our ancestors who came before us.
Similarly, the idea of desecrating God’s name is also a basic concept in rabbinic literature. Our actions can sanctify or desecrate God’s presence in the world. What we do reflects on God’s reputation. So God’s glory is dependent on us. This passage in the Haggadah concludes, then, that even if we were all wise, proficient, and knowledgeable we would still be obligated to tell the story of the Exodus. The point here is not simply telling the story (after all, “what was, was”) but understanding the profound nature of God’s loving kindness and graciousness. God performed His gracious acts despite our being unworthy and His acts have shaped our existence in ways that we do not even understand. We tell the story of the Exodus to understand the nature of God’s continuing presence in our lives.
This is the basic theme of the Great Hallel passage that we recite later in the Seder. “Praise the Lord who is God, His loving kindness is eternal.” God’s gracious acts continue to influence our lives forever and were not just part of the generation for which God performed these acts.
Because this is so, “One who increases the telling of the Exodus from Egypt is praise worthy.”" + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "Was it really necessary for the sages in B’nai Brak to spend the entire night reviewing the story of the Exodus from Egypt?
The fact that the sages in B’nai Brak spent so much time retelling the story of the Exodus when this story could be simply told in an hour or two is proof that they were delving into the implications of the story. As we have seen in the commentary above, the sages studied each of God’s acts of kindness to understand how these acts have influenced not only the generation that went forth from Egypt but all future generations as well. This story, then, is a proof text for the final statement in the prior paragraph that anyone who spends time at length reviewing the story of the Exodus is praiseworthy.", + "A side note: Rabbi Eliezer Ashkenazi in his commentary, Ma’asei Adonai on the Haggadah, offers an alternative explanation of why the Haggadah suggests that we might still be subjugated to Pharaoh if God had not taken us out of Egypt. The Ma’asei Adonai comments that we would still be subjugated to the Egyptians if God had not taken us out because then the Egyptians would have been the ones who liberated us. This would mean that we would constantly be humbled and obligated before the Egyptians because they freed us from Egypt.
But this is only one possible scenario for how the Israelites might have been freed if God had not done it. It is possible that the Israelites might have risen up and rebelled against the Egyptians, thus freeing themselves. In such a case, the Israelites would not have been subjugated to the Egyptians after their liberation. Yet the Haggadah tells us that by placing Himself at the center of the liberation from Egypt, God created a new and unprecedented relationship with Israel. The essence of Passover is not just that God took us out but that he took us out “with a mighty hand” as the Haggadah and the Torah teach us. " + ], + [ + "Background
The Haggadah is a medley of materials taken from various parts of rabbinic and medieval literature. The author (or, better yet, the editor) of the Haggadah often borrows passages from this literature and uses them for his own purpose.
Rabbi Elazar ben Azariah’s passage comes from the first chapter of Mishnah Berachot which deals with the laws related to the daily recitation of the Sh’ma, our Jewish pledge of allegiance. The Sh’ma is made up of three passages: “Hear O Israel the Lord our God the Lord is one…You shall love the Lord your God…” (Deuteronomy 6:4-9) “You shall hearken diligently to the Lord….” (Deuteronomy 11:13-21), and the passage concerning placing tzitzit, fringes, on the corners of one’s garments (Numbers 15:37-41.)
This final passage ends, “I am the Lord your God who brought you out of the Land of Egypt…”). Since the sages concluded that the commandment to wear fringes is only an obligation during the day time(when one can see them), the sages debated whether or not one had to mention the Exodus (which is included in the last part of this passage) in the evening.
The Haggadah quotes most, but not all, of the Mishnaic passage. Most importantly it leaves out the first and most important part of the Mishnaic statement: One should mention the Exodus from Egypt at night. The sages disagree with this conclusion with which Rabbi Elazar ben Azariah struggles. This leads Rabbi Lorberbaum to raise the following questions and offer the following interpretation that distinguishes between the daily custom of mentioning the Exodus vs. actually telling the story on Passover night.
What is the connection between mentioning the Exodus as part of the daily liturgy and retelling the story of the Exodus on the eve of Passover?
There are two different Mitzvot in the Torah related to how we recall the story of the Exodus: one is to mention or ‘to remember’ the Exodus from Egypt each day, and the other is to tell the story of the Exodus on Passover eve. The purposes of these two sacred acts are different from one another.
The telling of the Exodus from Egypt can be compared to the reading of the Megillah; it is an act performed in conjunction with the anniversary or the locality of an important event. We recall it and describe it in all its details as a way of holding on to the importance of the event each year.
The daily mentioning of the Exodus serves a different purpose. If the purpose of mentioning the Exodus was simply to recall the Exodus, it would actually be demeaning to God. After all, why place so much emphasis on one particular act of divine grace when God has performed so many acts of kindness toward us? The purpose of mentioning the Exodus each day is to remind us that God redeemed us in order to acquire us as His people. The details are not as important as simply the memory that God redeemed us to make us His nation. This idea is reflected in the word Geulah, “redemption,” which has this connotation: to redeem is to take ownership of something. (This is true both in English and in Hebrew. When we redeem something, we take possession of it.) When we mention the Exodus each day, then, we are making a statement of our unique relationship to God. The daily recollection of the Exodus is not to contemplate God’s manifold acts of kindness but to celebrate our relationship to God. Ben Zoma was of the opinion that one should make mention of this fact both day and night with the recitation of the Sh’ma.
Why does the editor of the Haggadah bother to quote the opinion of the sages when his primary concern seems to be with supporting the opinion of Ben Zoma, that one should mention the Exodus from Egypt at night?
The statement in the Mishnah is concerned with the mitzvah of ‘mentioning the Exodus’ daily rather than the commandment of retelling the story of the Exodus on Passover eve. Rabbi Elazar and the sages disagreed on when this commandment should be fulfilled: are we obligated to mention the Exodus both day and night or is it sufficient to make mention of the Exodus only during the day? The sages followed the opinion of Rabbi Joshua ben Levi who said that the actual redemption took place during the day and therefore we are only obligated to mention the Exodus during the daylight hours. Rabbi Elazar ben Azariah, drawing on the interpretation of ben Zoma, claims that the redemption began at night and was completed during the day. We should mention the act of redemption both day and night. By leaving out the opening passage in the Mishnah which supports ben Zoma’s opinion, the Haggadah makes the debate between the sages and Rabbi Elazar ben Azariah more even handed.
The author of the Haggadah quotes the Mishnah (Berachot 1:5) in order to teach us that we are obligated to mention the Exodus from Egypt even at night, following the opinion of Ben Zoma and Rabbi Elazar Ben Azariah. And yet the Haggadah leaves out the very first line of the Mishnah statement that explicitly makes this statement (“One must mention the Exodus at night. Rabbi Elazar Ben Azariah said…”)? Why does the Haggadah only quote part of the Mishnah and not the whole thing?
Earlier in the Haggadah we said, “We were slaves to Pharaoh in Egypt.” We learned that the Haggadah begins with this statement so that we will realize that the Exodus is the very foundation not only of the Passover Seder but of all the commandments in the Torah. The debate in this passage further deepens this fundamental principle of faith. It provides us with an understanding not only of Passover but of the importance of God’s redemption of the Jewish people in general. It places in a larger context.
- It teaches us why we must constantly reiterate the fact that God took us out of Egypt not only in relationship to Passover but to all the commandments.
- The redemption is about more than miracles: it is a statement of the unique relationship that Israel has with God. God acquires us.
- This statement from the Mishnah is not the basis for telling the story of the Exodus on Passover night, but for understanding the need to reaffirm this basic idea each day (and night).
- This controversy is about whether or not the affirmation must take place in conjunction with the time of day when the actual redemption of the Israelites took place. Thus we have the controversy between the sages and ben Zoma.
The rationale for retelling the story of the Exodus on Passover eve is not this Mishnah (even though it might appear that way) but rather a simpler notion. One should retell the story of ones miraculous salvation from slavery at the time when the event took place. The Passover Seder, then, is a historical recollection rather than a theological affirmation of why we observe the commandments. It is a time to recall rather than a time to affirm. The daily recollection of the Exodus reminds us of our unique relationship to God.
We are commanded to see ourselves “as if we personally went forth from Egypt” for this reason. The Exodus has shaped our very existence. A miracle is not a historical event but an event that continues to shape our essence and being. This is what the psalmist means when he says “His kindness is forever.” God’s redemptive acts continue to influence and change the world. Ben Zoma was of the opinion therefore that we must constantly remember the miraculous events associated with the Exodus because these events continue to shape our self -perception and identity." + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "Background
The next passage introduces one of the best-known sections of the Haggadah: the four children. Let’s try not to call them the four ‘sons.’ It begins with a brief but lovely poem in which the Maggid praises God who is present everywhere (HaMakom) and who has given the Torah to His people (Sh’natan Torah Li’amo Yisrael.) While it does not appear to relate directly to the story of the Exodus or to the four children, it is most significant that it also contains four verses (like the four sons). Each verse begins with the word Baruch, “Praised.” The number four figures prominently throughout the Haggadah but especially in the next passage that begins, “The Torah speaks of four types of children…” The commentary asks, is there a connection between these four verses that is deeper than a simple numerical correlation? Rabbi Lorberbaum tries to answer this question by drawing on the writings of Bakhya Ibn Pakuda and Moses Maimonides. He goes much farther and draws an entire structure for the Haggadah based on the number four. While the rabbi does not begin this discussion with several questions, as he does elsewhere in the commentary, he attempts to answer three basic questions to clarify his understanding of the Haggadah.", + "Praised is the One who is present everywhere: What is the reason for the four statements of praise that precede the four children in the Haggadah?
In “The Duties of the Hearts,” Bakhya Ibn Pakuda suggests that there are four levels at which people can connect with the divine. These four levels are directly connected to the four children and the four statements of praise that introduce them in the Haggadah. The Haggadah praises God who redeemed all four types of children from Egypt whether or not they were worthy of redemption. After all, we know that God redeemed many people who were not completely worthy of redemption. For instance, Datan and Aviram, the two Israelites who constantly rebelled against Moses and encouraged the Israelites to return to Egypt, were taken out of Egypt despite their wickedness. Even the wicked ones who were undeserving of redemption experienced the Exodus. Words of praise are offered on their behalf. The words of praise differ, however, with each person’s spiritual and intellectual attainment. ", + "Blessed is “The Place.” The highest level of faith is attained by the one who comes to faith through reason and meditation just as our forefather, Abraham, did. To such a person God is HaMakom, literally “The one who present everywhere” because he experiences God’s presence and providence as a power that fills the entire universe and surrounds the entire universe. In the words of Jewish philosophers, “God is the place of the universe and the universe is not God’s place.”
Blessed is He. The heretic denies the truths of Torah and refuses to contemplate the existence of God through the intellect. For this person, God is merely Hu, “He,” or, better yet, “It.” While he experienced God’s power in the Exodus from Egypt, he continues to deny it. He was really redeemed despite himself and even against his own will. Had it been left up to him, he would have remained behind in Egypt. So we praise God for redeeming him, but his connection to God is distant. God is a “distant cause” in his life and not an immediate presence.
Blessed is the one who gave Torah to His people Israel. This blessing is for those who come to faith through the study of the Torah and the insights gained through the contemplation of our tradition. The simple child learns Torah and comes to his faith through the text and not through the exertion of reason and the intellect. The Torah allows him to have an understanding of God. So too, some of the Israelites were worthy of redemption because they would eventually accept the Torah at Sinai. In his praise of God, we say, “Blessed is the one who gave Torah to His people Israel.”
Blessed is He. The final level of faith is the person whose faith is based on that which he has witnessed his forefathers doing. It is not based on an intellectual or rational commitment, but on simply mimicking the generations that came before them.", + "Why is God referred to as HaMakom, - “the Place” - in this poem and what is the connection between the name HaMakom and the wise child?
The word HaMakom is a common name of God used throughout rabbinic literature. Rabbi Lorberbaum sees a connection between divine providence and the divine name, HaMakom. According to Moses Maimonides (The Guide, Book 3, Chapter 17-18), divine providence exists for a person only to the extent that the person has the intellectual and spiritual faculties with which to experience it. In other words, the wise person experiences divine providence more than the other three people in this Midrash and in Bakhya’s typology. That is why the first statement in this poem applies to the Chacham. The wise person experiences God as the place of the world. In contrast to the wise person who refers to God as the “Place of the World,” the wicked and the one who does not know how to ask have not used their intellect to attain an understanding of God’s existence and therefore are not the beneficiaries of Divine providence. For them God is distant. God is Hu; God is “it,” or “He.”", + "Is there a connection between the four statements of praise, the four children, the four cups of wine and the four promises of redemption in the Torah?
All the fours in the Seder are interconnected. Each of the four children of the Haggadah was the recipient of redemption for a different reason and each one receives a different promise of redemption from God. The four cups of wine, then, each celebrate a different aspect of the redemption and are connected to the four different children in the following Midrash:
The wicked person was redeemed because of the covenantal promise of redemption and not because he was truly deserving of redemption. God had promised our forefathers that he would take their children out of Egypt after four hundred years, and God did so even when they were not worthy. For this child, we find the promise, “I took you out of Egypt (even though you were undeserving).”
The one who does not know how to ask was redeemed because of the merit of our forefathers (Zechut Avot). Because he chose to remain faithful to the traditions of his forefathers even when he didn't understand all of them, he merited redemption. To this child, God made the promise “I saved you (from servitude).”
The third child, the simple person, was redeemed from Egypt because of the merit of Torah. Some of the people of Israel were redeemed not because of what they did but because of what they would do. He knew that they would accept the Torah and therefore merited redemption even before they had done so. To this child, God said, “I will take you to be my people (by giving you the Torah).”
Finally, the wise person was redeemed because of the merit he accrued through the performance of Mitzvot. Because he showed his commitment and even self-sacrifice by maintaining the covenant of circumcision and by sacrificing the Paschal Lamb, he was deserving of redemption. And, finally, to this person God promised, “I will redeem you.” The final promise will be fulfilled in the future and is expressed in the last part of the Haggadah, which speaks of the ultimate redemption. The Chacham is promised the full and complete redemption in the end of time.
The basic themes of each of these promises are expressed when we drink each of the four cups of wine as well.
When we make Kiddush and drink the first cup of wine, we speak of Pesach as Z’man Hayrutaynu, “the Season of our Freedom.” This is a reference to the first step in Israel’s redemption. According to the Midrash, six months before the actual Exodus, the Israelites were liberated from slavery and no longer had to serve the Egyptians. This is the fulfillment of the promise “I will save you.”
The second cup of wine comes at the end of the Maggid, the telling of the story of the Exodus before the meal, and concentrates on the plagues and the other miracles in Egypt. It is an expression of the promise, “I will take you out.”
The third cup of wine comes at the end of the Birkat HaMazon, which speaks of the gifts of the land and the gift of the Torah. It is an expression of gratitude for the third promise, “I will take you to be my people,” which we have already seen is a reference to the gift of Torah.
The final cup of wine is an expression of gratitude for the future redemption that God has promised us: “I will redeem you”. Later Rabbi Lorberbaum will explain how the second half of the Haggadah refers to future redemption." + ], + [ + "Background
The four types of children we encounter in the Haggadah are based on four verses in the Bible that contain the theme of telling children about the Exodus from Egypt. Why does the Torah repeat this same injunction four times? From the standpoint of the sages, these verses cannot be repetitive since every word in the Torah is meaningful. Each verse must add something to our understanding of this obligation. The sages concluded that the four verses must refer to four types of people who we encounter in our daily lives. They are also found at the Seder table. Each asks about the significance of the Exodus and the meaning of the customs we enact on the night of the Pesach offering. Because they are different in intellect and temperament, each deserves an answer that will help him understand the story of the Exodus on his own level.
Three of the verses contain questions and answers, and the fourth is a statement, “You shall tell it to your child on that day, saying, ‘It is because of this which the Lord did for me on this day when I went forth from Egypt.’” The sages, however, part ways with the Torah once the questions are asked. In some cases, they drew on the Torah’s answers to these questions and in others the Haggadah formulates its own answers to the questions taken from the text of the Torah.
What does the Wise child say? The Haggadah gives an answer to the wise child that is different from the one that is found in the Torah in response to his question. Why does the Haggadah choose to ignore the Torah’s answer? The wise child’s question reflects a broader perspective than just the laws and customs of Passover. He asks, “What these testimonies, statutes, and judgments which the Lord your God has commanded you?” He is asking not only about the feast Passover, but about the meaning of the Torah as a whole. The three types of laws to which the wise child refers (“Testimonies, statutes, and judgments”) reflect the totality of types of commandments found in the Torah:
Eduyot Testimonies or laws that allow us to or bear witness to the presence of God and the Holy One’s manifold kindness to us. For instance, the Seder allows us to testify to the power of God’s redemption from Egypt and the Sukkah is a reminder of the Clouds of Glory that protected the Israelites in the wilderness.
Hukim Statutes are laws that have no apparent rationale and are observed as an expression of our obedience to God. By following these statutes, we show our complete and unquestioning obedience to God. We do them simply because God commanded us to do so.
Mishpatim Judgments are laws that regulate our treatment of our neighbor and fellow man. These laws testify to divine providence. They teach us that God wishes to influence our smallest every day actions including our treatment of our fellow human being.
To answer the wise child, then, we would literally have to quote the entire Torah and that, which would not be very practical. The answer in the Torah is different from the one in the Haggadah. The Torah assumes that the questioner is familiar with the Torah as a whole. It reminds the questioner that we observe these laws out of a sense of obligation and as an expression of gratitude to God for all His kind acts, and also because in observing them we gain eternal life (“The Lord commanded us to observe…for our continued survival as is now the case.”) The Haggadah for its part focuses on answering the question from the perspective of Passover, since this is the context in which the question is now being placed. In point of fact, the passage in the Torah is not about Passover in particular, but a general question about observing the Mitzvot in general.
Why does the Maggid choose to concentrate on this particular point of Jewish laws that “one should not eat after the Afikomen”?
Rather than dealing of the reason for Pesach, the Maggid answers the question of the wise child by concentrating on just on particular law of Pesach – “One may not eat after the Afikomen.” This law is but one example of all three categories of Mitzvot. There are many reasons given for this particular law in the Talmud and they reflect the three categories of laws to which the wise child has referred. So not only are there three types of laws in the Torah but each law can really be seen serving all three purposes:
Eduyot – The Passover sacrifice then is a way of testifying to the unity of God. We do not eat after the Afikomen as a way of insuring that a person only eats the Passover offering in one location. The reason for this is that the Pesach offering was meant to be an expression of our belief that there is one God and that all things come from him. When the Israelites ate the Passover offering in one location, they realized that the God who protected them was the same God who was striking the Egyptian firstborn. Unity of worship was an expression of the unity of God.
Mishpatim – This law also teaches us the importance of living within a community. We are also not allowed participate with two groups in consuming the Passover offering. Groups of people came together to consume the offering and one could only be a member of a single group offering. This law teaches us that division and divisiveness makes redemption impossible.
Hukim – The Passover offering must be consumed when we are already satiated. Even though Matzot must be consumed when one is hungry, the Passover sacrifice had to be consumed at the end of the evening so that it was eaten when one was no longer hungry.
By learning this one law, we are able to illustrate the rationale behind all three types of commandments in the Torah. The general is present in the specific and the specifics contain the general. The world is present in a single grain of sand." + ], + [ + "The wicked child, what does he say? The wicked child is criticized for excluding himself from the community by saying “What does this service mean to YOU (not to me)?” Yet the wise child seems to do the same thing when he says, “Which the Lord our God commanded YOU.” Why do we criticize the wicked child for using exclusionary language but not the wise child? When the wise child asks, “What is the meaning of these laws…which the Lord commanded you,” he does not exclude himself from the community. Rather, as one who was born in after the events at Sinai, he did not experience the Revelation first hand. God did not directly command him to observe the commandments but he wants to know what God told his elders to do so that he can faithfully observe them. The Wicked child, on the other hand, witnesses the celebration of Passover (“What is this service to you?”) Rather than joining in, he says, “What does this mean to you,” excluding himself from the celebration. The wise child’s question is a response to hearing the commandment and wanting to understand it while the wicked child’s question is a response to witnessing the act and stepping away from participation. ", + "Once again, why does the Haggadah choose to answer this child’s question in a way that is different from the Torah’s answer to the question? The Torah does not answer the wicked child directly. Following his question in Exodus 12:26, the Torah goes on to say, “And you shall SAY, “It is a Passover sacrifice to the Lord…” It does not say, “And you shall say “TO HIM” The Torah has the respondent acknowledge the significance of the offering to himself and not to the questioner because the questioner who is wicked is not really looking for an answer. His question begins, “When your children say to you….” It does not say, “When your children question you,” as we find in the case of the question which is posed by the simple child and the wise child. The Haggadah, then, formulates its own caustic answer to this child’s rhetorical question. In effect it says, “He is not really asking you a question so you don’t have to answer him either.” The answer that the Haggadah gives meant to be sarcastic. It isn’t even addressed directly to the wicked child; the answer is “God did this for me, not for HIM” (instead of saying not for YOU.)", + "Why does the verse that is quoted (Exodus 13:8) in the answer to the wicked child say, “It is because of this that God did for me when I went forth from Egypt”? God did not command the individual but the entire community at the time of the Exodus. It should have said, “That WE went forth from Egypt” since the entire people of Israel were commanded to observe the Mitzvot as a result of the Exodus. The key expression in this verse is “What the Lord did for me.” The Hebrew word for “did,” Asah has an implication of acquiring or taking possession of something. It also has a connotation of transformation, as in the case of Genesis, 12:5, “All the souls that they made (Asu) in Haran.” This phrase is understood as implying that Abraham and Sarah made souls by bringing them to a belief in one God. When our verse says, “Which the Lord did for me,” it means that God gave us the commandments in order to transform us into a covenanted nation when he took us out of Egypt. It is written in the first person singular because each person was personally transformed by God’s act of redemption. ", + "The Maggid concludes, “Had he been there, he would not have been redeemed.” Yet based on the verse just quoted, the statement should have been, “Had he been there, he would not have been taken out of Egypt.” Why does the Maggid choose to change the language of the verse in his response to the wicked child? Didn’t God take all the Israelites out of Egypt, even the wicked ones like Dathan and Abiram? God took all the people of Israel out of Egypt, both wicked and righteous alike. Yet he did not necessarily redeem all the people. Redemption, we saw earlier, has a connotation of becoming a possession of God. In this sense of the word, the wicked person may have left Egypt, but he does not live in this unique relationship with God even after leaving Egypt. " + ], + [ + "What does the simple child say? The simple child’s question is similar to the opening passage in the Haggadah, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” It is a very general question, “What is this?” Unable to distinguish the subtle differences in Jewish law he asks in a more general way. We therefore give him the more general answer that the Torah presents “It is with a mighty hand that the Lord brought us out of Egypt…”" + ], + [ + "The One who does not know how to ask... What is the connotation of the word: Vihigadita, “And you shall tell,” in Exodus Chapter 13:8.
The word Vihigadita has the connotation of constantly repeating something until the person finally understands and accepts it and is able to repeat it.
Why does the Maggid offer this child the same answer that we just gave to the wicked child? The answer implies that he would have been excluded from redemption just as the wicked child was excluded from God’s redemption.
One should repeat the lesson of the Exodus to the one who does not know how to ask until he is able to respond to the wicked child, “It is because of this that God did for me when I went forth from Egypt…” The one who does not know how to ask is the child who is most likely to be influenced by the wicked child, so we must educate him so he is able to respond effectively to his co-religionist. This is implied by the language of the verse, “You shall tell it to your child on that day, saying, ‘It is because of this that the Lord did for me when I went forth from Egypt.’” The word “Saying,” (Laymor) implies, “You shall tell it to him on that day so he can say... Because of this that the Lord did for me…\" (Exodus 13:8).
What is the connection between the consecration of the first born, the month of Aviv, the prohibition against idolatry, and the commandment to observe Passover?
This is a bit of a digression but one that is directly related to the theme of Passover.Exodus 13:8 follows the law of consecrating the first born (Exodus 13:1-2.) Moses then appears to change course and he reminds the people, “Remember the day on which you went forth from Egypt…in the month of Aviv.” The Torah then reminds the people to eat Matzah and to celebrate the feast of Passover. This same combination of themes and linguistic connections is also found in several other passages in the Torah:
In Exodus 23:10, the commandment to observe the three festivals is followed by the commandment to eat Matzah in the month of Abib, “for on it you went forth from Egypt.”
In Exodus 34:17-18, the commandment not to worship molten gods is followed by “You shall observe the feast of unleavened bread….at the set time in the month of Abib…you went forth from Egypt.”
In Deuteronomy 15:19-16:1, we find the law of consecrating all the firstlings followed by a similar passage, “Observe the month of Abib…God freed you from Egypt.”
The themes of the firstborn, the prohibition against idolatry, and the observance of Passover are connected to one another. Israel’s first Passover in Egypt was meant to be a repudiation of Egyptian idolatry. The Egyptians worshipped the Ram, the first of the astrological symbol in the signs of the Zodiac. By slaughtering the Passover lamb (i.e. the ram), we were showing our rejection of the gods of Egypt. God is the first among all firsts. Therefore, whenever we are told to consecrate the firstborn or the firstlings, the Torah follows the commandment with a reminder to observe Passover which was the first religious ceremony to celebrate the rejection of the cult of the firstborn. In the Torah the firstborn belong to God, yet another reminder that God is the first among all firsts. Similarly, spring was the time of year associated with the astrological symbol of the Ram. By celebrating Passover at this time of year and mentioning Abib in connection with this practice, we are reminded of the rejection of Egyptian idolatry." + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "Background
The Haggadah digresses into a discussion of when we are supposed to begin telling the story of the Exodus from Egypt. Do we begin with the new month of Nissan? Do we start before Passover begins while we are preparing the Passover sacrifice? Or does the obligation begin only with the setting of the sun on Passover eve? The Haggadah draws on the very same verse that was just quoted in connection with the child who does not know how to ask (and the wicked child for that matter.) In this inquiry into the meaning of the verse the Haggadah clarifies the time frame in which we are obligated to tell the story of the Exodus.
Rabbi Lorberbaum understands that each passage in the Haggadah is organically connected to the ones before and after it, so he tries to find the significance in this passage falling where it does. He also tries to explain the nuances of this verse in Exodus. At first glance the phrasing of the verse would appear to be redundant. He explains why we need each phrase in this verse.
What is the connection between this discussion and the previous passage and why do we specifically mention the time for the celebration of Passover in connection with the child who does not know how to ask?
The other three children are engaged in a dialogue with someone else. Their questions relate directly to the celebration of Passover. They see what we are doing at the Seder table and ask or challenge someone to explain it to them. This is not the case with the child who does not know how to ask. Because he doesn’t interact with others there is a chance that he is not present at the Seder table so we have to make sure he knows when Passover is observed and when we are obligated to tell the story of the Exodus from Egypt.
Why would it occur to someone to think that we should begin telling the story of the Exodus from Rosh Hodesh?
Rabbi Shimon Ben Gamliel (Pesachim 6a) says that we should begin expounding on the laws of Passover from the beginning of the month of Nissan. Actually the sages suggest that we should do so even earlier (thirty days before Pesach.) Everyone is in agreement, however, that we must begin expounding on these laws by the beginning of Nissan. One might assume that the obligation to tell the story of the Passover also begins at the same time. This verse teaches us that the obligation is not incumbent until Passover itself. Before Passover we might tell the story but we are not fulfilling the Mitzvah of telling the story yet. Since the proof text specifically say, “On that day” why would someone conclude that you should begin the day before since that isn’t the day the Israelites went forth from Egypt?
Since we prepare and offer the Passover sacrifice on the afternoon before Passover eve, we might assume that we must begin telling the story at that time. The verse teaches us that we do not begin telling the story until the evening of the Passover has arrived, when the Matzah and the Maror are on the table before the person. Why is it necessary to say “On that day,” at all since it also says “Because of this” which is understood to mean when the Matzah and the Maror are in front of the person on the table? It should have been enough for the verse to state, “You shall tell it to your child, ‘It is because of this when I went out of Egypt.’”
Even though the phrase Ba’avur Zeh, “Because of this,” teaches us that we must tell the story when the Matzah and the Maror are before us on the table, it is still necessary to say “On that day.” If the verse had said, “You shall it to you child, saying, “it is because of this that God did for me,” one might have assumed that from the beginning of the month of Nissan as soon as one began dealing with preparing Matzah and Maror it is time to tell the story of the Exodus. A summary of interpretation Exodus 13:8. You shall tell your child – the one who does not know how to ask. Continually review the story with him. This is what the word Haggadah means – draw out the words. on that day, - on the day when we commemorate the Exodus from Egypt on the eve of Passover. saying, - teach him the story and review it again and again until he internalizes it so that he will be able to say, ‘It is because of this - “This” is the Matzah and the Maror. God took us out for the sake of rewarding us with the commandments which the Lord did for me when I went forth from Egypt’ - Responding to the wicked child, the one who does not know how to ask will respond with some prompting, God brought me out of Egypt and not you! Had you been there you would not have been worthy of redemption." + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "Background
There are several beginnings in the Haggadah. Initially we say, “This is the bread of affliction…” After the four questions, we begin the telling with the words, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” And now we begin the telling of the Exodus once again by mentioning our prior history as idol worshippers. There are many ways to tell a story besides “once upon a time.”
“At first our ancestors worshipped idols.....” This seems like a strange way to begin the story of the Exodus. Rabbi Lorberbaum tries to show why the Maggid would choose to begin the Exodus story in this way. The Talmud gives us two pieces of instruction about how to tell the story of the Exodus. First it tells us that the story must begin “with disgrace’ and end ‘with exaltation.’ And second, it discusses the proper beginning to the story. According to Samuel, the story is one of political liberation, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” And according to Rav, it is a story of our spiritual enlightenment, “At first our ancestors worshipped idols…” Both beginnings reflect the disgrace that is part of our origins but one is political in nature and the other spiritual. Rabbi Lorberbaum integrates both approaches into the telling of the story of the Exodus by suggesting that there is yet another reason for beginning with idolatry.
Originally our ancestors worshipped idol. Why do we begin the telling with the fact that our ancestors were worshippers of idols? How is this related to the story of the Exodus? If the story of the Exodus began with Jacob’s descent into Egypt, we would be left with the impression that God unfairly allowed the children of Israel to be enslaved and oppressed in Egypt. The Haggadah, therefore, goes back to an earlier generation to explain the necessity of Israel’s exile in Egypt. The Children of Israel were refined and purified through their presence in the land of Egypt. The suffering in Egypt was cathartic and necessary to remove the impurity of slavery that Israel still carried from earlier generations. What’s more, the Talmud teaches us that we only receive our most precious gifts from God through suffering (Yisurin). In Berachot 5a, we are taught that God gave Israel three gifts -- Torah, the land of Israel and the world to come -- but we become worthy of them through suffering.
Abraham already understood this. That is why when Abraham asked for a sign that he would inherit the land of Israel, he was told that first the people would have to be subjugated for four hundred years (see chapter 15:8-18). There are verses that explicitly recall Abraham’s background in the Torah. Why does the Maggid choose the verse from Joshua as a proof text? The verse from Joshua explains the process by which the Jewish people would be purged of the impurity of idolatry. Abraham would first give birth to Ishmael who would carry this impurity so that Isaac would be born free of the impurity. Isaac would then give birth to Esau and Jacob so that one could carry away another measure of the impurity (to Mount Seir) while Jacob would be born with even less of the mark of idolatry. Finally Jacob and his family, still not purged of the dross of idolatry, would go down to Egypt where they would be purged of the final idolatry in their soul. Egypt is referred to in the bible as a kur barzel, “an iron furnace.” Silver is placed in a furnace to remove the dross just as Israel was placed in the furnace of Egypt to remove the impurity from its soul. The initial statement is that our ancestors worshipped idols but the Holy One drew us closer to him to serve him. Yet the proof text would appear to support the first half of this statement and not the second half of the statement. Why does the Haggadah choose this proof text, which does not make the point of the statement?
Israel’s descent into Egypt was not only a necessary step in the process of its redemption but a sign of God’s love. Suffering is not necessarily a bad thing; it can serve a redemptive purpose. By choosing this verse, then, the Haggadah was illustrating God’s intense love for Israel. God was willing to allow us to suffer so that we would become worthy of the Torah, the land of Israel and the world to come. Chapter 24 of Joshua is a strange chapter. Joshua appears to be giving the people of Israel a choice about whether or not they will worship God. He almost appears to incite them to abandon their belief by reminding them of their idolatrous origins. Despite this the people embrace God and promise to faithfully serve Him. What is the point of this chapter?
This chapter is not inciting the Israelites, but explaining to them God’s loving-kindness. He shows the people why it is necessary for them to undergo such a painful process of suffering in order to take possession of the land of Israel, and he warns them against abandoning God. God does not simply give the people this covenant. He offers it to them, but it is up to the nation to embrace it. And that is what Joshua is doing in this chapter. Joshua renews the covenant so that it is not merely a gift but something that they have earned." + ], + [], + [ + "Background
This passage speaks about promises. God promises Abraham that his descendants will be redeemed from Egypt after four hundred years. This passage appears to be in contrast to the previous one, at least as it was interpreted by Rabbi Lorberbaum. Was the Exodus the fulfillment of a promise which God made to Abraham and which had to be fulfilled unconditionally or was Israel’s redemption a product of their suffering and purging idolatry from their soul?
Notice that this passage is similar to the previous passage that appeared before the four children. It is a liturgical statement “Blessed is the One who…Blessed is He.”
Blessed is the One who kept his promise to Israel. What does the Haggadah mean by the expression that God “determined the end (of our bondage”)?
There are two ways of keeping a promise. For the average person, keeping a promise is serious business. If a person makes a promise to another person, he will often worry about fulfilling his words by looking ahead and figuring out how much time he has and what he must do to live up to his intentions. For someone in a position of power such as a ruler, on the other hand, fulfilling ones promise is not so difficult. In a sense making the promise is its fulfillment since the ruler is in a position to do whatever he wishes. He does not have to spend time worrying about fulfilling his words; he can simply have it taken care of. Here God not only makes the promise but worries about its fulfillment. He has determined the end of the bondage and he actively participates in its completion.
This passage contains two statements: “God keeps his promise to Israel” and “God determined the end (of our bondage).” What is the difference between these two expressions, and how are they different from one another?
The Haggadah is making a powerful statement about God here. Since God’s promise of redemption should have been more than sufficient, why does the Haggadah also tell us that God “determined the end” of the bondage? This is an expression of God’s deep love and concern for the children of Israel. Even though God doesn't have to do so, He worries about the fulfillment of His promise and actively participates in its fruition. In a sense, He puts it in His day planner; He writes it in His palm pilot. In this way, He demonstrates to the other nations just how precious the people of Israel are to Him.
We thank God, then, not only for making a promise to our ancestors but for actively fulfilling it as well. God’s active involvement in the fulfillment of His promise gives us a sense of hope, and draws God’s ‘abundance’ down and protects Israel. It gives the people a sense of hope and strength that can never be destroyed by others no matter how hateful they may be." + ], + [], + [ + "Background
This passage has confounded many generations of commentators on the Haggadah. To What does the opening word of the passage, V’hee, “And it is that,” refer? Rabbi Lorberbaum ties this statement together with the previous one but he also offers an alternative explanation based on the work of Rabbi Eliezer Ashkenazi. Rabbi Lorberbaum repeatedly refers to this work and even structures his commentary based on this early work from the sixteenth century. His questions are similar to the ones that Rabbi Ashkenazi asks though his answers are not always the same.
And it is that which has sustained our ancestors and us. How does God “keep His promise”?What is the Haggadah referring to when it says “And it is that”?
This is an explanation of the expression in the previous passage, “Blessed is He.” We bless God not only because He made a promise to us, but because He actively takes an interest in its fulfillment. This is what has sustained us from generation to generation. Even when others rose to destroy us, they could not destroy our sense of hope, which was a direct product of God’s interest in us. And even in exile, when we were seemingly cut off from God, that sense of hope sustained us in the face of overwhelming odds. The fact that God determined the end gave us reason to go on and survive. God’s promise to Abraham that in four hundred years He would redeem the Israelites from Egypt not only sustained his descendents but continues to sustain us as well.", + "Rabbi Eliezer Ashkenazi, the Ma’asei Hashem, understands this passage differently. The expression “And it is that which has sustained us,” refers to the statement that follows: “For in each generation they have risen against us but the Holy One has saved us from them.” What is it that has sustained us? The fact that God has allowed us to survive against overwhelming odds not by destroying those who hated us but simply by allowing us to remain alive. If God had used us to punish the other nations than it would have appeared that we were simply God’s means of punishment for others. The fact that we survived regardless of the other nations was a sign of God’s love rather than God’s anger. Israel’s survival is a sign of God’s love." + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [ + "Background
There are so many questions on this opening verse of the Maggid. Who was the Aramean that the Torah speaks of and what did he seek to do to our forefather Jacob? Rabbi Lorberbaum offers a daring explanation of this passage that parts ways with most commentators and with the plain sense meaning of the passage in the Haggadah. The problem is that the Haggadah has already parted ways with the plain sense meaning of the verse Arami Oved Avi. Most contemporary translations render these words “My father was a wandering Aramean,” instead of “An Aramean sought to destroy my father.” But as you will see, Rabbi Lorberbaum searches for a way to hold on to the traditional understanding of this verse without doing violence to the plain sense meaning of the words. Does he succeed? I will leave that for you to decide.
At the same time Rabbi Lorberbaum solves another problem: why are we talking about Laban in the first place? What does he have to do with the story of the Exodus from Egypt? Rabbi Lorberbaum finds an ingenious connection between Pharaoh and Laban that allows the reader to explore the feminine and masculine aspects of the Exodus. Laban is a danger to Israel spiritually and not physically.
Go and learn: Why does the Haggadah choose to blame the descent to Egypt on Laban and on this passage which begins, “My father was a wandering Aramean...”? What does the expression Arami Oved Avi mean?
Laban sought to destroy Abraham’s descendents by severing Jacob’s connection to his covenant as well as to his family. Like many Biblical personalities, he tried to accomplish this by using ‘imaginative actions’ (Poel Dimayon) as a way of predicting his family’s destiny. ‘Imaginative actions’ are acts that are meant to reflect a deeper reality through symbolism and sympathetic magic. The performer carries out an act which mimics or foreshadows what he hopes the destiny of another may be. Jewish and non-Jewish prophets alike performed such acts. For instance, Jeremiah throws a stone into the river as a way of illustrating that Babylon will sink and be destroyed. The imaginative and symbolic action is predictive of a future reality. Pharaoh also used such ‘imaginative actions’ as a way of destroying Israel. Since Israel is connected to the male side of divinity, by casting the male children into the Nile, he believed that he would weaken Israel’s connection to the divine.
Laban went one step farther than Pharaoh. He threatened to destroy both the men and women in the family of Jacob by inciting them to leave their faith in the true God and thereby destroying any connection to the divine – not just the male aspect of the divine as Pharaoh would do, but the female aspect as well.
It wasn't so much that Laban wished to physically destroy Jacob and his family as he wished to destroy their spiritual connection to God. The verse then should be read, “My father, Laban, was a “lost Aramean” who lacked a basic belief in the true God, and he wished to seduce Jacob and his family into adopting idolatry.
Why does the Haggadah use Laban as an example of the previous statement in the Haggadah that people have risen against us in every generation to destroy us?
The reference to Laban in the Haggadah is not about the physical destruction of the Jewish people, but about the possibility of their spiritual destruction. The Haggadah returns to the theme it mentioned earlier: why was it necessary for the children of Israel to go down to Egypt in the first place? We learned that the exile to Egypt was necessary because Abraham came from a family of idolaters. It was necessary for him to undergo a process of purification in the furnace of Egypt before his people could become worthy of receiving the Torah at Mount Sinai. This passage continues this theme. Not only did Abraham come from a family of idolaters, but the Matriarchs, Rachel and Leah, came from such a family as well. In theory Jacob should have been exempt from undergoing such a process of refinement and purification since Abraham had already gone done to Egypt, but because he spent so much time in close proximity to his father-in-law the idolater, Laban, even he was forced to go down to Egypt with his children who still needed to be purified from the impurity of idolatry!
The two passages, “At first our ancestors worshipped idols,” and “What did Laban seek to do to our father Jacob” both focus on the theme of Israel’s questionable origins of the Jewish people and the need to be purified of idolatry. It would appear that the children of Israel came from idolaters both paternally and maternally, and this was why it was necessary for them to go down to Egypt. The statement about Laban is not meant to be a proof text for the statement that “In every generation there are those who rose up against us to destroy us.” Rather it refers back to the earlier discussion in the Haggadah prior to this. Why do we need a statement about anti-Semitism and the suffering of the Jewish people at all? Haven't we witnessed this fact in our own lives? A better example of such hatred against the Jewish people from the Bible would have been Haman who also sought to destroy the entire Jewish people in Shushan.
The challenge here is correct. This statement about Laban is not meant to be an example of how people rise up to destroy us in every generation. Rather, as we have seen it is but an example of Israel’s humble origins from idolatry and an explanation of why the descent to Egypt was necessary in the first place. This verse does not clearly state that Laban wished to destroy the people of Israel. Why doesn't the Haggadah use the verse from Genesis that clearly states this: “Is it not in the power of my hand to hurt you…?” (Genesis 31:29).
It wasn't so much that Laban wished to destroy Jacob and his family (after all they were his family, too). Rather he wished to incite them so they would abandon God and embrace idolatry. This is the implications of the word Oved in the verse in Deuteronomy. The word Oved is not a verb, but an adjective. Laban was an Arami Oved. Oved means lost; Laban was lost from this world and the world to come because he lacked faith in God. Similarly, we find the word Oved used in this sense in the verse, “The ones who are lost in the land of Assyria….” (Isaiah 27:13) – The ones who are lost are those who had given up their faith. In reality didn't Pharaoh also wish to destroy the entire people of Israel? By killing the male children, wasn't it his intention to see to it that the Israelites would fail to propagate?
Yes, he did. However Laban’s imaginative action was more devastating than that of Pharaoh since Pharaoh focused on the male aspect of our connection to divinity while Laban’s attempt was to destroy both the male and female connection to divinity. According to this interpretation, both men focused on severing the spiritual connection between the descendants of Abraham to God and not their physical well-being or survival.Deuteronomy Chapter 26 is actually the passage that was recited when the people if Israel brought the first fruits to the Temple on the festival of Shavuot. Why was it necessary to use this notion of the destroying Aramean and the descent to Egypt in relation to the practice of the bringing of the first fruits? What is the connection between this practice and this passage?
So why did we make a declaration about Laban on those occasions when we brought the first fruits in ancient times? The process of purification was essential to our inheriting the land of Israel, which is a holy land. By speaking of Laban and then our descent into Egypt, the people would understand why slavery was necessary (to remove Laban from our system) and where we come from originally." + ], + [ + "Background
We now begin the Midrashic interlude that is at the very heart of the Haggadah. This is the part that many people often skip because it is confusing and difficult to unpack. Yet the real fun of the Haggadah can be found in these verses as we try to figure out what the sages had in mind. Several verses from Deuteronomy, Chapter 26, which originally served as the declaration made by the Jews when they brought first fruits to the Temple are brought and explicated in Midrashic fashion. This means that the Maggid carefully reads each of the verses and adds some insight into their meaning by explaining their words or using other verses in the Bible to explain them. These verses offer a brief first-hand description of the enslavement and redemption of the Jewish people: “My father was a wandering Aramean; he went down to Egypt and sojourned there…but the Egyptians dealt harshly with us and oppressed us…we cried out to the Lord…the Lord freed us with a mighty hand and an outstretched arm…He brought us to this place…” The Haggadah co-opts this entire passage and then expands on its meaning with other verses from the Bible as well as some explanations. Rabbi Lorberbaum wants us to understand each of these comments by raising the question the verse presents and by showing us the connection between the source verse and the Midrashic explanation verse.
How does the Haggadah conclude that Vayered, “He went down” implies that he was compelled to do so?
The phrase “He went down to Egypt,” logically must be connected with the previous phrase in the same verse, “A lost Aramean was my father.” We can conclude that Jacob did not go down to Egypt freely but, as we have seen, because he was forced to as part of his punishment for having spent so much time in the company of Laban.", + "And he sojourned there. Jacob did not go down to settle in Egypt but merely to sojourn there...
There are two proofs for this explanation of the verse in Deuteronomy. First, the word Vayar comes from the root word Gur, which means to sojourn rather than to permanently settle. The Haggadah also brings an additional verse from Genesis 47:4 to prove this. Shortly after arriving in Egypt, Joseph brings his brothers to Pharaoh. They clearly say that their intention is not to remain in Egypt but to sojourn there until the end of the famine: “And they said to Pharaoh, ‘We have come to sojourn (Lagur) in this land for there is no pasture for your servants’ flocks, the famine being severe in the land of Canaan.’”" + ], + [ + "With meager numbers – as it says: “With seventy people your ancestors went down to Egypt and now the Lord your God has made you as numerous as the stars in the heaven.” Deuteronomy 10:22. The entire Midrash on Deuteronomy 26 is a collection of verses that are chosen from elsewhere in the Bible to illustrate something that is stated on one of the verses in Deuteronomy, Chapter 26. They do not seem to add any deeper insight into the meaning of the Bikkurim (first fruit) declaration found in this chapter. What is the point of this series of juxtaposed verses?
The Verses contained in this section of the Haggadah are something of a riddle. We have a series of verses from Deuteronomy 26:5 – 8 that are illuminated by other verses from various parts of the Bible. While the illustrating verses would appear not to add anything to our understanding of the verses in Deuteronomy 26, in fact each illustrating verse is an answer to a question raised by the original verse. It is up to the reader to figure out what the question is and how the illustrating verse answers the question.
Deuteronomy 26:5 troubles the Maggid. It says: “And he (Jacob) went down and dwelled there with meager numbers; but there he became a great and very populous nation. What is it that is troubling the Maggid about this verse? The verse should have said: “And he (Jacob) went down with meager numbers and dwelled there and there he became a great and populous nation…” The verse implies that Jacob dwelled in Egypt with few in number. Yet a Midrash tells us that the children of Jacob had already increased significantly and become a great and populous nation before his death. So why does our verse say that he dwelled there with meager numbers?", + "In this case the proof text quotes not only the first part of the verse in Deuteronomy 10: “With seventy people” which seems to prove the verse from Deuteronomy 26, but it quotes the last part as well “God has made you as numerous…” Why does the Haggadah include the entire verse when the first part should have been enough?
The answer to this question can be found in the choice of verses used to answer this question. Deuteronomy 10 says that Israel went down with only seventy but they have become a nation as numerous as the stars in the sky. Yet this is also a troubling verse. First, we know that there were far more Israelites in Egypt than there were in the wilderness. A Midrash teaches us that only one fifth of the Israelites left Egypt at the time of the Exodus. So, in a sense, this verse is wrong. The people of Israel were not as numerous as they had been in Egypt. So why does Moses describe the nation this way at the end of the desert sojourn and not earlier?
The answer can be found in a comment by Rashi on the opening verse of the book of Exodus. He wonders why the Torah makes a point of counting the children once again in this verse since the Torah had already done so earlier in the book of Genesis. Rashi compares Israel to the stars, which God “takes out and brings in by number and by their name.” Similarly, God discounted the years of exile in Egypt and only counted the people as they entered Egypt and after they had left and received the Torah. Even though they were more numerous during their years in Egypt they were not worthy of being counted. The verse in Deuteronomy 26, then, says that they dwelled there few in number because God only counts the seventy righteous people who entered Egypt and not those who were born there. And He did not count them again until after they received the Torah. The verse from Deuteronomy 10 with its reference to the stars hints at why our verse says they dwelled there few in number!
Why choose a verse from Deuteronomy as a proof text when a verse from Genesis would have been more direct and appropriate: “Thus the total number of Jacob’s household who came to Egypt was seventy persons.” (Genesis 46:27).
What the verse in Deuteronomy 10 teaches us is that only the worthy truly count. This Midrash is not just about numbers, but about righteousness. The verse in Genesis simply tells us how many people went down to Egypt, while Deuteronomy 10 makes us aware of the connection between the early generation that entered Egypt and those who now prepare to enter the land of Canaan! Maybe another way of putting this is that God looks for quality and not quantity.", + "And there Israel became a nation – this teaches that the Israelites were distinctive there.
Great – as it says: “And the children of Israel were fruitful, increased greatly, multiplied and became very, very mighty; and the land was filled with them.” (Exodus 1:7).
The words, Gadol (great), Atzum, (mighty), and Rav (populous) all have the same meaning. What does this seeming repetition of synonyms add to our understanding of the verse?
The first word Gadol refers to the quality of the nation; they became a great nation because they were a distinctive people with their own customs and practices that connected them to Abraham, Isaac and Jacob. The word Atzum refers to the quantitative nature of the nation; they became mighty because they were so numerous." + ], + [], + [ + "And populous – as it says, “I made you more numerous as the plants of the field; you grew and developed … but you were poorly clad and naked. (Ezekiel 14: 7, 6). Since we have already had a proof text for the physical increase of the Israelites what does Ezekiel 14 add to our understanding of the verse in Deuteronomy? What does the word Rav add to this verse that the words Gadol and Atzum have not already taught us?", + "This statement can be understood by a comment on a verse in the book of Hosea 2:1: “Yet the number of the children of Israel shall be like the sand of the sea; none can count nor number.” The two halves of this verse seem to contradict one another. While the sand of the sea is numerous, it is finite. So how can we say it cannot be counted or numbered?
The Talmud (Yoma) states that the two halves of this verse refer to two types of people: those who obey God’s will and those who fail to do so. According to this interpretation, the Bible distinguishes those Jews who observe God’s commandments from those who fail to do so by saying that those who fail to live by the commandments shall be like “the sand of the sea,” while those who do so shall be so numerous that it will be “impossible to count or number them.” Those who observe the commandments will be blessed with continuing generations forever and, therefore, in this sense they are infinite and beyond measure. This applies not only to the nation, but to the individual.
The verse in Isaiah, then, compares the people of Israel to the plants of the field, which continue to increase and be reborn just as the righteous of Israel shall do. The word Rav (populous) adds something more than just physical increase; it is a veiled reference to their commitment to the God’s will. The three adjectives in this verse: Gadol, Atzum V’rav can be translated according to this commentary as follows: The people became distinctive, numerous and faithful nation.", + "Another interpretation of the word Rav according to Ezekiel: the people shall become like the plants of the field, which are pruned and tended to, unlike the plants of the forest, which simply grow on their own. The plants of the field are more likely to increase because they are subject to our care and tending. That is why the righteous are compared to them; they live within the discipline of care. The plants of the forest, on the other hand, are wild and are not guaranteed increase and growth that comes from the nurturing of humankind." + ], + [ + "Background
The essence of Midrash is found in expressions that appear to be unnecessary or repetitive. In Deuteronomy 26:6, we have three phrases that all appear to express the same idea: Israel’s treatment by the Egyptians. They treat them poorly; they afflict them; and they impose hard labor upon them. So why do we need all three statements? Rabbi Lorberbaum shows us that each expression offers a different dimension in the oppression of the Israelites in Egypt.
The Egyptians did evil to us. The expression, “To do evil” has the connotation of finding clever ways to oppress and to deal harshly with the Israelites. A better, but less literal, translation of this verse would be “they thought evil” of us. The future form of the verb, such as the one used here, implies intention and forethought. It is similar to the verb in Az Yashir Moshe literally “Then Moses will sing ” in Exodus 15, which Rashi interprets as, “Then it occurred to Moses to sing.” This is the first step in their oppression; the Egyptians begin to scheme and plan ways to oppress the children of Israel. The verse that is used as a proof text here implies that Pharaoh began scheming about ways to oppress the Israelites: “Let us deal wisely with them…”.
Another interpretation offered by many commentaries is that the Egyptians impute evil and bad things to the Israelites. Like many anti-Semites, the Egyptians began by accusing the Israelites in order to justify their oppression. The second part of the proof text supports this point of view: Pharaoh suggests that the Israelites will rise up and attack the people of Egypt. So he accuses them of being unfaithful to their land and nation. " + ], + [ + "And they afflicted us. The word ‘afflict’ could be understood as affliction for some larger national purpose. For instance, Pharaoh might have enslaved the people of Israel in order to take advantage of their free labor to accomplish some national project. The proof text offers a different insight: the purpose of this hard labor was not to accomplish anything in particular but, rather, to break the spirit of the Israelites. The verse says, “He placed taskmasters over them in order to oppress them.” In other words, he placed the taskmasters over them solely for the purpose of oppression and not necessarily because he wanted to take advantage of free labor. This idea is reflected in a Midrash that claims that the Egyptians would have the Israelites construct buildings and then knock them down so that they would have to build them all over again." + ], + [ + "And they placed hard labor upon us. The proof text here teaches us something about the quality of the hard labor and not just the quantity. The verse says that the Egyptians forced them to work ruthlessly, Bifarekh. A commentary in the Talmud interprets this word with one type of Gematria called At Bash so that the numerical value of the word “Farekh is thirty-nine. This is a reference to the thirty-nine forms of labor that we are forbidden to perform on the Sabbath. The Talmud bases the types of labor they imposed on the Israelites on the types of labor that would eventually become necessary for the building of the Tabernacle, and which was not permitted to perform on the Sabbath. The Egyptians enslaved the Israelites with these types of labor, and God made these the type of work that would be used in the building of His Tabernacle and later His Temple. When we observe Shabbat by following these prohibitions, we are, in effect, repudiating the very forms of labor the Egyptians tried to impose upon us." + ], + [], + [ + "Background
According to Rabbi Lorberbaum there is a common theme to the comments in the Haggadah Deuteronomy 26:7. It would seem that these comments are exploring why God chose to bring the redemption sooner than he had predicted to Abraham in Genesis 15:13: “Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs and they shall be enslaved and oppressed for four hundred years…” God had foretold to Abraham that his offspring would be both enslaved and oppressed; they were simply living out the prediction that had already been given to them (in order to rid themselves of the dross and impurity of their former idolatrous past). So why then did God bring them out of Egypt sooner than expected? It must have been that the Egyptians’ oppression went above and beyond what God allowed for. The Israelites were therefore purified sooner and the Egyptians were deserving of punishment.
We cried out to the Lord – Many people, when confronted with suffering and tribulations, cry out to God (that’s why we say that there are no atheists in a foxhole). So how about the Israelites? How did the children of Israel cry out to God? Was their cry motivated by faith or by pain and suffering? Was their cry one of one of sincere and heartfelt prayer and a desire to return to God, or was it simply a cry that came out of the pain and suffering they experienced in Egypt?
The proof text from Exodus implies that they cried out of suffering (“They groaned because of the bondage”); none the less, their sigh still rose up to God despite the fact that it was not motivated by sincere and heartfelt faith (“Their cry because of the bondage rose up to God”). Interestingly this interpretation depicts the Israelites in a less than positive fashion. God answers the prayers of those who suffer whether or not they are faithful servants." + ], + [], + [], + [ + "And He saw our affliction – There are two questions that this passage raises. How does the proof text from Exodus 2:24 teach us that the verse in Deuteronomy is about the forced separation of couples? And how do we even know that the Egyptians actually oppressed the Israelites in this fashion? There is no clear and unequivocal verse that states this in the Bible.
There are several steps in arriving at the conclusion that these verses are speaking about the ‘forced separation of the sexes’ by the Egyptians.
First, we note that both verses contain the word Vayar, “And he saw.” In classic rabbinic hermeneutics, this is a Gezera Shava, in which we can draw an inference of a connection between verses based on similar words being used in both verses.
Second, the Hebrew word for “And he saw” implies something more than simply seeing. After all, it should have been enough to say that God remembered His covenant with the forefathers and therefore redeemed them. This was already foretold. However, the Bible implies here that God saw the severity of their oppression and decided to redeem the Israelites sooner than he had told Abraham he would. (Abraham was told the Israelites would be in Egypt 400 years.)
Third, we have already been told, in Deuteronomy 26:5, that the people were afflicted, so the expression in this verse “God saw our affliction,” also implies something more than normal affliction. We can conclude that the affliction here was of some type that was never decreed against the Israelites in the first place.We must figure out what it adds to our understanding of the verse.
Fourth, we can conclude from elsewhere in the Bible that the word for affliction implies sexual oppression of some sort, such as in Genesis 39:49 in which Laban threatens Jacob: “If you afflict my daughters…” Rashi interprets this to mean that if he denies them the rightful conjugal rights, he will have broken their agreement. The word Inui has a sexual connotation here and this can be connected to other uses of this verse in the Bible.
Fifth, the word Anyenu, “our affliction” in Deuteronomy is strange. Normally the word should have been Eenuyenu for “our affliction.” This word implies a different type of oppression by the Egyptians. Since the text of the Bible already said that the Egyptians afflicted them, it should have been enough to say “And God saw” without the repetition of this word." + ], + [ + "And our burden – It is self-evident that the word Amalaynu implies the birth of children. The verse that is brought here is meant to teach us what the implication of this expression is to the decree of Pharaoh. The word Amal can also be translated as “labor” or “travail” in the sense of giving birth as a form of labor or travail." + ], + [ + "And our oppression – The question here is similar to the comment above. At first glance, how does the proof text from Exodus add something to our understanding of Deuteronomy? And how do we learn persecution (Dochak) from the verse in Exodus that never uses this specific word? The verse in Exodus begins “And I also saw…” The word “also” implies something more than simple oppression, which we have already learned was part of what God told Abraham the Israelites would experience in Egypt. It implies that God saw something more happening in Egypt that would motivate him to cause the redemption to happen sooner than He originally promised. The addition of persecution led God to bring the redemption sooner than four hundred years." + ], + [], + [ + "Background
The Haggadah turns its attention to the plagues. It interprets the first part of the verse as a reference to the presence of God as the One who performs the plagues and the remainder of the verse as containing references to specific plagues. But why should the Haggadah refer to some plagues such as pestilence and blood and not to others in this verse from Deuteronomy? Rabbi Lorberbaum is troubled by this and attempts to read into the language of the Haggadah references to the other plagues as well. The plagues can be divided up in different ways and he finds ingenious ways to find such references in this verse. The plagues as a group are referred to by the expression “A mighty hand and an outstretched arm.” Similarly the reference to the plague is an opportunity to discuss the different nature of the various plagues. Who performed them, by what means and for what purpose?
And the Lord took them out – Not by means of an angel, nor by means of a Saraf, nor by means of a messenger but by means of the Holy One through His own glory. There are several questions that are raised by commentators on this entire passage as well as the terminology that is used here: ", + "What is the difference between an angel (Malach), a fiery being (Saraf,) a messenger (Shaliach) as well as the other terminology that is used for such beings in the Bible? Why does the Haggadah mention four categories of spiritual beings?
There is a difference between a “messenger” and an “envoy. ” A messenger has a choice about whether or not he performs a specific task, while an envoy is simply a means of performing the task and has no choice in its performance. If there is a divine decree, the envoy has no free will in the performance of the act any more than a stick that strikes someone has a choice in that act. The stick is not a messenger, but a means of performing the act. The envoy is an object that performs the will of others. An angel or a fiery being can be either a messenger or an envoy, an object that is used to fulfill the divine will.
The words Malach and Saraf refer to the nature of the act being performed. When the act is for the benefit of others, the one performing the act is a Malach, but when the act involves destruction or violence, then it is performed by a Saraf, sometimes referred to as a Mashchit, a destroyer (see the verse quoted in question two, below). These two types of beings can be messengers, with free will to act, or they can simply be the means that God uses to carry out His will. In this passage when the Maggid says “Not by means of an angel, and not by means of a…” we learn that while God may have acted through the agency of a Malach and a Saraf, they were merely the means of the act and not the actor. They were no different than a stick in the hands of someone striking another. Therefore, it was really God who performed these acts since the angel and the fiery beings were not messengers.", + "How can the Maggid tell us that God did not perform such acts by means of such beings when the Bible explicitly makes such statements? For instance, we read in the book of Numbers 20:16, “We cried out to the Lord and He heard our plea and sent an angel who freed us from Egypt,” and Exodus 12:23, “The Lord will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home.”
Rabbi Moses Maimonides also understands the term Malach as referring to the forces of nature that serve some larger divine purpose. When the Haggadah says that God did not perform an act by means of an angel, it means that this act wasn’t simply a coincidence of nature but a fulfillment of the divine will. At the time of the Exodus from Egypt, there were four divine acts that occurred: God smote the first born of Egypt, saved the first born of the Israelites, brought judgment against the Gods of Egypt and revealed His presence to the entire land of Egypt. The four expressions in the Haggadah are meant to teach us that each of them was uniquely and solely an act of God, not a coincidence of nature or some predetermined act that was set in motion with the creation of the world. Both the act of destroying the Egyptians and the act of saving the Israelites were acts of God. ", + "How does the Maggid reach the conclusion that the four phrases in Exodus 12:12 refer to these four categories of angel, fiery beings, messenger and another?
Each of the expressions in Exodus, then, refers to a type of divine act. “I will pass through the land of Egypt” is a reference to the Malach – God, and not some Malach, saved the Israelites while destroying others: “I will smite” refers to what might be thought of as the act of the Saraf: It was God who killed the first-born and not some other force. The last two phrases in this verse, “I will exact judgment” and “I am the Lord” are meant to teach us that the judgment of the gods of Egypt and God’s revelation were not through some other means but through an act of God. " + ], + [], + [ + "With a mighty hand – This refers to the plague of pestilence… How do we know that the expression, “A mighty hand,” is a reference to the fifth plague, Dever or Pestilence?", + "The answer is to be found in how we see the overall count of the plagues. If we look carefully at the way in which the ten plagues are described in the Torah, one will see that they can be divided into two groups of five plagues each. In the first grouping of five plagues, Pharaoh hardens his own heart but in the second grouping of five plagues, God causes Pharaoh’s heart to be hardened.
Pestilence is the fifth plague. Therefore the Egyptians experienced this plague, they had experienced an entire “hand” of plagues (especially when we consider that the third plague is referred to as “The finger of God”). The expression “the Hand of God” is also used in reference to the tenth plague. ” " + ], + [ + "With an outstretched arm - This refers to the sword… Commenting on the verse in I Chronicles 21, the Zohar says that we should understand it in an allegorical fashion. God does not have a “Sword…drawn in His outstretched arm.” Rather, this means that the forces of retribution are given ‘permission’ to act against those who commit evil acts. This is the intention of the Maggid as well. We can conclude from the similar use of language, “With an outstretched arm,” that the verse in Deuteronomy also implies that God has given reign to the forces of retribution. The sword here is a reference to the last five plagues. During the first five plagues Pharaoh was given the opportunity to repent and to stop the plagues. During the second set of five plagues Pharaoh lost his ability. Retribution was inevitable.
We see then that the two expressions in this verse, “With a mighty hand and an outstretched arm,” make up all ten plagues. With a mighty hand refers to the first five plagues and “with an outstretched arm” refers to the second series of five plagues. The nature of these two series of plagues was different from one another." + ], + [ + "With awesome power – this is the revelation of the Divine Presence. Both verses in this passage use the expression Mora Gadol, “awesome power.” How does the Maggid conclude that this expression refers to the revelation of the Divine presence? What is it about this expression that allows the Haggadah to reach this conclusion?", + "The verse from Deuteronomy Chapter 4 says that God acted with a “Mighty outstretched arm and awesome power as the Lord your God did for you in Egypt before your very eyes.” The expression at the end of this verse, “Before your very eyes,” implies that it is speaking about something spiritual and not something physical. We see this same use of the expression, “Before your eyes” in a number of different commentaries which discuss the breaking of the Ten Commandments. The Midrash says that when Moses smashed the tablets, the letters flew up to heaven. How do we know this? A verse says, “I broke them before your eyes,” implying that the people saw this miraculous spiritual sight. Similarly here the words “Before your eyes” imply that the Divine Presence appeared to the people in Egypt. “Before your eyes” implies something that is seen as in a vision but cannot be measured or felt. " + ], + [ + "With signs – This refers to the staff. It is difficult to understand the connection between ‘signs’ and ‘the staff of Moses.’ The staff is not a sign but merely the utensil that was used to create the signs. So why is it referred to in this way? This verse refers to the ten plagues. Why mention the staff at all since it was not used to perform all of the plagues but only some of them? Finally, the earlier part of this verse in Deuteronomy 26 already mentioned the ten plagues so what does a reference to the staff or the signs add to our understanding of this verse?", + "To understand the reference to the staff, we must understand something about the nature of prophecy and sympathetic acts. Prophets from the time of Abraham on performed sympathetic rites that, in some way, were meant to be prophetic or predictive of the future. Nachmanides suggests that Abraham’s travels throughout the land of Canaan were meant to predict Israel’s future conquest of the land. Similarly, when Jeremiah tells Serayah to read his prophecies and then to bind them to a rock and throw them into the Euphrates, he is performing a sympathetic rite that is meant to be symbolic or an imaginative prediction of what the future holds (See Jeremiah 51:59-64). Similarly, the use of the staff is meant to be a sympathetic of what is about to befall Egypt.
Moses performs three acts with his staff: he turns the staff into a serpent; he causes his arm to become leprous and he makes the water turn into blood. (Exodus, Chapter 4)
These three acts are all necessary in showing Egypt the power of God. Even though the staff was created on the eve of the creation of the world (Pirke Avot) for the purpose of performing good acts for the people of Israel, the use of the staff in these three acts shows that the staff can also be used for the purpose of punishing Egypt as well.
Also, the three acts symbolize the three types of plagues included in the ten plagues: some were performed by means of the staff; some by Moses; and some by the Holy One. The word “sign” is a way of referring to sympathetic acts. The serpent was a symbol of the power of the staff. The transformation of Moses’ hand to leprosy was symbolic of his role in the performance of the plagues. The transformation of the river to blood was symbolic of the power of God to reverse something created for compassion to something that could carry out judgment. In each case the symbolic act transforms goodness to punishment. " + ], + [ + "And wonders – This refers to the blood. This verse returns to the plague of blood to explain the significance of this sympathetic act. The other plagues were not sympathetic acts, but acts of retribution and judgment against Pharaoh and Egypt. Blood, however, is referred to both as a plague and as a sympathetic act. First God presents this wonder as a way of illustrating to the people and to Pharaoh how powerful God is. What is the symbolism then of this act?
Water is a symbol of loving kindness (Hesed) in Kabbalah and blood is a symbol of judgment (Din). The transformation of the water from the Nile from water to blood is a way of proving that God is a God not only of love, but of judgment, if necessary. The verse from the book of Joel expresses the rising of the powers of judgment in the world." + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [ + "Background
People often ask why ten plagues? Wasn’t God powerful enough to convince the Egyptians with one devastating plague that would force them to free the Israelites from Egypt? Rabbi Lorberbaum answers this question in a novel way by connecting the plagues with the ten utterances with which God created the world. The plagues are the opposite of creation – they represent the ten acts of un-creation. They made Pharaoh aware that just as God could create the world he also had the power to take away the blessings of creation. These ten utterances play an important role in the history of Jewish thought and in Jewish mysticism in particular. They are often associated with the ten Sephirot with which the world is created.
These are the ten plagues. Why are there ten plagues? Why were these ten plagues the ones with which the Holy One chose to strike the Egyptians?", + "“The world was created with ten utterances. What does this teach? It teaches us that the punishment of the wicked who destroy the world created by ten utterances is increased while the righteous who preserve the world created by ten utterances are rewarded.” Pirke Avot 5:1.
According to the sages the world was created through an act of speech. There were ten utterances by God through which creation came about. These utterances are found in the opening chapter of Genesis. Nine of them begin, “And God said,” and the tenth begins with the word, Bereshit, “in the beginning,” which the Talmud considers to be an “utterance.” If God is all-powerful then certainly He could create the world with a single utterance. So why was it necessary for the Holy One to create the world through a series of such utterances instead? According to Pirke Avot, “The Ethics of the Fathers,” the ten utterances were meant to increase the punishment due to the wicked that destroy the world through their actions. This way instead of just one punishment for a single utterance, they are liable for ten punishments, one for each aspect of creation that they destroy through their actions. Similarly, the increase in utterances increased the reward due to the righteous.
Pharaoh denied the existence of God by refusing to free the Israelites. We see this in the beginning of Exodus when he responds to Moses’ request by saying, “Who is the Lord that I should heed Him?” (Exodus 5:2) He is not simply a tyrant; Pharaoh is also an atheist who denies God as the creator of everything. The plagues are an attempt to show Pharaoh just how powerful the Holy One really is. Just as God creates and maintains the universe, so God has the power to “un-create” the universe as well. Each plague is related to one of the ten utterances. Just as each utterance expresses the creation of one particular aspect of the universe, so, through each plague, God reverses His creation. In this way Pharaoh saw that, just as God could create the world, so too He had the power to reverse the creation of the world. The plagues were an illustration of the power of God and the powerlessness of the Pharaoh.", + "The Plagues, however, do not follow the chronological order of the utterances of creation and the creation of the world. What logic is there to the order of the plagues, then? The plagues reflect creation in a different fashion. They are listed both sequentially and thematically. The first five plagues reflect creation. The second half reflects on the human being and his basic needs:
The first creation is water - blood.
The swarming creatures come forth from the water – frogs.
The creatures closest to the water are the land creatures – lice.
Then the other land animals – wild animals.
The heavens come next, just as the planets and the sun were created.
The “heavens” are the source of the pestilence – pestilence.
The creation of the human being – boils.
The creation of the firmament; protection from danger - hail.
The creation of the vegetation and food - locust.
The creation of the light - darkness.
The final plague – the death of first born. " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Rabbi Yehudah abbreviated the plagues with their initials: What purpose is served in grouping the plagues together in this fashion and abbreviating them?
Organizing and abbreviating the plagues in this fashion is a way of showing the overall order of the plagues. The plagues are grouped into three subsets of three plagues each with the final plague a climax to the all of them. Each subset follows a pattern of two plagues with warnings and the third without any warning at all. Each subset of plagues was meant to teach the people a lesson unique to that group of plagues. The lesson is not complete and obvious until the third plague in each grouping of plagues.
D’ztach - Blood, Frogs, and Lice: The first group of plagues was meant to teach the people that God punishes those who transgress the will of God. The Egyptians were warned twice and only in the third plague do the magicians and the people of Egypt acknowledge God’s great power when they say of the plagues, “It is the finger of God!” (Exodus8:15) Only with the third plague do they realize that one can’t defy the will of God.
Adash – Wild beasts, Pestilence, and Boils: The second group of plagues is singled out because we are told that they struck the Egyptians but not the Israelites. (Exodus 8:18) The magicians of Egypt could only protect themselves from these plagues until we reach the sixth plague.” The Magicians were unable to confront Moses because of the inflammation…” (Exodus 9:11)
Ba’achav – Hail, Locusts, Darkness, the Death of the First Born: The final group of plagues taught the Egyptians that these plagues were not merely chance or a product of the astrological signs (Mazel ), but the actual hand of God. First, these plagues are so extraordinary and out of the normal course of nature that they must be a product of divine. And second, the plague of darkness proves that it is not simply bad astrological signs changing the luck of the Israelites and the Egyptians. The final plague drives home this lesson. Lest one think that this is the work of an angel or some type of supernatural being, the final plague proves this is not so. Only God has the power to differentiate between the “sperm” of the firstborn and all others." + ], + [ + "Background
The plagues become almost ridiculous here as they multiply from ten to fifty to two hundred fifty. But more serious from Rabbi Lorberbaum’s perspective is the fact that these statements appear to contradict a statement in the Mishnah that plainly says that there ten plagues in Egypt and ten at the Red Sea. As the fundamental code of Jewish law, the Mishnah is the official opinion of the sages. So can we reconcile the opinion of these sages with the one in the Mishnah? Rabbi Lorberbaum draws on the Kabbalistic notion that there are not only ten Sephirot of holiness but also ten anti-Sephirot of impurity that give vitality to the world of darkness and judgment. These Sephirot are sometimes referred to as crowns (Ketarin). They are also referred to in the Zohar as the fifty gates of impurity. When Israel was redeemed from Egypt, the nation had already descended almost to the lowest of these gates of impurity, which would have made it impossible to redeem her from slavery. That is why, according to the Kabbalah, they had to leave in such haste. If Israel had stayed in Egypt one more day, they would have become unredeemable!
Rabbi Yosi the Galilean said: How do you know that each plague…is equivalent to four plagues? Rabbi Yosi’s strange statement has inspired many different questions:
How do we reconcile this statement with the one in the Mishnah, Pirke Avot, which says that there were only ten plagues at the Red Sea? (See Avot, 5:5).
The numbers ten and fifty should not be taken literally. This number, like the number ten, is an allegorical way of referring to the spiritual state of the Israelites while they were in Egypt (?) and how they experienced the presence of God during the plagues and at the sea. Egypt was a place of darkness and impurity, where the forces of evil reigned. The nation had already descended to the lowest levels of impurity in Egypt. There are fifty gates of impurity, which are some times referred to as the ten crowns of impurity, and Israel had already descended to the fiftieth gate. Beyond this gate, there is no redemption because the spiritual dark angel of Egypt would now have complete control over the nation. When Rabbi Yosi said that there were fifty plagues at the sea, it was a way of saying that God vanquished the dark angel of Egypt before the people so that they were freed of the forces of evil. Ten and fifty are really the same, then.
How can we conclude that all the plagues were each a “finger of God” since this expression is used for only one particular plague and not for all of them?
The word Etzba, finger, refers not only to one plague but really to all the ten plagues. Just as each of the Sephirot in Kabbalah contain elements of the other nine Sephirot, so too the ten Sephirot, or Crowns of Evil, contain elements of the other ten crowns. In Egypt, however, the people of Israel were incapable of seeing that God had the ability to vanquish all the forces of evil in the land. Each plague appeared to be an attack on one particular force of evil. It was only at the Red Sea that the people of Israel saw that God had the power to vanquish all the forces of evil in Egypt; so they now saw God’s hand (since each finger represents ten, a hand is fifty plagues) descend and destroy the fifty gates of impurity. Etzba and Yad, then, are references not only to the nature of God, but to how Israel perceived God.
The proof that Rabbi Yosi offers does not appear to make a lot of sense. Can we really conclude that Etzba, finger, is one or ten plagues and that Yad, hand, is five times as many plagues? The Bible does not show such mathematical exactness. If God is all-powerful, surely he could also perform fifty plagues with “a finger.” Surely these expressions have some metaphorical meaning and should not be taken literally!
That is exactly the point. The hand and the finger of God are allegorical ways of speaking about the power of God and the ability to perceive God’s presence in the world. Only at the sea did the people get the whole picture, and that is why they “believed in God and Moses His servant.” The plagues were meant to be an object lesson, not just for the Egyptians, but for the Israelites as well. It was at this point that the people began to understand God as the first cause and creator of the universe who is All-powerful." + ], + [ + "Rabbi Eliezer asked: What is the basis of the controversy between Rabbis Eliezer and Akiva? Is there a basis to their difference of opinion beyond a simple play on the words in Psalms?
Some of the commentators suggest that the controversy between Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva has to do with the source of each of the plagues. In medieval thought, there are four basic elements from which the world is created: air, fire, water, and earth. Each plague was created from these four basic elements. When Rabbi Eliezer says each plague is really four plagues, this is what he is referring to. Rabbi Akiva, on the other hand, is of the opinion that the plagues were constructed not only from the four elements, but also from a fifth spiritual element: Koach HaMichaber, “the power of the divine author.”
The word Michaber, “author,” can also be translated as “the one who causes the elements to combine.” The elements are separate from one another. God is the cause of synergy, a working together of the different elements of creation. By uniting, the combined elements of the universe become greater than sum of the separate parts of creation. The universe is made up of elements, but God is the one that causes them to become united. Rabbi Akiva, always a mystic at heart, understands that it takes more than physical elements for the universe to become a tangible existence. " + ] + ], + "Dayenu": [ + [], + [ + "Background
At first glance Dayyenu is a strange poem. What does it mean to say that each of these divine acts of grace is “enough for us?” Would it really have been enough for God to take us out of Egypt but not allow us to cross the Red Sea? Would it have been enough to bring us to Mount Sinai but not give us the Torah once we got there? So we are left wondering: what makes each of these acts of divine favor so significant and important that even if this was all that God had done for us we would be able to say, “Dayyenu?” Rabbi Lorberbaum explores each statement in this poem and answers the question: How were these acts Dayyenu, enough for us? And in what way could we have lived without some of these gifts from God? Each statement is presented in the positive and the negative. We are told that it would had been enough and we are also told that if God had not done this act (but only another) that too would have been enough. Rabbi Lorberbaum explores both sides of these statements.
Had He performed judgments…It would have been enough: As we have already seen in the passage Avadim Hayyinu, the nature of God’s acts in Egypt created a unique relationship between God and the Israel. By performing these acts of judgment, God made a public commitment to the Jewish people. This commitment was irrevocable. Even if Israel sinned, as they did at the Golden Calf, God could not completely desert the Jewish people. If God was to desert the nation or destroy them, it would not only be a tragedy for Israel but a Hillul Hashem, a desecration of God’s name in the world. God’s judgments of others and His acts on behalf of the Jewish people made it clear to the whole world that we are “the children of the living God.” By simply performing these acts of judgments, then, God made it so that no matter what happened He was committed to Israel. " + ], + [ + "Had He executed judgments against their gods…It would have been enough: What did Israel stand to gain from God’s acts of judgment against the gods of Egypt? These judgments were “sympathetic acts ” that would bear testimony that eventually God would vanquish the other deities and prove the gods of all the other nations to be false. The acts of the forefathers are a sign of future events. They are a foreshadowing of the Messianic era. By performing these acts in Egypt Israel knew that their future redemption was also assured." + ], + [ + "…and not killed the first born it would have been enough: The acts of judgments are so great they are even greater than the all the plagues, even the death of the first born. Why was this plague singled out of all the plagues? Because this plague was the one that proved beyond any question that the plagues were the hand of God and not simply coincidence. Only God can distinguish between the fetus of the first born and all other fetus. Therefore God’s judgment of the gods of Egypt is even enough compared with the plagues. Even if God had not carried out the tenth plague the judgment of the gods of Egypt would still have been enough." + ], + [ + "Had He given us their wealth…It would have been enough: What did Israel have to gain from taking the wealth of the Egyptians before they left Egypt? Wealth had no use to the people in the wilderness so Israel had nothing to gain by taking silver and gold from the Egyptians. In fact the language of the Torah suggests that God didn’t simply give them permission to take the property of the Egyptians but asked them to do so. The plundering of Egypt, then, must have had some greater significance. This act is yet another example of Sympathetic Acts which foreshadow the messianic era. The prophets predicted that Israel would be given great wealth in the Messianic era: “In place of bronze they will bring silver.” " + ], + [ + "Had He not split the sea…it would have been enough: How is it possible to say that it would have been sufficient for God to perform some of these miracles such as judging the gods of Egypt and killing the first born but not splitting the Red Sea? What would have been the point of the redemption with out the splitting of the sea? Rabbi Ashkenazi suggests that even had God not split the sea there were other ways that he could have crossed the Red Sea (boats for instance). So had he preformed all these other miracles but provided us with a more natural way of crossing the sea it certainly would have been enough. But why would the miracle of the splitting been enough if this is all God had done? The splitting of the sea proved God’s divinity to the entire world. According to a Midrash not only did the Sea split but all bodies of water split at the moment proving to all people God’s awesome power." + ], + [], + [], + [ + "Had he not provided us with our needs in the wilderness…. Providing food to the world is one of the things that God does not only for Israel but for the entire world. So, on the one hand it would have been fine had this particular miracle not been mention.
On the other hand providing food for an entire nation in the wilderness was truly miraculous. By providing for the people in the wilderness God taught the people to depend on God and thereby helped them to become more worthy of receiving the Torah at Sinai. Forcing them to go to the wilderness was yet another act of purification that helped them prepare for the events at Mount Sinai." + ], + [], + [], + [ + "Shabbat…would have been enough: Shabbat is equal to all the other commandments. Therefore had God simply given us the Sabbath it would have been sufficient, since this is the most precious of all the commandments which God has given us. ", + "Rabbi Eliezer Ashkenazi, in his work Ma’asei Hashem offers another interpretation of Dayyenu.
He suggests that we should read the expression Dayyenu not as a demonstrative statement but as a question. “Would it really have been enough for us?” He uses a parable to explain this interpretation. Imagine a slave of a certain king who is rewarded with his own small kingdom. The slave, while grateful might say to the king: “How can I rule over my kingdom when I don’t have royal garb? How can I rule over my kingdom when I don’t have horses? How can I rule over my kingdom when I don’t have subjects and slaves? How can I rule over my kingdom when I am lacking in an understanding of the rules of kingship? With each request the king would give his slave what was necessary for him to rule over his kingdom. Similarly, we say to God, God you have taken us out of Egypt but is this really enough? You haven’t completed the job of making us a nation of priests and a holy people? It is only with all the miracles and gifts referred to in Dayyenu that God’s gift is complete." + ], + [], + [], + [], + [ + "How doubled and redoubled is the good which the One who is Present has bestowed upon us. How is it that the miracles and gifts which the divine has given us are doubled and redoubled? What does this mean? Since many, if not all, the miracles mentioned in Dayyenu are acts which foreshadow the future redemption of the Jewish people, by saying that they are “Doubled and redoubled” we are saying that each act of grace has double significance. They were performed in the time of the Exodus and they will be performed again in the days of the coming of the Messiah." + ] + ], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "Rabban Gamliel used to say: Usually such a statement should be written “Rabban Gamliel says…” Here the statement is “Rabban Gamliel used to say…” Why does the Maggid use this particular language? Rabbi Ashkenazi in Ma’asei Hashem suggests that Rabban Gamliel did not simply make this statement, but that this was his practice. He used to ask himself these three questions each time he sat down at the Seder table even if there was no one else to ask the questions. We are obligated, therefore not only to follow his law but to emulate his example." + ], + [ + "The Pesach offering which our fathers ate in the time that the Temple was standing, for what reason? The reason we mention Matzah and Maror are obvious. Both are directly connected with the story of the Exodus. We eat Matzah because we left with haste from Egypt and the bread did not have time to rise, and we eat Maror as a symbol of the bitterness of slavery. But the reason Pesach offering is less obvious and more subtle. While we ate the Pesach offering on the night of the Passover there is no direct connection between the offering and the act of passing over as there is with Matzah. Rabban Gamliel suggests that we ate the offering because God passed over the houses of the Israelites. Yet what does the offering have to do with the miracle and how does the offering help us reenact the Passover experience?
Rabban Gamliel suggests that the reason Israel was worthy of having God passed over their houses is because they ate the Pesach offering. Because they obeyed God’s commandment they were saved in Egypt. Thus by recalling the Pesach offering and eating it in the time of the Temple, the Jewish people are reenacting Israel’s faith in God.
The final plague was unlike any of the other plagues in Egypt. While a distinction was made between Israel and the Egyptians in all the other plagues, only this plague required some sign for the people of Israel. The reason for this is that all the other plagues were performed through some intermediary means while the death of the first born was performed directly by God Himself.
The other plagues were performed through a righteous intermediary. There are many examples in the Talmud and in the Bible of righteous people and prophets who are given control over the powers of nature. Some examples of this are Joshua who makes the sun stand still at Gibeon, and Moses who splits the Red Sea. There are many examples in the Talmud such as Pinchas Ben Yair who also causes a river to split in half. What we learn from all these examples is that sometimes Israel is redeemed because of the righteousness of its leaders.
In the case of the tenth plague, however, Israel’s redemption was dependent on their worthiness. And since the people had worshipped idols in Egypt they were not truly worthy of being saved. God therefore asked them to do something that would make them worthy of such redemption. They were told to set aside and slaughter a ram for the Pesach offering. Since the ram was one of the gods of Egypt they had to risk their lives by doing this. This proved that they were truly worthy of being redeemed on the night of the Passover. They showed that they were willing to risk everything for the sake of sanctifying God’s name and therefore were worthy of God’s protection. " + ], + [], + [ + "Matzah, because we ate… The Haggadah explains that the reason we eat Matzah is to remind us of the haste with which we left Egypt. Yet we were commanded to eat Matzah prior to our flight from Egypt. So how can we explain the eating of Matzah in this way? There are, however, two separate reasons and two separate Mitzvot in eating Matzah. We eat Matzah all week of Pesach as a way of reminding ourselves that we were slaves in Egypt. Matzah is Lechem Oni, the bread of affliction. We refrain from eating leavened bread and eat only Matzah for seven days to symbolize the fact that the people of Israel were slaves in Egypt for a very long time. The Biblical seven days symbolize the seven days of creation and the many days we were enslaved. On the eve of Passover when we tell the story of the Exodus the Matzah symbolizes the haste with which we left Egypt.
Was leaving with haste really a sign of distinction? In Isaiah 52:12, “For you shall not go out with haste and nor go by flight for the Lord will go before you and the God of Israel shall be your rearguard.” We are told that in the end of time redemption will come with haste but slowly and deliberately. So why is leaving Egypt with such haste considered to be a good thing? Rabbi Ashkenazi explained that the Israelites had to leave Egypt in haste because they were living in a place of impurity and God wished to get them out as quickly as possible so he could reveal himself to them. But in the end of time redemption will come more deliberately and slowly because Israel will not be in such dire danger. The haste with which we left Egypt was a sign of God’s impatience to quickly establish a new covenant with the people and protect them from impurity." + ], + [], + [ + "Why do we eat this Maror? If Maror was a symbol of slavery, why don’t we mention it first before the two symbols of redemption? It should have been Maror, Pesach and then Matzah. The essential reason we were redeemed from Egypt was not to save us from the bitterness of slavery but to make us servants of the God. The Haggadah mentions redemption before the bitterness in order to emphasize that bitterness was only a secondary reason God took us out of Egypt. The main reason God took us out of Egypt was to bring us to Mount Sinai. Even those Israelites who were princes in Egypt and who did not necessarily suffer from the deprivations of slavery were in dire need of redemption. They could look back and say that there lives were not bitter but they were still thankful for the gift of God’s redemption." + ], + [ + "In every generation each person must see him/herself… This statement should not be understood literally. People often assume that it means that had their ancestors not left Egypt they would still be slaves there. But if this is the meaning of this statement then it is equally true for all the other miracles in history that God performed for the Jewish people. For instance, the same statement could be said concerning Purim (we should see ourselves as if we were personally saved from Haman…). Yet for other deliverances, it is customary to make a blessing in which one says, “Blessed are you…who redeemed our ancestors...” One does not say “and for us,” as we do in the Pesach Haggadah.
What we are stating here is not that each person should see him/herself as if he/she went forth from slavery but rather that each person should see him/herself as if he/she was personally redeemed from Egypt to become participant in the covenant. While we did not personally experience slavery and redemption, we all can say that because our ancestors were redeemed from slavery, we have the privilege of being Jews and living by the Torah. In is in this sense that we are all connected to the Exodus and not in an experiential sense. We did not experience Egypt in an immediate sense as our ancestors did but the fact that our ancestors were redeemed has shaped our identity. That is our connection to the past" + ] + ], + "First Half of Hallel": [], + "Second Cup of Wine": [] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [], + "Maror": [], + "Korech": [], + "Shulchan Orech": [], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [], + "Zevach Pesach": [], + "Ki Lo Na'e": [], + "Adir Hu": [], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [], + "Chad Gadya": [] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "enTitle": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "key": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8818b3f78d84be5d1673f7cf491953231d2a46d3 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,270 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "text": { + "Kadesh": [], + "Urchatz": [], + "Karpas": [], + "Yachatz": [], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [], + [], + [ + "To explain this paragraph, we need to introduce the difficulties which the commentaries have expanded upon, which include: (1) why is it written in Aramaic? (2) Why is the decree encumbent on all those who are hungry let them come and eat, which is specifically meant for the poor on Pesach, and not during the other festivals, where it states \"Vesamachta b'Chagecha\"? (3) This announcement is fitting to be said outside for those who sleep in the street, so that they should hear and come to the house, not for those who are already inside the house after the door is already closed. It would make more sense to make this announcement before Kiddush is recited so that the poor person should be able to fulfil both Kiddush and Karpas! (4) Why is it called the bread of poverty? (5) The statement \"that our forefathers ate in the land of Egypt is untrue because they did not eat Matza in Egypt until they left as the verse testifies \"they carried the dough in bundles on their shoulders\". (6) Why does it repeat \"now we are here\" with \"now we are slaves\". (7) Why is this paragraph not said when the temple was still standing?", + "In order to answer these difficulties, we need to provide the following introduction. It is fitting for a servant which has come from prison to thank and bless the one who took him out in his kindness. The nature of man also obligates him to be happy when he remembers the moment that he was freed, how much more so the day that he is emancipated. However, it is not the way of a person who has already left prison once and is then imprisoned again in an even worse prison than the first one to dance and be joyful in his second prison because he was released once before. He is completely enveloped in prison - of what help was his first emancipation?", + "It is also known that when a person has great joy, it is his way to invite many beloved friends to make a joyous party, and the greater his joy, the more he desires to share it with his friends to enjoy that moment with him. We see testimony to this in the feast of Achashveirosh (who invited all the people in 127 provinces to feast with him)", + "It is known that the commentators explain that also while the Jews ate Matzah in Egypt, because the Egyptians wouldn't let the Jew's dough rise, because of the pressure of their work. This is the explanation of the Abarbanel as to why it is called the bread of affliction.", + "After all these introductions, we can explain this paragraph, for it was established after the second temple's destruction. The reason is that a person's heart should not be amazed at the making of a feast on leaving Egypt, yet we are still servants of Achashveirosh, and are still entrenched in this bitter exile. This is not what a person does (as explained above). We therefore say כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. This meal that we are eating is likened to the meal which our forefathers ate in Egypt (because the word bread signifies a meal, as is described in the book of Samuel). It is therefore fitting to not be happy - after all we are in a worst exile than the first. We are eating this meal with a bitter heart, as our forefathers ate it in Egypt - with sadness, and poverty, lacking the basics of life. This is in contrast to the moment when the temple stood (which is why we did not say it then)" + ] + ], + "Four Questions": [], + "We Were Slaves in Egypt": [], + "Story of the Five Rabbis": [], + "The Four Sons": [], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [], + "First Fruits Declaration": [], + "The Ten Plagues": [], + "Dayenu": [], + "Rabban Gamliel's Three Things": [], + "First Half of Hallel": [], + "Second Cup of Wine": [] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [], + "Maror": [], + "Korech": [], + "Shulchan Orech": [], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [], + "Zevach Pesach": [], + "Ki Lo Na'e": [], + "Adir Hu": [], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [], + "Chad Gadya": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "The angel of death came: The messiah of Joseph will be killed by the angel of death." + ] + ] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "enTitle": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "key": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/merged.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..7d4bf1ceb810d14de8f40ccfd41ca587041bddfb --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/English/merged.json @@ -0,0 +1,500 @@ +{ + "title": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Maaseh_Nissim_on_Pesach_Haggadah", + "text": { + "Kadesh": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Background
Like many commentators, Rabbi Lorberbaum ignores the Kiddush because technically it is not part of the Haggadah. We recite the Kiddush on the eve of all the holidays as a way of ‘sanctifying the day’ and welcoming the special occasion. The rabbi, however, adds a brief comment on the significance of the Sh’heheyanu blessing that follows the Kiddush on certain occasions. In some ways, his comments pick up on a theme which we will return to later in the Haggadah: “In every generation there have been those who have risen up against us to annihilate us, but the Holy One saved us from them…” The Haggadah focuses on the tension between exile and homecoming; this blessing is not only an expression of our gratitude for life but an expression of our sense of thanksgiving for having survived not only physically but spiritually.
The Sh’heheyanu Blessing appears to be repetitive; we have three expressions that all seem to have the same meaning: “Who kept us in life, sustained us, and allowed us to reach this occasion.” It should have been enough to say, “Praised are You…who kept us in life to this day.” Why the repetition in this blessing?
There are many expressions that we use to describe God that appear to be repetitive but which actually add a different dimension in our understanding of the Eternal. For instance, God is referred to as Hai Vikayam, “Alive and eternal.” In the prayer Baruch Sh’amar we say, “Blessed is the One who is living and who exists for eternity.” How are these expressions different from one another?
When we refer to God as ‘living,’ we are not speaking about His attributes (since God has no positive attributes) but rather about the quality of life that God brings to the universe. God is the source of life. He can only be referred to as ‘Living’ as long as the world exists. On the other hand, God is referred to as ‘Eternal’ as a way of speaking of His unchanging and constant nature.
Based on these two terms we can understand the Sheheheyanu, the blessing of time.
First we thank God for giving us life. Living in the Diaspora our lives are perilous at best; we live in constant danger of annihilation. Our very physical existence is something for which we should be thankful.
Next we thank God for sustaining us. Physical existence is not enough particularly in a world in which we could easily lose our identity and assimilate into the nation around us. So we also thank God for sustaining us, v’kiyyemanu (from the same Hebrew word as kayyam.) God not only gives us life but He has made us an eternal people by giving us the Torah.
And, finally, we also thank God for “allowing us to reach this occasion.” God gives us the means of fulfilling each Mitzvah. It takes more than good intention or desire. God helps us reach our goal at this time as well. " + ] + ], + "Urchatz": [], + "Karpas": [], + "Yachatz": [], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [], + [], + [ + "Background
It has been suggested that the opening statement of the Haggadah is similar to an overture before a great opera or show. It is not part of the telling of the story and yet it contains many of the dominant themes of the Passover, beautifully expressed through poetry. So what does this statement say and how does it fit into the Haggadah? Notice that this statement ties together past, present and future. We begin “This is the bread of affliction;” speaking in the past. We continue “All who are hungry come and eat”, speaking in the present. And then we look toward the future: “Now we are here…next year…” Rabbi Lorberbaum picks up on this time frame and discusses not only past redemption, but future redemption as well in his commentary.", + "This is the bread of affliction. Why does the Haggadah begin in the Aramaic language?
Why does Maimonides make a point of saying, in his version of the Haggadah, that this passage was not recited when the Temple was still standing? This statement was added to the Haggadah after the destruction of the Second Temple.
It is meant to be read as a statement that expresses sorrow. Despite the fact that we were redeemed from Egyptian slavery, we are now living in exile once again, “like the Jews subjugated to Ahasveros”. This bread which we eat at the Seder is like the bread of affliction which our ancestors ate in the land of Egypt….” The use of the Aramaic language at the beginning of the Seder is a reminder that we are still in exile and that this is not the true Passover. By referring to Matzah as the bread of affliction, we are also reminded that we are not yet redeemed.
There is an implicit ambivalence in our celebration of Passover and our recalling of the Exodus. After all, why celebrate past redemptions when we are currently unredeemed and in exile? The author explains this with a parable: Usually, someone who is liberated from prison has reason to rejoice not only in the fact that he was liberated but also to mark the day of his liberation as a time of celebration of an important event in his life. If the person is put back in prison, however, he has little cause to celebrate his original liberation. He would not want to celebrate past liberations if the present one has not yet taken place. This is not the case in recalling the Exodus from Egypt. By telling the story of the Exodus we gain the hope that God will redeem us again. We still have reason to celebrate because the original Exodus gives us reason to hope that God will redeem us again. Past redemption gives us hope for future redemption. ", + "Why do we make the statement, “All who are hungry come and eat,” specifically on the festival of Pesach? Aren’t we obligated to help the needy on all of our festivals and not just Passover? Since there is still hope for redemption, our response should be to invite others to join us in celebrating this moment. Why are we inviting others to join us in celebration? We are celebrating because, “Now we are here and next year we will be in the land of Israel!” Telling the story of the Exodus is our way of expressing our hope in future redemption.
This statement, “All who are hungry,” appears to be out of place and time. It should have been said outside the door of one’s house so the needy would hear it and before the Kiddush so that the needy would have already joined the Seder. Why do we recite this passage indoors and after we have already begun the Seder?
The opening statement of the Haggadah, “This is the bread of affliction…” is not a true invitation to the needy as much as it is an explanation of the purpose of telling the story of the Exodus and celebrating the Passover. As a result, it appears before the actual telling of the Exodus.", + "Why is Matzah referred to as Lechem Oni, “the bread of affliction?” Why do we say, “This is the bread of affliction…which our ancestors ate in the land of Egypt?” Later in the Seder we explain that the Israelites ate Matzah when they left Egypt according to the Torah!
While the Jews ate Matzah when they fled from Egypt, we refer to it as “the bread of affliction” because this was also the food that they ate while they were living and toiling in the land of Egypt. The Egyptians worked the Israelites so hard that they did not even have time to allow their bread to rise.", + "Why does the Haggadah include the double language at the end of this passage? “Now we are here….Now we are slaves.”
The two phrases at the end of this passage reflect a controversy in the Talmud about when the final redemption will take place: Tishri or Nissan. According to one point of view, the final redemption will take place in Nissan at the same time of year that we celebrate Passover, and according to the other point of view, the redemption will be in Tishri. These two points of view reflect different perspectives on the focus of the final redemption. Is redemption for Israel alone or for all humankind? If the final redemption is associated with Nisan and Passover then it is associated more with the destiny of the Jewish people since Passover marks the birth of the Jewish people. If the redemption is to occur in Tishri when we celebrate Rosh Hashanah, the birthday of the world, then the focus of redemption is more universal.
The sages also believed that similar to the Exodus from Egypt, the subjugation of the Jewish people would conclude six months prior to the final redemption. The Talmud says that Israel no longer had to serve the Egyptian six months prior to the Exodus. If we assume that the same thing would happen when the final redemption takes place then there are two possible scenarios for how this will occur. When you assume the redemption will occur will effect what you mean when you say, “Now we are….”
If, on the one hand, the redemption takes place in Tishri, then we must assume that the final redemption will take place one year from the upcoming month of Tishri. That would mean that the release of the Israelites from slavery would not occur until next Nissan and the final redemption the following month of Tishri. This would mean that at this time as we read the Haggadah the redemption has not yet begun, so the statement “Next year, in the land of Israel,” is not yet true. We can say, however, “Next year we will be free” since we will already be released from slavery, though not yet redeemed.
If, on the other hand, the redemption begins in the month of Nisan, then the release from slavery would occur on the upcoming Tishri and “next year” would refer to one year from now. The second statement would be true for the person who believes the redemption will take place in Nissan. Next Passover we would not only be free, but we would be in the land of Israel as well." + ] + ], + "Four Questions": [ + [], + [ + "Background
OK, so the four questions are not really questions. What exactly are they? And if the purpose of the Haggadah is to tell the story of the Exodus from Egypt why do I need to explain why our customs are different on this night from all other nights? Rabbi Lorberbaum explains that at the heart of the Seder is an attempt to understand our way of life. We begin the telling not in the past but right here at the Seder Table in the present exploring the significance of our way of life. This will lead us to the past and help us understand who we are today. The questions in the Mah Nishtana, then, highlight the importance of the way we remember the Exodus today as Jews and how we tell the story through the commandments, customs and practices both divine and rabbinic.
Mah Nishtana. Why were the sages so insistent on one asking questions of another? The Braita says, “If he has no wife (and there is no one else to ask), then let him ask himself.”
The whole point of the telling of the story of the Exodus (“And you shall tell it to your child on that day, ‘It is because of this which God did for me when I went forth from Egypt.’”) is not merely the telling of the story but the explanation of the Mitzvot associated with the Exodus from Egypt. This is implied in Exodus by the words Ba’avur zeh, “It is because of this” referring to the Matzah and Maror. Discussing the Mitzvot takes place in a dialogue with others, through questions and answers, and inquiry and discussion.
Why do the four questions single out these particular differences in the Seder and not others such as the four cups of wine?
The four statements neatly divide into two groups the first two statements about Matzah and Maror have to do with those commandments associated with Passover that are divine commandments taken from the Torah, and the second two statements have to do with rabbinic commandments which appear at the beginning of the Seder. They are dipping and leaning. In this way the Mah Nishtana reminds us that we must be exacting in observing and explaining both the commandments whose source is in the Torah and those which are derived from Rabbinic literature." + ] + ], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "Background
This passage is both an introduction to the Seder and an answer to the “Four Questions” which we have just asked. It presents the basic theme of the Seder succinctly and directly: “We were slaves to Pharaoh in Egypt but the Lord our God took us out with a mighty hand and an outstretched arm.” But commentators have been troubled by the fact that we never directly answer the four questions that we just asked. Rabbi Lorberbaum explores the connection between the four questions and this passage. He also explores the nature of the redemption. God did not simply take us out but He did so with “a mighty hand.” This act created an intimate connection between God and Israel that would have implications for generations to come.
We were slaves to Pharaoh in Egypt. How is this statement an appropriate answer to all the questions that were just raised in the Mah Nishtana?
Even someone completely familiar with the Torah knows that the reason for many of the commandments is hidden from us and difficult for us to comprehend. The Haggadah is written for the common person (“for women and children”) who has even less knowledge of Torah. The Haggadah, therefore, begins with a more general statement applied not only to Passover but to all the commandments. We observe the commandments because God is our sovereign and we must accept His decrees whether or not we fully comprehend all of them.
Why do we make a point of saying that, “We were slave to Pharaoh in Egypt”? It should have been enough to say, “We were slaves in Egypt” What does the mention of Pharaoh add to this statement?
The opening statement of the Haggadah begins we were slaves to Pharaoh in order to contrast our obedience to Pharaoh with our obedience to God. When we were Pharaoh’s slaves we obeyed his will whether or not we understood his purpose; how much more so should we now keep God’s will. The passage says that God took us out “with a mighty hand.” What does this expression add our understanding of this passage?
The Haggadah states that God not only took us out of Egypt, but that He did so with “a mighty hand.” It emphasizes the greatness and the graciousness of God’s acts. There were many ways through which God could have liberated the children of Israel from Egypt that would have made His presence less apparent. For instance, God could have caused everyone in Egypt to have a change of heart and to free the Israelites. By showing “His hand,” so to speak, God tied His own reputation to that of the children of Israel in the eyes of the world so that when Israel would later sin, God couldn't simply write the nation of Israel off as a failed experiment. That is why Moses says to God, “What will the nations say…?” Moses understood that anything that happened to Israel would now reflect on God as well. By redeeming Israel with “a mighty hand” God’s destiny was now tied to that of the Jewish people. In other words, if God punished Israel, Israel’s failure would be God’s own failure, much as a parent often feels like a failure when his child misbehaves or acts in an improper fashion.
This line of reasoning applies specifically to the people of Israel after the Exodus from Egypt. After all, God had promised the people that he would take them out of Egypt since the time of Abraham. This was a right and not merely a privilege since it was tied to their covenant with God or possibly Zechut Avot, the worthy merit of the forefathers. But once they were in the wilderness and God had fulfilled his promise to the forefathers He was no longer obligated to stop them and help them when they threatened to return to Egypt. Why did He do so? Not because of some past obligation but because He had made a full and complete commitment to the Israelites to redeem them with an outstretched arm, that is, publicly. Are the terms “enslaved” and “subjugated” really the same? Avadim Hayyinu begins “we were slaves to Pharaoh in Egypt…” but it ends with “…both we and our children and our children’s children would be subjugated to Pharaoh.” Why does the author assume that if God had not taken us out of Egypt we would still be subjugated to Pharaoh? Isn't it possible that we would have been freed through some other means?
The word Eved only applies to someone who is an indentured servant; that is, someone who is a slave for a limited amount of time. God had told Abraham that his children would be slaves for four hundred years. So while they were in Egypt, they were slaves in this sense of the word. God had promised to redeem the people of Israel after four hundred years, so their liberation was guaranteed. When the Israelites threatened to return to Egypt when they were in the wilderness God had already fulfilled his promise. He could have freely allowed this to happen and they could easily have become subjugated eternally. Similarly, since we were redeemed with an outstretched arm, we now were assured of redemption. Even though Zechut Avot, our forefather’s merit had a time limit, God’s glory has no time limit. Not to redeem Israel would still have been a desecration of God’s name.
This idea of Zechut Avot is a central concept in Rabbinic thought. The idea is that we receive God’s blessing not because we are worthy of it but because of the inherent worthiness of our ancestors. We invoke the worth of our ancestors often on the High Holy Days; we ask God to forgive us not because we are worthy of forgiveness but because of the extraordinary deeds of our ancestors who came before us.
Similarly, the idea of desecrating God’s name is also a basic concept in rabbinic literature. Our actions can sanctify or desecrate God’s presence in the world. What we do reflects on God’s reputation. So God’s glory is dependent on us. This passage in the Haggadah concludes, then, that even if we were all wise, proficient, and knowledgeable we would still be obligated to tell the story of the Exodus. The point here is not simply telling the story (after all, “what was, was”) but understanding the profound nature of God’s loving kindness and graciousness. God performed His gracious acts despite our being unworthy and His acts have shaped our existence in ways that we do not even understand. We tell the story of the Exodus to understand the nature of God’s continuing presence in our lives.
This is the basic theme of the Great Hallel passage that we recite later in the Seder. “Praise the Lord who is God, His loving kindness is eternal.” God’s gracious acts continue to influence our lives forever and were not just part of the generation for which God performed these acts.
Because this is so, “One who increases the telling of the Exodus from Egypt is praise worthy.”" + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "Was it really necessary for the sages in B’nai Brak to spend the entire night reviewing the story of the Exodus from Egypt?
The fact that the sages in B’nai Brak spent so much time retelling the story of the Exodus when this story could be simply told in an hour or two is proof that they were delving into the implications of the story. As we have seen in the commentary above, the sages studied each of God’s acts of kindness to understand how these acts have influenced not only the generation that went forth from Egypt but all future generations as well. This story, then, is a proof text for the final statement in the prior paragraph that anyone who spends time at length reviewing the story of the Exodus is praiseworthy.", + "A side note: Rabbi Eliezer Ashkenazi in his commentary, Ma’asei Adonai on the Haggadah, offers an alternative explanation of why the Haggadah suggests that we might still be subjugated to Pharaoh if God had not taken us out of Egypt. The Ma’asei Adonai comments that we would still be subjugated to the Egyptians if God had not taken us out because then the Egyptians would have been the ones who liberated us. This would mean that we would constantly be humbled and obligated before the Egyptians because they freed us from Egypt.
But this is only one possible scenario for how the Israelites might have been freed if God had not done it. It is possible that the Israelites might have risen up and rebelled against the Egyptians, thus freeing themselves. In such a case, the Israelites would not have been subjugated to the Egyptians after their liberation. Yet the Haggadah tells us that by placing Himself at the center of the liberation from Egypt, God created a new and unprecedented relationship with Israel. The essence of Passover is not just that God took us out but that he took us out “with a mighty hand” as the Haggadah and the Torah teach us. " + ], + [ + "Background
The Haggadah is a medley of materials taken from various parts of rabbinic and medieval literature. The author (or, better yet, the editor) of the Haggadah often borrows passages from this literature and uses them for his own purpose.
Rabbi Elazar ben Azariah’s passage comes from the first chapter of Mishnah Berachot which deals with the laws related to the daily recitation of the Sh’ma, our Jewish pledge of allegiance. The Sh’ma is made up of three passages: “Hear O Israel the Lord our God the Lord is one…You shall love the Lord your God…” (Deuteronomy 6:4-9) “You shall hearken diligently to the Lord….” (Deuteronomy 11:13-21), and the passage concerning placing tzitzit, fringes, on the corners of one’s garments (Numbers 15:37-41.)
This final passage ends, “I am the Lord your God who brought you out of the Land of Egypt…”). Since the sages concluded that the commandment to wear fringes is only an obligation during the day time(when one can see them), the sages debated whether or not one had to mention the Exodus (which is included in the last part of this passage) in the evening.
The Haggadah quotes most, but not all, of the Mishnaic passage. Most importantly it leaves out the first and most important part of the Mishnaic statement: One should mention the Exodus from Egypt at night. The sages disagree with this conclusion with which Rabbi Elazar ben Azariah struggles. This leads Rabbi Lorberbaum to raise the following questions and offer the following interpretation that distinguishes between the daily custom of mentioning the Exodus vs. actually telling the story on Passover night.
What is the connection between mentioning the Exodus as part of the daily liturgy and retelling the story of the Exodus on the eve of Passover?
There are two different Mitzvot in the Torah related to how we recall the story of the Exodus: one is to mention or ‘to remember’ the Exodus from Egypt each day, and the other is to tell the story of the Exodus on Passover eve. The purposes of these two sacred acts are different from one another.
The telling of the Exodus from Egypt can be compared to the reading of the Megillah; it is an act performed in conjunction with the anniversary or the locality of an important event. We recall it and describe it in all its details as a way of holding on to the importance of the event each year.
The daily mentioning of the Exodus serves a different purpose. If the purpose of mentioning the Exodus was simply to recall the Exodus, it would actually be demeaning to God. After all, why place so much emphasis on one particular act of divine grace when God has performed so many acts of kindness toward us? The purpose of mentioning the Exodus each day is to remind us that God redeemed us in order to acquire us as His people. The details are not as important as simply the memory that God redeemed us to make us His nation. This idea is reflected in the word Geulah, “redemption,” which has this connotation: to redeem is to take ownership of something. (This is true both in English and in Hebrew. When we redeem something, we take possession of it.) When we mention the Exodus each day, then, we are making a statement of our unique relationship to God. The daily recollection of the Exodus is not to contemplate God’s manifold acts of kindness but to celebrate our relationship to God. Ben Zoma was of the opinion that one should make mention of this fact both day and night with the recitation of the Sh’ma.
Why does the editor of the Haggadah bother to quote the opinion of the sages when his primary concern seems to be with supporting the opinion of Ben Zoma, that one should mention the Exodus from Egypt at night?
The statement in the Mishnah is concerned with the mitzvah of ‘mentioning the Exodus’ daily rather than the commandment of retelling the story of the Exodus on Passover eve. Rabbi Elazar and the sages disagreed on when this commandment should be fulfilled: are we obligated to mention the Exodus both day and night or is it sufficient to make mention of the Exodus only during the day? The sages followed the opinion of Rabbi Joshua ben Levi who said that the actual redemption took place during the day and therefore we are only obligated to mention the Exodus during the daylight hours. Rabbi Elazar ben Azariah, drawing on the interpretation of ben Zoma, claims that the redemption began at night and was completed during the day. We should mention the act of redemption both day and night. By leaving out the opening passage in the Mishnah which supports ben Zoma’s opinion, the Haggadah makes the debate between the sages and Rabbi Elazar ben Azariah more even handed.
The author of the Haggadah quotes the Mishnah (Berachot 1:5) in order to teach us that we are obligated to mention the Exodus from Egypt even at night, following the opinion of Ben Zoma and Rabbi Elazar Ben Azariah. And yet the Haggadah leaves out the very first line of the Mishnah statement that explicitly makes this statement (“One must mention the Exodus at night. Rabbi Elazar Ben Azariah said…”)? Why does the Haggadah only quote part of the Mishnah and not the whole thing?
Earlier in the Haggadah we said, “We were slaves to Pharaoh in Egypt.” We learned that the Haggadah begins with this statement so that we will realize that the Exodus is the very foundation not only of the Passover Seder but of all the commandments in the Torah. The debate in this passage further deepens this fundamental principle of faith. It provides us with an understanding not only of Passover but of the importance of God’s redemption of the Jewish people in general. It places in a larger context.
- It teaches us why we must constantly reiterate the fact that God took us out of Egypt not only in relationship to Passover but to all the commandments.
- The redemption is about more than miracles: it is a statement of the unique relationship that Israel has with God. God acquires us.
- This statement from the Mishnah is not the basis for telling the story of the Exodus on Passover night, but for understanding the need to reaffirm this basic idea each day (and night).
- This controversy is about whether or not the affirmation must take place in conjunction with the time of day when the actual redemption of the Israelites took place. Thus we have the controversy between the sages and ben Zoma.
The rationale for retelling the story of the Exodus on Passover eve is not this Mishnah (even though it might appear that way) but rather a simpler notion. One should retell the story of ones miraculous salvation from slavery at the time when the event took place. The Passover Seder, then, is a historical recollection rather than a theological affirmation of why we observe the commandments. It is a time to recall rather than a time to affirm. The daily recollection of the Exodus reminds us of our unique relationship to God.
We are commanded to see ourselves “as if we personally went forth from Egypt” for this reason. The Exodus has shaped our very existence. A miracle is not a historical event but an event that continues to shape our essence and being. This is what the psalmist means when he says “His kindness is forever.” God’s redemptive acts continue to influence and change the world. Ben Zoma was of the opinion therefore that we must constantly remember the miraculous events associated with the Exodus because these events continue to shape our self -perception and identity." + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "Background
The next passage introduces one of the best-known sections of the Haggadah: the four children. Let’s try not to call them the four ‘sons.’ It begins with a brief but lovely poem in which the Maggid praises God who is present everywhere (HaMakom) and who has given the Torah to His people (Sh’natan Torah Li’amo Yisrael.) While it does not appear to relate directly to the story of the Exodus or to the four children, it is most significant that it also contains four verses (like the four sons). Each verse begins with the word Baruch, “Praised.” The number four figures prominently throughout the Haggadah but especially in the next passage that begins, “The Torah speaks of four types of children…” The commentary asks, is there a connection between these four verses that is deeper than a simple numerical correlation? Rabbi Lorberbaum tries to answer this question by drawing on the writings of Bakhya Ibn Pakuda and Moses Maimonides. He goes much farther and draws an entire structure for the Haggadah based on the number four. While the rabbi does not begin this discussion with several questions, as he does elsewhere in the commentary, he attempts to answer three basic questions to clarify his understanding of the Haggadah.", + "Praised is the One who is present everywhere: What is the reason for the four statements of praise that precede the four children in the Haggadah?
In “The Duties of the Hearts,” Bakhya Ibn Pakuda suggests that there are four levels at which people can connect with the divine. These four levels are directly connected to the four children and the four statements of praise that introduce them in the Haggadah. The Haggadah praises God who redeemed all four types of children from Egypt whether or not they were worthy of redemption. After all, we know that God redeemed many people who were not completely worthy of redemption. For instance, Datan and Aviram, the two Israelites who constantly rebelled against Moses and encouraged the Israelites to return to Egypt, were taken out of Egypt despite their wickedness. Even the wicked ones who were undeserving of redemption experienced the Exodus. Words of praise are offered on their behalf. The words of praise differ, however, with each person’s spiritual and intellectual attainment. ", + "Blessed is “The Place.” The highest level of faith is attained by the one who comes to faith through reason and meditation just as our forefather, Abraham, did. To such a person God is HaMakom, literally “The one who present everywhere” because he experiences God’s presence and providence as a power that fills the entire universe and surrounds the entire universe. In the words of Jewish philosophers, “God is the place of the universe and the universe is not God’s place.”
Blessed is He. The heretic denies the truths of Torah and refuses to contemplate the existence of God through the intellect. For this person, God is merely Hu, “He,” or, better yet, “It.” While he experienced God’s power in the Exodus from Egypt, he continues to deny it. He was really redeemed despite himself and even against his own will. Had it been left up to him, he would have remained behind in Egypt. So we praise God for redeeming him, but his connection to God is distant. God is a “distant cause” in his life and not an immediate presence.
Blessed is the one who gave Torah to His people Israel. This blessing is for those who come to faith through the study of the Torah and the insights gained through the contemplation of our tradition. The simple child learns Torah and comes to his faith through the text and not through the exertion of reason and the intellect. The Torah allows him to have an understanding of God. So too, some of the Israelites were worthy of redemption because they would eventually accept the Torah at Sinai. In his praise of God, we say, “Blessed is the one who gave Torah to His people Israel.”
Blessed is He. The final level of faith is the person whose faith is based on that which he has witnessed his forefathers doing. It is not based on an intellectual or rational commitment, but on simply mimicking the generations that came before them.", + "Why is God referred to as HaMakom, - “the Place” - in this poem and what is the connection between the name HaMakom and the wise child?
The word HaMakom is a common name of God used throughout rabbinic literature. Rabbi Lorberbaum sees a connection between divine providence and the divine name, HaMakom. According to Moses Maimonides (The Guide, Book 3, Chapter 17-18), divine providence exists for a person only to the extent that the person has the intellectual and spiritual faculties with which to experience it. In other words, the wise person experiences divine providence more than the other three people in this Midrash and in Bakhya’s typology. That is why the first statement in this poem applies to the Chacham. The wise person experiences God as the place of the world. In contrast to the wise person who refers to God as the “Place of the World,” the wicked and the one who does not know how to ask have not used their intellect to attain an understanding of God’s existence and therefore are not the beneficiaries of Divine providence. For them God is distant. God is Hu; God is “it,” or “He.”", + "Is there a connection between the four statements of praise, the four children, the four cups of wine and the four promises of redemption in the Torah?
All the fours in the Seder are interconnected. Each of the four children of the Haggadah was the recipient of redemption for a different reason and each one receives a different promise of redemption from God. The four cups of wine, then, each celebrate a different aspect of the redemption and are connected to the four different children in the following Midrash:
The wicked person was redeemed because of the covenantal promise of redemption and not because he was truly deserving of redemption. God had promised our forefathers that he would take their children out of Egypt after four hundred years, and God did so even when they were not worthy. For this child, we find the promise, “I took you out of Egypt (even though you were undeserving).”
The one who does not know how to ask was redeemed because of the merit of our forefathers (Zechut Avot). Because he chose to remain faithful to the traditions of his forefathers even when he didn't understand all of them, he merited redemption. To this child, God made the promise “I saved you (from servitude).”
The third child, the simple person, was redeemed from Egypt because of the merit of Torah. Some of the people of Israel were redeemed not because of what they did but because of what they would do. He knew that they would accept the Torah and therefore merited redemption even before they had done so. To this child, God said, “I will take you to be my people (by giving you the Torah).”
Finally, the wise person was redeemed because of the merit he accrued through the performance of Mitzvot. Because he showed his commitment and even self-sacrifice by maintaining the covenant of circumcision and by sacrificing the Paschal Lamb, he was deserving of redemption. And, finally, to this person God promised, “I will redeem you.” The final promise will be fulfilled in the future and is expressed in the last part of the Haggadah, which speaks of the ultimate redemption. The Chacham is promised the full and complete redemption in the end of time.
The basic themes of each of these promises are expressed when we drink each of the four cups of wine as well.
When we make Kiddush and drink the first cup of wine, we speak of Pesach as Z’man Hayrutaynu, “the Season of our Freedom.” This is a reference to the first step in Israel’s redemption. According to the Midrash, six months before the actual Exodus, the Israelites were liberated from slavery and no longer had to serve the Egyptians. This is the fulfillment of the promise “I will save you.”
The second cup of wine comes at the end of the Maggid, the telling of the story of the Exodus before the meal, and concentrates on the plagues and the other miracles in Egypt. It is an expression of the promise, “I will take you out.”
The third cup of wine comes at the end of the Birkat HaMazon, which speaks of the gifts of the land and the gift of the Torah. It is an expression of gratitude for the third promise, “I will take you to be my people,” which we have already seen is a reference to the gift of Torah.
The final cup of wine is an expression of gratitude for the future redemption that God has promised us: “I will redeem you”. Later Rabbi Lorberbaum will explain how the second half of the Haggadah refers to future redemption." + ], + [ + "Background
The four types of children we encounter in the Haggadah are based on four verses in the Bible that contain the theme of telling children about the Exodus from Egypt. Why does the Torah repeat this same injunction four times? From the standpoint of the sages, these verses cannot be repetitive since every word in the Torah is meaningful. Each verse must add something to our understanding of this obligation. The sages concluded that the four verses must refer to four types of people who we encounter in our daily lives. They are also found at the Seder table. Each asks about the significance of the Exodus and the meaning of the customs we enact on the night of the Pesach offering. Because they are different in intellect and temperament, each deserves an answer that will help him understand the story of the Exodus on his own level.
Three of the verses contain questions and answers, and the fourth is a statement, “You shall tell it to your child on that day, saying, ‘It is because of this which the Lord did for me on this day when I went forth from Egypt.’” The sages, however, part ways with the Torah once the questions are asked. In some cases, they drew on the Torah’s answers to these questions and in others the Haggadah formulates its own answers to the questions taken from the text of the Torah.
What does the Wise child say? The Haggadah gives an answer to the wise child that is different from the one that is found in the Torah in response to his question. Why does the Haggadah choose to ignore the Torah’s answer? The wise child’s question reflects a broader perspective than just the laws and customs of Passover. He asks, “What these testimonies, statutes, and judgments which the Lord your God has commanded you?” He is asking not only about the feast Passover, but about the meaning of the Torah as a whole. The three types of laws to which the wise child refers (“Testimonies, statutes, and judgments”) reflect the totality of types of commandments found in the Torah:
Eduyot Testimonies or laws that allow us to or bear witness to the presence of God and the Holy One’s manifold kindness to us. For instance, the Seder allows us to testify to the power of God’s redemption from Egypt and the Sukkah is a reminder of the Clouds of Glory that protected the Israelites in the wilderness.
Hukim Statutes are laws that have no apparent rationale and are observed as an expression of our obedience to God. By following these statutes, we show our complete and unquestioning obedience to God. We do them simply because God commanded us to do so.
Mishpatim Judgments are laws that regulate our treatment of our neighbor and fellow man. These laws testify to divine providence. They teach us that God wishes to influence our smallest every day actions including our treatment of our fellow human being.
To answer the wise child, then, we would literally have to quote the entire Torah and that, which would not be very practical. The answer in the Torah is different from the one in the Haggadah. The Torah assumes that the questioner is familiar with the Torah as a whole. It reminds the questioner that we observe these laws out of a sense of obligation and as an expression of gratitude to God for all His kind acts, and also because in observing them we gain eternal life (“The Lord commanded us to observe…for our continued survival as is now the case.”) The Haggadah for its part focuses on answering the question from the perspective of Passover, since this is the context in which the question is now being placed. In point of fact, the passage in the Torah is not about Passover in particular, but a general question about observing the Mitzvot in general.
Why does the Maggid choose to concentrate on this particular point of Jewish laws that “one should not eat after the Afikomen”?
Rather than dealing of the reason for Pesach, the Maggid answers the question of the wise child by concentrating on just on particular law of Pesach – “One may not eat after the Afikomen.” This law is but one example of all three categories of Mitzvot. There are many reasons given for this particular law in the Talmud and they reflect the three categories of laws to which the wise child has referred. So not only are there three types of laws in the Torah but each law can really be seen serving all three purposes:
Eduyot – The Passover sacrifice then is a way of testifying to the unity of God. We do not eat after the Afikomen as a way of insuring that a person only eats the Passover offering in one location. The reason for this is that the Pesach offering was meant to be an expression of our belief that there is one God and that all things come from him. When the Israelites ate the Passover offering in one location, they realized that the God who protected them was the same God who was striking the Egyptian firstborn. Unity of worship was an expression of the unity of God.
Mishpatim – This law also teaches us the importance of living within a community. We are also not allowed participate with two groups in consuming the Passover offering. Groups of people came together to consume the offering and one could only be a member of a single group offering. This law teaches us that division and divisiveness makes redemption impossible.
Hukim – The Passover offering must be consumed when we are already satiated. Even though Matzot must be consumed when one is hungry, the Passover sacrifice had to be consumed at the end of the evening so that it was eaten when one was no longer hungry.
By learning this one law, we are able to illustrate the rationale behind all three types of commandments in the Torah. The general is present in the specific and the specifics contain the general. The world is present in a single grain of sand." + ], + [ + "The wicked child, what does he say? The wicked child is criticized for excluding himself from the community by saying “What does this service mean to YOU (not to me)?” Yet the wise child seems to do the same thing when he says, “Which the Lord our God commanded YOU.” Why do we criticize the wicked child for using exclusionary language but not the wise child? When the wise child asks, “What is the meaning of these laws…which the Lord commanded you,” he does not exclude himself from the community. Rather, as one who was born in after the events at Sinai, he did not experience the Revelation first hand. God did not directly command him to observe the commandments but he wants to know what God told his elders to do so that he can faithfully observe them. The Wicked child, on the other hand, witnesses the celebration of Passover (“What is this service to you?”) Rather than joining in, he says, “What does this mean to you,” excluding himself from the celebration. The wise child’s question is a response to hearing the commandment and wanting to understand it while the wicked child’s question is a response to witnessing the act and stepping away from participation. ", + "Once again, why does the Haggadah choose to answer this child’s question in a way that is different from the Torah’s answer to the question? The Torah does not answer the wicked child directly. Following his question in Exodus 12:26, the Torah goes on to say, “And you shall SAY, “It is a Passover sacrifice to the Lord…” It does not say, “And you shall say “TO HIM” The Torah has the respondent acknowledge the significance of the offering to himself and not to the questioner because the questioner who is wicked is not really looking for an answer. His question begins, “When your children say to you….” It does not say, “When your children question you,” as we find in the case of the question which is posed by the simple child and the wise child. The Haggadah, then, formulates its own caustic answer to this child’s rhetorical question. In effect it says, “He is not really asking you a question so you don’t have to answer him either.” The answer that the Haggadah gives meant to be sarcastic. It isn’t even addressed directly to the wicked child; the answer is “God did this for me, not for HIM” (instead of saying not for YOU.)", + "Why does the verse that is quoted (Exodus 13:8) in the answer to the wicked child say, “It is because of this that God did for me when I went forth from Egypt”? God did not command the individual but the entire community at the time of the Exodus. It should have said, “That WE went forth from Egypt” since the entire people of Israel were commanded to observe the Mitzvot as a result of the Exodus. The key expression in this verse is “What the Lord did for me.” The Hebrew word for “did,” Asah has an implication of acquiring or taking possession of something. It also has a connotation of transformation, as in the case of Genesis, 12:5, “All the souls that they made (Asu) in Haran.” This phrase is understood as implying that Abraham and Sarah made souls by bringing them to a belief in one God. When our verse says, “Which the Lord did for me,” it means that God gave us the commandments in order to transform us into a covenanted nation when he took us out of Egypt. It is written in the first person singular because each person was personally transformed by God’s act of redemption. ", + "The Maggid concludes, “Had he been there, he would not have been redeemed.” Yet based on the verse just quoted, the statement should have been, “Had he been there, he would not have been taken out of Egypt.” Why does the Maggid choose to change the language of the verse in his response to the wicked child? Didn’t God take all the Israelites out of Egypt, even the wicked ones like Dathan and Abiram? God took all the people of Israel out of Egypt, both wicked and righteous alike. Yet he did not necessarily redeem all the people. Redemption, we saw earlier, has a connotation of becoming a possession of God. In this sense of the word, the wicked person may have left Egypt, but he does not live in this unique relationship with God even after leaving Egypt. " + ], + [ + "What does the simple child say? The simple child’s question is similar to the opening passage in the Haggadah, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” It is a very general question, “What is this?” Unable to distinguish the subtle differences in Jewish law he asks in a more general way. We therefore give him the more general answer that the Torah presents “It is with a mighty hand that the Lord brought us out of Egypt…”" + ], + [ + "The One who does not know how to ask... What is the connotation of the word: Vihigadita, “And you shall tell,” in Exodus Chapter 13:8.
The word Vihigadita has the connotation of constantly repeating something until the person finally understands and accepts it and is able to repeat it.
Why does the Maggid offer this child the same answer that we just gave to the wicked child? The answer implies that he would have been excluded from redemption just as the wicked child was excluded from God’s redemption.
One should repeat the lesson of the Exodus to the one who does not know how to ask until he is able to respond to the wicked child, “It is because of this that God did for me when I went forth from Egypt…” The one who does not know how to ask is the child who is most likely to be influenced by the wicked child, so we must educate him so he is able to respond effectively to his co-religionist. This is implied by the language of the verse, “You shall tell it to your child on that day, saying, ‘It is because of this that the Lord did for me when I went forth from Egypt.’” The word “Saying,” (Laymor) implies, “You shall tell it to him on that day so he can say... Because of this that the Lord did for me…\" (Exodus 13:8).
What is the connection between the consecration of the first born, the month of Aviv, the prohibition against idolatry, and the commandment to observe Passover?
This is a bit of a digression but one that is directly related to the theme of Passover.Exodus 13:8 follows the law of consecrating the first born (Exodus 13:1-2.) Moses then appears to change course and he reminds the people, “Remember the day on which you went forth from Egypt…in the month of Aviv.” The Torah then reminds the people to eat Matzah and to celebrate the feast of Passover. This same combination of themes and linguistic connections is also found in several other passages in the Torah:
In Exodus 23:10, the commandment to observe the three festivals is followed by the commandment to eat Matzah in the month of Abib, “for on it you went forth from Egypt.”
In Exodus 34:17-18, the commandment not to worship molten gods is followed by “You shall observe the feast of unleavened bread….at the set time in the month of Abib…you went forth from Egypt.”
In Deuteronomy 15:19-16:1, we find the law of consecrating all the firstlings followed by a similar passage, “Observe the month of Abib…God freed you from Egypt.”
The themes of the firstborn, the prohibition against idolatry, and the observance of Passover are connected to one another. Israel’s first Passover in Egypt was meant to be a repudiation of Egyptian idolatry. The Egyptians worshipped the Ram, the first of the astrological symbol in the signs of the Zodiac. By slaughtering the Passover lamb (i.e. the ram), we were showing our rejection of the gods of Egypt. God is the first among all firsts. Therefore, whenever we are told to consecrate the firstborn or the firstlings, the Torah follows the commandment with a reminder to observe Passover which was the first religious ceremony to celebrate the rejection of the cult of the firstborn. In the Torah the firstborn belong to God, yet another reminder that God is the first among all firsts. Similarly, spring was the time of year associated with the astrological symbol of the Ram. By celebrating Passover at this time of year and mentioning Abib in connection with this practice, we are reminded of the rejection of Egyptian idolatry." + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "Background
The Haggadah digresses into a discussion of when we are supposed to begin telling the story of the Exodus from Egypt. Do we begin with the new month of Nissan? Do we start before Passover begins while we are preparing the Passover sacrifice? Or does the obligation begin only with the setting of the sun on Passover eve? The Haggadah draws on the very same verse that was just quoted in connection with the child who does not know how to ask (and the wicked child for that matter.) In this inquiry into the meaning of the verse the Haggadah clarifies the time frame in which we are obligated to tell the story of the Exodus.
Rabbi Lorberbaum understands that each passage in the Haggadah is organically connected to the ones before and after it, so he tries to find the significance in this passage falling where it does. He also tries to explain the nuances of this verse in Exodus. At first glance the phrasing of the verse would appear to be redundant. He explains why we need each phrase in this verse.
What is the connection between this discussion and the previous passage and why do we specifically mention the time for the celebration of Passover in connection with the child who does not know how to ask?
The other three children are engaged in a dialogue with someone else. Their questions relate directly to the celebration of Passover. They see what we are doing at the Seder table and ask or challenge someone to explain it to them. This is not the case with the child who does not know how to ask. Because he doesn’t interact with others there is a chance that he is not present at the Seder table so we have to make sure he knows when Passover is observed and when we are obligated to tell the story of the Exodus from Egypt.
Why would it occur to someone to think that we should begin telling the story of the Exodus from Rosh Hodesh?
Rabbi Shimon Ben Gamliel (Pesachim 6a) says that we should begin expounding on the laws of Passover from the beginning of the month of Nissan. Actually the sages suggest that we should do so even earlier (thirty days before Pesach.) Everyone is in agreement, however, that we must begin expounding on these laws by the beginning of Nissan. One might assume that the obligation to tell the story of the Passover also begins at the same time. This verse teaches us that the obligation is not incumbent until Passover itself. Before Passover we might tell the story but we are not fulfilling the Mitzvah of telling the story yet. Since the proof text specifically say, “On that day” why would someone conclude that you should begin the day before since that isn’t the day the Israelites went forth from Egypt?
Since we prepare and offer the Passover sacrifice on the afternoon before Passover eve, we might assume that we must begin telling the story at that time. The verse teaches us that we do not begin telling the story until the evening of the Passover has arrived, when the Matzah and the Maror are on the table before the person. Why is it necessary to say “On that day,” at all since it also says “Because of this” which is understood to mean when the Matzah and the Maror are in front of the person on the table? It should have been enough for the verse to state, “You shall tell it to your child, ‘It is because of this when I went out of Egypt.’”
Even though the phrase Ba’avur Zeh, “Because of this,” teaches us that we must tell the story when the Matzah and the Maror are before us on the table, it is still necessary to say “On that day.” If the verse had said, “You shall it to you child, saying, “it is because of this that God did for me,” one might have assumed that from the beginning of the month of Nissan as soon as one began dealing with preparing Matzah and Maror it is time to tell the story of the Exodus. A summary of interpretation Exodus 13:8. You shall tell your child – the one who does not know how to ask. Continually review the story with him. This is what the word Haggadah means – draw out the words. on that day, - on the day when we commemorate the Exodus from Egypt on the eve of Passover. saying, - teach him the story and review it again and again until he internalizes it so that he will be able to say, ‘It is because of this - “This” is the Matzah and the Maror. God took us out for the sake of rewarding us with the commandments which the Lord did for me when I went forth from Egypt’ - Responding to the wicked child, the one who does not know how to ask will respond with some prompting, God brought me out of Egypt and not you! Had you been there you would not have been worthy of redemption." + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "Background
There are several beginnings in the Haggadah. Initially we say, “This is the bread of affliction…” After the four questions, we begin the telling with the words, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” And now we begin the telling of the Exodus once again by mentioning our prior history as idol worshippers. There are many ways to tell a story besides “once upon a time.”
“At first our ancestors worshipped idols.....” This seems like a strange way to begin the story of the Exodus. Rabbi Lorberbaum tries to show why the Maggid would choose to begin the Exodus story in this way. The Talmud gives us two pieces of instruction about how to tell the story of the Exodus. First it tells us that the story must begin “with disgrace’ and end ‘with exaltation.’ And second, it discusses the proper beginning to the story. According to Samuel, the story is one of political liberation, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” And according to Rav, it is a story of our spiritual enlightenment, “At first our ancestors worshipped idols…” Both beginnings reflect the disgrace that is part of our origins but one is political in nature and the other spiritual. Rabbi Lorberbaum integrates both approaches into the telling of the story of the Exodus by suggesting that there is yet another reason for beginning with idolatry.
Originally our ancestors worshipped idol. Why do we begin the telling with the fact that our ancestors were worshippers of idols? How is this related to the story of the Exodus? If the story of the Exodus began with Jacob’s descent into Egypt, we would be left with the impression that God unfairly allowed the children of Israel to be enslaved and oppressed in Egypt. The Haggadah, therefore, goes back to an earlier generation to explain the necessity of Israel’s exile in Egypt. The Children of Israel were refined and purified through their presence in the land of Egypt. The suffering in Egypt was cathartic and necessary to remove the impurity of slavery that Israel still carried from earlier generations. What’s more, the Talmud teaches us that we only receive our most precious gifts from God through suffering (Yisurin). In Berachot 5a, we are taught that God gave Israel three gifts -- Torah, the land of Israel and the world to come -- but we become worthy of them through suffering.
Abraham already understood this. That is why when Abraham asked for a sign that he would inherit the land of Israel, he was told that first the people would have to be subjugated for four hundred years (see chapter 15:8-18). There are verses that explicitly recall Abraham’s background in the Torah. Why does the Maggid choose the verse from Joshua as a proof text? The verse from Joshua explains the process by which the Jewish people would be purged of the impurity of idolatry. Abraham would first give birth to Ishmael who would carry this impurity so that Isaac would be born free of the impurity. Isaac would then give birth to Esau and Jacob so that one could carry away another measure of the impurity (to Mount Seir) while Jacob would be born with even less of the mark of idolatry. Finally Jacob and his family, still not purged of the dross of idolatry, would go down to Egypt where they would be purged of the final idolatry in their soul. Egypt is referred to in the bible as a kur barzel, “an iron furnace.” Silver is placed in a furnace to remove the dross just as Israel was placed in the furnace of Egypt to remove the impurity from its soul. The initial statement is that our ancestors worshipped idols but the Holy One drew us closer to him to serve him. Yet the proof text would appear to support the first half of this statement and not the second half of the statement. Why does the Haggadah choose this proof text, which does not make the point of the statement?
Israel’s descent into Egypt was not only a necessary step in the process of its redemption but a sign of God’s love. Suffering is not necessarily a bad thing; it can serve a redemptive purpose. By choosing this verse, then, the Haggadah was illustrating God’s intense love for Israel. God was willing to allow us to suffer so that we would become worthy of the Torah, the land of Israel and the world to come. Chapter 24 of Joshua is a strange chapter. Joshua appears to be giving the people of Israel a choice about whether or not they will worship God. He almost appears to incite them to abandon their belief by reminding them of their idolatrous origins. Despite this the people embrace God and promise to faithfully serve Him. What is the point of this chapter?
This chapter is not inciting the Israelites, but explaining to them God’s loving-kindness. He shows the people why it is necessary for them to undergo such a painful process of suffering in order to take possession of the land of Israel, and he warns them against abandoning God. God does not simply give the people this covenant. He offers it to them, but it is up to the nation to embrace it. And that is what Joshua is doing in this chapter. Joshua renews the covenant so that it is not merely a gift but something that they have earned." + ], + [], + [ + "Background
This passage speaks about promises. God promises Abraham that his descendants will be redeemed from Egypt after four hundred years. This passage appears to be in contrast to the previous one, at least as it was interpreted by Rabbi Lorberbaum. Was the Exodus the fulfillment of a promise which God made to Abraham and which had to be fulfilled unconditionally or was Israel’s redemption a product of their suffering and purging idolatry from their soul?
Notice that this passage is similar to the previous passage that appeared before the four children. It is a liturgical statement “Blessed is the One who…Blessed is He.”
Blessed is the One who kept his promise to Israel. What does the Haggadah mean by the expression that God “determined the end (of our bondage”)?
There are two ways of keeping a promise. For the average person, keeping a promise is serious business. If a person makes a promise to another person, he will often worry about fulfilling his words by looking ahead and figuring out how much time he has and what he must do to live up to his intentions. For someone in a position of power such as a ruler, on the other hand, fulfilling ones promise is not so difficult. In a sense making the promise is its fulfillment since the ruler is in a position to do whatever he wishes. He does not have to spend time worrying about fulfilling his words; he can simply have it taken care of. Here God not only makes the promise but worries about its fulfillment. He has determined the end of the bondage and he actively participates in its completion.
This passage contains two statements: “God keeps his promise to Israel” and “God determined the end (of our bondage).” What is the difference between these two expressions, and how are they different from one another?
The Haggadah is making a powerful statement about God here. Since God’s promise of redemption should have been more than sufficient, why does the Haggadah also tell us that God “determined the end” of the bondage? This is an expression of God’s deep love and concern for the children of Israel. Even though God doesn't have to do so, He worries about the fulfillment of His promise and actively participates in its fruition. In a sense, He puts it in His day planner; He writes it in His palm pilot. In this way, He demonstrates to the other nations just how precious the people of Israel are to Him.
We thank God, then, not only for making a promise to our ancestors but for actively fulfilling it as well. God’s active involvement in the fulfillment of His promise gives us a sense of hope, and draws God’s ‘abundance’ down and protects Israel. It gives the people a sense of hope and strength that can never be destroyed by others no matter how hateful they may be." + ], + [], + [ + "Background
This passage has confounded many generations of commentators on the Haggadah. To What does the opening word of the passage, V’hee, “And it is that,” refer? Rabbi Lorberbaum ties this statement together with the previous one but he also offers an alternative explanation based on the work of Rabbi Eliezer Ashkenazi. Rabbi Lorberbaum repeatedly refers to this work and even structures his commentary based on this early work from the sixteenth century. His questions are similar to the ones that Rabbi Ashkenazi asks though his answers are not always the same.
And it is that which has sustained our ancestors and us. How does God “keep His promise”?What is the Haggadah referring to when it says “And it is that”?
This is an explanation of the expression in the previous passage, “Blessed is He.” We bless God not only because He made a promise to us, but because He actively takes an interest in its fulfillment. This is what has sustained us from generation to generation. Even when others rose to destroy us, they could not destroy our sense of hope, which was a direct product of God’s interest in us. And even in exile, when we were seemingly cut off from God, that sense of hope sustained us in the face of overwhelming odds. The fact that God determined the end gave us reason to go on and survive. God’s promise to Abraham that in four hundred years He would redeem the Israelites from Egypt not only sustained his descendents but continues to sustain us as well.", + "Rabbi Eliezer Ashkenazi, the Ma’asei Hashem, understands this passage differently. The expression “And it is that which has sustained us,” refers to the statement that follows: “For in each generation they have risen against us but the Holy One has saved us from them.” What is it that has sustained us? The fact that God has allowed us to survive against overwhelming odds not by destroying those who hated us but simply by allowing us to remain alive. If God had used us to punish the other nations than it would have appeared that we were simply God’s means of punishment for others. The fact that we survived regardless of the other nations was a sign of God’s love rather than God’s anger. Israel’s survival is a sign of God’s love." + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [ + "Background
There are so many questions on this opening verse of the Maggid. Who was the Aramean that the Torah speaks of and what did he seek to do to our forefather Jacob? Rabbi Lorberbaum offers a daring explanation of this passage that parts ways with most commentators and with the plain sense meaning of the passage in the Haggadah. The problem is that the Haggadah has already parted ways with the plain sense meaning of the verse Arami Oved Avi. Most contemporary translations render these words “My father was a wandering Aramean,” instead of “An Aramean sought to destroy my father.” But as you will see, Rabbi Lorberbaum searches for a way to hold on to the traditional understanding of this verse without doing violence to the plain sense meaning of the words. Does he succeed? I will leave that for you to decide.
At the same time Rabbi Lorberbaum solves another problem: why are we talking about Laban in the first place? What does he have to do with the story of the Exodus from Egypt? Rabbi Lorberbaum finds an ingenious connection between Pharaoh and Laban that allows the reader to explore the feminine and masculine aspects of the Exodus. Laban is a danger to Israel spiritually and not physically.
Go and learn: Why does the Haggadah choose to blame the descent to Egypt on Laban and on this passage which begins, “My father was a wandering Aramean...”? What does the expression Arami Oved Avi mean?
Laban sought to destroy Abraham’s descendents by severing Jacob’s connection to his covenant as well as to his family. Like many Biblical personalities, he tried to accomplish this by using ‘imaginative actions’ (Poel Dimayon) as a way of predicting his family’s destiny. ‘Imaginative actions’ are acts that are meant to reflect a deeper reality through symbolism and sympathetic magic. The performer carries out an act which mimics or foreshadows what he hopes the destiny of another may be. Jewish and non-Jewish prophets alike performed such acts. For instance, Jeremiah throws a stone into the river as a way of illustrating that Babylon will sink and be destroyed. The imaginative and symbolic action is predictive of a future reality. Pharaoh also used such ‘imaginative actions’ as a way of destroying Israel. Since Israel is connected to the male side of divinity, by casting the male children into the Nile, he believed that he would weaken Israel’s connection to the divine.
Laban went one step farther than Pharaoh. He threatened to destroy both the men and women in the family of Jacob by inciting them to leave their faith in the true God and thereby destroying any connection to the divine – not just the male aspect of the divine as Pharaoh would do, but the female aspect as well.
It wasn't so much that Laban wished to physically destroy Jacob and his family as he wished to destroy their spiritual connection to God. The verse then should be read, “My father, Laban, was a “lost Aramean” who lacked a basic belief in the true God, and he wished to seduce Jacob and his family into adopting idolatry.
Why does the Haggadah use Laban as an example of the previous statement in the Haggadah that people have risen against us in every generation to destroy us?
The reference to Laban in the Haggadah is not about the physical destruction of the Jewish people, but about the possibility of their spiritual destruction. The Haggadah returns to the theme it mentioned earlier: why was it necessary for the children of Israel to go down to Egypt in the first place? We learned that the exile to Egypt was necessary because Abraham came from a family of idolaters. It was necessary for him to undergo a process of purification in the furnace of Egypt before his people could become worthy of receiving the Torah at Mount Sinai. This passage continues this theme. Not only did Abraham come from a family of idolaters, but the Matriarchs, Rachel and Leah, came from such a family as well. In theory Jacob should have been exempt from undergoing such a process of refinement and purification since Abraham had already gone done to Egypt, but because he spent so much time in close proximity to his father-in-law the idolater, Laban, even he was forced to go down to Egypt with his children who still needed to be purified from the impurity of idolatry!
The two passages, “At first our ancestors worshipped idols,” and “What did Laban seek to do to our father Jacob” both focus on the theme of Israel’s questionable origins of the Jewish people and the need to be purified of idolatry. It would appear that the children of Israel came from idolaters both paternally and maternally, and this was why it was necessary for them to go down to Egypt. The statement about Laban is not meant to be a proof text for the statement that “In every generation there are those who rose up against us to destroy us.” Rather it refers back to the earlier discussion in the Haggadah prior to this. Why do we need a statement about anti-Semitism and the suffering of the Jewish people at all? Haven't we witnessed this fact in our own lives? A better example of such hatred against the Jewish people from the Bible would have been Haman who also sought to destroy the entire Jewish people in Shushan.
The challenge here is correct. This statement about Laban is not meant to be an example of how people rise up to destroy us in every generation. Rather, as we have seen it is but an example of Israel’s humble origins from idolatry and an explanation of why the descent to Egypt was necessary in the first place. This verse does not clearly state that Laban wished to destroy the people of Israel. Why doesn't the Haggadah use the verse from Genesis that clearly states this: “Is it not in the power of my hand to hurt you…?” (Genesis 31:29).
It wasn't so much that Laban wished to destroy Jacob and his family (after all they were his family, too). Rather he wished to incite them so they would abandon God and embrace idolatry. This is the implications of the word Oved in the verse in Deuteronomy. The word Oved is not a verb, but an adjective. Laban was an Arami Oved. Oved means lost; Laban was lost from this world and the world to come because he lacked faith in God. Similarly, we find the word Oved used in this sense in the verse, “The ones who are lost in the land of Assyria….” (Isaiah 27:13) – The ones who are lost are those who had given up their faith. In reality didn't Pharaoh also wish to destroy the entire people of Israel? By killing the male children, wasn't it his intention to see to it that the Israelites would fail to propagate?
Yes, he did. However Laban’s imaginative action was more devastating than that of Pharaoh since Pharaoh focused on the male aspect of our connection to divinity while Laban’s attempt was to destroy both the male and female connection to divinity. According to this interpretation, both men focused on severing the spiritual connection between the descendants of Abraham to God and not their physical well-being or survival.Deuteronomy Chapter 26 is actually the passage that was recited when the people if Israel brought the first fruits to the Temple on the festival of Shavuot. Why was it necessary to use this notion of the destroying Aramean and the descent to Egypt in relation to the practice of the bringing of the first fruits? What is the connection between this practice and this passage?
So why did we make a declaration about Laban on those occasions when we brought the first fruits in ancient times? The process of purification was essential to our inheriting the land of Israel, which is a holy land. By speaking of Laban and then our descent into Egypt, the people would understand why slavery was necessary (to remove Laban from our system) and where we come from originally." + ], + [ + "Background
We now begin the Midrashic interlude that is at the very heart of the Haggadah. This is the part that many people often skip because it is confusing and difficult to unpack. Yet the real fun of the Haggadah can be found in these verses as we try to figure out what the sages had in mind. Several verses from Deuteronomy, Chapter 26, which originally served as the declaration made by the Jews when they brought first fruits to the Temple are brought and explicated in Midrashic fashion. This means that the Maggid carefully reads each of the verses and adds some insight into their meaning by explaining their words or using other verses in the Bible to explain them. These verses offer a brief first-hand description of the enslavement and redemption of the Jewish people: “My father was a wandering Aramean; he went down to Egypt and sojourned there…but the Egyptians dealt harshly with us and oppressed us…we cried out to the Lord…the Lord freed us with a mighty hand and an outstretched arm…He brought us to this place…” The Haggadah co-opts this entire passage and then expands on its meaning with other verses from the Bible as well as some explanations. Rabbi Lorberbaum wants us to understand each of these comments by raising the question the verse presents and by showing us the connection between the source verse and the Midrashic explanation verse.
How does the Haggadah conclude that Vayered, “He went down” implies that he was compelled to do so?
The phrase “He went down to Egypt,” logically must be connected with the previous phrase in the same verse, “A lost Aramean was my father.” We can conclude that Jacob did not go down to Egypt freely but, as we have seen, because he was forced to as part of his punishment for having spent so much time in the company of Laban.", + "And he sojourned there. Jacob did not go down to settle in Egypt but merely to sojourn there...
There are two proofs for this explanation of the verse in Deuteronomy. First, the word Vayar comes from the root word Gur, which means to sojourn rather than to permanently settle. The Haggadah also brings an additional verse from Genesis 47:4 to prove this. Shortly after arriving in Egypt, Joseph brings his brothers to Pharaoh. They clearly say that their intention is not to remain in Egypt but to sojourn there until the end of the famine: “And they said to Pharaoh, ‘We have come to sojourn (Lagur) in this land for there is no pasture for your servants’ flocks, the famine being severe in the land of Canaan.’”" + ], + [ + "With meager numbers – as it says: “With seventy people your ancestors went down to Egypt and now the Lord your God has made you as numerous as the stars in the heaven.” Deuteronomy 10:22. The entire Midrash on Deuteronomy 26 is a collection of verses that are chosen from elsewhere in the Bible to illustrate something that is stated on one of the verses in Deuteronomy, Chapter 26. They do not seem to add any deeper insight into the meaning of the Bikkurim (first fruit) declaration found in this chapter. What is the point of this series of juxtaposed verses?
The Verses contained in this section of the Haggadah are something of a riddle. We have a series of verses from Deuteronomy 26:5 – 8 that are illuminated by other verses from various parts of the Bible. While the illustrating verses would appear not to add anything to our understanding of the verses in Deuteronomy 26, in fact each illustrating verse is an answer to a question raised by the original verse. It is up to the reader to figure out what the question is and how the illustrating verse answers the question.
Deuteronomy 26:5 troubles the Maggid. It says: “And he (Jacob) went down and dwelled there with meager numbers; but there he became a great and very populous nation. What is it that is troubling the Maggid about this verse? The verse should have said: “And he (Jacob) went down with meager numbers and dwelled there and there he became a great and populous nation…” The verse implies that Jacob dwelled in Egypt with few in number. Yet a Midrash tells us that the children of Jacob had already increased significantly and become a great and populous nation before his death. So why does our verse say that he dwelled there with meager numbers?", + "In this case the proof text quotes not only the first part of the verse in Deuteronomy 10: “With seventy people” which seems to prove the verse from Deuteronomy 26, but it quotes the last part as well “God has made you as numerous…” Why does the Haggadah include the entire verse when the first part should have been enough?
The answer to this question can be found in the choice of verses used to answer this question. Deuteronomy 10 says that Israel went down with only seventy but they have become a nation as numerous as the stars in the sky. Yet this is also a troubling verse. First, we know that there were far more Israelites in Egypt than there were in the wilderness. A Midrash teaches us that only one fifth of the Israelites left Egypt at the time of the Exodus. So, in a sense, this verse is wrong. The people of Israel were not as numerous as they had been in Egypt. So why does Moses describe the nation this way at the end of the desert sojourn and not earlier?
The answer can be found in a comment by Rashi on the opening verse of the book of Exodus. He wonders why the Torah makes a point of counting the children once again in this verse since the Torah had already done so earlier in the book of Genesis. Rashi compares Israel to the stars, which God “takes out and brings in by number and by their name.” Similarly, God discounted the years of exile in Egypt and only counted the people as they entered Egypt and after they had left and received the Torah. Even though they were more numerous during their years in Egypt they were not worthy of being counted. The verse in Deuteronomy 26, then, says that they dwelled there few in number because God only counts the seventy righteous people who entered Egypt and not those who were born there. And He did not count them again until after they received the Torah. The verse from Deuteronomy 10 with its reference to the stars hints at why our verse says they dwelled there few in number!
Why choose a verse from Deuteronomy as a proof text when a verse from Genesis would have been more direct and appropriate: “Thus the total number of Jacob’s household who came to Egypt was seventy persons.” (Genesis 46:27).
What the verse in Deuteronomy 10 teaches us is that only the worthy truly count. This Midrash is not just about numbers, but about righteousness. The verse in Genesis simply tells us how many people went down to Egypt, while Deuteronomy 10 makes us aware of the connection between the early generation that entered Egypt and those who now prepare to enter the land of Canaan! Maybe another way of putting this is that God looks for quality and not quantity.", + "And there Israel became a nation – this teaches that the Israelites were distinctive there.
Great – as it says: “And the children of Israel were fruitful, increased greatly, multiplied and became very, very mighty; and the land was filled with them.” (Exodus 1:7).
The words, Gadol (great), Atzum, (mighty), and Rav (populous) all have the same meaning. What does this seeming repetition of synonyms add to our understanding of the verse?
The first word Gadol refers to the quality of the nation; they became a great nation because they were a distinctive people with their own customs and practices that connected them to Abraham, Isaac and Jacob. The word Atzum refers to the quantitative nature of the nation; they became mighty because they were so numerous." + ], + [], + [ + "And populous – as it says, “I made you more numerous as the plants of the field; you grew and developed … but you were poorly clad and naked. (Ezekiel 14: 7, 6). Since we have already had a proof text for the physical increase of the Israelites what does Ezekiel 14 add to our understanding of the verse in Deuteronomy? What does the word Rav add to this verse that the words Gadol and Atzum have not already taught us?", + "This statement can be understood by a comment on a verse in the book of Hosea 2:1: “Yet the number of the children of Israel shall be like the sand of the sea; none can count nor number.” The two halves of this verse seem to contradict one another. While the sand of the sea is numerous, it is finite. So how can we say it cannot be counted or numbered?
The Talmud (Yoma) states that the two halves of this verse refer to two types of people: those who obey God’s will and those who fail to do so. According to this interpretation, the Bible distinguishes those Jews who observe God’s commandments from those who fail to do so by saying that those who fail to live by the commandments shall be like “the sand of the sea,” while those who do so shall be so numerous that it will be “impossible to count or number them.” Those who observe the commandments will be blessed with continuing generations forever and, therefore, in this sense they are infinite and beyond measure. This applies not only to the nation, but to the individual.
The verse in Isaiah, then, compares the people of Israel to the plants of the field, which continue to increase and be reborn just as the righteous of Israel shall do. The word Rav (populous) adds something more than just physical increase; it is a veiled reference to their commitment to the God’s will. The three adjectives in this verse: Gadol, Atzum V’rav can be translated according to this commentary as follows: The people became distinctive, numerous and faithful nation.", + "Another interpretation of the word Rav according to Ezekiel: the people shall become like the plants of the field, which are pruned and tended to, unlike the plants of the forest, which simply grow on their own. The plants of the field are more likely to increase because they are subject to our care and tending. That is why the righteous are compared to them; they live within the discipline of care. The plants of the forest, on the other hand, are wild and are not guaranteed increase and growth that comes from the nurturing of humankind." + ], + [ + "Background
The essence of Midrash is found in expressions that appear to be unnecessary or repetitive. In Deuteronomy 26:6, we have three phrases that all appear to express the same idea: Israel’s treatment by the Egyptians. They treat them poorly; they afflict them; and they impose hard labor upon them. So why do we need all three statements? Rabbi Lorberbaum shows us that each expression offers a different dimension in the oppression of the Israelites in Egypt.
The Egyptians did evil to us. The expression, “To do evil” has the connotation of finding clever ways to oppress and to deal harshly with the Israelites. A better, but less literal, translation of this verse would be “they thought evil” of us. The future form of the verb, such as the one used here, implies intention and forethought. It is similar to the verb in Az Yashir Moshe literally “Then Moses will sing ” in Exodus 15, which Rashi interprets as, “Then it occurred to Moses to sing.” This is the first step in their oppression; the Egyptians begin to scheme and plan ways to oppress the children of Israel. The verse that is used as a proof text here implies that Pharaoh began scheming about ways to oppress the Israelites: “Let us deal wisely with them…”.
Another interpretation offered by many commentaries is that the Egyptians impute evil and bad things to the Israelites. Like many anti-Semites, the Egyptians began by accusing the Israelites in order to justify their oppression. The second part of the proof text supports this point of view: Pharaoh suggests that the Israelites will rise up and attack the people of Egypt. So he accuses them of being unfaithful to their land and nation. " + ], + [ + "And they afflicted us. The word ‘afflict’ could be understood as affliction for some larger national purpose. For instance, Pharaoh might have enslaved the people of Israel in order to take advantage of their free labor to accomplish some national project. The proof text offers a different insight: the purpose of this hard labor was not to accomplish anything in particular but, rather, to break the spirit of the Israelites. The verse says, “He placed taskmasters over them in order to oppress them.” In other words, he placed the taskmasters over them solely for the purpose of oppression and not necessarily because he wanted to take advantage of free labor. This idea is reflected in a Midrash that claims that the Egyptians would have the Israelites construct buildings and then knock them down so that they would have to build them all over again." + ], + [ + "And they placed hard labor upon us. The proof text here teaches us something about the quality of the hard labor and not just the quantity. The verse says that the Egyptians forced them to work ruthlessly, Bifarekh. A commentary in the Talmud interprets this word with one type of Gematria called At Bash so that the numerical value of the word “Farekh is thirty-nine. This is a reference to the thirty-nine forms of labor that we are forbidden to perform on the Sabbath. The Talmud bases the types of labor they imposed on the Israelites on the types of labor that would eventually become necessary for the building of the Tabernacle, and which was not permitted to perform on the Sabbath. The Egyptians enslaved the Israelites with these types of labor, and God made these the type of work that would be used in the building of His Tabernacle and later His Temple. When we observe Shabbat by following these prohibitions, we are, in effect, repudiating the very forms of labor the Egyptians tried to impose upon us." + ], + [], + [ + "Background
According to Rabbi Lorberbaum there is a common theme to the comments in the Haggadah Deuteronomy 26:7. It would seem that these comments are exploring why God chose to bring the redemption sooner than he had predicted to Abraham in Genesis 15:13: “Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs and they shall be enslaved and oppressed for four hundred years…” God had foretold to Abraham that his offspring would be both enslaved and oppressed; they were simply living out the prediction that had already been given to them (in order to rid themselves of the dross and impurity of their former idolatrous past). So why then did God bring them out of Egypt sooner than expected? It must have been that the Egyptians’ oppression went above and beyond what God allowed for. The Israelites were therefore purified sooner and the Egyptians were deserving of punishment.
We cried out to the Lord – Many people, when confronted with suffering and tribulations, cry out to God (that’s why we say that there are no atheists in a foxhole). So how about the Israelites? How did the children of Israel cry out to God? Was their cry motivated by faith or by pain and suffering? Was their cry one of one of sincere and heartfelt prayer and a desire to return to God, or was it simply a cry that came out of the pain and suffering they experienced in Egypt?
The proof text from Exodus implies that they cried out of suffering (“They groaned because of the bondage”); none the less, their sigh still rose up to God despite the fact that it was not motivated by sincere and heartfelt faith (“Their cry because of the bondage rose up to God”). Interestingly this interpretation depicts the Israelites in a less than positive fashion. God answers the prayers of those who suffer whether or not they are faithful servants." + ], + [], + [], + [ + "And He saw our affliction – There are two questions that this passage raises. How does the proof text from Exodus 2:24 teach us that the verse in Deuteronomy is about the forced separation of couples? And how do we even know that the Egyptians actually oppressed the Israelites in this fashion? There is no clear and unequivocal verse that states this in the Bible.
There are several steps in arriving at the conclusion that these verses are speaking about the ‘forced separation of the sexes’ by the Egyptians.
First, we note that both verses contain the word Vayar, “And he saw.” In classic rabbinic hermeneutics, this is a Gezera Shava, in which we can draw an inference of a connection between verses based on similar words being used in both verses.
Second, the Hebrew word for “And he saw” implies something more than simply seeing. After all, it should have been enough to say that God remembered His covenant with the forefathers and therefore redeemed them. This was already foretold. However, the Bible implies here that God saw the severity of their oppression and decided to redeem the Israelites sooner than he had told Abraham he would. (Abraham was told the Israelites would be in Egypt 400 years.)
Third, we have already been told, in Deuteronomy 26:5, that the people were afflicted, so the expression in this verse “God saw our affliction,” also implies something more than normal affliction. We can conclude that the affliction here was of some type that was never decreed against the Israelites in the first place.We must figure out what it adds to our understanding of the verse.
Fourth, we can conclude from elsewhere in the Bible that the word for affliction implies sexual oppression of some sort, such as in Genesis 39:49 in which Laban threatens Jacob: “If you afflict my daughters…” Rashi interprets this to mean that if he denies them the rightful conjugal rights, he will have broken their agreement. The word Inui has a sexual connotation here and this can be connected to other uses of this verse in the Bible.
Fifth, the word Anyenu, “our affliction” in Deuteronomy is strange. Normally the word should have been Eenuyenu for “our affliction.” This word implies a different type of oppression by the Egyptians. Since the text of the Bible already said that the Egyptians afflicted them, it should have been enough to say “And God saw” without the repetition of this word." + ], + [ + "And our burden – It is self-evident that the word Amalaynu implies the birth of children. The verse that is brought here is meant to teach us what the implication of this expression is to the decree of Pharaoh. The word Amal can also be translated as “labor” or “travail” in the sense of giving birth as a form of labor or travail." + ], + [ + "And our oppression – The question here is similar to the comment above. At first glance, how does the proof text from Exodus add something to our understanding of Deuteronomy? And how do we learn persecution (Dochak) from the verse in Exodus that never uses this specific word? The verse in Exodus begins “And I also saw…” The word “also” implies something more than simple oppression, which we have already learned was part of what God told Abraham the Israelites would experience in Egypt. It implies that God saw something more happening in Egypt that would motivate him to cause the redemption to happen sooner than He originally promised. The addition of persecution led God to bring the redemption sooner than four hundred years." + ], + [], + [ + "Background
The Haggadah turns its attention to the plagues. It interprets the first part of the verse as a reference to the presence of God as the One who performs the plagues and the remainder of the verse as containing references to specific plagues. But why should the Haggadah refer to some plagues such as pestilence and blood and not to others in this verse from Deuteronomy? Rabbi Lorberbaum is troubled by this and attempts to read into the language of the Haggadah references to the other plagues as well. The plagues can be divided up in different ways and he finds ingenious ways to find such references in this verse. The plagues as a group are referred to by the expression “A mighty hand and an outstretched arm.” Similarly the reference to the plague is an opportunity to discuss the different nature of the various plagues. Who performed them, by what means and for what purpose?
And the Lord took them out – Not by means of an angel, nor by means of a Saraf, nor by means of a messenger but by means of the Holy One through His own glory. There are several questions that are raised by commentators on this entire passage as well as the terminology that is used here: ", + "What is the difference between an angel (Malach), a fiery being (Saraf,) a messenger (Shaliach) as well as the other terminology that is used for such beings in the Bible? Why does the Haggadah mention four categories of spiritual beings?
There is a difference between a “messenger” and an “envoy. ” A messenger has a choice about whether or not he performs a specific task, while an envoy is simply a means of performing the task and has no choice in its performance. If there is a divine decree, the envoy has no free will in the performance of the act any more than a stick that strikes someone has a choice in that act. The stick is not a messenger, but a means of performing the act. The envoy is an object that performs the will of others. An angel or a fiery being can be either a messenger or an envoy, an object that is used to fulfill the divine will.
The words Malach and Saraf refer to the nature of the act being performed. When the act is for the benefit of others, the one performing the act is a Malach, but when the act involves destruction or violence, then it is performed by a Saraf, sometimes referred to as a Mashchit, a destroyer (see the verse quoted in question two, below). These two types of beings can be messengers, with free will to act, or they can simply be the means that God uses to carry out His will. In this passage when the Maggid says “Not by means of an angel, and not by means of a…” we learn that while God may have acted through the agency of a Malach and a Saraf, they were merely the means of the act and not the actor. They were no different than a stick in the hands of someone striking another. Therefore, it was really God who performed these acts since the angel and the fiery beings were not messengers.", + "How can the Maggid tell us that God did not perform such acts by means of such beings when the Bible explicitly makes such statements? For instance, we read in the book of Numbers 20:16, “We cried out to the Lord and He heard our plea and sent an angel who freed us from Egypt,” and Exodus 12:23, “The Lord will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home.”
Rabbi Moses Maimonides also understands the term Malach as referring to the forces of nature that serve some larger divine purpose. When the Haggadah says that God did not perform an act by means of an angel, it means that this act wasn’t simply a coincidence of nature but a fulfillment of the divine will. At the time of the Exodus from Egypt, there were four divine acts that occurred: God smote the first born of Egypt, saved the first born of the Israelites, brought judgment against the Gods of Egypt and revealed His presence to the entire land of Egypt. The four expressions in the Haggadah are meant to teach us that each of them was uniquely and solely an act of God, not a coincidence of nature or some predetermined act that was set in motion with the creation of the world. Both the act of destroying the Egyptians and the act of saving the Israelites were acts of God. ", + "How does the Maggid reach the conclusion that the four phrases in Exodus 12:12 refer to these four categories of angel, fiery beings, messenger and another?
Each of the expressions in Exodus, then, refers to a type of divine act. “I will pass through the land of Egypt” is a reference to the Malach – God, and not some Malach, saved the Israelites while destroying others: “I will smite” refers to what might be thought of as the act of the Saraf: It was God who killed the first-born and not some other force. The last two phrases in this verse, “I will exact judgment” and “I am the Lord” are meant to teach us that the judgment of the gods of Egypt and God’s revelation were not through some other means but through an act of God. " + ], + [], + [ + "With a mighty hand – This refers to the plague of pestilence… How do we know that the expression, “A mighty hand,” is a reference to the fifth plague, Dever or Pestilence?", + "The answer is to be found in how we see the overall count of the plagues. If we look carefully at the way in which the ten plagues are described in the Torah, one will see that they can be divided into two groups of five plagues each. In the first grouping of five plagues, Pharaoh hardens his own heart but in the second grouping of five plagues, God causes Pharaoh’s heart to be hardened.
Pestilence is the fifth plague. Therefore the Egyptians experienced this plague, they had experienced an entire “hand” of plagues (especially when we consider that the third plague is referred to as “The finger of God”). The expression “the Hand of God” is also used in reference to the tenth plague. ” " + ], + [ + "With an outstretched arm - This refers to the sword… Commenting on the verse in I Chronicles 21, the Zohar says that we should understand it in an allegorical fashion. God does not have a “Sword…drawn in His outstretched arm.” Rather, this means that the forces of retribution are given ‘permission’ to act against those who commit evil acts. This is the intention of the Maggid as well. We can conclude from the similar use of language, “With an outstretched arm,” that the verse in Deuteronomy also implies that God has given reign to the forces of retribution. The sword here is a reference to the last five plagues. During the first five plagues Pharaoh was given the opportunity to repent and to stop the plagues. During the second set of five plagues Pharaoh lost his ability. Retribution was inevitable.
We see then that the two expressions in this verse, “With a mighty hand and an outstretched arm,” make up all ten plagues. With a mighty hand refers to the first five plagues and “with an outstretched arm” refers to the second series of five plagues. The nature of these two series of plagues was different from one another." + ], + [ + "With awesome power – this is the revelation of the Divine Presence. Both verses in this passage use the expression Mora Gadol, “awesome power.” How does the Maggid conclude that this expression refers to the revelation of the Divine presence? What is it about this expression that allows the Haggadah to reach this conclusion?", + "The verse from Deuteronomy Chapter 4 says that God acted with a “Mighty outstretched arm and awesome power as the Lord your God did for you in Egypt before your very eyes.” The expression at the end of this verse, “Before your very eyes,” implies that it is speaking about something spiritual and not something physical. We see this same use of the expression, “Before your eyes” in a number of different commentaries which discuss the breaking of the Ten Commandments. The Midrash says that when Moses smashed the tablets, the letters flew up to heaven. How do we know this? A verse says, “I broke them before your eyes,” implying that the people saw this miraculous spiritual sight. Similarly here the words “Before your eyes” imply that the Divine Presence appeared to the people in Egypt. “Before your eyes” implies something that is seen as in a vision but cannot be measured or felt. " + ], + [ + "With signs – This refers to the staff. It is difficult to understand the connection between ‘signs’ and ‘the staff of Moses.’ The staff is not a sign but merely the utensil that was used to create the signs. So why is it referred to in this way? This verse refers to the ten plagues. Why mention the staff at all since it was not used to perform all of the plagues but only some of them? Finally, the earlier part of this verse in Deuteronomy 26 already mentioned the ten plagues so what does a reference to the staff or the signs add to our understanding of this verse?", + "To understand the reference to the staff, we must understand something about the nature of prophecy and sympathetic acts. Prophets from the time of Abraham on performed sympathetic rites that, in some way, were meant to be prophetic or predictive of the future. Nachmanides suggests that Abraham’s travels throughout the land of Canaan were meant to predict Israel’s future conquest of the land. Similarly, when Jeremiah tells Serayah to read his prophecies and then to bind them to a rock and throw them into the Euphrates, he is performing a sympathetic rite that is meant to be symbolic or an imaginative prediction of what the future holds (See Jeremiah 51:59-64). Similarly, the use of the staff is meant to be a sympathetic of what is about to befall Egypt.
Moses performs three acts with his staff: he turns the staff into a serpent; he causes his arm to become leprous and he makes the water turn into blood. (Exodus, Chapter 4)
These three acts are all necessary in showing Egypt the power of God. Even though the staff was created on the eve of the creation of the world (Pirke Avot) for the purpose of performing good acts for the people of Israel, the use of the staff in these three acts shows that the staff can also be used for the purpose of punishing Egypt as well.
Also, the three acts symbolize the three types of plagues included in the ten plagues: some were performed by means of the staff; some by Moses; and some by the Holy One. The word “sign” is a way of referring to sympathetic acts. The serpent was a symbol of the power of the staff. The transformation of Moses’ hand to leprosy was symbolic of his role in the performance of the plagues. The transformation of the river to blood was symbolic of the power of God to reverse something created for compassion to something that could carry out judgment. In each case the symbolic act transforms goodness to punishment. " + ], + [ + "And wonders – This refers to the blood. This verse returns to the plague of blood to explain the significance of this sympathetic act. The other plagues were not sympathetic acts, but acts of retribution and judgment against Pharaoh and Egypt. Blood, however, is referred to both as a plague and as a sympathetic act. First God presents this wonder as a way of illustrating to the people and to Pharaoh how powerful God is. What is the symbolism then of this act?
Water is a symbol of loving kindness (Hesed) in Kabbalah and blood is a symbol of judgment (Din). The transformation of the water from the Nile from water to blood is a way of proving that God is a God not only of love, but of judgment, if necessary. The verse from the book of Joel expresses the rising of the powers of judgment in the world." + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [ + "Background
People often ask why ten plagues? Wasn’t God powerful enough to convince the Egyptians with one devastating plague that would force them to free the Israelites from Egypt? Rabbi Lorberbaum answers this question in a novel way by connecting the plagues with the ten utterances with which God created the world. The plagues are the opposite of creation – they represent the ten acts of un-creation. They made Pharaoh aware that just as God could create the world he also had the power to take away the blessings of creation. These ten utterances play an important role in the history of Jewish thought and in Jewish mysticism in particular. They are often associated with the ten Sephirot with which the world is created.
These are the ten plagues. Why are there ten plagues? Why were these ten plagues the ones with which the Holy One chose to strike the Egyptians?", + "“The world was created with ten utterances. What does this teach? It teaches us that the punishment of the wicked who destroy the world created by ten utterances is increased while the righteous who preserve the world created by ten utterances are rewarded.” Pirke Avot 5:1.
According to the sages the world was created through an act of speech. There were ten utterances by God through which creation came about. These utterances are found in the opening chapter of Genesis. Nine of them begin, “And God said,” and the tenth begins with the word, Bereshit, “in the beginning,” which the Talmud considers to be an “utterance.” If God is all-powerful then certainly He could create the world with a single utterance. So why was it necessary for the Holy One to create the world through a series of such utterances instead? According to Pirke Avot, “The Ethics of the Fathers,” the ten utterances were meant to increase the punishment due to the wicked that destroy the world through their actions. This way instead of just one punishment for a single utterance, they are liable for ten punishments, one for each aspect of creation that they destroy through their actions. Similarly, the increase in utterances increased the reward due to the righteous.
Pharaoh denied the existence of God by refusing to free the Israelites. We see this in the beginning of Exodus when he responds to Moses’ request by saying, “Who is the Lord that I should heed Him?” (Exodus 5:2) He is not simply a tyrant; Pharaoh is also an atheist who denies God as the creator of everything. The plagues are an attempt to show Pharaoh just how powerful the Holy One really is. Just as God creates and maintains the universe, so God has the power to “un-create” the universe as well. Each plague is related to one of the ten utterances. Just as each utterance expresses the creation of one particular aspect of the universe, so, through each plague, God reverses His creation. In this way Pharaoh saw that, just as God could create the world, so too He had the power to reverse the creation of the world. The plagues were an illustration of the power of God and the powerlessness of the Pharaoh.", + "The Plagues, however, do not follow the chronological order of the utterances of creation and the creation of the world. What logic is there to the order of the plagues, then? The plagues reflect creation in a different fashion. They are listed both sequentially and thematically. The first five plagues reflect creation. The second half reflects on the human being and his basic needs:
The first creation is water - blood.
The swarming creatures come forth from the water – frogs.
The creatures closest to the water are the land creatures – lice.
Then the other land animals – wild animals.
The heavens come next, just as the planets and the sun were created.
The “heavens” are the source of the pestilence – pestilence.
The creation of the human being – boils.
The creation of the firmament; protection from danger - hail.
The creation of the vegetation and food - locust.
The creation of the light - darkness.
The final plague – the death of first born. " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Rabbi Yehudah abbreviated the plagues with their initials: What purpose is served in grouping the plagues together in this fashion and abbreviating them?
Organizing and abbreviating the plagues in this fashion is a way of showing the overall order of the plagues. The plagues are grouped into three subsets of three plagues each with the final plague a climax to the all of them. Each subset follows a pattern of two plagues with warnings and the third without any warning at all. Each subset of plagues was meant to teach the people a lesson unique to that group of plagues. The lesson is not complete and obvious until the third plague in each grouping of plagues.
D’ztach - Blood, Frogs, and Lice: The first group of plagues was meant to teach the people that God punishes those who transgress the will of God. The Egyptians were warned twice and only in the third plague do the magicians and the people of Egypt acknowledge God’s great power when they say of the plagues, “It is the finger of God!” (Exodus8:15) Only with the third plague do they realize that one can’t defy the will of God.
Adash – Wild beasts, Pestilence, and Boils: The second group of plagues is singled out because we are told that they struck the Egyptians but not the Israelites. (Exodus 8:18) The magicians of Egypt could only protect themselves from these plagues until we reach the sixth plague.” The Magicians were unable to confront Moses because of the inflammation…” (Exodus 9:11)
Ba’achav – Hail, Locusts, Darkness, the Death of the First Born: The final group of plagues taught the Egyptians that these plagues were not merely chance or a product of the astrological signs (Mazel ), but the actual hand of God. First, these plagues are so extraordinary and out of the normal course of nature that they must be a product of divine. And second, the plague of darkness proves that it is not simply bad astrological signs changing the luck of the Israelites and the Egyptians. The final plague drives home this lesson. Lest one think that this is the work of an angel or some type of supernatural being, the final plague proves this is not so. Only God has the power to differentiate between the “sperm” of the firstborn and all others." + ], + [ + "Background
The plagues become almost ridiculous here as they multiply from ten to fifty to two hundred fifty. But more serious from Rabbi Lorberbaum’s perspective is the fact that these statements appear to contradict a statement in the Mishnah that plainly says that there ten plagues in Egypt and ten at the Red Sea. As the fundamental code of Jewish law, the Mishnah is the official opinion of the sages. So can we reconcile the opinion of these sages with the one in the Mishnah? Rabbi Lorberbaum draws on the Kabbalistic notion that there are not only ten Sephirot of holiness but also ten anti-Sephirot of impurity that give vitality to the world of darkness and judgment. These Sephirot are sometimes referred to as crowns (Ketarin). They are also referred to in the Zohar as the fifty gates of impurity. When Israel was redeemed from Egypt, the nation had already descended almost to the lowest of these gates of impurity, which would have made it impossible to redeem her from slavery. That is why, according to the Kabbalah, they had to leave in such haste. If Israel had stayed in Egypt one more day, they would have become unredeemable!
Rabbi Yosi the Galilean said: How do you know that each plague…is equivalent to four plagues? Rabbi Yosi’s strange statement has inspired many different questions:
How do we reconcile this statement with the one in the Mishnah, Pirke Avot, which says that there were only ten plagues at the Red Sea? (See Avot, 5:5).
The numbers ten and fifty should not be taken literally. This number, like the number ten, is an allegorical way of referring to the spiritual state of the Israelites while they were in Egypt (?) and how they experienced the presence of God during the plagues and at the sea. Egypt was a place of darkness and impurity, where the forces of evil reigned. The nation had already descended to the lowest levels of impurity in Egypt. There are fifty gates of impurity, which are some times referred to as the ten crowns of impurity, and Israel had already descended to the fiftieth gate. Beyond this gate, there is no redemption because the spiritual dark angel of Egypt would now have complete control over the nation. When Rabbi Yosi said that there were fifty plagues at the sea, it was a way of saying that God vanquished the dark angel of Egypt before the people so that they were freed of the forces of evil. Ten and fifty are really the same, then.
How can we conclude that all the plagues were each a “finger of God” since this expression is used for only one particular plague and not for all of them?
The word Etzba, finger, refers not only to one plague but really to all the ten plagues. Just as each of the Sephirot in Kabbalah contain elements of the other nine Sephirot, so too the ten Sephirot, or Crowns of Evil, contain elements of the other ten crowns. In Egypt, however, the people of Israel were incapable of seeing that God had the ability to vanquish all the forces of evil in the land. Each plague appeared to be an attack on one particular force of evil. It was only at the Red Sea that the people of Israel saw that God had the power to vanquish all the forces of evil in Egypt; so they now saw God’s hand (since each finger represents ten, a hand is fifty plagues) descend and destroy the fifty gates of impurity. Etzba and Yad, then, are references not only to the nature of God, but to how Israel perceived God.
The proof that Rabbi Yosi offers does not appear to make a lot of sense. Can we really conclude that Etzba, finger, is one or ten plagues and that Yad, hand, is five times as many plagues? The Bible does not show such mathematical exactness. If God is all-powerful, surely he could also perform fifty plagues with “a finger.” Surely these expressions have some metaphorical meaning and should not be taken literally!
That is exactly the point. The hand and the finger of God are allegorical ways of speaking about the power of God and the ability to perceive God’s presence in the world. Only at the sea did the people get the whole picture, and that is why they “believed in God and Moses His servant.” The plagues were meant to be an object lesson, not just for the Egyptians, but for the Israelites as well. It was at this point that the people began to understand God as the first cause and creator of the universe who is All-powerful." + ], + [ + "Rabbi Eliezer asked: What is the basis of the controversy between Rabbis Eliezer and Akiva? Is there a basis to their difference of opinion beyond a simple play on the words in Psalms?
Some of the commentators suggest that the controversy between Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva has to do with the source of each of the plagues. In medieval thought, there are four basic elements from which the world is created: air, fire, water, and earth. Each plague was created from these four basic elements. When Rabbi Eliezer says each plague is really four plagues, this is what he is referring to. Rabbi Akiva, on the other hand, is of the opinion that the plagues were constructed not only from the four elements, but also from a fifth spiritual element: Koach HaMichaber, “the power of the divine author.”
The word Michaber, “author,” can also be translated as “the one who causes the elements to combine.” The elements are separate from one another. God is the cause of synergy, a working together of the different elements of creation. By uniting, the combined elements of the universe become greater than sum of the separate parts of creation. The universe is made up of elements, but God is the one that causes them to become united. Rabbi Akiva, always a mystic at heart, understands that it takes more than physical elements for the universe to become a tangible existence. " + ] + ], + "Dayenu": [ + [], + [ + "Background
At first glance Dayyenu is a strange poem. What does it mean to say that each of these divine acts of grace is “enough for us?” Would it really have been enough for God to take us out of Egypt but not allow us to cross the Red Sea? Would it have been enough to bring us to Mount Sinai but not give us the Torah once we got there? So we are left wondering: what makes each of these acts of divine favor so significant and important that even if this was all that God had done for us we would be able to say, “Dayyenu?” Rabbi Lorberbaum explores each statement in this poem and answers the question: How were these acts Dayyenu, enough for us? And in what way could we have lived without some of these gifts from God? Each statement is presented in the positive and the negative. We are told that it would had been enough and we are also told that if God had not done this act (but only another) that too would have been enough. Rabbi Lorberbaum explores both sides of these statements.
Had He performed judgments…It would have been enough: As we have already seen in the passage Avadim Hayyinu, the nature of God’s acts in Egypt created a unique relationship between God and the Israel. By performing these acts of judgment, God made a public commitment to the Jewish people. This commitment was irrevocable. Even if Israel sinned, as they did at the Golden Calf, God could not completely desert the Jewish people. If God was to desert the nation or destroy them, it would not only be a tragedy for Israel but a Hillul Hashem, a desecration of God’s name in the world. God’s judgments of others and His acts on behalf of the Jewish people made it clear to the whole world that we are “the children of the living God.” By simply performing these acts of judgments, then, God made it so that no matter what happened He was committed to Israel. " + ], + [ + "Had He executed judgments against their gods…It would have been enough: What did Israel stand to gain from God’s acts of judgment against the gods of Egypt? These judgments were “sympathetic acts ” that would bear testimony that eventually God would vanquish the other deities and prove the gods of all the other nations to be false. The acts of the forefathers are a sign of future events. They are a foreshadowing of the Messianic era. By performing these acts in Egypt Israel knew that their future redemption was also assured." + ], + [ + "…and not killed the first born it would have been enough: The acts of judgments are so great they are even greater than the all the plagues, even the death of the first born. Why was this plague singled out of all the plagues? Because this plague was the one that proved beyond any question that the plagues were the hand of God and not simply coincidence. Only God can distinguish between the fetus of the first born and all other fetus. Therefore God’s judgment of the gods of Egypt is even enough compared with the plagues. Even if God had not carried out the tenth plague the judgment of the gods of Egypt would still have been enough." + ], + [ + "Had He given us their wealth…It would have been enough: What did Israel have to gain from taking the wealth of the Egyptians before they left Egypt? Wealth had no use to the people in the wilderness so Israel had nothing to gain by taking silver and gold from the Egyptians. In fact the language of the Torah suggests that God didn’t simply give them permission to take the property of the Egyptians but asked them to do so. The plundering of Egypt, then, must have had some greater significance. This act is yet another example of Sympathetic Acts which foreshadow the messianic era. The prophets predicted that Israel would be given great wealth in the Messianic era: “In place of bronze they will bring silver.” " + ], + [ + "Had He not split the sea…it would have been enough: How is it possible to say that it would have been sufficient for God to perform some of these miracles such as judging the gods of Egypt and killing the first born but not splitting the Red Sea? What would have been the point of the redemption with out the splitting of the sea? Rabbi Ashkenazi suggests that even had God not split the sea there were other ways that he could have crossed the Red Sea (boats for instance). So had he preformed all these other miracles but provided us with a more natural way of crossing the sea it certainly would have been enough. But why would the miracle of the splitting been enough if this is all God had done? The splitting of the sea proved God’s divinity to the entire world. According to a Midrash not only did the Sea split but all bodies of water split at the moment proving to all people God’s awesome power." + ], + [], + [], + [ + "Had he not provided us with our needs in the wilderness…. Providing food to the world is one of the things that God does not only for Israel but for the entire world. So, on the one hand it would have been fine had this particular miracle not been mention.
On the other hand providing food for an entire nation in the wilderness was truly miraculous. By providing for the people in the wilderness God taught the people to depend on God and thereby helped them to become more worthy of receiving the Torah at Sinai. Forcing them to go to the wilderness was yet another act of purification that helped them prepare for the events at Mount Sinai." + ], + [], + [], + [ + "Shabbat…would have been enough: Shabbat is equal to all the other commandments. Therefore had God simply given us the Sabbath it would have been sufficient, since this is the most precious of all the commandments which God has given us. ", + "Rabbi Eliezer Ashkenazi, in his work Ma’asei Hashem offers another interpretation of Dayyenu.
He suggests that we should read the expression Dayyenu not as a demonstrative statement but as a question. “Would it really have been enough for us?” He uses a parable to explain this interpretation. Imagine a slave of a certain king who is rewarded with his own small kingdom. The slave, while grateful might say to the king: “How can I rule over my kingdom when I don’t have royal garb? How can I rule over my kingdom when I don’t have horses? How can I rule over my kingdom when I don’t have subjects and slaves? How can I rule over my kingdom when I am lacking in an understanding of the rules of kingship? With each request the king would give his slave what was necessary for him to rule over his kingdom. Similarly, we say to God, God you have taken us out of Egypt but is this really enough? You haven’t completed the job of making us a nation of priests and a holy people? It is only with all the miracles and gifts referred to in Dayyenu that God’s gift is complete." + ], + [], + [], + [], + [ + "How doubled and redoubled is the good which the One who is Present has bestowed upon us. How is it that the miracles and gifts which the divine has given us are doubled and redoubled? What does this mean? Since many, if not all, the miracles mentioned in Dayyenu are acts which foreshadow the future redemption of the Jewish people, by saying that they are “Doubled and redoubled” we are saying that each act of grace has double significance. They were performed in the time of the Exodus and they will be performed again in the days of the coming of the Messiah." + ] + ], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "Rabban Gamliel used to say: Usually such a statement should be written “Rabban Gamliel says…” Here the statement is “Rabban Gamliel used to say…” Why does the Maggid use this particular language? Rabbi Ashkenazi in Ma’asei Hashem suggests that Rabban Gamliel did not simply make this statement, but that this was his practice. He used to ask himself these three questions each time he sat down at the Seder table even if there was no one else to ask the questions. We are obligated, therefore not only to follow his law but to emulate his example." + ], + [ + "The Pesach offering which our fathers ate in the time that the Temple was standing, for what reason? The reason we mention Matzah and Maror are obvious. Both are directly connected with the story of the Exodus. We eat Matzah because we left with haste from Egypt and the bread did not have time to rise, and we eat Maror as a symbol of the bitterness of slavery. But the reason Pesach offering is less obvious and more subtle. While we ate the Pesach offering on the night of the Passover there is no direct connection between the offering and the act of passing over as there is with Matzah. Rabban Gamliel suggests that we ate the offering because God passed over the houses of the Israelites. Yet what does the offering have to do with the miracle and how does the offering help us reenact the Passover experience?
Rabban Gamliel suggests that the reason Israel was worthy of having God passed over their houses is because they ate the Pesach offering. Because they obeyed God’s commandment they were saved in Egypt. Thus by recalling the Pesach offering and eating it in the time of the Temple, the Jewish people are reenacting Israel’s faith in God.
The final plague was unlike any of the other plagues in Egypt. While a distinction was made between Israel and the Egyptians in all the other plagues, only this plague required some sign for the people of Israel. The reason for this is that all the other plagues were performed through some intermediary means while the death of the first born was performed directly by God Himself.
The other plagues were performed through a righteous intermediary. There are many examples in the Talmud and in the Bible of righteous people and prophets who are given control over the powers of nature. Some examples of this are Joshua who makes the sun stand still at Gibeon, and Moses who splits the Red Sea. There are many examples in the Talmud such as Pinchas Ben Yair who also causes a river to split in half. What we learn from all these examples is that sometimes Israel is redeemed because of the righteousness of its leaders.
In the case of the tenth plague, however, Israel’s redemption was dependent on their worthiness. And since the people had worshipped idols in Egypt they were not truly worthy of being saved. God therefore asked them to do something that would make them worthy of such redemption. They were told to set aside and slaughter a ram for the Pesach offering. Since the ram was one of the gods of Egypt they had to risk their lives by doing this. This proved that they were truly worthy of being redeemed on the night of the Passover. They showed that they were willing to risk everything for the sake of sanctifying God’s name and therefore were worthy of God’s protection. " + ], + [], + [ + "Matzah, because we ate… The Haggadah explains that the reason we eat Matzah is to remind us of the haste with which we left Egypt. Yet we were commanded to eat Matzah prior to our flight from Egypt. So how can we explain the eating of Matzah in this way? There are, however, two separate reasons and two separate Mitzvot in eating Matzah. We eat Matzah all week of Pesach as a way of reminding ourselves that we were slaves in Egypt. Matzah is Lechem Oni, the bread of affliction. We refrain from eating leavened bread and eat only Matzah for seven days to symbolize the fact that the people of Israel were slaves in Egypt for a very long time. The Biblical seven days symbolize the seven days of creation and the many days we were enslaved. On the eve of Passover when we tell the story of the Exodus the Matzah symbolizes the haste with which we left Egypt.
Was leaving with haste really a sign of distinction? In Isaiah 52:12, “For you shall not go out with haste and nor go by flight for the Lord will go before you and the God of Israel shall be your rearguard.” We are told that in the end of time redemption will come with haste but slowly and deliberately. So why is leaving Egypt with such haste considered to be a good thing? Rabbi Ashkenazi explained that the Israelites had to leave Egypt in haste because they were living in a place of impurity and God wished to get them out as quickly as possible so he could reveal himself to them. But in the end of time redemption will come more deliberately and slowly because Israel will not be in such dire danger. The haste with which we left Egypt was a sign of God’s impatience to quickly establish a new covenant with the people and protect them from impurity." + ], + [], + [ + "Why do we eat this Maror? If Maror was a symbol of slavery, why don’t we mention it first before the two symbols of redemption? It should have been Maror, Pesach and then Matzah. The essential reason we were redeemed from Egypt was not to save us from the bitterness of slavery but to make us servants of the God. The Haggadah mentions redemption before the bitterness in order to emphasize that bitterness was only a secondary reason God took us out of Egypt. The main reason God took us out of Egypt was to bring us to Mount Sinai. Even those Israelites who were princes in Egypt and who did not necessarily suffer from the deprivations of slavery were in dire need of redemption. They could look back and say that there lives were not bitter but they were still thankful for the gift of God’s redemption." + ], + [ + "In every generation each person must see him/herself… This statement should not be understood literally. People often assume that it means that had their ancestors not left Egypt they would still be slaves there. But if this is the meaning of this statement then it is equally true for all the other miracles in history that God performed for the Jewish people. For instance, the same statement could be said concerning Purim (we should see ourselves as if we were personally saved from Haman…). Yet for other deliverances, it is customary to make a blessing in which one says, “Blessed are you…who redeemed our ancestors...” One does not say “and for us,” as we do in the Pesach Haggadah.
What we are stating here is not that each person should see him/herself as if he/she went forth from slavery but rather that each person should see him/herself as if he/she was personally redeemed from Egypt to become participant in the covenant. While we did not personally experience slavery and redemption, we all can say that because our ancestors were redeemed from slavery, we have the privilege of being Jews and living by the Torah. In is in this sense that we are all connected to the Exodus and not in an experiential sense. We did not experience Egypt in an immediate sense as our ancestors did but the fact that our ancestors were redeemed has shaped our identity. That is our connection to the past" + ] + ], + "First Half of Hallel": [], + "Second Cup of Wine": [] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [], + "Maror": [], + "Korech": [], + "Shulchan Orech": [], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [], + "Zevach Pesach": [], + "Ki Lo Na'e": [], + "Adir Hu": [], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [], + "Chad Gadya": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "The angel of death came: The messiah of Joseph will be killed by the angel of death." + ] + ] + } + }, + "versions": [ + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ], + [ + "Rabbi Mark Greenspan", + "http://www.oceansidejewishcenter.org/" + ] + ], + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "schema": { + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "enTitle": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "key": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/Hebrew/Haggada Maaseh Nissim, Warsaw 1895.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/Hebrew/Haggada Maaseh Nissim, Warsaw 1895.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..6311af7d2809d73df1ca2b960d77ea187af91e27 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/Hebrew/Haggada Maaseh Nissim, Warsaw 1895.json @@ -0,0 +1,629 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001124707", + "versionTitle": "Haggada Maaseh Nissim, Warsaw 1895", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "digitizedBySefaria": true, + "versionTitleInHebrew": "הגדה של פסח עם פירוש מעשה נסים, וורשא תרנ\"ה", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "text": { + "Kadesh": [ + [], + [ + "לא יאמר קידוש עד שתחשך דהיינו צאת הכוכבים. ומקדש ומברך זמן. ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה״ז. ואם שכח להבדיל עד שהתחיל ההגדה ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואח״כ יבדיל. ואם נזכר באמצע סעודה שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס. ואם לא היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה מברך בפה״ג. ואם נזכר אחר שבירך ברכת המזון אומר הלל והבדלה על כוס אחד כיון דא״א בענין אחר. ולא יטול ידיו קודם קידוש. ואם אין ידיו נקיות יטול מעט ולא יברך ענ״י. שיעור כוס רביעית. ולכתחלה ישתה כולו ובדיעבד סגי ברוב רביעית וצריך לשתות שלא ישהה יותר משיעור שתיית רביעית. ואם שהה יותר אז בב׳ כוסות. ראשונות צריך לחזור ולשתות ובאחרונות א״צ. ואם שהה יותר מכדי אכילת פרס לא יצא וצריך לחזור ולשתות אפילו בב׳ כוסות אחרונות. גם הנשים חייבות בד׳ כוסות ובכל המצות הנוהגות בלילה זו. אין ליקח כוס שפיו צר שאינו יכול לשתות רביעית בבת אחת בין כוס ראשון לשני לא ישתה רק לצורך גדול:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש להתעורר אל הכפל במלות האלו זה שלש פעמים שהחיינו וקימנו והגיענו אשר לכאורה עניינה אחד והיה די באמרו שהחיינו לזמן הזה.
ונבוא אל הביאור בשום לב אל תוארי הבורא יתברך המורגל לומר חי וקים. וביותר קשה בזה בברכת ברוך שאמר אנו אומרים ברוך חי לעד וקים לנצח. יש להבין כפל הענין במלות שונות. ונראה לפרש כי הם שתי חלוקות לא ראי זה כראי זה כי תואר חי נקרא על שמחיה כל הנמצאים והנבראים שבעולם ולא מחמת שהוא עצמו חי כי לא יתפנו תוארים עצמיים בערכו ית' כנודע אבל ענין חי הנאמר בהש\"י הוא ע\"ש שהוא חיותו של עולם כמ\"ש התי\"ט סוף תמיד. ואולם תואר קיים צודק עליו יתברך שהוא עומד קיים תמיד קיים נצחו בלי שום שינוי ותמורה ח\"ו כאמרו ית' אני ה' לא שניתי וכמ\"ש הרב המורה. ונגד חלוקה ראשונה בשם חי אמר לעד כי שם עד יפורש על העלמיות של כל ימי קיום העולם. ובפיוט אקדמות נמצא וטרי עדי שפירושו נושא העולם. והנה קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד וכן ככלות הכל א\"א לתארו חי. ולא נוכל לקראו חי רק כל זמן היות העולם קיים המקבל ממנו ית' החיות. לכן כל ימי העולם נאמר חי לעד. אמנם מלת נצח נאמר על בלתי תכלית כנצחיותו ית'. לזה תואר קיים זה שמו אשר יקראו לו לנצח. ומזה הטעם עצמו נקראו ישראל ג\"כ חיים וקיימים. דרש\"י פי' אקרא לא ירפך ולא יעזבך. לא יתן לך רפיון. והכוונה דבגלות המר והנמהר אנו צריכין לשני חסדים הכרחיים האחד שאנחנו מפורדים בין העמים ונחשבנו כצאן לטבח יובל. כמאמר המגיד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב\"ה ברוב רחמיו וחסדיו מצילנו מידם ומרים אותנו זה בודאי טובה נפלאה והן הן גבורותיו. ונגד זה אמר לא יעזבך דהיינו לכלותך. והשני שכל מגמתם לבטל מאתנו המצות והמקום מוכן לכך כמ\"ש הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. ובכל זאת לא שכחנו שם אלהים ואנו מקיימין מצותיו. והוא יתברך מחזיק בידינו שלא נלמוד ממעשיהם מחמת גודל הצרות. ולזה אמר לא ירפך לא יתן לך רפיון שמחזיק אותנו באמונתו ובמצותיו ית'. וע\"כ שפיר יוצדק גם על ישראל חיים קיימים. חיים ע\"ש החיות. וקיימים ע\"ש הקיום בלי שינוי מאמונתם. ובזה בא על נכון מאמרנו. בהגיע זמן עשיית מצותיו ית'. להודו ולשבחו על ב' הטובות הנזכרים. שהחיינו שמחיה אותנו ונתן לנו החיות בין העמים. וקימנו באמונתו בקיום מצותיו הנצחיים ית'. ואומרו והגיענו יראה בכוונתו. כי באמת אף שהאדם רוצה ומתאוה בקיום המצוה. צריך הוא לחסדי הבורא שיספיק בידו קיום המצוה בכל פרטיו. ונוסף על זה שיהיה יוכל אדם לקיים המצוה בהידור ונחשב לו למצוה בפ\"ע במה שמהדר להש\"י נמצא שהוא מגיע אותנו להמצות הנעשים בזמן הזה. " + ] + ], + "Urchatz": [ + [ + "נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון משום דהוי דבר שטיבולו במשקה. ולא יברך על נטילת ידים." + ] + ], + "Karpas": [ + [], + [ + "נוטל כרפס פחות מכזית ומטבלו במי מלח ומברך בורא פרי האדמה. ומכוין לפטור גם המרור ואוכל ואינו מברך אחריו." + ] + ], + "Yachatz": [ + [], + [ + "יקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים ויטמין חלק הגדול לאפיקומן וחצי השניה ישים בין ב' השלימות ומגביה הקערה עם כל מה שעליה ויאמר כהא לחמא עד מה נשתנה.", + "והנכון לפרש כל ההגדה ללשון אשכנז לנשים וקטנים ואם אין לו בן שואל לעצמו." + ] + ], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [ + "מתחיל להגיד עבדים היינו. ומתכוין לצאת ידי מצות עשה של סיפור יציאת מצרים כי מצות צריכות כוונה. וכשמגיע לדם ואש ותמרות עשן ולעשר מכות ולרבי יהודה נותן בהם סימנים מטבל אצבעו ביין וזורק וכשמגיע למצה זו מגביה מצה הפרוסה. וכן כשמגיע למרור זה מגביה המרור. אבל כשמגיע לפסח שהיו אבותינו לא יגביה הזרוע ויהיה מגולה קצת כשיאמר ההגדה. וכשמגיע ללפיכך מגביה כל חד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל והפת יהיה מכוסה אז. וכשחותם גאל ישראל מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס שני." + ], + [], + [ + "הא כלחמא. לבא אל ביאור הפיסקא הזאת. נקדים הספיקות אשר עמדו עליהם המפורשים והם אלו: א) למה נסדר בלשון ארמי. ב) למה תיקנו הכרוז כל דכפין ייתי וייכול שהוא לעניים דוקא בחג הפסח ולא בשאר חגים הא ושמחת בחגיך על כל המועדים נאמר. ג) הכרוז הזה היה ראוי להיות בחוץ לני הפתח שישמעו עניים ויבואו לא בבית אחר שכבר סגר הפתח. ועכ\"פ היה לו להיות קודם הקידוש כדי שגם העני יצא ידי חובתו בקידושי ובכרפס. ד) למה קראו לחם עוני. ה) מה שאמר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים שהרי לא אכלוהו במצרים עד שיצאו שהרי נשאו הבצק צרורות על שכמם. ו) למה אמר בכפל השתא הכא וגם השתא עבדי. ז) למה לא אמרה פרק זה בזמן שב\"ה היה קיים כמבואר ברמב\"ם בנוסח ההגדה. ", + "ולישב כ\"ז נקדים כי ידוע שראוי ונכון לעבד אשר בא במאסר מאדוניו והוציאו בחסדו שיש לשמוח ביום יציאתו ולהודות ולברך למי שהוציאו והצילו בחסדו מהמאסר. וגם טבע האדם מחייב שתבא שמחה בלבו בעת שנזכר וכ\"ש ביום היציאה. אמנם אין מדרך האדם אף שיצא פעם אחת מהמאסר כשחזר ונחבש בבית האסורים גדול מהראשון לשמוח בריקודין ומחולות בתוך בית האסורים על שיצא פעם אחת ממנו כיון ששקוע בבית הכלא ומה בצע לו ביציאתו אז. ", + "(הקדמה ב) כי ידוע כשיש לאדם שמחה גדולה שמדרכו להרבות ולהזמין ריעים ואהובים לעשות שמחה ומשתה וכל ששמחתו יותר גדולה מתאוה יותר בהרבות ריעים ואהובים לשמחתו. ומשתה אחשורוש לעד.", + "(הקדמה ג) ידוע מה שכתבו כל המפרשים שגם בעבודת מצרים היו אוכלים מצה כי לא הניחם המצריים להחמיץ עיסתם מחמת חפזון לעבודתם. ומטעם זה כתב מהרי\"א שנקרא לחם עוני. ", + "ואחרי הקדמות אלו נבוא אל ביאור הפיסקא. שפיסקא זו נתקן אחר חורבן ביהמ\"ק למען לא יתפלא לב האדם על אשר אנו עושים משתה ושמחה בכוסות וסעודה על שמחת יציאת מצרים והרי אכתי עבדי אחשורוש אנן להיותינו שקועים בגלות המר והנמהר ואין זה מדרך האדם כמו שהקדמנו לזה מקדים ואמר כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים פי' הגם שעם היות כי הסעודה הזאת הוא ממש כלחמא עניא שבמצרים כי הסעודה נקרא על שם הלחם כמו מדוע לא בא בן ישי אל הלחם וא\"כ מהראוי היה שלא לשמוח כי לשמחה מה זו עושה אחר שאנחנו משוקעים בגלות גרוע מהראשון ואוכלין סעודה זו בלב מר כמו שאכלו אבותינו במצרים בעצבות ובעוני ובחוסר כל. משא\"כ בשעה שביהמ\"ק היה קיים לא היה אומרין פרק זה בהיותן אוכלים בשמחה ובטוב לב כמצה שאכלו בשעה היציאה ואין אומרין פרק זה רק בשעת חורבן כנ\"ל. לזה אמר המגיד ליישב זה כי ידוע שאף שאין מדרך האדם לשמוח על העבר כשהוא שקוע בבית הכלא. מ\"מ אם מחמת היציאה הראשונה מובטח בבירור בלי שום ספק שגם עכשיו בודאי יצא. בודאי שהשמחה ראוי בה ואין שמחה גדולה מזו על היציאה שעברה כיון שבטוח שבודאי יצא גם עכשיו וזהו מאמרו אשר היות שהיא כלחמא עניא די אכלו בארעא דמצרים בעצבות מ\"מ תגדל השמחה עד גדר שכל דכפין ייתי ויכול כאיש אשר לבבו שמח בשמחה גדילה שאין לה שיעור שבודאי מרבה ומזמין לסעודתו כל דכפין והטעם בזה דע\"י היציאה ממצאים מובטחין אנחנו בבירור דאף שהשתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל כי ע\"י היציאה נקנינו לו ית' לעם וכל העולם ראו כבודו וגדלו ואף אם ח\"ו לא נהיה ראויים יעשה זאת למען כבודו יתברך שלא יחולל כי למה יאמרו מצרים וכמו שנבאר בס\"ד בפיסקא דעבדים היינו ובפיסקות הבאות. ומה שאמר בכפל השתא הכא והשתא עבדי. שמעתי להיות כי יש מחלוקת בש\"ס אם בתשרי עתידין ליגאל או בניסן. וידוע דששה חדשים מקודם יופסק השיעבוד ונמצא בספרי שגם לעתיד יהיה כן רק שבש\"ס בכמה דוכתי לא משמע כן. לזה אמר שאם נגאל בתשרי אז בודאי שבתשרי הבאה לא יבוא עדיין כיון שלא נפסק השיעבוד בניסן וע\"כ שבתשרי שאחר תשרי הבא יבוא ואז בנידן שקודם תשרי יופסק השיעבוד ולא יקויים רק שלשנה הבאה יהי' בני חורין ואם בניסן עתידין ליגאל אפשר שבתשרי זו יופסק השיעבוד ובניסן לשנה הבאה בא\"י. ולזה נתקן בלשון ארמי להורות שאינו מענין סיפור הגדה רק תוספית שנתקן בבבל אחר החורבן. ובזה נתיישבו כל הקושיות. ובעל מעשה ה' פירש בזה. שענין הא כלחמא הוא כענין קינה שנתקן בבבל לקיים מה שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. דהיינו בזמן שבית המקדש היה קיים היה הפסח נאכל רק למנוייו משא\"כ עכשיו מקוננים שהיא כלחמא עניא די אכלו במצרים שכל דצריך ייתי ויפסח כי אין עכשיו פסח ואין כאן מנויים. ואח\"כ מתחילין בנחמה קודם הסיפור ואומרין השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי וכו'." + ] + ], + "Four Questions": [ + [], + [ + "מה נשתנה. הספיקות שהתעורר בעל מעשה ה'. א) למה חייבו חז\"ל בשאלה דוקא עד שאמרו אם אין אשתו הוא שואל לעצמו. ב) למה נקט שינוים אלו דוקא ולא נקט הד' כוסות. והנראה כיון דסיפור הגדה נלמד מקרא דוהגדת לבנך לאמר בעבור זה דהיינו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ועיין רש\"י בחומש פי' בעבור זה דהיינו בעבור קיום המצות אלו. הרי עינינו רואות שמצות הש\"י לא היה לספר היציאה והניסים בלבד רק לספר דרך טעם על מה שנצטוינו במצות מהש\"י שהוא בעבור היציאה שהוציאנו. לזה הקפידו לסדר הסיפור על טעם המצות. ולזה סידרו השאלות במצה ומרור כאמרם על בעבור זה שמצה ומרור מונחים לפניך דמשמע שיאמר סיפור היציאה על טעם של המצוה של מצה ומרור. ונגד ה' שאלות הראשונות שהן מדאורייתא סידרו ג\"כ ב' שאלות אחרונות שהן מדרבנן להורות כי אנחנו חייבין ליזהר בדרבנן כמו בדאורייתא. ונקטו שני אלו שהן בתחלת הסדר דהיינו ההסיבה והטיבול שטיבול הכרפס הוא בתחלת הסדר." + ] + ], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "עבדים היינו. הספיקות שבפיסקא הזאת שצריכים השקפה והתעוררות קצתם עמד עליהם בעל מעשה ה'. א) היאך תהיה תשובה זו נאותה אל השאלות ששאל ומה גם שבש\"ס משמע שתשובה זו היא כוללת לכל מה שישאל התינוק. ב) שהתחיל בעבדים וסיים במשועבדים. ג) למה הזכיר שהיה ביד חזקה. מה טובה היא לנו במה שהיה ביד חזקה. ד) מנין לו שאילו לא הוציאנו היה גם בני בנינו משועבדים הלא תחת אפשרות יש שנצא אנחנו אף אם לא היו יצאו אבותינו. ה) למה אמר לפרעה ולא אמר סתם במצרים. ובהתרת הספק הראשון נאמר כי לאשר שתשובה זו נאמר עיקרה לנשים ולקטנים שאינן בהשג יד להשיגם טעמי המצות. ומה גם שרוב ענייני המצות הם עלומי הטעם אף מהמשיגים ולא ידע אנוש ערכם. לכן בחר המגיד בתירץ זה שכתבה התורה שהוא תירץ כולל על כל המצות שאנחנו מחויבים לקיים מצותיו יתברך וחוקיו אף שהן עלומי הטעם כי כדאי היא היציאה שנקבל גזירותיו וחוקיו אף שהן עלומי טעם דהא בהיותינו עבדים לפרעה בודאי שהיינו מקיימים מצות פרעה וגזרותיו אף שלא היינו יודעים טעמי הדרים כגזרת מלך על עבדיו. ולזה אמר המגיד (לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ולקח אותנו שנהיה עבדים למלך מלכי המלכים הקב\"ה ודאי כדאי היא היציאה שנקבל גזרת ממ\"ה אף שהן עלומי הטעם כדרך שקבלנו על עצמנו גזרת מלך הדיוט. והזכיר שהיה (ביד חזקה ובזרוע נטויה) להיות כי זה הוא הטובה הגדולה שבגדולות שאין למעלה הימנה כי בודאי הרבה ריוח והצלה לפניו להוציאנו מבלתי הראותו היד החזקה וגבורותיו לעיני העמים כגון שיתן בלבם לשחרר אותנו מדעתם רק שעשה זה למענינו לטוב לנו לחיותינו כהיום הזה כמבואר בכתוב בפ' ואתחנן והוא בהיות כי הכל גלוי לפניו וידע שעתידין אנחנו לחטוא בהרבה פעמים עד שכמעט היה ראוי לכלותינו. ולא היה יכול משה לבקש רחמים רק מחמת חילול כבודו ית' בין העמים כמו שאמר בכל תפלותיו למה יאמרו מצרים. וזהו מחמת שהיה ביד חזקה ונגלה לעין כל שהוא ית' המוציא ואנחנו בניו. משא\"כ אלו לא היה ביד חזקה לא היה נגלה שהוא יתב' המוציא ושאנחנו בני אל חי. ולא היה חילול כבוד ולא היה לו שום טענה נגד מדת הדין. וכיון שלהיציאה מהגלות אין אנחנו ראויים לה שום פעם ואף ממצרים לא יצאנו רק משום זכות אבות כענין שאמר וזכרתי את בריתי אברהם וכו' או מצד ברית אבות וכ\"ז כבר תמה אחר שקיים הבטחתו שהבטיח להוציא אותנו אחר ת' שנה וגם זכות אבות כבר תמה והיה גלוי לפניו שעתידין אנחנו לומר טוב לנו עבוד מצרים ואז כאשר היינו שבין אחר היציאה מדעתנו למצרים איזה ענין וסיבה היה לנו שנצא ודאי שהיינו ח\"ו מוחלטין. ולזה סיים (במשועבדים היינו לפרעה במצרים) כי בתחלה לא היה עלינו רק שם עבדים כי עבד הוא שם הנופל על עבד שהוא לזמן ובתחלה לא היינו רק בחינה זו כיון שאחר ת' שנה היינו מחוייבין לצאת מחמת קיום הבטחתו. אבל כשהיינו שבין למצרים ודאי שהיינו מוחלטין ח\"ו כי לא היה לו ית' פ\"פ נגד המקטריגים. משא\"כ כשהוא ביד חזקה אף שזכות אבות וברית אבות תמה כבודו ית' לא תמה וכשאנחנו בגלות אין חילול לכבוד גדול מזה מחמת שנגלה לכל העמים שנקנינו לעבדים לו יתברך ואפילו הדיוט כשנתקלקל הדבר שעשה בתחבולות רבות נתחלל כבודו מכ\"ש ממ\"ה ויש לו פתחון פה נגד המקטריגים לומר כמפורש בכל תנ\"ך ובזה מובטחין אנחנו בבירור שיחדש ימינו ונחיה בצילו ית' ולזה סיים (ואפילו כלנו חכמים וכו' כלנו יודיעם את התורה מצוה עלינו לספר וכו') פי' שאם לא היה בענין הסיפור רק לספר מה שהיה והסיפור למי שיודע הדבר הוא למותר וכמעט קץ בשמיעתו. וגם אין בזה צורך כ\"כ כי מה דהוה הוה רק עיקר חיוב הסיפור לדרוש על כל פרט ופרט היאך נתכוין הקב\"ה ברוב רחמיו וחסדיו בכל פרט לטובתינו עד עולם ואילו לא היה עושה הטובות הללו שמספר למיעוט ערכנו ורוב חטאינו לא היינו כדאי אפילו להיות קיימים לפניו והיה צופה ומביט בכל טובה שעשה שהיה בטובה ההיא טובה לנו ולזרענו עד עולם. ולזה נתייסד בהלל הגדול לומר על כל טוב שחושב כי לעולם חסדו לומר שאין לחשוב כי הטובה לא היה רק לדור ההוא רק כח הטוב והחסד ההוא הוא קיים לעולם ולעולמי עולמים ויותר מה שנעיין במעשה הטוב שעשה נכיר בטובה היאך הטובה ההיא ג\"כ טוב לנו בכדי לחיותינו כהיום הזה. ולזה מסיים (שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח). ולזה מביא מעשה וכו'." + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה. ואין ספק שלא היה שם סיפור היציאה לבד כי לזה אף שעה אחת היא למותר רק ע\"כ שהם דרשו וחקרו על כל פרט ופרט איזה צורך טובה היה בו להם והאיך שהיה צופה ומביט בטובה ההיא שיהיה כח בטובה ההיא להטיב עד סוף כל הדורות עד שנאמר על כל טובה וטובה מטובותיו כי לעולם חסדו. ", + "והרב בעל מעשה ה' אמר בפי' זה הפיסקא שביד חזקה היה טובה כי אם היו משחררים אותנו מדעתם היה זה גנאי לנו כי היינו לעולם נכנעים להם והיינו מתביישים מפניהם תמיד כעבד מאדוניו ואף אחר ששיחררו אותנו משא\"כ בזה שיצאנו ביד חזקה עיין בדבריו שהאריך. ובעיני הוא דוחק גדול כי מ\"מ הרבה ריוח והצלה לפניו לעשות בלי הראותו היד החזקה ואותות ומופתים כגון שנתגבר מעצמינו עליהם ולצאת ביד רמה מהם כדרך שעשו בני אפרים נושקי רומי קשת והוא מצוי הרבה פעמים במלכים ומה היה לו להראות ידו החזקה ואותות ומופתים שיהיה נגלה לעין כל שיד ה' עשתה זאת. ומה שכתבתי הוא העיקרי." + ], + [ + "אמר רבי אלעזר בן עזריה. הספיקות בפיסקא הזאת הם: א) אם כוונת המגיד להביא ראיה שמזכירין יציאת מצרים בלילות למה לא הביא המשנה דספ\"ק דברכות כצורתה שת\"ק אמר מזכירין יציאת מצרים בלילות. ב) מה ענין דבר זה להסיפור שאנו מספרין בליל זה. ג) למה הביא דברי חכמים כיון שאין ראייתו רק מדברי בן זומא. וביישוב זה נאמר. כי הנה יש להפלא בדברי חכמים שאמרו שאין מזכירין יציאת מצרים בלילה. וע\"כ ס\"ל דגאולה מאורתא לא הוי ולא חשיבא (וכריב\"ל בברכות דף ד' ע\"ב ע\"ש ברש\"י) וא\"כ קשה כיון דיש לו שתי מצות ביציאת מצרים דהיינו הזכרת יצ\"מ שבכל יום ויום והמצוה השניה הסיפור שהוא בלילה הזה א\"כ מה נשתנה מצות הסיפור ממצות הזכירה שהזכירה היא דוקא ביום לדברי חכמים והסיפור הוא בלילה דוקא הא כיון דגאולה מאורתא לא הוי כדאמר התם בברכות היה לו להיות הסיפור ג\"כ ביום. ולכן נראה. דהנה הזכירה בנס אחד תדיר נראה כגנות וקיצור בשבחיו ית'. ונמשל לזה באחד שלקח יתום לתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומגדלהו ובכל יום עושה לו דבר חדש וטובה מחודשת והיתום הזה ילך ויספר תמיד לפני כל מדבר אחד בודאי יכעוס הבעה\"ב עליו כי זה מורה שלא עשה לו רק זה כיון שאינו מספר תמיד רק מזה. מכ\"ש במלך מלכי המלכים הקב\"ה שעושה לנו ניסים ונפלאות תמיד עד אין חקר ובלעדי נסיו ונפלאותיו לא היינו יכולין להתקיים אפילו שעה אחת שאז ודאי כשמספרין נס אחר תדיר דהוה כנראה כמסיים לשבחיה דמרא ובקיצור וגנות בטובותיו הגדולים עלינו. אמנם הסיפור בשעה שנעשה הנס ודאי ראוי ונכון כאשר נתחייבנו בניסא דאחשורוש לספר אותו ביום שנעשה הנס ולא נצטוינו בזכירתו וכן נצטוינו לברך במקום שנעשה בו הנס אבל הזכירה בנס אחד תדיר נראה בקיצור וגנות כאלו דבר זה הוא גדול בערכו ית' ובאמת הכל שוה אצלו. וכן בערכנו הלא כמה פעמים הצילנו ממות לחיים ויותר ראוי לשבח מעל נס שמעבדות לחירות. ועכצ\"ל שעיקר מעלת יצ\"מ הוא שבאותו פעם לקח אותנו לעם לו ית' וזה הגורם לכל הניסים שעשה ושיעשה עמנו כמ\"ש בפיסקא דעבדים היינו. כי אין אנחנו ראויים לשום נס רק למענו הוא עושה למען שלא יחילול כבודו יתברך שלא יאמרו איה אלהיהם. וגם המעלה מה שלקח אותנו לעם הוא יותר מעל כל אשר גמלנו ה' וזה ראוי לזוכרו תמיד ועיין לקמן מ\"ש בפיסקא דברוך המקום דגאולה הוא לשון קנין ע\"ש באורך. וזה כוונת הש\"ס במה שאמרו דגאולה מעליא לא הוי מאורתא דהיינו שלא נגמר הגנין לו ית' עמנו עד צפרא. ולזה סברי חכמים דלא נתקן לזכור יציאת מצרים רק בצפרא להורות כי עיקר הקנין נגמר ביום כשנגלה עליהם ממ\"ה הקב\"ה וגאלם. אבל הסיפור שהוא סיפור הניסים הוא בלילה בשעה שנעשה בו הנס כמו בניסי אחשורוש. ובן זומא סובר דאף מאורתא הוי גאולה ולזה ראוי לזוכרו גם בלילה. נמצא ממחלוקת ב\"ז והחכמים וממה שהלכה כבן זומא דע\"י כל הנסים שעשה לנו במצרים נעשתה לנו גאולה וקנין עולמות עד שראוי לומר על כל נס ונס שהי' במצרים כל\"ח. וכיון שכל נס ונס שהיה בו גם כן טובה לנו חובה על כל אדם לראות עצמו כאלו כל נס ונס נעשה לו בעצמו כענין שאמר שחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. וכמו כן הוא לדעת בן זומא חייב לראות עצמו על כל נס ונס וכו'. ועוד יש ראיה מדברי בן זומא דבעינן סיפור מעליא בליל זה ולא סגי בדיבור אחד לבד כדעת הרי\"ף שהבאתי בפתיחה דאי כדעת הרי\"ף א\"כ במה יצא זו מכל הלילות דהא בכל לילה בענין זכירה. א\"ו דבעינן סיפור מעליא וכמ\"ש בפתיחה. ובעל מעשה ה' כתב שבלילות דקאמר ראב\"ע. כוונתו בימי הגלות המכונה בשם לילה. ומשקליא וטריא דהש\"ס מוכח דלא כוותיה." + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "ברוך המקום. הפיסקא הזאת היא משולל הבנה לכל רואה. ואין מן הצורך לכתוב הספיקות.", + " ומה שנראה לי בפירושו כי כלל האנשים לא ימלט מהחלוקה מהיותן ארבעה מדרגות נלמד מדברי בעל חובת הלבבות. א) מי שיודע ומכיר הבורא ומדותיו מצד הערה השכלית כאברהם אבינו וכיוצא בו. ב) מי שלא הגיע למדרגה זו ומ\"מ מכיר הבורא ומדותיו מצד הערת התורה ע\"ש בח\"ה שער עבודת האלהים. ג) יש אשר זה וזה אינו בידו רק שמעשה אבותיו בידו ואינו משנה מקבלת אבותיו מאומה. ד) יש אפיקורסים אשר אינם משגיחים על כל ומכחישים מציאותו ובתורתו. ולא ימלט מחלוקת הארבעה מדרגות הנ\"ל. ", + "והנה מי שמכיר הבורא מצד הערה השכלית בשם חכם יתקרי. והאפיקורס בשם רשע. ואשר מעשה אבותיו בידו בשם שא\"י לשאול. ואמר ע\"ז שאת פתח לו כיון ששומע לדברי אבותיו. והמכיר מצד הערת התורה. מכנהו בשם תם ע\"ד תם יושב אוהלים. והנה כל הד' מדרגות יצאו ממצרים דאפילו רשעים גמורים יצאו דהא היו דתן ואבירם ופסלו של מיכה ירד בים כמבואר במדרשם ז\"ל. וכנגד כל אחד מחייבין ליתן שבח והודיה לשמו ית' על שהיה יד השגחתו להצילם. והנה על כל מי שלא היה ראוי להנצל מהראוי להגדיל השבח כי יוגדל החסד שעשה עם הרשע ממה שעשה נגד השאי\"ל והחסד שעשה עם השאי\"ל גדול מהחסד שעשה עם התם והחסד של התם גדול מהחכם כי החכם הוא מהיותר ראוי להנצל. ", + "והנה הרב המורה בחלק ג' כתב שהשגחה דבוקה בההשגה ומי שמשיג יותר להש\"י הוא יותר מושגח ע\"ש. והנה סיבת קריאת לשי\"ת מקום נראה כי הוא מטעם כיון שכל העולם מוקפים וחוסים בצל השגחת הש\"י הוא מקומו של עולם כיון שהעולם מסובב מצל השי\"ת כמו שהמתקומם מסובב מהמקום לזה נקרא הש\"י מקומו של עולם שהוא המקיף בהשגחתו. וכיון שההשגחה דבוקה בהשגה לזאת הרשע ומי שאינו משיגו הם כביכול כאלו הן חוץ למקומו ולא נקרא השם מקום רק למי שהוא מוקף מהשגחתו ולן וחוסה בצלו. ", + "ולפ\"ז אמר המגיד שיש לסדר ארבעה שבחים נגד הארבעה מדרגות באנשים שיצאו וכיון שעיקר השגחתו היתה על החכמים ולהם היה סיבה קרובה וראוי לייחס אליו בהשבח נגד החכמים אמר (ברוך המקום) לאשר שהיה נגדם סיבה קרובה והשגחתו היתה מקפת אותם ונגד הרשע שהיה אצלו השי\"ת סיבה רחוקה אמר (ברוך הוא) שהיה נסתר מהשגחתו להטיבו בפרטות רק ניצל באמצעות השלימים ושיש לנו להודות ולשבח להש\"י שלא הפרידו מהם. ונגד התם שיצא בזכות התורה כי באמצעות התורה יכול להכיר מציאות הש\"י והשגחתו יש לסדר השבח (ברוך שנתן תורה וכו') כי התורה הביאה אור השגחתו ית' עליו. וכנגד השא\"י לשאול אמר ג\"כ (ברוך הוא) כיון שהשגחה דבוקה רק בההשגה כמו שהקדמנו בשם הרב המורה בחלק ג' ע\"ש ולא ניצול רק בזכות אבות והיה אצלו ג\"כ הש\"י בסיבה רחוקה. ולדעתי זהו הענין שנזכר בתורה ארבעה דברים שעל ידיהם יצאו ישראל ממצרים. דהיינו א) זכות אבות ב) ברית אבות ג) זכות התורה. כמ\"ש רש\"י בפ' שמות אקרא דתעבדון את אלהים על ההר הזה וז\"ל ושאתה אומר מה זכות יש להם ליגאל זכות קבלת התורה. ד) זכות קיום מצות דם פסח ודם מילה כמו שפירש\"י ואת מתבוססת בדמיך וז\"ל בזכות דם פסח ודם מילה. ולפמ\"ש הוצרך לכל הארבעה כי החכם שהיה עושה המצות מאהבה ובסכנת נפשו היה יכול לצאת בזכותו. והתם היה יכול לצאת בזכות התורה לאשר שע\"י התורה דבוק בהקב\"ה והשא\"י לשאול בזכות אבות כי על ידם הוא דבוק בהשי\"ת. והרשע ודאי שאינו מועיל לו הזכות אבות שאין מזכין לאדם בע\"כ והרי הוא בוחר בעבדות מצרים על עבדות הבורא ית' כענין אמרם טוב לנו עבוד מצרים ולא ניצול רק מצד ברית אבות כי אפילו אם ח\"ו היו כולן רשעים ולא היו רוצין לצאת היה מוציאם בעל כרחם כענין שאמר הנביא ואתם אומרים היה נהיה כגוים ב\"י היה לא תהיה אמר וכו' וכן אם לא בין חזקה אמלוך. ובזה אני מבין מה שאמרו חז\"ל שתיקנו ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. שקשה הדבר מאד כי מה תועלת יש לנו בהזכירו ארבעה לשונות הללו ומה לנו לשמוח בזה. לכן נ\"ל כי היה ארבעה דברים שכל א' ואחד היה לנו טובה גדולה ואותם הארבעה לשונות מורים עליהם. כי הנה נס ההצלה מעבדות וההוצאה ממצרים ידוע שהן שתי ניסים וזמן ההצלה היה קודם זמן ההוצאה בידוע ששה חדשים מקודם פסק השיעבוד והוכרח לומר בשני לשונות הללו. וענין הגאולה שאמר הוא במה שקנה אותנו לקנין כענין שאמר התנא באבות פ\"ו ישראל קנין אחד וגאולה הוא לשון קנין כמו שאמרו בב\"ק ובתמורה ובכמה דוכתי אין גאולה אלא לשון קנין כמ\"ש על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ע\"ש. ואין טובה גדולה מזו במה שנעשינו קנין להקב\"ה ולקיחה הוא קנין אישות שהיה להשי\"ת עמנו כמבואר בכתובות. וגאולה הוא קנין עבדות וקיחה הוא קנין אישות. ומטעם זה נראה שתיקנו כל כוס וכוס במקומו כי הכוס הראשון תיקנו על הקידוש שנאמר בו זמן חרותינו והוא השיחרור מעבדות והוא נגד נס ההצלה וכוס שני אחר סיפור היציאה עם הנסים שנעשו. וכוס ג' על ברכת המזון הנזכר בו ברית תורה וארץ כי זה מורה על קנין עבדות שנתן לנו ארצו וגזר עלינו גזרותיו כגזרת מלך על עבדיו וכרת בריתו עמנו וכוס הד' על חלק האחרון מסיפור ההגדה שהיא כנגד גאולה העתידה כמו שנבאר לקמן בס\"ד וגאולה העתידה הוא מצד הקידושין והנשואין עמנו כמ\"ש הראב\"ע בפי' שיר השירים ע\"ש. " + ], + [ + "חכם מה הוא אומר. הספיקות אשר ההתעוררות וההשקפה ראוי בהם הם. א) הוא הספק הכלל החכם והרשע למה לא אמר המגיד לכל אחד התשובה הנזכר בתורה לכ\"א בצד שאלותו. ב) בתשובה להחכם למה בחר בהלכה זו דוקא באין מפטירין יאמר לו איזה הלכה שירצה. ג) שהחכם ג\"כ אמר לשון אתכם כמו לשון לכם שאומר הרשע כמבואר בתורה בפ' ואתחנן ולמה עשה זה לרשע למוציא א\"ע מהכלל ולא להחכם כיון שאמרו בלשון אחד. וביישוב זה נאמר כי החכם להיותו חכם מכיר במצות הבורא שקצתן הן עדות דהיינו שאנו מעידין בעשותנו אותם בטובות הבורא שעשה לנו כמו בפסח שאנו מעידים על נס הפסיחה וסוכות על ענני הכבוד וכיוצא באלו הרבה. והחקים הן להורות כי אנחנו עבדיו מקיימין גזרותיו כגזרת מלך על עבדיו ובהחוקים אנו חוגרין עלינו חותם המלך. והמשפטים הן המצות שנצטוינו בהנהגה שבין אחד לחברו. ובזה נראה גודל השגחתו עלינו שרוצה בטובתנו ומנהיג אותנו. והחכם שרוצה לקבל על עצמו הכל שואל (מה העדות והחוקים וכו') ורוצה שיודיעו לו הכל. ומהראוי שיהיה התשובה שישנו לו כל התורה בכללה ולא היה יכול התורה לפרש תשובה הראויה לו כי היה צריכה לשנות התורה וסמכה עצמה בזה כי בודאי ישנו לו התורה בכללה ולא כתבה רק לצוות להגיד לו מלבד השנות התורה בכללה להודיעו שהמצוה שאנו מקיימים מלבד שאנו מחוייבין לעשות אותן מדרך השכל לעשות למלך הטיב כזה ולהעיד על טובותיו יש עוד מעלה יצירה במצותיו שמקנין לנו חיים ניצחיים כענין שאמר בתשובתו ויצונו ה' לעשות החוקים האלה לטוב לנו לחיותינו כיום הזה כדי שיחזיק לבו ויוסיף השתוקקות להדבר ומהות הדברים לא הוצרך לשנות כי כתובין הן. והמגיד ג\"כ לא היה יכול לכתוב כל התשובות דהיינו שישנה כל התורה בכללה רק מחמת שסידור השאלה לענין פסח אמר שיאמר לו כהלכות הפסח (ואין מפטירין אחר הפסח וכו') לדוגמא כיון שיש בה רמז עדות ולחוקים ולמשפטים כמו שנבאר בס\"ד והיה שצריך שיאמר לו שאר כל התורה רק שנקט זה לדוגמא דהנה בהלכה זו דאין מפטירין יש בו שלשה פירושים בפרק ערבי פסחים. (א) שאין אוכלין הפסח בשני מקומות. (ב) שאינו נאכל בשני חבורות. (ג) דנאכל על השובע. וטעם לכל אלו נראה דהא דאינו נאכל בב' מקומות הוא לרמז להוציא מלב האפיקורסים האומרים שפועל הרע אינו פועל הטוב. ולזה הפסח שמורה על נס הפסיחה היינו בנגפו את בתי מצרים ואת בתינו הציל שממקום ומסיבה אחת יצא הטוב לנו והרע להם ולזה אינו נאכל רק במקום אחד. והא דאינו נאכל בב' חבורות להורות דנס הגאולה אינו יכול לבא כי אם בהיותנו בחבורה אחת כמבואר ברש\"י בהושע אקרא דחבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו. ולהיותנו בחבורה אחת א\"א כ\"א בקיום משפטים שבין אדם לחברו. והא דנאכל על השובע הוא מהחוקים כמ\"ש בשל\"ה כי המצות ראוי שתאכל לתיאבון ומש\"ה נקטו לדוגמא. ועיין עוד במ\"ש בפיסקא שאח\"ז." + ], + [ + "רשע מה הוא אומר. הספיקות שבפיסקא הזאת רבו. נתעורר על קצתם בעל מעשה ה'. א) שלא נקט התשובה המוזכר בתורה. ב) הא גם החכם אמר אתכם ולא כעס עליו המגיד. ג) לישנא דקא קשה מאי בצאתי ממצרים שהוציאנו ממצרים ה\"ל מימר דהא אמר בעבור זה דהיינו בעבור קיום מצות אלו הוציאנו ממצרים. ד) לישנא דהמגיד קשה שאמר שאלו היה שם לא היה נגאל. ולא תפס לשון הכתוב שלא היה יוצא דהא בקרא לשון יציאה כתיב ולא לשון גאולה. ה) היאך אמר שאלו היה שם לא היה נגאל הא אפילו רשעים גמורים יצאו ממצרים דתן ואבירם יצאו ופסל מיכה ירד בים. ", + "ומקודם ניישב קושי' הב'. דהנה התורה עם דור היוצא מדבר שנצטוו בעצמם מפי השי\"ת. והבן החכם כששואל על הצוואה תפס לשון טוב. מה הן הדברים שנצטוויתם כיון שהוא בעצמו לא שמע הצוואה ושואל למי שנצטווה מוכרח לומר בלשון זה משא\"כ הרשע ששואל על המעשה ואמר מה העבודה הזאת לכם הרי מוציא עצמו מכל המעשה והיה לו לומר מה העבודה הזאת לנו כיון שהוא ג\"כ העושה אלא ע\"כ שהוא אינו רוצה בהמעשה. ", + "ולענין קושי' הא' שלא אמר התשובה המוזכרת בתורה. נראה כי המגיד דקדק מהכתוב שבכל שאלת הבנים תפס הכתוב התשובה נגד הבנים שבחכם אמר ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' בפ' ואתחנן. ובתם אמר ואמרת אליו. ובשאינו יודע לשאול אמר והגדת לבנך. וברשע תפס לשון ואמרתם זבח פסח הוא ולא השיב התשובה כלפי הבן. מוכח שהתורה הקפידה שלא להשיב לו כלל כענין שאמרו אין משיבין לאפיקורוס רק שהתורה ציותה כשהרשע ירצה להסיר אתכם מאחרי הש\"י ויאמר (מה העבודה הזאת לכם) וילגלג על המעשה. ואמרתם זבח פסח הוא. פי' שתאמרו לעצמכם זבח פסח הוא אשר פסח כדי שתשנו את הנס לחזק דעתיכם. לזה אמר המגיד ג\"כ שלא תשיב לו בלשון תשובה רק בלשון קהיית שיניים. (לי ולא לו. אלו היה שם וכו') ולא לשון נוכח כי אין התשובה אליו כלל. משא\"כ לשא\"י לשאול התשובה אל הבן דרך פיוס ולדרוש מתיבת לו שחייב אדם לראות א\"ע כאלו הוא יצא ממצרים כמו שדורש לקמן ועיין עוד בפיסקא דשא\"י לשאול. ", + "ולענין שאר הקושיות. ניישב לשון הכתוב מקודם. כי פירוש מלת עשה הוא לשון קנין כמו שפירש\"י גבי את הנפש אשר עשו בחרן וכמו עשה כל הכבוד הזה. וה\"פ (בעבור זה עשה ה' לי) דהיינו בעבור קיום מצות אלו קנה ה' אותי לקנין (בצאתי ממצרים) היינו בשעה שיצאתי ממצרים. ולזה אמר ג\"כ המגיד (אלו היה שם לא היה נגאל) כי גאולה ג\"כ לשון קנין. ולזה לא תפס לשון יוצא דבודאי אף הרשע היה יוצא וכמו שפרשתי לעיל רק שלא נעשה קנין להקב\"ה." + ], + [ + "תם מה הוא אומר. התם מחמת שא\"י להפריש בין העדות והחוקים והמשפטים תופס השאלה בכללות לומר (מה זאת) ולזה ציוותה רחמנא לומר לו (בחוזק יד וגו') לומר לו שהיציאה היה ג\"כ טובה לנו מחמת שהיה בחוזק יד. וכמו שפירשתי בפיסקא דעבדים היינו וכיון שטובתינו הוא מחוייבים אנחנו להודות ולעשות עדות על טובתינו." + ], + [ + "ושאינו יודע לשאול. הספיקות שבפיסקא הזאת הם אלו. א) למה אמר לשא\"י לשאול תשובת של בן הרשע הקרא דבעבור זה עשה ה' לי דמשמע ולא לו. ב) לישנא דקרא קשה דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר דאין זה לאמר לזולת ועיין בשל\"ה שתירץ דהפי' בקרא כך הוא דוהגדת לבנך דהיינו שתגיד לבנך בהמשכת הדיבור שהגדה היא המשכת הדיבור כמ\"ש בפתיחה ותלמוד עמו כ\"כ עד שיבין בכדי שיהיה הוא האומר לרשע בעבור זה עשה ה' לי דמשמע ולא לו וזה שפי' רש\"י בכאן רימז תשובה לבן הרשע ועז\"ש לישנא דלאמר שהיא אמירה לזולת וא\"ש הכל. בעבור זה והנה בפרשה זו שהיא פרשת קדש לי כל בכור. טען הרב מהרי\"א שמה ראה משה אחר שהש\"י לא תצוה לו רק על קידוש בכורות ומשה הזהיר על אכילת חמץ ומצה ולזכור שהיום אתם יוצאים בחודש האביב כדכתיב ויאמר משה אל העם וגו'. וע\"ז יפה כתב הרב בעל מעשה ה'. וגם ליישב על מה הקפידה תורה שיהיה הסיפור בחודש האביב דוקא כדכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב. וכן בפרשת משפטים כשצוה על השבת ובפרשת כי תשא כשהזהיר על ע\"א שאמר אלהי מסכה לא תעשה לך. ובפרשת ראה כשצוה קדושת בכור בהמה. בכל אלו כתבה התורה אצלם אזהרת האביב. וטעם לזה שכולם לעורר הלבבות על האמונה האמתית שהשי\"ת חידוש העולם יש מאין והוא ראשון לכל וע\"כ ראוי לעובדו בכל הראשיות דהיינו בבכור אדם ובכור בהמה וראשית עריסותיכם וביכורים כי מצרים בחרו להם אמונת מזל טלה להיות מזל ראשון וחשבו היותו מושל בכל הראשיות ומכללם פרי בטן הראשון שהוא הבכור וע\"ז צוה הקב\"ה לשחוט טלה והכה בכוריהם לאשר שלפי דעתם הבכורות מושפעים ממזל טלה ולכן כשרצה משה לומר לישראל צווי הש\"י על קידוש בכורות אמר להן מילתא בטעמא שיזכירו שיצאו בחודש האביב שהיה מזל טלה שולטות שהוא בכור למזלות. וגלל כן צוה אותם במצות השייכים לחודש זה ואח\"כ אמר להם קדושת בכור ואמר שלי הם. כלומר שאינם משועבדים למזל טלה רק לראשון האמתי שהוא הש\"י. ולזה ג\"כ אצל שבת שהורה על חידוש העולם שהוא ית' הוא ראשון אמתי הזהיר ג\"כ על האביב וכן אצל אזהרת אלהי מסכה שהיו עושין טלסמא לטלה חזר להזהיר על ענין האביב." + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "יכול מראש חודש. הנה מה שדורש זמן חיוב הסיפור דוקא בבן זה ולא בשאר הבנים. הוא פשוט כמ\"ש הרב בעל מעשה ה' שבשאר הבנים ממילא אינם שואלים רק בזמן שרואים השינויים שהוא בלילה הזה אבל בבן שאינו יודע לשאול שהוא מעצמו המגיד דורש חיוב זמן ההגדה. אמנם יש לתמוה בזו הפיסקא הרבה. א) שמה\"ת תיסק אדעתין להתחיל מר\"ח שהוצרך לבקש מיעוט. ב) אחר שאמר שנא' ביום ההוא דהיינו ביום היציאה אמר יכול מבעוד יום הא מבעוד יום לאו יום היציאה הוא. ג) אחר שנאמר בעבור זה דהיינו בשעה שמצה ומרור מונחים כמו שדורש למה נייתו ביום ההוא. והנראה בישוב זה. כי לאשר שבפסחים דף ו' דורש רשב\"ג מקרא שחייב להתחיל לשאול ולדרוש מר\"ח בהלכות הפסח ואפילו בנן לא פליגי עליו רק הן מקדימין יותר אבל מר\"ח איכא חיוב אליבא דכולי עלמא מדאורייתא וסלקא דעתך אמינא כי היכי שמתחיל חיוב הדרישה מהלכותיהן כן מתחיל חיוב הסיפור מר\"ח וגם כי למעלה מזה כתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב להורות הנס שהשתרר מזל טלה שהיה שולט בחודש האביב ולכן ניתן מעלה לחודש זה שיהיה ראש לכל החדשים סלקא דעתך שמתחיל ג\"כ חיוב הסיפור מר\"ח. ולזה מביא קרא (דביום ההוא) וביום ההוא היינו ביום שאתה עושה זכרון ליציאת מצרים מתחיל חיוב הסיפור. ולזה אמר עוד (יכול מבעוד יום) פי' דהיינו בשעת שחיטת הפסח שהוא ג\"כ לזכרון י\"מ הוא חיוב הסיפור. לה מביא קרא (דבעבור זה) דהיינו דוקא מצה כדכתיב לעיל מיניה מצות יאכל וע\"ז קאי דבעבור זה דמשמע שעל המצוה הוא חיוב הסיפור. ובעבור זה דקאמר היינו בעבור שאקיים מצותיו במצה ומרור זה כמו שפירש\"י בחומש שם. ואיצטריך ג\"כ ביום ההוא דהיינו ביום עשיית המצוה דמבעבור זה לבד היינו יכולין לומר בשעה שדורש מחיוב מצה ומרור דהיינו מר\"ח וע\"ז שייך ג\"כ בעבור זה דהיינו בעבור שאקיים מצות אלו שאני דורש החיוב מהם לכך נאמר ג\"כ ביום ההוא דמשמע ביום העשיה דוקא." + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "מתחלה עובדי אלילים היו אבותינו. הספיקות שבפיסקא הזאת מבוארים לכל רואה. א) למה חייבו חז\"ל להתחיל בגנות זה ומה ענין זה לנס הסיפור. ב) למה לו להביא ראיה מקרא דיהושע הא מפורש בתורה שעד אברהם עבדו ע\"א. ג) שאינו מביא ראיה שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו מקרא זה. ד) קרא דיהושע אין לו פירוש כלל כי למה לו לספר להם כל זה. והיותר תימה כי אחר שהשיבו ישראל את אלהי אבותינו נעבוד וגם אמרו חלילה לנו לעזוב את ה' וגו' כי המעלה וגו' חזר ואמר יהושע להם לא תוכלו לעבוד את ה' כאלו הסיתם ח\"ו לשוב מאחרי ה'. וגם מה שסיפר להם מתחלה כל המאורעות הרעים שאירעו להם ואח\"כ אמר להם בחרו לכם את מי תעבדון מורה ג\"כ כאלו הסיתם לשוב מאחרי ה'. והנראה בהתרת אלו הספיקות. שהמגיד רצה ליישב למען לא יתפלא לב האדם על שאנו מספרין טובת הבורא על שהוציאנו ממצרים. ואולי יאמר האדם הלא טוב טוב שלא היה גולה את יעקב ובניו. ומה גם שיפלא על מה עשה ה' ככה להוריד יעקב ובניו לגזור גלות עליהם על שלא קדם להם חטא. וכבר עמדו ע\"ז המפורשים. וליישב זה נראה כי להיות שהקב\"ה רצה ליתן שלשה מתנות טובות לישראל התורה וא\"י וכו' וחייבה חכמת האלהים אשר לא תשיגהו כל רעיון כי א\"א להשיג שלימות כזה אם לא ע\"י יסורין כמאמרם ז\"ל ג' מתנות טובות נתן הקב\"ה וכולן ע\"י יסורין וכו'. וקצת נראה ליתן טעם כי א\"א להשיג כזה עד שנהיה נקיים מכל סוג וזוהמא והוצרך להתיך מאתנו זוהמא שיש בנו מהאבות שעבדו ע\"א כי א\"א לבוא למעלה גדולה מי שקיפה של שרצים תלויין אחריו ועינינו רואות כי אפי' חטא קל של השבטים הוצרך להתיכו ע\"י עשרה הרוגי מלכות וכן חטא של אדם הראשון. לכן הוצרך ג\"כ להתיך מאתנו כל סוג וזוהמא ע\"י הגלות מצרים ששם הכניסנו בכור הברזל כדי לצאת ממנו בכסף מזוקק כדי שנוכל לקבל הטובות ההן. ונראה כי זה הפי' מה שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה שהדבר תמוה שאברהם אבינו ראש המאמינים יאמר כדברים האלה. וגם קשה התשובה שהשיב לו הקב\"ה קחה לי עגלה משולשת דהיינו שהראה לו שיעבוד מלכיות כי מה יהיה שיעבוד מלכות יותר ראוי באמונה מירושת א\"י ומהראוי להראות אותות כעין אות הפיכת מטה לנחש. לכן נראה כי שאלת אברהם היה אחר שאמר לו הקב\"ה בשורת ירושת הארץ ואברהם היה משיג שזה בלתי אפשרי בלא הזדככות ע\"י יסורין כמו שאמרו ג' מתנות טובות נתן וכולם ע\"י יסורין וידוע כי מלת ידע יש לפרש ג\"כ על יסורין כענין ויודע באנשי סוכות כמו שפי' רש\"י בכמה דוכתי וזה היה שאלת אברהם במה אדע דהיינו במה אתייסר כי אירשנה והראה לו שיעבוד מלכיות. וזה היה ג\"כ מאמר יהושע אל העם ראו כמה גדולה קדושת א\"י הלא תראו כי כמה זיקוק וזיכוך צריך למעלת ארץ ישראל מחמת שאבותיכם עבדו ע\"א וצריכין משום זה להתכת הזוהמא ולכן הרבית זרעו של אברהם קודם לידת יצחק כדי להתיך הזוהמא ממנו ואח\"כ (ואתן לו את יצחק) כדי שיצא יצחק מטפה נקיה ועם כל זה נשאר קצת זוהמא (ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו) כדי שעשו ישאב את כל הזוהמא ולזה (ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו) שהוא מקום טומאה ומצא מין את מינו (ויעקב ובניו ירדו מצרימה) כדי לזקקם ככסף מזוקק קודם שינתן להם מעלת א\"י. ולכן סיים שיבחרו להם את מעלת א\"י שצריך זיקוק אחר זיקוק וא\"א לסבול שום רע בתוכה ובטבעה פולטת כל רע ממנה או שתבחרו הנהגת אבותיכם לדבר בטומאה ובעה\"ז. וכאשר אמרו ישראל שיעבדו את אלהי אמת למען אשר עשה כל הטובות האל אמר להם שבבחינה זו שתרצו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא אל קנא והעובד מחמת הטובות שנעשה והיה כי ירעב וקצף וקילל באלהיו וכשחזרו אמרו שרוצים לעבוד את ה' וקיבלו עליהם לעבוד אפילו בעשותו משפט. כרת ברית עמהם. וזהו מאמר המגיד ג\"כ שמספר שהגלות מצרים גופיה היא טובה גדולה לנו שע\"י השגנו השלשה מתנות טובות בהיות כי מתחלה עובדי ע\"א היו אבותינו והוצרכנו להתכת זוהמא לקבל המתנות וכמו שאמר יהושע לעם וכמו שפירשנו וא\"כ גלות מצרים ג\"כ מהסיפור הטובות וחסדו הבורא עלינו." + ], + [], + [ + "ברוך שומר הבטחתו. בפיסקא הזאת פלא הרבה. א) מה הוסיף במה שאמר שהקב\"ה מחשב את הקץ לעשות על מה שאמר ברך שומר הבטחתו שלכאורה כוונה אחת להם. ב) שהענין מה שאמר שמחשב את הקץ לעשות אין לו פירש כלל. ונראה בהתרת כל זה. כי הנה אם אחד יבטיח לחבירו דבר שקשה עליו לעשות לאחר זמן קבוע והוא איש נאמן במאמרו המקיים הבטחתו תמיד ודאי שמחשב בכל משך הזמן תחבולות וסיבות האיך לקיים דיבורו בכלות הזמן וגם מחשב כל יום כמה כלה מהזמן וכמה עוד משך הזמן. אמנם אם מלך יבטיח לאהובו דבר נקל מאוד בערכו לזמן ודאי שאין מעלהו על מחשבתו כלל בכל משך הזמן להיותו דבר קל בעיניו ובקל יקיים אך לפעמים כשהמלך רוצה להראות חבת אהובו בעיני שריו ועבדיו מחשב בכיון במשך הזמן התחבולות והסיבות שיעשה לקיום הטובה שהבטיח כדי שיזכירו מהבטחת ואהובת אוהבו לפניו שיראו הכל אהבת המלך אליו. ובזה יש להודות להמלך על שניהם. אחת על הקיום הבטחה כשמקיימו. שנית על שחשב אותו במשך הזמן ללא צורך אצלו רק משום טובת אהובו להראות העמים והשרים במשך הזמן אהבתו. ובהיות כי ההבטחות שהבטיח הקב\"ה בערכו ית' לכלום יחשב ועם כל זה מעלה במחשבתו הקץ ומחשב בכל יום אימת יכלה קץ ומסבב סיבות לקיים הבטחתו על אחת כמה וכמה שיש לנו להודות לו מלבד קיום הבטחתו אף גם על אשר מעלה אותנו במחשבתו במשך הזמן בהיות כי מחשבתו בלבד עושה רושם וממשיך השפעה לנו עד בלי ערך ותכלית ומכח זה לאין שום אדם יכול לכלותינו וכמו שאמר והיא שעמדה וכו'." + ], + [], + [ + "והיא שעמדה לאבותינו. יפלא בפסקא הזאת היאך עמדה הבטחה הזאת שהבטיח לאברהם שאחר ת' שנה יצאו לנו ולדורותינו עד שאמר והיא שעמדה וכו'. וביישוב זה נאמר כי זה מוסב על ברוך הוא שהקב\"ה מחשב את הקץ לעשות דהיינו במחשבת הקץ במשך הזמן מוריד השפעה וכמו שפירשתי בפיסקא הקודמת. לזה אמר שג\"כ לדורות היא שעמדה לנו כי אף בהיותנו בגלות ומרוחקים קצת מהשגחתו ית' ויתעלה מ\"מ כיון שהבטיח קץ לכל גלות ומחשבתו שמחשב כל קץ במשך הגלות היא הגורמת לנו שפע טוב עד שהשפעה זו מצילנו מיד הקמים עלינו לכלותינו.", + " והרב בעל מעשה ה' כתב דבפיסקא והיא שעמדה לאבותינו מוסבת על מה (שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב\"ה מצילנו מידם) כי בזה שמציל אותנו בלי הריגתם נתפרסם אהבת אלהים כי כשמציל ע\"י הריגתם יש לומר שעושה זה משנאתך וישראל הם שבט אפו ח\"ו אבל בהצלה ע\"י הגנה נתברר אהבת אלהים. וזהו שנא' באברהם אל תירא אנכי מגן לך כי אברהם היה ירא בהריגת המלכים אולי היה הוא שבט אפו ח\"ו. לזה השיב לו אנכי מגן לך כי הצלה היה ע\"י הגנה שלך וזהו מאמרם שזה עמדה לאבותינו במה שנתברר להם אהבתו ית' במה שמצילנו מידם עכ\"ש. וטעם סדורן זה אחר זה מה שמקודם בפיסקא דמתחלה עובדי ע\"א אמר שהגלות טובה גדולה לנו כמ\"ש ואומר אח\"כ שברוך הוא שבגלות לא שכחנו וכל עזבנו." + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [ + "צא ולמד. הספיקות שבפיסקא הזאת הן רבים. א) מה רוצה ללמוד מלבן אם מה שבכל דור ודור עומדים עלינו אין זה ראיה ממה שאירע כן ליעקב שהוא כן בכל דור. ב) שא\"צ ראיה כלל שעינינו רואין אותו בכל יום. ג) שהיה לו להביא מעשה המן שרצה לאבד כל היהודים. ד) במה רצה לבן לעקור אם במה שרצה להרוג אותם במה שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע יותר יה לו להביא מקרא זה שהוא קודם לפ' מקרא ביכורים הרבה שהוא בפ' ויצא. ה) הא גם פרעה רצה לעקור הכל כיון שביקש לאבד כל הזכרים. ובהתרת כל זה נאמר. דהנה הכתוב שהביא ג\"כ תמוה שתלה ירידת מצרים בארמי אובד אבי. ולכאורה אין ענין זה לזה גם הלשון תמוה כי אובד לשון הוה היא והיה לו לכתוב ביקש לאבד אבי. ועוד דכתוב זה היא בפ' כי תבא שהצריכה התורה למביא ביכורים לומר וקשה הדבר כי למה היה לו להמביא ביכורים לומר זה. לכן נראה דהאי צא ולמד מוסב על הא שאמר מתחלה עובדי ע\"א שפרשנו שמספר שגוף סבת מצרים היה לטובה כדי להתיך זוהמת אבות אמר ג\"כ שמחמת שלבן היה אבי האמהות הוכרח ג\"כ בסיבתו שיהיה ירידת מצרים כדי להתיך זוהמתו כי זוהמתו היה קשה מכל הזוהמת כי (צא ולמד מה בקש לבן ארמי לעשות ליעקב אבינו) כי מה שלבן לא היה רוצה להניח יעקב ובניו לצאת ממנו לא היה לאהבתו אותם רק שהיה משתדל להעבירם על הדת ולפתותם אחר ע\"ז ולהקנות להם דיעות נכריות והאות על זה כי יעקב אמר לבניו הסירו את אלהי נכר אשר בתוככם ואפשר שמטעם זה נענש יעקב עד שאמר עליהן וסופי ללקות כנגדן מחמת הדבקו בלבן ונתרחק מהקדושה שכל זמן שהיה אצל לבן לא היה לו השראת שכינה ומחמת זה נתגלגל הדבר שנמכר יוסף למצרים והוכרח יעקב בעצמו לירד שם ונראה כי מחמת אברהם לא היה צריך יעקב בעצמו לירד למצרים רק בניו ומחמת שהיה יעקב בעצמו אצל לבן במקום טומאה והרחיק מהקדושה והכניס עצמו בסכנה עצומה אצל לבן שנתחכם עליו ועל בניו להעבירם מהדת גלל כן נגזר עליו לירד בעצמו למצרים. והנה מה שפרעה גזר על הזכרים. נראה דהנה הרמב\"ן בפ' לך לך כתב דאם נביא רוצה להגיד נביאות שיתקיים צריך לעשות פועל דמיון כמו שעשה ירמיה שהשליך אבן ואמר ככה תשקע בבל. וכן נראה שאותן המתדבקין עצמו בסטרא דמסאבותא ועושין בחרשוי צריכין ג\"כ לעשות פועל דמיון ופרעה שידע באיצטגנינות שלו שהישראלי ונקין סטרא דדכורא ורצה להגביר הטומאה לכן השליך הזכרים כדי להשליך היניקה מישראל ולא רצה כלל לעשות כן לעולם. אמנם לבן התחכם לבטל כל הקדושה אמר הבנים בני והבנות בנותי דהיינו שכוונתו היה להכניס כולם ח\"ו תחת סטרא דמסאבותא דידיה והקב\"ה הצילם מידו. וכן הוא ג\"כ כוונה הכתוב שאמר ארמי אובד אבי כי אובד נקרא מי שיצא מהדת שהוא אבוד מהעולמות כמ\"ש ובאו האובדים בארץ אשור דהיינו אותן שהועברו על הד\"ת. וזהו מאמרו (ארמי אובד (היה) אבי) דהיינו לבן הארמי שהיה אבי היה בבחי' אובד (וכן פירש הראב\"ע קצת בענין זה) ועי\"ז (וירד מצרימה) דהיינו שעי\"ז הוכרח יעקב לירד למצרים. והא שלא פי' וירד יעקב דדרך המקראות לקצר כשידוע מי היורד כמו שפירש\"י בכמה דוכתי יאריך לזוכרם. ומספר אותו המביא בכורים לאשר שמספר גודל קדושת הארץ שבלתי אפשרי היה לבא לגודל קדושת של הארץ עד שהתיך מאתנו בתך כור הברזל של מצרים זוהמת לבן ברחמיו יתברך כדי להכניסנו לקדושת הארץ ומספר ירידת מצרים והעינוי והעבודה קשה. היא בכלל סיפור הטובות וחסדיו של הקב\"ה כמו שפירשתי למעלה ולזה מביא המגיד מקודם קרא דיהושע שנאמר בו סיבת ירידת מצרים מחמת התכת זוהמת אבות. ומביא ג\"כ קרא דארמי אובד אבי וירד מצרים להורות שהסיבה השני של ירידת יעקב למצרים הוא ג\"כ מצד לבן כדמוכח מהכתוב שתלה ירידת מצרים בארמי אובד אבי מוכח שזה היה סיבה לזה." + ], + [ + "וירד מצרימה אנוס ע\"פ הדבור. יפלא איך משמע מלשון וירד שהיה אנוס. אמנם לפמ\"ש בפיסקא הקודמת א\"ש דמוכיח דאם וירד היינו שברצונו ובחירתו ירד למצרים האיך תלה אותו במה שארמי אובד אבי. אלא ע\"כ דוירד מצרימה מוסב על ארמי וכו' דהיינו כמו שפירשתי דמחמת שהיה בבית לבן נענש בוירד מצרימה.", + "ויגר שם. פי' דמוכח מדלא כתיב וישב שם דהיה משמע שקנה שם ישיבה וכתיב ויגר שם. משמע דכל ישיבתו היה בגירות שיהיב דעתיה מיד למיהדר למקום המקודש אך הקב\"ה לא סיפק בידו ולא הניחו. ומביא ג\"כ ראיה מקרא דויאמר אל פרעה וגו' עד כי כבד הרעב דמשמע שלא היה רוצין לישב שם רק עד שיעבור זעם הרעב. " + ], + [ + "במתי מעט. הספק הכולל כל הדרש שדורש מארמי אובד אבי שהיא בפ' כי תבא שאומר מביא הביכורים עד שגומר כל הפרשה כמבואר בש\"ס פרק ע\"פ במשנה. שאין זה ענין דרוש שאינו דורש וחוקר שום דבר רק שמביא ראיה מקרא אחד על קרא אחר ועל כיוצא בזה הקשו בש\"ס קרא לקרא. ועוד קשה דלמא הביא סיום הכתוב דועתה שמך ולא היה לו להביא רק הא דבשבעים נפש ירדו. ועוד קשה דהיה לו להביא הקרא דבפרשת שמות כל נפש הבאה בית יעקב מצרימה שבעים ולמה לו להביא קרא דבפרשת עקב והוא תמהון גדול. ", + "ובהתרת כל זה נאמר. דדרך של המגיד הוא כך שהיה קשה לו אקרא ומביא מקרא אחר יישב הקושיא והיה קשה לו בכאן דכתיב וירד מצרים ויגר שם במתי מעט דמשמע שכל ימי הגירות היה במתי מעט ובאמת לא היה רק הירידה במתי מעט דהא לא מצת יעקב עד שראה ששים רבוא יוצאי יריכו וכך היה לו לכתוב וירד מצרים במתי מעט ויגר שם ויהי שם לגוי וגו' לזה מביא קרא. (דבשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב) שהוא ג\"כ קשה מאוד מאי ועתה שמך דמשמע שעכשיו הושמו והא כבר בהיותם במצרים הושמו ואדרבה עכשיו נתמעטו ע\"ד חלק חמישי עלו ממצרים כדכתיב וחמישים עלו בפרשת בשלח ע\"ש ברש\"י והיה לו לכתוב ושמך ה' וגו' וע\"כ צל דהנה רש\"י בפרשת שמות כתב וז\"ל ואלה שמות אע\"פ שמנאם בחייהם וכו' להודיע חיבתם שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר וכו'. וא\"כ במצרים לא היו אצלו ית' כולם בבחי' כוכבים להיות נמנין כל אחד ואחד במספר רק השבעים נפש שהיו צדיקים גמורים כמלך שאוהב לאחדים ואגבן מפרנס לבני משפחתו שאינו מונה רק האהובים אצלו אבל עכשיו שקבלו התורה הושמו כולם אצלו ככוכבים להמנות בפרטות לכל אחד ואחד. וזהו שנאמר כאן ג\"כ ויגר שם במתי מעט שבכל הגירות לא היה חשובים אצלו יתברך רק למתי מעט שלא נמנו אצלו בפרטות עד אחר שיצאו וקיבלו התורה נמנו כ\"א וא' בפרטות וכ\"א נחשב ונמנה אצלו לגוי.", + " גדול מלמד שהיו. פי' שהיה קשה לו שאם גדול עצום ורב הכל נאמר על ריבוי הכמות הרי דיבר בכפל לכך פירש שמלת גדול נאמר על ריבוי האיכות שהיו חשובים ומצויינים. ועצום נאמר על ריבוי הכמות." + ], + [], + [ + "ורב כמה שנאמר. אין לומר שמביא ראיה מקרא דרבבה כצמח השדה שהיה ריבוי הכמות דזה נלמד מקרא דוירבו ויעצמו כמו שאמר בפיסקא הקודמת.", + "לכן נראה דהנה המפרשים תמהו אהא דאמרו בש\"ס (יומא כ\"ב) אקרא דוהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר כאן בעושין רצונו של מקום כאן באין עושין רצונו של מקום. דקשה וכי אפשר שברגע אחד ישתנו ממספר לאין מספר. וגם בלא\"ה יש לתמוה האיך אפשר כלל שימצאו אישים אין תכלית למספרם כמ\"ש במורה נבוכים חלק ב' וגם החוש מכחיש דהא יש מספר לישראל ואדרבה האומות שלא נתברכו הם יותר מישראל. וביישוב זה נ\"ל. כיון שהש\"י הבטיח לישראל שכאשר יעמיד השמים החדשים והארץ החדשה כן יעמיד זרעכם ושמכם וכיון שהיה הבטחתו שהישראל יהיו קיימים לעולם ולנצח נצחים ואפילו שבטא גמירי דלא כלה א\"כ בודאי אין מספר לישראל בכללות מחמת הרבוי שיהיה להם עד בלתי תכלית משא\"כ באותן שיהיו כלים ואובדים לבסוף ודאי שיש מספר לכללם. וזהו שאמרו בש\"ס דלאותן שעושין רצונו של מקום אין מספר והוא מטעם שזכו להיות זרעם קיים לעולם משא\"כ באותן שין עושין רצונו ערירים ימותו ויכלו זרעם ויש להם מספר וא\"כ אפילו לאיש אחד צדיק שייך לומר עליו שיאן לו מספר כיון שהוא כחני על דבר שאין מספר ואין לו תכלית כיון שיזכה להיות זרעו קיים לעולם כמו אברהם. וזהו שאמר ורב כמ\"ש (רבבה כצמח השדה) פי' שכולם היו מאותן שהם כחנים שיזרעו זרע וזרע זרעי' עד בלי תכלית כעשב השדה שהוא כחני להיות חוזר ומצמיח ולא כעשב הארץ אשר עולה מאליו אשר סופו להיות כלה כן לא היה בישראל אנשים אשר יהיו בכלל ערירים ימותו שלא יהיו כחנים. ", + "עוד יש לפרש דהנה יש צמחי השדה וצמחי יער וצמחי השדה מחמת שעובדין סביבם הם גדולים וטובים ויפים משא\"כ בפירות היער. וזה אומרו ורב כמ\"ש (רבבה הצמח השדה) פי' שהרבוי היה מטובים וראוים לקבל השראת קדושה כצמחי השדה ולא כצמחי יער. וכמו שסיים הכתוב (ותבואו בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח) דהיינו שהיו מוכנים לקבל השראת קדושה. " + ], + [ + "וירעו אותנו המצרים כמ\"ש. פי' שהיה קשה לו כפל הדברים במ\"ש וירעו ויענונו ויתנו עבודה קשה. לזה דורש שכ\"א מורה על דבר בפ\"ע. שוירעו מורה על ההתחכמות להרע לנו באיזה אופן שיהיה שהיו\"ד מורה לפעמים על המחשבה כמו שפירש\"י על אז ישיר משה ע\"ש. והכלבו פי' וירעו אותנו המצרים היינו שהחזיקו אותנו לרעים שרצוננו להוסיף עצמנו על שונאיהם ולהלחם עמהם כל כך היינו רעים ורשעים בעיניהם. " + ], + [ + "ויענונו כמ\"ש. פי' דמקרא דויענונו היינו אומרים שהעינוי היה לטובת עצמן שהיו צריכין מס ולבנות עריהם וכדרך כל המלכים שעובדין עם עבדיהם עבודת פרך לצורכן ולטובתן. ולזה אמר ויענונו כמה שנאמר. וישימו עליו שרי מסים. (למען ענותו בסבלותם) דהיינו שהעבדות שעשה עמהם לא היה רק למען ענותו ורק לכוונת עינוי ולא לטובות עצמן כלל. וכמו שאמרו חז\"ל שהבנין היה במקום שכל מה שבנו נשקע בארץ ולא היה להם שום צורך בהבנין רק שעשו בכוונת עינוי מיראתם פן ירבה." + ], + [ + "ויתנו עלינו עבודה קשה כמ\"ש. פי' שמביא ראיה על מהות העבודה קשה ולזה מביא ראיה מקרא (דויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך) דמשם אנו למדין מהות העבודה קשה כמ\"ש התוס' בפסחים דף קי\"ז דהגימטריא של בפרך עולה ל\"ט לומר שבכל הל\"ט מלאכות עבדו בנ\"י את מצרים." + ], + [], + [ + "ונצעק וגו' כמ\"ש. פי' שלא נאמר דהצעקה היתה דרך תשובה ובלב שלם ובכוונה רצויה אל ה' כדמשמע לכאורה מקרא דונצעק אל ה' וגו'. לזה מביא שהצעקה היה כענין שנאמר בקר (ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה) ולא כתיב ויזעקו אל האלהים. מזה מוכח דהצעקה לא היה אלא כאדם הגונח מלב מרוב כאב ומגודל חסדי הבורא ית' עלה שועתם אליו וקבל שועתם וכמו שסיים הכתוב ותעל שועתם מהעבודה דמשמע שהשועתם לא היה רק מהעבודה." + ], + [], + [ + "וישמע ה' את קולנו כמ\"ש. בזה ג\"כ מביא ראיה שלא נאמר ששמיעת קולנו בלבד היה מספיק להביא גאולה. ולזה מביא מקרא (דוישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב) שמורה ששמיעת קול בלבד לא היה מספיק מחמת שלא היה בכוונה רצויה להשם וכמ\"ש לעיל רק מצד זכירת ברית אבות." + ], + [ + "וירא את ענינו זו פרישות ד\"א כמ\"ש. בכאן יתפלא לב הקורא שאין מהמקרא דוירא אלהים את בני ישראל וידע וגו' שהביא המגיד שום ראיה אל להפירוש שפירש בהא דענינו שזו היא פרישת ד\"א. וגם אין ראיה להענין שהיה פרישות דרך ארץ ואין זכר כלל בקרא שהביא. ונראה בכוונת המגיד שדורש וירא וירא לגזרה שוה כידוע ברוב מדרשים ז\"ל. דהנה בקרא דוירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים שמשמעו שע\"י ראייתו לדעת העשוי להם לישראל נתן לב לדעת ולגאלם כמו שפי' רש\"י שנתן עליהם לב לדעת וכו' ע\"ש מוכח מזה ראיה שזכירת ברית אבות לבד לא הספיק לגאלם מחמת שלא הגיע הזמן של ח' שנה רק מחמת שראה העשוי לבית ישראל קושי השיעבוד קירב הגאולה כמאמרם ז\"ל וע\"כ אנו למדין מזה דוירא את ענינו דהכא ג\"כ משמעו דראייה היה סיבה לקירוב הגאולה להוציא אותנו כמו וירא דהתם מכח הג\"ש. וא\"כ על כרחך דהאי עינוי דהכא לאו כעינוי האמור למעלה בקרא דויענונו משתעי דבראיה כזו ליכא סיבה לקירוב הגאולה דעינוי כזו נגזר עליהם להיות ת' שנה כמ\"ש ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. אלא דהאי ענינו מיירי העינוי אחר שלא נגזר עליהם וע\"ז דרש (וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ) דהוא ג\"כ נקרא ענוי בלשון הפסוק כענין שנא' אם תענה את בנותי (בראשית ל״א:נ׳) ופירש\"י למנוע מהן עונת תשמיש. ועינוי כזו לא נגזר עליהם והוא מכלל קושי השיעבוד דראייה כזו הוא סיבה בודאי לקירוב הגאולה כמו וירא דהתם. וא\"ש. וגם מלשון הקרא גופיה מוכיח כן דאי מעינוי המבואר למעלה היה לו לכתוב וירא את עיניינו דהיה משמע עינו שלנו. ולשון ענינו הוא פועל יוצא משמעו מה שענינו אחרים ע\"י המצרים. ובזה א\"ש מה דקאמר ויענונו וירא את ענינו ואי קאי אעינוי דלמעלה לא היה לו לומר רק ויענונו וירא אלהים ומה לו לשנות הדברים אלא ודאי דהוא ענין אחר וירא את ענינו וזהו היה סיבה לגאלנו וכמ\"ש וירא אלהים את בני ישראל וידע וגו' דהיינו שראיות הדברים כזו היה סיבה לתת לב לדעת ולגאלם ועיקר הראייה שמביא הוא כיון דמקרא גם אינו מבואר בפירוש שראיית העינוי קירבה הגאולה משא\"כ בהקרא דוירא אלהים את ב\"י וידע אלהים דהיינו כמו שפירש\"י שנתן לב לדעת מבואר בהדיא שראיית הדברים היה סיבה להגאולה ומזה מוכח בבירור שהעינוי שראה לא היה העינוי שגזר עליהם רק עינוי אחר דהיינו פרישות דרך ארץ." + ], + [ + "ואת עמלנו אלו הבנים כמ\"ש. לא מביא ראיה על הפירוש שפירש דעמלינו אלו הבנים רק על הענין של גזירת הבנים. ועל הפי' לא הוצרך להביא ראיה כי ידוע כי עמלנו נזכר בקרא כמה פעמים על הבנים." + ], + [ + "ואת לחצינו זו הדחק כמ\"ש. גם בזה קשה על הראייה שמביא מקרא דוגם ראיתי את הלחץ הא גם שם אינו מבואר דלחץ זה הדחק ומנין לנו ללמוד משם לכאן. ונראה שדרשת המגיד הוא דשם לעיל מיניה (שמות ג׳:ז׳) כתיב בקרא ראיתי את עני עמי וגו' כי ידעתי את מכאוביו. ופירש\"י שמתי לב להתבונן לדעת את מכאוביו. ואח\"כ כתיב וגם ראיתי את הלחץ. מלשון וגם שאמר משמע שראייתו העינוי לבד לא היה מספיק לקרב את הגאולה וכמו שהקדמנו דעינוי נגזר עליהם ת' שנה. עוד וגם ראיתי את הלחץ. וא\"כ ע\"כ לחץ זה הדחק שיש בו די לקרב את הגאולה. והיינו קושי העבודה. דשיעבוד בלא דחק נגזר עליהם. וקושי השיעבוד השלים את הזמן כנודע." + ], + [], + [ + "ויוציאנו ה' ממצרים. לא ע\"י מלאך. בכאן הרבו לתמוה מהרי\"א ובעל מעשה ה'. ", + "שהאיך נאמר ולא ע\"י מלאך והלא נאמר בהדיא וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. וגם היאך אמר והכתי ולא שרף. הלא נאמר ולא יתן המשחית. וגם תימה מה ענין הארבעה שהזכיר מלאך ושרף ואחר ושליח מאחר שאין הפרש ביניהם. וגם מאין לו לדרוש מועברתי מלאך ומוהכיתי שרף ומאני ה' שליח ואחר. ", + "וביישוב כל זה נראה. דהנה שם שליח נאמר על אחד שמצוין לו לעשות ונסתלק ממנו והשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד וכשעושה מדעת עצמו הוא עושה זה נקרא בשם שליח. אבל אם אחד עושה הדבר על ידי אמצעי והעושה לא נסתלק בשום פעם מהאמצעי מראש ועד סוף המעשה ההוא יקרא כלי ולא שליח כמו הרודה במקל לא יקרא המקל שליח רק כלי לעושהו וכן אפילו אם אמצעי הוא בר דעת כשאוחז העושה ביד האמצעי ומכה בו או עושה בו שאר מעשה לא יקרא האמצעי שליח רק כלי לעושהו ולא יקרא שליח רק כשנותן רשות לאחד והשליח עושה מדעת עצמו ההוא יקרא שליח ולזה בשאר עונשים שהקב\"ה נותן רשות למשחית להשחית וכענין אמרם כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע וכן מעשה הטוב כשהמלאך עושה בציווי הקב\"ה מדעת עצמו נקרא שליח ומלאך כי מלאך ג\"כ שם נופל על השליח רק שעל מעשה הטוב נקרא מלאך ועל השחתה נקרא משחית או שרף וכן לא יאמר כלל על מה שנקרא כלי לעושהו שהדבר נעשה על ידו כמו שלא שייך לומר על הרודה במקל שהכה על ידי המקל רק שהכה במקל ולזה במצרים שהקב\"ה לא נתן רשות להמשחית כענין שנאמר ולא יתן המשחית והקב\"ה היה אוחז מראש ועד סוף אף שהמשחית היה אמצעי בהכאה לא יקרא להמשחית שליח רק כלי ושפיר אמר המגיד שלא היה ע\"י שליח אף שנאמר ולא יתן המשחית כי באמת היה המשחית רק שלא נקרא שליח וכן במעשה הטוב לא יקרא האמצעי לא מלאך ולא שליח כיון שהיה על יד הקב\"ה בעצמו רק שהאמצעי היה כלי לעושהו. ובזה מיושב ג\"כ קושי' המפורשים שהקשו שבפרשת משפטים לא התפלל משה על שליחות מלאך ובפ' כי תשא התפלל ואמר אם אין פניך הולכים. ובזה א\"ש שבפ' משפטים אמר לו כי שמי בקרבו ולא היה נקרא המלאך רק כלי ולכן לא התפלל משא\"כ בפ' כי תשא שאמר לו כי לא אעלה בקרבך והיה רוצה שיתנהגו ע\"פ שליח ולזה התפלל ואלו הארבעה שהזכיר מלאך ושרף ושליח ואחר. נראה כי הרמב\"ם בספרו מורה נבוכים ח\"ב פ\"ו כתב שמלאך נאמר ג\"כ על כח טבעי המוטבע בטבע. ", + "והנה בשעת יציאתן ממצרים היה ארבעה דברים. א) שהוכו בכורי מצרים. ב) שניצולו בכורי ישראל. ג) שהפיל לאלהיהם כמ\"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ד) שנגלה עליהם מלך מ\"ה הקב\"ה כמ\"ש המגיד שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ\"ה הקב\"ה וגאלם. והנה הקדמנו בשם הרמב\"ם ששם מלאך נאמר על כח טבעי וכענין אמרם שהקב\"ה שולח מלאך בבטן האשה לצייר הוולד שהוא כח טבעי ע\"ש שהאריך בהרבה מאמרים בש\"ס. ולזה רצה המגיד למעט שהן בהשחתה הן בהצלה במכת בכורות לא היה ע\"פ כח טבעי כעפוש האויר וכדומה. וגם רצה למעט שלא היה כדרך שאמרו תנאי התנה הקב\"ה עם הים שיקרע. ורצה למעט זה שלא היה זה ע\"פ טבע שהטביע הקב\"ה בשעת בריאה רק היה בריאה מחודשת הן בהשחתה הן בהצלה. לזה אמר שלא היה ע\"י מלאך שהוא שם שליחות על הטוב ולא ע\"י שרף שהוא שם שליחות על השחתה. ולזה ממעט (מועברתי מלאך ומוהכתי שרף) וגם רצה למעט שבהפלת השר של מצרים שלא שייך בו כח טבעי לזה נקט שלא היה ע\"י שליח. ולזה ממעט (מבכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולא השליח) וכן כשנגלה עליהם לא היה נגלה עליהם ע\"י אמצעים ומסכים מבדילים רק שכולם הכירו והראו באצבע שזה אלהינו וכולם ראו (שאני ה' ולא אחר) ובזה לא שייך לתפוס לשון שליחו לה נקט ולא אחר. ובעל מעשה ה' כתב. כי בשעת הכאת בכורות היו מוכים כל מצרים דכתיב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ולא כתב בנגפו את בכורי מצרים וכן כתוב ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף ולא כתב ולא בבכוריהם נגף אלא ודאי שנגיפה היה בכל מצרים רק לא מכת מיתה כי נגיפה סתם לא נאמר רק על הכאה. והאמת כדבריו שכן פירש\"י בפ' וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך בצפרדעים שכל לשון מגיפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה ע\"ש. והנגיפה שהיה כוללת כל בתי מצרים היה ע\"י משחית ולזה הוצרך דם פסח להצילם מהנגיפה של משחית. אבל הכאת בכורות מכת מות היה ע\"י הקב\"ה בעצמו המבחין בין טפה של בכור ולזה באמת לא היה צריך שום אות." + ], + [], + [ + "ביד חזקה זו הדבר כמ\"ש. הספיקות אשר ההתעוררות ראוי בהם כבר נזכרו במעשה ה' בשם מהרי\"א. וא\"א לפורטם כי רבים הם והישובים שכתבו הם בדוחק גדול כאשר יראה המעיין בספריהם. ", + "ומה שנראה לי בזה. כי הנה העשרה מכות נחלקו לשנים שבחמשה מכות הראשונות היה פרעה בעצמו מחזק את לבו. ובחמשה מכות האחרונות חזק ה' את לב פרעה. והמפורשים כתבו שלכך כתיב אצל דבר יד ה' אף שהמכות לא היו רק באצבע כמו שדרש רבי יוסי הגלילי וכתבו שבהשלחת חמשה מכות נאמר יד ה' שנשלמו חמשה אצבעות והדבר היה מכה חמישית לכך נכתב בו יד ה' וכן מכת בכורות היה מכה חמישית לכך נכתב בו יד ה' ג\"כ. לזה דרש המגיד ביד חזקה על הדבר שמרמז על כל השלמת החמשה מכות הראשונות. ועבמ\"ש בפיסקא שאח\"ז." + ], + [ + "ובזרוע נטויה זו החרב כמ\"ש עיין הספיקות בספר מעשה ה'. ולפמ\"ש א\"ש דהנה הזוהר בפ' שמות בפסוק ויהי בימים הרבים ההם כתב וז\"ל וחרבו שלופה בידו. וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך אלא שהיתה הרשות בידו לעשות דין. וזה כוונת המגיד שדורש בזרוע נטויה בגז\"ש (מוחרבו שלופה בידו נטויה) שזו החרב דהיינו החמשה מכות האחרונות שחזק ה' את לבבו וכבר היה הרשות ביד המלאך לעשות דין. משא\"כ בחמש הראשונות לא היה הרשות בידו לעשות דין כי אם יחזרו בהם לא היה יכול להכות. אבל בחמש השניות היה חרבו שלופה בידו נטויה דהיינו שהיה הרשות בידו לעשות גמר דין בלי שום ספק וזהו אמרו זו החרב. דחרב נאמר על הרשות לעשות דין כמו שכתב הזוהר נמצא יד חזקה כול חמש הראשונות וזרוע נטויה חמשה האחרונות." + ], + [ + "ובמורא גדול זו גלוי שכינה כמה שנאמר. עיין הספיקות במעשה ה'. ועוד יש לתמוה במקרא שהביא לראיה שהוא מה שנאמר או הנסה אלהים לבא וגו' ג\"כ לא מוכח שהיה גילוי שכינה ששם ג\"כ לא נאמר רק שהיה במוראים גדולים ומנא לן שהיה גילוי שכינה וערבך ערבא צריך. ", + "ונראה שדורש זה מהא דכתיב במקרא שהביא (ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך) וכמו שפירש\"י ומהרש\"א בחידושי אגדות בפסחים דף פ\"ז שדרש גבי שבירת לוחות שהיו אותיות פורחות מהא דכתיב ואשברם לעיניכם. וע\"ש במהרש\"א שדורש זה מהא דכתיב לעיניכם ולא כתיב לפניכם מוכת שהיה דבר רוחני ע\"ש. וה\"נ דורש כן מדכתיב לעיניך ולא כתוב לפניך מלמד שהיה בגילוי שכינה והיה דבר רוחני לכך כתיב לעיניך. ועיין עוד בפסקא שאח\"ז." + ], + [ + "ובאותות זה המטה. בכאן תמוה מאוד הא אין המטה אותות רק הוא כלי לאותות. וגם למה השמיט הקרא המכות אשר נעשו שלא באמצעות המטה וביותר תמוה לפמ\"ש שכולל כל העשרה מכות בקרא דביד חזקה ובזרוע נטויה ומה מרבה עוד בהא דבאותות זה המטה. ", + "ונראה דהנה הרמב\"ן פ' לך כתב כי כאשר יעשה הנביא איזה פועל דמיון למה שיקרה יתקיים הדבר עכ\"פ ולזה הנביאים יעשו מעשים בנביאים כמאמר ירמיה לברוך תקשור עליו אבן והשלכתו לתוך פרת ואמרת ככה תשקע וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויאמר חץ תשועה. ונאמר ויקצוף עליו איש אלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם לזה נראה דמה שעשה משה במטה היה דרך פועל דמיון שעשו הנביאים. ומזה נראה ליתן טעם על השלשה מופתים שעשה הקב\"ה למשה בתחלת שליחתו דהיינו הפיכת המטה לנחש והפיכת היד הטהורה לצרעת ושפיכת מים לדם. ונראה הטעם להיות שהוצרך המטה להיות פועל דמיוני לרע להעניש לפרעה והמטה אשר נברא בערב שבת כמבואר באבות הוכן בתחלת בריאתו להיות פועל דמיוני לכל הטובות כאשר עשו בו משה לישראל בהכאת הצור ליתן מים וכיוצא בו לזה הוצרך ההפיכת המטה לנחש להיות כחני על פועל דמיוני לרע ולאשר שהיו העשר מכות קצתן על ידי המטה וקצתן על ידי משה וקצתן על ידי הקב\"ה לכך הראה לו השלשה מופתים הפיכת המטה שהיה מוכן לטוב לנחש להיות כוחני לרע וכן הפיכת יד הטהורה שהיה מוכן לטוב לצרעת והפיכת מים לדם שהוא אות להפיכת חסד לדין והנה הדבר שהוא פועל דמיוני נקרא אות שהוא אות שיתקיים דבר שהוא כיוצא בו. לכן אמר ובאותות זה המטה כי המטה היה האותות על המכות ע\"י הפועל דמיוני שנעשה בו." + ], + [ + "המופתים זה הדם כמה שנאמר. התמהון שבפיסקא זו מבואר. ולפמ\"ש בפיסקא הקודמת הדבר מבואר שהמופתים נקראים הדברים שנעשו שלא על ידי פועל דמיוני שלא הוצרך פועל דמיוני לקיום הדבר כי אותן שהוצרכו לפועל דמיוני נקראו אותות כמש\"ל והדברים שלא הוצרכו לפועל דמיון היה סיבתן מה שהראה הקב\"ה למשה הפיכת מים לדם דהיינו הפיכת הרחמים לדין שהמים נמשלו לחסד ודם לדין. ולזה מביא ראיה מקרא (דונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן) שמרמז ג\"כ לתגבורת הדינים." + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [ + "דבר אחר ביד חזקה שתים. הספק שראוי לעמוד עליו בפיסקא הזאת. מה ענין יש לדרוש מביד חזקה שתים הוא תמוה. ונראה דבזוהר פ' בשלח כתב וז\"ל יד לא איקרי פחות מחמש אצבען. הגדולה דכליל ביה חמש אצבען אוחרנין. ואיתקריין כדין גדולה. ולפמ\"ש בפיסקא דר\"י הגלילי דכל מכה היה ביד. וכיון דהגדולה מרמז על חמש אצבעין אחרנין הכלולין ביה מרמז ג\"כ על מכה שניה שהיה ג\"כ ביד וכן ממורא גדול ומשאר דבריו שמזכיר בכפל מורה על מכת יד והכלול בה ומורה על שתים כנ\"ל." + ], + [ + "אלו עשר מכות. נראה ליתן טעם להמכות להיותן עשר. ומה שהיה במכות אלו דוקא. והטעמים שהביאו במדרשים אינו מושג לשכלנו הדל.", + "ונראה לאשר שהעולם נברא בעשרה מאמרות להפרע מן הרשעים וכו' כמבואר באבות פ\"ה ופרעה שהכחיש בחידוש העולם שלא נתחדש ממחדש שהוא הסבה הראשונה כמו שאמר מי ה' היה מן הצורך להראות לו אות ומופת על כל מאמר שיד ה' עשתה זאת וכדרך שגילתה התורה בחידוש כל המאמרים כן מחייב ההכרח להראות למכחיש ראיה על כל העשר מאמרות וכשיראה כי עושהו יגיש חרבו על כל מאמר להחריבו ולהפכו אז נדע כי הוא אשר יצר כל בחכמה ואין בלתו ואין בידו מעכב כי ידיעת ההפכים אחת. והנה סידור המאמרות הן כך. כמאמר הא' שהוא בראשית (כי בראשית נמי מאמר הוא כמבואר בדחז\"ל) היה השמים והארץ והמים כי המים קדמו כמו שפירש\"י בחומש. והנה למאמר הא' הוצרכו שני הוראות דהיינו לבריאת המים ובריאת השמים ולבריאת הארץ אף שהיה ג\"כ במאמר זה מכל מקום לא נגמר רק עד המאמר הד' שאמר שתראה היבשה שהוא הראות הארץ שאז נקראת בשם הארץ ומאמר הב' היה בריאת המאורות. הג' היה בריאת הרקיע ופירש הרמב\"ם במורה נבוכים חלק ב' פרק ל'. דהיינו סוף אויר הקר ששם התהוות הגשם והברד. הד' הראות הארץ. הה' הוצאת הארץ עשב. הו' תליית המאורות. הז' חיות המים. הח' חיות הארץ למינהו. הט' בריאת האדם. הי' אמירת פרו ורבו שהוא נתינת כח המוליד בדומה דמאמר הנה נתתי לך עשב השדה לאכלה אינו ענין בריאה רק הרשאת אכילה. והנה מאמר הא' הוצרך לשני הוראות כמש\"ל ומאמר הב' והוא שהוא בריאת המאורות ותלייתן לא הוצרכו רק להוראה אחת וכמו שאבאר לזה הוצרך עשרה הוראות לבירור עשרה מאמרות. ומכת דם לברר בריאת המים שבמאמרו ית' נהפכו המים לדם. ונגד מאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה היה המכה דושרץ היאור צפרדעים. ונגד בריאת הארץ והראותה היה מכת הארץ שהוא הך עפר הארץ והיה לכנים. ונגד מאמר תוצא הארץ נפש חיה ובהמה וחיתו ארץ למינה היה מכת ערוב. ונגד בריאת השמים היה מכת דבר להיות שכתב הרמב\"ם במ\"נ ח\"א כי נפש הבהמות השמים מכינים אותו ונגד בירור בריאת האדם היה מכת שחין שהוא בגוף האדם. ונגד מאמר יהי רקיע שהוא מקום התהוות הגשם והברד כמו שהקדמנו בשם הרמב\"ם היה מכת ברד. ונגד מאמר תדשא הארץ דשא עשב. היה מכת ארבה שהשחית כל ירק עשב. ונגד מאמר של בריאת המאורות ותלייתן היה מכת חשך דכיון שהוא שולט להעדירן מכל וכל הרי הוא העושן והתולאן ונגד מאמר פרו ורבו שהוא מה שנתן כח המוליד בדומה היה מכת בכורות להורות כי הוא המבחין בין טפה של בכור הוא הנותן כח המוליד בדומה שאין אפשרות להבחין רק להנותן כח המוליד. ", + "וסדרן בדרך זה שלא כסדר המאמרות נראה דמקודם הראה במים שהן קדמו כמו שפירש\"י. ובסמוך לו נפש המים. ואח\"כ בריאת הארץ הסמוך למים במאמר הא'. ואח\"כ נפש הארץ. ואח\"כ בריאת השמים. שהיה ג\"כ במאמר הא'. וכיון שבריאת הרקיע והאור וירק עשב כולן לצורכי האדם הן. התחיל בבירור בריאת האדם דהיינו שחין. ואח\"כ בהדברים שנעשים לצרכו כסדר המאמרות שהברד נגד מאמר הג' והארבה שהוא נגד מאמר הה'. והחשך שעיקרו נגד המאמר הו' שהוא תליית המאורות ואח\"כ בכורות שהוא נגד מאמר הי'." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים. הנה דברי ר\"י נפלאו בעיני כל כי מה צורך הוא בנתינת הסימנין. וביישוב זה נאמר כי מאמרו היה להורות שבכל שלשה מכות היה הוראה אחרת ולכן לא הותרה בשלישית כמ\"ש בעה\"ט שמי שעבר ושנה אין מתרין בשלישית ובשנים הראשונים לא נגמר ההוראה עד השלישית והוא ע\"ד שנאמר בשירת האזינו ראו עתה כי אני אני הוא מחצתי ואני ארפא. ופירש\"י מן הפורעניות שהבאתי עליכם ומן התשועה שאושיעכם וכו'. וכן היה כאן כי במכות דצ\"ך רצה להורות שיש סבה המעניש לעוברי רצונו ובד\"צ לא נגמר ההוראה שגם המצרים עשו בלטיהם כן ובכנים נגמר ההוראה שלא יכלו החרטומים לעשות בלטיהם כן והודו שאצבע אלהים הוא. ובעד\"ש רצה להורות בהסיבה המענשת לעובר רצונו משכרת ג\"כ למקיימי רצונו וכמ\"ש מחצתי ואני ארפא לכן בכל מכות עד\"ש נאמר והפליתי בין עמי ובין עמך. וההוראה לא נגמר עד מכת שחין. כי נראה מלשון הכתוב שבכל המכות עד מכת שחין היו החרטומים יכולין לעמוד על נפשם ולהציל א\"ע בלטיהם מהמכות עד מכת שחין שנאמר בו ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי היה השחין בחרטומים משמע דרק במכה זו לא יכלו החרטומים לעמוד על הפשם להציל עצמן משא\"כ במכות הראשונות וכ\"כ האבן עזרא בפירוש וא\"כ בשחין נגמר ההוראה שאין מידו מציל. ובמכת בא\"ח היה רצה להורות שאין זה סיבה מזלות שתחת הסיבות יתהפך שלא יאמר הרואה שמקודם היה יד מזל מצרים שולט ועכשיו יד מזל ישראל שולט לזה הביא מכת בא\"ח ונאמר בו שלא היה ולא יהיה והמה ראו באיצטגנינותם שהוא כן שלא היה ולא יהיה ואם סיבה מזלות הוא לא ימלט שלא היה ויהיה בשום פעם כי אין כל חדש תחת השמש ובחושך נגמר ההוראה שניטל אור כל המזלות והכוכבים ובודאי היא סיבה השולטת עליהם אך עדיין היה מקום להרהר אולי הוא ע\"י מלאך ושרף שהוא למעלה מן המזל ומ\"מ איננו הוא סיבה הראשונה לזה הראה לו במכת בכורות שאין אפשרות להבחין בין טפה של בכור רק הסבה הראשונה ונתברר שאני ולא מלאך." + ], + [ + "רבי יוסי הגלילי אומר. מניין כו' שלקו כו'. הספיקות שבפיסקא הזאת אשר ההתעוררות ראוי בהן. א) כי הוא נגד משנה מפורשת באבות פרק ה' שעשרה לקו המצרים במצרים ועשרה על הים. ב) שהרי אמירת אצבע אלהים הוא לא נאמר רק על מכת כנים. ג) כי במכת דבר נאמר ג\"כ יד כמ\"ש הנה יד ה' הויה במקניך. ד) ההוכחה שהוכיח המגיד מהא דכתיב יד שהיה חמשים אינה ברורה דבשלמא אם לא היה יכול להכות באצבע רק עשר וכיון שהוצרך בכאן ביד מוכח שהיה חמשים דלפחות מסך זה לא היה צריך יד שלם אבל כיון שבאמת היה יכול להיות כל החמשים באצבע רק שאיתרמי שהכה פעם אחת באצבע עשר האיך מוכח שכשהכה ביד היה חמשים הא אפשר לומר שאף שהכה בפעם ראשונ באצבע עשר כאן הכה בכל אצבע פחות או יותר מעשרה וגם בקרא גופיה קשה הא דכתיב וירא ישראל את היד וכי מכיון שהיו חמשים ידעו שהיה מכת יד הא אפשרות להכות באצבע חמשים כמו עשר. ונראה ביישוב זה. כי נודע שיש חמשים שערי טומאה ונכללין בעשרה כתרין דמסאבותא. כמבואר בזוהר הקדוש פ' בא ובכמה דוכתי בזוהר וידוע שעד הים לא הוכה השר של מצרים כמו שפירש\"י על קרא דוירא ישראל את מצרים דהיינו שר של מצרים ובמצרים כבר נכנסו ישראל כמעט בשער החמשים של טומאה וכאשר בא להכניע השר הוצרך להכניע כל החמשים שערי טומאה הנכללין בעשרה כתרין דמסאבותא לזה המשנה באבות דקחשיב י' מכות על הים כוונתו על העשרה כתרין דמסאבותא. והמגיד דחשב חמשים כוונתו על חמשים שערי טומאה הנכללין בעשרה כתרין דמסאבותא ומר אמר חדא ולא פליגי. וידוע כי המדות נחלקין לחסד דין ורחמים וגדול כח הרשעים שהמפכין מדת הרחמים למדת הדין. והעונישם שהגיעו למצרים היה מכל המדות מחמת שנהפכו כולם לדין. לזה אמרו יתברך. ושלחתי את ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי שמשמע שכל מכה ומכה היה ביד שלם דהיינו מכל המדות מחמת שנהפכו כולם לדין וכן אמר הנה יש ה' הויה במקנך אבל המצרים וכן הישראל לא השיגו רק שהעונש היה בכח פרטי של מדת הדין לזה אמרו אצבע אלהים הוא דהיינו בכח פרטי של מדת הדין רק בים שראו והשיגו שנלקו כל העשר כתרין דמסאבותא וכל כתרא דמסאבותא יש לה יניקה ממקום קדושה אחרת ידעו והשיגו שהיה זה בהצטרפות כל המדות לזה אמר וירא ישראל את היד. ומה שלומד מראיה שהביא מאצבע ליד הוא כיון שהמכות הים נגד עשרה מאמרים והי\"מ הן נגד עשר ספירות שכל מאמר הוא נגד ספירה אחרת אך כיון שכל ספירה כלולה מעשר לא היה ניכר רק על מדה אחת הכלולה מעשר ובים כאשר נתברר שהיה ע\"י כל המדות וידוע שהמדות שהן להנהגות עולם נכללין בחמשה המכונים בשם חמש אצבעין כמבואר בזוהר בראשית וכל אחת כלולה מעשה שעולין כחמשים וע\"י נלקו כל החמשים כוחות הטומאה. וזה מאמרו שלקו על הים חמשים מכות דהיינו שנלקו כל החמשים כוחות הטומאה ע\"י היד דהיינו החמש אצבעין העולין ג\"כ לחמשים." + ], + [ + "רבי אליעזר אומר מניין וכו'. עיין בכלבו ובאבודרהם. שכתבו כוונת מחלוקת ר\"א ור\"ע שדעת ר\"א כי כל מכה היה שולט בכל הארבע יסודות. ולזה אמר שכל מכה היתה של ארבע מכות ודעת ר\"ע שהמכה היה שולט ג\"כ בכח המחבר הד' יסודות כמבואר בספרי הפלסופים חשבו חמשה דברים בכל מורכב ד' יסודות וכח המחבר. והנה לפמ\"ש דעל הים היה בסטרא דמסאבותא א\"ש שגם למעלה יש דברים רוחניים המכונים נגד הד' יסודות שנשתלשל ממנו למטה בגשמות ולזה בכתרין דמסאבותא יש ג\"כ כה דאת זה לעומת זה עשה אלהים." + ] + ], + "Dayenu": [ + [], + [ + "אלו (הוציאנו כו' ולא כו' שפטים דיינו). נראה בהא דחשיב עשיית בהם שפטים לטובה לנו הוא מטעם שכתבו בפסקא דעבדים היינו דבעשותו שפטים ניכר ונתברר היותנו בני אל חי א\"א שוב למדת הדין לקטרג אף שיש ח\"ו חיוב כליה משום חילול כבודו יתברך כטענה משה בשעת עשיית העגל." + ], + [ + "ולא (עשה באלהיהם דיינו). הא דחשיב עשיית שפטים באלהיהם לנו לטובה אף שעדיין נשאר כל אלהי העמים ומה תועלת יש לנו בהבטל אלהי מצרים. נראה דכתב הרמב\"ן בפ' לך (והביאותיו לעיל בפסקא דבאותות זה המטה) דכל מעשה אבות היה פועל דמיון לעתיד בכדי שיתקיים כן לעתיד וכן היה כל הדברים שנעשו בגאולת מצרים פועל דמיון לעתיד וכן היה העשיית שפטים באלהיהם פועל דמיון שיתקיים לעתיד שיכלה כל הסטרא דמסאבותא וכל הרע ולא ישאר רק טוב." + ], + [ + "ולא (הרג בכוריהם דיינו). הא דחשוב הריגת בכורים לטובה יותר מכל המכות שהוכו מצרים היא משום דבהריגת בכורות ניכר שהיה על ידי סיבה ראשונה ולא על ידי מלאך כי הוא המבחין בין טפה של בכור ולא בלתו." + ], + [ + "ולא (נתן לנו את ממונם). הא דחשיב נתינת ממונם לטובה אף שבש\"ס אמרו על הקרא דבר נא באזני העם אין נא אלא לשון בקשה וכו' משמע שלא התאוו ישראל כלל לכך מטעם כיון שהלכו אחריו במדבר אשר אין מקום זרע וסחורה וממון למה להם מכל מקום חשבה לטובה להיות סימן ופועל דמיון לימות המשיח שהוא קודם העוה\"ב אשר תחת הנחושת יביאו כסף. וכמו שאמר שמואל שאין בין העוה\"ז לימות המשיח רק שעבוד מלכיות ואז יהיה נתינת ממונם טובה גדולה." + ], + [ + "ולא קרע לנו את הים דיינו. בכאן הקשה הרב בעל מעשה ה' הא קריעת הים הוכרח להצלת ישראל וא\"ל כמ\"ש מהרי\"א דהיה אפשרות להציל בענין אחר דז\"א דא\"כ מה טובה הוא לנו במה שהצלנו ע\"י קריעת ים ולא בדבר אחר. ונראה דחשבה לטובה כיון שבקריעת הים ניכר אלהותו על ידינו לכל העולם שבהבקע הים נתבקעו כל המים שבעולם וניכר אלהותו לכל העולם על ידינו." + ], + [], + [], + [ + "ולא ספק צרכנו במדבר. הא דחשיב לטובה סיפק צרכינו במדבר. אף שהוא המספיק צרכינו וצרכו כל העולם מעולם ועד עולם. ואף מכין מזון לכל בריותיו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. נראה כי היותנו במדבר הוא טובה גדולה לנו בהיות כי מחמת היותנו במדבר ולא היה על מי להשען רק שהיה עינינו מיחלות בכל יום ויום להקב\"ה והורגל לנפשינו כי אין ליחל בלתי לה' לבדו ועי\"ז נזדככו בזיכוך גדול." + ], + [ + "ולא (האכילנו את המן). שע\"י אכילת המן שהוא מאכל של מלאכי השרת היה הזיכוך יותר גדול עד שנעשינו ראוים לקבלת התורה." + ], + [], + [ + "את (השבת דיינו). חשיב שבת טובה בפ\"ע כי שקולה שבת ככל התורה. ", + "והרב (בעל מעשה ה') כתב אלו הדברים היה מוכרחים שיהיה ניכר אלוקותו על ידינו. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לו עבדו לתת לו מלכות על עיר אחד. לא היה לו מלבושי מלכות נתן לי. לא היה לו סוסים נתן לו. לא היה לו עבדים נתן לו. לא היה לו טכסיסי מלוכה נתן לו ספר ללמוד ממנו טכסיסי מלכות. לא היה לו בית מלכות נתן לו. כשבא העבד לשבחו אומר אם לא היה נותן לי עבדים כלום הייתי מולך. ואם לא היה נותן לי מלבושי מלכות כלום הייתי מולך. וכן אם לא היה נותן לי בית מלכות. כן הוא מאמרינו אליו יתברך אם הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים רק שהיה ממציא לנו חן בעיני פרעה כלום היה דיינו להשיג השלימות שיתפרסם אלהותו ע\"י וכן כולם כי הקירוב להר סיני ונתינת התורה והשב והכנסת לארץ ישראל ובית המקדש כולם היו מוכרחים להשגת השלימות. ואמרו דיינו הוא בלשון תימה כאילו אמר כלום דיינו והוא דחוק לפענ\"ד." + ], + [], + [], + [], + [ + "על אחת כמה וכמה (טובה כפולה ומכופלת). הדקדוק מבואר שאמר כפולה ומכופלת. אמנם לפמ\"ש לעיל שכל הדברים שנעשו בגאולת מצרים הן פועל דמיון שיתקיים בכפל בגאולה העתידה שיבא במהרה וגאולת מצרים הוא שורש לכל הגאולות הדברים כפשטן שבמצרים היה טובה כפולה ומכופלת הוא למקום עלינו שבזה שעשה לנו במצרים יוכפל הדבר לאין תכלית בגאולה העתידה ע\"י פועל דמיון שעשה במצרים וכעין שכתב הרמב\"ן הבאתיו לעיל." + ] + ], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "רבן גמליאל היה אומר. הא שלא אמר מגיד רבן גמליאל אומר כתב הרב בעל מעשה ה' לפי שר\"ג היה אומר כן בכל ליל פסח אף בלא שואל רק שאל א\"ע. ולכן אמר בלשון שאלה לעצמו על שום מה וזה מאמר המגיד רבן גמליאל היה אומר כן ולכן גם אנחנו חייבים לאומרה ורצה להודיע החיוב בהזכרת פסח בגליות אף שאין פסח." + ], + [ + "פסח שהיו אבותינו כו' על שום שפסח. יקשה בכאן דבשלמא במצה יש זכר שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ אבל באכילת בשר טלה אין זכר לפסח. ונראה כיון דנס הפסיכה היה באותו פעם מחמת קיום מצותו ית' בשחיטת הטלה ובאכילתו א\"כ יש זכר באכילתו שעל ידי אכילה כזה היה לנו נס הפסיחה. והנה בכאן טען האדון מהרי\"א ז\"ל כי ברוב המכות היה הפלאה בין ישראל למצרים כמו בערוב ודבר דכתיב והפלא ה'. ולדעת חז\"ל בכל המכות היה הפלאה ולא היה בישראל. ולא נעשה שום סימן בנתינת הדם על המשקוף שלא יקלו ישראל עם המצרים ואמאי הוצרכו דוקא במכת בכורות לסימן וכן בקי\"ס שנטבעו המצרים ולא ישראל בלי שום סימן וגם לא נתקן שום מצוה לדורות על שום הפלאה שנעשה רק על מכות בכורות הוצרכו לסימן ונצטוו גם כן במצוה לדורות בפסח וקידוש בכורות. וכתב שהוא הפלא ופלא בעיניו. ומה שנראה לי בזה הוא בהיות כי כל המכות מלבד מכות בכורות לא היה על ידי הקב\"ה בעצמו רק ע\"י משה וע\"י אמצעים וידוע שהמערכת משועבד ונכנע לנביאים ולשלימים כמו שמצינו שנקרעו המים לר' פנחס בן יאיר ואפילו לטייעא שנתלווה עמו ע\"פ מאמר התנא שאמר פלוג נמי להאי אף שלא היה ראוי. וכן נמצא מאמר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. וכן חמרא דר' זירא בב\"ק שאכל הארי כל הבהמות וחמרא דידיה ניצול. וכן בתענית דבשיבבותיה דרב לא הוי דברא ואין הפלאה גדולה מזו רק שהטביע הקב\"ה בכל מערכת השמים שיהיה פחד הצדיקים עליהם כמו שהטביע הפחד בבהמות מאדם. וכל מה שגוזר הצדיק על המערכת כן יקום כיהושע שאמר לשמש בגבעון דום. ומכ\"ש שיהיה זה במשה לומר לים פלוג עצמך לישראל כמו ר' פנחס בן יאיר שאמר פלוג להאי וכן בכל הדברים שעשה כמו בהפכת מים לדם למי שאמר משה שיעשה לזה דם כן יקום כמו שמצינו להתנאים שגזרו שאצל זה ידלק החומץ כמו שמן ואצל שאר אנשים לא היה החומץ יכול להדליק וכהנה רבות אבל במכות בכורות שהיה ע\"י הקב\"ה בעצמו ושופט כל הארץ לא יעשה משפט ומדת הדין צווח הללו עובדין ע\"א והללו עובדין וכו' לכן הוצרך לצוותם בפסח למען יכניסו עצמן בסכנה עצומה בשחיטתה הטלה של פסח שהיה אלהי מצרים בשבי קידוש שמו יתברך שיהיו ראויין לנס בדבר שנעשה ע\"י יתברך בעצמו ולא יהיה מקום להמקטריגים לקטרג וכן הוא ברעיא מהימנא בזוהר פ' בא וז\"ל ולא יתן המשחית אי קב\"ה הוי קטיל בלא דוי אמאי כתיב ולא יתן המשחית אלא ודאי קב\"ה הוי קטיל ומשחית הוה אזיל לא כחה עילה לישראל וכיון דחמי וכו' ע\"ש שהאריך הרבה ומבואר שם שעיקר השבח הוא במה שהמציא הקב\"ה מקום שלא יהיה פ\"פ להמקטריגים להסטין כל זה נצטוינו ע\"ז המצוה לדורות נגד דבר שנעשה ע\"י הקב\"ה בעצמו בכבודו וזהו דבר שאין לו ערך כלל וגם כזה לא נעשה בשום פעם אף שעושה לנו ניסים ונפלאות עד אין מספר מ\"מ הכל ע\"י אמצעים אבל בכאן שהיה ע\"י בעצמו לזה ראוי שנעשה זכר לדורות בקידוש בכורות ובפסח לזכר דבר שנעשה בבכורות שזה א\"א להיות רק ע\"י הקב\"ה בעצמו כי הוא המבחין בין טפה של בכור. אמנם הרב בעל מעשה ה'. כתב בהיפך שכל מה שנעשה ע\"י הקב\"ה לא הוצרך לאות וסימן רק שבשעת הכאת בכורות למיתה שהיה ע\"י הקב\"ה בעצמו היה מגיפה בכל מצרים בלא הכאת מיתה (כמו שהבאתי דבריו באורך בפסקא דולא ע\"י מלאך) והנגיפה שהיה בכל מצרים היה ע\"י משחית ומשניתן רשות למשחית אינו מבחין לזה היו צריכין סימן נתינת הדם על משקוף. אבל בזוהר ובכמה דוכתי מוכח שנתינת הדם היה צריך לדבר שנעשה ע\"י הקב\"ה. וגם מה שכתב כי בדבר שנעשה ע\"י משחית צריך לסימן קשה עלליו מהא דתענית דבסורא הוי דברא ובשיבבותיה דרב לא הוי דברא ובקידוש בכורות כתב הטעם לפי שהבכורות היו מושפעים ממזל טלה. וגם בכורי ישראל קבלו שפע מהמזל קודם שנכנסו תחת כנפי שכינה וכשהוכה מזל טלה הותש גם כוחם ואמר יתברך קדש לי כל בכור שיהיו נשפעים מאתו ית' לזה נצטוינו בקידוש בכורות אף שאינן מזרע הבכורות שניצולו באותו פעם." + ], + [], + [ + "מצה זו שאנו אוכלין. בכאן טען מהרי\"א דהא קודם היציאה ממצרים נצטוינו לאכול מצה שלא היה הסיבה עדיין שלא הספיק בצקם להחמיץ. ובזה יפה כתב בעל מעשה ה' שהמצה שאנו אוכלין כל ז' ימי הפסח וכן מצות שאכלו במצרים היה לזכרון לחם עוני אבל חיוב מצה שיש בלילה זה יותר משאר הימים הוא מטעם שלא הספיק. ולזה אין חיוב רק בלילה זה אבל זכרון לחם עוני שלא נאכל לחם עשירים לזכרון העינוי אוכלין כל ז' לפי שהעינוי היה זמן רב לכן הוקבע שבעה ימים שכל ימי עולם נכללין בז' ימים והוקבע יום א' לזכר כל יום א' וכן יום ב' לזכר כל יום ב' וכן כולם עד ז' ימים. עוד הקשה בעל מעשה ה' שכאן נראה היות יציאה בחפזון שבח עד שצוה ה' לעשות זכר לחפזון ומדברי הנביא יראה שהיציאה בחפזון איננה שבח שנאמר לא בחפזון תצאו. והנראה לי שבגאולת מצרים כיון שלא העביר עדיין רוח הטומאה מהארץ. ולכן בארץ מצרים שהיה מקום טומאה לא היה אפשרות להיות נגלה אלינו ולרוב חשקו להגלות אלינו הוצרך חפזון. ולזה מספר מעלת החפזון להורות אהבתו אותנו שבחפזון הוציאנו מרוב חשקו להגלות לנו מרוב אהבתו יתברך אבל בגאולה העתידה שאז רוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא יהיה מקום רע בעולם וכל מקום יהיה ראוי להשראת שכינה ואז לא בחפזון יצאו וכל מקום מדרך כף רגל ישראל יתקדש כא\"י. וזהו שפירש\"י בקרא דלא במנוסה תלכון ולא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם ה' ומאספכם קדוש ישראל שנראין הדברים ככפל. ולפי מה שפירש\"י שם הדברים כפשטן רק בקצת תוספות ביאור כי ניסה נופל על הבורח מרע שעומד אחריו וחפזון נופל על הנחפז לדבר טוב שהוא לפניו. אכן באותו איש אין לו לירא משום דבר אין צריך לנוס וכן מי שהדבר טוב סמוך אצלו אין צריך להיות נחפז. לה אמר שבגאולה העתידה שהולך לפניהם ה' בסמוך להם וגם מאספכם קדוש ישראל ומאסף נקרא מי שהולך מאחריו כמו שנאמר בשבט דן שהוא מאסף לכל המחנות וכיון שהולך אחריהם ה' אין להם לירא משום דבר לזה לא במנוסה תלכון ולא בחפזון תצאו." + ], + [], + [ + "מרור זה. יפלא בכאן שמקודם היה ראוי שיהיה אכילה המרור לזכר המרירות דוימררו את חייהם שהיה מקודם ואח\"כ אכילת הפסח והמצה שהוא לזכר הגאולה שהיה אח\"כ. ונראה דזה בא להורות שאין אנו עושין עיקר מהגאולה מחמת שניצלנו מהמרירות רק עיקר הטובה והשבח אצלינו בהגאולה הוא מה שנקנינו לעבדים לו ית' ולקח אותנו לו לעם וזה הוא טובה אף אם היינו מלכים ושרים במצרים כי זה נחשב לטובה מעל כל אשר גמלנו ה' משא\"כ אם היינו עושים תחלה הזכר להמרירות ואח\"כ להגאולה היה מורה עשותינו עיקר מה יצאנו מהמרירות לכן עושין מקודם זכר לגאולה להורות חשיבת טובת הגאולה שהוא ענין קנין כמ\"ש בפיסקא דעבדים היינו ואין זה ענין כלל למה שהיה מרירות מקודם ואח\"כ אנו עושין זכר למה שניצלנו ממרירות להורות כי זה רק טפל לטובה העיקרית שהוא הגאולה מה שנקנינו לעבדים לו ית' וטובת יציאה מהמרירות הוא טפל." + ], + [ + "בכל דור ודור. אין הכונה שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים משום שאם לא הוציא אבותינו גם אנחנו היינו משועדים לפרעה דא\"כ יאמר בכל הנסים שנעשו לאבותינו שחייב לראות עצמו כאילו הנס נעשה לו כגון בנס של אחשורוש שנגזר על כל ישראל למיתה ואם ח\"ו היה מתקיים גזירתו אנו לא באנו לעולם וכן בכל הנסים שנעשו לאבות יהיה הבנים מחוייבים לברך על הנסב שנעשה לו ובהדיא אמרו בש\"ס ברכות שמברך שעשה נס לאבותינו וכאן מברכין אשר גאלנו וגאל את אבותינו ומזכיר בברכה גם גאולת עצמו משא\"כ בכל הנסים. לכן נראה דודאי אם היינו עושין עיקר שמחה על הנס מה שיצאנו מהמרירות של שיעבוד הגלות לא היינו מזכירין עצמינו בהברכה ובהנס כלל כיון שאנחנו לא יצאנו מהמרירות רק מפני עשותינו עיקר הנס ביציאת מצרים הגאולה שהוא מה שנקנינו לעבדים לו יתברך והכניסנו לקדושתו והנחילנו קדושת ארץ העליונה ותחתונה ובזה אנחנו ועם היוצאים שוים. ולזה מברכין אשר גאלנו וגאל אבותינו שהגאולה הוא ענין הקנין וכמש\"ל ולא מברכין אשר הוציאנו והוציא את אבותינו כי בגוף היציאה אין לנו שיווי עמהם רק בהגאולה ומה שאמר כאן (שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא) היינו כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הוא בהגאולה במה שכולנו שוין בו גם כי היציאה היא סיבת כל הנסים שעושה עמנו. ולזה מביא ראיה מקרא (שנאמר בו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו) הרי שמשתף גם אותנו בנס היציאה כיון שעיקר התכלית היה בהיציאה לתת לנו קדושת הארץ." + ] + ], + "First Half of Hallel": [ + [], + [ + "לפיכך אנחנו חייבים להודות. הזכיר בכאן שבעה מיני שבח לפי רוב הגירסאות. נראה שהן נגד ז' ספירות הבנין. ומה שהזכיר (מעבדות לחרות ומיגון לשמחה וכו) וחשב חמשה דברים. נראה דכבר כתבתי שגאולת מצרים הוא שורש לכל הגאולות וכיון שהיה לנו ארבע גאולות מארבעה מלכיות חוץ מגאולת מצרים והן חמשה לכן חשב חמשה דברים ונגד גאולת מצרים אמר מעבדות לחרות דאחר גאולת מצרים לא נקרא שוב על ישראל שם עבדים כמ\"ש הרב בעל מעשה ה' בפירושו על המגילה הנקרא יוסף לקח. (מיגון לשמחה) שבחורבן בית ראשון נאמר במגילת איכה כמה פעמים לשון יגון כי ה' הוגה וכיוצא בו הרבה. לזה אמר על הגאולה מיגון לשמחה. ונגד מלכות פרס ומדי. אמר מאבל ליום טוב. שבמגילה נזכר שהיה אבל גדול ליהודים ואח\"כ נתהפך ליו\"ט. ונגד מלכות יון עם החשמונאים אמר מאפלה לאורה. שרצו להשכיחם תורה ונגאלו מזה. לכן אמר מאפילה לאורה שאורה זו תורה כמבואר במגילה ונגד גלות האחרון אמר משיעבוד לגאולה. כי שיעבוד הוא לשון מוחלט (כמ\"ש בפסקא דעבדים היינו) וכיון ששקועים אנחנו זה זמן רב שנראה כאלו מוחלטין. ואח\"כ יהיה גאולה שלימה לזה אמר משעבוד לגאולה.", + "(פי' ההלל הרוב היא מהאלשיך ומעט מס' ב\"ל ומעט נוסף משלי כאשר יראה הרואה בספריהם)" + ], + [ + "הללויה הללו עבדי ה'. מה שיש לדקדק בכאן עיין באלשיך. ומה שנראה לי בזה. דהנה שם יה מורה על דין. והנה הלל הוא לשון התפארות כמו כי הלל רשע (תהלים י') ורצונו לומר שהישראל יש להן להתפאר עצמן אף בהיסורין והגלות שהגלן וייסרן הקב\"ה וכמש\"ל כמה פעמים לפי שע\"י הגלות נקנינו לעבדים ית' וגם נתפרסם אלהותו על ידינו בגאולת מצרים וזה היה עיקר השלימות הנכסף לאברהם אבינו שיתפרסם אלהותו ע\"י זרעו. וגם נודע לפרעה ולכל העולם ששמי ה' בארבע אותיותיו. כמה שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה. ואין לנו שבח גדול מזה שאפי' באבות כתיב ושמי ה' לא נודעתי להם ועל ידינו נתפרסם ששמו ה' ויכלתו והשגחתו. לזה אמר הללויה פי' שיש לנו הלל השם של מדת הדין. וחשיב הלול הטובות שנעשה לנו ע\"י מדת הדין. א) הללו עבדי ה' שמחמת זה נעשנו עבדי ה'. טובה ב) במה שיהיה ה' מבורך מעתה ועד עולם) כי מעתה ששמו ה' נודע לנו בד' אותיותיו כל הברכות והודאות יהיהי מאתנו לשם העצם שהוא שם ה' ואומרין ברוך אתה ה' משא\"כ מקודם דכתיב ושמי ה' לא נודעתי להם כשרצה אברהם לברך לא אמר רק ברוך אל עליון. טובה ג) שעשה ע\"י גאולת מצרים כי (ממזרח שמש וכו') פי' ניכר ששמו ה' בכל העולם. רם על כל גוים. פי' שמהאומות הקודמים שהיו עובדים כוכבים ומזלות היו מכחישים הסיבה ראשונה היה הקב\"ה רם ומרים השגחתו מהם רק (על השמים כבודו) שלא היה השגחתו רק בשמים ולא היה השגחתו בארץ רק השגחה כללית ולא פרטית כמ\"ש הרמב\"ם במורה נבוכים ולא היו רק תחת מערכת השמים. אבל", + "מי כה' אלהינו. המשגיח עלינו בפרטות ומגביה אותנו למעלה מהמזל. וזהו מאמר. (המגביהי לשבת המשפילי לראות וגו') פי' כמו שאמרו חכמינו ז\"ל כמה שנאמר באברהם הבט השמים שאין הבטה רק מלמעלה למטה שהגביהו למעלה מהשמים וזהו ג\"כ מאמרו כאן המגביהי לשבת. דהיינו שמגביה אותו למעלה מהשמים. וזהו ג\"כ מאמרו כאן המגביהי לשבת. דהיינו שמגביה אותו למעלה מהשמים. באותן שהם נשארו תחתי שכשארצה להביט אני משפיל עיני (לראות בשמים ובארץ) ולזה מביא ראיה שהכל הוא בהשגחה פרטי ולא בסבת מזלות בהיות כי (מקימי מעפר דל להושיבי עם נדיבים) שע\"כ אין זה כ\"א מאלהי עולם ה' אשר ביכלתו מעלה מתהום ארעא ועד רום רקיע. משא\"כ בסבת מזלות היה ראוי להיות לאט לאט ע\"פ תנועתו. ועוד הביא ראיה שהוא בהשגחת הש\"י מהא (דמושיבי עקרת הבית) דהיינו כמו שאמרו בש\"ס גבי שרה דאפילו בית ולד אין לה. וזה מאמרו כאן. (מושיבי עקרת הבית) דהיינו אפילו מי שהיא עקרה אפילו מבית ולד מושיבה (אם הבנים שמחה) וזה א\"א כ\"א ביכולת הש\"י לעשותה בריה חדשה." + ], + [ + "בצאת ישראל ממצרים. כי הנה בעם היוצאים היו שני בחינות שהיו ביניהם כשבט לוי ודומיהן שלא למדו ממעשיהם ולא נטמעו בהן. ואות מכונים בשם ישראל ובהם לא יתייחס היציאה רק מארץ מצרים ולא מהעם כי לא היו מתערבים בהם והיו בהם ג\"כ אשר נטמעו בהם ולמדו ממעשיהם והם לא נקראים רק (בית יעקב) ולהם נתייחס היציאה (מעם לועז) כי מקודם היו מעורבבים ועם כל זה לא היו משוללי זכות היציאה כי לא היה ההתערבות גדול כי לא שינו שמם ולשונם כמ\"ש חז\"ל ולזה אמר מעם לועז אבל הם לא היו לועזים.", + "היתה יהודה לקדשו. פי' כי עוד זכות אחר היה להם זכות אמונה ובטחון. כי נחשון בן עמינדב קידש שם שמים ונכנס במים עד חוטמו. ועי\"ז זכה שיהיו (ישראל ממשלותיו) כי מאז זכה שישול זרעו של יהודה בישראל לעולם. ואומרו היתה לשון נקיבה רמז כי יהודה נמשך אחר הבור שניקר ממנו והיא תמר שג\"כ קדשה שם שמים במה שלא גילתא למי הרתה עד הושלכה לאור.", + "הים ראה וינס. פי' הגם שהיה להם זכות מ\"מ לקריעת הים לא היה זכותם כדאי רק הים ראה וינוס שע\"י מה שראה נס ומה הוא הדבר שראה. לזה אמר", + "מה לך הים. וד' שאלות הם אל הים ולא הירדן. כי גם הוא נבקע כמו שארז\"ל ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים כו'. וגם ההרים והגבעות מה לכם לרקוד בקריעת הים והשיבו על ראשון ראשון הים ענה (מלפני אדון חולי ארץ) ולא אמר חולי הים. הוא ע\"פ מה שאמרו בב\"ר על קרא דיקוו המים ותראה היבשה שמרמז למה שהתוה הקב\"ה עם הים שיקרע והיה התנאי בהראות היבשה הנקראת ארץ לזה אמר חולי ארץ כי מאז שהתנה שיתראה הארץ סיבב זה ועל הירדן אמר (מלפני אלוה יעקב) והוא מאמרם ז\"ל כי מאז עבר במקלו הירדן נשתעבד הירדן לקרוע לפני בניו. ", + "ההופכי הצור אגם מים. כי אמרו חז\"ל כי בעוברם בין הגזרים הוציא להם מים מתוקים מצורים שבקרקע הים וע\"כ ההרים והגבעות השיבו ואמרו מה שרקדנו הוא כי אמרנו כי ההופכי הצור אגם מים הוא יתהפך ג\"כ במדבר (חלמיש למעינו) ע\"כ מאז רקדו ונזדעזעו ואין ספק כי על שר של הרים וגבעות ידבר. וכללות הענין נמשך אל מזמור שאחריו לא לנו. אשר הלא גם שיציאת ישראל והיות יהודה מלך היה בזכותם הלא קריעת ים סוף עשית רק למען כבוד שמך. כן גם עתה בגלות האחרון עשה למען שמך ולא לנו." + ] + ], + "Second Cup of Wine": [ + [], + [ + "אשר גאלנו וגאל את אבותינו. יפלא על שבכאן מזכיר גאולת עצמן קודם גאולה אבותינו. ובפיסקא דלפיכך אומר למי שעשה לאבותינו ולנו ומזכיר האבות קודם. ונראה דנגד הנסים כיון דנסי מצרים חשובין יותר מכל הנסים ולא נעשה שוב מאז כאותן הנסים וגם נסי מצרים הן שורש לכל הנסים לכן מזכיר אבותינו קודם אבל בענין הגאולה שהוא ענין קנין במה שאנחנו נקנין להקב\"ה ובזה אנחנו שוין עם אבותינו ראוי להזכיר עצמו קודם." + ] + ] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [], + "Maror": [], + "Korech": [], + "Shulchan Orech": [], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [ + [], + [ + "שפוך חמתך. יפלא על ענין הכתובים שמזכירים וגם על חילוק הד' כוסות שנים לפני האכילה ושנים לאחר האכילה. ונראה דכבר כתבתי לעיל שב' כוסות הראשונים הן נגד ההוצאה והצלה שאין בהם זכר לגאולות העתידות רק לגאולת מצרים לזה אוכל אחריהן תיכף מצה ומרור שהן זכר למצרים ואח\"כ תיקנו שתי כוסות שהן נגד גאולה ולקיחה שעי\"ז הן גאולות העתידות לכן תיקנו ג\"כ לומר חצי ההלל השני מלא לנו שהוא ג\"כ על הגאולה העתידה כמ\"ש האלשיך במזמור בצאת ישראל שהביאותיו לעיל ולזה תיקנו ג\"כ לומר הלל גדול שהוא ג\"כ על גאולה העתידה כמ\"ש האלשיך במזמור בצאת ישראל שהביאותיו לעיל ולזה תיקנו ג\"כ לומר הלל גדל שהוא ג\"כ על גאלה העתידה ולזה תיקנו ג\"כ לומר פסוקים אלו קודם שמתחיל ההלל להזכיר הגלות בקרא דכי אכל את יעקב וגו'." + ] + ] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [ + [], + [ + "לא לנו. נראה כי הטובות שאחד עושה לחברו כשהוא מצד הנותן הוא לאחד משני פנים או לתשלום גמול לא שייך לנו מהקב\"ה כי מי הקדמני ואשלם וגם לא היה מאהבתו אותנו כמו שנאמר בפ' עקב לא בצדקתך וגו' רק התקוה שיש לנו כתב בעל העקרים שיש שלשה מיני תקוות. תקוות הכבוד. ותקות החסד. ותקות הבטחה. לזה אמר לא לנו ה' לא לנו בכפל. פי' שה' אין לו שום צורך לנו לתת לנו שום תגמול וגם לא בצדקתנו יעשה לנו כי אם לשמך תן כבוד וזהו תקות הכבוד כי ע\"י הגאולה נודע שמו ה' בד' אותיותיו כמ\"ש וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ובודאי יותר יוודע שמו בגאולה העתידה. על חסדך. זהו תקות החסד. על אמתך. זהו תקות ההבטחה. למה יאמרו הגוים. פי' כי בגאולת מצרים לא היה צריך הקב\"ה רק להודיע ששמו ה' כדכתיב וידעו מצרים כי אני ה'. וגם פרעה לא אמר רק מי ד'. עיין בזוהר דרק שמא דא הוי קשיא ליה ועכשיו אף ששם אלהים הם אומרים איה אלהיכם (כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם) פי' כי כמו שבהם אין בו ממש כן יהיה כל מה שאותן האלילים עושין להעכו\"ם כל מה שהן בוטחין עליהם ג\"כ אין בו ממש ויהיה אומרו עושיהם הכוונה מה שעושין להם כל אשר בוטח בהם הכוונה כל מה שהן בוטחין בהם משא\"כ (ישראל בטח בה' עזרם ומגנם הוא) והיינו כשהישראל בוטחין בה' עזרם ומגנם הוא מספר עוד טובת הבורא עלינו ואמר (ה' זכרנו יברך) היינו בשעה שאנחנו בגלות ורק זכרונינו עולה לפניו כזוכר בדבר הנשכח הוא מברך אותנו להציל אותנו מכל הקמים עלינו לכלותינו. (יברךאת בית ישראל יברך את בית אהרן) היינו שלעתיד ישגיח עלינו בפרטות ויברך כל פרט ופרט (ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ) ולא אמר אשר עשה שמים הוא כמאמרם ז\"ל על השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה אשר עשיתי לא נאמר אלא עושה שתמיד הוא יתברך הוא עושה שמים וארץ רוחניי' קיימים לפניו יתברך ליתן לישראל והוא אמרו ברוכים אתם לה' היינו רק אתם ישראל ולא זולתכם כי הלא הוא עושה שמים ארץ רוחניים לעונג נפשו ולמי הוא עושה הלא לא לעצמו הוא עוה כי (השמים שמים לה') הכוונה כי השמים ושמי השמים כבר יש לו לה' ומה צורך בעשות זולתם. וגם (הארץ נתן לבני אדם) נתן כבר ולמי עושה החדשים. ואם לרשעים (לא המתים יהללויה) דהיינו הרשעים שהם מתים (ויורדי דומה) שהן נמסרין לדומה ואין להם עונג רוחניות. ע\"כ בשבילכם אשר ברוכים אתם לה'. משיבין ישראל (ואנחנו נברך וכו') כלומר מה גמול נשלם לו כ\"א להחזיק טובה ולברך אותו מעתה ועד עולם." + ], + [ + "אהבתי כי ישמע ה' את קולי. שמיעה הוא מרחוק והטיית אוזן הוא מקרוב וסרס המקרא ודרשהו תחנוני אהבתי כי ישמע ה' את קולי פי' כוונת אמרו תחנונים שלי היינו מה שאני מתחנן תמיד אהבתי כי ישמע ה' את קולי היינו אף שלא אזכה להיות מאותן הנאמר טרם יקראו ואני אענה וגם לא להטיית מקרוב מ\"מ תחנוני אהבתי היינו שאוהב ומבקש אני שעכ\"פ ישמע ה' את קולי. וכאלו אמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי זהו תחנוני (כי הטה) פי' כי הטיית אוזן מקרוב אינו רק כשבימי אקרא היינו כשעודני בשלותי אבל עכשיו כבר (אפפוני חבלי מות פי' שהגעתי לפחד ממות הגו ומדינה של גיהנם. וזהו אמרו (ומצרי שאול) וזהו ג\"כ אמרו (צרה ויגון אמצא) היינו צרת הגוף ויגון על העתיד משאול (ובשם ה' אקרא אנא) היינו שאני עוזב צרת הגוף ואיני מבקש רק (מלטה נפשי) (שומר פתאים) אמר שעם כל זה שאני מבקש על הצלת הנפש לא תאסיר הבטחון מרפואת הגוף כי שומר פתאים היינו החומר הנמשל לפתי (דלותי) פי' מה שדלותי היה כדי שיושיע לי וכשמושיע לי תשועת הגוף אבטח כי (שובי נפשי) שגם הנפש ישוב למנוחה (כי ה' גמל) פי' כי מה שה' גמל טובה לגוף הוא (עליכי) פי' בשבילכי היינו בשביל הנפש ובזה אבטח כי (חלצת נפשי. האמנתי) פי' הנני מאמין אמונה שלמה בזה כי (עניתי מאוד) והעוני ממרק ומציל (אני אמרתי) פי' אף בשעת העוני שברחתי משאול לא הרהרתי אחר דברי ה' ח\"ו לומר הנה נמשחתי למלך משמואל הנביא ועתה אני בורח רק אמרתי (בחפזי כל האדם כוזב) אולי לא נדבר עמו מאת ה'." + ], + [ + "מה אשיב כוס ישועות. פי' מספר טובות הבורא כי טרם נקרא הוא יענה (וזהו כוס ישועות אשא) פי' שאני מקבל הישועה טרם (ובשם ה' אקרא נדרי) פי' מה שאני נודר בעת צרה תמיד אני משלם מחמת כי תמיד מושיע לי משום שיקר בעיני ה' וגו'." + ], + [ + "הללו את. פי' כל הילול הוא לשון התפארות ושייך אפילו למי שאינו מקבל הטובה לפאר ולרומם את אחד במה שהוא מטיב לזולתו מה שאין כן לשון הודאה אינו נופל רק למקבל טובה לתת הודאה למטיב לו והוא לשון (דאנק בל\"א) והנה הרשעים אין מקבלין טובה רק מחמת ההשפעה היורדות לישראל. וזהו אמרו הללו (כל גוים כי גבר עלינו חסדו) מה שאין כן לישראל.", + "הודו. כי להם הטובה ביחוד וחייבין לתת הודאה על קבלת טובתם. (יאמר) פי' שאותן אשר בשם ישראל יכונה יש להם יותר להודות כי עליהם גבר חסדו וכן (בית אהרן) שגבר חסדו עליהם יותר שהגדילם והבדילם לקדשם. וכן (יראי ה')." + ], + [ + "מן המצר. על גאולה העתידה ידבר ואומר כי בטוח אני בהיות כי ידוע שלעתיד יהיה השם שלם וזהו אמרו כי בהיות (מן המצר קראתי יה) כשאין השם שלם (ענני במרחב) כ\"ש לעתיד (שה' לי) שיהיה שלם (שלא אירא. מה יעשה לי אדם) היינו מלחמת גוג (טוב לחסות) כי בבית ראשון בטחו במי שאמר שיקיף חומת ירושלים באש ובמים ובבית שני בטחו בנדיבים בנקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע כמבואר בגיטין. וזה אמרו (מבטוח באדם) כמו בבית הראשון או בנדיבים כמו בבית שני ומביא ראיה מעצמו כי (כל גוים סבבוני) היינו פלשתים ומואב (ובשם ה' אמילם סבוני גם סבבוני) היינו פנים ואחור ארם ועמון ואח\"כ (סבבוני כדבורים. דועכו כאש קוצים) וכן יצרי הרע (דחה דחיתני לנפול) בבבל ובשאול (וה' עזרני) לזה אני מובטח (שעזי וזמרת וגו') וגם מובטח אני (שלא אמות כי אחיה וגו'). (אודך) פי' בין (כי עניתני) בין בשעה (ותהי לי לישועה) ההודאה שוה כי היסורין הן תכלית הטובה כי הלא רואה אני כי (אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה) והוא משל על ישראל הרי אני רואה שהשפלות הוא תכלית הטוב." + ] + ], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [ + [], + [], + [ + "אז רוב נסים הפלאת בלילה. (כמו בהלילה בה\"א הידיעה). ר\"ל שרוב נסים שעשה הש\"י היו בלילה הזאת של ט\"ו ניסן כדכתיב ליל שמורים הוא לה'. ודרשו המשומר ובא מששת ימי בראשית לצורך גאולת ישראל. והפייטן מונה והולך כל הנסים שנעשו בזה הלילה. (בראש אשמורת) עש\"ה ויהי באשמורת הבוקר. (גר צדק) זה אברהם. (נצחתו) נתת לו כח לנצח המלכים בליל זה. (כנחלק לו לילה) עש\"ה ויחלק עליהם לילה ועיין רש\"י שהקב\"ה חלקו שחציו יהיה עתיד לגאולה. (דנת מלך גרר) זה אבימלך והיה בפסח כי היה אחר הפיכת סדום שהיה בפסח כדכתיב ומצות אפה. (הפחדת ארמי) זה לבן כדכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ולמד ג\"ש לילה לילה מאבימלך שהיה בפסח. המגיד חיבר שני מדרשים חלוקים דודאי חלום לבן ומה שנאבק עם המלאך לא היה בלילה אחד כמבואר בקרא. (ישר לאל) עש\"ה וישר אל מלך ויוכל לו (הושע י״ב:ה׳) לילה. כדכתיב ויקם בלילה ולמד מגז\"ש כנ\"ל שהיה בפסח. (בכורי פתרום) מצרים נקראו פתרום כדכתיב ומצרים ילד את פתרום. (מחצת) הכית והרגת. חילם וכו'. ממונם לא מצאו שהישראל שללו הכל מהם. (טיסת) פריחת ועפיפת חיל סיסרא שהיה שר ונגיד בעיר ששמה חרושת שנאמר והוא ישוב בחרושת הגוים. (סלית) עש\"ה נלחמו הכוכבים ממסילותם. (יעץ מחרף) זה סנחרב ונקרא כך על שחירף אלהים כמפורש בכתוב. (לניפף אווי זה הר ציון לנופף עש\"ה ינופף ידו הר ציון. (הובשת) לשון ונבאש. (בלילה) עש\"ה ויהי בלילה ההוא עד כולם פגרים מתים (מלכים ב' כ\"ב). כרע בל זה ע\"ז שנשתברה בלילה. (לאיש חמודות) זה דניאל שנגלה לו הסוד של חלום נבוכדנצר. (משתכר) זה בלשצר ששתה בכלי קודש. (בלילה) שנאמר בי' בליליא קטיל בלשצר. (נושע) זה דניאל שניצל מבור אריות. (פותר) דניאל שהיה פותר החלומות הנקראים (בעתותי לילה) שמבעתין האדם בלילה. (אגני) זה המן (בנדד) שנאמר בלילה ההוא נדרה שנת וגו'. (פורה) גת. לשומר. זה שעיר עש\"ה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה (ישעיהו כ״א:י״א). (צרח) צעק. (כשומר) הקב\"ה צועק כשומר אתא בוקר לצדיקים וגם לילה לרשעים כדדרשינן בש\"ס. (קרב יום) עש\"ה והיה יום אחד וגו' (זכריה י\"ד). (שומרים הפקד) עש\"ה על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו' (ישעי ס\"ב). (חשכת לילה) הגלות הדומה ללילה." + ] + ], + "Zevach Pesach": [ + [], + [ + "בראש כל. כי פסח נכתב ראשון לכל המועדות בפ' אמור. ובש\"ס איתא פסח הוא ר\"ה לרגלים. (גלית לאזרחי) זה אברהם שגלית לו מה שיעשה לבניו בליל פסח כדכתיב ויחלק עליהם לילה וערש\"י שם. (דלתיו דפקת) כדכתיב וירא אליו והיה בפסח. (הסעיד נוצצים) האכיל למלאכים (לשור ערך) זה חגיגה הבא עם הפסח. (טאטאת) עש\"ה וטאטאתי' במטאטי (ישעיהו י״ד:כ״ג) והוא שם כלי שמכבדין הבית ופירושו מכבדת. (מוף ונוף) שמות ערים במצרים ביחזקאל. (און) בכור כדכתיב ראשית אונס. (מחצת) עש\"ה מחץ ראש על ארץ רבה. (כביר) זה הקב\"ה (מסגרת) זה יריחו עש\"ה. ויריחו סוגרת ומסוגרת. (סוגרה) נמסרה מלשון אל תסגיר עבד. פסח. כדכתיב לעיל מיניה שם ביהושע ויעשו את הפסח. (נשמדה מדין) ע\"י גדעון. (בצליל) בזכות העומר עש\"ה והנה צליל שעורים מתהפך במחנה. (פול ולוד) גבורי סנחרב שנאמר בא פול מלך אשור מלכים ב' ט\"ו וכתיב ותחת כבודו יקד כיקוד אש. (בנוב) זה סנחרב ולישנא דקרא נקט. (פס יד) זה בלשצר שכף יד כתבה. (לקעקע) לעקור שורשה. (של צול) זה בבל עש\"ה האומר לצולה ישעיה מ\"ד. (צפה הצפית) עש\"ה צפה הצפית ערוך השלחן ישעיה כ\"א ונאמר על בלשצר. (הדסה זה סתר. (צום) דדרשו על קרא מויעבור מרדכי שעבר יום ראשון של פסח בתענית. (ראש מבית רשע) זה המן. (שתי אלה) היינו שיהיו כיתומים ואלמנות. (לעוצית) עש\"ה יושבת בארץ עוץ איכה ד'." + ] + ], + "Ki Lo Na'e": [ + [ + "כי לו נאה. פיוט זה הוא חרות א' על יציאת מצרם וקריעת ים סוף. וא' על מתן תורה ועיין ס' מ\"י." + ], + [ + "אדיר (בחור). שהקב\"ה הראה עצמו על הים כגבור וכבחור. (גדודיו) הן המלאכים. (דגול הדור) שבמתן תורה בא עם כל דגליו. ונראה כזקן ומהודר ויושב בישיבה כמבואר במדרש. (ותיקיו) הן ישראל. (זכאי חסין) כמ\"ש רש\"י שבי\"מ וקי\"ס הראה הקב\"ה כעצם השמים לטוהר וזה לשון זכאי. ובמדרש מי כמוך חסין שהמלאכים קטרגו על פסל מיכה והקב\"ה שתק. (טפסריו) הן המלאכים (יחיד כביר) שבמ\"ת ירד עם רכב רבותים וקרע השמים והראה שהוא אחד. (למודיו) הן ישראל. (מלך נורא) במדרש מלך ב\"ו נורא על הרחוקים יותר מהקרובים והקב\"ה סביביו נסערה מאוד. וזהו אמרו מלך במלוכה נורא כהלכה סביביו וכו'. (עניו פודה) שבמ\"ת נגלה בסנה לרוב ענותנותו ובתורה פדה אותנו ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות כדדרשינן אל תקרי חרות אלא חירות. (צדיקיו) הן ישראל. (קדוש רחום) במדרש שבקי\"ס רצו מלאכים לומר קדוש אמר הקב\"ה מעשה ידי טובעים בים ומחמת רחמנותו לא רצה. (שנאניו) הן המלאכים. (תקיף תומך) שבשעת מ\"ת כפה ההר כגיגית. וגם איתא בגמרא שמים וארץ היו רופפים ובשעת מתן תורה תמכם. (תמימיו) הן ישראל. (לך ולך) היינו לך היה המלוכה ולך תשיב המלוכה. ופי' (לך כי לך) פי' הכל היה שלך כי קודם שנברא העולם היה ה' אחד. (לך אף לך) שביום ההוא יהיה ה' אחד. (לך ה' הממלכה) גם עכשיו. " + ] + ], + "Adir Hu": [ + [ + "אדיר הוא בחור הוא. אמר זה להורות כי כאשר נתגלה לנו אז בכל התוארים הללו כמו שאמר בפיוט הקודם אדיר מלוכה. כן עתיד להגלות לנו בכל התוארים הללו כי עתידה להיות גאולה העתידה כגאולה ראשונה שאפילו גאולה שניה היתה ראוי להיות כגאולה הראשונה רק שגרם החטא כמבואר בש\"ס." + ] + ], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [ + [ + "אחד מי יודע. השיר הזה תמוה מאוד בעיני כל רואה. ומה שנלפע\"ד כי מונה והולך שלשה עשר טובות אשר הבדילנו בהן מכל האומות לטוב לנו אשר הן חשובות יותר מעל כל הטובות אשר גמלנו ה' ועיקר ירידת מצרים לא היה רק בשביל תכלית הטובות ההן כי כבר כתב הרב בעל מעשה ה' שעיקר ירידת מצרים היתה כדי להוציאנו ביד חזקה ושיתפרסם אלהותו על ידינו וזו היתה כל חשקו ותאותו של אברהם אבינו וכל האבות שיפורסם אלהותו ע\"י זרעם וע\"ז אנחנו חייבים להודות ולשבח על אשר הגיענו לשלימות הנכסף לאברהם שיהיה ע\"י זרעו וזהו אמרו כאן אחד מי יודע אחד אני יודע אחד אלהינו דהיינו זה הפרסום האלהות שהוא יחיד באחדות שאין ערך לה מי היה יודע זה רק אני הוא היודע והמודיע שע\"י נתפרסם זה וזה השלימות והטובה שאין ערך לה נעשה רק ע\"י ירידת מצרים והוצאתו. ברוך הנעלם מכל רעיון מהשיג טובותיו אלינו.", + "שנים מי יודע שנים אני יודע שני לוחות הברית. כי ע\"י ירידת מצרים זכו לקבלת הלוחות אשר המה מעשה אלהים וזה היא תכלית הטובה אשר אין ערך לה וזה לא זכינו רק מחמת יסורין של ירידת מצרים כמאמרם שלשה מתנות טובות וכולם ע\"י יסורין ואחד מהן תורה ומה שחזר ושנה הדברים לומר אחד אלהינו כי עיקר פרסום האלהות היה ע\"י נתינת הלוחות וברקים אשר נשמע לכל העולם כמאמרם ז\"ל שהיו האומות נאספים אל בלעם ואמר ה' עוז לעמו יתן.", + "שלשה מי יודע שלשה אני ידוע שלשה אבות. פי' כי עי\"ז זכינו לטובה שאין ערך לה שהאבות לא נקראו אבות רק לישראל ולא לשאר בנים שיצאו מהם כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וזה זכינו מחמת קבלתינו התורה ושנתפרסם אלהותו על ידינו ומשום זה חזר ושנה כי ע\"י אהבתם ובקשתם נתן לנו התורה ונתפרסם אלהותו שהוא אחד על ידינו.", + "ארבע מי יודע ארבע אני יודע ארבע אמהות. זהו ג\"כ הכוונה כנ\"ל שהאמהות לא נקראו אמהות רק לישראל אף שרבקה היתה אם יעקב ועשו. ועיקר הגורם היו האמהות ששרה אמרה גרש את האמה ואת בנה כי לא יירש והקב\"ה הסכים על ידה וכן רבקה גרמה הברכות ליעקב ועי\"ז נעשינו ישראל וזכינו לכל הנזכר לכן חזר ושנה הדברים.", + "חמשה ששה. חשוב תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזהו עיקר ותכלית הטובה אשר בחר בנו מכל עם ונתן לנו את תורתו שני התורות שבכתב ושבע\"פ אשר זכינו ע\"י ירידת מצרים והוצאתנו.", + "שבעה ימי שבתא. חשיב שבת לטובה בפ\"ע חוץ מנתינת התורה היות כי שבת במרה איפקוד קודם התורה כדכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ועוד כי אמרו חז\"ל שבת לא הודיע הקב\"ה לאומות העולם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם וע\"י שבת קדשנו וזכינו לקבלת התורה ומתנה זו לא נתן ולא הודיע רק לישראל כמו שתקנו בתפלת שבת ולא נתתו לגויי הארצות ולא הנחלתו לעובדי פסילים ומסך רוח עועים בכל העולם לבד ישראל שכולם בחרו יום אחד לשבות בו כמו הישמעאלים ששובתי' יום ששי וכיוצא וכולם אינם רוצים ביום השבת. ואמרו במדרש כי שבת אמרה על ישראל מי כעמך ישראל גוי אחד ועיין בתוספות פ\"ק דחגיגה ובפירוש תפלת מנחה דשבת ומאת ה' היתה זאת למען תת לנו שארית בארץ למגן ומחסה. ושנה הדברים שע\"י שנתן לנו שבת זכינו במה שקרבנו להר סיני ונתן לנו תורתו ונתפרסם אלהותו.", + "שמונה ימי מילה. היינו שהמילה לא נקרא מילה רק בישראל כדתנן בנדרים הנודר ממולי' מותר במולי עכו\"ם וע\"י המילה נקראין ישראל תמימים ואברהם לא נקרא תמים רק ע\"י המילה ולא בכל שאר מצות כמבואר בנדרים ל\"א וע\"י שמל אברהם זכה לזרע ישראל ולכל הני. לכן חזר ושנה הדברים.", + "תשעה ירחי לידה. כי הלידה לא תתיחס רק בישראל כדכתיב ויתילדו למשפחותם ואין יחס אבות ובנים שייך ברשעים. ומה שנאמר בן בהם הוא רק כפר בן בקר כמבואר בש\"ס. רק ישראל נקראו בנים לאבותיהם ובהן שייך ויתילדו ומחמת שרק אנחנו נחשבים לנולדים מאבות זכינו לכל הני לכל חזר ושנה הדברים.", + "עשרה דבריא. חשב עשרת הדברות חוץ מהתורה כי הדברות שמענו מפי הקב\"ה פה אל פה ובו ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי כדכתיב בדברים ה' כ\"א ומזה נתפרסם עיקר אמונת הנבואה דבלא זה היה אמונת התורה רופפת ומחמת ששמענו עשרת הדברות מפי הקב\"ה ואמר למשה אתה פה אעמוד עמדי נתחזק אמונת התורה בידינו וזכינו לכל הני לכך חזר ושנה הדברים.", + "אחד עשר כוכביא. הוא עפ\"י מ\"ש בעקידה שער י\"ב בפרק נגון העולם כי לפי אמונת השכר ועונש אשר תורתינו הקדושה הוא ראשית דרכם. מבואר כי קשר גדול יש בין המעשים התורניים שיעשו האנשים מטוב ורע ובין הנהגת טבע המציאות כי צדקותיהן ויושר פעולותיהם יתקיים ויתחזק טבע המציאות. ובקלקולם והפסדם יתקלקל גם הוא ע\"ש שהאריך. וכן כתב החובת הלבבות שמדרגת העולם מהתורה כמדת העבד מאדוניו. וזהו אמרו כאן אחד עשר כוכביא שהוא הנהגה השמיימית אני הוא היודע דהיינו שני שמרתי התורה ומצותיה ובן תלוי ההנהגה השמיימית הכוללת וזה לא נעשה רק ע\"י קבלת התורה וע\"י כל הדברים הנזכרים שזכינו להם לכן חזר ושנה הדברים.", + "שנים עשר שבטיא. זהו טובה גדולה שאין ערך לה שבמה שחלק אותנו לשנים עשר שבטיא יש קשר ויחס להנהגה ההשגחות עם הנהגה השמימית כמבואר בעקידה שם ובשאר שערים הרבה ודבר הכרחי הוא עד שבהעדר שבט אחד ח\"ו א\"א לחול הנהגה וההשגחה עד שיעקב בחשבו העדרת יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה כמבואר בעקידה במקומות הרבה ולא היינו יכולין לבא לכל הטובות שחשב רק ע\"י שהיינו שנים עשר שבטים לכן חזר ושנה הדברים.", + "שלשה עשר מדיא. כי כל הי\"ג מדות אינן רק לישראל ואילולי עזר הי\"ג מדותיו יתברך ודאי דלא היינו זוכין לשום דבר מכל הטובות הנזכרים והכל גמלנו ברחמיו וחסדיו הגדולים ע\"פ מדותיו יתברך ואפילו האבות היו צריכין למדותיו ולכן חזר ושנה הדברים שע\"י מדותיו זכינו לכל הדברים. ויהי רצון שיעורר מדותיו ויזכנו לכל הטובות הנזכרים ויתפרסם אלהותו עלינו מחדש. ונאמר לפניו שיר חדש. אכי\"ר." + ] + ], + "Chad Gadya": [ + [ + "בשם ס' מ\"י מליצה נכבדת האיך ישראל וביה\"מ הלכו מגולה לגולה עד ביאת משיח.", + "חד גדיא. איתא במפורשים שבית המקדש נקרא גדי עש\"ה בכרמי עין גדי. ואיתא בירושלמי שדוד כשקנה גורן מארונה גבה מכל שבט ב' זהובים וזהו חד גדיא דזבין בתרי זוזי." + ], + [ + "ואתא שונרא. זהו נבוכדנצר שב\"ה נחרב על ידו. ואי' במדרש שונרא זה מלך בבל שונרא שונא רע." + ], + [ + "ואתא כלבא. זה כורש שינק מכלבתא כדאיתא בגמ' וכורש הרג לבלשצר מלך בבל." + ], + [ + "ואתא מקל. זה מלך יון דאיתא במדרש זה יון שרודה במקל כי מן פרס לקח יון." + ], + [ + "ואתא נורא. זהו החשמנאים דאיתא במדרש שהכהנים נקראים אש. ולכך המצוה בחנוכה בנרות ועיי' ברמב\"ן והחשמנאים לקחו מהן." + ], + [ + "ואתא מיא. זהו ארם דאיתא במדרש קול מים רבים זה ארם שקולו הולך מסוף הועלם וכו' כי מן החשמונאים לקח ארם." + ], + [ + "ואתא תורא. זה ישמעאל דאיתא במדרש תור זה ישמעאל כי מן ארם לקחו ישמעאל." + ], + [ + "ואתא השוחט. זה משיח בן יוסף שישחט ויכלה כולם כי לעתיד יקח מישמעאל משיח בן יוסף." + ], + [ + "ואתא מלאך המות. כי משיח בן יוסף יהרג ע\"י מלאך המות." + ], + [ + "ואתא הקב\"ה. כי לעתיד הקב\"ה בעצמו יבוא ויפדינו. ובלע המות לנצח.", + "תם ונשלם" + ] + ] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "enTitle": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "key": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..fa0423ae0d6d880d40f89f545db653ae4b90cdcf --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Maaseh Nissim on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,624 @@ +{ + "title": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Maaseh_Nissim_on_Pesach_Haggadah", + "text": { + "Kadesh": [ + [], + [ + "לא יאמר קידוש עד שתחשך דהיינו צאת הכוכבים. ומקדש ומברך זמן. ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה״ז. ואם שכח להבדיל עד שהתחיל ההגדה ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואח״כ יבדיל. ואם נזכר באמצע סעודה שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס. ואם לא היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה מברך בפה״ג. ואם נזכר אחר שבירך ברכת המזון אומר הלל והבדלה על כוס אחד כיון דא״א בענין אחר. ולא יטול ידיו קודם קידוש. ואם אין ידיו נקיות יטול מעט ולא יברך ענ״י. שיעור כוס רביעית. ולכתחלה ישתה כולו ובדיעבד סגי ברוב רביעית וצריך לשתות שלא ישהה יותר משיעור שתיית רביעית. ואם שהה יותר אז בב׳ כוסות. ראשונות צריך לחזור ולשתות ובאחרונות א״צ. ואם שהה יותר מכדי אכילת פרס לא יצא וצריך לחזור ולשתות אפילו בב׳ כוסות אחרונות. גם הנשים חייבות בד׳ כוסות ובכל המצות הנוהגות בלילה זו. אין ליקח כוס שפיו צר שאינו יכול לשתות רביעית בבת אחת בין כוס ראשון לשני לא ישתה רק לצורך גדול:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "יש להתעורר אל הכפל במלות האלו זה שלש פעמים שהחיינו וקימנו והגיענו אשר לכאורה עניינה אחד והיה די באמרו שהחיינו לזמן הזה.
ונבוא אל הביאור בשום לב אל תוארי הבורא יתברך המורגל לומר חי וקים. וביותר קשה בזה בברכת ברוך שאמר אנו אומרים ברוך חי לעד וקים לנצח. יש להבין כפל הענין במלות שונות. ונראה לפרש כי הם שתי חלוקות לא ראי זה כראי זה כי תואר חי נקרא על שמחיה כל הנמצאים והנבראים שבעולם ולא מחמת שהוא עצמו חי כי לא יתפנו תוארים עצמיים בערכו ית' כנודע אבל ענין חי הנאמר בהש\"י הוא ע\"ש שהוא חיותו של עולם כמ\"ש התי\"ט סוף תמיד. ואולם תואר קיים צודק עליו יתברך שהוא עומד קיים תמיד קיים נצחו בלי שום שינוי ותמורה ח\"ו כאמרו ית' אני ה' לא שניתי וכמ\"ש הרב המורה. ונגד חלוקה ראשונה בשם חי אמר לעד כי שם עד יפורש על העלמיות של כל ימי קיום העולם. ובפיוט אקדמות נמצא וטרי עדי שפירושו נושא העולם. והנה קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד וכן ככלות הכל א\"א לתארו חי. ולא נוכל לקראו חי רק כל זמן היות העולם קיים המקבל ממנו ית' החיות. לכן כל ימי העולם נאמר חי לעד. אמנם מלת נצח נאמר על בלתי תכלית כנצחיותו ית'. לזה תואר קיים זה שמו אשר יקראו לו לנצח. ומזה הטעם עצמו נקראו ישראל ג\"כ חיים וקיימים. דרש\"י פי' אקרא לא ירפך ולא יעזבך. לא יתן לך רפיון. והכוונה דבגלות המר והנמהר אנו צריכין לשני חסדים הכרחיים האחד שאנחנו מפורדים בין העמים ונחשבנו כצאן לטבח יובל. כמאמר המגיד שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב\"ה ברוב רחמיו וחסדיו מצילנו מידם ומרים אותנו זה בודאי טובה נפלאה והן הן גבורותיו. ונגד זה אמר לא יעזבך דהיינו לכלותך. והשני שכל מגמתם לבטל מאתנו המצות והמקום מוכן לכך כמ\"ש הכתוב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. ובכל זאת לא שכחנו שם אלהים ואנו מקיימין מצותיו. והוא יתברך מחזיק בידינו שלא נלמוד ממעשיהם מחמת גודל הצרות. ולזה אמר לא ירפך לא יתן לך רפיון שמחזיק אותנו באמונתו ובמצותיו ית'. וע\"כ שפיר יוצדק גם על ישראל חיים קיימים. חיים ע\"ש החיות. וקיימים ע\"ש הקיום בלי שינוי מאמונתם. ובזה בא על נכון מאמרנו. בהגיע זמן עשיית מצותיו ית'. להודו ולשבחו על ב' הטובות הנזכרים. שהחיינו שמחיה אותנו ונתן לנו החיות בין העמים. וקימנו באמונתו בקיום מצותיו הנצחיים ית'. ואומרו והגיענו יראה בכוונתו. כי באמת אף שהאדם רוצה ומתאוה בקיום המצוה. צריך הוא לחסדי הבורא שיספיק בידו קיום המצוה בכל פרטיו. ונוסף על זה שיהיה יוכל אדם לקיים המצוה בהידור ונחשב לו למצוה בפ\"ע במה שמהדר להש\"י נמצא שהוא מגיע אותנו להמצות הנעשים בזמן הזה. " + ] + ], + "Urchatz": [ + [ + "נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון משום דהוי דבר שטיבולו במשקה. ולא יברך על נטילת ידים." + ] + ], + "Karpas": [ + [], + [ + "נוטל כרפס פחות מכזית ומטבלו במי מלח ומברך בורא פרי האדמה. ומכוין לפטור גם המרור ואוכל ואינו מברך אחריו." + ] + ], + "Yachatz": [ + [], + [ + "יקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים ויטמין חלק הגדול לאפיקומן וחצי השניה ישים בין ב' השלימות ומגביה הקערה עם כל מה שעליה ויאמר כהא לחמא עד מה נשתנה.", + "והנכון לפרש כל ההגדה ללשון אשכנז לנשים וקטנים ואם אין לו בן שואל לעצמו." + ] + ], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [ + "מתחיל להגיד עבדים היינו. ומתכוין לצאת ידי מצות עשה של סיפור יציאת מצרים כי מצות צריכות כוונה. וכשמגיע לדם ואש ותמרות עשן ולעשר מכות ולרבי יהודה נותן בהם סימנים מטבל אצבעו ביין וזורק וכשמגיע למצה זו מגביה מצה הפרוסה. וכן כשמגיע למרור זה מגביה המרור. אבל כשמגיע לפסח שהיו אבותינו לא יגביה הזרוע ויהיה מגולה קצת כשיאמר ההגדה. וכשמגיע ללפיכך מגביה כל חד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל והפת יהיה מכוסה אז. וכשחותם גאל ישראל מברך בורא פרי הגפן ושותה כוס שני." + ], + [], + [ + "הא כלחמא. לבא אל ביאור הפיסקא הזאת. נקדים הספיקות אשר עמדו עליהם המפורשים והם אלו: א) למה נסדר בלשון ארמי. ב) למה תיקנו הכרוז כל דכפין ייתי וייכול שהוא לעניים דוקא בחג הפסח ולא בשאר חגים הא ושמחת בחגיך על כל המועדים נאמר. ג) הכרוז הזה היה ראוי להיות בחוץ לני הפתח שישמעו עניים ויבואו לא בבית אחר שכבר סגר הפתח. ועכ\"פ היה לו להיות קודם הקידוש כדי שגם העני יצא ידי חובתו בקידושי ובכרפס. ד) למה קראו לחם עוני. ה) מה שאמר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים שהרי לא אכלוהו במצרים עד שיצאו שהרי נשאו הבצק צרורות על שכמם. ו) למה אמר בכפל השתא הכא וגם השתא עבדי. ז) למה לא אמרה פרק זה בזמן שב\"ה היה קיים כמבואר ברמב\"ם בנוסח ההגדה. ", + "ולישב כ\"ז נקדים כי ידוע שראוי ונכון לעבד אשר בא במאסר מאדוניו והוציאו בחסדו שיש לשמוח ביום יציאתו ולהודות ולברך למי שהוציאו והצילו בחסדו מהמאסר. וגם טבע האדם מחייב שתבא שמחה בלבו בעת שנזכר וכ\"ש ביום היציאה. אמנם אין מדרך האדם אף שיצא פעם אחת מהמאסר כשחזר ונחבש בבית האסורים גדול מהראשון לשמוח בריקודין ומחולות בתוך בית האסורים על שיצא פעם אחת ממנו כיון ששקוע בבית הכלא ומה בצע לו ביציאתו אז. ", + "(הקדמה ב) כי ידוע כשיש לאדם שמחה גדולה שמדרכו להרבות ולהזמין ריעים ואהובים לעשות שמחה ומשתה וכל ששמחתו יותר גדולה מתאוה יותר בהרבות ריעים ואהובים לשמחתו. ומשתה אחשורוש לעד.", + "(הקדמה ג) ידוע מה שכתבו כל המפרשים שגם בעבודת מצרים היו אוכלים מצה כי לא הניחם המצריים להחמיץ עיסתם מחמת חפזון לעבודתם. ומטעם זה כתב מהרי\"א שנקרא לחם עוני. ", + "ואחרי הקדמות אלו נבוא אל ביאור הפיסקא. שפיסקא זו נתקן אחר חורבן ביהמ\"ק למען לא יתפלא לב האדם על אשר אנו עושים משתה ושמחה בכוסות וסעודה על שמחת יציאת מצרים והרי אכתי עבדי אחשורוש אנן להיותינו שקועים בגלות המר והנמהר ואין זה מדרך האדם כמו שהקדמנו לזה מקדים ואמר כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים פי' הגם שעם היות כי הסעודה הזאת הוא ממש כלחמא עניא שבמצרים כי הסעודה נקרא על שם הלחם כמו מדוע לא בא בן ישי אל הלחם וא\"כ מהראוי היה שלא לשמוח כי לשמחה מה זו עושה אחר שאנחנו משוקעים בגלות גרוע מהראשון ואוכלין סעודה זו בלב מר כמו שאכלו אבותינו במצרים בעצבות ובעוני ובחוסר כל. משא\"כ בשעה שביהמ\"ק היה קיים לא היה אומרין פרק זה בהיותן אוכלים בשמחה ובטוב לב כמצה שאכלו בשעה היציאה ואין אומרין פרק זה רק בשעת חורבן כנ\"ל. לזה אמר המגיד ליישב זה כי ידוע שאף שאין מדרך האדם לשמוח על העבר כשהוא שקוע בבית הכלא. מ\"מ אם מחמת היציאה הראשונה מובטח בבירור בלי שום ספק שגם עכשיו בודאי יצא. בודאי שהשמחה ראוי בה ואין שמחה גדולה מזו על היציאה שעברה כיון שבטוח שבודאי יצא גם עכשיו וזהו מאמרו אשר היות שהיא כלחמא עניא די אכלו בארעא דמצרים בעצבות מ\"מ תגדל השמחה עד גדר שכל דכפין ייתי ויכול כאיש אשר לבבו שמח בשמחה גדילה שאין לה שיעור שבודאי מרבה ומזמין לסעודתו כל דכפין והטעם בזה דע\"י היציאה ממצאים מובטחין אנחנו בבירור דאף שהשתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל כי ע\"י היציאה נקנינו לו ית' לעם וכל העולם ראו כבודו וגדלו ואף אם ח\"ו לא נהיה ראויים יעשה זאת למען כבודו יתברך שלא יחולל כי למה יאמרו מצרים וכמו שנבאר בס\"ד בפיסקא דעבדים היינו ובפיסקות הבאות. ומה שאמר בכפל השתא הכא והשתא עבדי. שמעתי להיות כי יש מחלוקת בש\"ס אם בתשרי עתידין ליגאל או בניסן. וידוע דששה חדשים מקודם יופסק השיעבוד ונמצא בספרי שגם לעתיד יהיה כן רק שבש\"ס בכמה דוכתי לא משמע כן. לזה אמר שאם נגאל בתשרי אז בודאי שבתשרי הבאה לא יבוא עדיין כיון שלא נפסק השיעבוד בניסן וע\"כ שבתשרי שאחר תשרי הבא יבוא ואז בנידן שקודם תשרי יופסק השיעבוד ולא יקויים רק שלשנה הבאה יהי' בני חורין ואם בניסן עתידין ליגאל אפשר שבתשרי זו יופסק השיעבוד ובניסן לשנה הבאה בא\"י. ולזה נתקן בלשון ארמי להורות שאינו מענין סיפור הגדה רק תוספית שנתקן בבבל אחר החורבן. ובזה נתיישבו כל הקושיות. ובעל מעשה ה' פירש בזה. שענין הא כלחמא הוא כענין קינה שנתקן בבבל לקיים מה שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. דהיינו בזמן שבית המקדש היה קיים היה הפסח נאכל רק למנוייו משא\"כ עכשיו מקוננים שהיא כלחמא עניא די אכלו במצרים שכל דצריך ייתי ויפסח כי אין עכשיו פסח ואין כאן מנויים. ואח\"כ מתחילין בנחמה קודם הסיפור ואומרין השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי וכו'." + ] + ], + "Four Questions": [ + [], + [ + "מה נשתנה. הספיקות שהתעורר בעל מעשה ה'. א) למה חייבו חז\"ל בשאלה דוקא עד שאמרו אם אין אשתו הוא שואל לעצמו. ב) למה נקט שינוים אלו דוקא ולא נקט הד' כוסות. והנראה כיון דסיפור הגדה נלמד מקרא דוהגדת לבנך לאמר בעבור זה דהיינו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ועיין רש\"י בחומש פי' בעבור זה דהיינו בעבור קיום המצות אלו. הרי עינינו רואות שמצות הש\"י לא היה לספר היציאה והניסים בלבד רק לספר דרך טעם על מה שנצטוינו במצות מהש\"י שהוא בעבור היציאה שהוציאנו. לזה הקפידו לסדר הסיפור על טעם המצות. ולזה סידרו השאלות במצה ומרור כאמרם על בעבור זה שמצה ומרור מונחים לפניך דמשמע שיאמר סיפור היציאה על טעם של המצוה של מצה ומרור. ונגד ה' שאלות הראשונות שהן מדאורייתא סידרו ג\"כ ב' שאלות אחרונות שהן מדרבנן להורות כי אנחנו חייבין ליזהר בדרבנן כמו בדאורייתא. ונקטו שני אלו שהן בתחלת הסדר דהיינו ההסיבה והטיבול שטיבול הכרפס הוא בתחלת הסדר." + ] + ], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "עבדים היינו. הספיקות שבפיסקא הזאת שצריכים השקפה והתעוררות קצתם עמד עליהם בעל מעשה ה'. א) היאך תהיה תשובה זו נאותה אל השאלות ששאל ומה גם שבש\"ס משמע שתשובה זו היא כוללת לכל מה שישאל התינוק. ב) שהתחיל בעבדים וסיים במשועבדים. ג) למה הזכיר שהיה ביד חזקה. מה טובה היא לנו במה שהיה ביד חזקה. ד) מנין לו שאילו לא הוציאנו היה גם בני בנינו משועבדים הלא תחת אפשרות יש שנצא אנחנו אף אם לא היו יצאו אבותינו. ה) למה אמר לפרעה ולא אמר סתם במצרים. ובהתרת הספק הראשון נאמר כי לאשר שתשובה זו נאמר עיקרה לנשים ולקטנים שאינן בהשג יד להשיגם טעמי המצות. ומה גם שרוב ענייני המצות הם עלומי הטעם אף מהמשיגים ולא ידע אנוש ערכם. לכן בחר המגיד בתירץ זה שכתבה התורה שהוא תירץ כולל על כל המצות שאנחנו מחויבים לקיים מצותיו יתברך וחוקיו אף שהן עלומי הטעם כי כדאי היא היציאה שנקבל גזירותיו וחוקיו אף שהן עלומי טעם דהא בהיותינו עבדים לפרעה בודאי שהיינו מקיימים מצות פרעה וגזרותיו אף שלא היינו יודעים טעמי הדרים כגזרת מלך על עבדיו. ולזה אמר המגיד (לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלהינו משם ולקח אותנו שנהיה עבדים למלך מלכי המלכים הקב\"ה ודאי כדאי היא היציאה שנקבל גזרת ממ\"ה אף שהן עלומי הטעם כדרך שקבלנו על עצמנו גזרת מלך הדיוט. והזכיר שהיה (ביד חזקה ובזרוע נטויה) להיות כי זה הוא הטובה הגדולה שבגדולות שאין למעלה הימנה כי בודאי הרבה ריוח והצלה לפניו להוציאנו מבלתי הראותו היד החזקה וגבורותיו לעיני העמים כגון שיתן בלבם לשחרר אותנו מדעתם רק שעשה זה למענינו לטוב לנו לחיותינו כהיום הזה כמבואר בכתוב בפ' ואתחנן והוא בהיות כי הכל גלוי לפניו וידע שעתידין אנחנו לחטוא בהרבה פעמים עד שכמעט היה ראוי לכלותינו. ולא היה יכול משה לבקש רחמים רק מחמת חילול כבודו ית' בין העמים כמו שאמר בכל תפלותיו למה יאמרו מצרים. וזהו מחמת שהיה ביד חזקה ונגלה לעין כל שהוא ית' המוציא ואנחנו בניו. משא\"כ אלו לא היה ביד חזקה לא היה נגלה שהוא יתב' המוציא ושאנחנו בני אל חי. ולא היה חילול כבוד ולא היה לו שום טענה נגד מדת הדין. וכיון שלהיציאה מהגלות אין אנחנו ראויים לה שום פעם ואף ממצרים לא יצאנו רק משום זכות אבות כענין שאמר וזכרתי את בריתי אברהם וכו' או מצד ברית אבות וכ\"ז כבר תמה אחר שקיים הבטחתו שהבטיח להוציא אותנו אחר ת' שנה וגם זכות אבות כבר תמה והיה גלוי לפניו שעתידין אנחנו לומר טוב לנו עבוד מצרים ואז כאשר היינו שבין אחר היציאה מדעתנו למצרים איזה ענין וסיבה היה לנו שנצא ודאי שהיינו ח\"ו מוחלטין. ולזה סיים (במשועבדים היינו לפרעה במצרים) כי בתחלה לא היה עלינו רק שם עבדים כי עבד הוא שם הנופל על עבד שהוא לזמן ובתחלה לא היינו רק בחינה זו כיון שאחר ת' שנה היינו מחוייבין לצאת מחמת קיום הבטחתו. אבל כשהיינו שבין למצרים ודאי שהיינו מוחלטין ח\"ו כי לא היה לו ית' פ\"פ נגד המקטריגים. משא\"כ כשהוא ביד חזקה אף שזכות אבות וברית אבות תמה כבודו ית' לא תמה וכשאנחנו בגלות אין חילול לכבוד גדול מזה מחמת שנגלה לכל העמים שנקנינו לעבדים לו יתברך ואפילו הדיוט כשנתקלקל הדבר שעשה בתחבולות רבות נתחלל כבודו מכ\"ש ממ\"ה ויש לו פתחון פה נגד המקטריגים לומר כמפורש בכל תנ\"ך ובזה מובטחין אנחנו בבירור שיחדש ימינו ונחיה בצילו ית' ולזה סיים (ואפילו כלנו חכמים וכו' כלנו יודיעם את התורה מצוה עלינו לספר וכו') פי' שאם לא היה בענין הסיפור רק לספר מה שהיה והסיפור למי שיודע הדבר הוא למותר וכמעט קץ בשמיעתו. וגם אין בזה צורך כ\"כ כי מה דהוה הוה רק עיקר חיוב הסיפור לדרוש על כל פרט ופרט היאך נתכוין הקב\"ה ברוב רחמיו וחסדיו בכל פרט לטובתינו עד עולם ואילו לא היה עושה הטובות הללו שמספר למיעוט ערכנו ורוב חטאינו לא היינו כדאי אפילו להיות קיימים לפניו והיה צופה ומביט בכל טובה שעשה שהיה בטובה ההיא טובה לנו ולזרענו עד עולם. ולזה נתייסד בהלל הגדול לומר על כל טוב שחושב כי לעולם חסדו לומר שאין לחשוב כי הטובה לא היה רק לדור ההוא רק כח הטוב והחסד ההוא הוא קיים לעולם ולעולמי עולמים ויותר מה שנעיין במעשה הטוב שעשה נכיר בטובה היאך הטובה ההיא ג\"כ טוב לנו בכדי לחיותינו כהיום הזה. ולזה מסיים (שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח). ולזה מביא מעשה וכו'." + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו' והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה. ואין ספק שלא היה שם סיפור היציאה לבד כי לזה אף שעה אחת היא למותר רק ע\"כ שהם דרשו וחקרו על כל פרט ופרט איזה צורך טובה היה בו להם והאיך שהיה צופה ומביט בטובה ההיא שיהיה כח בטובה ההיא להטיב עד סוף כל הדורות עד שנאמר על כל טובה וטובה מטובותיו כי לעולם חסדו. ", + "והרב בעל מעשה ה' אמר בפי' זה הפיסקא שביד חזקה היה טובה כי אם היו משחררים אותנו מדעתם היה זה גנאי לנו כי היינו לעולם נכנעים להם והיינו מתביישים מפניהם תמיד כעבד מאדוניו ואף אחר ששיחררו אותנו משא\"כ בזה שיצאנו ביד חזקה עיין בדבריו שהאריך. ובעיני הוא דוחק גדול כי מ\"מ הרבה ריוח והצלה לפניו לעשות בלי הראותו היד החזקה ואותות ומופתים כגון שנתגבר מעצמינו עליהם ולצאת ביד רמה מהם כדרך שעשו בני אפרים נושקי רומי קשת והוא מצוי הרבה פעמים במלכים ומה היה לו להראות ידו החזקה ואותות ומופתים שיהיה נגלה לעין כל שיד ה' עשתה זאת. ומה שכתבתי הוא העיקרי." + ], + [ + "אמר רבי אלעזר בן עזריה. הספיקות בפיסקא הזאת הם: א) אם כוונת המגיד להביא ראיה שמזכירין יציאת מצרים בלילות למה לא הביא המשנה דספ\"ק דברכות כצורתה שת\"ק אמר מזכירין יציאת מצרים בלילות. ב) מה ענין דבר זה להסיפור שאנו מספרין בליל זה. ג) למה הביא דברי חכמים כיון שאין ראייתו רק מדברי בן זומא. וביישוב זה נאמר. כי הנה יש להפלא בדברי חכמים שאמרו שאין מזכירין יציאת מצרים בלילה. וע\"כ ס\"ל דגאולה מאורתא לא הוי ולא חשיבא (וכריב\"ל בברכות דף ד' ע\"ב ע\"ש ברש\"י) וא\"כ קשה כיון דיש לו שתי מצות ביציאת מצרים דהיינו הזכרת יצ\"מ שבכל יום ויום והמצוה השניה הסיפור שהוא בלילה הזה א\"כ מה נשתנה מצות הסיפור ממצות הזכירה שהזכירה היא דוקא ביום לדברי חכמים והסיפור הוא בלילה דוקא הא כיון דגאולה מאורתא לא הוי כדאמר התם בברכות היה לו להיות הסיפור ג\"כ ביום. ולכן נראה. דהנה הזכירה בנס אחד תדיר נראה כגנות וקיצור בשבחיו ית'. ונמשל לזה באחד שלקח יתום לתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומגדלהו ובכל יום עושה לו דבר חדש וטובה מחודשת והיתום הזה ילך ויספר תמיד לפני כל מדבר אחד בודאי יכעוס הבעה\"ב עליו כי זה מורה שלא עשה לו רק זה כיון שאינו מספר תמיד רק מזה. מכ\"ש במלך מלכי המלכים הקב\"ה שעושה לנו ניסים ונפלאות תמיד עד אין חקר ובלעדי נסיו ונפלאותיו לא היינו יכולין להתקיים אפילו שעה אחת שאז ודאי כשמספרין נס אחר תדיר דהוה כנראה כמסיים לשבחיה דמרא ובקיצור וגנות בטובותיו הגדולים עלינו. אמנם הסיפור בשעה שנעשה הנס ודאי ראוי ונכון כאשר נתחייבנו בניסא דאחשורוש לספר אותו ביום שנעשה הנס ולא נצטוינו בזכירתו וכן נצטוינו לברך במקום שנעשה בו הנס אבל הזכירה בנס אחד תדיר נראה בקיצור וגנות כאלו דבר זה הוא גדול בערכו ית' ובאמת הכל שוה אצלו. וכן בערכנו הלא כמה פעמים הצילנו ממות לחיים ויותר ראוי לשבח מעל נס שמעבדות לחירות. ועכצ\"ל שעיקר מעלת יצ\"מ הוא שבאותו פעם לקח אותנו לעם לו ית' וזה הגורם לכל הניסים שעשה ושיעשה עמנו כמ\"ש בפיסקא דעבדים היינו. כי אין אנחנו ראויים לשום נס רק למענו הוא עושה למען שלא יחילול כבודו יתברך שלא יאמרו איה אלהיהם. וגם המעלה מה שלקח אותנו לעם הוא יותר מעל כל אשר גמלנו ה' וזה ראוי לזוכרו תמיד ועיין לקמן מ\"ש בפיסקא דברוך המקום דגאולה הוא לשון קנין ע\"ש באורך. וזה כוונת הש\"ס במה שאמרו דגאולה מעליא לא הוי מאורתא דהיינו שלא נגמר הגנין לו ית' עמנו עד צפרא. ולזה סברי חכמים דלא נתקן לזכור יציאת מצרים רק בצפרא להורות כי עיקר הקנין נגמר ביום כשנגלה עליהם ממ\"ה הקב\"ה וגאלם. אבל הסיפור שהוא סיפור הניסים הוא בלילה בשעה שנעשה בו הנס כמו בניסי אחשורוש. ובן זומא סובר דאף מאורתא הוי גאולה ולזה ראוי לזוכרו גם בלילה. נמצא ממחלוקת ב\"ז והחכמים וממה שהלכה כבן זומא דע\"י כל הנסים שעשה לנו במצרים נעשתה לנו גאולה וקנין עולמות עד שראוי לומר על כל נס ונס שהי' במצרים כל\"ח. וכיון שכל נס ונס שהיה בו גם כן טובה לנו חובה על כל אדם לראות עצמו כאלו כל נס ונס נעשה לו בעצמו כענין שאמר שחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. וכמו כן הוא לדעת בן זומא חייב לראות עצמו על כל נס ונס וכו'. ועוד יש ראיה מדברי בן זומא דבעינן סיפור מעליא בליל זה ולא סגי בדיבור אחד לבד כדעת הרי\"ף שהבאתי בפתיחה דאי כדעת הרי\"ף א\"כ במה יצא זו מכל הלילות דהא בכל לילה בענין זכירה. א\"ו דבעינן סיפור מעליא וכמ\"ש בפתיחה. ובעל מעשה ה' כתב שבלילות דקאמר ראב\"ע. כוונתו בימי הגלות המכונה בשם לילה. ומשקליא וטריא דהש\"ס מוכח דלא כוותיה." + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "ברוך המקום. הפיסקא הזאת היא משולל הבנה לכל רואה. ואין מן הצורך לכתוב הספיקות.", + " ומה שנראה לי בפירושו כי כלל האנשים לא ימלט מהחלוקה מהיותן ארבעה מדרגות נלמד מדברי בעל חובת הלבבות. א) מי שיודע ומכיר הבורא ומדותיו מצד הערה השכלית כאברהם אבינו וכיוצא בו. ב) מי שלא הגיע למדרגה זו ומ\"מ מכיר הבורא ומדותיו מצד הערת התורה ע\"ש בח\"ה שער עבודת האלהים. ג) יש אשר זה וזה אינו בידו רק שמעשה אבותיו בידו ואינו משנה מקבלת אבותיו מאומה. ד) יש אפיקורסים אשר אינם משגיחים על כל ומכחישים מציאותו ובתורתו. ולא ימלט מחלוקת הארבעה מדרגות הנ\"ל. ", + "והנה מי שמכיר הבורא מצד הערה השכלית בשם חכם יתקרי. והאפיקורס בשם רשע. ואשר מעשה אבותיו בידו בשם שא\"י לשאול. ואמר ע\"ז שאת פתח לו כיון ששומע לדברי אבותיו. והמכיר מצד הערת התורה. מכנהו בשם תם ע\"ד תם יושב אוהלים. והנה כל הד' מדרגות יצאו ממצרים דאפילו רשעים גמורים יצאו דהא היו דתן ואבירם ופסלו של מיכה ירד בים כמבואר במדרשם ז\"ל. וכנגד כל אחד מחייבין ליתן שבח והודיה לשמו ית' על שהיה יד השגחתו להצילם. והנה על כל מי שלא היה ראוי להנצל מהראוי להגדיל השבח כי יוגדל החסד שעשה עם הרשע ממה שעשה נגד השאי\"ל והחסד שעשה עם השאי\"ל גדול מהחסד שעשה עם התם והחסד של התם גדול מהחכם כי החכם הוא מהיותר ראוי להנצל. ", + "והנה הרב המורה בחלק ג' כתב שהשגחה דבוקה בההשגה ומי שמשיג יותר להש\"י הוא יותר מושגח ע\"ש. והנה סיבת קריאת לשי\"ת מקום נראה כי הוא מטעם כיון שכל העולם מוקפים וחוסים בצל השגחת הש\"י הוא מקומו של עולם כיון שהעולם מסובב מצל השי\"ת כמו שהמתקומם מסובב מהמקום לזה נקרא הש\"י מקומו של עולם שהוא המקיף בהשגחתו. וכיון שההשגחה דבוקה בהשגה לזאת הרשע ומי שאינו משיגו הם כביכול כאלו הן חוץ למקומו ולא נקרא השם מקום רק למי שהוא מוקף מהשגחתו ולן וחוסה בצלו. ", + "ולפ\"ז אמר המגיד שיש לסדר ארבעה שבחים נגד הארבעה מדרגות באנשים שיצאו וכיון שעיקר השגחתו היתה על החכמים ולהם היה סיבה קרובה וראוי לייחס אליו בהשבח נגד החכמים אמר (ברוך המקום) לאשר שהיה נגדם סיבה קרובה והשגחתו היתה מקפת אותם ונגד הרשע שהיה אצלו השי\"ת סיבה רחוקה אמר (ברוך הוא) שהיה נסתר מהשגחתו להטיבו בפרטות רק ניצל באמצעות השלימים ושיש לנו להודות ולשבח להש\"י שלא הפרידו מהם. ונגד התם שיצא בזכות התורה כי באמצעות התורה יכול להכיר מציאות הש\"י והשגחתו יש לסדר השבח (ברוך שנתן תורה וכו') כי התורה הביאה אור השגחתו ית' עליו. וכנגד השא\"י לשאול אמר ג\"כ (ברוך הוא) כיון שהשגחה דבוקה רק בההשגה כמו שהקדמנו בשם הרב המורה בחלק ג' ע\"ש ולא ניצול רק בזכות אבות והיה אצלו ג\"כ הש\"י בסיבה רחוקה. ולדעתי זהו הענין שנזכר בתורה ארבעה דברים שעל ידיהם יצאו ישראל ממצרים. דהיינו א) זכות אבות ב) ברית אבות ג) זכות התורה. כמ\"ש רש\"י בפ' שמות אקרא דתעבדון את אלהים על ההר הזה וז\"ל ושאתה אומר מה זכות יש להם ליגאל זכות קבלת התורה. ד) זכות קיום מצות דם פסח ודם מילה כמו שפירש\"י ואת מתבוססת בדמיך וז\"ל בזכות דם פסח ודם מילה. ולפמ\"ש הוצרך לכל הארבעה כי החכם שהיה עושה המצות מאהבה ובסכנת נפשו היה יכול לצאת בזכותו. והתם היה יכול לצאת בזכות התורה לאשר שע\"י התורה דבוק בהקב\"ה והשא\"י לשאול בזכות אבות כי על ידם הוא דבוק בהשי\"ת. והרשע ודאי שאינו מועיל לו הזכות אבות שאין מזכין לאדם בע\"כ והרי הוא בוחר בעבדות מצרים על עבדות הבורא ית' כענין אמרם טוב לנו עבוד מצרים ולא ניצול רק מצד ברית אבות כי אפילו אם ח\"ו היו כולן רשעים ולא היו רוצין לצאת היה מוציאם בעל כרחם כענין שאמר הנביא ואתם אומרים היה נהיה כגוים ב\"י היה לא תהיה אמר וכו' וכן אם לא בין חזקה אמלוך. ובזה אני מבין מה שאמרו חז\"ל שתיקנו ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. שקשה הדבר מאד כי מה תועלת יש לנו בהזכירו ארבעה לשונות הללו ומה לנו לשמוח בזה. לכן נ\"ל כי היה ארבעה דברים שכל א' ואחד היה לנו טובה גדולה ואותם הארבעה לשונות מורים עליהם. כי הנה נס ההצלה מעבדות וההוצאה ממצרים ידוע שהן שתי ניסים וזמן ההצלה היה קודם זמן ההוצאה בידוע ששה חדשים מקודם פסק השיעבוד והוכרח לומר בשני לשונות הללו. וענין הגאולה שאמר הוא במה שקנה אותנו לקנין כענין שאמר התנא באבות פ\"ו ישראל קנין אחד וגאולה הוא לשון קנין כמו שאמרו בב\"ק ובתמורה ובכמה דוכתי אין גאולה אלא לשון קנין כמ\"ש על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ע\"ש. ואין טובה גדולה מזו במה שנעשינו קנין להקב\"ה ולקיחה הוא קנין אישות שהיה להשי\"ת עמנו כמבואר בכתובות. וגאולה הוא קנין עבדות וקיחה הוא קנין אישות. ומטעם זה נראה שתיקנו כל כוס וכוס במקומו כי הכוס הראשון תיקנו על הקידוש שנאמר בו זמן חרותינו והוא השיחרור מעבדות והוא נגד נס ההצלה וכוס שני אחר סיפור היציאה עם הנסים שנעשו. וכוס ג' על ברכת המזון הנזכר בו ברית תורה וארץ כי זה מורה על קנין עבדות שנתן לנו ארצו וגזר עלינו גזרותיו כגזרת מלך על עבדיו וכרת בריתו עמנו וכוס הד' על חלק האחרון מסיפור ההגדה שהיא כנגד גאולה העתידה כמו שנבאר לקמן בס\"ד וגאולה העתידה הוא מצד הקידושין והנשואין עמנו כמ\"ש הראב\"ע בפי' שיר השירים ע\"ש. " + ], + [ + "חכם מה הוא אומר. הספיקות אשר ההתעוררות וההשקפה ראוי בהם הם. א) הוא הספק הכלל החכם והרשע למה לא אמר המגיד לכל אחד התשובה הנזכר בתורה לכ\"א בצד שאלותו. ב) בתשובה להחכם למה בחר בהלכה זו דוקא באין מפטירין יאמר לו איזה הלכה שירצה. ג) שהחכם ג\"כ אמר לשון אתכם כמו לשון לכם שאומר הרשע כמבואר בתורה בפ' ואתחנן ולמה עשה זה לרשע למוציא א\"ע מהכלל ולא להחכם כיון שאמרו בלשון אחד. וביישוב זה נאמר כי החכם להיותו חכם מכיר במצות הבורא שקצתן הן עדות דהיינו שאנו מעידין בעשותנו אותם בטובות הבורא שעשה לנו כמו בפסח שאנו מעידים על נס הפסיחה וסוכות על ענני הכבוד וכיוצא באלו הרבה. והחקים הן להורות כי אנחנו עבדיו מקיימין גזרותיו כגזרת מלך על עבדיו ובהחוקים אנו חוגרין עלינו חותם המלך. והמשפטים הן המצות שנצטוינו בהנהגה שבין אחד לחברו. ובזה נראה גודל השגחתו עלינו שרוצה בטובתנו ומנהיג אותנו. והחכם שרוצה לקבל על עצמו הכל שואל (מה העדות והחוקים וכו') ורוצה שיודיעו לו הכל. ומהראוי שיהיה התשובה שישנו לו כל התורה בכללה ולא היה יכול התורה לפרש תשובה הראויה לו כי היה צריכה לשנות התורה וסמכה עצמה בזה כי בודאי ישנו לו התורה בכללה ולא כתבה רק לצוות להגיד לו מלבד השנות התורה בכללה להודיעו שהמצוה שאנו מקיימים מלבד שאנו מחוייבין לעשות אותן מדרך השכל לעשות למלך הטיב כזה ולהעיד על טובותיו יש עוד מעלה יצירה במצותיו שמקנין לנו חיים ניצחיים כענין שאמר בתשובתו ויצונו ה' לעשות החוקים האלה לטוב לנו לחיותינו כיום הזה כדי שיחזיק לבו ויוסיף השתוקקות להדבר ומהות הדברים לא הוצרך לשנות כי כתובין הן. והמגיד ג\"כ לא היה יכול לכתוב כל התשובות דהיינו שישנה כל התורה בכללה רק מחמת שסידור השאלה לענין פסח אמר שיאמר לו כהלכות הפסח (ואין מפטירין אחר הפסח וכו') לדוגמא כיון שיש בה רמז עדות ולחוקים ולמשפטים כמו שנבאר בס\"ד והיה שצריך שיאמר לו שאר כל התורה רק שנקט זה לדוגמא דהנה בהלכה זו דאין מפטירין יש בו שלשה פירושים בפרק ערבי פסחים. (א) שאין אוכלין הפסח בשני מקומות. (ב) שאינו נאכל בשני חבורות. (ג) דנאכל על השובע. וטעם לכל אלו נראה דהא דאינו נאכל בב' מקומות הוא לרמז להוציא מלב האפיקורסים האומרים שפועל הרע אינו פועל הטוב. ולזה הפסח שמורה על נס הפסיחה היינו בנגפו את בתי מצרים ואת בתינו הציל שממקום ומסיבה אחת יצא הטוב לנו והרע להם ולזה אינו נאכל רק במקום אחד. והא דאינו נאכל בב' חבורות להורות דנס הגאולה אינו יכול לבא כי אם בהיותנו בחבורה אחת כמבואר ברש\"י בהושע אקרא דחבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו. ולהיותנו בחבורה אחת א\"א כ\"א בקיום משפטים שבין אדם לחברו. והא דנאכל על השובע הוא מהחוקים כמ\"ש בשל\"ה כי המצות ראוי שתאכל לתיאבון ומש\"ה נקטו לדוגמא. ועיין עוד במ\"ש בפיסקא שאח\"ז." + ], + [ + "רשע מה הוא אומר. הספיקות שבפיסקא הזאת רבו. נתעורר על קצתם בעל מעשה ה'. א) שלא נקט התשובה המוזכר בתורה. ב) הא גם החכם אמר אתכם ולא כעס עליו המגיד. ג) לישנא דקא קשה מאי בצאתי ממצרים שהוציאנו ממצרים ה\"ל מימר דהא אמר בעבור זה דהיינו בעבור קיום מצות אלו הוציאנו ממצרים. ד) לישנא דהמגיד קשה שאמר שאלו היה שם לא היה נגאל. ולא תפס לשון הכתוב שלא היה יוצא דהא בקרא לשון יציאה כתיב ולא לשון גאולה. ה) היאך אמר שאלו היה שם לא היה נגאל הא אפילו רשעים גמורים יצאו ממצרים דתן ואבירם יצאו ופסל מיכה ירד בים. ", + "ומקודם ניישב קושי' הב'. דהנה התורה עם דור היוצא מדבר שנצטוו בעצמם מפי השי\"ת. והבן החכם כששואל על הצוואה תפס לשון טוב. מה הן הדברים שנצטוויתם כיון שהוא בעצמו לא שמע הצוואה ושואל למי שנצטווה מוכרח לומר בלשון זה משא\"כ הרשע ששואל על המעשה ואמר מה העבודה הזאת לכם הרי מוציא עצמו מכל המעשה והיה לו לומר מה העבודה הזאת לנו כיון שהוא ג\"כ העושה אלא ע\"כ שהוא אינו רוצה בהמעשה. ", + "ולענין קושי' הא' שלא אמר התשובה המוזכרת בתורה. נראה כי המגיד דקדק מהכתוב שבכל שאלת הבנים תפס הכתוב התשובה נגד הבנים שבחכם אמר ואמרת לבנך עבדים היינו וגו' בפ' ואתחנן. ובתם אמר ואמרת אליו. ובשאינו יודע לשאול אמר והגדת לבנך. וברשע תפס לשון ואמרתם זבח פסח הוא ולא השיב התשובה כלפי הבן. מוכח שהתורה הקפידה שלא להשיב לו כלל כענין שאמרו אין משיבין לאפיקורוס רק שהתורה ציותה כשהרשע ירצה להסיר אתכם מאחרי הש\"י ויאמר (מה העבודה הזאת לכם) וילגלג על המעשה. ואמרתם זבח פסח הוא. פי' שתאמרו לעצמכם זבח פסח הוא אשר פסח כדי שתשנו את הנס לחזק דעתיכם. לזה אמר המגיד ג\"כ שלא תשיב לו בלשון תשובה רק בלשון קהיית שיניים. (לי ולא לו. אלו היה שם וכו') ולא לשון נוכח כי אין התשובה אליו כלל. משא\"כ לשא\"י לשאול התשובה אל הבן דרך פיוס ולדרוש מתיבת לו שחייב אדם לראות א\"ע כאלו הוא יצא ממצרים כמו שדורש לקמן ועיין עוד בפיסקא דשא\"י לשאול. ", + "ולענין שאר הקושיות. ניישב לשון הכתוב מקודם. כי פירוש מלת עשה הוא לשון קנין כמו שפירש\"י גבי את הנפש אשר עשו בחרן וכמו עשה כל הכבוד הזה. וה\"פ (בעבור זה עשה ה' לי) דהיינו בעבור קיום מצות אלו קנה ה' אותי לקנין (בצאתי ממצרים) היינו בשעה שיצאתי ממצרים. ולזה אמר ג\"כ המגיד (אלו היה שם לא היה נגאל) כי גאולה ג\"כ לשון קנין. ולזה לא תפס לשון יוצא דבודאי אף הרשע היה יוצא וכמו שפרשתי לעיל רק שלא נעשה קנין להקב\"ה." + ], + [ + "תם מה הוא אומר. התם מחמת שא\"י להפריש בין העדות והחוקים והמשפטים תופס השאלה בכללות לומר (מה זאת) ולזה ציוותה רחמנא לומר לו (בחוזק יד וגו') לומר לו שהיציאה היה ג\"כ טובה לנו מחמת שהיה בחוזק יד. וכמו שפירשתי בפיסקא דעבדים היינו וכיון שטובתינו הוא מחוייבים אנחנו להודות ולעשות עדות על טובתינו." + ], + [ + "ושאינו יודע לשאול. הספיקות שבפיסקא הזאת הם אלו. א) למה אמר לשא\"י לשאול תשובת של בן הרשע הקרא דבעבור זה עשה ה' לי דמשמע ולא לו. ב) לישנא דקרא קשה דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר דאין זה לאמר לזולת ועיין בשל\"ה שתירץ דהפי' בקרא כך הוא דוהגדת לבנך דהיינו שתגיד לבנך בהמשכת הדיבור שהגדה היא המשכת הדיבור כמ\"ש בפתיחה ותלמוד עמו כ\"כ עד שיבין בכדי שיהיה הוא האומר לרשע בעבור זה עשה ה' לי דמשמע ולא לו וזה שפי' רש\"י בכאן רימז תשובה לבן הרשע ועז\"ש לישנא דלאמר שהיא אמירה לזולת וא\"ש הכל. בעבור זה והנה בפרשה זו שהיא פרשת קדש לי כל בכור. טען הרב מהרי\"א שמה ראה משה אחר שהש\"י לא תצוה לו רק על קידוש בכורות ומשה הזהיר על אכילת חמץ ומצה ולזכור שהיום אתם יוצאים בחודש האביב כדכתיב ויאמר משה אל העם וגו'. וע\"ז יפה כתב הרב בעל מעשה ה'. וגם ליישב על מה הקפידה תורה שיהיה הסיפור בחודש האביב דוקא כדכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב. וכן בפרשת משפטים כשצוה על השבת ובפרשת כי תשא כשהזהיר על ע\"א שאמר אלהי מסכה לא תעשה לך. ובפרשת ראה כשצוה קדושת בכור בהמה. בכל אלו כתבה התורה אצלם אזהרת האביב. וטעם לזה שכולם לעורר הלבבות על האמונה האמתית שהשי\"ת חידוש העולם יש מאין והוא ראשון לכל וע\"כ ראוי לעובדו בכל הראשיות דהיינו בבכור אדם ובכור בהמה וראשית עריסותיכם וביכורים כי מצרים בחרו להם אמונת מזל טלה להיות מזל ראשון וחשבו היותו מושל בכל הראשיות ומכללם פרי בטן הראשון שהוא הבכור וע\"ז צוה הקב\"ה לשחוט טלה והכה בכוריהם לאשר שלפי דעתם הבכורות מושפעים ממזל טלה ולכן כשרצה משה לומר לישראל צווי הש\"י על קידוש בכורות אמר להן מילתא בטעמא שיזכירו שיצאו בחודש האביב שהיה מזל טלה שולטות שהוא בכור למזלות. וגלל כן צוה אותם במצות השייכים לחודש זה ואח\"כ אמר להם קדושת בכור ואמר שלי הם. כלומר שאינם משועבדים למזל טלה רק לראשון האמתי שהוא הש\"י. ולזה ג\"כ אצל שבת שהורה על חידוש העולם שהוא ית' הוא ראשון אמתי הזהיר ג\"כ על האביב וכן אצל אזהרת אלהי מסכה שהיו עושין טלסמא לטלה חזר להזהיר על ענין האביב." + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "יכול מראש חודש. הנה מה שדורש זמן חיוב הסיפור דוקא בבן זה ולא בשאר הבנים. הוא פשוט כמ\"ש הרב בעל מעשה ה' שבשאר הבנים ממילא אינם שואלים רק בזמן שרואים השינויים שהוא בלילה הזה אבל בבן שאינו יודע לשאול שהוא מעצמו המגיד דורש חיוב זמן ההגדה. אמנם יש לתמוה בזו הפיסקא הרבה. א) שמה\"ת תיסק אדעתין להתחיל מר\"ח שהוצרך לבקש מיעוט. ב) אחר שאמר שנא' ביום ההוא דהיינו ביום היציאה אמר יכול מבעוד יום הא מבעוד יום לאו יום היציאה הוא. ג) אחר שנאמר בעבור זה דהיינו בשעה שמצה ומרור מונחים כמו שדורש למה נייתו ביום ההוא. והנראה בישוב זה. כי לאשר שבפסחים דף ו' דורש רשב\"ג מקרא שחייב להתחיל לשאול ולדרוש מר\"ח בהלכות הפסח ואפילו בנן לא פליגי עליו רק הן מקדימין יותר אבל מר\"ח איכא חיוב אליבא דכולי עלמא מדאורייתא וסלקא דעתך אמינא כי היכי שמתחיל חיוב הדרישה מהלכותיהן כן מתחיל חיוב הסיפור מר\"ח וגם כי למעלה מזה כתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב להורות הנס שהשתרר מזל טלה שהיה שולט בחודש האביב ולכן ניתן מעלה לחודש זה שיהיה ראש לכל החדשים סלקא דעתך שמתחיל ג\"כ חיוב הסיפור מר\"ח. ולזה מביא קרא (דביום ההוא) וביום ההוא היינו ביום שאתה עושה זכרון ליציאת מצרים מתחיל חיוב הסיפור. ולזה אמר עוד (יכול מבעוד יום) פי' דהיינו בשעת שחיטת הפסח שהוא ג\"כ לזכרון י\"מ הוא חיוב הסיפור. לה מביא קרא (דבעבור זה) דהיינו דוקא מצה כדכתיב לעיל מיניה מצות יאכל וע\"ז קאי דבעבור זה דמשמע שעל המצוה הוא חיוב הסיפור. ובעבור זה דקאמר היינו בעבור שאקיים מצותיו במצה ומרור זה כמו שפירש\"י בחומש שם. ואיצטריך ג\"כ ביום ההוא דהיינו ביום עשיית המצוה דמבעבור זה לבד היינו יכולין לומר בשעה שדורש מחיוב מצה ומרור דהיינו מר\"ח וע\"ז שייך ג\"כ בעבור זה דהיינו בעבור שאקיים מצות אלו שאני דורש החיוב מהם לכך נאמר ג\"כ ביום ההוא דמשמע ביום העשיה דוקא." + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "מתחלה עובדי אלילים היו אבותינו. הספיקות שבפיסקא הזאת מבוארים לכל רואה. א) למה חייבו חז\"ל להתחיל בגנות זה ומה ענין זה לנס הסיפור. ב) למה לו להביא ראיה מקרא דיהושע הא מפורש בתורה שעד אברהם עבדו ע\"א. ג) שאינו מביא ראיה שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו מקרא זה. ד) קרא דיהושע אין לו פירוש כלל כי למה לו לספר להם כל זה. והיותר תימה כי אחר שהשיבו ישראל את אלהי אבותינו נעבוד וגם אמרו חלילה לנו לעזוב את ה' וגו' כי המעלה וגו' חזר ואמר יהושע להם לא תוכלו לעבוד את ה' כאלו הסיתם ח\"ו לשוב מאחרי ה'. וגם מה שסיפר להם מתחלה כל המאורעות הרעים שאירעו להם ואח\"כ אמר להם בחרו לכם את מי תעבדון מורה ג\"כ כאלו הסיתם לשוב מאחרי ה'. והנראה בהתרת אלו הספיקות. שהמגיד רצה ליישב למען לא יתפלא לב האדם על שאנו מספרין טובת הבורא על שהוציאנו ממצרים. ואולי יאמר האדם הלא טוב טוב שלא היה גולה את יעקב ובניו. ומה גם שיפלא על מה עשה ה' ככה להוריד יעקב ובניו לגזור גלות עליהם על שלא קדם להם חטא. וכבר עמדו ע\"ז המפורשים. וליישב זה נראה כי להיות שהקב\"ה רצה ליתן שלשה מתנות טובות לישראל התורה וא\"י וכו' וחייבה חכמת האלהים אשר לא תשיגהו כל רעיון כי א\"א להשיג שלימות כזה אם לא ע\"י יסורין כמאמרם ז\"ל ג' מתנות טובות נתן הקב\"ה וכולן ע\"י יסורין וכו'. וקצת נראה ליתן טעם כי א\"א להשיג כזה עד שנהיה נקיים מכל סוג וזוהמא והוצרך להתיך מאתנו זוהמא שיש בנו מהאבות שעבדו ע\"א כי א\"א לבוא למעלה גדולה מי שקיפה של שרצים תלויין אחריו ועינינו רואות כי אפי' חטא קל של השבטים הוצרך להתיכו ע\"י עשרה הרוגי מלכות וכן חטא של אדם הראשון. לכן הוצרך ג\"כ להתיך מאתנו כל סוג וזוהמא ע\"י הגלות מצרים ששם הכניסנו בכור הברזל כדי לצאת ממנו בכסף מזוקק כדי שנוכל לקבל הטובות ההן. ונראה כי זה הפי' מה שאמר אברהם במה אדע כי אירשנה שהדבר תמוה שאברהם אבינו ראש המאמינים יאמר כדברים האלה. וגם קשה התשובה שהשיב לו הקב\"ה קחה לי עגלה משולשת דהיינו שהראה לו שיעבוד מלכיות כי מה יהיה שיעבוד מלכות יותר ראוי באמונה מירושת א\"י ומהראוי להראות אותות כעין אות הפיכת מטה לנחש. לכן נראה כי שאלת אברהם היה אחר שאמר לו הקב\"ה בשורת ירושת הארץ ואברהם היה משיג שזה בלתי אפשרי בלא הזדככות ע\"י יסורין כמו שאמרו ג' מתנות טובות נתן וכולם ע\"י יסורין וידוע כי מלת ידע יש לפרש ג\"כ על יסורין כענין ויודע באנשי סוכות כמו שפי' רש\"י בכמה דוכתי וזה היה שאלת אברהם במה אדע דהיינו במה אתייסר כי אירשנה והראה לו שיעבוד מלכיות. וזה היה ג\"כ מאמר יהושע אל העם ראו כמה גדולה קדושת א\"י הלא תראו כי כמה זיקוק וזיכוך צריך למעלת ארץ ישראל מחמת שאבותיכם עבדו ע\"א וצריכין משום זה להתכת הזוהמא ולכן הרבית זרעו של אברהם קודם לידת יצחק כדי להתיך הזוהמא ממנו ואח\"כ (ואתן לו את יצחק) כדי שיצא יצחק מטפה נקיה ועם כל זה נשאר קצת זוהמא (ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו) כדי שעשו ישאב את כל הזוהמא ולזה (ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו) שהוא מקום טומאה ומצא מין את מינו (ויעקב ובניו ירדו מצרימה) כדי לזקקם ככסף מזוקק קודם שינתן להם מעלת א\"י. ולכן סיים שיבחרו להם את מעלת א\"י שצריך זיקוק אחר זיקוק וא\"א לסבול שום רע בתוכה ובטבעה פולטת כל רע ממנה או שתבחרו הנהגת אבותיכם לדבר בטומאה ובעה\"ז. וכאשר אמרו ישראל שיעבדו את אלהי אמת למען אשר עשה כל הטובות האל אמר להם שבבחינה זו שתרצו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא אל קנא והעובד מחמת הטובות שנעשה והיה כי ירעב וקצף וקילל באלהיו וכשחזרו אמרו שרוצים לעבוד את ה' וקיבלו עליהם לעבוד אפילו בעשותו משפט. כרת ברית עמהם. וזהו מאמר המגיד ג\"כ שמספר שהגלות מצרים גופיה היא טובה גדולה לנו שע\"י השגנו השלשה מתנות טובות בהיות כי מתחלה עובדי ע\"א היו אבותינו והוצרכנו להתכת זוהמא לקבל המתנות וכמו שאמר יהושע לעם וכמו שפירשנו וא\"כ גלות מצרים ג\"כ מהסיפור הטובות וחסדו הבורא עלינו." + ], + [], + [ + "ברוך שומר הבטחתו. בפיסקא הזאת פלא הרבה. א) מה הוסיף במה שאמר שהקב\"ה מחשב את הקץ לעשות על מה שאמר ברך שומר הבטחתו שלכאורה כוונה אחת להם. ב) שהענין מה שאמר שמחשב את הקץ לעשות אין לו פירש כלל. ונראה בהתרת כל זה. כי הנה אם אחד יבטיח לחבירו דבר שקשה עליו לעשות לאחר זמן קבוע והוא איש נאמן במאמרו המקיים הבטחתו תמיד ודאי שמחשב בכל משך הזמן תחבולות וסיבות האיך לקיים דיבורו בכלות הזמן וגם מחשב כל יום כמה כלה מהזמן וכמה עוד משך הזמן. אמנם אם מלך יבטיח לאהובו דבר נקל מאוד בערכו לזמן ודאי שאין מעלהו על מחשבתו כלל בכל משך הזמן להיותו דבר קל בעיניו ובקל יקיים אך לפעמים כשהמלך רוצה להראות חבת אהובו בעיני שריו ועבדיו מחשב בכיון במשך הזמן התחבולות והסיבות שיעשה לקיום הטובה שהבטיח כדי שיזכירו מהבטחת ואהובת אוהבו לפניו שיראו הכל אהבת המלך אליו. ובזה יש להודות להמלך על שניהם. אחת על הקיום הבטחה כשמקיימו. שנית על שחשב אותו במשך הזמן ללא צורך אצלו רק משום טובת אהובו להראות העמים והשרים במשך הזמן אהבתו. ובהיות כי ההבטחות שהבטיח הקב\"ה בערכו ית' לכלום יחשב ועם כל זה מעלה במחשבתו הקץ ומחשב בכל יום אימת יכלה קץ ומסבב סיבות לקיים הבטחתו על אחת כמה וכמה שיש לנו להודות לו מלבד קיום הבטחתו אף גם על אשר מעלה אותנו במחשבתו במשך הזמן בהיות כי מחשבתו בלבד עושה רושם וממשיך השפעה לנו עד בלי ערך ותכלית ומכח זה לאין שום אדם יכול לכלותינו וכמו שאמר והיא שעמדה וכו'." + ], + [], + [ + "והיא שעמדה לאבותינו. יפלא בפסקא הזאת היאך עמדה הבטחה הזאת שהבטיח לאברהם שאחר ת' שנה יצאו לנו ולדורותינו עד שאמר והיא שעמדה וכו'. וביישוב זה נאמר כי זה מוסב על ברוך הוא שהקב\"ה מחשב את הקץ לעשות דהיינו במחשבת הקץ במשך הזמן מוריד השפעה וכמו שפירשתי בפיסקא הקודמת. לזה אמר שג\"כ לדורות היא שעמדה לנו כי אף בהיותנו בגלות ומרוחקים קצת מהשגחתו ית' ויתעלה מ\"מ כיון שהבטיח קץ לכל גלות ומחשבתו שמחשב כל קץ במשך הגלות היא הגורמת לנו שפע טוב עד שהשפעה זו מצילנו מיד הקמים עלינו לכלותינו.", + " והרב בעל מעשה ה' כתב דבפיסקא והיא שעמדה לאבותינו מוסבת על מה (שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב\"ה מצילנו מידם) כי בזה שמציל אותנו בלי הריגתם נתפרסם אהבת אלהים כי כשמציל ע\"י הריגתם יש לומר שעושה זה משנאתך וישראל הם שבט אפו ח\"ו אבל בהצלה ע\"י הגנה נתברר אהבת אלהים. וזהו שנא' באברהם אל תירא אנכי מגן לך כי אברהם היה ירא בהריגת המלכים אולי היה הוא שבט אפו ח\"ו. לזה השיב לו אנכי מגן לך כי הצלה היה ע\"י הגנה שלך וזהו מאמרם שזה עמדה לאבותינו במה שנתברר להם אהבתו ית' במה שמצילנו מידם עכ\"ש. וטעם סדורן זה אחר זה מה שמקודם בפיסקא דמתחלה עובדי ע\"א אמר שהגלות טובה גדולה לנו כמ\"ש ואומר אח\"כ שברוך הוא שבגלות לא שכחנו וכל עזבנו." + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [ + "צא ולמד. הספיקות שבפיסקא הזאת הן רבים. א) מה רוצה ללמוד מלבן אם מה שבכל דור ודור עומדים עלינו אין זה ראיה ממה שאירע כן ליעקב שהוא כן בכל דור. ב) שא\"צ ראיה כלל שעינינו רואין אותו בכל יום. ג) שהיה לו להביא מעשה המן שרצה לאבד כל היהודים. ד) במה רצה לבן לעקור אם במה שרצה להרוג אותם במה שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע יותר יה לו להביא מקרא זה שהוא קודם לפ' מקרא ביכורים הרבה שהוא בפ' ויצא. ה) הא גם פרעה רצה לעקור הכל כיון שביקש לאבד כל הזכרים. ובהתרת כל זה נאמר. דהנה הכתוב שהביא ג\"כ תמוה שתלה ירידת מצרים בארמי אובד אבי. ולכאורה אין ענין זה לזה גם הלשון תמוה כי אובד לשון הוה היא והיה לו לכתוב ביקש לאבד אבי. ועוד דכתוב זה היא בפ' כי תבא שהצריכה התורה למביא ביכורים לומר וקשה הדבר כי למה היה לו להמביא ביכורים לומר זה. לכן נראה דהאי צא ולמד מוסב על הא שאמר מתחלה עובדי ע\"א שפרשנו שמספר שגוף סבת מצרים היה לטובה כדי להתיך זוהמת אבות אמר ג\"כ שמחמת שלבן היה אבי האמהות הוכרח ג\"כ בסיבתו שיהיה ירידת מצרים כדי להתיך זוהמתו כי זוהמתו היה קשה מכל הזוהמת כי (צא ולמד מה בקש לבן ארמי לעשות ליעקב אבינו) כי מה שלבן לא היה רוצה להניח יעקב ובניו לצאת ממנו לא היה לאהבתו אותם רק שהיה משתדל להעבירם על הדת ולפתותם אחר ע\"ז ולהקנות להם דיעות נכריות והאות על זה כי יעקב אמר לבניו הסירו את אלהי נכר אשר בתוככם ואפשר שמטעם זה נענש יעקב עד שאמר עליהן וסופי ללקות כנגדן מחמת הדבקו בלבן ונתרחק מהקדושה שכל זמן שהיה אצל לבן לא היה לו השראת שכינה ומחמת זה נתגלגל הדבר שנמכר יוסף למצרים והוכרח יעקב בעצמו לירד שם ונראה כי מחמת אברהם לא היה צריך יעקב בעצמו לירד למצרים רק בניו ומחמת שהיה יעקב בעצמו אצל לבן במקום טומאה והרחיק מהקדושה והכניס עצמו בסכנה עצומה אצל לבן שנתחכם עליו ועל בניו להעבירם מהדת גלל כן נגזר עליו לירד בעצמו למצרים. והנה מה שפרעה גזר על הזכרים. נראה דהנה הרמב\"ן בפ' לך לך כתב דאם נביא רוצה להגיד נביאות שיתקיים צריך לעשות פועל דמיון כמו שעשה ירמיה שהשליך אבן ואמר ככה תשקע בבל. וכן נראה שאותן המתדבקין עצמו בסטרא דמסאבותא ועושין בחרשוי צריכין ג\"כ לעשות פועל דמיון ופרעה שידע באיצטגנינות שלו שהישראלי ונקין סטרא דדכורא ורצה להגביר הטומאה לכן השליך הזכרים כדי להשליך היניקה מישראל ולא רצה כלל לעשות כן לעולם. אמנם לבן התחכם לבטל כל הקדושה אמר הבנים בני והבנות בנותי דהיינו שכוונתו היה להכניס כולם ח\"ו תחת סטרא דמסאבותא דידיה והקב\"ה הצילם מידו. וכן הוא ג\"כ כוונה הכתוב שאמר ארמי אובד אבי כי אובד נקרא מי שיצא מהדת שהוא אבוד מהעולמות כמ\"ש ובאו האובדים בארץ אשור דהיינו אותן שהועברו על הד\"ת. וזהו מאמרו (ארמי אובד (היה) אבי) דהיינו לבן הארמי שהיה אבי היה בבחי' אובד (וכן פירש הראב\"ע קצת בענין זה) ועי\"ז (וירד מצרימה) דהיינו שעי\"ז הוכרח יעקב לירד למצרים. והא שלא פי' וירד יעקב דדרך המקראות לקצר כשידוע מי היורד כמו שפירש\"י בכמה דוכתי יאריך לזוכרם. ומספר אותו המביא בכורים לאשר שמספר גודל קדושת הארץ שבלתי אפשרי היה לבא לגודל קדושת של הארץ עד שהתיך מאתנו בתך כור הברזל של מצרים זוהמת לבן ברחמיו יתברך כדי להכניסנו לקדושת הארץ ומספר ירידת מצרים והעינוי והעבודה קשה. היא בכלל סיפור הטובות וחסדיו של הקב\"ה כמו שפירשתי למעלה ולזה מביא המגיד מקודם קרא דיהושע שנאמר בו סיבת ירידת מצרים מחמת התכת זוהמת אבות. ומביא ג\"כ קרא דארמי אובד אבי וירד מצרים להורות שהסיבה השני של ירידת יעקב למצרים הוא ג\"כ מצד לבן כדמוכח מהכתוב שתלה ירידת מצרים בארמי אובד אבי מוכח שזה היה סיבה לזה." + ], + [ + "וירד מצרימה אנוס ע\"פ הדבור. יפלא איך משמע מלשון וירד שהיה אנוס. אמנם לפמ\"ש בפיסקא הקודמת א\"ש דמוכיח דאם וירד היינו שברצונו ובחירתו ירד למצרים האיך תלה אותו במה שארמי אובד אבי. אלא ע\"כ דוירד מצרימה מוסב על ארמי וכו' דהיינו כמו שפירשתי דמחמת שהיה בבית לבן נענש בוירד מצרימה.", + "ויגר שם. פי' דמוכח מדלא כתיב וישב שם דהיה משמע שקנה שם ישיבה וכתיב ויגר שם. משמע דכל ישיבתו היה בגירות שיהיב דעתיה מיד למיהדר למקום המקודש אך הקב\"ה לא סיפק בידו ולא הניחו. ומביא ג\"כ ראיה מקרא דויאמר אל פרעה וגו' עד כי כבד הרעב דמשמע שלא היה רוצין לישב שם רק עד שיעבור זעם הרעב. " + ], + [ + "במתי מעט. הספק הכולל כל הדרש שדורש מארמי אובד אבי שהיא בפ' כי תבא שאומר מביא הביכורים עד שגומר כל הפרשה כמבואר בש\"ס פרק ע\"פ במשנה. שאין זה ענין דרוש שאינו דורש וחוקר שום דבר רק שמביא ראיה מקרא אחד על קרא אחר ועל כיוצא בזה הקשו בש\"ס קרא לקרא. ועוד קשה דלמא הביא סיום הכתוב דועתה שמך ולא היה לו להביא רק הא דבשבעים נפש ירדו. ועוד קשה דהיה לו להביא הקרא דבפרשת שמות כל נפש הבאה בית יעקב מצרימה שבעים ולמה לו להביא קרא דבפרשת עקב והוא תמהון גדול. ", + "ובהתרת כל זה נאמר. דדרך של המגיד הוא כך שהיה קשה לו אקרא ומביא מקרא אחר יישב הקושיא והיה קשה לו בכאן דכתיב וירד מצרים ויגר שם במתי מעט דמשמע שכל ימי הגירות היה במתי מעט ובאמת לא היה רק הירידה במתי מעט דהא לא מצת יעקב עד שראה ששים רבוא יוצאי יריכו וכך היה לו לכתוב וירד מצרים במתי מעט ויגר שם ויהי שם לגוי וגו' לזה מביא קרא. (דבשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב) שהוא ג\"כ קשה מאוד מאי ועתה שמך דמשמע שעכשיו הושמו והא כבר בהיותם במצרים הושמו ואדרבה עכשיו נתמעטו ע\"ד חלק חמישי עלו ממצרים כדכתיב וחמישים עלו בפרשת בשלח ע\"ש ברש\"י והיה לו לכתוב ושמך ה' וגו' וע\"כ צל דהנה רש\"י בפרשת שמות כתב וז\"ל ואלה שמות אע\"פ שמנאם בחייהם וכו' להודיע חיבתם שנמשלו לכוכבים שמוציאם ומכניסם במספר וכו'. וא\"כ במצרים לא היו אצלו ית' כולם בבחי' כוכבים להיות נמנין כל אחד ואחד במספר רק השבעים נפש שהיו צדיקים גמורים כמלך שאוהב לאחדים ואגבן מפרנס לבני משפחתו שאינו מונה רק האהובים אצלו אבל עכשיו שקבלו התורה הושמו כולם אצלו ככוכבים להמנות בפרטות לכל אחד ואחד. וזהו שנאמר כאן ג\"כ ויגר שם במתי מעט שבכל הגירות לא היה חשובים אצלו יתברך רק למתי מעט שלא נמנו אצלו בפרטות עד אחר שיצאו וקיבלו התורה נמנו כ\"א וא' בפרטות וכ\"א נחשב ונמנה אצלו לגוי.", + " גדול מלמד שהיו. פי' שהיה קשה לו שאם גדול עצום ורב הכל נאמר על ריבוי הכמות הרי דיבר בכפל לכך פירש שמלת גדול נאמר על ריבוי האיכות שהיו חשובים ומצויינים. ועצום נאמר על ריבוי הכמות." + ], + [], + [ + "ורב כמה שנאמר. אין לומר שמביא ראיה מקרא דרבבה כצמח השדה שהיה ריבוי הכמות דזה נלמד מקרא דוירבו ויעצמו כמו שאמר בפיסקא הקודמת.", + "לכן נראה דהנה המפרשים תמהו אהא דאמרו בש\"ס (יומא כ\"ב) אקרא דוהיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר כאן בעושין רצונו של מקום כאן באין עושין רצונו של מקום. דקשה וכי אפשר שברגע אחד ישתנו ממספר לאין מספר. וגם בלא\"ה יש לתמוה האיך אפשר כלל שימצאו אישים אין תכלית למספרם כמ\"ש במורה נבוכים חלק ב' וגם החוש מכחיש דהא יש מספר לישראל ואדרבה האומות שלא נתברכו הם יותר מישראל. וביישוב זה נ\"ל. כיון שהש\"י הבטיח לישראל שכאשר יעמיד השמים החדשים והארץ החדשה כן יעמיד זרעכם ושמכם וכיון שהיה הבטחתו שהישראל יהיו קיימים לעולם ולנצח נצחים ואפילו שבטא גמירי דלא כלה א\"כ בודאי אין מספר לישראל בכללות מחמת הרבוי שיהיה להם עד בלתי תכלית משא\"כ באותן שיהיו כלים ואובדים לבסוף ודאי שיש מספר לכללם. וזהו שאמרו בש\"ס דלאותן שעושין רצונו של מקום אין מספר והוא מטעם שזכו להיות זרעם קיים לעולם משא\"כ באותן שין עושין רצונו ערירים ימותו ויכלו זרעם ויש להם מספר וא\"כ אפילו לאיש אחד צדיק שייך לומר עליו שיאן לו מספר כיון שהוא כחני על דבר שאין מספר ואין לו תכלית כיון שיזכה להיות זרעו קיים לעולם כמו אברהם. וזהו שאמר ורב כמ\"ש (רבבה כצמח השדה) פי' שכולם היו מאותן שהם כחנים שיזרעו זרע וזרע זרעי' עד בלי תכלית כעשב השדה שהוא כחני להיות חוזר ומצמיח ולא כעשב הארץ אשר עולה מאליו אשר סופו להיות כלה כן לא היה בישראל אנשים אשר יהיו בכלל ערירים ימותו שלא יהיו כחנים. ", + "עוד יש לפרש דהנה יש צמחי השדה וצמחי יער וצמחי השדה מחמת שעובדין סביבם הם גדולים וטובים ויפים משא\"כ בפירות היער. וזה אומרו ורב כמ\"ש (רבבה הצמח השדה) פי' שהרבוי היה מטובים וראוים לקבל השראת קדושה כצמחי השדה ולא כצמחי יער. וכמו שסיים הכתוב (ותבואו בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח) דהיינו שהיו מוכנים לקבל השראת קדושה. " + ], + [ + "וירעו אותנו המצרים כמ\"ש. פי' שהיה קשה לו כפל הדברים במ\"ש וירעו ויענונו ויתנו עבודה קשה. לזה דורש שכ\"א מורה על דבר בפ\"ע. שוירעו מורה על ההתחכמות להרע לנו באיזה אופן שיהיה שהיו\"ד מורה לפעמים על המחשבה כמו שפירש\"י על אז ישיר משה ע\"ש. והכלבו פי' וירעו אותנו המצרים היינו שהחזיקו אותנו לרעים שרצוננו להוסיף עצמנו על שונאיהם ולהלחם עמהם כל כך היינו רעים ורשעים בעיניהם. " + ], + [ + "ויענונו כמ\"ש. פי' דמקרא דויענונו היינו אומרים שהעינוי היה לטובת עצמן שהיו צריכין מס ולבנות עריהם וכדרך כל המלכים שעובדין עם עבדיהם עבודת פרך לצורכן ולטובתן. ולזה אמר ויענונו כמה שנאמר. וישימו עליו שרי מסים. (למען ענותו בסבלותם) דהיינו שהעבדות שעשה עמהם לא היה רק למען ענותו ורק לכוונת עינוי ולא לטובות עצמן כלל. וכמו שאמרו חז\"ל שהבנין היה במקום שכל מה שבנו נשקע בארץ ולא היה להם שום צורך בהבנין רק שעשו בכוונת עינוי מיראתם פן ירבה." + ], + [ + "ויתנו עלינו עבודה קשה כמ\"ש. פי' שמביא ראיה על מהות העבודה קשה ולזה מביא ראיה מקרא (דויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך) דמשם אנו למדין מהות העבודה קשה כמ\"ש התוס' בפסחים דף קי\"ז דהגימטריא של בפרך עולה ל\"ט לומר שבכל הל\"ט מלאכות עבדו בנ\"י את מצרים." + ], + [], + [ + "ונצעק וגו' כמ\"ש. פי' שלא נאמר דהצעקה היתה דרך תשובה ובלב שלם ובכוונה רצויה אל ה' כדמשמע לכאורה מקרא דונצעק אל ה' וגו'. לזה מביא שהצעקה היה כענין שנאמר בקר (ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה) ולא כתיב ויזעקו אל האלהים. מזה מוכח דהצעקה לא היה אלא כאדם הגונח מלב מרוב כאב ומגודל חסדי הבורא ית' עלה שועתם אליו וקבל שועתם וכמו שסיים הכתוב ותעל שועתם מהעבודה דמשמע שהשועתם לא היה רק מהעבודה." + ], + [], + [ + "וישמע ה' את קולנו כמ\"ש. בזה ג\"כ מביא ראיה שלא נאמר ששמיעת קולנו בלבד היה מספיק להביא גאולה. ולזה מביא מקרא (דוישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב) שמורה ששמיעת קול בלבד לא היה מספיק מחמת שלא היה בכוונה רצויה להשם וכמ\"ש לעיל רק מצד זכירת ברית אבות." + ], + [ + "וירא את ענינו זו פרישות ד\"א כמ\"ש. בכאן יתפלא לב הקורא שאין מהמקרא דוירא אלהים את בני ישראל וידע וגו' שהביא המגיד שום ראיה אל להפירוש שפירש בהא דענינו שזו היא פרישת ד\"א. וגם אין ראיה להענין שהיה פרישות דרך ארץ ואין זכר כלל בקרא שהביא. ונראה בכוונת המגיד שדורש וירא וירא לגזרה שוה כידוע ברוב מדרשים ז\"ל. דהנה בקרא דוירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים שמשמעו שע\"י ראייתו לדעת העשוי להם לישראל נתן לב לדעת ולגאלם כמו שפי' רש\"י שנתן עליהם לב לדעת וכו' ע\"ש מוכח מזה ראיה שזכירת ברית אבות לבד לא הספיק לגאלם מחמת שלא הגיע הזמן של ח' שנה רק מחמת שראה העשוי לבית ישראל קושי השיעבוד קירב הגאולה כמאמרם ז\"ל וע\"כ אנו למדין מזה דוירא את ענינו דהכא ג\"כ משמעו דראייה היה סיבה לקירוב הגאולה להוציא אותנו כמו וירא דהתם מכח הג\"ש. וא\"כ על כרחך דהאי עינוי דהכא לאו כעינוי האמור למעלה בקרא דויענונו משתעי דבראיה כזו ליכא סיבה לקירוב הגאולה דעינוי כזו נגזר עליהם להיות ת' שנה כמ\"ש ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. אלא דהאי ענינו מיירי העינוי אחר שלא נגזר עליהם וע\"ז דרש (וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ) דהוא ג\"כ נקרא ענוי בלשון הפסוק כענין שנא' אם תענה את בנותי (בראשית ל״א:נ׳) ופירש\"י למנוע מהן עונת תשמיש. ועינוי כזו לא נגזר עליהם והוא מכלל קושי השיעבוד דראייה כזו הוא סיבה בודאי לקירוב הגאולה כמו וירא דהתם. וא\"ש. וגם מלשון הקרא גופיה מוכיח כן דאי מעינוי המבואר למעלה היה לו לכתוב וירא את עיניינו דהיה משמע עינו שלנו. ולשון ענינו הוא פועל יוצא משמעו מה שענינו אחרים ע\"י המצרים. ובזה א\"ש מה דקאמר ויענונו וירא את ענינו ואי קאי אעינוי דלמעלה לא היה לו לומר רק ויענונו וירא אלהים ומה לו לשנות הדברים אלא ודאי דהוא ענין אחר וירא את ענינו וזהו היה סיבה לגאלנו וכמ\"ש וירא אלהים את בני ישראל וידע וגו' דהיינו שראיות הדברים כזו היה סיבה לתת לב לדעת ולגאלם ועיקר הראייה שמביא הוא כיון דמקרא גם אינו מבואר בפירוש שראיית העינוי קירבה הגאולה משא\"כ בהקרא דוירא אלהים את ב\"י וידע אלהים דהיינו כמו שפירש\"י שנתן לב לדעת מבואר בהדיא שראיית הדברים היה סיבה להגאולה ומזה מוכח בבירור שהעינוי שראה לא היה העינוי שגזר עליהם רק עינוי אחר דהיינו פרישות דרך ארץ." + ], + [ + "ואת עמלנו אלו הבנים כמ\"ש. לא מביא ראיה על הפירוש שפירש דעמלינו אלו הבנים רק על הענין של גזירת הבנים. ועל הפי' לא הוצרך להביא ראיה כי ידוע כי עמלנו נזכר בקרא כמה פעמים על הבנים." + ], + [ + "ואת לחצינו זו הדחק כמ\"ש. גם בזה קשה על הראייה שמביא מקרא דוגם ראיתי את הלחץ הא גם שם אינו מבואר דלחץ זה הדחק ומנין לנו ללמוד משם לכאן. ונראה שדרשת המגיד הוא דשם לעיל מיניה (שמות ג׳:ז׳) כתיב בקרא ראיתי את עני עמי וגו' כי ידעתי את מכאוביו. ופירש\"י שמתי לב להתבונן לדעת את מכאוביו. ואח\"כ כתיב וגם ראיתי את הלחץ. מלשון וגם שאמר משמע שראייתו העינוי לבד לא היה מספיק לקרב את הגאולה וכמו שהקדמנו דעינוי נגזר עליהם ת' שנה. עוד וגם ראיתי את הלחץ. וא\"כ ע\"כ לחץ זה הדחק שיש בו די לקרב את הגאולה. והיינו קושי העבודה. דשיעבוד בלא דחק נגזר עליהם. וקושי השיעבוד השלים את הזמן כנודע." + ], + [], + [ + "ויוציאנו ה' ממצרים. לא ע\"י מלאך. בכאן הרבו לתמוה מהרי\"א ובעל מעשה ה'. ", + "שהאיך נאמר ולא ע\"י מלאך והלא נאמר בהדיא וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. וגם היאך אמר והכתי ולא שרף. הלא נאמר ולא יתן המשחית. וגם תימה מה ענין הארבעה שהזכיר מלאך ושרף ואחר ושליח מאחר שאין הפרש ביניהם. וגם מאין לו לדרוש מועברתי מלאך ומוהכיתי שרף ומאני ה' שליח ואחר. ", + "וביישוב כל זה נראה. דהנה שם שליח נאמר על אחד שמצוין לו לעשות ונסתלק ממנו והשליח אי בעי עביד אי בעי לא עביד וכשעושה מדעת עצמו הוא עושה זה נקרא בשם שליח. אבל אם אחד עושה הדבר על ידי אמצעי והעושה לא נסתלק בשום פעם מהאמצעי מראש ועד סוף המעשה ההוא יקרא כלי ולא שליח כמו הרודה במקל לא יקרא המקל שליח רק כלי לעושהו וכן אפילו אם אמצעי הוא בר דעת כשאוחז העושה ביד האמצעי ומכה בו או עושה בו שאר מעשה לא יקרא האמצעי שליח רק כלי לעושהו ולא יקרא שליח רק כשנותן רשות לאחד והשליח עושה מדעת עצמו ההוא יקרא שליח ולזה בשאר עונשים שהקב\"ה נותן רשות למשחית להשחית וכענין אמרם כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע וכן מעשה הטוב כשהמלאך עושה בציווי הקב\"ה מדעת עצמו נקרא שליח ומלאך כי מלאך ג\"כ שם נופל על השליח רק שעל מעשה הטוב נקרא מלאך ועל השחתה נקרא משחית או שרף וכן לא יאמר כלל על מה שנקרא כלי לעושהו שהדבר נעשה על ידו כמו שלא שייך לומר על הרודה במקל שהכה על ידי המקל רק שהכה במקל ולזה במצרים שהקב\"ה לא נתן רשות להמשחית כענין שנאמר ולא יתן המשחית והקב\"ה היה אוחז מראש ועד סוף אף שהמשחית היה אמצעי בהכאה לא יקרא להמשחית שליח רק כלי ושפיר אמר המגיד שלא היה ע\"י שליח אף שנאמר ולא יתן המשחית כי באמת היה המשחית רק שלא נקרא שליח וכן במעשה הטוב לא יקרא האמצעי לא מלאך ולא שליח כיון שהיה על יד הקב\"ה בעצמו רק שהאמצעי היה כלי לעושהו. ובזה מיושב ג\"כ קושי' המפורשים שהקשו שבפרשת משפטים לא התפלל משה על שליחות מלאך ובפ' כי תשא התפלל ואמר אם אין פניך הולכים. ובזה א\"ש שבפ' משפטים אמר לו כי שמי בקרבו ולא היה נקרא המלאך רק כלי ולכן לא התפלל משא\"כ בפ' כי תשא שאמר לו כי לא אעלה בקרבך והיה רוצה שיתנהגו ע\"פ שליח ולזה התפלל ואלו הארבעה שהזכיר מלאך ושרף ושליח ואחר. נראה כי הרמב\"ם בספרו מורה נבוכים ח\"ב פ\"ו כתב שמלאך נאמר ג\"כ על כח טבעי המוטבע בטבע. ", + "והנה בשעת יציאתן ממצרים היה ארבעה דברים. א) שהוכו בכורי מצרים. ב) שניצולו בכורי ישראל. ג) שהפיל לאלהיהם כמ\"ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ד) שנגלה עליהם מלך מ\"ה הקב\"ה כמ\"ש המגיד שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ\"ה הקב\"ה וגאלם. והנה הקדמנו בשם הרמב\"ם ששם מלאך נאמר על כח טבעי וכענין אמרם שהקב\"ה שולח מלאך בבטן האשה לצייר הוולד שהוא כח טבעי ע\"ש שהאריך בהרבה מאמרים בש\"ס. ולזה רצה המגיד למעט שהן בהשחתה הן בהצלה במכת בכורות לא היה ע\"פ כח טבעי כעפוש האויר וכדומה. וגם רצה למעט שלא היה כדרך שאמרו תנאי התנה הקב\"ה עם הים שיקרע. ורצה למעט זה שלא היה זה ע\"פ טבע שהטביע הקב\"ה בשעת בריאה רק היה בריאה מחודשת הן בהשחתה הן בהצלה. לזה אמר שלא היה ע\"י מלאך שהוא שם שליחות על הטוב ולא ע\"י שרף שהוא שם שליחות על השחתה. ולזה ממעט (מועברתי מלאך ומוהכתי שרף) וגם רצה למעט שבהפלת השר של מצרים שלא שייך בו כח טבעי לזה נקט שלא היה ע\"י שליח. ולזה ממעט (מבכל אלהי מצרים אעשה שפטים ולא השליח) וכן כשנגלה עליהם לא היה נגלה עליהם ע\"י אמצעים ומסכים מבדילים רק שכולם הכירו והראו באצבע שזה אלהינו וכולם ראו (שאני ה' ולא אחר) ובזה לא שייך לתפוס לשון שליחו לה נקט ולא אחר. ובעל מעשה ה' כתב. כי בשעת הכאת בכורות היו מוכים כל מצרים דכתיב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ולא כתב בנגפו את בכורי מצרים וכן כתוב ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף ולא כתב ולא בבכוריהם נגף אלא ודאי שנגיפה היה בכל מצרים רק לא מכת מיתה כי נגיפה סתם לא נאמר רק על הכאה. והאמת כדבריו שכן פירש\"י בפ' וארא בפסוק הנני נוגף את כל גבולך בצפרדעים שכל לשון מגיפה אינו לשון מיתה אלא לשון מכה ע\"ש. והנגיפה שהיה כוללת כל בתי מצרים היה ע\"י משחית ולזה הוצרך דם פסח להצילם מהנגיפה של משחית. אבל הכאת בכורות מכת מות היה ע\"י הקב\"ה בעצמו המבחין בין טפה של בכור ולזה באמת לא היה צריך שום אות." + ], + [], + [ + "ביד חזקה זו הדבר כמ\"ש. הספיקות אשר ההתעוררות ראוי בהם כבר נזכרו במעשה ה' בשם מהרי\"א. וא\"א לפורטם כי רבים הם והישובים שכתבו הם בדוחק גדול כאשר יראה המעיין בספריהם. ", + "ומה שנראה לי בזה. כי הנה העשרה מכות נחלקו לשנים שבחמשה מכות הראשונות היה פרעה בעצמו מחזק את לבו. ובחמשה מכות האחרונות חזק ה' את לב פרעה. והמפורשים כתבו שלכך כתיב אצל דבר יד ה' אף שהמכות לא היו רק באצבע כמו שדרש רבי יוסי הגלילי וכתבו שבהשלחת חמשה מכות נאמר יד ה' שנשלמו חמשה אצבעות והדבר היה מכה חמישית לכך נכתב בו יד ה' וכן מכת בכורות היה מכה חמישית לכך נכתב בו יד ה' ג\"כ. לזה דרש המגיד ביד חזקה על הדבר שמרמז על כל השלמת החמשה מכות הראשונות. ועבמ\"ש בפיסקא שאח\"ז." + ], + [ + "ובזרוע נטויה זו החרב כמ\"ש עיין הספיקות בספר מעשה ה'. ולפמ\"ש א\"ש דהנה הזוהר בפ' שמות בפסוק ויהי בימים הרבים ההם כתב וז\"ל וחרבו שלופה בידו. וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך אלא שהיתה הרשות בידו לעשות דין. וזה כוונת המגיד שדורש בזרוע נטויה בגז\"ש (מוחרבו שלופה בידו נטויה) שזו החרב דהיינו החמשה מכות האחרונות שחזק ה' את לבבו וכבר היה הרשות ביד המלאך לעשות דין. משא\"כ בחמש הראשונות לא היה הרשות בידו לעשות דין כי אם יחזרו בהם לא היה יכול להכות. אבל בחמש השניות היה חרבו שלופה בידו נטויה דהיינו שהיה הרשות בידו לעשות גמר דין בלי שום ספק וזהו אמרו זו החרב. דחרב נאמר על הרשות לעשות דין כמו שכתב הזוהר נמצא יד חזקה כול חמש הראשונות וזרוע נטויה חמשה האחרונות." + ], + [ + "ובמורא גדול זו גלוי שכינה כמה שנאמר. עיין הספיקות במעשה ה'. ועוד יש לתמוה במקרא שהביא לראיה שהוא מה שנאמר או הנסה אלהים לבא וגו' ג\"כ לא מוכח שהיה גילוי שכינה ששם ג\"כ לא נאמר רק שהיה במוראים גדולים ומנא לן שהיה גילוי שכינה וערבך ערבא צריך. ", + "ונראה שדורש זה מהא דכתיב במקרא שהביא (ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך) וכמו שפירש\"י ומהרש\"א בחידושי אגדות בפסחים דף פ\"ז שדרש גבי שבירת לוחות שהיו אותיות פורחות מהא דכתיב ואשברם לעיניכם. וע\"ש במהרש\"א שדורש זה מהא דכתיב לעיניכם ולא כתיב לפניכם מוכת שהיה דבר רוחני ע\"ש. וה\"נ דורש כן מדכתיב לעיניך ולא כתוב לפניך מלמד שהיה בגילוי שכינה והיה דבר רוחני לכך כתיב לעיניך. ועיין עוד בפסקא שאח\"ז." + ], + [ + "ובאותות זה המטה. בכאן תמוה מאוד הא אין המטה אותות רק הוא כלי לאותות. וגם למה השמיט הקרא המכות אשר נעשו שלא באמצעות המטה וביותר תמוה לפמ\"ש שכולל כל העשרה מכות בקרא דביד חזקה ובזרוע נטויה ומה מרבה עוד בהא דבאותות זה המטה. ", + "ונראה דהנה הרמב\"ן פ' לך כתב כי כאשר יעשה הנביא איזה פועל דמיון למה שיקרה יתקיים הדבר עכ\"פ ולזה הנביאים יעשו מעשים בנביאים כמאמר ירמיה לברוך תקשור עליו אבן והשלכתו לתוך פרת ואמרת ככה תשקע וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר ירה ויאמר חץ תשועה. ונאמר ויקצוף עליו איש אלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם לזה נראה דמה שעשה משה במטה היה דרך פועל דמיון שעשו הנביאים. ומזה נראה ליתן טעם על השלשה מופתים שעשה הקב\"ה למשה בתחלת שליחתו דהיינו הפיכת המטה לנחש והפיכת היד הטהורה לצרעת ושפיכת מים לדם. ונראה הטעם להיות שהוצרך המטה להיות פועל דמיוני לרע להעניש לפרעה והמטה אשר נברא בערב שבת כמבואר באבות הוכן בתחלת בריאתו להיות פועל דמיוני לכל הטובות כאשר עשו בו משה לישראל בהכאת הצור ליתן מים וכיוצא בו לזה הוצרך ההפיכת המטה לנחש להיות כחני על פועל דמיוני לרע ולאשר שהיו העשר מכות קצתן על ידי המטה וקצתן על ידי משה וקצתן על ידי הקב\"ה לכך הראה לו השלשה מופתים הפיכת המטה שהיה מוכן לטוב לנחש להיות כוחני לרע וכן הפיכת יד הטהורה שהיה מוכן לטוב לצרעת והפיכת מים לדם שהוא אות להפיכת חסד לדין והנה הדבר שהוא פועל דמיוני נקרא אות שהוא אות שיתקיים דבר שהוא כיוצא בו. לכן אמר ובאותות זה המטה כי המטה היה האותות על המכות ע\"י הפועל דמיוני שנעשה בו." + ], + [ + "המופתים זה הדם כמה שנאמר. התמהון שבפיסקא זו מבואר. ולפמ\"ש בפיסקא הקודמת הדבר מבואר שהמופתים נקראים הדברים שנעשו שלא על ידי פועל דמיוני שלא הוצרך פועל דמיוני לקיום הדבר כי אותן שהוצרכו לפועל דמיוני נקראו אותות כמש\"ל והדברים שלא הוצרכו לפועל דמיון היה סיבתן מה שהראה הקב\"ה למשה הפיכת מים לדם דהיינו הפיכת הרחמים לדין שהמים נמשלו לחסד ודם לדין. ולזה מביא ראיה מקרא (דונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן) שמרמז ג\"כ לתגבורת הדינים." + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [ + "דבר אחר ביד חזקה שתים. הספק שראוי לעמוד עליו בפיסקא הזאת. מה ענין יש לדרוש מביד חזקה שתים הוא תמוה. ונראה דבזוהר פ' בשלח כתב וז\"ל יד לא איקרי פחות מחמש אצבען. הגדולה דכליל ביה חמש אצבען אוחרנין. ואיתקריין כדין גדולה. ולפמ\"ש בפיסקא דר\"י הגלילי דכל מכה היה ביד. וכיון דהגדולה מרמז על חמש אצבעין אחרנין הכלולין ביה מרמז ג\"כ על מכה שניה שהיה ג\"כ ביד וכן ממורא גדול ומשאר דבריו שמזכיר בכפל מורה על מכת יד והכלול בה ומורה על שתים כנ\"ל." + ], + [ + "אלו עשר מכות. נראה ליתן טעם להמכות להיותן עשר. ומה שהיה במכות אלו דוקא. והטעמים שהביאו במדרשים אינו מושג לשכלנו הדל.", + "ונראה לאשר שהעולם נברא בעשרה מאמרות להפרע מן הרשעים וכו' כמבואר באבות פ\"ה ופרעה שהכחיש בחידוש העולם שלא נתחדש ממחדש שהוא הסבה הראשונה כמו שאמר מי ה' היה מן הצורך להראות לו אות ומופת על כל מאמר שיד ה' עשתה זאת וכדרך שגילתה התורה בחידוש כל המאמרים כן מחייב ההכרח להראות למכחיש ראיה על כל העשר מאמרות וכשיראה כי עושהו יגיש חרבו על כל מאמר להחריבו ולהפכו אז נדע כי הוא אשר יצר כל בחכמה ואין בלתו ואין בידו מעכב כי ידיעת ההפכים אחת. והנה סידור המאמרות הן כך. כמאמר הא' שהוא בראשית (כי בראשית נמי מאמר הוא כמבואר בדחז\"ל) היה השמים והארץ והמים כי המים קדמו כמו שפירש\"י בחומש. והנה למאמר הא' הוצרכו שני הוראות דהיינו לבריאת המים ובריאת השמים ולבריאת הארץ אף שהיה ג\"כ במאמר זה מכל מקום לא נגמר רק עד המאמר הד' שאמר שתראה היבשה שהוא הראות הארץ שאז נקראת בשם הארץ ומאמר הב' היה בריאת המאורות. הג' היה בריאת הרקיע ופירש הרמב\"ם במורה נבוכים חלק ב' פרק ל'. דהיינו סוף אויר הקר ששם התהוות הגשם והברד. הד' הראות הארץ. הה' הוצאת הארץ עשב. הו' תליית המאורות. הז' חיות המים. הח' חיות הארץ למינהו. הט' בריאת האדם. הי' אמירת פרו ורבו שהוא נתינת כח המוליד בדומה דמאמר הנה נתתי לך עשב השדה לאכלה אינו ענין בריאה רק הרשאת אכילה. והנה מאמר הא' הוצרך לשני הוראות כמש\"ל ומאמר הב' והוא שהוא בריאת המאורות ותלייתן לא הוצרכו רק להוראה אחת וכמו שאבאר לזה הוצרך עשרה הוראות לבירור עשרה מאמרות. ומכת דם לברר בריאת המים שבמאמרו ית' נהפכו המים לדם. ונגד מאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה היה המכה דושרץ היאור צפרדעים. ונגד בריאת הארץ והראותה היה מכת הארץ שהוא הך עפר הארץ והיה לכנים. ונגד מאמר תוצא הארץ נפש חיה ובהמה וחיתו ארץ למינה היה מכת ערוב. ונגד בריאת השמים היה מכת דבר להיות שכתב הרמב\"ם במ\"נ ח\"א כי נפש הבהמות השמים מכינים אותו ונגד בירור בריאת האדם היה מכת שחין שהוא בגוף האדם. ונגד מאמר יהי רקיע שהוא מקום התהוות הגשם והברד כמו שהקדמנו בשם הרמב\"ם היה מכת ברד. ונגד מאמר תדשא הארץ דשא עשב. היה מכת ארבה שהשחית כל ירק עשב. ונגד מאמר של בריאת המאורות ותלייתן היה מכת חשך דכיון שהוא שולט להעדירן מכל וכל הרי הוא העושן והתולאן ונגד מאמר פרו ורבו שהוא מה שנתן כח המוליד בדומה היה מכת בכורות להורות כי הוא המבחין בין טפה של בכור הוא הנותן כח המוליד בדומה שאין אפשרות להבחין רק להנותן כח המוליד. ", + "וסדרן בדרך זה שלא כסדר המאמרות נראה דמקודם הראה במים שהן קדמו כמו שפירש\"י. ובסמוך לו נפש המים. ואח\"כ בריאת הארץ הסמוך למים במאמר הא'. ואח\"כ נפש הארץ. ואח\"כ בריאת השמים. שהיה ג\"כ במאמר הא'. וכיון שבריאת הרקיע והאור וירק עשב כולן לצורכי האדם הן. התחיל בבירור בריאת האדם דהיינו שחין. ואח\"כ בהדברים שנעשים לצרכו כסדר המאמרות שהברד נגד מאמר הג' והארבה שהוא נגד מאמר הה'. והחשך שעיקרו נגד המאמר הו' שהוא תליית המאורות ואח\"כ בכורות שהוא נגד מאמר הי'." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים. הנה דברי ר\"י נפלאו בעיני כל כי מה צורך הוא בנתינת הסימנין. וביישוב זה נאמר כי מאמרו היה להורות שבכל שלשה מכות היה הוראה אחרת ולכן לא הותרה בשלישית כמ\"ש בעה\"ט שמי שעבר ושנה אין מתרין בשלישית ובשנים הראשונים לא נגמר ההוראה עד השלישית והוא ע\"ד שנאמר בשירת האזינו ראו עתה כי אני אני הוא מחצתי ואני ארפא. ופירש\"י מן הפורעניות שהבאתי עליכם ומן התשועה שאושיעכם וכו'. וכן היה כאן כי במכות דצ\"ך רצה להורות שיש סבה המעניש לעוברי רצונו ובד\"צ לא נגמר ההוראה שגם המצרים עשו בלטיהם כן ובכנים נגמר ההוראה שלא יכלו החרטומים לעשות בלטיהם כן והודו שאצבע אלהים הוא. ובעד\"ש רצה להורות בהסיבה המענשת לעובר רצונו משכרת ג\"כ למקיימי רצונו וכמ\"ש מחצתי ואני ארפא לכן בכל מכות עד\"ש נאמר והפליתי בין עמי ובין עמך. וההוראה לא נגמר עד מכת שחין. כי נראה מלשון הכתוב שבכל המכות עד מכת שחין היו החרטומים יכולין לעמוד על נפשם ולהציל א\"ע בלטיהם מהמכות עד מכת שחין שנאמר בו ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה כי היה השחין בחרטומים משמע דרק במכה זו לא יכלו החרטומים לעמוד על הפשם להציל עצמן משא\"כ במכות הראשונות וכ\"כ האבן עזרא בפירוש וא\"כ בשחין נגמר ההוראה שאין מידו מציל. ובמכת בא\"ח היה רצה להורות שאין זה סיבה מזלות שתחת הסיבות יתהפך שלא יאמר הרואה שמקודם היה יד מזל מצרים שולט ועכשיו יד מזל ישראל שולט לזה הביא מכת בא\"ח ונאמר בו שלא היה ולא יהיה והמה ראו באיצטגנינותם שהוא כן שלא היה ולא יהיה ואם סיבה מזלות הוא לא ימלט שלא היה ויהיה בשום פעם כי אין כל חדש תחת השמש ובחושך נגמר ההוראה שניטל אור כל המזלות והכוכבים ובודאי היא סיבה השולטת עליהם אך עדיין היה מקום להרהר אולי הוא ע\"י מלאך ושרף שהוא למעלה מן המזל ומ\"מ איננו הוא סיבה הראשונה לזה הראה לו במכת בכורות שאין אפשרות להבחין בין טפה של בכור רק הסבה הראשונה ונתברר שאני ולא מלאך." + ], + [ + "רבי יוסי הגלילי אומר. מניין כו' שלקו כו'. הספיקות שבפיסקא הזאת אשר ההתעוררות ראוי בהן. א) כי הוא נגד משנה מפורשת באבות פרק ה' שעשרה לקו המצרים במצרים ועשרה על הים. ב) שהרי אמירת אצבע אלהים הוא לא נאמר רק על מכת כנים. ג) כי במכת דבר נאמר ג\"כ יד כמ\"ש הנה יד ה' הויה במקניך. ד) ההוכחה שהוכיח המגיד מהא דכתיב יד שהיה חמשים אינה ברורה דבשלמא אם לא היה יכול להכות באצבע רק עשר וכיון שהוצרך בכאן ביד מוכח שהיה חמשים דלפחות מסך זה לא היה צריך יד שלם אבל כיון שבאמת היה יכול להיות כל החמשים באצבע רק שאיתרמי שהכה פעם אחת באצבע עשר האיך מוכח שכשהכה ביד היה חמשים הא אפשר לומר שאף שהכה בפעם ראשונ באצבע עשר כאן הכה בכל אצבע פחות או יותר מעשרה וגם בקרא גופיה קשה הא דכתיב וירא ישראל את היד וכי מכיון שהיו חמשים ידעו שהיה מכת יד הא אפשרות להכות באצבע חמשים כמו עשר. ונראה ביישוב זה. כי נודע שיש חמשים שערי טומאה ונכללין בעשרה כתרין דמסאבותא. כמבואר בזוהר הקדוש פ' בא ובכמה דוכתי בזוהר וידוע שעד הים לא הוכה השר של מצרים כמו שפירש\"י על קרא דוירא ישראל את מצרים דהיינו שר של מצרים ובמצרים כבר נכנסו ישראל כמעט בשער החמשים של טומאה וכאשר בא להכניע השר הוצרך להכניע כל החמשים שערי טומאה הנכללין בעשרה כתרין דמסאבותא לזה המשנה באבות דקחשיב י' מכות על הים כוונתו על העשרה כתרין דמסאבותא. והמגיד דחשב חמשים כוונתו על חמשים שערי טומאה הנכללין בעשרה כתרין דמסאבותא ומר אמר חדא ולא פליגי. וידוע כי המדות נחלקין לחסד דין ורחמים וגדול כח הרשעים שהמפכין מדת הרחמים למדת הדין. והעונישם שהגיעו למצרים היה מכל המדות מחמת שנהפכו כולם לדין. לזה אמרו יתברך. ושלחתי את ידי והכתי את מצרים בכל נפלאותי שמשמע שכל מכה ומכה היה ביד שלם דהיינו מכל המדות מחמת שנהפכו כולם לדין וכן אמר הנה יש ה' הויה במקנך אבל המצרים וכן הישראל לא השיגו רק שהעונש היה בכח פרטי של מדת הדין לזה אמרו אצבע אלהים הוא דהיינו בכח פרטי של מדת הדין רק בים שראו והשיגו שנלקו כל העשר כתרין דמסאבותא וכל כתרא דמסאבותא יש לה יניקה ממקום קדושה אחרת ידעו והשיגו שהיה זה בהצטרפות כל המדות לזה אמר וירא ישראל את היד. ומה שלומד מראיה שהביא מאצבע ליד הוא כיון שהמכות הים נגד עשרה מאמרים והי\"מ הן נגד עשר ספירות שכל מאמר הוא נגד ספירה אחרת אך כיון שכל ספירה כלולה מעשר לא היה ניכר רק על מדה אחת הכלולה מעשר ובים כאשר נתברר שהיה ע\"י כל המדות וידוע שהמדות שהן להנהגות עולם נכללין בחמשה המכונים בשם חמש אצבעין כמבואר בזוהר בראשית וכל אחת כלולה מעשה שעולין כחמשים וע\"י נלקו כל החמשים כוחות הטומאה. וזה מאמרו שלקו על הים חמשים מכות דהיינו שנלקו כל החמשים כוחות הטומאה ע\"י היד דהיינו החמש אצבעין העולין ג\"כ לחמשים." + ], + [ + "רבי אליעזר אומר מניין וכו'. עיין בכלבו ובאבודרהם. שכתבו כוונת מחלוקת ר\"א ור\"ע שדעת ר\"א כי כל מכה היה שולט בכל הארבע יסודות. ולזה אמר שכל מכה היתה של ארבע מכות ודעת ר\"ע שהמכה היה שולט ג\"כ בכח המחבר הד' יסודות כמבואר בספרי הפלסופים חשבו חמשה דברים בכל מורכב ד' יסודות וכח המחבר. והנה לפמ\"ש דעל הים היה בסטרא דמסאבותא א\"ש שגם למעלה יש דברים רוחניים המכונים נגד הד' יסודות שנשתלשל ממנו למטה בגשמות ולזה בכתרין דמסאבותא יש ג\"כ כה דאת זה לעומת זה עשה אלהים." + ] + ], + "Dayenu": [ + [], + [ + "אלו (הוציאנו כו' ולא כו' שפטים דיינו). נראה בהא דחשיב עשיית בהם שפטים לטובה לנו הוא מטעם שכתבו בפסקא דעבדים היינו דבעשותו שפטים ניכר ונתברר היותנו בני אל חי א\"א שוב למדת הדין לקטרג אף שיש ח\"ו חיוב כליה משום חילול כבודו יתברך כטענה משה בשעת עשיית העגל." + ], + [ + "ולא (עשה באלהיהם דיינו). הא דחשיב עשיית שפטים באלהיהם לנו לטובה אף שעדיין נשאר כל אלהי העמים ומה תועלת יש לנו בהבטל אלהי מצרים. נראה דכתב הרמב\"ן בפ' לך (והביאותיו לעיל בפסקא דבאותות זה המטה) דכל מעשה אבות היה פועל דמיון לעתיד בכדי שיתקיים כן לעתיד וכן היה כל הדברים שנעשו בגאולת מצרים פועל דמיון לעתיד וכן היה העשיית שפטים באלהיהם פועל דמיון שיתקיים לעתיד שיכלה כל הסטרא דמסאבותא וכל הרע ולא ישאר רק טוב." + ], + [ + "ולא (הרג בכוריהם דיינו). הא דחשוב הריגת בכורים לטובה יותר מכל המכות שהוכו מצרים היא משום דבהריגת בכורות ניכר שהיה על ידי סיבה ראשונה ולא על ידי מלאך כי הוא המבחין בין טפה של בכור ולא בלתו." + ], + [ + "ולא (נתן לנו את ממונם). הא דחשיב נתינת ממונם לטובה אף שבש\"ס אמרו על הקרא דבר נא באזני העם אין נא אלא לשון בקשה וכו' משמע שלא התאוו ישראל כלל לכך מטעם כיון שהלכו אחריו במדבר אשר אין מקום זרע וסחורה וממון למה להם מכל מקום חשבה לטובה להיות סימן ופועל דמיון לימות המשיח שהוא קודם העוה\"ב אשר תחת הנחושת יביאו כסף. וכמו שאמר שמואל שאין בין העוה\"ז לימות המשיח רק שעבוד מלכיות ואז יהיה נתינת ממונם טובה גדולה." + ], + [ + "ולא קרע לנו את הים דיינו. בכאן הקשה הרב בעל מעשה ה' הא קריעת הים הוכרח להצלת ישראל וא\"ל כמ\"ש מהרי\"א דהיה אפשרות להציל בענין אחר דז\"א דא\"כ מה טובה הוא לנו במה שהצלנו ע\"י קריעת ים ולא בדבר אחר. ונראה דחשבה לטובה כיון שבקריעת הים ניכר אלהותו על ידינו לכל העולם שבהבקע הים נתבקעו כל המים שבעולם וניכר אלהותו לכל העולם על ידינו." + ], + [], + [], + [ + "ולא ספק צרכנו במדבר. הא דחשיב לטובה סיפק צרכינו במדבר. אף שהוא המספיק צרכינו וצרכו כל העולם מעולם ועד עולם. ואף מכין מזון לכל בריותיו מקרני ראמים ועד ביצי כנים. נראה כי היותנו במדבר הוא טובה גדולה לנו בהיות כי מחמת היותנו במדבר ולא היה על מי להשען רק שהיה עינינו מיחלות בכל יום ויום להקב\"ה והורגל לנפשינו כי אין ליחל בלתי לה' לבדו ועי\"ז נזדככו בזיכוך גדול." + ], + [ + "ולא (האכילנו את המן). שע\"י אכילת המן שהוא מאכל של מלאכי השרת היה הזיכוך יותר גדול עד שנעשינו ראוים לקבלת התורה." + ], + [], + [ + "את (השבת דיינו). חשיב שבת טובה בפ\"ע כי שקולה שבת ככל התורה. ", + "והרב (בעל מעשה ה') כתב אלו הדברים היה מוכרחים שיהיה ניכר אלוקותו על ידינו. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לו עבדו לתת לו מלכות על עיר אחד. לא היה לו מלבושי מלכות נתן לי. לא היה לו סוסים נתן לו. לא היה לו עבדים נתן לו. לא היה לו טכסיסי מלוכה נתן לו ספר ללמוד ממנו טכסיסי מלכות. לא היה לו בית מלכות נתן לו. כשבא העבד לשבחו אומר אם לא היה נותן לי עבדים כלום הייתי מולך. ואם לא היה נותן לי מלבושי מלכות כלום הייתי מולך. וכן אם לא היה נותן לי בית מלכות. כן הוא מאמרינו אליו יתברך אם הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים רק שהיה ממציא לנו חן בעיני פרעה כלום היה דיינו להשיג השלימות שיתפרסם אלהותו ע\"י וכן כולם כי הקירוב להר סיני ונתינת התורה והשב והכנסת לארץ ישראל ובית המקדש כולם היו מוכרחים להשגת השלימות. ואמרו דיינו הוא בלשון תימה כאילו אמר כלום דיינו והוא דחוק לפענ\"ד." + ], + [], + [], + [], + [ + "על אחת כמה וכמה (טובה כפולה ומכופלת). הדקדוק מבואר שאמר כפולה ומכופלת. אמנם לפמ\"ש לעיל שכל הדברים שנעשו בגאולת מצרים הן פועל דמיון שיתקיים בכפל בגאולה העתידה שיבא במהרה וגאולת מצרים הוא שורש לכל הגאולות הדברים כפשטן שבמצרים היה טובה כפולה ומכופלת הוא למקום עלינו שבזה שעשה לנו במצרים יוכפל הדבר לאין תכלית בגאולה העתידה ע\"י פועל דמיון שעשה במצרים וכעין שכתב הרמב\"ן הבאתיו לעיל." + ] + ], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "רבן גמליאל היה אומר. הא שלא אמר מגיד רבן גמליאל אומר כתב הרב בעל מעשה ה' לפי שר\"ג היה אומר כן בכל ליל פסח אף בלא שואל רק שאל א\"ע. ולכן אמר בלשון שאלה לעצמו על שום מה וזה מאמר המגיד רבן גמליאל היה אומר כן ולכן גם אנחנו חייבים לאומרה ורצה להודיע החיוב בהזכרת פסח בגליות אף שאין פסח." + ], + [ + "פסח שהיו אבותינו כו' על שום שפסח. יקשה בכאן דבשלמא במצה יש זכר שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ אבל באכילת בשר טלה אין זכר לפסח. ונראה כיון דנס הפסיכה היה באותו פעם מחמת קיום מצותו ית' בשחיטת הטלה ובאכילתו א\"כ יש זכר באכילתו שעל ידי אכילה כזה היה לנו נס הפסיחה. והנה בכאן טען האדון מהרי\"א ז\"ל כי ברוב המכות היה הפלאה בין ישראל למצרים כמו בערוב ודבר דכתיב והפלא ה'. ולדעת חז\"ל בכל המכות היה הפלאה ולא היה בישראל. ולא נעשה שום סימן בנתינת הדם על המשקוף שלא יקלו ישראל עם המצרים ואמאי הוצרכו דוקא במכת בכורות לסימן וכן בקי\"ס שנטבעו המצרים ולא ישראל בלי שום סימן וגם לא נתקן שום מצוה לדורות על שום הפלאה שנעשה רק על מכות בכורות הוצרכו לסימן ונצטוו גם כן במצוה לדורות בפסח וקידוש בכורות. וכתב שהוא הפלא ופלא בעיניו. ומה שנראה לי בזה הוא בהיות כי כל המכות מלבד מכות בכורות לא היה על ידי הקב\"ה בעצמו רק ע\"י משה וע\"י אמצעים וידוע שהמערכת משועבד ונכנע לנביאים ולשלימים כמו שמצינו שנקרעו המים לר' פנחס בן יאיר ואפילו לטייעא שנתלווה עמו ע\"פ מאמר התנא שאמר פלוג נמי להאי אף שלא היה ראוי. וכן נמצא מאמר מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. וכן חמרא דר' זירא בב\"ק שאכל הארי כל הבהמות וחמרא דידיה ניצול. וכן בתענית דבשיבבותיה דרב לא הוי דברא ואין הפלאה גדולה מזו רק שהטביע הקב\"ה בכל מערכת השמים שיהיה פחד הצדיקים עליהם כמו שהטביע הפחד בבהמות מאדם. וכל מה שגוזר הצדיק על המערכת כן יקום כיהושע שאמר לשמש בגבעון דום. ומכ\"ש שיהיה זה במשה לומר לים פלוג עצמך לישראל כמו ר' פנחס בן יאיר שאמר פלוג להאי וכן בכל הדברים שעשה כמו בהפכת מים לדם למי שאמר משה שיעשה לזה דם כן יקום כמו שמצינו להתנאים שגזרו שאצל זה ידלק החומץ כמו שמן ואצל שאר אנשים לא היה החומץ יכול להדליק וכהנה רבות אבל במכות בכורות שהיה ע\"י הקב\"ה בעצמו ושופט כל הארץ לא יעשה משפט ומדת הדין צווח הללו עובדין ע\"א והללו עובדין וכו' לכן הוצרך לצוותם בפסח למען יכניסו עצמן בסכנה עצומה בשחיטתה הטלה של פסח שהיה אלהי מצרים בשבי קידוש שמו יתברך שיהיו ראויין לנס בדבר שנעשה ע\"י יתברך בעצמו ולא יהיה מקום להמקטריגים לקטרג וכן הוא ברעיא מהימנא בזוהר פ' בא וז\"ל ולא יתן המשחית אי קב\"ה הוי קטיל בלא דוי אמאי כתיב ולא יתן המשחית אלא ודאי קב\"ה הוי קטיל ומשחית הוה אזיל לא כחה עילה לישראל וכיון דחמי וכו' ע\"ש שהאריך הרבה ומבואר שם שעיקר השבח הוא במה שהמציא הקב\"ה מקום שלא יהיה פ\"פ להמקטריגים להסטין כל זה נצטוינו ע\"ז המצוה לדורות נגד דבר שנעשה ע\"י הקב\"ה בעצמו בכבודו וזהו דבר שאין לו ערך כלל וגם כזה לא נעשה בשום פעם אף שעושה לנו ניסים ונפלאות עד אין מספר מ\"מ הכל ע\"י אמצעים אבל בכאן שהיה ע\"י בעצמו לזה ראוי שנעשה זכר לדורות בקידוש בכורות ובפסח לזכר דבר שנעשה בבכורות שזה א\"א להיות רק ע\"י הקב\"ה בעצמו כי הוא המבחין בין טפה של בכור. אמנם הרב בעל מעשה ה'. כתב בהיפך שכל מה שנעשה ע\"י הקב\"ה לא הוצרך לאות וסימן רק שבשעת הכאת בכורות למיתה שהיה ע\"י הקב\"ה בעצמו היה מגיפה בכל מצרים בלא הכאת מיתה (כמו שהבאתי דבריו באורך בפסקא דולא ע\"י מלאך) והנגיפה שהיה בכל מצרים היה ע\"י משחית ומשניתן רשות למשחית אינו מבחין לזה היו צריכין סימן נתינת הדם על משקוף. אבל בזוהר ובכמה דוכתי מוכח שנתינת הדם היה צריך לדבר שנעשה ע\"י הקב\"ה. וגם מה שכתב כי בדבר שנעשה ע\"י משחית צריך לסימן קשה עלליו מהא דתענית דבסורא הוי דברא ובשיבבותיה דרב לא הוי דברא ובקידוש בכורות כתב הטעם לפי שהבכורות היו מושפעים ממזל טלה. וגם בכורי ישראל קבלו שפע מהמזל קודם שנכנסו תחת כנפי שכינה וכשהוכה מזל טלה הותש גם כוחם ואמר יתברך קדש לי כל בכור שיהיו נשפעים מאתו ית' לזה נצטוינו בקידוש בכורות אף שאינן מזרע הבכורות שניצולו באותו פעם." + ], + [], + [ + "מצה זו שאנו אוכלין. בכאן טען מהרי\"א דהא קודם היציאה ממצרים נצטוינו לאכול מצה שלא היה הסיבה עדיין שלא הספיק בצקם להחמיץ. ובזה יפה כתב בעל מעשה ה' שהמצה שאנו אוכלין כל ז' ימי הפסח וכן מצות שאכלו במצרים היה לזכרון לחם עוני אבל חיוב מצה שיש בלילה זה יותר משאר הימים הוא מטעם שלא הספיק. ולזה אין חיוב רק בלילה זה אבל זכרון לחם עוני שלא נאכל לחם עשירים לזכרון העינוי אוכלין כל ז' לפי שהעינוי היה זמן רב לכן הוקבע שבעה ימים שכל ימי עולם נכללין בז' ימים והוקבע יום א' לזכר כל יום א' וכן יום ב' לזכר כל יום ב' וכן כולם עד ז' ימים. עוד הקשה בעל מעשה ה' שכאן נראה היות יציאה בחפזון שבח עד שצוה ה' לעשות זכר לחפזון ומדברי הנביא יראה שהיציאה בחפזון איננה שבח שנאמר לא בחפזון תצאו. והנראה לי שבגאולת מצרים כיון שלא העביר עדיין רוח הטומאה מהארץ. ולכן בארץ מצרים שהיה מקום טומאה לא היה אפשרות להיות נגלה אלינו ולרוב חשקו להגלות אלינו הוצרך חפזון. ולזה מספר מעלת החפזון להורות אהבתו אותנו שבחפזון הוציאנו מרוב חשקו להגלות לנו מרוב אהבתו יתברך אבל בגאולה העתידה שאז רוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא יהיה מקום רע בעולם וכל מקום יהיה ראוי להשראת שכינה ואז לא בחפזון יצאו וכל מקום מדרך כף רגל ישראל יתקדש כא\"י. וזהו שפירש\"י בקרא דלא במנוסה תלכון ולא בחפזון תצאו כי הולך לפניכם ה' ומאספכם קדוש ישראל שנראין הדברים ככפל. ולפי מה שפירש\"י שם הדברים כפשטן רק בקצת תוספות ביאור כי ניסה נופל על הבורח מרע שעומד אחריו וחפזון נופל על הנחפז לדבר טוב שהוא לפניו. אכן באותו איש אין לו לירא משום דבר אין צריך לנוס וכן מי שהדבר טוב סמוך אצלו אין צריך להיות נחפז. לה אמר שבגאולה העתידה שהולך לפניהם ה' בסמוך להם וגם מאספכם קדוש ישראל ומאסף נקרא מי שהולך מאחריו כמו שנאמר בשבט דן שהוא מאסף לכל המחנות וכיון שהולך אחריהם ה' אין להם לירא משום דבר לזה לא במנוסה תלכון ולא בחפזון תצאו." + ], + [], + [ + "מרור זה. יפלא בכאן שמקודם היה ראוי שיהיה אכילה המרור לזכר המרירות דוימררו את חייהם שהיה מקודם ואח\"כ אכילת הפסח והמצה שהוא לזכר הגאולה שהיה אח\"כ. ונראה דזה בא להורות שאין אנו עושין עיקר מהגאולה מחמת שניצלנו מהמרירות רק עיקר הטובה והשבח אצלינו בהגאולה הוא מה שנקנינו לעבדים לו ית' ולקח אותנו לו לעם וזה הוא טובה אף אם היינו מלכים ושרים במצרים כי זה נחשב לטובה מעל כל אשר גמלנו ה' משא\"כ אם היינו עושים תחלה הזכר להמרירות ואח\"כ להגאולה היה מורה עשותינו עיקר מה יצאנו מהמרירות לכן עושין מקודם זכר לגאולה להורות חשיבת טובת הגאולה שהוא ענין קנין כמ\"ש בפיסקא דעבדים היינו ואין זה ענין כלל למה שהיה מרירות מקודם ואח\"כ אנו עושין זכר למה שניצלנו ממרירות להורות כי זה רק טפל לטובה העיקרית שהוא הגאולה מה שנקנינו לעבדים לו ית' וטובת יציאה מהמרירות הוא טפל." + ], + [ + "בכל דור ודור. אין הכונה שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים משום שאם לא הוציא אבותינו גם אנחנו היינו משועדים לפרעה דא\"כ יאמר בכל הנסים שנעשו לאבותינו שחייב לראות עצמו כאילו הנס נעשה לו כגון בנס של אחשורוש שנגזר על כל ישראל למיתה ואם ח\"ו היה מתקיים גזירתו אנו לא באנו לעולם וכן בכל הנסים שנעשו לאבות יהיה הבנים מחוייבים לברך על הנסב שנעשה לו ובהדיא אמרו בש\"ס ברכות שמברך שעשה נס לאבותינו וכאן מברכין אשר גאלנו וגאל את אבותינו ומזכיר בברכה גם גאולת עצמו משא\"כ בכל הנסים. לכן נראה דודאי אם היינו עושין עיקר שמחה על הנס מה שיצאנו מהמרירות של שיעבוד הגלות לא היינו מזכירין עצמינו בהברכה ובהנס כלל כיון שאנחנו לא יצאנו מהמרירות רק מפני עשותינו עיקר הנס ביציאת מצרים הגאולה שהוא מה שנקנינו לעבדים לו יתברך והכניסנו לקדושתו והנחילנו קדושת ארץ העליונה ותחתונה ובזה אנחנו ועם היוצאים שוים. ולזה מברכין אשר גאלנו וגאל אבותינו שהגאולה הוא ענין הקנין וכמש\"ל ולא מברכין אשר הוציאנו והוציא את אבותינו כי בגוף היציאה אין לנו שיווי עמהם רק בהגאולה ומה שאמר כאן (שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא) היינו כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הוא בהגאולה במה שכולנו שוין בו גם כי היציאה היא סיבת כל הנסים שעושה עמנו. ולזה מביא ראיה מקרא (שנאמר בו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו) הרי שמשתף גם אותנו בנס היציאה כיון שעיקר התכלית היה בהיציאה לתת לנו קדושת הארץ." + ] + ], + "First Half of Hallel": [ + [], + [ + "לפיכך אנחנו חייבים להודות. הזכיר בכאן שבעה מיני שבח לפי רוב הגירסאות. נראה שהן נגד ז' ספירות הבנין. ומה שהזכיר (מעבדות לחרות ומיגון לשמחה וכו) וחשב חמשה דברים. נראה דכבר כתבתי שגאולת מצרים הוא שורש לכל הגאולות וכיון שהיה לנו ארבע גאולות מארבעה מלכיות חוץ מגאולת מצרים והן חמשה לכן חשב חמשה דברים ונגד גאולת מצרים אמר מעבדות לחרות דאחר גאולת מצרים לא נקרא שוב על ישראל שם עבדים כמ\"ש הרב בעל מעשה ה' בפירושו על המגילה הנקרא יוסף לקח. (מיגון לשמחה) שבחורבן בית ראשון נאמר במגילת איכה כמה פעמים לשון יגון כי ה' הוגה וכיוצא בו הרבה. לזה אמר על הגאולה מיגון לשמחה. ונגד מלכות פרס ומדי. אמר מאבל ליום טוב. שבמגילה נזכר שהיה אבל גדול ליהודים ואח\"כ נתהפך ליו\"ט. ונגד מלכות יון עם החשמונאים אמר מאפלה לאורה. שרצו להשכיחם תורה ונגאלו מזה. לכן אמר מאפילה לאורה שאורה זו תורה כמבואר במגילה ונגד גלות האחרון אמר משיעבוד לגאולה. כי שיעבוד הוא לשון מוחלט (כמ\"ש בפסקא דעבדים היינו) וכיון ששקועים אנחנו זה זמן רב שנראה כאלו מוחלטין. ואח\"כ יהיה גאולה שלימה לזה אמר משעבוד לגאולה.", + "(פי' ההלל הרוב היא מהאלשיך ומעט מס' ב\"ל ומעט נוסף משלי כאשר יראה הרואה בספריהם)" + ], + [ + "הללויה הללו עבדי ה'. מה שיש לדקדק בכאן עיין באלשיך. ומה שנראה לי בזה. דהנה שם יה מורה על דין. והנה הלל הוא לשון התפארות כמו כי הלל רשע (תהלים י') ורצונו לומר שהישראל יש להן להתפאר עצמן אף בהיסורין והגלות שהגלן וייסרן הקב\"ה וכמש\"ל כמה פעמים לפי שע\"י הגלות נקנינו לעבדים ית' וגם נתפרסם אלהותו על ידינו בגאולת מצרים וזה היה עיקר השלימות הנכסף לאברהם אבינו שיתפרסם אלהותו ע\"י זרעו. וגם נודע לפרעה ולכל העולם ששמי ה' בארבע אותיותיו. כמה שנאמר וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה. ואין לנו שבח גדול מזה שאפי' באבות כתיב ושמי ה' לא נודעתי להם ועל ידינו נתפרסם ששמו ה' ויכלתו והשגחתו. לזה אמר הללויה פי' שיש לנו הלל השם של מדת הדין. וחשיב הלול הטובות שנעשה לנו ע\"י מדת הדין. א) הללו עבדי ה' שמחמת זה נעשנו עבדי ה'. טובה ב) במה שיהיה ה' מבורך מעתה ועד עולם) כי מעתה ששמו ה' נודע לנו בד' אותיותיו כל הברכות והודאות יהיהי מאתנו לשם העצם שהוא שם ה' ואומרין ברוך אתה ה' משא\"כ מקודם דכתיב ושמי ה' לא נודעתי להם כשרצה אברהם לברך לא אמר רק ברוך אל עליון. טובה ג) שעשה ע\"י גאולת מצרים כי (ממזרח שמש וכו') פי' ניכר ששמו ה' בכל העולם. רם על כל גוים. פי' שמהאומות הקודמים שהיו עובדים כוכבים ומזלות היו מכחישים הסיבה ראשונה היה הקב\"ה רם ומרים השגחתו מהם רק (על השמים כבודו) שלא היה השגחתו רק בשמים ולא היה השגחתו בארץ רק השגחה כללית ולא פרטית כמ\"ש הרמב\"ם במורה נבוכים ולא היו רק תחת מערכת השמים. אבל", + "מי כה' אלהינו. המשגיח עלינו בפרטות ומגביה אותנו למעלה מהמזל. וזהו מאמר. (המגביהי לשבת המשפילי לראות וגו') פי' כמו שאמרו חכמינו ז\"ל כמה שנאמר באברהם הבט השמים שאין הבטה רק מלמעלה למטה שהגביהו למעלה מהשמים וזהו ג\"כ מאמרו כאן המגביהי לשבת. דהיינו שמגביה אותו למעלה מהשמים. וזהו ג\"כ מאמרו כאן המגביהי לשבת. דהיינו שמגביה אותו למעלה מהשמים. באותן שהם נשארו תחתי שכשארצה להביט אני משפיל עיני (לראות בשמים ובארץ) ולזה מביא ראיה שהכל הוא בהשגחה פרטי ולא בסבת מזלות בהיות כי (מקימי מעפר דל להושיבי עם נדיבים) שע\"כ אין זה כ\"א מאלהי עולם ה' אשר ביכלתו מעלה מתהום ארעא ועד רום רקיע. משא\"כ בסבת מזלות היה ראוי להיות לאט לאט ע\"פ תנועתו. ועוד הביא ראיה שהוא בהשגחת הש\"י מהא (דמושיבי עקרת הבית) דהיינו כמו שאמרו בש\"ס גבי שרה דאפילו בית ולד אין לה. וזה מאמרו כאן. (מושיבי עקרת הבית) דהיינו אפילו מי שהיא עקרה אפילו מבית ולד מושיבה (אם הבנים שמחה) וזה א\"א כ\"א ביכולת הש\"י לעשותה בריה חדשה." + ], + [ + "בצאת ישראל ממצרים. כי הנה בעם היוצאים היו שני בחינות שהיו ביניהם כשבט לוי ודומיהן שלא למדו ממעשיהם ולא נטמעו בהן. ואות מכונים בשם ישראל ובהם לא יתייחס היציאה רק מארץ מצרים ולא מהעם כי לא היו מתערבים בהם והיו בהם ג\"כ אשר נטמעו בהם ולמדו ממעשיהם והם לא נקראים רק (בית יעקב) ולהם נתייחס היציאה (מעם לועז) כי מקודם היו מעורבבים ועם כל זה לא היו משוללי זכות היציאה כי לא היה ההתערבות גדול כי לא שינו שמם ולשונם כמ\"ש חז\"ל ולזה אמר מעם לועז אבל הם לא היו לועזים.", + "היתה יהודה לקדשו. פי' כי עוד זכות אחר היה להם זכות אמונה ובטחון. כי נחשון בן עמינדב קידש שם שמים ונכנס במים עד חוטמו. ועי\"ז זכה שיהיו (ישראל ממשלותיו) כי מאז זכה שישול זרעו של יהודה בישראל לעולם. ואומרו היתה לשון נקיבה רמז כי יהודה נמשך אחר הבור שניקר ממנו והיא תמר שג\"כ קדשה שם שמים במה שלא גילתא למי הרתה עד הושלכה לאור.", + "הים ראה וינס. פי' הגם שהיה להם זכות מ\"מ לקריעת הים לא היה זכותם כדאי רק הים ראה וינוס שע\"י מה שראה נס ומה הוא הדבר שראה. לזה אמר", + "מה לך הים. וד' שאלות הם אל הים ולא הירדן. כי גם הוא נבקע כמו שארז\"ל ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים כו'. וגם ההרים והגבעות מה לכם לרקוד בקריעת הים והשיבו על ראשון ראשון הים ענה (מלפני אדון חולי ארץ) ולא אמר חולי הים. הוא ע\"פ מה שאמרו בב\"ר על קרא דיקוו המים ותראה היבשה שמרמז למה שהתוה הקב\"ה עם הים שיקרע והיה התנאי בהראות היבשה הנקראת ארץ לזה אמר חולי ארץ כי מאז שהתנה שיתראה הארץ סיבב זה ועל הירדן אמר (מלפני אלוה יעקב) והוא מאמרם ז\"ל כי מאז עבר במקלו הירדן נשתעבד הירדן לקרוע לפני בניו. ", + "ההופכי הצור אגם מים. כי אמרו חז\"ל כי בעוברם בין הגזרים הוציא להם מים מתוקים מצורים שבקרקע הים וע\"כ ההרים והגבעות השיבו ואמרו מה שרקדנו הוא כי אמרנו כי ההופכי הצור אגם מים הוא יתהפך ג\"כ במדבר (חלמיש למעינו) ע\"כ מאז רקדו ונזדעזעו ואין ספק כי על שר של הרים וגבעות ידבר. וכללות הענין נמשך אל מזמור שאחריו לא לנו. אשר הלא גם שיציאת ישראל והיות יהודה מלך היה בזכותם הלא קריעת ים סוף עשית רק למען כבוד שמך. כן גם עתה בגלות האחרון עשה למען שמך ולא לנו." + ] + ], + "Second Cup of Wine": [ + [], + [ + "אשר גאלנו וגאל את אבותינו. יפלא על שבכאן מזכיר גאולת עצמן קודם גאולה אבותינו. ובפיסקא דלפיכך אומר למי שעשה לאבותינו ולנו ומזכיר האבות קודם. ונראה דנגד הנסים כיון דנסי מצרים חשובין יותר מכל הנסים ולא נעשה שוב מאז כאותן הנסים וגם נסי מצרים הן שורש לכל הנסים לכן מזכיר אבותינו קודם אבל בענין הגאולה שהוא ענין קנין במה שאנחנו נקנין להקב\"ה ובזה אנחנו שוין עם אבותינו ראוי להזכיר עצמו קודם." + ] + ] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [], + "Maror": [], + "Korech": [], + "Shulchan Orech": [], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [ + [], + [ + "שפוך חמתך. יפלא על ענין הכתובים שמזכירים וגם על חילוק הד' כוסות שנים לפני האכילה ושנים לאחר האכילה. ונראה דכבר כתבתי לעיל שב' כוסות הראשונים הן נגד ההוצאה והצלה שאין בהם זכר לגאולות העתידות רק לגאולת מצרים לזה אוכל אחריהן תיכף מצה ומרור שהן זכר למצרים ואח\"כ תיקנו שתי כוסות שהן נגד גאולה ולקיחה שעי\"ז הן גאולות העתידות לכן תיקנו ג\"כ לומר חצי ההלל השני מלא לנו שהוא ג\"כ על הגאולה העתידה כמ\"ש האלשיך במזמור בצאת ישראל שהביאותיו לעיל ולזה תיקנו ג\"כ לומר הלל גדול שהוא ג\"כ על גאולה העתידה כמ\"ש האלשיך במזמור בצאת ישראל שהביאותיו לעיל ולזה תיקנו ג\"כ לומר הלל גדל שהוא ג\"כ על גאלה העתידה ולזה תיקנו ג\"כ לומר פסוקים אלו קודם שמתחיל ההלל להזכיר הגלות בקרא דכי אכל את יעקב וגו'." + ] + ] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [ + [], + [ + "לא לנו. נראה כי הטובות שאחד עושה לחברו כשהוא מצד הנותן הוא לאחד משני פנים או לתשלום גמול לא שייך לנו מהקב\"ה כי מי הקדמני ואשלם וגם לא היה מאהבתו אותנו כמו שנאמר בפ' עקב לא בצדקתך וגו' רק התקוה שיש לנו כתב בעל העקרים שיש שלשה מיני תקוות. תקוות הכבוד. ותקות החסד. ותקות הבטחה. לזה אמר לא לנו ה' לא לנו בכפל. פי' שה' אין לו שום צורך לנו לתת לנו שום תגמול וגם לא בצדקתנו יעשה לנו כי אם לשמך תן כבוד וזהו תקות הכבוד כי ע\"י הגאולה נודע שמו ה' בד' אותיותיו כמ\"ש וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ובודאי יותר יוודע שמו בגאולה העתידה. על חסדך. זהו תקות החסד. על אמתך. זהו תקות ההבטחה. למה יאמרו הגוים. פי' כי בגאולת מצרים לא היה צריך הקב\"ה רק להודיע ששמו ה' כדכתיב וידעו מצרים כי אני ה'. וגם פרעה לא אמר רק מי ד'. עיין בזוהר דרק שמא דא הוי קשיא ליה ועכשיו אף ששם אלהים הם אומרים איה אלהיכם (כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם) פי' כי כמו שבהם אין בו ממש כן יהיה כל מה שאותן האלילים עושין להעכו\"ם כל מה שהן בוטחין עליהם ג\"כ אין בו ממש ויהיה אומרו עושיהם הכוונה מה שעושין להם כל אשר בוטח בהם הכוונה כל מה שהן בוטחין בהם משא\"כ (ישראל בטח בה' עזרם ומגנם הוא) והיינו כשהישראל בוטחין בה' עזרם ומגנם הוא מספר עוד טובת הבורא עלינו ואמר (ה' זכרנו יברך) היינו בשעה שאנחנו בגלות ורק זכרונינו עולה לפניו כזוכר בדבר הנשכח הוא מברך אותנו להציל אותנו מכל הקמים עלינו לכלותינו. (יברךאת בית ישראל יברך את בית אהרן) היינו שלעתיד ישגיח עלינו בפרטות ויברך כל פרט ופרט (ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ) ולא אמר אשר עשה שמים הוא כמאמרם ז\"ל על השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה אשר עשיתי לא נאמר אלא עושה שתמיד הוא יתברך הוא עושה שמים וארץ רוחניי' קיימים לפניו יתברך ליתן לישראל והוא אמרו ברוכים אתם לה' היינו רק אתם ישראל ולא זולתכם כי הלא הוא עושה שמים ארץ רוחניים לעונג נפשו ולמי הוא עושה הלא לא לעצמו הוא עוה כי (השמים שמים לה') הכוונה כי השמים ושמי השמים כבר יש לו לה' ומה צורך בעשות זולתם. וגם (הארץ נתן לבני אדם) נתן כבר ולמי עושה החדשים. ואם לרשעים (לא המתים יהללויה) דהיינו הרשעים שהם מתים (ויורדי דומה) שהן נמסרין לדומה ואין להם עונג רוחניות. ע\"כ בשבילכם אשר ברוכים אתם לה'. משיבין ישראל (ואנחנו נברך וכו') כלומר מה גמול נשלם לו כ\"א להחזיק טובה ולברך אותו מעתה ועד עולם." + ], + [ + "אהבתי כי ישמע ה' את קולי. שמיעה הוא מרחוק והטיית אוזן הוא מקרוב וסרס המקרא ודרשהו תחנוני אהבתי כי ישמע ה' את קולי פי' כוונת אמרו תחנונים שלי היינו מה שאני מתחנן תמיד אהבתי כי ישמע ה' את קולי היינו אף שלא אזכה להיות מאותן הנאמר טרם יקראו ואני אענה וגם לא להטיית מקרוב מ\"מ תחנוני אהבתי היינו שאוהב ומבקש אני שעכ\"פ ישמע ה' את קולי. וכאלו אמר אהבתי כי ישמע ה' את קולי זהו תחנוני (כי הטה) פי' כי הטיית אוזן מקרוב אינו רק כשבימי אקרא היינו כשעודני בשלותי אבל עכשיו כבר (אפפוני חבלי מות פי' שהגעתי לפחד ממות הגו ומדינה של גיהנם. וזהו אמרו (ומצרי שאול) וזהו ג\"כ אמרו (צרה ויגון אמצא) היינו צרת הגוף ויגון על העתיד משאול (ובשם ה' אקרא אנא) היינו שאני עוזב צרת הגוף ואיני מבקש רק (מלטה נפשי) (שומר פתאים) אמר שעם כל זה שאני מבקש על הצלת הנפש לא תאסיר הבטחון מרפואת הגוף כי שומר פתאים היינו החומר הנמשל לפתי (דלותי) פי' מה שדלותי היה כדי שיושיע לי וכשמושיע לי תשועת הגוף אבטח כי (שובי נפשי) שגם הנפש ישוב למנוחה (כי ה' גמל) פי' כי מה שה' גמל טובה לגוף הוא (עליכי) פי' בשבילכי היינו בשביל הנפש ובזה אבטח כי (חלצת נפשי. האמנתי) פי' הנני מאמין אמונה שלמה בזה כי (עניתי מאוד) והעוני ממרק ומציל (אני אמרתי) פי' אף בשעת העוני שברחתי משאול לא הרהרתי אחר דברי ה' ח\"ו לומר הנה נמשחתי למלך משמואל הנביא ועתה אני בורח רק אמרתי (בחפזי כל האדם כוזב) אולי לא נדבר עמו מאת ה'." + ], + [ + "מה אשיב כוס ישועות. פי' מספר טובות הבורא כי טרם נקרא הוא יענה (וזהו כוס ישועות אשא) פי' שאני מקבל הישועה טרם (ובשם ה' אקרא נדרי) פי' מה שאני נודר בעת צרה תמיד אני משלם מחמת כי תמיד מושיע לי משום שיקר בעיני ה' וגו'." + ], + [ + "הללו את. פי' כל הילול הוא לשון התפארות ושייך אפילו למי שאינו מקבל הטובה לפאר ולרומם את אחד במה שהוא מטיב לזולתו מה שאין כן לשון הודאה אינו נופל רק למקבל טובה לתת הודאה למטיב לו והוא לשון (דאנק בל\"א) והנה הרשעים אין מקבלין טובה רק מחמת ההשפעה היורדות לישראל. וזהו אמרו הללו (כל גוים כי גבר עלינו חסדו) מה שאין כן לישראל.", + "הודו. כי להם הטובה ביחוד וחייבין לתת הודאה על קבלת טובתם. (יאמר) פי' שאותן אשר בשם ישראל יכונה יש להם יותר להודות כי עליהם גבר חסדו וכן (בית אהרן) שגבר חסדו עליהם יותר שהגדילם והבדילם לקדשם. וכן (יראי ה')." + ], + [ + "מן המצר. על גאולה העתידה ידבר ואומר כי בטוח אני בהיות כי ידוע שלעתיד יהיה השם שלם וזהו אמרו כי בהיות (מן המצר קראתי יה) כשאין השם שלם (ענני במרחב) כ\"ש לעתיד (שה' לי) שיהיה שלם (שלא אירא. מה יעשה לי אדם) היינו מלחמת גוג (טוב לחסות) כי בבית ראשון בטחו במי שאמר שיקיף חומת ירושלים באש ובמים ובבית שני בטחו בנדיבים בנקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע כמבואר בגיטין. וזה אמרו (מבטוח באדם) כמו בבית הראשון או בנדיבים כמו בבית שני ומביא ראיה מעצמו כי (כל גוים סבבוני) היינו פלשתים ומואב (ובשם ה' אמילם סבוני גם סבבוני) היינו פנים ואחור ארם ועמון ואח\"כ (סבבוני כדבורים. דועכו כאש קוצים) וכן יצרי הרע (דחה דחיתני לנפול) בבבל ובשאול (וה' עזרני) לזה אני מובטח (שעזי וזמרת וגו') וגם מובטח אני (שלא אמות כי אחיה וגו'). (אודך) פי' בין (כי עניתני) בין בשעה (ותהי לי לישועה) ההודאה שוה כי היסורין הן תכלית הטובה כי הלא רואה אני כי (אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה) והוא משל על ישראל הרי אני רואה שהשפלות הוא תכלית הטוב." + ] + ], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [ + [], + [], + [ + "אז רוב נסים הפלאת בלילה. (כמו בהלילה בה\"א הידיעה). ר\"ל שרוב נסים שעשה הש\"י היו בלילה הזאת של ט\"ו ניסן כדכתיב ליל שמורים הוא לה'. ודרשו המשומר ובא מששת ימי בראשית לצורך גאולת ישראל. והפייטן מונה והולך כל הנסים שנעשו בזה הלילה. (בראש אשמורת) עש\"ה ויהי באשמורת הבוקר. (גר צדק) זה אברהם. (נצחתו) נתת לו כח לנצח המלכים בליל זה. (כנחלק לו לילה) עש\"ה ויחלק עליהם לילה ועיין רש\"י שהקב\"ה חלקו שחציו יהיה עתיד לגאולה. (דנת מלך גרר) זה אבימלך והיה בפסח כי היה אחר הפיכת סדום שהיה בפסח כדכתיב ומצות אפה. (הפחדת ארמי) זה לבן כדכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ולמד ג\"ש לילה לילה מאבימלך שהיה בפסח. המגיד חיבר שני מדרשים חלוקים דודאי חלום לבן ומה שנאבק עם המלאך לא היה בלילה אחד כמבואר בקרא. (ישר לאל) עש\"ה וישר אל מלך ויוכל לו (הושע י״ב:ה׳) לילה. כדכתיב ויקם בלילה ולמד מגז\"ש כנ\"ל שהיה בפסח. (בכורי פתרום) מצרים נקראו פתרום כדכתיב ומצרים ילד את פתרום. (מחצת) הכית והרגת. חילם וכו'. ממונם לא מצאו שהישראל שללו הכל מהם. (טיסת) פריחת ועפיפת חיל סיסרא שהיה שר ונגיד בעיר ששמה חרושת שנאמר והוא ישוב בחרושת הגוים. (סלית) עש\"ה נלחמו הכוכבים ממסילותם. (יעץ מחרף) זה סנחרב ונקרא כך על שחירף אלהים כמפורש בכתוב. (לניפף אווי זה הר ציון לנופף עש\"ה ינופף ידו הר ציון. (הובשת) לשון ונבאש. (בלילה) עש\"ה ויהי בלילה ההוא עד כולם פגרים מתים (מלכים ב' כ\"ב). כרע בל זה ע\"ז שנשתברה בלילה. (לאיש חמודות) זה דניאל שנגלה לו הסוד של חלום נבוכדנצר. (משתכר) זה בלשצר ששתה בכלי קודש. (בלילה) שנאמר בי' בליליא קטיל בלשצר. (נושע) זה דניאל שניצל מבור אריות. (פותר) דניאל שהיה פותר החלומות הנקראים (בעתותי לילה) שמבעתין האדם בלילה. (אגני) זה המן (בנדד) שנאמר בלילה ההוא נדרה שנת וגו'. (פורה) גת. לשומר. זה שעיר עש\"ה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה (ישעיהו כ״א:י״א). (צרח) צעק. (כשומר) הקב\"ה צועק כשומר אתא בוקר לצדיקים וגם לילה לרשעים כדדרשינן בש\"ס. (קרב יום) עש\"ה והיה יום אחד וגו' (זכריה י\"ד). (שומרים הפקד) עש\"ה על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו' (ישעי ס\"ב). (חשכת לילה) הגלות הדומה ללילה." + ] + ], + "Zevach Pesach": [ + [], + [ + "בראש כל. כי פסח נכתב ראשון לכל המועדות בפ' אמור. ובש\"ס איתא פסח הוא ר\"ה לרגלים. (גלית לאזרחי) זה אברהם שגלית לו מה שיעשה לבניו בליל פסח כדכתיב ויחלק עליהם לילה וערש\"י שם. (דלתיו דפקת) כדכתיב וירא אליו והיה בפסח. (הסעיד נוצצים) האכיל למלאכים (לשור ערך) זה חגיגה הבא עם הפסח. (טאטאת) עש\"ה וטאטאתי' במטאטי (ישעיהו י״ד:כ״ג) והוא שם כלי שמכבדין הבית ופירושו מכבדת. (מוף ונוף) שמות ערים במצרים ביחזקאל. (און) בכור כדכתיב ראשית אונס. (מחצת) עש\"ה מחץ ראש על ארץ רבה. (כביר) זה הקב\"ה (מסגרת) זה יריחו עש\"ה. ויריחו סוגרת ומסוגרת. (סוגרה) נמסרה מלשון אל תסגיר עבד. פסח. כדכתיב לעיל מיניה שם ביהושע ויעשו את הפסח. (נשמדה מדין) ע\"י גדעון. (בצליל) בזכות העומר עש\"ה והנה צליל שעורים מתהפך במחנה. (פול ולוד) גבורי סנחרב שנאמר בא פול מלך אשור מלכים ב' ט\"ו וכתיב ותחת כבודו יקד כיקוד אש. (בנוב) זה סנחרב ולישנא דקרא נקט. (פס יד) זה בלשצר שכף יד כתבה. (לקעקע) לעקור שורשה. (של צול) זה בבל עש\"ה האומר לצולה ישעיה מ\"ד. (צפה הצפית) עש\"ה צפה הצפית ערוך השלחן ישעיה כ\"א ונאמר על בלשצר. (הדסה זה סתר. (צום) דדרשו על קרא מויעבור מרדכי שעבר יום ראשון של פסח בתענית. (ראש מבית רשע) זה המן. (שתי אלה) היינו שיהיו כיתומים ואלמנות. (לעוצית) עש\"ה יושבת בארץ עוץ איכה ד'." + ] + ], + "Ki Lo Na'e": [ + [ + "כי לו נאה. פיוט זה הוא חרות א' על יציאת מצרם וקריעת ים סוף. וא' על מתן תורה ועיין ס' מ\"י." + ], + [ + "אדיר (בחור). שהקב\"ה הראה עצמו על הים כגבור וכבחור. (גדודיו) הן המלאכים. (דגול הדור) שבמתן תורה בא עם כל דגליו. ונראה כזקן ומהודר ויושב בישיבה כמבואר במדרש. (ותיקיו) הן ישראל. (זכאי חסין) כמ\"ש רש\"י שבי\"מ וקי\"ס הראה הקב\"ה כעצם השמים לטוהר וזה לשון זכאי. ובמדרש מי כמוך חסין שהמלאכים קטרגו על פסל מיכה והקב\"ה שתק. (טפסריו) הן המלאכים (יחיד כביר) שבמ\"ת ירד עם רכב רבותים וקרע השמים והראה שהוא אחד. (למודיו) הן ישראל. (מלך נורא) במדרש מלך ב\"ו נורא על הרחוקים יותר מהקרובים והקב\"ה סביביו נסערה מאוד. וזהו אמרו מלך במלוכה נורא כהלכה סביביו וכו'. (עניו פודה) שבמ\"ת נגלה בסנה לרוב ענותנותו ובתורה פדה אותנו ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות כדדרשינן אל תקרי חרות אלא חירות. (צדיקיו) הן ישראל. (קדוש רחום) במדרש שבקי\"ס רצו מלאכים לומר קדוש אמר הקב\"ה מעשה ידי טובעים בים ומחמת רחמנותו לא רצה. (שנאניו) הן המלאכים. (תקיף תומך) שבשעת מ\"ת כפה ההר כגיגית. וגם איתא בגמרא שמים וארץ היו רופפים ובשעת מתן תורה תמכם. (תמימיו) הן ישראל. (לך ולך) היינו לך היה המלוכה ולך תשיב המלוכה. ופי' (לך כי לך) פי' הכל היה שלך כי קודם שנברא העולם היה ה' אחד. (לך אף לך) שביום ההוא יהיה ה' אחד. (לך ה' הממלכה) גם עכשיו. " + ] + ], + "Adir Hu": [ + [ + "אדיר הוא בחור הוא. אמר זה להורות כי כאשר נתגלה לנו אז בכל התוארים הללו כמו שאמר בפיוט הקודם אדיר מלוכה. כן עתיד להגלות לנו בכל התוארים הללו כי עתידה להיות גאולה העתידה כגאולה ראשונה שאפילו גאולה שניה היתה ראוי להיות כגאולה הראשונה רק שגרם החטא כמבואר בש\"ס." + ] + ], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [ + [ + "אחד מי יודע. השיר הזה תמוה מאוד בעיני כל רואה. ומה שנלפע\"ד כי מונה והולך שלשה עשר טובות אשר הבדילנו בהן מכל האומות לטוב לנו אשר הן חשובות יותר מעל כל הטובות אשר גמלנו ה' ועיקר ירידת מצרים לא היה רק בשביל תכלית הטובות ההן כי כבר כתב הרב בעל מעשה ה' שעיקר ירידת מצרים היתה כדי להוציאנו ביד חזקה ושיתפרסם אלהותו על ידינו וזו היתה כל חשקו ותאותו של אברהם אבינו וכל האבות שיפורסם אלהותו ע\"י זרעם וע\"ז אנחנו חייבים להודות ולשבח על אשר הגיענו לשלימות הנכסף לאברהם שיהיה ע\"י זרעו וזהו אמרו כאן אחד מי יודע אחד אני יודע אחד אלהינו דהיינו זה הפרסום האלהות שהוא יחיד באחדות שאין ערך לה מי היה יודע זה רק אני הוא היודע והמודיע שע\"י נתפרסם זה וזה השלימות והטובה שאין ערך לה נעשה רק ע\"י ירידת מצרים והוצאתו. ברוך הנעלם מכל רעיון מהשיג טובותיו אלינו.", + "שנים מי יודע שנים אני יודע שני לוחות הברית. כי ע\"י ירידת מצרים זכו לקבלת הלוחות אשר המה מעשה אלהים וזה היא תכלית הטובה אשר אין ערך לה וזה לא זכינו רק מחמת יסורין של ירידת מצרים כמאמרם שלשה מתנות טובות וכולם ע\"י יסורין ואחד מהן תורה ומה שחזר ושנה הדברים לומר אחד אלהינו כי עיקר פרסום האלהות היה ע\"י נתינת הלוחות וברקים אשר נשמע לכל העולם כמאמרם ז\"ל שהיו האומות נאספים אל בלעם ואמר ה' עוז לעמו יתן.", + "שלשה מי יודע שלשה אני ידוע שלשה אבות. פי' כי עי\"ז זכינו לטובה שאין ערך לה שהאבות לא נקראו אבות רק לישראל ולא לשאר בנים שיצאו מהם כדכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וזה זכינו מחמת קבלתינו התורה ושנתפרסם אלהותו על ידינו ומשום זה חזר ושנה כי ע\"י אהבתם ובקשתם נתן לנו התורה ונתפרסם אלהותו שהוא אחד על ידינו.", + "ארבע מי יודע ארבע אני יודע ארבע אמהות. זהו ג\"כ הכוונה כנ\"ל שהאמהות לא נקראו אמהות רק לישראל אף שרבקה היתה אם יעקב ועשו. ועיקר הגורם היו האמהות ששרה אמרה גרש את האמה ואת בנה כי לא יירש והקב\"ה הסכים על ידה וכן רבקה גרמה הברכות ליעקב ועי\"ז נעשינו ישראל וזכינו לכל הנזכר לכן חזר ושנה הדברים.", + "חמשה ששה. חשוב תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזהו עיקר ותכלית הטובה אשר בחר בנו מכל עם ונתן לנו את תורתו שני התורות שבכתב ושבע\"פ אשר זכינו ע\"י ירידת מצרים והוצאתנו.", + "שבעה ימי שבתא. חשיב שבת לטובה בפ\"ע חוץ מנתינת התורה היות כי שבת במרה איפקוד קודם התורה כדכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ועוד כי אמרו חז\"ל שבת לא הודיע הקב\"ה לאומות העולם כדכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם וע\"י שבת קדשנו וזכינו לקבלת התורה ומתנה זו לא נתן ולא הודיע רק לישראל כמו שתקנו בתפלת שבת ולא נתתו לגויי הארצות ולא הנחלתו לעובדי פסילים ומסך רוח עועים בכל העולם לבד ישראל שכולם בחרו יום אחד לשבות בו כמו הישמעאלים ששובתי' יום ששי וכיוצא וכולם אינם רוצים ביום השבת. ואמרו במדרש כי שבת אמרה על ישראל מי כעמך ישראל גוי אחד ועיין בתוספות פ\"ק דחגיגה ובפירוש תפלת מנחה דשבת ומאת ה' היתה זאת למען תת לנו שארית בארץ למגן ומחסה. ושנה הדברים שע\"י שנתן לנו שבת זכינו במה שקרבנו להר סיני ונתן לנו תורתו ונתפרסם אלהותו.", + "שמונה ימי מילה. היינו שהמילה לא נקרא מילה רק בישראל כדתנן בנדרים הנודר ממולי' מותר במולי עכו\"ם וע\"י המילה נקראין ישראל תמימים ואברהם לא נקרא תמים רק ע\"י המילה ולא בכל שאר מצות כמבואר בנדרים ל\"א וע\"י שמל אברהם זכה לזרע ישראל ולכל הני. לכן חזר ושנה הדברים.", + "תשעה ירחי לידה. כי הלידה לא תתיחס רק בישראל כדכתיב ויתילדו למשפחותם ואין יחס אבות ובנים שייך ברשעים. ומה שנאמר בן בהם הוא רק כפר בן בקר כמבואר בש\"ס. רק ישראל נקראו בנים לאבותיהם ובהן שייך ויתילדו ומחמת שרק אנחנו נחשבים לנולדים מאבות זכינו לכל הני לכל חזר ושנה הדברים.", + "עשרה דבריא. חשב עשרת הדברות חוץ מהתורה כי הדברות שמענו מפי הקב\"ה פה אל פה ובו ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי כדכתיב בדברים ה' כ\"א ומזה נתפרסם עיקר אמונת הנבואה דבלא זה היה אמונת התורה רופפת ומחמת ששמענו עשרת הדברות מפי הקב\"ה ואמר למשה אתה פה אעמוד עמדי נתחזק אמונת התורה בידינו וזכינו לכל הני לכך חזר ושנה הדברים.", + "אחד עשר כוכביא. הוא עפ\"י מ\"ש בעקידה שער י\"ב בפרק נגון העולם כי לפי אמונת השכר ועונש אשר תורתינו הקדושה הוא ראשית דרכם. מבואר כי קשר גדול יש בין המעשים התורניים שיעשו האנשים מטוב ורע ובין הנהגת טבע המציאות כי צדקותיהן ויושר פעולותיהם יתקיים ויתחזק טבע המציאות. ובקלקולם והפסדם יתקלקל גם הוא ע\"ש שהאריך. וכן כתב החובת הלבבות שמדרגת העולם מהתורה כמדת העבד מאדוניו. וזהו אמרו כאן אחד עשר כוכביא שהוא הנהגה השמיימית אני הוא היודע דהיינו שני שמרתי התורה ומצותיה ובן תלוי ההנהגה השמיימית הכוללת וזה לא נעשה רק ע\"י קבלת התורה וע\"י כל הדברים הנזכרים שזכינו להם לכן חזר ושנה הדברים.", + "שנים עשר שבטיא. זהו טובה גדולה שאין ערך לה שבמה שחלק אותנו לשנים עשר שבטיא יש קשר ויחס להנהגה ההשגחות עם הנהגה השמימית כמבואר בעקידה שם ובשאר שערים הרבה ודבר הכרחי הוא עד שבהעדר שבט אחד ח\"ו א\"א לחול הנהגה וההשגחה עד שיעקב בחשבו העדרת יוסף אמר כי ארד אל בני אבל שאולה כמבואר בעקידה במקומות הרבה ולא היינו יכולין לבא לכל הטובות שחשב רק ע\"י שהיינו שנים עשר שבטים לכן חזר ושנה הדברים.", + "שלשה עשר מדיא. כי כל הי\"ג מדות אינן רק לישראל ואילולי עזר הי\"ג מדותיו יתברך ודאי דלא היינו זוכין לשום דבר מכל הטובות הנזכרים והכל גמלנו ברחמיו וחסדיו הגדולים ע\"פ מדותיו יתברך ואפילו האבות היו צריכין למדותיו ולכן חזר ושנה הדברים שע\"י מדותיו זכינו לכל הדברים. ויהי רצון שיעורר מדותיו ויזכנו לכל הטובות הנזכרים ויתפרסם אלהותו עלינו מחדש. ונאמר לפניו שיר חדש. אכי\"ר." + ] + ], + "Chad Gadya": [ + [ + "בשם ס' מ\"י מליצה נכבדת האיך ישראל וביה\"מ הלכו מגולה לגולה עד ביאת משיח.", + "חד גדיא. איתא במפורשים שבית המקדש נקרא גדי עש\"ה בכרמי עין גדי. ואיתא בירושלמי שדוד כשקנה גורן מארונה גבה מכל שבט ב' זהובים וזהו חד גדיא דזבין בתרי זוזי." + ], + [ + "ואתא שונרא. זהו נבוכדנצר שב\"ה נחרב על ידו. ואי' במדרש שונרא זה מלך בבל שונרא שונא רע." + ], + [ + "ואתא כלבא. זה כורש שינק מכלבתא כדאיתא בגמ' וכורש הרג לבלשצר מלך בבל." + ], + [ + "ואתא מקל. זה מלך יון דאיתא במדרש זה יון שרודה במקל כי מן פרס לקח יון." + ], + [ + "ואתא נורא. זהו החשמנאים דאיתא במדרש שהכהנים נקראים אש. ולכך המצוה בחנוכה בנרות ועיי' ברמב\"ן והחשמנאים לקחו מהן." + ], + [ + "ואתא מיא. זהו ארם דאיתא במדרש קול מים רבים זה ארם שקולו הולך מסוף הועלם וכו' כי מן החשמונאים לקח ארם." + ], + [ + "ואתא תורא. זה ישמעאל דאיתא במדרש תור זה ישמעאל כי מן ארם לקחו ישמעאל." + ], + [ + "ואתא השוחט. זה משיח בן יוסף שישחט ויכלה כולם כי לעתיד יקח מישמעאל משיח בן יוסף." + ], + [ + "ואתא מלאך המות. כי משיח בן יוסף יהרג ע\"י מלאך המות." + ], + [ + "ואתא הקב\"ה. כי לעתיד הקב\"ה בעצמו יבוא ויפדינו. ובלע המות לנצח.", + "תם ונשלם" + ] + ] + } + }, + "versions": [ + [ + "Haggada Maaseh Nissim, Warsaw 1895", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001124707" + ] + ], + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "schema": { + "heTitle": "מעשה ניסים על הגדה של פסח", + "enTitle": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "key": "Maaseh Nissim on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/English/Rabbi Mark Greenspan.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/English/Rabbi Mark Greenspan.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..61342be225f5715d1d0f6840eb47d980f13b99d7 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/English/Rabbi Mark Greenspan.json @@ -0,0 +1,407 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "versionSource": "http://www.oceansidejewishcenter.org/", + "versionTitle": "Rabbi Mark Greenspan", + "status": "locked", + "license": "CC-BY", + "versionNotes": "", + "shortVersionTitle": "Rabbi Mark Greenspan, 2007-2017", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "text": { + "Kadesh": [ + [ + "Biur Hametz: Angels and Human Beings Two questions arise regarding the removal of hametz: What is the purpose of the mitzvah of this ritual and why do we make the declaration for the removal of hametz in Aramaic? Shouldn’t the declaration be in Hebrew, just like the blessing?
We must preface our answer with a statement in Midrash Rabbah. The Midrash tells us that on Yom Kippur, when Sama’el sees that Israel is without sin1Since we abstain from all bodily pleasures and spend our day in prayer and fasting we are without any possibility for sin!, he immediately begins to praise them: “Master of the Universe: Is there any other people in the world who stand at attention before You like angels and is as pure as angels?” On Yom Kippur Sama’el acknowledges that just as angels have no evil inclination so too, once a year on Yom Kippur neither does Israel; just as angels stand at attention2The Hebrew word is kefitzah, literally jumping. When we say the keddushah we hop up and down on the balls of our feet and say kadosh kadosh kadosh!! before God, so does Israel. This Midrash suggests that while Sama’el came to accuse Israel, he wasn’t able to do so he praised them instead. This is quite surprising: what spirit overcame Sama’el that is he changed to accusation to advocacy? He could have simply remained silent rather than praising them.
The sages of truth3The sages of truth is a term commonly used for Kabbalah explain that there is a question concerning Israel’s status vis-à-vis the angels. Is Israel’s status higher or lower than the angels? On the one hand the souls of Israel emerge from the world of beriah,4There are four levels of creation in Kabbalistic thought: First level, atzilut – emanation, Second level beriah – third level creation, yetzirah – formation and the fourth level, assiyah, the making creation or the throne of glory, while the angels emanate from the world of yetzirah, formation.5Another sign of Israel’s superior status as a creation of beriah, the second level of creation, rather than yetzirah, the third level of creation, is that Israel is allowed to mention God’s name after two words: Baruch attah Adonai, while angels mention God’s name after three words in the Kedushah: Kadosh Kadosh Kadosh Adonai…. On the other hand, angels attain a higher spiritual level since they have no evil inclination, unlike human beings who do. Despite Israel’s lofty status, the angels are not jealous of Israel because they know that Israel was created with an evil inclination, thereby lowering their status in relation to the angels. On Yom Kippur, however, when Israel is ‘without sin’ the angels have reason to be jealous of Israel. This is the one time of year Israel overcomes its evil inclination. We can now understand why Sama’el chooses to praises Israel on Yom Kippur. The evil one is not permitted to accuse Israel on Yom Kippur so instead he begins to praise Israel so the angels will become jealous of them. He reminds the angels that on this day Israel is even superior to the angels!
We can now understand why we recite the declaration for removing hametz in Aramaic. When we remove hametz from our homes we also remove the evil inclination from our bodies. Similar to Yom Kippur, we become more like the angels at this time through this ritual. We are concerned with making the angels jealous as they are on Yom Kippur so we recite the declaration in Aramaic, a language which the angels cannot understand!" + ], + [ + "Kadesh U’r’chatz: Atonement for the Garden of Eden There are good reasons for the customs of Israel which are based on the Torah. The things we do are surprising for those who lack knowledge and an understanding of what makes this night different from all other nights. Flour, wine, meat for the Passover offering and festive offering and apples and nuts for charoset are understood by the sages of truth to be a way of ridding Israel of Adam’s sin in the Garden of Eden. We seek to repair through that which we sinned.
There is a controversy about whether the fruit which our Adam ate was from the vine or wheat or fig tree or an etrog tree. Since we do not know with which one he sinned, we consume all of them as part of the seder. For those who say it was from the vine, we drink four cups of wine – through this mitzvah we repair the sin of the Garden of Eden, wine for vine. Since there is a question if it was wheat that they ate, we make matzah from fine flour. Since there is still a doubt, we make charoset from apples since the etrog is sometimes also referred to in Hebrew as a tapuach, an apple6See Song of Songs 7:9 “and the scent of your breath like apples” The Aramaic translation of the Bible understands the word apples to be an Etrog.. Some people add figs to the charoset for this reason as well, in order to remove the sin of the tree of knowledge. In Midrash Rabbah we learn that afterwards Adam and Eve ate all types animals; therefore we use the lamb for the Passover offering and a cow for the festive offering.", + "We eat the Passover offering roasted and we eat it leaning to one side is a reference to the fact that Adam used to lean in the garden of Eden while the angels roasted meat for him and chilled the wine. The serpent saw this and was jealous of the fact the Adam HaRishon was free of the angel of death. The serpent knew that as long as human beings did not sin they (?) would continue to eat the roasted meat; for this reason the Passover offering must be roasted and consumed while leaning." + ] + ], + "Urchatz": [], + "Karpas": [ + [ + "Why do we eat greens? Before Adam sinned he was not permitted to slaughter animals for food in order to eat since the animals were not in need of repaire.7This seems to contradict the earlier statement. Apparently the angels could prepare meat for Adam but he could not do so for himself. One of the reasons we slaughter animals and eat them is to allow their animal soul to ascend to a higher plane of existence. The slaughtering was a kind of Tikkun, or repairing of the animal soul. Therefore Adam only gathered vegetation for food, as the Bible tells us “the fruit of a tree yielding seed; to you it shall be for food.” (Genesis 1) After Adam sinned, animals needed to be repaired and it was permissible for humans to slaughter them. We eat greens first, just as Adam did, and then have wine and meat as part of the Passover meal to atone for the sin in the Garden that took place afterwards.
Why do we call the greens karpas? 600,0008The word karpas ends with a samech which has the numerical value of 60 – it represents 60x ten thousand and the remainder of the word spells parkh, or oppression. The word then alludes to the 60xten thousand who were oppressed in Egypt! souls were affected by the sin of Adam HaRishon; they went down to Egypt and suffered from oppressive servitude as is hinted at by the word karpas. Why do we dip the karpas in salt water? Because the Egyptians cast the children of the 600,000 in the River, all of them were brought out of the River through the merit of Moses. Some people dip the karpas in vinegar; this symbolizes that their deeds were as harsh as vinegar; they went down to Egypt to be purified and to go out pure.
Why do we eat an egg? Just as an egg is round so too death comes around because of the deeds of Adam HaRishon, as it says in the Torah: “you shall not eat of it, nor shall you touch it, lest you shall surely die.” Death shall be for generations to come. The double reference to death in this expression, mot tamut, “you shall surely die,” is a reference to the two temples which would be destroyed. That is why we eat bitter herbs. Tisha B’av always falls on the same day of the week each year as the first day of Passover. Therefore Passover is an allusion to Tisha B’av.
The nuts which are mixed in the charoset are an allusion to a Midrash which says: just as all the nuts rattle around when you take one out of the many (unlike other types of fruit), so too as a result of the sin of the one human being in the world who sinned (Adam), all of humanity suffers and becomes angry at him.
We add red wine to the charoset as an allusion to blood. When Eve ate from the forbidden fruit from the tree of knowledge, she experienced the first blood of menstruation;9Adam and Eve were immortal in the Garden of Eden so that the cycles of birth were outside of their experience. Having eaten from the tree of knowledge they became mortal but also gained the possibility of giving birth. The blood of menstruation is part and parcel of this process. therefore we also add a bit of red wine.

It is customary to wear a kittel at the Seder. The Torah says that Adam was commanded to till and tend the garden (literally to serve and to guard). Adam not only tilled the garden but offered sacrifices to God. He was like the high priest who served God in the Temple. Just as the High Priest wore four linen garments: the tunic, headdress, pants and a sash, so too we wear a kittel with a belt so as to separate the heart from the sinful lower parts of the body." + ], + [ + "The Symbolism of Karpas Why was it necessary to tell us that one must make a blessing on the karpas boray peri ha’adamah,’ since we are obligated to make a blessing on any food which we consume? The reason is based on a principle of Halacha: for anything which would normally be improved through cooking, we say the sh’hakol blessing when it is uncooked and the appropriate blessing12Reference: (missing) (in this case ha’adamah) when it is cooked. Based on this the Maharil wonders why, if one uses parsley for the karpas, one would say boray peri ha’adamah? There is a great lesson to be learned from the fact that we say this blessing even though we eat it raw.
This is an allusion to a Midrash:13Babylonian Talmud, see Sotah 11b for an extended development of this Midrash. Also see Ezekiel 16:7 which is also quoted later in the Haggadah. when the Israelite women gave birth in the fields and the Egyptian soldiers would come to kill the children, the ground would swallow up the infants. The Egyptians would then bring oxen to plow up the ground in order to find them. After they left, they broke through the ground and sprouted up like weeds, as it says “I caused thee to multiply as the plants of the field.” (Ezekiel 16:7) In order to remember this great miracle, we eat greens and recite the blessing boray peri ha’adamah even though it is not necessary to recite this blessing under these circumstances.
" + ] + ], + "Yachatz": [ + [], + [ + "We take out the middle matzah, break it in half and hide the broken piece for the Afikomen. According to the Maharil,10Jacob ben Moses Mölln, Rabbi and teacher of Mayence; born about 1365; died in 1427. we should set aside the larger piece of the broken matzah for the Afikomen. The broken middle matzah is an allusion to the fact that the night of the Passover was divided into two parts. It was during the first half of the night that God helped Abraham overcome the five kings who took Lot captive, and it was during the second half of the night that God performed the miracle of the Passover, striking down the first born. In the wilderness Moses called the altar that he built Adonai Nisi, God is my miracle is a reminder of the miracle in Egypt. This implies that we too must perform some act as a reminder of the miracle of the tenth plague; we don’t take the upper or the lower matzah but the middle one as a reminder of miracles in the time of Abraham and Moses.
We hide away the Afikomen as an allusion to the Midrash on “It was for the Lord a night of watching.” (Exodus 12:42) This means that it is set aside for watching until the final redemption which will also take place on Passover. The Shach11Shach - Rav Shabbtai ben Meir HaKohein was born in 1623 in Vilna. also explains it this way; the night of Passover is divided into two parts – the first half for the miracles with which Israel was redeemed from Egypt and the second half for the future redemption. We hide the Afikomen for the future redemption. The broken matzah, then, is allusion to both sets of miracles: Abraham and Moses, and the past and future redemptions. We can now understand why the Maharil said that the Afikomen must be a larger piece of matzah. The sage taught that after the final redemption, the exodus from Egypt will become secondary while the final redemption will become essential – the Afikomen is larger for this reason. The piece of matzah remaining on the Seder plate is an allusion to the Exodus; it is smaller since in the time of the final redemption the Exodus will be of less importance as well." + ] + ], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [ + "Maggid, Rachzah The ‘order of the Seder’ begins kadesh u’rechaz...maggid rachzah. Why do we first say rachaz and then rachzah after maggid? What is the significance of the extra letter hay at the end of the word rachaz? This is a way of reminding us of the significance of second washing. In point of fact, one washing should have been enough before a meal. However, there can not be any type of interruption between the time we wash and the beginning of the meal. Since the meal is preceded by the maggid, the telling of the Exodus as well as passages of praise, there is an interruption here. It is necessary for us to wash again before we begin the meal. The letter hay is an allusion to haggadah havay hesech hada’at b’hay: “the telling is an interruption with the letter hay.” Each of the words in this phrase begins with the letter hay.16There are five words in this phrase which begin with the letter hay – the numerical value of hay is five!!" + ], + [ + "The sages instruct us to remove the Seder plate from the table; children will wonder why we are doing this even though we have yet eaten, and they will ask questions. This is not our custom; rather we lift the plate up when we say ha lachma anya and afterwards we put it back on the table where it originally was. This is an allusion to the waving of the omer up and down in order to avoid the bad dews14There is apparently two types of dew – good dew and bad dew which God has stored away.. Why is it necessary to wave it up and down? It should have been enough to simple wave it upward since the dew comes from above. Originally15Babylonian Talmud Hagigah 12b (?) there was a place in the firmament in which the bad as well as the good dew dwelled. David prayed to God that only the good dews should dwell above as we see: “For You are not a God who takes pleasure in wickedness; evil shall not sojourn with You.” (Psalm 5:5) Because of David’s prayers, the wicked dew was stored down below and the dew of blessing above. So when we wave the omer in an upward direction it is to ask that we be blessed with the good dew, and we wave downward it is to ask that God cut off the bad dew. Passover is, of course, the time of year when the world is judged regarding the productivity of the wheat harvest. That is why it was customary to bring an omer of barley at this time of year to the temple. Now that we do not have an altar or a temple, our dinner table is our altar; we reenact this ceremony at the dinner table with the waving of the Seder plate. By lifting up the matzah along with the plate it is meant to mimic the waving of the omer offering." + ] + ], + "Four Questions": [], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "Mah Nishtanah There are several surprising things about this passage. First, why does the child wait to ask his father questions until the pouring of second cup of wine? Why not ask the questions upon pouring the first cup of wine? If you say the reason is that he has not witnessed any differences until now, hasn’t he already watched as we dipped the karpas? In any case, even after the second cup is poured, he has not yet witnessed the eating of the matzah or the maror. Also the order of the statements in Mah Nishtanah is not in the correct order: dipping should have come first, then the eating of the matzah and the maror. And yet in the Mishnah in Pesachim it is ordered the other way around! Finally, the statement which follows the Mah Nishtanah, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” is an appropriate answer to the final question (leaning) but not to the other questions in the Mah Nishtanah.
The Mishnah suggests that it is precisely when the second cup of wine is poured that the child should ask; that is when the question arises, “why do we eat matzah on this night?” Also it was out of the first question that the second question arose, and so on with the rest of the questions. Each question inspires the next.
What is it about the second cup of wine that inspires the child to ask? At the beginning of the Seder, the perceptive child has no reason to question his parents since logically he concludes that matzah is associated with slavery. Since we can only eat matzah during the first half of the night and not after midnight, we conclude that matzah is a symbol of slavery. We begin the Seder by saying that matzah is ‘the bread of affliction’ further emphasizing this point. Once the second cup is poured, however, the child realizes that the matzah also symbolizes freedom! The four cups of wine symbolize the four promises of redemption: I will bring you out… I will save you, etc. The reason for the matzah is that Israelites had to leave Egypt in great haste; had they stayed in Egypt even one moment longer they would have sunk to the fiftieth level of impurity and could not be redeemed. That is why the Halachah is that even a little bit of hametz is strictly forbidden on Passover. The symbolism of the second cup (“I saved you from the impurity of Egypt”) suggests that matzah symbolizes freedom and the haste with which they left Egypt!
Now we can understand why the child does not ask his parent until the second cup is poured. He is now confused: is matzah a symbol of freedom or slavery? And if matzah is a symbol of freedom then why don’t we eat it after midnight, the hour at which Israel was freed? We do say, “why is this night (Kulo) entirely matzah? We should either eat matzah either the first half of the night (for slavery) or the second half of the night (to celebrate freedom).
This leads the child to a second question: “Why, on all other nights we dip other vegetables but tonight we dip maror?” Note that we don’t say “only maror” in the four questions just as we say “only matzah.” The first time we dip we use other vegetables while we use bitter herbs for the second dipping. The child sees that his father is dipping other vegetables for the first dipping and he wonder; if the matzah symbolizes slavery and we eat only matzah, why don’t we use bitter herbs both times we dip at the Seder? The second question, then, is a response to the first. The child wonders why we eat other vegetables for the first dipping – why don’t we eat maror for the first dipping since it symbolizes slavery, just like the matzah?
In the end matzah, is actually a symbol of freedom. Even though Israel did not leave Egypt until the next day after the Passover, the redemption began at night – that is why we eat matzah even during the first half of the night as a symbol of freedom and not slavery, and that is why we only dip the bitter herbs once and not both times.
Matzah and Maror: Another question: if matzah symbolizes freedom, and maror the bitterness of slavery and oppression, why don’t we eat the maror first and the matzah second at the Seder? This would seem to support the opinion of those who believe that we should also use bitter herbs for the first dipping; that way we would taste the bitterness of slavery occurs before we eat matzah, a symbol of freedom. If this is the case, then the language of the second question should also have been kulo maror, ‘on all other nights we eat other vegetables but tonight we eat only maror.’
So why do we eat maror after the matzah? The reason can be found in the following verse: “In a time of good fortune, enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: the one no less than the other was God’s doing.”17Ecclesiastes 7:14 We learn from this verse that if we remember misfortune first, it will inspire sorrow and depression even if we remember the joyful occasions afterwards. Therefore we should remember the joyful occasions first and only then reflect on the sorrowful occasions. That is why we eat the matzah first which reminds of our redemption and God’s kindness first at the Seder and only then do we eat the maror. That is another reason why we don’t use bitter herbs for the first dipping – this would only cause us more sorrow.
It is for this reason that the third question in the Mah Nishtanah is about dipping. The question arises, why do we dip twice? We should dip either once or three times in the Seder! If the reason for dipping (according to the Talmud) is because there is ‘poison’ in the bitter herbs, then we should only dip once since we are not using bitter herbs for the first dipping. And if, as the Ma’aseh Adonai suggests, the dipping has opposite meanings; one for exile, and the other redemption, then this is troubling. Having opposite meanings for the same act (dipping) is confusing. What’s more, there are those who say that we should actually dip matzah in the charoset as well in which case we are dipping three times!
The second dipping symbolizes slavery: we dip the maror and we do so in charoset which is a symbol of the mortar with which the Israelites made the bricks. Therefore the two aspects of the second dipping both symbolize slavery and bitterness. For the first dipping we don’t use charoset because we are using other vegetables rather than bitter herbs (which don’t contain poison.) We therefore dip the vegetables in salt water so that neither of these symbols represent slavery or bitterness but rather redemption. The first dipping symbolizes redemption and the second dipping slavery so that joy precedes the sorrow so as not to dilute our joyful mood at this time as we explained above.
On this night we lean We can now begin to understand why the question regarding leaning follows the question of dipping.
The Talmud in Pesachim discusses whether we should lean for all four cups of wine or not. There is an opinion that we should lean to our side for the first two cups of wine when we tell the story of the Exodus but not for the second two cups of wine when we have already completed the story of the Exodus. There are those who say it should be the other way around: we shouldn’t lean for the first two cups since we were still slaves in Egypt whole we should lean for the second two cups for they represent the time when we are free. Nowadays we don’t follow either of these opinions but we lean for all four cups of wine.
Having just ascertained that we dip once as a symbol of an expression of redemption and the second time as a reminder of slavery, then why don’t we also lean for two cups of wine and not for the other two as the Talmud suggests, either for the first two cups or the second two cups. Rather we lean for all four cups of wine and for the matzah as well!!
The Haggadah answers this question by saying Avadim Hayyinu: We were slaves in Egypt but the Lord took us out from there. These four cups are an allusion to the fact that God did not just redeem us once but he will redeem us four times from four empires, and God will give us four cups of redemption. Therefore all of the cups deserve to be consumed while we are leaning as a symbol of freedom. This opening statement also reminds us that this is still a night of slavery and freedom (We were slaves – slavery; the Lord took us out – freedom) – and that is why we have two dippings, one for slavery and one for freedom.", + "We Were Slaves to Pharaoh The Talmud tells us that in telling the story of the Exodus we should begin with genut, disgrace, and end with shevach, with praise. There are two interpretations of what this means18The other point of view is that of Sh’muel who says we should begin with “Our ancestors worshipped idols” and we end with “the omnipresent brought us closer.” Rabbi Ginzburg promises to explain Sh’muel’s point of later on.. Rav says we begin with disgrace by saying, ‘We were slaves to Pharaoh in Egypt.’ In what sense is this ‘disgrace?’ Furthermore, why is it necessary for the ba’al ha-Haggadah to tell us that we, our children and children might still be slaves in Egypt; the text could have simply said: If He had not taken us out we might still be slaved to Pharaoh in Egypt?’
To answer these questions we must begin with a discussion of a passage in Baba Kama. The Talmud discusses a controversy between Rabbi Yehudah and Rabbi Huna whether a person is allowed to use force to take back property which has been stolen from him or her, or if the person must go to court to retrieve the property? The Talmud concludes that if one is going to irrevocably lose the property, one can use force to take back one’s property. Where there is no loss, the sages disagree. Rabbi Yehudah says that if there is no loss one is obligated to go to a judge to retrieve one’s property, and Rabbi Huna is of the opinion that one may take it forcefully since one may be tempted to give up if one must be troubled by going to a judge. Ben Bag-bag states: One should not enter into someone else’s property to retrieve one’s property without the permission of the owner of the place but ‘one may break the teeth’ of the one who has one’s property if necessary to get back one’s property. This implies that one can take the law in his own hand and use force to retrieve his property.
We can now understand the discussion in the Talmud regarding the Exodus from Egypt. When God was about to drown the Egyptians in the Red Sea, Uzza, the guardian angel of the Egyptian, challenged the Holy One. God immediately called forth a case among the angels on High to decide between them. Why did Uzza wait until they reached the Red Sea to challenge the Holy One; why didn’t he challenge God while they were still in Egypt and God was about to kill the first born? And why did God convene a court case at the Red Sea? This case illustrates the law above. In Egypt there was no time to loose – if Israel had stayed in Egypt one more moment they would have been lost. God therefore took the law in His own hand and did what had to be done. Uzza knew that the law was that God did not need to convene a court to save His lost property – the people of Israel. God was therefore in His right to smite the first born in order to save the people of Israel. At the sea, Israel had already escaped the immediate threat so when Uzza challenged God, God convened a court of law.
We can now understand why Avadim Hayyinu represents ‘a beginning of disgrace’ in our telling of the story of the Exodus. It was disgraceful that the people Israel were not only slaves but servants of false gods. They were so enslaved by idolatry that they couldn’t wait any longer to leave Egypt without reaching the fiftieth gate of impurity. That is why “The Lord took us out with a strong arm” that is, with force (the death of the first born), just as one can use force to retrieve his lost property.
We can now understand the challenge of the Rasha later in the Haggadah. When the Rasha asks, “What does this service mean to you?” he is challenging the Halacha regarding retrieving lost property. He believes that God should have convened a court in Egypt rather than ‘taking the law into His own hand.’ But if God had done so, Israel would have been lost and unredeemed. We answer him in the same way that the Ben Bag-bag answered this question: One should try to go to a court but ‘one may break his teeth’ if there is a question of saving one’s property. That is why the answer which the Haggadah gives to the Rasha: “It is because of that which the Lord did for me…” God would take the law into His own hand for me but not for you since you are of the opinion that this is not proper. If you would have been in Egypt you would not have been redeemed – you would have sunk to the fiftieth level of impurity.”
We, our children, and our children’s children: Why does the Haggadah speak of us being slaves for three generations: ‘Had God not taken us out of Egypt, we, our children and our children’s children would still be enslaved there.’ The Haggadah could have said, “Had God not taken us out, we would still be enslaved there.’ To understand this we must analyze the verse: “And they shall return here in the fourth generation, for the iniquity of the Amorites is not yet complete.”19Genesis 15:16 Abraham was told that his children would be subjugated in Egypt three generations; each generation, we learn, would be seventy years so that they add up to a total of two hundred ten years. The children of Esau were also obligated to serve for three generations. If only Israel paid this debt, then Israel would have had to serve in Egypt yet another three additional generations to make up for the debts of Israel and Esau. This is what the author of the Haggadah is telling us. We were slaves in Egypt – and had God not taken us out when He did, we would have served yet another three generations in Egypt; that is, we, our children and our children’s children would have had to serve as well.", + "Now even if we were all wise, clever, elders and even if we were all learned in the Torah, it would still be our duty to tell the story: To explain this passage we 20Pesachim, chapter 10must begin with a rabbinic statement: “If one is wise, his son must still ask him; if not he should ask himself. If there are two Torah scholars who already know the laws of Passover, they should ask one another: How is this night different from all other nights?” Why was it necessary for the Torah to obligate a scholar to ask questions about the Exodus? Since both scholars were familiar with the Exodus, this would seem unnecessary.
The answer has to do with the two-fold commandment: zachor, remember, and shamor, guard.21Referring to the Ten Commandments in Exodus and Deuteronomy. The fourth commandment, regarding the Shabbat is phrased differently in the two versions of the Text. One says Remember the Sabbath Day and the other Guard the Sabbath Day. Since we are also told to remember the Exodus – the word ‘remember’ must have the same implications here – remember it verbally and not just mentally. The Mishnah explains the meaning of these two terms: the word zachor means one should remember the Shabbat verbally, and shamor, one should guard it by keeping it in one’s heart. The commandment, “You shall remember the day of your going out from Egypt,”22Exodus 16:3 implies that one should remember the Exodus by mentioning it verbally and not just keeping it in one’s hearts. Since it is a mitzvah, it applies equally to all people - scholars of Torah as well as others.
But this raises yet another question. If one is obligated to verbally mention the Exodus from Egypt and not merely think about it, then one should also be obligated to recite a blessing for the performance of this commandment. One is not obligated to recite a blessing for the study of Torah if one merely thinks about Torah, but one must recite the blessing when it is recited out loud. But in the case of Passover, we are told zachor, which implies, to verbally mention the Exodus, so a a blessing is necessary. The statement in the Haggadah, then, implies that even great scholars who is familiar with the story of the Exodus can’t simply think about it; he is obligated to speak of it at length. So why don’t we recite a blessing when we perform this commandment?
Different answers are offered to solve this problem. First the Rif suggests that since we are obligated to mention the Exodus when we recite the Kiddush, it is not necessary to recite another blessing which speaks of mentioning the Exodus. One fulfills one’s obligation by reciting the Kiddush.
Another reason one does not need to recite a separate blessing for the telling of the story at the Seder is that we have already mentioned the Exodus in the third paragraph of the Sh’ma concerning tzitzit – so we fulfilled the commandment of mentioning the Exodus when we recited the evening service and therefore no other blessing is necessary. Since we are obligated to mention the Exodus at night (as we learn from Rabbi Elazar ben Azariah, we recite the tzitzit passage at night (even though we are not obligated to wear fringes) to fulfill this obligation. If we didn’t have an obligation to mention the Exodus every night then it would be necessary to have a special blessing for Passover night. Since we do, Passover night should be no different than any other night! Therefore it is not necessary to say a separate blessing on this night.
The Tzror HaMor comments that the statement in the Sh’ma, “You shall see it and remember all my commandments…I am the Lord your God,” 23Numbers 15:37-41teaches us that we should remember the Sh’ma at night, and the passage “all the days of your life”24Deuteronomy 16:3 teaches us that we should mention it at night.
We can now understand why we comment, “even if we were all wise, clever, and elders….we would still be obligated to expand on the story of the Exodus.” This statement raises the question of whether we should recite the blessing. But when we say that we are obligated to expand on the Exodus we are referring to the passages above which obligate us to tell the story of the Exodus. The obligation is not just tonight but on all nights!" + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "The story which follows regarding Rabbi Eliezer, Rabbi Joshua and the others is an example of what the Haggadah just told us; that even the wise, the clever, the elders, and great scholars of Torah are obligated to expand on the story of the Exodus.
The discussion of Rabbi Elazar and the sages raises a controversy regarding a special blessing for the telling of the Exodus. According to Rabbi Elazar, who follows Ben Zoma, we do not need a special blessing because we are obligated to mention the Exodus every night. This is based on the word kol – all the days of your life. But according to the sages, who interpreted the word kol - all the days of your life as a reference to even in the time of the Messiah – there is no obligation to mention the Exodus at night and therefore we would need a special blessing on the night of Passover when we are obligated to mention it.
We can answer this question the same way the Rash25acronym for Rabbi Asher ben Jehiel (1250-1328) a prominent Talmudic scholar, sometimes called \"the Rosh.\" answered the question regarding charoset; why don’t we recite a blessing over the charoset. He explains that we don’t recite a blessing over the charoset because it is secondary to the maror over which we do recite a blessing. In Talmud Berachot we find a discussion whether we will mention the Exodus after the final redemption. The sages comment that in the Messianic era, we will not leave out the Exodus from Egypt all together; it will simply become secondary to the final redemption. This is compared to a person who encounters a lion and is saved from it and then a snake and is saved from it. He begins telling people about the lion but when he is saved from the snake he tells people how he was saved from the snake. The Exodus from Egypt is similar to one who was saved from a lion and the when the Jews were redeemed from Babylonia is similar to one who was then saved from the snake. The first story of redemption becomes secondary to the second story of redemption. Therefore in our time the Exodus, as important as it is, appears secondary – and so we don’t recite a separate blessing for this redemption according to the sages.
In the time to come when the final redemption takes place, we will forget both of these acts of redemption and they will both be secondary to the final redemption. By the time of Rabbi Elazar ben Azariah, which was, of course, after the return form Babylonian the Exodus already appeared to be secondary and less important. Following the opinion of the Rosh, then, we do not recite a blessing over that which is secondary to the essential mitzvah. 26This has fascinating implications for our generation when we have a new story of redemption to tell – the founding of the state of Israel. Should we do more to treat this story as the essential story of redemption in our time?
Now we can understand what Rabbi Elazar ben Azariah meant when he said “It is as if I were a man of seventy years old.” Rabbi Elazar disagreed with the sages. They saw the Exodus as secondary to the return from Babylonia. They had a reason for not reciting a blessing while he did not have a good reason. When Rabbi Elazar said that he was like a man of seventy years old, he was saying that he was like those who lived before the return from Babylonia – therefore the Exodus was still essential to him and was not of secondary importance. Therefore he had to find an answer to the question of why we don’t say a special blessing before we tell the Exodus from Egypt. Ben Zoma helped solve this problem – he argued that we are obligated to mention the Exodus every night (and not just on the night of Exodus) and so it is not necessary to say a special blessing at the Seder.", + "A Story of Rabbi Eliezer, Rabbi Joshua... Why were these five sages together on Seder night? They sages got together to discuss the Exodus but when they reached midnight they began to debate the controversy regarding when the Passover offering should be consumed. This controversy was between Rabbi Elazar ben Azariah and Rabbi Akiva; a similar controversy can be found in the Talmud between Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua. The question is about what time the Passover sacrifice must be consumed – by midnight or by day break. Since we now eat the Afikomen in lieu of the sacrifice, this question influences the time by which we must eat the Afikomen.
According to Rabbi Elazar ben Azariah (and Rabbi Eliezer) the sacrifice must be eaten before midnight; according to Rabbi Akiva (and Rabbi Joshua) the sacrifice can be consumed all night long. Each brings a different proof for his point of view. According to Rabbi Elazar ben Azariah, we learn that the sacrifice must be eaten by midnight based on a gezerah shavah.27A hermeneutic rule in which we compare two verses in the bible and deduce the principle in one of them to the other based on similar language. We find two verses: “You shall it the meat on this night,”28Exodus 12:8 and, “I passed through the Land of Egypt on this night.”29Exodus 12:12 Just as God passed through the land at midnight so the Passover offering must be consumed by midnight. Rabbi Akiva interprets the verse: “You shall eat it in haste”30Exodus 12:11 as a proof text for consuming the offering all night. Just as the Israelites ate the Passover offering ‘in haste’ that is, all night long, so we can eat the sacrifice all night long. Rabbi Akiva understands b’chipazon as a reference to the way the Israelites were supposed to eat the offering, with their loins girded, sandals on their feet and their staff in hand. B’chizpazon means they were ready to go at any minute. Rabbi Elazar Ben Azariah, on the other hand, understands ‘in haste’ to refer to the Egyptians. At midnight, as the God passed through the land of Egypt, the Egyptians came and pressed the Israelites to leave. The Israelites ate in haste because the Egyptians were pushing them to leave as quickly as possible – this would have occurred at midnight
Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua bring other proof texts but the controversy, based on the verse: “You shall slaughter the Passover sacrifice in the evening, the time of day when you departed from Egypt.”31Deuteronomy 16:6 Rabbi Eliezer understands this verse to mean that you shall offer the sacrifice in the evening and burn the remains in the morning – following the opinion of Rabbi Elazar Ben Azariah. Rabbi Joshua understands the verse to mean you shall offer the sacrifice and eat it all night, following the opinion of Rabbi Akiva.
When the sages were together, the time for the eating of the afikomen32The matzah which we eat for the Afikomen replaces the Passover sacrifice, It must therefore conform to the laws which applied to the sacrifice and had to be eaten at the same time. arrived and the sages began to debate the correct time by which the matzah had to be consumed: Was it by midnight or could they eat it all night long? Each of the rabbis wanted to follow his approach to the law. As a general matter, Jewish law follows the opinion of Rabbi Akiva when his colleagues disagree with him; therefore the law should have been that the Passover offering could be eaten all night long. However, in order to distance us from transgression we say that we should still eat the Afikomen by midnight.
Rabbi Tarfon was among the sages in B’nai Brak and refused to allow a compromise in this matter; as the teacher of Rabbi Akiva, he felt a compromise in this matter was wrong and as a result this argument continued all night long. Elsewhere in the Talmud when Rabbi Tarfon took the more stringent point of view he was criticized by the other sages.33In a well known story in Berachot, Rabbi Tarfon brags that he followed the opinion of Beit Hillel regarding the recitation of the evening Sh’ma and insisted on reciting it while lying down even though he was in a dangerous place. The Rabbis chided him and Rabbi Nachman went so far as to say that he deserved to be killed for endangering himself. Rabbi Rabinowitz points out that the other rabbis were critical of Rabbi Tarfon even though Beit Hillel does not exclude the possibility of leaning during the even Sh’ma. Apparently Rabbi Tarfon concluded from this one when possible the lenient point should be adopted. As a result he was uncompromising in this matter and insisted that the sacrifice could be consumed all night long, taking a more lenient opinion. Rabbi Tarfon’s name appears last in the list of sages in B’nai Brak since he was the oldest of the group and apparently as a result he had the greatest influence in this discussion.", + "Why does the Haggadah tell us that this incident took place in B’nai Brak? What difference does it make where the sages were when they had this discussion? We learn elsewhere in the Talmud that even if the sages disagreed about a matter of Jewish law, we follow the local authority even when his opinion is not the final ruling. Since B’nai Brak was the home of Rabbi Akiva the sages did not eat the Afikomen until the end of the night following his point of view. They did this despite the fact that the sages agreed that even though one could wait, one should eat the matzah by midnight in order to avoid transgression.", + "And why was it necessary to tell us that they discussed the Exodus all night long? This is a way of telling us that while Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua disagreed about the time frame in which one was allowed to eat the Pesach (and later the Afikomen), whether it was all night long or only until midnight, they both agreed that the redemption began during the night.34See Talmud, Berachot 9a By discussing the Exodus all night long, they were able to celebrate the beginning of the redemption. The only thing they disagreed about is when was the period of chipazon, of hasting? Was it when the Egyptians pressed the Israelites to leave Egypt (according to Rabbi Eliezer, at midnight) or was it in the morning when the Israelites quickly left Egypt, ‘in haste’ (according to Rabbi Joshua – as a result they could eat the Passover offering all night long).", + "Why are we told that the students came and told the sages, ‘The time for the Sh’ma has arrived?’ This seems odd: why weren’t the students with their teachers in the first place? If they were, the passage would have said, “The students told the sages, (and not came and told the sages).”" + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "Blessed is the One who gave Torah to His people Israel. The Torah speaks about four types of children. Ma’aseh Hashem explains that the wise child is Isaac, the wicked one is Esau, the simple one is Jacob, and the one who doesn’t know how to ask refers to Ishmael. Why was it necessary to mention these four people in this statement? Furthermore, why does the Torah say that “God gave Torah to HIS PEOPLE, Israel” – isn’t the fact that Israel is God’s people obvious? The Haggadah could have said, “Blessed is the One who gave Torah to Israel.”
We learn that the Torah resided with God for the first two thousand years from the time of creation until the time of Abraham. It was only in the time of Abraham that the teachings of Torah were revealed. The Torah says, that “Abraham made souls in Haran;” the Aramaic translation explains that this means that Abraham taught Torah to others; it implies that the Torah began to be revealed in the time of Abraham.
If the Torah was to be revealed after two thousand years, why wasn’t it revealed immediately in the time of Abraham? Why wait until the Exodus? A poet, in one of the Yotzrot35A Yotzer (Yotzrot) is a special liturgical poem which was recited following the Borchu in the Shacharit service. Special poems were written for other holidays and occasion which were added into the service. which is recited on Shavuot, writes that the Torah could not be given in the time of Isaac because he flattered Esau.36Isaac favored Esau over Jacob! He could not be trusted to give the Torah to Jacob so the Torah was not given in his time Jacob was not worthy of receiving the Torah n the Bible says of him: “My ways are hidden from the Lord”3737Isaiah 40:27 It would appear, then, that Isaac or Jacob were both willing to accept it but they were not worthy of receiving. The Torah did not want to fall into their hands. Ishmael and Esau were both offered the Torah and they rejected it; Ishmael rejected it because he didn’t want to accept the commandment, “Do not commit adultery,” and Esau because he rejected, “Do not murder.”38See Sifre Deuteronomy 343 – a slightly different version - Ishmael rejects the commandments because it says “Thou shall not steal.” The Torah did not reject them; they rejected the Torah!
In Masechet Shabbat we learn that the reason the nations of the world are impure is because they did not stand at Mount Sinai: because Israel stood at Mount Sinai they were cleansed of impurity. Had God given Israel the Torah sooner we would not have been impure so long. So why did God wait? There are two answers. First, the Holy One waited until there were 600,000 Israelites, similar to the number of letters in the Torah. That way every Israelite could take hold of one letter in the Torah. The word Yisrael hints at this explanation; it is an abbreviation for, Yesh shishim ribbo otiot latorah,” there are 60 times ten thousand letters in the Torah.” And second, had God given it earlier who would have received it since Isaac and Jacob were not worthy and Ishmael and Esau rejected it?
Now we can understand the words of the Haggadah. We bless God who gave the Torah to an entire nation and not to a single individual such as Isaac and Jacob, or Ishmael and Esau for that matter. He goes on to say, the Torah speaks AGAINST39The Hebrew word Keneged is here understood as “against” rather than the Torah speaks of four children… four children. It was because of these four individuals that the Torah could not be given to the world sooner. The poet of the Shavuot poem also mentions Abraham; he too was unworthy of receiving the Torah since he questioned God. He said, “O God how am I to know40The rabbis distinguish between Pesach Mitzvrayim, the observance on the original Passover, and the laws of Pesach dorot, Passover as it was observed in later generations. if I am to possess it?”41Genesis 15:8" + ], + [ + "The Wise Child, what does he ask…So too you must tell him the detailed laws of Pesach: The word V’af, “so too…” seem unnecessary and extra in this statement. To explain this word, we begin with two relevant passages from the Talmud.
The first text is from Pesachim. The Talmud discusses whether the taking of the Passover lamb on the tenth day prior to the sacrifice was performed only at the time of the Pesach offering in Egypt or whether it was performed during subsequent observances of Passover in generations to come. Since the Torah says “On the tenth day of this month,”42Exodus 12:3 this is taken to mean on the original Egyptian Passover observance and not on later observances of Pesach. We also learn from the verse, “Any slave a man has bought may eat of it once he has been circumcised,” 43Exodus 12:44 that if one is not circumcised one cannot eat the Pesach offering, and that if the son is not circumcised then the father cannot eat it either44The father is prevented from eating it since his indulgence in this ceremony might lead the son who is prohibited from doing so to participate as well.. The use of the word bo is taken to mean ‘it,’ that is, specifically the Passover sacrifice in Egypt, that is, the law applies only to Pesach Mitzrayim and not Pesach Dorot. This conclusion is rejected, however, because the Torah also says, “You shall observe in this month the following practice”45Exodus 13:5 which the sages take to mean that in this regard Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot should be the same.
The second text is found in Yebamot. We learn that during the forty years in the wilderness, the people of Israel were not circumcised. The Tosafot ask, how, then, could they eat the Passover sacrifice since one must be circumsized in order to partake of it.46Exodus 12:48 They explain that the Israelite men were circumcised before they left Egypt but those who were born in the Egyptian were not circumcised, so could not eat the offering. But if we say that the non-performance of circumcision prevents not only the sons but even the fathers from eating the Passover offering and that this law applied to Pesach Dorot as well as Pesach Mitzrayim, shouldn’t the fathers also have been prohibited from eating the offering in the wilderness along with their children?
We can now understand the Wise Child’s question: “What is the meaning of the testimonies, statutes and judgments which the Lord our God commanded you?” The Wise Child presents his father with a problematic dilemma.47A mah nafshach, is an objection in which two or more alternatives of a case or an opinion are shown to be equally objectionable. The child sees his father eating the Passover offering and is surprised. He asks: “Did God really command you to eat this offering?” If on the one hand you are eating the Passover offering because you were commanded to eat this offering and I can’t because I was not circumsized in the wilderness, then, how is this correct since the non-circumcision of the son should also prevent the father from eating the sacrifice. But if on the other hand this law only applied during the Pesach Mitzrayim and not in later years, then shouldn’t the same be applied to the issue of circumcision – that non-circumcision only prevented someone from eating the Pesach offering in Egypt but not in subsequent observances of Pesac? You can’t have it both ways – either both laws apply after the Exodus – both circumcision and the prevention of the father – or both laws don’t apply, in which case the child should be able to eat the Pesach offering.48Key to the argument here is Rabbi Ginsburg’s assumption that the Wise Child’s question was being asked in the wilderness and therefore raises this Halachic objection! He is uncircumcised and wants to know why his father can still eat the Passover sacrifice.
To this objection, the Haggadah answers, “So too you shall explain the detailed laws of Passover…” Since the Wise Child raised a dilemma (mah nafshach), we answer him with in a similar style. First, we explain to him that in all the years in the wilderness the Israelites only observed one Passover. And since the non-circumcision of the males was not by choice but because they were traveling in the wilderness, this was not a reason to prevent the men from eating the Passover offering. Since circumcision was prohibited in the wilderness, God in fact commanded those who were already circumcised but not those who weren’t. And if he holds the other point of view – that not being circumcised only prevented those in Egypt from eating the Passover offering but not subsequent generations – we can answer him that this is incorrect since the Torah says: “You shall observe in this month the following practice.”49Exodus 13:5 This implies that the practices of the Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot are supposed to be the same in this regard.
That the laws of Passover are the same both for Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot can also be proven from the statement in the Haggadah: “They do not proceed to any dessert after eating the Afikomen.” If the reason we do not eat after the Afikomen – that is the Passover lamb offering – is a concern that we might break the bones of the offering (which is prohibited by the Torah), then when the Afikomen is matzah in lieu of a sacrifice then we should not be prohibited from eating after the final bit of matzah which we eat as the Afikomen. Again, the rabbis apply the verse to this situation “You shall observe in this month the following practice”50Exodus 13:5 and conclude that the same law applies in all these situations. This supports the idea that that the laws of Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot should be the same. We include this example in our answer to the Wise Child to teach him this lesson.
In order to correct the Wise Child, then, we teach him all the laws of Passover. The laws regarding the breaking of the bones of the offering as well as the question of the uncircumcised male are the same for both Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot. When we say, “So too you must tell him…” what the Haggadah is telling us is teach this law too so he will compare it with the question he raised." + ], + [ + "The wicked one, what does he say? The Wicked Child asks a question similar to the Wise Child. The difference between the two questions is that while the Wise Child asks because he wishes to be included in the observance of Passover, the Wicked Child asks in order to get his father not to observe the Passover offering. He asks, “If I can’t offer a sacrifice why are you bothering to offer one?” Why is he called a Rasha? He is called by this title because his attitude is not a generous one. Since he can’t give, he doesn’t want others to give others. We criticism him for this and ‘blunt his teeth.’
The Midrash teaches us that there were two types of blood which made Israel worthy of redemption from Egypt: the blood of circumcision and the blood of the Passover offering. If it was left to the devices of the Wicked Child, Israel would not have performed these two commandments and they would not have been worthy of redemption. Had he been there he would not have had these mitzvot to his credit and he would not have been worthy of being taken out of Egypt." + ], + [ + "The Simple Child, what does he say? What is this? The tam’s question (the Simple Child) appears in Parshat Bo, Exodus Chapter 13:14. The Haggadah assumes that this child is simple because of the simplicity of his question – one doesn’t have to dwell on his words. But there is more to the tam’s question if we consider their context: “And when your child asks you, tomorrow, saying, ‘What is this,’ then you shall say to him….” It is not what he asks but when he asks his question that is important. There are two questions. First, why does the simple child ask ‘tomorrow?’ Rashi and other commentators understand the word machar, tomorrow, to mean, ‘after some time.’ But there is no reason to understand this word in any other way than its literal meaning. If the simple child was curious about his father’s actions on the night of Passover he should have asked him about the ceremony immediately – he didn’t have to wait until the next day! Also, why does the verse include the word laymor, ‘saying’? This word would appear to be superfluous.
The tam is not as simple minded as he first appears to be. His question occurred literally ‘on the next day’ after the Passover offering. He didn’t want to ask his father at the time of the Passover offering. The following day he realized there was something curious going on when his father stopped eating the Passover offering. The word laymor hints at the nature of his true question.
The crux of the question here has to do with the controversy between Rabbi Elazar ben Azariah and Rabbi Akiva as well as the whole question of Pesach Mitzraim and Pesach Dorot.51Literally the Egyptian Pesach, the first Passover as it was celebrated in the land of Egypt. There were certain differences between the Egyptian Egypt and Pesach Dorot, or Passover as it was celebrated by later generations. For instance, the Egyptian Passover had to be set aside four days before it was offered as a sacrifice. Even though the time of the original Passover offering is singled out, “On the tenth day of THIS month,”52Exodus 12:2 the sages concluded that, for the most part, the laws for Pesach Mitzraim are not so different from the Passover celebration of later generations53See Exodus 13:5 The sages interpret the verse to mean that the rite of Passover and the rite in Egypt were no different from one another.. As we have already seen, Rabbi Elazar and Rabbi Akiva each deduce different lessons from the word hazeh, “THIS.” Rabbi Elazar concludes that this word teaches us that the Passover offering must be consumed by midnight54As we saw earlier in the commentary. while Rabbi Akiva concludes that this extra word, hazeh, teaches us that even though the Passover offering is a minor sanctity offering (kodshei kalim)55There are two categories of sacrifices kodshei kalim, minor sanctity sacrifices and kodshei kedoshim, or major sanctity sacrifices. This is a complex area of halachah. For our purposes the kodshei kalim could be consumed over a period of two days. Even though the Passover sacrifice normally would fall into this category it is singled out since it must be burned at the end of the night. The Passover offering was treated differently because it was offered at night rather than during the day like the other kodshei kalim., it still must be consumed by morning, since the entire night when the Israelites ate the original Passover sacrifice was the time of ‘haste’. Normally kodshei kalim can be eaten over the course of two days and one night,56Or in the case of the Passover offering which is offered at night, it would have been two nights and one night. but this was not the case with regard to the Passover offering. It had to be consumed on that night before morning. Rabbi Elazar deduces the lesson of not leaving the Passover offering over from the verse: “You shall not leave any of it over until morning; if any of it is left until morning you shall burn it.”57Exodus 12:10 Rabbi Akiva, on the other hand, understands this verse as a reference to other sacrifices of minor sanctity (and not the Passover offering). When the verse says “until morning you shall burn it,” it means that it must be burned on the second morning.
Returning to the original question – what caused the tam to ask question his father the day after the Passover offering was made? The first Passover that the Israelites celebrated after the left Egypt took place on a Saturday night. Now, while the Passover sacrifice could be offered on the Sabbath which was the eve of Passover, the hagigah58The Hagigah is the name of the festive offering which was made on each of the holidays. In addition to the Passover offering, the people were obligated to bring a hagigah offering. The egg on the Seder plate symbolizes this second offering. could not. Therefore the hagigah had to be made on the eve of the Sabbath. Since it could be consumed over two nights and the day in between them, it could still be eaten on the Sabbath. We can now see why the tam was so curious about the offerings; he saw his father offer the hagigah and consume it the next night while the Passover sacrifice was offered on the Saturday night but was only consumed until midnight. Both were kodshei kalim, shouldn’t they both be consumed over two days. Still he remained silent and did not ask his father about this at the time of the offering. That is why we call him a tam. It was only the next day that he asked his father about the sacrifices when he saw that he was no longer eating the Passover offering even though it was kodshei kalim, like the hagigah offering.
The seemingly superfluous use of the word laymor, SAYING, in this Exodus 13:14 is a hint that that this law applies to the Passover offering. The word laymor emphasizes the uniqueness of the Passover offering – it cannot be consumed earlier than Passover eve and it can not be consumed later than midnight or sunrise depending on whose point of view you are following." + ], + [ + "As for the one who doesn’t know to ask: The Haggadah says that one should ‘open up’ for the one who does not know how to ask. It then goes on to quote a verse: “You shall tell your child on that day…” Finally the next passage in the Haggadah discusses whether one should begin telling the story from the beginning of the month…Who exactly is the person who is referred to as the one who doesn’t know how to ask and why doesn’t he know how to ask? By analyzing a discussion in the Talmud we come up with an intriguing answer to this question.
Talmud Pesachim discusses from when we become obligated to expound on the laws of Passover: is it thirty days before the holiday or two weeks before Passover? The tanna kama59Tanna kama is a term for the first opinion in a Mishnah. Often the person is not named but is referred to as the first tanna. deduces the practice of expounding on the laws of Passover for thirty days from the Pesach sheni. 60See Numbers 9:1-12, The second Passover took place one month after the regular Passover so that those who were impure because of contact with a corpse could offer a Passover offering. Moses originally informed the people of the Pesach sheni on the fourteenth of Nisan, a year after the people left Egypt.61See Numbers 9:6 The reference ‘on that day’ must refer to the 14th of Nissan when the other Israelites were preparing to celebrate Passover. Those who were unable to celebrate Passover on that day had to wait until the following month from which we deduce that they had to have thirty days to expound on the laws of Passover. Those who were unable to offer a Pesach offering because they were impurity on the eve of Passover were told that they could make the special offering thirty days later. This way they would have thirty days to expound62In Hebrew sho’alim v’dorshim, literally question and expound on….. on and study the laws of Passover.
Rabbi Shimon Ben Gamliel, on the other hand, concludes that one only has to expound on the laws of Passover for two weeks before the holiday. He deduces this from the verse, “This month shall be for you the beginning of months.”63Exodus 12:1 Because Moses informed the people of Passover on the first of Nisan, we too begin preparing for the holiday by studying the laws of Passover on the first of Nisan, two weeks before the Seder.
What practical difference is there between these two points of view? It would influence what questions a teacher should answer first from his students, and to what questions the student should give priority. During the thirty days before Passover (according to the tanna kama) questions about Passover take precedence over other questions of halachah. According to Rabban Shimon Ben Gamliel, questions about Passover only take precedence during the last two weeks before the holiday.
The one who does not know to ask, then, is someone who doesn’t know which of these opinions represents the halachah. It is more than two weeks but less than thirty days before Passover, which question should he ask his teacher and to which question should the teacher give precedence? Do Passover questions take precedence over other Talmudic questions? The student’s silence is a sign of his confusion and indecision. The Haggadah advices: at p’tach lo - you should open the discussion for him by letting him know that you understand the reason for his confusion. By outlining the two points of view and their biblical proofs, the student will know which question to ask and you will inspire him to finally ask his question!" + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "The Haggadah continues this discussion of when we can discuss the laws of Passover in the next passage: “You shall tell your child…” Does this mean from Rosh Hodesh? It teaches us64Literally the text says talmud lomar, a common expression in rabbinic literature when offering a retort or an answer to a challenge or a question.: ‘On that day.’ Now if it says ‘on that day,’ it could also mean in the daytime! It teaches us, ‘Because of this.’ ‘Because of this’ means, that we only tell the story of the Exodus when the Matzah and Maror is laid in front of you.” This statement is not only a discussion of when we celebrate the Seder but when we expound on the laws of Passover. First the Haggadah presumes that we can discuss the laws of Passover from Rosh Hodesh, following the opinion of Rabban Shimon Ben Gamliel. The text then says: No, we follow the opinion of the tana kama, who bases his point of view on the expression bayom hahu65This expression, bayom hahu, appears both in Exodus 13:8 and in Numbers 9:6 – “There were some men who were impure and could not offer the Passover sacrifice on that day” The author understands the discussion in the Haggadah as a discussion of when we can expound on the laws of Passover as well as a discussion of when we are obligated to tell the story of the Exodus on Passover., and concludes that this is actually also a reference to the story of the Second Passover. Now, having said we have to do it on that day – we raise another question with regard to Passover itself. If we are obligated to tell the story of the Exodus ‘on that day,’ does this mean we can even do so during the daytime – the fourteenth of Nisan, (and not at night)? The Haggadah answers this question: No, it must be done when we can have the Matzah and Maror laid before us!
This controversy brings us back to an earlier discussion: to what extent are the laws of Passover which we observe (Pesach Dorot) similar to or different from the laws of the Egyptian Passover (Pesach Mitzraim)? We have already seen that when the Torah says to set aside the Passover offering on the tenth of ‘this month,’ it is talking about the Egyptian Passover and not Pesach Dorot. This raises and issue for Rabban Shimon Ben Gamliel, since he uses the word zeh, this, (as in ba’avur zeh) implies that the laws of this offering are more or less the same both for the Egyptian Passover and the Passover of the generations. We learn this from the verse: “You shall observe in this month this practice.”66Exodus 13:5. Ginsburg repeatedly quotes this verse as a proof text for the fact that despite the differences between Pesach Mitzraim and Pesach Dorot, the laws for the two offerings are the same. Therefore, since Moses gave the people two weeks to learn the laws of Passover we must do the same in our preparations for Passover.
The tanna kama, on the other hand, bases his argument on Moses’ statement the following year as the people prepared for the first Passover after leaving Egypt. The original two week period only applied to the original Passover, not Pesach Dorot. Since Moses gave those who were impure one month to prepare for the Second Passover, we too must take a full thirty days to prepare for Passover and to expound on the laws of Passover. If we do not connect the two Passovers as Rabbi Shimon Ben Gamliel did(?), we might conclude that we are allowed to eat the Passover offering even in the day time. Therefore the Haggadah adds the last bit to its argument: We can consume it ‘On that day’ but not in the day time; ba’avur zeh - only when matzah and maror are laid before us which would be at night.
Finally, according to the tana kama, one might conclude that the mitzvah for the Passover offering is separate from the mitzvah of matzah and maror; therefore, Matzah and Maror must consumed at night but the Passover offering can be consumed even in the day since our Passover offering is different from the Egyptian Passover offering. The tana kama would therefore conclude that this is not so since the Torah says: “They shall offer it in the second month on the fourteenth day of the month at twilight; with Matzah and Maror you shall eat them.”67Numbers 9:11 Rabban Shimon was able to argue from the Egyptian Passover offering that they must both be eaten at night; since the tana kama rejected his interpretation of these verse, he needed another proof which he offers here. This verse implies that the Passover offering and the Matzah must be consumed at the same time – since the Matzah must be consumed at night so must the Passover offering!
Thus we have given the one who does not know the halachah an answer. We must expound on the laws of Passover thirty days before Passover, just as Moses taught the people in the wilderness. Also, even if we say the laws of the Egyptian Passover are different from later celebrations of the Passover, the law is still that the sacrifice must be consumed at night." + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "Originally our ancestors were idol worshippers: Earlier we explained the Talmudic dictum: in telling the story of the Exodus we should begin with genut, disgrace, and end with shevach, with praise. Rav says that we do this by beginning with, “We were slaves to Pharaoh in Egypt,” and ending, “And He took us out from there…” while Samuel claims that we fulfill this dictum by beginning, “At first our ancestors were idol worshippers,” and continuing, “God has brought us near to serve Him.” We explained Rav’s opinion above; now we must explain Samuel’s opinion. Some questions arise: first what disgrace is there in the fact that Terach worshipped idols since this occurred before the giving of the Torah at Sinai? And second, Rashi explains that the praiseworthy conclusion to this statement is when we say: “Who redeems us and redeemed our ancestors.” This statement needs some explanation!
To understand Samuel, we must begin with the following statement from the Midrash: When God said to Moses, “I shall visit the sins of the ancestors on their children,”68Exodus 20: 5 Moses said: ‘Wicked parents sometimes give birth to righteous children; why should good children have to bear the sin of their wicked parents? For instance: Terach was a maker of idols and yet his son, Abraham, was righteous! Should righteous children be flogged for their wicked parents? God said to Moses: By your life I will fulfill your words: “Parents shall not be put to death for children nor children for their parents.”69Deuteronomy 2416 For the original source of this Midrash see: missing source?
This statement is troubling. We have two statements in the Torah which contradict one another: one that says that children are punished for their parents’ sins and the other that says they are not punished for the sins of their parents. The Talmud tries to reconcile these statements by saying one is speaking about a situation where children remain wicked like their parents and the other when children do not follow in their wicked parents’ footsteps – then a child is not punished for his parents’ sins. And yet we do see situations in which good children suffer for their wicked parents’ deeds. There is another reason for this.
A well known Midrash70Shir Hashirm Rabbah 1:24 - Rabbi Meir said: When the Jews stood before Sinai to receive the Torah, God said to them: \"I swear, I will not give you the Torah unless you provide worthy guarantors who will assure that you will observe its laws.\" The Jews responded, \"Master of the world, our forefathers will be our guarantors!\" \"Your guarantors themselves require guarantors!\" was God's reply. \"Master of the world,\" the Jews exclaimed, \"our prophets will guarantee our observance of the Torah.\" \"I have grievances against them, too.’The shepherds have rebelled against Me' (Jeremiah 2:8),\" God replied. \"Bring proper guarantors and only then will I give you the Torah.\" As a last resort, the Jews declared, \"our children will serve as our guarantors!\" \"They truly are worthy guarantors,\" God replied. \"Because of them I will give the Torah.\" tells us that before God would give the Torah to the people of Israel, God insisted on some type of guarantee in lieu of the Torah. After several offers, Israel chose to make their children their pledge for the Torah. When good children suffer because of their parents’ wrong doings, it is not that they are being punished in lieu of their parents but because they were given as a pledge for the Torah. But this idea is also problematic. How can parents obligate their children when they are minors and are not free to choose or reject the offer? Isn’t Jewish law that a person cannot obligate someone else without him being present or in the case of a minor without his explicit consent when he has reached the age of obligation? And yet we see in the book of Deuteronomy that Moses says that the covenant of Israel was made not only for those who were present at Sinai but those who were not present.
And yet to be Israel’s guarantor for the Torah is not considered an obligation but a privilege, and in Jewish law we have a principle: zachin l’adam she’lo bifanav: “One can accept a privilege for someone even if he is not present” (or is not of age to accept it himself).” We are allowed to accept something for a another person that will benefit the other person even if they did not expressly give us permission to do so. For instance, one can immerse a non-Jewish minor for the purpose of conversion even though he is not yet old enough to accept this on his own. Similarly, even though the pledging of Israel’s children for the purpose of receiving the Torah entailed obligations (and even punishments) it was considered a privilege and not an obligation.
Returning to our original question regarding the contradictory verses in the Torah: the statement that, ‘children are punished for the sins of their parents’ troubled Moses. It refers to the period before the giving of the Torah. That is why the Haggadah begins “At first (that is, before the giving of the Torah) our ancestors were idolaters.” That is why Abraham’s descendents had to suffer in Egypt in payment for the sins of their idolatrous ancestors. After the giving of the Torah at Sinai, the operating principle changed: children were no longer punished for the sins of the parents.
Sometimes, however, children are still subject to the behaviors and consequences of their parents’ actions. But this is not punishment but a matter of being our parents’ guarantors. The Haggadah tells us not to be surprised that we went down to Egypt and had to spend time ridding ourselves of our idolatrous parents’ sins. After the giving of the Torah we no longer were subject to our parents’ wrong doing, but we still had an obligation that went along with the privilege of accepting the Torah and worshipping God.
We can now understand why Samuel’s telling begins with “At first our ancestors were idolaters,” and why it ends with the statement thanking God for redeeming us and our ancestors. A slave might not be free but he does not have to observe the sexual taboos and boundaries set by the law. One could argue, therefore, that a parent is really obligating his children by making them observe the laws of the Torah71You can’t have sex with whoever you want! However, the Midrash tells us that one of the reasons Israel was worthy of being redeemed is that they already observed many of these limitations – so this was not a new set of obligations. When we thank God, in the Haggadah, “who redeemed us and our ancestors,” we are making reference to this fact and proof that it was a privilege and not an obligation for Israel to now accept the Torah.
Returning to the earlier questions: Since Terach lived before the giving of the Torah, why should he be punished for not believing in God? The Midrash tells us that Abraham was 48 before he came to believe in God and that Terach did not convert until even later in his old age. Abraham was punished, therefore, for waiting so long to accept the existence of God. This might explain also why Job was punished: Job was none other than Uz, the grandson of Terach. He carried the guilt of his grandfather who waited so long to see the truth of God’s existence.
But why did Job have to pay for the guilt of his grandfather? According to the Kabbalists, Job held the transmigrated soul of Terach – so, in fact, through Job was Terach atoning for his sins!! Job, then, was not paying for his fathers’ or his grandfather’s sins but for his own sins which transmigrated with him into future generations. Abraham was fearful that he might have to atone for the sins of his father after having the vision of the pieces. He needed to be reassured that while he would have to atone for his own sins, he would not have to atone for the sins of his father
Abraham was actually very fearful that he thought that he would have to bear the suffering for his father’s reluctance to convert; God reassured him that Job had already been born and that he would bear this suffering instead of him. But Abraham’s descendents were still destined to suffer in Egypt for the sins of their ancestor, Abraham, for one of two reasons: either because he waited until he was forty eight to affirm his belief in God and as a result the Israelites in Egypt also continued to worship idols; or second, because he expressed a lack of faith in God’s promise when he said, “O Lord how am I to know that I am to possess it?”72Genesis 15:8 God response to this statement was: “Know well that your ancestors shall be strangers in the land not theirs…”73Genesis 1513
Both of these explanations for the sojourn in Egypt are problematic. It doesn’t seem right that the people of Israel should suffer because Abraham questioned whether God would fulfill His promise. The Israelites, in fact, showed great faith in God when Moses returned to Egypt to tell them that God would redeem them. If we presume that God only visits the sins of the fathers on his children when they fail to repent, doesn’t the Torah say of Israel: “And the people believed when they heard that the Lord had taken note…?”74Exodus 4:31 On the other hand, if one argues that the reason for Israel’s sojourn in Egypt was Abraham’s failure to convert until he was forty eight, this too does not seem right. Then the purpose of the Exile was to purify the Israelites of the idolatry that they were still carrying in Egypt. Yet we know that the Israelites continued to worship idols until the redemption from Egypt!
We can now understand why the Haggadah continues with the statement, “Originally our ancestors worshipped idols.” This statement suggests that the reason for the descent into Egypt was Abraham and Terach. Abraham and Terach were idolaters and they were slow to affirm their faith in one God. As a result, we must bear the consequences of their actions and it was necessary for us to be purified of idolatry through the suffering in Egypt. Lest one say, ‘why should they suffer; didn’t they convert to monotheism,’ the Haggadah emphasizes the word ‘originally,’ to tell us that this is for their actions prior to their conversion. The text calls Terach ‘the father of Abram and the father of Nachor’ as a way of telling us that while we must bear the consequences of Abraham idolatry, Job (or Uz, as he is called) bore the consequences of Terach’s idolatry and late conversion to monotheism.
Finally we can return to the original question: in what way does this statement reflect our shameful origins? Because Abraham took so long to convert, we had to bear the consequences of his delay. In this way our story begins with genut, with shame. We also see that Israel suffered in Egypt not only because their forefather took so long to convert, but because our ancestors too continued to worship idols. Since they continued in the sinful ways of their ancestors, they were subject to the verse, “He visits the sins of the fathers on their children.” We can also understand the conclusion of this passage in which we bless God for redeeming us and redeeming our forefathers.” 75Genesis 13:17 Israel helped to repair the sins of Abraham as well as their own sins through their time as slaves in Egypt.
And Joshua said…God led them through all of the land of Canaan (Joshua 24:2-4): This verse illustrates God’s great love for Abraham and his descendents. Normally one cannot acquire property by simply wandering through the territory. But God loved Abraham so much he allowed him to acquire the land of Canaan by simply ‘walking’ through the land. We see this in the verse, “Rise up and walk about the land, through its length and its breadth for I give it to you.” Similarly in the verse quoted in the Haggadah, Joshua tells the people that God led them through the land – thereby taking possession of the land. Only Jerusalem was in the territory bequeathed to Shem; the rest of the land of Canaan belonged to the descendents of Ham. By allowing Abraham and his descendents to walk through the land, they took possession of it.
One might ask: what benefit was there in this for Abraham since he did not really take possession of the land of Canaan? That is why the verse in the Haggadah says, “I took your father from the other side of the river and led him through all the land of Canaan and multiplied his seed and gave him Isaac76Joshua 14:3.” Even though Abraham did not yet merit to take possession of the land, God gave him offspring so that there would be future generations to possess the land for him.
…and I multiplied his seed and gave him Isaac: How is it that Abraham was capable of inheriting the land of Canaan? The Midrash teaches us that when Abraham checked the stars,77The whole subject of astrology and the influence of the astrological bodies on human destiny is one that has been discussed at length in Medieval thought. We also know from archeological finds from the classical period that there is much evidence of astrology in the archeology of synagogues from the late Roman and Byzantine period. It is not at all surprising to find that the Rabbis suggested that Abraham consulted the stars. he realized that he would not have children. (Children depend on the astrological signs and not human merit; this is an idea that might have been comforting for those who were unable to have children. It suggests that childlessness is not a punishment but a simple fact of destiny.) The Moharsha writes that even those things that are determined by astrological signs are overturned by the merit of the many.78In other words nothing is determined by forces beyond our control. If the many merit it, they can overcome those things that are determined by the stars! The greatness of Abraham is that his merit is similar to that of the many; even though the astrological signs suggested that he would never have children, he was able to overcome his own astrological destiny. In a discussion Talmud Rosh Hashanah, we learn that even though Sarah was an individual, she was considered to be like a multitude because she was destined to give birth to a great nation. In discussing which verses could be included in the Zichronot, the verses of remembrance in the Rosh Hashanah service, the sages teach that verses which deal of visitation such as “God visited Sarah,”79Genesis 22:1 could be included in the Zichronot service. This was the case even though we normally don’t include verses that talk about remembering or visitation when they are speaking about an individual. This is because of Sarah’s unique status as the mother of great nations. Since Sarah was compared to ‘many,’ so too Abraham was considered to be like the many. This is also suggested in the verse above. If the many were to come from Isaac then the verse should have said “I gave him Isaac and I multiplied his (Isaac’s) seed.” The verse in Joshua says: “I multiplied his seed and gave him Isaac” suggesting that Abraham was considered to be like the many. Abraham had only one worthy child; God, in fact, did not ‘multiply his seed.’ This expression would not seem to fit Abraham. What we learn here is that Abraham was meritorious because of the many that would eventually be born from his line through Sarah and it was the future generations that gave him the merit to overcome the astrological signs that suggested he wasn’t worthy of having children.80The reasoning here seems to be a little backward – if it was written in the stars that Abraham would not have children, how could his future generations make him worthy of overcoming the deterministic fate written in the astrological signs. Could it be that Sarah was destined to be the mother of a great nation even though the stars did not favor Abraham?
And I gave to Isaac Jacob and Esau: Why does the verse mention Esau? This is a way of proving the genealogy of Isaac. Isaac and Rebecca gave birth to a righteous son (Jacob) and a wicked son (Esau). The righteous son was born to them because Isaac was a righteous man and the son of a righteous man. The wicked child was born to them because even though Rebecca was righteous, she was the daughter of a wicked father. The other nations had looked at the astrological signs and they saw that Abraham was not supposed to have children. When Sarah became pregnant they presumed that she was impregnated while she was in the house of Avimelech. By mentioning that Isaac and Rebecca gave birth to a righteous and a wicked child it became clear that Abraham was the grandfather of one and Rebecca’s father was the grandfather of the other. Had Avimelech been the father of Isaac then Isaac would have given birth to two wicked sons and not just one. The verse goes on to say: “I gave Esau Mount Seir as a possession but Jacob and his children went down to Egypt.” This was further proof of Abraham’s lineage. Jacob and his family went down to Egypt in order fulfill the debt of his grandfather: “Your offspring shall be strangers in a land not their own and they shall be enslaved and oppressed four hundred years.” If Jacob was not the descendent of Abraham he would not have had to go down to Egypt with his family and become enslaved. Similarly, God promised to give Abraham’s descendents ten nations. Seven were given to the children of Israel, one was given to Esau’s descendents, and two were given to Lot’s descendents. Even though Esau was unworthy of inheriting a land, he had to do so in order to fulfill the promise God had made to Abraham." + ], + [], + [], + [], + [ + "And SHE IS THE ONE 81In Hebrew the text says V’hee sh’amda, “and it is that which has stood…” Many of the commentators have speculated on what the word V’hee refers to: Is it the covenant of Israel, God’s promise, or is it something else. Ginzburg takes the expression literally here as I have translated it in the commentary. who has stood by our ancestors and us: What does the word V’hee, “And She” refer to here? In the Talmud Ketubot the question of a woman who is taken captive by gentiles is raised: Is she allowed to remain married to her husband or must they divorce (since she made have had illicit relations with another man? The Talmud suggests if the purpose of the kidnapping was ransom then she is permitted to remain with her husband, but if the purpose was physical force than she cannot remain with her husband. This rule applies specifically in times when the nations of the world have ascendancy over Israel.82Actually the law is much more lenient in this case since a woman is under duress. Rabbi Ginzburg chooses the more stringent argument here in order to make his case for interpreting this passage.
The nations of the world might use this as an argument against Israel. They could argue that the time of the subjugation in Egypt was a time when the nations had ascendancy over Israel and if the Egyptians held the Israelite men captive, how much more so could they hold their wives captive and do as they wished with them! Therefore Israelite women should have been forbidden to their husbands after they left Egypt.
In order to silence the nations, God tells them: “My name testifies to the purity of Israel!” In Ketubot, we learn that while a man cannot ransom a woman and then marry her, one who ransoms her and then testifies that she was not abused is allowed to marry the woman since men do not throw their money away unless they are sure they can marry. Similarly, God redeemed the Israelites from slavery in Egypt and placed Hhis name upon them as testimony for the purpose of marrying them. In each exile, the Shechinah, the divine presence, was exiled with the people Israel for the purpose of being able to testify to Israel’s purity at a time when Israel was under the domination of others. It is to the Shechinah that we are referring in the word V’hee, “and she.” The Shechinah was there when the Israelites were persecuted and their wives were subject to the abuse of the nations. Malchut, the seventh Sephirah is called Shechinah because she dwells with Israel wherever she is found in the exile. She was there for Israel in Egypt and she is there for the people Israel throughout the ages while Israel was in exile. That is why the Haggadah says: “She is the one who is there for our ancestors AND for us.” The Haggadah says, “IN EVERY generation they rose up against us.” God saved us by testifying for us of our purity.
We can now understand the comment in Talmud Berachot on the verse: “Tell the people, PLEASE,83The Hebrew word Na – Please - surprised the commentators. Why didn’t God simply command the people to take gold and silver from their neighbors – why did He phrase it in the form of a request? to borrow, each man from his neighbor and each woman from hers, objects of silver and gold.”84See Exodus 11:2. The nations might have construed the reason for the booty one of two ways: it could have been a fine for the defamation of character (if a man accuses his new wife of having relations with another and it was not true, he was fined 100 zuz) or it might have been payment for sexually abusing her (in which case there would be a fine of 50 zuz). In taking silver and gold from the Egyptians there was reason to construe this as a fine one way or the other. The Israelites were not sure what to do. If Israel took the booty, the nations might have seen this as proof that in fact the women of Israel were sexually abused by the Egyptians. And when God told Abraham about the taking of booty, Abraham refused to mention it for fear that Israel’s actions would make them look guilty. That is why God requested but did not demand that Israel ask for silver and gold. Like the case of Sarah and Avimelech, it would become apparent that this was a fine meant to appease the people of Israel for having defamed their reputation during the years of slavery. By asking it would become clear to others that they didn’t simply take the possessions of the Egyptians as a fine but rather asked for it as an appeasement for having humiliated the Israelite women." + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [], + [ + "He went down to Egypt: Compelled by the Divine Word: Rabbi Moshe Alshich85Rabbi Moshe Alshich, a well known Kabbalist and commentator, lived from 1508 - 1593 explained that our forefather Isaac wished to go to Egypt in order to begin the four hundred years of slavery as foreigners in a strange land which had been predicted to Abraham, but God would not allow him to do so. He said: “Don’t go down to Egypt; dwell in this land and I will be with you.”86Genesis 26:2 Even though Isaac dwelt for some time in the land of the Philistines, this was actually part of the land that was promised to his descendents. Isaac knew that the promise made to Abraham could not be fulfilled until one of Abraham’s descendents went down to Egypt. That is why the verse says My father (Jacob) was a wandering Aramean and he went down to Egypt to dwell there – he went down to become the fulfillment of God’s promise to Abraham. Isaac was compelled by God’s commandment not to go down but Jacob was compelled by God’s commandment to go down to Egypt!" + ], + [ + "They went down to Egypt: Not to settle there but to sojourn there: This teaches how shrewd Jacob was. When children of Jacob went down to Egypt they (and their father) were fearful that their descendents would intermix with the Egyptians and become entrenched there. Jacob chose a set place for his family to live so that if one of them chose to leave the community, they could no longer return even to work.101In other words, Jacob created the first Ghetto; this way of life was not imposed upon the children of Israel but was adopted by them in order to assure their continued unique identity. This is what the Torah means when it tells us Vayagar Sham, “they sojourned there,” that is, they chose to sojourn there and not dwell permanently among their neighbors. The land that he chose was Goshen: “Now, let your servant dwell in the land of Goshen…”102Genesis 47:4; However, this verse is a statement by the brothers to Pharaoh and not by Jacob. Maybe the author implies that while they were speaking, Jacob was orchestrating this plan to isolate the family so they would not become assimilated into the general population.
Despite this plan, it does not appear that Jacob succeeded. When the children of Israel arrived in Egypt they were a quantifiable number of which they could easily keep track – there were only seventy people. But as the generations passed the people multiplied in a unnatural fashion (the Midrash says that every woman gave birth to sextuplets) so that within a short period of time there were so many Israelites that they were too numerous to keep count of. In such a case it would have been hard to keep track of the people and hard to keep them from assimilating into their environment. It would have been hard to keep everyone living in one confined area. Thus the Torah says, “With seventy souls your ancestors went down to Egypt but now I have made you more numerous than the stars in the heavens.”103Deuteronomy 10:22 As a result the people would no longer have been in the category of a quantifiable number, and not capable of being tracked or counted.
In the Talmud Sanhedrin, we find a story in which the emperor who asked Rabban Gamliel what was so impressive about the fact that God could count the stars; even he can do this. Rabban Gamliel made the emperor aware that this is no easy matter since the stars and the heavens are constantly revolving.104Sanhedrin 39a - Again the Emperor said to Rabban Gamliel: It is written, “He counts the number of the stars etc.” (Psalm 147:4) In what way is that remarkable; I too can count them!' Rabban Gamliel brought some quinces, put them into a sieve, whirled them around, and said: 'Count them.' 'Keep them still,' he requested. Thereupon Rabban Gamliel observed, 'But the Heavens revolve so.' Some say that the Emperor spoke thus to him: 'The number of the stars is known to me.' Thereupon Rabban Gamliel asked him, 'How many molars and [other] teeth have you' Putting his hand to his mouth, he began to count them. Said he to him, 'You know not what is in your mouth and yet wouldst know what is in Heaven!' The insight of this story applies here as well: God compared Israel to the stars because while human beings cannot count the stars, God can; therefore when the Israelites were as numerous as the stars, they were still quantifiable! Jacob, then, did succeed since God could keep track of the people of Israel even as they multiplied in Egypt. Rashi also points out that since Israel was compared to the stars in the heavens, each and every Israelite remained important and significant in the eyes of God. As long as each Jew is counted none will be lost!" + ], + [], + [ + "The Plague of a Mixture of Wild Animals: There are three reasons given for the plague of Arov, the fourth plague. All three reasons are based on the interpretation of the next two passages of the Haggadah: “Great mighty and populous…” which in turn the Haggadah quotes the following verses, “the Children of Israel were fruitful and multiplied abundantly…”105Exile, 1:7 and I have caused you to multiply as the bides (?) of the field, you did grow in stature and beauty, your breasts were fashioned and your hair grew long…”106Ezekiel, 16:7 These verses speak of the effect of the persecution of the plagues upon the Israelite women in particular and the miraculous fact that despite the fact that they were oppressed, they miraculously continued to have large numbers of women, even though the persecution had a biological effect upon them.107I’m not going to go into much detail in this section; the commentary talks at length about female puberty and physical development and how Israel’s were affected by the oppression in Egypt. The commentary quotes extensively from the section of the Talmud deal with the laws of Nidah and are not for those with a delicate sensibilities!!
So what are the three reasons for this plague?
First, the Egyptians would terrify the Israelites each day to make them do their job much in the same way that wild beasts terrify human beings when they confront them. God, therefore, terrified the Egyptians by sending a mixture of wild beasts to chase them in Egypt so that they would be terrified in the same way that the Israelites were terrified.
Second, the Egyptians, young and old, would lord over the Israelites and order them around and frighten them, so God sent wild beasts large and small to snatch up the Egyptians, young and old in payment for their harsh treatment of the Israelites.
These two passages are talking about two types of fear which the Israelites experienced and which were visited upon the Egyptians during the plague. The first type was terror (harada) and the second was fright (ay’mah.) These two emotions have a different affect upon women. Terror causes women to have heavier menstrual bleeding, and therefore causes her to be separated from her husband for longer (though it also means she will be more fertile) while fright diminishes a women’s menstrual flow and thereby decreases her ability to have children. The miracle was despite the natural affect of the oppression on the Israelite women they continued to have many children.
Understanding which explanation one chooses for the plague of arov can help us understand the purpose of another plague, shechin, boils. If one argues that the Egyptians tried to separate the Israelite men and women by making the men sleep in the fields and not at home, then the purpose of the boils was to make the Egyptian men odious to their wives so that they would not want to have relations. If that is the case, then the plague of arov was in retaliation for causing fear and worry which decreased menstrual blood and would have allowed couples to have relations.
On the other hand, the terrorization of the Israelites might have actually increased their menstrual flow and their fertility. The boils were a punishment for making the Israelite women servants in the baths (which also would have increased their fertility); the boils, then, would have discouraged the Egyptians from going to the baths and would have freed the Israelite women from servitude. This in turn would have allowed the Israelite women to have more children.
Finally there is a third reason for the plague of arov. The Israelite women were forced to be nurse maids for the Egyptian infants and to carry the children around all day. God sent the plague of wild animals to take the infants as prey for the sins of the parents! Depsite this hard work, the Israelite women developed with physical beauty (your breasts were fashioned) – and this was part of the miracle with the way in which God watched over the Israelite women in Egypt.
Why did the Israelites increase with such unnatural speed, giving birth to sextuplets? God realized that the longer it took for the children of Israel to increase to the number of 600.000 the longer they would have to remain in Egypt. God therefore caused them to increase especially fast so that he could take them out of Egypt before they would succumb to the temptations of idolatry. No matter what the Egyptians tried to do they could not slow down the fecundity of the Israelites since this was part of God’s will to remove them from Egypt as soon as possible. Normally in times of distress and troubles couples refrain from having intimate relations. But here the people of Israel understood were facing a crisis and continued to have relations, just as one who has not fulfilled the mitzvah of ‘be fruitful and multiply’ are allowed to continue to have relations in time of crisis and distress…" + ], + [ + "And the Egyptians dealt ill with us: “Come let us deal wisely with them…” All of this is explained in the Haggadah.
And many: If you desire to eat the fruits of Genosar, you’ll find them in Parshat Shemot!87This appears to be a popular saying. Genosar is a region around the see of Galilee that was known for its rich and succulent fruit. Originally part of the birth right of the tribe of Naftali, its fruit was so good that it was set aside for royalty. Genosar is explained in the Midrash as Gan shel Sar, the garden of the princes. Here the expression means that if you really want the riches of the story of the Exodus you should go back and read the opening chapters of the second book of the Torah – the book of Exodus, and Parshat Shemot in particular. What is particularly strange here is that the commentary seems to leave out most of the section which deals with the actual story of the Exodus: Deuteronomy 26 – this is the part that most commentators spend the most time on in their commentary. Did you mean Deuteronomy?
And with wonders: this is the blood… ‘I will show wonders in heaven and on earth, blood and fire and pillars of smoke.’88Ezekiel 16:7, 6 The Kabbalists explain that if the Sefirah of binah is considered to be absolute compassion in relation to the lower Sephirot, how is it possible that this Sephirah aroused judgment from the aspect of binah? They explain this through a parable. If a fire is burning and there is a tree nearby, the fire will singe the branches and create smoke. It is from the fire and the heat of the yetzer hara which is below it that binah creates smoke and that the wrath of judgment arises from it. Blood is related to water which is compassion (rachamim) while the fire finds its source in gevurah, severity and judgment. The combination of these two qualities hesed and gervurah, water and fire, is smoke. This smoke rises up along with the heat it generates a fire even in the Sephirah of binah.89See the picture above. The first three Sephirot are all associated with compassion since they are the highest Sephirot. Gervurah, on the other hand, is harsh judgment and is also the source of the other side, and the Yetzer Harah is contrast to Hesed which is associated with loving kindness. Good luck making sense out of this kabbalistic statement – or why binah was raised in the first place." + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "D’tzakh, Adash, Ba’achav: Beginning with the abbreviation for the plagues, we have a series of mathematical interpretations of the number of plagues: first, Rabbi Yossi HaGallili who said there were ten plagues in Egypt and fifty at the sea; then, Rabbi Eliezer who said there forty plagues in Egypt and two hundred at the sea; and finally, Rabbi Akiva who claimed there were fifty plagues in Egypt and two hundred fifty at the sea. If God struck Egypt during the plagues with “a finger” and at the sea it was the “hand of God” then the plagues at the sea were five times more than the plagues in Egypt. But what purpose do these mathematical calculations serve?
To understand the significance of the number of plagues, we must look back at a discussion in the Midrash and the Talmud between Rabbi Yehudah and Rabbi Meir. The Torah tells us that there were seventy descendents of Jacob who went down to Egypt, but when we actually count the number we find there were only sixty nine! Rabbi Meir suggests that Yocheved, the mother of Moses, was born on the way into Egypt and that she was the seventieth descendent. Rabbi Yehudah argues that Dan had two, and not one, descendant, making the number that went down to Egypt seventy in the first place.108The Midrash actually says the Torah text of Rabbi Meir was not the same as the Torah text of Rabbi Yehudah. Rabbi Yehudah’s text, like ours, says b’nai Dan Hushim, the sons of Dan Hushim, while Rabbi Meir’s text says ben Dan Hushim, the son of Dan, is Hushim. The name Hushim looks like a plural noun supporting the idea that this is a plural statement. On the other hand, this would be the only statement in this passage in which a descendant is listed not by his actual name but by his group. Rabbi Yehudah, then, takes the plural as proof that Dan had two sons, while Rabbi Meir reads the text as singular and says that there really are only 69 who went down to Egypt until Yocheved was born bayn hachomot, between the walls of the city (in other words on the way into the city). The Midrash makes the argument a little differently - since the child of Dan had a large family, he was considered to be like two descendents.
There are many places in our literature in which a difference of one is ignored, both in the Bible and in later rabbinic literature. For instance we are told to count fifty days in the Omer, and yet we really only count forty nine days. The R’ash (1270-ca 1340), a respected Torah authority, suggests that this is a common practice in the Bible. When the Bible says seventy people went down to Egypt, it simply ignores the missing seventieth. Similarly, we are told that when a person is flogged for breaking a negative commandment, he receives thirty nine lashes in stead of the forty which the Torah seems to prescribe.
Rabbi Meir and Rabbi Yehudah, however, disagree on this last matter, Rabbi Yehudah insisting on forty lashes and Rabbi Meir suggesting consistent with his earlier opinion that we only administer thirty nine lashes, similar to the perspective that the R’ash presented. According to Rabbi Meir, the number must be thirty nine since the number of lashes must be divisible by three since they were administered in three equal groupings, while Rabbi Yehudah says we administer three groupings of plagues and one extra lashing in the middle his back.109See Talmud Makot 22a- 23a for a more complete discussion of this topic.
We can now return to the subject of the plagues in Egypt. The plagues were similar to lashings, and the same disagreement regarding the counting of the plagues can be found here as we saw with Rabbi Yehudah and Rabbi Meir. According to Rabbi Yehudah, each plague was like four plagues, thus making forty plagues similar to the number of lashes – and, like Rabbi Yehudah’s opinion, it is not necessary to divide them into thirds so the number forty stands. It is for this reason that Rabbi Yehudah divides the plagues up into three groupings - d’tzakh, adash, ba’achav - that are not equal in number110Since the last grouping consists of four instead of three plagues. – they simply represent the forty ‘lashes’ that the Egyptians received in Egypt.
But what is the reason that the plagues at the sea were so much greater than the number of plagues that the Egyptians experienced in Egypt? This is based on a rule in Jewish law: if an Israelite is sold as a slave and his value increased in the course of his servitude, and then he was sold to a non-Jew, his Jewish master must reimburse him for the increase in his value.111In other words if he was worth 100 manna when he was first bought but the master now sells him for five hundred manna, he would get the additional four hundred manna. Similarly, the Israelites were few in number at the time of their descent into Egypt and they increased so greatly in the course of their sojourn. The Egyptians were only entitled to enslave the number of people who would have been born by natural increase and not the full population increase. The Midrash tells us that every woman gave birth to sextuplets. The five times that the Egyptians were punished at the sea was meant to make up for the extra five children born in to every woman!!112Ha!! That is great math!
Rabbinic and Kabbalistic literature speaks of three types of lashes. First, there are the lashes of an earthly court, which are thirty nine. This number is based on the fact that the lashes could not be given to an individual until he reached the age of 13 – and since the lashes were divided into three groups they were three times 13 or thirty nine. The second type of lashes was lashes of fire, or pulsa dinura.113Literally, lashes of fire. The origin of this phrase seems to come from the Babylonian Talmud, in tractate Hagigah 15a. In an Aggadic section concerning the heresies of Elisha ben Abuya, an account is given of Elisha’s encounter with the angel Metatron and the subsequent erroneous course of action taken by him. The seeming mistake of Metatron established him as being liable to receive a sentence of 60 Pulsei (pl. of ‘Pulsa’) D'nura: The Talmud says, “They took out Metatron and lashed him with 60 pulses of fire.\" The heavenly court only gave this punishment to an individual when he reached the age of 20 – three sets of 20 equal 60 lashes. And finally, the third type of lashes is called the lashes of Samael. Samael, the demonic being, was punished with fifty lashes for trying to make himself like God. These were the type of lashes that were meted out to Pharaoh and the Egyptians. They received this punishment for acting as if Samael was a divine being. Each form of lashes was for a different transgression, and, in the case of the different numbers of plagues, the mathematics suggests that each had a different opinion why the Egyptians were punished.
Rabbi Yossi HaGallili suggests that the punishment of the Egyptians was pulsa dinura. When we put together the plagues in Egypt and the plagues at the sea the equal sixty, just like the lashes of fire describe by the Kabbalists.
Rabbi Eliezer was of the opinion that the Egyptians were punished for transgressing the negative commandment, “You shall not work your firstling oxen.114Deuteronomy 15:19 God said: “I have written in my Torah, do not enslave my firstling; Israel is my firstling. Therefore I will charge you with breaking this negative commandment and will punish you with lashes that come in the form of plagues.” First, Egypt was punished with forty plagues in Egypt. But the number forty is not divisible by three. When we add the two hundred plagues that Egypt experienced at the sea to this number, together they equal 240, so that the Egyptians were punished with three groups of eighty plagues each!
Finally, we have the opinion of Rabbi Akiva who believed that Pharaoh and Egypt were punished for making themselves like gods with fifty plagues – this is the lashes of Samael. Pharaoh and his country received fifty plagues in Egypt just as Samael was punished with fifty plagues. While fifty is not divisible by three, we can add these fifty plagues with the two hundred and fifty plagues at the sea, they equal three hundred plagues. This number is divisible by three as well." + ] + ], + "Dayenu": [], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "Rabban Gamliel said: One who doesn’t mention three things on Passover has not fulfilled his obligation. They are pesach, matzah, and maror: All of these things are mentioned in the Mishnah which concludes: “In every generation each person is obligated to see himself as if he personally went forth from Egypt…” Rava adds: He must also say: “And us he freed from there that he might take us…”90Deuteronomy 6:23 There are several surprising things about this passage!
The Talmud makes the following statement: In our time we do not eat the matzah and the maror together since matzah is a Torah commandment and maror is a rabbinic commandment – the rabbinic commandment would disqualify the Torah commandment. In the time of the Temple, however, when all three foods were Torah commandments and were consumed together then there was no question since they were all eaten at once. To understand this statement we must return to the earlier discussion regarding why we eat the matzah before the maror. Since the maror symbolizes slavery and the matzah symbolizes freedom, we should have eaten the maror before we ate the matzah. And nowadays when we eat them separately we must wonder why we eat them in the wrong order. This was not a question in the time of the temple since all three could be consumed together in a sandwich. The same question arises regarding Rabban Gamliel’s statement. Why does he say that we should mention pesach, matzah, and maror; maror should have been mentioned before the matzah. In the time of the Temple, while all three were consumed together, the same question could be asked about which should be mentioned first: the matzah or the maror?
The answer to this question can be found in the following statement in the Mishnah: “In every generation one should see himself as if he personally went forth from Egypt…” The Shach91Rabbi Shabtai Hakohen Katz (1621-1663?) A well known and respected commentator on the Shulchan Aruch on halachic matters comments on the order in this statement by suggesting that it is not talking about the Exodus but about Israel’s future experience: matzah alludes to freedom. When our actions are proper we will be free but if not we will experience maror, bitterness. The Shach suggests that maror here is referring to Israel’s subjugation to the four great kingdoms. That is why maror is mentioned last in the verse. We begin then with matzah – because we are suppose to see ourselves as among those who went out of Egypt and are free. We then receive a warning – if our actions are not proper we will experience bitterness. Even though we are now living in exile and in bitterness, we do not mention this first because we are obligated to see ourselves as one of those who went forth from Egypt, just like the people of the generation of the Exodus.
What does Rava’s statement add to this discussion? We have already seen that for some people, matzah symbolizes slavery since it was the food which slaves eats (it is difficult to digest). If that is the case then matzah and maror are both symbols of slavery. Rava’s statement emphasizes that matzah is a symbol of freedom since ‘God took us out from there.’ When Rava suggests we should also make this statement, he is alluding to the fact that only one fiftieth of the Israelites left Egypt – the rest died because they became impure and worshipped idols. Therefore we say “And US He freed from there.” – We were freed and not the others who died during the plague of darkness.92According to the Midrash, all those Israelites who were unworthy of redemption mysteriously disappeared during the plague of darkness, According to Rabbi Ginzburg, only one out of fifty of the Israelites left Egypt. This number is based on the verse hamushim alu banai, Now the Israelites went up armed. (Exodus 13:18) The word hamushim, armed, is understood here as Hamishim – one fiftieth." + ] + ], + "First Half of Hallel": [ + [], + [ + "Therefore it is our duty to thank, to praise…and a new song was recited before Him, Halleluyah! This translation is based on a variant reading of the Haggadah text. While most texts read v‘nomar lifanav shira chadasha, “Let us sing a new song before Him,” Rabbi Ginzburg reads the text v’ne’emar lifanav shira chadasha “A new song was recited before Him.” This interpretation is based on a discussion in Talmud 93Pesachim 117a which claims that several miracles took place on Passover eve throughout the ages, and in each case the words of Hallel were recited. At the shore of the Red Sea, Moses and the Israelites said: “Not for us, Lord, not for us but for Yourself wine (we give?) praise;” 94Psalm 115:1to which God responded: “For my sake, My own sake, do I act –lest my name be dishonored, I will not give my glory to another.”95Isaiah 48:11 These verses are connected because of the similar style of repetition in them. In the first one, Israel says - Not for us but for your own sake. And to this, God responds - for My own sake. This same conversation also took place in the time of Joshua as he fought against the other nations living in the land of Canaan, in the time of Hezekiah as he fought with Sennacherib, and in the generation of Mordechai and Esther as they dealt with Haman’s plot against the Jews. In each case the people of Israel cried out to God to save them for His own sake if not for their sake, and God responded that He would do so for His own sake.96The Talmud records several other cases when this took place.
We are taught by the Tur97Tur Orech Chaim 218 that when we come across a place where a miracle occurred we should mention all the other miracles that occurred in that place. And that is what we do in this passage in the Haggadah. That is why we say, “It is our duty to give thanks and praise…the one who did all the miracles for our ancestors and for us…” First we mention miracles in the plural – that is, we celebrate not just the miracle of the Exodus but all the miracles which took place on this day. Second we make a reference to the miracles which both we and our ancestors experienced as a way of saying that we are speaking not just about the miracles in Egypt but the miracles throughout the ages, as the Talmud suggests. And we make reference to all the miracles that took place at this time by saying a new song was recited on this day. Shira chadasha, a new song, is a reference to the song which was song at the sea. It is also called a shira,98Exodus 15:1 – the problem with Ginzburg’s interpretation is that the word shira is feminine which means that the word v’ne’emar should also be feminine if we choose to read the word this way. Grammar is not one of Rabbi Ginzburg’s strengths. This is not a problem as we read the word v’nomar, And we will recite. just as the song at the Read Sea is referred to as a shira. This was but the first of many songs which were recited on this day." + ] + ], + "Second Cup of Wine": [ + [], + [ + "Praised are You, Lord …who redeemed us and redeemed our ancestors and enabled us to reach this night: Even though we are celebrating Passover, the festival of freedom, we are aware we are doing on this night of exile when we are not completely free. Why, then, do we say that God redeemed us and redeemed our ancestors? Had He not redeemed our ancestors we would never have been redeemed. Also we are supposed to see ourselves as if we personally went forth from Egypt – so God redeemed us as well. We must do the same as the generation which went for from Egypt – we eat matzah before we eat the maror – since at this time we are free and the bitterness is merely a threat if we fail to observe God’s laws!", + "Even so…enable us to reach this night when we eat matzah and maror; so may we reach in peace other holy days and festivals when we may rejoice in the restoration of Zion…and find delight in serving You: Talmud Kiddushin discusses when and for whom the mitzvah of eating matzah applies. We find two verses in the Torah: “You shall eat nothing leavened; in all your settlements you shall eat unleavened bread,”99Exodus 12:20 and “And so when the Lord has brought you to the land of the Canaanites…you shall observe this month the following practice.”100Exodus 13:5 At first glance these two verses appear to be troubling because they place limits on when we are obligated to eat matzah. The first one suggests that we must observe the commandment of eating matzah only if there is also a Passover offering. The word ‘settlements’ suggests we should observe it in our dwelling places, that is, at all times even if there is no longer a Passover offering. The second verse suggests that we only have to observe the commandment of matzah in the land – but not outside the land. The sages, therefore, interpret this verse to mean by observing Passover, outside the land of Israel, we will merit the privilege of returning to the land of Israel. The sages reconcile the two verses in the following way: the first verse teaches us that we must observe the mitzvah of eating matzah even when we can no longer bring sacrifice within the land of Israel, and the second verse teaches us that we must eat matzah even outside the land of Israel when the temple.
The language of this blessing supports this interpretation of these two verses. First, we thank God who ‘enabled us to reach this night (during this time of exile) and eat matzah and maror;’ that is, we must eat them even when the Temple no longer exists and we can not offer the Pesach offering. And lest one say, ‘we are not obligated to do so outside the land of Israel,’ we go on to say, May we reach in peace other holidays...and find delight in serving you,” suggesting as the Talmud does that by observing Passover outside the land of Israel we will be privileged to return to observe the holiday in the land of Israel!" + ] + ] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [ + [], + [], + [ + "HaMotzi lechem: The sages decreed that we should say HaMotzi lechem min ha’aretz, but there is a question whether the blessing should be Motzi lechem…in stead of HaMotzi.115See Talmud Berachot 38a. Everyone agrees that Motzi implies past tense: “God brought forth bread from the earth.” The question is what the implications of HaMotzi: does it imply the past or the future? On the one hand, we learn that in the Garden of Eden, God literally caused the bread to sprout forth from the earth. On the other hand the same is predicted for the end of time; in the end of time, when the sin in the garden has been rectified, God will cause the bread to come forth from the earth. When we say HaMotzi, then, we imply that it refers to both the past and the future, while Motzi would only apply to the past." + ] + ], + "Maror": [], + "Korech": [ + [], + [], + [ + "Hillel, and How we Eat Pesah, Matzah, and Maror: Hillel and the sages disagreed on this matter. Hillel said that during the time of the Temple in Jerusalem, one should eat pesah, matzah and maror together as a sandwich as the verse says, al matzot u’marorim; while the sages emphasized the last part of the verse, yoch’luhu, “You shall eat it,” meaning that each one can be consumed separately. In other words, Hillel emphasized the first part of the proof text while the sages emphasized the last part of the text. But the controversy between them is even more complicated than just the interpretation of this verse.
Elsewhere in the Talmud, however, Beit Hillel interprets the verse, “On the day when the Lord made the earth and the heavens,”116Genesis 2:4 to mean that God created the earth before He created the heaven, while the sages interpreted the verse to mean that the two were created simultaneously; since we can only recite one word at a time, heaven and earth are written separately. This controversy is relevant to our present discussion. According to Beit Hillel, that which comes first in a verse also comes first in action as well. But if that is the case then shouldn’t matzah take precedence over maror at the Seder since it is written first in the verse? The sages, on the other hand, seem to be presenting Hillel’s point of view. Like the earth and heaven being created simultaneously, we should eat the three elements of the Passover offering at once! So why, then, do the sages disagree with Hillel in the matter of eating the Hillel sandwich?
The sages would agree with Hillel; optimally, it is best to eat the three items together in a sandwich. After the fact, however, would disagree with Beit Hillel. The Sages would say it is ok to eat the Passover offering, matzah and maror separately from one another. Hillel, on the other hand would argue that in the time of the Temple one had to eat the three items together at once; otherwise why would the Torah place the matzah before the maror. This would make no sense since maror, a symbol of the bitterness of slavery, should come before the matzah, the symbol of freedom.
We can now understand why the Haggadah makes a point of emphasizing the fact that Hillel ate the pesah, matzah and maror together in the time of the Temple. One might have concluded otherwise based on his interpretation of the verse in Genesis. But because of the verse, “with unleavened bread and maror they shall eat it,” we conclude that in the case of the Passover offering we don’t follow the principle, “that which comes first in the verse also comes first in action as well.” If that was the case here then the verse would have also mentioned the bitter herbs before it mentioned the matzah since maror symbolizes slavery (which came first) and matzah symbolizes freedom (with came afterwards). If Beit Hillel was following its usual perspective here, then it would not have been necessary to mention this at all.
And how would the sages explain this? They would say that they are in agreement with Beit Hillel that pesah, matzah and maror should be eaten together but they would disagree with him after the fact. In other words, one should eat them together but if one doesn’t then that’s ok too. That is why the verse says “matzah with maror” implying that they should be consumed in a sandwich as Hillel suggested, but the final word “You shall eat it” implies, ‘but if you didn’t you can fulfill your obligation by eating them separately too." + ] + ], + "Shulchan Orech": [ + [ + "Shulchan Orech, Tafun, Barech, Hallel Nirtzah: The order of events at the Seder can be understood based on the statement in Talmud: At the end of Yom Kippur, people would face in the direction of the burning alter (in the northern part of the Temple) so that they would be blessed with abundant grain; they would then face in the direction of the menorah (in the southern part of the Temple) so that they would be blessed with ample fruit.117Talmud Yoma In this statement we do not specifically say wheat and grapes, but rather all types of grain and all fruits, as we see in other statements where wheat and grapes are a reference to all grains and fruits. Similarly, in the time of the Temple, the people would bring an omer of barley to the Temple on Passover so that all the grain production of that year should be blessed, and they would bring an offering of bread on Shavuot so that all the fruit of the coming year should be blessed as well. These offering would bring down the abundance and divine blessings from above.
Nowadays since we don’t have a Temple and an altar, the dinner table has become our altar. The offerings which we put out on the table bring the divine blessings from above. The wheat for matzah and the grapes for the wine are now our offerings. This is hinted at the poem which we sing at the beginning of the Seder and the order of events which take place on this night. We say, through the table that was set (in the Temple and now in our home) that was in the tzafon118The word tzafon, north, is a play on tzafun, hidden – the word we use for the afikomen., the northern part of the Temple precincts, and that we now enact through the afikomen (tzafun), may we be blessed, barech, with abundant food from God in the coming year! And Hallel, Nirtzah means, as we recite the Hallel service over a cup of wine, may our offering be accepted (Nirtzah) so that we are blessed with an abundant year of fruit and food! The Talmud says that songs were only sung in the Temple at the time of the libations, the pouring of a wine offering on the altar. Similarly, the Talmud says that one who wishes to offer a wine libation should fill his throat with the songs of scholars; thus when we drink a cup of wine at the Seder it is like a libation.
While we’re on the subject, let’s look at a related matter. The sages tell us that we only sing songs of praise when we offer a wine libation.119Talmud Arachin This is based on a verse: “And the vine said to them: Should I leave my wine, which cheers God and man, and go to hold sway over the trees?”120Judges 9:10 Now this verse suggests that wine cheers both human beings and God, but the Talmud asks – in what way does wine cheer God? The answer is – it cheers God because we sing songs of praise to God when we drink wine and offer libations. And yet elsewhere in the Talmud we find a very different point of view. We are told that Jews find joy on the festivals not in wine but in meat, for men, and in fine clothing for women. It was only after the Temple was destroyed and there were no longer peace offerings that wine became the primary form of religious joy and celebration for us. This would suggest that the two forms of joy are independent and separate from one another – contradicting the verse above which says that God and man both rejoice in wine. In other words, in the time of the Temple, Jews rejoiced in the peace offering but God rejoiced in the offering of libations; after the Temple was destroyed Jews rejoiced in the drinking of wine but since the Temple had been destroyed and there were no offerings and no libations, how could God rejoice?
In the time of the Temple, however, the offering of the peace offering or any other animal offering was always accompanied by the offering of libations – so that God could rejoice in the singing of the Levites. So in fact the two always accompanied one another; when the peace offering was made the people also brought wine which would cause God to rejoice as well." + ] + ], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [ + [], + [], + [], + [ + "Birkat Hamazon: It is written in the Zohar that by participating in the zimmun121A zimmun is the introductory lines which are recited before the grace which can only be said if there is at least three people present. before the Grace after Meals, we weaken the demonic forces which might attack us in the world. This idea is based on the belief122Talmud Pesachim that doubles are unlucky. For instance, one should not drink two cups of wine – rather, one should drink a third. Similarly two people should not walk in the streets together lest they be attacked by spirits. Evil spirits have no power over threes. Perhaps the reason for this that the evil spirits are formed from two elements – fire and wind – therefore they have the ability to have control over twos, but not over things that are made up of threes. We learn that the Grace should be introduced by three from the verse, gadlu ladonai itee…123Psalm 34:4 “Ascribe greatness to the Lord with me.” Gadlu is plural so it counts for two and the word itee, “with me,” refers to one; together they equal three. We ascribe greatness to the lord in the presence of three. So when three are together blessing God we in fact weaken the sitra achra,124The Other Side is the term used in Zohar for the demonic realm. In Kabbalistic thought there is a strong belief in the existence of the a demonic realm. This realm is not anti-god but actually is an outgrowth of the Sephirah of Gevurah or Din, stern judgment, so that even the demonic is a part of God. Kabbalists discuss why evil is part of the divine plan for the universe. the demonic realm.
The different blessings of the Birkat Hamazon resulted from historic events in Jewish history. The first passage, that, God feeds everyone, was composed by Moses in response to the bestowal of manna for the people of Israel in the wilderness. Joshua decreed the second paragraph, “For the good land and the food” when the people began the conquest of the land.
Jewish law discusses the obligation of a master toward his servant. Jewish law states that a person who has a non-Jewish slave can say to him, ‘you shall work for me but I am not obligated to feed you.’ For an Israelite slave, however, the master has an obligation to provide him with food, based on the verse, “But should he say…I don’t want to leave you…and he is happy with you.”125Deuteronomy 15:16 – the assumption seems to be that for an Israelite slave it is actually good to be a servant since his master has an obligation to properly provide for him. We may be troubled with the idea that a non-Jewish slave or an Eved Canaani was treated differently than a Israelite slave. For the purpose of this discussion, this is the assumption that Rabbi Ginzburg makes – the discussion of why this is the case will have to reserved for another time. This is the reason for the statement of the sages, “One who acquires an Israelite slave, acquires a master for himself.”126Talmud Kiddushin 20a The Torah tells us that we are like Israelite slaves in relation to God. The Torah says, “For it is to me that the Israelites are slaves: they are my servants who I freed from the land of Egypt.”127Leviticus 25:55 Since we have the status of Israelite slaves in relation to God, God has an obligation to provide us with food. The Midrash tells us that it is the way of the world for a servant to serve his master: to carry a lantern before him, etc. God said, “I have changed the general custom of the world. Generally the slave does for his master; I do for my servants,” as it says “The Lord went before them…to give them light.128Exodus 13:21 It is generally the custom for the servant to carry the burden for his master, but with regard to Israel the Torah says, ”I shall carry you on the wings of eagles.”129Exodus 19:4 Following this line of reasoning, why did God change the general custom with regard to the Israelites and make himself a servant to them?
When the Israelites left Egypt God treated them like Hebrew slaves: God fed them manna, the food of angels, and he gave them fresh bread each day just as the master of servants would receive130Manna is after all, ‘bread from heaven.’. Not only that, but he gave them food every day rather than once a year as one might do with slaves. But God also called the Israelites ‘children,’ a term which would have had a different status in the eyes of Jewish law. The Torah says, “Israel is my first born.” And yet a parent has no obligation to provide food for his son once he reaches the age of Bar Mitzvah. It is not an obligation but it is a mitzvah to do so if the child is going to study Torah.131Ginzburg makes an interesting contrast here between mitzvah and hiyyuv, commandment and mitzvah obligation. From his perspective, they are not the same! Similarly, the master of a non-Israelite slave has no obligation to provide food for his servant. The Israelite, then, received food from the perspective of an obligation but not as a son or as a non-Israelite. It seems strange that the son who is similar to one who serves out of love receives less than the Hebrew slave, who serves his master out of fear!
We can now understand the language of the first blessing of the Birkat HaMazon. The passage begins by saying that, “God gives bread to all flesh, with grace, with kindness and with compassion;” that is, God supports all human beings freely and unconditionally, be they non-Jewish slave or Israelites. He supports non-Jewish slaves out of compassion and He provides for Israelites who serve Him out of love because they are like His ‘children,’ even though he has no obligation to do so. And lest one think that God provides food because we are his servants who serve God out of fear rather than love, the first paragraph goes on to say, “You provide bread for all your creatures; as your love endures forever.” This is a reference to one who serves God out of fear. God provides because His kindness is ‘forever.’
So what is the difference between one who serves God out of love and one who serves God out of fear? The Midrash says that one who serves God out of fear is protected for one thousand generations while one who serves God out of love is protected and provided for two thousand generations. Both receive God’s love but the one who serves out of love is more deserving of God’s blessing.132I don’t claim to understand what Rabbi Ginzburg is getting at here or how this ties into the first paragraph of the Grace after Meals. Whichever type of servant we are talking about here – either the one who serves out of love or the one who does so out of fear of God is the recipient of God’s kindness. God feeds us not because we are worthy of His goodness but because God is compassionate and kind to all his creatures. In the end we are all unworthy – the non-Jewish slave, the Hebrew servant who serves God out of fear or the one who does so out of love. We are all recipients of God’s constant love." + ] + ], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [ + [], + [ + "Pour out Your Wrath: The commentators wonder why these verses appear here in the middle of the Hallel service; each offers a different explanation for this passage. I will offer my own explanation here.
The Midrash speaks of four kings who each offer a different plea for God’s assistance in the face of their enemies.133Lamentations Rabbah Proem 30:
There were four kings, David, Asa, Jehoshaphat, and Hezekiah--not one asked of God what each of the others was to ask. David asked, \"Let me pursue mine enemies and overtake them, and not turn back till they are consumed\" (Ps. 18:38; 2 Sam. 22:38). The Holy One replied, \"I will help you do so.\"
…..Then Asa rose up and asked, \"I--in me there is no strength to slay them. All that I can do is pursue them. You slay them.\" The Holy One replied, \"I will do so.\" Hence it is said, \"Asa and the people that were with him pursued them. . . . None remained alive: for they were shattered before the Lord\" (2 Chron. 14:12)--not \"before Asa,\" but \"before the Lord.\"
Then Jehoshaphat rose up and asked, \"I--I have not the strength either to slay or to pursue, but I will utter a song, and You do [the pursuing and the slaying].\" The Holy One replied, \"I will do so.\" Then, \"when they be gan to sing and to praise, the Lord set an ambush against the Ammonites . . . and they were smitten\" (2 Chron. 20:22).
Finally, Hezekiah rose up and asked, \"I--I have not the strength to slay, to pursue, or to utter song, but I will sleep in my bed, and You do what is required.\" The Holy One replied, \"I will do so.\" Then \"it came to pass that night that the angel of the Lord went forth and smote in the camp of the Assyrians\" (2 Kings 19:35). The verses which begin shefoch chamatcha are meant to echo the sentiments of these kings. These verses express the idea that through song, we pray that God will mete out justice to the nations who oppress Israel. Since we cannot pursue or kill our enemies, we ask God to “Pour out Your wrath,” and we offer our songs of praise as an offering just as Jehoshaphat did. To the plea that we cannot pursue the enemies of Israel we ask God to: “Pursue them with wrath…” And to the cry that we cannot kill our enemies we say, “Annihilate them from beneath the heavens of the Lord.”
It is surprising that in the opening verse, shefoch chamatcha, the nations are mention before the kings: we say “Pour out your wrath against the nations….” and then, “And against the kingdoms…134The word mamlachot, kingdoms, is taken by Ginzburg as a reference to the monarchy and the royalty and not to the nation as a whole.” Normally shouldn’t the king be mentioned before the people?
First we learn from these verses that God is angry at both the nations and their leaders for worshipping false gods. The verses offer two reasons why the nations and their leaders do this. First, they do so, “Because they do not know you,” (that is they do not recognize the existence of God) and second, because while they do acknowledge the existence of God they choose to not believe that God cares about what happens in this world. According to these nations and leaders, God is indifferent to the events of this world and turns over the overseeing of the world to the sun, moon and stars. This is expressed in the second half of the verse which says that the nations, “do not call upon Your name.” They refuse to call upon God’s name because they are convinced that God doesn’t really care what happens in this world because they have, “devoured Jacob and laid waste his dwelling place.” These nations refer to our God as the God of gods – he rules over the divine powers of the universe but doesn’t care about the fate of human beings. They are convinced that all destruction and oppression that Israel has faced is proof that God doesn’t really care what they do – so they worship the stars and the heavenly bodies instead of the Holy One.
But didn’t Jews also question God’s divine concern when they witnessed the suffering of the Jewish people? The Midrash tells us that Jeremiah ceased calling God HaGibor, “The Mighty One,” when he saw how the Babylonians battered the temple even as God remained silent; and that Daniel would not call God HaNora, The Awesome One, when he saw how the nations enslaved the Jewish people even as God remained silent.135These words are taken from the opening passage of the Amida; the idea here is that the great leaders of Israel refused to praise God fully having witnessed his failure to protect Israel and the Temple. See Babylonian Talmud Yoma 69b. Rabbi Ginzburg switched the two examples around – he has Jeremiah witnessing the enslavement of the people and Daniel witnessing the destruction of the Temple. I have chosen to follow the order of the temple since he is clearly referring to this passage in the Talmud. No doubt Rabbi Ginzburg is quoting the passage from memory – it would be easy to confuse the two passages. Just as the other nations concluded that God didn’t care about the fate of Israel, it would appear that these great sages also doubted the power of God. Maybe they too believed that God’s providence does not oversee the welfare of Israel.
Jeremiah and Daniel, however, were motivated by different concerns. The reason they refused to call God Mighty One and Awesome One is that they knew of God’s deep concern for the truth. They realized that others would look upon Israel’s suffering and assume it must be because God didn’t care about Israel or worst was unable to help them. Therefore they limited the praise with which they spoke about God. One of God’s attributes is truth and to describe God in a way that sounded disingenuous would have been wrong.
We know that truth is one of God’s qualities from the verse: “Praise the Lord, all the nations; extol him all the peoples. For great is His kindness toward us and HIS TRUTH IS EVERLASTING.”136Psalm 117 Daniel and Jeremiah did not doubt God’s power or His providence but they chose to limit their praise of it in a time of oppression and suffering for the Jewish people. We can surmise the power and providence of God from the fact that despite everything, Israel survived great travails and oppressions. This in itself was a sign that God is the ‘Mighty One’ and the ‘Awesome One.’
Returning to the question above, why do we mention the nations before the kings in the verse shefoch chamatcha? Usually when a nation presents itself, doesn’t the king present himself before the people since he is more important? And in the case of many nations presenting themselves before a king wouldn’t the more important nations present themselves first.137The verse, after all, says “Pour your wrath on the NATIONS,” what nations are we referring to here? Usually the king would want to go first to avoid the wrath of the more powerful king (such as God) that might follow from the presentation. In this case four kings are presenting themselves before the Holy One of Blessing. First Rome enters, because it is the mightiest of the nations. Persia would enter next. But when Persia witnessed the wrath of God upon Rome? Persia would think, “God poured His wrath upon Rome because they destroyed the Temple – since our nation was responsible for helping in the rebuilding of the Temple, He would not do the same to us!” Next Babylonia and Greece would enter before the Holy One. But having witnessed God’s wrath against Rome and Persia, why would they be willing to enter? They would think, “even though we subjugated the Israelites we did not oppress them like the Romans and the Persians!” This suggests that the one who enters first might think that his punishment was not going to be as severe. That is why Rome and Persia entered before the others in the first place.
Asaf, the author of Psalm 79138See the beginning of this psalm. from which these verses are taken must have realized this and for this very reason he switched around the order and placed the royalty second and the nation first – so that the punishment of the kings would be more severe than the punishment of the people. He felt it would better for Greece and Babylonia to enter into the presence of the Holy One first so the punishment of Rome (Edom)139Whenever the Sages find mention of Edom they usually interpret it as a reference to Rome in Midrashic literature. and Persia would be more severe! Why were these two nations more deserving of punishment? Because Persia “devoured Jacob,” and Rome “laid waste His dwelling place,” that is they destroyed the Holy Temple. Similarly, the leaders of a nation deserve a more severe punishment when they cause their people to go astray and sin…they should also go second rather than lead the nation to judgment. The verses in Psalm 79 make it clear that whether the leaders and the nation go first or last does not matter – God will pour out his wrath upon them and punish them for their oppression of Israel." + ] + ] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [], + "Zevach Pesach": [], + "Ki Lo Na'e": [], + "Adir Hu": [ + [ + "Adir Hu, Mighty is He! “May HE build HIS Temple soon; speedily, speedily; in our life time may it be!” In discussing on what day the redemption would take place, the sages conclude that it would be on the fifteenth of Nissan – on Passover. In discussing this matter, Rashi wonders; since the building of the Temple does not take precedence over the observance of the Sabbath or the Holy Days, how can the third Temple be built on the fifteenth of Nissan which is the first day of Passover. He answers that this prohibition only applies to human construction and not the divine construction of the Temple. We read in the Bible, “The sanctuary of the Lord, which YOU shall establish.”140Exodus 15:17 Since the Holy One of Blessing will be the one to build the Third Temple this construction project can take place on the festival. That is why we can chant in the words of the poet, “Speedily, speedily in our day…” since the building of the Temple could conceivably begin right at this moment!!” “May HE build HIS Temple,” – we mean this quite literally!
Similarly, even though God swore never to let the Jewish people enter His Temple, “Therefore in my indignation did I swear never to let enter my (place of) rest,” we will be able to enter the Temple. This is like the parable of a king who banished his children from his palace and said he would never let them enter this palace. What did the King do? When he forgave his children he knocked down his old palace and built a new one so that they could enter without his having to break the oath that he made. We read, “I have set watchmen upon thy walls, O Jerusalem, they shall never hold their peace day nor night…who…take no rest, and give Him no rest, until He establishes and makes Jerusalem full of praise in the earth.’”141Isaiah 62:6-7 And yet we also ask God to rebuild Jerusalem so that the remnant can enter it. Yet if God has set guards upon the walls of Jerusalem this would seem to suggest that it doesn’t have to be rebuilt! This suggests that the temple was not really burned down but was hidden away for future generations so that even God will not have to rebuild it on the festival! But brings us back to our first question: If the temple was not destroyed, how can we enter it since God swore never to let us “enter His place of rest.” Therefore we must ask God to rebuild Jerusalem so that His oath is no longer in effect and then to let those who are exiled enter the city.
So we are left with a controversy. If the Temple was burned and destroyed, then we don’t have to worry about God’s oath forbidding us entry into it. But if it is merely hidden away, then we cannot enter it even when He returns it to its place. Now we can understand why we ask God to personally rebuild the Temple (so we will not be excluded from it). That is also why on the festival of Sukkot we add an extra passage to the end of the Grace after Meals in which we ask the All-Merciful “to reestablish His fallen Sukkah of David for us.” The Holy Temple is referred to as the Sukkah of David.
We have a further objection to why Israel might not be able to experience the rebuilt Temple in Jerusalem. Jewish law teaches us that if a man divorces his wife she is not allowed to live in his neighborhood any more. In the case of our exile God has, in a sense, divorced us. If so what use is there in God rebuilding the Temple? As divorcees from God, we would not be allowed to dwell in His neighborhood, so we would not have access to God’s house or even the courtyard outside of His house. Adir Hu, says, “Your house rebuild,” emphasizing the words, baytcha, “Your house.” But since the Shechinah, the divine presence moved from this place, we are no longer forbidden from entering the Temple, and it is no longer a matter of divorce.142I am not sure I understand Rabbi Ginzburg’s point here. Is it that by leaving the Temple, the Temple is no longer ‘God’s neighborhood?’ Or is it that this was not so much a divorce as a separation, and therefore Israel is not forbidden to enter the rebuilt Temple.
Finally, why does the author of Adir Hu add the word, bikarov, “soon” to the opening phrase of the song? This word seems to be redundant and unnecessary. This word teaches us an insight based on a discussion of the law regarding a woman who was raped in the Bible and in the Talmud: If a man rapes a virgin maiden, according to the Torah he must marry her and he is forbidden to ever divorce her.143Deuteronomy 29:22: If a man comes upon a virgin girl who is not engaged and seizes her and lies with her….he shall pay…she shall be his wife…he can never have the right to divorce her. This halachah troubles us – it is as if after being a victim of rape she is now condemned to marry a man she does not love or certainly does not want. However, one must remember that up until modern times, marriage was not a matter of love but family unity and continuity. As ‘damaged property’ the father of the girl would have a hard time finding a match for her once she lost her virginity; therefore Jewish law forced the culprit to remain married to her. The Talmud in Makkot 15a discusses what happens if he does give her a writ of divorce. What if he then agrees to take her back? Even if he divorces her, he must remarry her and does not incur the punishment of lashings. He has not broken the negative injunction against divorcing this woman when he is no longer able to take her back.144Thus, if the rapist was a Kohen and he divorced her, he cannot remarry her because he is not allowed to marry a divorced woman, even if she was formally his wife. So in this case the Kohen would receive lashes for having illegally divorced his wife!
Similarly, in a sense, God forced Himself on Israel at Mount Sinai: according to the Midrash, God held the mountain over the heads of the people and threatened them: He said “If you do not accept My Torah I will put this mountain down on you and this place will be your grave!” Therefore God can never completely divorce the Jewish people – He is bound to us by the same penalty as a man who rapes a virgin girl has according to the Torah! However since human life is limited eventually either the man or the woman in this particular marriage referred to above is going to die; if the man divorced his wife he would then be guilty of having divorced her. In the case of God whose life is forever, we might have to wait a very long time since God is not subject to mortality. Therefore we plead with him, “Rebuild Your house soon!” Don’t make us wait a long time to take us back as is Your obligation according to law.145Wow! Did God, in a sense, rape of Israel when He forced the Torah upon us at Mount Sinai? Did God break his own law and for that reason can never forsake the Jewish people. Is the estrangement of God from Israel also an infraction? Is Israel is a victim of a forced divorce by God? There is much to think about here implied in this statement….
The refrain of Adir hu, then, answers four reasons why Israel might have doubts about the rebuilding of the Temple: El b’nay baytcha bikarov: God, build your-house soon!
1. How can we rebuild the Temple on a festival? We answer, EL B’nay GOD will rebuild the Temple.
2. God took an oath never to allow us to enter His house – so how can we enter the Temple. To this we answer El B’NAY, “God will build the Temple” so that it will be a new Temple for us to enter and not the one about which he took an oath to exclude us.
3. But God divorced us and therefore we can never return to his neighborhood – so what good will it do to rebuild the temple? To this we say BAYTCHA, “your house.” There was no real divorce here; simply a separation in which the Shechinah left God’s House; therefore we are allowed back in.
4. Finally, even if God can never divorce us completely according to Jewish law (as in the case of a man who rapes a virgin); he can leave us alone and forsaken a very long time since His time is timeless. To this we say BIKAROV, “Rebuild Your house SOON.” That is why we ask God not to take to long in reconciling with us – we love Him and want to return to him soon!" + ] + ], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [], + "Chad Gadya": [] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח", + "enTitle": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "key": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/English/merged.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..f24061a4a1b78039818574db057f70569c2f0439 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/English/merged.json @@ -0,0 +1,404 @@ +{ + "title": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Naftali_Seva_Ratzon_on_Pesach_Haggadah", + "text": { + "Kadesh": [ + [ + "Biur Hametz: Angels and Human Beings Two questions arise regarding the removal of hametz: What is the purpose of the mitzvah of this ritual and why do we make the declaration for the removal of hametz in Aramaic? Shouldn’t the declaration be in Hebrew, just like the blessing?
We must preface our answer with a statement in Midrash Rabbah. The Midrash tells us that on Yom Kippur, when Sama’el sees that Israel is without sin1Since we abstain from all bodily pleasures and spend our day in prayer and fasting we are without any possibility for sin!, he immediately begins to praise them: “Master of the Universe: Is there any other people in the world who stand at attention before You like angels and is as pure as angels?” On Yom Kippur Sama’el acknowledges that just as angels have no evil inclination so too, once a year on Yom Kippur neither does Israel; just as angels stand at attention2The Hebrew word is kefitzah, literally jumping. When we say the keddushah we hop up and down on the balls of our feet and say kadosh kadosh kadosh!! before God, so does Israel. This Midrash suggests that while Sama’el came to accuse Israel, he wasn’t able to do so he praised them instead. This is quite surprising: what spirit overcame Sama’el that is he changed to accusation to advocacy? He could have simply remained silent rather than praising them.
The sages of truth3The sages of truth is a term commonly used for Kabbalah explain that there is a question concerning Israel’s status vis-à-vis the angels. Is Israel’s status higher or lower than the angels? On the one hand the souls of Israel emerge from the world of beriah,4There are four levels of creation in Kabbalistic thought: First level, atzilut – emanation, Second level beriah – third level creation, yetzirah – formation and the fourth level, assiyah, the making creation or the throne of glory, while the angels emanate from the world of yetzirah, formation.5Another sign of Israel’s superior status as a creation of beriah, the second level of creation, rather than yetzirah, the third level of creation, is that Israel is allowed to mention God’s name after two words: Baruch attah Adonai, while angels mention God’s name after three words in the Kedushah: Kadosh Kadosh Kadosh Adonai…. On the other hand, angels attain a higher spiritual level since they have no evil inclination, unlike human beings who do. Despite Israel’s lofty status, the angels are not jealous of Israel because they know that Israel was created with an evil inclination, thereby lowering their status in relation to the angels. On Yom Kippur, however, when Israel is ‘without sin’ the angels have reason to be jealous of Israel. This is the one time of year Israel overcomes its evil inclination. We can now understand why Sama’el chooses to praises Israel on Yom Kippur. The evil one is not permitted to accuse Israel on Yom Kippur so instead he begins to praise Israel so the angels will become jealous of them. He reminds the angels that on this day Israel is even superior to the angels!
We can now understand why we recite the declaration for removing hametz in Aramaic. When we remove hametz from our homes we also remove the evil inclination from our bodies. Similar to Yom Kippur, we become more like the angels at this time through this ritual. We are concerned with making the angels jealous as they are on Yom Kippur so we recite the declaration in Aramaic, a language which the angels cannot understand!" + ], + [ + "Kadesh U’r’chatz: Atonement for the Garden of Eden There are good reasons for the customs of Israel which are based on the Torah. The things we do are surprising for those who lack knowledge and an understanding of what makes this night different from all other nights. Flour, wine, meat for the Passover offering and festive offering and apples and nuts for charoset are understood by the sages of truth to be a way of ridding Israel of Adam’s sin in the Garden of Eden. We seek to repair through that which we sinned.
There is a controversy about whether the fruit which our Adam ate was from the vine or wheat or fig tree or an etrog tree. Since we do not know with which one he sinned, we consume all of them as part of the seder. For those who say it was from the vine, we drink four cups of wine – through this mitzvah we repair the sin of the Garden of Eden, wine for vine. Since there is a question if it was wheat that they ate, we make matzah from fine flour. Since there is still a doubt, we make charoset from apples since the etrog is sometimes also referred to in Hebrew as a tapuach, an apple6See Song of Songs 7:9 “and the scent of your breath like apples” The Aramaic translation of the Bible understands the word apples to be an Etrog.. Some people add figs to the charoset for this reason as well, in order to remove the sin of the tree of knowledge. In Midrash Rabbah we learn that afterwards Adam and Eve ate all types animals; therefore we use the lamb for the Passover offering and a cow for the festive offering.", + "We eat the Passover offering roasted and we eat it leaning to one side is a reference to the fact that Adam used to lean in the garden of Eden while the angels roasted meat for him and chilled the wine. The serpent saw this and was jealous of the fact the Adam HaRishon was free of the angel of death. The serpent knew that as long as human beings did not sin they (?) would continue to eat the roasted meat; for this reason the Passover offering must be roasted and consumed while leaning." + ] + ], + "Urchatz": [], + "Karpas": [ + [ + "Why do we eat greens? Before Adam sinned he was not permitted to slaughter animals for food in order to eat since the animals were not in need of repaire.7This seems to contradict the earlier statement. Apparently the angels could prepare meat for Adam but he could not do so for himself. One of the reasons we slaughter animals and eat them is to allow their animal soul to ascend to a higher plane of existence. The slaughtering was a kind of Tikkun, or repairing of the animal soul. Therefore Adam only gathered vegetation for food, as the Bible tells us “the fruit of a tree yielding seed; to you it shall be for food.” (Genesis 1) After Adam sinned, animals needed to be repaired and it was permissible for humans to slaughter them. We eat greens first, just as Adam did, and then have wine and meat as part of the Passover meal to atone for the sin in the Garden that took place afterwards.
Why do we call the greens karpas? 600,0008The word karpas ends with a samech which has the numerical value of 60 – it represents 60x ten thousand and the remainder of the word spells parkh, or oppression. The word then alludes to the 60xten thousand who were oppressed in Egypt! souls were affected by the sin of Adam HaRishon; they went down to Egypt and suffered from oppressive servitude as is hinted at by the word karpas. Why do we dip the karpas in salt water? Because the Egyptians cast the children of the 600,000 in the River, all of them were brought out of the River through the merit of Moses. Some people dip the karpas in vinegar; this symbolizes that their deeds were as harsh as vinegar; they went down to Egypt to be purified and to go out pure.
Why do we eat an egg? Just as an egg is round so too death comes around because of the deeds of Adam HaRishon, as it says in the Torah: “you shall not eat of it, nor shall you touch it, lest you shall surely die.” Death shall be for generations to come. The double reference to death in this expression, mot tamut, “you shall surely die,” is a reference to the two temples which would be destroyed. That is why we eat bitter herbs. Tisha B’av always falls on the same day of the week each year as the first day of Passover. Therefore Passover is an allusion to Tisha B’av.
The nuts which are mixed in the charoset are an allusion to a Midrash which says: just as all the nuts rattle around when you take one out of the many (unlike other types of fruit), so too as a result of the sin of the one human being in the world who sinned (Adam), all of humanity suffers and becomes angry at him.
We add red wine to the charoset as an allusion to blood. When Eve ate from the forbidden fruit from the tree of knowledge, she experienced the first blood of menstruation;9Adam and Eve were immortal in the Garden of Eden so that the cycles of birth were outside of their experience. Having eaten from the tree of knowledge they became mortal but also gained the possibility of giving birth. The blood of menstruation is part and parcel of this process. therefore we also add a bit of red wine.

It is customary to wear a kittel at the Seder. The Torah says that Adam was commanded to till and tend the garden (literally to serve and to guard). Adam not only tilled the garden but offered sacrifices to God. He was like the high priest who served God in the Temple. Just as the High Priest wore four linen garments: the tunic, headdress, pants and a sash, so too we wear a kittel with a belt so as to separate the heart from the sinful lower parts of the body." + ], + [ + "The Symbolism of Karpas Why was it necessary to tell us that one must make a blessing on the karpas boray peri ha’adamah,’ since we are obligated to make a blessing on any food which we consume? The reason is based on a principle of Halacha: for anything which would normally be improved through cooking, we say the sh’hakol blessing when it is uncooked and the appropriate blessing12Reference: (missing) (in this case ha’adamah) when it is cooked. Based on this the Maharil wonders why, if one uses parsley for the karpas, one would say boray peri ha’adamah? There is a great lesson to be learned from the fact that we say this blessing even though we eat it raw.
This is an allusion to a Midrash:13Babylonian Talmud, see Sotah 11b for an extended development of this Midrash. Also see Ezekiel 16:7 which is also quoted later in the Haggadah. when the Israelite women gave birth in the fields and the Egyptian soldiers would come to kill the children, the ground would swallow up the infants. The Egyptians would then bring oxen to plow up the ground in order to find them. After they left, they broke through the ground and sprouted up like weeds, as it says “I caused thee to multiply as the plants of the field.” (Ezekiel 16:7) In order to remember this great miracle, we eat greens and recite the blessing boray peri ha’adamah even though it is not necessary to recite this blessing under these circumstances.
" + ] + ], + "Yachatz": [ + [], + [ + "We take out the middle matzah, break it in half and hide the broken piece for the Afikomen. According to the Maharil,10Jacob ben Moses Mölln, Rabbi and teacher of Mayence; born about 1365; died in 1427. we should set aside the larger piece of the broken matzah for the Afikomen. The broken middle matzah is an allusion to the fact that the night of the Passover was divided into two parts. It was during the first half of the night that God helped Abraham overcome the five kings who took Lot captive, and it was during the second half of the night that God performed the miracle of the Passover, striking down the first born. In the wilderness Moses called the altar that he built Adonai Nisi, God is my miracle is a reminder of the miracle in Egypt. This implies that we too must perform some act as a reminder of the miracle of the tenth plague; we don’t take the upper or the lower matzah but the middle one as a reminder of miracles in the time of Abraham and Moses.
We hide away the Afikomen as an allusion to the Midrash on “It was for the Lord a night of watching.” (Exodus 12:42) This means that it is set aside for watching until the final redemption which will also take place on Passover. The Shach11Shach - Rav Shabbtai ben Meir HaKohein was born in 1623 in Vilna. also explains it this way; the night of Passover is divided into two parts – the first half for the miracles with which Israel was redeemed from Egypt and the second half for the future redemption. We hide the Afikomen for the future redemption. The broken matzah, then, is allusion to both sets of miracles: Abraham and Moses, and the past and future redemptions. We can now understand why the Maharil said that the Afikomen must be a larger piece of matzah. The sage taught that after the final redemption, the exodus from Egypt will become secondary while the final redemption will become essential – the Afikomen is larger for this reason. The piece of matzah remaining on the Seder plate is an allusion to the Exodus; it is smaller since in the time of the final redemption the Exodus will be of less importance as well." + ] + ], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [ + "Maggid, Rachzah The ‘order of the Seder’ begins kadesh u’rechaz...maggid rachzah. Why do we first say rachaz and then rachzah after maggid? What is the significance of the extra letter hay at the end of the word rachaz? This is a way of reminding us of the significance of second washing. In point of fact, one washing should have been enough before a meal. However, there can not be any type of interruption between the time we wash and the beginning of the meal. Since the meal is preceded by the maggid, the telling of the Exodus as well as passages of praise, there is an interruption here. It is necessary for us to wash again before we begin the meal. The letter hay is an allusion to haggadah havay hesech hada’at b’hay: “the telling is an interruption with the letter hay.” Each of the words in this phrase begins with the letter hay.16There are five words in this phrase which begin with the letter hay – the numerical value of hay is five!!" + ], + [ + "The sages instruct us to remove the Seder plate from the table; children will wonder why we are doing this even though we have yet eaten, and they will ask questions. This is not our custom; rather we lift the plate up when we say ha lachma anya and afterwards we put it back on the table where it originally was. This is an allusion to the waving of the omer up and down in order to avoid the bad dews14There is apparently two types of dew – good dew and bad dew which God has stored away.. Why is it necessary to wave it up and down? It should have been enough to simple wave it upward since the dew comes from above. Originally15Babylonian Talmud Hagigah 12b (?) there was a place in the firmament in which the bad as well as the good dew dwelled. David prayed to God that only the good dews should dwell above as we see: “For You are not a God who takes pleasure in wickedness; evil shall not sojourn with You.” (Psalm 5:5) Because of David’s prayers, the wicked dew was stored down below and the dew of blessing above. So when we wave the omer in an upward direction it is to ask that we be blessed with the good dew, and we wave downward it is to ask that God cut off the bad dew. Passover is, of course, the time of year when the world is judged regarding the productivity of the wheat harvest. That is why it was customary to bring an omer of barley at this time of year to the temple. Now that we do not have an altar or a temple, our dinner table is our altar; we reenact this ceremony at the dinner table with the waving of the Seder plate. By lifting up the matzah along with the plate it is meant to mimic the waving of the omer offering." + ] + ], + "Four Questions": [], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "Mah Nishtanah There are several surprising things about this passage. First, why does the child wait to ask his father questions until the pouring of second cup of wine? Why not ask the questions upon pouring the first cup of wine? If you say the reason is that he has not witnessed any differences until now, hasn’t he already watched as we dipped the karpas? In any case, even after the second cup is poured, he has not yet witnessed the eating of the matzah or the maror. Also the order of the statements in Mah Nishtanah is not in the correct order: dipping should have come first, then the eating of the matzah and the maror. And yet in the Mishnah in Pesachim it is ordered the other way around! Finally, the statement which follows the Mah Nishtanah, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” is an appropriate answer to the final question (leaning) but not to the other questions in the Mah Nishtanah.
The Mishnah suggests that it is precisely when the second cup of wine is poured that the child should ask; that is when the question arises, “why do we eat matzah on this night?” Also it was out of the first question that the second question arose, and so on with the rest of the questions. Each question inspires the next.
What is it about the second cup of wine that inspires the child to ask? At the beginning of the Seder, the perceptive child has no reason to question his parents since logically he concludes that matzah is associated with slavery. Since we can only eat matzah during the first half of the night and not after midnight, we conclude that matzah is a symbol of slavery. We begin the Seder by saying that matzah is ‘the bread of affliction’ further emphasizing this point. Once the second cup is poured, however, the child realizes that the matzah also symbolizes freedom! The four cups of wine symbolize the four promises of redemption: I will bring you out… I will save you, etc. The reason for the matzah is that Israelites had to leave Egypt in great haste; had they stayed in Egypt even one moment longer they would have sunk to the fiftieth level of impurity and could not be redeemed. That is why the Halachah is that even a little bit of hametz is strictly forbidden on Passover. The symbolism of the second cup (“I saved you from the impurity of Egypt”) suggests that matzah symbolizes freedom and the haste with which they left Egypt!
Now we can understand why the child does not ask his parent until the second cup is poured. He is now confused: is matzah a symbol of freedom or slavery? And if matzah is a symbol of freedom then why don’t we eat it after midnight, the hour at which Israel was freed? We do say, “why is this night (Kulo) entirely matzah? We should either eat matzah either the first half of the night (for slavery) or the second half of the night (to celebrate freedom).
This leads the child to a second question: “Why, on all other nights we dip other vegetables but tonight we dip maror?” Note that we don’t say “only maror” in the four questions just as we say “only matzah.” The first time we dip we use other vegetables while we use bitter herbs for the second dipping. The child sees that his father is dipping other vegetables for the first dipping and he wonder; if the matzah symbolizes slavery and we eat only matzah, why don’t we use bitter herbs both times we dip at the Seder? The second question, then, is a response to the first. The child wonders why we eat other vegetables for the first dipping – why don’t we eat maror for the first dipping since it symbolizes slavery, just like the matzah?
In the end matzah, is actually a symbol of freedom. Even though Israel did not leave Egypt until the next day after the Passover, the redemption began at night – that is why we eat matzah even during the first half of the night as a symbol of freedom and not slavery, and that is why we only dip the bitter herbs once and not both times.
Matzah and Maror: Another question: if matzah symbolizes freedom, and maror the bitterness of slavery and oppression, why don’t we eat the maror first and the matzah second at the Seder? This would seem to support the opinion of those who believe that we should also use bitter herbs for the first dipping; that way we would taste the bitterness of slavery occurs before we eat matzah, a symbol of freedom. If this is the case, then the language of the second question should also have been kulo maror, ‘on all other nights we eat other vegetables but tonight we eat only maror.’
So why do we eat maror after the matzah? The reason can be found in the following verse: “In a time of good fortune, enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: the one no less than the other was God’s doing.”17Ecclesiastes 7:14 We learn from this verse that if we remember misfortune first, it will inspire sorrow and depression even if we remember the joyful occasions afterwards. Therefore we should remember the joyful occasions first and only then reflect on the sorrowful occasions. That is why we eat the matzah first which reminds of our redemption and God’s kindness first at the Seder and only then do we eat the maror. That is another reason why we don’t use bitter herbs for the first dipping – this would only cause us more sorrow.
It is for this reason that the third question in the Mah Nishtanah is about dipping. The question arises, why do we dip twice? We should dip either once or three times in the Seder! If the reason for dipping (according to the Talmud) is because there is ‘poison’ in the bitter herbs, then we should only dip once since we are not using bitter herbs for the first dipping. And if, as the Ma’aseh Adonai suggests, the dipping has opposite meanings; one for exile, and the other redemption, then this is troubling. Having opposite meanings for the same act (dipping) is confusing. What’s more, there are those who say that we should actually dip matzah in the charoset as well in which case we are dipping three times!
The second dipping symbolizes slavery: we dip the maror and we do so in charoset which is a symbol of the mortar with which the Israelites made the bricks. Therefore the two aspects of the second dipping both symbolize slavery and bitterness. For the first dipping we don’t use charoset because we are using other vegetables rather than bitter herbs (which don’t contain poison.) We therefore dip the vegetables in salt water so that neither of these symbols represent slavery or bitterness but rather redemption. The first dipping symbolizes redemption and the second dipping slavery so that joy precedes the sorrow so as not to dilute our joyful mood at this time as we explained above.
On this night we lean We can now begin to understand why the question regarding leaning follows the question of dipping.
The Talmud in Pesachim discusses whether we should lean for all four cups of wine or not. There is an opinion that we should lean to our side for the first two cups of wine when we tell the story of the Exodus but not for the second two cups of wine when we have already completed the story of the Exodus. There are those who say it should be the other way around: we shouldn’t lean for the first two cups since we were still slaves in Egypt whole we should lean for the second two cups for they represent the time when we are free. Nowadays we don’t follow either of these opinions but we lean for all four cups of wine.
Having just ascertained that we dip once as a symbol of an expression of redemption and the second time as a reminder of slavery, then why don’t we also lean for two cups of wine and not for the other two as the Talmud suggests, either for the first two cups or the second two cups. Rather we lean for all four cups of wine and for the matzah as well!!
The Haggadah answers this question by saying Avadim Hayyinu: We were slaves in Egypt but the Lord took us out from there. These four cups are an allusion to the fact that God did not just redeem us once but he will redeem us four times from four empires, and God will give us four cups of redemption. Therefore all of the cups deserve to be consumed while we are leaning as a symbol of freedom. This opening statement also reminds us that this is still a night of slavery and freedom (We were slaves – slavery; the Lord took us out – freedom) – and that is why we have two dippings, one for slavery and one for freedom.", + "We Were Slaves to Pharaoh The Talmud tells us that in telling the story of the Exodus we should begin with genut, disgrace, and end with shevach, with praise. There are two interpretations of what this means18The other point of view is that of Sh’muel who says we should begin with “Our ancestors worshipped idols” and we end with “the omnipresent brought us closer.” Rabbi Ginzburg promises to explain Sh’muel’s point of later on.. Rav says we begin with disgrace by saying, ‘We were slaves to Pharaoh in Egypt.’ In what sense is this ‘disgrace?’ Furthermore, why is it necessary for the ba’al ha-Haggadah to tell us that we, our children and children might still be slaves in Egypt; the text could have simply said: If He had not taken us out we might still be slaved to Pharaoh in Egypt?’
To answer these questions we must begin with a discussion of a passage in Baba Kama. The Talmud discusses a controversy between Rabbi Yehudah and Rabbi Huna whether a person is allowed to use force to take back property which has been stolen from him or her, or if the person must go to court to retrieve the property? The Talmud concludes that if one is going to irrevocably lose the property, one can use force to take back one’s property. Where there is no loss, the sages disagree. Rabbi Yehudah says that if there is no loss one is obligated to go to a judge to retrieve one’s property, and Rabbi Huna is of the opinion that one may take it forcefully since one may be tempted to give up if one must be troubled by going to a judge. Ben Bag-bag states: One should not enter into someone else’s property to retrieve one’s property without the permission of the owner of the place but ‘one may break the teeth’ of the one who has one’s property if necessary to get back one’s property. This implies that one can take the law in his own hand and use force to retrieve his property.
We can now understand the discussion in the Talmud regarding the Exodus from Egypt. When God was about to drown the Egyptians in the Red Sea, Uzza, the guardian angel of the Egyptian, challenged the Holy One. God immediately called forth a case among the angels on High to decide between them. Why did Uzza wait until they reached the Red Sea to challenge the Holy One; why didn’t he challenge God while they were still in Egypt and God was about to kill the first born? And why did God convene a court case at the Red Sea? This case illustrates the law above. In Egypt there was no time to loose – if Israel had stayed in Egypt one more moment they would have been lost. God therefore took the law in His own hand and did what had to be done. Uzza knew that the law was that God did not need to convene a court to save His lost property – the people of Israel. God was therefore in His right to smite the first born in order to save the people of Israel. At the sea, Israel had already escaped the immediate threat so when Uzza challenged God, God convened a court of law.
We can now understand why Avadim Hayyinu represents ‘a beginning of disgrace’ in our telling of the story of the Exodus. It was disgraceful that the people Israel were not only slaves but servants of false gods. They were so enslaved by idolatry that they couldn’t wait any longer to leave Egypt without reaching the fiftieth gate of impurity. That is why “The Lord took us out with a strong arm” that is, with force (the death of the first born), just as one can use force to retrieve his lost property.
We can now understand the challenge of the Rasha later in the Haggadah. When the Rasha asks, “What does this service mean to you?” he is challenging the Halacha regarding retrieving lost property. He believes that God should have convened a court in Egypt rather than ‘taking the law into His own hand.’ But if God had done so, Israel would have been lost and unredeemed. We answer him in the same way that the Ben Bag-bag answered this question: One should try to go to a court but ‘one may break his teeth’ if there is a question of saving one’s property. That is why the answer which the Haggadah gives to the Rasha: “It is because of that which the Lord did for me…” God would take the law into His own hand for me but not for you since you are of the opinion that this is not proper. If you would have been in Egypt you would not have been redeemed – you would have sunk to the fiftieth level of impurity.”
We, our children, and our children’s children: Why does the Haggadah speak of us being slaves for three generations: ‘Had God not taken us out of Egypt, we, our children and our children’s children would still be enslaved there.’ The Haggadah could have said, “Had God not taken us out, we would still be enslaved there.’ To understand this we must analyze the verse: “And they shall return here in the fourth generation, for the iniquity of the Amorites is not yet complete.”19Genesis 15:16 Abraham was told that his children would be subjugated in Egypt three generations; each generation, we learn, would be seventy years so that they add up to a total of two hundred ten years. The children of Esau were also obligated to serve for three generations. If only Israel paid this debt, then Israel would have had to serve in Egypt yet another three additional generations to make up for the debts of Israel and Esau. This is what the author of the Haggadah is telling us. We were slaves in Egypt – and had God not taken us out when He did, we would have served yet another three generations in Egypt; that is, we, our children and our children’s children would have had to serve as well.", + "Now even if we were all wise, clever, elders and even if we were all learned in the Torah, it would still be our duty to tell the story: To explain this passage we 20Pesachim, chapter 10must begin with a rabbinic statement: “If one is wise, his son must still ask him; if not he should ask himself. If there are two Torah scholars who already know the laws of Passover, they should ask one another: How is this night different from all other nights?” Why was it necessary for the Torah to obligate a scholar to ask questions about the Exodus? Since both scholars were familiar with the Exodus, this would seem unnecessary.
The answer has to do with the two-fold commandment: zachor, remember, and shamor, guard.21Referring to the Ten Commandments in Exodus and Deuteronomy. The fourth commandment, regarding the Shabbat is phrased differently in the two versions of the Text. One says Remember the Sabbath Day and the other Guard the Sabbath Day. Since we are also told to remember the Exodus – the word ‘remember’ must have the same implications here – remember it verbally and not just mentally. The Mishnah explains the meaning of these two terms: the word zachor means one should remember the Shabbat verbally, and shamor, one should guard it by keeping it in one’s heart. The commandment, “You shall remember the day of your going out from Egypt,”22Exodus 16:3 implies that one should remember the Exodus by mentioning it verbally and not just keeping it in one’s hearts. Since it is a mitzvah, it applies equally to all people - scholars of Torah as well as others.
But this raises yet another question. If one is obligated to verbally mention the Exodus from Egypt and not merely think about it, then one should also be obligated to recite a blessing for the performance of this commandment. One is not obligated to recite a blessing for the study of Torah if one merely thinks about Torah, but one must recite the blessing when it is recited out loud. But in the case of Passover, we are told zachor, which implies, to verbally mention the Exodus, so a a blessing is necessary. The statement in the Haggadah, then, implies that even great scholars who is familiar with the story of the Exodus can’t simply think about it; he is obligated to speak of it at length. So why don’t we recite a blessing when we perform this commandment?
Different answers are offered to solve this problem. First the Rif suggests that since we are obligated to mention the Exodus when we recite the Kiddush, it is not necessary to recite another blessing which speaks of mentioning the Exodus. One fulfills one’s obligation by reciting the Kiddush.
Another reason one does not need to recite a separate blessing for the telling of the story at the Seder is that we have already mentioned the Exodus in the third paragraph of the Sh’ma concerning tzitzit – so we fulfilled the commandment of mentioning the Exodus when we recited the evening service and therefore no other blessing is necessary. Since we are obligated to mention the Exodus at night (as we learn from Rabbi Elazar ben Azariah, we recite the tzitzit passage at night (even though we are not obligated to wear fringes) to fulfill this obligation. If we didn’t have an obligation to mention the Exodus every night then it would be necessary to have a special blessing for Passover night. Since we do, Passover night should be no different than any other night! Therefore it is not necessary to say a separate blessing on this night.
The Tzror HaMor comments that the statement in the Sh’ma, “You shall see it and remember all my commandments…I am the Lord your God,” 23Numbers 15:37-41teaches us that we should remember the Sh’ma at night, and the passage “all the days of your life”24Deuteronomy 16:3 teaches us that we should mention it at night.
We can now understand why we comment, “even if we were all wise, clever, and elders….we would still be obligated to expand on the story of the Exodus.” This statement raises the question of whether we should recite the blessing. But when we say that we are obligated to expand on the Exodus we are referring to the passages above which obligate us to tell the story of the Exodus. The obligation is not just tonight but on all nights!" + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "The story which follows regarding Rabbi Eliezer, Rabbi Joshua and the others is an example of what the Haggadah just told us; that even the wise, the clever, the elders, and great scholars of Torah are obligated to expand on the story of the Exodus.
The discussion of Rabbi Elazar and the sages raises a controversy regarding a special blessing for the telling of the Exodus. According to Rabbi Elazar, who follows Ben Zoma, we do not need a special blessing because we are obligated to mention the Exodus every night. This is based on the word kol – all the days of your life. But according to the sages, who interpreted the word kol - all the days of your life as a reference to even in the time of the Messiah – there is no obligation to mention the Exodus at night and therefore we would need a special blessing on the night of Passover when we are obligated to mention it.
We can answer this question the same way the Rash25acronym for Rabbi Asher ben Jehiel (1250-1328) a prominent Talmudic scholar, sometimes called \"the Rosh.\" answered the question regarding charoset; why don’t we recite a blessing over the charoset. He explains that we don’t recite a blessing over the charoset because it is secondary to the maror over which we do recite a blessing. In Talmud Berachot we find a discussion whether we will mention the Exodus after the final redemption. The sages comment that in the Messianic era, we will not leave out the Exodus from Egypt all together; it will simply become secondary to the final redemption. This is compared to a person who encounters a lion and is saved from it and then a snake and is saved from it. He begins telling people about the lion but when he is saved from the snake he tells people how he was saved from the snake. The Exodus from Egypt is similar to one who was saved from a lion and the when the Jews were redeemed from Babylonia is similar to one who was then saved from the snake. The first story of redemption becomes secondary to the second story of redemption. Therefore in our time the Exodus, as important as it is, appears secondary – and so we don’t recite a separate blessing for this redemption according to the sages.
In the time to come when the final redemption takes place, we will forget both of these acts of redemption and they will both be secondary to the final redemption. By the time of Rabbi Elazar ben Azariah, which was, of course, after the return form Babylonian the Exodus already appeared to be secondary and less important. Following the opinion of the Rosh, then, we do not recite a blessing over that which is secondary to the essential mitzvah. 26This has fascinating implications for our generation when we have a new story of redemption to tell – the founding of the state of Israel. Should we do more to treat this story as the essential story of redemption in our time?
Now we can understand what Rabbi Elazar ben Azariah meant when he said “It is as if I were a man of seventy years old.” Rabbi Elazar disagreed with the sages. They saw the Exodus as secondary to the return from Babylonia. They had a reason for not reciting a blessing while he did not have a good reason. When Rabbi Elazar said that he was like a man of seventy years old, he was saying that he was like those who lived before the return from Babylonia – therefore the Exodus was still essential to him and was not of secondary importance. Therefore he had to find an answer to the question of why we don’t say a special blessing before we tell the Exodus from Egypt. Ben Zoma helped solve this problem – he argued that we are obligated to mention the Exodus every night (and not just on the night of Exodus) and so it is not necessary to say a special blessing at the Seder.", + "A Story of Rabbi Eliezer, Rabbi Joshua... Why were these five sages together on Seder night? They sages got together to discuss the Exodus but when they reached midnight they began to debate the controversy regarding when the Passover offering should be consumed. This controversy was between Rabbi Elazar ben Azariah and Rabbi Akiva; a similar controversy can be found in the Talmud between Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua. The question is about what time the Passover sacrifice must be consumed – by midnight or by day break. Since we now eat the Afikomen in lieu of the sacrifice, this question influences the time by which we must eat the Afikomen.
According to Rabbi Elazar ben Azariah (and Rabbi Eliezer) the sacrifice must be eaten before midnight; according to Rabbi Akiva (and Rabbi Joshua) the sacrifice can be consumed all night long. Each brings a different proof for his point of view. According to Rabbi Elazar ben Azariah, we learn that the sacrifice must be eaten by midnight based on a gezerah shavah.27A hermeneutic rule in which we compare two verses in the bible and deduce the principle in one of them to the other based on similar language. We find two verses: “You shall it the meat on this night,”28Exodus 12:8 and, “I passed through the Land of Egypt on this night.”29Exodus 12:12 Just as God passed through the land at midnight so the Passover offering must be consumed by midnight. Rabbi Akiva interprets the verse: “You shall eat it in haste”30Exodus 12:11 as a proof text for consuming the offering all night. Just as the Israelites ate the Passover offering ‘in haste’ that is, all night long, so we can eat the sacrifice all night long. Rabbi Akiva understands b’chipazon as a reference to the way the Israelites were supposed to eat the offering, with their loins girded, sandals on their feet and their staff in hand. B’chizpazon means they were ready to go at any minute. Rabbi Elazar Ben Azariah, on the other hand, understands ‘in haste’ to refer to the Egyptians. At midnight, as the God passed through the land of Egypt, the Egyptians came and pressed the Israelites to leave. The Israelites ate in haste because the Egyptians were pushing them to leave as quickly as possible – this would have occurred at midnight
Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua bring other proof texts but the controversy, based on the verse: “You shall slaughter the Passover sacrifice in the evening, the time of day when you departed from Egypt.”31Deuteronomy 16:6 Rabbi Eliezer understands this verse to mean that you shall offer the sacrifice in the evening and burn the remains in the morning – following the opinion of Rabbi Elazar Ben Azariah. Rabbi Joshua understands the verse to mean you shall offer the sacrifice and eat it all night, following the opinion of Rabbi Akiva.
When the sages were together, the time for the eating of the afikomen32The matzah which we eat for the Afikomen replaces the Passover sacrifice, It must therefore conform to the laws which applied to the sacrifice and had to be eaten at the same time. arrived and the sages began to debate the correct time by which the matzah had to be consumed: Was it by midnight or could they eat it all night long? Each of the rabbis wanted to follow his approach to the law. As a general matter, Jewish law follows the opinion of Rabbi Akiva when his colleagues disagree with him; therefore the law should have been that the Passover offering could be eaten all night long. However, in order to distance us from transgression we say that we should still eat the Afikomen by midnight.
Rabbi Tarfon was among the sages in B’nai Brak and refused to allow a compromise in this matter; as the teacher of Rabbi Akiva, he felt a compromise in this matter was wrong and as a result this argument continued all night long. Elsewhere in the Talmud when Rabbi Tarfon took the more stringent point of view he was criticized by the other sages.33In a well known story in Berachot, Rabbi Tarfon brags that he followed the opinion of Beit Hillel regarding the recitation of the evening Sh’ma and insisted on reciting it while lying down even though he was in a dangerous place. The Rabbis chided him and Rabbi Nachman went so far as to say that he deserved to be killed for endangering himself. Rabbi Rabinowitz points out that the other rabbis were critical of Rabbi Tarfon even though Beit Hillel does not exclude the possibility of leaning during the even Sh’ma. Apparently Rabbi Tarfon concluded from this one when possible the lenient point should be adopted. As a result he was uncompromising in this matter and insisted that the sacrifice could be consumed all night long, taking a more lenient opinion. Rabbi Tarfon’s name appears last in the list of sages in B’nai Brak since he was the oldest of the group and apparently as a result he had the greatest influence in this discussion.", + "Why does the Haggadah tell us that this incident took place in B’nai Brak? What difference does it make where the sages were when they had this discussion? We learn elsewhere in the Talmud that even if the sages disagreed about a matter of Jewish law, we follow the local authority even when his opinion is not the final ruling. Since B’nai Brak was the home of Rabbi Akiva the sages did not eat the Afikomen until the end of the night following his point of view. They did this despite the fact that the sages agreed that even though one could wait, one should eat the matzah by midnight in order to avoid transgression.", + "And why was it necessary to tell us that they discussed the Exodus all night long? This is a way of telling us that while Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua disagreed about the time frame in which one was allowed to eat the Pesach (and later the Afikomen), whether it was all night long or only until midnight, they both agreed that the redemption began during the night.34See Talmud, Berachot 9a By discussing the Exodus all night long, they were able to celebrate the beginning of the redemption. The only thing they disagreed about is when was the period of chipazon, of hasting? Was it when the Egyptians pressed the Israelites to leave Egypt (according to Rabbi Eliezer, at midnight) or was it in the morning when the Israelites quickly left Egypt, ‘in haste’ (according to Rabbi Joshua – as a result they could eat the Passover offering all night long).", + "Why are we told that the students came and told the sages, ‘The time for the Sh’ma has arrived?’ This seems odd: why weren’t the students with their teachers in the first place? If they were, the passage would have said, “The students told the sages, (and not came and told the sages).”" + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "Blessed is the One who gave Torah to His people Israel. The Torah speaks about four types of children. Ma’aseh Hashem explains that the wise child is Isaac, the wicked one is Esau, the simple one is Jacob, and the one who doesn’t know how to ask refers to Ishmael. Why was it necessary to mention these four people in this statement? Furthermore, why does the Torah say that “God gave Torah to HIS PEOPLE, Israel” – isn’t the fact that Israel is God’s people obvious? The Haggadah could have said, “Blessed is the One who gave Torah to Israel.”
We learn that the Torah resided with God for the first two thousand years from the time of creation until the time of Abraham. It was only in the time of Abraham that the teachings of Torah were revealed. The Torah says, that “Abraham made souls in Haran;” the Aramaic translation explains that this means that Abraham taught Torah to others; it implies that the Torah began to be revealed in the time of Abraham.
If the Torah was to be revealed after two thousand years, why wasn’t it revealed immediately in the time of Abraham? Why wait until the Exodus? A poet, in one of the Yotzrot35A Yotzer (Yotzrot) is a special liturgical poem which was recited following the Borchu in the Shacharit service. Special poems were written for other holidays and occasion which were added into the service. which is recited on Shavuot, writes that the Torah could not be given in the time of Isaac because he flattered Esau.36Isaac favored Esau over Jacob! He could not be trusted to give the Torah to Jacob so the Torah was not given in his time Jacob was not worthy of receiving the Torah n the Bible says of him: “My ways are hidden from the Lord”3737Isaiah 40:27 It would appear, then, that Isaac or Jacob were both willing to accept it but they were not worthy of receiving. The Torah did not want to fall into their hands. Ishmael and Esau were both offered the Torah and they rejected it; Ishmael rejected it because he didn’t want to accept the commandment, “Do not commit adultery,” and Esau because he rejected, “Do not murder.”38See Sifre Deuteronomy 343 – a slightly different version - Ishmael rejects the commandments because it says “Thou shall not steal.” The Torah did not reject them; they rejected the Torah!
In Masechet Shabbat we learn that the reason the nations of the world are impure is because they did not stand at Mount Sinai: because Israel stood at Mount Sinai they were cleansed of impurity. Had God given Israel the Torah sooner we would not have been impure so long. So why did God wait? There are two answers. First, the Holy One waited until there were 600,000 Israelites, similar to the number of letters in the Torah. That way every Israelite could take hold of one letter in the Torah. The word Yisrael hints at this explanation; it is an abbreviation for, Yesh shishim ribbo otiot latorah,” there are 60 times ten thousand letters in the Torah.” And second, had God given it earlier who would have received it since Isaac and Jacob were not worthy and Ishmael and Esau rejected it?
Now we can understand the words of the Haggadah. We bless God who gave the Torah to an entire nation and not to a single individual such as Isaac and Jacob, or Ishmael and Esau for that matter. He goes on to say, the Torah speaks AGAINST39The Hebrew word Keneged is here understood as “against” rather than the Torah speaks of four children… four children. It was because of these four individuals that the Torah could not be given to the world sooner. The poet of the Shavuot poem also mentions Abraham; he too was unworthy of receiving the Torah since he questioned God. He said, “O God how am I to know40The rabbis distinguish between Pesach Mitzvrayim, the observance on the original Passover, and the laws of Pesach dorot, Passover as it was observed in later generations. if I am to possess it?”41Genesis 15:8" + ], + [ + "The Wise Child, what does he ask…So too you must tell him the detailed laws of Pesach: The word V’af, “so too…” seem unnecessary and extra in this statement. To explain this word, we begin with two relevant passages from the Talmud.
The first text is from Pesachim. The Talmud discusses whether the taking of the Passover lamb on the tenth day prior to the sacrifice was performed only at the time of the Pesach offering in Egypt or whether it was performed during subsequent observances of Passover in generations to come. Since the Torah says “On the tenth day of this month,”42Exodus 12:3 this is taken to mean on the original Egyptian Passover observance and not on later observances of Pesach. We also learn from the verse, “Any slave a man has bought may eat of it once he has been circumcised,” 43Exodus 12:44 that if one is not circumcised one cannot eat the Pesach offering, and that if the son is not circumcised then the father cannot eat it either44The father is prevented from eating it since his indulgence in this ceremony might lead the son who is prohibited from doing so to participate as well.. The use of the word bo is taken to mean ‘it,’ that is, specifically the Passover sacrifice in Egypt, that is, the law applies only to Pesach Mitzrayim and not Pesach Dorot. This conclusion is rejected, however, because the Torah also says, “You shall observe in this month the following practice”45Exodus 13:5 which the sages take to mean that in this regard Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot should be the same.
The second text is found in Yebamot. We learn that during the forty years in the wilderness, the people of Israel were not circumcised. The Tosafot ask, how, then, could they eat the Passover sacrifice since one must be circumsized in order to partake of it.46Exodus 12:48 They explain that the Israelite men were circumcised before they left Egypt but those who were born in the Egyptian were not circumcised, so could not eat the offering. But if we say that the non-performance of circumcision prevents not only the sons but even the fathers from eating the Passover offering and that this law applied to Pesach Dorot as well as Pesach Mitzrayim, shouldn’t the fathers also have been prohibited from eating the offering in the wilderness along with their children?
We can now understand the Wise Child’s question: “What is the meaning of the testimonies, statutes and judgments which the Lord our God commanded you?” The Wise Child presents his father with a problematic dilemma.47A mah nafshach, is an objection in which two or more alternatives of a case or an opinion are shown to be equally objectionable. The child sees his father eating the Passover offering and is surprised. He asks: “Did God really command you to eat this offering?” If on the one hand you are eating the Passover offering because you were commanded to eat this offering and I can’t because I was not circumsized in the wilderness, then, how is this correct since the non-circumcision of the son should also prevent the father from eating the sacrifice. But if on the other hand this law only applied during the Pesach Mitzrayim and not in later years, then shouldn’t the same be applied to the issue of circumcision – that non-circumcision only prevented someone from eating the Pesach offering in Egypt but not in subsequent observances of Pesac? You can’t have it both ways – either both laws apply after the Exodus – both circumcision and the prevention of the father – or both laws don’t apply, in which case the child should be able to eat the Pesach offering.48Key to the argument here is Rabbi Ginsburg’s assumption that the Wise Child’s question was being asked in the wilderness and therefore raises this Halachic objection! He is uncircumcised and wants to know why his father can still eat the Passover sacrifice.
To this objection, the Haggadah answers, “So too you shall explain the detailed laws of Passover…” Since the Wise Child raised a dilemma (mah nafshach), we answer him with in a similar style. First, we explain to him that in all the years in the wilderness the Israelites only observed one Passover. And since the non-circumcision of the males was not by choice but because they were traveling in the wilderness, this was not a reason to prevent the men from eating the Passover offering. Since circumcision was prohibited in the wilderness, God in fact commanded those who were already circumcised but not those who weren’t. And if he holds the other point of view – that not being circumcised only prevented those in Egypt from eating the Passover offering but not subsequent generations – we can answer him that this is incorrect since the Torah says: “You shall observe in this month the following practice.”49Exodus 13:5 This implies that the practices of the Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot are supposed to be the same in this regard.
That the laws of Passover are the same both for Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot can also be proven from the statement in the Haggadah: “They do not proceed to any dessert after eating the Afikomen.” If the reason we do not eat after the Afikomen – that is the Passover lamb offering – is a concern that we might break the bones of the offering (which is prohibited by the Torah), then when the Afikomen is matzah in lieu of a sacrifice then we should not be prohibited from eating after the final bit of matzah which we eat as the Afikomen. Again, the rabbis apply the verse to this situation “You shall observe in this month the following practice”50Exodus 13:5 and conclude that the same law applies in all these situations. This supports the idea that that the laws of Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot should be the same. We include this example in our answer to the Wise Child to teach him this lesson.
In order to correct the Wise Child, then, we teach him all the laws of Passover. The laws regarding the breaking of the bones of the offering as well as the question of the uncircumcised male are the same for both Pesach Mitzrayim and Pesach Dorot. When we say, “So too you must tell him…” what the Haggadah is telling us is teach this law too so he will compare it with the question he raised." + ], + [ + "The wicked one, what does he say? The Wicked Child asks a question similar to the Wise Child. The difference between the two questions is that while the Wise Child asks because he wishes to be included in the observance of Passover, the Wicked Child asks in order to get his father not to observe the Passover offering. He asks, “If I can’t offer a sacrifice why are you bothering to offer one?” Why is he called a Rasha? He is called by this title because his attitude is not a generous one. Since he can’t give, he doesn’t want others to give others. We criticism him for this and ‘blunt his teeth.’
The Midrash teaches us that there were two types of blood which made Israel worthy of redemption from Egypt: the blood of circumcision and the blood of the Passover offering. If it was left to the devices of the Wicked Child, Israel would not have performed these two commandments and they would not have been worthy of redemption. Had he been there he would not have had these mitzvot to his credit and he would not have been worthy of being taken out of Egypt." + ], + [ + "The Simple Child, what does he say? What is this? The tam’s question (the Simple Child) appears in Parshat Bo, Exodus Chapter 13:14. The Haggadah assumes that this child is simple because of the simplicity of his question – one doesn’t have to dwell on his words. But there is more to the tam’s question if we consider their context: “And when your child asks you, tomorrow, saying, ‘What is this,’ then you shall say to him….” It is not what he asks but when he asks his question that is important. There are two questions. First, why does the simple child ask ‘tomorrow?’ Rashi and other commentators understand the word machar, tomorrow, to mean, ‘after some time.’ But there is no reason to understand this word in any other way than its literal meaning. If the simple child was curious about his father’s actions on the night of Passover he should have asked him about the ceremony immediately – he didn’t have to wait until the next day! Also, why does the verse include the word laymor, ‘saying’? This word would appear to be superfluous.
The tam is not as simple minded as he first appears to be. His question occurred literally ‘on the next day’ after the Passover offering. He didn’t want to ask his father at the time of the Passover offering. The following day he realized there was something curious going on when his father stopped eating the Passover offering. The word laymor hints at the nature of his true question.
The crux of the question here has to do with the controversy between Rabbi Elazar ben Azariah and Rabbi Akiva as well as the whole question of Pesach Mitzraim and Pesach Dorot.51Literally the Egyptian Pesach, the first Passover as it was celebrated in the land of Egypt. There were certain differences between the Egyptian Egypt and Pesach Dorot, or Passover as it was celebrated by later generations. For instance, the Egyptian Passover had to be set aside four days before it was offered as a sacrifice. Even though the time of the original Passover offering is singled out, “On the tenth day of THIS month,”52Exodus 12:2 the sages concluded that, for the most part, the laws for Pesach Mitzraim are not so different from the Passover celebration of later generations53See Exodus 13:5 The sages interpret the verse to mean that the rite of Passover and the rite in Egypt were no different from one another.. As we have already seen, Rabbi Elazar and Rabbi Akiva each deduce different lessons from the word hazeh, “THIS.” Rabbi Elazar concludes that this word teaches us that the Passover offering must be consumed by midnight54As we saw earlier in the commentary. while Rabbi Akiva concludes that this extra word, hazeh, teaches us that even though the Passover offering is a minor sanctity offering (kodshei kalim)55There are two categories of sacrifices kodshei kalim, minor sanctity sacrifices and kodshei kedoshim, or major sanctity sacrifices. This is a complex area of halachah. For our purposes the kodshei kalim could be consumed over a period of two days. Even though the Passover sacrifice normally would fall into this category it is singled out since it must be burned at the end of the night. The Passover offering was treated differently because it was offered at night rather than during the day like the other kodshei kalim., it still must be consumed by morning, since the entire night when the Israelites ate the original Passover sacrifice was the time of ‘haste’. Normally kodshei kalim can be eaten over the course of two days and one night,56Or in the case of the Passover offering which is offered at night, it would have been two nights and one night. but this was not the case with regard to the Passover offering. It had to be consumed on that night before morning. Rabbi Elazar deduces the lesson of not leaving the Passover offering over from the verse: “You shall not leave any of it over until morning; if any of it is left until morning you shall burn it.”57Exodus 12:10 Rabbi Akiva, on the other hand, understands this verse as a reference to other sacrifices of minor sanctity (and not the Passover offering). When the verse says “until morning you shall burn it,” it means that it must be burned on the second morning.
Returning to the original question – what caused the tam to ask question his father the day after the Passover offering was made? The first Passover that the Israelites celebrated after the left Egypt took place on a Saturday night. Now, while the Passover sacrifice could be offered on the Sabbath which was the eve of Passover, the hagigah58The Hagigah is the name of the festive offering which was made on each of the holidays. In addition to the Passover offering, the people were obligated to bring a hagigah offering. The egg on the Seder plate symbolizes this second offering. could not. Therefore the hagigah had to be made on the eve of the Sabbath. Since it could be consumed over two nights and the day in between them, it could still be eaten on the Sabbath. We can now see why the tam was so curious about the offerings; he saw his father offer the hagigah and consume it the next night while the Passover sacrifice was offered on the Saturday night but was only consumed until midnight. Both were kodshei kalim, shouldn’t they both be consumed over two days. Still he remained silent and did not ask his father about this at the time of the offering. That is why we call him a tam. It was only the next day that he asked his father about the sacrifices when he saw that he was no longer eating the Passover offering even though it was kodshei kalim, like the hagigah offering.
The seemingly superfluous use of the word laymor, SAYING, in this Exodus 13:14 is a hint that that this law applies to the Passover offering. The word laymor emphasizes the uniqueness of the Passover offering – it cannot be consumed earlier than Passover eve and it can not be consumed later than midnight or sunrise depending on whose point of view you are following." + ], + [ + "As for the one who doesn’t know to ask: The Haggadah says that one should ‘open up’ for the one who does not know how to ask. It then goes on to quote a verse: “You shall tell your child on that day…” Finally the next passage in the Haggadah discusses whether one should begin telling the story from the beginning of the month…Who exactly is the person who is referred to as the one who doesn’t know how to ask and why doesn’t he know how to ask? By analyzing a discussion in the Talmud we come up with an intriguing answer to this question.
Talmud Pesachim discusses from when we become obligated to expound on the laws of Passover: is it thirty days before the holiday or two weeks before Passover? The tanna kama59Tanna kama is a term for the first opinion in a Mishnah. Often the person is not named but is referred to as the first tanna. deduces the practice of expounding on the laws of Passover for thirty days from the Pesach sheni. 60See Numbers 9:1-12, The second Passover took place one month after the regular Passover so that those who were impure because of contact with a corpse could offer a Passover offering. Moses originally informed the people of the Pesach sheni on the fourteenth of Nisan, a year after the people left Egypt.61See Numbers 9:6 The reference ‘on that day’ must refer to the 14th of Nissan when the other Israelites were preparing to celebrate Passover. Those who were unable to celebrate Passover on that day had to wait until the following month from which we deduce that they had to have thirty days to expound on the laws of Passover. Those who were unable to offer a Pesach offering because they were impurity on the eve of Passover were told that they could make the special offering thirty days later. This way they would have thirty days to expound62In Hebrew sho’alim v’dorshim, literally question and expound on….. on and study the laws of Passover.
Rabbi Shimon Ben Gamliel, on the other hand, concludes that one only has to expound on the laws of Passover for two weeks before the holiday. He deduces this from the verse, “This month shall be for you the beginning of months.”63Exodus 12:1 Because Moses informed the people of Passover on the first of Nisan, we too begin preparing for the holiday by studying the laws of Passover on the first of Nisan, two weeks before the Seder.
What practical difference is there between these two points of view? It would influence what questions a teacher should answer first from his students, and to what questions the student should give priority. During the thirty days before Passover (according to the tanna kama) questions about Passover take precedence over other questions of halachah. According to Rabban Shimon Ben Gamliel, questions about Passover only take precedence during the last two weeks before the holiday.
The one who does not know to ask, then, is someone who doesn’t know which of these opinions represents the halachah. It is more than two weeks but less than thirty days before Passover, which question should he ask his teacher and to which question should the teacher give precedence? Do Passover questions take precedence over other Talmudic questions? The student’s silence is a sign of his confusion and indecision. The Haggadah advices: at p’tach lo - you should open the discussion for him by letting him know that you understand the reason for his confusion. By outlining the two points of view and their biblical proofs, the student will know which question to ask and you will inspire him to finally ask his question!" + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "The Haggadah continues this discussion of when we can discuss the laws of Passover in the next passage: “You shall tell your child…” Does this mean from Rosh Hodesh? It teaches us64Literally the text says talmud lomar, a common expression in rabbinic literature when offering a retort or an answer to a challenge or a question.: ‘On that day.’ Now if it says ‘on that day,’ it could also mean in the daytime! It teaches us, ‘Because of this.’ ‘Because of this’ means, that we only tell the story of the Exodus when the Matzah and Maror is laid in front of you.” This statement is not only a discussion of when we celebrate the Seder but when we expound on the laws of Passover. First the Haggadah presumes that we can discuss the laws of Passover from Rosh Hodesh, following the opinion of Rabban Shimon Ben Gamliel. The text then says: No, we follow the opinion of the tana kama, who bases his point of view on the expression bayom hahu65This expression, bayom hahu, appears both in Exodus 13:8 and in Numbers 9:6 – “There were some men who were impure and could not offer the Passover sacrifice on that day” The author understands the discussion in the Haggadah as a discussion of when we can expound on the laws of Passover as well as a discussion of when we are obligated to tell the story of the Exodus on Passover., and concludes that this is actually also a reference to the story of the Second Passover. Now, having said we have to do it on that day – we raise another question with regard to Passover itself. If we are obligated to tell the story of the Exodus ‘on that day,’ does this mean we can even do so during the daytime – the fourteenth of Nisan, (and not at night)? The Haggadah answers this question: No, it must be done when we can have the Matzah and Maror laid before us!
This controversy brings us back to an earlier discussion: to what extent are the laws of Passover which we observe (Pesach Dorot) similar to or different from the laws of the Egyptian Passover (Pesach Mitzraim)? We have already seen that when the Torah says to set aside the Passover offering on the tenth of ‘this month,’ it is talking about the Egyptian Passover and not Pesach Dorot. This raises and issue for Rabban Shimon Ben Gamliel, since he uses the word zeh, this, (as in ba’avur zeh) implies that the laws of this offering are more or less the same both for the Egyptian Passover and the Passover of the generations. We learn this from the verse: “You shall observe in this month this practice.”66Exodus 13:5. Ginsburg repeatedly quotes this verse as a proof text for the fact that despite the differences between Pesach Mitzraim and Pesach Dorot, the laws for the two offerings are the same. Therefore, since Moses gave the people two weeks to learn the laws of Passover we must do the same in our preparations for Passover.
The tanna kama, on the other hand, bases his argument on Moses’ statement the following year as the people prepared for the first Passover after leaving Egypt. The original two week period only applied to the original Passover, not Pesach Dorot. Since Moses gave those who were impure one month to prepare for the Second Passover, we too must take a full thirty days to prepare for Passover and to expound on the laws of Passover. If we do not connect the two Passovers as Rabbi Shimon Ben Gamliel did(?), we might conclude that we are allowed to eat the Passover offering even in the day time. Therefore the Haggadah adds the last bit to its argument: We can consume it ‘On that day’ but not in the day time; ba’avur zeh - only when matzah and maror are laid before us which would be at night.
Finally, according to the tana kama, one might conclude that the mitzvah for the Passover offering is separate from the mitzvah of matzah and maror; therefore, Matzah and Maror must consumed at night but the Passover offering can be consumed even in the day since our Passover offering is different from the Egyptian Passover offering. The tana kama would therefore conclude that this is not so since the Torah says: “They shall offer it in the second month on the fourteenth day of the month at twilight; with Matzah and Maror you shall eat them.”67Numbers 9:11 Rabban Shimon was able to argue from the Egyptian Passover offering that they must both be eaten at night; since the tana kama rejected his interpretation of these verse, he needed another proof which he offers here. This verse implies that the Passover offering and the Matzah must be consumed at the same time – since the Matzah must be consumed at night so must the Passover offering!
Thus we have given the one who does not know the halachah an answer. We must expound on the laws of Passover thirty days before Passover, just as Moses taught the people in the wilderness. Also, even if we say the laws of the Egyptian Passover are different from later celebrations of the Passover, the law is still that the sacrifice must be consumed at night." + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "Originally our ancestors were idol worshippers: Earlier we explained the Talmudic dictum: in telling the story of the Exodus we should begin with genut, disgrace, and end with shevach, with praise. Rav says that we do this by beginning with, “We were slaves to Pharaoh in Egypt,” and ending, “And He took us out from there…” while Samuel claims that we fulfill this dictum by beginning, “At first our ancestors were idol worshippers,” and continuing, “God has brought us near to serve Him.” We explained Rav’s opinion above; now we must explain Samuel’s opinion. Some questions arise: first what disgrace is there in the fact that Terach worshipped idols since this occurred before the giving of the Torah at Sinai? And second, Rashi explains that the praiseworthy conclusion to this statement is when we say: “Who redeems us and redeemed our ancestors.” This statement needs some explanation!
To understand Samuel, we must begin with the following statement from the Midrash: When God said to Moses, “I shall visit the sins of the ancestors on their children,”68Exodus 20: 5 Moses said: ‘Wicked parents sometimes give birth to righteous children; why should good children have to bear the sin of their wicked parents? For instance: Terach was a maker of idols and yet his son, Abraham, was righteous! Should righteous children be flogged for their wicked parents? God said to Moses: By your life I will fulfill your words: “Parents shall not be put to death for children nor children for their parents.”69Deuteronomy 2416 For the original source of this Midrash see: missing source?
This statement is troubling. We have two statements in the Torah which contradict one another: one that says that children are punished for their parents’ sins and the other that says they are not punished for the sins of their parents. The Talmud tries to reconcile these statements by saying one is speaking about a situation where children remain wicked like their parents and the other when children do not follow in their wicked parents’ footsteps – then a child is not punished for his parents’ sins. And yet we do see situations in which good children suffer for their wicked parents’ deeds. There is another reason for this.
A well known Midrash70Shir Hashirm Rabbah 1:24 - Rabbi Meir said: When the Jews stood before Sinai to receive the Torah, God said to them: \"I swear, I will not give you the Torah unless you provide worthy guarantors who will assure that you will observe its laws.\" The Jews responded, \"Master of the world, our forefathers will be our guarantors!\" \"Your guarantors themselves require guarantors!\" was God's reply. \"Master of the world,\" the Jews exclaimed, \"our prophets will guarantee our observance of the Torah.\" \"I have grievances against them, too.’The shepherds have rebelled against Me' (Jeremiah 2:8),\" God replied. \"Bring proper guarantors and only then will I give you the Torah.\" As a last resort, the Jews declared, \"our children will serve as our guarantors!\" \"They truly are worthy guarantors,\" God replied. \"Because of them I will give the Torah.\" tells us that before God would give the Torah to the people of Israel, God insisted on some type of guarantee in lieu of the Torah. After several offers, Israel chose to make their children their pledge for the Torah. When good children suffer because of their parents’ wrong doings, it is not that they are being punished in lieu of their parents but because they were given as a pledge for the Torah. But this idea is also problematic. How can parents obligate their children when they are minors and are not free to choose or reject the offer? Isn’t Jewish law that a person cannot obligate someone else without him being present or in the case of a minor without his explicit consent when he has reached the age of obligation? And yet we see in the book of Deuteronomy that Moses says that the covenant of Israel was made not only for those who were present at Sinai but those who were not present.
And yet to be Israel’s guarantor for the Torah is not considered an obligation but a privilege, and in Jewish law we have a principle: zachin l’adam she’lo bifanav: “One can accept a privilege for someone even if he is not present” (or is not of age to accept it himself).” We are allowed to accept something for a another person that will benefit the other person even if they did not expressly give us permission to do so. For instance, one can immerse a non-Jewish minor for the purpose of conversion even though he is not yet old enough to accept this on his own. Similarly, even though the pledging of Israel’s children for the purpose of receiving the Torah entailed obligations (and even punishments) it was considered a privilege and not an obligation.
Returning to our original question regarding the contradictory verses in the Torah: the statement that, ‘children are punished for the sins of their parents’ troubled Moses. It refers to the period before the giving of the Torah. That is why the Haggadah begins “At first (that is, before the giving of the Torah) our ancestors were idolaters.” That is why Abraham’s descendents had to suffer in Egypt in payment for the sins of their idolatrous ancestors. After the giving of the Torah at Sinai, the operating principle changed: children were no longer punished for the sins of the parents.
Sometimes, however, children are still subject to the behaviors and consequences of their parents’ actions. But this is not punishment but a matter of being our parents’ guarantors. The Haggadah tells us not to be surprised that we went down to Egypt and had to spend time ridding ourselves of our idolatrous parents’ sins. After the giving of the Torah we no longer were subject to our parents’ wrong doing, but we still had an obligation that went along with the privilege of accepting the Torah and worshipping God.
We can now understand why Samuel’s telling begins with “At first our ancestors were idolaters,” and why it ends with the statement thanking God for redeeming us and our ancestors. A slave might not be free but he does not have to observe the sexual taboos and boundaries set by the law. One could argue, therefore, that a parent is really obligating his children by making them observe the laws of the Torah71You can’t have sex with whoever you want! However, the Midrash tells us that one of the reasons Israel was worthy of being redeemed is that they already observed many of these limitations – so this was not a new set of obligations. When we thank God, in the Haggadah, “who redeemed us and our ancestors,” we are making reference to this fact and proof that it was a privilege and not an obligation for Israel to now accept the Torah.
Returning to the earlier questions: Since Terach lived before the giving of the Torah, why should he be punished for not believing in God? The Midrash tells us that Abraham was 48 before he came to believe in God and that Terach did not convert until even later in his old age. Abraham was punished, therefore, for waiting so long to accept the existence of God. This might explain also why Job was punished: Job was none other than Uz, the grandson of Terach. He carried the guilt of his grandfather who waited so long to see the truth of God’s existence.
But why did Job have to pay for the guilt of his grandfather? According to the Kabbalists, Job held the transmigrated soul of Terach – so, in fact, through Job was Terach atoning for his sins!! Job, then, was not paying for his fathers’ or his grandfather’s sins but for his own sins which transmigrated with him into future generations. Abraham was fearful that he might have to atone for the sins of his father after having the vision of the pieces. He needed to be reassured that while he would have to atone for his own sins, he would not have to atone for the sins of his father
Abraham was actually very fearful that he thought that he would have to bear the suffering for his father’s reluctance to convert; God reassured him that Job had already been born and that he would bear this suffering instead of him. But Abraham’s descendents were still destined to suffer in Egypt for the sins of their ancestor, Abraham, for one of two reasons: either because he waited until he was forty eight to affirm his belief in God and as a result the Israelites in Egypt also continued to worship idols; or second, because he expressed a lack of faith in God’s promise when he said, “O Lord how am I to know that I am to possess it?”72Genesis 15:8 God response to this statement was: “Know well that your ancestors shall be strangers in the land not theirs…”73Genesis 1513
Both of these explanations for the sojourn in Egypt are problematic. It doesn’t seem right that the people of Israel should suffer because Abraham questioned whether God would fulfill His promise. The Israelites, in fact, showed great faith in God when Moses returned to Egypt to tell them that God would redeem them. If we presume that God only visits the sins of the fathers on his children when they fail to repent, doesn’t the Torah say of Israel: “And the people believed when they heard that the Lord had taken note…?”74Exodus 4:31 On the other hand, if one argues that the reason for Israel’s sojourn in Egypt was Abraham’s failure to convert until he was forty eight, this too does not seem right. Then the purpose of the Exile was to purify the Israelites of the idolatry that they were still carrying in Egypt. Yet we know that the Israelites continued to worship idols until the redemption from Egypt!
We can now understand why the Haggadah continues with the statement, “Originally our ancestors worshipped idols.” This statement suggests that the reason for the descent into Egypt was Abraham and Terach. Abraham and Terach were idolaters and they were slow to affirm their faith in one God. As a result, we must bear the consequences of their actions and it was necessary for us to be purified of idolatry through the suffering in Egypt. Lest one say, ‘why should they suffer; didn’t they convert to monotheism,’ the Haggadah emphasizes the word ‘originally,’ to tell us that this is for their actions prior to their conversion. The text calls Terach ‘the father of Abram and the father of Nachor’ as a way of telling us that while we must bear the consequences of Abraham idolatry, Job (or Uz, as he is called) bore the consequences of Terach’s idolatry and late conversion to monotheism.
Finally we can return to the original question: in what way does this statement reflect our shameful origins? Because Abraham took so long to convert, we had to bear the consequences of his delay. In this way our story begins with genut, with shame. We also see that Israel suffered in Egypt not only because their forefather took so long to convert, but because our ancestors too continued to worship idols. Since they continued in the sinful ways of their ancestors, they were subject to the verse, “He visits the sins of the fathers on their children.” We can also understand the conclusion of this passage in which we bless God for redeeming us and redeeming our forefathers.” 75Genesis 13:17 Israel helped to repair the sins of Abraham as well as their own sins through their time as slaves in Egypt.
And Joshua said…God led them through all of the land of Canaan (Joshua 24:2-4): This verse illustrates God’s great love for Abraham and his descendents. Normally one cannot acquire property by simply wandering through the territory. But God loved Abraham so much he allowed him to acquire the land of Canaan by simply ‘walking’ through the land. We see this in the verse, “Rise up and walk about the land, through its length and its breadth for I give it to you.” Similarly in the verse quoted in the Haggadah, Joshua tells the people that God led them through the land – thereby taking possession of the land. Only Jerusalem was in the territory bequeathed to Shem; the rest of the land of Canaan belonged to the descendents of Ham. By allowing Abraham and his descendents to walk through the land, they took possession of it.
One might ask: what benefit was there in this for Abraham since he did not really take possession of the land of Canaan? That is why the verse in the Haggadah says, “I took your father from the other side of the river and led him through all the land of Canaan and multiplied his seed and gave him Isaac76Joshua 14:3.” Even though Abraham did not yet merit to take possession of the land, God gave him offspring so that there would be future generations to possess the land for him.
…and I multiplied his seed and gave him Isaac: How is it that Abraham was capable of inheriting the land of Canaan? The Midrash teaches us that when Abraham checked the stars,77The whole subject of astrology and the influence of the astrological bodies on human destiny is one that has been discussed at length in Medieval thought. We also know from archeological finds from the classical period that there is much evidence of astrology in the archeology of synagogues from the late Roman and Byzantine period. It is not at all surprising to find that the Rabbis suggested that Abraham consulted the stars. he realized that he would not have children. (Children depend on the astrological signs and not human merit; this is an idea that might have been comforting for those who were unable to have children. It suggests that childlessness is not a punishment but a simple fact of destiny.) The Moharsha writes that even those things that are determined by astrological signs are overturned by the merit of the many.78In other words nothing is determined by forces beyond our control. If the many merit it, they can overcome those things that are determined by the stars! The greatness of Abraham is that his merit is similar to that of the many; even though the astrological signs suggested that he would never have children, he was able to overcome his own astrological destiny. In a discussion Talmud Rosh Hashanah, we learn that even though Sarah was an individual, she was considered to be like a multitude because she was destined to give birth to a great nation. In discussing which verses could be included in the Zichronot, the verses of remembrance in the Rosh Hashanah service, the sages teach that verses which deal of visitation such as “God visited Sarah,”79Genesis 22:1 could be included in the Zichronot service. This was the case even though we normally don’t include verses that talk about remembering or visitation when they are speaking about an individual. This is because of Sarah’s unique status as the mother of great nations. Since Sarah was compared to ‘many,’ so too Abraham was considered to be like the many. This is also suggested in the verse above. If the many were to come from Isaac then the verse should have said “I gave him Isaac and I multiplied his (Isaac’s) seed.” The verse in Joshua says: “I multiplied his seed and gave him Isaac” suggesting that Abraham was considered to be like the many. Abraham had only one worthy child; God, in fact, did not ‘multiply his seed.’ This expression would not seem to fit Abraham. What we learn here is that Abraham was meritorious because of the many that would eventually be born from his line through Sarah and it was the future generations that gave him the merit to overcome the astrological signs that suggested he wasn’t worthy of having children.80The reasoning here seems to be a little backward – if it was written in the stars that Abraham would not have children, how could his future generations make him worthy of overcoming the deterministic fate written in the astrological signs. Could it be that Sarah was destined to be the mother of a great nation even though the stars did not favor Abraham?
And I gave to Isaac Jacob and Esau: Why does the verse mention Esau? This is a way of proving the genealogy of Isaac. Isaac and Rebecca gave birth to a righteous son (Jacob) and a wicked son (Esau). The righteous son was born to them because Isaac was a righteous man and the son of a righteous man. The wicked child was born to them because even though Rebecca was righteous, she was the daughter of a wicked father. The other nations had looked at the astrological signs and they saw that Abraham was not supposed to have children. When Sarah became pregnant they presumed that she was impregnated while she was in the house of Avimelech. By mentioning that Isaac and Rebecca gave birth to a righteous and a wicked child it became clear that Abraham was the grandfather of one and Rebecca’s father was the grandfather of the other. Had Avimelech been the father of Isaac then Isaac would have given birth to two wicked sons and not just one. The verse goes on to say: “I gave Esau Mount Seir as a possession but Jacob and his children went down to Egypt.” This was further proof of Abraham’s lineage. Jacob and his family went down to Egypt in order fulfill the debt of his grandfather: “Your offspring shall be strangers in a land not their own and they shall be enslaved and oppressed four hundred years.” If Jacob was not the descendent of Abraham he would not have had to go down to Egypt with his family and become enslaved. Similarly, God promised to give Abraham’s descendents ten nations. Seven were given to the children of Israel, one was given to Esau’s descendents, and two were given to Lot’s descendents. Even though Esau was unworthy of inheriting a land, he had to do so in order to fulfill the promise God had made to Abraham." + ], + [], + [], + [], + [ + "And SHE IS THE ONE 81In Hebrew the text says V’hee sh’amda, “and it is that which has stood…” Many of the commentators have speculated on what the word V’hee refers to: Is it the covenant of Israel, God’s promise, or is it something else. Ginzburg takes the expression literally here as I have translated it in the commentary. who has stood by our ancestors and us: What does the word V’hee, “And She” refer to here? In the Talmud Ketubot the question of a woman who is taken captive by gentiles is raised: Is she allowed to remain married to her husband or must they divorce (since she made have had illicit relations with another man? The Talmud suggests if the purpose of the kidnapping was ransom then she is permitted to remain with her husband, but if the purpose was physical force than she cannot remain with her husband. This rule applies specifically in times when the nations of the world have ascendancy over Israel.82Actually the law is much more lenient in this case since a woman is under duress. Rabbi Ginzburg chooses the more stringent argument here in order to make his case for interpreting this passage.
The nations of the world might use this as an argument against Israel. They could argue that the time of the subjugation in Egypt was a time when the nations had ascendancy over Israel and if the Egyptians held the Israelite men captive, how much more so could they hold their wives captive and do as they wished with them! Therefore Israelite women should have been forbidden to their husbands after they left Egypt.
In order to silence the nations, God tells them: “My name testifies to the purity of Israel!” In Ketubot, we learn that while a man cannot ransom a woman and then marry her, one who ransoms her and then testifies that she was not abused is allowed to marry the woman since men do not throw their money away unless they are sure they can marry. Similarly, God redeemed the Israelites from slavery in Egypt and placed Hhis name upon them as testimony for the purpose of marrying them. In each exile, the Shechinah, the divine presence, was exiled with the people Israel for the purpose of being able to testify to Israel’s purity at a time when Israel was under the domination of others. It is to the Shechinah that we are referring in the word V’hee, “and she.” The Shechinah was there when the Israelites were persecuted and their wives were subject to the abuse of the nations. Malchut, the seventh Sephirah is called Shechinah because she dwells with Israel wherever she is found in the exile. She was there for Israel in Egypt and she is there for the people Israel throughout the ages while Israel was in exile. That is why the Haggadah says: “She is the one who is there for our ancestors AND for us.” The Haggadah says, “IN EVERY generation they rose up against us.” God saved us by testifying for us of our purity.
We can now understand the comment in Talmud Berachot on the verse: “Tell the people, PLEASE,83The Hebrew word Na – Please - surprised the commentators. Why didn’t God simply command the people to take gold and silver from their neighbors – why did He phrase it in the form of a request? to borrow, each man from his neighbor and each woman from hers, objects of silver and gold.”84See Exodus 11:2. The nations might have construed the reason for the booty one of two ways: it could have been a fine for the defamation of character (if a man accuses his new wife of having relations with another and it was not true, he was fined 100 zuz) or it might have been payment for sexually abusing her (in which case there would be a fine of 50 zuz). In taking silver and gold from the Egyptians there was reason to construe this as a fine one way or the other. The Israelites were not sure what to do. If Israel took the booty, the nations might have seen this as proof that in fact the women of Israel were sexually abused by the Egyptians. And when God told Abraham about the taking of booty, Abraham refused to mention it for fear that Israel’s actions would make them look guilty. That is why God requested but did not demand that Israel ask for silver and gold. Like the case of Sarah and Avimelech, it would become apparent that this was a fine meant to appease the people of Israel for having defamed their reputation during the years of slavery. By asking it would become clear to others that they didn’t simply take the possessions of the Egyptians as a fine but rather asked for it as an appeasement for having humiliated the Israelite women." + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [], + [ + "He went down to Egypt: Compelled by the Divine Word: Rabbi Moshe Alshich85Rabbi Moshe Alshich, a well known Kabbalist and commentator, lived from 1508 - 1593 explained that our forefather Isaac wished to go to Egypt in order to begin the four hundred years of slavery as foreigners in a strange land which had been predicted to Abraham, but God would not allow him to do so. He said: “Don’t go down to Egypt; dwell in this land and I will be with you.”86Genesis 26:2 Even though Isaac dwelt for some time in the land of the Philistines, this was actually part of the land that was promised to his descendents. Isaac knew that the promise made to Abraham could not be fulfilled until one of Abraham’s descendents went down to Egypt. That is why the verse says My father (Jacob) was a wandering Aramean and he went down to Egypt to dwell there – he went down to become the fulfillment of God’s promise to Abraham. Isaac was compelled by God’s commandment not to go down but Jacob was compelled by God’s commandment to go down to Egypt!" + ], + [ + "They went down to Egypt: Not to settle there but to sojourn there: This teaches how shrewd Jacob was. When children of Jacob went down to Egypt they (and their father) were fearful that their descendents would intermix with the Egyptians and become entrenched there. Jacob chose a set place for his family to live so that if one of them chose to leave the community, they could no longer return even to work.101In other words, Jacob created the first Ghetto; this way of life was not imposed upon the children of Israel but was adopted by them in order to assure their continued unique identity. This is what the Torah means when it tells us Vayagar Sham, “they sojourned there,” that is, they chose to sojourn there and not dwell permanently among their neighbors. The land that he chose was Goshen: “Now, let your servant dwell in the land of Goshen…”102Genesis 47:4; However, this verse is a statement by the brothers to Pharaoh and not by Jacob. Maybe the author implies that while they were speaking, Jacob was orchestrating this plan to isolate the family so they would not become assimilated into the general population.
Despite this plan, it does not appear that Jacob succeeded. When the children of Israel arrived in Egypt they were a quantifiable number of which they could easily keep track – there were only seventy people. But as the generations passed the people multiplied in a unnatural fashion (the Midrash says that every woman gave birth to sextuplets) so that within a short period of time there were so many Israelites that they were too numerous to keep count of. In such a case it would have been hard to keep track of the people and hard to keep them from assimilating into their environment. It would have been hard to keep everyone living in one confined area. Thus the Torah says, “With seventy souls your ancestors went down to Egypt but now I have made you more numerous than the stars in the heavens.”103Deuteronomy 10:22 As a result the people would no longer have been in the category of a quantifiable number, and not capable of being tracked or counted.
In the Talmud Sanhedrin, we find a story in which the emperor who asked Rabban Gamliel what was so impressive about the fact that God could count the stars; even he can do this. Rabban Gamliel made the emperor aware that this is no easy matter since the stars and the heavens are constantly revolving.104Sanhedrin 39a - Again the Emperor said to Rabban Gamliel: It is written, “He counts the number of the stars etc.” (Psalm 147:4) In what way is that remarkable; I too can count them!' Rabban Gamliel brought some quinces, put them into a sieve, whirled them around, and said: 'Count them.' 'Keep them still,' he requested. Thereupon Rabban Gamliel observed, 'But the Heavens revolve so.' Some say that the Emperor spoke thus to him: 'The number of the stars is known to me.' Thereupon Rabban Gamliel asked him, 'How many molars and [other] teeth have you' Putting his hand to his mouth, he began to count them. Said he to him, 'You know not what is in your mouth and yet wouldst know what is in Heaven!' The insight of this story applies here as well: God compared Israel to the stars because while human beings cannot count the stars, God can; therefore when the Israelites were as numerous as the stars, they were still quantifiable! Jacob, then, did succeed since God could keep track of the people of Israel even as they multiplied in Egypt. Rashi also points out that since Israel was compared to the stars in the heavens, each and every Israelite remained important and significant in the eyes of God. As long as each Jew is counted none will be lost!" + ], + [], + [ + "The Plague of a Mixture of Wild Animals: There are three reasons given for the plague of Arov, the fourth plague. All three reasons are based on the interpretation of the next two passages of the Haggadah: “Great mighty and populous…” which in turn the Haggadah quotes the following verses, “the Children of Israel were fruitful and multiplied abundantly…”105Exile, 1:7 and I have caused you to multiply as the bides (?) of the field, you did grow in stature and beauty, your breasts were fashioned and your hair grew long…”106Ezekiel, 16:7 These verses speak of the effect of the persecution of the plagues upon the Israelite women in particular and the miraculous fact that despite the fact that they were oppressed, they miraculously continued to have large numbers of women, even though the persecution had a biological effect upon them.107I’m not going to go into much detail in this section; the commentary talks at length about female puberty and physical development and how Israel’s were affected by the oppression in Egypt. The commentary quotes extensively from the section of the Talmud deal with the laws of Nidah and are not for those with a delicate sensibilities!!
So what are the three reasons for this plague?
First, the Egyptians would terrify the Israelites each day to make them do their job much in the same way that wild beasts terrify human beings when they confront them. God, therefore, terrified the Egyptians by sending a mixture of wild beasts to chase them in Egypt so that they would be terrified in the same way that the Israelites were terrified.
Second, the Egyptians, young and old, would lord over the Israelites and order them around and frighten them, so God sent wild beasts large and small to snatch up the Egyptians, young and old in payment for their harsh treatment of the Israelites.
These two passages are talking about two types of fear which the Israelites experienced and which were visited upon the Egyptians during the plague. The first type was terror (harada) and the second was fright (ay’mah.) These two emotions have a different affect upon women. Terror causes women to have heavier menstrual bleeding, and therefore causes her to be separated from her husband for longer (though it also means she will be more fertile) while fright diminishes a women’s menstrual flow and thereby decreases her ability to have children. The miracle was despite the natural affect of the oppression on the Israelite women they continued to have many children.
Understanding which explanation one chooses for the plague of arov can help us understand the purpose of another plague, shechin, boils. If one argues that the Egyptians tried to separate the Israelite men and women by making the men sleep in the fields and not at home, then the purpose of the boils was to make the Egyptian men odious to their wives so that they would not want to have relations. If that is the case, then the plague of arov was in retaliation for causing fear and worry which decreased menstrual blood and would have allowed couples to have relations.
On the other hand, the terrorization of the Israelites might have actually increased their menstrual flow and their fertility. The boils were a punishment for making the Israelite women servants in the baths (which also would have increased their fertility); the boils, then, would have discouraged the Egyptians from going to the baths and would have freed the Israelite women from servitude. This in turn would have allowed the Israelite women to have more children.
Finally there is a third reason for the plague of arov. The Israelite women were forced to be nurse maids for the Egyptian infants and to carry the children around all day. God sent the plague of wild animals to take the infants as prey for the sins of the parents! Depsite this hard work, the Israelite women developed with physical beauty (your breasts were fashioned) – and this was part of the miracle with the way in which God watched over the Israelite women in Egypt.
Why did the Israelites increase with such unnatural speed, giving birth to sextuplets? God realized that the longer it took for the children of Israel to increase to the number of 600.000 the longer they would have to remain in Egypt. God therefore caused them to increase especially fast so that he could take them out of Egypt before they would succumb to the temptations of idolatry. No matter what the Egyptians tried to do they could not slow down the fecundity of the Israelites since this was part of God’s will to remove them from Egypt as soon as possible. Normally in times of distress and troubles couples refrain from having intimate relations. But here the people of Israel understood were facing a crisis and continued to have relations, just as one who has not fulfilled the mitzvah of ‘be fruitful and multiply’ are allowed to continue to have relations in time of crisis and distress…" + ], + [ + "And the Egyptians dealt ill with us: “Come let us deal wisely with them…” All of this is explained in the Haggadah.
And many: If you desire to eat the fruits of Genosar, you’ll find them in Parshat Shemot!87This appears to be a popular saying. Genosar is a region around the see of Galilee that was known for its rich and succulent fruit. Originally part of the birth right of the tribe of Naftali, its fruit was so good that it was set aside for royalty. Genosar is explained in the Midrash as Gan shel Sar, the garden of the princes. Here the expression means that if you really want the riches of the story of the Exodus you should go back and read the opening chapters of the second book of the Torah – the book of Exodus, and Parshat Shemot in particular. What is particularly strange here is that the commentary seems to leave out most of the section which deals with the actual story of the Exodus: Deuteronomy 26 – this is the part that most commentators spend the most time on in their commentary. Did you mean Deuteronomy?
And with wonders: this is the blood… ‘I will show wonders in heaven and on earth, blood and fire and pillars of smoke.’88Ezekiel 16:7, 6 The Kabbalists explain that if the Sefirah of binah is considered to be absolute compassion in relation to the lower Sephirot, how is it possible that this Sephirah aroused judgment from the aspect of binah? They explain this through a parable. If a fire is burning and there is a tree nearby, the fire will singe the branches and create smoke. It is from the fire and the heat of the yetzer hara which is below it that binah creates smoke and that the wrath of judgment arises from it. Blood is related to water which is compassion (rachamim) while the fire finds its source in gevurah, severity and judgment. The combination of these two qualities hesed and gervurah, water and fire, is smoke. This smoke rises up along with the heat it generates a fire even in the Sephirah of binah.89See the picture above. The first three Sephirot are all associated with compassion since they are the highest Sephirot. Gervurah, on the other hand, is harsh judgment and is also the source of the other side, and the Yetzer Harah is contrast to Hesed which is associated with loving kindness. Good luck making sense out of this kabbalistic statement – or why binah was raised in the first place." + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "D’tzakh, Adash, Ba’achav: Beginning with the abbreviation for the plagues, we have a series of mathematical interpretations of the number of plagues: first, Rabbi Yossi HaGallili who said there were ten plagues in Egypt and fifty at the sea; then, Rabbi Eliezer who said there forty plagues in Egypt and two hundred at the sea; and finally, Rabbi Akiva who claimed there were fifty plagues in Egypt and two hundred fifty at the sea. If God struck Egypt during the plagues with “a finger” and at the sea it was the “hand of God” then the plagues at the sea were five times more than the plagues in Egypt. But what purpose do these mathematical calculations serve?
To understand the significance of the number of plagues, we must look back at a discussion in the Midrash and the Talmud between Rabbi Yehudah and Rabbi Meir. The Torah tells us that there were seventy descendents of Jacob who went down to Egypt, but when we actually count the number we find there were only sixty nine! Rabbi Meir suggests that Yocheved, the mother of Moses, was born on the way into Egypt and that she was the seventieth descendent. Rabbi Yehudah argues that Dan had two, and not one, descendant, making the number that went down to Egypt seventy in the first place.108The Midrash actually says the Torah text of Rabbi Meir was not the same as the Torah text of Rabbi Yehudah. Rabbi Yehudah’s text, like ours, says b’nai Dan Hushim, the sons of Dan Hushim, while Rabbi Meir’s text says ben Dan Hushim, the son of Dan, is Hushim. The name Hushim looks like a plural noun supporting the idea that this is a plural statement. On the other hand, this would be the only statement in this passage in which a descendant is listed not by his actual name but by his group. Rabbi Yehudah, then, takes the plural as proof that Dan had two sons, while Rabbi Meir reads the text as singular and says that there really are only 69 who went down to Egypt until Yocheved was born bayn hachomot, between the walls of the city (in other words on the way into the city). The Midrash makes the argument a little differently - since the child of Dan had a large family, he was considered to be like two descendents.
There are many places in our literature in which a difference of one is ignored, both in the Bible and in later rabbinic literature. For instance we are told to count fifty days in the Omer, and yet we really only count forty nine days. The R’ash (1270-ca 1340), a respected Torah authority, suggests that this is a common practice in the Bible. When the Bible says seventy people went down to Egypt, it simply ignores the missing seventieth. Similarly, we are told that when a person is flogged for breaking a negative commandment, he receives thirty nine lashes in stead of the forty which the Torah seems to prescribe.
Rabbi Meir and Rabbi Yehudah, however, disagree on this last matter, Rabbi Yehudah insisting on forty lashes and Rabbi Meir suggesting consistent with his earlier opinion that we only administer thirty nine lashes, similar to the perspective that the R’ash presented. According to Rabbi Meir, the number must be thirty nine since the number of lashes must be divisible by three since they were administered in three equal groupings, while Rabbi Yehudah says we administer three groupings of plagues and one extra lashing in the middle his back.109See Talmud Makot 22a- 23a for a more complete discussion of this topic.
We can now return to the subject of the plagues in Egypt. The plagues were similar to lashings, and the same disagreement regarding the counting of the plagues can be found here as we saw with Rabbi Yehudah and Rabbi Meir. According to Rabbi Yehudah, each plague was like four plagues, thus making forty plagues similar to the number of lashes – and, like Rabbi Yehudah’s opinion, it is not necessary to divide them into thirds so the number forty stands. It is for this reason that Rabbi Yehudah divides the plagues up into three groupings - d’tzakh, adash, ba’achav - that are not equal in number110Since the last grouping consists of four instead of three plagues. – they simply represent the forty ‘lashes’ that the Egyptians received in Egypt.
But what is the reason that the plagues at the sea were so much greater than the number of plagues that the Egyptians experienced in Egypt? This is based on a rule in Jewish law: if an Israelite is sold as a slave and his value increased in the course of his servitude, and then he was sold to a non-Jew, his Jewish master must reimburse him for the increase in his value.111In other words if he was worth 100 manna when he was first bought but the master now sells him for five hundred manna, he would get the additional four hundred manna. Similarly, the Israelites were few in number at the time of their descent into Egypt and they increased so greatly in the course of their sojourn. The Egyptians were only entitled to enslave the number of people who would have been born by natural increase and not the full population increase. The Midrash tells us that every woman gave birth to sextuplets. The five times that the Egyptians were punished at the sea was meant to make up for the extra five children born in to every woman!!112Ha!! That is great math!
Rabbinic and Kabbalistic literature speaks of three types of lashes. First, there are the lashes of an earthly court, which are thirty nine. This number is based on the fact that the lashes could not be given to an individual until he reached the age of 13 – and since the lashes were divided into three groups they were three times 13 or thirty nine. The second type of lashes was lashes of fire, or pulsa dinura.113Literally, lashes of fire. The origin of this phrase seems to come from the Babylonian Talmud, in tractate Hagigah 15a. In an Aggadic section concerning the heresies of Elisha ben Abuya, an account is given of Elisha’s encounter with the angel Metatron and the subsequent erroneous course of action taken by him. The seeming mistake of Metatron established him as being liable to receive a sentence of 60 Pulsei (pl. of ‘Pulsa’) D'nura: The Talmud says, “They took out Metatron and lashed him with 60 pulses of fire.\" The heavenly court only gave this punishment to an individual when he reached the age of 20 – three sets of 20 equal 60 lashes. And finally, the third type of lashes is called the lashes of Samael. Samael, the demonic being, was punished with fifty lashes for trying to make himself like God. These were the type of lashes that were meted out to Pharaoh and the Egyptians. They received this punishment for acting as if Samael was a divine being. Each form of lashes was for a different transgression, and, in the case of the different numbers of plagues, the mathematics suggests that each had a different opinion why the Egyptians were punished.
Rabbi Yossi HaGallili suggests that the punishment of the Egyptians was pulsa dinura. When we put together the plagues in Egypt and the plagues at the sea the equal sixty, just like the lashes of fire describe by the Kabbalists.
Rabbi Eliezer was of the opinion that the Egyptians were punished for transgressing the negative commandment, “You shall not work your firstling oxen.114Deuteronomy 15:19 God said: “I have written in my Torah, do not enslave my firstling; Israel is my firstling. Therefore I will charge you with breaking this negative commandment and will punish you with lashes that come in the form of plagues.” First, Egypt was punished with forty plagues in Egypt. But the number forty is not divisible by three. When we add the two hundred plagues that Egypt experienced at the sea to this number, together they equal 240, so that the Egyptians were punished with three groups of eighty plagues each!
Finally, we have the opinion of Rabbi Akiva who believed that Pharaoh and Egypt were punished for making themselves like gods with fifty plagues – this is the lashes of Samael. Pharaoh and his country received fifty plagues in Egypt just as Samael was punished with fifty plagues. While fifty is not divisible by three, we can add these fifty plagues with the two hundred and fifty plagues at the sea, they equal three hundred plagues. This number is divisible by three as well." + ] + ], + "Dayenu": [], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "Rabban Gamliel said: One who doesn’t mention three things on Passover has not fulfilled his obligation. They are pesach, matzah, and maror: All of these things are mentioned in the Mishnah which concludes: “In every generation each person is obligated to see himself as if he personally went forth from Egypt…” Rava adds: He must also say: “And us he freed from there that he might take us…”90Deuteronomy 6:23 There are several surprising things about this passage!
The Talmud makes the following statement: In our time we do not eat the matzah and the maror together since matzah is a Torah commandment and maror is a rabbinic commandment – the rabbinic commandment would disqualify the Torah commandment. In the time of the Temple, however, when all three foods were Torah commandments and were consumed together then there was no question since they were all eaten at once. To understand this statement we must return to the earlier discussion regarding why we eat the matzah before the maror. Since the maror symbolizes slavery and the matzah symbolizes freedom, we should have eaten the maror before we ate the matzah. And nowadays when we eat them separately we must wonder why we eat them in the wrong order. This was not a question in the time of the temple since all three could be consumed together in a sandwich. The same question arises regarding Rabban Gamliel’s statement. Why does he say that we should mention pesach, matzah, and maror; maror should have been mentioned before the matzah. In the time of the Temple, while all three were consumed together, the same question could be asked about which should be mentioned first: the matzah or the maror?
The answer to this question can be found in the following statement in the Mishnah: “In every generation one should see himself as if he personally went forth from Egypt…” The Shach91Rabbi Shabtai Hakohen Katz (1621-1663?) A well known and respected commentator on the Shulchan Aruch on halachic matters comments on the order in this statement by suggesting that it is not talking about the Exodus but about Israel’s future experience: matzah alludes to freedom. When our actions are proper we will be free but if not we will experience maror, bitterness. The Shach suggests that maror here is referring to Israel’s subjugation to the four great kingdoms. That is why maror is mentioned last in the verse. We begin then with matzah – because we are suppose to see ourselves as among those who went out of Egypt and are free. We then receive a warning – if our actions are not proper we will experience bitterness. Even though we are now living in exile and in bitterness, we do not mention this first because we are obligated to see ourselves as one of those who went forth from Egypt, just like the people of the generation of the Exodus.
What does Rava’s statement add to this discussion? We have already seen that for some people, matzah symbolizes slavery since it was the food which slaves eats (it is difficult to digest). If that is the case then matzah and maror are both symbols of slavery. Rava’s statement emphasizes that matzah is a symbol of freedom since ‘God took us out from there.’ When Rava suggests we should also make this statement, he is alluding to the fact that only one fiftieth of the Israelites left Egypt – the rest died because they became impure and worshipped idols. Therefore we say “And US He freed from there.” – We were freed and not the others who died during the plague of darkness.92According to the Midrash, all those Israelites who were unworthy of redemption mysteriously disappeared during the plague of darkness, According to Rabbi Ginzburg, only one out of fifty of the Israelites left Egypt. This number is based on the verse hamushim alu banai, Now the Israelites went up armed. (Exodus 13:18) The word hamushim, armed, is understood here as Hamishim – one fiftieth." + ] + ], + "First Half of Hallel": [ + [], + [ + "Therefore it is our duty to thank, to praise…and a new song was recited before Him, Halleluyah! This translation is based on a variant reading of the Haggadah text. While most texts read v‘nomar lifanav shira chadasha, “Let us sing a new song before Him,” Rabbi Ginzburg reads the text v’ne’emar lifanav shira chadasha “A new song was recited before Him.” This interpretation is based on a discussion in Talmud 93Pesachim 117a which claims that several miracles took place on Passover eve throughout the ages, and in each case the words of Hallel were recited. At the shore of the Red Sea, Moses and the Israelites said: “Not for us, Lord, not for us but for Yourself wine (we give?) praise;” 94Psalm 115:1to which God responded: “For my sake, My own sake, do I act –lest my name be dishonored, I will not give my glory to another.”95Isaiah 48:11 These verses are connected because of the similar style of repetition in them. In the first one, Israel says - Not for us but for your own sake. And to this, God responds - for My own sake. This same conversation also took place in the time of Joshua as he fought against the other nations living in the land of Canaan, in the time of Hezekiah as he fought with Sennacherib, and in the generation of Mordechai and Esther as they dealt with Haman’s plot against the Jews. In each case the people of Israel cried out to God to save them for His own sake if not for their sake, and God responded that He would do so for His own sake.96The Talmud records several other cases when this took place.
We are taught by the Tur97Tur Orech Chaim 218 that when we come across a place where a miracle occurred we should mention all the other miracles that occurred in that place. And that is what we do in this passage in the Haggadah. That is why we say, “It is our duty to give thanks and praise…the one who did all the miracles for our ancestors and for us…” First we mention miracles in the plural – that is, we celebrate not just the miracle of the Exodus but all the miracles which took place on this day. Second we make a reference to the miracles which both we and our ancestors experienced as a way of saying that we are speaking not just about the miracles in Egypt but the miracles throughout the ages, as the Talmud suggests. And we make reference to all the miracles that took place at this time by saying a new song was recited on this day. Shira chadasha, a new song, is a reference to the song which was song at the sea. It is also called a shira,98Exodus 15:1 – the problem with Ginzburg’s interpretation is that the word shira is feminine which means that the word v’ne’emar should also be feminine if we choose to read the word this way. Grammar is not one of Rabbi Ginzburg’s strengths. This is not a problem as we read the word v’nomar, And we will recite. just as the song at the Read Sea is referred to as a shira. This was but the first of many songs which were recited on this day." + ] + ], + "Second Cup of Wine": [ + [], + [ + "Praised are You, Lord …who redeemed us and redeemed our ancestors and enabled us to reach this night: Even though we are celebrating Passover, the festival of freedom, we are aware we are doing on this night of exile when we are not completely free. Why, then, do we say that God redeemed us and redeemed our ancestors? Had He not redeemed our ancestors we would never have been redeemed. Also we are supposed to see ourselves as if we personally went forth from Egypt – so God redeemed us as well. We must do the same as the generation which went for from Egypt – we eat matzah before we eat the maror – since at this time we are free and the bitterness is merely a threat if we fail to observe God’s laws!", + "Even so…enable us to reach this night when we eat matzah and maror; so may we reach in peace other holy days and festivals when we may rejoice in the restoration of Zion…and find delight in serving You: Talmud Kiddushin discusses when and for whom the mitzvah of eating matzah applies. We find two verses in the Torah: “You shall eat nothing leavened; in all your settlements you shall eat unleavened bread,”99Exodus 12:20 and “And so when the Lord has brought you to the land of the Canaanites…you shall observe this month the following practice.”100Exodus 13:5 At first glance these two verses appear to be troubling because they place limits on when we are obligated to eat matzah. The first one suggests that we must observe the commandment of eating matzah only if there is also a Passover offering. The word ‘settlements’ suggests we should observe it in our dwelling places, that is, at all times even if there is no longer a Passover offering. The second verse suggests that we only have to observe the commandment of matzah in the land – but not outside the land. The sages, therefore, interpret this verse to mean by observing Passover, outside the land of Israel, we will merit the privilege of returning to the land of Israel. The sages reconcile the two verses in the following way: the first verse teaches us that we must observe the mitzvah of eating matzah even when we can no longer bring sacrifice within the land of Israel, and the second verse teaches us that we must eat matzah even outside the land of Israel when the temple.
The language of this blessing supports this interpretation of these two verses. First, we thank God who ‘enabled us to reach this night (during this time of exile) and eat matzah and maror;’ that is, we must eat them even when the Temple no longer exists and we can not offer the Pesach offering. And lest one say, ‘we are not obligated to do so outside the land of Israel,’ we go on to say, May we reach in peace other holidays...and find delight in serving you,” suggesting as the Talmud does that by observing Passover outside the land of Israel we will be privileged to return to observe the holiday in the land of Israel!" + ] + ] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [ + [], + [], + [ + "HaMotzi lechem: The sages decreed that we should say HaMotzi lechem min ha’aretz, but there is a question whether the blessing should be Motzi lechem…in stead of HaMotzi.115See Talmud Berachot 38a. Everyone agrees that Motzi implies past tense: “God brought forth bread from the earth.” The question is what the implications of HaMotzi: does it imply the past or the future? On the one hand, we learn that in the Garden of Eden, God literally caused the bread to sprout forth from the earth. On the other hand the same is predicted for the end of time; in the end of time, when the sin in the garden has been rectified, God will cause the bread to come forth from the earth. When we say HaMotzi, then, we imply that it refers to both the past and the future, while Motzi would only apply to the past." + ] + ], + "Maror": [], + "Korech": [ + [], + [], + [ + "Hillel, and How we Eat Pesah, Matzah, and Maror: Hillel and the sages disagreed on this matter. Hillel said that during the time of the Temple in Jerusalem, one should eat pesah, matzah and maror together as a sandwich as the verse says, al matzot u’marorim; while the sages emphasized the last part of the verse, yoch’luhu, “You shall eat it,” meaning that each one can be consumed separately. In other words, Hillel emphasized the first part of the proof text while the sages emphasized the last part of the text. But the controversy between them is even more complicated than just the interpretation of this verse.
Elsewhere in the Talmud, however, Beit Hillel interprets the verse, “On the day when the Lord made the earth and the heavens,”116Genesis 2:4 to mean that God created the earth before He created the heaven, while the sages interpreted the verse to mean that the two were created simultaneously; since we can only recite one word at a time, heaven and earth are written separately. This controversy is relevant to our present discussion. According to Beit Hillel, that which comes first in a verse also comes first in action as well. But if that is the case then shouldn’t matzah take precedence over maror at the Seder since it is written first in the verse? The sages, on the other hand, seem to be presenting Hillel’s point of view. Like the earth and heaven being created simultaneously, we should eat the three elements of the Passover offering at once! So why, then, do the sages disagree with Hillel in the matter of eating the Hillel sandwich?
The sages would agree with Hillel; optimally, it is best to eat the three items together in a sandwich. After the fact, however, would disagree with Beit Hillel. The Sages would say it is ok to eat the Passover offering, matzah and maror separately from one another. Hillel, on the other hand would argue that in the time of the Temple one had to eat the three items together at once; otherwise why would the Torah place the matzah before the maror. This would make no sense since maror, a symbol of the bitterness of slavery, should come before the matzah, the symbol of freedom.
We can now understand why the Haggadah makes a point of emphasizing the fact that Hillel ate the pesah, matzah and maror together in the time of the Temple. One might have concluded otherwise based on his interpretation of the verse in Genesis. But because of the verse, “with unleavened bread and maror they shall eat it,” we conclude that in the case of the Passover offering we don’t follow the principle, “that which comes first in the verse also comes first in action as well.” If that was the case here then the verse would have also mentioned the bitter herbs before it mentioned the matzah since maror symbolizes slavery (which came first) and matzah symbolizes freedom (with came afterwards). If Beit Hillel was following its usual perspective here, then it would not have been necessary to mention this at all.
And how would the sages explain this? They would say that they are in agreement with Beit Hillel that pesah, matzah and maror should be eaten together but they would disagree with him after the fact. In other words, one should eat them together but if one doesn’t then that’s ok too. That is why the verse says “matzah with maror” implying that they should be consumed in a sandwich as Hillel suggested, but the final word “You shall eat it” implies, ‘but if you didn’t you can fulfill your obligation by eating them separately too." + ] + ], + "Shulchan Orech": [ + [ + "Shulchan Orech, Tafun, Barech, Hallel Nirtzah: The order of events at the Seder can be understood based on the statement in Talmud: At the end of Yom Kippur, people would face in the direction of the burning alter (in the northern part of the Temple) so that they would be blessed with abundant grain; they would then face in the direction of the menorah (in the southern part of the Temple) so that they would be blessed with ample fruit.117Talmud Yoma In this statement we do not specifically say wheat and grapes, but rather all types of grain and all fruits, as we see in other statements where wheat and grapes are a reference to all grains and fruits. Similarly, in the time of the Temple, the people would bring an omer of barley to the Temple on Passover so that all the grain production of that year should be blessed, and they would bring an offering of bread on Shavuot so that all the fruit of the coming year should be blessed as well. These offering would bring down the abundance and divine blessings from above.
Nowadays since we don’t have a Temple and an altar, the dinner table has become our altar. The offerings which we put out on the table bring the divine blessings from above. The wheat for matzah and the grapes for the wine are now our offerings. This is hinted at the poem which we sing at the beginning of the Seder and the order of events which take place on this night. We say, through the table that was set (in the Temple and now in our home) that was in the tzafon118The word tzafon, north, is a play on tzafun, hidden – the word we use for the afikomen., the northern part of the Temple precincts, and that we now enact through the afikomen (tzafun), may we be blessed, barech, with abundant food from God in the coming year! And Hallel, Nirtzah means, as we recite the Hallel service over a cup of wine, may our offering be accepted (Nirtzah) so that we are blessed with an abundant year of fruit and food! The Talmud says that songs were only sung in the Temple at the time of the libations, the pouring of a wine offering on the altar. Similarly, the Talmud says that one who wishes to offer a wine libation should fill his throat with the songs of scholars; thus when we drink a cup of wine at the Seder it is like a libation.
While we’re on the subject, let’s look at a related matter. The sages tell us that we only sing songs of praise when we offer a wine libation.119Talmud Arachin This is based on a verse: “And the vine said to them: Should I leave my wine, which cheers God and man, and go to hold sway over the trees?”120Judges 9:10 Now this verse suggests that wine cheers both human beings and God, but the Talmud asks – in what way does wine cheer God? The answer is – it cheers God because we sing songs of praise to God when we drink wine and offer libations. And yet elsewhere in the Talmud we find a very different point of view. We are told that Jews find joy on the festivals not in wine but in meat, for men, and in fine clothing for women. It was only after the Temple was destroyed and there were no longer peace offerings that wine became the primary form of religious joy and celebration for us. This would suggest that the two forms of joy are independent and separate from one another – contradicting the verse above which says that God and man both rejoice in wine. In other words, in the time of the Temple, Jews rejoiced in the peace offering but God rejoiced in the offering of libations; after the Temple was destroyed Jews rejoiced in the drinking of wine but since the Temple had been destroyed and there were no offerings and no libations, how could God rejoice?
In the time of the Temple, however, the offering of the peace offering or any other animal offering was always accompanied by the offering of libations – so that God could rejoice in the singing of the Levites. So in fact the two always accompanied one another; when the peace offering was made the people also brought wine which would cause God to rejoice as well." + ] + ], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [ + [], + [], + [], + [ + "Birkat Hamazon: It is written in the Zohar that by participating in the zimmun121A zimmun is the introductory lines which are recited before the grace which can only be said if there is at least three people present. before the Grace after Meals, we weaken the demonic forces which might attack us in the world. This idea is based on the belief122Talmud Pesachim that doubles are unlucky. For instance, one should not drink two cups of wine – rather, one should drink a third. Similarly two people should not walk in the streets together lest they be attacked by spirits. Evil spirits have no power over threes. Perhaps the reason for this that the evil spirits are formed from two elements – fire and wind – therefore they have the ability to have control over twos, but not over things that are made up of threes. We learn that the Grace should be introduced by three from the verse, gadlu ladonai itee…123Psalm 34:4 “Ascribe greatness to the Lord with me.” Gadlu is plural so it counts for two and the word itee, “with me,” refers to one; together they equal three. We ascribe greatness to the lord in the presence of three. So when three are together blessing God we in fact weaken the sitra achra,124The Other Side is the term used in Zohar for the demonic realm. In Kabbalistic thought there is a strong belief in the existence of the a demonic realm. This realm is not anti-god but actually is an outgrowth of the Sephirah of Gevurah or Din, stern judgment, so that even the demonic is a part of God. Kabbalists discuss why evil is part of the divine plan for the universe. the demonic realm.
The different blessings of the Birkat Hamazon resulted from historic events in Jewish history. The first passage, that, God feeds everyone, was composed by Moses in response to the bestowal of manna for the people of Israel in the wilderness. Joshua decreed the second paragraph, “For the good land and the food” when the people began the conquest of the land.
Jewish law discusses the obligation of a master toward his servant. Jewish law states that a person who has a non-Jewish slave can say to him, ‘you shall work for me but I am not obligated to feed you.’ For an Israelite slave, however, the master has an obligation to provide him with food, based on the verse, “But should he say…I don’t want to leave you…and he is happy with you.”125Deuteronomy 15:16 – the assumption seems to be that for an Israelite slave it is actually good to be a servant since his master has an obligation to properly provide for him. We may be troubled with the idea that a non-Jewish slave or an Eved Canaani was treated differently than a Israelite slave. For the purpose of this discussion, this is the assumption that Rabbi Ginzburg makes – the discussion of why this is the case will have to reserved for another time. This is the reason for the statement of the sages, “One who acquires an Israelite slave, acquires a master for himself.”126Talmud Kiddushin 20a The Torah tells us that we are like Israelite slaves in relation to God. The Torah says, “For it is to me that the Israelites are slaves: they are my servants who I freed from the land of Egypt.”127Leviticus 25:55 Since we have the status of Israelite slaves in relation to God, God has an obligation to provide us with food. The Midrash tells us that it is the way of the world for a servant to serve his master: to carry a lantern before him, etc. God said, “I have changed the general custom of the world. Generally the slave does for his master; I do for my servants,” as it says “The Lord went before them…to give them light.128Exodus 13:21 It is generally the custom for the servant to carry the burden for his master, but with regard to Israel the Torah says, ”I shall carry you on the wings of eagles.”129Exodus 19:4 Following this line of reasoning, why did God change the general custom with regard to the Israelites and make himself a servant to them?
When the Israelites left Egypt God treated them like Hebrew slaves: God fed them manna, the food of angels, and he gave them fresh bread each day just as the master of servants would receive130Manna is after all, ‘bread from heaven.’. Not only that, but he gave them food every day rather than once a year as one might do with slaves. But God also called the Israelites ‘children,’ a term which would have had a different status in the eyes of Jewish law. The Torah says, “Israel is my first born.” And yet a parent has no obligation to provide food for his son once he reaches the age of Bar Mitzvah. It is not an obligation but it is a mitzvah to do so if the child is going to study Torah.131Ginzburg makes an interesting contrast here between mitzvah and hiyyuv, commandment and mitzvah obligation. From his perspective, they are not the same! Similarly, the master of a non-Israelite slave has no obligation to provide food for his servant. The Israelite, then, received food from the perspective of an obligation but not as a son or as a non-Israelite. It seems strange that the son who is similar to one who serves out of love receives less than the Hebrew slave, who serves his master out of fear!
We can now understand the language of the first blessing of the Birkat HaMazon. The passage begins by saying that, “God gives bread to all flesh, with grace, with kindness and with compassion;” that is, God supports all human beings freely and unconditionally, be they non-Jewish slave or Israelites. He supports non-Jewish slaves out of compassion and He provides for Israelites who serve Him out of love because they are like His ‘children,’ even though he has no obligation to do so. And lest one think that God provides food because we are his servants who serve God out of fear rather than love, the first paragraph goes on to say, “You provide bread for all your creatures; as your love endures forever.” This is a reference to one who serves God out of fear. God provides because His kindness is ‘forever.’
So what is the difference between one who serves God out of love and one who serves God out of fear? The Midrash says that one who serves God out of fear is protected for one thousand generations while one who serves God out of love is protected and provided for two thousand generations. Both receive God’s love but the one who serves out of love is more deserving of God’s blessing.132I don’t claim to understand what Rabbi Ginzburg is getting at here or how this ties into the first paragraph of the Grace after Meals. Whichever type of servant we are talking about here – either the one who serves out of love or the one who does so out of fear of God is the recipient of God’s kindness. God feeds us not because we are worthy of His goodness but because God is compassionate and kind to all his creatures. In the end we are all unworthy – the non-Jewish slave, the Hebrew servant who serves God out of fear or the one who does so out of love. We are all recipients of God’s constant love." + ] + ], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [ + [], + [ + "Pour out Your Wrath: The commentators wonder why these verses appear here in the middle of the Hallel service; each offers a different explanation for this passage. I will offer my own explanation here.
The Midrash speaks of four kings who each offer a different plea for God’s assistance in the face of their enemies.133Lamentations Rabbah Proem 30:
There were four kings, David, Asa, Jehoshaphat, and Hezekiah--not one asked of God what each of the others was to ask. David asked, \"Let me pursue mine enemies and overtake them, and not turn back till they are consumed\" (Ps. 18:38; 2 Sam. 22:38). The Holy One replied, \"I will help you do so.\"
…..Then Asa rose up and asked, \"I--in me there is no strength to slay them. All that I can do is pursue them. You slay them.\" The Holy One replied, \"I will do so.\" Hence it is said, \"Asa and the people that were with him pursued them. . . . None remained alive: for they were shattered before the Lord\" (2 Chron. 14:12)--not \"before Asa,\" but \"before the Lord.\"
Then Jehoshaphat rose up and asked, \"I--I have not the strength either to slay or to pursue, but I will utter a song, and You do [the pursuing and the slaying].\" The Holy One replied, \"I will do so.\" Then, \"when they be gan to sing and to praise, the Lord set an ambush against the Ammonites . . . and they were smitten\" (2 Chron. 20:22).
Finally, Hezekiah rose up and asked, \"I--I have not the strength to slay, to pursue, or to utter song, but I will sleep in my bed, and You do what is required.\" The Holy One replied, \"I will do so.\" Then \"it came to pass that night that the angel of the Lord went forth and smote in the camp of the Assyrians\" (2 Kings 19:35). The verses which begin shefoch chamatcha are meant to echo the sentiments of these kings. These verses express the idea that through song, we pray that God will mete out justice to the nations who oppress Israel. Since we cannot pursue or kill our enemies, we ask God to “Pour out Your wrath,” and we offer our songs of praise as an offering just as Jehoshaphat did. To the plea that we cannot pursue the enemies of Israel we ask God to: “Pursue them with wrath…” And to the cry that we cannot kill our enemies we say, “Annihilate them from beneath the heavens of the Lord.”
It is surprising that in the opening verse, shefoch chamatcha, the nations are mention before the kings: we say “Pour out your wrath against the nations….” and then, “And against the kingdoms…134The word mamlachot, kingdoms, is taken by Ginzburg as a reference to the monarchy and the royalty and not to the nation as a whole.” Normally shouldn’t the king be mentioned before the people?
First we learn from these verses that God is angry at both the nations and their leaders for worshipping false gods. The verses offer two reasons why the nations and their leaders do this. First, they do so, “Because they do not know you,” (that is they do not recognize the existence of God) and second, because while they do acknowledge the existence of God they choose to not believe that God cares about what happens in this world. According to these nations and leaders, God is indifferent to the events of this world and turns over the overseeing of the world to the sun, moon and stars. This is expressed in the second half of the verse which says that the nations, “do not call upon Your name.” They refuse to call upon God’s name because they are convinced that God doesn’t really care what happens in this world because they have, “devoured Jacob and laid waste his dwelling place.” These nations refer to our God as the God of gods – he rules over the divine powers of the universe but doesn’t care about the fate of human beings. They are convinced that all destruction and oppression that Israel has faced is proof that God doesn’t really care what they do – so they worship the stars and the heavenly bodies instead of the Holy One.
But didn’t Jews also question God’s divine concern when they witnessed the suffering of the Jewish people? The Midrash tells us that Jeremiah ceased calling God HaGibor, “The Mighty One,” when he saw how the Babylonians battered the temple even as God remained silent; and that Daniel would not call God HaNora, The Awesome One, when he saw how the nations enslaved the Jewish people even as God remained silent.135These words are taken from the opening passage of the Amida; the idea here is that the great leaders of Israel refused to praise God fully having witnessed his failure to protect Israel and the Temple. See Babylonian Talmud Yoma 69b. Rabbi Ginzburg switched the two examples around – he has Jeremiah witnessing the enslavement of the people and Daniel witnessing the destruction of the Temple. I have chosen to follow the order of the temple since he is clearly referring to this passage in the Talmud. No doubt Rabbi Ginzburg is quoting the passage from memory – it would be easy to confuse the two passages. Just as the other nations concluded that God didn’t care about the fate of Israel, it would appear that these great sages also doubted the power of God. Maybe they too believed that God’s providence does not oversee the welfare of Israel.
Jeremiah and Daniel, however, were motivated by different concerns. The reason they refused to call God Mighty One and Awesome One is that they knew of God’s deep concern for the truth. They realized that others would look upon Israel’s suffering and assume it must be because God didn’t care about Israel or worst was unable to help them. Therefore they limited the praise with which they spoke about God. One of God’s attributes is truth and to describe God in a way that sounded disingenuous would have been wrong.
We know that truth is one of God’s qualities from the verse: “Praise the Lord, all the nations; extol him all the peoples. For great is His kindness toward us and HIS TRUTH IS EVERLASTING.”136Psalm 117 Daniel and Jeremiah did not doubt God’s power or His providence but they chose to limit their praise of it in a time of oppression and suffering for the Jewish people. We can surmise the power and providence of God from the fact that despite everything, Israel survived great travails and oppressions. This in itself was a sign that God is the ‘Mighty One’ and the ‘Awesome One.’
Returning to the question above, why do we mention the nations before the kings in the verse shefoch chamatcha? Usually when a nation presents itself, doesn’t the king present himself before the people since he is more important? And in the case of many nations presenting themselves before a king wouldn’t the more important nations present themselves first.137The verse, after all, says “Pour your wrath on the NATIONS,” what nations are we referring to here? Usually the king would want to go first to avoid the wrath of the more powerful king (such as God) that might follow from the presentation. In this case four kings are presenting themselves before the Holy One of Blessing. First Rome enters, because it is the mightiest of the nations. Persia would enter next. But when Persia witnessed the wrath of God upon Rome? Persia would think, “God poured His wrath upon Rome because they destroyed the Temple – since our nation was responsible for helping in the rebuilding of the Temple, He would not do the same to us!” Next Babylonia and Greece would enter before the Holy One. But having witnessed God’s wrath against Rome and Persia, why would they be willing to enter? They would think, “even though we subjugated the Israelites we did not oppress them like the Romans and the Persians!” This suggests that the one who enters first might think that his punishment was not going to be as severe. That is why Rome and Persia entered before the others in the first place.
Asaf, the author of Psalm 79138See the beginning of this psalm. from which these verses are taken must have realized this and for this very reason he switched around the order and placed the royalty second and the nation first – so that the punishment of the kings would be more severe than the punishment of the people. He felt it would better for Greece and Babylonia to enter into the presence of the Holy One first so the punishment of Rome (Edom)139Whenever the Sages find mention of Edom they usually interpret it as a reference to Rome in Midrashic literature. and Persia would be more severe! Why were these two nations more deserving of punishment? Because Persia “devoured Jacob,” and Rome “laid waste His dwelling place,” that is they destroyed the Holy Temple. Similarly, the leaders of a nation deserve a more severe punishment when they cause their people to go astray and sin…they should also go second rather than lead the nation to judgment. The verses in Psalm 79 make it clear that whether the leaders and the nation go first or last does not matter – God will pour out his wrath upon them and punish them for their oppression of Israel." + ] + ] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [], + "Zevach Pesach": [], + "Ki Lo Na'e": [], + "Adir Hu": [ + [ + "Adir Hu, Mighty is He! “May HE build HIS Temple soon; speedily, speedily; in our life time may it be!” In discussing on what day the redemption would take place, the sages conclude that it would be on the fifteenth of Nissan – on Passover. In discussing this matter, Rashi wonders; since the building of the Temple does not take precedence over the observance of the Sabbath or the Holy Days, how can the third Temple be built on the fifteenth of Nissan which is the first day of Passover. He answers that this prohibition only applies to human construction and not the divine construction of the Temple. We read in the Bible, “The sanctuary of the Lord, which YOU shall establish.”140Exodus 15:17 Since the Holy One of Blessing will be the one to build the Third Temple this construction project can take place on the festival. That is why we can chant in the words of the poet, “Speedily, speedily in our day…” since the building of the Temple could conceivably begin right at this moment!!” “May HE build HIS Temple,” – we mean this quite literally!
Similarly, even though God swore never to let the Jewish people enter His Temple, “Therefore in my indignation did I swear never to let enter my (place of) rest,” we will be able to enter the Temple. This is like the parable of a king who banished his children from his palace and said he would never let them enter this palace. What did the King do? When he forgave his children he knocked down his old palace and built a new one so that they could enter without his having to break the oath that he made. We read, “I have set watchmen upon thy walls, O Jerusalem, they shall never hold their peace day nor night…who…take no rest, and give Him no rest, until He establishes and makes Jerusalem full of praise in the earth.’”141Isaiah 62:6-7 And yet we also ask God to rebuild Jerusalem so that the remnant can enter it. Yet if God has set guards upon the walls of Jerusalem this would seem to suggest that it doesn’t have to be rebuilt! This suggests that the temple was not really burned down but was hidden away for future generations so that even God will not have to rebuild it on the festival! But brings us back to our first question: If the temple was not destroyed, how can we enter it since God swore never to let us “enter His place of rest.” Therefore we must ask God to rebuild Jerusalem so that His oath is no longer in effect and then to let those who are exiled enter the city.
So we are left with a controversy. If the Temple was burned and destroyed, then we don’t have to worry about God’s oath forbidding us entry into it. But if it is merely hidden away, then we cannot enter it even when He returns it to its place. Now we can understand why we ask God to personally rebuild the Temple (so we will not be excluded from it). That is also why on the festival of Sukkot we add an extra passage to the end of the Grace after Meals in which we ask the All-Merciful “to reestablish His fallen Sukkah of David for us.” The Holy Temple is referred to as the Sukkah of David.
We have a further objection to why Israel might not be able to experience the rebuilt Temple in Jerusalem. Jewish law teaches us that if a man divorces his wife she is not allowed to live in his neighborhood any more. In the case of our exile God has, in a sense, divorced us. If so what use is there in God rebuilding the Temple? As divorcees from God, we would not be allowed to dwell in His neighborhood, so we would not have access to God’s house or even the courtyard outside of His house. Adir Hu, says, “Your house rebuild,” emphasizing the words, baytcha, “Your house.” But since the Shechinah, the divine presence moved from this place, we are no longer forbidden from entering the Temple, and it is no longer a matter of divorce.142I am not sure I understand Rabbi Ginzburg’s point here. Is it that by leaving the Temple, the Temple is no longer ‘God’s neighborhood?’ Or is it that this was not so much a divorce as a separation, and therefore Israel is not forbidden to enter the rebuilt Temple.
Finally, why does the author of Adir Hu add the word, bikarov, “soon” to the opening phrase of the song? This word seems to be redundant and unnecessary. This word teaches us an insight based on a discussion of the law regarding a woman who was raped in the Bible and in the Talmud: If a man rapes a virgin maiden, according to the Torah he must marry her and he is forbidden to ever divorce her.143Deuteronomy 29:22: If a man comes upon a virgin girl who is not engaged and seizes her and lies with her….he shall pay…she shall be his wife…he can never have the right to divorce her. This halachah troubles us – it is as if after being a victim of rape she is now condemned to marry a man she does not love or certainly does not want. However, one must remember that up until modern times, marriage was not a matter of love but family unity and continuity. As ‘damaged property’ the father of the girl would have a hard time finding a match for her once she lost her virginity; therefore Jewish law forced the culprit to remain married to her. The Talmud in Makkot 15a discusses what happens if he does give her a writ of divorce. What if he then agrees to take her back? Even if he divorces her, he must remarry her and does not incur the punishment of lashings. He has not broken the negative injunction against divorcing this woman when he is no longer able to take her back.144Thus, if the rapist was a Kohen and he divorced her, he cannot remarry her because he is not allowed to marry a divorced woman, even if she was formally his wife. So in this case the Kohen would receive lashes for having illegally divorced his wife!
Similarly, in a sense, God forced Himself on Israel at Mount Sinai: according to the Midrash, God held the mountain over the heads of the people and threatened them: He said “If you do not accept My Torah I will put this mountain down on you and this place will be your grave!” Therefore God can never completely divorce the Jewish people – He is bound to us by the same penalty as a man who rapes a virgin girl has according to the Torah! However since human life is limited eventually either the man or the woman in this particular marriage referred to above is going to die; if the man divorced his wife he would then be guilty of having divorced her. In the case of God whose life is forever, we might have to wait a very long time since God is not subject to mortality. Therefore we plead with him, “Rebuild Your house soon!” Don’t make us wait a long time to take us back as is Your obligation according to law.145Wow! Did God, in a sense, rape of Israel when He forced the Torah upon us at Mount Sinai? Did God break his own law and for that reason can never forsake the Jewish people. Is the estrangement of God from Israel also an infraction? Is Israel is a victim of a forced divorce by God? There is much to think about here implied in this statement….
The refrain of Adir hu, then, answers four reasons why Israel might have doubts about the rebuilding of the Temple: El b’nay baytcha bikarov: God, build your-house soon!
1. How can we rebuild the Temple on a festival? We answer, EL B’nay GOD will rebuild the Temple.
2. God took an oath never to allow us to enter His house – so how can we enter the Temple. To this we answer El B’NAY, “God will build the Temple” so that it will be a new Temple for us to enter and not the one about which he took an oath to exclude us.
3. But God divorced us and therefore we can never return to his neighborhood – so what good will it do to rebuild the temple? To this we say BAYTCHA, “your house.” There was no real divorce here; simply a separation in which the Shechinah left God’s House; therefore we are allowed back in.
4. Finally, even if God can never divorce us completely according to Jewish law (as in the case of a man who rapes a virgin); he can leave us alone and forsaken a very long time since His time is timeless. To this we say BIKAROV, “Rebuild Your house SOON.” That is why we ask God not to take to long in reconciling with us – we love Him and want to return to him soon!" + ] + ], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [], + "Chad Gadya": [] + } + }, + "versions": [ + [ + "Rabbi Mark Greenspan", + "http://www.oceansidejewishcenter.org/" + ] + ], + "heTitle": "נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "schema": { + "heTitle": "נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח", + "enTitle": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "key": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/Hebrew/Naftali Seva Ratzon, Furth, 1727.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/Hebrew/Naftali Seva Ratzon, Furth, 1727.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..dcae385ffc12dcd759035c812edd5b372200f810 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/Hebrew/Naftali Seva Ratzon, Furth, 1727.json @@ -0,0 +1,458 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001864542&context=L&vid=NLI&search_scope=Local&tab=default_tab&lang=iw_IL", + "versionTitle": "Naftali Seva Ratzon, Furth, 1727", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "digitizedBySefaria": true, + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "text": { + "Kadesh": [ + [ + "הלשון תמוה וצריך ביאור מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה שתקנו חז״ל לומר כל חמירא בלשון תרגום ואשתני נוסח זה של ביטול חמץ מנוסח עירובי חצירות ותחומין שאומרו בלשון הקודש. וביותר יש לשום לב בענין הברכה שמברך עלי׳ ברוך אתה ה׳ כו' על ביעור חמץ ובלשון הקודש אומר אותה ולמה נשתנה נוסח הביטול שהוא לשון תרגום הלא דבר הוא. ולבאר זאת נקדים מד״ר וזה תוארו כיון שראה סמאל שלא מצא חטא לישראל ביוה״כ מיד אומר רבש״ע יש לך עם אחד בארץ עומדים כמלאכים ונקיי חטא כמלאכים. ר״ל כמו המלאכים שאין להם יצה״ר המחטיא אותם כמו כן ישראל מה המלאכים אין להם קפיצה כך ישראל. ולפי הענין משמע שבא סמאל לקטרג על ישראל אמנם מאחר שלא מצא לקטרג ע״כ מתחיל לדבר בשבח של ישראל. והדבר יפלא איזה רוח סערה עברה לפניו שנהפך לסניגור נהי דביו״כ לית לי׳ רשותא לקטרג אכתי לשתוק ולא לימא מידי. וירצה ע״ד מ״ש חכמי האמת דיש להסתפק אם מעלת האדם היא יותר מן מעלת המלאך מאחר דאצילות נשמתן של ישראל היא מעולם הבריאה עולם הכסא שהוא עולם השני חלק אלוקי ממעל אבל המלאכים אצילות שלהם הוא מעולם היצירה שהוא עולם השלישי. או נימא איפכא דמעלת המלאכים עדיפא מאחר שאין להם יצה״ר המחטיא משא״כ האדם הרי שיש סברא לומר שהמלאך עדיף ויש ג״כ סברא בהיפוך:
ואפשר ליתן טעם לשבח דמשו״ה ישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות הואיל וגם אצילות נשמתן הוא מעולם הבריאה שהוא עולם השני אבל המלאכים שאצילות שלהם הוא מעולם השלישי ע״כ מזכירין את השם ג״כ אחר שלש תיבות. ואמינא דמה שאין המלאכים מתקנאים בנו כל ימות השנה הגם שרואין את ישראל שמזכירין את השם אחר שתי תיבות שאומרים ברוך אתה ה׳ כו׳ שזה מורה על מעלת ישראל שהיא למעלה מן מעלת המלאכים אעפ״כ סרה קנאתם מעל ישראל באמרם שגם להם כנגד זה יש יתר שאת ויתר עז נוסף על ישראל מצד שאין להם יצה״ר המחטיא אותם כמו שיש לישראל וע״כ כל ימות השנה שלמים הם אתנו המלאכים ואינם מקנאים בישראל וכל אפיא שוים הם אמנם כאשר הגיע יוה״כ ואז אין רשות לשטן לקטרג על ישראל ומתחכם הוא להכניס קנאה בלב המלאכים שהמה יתקנאו בנו ועי״ז יקטרגו עלינו ומה הוא עושה כשרואה שאין לישראל חטא מיד אומר יש לך עם אחד בארץ כמלאכים נקיי חטא כמלאכים ר״ל כמו המלאכים שהם נקיי חטא מצד שאין להם יצה״ר המחטיא אותם ככה המה ישראל שאין להם יצה״ר כמלאכים ואין להם קפיצה כמלאכים וכו׳ דרצונו בזה שהם ממש דומים למלאכים. וא״כ יש לישראל תרתי מעליותא שהם דומים להם מצד היצה״ר נוסף עוד יש לישראל מעלה שהם מעולם השני מה שאין להמלאכים ומכח זה יכניס קנאה בלבם ויקטרגו עלינו:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא להבין ענין ביעור חמץ שתקנו לומר דוקא בלשון תרגום וצריך להקדים עוד מ״ש חכמי המוסר כשם שמוזהר האדם לבער החמץ מן הבית ככה מוזהר לבער את היצה״ר שהוא השאור שבעיסה מכל חלקי הגוף שיהי׳ בבל יראה ובל ימצא נמצא ע״י שמבער החמץ מבער ג״כ היצה״ר מן הגוף. ועל ידי זה יש לישראל תרתי למעליותא נוסף על המלאכים האחד שאין להם יצה״ר דוגמת המלאכים ועוד מעלה נוספות עליהם שאנו מזכירים השם אחר שתי תיבות וא״כ יש לחוש שע״י זה יתקנאו בנו ובפרט כאשר ישמעו נוסח הברכה מ״ש בשעת ביעור חמץ שזוכרים השם אחר שתי תיבות שאומרים בא״י כו׳ על ביעור חמץ וזה מורה על מעלת ישראל על המלאכים שאין המלאכים זוכרים השם אם לא אחר שלש תיבות ותיכף אחר הברכה מתחיל לומר כל חמירא וכו׳ לבער החמץ מהבית והשאור שבעיסה שהוא היצה״ר מן הגוף וא״כ יש לנו תרתי למעליותא ויכנוס קנאה בלבם ע״כ תקנו חז״ל שיאמרו כל חמירא בלשון תרגום שאין מלאכי השרת נזקקין לו ועי״ז יהי׳ סרה הקנאה מעלינו:" + ], + [ + "אעתיק כאן קצת טעמים מ\"ש בהגדה של פסח טעם נכון למנהגן של ישראל שהוא מיוסד על התורה ויש לו על מה שיסמכו משום שבלילה הזה אנו עושין כמה דברים תמוהים למי שיש לו חסרון ידיעה ונשתנה הלילה הזו מכל הלילות ע\"כ אפס קצהו אעתיק פה: וזה יצא ראשונה מה שאנו לוקחין סולת לעוגות מצות: ויין לארבעה כוסות ובשר * לפסח וחגיגה ותפוחים ואגוזים לחרוסת: ה\"ט דידוע מ\"ש חכמי אמת ישראל הוצרכו לזכך ולמרק חטא של אד\"הר ובדבר שחטא בו ניתקנו: אמנם הדבר שחטא בו אד\"הר במחלוקת שנוי' אם אילן שאכל אד\"הר ממנו גפן הי' או חטה הי' או תאנה הי' או אתרוג הי' ומאחר שאנו צריכים לתקן זה ואנו מסופקים במה חטא מכח ספק עבדינן ככולהו תנאי: למ\"ד גפן הי' ע\"כ לוקחין יין לד' כוסות שעל ידי מצוה זו יתוקן החטא סומקא * חלף סומקא. ומשום ספק דשמא חטה הי' מה\"ט לוקחין סולת למצות: ואכתי לא יצאנו מידי ספיקא דשמא כמ\"ד אתרוג הי' ע\"כ נוטלין תפוחים לחרוסת דאתרוג תפוח נקרא כמ\"ש וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כאתרוגין. ואכתי לא פלטינן דשמא כמ\"ד תאנה הי' ע\"כ לוקחין אנו תאנים לחרוסת שע\"יז יהי' סר עונו. וב\"מר אי' מלמד שהאכילה חוה לכל בהמה חי' ועוף נמצא שכל בעלי * חיים הוצרכו תיקון לתקן אותם ע\"כ לוקחין שה לפסח ובהמה לחגיגה: ", + "ומה שאנו אוכלין בהסיבה דווקא להראות חירות וה\"ה הפסח שלא הי' נאכל דווקא צלי ולא מבושל: אפשר לומר דה\"ט דאח\"זל אד\"הר הי' * מיסב בגן עדן והי' מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין הציץ עליו הנחש ונתקנא בכבודו נמצא אד\"הר הי' יושב דרך היסבה דרך חירות שהי' לו חירות מן מלאך המות אילו לא הי' חטא והיה אוכל בשר על ידי צלי דווקא מה\"ט הפסח אינו נאכל אלא צלי ובהסיבה דווקא: ומה שלוקחין בטיבול ראשון ירקות ואוכלין קודם כל י\"ל דה\"ט ע\"ד מ\"ש בע\"מ קודם החטא לא הי' היתר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מאחר שלא הי' צריכין או שום תיקון זולת אכילת ירק הותר לו שנ' * כי ירק השדה נתתי לכם לאכלה ואחר החטא הוצרכו הב\"עח תיקון אז הותר לו לשחוט ולאכול וע\"כ קודם שאנו אוכלין מבשר חגיגה ומבשר הפסח שהוא בא לתיקון על האכילה אוכלין קודם זה ירקות להורות שקודם החטא לא הי' אוכל אדם כי אם ירקות אבל גוף הסעודה דהיינו היין של ד\"כ ובשר הפסח וסולת למצות הוא תיקון על גוף האכילה אחר שחטא:" + ] + ], + "Urchatz": [], + "Karpas": [ + [ + "ומה שאנו מהדרין אחר הירק שקורין כרפס ה\"ט משום דששים ריבוא נשמות הי' תליון באיפתו של אד\"הר וכולן נהנו מאותו * אכילה ואותן ס\"ר נפשות ירדו למצרים וסבלו שם עבודת פרך ואותיות כרפס הוא ס\"ר פרך ר\"ל סר\"נ סבלו פרך במצרים: ומה שטובלין הכרפס במי מלח נ\"ל ע\"ד המ\"ר וז\"ל ששים ריבוא ילדים השליכו המצרים ליאור ועלו כולן מן היאור בזכות משה שנ' כשש מאות אלף רגלי כולן עלו ברגלי וע\"כ לוקחין הכרפס שהוא * רמז על ס\"ר ישראל שהושלכו למים ועלו משם ולרמז זאת טובלין הכרפס במי מלח ועולה אח\"כ מן הטיבול והוא דוגמת ישראל שהושלכו למים ועלו משם וקצת מטבילין הכרפס בחומץ ה\"ט כדי לרמז שהי' מעשיהם קשים כחומץ ע\"כ ירדו למצרים כדי להזדכך שיצאו נקי: ומה שאוכלין בצים הוא לרמז מה ביצה זו מגולגלת אף אבילות מגולגלת שנתגלגל ע\"י אד\"הר שנ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה לו ומיתה לדורות הבאים. ולדעת הזוהר מות תמות הוא * רמז לשני מקדשים שיחרבו ע\"כ אוכלין מרור ע\"ש הרויני במרורים בלילי פסח השביעני לענה בלילי תשעה באב שבית הראשון והשני שניהם נחרבו בט\"ב ולילי פסח מכוון נגד ליל ט\"ב. ואגוזים שלוקחין לחרוסת עוד טעמא איכא בהא מלתא ע\"ד המ\"ר מה האגוז הזה אדם נוטל אחת מהם וכולן מתרעמין מש\"אכ בשאר פירות: והוא רמז האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף ר\"ל ע\"י אדם שהי' יחידי בעולם וחטא על כל העדה יצא הקצף והכל מתרעמין עליו: ויין אדום שנותנין לחרוסת הוא זכר לדם משום דחוה פירסה נדה וראתה טפת דם כשאכלה מעץ הדעת וע\"כ לוקחין יין אדום: וידוע ארבעה בגדים של כה\"ג הוא כתונת בד ומצנפת ומכנסיים ואבנט וכולן של בד הי' ואד\"הר הי' * כה\"ג ועבד העבודה כדאי' במ\"ר לעבדה אילו הקרבנות ומסתמא הי' מלובש ב\"ד בגדי כהונה ע\"כ לובשין הקיטל שהוא דוגמת הכתונת וכובע של בד הוא דוגמת המצנפת. וחגורה שעל הקיטל הוא דוגמת האבנט. ומכנסי בד יש בלאו הכי לכל אדם להפסיק שלא יהא ליבו רואה את הערוה:" + ], + [ + "ועתה הדרין למילתין מה שלוקחין כרפס לטיבול ונרשם בצידו שיברך עליו בפה\"א לכאורה יפול לב האדם על זה צריכא למימר שיברך עליו הלא אסור ליהנות בלא ברכה. ואפשר לומר משום דק\"יל כל דבר שנשתנה לעילוי ע\"י בישולו אם אוכל אותו * חי מברך עליו שהכל וע\"י בשול מברך ברכתו הראוי לו ומ\"ה כתב מהר\"ריל נ\"ע אם יקח פיטר זיל לטיבול ראשון איך יברך עליו בפ\"הא מאחר שאינו נאכל כמות שהוא חי אם לא ע\"י בישול ונשתנה לעילוי ואיך יברך בפ\"ה או לפ\"ז יפלא ממך הדבר על המנהג שלנו שאנו נוהגין ליקח פיטר זיל לטיבול ולברך עליו בע\"הא. ואמינא דטעמא רבא איכא בהא מלתא מה שמברכין בפ\"הא הגם שאוכלו חיו: נ\"ל ע\"ד מ\"ש חז\"ל בסוטה שהיו נשים של ישראל יולדות בשדה וכאשר הכירו המצרים רצו להרוג הילדים ונבלעו בקרקע והיה מביאים שוורים וחרשו על גבם שנ' על גבי חרשו חורשים וכאשר הלכו להם המצרים הי' מבצבצים מן הקרקע כעשב הוה הצומח מן הקרקע שנ' רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי. וכדי לזכור את הנס הזה שהי' הילדים צומחים מן הקרקע כצמח האדמה ע\"כ לוקחין ירק ומברך עליו בפ\"הא לרמז הגם שזה אינו מעיקר ברכתו הראוי לו אלא כדי לוכור הנס כמו שהירק הזה יצא מן האדמה כמו כן הי' מבצבצין מן האדמה שנבלעו שמה:" + ] + ], + "Yachatz": [ + [], + [ + "ומה שלוקחין מצה האמצעית וחולקה לשנים ומטמינין החציו תחת הכר שיהי' שמור לאפיקומן ולדעת מהר\"יל צריך לייקח חלק הגדול ממצה הבצועה לאפיקומן הלא דבר הוא וצריך טעמא: ואמינא * טעם לשבח ע\"פ המ\"ר וז\"ל ויחלק עליהן הלילה אותו הלילה נחלק לשנים ובחצות הראשון נעשה הנס לאברהם שהרג המלכים ובחצות לילה חלק השנית נעשה הנס לישראל ע\"י מכת בכורים וידוע דמשה קרא המזבח ה' ניסי ע\"ש הנס כדי שיהי' שם הנס נזכר ע\"י קריאת השם זה: נשמע מזה שצריך לעשות דבר שיהי' לזיכרון הנס ובהיות כן יש לומר דמ\"ה המצוה הוא ליקח מצה האמצעית דווקא ולא עליונה או תחתונה וחולקה לשנים כדי לזכור הנס ר\"ל כשם שמצה אמצעית זו נחלקה לשנים דוגמת זה נחלקה הלילה הזה לשנים ובחלק הראשון הי' נס של אברהם ובחלק השני' נעשה הנס לישראל שהוכו הבכורים:
ומה שהוא צפון תחת הכר להיות משומר לאפיקומן ה\"ט דאי' במ\"ר ליל שימורים הוא הלילה * הזה הוא משומר לגאולה אחרונה לע\"ל שתהי' ג\"כ בליל פסח: ודעת הש\"ך ג\"כ נוטה לזה שכתב הלילה של ליל פסח נחלקה לשנים דבחלק הראשון נעשה הנס לישראל שניצולו וחלק השני הניח הק\"בה לע\"ל לגאולה אחרונה ע\"כ מניחין החצי' תחת הכר שיהי' שמור שמה להורות שחלק זה הוא מורה על הגאולה אחרונה כך חצי הלילה מזה הלילה הוא שמור לע\"ל לגאולה אחרונה: וכדי לצאת שני הטעמים עבדינן ככולהו ובוצע אמצעית כדי לזכור הנס של אברהם ומניחין החציו תחת הכר להורות על הגאולה אחרונה כמ\"ש השך. והשתא ניחא דעת מהר\"ריל שכתב שהחלק הגדול מן המצה אמצעית * יקח לאפיקומן שיהי' שמור תחת הכר ר\"ל מאחר שזה החלק הוא מורה על הגאולה שתהי' לע\"ל ואמרו חז\"ל לע\"ל יהי' גאולה אחרונה עיקר ויציאת מצרים טפל וע\"כ מאחר שהוא רמז על הגאולה לע\"ל והיא עיקור ע\"כ יש ליקח חלק הגדול לזה אבל חציו השני' שהוא רמז על הנס של יציאת מצרים והוא תהי' טפילה ע\"כ מניחין חלק הקטן בקערה כדבר הטפל:" + ] + ], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [ + "מגיד רחצה כוונת בע\"א בתיבת מגיד שיגיד הגדה: ומה שמכנה אמירת הגדה בלשון מגיד כתבתי בטוב טעם בהגדה: ובתיבת רחצה כוונתו שירחוץ ידיו לסעודה: ויש להפליא למה שינה לשונו * כאן דבתחילת הסימן כתב קדש ורחץ וה\"ה הכא הוי לי' למנקט ג\"כ בזה\"ל מגיד רחץ ומלת רחצה בהי\"א בסופו נראה ללא צורך. ואמינא עד\"ג דפסחים אר\"ה אע\"פי שנטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו לטיבול שני. וכתבו התו' דר\"ל שצריך ליטול ידיו שנית לצורך הסעודה דהנטילה לסעודה לצורך הטיבול הוא. ופריך שם ואמאי והא משא ידי' לטיבול ראשון ולמה יטול פעם שנית לסעודה ומשני כיון דבעי למימר הגדה והלילא הוי הסח הדעת ודילמא נגע במידי המטונף עכ\"ל ואמינא אנא דה\"יא מן מלת רחצה הוא רמז על זה ור\"ל ה\"לילא ה\"גדה ה\"וי ה\"סח ה\"דעת שאילו חמשה תיבות מתחילין הכל בה\"יא וכוונתו בוה דלא תקשה ממ\"ש מגיד ר\"ל שיגיד הגדה וא\"חכ רחצה ר\"ל שירחוץ ידיו לסעודה ויפלא ממך הדבר הלא כבר משא ידיו לטיבול ראשון ולאיזה צורך יטול ידיו פעם שנית ע\"כ נתן לסימן תיבת רחצה בה\"יא נוספת משום דביני לביני אמירת הגדה והלילא הוי הסח הדעת:" + ], + [ + "ואח\"זל מסלקין הקערה מן השלחן כדי שיראו התינוקות וישאלו למה מסירין הקערה הלא אכתי לא אכלינן ומנהג שלנו הוא אינו * כן אלא מגביהין הקערה למעלה בשעה שאומרים כהא לחמא עניא וא\"חכ מורידין אותה ומניחין אותה על השלחן על מקומו שהיתה שם בראשונה. אמינא אנא דה\"ט דידוע טעם של הנפת העומר שהי' מניף למעלה ולמטה כדי לעצור טללים רעים: ולכאורה יפלא הדבר לאיזה צורך הי' צריך הנפה מעלה ומוריד מעלה בלחוד סגי ולמה הי' צריך להיות מורידו כדי לעצור הלא הטללים באים מלמעלה. ואמינא אנא עד\"ג דחגיגה:
דאיתא בחגיגה רקיע שבו אוצרות טללים רעים ופריך והני ברקיע איתנהו והכתיב לא יגורך רע וכו' ומשני דוד בא והורידן לארץ נמצא ששניהם הי' ברקיע וכשבא דוד ואמר לא יגור במגורך רע הורידן לארץ נשמע מזה שהטללים טובים נשארו למעלה ברקיע אבל אוצרות טללים רעים הורידן לארץ ובהכי ניחא * שהי' צריך להניף העומר מעלה ומוריד דמה שהי' מניף למעלה הי' הכוונה כדי להוריד טללים הטובי' לארץ וא\"חכ הי' מוריד כדי לעצור טללים הרעים שהם בארץ וידוע דבפסח נידון על התבואה: ובפ\"רא אי' וז\"ל אמר יצחק לבניו בליל פסח בלילה הזה אוצרות טללים נפתחים נמצא בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' מביאין עומר בפסח משום שאז התבואה נידונת ונפתחים אוצרות טללים וע\"י הנפת העומר מעלה ומטה הי' מושך השפע ועכשיו שאין בה\"ק שלחנו של אדם הוא במקום מזבח והמצות שעליו המה במקום מנחת העומר שהי' מביאין שהרי המנחה לא הי' מביאין מן החמץ והי' דוגמת המצה הוו וע\"י שאנו מגביהין הקערה עם המצות למעלה הוא דוגמת הנפת העומר למעלה כדי להוריד טל של ברכה וא\"חכ מורידין אותה והוא דוגמת מה שהי' מוריד העומר כדי לעצור טללים רעים" + ] + ], + "Four Questions": [], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה וכו' לפי מה שכתבתי בחיבורי שחברתי על הגדה של פסח דעבדים היינו הוא מוסב אמה שאמר למעלה והוא תשובה נגד הבן ששואל את אביו מה נשתנה הלילה וכו'. ועל זה יפול התשובה עבדים היינו וא\"כ הוא קשור ואדוק עם העניין של מעלה ע\"כ אבאר תחילה ארבעה שאלות הללו כדי שיפול עליו התשובה עבדים היינו:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה: בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה כולו מרור: בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים: בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין ע\"כ הנה יש להפליא בהפלי ופלא בכמה דברי' שונים ומשונים. איתא במשנה דע\"רפ מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה הוה וכו' יש לשום לב מדוע ממתין הבן בשאלתו הזאת * עד מזיגת כוס שני ואז שואל לאביו הי' לו להקדים שאלתו כאשר מוזגין כוס ראשון. ואי תימא משום שאז לא ראה שום שינוי שעדיין לא הי' טיבול הכרפס ולא הי' לו מה לשאול אכתי קשה הלא כאשר מזגו לו כוס שני ג\"כ לא ראה עדיין השינוי של אכילת מצה ומרור ואע\"פכ סדרו התנא במשנה שניהם יחד: ותו דארבעה שאלות הללו המה שלא כסדר דמתחילה מסתמא שואל את אביו על הטיבול שהוא בא ראשונה וא\"חכ על אכילת מצה ומרור ובמשנה דע\"רפ סדרו התנא בהפך: ונוסף זה התשובה עבדים היינו מה שמשיב האב היא תשובה מספקת נגד השאלה אחרונה ששאל מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ועל זה יפול התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם לחירות ע\"כ אנו יושבין מסובין להראות שאנו בני חורין אמנם לשאלות הקודמת אינה מספקת ונ\"ל בזה הסיגנון דווקא כאשר מוזגין כוס השני אז הבן שואל לאביו מה נשתנה ר\"ל אז נתעורר שאלתו מדוע הלילה הזה כולו מצה וע\"כ לא רצה לשאול עד עכשיו. ובאם תרצה להתנצל על זה מכח זה נתעורר שאלה שניה מדוע הלילה הזה כולו מרור וכן כולם על דרך זה סובב הולך שהשני' נמשכת מכח שאלה הקודמת לה:
ואשא משלי ואומר דמצינו שני טעמים על מצוה זו של אכילת מצה אם היא מורה על חירות או על עבדות. טעם הפשוט המוזכר במשנה בע\"רפ וז\"ל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה הא * לך חדא נשמע מזה שטעם אכילת מצה הוא זכר לחירות בשביל שגורשו משם ולא הניחו אותם עד שיחמץ העיסה. וטעם השני אי' בז\"פ משום שהמצרים היו מאכילין לישראל פת שלא החמיץ כאשר הי' עסוקין בבנייני המלך מטעם דפת שלא החמיץ הוא מאכל לעבדים שמספיק לחם מעט לאוכל ושוהא הרבה במעיו שקשה להתעכל ולזכר זה אנו אוכלין מצה פת שלא החמיץ: ומ\"הט תקנו הנוסח לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הכוונה בזה בעוד אנחנו במצרים בעבדות שלהם האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ הא תניינא: ול\"הט מצה הוא זכר לעבדות כאשר היינו עבדים האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ: ואמינא אנא שיש עוד נמ\"ב מה * שכתב מוהר\"רשא שהקשה לשאול אמ\"ש במשנה מצה על שם שלא הספיק וכו' כי גורשו ממצרים לפי זה הי' ראוי לנו לאכול המצה אחר חצות לילה דווקא שאז גורשו ממצרים כאשר הי' מכת הבכורים כמ\"ש ותחזק העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים אבל בתחילת הלילה עדיין לא גורשו ממצרים והי' סיפק להם להחמיץ העיסה שהיו אז עדיין עבדים תח\"י עכ\"ל: ומעתה דון מינה תינח לפי טעם המשנה דמצה הוא זכר לחירות על שם שלא הספיק להחמיץ לפ\"ז הי' מקום לומר שיש לאכול המצה דווקא אחר חצות הלילה מש\"אכ להטעם השני דמצה הוא זכר לעבדות כדי לזכור דפת כזה אכלו בהיותם במצרים כאשר היו עוסקין בבנייני שלהם מעתה הי' ראוי להיות הדבר בהפך לאכול מצה דווקא בחצי ליל ראשון שאו הי' עבדות עדיין: אבל אחר חצות הלילה אז הי' חירות כי גורשו אותם למהר לשלחם אין להראות אז עבדות בשעת החירות. וה\"ה אפכא לטעם * הראשון אין להראות חירות בשעת עבדות ואין לאכול אותה בחצי ליל ראשון מאחר שהלילה ההוא הי' חציו הראשון עבדות עדיין וחציו השני' הי' חירות:

וע\"פ הערה זו תמצא השאלה מבואר במ\"ש מה נשתנה הלילה הזה וכו' בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה כוונתו בזה לומר הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מתחילת הלילה עד סופו וזה לא יתכן בעיני השואל דממה נפשך שאם אתה סובר מצה הוא זכר על עבדות הי' לך לאכול המצה בחצי הלילה ראשון שאז הי' עבדות עדיין ומה שאתה אוכל אחר חצי הלילה לא נכון הדבר מאחר שאז הי' חירות אין להראות עבדות בשעת חירות ואם אתה סובר דמצה הוא זכר לחירות א\"כ הי' לך לאכול מצה אחר חצי הלילה שאז הי' חירות אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות ואין להראות חירות בשעת עבדות ומ\"הט אמרו חז\"ל תרי כסי קמאי מארבעה כוסות אינו צריך הסיבה משום דאכתי עבדים היינו קאמרינן הרי שאין להראות חירות בשעת עבדות וה\"ה אפכא. ול\"כא הלילה הזה כולו מצה ר\"ל כל הלילה אתה אוכל מצה לא יתכן זה:ולשאלה זו נתעורר הבן דווקא כאשר מזגו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה. ובל\"אה לא הי' מקום לשאלה זו. דאי' בערבי * פסחים א\"ר לדברי רא\"בע דס\"ל הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה אם אכל מצה אחר חצי הלילה ג\"כ לא יצא י\"ח ואפשר לומר דה\"ט מאחר דמצה הוא זכר לעבדות ע\"כ אין לאכול אותה אלא עד חצי הלילה אבל אם אכל אחר חצות הלילה שאז הי' שוב חירות לא יצא ידי חובתו. והנה הבן משכיל שראה את אביו שמתחיל לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרי' וכונתו בזה לומר דפת עניא כזה שלא החמיץ אכלו אבותינו בעודם במצרים שהאכילו להם המצרים שהוא מאכל עבדים: וכשמעו זאת מאביו הוכיח לנפשו דמוכרח הדבר דמצה הוא זכר לעבדות וע\"כ לא רצה לשאול את אביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה שהי' סובר דבאמת לא יאכל רק עד חצות. אמנם כאשר מוזגין כוס השני הוכיח לנפשו כטעם השני ע\"כ אז הבן שואל לאביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה: דאי' בצרור המור הטעם דחמץ במשהו משום שלא יכלו להתמהמה אפילו משהו ואילו שהו עוד רגע במצרים הי' באים לשער החמשי' של שע\"ט ולא הי' אפשר להם אח\"כ לצאת משם לעולם ונגד זה אנו שותין ארבעה כוסות ע\"ש הגאולה דכוס ראשון * הוא נגד והוצאתי אתכם כו' כוס שני הוא נגד והצלתי אתכם מעבודתם דייקא ר\"ל מפולחנא נוכראה שהוציא אותנו מן מ\"ט שע\"ט כדי שלא יבואו לשער החמשים ואילו שהו עוד רגע וכו'. וע\"כ לא הספיק בצקת להחמיץ שאילו שהו עד שהחמיץ הי' שוב א\"א לצאת נשמע מזה דכוס השני הוא נגד והצלתי על שם שלא יכלו להתמהמה שום רגע עד שיחמיץ העיסה וע\"כ חמץ במשהו מוכח מזה דמצה מורה על חירות.
והשתא אתי שפיר מ\"ש במשנה מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה כו' ר\"ל כאשר מוזגין כוס השני שהוא נגד והצלתי מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות אז הוקשה לו הדבר ממה נפשך דמתוך דבריך שאמרת תחילה הא כלחמא עניא די אכלו במצרים מטין דבריך דטעם מצה הוא זכר לעבדות והייתי סובר דבאמת לא תאכלנו רק עד חצי הלילה ועכשיו מזגו כוס השני מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות וא\"כ הי' ראוי לאכול דווקא אחר חצי הלילה וא\"כ מה שאתה נוהג אותך הלילה הזה כולו מצה ר\"ל כל הלילה מתחילתו ועד סופו אתה אוכל מצה שלא יתכן זאת או עד חצי ראשון או בחציו שני' ואם תרצה להתנצל על זה על ידי זה נתעורר לו שאלה אחרת מדוע בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור וכתבו התו' בע\"רפ הא דלא קאמר הלילה הזה כולו מרור היינו טעמא משום דלטיבול ראשון אנו נוטלין שאר ירקות ולא מרור כי אם לטיבול השני אנו נוטלין מרור וא\"כ אין אנו אוכלין הלילה הזה כולו מרור: ויהי' שאלת הבן עד\"ז שראה את אביו שלקח לטיבול ראשון שאר ירקות זולת לטיבול שני * לקח מרור ושואל לאביו הלילה הזה כולו מרור ר\"ל שהי' ראוי לאכול כל הלילה מרור אפילו לטיבול ראשון ומדוע אתה אוכל מרור פעם אחד בלבד: ושאלה זו נמשכת מן שאלה הקודמת ור\"ל מאחר שהלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מעתה ראוי ג\"כ שהלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול: בשלמא אם לא היית אוכל כל הלילה מצה לא הייתי שואל אותך הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול:
ואפרש שיחתי וצריך להקדים מ\"ש מוהר\"רשא בישוב הקושיא שהקשה לפי הטעם דמצה הוא זכר לחירות ע\"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ לה\"ט הי' ראוי לאכול המצה אחר חצות הלילה שאז גורשו ממצרים אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות: וכתב הוא לישב דהמצה שאכלו בליל ט\"ו הי' כולו נאכל בחיפזון ואני הוספתי נופך משלי ע\"פ מ\"ש חז\"ל ע\"פ הוציאך ה' ממצרים לילה וכי בלילה * יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנ' ממחרת הפסח יצאו אלא מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב לפ\"ז תכף בתחילת הלילה התחילה להם הגאולה וא\"כ י\"ל לעולם מצה הוא זכר לחירות ודקשיא לך א\"כ לא יהי' נאכלת בחצי ליל ראשון די\"ל מאחר שהתחילה הגאולה מערב כל הלילה הי' חירות ע\"כ מותר לאכול כל הלילה מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות וכו' הלילה מרור אתה אוכל פעם אתת בלבד הלילה הוה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון:
ולבאר זאת נקדים מה שהקשה במעשה ה' אמ\"ש במשנה מצה זו שאנו אוכלין ע\"ש שלא הספיק כו' מרור זה שאנו אוכלין ע\"ש שמררו חייהם וכו' נשמע מזה מצה הוא זכר לחירות מרור הוא זכר למירור ועבדות ובליל פסח אנו אוכלין תחילה מצה * וא\"חכ מרור וחילופי דברים הי' ראוי כאן שהי' לנו לאכול תחילה מרור זכר למירור וא\"חכ לאכול המצה לזכר חירות כסדר שהי' במצרים ואנו עושין בהפך ולא נכון הדבר. נשמע מדבריו שהי' לנו לאכול מרור תחילה וא\"חכ מצה: והנה קושיא זו היא טענה חזקה לפי מנהג שלנו שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות ולטיבול שני מרור וא\"כ מצה קדים למרור אבל אם הי' לוקחין לטיבול ראשון ג\"כ מרור לפ\"ז הי' מרור קודם למצה וע\"דז יהי' שאלתו סובב הולך בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור כוונתו בזה למה נשתנה הלילה הזה לאכול בו מרור ומוכרח לומר על שם וימררו חייהם זכר למירור והיה לנו להקדים אכילת מרור קודם כסדר שהי' במצרים ועל כן ראוי הי' הלילה הזה כולו מרור ר\"ל לאכול מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה:
והנה קושיית בעל מע\"ה אינו קושיא כי אם נאמר דמצה מורה על תירות או יש מקום לשאלה זה שהי' לנו להקדים אכילת מרור * למצה שיהי' הכל כסדר אבל אם נאמר דמצה הוא זכר לעבדות שהי' אוכלין במצרים פת כזה בימי עבדות שלהם: מעתה אין מקום לשאלה זו כלל דהשתא שניהם מורים על ענין אחד ר\"ל כמו שהמרור מורה על עבדות ומירור ככה מורה המצה על עבדות וא\"כ לא שייך בזה לומר קדימה או איחור ואיזה מהם שירצה יקדים. ובהיות כן שאלת הבן מבואר דשאלה זו נמשך משאלה * הקודמת ר\"ל מאמר שהלילה הזה כולו מצה ע\"כ ראוי ג\"כ שהלילה הזה כולו מרור אפילו לטיבול ראשון: בשלמא אם לא היית אוכל מצה כל הלילה רק עד חצות וכראב\"ע אז הי' מוכרח לומר טעם מצה משום עבדות וע\"כ אינו נאכל רק עד חצות הלילה שאז הי' עדיין עבדות אם היית עושה כן לא מלאכי ליבי לשאול אותך הלילה הזה מרור פעם אחד הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה זה אינו קושיא מאחר דמצה מורה על עבדות ומרור מורה ג\"כ על מירור ועבדות שניהם מורים על עניין אחד וא\"כ לא שייך קדימה או איחור ר\"ל להקדים המרור קודם למצה: אמנם מאחר שאני רואה הלילה הוה כולו אתה אוכל מצה דקשה ממ\"נ לא יתכן כמ\"ש לעיל: ומוכרח אתה לומר לעולם מצה מורה על חירות וכל הלילה הי' חירות ע\"י שהתחילה להם הגאולה מבערב: ובהיות כן דמצה מורה * על חירות מעתה נתעורר שאלה זו בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ולמה בלילה הזה מרור דווקא ומ\"ול משום זכר למירור וא\"כ קשה מאחר דמצה מורה על חירות כמ\"ש ומרור על מירור למה אתה אוכל תחילה מצה וא\"חכ מרור שלא כסדר עלכן הי' לך לאכול הלילה הזה כולו מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה:
ואם תרצה להתנצל גם ע\"ז כמ\"ש במ\"עה בישוב קושיא זו והוא ע\"ד מש\"ה ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה ר\"ל ביום טובה הי' שמח וכדי להגדיל השמחה יותר ביום רעה ראה ר\"ל יזכור ימי הרעה מש\"אכ אם יזכור תחילה ימי הרעה ימשך מזה תוגה ודאגה הגם שיזכור אח\"כ ימי השמחה לא תהי' בשלימות כ\"כ: ומ\"הט צריך לאכול תחילה מצה שמורה על חירות על החסד אשר עשה עמנו וא\"חכ מרור וכו'. ול\"פז * אין מקום לשאלתו שהי' לנו להקדים אכילת מרור אפילו בטיבול ראשון דזה אינו שאם יאכל תחילה מרור ימשך מזה תוגה אע\"פי שיאכל אח\"כ מצה המורה על חירות לא תהי' השמחה כ\"כ בשלימות: ומ\"הט לוקחין שאר ירקות תחילה לטיבול ראשון ולא לוקחין מרור: מעתה מצא מקום לשאלתו בכל הלילות אין אנו מטבילון אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שזה לא יתכן שהי' לך לטבול או פעם אחת בלבד או שלשה פעמים אבל מה שאתה מטביל שני פעמים אינו נכון: ושאלה זו נמשכת ג\"כ משאלה הקודמת ר\"ל בשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון לא הי' מקום לשאלתו למה אנו מטבילין שני פעמים: אמנם מאחר שאתה אוכל הלילה הזה מרור ולא כולו מרור מעתה אני שואל אותך מדוע הלילה הזה שני פעמים אתה מטביל דלא נכון זה אלא או פ\"א סגי אז שלשה פעמי':
ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים דס\"ל לר\"א שאין מצוה כלל בחרוסת: ופריך א\"כ למה הוא מביא ומשני משום קפא. ופירשי' כדי לבטל הארס שיש במרור ע\"י טיבול החרוסת. ובמ\"עה כתב הטעם שמטבילין שני פעמים הטיבול ראשון הוא נגד * ויטבלו הכתונת בדם שע\"יז נסתבב הגלות וטיבול השני הוא נגד וטבלתם בדם אשר בסף שהוא נגד הגאולה. ונ\"ל דנפקא מינה בין הטעם שכתב במ\"עה ובין טעם הגמ' הוא זה כנדון דידן שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות: שאם טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל את הארס אינו צריך כי אם טיבול אחד למרור יאכל טיבול הראשון שהוא שאר ירקות שאין בהם ארס כלל כמ\"ש התו' אינו צריך לטובלו כלל: אבל לפי הטעם שכתב במ\"עה טיבול הא' הוא נגד הגלות וטיבול השני הוא נגד הגאולה מעתה לעולם צריך שני טיבולין. אמנם אם לוקח לטיבול ראשון ג\"כ מרור או צריך שני טיבולין משום קפא. והטור כתב בשם הרמ\"בם דס\"ל שגם המצה צריך לטבול בחרוסת: נשמע מזה לדעת הרמ\"בם צריך שלשה טיבולין ואפשר ליתן טעם לזה ע\"פ המ\"ר וז\"ל והגעתם * אל המשקוף בזכות אברהם ואל שתי: המזווות בזכות יצחק ויעקב ועל כל הגעה הי' טבילה הרי שהי' שלשה טיבולין. ובעל המנהיג השיג על הרמ\"בם דא\"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד דהמצה מורה על חירות והחרוסת מורה על עבדות וזכר לטיט ואיך יתחברו שני הפכים עכ\"ל. ומעתה דון מינה שגם הטעם שכתב בעמ\"ה טעם לשני טיבולין הראשון נגד הגלות וטיבול השני נגד הגאולה גם עליו יפול ספק זה מאחר שהטיבול גופא לדבריו מורה על הגאולה והחרוסת שמטבל בו מורה על עבדות זכר לטיט א\"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד ואיך יתחברו וא\"כ קשה ממ\"נ או שיטבול שלשה פעמי' דהיינו גם המצה יטבול בחרוסת כדעת הרמ\"בם: ומה תאמר אלי דא\"כ יהי' שני * הפכים אף אתה אמור לו א\"כ מה שאתה מטביל' שני פעמים הוא ג\"כ שני הפכים וא\"כ לא הי' לך לטבול אלא פעם אחת:
ומעתה מבואר שאלתו מ\"ש בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פ\"א הלילה הזה שתי פעמים וזה לא יתכן שהי' לך לטבול שלשה פעמים או פעם אחת בלבד אבל מה שאתה מטביל שתי פעמים זה לא יתכן: ושאלה זו נמשכת משאלה הקודמת ורצונו בזה לומר ובשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון היית לוקח מרור לא הי' עולה על דעתי לשאול אותך מדוע הלילה הזה מטביל שתי פעמים שהייתי אומר טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל הארס: וע\"כ צריך לטבל שני פעמי' כדי לבטל הארס בראשונה ובשני'. אמנם אחרי רואי אותך הלילה הזה מרור ולא כולו מרור שלטיבול ראשון אתה לוקח שאר ירקות מעתה קשה מדוע אתה מטביל שני פעמי' * אי ס\"ד הטעם משום קפא בטיבול אחד סגי דשאר ירקות אינו צריך טיבול שאין בהם ארס: וא\"כ יפלא הדבר מדוע אתה מטביל' ב\"פ ומ\"ול כטעם המ\"עה דמ\"ה צריך ב\"פ הא' נגד הגלות והשני נגד הגאולה: מעתה קשה מדוע אין אתה מטביל שלשה פעמי' שגם המצה הי' ראוי להטביל בחרוסת בל\"ז הייתי אומר שאם יטביל המצה יהי' שני הפכים בנושא אחד אכן אחרי רואי שאתה מטביל ב\"פ ואין אתה חושש שיהי' שני הפכים א\"כ ישאר התמי' מדוע הלילה הזה שתי פעמים שוה לא יתכן ממ\"נ אז שהי' לך לטבול ג\"פ או בפעם אחד סגי:
ואם תרצה להתנצל גם על זה דאי אפשר להטביל ג\"פ דהיינו גם המצה שלא יהי' שני הפכי' כמ\"ש ודקשיא לך א\"כ מה שאנו מטבילין ב\"פ הוא ג\"כ שני הפכים מאחר דהטיבול השני הוא נגד הגאולה והחרוסת שמטביל בו הוא מורה על מירור כמ\"ש: משום הא לא איריא דאיכא למימר בהפך טיבול א' הוא נגד הגאולה וטבלתם בדם וטיבול השני הוא נגד הגלות ויטבלו את הכתונת וא\"כ לא הוי כלל שני הפכים לא טיבול השני ולא טיבול ראשון * ר\"ל עכשיו שהדבר יהי' בהפך א\"כ טיבול השני מורה על הגלות והחרוסת שמטבל בו מורה ג\"כ על מירור ועבדות וא\"כ שניהם מורים על עניין אחד ולא הוי שני הפכים: וה\"ה טיבול הראשון לפ\"ז יהי' מורה על הגאולה ג\"כ לא הוי שני הפכים שהרי טיבול הראשון הוא שאר ירקות זא\"כ שאין הטיבול טעיבול חרוסת כדי לבטל הארס אלא מי מלח מרור לזה הטיבול לא הוי שני הפכים וא\"כ נכון הכל לפ\"ז: ובל\"אה אתה מוכרח לומר שטיבול ראשון מורה על הגאולה והשני על הגלות מכח שאלה שני' שהקשיתי אותך הלילה הזה מרור הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה כפי הסדר והשבתני ע\"ז משום דכתיב ביום טובה הי' בטוב וכו' ר\"ל שצריך להראות תחילה שמחה דהיינו חירות ובתוך זה יזכור ימי שפלותו שע\"יז יגדל השמחה ואם יאכל מרור תחילה וא\"חכ מצה לא יהי' השמחה בשלימות נשמע מזה לפי דבריך צריך להראות תחילה שמחה ובתוך השמחה יזכור העוני וא\"כ ה\"ה בנ\"ד מו\"ל שטיבול הראשון הוא נגד הגאולה ובתוך זה יזכור ימי העוני דהיינו ע\"י שיטבול שנית והוא נגד הגלות מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין:
איתא בער\"פ מצה צריך הסיבה ארבעה כוסות אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה דהשתא מתחלא חירות דמשתעי בסיפור הגאולה: ותרי כסי בתראי אינו צריך דמה דהוי הוי ופי\"רשי שכבר אמר אשר גאלנו וכו' קודם הסעודה. ואמרי לה אפכא תרי כסי קמאי א\"צ הסיבה דאכתי * עבדים היינו קאמרי ותרי כסי בתראי צריך דההוא שעתא הוי חירות: השתא דלא אתמר כמר ולא כמר עבדינן ככולהו שצריך לשתות כל ארבעה כוסות בהיסבה: ומעתה קשה ממה נפשך מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ר\"ל ארבעה כוסות אנו שותין בהיסבה מצה ג\"כ בהיסבה ממ\"נ שאם אתה סובר טיבול א' נגד הגאולה והשני נגד הגלות משום שצריך להראות תחילה שמחה ובתוך כך יזכור ימי העוני א\"כ הי' לך ג\"כ לעשות כן לשתות תרי כסי קמאי בהיסבה כדי לזכור החירות תחילה ותרי כסי בתראי לא הי' לך לשתות אותם ע\"י הסיבה. ואם אתה סובר אפכא דהא' מורה על הגלות והשני על הגאולה כסדר שהי' במצרים מעתה גם אתה הי' ראוי לך לעשות כן לשתות שני כוסות קמאי בלא הסיבה ותרי כסי בתראי הי' לך לשתות בהיסבה ומדוע הלילה הזה כולנו אנחנו שותין ע\"י הסיבה:
ונגד זה באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם: ועד\"ג דפסחים וז\"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופרך שם מאי מתחיל בגנות: רב אמר עבדים היינו לפרעה. ומסיים בשבח פר\"שי אשר גאלנו וגאל אבותינו הרי שצריך לזכור תחילה ימי * הרעה שהיינו עבדים במצרים ואח\"כ בשבח שמזכיר הגאולה שהוציאנו ה' משם: ובהכי ניחא שמשיב לו האב להבן משכיל עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם ודבר זה קשה להבן איך תקנו חז\"ל להתחיל בגנות שאומר עבדי' היינו אלא וודאי שצריך להזכיר כפי הסדר שהי': וא\"ת א\"כ מה שאנו אוכלין מצה תחילה ואח\"כ מרור לפ\"ז איני נכון שהי' ראוי להקדי' המרור טעמא אחרינא איכא בדבר כמ\"ש הש\"ך מצה רומז על החירות ומרור רומז שיהי' עוד מירור ועבדות ר\"ל ארבעה מלכיות הואיל ולא השלימו במצרים וזה רמז לו אביו במה שאמר ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' ר\"ל דמ\"ה הי' צריך חוזק יד מאחר שלא השלימו וב\"ד מלכיות השלימו: ודקשיא לך ארבעה כוסות שאנו שותין כולם בהסיבה דממה נפשך לא יתכן לדבריך ה\"ט משום שרומזים שעתיד הק\"בה להשקות אותנו ד\"כ של גאולה וע\"כ כולם צריכים היסבה כדאי' במ\"ר: ודקשיא לך א\"כ טיבול השני שהוא נגד הגאולה הוי שני הפכים בנושא אחד משום הא לא איריא שגם הלילה הזה הי' בו שני הפכים שחצי' ליל ראשון עבדים היינו לפרעה במצרים ובחצי ליל שני ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זו החרב של מכות בכורים ע\"כ אל תתמה על הדבר:", + "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה כו' ואילו לא הוציא הק\"בה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה. בגמרא דע\"רפ אי': מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי מתחיל בגנות רב אמר עבדים היינו: ושמואל אמר מתחילה עובדי ע\"ז הי' אבותינו: ודברי רב אבאר כאן ודברי שמואל יתבאר במקומו: וצ\"ע מה גנות הוא זה לנו מה שאנו אומרים עבדים היינו לפרעה. ותו במ\"ש ואילו לא הוציא הק\"בה כו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו כו' למה פרט שלשה דורות והל\"ל בקיצור ואילו לא הוציא כו' היינו משועבדים לפרעה במצרים. ולבאר זאת נקדים הג' דב\"ק דפליגי שם ר\"ה ור\"י איעביד אינש דינא לנפשי' אם רואה שלו ביד אחרים אם רשאי ליקח אותו ממנו ביד חזקה: ומסיק שם במקום פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד דינא לנפשי' ר\"ל שאם לא יקח אותו בחזקה אלא ילך עימו אל הדיין להוציאו בדין ממנו ביני לביני יהי' לו פסידא כ\"ע לא פליגי דעביד כו' כי פליגי דליכא פסידא ר\"י סבר כיון דליכא פסידא ליזול קמי דיינא ולא יעשה משפט לעצמו: ור\"ה סבר כיון דבדין קא עביד מצי אמר לא אטרח לילך אל הדיין: ופריך שם מיתיבי בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא מדעתו אלא שבור את שיניו * ואמור לו שלי אני נוטל ופר\"שי אל תכנס שלא בפניו אלא טול שלך בפניו ואם יעכב בדבר שבור את שיניו רצונו בזה רשאי אתה להכותו עד שתשבור שיניו: ש\"מ עביד אינש דינא לנפשי'. ומשני' מאי שבור את שיניו בדין ר\"ל שע\"פ הדין יוציאו ממנו ולא שיקח את שלו בחזקה: והנה לדינא קי\"ל כר\"ה שאם לא יכול להוציא את שלו מיד חבירו אם לא שיכיהו שרי ובמ\"י אי' שבא עוזא שר של מצרים נגד הק\"בה בטענה רב\"שע למה אתה רוצה להטביעם כו' מיד כינס הק\"בה פמליא של מעלה ואמר להם הוי דנין ביני ובין עוזא: ולפום ריהטא * יפלא הדבר מדוע המתין עוזא עד בואם לים ואז בא בטענה מה עשו לבניך כו' כמ\"ש בסמוך בעודם עדיין במצרים כאשר הי' מכת בכורים שלא הי' שום בית אשר לא הי' שם מת הי' לו לבוא אז בטענה זאת מה עשו בני לבניך: אלא וודאי הוא הדבר אשר דברנו שלפי דעת הזוהר אילו שהו ישראל עוד רגע כממרי' במצרים היו ח\"ו משוקעים בשער החמשים של שערי טומאה ולא הי' אפשר להם אח\"כ לצאת משם לפ\"ז במצרים הי' במקום פסידא דלא הדר שאילו כינס פמליא של מעלה שיהי' דנין הדבר בינו לבין עוזא בין דא לדא הי' ח\"ו משוקעים כו' ואין לך פסידא גדולה כוו ובמקום פסידא עביד דינא לנפשי' וא\"כ נכון הי' שהכה הבכורים כדי שיניחו את ישראל לצאת שלא יכלו להתמהמה עוד אכן בבואם על הים שאו כבר יצאו מן הצרה ולדעת ר\"ה לא עביד איניש ד\"ל במקום דליכא פסידא ע\"כ בא עוזא באותו פעם בטענה שלא יעשה דינא לנפשי' ומיד הק\"בה כינס פמליא של מעלה ואמר להם שיהי' דנין בין עוזא:
וע\"פ הצעת הדברים האלה יבואר דברי בעל אגדא במ\"ש עבדים היינו במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' רצונו בזה ביד חזקה זו הדבר. ובזרוע נטוי' זו מכות בכורים שהכה הק\"בה את המצרים עד ששלחו את ישראל מארצם וכדי שלא תקשה היכי עביד הכי דעביד דינא לנפשי' ובא הבע\"א לתרץ זאת שאילו לא הוציא הק\"בה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וב\"ב משועבדים היינו ר\"ל שהיינו משוקעים בשער החמשים וא\"א הי' לצאת אח\"כ וא\"כ במקום פסידא הוי דשרי לכ\"ע:
והשתא אתי שפיר מ\"ש מתחיל בגנות שאומר עבדים היינו: רצונו בזה לומר שמתחיל בגנות של עצמו שהוא בעצמו מספר שהי' עובדים ע\"ז במצרים וע\"כ לא הי' אפשר עוד להתמהמה שם * שום רגע שלא יבואו לשער החמשים ומשום הכי הוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זה החרב של מכות בכורים. דלא תימא שעבר הק\"בה עליהן שורת הדין שעשה דינא לנפשי' ולא כינס פמליא של מעלה אמנם מאחר שאילו לא הוציא וכו' ישתקעו שם ע\"כ לית דינא ולית דיינא דשרי למעבד דינא לנפשי' וא\"כ מתחיל הוא לספר בגנות של עצמו:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין שאלת הרשע מה שהוא שואל לאביו מה העבודה הזאת לכם ולא לו וכו' ואף אתה הקהה את שיניו וא\"ל בעבור זה עשה ה' לי וכו': דשאלת הרשע הוא * ג\"כ עד\"ז מה העבודה הזאת לכם ר\"ל מה עניינו של פסח על שם שפסח הק\"בה על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים כמ\"ש ועבר ה' לנגוף את המצרים כדי להציל את הפקדון איך עבר הק\"בה על שורת הדין לעשות משפט לנפשו והי' לו לעשות ע\"פ פמליא של מעלה כמו שעשה על הים שכינס הק\"בה הב\"ד של מעלה ואמר להם הוו דנין בין עוזא וכו' שהוא סובר שאסור לעשות ד\"ל ליקח את שלו בחזקה ומ\"ש בן בג ב\"ג שבור את שיניו וקח את שלך שבור את שיניו בדין קאמר ר\"ל שיוציא את שלו ע\"פ הדיין ולא שילך לבית חבירו ליקח את שלו בחזקה ולהכותו אם יסרב נגדו: ולכן אמר ואף אתה הקהה את שיני' ואמור לו ר\"ל אף אתה תשיב לו דמ\"ש שבור את * שיניו ממש הוא שאם מסרב נגדו רשאי להכותו עד שישבור את שיניו כדי ליקח את שלו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר\"ל בעבור זה עשה ה' לי זאת בצאתי ממצרים כדי שאצא משם ואילו הי' הוא שם לא הי' נגאל משם לעולם מאחר שלפי דבריו אסור לעשות ר\"ל אפילו במקום פסידא אם לא ע\"פ ב\"ד ואם הי' הק\"בה כינס הב\"ד של מעלה ביני לביני הי' באים לשער החמשים ולא הי' יוצאי' משם לעולם ול\"כא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ולא לו ר\"ל בעבור שמותר לעשות ר\"ל במקום פסידא ע\"כ עשה ה' לי שיצאתי ממצרים ולא לו של\"פד הי' צריך לעשות ע\"פ הב\"ד של מעלה לא הי' נגאל משם לעולם:
ומעתה מבואר מאיליו המ\"ר וז\"ל בשעה שרצה הק\"בה להטביע את המצרים בים בא עוזא שר של מצרים בטענה ואמר רב\"שע בשביל ששיעבדו בבניך אתה רוצה להטביעם כלום הרגו מבניך וכו' באותו השעה כינס הק\"בה פמליא של מעלה ואמר להם הוו דנין ביני ירדו למצרים וכו' ועכשיו רודף הוא אחריהם וכו' * והשיבו הב\"ד של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע המתין עוזא עד בואם לים ואז בא בטענה זו מדוע לא טען כן בהיותם במצרים כאשר ביקש הק\"בה להרוג את הבכורים הי' לו לומר רב\"שע מה עשו וכו' כלום הרגו מבניך: וכבר נתבאר לעיל קצהו והוא זה מאחר שאי אפשר הי' להם להתמהמה במצרים עוד רגע אחת כממרי' וא\"כ הוי במקום פסידא דשרי לעשות דינא לנפשי' וא\"כ מה שעשה הק\"בה במצרים כדי להציל את שלו לית דינא ולית דיינא דשרי: אמנם אחר צאתם לרווחה אז נתעורר עוזא לבוא בטענה ואמר שאין שורת הדין נותן לחייבם מיתה למעבד דינא לנפשי' וכי בשביל ששיעבדו וכו' כלום הרגו מבניך ומשום הכי כינס הק\"בה הב\"ד של מעלה ואמר להם שהמה ידונו דין זה: ואנן קי\"ל לדינא כמ\"ד עביד ר\"ל אפילו במקום דליכא פסידא על כן השיבו לו פמליא של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ כוונתם בזה במ\"ש הדין עמך ר\"ל שורת הדין הוא כך וע\"כ עשה מה שאתה חפץ:
ועדיין חל עלינו לבאר * למה פרט שלשה דורות הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדי' היינו והל\"ל בקיצור ואילו לא הוציא הק\"בה היינו משועבדים במצרים. ולבאר זאת נקדים מ\"ש ב\"פ שלח לך שנגזר על ישראל ודור הרביעי ישובו הנה רצונו בוה שלשה דורות יהי' בשיעבוד ודור הרביעי ישובו לארץ צא וחשוב יהודא פרץ חצרון וכלב בנו הי' מבאי הארץ וכל דור נחשב שבעים שנה כמ\"ש דוד ימי שנותינו בהם שבעים שנה הרי לשלש הדורות יעלה רד\"ו שנה דהיינו שלשה פעמים שבעים וישראל לא פרעו במצרים רק חצי החוב וחציו שני' הניחו על עשו לפרוע חוב אביו דהיינו שלשה פעמים שבעים עולה רד\"ו הניחו שיפרע עשו: ואם ישראל הי' פורעים כל החוב הי': מוכרחין להיות עוד במצרים שלשה דורות כדי להשלים והיו שם אנו ובנינו ובני בנינו וזהו כוונת בע\"א במ\"ש עבדי' היינו וכו'. ויוציאנו ה' משם כו' ביד חזקה ר\"ל הגם שלא פרענו רק חצי החוב למען תספר באזני בנך ובן בנך ואילו לא הוציא הק\"בה את אבותינו עד תשלום כל החוב המוטל לפרוע ע\"כ היינו מוכרחים עוד להיות שם אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים. ואפשר לומר של\"זכ הכתו' במ\"ש למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרי' ולפום ריהטא משמע דאילו שלשה דורות בלבד דהיינו בנך ובן בנך מוטל עליהן לספר מעשה מצרים אתמהא. והלא מצוה זו מוטל עליהן ועל זרעם אחריהם עדי עד לספר ביציאת מצרים. וע\"דז שכתבתי נכון הוא שר\"ל בזה שאילו לא הוציא הק\"בה אותנו משם עד תשלום כל החוב המוטל לפרוע היו מוכרחים להתעכב במצרים עוד שלשה דורות שהם ג\"פ שבעים ול\"ז א למען תספר באזני בנך ובן בנך את וכו' רצונו בזה לומר שמוטל הדבר על שלשה דורות הללו דהיינו בנך ובן בנך לספר מה שהתעללתי במצרים עד שהניחו אתכם:
", + "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעי' את התורה מצוה עלינו לספר בי\"מ שכל המרבה לספר בי\"מ הרי זה משובח. ולבאר זאת נקדים מ\"ש רז\"ל חכם בנו שואלו ואם לאו שואל לעצמו אפילו שני ת\"ח שיודעין הלכות פסח שואל אחד לחבירו מה נשתנה הלילה: ואמינא אנא טעמא מאי חייבו רז\"ל שישאול האחד להשני מאחר שהוא יודע ה\"פ ומ\"כש אם שניהם יודעין ודבר שפתיים נראה אך למותר הוא. יבואר ע\"ד המש' זכור ושמור זכור בפה ושמור בלב. הרי דמלת שמור מורה שצריך לזכור המצוה בפה דווקא ולא סגי במה שמחשב בליבו אבל מלת שמור משמע אפילו בלב סגי: ול\"פז אף אנו נאמר מאחר דבמצוה זו של סיפור יציאת מצרים נאמר זכור את יום צאתך מארץ מצרים וזכור בפה משמע כמ\"ש ע\"כ אפילו הוא יודע או אם אפילו שניהם יודעים חייבה התורה אותם לספר י\"מ בפה דווקא משום דכתיב זכור דמשמע בפה דווקא:
אמנם של\"פז יפול הקושיא שהקשה הרש\"בא למה אין אנו מברכין ברכה על מצוה זו של סיפור יציאת מצרים כמו שמברכין על כל המצות * שהם מדרבנן דב\"לז לא הי' מקום לקושיא זו דאי' בא\"ח המהרהר בדברי תורה ואינו מוציא מפיו אינו צריך לברך ברכת התורה וכתב הב\"י הטעם משום שאין מברכין על דבר שבלב: נמצא שאם נאמר דסגי במחשבה ר\"ל שאם יודע הלכות פסח אינו צריך להזכיר בפה וסגי בהרהור בליבו בלבד וה\"ה אם שניהם יודעין א\"צ לשאול הא' לחבירו לפ\"ז אפשר לומר דמ\"ה לא תיקנו חז\"ל לברך ברכה על מצוה זו הואיל ואיתא בלב ע\"כ אין מברכין עליו מאחר שיכול לקיים המצוה בלב ואין מברכין על דבר שבלב. אמנם מאחר שנכתב אצל מצוה זו מלת זכור דמשמע בפה דווקא ואינו יוצא במחשבה לפ\"ז יפול הקושיא של הרש\"בא שהי' לנו לברך ברכה על מצוה זו כמו שמברכין על כל המצות שהם מדרבנן:
ודברים הללו תמצא ממש בדברי בעל אגדה ול\"זא אפילו כולנו חכמים וכו' כוונתו בזה לומר שאל תתמה על הדבר למה לא תיקנו חז\"ל לברך עליו דאין לומר הואיל דסגי במחשבה שזה אינו שהרי אפילו כולנו חכמי' כולנו נבונים כולנו יודעים אפ\"ה אח\"זל מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים להזכירו בפה דווקא ולא סגי בלב ע\"י הרהור: מעתה יפול התמי' והרי\"ף כתב ישוב על זה משום שצריך להזכיר י\"מ בקידוש דילפינן מדכתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב זכור את יום צאתך מ\"מ א\"כ מוכרח * הוא לזכור י\"מ בקידוש שעושה בליל פסח וא\"כ כבר נעשה מצותו ע\"י קידוש שעשה יצא ידי חובתו. ואני הוספתי נופך משלי מאחר דילפינן מדכתיב כל ימי חייך לרבות הלילות שצריך להזכיר י\"מ וע\"כ אנו אומרים פרשת ציצית שנזכר בה י\"מ וא\"כ כבר יצא ידי חובת המצוה ע\"י אמירת פרשת ציצית בק\"ש. בשלמא אם לא הי' צריך לזכור י\"מ בכל לילה זולת ליל פסח מעתה הי' מקום לומר שיברך ג\"כ על המצוה: אכן מאחר שמחויב לזכור בכל לילה ולילה מאי אולמא ליל של פסח משאר הלילות של כל ימות השנה: ומ\"הט אפשר לומר שאין מברכין עלי' מאחר שכבר יצא י\"ח המצוה ע\"י ק\"ש שהזכירו בו. ובעל צרור המור כתב וז\"ל * מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים דהיינו ביום משום דכתיב בפ' ציצית וראיתם אותו דמיירי ביום בזמן ראי' וכל המרבה לספר בי\"מ גם בלילה הרי זה משובח דילפינן לי' מדכתיב כל ימי חייך לרבות הלילות:
וע\"פ הדברים האלה תמצא מבואר מאיליו מ\"ש אפילו כולנו יודעים אפ\"ה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים א\"כ קשה יברכו עלי' ע\"כ אמר מצוה עלינו לספר בי\"מ דהיינו ביום וכל המרבה לספר בלילה הרי זה משובח וא\"כ שצריך להזכיר י\"מ בכל לילה תמיד למה יברכו ברכה על הסיפור בליל פסח דמאי אולמי' משאר הלילות של כל ימות השנה שמחויב ג\"כ להזכירו ואע\"פכ אינו מברך עליו." + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "ומה שמביא כאן מעשה בר\"א ור\"י שהיו מסובין בבני ברק והי' מספרים בי\"מ כל אותו הלילה כו' כוונתו בזה להביא ראי' אמ\"ש לעיל אפילו כולנו חכמי' כולם יודעים אפ\"ה הו\"ל מצוה לספר בי\"מ וע\"כ מביא הכא מעשה בר\"א והגם שהי' חכמי' גדולים וידעו כל עניין של יציאת מצרים אע\"פכ הי' מספרים בי\"מ כל אותו הלילה: אמנם תי' זה הוא מספיק אליבא דבן זומא דס\"ל כל להביא הלילות שצריך לזכור י\"מ בכל לילה מש\"אכ אליבא דחכמי' דפליגי עלי' וס\"ל כל להביא לימות המשיח יזכירו י\"מ אבל בלילה א\"צ להזכיר לפ\"ז הדרא * קושיית הרש\"בא לדוכתי' למה לא יברכו על מצוה זו של סיפור י\"מ: ואמינא אנא שגם אליבא דרבנן ניחא ע\"פ מ\"ש הראש למ\"ד דס\"ל מצוה בחרוסת מדוע אין מברכין עלי' הלא היא מצוה. ותי' משום דהמרור הוא עיקור המצוה וטיבול בחרוסת הוא טפל ומברך על העיקור ופוטר את הטפל. נשמע מזה דבר שהוא טפל אל המצוה אין לברך עלי'. ואי' בברכות שבן עזאי א\"ל לחכמים וכי מזכירין י\"מ לעתיד לבוא: והכתיב הנה ימים באי' וכו' לא יאמר עוד כו' א\"ל חכמים לא שתעקור י\"מ אלא שתהא גאולה אחרונה עיקר ויציאת מצרים תהי' טפל: משל לאדם שפגע בו ארי וניצול ממנו הולך ומספר מעשה ארי אח\"כ פגע בו נחש וניצול ממנו הי' הולך ומספר מעשה נחש ושכח מעשה ארי וכו' ולפי המשל הזאת יהי' הנמשל כך די\"מ דומה למי שפגע בו ארי וניצול ממנו שמספר מעשה ארי נמצא קודם גלות בבל הי' יציאת מצרים עיקר והי' מספרים הכל בי\"מ ואחר גלות בבל שהוא דומה לפגע בו נחש וניצול ממנו מספר מעשה הנחש אז הי' עיקור הסיפור של גלות בבל שהציל ה' אותנו מהם ויציאת מצרים שהוא מעשה ארי שכח ר\"ל שהי' טפל לגאולת בבל:
וכאשר תהי' גאולה אחרונה אז ישתכח מעשה שניהם ואז תהי' גאולה אחרונה עיקור הסיפור וגאולת מצרים וגאולת בבל יהי' שניהם טפל לה: ורא\"בע הי' בשעת חורבן הבית כמו בן ט\"ו שנה כמ\"ש התו' בשבת וא\"כ בימיו שכבר חלף עבר גאולת בבל והי' באותו פעם גאולת בבל עיקור ויציאת מצרים טפל כפי המשל. ולדעת הר\"אש אין * מברכין על החרוסת משום שהוא דבר הטפל וא\"כ אף אנו נאמר שאין לברך ברכה על סיפור יציאת מצרים מאחר שהיא טפל וגאולת בבל היא עיקר:
וע\"פ הערה זו מבואר מ\"ש רבי אליעזר בן עזריא הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כוונתו של רא\"בע בזה שהי' יושב ותמה על הדבר מה נשתנה סיפור של י\"מ שאין מברכין עליה הלא מברכים על כל מצות שהם דרבנן כקושיית הרש\"בא ורצה ר\"א לתקן זאת ע\"י שיזכירו יציאת מצרים בלילה ג\"כ בפ' ציצית וע\"יז יוסר הספק הזה מאחר שחייבה התורה לזכור י\"מ בכל לילה א\"כ מאי אולמי' סיפור י\"מ של ליל פסח משאר הלילות של כל ימות השנה שיברכו עליהם. ואמר שלא זכיתי לנצח את החכמי' בזה עד שדרשה בן זומא שנ' למען תזכור את יום צאתך וכו' כל ימי חייך כל להביא את הלילות. ושמא תאמר הלא מסתבר טעמי' דר\"א ולמה חלקו חכמים עלי' וס\"ל כל להביא לימות המשיח אבל בלילה אינו צריך להזכיר י\"מ ול\"פז הדרא הקושיא לדוכתי' שהי' לנו לברך על סיפור י\"מ: לכ\"א וחכמים אומרים כל להביא לימות המשיח שאז יזכירו ג\"כ יציאת מצרי' דקשה ע\"ז וכי מזכירין י\"מ לע\"ל והא כתיב הנה ימים באים לא יאמר עוד וכו' ומוכרח לומר דגאולה אחרונה תהי' עיקר וי\"מ תהי' אז טפל לה וא\"כ עכשיו דגאולת בבל היא עיקור הסיפור ויציאת מצרים טפל לה כפי * המשל ששכח מעשה ארי ומספר מעשה הנחש ואין מברכין על הטפל: נמצא אליבא דחכמי' ניחא די\"מ הוא טפל: אבל לרא\"בע דלא ס\"ל סברא זאת עכ\"א הרי אני כבן שבעים שנה ר\"ל הרי אני עכשיו אחר גאולת בבל כבן שבעים ר\"ל כאילו הייתי בשבעים שנה שאז היתה גאולת מצרים עדיין עיקור ה\"ה עכשיו ע\"כ הוקשה לו הדבר שהי' לו לברך עלי' ומ\"הט הי' דעתו לתקן ע\"י שיזכירו י\"מ בלילות תמיד בכל לילה:", + "מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע. ורבי אליעזר ב\"ע ורבי עקיבא. ורבי טרפון. שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצאת מצרים כל הלילה עד שבאו תלמידהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק\"ש של שחרית. מה שיש לדקדק בזה אם אביע: יכלה היריעה. ולא אגיע. לשליש ולרביע ע\"כ נסמוך על המשכילם:
ולבאר זאת נקדים גמ' דברכות וז\"ל דר' אליעזר ב\"ע ס\"ל אכילת פסח עד חצות בלבד ויליף לי' מג\"ש נא' כאן ואכלו הבשר בלילה הזה ונא' להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות: ורבי עקיבא פליג עלי' התם וס\"ל אכילת פסח זמנו כל הלילה שנ' בחיפזון עד שעת חיפזון דישראל שנחפזו לצאת. והני תנאי כהני תנאי ר\"ל כי היכי דפליגי רא\"בע ור\"ע פליגי ג\"כ ר\"א ור\"י דכתיב וזבחת הפסח בערב מועד צאתך ממצרים רבי אליעזר סובר בערב אתה זובח מועד צאתך ממצרים אתה שורף: דס\"ל שאינו נאכל רק עד חצות כרא\"בע: ורבי יהושע ס\"ל עד מועד צאתך ממצרים אתה אוכל דס\"ל כל הלילה זמנו הוא כר\"ע דס\"ל ג\"כ הכי נשמע מזה לדברי רא\"בע צריך. ואי' בפסחי' א\"ר לדברי ר' אלעור ב\"ע דס\"ל אכילת הפסח עד חצות בלבד ולא יותר ומנה אתקש לפסח ע\"כ אינה נאכלת המצה לדבריו רק עד חצות ולא יותר וצריך לאכול האפיקומן קודם חצי הלילה דווקא ואם אכלו אחר חצות לא יצא י\"ח: אבל לרבי עקיבא דס\"ל הפסח זמנו כל הלילה ה\"ה מצה של אפיקומן נמי רשאי לאוכלו כל הלילה:
ומינה נשמע נמי דרבי אליעזר ורבי יהושע דפליגי ג\"כ בהא דר\"א ס\"ל כשטת ראב\"ע דאמר עד חצות בלבד נאכל הפסח ור\"י קס' לי' בשטתי' דרבי עקיבא דס\"ל כל הלילה זמן אכילת פסח ומצה של אפיקומן דינו כפסח לכל מר * כדאי' לי': וע\"פ הצעה זו יבואר העניין שהחכמים האלה נתוועדו יחד לעשות חוקת הפסח ואירע שנזדמנו לפונדק אחד וכאשר הגיע זמן אכילת מצה של אפיקומן נתעורר בניהם ויכוח איך ינהגו באכילתו אם לאוכלו קודם חצות הלילה דווקא כמו הפסח שהי' נאכל עד חצות בלבד או זמנו כל הלילה כמו הפסח שנאכל כל הלילה ורצה כל אחר מן החכמי' האלה לעשות כשמעתי' ועמדו במחלוקתם אילו כנגד אילו דהיינו רבי אליעזר בן עזריא ורבי עקיבא דפליגי אם קרא דחיפזון מיירי דישראל או חיפזון דמצרים. ועוד הי' שם במסיבה ההוא רבי אליעור ורבי יהושע דפליגי ג\"כ בהא אם אמרינן עד מועד צאתך ממצרים אתה אוכל דהיינו כל הלילה או נימא מועד צאתך ממצרים אתה שורף וזמן אכילתו לפ\"ז הוא עד חצות בלבד: ובהכי ניחא מ\"ש מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ר\"ל מעשה הי' שנזדמנו יחד בליל פסח שני חכמים הללו ועוד הי' שם במסיבה ההוא רבי אליעור ב\"ע ורבי עקיבא דפליגי ג\"כ בהא והי' ויכוח בניהם בעניין אכילת מצה של אפיקומן שרצה כל אחד מהם לקבוע הלכה כמותו. ואמר עוד נוסף על אלה הי' שם ג\"כ רבי טרפון וכוונתו בזה לומר שאילו לא הי' שם ר\"ט באותו הפעם הגם שהי' ויכוח זה בניהם הי' אפשר להכריע הדבר נהי דזמנז כל הלילה מ\"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות כמ\"ש בסמוך אמנם מאחר שרבי טרפון הי' במסיבה ההוא קיהה הוא בדבר שאין נכון לעשות כן: ועל פי זה מיושב מה * שהקשו התו' בע\"ז הלא רבי טרפון הי' רבו של רבי עקיבא איך מזכירו בהגדה של פסח באחרונה אחר דברי ר\"ע: ובהכי ניחא מאחר שהי' הויכוח זה בניהם הי' אפשר להכריע הדבר להחמיר אכן מצד שהי' שם רבי טרפון בההוא שעתא קיהה הוא בדבד ועמדו במחלוקתם:
ואפרש שיחתי דהר\"אש כתב וז\"ל ולספרים דגרסי הני תנאי כהני תנאי ר\"ל דר\"א ור\"י פליגי ג\"כ בהא דפליגי ר\"ע ורא\"בע ואנן קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ומכ\"ש הכא דרבי יהושע דפליג עם ר\"א ס\"ל ג\"כ כוותי' דר\"ע דפסח נאכל כל הלילה: וכדי להרחיק האדם מן העבירה הי' נוהג ר\"ת למהר לאכול קודם חצות הלילה:
ומידי דברי בזה זכר אזכרנו דר\"שי בפירושו על התורה ע\"פ כי בחיפזון וכו' הלך רש\"י בשטת ראב\"ע דחיפזון דמצרים הי' וע\"כ פיר\"שי וחיפזון זה לא שלך הי' אלא של מצרים וכו' והנה ע\"פ מועד צאתך ממצרים כתב וז\"ל ומועד צאתך ממצרי' אתה שורף הרי שנמשך הכל אחר דבריו וצ\"ע מאי * דוחקי' לפרש נגד ההלכה דהלכה כר\"ע מחבירו וכ\"ש בנ\"ד דר\"י ס\"ל ג\"כ כוותי' וצ\"ע: היוצא מזה שהי' מקום לרבי עקיבא להכריע שהלכה כמותו נגד ראב\"ע החולק עליו ומכ\"ש דרבי יהושע החולק עם ר\"א קאי ג\"כ כוותי' דזמנו כל הלילה: ואולם דהצד שכנגדו הלא המה רא\"בע ור\"א הי' מקום להשיב לו נהי שהדין עמכם מ\"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות כמ\"ש הראש בשם ר\"ת: ולכ\"א ורבי טרפון מחמת שהי' ר\"ט שם מן הנמנע הי' לעשות כן:
איתא בברכות דפליגי ב\"ש וב\"ה בענין ק\"ש דב\"ש ס\"ל בערב יטו ויקרא ק\"ש ובבוקר יעמוד ויקרא שנ' בשכבך ובקומך וב\"ה ס\"ל עומדין וקורין יושבין וקורין מטין וקורין ומסיק שם הגמ' העושה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום. ורבי נחמן אמר העושה כדברי ב\"ש חייב מיתה דתנן א\"ר טרפון פעם אחד הייתי בדרך והטיתי עצמי לקרות כדברי ב\"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטין א\"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב\"ש: וכתבו התו' וז\"ל העושה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום וא\"ת פשיטא דב\"ש במקום ב\"ה אינו משנה. ותירצו דה\"א דווקא היכי דב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין אז העושה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום הואיל והוא מקיל נגד ב\"ה אבל היכי דב\"ש מחמירי וב\"ה מקילין כנדון דידן דגבי ק\"ש דב\"ש ס\"ל שצריך לקרות דווקא דרך הטי' משום * דכתיב בשכבך וב\"ה ס\"ל עומדין או מטין או יושבין וקורין דב\"ה נמי מודו שאם קרא דרך הטי' שהוא יוצא קמ\"ל דאפ\"ה לא עשה ולא כלום אם עשה כדברי ב\"ש: ול\"פז דון מינה כי היכי אליבא דר\"י אם עשה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום הגם דב\"ש מחמירי וב\"ה ס\"ל ג\"כ הכי שהוא יוצא אעפ\"כ ס\"ל דלא עשה ולא כלום ואוקי באתרא דה\"ה נלמד מזה אליבא דרבי נחמן דס\"ל העושה כדברי ב\"ש חייב מיתה הגם דב\"ש מחמירי וב\"ה נמי ס\"ל דיוצא אפ\"ה המחמיר כב\"ש חייב מיתה שהרי ר\"ט רצה ג\"כ להחמיר כב\"ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך ע\"י שעברת על דברי ב\"ה:
וע\"פ הערה מבואר העניין מאחר שהי' הויכוח בעניין אכילת המצה דאתקש לפסח וכל אחד מהם עמד בשטתו ורצה לקבוע הלכה למעשה כמותו והי' מקום לומר שיש להחמיר לאכול אותו קודם חצזת ואולם בעבור שהי' רבי טרפון בתוך הבאים קיהה הוא בדבר ואמר שאין נכון לעשות כן ואמר בדידי' הוי עובדא שרצה להחמיר כדברי ב\"ש להטות והי' בסכנת מות וא\"ל חכמים כדאי היית לחוב בעצמך על ידי שעברת על דברי ב\"ה ואע\"ג דב\"ה נמי סבירא לי' דיוצא אם הטה וקרא הואיל ורצה להחמיר נגד דברי ב\"ה הי' חייב מיתה ה\"ה בנ\"ד וע\"כ חשיב לר\"ט באחרונה אחר כל החכמי' האלה לומר הגם שעמדו במחלוקותם אילו נגד אילו אעפ\"כ הי' אפשר להכריע בדבר להחמיר אמנם מצד ר\"ט שהי' שם קיהה הוא בדבר וע\"כא ורבי טרפון כוונתו מאחר שהוא הי' נוסף על אלה ע\"כ א\"א הי':
ובאם יאמר האומר שאין הנדון דומה לראי' דר\"ט עבר על דברי ב\"ה ע\"י קום ועשה שעשה מעשה והטה עצמו וכו' משא\"כ בנ\"ד דלא מוכחא מלתא כ\"כ ע\"י שמקדים לאוכלו קודם חצות: מצאתי און ויהי לי לישועה שכתב רש\"ל נ\"ע בתשובה אם אחד רוצה להחמיר שלא לאכול בשר אחר ט\"ב עד השבת כרש\"בג דס\"ל הכי דלא יאות עבדי שהרי ר\"ט רצה ג\"כ להחמיר כב\"ש והטה עצמו וב\"ה ס\"ל ג\"כ הכי הואיל והי' מתכוין לעבור אדברי ב\"ה אפילו להחמיר הי' חייב מיתה ה\"ה בנ\"ד שקבעו הלכה כרבא דס\"ל עד התענית * בלבד והוא רוצה להחמיר כרש\"בג עכ\"ל: והתם ג\"כ מה שמחמיר שלא לאכול בשר ע\"י שב ואל תעשה הוא והוא ממש כנ\"ד: וה\"טז שהשיג שם ומחלק שאם המחמיר אומר שהוא חש לדברי רשב\"ג שנראה כאילו הוא חולק על פסק דרבא זה הוא אסור אלא יחמיר לעצמו דרך לפנים משורת הדין ולא יאמר כלום לפ\"ז ה\"ה בנ\"ד דוודאי אילו הי' רוצים להחמיר כדי להרחיק מן העבירה ר\"ל הגם שזמנו כל הלילה מ\"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות גם רבי עקיבא אפשר שהי' מנענע להם ראשם: אמנם מאחר שהיו שם רבי אליעזר ב\"ע בר פלוגתי' ורצו לאכול אותו קודם חצות כדי לקבוע הלכה כך כפי דבריהם וזה נראה שאסור מאחר שנקבע הלכה כר\"ע מחבירו וכ\"ש הכא שגם ר\"י ס\"ל כוותי' וא\"כ אתי שפיר שהנדון דומה לראי' ממש:", + "ומה שאמר והיו מסובין בבני ברק: לכאורה יפלא זה דמה נפקא מינה מזה אם הי' מעשה זה בבני ברק או במקום אחר: ונראה שרצונו בזה לומר מאחר שזה המעשה אירע בהיותם בבני ברק וזאת הי' סיבה ג\"כ לדבר שלא אכלו אותו קודם חצות: אי' בעירובין ההוא גודא דנפל בשבת אמר להו שמואל נגודו גלימא אהדרינהו רב * לאפי' מיני' משום דס\"ל לרב שאסור לעשות מחיצה כזו בשבת: ופריך שם ולימא להו רב דאסור: ומשני אתרא דשמואל הוי ושם נהגו היתר ע\"י שהורה להם שמואל רבם כך וע\"כ לא רצה רב להורות שם לאיסור: וידוע מ\"ש חז\"ל אחר רבי עקיבא לבני ברק אחר ר\"א ללוד אחר ר' יושיע לסכני וא\"כ עניין המסיבה זאת שהי' מסובין הי' בבני ברק אתרא דר\"ע הוי ושם נתפשטה ההוראה שזמן אכילת מצה כל הלילה אפילו לכתחילה כדמוכח שם בג' ואין מקומו כאן: על כן אין נכון להורות שם חומרא להחמיר בדבר לאכול אותו קודם חצות ול\"כא מעשה בר\"א ור\"י ורא\"בע ורבי עקיבא שהיו מסובין בבני ברק שהוא אתרא דרבי עקיבא גם מכח זה הי' מן הנמנע להחמיר נגד כבוד ר\"ע רבם:", + "ומ\"ש והי' מספרים בי\"מ כל אותו הלילה גם כאן מצאה הקפידה מקום לנוח מה בא להשמיע אותנו מה שהי' עושים כל הלילה. יבואר עד\"ג דברכות וז\"ל א\"ר לא נחלקו ר\"א ור\"י כשנגאלו נגאלו מבערב וכשיצאו יצאו ביום כו' משום שהתחילה להם הגאולה מבערב: לא נחלקו אלא על שעת חיפזון רבי אליעזר סבר חיפזון דמצרים שהי' ממהרים לשלח את ישראל בלילה שאמרו כולנו מתים: ורבי יהושע ס\"ל חיפזון דישראל שיצאו משם בבוקר: ר\"ל הגם דס\"ל לר\"א עד חצות נאכל הפסח ורבי יהושע ס\"ל כל הלילה אבל בהא לא נחלקו דשניהם מודי' בהא שהתחילה להם הגאולה מבערב: וטעמא דמלתא שאמרו חז\"ל שמחויב האדם לספר ביציאת מצרים כל הלילה אמינא אנא דה\"ט מאחר דר\"א ור\"י דשניהם ס\"ל שהתחילה להם הגאולה מבערב א\"כ כל הלילה היתה הגאולה מה\"ט היו מספרים ג\"כ ביציאת מצרים כל הלילה כפי * שטתם: והנה מדקאמר לא נחלקו בהא שנגאלו מבערב כוונתו בזה לומר שלא תטעה בדבר ויעלה על דעתך דבהא פליגי אימת התחילה הגאולה ור\"י דס\"ל הגאולה התחילה להם: בבוקר ע\"כ נאכל הפסח כל הלילה עד הבוקר ור\"א ס\"ל הגאולה התחילה להם בחצות הלילה ע\"כ נאכל הפסח ג\"כ עד חצות וא\"כ ה\"א דה\"ה סיפור של י\"מ תליא ג\"כ בהא אם החיוב מוטל על כל הלילה אז עד חצות דווקא עכ\"א דבזה לא נחלקו ושניהם לא פליגי בהא שהתחילה להם מבערב ובהכי ניחא מ\"ש והיו מספרים בי\"מ כל הלילה ר\"ל הגם שנחלקו אם פסח נאכל כל הלילה או עד חצות אבל בהא לא פליגי וע\"כ היו מספרים בי\"מ כל אותו הלילה:", + "ומה שאמר עד שבאו תלמידהם ואמרו להם רבותינו וכו' גם: כאן יש להפליא דלישנא עד שבאו תלמידים משמע מזה באותו הפעם לא היו התלמידים עמהם וע\"כ אמר עד שבאו תלמידיהם מדלא קאמר עד שאמרו תלמידיהם ובהיות כן יש לשום לב מה אכפת לן בזה אם היו אצלם או לא: ולבאר זאת נקדים ה\"ג דברכות וז\"ל מעשה ברבי ישמעאל ורבי אליעזר ב\"ע שהיו מסובין והי' ראב\"ע זקוף ור\"י הי' מוטה כיון שהגיע זמן ק\"ש הטה ראב\"ע לקרות ק\"ש דרך שכיבה כב\"ש ור\"י * זקף עצמו כדברי ב\"ה א\"ל ר\"י וכו' ומסי ש וכי תימא ב\"ה אית להו נמי מטין וקורין ה\"מ היכא דמוטה מעיקרא אבל אתה שהיית זקוף ועכשיו שהגיע זמן ק\"ש הטית עצמך לעשות כדברי ב\"ש אם לא הייתי זוקף עצמי לעשות כדברי ב\"ה שמא יראו התלמידים שאתה הטית לקרות ויקבעו הלכה לדורות כב\"ש נשמע מזה הגם שהי' רשאי רבי ישמעאל לקרות ק\"ש דרך שכיבה אפילו אליבא דב\"ה מאחר שכבר הי' מוטה ועומד אעפ\"כ הי' זוקף עצמז משום שראה את ר\"א ב\"ע שהי' רוצה להחמיר כב\"ש לקרות דרך הטיה הי' חושש שמא יראו זאת התלמידים ויקבעו הלכה לדורות כב\"ש וע\"כ היו זוקף עצמו ובהיות כן נדון דידן נמי ניחא במ\"ש עד שבאו וכו' שאילו היו אז התלמידים אצלם לא הי' עולה על דעתם למהר אכילת המצה קודם חצות שמא יראו זאת התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמנם מאחר שהתלמידים לא היו באותו פעם עמהן ואין כאן בית מיחוש לזה ע\"כ עלה ע\"ד למהר אכילתו קודם חצות:", + "ומה שאמר עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק\"ש של שחרית: גם כאן ראוי לשום לב מאחר דמצינו דפליגי ר\"א * ור\"ע בזה דר' אליעזר סובר זמן ק\"ש בשחרית הוא משיכיר בין תכלת לכרתי ורבי עקיבא סובר משיכיר בין חמור לערוד וא\"כ אין זמנו של זה כזמנו של זה דבמחלוקת שנוי' ואיך באו תלמידיהם ואמרו לר\"א ור\"ע שהגיע זמן ק\"ש של שחרית שאם הגיע הזמן אליבא דר\"א עדיין לא הגיע הזמן אליבא דר\"ע דפליג עלי' וה\"ה אפכא. וביותר יש להפליא צריכא למימר להו שהגיע זמן ק\"ש של שחרית הלא ראו שהאיר היום. ונראה מתוך העניין מאחר שכאן בנדון זה הי' שם תלמידי של ר\"א ור\"י גם תלמידי של רא\"בע ור\"ע והיו נבוכו בזה וכל אחד מהם רצה לנהוג עצמו כדעת רבו שלמד ממנו ונחלקו המה לשני כיתות דתלמידי של רא\"בע ור\"א רצו לאכול המצה קודם חצות הלילה דמצה אתקש לפסח: ותלמידי של ר\"ע ור\"י רצז לאוכלו אחר חצות כדין פסח שזמנו כל הלילה והי' ויכוח זה בניהם כמו שהי' ויכוח בין החכמים האלה: ורצו ג\"כ להכריע להחמיר לאכול אותו קודם חצות: אמנם תלמידי ר\"ע ור\"י מיאנו * לשמוע להם דשמאלא נכון הדבר ודברי ר\"ט לא שמיע להו: ולא הי' הכרעה בניהם ועלתה הסכמה בניהם שדבר זה יוודע לנו מכח ק\"ש דגם שם פליגי ב\"ש וב\"ה ואם מותר להחמיר כדברי ב\"ש ה\"ה בנ\"ד נמי מותר להחמיר או נימא אע\"ג דב\"ה אית להו מטין וקורין כב\"ש אפ\"ה ס\"ל לר\"י דלא עשה ולא כלום ועכ\"א אמרו להם רבותינו הגיע זמן ק\"ש של שחרית מכח זה יוודע להם מה שנסתפקו בו: דכבר כתבתי למעלה שר\"י הי' מוטה ורא\"בע הי' זקוף וכשהגיע זמן ק\"ש של ערבית הי' ראב\"ע מטה עצמו כדי לקרות ק\"ש אמר לו רבי ישמעאל לר\"א ב\"ע וכי תימא ב\"ה נמי אית להו מטין וקורין הני מילי היכא דמוטה מעיקרא אבל אתה שהיית מתחלה זקוף וכאשר הגיע זמן ק\"ש הטית עצמך * כדי להחמיר כדברי ב\"ש איסורא איכא ובהיות כן דדינא הכי בק\"ש של ערבית דון מינה ואוקי באתרא בק\"ש של שחרית הדבר בהפך דגבי ק\"ש של שחרית ס\"ל לב\"ש יעמוד ויקרא שנ' בקומך דרך קימה דווקא וב\"ה פליגי עלי' וס\"ל עומדין וקורין מטין וקורין יושבין וקורין אמרינן ג\"כ הני מילי דעומדין וקורין היכא דעומד מעיקרא אבל אם הי' מוטה דרך שכיבה והגיע זמן ק\"ש של שחרית ורוצה לעמוד בכיון כדי להחמיר ולעשות כדברי ב\"ש איסורא איכא בדבר: וא\"כ נלמד מזה בנ\"ד שהחכמים האלה הי' מסובין כל הלילה דרך הטיה ועכשיו הגיע זמן ק\"ש של שחרית ולדברי ב\"ש צריך לעמוד ולקרות דרך עמידה דווקא וזה יהי' לאות ולמופת אם יעמדו המה מן המסיבה ויקראו ק\"ש דרך עמידה כדי להחמיר כדברי ב\"ש מאחר שגם ב\"ה ס\"ל עומדין וקורין מעתה נלמד מזה דה\"ה גבי מצה מותר להחמיר מאחר שגם אליבא דר\"ע יוציא בוה אמנם אם יקראו ק\"ש דרך שכיבה כמו שהם מסובין מוכח הדבר דאסור לעשות כן משום דלא שרי ב\"ה לקרות מעומד אלא אם עמד מעיקרא אבל אם הי' מוטה ורוצה לעמוד אסור ה\"ה בנ\"ד וע\"כ המתינו עד שיאור היום והגיע זמן ק\"ש ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק\"ש של שחרית שע\"יז יוודע להם הספק:" + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם. ואחד רשע. ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ובמעשה ה' כתב אחד חכם זה יצחק. אחד רשע זה עשו. אחד תם זה יעקב. ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל לפום ריהטא נראה עניין זה כמו זר דיצחק ועשו כו' מאי בעי הכא. ותו במ\"ש ברוך שנתן תורה לעמו ישראל תיבת לעמו פשיטא דמיותר והל\"ל בקיצור שנתן תורה לישראל:
ולבאר זאת נקדים הידוע לכל דשני אלפים תורה חשבינן מאברהם מן והנפש אשר עשו בחרן וכתב התרגום שם דשעבדו לאורייתא וא\"כ דשני אלפי' תורה מתחיל מאברהם צריך לשום לב מדוע לא * ניתנה התורה בימיו: והפייט ביוצר של שבועות יסד שם בעבורו נמנעתי להודיע בשערים רצונו בזה שהתורה אומרת בשביל יצחק שהחניף לעשו הרשע ע\"כ נמנעתי שלא רציתי להנתן ליצחק ונתנה דופי ג\"כ ליעקב בשביל שאמר נסתרה דרכי ע\"כ נמנעתי ג\"כ מליתן אותי ליעקב: נמצא שמצד יצחק אז מצד יעקב * הי' אפשר ליתן התורה בימיהם שרצו לקבלה זולת מצד התורה היתה המניעה שלא רצתה ליפול בגורלם מטעם הנ\"ל: אמנם במ\"ר משמע להפך שהק\"בה החזיר התורה לישמעאל ולא רצה לקבלה מכח לא תנאף ועשו לא רצה לקבלה מכח לא תרצח וא\"כ לא הי' שום מניעה מצד התורה רק מצדם ישמעאל סירב מלקבלה מכח לא תנאף ועשו מיאן בדבר משום לא תרצח: ואי' בשבת הטעם שהגוים המה מזוהמים ר\"ל מצורעים מפני שלא עמדו על הר סיני ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן גוים שלא עמדו כו' לא פסקה נמצא שע\"י קבלת התורה פסקה הזוהמא: נשמע מזה ע\"י שלא הקדים הק\"בה נתינת התורה עי\"ז לא פסקה הזוהמא מהם עד מתן תורה ואילו הקדים נתינתה כבר הי' * פסקה מהם הזוהמא והסבה לזה שלא הקדים הק\"בה: שתי תשובות בדבר הא' מ\"ש המפרשים שהמתין הק\"בה עד שיהי' ששים ריבוא כנגד ס\"ר אותיות שבתורה כדי גיוכל אחד מישראל יהי' לו אחיזה באות אחת שבתורה וע\"ז רומז תיבת ישראל שהוא נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה. וטעם השני שאם הקדים נתינתה מי יקבלה מאחר שעשו וישמעאל לא רצו לקבלה ויצחק ויעקב שרצו לקבלה לא הי' רצון התורה להנתן להם שנתנה בהם דופי יצחק בשביל שהחניף לעשו וליעקב נתנה דופי בשביל שאמר נסתרה דרכי מה'. ועל זה יסד הב\"עא את דבריו ואמר שראוי ליתן שבח להודאה להמקום ב\"ה שנתן לנו התורה שע\"יז פסקה הזוהמא מאתנו משא\"כ עשו וישמעאל עדיין הזוהמא אצלם ול\"זכ באומרו ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל ר\"ל שע\"י שנתן התורה פסקה הזוהמא ול\"כא שנתן תורה לעמו ר\"ל לעמו ולא לעשו וישמעאל שיש עדיין הזוהמא אצלם: ושמא תאמר א\"כ הי' לו להקדים נתינתה כדי למהר הפסקת הזוהמא נגד זה אמר לעמו ישראל שהוצרך להמתין עד שיהיו ששים ריבוא כמניין ישראל. ואמר הב\"עא שיש עוד טעם לדבר מה שלא הקדים נתינת התורה לדורו של יצחק או של יעקב דמי יקבלה ול\"זא נגד ארבעה בנים דברה תורה ר\"ל התורה אומרת בשביל ארבעה בנים אי אפשר הי' להקדים הנתינה ומפרש ואזיל מי המה ד' בנים הללו ואמר אחד חכם זה יצחק. ואחד רשע זה עשו. ר\"ל מצד יצחק הגם שהוא רצה לקבלה אע\"פכ היתה מניעה מצד התורה שנתנה בו דופי בשביל שהחניף לעשו ואמרה בעבורו נמנעתי להודיע בשערים: ואחד רשע זה עשו שהי' מניעה מצידו שלא רצה לקבלה. ואחד תם זה יעקב. ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל. ר\"ל הגם מצד יעקב לא הי' מניעה מצד התורה היתה המניעה: ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל שלא רצה הוא לקבלה. וע\"כ אי אפשר הי' להקדים מתן התורה ול\"זא נגד ארבעה בנים הללו דברה התורה ר\"ל בסבת ארבעה הללו דברה התורה הי' ההכרח לאחר נתינת התורה עד שיהי' כמניין ישראל. ובפייט של עצרת מונה ג\"כ אברהם שנתנה בו התורה דופי בשביל שאמר במה אדע. הא דלא חשיב הכא אברהם ג\"כ כתבתי בחיבורי בטוב טעם וכאן אקצר:" + ], + [ + "חכם מהו אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה אלוהינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכת הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ולפום ריהטא מלת ואף אתה נראה * מיותר וכשפת יתר: ולבאר זאת נקדים מ\"ש חז\"ל בפסחי' פסח מצרים הי' מקחו בעשור ולא פסח דורות ויליף לי' מדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם זה מקחו מבעשור ולא פסח דורות ופריך אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו דילפינן מיני' דמלת זכרים מעכבו מלאכול בפסח שאם הי' לו בן שאינו נימול אסור האב באכילת פסח וקדשי' נימא נמי בפסח מצרים מעכב ולא בפסח דורות ומשני אמר קרא ועבדת את העבודה הזאת בחודש הוה שיהי' כל עבודות חודש זה שוים: רצונו בזה פסח מצרי' מצרים ופסח דורות יהי' שוים: ופריך אלא מעתה כל ערל לא יאכל בו ה\"נ נימא בו בפסח מצרים אינו אוכל אבל בפסח דורות מותר לערל לאכול ממנו וכו': ואי' ביבמות כל ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר לא מלו וכו' וכתבו התו' א\"כ היאך אכלו פסחים וקדשים והא כתיב כל ערל לא יאכל בו. ותירצו דיוצאי מצרים מהלו ופרעו והמה אכלו קדשים אבל הילודים במדבר לא מהלו ולא אכלו קדשים עכ\"ל: ואם אמרינן דמלת זכרים מעכב את האב אכתי קשה היאך יוצאי מצרי' אכלו פסח הלא בניהם שלא מלו מעכב אותם מלא כלו: וע\"פ הצעה זו יהי' שאלת החכם סובב הולך בדרך ממה נפשך שראה את אביו שאוכל הפסח ע\"כ יפלא הדבר בעיניו: ול\"כא כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם. כוונתו בזה לומר * אתכם צוה לעשות הפסח ולא לנו למה נגרע מהקריב קרבן ה' במועדו אי משום שאתה מיוצאי מצרים שמלו ופרעו וע\"כ אתכם צוה ולא לנו מאחר שאני מן הילודים במדבר שלא מהלו שאסורים לאכול בפסח משום דכתיב כל ערל לא יאכל בו אם כן גם לי גם לך לא יהי' שהרי מילת זכרים מעכב מאחר שאסור לי גם עליך אסור הדבר ולמה צוה ה' אתכם הלא כמוני כמוך ומה תאמר אלי ומלתה אותו אז יאכל בו מלת בו בא ללמד דווקא בפסח מצרי' מילת זכרים מעכב ולא בפסח דורות וע\"כ מותר לך לאכול בקדשים בהיות כן נימא נמי כל ערל לא יאכל בו בא למעט דווקא בפ\"מ אסור למי שאינו נמול לאכול בו אבל בפסח דורות מותר לערל לאכול ומדוע צוה ה' אתכם ולא לנו הלא כמוך כמוני שניהם מותרים בו.
ולז\"א ואף אתה אמור לו כהלכת הפסח וכו' ר\"ל אף אתה תראה להשיב לו בשטתו: דאי' ביבמות שכתבו התו' שם וז\"ל כל ארבעים * שנה שהי' ישראל במדבר לא עשו אלא פסח אחד בלבד וא\"ת מדוע הי' נמנעים אי משום דמילת זכרים מעכב מאחר שהילודי' במדבר לא מהלו א\"כ גם האבות הי' אסורים לאכול בקדשי'. ותי' כיון דאי אפשר הי' למול עצמן לא מעכב כו' ובהיות כן אין מקום לשאלת הבן למ\"ש צוה ה' אתכם ולא לנו שיש להשיב דמה שהותר לנו לאכול מצד שאנו מוהלי' אבל אתה שאינך מהול וע\"כ צוה ה' אותנו ולא לכם ואי משום מילת זכרים אינו מעכב מאחר שא\"א הי' במדבר למול את בניהם ע\"כ אינו מעכב את האב. אכן שהבן ימאן לקבל זה שהוא סובר דמ\"ה הותר לאב משום דמלת בו למעט אתי פ\"ד וע\"כ עלה על דעתו שגם מלת בו דכתיב גבי ערל בא למעט פ\"ד וע\"כ יפלא הדבר בעיניו ואמר מדוע צוה ה' אתכם ולא צוה לנו ג\"כ וע\"כ אף תראה להשיב לו בשטתו להוכיח לו שזה אינו דאיך יעלה על הדעת דבו בא למעט פ\"ד והלא כתיב ועבדת דילפינן מיני' פ\"מ ופ\"ד בעינן שוים ממש וזה מוכח מכח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. דאי' בע\"רפ אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והקשו התו' וז\"ל תימא דמשמע אבל אחר המצה מפטירין כו' וכתבו הטעם משום דכתיב ועצם לא תשברו שאם יאכל מן הפסח כשהוא רעב יבוא לידי שבירת עצם וע\"כ אחר הפסח אין מפטירין מה\"ט אבל גבי מצה לא שייך זה ע\"כ מפטירין אפיקומן: ובג' פריך אלא מעתה דדרשת בו למעט פסח דורות מעתה ועצם לא תשברו בו ה\"נ נימא אבל אתה שובר בפסח דורות ומשני א\"ק ועבדת כו' שיהי' כל עבודות חודש זה שוים נמצא אם אמרינן אחר הפסח אין מפטירין דמשמע אבל אחר מצה מפטירין ומוכרח לומר משום שבירת עצם מוכח מזה דלא דרשינן בו למעט פ\"ד דאי ס\"ד דרשינן א\"כ גם בפ' דמותר שבירת עצם והדרא הקושיא לדוכתי' למה אין מפטירין אחר הפסח כמו אחר המצה אלא וודאי מוכח משום דכתיב ועבדת ילפינן מיני' דפ\"מ ופ\"ד בעינן שוים:
והשתא אתי שפיר מ\"ש ואף אתה * כדי להוציא הטעות מליבו אמור לו כהלכת הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ר\"ל דווקא אחר הפסח אמרו חז\"ל שאין מפטירין אבל אחר המצה מפטירין קשה קושיית התו' מאי שנא ומ\"ול משום שלא יבוא לידי שבירת עצם ואי ס\"ד כדבריך דמלת בו בא למעט פ\"ד מעתה אין איסור לדבריך לשבור עצמות ולמה אין מפטירין אלא וודאי משום דכתיב ועבדת דבעינן פ\"מ ופ\"ד שוים א\"כ ה\"ה בו דגבי ערל פ\"מ ופ\"ד שוים ול\"כא כהלכת הפסח בכף הדמיון והל\"ל אף אתה אמור לו הלכות הפסח אלא הכוונה בזה שאתה תשיב לו כהלכת הפסח ר\"ל כמו שהוא הלכת הפסח שאין מפטירין וכו' הי' ראוי ג\"כ שתהי' כך הלכות מצה שאין מפטירין וכו' ומ\"ול דטעם הפסח הוא משום ש\"ע מש\"אכ במצה מכח זה נסתרה דרכו: ובמ\"עה כתב מה העדות והחוקי' ר\"ל שצוה הק\"בה ועצם לא תשברו בו. והמשפטים שנ' כל ערל לא יאכל בו. וע\"דז שכתבתי ניחא דשאלת הבן הוא מכח החוקים והמשפטי' ר\"ל מכח שני דברים הללו נתחזק שאלתו למה צוה ה' אתכם ולא לו ולקצר צריך:" + ], + [ + "רשע מה הוא אומר מה העבודה הואת לכם ולא לו וכו' שאלת הרשע היא מעין שאלת החכם דכתבתי לעיל דשאלתו הוא מדוע יגרע הוא מלעשות הפסח בזמנו שרואה את אביו עושה את הפסח ע\"כ שואל אותו מה הדבר אשר צוה אתכם ר\"ל אתכם צוה ולולא צוה ומדוע יגרע: אבל שאלת הרשע הוא להפך מאחר שהוא אינו רשאי לאכול בפסח מצד שהוא ערל ורוצה שגם אביו ימנע מלעשות הפסח בסיבת שהוא אינו נימול ומילת זכרים מעכב את האב מלאכול הפסח: ומה * שהוא מכנה אותו בתואר רשע משום דעניין שאלתו הוא ע\"ד הרוצה שלא יתן ולא יתנו אחרים הוא רשע והוא ג\"כ רשע כמותו מאחר שהוא אינו אוכל פסח גם אביו לא יאכל בו מש\"אכ שאלת החכם היא ע\"ד הרוצה שיתן ויתנו אחרים שרואה לאביו שאוכל בפסח ורוצה הוא שגם הוא יאכל בו: וע\"דז הוא שאלתו מבואר במ\"ש מה העבודה הזאת לכם ולא לו כוונתו בזה לומר מה שהוא אינו עושה הפסח הוא כדין הואיל והוא ערל עדיין ורוצה שגם אביו ימנע מלעשות אותו ול\"כא מה העבודה הזאת לכם שאתם עושין הפסח ולא לו ר\"ל שאין הוא מבקש לעשותו' כלל. ואף אתה הקהה את שיניו ואמורה לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו הי' שם לא נגאל:
דאי' במ\"ר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך שני מיני' דמים דם מילה ודם פסח שראה הק\"בה שהגיע השעה ליגאל את ישראל ולא הי' בידם מצות להגאל שנ' ואתה ערום וערי' ונתן להם שני מצות הללו דם פסח ודם מילה נשמע מזה אילו לא הי' בידם שני מצות הללו מצות פסח ומצות מילה לא הי' להם זכות להגאל משם והי' נשארים במצרים ובהיות כן הרשע הזה הוא אינו נימול כלל ומכח זה שאינו נימול אינו אוכל בפסח ורוצה הוא שגם אביו ימנע מלעשות הפסח משום מילת זכרים שהוא מעכב אם הי' הוא במצרים לא הי' נגאל משם מאחר שלא הי' בידו שום זכות: ובהכי ניחא מ\"ש ואף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר\"ל בעבור זכות שני מצות אילו עשה ה' לי בצאתי ממצרים עי\"ז יצאתי משם אילו הי' שם הרשע הזה לא הי' בידו שום זכות ולא הי' נגאל משם:" + ], + [ + "תם מה הוא אומר מה זאת. שאלת התם הוא בפ' בא והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת: מאחר שהכתוב מכנה אותו בשם תם אין לדקדק כל כך בדבריו: אמנם מה שחוש השכל אינו מניח לעבור במ\"ש והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מדוע לא רצה לשאול את אביו בלילה אם הדבר תמוה בעיניו מה שאביו עושה באותו הלילה הי' לו לשאול תכף ולא להמתין עד יום המחרת: ור\"שי נשמר מזה וע\"כ פיר\"שי יש מחר לאחר זמן אבל מ\"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו: ותו מלת לאמור במ\"ש בנך מחר * לאמור נראה כמיותר. ואמינא אנא עד\"ז דשאלתו הוא דווקא ביום מחרתו אז מצא מקום לשאול את אביו לאמור מה זאת שאתה עושה ובלילה לא רצה לשאול שהי' מקום להשיב לו: וה\"ה בערב כאשר אביו שוחט הפסח לא רצה לשאול אמנם בהגיע יום מחר אז הוכיח לנפשו שנסתר תשובה הנ\"ל מה שהי' להשיב לו: ועדיין הי' מקום להשיב לו ע\"כ הכניס בדבריו ואמר לאמור מה זאת ר\"ל מכח מלת לאמור שכתבה התורה נסתר גם זאת ושאלתי במקומה עומדת מה זאת:
אי' בפסחים פסח דורות לא הי' מקחו בעשור מדכתיב בעשור לחודש הזה זה מקחו בעשור ולא פ\"ד ופריך אלא' מעתה ואכלו הבשר בלילה הזה הכי נמי נימא פסח מצרים הי' נאכל בלילה אבל פ\"ד אפילו ביום יהא נאכל ומשני אמר קרא ועבדת כו' וילפינן מיני' דפ\"מ ופ\"ד בעינן שוים בכל הדיני' א\"כ הזה למה לי. ומשני לכדראב\"ע ור\"ע: דתניא ואכלו הבשר בלילה הזה נא' כאן כו' ונאמר להלן כו' מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ר\"ל עד חצי הלילה רשאי לאכול הפסח ולא יותר דברי רא\"בע: אמר לו ר\"ע והלא כתיב בחיפזון ר\"ל עד שעת חיפזון דישראל שנחפזו לצאת וזה הי' בבוקר ומ\"ה ס\"ל לר\"ע שהפסח נאכל כל הלילה ומיעוטא דזה אצטריך סד\"א הואיל ופסח קדשים קלים וק\"ק נאכלין לשני ימים ולילה אחד שבנתיים וה\"א ה\"ה הפסח יהי' נאכל לשני לילות דהיינו ליל ט\"ו ויום ט\"ו וליל שאחריו דניקום שני לילות במקום שני ימי' קמ\"ל ואכלו בלילה הזה בלילה הזה הוא נאכל ולא יותר: ופריך ורא\"בע הא מנלי' ומשני מלא תותירו ממנו עד בוקר נפקא: ור\"ע ס\"ל מאי עד בוקר שני ר\"ל אי לאו מיעוטא דזה ה\"א נוקים כו' ויהי' נאכל הפסח גם בליל ט\"ז והנותר מליל ט\"ז עד בוקר שני או באש תשרפו ע\"כ אצטריך למעט: ורא\"בע בוקר ראשון משמע. וצריך לשום לב במאי פליגי מ\"ט דרא\"בע דס\"ל בוקר ראשון משמע. ור\"ע ס\"ל דה\"א בוקר שני משמע מכדי קרא עד בוקר סתמא כתיב ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי:
ואפשר לומר דפליגי בהא דר\"שי בפ' בא ע\"פ ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום ראשון עד בוקר ופי\"רשי אזהרה שלא יותיר מפסח דורות עד הבוקר לפי שלא נאמר לא תותירו ממנו כו' אלא בפסח מצרים וה\"א בפסח דורות מוחר להותיר ממנו ע\"כ אצטריך * למכתב שינת. ד\"א בחגיגת י\"ד הכתוב מדבר וללמד דחגיגת י\"ד ר\"ל חגיגה הבאה עם הפסח שיהי' נאכלת לשני ימים ולילה אחר וה\"ק בשר החגיגה אשר תזבח בערב ביו' א' לא ילין ממנו עד בוקר נמצא שאם נאמר ולא ילין מן הבשר וכו' עד הבוקר שהוא אזהרה על פסח דורות שלא יותירו ממנו לפ\"ז מוכרח דמאי דאמר הכתוב עד הבוקר בוקר ראשון משמע שלא יותיר מן הפסח עד בוקר ראשון אבל אם נאמר בחגיגת י\"ד דיבר הכתוב וחגיגה היא קדשים קלים ונאכלת לשני ימים ולילה דהיינו ביום זבחו והלילה שאחריו וביום ט\"ו עד הלילה וע\"ז הזהיר הכתוב ואמר לא ילין מן הבשר של חגיגה י\"ד לא ילין עד הבוקר ר\"ל עד הבוקר שני דא\"ל עד בוקר ראשון שהרי אז הוא זמן אכילתו עדיין ומוכרח לומר בוקר שני משמע. וע\"פ הדברים האלה מבואר דרא\"בע יליף בג\"ש דפסח אינו נאכל אלא עד חצות משום דנאמר כאן ואכלו הבשר בלילה הזה וכתיב ועברתי בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן וכו' דאי ס\"ד בלילה הזה אצטריך למעט לילה אחר דל\"ת הואיל והוא קדשים קלי' אוקי שני לילות במקום שני ימים ויהי' נאכל הפסח לשני לילות ע\"כ כתבה התורה בלילה הזה למעט לילה אחר שזה אינו שכבר נתמעט מדכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר ומלת בוקר ראשון משמע ול\"פז ה\"ה לא' ילין מן הבשר וכו' עד הבוקר ג\"כ בוקר ראשון משמע וא\"כ צ\"ל שהוא אזהרה על פסח דורות שלא להותיר ממנו: אבל ר\"ע דלא יליף ג\"ש וקרא דואכלו הבשר בלילה הזה אצטריך למעט דל\"ת נוקים שני לילות במקום שני ימים לכך כתבה התורה בלילה הזה הוא נאכל ולמעט לילה אחר ומכח קרא דלא תותירו ליכא למעט לילה אחד משום דס\"ל דמ\"ש הכתוב לא תותירו ממנו עד בוקר שני משמע ולפ\"ז ה\"ה לא ילין מן הבשר עד הבוקר ג\"כ בוקר שני משמע ומוכרח לומר דמיירי בחגיגת י\"ד שיהי' נאכל לשני ימים:
והתו' כתבו בפסחים כשחל י\"ד בשבת שחיטת הפסח דוחה שבת אבל החגיגה שמביא עם הפסח אינו דוחה שבת אלא שוחט אותה קודם שבת והטעם דגבי פסח כתיב במועדו אפילו בשבת אבל חגיגה דלא כתיב בה במועדו אינו דוחה שבת וע\"כ מביאה מע\"ש ולא אמרינן שנפסל בלינה עד מוצאי שבת ר\"ל משום דחגיגה הוא שלמי' שנאכלין ביום זבחו וממחרת דהיינו ביום השבת וא\"כ בליל פסח שהיא מוצאי שבת כבר עבר * זמן אכילה: ה\"ט משום דאמרינן אוקי שני לילות במקום שני ימים וא\"עג דגבי פסח לא אמרינן הכי דאוקי שני לילות שאני התם שהתורה מיעטה מדכתיב ואכלו הבשר בלילה הזה למעוטי אתי לילה אחר מש\"אכ גבי חגיגה שלא מצינו שמיעטה התורה אמרינן אוקי ואינו נפסל עד מוצאי שבת ובהיות כן אמור מעתה הפסח שעשו ישראל במדבר באותו פעם הי' חל פסח באחד בשבת כמו שהוכחתי והבאתי לעיל ושחיטת חגיגה אינו דוחה שבת וא\"כ הי' נשחט מערב שבת אבל פסח דכתיב בי' במועדו אפילו בשבת דוחה שבת: ול\"זכ הפסוק במ\"ש ויעשו בני ישראל את הפסח בין הערביים במועדו: ולפום ריהטא מלת הפסח מיותר שהרי כל העניין מדבר בפסח ומיני' סליק קרא ולא הי' צריך להזכירו והל\"ל ויעשו אותו במועדו אלא וודאי מלת הפסח לדיוקא נקטי' וכוונתו לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בשבת אבל החגיגה לא עשו במועדו בשבת אלא הביאו אותו מערב שבת. וע\"פ הצעת הדברים האלה יהי' שאלת התם סובב הולך במ\"ש והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת ר\"ל מה זה שאתה עושה שהוא תרתי מילי דסתרי' אהדדי * במ\"מנ בין אליבא דר\"ע או אליבא דרא\"בע תיתי מהיכי תיתי לא יצאת ידי חובתך: וביום י\"ד הגם שהוקשה לו הדבר' הלא הפסח הוא קדשי' קלים ונאכלין ביום זבחו ומדוע ישתנה חוקת הפסח שיש מקום להשיב לו: וה\"ה בלילה שרואה את אביו שאוכל מבשר חגיגה שכבר עבר זמנו לא רצה לשאול מפני שיש מקום להשיבו דאוקי שני לילות וכו' וה\"ה בליל ט\"ו שרואה אביו שאוכל מן הפסח אחר חצות לא רצה לשאול הלא ילפינן ג\"ש זאינו דאכל אלא עד חצות שהי' מקום להשיב: אמנם וכאשר הגיע עלות השחר שאז רואה את אזניו פורש ואינו רוצה לאכול שוב מן הפסח אז נתעורר לשאול לאביו מה זאת וכו' וע\"כא כי ישאלך בנך מחר לאמור מלת מחר דייקא ר\"ל דווקא ביום מחר אז מצא מקום לשאלתו וע\"כ מכנה אותו בשם תם שיושב כל הלילה כתם הזה ששותק ודומם כאילו אינו יודע לשאול ולילה הזה הוא מצוה לספר בי\"מ אפילו שני ת\"ח שיודעין הלכות פסח:
ואפרש שיחתי דכבר כתבתי' מדכתיב בלילה הזה ה\"א שבא למעט דפסח דורות רשאי לאכול ביום ע\"כ כתבה התורה ועבדת וכו' למילף דפסח מצרים ופסח דורות ובעינן שוים ומיעוטא דזה אצטריך לרא\"בע לג\"ש דילפינן מיני' בו הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ול\"רע אצטריך הוה למעט לילה אחר דל\"ת אוקי שני לילות במקום שני ימים ויהי' הפסח נאכל ליל ס\"ו וביום ט\"ו ובלילה שלאחריו קמ\"ל בלילה הזה נאכל ולא יותר: נשמע מזה שיש לומר מיעוטא דזה בא למעט אחד משלשה אלה: ועוד מצינו בפסחי' א\"ר אם אכל כזית צלי מבעוד יום לוקה שנ' ואכלו הבשר בלילה הזה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ופריך והא * לאו הבא מכלל עשה ומשני' הא מני ר\"י היא דאמר לאמור לאו נאמר בדברים אילו ופיר\"שי וגבי פסח כתיב לאמור לאו נאמר בו: הרי שיש עוד סברא לומר דזה בא למעט שאסור לאכול ממנו מבעוד יום ואם אכל לוקה וזה מוכח מלת לאמור שנכתב מיותר: ויהי' שאלתו בדרך ממ\"נ אם אתה סובר דזה בא למעט פ\"ד ר\"ל דווקא פ\"מ נאכל בלילה ביום זבחו ולמה יגרע משלמים שאנו אוכלין אותו ביום זבחו והלא הפסח הוא ג\"כ קדשים קלים ולמה יגרע. ומה תאמר אלי התורה מיעטה זאת מכח ועבדת דילפינן מיני דפ\"מ ופ\"ד בעינן שוים וא\"כ כשם שפ\"מ נאכל בלילה ה\"ה פ\"ד נאכל דווקא בלילה ואי משום מיעוטא דזה אצטריך לרא\"בע לג\"ש ול\"רע למעט דיני לילה אחר. מעתה ליכא למימר דאזהרה זו דלא * ילין מן הבשר עד הבוקר שבא להזהיר על פ\"ד שהוא בבל תותירו משום דה\"א דווקא בפ\"מ אמרה התורה לא תותירו ממנו אבל לא בפסח דורות ע\"כ צריך להזהיר עוד שינת שזה אינו שהרי לפי דבריך כתבה התורה ועבדת ללמד דפ\"מ ופ\"ד שוים הם ומוכרח אתה לומר דאזהרה זו דלא ילין מן הבשר בא ללמד דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה שבנתיים וקרא ה\"ק לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב עד בוקר של יום השני דבוקר דקרא בוקר שני משמע לפ\"ז יפול התמי' מדוע אכלת בשר החגיגה הלא כבר עבר זמן אכילתו שהרי יום זבחו הי' ביום ז' מאחר דחגיגה אינו דוחה שבת וכבר עבר עליו יום ו' ויום השבת עצמו הרי שני ימים ולילה אחת ואתה אכלת ממנו במ\"ש אחר זמנו:
ומה תאמר אלי להתנצל דאוקי שני לילות ויום שבנתיים במקום שני ימים ולילה כמ\"ש התו' וא\"כ כדין אכלת ממנו מעתה יפול התמי' נימא נמי גבי פסח אוקי * שני לילות ויום שבנתיים במקום שני ימים והיה לך לאכול את הפסח בליל ט\"ו וביום ט\"ו עצמו ולילה שאחריו הואיל ופסח הוא קדשים קלים ולמה יגרע נימא נמי אוקי וכו'. ומדוע משכת ידך ממנו שלא לאכול אותו ביום ט\"ו ול\"זכ הכתוב במ\"ש והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת דמלת מחר הוא למותר: וכוונתו בזה דווקא ביום מחר כאשר הגיע יום ט\"ו אז ישאל אותך לאמור מה זאת שאתה עושה שמשכת ידך ממנו שלא לאכול עוד הלא אכלת מבשר החגיגה אחר זמנו: ומוכרח אתה לומר משום דאוקי שני לילות וכו' ה\"ה גבי פסח נמי נימא הכי: וע\"כ לא רצה לשאול את אביו ביום זבחו מדוע יגרע הפסח שלא לאכול ממנו ביום זבחו הלא כתיב זה למעט פ\"ד שהי' מקום להשיב לו מכח ועבדת וכו'. וה\"ה בלילה שראה שאכל מבשר החגיגה לא רצה לשאול את אביו הלא עבר זמנו שיש ג\"כ מקום להשיב לו דאמרינן אוקי וכו' כמ\"ש התו' אכן של\"פז הי' ראוי ג\"כ לאכול מבשר הפסח ביום ט\"ו דאמרינן אוקי ועל כן כאשר ראה לאביו שלא רצה לאכול ממנו ביום ט\"ו נתעורר לו שאלה ולז\"א כי ישאלך בנך מחר דווקא ביום המחרת מה זאת שאתה עושה:
ומה תאמר אלי להשיב דגבי פסח מיעטה התורה דלא אמרינן * אוקי מש\"אכ גבי חגיגה דלא מיעטה התורה אמרינן אוקי כמ\"ש התו' וא\"כ כדין אתה עושה אכתי קשה מאחר דמיעוטא דזה אצטריך כרא\"בע או כר\"ע כמאן סבירא לך אי סברת כר\"א ב\"ע דס\"ל הזה אצטריך לג\"ש דאין לומר שבא למעט לילה אחר שהרי כבר כתיב לא תותירו ממנו עד הבוקר בוקר ראשון משמע: אלא וודאי דמ\"ה נכתב זה לג\"ש וללמד שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות א\"כ יפול התמי' מדוע אכלת מן הפסח אחר חצות לילה הלא הפסח אינו נאכל אלא עד חצות לרא\"בע הא חדא. והשנית שיש להפליא לפי' דבריך דמלת זה הוא לג\"ש וקרא דלא תותירו ממנו עד הבוקר בא למעט לילה אחר ר\"ל לא תותירו ממנו עד בוקר ראשון וזה אינו שהרי לדבריך קרא דלא ילין עד הבוקר מיירי' מחגיגת י\"ד מוכח דבוקר שני משמע. ומוכרח אתה לומר דס\"ל כר\"ע דמיעוטא דזה בא למעט לילה אחר דהיינו בלילה הזה ולא בלילה אחר וא\"כ שפיר עבדת לפ\"ד שלא אכלת מן הפסח ביום ט\"ז משום שהתורה מיעטה גבי פסח וגבי חגיגה דלא כתיב מיעוטא אמרינן אוקי אבל מקרא דלא תותירו וכו' עד הבוקר ליכא למעט לילה אחר משום דבוקר שני' משמע שהרי' גם * קרא דלא ילין וכו' עד הבוקר ג\"כ מיירי מחגיגת י\"ד מוכח דבוקר שני משמע ול\"פז אפשר לך להתנצל שבדין אתה עושה:
וכדי להשמר מזה דקדק בדבריו ואמר לאמור מה זאת ר\"ל מכח מלת לאמור שכתבה התורה גבי פסח שאלתי במקום עומדת: דב\"לז הי' מקום לומר דאצטריך למכתב לאמור מיותר להזרות לנו דלאו נאמר בדבר זה שאם אכל מן הפסח כזית צלי מבעוד יום דלוקה דל\"ת דהוי לאו הבא מכלל עשה ע\"כ כתבה התורה לאמור דלאו נאמר וכו' אבל עכשיו מכח התנצלות שלך על כל הדברים אשר נפלאו ממני מוכרח אתה לומר דאיצטריך זה למעט לילה אחר אליבא דר\"ע ואליבא דרא\"בע לג\"ש ולא שבא למעט יום זבחו זא\"כ מלת לאמור מיותר וא\"כ שאלתי במקומה עומדת ול\"כא זהי' כי ישאלך בנך מחר לאמור דווקא ביום מחר ואם תרצה להתנצל כמ\"ש זה אינו שהרי כתבה התורה לאמור ומעתה שאלתי מה זאת שאתה עושה:
וע\"פז יתורץ מה שמקשי' אמ\"ש הטור שבת שלפני הפסח קורין אותו * שבת הגדול על שם הנס שהי' בו דפסח מצרים הי' מקחו בעשור והיה חל בשבת והמצרים עבדו למזל טלה והיו שניהם קהות כו' וע\"ש הנס שנעשה להם קורין אותו שבת הגדול: גם הלום יפלא הדבר למה לא קבעו חכמים ליום עשירי בניסן לקרותו על שם הנס ולמה קבעו אותו השבת שלפני הפסח לקרותו ע\"ש הנס הלא ברוב הפעמים אינו יום עשירי בניסן ונ\"ל דכבר הקדמנו לעיל דפסח מצרים הי' מקחו בעשור אבל דורות לא הי' מקחו בעשור וטעמו של דבר כתבתי לעיל כדי שלא יהי' למזכרת עון וכו'. וא\"כ אם יקבעו חכמים דיום עשירי בניסן תמיד יקרא אותו היום ע\"ש הנס הזה יסברו שהמצוה זאת לקיחתו בעשור נוהג ג\"פ לדורות הואיל ויום עשירי הוא עלול למצזה זו נקרא הוא תמיד ע\"ש הנס ויהי' זה למזכרת עון: ע\"כ קבעו אותו השבת שהוא לפני פסח הגם שאינו חל בעשירי בניסן יקרא אותו היום שבת הגדול הואיל וכאשר יצאו ישראל ממצרים באותו פעם הי' חל יום עשירי בשבת וא\"כ קורין אנו אותו על שם שבאותו פעם הי' כך מכח זה יבינו הדבר דמקחו בעשור אינו נוהג לדורות שאם הי' נוהג לדורות הי' לנו לקרות תמיד ליום עשירי ע\"ש הנס נ\"ל:
ועד\"ז יבואר המ' וז\"ל והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בשורה רעה נתבשרו ישראל באותו שעה שעתידה תורה שתשתכח מישראל ע\"כ: והוא תמוה ונ\"ל עד\"ג דשבת ת\"ר כשנכסו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנ' הנה ימים באים נאם ה' וכו': אמרו חז\"ל עתידה אשה שתטול ככר ותחזור בב\"המ לידע אם הוא ראשון או שני וכו' ופריך הא בהדיא כתיב וכו' ומשני מספקא להו כדר\"ה דאמר ליחזי תנורא כמאן דמליא טומאה דמי וליהוי הפת ראשון ר\"ל משום דסדר מדריגות הטומאה המה ארבעה המת הוא אבי אבות הטומאה השרץ הוא אב הטומאה וכתיב ואם יפול מנבלתם אל כלי חרס כל אשר בתוכו יטמא שאם נפל מן השרץ אל התנור התנור הוא ראשון והפת שבתוך התנור הוא שני שקיבל טומאה מן התנור שהוא ראשון הרי ארבעה מדריגות הטומאה והספק אשר יהי' להם הוא זה ליחזי תנורא כמאן דמליא טומאה דמי וכו' וא\"כ הפת קיבל טומאה מן השרץ עצמו ולהוי הפת ראשון ודבר זה ישתכח מהם וע\"כ לא יהי' יודעין אם הפת הוא ראשון או שני: נשמע מזה אם הפת הוא שני א\"כ תמצא ארבעה מדריגות בטומאה אבי אבות אב ראשון שני אבל אם אמרינן כמאן * דמליא טומאה דמי לפ\"ז לא תמצא רק שלשה מדריגות דהיינו אבי אבות אב ראשון ורביעי לא תמצא כלל בתורה ואיתא במ' הטעם שהי' מקחו בעשור ארבעה ימים קודם השחיטה כדי שתצא בכל יום מארבעה ימי' הללו מן מדריגה אחת של הטומאה ותבוא אל הקדושה מאחר שטימאו עצמן במצרי' וכו' נמצא א\"א הפת הוא שני תמצא ד' מדריגות הללו וא\"כ נכון הדבר שצוה הק\"בה שיהי' מקחו בעשור כדי שבארבעה ימי' הללו תצא מהם: אבל אם נאמר הפת הוא ראשון א\"כ לא תמצא רק שלשה לפ\"ז יפלא ממך הדבר מדוע צוה השם מקחו בעשור ארבעה ימי' קודם השחיטה הלא בתלתא סגי וע\"דז אתי שפיר מ\"ש והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ר\"ל כאשר יראו בניכם שאתם לוקחים את הפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו ישאלו לכם מה העבודה הזאת לכם ר\"ל למה אתם לוקחים אותו ד\"י קודם שחיטתו הלא בתלתא סגי מזה: מוכח שעתידה תורה שנשתכחה מישראל ויהיו מסופקים אם יש ד' מדריגות וא\"כ הפת הוא שני וצריך לקיחתו ארבעה ימים קודם * פסח או דלמא כמאן דמליא טומאה דמי וא\"כ הפת הוא ראשון וא\"כ לא תמצא רק שלשה מדריגות וסגי בתלתא יומי: ול\"כא והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת ר\"ל כאשר ישאלו זאת לכם עי\"ז מוכח שבשורה רעה הוא נתבשרו שעתידה שתשתכח מהם ע\"כ ספק הזה יהי'. ואי' בסוטה רבי יוחנן כן זכאי אמר עתיד דור אחרון לטהר ככר שני שאין לו מקרא מן התורה ול\"פז מו\"לך לפ\"ד דהפת הוא ראשון דאי ס\"ד הפת הוא שני מדוע עתיד יטהרו ככר שני זה לא יש לו מקרא מן התורה: וע\"דז יובן מ\"ש כשנכנסו לכרם ביבנה דווקא אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל דידוע בזמן ש הי' סנהדרין באושא אז הי' ר' גמליאל נשיא וכאשר נכנסו ליבנה אז הי' ר' יוחנן ב\"ז נשיא וע\"כ כשנכנסו ליבנה שאז הי' ריב\"ז נשיא ואיהו ס\"ל דככר שני אין לו מקרא מן התורה ע\"כ אמרו עתידה תורה שתשכח ולא יהי' יודעין אם הפת היא ראשון או שני:" + ], + [ + "ושאינו יודע לשאול אתה פתח לו שנ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמור. יכול מר\"ח תלמוד לומר ביום ההוא וכו: מה שיש לדקדק בזה רבה למעלה: ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים דיליף שם דשואלין ודורשין קודם פסח שלשים יום מהכא שהרי משה עמד בי\"ד בניסן ומזהיר את ישראל על פסח שני דסבר לי' כמ\"ד טמאי למת מצוה הי' שחל שביעי שלהם בע\"רפ שנ' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא לא הי' יכולין הא למחר הוו יכולין לעשותו ומשום שהי' שביעי שלהם בע\"רפ: נשמע מזה דשאלת האנשים הי' בי\"ד בניסן מדכתיב ביום ההוא מיותר ילפינן מיני' שהי' בי\"ד בניסן ובאותו פעם הזהיר משה לישראל על פסח שני מוכח מזה דארבעה שבועות ק\"פ שואלין ודורשין. ורש\"בג פליג התם וס\"ל שני שבתות ק\"פ שואלין ודורשין שהרי משה עמד בר\"ח ניסן והזהיר לישראל על הפסח שיעשו אותו בט\"ו בניסן שנ' החודש הזה לכם וכתיב דברו אל ב\"י ויקחו להם. וכתב הר\"ן דנ\"מ בנייהו הוא הא דתניא שני תלמידי' אחד שואל כעניין ואחד שואל שלא כעניין נזקקין תחילה לשואל כעניין: וא\"כ לרש\"בג דס\"ל שתי שבתות קודם פסח לדבריו תוך שתי שבתות הוי שואל כעניין ולת\"ק דס\"ל ד\"ש ק\"פ וכו' לדבריו תוך ד\"ש הוי שואל כעניין ובהיות כן מי שיש לו שני שאלות האחת בעניינו של פסח והשני' שלא כעניין והוא עומד בדרך משל קודם ר\"ח ניסן ולרש\"בג דס\"ל מר\"ח ניסן הוי שואל כעניין נמצא זה שעומד קודם ר\"ח ניסן הוי שאלתו שלא כעניין אבל אליבא דת\"ק דס\"ל ד\"ש ק\"פ לפ\"ז הוי שואל כעניין וא\"כ השואל הזה שיש לו שני שאלות לשאול והוא * מסופק אם כרש\"בג או כת\"ק מכח זה שנסתפק בדבר אינו יודע מה ישאל שאם ישאל בעניין של פסח שמא הלכה כרש\"בג דס\"ל שתי שבתות בלבד שו\"ד וא\"כ הוא שואל שלא כעניין מאחר שהוא עומד קודם ר\"ח ניסן ואם ישאל שלא בעניינו של פסח שמא הלכה כת\"ק דס\"ל ד\"ש א\"כ יהי' שואל שלא כעניין ואחת מן מ\"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא שואל כעניין ומשיב כהלכה ומאחר שמסופק בזה ע\"כ אינו יודע לשאול ר\"ל שאינו יודע מה ישאל אם מעניינו של פסח או מעניין אחר:
ובהכי ניחא מ\"ש ושאינו יודע לשאול אתה פתח לו שנ' והגדת לבנך ביום ההוא. יכול מר\"ח: ת\"ל ביום ההוא רצונו בזה לומר אמחר שאינו יודע מה שישאול משום שמסופק הוא בדבר אם כרש\"בג או כת\"ק ע\"כ אתה פתח לו ר\"ל שתפתח את פיהו ואמור לו מדוע אינך רוצה לשאול משום דספק שלך הוא שמא שתי שבתות בלבד שהרי משה עמד בר\"ח ניסן ומזהיר על הפסח ול\"זא יכול מר\"ח ר\"ל שספק שלך הוא דשמא מר\"ח שואלין ודורשין: תלמוד לומר ביום ההוא ר\"ל הלא כתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דמיותר וללמד בא דביום ההוא דהיינו בי\"ד בניסן לא היו יכולין הא למחר יכולין היו משום שחל הי' שביעי שלהן בע\"רפ מוכח מזה שהי' משה עמד בי\"ד בניסן ומוהיר על פסח שני משום דארבעה שבועות ק\"פ ש\"וד: אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ר\"ל שאם תשיב לו ביום ההוא מכח זה מוכח ד\"ש ק\"פ שו\"ד מעתה ימצא מקום * לשאול אותך יכול מבעוד יום ר\"ל יכול שיהי' הפסח נאכל מבעוד יום ובל\"ז לאו רצה לשאול זאת זולת מכח תשובתך שאתה תשיב לו ביום ההוא עי\"ז יתעורר לו שאלה זו:
ותחילה נשים לב במאי פליגי רש\"בג ות\"ק שזה יליף מפסח ראשון וזה יליף לי' מפסח שני הלא מצינו שמשה הזהיר שתי שבתות ק\"פ: ומצינו ג\"כ משה הזהיר ארבעה שבתות ק\"פ: ומאחר שמצינו שניהם בתורה צריך לשום לב במאי פליגי. ולבאר זאת נקדים תחילה דאי' בפסחי' פסח מצרים הי' מקחו בעשור אבל לא פסח דורות שנ' בעשור לחודש הזה ויקחו להם. זה מקחו בעשור ולא פסח דורות: ופריך אלא מעתה ר\"ל לפי דבריך שאתה אומר דמלת זה בא למעט פ\"ד נימא נמי ואכלו הבשר בלילה הוה זה נאכל בלילה ר\"ל פסח מצרים אבל פסח דורות נאכל אפילו ביום זבחו ומשני א\"ק ועבדת את העבודה בחודש הזה כעבודה שעבדת במצרים ככה תעשה לדורות: ובהכי ניחא דרש\"בג ס\"ל פסח דורות ילפינן מפסח מצרים דבעינן שיהי' שניהם שוים ומה פסח מצרים שתי שבתות שהרי משה עמד בר\"ח ניסן ומזהיר על פסח מצרים אף לדורות סגי בשתי שבתות אבל הת\"ק ס\"ל דלא ילפינן פסח דורות מפסח מצרים די\"ל שם הי' סגי שתי שבתות אבל לדורות בעי טפי וע\"כ יליף פסח דורות מפסח שעשו במדבר בשנה שני' ושם עמד משה * בי\"ד בניסן ומזהיר על פסח שני. ומעתה מבואר מאיליו במ\"ש אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ר\"ל אי ביום ההוא מכח זה אתה רוצה להוכיח דארבעה שבתות ק\"פ שו\"ד קשה על דבריך הלא מצינו ג\"כ שתי שבתות שהרי משה עמד בר\"ח ניסן: ומאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא ומוכרח אתה לומר דמשם ליכא למילף משום דפסח דורות לא ילפינן מפסח מצרים דמצינו שהתורה מיעטה דלא נילף פ\"ד מפסח מצרי' שהרי כתבה התורה ויקחו להם בעשור לחודש הזה למעט אתי זה הי' מקחו בעשור ולא פסח דורות לפי זה ה\"ה גבי ואכלו את הבשר בלילה הזה כתיב ג\"כ הזה: נימא שבא למעט' דווקא פסח מצרי' הי' נאכל בלילה אבל פסח דורות יהא נאכל אפילו ביום: וע\"כא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ר\"ל מכח תשובה שלך שאתה משיבו ביום ההוא מכח זה ימצא מקום לשאלתו יכול שיהי' הפסח נאכל מבעוד יום:" + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "תלמוד לומר בעבור זה רצונו בזה לומר בעבור שכתבה התורה ואכלו הבשר בלילה הזה ע\"כ עלה על דעתך לומר דזה הוי מיעוטא דווקא פ\"מ אבל פ\"ד יהי' נאכל ביום לא אמרתי אלא בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך. כוונתו ובזה לומר דוודאי גבי פסח דכתיב בי' בלילה הזה אפשר לומר שהתורה באה למעט פ\"ד שיהי' נאכל ביום אבל גבי מצה דכתיב בי' בהדיא בערב תאכלו מצות דחיוב מצה הוא דווקא בלילה ושום מיעוט לא נכתב במצה דנימא דווקא בפסח מצרים נאכל המצה * בלילה אבל בפסח דורות יהי' נאכל המצה אפילו ביום וע\"כ מו\"ל דפסח מצרים ופ\"ד שוים הם בזה דדווקא בלילה ולא ביום ומאחר שחייבה התורה לאכול מצה ומרור יחד כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו מעתה אי אפשר לומר שהמצה יאכל בלילה דווקא והפסח יאכל אפילו ביום שאם הי' כל אחד מהם מצוה בפני עצמו אז הי' אפשר לומר מכח מיעוטא דזה אמנם מאחר שהתורה חייבה לאכול שניהם יחד בעינן שניהם שקולים ובהכי ניחא מ\"ש תלמוד לומר בעבור זה ר\"ל מכח דכתיב וה וגבי פסח ע\"כ עלה על דעתך לומר שיהי' נאכל מבעוד יום וזה אינו ושהרי לא אמרתי לך לאכול הפסח אלא בזמן שמצה ומרור מונחים ג\"כ לפניך וחיוב המצה אינו אלא בלילה מוכרח לומר שגם הפסח זמנו דווקא בלילה:
ואפשר לישב אותו באופן אחר משום דבפ' בא כאשר הזהיר אותם משה בר\"ח ניסן וא\"ל ואכלו את הבשר ובלילה הוה: דקשה לכאורה בלילה הזה בלילה ההוא מבעי לי' שהרי משה עמד בר\"ח ואמר להם כאשר יגיע ט\"ו בניסן ואכלו את הבשר בלילה ההוא וכי בלילה הזה דהיינו בליל ר\"ח אכלו אותו בתמי' והלא בלילה של ט\"ו ניסן אכלו אותו ואולי מכח שינוי זה דקשה לו בפסוק ע\"כ אמרינן דמלת זה מ\"ה למדרש קאתי דזה נאכל בלילה אבל פ\"ד אפילו ביום: ובהיות כן תמצא שדברים הללו ממש דברי בע\"א המה במ\"ש אי ביום ההוא יכול מבעוד יום: כוונתו ובזה מאחר שאתה רוצה למילף מדכתיב ביום ההוא הכי נמי נידוק דה\"ל למכתב ואכלו הבשר בלילה ההוא וכתיב בלילה הזה למעט פ\"ד אתי שיהי' נאכל ביום ול\"כא אי ביום ההוא יכול מבעוד יהי' נאכל תלמוד לומר בעבור זה ר\"ל בעבור שנכתב מלת זה ולא נכתב בלילה ההוא ע\"כ עלה ע\"ד לחלק בכך ואמר לא אמרתי אלא בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך ר\"ל שאל יתטעה דמ\"ה נכתב בלילה הזה למעט פ\"ד שזה אינו אלא סטמא אחרינא איכא: דהחזקוני כתב משום דליל פסח הוא מכוון נגד ליל ר\"ח ע\"כ כתיב ואכלו הבשר בלילה הזה ר\"ל כאשר יגיע ליל ט\"ו שהיא מכוון נגד הלילה הזה אז יאכלו הפסח צלי אש ומצות עם מרורים ובהכי ניחא מ\"ש תלמוד לומר בעבור זה ר\"ל בעבור שנכתב זה מ\"ה עלה על דעתך לומר כך אבל זה אינו דמה שאמרתי לך בלילה הזה הכוונה הי' על הזמן כאשר יהי' ליל ט\"ו שאז יהי מצה ומרור מונחים לפניך אז ואכלו הבשר צלי אש על מצות וכו':" + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "מתחילה עובדי ע\"ז הי\" אבותינו במצרים ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שנ' ויאמר יהושע כו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים עכ\"ה. בפסחים איתא מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי מתחיל בגנות. אמר רב עבדים היינו. ושמואל אמר מתחילה עע\"ז הי' אבותינו. ודברי רב נתבאר לעיל. ודברי שמואל צריכים ביאור. מה שיש להפליא במ\"ש מתחיל בגנות וכו' דמה גנות הוא זה לנו במ\"ש תרח עובד עבודה זרה הי' והלא קודם מ\"ת הי'. ותו במ\"ש ומסיים בשבח פיר\"שי שאומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ג\"כ צריך ביאור דלפ\"רשי הכי הוי לי' למימר ומסיים בגאולה:
ולבאר זאת נקדים מ\"ר וז\"ל בשעה שאמר הק\"בה למשה פוקד עון אבות על בנים אמר משה כמה רשעים הולידו צדיקים יהי' בניהם נוטלין מעונות * אבותיהם תרח עובד צלמים הי' ואברהם בנו הוא צדיק. וכן נאה לצדיקים שיהי' לוקין בעונם. א\"ל הק\"בה חייך שאני מקיים דבריך לא יומתו אבות על בנים עכ\"ה: גם הלום יש להפליא דלפי משמעות המ' משמע דפוקד עון אבות נתבטל לגמרי וזה אינו שהרי שניהם נכתבו בתורה וא\"כ קשו קראי אהדדי. ומוכרח לומר כמו דמשני בגמ' כאן כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם בידיהם אז פוקד הק\"בה עון אבות על הבנים כאן כשאין אוחזין מא\"ב בידיהם שהאב הוא רשע ובנו הוא צדיק אז לא יומתו בנים על אבות. ואם יפלא ממך הדבר הלא מצינו שהאב הוא רשע והבן הוא צדיק ואע\"פכ הוא סובל בשביל אביו אף אתה אמור לו דטעמא אחרינא איכא בדבר: מאחר שהבנים נכנסו בערבות בשעת מתן תורה עבור האבות שלא רצה הק\"בה ליתן להם התורה ואמרו בנינו יהי' ערבים שנ' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז לפ\"ז מה שהבן סובל הוא מצד שנכנס בערבות בשביל אביו ולא משום פוקד עון אבות * על הבנים. אמנם שעל זה יש מקום להשיב איך יחייב השכל דבר זה שהאב ישעבד בניו הקטנים להעמיד אותו לערב עבורו מאחר שאין חבין לאדם שלא בפניו וקטן כשלא בפניו דמי וכמו כן כתבו המפרשי' בעניין בריתות הברית שכרת משה עם ישראל ואמר להם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה: ומוכרח לומר שאין זה חובה להם אלא זכות להם וזכין לאדם שלא בפניו ובפרט עניין קבלת התורה: וכ\"הג אמרו חז\"ל גוי קטן מטבילין אותו על דעת אביו משום דזכות הוא לו. נשמע מזה קודם מ\"ת הי' המדה שהק\"בה הי' פוקד עון אבות על הבנים ודבר זה הרע למשה מאוד וע\"כא וכי נאה לצדיק שיהי' לוקה בעון אביו תרח עובד ע\"ז ואברהם בנו צדיק יסבול הוא בשבילו וע\"כ נשתנה הדבר אחר מ\"ת שאין הק\"בה מעניש את הבן בשביל אביו שהשיב הק\"בה למשה אני מקיים דבריך לא יומתו אבות על בנים:
ובהכי ניחא שבא הב\"עא לומר שאל תחמה על הדבר וכי נאה הדבר שהבן הצדיק יסבול בשביל אביו הרשע לז\"א אל תתמה על זה שכך הי' מתחילה עובדי ע\"ו הי' אבותינו תרח אבי אברהם ואבי נחור * שהי' עובד צלמים ובנו הי' צריך לסבול למרק חטאו והי' המדה כך משום דכתיב פוקד וכו' ועל כן אמר תיבת מתחילה רצונו בזה לומר מתחילה הי' המדה כך אמנם מן מ\"ת ואילך שוב לא יומתו הבנים על האבות ושמא תאמר הלא מצינו גם עכשיו כמה פעמים שהבן צדיק ואביו הוא רשע והוא סובל בשביל אביו לכ\"א ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ר\"ל ועכשיו שתמצא שהבן סובל בשביל אביו היינו טעמא משום שקרבנו המקום לעבודתו ר\"ל שביקש ליתן התורה ונכנסו הבנים ערבים בשביל אביהם ע\"כ מחוייבים לפרוע חובות אביהם בשביל ערבות שלהם תיבת ועכשיו קרבנו המקום דייקא:
וכדי של\"ת הוא גופא קשיא איך אפשר לאב לשעבד את בניו הקטני' להכניסם בערבות הלא חוב הוא להם ואין חבין שלא בפניו: ואי' בגיטין חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות משום דפריצא לי' שכיחא לי' שנוח לו להיות עבד שמותר בשפחה דפריצא לי' ושכיחא לי' מלהיות בן חורין ואסור בשפחה ול\"פז ה\"ה בנדון זה: חוב הוא זה אמנם * מאחר שהי' ישראל גדורין. מעריות דבשביל ד' דברים נגאלו משם וזה אחד מהם: וא\"כ פריצא להו לא ניחא להו והוי כזכות להקטן וזכין שלא בפניו ומ\"ה גוי קטן מטבילין אותו על דעת אביו אם אביו מגייר עצמו והבנים המה קטנים עדיין מטבילין אותם משום דזכות הוא להבנים שנכנסו תחת כנפי השכינה: ובהיות כן יכול האב לשעבד בניו הקטני' בערבות דזכות הוא להם: והשתא אתי שפיר במ\"ש מתחיל בגנות ומסיים בשבח שאומר אחר הגדה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרי' ר\"ל ע\"י שהי' גדורין מעריות בשביל' זה גאלנו משם וכוונתו בזה לומר שאל יפלא ממך הדבר היאך יכול האב לשעבד את בניו דחוב הוא להם משום דפריצא שכיחי לי' ע\"כ מסיים ואמר אשר גאלנו וגאל את אבותינו בשביל שהי' גדורין מעתה לא הוי ניחא להו ומכח זה מוכח דזכות הוא להם:
ואכתי לא פלטי מחדא לישב מ\"ש מאי גנות הוא זה לנו במ\"ש תרח הי' עובד ע\"ז. יבואר עד\"ג דיבמות וז\"ל מפני מה הגרים מעונין ויסורין באים עליהן מפני ששהו עצמן מלבוא תחת כנפי השכינה: נשמע מזה למ\"ד דס\"ל אברהם בן מ\"ח שנה הי' כאשר הכיר את בוראו ראוי הוא ג\"כ * להיות בעונש הוה לידון ביסורין בשביל ששהה להתגייר וה\"ה תרח אביו שנתגייר בזקנותו. ובהיות כן אפשר שזה ניתקן ע\"י איוב דאיוב הי' בנו של עוץ כדאי' בתרגום ועוץ הי' בנו של נחור נמצא שהי' ב\"ב של תרח והיה צריך למרק היסורין בשביל תרח אבי אביו משום פוקד עון אבות: הגם דאיוב לא אחז מא\"ב ומדוע יסבול יסורין בשביל תרח: אפשר לומר דה\"ט דהמקובלים כתבו איוב הי' גילגול של תרח וא\"כ הוי כאילו תרח עצמו סובל יסורין ולא מטעם פוקד. ואילו לא הי' קורא תגר איוב על היסורין היו מתוקן על ידו אכן בשביל שקרא עליהן תגר ע\"כ לא ניתוקן זאת. והיסורין שהי' ראוין לבוא על אברהם בשביל ששהה וכו' מצינו במ\"ר שהי' אברהם נתירא מן * היסורין אמר לו הק\"בה כבר נולד איוב: הכוונה בזה שהי' אברהם מתירא מה\"ט בשביל ששהה עצמו וכו' מאחר שאחז מא\"ב ע\"כ ראוי הי' לידון. ביסורין ר\"ל מאחר דתרח שיהה מלהתגייר וגם אברהם בנו אחז מא\"ב בידו שגם הוא שיהה ע\"כ הי' ראוי יוחר לסבול מטעם פוקד ואמר לו הק\"בה אל תתירא כבר נולד איוב. שהוא גילגול של תרח והוא עצמו ראוי יותר לסבול אוחם. אמנם היסורין שהי' ראוי לבוא עליו מצד עצמו שאחז מא\"ב שנתגייר כאשר הי' בן מ\"ח שנה כבר זה ניתקן במצרים שסבלו ישראל יסורין. מטעם פוקד מאחר שעשו כמעשה אביה' שהי' ג\"כ עובדי ע\"ז במצרי' הא לך חדא לסבת הגלות במצרים. וטעם השני בשביל אברהם לא האמין והפריז על מידותיו במ\"ש במה אדע כי אירשנה ונענש בידוע תדע כי גר יהי' זרעך:
ונ\"מ בנייהו הוא זה שאם נאמר טעם הגלות הי' בשביל אברהם שלא האמין מעתה לא הי' ישראל ראוין לסבול עונש בשביל אברהם מאחר שלא אחזו מעשה אבותיהם בידיהם ואדרבה שהרי בזכות אמנה שהאמינו ישראל שנ' ויאמן העם בשביל זה נגאלו משם כדאי' במ\"ר וא\"כ אין שורת הדין מחייב שיסבלו עונש בשבילו משום פוקד עון אבות על הבנים מאחר שלא אחזו מא\"ב. מש\"אכ אם נאמר דסיבת הגלות הי' כדי למרק היסורין שהי' ראוין לבוא על אברהם בשביל * מתחילה עובד עבודה זרה וא\"חכ נתגייר ובשביל ששיהא עצמו להתגייר ע\"כ הגרים מעונין ויסורין באים עליהן לפ\"ז שורת הדין מחייב אותם מאחר שגם ישראל הי' עובדי ע\"ז במצרים כדאי' במ' גוי מקרב וגוי הללו עע\"ז כו' והללו עע\"ז וא\"כ אחזו כמעשה אבותיהם ובידיהם ראוין המה למרק היסורין מכח פוקד עון אבות על בנים אם אוחזין מא\"ב. ומעתה עפ\"ז לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין כוונת הבעל אגדה שרוצה להוכיח דסיבת היסורין הי' בשביל תרח ואברהם שהו' מתחילה עובדי ע\"ז וא\"חכ נתגיירו ובשביל ששיהו עצמן ע\"כ הי' ראוין לסבול יסורין וניתקן זאת במצרים: ושמא תאמר הלא נתגיירו ולמה יענשו לכ\"א מתחילה היו אבותינו עובדי ע\"ז תיבת מתחילה דייקא ר\"ל ע\"י שלא נתגיירו מתחילה תכף ומיד והמתינו זמן רב ומתחילה הי' עע\"ז: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ר\"ל אחר זמן רב קרבנו לעבודתו מלת ועכשיו דייקא. ומ\"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהי' אחרי' הכוונה בזה במ\"ש תרח אבי אברהם ר\"ל מצד שהי' אבי אברהם ועשה כמו שעשה תרח שנתגייר בסוף ימיו וגם אברהם עשה כמעשיהו שלא נתגייר עד היותו בן מ\"ח שנה הרי שאחז מא\"ב והי' ראוי למרק ע\"י יסורין מצד אביו ומצד עצמו: אמנם מאחר שהי' תרח גם אבי נחור * ומנחור יצא עוץ בנו שהוא הי' איוב שנתגלגל בו תרח ע\"כ הוצרך לסבול יסורין מצד תרח ומה שהי' צריך למרק מצד אברהם ניתקן במצרים ע\"י בניו מאחר שגם המה עבדו ע\"ז שם:
והשתא ניחא מ\"ש מתחיל בגנות מאי מתחיל בגנות אמר שמואל מתחילה עובדי ע\"ז היו במצרים: כוונתו בזה לומר שמתחיל הוא לספר בגנות של עצמו שגם הוא הי' עובד ע\"ז במצרים שהרי הוא מספר שמתחילה היו עובדי ע\"ז ובשביל ששיהו עצמן להתגייר הוצרכו ישראל למרק היסורין בשביל זה: ועל זה הי' מקום לבע\"ד להשיב למה יסבלו בשביל אברהם הלא כתיב לא יומתו בני' על אבות ומוכרח הדבר בשביל שאחזו מא\"ב שעשו ג\"כ כמעשה אביהם שעבדו ע\"ז במצרים ע\"כ הוצרכו למרק הרי שמספר הוא בגנות של עצמו. וכדי של\"ת דלמא סיבת הגלות הי' בשביל אברהם שלא האמין לכ\"א ומסיים בשבח שאומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו: כוונתו בזה לומר מכח שגאל את אבותינו מזה מוכח שלא הי' בשביל אברהם: ומכח שגאלנו מוכח שעבדו ע\"ז במצרים: וע\"כ היו * ראוין לעונש זה ועכשיו אפרש שיחתי שמסיים בשבח ואומר אשר גאל את אבותינו ר\"ל בשביל האמנה שהאמינו ואי ס\"ד שהי' בשביל אברהם שלא האמין אמור מעתה ישראל שהיו מאמינים ולא אחזו מא\"ב בידיהם למה יסבלו עונש בשביל אברהם הלא כתיב לא יומתו אלא וודאי שסיבת הגלות הי' בשביל שמתחילה היו אבותינו עובדי ע\"ז וישראל במצרים היו ג\"כ עע\"ז ואחזו' כמעשה אבותיהם בידיהם ע\"כ היו ראוין לסבול מטעם פוקד עון אבות על בנים אם אוחזין מא\"ב: ואמר הוכחה לזה שהיו עובדי ע\"ז שהרי מסיים בשבח ואמר אשר גאלנו וגאל את אבותינו: דלפום ריהטא יפלא תינח אבותינו שהיו במצרים גאל אותם משם אבל אנחנו שלא היינו שם לא יפול לומר אשר גאלנו ומ\"ול כמ\"ש בשל\"ה שע\"י שגאל את אבותינו עי\"ז גאל אותנו ג\"כ מאחר שהיו עע\"ז במצרים וכמעט שלא נשתקעו שם וא\"כ אם לא הוציא את אבותינו משם גם אבותינו גם אנחנו היו משוקעים שם וא\"כ מוכח שהיו ראוין לסבול בשביל אברהם:" + ], + [ + "ואקח את אביכם אברהם ואוליך אותו בכל ארץ מצרים ואתן לו את יצחק וכו' מה שיש לדקדק בזה תמצאנו בפ' בא אם תאוה נפשך: ברוך שומר הבטחתו לישראל מבואר בהגדה באריכות:" + ], + [], + [], + [ + "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והק\"בה מצילנו מידם: יבואר עד\"ג דכתובות אשה שנחבשה בידי גוים ע\"י ממון מותרת לבעלה ע\"י נפשות אסורה לבעלה ודווקא כשיד האומות תקיפה על ישראל: נשמע מזה שיש מקום פ\"פ לאו\"ה מאחר שיד המצרים הי' תקיפה על ישראל ע\"כ אמרו * אם בגופן שלטו המצרים בנשותיהם לא כ\"ש ר\"ל מאחר ששלטו בגופן א\"כ הוי לי' יד או\"ה תקיפה על עצמן בנשותיהם לא כל שכן: וכדי לסתום את פיהם מה עשה הק\"בה אמר שמי מעיד עליהן והכוונה בזה הוא עד\"ג דכתובות דק\"יל הפודה את השבוי' לא ישאנה אבל פדה אותה ומעיד בה ג\"כ שהיא טהורה ישאנה דלא שדי אינש זוזי בכדי שאם לא הי' ברור לו שהוא טהורה לא הי' פודה אותם כדי לישאנה: נשמע מזה ע\"י שהק\"בה פדה אותנו כדי לישא אותנו והוא המעיד עלינו כדאי' במ' שהק\"בה יחד שם של י\"ה עליהן לומר * שמי מעיד עליהן. והוי לי' כדין הפודה את השבוי' ומעיד עלי'. והנה בכל גלות וגלות שגלו ישראל לשם יש לא\"וה פ\"פ לומר מאחר שיד או\"ה תקיפה על עצמן ובגופן שלטו בנשותיהם לא כ\"ש משום הכי הוצרכה השכינה בכל מקום שגלו ישראל גלתה השכינה עמהן מה\"ט וידוע דמדת מלכות היא מדת אדני נקראת שכינה על שם ששוכנת עם ישראל בגלות בכל מקום שגלו לשם. ול\"זכ בע\"א במ\"ש והיא שעמדה לאבותינו ולנו ר\"ל מדת מלכות שנקראת היא אותה מדהעמדה לאבותינו במצרים שהי' מקום פ\"פ להם אם בגופן שלטו וכו' ומאחר שהיא שורה עמנו בגלות ומעיד עלינו עי\"ז נסתלק הלעז: ואמר שעמדה לאבותינו ולנו ר\"ל לא זו * בלבד שעמדה לאבותינו במצרים גם לנו עמדה מאחר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ותמיד יד האומות תקיפה עלינו ועומדי' עלינו לכלותינו וא\"כ שבגופן שולטי' וכו' אבל הק\"בה מצילנו מידם ע\"י שבכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם עי\"ז מציל אותנו מידם שהוא מעיד עלינו:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך שעפ\"ז יבואר הגמ' דברכות וז\"ל דבר נא באזני העם אין נא אלא לשון בקשה אמר הק\"בה למשה אמור לישראל בבקשה מכם וישאלו כסף וזהב שלא יאמר אותו צדיק אברהם וכו' ולפום ריהטא יפלא הדבר איך הק\"בה יוציא ידי הבטחתו ואח\"כ יצאו ברכוש גדול ואף אם אותו צדיק אברהם לא יאמר כלום: אמנם ע\"פ מ\"ש מבואר: והנה כד מעיינת תמצא שדין * אונס ודין מוציא ש\"ר המה שני הפכים דגבי מוציא ש\"ר אם שקר הדבר וענשו אותו מאה כסף הרי דנתינת הכסף הוא הוראה דמה שהוציא ש\"ר שהוא אינו. ואפשר לומר דמה\"ט נטלו ישראל ביזת מצרים משום שהוציא ש\"ר על ישראל ואמרו אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ\"ש ומכח כסף וזהב שנטלו ישראל מורה זה שהש\"ר הוא שקר: אבל גבי אונס הדבר בהפך שאם בא עלי' אז צריך ליתן לה חמשים כסף ואם שקר הדבר א\"צ ליתן לה כלום הרי דנתינת הכסף מורה שהדבר אמת. ובהיות כן הי' מקום לאו\"ה לומר מכח כסף וזהב שנטלו ישראל מורה שאמת הדבר שגם בנשותיהם שלטו: ואפשר לומר דמה\"ט היו ישראל מסופקים אם ליקח * מהם כסף וזהב מאחר שיש פנים לכאן ולכאן. אמנם מאחר שהדבר נוגע לאותו צדיק אברהם ע\"כ אמור להם בבקשה שישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב. דאי' ביד יוסף דמ\"ה הוכרח אבימלך ליתן לשרה אלף כסף שלא יאמרו לאחר שנתעולל בה החזירה ע\"כ הוצרך ליתן לה ממון כדי לפייס אותה ול\"כא אבימלך לשרה הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עניים את כל באי עולם ונוכחת דמכח זה שהוצרך לפייס אותה יאמרו שלא נגע בה: נשמע מזה דנתינת הכסף של שרה הי' הוראה ששקר הדבר וא\"כ אם ישראל לא ירצו ליקח מה\"ט ואברהם לקח מאבימלך אלף כסף יהי' הדבר נוגע לאותו צדיק אברהם: ובהכי ניחא * במ\"ש הכתוב דבר נא באזני העם אין נא וכו' ר\"ל בבקשה מהם שישאלו להם כסף וזהב מאחר שדעתם הוא שלא ליקח משום שלא יאמרו דנתינת הכסף מורה שהוא אמת א\"כ יגיע הדבר לאותו צדיק אברהם שהוא לקח אלף כסף יאמרו ג\"כ שאמת הדבר שנתעולל בה ע\"כ בבקשה מהם שישאלו כלי כסף וזהב:" + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [], + [ + "וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור וע\"ד מ\"ש באלשיך וז\"ל יצחק הי' רוצה לירד למצרים כדי שיתחיל הגירות תכף משום דכתיב כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ובארץ אשר הי' שם א\"א לקיים גירות * וא\"ל הק\"בה אל תרד מצרימה שכון בארץ הזאת ואהי' עמך ר\"ל שאם תהי' כאן אהי' עמך ליחד עמך הדיבור אבל במצרים א\"א ולפ\"מ\"ש התו' בגיטין דארץ פלשתים הוא מא\"י דא\"לכ לא הי' היתר ליצחק לדור שמה ל\"פז ניחא ג\"כ שאם ישאר כאן בארץ פלשתים א\"א לקיים גירות משום שהוא מא\"י וגזירת בברית בין הבתרים הי' כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם דווקא וע\"כ רצה לירד למצרים: ובהכי ניחא מ\"ש הכתוב ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם ר\"ל יעקב ירד למצרים ויגר שם כדי לקיים גירות ושמא תאמר למה לא ירד יצחק לשם כדי שיתחיל בימיו לז\"א אנוס הי' ע\"פ הדיבור ר\"ל מכח דיבור השם שלא יתיחד עימו שם ובאמת רצה לירד שמה רק שהי' אנוס הדיבור של הק\"בה:" + ], + [ + "וירד מצרימה וכו׳ ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב להשתקע שם אלא לגור שנ׳ כי אין מרעה לצאן אשר לעבדך ועתה ישבו נא עבדך בארץ גושן. במתי מעט כמ״ש בשבעים נפש ירדו אבותיך למצרים ועתה שמך ה׳ אלהיך ככוכבי השמים לרוב רצונו בזה להגיד מה שעשה יעקב תחבולה בעת שירד למצרים והיו חושש שמא יתערבו בניהם וישתקעו ח״ו וע״כ בחר לו יעקב מקום קביעות כדי שעי״ז מה שפירש ממנו אסור מספק לעשות בו עבודה ולז״א וירד מצרימה ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע שם ר״ל שעשה תחבולה שלא ישתקעו שם ומה עשה יעקב בחר לו ארץ גושן שנ׳ ועתה ישבו נא עבדך בארץ גושן. וכדי של״ת שעדיין לא הועיל יעקב בזה דוודאי בשעת ירידתן למצרים אז היו להם מספר מצד שהיו מתי מעט שבעים נפש שירדו למצרים והיו דבר שבמנין שאינו בטל ע״י שהי׳ להם מקום קבוע אמנם אחרי כן שפרו ורבו שלא כדרך הטבע שילדה אשה ששה בכרס אחד עד אין מספר וחדל הסופר לספור וא״כ אחר שנתרבו לא היו עליהן דין דבר שבמנין וחזרה החששא לקדמותה ולא הועיל כלום בזה לכ״א במתי מעט בשבעים נפש ירדו כו׳ ר״ל הגם שאז היו שבעים נפש בלבד דבר שבמניין ועתה שמך ה׳ אלהיך ועתה דייקא ר״ל הגם שעתה שמך ה׳ לרוב כמו כוכבי השמים שאין לכם מספר ועי״ז יצאתם מגדר דבר שבמניין שאפשר להתבטל אעפ״כ אין לחוש הואיל ושמך ה׳ ככוכבי השמים. דאי׳ בסנהדרין שאל ההוא מינא א״ל כתיב מונה מספר לכוכבים מאי רבותי׳ אנא נמי יכלי לממני להו אזיל אייתי ארבולי כו׳ א״ל מני יתי׳ א״ל אוקמי א״ל שמים נמי הדרי נשמע מזה שהשמים אינן עומדין במקומן וע״כ אי אפשר לשום אדם למנות הכוכבים אבל הקב״ה הוא מונה מספר הכוכבים אע״ג דהשמים הדרי וזה הוא הרבותא שהוא מונה אותם מה שאי אפשר לבשר ודם למנות. נמצא הכוכבים אצל בני אדם אין להם מספר ואצל הקב״ה יש להם מספר ובהכי ניחא מ״ש במתי מעט ירדו אבותיך למצרים כמ״ש בשבעים נפש בלבד שהוא דבר שבמניין שעי״ז לא ישתקעו בניהם ועתה שמך ה׳ ככוכבי השמים לרוב ר״ל ועתה דייקא הגם שנתרבו עד כי חדל הסופר לספור שמך ה׳ ככוכבי השפים לרוב שמך ה׳ דייקא רצונו בזה שהקב״ה עשה אותך כמו הכוכבים שיש להם מספר אצלו הגם שאצל בני אדם אין להם מספר. ורש״י בפ׳ דברים כתב וז״ל והנכם היום ככוכבי השמים חשובים ככוכבים רצונו בזה ג״כ עד״ז מאחר שאתם חשובים ככוכבים יש עליהן דין דבר חשוב שהוא אינו מתבטל ג״כ:" + ], + [], + [ + "עצום כמ״ש ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו׳. ורב כמ״ש רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדיים נכונו ושעריך צמח ואת ערום ועריה עכ״ה. מה שיש לדקדק בזה רבה למעלה ויכלה היריעה. ואחת מהם לא עיכב למה הקדים הכתוב שדיים נכונו שהוא סימן העליון תחילה ואח״כ שערך צמח שהוא סימן התחתון הלא סימן התחתון ממהר לבוא כדאי׳ בנדה הלא דבר הוא. ואפשר לומר בסגנון זה דמצינו שלשה טעמים מפני מה הי׳ מכות ערוב ויהי׳ העניין סובב הולך ממה נפשך שאם תאמר כטעם הראשון מכח זה יפול התמי׳ מדוע היו עם בני ישראל עצום כמ״ש וישרצו וירבו וכו׳ שהיו מולדים ששה בכרס אחד שהוא דבר שא״א מצד הטבע ומוכרח אתה לומר כטעם השני לפ״ז יפול התמי׳ שדים נכונו ר״ל מדוע הי׳ שניהם שוים בגידולם שמן הראוי הי׳ שלא יהי׳ שוים. ומוכרח אתה לומר כטעם השלישי מכח זה יפול התמי׳ מדוע הי׳ הדבר בהפך שהיו שדיים נכונו תחילה ואח״כ הי׳ שערך צמח הלא סימן התחתון ממהר לבוא:
ולבאר כל הספיקות נקדים מ״י וז״ל כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא ראו הנשים דם נידה מפני אימת השכינה וכן במצרים לא ראו מפני אימת המצרים נשמע מזה שבמצרים הי׳ הנשים בחזקת מסולקין מן הדמים ואי' בכתובות אשה שדמיה מרובין בניה מרובין וכשם שהשאור יפה לעיסה כך הדמים יפין לאשה ובהיות כן שלא ראו דם לפ״ז הי׳ ראוי שגם בניהם לא יהיו מרובין לפי הטבע ומצינו להפך שהולידו ששה בכרס אחד נגד הטבע. ואי׳ בנדה בא סימן העליון עד שלא בא התחתון אעפ״י שאי אפשר חולצת ולא מתיבמת ופריך שם אי אפשר והלא בא ומשני בא לרבי מאיר דס״ל חיישינן למיעוטא ובמיעוט שכיח הוא שיבוא סימן העליון תחילה אי אפשר לרבנן דס״ל אזלינן בתר רובא וברובא ליכא. ארשב״א בנות כפרים סימן עליון בא תחילה מפני שטוחנות ברחיים בנות כרכים שאינן טוחנות סימן התחתון ממהר לבוא מפני שרגילים במרחצאות. נשמע מזה שע״י הטחינה סימן עליון ממהר לבוא וע״י מרחץ סימן התחתון ממהר לבוא. ובכתובות חשיב שם במשנה מה שהאשה עושה לבעלה וחשיב שם טוחנת הרי דמלאכת הטחינה מיוחדת לנשים ובמ\"ר אי׳ שהי׳ המצרים מחליפין מלאכת נשים לאנשים ומלאכת אנשים לנשים וא״כ מלאכת טחינה שהיא מיוחדת לנשים החליפו אותו לאנשים. ובהיות כן יגדל התמי׳ מאחר שלא היו הנשים טוחנות ברחיים מדוע הי׳ שדיים נכונו תחילה תינח אם לא הי׳ מחליפין הי׳ מקום לומר דמלאכת הטחינה גרמה שסימן העליון בא תחילה אכן מכח שהחליפו אותו ישאר התמי׳:
ואי׳ במ״ר שחין למה הביא עליהן מפני שעשו ישראל בלנים במרחצאות שלהם ע״כ הביא עליהן מכת שחין שלא ילכו למרחץ ובהיות כן יפלא סמך הדבר מאחר שהייתם במרחץ וא״כ סימן התחתון הי׳ ראוי לבוא תחילה ומלאכת הטחינה לא היו לנשים שע״י ימהר סימן עליון לבוא תחילה ומדוע הי׳ הדבר מהפך אל הפך סימן התחתון דרכו לבוא תחילה הואיל והייתם במרחץ הי׳ בא באחרונה וסימן עליון שדרכו לבוא באחרונה מאחר שלא היו טוחנות בא בראשונה:
עוד שם ארשב״ג בנות עשירים דד של צד ימין ממהר לבוא מפני שנישוף באפרקסותן ר״ל שהי׳ להם סודר מרוקם בכלי זהב ומרגליות והי׳ תולה בצד ימין אצל החזה ומתון הספשיף שלו הדד של צד ימין ממהר לבוא אבל בנות עניים שאין להם איפרקוס דד של צד שמאל ממהר לבוא מפני שנושאות אחיהם הקטנים על צד שמאל אי נמי מפני שנושאות כדים מים על צד שמאל נשמע מזה שאי אפשר שיהיו שניהם שוים בהתחלת הגידול שאם היא מבת עשירים שיש לה איפרקוס דד של צד ימין ממהר לבוא ותהי׳ גדולה יותר משל שמאל ואם היא מבנות עניים שאין להם איפרקוס דד של צד שמאל ממהר לבוא ותהי׳ גדולה. יותר לבוא בשעת התחלת הגידול משל ימין מפני שנושאות בנים קטנים על צד שמאל. ובמ״ר אי׳ ערוב למה הביא עליהן מפני שעשו בנות ישראל פדגוג שהוצרכו לשאת בניהם הקטנים ע״כ הביא עליהן ערוב חיות רעות ולקחו בניהם הקטנים ובהיות כן שהיו במצרים פדגוג מעתה הי׳ ראוי שדד של צד שמאל ממהר לבוא ותהי׳ גדולה יותר משל ימין ואי׳ במ״ר שני שדייך מה שדיים הללו אין אחד גדול מחבירו אף משה ואהרן אין אחד מהם גדול מחבירו. נשמע מזה שדרכם להיות שניהם שוים בהתחלת גידולם ולפ״ז יהי׳ התמי׳ שדיים נכונו ר״ל שני השדיים היו נכונו ושוים בשעת גידולם מאחר שהיית פדגוג במצרים דד של צד שמאל הי׳ ראוי לבוא תחילה ולהיות גדולה יותר משל ימין ומדוע הי׳ שניהם נכונו שניהם שוים ואמר ותרבי ותגדלי ותבואי כו' שדים נכונו רצונו בזה תכף בשעת גידול היו שניהם שוים והוא נגד הטבע:
ומה תאמר הגם שהייתי פדגוג בצד שמאל הואיל ובצד ימין הי׳ לי׳ איפרקוס ע״כ היו שניהם בשעת גידולם לז״א הכתוב דע״כ זה אינו שהרי ואת ערום וערי׳ ר״ל הלא היית ערום וערי׳ מבנות עניים שאין להם איפרקוס ר״ל וודאי אם היית מבנות עשירים הי׳ אפשר לומר כדבריך אמנם מאחר שהיית מבנות עניים א״כ יפלא הדבר מדוע הי׳ שדיים נכונו שניהם היו שוים:
איתא בסוטה ע״פ ותבואו בעדי עדיים אל תקרא בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים וכתב מוהרש״א משום דפשוטו של מקרא משמע ותבואו בעדי עדיים שהוא לשון עדי וקישוט ור״ל ותבואי בעדי עדיים מקושט בחלי זהב ומרגליות וזה אינו דסיפא דקרא מוכיח עליו שאמר ואת ערום וערי׳ דמשמע שהיית מבנות עניים שאין להם במה להתקשט ע״כ הוציאו מפשוטו של מקרא ודרשו שאל תקרא בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים. והשתא אתי שפיר מה שהכתוב מתמי׳ על הדבר ואמר ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו רצונו בזה לומר תינח אם היית תבואו בעדי עדיים שהיית מקושט בחלי זהב ומרגליות והי׳ לך איפרקוס כמו בנות עשירים או הי׳ נכון הדבר שהיו שדיים נכונו ר״ל שני שדיים היו נכונו בגידולם דאעפ״י שהיית פדגוג בצד שמאל הואיל והי׳ לך איפרקוס בצד ימין ע״כ היו שניהם שוים בגידולם אמנם מאחר שהיית ערום וערי׳ מבנות עניים מעתה ליכא למימר בעדי עדיים שהי׳ לך חלי זהב ומרגליות ומוכרח לומר ותבואי בעדי עדיים בעדרי עדרים א״כ ישאר התמי׳ מדוע הוי שדיים נכונו שניהם שוים דשל שמאל הי׳ ראוי להיות יותר גדולה:
ומעתה קשה ממה נפשך שאם תאמר ותבואי בעדי עדיים הוא לשון קישוט וא״כ ניחא מ״ש הכתוב שדיים נכונו כמ״ש לפ״ז קשה הלא אתה היית ערום וערי׳ מבנות עניים ומוכרח לומר א״ת בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים מעתה קשה מדוע הי׳ הדבר אצלך בהפך הלא סימן התחתון רגיל לבוא תחילה ואח״כ העליון ומדוע הי׳ אצלך סימן עליון תחילה דהיינו שדיים נכונו ואח״כ שערך הי׳ צמח סימן התחתון דבלא זאת הי׳ מקום לומר כדמשני בגמ׳ דפריך שם בא סימן העליון עד שלא בא התחתון אעפ״י שאי אפשר וכו' והקשה שם בא והלא אי אפשר לבוא ומשני בא לר״מ דס״ל חיישינן למיעוטא ובמיעוטא שכיח שיבוא סימן העליון תחילה אבל לרבנן דס״ל אזלינן בתר רובא אי אפשר הוא שיבוא העליון תחילה וא״כ ה״ה בנדון דידן הי׳ אפשר לומר דבמיעוטא שכיח שיהי׳ שדיים נכונו תחילה ואח״כ שערך צמח אמנם עכשיו מוכרח לומר א״ת בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים רצה לומר ותבואו בעדרי עדרים בכולם היו שדיים נכונו תהילה ואח״כ הי׳ שערך צמח סימן התחתון מעתה קשה מדוע הי׳ בהפך סימן עליון תחילה ואח״כ התחתון וקשה ממה נפשך:
ועתה אבוא לחבר אחת אל אחת דמצינו שלשה טעמים למכת ערוב האחד מבואר בש״ך מפני שהי׳ נרתעין וחרדין בכל יום ויום כאשר באו שוטרי המצרים להקימן למלאכתן כאשר נרתע האדם מפני חי׳ רעה בראות אותם פתאום ע״כ הביא עליהן הקב״ה ג״כ חיות רעות כדי שגם המה יהי׳ נרתעין מהם מדה כנגד מדה:
וטעם השני משום שהיו מושלים על ישראל כקטן כגדול אפילו קטני המצרים הי׳ מושלים בהם והי׳ להם אימה מבניהם ע״כ הביא הקב״ה עליהן חיות רעות גדולים וקטנים וחטפו קטני המצרים גם הגדולים. ואמינא אנא שיש נ\"מ בין שני הטעמים אילו הא דאחז\"ל חרדה מרפיא אימה מצמת צמית ר״ל אשה שבא עלי׳ חרדה פתאום מרפיא הדמים של נדה והיא בחזקת טמאה וצריכת בדיקה שמא ראתה אפילו שלא בשעת וסתה אבל פחדא שיש עלי׳ אימה ודאגה מצמת צמית הדמים ומעכב את דמי הנדה והיא בחזקת מסולקת מהדמים נמצא שאם נאמר דטעם הערוב הי׳ מפני שהי׳ נרתעין פתאום מפני השוטרים כאשר נרתע האדם מפני חי׳ רעה וחרדה קי״ל דמרפיא הדמים א״כ היו נשיהם להן בחזקת טומאה תמיד בחזקת רואות וזה הי׳ בכל יום ויום שבאו שוטרי פרעה להקימן למלאכתן. אבל אם נאמר טעם הערוב הי׳ מפני שהי׳ להם אימה מפני המצרים ואימה קי״ל דמצמת צמית א״כ הי׳ נשיהם להן תמיד בחזקת מסולקין מהדמים ובכח זה נשאר התמי׳ מאחר שהי׳ בחזקת מסולקין ולא הי׳ דמיה מרובין ומדוע בניהם היו מרובין שהי׳ עצום ורב שהי׳ מולידין ששה בכ״א שזה הוא נגד הטבע אבל לטעם הראשון ניחא שהי׳ הנשים תדיר בחזקת רואות דם נדה והי׳ דמיה מרובין ע״כ היו ג״כ בניהם מרובין שילדו ששה בכרס אחד:
ומצינו שני טעמים מפני מה הביא עליהן מכת שחין האחד משום שהי׳ מפרישין האנשים מן הנשים שלהם שאמרו מצרים האנשים של ישראל ילינו בשדה והנשים ילינו בעיר ועי״ז היו פורשי׳ אותה מתשמיש ע״כ הביא הקב״ה עליהן שחין כדי שגם המה יפרושו מנשותיהם שהתשמיש קשה לו ע״כ יפרשו מהם ולהאי טעמא מוכרח לומר דמ״ה הי׳ מכת ערוב משום שהי׳ להם אימת המצרים ואימה מצמת צמית הדמים וא״כ היו נשיהם להם בחזקת טהרה תמיד והי׳ יכולין להזדקק להם והמצרים פרשו אותם מן דתשמיש מה״ט נלקו בשחין כדי שגם המה יפרושו מנשיהם. דליכא למימר טעם הערוב הי׳ מפני שהיו ישראל חרדין ונרתעין בכל יום הואיל וחרדה מרפיא הי׳ נשיהם להם תמיד בחזקת רואות והי׳ צריכין לפרוש מנשיהם בלא״ה אין להאשימם למצרים בשביל זה שפרשו אותם מתשמיש וא״כ קשה למה נלקו בשחין ומוכרח לומר כמ״ש לעיל משום שעשו לישראל בלנים במרחצאות ע״כ הביא על המצרים שחין כדי שלא ילכו למרחץ:
ומצינו עוד טעם שלישי למכת ערוב במ״ש לעיל מפני שעשו לישראל פדגוג שהיו צריכין ישראל לשאת את בניהם קטני המצרים ע״כ נלקו במכות ערוב שבאו חיות רעות ולקחו בניהם הקטנים:
ועתה נבוא אל מחוז חפצינו שיש שלשה טעמים מפני מה הי׳ מכת ערוב כמ״ש ואיזה טעם שתבחר יהי׳ קשה אחת משלשתן שאם תאמר מכת ערוב משום שהי׳ להם אימה אפילו מן קטני המצרים וע״כ הביא עליהן חיות רעות קטנים וגדולים וחטפו קטני המצרים גם הגדולים לפ״ז יפלא הדבר מדוע היו עצום ורב שנא׳ רבבה כצמח השדה נתתיך שהי׳ מולידין ששה בכ״א שהוא נגד הטבע שהרי מכח האימה שהי׳ עליהן מצמת צמית הדמים והי׳ הנשים בחזקת מסולקין מהדמים ומאחר שלא הי׳ דמים מרובין גם בניהם לא היו ראוין להיות מרובין ולמה הי׳ עם בני ישראל עצום שנ׳ וישרצו וירבו ורב כמ״ש רבבה כצמח השדה נתתיך:
ואם תרצה לומר מכת ערוב הי׳ מטעם השני משום חרדה כשהיו השוטרים מצרים באו עליהן היו נרתעין כמו הנרתע מפני חי׳ רעה וא״כ היו דמיהן מרובין דחרדה מפלת הדמים ור״ל וודאי אם הי׳ ערוב משום אימה הי׳ מקום לדבריך מדוע היו עצום ורב אכן מאחר שהי׳ משום חרדה היו בחזקת רואות דם ומעתה ליכא למימר טעם שהביא עליהן הקב״ה שחין בשביל שפרשו ישראל מתשמיש המטה שאמרו האנשים ילינו בשדה והנשים בעיר דזה אינו מאחר שהנשים היו מוכרחים לפרוש מן הנשים מכח איסור נדה וא״כ למה נלקו בשחין ומוכרח לומר כטעם השני משום שעשו ישראל בלנים במרחץ ע״כ הביא עליהן שחין כדי שלא ילכו למרחץ ובהיות כן שהיו במרחץ א״כ ראוי שסימן התחתון ממהר לבוא טרם סימן העליון ומעתה יגדל התמי' מדוע היו שדים נכונו תחילה שהוא סימן העליון ואח״כ הי׳ שערך צמח סימן התחתון הלא הייתם במרחץ דאין לומר מכח מלאכת הטחינה הי׳ סימן העליון ממהר לבוא זה אינו מאחר שהחליפו מלאכת נשים לאנשים וטחינה היא מלאכה המיוחדת לאשה כמ״ש לעיל החליפו המה ונתנו אותה לאנשים וע״כ יגדל התמי׳ מאחר שלא היו טוחנות כלל ובמרחץ הייתם והוא גורם לסימן התחתון שיבא תחילה ומדוע בא הוא באחרונה וה״ה סיבת הטחינה גורם לעליון שיבוא תחילה ומאחר שלא היו להם מלאכת טחינה מדוע העליון בא בראשונה:מאחר שהי׳ משום חרדה היו בחזקת רואות דם ומעתה ליכא למימר טעם שהביא עליהן הקב״ה שחין בשביל שפרשו ישראל מתשמיש המטה שאמרו האנשים ילינו בשדה והנשים בעיר דזה אינו מאחר שהנשים היו מוכרחים לפרוש מן הנשים מכח איסור נדה וא״כ למה נלקו בשחין ומוכרח לומר כטעם השני משום שעשו ישראל בלנים במרחץ ע״כ הביא עליהן שחין כדי שלא ילכו למרחץ ובהיות כן שהיו במרחץ א״כ ראוי שסימן התחתון ממהר לבוא טרם סימן העליון ומעתה יגדל התמי' מדוע היו שדים נכונו תחילה שהוא סימן העליון ואח״כ הי׳ שערך צמח סימן התחתון הלא הייתם במרחץ דאין לומר מכח מלאכת הטחינה הי׳ סימן העליון ממהר לבוא זה אינו מאחר שהחליפו מלאכת נשים לאנשים וטחינה היא מלאכה המיוחדת לאשה כמ״ש לעיל החליפו המה ונתנו אותה לאנשים וע״כ יגדל התמי׳ מאחר שלא היו טוחנות כלל ובמרחץ הייתם והוא גורם לסימן התחתון שיבא תחילה ומדוע בא הוא באחרונה וה״ה סיבת הטחינה גורם לעליון שיבוא תחילה ומאחר שלא היו להם מלאכת טחינה מדוע העליון בא בראשונה:
ומוכרח אתה לומר כטעם השלישי דמ״ה הביא עליהן ערוב משום שעשו לישראל פדגוג שהי׳ צריכים לשאת בניהם הקטנים בצד שמאל מעתה דד של צד שמאל היו ראוי להקדים ולהיות גדול יותר מהשני בהתחלת הגידול ומעתה יפלא הדבר מדוע היו שדיים נכונו שניהם היו נכונו ושוים ולז״כ הפסוק ואמר ותרבי ותגדלי ותבואי שדיים נכונו ר״ל תכף בשעת הגידול באו שניהם שוה ומה תאמר משום שבצד ימין הי׳ לי אפרקוס של חלי זהב והוא גרם לדד של צד ימין שתבוא ובצד שמאל הייתי פדגוג מה״ט היו שניהם שוים בשעת הגידול לז״א שגם זה אינו שהרי את ערום וערי׳ שהיית מבנות עניים שאין להם איפרקוס וא״כ קשה ממה נפשך איזה טעם שתבחר קשה אחת בשלש אלה:
ואמר הבעל הגדה שאל תתמה על הדבר על מה שהולידו ששה בכרס אחד נגד הטבע מאחר שהי' בחזקת מסולקין מן הדמים בשביל אימת המצרים משום ששינה הקב״ה עליהן טבע של עולם כדי למהר גאולתן ולכ״א וירעו אותנו המצרים שנא׳ הבה נתחכמה לו פן ירבה. ולבאר זאת נקדים מ״ש הש״ך וז״ל שלא הי׳ אפשר לישראל להגאל משם עד שיהיו ששים רבוא נפשות ואז תשרה השכינה עליהן ואילו היו מולידין כדרך העולם ע״פ הטבע היו ח״ו משוקעים בתוכו עד שיהי׳ ס׳ רבוא נפשות ע״כ שינה הקב״ה טבע העולם שהולידו ששה בכ״א כדי למהר גאולתן ומ״ה השליכו המצרים את הזכרים ליאור משום פן ירבה ויעלו לס״ר ויעלו משם ורוח הקודש השיבה להם אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה וכן יפרוץ כדי למהר גאולתן שידד עליהן המערכה והשתא אתי שפיר במ״ש ויריעו אותנו המצרים שנ׳ הבה נתחכמה לו פן ירבה והקב״ה השיב כן ירבה כדי למהר גאולתן ע״כ שינה עליהן הטבע:
וע״פ דברינו אלה יבואר דברי בעל הגדה וז״ל וישמע ה׳ את קולינו וירא את עניינו ואת לחצינו. (וישמע ה׳ את קולינו) [וירא את עניינו] זה פרישות מדרך ארץ ע״י שהיו אומרים האנשים ילינו בשדה והנשים בעיר וירא את עמלינו אילו הבנים שנאמר כל הבן הילוד היאורה השליכוהו וכל הבת תחיון. ואת לחצינו זה הדחק שנא׳ וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם עכ״ה. וצריך להקדים עוד מ״ש חז״ל בעירובין גמירי דכל זמן שהארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורים בתשמיש המטה והטעם משום עמו אנכי בצרה ובטא״ח בסי׳ ר״מ דה״ה בשאר צרות אסור ג״כ לשמש מטתו והתו׳ הקשו א״כ איך שימש לוי את מטתו בשני רעבון הלא יוכבד נולדה בין החומות ותי׳ דלוי הי׳ לו דין חשוכי בנים דמותרין לשמש מאחר שלא הי׳ לו בת עדיין עכ״ל. ולפ״ז אף אנו נדון ק״ו השתא מי שיש לו בנים זכרים קרוי חשוכי בנים הואיל ואין לו בת מכ״ש מי שיש לו נקיבות ואין לו בן זכר מכ״ש שמותר לו לשמש מטתו בשעת צרה שדין חשוכי בנים יש לו ובהיות כן הי׳ מקום לפרעה להתנצל על שפירש את ישראל מתשמיש מאחר שהי׳ עת צרה ליעקב ואסור לשמש משום עמו אנכי בצרה אמנם מכח שגזר פרעה להשליך את בניהם הזכרים למים על ידי זה היו להם דין חשוכי בנים שמותרין לשמש בעת צרה וא״כ נתפס הוא ממה נפשך
השתא אתי שפיר כוונת בעל הגדה במ״ש וירא את עניינו זו פרישות מדרך ארץ שאמרו האנשים ילינו בשדה והנשים בעיר ושמא תאמר הלא עת צרה הי׳ ואסור לשמש מטתו לז״א שנא׳ וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים ר״ל שראה אלהים בעינוי שלהם וידע אלהים ר״ל הקב״ה ידע האמת שהכוונה בזה מה שהפרישו אותם מדרך ארץ לא מצד שאסור לשמש אלא כדי לענות אותם בסבלותם. והשנית שאין להם התנצלות ואת עמלינו אילו הבנים שנא׳ כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ר״ל שאם כוונתם הי׳ בזה משום שאסור לשמש הלא זרקו הזכרים ליאור וא״כ הי׳ להם דין חשוכי בנים שמותר לשמש. ועוד הוכחה לזה שאם תאמר שאסור לשמש מכח שהי' עת צרה ומשום עמו אנכי בצרה זה הטעם שייך היכא שאין הגאולה תלוי׳ בזה אמנם בנ״ד שא״א הי׳ להגאל עד שיהיו סר״נ ואם לא ישמשו כלל א״כ ישתקעו במצרים וכדי למהר גאולתן שינה הקב״ה עליהן הטבע שהולידו ששה בכ״א וא״כ גאולתן הית׳ תלוי׳ עד שיולידו ויעלו לס׳ רבוא נפשות ואיך ס״ד שיפרשו מתשמיש ולז״א ואת לחצינו זה הדחק שראה הקב״ה המצרים לוחצים וכדי למהר הגאולה הותר להם לשמש וא״כ מה שפרשו אותנו מדרך ארץ שלא כדין עשו:
ובשל״ה כתב בשם הגאון מוהרר״פ כהן נ״ע דבליל טבילה קי״ל מותר לשמש אפילו בעת צרה וכתב הוא שבזה מיושב מה שהקשו התוס׳ איך שימש לוי בעת רעבון דאפשר לומר בליל טבילה נתעברה יוכבד ממנו עכ״ל. ואפשר לומר דלא ניחא להו להתו' לאוקמא בהכי משום דקשיא להו תינח למ״ד דס״ל אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה אבל למ״ל דס״ל אין האשה מתעברת אלא סמוך לווסתה לפ״ז לא יתכן זה והדרא הקושיא לדוכתי׳ איך שימש לוי וכו׳ וע״כ לא רצו לאוקמי הכי משום דלא אתיא אלא כחד מ״ד וע״כ תירצו התוס׳ דלוי הי׳ לו דין חשוכי בנים וניחא בהא אליבא דכולהו. ואין לומר דלמ״ד דס״ל סמוך לוסתה לדידי׳ מותר לשמש סמוך לוסתה כמו ליל טבילה זה אינו דא״כ למה כתבו הפוסקים ליל טבילה ולא הזכירו ג״כ סמוך לוסתה. ולפמ״ש התו׳ בסוטה דלמ״ד דס״ל סמוך לוסתה ר״ל רוב עיבורין הוא סמוך לוסתה וה״ה למ״ד ליל טבילה ס״ל דרוב עיבורין הוא בליל טבילה ומיהו זימנין דמקרי שנתעברה בנתיים פשיטא דליכא לאוקמי בהכי ומוכרח לומר דלוי חשוכי בנים הי׳ ע״כ הי׳ מותר לו לשמש עד שתתעבר ואולי התו׳ אזלי לשיטתייהו מ״ש בסוטה כמ״ש ע״כ לא רצו לאוקמי בהכי:" + ], + [ + "וירעו אותנו המצרים וכו' הבה נתחכמה לו וכו' מבואר הכל בהגדה: ורב כמ\"ש רבבה כצמח השדה וכו' אם תאוה נפשך לאכול מפירות גינוסר בפ' שמות שם תמצאנו: ובמופתים זה הדם כמ\"ש ונתתי מופתים בשמים וארץ דם ואש ותמרות עשן: וע\"ד מ\"ש המקובלים וז\"ל מאחר שספירת בינה הוא רחמים גמורים איך אפשר שיתעורר הדין מצד בינה. וכתבו שהוא ע\"ד משל שאם יש אש דולק וסמוך לו מונח עץ מתעורר העץ נגד האש ומוציא אש ועשן וכמו כן הוא לספירת * בינה הגם שהיא רחמים גמורים ע\"י חמימות אש שנתחממו למטה מתאות היצ\"הר ודולק בהם כאש עי\"ז מתעורר כוחות הדינין לנגדה ואז בינה מתעוררת גם היא להשפיע דין ע\"י אש ועשן עכ\"ל: וידוע דמכת דם הי' ע\"י המים שנהפכו לדם ושורש המים הוא רחמים אבל אש שורש שלו גבורה והוא דין ובהיות כן יפלא הדבר איך נענשו ע\"י דם ואש תינח אש שהוא מצד הדין משא\"כ דם ששורש שלו הוא רחמים איך נתהפך לדין לכ\"א דם ואש. ותמרות עשן ר\"ל הגם שדם שורש שלו רחמים נתעורר ע\"י האש של היצ\"הר וע\"יז הי' מעלה עשן דהיינו ע\"י חמימות היצ\"הר שבוער כאש מתעורר למעלה כנגדו אש ועשן: ר\"י הי' נותן בהם סימני' דצ\"ך עד\"ש באח\"ב תמצא מבואר בפ' בשלח ובמאי פליגי ר\"י ור\"א ור\"ע. ומה שטובלין ביין ששה עשר פעמים כתבתי טעמו מבואר בהגדה:" + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "רבי יהודה הי׳ נותן בהם סימנים דצ״ך עד״ש באח״ב. רבי יוסי הגלילי אומר מניין שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים שנא' וירא ישראל את היד כו׳ ובמצרים לקו באצבע שנא׳ אצבע אלהים כמה לקו באצבע עשרה מכות ועל הים לקו ביד שהוא חמשים מכות. ר״א אומר מניין שכל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצרים במצרים היתה של ארבעה מכות שנא׳ ישלח בהם" + ] + ], + "Dayenu": [], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "אמר ר' גמליאל כל מי שלא ואמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור. פסח שהי' אוכלין אבותינו בזמן שבית המקדש הי' קיים ע\"ש מה ע\"ש שפסח הק\"בה על בתי ב\"י כו'. מצה זו * שאנו אוכלין ע\"ש מה על שם שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' מרור זה שאנו אוכלין ע\"ש מה ע\"ש וימררו את חייהם כו': דברים אילו המה בגמ' דפסחים וסיים שם במשנה בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ובגמ' הוסיף רבא עוד ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו כמה דברים תמוהים איכא הכא ולא נאריך בהם:
אמר ר' גמליאל כל מי שלא ואמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור. פסח שהי' אוכלין אבותינו בזמן שבית המקדש הי' קיים ע\"ש מה ע\"ש שפסח הק\"בה על בתי ב\"י כו'. מצה זו * שאנו אוכלין ע\"ש מה על שם שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' מרור זה שאנו אוכלין ע\"ש מה ע\"ש וימררו את חייהם כו': דברים אילו המה בגמ' דפסחים וסיים שם במשנה בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ובגמ' הוסיף רבא עוד ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו כמה דברים תמוהים איכא הכא ולא נאריך בהם:
וע\"פ הדברים האלה יהי' דברי ר\"ג מובנים במ\"ש כל מי שלא אמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור: דקשה בדבריו במ\"ש פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי' כסדר שהי' ול\"זא פסח שהי' אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש הי' קיים ר\"ל על הפסח שהי' אוכלין בזמן הבית שאז הי' נאכלין שלשתן יחד על אותו פסח לא קשה מידי הואיל והיה נאכלין * יחד לא שייך קדימה או איחור דמאן יימר דמצה קדים דלמא מרור קדים: אמנם מצה זו שאנו אוכלין עכשיו שאין הבית קיים אנו אוכלין אותו ע\"ש שלא הספיק וכו' מורה על חירות. מרור זה שאנו אוכלין עכשיו שאין לנו בית ע\"ש וימררו שמורה על מירור ועבדות: עז\"ק שהי' לנו לאכול תחילה מרור וא\"חכ מצה שהרי המצה והמרור שאנו אוכלין עכשיו שאין הבית קיים אסור לאכול שלשתן יחד ע\"כ צריך לאכול כ\"א בפני עצמו ע\"ז יפול הקושיא פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי' לי':
וכדי לישב זאת שאל תתמה על הדבר נגד זה מסיים התנא במתניתין ואמר בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ולבאר זאת נקדים מ\"ש הש\"ך וז\"ל מצה רומז על חירות אם יטיבו מעשיהם המה בני חורין ובאם לאו מרור: רצונו בזה שיהי' להם עוד מירור בארבעה מלכיות ובהיות כן אפשר לו מר דמ\"הט מקדים קרא מצה למרור. אכן טעם זה הוא מספיק לאותו הדור שיצאו ממצרים הואיל ובצאתם משם הי' בני חורין ונגד זה הי' אכילת מצה לרמז על החירות וא\"חכ מרור כדי לרמז להם שאם לא יטיבו * מעשיהם יהי' להם מירור בד\"מ: אמנם הדור הזה אשר אנחנו בגלות של ארבעה מלכיות מהראוי הי' לנו להפך הסדר לאכול תחילה מרור הרומז על מירור הגלות שלנו שאנחנו בו וא\"חכ מצה לרמז שאם יטיבו מעשיהם יהי' לנו חירות ע\"י שיגאל השם אותנו מהם. אבל אם נאמר שבכל דור ודור חייב האדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים לפ\"ז צריכים אנחנו לעשות כמוהם להקדים המצה למרור:
ובהכי ניחא מ\"ש בכל דור ודור וכו' שהתנא רוצה לישב דל\"ת אמ\"ש ר\"ג פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי לי' ומה תאמר אלי דמ\"ה צריך להקדים המצה למרור כמ\"ש הש\"ך עז\"ק תינח לאותו הדור שיצאו ממצרים אבל אנחנו שאנו עכשיו בגלות אפכא מבעי' לי' לכ\"א בכל דור ודור חייב אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים א\"כ צריכים אנו לעשות ג\"כ כמוהם:
ומה שהוסיף רבא ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם ר\"ל דלא סגי בהא אלא צריך שיאמר עוד ואותנו הוציא משם: כוונתו בזה משום שהי' מקום להשיב כמו שכתבתי לעיל תינח אם מצה מורה על חירות ניחא הכל מה שאנו מקדימין המצה למרור משום * שכל אדם צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא משם אבל אם נאמר דמצה מורה על עבדות ר\"ל שהי' זכר לפת שלא החמיץ שהאכילו אותו המצרים פת שלא החמיץ שקשה להתעכל כו' לפ\"ז מצה ומרור שניהם מורים על עניין אחד על מירור ועבדות ולא שייך בזה קדימה או איחור דאיזה מהם שיקדים רשאי: ומ\"הט אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם מזה יהי' נסתר זאת ומוכח דמצה מורה על חירות: דאי' בתפארת הגרשוני ע\"פ וחמשים עלו בני ישראל אחד מחמשים עלה ומ\"ט חלקים מתו במצרים וטעמא דמלתא משום שהי' מטמאים עצמן במצרים בע\"ז במ\"ט שע\"ט ואילו שהו שם עוד רגע הי' באים לשער החמשים ומ\"הט לא יכלו להתמהמה ודפ\"חח: ובהכי ניחא מ\"ש וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם כוונתו בזה אותנו בלבד הוציא משם אבל מ\"ט חלקים מתו שם משום שטימאו עצמן בע\"ז וע\"כ לא הספיק בצקת להחמיץ מכח זה הוא הוכחה שטעם המצה משום שמורה על חירות:" + ] + ], + "First Half of Hallel": [ + [], + [ + "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם כו' למי שעשה לאבותינו ולנו כל הניסים האלו וכו' ונאמר לפניו הללוי'. באשר שיש כאן חילופי גירסאות ע\"כ אבאר תחילה לפי הגי' ונאמר לפניו שירה חדשה דהיינו הנ\"ון של ונאמר בסגול וקאי על שירת הים שנאמר לפניו שירה חדשה בלשון נקבה: ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים וז\"ל ת\"ר הלל זה מי אמרו. ר\"אא משה וישראל אמרו בשעה שעמדו על הים ופי\"רשי שהיו יראין שלא יעברו המצרים ג\"כ וכו' ואמרו * לא לנו ה' לא לנו כ\"א לשמך תן כבוד ורוח הקודש משיבה להם למעני אעשה. ור\"הא יהושע וישראל אמרו בשעה שעמדו עליהן מלכי מזרח וכו' וור\"יא וחזקיהו וסיעתו אמרו בשעה שעמד עליהן סנחרב הם אמרו לא לנו כו' ורוח הקודש משיבה למעני אעשה: וח\"דא מרדכי ואסתר אמרו כשעמד עליהן המן ופי\"רשי יהושע וישראל אמרו הלל זה פירוש אף יהושיע וישראל ר\"ל משה וישראל אמרו אותו מתחילה וא\"חכ אמרו יהושע וישראל וה\"ה למ\"ד יחזקיהו וסיעתו ר\"ל גם יחזקיהו ול\"מד מרדכי ואסתר ר\"ל גם מרדכי ואסתר אמרו. ואי' בטא\"ח סי' רי\"ח אם נעשה לאדם אחד הרבה ניסים בהגיעו אל אחד מהם במקום שנעשה לו הנס צריך להזכיר כולן והוא מהגמ' דברכות: ולדעת התרגום שני נס של סנחרב ושל פרעה ושל המן כולם נעשו בליל פסח ובהיות כן שורת הדין מחייב שצריך להזכיר את כולן דהיינו בשעה שמזכיר בליל פסח הנס של מצרים יזכור עימו ג\"כ כל הניסים האילו דהשתא אם נעשו לו ניסים בזמנים מתחלפים בהגיעו אל אחת מהם צריך להזכיר את כולן מכ\"ש אילו שנעשו כולן בליל פסח שצריך להזכיר אותם כאשר מספר הנס של יציאת מצרים: ולפי מ\"ש בשם רש\"י דהלל זה שאמרו משה וישראל כשעמדו על הים גם יהושע וישראל כשעמדו עליהן מלכי מזרח אמרו הלל זה: וגם יחזקיהו וסיעתו כשעמד עליהן סנחרב ונעשה להם נס: וגם מרדכי ואסתר אמרו לא לנו וכו': ובהיות כן הוי כאילו אם זוכרים כל הניסים הללו שעל ידי שאנו אומרים הלל בליל פסח על הנס שעשה לנו: שהרי הלל זה גם יהושע אמרו על הנס שהי' בימיו וכן יחזקיהו וכן מרדכי ואסתר וכשם שמשה וישראל אמרו לא לנו וכו' ורוח הקודש משיבה להן למעני אעשה ה\"ה ליהושע וכו':
ובהיות כן יתכן הנוסח מ\"ש לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל כו' למי שעשה לאבותינו * ולנו את כל הניסים האילו: דלפום ריהטא יפלא ממך הדבר מה דנקט כל הניסים האילו בלשון רבים כאילו הרבה הי' והלא הנס של יציאת מצרים נס אחד בלבד הוא אלא וודאי שבא להורות לנו שעל ידי אמירת הלל זה שאמרו משה וישראל עי\"ז נזכרים כל הניסים שנעשו בלילה הזה מאחר שכולן אמרו הלל זה על הנס שהי' בימיהם ולכ\"א לפיכך אנחנו חייבי' להודות כו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האילו ובתיבת לאבותינו נכללו כולן ר\"ל לאבותינו שבימי משה ולאבותינו בימי יהושע ובימי יחזקיהו וכו' ול\"פז נכונה הנוסחה לומר ונאמר לפניו שירה חדשה הנ\"ון של ונאמר בסגול וקאי על שירת הים שנאמר לפניו בלשון נקבה: וע\"כ מסיים ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה ואמרו חז\"ל הללוהו בהילולים הרבה ר\"ל שהילולים מהרבה ב\"א נאמר לפניו על ידי הלל זה: הלל גופא כתבתי בהגדה:" + ] + ], + "Second Cup of Wine": [ + [], + [ + "ברוך אתה י\"א מ\"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו מצרים הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור כן יזכינו ה' כו' לבאר נוסח הברכה צריך לחזור מעניינו של מעלה מ\"ש בשם בעל מע\"ה מאחר שהמצה מורה על חירות ומרור מורה על מירור א\"כ הי' לנו לעשות בהפך לאכול תחילה המרור לזכר העבדות וא\"חכ מצה לזכר החירות כסדר שהי' במצרים: ולדעת הש\"ך מצה רומז על החירות ואם לא יטיבו מעשיהם מרור ר\"ל שיהי' להם עוד מירור ב\"ד מלכיות ול\"פז אפשר לומר דמ\"ה צריך להקדים את המצה משום דהמצה הוא מורה על החירות של עכשיו ר\"ל בשעה שיצאו ממצרים הי' להם חירות אבל המרור הוא רמז לעתיד שאם לאו יטיבו מעשיהם יהי' עוד להם ד\"מ ובהיות כן צריך לאכול המרור אחר המצה: אמנם הטעם זה הוא מספיק נגד יוצאי מצרים לאותו הדור בלבד ומה\"ט מקדים הקרא מצה למרור כמ\"ש על מצות ומרורים יאכלוהו אבל עכשיו שאנו בארבעה מלכיות ראוי הי' לנו להפך הסדר לאכול תחילה מרור שהוא רומז על המירור שיש לנו בד\"מ וא\"חכ לאכול המצה שאם יטיבו מעשיהם יגאל אותם השם ויצאו לחירות אכן אם נאמר שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים בהיות כן אין מקום לקושיא הנ\"ל שהי' ראוי לנו להפך הסדר מאחר שכל אדם צריך לראות כאילו הוא מיוצאי מצרים צריך הוא לעשות כמוהם ואולי טעמו של דבר שצריך כל אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים משום שאילו לא הוציא הק\"בה את אבותינו משם הרי אנו ובנינו וב\"ב משוקעים היו שם במצרים וא\"כ מה שגאל את אבותינו אף אותנו גאל עמהן:
וע\"פ הצעה זו תמצא נוסח הברכה מבואר במ\"ש בא\"י וכו' אשר גאלנו וגאל את אבותינו הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור כוונתו בזה לומר הלילה הזה הגם שאנו בגלות שדומה ללילה והיה השכל מחייב לעשות בהפך לאכול תחילה מרור וא\"חכ מצה אע\"פכ הגיענו הלילה הזה דייקא לאכול בו מצה ומרור ר\"ל תחילה מצה וא\"חכ המרור וכדי של\"ת מדוע באמת אנו עושין כן ע\"כ נוסח הברכה לומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו: דלפום ריהטא יפלא הדבר תינח במ\"ש אשר גאל את אבותינו ניחא משום שהיו במצרים וגאל אותם משם אשר לא כן אנחנו שלא היינו שמה לא יפול עליו הלשון אשר גאלנו אלא וודאי שבא להורות שע\"י שגאל את אבותינו משם עי\"ז גאל ג\"כ אותנו עמהם וע\"כ צריך כל אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים ר\"ל כאילו הוא הי' שם ונגאל עמהם וא\"כ צריך כל אדם לעשות כמו אותו הדור שיצאו ממצרים ומה\"ט צריכים אנחנו ג\"כ להקדים מצוה ומרור כמוהם:", + "ומ\"ש כן יזכינו ה' למועדים ולרגלים אחרים שמחים בבניין עירך וכו' ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. יבואר עד\"ג דקידושין דפריך שם מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי אי למילף דמצה נוהג בכל מקום שאתם יושבים ר\"ל אפילו בח\"ל פשיטא שהרי מצה הוא חובות הגוף ונוהג בכ\"מ ומשני סד\"א הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו תליא רחמנא אכילת מצה במצות פסח וה\"א בזמן דאיכא פסח איכא מצה ומרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור ומצה ג\"כ קמ\"ל מושבות אע\"פי דליכא פסח אפ\"ה חייב במצה: והקשו התו' א\"כ למה נכתב גבי פסח ביאה כי יביאך ה' אל הארץ דמשמע שמצוה זו אינו נוהג אלא בארץ. ותירצו התו' דמ\"ה כתיב ביאה עשה מצוה שבשבילה תזכה ליכנס לארץ: והקשו התו' למה לי מושבות למילף דא\"עג דליכא פסח אפ\"ה חייב במצה תיפוק לי' מבערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אפילו בזמן הזה דליכא פסח: ותי' דאצטריך בערב תאכלו מצות וגם מושבות חד לקובעו חובה בחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים שא\"א לו לעשות הפסח בח\"ל וה\"א שגם מצה ומרור לא יאכל אצטריך קרא לחייב אותו במצה ומרור: וחד קרא אצטריך * לחוצה לארץ בזמן שאין בה\"ק שא\"א לו לעשות פסח אפ\"ה חייב במצה ומרור. נשמע מזה דאצטריך תרי קראי חד לח\"ל בזמן שאין ב\"הק וחד לח\"ל בזמן שב\"הק וביאה דכתבה התורה להורות שע\"י מצוה זו שיעשה בח\"ל בשבילה יכנס לארץ ויקיים שם המצוה:
ובהיות כן ניחא נוסח הברכה במ\"ש הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור דלכאורה תיבת הלילה הזה הוא מיותר וכשפת יתר: דה\"לל בקיצור הגיענו לאכול בו מצה ומרור אלא וודאי דכוונתו בזה במ\"ש הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור להורות לנו הגם שהלילה הזה שאנו בגלות ואין לנו פסח וה\"א שגם מצה ומרור לא יאכל מאחר דתלה הכתוב מצות מצה באכילת הפסח ומאחר שאין לנו פסח גם מצה ומרור לא יאכל: אבל זה אינו שהרי כתבה התורה מושבות להורות לנו הגם שא\"א לעשות הפסח אפ\"ה חייב הוא במצה ומרור: וע\"כא הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור הלילה הזה דייקא אע\"פי שאין לנו פסח. ושמא תאמר א\"כ דמצות מצה נוהג אפילו בח\"ל למה נכתב ביאה גבי פסח שנ' כי יביאך ה' וכו' וצ\"ל כמ\"ש התו' להורות לנו עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לא\"י ושם תעשה המצוה כתיקנה ול\"זא כן יזכינו ה' למועדים אחרים שמחים בבניין עירך ובחידוש * בית מקדשך ר\"ל כשם שהגיענו הלילה הזה כן יזכינו דייקא ר\"ל שע\"יז שהיינו מקיימין אותה בח\"ל יזכינו ה' להיות שמחים בבניין עירך שע\"יז תזכה ליכנס לארץ. וכדי של\"ת דלמה לי מושבות הלא מבערב תאכלו מצות נפקא ומ\"ול דאצטריך לח\"ל בזמן שבית המקדש קיים וא\"א לו לעשות הפסח אפ\"ה הוא חייב במצה ומרור ול\"פז ג\"כ קשה למה נכתב ביאה גבי פסח ומ\"ול ג\"כ כמ\"ש התז' עשה מצוה זו בח\"ל שע\"י תזכה ליכנס לא\"י לקיים אותה כהלכתה דהיינו ע\"י אכילת פסח ול\"כא כן יזכינו ה' לאכול מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ר\"ל בזכות זה תזכה ליכנס לא\"י לאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם ליזרק ע\"ג המזבח:", + "ומ\"ש ונודה לך על גאולתינו ועל פדות נפשינו לכאורה הוא כמו כפל לשון שהרי גאולתינו הוא פדות נפשינו ולפ\"מש * לעיל דא\"וה מליזין אחר ישראל לומר אם בגופן שלטו המצרים בנשותיהם לא כ\"ש וכדין אשה שנחבשה בידי גוים אם יד או\"ה תקיפה על עצמן אסורה לבעלה: אמנם דק\"יל הפודה את השבי' ומעיד בה שהיא טהורה ישאנה ול\"זכ רש\"י ע\"פ אנוכי ה\"ל אלוהיך אשר הוצאתיך על מנת כן פדיתי אתכם משם לפ\"ז ה\"ל דין הפודה את השבוי' ומעיד בה דשם של י\"ה הוא עדות לישראל ול\"זא ונודה לך גאולתינו ועל פדות נפשינו ר\"ל שגאולה זו היא ע\"י פדות נפשינו שע\"מ כן פדה אותנו כדי לישא אותם ומכח זה יכול להעיד עלינו בא\"י גאל ישראל:" + ] + ] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [ + [], + [], + [ + "מה שתקנו חז\"ל לברך המוציא לחם תיבת המוציא בה\"יא אע\"ג דמוציא כ\"ע מודו לשעבר משמע ובהמוציא פליגי אם להבא * משמע דמפיק ר\"ל שמוציא הלחם מן הארץ אז לשעבר משמע דאפיק שכבר שהוציא הלחם: ובהיות כן לאפוקי נפשי' מפלוגתא הי' ראוי לברך מוציא לחם וכמו שכתבו שם התו': אפשר ליתן טעם לשבח ע\"פ המ\"ר קודם שחטא אדם היתה מוציאה הארץ פת ממש ולא הי' צריך שום מלאכה אפי' או טחינה ול\"על שיתוקן החטא תוציא ג\"כ גלוסקאות כמו שהי' קודם החטא ומה שהי' כבר הוא שיהי' לע\"ל וע\"כ הנוסח לומר המוציא לחם בה\"יא דמשמע לשעבר שכבר הוציא לחם כזה מן הארץ ומשמע ג\"כ להבא שיוציא לחם כזה מן הארץ דהיינו לע\"ל: אבל מלת מוציא משמע לשעבר בלבד והטור והראש מחולקין אם יברך המוציא על השלימה ועל הבצועה אכילת מצה או אפכא וכתבתי בטוב טעם בהגדה ולקצר אני צריך:" + ] + ], + "Maror": [], + "Korech": [ + [], + [], + [ + "כן עשה הילל בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' כורך פסח מצה ומרור ביחד ואוכל לקיים מה שנ' על מצות ומרורים יאכלוהו. לבאר זאת נקדים תחילה הגמ' דפסחים דב\"ה ס\"ל שצריך לאכול שלשתן דהיינו פסח מצה ומרור בכריכה אחת שנ' על מצות ומרורים יאכלוהו. ומסיק שם הגמ' חלוקין חביריו על ב\"ה דתניא יכול לא יהא יוצא ידי חובתו אלא אם עשה כהלל דהיינו שיאכל שלשתן כאחד דווקא: ת\"ל יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. היוצא מזה דב\"ה וב\"ש שניהם מקרא אחד דרשו מר נפקא לי' מסיפא דקרא דכתיב יאכלוהו ומר מרישא דקרא דכתיב על מצות ומרורים וצריך לשום לב במאי פליגי. ולישב זאת נקדים הגמ' דחגיגה דשם פליגי ג\"כ דב\"ה ס\"ל ארץ נבראת תחילה שנ' ביום עשות ה' ארץ ושמים ר\"ל מדהקדים קרא ארץ לשמים: וחכמים אומרים שניהם נבראו כאחת אלא שאי אפשר להוציא שתי תיבות כאחד ובהיות כן יפלא ממך הדבר לב\"ה דס\"ל מה שמוקדם בפסוק הוא מוקדם במעשה דמ\"הט ס\"ל ארץ נבראת תחילה נימא ג\"כ גבי מצה ומרור מדהקדים קרא מצה קודם למרור * כמ\"ש על מצות ומרורים יאכלוהו נימא ג\"כ להקדימו במעשה דהיינו שיאכל תחילה מצה וא\"חכ מרור וכ\"כ רש\"י בהדיא בפסחי' ע\"פ מצות ומרורים בתחילה מצה וא\"חכ מרור ולא שיאכל שלשתן בבת אחת. אבל אליבא דרבנן דפליגי התם אב\"ה וס\"ל ש\"ו כאחד נבראו משום שא\"א להוציא שתי תיבות כאחד לק\"מ דנימא ג\"כ גבי מצה ומרור שכוונת התורה שיאכל שלשתן בכריכה אחת אלא שאי אפשר להוציא שתי תיבות כאחד ואמאי חלוקין חביריו על ב\"ה וס\"ל יאכלוהו אפילו זה * בפני עצמו וכו' שזה אינו קושיא כלל אליבא דרבנן שהרי ס\"ל באמת לכתחילה צריך לאכול שלשתן יחד בכריכה אחת וכדי של\"ת שאינו יוצא ידי חובתו בדיעבד אם לא עשה כהיל למה\"ט כתבה התורה יאכלוהו אפילו כל אחד בפני עצמו וא\"כ ס\"ל באמת שצריך לאכול שלשתן יחד וא\"כ לק\"מ אליבא דחכמי' זולת אליבא דב\"ה:
ונ\"ל לישב ע\"ד מ\"ש לעיל: לפי הטעם המפורש במשנה מצה ע\"ש שלא הספיק וכו' נמצא מצה מורה על חירות ומרור על עבדות א\"כ הי' ראוי להפך הסדר לאכול תחילה מרור לזכור המירור וא\"חכ לאכול המצה המורה על החירות שהוציאנו ה' משם כפי הסדר: ואנו בליל פסח אוכלין תחילה מצה וא\"חכ מרור ול\"פז יפלא ממך הדבר במ\"ש הכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו ר\"ל תחילה מצות וא\"חכ מרור על מרורים ומצות אפכא מבעי לי' ואם נאמר * דכוונת התורה הוא שיאכל שלשתן דווקא ביחד מעתה אין מקום לקושיא זו שהי' לו להקדי' המרור דמאחר שנאכלין שלשתן יחד לא יפול עליו דין קדימה או דין איחור: ואפשר לומר מכח קושיא זו שקשה לב\"ה שהי' לו להקדים המרור זה לזה מכריחו שהי' כורך שלשתן יחד ואכלן: אכן כל זה נאות לנו בזמן שב\"הק שאז הי' אפשר לאכול שלשתן יחד אבל עכשיו בזמן הזה דליכא פסח וא\"כ מצה הוא מן התורה ומרור דרבנן ואסור לאכול שניהם יחד משום דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה שהיא דאורייתא וצריך לאכול תחילה מצה וא\"חכ מרור ע\"ז יפול הקושיא שהי' לנו להפך הסדר: וע\"פ הצעה זו מבואר במ\"ש כן עשה הילל בזמן שבית המקרש הי' קיים הי' כורך פסח מצה ומרור ביחד ואוכל לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו כוונתו בזה לומר שהילל הי' נוהג עצמו לאכול שלשתן יחד: וכדי שלא תקשה דידי' אדידי' הלא דבריו סותרין זא\"ז שהרי ב\"ה ס\"ל ארץ נבראת תחילה שנ' ביום עשות ה' ארץ ושמים ש\"מ דס\"ל מה דמוקדם בכתוב * הוא מוקדם במעשה וא\"כ ה\"ה גבי מצה נמי נימא הכי: ומצה הוא מוקדם למרור נימא נמי מה דמוקדם בקרא הוא מוקדם במעשה וא\"כ צריך לאכול תחילה המצה וא\"חכ המרור ומוכרח לומר דקרא מכריחו לכך: דאי ס\"ד דאזלינן בתר המוקדם יפול הקושיא על התורה במ\"ש על מצות ומרורים אפכא מבעי לי' על מרורים ומצות: אלא וודאי שהכוונה בזה שיאכל שלשתן יחד: ול\"כא לקיים מה שנאמר כוונתו בזה ליתן טעם דמ\"ה הי' ב\"ה נוהג עצמו כך כדי לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים אז על מרורים ומצות מבעי לי' אלא וודאי שצריך לאכול שלשתן יחד ולא שייך קדימה או איחור: ול\"זכ באומרו כך הי' הילל נוהג בזמן שבית המקדש הי' קיים כוונתו בזה לומר בזמן הבית אז הי' אפשר בתקנה:
ואכתי לא פלטי מהא דק' אליבא דרבנן דחלוקין על הילל וס\"ל יאכלוהו אפילו כ\"א בפני עצמו לפ\"ז יפול הקושיא א\"כ על מרורים ומצות מבעי לי'. ע\"כ אעתיק הגמ' ותראה שנכון הוא דה\"א שם א\"ר חלוקין חביריו על ב\"ה דתניא יכול לא יהא יוצא י\"ח אלא א\"כ עשה כהלל ר\"ל דווקא שאכלן שלשתן יחד ת\"ל יאכלוהו אפילו כל אחד בפני עצמו: נשמע מזה דרבנן ס\"ל לכתחילה צריך לאכול שלשתן יחד כבית הילל אמנם בדיעבד אם אכלן זה אחר זה יוצא מדכתיב יאכלוהו נמצא דרבנן כהילל ס\"ל שצריך לאכול שלשתן יחד וזה מוכח מדשינה הכתוב והקדים מצה למרור שהי' ראוי להקדים מרור למצה אלא וודאי שבא להורות לנו שצריך לאכול שלשתן יחד ואז לא שייך קדימה או איחור: וכדי של\"ת שגם בדיעבד אינו יוצא ע\"כ כתבה התורה מלת יאכלוהו דבדיעבד יוצא אם אכל כ\"א בפני עצמו:
ועדיין לא פלטינן מחדא במ\"ש הי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד למה פרט כל אחד ואחד בשמו מסתייע הי' באומרו * כן עשה הילל הי' כורך שלשתן בבת אחת ואוכל. ואפשר לומר עד\"ג דפסחים א\"ר בזמן הזה לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וליכול משום דמצה בזמן הזה הוא דאורייתא ומרור הוא דרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא והתו' הקשו בזבחי' מ\"ש אם עשה עיסה מאורז ודגן ועשה ממנו מצה דק\"יל שאם יש טעם דגן אדם יוצא בו ולא אמרינן דאתי טעם אורז ומבטל לטעם דגן: ותירצו מרור שאני הואיל והוא דבר מר וחזק מאוד מכח חוזק מרירתו יש לחוש שיבטל: והשתא אתי שפיר במ\"ש כן עשה הילל בזמן שב\"הק הי' כורך וכו' כוונתו בזה לומר שהילל הי' נוהג לאכול שלשתן בכריכה אחת בזמן שהי' הבית קיים שאז גם מרור מן התורה ולא שייך ביטול דמצות אינן מבטלות זו את זו: אבל עכשיו אינו נכון לעשות כן משום ביטול: ושמא תאמר מ\"ש ממצה שנעשה מאורז ודגן וכו' דלא חיישינן לביטול: וכדי לישב תמי' זאת ע\"כ הכניס בדבריו ואמר שהי' כורך מצה ומרור ביחד ואוכל ר\"ל מאחר שהי' מרור שהוא דבר מר וחזק יש לחוש יותר לביטול מאחר שהוא דרבנן יבטל המצה שהוא מן התורה. ומה דנקט הי' כורך ואוכל מלת ואוכל הוא למותר דוודאי * אדעתא לאכול אותם הי' כורך אותם יחד: כוונתו ע\"ד מ\"ש התו' בזבחים דשם יליף דכל העולין ע\"ג המזבח אינן מתבטלין שנ' ולקח מדם הפר ומדם השעיר והלא דם הפר מרובה וכו' וכתבו התו' למה לי קרא תיפוק לי' שאין מצות מבטלות זו את זו שהרי הילל הי' כורך מצה ומרור ולא הי' חייש לביטול: וי\"ל דשמא גבי אכילה שאני ובהכי ניחא מה שדקדק בדבריו ואמר שהי' כורך ואוכל תיבת ואוכל דייקא דל\"ת לב\"ה שהי' כורך אותם יחד משום דלא חיישינן לביטול מטעם דמצות אינן מבטלות א\"כ קשה למה לי קרא ולקח דם הפר תיפוק לי' וכו' לז\"א הי' כורך ואוכל ר\"ל דגבי אכילה יש לחוש יותר וע\"כ אצטריך קרא:" + ] + ], + "Shulchan Orech": [ + [ + "ומ\"ש שלחן עורך. צפון ברך. הלל נרצה: יע\"דג דיומא וז\"ל במוצאי יה\"כ הכל צופין בעשן המערכה פנה לצפווו חיטים נעשו יפות משום דהאי מרבי דידי' ר\"ל משום דשלחן של * מקדש הי' עומד בצפון ועליו הי' לחם הפנים שהי' משל חטים. פנה לדרום זתים נעשו יפות משום שהמנורה היתה בדרום ועליו הי' מדליקין בשמן זית משום דכל אחד מרבי דידי'. ואמינא הא דנקט פנה לצפון חטים נעשו יפות לאו דווקא נקט חטים אלא ה\"ה שעורים וכל המינין: וה\"ה במ\"ש פנה לדרום זתים נעשו יפות לאו דווקא זתים דה\"ד יין וכל מיני פירות האילן נעשו יפות. ומצאתי און ויהי לי לישועה מה שאר\"זל אמר הק\"בה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם התבואה שבשדה והעומר של שעורים הי' א\"כ הי' לו לומר כדי שיתברכו לכם השעורים שבשדה וה\"ה בעניין שתי הלחם * אמר הק\"בה הביאו לפני שתי לחם בעצרת כדי שיתברכו הפירות שבשדה והלא שתי הלחם של חטים הי' א\"כ הכי הל\"ל כדי שיתברכו לכם החטים שבשדה אלא וודאי כמ\"ש דלאו דוקא הוא:
נשמע מזה בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' מביאין עומר בפסח וע\"י הי' מוריד השפע וכל התבואה הזרועה הי' מקבל שפע ברכה על ידו: ועל ידי הלחם שהי' מביאין בעצרת על ידי זה הי' ממשיך השפע למטה וכל פירות האילן קיבלו השפע על ידו: אמנם עכשיו שאין לנו בית המקדש אמרו חז\"ל דשלחנו של אדם הוא במקום מזבח ועל ידו ממשיך השפע לאילו: ואמינא אנא דמ\"ה לוקחין חטים למצות המצות: ויין לארבעה כוסות: כדי שע\"י שתי מיני' הללו יקבלו השפע דהאי מרבי דידי' והאי מרבי דידי' דהיינו ע\"י המצות שהם מחטים יתברכו תבואת השדה וע\"י היין יתברכו לנו פירות האילן ול\"זכ הב\"עא במ\"ש שלחן עורך. צפון ברך. הלל נרצה רצונו לומר על ידי השלחן של מקדש שהי' עורך עליו לחם הפנים. צפון ברך ע\"י השלחן שהי' עמד בצפון ונתברך על ידו התבואה וה\"ה ע\"י שלחן שלנו שגם עליו ערוך המצות שהם של חטים יתברך התבואה שבשדה. ומ\"ש הלל נרצה כוונתו לומר ע\"י הלל שאנו אומרים על הכוס של יין ואמירת הלל הוא במקום שירה וק\"יל שאין אומרים שירה אלא על * היין בשעה שמנסכין ע\"ג המזבח ואמרו חז\"ל בסוכה הרוצה לנסך יין ע\"ג המזבח ימלא גרונם של ת\"ח יין נמצא ע\"י ששותה הכוס הוי כמו ניסוך היין והלל שאומר על הכוס הוי כמו שירה על היין ול\"זא הלל נרצה ר\"ל ע\"י הלל זה שאנו אומרים על היין יהי' נרצה לה' שע\"י ימשך השפע לכל פירות האילן דהיינו ע\"י זה שלחן והוא מרבי דידי':
ומידי דברי בזה זכור אזכרנו מ\"ש חז\"ל בערכין אין אומרים שירה אלא על היין שנ' החדלתי את תירושי המשמרו אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין עכ\"ל: ויש להפליא במ\"ש אם אנשים משמח אלהים במה משמח דמשמע מזה שהי' התנא סובר דחדא באידך תליא ורצונו בזה אם אנשים משמח מעתה קשה אלהים במה משמח: ובלאו הכי לא קשה מידי והלא בלאו הכי הי' יוכל ג\"כ להקשות אלהים במה משמח. יע\"דג דקידושין וז\"ל מצות שמחה ברגל אנשים ביין ונשים בבגדי פשתן: וז\"ל התו' אנשים ביין מיירי בזמן הזה אז ישמח עצמו ע\"י שישתה * יין אבל בזמן שבית המקדש הי' קיים אין שמחה אלא בבשר דהיינו ע\"י שמביא שלמי שמחה ואוכל הבשר והוא מהגמ' דפסחי' עכ\"ל. נשמע מזה שאי אפשר למצא שניהם בפעם אחד ובעת אחד אלא בזמנים מתחלפים דהיינו שהיין ישמח אלהים ואנשים בזמן אחד לא תמצא שהרי בזמן שהיין משמח אלהים דהיינו שאומרים שירה על היין בשעת שמנסכין אותו באותו פעם אין שמחה לאנשי' אלא ע\"י בשר שלמים ולא ע\"י שישתה יין כדי שישמח אותו: וה\"ה לאידך גיסא בזמן שהיין משמח אנשים מוכרח אתה לומר בזמן שאין בה\"ק קיים שאין לו בשר שלמים ואז משמח עצמו ע\"י היין באותו פעם אין היין משמח אלהים שאומרים שירה בשעת הניסוך מאחר שאין הבית קיים. והנה התנא הי' סובר דמה שאמר הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים על זמן אחד אמרו דהיינו בזמן שהוא משמח אלהים אז משמח ג\"כ אנשים וע\"כ מקשה שפיר הלא זה אינו שאם אנשים הוא משמח אז לא תמצא שיהי' משמח אלהים:
אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין וז\"ל התו' דר\"ל שאין הלוים אומרים שירה שהי' משוררים על הקרבן אלא בשעת ניסוך היין משום דבעינן שמחה בשעת אכילה ושתי' ר\"ל בשעת אכילה דהיינו בשעה שמקריבין הקרבן על המזבח ובזמן שתי' ר\"ל בשעת ניסוך היין אז בעינן שמחה דהיינו שהלוים יהיו משוררים: ואי' במנחות דיליף שם הגמ' מדכתיב לפלא נדר או נדבה שאם היחיד מביא שלמים צריך להביא ג\"כ יין לנסכים ובהיות כן דאפילו שלמים שמביא היחיד הי' מביאין עימו ג\"כ יין לנסך ואז הי' הלוים משוררים כדי שיהי' שמחה בשעת אכילה ושתי' של המזבח ומעתה תמצא שניהם בזמן אחד שהיין משמח אלהים ע\"י השירה שהלוים משוררים בשעת הניסוך והבשר של שלמים הי' נאכל להבעלים ואין שמחה אלא בבשר ובהכי * ניחא דרצונו לומר הגם שאי אפשר שהיין ישמח אלהים ע\"י שירה בזמן שהיין משמח אנשים: אבל בהפך יכול להיות דהיינו בשעת שמשמח אלהים אז משמח אנשים ג\"כ דהיינו אם מביא שלמים מביא יין לנסכים עימו אז תמצא שניהם משמח בזמן אחד: ואין השמחה באה לאנשים מכח היין אלא מכח הבשר של שלמים שאוכל א\"כ תמצא שניהם בזמן אחד: ול\"כא מכאן מוכח שאין אומרים שירה אלא על היין ר\"ל מכח קושיא זו מו\"ל הגם שזה א\"א מ\"מ בהפך אפשר למצוא שניהם. מוכח מזה שאין הלוים אומרים שירה אלא בזמן ניסוך היין וא\"כ משמח אלהים ואנשי' דהיינו אלהי' משמח ע\"י שירת הלוים ואנשים ע\"י בשר השלמי' שאין שמחה אלא בבשר:" + ] + ], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [ + [], + [], + [], + [ + "ברכת המזון והזימון
כתב הזוהר הטעם שמזמנין שע\"י הזמנה זו שאומר להם נברך על ידי זה מתישין הכח של הסטרא אחרא הגם שדברי הזוהר עמוס וכמוס ע\"פ הסוד. אפשר לקרב הדבר ליתן טעם ע\"פ הנגלה ע\"פ מ\"ש בפסחים זוגות קשה לסכנה שאם שתה שתי כוסות ויצא לחוץ סכנה הוא שיכול להיות ניזוק מן השדים. ואם שתה זוגות ויצא לחוץ אי שמע דאמר אנא ואתה הא תרי. לימא * אנא ואתון הא תלתא: נשמע מזה כשהם שנים יכול ליזוק וכשיש שלשה אין שליטה לס\"טא: ואולי הטעם מאחר שהם מורכבים משני יסודות אש ורוח כידוע ע\"כ יש להם שליטה ג\"כ על הזוגות שהם שנים אבל לא בשלשה: וברכת הזימון ילפינן לי' מקרא גדלו לה' איתי ר\"ל משום דמלת גדלו משמע שהוא אומר לשנים אתם שנים גדלו לה' איתי שאני אהי' השלישי והוי כאילו אומר אתון ואנא הא תלתא ול\"פז אתי שפיר מ\"ש שעל ידי הזימון מתישים הכח של הסטרא אחרא שאין להם שוב שליטה: ולבאר הנוסח של ברכת המזון: נקדים מ\"ש חז\"ל בברכות משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ: והא מלתא גופא צריכא טעמא:
יע\"ד\"ג דגיטין וז\"ל אפילו למ\"ד דס\"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עימי ואיני זנך ה\"מ בעבד כנעני דלא כתיב בי' כי טוב לו עמך אבל בעבד עברי * דכתיב בי' כי טוב לו עמך במאכל עמך במשתה לא: מכאן אמרו הקונה עבד עברי כאילו קונה אדון לעצמו: וכתבתי בליקוטים שלי שיש לא\"וה דין עבד כנעני שיכול הרב לומר לו עשה עימי ואיני זנך ומה שהוא מפרנס אותם הוא מצד החסד ולא מצד החיוב. אמנם ישראל יש להם דין עבד עברי שנ' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ומאחר שיש להם דין עבד עברי מגיע להם מזונות מצד החיוב שנ' כי טוב לו עמך במאכל: ואי' במ\"ר וז\"ל דרך ארץ אדם קונה עבד כדי שיהי' העבד מאיר לו ונושא פנס לפניו ואני שניתי מנהגו של עולם מה שהי' מוטל על העבד לעשות לרבו אני עשיתי לעבדי שנ' וה' הולך לפניהם להאיר להם. דרך ארץ העבד טוען לרבו ואני שניתי כו' שנ' ואשא אתכם על כנפי נשרים: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע עשה אלהים ככה לעם הזה לשנות בשבילם מנהגו של עולם. ולפ\"מ\"ש מובן מאחר שיש על ישראל דין עבד עברי ע\"י שא\"ל כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם * והקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו וא\"כ כביכול נעשה עבד ע\"י שקנה אדון לעצמו וע\"כ בהכרח הי' שיהי' הכל בהפך שיהא הק\"בה מאיר לנו גם שיהא הוא טוען אותנו כמו העבד שעושה לרבו כן. ובהכי ניחא ג\"כ שהאכיל הק\"בה להם המן שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו משום דגבי ע\"ע כתיב כי טוב לו עמך במאכל שלאו תהא אתה אוכל פת חדש והוא פת קיבר ע\"כ נתן להם הק\"בה המן בכל יום ולא נתן להם פעם אחת בשנה משום דבעינן כי טוב לו עמך במאכל ודרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום ובעינן טוב לו עמך: אמנם מצינו ג\"כ שקרא לישראל בנים כמ\"ש בנים אתם לה' וכו' בני בכורי ישראל אשר מצד זה נשתנה הדין דק\"יל האב אינו * חייב במזונות בנו חיוובא הוא דליכא הא מצוה איכא משום דעסקי בתורה. ול\"פז אינו מגיע להם מזונות מצד החיוב רק מצד המצוה. ומ\"כש שאינו מגיע לא\"וה מזונות מצד החיוב שדין עבד כנעני יש להם. נמצא שאם יש להם תואר עבדים מגיע להם מצד החיוב אבל אם תואר בנים יש להם אינו מגיע להם מצד החיוב. וידוע מי שעובד מאהבה הוא נקרא בן למקום ומי שעובד מיראה נקרא עבד למקום: מי שמקיים המצות עשה נקרא עובד מאהבה. ומי שמקיים הלא תעשה נקרא עובד מיראה שירא לעבוד פן יענש:
וע\"פ הערה זו יבואר מ\"ש אומרים בסיום ברכת המזון יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כוונתו בזה לומר אותן העובדים את ה' מאהבה אותן קדושים יעבדו ה' מיראה דהיינו שיראו לקיים המצות ל\"ת ואמר הטעם לזה כי אין מחסור ליראיו ר\"ל לאותן יראים אי אפשר שיהי' להם שום מחסור מאחר שדין עבד עברי יש להם וכתיב גבי' כי טוב לו עמך במאכל וכו' אבל הכפירים רשו ורעבו ר\"ל או\"ה הכופרים בה' ולהם יש דין עבד כנעני שיכול הרב לומר עשה עימי ואיני זנך על כן המה רשו ורעבו דייקא ואמרו דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ר\"ל אותן העובדים מאהבה ודורשים את ה' תמיד והמה במדרגת הבן גם להם לא יחסר כל טוב כמו לאותן העובדים מיראה. וכדי שלא תקשה א\"כ מה איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה לכ\"א הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו דאי' בסוטה דפריך שם מאי איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה. ומשני שזה לאלף דור ר\"ל העובד מיראה הק\"בה נוצר לו חסד עד אלף דור ולא יותר. אבל העובד מאהבה הק\"בה נוצר לו חסד עד שני אלפים דורות. ואי' במ' אין העולם מתקיים יותר משני אלפים דורות. נשמע מזה מי' שעובד מאהבה הק\"בה נוצר לו חסד עד עולם דהיינו שני אלפים דורות שהרי אין העולם מתקיים יותר אבל העובד מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: ובהכי ניחא מ\"ש הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ר\"ל זה הוא הטובה כל\"ס דעובד מאהבה כי לעולם הוא חסדו מש\"אכ מיראה וזה הוא החילוק שבניהם. ול\"זכ דוד במ\"ש יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו ר\"ל אותן יראי ה' העובדים מיראה יאמרו ויעידו על זה כי חסדו של הק\"בה הוא לעולם שהרי להם אינו נוצר החסד רק לאלף דור:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין נוסח הברכה של בר\"ה וז\"ל בא\"י אמ\"ה הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד * וברחמים ר\"ל דמה שהק\"בה זן לכל העולם כולו. הן לישראל הן לא\"וה הוא מצד החן והחסד והרחמים ולא מצד החוב דמה שהוא זן לא\"וה שדין עבד כנעני יש להם ואינו מגיע להם מזונות מצד החיוב וה\"ה מה שזן ישראל מאחר שתואר בנים יש להם אינו מגיע להם ג\"כ רק מצד החסד והרחמים: וכדי של\"ת הלא מצינו שקראם ג\"כ בתואר עבדים א\"כ מגיע מצד החיוב לכ\"א הוא נותן לחם לכל בשר כל\"ח. אי' בתענית שלשה מפתיחות בידו של הק\"בה ואחד מהם הוא מפתח של פרנסה: וכתב הריף טעמו של דבר שאין הק\"בה מוסרו למלאך ה\"ט משום דמדתו של הק\"בה וחנותי את אשר אחון ורחמתי וכו' אע\"פי שאינו הגון ר\"ל אף שאינו מגיע לו מצד מעשיו אע\"פכ הק\"בה נותן לו מצד הרחמי' ומצר החן והחנינה מש\"אכ המלאך שלא הי' לו בכח ליתן לבלתי ראוי מצד מעשיו ומ\"ה לא נמסר מפתח של פרנסה למלאך: מוכח מזה דמה שהק\"בה זן זה הוא מצד הרחמי' והחסד דאי ס\"ד שמגיע לנו מצד החיוב א\"כ היה לו למסור המפתח למלאך: ול\"כא הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו: ולפום ריהטא מלת הוא מיותר דה\"לל נותן לחם לכל בשר אלא וודאי שבא להורות לנו מאחר שהוא נותן לחם ר\"ל הוא בעצמו נותן לחם לכל בשר ולא מסרו למלאך מזה הוכחה שאינו מגיע מצד החיוב רק מצד החסד והרחמים זן הוא העולם: וכדי של\"כ א\"כ יהי' עובד מאהבה ועובד מיראה שוים לכ\"א כי לעולם חסדו ר\"ל שזה הוא החילוק שבניהם דעובד מאהבה לעולם חסדו אבל מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: וע\"פז יובנו דברי חז\"ל במ\"ש ברכה ראשונה תיקן להם משה כשירד להם המן ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע תיקנו נוסח הזה: אמנם הוא הדבר אשר דברנו מאחר שירד להם מן מן השמים והוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו והק\"בה נתן אותו לישראל מו\"ל משום * דכתיב כי טוב לו עמך במאכל שלא יהא אוכל פת קיבר מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו ובהיות פן יש לחוש לשורש פורה ראש ולענה והתברך בלבבו לאמור מעתה מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו א\"כ מגיע לנו מזונות מצד החיוב ולא ירצה לברך את ה' על הטובה אשר נתן להם: וכדי להוציא דבר זה מלבם תיקן להם נוסח ברכת הזן לומר הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמי' ר\"ל מצד החסד ומצד הרחמים הוא זן לכל העולם:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובטובו הגדול תמיד לא חיסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד: כבר כתבתי שדין עבד כנעני הוא שיכול רבו לומר לו עשה עימי * ואינו זנך וה\"ה לישראל קודם שקיבלו התורה הי' להם ג\"כ דין זה: אבל מקבלת התורה ואילך הי' להם דין עבד עברי נמצא מה שהי' זן אותנו קודם מ\"ת הי' ג\"כ מצד טובו הגדול ולא מצד החיוב ול\"זכ במ\"ש ובטובו הגדול תמיד ר\"ל מצד טובו הגדול שהיא תמיד: והוכחה לזה שהרי לא חיסר לנו. כוונתו בזה קודם מ\"ת הי' לנו דין עבד כנעני וא\"פה לא חיסר הגם שאסור ליתן פיתו לע\"ה אפ\"ה לא פסק טובו ומ\"כש עכשיו אחר מ\"ת שלא יחסר לנו דע\"כפ הוא מצוה לזון את הבנים משום דעסקי באורייתא מכ\"ש שלא יחסר לנו מזון לעולם ועד: ואמר בעבור שמו הגדול ר\"ל דשמו מורה על רחמי' גמורים. ומ\"ש ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא: כוונתו בזה להוכיח שהעולם ניזון מצד החסד דאי' במ\"ר אדם קונה עבד שיהי' העבד אופה ומבשל לו ואני לא הייתי עושה כן עבדי אתם ואני הייתי עורך שלחן לכם במדבר והכנתי להם מזונות ול\"זכ במ\"ש ומכין מזון לכל בריותיו ר\"ל לא זו בלבד שנתן לנו מזונות אף גם זאת עשה לנו שהוא שינה מה שהי' ראוי לעבד לעשות לרבו עשה עמנו נהי דתואר עבדים יש לנו והוצרך לעשות להכין לנו המזון משום דקונה ע\"ע קונה אדון לעצמו כמ\"ש: אכתי למה הוא מכין המזון לכל בריותיו אשר ברא לכל בריותיו דייקא אפילו לא\"וה מזה הוא הוכחה שהוא עושה הכל מצד טובו הגדול:" + ], + [ + "נודה לך ה' אלוהינו כו' ולפום ריהטא דמה שייכות לאילו תוארים לברכת המזון: ותו' מדוע מחלק תורה וחוקים לשני * בבות במ\"ש ועל תורתיך כו' ועל חוקיך כו' וה\"לל לכלול שניהם בחדא ולומר ועל תורתיך וחוקיך שהודעתנו. וב\"מש ועל שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים. כאן קשה אפכא מדוע כלל אותם בחדא והיה לו לחלק אותם לשנים ולומר על שהוצאתנו מ\"מ: ועל שפדה אותנו מבית עבדים כמו ברישא הלא דבר הוא. ולבאר זאת נקדים מ' תנחומא בפ' שלח לך וז\"ל כך שנו חכמים האב חייב לעשות לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו מצות. ללמדו אומנות ולהשיאו אשה האב זה הק\"בה. והבן אילו ישראל כך הק\"בה נהג עמהם. מל אותם על ידי יהושע. חייב לפדותו שנ' אשר הלכו אלהים לפדות אותו. ללמדו תורה שנ' ולמדתם אותם ואף הק\"בה מלמדך להועיל. ללמדו מצות שנ' אלה המצות. ומה האב נותן נכסים לבנו אף הק\"בה שנ' ואתן לך ארץ חמדה. ומה האב חייב להאכיל את בנו ולהלבישו כך הק\"בה נתן להם המן. והלבישם שנ' ואלבישך רקמה. וכמו שהאב כותב נכסי' לבנו כך חייב הבן להעלות דורון לאביו לכך כי תבואו אל הארץ:
ונ\"ל שע\"פ המדרש הזה הוא יסוד מוסד לנוסח הברכה זו ממש. והוא זה דידוע בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' לנו מזבח להקריב עליו עולה ונסכים וזה הי' הדורון להק\"בה. אמנם עכשיו שאין לנו לא מזבח ולא כהן ולא עולה ולא נסכים * השולחן שלנו הוא דוגמת המזבח שהוא מכפר עליו נמצא שהשלחן הוא במקום מזבח. והמאכל אשר עליו הוא במקום עולה לה'. והאדם אשר הוא אוכל אותו הוא במקום כהן. הרי שיש כאן מזבח וקרבן וכהן: אכן שצריך עוד נסכים ואין זבח בלא נסכים: ומצאתי בשם רבינו יעבץ דברכת המזון שאדם מברך אחר האכילה הוא במקום השיר שהי' הלוים אומרים בבה\"מ בשעת הקרבה: והוספתי נופך משלי דמ\"ה אמרו חז\"ל ברכת המזון טעונה כוס של יין לברך עליו ואם אין לו כוס מוטב שלא לאכול ה\"ט מאחר שב\"רה הוא במקום השיר של הלוים ואין שירה בלא יין ע\"כ צריך לברך דווקא על כוס של יין ונמצא דב\"רה יהי' במקום שיר של הלוים: וכוס של ברכה הוא במקום נסכי' וזה הוא הדורון שהבן צריך להעלות להאב: והוא נגד מה שהק\"בה נהג עימנו כדרך האב שכותב נכסים לבנו כך הק\"בה נתן לנו נכסי' דהיינו א\"י: כנגד זה חייב הבן להעלות דורון לאביו עולה ונסכים כמ\"ש ועשיתם עולה לה' וכו'. וניחא שפיר לפ\"ז הנוסח מ\"ש נודה לך ה' אלוהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה: רצונו בזה מאחר שהק\"בה נהג עימנו כמו אב שכותב נכסים לבנו כך נהג עימנו ונתן לנו א\"י וכנגד זה מוטל על הבן להביא דורון לאביו עולה ונסכים ומאחר ש\"עי אכילה שלנו שהוא דוגמת מזבח וקרבן וכהן כמ\"ש וזה נחשב לנו במקום עולה: אמנם שצריך לזה עוד נסכים ע\"כ אנו אומרים נודה לך ה' ר\"ל על ידי שנברך אותך ברכת * המזון והוא במקום שירת הלוים וברכת מזון טעון כוס והוא במקום ניסוך היין הרי הדורון במילואו: וזה מוטל עלינו לעשות בעבור שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ר\"ל כמו האב כו'. ועניין זה נקשר למה שאמר למעלה ובטובו הגדול עמנו תמיד ר\"ל מצד מדת טובו הוא זן אותנו מאחר שתואר בנים יש לנו ובהיות כן שדין בנים יש לנו א\"כ הק\"בה יש לו דין אב והאב נותן נכסי' לבנו כך הנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה:
ועכשיו אפרש שיחתי איך מיוסד נוסח זה שהק\"בה נהג עמנו כאב עם בנו: והוא זה כנגד שהאב חייב לפדות את בנו נגד זה אמר שגם הק\"בה נהג עמנו כן שהוציא אותנו מבית עבדים ופדיתנו מבית עבדים שהאב חייב לפדות את בנו: ועוד חייב האב למולו והק\"בה נהג עמנו כן שע\"י יהושע מל אותם: נגד זה תקנו לומר ועל בריתך שחתמת בבשרינו: ועוד חייב האב ללמדו תורה והק\"בה למד אותנו שנ' מלמדך להועיל: ונגד זה אומרים ועל תורתך שלמדתנו. ועוד חייב האב ללמדו מצות והק\"בה למד * אותנו שנ' אלה המצות והחוקים: עכ\"א ועל חוקיך שהודעתנו: ומ\"הט מחלק אותם לשני בבות משום דבמ\"ר שממנו יוצא זה מחלק ג\"כ לשנים חייב ללמדו תורה שנ' כו' וללמדו מצות שנ' אלה המצות: ונגד שחייב ללמדו אומנות ולהשיאו אשה בקדושין יליף לי' מדכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות: ומ\"הט תקנו לומר ועל חיים חן וחסד שחוננתנו. ונגד שחייב להאכילו ולהלבישו שנ' ואלבשך רקמה נגד זה אומרים ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו: רצונו בזה במלת זן נכלל מאכל ובמלת מפרנס נכלל מלבושי' כדאי' בכתובות הרי מצינו שהק\"בה עשה עמנו מה שהאב חייב לעשות לבנו:
והשתא ניחא מ\"ש רז\"ל ברכה שני' תיקן אותה יהושע בשעה שנכנסו לארץ: ולפום ריהטא הוא תמוה דמה עניין וברית תורה וארץ לכאן ואי משום שיש ליתן שבח להשם על הטוב אשר הטיב עמנו יותר הי' השכל מחייב לברך אותו על בריאות הגוף והנפש. ותו למה פרט אילו וכי סיימתא לכולי שבחא דמרא. אמנם עד\"ז שכתבתי ניחא מאחר שזכו ישראל בארץ מטעם שנהג הק\"בה עמנו כאב הזה שנותן נכסים לבנו ועשה כל המוטל על האב לעשות לבנו דהיינו למולו וללמדו תורה ולפדותו וכו' ונגד זה מוטל על הבן להביא דורון לאביו דהיינו עולה ונסכים כמ\"ש וגם אנחנו עשינו כן דהמאכל הוא במקום קרבן והכוס יין שמברך עליו הוא במקום נסכים ע\"כ הנוסח לומר נודה לך ה' על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה כוונתו בזה לומר לעומת זה שעשית אתה כאב על כן מוטל עלינו ג\"כ לעשות כבן ול\"כא חז\"ל ברכה שני' דהיינו נודה לך ה' תיקן להם יהושע בשעה שנכנסו לארץ דייקא:" + ], + [ + "ועל הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך וכו' לבאר נוסח זה נקדים הגמ' דברכות דיליף שם ברכת המזון מן התורה שנ' ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו בונה ירושלים. אשר נתן לך זו ברכת הטוב והמטיב ופריך אין לי אלא לאחריו לפניו מניין שצריך לברך כשרוצה לאכול אמרת ק\"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ\"ש. והקשה הר\"אש א\"כ דילפינן ברכה לפני' מק\"ו דלאחרי' מברך נימא דיו מן הדין להיות כנדון כשם שלאחריו א\"צ לברך בר\"ה אם כשאכל כזית דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה דהיינו כזית: ה\"ה לפניו נמי נימא שאינו צריך לברך לפני' אם לא כשרוצה לאכול כזית הלא דיו דאורייתא הוא וכן הקשו התו' בסוכה: ותירץ הר\"אש שאין זה ק\"ו גמור דאיכא למפרך מה לאחריו שכן נהנה ע\"כ חייב לברך משא\"כ לפניו שלא נהנה עדיין וה\"א שאינו צריך לברך כדפריך הגמ' שם. ומוהר\"רשא נ\"ע הק\"בה מאחר שמדין ק\"ו ילפינן א\"כ נימא דיו מן הדין להיות כנדון מה לאחריו צריך לברך שלש ברכות אף לפניו נימא שצריך לברך שלש ברכות דווקא: ותי' הוא ג\"כ שאינו ק\"ו גמור דמה לאחריו שכן נהנה:
זכינו לדין דליכא למילף ברכה ראשונה מקל וחומר דברכה אחרונה: ואם תאמר א\"כ למה חייבו חז\"ל * לברך לפניו: היינו טעמא משום סברא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה כאילו גוזל וכו' וכ\"כ התו' בסוכה: נשמע מזה דמצד הדין אינו חייב לברך לפני' אלא מצד הסברא והשכל מחייב אותו משום דהוי כמו גזל: ובהיות כן לק\"מ מה שהקשה הר\"אש דלבעי דווקא כזית כמו לאחריו מאחר דלא ילפינן לי' מכח ק\"ו מברכה אחרונה אלא מצד הסברא משום דאיסור גזל נגע בו ע\"כ אפילו פחות מכזית אסור ליהנות בלא ברכה דמה לי גזול הרבה או מעט: וה\"ה מה שהקשה מוהרר\"שא דלבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו ג\"כ לק\"מ מאחר דלא ילפינן ברכה לפניו מק\"ו דברכה אחרי' אלא כדי להוציא מאיסור גזל ע\"כ סגי בברכה אחת. ונפקא מינה בנייהו אם ילפינן ברכה לפניו מכח ק\"ו דברכה אחרי' או ילפינן ברכה לפני' מכח סברא שאסור ליהנות וכו' הוא זה: מ\"ש הזוהר וז\"ל ר\"י פתח כתיבו אכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה אי בארעא דישראל מברכין השתא לבר מארעא דישראל כו' נשמע מזה דברכת המזון תליא בארץ: ובהיות כן הוי אמינא דווקא כישראל על אדמתן אז צריך לברך על הארץ הטובה וא\"כ עכשיו שאין אנו על האדמה אינו צריך לברך בר\"ה וה\"ה ברכה ראשונה ג\"כ אינו צריך שהרי ברכה ראשונה ילפינן מכח ברכה אחרונה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתי': וה\"ה דה\"א אותן שלא נטלו חלק בארץ דהיינו לוים ונשים או גוים אינן צריכי' לברך בר\"ה כיון דמצוה זו של בר\"ה תלוי' בארץ אבל אם ילפינן ברכה ראשונה מכח * הסברא שאם נהנה בלא ברכה דהוי כאילו גוזל לפ\"ז הוי מצוה זו של בר\"ה כמו חובות הגוף שנוהג בכל מקום הגם שאין אנו עכשיו בא\"י ומה\"ט גם הלוים והנשים והגוים חייבי' בבר\"ה מאחר שחיוב ברכה זו היא כדי להוציאו מכלל איסור גזל ובני נח מצוה על הגזל ע\"כ מחויב ג\"כ לברך:
וע\"פ הדברים האלה תמצא מבואר מ\"ש אומרים ועל הכל ה' אלוהינו אנחנו מודים לך ומברכין אותך ר\"ל מה שעל הכל אנחנו מודים לך ומברכין אותך אפילו על פחות מכזית אנחנו מודים לך תיבת אנחנו דייקא: ר\"ל אנחנו מצד הסברא אנו עושין כן מצד עצמינו משום דהוי כמו גזל ואתה לא * צוית אותנו ע\"ז ועל כן יתברך שמך בפה כל חי דייקא ר\"ל אפילו אותן שלא נטלו חלק בארץ כגון לוים ונשים חייבים ג\"כ לברך עליו משום דהוי כמו גזל: אבל אם הוי ילפינן לי' מכח ק\"ו דברכה אחרונה ה\"א דווקא אותן שנטלו חלק בארץ חייבי' לברך אבל לוים ונשים פטורים אבל מאחר דברכה זו היא כדי להוציאו מאיסור גזל ע\"כ חייבי' הכל לברך אותך: וע\"כ יתברך שמך בפה כל חי: והוסיף עוד לומר תמיד לעולם ועד ר\"ל הגם שאנו עכשיו לבר מא\"י אעפ\"כ חייבי' לברך תמיד לעולם ועד דייקא: ר\"ל מאחר דילפינן ברכה ראשונה מצד הסברא להוציאו מאיסור גזל ע\"כ תמיד לעולם ועד צריך לברך בר\"ה משא\"כ אם ילפינן ברכה ראשונה מכח ק\"ו דברכה אחרונה ה\"א דתליא בארץ וא\"כ בזמן שאנו בארץ חייבי' לברך על הארץ הטובה ועכשיו שאין אנו שמה יהי' פטור מלברך אבל אם ילפינן לי' מצד הסברא וכדי להוציא מאיסור גזל מעתה אין חילוק בין בזמן הבית או שלא בזמן הבית תמיד לעולם ועד אנחנו חייבי' לברך: ואמר הוכחה לזה דמה שאנו מברכין אותך הוא מצד הסברא ולא מצד החיוב דהיינו מכח ק\"ו השתא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא\"כש דאם כן ליבעי ככתוב בתורה ואכלת ושבעת * וכו' כוונתו בזה דאי ס\"ד דילפינן ברכה ראשונה מכח ק\"ו הנ\"ל א\"כ נימא דיו מן הדין להיות כנדון ר\"ל מה לאחריו טעון כזית דווקא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בו שביעה דווקא אף לפניו אינו חייב לברך אם לא שרוצה לאכול כזית אבל על פחות מכזית לא ליברך: וה\"ה דליבעי לפניו שלש ברכות דמה לאחריו טעון ג\"כ דכתיב וברכת את ה' אלוהיך זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זה ירושלים: דמזה ילפינן דבעי ג\"כ לאחריו נימא נמי שצריך לפניו ג\"כ שלש ברכות כקושיית מוהר\"רשא אלא וודאי דלאו ק\"ו גמור הוא משום דאיכא למפרך וכו' וא\"כ דליכא למילף מכח ק\"ו מהיכי ילפת לי' ומוכרח הדבר דמצד הסברא הוא וא\"כ מוכח שפיר מה שעל הכל אנחנו מברכין אפילו על פחות מכזית אנחנו עושין כן מצד עצמינו מצד הסברא: וע\"כ יתברך שמך בפה כל חי: תמיד לעולם ועד: דאי ס\"ד מצד ק\"ו א\"כ נימא דיו וליבעי ככתוב בתורה דווקא דכתיב ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה: וה\"ה דליבעי שלש ברכות דווקא דכתיב וברכת את ה' זו ברכת הזן: על הארץ הטובה זו בונה ירושלים:
" + ], + [ + "רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו' מה שיש לדקדק בזה אם אספרם מחול ירביון. ואחת מהנה לא עיכב מדוע לא כלל שלשתן באחת והכי הוי לי' למימר רחם ה' על ישראל ועל ירושלים ועל ציון וכו' ומלת עמך דנקט גבי ישראל ומלת עירך דנקט גבי ירושלים נראה כשפת יתר: אי' במ\"ר היתה כאלמנה משל לאשה כו' * כשהיא תובעת מזונות אומר לה כבר גירשתיך וכשהיא תובעת כתובתה אומר לה היכן גיטך: ואי' במ\"י בימי יחזקאל באו בטענה אשה שגרשה בעלה וכו' וה\"קבה השיב להם אי' ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' ר\"ל היכן גיטך שגרשתי אתכם ובהיות כן שלא גרשת אותנו מעתה מגיע לנו מזונות מצד הדין: ועפ\"ז יהי' מיוסד נוסח הברכה שבא להוכיח שאין שום חשש מכח הגירושין וא\"כ שורת הדין מחייב לפרנס אותנו ולכ\"א רחם ה' אלוהינו עלינו ר\"ל שהדין נותן לרחם עלינו מאחר שישראל עמך ר\"ל עדיין הם עמך וחייב אתה לזונה ומכח הגירושין אין חשש שהרי ירושלים היא עירך:
ולבאר זאת צריך לחזור מעניינו של מעלה מ\"ש * בפ' צו דק\"ל גבי גירושין צריך לומר לה הרי את משולחת ממני אבל אם אמר איני אישך אינו כלום: נשמע זה דמה שאמר הק\"בה לירמיהו שלח אותם מעל פני ויצאו דהוי לשון גירושין: אמנם מאחר שעשר מסעות נסעה השכינה מכרוב למפתן וכו' הוי כאילו אדם אומר לאשתו איני אישך דלא הוי גירושין: ואי' בכתובות המגרש את אשתו לא תדור בשכונתו מי נדחית מפני מי היא נדחית מפניו אם החצר דידיה ואם הי' החצר דידה הוא נדחה מפני' נמצא אם נאמר שיש לו דין חצר דידי' כמו שאמר אסף אלהים באו גוים בנחלתיך דייקא לפ\"ז הדין נותן שהיא תדחה מפניו דהוי כאדם האומר לאשתו הרי את משולחת ממני: ומאחר שהשכינה זזה הוי לי' כאומר לאשה איני אישך דלא הוי גירושין כלל וא\"כ עדיין אגידא בי' וחייב הוא לזונה: מש\"אכ אם נאמר שיש לו דין חצר דידה כמו שאמר ירמיהו נחלתינו נהפכה לזרים הרי שקראו כאילו הוא חצר דידה א\"כ שורת הדין מחייב שהוא נדחה לפני' והוכרחה השכינה לנסוע מכרוב למפתן וכו': ובהיות כן אפשר לומר דהוי גירושין מעליא ואינו מגיע לנו מזונות: וע\"פ הערה מובן מאיליו במ\"ש רחם ה' אלוהינו עלינו ר\"ל שורת הדין * הוא נותן לרחם עלינו לפרנס אותנו שהרי ישראל עמך ר\"ל עדיין הם עמך שאין בגירושין שלך כלום ואמר הוכחה לזה שהרי ירושלים היא עירך דייקא ר\"ל דחצר דידי' מיקרי וא\"כ היא נדחית ומאחר שהשכינה זזה אין בגירושין שלך כלום וא\"כ ישראל הם עמך עדיין: וכדי של\"ת תינח לפ\"ד אסף אבל ירמיהו שקראו נחלתינו א\"כ דין חצר דידה הוא וגירושין מעליא הוי. לז\"א ועל ציון משכן כבודך כוונתו בזה לומר הגם דפליגי אם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא דכתיב כי תשמע באחת עריך וירושלים נתחלקה לשבטים דקרינן * בי' באחת עריך וע\"כ ירושלים מביאה עגלה ערופה אבל מקום מקדש ליכא מאן דפליג דלא נתחלקה לשבטים ולא מיקרי עירך המיוחד לך: וטעמו של דבר משום דשם הי' שכינתו שוכן ע\"כ לא נתחלקה כלל וא\"כ דין חצר דידי' יש לו ואין חשש לגירושין כלל: ובהכי ניחא מ\"ש ועל ציון משכן כבודך ר\"ל מאחר דשם הוא משכן: כבודך ע\"כ לא נתחלקה לשבטי' וחצר דידי' מיקרי וכוונתו בזה לומר הגם נגד ירושלים הי' מקום להשיב שיש לו דין חצר דידה מאחר שנתחלקה לשבטי' אליבא דר\"י אמנם ציון שם הוא משכן כבודך איך יחלקו אותו לשבטים אתמהא ול\"כע מקום בה\"מ לא נתחלקה וא\"כ מדוע זזה השכינה מכרוב למפתן אלא וודאי שאין בגירושין שלך כלום וא\"כ שורת הדין נותן לרחם עלינו:", + "ומה שאמר על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ולפום ריהטא יפלא ממך הדבר במ\"ש ועל הבית הגדול והקדוש וכו' הלא הבית אינו שנשרף במקומו: ומוכרח לומר כדעת הע\"מ שכתב שב\"המ * נגנז במקומו ולא נשרף כלל וא\"כ עדיין הבית קיים רק שנתעלם למראה עינינו: ואי' במ\"ר משל למלך שנשבע שלא יבואו בניו לפלטין שלו ומה הוא עושה סותר הפלטין ובונה אותו כך הק\"בה נשבע אם יבואון אל מנוחתי אל המנוחה זו אינן באין אבל באין למנוחה אחרת: נמצא שאם תאמר דב\"ה נשרף במקומו א\"כ אזדא לי' ויש היתר לשבועה אבל א\"א שנגנז א\"כ השבועה עדיין במקומה עומדת: ולפ\"מש לעיל שדין חצר דידי' היא מעתה יש מקום לשבועה שהרי יכול לאסור את שלו על של חבירו אבל אם נאמר שדין חצר דידה הוא אין מקום לשבועה במ\"ש אשר נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי: שהרי אין אדם יכול לאסור את של חבירו על חבירו: ובהכי ניחא מ\"ש ועל הבית הגדול והקדוש כוונתו בזה בממה נפשך שאם תאמר חצר דידי' מקרי א\"כ אין בגירושין שלך כלום ומה תאמר אלי שדין חצר דידה מקרי א\"כ אין מקום לשבועתך דמאחר שהחצר שלה אי אפשר לאסור את של חבירו על חבירו וא\"כ הגם שהבית הגדול והקדוש נגנז אע\"פכ אין מקום לשבועה זו:", + "ומה שדקדק בלשונו ואמר על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו * יבואר עד\"ג דב\"ב וז\"ל שלשה נקראו על שמו של הק\"בה ירושלים שנ' ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרא שמה אלא ה' שמה. צדיקים יקראו ע\"ש של הק\"בה שנ' כל הנקרא בשמי: ואי' במ\"ר דמ\"ה לא נזכר שם המיוחד על מעשה בראשית משום שכולן נפסדין והולכין ואין כבודו של מלך להזכיר שמו על המתים אבל על בריאות שמים וארץ יחד שמו שהמה קיימים לעולם: ול\"זכ דניאל במ\"ש למענך אלהי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך ר\"ל מאחר דעירך ירושלים יקרא על שמך וגם הצדיקים יקראו על שמך אין כבוד למלך ליחד שמו על המתים ול\"זא למענך אלהי עשה כי שמך נקרא על עירך ירושלי' ועל עמך ר\"ל על הצדיקים שהם עמך המיוחד: מוכרח אתה לרחם שלא נאבד בין הגוים ואין נאה זאת למלך ול\"זכ ג\"כ במ\"ש ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו כוונתו בזה מאחר שנקרא שמך עליו מוכרח הדבר שלא נשרף שהרי אין הק\"בה מיחד שמו על דבר שהוא כלה ונפסד ומוכרח הדבר שנגנז בלבד והוא קיים לעולם וע\"כ אמר ועל הבית הגדול והקדוש כוונתו בזה שע\"כ הבית עדיין הוא בקיומו שהרי נקרא שמך עליו:", + "ומ\"ש אלוהינו אבינו רועינו זונינו פרנסינו וכלכלינו: ויפלא ממך הדבר מדוע אינו מזכיר מלכות בברכה זו דה\"לל אלוהינו אבינו מלכינו רועינו הגם שאח\"זל מאחר שמזכיר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא להזכיר מלכות שמים: אבל עוד יש לאלוה מילין. והנה כבר כתבתי לעיל דישראל באו בטענה אשה שגרשה בעלה וכו' והק\"בה השיב כי * ישלח איש את אשתו כתיב ואנוכי אל ולא איש נשמע מזה בגדר אלוהות לא שייך לומר גירושין: וע\"פז ניחא שהוא מקושר ומוסב אמ\"ש למעלה רחם ה' עלינו על ישראל עמך כוונתו בזה דשורת הדין נותן לרחם עלינו מאחר שאין בגירושין שלך כלום א\"כ חייב אתה לזונה ואמר הוכחה לזה שהרי ירושלים הוא עירך חצר דידי' מיקרי ואמר עוד הוכחה שאין מקום לגירושין לז\"א אלוהינו אבינו כוונתו בוה מאחר שאתה אלוהינו ובגדר אלוהות לא שייך לומר גירושין משום דכתיב הן ישלח איש ולא אל. ושמא תאמר שאין מגיע לנו * מזונות כדאי' בב\"ב משל למלך שכועס על עבדו וטרדו מביתו ובא אחד ונתן לו מזונות המלך כועס עליו אבל אם המלך כועס על בנו וטרדו וכו' ובא אחר ונתן לו מזונות המלך מחזיק לו טובה ול\"זא אלוהינו אבינו רעינו ר\"ל מצד שאתה אבינו א\"כ אנו בניך והמלך מחזיק טובה למי שמפרנסו. ובהכי ניחא מה שלא תקנו לומר אבינו מלכינו רועינו דהיינו לזכור מלכות בנוסח ברכה זו שאם אנו מכנים הק\"בה בתואר אבינו אנו במדרגת בנים ואם מכנים להק\"בה בתואר מלכינו אנו במדרגת עבד וא\"כ אינו נכון ליתן מזונות מאחר שהמלך כועס עליו וטרדו מביתו וזה הלך ופירנסו ע\"כ תקנו להזכיר תואר אבינו ור\"ל ואנו בניך וראוי לרחם עלינו ואם הי' אומרים מלכינו א\"כ אנו במדריגת עבדים ואסור לרחם עלינו:
וידוע שהבעל חייב במזונות אשתו ובפרנסה דהיינו מלבושי' וגם מחויב לפדותה אם נשבית: ונגד זה אנו אומרים זונינו פרנסינו וכו' ר\"ל נגד מזונות שהבעל חייב לאשתו נגד זה אומרים רעינו זונינו: ונגד מלבושי' אומרים פרנסינו: ונגד שצריך לפדותה מן השבי' נגד זה אומרים והרויח לנו ר\"ל * מכל הצרים אותנו. ומ\"ש ואל תצריכינו ה' לא לידי מתנת ב\"ו ולא לידי הלואתם. יבואר עד\"ג דכתובות וז\"ל ת\"ר אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו בתורת הלואה וא\"חכ נותנין לו בתורת מתנה שאם יפתחו לו תכף בתורת מתנה לא שקיל לי' רש\"בא פותחין לו לשם מתנה ואם אינו רוצה ליטול נותנין לו בתורת הלואה: ואפשר דלא פליגי אהדדי משום דדבר זה ישתנה ע\"פ דעת המקבל שלפעמי' צריך לפתוח בתורת הלואה ולפעמי' ימצא אדם שצריך לפתוח לו בתורת מתנה ולפי דעת המקבלים ישתנה העניין: ואנו מבקשי' מה\"שי שלא נהי' נצטרך לידי מתנת בשר ודם ר\"ל מאותן שפותחין להם בתורת מתנה ולא לידי הלואתם מאותן שפותחין להם בתורת הלואה כי אם לידך: ומ\"ש כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה. ויש להפליא למה הכניס תיבת הקדושה בין הדבקים שאין עניינו ומקומו כאן והכי הל\"ל כי אם לידך המלאה הפתוחה והרחבה: ושמעתי אומרים תיבת הקדושה בגימ' ר\"ל הגדושה אבל אינו מיושב בזה דא\"כ הכי הוי לי' למימר כי אם לידך המלאה הגדושה דמלת גדושה נופל על דבר שהוא מלא כמ\"ש מלא וגדוש:
ונ\"ל לישב ע\"ד מ\"ש בחולין רבי פנחס אקלע לאתרי' דרבי אמר רצונך שתסעוד אצלי צבהו פניו של רבי וכו' אמר ישראל קדושים הם יש שיש לו ואינו רוצה ויש שאין לו ורוצה וע\"כ לא רצה ליהנות מן הבריות אבל אתה יש לך ורוצה כו' וכתבו התו' וז\"ל יש לו ואינו רוצה ואע\"פכ נקראו קדושים משום שמזמינו בפה לאכול עימו: נשמע מזה מי שיש לו ורוצה אותו האדם הוא קדוש ממש מש\"אכ * מי שיש לו ואינו רוצה שהוא צר עין שמזמינו בפה וליבו בל עימו אינו בגדר הקדשה וה\"ה מי שהוא רוצה ואין לו הגם שהוא בגדר הקדושה מ\"מ אסור הוא ליהנות ממנו. וע\"פ הערה זו מבואר הנוסח שאנו מבקשים מהשם שאל. תצריכינו לא לידי מתנת בשר ודם וכו' כי אם לידך המלאה ר\"ל שאנו אומרים לה\"שי שהוא ההיפוך של בני אדם שלפעמים ימצאו בני אדם שאין לו ורוצה ליתן ואסור ליהנות ממנו הואיל ואין ידו משגת אבל ידך היא מליאה וסיפוק לפרנס לכל: וה\"ה לפעמים ימצאו בני אדם שיש לו ואינו רוצה ליתן ומזמין בפה ואסור ג\"כ ליהנות ממנו נגד זה אמר אבל ידך היא פתוחה ר\"ל שהיא פתוחה לכל לפרנס וע\"כ והכני' כאן תיבת הקדושה וכוונתו בזה לומר שידך היא קדושה ממש מאחר שיש לך ורוצה ג\"כ ליתן מעתה יד כזה היא קדושה ממש. ולפעמים ימצא שיש לו ורוצה ליתן כעובדא דר\"ה בתענית דכי הוי כריך ריפתא הוי פתח לבבא ואמר כל דצריך ליתי וליכול ואמר רבא כולהו יכילנא למעבד בר מהא משום דנפישי חילא דבני מחוזאי שיש שם הרבה עניים ואי אפשר לצאת ידי חובת כולם ונגד זה אמר הרחבה כוונתו בזה שידך היא רחבה ומספיק לכל אדם:", + "ומה שאמר שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. יבואר ע\"ד מ\"ש הזוהר ע\"פ תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ותחת שפחה כי תירש גבירתה ר\"ל משום בזמן שב\"הק הי' השפע יורד לא\"י וישראל קיבלו המובחר והמותר קיבלו השבעים שרים של מעלה והי' משפיעין אותו לא\"וה ועכשיו בשעת החורבן נתקלקלו הצינורות והשפע * יורד לשרי או\"ה והמה מקבלין מבחר השפע וישראל מקבלין המותר וזוהי תחת עבד כי ימלך ותחת שפחה כי תירש גבירתה וזה הוא גנות לישראל ול\"זכ במ\"ש הרחמן הוא יפרנסינו בכבוד ר\"ל הכוונה בזה שאנו מתפללים לה\"שי שיפרנס אותנו בכבוד ולא ע\"י העבד ע\"י השפחה ולכ\"א הרחמן הוא ישבור עול גלות מעל צוארינו והוא יוליכינו קוממיות לארצינו וע\"ז שנהי' בא\"י יהי' השפע יורד לא\"י כאשר הי' בראשונה ויהי' פרנסה שלנו בכבוד. וע\"דז הכוונה ג\"כ כאן שאנו מתפללים שיפרנס אותנו מידו המליאה הפתוחה לא ע\"י מתנת בשר ודם או ע\"י הלואתם והוסיף עוד לומר שיתן פרנסינו לא ע\"י העבד והשפחה ול\"זא שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד דהיינו שלא נצטרך לקבל השפע ע\"י אמצעים וע\"כא ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו ר\"ל ע\"י שיבנה ירושלים אז יהי' השפע יורד לא\"י ואז לא נבוש ולא נכלם:" + ], + [], + [], + [ + "ואחר סיום הברכה בונה ברחמיו ירושלים עונין אמן ואח\"זל רבא עני * לה בלחישא ר\"ל אמן זה הי' עונה בלחש ואחר סיום ברכה של הטוב והמטיב הנוסח לומר ונאמר אמן ובסוף ברכת המזון הנוסח לומר ואמרו אמן. הרי שלש נוסחאות לא הרי זה כהרי זה והא מלתא צריכא טעמא כי לא דבר רק הוא. אי' במ\"גע ברכה ראשונה של בר\"ה דהיינו ברכת הזן היא נגד מדתו של אברהם שהיא מדת החסד שהעולם ניזון בחסדו הגדול. ברכת הארץ היא נגד יצחק שמדתו גבורה מד\"הד. ברכת בונה יורשלי' היא נגד יעקב שמדתו תפארת שמקבל מן מדת חסד ומן מדת גבורה יושב אהלים שמקבל מן שני אוהלים מחסד ומן גבורה וממתק אותה: נשמע מזה דשלש ברכות המה נגד שלשת האבות ויעקב הוא נגד בונה ירושלים שמחבר שניהם יחד. ואמרו חז\"ל כל העונה אמן יש\"ר בכל כוחו וכו': ולפ\"י רש\"י משמע שצריך לענות אמן בקול רם דווקא דמ\"ש בכל כוחו ממש הוא אבל לא יענה אמן בלחישא: ולפ\"מש המקובלים דמ\"ש בכל כוחו ר\"ל בכל כוונתו שיש י\"ד פרקים ביד ימין שהיא מדת החסד וכן יש י\"ד פרקים ביד שמאל שהיא גבורה מדת יצחק ואם תחבר שניהם יחד עולה כ\"ח וע\"י החיבור שניהם יחד נכלל דין ברחמי' והוא מדת התפארת מדתו של יעקב וע\"כא העונה אמן בכל כוחו דייקא: כדי לחבר גבורה עם חסד ול\"פז בכל כוחו פירושו בכל כוונתו א\"צ לענות אמן בקול רם דאפילו בלחישא סגי: ובהכי ניחא דכאן הוא סיום בונה ברחמיו ירושלים שהיא נגד יעקב מדת התפארת והיא מקבלת מן חסד וגבורה ונכלל דין בחסד דהיינו ברכת הזן שהיא מדת החסד וברכת הארץ שהיא מדת הגבורה שניהם נכללו בברכת בונה ירושלים שהיא מדת תפארת: על כן עונין אחר סיום הברכה זו אמן כדי לחבר שניהם יחד ומ\"הט אח\"זל רבא עני אמן בלחישא כוונתו בזה לומר שאינו צריך לענות אמן. בכל כוחו ר\"ל בקול רם משום דבכל כוחו פי' בכל כוונתו ומאחר שמכוין לזה א\"צ להרים קולו ובלחישא סגי:" + ], + [ + "ואחר ברכת בונה ירושלים תקנו חז\"ל לומר ברכת הטוב והמטיב: וכתב במג\"ע שהיא נגד דוד המלך שמדתו היא מדת מלכות והוא נגד השם של אדני: וברכת בונה ירושלי' היא נגד תפארת * שהוא שם הוי' וידוע דתיבת אמן עולה צ\"א כמניין שם הוי' ושם אדני יחד שיכוין לחבר שניהם יחד כדי לכלול דין ברחמי' כי שם הוי' הוא רחמים גמורים ושם אדני הוא דין וע\"י אמן שעולה צ\"א מחבר שניהם יחד ונכלל דין ברחמי': ובהכי ניחא אחר שמסיים ברכת הטוב שהיא נגד אדני וע\"יז הי' מחבר שניהם יחד דהיינו ברכת הטוב לברכת בונה ירושלים ר\"ל הוי' ואדני יחד שעולים צ\"א כמניין אמן מסיים אחרי' ונאמר אמן ור\"ל באמירה בעלמא סגי: תיבת ונאמר דייקא: ואחר סיום ברכח המזון הנוסח לומר ואמרו אמן שמדבר לנוכח לאותן המסובין עימו שהמה יאמרו אמן אחר ברכתו והוא * ע\"ד מ\"ש המקובלים טעם נכון למה אמרו חז\"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך וה\"ט משום שהמברך לא הזכיר רק שם של אדני בלבד אבל העונה אמן שעולה צ\"א מכוין שניהם יחד אדני והוי' מה\"ט גדול הוא העונה אמן שמכוין לשני שמות יחד: ובהכי ניחא הנוסח ואמרו אמן ור\"ל משום שהמברך ברכת המזון אומר להמסובין עימו ואמרו אמן אתם תאמרו אמן וכוונתו בזה לומר מאחר שהוא בירך בר\"ה ולא הזכיר רק שם אדני בלבד ואתם אמרו אמן שעו\"לה צ\"א שע\"יז תכוונו לחבר שניהם יחד וגדול יהי' שכרכם של עניית אמן יותר מן המברך וע\"כא ואמרו אמן באמירה בעלמא סגי וא\"צ לענות בקול רם:" + ] + ], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [ + [], + [ + "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך. ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה׳. והנה ראיתי למפרשי הגדה של פסח שמו לבם לישב דמה חיבור ודיבוק לאילו הפסוקים כאן או למה שנאמר למעלה מן הענין וכל אחד מהם נותן טעם לשבח כאיש כגבורתו ואענה אני ג״כ חלקי אפיק ועייל שפה. החזק הוא הרפה. יבואר עד״ג ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. אסא אמר אין בי כח להרוג אלא לרדוף בלבד. יהושפט אמר אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני אומר שירה. יחזקיהו אמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי. ואי׳ במ״ר בזכות שירת הלל שאמרו בליל פסח בימי יחזקיהו נעשה להם נס במחנה של סנחרב. ועד״ז יהי׳ המכון ג״כ כאן וע״כ אנו אומרים אילו הפסוקים באמצע השירה של הלל שכבר אמרנו מקצת הלל קודם האכילה ור״ל בזה כשם שאילו המלכים שאמרו שאין לנו כח לא לרדוף ולא להרוג ונעשה להם נס ע״י שירת הלל שאמרו בליל פסח אויביהם היו נופלין לפניהם וגם אנו כמוהם אין לנו כח לא לרדוף ולא להרוג תעשה לנו ג״כ נס כמוהם ע״י שירת הלל שאמרנו לפניך שגם אויבינו יהיו נופלין לפנינו וע״כ שפוך חמתך אל הגוים וכו׳ ואמר תרדוף באף ר״ל מאחר שאין לנו כח לרדוף אותם ע״כ תרדוף אתה אותם באף. וגם אין לנו כח להרוג אותם ע״כ תשמידם אתה מתחת שמי ה׳ בזכות שירת הלל שאמרנו לפניך:
אמנם כדי לעמוד על המשך הפסוקים הנוגע לענין זה זאת ועוד אחרת יש לשום לב מה שאמר הכתוב שפוך חמתך אל הגוים וכו׳ ועל הממלכות הקדים הגוים קודם המלכים והלא מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין וא״כ הי׳ לו להקדים ג״כ המלכים תחילה. יבואר עד״ג דע״ז דמצינו שיש להקב״ה חימה על המלכים בשעה שמלכי מזרח ומערב עומדים ממטתן ומשתחוים לחמה מיד הוא כועס ומצינו ג״כ שיש לו חימה וכעס על הגוים דפריך הגמ׳ קראי אהדדי כתיב חימה אין לי וכתיב נוקם ה׳ ובעל חימה ומשני לא קשיא כאן בישראל אין לו חימה כאן באו״ה יש לו חימה. והנה החימה שיש להקב״ה על המלכי׳ הוא בשביל שמשתחוים לחמה ואינן משתחוים להקב״ה. ה״ה החימה שיש להקב״ה על או״ה הוא ג״כ מה״ט מחמת שמשתחוים להמזלות ואינן משתחוים להקב״ה. דה״א במנחות מצור כלפי מערב ומקתרגיני כלפי מזרח אין מכירין הגוים את ישראל ואת אביהן שבשמים ופריך שם והכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שמי בגוים. ומשני שם דקרו לי׳ אלהא דאלהא ר״ל הגוים אומרים שהקב״ה אלהי על כל צבא מרום אבל הוא בעצמו אינו משגיח על עולם השפל לרוב התרוממות שלו מסר השגחת העולם הזה לשרי המזלות. ועל כן משתחוים המה לשרי המזלות אבל להקב״ה שממנו באה כל ההשפעה אינם מכירין אותו. וע״כ הוא כועס על המלכים שמשתחוים להחמה ויש לו חימה ג״כ על או״ה שמשתחוים לשרי המזלות:
ולז״א הכתוב שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו ר״ל החימה שיש לך שפוך על הגוים בשביל שלא ידעוך שאינם משתחוים לך ואינן מכירין לאביהן שבשמים. ועל הממלכות שפוך חמתך שיש לך עליהן שראוין הם לכך משום בשמך לא קראו ולשרי המזלות קראו. דקרו לך אלהא דאלהא כאילו אינך משגיח עליהן. ואמר הכתוב הטעם שאומרים הקב״ה הסיר השגחה שלו מן עולם השפל ואינו משגיח עליהן משום שהם רואין כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו ע״כ מלאו לבם כן:
דאי׳ במסכת מגילה ירמיהו לא אמר הגיבור משום שראה גוים משעבדין בבניו ושותק אמר אי׳ גבורתו שרואה ושותק. דניאל לא אמר הנורא אמר גוים מקרקרין בהיכלו אי׳ נוראותיו ואתו אנשי כה״ג והחזירו העטרה ליושנה ואמרו אדרבה זו היא נוראותיו דהאיך הי׳ יכול שה אחת להתקיים בין הזאבים אלא וודאי מוראו של הקב״ה עושה זאת. והשתא אתי שפיר מ״ש כי אכל את יעקב ר״ל משום דאו״ה רואים כי כילו והשחיתו את גאון יעקב ע״י שמשעבדין בבניו והוא שותק. וגם רואין את נוהו השמו ר״ל גוי׳ מקרקרין בהיכלו והקב״ה שותק ע״כ עלתה זאת בלבם שהקב״ה אינו משגיח כלל על זה העולם שאילו הי׳ משגיח על עולם השפל לא הי׳ רואה זאת ושותק אלא וודאי שאינו משגיח ע״ז העולם אלא מסרו לשרי המזלות וע״כ קראו בשמות של שרי המזלות ובשמך לא קראו:
וע״פ הדברים האלה כתבתי ביאור הפסוק הללוהו כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם כו׳ דכבר כתבתי לעילא ירמיהו לא אמר הגבור דניאל לא אמר הנורא עד שבאו כנסת הגדולה ואמרו אדרבה זוהי גבורתו דאיך הי׳ יכולה שה אחת להתקיים בין הזאבי׳ ופריך שם הגמרא ירמיהו ודניאל היאך עלה על דעתם כזאת לקצר בשבחו של מקום שלא לומר הגבור והנורא. ומשני שם יודעין בהקב״ה שהוא אמיתי ופירש״י שיודעין שהקב״ה אוהב את האמת ושונא את השקר ע״כ לא רצו לאומרו דמחזי כשיקרא:
ובהכי ניחא מ״ש הללוהו כל הגוים אילו ששיעבדו בישראל שבחוהו כל האומי' אילו שלא שיעבדו בישראל וכדי של״ת מאחר אותן שלא שיעבדו רואין אותם משעבדין בבניו ושותק סוברים שהסיר השגחה מן עולם השפל ומסרו לשרי המזלות עכ״א להם ראוי להודות. לז״א כי גבר עלינו חסדו רצונו בזה לומר אדרבה זה מורה שגבר עלינו חסדו דאל״כ היאך הי׳ אפשר לשה אחת להתקיים בין הזאבים אילולי נוראותיו שלו וא״כ מורה זה על גבורתו של הקב״ה. ושמא תאמר איך עלה על דעת ירמיהו ודניאל לקצר בשבחו של הקב״ה שלא לומר הגבור והנורא לז״א ואמת ה׳ ר״ל שאל תתמה על הדבר שהיו יודעין בהקב״ה שהוא אמיתי אוהב את האמת ושונא את השקר ע״כ לא רצו לאומרו ולכ\"א הכתוב ואמת ה׳ שמדתו הוא אמת ע״כ לא רצו לומר אותו:
אכתי פש לן חדא דלא פלטינן מיני׳ מאחר דמלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין למה הקדים הכתוב ונקט תחילה שפוך המתך אל הגוים ואח״כ אמר על הממלכות. יבואר עד״ג דע״ז לע״ל כשיביאו או\"ה לדין נכנסה מלכות רומי תחילה מ\"ט משום דחשיבה יותר ומנלן דחשיב עייל ברישא כדר״ה דאמר מלך וציבור מלך נכנס תחילה מקמי דליפוש חרון שאם ילך באחרונה שמא יהי׳ חרון אף של הקב״ה דשפוך חמתו על המלך ע״כ נכנס המלך תחילה. ואח״כ נכנסה מלכות פרס שהיא חשיבה אחר אדום ופריך מאחר דחזא פרס דאדום לא אהני ולא מידי מ״ט עיילא ומשני דסבור פרס משום דאדום היא החריבה את בה״מ אבל פרס בוניהו. ואח״כ נכנסת מלכות יון ואחר מלכות יון נכנסה בבל ופריך ומאחר שראו יון ובבל דאדום ופרס לא אהנו להו ולא מידי אינהו מ״ט עייל ומשני אדום ופרס אישתעבדו בישראל ואנן לא אישתעבידו בישראל ר״ל אע״ג שגם הם שעבדו בישראל מ״מ לא שעבדו בישראל כ״כ כמוהם. נשמע מזה דמאן דעייל ברישא מקמי דליפוש חרון אף אין עונש שלו חמור כל כך כמו השני או השלישי הבא אחריו שאז עלה חרון אף יותר. וה״ה המלכים של כל אומה ואומה מאילו ג״כ אינו מקבל עונש חמור כ״כ מאחר שהוא נכנס לדין קודם אומה שלו. ובהיות כן אדום ופרס שיכנסו קודם שיכנסו יון ובבל לא יהי׳ עונש שלהם חמור כ״כ כמו יון ובבל שהם יכנסו לדין בעת שכבר נפיש חרון אף של הקב״ה. וראה אסף זאת ברוח הקודש ואמר שראוי להיות הדבר בהפך שיכנסו תחילה יון ובבל שהם לא שיעבדו בישראל כ״כ מקמי דליפוש חרון אף ואח״כ יכנסו אדום ופרס שהם ראוין לסבול עונש חמור בעת שיעלה חרון אף של הקב״ה כדי שישפוך הקב״ה חרון אפו עליהן שהם ראוין לכך. ואמר הטעם לזה כי אכל את יעקב ר״ל פרס שיעבוד ביעקב הגם שגם יון ובבל שעבדו בהם מ״מ לא הי׳ כ״כ שעבוד קשה כמו שעבוד של פרס שהוא אכל וכילה והשחית את גאון יעקב וכ״כ התו׳ בע״ז. ואמר שגם אדום ראוי לעונש חמור הואיל ואת נוהו השמו שהחריבה את בית המקדש על כן ראוי להיות להם עונש חמור יותר. וה״ה המלכים של אומה ראוי גם כן שהם ילכו אחרי האומה שלו כדי שיקבלו ג״כ עונש חמור יותר מהאומה שלו כי המה הי׳ גרמא בנזקין הללו ועי״ז שילכו אחר האומה שלו יהי׳ עונשו חמור יותר מן האומה גופא דכל מי שהולך מאוחר מקבל עונש חמור שהוא בא בשעת חרון אפו של הקב״ה:
וע״פ הערה זו תמצא דברים הללו מבואר בפסוק ולז״כ בעל המזמור במ״ש שפוך חמתך אל הגוים כו' ועל הממלכות רצונו בזה לומר שהקב״ה ישפוך חמתו תחילה על הגוים דהיינו על אדום ועל פרס שהם הרשיעו מאוד וראוין הם לכך ואמר הכתוב הטעם הואיל ואכל את יעקב ר״ל פרס שיעבוד ביעקב. ואת נוהו השמו זה אדום שהחריב בה״מ. ומאחר כל מי שהרע לישראל יותר ראוי לעונש יותר ע״כ גם המלכים אשר הריעו לנו יותר מן אומה שלו ראוין ג״כ לסבול עונש חמור יותר מן האומה שלו ע\"כ ראוי ג״כ שתהי׳ להפך דהיינו שתכנס האומה תחילה ואח״כ מלך שלו ועכ״א הכתוב שפוך חמתך אל הגוים ועל הממלכות ר״ל תחילה אל הגוים ואח״כ על הממלכות. וכדי שלא תקשה הלא שורת הדין נותן מאן דחשיב עייל ברישא משום דלאו אורח ארעא דמלכא קאי מאבראי וא\"כ אדום ופרס דחשיבו יותר מיון ובבל ראוי שיכנסו תחילה לדין מפני חשיבות שלהם וה\"ה המלכים שלהם ראוין ג\"כ ליכנס תחילה קודם האומה שלו דלאו אורח ארעי למיקום מלכא אבראי וא\"כ אפכא מבעי לי' ורוצה הכתוב לישב זאת ואמר שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם ר\"ל בשביל שהרשיעו כ\"כ ראוי להם לשפוך עליהן זעמך וחרון אפך ישיגם שיכנסו בעת דנפיש חרון אף כדי שתרדוף אותם ותשמידם מתחת שמי ה' ע\"כ מבקש אני שיכנסו באחרונה לדין אבל אם יכנסו תחילה מכח חשיבות שלהם ישפוך הקב\"ה חרון אפו על יון ובבל והם לא הרשיעו כ\"כ:" + ] + ] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [ + [], + [], + [ + "וכדי שלא להוציא חלק אעתיק עוד מ\"ש על נוסח הברכה מעין שלש שמברך אחר היין וז\"ל בא\"י אמ\"ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה וכו': ויש להפליא מדוע בפתיחת הברכה * הנוסח הוא לומר על הגפן ועל פרי הגפן וסמוך לחתימה שצריך להיות מעין הפתיחה מסיים על הארץ ועל פרי הגפן ומדוע אשתני הלא דבר הוא וצריך טעמא: יבואר ע\"ד המ\"ר וז\"ל גפן ממצרים תסיע למה נמשלו ישראל לגפן מה הגפן הזה טעון שלש ברכות אף ישראל מתברכין בכל יום שלש ברכות יברכך יאר ישא. וז\"ל המ\"כ על היין מברך בפ\"הג ועל ענבים מברך בפ\"הע ועל הבוסר מברך בפ\"הא הרי שלש ברכות שמברך על הגפן. ובי\"פת הקשה הלא ארבעה המה שעל לולבי גפנים מברך שהכל ותי' דלא נטעי אינשי האילן בשביל זה. ואני הוספתי נופך משלי דאכתי קשה הלא ארבעה ברכות הם שעל שינוי יין מברך הטוב והמטיב. ומ\"ול דבעידנא דאיתא להא ליתא להא וע\"כ לא חשיב ברכה זו:
ולפ\"ז יפול התמי' הלא המשל אינו דומה להנמשל ואין הנדון דומה לראי' דשלש ברכות שמברכין על היין לא תמצא שלשתן במין אחד שאם בירך על הענבים בפ\"הע ואכל אותם לא תמצא שוב ברכת היין על המין הזה: וה\"ה אם בירך על הבוסר בפ\"הא ואכל אותם: לא תמצא שוב ברכת הענבים ולא תמצא שלש ברכות כי אם על שלש המינים משא\"כ שלש וברכות שישראל מתברכין בכל יום תמצא בזמן אחד ובפעם אחת:
ועל כן עלה על דעתי לומר דמ\"ש במ' מה הגפן הזה טעון שלש ברכות אין הכוונה על ברכה ראשונה שהרי תמצא ארבעה ברכות שעל שינוי יין ג\"כ מברך כמ\"ש: אלא כוונת על ברכה אחרונה שמברך אחר ששתה יין שמברך אחריו ברכה מעין שלש ול\"זכ במ\"ש מה הגפן הזה טעון שלש ברכות ר\"ל אם שתה יין צריך לברך אחריו * ברכה מעין שלש אף ישראל מתברכין בכל יום שלש ברכות: ובהיות כן הנדון דומה לראי'. ואין לומר דמ\"ה ס\"ל להמ\"כ והיפ\"ת דקאי על ברכה ראשונה דאי ס\"ד דקאי על ברכה מעין שלש א\"כ קשה וכי פרי הגפן בלבד טעון ברכה מעין שלש והלא כל חמשת המינין וה\"ה שבעת המינין שנשתבח בהם א\"י אם אכל מהם מברך אחריהם ברכה מעין שלש וא\"כ אכתי קשה למה נמשלו לגפן אי משום שמברך אחריו ברכה מעין שלש הלא מצינו דברים אחרים שמברך ג\"כ עליהן ברכה זו: אבל זה אינו דאי ס\"ד דמ\"הט הוכרחו לפרש דקאי על ברכה ראשונה א\"כ יפול הקושיא גם לפי האמת אינו מתורץ שהרי מצינו שלש ברכות ג\"כ בחמשת המינין דהיינו כוסס חטים או קליות מברך בפ\"הא ואם נטחן ואכל קמח של קליות מברך שהכל: ואם עשה מן הקמח פת מברך המוציא: וא\"כ אכתי קשה למה נמשלו ישראל לגפן אי משום שמצינו בו שלש ברכות הלא גם בחמשת המינין מצינו בו שלש ברכות:
ואפשר לומר דה\"פ במ\"ש * למה נמשלו ישראל לגפן ר\"ל למה נמשלו כלל ישראל לגפן יחידי כמ\"ש גפן ממצרים תסיע שהי' לו להמשיל כלל ישראל לכרם שיש בו גפנים הרבה כמ\"ש ישעיהו הנביא המשיל אותם לכרם שנ' הנה כרם ה' צבאות ול\"כא מה הגפן הזה וכו' אף ישראל. וכוונתו בזה דמצינו החלום של שר המשקים הי' ג\"כ כדוגמא זו דכתיב ואראה והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים ואח\"זל גפן אילו ישראל שנ' גפן ממצרי' תסיע ובו שלשה שריגי' אילו זכות אברהם יצחק ויעקב נשמע מזה דכל ישראל נקראו ע\"ש גפן אחת ובו שלשה שריגים הרומז על שלשת אבות כך ישראל מתברכין בכל יום שלשה ברכות יברכך יאר ישא ר\"ל יברכך בזכות אברהם יאר בזכות יצחק ישא בזכות יעקב: והברכה מעין שלש שמברך אחר היין היא ג\"כ נגד אי\"ו כמ\"ש לעיל דברכת הזן היא נגד אברהם ברכת הארץ נגד יצחק בונה ירושלים נגד יעקב וברכה מעין שלש הוא דוגמת שלש ברכות:
ומה שתקנו חז\"ל לברך ברכה מעין ג' אחר שתיית היין ולא סגי בברכה בנ\"ר כמו כל המשקי' נ\"ל דה\"ט דאי' במ' מה הגפן הזה היא לחה ונשענת ע\"ג עצים יבשים כך ישראל שהם חיים ונשענים על זכות אי\"ו שהם ישיני עפר כדמיון עצים יבשים. ושלש ברכות המה נגד אברהם יצחק ויעקב וע\"כ כאשר האדם שותה יין יכוין בו כמו שהגפן הזה היא בעצמה לחה ונשענת ע\"ג עצים יבשים ואנו ג\"כ כדמיון הזה שאנו חיים ונשענים על זכות אי\"ו ישיני עפר וע\"כ מברכין ברכה מעין שלש שהוא ג\"כ נגד זכות אי\"ו דהיינו על הגפן וכו' הוא נגד אברהם על ארץ חמדה הוא נגד יצחק. על ירושלים עירך נגד יעקב. ומ\"ש רחם ה' אלוהינו וכו' כוונתו ג\"כ עד המ' וז\"ל מה הגפן הזה נדרכת ברגליים וא\"חכ עולה על שלחן מלכים כך ישראל נדרכים בגלות המר תחת כפות או\"ה ולע\"ל ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ: ומ\"הט אחר שתיית היין אומרים רחם ה' על ישראל עמך ר\"ל שגם הם נדרכים תחת כפות רגלי או\"ה כמו היין הזה שנדרך ע\"י כפות הרגליים והוא עולה עכשיו על שלחן מלכים כך נהי' אנחנו שיקוים ג\"כ בנו ונתנך ה' עליון ול\"זא רחם ה' עלינו שנהי' עליון על כל גויי והארץ. ומ\"ש על ירושלים עירך כו' הכוונה בזה דאי' שם מה הגפן הזה מפנין תחילה לפני' הטרשין וא\"חכ נוטעין שם הגפן כך ישראל פנית לפני' או\"ה ותשרש שרשי' ומ\"הט אחר שתיית היין יש לכוין זה כשם שהיין הזה ששתינו הי' מפנין לפני' הטרשין תחילה וא\"חכ הי' נוטעין שם הגפן כמו כן יעשה לנו שיפנה או\"ה מן מארץ ויטע אח\"כ אותנו שמה ול\"זא והעלינו לתוכה בשמחה:
היוצא מזה שעכשיו אנו כדמיון הגפן שהוא נמוך מאוד ונדרך ברגליים וכו' וה\"ה במה שנשען הגפן ע\"ג עצים יבשים וכו' אבל לע\"ל נהי' כדמיון הפרי של הגפן שהוא היין שעולה על שלחן מלכים ככה נהי' עליון על כל גויי הארץ לשם ולתפארת ובהכי * ניחא מ\"ש ונודה לך על הארץ ועל פרי הגפן הכוונה בזה כאשר יתקיים בנו זאת אז נודה לך על הארץ שנתקיים בנו הדמיון של הארץ שמפנין לפני' וא\"חכ נוטעין שם כך יגרש משם הק\"בה הגוים ותטע אותנו בגבולינו: גם נודה לך על פרי הגפן ר\"ל שנתקיים בנו כדמיון פרי הגפן שעולה על שלחן מלכים כך אנו שנהי' עליון על כל גויי הארץ בא\"י על הגפן ועל פה\"ג אכ\"יר." + ] + ] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [ + [], + [], + [ + "ומידי דברי בזה זכור אזכרנו מ\"ש על הפייט וז\"ל אז רוב ניסים הפלאת בלילה: בראש אשמורות זה הלילה: גר צדק נצחתו כנחלק לו הלילה: ויהי בחצי הלילה: בפיסקא זו רבו הדיקדוקים ואם אספרם מחול ירבון ואחת מהנה למה יסד הפייט אחר כל שלשה חרוזים הסוגר שלו ויהי בחצי הלילה. ולבאר זאת נקדים מ\"ש הראקנטי הטעם שהי' מכת בכורים * בחצי הלילה מאחר שע\"פ החשבון דשבעה כוכבי לכת חל\"ם כצנ\"ש יבוא מזל מאדים בליל חמישי בחצי הלילה בשעה ראשונה מהתחלת חלק שני' של הלילה ומזל מאדים הוא מורה על הריגה ואבדון וע\"כ הי' אותו שעה מוכן לפרענות שלהם. אבל בש\"ך מצאתי טעם אחר משום דהחלק הראשון מהלילה אז שולט מדה\"ד ומחצי הלילה ואילך הוא תגבורת הרחמים והי' צריך לשניהם דין לאו\"ה ורחמים לישראל ושיתף הק\"בה דין לרחמי' ולדבריו צריך לומר בסוף חלק הראשון מחצי הלילה ברגע אחרונה שאז עדיין הוא שולט מד\"הד אז הי' דין לאו\"ה מכת בכורים וברגע השני' דהיינו בהתחלת חלק השנית מחצי הלילה אז הי' שליטת מדת הרחמים * לישראל ולז\"כ במ\"ש שיתף הק\"בה דין. ורחמים כוונתו על שני רגעים הללו שרגע הראשון הי' שייך לחצי הלילה ראשון אז הי' עדיין דין וברגע שני' השייך לחלק השני אז הי' תכף מדה\"ר:
ונ\"ל דנ\"מ בין שני טעמים הללו למ\"ד דס\"ל ארבעה משמרות הוי הלילה וא\"כ חצי הלילה חלק ראשון הוא שני משמרות וחלק השני עד הבוקר הוא ג\"כ שני משמרות ויהי' נפקא מינה אם הי' מכת בכורים בסוף שני משמורות ראשונים דהיינו ברגע אחרונה או בהתחלת שני משמורות אחרונים: דלדעת הש\"ך הי' מכת בכורים ברגע אחרונה כאשר נשלם שני משמורות אחרונות משא\"כ לדעת הראקנטי הי' מ\"ב במזל מאדים והוא משמש בשעה ראשונה בהתחלת חלק שני' של הלילה. ועוד נ\"מ בנייהו מ\"ש המפרשים דמ\"ה הי' מ\"ב ע\"י הק\"בה בעצמו ולא ע\"י מלאך משום שאין מלאך אחד יכול לעשות שני שליחות שהם שני הפכים בדרך משל דין ורחמים כמו שהי' במכת בכורים דין למצרים ורחמים לישראל וע\"כ בהכרח הי' צריך להיות מ\"ב ע\"י הק\"בה בעצמו דווקא ובהיות כן לדעת הראקנטי שהי' מ\"ב במזל מאדי' א\"כ היו שני הפכים שהמזל מורה על הריגה ואבדון והק\"בה פעל באותו הרגע שני הפכים דין למצרים ורחמי' לישראל משא\"כ * לדעת הש\"ך הי' זה בשני רגעים ברגע אחרונה הי' דין למצרים וברגע שני' שאז תגבורת הרחמי' פעל רחמים לישראל דלפ\"ז לא הי' שני הפכים ברגע אחת וא\"כ אפשר הי' לעשות מ\"ב ע\"י מלאך. והנה דבר זה גופא אין לו הכרעה אם הי' בסוף שני משמורות או בראש שני משמורות. אמנם כן דבר זה יהי' מכח אברהם מוכרע. דכבר הבאתי לעיל ויחלק לו לילה אותו הלילה של אברהם חלק הק\"בה לשני חלקים ובחצי חלק הראשון נעשה נס לאברהם שהרג המלכים ובחצי ליל שני' הי' נשמר לישראל שנעשה להם נס ע\"י מ\"ב ובהיות כן שהלילה נחלק לשנים חציו לאברהם וחצי' שני' לישראל במצרים מוכרח הדבר שהי' מ\"ב בראש אשמורות דאין לומר בסוף אשמורות בחלק הראשון זה אינו שהרי חלק הראשון הי' שייך לאברהם:
ומעתה מבואר מאיליו כוונת הפייטן שרוצה לספר בשבח של הק\"בה שפעל שני הפכים ברגע מה שאי אפשר לשום מלאך לעשותו ולז\"א אז רוב ניסים הפלאת בלילה ר\"ל באותו הלילה של מכת בכורים אז רוב נסים הפלאת שאו הי' משמש מזל מאדים שהוא פועל הריגה והי' הק\"בה פועל בו שני הפכים דין ורחמים. ומפרש ואמר בראש אשמורות זה הלילה ר\"ל שהרי הי' מ\"ב כאשר התחילו ראש של שני אשמורות אחרוני': וכדי של\"ת מנלן דלמא באמת הי' בסוף שני אשמורות ברגע אחרונה לכ\"א דע\"כ זה אינו שהרי גר צדק זה אברהם נצחתו כנחלק לו לילה ר\"ל לאברהם נחלק הלילה לשנים מוכח מזה שהי' בחלק השני' במזל מאדים דהיינו בראש אשמורות. והזוהר כתב דחצי ליל ראשון אקרי ליל וחצי ליל שני' אקרי לילה לז\"א ויהי בחצי הלילה ר\"ל מאחר שהי' במזל מאדים בחלק השני' מוכח שהי' מ\"ב בחצי הנקרא לילה ולא בחלק השני דאקרי ליל:" + ] + ], + "Zevach Pesach": [], + "Ki Lo Na'e": [], + "Adir Hu": [ + [ + "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב. במהרה בימינו בקרוב. אל בנה ביתך בקרוב. וצריך להקדים עוד מ״ש חז״ל בר״ה שגזרו חכמים גבי חדש שמא יבנה בה״מ ויאמרו אשתקד אכלנו וכו' ופריך שם דאיבני אימת וכו' ומסיק דאיבני בלילה חמשה עשר בניסן וכתב רש״י אעפ״י דקי״ל שאין בנין בה״מ דוחה שבת ויו״ט ואיך אכשר שיבנה בליל ט״ו ה״מ בנין על ידי אדם אבל בנין של עתיד לבוא בידי שמים הוא שהקב״ה יבנה אותו שנ׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך אפשר להיות גם ביו״ט. ובהכי ניחא שרצון הפייט לומר שאל תתמה על החפץ מה שאנו מתפללין עכשיו בליל י״ט של פסח שיבנה לנו את בית המקדש הלא אין בנין בה״מ דוחה שנת וי״ט ולכ״א אדיר הוא יבנה ביתו אינו בלילה ר״ל הקב״ה שהוא אדיר במרום הוא יבנה תי׳ הוא דייקא ר״ל הוא בעצמו יבנה אותו בידי שמים ואפשר להיות הבנין גם ביו״ט:
ואכתי הי׳ מקום לומר הלא נשבע הקב״ה כדאי׳ במ\"י וז״ל משל למלך שנשבע שלא יבואו בניו לפלטין שלו ומהו הוא עושה סותר את הפלטין ובונה אותו אח״כ כך הקב״ה נשבע שנ׳ אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינן באים אבל באים למנוחה אחרת וה״א בגמ׳ דנדרים הנשבע שלא יכנוס חבירו לביתו ונפל הבית ובנה אותו מחדש מותר ליכנס בו דהבית הראשון אזדא לי׳ וכ״כ הז״ב נ״ע. ובהכי ניחא מ״ש הכתוב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו׳ לא יחשו וכו' עד יכונן את ציון וישם את ירושלים תהלה בארץ וע״ז פריך במנחות מה אומר בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס. כוונתו בזה משום שדעת הע״מ הוא שבה״מ לא נשרף אלא נגנז במקומו לפ״ז הבית עודנו קיים וא״כ שבועה שנשבע הקב״ה אם יבואון אל מנוחתי עדיין במקומו עומד. אבל אם נשרף בה״מ אז יש היתר לשבועה כמ״ש וזה הוא שקשה להמקשן במה שאמר הכתוב על חומותיך וכו׳ כל היום וכל הלילה לא יחשו עד יכונן הקב״ה את ציון וישים את ירושלים וכו׳ הלא נשבע הקב״ה אם יבואון בניו אל מנוחתו ומה אהני בזה אם השבועה במקומה עומדת לכ״א בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס ר״ל מתחילה יבנה ירושלים מחדש וא״כ השבועה אזדא לה הואיל והראשון איננו ואח״כ נדחי ישראל יכנס לתוכה. נשמע מזה אם בה\"מ נשרף הוא ממש מעתה יש היתר לשבועה אבל אם נגנז במקומו ועודנו קיים א״כ אכתי השבועה במקומה עומדת. ובהכי ניחא מה שיסד הפייט אדיר הוא יבנה ביתו כוונתו בזה שאם יפלא ממך הדבר מה שאנו מבקשין מהקב\"ה על בנין בה״מ דמה תועלת בבנינו הלא נשבע שלא יבואו בניו לתוך פלטין שלו לז״א אדיר הוא יבנה תיבת יבנה דייקא רצונו בזה מאחר שהוא יבנה אותו מחדש עי״ז יש היתר לשבועה. ולז״כ מ״ש אומרים בברכת המזון בחג הסוכות הרחמן הוא יקים לנו סוכת דוד הנופלת תיבת הנופלת הוא ללא צורך ודיו הי׳ בזה לומר הרחמן יקים לנו סוכת דוד ולפי מ״ש כוונתו מבואר שאנו מבקשין שהוא יקים לנו סוכות דוד ר״ל בית המקדש שהוא סוכות דוד יקים אותו מנפילתה שיבנה אותו מחדש ועי״ז יש היתר לשבועה:
ועוד הי׳ מקום לומר הלא הקב״ה גירש אותנו והמגרש את אשתו לא תדור בשכונתו ומה תועלת יגיע לנו בבנינו נגד זה אמר אל בנה בנה ביתך תיבת ביתך דייקא ר״ל מאחר שהוא ביתך דין חצר דידי׳ היא נדחית מפניו והואיל והשכינה זזה אין כאן מקום לגירושין כלל כמ״ש:
ואכתי לא פלטי מחדא במ״ש הוא יבנה ביתו בקרוב תיבת בקרוב נראה כאילו הוא למותר וכשפת יתר. יבואר עם דברי גמ׳ דמכות דידוע המאנס את האשה אמרה תורה לו תהי׳ לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואחז״ל אם גירשה יש לו תקנה ע״י שיחזירנה וכל ימי׳ הוא בעמוד והחזר הגם שעבר וגירשה אפ״ה לא עבר על הלאו דלא יוכל לשלחה מאחר שיש לו תקנה ע״י שיחזירה אותה לו לאשה והוי כלאו הניתק לעשה. והמפרשים כתבו דמה שכפה הקב״ה את ההר על ישראל כדי שיחי׳ להם דין אנוסה ועי״ז לא יוכל לשלחה כל ימיו. ולפ״ז אין מקום טענה לומר הקב״ה גירש אותנו ע״י שאמר שלח אותם מעל פני נהי שגירש אותנו אכתי מוטל עליו מצד החיוב להחזיר אותנו שלא יעשה תורתו פלסתר שכתב בתורתו גבי מאנס את האשה ולו תהי׳ לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. אבל אלי׳ וקוץ בה נהי שמחויב להחזירה מאחר שהקב״ה הוא נצחי קיים לעד יכול להחזיר אותנו אימת שירצה כדי לקיים העשה ולו תהי׳ לאשה ודאי בשר ודם צריך להחזיר אותה תכף דשמא ימות הוא או היא ונמצא עבר על הלאו משא״כ אצל הקב״ה אינו שייך זה שיכול להניח אותנו בגלות המר זמן רב ובאחרית הימים יחזיר אותנו ע״כ יסד הפייט לומר תיבת במהרה שהוא יבנה ביתו במהרה בימינו למהר הגאולה:
ובהכי ניחא ג״כ מ״ש אל בנה ביתך בקרוב כוונתו בזה בארבעה תיבות הללו נגד ארבעה דברים שיש לפקפק בענין בנין בה״מ כמ״ש לעיל. דנגד הטענה שאין בנין בה״מ דוחה י״ט. נגד זה אמר אל בנה ר״ל בנין העתיד יהי׳ על ידי אל בנין בידי שמים הוא מלת אל דייקא. ונגד הטענה הקב״ה נשבע שלא יבואו בניו לפלטין שלו נגד זה אמר תיבת אל בנה מלת בנה דייקא ר״ל שהוא יבנה אותו מחדש. ונגד הטענה שגירש אותנו נגד זה אמר אל בנה ביתך תיבת ביתך דייקא ר״ל מאחר שהוא ביתך חצר דידי׳ אין מקום לגירושין. ונגד הטענה שיכול להחזירה אימת שירצה מאחר שהוא נצחי נגד זה אמר בקרוב ר״ל שיבנה אותו בקרוב בימינו מצד שאנו בשר ודם צריך אתה למהר הגאולה:" + ] + ], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [], + "Chad Gadya": [] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח", + "enTitle": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "key": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..817ad5a2d5bdb0a3b20e7d8ca99e0f825aeab985 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,454 @@ +{ + "title": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Naftali_Seva_Ratzon_on_Pesach_Haggadah", + "text": { + "Kadesh": [ + [ + "הלשון תמוה וצריך ביאור מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה שתקנו חז״ל לומר כל חמירא בלשון תרגום ואשתני נוסח זה של ביטול חמץ מנוסח עירובי חצירות ותחומין שאומרו בלשון הקודש. וביותר יש לשום לב בענין הברכה שמברך עלי׳ ברוך אתה ה׳ כו' על ביעור חמץ ובלשון הקודש אומר אותה ולמה נשתנה נוסח הביטול שהוא לשון תרגום הלא דבר הוא. ולבאר זאת נקדים מד״ר וזה תוארו כיון שראה סמאל שלא מצא חטא לישראל ביוה״כ מיד אומר רבש״ע יש לך עם אחד בארץ עומדים כמלאכים ונקיי חטא כמלאכים. ר״ל כמו המלאכים שאין להם יצה״ר המחטיא אותם כמו כן ישראל מה המלאכים אין להם קפיצה כך ישראל. ולפי הענין משמע שבא סמאל לקטרג על ישראל אמנם מאחר שלא מצא לקטרג ע״כ מתחיל לדבר בשבח של ישראל. והדבר יפלא איזה רוח סערה עברה לפניו שנהפך לסניגור נהי דביו״כ לית לי׳ רשותא לקטרג אכתי לשתוק ולא לימא מידי. וירצה ע״ד מ״ש חכמי האמת דיש להסתפק אם מעלת האדם היא יותר מן מעלת המלאך מאחר דאצילות נשמתן של ישראל היא מעולם הבריאה עולם הכסא שהוא עולם השני חלק אלוקי ממעל אבל המלאכים אצילות שלהם הוא מעולם היצירה שהוא עולם השלישי. או נימא איפכא דמעלת המלאכים עדיפא מאחר שאין להם יצה״ר המחטיא משא״כ האדם הרי שיש סברא לומר שהמלאך עדיף ויש ג״כ סברא בהיפוך:
ואפשר ליתן טעם לשבח דמשו״ה ישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות הואיל וגם אצילות נשמתן הוא מעולם הבריאה שהוא עולם השני אבל המלאכים שאצילות שלהם הוא מעולם השלישי ע״כ מזכירין את השם ג״כ אחר שלש תיבות. ואמינא דמה שאין המלאכים מתקנאים בנו כל ימות השנה הגם שרואין את ישראל שמזכירין את השם אחר שתי תיבות שאומרים ברוך אתה ה׳ כו׳ שזה מורה על מעלת ישראל שהיא למעלה מן מעלת המלאכים אעפ״כ סרה קנאתם מעל ישראל באמרם שגם להם כנגד זה יש יתר שאת ויתר עז נוסף על ישראל מצד שאין להם יצה״ר המחטיא אותם כמו שיש לישראל וע״כ כל ימות השנה שלמים הם אתנו המלאכים ואינם מקנאים בישראל וכל אפיא שוים הם אמנם כאשר הגיע יוה״כ ואז אין רשות לשטן לקטרג על ישראל ומתחכם הוא להכניס קנאה בלב המלאכים שהמה יתקנאו בנו ועי״ז יקטרגו עלינו ומה הוא עושה כשרואה שאין לישראל חטא מיד אומר יש לך עם אחד בארץ כמלאכים נקיי חטא כמלאכים ר״ל כמו המלאכים שהם נקיי חטא מצד שאין להם יצה״ר המחטיא אותם ככה המה ישראל שאין להם יצה״ר כמלאכים ואין להם קפיצה כמלאכים וכו׳ דרצונו בזה שהם ממש דומים למלאכים. וא״כ יש לישראל תרתי מעליותא שהם דומים להם מצד היצה״ר נוסף עוד יש לישראל מעלה שהם מעולם השני מה שאין להמלאכים ומכח זה יכניס קנאה בלבם ויקטרגו עלינו:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא להבין ענין ביעור חמץ שתקנו לומר דוקא בלשון תרגום וצריך להקדים עוד מ״ש חכמי המוסר כשם שמוזהר האדם לבער החמץ מן הבית ככה מוזהר לבער את היצה״ר שהוא השאור שבעיסה מכל חלקי הגוף שיהי׳ בבל יראה ובל ימצא נמצא ע״י שמבער החמץ מבער ג״כ היצה״ר מן הגוף. ועל ידי זה יש לישראל תרתי למעליותא נוסף על המלאכים האחד שאין להם יצה״ר דוגמת המלאכים ועוד מעלה נוספות עליהם שאנו מזכירים השם אחר שתי תיבות וא״כ יש לחוש שע״י זה יתקנאו בנו ובפרט כאשר ישמעו נוסח הברכה מ״ש בשעת ביעור חמץ שזוכרים השם אחר שתי תיבות שאומרים בא״י כו׳ על ביעור חמץ וזה מורה על מעלת ישראל על המלאכים שאין המלאכים זוכרים השם אם לא אחר שלש תיבות ותיכף אחר הברכה מתחיל לומר כל חמירא וכו׳ לבער החמץ מהבית והשאור שבעיסה שהוא היצה״ר מן הגוף וא״כ יש לנו תרתי למעליותא ויכנוס קנאה בלבם ע״כ תקנו חז״ל שיאמרו כל חמירא בלשון תרגום שאין מלאכי השרת נזקקין לו ועי״ז יהי׳ סרה הקנאה מעלינו:" + ], + [ + "אעתיק כאן קצת טעמים מ\"ש בהגדה של פסח טעם נכון למנהגן של ישראל שהוא מיוסד על התורה ויש לו על מה שיסמכו משום שבלילה הזה אנו עושין כמה דברים תמוהים למי שיש לו חסרון ידיעה ונשתנה הלילה הזו מכל הלילות ע\"כ אפס קצהו אעתיק פה: וזה יצא ראשונה מה שאנו לוקחין סולת לעוגות מצות: ויין לארבעה כוסות ובשר * לפסח וחגיגה ותפוחים ואגוזים לחרוסת: ה\"ט דידוע מ\"ש חכמי אמת ישראל הוצרכו לזכך ולמרק חטא של אד\"הר ובדבר שחטא בו ניתקנו: אמנם הדבר שחטא בו אד\"הר במחלוקת שנוי' אם אילן שאכל אד\"הר ממנו גפן הי' או חטה הי' או תאנה הי' או אתרוג הי' ומאחר שאנו צריכים לתקן זה ואנו מסופקים במה חטא מכח ספק עבדינן ככולהו תנאי: למ\"ד גפן הי' ע\"כ לוקחין יין לד' כוסות שעל ידי מצוה זו יתוקן החטא סומקא * חלף סומקא. ומשום ספק דשמא חטה הי' מה\"ט לוקחין סולת למצות: ואכתי לא יצאנו מידי ספיקא דשמא כמ\"ד אתרוג הי' ע\"כ נוטלין תפוחים לחרוסת דאתרוג תפוח נקרא כמ\"ש וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כאתרוגין. ואכתי לא פלטינן דשמא כמ\"ד תאנה הי' ע\"כ לוקחין אנו תאנים לחרוסת שע\"יז יהי' סר עונו. וב\"מר אי' מלמד שהאכילה חוה לכל בהמה חי' ועוף נמצא שכל בעלי * חיים הוצרכו תיקון לתקן אותם ע\"כ לוקחין שה לפסח ובהמה לחגיגה: ", + "ומה שאנו אוכלין בהסיבה דווקא להראות חירות וה\"ה הפסח שלא הי' נאכל דווקא צלי ולא מבושל: אפשר לומר דה\"ט דאח\"זל אד\"הר הי' * מיסב בגן עדן והי' מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין הציץ עליו הנחש ונתקנא בכבודו נמצא אד\"הר הי' יושב דרך היסבה דרך חירות שהי' לו חירות מן מלאך המות אילו לא הי' חטא והיה אוכל בשר על ידי צלי דווקא מה\"ט הפסח אינו נאכל אלא צלי ובהסיבה דווקא: ומה שלוקחין בטיבול ראשון ירקות ואוכלין קודם כל י\"ל דה\"ט ע\"ד מ\"ש בע\"מ קודם החטא לא הי' היתר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מאחר שלא הי' צריכין או שום תיקון זולת אכילת ירק הותר לו שנ' * כי ירק השדה נתתי לכם לאכלה ואחר החטא הוצרכו הב\"עח תיקון אז הותר לו לשחוט ולאכול וע\"כ קודם שאנו אוכלין מבשר חגיגה ומבשר הפסח שהוא בא לתיקון על האכילה אוכלין קודם זה ירקות להורות שקודם החטא לא הי' אוכל אדם כי אם ירקות אבל גוף הסעודה דהיינו היין של ד\"כ ובשר הפסח וסולת למצות הוא תיקון על גוף האכילה אחר שחטא:" + ] + ], + "Urchatz": [], + "Karpas": [ + [ + "ומה שאנו מהדרין אחר הירק שקורין כרפס ה\"ט משום דששים ריבוא נשמות הי' תליון באיפתו של אד\"הר וכולן נהנו מאותו * אכילה ואותן ס\"ר נפשות ירדו למצרים וסבלו שם עבודת פרך ואותיות כרפס הוא ס\"ר פרך ר\"ל סר\"נ סבלו פרך במצרים: ומה שטובלין הכרפס במי מלח נ\"ל ע\"ד המ\"ר וז\"ל ששים ריבוא ילדים השליכו המצרים ליאור ועלו כולן מן היאור בזכות משה שנ' כשש מאות אלף רגלי כולן עלו ברגלי וע\"כ לוקחין הכרפס שהוא * רמז על ס\"ר ישראל שהושלכו למים ועלו משם ולרמז זאת טובלין הכרפס במי מלח ועולה אח\"כ מן הטיבול והוא דוגמת ישראל שהושלכו למים ועלו משם וקצת מטבילין הכרפס בחומץ ה\"ט כדי לרמז שהי' מעשיהם קשים כחומץ ע\"כ ירדו למצרים כדי להזדכך שיצאו נקי: ומה שאוכלין בצים הוא לרמז מה ביצה זו מגולגלת אף אבילות מגולגלת שנתגלגל ע\"י אד\"הר שנ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה לו ומיתה לדורות הבאים. ולדעת הזוהר מות תמות הוא * רמז לשני מקדשים שיחרבו ע\"כ אוכלין מרור ע\"ש הרויני במרורים בלילי פסח השביעני לענה בלילי תשעה באב שבית הראשון והשני שניהם נחרבו בט\"ב ולילי פסח מכוון נגד ליל ט\"ב. ואגוזים שלוקחין לחרוסת עוד טעמא איכא בהא מלתא ע\"ד המ\"ר מה האגוז הזה אדם נוטל אחת מהם וכולן מתרעמין מש\"אכ בשאר פירות: והוא רמז האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף ר\"ל ע\"י אדם שהי' יחידי בעולם וחטא על כל העדה יצא הקצף והכל מתרעמין עליו: ויין אדום שנותנין לחרוסת הוא זכר לדם משום דחוה פירסה נדה וראתה טפת דם כשאכלה מעץ הדעת וע\"כ לוקחין יין אדום: וידוע ארבעה בגדים של כה\"ג הוא כתונת בד ומצנפת ומכנסיים ואבנט וכולן של בד הי' ואד\"הר הי' * כה\"ג ועבד העבודה כדאי' במ\"ר לעבדה אילו הקרבנות ומסתמא הי' מלובש ב\"ד בגדי כהונה ע\"כ לובשין הקיטל שהוא דוגמת הכתונת וכובע של בד הוא דוגמת המצנפת. וחגורה שעל הקיטל הוא דוגמת האבנט. ומכנסי בד יש בלאו הכי לכל אדם להפסיק שלא יהא ליבו רואה את הערוה:" + ], + [ + "ועתה הדרין למילתין מה שלוקחין כרפס לטיבול ונרשם בצידו שיברך עליו בפה\"א לכאורה יפול לב האדם על זה צריכא למימר שיברך עליו הלא אסור ליהנות בלא ברכה. ואפשר לומר משום דק\"יל כל דבר שנשתנה לעילוי ע\"י בישולו אם אוכל אותו * חי מברך עליו שהכל וע\"י בשול מברך ברכתו הראוי לו ומ\"ה כתב מהר\"ריל נ\"ע אם יקח פיטר זיל לטיבול ראשון איך יברך עליו בפ\"הא מאחר שאינו נאכל כמות שהוא חי אם לא ע\"י בישול ונשתנה לעילוי ואיך יברך בפ\"ה או לפ\"ז יפלא ממך הדבר על המנהג שלנו שאנו נוהגין ליקח פיטר זיל לטיבול ולברך עליו בע\"הא. ואמינא דטעמא רבא איכא בהא מלתא מה שמברכין בפ\"הא הגם שאוכלו חיו: נ\"ל ע\"ד מ\"ש חז\"ל בסוטה שהיו נשים של ישראל יולדות בשדה וכאשר הכירו המצרים רצו להרוג הילדים ונבלעו בקרקע והיה מביאים שוורים וחרשו על גבם שנ' על גבי חרשו חורשים וכאשר הלכו להם המצרים הי' מבצבצים מן הקרקע כעשב הוה הצומח מן הקרקע שנ' רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי. וכדי לזכור את הנס הזה שהי' הילדים צומחים מן הקרקע כצמח האדמה ע\"כ לוקחין ירק ומברך עליו בפ\"הא לרמז הגם שזה אינו מעיקר ברכתו הראוי לו אלא כדי לוכור הנס כמו שהירק הזה יצא מן האדמה כמו כן הי' מבצבצין מן האדמה שנבלעו שמה:" + ] + ], + "Yachatz": [ + [], + [ + "ומה שלוקחין מצה האמצעית וחולקה לשנים ומטמינין החציו תחת הכר שיהי' שמור לאפיקומן ולדעת מהר\"יל צריך לייקח חלק הגדול ממצה הבצועה לאפיקומן הלא דבר הוא וצריך טעמא: ואמינא * טעם לשבח ע\"פ המ\"ר וז\"ל ויחלק עליהן הלילה אותו הלילה נחלק לשנים ובחצות הראשון נעשה הנס לאברהם שהרג המלכים ובחצות לילה חלק השנית נעשה הנס לישראל ע\"י מכת בכורים וידוע דמשה קרא המזבח ה' ניסי ע\"ש הנס כדי שיהי' שם הנס נזכר ע\"י קריאת השם זה: נשמע מזה שצריך לעשות דבר שיהי' לזיכרון הנס ובהיות כן יש לומר דמ\"ה המצוה הוא ליקח מצה האמצעית דווקא ולא עליונה או תחתונה וחולקה לשנים כדי לזכור הנס ר\"ל כשם שמצה אמצעית זו נחלקה לשנים דוגמת זה נחלקה הלילה הזה לשנים ובחלק הראשון הי' נס של אברהם ובחלק השני' נעשה הנס לישראל שהוכו הבכורים:
ומה שהוא צפון תחת הכר להיות משומר לאפיקומן ה\"ט דאי' במ\"ר ליל שימורים הוא הלילה * הזה הוא משומר לגאולה אחרונה לע\"ל שתהי' ג\"כ בליל פסח: ודעת הש\"ך ג\"כ נוטה לזה שכתב הלילה של ליל פסח נחלקה לשנים דבחלק הראשון נעשה הנס לישראל שניצולו וחלק השני הניח הק\"בה לע\"ל לגאולה אחרונה ע\"כ מניחין החצי' תחת הכר שיהי' שמור שמה להורות שחלק זה הוא מורה על הגאולה אחרונה כך חצי הלילה מזה הלילה הוא שמור לע\"ל לגאולה אחרונה: וכדי לצאת שני הטעמים עבדינן ככולהו ובוצע אמצעית כדי לזכור הנס של אברהם ומניחין החציו תחת הכר להורות על הגאולה אחרונה כמ\"ש השך. והשתא ניחא דעת מהר\"ריל שכתב שהחלק הגדול מן המצה אמצעית * יקח לאפיקומן שיהי' שמור תחת הכר ר\"ל מאחר שזה החלק הוא מורה על הגאולה שתהי' לע\"ל ואמרו חז\"ל לע\"ל יהי' גאולה אחרונה עיקר ויציאת מצרים טפל וע\"כ מאחר שהוא רמז על הגאולה לע\"ל והיא עיקור ע\"כ יש ליקח חלק הגדול לזה אבל חציו השני' שהוא רמז על הנס של יציאת מצרים והוא תהי' טפילה ע\"כ מניחין חלק הקטן בקערה כדבר הטפל:" + ] + ], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [ + "מגיד רחצה כוונת בע\"א בתיבת מגיד שיגיד הגדה: ומה שמכנה אמירת הגדה בלשון מגיד כתבתי בטוב טעם בהגדה: ובתיבת רחצה כוונתו שירחוץ ידיו לסעודה: ויש להפליא למה שינה לשונו * כאן דבתחילת הסימן כתב קדש ורחץ וה\"ה הכא הוי לי' למנקט ג\"כ בזה\"ל מגיד רחץ ומלת רחצה בהי\"א בסופו נראה ללא צורך. ואמינא עד\"ג דפסחים אר\"ה אע\"פי שנטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו לטיבול שני. וכתבו התו' דר\"ל שצריך ליטול ידיו שנית לצורך הסעודה דהנטילה לסעודה לצורך הטיבול הוא. ופריך שם ואמאי והא משא ידי' לטיבול ראשון ולמה יטול פעם שנית לסעודה ומשני כיון דבעי למימר הגדה והלילא הוי הסח הדעת ודילמא נגע במידי המטונף עכ\"ל ואמינא אנא דה\"יא מן מלת רחצה הוא רמז על זה ור\"ל ה\"לילא ה\"גדה ה\"וי ה\"סח ה\"דעת שאילו חמשה תיבות מתחילין הכל בה\"יא וכוונתו בוה דלא תקשה ממ\"ש מגיד ר\"ל שיגיד הגדה וא\"חכ רחצה ר\"ל שירחוץ ידיו לסעודה ויפלא ממך הדבר הלא כבר משא ידיו לטיבול ראשון ולאיזה צורך יטול ידיו פעם שנית ע\"כ נתן לסימן תיבת רחצה בה\"יא נוספת משום דביני לביני אמירת הגדה והלילא הוי הסח הדעת:" + ], + [ + "ואח\"זל מסלקין הקערה מן השלחן כדי שיראו התינוקות וישאלו למה מסירין הקערה הלא אכתי לא אכלינן ומנהג שלנו הוא אינו * כן אלא מגביהין הקערה למעלה בשעה שאומרים כהא לחמא עניא וא\"חכ מורידין אותה ומניחין אותה על השלחן על מקומו שהיתה שם בראשונה. אמינא אנא דה\"ט דידוע טעם של הנפת העומר שהי' מניף למעלה ולמטה כדי לעצור טללים רעים: ולכאורה יפלא הדבר לאיזה צורך הי' צריך הנפה מעלה ומוריד מעלה בלחוד סגי ולמה הי' צריך להיות מורידו כדי לעצור הלא הטללים באים מלמעלה. ואמינא אנא עד\"ג דחגיגה:
דאיתא בחגיגה רקיע שבו אוצרות טללים רעים ופריך והני ברקיע איתנהו והכתיב לא יגורך רע וכו' ומשני דוד בא והורידן לארץ נמצא ששניהם הי' ברקיע וכשבא דוד ואמר לא יגור במגורך רע הורידן לארץ נשמע מזה שהטללים טובים נשארו למעלה ברקיע אבל אוצרות טללים רעים הורידן לארץ ובהכי ניחא * שהי' צריך להניף העומר מעלה ומוריד דמה שהי' מניף למעלה הי' הכוונה כדי להוריד טללים הטובי' לארץ וא\"חכ הי' מוריד כדי לעצור טללים הרעים שהם בארץ וידוע דבפסח נידון על התבואה: ובפ\"רא אי' וז\"ל אמר יצחק לבניו בליל פסח בלילה הזה אוצרות טללים נפתחים נמצא בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' מביאין עומר בפסח משום שאז התבואה נידונת ונפתחים אוצרות טללים וע\"י הנפת העומר מעלה ומטה הי' מושך השפע ועכשיו שאין בה\"ק שלחנו של אדם הוא במקום מזבח והמצות שעליו המה במקום מנחת העומר שהי' מביאין שהרי המנחה לא הי' מביאין מן החמץ והי' דוגמת המצה הוו וע\"י שאנו מגביהין הקערה עם המצות למעלה הוא דוגמת הנפת העומר למעלה כדי להוריד טל של ברכה וא\"חכ מורידין אותה והוא דוגמת מה שהי' מוריד העומר כדי לעצור טללים רעים" + ] + ], + "Four Questions": [], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה וכו' לפי מה שכתבתי בחיבורי שחברתי על הגדה של פסח דעבדים היינו הוא מוסב אמה שאמר למעלה והוא תשובה נגד הבן ששואל את אביו מה נשתנה הלילה וכו'. ועל זה יפול התשובה עבדים היינו וא\"כ הוא קשור ואדוק עם העניין של מעלה ע\"כ אבאר תחילה ארבעה שאלות הללו כדי שיפול עליו התשובה עבדים היינו:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה: בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה כולו מרור: בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים: בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין ע\"כ הנה יש להפליא בהפלי ופלא בכמה דברי' שונים ומשונים. איתא במשנה דע\"רפ מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה הוה וכו' יש לשום לב מדוע ממתין הבן בשאלתו הזאת * עד מזיגת כוס שני ואז שואל לאביו הי' לו להקדים שאלתו כאשר מוזגין כוס ראשון. ואי תימא משום שאז לא ראה שום שינוי שעדיין לא הי' טיבול הכרפס ולא הי' לו מה לשאול אכתי קשה הלא כאשר מזגו לו כוס שני ג\"כ לא ראה עדיין השינוי של אכילת מצה ומרור ואע\"פכ סדרו התנא במשנה שניהם יחד: ותו דארבעה שאלות הללו המה שלא כסדר דמתחילה מסתמא שואל את אביו על הטיבול שהוא בא ראשונה וא\"חכ על אכילת מצה ומרור ובמשנה דע\"רפ סדרו התנא בהפך: ונוסף זה התשובה עבדים היינו מה שמשיב האב היא תשובה מספקת נגד השאלה אחרונה ששאל מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ועל זה יפול התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם לחירות ע\"כ אנו יושבין מסובין להראות שאנו בני חורין אמנם לשאלות הקודמת אינה מספקת ונ\"ל בזה הסיגנון דווקא כאשר מוזגין כוס השני אז הבן שואל לאביו מה נשתנה ר\"ל אז נתעורר שאלתו מדוע הלילה הזה כולו מצה וע\"כ לא רצה לשאול עד עכשיו. ובאם תרצה להתנצל על זה מכח זה נתעורר שאלה שניה מדוע הלילה הזה כולו מרור וכן כולם על דרך זה סובב הולך שהשני' נמשכת מכח שאלה הקודמת לה:
ואשא משלי ואומר דמצינו שני טעמים על מצוה זו של אכילת מצה אם היא מורה על חירות או על עבדות. טעם הפשוט המוזכר במשנה בע\"רפ וז\"ל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה הא * לך חדא נשמע מזה שטעם אכילת מצה הוא זכר לחירות בשביל שגורשו משם ולא הניחו אותם עד שיחמץ העיסה. וטעם השני אי' בז\"פ משום שהמצרים היו מאכילין לישראל פת שלא החמיץ כאשר הי' עסוקין בבנייני המלך מטעם דפת שלא החמיץ הוא מאכל לעבדים שמספיק לחם מעט לאוכל ושוהא הרבה במעיו שקשה להתעכל ולזכר זה אנו אוכלין מצה פת שלא החמיץ: ומ\"הט תקנו הנוסח לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הכוונה בזה בעוד אנחנו במצרים בעבדות שלהם האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ הא תניינא: ול\"הט מצה הוא זכר לעבדות כאשר היינו עבדים האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ: ואמינא אנא שיש עוד נמ\"ב מה * שכתב מוהר\"רשא שהקשה לשאול אמ\"ש במשנה מצה על שם שלא הספיק וכו' כי גורשו ממצרים לפי זה הי' ראוי לנו לאכול המצה אחר חצות לילה דווקא שאז גורשו ממצרים כאשר הי' מכת הבכורים כמ\"ש ותחזק העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים אבל בתחילת הלילה עדיין לא גורשו ממצרים והי' סיפק להם להחמיץ העיסה שהיו אז עדיין עבדים תח\"י עכ\"ל: ומעתה דון מינה תינח לפי טעם המשנה דמצה הוא זכר לחירות על שם שלא הספיק להחמיץ לפ\"ז הי' מקום לומר שיש לאכול המצה דווקא אחר חצות הלילה מש\"אכ להטעם השני דמצה הוא זכר לעבדות כדי לזכור דפת כזה אכלו בהיותם במצרים כאשר היו עוסקין בבנייני שלהם מעתה הי' ראוי להיות הדבר בהפך לאכול מצה דווקא בחצי ליל ראשון שאו הי' עבדות עדיין: אבל אחר חצות הלילה אז הי' חירות כי גורשו אותם למהר לשלחם אין להראות אז עבדות בשעת החירות. וה\"ה אפכא לטעם * הראשון אין להראות חירות בשעת עבדות ואין לאכול אותה בחצי ליל ראשון מאחר שהלילה ההוא הי' חציו הראשון עבדות עדיין וחציו השני' הי' חירות:

וע\"פ הערה זו תמצא השאלה מבואר במ\"ש מה נשתנה הלילה הזה וכו' בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה כוונתו בזה לומר הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מתחילת הלילה עד סופו וזה לא יתכן בעיני השואל דממה נפשך שאם אתה סובר מצה הוא זכר על עבדות הי' לך לאכול המצה בחצי הלילה ראשון שאז הי' עבדות עדיין ומה שאתה אוכל אחר חצי הלילה לא נכון הדבר מאחר שאז הי' חירות אין להראות עבדות בשעת חירות ואם אתה סובר דמצה הוא זכר לחירות א\"כ הי' לך לאכול מצה אחר חצי הלילה שאז הי' חירות אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות ואין להראות חירות בשעת עבדות ומ\"הט אמרו חז\"ל תרי כסי קמאי מארבעה כוסות אינו צריך הסיבה משום דאכתי עבדים היינו קאמרינן הרי שאין להראות חירות בשעת עבדות וה\"ה אפכא. ול\"כא הלילה הזה כולו מצה ר\"ל כל הלילה אתה אוכל מצה לא יתכן זה:ולשאלה זו נתעורר הבן דווקא כאשר מזגו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה. ובל\"אה לא הי' מקום לשאלה זו. דאי' בערבי * פסחים א\"ר לדברי רא\"בע דס\"ל הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה אם אכל מצה אחר חצי הלילה ג\"כ לא יצא י\"ח ואפשר לומר דה\"ט מאחר דמצה הוא זכר לעבדות ע\"כ אין לאכול אותה אלא עד חצי הלילה אבל אם אכל אחר חצות הלילה שאז הי' שוב חירות לא יצא ידי חובתו. והנה הבן משכיל שראה את אביו שמתחיל לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרי' וכונתו בזה לומר דפת עניא כזה שלא החמיץ אכלו אבותינו בעודם במצרים שהאכילו להם המצרים שהוא מאכל עבדים: וכשמעו זאת מאביו הוכיח לנפשו דמוכרח הדבר דמצה הוא זכר לעבדות וע\"כ לא רצה לשאול את אביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה שהי' סובר דבאמת לא יאכל רק עד חצות. אמנם כאשר מוזגין כוס השני הוכיח לנפשו כטעם השני ע\"כ אז הבן שואל לאביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה: דאי' בצרור המור הטעם דחמץ במשהו משום שלא יכלו להתמהמה אפילו משהו ואילו שהו עוד רגע במצרים הי' באים לשער החמשי' של שע\"ט ולא הי' אפשר להם אח\"כ לצאת משם לעולם ונגד זה אנו שותין ארבעה כוסות ע\"ש הגאולה דכוס ראשון * הוא נגד והוצאתי אתכם כו' כוס שני הוא נגד והצלתי אתכם מעבודתם דייקא ר\"ל מפולחנא נוכראה שהוציא אותנו מן מ\"ט שע\"ט כדי שלא יבואו לשער החמשים ואילו שהו עוד רגע וכו'. וע\"כ לא הספיק בצקת להחמיץ שאילו שהו עד שהחמיץ הי' שוב א\"א לצאת נשמע מזה דכוס השני הוא נגד והצלתי על שם שלא יכלו להתמהמה שום רגע עד שיחמיץ העיסה וע\"כ חמץ במשהו מוכח מזה דמצה מורה על חירות.
והשתא אתי שפיר מ\"ש במשנה מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה כו' ר\"ל כאשר מוזגין כוס השני שהוא נגד והצלתי מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות אז הוקשה לו הדבר ממה נפשך דמתוך דבריך שאמרת תחילה הא כלחמא עניא די אכלו במצרים מטין דבריך דטעם מצה הוא זכר לעבדות והייתי סובר דבאמת לא תאכלנו רק עד חצי הלילה ועכשיו מזגו כוס השני מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות וא\"כ הי' ראוי לאכול דווקא אחר חצי הלילה וא\"כ מה שאתה נוהג אותך הלילה הזה כולו מצה ר\"ל כל הלילה מתחילתו ועד סופו אתה אוכל מצה שלא יתכן זאת או עד חצי ראשון או בחציו שני' ואם תרצה להתנצל על זה על ידי זה נתעורר לו שאלה אחרת מדוע בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור וכתבו התו' בע\"רפ הא דלא קאמר הלילה הזה כולו מרור היינו טעמא משום דלטיבול ראשון אנו נוטלין שאר ירקות ולא מרור כי אם לטיבול השני אנו נוטלין מרור וא\"כ אין אנו אוכלין הלילה הזה כולו מרור: ויהי' שאלת הבן עד\"ז שראה את אביו שלקח לטיבול ראשון שאר ירקות זולת לטיבול שני * לקח מרור ושואל לאביו הלילה הזה כולו מרור ר\"ל שהי' ראוי לאכול כל הלילה מרור אפילו לטיבול ראשון ומדוע אתה אוכל מרור פעם אחד בלבד: ושאלה זו נמשכת מן שאלה הקודמת ור\"ל מאחר שהלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מעתה ראוי ג\"כ שהלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול: בשלמא אם לא היית אוכל כל הלילה מצה לא הייתי שואל אותך הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול:
ואפרש שיחתי וצריך להקדים מ\"ש מוהר\"רשא בישוב הקושיא שהקשה לפי הטעם דמצה הוא זכר לחירות ע\"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ לה\"ט הי' ראוי לאכול המצה אחר חצות הלילה שאז גורשו ממצרים אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות: וכתב הוא לישב דהמצה שאכלו בליל ט\"ו הי' כולו נאכל בחיפזון ואני הוספתי נופך משלי ע\"פ מ\"ש חז\"ל ע\"פ הוציאך ה' ממצרים לילה וכי בלילה * יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנ' ממחרת הפסח יצאו אלא מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב לפ\"ז תכף בתחילת הלילה התחילה להם הגאולה וא\"כ י\"ל לעולם מצה הוא זכר לחירות ודקשיא לך א\"כ לא יהי' נאכלת בחצי ליל ראשון די\"ל מאחר שהתחילה הגאולה מערב כל הלילה הי' חירות ע\"כ מותר לאכול כל הלילה מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות וכו' הלילה מרור אתה אוכל פעם אתת בלבד הלילה הוה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון:
ולבאר זאת נקדים מה שהקשה במעשה ה' אמ\"ש במשנה מצה זו שאנו אוכלין ע\"ש שלא הספיק כו' מרור זה שאנו אוכלין ע\"ש שמררו חייהם וכו' נשמע מזה מצה הוא זכר לחירות מרור הוא זכר למירור ועבדות ובליל פסח אנו אוכלין תחילה מצה * וא\"חכ מרור וחילופי דברים הי' ראוי כאן שהי' לנו לאכול תחילה מרור זכר למירור וא\"חכ לאכול המצה לזכר חירות כסדר שהי' במצרים ואנו עושין בהפך ולא נכון הדבר. נשמע מדבריו שהי' לנו לאכול מרור תחילה וא\"חכ מצה: והנה קושיא זו היא טענה חזקה לפי מנהג שלנו שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות ולטיבול שני מרור וא\"כ מצה קדים למרור אבל אם הי' לוקחין לטיבול ראשון ג\"כ מרור לפ\"ז הי' מרור קודם למצה וע\"דז יהי' שאלתו סובב הולך בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור כוונתו בזה למה נשתנה הלילה הזה לאכול בו מרור ומוכרח לומר על שם וימררו חייהם זכר למירור והיה לנו להקדים אכילת מרור קודם כסדר שהי' במצרים ועל כן ראוי הי' הלילה הזה כולו מרור ר\"ל לאכול מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה:
והנה קושיית בעל מע\"ה אינו קושיא כי אם נאמר דמצה מורה על תירות או יש מקום לשאלה זה שהי' לנו להקדים אכילת מרור * למצה שיהי' הכל כסדר אבל אם נאמר דמצה הוא זכר לעבדות שהי' אוכלין במצרים פת כזה בימי עבדות שלהם: מעתה אין מקום לשאלה זו כלל דהשתא שניהם מורים על ענין אחד ר\"ל כמו שהמרור מורה על עבדות ומירור ככה מורה המצה על עבדות וא\"כ לא שייך בזה לומר קדימה או איחור ואיזה מהם שירצה יקדים. ובהיות כן שאלת הבן מבואר דשאלה זו נמשך משאלה * הקודמת ר\"ל מאמר שהלילה הזה כולו מצה ע\"כ ראוי ג\"כ שהלילה הזה כולו מרור אפילו לטיבול ראשון: בשלמא אם לא היית אוכל מצה כל הלילה רק עד חצות וכראב\"ע אז הי' מוכרח לומר טעם מצה משום עבדות וע\"כ אינו נאכל רק עד חצות הלילה שאז הי' עדיין עבדות אם היית עושה כן לא מלאכי ליבי לשאול אותך הלילה הזה מרור פעם אחד הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה זה אינו קושיא מאחר דמצה מורה על עבדות ומרור מורה ג\"כ על מירור ועבדות שניהם מורים על עניין אחד וא\"כ לא שייך קדימה או איחור ר\"ל להקדים המרור קודם למצה: אמנם מאחר שאני רואה הלילה הוה כולו אתה אוכל מצה דקשה ממ\"נ לא יתכן כמ\"ש לעיל: ומוכרח אתה לומר לעולם מצה מורה על חירות וכל הלילה הי' חירות ע\"י שהתחילה להם הגאולה מבערב: ובהיות כן דמצה מורה * על חירות מעתה נתעורר שאלה זו בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ולמה בלילה הזה מרור דווקא ומ\"ול משום זכר למירור וא\"כ קשה מאחר דמצה מורה על חירות כמ\"ש ומרור על מירור למה אתה אוכל תחילה מצה וא\"חכ מרור שלא כסדר עלכן הי' לך לאכול הלילה הזה כולו מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה:
ואם תרצה להתנצל גם ע\"ז כמ\"ש במ\"עה בישוב קושיא זו והוא ע\"ד מש\"ה ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה ר\"ל ביום טובה הי' שמח וכדי להגדיל השמחה יותר ביום רעה ראה ר\"ל יזכור ימי הרעה מש\"אכ אם יזכור תחילה ימי הרעה ימשך מזה תוגה ודאגה הגם שיזכור אח\"כ ימי השמחה לא תהי' בשלימות כ\"כ: ומ\"הט צריך לאכול תחילה מצה שמורה על חירות על החסד אשר עשה עמנו וא\"חכ מרור וכו'. ול\"פז * אין מקום לשאלתו שהי' לנו להקדים אכילת מרור אפילו בטיבול ראשון דזה אינו שאם יאכל תחילה מרור ימשך מזה תוגה אע\"פי שיאכל אח\"כ מצה המורה על חירות לא תהי' השמחה כ\"כ בשלימות: ומ\"הט לוקחין שאר ירקות תחילה לטיבול ראשון ולא לוקחין מרור: מעתה מצא מקום לשאלתו בכל הלילות אין אנו מטבילון אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שזה לא יתכן שהי' לך לטבול או פעם אחת בלבד או שלשה פעמים אבל מה שאתה מטביל שני פעמים אינו נכון: ושאלה זו נמשכת ג\"כ משאלה הקודמת ר\"ל בשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון לא הי' מקום לשאלתו למה אנו מטבילין שני פעמים: אמנם מאחר שאתה אוכל הלילה הזה מרור ולא כולו מרור מעתה אני שואל אותך מדוע הלילה הזה שני פעמים אתה מטביל דלא נכון זה אלא או פ\"א סגי אז שלשה פעמי':
ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים דס\"ל לר\"א שאין מצוה כלל בחרוסת: ופריך א\"כ למה הוא מביא ומשני משום קפא. ופירשי' כדי לבטל הארס שיש במרור ע\"י טיבול החרוסת. ובמ\"עה כתב הטעם שמטבילין שני פעמים הטיבול ראשון הוא נגד * ויטבלו הכתונת בדם שע\"יז נסתבב הגלות וטיבול השני הוא נגד וטבלתם בדם אשר בסף שהוא נגד הגאולה. ונ\"ל דנפקא מינה בין הטעם שכתב במ\"עה ובין טעם הגמ' הוא זה כנדון דידן שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות: שאם טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל את הארס אינו צריך כי אם טיבול אחד למרור יאכל טיבול הראשון שהוא שאר ירקות שאין בהם ארס כלל כמ\"ש התו' אינו צריך לטובלו כלל: אבל לפי הטעם שכתב במ\"עה טיבול הא' הוא נגד הגלות וטיבול השני הוא נגד הגאולה מעתה לעולם צריך שני טיבולין. אמנם אם לוקח לטיבול ראשון ג\"כ מרור או צריך שני טיבולין משום קפא. והטור כתב בשם הרמ\"בם דס\"ל שגם המצה צריך לטבול בחרוסת: נשמע מזה לדעת הרמ\"בם צריך שלשה טיבולין ואפשר ליתן טעם לזה ע\"פ המ\"ר וז\"ל והגעתם * אל המשקוף בזכות אברהם ואל שתי: המזווות בזכות יצחק ויעקב ועל כל הגעה הי' טבילה הרי שהי' שלשה טיבולין. ובעל המנהיג השיג על הרמ\"בם דא\"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד דהמצה מורה על חירות והחרוסת מורה על עבדות וזכר לטיט ואיך יתחברו שני הפכים עכ\"ל. ומעתה דון מינה שגם הטעם שכתב בעמ\"ה טעם לשני טיבולין הראשון נגד הגלות וטיבול השני נגד הגאולה גם עליו יפול ספק זה מאחר שהטיבול גופא לדבריו מורה על הגאולה והחרוסת שמטבל בו מורה על עבדות זכר לטיט א\"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד ואיך יתחברו וא\"כ קשה ממ\"נ או שיטבול שלשה פעמי' דהיינו גם המצה יטבול בחרוסת כדעת הרמ\"בם: ומה תאמר אלי דא\"כ יהי' שני * הפכים אף אתה אמור לו א\"כ מה שאתה מטביל' שני פעמים הוא ג\"כ שני הפכים וא\"כ לא הי' לך לטבול אלא פעם אחת:
ומעתה מבואר שאלתו מ\"ש בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פ\"א הלילה הזה שתי פעמים וזה לא יתכן שהי' לך לטבול שלשה פעמים או פעם אחת בלבד אבל מה שאתה מטביל שתי פעמים זה לא יתכן: ושאלה זו נמשכת משאלה הקודמת ורצונו בזה לומר ובשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון היית לוקח מרור לא הי' עולה על דעתי לשאול אותך מדוע הלילה הזה מטביל שתי פעמים שהייתי אומר טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל הארס: וע\"כ צריך לטבל שני פעמי' כדי לבטל הארס בראשונה ובשני'. אמנם אחרי רואי אותך הלילה הזה מרור ולא כולו מרור שלטיבול ראשון אתה לוקח שאר ירקות מעתה קשה מדוע אתה מטביל שני פעמי' * אי ס\"ד הטעם משום קפא בטיבול אחד סגי דשאר ירקות אינו צריך טיבול שאין בהם ארס: וא\"כ יפלא הדבר מדוע אתה מטביל' ב\"פ ומ\"ול כטעם המ\"עה דמ\"ה צריך ב\"פ הא' נגד הגלות והשני נגד הגאולה: מעתה קשה מדוע אין אתה מטביל שלשה פעמי' שגם המצה הי' ראוי להטביל בחרוסת בל\"ז הייתי אומר שאם יטביל המצה יהי' שני הפכים בנושא אחד אכן אחרי רואי שאתה מטביל ב\"פ ואין אתה חושש שיהי' שני הפכים א\"כ ישאר התמי' מדוע הלילה הזה שתי פעמים שוה לא יתכן ממ\"נ אז שהי' לך לטבול ג\"פ או בפעם אחד סגי:
ואם תרצה להתנצל גם על זה דאי אפשר להטביל ג\"פ דהיינו גם המצה שלא יהי' שני הפכי' כמ\"ש ודקשיא לך א\"כ מה שאנו מטבילין ב\"פ הוא ג\"כ שני הפכים מאחר דהטיבול השני הוא נגד הגאולה והחרוסת שמטביל בו הוא מורה על מירור כמ\"ש: משום הא לא איריא דאיכא למימר בהפך טיבול א' הוא נגד הגאולה וטבלתם בדם וטיבול השני הוא נגד הגלות ויטבלו את הכתונת וא\"כ לא הוי כלל שני הפכים לא טיבול השני ולא טיבול ראשון * ר\"ל עכשיו שהדבר יהי' בהפך א\"כ טיבול השני מורה על הגלות והחרוסת שמטבל בו מורה ג\"כ על מירור ועבדות וא\"כ שניהם מורים על עניין אחד ולא הוי שני הפכים: וה\"ה טיבול הראשון לפ\"ז יהי' מורה על הגאולה ג\"כ לא הוי שני הפכים שהרי טיבול הראשון הוא שאר ירקות זא\"כ שאין הטיבול טעיבול חרוסת כדי לבטל הארס אלא מי מלח מרור לזה הטיבול לא הוי שני הפכים וא\"כ נכון הכל לפ\"ז: ובל\"אה אתה מוכרח לומר שטיבול ראשון מורה על הגאולה והשני על הגלות מכח שאלה שני' שהקשיתי אותך הלילה הזה מרור הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה כפי הסדר והשבתני ע\"ז משום דכתיב ביום טובה הי' בטוב וכו' ר\"ל שצריך להראות תחילה שמחה דהיינו חירות ובתוך זה יזכור ימי שפלותו שע\"יז יגדל השמחה ואם יאכל מרור תחילה וא\"חכ מצה לא יהי' השמחה בשלימות נשמע מזה לפי דבריך צריך להראות תחילה שמחה ובתוך השמחה יזכור העוני וא\"כ ה\"ה בנ\"ד מו\"ל שטיבול הראשון הוא נגד הגאולה ובתוך זה יזכור ימי העוני דהיינו ע\"י שיטבול שנית והוא נגד הגלות מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין:
איתא בער\"פ מצה צריך הסיבה ארבעה כוסות אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה דהשתא מתחלא חירות דמשתעי בסיפור הגאולה: ותרי כסי בתראי אינו צריך דמה דהוי הוי ופי\"רשי שכבר אמר אשר גאלנו וכו' קודם הסעודה. ואמרי לה אפכא תרי כסי קמאי א\"צ הסיבה דאכתי * עבדים היינו קאמרי ותרי כסי בתראי צריך דההוא שעתא הוי חירות: השתא דלא אתמר כמר ולא כמר עבדינן ככולהו שצריך לשתות כל ארבעה כוסות בהיסבה: ומעתה קשה ממה נפשך מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ר\"ל ארבעה כוסות אנו שותין בהיסבה מצה ג\"כ בהיסבה ממ\"נ שאם אתה סובר טיבול א' נגד הגאולה והשני נגד הגלות משום שצריך להראות תחילה שמחה ובתוך כך יזכור ימי העוני א\"כ הי' לך ג\"כ לעשות כן לשתות תרי כסי קמאי בהיסבה כדי לזכור החירות תחילה ותרי כסי בתראי לא הי' לך לשתות אותם ע\"י הסיבה. ואם אתה סובר אפכא דהא' מורה על הגלות והשני על הגאולה כסדר שהי' במצרים מעתה גם אתה הי' ראוי לך לעשות כן לשתות שני כוסות קמאי בלא הסיבה ותרי כסי בתראי הי' לך לשתות בהיסבה ומדוע הלילה הזה כולנו אנחנו שותין ע\"י הסיבה:
ונגד זה באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם: ועד\"ג דפסחים וז\"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופרך שם מאי מתחיל בגנות: רב אמר עבדים היינו לפרעה. ומסיים בשבח פר\"שי אשר גאלנו וגאל אבותינו הרי שצריך לזכור תחילה ימי * הרעה שהיינו עבדים במצרים ואח\"כ בשבח שמזכיר הגאולה שהוציאנו ה' משם: ובהכי ניחא שמשיב לו האב להבן משכיל עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם ודבר זה קשה להבן איך תקנו חז\"ל להתחיל בגנות שאומר עבדי' היינו אלא וודאי שצריך להזכיר כפי הסדר שהי': וא\"ת א\"כ מה שאנו אוכלין מצה תחילה ואח\"כ מרור לפ\"ז איני נכון שהי' ראוי להקדי' המרור טעמא אחרינא איכא בדבר כמ\"ש הש\"ך מצה רומז על החירות ומרור רומז שיהי' עוד מירור ועבדות ר\"ל ארבעה מלכיות הואיל ולא השלימו במצרים וזה רמז לו אביו במה שאמר ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' ר\"ל דמ\"ה הי' צריך חוזק יד מאחר שלא השלימו וב\"ד מלכיות השלימו: ודקשיא לך ארבעה כוסות שאנו שותין כולם בהסיבה דממה נפשך לא יתכן לדבריך ה\"ט משום שרומזים שעתיד הק\"בה להשקות אותנו ד\"כ של גאולה וע\"כ כולם צריכים היסבה כדאי' במ\"ר: ודקשיא לך א\"כ טיבול השני שהוא נגד הגאולה הוי שני הפכים בנושא אחד משום הא לא איריא שגם הלילה הזה הי' בו שני הפכים שחצי' ליל ראשון עבדים היינו לפרעה במצרים ובחצי ליל שני ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זו החרב של מכות בכורים ע\"כ אל תתמה על הדבר:", + "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה כו' ואילו לא הוציא הק\"בה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה. בגמרא דע\"רפ אי': מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי מתחיל בגנות רב אמר עבדים היינו: ושמואל אמר מתחילה עובדי ע\"ז הי' אבותינו: ודברי רב אבאר כאן ודברי שמואל יתבאר במקומו: וצ\"ע מה גנות הוא זה לנו מה שאנו אומרים עבדים היינו לפרעה. ותו במ\"ש ואילו לא הוציא הק\"בה כו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו כו' למה פרט שלשה דורות והל\"ל בקיצור ואילו לא הוציא כו' היינו משועבדים לפרעה במצרים. ולבאר זאת נקדים הג' דב\"ק דפליגי שם ר\"ה ור\"י איעביד אינש דינא לנפשי' אם רואה שלו ביד אחרים אם רשאי ליקח אותו ממנו ביד חזקה: ומסיק שם במקום פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד דינא לנפשי' ר\"ל שאם לא יקח אותו בחזקה אלא ילך עימו אל הדיין להוציאו בדין ממנו ביני לביני יהי' לו פסידא כ\"ע לא פליגי דעביד כו' כי פליגי דליכא פסידא ר\"י סבר כיון דליכא פסידא ליזול קמי דיינא ולא יעשה משפט לעצמו: ור\"ה סבר כיון דבדין קא עביד מצי אמר לא אטרח לילך אל הדיין: ופריך שם מיתיבי בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא מדעתו אלא שבור את שיניו * ואמור לו שלי אני נוטל ופר\"שי אל תכנס שלא בפניו אלא טול שלך בפניו ואם יעכב בדבר שבור את שיניו רצונו בזה רשאי אתה להכותו עד שתשבור שיניו: ש\"מ עביד אינש דינא לנפשי'. ומשני' מאי שבור את שיניו בדין ר\"ל שע\"פ הדין יוציאו ממנו ולא שיקח את שלו בחזקה: והנה לדינא קי\"ל כר\"ה שאם לא יכול להוציא את שלו מיד חבירו אם לא שיכיהו שרי ובמ\"י אי' שבא עוזא שר של מצרים נגד הק\"בה בטענה רב\"שע למה אתה רוצה להטביעם כו' מיד כינס הק\"בה פמליא של מעלה ואמר להם הוי דנין ביני ובין עוזא: ולפום ריהטא * יפלא הדבר מדוע המתין עוזא עד בואם לים ואז בא בטענה מה עשו לבניך כו' כמ\"ש בסמוך בעודם עדיין במצרים כאשר הי' מכת בכורים שלא הי' שום בית אשר לא הי' שם מת הי' לו לבוא אז בטענה זאת מה עשו בני לבניך: אלא וודאי הוא הדבר אשר דברנו שלפי דעת הזוהר אילו שהו ישראל עוד רגע כממרי' במצרים היו ח\"ו משוקעים בשער החמשים של שערי טומאה ולא הי' אפשר להם אח\"כ לצאת משם לפ\"ז במצרים הי' במקום פסידא דלא הדר שאילו כינס פמליא של מעלה שיהי' דנין הדבר בינו לבין עוזא בין דא לדא הי' ח\"ו משוקעים כו' ואין לך פסידא גדולה כוו ובמקום פסידא עביד דינא לנפשי' וא\"כ נכון הי' שהכה הבכורים כדי שיניחו את ישראל לצאת שלא יכלו להתמהמה עוד אכן בבואם על הים שאו כבר יצאו מן הצרה ולדעת ר\"ה לא עביד איניש ד\"ל במקום דליכא פסידא ע\"כ בא עוזא באותו פעם בטענה שלא יעשה דינא לנפשי' ומיד הק\"בה כינס פמליא של מעלה ואמר להם שיהי' דנין בין עוזא:
וע\"פ הצעת הדברים האלה יבואר דברי בעל אגדא במ\"ש עבדים היינו במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' רצונו בזה ביד חזקה זו הדבר. ובזרוע נטוי' זו מכות בכורים שהכה הק\"בה את המצרים עד ששלחו את ישראל מארצם וכדי שלא תקשה היכי עביד הכי דעביד דינא לנפשי' ובא הבע\"א לתרץ זאת שאילו לא הוציא הק\"בה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וב\"ב משועבדים היינו ר\"ל שהיינו משוקעים בשער החמשים וא\"א הי' לצאת אח\"כ וא\"כ במקום פסידא הוי דשרי לכ\"ע:
והשתא אתי שפיר מ\"ש מתחיל בגנות שאומר עבדים היינו: רצונו בזה לומר שמתחיל בגנות של עצמו שהוא בעצמו מספר שהי' עובדים ע\"ז במצרים וע\"כ לא הי' אפשר עוד להתמהמה שם * שום רגע שלא יבואו לשער החמשים ומשום הכי הוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זה החרב של מכות בכורים. דלא תימא שעבר הק\"בה עליהן שורת הדין שעשה דינא לנפשי' ולא כינס פמליא של מעלה אמנם מאחר שאילו לא הוציא וכו' ישתקעו שם ע\"כ לית דינא ולית דיינא דשרי למעבד דינא לנפשי' וא\"כ מתחיל הוא לספר בגנות של עצמו:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין שאלת הרשע מה שהוא שואל לאביו מה העבודה הזאת לכם ולא לו וכו' ואף אתה הקהה את שיניו וא\"ל בעבור זה עשה ה' לי וכו': דשאלת הרשע הוא * ג\"כ עד\"ז מה העבודה הזאת לכם ר\"ל מה עניינו של פסח על שם שפסח הק\"בה על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים כמ\"ש ועבר ה' לנגוף את המצרים כדי להציל את הפקדון איך עבר הק\"בה על שורת הדין לעשות משפט לנפשו והי' לו לעשות ע\"פ פמליא של מעלה כמו שעשה על הים שכינס הק\"בה הב\"ד של מעלה ואמר להם הוו דנין בין עוזא וכו' שהוא סובר שאסור לעשות ד\"ל ליקח את שלו בחזקה ומ\"ש בן בג ב\"ג שבור את שיניו וקח את שלך שבור את שיניו בדין קאמר ר\"ל שיוציא את שלו ע\"פ הדיין ולא שילך לבית חבירו ליקח את שלו בחזקה ולהכותו אם יסרב נגדו: ולכן אמר ואף אתה הקהה את שיני' ואמור לו ר\"ל אף אתה תשיב לו דמ\"ש שבור את * שיניו ממש הוא שאם מסרב נגדו רשאי להכותו עד שישבור את שיניו כדי ליקח את שלו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר\"ל בעבור זה עשה ה' לי זאת בצאתי ממצרים כדי שאצא משם ואילו הי' הוא שם לא הי' נגאל משם לעולם מאחר שלפי דבריו אסור לעשות ר\"ל אפילו במקום פסידא אם לא ע\"פ ב\"ד ואם הי' הק\"בה כינס הב\"ד של מעלה ביני לביני הי' באים לשער החמשים ולא הי' יוצאי' משם לעולם ול\"כא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ולא לו ר\"ל בעבור שמותר לעשות ר\"ל במקום פסידא ע\"כ עשה ה' לי שיצאתי ממצרים ולא לו של\"פד הי' צריך לעשות ע\"פ הב\"ד של מעלה לא הי' נגאל משם לעולם:
ומעתה מבואר מאיליו המ\"ר וז\"ל בשעה שרצה הק\"בה להטביע את המצרים בים בא עוזא שר של מצרים בטענה ואמר רב\"שע בשביל ששיעבדו בבניך אתה רוצה להטביעם כלום הרגו מבניך וכו' באותו השעה כינס הק\"בה פמליא של מעלה ואמר להם הוו דנין ביני ירדו למצרים וכו' ועכשיו רודף הוא אחריהם וכו' * והשיבו הב\"ד של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע המתין עוזא עד בואם לים ואז בא בטענה זו מדוע לא טען כן בהיותם במצרים כאשר ביקש הק\"בה להרוג את הבכורים הי' לו לומר רב\"שע מה עשו וכו' כלום הרגו מבניך: וכבר נתבאר לעיל קצהו והוא זה מאחר שאי אפשר הי' להם להתמהמה במצרים עוד רגע אחת כממרי' וא\"כ הוי במקום פסידא דשרי לעשות דינא לנפשי' וא\"כ מה שעשה הק\"בה במצרים כדי להציל את שלו לית דינא ולית דיינא דשרי: אמנם אחר צאתם לרווחה אז נתעורר עוזא לבוא בטענה ואמר שאין שורת הדין נותן לחייבם מיתה למעבד דינא לנפשי' וכי בשביל ששיעבדו וכו' כלום הרגו מבניך ומשום הכי כינס הק\"בה הב\"ד של מעלה ואמר להם שהמה ידונו דין זה: ואנן קי\"ל לדינא כמ\"ד עביד ר\"ל אפילו במקום דליכא פסידא על כן השיבו לו פמליא של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ כוונתם בזה במ\"ש הדין עמך ר\"ל שורת הדין הוא כך וע\"כ עשה מה שאתה חפץ:
ועדיין חל עלינו לבאר * למה פרט שלשה דורות הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדי' היינו והל\"ל בקיצור ואילו לא הוציא הק\"בה היינו משועבדים במצרים. ולבאר זאת נקדים מ\"ש ב\"פ שלח לך שנגזר על ישראל ודור הרביעי ישובו הנה רצונו בוה שלשה דורות יהי' בשיעבוד ודור הרביעי ישובו לארץ צא וחשוב יהודא פרץ חצרון וכלב בנו הי' מבאי הארץ וכל דור נחשב שבעים שנה כמ\"ש דוד ימי שנותינו בהם שבעים שנה הרי לשלש הדורות יעלה רד\"ו שנה דהיינו שלשה פעמים שבעים וישראל לא פרעו במצרים רק חצי החוב וחציו שני' הניחו על עשו לפרוע חוב אביו דהיינו שלשה פעמים שבעים עולה רד\"ו הניחו שיפרע עשו: ואם ישראל הי' פורעים כל החוב הי': מוכרחין להיות עוד במצרים שלשה דורות כדי להשלים והיו שם אנו ובנינו ובני בנינו וזהו כוונת בע\"א במ\"ש עבדי' היינו וכו'. ויוציאנו ה' משם כו' ביד חזקה ר\"ל הגם שלא פרענו רק חצי החוב למען תספר באזני בנך ובן בנך ואילו לא הוציא הק\"בה את אבותינו עד תשלום כל החוב המוטל לפרוע ע\"כ היינו מוכרחים עוד להיות שם אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים. ואפשר לומר של\"זכ הכתו' במ\"ש למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרי' ולפום ריהטא משמע דאילו שלשה דורות בלבד דהיינו בנך ובן בנך מוטל עליהן לספר מעשה מצרים אתמהא. והלא מצוה זו מוטל עליהן ועל זרעם אחריהם עדי עד לספר ביציאת מצרים. וע\"דז שכתבתי נכון הוא שר\"ל בזה שאילו לא הוציא הק\"בה אותנו משם עד תשלום כל החוב המוטל לפרוע היו מוכרחים להתעכב במצרים עוד שלשה דורות שהם ג\"פ שבעים ול\"ז א למען תספר באזני בנך ובן בנך את וכו' רצונו בזה לומר שמוטל הדבר על שלשה דורות הללו דהיינו בנך ובן בנך לספר מה שהתעללתי במצרים עד שהניחו אתכם:
", + "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעי' את התורה מצוה עלינו לספר בי\"מ שכל המרבה לספר בי\"מ הרי זה משובח. ולבאר זאת נקדים מ\"ש רז\"ל חכם בנו שואלו ואם לאו שואל לעצמו אפילו שני ת\"ח שיודעין הלכות פסח שואל אחד לחבירו מה נשתנה הלילה: ואמינא אנא טעמא מאי חייבו רז\"ל שישאול האחד להשני מאחר שהוא יודע ה\"פ ומ\"כש אם שניהם יודעין ודבר שפתיים נראה אך למותר הוא. יבואר ע\"ד המש' זכור ושמור זכור בפה ושמור בלב. הרי דמלת שמור מורה שצריך לזכור המצוה בפה דווקא ולא סגי במה שמחשב בליבו אבל מלת שמור משמע אפילו בלב סגי: ול\"פז אף אנו נאמר מאחר דבמצוה זו של סיפור יציאת מצרים נאמר זכור את יום צאתך מארץ מצרים וזכור בפה משמע כמ\"ש ע\"כ אפילו הוא יודע או אם אפילו שניהם יודעים חייבה התורה אותם לספר י\"מ בפה דווקא משום דכתיב זכור דמשמע בפה דווקא:
אמנם של\"פז יפול הקושיא שהקשה הרש\"בא למה אין אנו מברכין ברכה על מצוה זו של סיפור יציאת מצרים כמו שמברכין על כל המצות * שהם מדרבנן דב\"לז לא הי' מקום לקושיא זו דאי' בא\"ח המהרהר בדברי תורה ואינו מוציא מפיו אינו צריך לברך ברכת התורה וכתב הב\"י הטעם משום שאין מברכין על דבר שבלב: נמצא שאם נאמר דסגי במחשבה ר\"ל שאם יודע הלכות פסח אינו צריך להזכיר בפה וסגי בהרהור בליבו בלבד וה\"ה אם שניהם יודעין א\"צ לשאול הא' לחבירו לפ\"ז אפשר לומר דמ\"ה לא תיקנו חז\"ל לברך ברכה על מצוה זו הואיל ואיתא בלב ע\"כ אין מברכין עליו מאחר שיכול לקיים המצוה בלב ואין מברכין על דבר שבלב. אמנם מאחר שנכתב אצל מצוה זו מלת זכור דמשמע בפה דווקא ואינו יוצא במחשבה לפ\"ז יפול הקושיא של הרש\"בא שהי' לנו לברך ברכה על מצוה זו כמו שמברכין על כל המצות שהם מדרבנן:
ודברים הללו תמצא ממש בדברי בעל אגדה ול\"זא אפילו כולנו חכמים וכו' כוונתו בזה לומר שאל תתמה על הדבר למה לא תיקנו חז\"ל לברך עליו דאין לומר הואיל דסגי במחשבה שזה אינו שהרי אפילו כולנו חכמי' כולנו נבונים כולנו יודעים אפ\"ה אח\"זל מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים להזכירו בפה דווקא ולא סגי בלב ע\"י הרהור: מעתה יפול התמי' והרי\"ף כתב ישוב על זה משום שצריך להזכיר י\"מ בקידוש דילפינן מדכתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב זכור את יום צאתך מ\"מ א\"כ מוכרח * הוא לזכור י\"מ בקידוש שעושה בליל פסח וא\"כ כבר נעשה מצותו ע\"י קידוש שעשה יצא ידי חובתו. ואני הוספתי נופך משלי מאחר דילפינן מדכתיב כל ימי חייך לרבות הלילות שצריך להזכיר י\"מ וע\"כ אנו אומרים פרשת ציצית שנזכר בה י\"מ וא\"כ כבר יצא ידי חובת המצוה ע\"י אמירת פרשת ציצית בק\"ש. בשלמא אם לא הי' צריך לזכור י\"מ בכל לילה זולת ליל פסח מעתה הי' מקום לומר שיברך ג\"כ על המצוה: אכן מאחר שמחויב לזכור בכל לילה ולילה מאי אולמא ליל של פסח משאר הלילות של כל ימות השנה: ומ\"הט אפשר לומר שאין מברכין עלי' מאחר שכבר יצא י\"ח המצוה ע\"י ק\"ש שהזכירו בו. ובעל צרור המור כתב וז\"ל * מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים דהיינו ביום משום דכתיב בפ' ציצית וראיתם אותו דמיירי ביום בזמן ראי' וכל המרבה לספר בי\"מ גם בלילה הרי זה משובח דילפינן לי' מדכתיב כל ימי חייך לרבות הלילות:
וע\"פ הדברים האלה תמצא מבואר מאיליו מ\"ש אפילו כולנו יודעים אפ\"ה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים א\"כ קשה יברכו עלי' ע\"כ אמר מצוה עלינו לספר בי\"מ דהיינו ביום וכל המרבה לספר בלילה הרי זה משובח וא\"כ שצריך להזכיר י\"מ בכל לילה תמיד למה יברכו ברכה על הסיפור בליל פסח דמאי אולמי' משאר הלילות של כל ימות השנה שמחויב ג\"כ להזכירו ואע\"פכ אינו מברך עליו." + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "ומה שמביא כאן מעשה בר\"א ור\"י שהיו מסובין בבני ברק והי' מספרים בי\"מ כל אותו הלילה כו' כוונתו בזה להביא ראי' אמ\"ש לעיל אפילו כולנו חכמי' כולם יודעים אפ\"ה הו\"ל מצוה לספר בי\"מ וע\"כ מביא הכא מעשה בר\"א והגם שהי' חכמי' גדולים וידעו כל עניין של יציאת מצרים אע\"פכ הי' מספרים בי\"מ כל אותו הלילה: אמנם תי' זה הוא מספיק אליבא דבן זומא דס\"ל כל להביא הלילות שצריך לזכור י\"מ בכל לילה מש\"אכ אליבא דחכמי' דפליגי עלי' וס\"ל כל להביא לימות המשיח יזכירו י\"מ אבל בלילה א\"צ להזכיר לפ\"ז הדרא * קושיית הרש\"בא לדוכתי' למה לא יברכו על מצוה זו של סיפור י\"מ: ואמינא אנא שגם אליבא דרבנן ניחא ע\"פ מ\"ש הראש למ\"ד דס\"ל מצוה בחרוסת מדוע אין מברכין עלי' הלא היא מצוה. ותי' משום דהמרור הוא עיקור המצוה וטיבול בחרוסת הוא טפל ומברך על העיקור ופוטר את הטפל. נשמע מזה דבר שהוא טפל אל המצוה אין לברך עלי'. ואי' בברכות שבן עזאי א\"ל לחכמים וכי מזכירין י\"מ לעתיד לבוא: והכתיב הנה ימים באי' וכו' לא יאמר עוד כו' א\"ל חכמים לא שתעקור י\"מ אלא שתהא גאולה אחרונה עיקר ויציאת מצרים תהי' טפל: משל לאדם שפגע בו ארי וניצול ממנו הולך ומספר מעשה ארי אח\"כ פגע בו נחש וניצול ממנו הי' הולך ומספר מעשה נחש ושכח מעשה ארי וכו' ולפי המשל הזאת יהי' הנמשל כך די\"מ דומה למי שפגע בו ארי וניצול ממנו שמספר מעשה ארי נמצא קודם גלות בבל הי' יציאת מצרים עיקר והי' מספרים הכל בי\"מ ואחר גלות בבל שהוא דומה לפגע בו נחש וניצול ממנו מספר מעשה הנחש אז הי' עיקור הסיפור של גלות בבל שהציל ה' אותנו מהם ויציאת מצרים שהוא מעשה ארי שכח ר\"ל שהי' טפל לגאולת בבל:
וכאשר תהי' גאולה אחרונה אז ישתכח מעשה שניהם ואז תהי' גאולה אחרונה עיקור הסיפור וגאולת מצרים וגאולת בבל יהי' שניהם טפל לה: ורא\"בע הי' בשעת חורבן הבית כמו בן ט\"ו שנה כמ\"ש התו' בשבת וא\"כ בימיו שכבר חלף עבר גאולת בבל והי' באותו פעם גאולת בבל עיקור ויציאת מצרים טפל כפי המשל. ולדעת הר\"אש אין * מברכין על החרוסת משום שהוא דבר הטפל וא\"כ אף אנו נאמר שאין לברך ברכה על סיפור יציאת מצרים מאחר שהיא טפל וגאולת בבל היא עיקר:
וע\"פ הערה זו מבואר מ\"ש רבי אליעזר בן עזריא הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כוונתו של רא\"בע בזה שהי' יושב ותמה על הדבר מה נשתנה סיפור של י\"מ שאין מברכין עליה הלא מברכים על כל מצות שהם דרבנן כקושיית הרש\"בא ורצה ר\"א לתקן זאת ע\"י שיזכירו יציאת מצרים בלילה ג\"כ בפ' ציצית וע\"יז יוסר הספק הזה מאחר שחייבה התורה לזכור י\"מ בכל לילה א\"כ מאי אולמי' סיפור י\"מ של ליל פסח משאר הלילות של כל ימות השנה שיברכו עליהם. ואמר שלא זכיתי לנצח את החכמי' בזה עד שדרשה בן זומא שנ' למען תזכור את יום צאתך וכו' כל ימי חייך כל להביא את הלילות. ושמא תאמר הלא מסתבר טעמי' דר\"א ולמה חלקו חכמים עלי' וס\"ל כל להביא לימות המשיח אבל בלילה אינו צריך להזכיר י\"מ ול\"פז הדרא הקושיא לדוכתי' שהי' לנו לברך על סיפור י\"מ: לכ\"א וחכמים אומרים כל להביא לימות המשיח שאז יזכירו ג\"כ יציאת מצרי' דקשה ע\"ז וכי מזכירין י\"מ לע\"ל והא כתיב הנה ימים באים לא יאמר עוד וכו' ומוכרח לומר דגאולה אחרונה תהי' עיקר וי\"מ תהי' אז טפל לה וא\"כ עכשיו דגאולת בבל היא עיקור הסיפור ויציאת מצרים טפל לה כפי * המשל ששכח מעשה ארי ומספר מעשה הנחש ואין מברכין על הטפל: נמצא אליבא דחכמי' ניחא די\"מ הוא טפל: אבל לרא\"בע דלא ס\"ל סברא זאת עכ\"א הרי אני כבן שבעים שנה ר\"ל הרי אני עכשיו אחר גאולת בבל כבן שבעים ר\"ל כאילו הייתי בשבעים שנה שאז היתה גאולת מצרים עדיין עיקור ה\"ה עכשיו ע\"כ הוקשה לו הדבר שהי' לו לברך עלי' ומ\"הט הי' דעתו לתקן ע\"י שיזכירו י\"מ בלילות תמיד בכל לילה:", + "מעשה ברבי אלעזר ורבי יהושע. ורבי אליעזר ב\"ע ורבי עקיבא. ורבי טרפון. שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביצאת מצרים כל הלילה עד שבאו תלמידהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק\"ש של שחרית. מה שיש לדקדק בזה אם אביע: יכלה היריעה. ולא אגיע. לשליש ולרביע ע\"כ נסמוך על המשכילם:
ולבאר זאת נקדים גמ' דברכות וז\"ל דר' אליעזר ב\"ע ס\"ל אכילת פסח עד חצות בלבד ויליף לי' מג\"ש נא' כאן ואכלו הבשר בלילה הזה ונא' להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות: ורבי עקיבא פליג עלי' התם וס\"ל אכילת פסח זמנו כל הלילה שנ' בחיפזון עד שעת חיפזון דישראל שנחפזו לצאת. והני תנאי כהני תנאי ר\"ל כי היכי דפליגי רא\"בע ור\"ע פליגי ג\"כ ר\"א ור\"י דכתיב וזבחת הפסח בערב מועד צאתך ממצרים רבי אליעזר סובר בערב אתה זובח מועד צאתך ממצרים אתה שורף: דס\"ל שאינו נאכל רק עד חצות כרא\"בע: ורבי יהושע ס\"ל עד מועד צאתך ממצרים אתה אוכל דס\"ל כל הלילה זמנו הוא כר\"ע דס\"ל ג\"כ הכי נשמע מזה לדברי רא\"בע צריך. ואי' בפסחי' א\"ר לדברי ר' אלעור ב\"ע דס\"ל אכילת הפסח עד חצות בלבד ולא יותר ומנה אתקש לפסח ע\"כ אינה נאכלת המצה לדבריו רק עד חצות ולא יותר וצריך לאכול האפיקומן קודם חצי הלילה דווקא ואם אכלו אחר חצות לא יצא י\"ח: אבל לרבי עקיבא דס\"ל הפסח זמנו כל הלילה ה\"ה מצה של אפיקומן נמי רשאי לאוכלו כל הלילה:
ומינה נשמע נמי דרבי אליעזר ורבי יהושע דפליגי ג\"כ בהא דר\"א ס\"ל כשטת ראב\"ע דאמר עד חצות בלבד נאכל הפסח ור\"י קס' לי' בשטתי' דרבי עקיבא דס\"ל כל הלילה זמן אכילת פסח ומצה של אפיקומן דינו כפסח לכל מר * כדאי' לי': וע\"פ הצעה זו יבואר העניין שהחכמים האלה נתוועדו יחד לעשות חוקת הפסח ואירע שנזדמנו לפונדק אחד וכאשר הגיע זמן אכילת מצה של אפיקומן נתעורר בניהם ויכוח איך ינהגו באכילתו אם לאוכלו קודם חצות הלילה דווקא כמו הפסח שהי' נאכל עד חצות בלבד או זמנו כל הלילה כמו הפסח שנאכל כל הלילה ורצה כל אחר מן החכמי' האלה לעשות כשמעתי' ועמדו במחלוקתם אילו כנגד אילו דהיינו רבי אליעזר בן עזריא ורבי עקיבא דפליגי אם קרא דחיפזון מיירי דישראל או חיפזון דמצרים. ועוד הי' שם במסיבה ההוא רבי אליעור ורבי יהושע דפליגי ג\"כ בהא אם אמרינן עד מועד צאתך ממצרים אתה אוכל דהיינו כל הלילה או נימא מועד צאתך ממצרים אתה שורף וזמן אכילתו לפ\"ז הוא עד חצות בלבד: ובהכי ניחא מ\"ש מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ר\"ל מעשה הי' שנזדמנו יחד בליל פסח שני חכמים הללו ועוד הי' שם במסיבה ההוא רבי אליעור ב\"ע ורבי עקיבא דפליגי ג\"כ בהא והי' ויכוח בניהם בעניין אכילת מצה של אפיקומן שרצה כל אחד מהם לקבוע הלכה כמותו. ואמר עוד נוסף על אלה הי' שם ג\"כ רבי טרפון וכוונתו בזה לומר שאילו לא הי' שם ר\"ט באותו הפעם הגם שהי' ויכוח זה בניהם הי' אפשר להכריע הדבר נהי דזמנז כל הלילה מ\"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות כמ\"ש בסמוך אמנם מאחר שרבי טרפון הי' במסיבה ההוא קיהה הוא בדבר שאין נכון לעשות כן: ועל פי זה מיושב מה * שהקשו התו' בע\"ז הלא רבי טרפון הי' רבו של רבי עקיבא איך מזכירו בהגדה של פסח באחרונה אחר דברי ר\"ע: ובהכי ניחא מאחר שהי' הויכוח זה בניהם הי' אפשר להכריע הדבר להחמיר אכן מצד שהי' שם רבי טרפון בההוא שעתא קיהה הוא בדבד ועמדו במחלוקתם:
ואפרש שיחתי דהר\"אש כתב וז\"ל ולספרים דגרסי הני תנאי כהני תנאי ר\"ל דר\"א ור\"י פליגי ג\"כ בהא דפליגי ר\"ע ורא\"בע ואנן קי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ומכ\"ש הכא דרבי יהושע דפליג עם ר\"א ס\"ל ג\"כ כוותי' דר\"ע דפסח נאכל כל הלילה: וכדי להרחיק האדם מן העבירה הי' נוהג ר\"ת למהר לאכול קודם חצות הלילה:
ומידי דברי בזה זכר אזכרנו דר\"שי בפירושו על התורה ע\"פ כי בחיפזון וכו' הלך רש\"י בשטת ראב\"ע דחיפזון דמצרים הי' וע\"כ פיר\"שי וחיפזון זה לא שלך הי' אלא של מצרים וכו' והנה ע\"פ מועד צאתך ממצרים כתב וז\"ל ומועד צאתך ממצרי' אתה שורף הרי שנמשך הכל אחר דבריו וצ\"ע מאי * דוחקי' לפרש נגד ההלכה דהלכה כר\"ע מחבירו וכ\"ש בנ\"ד דר\"י ס\"ל ג\"כ כוותי' וצ\"ע: היוצא מזה שהי' מקום לרבי עקיבא להכריע שהלכה כמותו נגד ראב\"ע החולק עליו ומכ\"ש דרבי יהושע החולק עם ר\"א קאי ג\"כ כוותי' דזמנו כל הלילה: ואולם דהצד שכנגדו הלא המה רא\"בע ור\"א הי' מקום להשיב לו נהי שהדין עמכם מ\"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות כמ\"ש הראש בשם ר\"ת: ולכ\"א ורבי טרפון מחמת שהי' ר\"ט שם מן הנמנע הי' לעשות כן:
איתא בברכות דפליגי ב\"ש וב\"ה בענין ק\"ש דב\"ש ס\"ל בערב יטו ויקרא ק\"ש ובבוקר יעמוד ויקרא שנ' בשכבך ובקומך וב\"ה ס\"ל עומדין וקורין יושבין וקורין מטין וקורין ומסיק שם הגמ' העושה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום. ורבי נחמן אמר העושה כדברי ב\"ש חייב מיתה דתנן א\"ר טרפון פעם אחד הייתי בדרך והטיתי עצמי לקרות כדברי ב\"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטין א\"ל כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב\"ש: וכתבו התו' וז\"ל העושה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום וא\"ת פשיטא דב\"ש במקום ב\"ה אינו משנה. ותירצו דה\"א דווקא היכי דב\"ש מקילין וב\"ה מחמירין אז העושה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום הואיל והוא מקיל נגד ב\"ה אבל היכי דב\"ש מחמירי וב\"ה מקילין כנדון דידן דגבי ק\"ש דב\"ש ס\"ל שצריך לקרות דווקא דרך הטי' משום * דכתיב בשכבך וב\"ה ס\"ל עומדין או מטין או יושבין וקורין דב\"ה נמי מודו שאם קרא דרך הטי' שהוא יוצא קמ\"ל דאפ\"ה לא עשה ולא כלום אם עשה כדברי ב\"ש: ול\"פז דון מינה כי היכי אליבא דר\"י אם עשה כדברי ב\"ש לא עשה ולא כלום הגם דב\"ש מחמירי וב\"ה ס\"ל ג\"כ הכי שהוא יוצא אעפ\"כ ס\"ל דלא עשה ולא כלום ואוקי באתרא דה\"ה נלמד מזה אליבא דרבי נחמן דס\"ל העושה כדברי ב\"ש חייב מיתה הגם דב\"ש מחמירי וב\"ה נמי ס\"ל דיוצא אפ\"ה המחמיר כב\"ש חייב מיתה שהרי ר\"ט רצה ג\"כ להחמיר כב\"ש ואמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך ע\"י שעברת על דברי ב\"ה:
וע\"פ הערה מבואר העניין מאחר שהי' הויכוח בעניין אכילת המצה דאתקש לפסח וכל אחד מהם עמד בשטתו ורצה לקבוע הלכה למעשה כמותו והי' מקום לומר שיש להחמיר לאכול אותו קודם חצזת ואולם בעבור שהי' רבי טרפון בתוך הבאים קיהה הוא בדבר ואמר שאין נכון לעשות כן ואמר בדידי' הוי עובדא שרצה להחמיר כדברי ב\"ש להטות והי' בסכנת מות וא\"ל חכמים כדאי היית לחוב בעצמך על ידי שעברת על דברי ב\"ה ואע\"ג דב\"ה נמי סבירא לי' דיוצא אם הטה וקרא הואיל ורצה להחמיר נגד דברי ב\"ה הי' חייב מיתה ה\"ה בנ\"ד וע\"כ חשיב לר\"ט באחרונה אחר כל החכמי' האלה לומר הגם שעמדו במחלוקותם אילו נגד אילו אעפ\"כ הי' אפשר להכריע בדבר להחמיר אמנם מצד ר\"ט שהי' שם קיהה הוא בדבר וע\"כא ורבי טרפון כוונתו מאחר שהוא הי' נוסף על אלה ע\"כ א\"א הי':
ובאם יאמר האומר שאין הנדון דומה לראי' דר\"ט עבר על דברי ב\"ה ע\"י קום ועשה שעשה מעשה והטה עצמו וכו' משא\"כ בנ\"ד דלא מוכחא מלתא כ\"כ ע\"י שמקדים לאוכלו קודם חצות: מצאתי און ויהי לי לישועה שכתב רש\"ל נ\"ע בתשובה אם אחד רוצה להחמיר שלא לאכול בשר אחר ט\"ב עד השבת כרש\"בג דס\"ל הכי דלא יאות עבדי שהרי ר\"ט רצה ג\"כ להחמיר כב\"ש והטה עצמו וב\"ה ס\"ל ג\"כ הכי הואיל והי' מתכוין לעבור אדברי ב\"ה אפילו להחמיר הי' חייב מיתה ה\"ה בנ\"ד שקבעו הלכה כרבא דס\"ל עד התענית * בלבד והוא רוצה להחמיר כרש\"בג עכ\"ל: והתם ג\"כ מה שמחמיר שלא לאכול בשר ע\"י שב ואל תעשה הוא והוא ממש כנ\"ד: וה\"טז שהשיג שם ומחלק שאם המחמיר אומר שהוא חש לדברי רשב\"ג שנראה כאילו הוא חולק על פסק דרבא זה הוא אסור אלא יחמיר לעצמו דרך לפנים משורת הדין ולא יאמר כלום לפ\"ז ה\"ה בנ\"ד דוודאי אילו הי' רוצים להחמיר כדי להרחיק מן העבירה ר\"ל הגם שזמנו כל הלילה מ\"מ טוב להחמיר לאכול אותו קודם חצות גם רבי עקיבא אפשר שהי' מנענע להם ראשם: אמנם מאחר שהיו שם רבי אליעזר ב\"ע בר פלוגתי' ורצו לאכול אותו קודם חצות כדי לקבוע הלכה כך כפי דבריהם וזה נראה שאסור מאחר שנקבע הלכה כר\"ע מחבירו וכ\"ש הכא שגם ר\"י ס\"ל כוותי' וא\"כ אתי שפיר שהנדון דומה לראי' ממש:", + "ומה שאמר והיו מסובין בבני ברק: לכאורה יפלא זה דמה נפקא מינה מזה אם הי' מעשה זה בבני ברק או במקום אחר: ונראה שרצונו בזה לומר מאחר שזה המעשה אירע בהיותם בבני ברק וזאת הי' סיבה ג\"כ לדבר שלא אכלו אותו קודם חצות: אי' בעירובין ההוא גודא דנפל בשבת אמר להו שמואל נגודו גלימא אהדרינהו רב * לאפי' מיני' משום דס\"ל לרב שאסור לעשות מחיצה כזו בשבת: ופריך שם ולימא להו רב דאסור: ומשני אתרא דשמואל הוי ושם נהגו היתר ע\"י שהורה להם שמואל רבם כך וע\"כ לא רצה רב להורות שם לאיסור: וידוע מ\"ש חז\"ל אחר רבי עקיבא לבני ברק אחר ר\"א ללוד אחר ר' יושיע לסכני וא\"כ עניין המסיבה זאת שהי' מסובין הי' בבני ברק אתרא דר\"ע הוי ושם נתפשטה ההוראה שזמן אכילת מצה כל הלילה אפילו לכתחילה כדמוכח שם בג' ואין מקומו כאן: על כן אין נכון להורות שם חומרא להחמיר בדבר לאכול אותו קודם חצות ול\"כא מעשה בר\"א ור\"י ורא\"בע ורבי עקיבא שהיו מסובין בבני ברק שהוא אתרא דרבי עקיבא גם מכח זה הי' מן הנמנע להחמיר נגד כבוד ר\"ע רבם:", + "ומ\"ש והי' מספרים בי\"מ כל אותו הלילה גם כאן מצאה הקפידה מקום לנוח מה בא להשמיע אותנו מה שהי' עושים כל הלילה. יבואר עד\"ג דברכות וז\"ל א\"ר לא נחלקו ר\"א ור\"י כשנגאלו נגאלו מבערב וכשיצאו יצאו ביום כו' משום שהתחילה להם הגאולה מבערב: לא נחלקו אלא על שעת חיפזון רבי אליעזר סבר חיפזון דמצרים שהי' ממהרים לשלח את ישראל בלילה שאמרו כולנו מתים: ורבי יהושע ס\"ל חיפזון דישראל שיצאו משם בבוקר: ר\"ל הגם דס\"ל לר\"א עד חצות נאכל הפסח ורבי יהושע ס\"ל כל הלילה אבל בהא לא נחלקו דשניהם מודי' בהא שהתחילה להם הגאולה מבערב: וטעמא דמלתא שאמרו חז\"ל שמחויב האדם לספר ביציאת מצרים כל הלילה אמינא אנא דה\"ט מאחר דר\"א ור\"י דשניהם ס\"ל שהתחילה להם הגאולה מבערב א\"כ כל הלילה היתה הגאולה מה\"ט היו מספרים ג\"כ ביציאת מצרים כל הלילה כפי * שטתם: והנה מדקאמר לא נחלקו בהא שנגאלו מבערב כוונתו בזה לומר שלא תטעה בדבר ויעלה על דעתך דבהא פליגי אימת התחילה הגאולה ור\"י דס\"ל הגאולה התחילה להם: בבוקר ע\"כ נאכל הפסח כל הלילה עד הבוקר ור\"א ס\"ל הגאולה התחילה להם בחצות הלילה ע\"כ נאכל הפסח ג\"כ עד חצות וא\"כ ה\"א דה\"ה סיפור של י\"מ תליא ג\"כ בהא אם החיוב מוטל על כל הלילה אז עד חצות דווקא עכ\"א דבזה לא נחלקו ושניהם לא פליגי בהא שהתחילה להם מבערב ובהכי ניחא מ\"ש והיו מספרים בי\"מ כל הלילה ר\"ל הגם שנחלקו אם פסח נאכל כל הלילה או עד חצות אבל בהא לא פליגי וע\"כ היו מספרים בי\"מ כל אותו הלילה:", + "ומה שאמר עד שבאו תלמידהם ואמרו להם רבותינו וכו' גם: כאן יש להפליא דלישנא עד שבאו תלמידים משמע מזה באותו הפעם לא היו התלמידים עמהם וע\"כ אמר עד שבאו תלמידיהם מדלא קאמר עד שאמרו תלמידיהם ובהיות כן יש לשום לב מה אכפת לן בזה אם היו אצלם או לא: ולבאר זאת נקדים ה\"ג דברכות וז\"ל מעשה ברבי ישמעאל ורבי אליעזר ב\"ע שהיו מסובין והי' ראב\"ע זקוף ור\"י הי' מוטה כיון שהגיע זמן ק\"ש הטה ראב\"ע לקרות ק\"ש דרך שכיבה כב\"ש ור\"י * זקף עצמו כדברי ב\"ה א\"ל ר\"י וכו' ומסי ש וכי תימא ב\"ה אית להו נמי מטין וקורין ה\"מ היכא דמוטה מעיקרא אבל אתה שהיית זקוף ועכשיו שהגיע זמן ק\"ש הטית עצמך לעשות כדברי ב\"ש אם לא הייתי זוקף עצמי לעשות כדברי ב\"ה שמא יראו התלמידים שאתה הטית לקרות ויקבעו הלכה לדורות כב\"ש נשמע מזה הגם שהי' רשאי רבי ישמעאל לקרות ק\"ש דרך שכיבה אפילו אליבא דב\"ה מאחר שכבר הי' מוטה ועומד אעפ\"כ הי' זוקף עצמז משום שראה את ר\"א ב\"ע שהי' רוצה להחמיר כב\"ש לקרות דרך הטיה הי' חושש שמא יראו זאת התלמידים ויקבעו הלכה לדורות כב\"ש וע\"כ היו זוקף עצמו ובהיות כן נדון דידן נמי ניחא במ\"ש עד שבאו וכו' שאילו היו אז התלמידים אצלם לא הי' עולה על דעתם למהר אכילת המצה קודם חצות שמא יראו זאת התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אמנם מאחר שהתלמידים לא היו באותו פעם עמהן ואין כאן בית מיחוש לזה ע\"כ עלה ע\"ד למהר אכילתו קודם חצות:", + "ומה שאמר עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק\"ש של שחרית: גם כאן ראוי לשום לב מאחר דמצינו דפליגי ר\"א * ור\"ע בזה דר' אליעזר סובר זמן ק\"ש בשחרית הוא משיכיר בין תכלת לכרתי ורבי עקיבא סובר משיכיר בין חמור לערוד וא\"כ אין זמנו של זה כזמנו של זה דבמחלוקת שנוי' ואיך באו תלמידיהם ואמרו לר\"א ור\"ע שהגיע זמן ק\"ש של שחרית שאם הגיע הזמן אליבא דר\"א עדיין לא הגיע הזמן אליבא דר\"ע דפליג עלי' וה\"ה אפכא. וביותר יש להפליא צריכא למימר להו שהגיע זמן ק\"ש של שחרית הלא ראו שהאיר היום. ונראה מתוך העניין מאחר שכאן בנדון זה הי' שם תלמידי של ר\"א ור\"י גם תלמידי של רא\"בע ור\"ע והיו נבוכו בזה וכל אחד מהם רצה לנהוג עצמו כדעת רבו שלמד ממנו ונחלקו המה לשני כיתות דתלמידי של רא\"בע ור\"א רצו לאכול המצה קודם חצות הלילה דמצה אתקש לפסח: ותלמידי של ר\"ע ור\"י רצז לאוכלו אחר חצות כדין פסח שזמנו כל הלילה והי' ויכוח זה בניהם כמו שהי' ויכוח בין החכמים האלה: ורצו ג\"כ להכריע להחמיר לאכול אותו קודם חצות: אמנם תלמידי ר\"ע ור\"י מיאנו * לשמוע להם דשמאלא נכון הדבר ודברי ר\"ט לא שמיע להו: ולא הי' הכרעה בניהם ועלתה הסכמה בניהם שדבר זה יוודע לנו מכח ק\"ש דגם שם פליגי ב\"ש וב\"ה ואם מותר להחמיר כדברי ב\"ש ה\"ה בנ\"ד נמי מותר להחמיר או נימא אע\"ג דב\"ה אית להו מטין וקורין כב\"ש אפ\"ה ס\"ל לר\"י דלא עשה ולא כלום ועכ\"א אמרו להם רבותינו הגיע זמן ק\"ש של שחרית מכח זה יוודע להם מה שנסתפקו בו: דכבר כתבתי למעלה שר\"י הי' מוטה ורא\"בע הי' זקוף וכשהגיע זמן ק\"ש של ערבית הי' ראב\"ע מטה עצמו כדי לקרות ק\"ש אמר לו רבי ישמעאל לר\"א ב\"ע וכי תימא ב\"ה נמי אית להו מטין וקורין הני מילי היכא דמוטה מעיקרא אבל אתה שהיית מתחלה זקוף וכאשר הגיע זמן ק\"ש הטית עצמך * כדי להחמיר כדברי ב\"ש איסורא איכא ובהיות כן דדינא הכי בק\"ש של ערבית דון מינה ואוקי באתרא בק\"ש של שחרית הדבר בהפך דגבי ק\"ש של שחרית ס\"ל לב\"ש יעמוד ויקרא שנ' בקומך דרך קימה דווקא וב\"ה פליגי עלי' וס\"ל עומדין וקורין מטין וקורין יושבין וקורין אמרינן ג\"כ הני מילי דעומדין וקורין היכא דעומד מעיקרא אבל אם הי' מוטה דרך שכיבה והגיע זמן ק\"ש של שחרית ורוצה לעמוד בכיון כדי להחמיר ולעשות כדברי ב\"ש איסורא איכא בדבר: וא\"כ נלמד מזה בנ\"ד שהחכמים האלה הי' מסובין כל הלילה דרך הטיה ועכשיו הגיע זמן ק\"ש של שחרית ולדברי ב\"ש צריך לעמוד ולקרות דרך עמידה דווקא וזה יהי' לאות ולמופת אם יעמדו המה מן המסיבה ויקראו ק\"ש דרך עמידה כדי להחמיר כדברי ב\"ש מאחר שגם ב\"ה ס\"ל עומדין וקורין מעתה נלמד מזה דה\"ה גבי מצה מותר להחמיר מאחר שגם אליבא דר\"ע יוציא בוה אמנם אם יקראו ק\"ש דרך שכיבה כמו שהם מסובין מוכח הדבר דאסור לעשות כן משום דלא שרי ב\"ה לקרות מעומד אלא אם עמד מעיקרא אבל אם הי' מוטה ורוצה לעמוד אסור ה\"ה בנ\"ד וע\"כ המתינו עד שיאור היום והגיע זמן ק\"ש ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק\"ש של שחרית שע\"יז יוודע להם הספק:" + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם. ואחד רשע. ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ובמעשה ה' כתב אחד חכם זה יצחק. אחד רשע זה עשו. אחד תם זה יעקב. ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל לפום ריהטא נראה עניין זה כמו זר דיצחק ועשו כו' מאי בעי הכא. ותו במ\"ש ברוך שנתן תורה לעמו ישראל תיבת לעמו פשיטא דמיותר והל\"ל בקיצור שנתן תורה לישראל:
ולבאר זאת נקדים הידוע לכל דשני אלפים תורה חשבינן מאברהם מן והנפש אשר עשו בחרן וכתב התרגום שם דשעבדו לאורייתא וא\"כ דשני אלפי' תורה מתחיל מאברהם צריך לשום לב מדוע לא * ניתנה התורה בימיו: והפייט ביוצר של שבועות יסד שם בעבורו נמנעתי להודיע בשערים רצונו בזה שהתורה אומרת בשביל יצחק שהחניף לעשו הרשע ע\"כ נמנעתי שלא רציתי להנתן ליצחק ונתנה דופי ג\"כ ליעקב בשביל שאמר נסתרה דרכי ע\"כ נמנעתי ג\"כ מליתן אותי ליעקב: נמצא שמצד יצחק אז מצד יעקב * הי' אפשר ליתן התורה בימיהם שרצו לקבלה זולת מצד התורה היתה המניעה שלא רצתה ליפול בגורלם מטעם הנ\"ל: אמנם במ\"ר משמע להפך שהק\"בה החזיר התורה לישמעאל ולא רצה לקבלה מכח לא תנאף ועשו לא רצה לקבלה מכח לא תרצח וא\"כ לא הי' שום מניעה מצד התורה רק מצדם ישמעאל סירב מלקבלה מכח לא תנאף ועשו מיאן בדבר משום לא תרצח: ואי' בשבת הטעם שהגוים המה מזוהמים ר\"ל מצורעים מפני שלא עמדו על הר סיני ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן גוים שלא עמדו כו' לא פסקה נמצא שע\"י קבלת התורה פסקה הזוהמא: נשמע מזה ע\"י שלא הקדים הק\"בה נתינת התורה עי\"ז לא פסקה הזוהמא מהם עד מתן תורה ואילו הקדים נתינתה כבר הי' * פסקה מהם הזוהמא והסבה לזה שלא הקדים הק\"בה: שתי תשובות בדבר הא' מ\"ש המפרשים שהמתין הק\"בה עד שיהי' ששים ריבוא כנגד ס\"ר אותיות שבתורה כדי גיוכל אחד מישראל יהי' לו אחיזה באות אחת שבתורה וע\"ז רומז תיבת ישראל שהוא נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה. וטעם השני שאם הקדים נתינתה מי יקבלה מאחר שעשו וישמעאל לא רצו לקבלה ויצחק ויעקב שרצו לקבלה לא הי' רצון התורה להנתן להם שנתנה בהם דופי יצחק בשביל שהחניף לעשו וליעקב נתנה דופי בשביל שאמר נסתרה דרכי מה'. ועל זה יסד הב\"עא את דבריו ואמר שראוי ליתן שבח להודאה להמקום ב\"ה שנתן לנו התורה שע\"יז פסקה הזוהמא מאתנו משא\"כ עשו וישמעאל עדיין הזוהמא אצלם ול\"זכ באומרו ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל ר\"ל שע\"י שנתן התורה פסקה הזוהמא ול\"כא שנתן תורה לעמו ר\"ל לעמו ולא לעשו וישמעאל שיש עדיין הזוהמא אצלם: ושמא תאמר א\"כ הי' לו להקדים נתינתה כדי למהר הפסקת הזוהמא נגד זה אמר לעמו ישראל שהוצרך להמתין עד שיהיו ששים ריבוא כמניין ישראל. ואמר הב\"עא שיש עוד טעם לדבר מה שלא הקדים נתינת התורה לדורו של יצחק או של יעקב דמי יקבלה ול\"זא נגד ארבעה בנים דברה תורה ר\"ל התורה אומרת בשביל ארבעה בנים אי אפשר הי' להקדים הנתינה ומפרש ואזיל מי המה ד' בנים הללו ואמר אחד חכם זה יצחק. ואחד רשע זה עשו. ר\"ל מצד יצחק הגם שהוא רצה לקבלה אע\"פכ היתה מניעה מצד התורה שנתנה בו דופי בשביל שהחניף לעשו ואמרה בעבורו נמנעתי להודיע בשערים: ואחד רשע זה עשו שהי' מניעה מצידו שלא רצה לקבלה. ואחד תם זה יעקב. ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל. ר\"ל הגם מצד יעקב לא הי' מניעה מצד התורה היתה המניעה: ואחד שאינו יודע לשאול זה ישמעאל שלא רצה הוא לקבלה. וע\"כ אי אפשר הי' להקדים מתן התורה ול\"זא נגד ארבעה בנים הללו דברה התורה ר\"ל בסבת ארבעה הללו דברה התורה הי' ההכרח לאחר נתינת התורה עד שיהי' כמניין ישראל. ובפייט של עצרת מונה ג\"כ אברהם שנתנה בו התורה דופי בשביל שאמר במה אדע. הא דלא חשיב הכא אברהם ג\"כ כתבתי בחיבורי בטוב טעם וכאן אקצר:" + ], + [ + "חכם מהו אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה אלוהינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכת הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ולפום ריהטא מלת ואף אתה נראה * מיותר וכשפת יתר: ולבאר זאת נקדים מ\"ש חז\"ל בפסחי' פסח מצרים הי' מקחו בעשור ולא פסח דורות ויליף לי' מדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם זה מקחו מבעשור ולא פסח דורות ופריך אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו דילפינן מיני' דמלת זכרים מעכבו מלאכול בפסח שאם הי' לו בן שאינו נימול אסור האב באכילת פסח וקדשי' נימא נמי בפסח מצרים מעכב ולא בפסח דורות ומשני אמר קרא ועבדת את העבודה הזאת בחודש הוה שיהי' כל עבודות חודש זה שוים: רצונו בזה פסח מצרי' מצרים ופסח דורות יהי' שוים: ופריך אלא מעתה כל ערל לא יאכל בו ה\"נ נימא בו בפסח מצרים אינו אוכל אבל בפסח דורות מותר לערל לאכול ממנו וכו': ואי' ביבמות כל ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר לא מלו וכו' וכתבו התו' א\"כ היאך אכלו פסחים וקדשים והא כתיב כל ערל לא יאכל בו. ותירצו דיוצאי מצרים מהלו ופרעו והמה אכלו קדשים אבל הילודים במדבר לא מהלו ולא אכלו קדשים עכ\"ל: ואם אמרינן דמלת זכרים מעכב את האב אכתי קשה היאך יוצאי מצרי' אכלו פסח הלא בניהם שלא מלו מעכב אותם מלא כלו: וע\"פ הצעה זו יהי' שאלת החכם סובב הולך בדרך ממה נפשך שראה את אביו שאוכל הפסח ע\"כ יפלא הדבר בעיניו: ול\"כא כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם. כוונתו בזה לומר * אתכם צוה לעשות הפסח ולא לנו למה נגרע מהקריב קרבן ה' במועדו אי משום שאתה מיוצאי מצרים שמלו ופרעו וע\"כ אתכם צוה ולא לנו מאחר שאני מן הילודים במדבר שלא מהלו שאסורים לאכול בפסח משום דכתיב כל ערל לא יאכל בו אם כן גם לי גם לך לא יהי' שהרי מילת זכרים מעכב מאחר שאסור לי גם עליך אסור הדבר ולמה צוה ה' אתכם הלא כמוני כמוך ומה תאמר אלי ומלתה אותו אז יאכל בו מלת בו בא ללמד דווקא בפסח מצרי' מילת זכרים מעכב ולא בפסח דורות וע\"כ מותר לך לאכול בקדשים בהיות כן נימא נמי כל ערל לא יאכל בו בא למעט דווקא בפ\"מ אסור למי שאינו נמול לאכול בו אבל בפסח דורות מותר לערל לאכול ומדוע צוה ה' אתכם ולא לנו הלא כמוך כמוני שניהם מותרים בו.
ולז\"א ואף אתה אמור לו כהלכת הפסח וכו' ר\"ל אף אתה תראה להשיב לו בשטתו: דאי' ביבמות שכתבו התו' שם וז\"ל כל ארבעים * שנה שהי' ישראל במדבר לא עשו אלא פסח אחד בלבד וא\"ת מדוע הי' נמנעים אי משום דמילת זכרים מעכב מאחר שהילודי' במדבר לא מהלו א\"כ גם האבות הי' אסורים לאכול בקדשי'. ותי' כיון דאי אפשר הי' למול עצמן לא מעכב כו' ובהיות כן אין מקום לשאלת הבן למ\"ש צוה ה' אתכם ולא לנו שיש להשיב דמה שהותר לנו לאכול מצד שאנו מוהלי' אבל אתה שאינך מהול וע\"כ צוה ה' אותנו ולא לכם ואי משום מילת זכרים אינו מעכב מאחר שא\"א הי' במדבר למול את בניהם ע\"כ אינו מעכב את האב. אכן שהבן ימאן לקבל זה שהוא סובר דמ\"ה הותר לאב משום דמלת בו למעט אתי פ\"ד וע\"כ עלה על דעתו שגם מלת בו דכתיב גבי ערל בא למעט פ\"ד וע\"כ יפלא הדבר בעיניו ואמר מדוע צוה ה' אתכם ולא צוה לנו ג\"כ וע\"כ אף תראה להשיב לו בשטתו להוכיח לו שזה אינו דאיך יעלה על הדעת דבו בא למעט פ\"ד והלא כתיב ועבדת דילפינן מיני' פ\"מ ופ\"ד בעינן שוים ממש וזה מוכח מכח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. דאי' בע\"רפ אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והקשו התו' וז\"ל תימא דמשמע אבל אחר המצה מפטירין כו' וכתבו הטעם משום דכתיב ועצם לא תשברו שאם יאכל מן הפסח כשהוא רעב יבוא לידי שבירת עצם וע\"כ אחר הפסח אין מפטירין מה\"ט אבל גבי מצה לא שייך זה ע\"כ מפטירין אפיקומן: ובג' פריך אלא מעתה דדרשת בו למעט פסח דורות מעתה ועצם לא תשברו בו ה\"נ נימא אבל אתה שובר בפסח דורות ומשני א\"ק ועבדת כו' שיהי' כל עבודות חודש זה שוים נמצא אם אמרינן אחר הפסח אין מפטירין דמשמע אבל אחר מצה מפטירין ומוכרח לומר משום שבירת עצם מוכח מזה דלא דרשינן בו למעט פ\"ד דאי ס\"ד דרשינן א\"כ גם בפ' דמותר שבירת עצם והדרא הקושיא לדוכתי' למה אין מפטירין אחר הפסח כמו אחר המצה אלא וודאי מוכח משום דכתיב ועבדת ילפינן מיני' דפ\"מ ופ\"ד בעינן שוים:
והשתא אתי שפיר מ\"ש ואף אתה * כדי להוציא הטעות מליבו אמור לו כהלכת הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ר\"ל דווקא אחר הפסח אמרו חז\"ל שאין מפטירין אבל אחר המצה מפטירין קשה קושיית התו' מאי שנא ומ\"ול משום שלא יבוא לידי שבירת עצם ואי ס\"ד כדבריך דמלת בו בא למעט פ\"ד מעתה אין איסור לדבריך לשבור עצמות ולמה אין מפטירין אלא וודאי משום דכתיב ועבדת דבעינן פ\"מ ופ\"ד שוים א\"כ ה\"ה בו דגבי ערל פ\"מ ופ\"ד שוים ול\"כא כהלכת הפסח בכף הדמיון והל\"ל אף אתה אמור לו הלכות הפסח אלא הכוונה בזה שאתה תשיב לו כהלכת הפסח ר\"ל כמו שהוא הלכת הפסח שאין מפטירין וכו' הי' ראוי ג\"כ שתהי' כך הלכות מצה שאין מפטירין וכו' ומ\"ול דטעם הפסח הוא משום ש\"ע מש\"אכ במצה מכח זה נסתרה דרכו: ובמ\"עה כתב מה העדות והחוקי' ר\"ל שצוה הק\"בה ועצם לא תשברו בו. והמשפטים שנ' כל ערל לא יאכל בו. וע\"דז שכתבתי ניחא דשאלת הבן הוא מכח החוקים והמשפטי' ר\"ל מכח שני דברים הללו נתחזק שאלתו למה צוה ה' אתכם ולא לו ולקצר צריך:" + ], + [ + "רשע מה הוא אומר מה העבודה הואת לכם ולא לו וכו' שאלת הרשע היא מעין שאלת החכם דכתבתי לעיל דשאלתו הוא מדוע יגרע הוא מלעשות הפסח בזמנו שרואה את אביו עושה את הפסח ע\"כ שואל אותו מה הדבר אשר צוה אתכם ר\"ל אתכם צוה ולולא צוה ומדוע יגרע: אבל שאלת הרשע הוא להפך מאחר שהוא אינו רשאי לאכול בפסח מצד שהוא ערל ורוצה שגם אביו ימנע מלעשות הפסח בסיבת שהוא אינו נימול ומילת זכרים מעכב את האב מלאכול הפסח: ומה * שהוא מכנה אותו בתואר רשע משום דעניין שאלתו הוא ע\"ד הרוצה שלא יתן ולא יתנו אחרים הוא רשע והוא ג\"כ רשע כמותו מאחר שהוא אינו אוכל פסח גם אביו לא יאכל בו מש\"אכ שאלת החכם היא ע\"ד הרוצה שיתן ויתנו אחרים שרואה לאביו שאוכל בפסח ורוצה הוא שגם הוא יאכל בו: וע\"דז הוא שאלתו מבואר במ\"ש מה העבודה הזאת לכם ולא לו כוונתו בזה לומר מה שהוא אינו עושה הפסח הוא כדין הואיל והוא ערל עדיין ורוצה שגם אביו ימנע מלעשות אותו ול\"כא מה העבודה הזאת לכם שאתם עושין הפסח ולא לו ר\"ל שאין הוא מבקש לעשותו' כלל. ואף אתה הקהה את שיניו ואמורה לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו הי' שם לא נגאל:
דאי' במ\"ר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך שני מיני' דמים דם מילה ודם פסח שראה הק\"בה שהגיע השעה ליגאל את ישראל ולא הי' בידם מצות להגאל שנ' ואתה ערום וערי' ונתן להם שני מצות הללו דם פסח ודם מילה נשמע מזה אילו לא הי' בידם שני מצות הללו מצות פסח ומצות מילה לא הי' להם זכות להגאל משם והי' נשארים במצרים ובהיות כן הרשע הזה הוא אינו נימול כלל ומכח זה שאינו נימול אינו אוכל בפסח ורוצה הוא שגם אביו ימנע מלעשות הפסח משום מילת זכרים שהוא מעכב אם הי' הוא במצרים לא הי' נגאל משם מאחר שלא הי' בידו שום זכות: ובהכי ניחא מ\"ש ואף אתה אמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר\"ל בעבור זכות שני מצות אילו עשה ה' לי בצאתי ממצרים עי\"ז יצאתי משם אילו הי' שם הרשע הזה לא הי' בידו שום זכות ולא הי' נגאל משם:" + ], + [ + "תם מה הוא אומר מה זאת. שאלת התם הוא בפ' בא והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת: מאחר שהכתוב מכנה אותו בשם תם אין לדקדק כל כך בדבריו: אמנם מה שחוש השכל אינו מניח לעבור במ\"ש והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מדוע לא רצה לשאול את אביו בלילה אם הדבר תמוה בעיניו מה שאביו עושה באותו הלילה הי' לו לשאול תכף ולא להמתין עד יום המחרת: ור\"שי נשמר מזה וע\"כ פיר\"שי יש מחר לאחר זמן אבל מ\"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו: ותו מלת לאמור במ\"ש בנך מחר * לאמור נראה כמיותר. ואמינא אנא עד\"ז דשאלתו הוא דווקא ביום מחרתו אז מצא מקום לשאול את אביו לאמור מה זאת שאתה עושה ובלילה לא רצה לשאול שהי' מקום להשיב לו: וה\"ה בערב כאשר אביו שוחט הפסח לא רצה לשאול אמנם בהגיע יום מחר אז הוכיח לנפשו שנסתר תשובה הנ\"ל מה שהי' להשיב לו: ועדיין הי' מקום להשיב לו ע\"כ הכניס בדבריו ואמר לאמור מה זאת ר\"ל מכח מלת לאמור שכתבה התורה נסתר גם זאת ושאלתי במקומה עומדת מה זאת:
אי' בפסחים פסח דורות לא הי' מקחו בעשור מדכתיב בעשור לחודש הזה זה מקחו בעשור ולא פ\"ד ופריך אלא' מעתה ואכלו הבשר בלילה הזה הכי נמי נימא פסח מצרים הי' נאכל בלילה אבל פ\"ד אפילו ביום יהא נאכל ומשני אמר קרא ועבדת כו' וילפינן מיני' דפ\"מ ופ\"ד בעינן שוים בכל הדיני' א\"כ הזה למה לי. ומשני לכדראב\"ע ור\"ע: דתניא ואכלו הבשר בלילה הזה נא' כאן כו' ונאמר להלן כו' מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות ר\"ל עד חצי הלילה רשאי לאכול הפסח ולא יותר דברי רא\"בע: אמר לו ר\"ע והלא כתיב בחיפזון ר\"ל עד שעת חיפזון דישראל שנחפזו לצאת וזה הי' בבוקר ומ\"ה ס\"ל לר\"ע שהפסח נאכל כל הלילה ומיעוטא דזה אצטריך סד\"א הואיל ופסח קדשים קלים וק\"ק נאכלין לשני ימים ולילה אחד שבנתיים וה\"א ה\"ה הפסח יהי' נאכל לשני לילות דהיינו ליל ט\"ו ויום ט\"ו וליל שאחריו דניקום שני לילות במקום שני ימי' קמ\"ל ואכלו בלילה הזה בלילה הזה הוא נאכל ולא יותר: ופריך ורא\"בע הא מנלי' ומשני מלא תותירו ממנו עד בוקר נפקא: ור\"ע ס\"ל מאי עד בוקר שני ר\"ל אי לאו מיעוטא דזה ה\"א נוקים כו' ויהי' נאכל הפסח גם בליל ט\"ז והנותר מליל ט\"ז עד בוקר שני או באש תשרפו ע\"כ אצטריך למעט: ורא\"בע בוקר ראשון משמע. וצריך לשום לב במאי פליגי מ\"ט דרא\"בע דס\"ל בוקר ראשון משמע. ור\"ע ס\"ל דה\"א בוקר שני משמע מכדי קרא עד בוקר סתמא כתיב ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי:
ואפשר לומר דפליגי בהא דר\"שי בפ' בא ע\"פ ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום ראשון עד בוקר ופי\"רשי אזהרה שלא יותיר מפסח דורות עד הבוקר לפי שלא נאמר לא תותירו ממנו כו' אלא בפסח מצרים וה\"א בפסח דורות מוחר להותיר ממנו ע\"כ אצטריך * למכתב שינת. ד\"א בחגיגת י\"ד הכתוב מדבר וללמד דחגיגת י\"ד ר\"ל חגיגה הבאה עם הפסח שיהי' נאכלת לשני ימים ולילה אחר וה\"ק בשר החגיגה אשר תזבח בערב ביו' א' לא ילין ממנו עד בוקר נמצא שאם נאמר ולא ילין מן הבשר וכו' עד הבוקר שהוא אזהרה על פסח דורות שלא יותירו ממנו לפ\"ז מוכרח דמאי דאמר הכתוב עד הבוקר בוקר ראשון משמע שלא יותיר מן הפסח עד בוקר ראשון אבל אם נאמר בחגיגת י\"ד דיבר הכתוב וחגיגה היא קדשים קלים ונאכלת לשני ימים ולילה דהיינו ביום זבחו והלילה שאחריו וביום ט\"ו עד הלילה וע\"ז הזהיר הכתוב ואמר לא ילין מן הבשר של חגיגה י\"ד לא ילין עד הבוקר ר\"ל עד הבוקר שני דא\"ל עד בוקר ראשון שהרי אז הוא זמן אכילתו עדיין ומוכרח לומר בוקר שני משמע. וע\"פ הדברים האלה מבואר דרא\"בע יליף בג\"ש דפסח אינו נאכל אלא עד חצות משום דנאמר כאן ואכלו הבשר בלילה הזה וכתיב ועברתי בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן וכו' דאי ס\"ד בלילה הזה אצטריך למעט לילה אחר דל\"ת הואיל והוא קדשים קלי' אוקי שני לילות במקום שני ימים ויהי' נאכל הפסח לשני לילות ע\"כ כתבה התורה בלילה הזה למעט לילה אחר שזה אינו שכבר נתמעט מדכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר ומלת בוקר ראשון משמע ול\"פז ה\"ה לא' ילין מן הבשר וכו' עד הבוקר ג\"כ בוקר ראשון משמע וא\"כ צ\"ל שהוא אזהרה על פסח דורות שלא להותיר ממנו: אבל ר\"ע דלא יליף ג\"ש וקרא דואכלו הבשר בלילה הזה אצטריך למעט דל\"ת נוקים שני לילות במקום שני ימים לכך כתבה התורה בלילה הזה הוא נאכל ולמעט לילה אחר ומכח קרא דלא תותירו ליכא למעט לילה אחד משום דס\"ל דמ\"ש הכתוב לא תותירו ממנו עד בוקר שני משמע ולפ\"ז ה\"ה לא ילין מן הבשר עד הבוקר ג\"כ בוקר שני משמע ומוכרח לומר דמיירי בחגיגת י\"ד שיהי' נאכל לשני ימים:
והתו' כתבו בפסחים כשחל י\"ד בשבת שחיטת הפסח דוחה שבת אבל החגיגה שמביא עם הפסח אינו דוחה שבת אלא שוחט אותה קודם שבת והטעם דגבי פסח כתיב במועדו אפילו בשבת אבל חגיגה דלא כתיב בה במועדו אינו דוחה שבת וע\"כ מביאה מע\"ש ולא אמרינן שנפסל בלינה עד מוצאי שבת ר\"ל משום דחגיגה הוא שלמי' שנאכלין ביום זבחו וממחרת דהיינו ביום השבת וא\"כ בליל פסח שהיא מוצאי שבת כבר עבר * זמן אכילה: ה\"ט משום דאמרינן אוקי שני לילות במקום שני ימים וא\"עג דגבי פסח לא אמרינן הכי דאוקי שני לילות שאני התם שהתורה מיעטה מדכתיב ואכלו הבשר בלילה הזה למעוטי אתי לילה אחר מש\"אכ גבי חגיגה שלא מצינו שמיעטה התורה אמרינן אוקי ואינו נפסל עד מוצאי שבת ובהיות כן אמור מעתה הפסח שעשו ישראל במדבר באותו פעם הי' חל פסח באחד בשבת כמו שהוכחתי והבאתי לעיל ושחיטת חגיגה אינו דוחה שבת וא\"כ הי' נשחט מערב שבת אבל פסח דכתיב בי' במועדו אפילו בשבת דוחה שבת: ול\"זכ הפסוק במ\"ש ויעשו בני ישראל את הפסח בין הערביים במועדו: ולפום ריהטא מלת הפסח מיותר שהרי כל העניין מדבר בפסח ומיני' סליק קרא ולא הי' צריך להזכירו והל\"ל ויעשו אותו במועדו אלא וודאי מלת הפסח לדיוקא נקטי' וכוונתו לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בשבת אבל החגיגה לא עשו במועדו בשבת אלא הביאו אותו מערב שבת. וע\"פ הצעת הדברים האלה יהי' שאלת התם סובב הולך במ\"ש והי' כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת ר\"ל מה זה שאתה עושה שהוא תרתי מילי דסתרי' אהדדי * במ\"מנ בין אליבא דר\"ע או אליבא דרא\"בע תיתי מהיכי תיתי לא יצאת ידי חובתך: וביום י\"ד הגם שהוקשה לו הדבר' הלא הפסח הוא קדשי' קלים ונאכלין ביום זבחו ומדוע ישתנה חוקת הפסח שיש מקום להשיב לו: וה\"ה בלילה שרואה את אביו שאוכל מבשר חגיגה שכבר עבר זמנו לא רצה לשאול מפני שיש מקום להשיבו דאוקי שני לילות וכו' וה\"ה בליל ט\"ו שרואה אביו שאוכל מן הפסח אחר חצות לא רצה לשאול הלא ילפינן ג\"ש זאינו דאכל אלא עד חצות שהי' מקום להשיב: אמנם וכאשר הגיע עלות השחר שאז רואה את אזניו פורש ואינו רוצה לאכול שוב מן הפסח אז נתעורר לשאול לאביו מה זאת וכו' וע\"כא כי ישאלך בנך מחר לאמור מלת מחר דייקא ר\"ל דווקא ביום מחר אז מצא מקום לשאלתו וע\"כ מכנה אותו בשם תם שיושב כל הלילה כתם הזה ששותק ודומם כאילו אינו יודע לשאול ולילה הזה הוא מצוה לספר בי\"מ אפילו שני ת\"ח שיודעין הלכות פסח:
ואפרש שיחתי דכבר כתבתי' מדכתיב בלילה הזה ה\"א שבא למעט דפסח דורות רשאי לאכול ביום ע\"כ כתבה התורה ועבדת וכו' למילף דפסח מצרים ופסח דורות ובעינן שוים ומיעוטא דזה אצטריך לרא\"בע לג\"ש דילפינן מיני' בו הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ול\"רע אצטריך הוה למעט לילה אחר דל\"ת אוקי שני לילות במקום שני ימים ויהי' הפסח נאכל ליל ס\"ו וביום ט\"ו ובלילה שלאחריו קמ\"ל בלילה הזה נאכל ולא יותר: נשמע מזה שיש לומר מיעוטא דזה בא למעט אחד משלשה אלה: ועוד מצינו בפסחי' א\"ר אם אכל כזית צלי מבעוד יום לוקה שנ' ואכלו הבשר בלילה הזה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ופריך והא * לאו הבא מכלל עשה ומשני' הא מני ר\"י היא דאמר לאמור לאו נאמר בדברים אילו ופיר\"שי וגבי פסח כתיב לאמור לאו נאמר בו: הרי שיש עוד סברא לומר דזה בא למעט שאסור לאכול ממנו מבעוד יום ואם אכל לוקה וזה מוכח מלת לאמור שנכתב מיותר: ויהי' שאלתו בדרך ממ\"נ אם אתה סובר דזה בא למעט פ\"ד ר\"ל דווקא פ\"מ נאכל בלילה ביום זבחו ולמה יגרע משלמים שאנו אוכלין אותו ביום זבחו והלא הפסח הוא ג\"כ קדשים קלים ולמה יגרע. ומה תאמר אלי התורה מיעטה זאת מכח ועבדת דילפינן מיני דפ\"מ ופ\"ד בעינן שוים וא\"כ כשם שפ\"מ נאכל בלילה ה\"ה פ\"ד נאכל דווקא בלילה ואי משום מיעוטא דזה אצטריך לרא\"בע לג\"ש ול\"רע למעט דיני לילה אחר. מעתה ליכא למימר דאזהרה זו דלא * ילין מן הבשר עד הבוקר שבא להזהיר על פ\"ד שהוא בבל תותירו משום דה\"א דווקא בפ\"מ אמרה התורה לא תותירו ממנו אבל לא בפסח דורות ע\"כ צריך להזהיר עוד שינת שזה אינו שהרי לפי דבריך כתבה התורה ועבדת ללמד דפ\"מ ופ\"ד שוים הם ומוכרח אתה לומר דאזהרה זו דלא ילין מן הבשר בא ללמד דחגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים ולילה שבנתיים וקרא ה\"ק לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב עד בוקר של יום השני דבוקר דקרא בוקר שני משמע לפ\"ז יפול התמי' מדוע אכלת בשר החגיגה הלא כבר עבר זמן אכילתו שהרי יום זבחו הי' ביום ז' מאחר דחגיגה אינו דוחה שבת וכבר עבר עליו יום ו' ויום השבת עצמו הרי שני ימים ולילה אחת ואתה אכלת ממנו במ\"ש אחר זמנו:
ומה תאמר אלי להתנצל דאוקי שני לילות ויום שבנתיים במקום שני ימים ולילה כמ\"ש התו' וא\"כ כדין אכלת ממנו מעתה יפול התמי' נימא נמי גבי פסח אוקי * שני לילות ויום שבנתיים במקום שני ימים והיה לך לאכול את הפסח בליל ט\"ו וביום ט\"ו עצמו ולילה שאחריו הואיל ופסח הוא קדשים קלים ולמה יגרע נימא נמי אוקי וכו'. ומדוע משכת ידך ממנו שלא לאכול אותו ביום ט\"ו ול\"זכ הכתוב במ\"ש והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת דמלת מחר הוא למותר: וכוונתו בזה דווקא ביום מחר כאשר הגיע יום ט\"ו אז ישאל אותך לאמור מה זאת שאתה עושה שמשכת ידך ממנו שלא לאכול עוד הלא אכלת מבשר החגיגה אחר זמנו: ומוכרח אתה לומר משום דאוקי שני לילות וכו' ה\"ה גבי פסח נמי נימא הכי: וע\"כ לא רצה לשאול את אביו ביום זבחו מדוע יגרע הפסח שלא לאכול ממנו ביום זבחו הלא כתיב זה למעט פ\"ד שהי' מקום להשיב לו מכח ועבדת וכו'. וה\"ה בלילה שראה שאכל מבשר החגיגה לא רצה לשאול את אביו הלא עבר זמנו שיש ג\"כ מקום להשיב לו דאמרינן אוקי וכו' כמ\"ש התו' אכן של\"פז הי' ראוי ג\"כ לאכול מבשר הפסח ביום ט\"ו דאמרינן אוקי ועל כן כאשר ראה לאביו שלא רצה לאכול ממנו ביום ט\"ו נתעורר לו שאלה ולז\"א כי ישאלך בנך מחר דווקא ביום המחרת מה זאת שאתה עושה:
ומה תאמר אלי להשיב דגבי פסח מיעטה התורה דלא אמרינן * אוקי מש\"אכ גבי חגיגה דלא מיעטה התורה אמרינן אוקי כמ\"ש התו' וא\"כ כדין אתה עושה אכתי קשה מאחר דמיעוטא דזה אצטריך כרא\"בע או כר\"ע כמאן סבירא לך אי סברת כר\"א ב\"ע דס\"ל הזה אצטריך לג\"ש דאין לומר שבא למעט לילה אחר שהרי כבר כתיב לא תותירו ממנו עד הבוקר בוקר ראשון משמע: אלא וודאי דמ\"ה נכתב זה לג\"ש וללמד שהפסח אינו נאכל אלא עד חצות א\"כ יפול התמי' מדוע אכלת מן הפסח אחר חצות לילה הלא הפסח אינו נאכל אלא עד חצות לרא\"בע הא חדא. והשנית שיש להפליא לפי' דבריך דמלת זה הוא לג\"ש וקרא דלא תותירו ממנו עד הבוקר בא למעט לילה אחר ר\"ל לא תותירו ממנו עד בוקר ראשון וזה אינו שהרי לדבריך קרא דלא ילין עד הבוקר מיירי' מחגיגת י\"ד מוכח דבוקר שני משמע. ומוכרח אתה לומר דס\"ל כר\"ע דמיעוטא דזה בא למעט לילה אחר דהיינו בלילה הזה ולא בלילה אחר וא\"כ שפיר עבדת לפ\"ד שלא אכלת מן הפסח ביום ט\"ז משום שהתורה מיעטה גבי פסח וגבי חגיגה דלא כתיב מיעוטא אמרינן אוקי אבל מקרא דלא תותירו וכו' עד הבוקר ליכא למעט לילה אחר משום דבוקר שני' משמע שהרי' גם * קרא דלא ילין וכו' עד הבוקר ג\"כ מיירי מחגיגת י\"ד מוכח דבוקר שני משמע ול\"פז אפשר לך להתנצל שבדין אתה עושה:
וכדי להשמר מזה דקדק בדבריו ואמר לאמור מה זאת ר\"ל מכח מלת לאמור שכתבה התורה גבי פסח שאלתי במקום עומדת: דב\"לז הי' מקום לומר דאצטריך למכתב לאמור מיותר להזרות לנו דלאו נאמר בדבר זה שאם אכל מן הפסח כזית צלי מבעוד יום דלוקה דל\"ת דהוי לאו הבא מכלל עשה ע\"כ כתבה התורה לאמור דלאו נאמר וכו' אבל עכשיו מכח התנצלות שלך על כל הדברים אשר נפלאו ממני מוכרח אתה לומר דאיצטריך זה למעט לילה אחר אליבא דר\"ע ואליבא דרא\"בע לג\"ש ולא שבא למעט יום זבחו זא\"כ מלת לאמור מיותר וא\"כ שאלתי במקומה עומדת ול\"כא זהי' כי ישאלך בנך מחר לאמור דווקא ביום מחר ואם תרצה להתנצל כמ\"ש זה אינו שהרי כתבה התורה לאמור ומעתה שאלתי מה זאת שאתה עושה:
וע\"פז יתורץ מה שמקשי' אמ\"ש הטור שבת שלפני הפסח קורין אותו * שבת הגדול על שם הנס שהי' בו דפסח מצרים הי' מקחו בעשור והיה חל בשבת והמצרים עבדו למזל טלה והיו שניהם קהות כו' וע\"ש הנס שנעשה להם קורין אותו שבת הגדול: גם הלום יפלא הדבר למה לא קבעו חכמים ליום עשירי בניסן לקרותו על שם הנס ולמה קבעו אותו השבת שלפני הפסח לקרותו ע\"ש הנס הלא ברוב הפעמים אינו יום עשירי בניסן ונ\"ל דכבר הקדמנו לעיל דפסח מצרים הי' מקחו בעשור אבל דורות לא הי' מקחו בעשור וטעמו של דבר כתבתי לעיל כדי שלא יהי' למזכרת עון וכו'. וא\"כ אם יקבעו חכמים דיום עשירי בניסן תמיד יקרא אותו היום ע\"ש הנס הזה יסברו שהמצוה זאת לקיחתו בעשור נוהג ג\"פ לדורות הואיל ויום עשירי הוא עלול למצזה זו נקרא הוא תמיד ע\"ש הנס ויהי' זה למזכרת עון: ע\"כ קבעו אותו השבת שהוא לפני פסח הגם שאינו חל בעשירי בניסן יקרא אותו היום שבת הגדול הואיל וכאשר יצאו ישראל ממצרים באותו פעם הי' חל יום עשירי בשבת וא\"כ קורין אנו אותו על שם שבאותו פעם הי' כך מכח זה יבינו הדבר דמקחו בעשור אינו נוהג לדורות שאם הי' נוהג לדורות הי' לנו לקרות תמיד ליום עשירי ע\"ש הנס נ\"ל:
ועד\"ז יבואר המ' וז\"ל והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בשורה רעה נתבשרו ישראל באותו שעה שעתידה תורה שתשתכח מישראל ע\"כ: והוא תמוה ונ\"ל עד\"ג דשבת ת\"ר כשנכסו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנ' הנה ימים באים נאם ה' וכו': אמרו חז\"ל עתידה אשה שתטול ככר ותחזור בב\"המ לידע אם הוא ראשון או שני וכו' ופריך הא בהדיא כתיב וכו' ומשני מספקא להו כדר\"ה דאמר ליחזי תנורא כמאן דמליא טומאה דמי וליהוי הפת ראשון ר\"ל משום דסדר מדריגות הטומאה המה ארבעה המת הוא אבי אבות הטומאה השרץ הוא אב הטומאה וכתיב ואם יפול מנבלתם אל כלי חרס כל אשר בתוכו יטמא שאם נפל מן השרץ אל התנור התנור הוא ראשון והפת שבתוך התנור הוא שני שקיבל טומאה מן התנור שהוא ראשון הרי ארבעה מדריגות הטומאה והספק אשר יהי' להם הוא זה ליחזי תנורא כמאן דמליא טומאה דמי וכו' וא\"כ הפת קיבל טומאה מן השרץ עצמו ולהוי הפת ראשון ודבר זה ישתכח מהם וע\"כ לא יהי' יודעין אם הפת הוא ראשון או שני: נשמע מזה אם הפת הוא שני א\"כ תמצא ארבעה מדריגות בטומאה אבי אבות אב ראשון שני אבל אם אמרינן כמאן * דמליא טומאה דמי לפ\"ז לא תמצא רק שלשה מדריגות דהיינו אבי אבות אב ראשון ורביעי לא תמצא כלל בתורה ואיתא במ' הטעם שהי' מקחו בעשור ארבעה ימים קודם השחיטה כדי שתצא בכל יום מארבעה ימי' הללו מן מדריגה אחת של הטומאה ותבוא אל הקדושה מאחר שטימאו עצמן במצרי' וכו' נמצא א\"א הפת הוא שני תמצא ד' מדריגות הללו וא\"כ נכון הדבר שצוה הק\"בה שיהי' מקחו בעשור כדי שבארבעה ימי' הללו תצא מהם: אבל אם נאמר הפת הוא ראשון א\"כ לא תמצא רק שלשה לפ\"ז יפלא ממך הדבר מדוע צוה השם מקחו בעשור ארבעה ימי' קודם השחיטה הלא בתלתא סגי וע\"דז אתי שפיר מ\"ש והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ר\"ל כאשר יראו בניכם שאתם לוקחים את הפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו ישאלו לכם מה העבודה הזאת לכם ר\"ל למה אתם לוקחים אותו ד\"י קודם שחיטתו הלא בתלתא סגי מזה: מוכח שעתידה תורה שנשתכחה מישראל ויהיו מסופקים אם יש ד' מדריגות וא\"כ הפת הוא שני וצריך לקיחתו ארבעה ימים קודם * פסח או דלמא כמאן דמליא טומאה דמי וא\"כ הפת הוא ראשון וא\"כ לא תמצא רק שלשה מדריגות וסגי בתלתא יומי: ול\"כא והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת ר\"ל כאשר ישאלו זאת לכם עי\"ז מוכח שבשורה רעה הוא נתבשרו שעתידה שתשתכח מהם ע\"כ ספק הזה יהי'. ואי' בסוטה רבי יוחנן כן זכאי אמר עתיד דור אחרון לטהר ככר שני שאין לו מקרא מן התורה ול\"פז מו\"לך לפ\"ד דהפת הוא ראשון דאי ס\"ד הפת הוא שני מדוע עתיד יטהרו ככר שני זה לא יש לו מקרא מן התורה: וע\"דז יובן מ\"ש כשנכנסו לכרם ביבנה דווקא אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל דידוע בזמן ש הי' סנהדרין באושא אז הי' ר' גמליאל נשיא וכאשר נכנסו ליבנה אז הי' ר' יוחנן ב\"ז נשיא וע\"כ כשנכנסו ליבנה שאז הי' ריב\"ז נשיא ואיהו ס\"ל דככר שני אין לו מקרא מן התורה ע\"כ אמרו עתידה תורה שתשכח ולא יהי' יודעין אם הפת היא ראשון או שני:" + ], + [ + "ושאינו יודע לשאול אתה פתח לו שנ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמור. יכול מר\"ח תלמוד לומר ביום ההוא וכו: מה שיש לדקדק בזה רבה למעלה: ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים דיליף שם דשואלין ודורשין קודם פסח שלשים יום מהכא שהרי משה עמד בי\"ד בניסן ומזהיר את ישראל על פסח שני דסבר לי' כמ\"ד טמאי למת מצוה הי' שחל שביעי שלהם בע\"רפ שנ' ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא לא הי' יכולין הא למחר הוו יכולין לעשותו ומשום שהי' שביעי שלהם בע\"רפ: נשמע מזה דשאלת האנשים הי' בי\"ד בניסן מדכתיב ביום ההוא מיותר ילפינן מיני' שהי' בי\"ד בניסן ובאותו פעם הזהיר משה לישראל על פסח שני מוכח מזה דארבעה שבועות ק\"פ שואלין ודורשין. ורש\"בג פליג התם וס\"ל שני שבתות ק\"פ שואלין ודורשין שהרי משה עמד בר\"ח ניסן והזהיר לישראל על הפסח שיעשו אותו בט\"ו בניסן שנ' החודש הזה לכם וכתיב דברו אל ב\"י ויקחו להם. וכתב הר\"ן דנ\"מ בנייהו הוא הא דתניא שני תלמידי' אחד שואל כעניין ואחד שואל שלא כעניין נזקקין תחילה לשואל כעניין: וא\"כ לרש\"בג דס\"ל שתי שבתות קודם פסח לדבריו תוך שתי שבתות הוי שואל כעניין ולת\"ק דס\"ל ד\"ש ק\"פ וכו' לדבריו תוך ד\"ש הוי שואל כעניין ובהיות כן מי שיש לו שני שאלות האחת בעניינו של פסח והשני' שלא כעניין והוא עומד בדרך משל קודם ר\"ח ניסן ולרש\"בג דס\"ל מר\"ח ניסן הוי שואל כעניין נמצא זה שעומד קודם ר\"ח ניסן הוי שאלתו שלא כעניין אבל אליבא דת\"ק דס\"ל ד\"ש ק\"פ לפ\"ז הוי שואל כעניין וא\"כ השואל הזה שיש לו שני שאלות לשאול והוא * מסופק אם כרש\"בג או כת\"ק מכח זה שנסתפק בדבר אינו יודע מה ישאל שאם ישאל בעניין של פסח שמא הלכה כרש\"בג דס\"ל שתי שבתות בלבד שו\"ד וא\"כ הוא שואל שלא כעניין מאחר שהוא עומד קודם ר\"ח ניסן ואם ישאל שלא בעניינו של פסח שמא הלכה כת\"ק דס\"ל ד\"ש א\"כ יהי' שואל שלא כעניין ואחת מן מ\"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא שואל כעניין ומשיב כהלכה ומאחר שמסופק בזה ע\"כ אינו יודע לשאול ר\"ל שאינו יודע מה ישאל אם מעניינו של פסח או מעניין אחר:
ובהכי ניחא מ\"ש ושאינו יודע לשאול אתה פתח לו שנ' והגדת לבנך ביום ההוא. יכול מר\"ח: ת\"ל ביום ההוא רצונו בזה לומר אמחר שאינו יודע מה שישאול משום שמסופק הוא בדבר אם כרש\"בג או כת\"ק ע\"כ אתה פתח לו ר\"ל שתפתח את פיהו ואמור לו מדוע אינך רוצה לשאול משום דספק שלך הוא שמא שתי שבתות בלבד שהרי משה עמד בר\"ח ניסן ומזהיר על הפסח ול\"זא יכול מר\"ח ר\"ל שספק שלך הוא דשמא מר\"ח שואלין ודורשין: תלמוד לומר ביום ההוא ר\"ל הלא כתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא דמיותר וללמד בא דביום ההוא דהיינו בי\"ד בניסן לא היו יכולין הא למחר יכולין היו משום שחל הי' שביעי שלהן בע\"רפ מוכח מזה שהי' משה עמד בי\"ד בניסן ומוהיר על פסח שני משום דארבעה שבועות ק\"פ ש\"וד: אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ר\"ל שאם תשיב לו ביום ההוא מכח זה מוכח ד\"ש ק\"פ שו\"ד מעתה ימצא מקום * לשאול אותך יכול מבעוד יום ר\"ל יכול שיהי' הפסח נאכל מבעוד יום ובל\"ז לאו רצה לשאול זאת זולת מכח תשובתך שאתה תשיב לו ביום ההוא עי\"ז יתעורר לו שאלה זו:
ותחילה נשים לב במאי פליגי רש\"בג ות\"ק שזה יליף מפסח ראשון וזה יליף לי' מפסח שני הלא מצינו שמשה הזהיר שתי שבתות ק\"פ: ומצינו ג\"כ משה הזהיר ארבעה שבתות ק\"פ: ומאחר שמצינו שניהם בתורה צריך לשום לב במאי פליגי. ולבאר זאת נקדים תחילה דאי' בפסחי' פסח מצרים הי' מקחו בעשור אבל לא פסח דורות שנ' בעשור לחודש הזה ויקחו להם. זה מקחו בעשור ולא פסח דורות: ופריך אלא מעתה ר\"ל לפי דבריך שאתה אומר דמלת זה בא למעט פ\"ד נימא נמי ואכלו הבשר בלילה הוה זה נאכל בלילה ר\"ל פסח מצרים אבל פסח דורות נאכל אפילו ביום זבחו ומשני א\"ק ועבדת את העבודה בחודש הזה כעבודה שעבדת במצרים ככה תעשה לדורות: ובהכי ניחא דרש\"בג ס\"ל פסח דורות ילפינן מפסח מצרים דבעינן שיהי' שניהם שוים ומה פסח מצרים שתי שבתות שהרי משה עמד בר\"ח ניסן ומזהיר על פסח מצרים אף לדורות סגי בשתי שבתות אבל הת\"ק ס\"ל דלא ילפינן פסח דורות מפסח מצרים די\"ל שם הי' סגי שתי שבתות אבל לדורות בעי טפי וע\"כ יליף פסח דורות מפסח שעשו במדבר בשנה שני' ושם עמד משה * בי\"ד בניסן ומזהיר על פסח שני. ומעתה מבואר מאיליו במ\"ש אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ר\"ל אי ביום ההוא מכח זה אתה רוצה להוכיח דארבעה שבתות ק\"פ שו\"ד קשה על דבריך הלא מצינו ג\"כ שתי שבתות שהרי משה עמד בר\"ח ניסן: ומאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא ומוכרח אתה לומר דמשם ליכא למילף משום דפסח דורות לא ילפינן מפסח מצרים דמצינו שהתורה מיעטה דלא נילף פ\"ד מפסח מצרי' שהרי כתבה התורה ויקחו להם בעשור לחודש הזה למעט אתי זה הי' מקחו בעשור ולא פסח דורות לפי זה ה\"ה גבי ואכלו את הבשר בלילה הזה כתיב ג\"כ הזה: נימא שבא למעט' דווקא פסח מצרי' הי' נאכל בלילה אבל פסח דורות יהא נאכל אפילו ביום: וע\"כא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ר\"ל מכח תשובה שלך שאתה משיבו ביום ההוא מכח זה ימצא מקום לשאלתו יכול שיהי' הפסח נאכל מבעוד יום:" + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "תלמוד לומר בעבור זה רצונו בזה לומר בעבור שכתבה התורה ואכלו הבשר בלילה הזה ע\"כ עלה על דעתך לומר דזה הוי מיעוטא דווקא פ\"מ אבל פ\"ד יהי' נאכל ביום לא אמרתי אלא בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך. כוונתו ובזה לומר דוודאי גבי פסח דכתיב בי' בלילה הזה אפשר לומר שהתורה באה למעט פ\"ד שיהי' נאכל ביום אבל גבי מצה דכתיב בי' בהדיא בערב תאכלו מצות דחיוב מצה הוא דווקא בלילה ושום מיעוט לא נכתב במצה דנימא דווקא בפסח מצרים נאכל המצה * בלילה אבל בפסח דורות יהי' נאכל המצה אפילו ביום וע\"כ מו\"ל דפסח מצרים ופ\"ד שוים הם בזה דדווקא בלילה ולא ביום ומאחר שחייבה התורה לאכול מצה ומרור יחד כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו מעתה אי אפשר לומר שהמצה יאכל בלילה דווקא והפסח יאכל אפילו ביום שאם הי' כל אחד מהם מצוה בפני עצמו אז הי' אפשר לומר מכח מיעוטא דזה אמנם מאחר שהתורה חייבה לאכול שניהם יחד בעינן שניהם שקולים ובהכי ניחא מ\"ש תלמוד לומר בעבור זה ר\"ל מכח דכתיב וה וגבי פסח ע\"כ עלה על דעתך לומר שיהי' נאכל מבעוד יום וזה אינו ושהרי לא אמרתי לך לאכול הפסח אלא בזמן שמצה ומרור מונחים ג\"כ לפניך וחיוב המצה אינו אלא בלילה מוכרח לומר שגם הפסח זמנו דווקא בלילה:
ואפשר לישב אותו באופן אחר משום דבפ' בא כאשר הזהיר אותם משה בר\"ח ניסן וא\"ל ואכלו את הבשר ובלילה הוה: דקשה לכאורה בלילה הזה בלילה ההוא מבעי לי' שהרי משה עמד בר\"ח ואמר להם כאשר יגיע ט\"ו בניסן ואכלו את הבשר בלילה ההוא וכי בלילה הזה דהיינו בליל ר\"ח אכלו אותו בתמי' והלא בלילה של ט\"ו ניסן אכלו אותו ואולי מכח שינוי זה דקשה לו בפסוק ע\"כ אמרינן דמלת זה מ\"ה למדרש קאתי דזה נאכל בלילה אבל פ\"ד אפילו ביום: ובהיות כן תמצא שדברים הללו ממש דברי בע\"א המה במ\"ש אי ביום ההוא יכול מבעוד יום: כוונתו ובזה מאחר שאתה רוצה למילף מדכתיב ביום ההוא הכי נמי נידוק דה\"ל למכתב ואכלו הבשר בלילה ההוא וכתיב בלילה הזה למעט פ\"ד אתי שיהי' נאכל ביום ול\"כא אי ביום ההוא יכול מבעוד יהי' נאכל תלמוד לומר בעבור זה ר\"ל בעבור שנכתב מלת זה ולא נכתב בלילה ההוא ע\"כ עלה ע\"ד לחלק בכך ואמר לא אמרתי אלא בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך ר\"ל שאל יתטעה דמ\"ה נכתב בלילה הזה למעט פ\"ד שזה אינו אלא סטמא אחרינא איכא: דהחזקוני כתב משום דליל פסח הוא מכוון נגד ליל ר\"ח ע\"כ כתיב ואכלו הבשר בלילה הזה ר\"ל כאשר יגיע ליל ט\"ו שהיא מכוון נגד הלילה הזה אז יאכלו הפסח צלי אש ומצות עם מרורים ובהכי ניחא מ\"ש תלמוד לומר בעבור זה ר\"ל בעבור שנכתב זה מ\"ה עלה על דעתך לומר כך אבל זה אינו דמה שאמרתי לך בלילה הזה הכוונה הי' על הזמן כאשר יהי' ליל ט\"ו שאז יהי מצה ומרור מונחים לפניך אז ואכלו הבשר צלי אש על מצות וכו':" + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "מתחילה עובדי ע\"ז הי\" אבותינו במצרים ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו שנ' ויאמר יהושע כו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים עכ\"ה. בפסחים איתא מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי מתחיל בגנות. אמר רב עבדים היינו. ושמואל אמר מתחילה עע\"ז הי' אבותינו. ודברי רב נתבאר לעיל. ודברי שמואל צריכים ביאור. מה שיש להפליא במ\"ש מתחיל בגנות וכו' דמה גנות הוא זה לנו במ\"ש תרח עובד עבודה זרה הי' והלא קודם מ\"ת הי'. ותו במ\"ש ומסיים בשבח פיר\"שי שאומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ג\"כ צריך ביאור דלפ\"רשי הכי הוי לי' למימר ומסיים בגאולה:
ולבאר זאת נקדים מ\"ר וז\"ל בשעה שאמר הק\"בה למשה פוקד עון אבות על בנים אמר משה כמה רשעים הולידו צדיקים יהי' בניהם נוטלין מעונות * אבותיהם תרח עובד צלמים הי' ואברהם בנו הוא צדיק. וכן נאה לצדיקים שיהי' לוקין בעונם. א\"ל הק\"בה חייך שאני מקיים דבריך לא יומתו אבות על בנים עכ\"ה: גם הלום יש להפליא דלפי משמעות המ' משמע דפוקד עון אבות נתבטל לגמרי וזה אינו שהרי שניהם נכתבו בתורה וא\"כ קשו קראי אהדדי. ומוכרח לומר כמו דמשני בגמ' כאן כשאוחזין הבנים מעשה אבותיהם בידיהם אז פוקד הק\"בה עון אבות על הבנים כאן כשאין אוחזין מא\"ב בידיהם שהאב הוא רשע ובנו הוא צדיק אז לא יומתו בנים על אבות. ואם יפלא ממך הדבר הלא מצינו שהאב הוא רשע והבן הוא צדיק ואע\"פכ הוא סובל בשביל אביו אף אתה אמור לו דטעמא אחרינא איכא בדבר: מאחר שהבנים נכנסו בערבות בשעת מתן תורה עבור האבות שלא רצה הק\"בה ליתן להם התורה ואמרו בנינו יהי' ערבים שנ' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז לפ\"ז מה שהבן סובל הוא מצד שנכנס בערבות בשביל אביו ולא משום פוקד עון אבות * על הבנים. אמנם שעל זה יש מקום להשיב איך יחייב השכל דבר זה שהאב ישעבד בניו הקטנים להעמיד אותו לערב עבורו מאחר שאין חבין לאדם שלא בפניו וקטן כשלא בפניו דמי וכמו כן כתבו המפרשי' בעניין בריתות הברית שכרת משה עם ישראל ואמר להם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה: ומוכרח לומר שאין זה חובה להם אלא זכות להם וזכין לאדם שלא בפניו ובפרט עניין קבלת התורה: וכ\"הג אמרו חז\"ל גוי קטן מטבילין אותו על דעת אביו משום דזכות הוא לו. נשמע מזה קודם מ\"ת הי' המדה שהק\"בה הי' פוקד עון אבות על הבנים ודבר זה הרע למשה מאוד וע\"כא וכי נאה לצדיק שיהי' לוקה בעון אביו תרח עובד ע\"ז ואברהם בנו צדיק יסבול הוא בשבילו וע\"כ נשתנה הדבר אחר מ\"ת שאין הק\"בה מעניש את הבן בשביל אביו שהשיב הק\"בה למשה אני מקיים דבריך לא יומתו אבות על בנים:
ובהכי ניחא שבא הב\"עא לומר שאל תחמה על הדבר וכי נאה הדבר שהבן הצדיק יסבול בשביל אביו הרשע לז\"א אל תתמה על זה שכך הי' מתחילה עובדי ע\"ו הי' אבותינו תרח אבי אברהם ואבי נחור * שהי' עובד צלמים ובנו הי' צריך לסבול למרק חטאו והי' המדה כך משום דכתיב פוקד וכו' ועל כן אמר תיבת מתחילה רצונו בזה לומר מתחילה הי' המדה כך אמנם מן מ\"ת ואילך שוב לא יומתו הבנים על האבות ושמא תאמר הלא מצינו גם עכשיו כמה פעמים שהבן צדיק ואביו הוא רשע והוא סובל בשביל אביו לכ\"א ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ר\"ל ועכשיו שתמצא שהבן סובל בשביל אביו היינו טעמא משום שקרבנו המקום לעבודתו ר\"ל שביקש ליתן התורה ונכנסו הבנים ערבים בשביל אביהם ע\"כ מחוייבים לפרוע חובות אביהם בשביל ערבות שלהם תיבת ועכשיו קרבנו המקום דייקא:
וכדי של\"ת הוא גופא קשיא איך אפשר לאב לשעבד את בניו הקטני' להכניסם בערבות הלא חוב הוא להם ואין חבין שלא בפניו: ואי' בגיטין חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות משום דפריצא לי' שכיחא לי' שנוח לו להיות עבד שמותר בשפחה דפריצא לי' ושכיחא לי' מלהיות בן חורין ואסור בשפחה ול\"פז ה\"ה בנדון זה: חוב הוא זה אמנם * מאחר שהי' ישראל גדורין. מעריות דבשביל ד' דברים נגאלו משם וזה אחד מהם: וא\"כ פריצא להו לא ניחא להו והוי כזכות להקטן וזכין שלא בפניו ומ\"ה גוי קטן מטבילין אותו על דעת אביו אם אביו מגייר עצמו והבנים המה קטנים עדיין מטבילין אותם משום דזכות הוא להבנים שנכנסו תחת כנפי השכינה: ובהיות כן יכול האב לשעבד בניו הקטני' בערבות דזכות הוא להם: והשתא אתי שפיר במ\"ש מתחיל בגנות ומסיים בשבח שאומר אחר הגדה אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרי' ר\"ל ע\"י שהי' גדורין מעריות בשביל' זה גאלנו משם וכוונתו בזה לומר שאל יפלא ממך הדבר היאך יכול האב לשעבד את בניו דחוב הוא להם משום דפריצא שכיחי לי' ע\"כ מסיים ואמר אשר גאלנו וגאל את אבותינו בשביל שהי' גדורין מעתה לא הוי ניחא להו ומכח זה מוכח דזכות הוא להם:
ואכתי לא פלטי מחדא לישב מ\"ש מאי גנות הוא זה לנו במ\"ש תרח הי' עובד ע\"ז. יבואר עד\"ג דיבמות וז\"ל מפני מה הגרים מעונין ויסורין באים עליהן מפני ששהו עצמן מלבוא תחת כנפי השכינה: נשמע מזה למ\"ד דס\"ל אברהם בן מ\"ח שנה הי' כאשר הכיר את בוראו ראוי הוא ג\"כ * להיות בעונש הוה לידון ביסורין בשביל ששהה להתגייר וה\"ה תרח אביו שנתגייר בזקנותו. ובהיות כן אפשר שזה ניתקן ע\"י איוב דאיוב הי' בנו של עוץ כדאי' בתרגום ועוץ הי' בנו של נחור נמצא שהי' ב\"ב של תרח והיה צריך למרק היסורין בשביל תרח אבי אביו משום פוקד עון אבות: הגם דאיוב לא אחז מא\"ב ומדוע יסבול יסורין בשביל תרח: אפשר לומר דה\"ט דהמקובלים כתבו איוב הי' גילגול של תרח וא\"כ הוי כאילו תרח עצמו סובל יסורין ולא מטעם פוקד. ואילו לא הי' קורא תגר איוב על היסורין היו מתוקן על ידו אכן בשביל שקרא עליהן תגר ע\"כ לא ניתוקן זאת. והיסורין שהי' ראוין לבוא על אברהם בשביל ששהה וכו' מצינו במ\"ר שהי' אברהם נתירא מן * היסורין אמר לו הק\"בה כבר נולד איוב: הכוונה בזה שהי' אברהם מתירא מה\"ט בשביל ששהה עצמו וכו' מאחר שאחז מא\"ב ע\"כ ראוי הי' לידון. ביסורין ר\"ל מאחר דתרח שיהה מלהתגייר וגם אברהם בנו אחז מא\"ב בידו שגם הוא שיהה ע\"כ הי' ראוי יוחר לסבול מטעם פוקד ואמר לו הק\"בה אל תתירא כבר נולד איוב. שהוא גילגול של תרח והוא עצמו ראוי יותר לסבול אוחם. אמנם היסורין שהי' ראוי לבוא עליו מצד עצמו שאחז מא\"ב שנתגייר כאשר הי' בן מ\"ח שנה כבר זה ניתקן במצרים שסבלו ישראל יסורין. מטעם פוקד מאחר שעשו כמעשה אביה' שהי' ג\"כ עובדי ע\"ז במצרי' הא לך חדא לסבת הגלות במצרים. וטעם השני בשביל אברהם לא האמין והפריז על מידותיו במ\"ש במה אדע כי אירשנה ונענש בידוע תדע כי גר יהי' זרעך:
ונ\"מ בנייהו הוא זה שאם נאמר טעם הגלות הי' בשביל אברהם שלא האמין מעתה לא הי' ישראל ראוין לסבול עונש בשביל אברהם מאחר שלא אחזו מעשה אבותיהם בידיהם ואדרבה שהרי בזכות אמנה שהאמינו ישראל שנ' ויאמן העם בשביל זה נגאלו משם כדאי' במ\"ר וא\"כ אין שורת הדין מחייב שיסבלו עונש בשבילו משום פוקד עון אבות על הבנים מאחר שלא אחזו מא\"ב. מש\"אכ אם נאמר דסיבת הגלות הי' כדי למרק היסורין שהי' ראוין לבוא על אברהם בשביל * מתחילה עובד עבודה זרה וא\"חכ נתגייר ובשביל ששיהא עצמו להתגייר ע\"כ הגרים מעונין ויסורין באים עליהן לפ\"ז שורת הדין מחייב אותם מאחר שגם ישראל הי' עובדי ע\"ז במצרים כדאי' במ' גוי מקרב וגוי הללו עע\"ז כו' והללו עע\"ז וא\"כ אחזו כמעשה אבותיהם ובידיהם ראוין המה למרק היסורין מכח פוקד עון אבות על בנים אם אוחזין מא\"ב. ומעתה עפ\"ז לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין כוונת הבעל אגדה שרוצה להוכיח דסיבת היסורין הי' בשביל תרח ואברהם שהו' מתחילה עובדי ע\"ז וא\"חכ נתגיירו ובשביל ששיהו עצמן ע\"כ הי' ראוין לסבול יסורין וניתקן זאת במצרים: ושמא תאמר הלא נתגיירו ולמה יענשו לכ\"א מתחילה היו אבותינו עובדי ע\"ז תיבת מתחילה דייקא ר\"ל ע\"י שלא נתגיירו מתחילה תכף ומיד והמתינו זמן רב ומתחילה הי' עע\"ז: ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ר\"ל אחר זמן רב קרבנו לעבודתו מלת ועכשיו דייקא. ומ\"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהי' אחרי' הכוונה בזה במ\"ש תרח אבי אברהם ר\"ל מצד שהי' אבי אברהם ועשה כמו שעשה תרח שנתגייר בסוף ימיו וגם אברהם עשה כמעשיהו שלא נתגייר עד היותו בן מ\"ח שנה הרי שאחז מא\"ב והי' ראוי למרק ע\"י יסורין מצד אביו ומצד עצמו: אמנם מאחר שהי' תרח גם אבי נחור * ומנחור יצא עוץ בנו שהוא הי' איוב שנתגלגל בו תרח ע\"כ הוצרך לסבול יסורין מצד תרח ומה שהי' צריך למרק מצד אברהם ניתקן במצרים ע\"י בניו מאחר שגם המה עבדו ע\"ז שם:
והשתא ניחא מ\"ש מתחיל בגנות מאי מתחיל בגנות אמר שמואל מתחילה עובדי ע\"ז היו במצרים: כוונתו בזה לומר שמתחיל הוא לספר בגנות של עצמו שגם הוא הי' עובד ע\"ז במצרים שהרי הוא מספר שמתחילה היו עובדי ע\"ז ובשביל ששיהו עצמן להתגייר הוצרכו ישראל למרק היסורין בשביל זה: ועל זה הי' מקום לבע\"ד להשיב למה יסבלו בשביל אברהם הלא כתיב לא יומתו בני' על אבות ומוכרח הדבר בשביל שאחזו מא\"ב שעשו ג\"כ כמעשה אביהם שעבדו ע\"ז במצרים ע\"כ הוצרכו למרק הרי שמספר הוא בגנות של עצמו. וכדי של\"ת דלמא סיבת הגלות הי' בשביל אברהם שלא האמין לכ\"א ומסיים בשבח שאומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו: כוונתו בזה לומר מכח שגאל את אבותינו מזה מוכח שלא הי' בשביל אברהם: ומכח שגאלנו מוכח שעבדו ע\"ז במצרים: וע\"כ היו * ראוין לעונש זה ועכשיו אפרש שיחתי שמסיים בשבח ואומר אשר גאל את אבותינו ר\"ל בשביל האמנה שהאמינו ואי ס\"ד שהי' בשביל אברהם שלא האמין אמור מעתה ישראל שהיו מאמינים ולא אחזו מא\"ב בידיהם למה יסבלו עונש בשביל אברהם הלא כתיב לא יומתו אלא וודאי שסיבת הגלות הי' בשביל שמתחילה היו אבותינו עובדי ע\"ז וישראל במצרים היו ג\"כ עע\"ז ואחזו' כמעשה אבותיהם בידיהם ע\"כ היו ראוין לסבול מטעם פוקד עון אבות על בנים אם אוחזין מא\"ב: ואמר הוכחה לזה שהיו עובדי ע\"ז שהרי מסיים בשבח ואמר אשר גאלנו וגאל את אבותינו: דלפום ריהטא יפלא תינח אבותינו שהיו במצרים גאל אותם משם אבל אנחנו שלא היינו שם לא יפול לומר אשר גאלנו ומ\"ול כמ\"ש בשל\"ה שע\"י שגאל את אבותינו עי\"ז גאל אותנו ג\"כ מאחר שהיו עע\"ז במצרים וכמעט שלא נשתקעו שם וא\"כ אם לא הוציא את אבותינו משם גם אבותינו גם אנחנו היו משוקעים שם וא\"כ מוכח שהיו ראוין לסבול בשביל אברהם:" + ], + [ + "ואקח את אביכם אברהם ואוליך אותו בכל ארץ מצרים ואתן לו את יצחק וכו' מה שיש לדקדק בזה תמצאנו בפ' בא אם תאוה נפשך: ברוך שומר הבטחתו לישראל מבואר בהגדה באריכות:" + ], + [], + [], + [ + "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והק\"בה מצילנו מידם: יבואר עד\"ג דכתובות אשה שנחבשה בידי גוים ע\"י ממון מותרת לבעלה ע\"י נפשות אסורה לבעלה ודווקא כשיד האומות תקיפה על ישראל: נשמע מזה שיש מקום פ\"פ לאו\"ה מאחר שיד המצרים הי' תקיפה על ישראל ע\"כ אמרו * אם בגופן שלטו המצרים בנשותיהם לא כ\"ש ר\"ל מאחר ששלטו בגופן א\"כ הוי לי' יד או\"ה תקיפה על עצמן בנשותיהם לא כל שכן: וכדי לסתום את פיהם מה עשה הק\"בה אמר שמי מעיד עליהן והכוונה בזה הוא עד\"ג דכתובות דק\"יל הפודה את השבוי' לא ישאנה אבל פדה אותה ומעיד בה ג\"כ שהיא טהורה ישאנה דלא שדי אינש זוזי בכדי שאם לא הי' ברור לו שהוא טהורה לא הי' פודה אותם כדי לישאנה: נשמע מזה ע\"י שהק\"בה פדה אותנו כדי לישא אותנו והוא המעיד עלינו כדאי' במ' שהק\"בה יחד שם של י\"ה עליהן לומר * שמי מעיד עליהן. והוי לי' כדין הפודה את השבוי' ומעיד עלי'. והנה בכל גלות וגלות שגלו ישראל לשם יש לא\"וה פ\"פ לומר מאחר שיד או\"ה תקיפה על עצמן ובגופן שלטו בנשותיהם לא כ\"ש משום הכי הוצרכה השכינה בכל מקום שגלו ישראל גלתה השכינה עמהן מה\"ט וידוע דמדת מלכות היא מדת אדני נקראת שכינה על שם ששוכנת עם ישראל בגלות בכל מקום שגלו לשם. ול\"זכ בע\"א במ\"ש והיא שעמדה לאבותינו ולנו ר\"ל מדת מלכות שנקראת היא אותה מדהעמדה לאבותינו במצרים שהי' מקום פ\"פ להם אם בגופן שלטו וכו' ומאחר שהיא שורה עמנו בגלות ומעיד עלינו עי\"ז נסתלק הלעז: ואמר שעמדה לאבותינו ולנו ר\"ל לא זו * בלבד שעמדה לאבותינו במצרים גם לנו עמדה מאחר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ותמיד יד האומות תקיפה עלינו ועומדי' עלינו לכלותינו וא\"כ שבגופן שולטי' וכו' אבל הק\"בה מצילנו מידם ע\"י שבכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם עי\"ז מציל אותנו מידם שהוא מעיד עלינו:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך שעפ\"ז יבואר הגמ' דברכות וז\"ל דבר נא באזני העם אין נא אלא לשון בקשה אמר הק\"בה למשה אמור לישראל בבקשה מכם וישאלו כסף וזהב שלא יאמר אותו צדיק אברהם וכו' ולפום ריהטא יפלא הדבר איך הק\"בה יוציא ידי הבטחתו ואח\"כ יצאו ברכוש גדול ואף אם אותו צדיק אברהם לא יאמר כלום: אמנם ע\"פ מ\"ש מבואר: והנה כד מעיינת תמצא שדין * אונס ודין מוציא ש\"ר המה שני הפכים דגבי מוציא ש\"ר אם שקר הדבר וענשו אותו מאה כסף הרי דנתינת הכסף הוא הוראה דמה שהוציא ש\"ר שהוא אינו. ואפשר לומר דמה\"ט נטלו ישראל ביזת מצרים משום שהוציא ש\"ר על ישראל ואמרו אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ\"ש ומכח כסף וזהב שנטלו ישראל מורה זה שהש\"ר הוא שקר: אבל גבי אונס הדבר בהפך שאם בא עלי' אז צריך ליתן לה חמשים כסף ואם שקר הדבר א\"צ ליתן לה כלום הרי דנתינת הכסף מורה שהדבר אמת. ובהיות כן הי' מקום לאו\"ה לומר מכח כסף וזהב שנטלו ישראל מורה שאמת הדבר שגם בנשותיהם שלטו: ואפשר לומר דמה\"ט היו ישראל מסופקים אם ליקח * מהם כסף וזהב מאחר שיש פנים לכאן ולכאן. אמנם מאחר שהדבר נוגע לאותו צדיק אברהם ע\"כ אמור להם בבקשה שישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב. דאי' ביד יוסף דמ\"ה הוכרח אבימלך ליתן לשרה אלף כסף שלא יאמרו לאחר שנתעולל בה החזירה ע\"כ הוצרך ליתן לה ממון כדי לפייס אותה ול\"כא אבימלך לשרה הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עניים את כל באי עולם ונוכחת דמכח זה שהוצרך לפייס אותה יאמרו שלא נגע בה: נשמע מזה דנתינת הכסף של שרה הי' הוראה ששקר הדבר וא\"כ אם ישראל לא ירצו ליקח מה\"ט ואברהם לקח מאבימלך אלף כסף יהי' הדבר נוגע לאותו צדיק אברהם: ובהכי ניחא * במ\"ש הכתוב דבר נא באזני העם אין נא וכו' ר\"ל בבקשה מהם שישאלו להם כסף וזהב מאחר שדעתם הוא שלא ליקח משום שלא יאמרו דנתינת הכסף מורה שהוא אמת א\"כ יגיע הדבר לאותו צדיק אברהם שהוא לקח אלף כסף יאמרו ג\"כ שאמת הדבר שנתעולל בה ע\"כ בבקשה מהם שישאלו כלי כסף וזהב:" + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [], + [ + "וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור וע\"ד מ\"ש באלשיך וז\"ל יצחק הי' רוצה לירד למצרים כדי שיתחיל הגירות תכף משום דכתיב כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ובארץ אשר הי' שם א\"א לקיים גירות * וא\"ל הק\"בה אל תרד מצרימה שכון בארץ הזאת ואהי' עמך ר\"ל שאם תהי' כאן אהי' עמך ליחד עמך הדיבור אבל במצרים א\"א ולפ\"מ\"ש התו' בגיטין דארץ פלשתים הוא מא\"י דא\"לכ לא הי' היתר ליצחק לדור שמה ל\"פז ניחא ג\"כ שאם ישאר כאן בארץ פלשתים א\"א לקיים גירות משום שהוא מא\"י וגזירת בברית בין הבתרים הי' כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם דווקא וע\"כ רצה לירד למצרים: ובהכי ניחא מ\"ש הכתוב ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם ר\"ל יעקב ירד למצרים ויגר שם כדי לקיים גירות ושמא תאמר למה לא ירד יצחק לשם כדי שיתחיל בימיו לז\"א אנוס הי' ע\"פ הדיבור ר\"ל מכח דיבור השם שלא יתיחד עימו שם ובאמת רצה לירד שמה רק שהי' אנוס הדיבור של הק\"בה:" + ], + [ + "וירד מצרימה וכו׳ ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב להשתקע שם אלא לגור שנ׳ כי אין מרעה לצאן אשר לעבדך ועתה ישבו נא עבדך בארץ גושן. במתי מעט כמ״ש בשבעים נפש ירדו אבותיך למצרים ועתה שמך ה׳ אלהיך ככוכבי השמים לרוב רצונו בזה להגיד מה שעשה יעקב תחבולה בעת שירד למצרים והיו חושש שמא יתערבו בניהם וישתקעו ח״ו וע״כ בחר לו יעקב מקום קביעות כדי שעי״ז מה שפירש ממנו אסור מספק לעשות בו עבודה ולז״א וירד מצרימה ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע שם ר״ל שעשה תחבולה שלא ישתקעו שם ומה עשה יעקב בחר לו ארץ גושן שנ׳ ועתה ישבו נא עבדך בארץ גושן. וכדי של״ת שעדיין לא הועיל יעקב בזה דוודאי בשעת ירידתן למצרים אז היו להם מספר מצד שהיו מתי מעט שבעים נפש שירדו למצרים והיו דבר שבמנין שאינו בטל ע״י שהי׳ להם מקום קבוע אמנם אחרי כן שפרו ורבו שלא כדרך הטבע שילדה אשה ששה בכרס אחד עד אין מספר וחדל הסופר לספור וא״כ אחר שנתרבו לא היו עליהן דין דבר שבמנין וחזרה החששא לקדמותה ולא הועיל כלום בזה לכ״א במתי מעט בשבעים נפש ירדו כו׳ ר״ל הגם שאז היו שבעים נפש בלבד דבר שבמניין ועתה שמך ה׳ אלהיך ועתה דייקא ר״ל הגם שעתה שמך ה׳ לרוב כמו כוכבי השמים שאין לכם מספר ועי״ז יצאתם מגדר דבר שבמניין שאפשר להתבטל אעפ״כ אין לחוש הואיל ושמך ה׳ ככוכבי השמים. דאי׳ בסנהדרין שאל ההוא מינא א״ל כתיב מונה מספר לכוכבים מאי רבותי׳ אנא נמי יכלי לממני להו אזיל אייתי ארבולי כו׳ א״ל מני יתי׳ א״ל אוקמי א״ל שמים נמי הדרי נשמע מזה שהשמים אינן עומדין במקומן וע״כ אי אפשר לשום אדם למנות הכוכבים אבל הקב״ה הוא מונה מספר הכוכבים אע״ג דהשמים הדרי וזה הוא הרבותא שהוא מונה אותם מה שאי אפשר לבשר ודם למנות. נמצא הכוכבים אצל בני אדם אין להם מספר ואצל הקב״ה יש להם מספר ובהכי ניחא מ״ש במתי מעט ירדו אבותיך למצרים כמ״ש בשבעים נפש בלבד שהוא דבר שבמניין שעי״ז לא ישתקעו בניהם ועתה שמך ה׳ ככוכבי השמים לרוב ר״ל ועתה דייקא הגם שנתרבו עד כי חדל הסופר לספור שמך ה׳ ככוכבי השפים לרוב שמך ה׳ דייקא רצונו בזה שהקב״ה עשה אותך כמו הכוכבים שיש להם מספר אצלו הגם שאצל בני אדם אין להם מספר. ורש״י בפ׳ דברים כתב וז״ל והנכם היום ככוכבי השמים חשובים ככוכבים רצונו בזה ג״כ עד״ז מאחר שאתם חשובים ככוכבים יש עליהן דין דבר חשוב שהוא אינו מתבטל ג״כ:" + ], + [], + [ + "עצום כמ״ש ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו׳. ורב כמ״ש רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדיים נכונו ושעריך צמח ואת ערום ועריה עכ״ה. מה שיש לדקדק בזה רבה למעלה ויכלה היריעה. ואחת מהם לא עיכב למה הקדים הכתוב שדיים נכונו שהוא סימן העליון תחילה ואח״כ שערך צמח שהוא סימן התחתון הלא סימן התחתון ממהר לבוא כדאי׳ בנדה הלא דבר הוא. ואפשר לומר בסגנון זה דמצינו שלשה טעמים מפני מה הי׳ מכות ערוב ויהי׳ העניין סובב הולך ממה נפשך שאם תאמר כטעם הראשון מכח זה יפול התמי׳ מדוע היו עם בני ישראל עצום כמ״ש וישרצו וירבו וכו׳ שהיו מולדים ששה בכרס אחד שהוא דבר שא״א מצד הטבע ומוכרח אתה לומר כטעם השני לפ״ז יפול התמי׳ שדים נכונו ר״ל מדוע הי׳ שניהם שוים בגידולם שמן הראוי הי׳ שלא יהי׳ שוים. ומוכרח אתה לומר כטעם השלישי מכח זה יפול התמי׳ מדוע הי׳ הדבר בהפך שהיו שדיים נכונו תחילה ואח״כ הי׳ שערך צמח הלא סימן התחתון ממהר לבוא:
ולבאר כל הספיקות נקדים מ״י וז״ל כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא ראו הנשים דם נידה מפני אימת השכינה וכן במצרים לא ראו מפני אימת המצרים נשמע מזה שבמצרים הי׳ הנשים בחזקת מסולקין מן הדמים ואי' בכתובות אשה שדמיה מרובין בניה מרובין וכשם שהשאור יפה לעיסה כך הדמים יפין לאשה ובהיות כן שלא ראו דם לפ״ז הי׳ ראוי שגם בניהם לא יהיו מרובין לפי הטבע ומצינו להפך שהולידו ששה בכרס אחד נגד הטבע. ואי׳ בנדה בא סימן העליון עד שלא בא התחתון אעפ״י שאי אפשר חולצת ולא מתיבמת ופריך שם אי אפשר והלא בא ומשני בא לרבי מאיר דס״ל חיישינן למיעוטא ובמיעוט שכיח הוא שיבוא סימן העליון תחילה אי אפשר לרבנן דס״ל אזלינן בתר רובא וברובא ליכא. ארשב״א בנות כפרים סימן עליון בא תחילה מפני שטוחנות ברחיים בנות כרכים שאינן טוחנות סימן התחתון ממהר לבוא מפני שרגילים במרחצאות. נשמע מזה שע״י הטחינה סימן עליון ממהר לבוא וע״י מרחץ סימן התחתון ממהר לבוא. ובכתובות חשיב שם במשנה מה שהאשה עושה לבעלה וחשיב שם טוחנת הרי דמלאכת הטחינה מיוחדת לנשים ובמ\"ר אי׳ שהי׳ המצרים מחליפין מלאכת נשים לאנשים ומלאכת אנשים לנשים וא״כ מלאכת טחינה שהיא מיוחדת לנשים החליפו אותו לאנשים. ובהיות כן יגדל התמי׳ מאחר שלא היו הנשים טוחנות ברחיים מדוע הי׳ שדיים נכונו תחילה תינח אם לא הי׳ מחליפין הי׳ מקום לומר דמלאכת הטחינה גרמה שסימן העליון בא תחילה אכן מכח שהחליפו אותו ישאר התמי׳:
ואי׳ במ״ר שחין למה הביא עליהן מפני שעשו ישראל בלנים במרחצאות שלהם ע״כ הביא עליהן מכת שחין שלא ילכו למרחץ ובהיות כן יפלא סמך הדבר מאחר שהייתם במרחץ וא״כ סימן התחתון הי׳ ראוי לבוא תחילה ומלאכת הטחינה לא היו לנשים שע״י ימהר סימן עליון לבוא תחילה ומדוע הי׳ הדבר מהפך אל הפך סימן התחתון דרכו לבוא תחילה הואיל והייתם במרחץ הי׳ בא באחרונה וסימן עליון שדרכו לבוא באחרונה מאחר שלא היו טוחנות בא בראשונה:
עוד שם ארשב״ג בנות עשירים דד של צד ימין ממהר לבוא מפני שנישוף באפרקסותן ר״ל שהי׳ להם סודר מרוקם בכלי זהב ומרגליות והי׳ תולה בצד ימין אצל החזה ומתון הספשיף שלו הדד של צד ימין ממהר לבוא אבל בנות עניים שאין להם איפרקוס דד של צד שמאל ממהר לבוא מפני שנושאות אחיהם הקטנים על צד שמאל אי נמי מפני שנושאות כדים מים על צד שמאל נשמע מזה שאי אפשר שיהיו שניהם שוים בהתחלת הגידול שאם היא מבת עשירים שיש לה איפרקוס דד של צד ימין ממהר לבוא ותהי׳ גדולה יותר משל שמאל ואם היא מבנות עניים שאין להם איפרקוס דד של צד שמאל ממהר לבוא ותהי׳ גדולה. יותר לבוא בשעת התחלת הגידול משל ימין מפני שנושאות בנים קטנים על צד שמאל. ובמ״ר אי׳ ערוב למה הביא עליהן מפני שעשו בנות ישראל פדגוג שהוצרכו לשאת בניהם הקטנים ע״כ הביא עליהן ערוב חיות רעות ולקחו בניהם הקטנים ובהיות כן שהיו במצרים פדגוג מעתה הי׳ ראוי שדד של צד שמאל ממהר לבוא ותהי׳ גדולה יותר משל ימין ואי׳ במ״ר שני שדייך מה שדיים הללו אין אחד גדול מחבירו אף משה ואהרן אין אחד מהם גדול מחבירו. נשמע מזה שדרכם להיות שניהם שוים בהתחלת גידולם ולפ״ז יהי׳ התמי׳ שדיים נכונו ר״ל שני השדיים היו נכונו ושוים בשעת גידולם מאחר שהיית פדגוג במצרים דד של צד שמאל הי׳ ראוי לבוא תחילה ולהיות גדולה יותר משל ימין ומדוע הי׳ שניהם נכונו שניהם שוים ואמר ותרבי ותגדלי ותבואי כו' שדים נכונו רצונו בזה תכף בשעת גידול היו שניהם שוים והוא נגד הטבע:
ומה תאמר הגם שהייתי פדגוג בצד שמאל הואיל ובצד ימין הי׳ לי׳ איפרקוס ע״כ היו שניהם בשעת גידולם לז״א הכתוב דע״כ זה אינו שהרי ואת ערום וערי׳ ר״ל הלא היית ערום וערי׳ מבנות עניים שאין להם איפרקוס ר״ל וודאי אם היית מבנות עשירים הי׳ אפשר לומר כדבריך אמנם מאחר שהיית מבנות עניים א״כ יפלא הדבר מדוע הי׳ שדיים נכונו שניהם היו שוים:
איתא בסוטה ע״פ ותבואו בעדי עדיים אל תקרא בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים וכתב מוהרש״א משום דפשוטו של מקרא משמע ותבואו בעדי עדיים שהוא לשון עדי וקישוט ור״ל ותבואי בעדי עדיים מקושט בחלי זהב ומרגליות וזה אינו דסיפא דקרא מוכיח עליו שאמר ואת ערום וערי׳ דמשמע שהיית מבנות עניים שאין להם במה להתקשט ע״כ הוציאו מפשוטו של מקרא ודרשו שאל תקרא בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים. והשתא אתי שפיר מה שהכתוב מתמי׳ על הדבר ואמר ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו רצונו בזה לומר תינח אם היית תבואו בעדי עדיים שהיית מקושט בחלי זהב ומרגליות והי׳ לך איפרקוס כמו בנות עשירים או הי׳ נכון הדבר שהיו שדיים נכונו ר״ל שני שדיים היו נכונו בגידולם דאעפ״י שהיית פדגוג בצד שמאל הואיל והי׳ לך איפרקוס בצד ימין ע״כ היו שניהם שוים בגידולם אמנם מאחר שהיית ערום וערי׳ מבנות עניים מעתה ליכא למימר בעדי עדיים שהי׳ לך חלי זהב ומרגליות ומוכרח לומר ותבואי בעדי עדיים בעדרי עדרים א״כ ישאר התמי׳ מדוע הוי שדיים נכונו שניהם שוים דשל שמאל הי׳ ראוי להיות יותר גדולה:
ומעתה קשה ממה נפשך שאם תאמר ותבואי בעדי עדיים הוא לשון קישוט וא״כ ניחא מ״ש הכתוב שדיים נכונו כמ״ש לפ״ז קשה הלא אתה היית ערום וערי׳ מבנות עניים ומוכרח לומר א״ת בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים מעתה קשה מדוע הי׳ הדבר אצלך בהפך הלא סימן התחתון רגיל לבוא תחילה ואח״כ העליון ומדוע הי׳ אצלך סימן עליון תחילה דהיינו שדיים נכונו ואח״כ שערך הי׳ צמח סימן התחתון דבלא זאת הי׳ מקום לומר כדמשני בגמ׳ דפריך שם בא סימן העליון עד שלא בא התחתון אעפ״י שאי אפשר וכו' והקשה שם בא והלא אי אפשר לבוא ומשני בא לר״מ דס״ל חיישינן למיעוטא ובמיעוטא שכיח שיבוא סימן העליון תחילה אבל לרבנן דס״ל אזלינן בתר רובא אי אפשר הוא שיבוא העליון תחילה וא״כ ה״ה בנדון דידן הי׳ אפשר לומר דבמיעוטא שכיח שיהי׳ שדיים נכונו תחילה ואח״כ שערך צמח אמנם עכשיו מוכרח לומר א״ת בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים רצה לומר ותבואו בעדרי עדרים בכולם היו שדיים נכונו תהילה ואח״כ הי׳ שערך צמח סימן התחתון מעתה קשה מדוע הי׳ בהפך סימן עליון תחילה ואח״כ התחתון וקשה ממה נפשך:
ועתה אבוא לחבר אחת אל אחת דמצינו שלשה טעמים למכת ערוב האחד מבואר בש״ך מפני שהי׳ נרתעין וחרדין בכל יום ויום כאשר באו שוטרי המצרים להקימן למלאכתן כאשר נרתע האדם מפני חי׳ רעה בראות אותם פתאום ע״כ הביא עליהן הקב״ה ג״כ חיות רעות כדי שגם המה יהי׳ נרתעין מהם מדה כנגד מדה:
וטעם השני משום שהיו מושלים על ישראל כקטן כגדול אפילו קטני המצרים הי׳ מושלים בהם והי׳ להם אימה מבניהם ע״כ הביא הקב״ה עליהן חיות רעות גדולים וקטנים וחטפו קטני המצרים גם הגדולים. ואמינא אנא שיש נ\"מ בין שני הטעמים אילו הא דאחז\"ל חרדה מרפיא אימה מצמת צמית ר״ל אשה שבא עלי׳ חרדה פתאום מרפיא הדמים של נדה והיא בחזקת טמאה וצריכת בדיקה שמא ראתה אפילו שלא בשעת וסתה אבל פחדא שיש עלי׳ אימה ודאגה מצמת צמית הדמים ומעכב את דמי הנדה והיא בחזקת מסולקת מהדמים נמצא שאם נאמר דטעם הערוב הי׳ מפני שהי׳ נרתעין פתאום מפני השוטרים כאשר נרתע האדם מפני חי׳ רעה וחרדה קי״ל דמרפיא הדמים א״כ היו נשיהם להן בחזקת טומאה תמיד בחזקת רואות וזה הי׳ בכל יום ויום שבאו שוטרי פרעה להקימן למלאכתן. אבל אם נאמר טעם הערוב הי׳ מפני שהי׳ להם אימה מפני המצרים ואימה קי״ל דמצמת צמית א״כ הי׳ נשיהם להן תמיד בחזקת מסולקין מהדמים ובכח זה נשאר התמי׳ מאחר שהי׳ בחזקת מסולקין ולא הי׳ דמיה מרובין ומדוע בניהם היו מרובין שהי׳ עצום ורב שהי׳ מולידין ששה בכ״א שזה הוא נגד הטבע אבל לטעם הראשון ניחא שהי׳ הנשים תדיר בחזקת רואות דם נדה והי׳ דמיה מרובין ע״כ היו ג״כ בניהם מרובין שילדו ששה בכרס אחד:
ומצינו שני טעמים מפני מה הביא עליהן מכת שחין האחד משום שהי׳ מפרישין האנשים מן הנשים שלהם שאמרו מצרים האנשים של ישראל ילינו בשדה והנשים ילינו בעיר ועי״ז היו פורשי׳ אותה מתשמיש ע״כ הביא הקב״ה עליהן שחין כדי שגם המה יפרושו מנשותיהם שהתשמיש קשה לו ע״כ יפרשו מהם ולהאי טעמא מוכרח לומר דמ״ה הי׳ מכת ערוב משום שהי׳ להם אימת המצרים ואימה מצמת צמית הדמים וא״כ היו נשיהם להם בחזקת טהרה תמיד והי׳ יכולין להזדקק להם והמצרים פרשו אותם מן דתשמיש מה״ט נלקו בשחין כדי שגם המה יפרושו מנשיהם. דליכא למימר טעם הערוב הי׳ מפני שהיו ישראל חרדין ונרתעין בכל יום הואיל וחרדה מרפיא הי׳ נשיהם להם תמיד בחזקת רואות והי׳ צריכין לפרוש מנשיהם בלא״ה אין להאשימם למצרים בשביל זה שפרשו אותם מתשמיש וא״כ קשה למה נלקו בשחין ומוכרח לומר כמ״ש לעיל משום שעשו לישראל בלנים במרחצאות ע״כ הביא על המצרים שחין כדי שלא ילכו למרחץ:
ומצינו עוד טעם שלישי למכת ערוב במ״ש לעיל מפני שעשו לישראל פדגוג שהיו צריכין ישראל לשאת את בניהם קטני המצרים ע״כ נלקו במכות ערוב שבאו חיות רעות ולקחו בניהם הקטנים:
ועתה נבוא אל מחוז חפצינו שיש שלשה טעמים מפני מה הי׳ מכת ערוב כמ״ש ואיזה טעם שתבחר יהי׳ קשה אחת משלשתן שאם תאמר מכת ערוב משום שהי׳ להם אימה אפילו מן קטני המצרים וע״כ הביא עליהן חיות רעות קטנים וגדולים וחטפו קטני המצרים גם הגדולים לפ״ז יפלא הדבר מדוע היו עצום ורב שנא׳ רבבה כצמח השדה נתתיך שהי׳ מולידין ששה בכ״א שהוא נגד הטבע שהרי מכח האימה שהי׳ עליהן מצמת צמית הדמים והי׳ הנשים בחזקת מסולקין מהדמים ומאחר שלא הי׳ דמים מרובין גם בניהם לא היו ראוין להיות מרובין ולמה הי׳ עם בני ישראל עצום שנ׳ וישרצו וירבו ורב כמ״ש רבבה כצמח השדה נתתיך:
ואם תרצה לומר מכת ערוב הי׳ מטעם השני משום חרדה כשהיו השוטרים מצרים באו עליהן היו נרתעין כמו הנרתע מפני חי׳ רעה וא״כ היו דמיהן מרובין דחרדה מפלת הדמים ור״ל וודאי אם הי׳ ערוב משום אימה הי׳ מקום לדבריך מדוע היו עצום ורב אכן מאחר שהי׳ משום חרדה היו בחזקת רואות דם ומעתה ליכא למימר טעם שהביא עליהן הקב״ה שחין בשביל שפרשו ישראל מתשמיש המטה שאמרו האנשים ילינו בשדה והנשים בעיר דזה אינו מאחר שהנשים היו מוכרחים לפרוש מן הנשים מכח איסור נדה וא״כ למה נלקו בשחין ומוכרח לומר כטעם השני משום שעשו ישראל בלנים במרחץ ע״כ הביא עליהן שחין כדי שלא ילכו למרחץ ובהיות כן שהיו במרחץ א״כ ראוי שסימן התחתון ממהר לבוא טרם סימן העליון ומעתה יגדל התמי' מדוע היו שדים נכונו תחילה שהוא סימן העליון ואח״כ הי׳ שערך צמח סימן התחתון הלא הייתם במרחץ דאין לומר מכח מלאכת הטחינה הי׳ סימן העליון ממהר לבוא זה אינו מאחר שהחליפו מלאכת נשים לאנשים וטחינה היא מלאכה המיוחדת לאשה כמ״ש לעיל החליפו המה ונתנו אותה לאנשים וע״כ יגדל התמי׳ מאחר שלא היו טוחנות כלל ובמרחץ הייתם והוא גורם לסימן התחתון שיבא תחילה ומדוע בא הוא באחרונה וה״ה סיבת הטחינה גורם לעליון שיבוא תחילה ומאחר שלא היו להם מלאכת טחינה מדוע העליון בא בראשונה:מאחר שהי׳ משום חרדה היו בחזקת רואות דם ומעתה ליכא למימר טעם שהביא עליהן הקב״ה שחין בשביל שפרשו ישראל מתשמיש המטה שאמרו האנשים ילינו בשדה והנשים בעיר דזה אינו מאחר שהנשים היו מוכרחים לפרוש מן הנשים מכח איסור נדה וא״כ למה נלקו בשחין ומוכרח לומר כטעם השני משום שעשו ישראל בלנים במרחץ ע״כ הביא עליהן שחין כדי שלא ילכו למרחץ ובהיות כן שהיו במרחץ א״כ ראוי שסימן התחתון ממהר לבוא טרם סימן העליון ומעתה יגדל התמי' מדוע היו שדים נכונו תחילה שהוא סימן העליון ואח״כ הי׳ שערך צמח סימן התחתון הלא הייתם במרחץ דאין לומר מכח מלאכת הטחינה הי׳ סימן העליון ממהר לבוא זה אינו מאחר שהחליפו מלאכת נשים לאנשים וטחינה היא מלאכה המיוחדת לאשה כמ״ש לעיל החליפו המה ונתנו אותה לאנשים וע״כ יגדל התמי׳ מאחר שלא היו טוחנות כלל ובמרחץ הייתם והוא גורם לסימן התחתון שיבא תחילה ומדוע בא הוא באחרונה וה״ה סיבת הטחינה גורם לעליון שיבוא תחילה ומאחר שלא היו להם מלאכת טחינה מדוע העליון בא בראשונה:
ומוכרח אתה לומר כטעם השלישי דמ״ה הביא עליהן ערוב משום שעשו לישראל פדגוג שהי׳ צריכים לשאת בניהם הקטנים בצד שמאל מעתה דד של צד שמאל היו ראוי להקדים ולהיות גדול יותר מהשני בהתחלת הגידול ומעתה יפלא הדבר מדוע היו שדיים נכונו שניהם היו נכונו ושוים ולז״כ הפסוק ואמר ותרבי ותגדלי ותבואי שדיים נכונו ר״ל תכף בשעת הגידול באו שניהם שוה ומה תאמר משום שבצד ימין הי׳ לי אפרקוס של חלי זהב והוא גרם לדד של צד ימין שתבוא ובצד שמאל הייתי פדגוג מה״ט היו שניהם שוים בשעת הגידול לז״א שגם זה אינו שהרי את ערום וערי׳ שהיית מבנות עניים שאין להם איפרקוס וא״כ קשה ממה נפשך איזה טעם שתבחר קשה אחת בשלש אלה:
ואמר הבעל הגדה שאל תתמה על הדבר על מה שהולידו ששה בכרס אחד נגד הטבע מאחר שהי' בחזקת מסולקין מן הדמים בשביל אימת המצרים משום ששינה הקב״ה עליהן טבע של עולם כדי למהר גאולתן ולכ״א וירעו אותנו המצרים שנא׳ הבה נתחכמה לו פן ירבה. ולבאר זאת נקדים מ״ש הש״ך וז״ל שלא הי׳ אפשר לישראל להגאל משם עד שיהיו ששים רבוא נפשות ואז תשרה השכינה עליהן ואילו היו מולידין כדרך העולם ע״פ הטבע היו ח״ו משוקעים בתוכו עד שיהי׳ ס׳ רבוא נפשות ע״כ שינה הקב״ה טבע העולם שהולידו ששה בכ״א כדי למהר גאולתן ומ״ה השליכו המצרים את הזכרים ליאור משום פן ירבה ויעלו לס״ר ויעלו משם ורוח הקודש השיבה להם אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה וכן יפרוץ כדי למהר גאולתן שידד עליהן המערכה והשתא אתי שפיר במ״ש ויריעו אותנו המצרים שנ׳ הבה נתחכמה לו פן ירבה והקב״ה השיב כן ירבה כדי למהר גאולתן ע״כ שינה עליהן הטבע:
וע״פ דברינו אלה יבואר דברי בעל הגדה וז״ל וישמע ה׳ את קולינו וירא את עניינו ואת לחצינו. (וישמע ה׳ את קולינו) [וירא את עניינו] זה פרישות מדרך ארץ ע״י שהיו אומרים האנשים ילינו בשדה והנשים בעיר וירא את עמלינו אילו הבנים שנאמר כל הבן הילוד היאורה השליכוהו וכל הבת תחיון. ואת לחצינו זה הדחק שנא׳ וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם עכ״ה. וצריך להקדים עוד מ״ש חז״ל בעירובין גמירי דכל זמן שהארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורים בתשמיש המטה והטעם משום עמו אנכי בצרה ובטא״ח בסי׳ ר״מ דה״ה בשאר צרות אסור ג״כ לשמש מטתו והתו׳ הקשו א״כ איך שימש לוי את מטתו בשני רעבון הלא יוכבד נולדה בין החומות ותי׳ דלוי הי׳ לו דין חשוכי בנים דמותרין לשמש מאחר שלא הי׳ לו בת עדיין עכ״ל. ולפ״ז אף אנו נדון ק״ו השתא מי שיש לו בנים זכרים קרוי חשוכי בנים הואיל ואין לו בת מכ״ש מי שיש לו נקיבות ואין לו בן זכר מכ״ש שמותר לו לשמש מטתו בשעת צרה שדין חשוכי בנים יש לו ובהיות כן הי׳ מקום לפרעה להתנצל על שפירש את ישראל מתשמיש מאחר שהי׳ עת צרה ליעקב ואסור לשמש משום עמו אנכי בצרה אמנם מכח שגזר פרעה להשליך את בניהם הזכרים למים על ידי זה היו להם דין חשוכי בנים שמותרין לשמש בעת צרה וא״כ נתפס הוא ממה נפשך
השתא אתי שפיר כוונת בעל הגדה במ״ש וירא את עניינו זו פרישות מדרך ארץ שאמרו האנשים ילינו בשדה והנשים בעיר ושמא תאמר הלא עת צרה הי׳ ואסור לשמש מטתו לז״א שנא׳ וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים ר״ל שראה אלהים בעינוי שלהם וידע אלהים ר״ל הקב״ה ידע האמת שהכוונה בזה מה שהפרישו אותם מדרך ארץ לא מצד שאסור לשמש אלא כדי לענות אותם בסבלותם. והשנית שאין להם התנצלות ואת עמלינו אילו הבנים שנא׳ כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ר״ל שאם כוונתם הי׳ בזה משום שאסור לשמש הלא זרקו הזכרים ליאור וא״כ הי׳ להם דין חשוכי בנים שמותר לשמש. ועוד הוכחה לזה שאם תאמר שאסור לשמש מכח שהי' עת צרה ומשום עמו אנכי בצרה זה הטעם שייך היכא שאין הגאולה תלוי׳ בזה אמנם בנ״ד שא״א הי׳ להגאל עד שיהיו סר״נ ואם לא ישמשו כלל א״כ ישתקעו במצרים וכדי למהר גאולתן שינה הקב״ה עליהן הטבע שהולידו ששה בכ״א וא״כ גאולתן הית׳ תלוי׳ עד שיולידו ויעלו לס׳ רבוא נפשות ואיך ס״ד שיפרשו מתשמיש ולז״א ואת לחצינו זה הדחק שראה הקב״ה המצרים לוחצים וכדי למהר הגאולה הותר להם לשמש וא״כ מה שפרשו אותנו מדרך ארץ שלא כדין עשו:
ובשל״ה כתב בשם הגאון מוהרר״פ כהן נ״ע דבליל טבילה קי״ל מותר לשמש אפילו בעת צרה וכתב הוא שבזה מיושב מה שהקשו התוס׳ איך שימש לוי בעת רעבון דאפשר לומר בליל טבילה נתעברה יוכבד ממנו עכ״ל. ואפשר לומר דלא ניחא להו להתו' לאוקמא בהכי משום דקשיא להו תינח למ״ד דס״ל אין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה אבל למ״ל דס״ל אין האשה מתעברת אלא סמוך לווסתה לפ״ז לא יתכן זה והדרא הקושיא לדוכתי׳ איך שימש לוי וכו׳ וע״כ לא רצו לאוקמי הכי משום דלא אתיא אלא כחד מ״ד וע״כ תירצו התוס׳ דלוי הי׳ לו דין חשוכי בנים וניחא בהא אליבא דכולהו. ואין לומר דלמ״ד דס״ל סמוך לוסתה לדידי׳ מותר לשמש סמוך לוסתה כמו ליל טבילה זה אינו דא״כ למה כתבו הפוסקים ליל טבילה ולא הזכירו ג״כ סמוך לוסתה. ולפמ״ש התו׳ בסוטה דלמ״ד דס״ל סמוך לוסתה ר״ל רוב עיבורין הוא סמוך לוסתה וה״ה למ״ד ליל טבילה ס״ל דרוב עיבורין הוא בליל טבילה ומיהו זימנין דמקרי שנתעברה בנתיים פשיטא דליכא לאוקמי בהכי ומוכרח לומר דלוי חשוכי בנים הי׳ ע״כ הי׳ מותר לו לשמש עד שתתעבר ואולי התו׳ אזלי לשיטתייהו מ״ש בסוטה כמ״ש ע״כ לא רצו לאוקמי בהכי:" + ], + [ + "וירעו אותנו המצרים וכו' הבה נתחכמה לו וכו' מבואר הכל בהגדה: ורב כמ\"ש רבבה כצמח השדה וכו' אם תאוה נפשך לאכול מפירות גינוסר בפ' שמות שם תמצאנו: ובמופתים זה הדם כמ\"ש ונתתי מופתים בשמים וארץ דם ואש ותמרות עשן: וע\"ד מ\"ש המקובלים וז\"ל מאחר שספירת בינה הוא רחמים גמורים איך אפשר שיתעורר הדין מצד בינה. וכתבו שהוא ע\"ד משל שאם יש אש דולק וסמוך לו מונח עץ מתעורר העץ נגד האש ומוציא אש ועשן וכמו כן הוא לספירת * בינה הגם שהיא רחמים גמורים ע\"י חמימות אש שנתחממו למטה מתאות היצ\"הר ודולק בהם כאש עי\"ז מתעורר כוחות הדינין לנגדה ואז בינה מתעוררת גם היא להשפיע דין ע\"י אש ועשן עכ\"ל: וידוע דמכת דם הי' ע\"י המים שנהפכו לדם ושורש המים הוא רחמים אבל אש שורש שלו גבורה והוא דין ובהיות כן יפלא הדבר איך נענשו ע\"י דם ואש תינח אש שהוא מצד הדין משא\"כ דם ששורש שלו הוא רחמים איך נתהפך לדין לכ\"א דם ואש. ותמרות עשן ר\"ל הגם שדם שורש שלו רחמים נתעורר ע\"י האש של היצ\"הר וע\"יז הי' מעלה עשן דהיינו ע\"י חמימות היצ\"הר שבוער כאש מתעורר למעלה כנגדו אש ועשן: ר\"י הי' נותן בהם סימני' דצ\"ך עד\"ש באח\"ב תמצא מבואר בפ' בשלח ובמאי פליגי ר\"י ור\"א ור\"ע. ומה שטובלין ביין ששה עשר פעמים כתבתי טעמו מבואר בהגדה:" + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "רבי יהודה הי׳ נותן בהם סימנים דצ״ך עד״ש באח״ב. רבי יוסי הגלילי אומר מניין שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים שנא' וירא ישראל את היד כו׳ ובמצרים לקו באצבע שנא׳ אצבע אלהים כמה לקו באצבע עשרה מכות ועל הים לקו ביד שהוא חמשים מכות. ר״א אומר מניין שכל מכה ומכה שהביא הקב״ה על המצרים במצרים היתה של ארבעה מכות שנא׳ ישלח בהם" + ] + ], + "Dayenu": [], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "אמר ר' גמליאל כל מי שלא ואמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור. פסח שהי' אוכלין אבותינו בזמן שבית המקדש הי' קיים ע\"ש מה ע\"ש שפסח הק\"בה על בתי ב\"י כו'. מצה זו * שאנו אוכלין ע\"ש מה על שם שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' מרור זה שאנו אוכלין ע\"ש מה ע\"ש וימררו את חייהם כו': דברים אילו המה בגמ' דפסחים וסיים שם במשנה בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ובגמ' הוסיף רבא עוד ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו כמה דברים תמוהים איכא הכא ולא נאריך בהם:
אמר ר' גמליאל כל מי שלא ואמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור. פסח שהי' אוכלין אבותינו בזמן שבית המקדש הי' קיים ע\"ש מה ע\"ש שפסח הק\"בה על בתי ב\"י כו'. מצה זו * שאנו אוכלין ע\"ש מה על שם שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' מרור זה שאנו אוכלין ע\"ש מה ע\"ש וימררו את חייהם כו': דברים אילו המה בגמ' דפסחים וסיים שם במשנה בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ובגמ' הוסיף רבא עוד ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו כמה דברים תמוהים איכא הכא ולא נאריך בהם:
וע\"פ הדברים האלה יהי' דברי ר\"ג מובנים במ\"ש כל מי שלא אמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור: דקשה בדבריו במ\"ש פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי' כסדר שהי' ול\"זא פסח שהי' אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש הי' קיים ר\"ל על הפסח שהי' אוכלין בזמן הבית שאז הי' נאכלין שלשתן יחד על אותו פסח לא קשה מידי הואיל והיה נאכלין * יחד לא שייך קדימה או איחור דמאן יימר דמצה קדים דלמא מרור קדים: אמנם מצה זו שאנו אוכלין עכשיו שאין הבית קיים אנו אוכלין אותו ע\"ש שלא הספיק וכו' מורה על חירות. מרור זה שאנו אוכלין עכשיו שאין לנו בית ע\"ש וימררו שמורה על מירור ועבדות: עז\"ק שהי' לנו לאכול תחילה מרור וא\"חכ מצה שהרי המצה והמרור שאנו אוכלין עכשיו שאין הבית קיים אסור לאכול שלשתן יחד ע\"כ צריך לאכול כ\"א בפני עצמו ע\"ז יפול הקושיא פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי' לי':
וכדי לישב זאת שאל תתמה על הדבר נגד זה מסיים התנא במתניתין ואמר בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ולבאר זאת נקדים מ\"ש הש\"ך וז\"ל מצה רומז על חירות אם יטיבו מעשיהם המה בני חורין ובאם לאו מרור: רצונו בזה שיהי' להם עוד מירור בארבעה מלכיות ובהיות כן אפשר לו מר דמ\"הט מקדים קרא מצה למרור. אכן טעם זה הוא מספיק לאותו הדור שיצאו ממצרים הואיל ובצאתם משם הי' בני חורין ונגד זה הי' אכילת מצה לרמז על החירות וא\"חכ מרור כדי לרמז להם שאם לא יטיבו * מעשיהם יהי' להם מירור בד\"מ: אמנם הדור הזה אשר אנחנו בגלות של ארבעה מלכיות מהראוי הי' לנו להפך הסדר לאכול תחילה מרור הרומז על מירור הגלות שלנו שאנחנו בו וא\"חכ מצה לרמז שאם יטיבו מעשיהם יהי' לנו חירות ע\"י שיגאל השם אותנו מהם. אבל אם נאמר שבכל דור ודור חייב האדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים לפ\"ז צריכים אנחנו לעשות כמוהם להקדים המצה למרור:
ובהכי ניחא מ\"ש בכל דור ודור וכו' שהתנא רוצה לישב דל\"ת אמ\"ש ר\"ג פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי לי' ומה תאמר אלי דמ\"ה צריך להקדים המצה למרור כמ\"ש הש\"ך עז\"ק תינח לאותו הדור שיצאו ממצרים אבל אנחנו שאנו עכשיו בגלות אפכא מבעי' לי' לכ\"א בכל דור ודור חייב אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים א\"כ צריכים אנו לעשות ג\"כ כמוהם:
ומה שהוסיף רבא ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם ר\"ל דלא סגי בהא אלא צריך שיאמר עוד ואותנו הוציא משם: כוונתו בזה משום שהי' מקום להשיב כמו שכתבתי לעיל תינח אם מצה מורה על חירות ניחא הכל מה שאנו מקדימין המצה למרור משום * שכל אדם צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא משם אבל אם נאמר דמצה מורה על עבדות ר\"ל שהי' זכר לפת שלא החמיץ שהאכילו אותו המצרים פת שלא החמיץ שקשה להתעכל כו' לפ\"ז מצה ומרור שניהם מורים על עניין אחד על מירור ועבדות ולא שייך בזה קדימה או איחור דאיזה מהם שיקדים רשאי: ומ\"הט אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם מזה יהי' נסתר זאת ומוכח דמצה מורה על חירות: דאי' בתפארת הגרשוני ע\"פ וחמשים עלו בני ישראל אחד מחמשים עלה ומ\"ט חלקים מתו במצרים וטעמא דמלתא משום שהי' מטמאים עצמן במצרים בע\"ז במ\"ט שע\"ט ואילו שהו שם עוד רגע הי' באים לשער החמשים ומ\"הט לא יכלו להתמהמה ודפ\"חח: ובהכי ניחא מ\"ש וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם כוונתו בזה אותנו בלבד הוציא משם אבל מ\"ט חלקים מתו שם משום שטימאו עצמן בע\"ז וע\"כ לא הספיק בצקת להחמיץ מכח זה הוא הוכחה שטעם המצה משום שמורה על חירות:" + ] + ], + "First Half of Hallel": [ + [], + [ + "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם כו' למי שעשה לאבותינו ולנו כל הניסים האלו וכו' ונאמר לפניו הללוי'. באשר שיש כאן חילופי גירסאות ע\"כ אבאר תחילה לפי הגי' ונאמר לפניו שירה חדשה דהיינו הנ\"ון של ונאמר בסגול וקאי על שירת הים שנאמר לפניו שירה חדשה בלשון נקבה: ולבאר זאת נקדים הגמ' דפסחים וז\"ל ת\"ר הלל זה מי אמרו. ר\"אא משה וישראל אמרו בשעה שעמדו על הים ופי\"רשי שהיו יראין שלא יעברו המצרים ג\"כ וכו' ואמרו * לא לנו ה' לא לנו כ\"א לשמך תן כבוד ורוח הקודש משיבה להם למעני אעשה. ור\"הא יהושע וישראל אמרו בשעה שעמדו עליהן מלכי מזרח וכו' וור\"יא וחזקיהו וסיעתו אמרו בשעה שעמד עליהן סנחרב הם אמרו לא לנו כו' ורוח הקודש משיבה למעני אעשה: וח\"דא מרדכי ואסתר אמרו כשעמד עליהן המן ופי\"רשי יהושע וישראל אמרו הלל זה פירוש אף יהושיע וישראל ר\"ל משה וישראל אמרו אותו מתחילה וא\"חכ אמרו יהושע וישראל וה\"ה למ\"ד יחזקיהו וסיעתו ר\"ל גם יחזקיהו ול\"מד מרדכי ואסתר ר\"ל גם מרדכי ואסתר אמרו. ואי' בטא\"ח סי' רי\"ח אם נעשה לאדם אחד הרבה ניסים בהגיעו אל אחד מהם במקום שנעשה לו הנס צריך להזכיר כולן והוא מהגמ' דברכות: ולדעת התרגום שני נס של סנחרב ושל פרעה ושל המן כולם נעשו בליל פסח ובהיות כן שורת הדין מחייב שצריך להזכיר את כולן דהיינו בשעה שמזכיר בליל פסח הנס של מצרים יזכור עימו ג\"כ כל הניסים האילו דהשתא אם נעשו לו ניסים בזמנים מתחלפים בהגיעו אל אחת מהם צריך להזכיר את כולן מכ\"ש אילו שנעשו כולן בליל פסח שצריך להזכיר אותם כאשר מספר הנס של יציאת מצרים: ולפי מ\"ש בשם רש\"י דהלל זה שאמרו משה וישראל כשעמדו על הים גם יהושע וישראל כשעמדו עליהן מלכי מזרח אמרו הלל זה: וגם יחזקיהו וסיעתו כשעמד עליהן סנחרב ונעשה להם נס: וגם מרדכי ואסתר אמרו לא לנו וכו': ובהיות כן הוי כאילו אם זוכרים כל הניסים הללו שעל ידי שאנו אומרים הלל בליל פסח על הנס שעשה לנו: שהרי הלל זה גם יהושע אמרו על הנס שהי' בימיו וכן יחזקיהו וכן מרדכי ואסתר וכשם שמשה וישראל אמרו לא לנו וכו' ורוח הקודש משיבה להן למעני אעשה ה\"ה ליהושע וכו':
ובהיות כן יתכן הנוסח מ\"ש לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל כו' למי שעשה לאבותינו * ולנו את כל הניסים האילו: דלפום ריהטא יפלא ממך הדבר מה דנקט כל הניסים האילו בלשון רבים כאילו הרבה הי' והלא הנס של יציאת מצרים נס אחד בלבד הוא אלא וודאי שבא להורות לנו שעל ידי אמירת הלל זה שאמרו משה וישראל עי\"ז נזכרים כל הניסים שנעשו בלילה הזה מאחר שכולן אמרו הלל זה על הנס שהי' בימיהם ולכ\"א לפיכך אנחנו חייבי' להודות כו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האילו ובתיבת לאבותינו נכללו כולן ר\"ל לאבותינו שבימי משה ולאבותינו בימי יהושע ובימי יחזקיהו וכו' ול\"פז נכונה הנוסחה לומר ונאמר לפניו שירה חדשה הנ\"ון של ונאמר בסגול וקאי על שירת הים שנאמר לפניו בלשון נקבה: וע\"כ מסיים ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה ואמרו חז\"ל הללוהו בהילולים הרבה ר\"ל שהילולים מהרבה ב\"א נאמר לפניו על ידי הלל זה: הלל גופא כתבתי בהגדה:" + ] + ], + "Second Cup of Wine": [ + [], + [ + "ברוך אתה י\"א מ\"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו מצרים הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור כן יזכינו ה' כו' לבאר נוסח הברכה צריך לחזור מעניינו של מעלה מ\"ש בשם בעל מע\"ה מאחר שהמצה מורה על חירות ומרור מורה על מירור א\"כ הי' לנו לעשות בהפך לאכול תחילה המרור לזכר העבדות וא\"חכ מצה לזכר החירות כסדר שהי' במצרים: ולדעת הש\"ך מצה רומז על החירות ואם לא יטיבו מעשיהם מרור ר\"ל שיהי' להם עוד מירור ב\"ד מלכיות ול\"פז אפשר לומר דמ\"ה צריך להקדים את המצה משום דהמצה הוא מורה על החירות של עכשיו ר\"ל בשעה שיצאו ממצרים הי' להם חירות אבל המרור הוא רמז לעתיד שאם לאו יטיבו מעשיהם יהי' עוד להם ד\"מ ובהיות כן צריך לאכול המרור אחר המצה: אמנם הטעם זה הוא מספיק נגד יוצאי מצרים לאותו הדור בלבד ומה\"ט מקדים הקרא מצה למרור כמ\"ש על מצות ומרורים יאכלוהו אבל עכשיו שאנו בארבעה מלכיות ראוי הי' לנו להפך הסדר לאכול תחילה מרור שהוא רומז על המירור שיש לנו בד\"מ וא\"חכ לאכול המצה שאם יטיבו מעשיהם יגאל אותם השם ויצאו לחירות אכן אם נאמר שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים בהיות כן אין מקום לקושיא הנ\"ל שהי' ראוי לנו להפך הסדר מאחר שכל אדם צריך לראות כאילו הוא מיוצאי מצרים צריך הוא לעשות כמוהם ואולי טעמו של דבר שצריך כל אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים משום שאילו לא הוציא הק\"בה את אבותינו משם הרי אנו ובנינו וב\"ב משוקעים היו שם במצרים וא\"כ מה שגאל את אבותינו אף אותנו גאל עמהן:
וע\"פ הצעה זו תמצא נוסח הברכה מבואר במ\"ש בא\"י וכו' אשר גאלנו וגאל את אבותינו הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור כוונתו בזה לומר הלילה הזה הגם שאנו בגלות שדומה ללילה והיה השכל מחייב לעשות בהפך לאכול תחילה מרור וא\"חכ מצה אע\"פכ הגיענו הלילה הזה דייקא לאכול בו מצה ומרור ר\"ל תחילה מצה וא\"חכ המרור וכדי של\"ת מדוע באמת אנו עושין כן ע\"כ נוסח הברכה לומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו: דלפום ריהטא יפלא הדבר תינח במ\"ש אשר גאל את אבותינו ניחא משום שהיו במצרים וגאל אותם משם אשר לא כן אנחנו שלא היינו שמה לא יפול עליו הלשון אשר גאלנו אלא וודאי שבא להורות שע\"י שגאל את אבותינו משם עי\"ז גאל ג\"כ אותנו עמהם וע\"כ צריך כל אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים ר\"ל כאילו הוא הי' שם ונגאל עמהם וא\"כ צריך כל אדם לעשות כמו אותו הדור שיצאו ממצרים ומה\"ט צריכים אנחנו ג\"כ להקדים מצוה ומרור כמוהם:", + "ומ\"ש כן יזכינו ה' למועדים ולרגלים אחרים שמחים בבניין עירך וכו' ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. יבואר עד\"ג דקידושין דפריך שם מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי אי למילף דמצה נוהג בכל מקום שאתם יושבים ר\"ל אפילו בח\"ל פשיטא שהרי מצה הוא חובות הגוף ונוהג בכ\"מ ומשני סד\"א הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו תליא רחמנא אכילת מצה במצות פסח וה\"א בזמן דאיכא פסח איכא מצה ומרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור ומצה ג\"כ קמ\"ל מושבות אע\"פי דליכא פסח אפ\"ה חייב במצה: והקשו התו' א\"כ למה נכתב גבי פסח ביאה כי יביאך ה' אל הארץ דמשמע שמצוה זו אינו נוהג אלא בארץ. ותירצו התו' דמ\"ה כתיב ביאה עשה מצוה שבשבילה תזכה ליכנס לארץ: והקשו התו' למה לי מושבות למילף דא\"עג דליכא פסח אפ\"ה חייב במצה תיפוק לי' מבערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אפילו בזמן הזה דליכא פסח: ותי' דאצטריך בערב תאכלו מצות וגם מושבות חד לקובעו חובה בחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים שא\"א לו לעשות הפסח בח\"ל וה\"א שגם מצה ומרור לא יאכל אצטריך קרא לחייב אותו במצה ומרור: וחד קרא אצטריך * לחוצה לארץ בזמן שאין בה\"ק שא\"א לו לעשות פסח אפ\"ה חייב במצה ומרור. נשמע מזה דאצטריך תרי קראי חד לח\"ל בזמן שאין ב\"הק וחד לח\"ל בזמן שב\"הק וביאה דכתבה התורה להורות שע\"י מצוה זו שיעשה בח\"ל בשבילה יכנס לארץ ויקיים שם המצוה:
ובהיות כן ניחא נוסח הברכה במ\"ש הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור דלכאורה תיבת הלילה הזה הוא מיותר וכשפת יתר: דה\"לל בקיצור הגיענו לאכול בו מצה ומרור אלא וודאי דכוונתו בזה במ\"ש הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור להורות לנו הגם שהלילה הזה שאנו בגלות ואין לנו פסח וה\"א שגם מצה ומרור לא יאכל מאחר דתלה הכתוב מצות מצה באכילת הפסח ומאחר שאין לנו פסח גם מצה ומרור לא יאכל: אבל זה אינו שהרי כתבה התורה מושבות להורות לנו הגם שא\"א לעשות הפסח אפ\"ה חייב הוא במצה ומרור: וע\"כא הגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור הלילה הזה דייקא אע\"פי שאין לנו פסח. ושמא תאמר א\"כ דמצות מצה נוהג אפילו בח\"ל למה נכתב ביאה גבי פסח שנ' כי יביאך ה' וכו' וצ\"ל כמ\"ש התו' להורות לנו עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לא\"י ושם תעשה המצוה כתיקנה ול\"זא כן יזכינו ה' למועדים אחרים שמחים בבניין עירך ובחידוש * בית מקדשך ר\"ל כשם שהגיענו הלילה הזה כן יזכינו דייקא ר\"ל שע\"יז שהיינו מקיימין אותה בח\"ל יזכינו ה' להיות שמחים בבניין עירך שע\"יז תזכה ליכנס לארץ. וכדי של\"ת דלמה לי מושבות הלא מבערב תאכלו מצות נפקא ומ\"ול דאצטריך לח\"ל בזמן שבית המקדש קיים וא\"א לו לעשות הפסח אפ\"ה הוא חייב במצה ומרור ול\"פז ג\"כ קשה למה נכתב ביאה גבי פסח ומ\"ול ג\"כ כמ\"ש התז' עשה מצוה זו בח\"ל שע\"י תזכה ליכנס לא\"י לקיים אותה כהלכתה דהיינו ע\"י אכילת פסח ול\"כא כן יזכינו ה' לאכול מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ר\"ל בזכות זה תזכה ליכנס לא\"י לאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם ליזרק ע\"ג המזבח:", + "ומ\"ש ונודה לך על גאולתינו ועל פדות נפשינו לכאורה הוא כמו כפל לשון שהרי גאולתינו הוא פדות נפשינו ולפ\"מש * לעיל דא\"וה מליזין אחר ישראל לומר אם בגופן שלטו המצרים בנשותיהם לא כ\"ש וכדין אשה שנחבשה בידי גוים אם יד או\"ה תקיפה על עצמן אסורה לבעלה: אמנם דק\"יל הפודה את השבי' ומעיד בה שהיא טהורה ישאנה ול\"זכ רש\"י ע\"פ אנוכי ה\"ל אלוהיך אשר הוצאתיך על מנת כן פדיתי אתכם משם לפ\"ז ה\"ל דין הפודה את השבוי' ומעיד בה דשם של י\"ה הוא עדות לישראל ול\"זא ונודה לך גאולתינו ועל פדות נפשינו ר\"ל שגאולה זו היא ע\"י פדות נפשינו שע\"מ כן פדה אותנו כדי לישא אותם ומכח זה יכול להעיד עלינו בא\"י גאל ישראל:" + ] + ] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [ + [], + [], + [ + "מה שתקנו חז\"ל לברך המוציא לחם תיבת המוציא בה\"יא אע\"ג דמוציא כ\"ע מודו לשעבר משמע ובהמוציא פליגי אם להבא * משמע דמפיק ר\"ל שמוציא הלחם מן הארץ אז לשעבר משמע דאפיק שכבר שהוציא הלחם: ובהיות כן לאפוקי נפשי' מפלוגתא הי' ראוי לברך מוציא לחם וכמו שכתבו שם התו': אפשר ליתן טעם לשבח ע\"פ המ\"ר קודם שחטא אדם היתה מוציאה הארץ פת ממש ולא הי' צריך שום מלאכה אפי' או טחינה ול\"על שיתוקן החטא תוציא ג\"כ גלוסקאות כמו שהי' קודם החטא ומה שהי' כבר הוא שיהי' לע\"ל וע\"כ הנוסח לומר המוציא לחם בה\"יא דמשמע לשעבר שכבר הוציא לחם כזה מן הארץ ומשמע ג\"כ להבא שיוציא לחם כזה מן הארץ דהיינו לע\"ל: אבל מלת מוציא משמע לשעבר בלבד והטור והראש מחולקין אם יברך המוציא על השלימה ועל הבצועה אכילת מצה או אפכא וכתבתי בטוב טעם בהגדה ולקצר אני צריך:" + ] + ], + "Maror": [], + "Korech": [ + [], + [], + [ + "כן עשה הילל בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' כורך פסח מצה ומרור ביחד ואוכל לקיים מה שנ' על מצות ומרורים יאכלוהו. לבאר זאת נקדים תחילה הגמ' דפסחים דב\"ה ס\"ל שצריך לאכול שלשתן דהיינו פסח מצה ומרור בכריכה אחת שנ' על מצות ומרורים יאכלוהו. ומסיק שם הגמ' חלוקין חביריו על ב\"ה דתניא יכול לא יהא יוצא ידי חובתו אלא אם עשה כהלל דהיינו שיאכל שלשתן כאחד דווקא: ת\"ל יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. היוצא מזה דב\"ה וב\"ש שניהם מקרא אחד דרשו מר נפקא לי' מסיפא דקרא דכתיב יאכלוהו ומר מרישא דקרא דכתיב על מצות ומרורים וצריך לשום לב במאי פליגי. ולישב זאת נקדים הגמ' דחגיגה דשם פליגי ג\"כ דב\"ה ס\"ל ארץ נבראת תחילה שנ' ביום עשות ה' ארץ ושמים ר\"ל מדהקדים קרא ארץ לשמים: וחכמים אומרים שניהם נבראו כאחת אלא שאי אפשר להוציא שתי תיבות כאחד ובהיות כן יפלא ממך הדבר לב\"ה דס\"ל מה שמוקדם בפסוק הוא מוקדם במעשה דמ\"הט ס\"ל ארץ נבראת תחילה נימא ג\"כ גבי מצה ומרור מדהקדים קרא מצה קודם למרור * כמ\"ש על מצות ומרורים יאכלוהו נימא ג\"כ להקדימו במעשה דהיינו שיאכל תחילה מצה וא\"חכ מרור וכ\"כ רש\"י בהדיא בפסחי' ע\"פ מצות ומרורים בתחילה מצה וא\"חכ מרור ולא שיאכל שלשתן בבת אחת. אבל אליבא דרבנן דפליגי התם אב\"ה וס\"ל ש\"ו כאחד נבראו משום שא\"א להוציא שתי תיבות כאחד לק\"מ דנימא ג\"כ גבי מצה ומרור שכוונת התורה שיאכל שלשתן בכריכה אחת אלא שאי אפשר להוציא שתי תיבות כאחד ואמאי חלוקין חביריו על ב\"ה וס\"ל יאכלוהו אפילו זה * בפני עצמו וכו' שזה אינו קושיא כלל אליבא דרבנן שהרי ס\"ל באמת לכתחילה צריך לאכול שלשתן יחד בכריכה אחת וכדי של\"ת שאינו יוצא ידי חובתו בדיעבד אם לא עשה כהיל למה\"ט כתבה התורה יאכלוהו אפילו כל אחד בפני עצמו וא\"כ ס\"ל באמת שצריך לאכול שלשתן יחד וא\"כ לק\"מ אליבא דחכמי' זולת אליבא דב\"ה:
ונ\"ל לישב ע\"ד מ\"ש לעיל: לפי הטעם המפורש במשנה מצה ע\"ש שלא הספיק וכו' נמצא מצה מורה על חירות ומרור על עבדות א\"כ הי' ראוי להפך הסדר לאכול תחילה מרור לזכור המירור וא\"חכ לאכול המצה המורה על החירות שהוציאנו ה' משם כפי הסדר: ואנו בליל פסח אוכלין תחילה מצה וא\"חכ מרור ול\"פז יפלא ממך הדבר במ\"ש הכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו ר\"ל תחילה מצות וא\"חכ מרור על מרורים ומצות אפכא מבעי לי' ואם נאמר * דכוונת התורה הוא שיאכל שלשתן דווקא ביחד מעתה אין מקום לקושיא זו שהי' לו להקדי' המרור דמאחר שנאכלין שלשתן יחד לא יפול עליו דין קדימה או דין איחור: ואפשר לומר מכח קושיא זו שקשה לב\"ה שהי' לו להקדים המרור זה לזה מכריחו שהי' כורך שלשתן יחד ואכלן: אכן כל זה נאות לנו בזמן שב\"הק שאז הי' אפשר לאכול שלשתן יחד אבל עכשיו בזמן הזה דליכא פסח וא\"כ מצה הוא מן התורה ומרור דרבנן ואסור לאכול שניהם יחד משום דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה שהיא דאורייתא וצריך לאכול תחילה מצה וא\"חכ מרור ע\"ז יפול הקושיא שהי' לנו להפך הסדר: וע\"פ הצעה זו מבואר במ\"ש כן עשה הילל בזמן שבית המקרש הי' קיים הי' כורך פסח מצה ומרור ביחד ואוכל לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו כוונתו בזה לומר שהילל הי' נוהג עצמו לאכול שלשתן יחד: וכדי שלא תקשה דידי' אדידי' הלא דבריו סותרין זא\"ז שהרי ב\"ה ס\"ל ארץ נבראת תחילה שנ' ביום עשות ה' ארץ ושמים ש\"מ דס\"ל מה דמוקדם בכתוב * הוא מוקדם במעשה וא\"כ ה\"ה גבי מצה נמי נימא הכי: ומצה הוא מוקדם למרור נימא נמי מה דמוקדם בקרא הוא מוקדם במעשה וא\"כ צריך לאכול תחילה המצה וא\"חכ המרור ומוכרח לומר דקרא מכריחו לכך: דאי ס\"ד דאזלינן בתר המוקדם יפול הקושיא על התורה במ\"ש על מצות ומרורים אפכא מבעי לי' על מרורים ומצות: אלא וודאי שהכוונה בזה שיאכל שלשתן יחד: ול\"כא לקיים מה שנאמר כוונתו בזה ליתן טעם דמ\"ה הי' ב\"ה נוהג עצמו כך כדי לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים אז על מרורים ומצות מבעי לי' אלא וודאי שצריך לאכול שלשתן יחד ולא שייך קדימה או איחור: ול\"זכ באומרו כך הי' הילל נוהג בזמן שבית המקדש הי' קיים כוונתו בזה לומר בזמן הבית אז הי' אפשר בתקנה:
ואכתי לא פלטי מהא דק' אליבא דרבנן דחלוקין על הילל וס\"ל יאכלוהו אפילו כ\"א בפני עצמו לפ\"ז יפול הקושיא א\"כ על מרורים ומצות מבעי לי'. ע\"כ אעתיק הגמ' ותראה שנכון הוא דה\"א שם א\"ר חלוקין חביריו על ב\"ה דתניא יכול לא יהא יוצא י\"ח אלא א\"כ עשה כהלל ר\"ל דווקא שאכלן שלשתן יחד ת\"ל יאכלוהו אפילו כל אחד בפני עצמו: נשמע מזה דרבנן ס\"ל לכתחילה צריך לאכול שלשתן יחד כבית הילל אמנם בדיעבד אם אכלן זה אחר זה יוצא מדכתיב יאכלוהו נמצא דרבנן כהילל ס\"ל שצריך לאכול שלשתן יחד וזה מוכח מדשינה הכתוב והקדים מצה למרור שהי' ראוי להקדים מרור למצה אלא וודאי שבא להורות לנו שצריך לאכול שלשתן יחד ואז לא שייך קדימה או איחור: וכדי של\"ת שגם בדיעבד אינו יוצא ע\"כ כתבה התורה מלת יאכלוהו דבדיעבד יוצא אם אכל כ\"א בפני עצמו:
ועדיין לא פלטינן מחדא במ\"ש הי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד למה פרט כל אחד ואחד בשמו מסתייע הי' באומרו * כן עשה הילל הי' כורך שלשתן בבת אחת ואוכל. ואפשר לומר עד\"ג דפסחים א\"ר בזמן הזה לא ליכרוך אינש מצה ומרור בהדדי וליכול משום דמצה בזמן הזה הוא דאורייתא ומרור הוא דרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא והתו' הקשו בזבחי' מ\"ש אם עשה עיסה מאורז ודגן ועשה ממנו מצה דק\"יל שאם יש טעם דגן אדם יוצא בו ולא אמרינן דאתי טעם אורז ומבטל לטעם דגן: ותירצו מרור שאני הואיל והוא דבר מר וחזק מאוד מכח חוזק מרירתו יש לחוש שיבטל: והשתא אתי שפיר במ\"ש כן עשה הילל בזמן שב\"הק הי' כורך וכו' כוונתו בזה לומר שהילל הי' נוהג לאכול שלשתן בכריכה אחת בזמן שהי' הבית קיים שאז גם מרור מן התורה ולא שייך ביטול דמצות אינן מבטלות זו את זו: אבל עכשיו אינו נכון לעשות כן משום ביטול: ושמא תאמר מ\"ש ממצה שנעשה מאורז ודגן וכו' דלא חיישינן לביטול: וכדי לישב תמי' זאת ע\"כ הכניס בדבריו ואמר שהי' כורך מצה ומרור ביחד ואוכל ר\"ל מאחר שהי' מרור שהוא דבר מר וחזק יש לחוש יותר לביטול מאחר שהוא דרבנן יבטל המצה שהוא מן התורה. ומה דנקט הי' כורך ואוכל מלת ואוכל הוא למותר דוודאי * אדעתא לאכול אותם הי' כורך אותם יחד: כוונתו ע\"ד מ\"ש התו' בזבחים דשם יליף דכל העולין ע\"ג המזבח אינן מתבטלין שנ' ולקח מדם הפר ומדם השעיר והלא דם הפר מרובה וכו' וכתבו התו' למה לי קרא תיפוק לי' שאין מצות מבטלות זו את זו שהרי הילל הי' כורך מצה ומרור ולא הי' חייש לביטול: וי\"ל דשמא גבי אכילה שאני ובהכי ניחא מה שדקדק בדבריו ואמר שהי' כורך ואוכל תיבת ואוכל דייקא דל\"ת לב\"ה שהי' כורך אותם יחד משום דלא חיישינן לביטול מטעם דמצות אינן מבטלות א\"כ קשה למה לי קרא ולקח דם הפר תיפוק לי' וכו' לז\"א הי' כורך ואוכל ר\"ל דגבי אכילה יש לחוש יותר וע\"כ אצטריך קרא:" + ] + ], + "Shulchan Orech": [ + [ + "ומ\"ש שלחן עורך. צפון ברך. הלל נרצה: יע\"דג דיומא וז\"ל במוצאי יה\"כ הכל צופין בעשן המערכה פנה לצפווו חיטים נעשו יפות משום דהאי מרבי דידי' ר\"ל משום דשלחן של * מקדש הי' עומד בצפון ועליו הי' לחם הפנים שהי' משל חטים. פנה לדרום זתים נעשו יפות משום שהמנורה היתה בדרום ועליו הי' מדליקין בשמן זית משום דכל אחד מרבי דידי'. ואמינא הא דנקט פנה לצפון חטים נעשו יפות לאו דווקא נקט חטים אלא ה\"ה שעורים וכל המינין: וה\"ה במ\"ש פנה לדרום זתים נעשו יפות לאו דווקא זתים דה\"ד יין וכל מיני פירות האילן נעשו יפות. ומצאתי און ויהי לי לישועה מה שאר\"זל אמר הק\"בה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם התבואה שבשדה והעומר של שעורים הי' א\"כ הי' לו לומר כדי שיתברכו לכם השעורים שבשדה וה\"ה בעניין שתי הלחם * אמר הק\"בה הביאו לפני שתי לחם בעצרת כדי שיתברכו הפירות שבשדה והלא שתי הלחם של חטים הי' א\"כ הכי הל\"ל כדי שיתברכו לכם החטים שבשדה אלא וודאי כמ\"ש דלאו דוקא הוא:
נשמע מזה בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' מביאין עומר בפסח וע\"י הי' מוריד השפע וכל התבואה הזרועה הי' מקבל שפע ברכה על ידו: ועל ידי הלחם שהי' מביאין בעצרת על ידי זה הי' ממשיך השפע למטה וכל פירות האילן קיבלו השפע על ידו: אמנם עכשיו שאין לנו בית המקדש אמרו חז\"ל דשלחנו של אדם הוא במקום מזבח ועל ידו ממשיך השפע לאילו: ואמינא אנא דמ\"ה לוקחין חטים למצות המצות: ויין לארבעה כוסות: כדי שע\"י שתי מיני' הללו יקבלו השפע דהאי מרבי דידי' והאי מרבי דידי' דהיינו ע\"י המצות שהם מחטים יתברכו תבואת השדה וע\"י היין יתברכו לנו פירות האילן ול\"זכ הב\"עא במ\"ש שלחן עורך. צפון ברך. הלל נרצה רצונו לומר על ידי השלחן של מקדש שהי' עורך עליו לחם הפנים. צפון ברך ע\"י השלחן שהי' עמד בצפון ונתברך על ידו התבואה וה\"ה ע\"י שלחן שלנו שגם עליו ערוך המצות שהם של חטים יתברך התבואה שבשדה. ומ\"ש הלל נרצה כוונתו לומר ע\"י הלל שאנו אומרים על הכוס של יין ואמירת הלל הוא במקום שירה וק\"יל שאין אומרים שירה אלא על * היין בשעה שמנסכין ע\"ג המזבח ואמרו חז\"ל בסוכה הרוצה לנסך יין ע\"ג המזבח ימלא גרונם של ת\"ח יין נמצא ע\"י ששותה הכוס הוי כמו ניסוך היין והלל שאומר על הכוס הוי כמו שירה על היין ול\"זא הלל נרצה ר\"ל ע\"י הלל זה שאנו אומרים על היין יהי' נרצה לה' שע\"י ימשך השפע לכל פירות האילן דהיינו ע\"י זה שלחן והוא מרבי דידי':
ומידי דברי בזה זכור אזכרנו מ\"ש חז\"ל בערכין אין אומרים שירה אלא על היין שנ' החדלתי את תירושי המשמרו אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין עכ\"ל: ויש להפליא במ\"ש אם אנשים משמח אלהים במה משמח דמשמע מזה שהי' התנא סובר דחדא באידך תליא ורצונו בזה אם אנשים משמח מעתה קשה אלהים במה משמח: ובלאו הכי לא קשה מידי והלא בלאו הכי הי' יוכל ג\"כ להקשות אלהים במה משמח. יע\"דג דקידושין וז\"ל מצות שמחה ברגל אנשים ביין ונשים בבגדי פשתן: וז\"ל התו' אנשים ביין מיירי בזמן הזה אז ישמח עצמו ע\"י שישתה * יין אבל בזמן שבית המקדש הי' קיים אין שמחה אלא בבשר דהיינו ע\"י שמביא שלמי שמחה ואוכל הבשר והוא מהגמ' דפסחי' עכ\"ל. נשמע מזה שאי אפשר למצא שניהם בפעם אחד ובעת אחד אלא בזמנים מתחלפים דהיינו שהיין ישמח אלהים ואנשים בזמן אחד לא תמצא שהרי בזמן שהיין משמח אלהים דהיינו שאומרים שירה על היין בשעת שמנסכין אותו באותו פעם אין שמחה לאנשי' אלא ע\"י בשר שלמים ולא ע\"י שישתה יין כדי שישמח אותו: וה\"ה לאידך גיסא בזמן שהיין משמח אנשים מוכרח אתה לומר בזמן שאין בה\"ק קיים שאין לו בשר שלמים ואז משמח עצמו ע\"י היין באותו פעם אין היין משמח אלהים שאומרים שירה בשעת הניסוך מאחר שאין הבית קיים. והנה התנא הי' סובר דמה שאמר הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים על זמן אחד אמרו דהיינו בזמן שהוא משמח אלהים אז משמח ג\"כ אנשים וע\"כ מקשה שפיר הלא זה אינו שאם אנשים הוא משמח אז לא תמצא שיהי' משמח אלהים:
אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין וז\"ל התו' דר\"ל שאין הלוים אומרים שירה שהי' משוררים על הקרבן אלא בשעת ניסוך היין משום דבעינן שמחה בשעת אכילה ושתי' ר\"ל בשעת אכילה דהיינו בשעה שמקריבין הקרבן על המזבח ובזמן שתי' ר\"ל בשעת ניסוך היין אז בעינן שמחה דהיינו שהלוים יהיו משוררים: ואי' במנחות דיליף שם הגמ' מדכתיב לפלא נדר או נדבה שאם היחיד מביא שלמים צריך להביא ג\"כ יין לנסכים ובהיות כן דאפילו שלמים שמביא היחיד הי' מביאין עימו ג\"כ יין לנסך ואז הי' הלוים משוררים כדי שיהי' שמחה בשעת אכילה ושתי' של המזבח ומעתה תמצא שניהם בזמן אחד שהיין משמח אלהים ע\"י השירה שהלוים משוררים בשעת הניסוך והבשר של שלמים הי' נאכל להבעלים ואין שמחה אלא בבשר ובהכי * ניחא דרצונו לומר הגם שאי אפשר שהיין ישמח אלהים ע\"י שירה בזמן שהיין משמח אנשים: אבל בהפך יכול להיות דהיינו בשעת שמשמח אלהים אז משמח אנשים ג\"כ דהיינו אם מביא שלמים מביא יין לנסכים עימו אז תמצא שניהם משמח בזמן אחד: ואין השמחה באה לאנשים מכח היין אלא מכח הבשר של שלמים שאוכל א\"כ תמצא שניהם בזמן אחד: ול\"כא מכאן מוכח שאין אומרים שירה אלא על היין ר\"ל מכח קושיא זו מו\"ל הגם שזה א\"א מ\"מ בהפך אפשר למצוא שניהם. מוכח מזה שאין הלוים אומרים שירה אלא בזמן ניסוך היין וא\"כ משמח אלהים ואנשי' דהיינו אלהי' משמח ע\"י שירת הלוים ואנשים ע\"י בשר השלמי' שאין שמחה אלא בבשר:" + ] + ], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [ + [], + [], + [], + [ + "ברכת המזון והזימון
כתב הזוהר הטעם שמזמנין שע\"י הזמנה זו שאומר להם נברך על ידי זה מתישין הכח של הסטרא אחרא הגם שדברי הזוהר עמוס וכמוס ע\"פ הסוד. אפשר לקרב הדבר ליתן טעם ע\"פ הנגלה ע\"פ מ\"ש בפסחים זוגות קשה לסכנה שאם שתה שתי כוסות ויצא לחוץ סכנה הוא שיכול להיות ניזוק מן השדים. ואם שתה זוגות ויצא לחוץ אי שמע דאמר אנא ואתה הא תרי. לימא * אנא ואתון הא תלתא: נשמע מזה כשהם שנים יכול ליזוק וכשיש שלשה אין שליטה לס\"טא: ואולי הטעם מאחר שהם מורכבים משני יסודות אש ורוח כידוע ע\"כ יש להם שליטה ג\"כ על הזוגות שהם שנים אבל לא בשלשה: וברכת הזימון ילפינן לי' מקרא גדלו לה' איתי ר\"ל משום דמלת גדלו משמע שהוא אומר לשנים אתם שנים גדלו לה' איתי שאני אהי' השלישי והוי כאילו אומר אתון ואנא הא תלתא ול\"פז אתי שפיר מ\"ש שעל ידי הזימון מתישים הכח של הסטרא אחרא שאין להם שוב שליטה: ולבאר הנוסח של ברכת המזון: נקדים מ\"ש חז\"ל בברכות משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ: והא מלתא גופא צריכא טעמא:
יע\"ד\"ג דגיטין וז\"ל אפילו למ\"ד דס\"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עימי ואיני זנך ה\"מ בעבד כנעני דלא כתיב בי' כי טוב לו עמך אבל בעבד עברי * דכתיב בי' כי טוב לו עמך במאכל עמך במשתה לא: מכאן אמרו הקונה עבד עברי כאילו קונה אדון לעצמו: וכתבתי בליקוטים שלי שיש לא\"וה דין עבד כנעני שיכול הרב לומר לו עשה עימי ואיני זנך ומה שהוא מפרנס אותם הוא מצד החסד ולא מצד החיוב. אמנם ישראל יש להם דין עבד עברי שנ' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ומאחר שיש להם דין עבד עברי מגיע להם מזונות מצד החיוב שנ' כי טוב לו עמך במאכל: ואי' במ\"ר וז\"ל דרך ארץ אדם קונה עבד כדי שיהי' העבד מאיר לו ונושא פנס לפניו ואני שניתי מנהגו של עולם מה שהי' מוטל על העבד לעשות לרבו אני עשיתי לעבדי שנ' וה' הולך לפניהם להאיר להם. דרך ארץ העבד טוען לרבו ואני שניתי כו' שנ' ואשא אתכם על כנפי נשרים: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע עשה אלהים ככה לעם הזה לשנות בשבילם מנהגו של עולם. ולפ\"מ\"ש מובן מאחר שיש על ישראל דין עבד עברי ע\"י שא\"ל כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם * והקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו וא\"כ כביכול נעשה עבד ע\"י שקנה אדון לעצמו וע\"כ בהכרח הי' שיהי' הכל בהפך שיהא הק\"בה מאיר לנו גם שיהא הוא טוען אותנו כמו העבד שעושה לרבו כן. ובהכי ניחא ג\"כ שהאכיל הק\"בה להם המן שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו משום דגבי ע\"ע כתיב כי טוב לו עמך במאכל שלאו תהא אתה אוכל פת חדש והוא פת קיבר ע\"כ נתן להם הק\"בה המן בכל יום ולא נתן להם פעם אחת בשנה משום דבעינן כי טוב לו עמך במאכל ודרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום ובעינן טוב לו עמך: אמנם מצינו ג\"כ שקרא לישראל בנים כמ\"ש בנים אתם לה' וכו' בני בכורי ישראל אשר מצד זה נשתנה הדין דק\"יל האב אינו * חייב במזונות בנו חיוובא הוא דליכא הא מצוה איכא משום דעסקי בתורה. ול\"פז אינו מגיע להם מזונות מצד החיוב רק מצד המצוה. ומ\"כש שאינו מגיע לא\"וה מזונות מצד החיוב שדין עבד כנעני יש להם. נמצא שאם יש להם תואר עבדים מגיע להם מצד החיוב אבל אם תואר בנים יש להם אינו מגיע להם מצד החיוב. וידוע מי שעובד מאהבה הוא נקרא בן למקום ומי שעובד מיראה נקרא עבד למקום: מי שמקיים המצות עשה נקרא עובד מאהבה. ומי שמקיים הלא תעשה נקרא עובד מיראה שירא לעבוד פן יענש:
וע\"פ הערה זו יבואר מ\"ש אומרים בסיום ברכת המזון יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כוונתו בזה לומר אותן העובדים את ה' מאהבה אותן קדושים יעבדו ה' מיראה דהיינו שיראו לקיים המצות ל\"ת ואמר הטעם לזה כי אין מחסור ליראיו ר\"ל לאותן יראים אי אפשר שיהי' להם שום מחסור מאחר שדין עבד עברי יש להם וכתיב גבי' כי טוב לו עמך במאכל וכו' אבל הכפירים רשו ורעבו ר\"ל או\"ה הכופרים בה' ולהם יש דין עבד כנעני שיכול הרב לומר עשה עימי ואיני זנך על כן המה רשו ורעבו דייקא ואמרו דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ר\"ל אותן העובדים מאהבה ודורשים את ה' תמיד והמה במדרגת הבן גם להם לא יחסר כל טוב כמו לאותן העובדים מיראה. וכדי שלא תקשה א\"כ מה איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה לכ\"א הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו דאי' בסוטה דפריך שם מאי איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה. ומשני שזה לאלף דור ר\"ל העובד מיראה הק\"בה נוצר לו חסד עד אלף דור ולא יותר. אבל העובד מאהבה הק\"בה נוצר לו חסד עד שני אלפים דורות. ואי' במ' אין העולם מתקיים יותר משני אלפים דורות. נשמע מזה מי' שעובד מאהבה הק\"בה נוצר לו חסד עד עולם דהיינו שני אלפים דורות שהרי אין העולם מתקיים יותר אבל העובד מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: ובהכי ניחא מ\"ש הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ר\"ל זה הוא הטובה כל\"ס דעובד מאהבה כי לעולם הוא חסדו מש\"אכ מיראה וזה הוא החילוק שבניהם. ול\"זכ דוד במ\"ש יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו ר\"ל אותן יראי ה' העובדים מיראה יאמרו ויעידו על זה כי חסדו של הק\"בה הוא לעולם שהרי להם אינו נוצר החסד רק לאלף דור:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין נוסח הברכה של בר\"ה וז\"ל בא\"י אמ\"ה הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד * וברחמים ר\"ל דמה שהק\"בה זן לכל העולם כולו. הן לישראל הן לא\"וה הוא מצד החן והחסד והרחמים ולא מצד החוב דמה שהוא זן לא\"וה שדין עבד כנעני יש להם ואינו מגיע להם מזונות מצד החיוב וה\"ה מה שזן ישראל מאחר שתואר בנים יש להם אינו מגיע להם ג\"כ רק מצד החסד והרחמים: וכדי של\"ת הלא מצינו שקראם ג\"כ בתואר עבדים א\"כ מגיע מצד החיוב לכ\"א הוא נותן לחם לכל בשר כל\"ח. אי' בתענית שלשה מפתיחות בידו של הק\"בה ואחד מהם הוא מפתח של פרנסה: וכתב הריף טעמו של דבר שאין הק\"בה מוסרו למלאך ה\"ט משום דמדתו של הק\"בה וחנותי את אשר אחון ורחמתי וכו' אע\"פי שאינו הגון ר\"ל אף שאינו מגיע לו מצד מעשיו אע\"פכ הק\"בה נותן לו מצד הרחמי' ומצר החן והחנינה מש\"אכ המלאך שלא הי' לו בכח ליתן לבלתי ראוי מצד מעשיו ומ\"ה לא נמסר מפתח של פרנסה למלאך: מוכח מזה דמה שהק\"בה זן זה הוא מצד הרחמי' והחסד דאי ס\"ד שמגיע לנו מצד החיוב א\"כ היה לו למסור המפתח למלאך: ול\"כא הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו: ולפום ריהטא מלת הוא מיותר דה\"לל נותן לחם לכל בשר אלא וודאי שבא להורות לנו מאחר שהוא נותן לחם ר\"ל הוא בעצמו נותן לחם לכל בשר ולא מסרו למלאך מזה הוכחה שאינו מגיע מצד החיוב רק מצד החסד והרחמים זן הוא העולם: וכדי של\"כ א\"כ יהי' עובד מאהבה ועובד מיראה שוים לכ\"א כי לעולם חסדו ר\"ל שזה הוא החילוק שבניהם דעובד מאהבה לעולם חסדו אבל מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: וע\"פז יובנו דברי חז\"ל במ\"ש ברכה ראשונה תיקן להם משה כשירד להם המן ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע תיקנו נוסח הזה: אמנם הוא הדבר אשר דברנו מאחר שירד להם מן מן השמים והוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו והק\"בה נתן אותו לישראל מו\"ל משום * דכתיב כי טוב לו עמך במאכל שלא יהא אוכל פת קיבר מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו ובהיות פן יש לחוש לשורש פורה ראש ולענה והתברך בלבבו לאמור מעתה מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו א\"כ מגיע לנו מזונות מצד החיוב ולא ירצה לברך את ה' על הטובה אשר נתן להם: וכדי להוציא דבר זה מלבם תיקן להם נוסח ברכת הזן לומר הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמי' ר\"ל מצד החסד ומצד הרחמים הוא זן לכל העולם:" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ובטובו הגדול תמיד לא חיסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד: כבר כתבתי שדין עבד כנעני הוא שיכול רבו לומר לו עשה עימי * ואינו זנך וה\"ה לישראל קודם שקיבלו התורה הי' להם ג\"כ דין זה: אבל מקבלת התורה ואילך הי' להם דין עבד עברי נמצא מה שהי' זן אותנו קודם מ\"ת הי' ג\"כ מצד טובו הגדול ולא מצד החיוב ול\"זכ במ\"ש ובטובו הגדול תמיד ר\"ל מצד טובו הגדול שהיא תמיד: והוכחה לזה שהרי לא חיסר לנו. כוונתו בזה קודם מ\"ת הי' לנו דין עבד כנעני וא\"פה לא חיסר הגם שאסור ליתן פיתו לע\"ה אפ\"ה לא פסק טובו ומ\"כש עכשיו אחר מ\"ת שלא יחסר לנו דע\"כפ הוא מצוה לזון את הבנים משום דעסקי באורייתא מכ\"ש שלא יחסר לנו מזון לעולם ועד: ואמר בעבור שמו הגדול ר\"ל דשמו מורה על רחמי' גמורים. ומ\"ש ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא: כוונתו בזה להוכיח שהעולם ניזון מצד החסד דאי' במ\"ר אדם קונה עבד שיהי' העבד אופה ומבשל לו ואני לא הייתי עושה כן עבדי אתם ואני הייתי עורך שלחן לכם במדבר והכנתי להם מזונות ול\"זכ במ\"ש ומכין מזון לכל בריותיו ר\"ל לא זו בלבד שנתן לנו מזונות אף גם זאת עשה לנו שהוא שינה מה שהי' ראוי לעבד לעשות לרבו עשה עמנו נהי דתואר עבדים יש לנו והוצרך לעשות להכין לנו המזון משום דקונה ע\"ע קונה אדון לעצמו כמ\"ש: אכתי למה הוא מכין המזון לכל בריותיו אשר ברא לכל בריותיו דייקא אפילו לא\"וה מזה הוא הוכחה שהוא עושה הכל מצד טובו הגדול:" + ], + [ + "נודה לך ה' אלוהינו כו' ולפום ריהטא דמה שייכות לאילו תוארים לברכת המזון: ותו' מדוע מחלק תורה וחוקים לשני * בבות במ\"ש ועל תורתיך כו' ועל חוקיך כו' וה\"לל לכלול שניהם בחדא ולומר ועל תורתיך וחוקיך שהודעתנו. וב\"מש ועל שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים. כאן קשה אפכא מדוע כלל אותם בחדא והיה לו לחלק אותם לשנים ולומר על שהוצאתנו מ\"מ: ועל שפדה אותנו מבית עבדים כמו ברישא הלא דבר הוא. ולבאר זאת נקדים מ' תנחומא בפ' שלח לך וז\"ל כך שנו חכמים האב חייב לעשות לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו מצות. ללמדו אומנות ולהשיאו אשה האב זה הק\"בה. והבן אילו ישראל כך הק\"בה נהג עמהם. מל אותם על ידי יהושע. חייב לפדותו שנ' אשר הלכו אלהים לפדות אותו. ללמדו תורה שנ' ולמדתם אותם ואף הק\"בה מלמדך להועיל. ללמדו מצות שנ' אלה המצות. ומה האב נותן נכסים לבנו אף הק\"בה שנ' ואתן לך ארץ חמדה. ומה האב חייב להאכיל את בנו ולהלבישו כך הק\"בה נתן להם המן. והלבישם שנ' ואלבישך רקמה. וכמו שהאב כותב נכסי' לבנו כך חייב הבן להעלות דורון לאביו לכך כי תבואו אל הארץ:
ונ\"ל שע\"פ המדרש הזה הוא יסוד מוסד לנוסח הברכה זו ממש. והוא זה דידוע בזמן שבית המקדש הי' קיים הי' לנו מזבח להקריב עליו עולה ונסכים וזה הי' הדורון להק\"בה. אמנם עכשיו שאין לנו לא מזבח ולא כהן ולא עולה ולא נסכים * השולחן שלנו הוא דוגמת המזבח שהוא מכפר עליו נמצא שהשלחן הוא במקום מזבח. והמאכל אשר עליו הוא במקום עולה לה'. והאדם אשר הוא אוכל אותו הוא במקום כהן. הרי שיש כאן מזבח וקרבן וכהן: אכן שצריך עוד נסכים ואין זבח בלא נסכים: ומצאתי בשם רבינו יעבץ דברכת המזון שאדם מברך אחר האכילה הוא במקום השיר שהי' הלוים אומרים בבה\"מ בשעת הקרבה: והוספתי נופך משלי דמ\"ה אמרו חז\"ל ברכת המזון טעונה כוס של יין לברך עליו ואם אין לו כוס מוטב שלא לאכול ה\"ט מאחר שב\"רה הוא במקום השיר של הלוים ואין שירה בלא יין ע\"כ צריך לברך דווקא על כוס של יין ונמצא דב\"רה יהי' במקום שיר של הלוים: וכוס של ברכה הוא במקום נסכי' וזה הוא הדורון שהבן צריך להעלות להאב: והוא נגד מה שהק\"בה נהג עימנו כדרך האב שכותב נכסים לבנו כך הק\"בה נתן לנו נכסי' דהיינו א\"י: כנגד זה חייב הבן להעלות דורון לאביו עולה ונסכים כמ\"ש ועשיתם עולה לה' וכו'. וניחא שפיר לפ\"ז הנוסח מ\"ש נודה לך ה' אלוהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה: רצונו בזה מאחר שהק\"בה נהג עימנו כמו אב שכותב נכסים לבנו כך נהג עימנו ונתן לנו א\"י וכנגד זה מוטל על הבן להביא דורון לאביו עולה ונסכים ומאחר ש\"עי אכילה שלנו שהוא דוגמת מזבח וקרבן וכהן כמ\"ש וזה נחשב לנו במקום עולה: אמנם שצריך לזה עוד נסכים ע\"כ אנו אומרים נודה לך ה' ר\"ל על ידי שנברך אותך ברכת * המזון והוא במקום שירת הלוים וברכת מזון טעון כוס והוא במקום ניסוך היין הרי הדורון במילואו: וזה מוטל עלינו לעשות בעבור שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ר\"ל כמו האב כו'. ועניין זה נקשר למה שאמר למעלה ובטובו הגדול עמנו תמיד ר\"ל מצד מדת טובו הוא זן אותנו מאחר שתואר בנים יש לנו ובהיות כן שדין בנים יש לנו א\"כ הק\"בה יש לו דין אב והאב נותן נכסי' לבנו כך הנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה:
ועכשיו אפרש שיחתי איך מיוסד נוסח זה שהק\"בה נהג עמנו כאב עם בנו: והוא זה כנגד שהאב חייב לפדות את בנו נגד זה אמר שגם הק\"בה נהג עמנו כן שהוציא אותנו מבית עבדים ופדיתנו מבית עבדים שהאב חייב לפדות את בנו: ועוד חייב האב למולו והק\"בה נהג עמנו כן שע\"י יהושע מל אותם: נגד זה תקנו לומר ועל בריתך שחתמת בבשרינו: ועוד חייב האב ללמדו תורה והק\"בה למד אותנו שנ' מלמדך להועיל: ונגד זה אומרים ועל תורתך שלמדתנו. ועוד חייב האב ללמדו מצות והק\"בה למד * אותנו שנ' אלה המצות והחוקים: עכ\"א ועל חוקיך שהודעתנו: ומ\"הט מחלק אותם לשני בבות משום דבמ\"ר שממנו יוצא זה מחלק ג\"כ לשנים חייב ללמדו תורה שנ' כו' וללמדו מצות שנ' אלה המצות: ונגד שחייב ללמדו אומנות ולהשיאו אשה בקדושין יליף לי' מדכתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות: ומ\"הט תקנו לומר ועל חיים חן וחסד שחוננתנו. ונגד שחייב להאכילו ולהלבישו שנ' ואלבשך רקמה נגד זה אומרים ועל אכילת מזון שאתה זן ומפרנס אותנו: רצונו בזה במלת זן נכלל מאכל ובמלת מפרנס נכלל מלבושי' כדאי' בכתובות הרי מצינו שהק\"בה עשה עמנו מה שהאב חייב לעשות לבנו:
והשתא ניחא מ\"ש רז\"ל ברכה שני' תיקן אותה יהושע בשעה שנכנסו לארץ: ולפום ריהטא הוא תמוה דמה עניין וברית תורה וארץ לכאן ואי משום שיש ליתן שבח להשם על הטוב אשר הטיב עמנו יותר הי' השכל מחייב לברך אותו על בריאות הגוף והנפש. ותו למה פרט אילו וכי סיימתא לכולי שבחא דמרא. אמנם עד\"ז שכתבתי ניחא מאחר שזכו ישראל בארץ מטעם שנהג הק\"בה עמנו כאב הזה שנותן נכסים לבנו ועשה כל המוטל על האב לעשות לבנו דהיינו למולו וללמדו תורה ולפדותו וכו' ונגד זה מוטל על הבן להביא דורון לאביו דהיינו עולה ונסכים כמ\"ש וגם אנחנו עשינו כן דהמאכל הוא במקום קרבן והכוס יין שמברך עליו הוא במקום נסכים ע\"כ הנוסח לומר נודה לך ה' על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה כוונתו בזה לומר לעומת זה שעשית אתה כאב על כן מוטל עלינו ג\"כ לעשות כבן ול\"כא חז\"ל ברכה שני' דהיינו נודה לך ה' תיקן להם יהושע בשעה שנכנסו לארץ דייקא:" + ], + [ + "ועל הכל ה' אלהינו אנחנו מודים לך וכו' לבאר נוסח זה נקדים הגמ' דברכות דיליף שם ברכת המזון מן התורה שנ' ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ. הטובה זו בונה ירושלים. אשר נתן לך זו ברכת הטוב והמטיב ופריך אין לי אלא לאחריו לפניו מניין שצריך לברך כשרוצה לאכול אמרת ק\"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ\"ש. והקשה הר\"אש א\"כ דילפינן ברכה לפני' מק\"ו דלאחרי' מברך נימא דיו מן הדין להיות כנדון כשם שלאחריו א\"צ לברך בר\"ה אם כשאכל כזית דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה דהיינו כזית: ה\"ה לפניו נמי נימא שאינו צריך לברך לפני' אם לא כשרוצה לאכול כזית הלא דיו דאורייתא הוא וכן הקשו התו' בסוכה: ותירץ הר\"אש שאין זה ק\"ו גמור דאיכא למפרך מה לאחריו שכן נהנה ע\"כ חייב לברך משא\"כ לפניו שלא נהנה עדיין וה\"א שאינו צריך לברך כדפריך הגמ' שם. ומוהר\"רשא נ\"ע הק\"בה מאחר שמדין ק\"ו ילפינן א\"כ נימא דיו מן הדין להיות כנדון מה לאחריו צריך לברך שלש ברכות אף לפניו נימא שצריך לברך שלש ברכות דווקא: ותי' הוא ג\"כ שאינו ק\"ו גמור דמה לאחריו שכן נהנה:
זכינו לדין דליכא למילף ברכה ראשונה מקל וחומר דברכה אחרונה: ואם תאמר א\"כ למה חייבו חז\"ל * לברך לפניו: היינו טעמא משום סברא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה כאילו גוזל וכו' וכ\"כ התו' בסוכה: נשמע מזה דמצד הדין אינו חייב לברך לפני' אלא מצד הסברא והשכל מחייב אותו משום דהוי כמו גזל: ובהיות כן לק\"מ מה שהקשה הר\"אש דלבעי דווקא כזית כמו לאחריו מאחר דלא ילפינן לי' מכח ק\"ו מברכה אחרונה אלא מצד הסברא משום דאיסור גזל נגע בו ע\"כ אפילו פחות מכזית אסור ליהנות בלא ברכה דמה לי גזול הרבה או מעט: וה\"ה מה שהקשה מוהרר\"שא דלבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו ג\"כ לק\"מ מאחר דלא ילפינן ברכה לפניו מק\"ו דברכה אחרי' אלא כדי להוציא מאיסור גזל ע\"כ סגי בברכה אחת. ונפקא מינה בנייהו אם ילפינן ברכה לפניו מכח ק\"ו דברכה אחרי' או ילפינן ברכה לפני' מכח סברא שאסור ליהנות וכו' הוא זה: מ\"ש הזוהר וז\"ל ר\"י פתח כתיבו אכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה אי בארעא דישראל מברכין השתא לבר מארעא דישראל כו' נשמע מזה דברכת המזון תליא בארץ: ובהיות כן הוי אמינא דווקא כישראל על אדמתן אז צריך לברך על הארץ הטובה וא\"כ עכשיו שאין אנו על האדמה אינו צריך לברך בר\"ה וה\"ה ברכה ראשונה ג\"כ אינו צריך שהרי ברכה ראשונה ילפינן מכח ברכה אחרונה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתי': וה\"ה דה\"א אותן שלא נטלו חלק בארץ דהיינו לוים ונשים או גוים אינן צריכי' לברך בר\"ה כיון דמצוה זו של בר\"ה תלוי' בארץ אבל אם ילפינן ברכה ראשונה מכח * הסברא שאם נהנה בלא ברכה דהוי כאילו גוזל לפ\"ז הוי מצוה זו של בר\"ה כמו חובות הגוף שנוהג בכל מקום הגם שאין אנו עכשיו בא\"י ומה\"ט גם הלוים והנשים והגוים חייבי' בבר\"ה מאחר שחיוב ברכה זו היא כדי להוציאו מכלל איסור גזל ובני נח מצוה על הגזל ע\"כ מחויב ג\"כ לברך:
וע\"פ הדברים האלה תמצא מבואר מ\"ש אומרים ועל הכל ה' אלוהינו אנחנו מודים לך ומברכין אותך ר\"ל מה שעל הכל אנחנו מודים לך ומברכין אותך אפילו על פחות מכזית אנחנו מודים לך תיבת אנחנו דייקא: ר\"ל אנחנו מצד הסברא אנו עושין כן מצד עצמינו משום דהוי כמו גזל ואתה לא * צוית אותנו ע\"ז ועל כן יתברך שמך בפה כל חי דייקא ר\"ל אפילו אותן שלא נטלו חלק בארץ כגון לוים ונשים חייבים ג\"כ לברך עליו משום דהוי כמו גזל: אבל אם הוי ילפינן לי' מכח ק\"ו דברכה אחרונה ה\"א דווקא אותן שנטלו חלק בארץ חייבי' לברך אבל לוים ונשים פטורים אבל מאחר דברכה זו היא כדי להוציאו מאיסור גזל ע\"כ חייבי' הכל לברך אותך: וע\"כ יתברך שמך בפה כל חי: והוסיף עוד לומר תמיד לעולם ועד ר\"ל הגם שאנו עכשיו לבר מא\"י אעפ\"כ חייבי' לברך תמיד לעולם ועד דייקא: ר\"ל מאחר דילפינן ברכה ראשונה מצד הסברא להוציאו מאיסור גזל ע\"כ תמיד לעולם ועד צריך לברך בר\"ה משא\"כ אם ילפינן ברכה ראשונה מכח ק\"ו דברכה אחרונה ה\"א דתליא בארץ וא\"כ בזמן שאנו בארץ חייבי' לברך על הארץ הטובה ועכשיו שאין אנו שמה יהי' פטור מלברך אבל אם ילפינן לי' מצד הסברא וכדי להוציא מאיסור גזל מעתה אין חילוק בין בזמן הבית או שלא בזמן הבית תמיד לעולם ועד אנחנו חייבי' לברך: ואמר הוכחה לזה דמה שאנו מברכין אותך הוא מצד הסברא ולא מצד החיוב דהיינו מכח ק\"ו השתא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא\"כש דאם כן ליבעי ככתוב בתורה ואכלת ושבעת * וכו' כוונתו בזה דאי ס\"ד דילפינן ברכה ראשונה מכח ק\"ו הנ\"ל א\"כ נימא דיו מן הדין להיות כנדון ר\"ל מה לאחריו טעון כזית דווקא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בו שביעה דווקא אף לפניו אינו חייב לברך אם לא שרוצה לאכול כזית אבל על פחות מכזית לא ליברך: וה\"ה דליבעי לפניו שלש ברכות דמה לאחריו טעון ג\"כ דכתיב וברכת את ה' אלוהיך זו ברכת הזן. על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זה ירושלים: דמזה ילפינן דבעי ג\"כ לאחריו נימא נמי שצריך לפניו ג\"כ שלש ברכות כקושיית מוהר\"רשא אלא וודאי דלאו ק\"ו גמור הוא משום דאיכא למפרך וכו' וא\"כ דליכא למילף מכח ק\"ו מהיכי ילפת לי' ומוכרח הדבר דמצד הסברא הוא וא\"כ מוכח שפיר מה שעל הכל אנחנו מברכין אפילו על פחות מכזית אנחנו עושין כן מצד עצמינו מצד הסברא: וע\"כ יתברך שמך בפה כל חי: תמיד לעולם ועד: דאי ס\"ד מצד ק\"ו א\"כ נימא דיו וליבעי ככתוב בתורה דווקא דכתיב ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה: וה\"ה דליבעי שלש ברכות דווקא דכתיב וברכת את ה' זו ברכת הזן: על הארץ הטובה זו בונה ירושלים:
" + ], + [ + "רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך וכו' מה שיש לדקדק בזה אם אספרם מחול ירביון. ואחת מהנה לא עיכב מדוע לא כלל שלשתן באחת והכי הוי לי' למימר רחם ה' על ישראל ועל ירושלים ועל ציון וכו' ומלת עמך דנקט גבי ישראל ומלת עירך דנקט גבי ירושלים נראה כשפת יתר: אי' במ\"ר היתה כאלמנה משל לאשה כו' * כשהיא תובעת מזונות אומר לה כבר גירשתיך וכשהיא תובעת כתובתה אומר לה היכן גיטך: ואי' במ\"י בימי יחזקאל באו בטענה אשה שגרשה בעלה וכו' וה\"קבה השיב להם אי' ספר כריתות אמכם אשר שלחתי' ר\"ל היכן גיטך שגרשתי אתכם ובהיות כן שלא גרשת אותנו מעתה מגיע לנו מזונות מצד הדין: ועפ\"ז יהי' מיוסד נוסח הברכה שבא להוכיח שאין שום חשש מכח הגירושין וא\"כ שורת הדין מחייב לפרנס אותנו ולכ\"א רחם ה' אלוהינו עלינו ר\"ל שהדין נותן לרחם עלינו מאחר שישראל עמך ר\"ל עדיין הם עמך וחייב אתה לזונה ומכח הגירושין אין חשש שהרי ירושלים היא עירך:
ולבאר זאת צריך לחזור מעניינו של מעלה מ\"ש * בפ' צו דק\"ל גבי גירושין צריך לומר לה הרי את משולחת ממני אבל אם אמר איני אישך אינו כלום: נשמע זה דמה שאמר הק\"בה לירמיהו שלח אותם מעל פני ויצאו דהוי לשון גירושין: אמנם מאחר שעשר מסעות נסעה השכינה מכרוב למפתן וכו' הוי כאילו אדם אומר לאשתו איני אישך דלא הוי גירושין: ואי' בכתובות המגרש את אשתו לא תדור בשכונתו מי נדחית מפני מי היא נדחית מפניו אם החצר דידיה ואם הי' החצר דידה הוא נדחה מפני' נמצא אם נאמר שיש לו דין חצר דידי' כמו שאמר אסף אלהים באו גוים בנחלתיך דייקא לפ\"ז הדין נותן שהיא תדחה מפניו דהוי כאדם האומר לאשתו הרי את משולחת ממני: ומאחר שהשכינה זזה הוי לי' כאומר לאשה איני אישך דלא הוי גירושין כלל וא\"כ עדיין אגידא בי' וחייב הוא לזונה: מש\"אכ אם נאמר שיש לו דין חצר דידה כמו שאמר ירמיהו נחלתינו נהפכה לזרים הרי שקראו כאילו הוא חצר דידה א\"כ שורת הדין מחייב שהוא נדחה לפני' והוכרחה השכינה לנסוע מכרוב למפתן וכו': ובהיות כן אפשר לומר דהוי גירושין מעליא ואינו מגיע לנו מזונות: וע\"פ הערה מובן מאיליו במ\"ש רחם ה' אלוהינו עלינו ר\"ל שורת הדין * הוא נותן לרחם עלינו לפרנס אותנו שהרי ישראל עמך ר\"ל עדיין הם עמך שאין בגירושין שלך כלום ואמר הוכחה לזה שהרי ירושלים היא עירך דייקא ר\"ל דחצר דידי' מיקרי וא\"כ היא נדחית ומאחר שהשכינה זזה אין בגירושין שלך כלום וא\"כ ישראל הם עמך עדיין: וכדי של\"ת תינח לפ\"ד אסף אבל ירמיהו שקראו נחלתינו א\"כ דין חצר דידה הוא וגירושין מעליא הוי. לז\"א ועל ציון משכן כבודך כוונתו בזה לומר הגם דפליגי אם ירושלים נתחלקה לשבטים או לא דכתיב כי תשמע באחת עריך וירושלים נתחלקה לשבטים דקרינן * בי' באחת עריך וע\"כ ירושלים מביאה עגלה ערופה אבל מקום מקדש ליכא מאן דפליג דלא נתחלקה לשבטים ולא מיקרי עירך המיוחד לך: וטעמו של דבר משום דשם הי' שכינתו שוכן ע\"כ לא נתחלקה כלל וא\"כ דין חצר דידי' יש לו ואין חשש לגירושין כלל: ובהכי ניחא מ\"ש ועל ציון משכן כבודך ר\"ל מאחר דשם הוא משכן: כבודך ע\"כ לא נתחלקה לשבטי' וחצר דידי' מיקרי וכוונתו בזה לומר הגם נגד ירושלים הי' מקום להשיב שיש לו דין חצר דידה מאחר שנתחלקה לשבטי' אליבא דר\"י אמנם ציון שם הוא משכן כבודך איך יחלקו אותו לשבטים אתמהא ול\"כע מקום בה\"מ לא נתחלקה וא\"כ מדוע זזה השכינה מכרוב למפתן אלא וודאי שאין בגירושין שלך כלום וא\"כ שורת הדין נותן לרחם עלינו:", + "ומה שאמר על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ולפום ריהטא יפלא ממך הדבר במ\"ש ועל הבית הגדול והקדוש וכו' הלא הבית אינו שנשרף במקומו: ומוכרח לומר כדעת הע\"מ שכתב שב\"המ * נגנז במקומו ולא נשרף כלל וא\"כ עדיין הבית קיים רק שנתעלם למראה עינינו: ואי' במ\"ר משל למלך שנשבע שלא יבואו בניו לפלטין שלו ומה הוא עושה סותר הפלטין ובונה אותו כך הק\"בה נשבע אם יבואון אל מנוחתי אל המנוחה זו אינן באין אבל באין למנוחה אחרת: נמצא שאם תאמר דב\"ה נשרף במקומו א\"כ אזדא לי' ויש היתר לשבועה אבל א\"א שנגנז א\"כ השבועה עדיין במקומה עומדת: ולפ\"מש לעיל שדין חצר דידי' היא מעתה יש מקום לשבועה שהרי יכול לאסור את שלו על של חבירו אבל אם נאמר שדין חצר דידה הוא אין מקום לשבועה במ\"ש אשר נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי: שהרי אין אדם יכול לאסור את של חבירו על חבירו: ובהכי ניחא מ\"ש ועל הבית הגדול והקדוש כוונתו בזה בממה נפשך שאם תאמר חצר דידי' מקרי א\"כ אין בגירושין שלך כלום ומה תאמר אלי שדין חצר דידה מקרי א\"כ אין מקום לשבועתך דמאחר שהחצר שלה אי אפשר לאסור את של חבירו על חבירו וא\"כ הגם שהבית הגדול והקדוש נגנז אע\"פכ אין מקום לשבועה זו:", + "ומה שדקדק בלשונו ואמר על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו * יבואר עד\"ג דב\"ב וז\"ל שלשה נקראו על שמו של הק\"בה ירושלים שנ' ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרא שמה אלא ה' שמה. צדיקים יקראו ע\"ש של הק\"בה שנ' כל הנקרא בשמי: ואי' במ\"ר דמ\"ה לא נזכר שם המיוחד על מעשה בראשית משום שכולן נפסדין והולכין ואין כבודו של מלך להזכיר שמו על המתים אבל על בריאות שמים וארץ יחד שמו שהמה קיימים לעולם: ול\"זכ דניאל במ\"ש למענך אלהי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך ר\"ל מאחר דעירך ירושלים יקרא על שמך וגם הצדיקים יקראו על שמך אין כבוד למלך ליחד שמו על המתים ול\"זא למענך אלהי עשה כי שמך נקרא על עירך ירושלי' ועל עמך ר\"ל על הצדיקים שהם עמך המיוחד: מוכרח אתה לרחם שלא נאבד בין הגוים ואין נאה זאת למלך ול\"זכ ג\"כ במ\"ש ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו כוונתו בזה מאחר שנקרא שמך עליו מוכרח הדבר שלא נשרף שהרי אין הק\"בה מיחד שמו על דבר שהוא כלה ונפסד ומוכרח הדבר שנגנז בלבד והוא קיים לעולם וע\"כ אמר ועל הבית הגדול והקדוש כוונתו בזה שע\"כ הבית עדיין הוא בקיומו שהרי נקרא שמך עליו:", + "ומ\"ש אלוהינו אבינו רועינו זונינו פרנסינו וכלכלינו: ויפלא ממך הדבר מדוע אינו מזכיר מלכות בברכה זו דה\"לל אלוהינו אבינו מלכינו רועינו הגם שאח\"זל מאחר שמזכיר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא להזכיר מלכות שמים: אבל עוד יש לאלוה מילין. והנה כבר כתבתי לעיל דישראל באו בטענה אשה שגרשה בעלה וכו' והק\"בה השיב כי * ישלח איש את אשתו כתיב ואנוכי אל ולא איש נשמע מזה בגדר אלוהות לא שייך לומר גירושין: וע\"פז ניחא שהוא מקושר ומוסב אמ\"ש למעלה רחם ה' עלינו על ישראל עמך כוונתו בזה דשורת הדין נותן לרחם עלינו מאחר שאין בגירושין שלך כלום א\"כ חייב אתה לזונה ואמר הוכחה לזה שהרי ירושלים הוא עירך חצר דידי' מיקרי ואמר עוד הוכחה שאין מקום לגירושין לז\"א אלוהינו אבינו כוונתו בוה מאחר שאתה אלוהינו ובגדר אלוהות לא שייך לומר גירושין משום דכתיב הן ישלח איש ולא אל. ושמא תאמר שאין מגיע לנו * מזונות כדאי' בב\"ב משל למלך שכועס על עבדו וטרדו מביתו ובא אחד ונתן לו מזונות המלך כועס עליו אבל אם המלך כועס על בנו וטרדו וכו' ובא אחר ונתן לו מזונות המלך מחזיק לו טובה ול\"זא אלוהינו אבינו רעינו ר\"ל מצד שאתה אבינו א\"כ אנו בניך והמלך מחזיק טובה למי שמפרנסו. ובהכי ניחא מה שלא תקנו לומר אבינו מלכינו רועינו דהיינו לזכור מלכות בנוסח ברכה זו שאם אנו מכנים הק\"בה בתואר אבינו אנו במדרגת בנים ואם מכנים להק\"בה בתואר מלכינו אנו במדרגת עבד וא\"כ אינו נכון ליתן מזונות מאחר שהמלך כועס עליו וטרדו מביתו וזה הלך ופירנסו ע\"כ תקנו להזכיר תואר אבינו ור\"ל ואנו בניך וראוי לרחם עלינו ואם הי' אומרים מלכינו א\"כ אנו במדריגת עבדים ואסור לרחם עלינו:
וידוע שהבעל חייב במזונות אשתו ובפרנסה דהיינו מלבושי' וגם מחויב לפדותה אם נשבית: ונגד זה אנו אומרים זונינו פרנסינו וכו' ר\"ל נגד מזונות שהבעל חייב לאשתו נגד זה אומרים רעינו זונינו: ונגד מלבושי' אומרים פרנסינו: ונגד שצריך לפדותה מן השבי' נגד זה אומרים והרויח לנו ר\"ל * מכל הצרים אותנו. ומ\"ש ואל תצריכינו ה' לא לידי מתנת ב\"ו ולא לידי הלואתם. יבואר עד\"ג דכתובות וז\"ל ת\"ר אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו בתורת הלואה וא\"חכ נותנין לו בתורת מתנה שאם יפתחו לו תכף בתורת מתנה לא שקיל לי' רש\"בא פותחין לו לשם מתנה ואם אינו רוצה ליטול נותנין לו בתורת הלואה: ואפשר דלא פליגי אהדדי משום דדבר זה ישתנה ע\"פ דעת המקבל שלפעמי' צריך לפתוח בתורת הלואה ולפעמי' ימצא אדם שצריך לפתוח לו בתורת מתנה ולפי דעת המקבלים ישתנה העניין: ואנו מבקשי' מה\"שי שלא נהי' נצטרך לידי מתנת בשר ודם ר\"ל מאותן שפותחין להם בתורת מתנה ולא לידי הלואתם מאותן שפותחין להם בתורת הלואה כי אם לידך: ומ\"ש כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה. ויש להפליא למה הכניס תיבת הקדושה בין הדבקים שאין עניינו ומקומו כאן והכי הל\"ל כי אם לידך המלאה הפתוחה והרחבה: ושמעתי אומרים תיבת הקדושה בגימ' ר\"ל הגדושה אבל אינו מיושב בזה דא\"כ הכי הוי לי' למימר כי אם לידך המלאה הגדושה דמלת גדושה נופל על דבר שהוא מלא כמ\"ש מלא וגדוש:
ונ\"ל לישב ע\"ד מ\"ש בחולין רבי פנחס אקלע לאתרי' דרבי אמר רצונך שתסעוד אצלי צבהו פניו של רבי וכו' אמר ישראל קדושים הם יש שיש לו ואינו רוצה ויש שאין לו ורוצה וע\"כ לא רצה ליהנות מן הבריות אבל אתה יש לך ורוצה כו' וכתבו התו' וז\"ל יש לו ואינו רוצה ואע\"פכ נקראו קדושים משום שמזמינו בפה לאכול עימו: נשמע מזה מי שיש לו ורוצה אותו האדם הוא קדוש ממש מש\"אכ * מי שיש לו ואינו רוצה שהוא צר עין שמזמינו בפה וליבו בל עימו אינו בגדר הקדשה וה\"ה מי שהוא רוצה ואין לו הגם שהוא בגדר הקדושה מ\"מ אסור הוא ליהנות ממנו. וע\"פ הערה זו מבואר הנוסח שאנו מבקשים מהשם שאל. תצריכינו לא לידי מתנת בשר ודם וכו' כי אם לידך המלאה ר\"ל שאנו אומרים לה\"שי שהוא ההיפוך של בני אדם שלפעמים ימצאו בני אדם שאין לו ורוצה ליתן ואסור ליהנות ממנו הואיל ואין ידו משגת אבל ידך היא מליאה וסיפוק לפרנס לכל: וה\"ה לפעמים ימצאו בני אדם שיש לו ואינו רוצה ליתן ומזמין בפה ואסור ג\"כ ליהנות ממנו נגד זה אמר אבל ידך היא פתוחה ר\"ל שהיא פתוחה לכל לפרנס וע\"כ והכני' כאן תיבת הקדושה וכוונתו בזה לומר שידך היא קדושה ממש מאחר שיש לך ורוצה ג\"כ ליתן מעתה יד כזה היא קדושה ממש. ולפעמים ימצא שיש לו ורוצה ליתן כעובדא דר\"ה בתענית דכי הוי כריך ריפתא הוי פתח לבבא ואמר כל דצריך ליתי וליכול ואמר רבא כולהו יכילנא למעבד בר מהא משום דנפישי חילא דבני מחוזאי שיש שם הרבה עניים ואי אפשר לצאת ידי חובת כולם ונגד זה אמר הרחבה כוונתו בזה שידך היא רחבה ומספיק לכל אדם:", + "ומה שאמר שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. יבואר ע\"ד מ\"ש הזוהר ע\"פ תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך ותחת שפחה כי תירש גבירתה ר\"ל משום בזמן שב\"הק הי' השפע יורד לא\"י וישראל קיבלו המובחר והמותר קיבלו השבעים שרים של מעלה והי' משפיעין אותו לא\"וה ועכשיו בשעת החורבן נתקלקלו הצינורות והשפע * יורד לשרי או\"ה והמה מקבלין מבחר השפע וישראל מקבלין המותר וזוהי תחת עבד כי ימלך ותחת שפחה כי תירש גבירתה וזה הוא גנות לישראל ול\"זכ במ\"ש הרחמן הוא יפרנסינו בכבוד ר\"ל הכוונה בזה שאנו מתפללים לה\"שי שיפרנס אותנו בכבוד ולא ע\"י העבד ע\"י השפחה ולכ\"א הרחמן הוא ישבור עול גלות מעל צוארינו והוא יוליכינו קוממיות לארצינו וע\"ז שנהי' בא\"י יהי' השפע יורד לא\"י כאשר הי' בראשונה ויהי' פרנסה שלנו בכבוד. וע\"דז הכוונה ג\"כ כאן שאנו מתפללים שיפרנס אותנו מידו המליאה הפתוחה לא ע\"י מתנת בשר ודם או ע\"י הלואתם והוסיף עוד לומר שיתן פרנסינו לא ע\"י העבד והשפחה ול\"זא שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד דהיינו שלא נצטרך לקבל השפע ע\"י אמצעים וע\"כא ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו ר\"ל ע\"י שיבנה ירושלים אז יהי' השפע יורד לא\"י ואז לא נבוש ולא נכלם:" + ], + [], + [], + [ + "ואחר סיום הברכה בונה ברחמיו ירושלים עונין אמן ואח\"זל רבא עני * לה בלחישא ר\"ל אמן זה הי' עונה בלחש ואחר סיום ברכה של הטוב והמטיב הנוסח לומר ונאמר אמן ובסוף ברכת המזון הנוסח לומר ואמרו אמן. הרי שלש נוסחאות לא הרי זה כהרי זה והא מלתא צריכא טעמא כי לא דבר רק הוא. אי' במ\"גע ברכה ראשונה של בר\"ה דהיינו ברכת הזן היא נגד מדתו של אברהם שהיא מדת החסד שהעולם ניזון בחסדו הגדול. ברכת הארץ היא נגד יצחק שמדתו גבורה מד\"הד. ברכת בונה יורשלי' היא נגד יעקב שמדתו תפארת שמקבל מן מדת חסד ומן מדת גבורה יושב אהלים שמקבל מן שני אוהלים מחסד ומן גבורה וממתק אותה: נשמע מזה דשלש ברכות המה נגד שלשת האבות ויעקב הוא נגד בונה ירושלים שמחבר שניהם יחד. ואמרו חז\"ל כל העונה אמן יש\"ר בכל כוחו וכו': ולפ\"י רש\"י משמע שצריך לענות אמן בקול רם דווקא דמ\"ש בכל כוחו ממש הוא אבל לא יענה אמן בלחישא: ולפ\"מש המקובלים דמ\"ש בכל כוחו ר\"ל בכל כוונתו שיש י\"ד פרקים ביד ימין שהיא מדת החסד וכן יש י\"ד פרקים ביד שמאל שהיא גבורה מדת יצחק ואם תחבר שניהם יחד עולה כ\"ח וע\"י החיבור שניהם יחד נכלל דין ברחמי' והוא מדת התפארת מדתו של יעקב וע\"כא העונה אמן בכל כוחו דייקא: כדי לחבר גבורה עם חסד ול\"פז בכל כוחו פירושו בכל כוונתו א\"צ לענות אמן בקול רם דאפילו בלחישא סגי: ובהכי ניחא דכאן הוא סיום בונה ברחמיו ירושלים שהיא נגד יעקב מדת התפארת והיא מקבלת מן חסד וגבורה ונכלל דין בחסד דהיינו ברכת הזן שהיא מדת החסד וברכת הארץ שהיא מדת הגבורה שניהם נכללו בברכת בונה ירושלים שהיא מדת תפארת: על כן עונין אחר סיום הברכה זו אמן כדי לחבר שניהם יחד ומ\"הט אח\"זל רבא עני אמן בלחישא כוונתו בזה לומר שאינו צריך לענות אמן. בכל כוחו ר\"ל בקול רם משום דבכל כוחו פי' בכל כוונתו ומאחר שמכוין לזה א\"צ להרים קולו ובלחישא סגי:" + ], + [ + "ואחר ברכת בונה ירושלים תקנו חז\"ל לומר ברכת הטוב והמטיב: וכתב במג\"ע שהיא נגד דוד המלך שמדתו היא מדת מלכות והוא נגד השם של אדני: וברכת בונה ירושלי' היא נגד תפארת * שהוא שם הוי' וידוע דתיבת אמן עולה צ\"א כמניין שם הוי' ושם אדני יחד שיכוין לחבר שניהם יחד כדי לכלול דין ברחמי' כי שם הוי' הוא רחמים גמורים ושם אדני הוא דין וע\"י אמן שעולה צ\"א מחבר שניהם יחד ונכלל דין ברחמי': ובהכי ניחא אחר שמסיים ברכת הטוב שהיא נגד אדני וע\"יז הי' מחבר שניהם יחד דהיינו ברכת הטוב לברכת בונה ירושלים ר\"ל הוי' ואדני יחד שעולים צ\"א כמניין אמן מסיים אחרי' ונאמר אמן ור\"ל באמירה בעלמא סגי: תיבת ונאמר דייקא: ואחר סיום ברכח המזון הנוסח לומר ואמרו אמן שמדבר לנוכח לאותן המסובין עימו שהמה יאמרו אמן אחר ברכתו והוא * ע\"ד מ\"ש המקובלים טעם נכון למה אמרו חז\"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך וה\"ט משום שהמברך לא הזכיר רק שם של אדני בלבד אבל העונה אמן שעולה צ\"א מכוין שניהם יחד אדני והוי' מה\"ט גדול הוא העונה אמן שמכוין לשני שמות יחד: ובהכי ניחא הנוסח ואמרו אמן ור\"ל משום שהמברך ברכת המזון אומר להמסובין עימו ואמרו אמן אתם תאמרו אמן וכוונתו בזה לומר מאחר שהוא בירך בר\"ה ולא הזכיר רק שם אדני בלבד ואתם אמרו אמן שעו\"לה צ\"א שע\"יז תכוונו לחבר שניהם יחד וגדול יהי' שכרכם של עניית אמן יותר מן המברך וע\"כא ואמרו אמן באמירה בעלמא סגי וא\"צ לענות בקול רם:" + ] + ], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [ + [], + [ + "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך. ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה׳. והנה ראיתי למפרשי הגדה של פסח שמו לבם לישב דמה חיבור ודיבוק לאילו הפסוקים כאן או למה שנאמר למעלה מן הענין וכל אחד מהם נותן טעם לשבח כאיש כגבורתו ואענה אני ג״כ חלקי אפיק ועייל שפה. החזק הוא הרפה. יבואר עד״ג ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. אסא אמר אין בי כח להרוג אלא לרדוף בלבד. יהושפט אמר אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני אומר שירה. יחזקיהו אמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי. ואי׳ במ״ר בזכות שירת הלל שאמרו בליל פסח בימי יחזקיהו נעשה להם נס במחנה של סנחרב. ועד״ז יהי׳ המכון ג״כ כאן וע״כ אנו אומרים אילו הפסוקים באמצע השירה של הלל שכבר אמרנו מקצת הלל קודם האכילה ור״ל בזה כשם שאילו המלכים שאמרו שאין לנו כח לא לרדוף ולא להרוג ונעשה להם נס ע״י שירת הלל שאמרו בליל פסח אויביהם היו נופלין לפניהם וגם אנו כמוהם אין לנו כח לא לרדוף ולא להרוג תעשה לנו ג״כ נס כמוהם ע״י שירת הלל שאמרנו לפניך שגם אויבינו יהיו נופלין לפנינו וע״כ שפוך חמתך אל הגוים וכו׳ ואמר תרדוף באף ר״ל מאחר שאין לנו כח לרדוף אותם ע״כ תרדוף אתה אותם באף. וגם אין לנו כח להרוג אותם ע״כ תשמידם אתה מתחת שמי ה׳ בזכות שירת הלל שאמרנו לפניך:
אמנם כדי לעמוד על המשך הפסוקים הנוגע לענין זה זאת ועוד אחרת יש לשום לב מה שאמר הכתוב שפוך חמתך אל הגוים וכו׳ ועל הממלכות הקדים הגוים קודם המלכים והלא מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין וא״כ הי׳ לו להקדים ג״כ המלכים תחילה. יבואר עד״ג דע״ז דמצינו שיש להקב״ה חימה על המלכים בשעה שמלכי מזרח ומערב עומדים ממטתן ומשתחוים לחמה מיד הוא כועס ומצינו ג״כ שיש לו חימה וכעס על הגוים דפריך הגמ׳ קראי אהדדי כתיב חימה אין לי וכתיב נוקם ה׳ ובעל חימה ומשני לא קשיא כאן בישראל אין לו חימה כאן באו״ה יש לו חימה. והנה החימה שיש להקב״ה על המלכי׳ הוא בשביל שמשתחוים לחמה ואינן משתחוים להקב״ה. ה״ה החימה שיש להקב״ה על או״ה הוא ג״כ מה״ט מחמת שמשתחוים להמזלות ואינן משתחוים להקב״ה. דה״א במנחות מצור כלפי מערב ומקתרגיני כלפי מזרח אין מכירין הגוים את ישראל ואת אביהן שבשמים ופריך שם והכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שמי בגוים. ומשני שם דקרו לי׳ אלהא דאלהא ר״ל הגוים אומרים שהקב״ה אלהי על כל צבא מרום אבל הוא בעצמו אינו משגיח על עולם השפל לרוב התרוממות שלו מסר השגחת העולם הזה לשרי המזלות. ועל כן משתחוים המה לשרי המזלות אבל להקב״ה שממנו באה כל ההשפעה אינם מכירין אותו. וע״כ הוא כועס על המלכים שמשתחוים להחמה ויש לו חימה ג״כ על או״ה שמשתחוים לשרי המזלות:
ולז״א הכתוב שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו ר״ל החימה שיש לך שפוך על הגוים בשביל שלא ידעוך שאינם משתחוים לך ואינן מכירין לאביהן שבשמים. ועל הממלכות שפוך חמתך שיש לך עליהן שראוין הם לכך משום בשמך לא קראו ולשרי המזלות קראו. דקרו לך אלהא דאלהא כאילו אינך משגיח עליהן. ואמר הכתוב הטעם שאומרים הקב״ה הסיר השגחה שלו מן עולם השפל ואינו משגיח עליהן משום שהם רואין כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו ע״כ מלאו לבם כן:
דאי׳ במסכת מגילה ירמיהו לא אמר הגיבור משום שראה גוים משעבדין בבניו ושותק אמר אי׳ גבורתו שרואה ושותק. דניאל לא אמר הנורא אמר גוים מקרקרין בהיכלו אי׳ נוראותיו ואתו אנשי כה״ג והחזירו העטרה ליושנה ואמרו אדרבה זו היא נוראותיו דהאיך הי׳ יכול שה אחת להתקיים בין הזאבים אלא וודאי מוראו של הקב״ה עושה זאת. והשתא אתי שפיר מ״ש כי אכל את יעקב ר״ל משום דאו״ה רואים כי כילו והשחיתו את גאון יעקב ע״י שמשעבדין בבניו והוא שותק. וגם רואין את נוהו השמו ר״ל גוי׳ מקרקרין בהיכלו והקב״ה שותק ע״כ עלתה זאת בלבם שהקב״ה אינו משגיח כלל על זה העולם שאילו הי׳ משגיח על עולם השפל לא הי׳ רואה זאת ושותק אלא וודאי שאינו משגיח ע״ז העולם אלא מסרו לשרי המזלות וע״כ קראו בשמות של שרי המזלות ובשמך לא קראו:
וע״פ הדברים האלה כתבתי ביאור הפסוק הללוהו כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם כו׳ דכבר כתבתי לעילא ירמיהו לא אמר הגבור דניאל לא אמר הנורא עד שבאו כנסת הגדולה ואמרו אדרבה זוהי גבורתו דאיך הי׳ יכולה שה אחת להתקיים בין הזאבי׳ ופריך שם הגמרא ירמיהו ודניאל היאך עלה על דעתם כזאת לקצר בשבחו של מקום שלא לומר הגבור והנורא. ומשני שם יודעין בהקב״ה שהוא אמיתי ופירש״י שיודעין שהקב״ה אוהב את האמת ושונא את השקר ע״כ לא רצו לאומרו דמחזי כשיקרא:
ובהכי ניחא מ״ש הללוהו כל הגוים אילו ששיעבדו בישראל שבחוהו כל האומי' אילו שלא שיעבדו בישראל וכדי של״ת מאחר אותן שלא שיעבדו רואין אותם משעבדין בבניו ושותק סוברים שהסיר השגחה מן עולם השפל ומסרו לשרי המזלות עכ״א להם ראוי להודות. לז״א כי גבר עלינו חסדו רצונו בזה לומר אדרבה זה מורה שגבר עלינו חסדו דאל״כ היאך הי׳ אפשר לשה אחת להתקיים בין הזאבים אילולי נוראותיו שלו וא״כ מורה זה על גבורתו של הקב״ה. ושמא תאמר איך עלה על דעת ירמיהו ודניאל לקצר בשבחו של הקב״ה שלא לומר הגבור והנורא לז״א ואמת ה׳ ר״ל שאל תתמה על הדבר שהיו יודעין בהקב״ה שהוא אמיתי אוהב את האמת ושונא את השקר ע״כ לא רצו לאומרו ולכ\"א הכתוב ואמת ה׳ שמדתו הוא אמת ע״כ לא רצו לומר אותו:
אכתי פש לן חדא דלא פלטינן מיני׳ מאחר דמלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין למה הקדים הכתוב ונקט תחילה שפוך המתך אל הגוים ואח״כ אמר על הממלכות. יבואר עד״ג דע״ז לע״ל כשיביאו או\"ה לדין נכנסה מלכות רומי תחילה מ\"ט משום דחשיבה יותר ומנלן דחשיב עייל ברישא כדר״ה דאמר מלך וציבור מלך נכנס תחילה מקמי דליפוש חרון שאם ילך באחרונה שמא יהי׳ חרון אף של הקב״ה דשפוך חמתו על המלך ע״כ נכנס המלך תחילה. ואח״כ נכנסה מלכות פרס שהיא חשיבה אחר אדום ופריך מאחר דחזא פרס דאדום לא אהני ולא מידי מ״ט עיילא ומשני דסבור פרס משום דאדום היא החריבה את בה״מ אבל פרס בוניהו. ואח״כ נכנסת מלכות יון ואחר מלכות יון נכנסה בבל ופריך ומאחר שראו יון ובבל דאדום ופרס לא אהנו להו ולא מידי אינהו מ״ט עייל ומשני אדום ופרס אישתעבדו בישראל ואנן לא אישתעבידו בישראל ר״ל אע״ג שגם הם שעבדו בישראל מ״מ לא שעבדו בישראל כ״כ כמוהם. נשמע מזה דמאן דעייל ברישא מקמי דליפוש חרון אף אין עונש שלו חמור כל כך כמו השני או השלישי הבא אחריו שאז עלה חרון אף יותר. וה״ה המלכים של כל אומה ואומה מאילו ג״כ אינו מקבל עונש חמור כ״כ מאחר שהוא נכנס לדין קודם אומה שלו. ובהיות כן אדום ופרס שיכנסו קודם שיכנסו יון ובבל לא יהי׳ עונש שלהם חמור כ״כ כמו יון ובבל שהם יכנסו לדין בעת שכבר נפיש חרון אף של הקב״ה. וראה אסף זאת ברוח הקודש ואמר שראוי להיות הדבר בהפך שיכנסו תחילה יון ובבל שהם לא שיעבדו בישראל כ״כ מקמי דליפוש חרון אף ואח״כ יכנסו אדום ופרס שהם ראוין לסבול עונש חמור בעת שיעלה חרון אף של הקב״ה כדי שישפוך הקב״ה חרון אפו עליהן שהם ראוין לכך. ואמר הטעם לזה כי אכל את יעקב ר״ל פרס שיעבוד ביעקב הגם שגם יון ובבל שעבדו בהם מ״מ לא הי׳ כ״כ שעבוד קשה כמו שעבוד של פרס שהוא אכל וכילה והשחית את גאון יעקב וכ״כ התו׳ בע״ז. ואמר שגם אדום ראוי לעונש חמור הואיל ואת נוהו השמו שהחריבה את בית המקדש על כן ראוי להיות להם עונש חמור יותר. וה״ה המלכים של אומה ראוי גם כן שהם ילכו אחרי האומה שלו כדי שיקבלו ג״כ עונש חמור יותר מהאומה שלו כי המה הי׳ גרמא בנזקין הללו ועי״ז שילכו אחר האומה שלו יהי׳ עונשו חמור יותר מן האומה גופא דכל מי שהולך מאוחר מקבל עונש חמור שהוא בא בשעת חרון אפו של הקב״ה:
וע״פ הערה זו תמצא דברים הללו מבואר בפסוק ולז״כ בעל המזמור במ״ש שפוך חמתך אל הגוים כו' ועל הממלכות רצונו בזה לומר שהקב״ה ישפוך חמתו תחילה על הגוים דהיינו על אדום ועל פרס שהם הרשיעו מאוד וראוין הם לכך ואמר הכתוב הטעם הואיל ואכל את יעקב ר״ל פרס שיעבוד ביעקב. ואת נוהו השמו זה אדום שהחריב בה״מ. ומאחר כל מי שהרע לישראל יותר ראוי לעונש יותר ע״כ גם המלכים אשר הריעו לנו יותר מן אומה שלו ראוין ג״כ לסבול עונש חמור יותר מן האומה שלו ע\"כ ראוי ג״כ שתהי׳ להפך דהיינו שתכנס האומה תחילה ואח״כ מלך שלו ועכ״א הכתוב שפוך חמתך אל הגוים ועל הממלכות ר״ל תחילה אל הגוים ואח״כ על הממלכות. וכדי שלא תקשה הלא שורת הדין נותן מאן דחשיב עייל ברישא משום דלאו אורח ארעא דמלכא קאי מאבראי וא\"כ אדום ופרס דחשיבו יותר מיון ובבל ראוי שיכנסו תחילה לדין מפני חשיבות שלהם וה\"ה המלכים שלהם ראוין ג\"כ ליכנס תחילה קודם האומה שלו דלאו אורח ארעי למיקום מלכא אבראי וא\"כ אפכא מבעי לי' ורוצה הכתוב לישב זאת ואמר שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם ר\"ל בשביל שהרשיעו כ\"כ ראוי להם לשפוך עליהן זעמך וחרון אפך ישיגם שיכנסו בעת דנפיש חרון אף כדי שתרדוף אותם ותשמידם מתחת שמי ה' ע\"כ מבקש אני שיכנסו באחרונה לדין אבל אם יכנסו תחילה מכח חשיבות שלהם ישפוך הקב\"ה חרון אפו על יון ובבל והם לא הרשיעו כ\"כ:" + ] + ] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [ + [], + [], + [ + "וכדי שלא להוציא חלק אעתיק עוד מ\"ש על נוסח הברכה מעין שלש שמברך אחר היין וז\"ל בא\"י אמ\"ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה וכו': ויש להפליא מדוע בפתיחת הברכה * הנוסח הוא לומר על הגפן ועל פרי הגפן וסמוך לחתימה שצריך להיות מעין הפתיחה מסיים על הארץ ועל פרי הגפן ומדוע אשתני הלא דבר הוא וצריך טעמא: יבואר ע\"ד המ\"ר וז\"ל גפן ממצרים תסיע למה נמשלו ישראל לגפן מה הגפן הזה טעון שלש ברכות אף ישראל מתברכין בכל יום שלש ברכות יברכך יאר ישא. וז\"ל המ\"כ על היין מברך בפ\"הג ועל ענבים מברך בפ\"הע ועל הבוסר מברך בפ\"הא הרי שלש ברכות שמברך על הגפן. ובי\"פת הקשה הלא ארבעה המה שעל לולבי גפנים מברך שהכל ותי' דלא נטעי אינשי האילן בשביל זה. ואני הוספתי נופך משלי דאכתי קשה הלא ארבעה ברכות הם שעל שינוי יין מברך הטוב והמטיב. ומ\"ול דבעידנא דאיתא להא ליתא להא וע\"כ לא חשיב ברכה זו:
ולפ\"ז יפול התמי' הלא המשל אינו דומה להנמשל ואין הנדון דומה לראי' דשלש ברכות שמברכין על היין לא תמצא שלשתן במין אחד שאם בירך על הענבים בפ\"הע ואכל אותם לא תמצא שוב ברכת היין על המין הזה: וה\"ה אם בירך על הבוסר בפ\"הא ואכל אותם: לא תמצא שוב ברכת הענבים ולא תמצא שלש ברכות כי אם על שלש המינים משא\"כ שלש וברכות שישראל מתברכין בכל יום תמצא בזמן אחד ובפעם אחת:
ועל כן עלה על דעתי לומר דמ\"ש במ' מה הגפן הזה טעון שלש ברכות אין הכוונה על ברכה ראשונה שהרי תמצא ארבעה ברכות שעל שינוי יין ג\"כ מברך כמ\"ש: אלא כוונת על ברכה אחרונה שמברך אחר ששתה יין שמברך אחריו ברכה מעין שלש ול\"זכ במ\"ש מה הגפן הזה טעון שלש ברכות ר\"ל אם שתה יין צריך לברך אחריו * ברכה מעין שלש אף ישראל מתברכין בכל יום שלש ברכות: ובהיות כן הנדון דומה לראי'. ואין לומר דמ\"ה ס\"ל להמ\"כ והיפ\"ת דקאי על ברכה ראשונה דאי ס\"ד דקאי על ברכה מעין שלש א\"כ קשה וכי פרי הגפן בלבד טעון ברכה מעין שלש והלא כל חמשת המינין וה\"ה שבעת המינין שנשתבח בהם א\"י אם אכל מהם מברך אחריהם ברכה מעין שלש וא\"כ אכתי קשה למה נמשלו לגפן אי משום שמברך אחריו ברכה מעין שלש הלא מצינו דברים אחרים שמברך ג\"כ עליהן ברכה זו: אבל זה אינו דאי ס\"ד דמ\"הט הוכרחו לפרש דקאי על ברכה ראשונה א\"כ יפול הקושיא גם לפי האמת אינו מתורץ שהרי מצינו שלש ברכות ג\"כ בחמשת המינין דהיינו כוסס חטים או קליות מברך בפ\"הא ואם נטחן ואכל קמח של קליות מברך שהכל: ואם עשה מן הקמח פת מברך המוציא: וא\"כ אכתי קשה למה נמשלו ישראל לגפן אי משום שמצינו בו שלש ברכות הלא גם בחמשת המינין מצינו בו שלש ברכות:
ואפשר לומר דה\"פ במ\"ש * למה נמשלו ישראל לגפן ר\"ל למה נמשלו כלל ישראל לגפן יחידי כמ\"ש גפן ממצרים תסיע שהי' לו להמשיל כלל ישראל לכרם שיש בו גפנים הרבה כמ\"ש ישעיהו הנביא המשיל אותם לכרם שנ' הנה כרם ה' צבאות ול\"כא מה הגפן הזה וכו' אף ישראל. וכוונתו בזה דמצינו החלום של שר המשקים הי' ג\"כ כדוגמא זו דכתיב ואראה והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים ואח\"זל גפן אילו ישראל שנ' גפן ממצרי' תסיע ובו שלשה שריגי' אילו זכות אברהם יצחק ויעקב נשמע מזה דכל ישראל נקראו ע\"ש גפן אחת ובו שלשה שריגים הרומז על שלשת אבות כך ישראל מתברכין בכל יום שלשה ברכות יברכך יאר ישא ר\"ל יברכך בזכות אברהם יאר בזכות יצחק ישא בזכות יעקב: והברכה מעין שלש שמברך אחר היין היא ג\"כ נגד אי\"ו כמ\"ש לעיל דברכת הזן היא נגד אברהם ברכת הארץ נגד יצחק בונה ירושלים נגד יעקב וברכה מעין שלש הוא דוגמת שלש ברכות:
ומה שתקנו חז\"ל לברך ברכה מעין ג' אחר שתיית היין ולא סגי בברכה בנ\"ר כמו כל המשקי' נ\"ל דה\"ט דאי' במ' מה הגפן הזה היא לחה ונשענת ע\"ג עצים יבשים כך ישראל שהם חיים ונשענים על זכות אי\"ו שהם ישיני עפר כדמיון עצים יבשים. ושלש ברכות המה נגד אברהם יצחק ויעקב וע\"כ כאשר האדם שותה יין יכוין בו כמו שהגפן הזה היא בעצמה לחה ונשענת ע\"ג עצים יבשים ואנו ג\"כ כדמיון הזה שאנו חיים ונשענים על זכות אי\"ו ישיני עפר וע\"כ מברכין ברכה מעין שלש שהוא ג\"כ נגד זכות אי\"ו דהיינו על הגפן וכו' הוא נגד אברהם על ארץ חמדה הוא נגד יצחק. על ירושלים עירך נגד יעקב. ומ\"ש רחם ה' אלוהינו וכו' כוונתו ג\"כ עד המ' וז\"ל מה הגפן הזה נדרכת ברגליים וא\"חכ עולה על שלחן מלכים כך ישראל נדרכים בגלות המר תחת כפות או\"ה ולע\"ל ונתנך ה' עליון על כל גויי הארץ: ומ\"הט אחר שתיית היין אומרים רחם ה' על ישראל עמך ר\"ל שגם הם נדרכים תחת כפות רגלי או\"ה כמו היין הזה שנדרך ע\"י כפות הרגליים והוא עולה עכשיו על שלחן מלכים כך נהי' אנחנו שיקוים ג\"כ בנו ונתנך ה' עליון ול\"זא רחם ה' עלינו שנהי' עליון על כל גויי והארץ. ומ\"ש על ירושלים עירך כו' הכוונה בזה דאי' שם מה הגפן הזה מפנין תחילה לפני' הטרשין וא\"חכ נוטעין שם הגפן כך ישראל פנית לפני' או\"ה ותשרש שרשי' ומ\"הט אחר שתיית היין יש לכוין זה כשם שהיין הזה ששתינו הי' מפנין לפני' הטרשין תחילה וא\"חכ הי' נוטעין שם הגפן כמו כן יעשה לנו שיפנה או\"ה מן מארץ ויטע אח\"כ אותנו שמה ול\"זא והעלינו לתוכה בשמחה:
היוצא מזה שעכשיו אנו כדמיון הגפן שהוא נמוך מאוד ונדרך ברגליים וכו' וה\"ה במה שנשען הגפן ע\"ג עצים יבשים וכו' אבל לע\"ל נהי' כדמיון הפרי של הגפן שהוא היין שעולה על שלחן מלכים ככה נהי' עליון על כל גויי הארץ לשם ולתפארת ובהכי * ניחא מ\"ש ונודה לך על הארץ ועל פרי הגפן הכוונה בזה כאשר יתקיים בנו זאת אז נודה לך על הארץ שנתקיים בנו הדמיון של הארץ שמפנין לפני' וא\"חכ נוטעין שם כך יגרש משם הק\"בה הגוים ותטע אותנו בגבולינו: גם נודה לך על פרי הגפן ר\"ל שנתקיים בנו כדמיון פרי הגפן שעולה על שלחן מלכים כך אנו שנהי' עליון על כל גויי הארץ בא\"י על הגפן ועל פה\"ג אכ\"יר." + ] + ] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [ + [], + [], + [ + "ומידי דברי בזה זכור אזכרנו מ\"ש על הפייט וז\"ל אז רוב ניסים הפלאת בלילה: בראש אשמורות זה הלילה: גר צדק נצחתו כנחלק לו הלילה: ויהי בחצי הלילה: בפיסקא זו רבו הדיקדוקים ואם אספרם מחול ירבון ואחת מהנה למה יסד הפייט אחר כל שלשה חרוזים הסוגר שלו ויהי בחצי הלילה. ולבאר זאת נקדים מ\"ש הראקנטי הטעם שהי' מכת בכורים * בחצי הלילה מאחר שע\"פ החשבון דשבעה כוכבי לכת חל\"ם כצנ\"ש יבוא מזל מאדים בליל חמישי בחצי הלילה בשעה ראשונה מהתחלת חלק שני' של הלילה ומזל מאדים הוא מורה על הריגה ואבדון וע\"כ הי' אותו שעה מוכן לפרענות שלהם. אבל בש\"ך מצאתי טעם אחר משום דהחלק הראשון מהלילה אז שולט מדה\"ד ומחצי הלילה ואילך הוא תגבורת הרחמים והי' צריך לשניהם דין לאו\"ה ורחמים לישראל ושיתף הק\"בה דין לרחמי' ולדבריו צריך לומר בסוף חלק הראשון מחצי הלילה ברגע אחרונה שאז עדיין הוא שולט מד\"הד אז הי' דין לאו\"ה מכת בכורים וברגע השני' דהיינו בהתחלת חלק השנית מחצי הלילה אז הי' שליטת מדת הרחמים * לישראל ולז\"כ במ\"ש שיתף הק\"בה דין. ורחמים כוונתו על שני רגעים הללו שרגע הראשון הי' שייך לחצי הלילה ראשון אז הי' עדיין דין וברגע שני' השייך לחלק השני אז הי' תכף מדה\"ר:
ונ\"ל דנ\"מ בין שני טעמים הללו למ\"ד דס\"ל ארבעה משמרות הוי הלילה וא\"כ חצי הלילה חלק ראשון הוא שני משמרות וחלק השני עד הבוקר הוא ג\"כ שני משמרות ויהי' נפקא מינה אם הי' מכת בכורים בסוף שני משמורות ראשונים דהיינו ברגע אחרונה או בהתחלת שני משמורות אחרונים: דלדעת הש\"ך הי' מכת בכורים ברגע אחרונה כאשר נשלם שני משמורות אחרונות משא\"כ לדעת הראקנטי הי' מ\"ב במזל מאדים והוא משמש בשעה ראשונה בהתחלת חלק שני' של הלילה. ועוד נ\"מ בנייהו מ\"ש המפרשים דמ\"ה הי' מ\"ב ע\"י הק\"בה בעצמו ולא ע\"י מלאך משום שאין מלאך אחד יכול לעשות שני שליחות שהם שני הפכים בדרך משל דין ורחמים כמו שהי' במכת בכורים דין למצרים ורחמים לישראל וע\"כ בהכרח הי' צריך להיות מ\"ב ע\"י הק\"בה בעצמו דווקא ובהיות כן לדעת הראקנטי שהי' מ\"ב במזל מאדי' א\"כ היו שני הפכים שהמזל מורה על הריגה ואבדון והק\"בה פעל באותו הרגע שני הפכים דין למצרים ורחמי' לישראל משא\"כ * לדעת הש\"ך הי' זה בשני רגעים ברגע אחרונה הי' דין למצרים וברגע שני' שאז תגבורת הרחמי' פעל רחמים לישראל דלפ\"ז לא הי' שני הפכים ברגע אחת וא\"כ אפשר הי' לעשות מ\"ב ע\"י מלאך. והנה דבר זה גופא אין לו הכרעה אם הי' בסוף שני משמורות או בראש שני משמורות. אמנם כן דבר זה יהי' מכח אברהם מוכרע. דכבר הבאתי לעיל ויחלק לו לילה אותו הלילה של אברהם חלק הק\"בה לשני חלקים ובחצי חלק הראשון נעשה נס לאברהם שהרג המלכים ובחצי ליל שני' הי' נשמר לישראל שנעשה להם נס ע\"י מ\"ב ובהיות כן שהלילה נחלק לשנים חציו לאברהם וחצי' שני' לישראל במצרים מוכרח הדבר שהי' מ\"ב בראש אשמורות דאין לומר בסוף אשמורות בחלק הראשון זה אינו שהרי חלק הראשון הי' שייך לאברהם:
ומעתה מבואר מאיליו כוונת הפייטן שרוצה לספר בשבח של הק\"בה שפעל שני הפכים ברגע מה שאי אפשר לשום מלאך לעשותו ולז\"א אז רוב ניסים הפלאת בלילה ר\"ל באותו הלילה של מכת בכורים אז רוב נסים הפלאת שאו הי' משמש מזל מאדים שהוא פועל הריגה והי' הק\"בה פועל בו שני הפכים דין ורחמים. ומפרש ואמר בראש אשמורות זה הלילה ר\"ל שהרי הי' מ\"ב כאשר התחילו ראש של שני אשמורות אחרוני': וכדי של\"ת מנלן דלמא באמת הי' בסוף שני אשמורות ברגע אחרונה לכ\"א דע\"כ זה אינו שהרי גר צדק זה אברהם נצחתו כנחלק לו לילה ר\"ל לאברהם נחלק הלילה לשנים מוכח מזה שהי' בחלק השני' במזל מאדים דהיינו בראש אשמורות. והזוהר כתב דחצי ליל ראשון אקרי ליל וחצי ליל שני' אקרי לילה לז\"א ויהי בחצי הלילה ר\"ל מאחר שהי' במזל מאדים בחלק השני' מוכח שהי' מ\"ב בחצי הנקרא לילה ולא בחלק השני דאקרי ליל:" + ] + ], + "Zevach Pesach": [], + "Ki Lo Na'e": [], + "Adir Hu": [ + [ + "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב. במהרה בימינו בקרוב. אל בנה ביתך בקרוב. וצריך להקדים עוד מ״ש חז״ל בר״ה שגזרו חכמים גבי חדש שמא יבנה בה״מ ויאמרו אשתקד אכלנו וכו' ופריך שם דאיבני אימת וכו' ומסיק דאיבני בלילה חמשה עשר בניסן וכתב רש״י אעפ״י דקי״ל שאין בנין בה״מ דוחה שבת ויו״ט ואיך אכשר שיבנה בליל ט״ו ה״מ בנין על ידי אדם אבל בנין של עתיד לבוא בידי שמים הוא שהקב״ה יבנה אותו שנ׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך אפשר להיות גם ביו״ט. ובהכי ניחא שרצון הפייט לומר שאל תתמה על החפץ מה שאנו מתפללין עכשיו בליל י״ט של פסח שיבנה לנו את בית המקדש הלא אין בנין בה״מ דוחה שנת וי״ט ולכ״א אדיר הוא יבנה ביתו אינו בלילה ר״ל הקב״ה שהוא אדיר במרום הוא יבנה תי׳ הוא דייקא ר״ל הוא בעצמו יבנה אותו בידי שמים ואפשר להיות הבנין גם ביו״ט:
ואכתי הי׳ מקום לומר הלא נשבע הקב״ה כדאי׳ במ\"י וז״ל משל למלך שנשבע שלא יבואו בניו לפלטין שלו ומהו הוא עושה סותר את הפלטין ובונה אותו אח״כ כך הקב״ה נשבע שנ׳ אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי למנוחה זו אינן באים אבל באים למנוחה אחרת וה״א בגמ׳ דנדרים הנשבע שלא יכנוס חבירו לביתו ונפל הבית ובנה אותו מחדש מותר ליכנס בו דהבית הראשון אזדא לי׳ וכ״כ הז״ב נ״ע. ובהכי ניחא מ״ש הכתוב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כו׳ לא יחשו וכו' עד יכונן את ציון וישם את ירושלים תהלה בארץ וע״ז פריך במנחות מה אומר בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס. כוונתו בזה משום שדעת הע״מ הוא שבה״מ לא נשרף אלא נגנז במקומו לפ״ז הבית עודנו קיים וא״כ שבועה שנשבע הקב״ה אם יבואון אל מנוחתי עדיין במקומו עומד. אבל אם נשרף בה״מ אז יש היתר לשבועה כמ״ש וזה הוא שקשה להמקשן במה שאמר הכתוב על חומותיך וכו׳ כל היום וכל הלילה לא יחשו עד יכונן הקב״ה את ציון וישים את ירושלים וכו׳ הלא נשבע הקב״ה אם יבואון בניו אל מנוחתו ומה אהני בזה אם השבועה במקומה עומדת לכ״א בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס ר״ל מתחילה יבנה ירושלים מחדש וא״כ השבועה אזדא לה הואיל והראשון איננו ואח״כ נדחי ישראל יכנס לתוכה. נשמע מזה אם בה\"מ נשרף הוא ממש מעתה יש היתר לשבועה אבל אם נגנז במקומו ועודנו קיים א״כ אכתי השבועה במקומה עומדת. ובהכי ניחא מה שיסד הפייט אדיר הוא יבנה ביתו כוונתו בזה שאם יפלא ממך הדבר מה שאנו מבקשין מהקב\"ה על בנין בה״מ דמה תועלת בבנינו הלא נשבע שלא יבואו בניו לתוך פלטין שלו לז״א אדיר הוא יבנה תיבת יבנה דייקא רצונו בזה מאחר שהוא יבנה אותו מחדש עי״ז יש היתר לשבועה. ולז״כ מ״ש אומרים בברכת המזון בחג הסוכות הרחמן הוא יקים לנו סוכת דוד הנופלת תיבת הנופלת הוא ללא צורך ודיו הי׳ בזה לומר הרחמן יקים לנו סוכת דוד ולפי מ״ש כוונתו מבואר שאנו מבקשין שהוא יקים לנו סוכות דוד ר״ל בית המקדש שהוא סוכות דוד יקים אותו מנפילתה שיבנה אותו מחדש ועי״ז יש היתר לשבועה:
ועוד הי׳ מקום לומר הלא הקב״ה גירש אותנו והמגרש את אשתו לא תדור בשכונתו ומה תועלת יגיע לנו בבנינו נגד זה אמר אל בנה בנה ביתך תיבת ביתך דייקא ר״ל מאחר שהוא ביתך דין חצר דידי׳ היא נדחית מפניו והואיל והשכינה זזה אין כאן מקום לגירושין כלל כמ״ש:
ואכתי לא פלטי מחדא במ״ש הוא יבנה ביתו בקרוב תיבת בקרוב נראה כאילו הוא למותר וכשפת יתר. יבואר עם דברי גמ׳ דמכות דידוע המאנס את האשה אמרה תורה לו תהי׳ לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואחז״ל אם גירשה יש לו תקנה ע״י שיחזירנה וכל ימי׳ הוא בעמוד והחזר הגם שעבר וגירשה אפ״ה לא עבר על הלאו דלא יוכל לשלחה מאחר שיש לו תקנה ע״י שיחזירה אותה לו לאשה והוי כלאו הניתק לעשה. והמפרשים כתבו דמה שכפה הקב״ה את ההר על ישראל כדי שיחי׳ להם דין אנוסה ועי״ז לא יוכל לשלחה כל ימיו. ולפ״ז אין מקום טענה לומר הקב״ה גירש אותנו ע״י שאמר שלח אותם מעל פני נהי שגירש אותנו אכתי מוטל עליו מצד החיוב להחזיר אותנו שלא יעשה תורתו פלסתר שכתב בתורתו גבי מאנס את האשה ולו תהי׳ לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. אבל אלי׳ וקוץ בה נהי שמחויב להחזירה מאחר שהקב״ה הוא נצחי קיים לעד יכול להחזיר אותנו אימת שירצה כדי לקיים העשה ולו תהי׳ לאשה ודאי בשר ודם צריך להחזיר אותה תכף דשמא ימות הוא או היא ונמצא עבר על הלאו משא״כ אצל הקב״ה אינו שייך זה שיכול להניח אותנו בגלות המר זמן רב ובאחרית הימים יחזיר אותנו ע״כ יסד הפייט לומר תיבת במהרה שהוא יבנה ביתו במהרה בימינו למהר הגאולה:
ובהכי ניחא ג״כ מ״ש אל בנה ביתך בקרוב כוונתו בזה בארבעה תיבות הללו נגד ארבעה דברים שיש לפקפק בענין בנין בה״מ כמ״ש לעיל. דנגד הטענה שאין בנין בה״מ דוחה י״ט. נגד זה אמר אל בנה ר״ל בנין העתיד יהי׳ על ידי אל בנין בידי שמים הוא מלת אל דייקא. ונגד הטענה הקב״ה נשבע שלא יבואו בניו לפלטין שלו נגד זה אמר תיבת אל בנה מלת בנה דייקא ר״ל שהוא יבנה אותו מחדש. ונגד הטענה שגירש אותנו נגד זה אמר אל בנה ביתך תיבת ביתך דייקא ר״ל מאחר שהוא ביתך חצר דידי׳ אין מקום לגירושין. ונגד הטענה שיכול להחזירה אימת שירצה מאחר שהוא נצחי נגד זה אמר בקרוב ר״ל שיבנה אותו בקרוב בימינו מצד שאנו בשר ודם צריך אתה למהר הגאולה:" + ] + ], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [], + "Chad Gadya": [] + } + }, + "versions": [ + [ + "Naftali Seva Ratzon, Furth, 1727", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001864542&context=L&vid=NLI&search_scope=Local&tab=default_tab&lang=iw_IL" + ] + ], + "heTitle": "נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "schema": { + "heTitle": "נפתלי שבע רצון על הגדה של פסח", + "enTitle": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "key": "Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peh Echad on Pesach Haggadah/Hebrew/Otzar Perushei Ha-haggadah, Chida. Jerusalem, 1959.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peh Echad on Pesach Haggadah/Hebrew/Otzar Perushei Ha-haggadah, Chida. Jerusalem, 1959.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9e859dc4ea59081a8424aa276273c10bfaea9b5a --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peh Echad on Pesach Haggadah/Hebrew/Otzar Perushei Ha-haggadah, Chida. Jerusalem, 1959.json @@ -0,0 +1,338 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Peh Echad on Pesach Haggadah", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001156940", + "versionTitle": "Otzar Perushei Ha-haggadah, Chida. Jerusalem, 1959", + "status": "locked", + "versionTitleInHebrew": "אוצר פירושי ההגדה, חיד\"א, ירשלים תשי\"ט", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "פה אחד על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "text": { + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [], + [], + [ + "קונטריס קטן זה שמו פה אחד פ״ה ר״ת פירוש הגדה ושמי וכינויי מטמין ברמ״ז והוא באח״ד. והוא פירוש מועט הלא מזער מיכא ציבחר מיכא ציבחר ורחמין למבעא השתא צלות״י מצלתינ״ן מרח״ם משחר: הוא ברחמיו יעזרנו עד דבר כבוד שמו יורנו בדרך יבחר, אמר יאמר העבד חסף די פחר. במתא שמאי חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט
הא לחמא עניא די ס\"ת גימטריא אחד כי על ידי שעבוד מצרים קבלנו אלהותו יתברך ותורתו הקדושה וזכינו דכתי' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ: ", + "כל דכפין ייתי ויכול. השתא הכא וכו'. אפשר במ\"ש הגאון מהר\"ר נפתלי כ\"ץ משם המקובלים דכאשר האדם מקבל עליו להשפיע לעניים נפתח שער רחמים בשמי' להריק לו ברכה קודם שיתן וזהו כי פתוח תפתח והאריך בזה. ואפשר שכונתו כל דכפין וכו' וכך אני עושה שנה זו כאן ולשנה הבאה אני מקבל לעשות כך בארעא דישראל ובקבל' זו נפתחים שערי רחמים וירחם עלינו כי השתא הכא עבדי לשנ\"ה בארעא דישראל בני חורין ומה גם דבזכות הצדקה מתקרבת הגאולה:
והגאון מהר\"ר העשל ז\"ל פירש דבתחילה קאמר השתא הכא לשנה הבאה בארע' דישראל לסברת ר' יהושע דבניסן עתידין ליגאל והוא גאולה שלימה. וכלפי ר' אליעזר דבתשרי עתידין ליגאל ובודאי יהיה כמצרים דששה חדשים קודם היו בטלים מעבודתם וה\"נ לר\"א לא אפשר דהגאולה בתשרי שנה זו דא\"כ עתה היה צריך אתחלתא דגאולה להיו' בטלים ולא חזינן כהאי סימנא לז\"א השתא הכא עבדי לשנה הבאה בני חורין דיתחיל מניסן שנתבטל מהעבודה ובתשרי תהיה הגאול' ומש\"ה אמר לשנה הבאה בני חורין שנתבטל העבוד' בניסן הבא ותהי' הגאולה בתשרי זהת\"ד הביאם הגאון מהר\"ש ז\"ל נכדו בס' בנין אריאל אחר הפרשיות דף ל\"ז וכתב עליו שהוא כפתור ופרח:
ובמטו מינייהו מלכי לשון בני חורין משמע חירו' גמור ולא יצדק על אתחלתא דגאול' וזאת שנית כי בנסחתנו כתוב בסוף לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין ואינו מתישב ותו לא הונח לומר דמספקא ליה הלכתא כמאן. דנסח זה אשרו וקיימוהו גאוני קמאי ונתפשט בישראל. ותו דאמרינן בעלמ' דאין הלכ' כר' אליעז' וכו' ואח\"ך ראיתי שהרמב\"ם הביא הנסח לשתא דאתיא בני חרי ע\"ש:
וכלפי שאמרו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח אפשר כמתלמד מדבר הרב הנז' דהמגיד בא לו דרך ארוכ\"ה ואמר שתי חלוקות דהיינו בתחילה אמר השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל וכונתו כר' יהושע דבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי שלא יטעה השומע דנקט מלתיה כר' אליעזר דבתשרי עתידין ליגאל ומניסן הקודם אתחלתא דגאולה וז\"ש השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל דכיון דששה חדשים קודם אתחלתא דגאולה במקום בטל' העבודה דמצרים הכא דלא שייך תהיה ההתחלה כי רבים ילכו לא\"י ואינה גאול' שלימ' עד תשרי לכן פי' דבריו שכונתו השתא הכא עבדי לשנ' הבא' בארע' דישראל בני חורין גאולה שלמ' כר' יהושע וכבר מתשרי הקודם בטל השעבוד ואתחלתא דגאולה ובניסן גאולה שלימה ויש עוד לצדד בזה: ", + "ואפשר לומר במ\"ש רבינו הרמ\"ק ז\"ל בס' גרושין סי' ז' משם רבו דגאולת מצרים היתה מצד השכינה ולא היתה גאולה שלימה שלא נשבתה הקליפה וכו' ע\"ש וזה אפשר טעם דבמצרים לא זכו אלא לבחינת מצה שהיא בשכינה כמ\"ש בזהר הקדוש. ובזה אפשר לומר שזה רמז הא לחמא עניא היא המצה די אכלו אבהתנא שלא זכינו אלא לבחינת מצה נוקבא שהגאולה היתה מצד השכינה. ולזה אנו אומרי' כל דכפין כי הצדקה הוא עילוי לשכינ' ויען שהית' גאולה מצד השכינ' לא הית' גאולה שלמה והיה גלות אח\"ך וכמ\"ש שם הרמ\"ק ז\"ל ולזה רחמין למבעא השתא הכא לשנ\"ה בארעא דישראל וכו' ותהי' גאול' שלימ' מצד קב\"ה כי הוא גואל ישראל: \n" + ] + ], + "Four Questions": [ + [], + [ + "מה נשתנה הלילה הזה וכו'. מכאן תחילת ההגדה כי פסקת הא לחמא להזמין דכפין ודצריך. ועתה מתחלת ההגדה. ונראה דיען שנינו פ' ע\"פ בבריתא ואם לאו הוא שואל את עצמו אמטו להכי תקון רבנן נסח שאלות אלו. ועבדי' היינו וכו' כאלו הוא שואל ומשיב ודברי הרא\"ש בתשובותיו כלל כ\"ד לפום ריהטא קשים וכבר כתבתי בזה בקונט' גאולת עולם ובקונט' טוב עין דף כ\"א ע\"ב ושם הבאתי תשוב' ס' בשמי' ראש דמיחסים אותו להרא\"ש ושאר גדולים ע\"ש: \nוהראשונים פירשו בשאלות אלו ואוסיף נפך קצת לפי קיצורי. הנה השינויי' שיש בעולם הם תחת ארבעה סוגים למיניהם. יתיר. ואמרי' כל היתר כנטול דמי. והשני חליף. והשלישי חסיר. וג' אלה לבר מגופא. והד' שינוי בגוף וז\"ש מה נשתנה הלילה הזו. מה להגדיל התמיהא. כלומר שכל מיני שנוי יש בלילה זו. שבכל הלילות אין אנו מטבלין וכו' והרי זה שינוי היתור. שבכל הלילות חמץ או מצה והליל' הזה כלו מצה והרי זה שינוי הוליד את חסר\"ון כי הן מחסור לחם חמץ וז\"ש שבכל הלילות אנו ברשותנו ואם רוצים לאכול חמץ ומצה אנו יכולים ואם נרצה א' מהם הוא בידינו ועתה הן נגרע וחסר יבאנו ואין אנו יכולים לאכול כי אם מצה. שבכל הלילות שאר ירקות והלילה הזה מרור זה שינוי מסוג חליף ולא סגי אלא דמחליף טוב ברע כמו המחליף פרה בחמור. שבכל הלילות וכו' והלילה הזה כלנו מסובין. הוא שינוי בגוף שצריך להסב ומי שאינו מסב מצריכין אותו להסב. ועוד שינוי כי כעבד כאדוניו מסובין. והעבד ישראל נעשה אדון ואשתני גופא. הן הנה שינויים הרבה. עד כי כשל כח הסבל. ואנחנו לא נדע מה זה היה. והשיב עבדים היינו וכו' כאשר פירשו המפרשים: \n" + ] + ], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "עבדים היינו לפרעה במצרים. יש לרמוז במ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל דפרעה הרע של קין והוא בגי' נחש עם הג' תיבות פרעה מלך מצרים בגי' נחש. ומשה רבינו ע\"ה היה הבל ופרעה היה רוצה להורגו כמו שהיה כשהיו קין והבל והיה מתגאה על י' שמספרה עשרה והיא אות יוד דכתיב וישם ה' לקין אות ושם פרעה יש בו יוד יותר ממספר משה והוא הי' מתגאה אבל היוד היתר היה רמז על עשר מכות שהכהו משה רבינו ע\"ה ונתחייב לשלם לו מה שגזלו כל הון ביתו ואדמתו זהו תורף דברי הרב ש\"ך והרב מהר\"ש אלקבץ ז\"ל בס' ברית הלוי כ\"י בקיצור וזה רמז עבדי\"ם היינו לפרעה נחש במצרי' ערות הארץ ראש הסט\"א ויוציאנו ה\"א משם וכו' ורמז בר\"ת היינו לפרעה במצרי' הבל שבא משה רבינו ע\"ה ניצוץ הבל והוציאנו משם בשליחות ה':
ורז\"ל במדרש שוחר טוב מזמור יוד. אמרו וז\"ל אמר הקדוש ברוך הוא לשבטים אתם מכרתם לאחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר וישבו לאכל לחם הרי בניכ' נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה שנאמר והמלך והמן ישבו לשתות אמר ר' יששכר ומה אם יוסף שמחל לאחיו דכתיב לא אתם שלחתם אותי הנה ראה עד היכן מתוקנת להם מי שאינו מוחל לחבירו עאכ\"ו אמר ר' חנין אמר הקב\"ה לשבטי' אתה אמרתם לעבד נמכר יוסף חייכם אתם קורין בעצמכ' בכל שנה ושנה עבדי' היינו עכ\"ל והנה מ\"ש דיוסף מחל לאחיו ועד היכן מתוקן להם. כבר אני הדל כתבתי בקונט' פני דוד דף נ\"ז ע\"א ובקונט' ברית עולם דף פ\"א דהשבטים חטאו עם יוסף וחטאו עם ה' ופגמו ביסוד. ויוסף מחל חלקו. ואכתי פש חלק גבוה ולפי גדולת נשמתם כמה לקו בגלות מצרים לדעת כמה מרז\"ל וצרת המן ועשרה הרוגי מלוכה:
ומה שאמרו אתם אמרתם לעבד נמכר יוסף וכו' מאמר זה קצת בשינוי הביאו הרשב\"ץ ז\"ל בפירושו ואני הדל כתבתי בזה בזרוע ימין והוא בפני דוד פי' ההגדה בפסקא זו ואפשר במ\"ש רז\"ל דיוסף במצרים גדר את הזכרים וכתבו גורי האר\"י ז\"ל דנח נתגלגל ביוסף ומשה וא\"כ משה היה בחי' יוסף וקבל על עצמו עון השבטים כמ\"ש הנשיא ז\"ל והבאתיו בפני דוד דף נ\"ז. וזה היה סיבת יציאתם ואמרו רז\"ל במדבר רבה פ\"ג שיצאו ממצרים שהיו גדורים בעריות והיינו משז\"ל שם י\"ה מעיד עליהם. ונמצא דזכות יוסף הצדיק ע\"ה שהפליא לעשות בענין אדונתו ומשם זכו ישראל לגדור עצמם בעריות. ומשה רבינו ע\"ה שהיה בחינתו הן הנה סיבה ליצ\"מ. וז\"ש אתם אמרתם לעבד נמכר יוסף חייכם אתם קורים עבדים היינו כי מהחטא עצמו שמכרו ליוסף משם בא להם התשועה שיוסף סיבה שגדרו עצמם והיה בחינת משה רבינו ע\"ה ולכך נגאלו וזה רמז עבדי' היינו ויוציאנו ה\"א משם ביד חזקה ותיבות משם ביד חזקה גימט' יוסף משה י\"ה כלו' דבזכו' משה יוסף ואשר גדרו עצמן בעריו' לכך הוציאם וז\"ש חייכ' אתם קורין עבדים היינו דזה סיב' יצ\"מ כדאמרן וא\"ש חייכ' אתם קורין עבדים היינו שיוסף היה סיבה ליצ\"מ ורמוז בתיבות משם ביד חזקה כמו שאמרנו ודוק: ", + "וכל המרבה לספר ביצ\"מ הרי זה משובח. אפשר במ\"ש פ\"ק דפסחים לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה והקשו הראשונים ממ\"ש מפני מה אינם מוסקין בטהרה ואמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל ותירץ הרשב\"ץ ז\"ל בתשובות ח\"ג סי' ע\"ח משם רבנית אחת דלא אמרו לשון קצרה אלא רב לתלמיד שלא ישתבש בלשון ארוכה אבל התלמיד השואל מן הרב לשון נקי עדיף דהרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה ועמ\"ש אני הדל בקונט' פתח עינים שם בס\"ד וז\"ש וכל המרבה בין רב בין תלמיד שמאריך לשון לספ' ביצ\"מ הרי זה משובח:
א\"נ דאמרינן בעלמא להתחיל בכי טוב משום פתח דבריך יאיר ובהא פליגי רבנן ור' יהושע במאי דכתיב לטהרו או לטמאו דר' יהושע ס\"ל דפתח הכתוב בטהרה לטהר ספק כמ\"ש בנזיר דף ס\"ה ורבנן סברי דכתיב לטהרו משום פתח דבריך יאיר ובזה כתבתי בעניותי בקונט' רוח חיים דרוש ב' דבהא פליגי פ' ע\"פ במאי דתנן מתחיל בגנות ומסיים בשבח חד אמר מתחיל בגנות עבדים היינו דס\"ל כרבנן דכתיב לטהרו משום פתח דבריך יאיר וא\"כ אין לומר מתחיל בגנות מתחילה עע\"ז משום פתח דבריך יאיר אלא עבדי' אצטריך כדי לומר ויוציאנו ואידך ס\"ל כר' יהושע דלא קפיד על פתח דבריך יאיר ומדכתיב לטהרו ש\"מ ספיקו טהור. והכא בגנות מתחילה עע\"ז זהת\"ד שכתבתי שם. ועתה אפשר לומר דכ\"ע אית להו דר' יהושע ומ\"ד מתחילה סבר דשאני הכא דכל המרבה לספר ביצ\"מ הרי זה משובח כל דייקא אף שיצטרך להתחיל בגנות מתחילה עע\"ז: ואפשר לומר דפתח המגיד עבדי' וכדי שלא נסבור דס\"ל דאין לו' מתחילה עע\"ז משום פתח דבריך יאיר לזה גילה דעתו דאין זה כונתו רק פתח עבדים להשיב תשו' לשאלות מה נשתנה אמנם לא נמנע משום פתח דבריך יאיר דהא וכל המרבה לספר ביצ\"מ הרי זה משובח ולהגדיל הספור יכול לו' מתחילה עע\"ז היו ודוק: " + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "מעשה בר' אליעזר וכו'. יש לרמוז דר' אליעזר היה לוי כמו שנראה מהירושלמי פ\"ג דסוטה וכמ\"ש אני עני בסוף אחורי תרעא ור' יהושע לוי וראב\"ע ורבי טרפון כהנים. אם כן הכהנים הם בחסד והלויים בגבורה. ור' עקיבא היה ניצוץ יעקב אע\"ה כמ\"ש גורי האר\"י ז\"ל ויעקב אע\"ה הוא בת\"ת. אם כן השלמים האלו אחוזים בחג\"ת והיו מספרים ביצ\"מ להמשיך החסדים כל אותו הלילה בדקדוק אותו לשון זכר הלילה ליחד קבה\"ו. עד שבאו תלמידיהם בסוד נו\"ה. הגיע זמן ק\"ש של שחרית ליחד הדודים וא\"ש ההי\"ב:
וכשתסתכל בראשי תיבות שמות הקדושים האלה ר' אליעזר ור' יהושע וראב\"ע ורבי עקיבא ור' טרפון הוא כמספר הויה אדני יחוד קבה\"ו ובכונה מכוונ' הנה המלכי' נועדו על דב\"ר כבו\"ד שמ\"ו וכונת' להכניע סט\"א כי בני בר\"ק גימט' השט\"ן ולכן כיונו להגדיל ולהאדיר בשבח יצ\"מ ורזין עילאין: " + ], + [ + "אמר ראב\"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו' עד שדרשה בן זומא וכו'. יש להעיר דהכתוב אומר למען תזכור את יום צאתך ואח\"ך אומר כל ימי חייך לרבות הלילות לדעת בן זומא. והפשוט ידוע ודרך דרש אפשר לומר בזה כי יום צאתך הוא כולל יום ולילה ואתיא זכירה בדבר מופלא מאד כי ליל התקדש חג היתה מאירה כשמש כמ\"ש רז\"ל בזהר הקדוש ובמדרשי ויום ו שעות כג' ימים כמשז\"ל והביאו הרב ברכת שמואל ז\"ל נמצא ליל ט\"ו ויום ט\"ו כיומא אריכתא ועל כן ציונו לזכור ביום ובלילה תדיר יום ולילה של יצ\"מ. ויומתק יותר כי ל' יום לפני הפסח בכל לילה ה' ברחמיו מרחם על נפשות ישראל אשר הם ברשות הסט\"א ומוציא כל לילה חלק אחד מל' עד כי בליל פסח יצאו כל נפשות ישראל מרשות הסט\"א כמו שכתב מז\"ה בחס\"ל וככה יעשה בכל שנה. ולזכור חסד זה אשר ברוב רחמיו יעשה עמנו כ' למען תזכור את יום צאתך לילו כיומו אשר ממצרים ועד הנה מפליא לעשות וזה טעם לזכור יום ולילה יצ\"מ ולהכי דריש בן זומא כל לרבות הלילות:
א\"נ אפשר במ\"ש הרמ\"ק ז\"ל משם רבו (הוא מהר\"ש בן אלקבץ הלוי זלה\"ה) דגאולת מצרים היתה מצד השכינה וכמעט לא נקראת גאולה כי לא נשבתה הקליפה והיתה הגאולה בלילה ומשום הכי אמר משכו ל\"ת וקחו עשה עש\"ב בס' גרושין סי' ז' ואפשר דמטעם זה היה סובר ראב\"ע להזכיר יצ\"מ בלילות לרמוז שהגאולה היתה מצד השכינה בחינת לילה עד שדרשה בן זומא מריבוי כל:
ואפשר לרמוז בזה פ' ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הליל' הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ונקדים דהגם דכתבו הרמ\"ק ורבו ז\"ל דהיה מצד השכינה. מ\"מ כבר נודע כי בלילה הזו היה זיווג עליון גדולי גדולים וכן בכל שנה בליל פסח מאירים אורים גדולים כמ\"ש הרב האר\"י ז\"ל. וז\"ש ליל שמורים הוא לה' דמצד השכינה בחינת לילה זאת היתה להוציאם מארץ מצרים להוציאם דיקא דכמעט לא נקראת גאולה. אמנם מ\"מ הוא הלילה הזה לה' שהיה זיווג עליון וקדוש וכן בכל שנה שמורים לכל בנ\"י לדורותם:
ודרך רמז אפשר במ\"ש בזהר הקדוש דמיציאת מצרים נמשכו כל הגאולות והיא היתה הכנה עד הגאולה העתידה והיינו דאמרינן בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. וז\"ש ליל בגימט' ע' רומז לגלות בבל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרי. בבל וגם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לגאולה העתידה. ושמעתי רמז ליל גימט' ע' על ימי שנותנו ע' שנה. ואני רומז באופן זה שמורים הוא לה' שצריך לשמור ימיו לה' כלם בעבודתו. להוציאם מארץ מצרים לצאת מהעה\"ז שכלו דאגות מן המצר. הלילה גימט' שמנים ואם בגבורות שמנים לה' שמורים מכל חטא לשם ה' לשם כל ישראל ואפשר לרמת מ\"ש פ' כיסוי הדם מה אומנותו של אדם בעה\"ז יעשה עצמו אלם יכול אף לד\"ת ת\"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת\"ל משרים. וזה רמז ליל שמורים הוא ס\"ת אלם. אך לד\"ת הוא לה' שהפה לא נברא כי אם להודות לו ולעסוק בתורה. שמרים. קרי ביה משרים כי הם אותיות שוות כמ\"ש יכול יגיס דעתו ת\"ל שמרים ודוק הטב:
ונחזור לדברי ראב\"ע שאמר הרי אני כבן ע' שנה ולא זכיתי שתאמר יצ\"מ בלילות וכו' ואפשר דראב\"ע אמר זה אחר המעשה דבסמוך אשר היה בחברת ר\"א ור' יהושע ור' עקיבא ור' טרפון והיו מספרים ביצ\"מ כל אותו הלילה ואין גם אחד שסבר שתאמר י\"מ בלילות. וגם תלמידיהם הם אמרו הגיע ק\"ש של שחרית כלומר דבק\"ש של שחרית דוקא נאמרת פ' ויאמר ולא בק\"ש של לילה. ואחר זה אמר ראב\"ע הרי אני וכו' עד שדרשה בן זומא וכו' והטעם כי ר\"א ור\"י ור' עקיבא ור' טרפון ותלמידיהם הסוברין ימי חייך העה\"ז כל ימי חייך ימות המשיח. ובן זומא השיג על זה דמסורת בידנו תפסת מועט תפסת ואם כן האי ריבויא דכל נכון לדרוש הלילות טפי מלדרוש כל לרבות ימי המשיח והיה טעמו טעם כעיקר להזכיר יצ\"מ בלילות. אך חכמים נחלקו על בן זומא והני רבנן אחריני נינהו ולא נחלקו בדין הזכרת יצ\"מ בלילות דבהא מודו אלא רבנן הללו סברי ימי חייך העה\"ז ור\"ל העה\"ז בין ביום ובין בלילה וכל להביא לימות המשיח ודוק: " + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "ברוך המקום וכו'. אפשר לומר בסוד הברכה שפירש רבינו האר\"י זצ\"ל שנמשך שפע ואה\"ך יבא שפע אמיתי והדברים עתיקים וז\"ש ברוך המקום על תחילת השפע ואח\"ך ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל ובאמצעות התורה זכינו שנתן לנו רשות לברכו. כי בכל פרק שירה לא תמצא שאין גם אחד מברך ברכה בשם ומלכות כשם שניתן רשות לישראל רק שאומרים פסוקים ובתוכם ה' שהוזכר כקצתם ה' וזו מעלה גדולה לישראל שניתן להם רשות לברך בשם ומלכות חכינו לזה באמצעות התורה. וזה אפשר כונת יודיך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה הכונה שכל הברואים יודו לשמו ע\"ד שמפורש בפרק שירה וזה דוקא הודאה ולא ניתן להם רשות לברך. אבל וחסידיך שהם ישראל שע\"י יומשכו החסדים ולז\"א וחסידיך הם דוקא יברכוך ברכה שלימה בשם ומלכות:
ועוד מעלה אחרת כי כנגד ד' בנים דברה תורה. והטעם דכתיב ועמך כלם צדיקים וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וגם הרשע סופו ליתקן כי נשמה קדושה חלקו וגם הוא מחוטר גזע האתנים מוסדי הארץ אבותנו הקדושים ע\"ה זה אפשר לומר דרך אסמכתא:
א\"נ אפשר לרמוז ברוך המקום רומז לשכינה ברוך הוא לקב\"ה ברוך שנתן תורה לעמו ישראל דכביכול נראה כזקן במתן תורה כמשז\"ל. ברוך הוא שנראה כבחור בקי\"ס וכמשז\"ל אנכי ה' אלהיך אני הוא שנגליתי על הים כבחור ודוק: " + ], + [ + "חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים וכו'. יש להבין תשובת התורה סוף פ' ואתחנן עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותנו ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה'א לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה\"א כאשר ציונו. ורבו הדקדוקים במקראי קדש הללו ולא נאריך רק איזה מהם אומרו למען הביא אותנו יתר גם אומרו וצדקה תהיה לנו וכו' נראה לכאורה יתר כי כבר אמר לטוב לנו כל הימים וכו'. גם להבין לטוב לנו לחיותנו. אפשר לומר דרך אסמכתא ונקדים מ\"ש פ\"ק דבתרא דף ח' רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה והקשו התוס' דהא אמרינן כל מ\"ע שמש\"ב אין ב\"ד מוזהרין עליה ותי' ר\"י דבצדקה איכא לאו דכתיב לא תאמץ ולא תקפוץ ומשו\"ה כופין:
אמור מעתה החכם בחכמתו הוקשה לו וחקר שתי חקירות כוללת ופרטית אמר מר מה העדות וכו' כלומר אני רואה עדות דכופין על מ\"ע כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו והחקים שצדקה שמתן שכרה בצדה כופין והמשפטים דשאר מ\"ע שמש\"ב אין כופין. ועוד אעיקרא דדינא פירכא דה' אלהינו הוא הבורא הוא היוצר ומדוע לא נתן תורתו לכל נברא וז\"ש אשר ציוה ה\"א אתכם דוקא. ויאמר אביו דע כי אנחנו בפרטו' חייבים לשמור מצותיו לפי שהוציאנו ממצרים וז\"ש עבדים היינו לפרעה הרשע במצרים ששם נפלו ני' קרי דאדה\"ר והיא ערות הארץ. ויוציאנו ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותות ומופתים ואנחנו חייבים לו וכמשז\"ל על פ' הבן יקיר לי אפרים ביוקר הם עומדים לי כמה משפחות של בנים כמה משפחות של ערוב וכו' וזה רמז באומרו ויתן ה' אותות וכו' ואנחנו חייבים אליו ית'. ואותנו הוציא משם כלומר שהיינו נטמעים בעמקי הקליפות והוציאנו מהסט\"א למען הביא אותנו לקדושה לתת לנו וכו' ונמצא דביצ\"מ ובעבור ארץ ישראל אנחנו חייבים במצותיו משא\"כ אומות אחרות. ויצונו ה\"א לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה\"א לטוב לנו כל הימים כי רמ\"ח מ\"ע הם סגולו' לידבק בשכינה. לחיותנו כהיום הזה כי שס\"ה לאוין להתרחק משס\"ה כחות הטומאה כמ\"ש מז\"ה ז\"ל בחס\"ל. ועתה יקשה דנמצא דכל מ\"ע מתן שכרה בצדן ואין כופין לז\"א וצדקה תהיה לנו כי נשמור דע דצדקה ככל המצות דבצדקה איכא לאו וכן בכל מ\"ע פירש רש\"י ז\"ל פ' משפטים ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מ\"ע באזהרה וכבר ידוע דהשמר פן ואל הרי אלו באזהרה וז\"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור דאיכא ל\"ת בצדקה בפרטות ובכל המצות בכללות. וכשם דמה שאמר לטוב לנו הוא בכללות כן יש לאו בכללות. וצדקה שיש לאו בפרטות דמבטל מש\"ב. גם כל מ\"ע יש שמירה בכללות דהוא לאו דמבטל מתן שכר בכללות לטוב לנו וכו' וזהו וצדקה תהיה לנו כי נשמור ההשואה שיש ל\"ת הא כדאית' והא כדאית'. והיינו לשמור בכללות כאשר ציונו בכללות שאמר לטוב לנו ומעתה נתישבו כל חקירותיו בטוב טעם ודעת ולחכימי' ברמיזא ודוק היטב: " + ], + [ + "רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו וכו'. אפשר דהצ\"ר שואל דהק\"ף לא יתחייבו כי אם הבכורות דמכת בכורות היתה במצרים וניצולו הבכורות של ישראל וז\"ש מה העבודה של הק\"ף לכם ודוקא הבכורות יהיו חייבים. וכלפי שאמרו דע מה שתשיב לאפיקורוס אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דהוא פקר טפי לזה לא תשיבו לו אלא כמי שאינו משיב לו אלא עם אחר. כה תאמרו לעשו לכם ולא לו ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר דעיקר הק\"ף הוא לפר' מע\"ז ולהתקדש כמ\"ש משכו ידיכם מע\"ז וקחו צאן של מצוה אלא שנתינת הדם על המשקוף לעורר רחמיו ורואה את הדם ופסח. וז\"ש בעבור זה הק\"ף שפירשתי מע\"ז ומסרתי עצמי על קדוש ה' בלקיחת הפסח מבעשור עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו ואלו היה שם לא היה נגאל דלבו יקבוץ און לו הנה מיתתו בחשך כרשעי ישראל וערפל חתולתו: " + ], + [ + "תם מהו אומר מה זאת וכו'. לפי תומו שאול שאל דכתבו הפוסקים והמפרשים דהמצה של מצוה זכר ללחמי תודה דארבעה צריכים להודות וסימנם חיים. חולה ים יסורין מדבר וכלהו איתנהו בישראל דיצאו מבית עבדים ונתרפאו חולי הנפש. כי בדם פסח ומילה מסרו עצמם על ק\"ה ויקדשו וחיו. ונקרע להם הים והולכי מדברות ויען לחמי תודה היה בהם חמץ ומצה א\"כ גם עתה הי\"ל להיות לחם חמץ כמו התודה וז\"ש מה זאת מכלל דאיכא אחריתי שהוא חמץ ויאמר אביו בחזק יד וכו' ולא היה אפ' להתמהמ' ועל שם שלא הספיק וכו' לזה הוזהרנו שלא לאכול חמץ:
א\"נ שאל על האשה שחייבת בכל עניני הלילה הזו ואעיקרא דדינא מה טעם הושוו לאנשים כי האף אמנם יש הקש הלא היא מ\"ע שהזמן גרמא וצריך טעם וז\"ש מה זאת שהיא נקבה וכל מ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ומ\"ט הלילה הזו שוו בשעוריהן האיש והאשה. והשיב בחזק יד לפני הזמן והשכינה השלימה החשבון. ואמרו ברעיא מהימנ' דכל נשי ישראל אחידן בשכינתא ולזה כיון דהגאולה היתה בעבור השכינה חייבות הנשים דאחידן בה. א\"נ אפשר על דרך זה במ\"ש הרמ\"ק משם רבו ז\"ל דיציאת מצרים היתה מצד השכינה ולכן לא היתה גאולה כי לא נשבתה הקליפה וכו' ע\"ש בס' גרושין סימן ז' באורך. וזה כונת תשובת בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים יציאה לבד ולא גאולה ולא נשבתה הקליפה וז\"ש מבית עבדים וכיון שהיתה מצד השכינה לזה נשים חייבות דכלהו נשי אחידן בכ\"י: " + ], + [ + "ושאינו יודע לשאל את פתח לו. יש לרמוז ר\"ת את פתח לו אפל שאם הלך חשכים במקום אפל יעשה אלף לשון לימוד ויליף מדכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וכו' דהכתוב אמר והגדת בלי שאלה. ומיירי בבן שאינו יודע לשאל ולהכי תאמר לו בלשון קצרה בעבור זה וכו' ואם אמרו בתלמי' הגון שילמדנו לשון קצרה ק\"ו לזה והוא יבין דרך כלל. אמנם בדברים אלו תחת כבודם המבין יבין וימצא ענינים כוללים יקרים מפנינים:
ואפשר במשז\"ל שדין ישראל עם השי\"ת כ\"י כאשה ובעלה וחקרו הראשונים דשבויה אסורה לכהן. וניחא לן דנעשו בריה חדשה הן במה שמסרו עצמם על ק\"ה בקחתם שה לפסח ולקושרו והיתה נפשם פורח' מעליה'. גם במעמד ה\"ס אמרו רז\"ל דיצא' נשמת' ואח\"כ חיו כמ\"ש בזהר הקדוש ע\"ש וא\"כ נעשו בריה חדשה ומותרת ואמרו רז\"ל שהלוחו' היו קדושין ואמרו רז\"ל על פ' מה זה ועל מה זה אם עברו על הלוחות דכתיב מזה ומזה הם כתובים. וז\"ש בעבור זה שהם הלוחות קדושין עשה ה' לי כלומר עשאני בריה חדשה כי בזה אין לערער מצד שבויה שהיא אסורה לכהן וזה סיבה בצאתי ממצרים קודם הזמן דהקדש מפקיע מידי שעבוד כי לא ישבנו כי אם רד\"ו שנה כרמוז בס\"ת בעבור זה עשה גי' רד\"ו ודוק היטב: " + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "מתחילה עע\"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. פי' דאין בעלי חיים נדחין וגם נראה ונדחה היכא שהוא בידו חוזר ונראה וכמו שכתב התוספות בזבחים. והוא בכלל אומרו מתחילה עע\"ז היו אבותינו. ועכשיו קרבנו מכלל דמקודם היו נדחים ונתעוררנו לשוב וקרבנו אך צריך התעוררות מקודם ירמז זה במ\"ש וקרבנו ולא אמר והקריבנו. אבל בהתעוררות תשובה הבא ליטהר מסייעין אותו וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ובכלל הוא גם אם נראה ונדחה דחוזר ונראה ואפשר לרמוז ועכשיו קרבנו. קרבנו גימט' נחש דמקודם היינו בסט\"א נחש עקלתון והוא ברוב רחמיו הוציאנו מהסט\"א נחש והביאנו לקדוש' וז\"ש קרבנו במקו' כי עד עתה היינו מצד נחש ויט אלינו חסד לגאול נפשנו:
ורבינו מהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל פירש בפ' בעבר הנהר ישבו אבותכם מעולם כי הנה יש אבות בבחינת העולם והשתלשלותו שהוא בחינת צאת מחלציו והמשך קיום והמשכת עולם ויש בבחינת נפשותם וז\"ש בעבר הנהר ישבו אבותכם אשר הם מעולם כלומר אבות שהיו מבחינת עולם וטבעו והשתלשלותו וכו' ואקח את אביכם שהוא אביכם מפאת הנפש וכו' והאריך בזה:
ויש להרחיב הדברים במ\"ש אני הדל בכמה מקומו' משם מז\"ה ז\"ל דמדור הפלגה ואילך הפריד הקב\"ה הנשמות והטהורות נתנם באוצר אחד והבלתי טהורות באוצר אחר וכו' ע\"ש וכתבתי אני הדל דהיינו מאי דאמרו בש\"ס פ' היה קורא אין קורין אבות אלא לג' דמאברהם שהיה בדור הפלגה ונבררו הנשמות טהורות באוצר בפני עצמו להכי קורין אבות לג' וז\"ש ואקח את אביכם את אברהם שבימיו נבחרו הנשמות הטהורות ואולך אותו בכל ארץ כנען להמשיך עליו תוספות קדושה מקדושת ארץ ישראל וארבה את זרעו כלומר רבוי יתירה הוספתי לי' ואתן לו את יצחק עד\"ש ה\"א הרבה אתכם ופירש\"י הרבה והגדיל והרים אתכם ומעין דוגמא נאמר דה\"נ וארבה את זרעו ר\"ל והגדלתי ורוממתי זרעו ממעל לחש\"ב:
ודע דרש\"י ז\"ל פירש אהא דאמרו אין קורין אבות אלא לשלשה לאפוקי השבטים. והדין עמו דהרי התם פריך מ\"ט אילימא דלא ידעינן אם מראובן קאתינא אם משמעון וכו'. אמנם קושטא דמילתא דמאי דאמרו אין קורין אבות אלא לשלש' הוא מילתא פסיקתא בין למעלה בין למטה שאין קורין אבות לא לאדם ולא לנח ולא לשם וכיוצא וכן אין קורין לשבטים:
ובזה אפשר להבין דקדוק לשון הש\"ס דקאמר אבות מ\"ט אלימא משום דלא ידעינן אי מראובן קאתינן אי משמעון קאתינן א\"ה אמהות נמי וכו' אלא עד הכא חשיבי טפי לא חשיבי. ויש לדקדק דהיכא דקאמר אלימא היינו דיש לו שני צדדין ועל שניה' קשיא ליה דאי לא יקשה בפשיטות כגון הכא לימא אבות מ\"ט משום דלא ידעינן אי מראובן וכו' ומדקאמר אלימא הור\"ה גבר המקשן דיש לו שני צדדין ובשתים לא עלת' לו ולהכי פריך וזמנין דמפרש השני צדדין או טעמים. והכא דקאמר אלימא משום דלא ידעינן וכו' נראה דהיה לו ישוב אחר ואינו נח לו ואנחנו לא נדע כי לא פורש. ואפשר לומר דהצד האחר הוא דמעיט למעלה מהאבות כגון אדם הראשון נח מתושלח שם ועבר חנוך וכיוצא והטעם דעד דור הפלגה היו כל הנשמות מעורבות ומימי אברהם אע\"ה נבררו הנשמות הטהורות באוצר בפני עצמו ומשו\"ה אין קורין אבות אלא לשלשה דמהם האירו הנשמות שלנו מאוצר הטוב. אמנם אכתי קשיא ליה דלשון אין קורין אבות אלא לשלשה הוא מילתא פסיקתא ומוכח דבין קודם להם בין אחריהם אין קורין להם אבות וניחזי אנן לשבטים למה אין קורין אי משום דלא ידעינן אי מראובן וכו' א\"כ קשיא קושיין א\"ה אמהות וכו' והוא הצד השני שרמז באומרו אלימא ולא הוצרך לפרש דבהא קאמר הן נסתר הצד אחר דעל כרחך דמעיט השבטים נמי ואיתא לקושיין ומשני טפי לא חשיבי. ועמ\"ש אני הדל בועד לחכמים ח\"ב דף ט':
ואנא זעירא בקונט' פתח עינים ח\"כ דף מ\"א בריש עדיות הרגשתי ממאי דתנן התם שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם ושם הבאתי משם הגאון החסיד מהר\"א מקראקא ז\"ל בספרו מעשה רקח שנתן טעם עד\"ה. וכיוצא הבאתי אני הדל במדבר קדמות בראשו משם הגאון החסיד מהר\"ן ז\"ל במגלה עמוקות שפירש עד\"ה ולעת הלום לפי דבריה' שנתנו טעם לשמאי והלל עד\"ה קשה דבירושלמי פ\"ק דר\"ה קאמר אבות העולם רבי ישמעאל ור' עקיבא ע\"ש והגאון מהר\"ר יעבץ ז\"ל כ' דאבות העולם מיקרו אבות סתמא לא מיקרו ע\"ש:
שוב ראיתי בס' בנין יהושע שנדפס מקרוב פ\"א דשמחות ושם הגירסא אין קורין לאבות אבינו אלא לשלשה האבות ולא לאמהות אמנו אלא לד' אמהות וכתב על זה וק' דבמס' דרך ארץ זוטא ספ\"א איתא ז' אבות וקחשיב בהדייהו משה ואהרן פנחס דוד וי\"ל דהכא מדייק תיבת אבינו עכ\"ל. ועמו הסליחה דנראה דהגירסא הזאת שלפנינו היא טעות דהרי בפ\"ב דברכות מייתי הש\"ס ברייתא זו בנסח אין קורין אבות אלא לג' ואין קורין אמהות אלא לד' ותו לא ונרא' נסחא נכונה וכן ראיתי בס' נחלת יעקב שדחה גירסא דקמן וכתב דגרסינן כמ\"ש בש\"ס ע\"ש ומ\"ש הוא נר\"ו דלומר אבות אין קפיד' רק דאין לומר אבינו לא נהיר' ואיפכא מסתברא ומה שהק' מדאמרינן במס' דרך ארץ זוטא שבעת אבות לק\"מ דכיון דהראשונ' אברהם יצחק ויעקב אע\"ה וקחשיב בהדייהו משה ואהרן פנחס דוד קראם אבות לכלם אגב אברהם יצחק ויעקב:
ולפום מאי דאמרן דהסברא נותנת דאין קוראין אבות אלא לשלשה היינו דוקא לומר אבות סתם בדרך כלל אמנם לומר אבינו או אבותינו לית לן בה. א\"ש כמה מקומות כגון מאי דתנן בפ' החליל אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם וכו' ותנן פ' ע\"פ שפסח המקום על בתי אבותינו וכן שלא הספיק בצקם של אבותינו וכן שמררו את חיי אבותינו. וכן אשר גאלנו וגאל את אבותינו וכיוצא בכמה דוכתי וכתיב אבותינו חטאו ואינם וכתיב חטאנו עם אבותינו וכו' אבותינו במצרים לא השכילו וכו' וכיוצא דאבותינו ניתן ליאמר ואין קפידא וכל הקפידא לומר אבות סתם ובהכי מתישבים כל הני שהבאתי ויותר מהמה:
אחרי כתבי ראיתי להריטב\"א בחידושי יבמות על דף מ\"ו שכתב וז\"ל שכן מצינו באבותינו שמלו וכו' פירש\"י וכו' שכן מצינו באמהות פירש\"י ז\"ל בנשיהם של יוצאי מצרים ויש מקשים דהא קי\"ל שאין קורין אמהות אלא ד' כדאתא במ' ברכות ותירצו דההיא בתפלה לומר מרים אמנו ויכבד אמנו עכ\"ל. הבט ימין וראה שבמה שאמרו שכן מצינו באבותינו לא הרגיש הרב כלום אבל במה שאמרו שכן מצינו באמהות שם הוקשה לו דאין קורין אמהות אלא ד'. נראה כמו שאמרנו דכי אמר אבותינו אין קפידא רק באומרו אבות או אמהות סתם. אמנם מ\"ש דההיא בתפלה לו' מרים וכו' לכאורה היה נראה שיש חיסור לשון או ט\"ס דאפשר דצ\"ל ותרצו דההיא בפרטות לו' מרים וכו' או אפשר דצ\"ל ותרצו דההיא בתפלה א\"נ לומר מרים וכו' כצ\"ל. אמנם נמצא בלקוטי רבינו בצלאל ז\"ל ליבמות כ\"י שכתב וז\"ל וא\"ת הא אמרי' במ' ברכו' דאין קורין אמהות אלא ד' וי\"ל דההיא בתפלה דלא אמרינן מרים או יוכבד אמנו הר\"ן ז\"ל עכ\"ל ומה שאו' שם ביבמות דף מ\"ו ע\"ב ר' אליעזר יליף מאבות ור' יהושע באבות נמי טבילה וכו' לפי הפשט י\"ל דקאי אבריתא דקתני שכן מצינו באבותינו והוא אגב שיטפא ולפי מ\"ש הר\"ן והריטב\"א ניחא הכל ועדיין צריך להתישב בדברי הר\"ן והריטב\"א ודוק כי קצרתי: " + ], + [], + [ + "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב\"ה מחשב את הקץ לעשות וכו'. אפשר דמיירי על הגאולה העתידה מגלות אדום המר והארוך הזה והבטיחנו כמה הבטחות ותחילה וראש אמר לאאע\"ה וגם את הגוי אשר יעבודו וכו' וארז\"ל וגם על ד' גליות ומזה נמשך כמה הבטחות שהבטיחנו ע\"י עבדיו הנביאים והוא שומר וממתין לקיים הבטחתו ולגואלנו כדכתיב לכן יחכה ה' לחננכם וז\"ש שהוא מחש\"ב את הקץ לברר כל הברורים שזה תכלית הגלות ובמחשבה אתבריר כלא ולז\"א שהוא מחש\"ב את הקץ האחרון של אדם וזהו את הקץ לעשות רמז לעשו ת' איש הסט\"א המה יאבדו ויגאלו ישראל והוא רמוז בקדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו בבית ג' כמו שהגידו להרב הגדול מהר\"ר אברהם אב\"ד בריסק ז\"ל דג' קדוש נגד ג' בתים והאחרון גאולה שלימה וכו' כתיב ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו ותיבת קדוש הם ת' דסטרא אחרא דעשו ודו באמצע כמ\"ש כמה פעמים במ\"א וזה רמז את הקץ לעשות. והקץ ר\"ת קדוש ה' צבאות שהוא רומז לבית ג' שיבנה בב\"א. לעשות רמז לעשו ראש הפעור ועמו ת' גונדא דיליה. והיינו לעשות מה שאמר לאברהם אע\"ה וגם את הגוי על ד' מלכיות במדובר:
ואני הדל כתבתי בקונט' גאולת עולם דהקב\"ה פה אל פה אמר לאברהם אע\"ה פירוש ידוע תדע ידוע שאם יזכו יהיה קי\"ז שנים השעבוד תדע שאם יעשו עגל צריך להשלים ת' בד' גליות וז\"ש לעשות מה שאמר פירוש הדברים לאאע\"ה וכו' ע\"ש באורך ובזה אפשר לרמוז בפ' כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו הכונה זכר את דבר קדשו היינו מה שביאר ופירש לאאע\"ה בסוד שאם יזכו יהיו קי\"ז שנים וכו'. ואמרו רז\"ל שיצאו ממצרים בזכות שגדרו עצמם מהעריות וז\"ש ויוציא עמו ישראל בששון זו מילה כמ\"ש פ\"ק דמגילה ששמרו אות ברית קדש ועל ישראל ידבר. ברנה את בחיריו רמז לשבט לוי שהוא לגיון של מלך ולא נשתעבדו אך לא היו יכולים לצאת והיו שומרים גאולת ישראל לצאת עמם ולהכי פלגינהו ונקט ברנה כי שבט לוי יחדיו ירננו לשמו יתברך: ", + "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אמרו בברכות דף י\"ט ע\"ב דבר נא באזני העם וישאלו וכו' בבקשה ממך וכו' כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ק' מאי כדי שלא יאמר וכו' אפי' לא יאמר הקב\"ה צריך לקיים הבטחתו. וראיתי להגאון מהר\"ר שאול ז\"ל בס' בנין אריאל דף ל\"ג ע\"ג שדקדק דהלא בלא\"ה היה להם רכוש בביזת הים ופירש במ\"ש בשבת פ' כלל גדול כל היכא דבעי למתני כלל אח' שאינו כולל הרבה כזה תנא כלל גדול אבל היכא דלא בעי למתני כלל אח' הקטון ממנו לא תנא כלל גדול ולפ\"ז א\"ש מ\"ש יצאו ברכוש גדול על ביזת הים שהיתה יתיר' וגדולה מביזת מצרים וממילא משמע דאיכא ביזת מצרים ואם לא יטלו שום רכוש בצאתם יאמר ברכוש גדול לא קיים דאף דנטלו ביזת הים לא יתכן לקרותו גדול אא\"כ הי\"ל גם ביזת מצרים עכ\"ד ועדיין יש לדקדק דוקיין מה הלשון אומרת שלא יאמר אותו צדיק וכו' הלא בלא\"ה מוכרח לקיים מ\"ש ברכוש גדול דמשמע דאיכא גם קטן:
ואפשר במ\"ש רבינו האר\"י זצ\"ל דואחרי כן יצאו ברכוש גדול היינו ני' הקדושה שביררו כל אשר היה נטמע במצרים ערות הארץ ולכן נצטוו לא תוסיפו לראותם וכו'. וכפ\"ז כונתו ית' במ\"ש רכוש גדול על ני' הק'. ומכלל דאיכא קטן דהיינו ממון של ביזת הים. ונמצא דבביזת הים לבד קיים ה' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ני' הק' וקטן ביזת הים. דלגבי ני' הק' קטן מיקרי. אבל כדי שלא יאמר אאע\"ה דלפי הפשט רכוש גדול הוא ממון וזהו ביזת הים וקטן נמי צריך ממון לכך אצטריכא ביזת מצרים שיתקיים כפי הפשט רכוש גדול וקטן בממון גם כן ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "היא שעמדה לאבותינו ולנו וכו'. אפשר לפרש דמתוך צרה ריוח שהגוים מחשבתם לכלות ישראל לגמרי כמו המן ומכח זה ניצולו ישראל דבגוים מחשבה רעה הקב\"ה מצרפה למעשה ומעלה עליהם כאלו עשו וח\"ו כילו ישראל ובזה נתחייבו הם והשר שלהם ומכח שהם חייבים כל כך המה כשלו ונפלו וניצולו ישר' וז\"ש היא שעמדה שהיא השכינה כמ\"ש רבינו האר\"י זצ\"ל שעמדה לאבותינו בזמן הבית ולנו בגלותנו. שלא אחד בלבד שהוא המן הוא שעמד עלינו לכלותינו שהוא דבר מפורסם אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וחושבים כהמן בזה נתחייבו דמחשבה כמעשה ובזה יוכנעו ויושפלו דגברי קטילי נינהו גם השר שלהם יושפל והקב\"ה מצילנו מידם ונמצא דהישועה מתוך הצרה. ומייתי ראיה מלבן שקראו אובד אבי על המחשבה:
ואפשר לרמוז היא שעמדה לאבותינו ס\"ת אה\"ו רמז שאין השם שלם ואין הכסא שלם וחסר א' מהכסא וה\"ו מהשם ובזה אנו בוטחים שיגאלנו בעבור שמו וכסאו וז\"ש לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד שיהיה השם שלם והכסא שלם במהרה בימינו: והנה אם תחשוב ר\"ת לא לנו לא לנו כי לשמך (חוץ מתיבת ה') יעלה ק\"ע שהוא מספר ס\"ת אברהם יצחק ישראל כי הוא ס\"ת מק\"ל כי זכות אבות עומדת לעד. וזה רמז ויקח לו יעקב מק\"ל. וכן ר\"ת עומדים עלינו לכלותינו גימט' מקל שם רמז שהם עומדים עלינו לכלותינו ותחון זכות אבות הרמוז בר\"ת עומדים עלינו לכלותינו ובזכותם הקב\"ה מצילינו מידם. והוא רמז ס\"ת אברהם יצחק ישראל כי מתחילה וע\"ס זכות אבות תחון עלינו. ורבי' אפרים ז\"ל בפי' עה\"ת כ\"י פ' שמיני כתב קרא משה לאהרן ר\"ת מקל בגימט' ניסן כי בניסן נגאלו וכן אברהם יצחק ישראל ס\"ת מק\"ל עכ\"ל. ובפ\"ק דר\"ה לדעת ר' יהושע בניסן נולדו אבות בפסח נולד יצחק בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל וראיתי בקונט' כ\"י על קלף מתלמידי רבינו יהודה החסיד ז\"ל משם רבם דט\"ו שנים היו ביחד אבותינו הקדושי' אברהם יצחק ויעקב ולמדו בכל יום ט\"ו שעות ביחד לכך יסד דוד ט\"ו שיר המעלות ובט\"ו ניסן נגאלו זהת\"ד בקצור הבאתיו אני עני בריש קונט' מדבר קדמות. ומ\"ש שם הדרי בי בקונט' ברית עולם דף צ\"ז ע\"א ע\"ש. וא\"כ בניסן נולדו אבות א\"כ מניסן מנינן ט\"ו שנים שהיו ביחד ואהני למאי דסיים בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל ומה גם כי ניסן בגימט' מק\"ל ס\"ת אברהם יצחק ישראל כי במעמד שלשתן העמידו העולם ונתקיימו ישראל תדיר. בפסח נולד יצחק. הכי אתמר שם בר\"ה בין לר' אליעזר בין לר' יהושע. אבל בתנחומא בסוף פ' פקודי דף קל\"א ע\"ב (דפוס אמשט') אמרו בא' בניסן נולד יצחק וידוע מאמר רז\"ל שאמר הקב\"ה לאבות שיתנו אות משמם וידלג קץ מצרים ויצחק נתן שי\"ן ולקח צדי\"ק ואני הדל כתבתי בפני דוד דף נ\"א ע\"א עפ\"י דברי האר\"י ז\"ל בפ' יושב בשמים ישחק דרומז לבינה שין שורק' תתלבש בגבורה יצחק לעשות נקמה בגוים זהת\"ד ולפ\"ז אפשר דבמה שנתרצה יצחק ליתן שין וליקח צ' בזכותו נתגלית בינה ש' ונתלבשה בגבורה לעשות נקמה במצרים וכן בגאולה העתידה כתיב יושב בשמים ישחק כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל והכל בזכות יצחק אע\"ה שנתן ש' וכן בגאולת מצרים כתיב ואר\"א גי' יצחק כמ\"ש ז\"ל ובגאולה העתידה כתיב נחמ\"ו נחמ\"ו גי' יצחק. וכל ענינים אלו מהאבות ע\"ה שנולדו בניסן והיו ט\"ו שנה ביחד לומדים ט\"ו שעות תורה ויצחק אבינו עליו השלום שנתן ש' ונולד בפסח עביד ומהני כי בניסן שהוא גימט' מקל ס\"ת אברהם יצחק ישראל נגאלו בניסן עתידין ליגאל הגאול\"ה השלימה ב\"ב גי' ן' כי תהיה מן' שערי בינה גם משער הן' כמו שכתוב במ\"א: " + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [ + "לגוי גדול ועצום כמ\"ש ובני ישראל פרו וכו' במאד מאד. רמז מאד אותיות אדם דשם נבררו ניצוציו ולפי העלות ניצוצי הקדושה היו פרים ורבים שלא כדרך טבע. וזה אפשר רמז הכתוב ויפר את עמו מאוד ויעצמהו מצריו הכונה ויפר את עמו מאד אותיות אדם שהיו ניצוצי אדה\"ר שנטמעו במצרים ומהבירור בני ישראל פרו ויעצימהו מסיבת צריו שהיו מענין ומעבידים את ישראל ולפי קושי השעבוד יגדל הבירור ונעשו עצומים והיינו דקאמר המגיד ויהי שם לגוי גדול כמ\"ש ובני ישראל וכו' דכונת הכתוב ויהי שם במצרים אשר שם היו ניצוצות אדה\"ר ונבררו והן הם באו והיו לאנשים מבני ישראל. ומייתי קרא כמ\"ש ובני ישראל וכו' דכתיב מאד ורמז אדם שהיו ניצוצות קרי שלו והיו מעלין אצל השכינה וז\"ש ותמלא האר\"ץ אותם הארץ רמז לשכינה שנקראת ארץ. ואפשר דרמז אותם שהיו הניצוצות בקליפה הנקראת מות וע\"י אלף הרומז ליחוד עליון ממה שהיו מות בכח אלף שהוא היחוד בזה מות נעשה אות\"ם אותיות מות עם א' ואחר זה באין כסדרן וכהלכתן: " + ], + [ + "וירד מצרימה אנוס. על ר\"ת גימט' קי\"ז שם רמז מ\"ש בסדר עולם דמשמת לוי עד יצ\"מ הי' קי\"ז שנים כמ\"ש בכמה דוכתי וזה רמוז בר\"ת הנז' דכל השעבוד היה קי\"ז שנה. ובזה פירשנו בעניותנו שאלת התם דשואל מה זאת שלא נשתעבדתם כי אם קי\"ז שנה והשיבו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים בחזק גימט' קי\"ז הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים שהיינו נטמעים ח\"ו במ\"ט שערי טומאה ולכן הוכרח ה' להוציאנו בקי\"ז שנים ויותר נראה לפרש דשאל שאלה כוללת כאיש תם וכונתו הלא הקב\"ה הבטיח לאאע\"ה להוציאנו ומה כל החרדה הזאת בכמה מצות וכמה סימני עבדות וסימני חירות ולכן אומר מה זאת. ויאמר אביו בחזק יד כפשוטו כי לא היינו כדאים והיינו מסוכנים ח\"ו ולא ישכנו אלא קי\"ז שנה כמספר בחזק. ומי ימלל גבורות מדהרות דהרות שירות למוציא אסירים בכושרות. והשיב לו בקצרה שלא יתבלבל כמ\"ש ישנה לתלמידו דרך קצרה שלא יתבלבל כמ\"ש הרשב\"ץ ז\"ל בשם הרבנית כמש\"ל ועוד אפשר לרמוז במ\"ש וירד מצרימה אנוס על פי אנוס גימטריא קי\"ז על פי גימ' קץ שאחר קי\"ז שנה היה קץ הגאולה וברוגז רחם יזכור. ויש לרמוז ולהרחיב זה עצמו. וירד מצרימ\"ה גימט' שכינה ובעבור זה היה הקץ גאולה אחר קי\"ז שנה כמו שרמזנו: " + ], + [], + [], + [ + "ורב כמו שנאמר ואעבור עליך וכו'. אפשר לרמז במה שפירשנו בעניותנו זאת לפני' מ\"ש המגיד ובמורא גדול זו גילוי שכינה כי הנה רבו כמו רבו ניצוצות הקדושה אשר במצרים מניצוצי אדה\"ר בק\"ל שנה שפירש מאשתו וכבר היו מעלין אותם בכח השעבוד והעינוי. אמנם אכתי פשו הרבה ניצוצות. וישראל אין יכולים להתעכב כי קדש ישראל נאחז בסבך ירדו לשערים מ\"ט שערי סט\"א ולזה כביכול היה גלוי שכינה ועלו ניצוצות הנשארים. על דרך שפירשו המקובלים נתן עיניו בו נעשה גל של עצמות: כי הנה אלה רשעים אשר בחייהם קרויים מתים. כלומר דחיותם הוא ניצוץ הקדושה אשר בקרבם כדכתיב ואתה מחיה את כלם יען הרבו לפשוע ורובם ככלם אנשים אשר היו טמאים בסט\"א דרגא דמות והוא הרוב לזה אפילו בחייהם ניצוצות הקדושה שבקרבם קרויים מות דרגא דמות כי הוא הרוב. על כן הצדיק דרובו ככלו קדוש ורבו ניצוצי הקדושה אשר בקרבו היה נותן עיניו בו כלומר מצמצם הקדושה שבו. ואז ניצוץ קדוש אשר ברשע שמחי' אותו אז ידלג אותו ניצוץ שברשע ומתחבר עם הקדושה של הצדיק ונשאר הרשע גל של עצמות ועאכ\"ו אם יהיה גילוי שכינה דאז ניצוצי הקדושה קמים מעפר הסט\"א ומתחברים עם השכינה. וברוב רחמיו כן עשה כביכול ובגלוי שכינה נשלמו להוציא הברורים ונגאלו: וכתבו המקובלים שישראל בצאתם נתקנו ר\"ב ניצוצות הקדושה עכ\"ד וזה שאמר ויהי שם לגוי גדול עצום ור\"ב ובאומרו ור\"ב רמז לר\"ב ניצוצי הקדושה שביררו וביאר המגיד ורב כמ\"ש ואעבור עליך כלומר דמה שנתבררו הר\"ב ניצוצות היה בכח גילוי שכינה וז\"ש ואעבור עליך דכביכול ירד למצרים ונשלם הבירור ואומר לך בדמיך חיי בניצוצו' הקדוש' שכבר ביררתם וזהו חיי שיצאו מדרגא דמותא ואומר לך בדמיך חיי על הניצוצו' שנתבררו עתה על ידי גילוי שכינה. ונקדים מ\"ש אני הדל בספרי זוטא ראש דוד דף ד' ע\"ג במש\"ה הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' ודקדק הרב הגדול מהרימ\"ט מה הלשון אומרת הנה נתתי לכם ואני הדל אמרתי דהכונה כל ניצוצו' הקדושה אשר בדומם וצומח נתונים נתונים המה לכם לברר ני' הק' ללקט אורות להוסיף בכם קדושה עש\"ב. והכא בגלות מצרים שהכל היה לברר ני' הקדושה מאדם הראשון אמר רבב\"ה גי' רד\"ו עם הכולל ר\"ל בשני גלות רד\"ו כצמח השדה שנתתי לאדה\"ר לברר ואמרתי הנה נתתי לכם את כל עשב. כך נתתיך נותן לכם מתנה בשני רבב\"ה שנתבררו הניצוצות ויבואו דרך גבר ותפרו ותרבו וא\"ש כצמח השדה שנתתי לאדה\"ר עצמו נתתיך שתבררו ני' אדה\"ר עצמו. וכן הוות לכון ותרבי ותגדלי וא\"כ נתקיים ברכוש גדול הם ני' הק' כמ\"ש האר\"י זצ\"ל וגדול מכלל דאיכא קטן רכוש העה\"ז ממון וא\"כ היה מספיק ביזת הים אבל כדי שלא יאמר א\"א ע\"ה ברכוש גדול לא קיים בהם שהפשט הוא רכוש גדול ממון ואיכא קטן ממון לכן היה ביזת מצרים וביזת הים וז\"ש אף כי ותרבי ותגדלי מני' הק' שהם רכוש גדול ואיכא קטן ביזת הים עכ\"ז ותבאי בעדי עדיים שהם שני ביזות דמצרים והים לעשות נ\"ר לאברהם אע\"ה. " + ], + [ + "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. הנה גלות מצרים הפשוט הוא משום גזרת בין הבתרים. וא\"כ דין הוא שילקו המצרים דלא אמר ה' שיהיו בארץ מצרים כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ואין להקשות דא\"כ על מי תחול הגזרה כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל די\"ל דאכ\"ע נייחא בר ממצרי' שהיו עבדים ליוסף והחייה אותם ולכן דין הוא שילקו. ועוד דהכבידו עול כבד מאד אשר ה' לא ציוה וחייבים אמנם י\"ל דהגלות היה בשביל מכיר' יוסף ולזה נאה למצרים לשעבד' לנקום נקמת אדוניהם המחיה אותם וכפ\"ז אינם חייבים ומה שהכבידו עולם הכל לכבוד והיבה יתירה שיש להם עם יוסף ואדרבא להם יאתה מכל אומה ולשון להשתעבד בהם:
ברם יש להכריע בסברות אלו דנראה דהגלות היה לקיים גזרת בין הבתרים דאי משום מכירת יוסף הי\"ל להשתעבד שבט לוי ששמעון ולוי היו עיקר בעניני מכירתו. ושבט לוי לא נשתעבדו. גם לא הי\"ל לשעבד שבט אפרים ומנשה שהם בני יוסף ולא חטאו ואנו רואים שנשתעבדו אלא מוכח דהגלות היה משום גזרת בין הבתרים. ומה שאמרנו שהם חייבים שלא הי\"ל למצרים לשעבדם משום שהם קבלו טובה מיוסף שהחיה אותם והם עבדים לו ואומה אחרת ישעבדום. יש מקום פטור דאנו רואים כי מאת ה' היתה זאת שהמצרים ישעבדו בהם שאנו רואים שהקב\"ה רצה שירד יעקב ובניו למצרים והוא אמר לו אל תירא מרדה מצרימה וזה מורה כי רצונו שהגלות יהיה במצרים. גם נראה שהטעם לברר ניצוצי אדה\"ר שהיו שם במצרים ערות הארץ לבררם והעד על זה שפרו ורבו מאד במצרים כי הניצוצות היו מתבררים ובאים דרך גבר וזהו ריבויים שלא כדרך טבע וגם דרחמנא אמר בארץ לא להם ומתקיים במצרי' שיוסף הצדיק העביר העם לערים ומכל זה יש פיטור למצרים:
אמנם דא היא תברתהון שלא עשו לקיים גזרתו יתברך רק משנאת' וקנאתם ואדרבא עלילותם ותועבותם להתריס נגד ה' כמו שכתב הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל. ועוד אחרת שהכבידו עולם מאד וה' לא ציוה ומשו\"ה נתחייבו ולקו וגם על שהן מסרבין לגדול העולמים ולא רצו לשלחם סרב\"ת המכוה היא להומם ולאבדם:
ובזה נבא אל הביאור וז\"ש וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כי יעקב אע\"ה כשאמר אלכה ואראנו היינו שילך עד סוף תחום א\"י ושם ישלח להביא יוסף הצדיק ע\"ה ויראנו ימים אחדים ויחזור לביתו לשל' וכמו שביאר הרב עיר וקדיש מהר\"ר אליעזר נחמן פואה ז\"ל בס' מדרש בחידוש. וה' אמר אליו אל תירא מרדה מצרימה והוכרח לירד למצרים וז\"ש וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כי כך רצה ה' שירד למצרים. וא\"כ פטורי' המצריים שנטפלו הם לשעבדם כי עין בעין ראו שה' הביאם. ועוד ששם היה השעבוד כי שם נפלו ניצוצות אדה\"ר ואות היא על זה אשר ויהי שם לגוי גדול עצום ורב שהיו מבררים הניצוצות והן הן הנשמות בני ישראל הבאים פרו ורבו. ופטורים המצריים שנשתעבדו בהם. ואין לומר שהגלות היה משום מכירת יוסף דהא וירעו אותנו ושבט אפרים ומנשה בכלל שהם בני יוסף ולא חטאו וגם אותנו לאפוקי שבט לוי שלא נשתעבדו ואם היה בשביל מכירת יוסף הי\"ל לשבט לוי להשתעבד. אלא ודאי שהוא לקיים גזרת בין הבתרים ומוכח כי כך רצה ד' שיהיה במצרים. אבל בכל זה הם חייבים דלא עשו לקיים גזרת ה' וז\"ש וירעו כד\"א הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של ישרא' וא\"כ ויענונו הם מעצמן ועוד ויתנו עלינו עבודה קשה וה' לא ציוה ונתחייבו בכל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונצעק אל ה' אלהי אבותינו כמו שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו ב\"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. יש לדקדק דהו\"ל ויאנחו בני ישראל ויזעקו על העבודה. ותו מן העבודה דכתיב אח\"ך יתר ודי במ\"ש ותעל שועתם אל האלהים וכבר נודע דכבר אמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ועלה קאמר ותעל וכו'. ואפשר דרז\"ל אמרו וימת מלך מצרים שנצטרע והיה שוחט ק\"ן תנוקות בבקר וק\"ן בערב: וז\"ש וימת מלך מצרים שנצטרע והיה שוחט התנוקות. ויאנחו בני ישראל מן העבודה אנחה נושנת תדירית. אך ויזעקו עתה על השחיטה מש' תנוקות ביום. אבל בזה לא ידעו שהתנוקות האלו רשעים גמורים ולא חשיד קב\"ה דעביד דינא בלא דינא ח\"ו ולכך ותעל שועתם מן העבודה דוקא ולא על התנוקות. ובתיבות אל ה' אלהי אבותינו יש לרמוז ר\"ת גי' אחד שכיונו ליחוד גמור על דעת האבות: " + ], + [ + "וישמע ה' את קולנו כמ\"ש וישמע אלהי' את נאקתם ויזכור אלהי' את בריתו את אברה' את יצחק ואת יעקב. אפ' דרך רמז דבתיבת נאקתם רמז ישועת ישרא' נו\"ן רמז לן' שערי בינה דמסטרא דיובלא היתה יצ\"מ וזה היה בעבור אבותינו שכל ימי שני חייה' תק\"ב עבדו את ה' בכל כחם וזהו אותיות אק\"ת ואות מ' שרמז לשכינה שהי' עמהם והכל צירוף נאקתם ויזכור אלהי' את בריתו וכו' כי כל חייהם היו עובדי' את ה' עבודה תמה בקדוש' יתירה ודבקות גמור:
א\"נ אפשר ונקדים מ\"ש בעירובין ריש דף ס\"ה אמר רב ששת משום ראב\"ע יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר לכן שמעי זאת עניה ושכורת ולא מיין מתיבי שכור מקחו מקח וכו' הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה. ובטרם כל נימא ביה מילתא במאי דקאמר מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו ונקדים מ\"ש בקמא דף ן' על בתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול ואמר ר' חנינא בן דוסא אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו ועלתה א\"ר אחא ואעפ\"כ מת בנו בצמא והקשו התוס' דאיך אמר דבר שנצטער וכו' הרי מת בנו בצמא וע\"ש מה שתירצו. אמנה רבינו ישעיה ז\"ל הובא בש\"מ שם תי' אמרתי דבר שנצטער כלו' השמעתי דבר זה לפני הקב\"ה שנצטער וכו' והסכים הקב\"ה לדברי שכן דרכו של הקב\"ה שמסכים לסברת הצדי' שבדור וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא וכן מצינו בחגיגה שלא היו אומרים דבר במתיבתא דרקיעא משום ר\"מ מפני שלמד תורה מאחר עד שאמר רבה בר שילא לאליהו זכור לטוב ר\"מ רמון מצא וכו' והסכים הקב\"ה לדעתו ואמרו מכאן ואילך משם ר\"מ עכ\"ל והכי מוכח ממ\"ש בדברים רבה פ' עקב מעשה באדם אחד שהיה חופר שיחין לרבים בתו היתה הולכת בדרך ובאתה לעבור בנהר ושטפה באו וא\"ל לרבי פנחס כך הגיע לבתו של פ' אמר אי אפשר כיון שהיה עושה רצונו של הקב\"ה במים אין הקב\"ה מאבד בתו במים מיד נפלה צוחה בעיר באת בתו של פ' אמרו רבותינו כיון שאמר ר' פנחס כך ירד מלאך והעלה אותה עכ\"ל. והך עובדא מייתי ליה קצת בשינוי בירושלמי פ\"ק דדמאי ופ\"ה דשקלים ובגירסתנו כתוב רבי פנחס בן יאיר אך התוס' שם בקמא נראה דהוו גרסי פ\"ה דשקלים רבי חנינא ע\"ש אמנם בנסחתנו במותב תלתא בדברים רבה ובירוש' בתרי דוכתי הנז' כתוב ר' פנחס ומייתי הך עובדא בכלל עובדי דר' פנחס בן יאיר:
ומלשון דברים רבה הנז' דקתני אמרו רבותנו כיון שאמר ר' פנחס כך ירד מלאך והעלה אותה מוכח כמ\"ש רבינו ישעיה דכיון שהצדיק אומר דבר הקב\"ה מסכים ולהכי בעובד' ר' של נחוניא חופר שיחין בסוגי' קמא הנז' כשנפלה בתו לבור דהליץ טוב ר' חנינא בן דוסא ואמר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו זרעו ניצולה הבת היא העולה אבל כשהיה בנו בצמא בו בפרק לא היה ר' חנינא ולא צדיק כמוהו שיליץ טוב ועל כן' מת בנו בצמא. והטעם כי תמיד יש מקטרגים למעלה על האדם ושואלים דין עליו והקב\"ה מלך המשפט וכשצדיק אחד בארץ מליץ טוב יסכר פי המקטרגים והקב\"ה מרחם בזכות הצדיק שמליץ טוב וכמו שראינו בר\"מ פ\"ב דחגיגה דלא הוה אמר קב\"ה הלכה משמו מפני שהיו מקטרגים בשמים עליו שלמד מאחר ומשו\"ה הגיד הדבר אליהו זכור לטוב לרב' בר שילא כדי שיליץ טוב עליו וברגע ההוא דאמר רבה בר שילא דר\"מ רמון מצא הכריע כמו המליצים טוב על ר\"מ ונדחו דברי המקטרגים ומיד אמר קב\"ה שמעתא משמיה וכמה דמייתי לה רבינו ישעיה נמי:
והנה רבינו האר\"י זצ\"ל כתב דראב\"ע היה בו ניצוץ נשמת שמואל הנביא ע\"ה וז\"ש הרי אני כבן שבעים שנה נ\"ב שחי שמואל הע\"ה ותמניסר דידיה הם ע' ובס' חזיונות למהרח\"ו ז\"ל כ\"י כתב דהגידו להרב ז\"ל בחלום דמיום שנחרב בה\"מ שמואל הע\"ה קבל אבלות ולא רצה לישב במקומו העליון בג\"ע והלך למקום אחר פחות הרבה ממקומו משום אבלות על חרבן בה\"מ הנה כי כן בכח זה שרצה להצטער שמואל על חרבן בה\"מ אמר ראב\"ע אשר בקרבו אורב\"ו נשמת שמואל הע\"ה מיום שחרב בה\"מ דשמואל הולך וצוער על חרבן בה\"מ ובודאי שמכוין בצער זה לכפרעל ישראל. ועד עכשיו דאני מליץ בעד ישראל ומבטל המקטרגים יכולני לפטור את ישראל מן הדין. אבל אחרי (מותי) אין בי כח כי צריך מליץ הוא יליץ טוב בעה\"ז ע\"ד שאמרנו בר' חנינא בן דוסא אבל כל זמן שאני בחיים יכולני לפטור את כל העולם מן הדין בכח שמואל הע\"ה שקבל זה הצער מפני חרבן בה\"מ ויכפר על בני ישראל ובטענת שהם שכורים ועניים. ומ\"ש בסוכה דף מ\"ה דאמר רשב\"י יכולני לפטור את כל העולם מן הדין מיום שנבראתי וכו' ואלמלא יותם בן עוזיהו עמי מן העולם ועד העולם אפשר דההיא ענין אחר דביסורין שסבלו ובזכותם יתכפרו עונות ישראל:
ובמאי דמשני הש\"ס מאי יכולני לפטור מדין תפלה הק' הגאון מהר\"ר נפתלי כ\"ץ ז\"ל בס' סמיכת חכמים דהא ראב\"ע קאמר יכולני לפטור מן הדין ומוכח דהי' מכל דין שבעולם ועוד דקדק דקדוקים אחרים. ופירש בשם הגאון זקנו ז\"ל במ\"ש שם בעירובין דף מ\"ח ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו דקדוקי עניות ורוח רעה וכו' מאי נפקא מינה למבעי עלייהו רחמי' ונמצא דדקדוק עניות מעבירין האדם ע\"ד קונו והוי אנוס. אך סמא בידיה למבעי רחמי והכא איכא בגלות עניות כמ\"ש שמעי זאת עניה וא\"כ הוי אונס וכ\"ת ליבעי רחמי ואינו אונס לז\"א ושכורת אתם שכורים ושכור פטו' מתפלה וא\"כ לא מצי למבעי רחמי והוי אונס ופטו' מכל דין והיינו דמשני דמדין תפל' כלומ' ולכן פטור מן כל מין דין דהעניות הוי אונס והתקון להתפלל ואנו פטורי' זה ת\"ד עש\"ב דע דמה שכ' אני הדל בכסא דוד דף קי\"ד דיש לדון דהרי כל ישראל מתפללים וכו' כתבתי בעל פה לפי הרשום בזכרוני אך לא זכרתי מה שפירש\"י שהכונה פטורי' מדין תפל' בכונה ע\"ש ובמהרש\"א בחי' אגדות ע\"ש:
מעין דוגמא לדרך הרב ז\"ל האמור אפשר לפ' וכתב הרב עיון יעקב תרגמה אבל אני עני אומר בסגנון אחר והוא דאמרינן פ\"ק דבתרא דאיוב היה רוצה לפטור את כל העול' מן הדין בטענה שהם אנוסים מהיצה\"ר והשיבו לו חביריו אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל דאמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין ע\"ש אבל עדיין צריכין למודע\"י דהיצה\"ר מסיתו הס\"ת כפול שלא יעסוק בתורה ואינו מניחו ללמוד וכמו שאנו רואים בעינינו כי רבו אינשי דאינם עוסקים בתורה ושולט כהם היצה\"ר שלא ילמדו. והתקון לזה להתפלל שיוכל ללמוד בתורה וכמו שהתפלל עתניאל בן קנז שלא ישגבני יצה\"ר מלשנות כמ\"ש בתמורה וכבר תקון רבנן ברכות והערב נא את דברי תורתך וכולי ונהיה אנחנו וצאצאינו וכולי. והשתא דהשכור פטור להתפלל בכונה א\"כ אינו לומד והוא אנוס מהיצה\"ר ופטור מן כל דין וז\"ש יכול לפטור מדין תפלה וא\"כ היצה\"ר שולט בו והוא אנוס ופטו' מכל דין: [ובהגהות אבות דר' נתן ובקונטרס רוח חיים דרוש י\"א ובמ\"א צדדתי בענין זה צדדים אחרים והכי רגילי בעלי הפרושי\"ם לפרש ע\"פ כל צד מקראי קדש ומאמרי רז\"ל גם אני בעניי כושל שבהן כה אעשה והוא דרך אסמכתא וא\"ש ההי\"ב:]
ובזה אפשר לפרש פ' מיכה סי' ד' ביום ההוא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי ופירשו רז\"ל דהכונה שברא היצה\"ר וזה א' מהמקראות שלא נתמוטטו רגליהם של ישרא'. והכי פירושו אוספה הצולעה בגלות שהם עניים כי הממון מעמיד האדם על רגליו ולכך אמר הצולעה נכה רגלים שהוא עני בגלות. והנדחה ביד יצה\"ר שאונס אותו ומדיחו שלא ילמוד ואם כן הם אנוסים בעניות ויצה\"ר והם פטורים מתפלה למבעי רחמי בכונה. ומזה נמשך ואשר הרעותי על היצה\"ר דכיון שהם אנוסים בידו ובדקדוקי עניות ופטורים מתפלה פטורים מכל דין ולזה כ\"י קאמר ואשר הרעותי:
וזה אפשר פי' הפ' ונצעק אל ה' וכו' וישמע ה' את קולנו דהיה קול בכונה וזאת העול' והטעם וירא את ענינו עניות ממון ועניות תורה שעדיין לא נתנה וכ\"ת יתפלל ואת עמלנו הגלות ופטורים להתפלל מדין שכור ואת לחצנו לחץ היצה\"ר ואנו אנוסים מהיצה\"ר ועכ\"ז מתפללים בכונה עתה ולזה וישמע את קולנו וזה הוא במדת רחמים וכן כ' וישמע ה' במדת רחמים את קולנו: " + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אלו עשר מכות שהביא הקב\"ה על המצרים במצרים. אפשר דאמרו רז\"ל דשר מצרים היה קיים עד קריעת ים סוף וזהו הפלא כי הדרך הוא שתחילה לוקה השר ואח\"ך האומה. וז\"ש אלו עשר מכות שהביא הקב\"ה על המצריים בעוד השר קיים והיינו דקאמר במצרים רומז לשר שנק' מצרים כמ\"ש והנה מצרים נוסע אחריהם ואמרו רז\"ל שר של מצרים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ר' יהודה היה נותן בהם סימנים דצך עדש באחב. אפשר שז\"ש הכתוב וירא יעקב כי יש שבר במצרים שבר גי' דצך עדש באחב עם הכולל כי ראה ברוח הקדש שעתידין ללקות עשר מכות בעוד השר קיים וז\"ש במצרים בעוד השר קיים כמש\"ל: " + ], + [ + "ר' יוסי הגלילי אומר וכו' אמור מעתה במצרי' לקו עשר מכות ועל הים לקו ן' מכות. אפשר במ\"ש רבינו הרמ\"ק ז\"ל בס' גרושין סי' ז' דיציאת מצרים היתה מצד השכינה ולא נשבתה הקליפה וכו' ע\"ש ומוכרח דהגם שהיה מצד השכינה הי' גלוי הבינה כמ\"ש בזהר הקדוש שלכך הוזכר ן' פעמים יצ\"מ בתורה. ואפשר שזה רמז כי השכינה היא עשירית שכלולה מהכל ולכן לקו עשר מכות. וכנגד גילוי הבינה לקו על הים ן' רמז מ\"י שהוא הבינה: " + ], + [ + "ור' אליעזר ס\"ל במצרי' מ' עשר כל א' כלולה מד' ועל הים ן' כלולות מד' מאתים אפשר לרמוז במ\"ש ה' מהר\"ש בן אלקבץ ז\"ל וה' ש\"ך ז\"ל דפרעה קין והי' מתגאה על יוד דכתיב וישם ה' לקין אות וכן פרעה גי' שנה יותר עשרה על מספר משה ולכן לקה עשר מכות זה ת\"ד ואפשר שלקו עשר מכות כל א' כלולה מד' כנגד ד' אותיות פרעה. ועל הים לקו ן' כנגד בינה שבה ן' שערים כל א' כלולה מארבע כנגד ד' אותיות אהיה שהיא בינה כנודע: " + ], + [ + "ור' עקיבא סבר במצרים כל א' כלולה מה' דהגאולה מצד השכינה שהיא ה' תתאה ולכך כל מכה כלולה מה' מכה גימט' אדני שהיא השכינה כל א' כלולה מה' שהיא ה' תתאה. [ועל הים לקו ן' כנגד בינה ה' עילאה כל מכה כלולה מה' כנגד ה' שכינתא תתאה.] " + ] + ], + "Dayenu": [ + [ + "כמה מעלות טובות למקום עלינו. אפשר כמ\"ש רעיא מהימנא דכל נשי ישראל אחידן בשכינתא. ואמרו רז\"ל דבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים וזה רמז כמה גימט' אדני שהיא השכינה. מעלות אותיות עלמות שהם נשים שנשפעו בצדקתן מהשכינה ובזכותן יצאנו ממצרים. וגם היו כשרות שלא נמצא בם דופי וכמ\"ש רז\"ל במדבר רבה פ\"ג על פסוק מוציא אסירים בכושרות. ויומתק יותר במ\"ש הרמ\"ק ז\"ל בס' גרושין דיצ\"מ היה מצד השכינה ולזה רמז בתיבת כמה שהוא גימטריא אדני שמצד השכינה שם אדני יצאנו ממצרים והטעם משום עלמות כי ע\"י שהפליאו נשים צדקניות במעשיהם הטובים והמופלאים נתרבה השפע בשכינה והיתה יצ\"מ. [ויתכן שאמרו נשים צדקניות הגם דהפליאו חסדיהן שלא היו חייבות בכך ובפרט שהי' עול מלכות עליהן שהיו משעבדים המצריים ברשעתן בדור אחרון לנשים והיו פטורות מכבוד בעליהן כשם שנשים פטורות מכבוד אב ואם שרשות בעליהן עליהן כן יש מקום לפוטרן מבעליהן מפני שעבוד המלכות וכמו שפירשנו בעניותנו בדרושים שז\"ש בשבר נשים צדקניות שהיו באותו הדור כלומר באותו הדור האחרון שהיו משועבדות לעבודת פרעה והיו פטורות מכבוד בעליהן וא\"כ נשים חסדניות מבעי ליה. אמנם אפשר דקאמר צדקניות להורות דנשים כשרות כלם אחוזי בשכינה הנקראת צדק וע\"כ נקראו צדקניות מבחינת צדק שהיא השכינה]. ומאחר שיציאת מצרים היה בשכר נשים צדקניות כי אנן בדידן האנשים לא היה לנו זכות לצאת א\"כ כמה מעלות טובות למקום עלינו. כי כרב רחמיו ריחם עלינו כי מצדנו לא היינו כדאים כי היינו מוטמעים במ\"ט ש\"ט כמשז\"ל ואלו היינו שוהים עוד רגע ח\"ו נכנסים היינו בן' ש\"ט ולא היה עוד תקומה. ולכן במדת רחמיו בקש טצדקי להוציאנו בשכר נשים צדקניות ודילג את הקץ למלאת שני גלותם בקושי השעבוד או בריבוי עם או ביתר טענות לפני ולפנים משוה\"ד והכל מצד רחמיו ובזכות אבות ונשים צדקניות. וא\"כ סגי ומסגי עיקר היציא' היא נפלאת. ומהיכא תיתי שמלבד היציאה עוד יפליא חסדי חסדים לקיים כל אשר הבטיח לאברהם אע\"ה בדקדוק גדול ולהוסיף כהנה וכהנה מאחר דאעיקרא עיקר היציאה היא רח\"ם רחמתי\"ם כדבר האמור והיינו דקאמר אלו הוציאנו ולא עשה בהם שפטים דיינו ואחריה רעותיה מובאות כמה מעלות בקנה אחד עולות נורא תהלות ויתכן עוד לפרש: " + ], + [ + "אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. בדרך אפשר כמ\"ש בזהר חדש פ' וישב דבשביל מכירת יוסף היה גלו' מצרים [האמת אגיד דעלה במחשבתי ענין אחד אשר לא שערנוהו בקונטרוסינו על כל דבר פס\"ח והוא שיש לחקור כמה חקירות. האחת דלפי מ\"ש רבינו האר\"י זצ\"ל דגלות מצרים לברר ני' הק' שנפלו במצרים מאדה\"ר וז\"ש כי גר יהיה זרע\"ך וכהנה וכהנה רמזים כגון ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ני' הק' ולזה נצטוו לא תוסיפו לראותם כי לא נשאר ני' הק' וכיוצא. והרי בזהר חדש קרי בחיל דהיה בעבור מכירת יוסף. וזאת שנית דאם הוא בעבור מכירת יוסף מדוע לא נשתעבדו שבט לוי דהוא ושמעון היו עיקר ענין יוסף. ועוד בה שלישיה אמאי נשתעבדו שבט בנימין ושבט אפרים ומנשה דליתנהו במכירת יוסף. ואת רב\"ע מאמרם ז\"ל שיצחק אבינו ע\"ה נתן אות שי\"ן מישחק ולקח אות צדי\"ק לקצר גלותם והיו צריכים לנכות רד\"ו מת' ולישב ק\"ץ בגלות ותהי להיפך דישבו רדו ונגרע קץ וחמ\"ש את אר\"ש דקרא בהדיא כתיב ומושב ב\"י אשר ישבו בארץ מצרים ת\"ל שנה וזה מוכיח דהיה בעבור גזירת בין הבתרים. ועצ\"ם הששי דאם לא היו עשו העגל לא היה עוד גלות כמשז\"ל חירות ממ\"ה חירות מש\"מ וכפי מ\"ד שהיה בשביל מכירת יוסף א\"כ גזרת בין הבתרים לא נתקיימה כלל. ועוד יש לחקור כי השב\"ע השבי\"ע דבשלמא אם גלות מצרים בשביל גזירת בין הבתרים ניחא דיעקב אבינו ע\"ה היה בגלות מצרים וסבל צער לצאת מא\"י וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור ונח נפשיה שם מאחר שהוא עיקר זרע אברהם ואמרו ראוי היה יעקב אע\"ה לירד בשלשלאות של ברזל כי הוא אדה\"ר וכו' אבל אי הוא משום מכירת יוסף מה יש לו ליעקב אבינו ע\"ה לכל הצער הגדול הזה:
וליישב כל האמור אפשר לומר כי הנה זרע אברהם נתחייבו בגזירת בין הבתרים ואח\"כ נתחייבו השבטים גלות על מכירת יוסף הם וזרעם והקב\"ה ברוב רחמיו כי רחום הוא ריחם עליהם שיהא גלות מצרים עולה לכאן ולכאן לקיים גזירת בין הבתרים ובשביל מכירת יוסף דגזרת בין הבתרים מידי הוא טעמא לברר ני' הק' שנפלו מאדה\"ר הא כיון דמשתעבדים בשביל מכירת יוסף ממילא נפקא ני' הקדושה מארץ חם. ונמצא דעושים שניהם בבת א' מקיימים גזרת בין הבתרים ולוקים על מכירת יוסף. והנה כי כן בעבור יצחק שנתן ש' ולקח צ' נתכפרו רד\"ו שנה של גלות ונשארו ק\"ץ שנה אלו בשביל גזרת בין הבתרים, אמנם באשר על מכירת יוסף חייבים גלות רד\"ו שנה כמו שביאר בזהר חדש לכן הגם כי משום גזרת בין הבתרים הגיע זמנם בקץ שנה לכבוד יצחק אע\"ה. לא יצאו כי משום מכירת יוסף חייבים רד\"ו שנה לכן השלימו רד\"ו שנה ומכלל הק\"ץ של גזרת בין הבתרים ויצאו ברד\"ו. ובזה נתיישבו כל החקירות דעיקר גלות מצרים בעבור גזרת בין הבתרים והוא יעלה גם כן בעבור מכירת יוסף ולכן שבט לוי לגיון של מלך לא נשתעבדו ואהניא להו גם בעבור מכירת יוסף דהקדש מפקיע מידי שעבוד. ומנשה ואפרים ובנימין נשתעבדו משום גזרת בין הבתרים. והגם דבק\"ץ שנים כבר נשלמת גלות מצרים מ\"מ כיון דמעיקרא זה דביטול שאר השנים היה משום חינא וחסדא וכבר הוי מיהו נשארו גם בנימין מנשה ואפרים עד מנין רד\"ו:
ועל פי זה יש לרמוז בכמה מקראי קדש לא עת האסף רק את זה אומר דבזה יש לרמוז בפ' יחזקאל סי' י\"ז ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך בהשלים הק\"ץ שנים כי נשלם גזרת בין הבתרים ויצאו ני' הק' וז\"ש רבבה כצמח השדה נתתיך שהוא לברר ני' הק' ותרבי ותגדלי שנתבררו ני' הק' ועלו למקומם ובאו דרך גבר ואחר זה תשלום העבדות בעבור מכירת יוסף ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים בהשלים רד\"ו ובזה יש לרמוז בפ' אחרים:] וכשבאו למרה קטרגה מדה\"ד דהי\"ל להיות שבע על חטאתם דישבו כ\"ב שנים לכל שבט על שצערוהו דכ\"ב שנים לא ראה אביו וכ\"ב פעמים עשרה הם ר\"ך הסר עשרה על שנפטרו השבטים שם והיו רד\"ו בגלות ומדה\"ד היה רוצה שישתעבדו ז' זמנין כמנין זה וא\"ל הקב\"ה שישמרו שבת והיא תכפר דשביעאה ההוא צדיקא בה אחיד וכדאי לכפרה ע\"ש באורך וכפ\"ז דגלות מצרים היה בעבור מכירת יוסף ולא משום גזרת בין הבתרים לא היה צריך לקיים אשר הבטיח הקב\"ה לאברהם אע\"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כי גלות מצרים היה בעבור מכירת יוסף וז\"ש אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו דמ\"ש וגם את הגוי אשר יעבודו לא אמר על גלות זה ותסגי היציאה בעצמה והא תו למה לי: " + ], + [ + "אלו עשה בהם שפטים ולא עשה באלהיהם דיינו. כי הנה הכתוב אומר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ויש מקום לומר כי וגם אתא לרבות לעשות שפטים באלהיהם וזהו אם גלות מצרים היה בעבור גזרת בין הבתרים אך אם גלות מצרים בחטא מכירת יוסף א\"כ נאמר כי וגם אתא לרבויי גלות מצרים שהוא בעבור מכירת יוסף שיתקיים שהמצריים יהיה להם עשר מכות. ומעתה אין ריבוי לעשות שפטים באלהיהם וז\"ש אלו עשה בהם שפטים כי וגם הרבה גלות מצרים ולא עשה באלהיהם דליכא רבוי לזה דיינו: " + ], + [ + "אלו עשה באלהיהם ולא הרג בכוריהם דיינו. פירוש דאם נאמר דאיכא תרי רבויי דכתיב וגם את הגוי דגם ריבוי אחד ואת רבוי שני. ואע\"ג דקי\"ל אין רבוי אחר רבוי אלא למעט כתבו התוס' ביומא דהיינו דוקא כי ליכא לרבות וכן כי איכא תרי מיעוטי דהוי לרבות היינו כי ליכא למעט: ובהא ניחא דדרשינן במנחות מן הבקר מן הבהמה מן הצאן כלם למעט וכן אמרו זאת תורת העולה היא העולה ג' מיעוטין וכיוצא בדוכתי אחריני וה\"ה נימא הכא דכתוב תרי רבויי וגם את ריבוי אחד לרבות גלות מצרים הגם דהוי על מכירת יוסף. וריבוי שני לעשות משפט באלהיהם. אכתי אלו עשה באלהיהם ולא הרג בכוריהם דיינו דזהו דרשת דן אנכי במכת בכורות וא\"צ לקיים במצרים גם הדרשה דדן אנכי: " + ], + [ + "אלו הרג בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו. כי הנה מ\"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול פירש רבינו האר\"י ז\"ל שיבררו ניצוצי הקדושה כמש\"ה וינצלו את מצרים עשאוה כמצולה שאין בה דגים וא\"כ אף שהרג בכוריהם וקיים דרשת דן אנכי אלו לא נתן ממונם דמ\"ש רכוש גדול הוא על ניצוצי הקדושה דיינו: " + ], + [ + "אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו. כי הנה אמרו רז\"ל הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף וא\"כ גם שבמדת רחמיו נתן לנו ממונם ורצה לקיים רכוש גדול מכלל דאיכא קטן והוא הממון עכ\"ז לא היה לו לקרוע את הים בזכות יוסף מאחר כי גלות מצרים בחטא יוסף ומדה\"ד שישבו שבע על חטאת' ח\"ו לא היה לו לקרוע הים כי הם חטאו עם יוסף ותיסגי שיצאנו מהגלות: " + ], + [ + "אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו. אפשר במשז\"ל דבשכר ויבקע עצי עולה אברהם אע\"ה נקרע הים ובזה פירש הרב עיר וקדיש מהר\"ר גבריאל איספיראנסה ז\"ל מש\"ה לגוזר ים סוף לגזרים כלומר לגוזר ים סוף בעבור גזרים של אברהם אע\"ה ולפ\"ז לא נקרע הים בשביל יוסף אלא בשביל אאע\"ה. לז\"א הא והא איתא דנקרע הים בשביל אע\"ה, אבל עדיין היה טיט ורפש ולא היו יכולים לעבור בתוכו בחרבה אבל בשביל זכות יוסף ע\"ה הצדיק הים ראה וינוס וכיון שנס הים היה חרבה. וז\"ש אלו קרע לנו את הים בזכות אברהם אע\"ה ולא העבירנו בתוכו בחרבה ולא היה נס בשביל יוסף הצדיק ע\"ה דיינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. מונה והולך ט\"ו מעלות כנגד ט\"ו שיר המעלות וכמו שכתבו המפרשים. ואמרו תלמידי רבינו יהודה החסיד ז\"ל בשם רבם כי ט\"ו שנים עמדו ביחד אבות העולם ובזכות ט\"ו שנים הללו שלמדו תורה והיו דבקים בו יתברך נתקיים העולם וכמש\"ל בפסקת היא שעמדה לאבותינו ולנו ע\"ש באורך. ואפשר דבזכותם ריחם ה' על ישראל ועשה להם ט\"ו מעלות הללו וכבר כתבו שכנגדן יסד דוד ט\"ו שיר המעלות כמ\"ש בשמם לעיל שם. ואפשר שהקב\"ה זיכה אותם לאבות שילמדו יחד ט\"ו שנים כי הם היו ענוים מאד ושם י\"ה עזרם ומגינם של ענוים כמ\"ש ז\"ל: ועאכ\"ו לאבות העולם ולכן זכו להיות במעמד שלשתן ט\"ו שנים כמספר שם י\"ה: " + ] + ], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. אפשר לרמוז בהקדמה שכתבנו בכמה דוכתי דבגזרת בין הבתרים נתן את הארץ על תנאי גלות ת' שנה ובמילה נתן את הארץ על תנאי שיקבלו אלהותו וביצ\"מ קיימו שטר המילה וקבלו אלהותו ופקע הגלות כדעת רש\"י והרי\"ף בשתי שטרות וכו' אך בעגל תפס ה' השיטה כהרא\"ש ודעמיה דשתי השטרות קיימין. ואפשר כי הלא מראש רמז הקב\"ה שיאכלו פסח מצה ומרור במעמד שלשתן להזהירם ולהודיעם שהיה פסח לשון דילוג משני הגלות כי מתנת הארץ יש בה שתי שטרות א' קבלת אלהותו והוא רמז מצה שרומזת לשכינה להדבק בה ולקבל אלהותו יתברך. והב' מרור תנאי הגלות. ועתה שנדבקו בשכינה לקבל אלהותו ורצו בשטר המילה פסח שדלגו על הגלות. ואתי מצה ומפיק ממרור. אבל הן בעון כשעשו העגל אז הפירוש פסח אף שדילגו על ת' שנה ויצאו ממצרים הם חייבים בשתי השטרות מצה קבלת אלהותו ומרור הגלות ואם נחזור בתשובה ייתי ויפסח על שאר הגלות. ולכן צריך לזכור במותב תלתא פסח מצה ומרור כי רמוז הכל בהם. ואפשר שזהו כונת נסח קדושת מוסף הוא יושיענו ויגאלנו שנית וכו' הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם. הכונה יושיענו ויגאלנו שנית ותהיה הגאולה אחרונה כראשונה דגאולת מצרים היתה על תנאי קבלת אלהותו לבד בלי גלות לולי שנעשה העגל ובגאולה העתידה תהיה אחרית כראשית להיות לכם לאלהים קבלת אלהותו לבד בלי שיעבוד כלל אני ה'. גימט' פ\"ז אות יתר על אלהים שהוא גי' פ\"ו וא' יותר הוא רחמים כמ\"ש הרב ש\"ך עה\"ת: " + ], + [], + [], + [ + "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע\"ש שלא הספיק וכו'. אפשר כמ\"ש המפרשים דמצה היא כמו לחמי תודה שהיה מביא הניצול מאותם ד' שצריכים להודות וכל הד' איתנהו ביוצאי מצרים וע\"ז קאמר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה דאי אמרת כמו לחמי תודה הרי בלחמי תודה איכא חמץ והלילה הזו כלו מצה. והשיב על שום שלא הספיק כלומר שפיר מצית אמרת דהוי כמו לחמי תודה אך בחלקו\"ת דהכא ליכא חמץ מטעמא אחרינא זכר למה שלא הספיק וכו' ולעולם אימא דהוי משום הודאה להודות לשם ה' מעין לחמי תודה: " + ], + [], + [], + [ + "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו'. פי' שיעשה הכנה בלבו ותתלהב נפשו כאלו הוא יצא ממצרים שנפשנו היתה בעמקי שערי טומאה וכפסע בינינו ליכנס ח\"ו בן' ש\"ט והקב\"ה גאל נפשנו והאיר אורים גדולים בשמים ממעל להכניע הסט\"א. וברב רחמיו בכל שנה ושנה יאירו בליל פסח כליל התקדש חג בצאת ישראל ממצרים ויתעורר מאד בשמחת העולמות עליונים למעלה המאירים ומזהירים מאד:
ואפשר לרמוז כי ר\"ת בכל דור ודור חייב אדם גימטריא אהי' שהוא בבינה דמסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים ובגאולה העתידה במהרה בימינו תהי' מן' שערי בינה: לכן צריך להראות את עצמו וכו' ובזה יעורר הרחמים לגאולה העתידה במהרה בימינו כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ן' פלאות כמ\"ש במקומות אחרים בס\"ד: ", + "שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' וכו'. ר\"ת ביום ההוא לאמר הוא הבל שהיה משה רבינו ע\"ה דבזכותו יצאנו ממצרים וכמשז\"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם וזה שאמר בעבור ז\"ה שרומז למשה רבינו כמו שכתב פ' התכלת דכתיב זה משה האיש. ור\"ת זה עשה ה' גימטרי' פ\"ז שהוא אות יתר על אלהים כמ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל ובזה נגאלו שהוא גימטריא אני ה' וז\"ש וזה לך האות וכו' עיין שם: " + ] + ], + "First Half of Hallel": [ + [], + [ + "לפיכך אנחנו חייבים וכו'. אפשר לפיכך גימטריא קס\"א עם הכולל שהוא בבינה ומסטרא דיובלא היתה יציאת מצרים ולכך הוזכר ן' פעמים יציאת מצרים בתורה כמ\"ש בזהר הקדוש: להודות להלל לשבח לפאר ר\"ת הלל שבח פאר גימטריא שכינה. לרומם להדר ולקלס ר\"ת רומם הדר קלס גימטריא אלהים דיודין עם ה' אותיות. ואלהים דיודין גימטריא ברחמים שהוא גי' הויה בחילוף א\"ת ב\"ש. וששה למדין שבתיבות להודות להלל וכו' עם וי\"ו ולקלס גי' מקום: כלפי מ\"ש כמה מעלות טובות למקום עלינו: " + ], + [ + "הללויה הללו עבדי ה'. בזהר הקדוש אמרו דעבדי ה' הם הקמים בחצות לילה וברכתם ברכה וז\"ש הללו עבדי ה' הלומדים בחצות. הללו את שם ה' שהם שושביני דמטרוניתא: יהי שם ה' מבורך דברכתא דילהון ברכתא. ובקונט' גאולת עולם פירשתי בעניותי על הענוים ע\"ש באורך ויש להוסיף כמ\"ש בס' ארץ החיים דשם י\"ה הוא בעזרתו של העניו. וזאת לפנים קיימתיו אני הדל מסברא דכיון דהגאוה פוגם בשם י\"ה ודאי מרובה מדת טובה דשם יה הוא מגן ומושיע לעניו וז\"ש הללויה לשבח לשם יה בורא העה\"ז והעוה\"ב שהעה\"ז נברא באות ה' והעה\"ב ביו\"ד כמשז\"ל: ואמר הללו עבדי ה' שהם הענוים לשם יה' שהוא בעזרתם: ", + "מקימי מעפר דל. אפשר שמוציא נשמה קדושה מהקלים ואמר מקימי ביוד דבמחשבה אתבריר כולא מאשפות דמקעקע כל הבירה כמו שכתב הרמ\"ע וזה שאמר מאשפות רבות: " + ] + ] + }, + "Barech": { + "Pour Out Thy Wrath": [ + [], + [ + "שפוך חמתך אל. ר\"ת עם הכולל גימט' עמלק ע'. כי ע' רומז לעשו כמשז\"ל על יכרסמנה חזיר מיער ע' תלויה רמז לעשו. ואותיות הנשארות גימט' עמלקי וא\"ש רמז אשר רמזנו שהוא גימט' עמלק ע'. גם שפוך מלא הגם שכתב חסר הנה נדרש מלא על דרך שכתב האר\"י זצ\"ל כי צפונה עולה רל\"ב ובפסוק הוא צפונה חסר וכן נרמוז שפוך גימטריא תו כמ\"ש תו תמות. וז\"ש שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וס\"ת גימט' לא\"ש. כמ\"ש והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וכו': " + ] + ] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [ + [], + [ + "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד. אפשר לשמך שהיא השכינה תן כבוד שכביכול יקים אותה כמ\"ש בזהר הקדוש לא תוסיף קום מעצמה אלא הוא יקים אותה כמ\"ש אקים את סוכת דוד וז\"ש תן כבוד להקים אותה כביכול ואז כביכול יקרא גדול כמ\"ש בזהר הקדוש על פ' גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו אימתי אקרי גדול כשהוא בעיר אלהינו וזה הכפל לא לנו ה' אלא בעבור השכינה לא לנו אלא בשבילו יתברך כביכול דאז נקרא גדול ומהולל ופירש כי לשמך תן כבוד על השכינה הנקראת שם ואמר ברמז על חסדך ועל אמיתך רמז חסדך התפשטות החסדים אמיתך על ת\"ת ואז נקרא גדול ומהולל ועמ\"ש בזהר הקדוש פ' אחרי דף ס\"ט ע\"א: ", + "ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא. אפשר שמדבר על הגלו' המר והארוך הזה כי העיקר לקרב הגאולה הוא שיהיה אחדות כי בעבור שנאת חנם נחרב הבית ואיך יתכן שיבנה כשיש שנאת חנם ולז\"א ישראל בטח בה' לשון יחיד שכל ישראל נהיה לאחדים ואז עזרם ומגינם הוא לגאול אותנו כי שנאת חנם מעכב. וגבי ישראל אפשר לרמוז עזרם ומגינם הו\"א שאין השם שלם ואין הכסא שלם ובעבור זה תהיה הגאולה וז\"ש עזרם ומגינם הו\"א ר\"ל הו' מהשם והא' מהכסא. בית אהרן שהם שופטי ישראל כדכתיב יורו משפטיך ליעקב והטעם כמ\"ש המקובלים דהלכה כבית הלל מטעם שהם במדת חסד ולכן הם ענותנים וכן הכהנים שהם מדת חסד הן הן שופטים בארץ. בטחו בה' כמש\"ה והיה ה' עם השופט יראי ה' אלו הגרים כמשז\"ל בטחו בה' אע\"ג דמדתם תחת כנפי השכינה מ\"מ בטחו בה' מדת ת\"ת: " + ], + [ + "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי הטה אזני לי ובימי אקרא. אפשר לפרש דה\"פ אני אוהב שישמע ה' כשאני לומד וגם כשאני מתחנן ויהיו בעיניו יתברך התחנונים כלימוד. וכבר אמרו רז\"ל שאמר דוד הע\"ה שיהא חשוב לפניו אמירת מזמוריו כנגעים ואהלות כמ\"ש בריש מדרש שוחר טוב. וז\"ש כי ישמע ה' את קולי היינו תלמוד תורה ע\"ד הקול קול יעקב שנאמר על ת\"ת. וגם תחנוני בחדא מחתא. כי הטה אזנו לי כשהתפללתי יהיו לרצון אמרי פי כמ\"ש שם בשוחר טוב. ובימי אקרא אפשר דאקרא לשון זיווג ויחוד כמו שפי' הרמ\"ע ז\"ל בכתוב אחד. וז\"ש ובימי בכל ימי אקרא שאני מכוון ליחדו ולזווגו כביכול ואמר אפפוני חבלי מות וכו' דבכל צרותיו היה אומר מזמורים כמ\"ש לדוד בברחו מפני שאול במערה וכיוצא וכמ\"ש בזוהר הקדוש וז\"ש צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא שם רומז לשכינה כלומר הגם שהייתי בצרותי תמיד אני מכוין ובשם ה' דהיינו קב\"ה ושכינתיה אקרא איחד. ומאחר שכן כי כל מעיני בך אנא ה' מדת הרחמים מלטה נפשי: ", + "שומר פתאים ה' דלותי ולי יהושיע. אפשר במשרז\"ל שאמר דוד שלמה ברא השטות והעכביש והפרעושים ובשלשתן ניצול מהמות. השטות כשהי' אצל אכיש מלך גת והעכביש כשנטמן במערה מפני שאול והעכביש עשה תכף מחיצה כמו כתל במערה וניצול. והפרעוש כשעבר מתחת רגלי שאול. ואח\"ך שאול השפיל רגליו והיה דוד הע\"ה נמסר בידו לולי הפרעוש שנשכו וזקף רגליו. וזה רמז שומר פתאים ה' כמוהו לפי רוב הענו' אמר על עצמו שהיה פתי לפקפק על מה שברא ה'. ואח\"כ דלותי באתי בסכנה. ולי יהושיע בג' דברים שאמרתי שאינם נצרכים בזה הושיעני: " + ], + [ + "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. אפשר להסמיך מ\"ש המפרשים בכונת כי ראיתי בבניו לי מלך שכביכול ר\"ל עלי מלך דהקב\"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה ובזה פירש הרב מהר\"ב ברזילי ז\"ל פ' לי דבר צור ישראל וכו' כמ\"ש במ\"א באורך. והכא דוד הע\"ה מפני המורא והכבוד רוצה להודות על זה אך מטמין ברמ\"ז כי הוא יודע תעלומת לב. וז\"ש מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי על שאמר לי מלך ור\"ל עלי מלך. היש פה להודות על כל הטובה והמעלה זו לפי רוב הענוה ובמקום שמצינו וכו'. כו\"ס גי' אלהים ישועות יתמתקו הדינין ובשם ה' אקרא לשון זיווג ר\"ל ובשם מלכות, הוי\"ה ת\"ת, אקרא איחד ואזווג כמ\"ש הרמ\"ע ז\"ל בפ' ויקרא וכו' כנודע:
א\"נ במ\"ש הר\"ב ש\"ך דהמואביות עד בעז היו אסורות ולא הותרו אלא בשביל דוד הע\"ה וז\"ש מה אשיב לה' כל תגמולוהי להתיר המואביות עלי דעד בועז היו אסורות ויתר הכתובים כתבתי בעניותי בשמחת הרגל בס\"ד: " + ], + [ + "הללו את ה' כל גוים וכו'. אפשר במ\"ש רז\"ל דע\"י שישראל מפוזרים בכמה ארצות יש לנו קיום דהמלך אשר קצת ישראל בארצו ביודעו שיש ישראל בכמה מלכיות מתבייש להרגם דלא לקרו מלכותא קטיעה. וזה חסד ג\"כ להם דה' היה נוקם נקמתם וגמירי דלא כליא שבט\"א וז\"ש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו שפזרנו ועי\"ז אנו מתקיימים ונמשך טובה להם שהיו לוקים ואמת ה' לעולם הללו יה שאמר דלא כליא שבטא וכתיב לא מאסתים וכו': " + ], + [ + "דחה דחיתני לנפול וה' עזרני עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. אפשר במ\"ש רז\"ל וה' הוא ובית דינו וכתב הרב ש\"ך ז\"ל עה\"ת כי ביצ\"מ נתמתק אלהים באחד יותר ונעשה אני ה' גימט' פ\"ז. גם העניו כתבו ז\"ל דשם י\"ה שומרו. וז\"ש כאלו מדבר לסט\"א דחה דחיתני כמה דחיות. אך וה' הוא ובית דינו אפי' מדה\"ד עזרני שנתמתק מדה\"ד שם אלהים בא' יותר גימט' אני ה' כמספר עז\"י. וגם וזמרת י\"ה שמגן בעדי שם י\"ה שאני עניו. ועי\"ז ויהי לי לישועה: ", + "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. אפשר לרמוז ימין ה' גימט' קול כי על ידי התורה באה הגאולה כמשז\"ל ע\"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. כי ע\"י התורה מתגברים החסדים והרחמים הרמוזים בימין ה'. ואז עשה אותיות שעה שהיא השכינה דבגאולה יש לה ב' שלישי אור דהם גימט' כדכד כמספר חו\"ל כמ\"ש הרמ\"פ ז\"ל במאורי אור ערך כדכ\"ד: " + ], + [ + "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה. אפשר במשז\"ל פ\"ק דברכות יסורין ממרקין עונותיו של אדם. גם אמרו רז\"ל שהצרה עצמה ממנה ומאליה תהיה התשועה וז\"ש הכתוב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע פי' וממנה מהצרה עצמה ימשך הישועה וז\"ש וממכותיך ארפאך ממכותיך עצמם משם תעלה ארוכה ומרפא וז\"ש אודך כי עניתני שהבא' עלי יסורין ואני מודה על היסורין כי הם מזבח כפרה ותהי לי לישועה העינוי עצמו היה לי לישועה. ומעין דוגמא אבן מאסו הבונים בת שבע שהיו אומרים שבאתי על אשת איש היתה לראש פנה שממנה יצא שלמה והוא בנה בית מנוחה להורות שנתכפר לי העון והיא מותרת לי דאין קטיגור נעשה סניגור מאת ה' היתה זאת שנזדמנה לי בת שבע שאם היתה אשה אחרת אוי מה היה לי שהקב\"ה אמר מנסיבא לך בדבר שבערוה וברחמיו הרבים היה הנסיון בב\"ש שהיא בת זוגי ולא שמש בה אוריה. וז\"ש מאת ה' היתה זאת ולא אשת איש אחרת היא נפלאת בעינינו והוא פלא. א\"נ אפשר היתה לראש פנה שהיא גלגול חוה מאת ה' היתה זאת כי חוה מעשה ידיו יתברך כי אני לצל\"ע נכון צלע דייקא חוה שנבראת מהצלע וכמו שכתבנו בעניותנו במקום אחר בס\"ד:
ויתכן לומר מה שאמרנו בהרחבה קצת בסגנון אחר במ\"ש גדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות אם היא מאהבה וא\"כ נמצא שהעונות עצמם שעשה עזר ומגן לבעל תשובה וז\"ש אודך כי עניתני אני מודה על היסורין שהבאת וזו תשובה שלימה ובזה העונות נהפכו לזכיות ותהי לי לישועה שהעון עצמו הוא לי לישועה שנעשה זכות וזהו ועת צרה היא ליעקב וממנה מהצרה שבאה על עון בתשובה ממנה יושע שנעשית זכיות מהעונות וז\"ש וממכותיך ארפאך והרי הוא כמבוא\"ר. ואפשר לרמוז ממנה מהשכינה שתתחבר עם דודה בכח חכמה וש\"ע נהורין וזה רמז יושע יוד חכמה לו' ת\"ת ש\"ע נהורין ויתרבה השפע והיא תשועת ישראל: " + ] + ], + "Songs of Praise and Thanks": [ + [ + "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. אפשר במה שאז\"ל דמדתו יתברך להטיב וזה צע\"ר השמים כאשר יעשו מעשים למנוע השפע ועוצר רח\"ם וכשהם טובים ומשפיע החסד והרחמים יש לו נחת רוח כביכול ומלבד שאנו חייבים להודות על חסדיו עוד אנו מודים על שהוא חפץ ורוצה להטיב וזהו רצונו. וז\"ש הודו לה' כי טוב אנו מודים על טובתו שרצונו להטיב וגם כי לעולם חסדו:
א\"נ כי טוב שאינו דן על שם סופו אם עתיד לחטוא אלא באשר הוא שם וזה מצד טוביותו כי לעולם חסדו שהוא רואה אם עתידים לעשות חסד הוא מטיב ומציל ויש לרמוז דר\"ת כי טוב כי לעולם חסדו בגימט' פ\"ז כמספר אני ה' ובזה הית' גאולת מצרים כמ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל: ", + "לעושה נפלאות גדולות לבדו. אמרו רז\"ל שהוא עושה לנו נסים ונפלאות ואין אנו מרגישים וזהו לבדו ואפשר דמשו\"ה קרי להו גדולות כי כשהאדם מרגיש בצרה ואח\"ך נעשה לו נס הגם שבסוף שמח על הנס. מ\"מ בתחילה נצטער על הצרה: אבל כשאינו מרגיש לא בצרה ולא בנס לאלו קרי גדולות כי לא ידע מהצרה וניצול ברחמיו כי רבו: ", + "לעושה אורים גדולים וכו' את השמש וכו' את הירח וכו' למכה מצרים בבכוריהם כל\"ח. אפשר במשז\"ל דהירח קטרגה אי אפשר לשני מלכי' שישתמשו בכתר אחד וא\"ל לכי ומעטי את עצמך והשמש שתק ונשאר בגדולתו לפי שהקב\"ה אוהב הענוה. וז\"ש לעושה אורים גדולים כי בראם שוים בגדולה ואח\"ך את השמש וכו' ואת הירח וכו' לפי שקטרגה וכו' וזה טעם למכה מצרים הוא השר שהיה שר ראשון מע' אומות וגם הבכורות הנשפעים ממזל טלה היו מתגאים והוכו מכה גדולה כי לעולם חסדו: ", + "ויוצא ישראל מתוכם כל\"ח ביד חזקה ובזרוע נטויה כל\"ח. אפשר במ\"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשייהו על קדושת ה'. וישראל במצרים היו גוי מקרב גוי מה אלו עע\"ז וכו' ועכ\"ז הפליא לעשות נסים גדולים ככל צדקותיו. וז\"ש ויוצא ישראל מתוכם דייקא גוי מקרב גוי דהיו עע\"ז ועכ\"ז ביד חזקה ובזרוע נטויה כל\"ח וזהו חסד גדול שיעשה נסים אף שעע\"ז ולא מסרי נפשייהו ואינם ראויים לנסים ודוק ומאשר הכה למצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה שהם המכו' וזה נמשך שהגם שהמרו על ים בים סוף ומדה\"ד נותנת שיקבעו ח\"ו כדי שלא יהיה חלול ה' שיאמרו שבעבורם הכה למצרים והם רשעים לכך ניצולו וכמ\"ש מהר\"א קובו ז\"ל לדרכו והבאותיו בפני דוד פי' ההגדה וא\"צ לכל ההקדמות של הרב הנ' רק בפשיטות כמ\"ש. וז\"ש לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו דהגם דגלוי לפניו שימרו ויתחייבו ומעיקרא לא הי\"ל להכו' למצרים זה מחסדו להכותם ואח\"ך שלא יהיה חילול ה' היה קי\"ס וזהו כי לעולם חסדו: ", + "שבשפלנו זכר לנו וכו'. לפי פשוטו אפשר לפרש שבשפלנו מתורה ומצות זכר לנו שאנחנו מחומר קורצנו וכמש\"ה זכור כי עפר אנחנו ואנוסים ביד יצרנו והגלות מעביר על דעת קונו ודומה לשכור שפטור מדין תפלה ופטור מהכל כמ\"ש הרב סמיכת חכמים כי לעולם חסדו לצדק בריותיו ובזה ויפרקנו מצרינו מסיבת צרינו שכל כוונתם להרע לנו ומוסיפים בעלילות ברשע כי לעולם חסדו להטות עלינו חסד מכל מקום ובכל הזמנים נותן לחם לכל בשר בין ראוי בין אינו ראוי כי לעולם חסדו על בריותיו:
ובפסחים דף קי\"ח אמר ר\"א קשים מזונותיו של אדם כקי\"ס דכ' נותן לחם לכל בשר וסמוך ליה לגוזר ים סוף לגזרים והקשה מהרש\"א בח\"א דהאיכא טובא בינייהו ובב\"ר פרשה ק' אמרו ואומר לגוזר י\"ס לגזרים. ומ\"מ אינו מתישב דיש חלוקות הרבה בינתים. ואפשר במשז\"ל בני חיי ומזוני במזלא תליין ופי' בזוהר הקדוש ורבינו האר\"י ז\"ל דתלוי במזל עליון בא\"א וידוע דקי\"ס נעשית מכח דאתגלי עתיקא כמ\"ש בזהר הקדוש: ולזה דומה המזונות לקי\"ס דשאר החלוקו' אינם בבחינה זו. אבל מזוני דתליין במזלא דמיה\"ם בם לקי\"ס דתלי בעתיקא ולמד שהם קשים כמו שהיה קי\"ס ודו\"ק: " + ], + [ + "נשמת כל חי תברך וכו'. אפשר דישראל דיש להם נשמה והם צדיקים כמש\"ה ועמך כלם צדיקים וז\"ש כל חי דרומז ליסוד. הם יש להם רשות לברך ברכה בפה ומלכות והיינו דקאמר נשמת כל חי תברך את שמך: והשאר אף שישמרו ז' מצות בני נח והם חסידי א\"ה לא יש להם רשות לברך אלא לפאר זכרו וז\"ש ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו מן העולם ועד עולם אתה אל שהוא חסד ותמיד מנהיג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים:
ואפשר להסמיך מ\"ש בספרי דהגם דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה אמר הקב\"ה אל אנכי ולא איש וז\"ש ומעולם ועד העולם אתה אל. ומה\"ט ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע ולא שייך גביה לא יוכל וכו' ולכן גואל ומושיע בהוה וכו' אין לנו מלך עוזר וכו' בהוה כמ\"ש התוס' בחולין דף מ\"ט ממ\"ש מסייע כהני ולא סייע כהני למדנו שהוא מסייע תדיר ע\"ש וכן מלך עוזר וסומך תדיר בהוה: " + ], + [], + [ + "שועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע. אפשר במ\"ש בזהר הקדוש כי צעקת העניי' כביכול הוא חפץ לשמוע וחביב עליו יתברך ואומר למלאכים הניחו כי אני רוצה לשמעם. וז\"ש שועת עניים אתה דייקא תשמע צעקת הדל המתפלל על הקהל והוא דל ולב נשבר תקשיב ותושיע וכמ\"ש בפרקא דחסודי ירד ר\"ע ונענה מפני שהוא מעביר על מדותיו. וכתוב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה אפשר בה' במ\"ש בזהר ואתם הדבקים בה' הוא דבקות גמור בה' ממש וז\"ש רננו צדיקים בה' כדכתיב ואתם הדבקי' בה' והוא מעלה גדולה לישרים שהם ענוים כי הם מרכבה כ\"י לשכינה וז\"ש נאוה תהלה: ", + "בפי ישרים תתרומם וכו'. הנה פה רומז למ': שפה גימט' שכינה: לשון גימט' שכינה עם הכול' וכבר כתבנו בעניותינו במ\"א תוכחות מוסר למדבר דברים אסורים כי ח\"ו הוא מזלזל בבחינת קול ודיבור. ועוד בפה וגם שפה לשון שכל א' גימטריא שכינה ויש לרמוז אגב כי מי שהוא שפל מתקן שפה פה לשון שהוא ר\"ת שפל דכל א' הוא בחי' שכינה. והעניו מרכבה לשכינה. גם שפל גי' קדוש כי ע\"י שהוא מרכבה לשכינה היא כאלו בקרבו קדוש וזהו ובקרב קדושים תתהלל שהוא מיחד קב\"ה ושכינתיה הרמוז בתיבת תתהלל ת\"ת תפארת הלל גימטריא אדני ומיחדם תתהל\"ל וזה רמז בה' תתהל\"ל נפשי הוא ברב רחמיו יחננו ויברכנו מן הברכה העליונה מקור חיים. " + ] + ] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "פה אחד על הגדה של פסח", + "enTitle": "Peh Echad on Pesach Haggadah", + "key": "Peh Echad on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peh Echad on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peh Echad on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c462e9d7282d9a980b08e3f0e3f70936b775c039 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peh Echad on Pesach Haggadah/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,336 @@ +{ + "title": "Peh Echad on Pesach Haggadah", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Peh_Echad_on_Pesach_Haggadah", + "text": { + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [], + [], + [ + "קונטריס קטן זה שמו פה אחד פ״ה ר״ת פירוש הגדה ושמי וכינויי מטמין ברמ״ז והוא באח״ד. והוא פירוש מועט הלא מזער מיכא ציבחר מיכא ציבחר ורחמין למבעא השתא צלות״י מצלתינ״ן מרח״ם משחר: הוא ברחמיו יעזרנו עד דבר כבוד שמו יורנו בדרך יבחר, אמר יאמר העבד חסף די פחר. במתא שמאי חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט
הא לחמא עניא די ס\"ת גימטריא אחד כי על ידי שעבוד מצרים קבלנו אלהותו יתברך ותורתו הקדושה וזכינו דכתי' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ: ", + "כל דכפין ייתי ויכול. השתא הכא וכו'. אפשר במ\"ש הגאון מהר\"ר נפתלי כ\"ץ משם המקובלים דכאשר האדם מקבל עליו להשפיע לעניים נפתח שער רחמים בשמי' להריק לו ברכה קודם שיתן וזהו כי פתוח תפתח והאריך בזה. ואפשר שכונתו כל דכפין וכו' וכך אני עושה שנה זו כאן ולשנה הבאה אני מקבל לעשות כך בארעא דישראל ובקבל' זו נפתחים שערי רחמים וירחם עלינו כי השתא הכא עבדי לשנ\"ה בארעא דישראל בני חורין ומה גם דבזכות הצדקה מתקרבת הגאולה:
והגאון מהר\"ר העשל ז\"ל פירש דבתחילה קאמר השתא הכא לשנה הבאה בארע' דישראל לסברת ר' יהושע דבניסן עתידין ליגאל והוא גאולה שלימה. וכלפי ר' אליעזר דבתשרי עתידין ליגאל ובודאי יהיה כמצרים דששה חדשים קודם היו בטלים מעבודתם וה\"נ לר\"א לא אפשר דהגאולה בתשרי שנה זו דא\"כ עתה היה צריך אתחלתא דגאולה להיו' בטלים ולא חזינן כהאי סימנא לז\"א השתא הכא עבדי לשנה הבאה בני חורין דיתחיל מניסן שנתבטל מהעבודה ובתשרי תהיה הגאול' ומש\"ה אמר לשנה הבאה בני חורין שנתבטל העבוד' בניסן הבא ותהי' הגאולה בתשרי זהת\"ד הביאם הגאון מהר\"ש ז\"ל נכדו בס' בנין אריאל אחר הפרשיות דף ל\"ז וכתב עליו שהוא כפתור ופרח:
ובמטו מינייהו מלכי לשון בני חורין משמע חירו' גמור ולא יצדק על אתחלתא דגאול' וזאת שנית כי בנסחתנו כתוב בסוף לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין ואינו מתישב ותו לא הונח לומר דמספקא ליה הלכתא כמאן. דנסח זה אשרו וקיימוהו גאוני קמאי ונתפשט בישראל. ותו דאמרינן בעלמ' דאין הלכ' כר' אליעז' וכו' ואח\"ך ראיתי שהרמב\"ם הביא הנסח לשתא דאתיא בני חרי ע\"ש:
וכלפי שאמרו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח אפשר כמתלמד מדבר הרב הנז' דהמגיד בא לו דרך ארוכ\"ה ואמר שתי חלוקות דהיינו בתחילה אמר השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל וכונתו כר' יהושע דבניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי שלא יטעה השומע דנקט מלתיה כר' אליעזר דבתשרי עתידין ליגאל ומניסן הקודם אתחלתא דגאולה וז\"ש השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל דכיון דששה חדשים קודם אתחלתא דגאולה במקום בטל' העבודה דמצרים הכא דלא שייך תהיה ההתחלה כי רבים ילכו לא\"י ואינה גאול' שלימ' עד תשרי לכן פי' דבריו שכונתו השתא הכא עבדי לשנ' הבא' בארע' דישראל בני חורין גאולה שלמ' כר' יהושע וכבר מתשרי הקודם בטל השעבוד ואתחלתא דגאולה ובניסן גאולה שלימה ויש עוד לצדד בזה: ", + "ואפשר לומר במ\"ש רבינו הרמ\"ק ז\"ל בס' גרושין סי' ז' משם רבו דגאולת מצרים היתה מצד השכינה ולא היתה גאולה שלימה שלא נשבתה הקליפה וכו' ע\"ש וזה אפשר טעם דבמצרים לא זכו אלא לבחינת מצה שהיא בשכינה כמ\"ש בזהר הקדוש. ובזה אפשר לומר שזה רמז הא לחמא עניא היא המצה די אכלו אבהתנא שלא זכינו אלא לבחינת מצה נוקבא שהגאולה היתה מצד השכינה. ולזה אנו אומרי' כל דכפין כי הצדקה הוא עילוי לשכינ' ויען שהית' גאולה מצד השכינ' לא הית' גאולה שלמה והיה גלות אח\"ך וכמ\"ש שם הרמ\"ק ז\"ל ולזה רחמין למבעא השתא הכא לשנ\"ה בארעא דישראל וכו' ותהי' גאול' שלימ' מצד קב\"ה כי הוא גואל ישראל: \n" + ] + ], + "Four Questions": [ + [], + [ + "מה נשתנה הלילה הזה וכו'. מכאן תחילת ההגדה כי פסקת הא לחמא להזמין דכפין ודצריך. ועתה מתחלת ההגדה. ונראה דיען שנינו פ' ע\"פ בבריתא ואם לאו הוא שואל את עצמו אמטו להכי תקון רבנן נסח שאלות אלו. ועבדי' היינו וכו' כאלו הוא שואל ומשיב ודברי הרא\"ש בתשובותיו כלל כ\"ד לפום ריהטא קשים וכבר כתבתי בזה בקונט' גאולת עולם ובקונט' טוב עין דף כ\"א ע\"ב ושם הבאתי תשוב' ס' בשמי' ראש דמיחסים אותו להרא\"ש ושאר גדולים ע\"ש: \nוהראשונים פירשו בשאלות אלו ואוסיף נפך קצת לפי קיצורי. הנה השינויי' שיש בעולם הם תחת ארבעה סוגים למיניהם. יתיר. ואמרי' כל היתר כנטול דמי. והשני חליף. והשלישי חסיר. וג' אלה לבר מגופא. והד' שינוי בגוף וז\"ש מה נשתנה הלילה הזו. מה להגדיל התמיהא. כלומר שכל מיני שנוי יש בלילה זו. שבכל הלילות אין אנו מטבלין וכו' והרי זה שינוי היתור. שבכל הלילות חמץ או מצה והליל' הזה כלו מצה והרי זה שינוי הוליד את חסר\"ון כי הן מחסור לחם חמץ וז\"ש שבכל הלילות אנו ברשותנו ואם רוצים לאכול חמץ ומצה אנו יכולים ואם נרצה א' מהם הוא בידינו ועתה הן נגרע וחסר יבאנו ואין אנו יכולים לאכול כי אם מצה. שבכל הלילות שאר ירקות והלילה הזה מרור זה שינוי מסוג חליף ולא סגי אלא דמחליף טוב ברע כמו המחליף פרה בחמור. שבכל הלילות וכו' והלילה הזה כלנו מסובין. הוא שינוי בגוף שצריך להסב ומי שאינו מסב מצריכין אותו להסב. ועוד שינוי כי כעבד כאדוניו מסובין. והעבד ישראל נעשה אדון ואשתני גופא. הן הנה שינויים הרבה. עד כי כשל כח הסבל. ואנחנו לא נדע מה זה היה. והשיב עבדים היינו וכו' כאשר פירשו המפרשים: \n" + ] + ], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "עבדים היינו לפרעה במצרים. יש לרמוז במ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל דפרעה הרע של קין והוא בגי' נחש עם הג' תיבות פרעה מלך מצרים בגי' נחש. ומשה רבינו ע\"ה היה הבל ופרעה היה רוצה להורגו כמו שהיה כשהיו קין והבל והיה מתגאה על י' שמספרה עשרה והיא אות יוד דכתיב וישם ה' לקין אות ושם פרעה יש בו יוד יותר ממספר משה והוא הי' מתגאה אבל היוד היתר היה רמז על עשר מכות שהכהו משה רבינו ע\"ה ונתחייב לשלם לו מה שגזלו כל הון ביתו ואדמתו זהו תורף דברי הרב ש\"ך והרב מהר\"ש אלקבץ ז\"ל בס' ברית הלוי כ\"י בקיצור וזה רמז עבדי\"ם היינו לפרעה נחש במצרי' ערות הארץ ראש הסט\"א ויוציאנו ה\"א משם וכו' ורמז בר\"ת היינו לפרעה במצרי' הבל שבא משה רבינו ע\"ה ניצוץ הבל והוציאנו משם בשליחות ה':
ורז\"ל במדרש שוחר טוב מזמור יוד. אמרו וז\"ל אמר הקדוש ברוך הוא לשבטים אתם מכרתם לאחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר וישבו לאכל לחם הרי בניכ' נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה שנאמר והמלך והמן ישבו לשתות אמר ר' יששכר ומה אם יוסף שמחל לאחיו דכתיב לא אתם שלחתם אותי הנה ראה עד היכן מתוקנת להם מי שאינו מוחל לחבירו עאכ\"ו אמר ר' חנין אמר הקב\"ה לשבטי' אתה אמרתם לעבד נמכר יוסף חייכם אתם קורין בעצמכ' בכל שנה ושנה עבדי' היינו עכ\"ל והנה מ\"ש דיוסף מחל לאחיו ועד היכן מתוקן להם. כבר אני הדל כתבתי בקונט' פני דוד דף נ\"ז ע\"א ובקונט' ברית עולם דף פ\"א דהשבטים חטאו עם יוסף וחטאו עם ה' ופגמו ביסוד. ויוסף מחל חלקו. ואכתי פש חלק גבוה ולפי גדולת נשמתם כמה לקו בגלות מצרים לדעת כמה מרז\"ל וצרת המן ועשרה הרוגי מלוכה:
ומה שאמרו אתם אמרתם לעבד נמכר יוסף וכו' מאמר זה קצת בשינוי הביאו הרשב\"ץ ז\"ל בפירושו ואני הדל כתבתי בזה בזרוע ימין והוא בפני דוד פי' ההגדה בפסקא זו ואפשר במ\"ש רז\"ל דיוסף במצרים גדר את הזכרים וכתבו גורי האר\"י ז\"ל דנח נתגלגל ביוסף ומשה וא\"כ משה היה בחי' יוסף וקבל על עצמו עון השבטים כמ\"ש הנשיא ז\"ל והבאתיו בפני דוד דף נ\"ז. וזה היה סיבת יציאתם ואמרו רז\"ל במדבר רבה פ\"ג שיצאו ממצרים שהיו גדורים בעריות והיינו משז\"ל שם י\"ה מעיד עליהם. ונמצא דזכות יוסף הצדיק ע\"ה שהפליא לעשות בענין אדונתו ומשם זכו ישראל לגדור עצמם בעריות. ומשה רבינו ע\"ה שהיה בחינתו הן הנה סיבה ליצ\"מ. וז\"ש אתם אמרתם לעבד נמכר יוסף חייכם אתם קורים עבדים היינו כי מהחטא עצמו שמכרו ליוסף משם בא להם התשועה שיוסף סיבה שגדרו עצמם והיה בחינת משה רבינו ע\"ה ולכך נגאלו וזה רמז עבדי' היינו ויוציאנו ה\"א משם ביד חזקה ותיבות משם ביד חזקה גימט' יוסף משה י\"ה כלו' דבזכו' משה יוסף ואשר גדרו עצמן בעריו' לכך הוציאם וז\"ש חייכ' אתם קורין עבדים היינו דזה סיב' יצ\"מ כדאמרן וא\"ש חייכ' אתם קורין עבדים היינו שיוסף היה סיבה ליצ\"מ ורמוז בתיבות משם ביד חזקה כמו שאמרנו ודוק: ", + "וכל המרבה לספר ביצ\"מ הרי זה משובח. אפשר במ\"ש פ\"ק דפסחים לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה והקשו הראשונים ממ\"ש מפני מה אינם מוסקין בטהרה ואמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל ותירץ הרשב\"ץ ז\"ל בתשובות ח\"ג סי' ע\"ח משם רבנית אחת דלא אמרו לשון קצרה אלא רב לתלמיד שלא ישתבש בלשון ארוכה אבל התלמיד השואל מן הרב לשון נקי עדיף דהרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה ועמ\"ש אני הדל בקונט' פתח עינים שם בס\"ד וז\"ש וכל המרבה בין רב בין תלמיד שמאריך לשון לספ' ביצ\"מ הרי זה משובח:
א\"נ דאמרינן בעלמא להתחיל בכי טוב משום פתח דבריך יאיר ובהא פליגי רבנן ור' יהושע במאי דכתיב לטהרו או לטמאו דר' יהושע ס\"ל דפתח הכתוב בטהרה לטהר ספק כמ\"ש בנזיר דף ס\"ה ורבנן סברי דכתיב לטהרו משום פתח דבריך יאיר ובזה כתבתי בעניותי בקונט' רוח חיים דרוש ב' דבהא פליגי פ' ע\"פ במאי דתנן מתחיל בגנות ומסיים בשבח חד אמר מתחיל בגנות עבדים היינו דס\"ל כרבנן דכתיב לטהרו משום פתח דבריך יאיר וא\"כ אין לומר מתחיל בגנות מתחילה עע\"ז משום פתח דבריך יאיר אלא עבדי' אצטריך כדי לומר ויוציאנו ואידך ס\"ל כר' יהושע דלא קפיד על פתח דבריך יאיר ומדכתיב לטהרו ש\"מ ספיקו טהור. והכא בגנות מתחילה עע\"ז זהת\"ד שכתבתי שם. ועתה אפשר לומר דכ\"ע אית להו דר' יהושע ומ\"ד מתחילה סבר דשאני הכא דכל המרבה לספר ביצ\"מ הרי זה משובח כל דייקא אף שיצטרך להתחיל בגנות מתחילה עע\"ז: ואפשר לומר דפתח המגיד עבדי' וכדי שלא נסבור דס\"ל דאין לו' מתחילה עע\"ז משום פתח דבריך יאיר לזה גילה דעתו דאין זה כונתו רק פתח עבדים להשיב תשו' לשאלות מה נשתנה אמנם לא נמנע משום פתח דבריך יאיר דהא וכל המרבה לספר ביצ\"מ הרי זה משובח ולהגדיל הספור יכול לו' מתחילה עע\"ז היו ודוק: " + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [ + [ + "מעשה בר' אליעזר וכו'. יש לרמוז דר' אליעזר היה לוי כמו שנראה מהירושלמי פ\"ג דסוטה וכמ\"ש אני עני בסוף אחורי תרעא ור' יהושע לוי וראב\"ע ורבי טרפון כהנים. אם כן הכהנים הם בחסד והלויים בגבורה. ור' עקיבא היה ניצוץ יעקב אע\"ה כמ\"ש גורי האר\"י ז\"ל ויעקב אע\"ה הוא בת\"ת. אם כן השלמים האלו אחוזים בחג\"ת והיו מספרים ביצ\"מ להמשיך החסדים כל אותו הלילה בדקדוק אותו לשון זכר הלילה ליחד קבה\"ו. עד שבאו תלמידיהם בסוד נו\"ה. הגיע זמן ק\"ש של שחרית ליחד הדודים וא\"ש ההי\"ב:
וכשתסתכל בראשי תיבות שמות הקדושים האלה ר' אליעזר ור' יהושע וראב\"ע ורבי עקיבא ור' טרפון הוא כמספר הויה אדני יחוד קבה\"ו ובכונה מכוונ' הנה המלכי' נועדו על דב\"ר כבו\"ד שמ\"ו וכונת' להכניע סט\"א כי בני בר\"ק גימט' השט\"ן ולכן כיונו להגדיל ולהאדיר בשבח יצ\"מ ורזין עילאין: " + ], + [ + "אמר ראב\"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו' עד שדרשה בן זומא וכו'. יש להעיר דהכתוב אומר למען תזכור את יום צאתך ואח\"ך אומר כל ימי חייך לרבות הלילות לדעת בן זומא. והפשוט ידוע ודרך דרש אפשר לומר בזה כי יום צאתך הוא כולל יום ולילה ואתיא זכירה בדבר מופלא מאד כי ליל התקדש חג היתה מאירה כשמש כמ\"ש רז\"ל בזהר הקדוש ובמדרשי ויום ו שעות כג' ימים כמשז\"ל והביאו הרב ברכת שמואל ז\"ל נמצא ליל ט\"ו ויום ט\"ו כיומא אריכתא ועל כן ציונו לזכור ביום ובלילה תדיר יום ולילה של יצ\"מ. ויומתק יותר כי ל' יום לפני הפסח בכל לילה ה' ברחמיו מרחם על נפשות ישראל אשר הם ברשות הסט\"א ומוציא כל לילה חלק אחד מל' עד כי בליל פסח יצאו כל נפשות ישראל מרשות הסט\"א כמו שכתב מז\"ה בחס\"ל וככה יעשה בכל שנה. ולזכור חסד זה אשר ברוב רחמיו יעשה עמנו כ' למען תזכור את יום צאתך לילו כיומו אשר ממצרים ועד הנה מפליא לעשות וזה טעם לזכור יום ולילה יצ\"מ ולהכי דריש בן זומא כל לרבות הלילות:
א\"נ אפשר במ\"ש הרמ\"ק ז\"ל משם רבו (הוא מהר\"ש בן אלקבץ הלוי זלה\"ה) דגאולת מצרים היתה מצד השכינה וכמעט לא נקראת גאולה כי לא נשבתה הקליפה והיתה הגאולה בלילה ומשום הכי אמר משכו ל\"ת וקחו עשה עש\"ב בס' גרושין סי' ז' ואפשר דמטעם זה היה סובר ראב\"ע להזכיר יצ\"מ בלילות לרמוז שהגאולה היתה מצד השכינה בחינת לילה עד שדרשה בן זומא מריבוי כל:
ואפשר לרמוז בזה פ' ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הליל' הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ונקדים דהגם דכתבו הרמ\"ק ורבו ז\"ל דהיה מצד השכינה. מ\"מ כבר נודע כי בלילה הזו היה זיווג עליון גדולי גדולים וכן בכל שנה בליל פסח מאירים אורים גדולים כמ\"ש הרב האר\"י ז\"ל. וז\"ש ליל שמורים הוא לה' דמצד השכינה בחינת לילה זאת היתה להוציאם מארץ מצרים להוציאם דיקא דכמעט לא נקראת גאולה. אמנם מ\"מ הוא הלילה הזה לה' שהיה זיווג עליון וקדוש וכן בכל שנה שמורים לכל בנ\"י לדורותם:
ודרך רמז אפשר במ\"ש בזהר הקדוש דמיציאת מצרים נמשכו כל הגאולות והיא היתה הכנה עד הגאולה העתידה והיינו דאמרינן בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. וז\"ש ליל בגימט' ע' רומז לגלות בבל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרי. בבל וגם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לגאולה העתידה. ושמעתי רמז ליל גימט' ע' על ימי שנותנו ע' שנה. ואני רומז באופן זה שמורים הוא לה' שצריך לשמור ימיו לה' כלם בעבודתו. להוציאם מארץ מצרים לצאת מהעה\"ז שכלו דאגות מן המצר. הלילה גימט' שמנים ואם בגבורות שמנים לה' שמורים מכל חטא לשם ה' לשם כל ישראל ואפשר לרמת מ\"ש פ' כיסוי הדם מה אומנותו של אדם בעה\"ז יעשה עצמו אלם יכול אף לד\"ת ת\"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת\"ל משרים. וזה רמז ליל שמורים הוא ס\"ת אלם. אך לד\"ת הוא לה' שהפה לא נברא כי אם להודות לו ולעסוק בתורה. שמרים. קרי ביה משרים כי הם אותיות שוות כמ\"ש יכול יגיס דעתו ת\"ל שמרים ודוק הטב:
ונחזור לדברי ראב\"ע שאמר הרי אני כבן ע' שנה ולא זכיתי שתאמר יצ\"מ בלילות וכו' ואפשר דראב\"ע אמר זה אחר המעשה דבסמוך אשר היה בחברת ר\"א ור' יהושע ור' עקיבא ור' טרפון והיו מספרים ביצ\"מ כל אותו הלילה ואין גם אחד שסבר שתאמר י\"מ בלילות. וגם תלמידיהם הם אמרו הגיע ק\"ש של שחרית כלומר דבק\"ש של שחרית דוקא נאמרת פ' ויאמר ולא בק\"ש של לילה. ואחר זה אמר ראב\"ע הרי אני וכו' עד שדרשה בן זומא וכו' והטעם כי ר\"א ור\"י ור' עקיבא ור' טרפון ותלמידיהם הסוברין ימי חייך העה\"ז כל ימי חייך ימות המשיח. ובן זומא השיג על זה דמסורת בידנו תפסת מועט תפסת ואם כן האי ריבויא דכל נכון לדרוש הלילות טפי מלדרוש כל לרבות ימי המשיח והיה טעמו טעם כעיקר להזכיר יצ\"מ בלילות. אך חכמים נחלקו על בן זומא והני רבנן אחריני נינהו ולא נחלקו בדין הזכרת יצ\"מ בלילות דבהא מודו אלא רבנן הללו סברי ימי חייך העה\"ז ור\"ל העה\"ז בין ביום ובין בלילה וכל להביא לימות המשיח ודוק: " + ] + ], + "The Four Sons": [ + [ + "ברוך המקום וכו'. אפשר לומר בסוד הברכה שפירש רבינו האר\"י זצ\"ל שנמשך שפע ואה\"ך יבא שפע אמיתי והדברים עתיקים וז\"ש ברוך המקום על תחילת השפע ואח\"ך ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל ובאמצעות התורה זכינו שנתן לנו רשות לברכו. כי בכל פרק שירה לא תמצא שאין גם אחד מברך ברכה בשם ומלכות כשם שניתן רשות לישראל רק שאומרים פסוקים ובתוכם ה' שהוזכר כקצתם ה' וזו מעלה גדולה לישראל שניתן להם רשות לברך בשם ומלכות חכינו לזה באמצעות התורה. וזה אפשר כונת יודיך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה הכונה שכל הברואים יודו לשמו ע\"ד שמפורש בפרק שירה וזה דוקא הודאה ולא ניתן להם רשות לברך. אבל וחסידיך שהם ישראל שע\"י יומשכו החסדים ולז\"א וחסידיך הם דוקא יברכוך ברכה שלימה בשם ומלכות:
ועוד מעלה אחרת כי כנגד ד' בנים דברה תורה. והטעם דכתיב ועמך כלם צדיקים וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וגם הרשע סופו ליתקן כי נשמה קדושה חלקו וגם הוא מחוטר גזע האתנים מוסדי הארץ אבותנו הקדושים ע\"ה זה אפשר לומר דרך אסמכתא:
א\"נ אפשר לרמוז ברוך המקום רומז לשכינה ברוך הוא לקב\"ה ברוך שנתן תורה לעמו ישראל דכביכול נראה כזקן במתן תורה כמשז\"ל. ברוך הוא שנראה כבחור בקי\"ס וכמשז\"ל אנכי ה' אלהיך אני הוא שנגליתי על הים כבחור ודוק: " + ], + [ + "חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים וכו'. יש להבין תשובת התורה סוף פ' ואתחנן עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותנו ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה'א לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה\"א כאשר ציונו. ורבו הדקדוקים במקראי קדש הללו ולא נאריך רק איזה מהם אומרו למען הביא אותנו יתר גם אומרו וצדקה תהיה לנו וכו' נראה לכאורה יתר כי כבר אמר לטוב לנו כל הימים וכו'. גם להבין לטוב לנו לחיותנו. אפשר לומר דרך אסמכתא ונקדים מ\"ש פ\"ק דבתרא דף ח' רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה והקשו התוס' דהא אמרינן כל מ\"ע שמש\"ב אין ב\"ד מוזהרין עליה ותי' ר\"י דבצדקה איכא לאו דכתיב לא תאמץ ולא תקפוץ ומשו\"ה כופין:
אמור מעתה החכם בחכמתו הוקשה לו וחקר שתי חקירות כוללת ופרטית אמר מר מה העדות וכו' כלומר אני רואה עדות דכופין על מ\"ע כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו והחקים שצדקה שמתן שכרה בצדה כופין והמשפטים דשאר מ\"ע שמש\"ב אין כופין. ועוד אעיקרא דדינא פירכא דה' אלהינו הוא הבורא הוא היוצר ומדוע לא נתן תורתו לכל נברא וז\"ש אשר ציוה ה\"א אתכם דוקא. ויאמר אביו דע כי אנחנו בפרטו' חייבים לשמור מצותיו לפי שהוציאנו ממצרים וז\"ש עבדים היינו לפרעה הרשע במצרים ששם נפלו ני' קרי דאדה\"ר והיא ערות הארץ. ויוציאנו ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותות ומופתים ואנחנו חייבים לו וכמשז\"ל על פ' הבן יקיר לי אפרים ביוקר הם עומדים לי כמה משפחות של בנים כמה משפחות של ערוב וכו' וזה רמז באומרו ויתן ה' אותות וכו' ואנחנו חייבים אליו ית'. ואותנו הוציא משם כלומר שהיינו נטמעים בעמקי הקליפות והוציאנו מהסט\"א למען הביא אותנו לקדושה לתת לנו וכו' ונמצא דביצ\"מ ובעבור ארץ ישראל אנחנו חייבים במצותיו משא\"כ אומות אחרות. ויצונו ה\"א לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה\"א לטוב לנו כל הימים כי רמ\"ח מ\"ע הם סגולו' לידבק בשכינה. לחיותנו כהיום הזה כי שס\"ה לאוין להתרחק משס\"ה כחות הטומאה כמ\"ש מז\"ה ז\"ל בחס\"ל. ועתה יקשה דנמצא דכל מ\"ע מתן שכרה בצדן ואין כופין לז\"א וצדקה תהיה לנו כי נשמור דע דצדקה ככל המצות דבצדקה איכא לאו וכן בכל מ\"ע פירש רש\"י ז\"ל פ' משפטים ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מ\"ע באזהרה וכבר ידוע דהשמר פן ואל הרי אלו באזהרה וז\"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור דאיכא ל\"ת בצדקה בפרטות ובכל המצות בכללות. וכשם דמה שאמר לטוב לנו הוא בכללות כן יש לאו בכללות. וצדקה שיש לאו בפרטות דמבטל מש\"ב. גם כל מ\"ע יש שמירה בכללות דהוא לאו דמבטל מתן שכר בכללות לטוב לנו וכו' וזהו וצדקה תהיה לנו כי נשמור ההשואה שיש ל\"ת הא כדאית' והא כדאית'. והיינו לשמור בכללות כאשר ציונו בכללות שאמר לטוב לנו ומעתה נתישבו כל חקירותיו בטוב טעם ודעת ולחכימי' ברמיזא ודוק היטב: " + ], + [ + "רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו וכו'. אפשר דהצ\"ר שואל דהק\"ף לא יתחייבו כי אם הבכורות דמכת בכורות היתה במצרים וניצולו הבכורות של ישראל וז\"ש מה העבודה של הק\"ף לכם ודוקא הבכורות יהיו חייבים. וכלפי שאמרו דע מה שתשיב לאפיקורוס אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דהוא פקר טפי לזה לא תשיבו לו אלא כמי שאינו משיב לו אלא עם אחר. כה תאמרו לעשו לכם ולא לו ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר דעיקר הק\"ף הוא לפר' מע\"ז ולהתקדש כמ\"ש משכו ידיכם מע\"ז וקחו צאן של מצוה אלא שנתינת הדם על המשקוף לעורר רחמיו ורואה את הדם ופסח. וז\"ש בעבור זה הק\"ף שפירשתי מע\"ז ומסרתי עצמי על קדוש ה' בלקיחת הפסח מבעשור עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו ואלו היה שם לא היה נגאל דלבו יקבוץ און לו הנה מיתתו בחשך כרשעי ישראל וערפל חתולתו: " + ], + [ + "תם מהו אומר מה זאת וכו'. לפי תומו שאול שאל דכתבו הפוסקים והמפרשים דהמצה של מצוה זכר ללחמי תודה דארבעה צריכים להודות וסימנם חיים. חולה ים יסורין מדבר וכלהו איתנהו בישראל דיצאו מבית עבדים ונתרפאו חולי הנפש. כי בדם פסח ומילה מסרו עצמם על ק\"ה ויקדשו וחיו. ונקרע להם הים והולכי מדברות ויען לחמי תודה היה בהם חמץ ומצה א\"כ גם עתה הי\"ל להיות לחם חמץ כמו התודה וז\"ש מה זאת מכלל דאיכא אחריתי שהוא חמץ ויאמר אביו בחזק יד וכו' ולא היה אפ' להתמהמ' ועל שם שלא הספיק וכו' לזה הוזהרנו שלא לאכול חמץ:
א\"נ שאל על האשה שחייבת בכל עניני הלילה הזו ואעיקרא דדינא מה טעם הושוו לאנשים כי האף אמנם יש הקש הלא היא מ\"ע שהזמן גרמא וצריך טעם וז\"ש מה זאת שהיא נקבה וכל מ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ומ\"ט הלילה הזו שוו בשעוריהן האיש והאשה. והשיב בחזק יד לפני הזמן והשכינה השלימה החשבון. ואמרו ברעיא מהימנ' דכל נשי ישראל אחידן בשכינתא ולזה כיון דהגאולה היתה בעבור השכינה חייבות הנשים דאחידן בה. א\"נ אפשר על דרך זה במ\"ש הרמ\"ק משם רבו ז\"ל דיציאת מצרים היתה מצד השכינה ולכן לא היתה גאולה כי לא נשבתה הקליפה וכו' ע\"ש בס' גרושין סימן ז' באורך. וזה כונת תשובת בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים יציאה לבד ולא גאולה ולא נשבתה הקליפה וז\"ש מבית עבדים וכיון שהיתה מצד השכינה לזה נשים חייבות דכלהו נשי אחידן בכ\"י: " + ], + [ + "ושאינו יודע לשאל את פתח לו. יש לרמוז ר\"ת את פתח לו אפל שאם הלך חשכים במקום אפל יעשה אלף לשון לימוד ויליף מדכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וכו' דהכתוב אמר והגדת בלי שאלה. ומיירי בבן שאינו יודע לשאל ולהכי תאמר לו בלשון קצרה בעבור זה וכו' ואם אמרו בתלמי' הגון שילמדנו לשון קצרה ק\"ו לזה והוא יבין דרך כלל. אמנם בדברים אלו תחת כבודם המבין יבין וימצא ענינים כוללים יקרים מפנינים:
ואפשר במשז\"ל שדין ישראל עם השי\"ת כ\"י כאשה ובעלה וחקרו הראשונים דשבויה אסורה לכהן. וניחא לן דנעשו בריה חדשה הן במה שמסרו עצמם על ק\"ה בקחתם שה לפסח ולקושרו והיתה נפשם פורח' מעליה'. גם במעמד ה\"ס אמרו רז\"ל דיצא' נשמת' ואח\"כ חיו כמ\"ש בזהר הקדוש ע\"ש וא\"כ נעשו בריה חדשה ומותרת ואמרו רז\"ל שהלוחו' היו קדושין ואמרו רז\"ל על פ' מה זה ועל מה זה אם עברו על הלוחות דכתיב מזה ומזה הם כתובים. וז\"ש בעבור זה שהם הלוחות קדושין עשה ה' לי כלומר עשאני בריה חדשה כי בזה אין לערער מצד שבויה שהיא אסורה לכהן וזה סיבה בצאתי ממצרים קודם הזמן דהקדש מפקיע מידי שעבוד כי לא ישבנו כי אם רד\"ו שנה כרמוז בס\"ת בעבור זה עשה גי' רד\"ו ודוק היטב: " + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [ + "מתחילה עע\"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. פי' דאין בעלי חיים נדחין וגם נראה ונדחה היכא שהוא בידו חוזר ונראה וכמו שכתב התוספות בזבחים. והוא בכלל אומרו מתחילה עע\"ז היו אבותינו. ועכשיו קרבנו מכלל דמקודם היו נדחים ונתעוררנו לשוב וקרבנו אך צריך התעוררות מקודם ירמז זה במ\"ש וקרבנו ולא אמר והקריבנו. אבל בהתעוררות תשובה הבא ליטהר מסייעין אותו וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ובכלל הוא גם אם נראה ונדחה דחוזר ונראה ואפשר לרמוז ועכשיו קרבנו. קרבנו גימט' נחש דמקודם היינו בסט\"א נחש עקלתון והוא ברוב רחמיו הוציאנו מהסט\"א נחש והביאנו לקדוש' וז\"ש קרבנו במקו' כי עד עתה היינו מצד נחש ויט אלינו חסד לגאול נפשנו:
ורבינו מהר\"ם אלשי\"ך ז\"ל פירש בפ' בעבר הנהר ישבו אבותכם מעולם כי הנה יש אבות בבחינת העולם והשתלשלותו שהוא בחינת צאת מחלציו והמשך קיום והמשכת עולם ויש בבחינת נפשותם וז\"ש בעבר הנהר ישבו אבותכם אשר הם מעולם כלומר אבות שהיו מבחינת עולם וטבעו והשתלשלותו וכו' ואקח את אביכם שהוא אביכם מפאת הנפש וכו' והאריך בזה:
ויש להרחיב הדברים במ\"ש אני הדל בכמה מקומו' משם מז\"ה ז\"ל דמדור הפלגה ואילך הפריד הקב\"ה הנשמות והטהורות נתנם באוצר אחד והבלתי טהורות באוצר אחר וכו' ע\"ש וכתבתי אני הדל דהיינו מאי דאמרו בש\"ס פ' היה קורא אין קורין אבות אלא לג' דמאברהם שהיה בדור הפלגה ונבררו הנשמות טהורות באוצר בפני עצמו להכי קורין אבות לג' וז\"ש ואקח את אביכם את אברהם שבימיו נבחרו הנשמות הטהורות ואולך אותו בכל ארץ כנען להמשיך עליו תוספות קדושה מקדושת ארץ ישראל וארבה את זרעו כלומר רבוי יתירה הוספתי לי' ואתן לו את יצחק עד\"ש ה\"א הרבה אתכם ופירש\"י הרבה והגדיל והרים אתכם ומעין דוגמא נאמר דה\"נ וארבה את זרעו ר\"ל והגדלתי ורוממתי זרעו ממעל לחש\"ב:
ודע דרש\"י ז\"ל פירש אהא דאמרו אין קורין אבות אלא לשלשה לאפוקי השבטים. והדין עמו דהרי התם פריך מ\"ט אילימא דלא ידעינן אם מראובן קאתינא אם משמעון וכו'. אמנם קושטא דמילתא דמאי דאמרו אין קורין אבות אלא לשלש' הוא מילתא פסיקתא בין למעלה בין למטה שאין קורין אבות לא לאדם ולא לנח ולא לשם וכיוצא וכן אין קורין לשבטים:
ובזה אפשר להבין דקדוק לשון הש\"ס דקאמר אבות מ\"ט אלימא משום דלא ידעינן אי מראובן קאתינן אי משמעון קאתינן א\"ה אמהות נמי וכו' אלא עד הכא חשיבי טפי לא חשיבי. ויש לדקדק דהיכא דקאמר אלימא היינו דיש לו שני צדדין ועל שניה' קשיא ליה דאי לא יקשה בפשיטות כגון הכא לימא אבות מ\"ט משום דלא ידעינן אי מראובן וכו' ומדקאמר אלימא הור\"ה גבר המקשן דיש לו שני צדדין ובשתים לא עלת' לו ולהכי פריך וזמנין דמפרש השני צדדין או טעמים. והכא דקאמר אלימא משום דלא ידעינן וכו' נראה דהיה לו ישוב אחר ואינו נח לו ואנחנו לא נדע כי לא פורש. ואפשר לומר דהצד האחר הוא דמעיט למעלה מהאבות כגון אדם הראשון נח מתושלח שם ועבר חנוך וכיוצא והטעם דעד דור הפלגה היו כל הנשמות מעורבות ומימי אברהם אע\"ה נבררו הנשמות הטהורות באוצר בפני עצמו ומשו\"ה אין קורין אבות אלא לשלשה דמהם האירו הנשמות שלנו מאוצר הטוב. אמנם אכתי קשיא ליה דלשון אין קורין אבות אלא לשלשה הוא מילתא פסיקתא ומוכח דבין קודם להם בין אחריהם אין קורין להם אבות וניחזי אנן לשבטים למה אין קורין אי משום דלא ידעינן אי מראובן וכו' א\"כ קשיא קושיין א\"ה אמהות וכו' והוא הצד השני שרמז באומרו אלימא ולא הוצרך לפרש דבהא קאמר הן נסתר הצד אחר דעל כרחך דמעיט השבטים נמי ואיתא לקושיין ומשני טפי לא חשיבי. ועמ\"ש אני הדל בועד לחכמים ח\"ב דף ט':
ואנא זעירא בקונט' פתח עינים ח\"כ דף מ\"א בריש עדיות הרגשתי ממאי דתנן התם שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם ושם הבאתי משם הגאון החסיד מהר\"א מקראקא ז\"ל בספרו מעשה רקח שנתן טעם עד\"ה. וכיוצא הבאתי אני הדל במדבר קדמות בראשו משם הגאון החסיד מהר\"ן ז\"ל במגלה עמוקות שפירש עד\"ה ולעת הלום לפי דבריה' שנתנו טעם לשמאי והלל עד\"ה קשה דבירושלמי פ\"ק דר\"ה קאמר אבות העולם רבי ישמעאל ור' עקיבא ע\"ש והגאון מהר\"ר יעבץ ז\"ל כ' דאבות העולם מיקרו אבות סתמא לא מיקרו ע\"ש:
שוב ראיתי בס' בנין יהושע שנדפס מקרוב פ\"א דשמחות ושם הגירסא אין קורין לאבות אבינו אלא לשלשה האבות ולא לאמהות אמנו אלא לד' אמהות וכתב על זה וק' דבמס' דרך ארץ זוטא ספ\"א איתא ז' אבות וקחשיב בהדייהו משה ואהרן פנחס דוד וי\"ל דהכא מדייק תיבת אבינו עכ\"ל. ועמו הסליחה דנראה דהגירסא הזאת שלפנינו היא טעות דהרי בפ\"ב דברכות מייתי הש\"ס ברייתא זו בנסח אין קורין אבות אלא לג' ואין קורין אמהות אלא לד' ותו לא ונרא' נסחא נכונה וכן ראיתי בס' נחלת יעקב שדחה גירסא דקמן וכתב דגרסינן כמ\"ש בש\"ס ע\"ש ומ\"ש הוא נר\"ו דלומר אבות אין קפיד' רק דאין לומר אבינו לא נהיר' ואיפכא מסתברא ומה שהק' מדאמרינן במס' דרך ארץ זוטא שבעת אבות לק\"מ דכיון דהראשונ' אברהם יצחק ויעקב אע\"ה וקחשיב בהדייהו משה ואהרן פנחס דוד קראם אבות לכלם אגב אברהם יצחק ויעקב:
ולפום מאי דאמרן דהסברא נותנת דאין קוראין אבות אלא לשלשה היינו דוקא לומר אבות סתם בדרך כלל אמנם לומר אבינו או אבותינו לית לן בה. א\"ש כמה מקומות כגון מאי דתנן בפ' החליל אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם וכו' ותנן פ' ע\"פ שפסח המקום על בתי אבותינו וכן שלא הספיק בצקם של אבותינו וכן שמררו את חיי אבותינו. וכן אשר גאלנו וגאל את אבותינו וכיוצא בכמה דוכתי וכתיב אבותינו חטאו ואינם וכתיב חטאנו עם אבותינו וכו' אבותינו במצרים לא השכילו וכו' וכיוצא דאבותינו ניתן ליאמר ואין קפידא וכל הקפידא לומר אבות סתם ובהכי מתישבים כל הני שהבאתי ויותר מהמה:
אחרי כתבי ראיתי להריטב\"א בחידושי יבמות על דף מ\"ו שכתב וז\"ל שכן מצינו באבותינו שמלו וכו' פירש\"י וכו' שכן מצינו באמהות פירש\"י ז\"ל בנשיהם של יוצאי מצרים ויש מקשים דהא קי\"ל שאין קורין אמהות אלא ד' כדאתא במ' ברכות ותירצו דההיא בתפלה לומר מרים אמנו ויכבד אמנו עכ\"ל. הבט ימין וראה שבמה שאמרו שכן מצינו באבותינו לא הרגיש הרב כלום אבל במה שאמרו שכן מצינו באמהות שם הוקשה לו דאין קורין אמהות אלא ד'. נראה כמו שאמרנו דכי אמר אבותינו אין קפידא רק באומרו אבות או אמהות סתם. אמנם מ\"ש דההיא בתפלה לו' מרים וכו' לכאורה היה נראה שיש חיסור לשון או ט\"ס דאפשר דצ\"ל ותרצו דההיא בפרטות לו' מרים וכו' או אפשר דצ\"ל ותרצו דההיא בתפלה א\"נ לומר מרים וכו' כצ\"ל. אמנם נמצא בלקוטי רבינו בצלאל ז\"ל ליבמות כ\"י שכתב וז\"ל וא\"ת הא אמרי' במ' ברכו' דאין קורין אמהות אלא ד' וי\"ל דההיא בתפלה דלא אמרינן מרים או יוכבד אמנו הר\"ן ז\"ל עכ\"ל ומה שאו' שם ביבמות דף מ\"ו ע\"ב ר' אליעזר יליף מאבות ור' יהושע באבות נמי טבילה וכו' לפי הפשט י\"ל דקאי אבריתא דקתני שכן מצינו באבותינו והוא אגב שיטפא ולפי מ\"ש הר\"ן והריטב\"א ניחא הכל ועדיין צריך להתישב בדברי הר\"ן והריטב\"א ודוק כי קצרתי: " + ], + [], + [ + "ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקב\"ה מחשב את הקץ לעשות וכו'. אפשר דמיירי על הגאולה העתידה מגלות אדום המר והארוך הזה והבטיחנו כמה הבטחות ותחילה וראש אמר לאאע\"ה וגם את הגוי אשר יעבודו וכו' וארז\"ל וגם על ד' גליות ומזה נמשך כמה הבטחות שהבטיחנו ע\"י עבדיו הנביאים והוא שומר וממתין לקיים הבטחתו ולגואלנו כדכתיב לכן יחכה ה' לחננכם וז\"ש שהוא מחש\"ב את הקץ לברר כל הברורים שזה תכלית הגלות ובמחשבה אתבריר כלא ולז\"א שהוא מחש\"ב את הקץ האחרון של אדם וזהו את הקץ לעשות רמז לעשו ת' איש הסט\"א המה יאבדו ויגאלו ישראל והוא רמוז בקדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו בבית ג' כמו שהגידו להרב הגדול מהר\"ר אברהם אב\"ד בריסק ז\"ל דג' קדוש נגד ג' בתים והאחרון גאולה שלימה וכו' כתיב ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו ותיבת קדוש הם ת' דסטרא אחרא דעשו ודו באמצע כמ\"ש כמה פעמים במ\"א וזה רמז את הקץ לעשות. והקץ ר\"ת קדוש ה' צבאות שהוא רומז לבית ג' שיבנה בב\"א. לעשות רמז לעשו ראש הפעור ועמו ת' גונדא דיליה. והיינו לעשות מה שאמר לאברהם אע\"ה וגם את הגוי על ד' מלכיות במדובר:
ואני הדל כתבתי בקונט' גאולת עולם דהקב\"ה פה אל פה אמר לאברהם אע\"ה פירוש ידוע תדע ידוע שאם יזכו יהיה קי\"ז שנים השעבוד תדע שאם יעשו עגל צריך להשלים ת' בד' גליות וז\"ש לעשות מה שאמר פירוש הדברים לאאע\"ה וכו' ע\"ש באורך ובזה אפשר לרמוז בפ' כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו הכונה זכר את דבר קדשו היינו מה שביאר ופירש לאאע\"ה בסוד שאם יזכו יהיו קי\"ז שנים וכו'. ואמרו רז\"ל שיצאו ממצרים בזכות שגדרו עצמם מהעריות וז\"ש ויוציא עמו ישראל בששון זו מילה כמ\"ש פ\"ק דמגילה ששמרו אות ברית קדש ועל ישראל ידבר. ברנה את בחיריו רמז לשבט לוי שהוא לגיון של מלך ולא נשתעבדו אך לא היו יכולים לצאת והיו שומרים גאולת ישראל לצאת עמם ולהכי פלגינהו ונקט ברנה כי שבט לוי יחדיו ירננו לשמו יתברך: ", + "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אמרו בברכות דף י\"ט ע\"ב דבר נא באזני העם וישאלו וכו' בבקשה ממך וכו' כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. ק' מאי כדי שלא יאמר וכו' אפי' לא יאמר הקב\"ה צריך לקיים הבטחתו. וראיתי להגאון מהר\"ר שאול ז\"ל בס' בנין אריאל דף ל\"ג ע\"ג שדקדק דהלא בלא\"ה היה להם רכוש בביזת הים ופירש במ\"ש בשבת פ' כלל גדול כל היכא דבעי למתני כלל אח' שאינו כולל הרבה כזה תנא כלל גדול אבל היכא דלא בעי למתני כלל אח' הקטון ממנו לא תנא כלל גדול ולפ\"ז א\"ש מ\"ש יצאו ברכוש גדול על ביזת הים שהיתה יתיר' וגדולה מביזת מצרים וממילא משמע דאיכא ביזת מצרים ואם לא יטלו שום רכוש בצאתם יאמר ברכוש גדול לא קיים דאף דנטלו ביזת הים לא יתכן לקרותו גדול אא\"כ הי\"ל גם ביזת מצרים עכ\"ד ועדיין יש לדקדק דוקיין מה הלשון אומרת שלא יאמר אותו צדיק וכו' הלא בלא\"ה מוכרח לקיים מ\"ש ברכוש גדול דמשמע דאיכא גם קטן:
ואפשר במ\"ש רבינו האר\"י זצ\"ל דואחרי כן יצאו ברכוש גדול היינו ני' הקדושה שביררו כל אשר היה נטמע במצרים ערות הארץ ולכן נצטוו לא תוסיפו לראותם וכו'. וכפ\"ז כונתו ית' במ\"ש רכוש גדול על ני' הק'. ומכלל דאיכא קטן דהיינו ממון של ביזת הים. ונמצא דבביזת הים לבד קיים ה' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ני' הק' וקטן ביזת הים. דלגבי ני' הק' קטן מיקרי. אבל כדי שלא יאמר אאע\"ה דלפי הפשט רכוש גדול הוא ממון וזהו ביזת הים וקטן נמי צריך ממון לכך אצטריכא ביזת מצרים שיתקיים כפי הפשט רכוש גדול וקטן בממון גם כן ודוק: " + ], + [], + [], + [], + [ + "היא שעמדה לאבותינו ולנו וכו'. אפשר לפרש דמתוך צרה ריוח שהגוים מחשבתם לכלות ישראל לגמרי כמו המן ומכח זה ניצולו ישראל דבגוים מחשבה רעה הקב\"ה מצרפה למעשה ומעלה עליהם כאלו עשו וח\"ו כילו ישראל ובזה נתחייבו הם והשר שלהם ומכח שהם חייבים כל כך המה כשלו ונפלו וניצולו ישר' וז\"ש היא שעמדה שהיא השכינה כמ\"ש רבינו האר\"י זצ\"ל שעמדה לאבותינו בזמן הבית ולנו בגלותנו. שלא אחד בלבד שהוא המן הוא שעמד עלינו לכלותינו שהוא דבר מפורסם אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וחושבים כהמן בזה נתחייבו דמחשבה כמעשה ובזה יוכנעו ויושפלו דגברי קטילי נינהו גם השר שלהם יושפל והקב\"ה מצילנו מידם ונמצא דהישועה מתוך הצרה. ומייתי ראיה מלבן שקראו אובד אבי על המחשבה:
ואפשר לרמוז היא שעמדה לאבותינו ס\"ת אה\"ו רמז שאין השם שלם ואין הכסא שלם וחסר א' מהכסא וה\"ו מהשם ובזה אנו בוטחים שיגאלנו בעבור שמו וכסאו וז\"ש לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד שיהיה השם שלם והכסא שלם במהרה בימינו: והנה אם תחשוב ר\"ת לא לנו לא לנו כי לשמך (חוץ מתיבת ה') יעלה ק\"ע שהוא מספר ס\"ת אברהם יצחק ישראל כי הוא ס\"ת מק\"ל כי זכות אבות עומדת לעד. וזה רמז ויקח לו יעקב מק\"ל. וכן ר\"ת עומדים עלינו לכלותינו גימט' מקל שם רמז שהם עומדים עלינו לכלותינו ותחון זכות אבות הרמוז בר\"ת עומדים עלינו לכלותינו ובזכותם הקב\"ה מצילינו מידם. והוא רמז ס\"ת אברהם יצחק ישראל כי מתחילה וע\"ס זכות אבות תחון עלינו. ורבי' אפרים ז\"ל בפי' עה\"ת כ\"י פ' שמיני כתב קרא משה לאהרן ר\"ת מקל בגימט' ניסן כי בניסן נגאלו וכן אברהם יצחק ישראל ס\"ת מק\"ל עכ\"ל. ובפ\"ק דר\"ה לדעת ר' יהושע בניסן נולדו אבות בפסח נולד יצחק בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל וראיתי בקונט' כ\"י על קלף מתלמידי רבינו יהודה החסיד ז\"ל משם רבם דט\"ו שנים היו ביחד אבותינו הקדושי' אברהם יצחק ויעקב ולמדו בכל יום ט\"ו שעות ביחד לכך יסד דוד ט\"ו שיר המעלות ובט\"ו ניסן נגאלו זהת\"ד בקצור הבאתיו אני עני בריש קונט' מדבר קדמות. ומ\"ש שם הדרי בי בקונט' ברית עולם דף צ\"ז ע\"א ע\"ש. וא\"כ בניסן נולדו אבות א\"כ מניסן מנינן ט\"ו שנים שהיו ביחד ואהני למאי דסיים בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל ומה גם כי ניסן בגימט' מק\"ל ס\"ת אברהם יצחק ישראל כי במעמד שלשתן העמידו העולם ונתקיימו ישראל תדיר. בפסח נולד יצחק. הכי אתמר שם בר\"ה בין לר' אליעזר בין לר' יהושע. אבל בתנחומא בסוף פ' פקודי דף קל\"א ע\"ב (דפוס אמשט') אמרו בא' בניסן נולד יצחק וידוע מאמר רז\"ל שאמר הקב\"ה לאבות שיתנו אות משמם וידלג קץ מצרים ויצחק נתן שי\"ן ולקח צדי\"ק ואני הדל כתבתי בפני דוד דף נ\"א ע\"א עפ\"י דברי האר\"י ז\"ל בפ' יושב בשמים ישחק דרומז לבינה שין שורק' תתלבש בגבורה יצחק לעשות נקמה בגוים זהת\"ד ולפ\"ז אפשר דבמה שנתרצה יצחק ליתן שין וליקח צ' בזכותו נתגלית בינה ש' ונתלבשה בגבורה לעשות נקמה במצרים וכן בגאולה העתידה כתיב יושב בשמים ישחק כמ\"ש רבינו האר\"י ז\"ל והכל בזכות יצחק אע\"ה שנתן ש' וכן בגאולת מצרים כתיב ואר\"א גי' יצחק כמ\"ש ז\"ל ובגאולה העתידה כתיב נחמ\"ו נחמ\"ו גי' יצחק. וכל ענינים אלו מהאבות ע\"ה שנולדו בניסן והיו ט\"ו שנה ביחד לומדים ט\"ו שעות תורה ויצחק אבינו עליו השלום שנתן ש' ונולד בפסח עביד ומהני כי בניסן שהוא גימט' מקל ס\"ת אברהם יצחק ישראל נגאלו בניסן עתידין ליגאל הגאול\"ה השלימה ב\"ב גי' ן' כי תהיה מן' שערי בינה גם משער הן' כמו שכתוב במ\"א: " + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [ + "לגוי גדול ועצום כמ\"ש ובני ישראל פרו וכו' במאד מאד. רמז מאד אותיות אדם דשם נבררו ניצוציו ולפי העלות ניצוצי הקדושה היו פרים ורבים שלא כדרך טבע. וזה אפשר רמז הכתוב ויפר את עמו מאוד ויעצמהו מצריו הכונה ויפר את עמו מאד אותיות אדם שהיו ניצוצי אדה\"ר שנטמעו במצרים ומהבירור בני ישראל פרו ויעצימהו מסיבת צריו שהיו מענין ומעבידים את ישראל ולפי קושי השעבוד יגדל הבירור ונעשו עצומים והיינו דקאמר המגיד ויהי שם לגוי גדול כמ\"ש ובני ישראל וכו' דכונת הכתוב ויהי שם במצרים אשר שם היו ניצוצות אדה\"ר ונבררו והן הם באו והיו לאנשים מבני ישראל. ומייתי קרא כמ\"ש ובני ישראל וכו' דכתיב מאד ורמז אדם שהיו ניצוצות קרי שלו והיו מעלין אצל השכינה וז\"ש ותמלא האר\"ץ אותם הארץ רמז לשכינה שנקראת ארץ. ואפשר דרמז אותם שהיו הניצוצות בקליפה הנקראת מות וע\"י אלף הרומז ליחוד עליון ממה שהיו מות בכח אלף שהוא היחוד בזה מות נעשה אות\"ם אותיות מות עם א' ואחר זה באין כסדרן וכהלכתן: " + ], + [ + "וירד מצרימה אנוס. על ר\"ת גימט' קי\"ז שם רמז מ\"ש בסדר עולם דמשמת לוי עד יצ\"מ הי' קי\"ז שנים כמ\"ש בכמה דוכתי וזה רמוז בר\"ת הנז' דכל השעבוד היה קי\"ז שנה. ובזה פירשנו בעניותנו שאלת התם דשואל מה זאת שלא נשתעבדתם כי אם קי\"ז שנה והשיבו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים בחזק גימט' קי\"ז הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים שהיינו נטמעים ח\"ו במ\"ט שערי טומאה ולכן הוכרח ה' להוציאנו בקי\"ז שנים ויותר נראה לפרש דשאל שאלה כוללת כאיש תם וכונתו הלא הקב\"ה הבטיח לאאע\"ה להוציאנו ומה כל החרדה הזאת בכמה מצות וכמה סימני עבדות וסימני חירות ולכן אומר מה זאת. ויאמר אביו בחזק יד כפשוטו כי לא היינו כדאים והיינו מסוכנים ח\"ו ולא ישכנו אלא קי\"ז שנה כמספר בחזק. ומי ימלל גבורות מדהרות דהרות שירות למוציא אסירים בכושרות. והשיב לו בקצרה שלא יתבלבל כמ\"ש ישנה לתלמידו דרך קצרה שלא יתבלבל כמ\"ש הרשב\"ץ ז\"ל בשם הרבנית כמש\"ל ועוד אפשר לרמוז במ\"ש וירד מצרימה אנוס על פי אנוס גימטריא קי\"ז על פי גימ' קץ שאחר קי\"ז שנה היה קץ הגאולה וברוגז רחם יזכור. ויש לרמוז ולהרחיב זה עצמו. וירד מצרימ\"ה גימט' שכינה ובעבור זה היה הקץ גאולה אחר קי\"ז שנה כמו שרמזנו: " + ], + [], + [], + [ + "ורב כמו שנאמר ואעבור עליך וכו'. אפשר לרמז במה שפירשנו בעניותנו זאת לפני' מ\"ש המגיד ובמורא גדול זו גילוי שכינה כי הנה רבו כמו רבו ניצוצות הקדושה אשר במצרים מניצוצי אדה\"ר בק\"ל שנה שפירש מאשתו וכבר היו מעלין אותם בכח השעבוד והעינוי. אמנם אכתי פשו הרבה ניצוצות. וישראל אין יכולים להתעכב כי קדש ישראל נאחז בסבך ירדו לשערים מ\"ט שערי סט\"א ולזה כביכול היה גלוי שכינה ועלו ניצוצות הנשארים. על דרך שפירשו המקובלים נתן עיניו בו נעשה גל של עצמות: כי הנה אלה רשעים אשר בחייהם קרויים מתים. כלומר דחיותם הוא ניצוץ הקדושה אשר בקרבם כדכתיב ואתה מחיה את כלם יען הרבו לפשוע ורובם ככלם אנשים אשר היו טמאים בסט\"א דרגא דמות והוא הרוב לזה אפילו בחייהם ניצוצות הקדושה שבקרבם קרויים מות דרגא דמות כי הוא הרוב. על כן הצדיק דרובו ככלו קדוש ורבו ניצוצי הקדושה אשר בקרבו היה נותן עיניו בו כלומר מצמצם הקדושה שבו. ואז ניצוץ קדוש אשר ברשע שמחי' אותו אז ידלג אותו ניצוץ שברשע ומתחבר עם הקדושה של הצדיק ונשאר הרשע גל של עצמות ועאכ\"ו אם יהיה גילוי שכינה דאז ניצוצי הקדושה קמים מעפר הסט\"א ומתחברים עם השכינה. וברוב רחמיו כן עשה כביכול ובגלוי שכינה נשלמו להוציא הברורים ונגאלו: וכתבו המקובלים שישראל בצאתם נתקנו ר\"ב ניצוצות הקדושה עכ\"ד וזה שאמר ויהי שם לגוי גדול עצום ור\"ב ובאומרו ור\"ב רמז לר\"ב ניצוצי הקדושה שביררו וביאר המגיד ורב כמ\"ש ואעבור עליך כלומר דמה שנתבררו הר\"ב ניצוצות היה בכח גילוי שכינה וז\"ש ואעבור עליך דכביכול ירד למצרים ונשלם הבירור ואומר לך בדמיך חיי בניצוצו' הקדוש' שכבר ביררתם וזהו חיי שיצאו מדרגא דמותא ואומר לך בדמיך חיי על הניצוצו' שנתבררו עתה על ידי גילוי שכינה. ונקדים מ\"ש אני הדל בספרי זוטא ראש דוד דף ד' ע\"ג במש\"ה הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וכו' ודקדק הרב הגדול מהרימ\"ט מה הלשון אומרת הנה נתתי לכם ואני הדל אמרתי דהכונה כל ניצוצו' הקדושה אשר בדומם וצומח נתונים נתונים המה לכם לברר ני' הק' ללקט אורות להוסיף בכם קדושה עש\"ב. והכא בגלות מצרים שהכל היה לברר ני' הקדושה מאדם הראשון אמר רבב\"ה גי' רד\"ו עם הכולל ר\"ל בשני גלות רד\"ו כצמח השדה שנתתי לאדה\"ר לברר ואמרתי הנה נתתי לכם את כל עשב. כך נתתיך נותן לכם מתנה בשני רבב\"ה שנתבררו הניצוצות ויבואו דרך גבר ותפרו ותרבו וא\"ש כצמח השדה שנתתי לאדה\"ר עצמו נתתיך שתבררו ני' אדה\"ר עצמו. וכן הוות לכון ותרבי ותגדלי וא\"כ נתקיים ברכוש גדול הם ני' הק' כמ\"ש האר\"י זצ\"ל וגדול מכלל דאיכא קטן רכוש העה\"ז ממון וא\"כ היה מספיק ביזת הים אבל כדי שלא יאמר א\"א ע\"ה ברכוש גדול לא קיים בהם שהפשט הוא רכוש גדול ממון ואיכא קטן ממון לכן היה ביזת מצרים וביזת הים וז\"ש אף כי ותרבי ותגדלי מני' הק' שהם רכוש גדול ואיכא קטן ביזת הים עכ\"ז ותבאי בעדי עדיים שהם שני ביזות דמצרים והים לעשות נ\"ר לאברהם אע\"ה. " + ], + [ + "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. הנה גלות מצרים הפשוט הוא משום גזרת בין הבתרים. וא\"כ דין הוא שילקו המצרים דלא אמר ה' שיהיו בארץ מצרים כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל ואין להקשות דא\"כ על מי תחול הגזרה כמ\"ש הראב\"ד ז\"ל די\"ל דאכ\"ע נייחא בר ממצרי' שהיו עבדים ליוסף והחייה אותם ולכן דין הוא שילקו. ועוד דהכבידו עול כבד מאד אשר ה' לא ציוה וחייבים אמנם י\"ל דהגלות היה בשביל מכיר' יוסף ולזה נאה למצרים לשעבד' לנקום נקמת אדוניהם המחיה אותם וכפ\"ז אינם חייבים ומה שהכבידו עולם הכל לכבוד והיבה יתירה שיש להם עם יוסף ואדרבא להם יאתה מכל אומה ולשון להשתעבד בהם:
ברם יש להכריע בסברות אלו דנראה דהגלות היה לקיים גזרת בין הבתרים דאי משום מכירת יוסף הי\"ל להשתעבד שבט לוי ששמעון ולוי היו עיקר בעניני מכירתו. ושבט לוי לא נשתעבדו. גם לא הי\"ל לשעבד שבט אפרים ומנשה שהם בני יוסף ולא חטאו ואנו רואים שנשתעבדו אלא מוכח דהגלות היה משום גזרת בין הבתרים. ומה שאמרנו שהם חייבים שלא הי\"ל למצרים לשעבדם משום שהם קבלו טובה מיוסף שהחיה אותם והם עבדים לו ואומה אחרת ישעבדום. יש מקום פטור דאנו רואים כי מאת ה' היתה זאת שהמצרים ישעבדו בהם שאנו רואים שהקב\"ה רצה שירד יעקב ובניו למצרים והוא אמר לו אל תירא מרדה מצרימה וזה מורה כי רצונו שהגלות יהיה במצרים. גם נראה שהטעם לברר ניצוצי אדה\"ר שהיו שם במצרים ערות הארץ לבררם והעד על זה שפרו ורבו מאד במצרים כי הניצוצות היו מתבררים ובאים דרך גבר וזהו ריבויים שלא כדרך טבע וגם דרחמנא אמר בארץ לא להם ומתקיים במצרי' שיוסף הצדיק העביר העם לערים ומכל זה יש פיטור למצרים:
אמנם דא היא תברתהון שלא עשו לקיים גזרתו יתברך רק משנאת' וקנאתם ואדרבא עלילותם ותועבותם להתריס נגד ה' כמו שכתב הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל. ועוד אחרת שהכבידו עולם מאד וה' לא ציוה ומשו\"ה נתחייבו ולקו וגם על שהן מסרבין לגדול העולמים ולא רצו לשלחם סרב\"ת המכוה היא להומם ולאבדם:
ובזה נבא אל הביאור וז\"ש וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כי יעקב אע\"ה כשאמר אלכה ואראנו היינו שילך עד סוף תחום א\"י ושם ישלח להביא יוסף הצדיק ע\"ה ויראנו ימים אחדים ויחזור לביתו לשל' וכמו שביאר הרב עיר וקדיש מהר\"ר אליעזר נחמן פואה ז\"ל בס' מדרש בחידוש. וה' אמר אליו אל תירא מרדה מצרימה והוכרח לירד למצרים וז\"ש וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור כי כך רצה ה' שירד למצרים. וא\"כ פטורי' המצריים שנטפלו הם לשעבדם כי עין בעין ראו שה' הביאם. ועוד ששם היה השעבוד כי שם נפלו ניצוצות אדה\"ר ואות היא על זה אשר ויהי שם לגוי גדול עצום ורב שהיו מבררים הניצוצות והן הן הנשמות בני ישראל הבאים פרו ורבו. ופטורים המצריים שנשתעבדו בהם. ואין לומר שהגלות היה משום מכירת יוסף דהא וירעו אותנו ושבט אפרים ומנשה בכלל שהם בני יוסף ולא חטאו וגם אותנו לאפוקי שבט לוי שלא נשתעבדו ואם היה בשביל מכירת יוסף הי\"ל לשבט לוי להשתעבד. אלא ודאי שהוא לקיים גזרת בין הבתרים ומוכח כי כך רצה ד' שיהיה במצרים. אבל בכל זה הם חייבים דלא עשו לקיים גזרת ה' וז\"ש וירעו כד\"א הבה נתחכמה לו נתחכם למושיען של ישרא' וא\"כ ויענונו הם מעצמן ועוד ויתנו עלינו עבודה קשה וה' לא ציוה ונתחייבו בכל: " + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ונצעק אל ה' אלהי אבותינו כמו שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו ב\"י מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. יש לדקדק דהו\"ל ויאנחו בני ישראל ויזעקו על העבודה. ותו מן העבודה דכתיב אח\"ך יתר ודי במ\"ש ותעל שועתם אל האלהים וכבר נודע דכבר אמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ועלה קאמר ותעל וכו'. ואפשר דרז\"ל אמרו וימת מלך מצרים שנצטרע והיה שוחט ק\"ן תנוקות בבקר וק\"ן בערב: וז\"ש וימת מלך מצרים שנצטרע והיה שוחט התנוקות. ויאנחו בני ישראל מן העבודה אנחה נושנת תדירית. אך ויזעקו עתה על השחיטה מש' תנוקות ביום. אבל בזה לא ידעו שהתנוקות האלו רשעים גמורים ולא חשיד קב\"ה דעביד דינא בלא דינא ח\"ו ולכך ותעל שועתם מן העבודה דוקא ולא על התנוקות. ובתיבות אל ה' אלהי אבותינו יש לרמוז ר\"ת גי' אחד שכיונו ליחוד גמור על דעת האבות: " + ], + [ + "וישמע ה' את קולנו כמ\"ש וישמע אלהי' את נאקתם ויזכור אלהי' את בריתו את אברה' את יצחק ואת יעקב. אפ' דרך רמז דבתיבת נאקתם רמז ישועת ישרא' נו\"ן רמז לן' שערי בינה דמסטרא דיובלא היתה יצ\"מ וזה היה בעבור אבותינו שכל ימי שני חייה' תק\"ב עבדו את ה' בכל כחם וזהו אותיות אק\"ת ואות מ' שרמז לשכינה שהי' עמהם והכל צירוף נאקתם ויזכור אלהי' את בריתו וכו' כי כל חייהם היו עובדי' את ה' עבודה תמה בקדוש' יתירה ודבקות גמור:
א\"נ אפשר ונקדים מ\"ש בעירובין ריש דף ס\"ה אמר רב ששת משום ראב\"ע יכולני לפטור את כל העולם כלו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר לכן שמעי זאת עניה ושכורת ולא מיין מתיבי שכור מקחו מקח וכו' הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה. ובטרם כל נימא ביה מילתא במאי דקאמר מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו ונקדים מ\"ש בקמא דף ן' על בתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור גדול ואמר ר' חנינא בן דוסא אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו ועלתה א\"ר אחא ואעפ\"כ מת בנו בצמא והקשו התוס' דאיך אמר דבר שנצטער וכו' הרי מת בנו בצמא וע\"ש מה שתירצו. אמנה רבינו ישעיה ז\"ל הובא בש\"מ שם תי' אמרתי דבר שנצטער כלו' השמעתי דבר זה לפני הקב\"ה שנצטער וכו' והסכים הקב\"ה לדברי שכן דרכו של הקב\"ה שמסכים לסברת הצדי' שבדור וכשמת בנו בצמא כבר מת ר' חנינא וכן מצינו בחגיגה שלא היו אומרים דבר במתיבתא דרקיעא משום ר\"מ מפני שלמד תורה מאחר עד שאמר רבה בר שילא לאליהו זכור לטוב ר\"מ רמון מצא וכו' והסכים הקב\"ה לדעתו ואמרו מכאן ואילך משם ר\"מ עכ\"ל והכי מוכח ממ\"ש בדברים רבה פ' עקב מעשה באדם אחד שהיה חופר שיחין לרבים בתו היתה הולכת בדרך ובאתה לעבור בנהר ושטפה באו וא\"ל לרבי פנחס כך הגיע לבתו של פ' אמר אי אפשר כיון שהיה עושה רצונו של הקב\"ה במים אין הקב\"ה מאבד בתו במים מיד נפלה צוחה בעיר באת בתו של פ' אמרו רבותינו כיון שאמר ר' פנחס כך ירד מלאך והעלה אותה עכ\"ל. והך עובדא מייתי ליה קצת בשינוי בירושלמי פ\"ק דדמאי ופ\"ה דשקלים ובגירסתנו כתוב רבי פנחס בן יאיר אך התוס' שם בקמא נראה דהוו גרסי פ\"ה דשקלים רבי חנינא ע\"ש אמנם בנסחתנו במותב תלתא בדברים רבה ובירוש' בתרי דוכתי הנז' כתוב ר' פנחס ומייתי הך עובדא בכלל עובדי דר' פנחס בן יאיר:
ומלשון דברים רבה הנז' דקתני אמרו רבותנו כיון שאמר ר' פנחס כך ירד מלאך והעלה אותה מוכח כמ\"ש רבינו ישעיה דכיון שהצדיק אומר דבר הקב\"ה מסכים ולהכי בעובד' ר' של נחוניא חופר שיחין בסוגי' קמא הנז' כשנפלה בתו לבור דהליץ טוב ר' חנינא בן דוסא ואמר דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו זרעו ניצולה הבת היא העולה אבל כשהיה בנו בצמא בו בפרק לא היה ר' חנינא ולא צדיק כמוהו שיליץ טוב ועל כן' מת בנו בצמא. והטעם כי תמיד יש מקטרגים למעלה על האדם ושואלים דין עליו והקב\"ה מלך המשפט וכשצדיק אחד בארץ מליץ טוב יסכר פי המקטרגים והקב\"ה מרחם בזכות הצדיק שמליץ טוב וכמו שראינו בר\"מ פ\"ב דחגיגה דלא הוה אמר קב\"ה הלכה משמו מפני שהיו מקטרגים בשמים עליו שלמד מאחר ומשו\"ה הגיד הדבר אליהו זכור לטוב לרב' בר שילא כדי שיליץ טוב עליו וברגע ההוא דאמר רבה בר שילא דר\"מ רמון מצא הכריע כמו המליצים טוב על ר\"מ ונדחו דברי המקטרגים ומיד אמר קב\"ה שמעתא משמיה וכמה דמייתי לה רבינו ישעיה נמי:
והנה רבינו האר\"י זצ\"ל כתב דראב\"ע היה בו ניצוץ נשמת שמואל הנביא ע\"ה וז\"ש הרי אני כבן שבעים שנה נ\"ב שחי שמואל הע\"ה ותמניסר דידיה הם ע' ובס' חזיונות למהרח\"ו ז\"ל כ\"י כתב דהגידו להרב ז\"ל בחלום דמיום שנחרב בה\"מ שמואל הע\"ה קבל אבלות ולא רצה לישב במקומו העליון בג\"ע והלך למקום אחר פחות הרבה ממקומו משום אבלות על חרבן בה\"מ הנה כי כן בכח זה שרצה להצטער שמואל על חרבן בה\"מ אמר ראב\"ע אשר בקרבו אורב\"ו נשמת שמואל הע\"ה מיום שחרב בה\"מ דשמואל הולך וצוער על חרבן בה\"מ ובודאי שמכוין בצער זה לכפרעל ישראל. ועד עכשיו דאני מליץ בעד ישראל ומבטל המקטרגים יכולני לפטור את ישראל מן הדין. אבל אחרי (מותי) אין בי כח כי צריך מליץ הוא יליץ טוב בעה\"ז ע\"ד שאמרנו בר' חנינא בן דוסא אבל כל זמן שאני בחיים יכולני לפטור את כל העולם מן הדין בכח שמואל הע\"ה שקבל זה הצער מפני חרבן בה\"מ ויכפר על בני ישראל ובטענת שהם שכורים ועניים. ומ\"ש בסוכה דף מ\"ה דאמר רשב\"י יכולני לפטור את כל העולם מן הדין מיום שנבראתי וכו' ואלמלא יותם בן עוזיהו עמי מן העולם ועד העולם אפשר דההיא ענין אחר דביסורין שסבלו ובזכותם יתכפרו עונות ישראל:
ובמאי דמשני הש\"ס מאי יכולני לפטור מדין תפלה הק' הגאון מהר\"ר נפתלי כ\"ץ ז\"ל בס' סמיכת חכמים דהא ראב\"ע קאמר יכולני לפטור מן הדין ומוכח דהי' מכל דין שבעולם ועוד דקדק דקדוקים אחרים. ופירש בשם הגאון זקנו ז\"ל במ\"ש שם בעירובין דף מ\"ח ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו דקדוקי עניות ורוח רעה וכו' מאי נפקא מינה למבעי עלייהו רחמי' ונמצא דדקדוק עניות מעבירין האדם ע\"ד קונו והוי אנוס. אך סמא בידיה למבעי רחמי והכא איכא בגלות עניות כמ\"ש שמעי זאת עניה וא\"כ הוי אונס וכ\"ת ליבעי רחמי ואינו אונס לז\"א ושכורת אתם שכורים ושכור פטו' מתפלה וא\"כ לא מצי למבעי רחמי והוי אונס ופטו' מכל דין והיינו דמשני דמדין תפל' כלומ' ולכן פטור מן כל מין דין דהעניות הוי אונס והתקון להתפלל ואנו פטורי' זה ת\"ד עש\"ב דע דמה שכ' אני הדל בכסא דוד דף קי\"ד דיש לדון דהרי כל ישראל מתפללים וכו' כתבתי בעל פה לפי הרשום בזכרוני אך לא זכרתי מה שפירש\"י שהכונה פטורי' מדין תפל' בכונה ע\"ש ובמהרש\"א בחי' אגדות ע\"ש:
מעין דוגמא לדרך הרב ז\"ל האמור אפשר לפ' וכתב הרב עיון יעקב תרגמה אבל אני עני אומר בסגנון אחר והוא דאמרינן פ\"ק דבתרא דאיוב היה רוצה לפטור את כל העול' מן הדין בטענה שהם אנוסים מהיצה\"ר והשיבו לו חביריו אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל דאמר הקב\"ה בראתי יצה\"ר בראתי לו תורה תבלין ע\"ש אבל עדיין צריכין למודע\"י דהיצה\"ר מסיתו הס\"ת כפול שלא יעסוק בתורה ואינו מניחו ללמוד וכמו שאנו רואים בעינינו כי רבו אינשי דאינם עוסקים בתורה ושולט כהם היצה\"ר שלא ילמדו. והתקון לזה להתפלל שיוכל ללמוד בתורה וכמו שהתפלל עתניאל בן קנז שלא ישגבני יצה\"ר מלשנות כמ\"ש בתמורה וכבר תקון רבנן ברכות והערב נא את דברי תורתך וכולי ונהיה אנחנו וצאצאינו וכולי. והשתא דהשכור פטור להתפלל בכונה א\"כ אינו לומד והוא אנוס מהיצה\"ר ופטור מן כל דין וז\"ש יכול לפטור מדין תפלה וא\"כ היצה\"ר שולט בו והוא אנוס ופטו' מכל דין: [ובהגהות אבות דר' נתן ובקונטרס רוח חיים דרוש י\"א ובמ\"א צדדתי בענין זה צדדים אחרים והכי רגילי בעלי הפרושי\"ם לפרש ע\"פ כל צד מקראי קדש ומאמרי רז\"ל גם אני בעניי כושל שבהן כה אעשה והוא דרך אסמכתא וא\"ש ההי\"ב:]
ובזה אפשר לפרש פ' מיכה סי' ד' ביום ההוא אוספה הצולעה והנדחה אקבצה ואשר הרעותי ופירשו רז\"ל דהכונה שברא היצה\"ר וזה א' מהמקראות שלא נתמוטטו רגליהם של ישרא'. והכי פירושו אוספה הצולעה בגלות שהם עניים כי הממון מעמיד האדם על רגליו ולכך אמר הצולעה נכה רגלים שהוא עני בגלות. והנדחה ביד יצה\"ר שאונס אותו ומדיחו שלא ילמוד ואם כן הם אנוסים בעניות ויצה\"ר והם פטורים מתפלה למבעי רחמי בכונה. ומזה נמשך ואשר הרעותי על היצה\"ר דכיון שהם אנוסים בידו ובדקדוקי עניות ופטורים מתפלה פטורים מכל דין ולזה כ\"י קאמר ואשר הרעותי:
וזה אפשר פי' הפ' ונצעק אל ה' וכו' וישמע ה' את קולנו דהיה קול בכונה וזאת העול' והטעם וירא את ענינו עניות ממון ועניות תורה שעדיין לא נתנה וכ\"ת יתפלל ואת עמלנו הגלות ופטורים להתפלל מדין שכור ואת לחצנו לחץ היצה\"ר ואנו אנוסים מהיצה\"ר ועכ\"ז מתפללים בכונה עתה ולזה וישמע את קולנו וזה הוא במדת רחמים וכן כ' וישמע ה' במדת רחמים את קולנו: " + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [ + "אלו עשר מכות שהביא הקב\"ה על המצרים במצרים. אפשר דאמרו רז\"ל דשר מצרים היה קיים עד קריעת ים סוף וזהו הפלא כי הדרך הוא שתחילה לוקה השר ואח\"ך האומה. וז\"ש אלו עשר מכות שהביא הקב\"ה על המצריים בעוד השר קיים והיינו דקאמר במצרים רומז לשר שנק' מצרים כמ\"ש והנה מצרים נוסע אחריהם ואמרו רז\"ל שר של מצרים: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "ר' יהודה היה נותן בהם סימנים דצך עדש באחב. אפשר שז\"ש הכתוב וירא יעקב כי יש שבר במצרים שבר גי' דצך עדש באחב עם הכולל כי ראה ברוח הקדש שעתידין ללקות עשר מכות בעוד השר קיים וז\"ש במצרים בעוד השר קיים כמש\"ל: " + ], + [ + "ר' יוסי הגלילי אומר וכו' אמור מעתה במצרי' לקו עשר מכות ועל הים לקו ן' מכות. אפשר במ\"ש רבינו הרמ\"ק ז\"ל בס' גרושין סי' ז' דיציאת מצרים היתה מצד השכינה ולא נשבתה הקליפה וכו' ע\"ש ומוכרח דהגם שהיה מצד השכינה הי' גלוי הבינה כמ\"ש בזהר הקדוש שלכך הוזכר ן' פעמים יצ\"מ בתורה. ואפשר שזה רמז כי השכינה היא עשירית שכלולה מהכל ולכן לקו עשר מכות. וכנגד גילוי הבינה לקו על הים ן' רמז מ\"י שהוא הבינה: " + ], + [ + "ור' אליעזר ס\"ל במצרי' מ' עשר כל א' כלולה מד' ועל הים ן' כלולות מד' מאתים אפשר לרמוז במ\"ש ה' מהר\"ש בן אלקבץ ז\"ל וה' ש\"ך ז\"ל דפרעה קין והי' מתגאה על יוד דכתיב וישם ה' לקין אות וכן פרעה גי' שנה יותר עשרה על מספר משה ולכן לקה עשר מכות זה ת\"ד ואפשר שלקו עשר מכות כל א' כלולה מד' כנגד ד' אותיות פרעה. ועל הים לקו ן' כנגד בינה שבה ן' שערים כל א' כלולה מארבע כנגד ד' אותיות אהיה שהיא בינה כנודע: " + ], + [ + "ור' עקיבא סבר במצרים כל א' כלולה מה' דהגאולה מצד השכינה שהיא ה' תתאה ולכך כל מכה כלולה מה' מכה גימט' אדני שהיא השכינה כל א' כלולה מה' שהיא ה' תתאה. [ועל הים לקו ן' כנגד בינה ה' עילאה כל מכה כלולה מה' כנגד ה' שכינתא תתאה.] " + ] + ], + "Dayenu": [ + [ + "כמה מעלות טובות למקום עלינו. אפשר כמ\"ש רעיא מהימנא דכל נשי ישראל אחידן בשכינתא. ואמרו רז\"ל דבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים וזה רמז כמה גימט' אדני שהיא השכינה. מעלות אותיות עלמות שהם נשים שנשפעו בצדקתן מהשכינה ובזכותן יצאנו ממצרים. וגם היו כשרות שלא נמצא בם דופי וכמ\"ש רז\"ל במדבר רבה פ\"ג על פסוק מוציא אסירים בכושרות. ויומתק יותר במ\"ש הרמ\"ק ז\"ל בס' גרושין דיצ\"מ היה מצד השכינה ולזה רמז בתיבת כמה שהוא גימטריא אדני שמצד השכינה שם אדני יצאנו ממצרים והטעם משום עלמות כי ע\"י שהפליאו נשים צדקניות במעשיהם הטובים והמופלאים נתרבה השפע בשכינה והיתה יצ\"מ. [ויתכן שאמרו נשים צדקניות הגם דהפליאו חסדיהן שלא היו חייבות בכך ובפרט שהי' עול מלכות עליהן שהיו משעבדים המצריים ברשעתן בדור אחרון לנשים והיו פטורות מכבוד בעליהן כשם שנשים פטורות מכבוד אב ואם שרשות בעליהן עליהן כן יש מקום לפוטרן מבעליהן מפני שעבוד המלכות וכמו שפירשנו בעניותנו בדרושים שז\"ש בשבר נשים צדקניות שהיו באותו הדור כלומר באותו הדור האחרון שהיו משועבדות לעבודת פרעה והיו פטורות מכבוד בעליהן וא\"כ נשים חסדניות מבעי ליה. אמנם אפשר דקאמר צדקניות להורות דנשים כשרות כלם אחוזי בשכינה הנקראת צדק וע\"כ נקראו צדקניות מבחינת צדק שהיא השכינה]. ומאחר שיציאת מצרים היה בשכר נשים צדקניות כי אנן בדידן האנשים לא היה לנו זכות לצאת א\"כ כמה מעלות טובות למקום עלינו. כי כרב רחמיו ריחם עלינו כי מצדנו לא היינו כדאים כי היינו מוטמעים במ\"ט ש\"ט כמשז\"ל ואלו היינו שוהים עוד רגע ח\"ו נכנסים היינו בן' ש\"ט ולא היה עוד תקומה. ולכן במדת רחמיו בקש טצדקי להוציאנו בשכר נשים צדקניות ודילג את הקץ למלאת שני גלותם בקושי השעבוד או בריבוי עם או ביתר טענות לפני ולפנים משוה\"ד והכל מצד רחמיו ובזכות אבות ונשים צדקניות. וא\"כ סגי ומסגי עיקר היציא' היא נפלאת. ומהיכא תיתי שמלבד היציאה עוד יפליא חסדי חסדים לקיים כל אשר הבטיח לאברהם אע\"ה בדקדוק גדול ולהוסיף כהנה וכהנה מאחר דאעיקרא עיקר היציאה היא רח\"ם רחמתי\"ם כדבר האמור והיינו דקאמר אלו הוציאנו ולא עשה בהם שפטים דיינו ואחריה רעותיה מובאות כמה מעלות בקנה אחד עולות נורא תהלות ויתכן עוד לפרש: " + ], + [ + "אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו. בדרך אפשר כמ\"ש בזהר חדש פ' וישב דבשביל מכירת יוסף היה גלו' מצרים [האמת אגיד דעלה במחשבתי ענין אחד אשר לא שערנוהו בקונטרוסינו על כל דבר פס\"ח והוא שיש לחקור כמה חקירות. האחת דלפי מ\"ש רבינו האר\"י זצ\"ל דגלות מצרים לברר ני' הק' שנפלו במצרים מאדה\"ר וז\"ש כי גר יהיה זרע\"ך וכהנה וכהנה רמזים כגון ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ני' הק' ולזה נצטוו לא תוסיפו לראותם כי לא נשאר ני' הק' וכיוצא. והרי בזהר חדש קרי בחיל דהיה בעבור מכירת יוסף. וזאת שנית דאם הוא בעבור מכירת יוסף מדוע לא נשתעבדו שבט לוי דהוא ושמעון היו עיקר ענין יוסף. ועוד בה שלישיה אמאי נשתעבדו שבט בנימין ושבט אפרים ומנשה דליתנהו במכירת יוסף. ואת רב\"ע מאמרם ז\"ל שיצחק אבינו ע\"ה נתן אות שי\"ן מישחק ולקח אות צדי\"ק לקצר גלותם והיו צריכים לנכות רד\"ו מת' ולישב ק\"ץ בגלות ותהי להיפך דישבו רדו ונגרע קץ וחמ\"ש את אר\"ש דקרא בהדיא כתיב ומושב ב\"י אשר ישבו בארץ מצרים ת\"ל שנה וזה מוכיח דהיה בעבור גזירת בין הבתרים. ועצ\"ם הששי דאם לא היו עשו העגל לא היה עוד גלות כמשז\"ל חירות ממ\"ה חירות מש\"מ וכפי מ\"ד שהיה בשביל מכירת יוסף א\"כ גזרת בין הבתרים לא נתקיימה כלל. ועוד יש לחקור כי השב\"ע השבי\"ע דבשלמא אם גלות מצרים בשביל גזירת בין הבתרים ניחא דיעקב אבינו ע\"ה היה בגלות מצרים וסבל צער לצאת מא\"י וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור ונח נפשיה שם מאחר שהוא עיקר זרע אברהם ואמרו ראוי היה יעקב אע\"ה לירד בשלשלאות של ברזל כי הוא אדה\"ר וכו' אבל אי הוא משום מכירת יוסף מה יש לו ליעקב אבינו ע\"ה לכל הצער הגדול הזה:
וליישב כל האמור אפשר לומר כי הנה זרע אברהם נתחייבו בגזירת בין הבתרים ואח\"כ נתחייבו השבטים גלות על מכירת יוסף הם וזרעם והקב\"ה ברוב רחמיו כי רחום הוא ריחם עליהם שיהא גלות מצרים עולה לכאן ולכאן לקיים גזירת בין הבתרים ובשביל מכירת יוסף דגזרת בין הבתרים מידי הוא טעמא לברר ני' הק' שנפלו מאדה\"ר הא כיון דמשתעבדים בשביל מכירת יוסף ממילא נפקא ני' הקדושה מארץ חם. ונמצא דעושים שניהם בבת א' מקיימים גזרת בין הבתרים ולוקים על מכירת יוסף. והנה כי כן בעבור יצחק שנתן ש' ולקח צ' נתכפרו רד\"ו שנה של גלות ונשארו ק\"ץ שנה אלו בשביל גזרת בין הבתרים, אמנם באשר על מכירת יוסף חייבים גלות רד\"ו שנה כמו שביאר בזהר חדש לכן הגם כי משום גזרת בין הבתרים הגיע זמנם בקץ שנה לכבוד יצחק אע\"ה. לא יצאו כי משום מכירת יוסף חייבים רד\"ו שנה לכן השלימו רד\"ו שנה ומכלל הק\"ץ של גזרת בין הבתרים ויצאו ברד\"ו. ובזה נתיישבו כל החקירות דעיקר גלות מצרים בעבור גזרת בין הבתרים והוא יעלה גם כן בעבור מכירת יוסף ולכן שבט לוי לגיון של מלך לא נשתעבדו ואהניא להו גם בעבור מכירת יוסף דהקדש מפקיע מידי שעבוד. ומנשה ואפרים ובנימין נשתעבדו משום גזרת בין הבתרים. והגם דבק\"ץ שנים כבר נשלמת גלות מצרים מ\"מ כיון דמעיקרא זה דביטול שאר השנים היה משום חינא וחסדא וכבר הוי מיהו נשארו גם בנימין מנשה ואפרים עד מנין רד\"ו:
ועל פי זה יש לרמוז בכמה מקראי קדש לא עת האסף רק את זה אומר דבזה יש לרמוז בפ' יחזקאל סי' י\"ז ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך בהשלים הק\"ץ שנים כי נשלם גזרת בין הבתרים ויצאו ני' הק' וז\"ש רבבה כצמח השדה נתתיך שהוא לברר ני' הק' ותרבי ותגדלי שנתבררו ני' הק' ועלו למקומם ובאו דרך גבר ואחר זה תשלום העבדות בעבור מכירת יוסף ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים בהשלים רד\"ו ובזה יש לרמוז בפ' אחרים:] וכשבאו למרה קטרגה מדה\"ד דהי\"ל להיות שבע על חטאתם דישבו כ\"ב שנים לכל שבט על שצערוהו דכ\"ב שנים לא ראה אביו וכ\"ב פעמים עשרה הם ר\"ך הסר עשרה על שנפטרו השבטים שם והיו רד\"ו בגלות ומדה\"ד היה רוצה שישתעבדו ז' זמנין כמנין זה וא\"ל הקב\"ה שישמרו שבת והיא תכפר דשביעאה ההוא צדיקא בה אחיד וכדאי לכפרה ע\"ש באורך וכפ\"ז דגלות מצרים היה בעבור מכירת יוסף ולא משום גזרת בין הבתרים לא היה צריך לקיים אשר הבטיח הקב\"ה לאברהם אע\"ה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כי גלות מצרים היה בעבור מכירת יוסף וז\"ש אלו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו דמ\"ש וגם את הגוי אשר יעבודו לא אמר על גלות זה ותסגי היציאה בעצמה והא תו למה לי: " + ], + [ + "אלו עשה בהם שפטים ולא עשה באלהיהם דיינו. כי הנה הכתוב אומר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ויש מקום לומר כי וגם אתא לרבות לעשות שפטים באלהיהם וזהו אם גלות מצרים היה בעבור גזרת בין הבתרים אך אם גלות מצרים בחטא מכירת יוסף א\"כ נאמר כי וגם אתא לרבויי גלות מצרים שהוא בעבור מכירת יוסף שיתקיים שהמצריים יהיה להם עשר מכות. ומעתה אין ריבוי לעשות שפטים באלהיהם וז\"ש אלו עשה בהם שפטים כי וגם הרבה גלות מצרים ולא עשה באלהיהם דליכא רבוי לזה דיינו: " + ], + [ + "אלו עשה באלהיהם ולא הרג בכוריהם דיינו. פירוש דאם נאמר דאיכא תרי רבויי דכתיב וגם את הגוי דגם ריבוי אחד ואת רבוי שני. ואע\"ג דקי\"ל אין רבוי אחר רבוי אלא למעט כתבו התוס' ביומא דהיינו דוקא כי ליכא לרבות וכן כי איכא תרי מיעוטי דהוי לרבות היינו כי ליכא למעט: ובהא ניחא דדרשינן במנחות מן הבקר מן הבהמה מן הצאן כלם למעט וכן אמרו זאת תורת העולה היא העולה ג' מיעוטין וכיוצא בדוכתי אחריני וה\"ה נימא הכא דכתוב תרי רבויי וגם את ריבוי אחד לרבות גלות מצרים הגם דהוי על מכירת יוסף. וריבוי שני לעשות משפט באלהיהם. אכתי אלו עשה באלהיהם ולא הרג בכוריהם דיינו דזהו דרשת דן אנכי במכת בכורות וא\"צ לקיים במצרים גם הדרשה דדן אנכי: " + ], + [ + "אלו הרג בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם דיינו. כי הנה מ\"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול פירש רבינו האר\"י ז\"ל שיבררו ניצוצי הקדושה כמש\"ה וינצלו את מצרים עשאוה כמצולה שאין בה דגים וא\"כ אף שהרג בכוריהם וקיים דרשת דן אנכי אלו לא נתן ממונם דמ\"ש רכוש גדול הוא על ניצוצי הקדושה דיינו: " + ], + [ + "אלו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים דיינו. כי הנה אמרו רז\"ל הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף וא\"כ גם שבמדת רחמיו נתן לנו ממונם ורצה לקיים רכוש גדול מכלל דאיכא קטן והוא הממון עכ\"ז לא היה לו לקרוע את הים בזכות יוסף מאחר כי גלות מצרים בחטא יוסף ומדה\"ד שישבו שבע על חטאת' ח\"ו לא היה לו לקרוע הים כי הם חטאו עם יוסף ותיסגי שיצאנו מהגלות: " + ], + [ + "אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דיינו. אפשר במשז\"ל דבשכר ויבקע עצי עולה אברהם אע\"ה נקרע הים ובזה פירש הרב עיר וקדיש מהר\"ר גבריאל איספיראנסה ז\"ל מש\"ה לגוזר ים סוף לגזרים כלומר לגוזר ים סוף בעבור גזרים של אברהם אע\"ה ולפ\"ז לא נקרע הים בשביל יוסף אלא בשביל אאע\"ה. לז\"א הא והא איתא דנקרע הים בשביל אע\"ה, אבל עדיין היה טיט ורפש ולא היו יכולים לעבור בתוכו בחרבה אבל בשביל זכות יוסף ע\"ה הצדיק הים ראה וינוס וכיון שנס הים היה חרבה. וז\"ש אלו קרע לנו את הים בזכות אברהם אע\"ה ולא העבירנו בתוכו בחרבה ולא היה נס בשביל יוסף הצדיק ע\"ה דיינו: " + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. מונה והולך ט\"ו מעלות כנגד ט\"ו שיר המעלות וכמו שכתבו המפרשים. ואמרו תלמידי רבינו יהודה החסיד ז\"ל בשם רבם כי ט\"ו שנים עמדו ביחד אבות העולם ובזכות ט\"ו שנים הללו שלמדו תורה והיו דבקים בו יתברך נתקיים העולם וכמש\"ל בפסקת היא שעמדה לאבותינו ולנו ע\"ש באורך. ואפשר דבזכותם ריחם ה' על ישראל ועשה להם ט\"ו מעלות הללו וכבר כתבו שכנגדן יסד דוד ט\"ו שיר המעלות כמ\"ש בשמם לעיל שם. ואפשר שהקב\"ה זיכה אותם לאבות שילמדו יחד ט\"ו שנים כי הם היו ענוים מאד ושם י\"ה עזרם ומגינם של ענוים כמ\"ש ז\"ל: ועאכ\"ו לאבות העולם ולכן זכו להיות במעמד שלשתן ט\"ו שנים כמספר שם י\"ה: " + ] + ], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [ + "רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור. אפשר לרמוז בהקדמה שכתבנו בכמה דוכתי דבגזרת בין הבתרים נתן את הארץ על תנאי גלות ת' שנה ובמילה נתן את הארץ על תנאי שיקבלו אלהותו וביצ\"מ קיימו שטר המילה וקבלו אלהותו ופקע הגלות כדעת רש\"י והרי\"ף בשתי שטרות וכו' אך בעגל תפס ה' השיטה כהרא\"ש ודעמיה דשתי השטרות קיימין. ואפשר כי הלא מראש רמז הקב\"ה שיאכלו פסח מצה ומרור במעמד שלשתן להזהירם ולהודיעם שהיה פסח לשון דילוג משני הגלות כי מתנת הארץ יש בה שתי שטרות א' קבלת אלהותו והוא רמז מצה שרומזת לשכינה להדבק בה ולקבל אלהותו יתברך. והב' מרור תנאי הגלות. ועתה שנדבקו בשכינה לקבל אלהותו ורצו בשטר המילה פסח שדלגו על הגלות. ואתי מצה ומפיק ממרור. אבל הן בעון כשעשו העגל אז הפירוש פסח אף שדילגו על ת' שנה ויצאו ממצרים הם חייבים בשתי השטרות מצה קבלת אלהותו ומרור הגלות ואם נחזור בתשובה ייתי ויפסח על שאר הגלות. ולכן צריך לזכור במותב תלתא פסח מצה ומרור כי רמוז הכל בהם. ואפשר שזהו כונת נסח קדושת מוסף הוא יושיענו ויגאלנו שנית וכו' הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלהים אני ה' אלהיכם. הכונה יושיענו ויגאלנו שנית ותהיה הגאולה אחרונה כראשונה דגאולת מצרים היתה על תנאי קבלת אלהותו לבד בלי גלות לולי שנעשה העגל ובגאולה העתידה תהיה אחרית כראשית להיות לכם לאלהים קבלת אלהותו לבד בלי שיעבוד כלל אני ה'. גימט' פ\"ז אות יתר על אלהים שהוא גי' פ\"ו וא' יותר הוא רחמים כמ\"ש הרב ש\"ך עה\"ת: " + ], + [], + [], + [ + "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע\"ש שלא הספיק וכו'. אפשר כמ\"ש המפרשים דמצה היא כמו לחמי תודה שהיה מביא הניצול מאותם ד' שצריכים להודות וכל הד' איתנהו ביוצאי מצרים וע\"ז קאמר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה דאי אמרת כמו לחמי תודה הרי בלחמי תודה איכא חמץ והלילה הזו כלו מצה. והשיב על שום שלא הספיק כלומר שפיר מצית אמרת דהוי כמו לחמי תודה אך בחלקו\"ת דהכא ליכא חמץ מטעמא אחרינא זכר למה שלא הספיק וכו' ולעולם אימא דהוי משום הודאה להודות לשם ה' מעין לחמי תודה: " + ], + [], + [], + [ + "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו'. פי' שיעשה הכנה בלבו ותתלהב נפשו כאלו הוא יצא ממצרים שנפשנו היתה בעמקי שערי טומאה וכפסע בינינו ליכנס ח\"ו בן' ש\"ט והקב\"ה גאל נפשנו והאיר אורים גדולים בשמים ממעל להכניע הסט\"א. וברב רחמיו בכל שנה ושנה יאירו בליל פסח כליל התקדש חג בצאת ישראל ממצרים ויתעורר מאד בשמחת העולמות עליונים למעלה המאירים ומזהירים מאד:
ואפשר לרמוז כי ר\"ת בכל דור ודור חייב אדם גימטריא אהי' שהוא בבינה דמסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים ובגאולה העתידה במהרה בימינו תהי' מן' שערי בינה: לכן צריך להראות את עצמו וכו' ובזה יעורר הרחמים לגאולה העתידה במהרה בימינו כדכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ן' פלאות כמ\"ש במקומות אחרים בס\"ד: ", + "שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' וכו'. ר\"ת ביום ההוא לאמר הוא הבל שהיה משה רבינו ע\"ה דבזכותו יצאנו ממצרים וכמשז\"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם וזה שאמר בעבור ז\"ה שרומז למשה רבינו כמו שכתב פ' התכלת דכתיב זה משה האיש. ור\"ת זה עשה ה' גימטרי' פ\"ז שהוא אות יתר על אלהים כמ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל ובזה נגאלו שהוא גימטריא אני ה' וז\"ש וזה לך האות וכו' עיין שם: " + ] + ], + "First Half of Hallel": [ + [], + [ + "לפיכך אנחנו חייבים וכו'. אפשר לפיכך גימטריא קס\"א עם הכולל שהוא בבינה ומסטרא דיובלא היתה יציאת מצרים ולכך הוזכר ן' פעמים יציאת מצרים בתורה כמ\"ש בזהר הקדוש: להודות להלל לשבח לפאר ר\"ת הלל שבח פאר גימטריא שכינה. לרומם להדר ולקלס ר\"ת רומם הדר קלס גימטריא אלהים דיודין עם ה' אותיות. ואלהים דיודין גימטריא ברחמים שהוא גי' הויה בחילוף א\"ת ב\"ש. וששה למדין שבתיבות להודות להלל וכו' עם וי\"ו ולקלס גי' מקום: כלפי מ\"ש כמה מעלות טובות למקום עלינו: " + ], + [ + "הללויה הללו עבדי ה'. בזהר הקדוש אמרו דעבדי ה' הם הקמים בחצות לילה וברכתם ברכה וז\"ש הללו עבדי ה' הלומדים בחצות. הללו את שם ה' שהם שושביני דמטרוניתא: יהי שם ה' מבורך דברכתא דילהון ברכתא. ובקונט' גאולת עולם פירשתי בעניותי על הענוים ע\"ש באורך ויש להוסיף כמ\"ש בס' ארץ החיים דשם י\"ה הוא בעזרתו של העניו. וזאת לפנים קיימתיו אני הדל מסברא דכיון דהגאוה פוגם בשם י\"ה ודאי מרובה מדת טובה דשם יה הוא מגן ומושיע לעניו וז\"ש הללויה לשבח לשם יה בורא העה\"ז והעוה\"ב שהעה\"ז נברא באות ה' והעה\"ב ביו\"ד כמשז\"ל: ואמר הללו עבדי ה' שהם הענוים לשם יה' שהוא בעזרתם: ", + "מקימי מעפר דל. אפשר שמוציא נשמה קדושה מהקלים ואמר מקימי ביוד דבמחשבה אתבריר כולא מאשפות דמקעקע כל הבירה כמו שכתב הרמ\"ע וזה שאמר מאשפות רבות: " + ] + ] + }, + "Barech": { + "Pour Out Thy Wrath": [ + [], + [ + "שפוך חמתך אל. ר\"ת עם הכולל גימט' עמלק ע'. כי ע' רומז לעשו כמשז\"ל על יכרסמנה חזיר מיער ע' תלויה רמז לעשו. ואותיות הנשארות גימט' עמלקי וא\"ש רמז אשר רמזנו שהוא גימט' עמלק ע'. גם שפוך מלא הגם שכתב חסר הנה נדרש מלא על דרך שכתב האר\"י זצ\"ל כי צפונה עולה רל\"ב ובפסוק הוא צפונה חסר וכן נרמוז שפוך גימטריא תו כמ\"ש תו תמות. וז\"ש שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וס\"ת גימט' לא\"ש. כמ\"ש והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וכו': " + ] + ] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [ + [], + [ + "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד. אפשר לשמך שהיא השכינה תן כבוד שכביכול יקים אותה כמ\"ש בזהר הקדוש לא תוסיף קום מעצמה אלא הוא יקים אותה כמ\"ש אקים את סוכת דוד וז\"ש תן כבוד להקים אותה כביכול ואז כביכול יקרא גדול כמ\"ש בזהר הקדוש על פ' גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו אימתי אקרי גדול כשהוא בעיר אלהינו וזה הכפל לא לנו ה' אלא בעבור השכינה לא לנו אלא בשבילו יתברך כביכול דאז נקרא גדול ומהולל ופירש כי לשמך תן כבוד על השכינה הנקראת שם ואמר ברמז על חסדך ועל אמיתך רמז חסדך התפשטות החסדים אמיתך על ת\"ת ואז נקרא גדול ומהולל ועמ\"ש בזהר הקדוש פ' אחרי דף ס\"ט ע\"א: ", + "ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא. אפשר שמדבר על הגלו' המר והארוך הזה כי העיקר לקרב הגאולה הוא שיהיה אחדות כי בעבור שנאת חנם נחרב הבית ואיך יתכן שיבנה כשיש שנאת חנם ולז\"א ישראל בטח בה' לשון יחיד שכל ישראל נהיה לאחדים ואז עזרם ומגינם הוא לגאול אותנו כי שנאת חנם מעכב. וגבי ישראל אפשר לרמוז עזרם ומגינם הו\"א שאין השם שלם ואין הכסא שלם ובעבור זה תהיה הגאולה וז\"ש עזרם ומגינם הו\"א ר\"ל הו' מהשם והא' מהכסא. בית אהרן שהם שופטי ישראל כדכתיב יורו משפטיך ליעקב והטעם כמ\"ש המקובלים דהלכה כבית הלל מטעם שהם במדת חסד ולכן הם ענותנים וכן הכהנים שהם מדת חסד הן הן שופטים בארץ. בטחו בה' כמש\"ה והיה ה' עם השופט יראי ה' אלו הגרים כמשז\"ל בטחו בה' אע\"ג דמדתם תחת כנפי השכינה מ\"מ בטחו בה' מדת ת\"ת: " + ], + [ + "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי הטה אזני לי ובימי אקרא. אפשר לפרש דה\"פ אני אוהב שישמע ה' כשאני לומד וגם כשאני מתחנן ויהיו בעיניו יתברך התחנונים כלימוד. וכבר אמרו רז\"ל שאמר דוד הע\"ה שיהא חשוב לפניו אמירת מזמוריו כנגעים ואהלות כמ\"ש בריש מדרש שוחר טוב. וז\"ש כי ישמע ה' את קולי היינו תלמוד תורה ע\"ד הקול קול יעקב שנאמר על ת\"ת. וגם תחנוני בחדא מחתא. כי הטה אזנו לי כשהתפללתי יהיו לרצון אמרי פי כמ\"ש שם בשוחר טוב. ובימי אקרא אפשר דאקרא לשון זיווג ויחוד כמו שפי' הרמ\"ע ז\"ל בכתוב אחד. וז\"ש ובימי בכל ימי אקרא שאני מכוון ליחדו ולזווגו כביכול ואמר אפפוני חבלי מות וכו' דבכל צרותיו היה אומר מזמורים כמ\"ש לדוד בברחו מפני שאול במערה וכיוצא וכמ\"ש בזוהר הקדוש וז\"ש צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא שם רומז לשכינה כלומר הגם שהייתי בצרותי תמיד אני מכוין ובשם ה' דהיינו קב\"ה ושכינתיה אקרא איחד. ומאחר שכן כי כל מעיני בך אנא ה' מדת הרחמים מלטה נפשי: ", + "שומר פתאים ה' דלותי ולי יהושיע. אפשר במשרז\"ל שאמר דוד שלמה ברא השטות והעכביש והפרעושים ובשלשתן ניצול מהמות. השטות כשהי' אצל אכיש מלך גת והעכביש כשנטמן במערה מפני שאול והעכביש עשה תכף מחיצה כמו כתל במערה וניצול. והפרעוש כשעבר מתחת רגלי שאול. ואח\"ך שאול השפיל רגליו והיה דוד הע\"ה נמסר בידו לולי הפרעוש שנשכו וזקף רגליו. וזה רמז שומר פתאים ה' כמוהו לפי רוב הענו' אמר על עצמו שהיה פתי לפקפק על מה שברא ה'. ואח\"כ דלותי באתי בסכנה. ולי יהושיע בג' דברים שאמרתי שאינם נצרכים בזה הושיעני: " + ], + [ + "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. אפשר להסמיך מ\"ש המפרשים בכונת כי ראיתי בבניו לי מלך שכביכול ר\"ל עלי מלך דהקב\"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה ובזה פירש הרב מהר\"ב ברזילי ז\"ל פ' לי דבר צור ישראל וכו' כמ\"ש במ\"א באורך. והכא דוד הע\"ה מפני המורא והכבוד רוצה להודות על זה אך מטמין ברמ\"ז כי הוא יודע תעלומת לב. וז\"ש מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי על שאמר לי מלך ור\"ל עלי מלך. היש פה להודות על כל הטובה והמעלה זו לפי רוב הענוה ובמקום שמצינו וכו'. כו\"ס גי' אלהים ישועות יתמתקו הדינין ובשם ה' אקרא לשון זיווג ר\"ל ובשם מלכות, הוי\"ה ת\"ת, אקרא איחד ואזווג כמ\"ש הרמ\"ע ז\"ל בפ' ויקרא וכו' כנודע:
א\"נ במ\"ש הר\"ב ש\"ך דהמואביות עד בעז היו אסורות ולא הותרו אלא בשביל דוד הע\"ה וז\"ש מה אשיב לה' כל תגמולוהי להתיר המואביות עלי דעד בועז היו אסורות ויתר הכתובים כתבתי בעניותי בשמחת הרגל בס\"ד: " + ], + [ + "הללו את ה' כל גוים וכו'. אפשר במ\"ש רז\"ל דע\"י שישראל מפוזרים בכמה ארצות יש לנו קיום דהמלך אשר קצת ישראל בארצו ביודעו שיש ישראל בכמה מלכיות מתבייש להרגם דלא לקרו מלכותא קטיעה. וזה חסד ג\"כ להם דה' היה נוקם נקמתם וגמירי דלא כליא שבט\"א וז\"ש הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו שפזרנו ועי\"ז אנו מתקיימים ונמשך טובה להם שהיו לוקים ואמת ה' לעולם הללו יה שאמר דלא כליא שבטא וכתיב לא מאסתים וכו': " + ], + [ + "דחה דחיתני לנפול וה' עזרני עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. אפשר במ\"ש רז\"ל וה' הוא ובית דינו וכתב הרב ש\"ך ז\"ל עה\"ת כי ביצ\"מ נתמתק אלהים באחד יותר ונעשה אני ה' גימט' פ\"ז. גם העניו כתבו ז\"ל דשם י\"ה שומרו. וז\"ש כאלו מדבר לסט\"א דחה דחיתני כמה דחיות. אך וה' הוא ובית דינו אפי' מדה\"ד עזרני שנתמתק מדה\"ד שם אלהים בא' יותר גימט' אני ה' כמספר עז\"י. וגם וזמרת י\"ה שמגן בעדי שם י\"ה שאני עניו. ועי\"ז ויהי לי לישועה: ", + "ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. אפשר לרמוז ימין ה' גימט' קול כי על ידי התורה באה הגאולה כמשז\"ל ע\"פ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. כי ע\"י התורה מתגברים החסדים והרחמים הרמוזים בימין ה'. ואז עשה אותיות שעה שהיא השכינה דבגאולה יש לה ב' שלישי אור דהם גימט' כדכד כמספר חו\"ל כמ\"ש הרמ\"פ ז\"ל במאורי אור ערך כדכ\"ד: " + ], + [ + "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה. אפשר במשז\"ל פ\"ק דברכות יסורין ממרקין עונותיו של אדם. גם אמרו רז\"ל שהצרה עצמה ממנה ומאליה תהיה התשועה וז\"ש הכתוב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע פי' וממנה מהצרה עצמה ימשך הישועה וז\"ש וממכותיך ארפאך ממכותיך עצמם משם תעלה ארוכה ומרפא וז\"ש אודך כי עניתני שהבא' עלי יסורין ואני מודה על היסורין כי הם מזבח כפרה ותהי לי לישועה העינוי עצמו היה לי לישועה. ומעין דוגמא אבן מאסו הבונים בת שבע שהיו אומרים שבאתי על אשת איש היתה לראש פנה שממנה יצא שלמה והוא בנה בית מנוחה להורות שנתכפר לי העון והיא מותרת לי דאין קטיגור נעשה סניגור מאת ה' היתה זאת שנזדמנה לי בת שבע שאם היתה אשה אחרת אוי מה היה לי שהקב\"ה אמר מנסיבא לך בדבר שבערוה וברחמיו הרבים היה הנסיון בב\"ש שהיא בת זוגי ולא שמש בה אוריה. וז\"ש מאת ה' היתה זאת ולא אשת איש אחרת היא נפלאת בעינינו והוא פלא. א\"נ אפשר היתה לראש פנה שהיא גלגול חוה מאת ה' היתה זאת כי חוה מעשה ידיו יתברך כי אני לצל\"ע נכון צלע דייקא חוה שנבראת מהצלע וכמו שכתבנו בעניותנו במקום אחר בס\"ד:
ויתכן לומר מה שאמרנו בהרחבה קצת בסגנון אחר במ\"ש גדולה תשובה שזדונות נעשות כזכיות אם היא מאהבה וא\"כ נמצא שהעונות עצמם שעשה עזר ומגן לבעל תשובה וז\"ש אודך כי עניתני אני מודה על היסורין שהבאת וזו תשובה שלימה ובזה העונות נהפכו לזכיות ותהי לי לישועה שהעון עצמו הוא לי לישועה שנעשה זכות וזהו ועת צרה היא ליעקב וממנה מהצרה שבאה על עון בתשובה ממנה יושע שנעשית זכיות מהעונות וז\"ש וממכותיך ארפאך והרי הוא כמבוא\"ר. ואפשר לרמוז ממנה מהשכינה שתתחבר עם דודה בכח חכמה וש\"ע נהורין וזה רמז יושע יוד חכמה לו' ת\"ת ש\"ע נהורין ויתרבה השפע והיא תשועת ישראל: " + ] + ], + "Songs of Praise and Thanks": [ + [ + "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. אפשר במה שאז\"ל דמדתו יתברך להטיב וזה צע\"ר השמים כאשר יעשו מעשים למנוע השפע ועוצר רח\"ם וכשהם טובים ומשפיע החסד והרחמים יש לו נחת רוח כביכול ומלבד שאנו חייבים להודות על חסדיו עוד אנו מודים על שהוא חפץ ורוצה להטיב וזהו רצונו. וז\"ש הודו לה' כי טוב אנו מודים על טובתו שרצונו להטיב וגם כי לעולם חסדו:
א\"נ כי טוב שאינו דן על שם סופו אם עתיד לחטוא אלא באשר הוא שם וזה מצד טוביותו כי לעולם חסדו שהוא רואה אם עתידים לעשות חסד הוא מטיב ומציל ויש לרמוז דר\"ת כי טוב כי לעולם חסדו בגימט' פ\"ז כמספר אני ה' ובזה הית' גאולת מצרים כמ\"ש הרב ש\"ך ז\"ל: ", + "לעושה נפלאות גדולות לבדו. אמרו רז\"ל שהוא עושה לנו נסים ונפלאות ואין אנו מרגישים וזהו לבדו ואפשר דמשו\"ה קרי להו גדולות כי כשהאדם מרגיש בצרה ואח\"ך נעשה לו נס הגם שבסוף שמח על הנס. מ\"מ בתחילה נצטער על הצרה: אבל כשאינו מרגיש לא בצרה ולא בנס לאלו קרי גדולות כי לא ידע מהצרה וניצול ברחמיו כי רבו: ", + "לעושה אורים גדולים וכו' את השמש וכו' את הירח וכו' למכה מצרים בבכוריהם כל\"ח. אפשר במשז\"ל דהירח קטרגה אי אפשר לשני מלכי' שישתמשו בכתר אחד וא\"ל לכי ומעטי את עצמך והשמש שתק ונשאר בגדולתו לפי שהקב\"ה אוהב הענוה. וז\"ש לעושה אורים גדולים כי בראם שוים בגדולה ואח\"ך את השמש וכו' ואת הירח וכו' לפי שקטרגה וכו' וזה טעם למכה מצרים הוא השר שהיה שר ראשון מע' אומות וגם הבכורות הנשפעים ממזל טלה היו מתגאים והוכו מכה גדולה כי לעולם חסדו: ", + "ויוצא ישראל מתוכם כל\"ח ביד חזקה ובזרוע נטויה כל\"ח. אפשר במ\"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא משום דמסרי נפשייהו על קדושת ה'. וישראל במצרים היו גוי מקרב גוי מה אלו עע\"ז וכו' ועכ\"ז הפליא לעשות נסים גדולים ככל צדקותיו. וז\"ש ויוצא ישראל מתוכם דייקא גוי מקרב גוי דהיו עע\"ז ועכ\"ז ביד חזקה ובזרוע נטויה כל\"ח וזהו חסד גדול שיעשה נסים אף שעע\"ז ולא מסרי נפשייהו ואינם ראויים לנסים ודוק ומאשר הכה למצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה שהם המכו' וזה נמשך שהגם שהמרו על ים בים סוף ומדה\"ד נותנת שיקבעו ח\"ו כדי שלא יהיה חלול ה' שיאמרו שבעבורם הכה למצרים והם רשעים לכך ניצולו וכמ\"ש מהר\"א קובו ז\"ל לדרכו והבאותיו בפני דוד פי' ההגדה וא\"צ לכל ההקדמות של הרב הנ' רק בפשיטות כמ\"ש. וז\"ש לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו דהגם דגלוי לפניו שימרו ויתחייבו ומעיקרא לא הי\"ל להכו' למצרים זה מחסדו להכותם ואח\"ך שלא יהיה חילול ה' היה קי\"ס וזהו כי לעולם חסדו: ", + "שבשפלנו זכר לנו וכו'. לפי פשוטו אפשר לפרש שבשפלנו מתורה ומצות זכר לנו שאנחנו מחומר קורצנו וכמש\"ה זכור כי עפר אנחנו ואנוסים ביד יצרנו והגלות מעביר על דעת קונו ודומה לשכור שפטור מדין תפלה ופטור מהכל כמ\"ש הרב סמיכת חכמים כי לעולם חסדו לצדק בריותיו ובזה ויפרקנו מצרינו מסיבת צרינו שכל כוונתם להרע לנו ומוסיפים בעלילות ברשע כי לעולם חסדו להטות עלינו חסד מכל מקום ובכל הזמנים נותן לחם לכל בשר בין ראוי בין אינו ראוי כי לעולם חסדו על בריותיו:
ובפסחים דף קי\"ח אמר ר\"א קשים מזונותיו של אדם כקי\"ס דכ' נותן לחם לכל בשר וסמוך ליה לגוזר ים סוף לגזרים והקשה מהרש\"א בח\"א דהאיכא טובא בינייהו ובב\"ר פרשה ק' אמרו ואומר לגוזר י\"ס לגזרים. ומ\"מ אינו מתישב דיש חלוקות הרבה בינתים. ואפשר במשז\"ל בני חיי ומזוני במזלא תליין ופי' בזוהר הקדוש ורבינו האר\"י ז\"ל דתלוי במזל עליון בא\"א וידוע דקי\"ס נעשית מכח דאתגלי עתיקא כמ\"ש בזהר הקדוש: ולזה דומה המזונות לקי\"ס דשאר החלוקו' אינם בבחינה זו. אבל מזוני דתליין במזלא דמיה\"ם בם לקי\"ס דתלי בעתיקא ולמד שהם קשים כמו שהיה קי\"ס ודו\"ק: " + ], + [ + "נשמת כל חי תברך וכו'. אפשר דישראל דיש להם נשמה והם צדיקים כמש\"ה ועמך כלם צדיקים וז\"ש כל חי דרומז ליסוד. הם יש להם רשות לברך ברכה בפה ומלכות והיינו דקאמר נשמת כל חי תברך את שמך: והשאר אף שישמרו ז' מצות בני נח והם חסידי א\"ה לא יש להם רשות לברך אלא לפאר זכרו וז\"ש ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו מן העולם ועד עולם אתה אל שהוא חסד ותמיד מנהיג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים:
ואפשר להסמיך מ\"ש בספרי דהגם דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה אמר הקב\"ה אל אנכי ולא איש וז\"ש ומעולם ועד העולם אתה אל. ומה\"ט ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע ולא שייך גביה לא יוכל וכו' ולכן גואל ומושיע בהוה וכו' אין לנו מלך עוזר וכו' בהוה כמ\"ש התוס' בחולין דף מ\"ט ממ\"ש מסייע כהני ולא סייע כהני למדנו שהוא מסייע תדיר ע\"ש וכן מלך עוזר וסומך תדיר בהוה: " + ], + [], + [ + "שועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע. אפשר במ\"ש בזהר הקדוש כי צעקת העניי' כביכול הוא חפץ לשמוע וחביב עליו יתברך ואומר למלאכים הניחו כי אני רוצה לשמעם. וז\"ש שועת עניים אתה דייקא תשמע צעקת הדל המתפלל על הקהל והוא דל ולב נשבר תקשיב ותושיע וכמ\"ש בפרקא דחסודי ירד ר\"ע ונענה מפני שהוא מעביר על מדותיו. וכתוב רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה אפשר בה' במ\"ש בזהר ואתם הדבקים בה' הוא דבקות גמור בה' ממש וז\"ש רננו צדיקים בה' כדכתיב ואתם הדבקי' בה' והוא מעלה גדולה לישרים שהם ענוים כי הם מרכבה כ\"י לשכינה וז\"ש נאוה תהלה: ", + "בפי ישרים תתרומם וכו'. הנה פה רומז למ': שפה גימט' שכינה: לשון גימט' שכינה עם הכול' וכבר כתבנו בעניותינו במ\"א תוכחות מוסר למדבר דברים אסורים כי ח\"ו הוא מזלזל בבחינת קול ודיבור. ועוד בפה וגם שפה לשון שכל א' גימטריא שכינה ויש לרמוז אגב כי מי שהוא שפל מתקן שפה פה לשון שהוא ר\"ת שפל דכל א' הוא בחי' שכינה. והעניו מרכבה לשכינה. גם שפל גי' קדוש כי ע\"י שהוא מרכבה לשכינה היא כאלו בקרבו קדוש וזהו ובקרב קדושים תתהלל שהוא מיחד קב\"ה ושכינתיה הרמוז בתיבת תתהלל ת\"ת תפארת הלל גימטריא אדני ומיחדם תתהל\"ל וזה רמז בה' תתהל\"ל נפשי הוא ברב רחמיו יחננו ויברכנו מן הברכה העליונה מקור חיים. " + ] + ] + } + }, + "versions": [ + [ + "Otzar Perushei Ha-haggadah, Chida. Jerusalem, 1959", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001156940" + ] + ], + "heTitle": "פה אחד על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "schema": { + "heTitle": "פה אחד על הגדה של פסח", + "enTitle": "Peh Echad on Pesach Haggadah", + "key": "Peh Echad on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peirush Hafla'ah on Pesach Haggadah/Hebrew/L'viv, 1860.json b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peirush Hafla'ah on Pesach Haggadah/Hebrew/L'viv, 1860.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..757c802517e89d592a7299e2a6892b96b19fd561 --- /dev/null +++ b/json/Liturgy/Haggadah/Commentary/Peirush Hafla'ah on Pesach Haggadah/Hebrew/L'viv, 1860.json @@ -0,0 +1,374 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Peirush Hafla'ah on Pesach Haggadah", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001722098/NLI", + "versionTitle": "L'viv, 1860", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "digitizedBySefaria": true, + "versionTitleInHebrew": "לבוב, תר\"ך", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "פירוש הפלאה על הגדה של פסח", + "categories": [ + "Liturgy", + "Haggadah", + "Commentary" + ], + "text": { + "Kadesh": [], + "Urchatz": [], + "Karpas": [], + "Yachatz": [], + "Magid": { + "Ha Lachma Anya": [ + [], + [], + [ + "כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח כו׳. שמעתי בשם אבי אמי הגאון מהר״ז מרגליות זצלל״הה דכוונתו עפ״י מה שאמרו דבעינן שיהיה הפסח נאכל לשובע כל מה דצריך ואח״כ יפסח כדי שיהא נאכל על השובע {ודמח״ח?} ולענ״ד י״ל כך עפ״י מ״ש אא״ז דשאלת החכם ממ״נ מדוע אוכלין מצה ולא פסח כי׳ ע״ש ובאמת אנו בח״ל טמאי מתים וחוץ לעזרה אסור לאכול קדשים דמה״ט אסור לאכול צלי בלילי פסח כמובא׳ בא״ח רק אנו אוכלין אפיקומן זכר למקדש שיהי׳ נאכל הפסח ואחז״ל ששאל לר׳ עקיבא למה נותנים לעניים הרי עבד ששנא אותו אדונו למה מקרבין אותו עיין בבבא בתר׳ דף יו״ד עד תשובת ר״ע כתיב ועניים מרודים תביא בית פרוס לרעב לחמך אימתי עניים השתא וכת פריס לרעב כו׳ ע״ש וז״ש בעל ההגדה כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך ייתי ויפסח זכר לפסח ובעינן בבית אחד יאכל כמ״ש אא״ז הנ״ל שם דאסור לאכול בשני מקומות ובעינן שיקבע מקום והדר מתרץ למה אנו אוכלין דומיא דפסח השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל ומהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד לא אכלנו כו׳ כמאמר חז״ל ועל מה שאנו נותנים לענים השיב השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין ואנו בנים למקום כתשובת ר״ע ולענ״ד הוא רמז נפלא למה כפל לשונו ודי״ק (ע״כ מנכד המחבר):" + ] + ], + "Four Questions": [], + "We Were Slaves in Egypt": [ + [], + [ + "ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו כו׳. יש לפרש על פי מה שאמרו חז״ל הא דאמר פוקד עון אבות על שלשים וגו׳ והיינו כשאוחזין מעש׳ אבותיהם בידיהם יש להבין ענין זה למה אין הבנים נענשים בחטא של עצמן אלא על ידי מעשה אבותיהן מפני שהבנים יש להם לומר שמעשה אבותיהם בידיהם לכך צריכים להענישם בשביל אבותיהם ולכך בדור הרביעי שוב אין עונש מפני שבדור הרביעי יכולים לומר שמעשה אבותיהם בידיהם וכבר אפליג דור מן החוטא הראשון ולפי״ז דוקא כשמעשה אבותיהם בידיהם אבל אם הבן חוטא מצד עצמו ולא מצד אבותיו מתחילין השלשה דורות ממנו ובחינת גלות מצרים היה מצד חסרון אמונה שאמר אברהם במה אדע אבל כיון שהם לא האמינו מצדם ולא מצד אבותיהם הי׳ מתחילין השלשה דורות ממנו כן אנחנו אלו היינו משועבדים לפרעה כל כך שעיקר השעבוד הי׳ מצד חסרון אמונה א״כ הי׳ מתחילין השלשה דורות ממנו וזה שאמרו הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו וגו׳:", + "(כוונת אא״ז מוקשה להבין דעיין בפ׳ כי תשא דכתיב רבעי׳ ועיין בסנהדרין דף כ״ז אח״כ מצאתי מקום להבין ע״פ מ״ש אא״ז בפנים יפות בפסוק וימהר משה ויקד וישתחוה דכתיב ודור רביעי ישובו הנה הגאולה מתחיל בדור רביעי והבן):" + ] + ], + "Story of the Five Rabbis": [], + "The Four Sons": [ + [], + [ + "חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים וגומר. והקשו המפרשים דהא כתיב אשר צוה ה׳ אתכם ולא הוי כמוציא עצמו מן הכלל כמו ברשע ועיין לקמן בשאלת בן רשע מה שכתבתי בזה ויש לפרש דקאי על דור המדבר שאמרו חז״ל שעשו פסח אחד ע״פ הדבור ועיין מ״ש בתוס׳ קידושין דף ל״ח והנה הם מקיימין רק מצות מצה ומרור וסיפרו יציאת מצרים ולכך שואל אותו הבן חכם מה העדות והחוקים ר״ל כי אנחנו כאשר נבוא לא״י נקיים הכל פסח מצה ומרור כאשר צוה ה׳ אבל אתם ממ״נ אם הי׳ הצווי רק בא״י לא היה לכם לעשות כלום ואם היה הציווי מיד היה לכם לעשות גם פסח וכל זה משיב לו משום דאמרינן בזבחים דכל הקדשים שנשחטו במשכן המה נפסלין ביוצא ומשני משום דכתיב ונסע אוהל מועד אפי׳ שנסע אוהל מועד מיקרי והיו יכולין לאכול דרך נסיעתן א״כ כיון דאמרינן דלא מלו במדבר משום חולשא דאורחא שלא ידעו זמן הנסיעה כי בהעלות הענן מעל המשכן יסעו וכיון שאכילת פסח הוצרך קביעת מקום שאינו נאכל בב׳ מקומות כדכתיב בבית אחד יאכל וכיון שלא ידעו מתי יעלה הענן ויצטרכו ליסע על כן לא היו יכולין להביא את קרבן פסח שמתחלתו לא בא אלא לאכיל׳ ולא היו יכולין לעשות פסח אלא עפ״י הדבור והיינו שאחז״ל שלא עשו אלא פסח אחד מפני שאמרו כל זמן שהיו ישראל במדבר נזופין לא נתייחד הדבור עם משה וכיון שלא היה הדבור לא היה יכולין לעשות פסח וזהו התשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שאמרו חז״ל אין מוציאין הפסח ממקום למקום כדאיתא בערבי פסחים:" + ], + [ + "מה העבודה הזאת ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכו׳. דקדקו המפרשים בזה דכיון דמחמת שאמר מה העבודה הזאת לכם אמר שהוציא את עצמו מן הכלל א״כ הא בחכם נמי כתיב אשר צוה ה׳ אתכם ונראה עפ״י מה שאמרו חז״ל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע אמר הקב״ה מי גילה רז זה לבני והענין כי מדת עבד נאמן כשמצווה לו רבו לעשות לא ישאל אותו טעם הדבר כמו שמצינו באברהם שאמר לו הק״בה קח נא את בנך וגו׳ הי׳ לו לשאול אתמול אמרת כי ביצחק כו׳ אלא שהוא מחויב לעשות כפי שצווה לו רבו אע״פי שאינו מבין הטעם ואם אחר המעשה ימצא חן בעיני רבו אז יודיעהו טעם הדבר וזה הענין שהרדימו נעשה לנשמע שיעשו מיד עד שלא ישמעו ויבינו טעם הדברים ונעשה זו מצוה הכוללת כל ישראל שכולם חייבים לעשות כמשפטן אעפ״י שאין יודעים הטעם וזה הנקרא חוקים כדכתיב ושמרת כל חוקיו אבל נשמע שהוא הבנת הטעמים אינו שוה בכל ישראל וכל אשר ימצא חן בעיני ה׳ יבינהו אור טעמי המצות ויאיר עיניו בתורתו אבל עבד שאינו נאמן כשצוהו רבי ישאל את טעם הדבר אם ייטיב בעיניו והנה החכם אחר שהקריב את הפסח ונתעסק במצות מצה מרור ישאל לאביו להודיעו טעם המצות אבל הרשע בתחלת עבודת הפסח ישאל מה העבודה הזאת לכם שיודיע אותו טעם המצוה ואם ייטיב בעיניו יעשה ויש לפרש מה שאמר שהוציא עצמו מן הכלל מפני שאמרו חז״ל ע״פ ואומר לך בדמיך חיי שלא היה זכות ישראל להגאל כי אם בדם הפסח ובדם מילה והטעם כי מצות מילה היא הכוללת כל תרי״ג מצות כמו שאמרו חז״ל גבי אברהם התהלך לפני והיה תמים כי מצות מילה כוללת כל שיעור קומה שהם רמ״ח אברים עשה ולא תעשה והרמז כי ברית הוא תרי״ב ועם אותו המצוה עצמו היא תרי״ג וכן במצות פסח היא כוללת כל התרי״ג מצות כיון שהם היו משוקעין כל שיעור קומה בע״ז שהיא חמורה נגד כל המצות לכן הוצרכו להגאל על ידי שני מצות אלו שהם כוללים כל המצות והיינו שאמרו חז״ל ע״פ ושמרתם את המצות אל תקרי מצות אלא מצות מפני שהיא נגד כל המצות ויש לפרש בזה הא דאחז״ל בשבת משה ששיבר את הלוחות שאמר מה פסח שהוא אחת מתרי״ג מצות אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה כאן וישראל מ׳ לא כ״ש ויש לדקדק דלא הוו ליה למימר מה פסח שהוא מצוה אחת ותו דאמרו חז״ל אין המרת דת פוסלת בתרומה אלא הפי׳ היא מה פסח דעדיף טפי מפני שכוללת כל התרי״ג מצות והיינו דקאמר שהוא מצוה אחת כלולה מכל התרי״ג וכ״ש כל התורה כולה בפרט ובזה יש להבין תוס׳ שם בפ׳ ר״ע דהא דקאמר מדעתי׳ אע״ג דאיכא ק״ו משום דאיכא למפרך שלא היה אלא עשרת הדברות וכאן כל התורה ולכאורה אינו מובן דרכתי איכא ק״ו ממצוה אחת ולפי מ״ש דפסח כולל כל התרי״ג מצות שפיר כתבו דליכא למילף ק״ו מפסח שהיא כוללת כל התרי״ג מצות ויש בזה רמז שמלת פסח במלואו פ״ה סמ״ך ח״ת הוא בגמטריא תרי״ג והיינו דקאמר ולפי שהוציא עצמו מן הכלל ר״ל מצוה הכוללת כל התרי״ג הוא ככופר בעיקר כמו עובד ע״ז ויש לפרש בזה שאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם מפני שאמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות כאלו הוא עצמו יצא ממצרים ומפני שהיינו משורשים באבותינו וכמ״ש לעיל הרי אנו ובנינו ובני בנינו וכו׳ משום שאבותינו ג״כ היו שם בשעת הגאולה וסובר הרשע שגם הוא היה שם ושהיה הוא כלול באביו ואמו באותן שיצאו ממצרים כיון שהוא בן נכר וכפר בעיקר הרי היה נכלל באותו שיצא ממצרים שהרי הוא יצא ממנו וא״כ לא היה ראוי לאכול מפסח במצרים וכיון שהפסח הזה הוא זכרון לפסח מצרים אמר א״כ למה אתה תאכל בו כיון שהיה נכלל באבותיך בן נכר אבל באמת אינו כן שאם היה נכלל אינו ראוי לגאל אלא שאח״כ נתערב איזה תערובות רע כי זה הטעם כל אריכות הגנות שאחר הבירור הוא חוזר ונתערב כמ״ש ירמיה לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו כי ענין צריפת הכסף מה יועיל אם יחזור ויתערב בו פסולת אחר וככתוב אומר ובערת הרע מקרבך שיבער את הרע וישאר טוב:", + "וענין מה שאמר הקהה את שניו. הוא ענין מ״ש הכתוב הלא משנאיך ה׳ אשנא תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי הענין שצריך לשנוא את הרשע בתכלית השנאה כדי שיתהפך גם הוא לשונא כענין כמים הפנים לפנים וז״ש לאויבים היו לי ע״י תכלית השנאה ולמדתי דבר זה ממך כמ״ש חז״ל אשר חלק ה׳ לכל העמים כדי להטעותן שהקב״ה רצה שישנאו אותו וז״ש משנאיך ולא שונאיך שאתה גורם להם לשנאיך ומזה למדתי גם אני להשנא אותם בתכלית השנאה עד שיהפכו לי לאויבים לכן אמר הקהה את שניו כדי שיתהפך לשנאה ממך לשונא וז״ש והבדלתי אתכם מן העמים:" + ], + [], + [ + "ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי כו׳. דקדקו המפרשים דקרא מיירי בבן שא״י לשאול ומסיים בתשובת בן הרשע כמ״ש לעיל לי ולא לו אלו היה שם כו׳ עוד יש לדקדק מ״ש לי ולא לו ולא אמר לי ולא לך אלו היית שם כמדבר לנוכח עוד יש לדקדק מ״ש בכל דור ודור כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר בעבור זה עשה ה׳ לי דאין מוכח זה דלמא משה אמר זה ליוצאי מצרים עצמן תו יש לדקדק בתשובת האב על שאלת מה נשתנה הרי אנו ובנינו ובני בנינו דלא היה צריך לומר אלא הרי אנו ובנינו שזה תשובת האב לבן השואל שהשינוי הוא זכר לעבדות וחירות וכ״ש מה שהוסיף מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים שכל המרבה כו׳ הוא לאין צורך לתשובת השאלה ונראה שיש לדקדק בפסוק והגדת לבנך ביום ההוא לאמור שמלת לאמור מיותר אך הענין הוא משום שאמר הכתוב בתחלת פרשת בא כי אני הכבדתי את לבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך אף דהאב אינו חייב אלא לספר לבנו ופשיטא דהבן מחויב לספר לבנו אלא דהענין הוא כמ״ש חז״ל בפסוק כי השבע השביע את בני ישראל וגומר שהשביע אותם שישביעו לבניהם וכן הוא בסיפור לבנו יודיע אותו שמצוה עליו ג״כ לספר לבנו וז״ש והגדת לבנך לאמור שבלשון זה שהוא אומר לו כן יאמר הוא לבנו וכיון שבנו אינו מיוצאי מצרים והוא אומר בעבור זה עשה ה׳ לי ע״כ מוכח שבכל דור ודור חייב כאלו הוא יצא ממצרים וממילא מתורץ אף שהבן אינו רשע שייך לומר תשובת בן הרשע דהיינו שאומר לו שאפילו בנו יהיה רשע ישוב לו בלשון זה להכי לא נקט בלשון ולא לך מפני שהבן עצמו אינו רשע אלא שהוא אומר לבנו שהוא ישיב לבנו אפילו אם יהיה רשע לכן כתיב בלשון נסתר ולא לו אלו היה שם הרשע לא היה נגאל והיינו נמי דקאמר בתשו׳ עבדים היינו לפרעה מצוה עלינו לספר שמודיע לו גם הוא מצווה לספר לבנו:" + ] + ], + "Yechol Me'rosh Chodesh": [ + [ + "יכול מראש חודש כו׳ ומסיים בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה כו׳. יש לדקדק דלמה לי ביום ההוא דלא נימא מר״ח הא כתיב בעבור זה ותו צריך להבין הלשון בעבור זה לא אמרתי ונראה דבאמת הא דקאמר בעבור זה אינו מובן היכא קאי דלא נזכר בתחלה אלא איסור חמץ ואכילת מצה כל ז׳ ונראה דיליף בג״ש דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אשר וגומר אלא דה״א דילפינן זה מזה מהחודש הזה לכם כדאיתא בריש פסחים גבי שואלין ודורשין כו׳ להכי איצטריך ביום ההוא וממליא ידעינין דבעבור זה לא אמרתי כו׳ אך לפי פשוטו יש לפרש הא דקאמר בעבור זה קאי על הגדה עצמה כדכתיב בפ׳ בא כי אני הכבדתי את לבו ולמען תספר באזני בנך ענינו כי לא היה צריך הקב״ה לכל האותות והמופתים והיה יכול להוציאם ברגע אחד אך כל האותות והמופתים והכבדת לב פרעה בשביל מצות ההגדה והסיפור לדורי דורות וז״ש בעבור זה עשה ה׳ לי ולא אמר בעבור זה הוציאנו ה׳ ממצרים אלא הכונה על האותות והמופתים שעשה בשעה שיצאתי ממצרים וזה היה בשביל הסיפור והגדה וזה שאמר בעבור זה בשביל הסיפור עצמו ויש להבין יותר מה שאמר עשה ה׳ לי עפ״י מה שאחז״ל כל מי שאינו ניצול בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו וכבר כתבנו שזה פי׳ הפ׳ ה׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי ר״ל כשהעזר הוא מחמת זכות עצמו אז זוכה ורואה במפלת שונאיו וכיון שישראל ראו במפלת שונאיהם מוכח שהיה בזכות עצמן הגם דכתיב ואת עירום ועריה שהיו ערומים בלי תורה ומצות אך מצינו שאחז״ל יעקב אשר פדה את אברהם שאברהם היה ניצול מכבשן האש בזכות יעקב שעתיד לצאת ממנו וכבר כתבנו במקום אחר שהעקידה היה נסיון לאברהם יותר מכבשן האש ויותר מיצחק שמסר עצמו לעקידה משום דבניסיון כבשן האש היה לו עזר מנשמת יעקב שהיה בו אבל משנולד יצחק כבר היה נשמת יעקב אצל יצחק ולא אצל אברהם ולכך היה נסיון לאברהם יותר מיצחק שהיה ליצחק עזר מיעקב וכן איתא בזוהר בפסוק ויבחר בזרעם אחריהם בהם בזכות דורו של משיח שהוא בתוכינו הוא עומדת לנו ובזה נלע״ד לפרש הא דאמר השי״ת בדבור לא יהיה לך וגומר ועושה חסד לאלפים וגומר וכן כתיב נוצר חסד לאלפים וגומר ומשה רבינו ע״ה אמר בסוף ואתחנן ועושה חסד לאלף דור ועיין מה שפי׳ רש״י שם ולפי פשוטו י״ל דמשה לא חשיב אלא לאלף דור למטה אלא דבאמת מועיל זכותו לאלף דור למעלה הימנו לדורות שלפניו וה״נ בשביל זכות הבנים שמקיימין מצות סיפור הגדה זכו אבותיהם למפרע בשעת יציאת מצרים וזה דקאמר למען תספר ר״ל בזכות זה והיינו דקאמר עשה ה׳ לי בשביל זכות הגדה זו:" + ] + ], + "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers": [ + [], + [], + [ + "בארץ לא להם כו׳. יש לפרש היינו שלא נצטער אברהם שיהיו האומות משעבדים בבניו כי באמת אמרו רז״ל דלמה נקרא שמה פיתום שכל מה שעשו פי תהום כו׳ ז״ש בארץ לא להם לאומות הנאה בעבודתם ואפ״ה יצאו ברכוש גדול וגם עוד יש לפרש לא להם ירמוז על מ״ש חז״ל וגם את הגוי ארבע גליות ומצינו ביצחק שקרא שתי גליות וגם יעקב קרא שתי גליות רמז על ארבע גליות ומצינו ביצחק שאמר ויהי אחרי מות אברהם וישב באר לחי רואי ונאמר עוד ויהי רעב בארץ וילך יצחק אל אבימלך וגומר וכן יעקב אמר עם לבן גרתי לכך קרא מצרים כל הגליות וזה נרמז בר״ת ל״א ״ל״ה״ם לח״י רוא״י אבימלך לבן הארמי מצרים עוד י״ל בארץ לא להם כי הענין איזה עשיר השמח בחלקו כי זה הוא סימן שהוא שלו אם הוא שמח בו אבל אם יתאוה עוד שהוא ענין מפני שאין לו האמנה ה׳ ואז אפילו זהו שבידו אינו שלו כי הבטחון בה׳ הוא השמירה וכיון שאינו שלו הוא מתאוה כשיעור הסך שבידו שרואה כמ״ש שהיצה״ר שולט בזה שעיניו רואות ולו חכמה ישכון היה מתאוה שזה שבידו יהא שלו וכמ״ש הפייטן זה שיש לו אינו שלו ושאינו שלו למה הוא לו והנה נחלת א״י הוא נקרא נחלת יעקב שאין לו מצרים וארץ מצרים להיפוך א״כ נקרא ארץ לא להם וכיון שחטא אברהם בחלקו במ״ש במה אדע ולא שמח בו כך היה מדתו ומ״ש כי לא שלם עון וגומר ענינו שאמר ולא ביושר לבבך וגומר כי ברשעת הגוים וגומר וז״ש כיון שלא בא מצד האמונתך ע״כ בא ברשעת הגוים ועדיין לא שלם עון האמורי גם י״ל ענין ה{שילים} בצאת ממנו הניצוצות הקדושות כמבואר בכמה מקומות וכיון שחטא במה אדע נתחזק כח כאומות שבא״י ולא נשלם והבן ומ״ש וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי איתא במדרש דן אנכי בשתי אותיות אלו יש לפרש מפני שאמר תחלה ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם למעלה ועבדום ועינו ואתם ארבע מאות שנה והיינו שבין הגרות משנולד יצחק ובין העבדות והעינוי היה בין הכל ת׳ שנה והענין העבדות והעינוי היינו שבתחלה עבדו בהם בפה רך כמ״ש חז״ל ואח״כ מלידת מרים היה קישוי השעבוד משך פ״ו שנה ועפ״ז יש לפרש מ״ש הכתוב בפ׳ וארא וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳ וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה׳ לא נודעתי להם שהענין הוא שהקב״ה ברחמיו קרא שמו על עמו ישראל כמ״ש בכל צרתם לא צר שבהיותם בגלות נקרא שמו אלקים ע״ש מדת הדין וכשיגאלו נקרא שמו שם הוי״ה שהוא מורה על חסד כמ״ש חז״ל שז״ש פרעה אשר אשמע בקולו שלא האמין השם הוי״ה בהיותם בגלות מצרים וי״ל שהענין בבחינת אלקים שהוא בגימטריא פ״ו כמנין קושי השעבוד שהיה פ״ו שנים ומלידת יצחק עד קושי השעבוד היה שי״ד שנים קרא שמו אל שדי שאל הוא חסד שהיה בחסד כמנין שי״ד שנים וז״ש הכתוב כי גר יהיה זרעך היא עד מיתת יוסף שלא היה להם אלא גרות ואמר ועבדום שהוא ממיתת יוסף עד לידת מרים היה בבחינת עבדות לבד ומלידת מרים ואילך אמר ועינו אותם ובין הכל היה ת׳ שנה ובזה יש לתרץ קו׳ המפרשים כיון דק״ל בן נח נהרג על הגזל ולא ניתנה להשבון כתבו התוס׳ במסכת ע״ז דהטעם משום דהוי מיתה וממון אלמא דאפילו ב״נ אינו חייב מיתה וממון ולמה במצרים נתחייבו מיתה עליהם ונתחייבו ממון ג״כ בשכר השיעבוד ולפי מ״ש י״ל שהמיתה נתחייבו על קושי השעבוד שהיה בע״כ אבל העבדות שהיה בפה רך לא נתחייבו מיתה אלא ממון וכיון שאינם באים כא׳ שפיר נתחייבו מיתה וממון והיינו דקאמר קרא לאחר שפרט שלשה שמנים אלו אמר וגם את הגוי אשר יעבודו ר״ל שהיו בבחינת עבדות ידון אותם כי יצאו ברכוש גדול שכר העבודה והנה משך הזמן הזה שהוא ממיתת יוסף הוא נ״ד שנים שהרי יוסף בן שלושים שנה בעמדו לפני פרעה ואח״כ ז׳ שני השבע ושתי שנים רעב ובשנה השלישית באו למצרים הרי יוסף ארבעים נמצא יוסף חי ק״י שנים עד לידת מרים שהיה כבר שבעים שנה בגלות משעה שמת יוסף נשאר נ״ד שנים ונרמז בשתי אותיות של דן וז״פ:" + ] + ], + "First Fruits Declaration": [ + [], + [ + "צא ולמד שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל. נראה לפרש ע״ד שאמרנו בפסוק ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספת כו׳ למה גנבת את אלהי דמה ענין זה לזה ועוד דבפסוק שלאחריו עם אשר תמצא את אלהיך כו׳ הכר נא מה עמדי וגו׳ צריך להבין למה בענין גניבת התרפים חייב מיתה ובשאר דברים אמר קח לך ותו דמלתא פשיטא אם יכיר דבר משלו יקחוהו ונראה ע״ד שכתבו המפרשים שנחלקו בו הראשונים אם היה דין על אבותינו מיום שנבחר אברהם עד מתן תורה כדין ישראל לכ״ד או כדין ב״נ ומצינו שאמרו חז״ל פועל חוזר אפילו בחצי היום שנאמר כי לי בני ישראל עבדים אבל עבד כנעני אינו יכול לחזור ומצינו עוד שאחז״ל בישראל שמצא ע״ז כיון דגבי׳ קניא וא״י לבטלי לכן שאל אותו כיון שהלך הלכת הרי דינך כישראל א״כ למה גנבת את אלהי הרי הוא נאסר בהנאה ולמה הוא לך ובזה מובן תשובת יעקב דקי״ל בן נח נהרג על הגזל ואין ניתן להשבון כמ״ש התוספות בע״ז דכיון דחייב מיתה פטור מממון ובזה שאמר עם אשר תמצא את אלהיך ע״כ הוא סובר שדינו כב״ה שיכול לבטל ע״ז חברו וא״כ חייב מיתה על הגזל אבל בשאר כלים אם גנב י״ל שדינו כישראל שניתן להשבון לכן קח לך ומצינו עוד שאחז״ל באומות הולד הולך אחר הזכר כדאיתא בקידושין דף ס״ז אבל ב״נ שבא על ישראלית הולד ישראל והנה מצינו שלבן לא הקפיד על הבריחה כמ״ש למה נחבאת לברוח הרי שחשב שדינם כישראל לכן הקפיד על נקיבות ג״כ מפני שילדותיהן כמותן אבל פרעב שלא רצה לשלח את העם מעבודתם חשב שדינם כב״נ וכיון שנתרצה לו בתחלה בפה רך שוב אינם יכולים לחזור ולכן רדה אותם בפה רך מה שאסרה תורה בע״ע וכיון שדינם כב״נ הולד הולך אחר הזכר ואם מצרי ישא בת ישראל היה הולד מצרי כדין אומות שהולד הולך אחר הזכר ולכן לא הקפיד על נקיבות: ", + "ולבן ביקש לעקור את הכל. אפילו נקיבות היינו מה שאמר לבן הבנות בנותי והבנים בני וכבר פרשנו בחידושי תורה דמה שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם כו׳ אל תדבר עם יעקב מטוב ועד רע היינו שאמר שלא הזהירו אלא על יעקב לבדו ולא על הבנות והבנים אלא שהיה חס שהיה בנותיו ובנות בניו כמ״ש הבנות בנותי כו׳ ואמר וכל אשר אתה רואה לי הוא ועתה מה אעשה לאלה היום י״ל עמו שאחז״ל שלא מת יעקב עד שראה ששים רבוא מבניו וז״ש וכל אשר אתה רואה לי הוא ר״ל אפילו כל הדורות שיבואו לי הוא לעשות עמהם כרצוני ועתה מה אעשה לאלה היום ר״ל מה אעשה לבנותי או לבניהם אשר ילדו דעד כאן רחמי האב על הבן אלא שהיה כוונתו לעשות עמהם רע לאחר שלשה דורות והיינו דקאמר היום לאפוקי לאח״ז וכן היה בלעם בן בעור שאמרו שבעור הוא לבן ובלעם בנו היה באותו עצה במצאים להאביד את ישראל מדקאמר הבנות בנותי משמע שהיה כוותו לאחר שלשה דורות להאביד את ישראל כולם אפילו נקיבות ויש לפרש עוד עפ״י מ״ש בחידושי תורה כל בחינות בגלויות היה בשביל להוציא הניצוצות קדושה שנפלו בקליפה והם בחינת רפ״ח ניצוצות כמנין טוב ורע עם כללותיו יחד והוא ענין רחל ולאה שהוא מספר רע״ד ניצוצות ובהצטרף אליהם י״א שבטים שנולדו בבית לבן ודינה בתו ושתי אמהות הוא ממש מספררפ״ח והיינו השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע ולבן ברמוזו רומז שלא רצה ליתן ליעקב אלא לאה שהוא מספר ל״ו ונשאר בידו רנ״א כמספר ארמי וכשהוצרך ליתן לו גם את רחל סבר שנשאר בידו כמנין אב״י והיינו דקאמר ארמי אובד אבי ואין להאריך יותר ובדרך הרמז י״ל עוד דע כי כל עיקר גלות מצרים וכל הגליות הוא לטובת ישראל כמ״ש הכתוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב מי זה אמר וגומר מה יתאונן וגו׳ ענינו שהש״י לאחדותו האמיתי לא יתכן לחשוב בו ב׳ בחינות טוב ורע אלא אחדות האמיתי שהוא טוב ולכן לא אמר הטובות בלשון רבים אלא שהשפע הטוב הוא מתהפך כפי בחינת המקבל וכמאמר חז״ל לעתיד מוצא חמה מנרתיקה צדיקים מתעדנין בה כו׳ ורשעים נידונים בה וז״ש מי זה אמר האם אפשר להיות רעה מבלי צווי הש״י וע״ז אמר מה יתאונן אדם חי כו׳ כי ע״י החטאים מתהפכין לדין וזה הוא טובתו וכן אמרו חז״ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנ׳ וזרעתי את בית ישראל וכמ״ש הלך ילך ובכה וגו׳ ענינו להוציא ניצוצות הקדושות שנפלו בקליפה מחטא עץ הדעת בדור המבול ובדור הפלגה כמבואר בזוהר ובכוונות ע״כ אמרו חז״ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שזה טובה כמו זה וצריכים אנחנו להודות על הגליות כמו על הגאולות וזה שתיקנו לומר עבדים היינו ליתן שבח על העבדות ג״כ וזה טעם מצות אכילת מרור ליתן הודאה על מרירת העבדות כמו על החירות וז״ש מתחלה עובדי ע״ז היו אבותיהו כלומר שהגלות היה לטובה לברר הניצוצות שנפלו בחטא אבותינו וכבר כתבנו שזה הטעם שאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שמספר רכוש גדול כמספר עץ הדעת והצטרף אליהם ע׳ נפש שירדו למצרים והוא מכוון כמספר מתי מעט כמו שנאמר במתי מעט ירדו אבותינו למצאים והוא מספר תקס״ט כמספר רכוש גדול ובהצטרף ע׳ נפש עולה למספר עץ הדעת וזש״ה בהיותכם מתי מספר כמעט וגרים בה שהיא מספר ניצוצות שהיה בגלות ויש עוד רמז שאחז״ל בעץ הדעת שהוא עץ פרי שטעם עצו ופריו שוה וירמוז כי מנין מתי הוא כמספר עץ פרי ואותיות מעט הם עצמם אותות טעם ןז״ש מתי מספר כמעט כי נמתק טעם עץ פרי ויש לפרש בזה טעם לג׳ אותות שצוה הקב״ה למשה לעשות לבני ישראל יתהפך המטה לנחש וידו לצרעת והמים לדם ואמר אם לא יאמינו לקול האות הראשון וגומר והיה אם לא יאמינו וגומר ענינו שמשה היה סובר שלא יאמינו שיכול להוציא ניצוצות אלו ממצרים מחמת שחטאו ישראל במצרים ונתערבו יותר בקליפה כמו שיבואר והיה סימן אות הראשון לחטא עץ הדעת ע״י הנחש ואות האחרון סימן לדור הפלגה שחטאו בלשונם והוא סימן לצרעת כמו שפירש״י בחומש ומכת המים לדם הוא סימן לדור המבול שנדונו במים כידוע וע״כ אמר שיעשה ג׳ אותות שיאמינו לכולם אמנם בחינת הדעת שהם בחינת החכמה והבינה והוא בחינת חיבור החכמה שהוא מצד הזכר כמ״ש חז״ל אין חכמה לאשה ותבונה הוא מצד הנקיבה כמ״ש חז״ל ע״פ ובין ה׳ אל הצלע לאשה שהוא לשון בינה והנה ידוע ירידת יעקב ללבן הוא כדי להוציא ניצוצות הקדושה מקין שהוא משורש הקליפה שנפלו בו ניצוצות ח״ב והוא חכמת בני קדם כמ״ש הכתוב וארם מקדם והוא עבר הנהר שאותיות שבעים נפש הוא קדם וז״ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם כידוע שנהר רומז לבינה שנקראת רחובות הנהר ואותיות קדם מרמז על חכמה שהיא קודם לבינה שהבינה מקבלת מן חכמה שאם אין חכמה אין בינה ושניהם נרמז בשם לב״ן והנו״ן מרמז על נו״ן שערי בינה ויעקב בחכמתו הגדול גבר עליו כמ״ש עם לבן גרתי כו׳ והוציא ממנו ל״ב שהם ל״ב נתיבות החכמה כמ״ש ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו וגומר ועפ״י פשוטו שגנה את לבבו שלא יגיד לב לבן בריחת יעקב כמו הרדם שלבו מגיד לו אבל יעקב בחכמתו גבר על לב לבן שלא החכים לידע בריחתו כמ״ש המקובלים שיעקב תיקן בחינות אחורי החכמה שנפלו בקליפה אבל צד הבינה לא תיקן לכן הוצרך לירד למצרים לתקן הניצוצות שנפלו לשם בני״ן שערי טומאה וז״ש ארמי אובד אבי וירד מצרימה וז״ש שגזר על הזכרים ועל הנקיבות אבל פרעה הרשיע לעכב את ישראל ולהכניס בקליפה ח״ו ניצוצות החכמה שכבר תיקון יעקב וז״ש כמה פעמים כי כבד לב פרעה של״ב מרומז על ל״ב נתיבות החכמה וזה שאמר הבה נתחכמה לו ר״ל בחינות החכמה ואמר עוד לשון לב פרעה כי מלת פרעה אותיות אמצעיות הוא רע משא״כ אותי פה שבשמו הוא רך כמ״ש בפה רך ובזה אחז את ישראל לעכבם במצרים ע״י ע״ז שהוא פגם החכמה ולכן אמרו בהגדה ביד חזקה זו הדבר ובזרוע נטויה זו החרב ענינו כי היד החזקה היה בחינת החכמה שנפלו בעובדי ע״ז וז״ש ביד חזקה זו הדבר שנאמר הנה יד ה׳ הויה וגומר מפני שע״ז שלהם היה מקנה צאן כפירש״י לכן כיון שהכה הקב״ה ע״ז שלו נגאלו בבחינות החכמה ולכן במכת (דבר) שהוא המכה חמישית הלך כבישת לב פרעה כפירש״י שבחמשה מכות הראשונים כתיב כבד לב פרעה ובה׳ מכות אחרונים כתיב ויכבד לב פרעה לכן לא גזר על הנקיבות שלא הוצרכו לזה שעדיין לא נתקן בימי יעקב אלא הוסיף לגזור על הזכרים בבחינת חכמה כנ״ל והיה הגאולה ע״י משה כי משה היה בחינות חו״ב כמ״ש בכוונות שמספר משה הוא מספר פק״ד שאחורי הוי״ה במלאו ע״ב כמ״ש וראית את אחורי ומספר שם אהיה במילואו יודין שהיא קמ״א וקס״ד וקפ״ד הוא מספר משה ועל דרך זה יש לפרש מה שאמר הכתוב לא הביט און ביעקב וגומר והנה הענין ותרועת מלך בו הוא מ״ש הכתוב ויהפוך את הקללה לברכה כוונת בלעם לכוון השעה שהקב״ה כועס עדי להגבר הדינין על ישראל והקב״ה היפך מידת הרוגז למידת הרחמים כמ״ש חז״ל ע״פ מה יעץ עליך בלק וגומר וזה ענין תרועה שהוא מתוך הדינים כמבואר בכמה מקומות וז״ש ה׳ אלקיו עמו ר״ל שאפילו מדת הדין המרומז בשם אלקים אפ״ה נהפכו לרחמים שהוא הוי״ה ב״ה ולהיות ענין זה הכעס מפני שאין הקללה חלה אלא על עונש עברה כמו שפי׳ רש״י בחומש שרצה להזכיר עונם כדי שיוכל לומר קללה וזה הטעם ששלח בלק לבלעם מפני שלא ידע אם יש בהם עון אבל אמרי חז״ל בריש זבחים אין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה ואיתא במנחות דאמר המלאך בעידן ריתחא ענשינן גם אעשה לכן שלח בלק לבלעם כיון שידע לכוון השעה שהקב״ה כועס בו וע״ז אמר בלעם לא הביט און ביעקב ולא מצא בהם און ולא שעת רוגז שהרי אפילו מדת רוגז נתהפך להם למדת רחמים ולפמ״ש יש לפרש מ״ש ותרועת מלך בו לפמ״ש התוספות בברכות כיון דעת רוגז אינו אלא רגע מה היה יכול לקלל באותו רגע ופיר׳ דהיה יכול לומר כלם היפך הקב״ה ברחמיו מלת כלם למפרע מלך וז״ש ותרועת מלך בו ויש לרמז עוד במלת לא הביט און שהוא רומז על שר של מצרים ששמו נו״א והוא אותיות און שרדף אחר ישראל מאחריהם והוא לשון עקב והקב״ה שמרם ושלח עמוד הענן מאחריהם בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים וזהו לא הביט און ביעקב ומה שאמר ולא ראה עמל בישראל מפני שבלעם יש בו אותיות עמל מן עמלק אלא שבמקום הקו״ף שבעמלק שהוא לשון קללה היא בי״ת בבלעם שהוא לשון ברכה ועי״ז נהפך קללה לברכה וז״ש לא ראה עמל בישראל וי״ל מה ששלח אחריו ולא צוה לקללם במקומו דלפי מה דאיתא במ״א כשמתםלל על חברו צריך להזכיר את שמו היינו דוקא שלא בפניו אבל הפניו א״צ וכיון שלא מצא בהם עון ולא יכול לענש על אעשה אלא בשעת הזעם וכיון שלא היה רק רגע לא היה יכול לומר רק כלם ולא יכול להזכיר שם יעקב או ישראל לכן היה צריך לראותם: ומה שאמר ולבן ביקש לעקור את הכל כו׳. י״ל ע״ד הרמז שכתבנו במה שאמר לבן יש לאל ידי לעשות עמכם רעה ואלהי אביכם כו׳ והענין שאמר לבני יעקב שהקב״ה לא הזהירו אלא על יעקב עצמו והיינו דאמר הבנות בנותי והבנים בני כו׳ הרי שהיה בדעתו להשמיד הבנות עם הבנים וירמוז כי יעקב הוציא מלבן ניצוצות הקדוש׳ שהיה תחת ידו ולכן בכל פעם הרשיע לבן יותר וכן היה בכל פעם במצרים קישוי השעבוד יותר וכ״ז שיצאו ממנו ניצוצות הקדושה הרשיעו ביותר וז״ש משה ומאז באתי אל פרעה כו׳ הרע לעם הזה ומתחלה היה בפה רך וידוע כי רפ״ח ניצוצות הקדושה המה נתערבו בקליפה והיא בגימטריא עץ הדעת טוב ורע כי מספר טו״ב ור״ע עם הכולל הוא רפ״ח ויעקב הוציא מלבן ע״י רחל ולאה שהוא מספר רע״ד וזה מרומז בפסוק וישת לו עדרים לבדו ועדיין היה חסר י״ד ונשלמו ע״י י״ב שבטים ודינה בתו והיה חסר עוד אחד וז״ש מטוב ועד רע ר״ל הכולל של טוב ורע שלא נשלם עדיין ולכן לא היה לו טענה על מספר רחל ולאה שהרי עבד אותו בעבורם אלא על מספר י״ג של בניו ובתו וז״ש אמרי אובד אבי שהוא בגימטריא י״ג הרי שביקש להאביד ח״ו זכרים ונקיבות דהיינו בניו ובתו כנ״ל:" + ], + [], + [], + [ + "ובני ישראל פרו וישרצו כו׳ ותמלא הארץ אותם. פי׳ התרגום ואתמלאית ארעא מנהון יש לדקדקד דהו״לל ותמלא הארץ מהם ויש לפרש בזה ענין שאמרו חז״ל מעולם לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום כו׳ שהיה הנס שהיה מספיק את רוב העם להספיק לכולם וכן יש לומר כאן שהיה כמה פעמים ששים רבוא כמ״ש חז״ל בפ׳ וחמשים עלו בני ישראל י״א א׳ מחמשה וי״א אחד מחמש מאות ועם כל זה הספיק הארץ ההוא ארץ גושן להחזיק את עולם כדכתיב רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד והיינו דכתיב ותמלא הארץ אותם שהיתה הארץ מספקת למלאות אותם ומה שפירש רש״י שהיה יולדת ששה בכרס אחד י״ל דנרמז במ״ש פרו וישרצו וירבו ויעצמו מאד היינו ששה לשונות בלידתם וי״ל הטעם מפני שאמרו ויענונו במיעוט דרך ארץ דאיתא במדרש שהיה פרושים מנשותיהן כל ימות השבוע ואמרי עוד שאמר רוח הקודש אתם אומרים פן ירבה אני אומר כן ירבה הרי שהיה מדה כנגד מדה ויש לומר הטעם בזה דהרמז במה שאמר במאד מאד ולא אמר מאד מאד והוא ע״ד מה שאמרו חז״ל בסוף מס׳ ברכות בכל מאדך בכל מדה ומדה שהוא מודד לך כו׳ ה״נ מה שאמר מאד מאד היינו מדה במדה ולפי שמנעו מהם ששה ימים כדי שלא ירבו מדה במדה ילדו ששה בכרס אחד ואפשר דלכך היו פקודי הלוים מעוטים מכל השבטים כי מה שפי׳ רש״י שהיה הארון מכלם אין זה מספיק למנין הראשון שהיה בשנה השנית שעדיין לא נבנה המשכן אלא כיון שלא היה פרים ורבים אלא מדה במדה כנגד המצרים משא״כ בשבט לוי שלא שעבדו בהם כפי׳ רש״י בפ׳ לכו לסבלותיכם ויש לרמוז במה שאמר ותמלא הארץ אותם במ״ש חז״ל בסוטה בפסוק על גבי חרשו חורשים שהיו חורשין וזורעים עליהם ואח״כ מבצבצים ויוצאין כו׳ וזה מה שאמר ותמלא הארץ אותם שהארץ נתמלא והוציאה אותם וע״ד הרמז יש לפרש עפ״י מה שכתוב בזוהר דב״י הוא רמז ניצוצות הקדושות שנפלו במצרים כמו שאמרו חז״ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתם כו׳ והוא ענין מה שאמרו חז״ל אין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ולפ״ז יש לפרש דמה שמנה הכתיב ששה לשונות פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגומר הוא הששה בחינות שיש בגוף האדם כידוע והבחינה השביעית הוא נקראת ארץ כמובאר בזוהר ואלו ששה בחינות יצאו ע״י שהיו פרים ורבים אבל הבחינה השביעית הוא היה שקועה מאד בהם והיא בחינת המלכות ובכח זה מלך עליהם והחזיקום לעבדים וכבר רמז בזה פרעה ליוסף שאמר על פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל והוא מ״ש למעלה ברמז מה שאמר פרעה כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא שנתן לו רשות להוציא ניצוצות קדושה חוץ מבחינת המלכות וז״ש ותמלא הארץ אותם שהבחינה השביעית היא מילואה וכוללת הששה בחינות והיא היתה שקועה בארץ מצרים וזה היה פחד פרעה שאמר ועלה מן הארץ שיוציא בחינות המלכות ויש לרמז עוד במה שאמר במאד מאד מפני שלא נבררו בחינת הקדושה לבד אלא בתערובות פסולת הרבה מטומאת מצרים ולכך אמרו וחמשים עלו ב״י א׳ מחמשה שמתו בשלשת ימי אפילה והוא שאחר שנולדו הוצרך לברר מתערובות רוב הפסולת שהיה מעורב בהם וז״ש הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו רצונם שהם מארץ מצרים ממש ויש לפרש ממנו דקאי על ישראל דהעם שהוא הפסולת רב ועצום ממנו מבחינות הקדושה שנקרא ישראל כמ״ש חז״ל שהוא א׳ מחמשים או א׳ מחמש מאות אזה דקאמר במאד מאד שהניצוצות הקדושות היו מתערבים מתוך ריבוי הפסולת וז״ש הבה נתחכמה לו והוא עצת בלעם כמ״ש חז״ל שבלעם היה באותו עצה והיה עצתו להחטיא את ישראל בגילולי מצרים כמו שיעץ לבלק כדכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם כמ״ש בפ׳ בלק ועתה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים שהיה העצה להחטיאם בזימה כדי שעי״ז יתעכבו הניצוצות הקדושות שהיה במואב עד אחרית הימים וכן כאן היה עצתו בזה להתחכם עליהם להתפיסם במחשבת ע״ז וז״ש הבה נתחכמה ולהיות כי החכמה יראת ה׳ כדכתיב והחכמה תחיה בעליה היינו דכתיב וימררו את חייהם ולהיות כי היפוך אותיות ח״י בא״ת ב״ש הם אותיות ס״מ והוא סם המות וכמ״ש חז״ל כל העוסק בתורה נעשה לו סם חיים היינו דעתיב וישימו עליו שרי מסים שהוא מבחינת הסם שעי״ז מאריך הגלות היינו דכתיב למען ענותו בסבלותם והיה כוונתו לעכב שש בחינות הנ״ל לכן כזר על הזכרים אבל בחינת הנקיבות שהיא בחינה שביעית שכיון שהיו שקועים אצלו לא הוצרך לגזור עליהם: ", + "ובני ישראל פרו וישרצו וגומר. פירש״י שילדו ששה בכרס א׳ נראה דילפי מלשונות כפולים אלו פרו וישרצו וירבו ויעצמו הרי ד׳ ובמאד מאד היינו ששה ומ״ש ותמלא הארץ אותם יש לפרש עפ״י מ״ש חז״ל לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים ומבואר בכמה מקומות שענין גלות היה להוציא ניצוצות הקדושות ומפני שעדיין לא נתבררו והיה כמה ניצוצות קדושות בתוך מצרים ע״כ גזר פרעה ביום לידת משה אפילו על מצרים שישליכו זכריהם לים כפירש״י שלא ידע אם כבר נתברר ניצוץ זה של משה ויולד בתוך ישראל או עדיין לא נתברר ויולד בתוך במצרים ובזה מבואר לשון התרגום כל ברא דמתיילד ליהודאי כו׳ ולכאורה הוא סותר לפירש״י ולפי מ״ש י״ל דאף שיולד מן המצריים מ״מ אמר להם שלא יחושו להשליכו כי הוא מישראל דהיינו מניצוץ הקדוששנתערב בהן והיינו שכתב דאתיילד ליהודאי ר״ל הלידה לישראל הוא כמו שיבואר שהוא ענין ערב רב שלקח משה עמו מפני הניצוצות שהיה מעורבין בין המצריים ועדיין לא נתבררו ולקחם עם הפסולת שלהם ורמז לדבר כי כל הניצוצות אלו היה בבחינת הדעת כמ״ש בפ׳ לך לך בפ׳ ידע תדע שכן ערב רב מספרו מספר דעת שהיינו שכ׳ ותמלא הארץ אותם ר״ל שכבר פרו ורבו ועדיין ארץ מצרים מלאה מהם ויש לחוש פן ירבה להוציא שאר ניצוצות ויותר יש לומר כי כמו שלא נתברר והיה במצרים כמה כוחות הקדושה מעורבים כמו כן אותן הניצוצות שנתבררו ויולדו מישראל לא היה הקדושה מובדלת ולא נתבררו בבירור היטב בלי פסולת וזה הענין רשעי ישראל שבמצרים שלא רצו ללכת כמו שאחז״ל וחמושים עלו א׳ מחמשה היינו אותן הכוחות המצרים שהיה בתוך הבירורים שנתבררו עם הפסולת לכך לא רצו לצאת ממצרים ומתו בשלשת ימי אפלה ובזה יתכן לומר ותמלא הארץ אותם כלומר שארץ מצרים מלא אותם והיינו דכתיב הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ר״ל שמולידים אף מתערובות המצריים:" + ], + [ + "ורב כמה שנאמר כו׳ ותבואי בעדי עדיים. כתב האר״י ז״ל שהיא שני פעמים ע״ד ירמוז בזה כי שני פעמים ע״ד בגימטריא פסח והוא מקום הבטחון כנודע וכן הוא אומר בטח בה׳ עדי ע״ד כי בטחו״ן גימטריא ע״ד עם הכולל והוא האמנה ללכת במדבר כדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר כו׳ והוא מדת אברהם שהיא כללות החסד והאהבה שהיה בן ע״ה שנים בעת נסיון שאמר השי״ת לך לך וגומר זהו שסיים הכתוב בדמיך חיי דמיך היא בג׳ ע״ד וידוע כי ביציאת מצרים נתקן שם י״ה כמו שאמר עזי וזמרת יה כו׳ ולעתיד לבא כשיהיה השם שלם ואז יהיה ד׳ פעמים ע״ד כנגד ד׳ עולמות שיהיה השם שלם והכסא שלם וד׳ פעמים ע״ד בגימטריא צור וזה שאמר בטחו בה׳ עדי עד שהוא מקום הבטחון שנתקן כבר כי ביה ה׳ צור עולמים כי לעתיד יהיה השם שלם כמ״ש הפסוק כי יד על כס יה וגו׳ ויש רמז במ״ש ויהי ידיו אמונה עד בא השמש שהוא ר״ת על שני מלחמות עמלק דורו של שאול ודורו של מרדכי עד כי יבא שילה וימחה שמו לגמרי והוא ר״ת שמ״ש שאול מרדכי שילה לפי שאחז״ל רפידים שרפה ידיהם מתורה אך בימי מרדכי הדר קבלוהו ורמז שאול מרדכי בגימטריא תור״ה ויש לפרש מה שאמר הכתוב שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך קרי באהליך גם על זבולון ר״ל שישמח זבולון כשיקבע בתי מדרשות שהם נקראים אוהלים להיות מקום תורה ליששכר ללמוד בו וז״ש שישמח בצאתו בדרך כשיששכר יושב באהלו של זבולון ויש לפרש עוד ע״ד מ״ש חז״ל גבי מונבז המלך אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שצדקה שעשה זבולון תיקון לעצמו אוצר גנוז למעלה בהיכל המלך וז״ש שמח זבולון בצאתך ע״ד שאחז״ל בצאתך מהעה״ז כי הולך לבית עולמו מקום ההיכלות שגנז לעצמו אבל יששכר מדה אחרת היתה בו כמ״ש חז״ל עולמך תראה בחייך אף בהיותו בעה״ז אינו עה״ז אצלו אלא כאוהל שאינו קבוע זה מדת יעקב יושב אוהלים וכל ראיות שכלו הוא בטעם העליון כמ״ש דוד המלך ע״ה גר אנכי בארץ ולכן משה רבינו ע״ה ושאר צדיקי עולם שחיותם בעה״ז ולא יצפה לראות אור העליון כי גם בהיותו בעולם הזה אור נגה עליהם וזה שאמר ויששכר באוהליך:", + "ואת ערום ועריה. נראה לפרש מה שאמר דוד המלך ע״ה שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב כבר כתבנו שעניני מה שאמרו חז״ל שראה דהע״ה שלא קיים מצוה זו בעצמו כפרש״י בתהלים לדוד מכתם שהיה מכתו תם שנולד מהול אפ״ה שמח בו כעין מוצא שלל רב כי ענין המוצא מציאה אעפ״י שמעצמו בא לו בלתי פעולתו ומעלת השתדלותו אעפ״כ הוא שמח בו כמו כן שמח על מצות מילה אעפ״י שמעצמו בא לו ויש לפרש ענין כמוצא שלל רב כמו מוציא כענין שנאמר מוצא רוח מאוצרותיו שהוא כמו מוציא וענינו ירמוז על מ״ש חז״ל ואת ערום ועריה שהגיע זמן הגאולה והיה האומה בלי מצות וניתנה להם דם ברית שבזכותם יצאו מן הגלות והוציא אותם ע״י דם ברית והוא ענין מה שאמרו ואח״כ יצאו ברכוש גדול הם הניצוצות רבות שהוציאו ממצרים כמ״ש בזוהר שהיו נבראים מתוך הקליפות של מצרים והוציאו אותם ע״י דם הברית וזהו ששמח דוד שהיה עירום בזכרו כי כשהיו במצאים בבחינת עירום ועריה אעפ״כ בזכות מצות הברית הוציא שלל רב שהם ניצוצות הקדושות ממצרים וזה כמוצא שלל רב", + "ובמכילתא איתא מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד׳ ימים דכתיב ואת עירום ועריה שלא היה ראוים ליגאל לכן נתן להם ב׳ מצות דם פסח ודם מילה שנאמר בדם בריתך שלחתי אסיריך לכן הקדים ד׳ ימים שאין נוטלין שכר אלא ע״י המעשה וצריך להבין טעם דד׳ ימים ות׳ דמקרא משמע שבדם ברית לבד נגאלו ולמה היה צריך דוקא ב׳ מצות אבל הענין שהעיקר הגאולה הי׳ בזכות מילה שנאמר בדם בריתך אלא דקי״ל מילה בנכרי פסולה לכן הוצרך להביא הפסח שע״י עבודת הפסח הי׳ להם כפרה על עון ע״ז כמ״ש משכו מע״ז וקחו לכם צאן כיון שנסתלקו מע״ז ע״י לקיחת הפסח היו ראוים למול את עצמם ובזכות זה נגאלו אבל בשביל דם הפסח לא אלא בשביל תשובה על ע״ז וכיון דאמרו חז״ל גבי מרע״ה שאמר אמול ואצא סכנה עד ג׳ ימים וא״א למול קודם אלא בלקיחת הפסח לכן הקדים לקיחתו ד׳ ימים ובזה י״ל מה שמסיים שאין נוטלין שכר כו׳ עפ״י מ״ש המהרש״א ז״ל דהא דאמרינן ביומא ע״י תשובה מאהבה זדונו׳ נחשב כזכויות היינו שאין הקב״ה חושב מחשבה של עבירה משא״כ בתשובה מיראה נחשבת ג״כ את המחשבה א״כ לפי זה אכתי קשה ליסגי בדם פסח אך שהי׳ תשובה על ע״ז יגאלם בזכות שנעשו כזכויות להם ואמר שאין זה אלא בשביל המחשבה ואין נוטלין שכר בשביל המחשבה אלא בשביל המעשה:" + ], + [ + "הבה נתחכמה לו. נראה כ״פ מ״ש לפרש אחות לוטן תמנע וגו׳ איתא בגמ׳ דסנהדרין דף צ״ט ע״ב ת״ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה שהיה דורש בהגדה כו׳ וכי לא הי׳ משה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע כו׳ אודה ה׳ אשר זכני קצת רמז בזה עפ״י מ״ש האר״י ז״ל כי חכמת האומות באה מניצוצות שנפלו מאחורי׳ ולעתיד כשיתעלו נאמר והאבדתי חכמים מאדום רמז לזה משיב חכמים אחור ואמר עוד וחכם באחור ישבחנה לרמז שהם באים מאחורי החכמה עוד כתב האר״י ז״ל שיעקב שורש נשמתו באה מאחורי חכמה העליונה ועליו היה לתקן ניצוצות האלו שנפלו משורשו והנה אותיות שאחרי אותיות החכמה הם אותיות לוטן והוא היה מניצוצות אלו או שנפלו משורשו ואחות רומז לחכמה כשאחז״ל אחותו ע״ש חכמתה וכן הוא בזוהר גבי רבקה שקראה אחותו ע״ש חכמתה והנה אותיות תמנע מתחלפות באותיות המסמוכו׳ שהם סמא״ל כי התי״ו סמוכה לאל״ף והיא היה מתבקשת להתתקן לכך הלכה אצל יעקב שיתקנה כדאיתא בסנהדרין כי היתה משרשו אך יעקב לא תיקן אלא מחצה שהם אותיות אל״ף למ״ד המתחלפת באותיות ת״מ לכן אמרו יעקב לא מת וכיון שלא קיבל יעקב לתקן אותיות ס״מ הלכה אצל אליפז ומזה היה חכמת אליפז התימני וקראה פלגש וזה שאמר רש״י באיוב ד׳ בפסוק ואלי דבר יגונב כי הנבואה לאליפס היה דרך גניבה כאדם הבא אצל פלגשו וזה שכתב ותמנע היתה פלגש לאליפז וכיון שלא תיקן יעקב אותיות נע מן תמנע היה כח באליפז לרדוף אחריו ולקח ממנו ממונו כיון שלא תיקן אותיות נע שהוא שורש עני אבל להמיתו לא היה בו כח כיון שתיקן אותיות ת״ם וי״ל שזה שאחז״ל כל מקום שנתנו חכמים עינים או מיתנ או עניות שבכח חכמה שבהם יכולי׳ להשליט הדינים שהם מאחורי החכמה או אותיות ת״ם או אותיות ע״ן ושמעתי רמז לזה למה שאחז״ל בב״ק דף ל״ט ע״ב ר׳ יעקב משלם חצי נזק ר׳ יעקב מאי עבידתיה אימא ר׳ יעקב אומר כו׳ שהתנא השמיט תיבת אומר לרמז על יעקב שהיה צריך לתקן עוד החצי וזה שנצטוונו לזכור את אשר עשה לך עמלק לא תשכח וכתב האר״י ז״ל כי זכר הוא מספר פני החכמה ותשכח אחורי החכמה שעי״ז הזכירה יכולין להוציא ממנו הניצוצות ואולי זה היה כח הסם ליגע בגיד הנשה כי נשה מרמז על שכחה כדכתיב כי נשני אלקים את כו׳ וזה היה בחיי מנשה לכן דרש בהגדה וכדאיתא בסנהדרין דף ק״ב ע״ב שנשה שם י״ה וירמוז בזה מה שאמרו מצרים הבה נתחכמה לו כי אותיות מ״ס מתחלפות באותיות ע״ן כנ״ל וזה היה מבחינות אחורי החכמה כנ״ל לכך אמרו הבה נתחכמה לו וירמוז עוד מ״ש חז״ל קטורת מעשרת שהוא על ידי אותיות סמים שמתקנין אותיות ע״נ ששרשו עוני ויבואר עוד במקום אחר בענין הקטורת:" + ], + [ + "למען ענותו בסבלותם. הנה אמרו בהגדה ענינו זו פרישת דרך ארץ והוא מחמת סבל השעבוד הקשה היא ממעט התאוה להפרישם מד״א כי היה עיקר פחד שלהם פן ירבה ונתיעצו שע״י העבודה נתמעט תאותם ויפרשו מד״א וז״ש אתם אומרים פן ירבה כו׳ וכאשר יענו אותו כן ירבה והכוונה בזה שבאמת מחמת העבודה נתמעט תאוותם אלא שנשותיהם פיתו אותם במראות כדאיתא בסוטה וזה שהיה גרם להולידן זכרים הרבה כמ״ש חז״ל בזמן שהאשה מזרעת תחלה יולדת זכרים וכיון שהמצרים לא נתיראו אלא מן הזכרים כמו שאמרו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים והיינו שלא ילחמו עמהם ונהפוך הוא כי בשביל מיעוט תאותם גרמו שהולידו עולם זכרים מפני שנשותיהן הזריעו תחלה וזה שאמרו וכאשר יענו וגומר ויקוצו מפני בני ישראל:", + "מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס וגו׳. איתא בסוטה רב אמר שמסכנות בעליהן וח״א שממסכנות בעליהן פיתום ורעמסס חד אמר פיתום שמו ולמה נקרא שמו רעמסס שראשון ראשון מתרוסס וחד אמר רעמסס שמו ולמה נקרא שמו פיתום פי תהום בלעו ולכאורה משמע ששניהם עיר אחד והוא פלא הא כתיב ערי מסכנות לשון רבים ויש לפרש ע״פ מ״ש פ׳ לך לך הא דכתיב וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח״כ יצאו ברכוש גדול וקיי״ל דאפילו בן נח כשמתחייב בנפשו פטור מן התשלומין כמ״ש התוספות דמהאי טעמא בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון א״כ הא דנתחייבו מיתה בים וגם תשלומין ברכוש גדול היינו משום שהיו על שני מעשים דעל העבודה היו מחויבין בתשלומי שכר ועל מה שעינו אותם נתחייבו מיתה והעינוי היה מה שעבדו בהם בפרך והיינו מה שלא היה למצרים הנאה מעבודתם אלא כדי לענות אותם כדמצינו בע״ע לא ירדנו בפרך היינו בדבר שאין הנאה לרבו והיינו דכתיב הכא ערי מסכנות והיינו שמסכנות אותם לים כדפרשנו ומסכנות היינו שיצאו ברכוש גדול ושניהם אמת ואח״כ מפרש קרא את פיתום ואת רעמסס דהיינו שלא היה מתקיים והוא היה העבודה שנתחייבו בתשלומי שערם ואמר שהיה ראשון ראשון מתרוסס או פי תהום בלעו בזה שהיה לעינוי ונסתכנו שנתחייבו מיתה עליהם והיינו דחד אמר פיתום שמו הוא שנתקיים ורעמסס שראשון ראשון מתרוסס היה לעינוי וחד אמר רעמסס שמו הוא שנתקיים ופיתום פי תהום בלעו שהוא היה לעינוי ואפשר דמר דייק מדכתיב ועבדום ועינו אותם משמע דעבודה היה בתחילה ואח״כ העינוי ואידך מ״ד דייק מדכתיב ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה דהעינוי היה מתחלה ולדברי שניהם יש רמז למה שאמרו דעבודת חומר ולבנים מפני שבאותו דור היה מתקנים נשמת דור הפלגה שחטאו בחומר ולבנים ולפי שאמרו במגדול ששליש נבלע בקרקע ושליש נפל כן היה במעשה תיקונם:" + ], + [ + "ויתנו עלינו עבודה קשה. נראה לפרש מה שפירש״י ע״פ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח שהיה קשה להם לפרוש מע״ז ולכאורה צריך להבין למה בפעם ראשון שמעו בשלמא הא דקאמר מעבודה קשה י״ל משום כבידת העבודה באותה שעה שאמר פרעה תכבד העבודה וגומר אבל משום הפרש ע״ז למה נגרע מתחלה וע״ד הפשט שענין שעבוד מצרים היה הנשמה עם הגוף כמפורש אצלינו במקומות רבים כמ״ש תכבד העבודה בין בחיצונית בין בנפשות והיינו דקאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגומר הרע לעם הזה והצל לא הצלת דהרי הרע בנשמתן והצל בגופן וידע זה משה מאותן שפגעו בו ואמרו הבאשת את ריחנו והיינו דקאמר מקוצר רוח שהכביד עליהן הגלות בנשמתן ולא יכלו לפרוש ועוד י״ל לפי מה שכתבנו בפסוק יהי כן ה׳ עמכם כאשר כו׳ לא כן ראו כי רעה נגד פניכם שמה שהקפיד על הטף כבר כתיב אצלינו מפני שאמר במדרש ע״פ עולליה הלכו שבי ויצא מבת ציון כו׳ שכל זמן שהיה תינוקות של בית רבן לא זזה שכינה ופרעה רצה לעכב השכינה בגלות ולא רצה לשלוח את הטף ואמר יהי כן ה׳ עמכם אם אשלח את טפכם גם ה׳ יהיה עמכם ועוד י״ל מפני שידע פרעה ודור רביעי ישובו הנה ומטעם זה אמר ראו כי רעה נגד פניכם שלא יבואו לא״י והיה מתיירא מפני הטף שהם דור רביעי ובאמת לא היו יכולין להגאל אלא מכח התשובה כמ״ש חז״ל גדולה צדרה שמקרבת את הגאולה או כמ״ש המפרשים דקושי השעבוד השלים המנין ת׳ שנים וכן י״ל שהשלים המנין להקדים דור א׳ כיון שאמר להם משה ונתתי אותה לכם מורשה ואחז״ל מורשין ואין מורשה שעדיין לא הגיע דור שיגאלו בו וצריכים לעשות תשובה או קושי השעבוד כנ״ל והיינו דקאמר הפ׳ ולא שמעו אל משה שהיה קשה להם שני הדברים תשובה וקושי השעבוד:" + ], + [ + "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. יש לפרש מ״ש הכתוב כבד לב פרעה וכן כופל כמה פעמים עוד בפרך בפה רך ענינו שם פרעה אותיות אמצעיות הוא ר״ע ולב הוא לשון תוך וירמוז שהיו תוכו רע ואותיות פה מורה על חיצוניות שלו שהיה בהן תערובות ניצוצות קדושות לכן אמר בפה רך וידוע מה שכתב בזוהר שהיה אז בחינת הדבור בגלות כמ״ש מרע״ה כי כבד כי כבד פה אנכי ולאחר שהוציאו ממנו אחז״ל הפה שאמר לא אשלח הוא הפה שאמר הוציא מתוך עמי וענין הפה הזה הוא הוא מה שמבואר בכוונ׳ שתוקף הגלות הזה הי׳ עי״ז שצוה להם יוסף שימולו את עצמם וכונתו הי׳ להכניסן כולם בתוך הקדושה אבל לא הועיל בזה אדרבה בזה היה להם כח לאחוז ישראל בגלות וידוע כי מלת מילה בגי׳ פ״ה וזה הפסח שהיה בגלות מצרים והענין כי אותיות מילה ארבע אותיות משם אלהים אלא שהש״י הוציאם בכח שם אלהים שהיא הא׳ שלא הי׳ להם אחוזה וירמוז ע״ז מי יתן טהור מטמא לא אחד ר״ל שע״י הא׳ מן אלהי״ם הוציאו ממנו הניצוצות הקדושים וכן מבואר בזוהר ובכוונות שאחוזת פרעה הי׳ בכח האותיות מ״י מאלהים כמ״ש מי ה׳ אשר אשמע בקולו וכן היא בשם אלהים דאותיות אל״ף הוא אותיות פלא רחמים בלי תערובות דין כלל ואמרו חז״ל ביבמות דף כ״א אל קשה ואלה קשה מאל ואותיות י״ם קשה יותר ויש לרמז עוד כמ״ש מי יתן טהור מטמא כו׳ כי טהור בגמטריא רך וטמא הוא בגי׳ נ׳ והיינו שע״י הא׳ של טמא מהפך את הטומאה לטהרה וז״ש לא אחד והנה אותיות ערלה נרמז באותיות רע וע״י המילה מתטהר מדת הרע ונעשה מן אותיות ער אותיות מי שהוא בגי׳ חמשים וכן טהור בגי׳ רך שהוא מתטהר ע״י המילה ור״ל בפה ר״ך שתיבת רך ניתוסף על תיבת מי ונעשה רע ויש לפרש מה שאמר הפסוק ותחסרהו מעט מאלהים שהוא ענין המילה שחסר א׳ מאלהים וז״ש וכבוד והדר תעטרהו רומז על גילוי העטרה שהיא סוד המילה ויש לפרש מ״ש הכתוב הא לכם זרע וגומר ונתתם חמשית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם וכמו שכתוב בכוונות שרומז על שצוה יוסף שימולו את עצמם הענין הוא היא חמשה פעמים טוב שהם במספר מילה היינו שחמשה פעמים י״ז בגימטריא פה כמנין מילה וע״ז אמר שארבע הידות יהיה לכם דהיינו ארבע פעמים טוב שהוא כמנין חיים שעולים במספר ס״ח וז״ש הכתוב ויאמרו החייתנו שנתן להם כמניין חיים אבל פרעה הפכו לרע וזה שאמר כי כל טוב ארץ מצרים לכם הוא:" + ], + [], + [ + "ויהי בימים הרבים וגומר ותעל שועתם וגומר. יש לדקדק דהול״ל ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים יש לפרש לפי שכבר כתבנו בכמה מקומות שעיקר גלות מצרים היה בנשמותם שטמאו אותם בגלולי מצרים ומאת ה׳ היתה זאת לעורר אותם לתשובה ע״י קושי השעבוד של גופם ומתוך זה יתעורר על גלות נשמתם ויזעקו אל אלהים לגאול את נשמתם כענין שנאמר בפ׳ וילך והי׳ כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות ואמר על כי אין אלהי בקרבי וגו׳ וזה שאמר ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה שגדלה צעקתם אל האלהים על גלות נשמתם מחמת העבודה ויש לפרש בזה מ:ש דוד המלך ע״ה אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי וגו׳ אפפוני חבלי מות וגו׳ צרה ויגון אמצא וגו׳ ענינו כי חסדי ה׳ לעורר לבבם שיתפללו לה׳ על גלות נשמתם לכן הכביד עליהם שעבוד גופם אף שלא הגיע זמן יציאתם ממצרים שנגזר עליהם ת׳ שנה אלא שמחמת קושי השעבוד בזעקתם אל ה׳ יצאו קודם זמן וז״ש ובימי אקרא רצונו בתוך הזמן שנגזר עליהם אקרא אליו לכך אפפוני חבלי מות שהוא קושי השעבוד כדכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה ואמרו ומצרי שאול מצאוני שהוא משאחז״ל כי ירדו בגלות מצרים עד שער הנו״ן ש״ט וכמו שכתבנו במה שאחז״ל בברכות מפני מה לא נאמר נו״ן באשרי מפני כו׳ שנאמר נפלה לא תוסיף כו׳ במערבא מתרצי לה הכי נפלה לא תוסיף לנפול קום בתולת ישראל הענין הוא כשהנפילה הוא מאד עד שער הנו״ן אז קום בתולת ישראל ובזה מצרי שאול מצאוני והכוונה שהש״י הי׳ כדי שמתוך צרה ויגון אמצא (ובשם ה׳ אקרא) היא תעורר אותי לקרוא בשם ה׳ לזעוק ולהתפלל אליו וז״ש צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא אנא ה׳ מלטה נפשי שמתוך צרות הגוף אתפלל אל ה׳ מלטה נפשי וז״ש חנון ה׳ וצדיק ואלהינו מרחם אף שאלהינו הוא מדת הדין אעפ״כ הכוונה הוא לרחמים וז״ש חז״ל כשהקב״ה מכה ישראל מקדים רפואה למכה שנאמר כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים ענינו שהמכה הוא לצורך הרפואה והוא מש״ה בכל צרתם לו צר וגו׳ באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם כתיב לא בא׳ כי באמת שניהם אמתיים לו בוא״ו ולא בא׳ שבאמת צרת ישראל בגלותם אין הכוונה לרעתם אלא כדי שיחזרו בתשובה ויגאלם ואמר וינטלם וינשאם כל ימי עולם מפני שאחז״ל שהיובל נקרא עולם כמ״ש בפ׳ ועבדו לעולם לעולמו של יובל והוא רמז לחמשים יום שהי׳ מן הגאולה עד מ״ת להעלות בנו״ן שערי קדושה ובמ״ת כתיב במשוך היובל כמבואר בזוהר שהי׳ הגאולה מסטרא דיובלא והוא כמו שנפילתם הי׳ עד שער הנו״ן כך עלייתן היה עד שער הנו״ן של קדושה וכן מצינו בימי מרדכי ואסתר שאמרו חז״ל שהקדי׳ הקב״ה שקליהן כדי לכפר על ישראל ונגזר עליהם מפני שהגיע זמן הגאולה שני׳ לעורר אותם בתשובה כמשאחז״ל במגילה שהקב״ה לא עשה עמהם אלא לפנים והיינו דכתיב לא ענה מלבו הרי שהגזירה לא היתה לא לטובתם ובזה יש לפרש משאחז״ל במגילה דפתח לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל לולי ה׳ שהיה לנו אזי חיים בלעונו אדם ולא מלך ככל הפסוק לולי ה׳ שהיה לנו לרמז על מעלת ישראל קודם לאומות שרפואתן קודמת למכתן שכל המכה אינה אלא לרפואתן והתעוררות ע״י שהקים עלינו אדם ויזכור בזה שומר פתאים ה׳ שנתפתו ע״י נבוכדנצר להשתחוות לצלם ועל ידי אחשורוש להנות מסעודתו וע״ז אמר דלותי כמשאחז״ל במגילה אחורוש שנעשו ישראל רש בימיו כל זה היה כדי שיזעקו אל ה׳ באמת ויקרב גאולתם ואפשר ירמוז בהא על יהושע כהן גדול כדכתיב ויהושע היה לבוש בגדים צואים וגו׳ והיינו דאמר שובי נפשי למנוחיכי כי ירושלים נקרא מנוחה כמשאחז״ל מנוחה זו ירושלים וכן היה בגלות מלכות יון בימי חשמונאי שנתענו מאד ע״י מלכי יון כשאחז״ל במנחות שעשו מנורה של עץ וכל זה היה כדי שיתפללו ויושיעם מיד שונא ויש לפרש בזה מש״ה קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת שהוא לשון כפול הכוונה הוא שהקב״ה קרוב אפי׳ קודם הקריאה להתעורר לבבם אשר יצטרכו לקרוא לו באמת וכ״ז מוסב על תחלת הדברים אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי אקרא וגו׳ כי הטה אזנו וגומר שהש״י עשה התעוררות למען ישמע קולי ובזה נוטה גודל אהבתו אלינו ויש עוד רמז לזה מה שפרש״י בפסוק ושמעו לקולם שסימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף שבלשון זה פקוד הם נגאלים שאותיות פקד הם אותיות שקודם מלת צרה והוא רמז שהרפואה קודם למכה וזה רמז במה שיגאלו ע״י משה שמסר לו עוד סימן אהי׳ שלחני אליכם כמ״ש האר״י ז״ך שנשמת משה היה מבחינת ריבוע הוי׳ שהוא מספר קפ״ד שהוא פקד ושם אהי׳ במילוי יודין שהיא קס״א ושניהם עולים משה וירמוז בזה מ״ש בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם ר״ל שמשה נקרא מלאך כמש״ה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים פירש״י מלאך זה משה ופי׳ פניו הוא שלפני צרה דהיינו אותיות פקד הרומזלמשה ויש לפרש בזה מ״ש כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי ירמוז הצלה ממות על גלות מצרים כדכתיב וימררו את חייהם את עיני מן דמעה על גלות בבל כדכתיב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו את רגלי מדחי זו גלות יון שלא הלכו בגולה ולא נדחו ממקומם וכענין זה פרשנו מ״ש דהע״ה במזמור ס״ט באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה באתי במעמקי מים וגו׳ דקאי על הגליות שבגלות בבל נגזר עליהם שבעים שנה כשיעור חיי נפש וזהו באו מים עד נפש ובגלות יון לא נתעכב כלל והיינו דאמר אין מעמד ואין עמידה אלא לשון עכבה אבל בגלות האחרון במעמקי מים וגו׳ יגעתי בקראי כי ארוך כלינו זמן הגלות מאדויש לפרש מה שאמר אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים על גלות האחרון כמ״ש בפ׳ מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב ה׳ שבות עמו כו׳ כי הגאולה היא על שני פנים כמשאחז״ל אני ה׳ בעתה אחישנה זכו אחישנה לא זכו בעתה יש לפרש מ״ש בעתה אחישנה כענין שאמרו במצרים כי קושי השעבוד והעוני השלימו את המנין לקרב את הגאולה וכן אחז״ל שהקב״ה מעמיד מלך כהמן שע״י הצרות והשעבוד יקרב העת וזהו בעתה אחישנה שימהר עת הגאולה אבל כשישראל יחזרו בתשובה ויהי׳ ראוים לגאול אז יהי׳ הגאולה ברחמים רבים וינצלו מחבלי משיח שאחז״ל ייתי ולא אחמיני׳ מפני גודל הצרות כדכתיב ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער וזה שתיקנו בתפילה ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים שאנו בוחרים בראייתה כשיהיה ברחמים וז״ש מי יתן מציון ישועת ישראל שהישועה באה לישראל כשיחזרו בתשובה אז ישמחו כולם אפי׳ אותן הנקראים בשם יעקב והוא מה שביקש דוד אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים דהיינו כשיחזרו בתשובה כדכתיב באברהם אשר התהלכתי לפניו אז יהי׳ בארצות החיים שכולם יהיו בחיים ע״ז אמר האמנתי כי אדבר אני עניתי מרוד כלומר אני מאמין שיחשוב ה׳ עינוי ישראל וצרות ישראל שעברו עליהן ועי״ז יתעוררו בתשובה ויחוש גאולתם אבל אם יבקש שיבא מהר בלי תשובה אז ח״ו יקומו א׳ בעיר ושנים במשפחה וז״ש ואני אמרתי בחפזי כשימהר בלי תשובה אז כל האדם כוזב לשון פסוקה כפירש״י והי׳ בכזיב בלתדתה אותו איתא במדרש ובימי אקרא אלו שבתות וי״ט כדכתיב וביום השבת ובחמשה עשר יום גבי פסח וסוכות ע״ש ויש לפרש עד״ז המשך הפסוקים כפי שפרשתי הפסוק לכו ונשובה אל ה׳ כי טרף וירפאנו יך ויחבשנו יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו שהוא מה שאמרו חז״ל כל המקיים שלש סעודות ניצול מג׳ פרעניות שנאמר בהם יום מחבלו של משיח כדכתיב הנה היום בא בוער כתנור גיהנם דכתיב הנה יום עברה היום ההוא מלחמות גוג ומגוג דכתיב יום בא גוג וז״ש שע״י תשובה ינצל מחבלו של משיח וזהו כי הוא טרף וירפאנו וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא על מלחמות גוג הוא אומר יך ויחבשנו כדכתיב יחבוש ה׳ שבר עמים וזהו יחיינו מיומים וביום בשלישי יקימנו ונחיה לפניו הוא להנצל מדינה של גיהנם ולהנות מזיו השכינה בג״ע וז״ש ובימי אקרא שע״י שבתות וי״ט שנאמר בהן יום ינצל מחבלו של משיח והוא אפפוני חבלי מות ומדינה של גיהנם הוא שאמר מצרי שאול מצאוני ומלחמות גוג ומגוג דכתיב צרה ויגון אמצא והיינו דקאמר ובשם ה׳ אקרא רומז על שבת ויו״ט כמ״ש בזוהר מאי שבת שמא דקב״ה וכן כל יו״ט נקרא שבתון והוא מ״ש כי הצלת נפשי ממות זהו חבלי משיח את עיני מן דמעה זה גיהנם הנקרא עמק הבכא את רגלי מדחי זה מלחמות גוג ומגוג שיהי׳ אחר שיעלה לירושלים כמבואר בזכריה י״ד ויתר העם לא יכרת מן העיר:" + ], + [], + [ + "וירא את ענינו זו פרישת דרך ארץ. ואח״כ אמר ואת עמלינו אלו הבנים הוא ע״ד שאמרו חז״ל עתיד׳ אשה שתלד בכל יום אחוי לי׳ תרנגולתא ענינו שא״א דמה שאמר קרא הרה ויולדת יחדיו היינו ביום שיבא בעלה תלד חדא דצריכה להמתין טומאת לידה ולא שייך לומר בכל יום ותו דכבר הי׳ זה באדם הראשון דנולדו לו קין והבל ביום יצירתם ותו דאין זה דומה לתרנגולתא אלא הענין שהתרנגול׳ מטעינה ראשונה הרה בכל יום ומגדלת ביצה אחת וה״נ דכוותי׳ יהי׳ לעתיד דמביאה אחת כבר תלד בכל יום וה״נ כן הי׳ במצרים שאעפ״י שפי׳ מדרך ארץ מ״מ היו מולידים מביאה ראשונה בכל יום ואפשר לומר מה שהיו יולדת היא כנגד שפירשו מנשותיהם ששה ימים כדכתיב למען ענותו בסבלותם שע״י סבלות העבודה פירשו מנשותיהן כל ימי השבוע חוץ מיום השבת כדאיתא במדרש שהי׳ להם מנוחה ביום השבת:", + "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים. במדרש והובא בילקוט ראובני וירא אלהים את בני ישראל ר׳ יהודא בן לקיש אומר ראה שעושין תשובה והם לא ראו זא״ז וידע אלקים הוא ידע והם לא ידעו זה מזה ר״א אביו ר׳ יוסי בן דורמסקית ראה שהם עתידים להכניסו וכ״כ למה מכח התשובה יש לפרש מה שאמר שלא ראו זא״ז היינו שעשו תשובה ואמרינן ביומא פ׳ יום הכיפורים כתוב אחד אומר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתוב אחד אומר מכסה פשעיו לא יצלח לא קשיא כאן בחטא מפורסם וכו׳ היינו דקאמר ם לא ראו זא״ז שעש׳ תשובה אע״ג דכתיב מכסה פשעיו לא יצלח ע״ז אמר וידע אלהים שהם לא ידעו זא״ז מן החטא לכן הוצרכו לעשות תשובה בצרה ויש לפרש דברי ר״א שכבר ידוע קו׳ הקדמונים הידיעה והבחירה המה סותרים זא״ז ותירצו כי ידיעת הרעה אינו מכריח שהרי דב׳ לרע שיצא מפי הקב״ה חוזר כדכתיב ולא שייך ידיעה ברעה שהיא מצדה שקר ואין לשקר ידיעה וכבר פרשנו בזה מה דכתיב על כן לא יקומו רשעים במשפט וגו׳ שלא יטענו הרשעים כי רשעותן וצדקת הצדיקים היא מוכרח מאת מחמת הש״י וע״ז אמר כי יודע ה׳ דרך צדיקים שבזה שייך ידיעה ובאמת מתן שכרם אינו אלא דרך מתנת חנם כמו שאמר ולך ה׳ חסד וגו׳ אבל ודרך רשעים תאבד שאין לכם הכרח וכבר כתבנו דמטעם זה אחז״ל שהתשובה מהפך זדונות לזכיות דכתיב שובו בנים שובבים מעיקרא שובבים אתם ומפני שהתשובה היא מ״ע שבתורה והוא מוכרח מחמת ידיעת הש״י וכיון שאי אפשר לאדם לעשות תשובה אם לא שחטא קודם נמצא גם החטא הי׳ בהכרח וזהו דמעיקרא שובבים ולפי״ז י״ל הא דקאמר ר״א ראה שעתידים לחטוא אין הכונה במה שעתידין לחטוא אח״כ דהא כתיב באשר הוא שם דאין הקב״ה מעניש קודם החטא אלא דמפרש קרא שמטעם זה נעשה להם עונות כזכיות מפני שקודם שחטאו במצאים כבר גלוי וידוע לפניו שיחטאו נמצא היו מוכרחים על החטא והיינו דקאמר וכל כך למה דהא לא שייך ידיעה בחטא אלא מפני התשובה נעשו כדמעיקרא שובבים כדאמרן נ״ל והיינו דקאמר וידע אלהים:" + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו׳. צריך להבין מה זה ולא אחר שלא נכתב בכ״מ והנה רש״י ז״ל פי׳ בבכור השבי שני טעמים שמתו מפני שהיו שמחים בצרות ישראל ושלא יאמרו שע״ז שלהם עשתה המכה ובמכילתא שני הטעמים כאלו הם טעם אחד ע״ש וכבר כתב במ״א כיון שאחז״ל אני ה׳ שהבחנתי בין טיפה של בכור שהי׳ צריך ע״י הקב״ה כדי להבחין ויהרוג אותן שלא ידועים לבכורים וכבר כתבו המפרשים הא דקאמר בסמיכות ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים כו׳ מפני שהבכורים היו מוקצים לע״ז והנה א״ל שזה הטעם של מכות מכורות ז״א דהא אותן הבכורות שלא הי׳ ידועים לבכורים הוקצו לע״ז ולמה מתו באמת וצ״ל כפשטא דקרא בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך והיה הגזרה על כל הבכורות ונראה דהסמיכות הןא משןם דלכאורה קשה איפכא כיון שמתו כל הבכורים ובודאי הי׳ כמה שהי׳ סבורים שהם בכורים מאביהם והיא זינתה עם אחר שהוליד כבר ולא הי׳ בכור א״כ מוכח להיפוך שלא היה ע״י הקב״ה בעצמו שלא היה הבחנה אלא דזהו מטעם א׳ שהיו מוקצים לע״ז מחמת טעות שלהם וז״ש ובכל אלהי מצרים כו׳ ואפ״ה אני ולא השליח ובזה מתורץ מה דצריך ב׳ טעמים על בכורי השבוי׳ דבאמת היה המכה שי׳ בעולם והיה כמה שהיו סבורים שאינם בכורים ואפ״ה מתו ואלו מטעם שלא יאמרו שע״ז שלהם עשה המכה מטעם שנשארו בכורותיהם הא לא ידעו כלל שהם בכורים צ״ל משום שהיה בכלל הגזירה מחמת שמחתם וכך להיפוך שכמה שבאמת לא היו בכורים ומתו מטעם מוקצה לע״ז וק׳ הא לא היה הגזירה אלא על אלהי מצרים ולמה מתו שום עע״ז אחרת ואף שהיו מוקצים לע״ז שלהם מה בכך ע״ז צריך הטעם השני שלא שע״ז שלהם עשתה שנשארו המוחזקים לבכורים שהיה מוקצים לע״ז של השבויים וז״ש אני ולא אחר שלא יקשה על מ״ש בתחלה והכיתי כל בכור בארץ מצרים אפילו בכורות השבוים שהיו בארץ מצרים והדר אמר ובכל אלהי מצרים הא אותן לא היו אלהי מצרים אלא להודיע אני הוא ולא אחר ולא ע״ז שלהם ועיין מ״ש בפסוק ותתן אותות ומופתים בפרעה כו׳ ובכל עם ארצו דקאי על השבוים ומפרש שני הטעמים כי ידעת כי הזידו עליהם ר״ל שהיו שמחים בצרתם ותעש לך שם כהיום הזה הנה הוא מטעם שלא יאמרו שע״ז שלהם עשה (כאשר זאת נדפס בפנים יפות פרשת בא ע״ש) ונראה עוד ותעש לך שם שהחזק׳ לב פרעה היה ע״י שם הוי׳ ב״ה כדאיתא בזוהר שלא היה נתגלה קודם גאולת ישראל ממצרים כא׳ ושמי ה׳ לא נודעתי להם וז״ש מי ה׳ וזהו ותעש לך שם כהיום הזה ר״ל שאף שעדיין אז לא נתגלה שם זה מ״מ הקב״ה שלח בזה השם כדי שיחזק לב פרעה מפני שידע השי״ת כי הזידו עליהם לכן חיזק לבבו כא׳ והמטים עקלקלותם וענין שם הויה מורה על גאולת מצרים יש להבין במ״ש ד׳ לשונות של גאולה בריש פרשת וארא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ולקחתי אתכם לי לעם והנה תקנו חז״ל קודם ק״ש לומר האר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה שזה כוונת ק״ש בפי׳ המלות ושאר כוונות ויחוד שיש אשר אין שיעור להארתו ועוד כוונה לצאת שזהו מצוה צריכה כוונה לצאת ועוד כוונה לאהבה וליראה דכל מלה דלא אתאמרא בדחילו ורחימו לא סלקא לעילא והנה יחוד מצות שמים זהו עיקר יציאת מצרים שהיו מסובלים תחת ע״ז שלהם כמ״ש רז״ל בפסוק ולא שמעו אל משה מקוצר רוח והקיום עבדות במצות השי״ת נתחייבו במה שניצלו מעבודה קשה כא׳ והצלתי אתכם מעבודתם והיראה הוא ראשית מחמת תוקף יד החזקה שהראה במצרים כמ״ש חז״ל שהרב״ה עושה דין וגבורה לאומות העולם כדי שיתחזר יראתו על פנינו ומיראה בא לאהבה שנאמר ולקחתי אתכם לי לעם (הג״ה מנכד המחבר וכשאני לעצמי י״ל טעם אחר מה שצריך לשני הטעמים בבכור השבי י״ל עפ״י מ״ש אא״ז לקמן בפסוק ה׳ לי בעוזרי כו׳ כשהמפלת שונאי בזכות עצמו יכול לראות במפלת שונאיו ויציאת מצרים היה בזכות עצמם בשביל סיפור הנס ע״ש ולכך היו רואים במפלת שונאים אך אם ימותו בכור השבי שלא היו שונאיהם לא יהיה טובת ישראל בזה דלא יהיה שוב מוכרח די״מ היה בזכותם ולכך צ״ל שהיו שמחים בצרות ישראל וכבר פירשתי בזה התנחומא פ׳ בשלח כי גאה גאה גאוני וגאותי׳ גאוני במצרים בני בכורי ישראל גאותי׳ במצרים השיר יהיה לכם כליל התקדש חג גאוני על הים כו׳ והוא פלא י״ל דבמצרים היה הגאולה על ידי הקב״ה בעצמו ולא ע״י שליח ובמחנה סנחריב היה על ידי שירת המלאכים כדאי׳ בחלק דף צ״ה במה הרגם בשיר הרגם ע״ש דהכל היה לטובת ישראל דכיון שניתן רשות למשחית אין מבחין כו׳ ולכן במצרים היה ע״י הקב״ה בעצמו להבחין בין טיפה של בכור כמחז״ל וז״ש כי לי כל בכור ביום הכותי כו׳ בכור כו׳ וז״ש בני בכורי ישראל וזה כוונת הפסוק בישעיה השיר יהיה לכם לע״ל לטובתכם כליל התקדש חג שהיה לטובת ישראל כנ״ל ועפ״י פי׳ ס׳ קדושת לוי במדרש מעשה ידי טובעים כו׳ שיהיה מדה נגד מדה שהיא ג״כ לטובת ישראל וז״ב וז״ש אני ולא מלאך ולא אחר שהיה לטובת ישראל וגאותי׳ לרוח אני ולא אחר ג״כ כמ״ש אא״ז כנ״ל ולכן מתו בכורי השבי ג״כ והיה לטבת ישראל וגאונתי׳ ולכן צריך המכילתא לשני הטעמים כהתנחומא הנ״ל וז״ש ותעש לך שם כהיום הזה כי ידעת כי הזידו עליהם ר״ל שהיה משבחין שהיה בזה גאוני וגאונתי׳ וז״ש ותרא את עני המצרים ואת זעקתם בים סוף כהתנחומא כנ״ל) עוד יש לפרש בפ׳ וארא מ״ש בלשון אלקים אני ה׳ וגם מ״ש בארץ מגוריהם דמיותר וגם מ״ש אני מיותר משום דכבר כתבנו בפסוק וזה לך האות כי ענין הגאולה הפנימיות לא היה אפשר ע״י שליח כמ״ש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה׳ ולא ע״י שליח א״כ הגאולה מבית עבדים היה ע״י משה עמ״ש וישלח מלאך וגומר והענין כי גלות הפנימיות היא הרבה יותר כמ״ש גדול המחטיא כו׳ אלא שהוא נידון ונענש בידי שמים ולא בידי אדם כדאיתא רפ״ב דקידושין וצריך להיות ע״י הקב״ה בעצמו וכן הוא אומר אני ה׳ וז״ש ואהיה עמך ומבית עבדים היה ע״י משה וע״ש שהיה ע״י תנאי ע״מ שיקבלו התורה משום שהוא ע״י שליח והנה ראה משה שבתחלה שמעו העם בהבטחת הש״י ב״ה שאמר למען יאמינו ואח״כ הזידו אמר ולא שמעו מקוצר רוח וגומר הרי שנתקלקלו והיינו דכמו שאמר תכבד העבודה בעבודות חיצוניות כן הכביד בפנימיות וזה שורש שאלות ששאלו למה הרעות שתחת שהיה לך להטיב בנפשותם ונתקלקלו והרעות קושי שעבוד פרעה וז״ש הרע לעם הזה וגם הצל לא הצלת בגופם והשיבו על שלך עתה תראה כי ביד חזקה ישלחם ואח״כ דבר אתו קשות על שאמר למה הרעות בנפשם ואמר וגם אני ר״ל מה שקשה לך והרהרת אחרי דע ששמעתי אשר מצרים מעבידים אותם בק״ש וכ״ז לסיבה שיותר שחזק את לבבו והיה הקושי שעבוד יותר היו יוצאים אח״כ הניצוצות הקדושות שהיו מעורבים תחלה ונתקבצו יחד כמפורש אצלינו בכמה מקומות וז״ש אליו אלהים אני ה׳ ר״ל מדת הדין אל שהיא רחמים כמו שכתוב בפסוק וחנותי את אשר אחון ור״ל שהתגלות באל שדי הוא ששם אל מהפך מאל זועם לחסם אל כל היום וכן שדי שמורה על תוקף כקול שדי ומתהפך לרחמים כמו שאמר יעקב ואל שדי יתן לכם רחמים והיא גימ׳ משה שע״י נהפך הנחש למטה כמ״ש שם והבן:" + ] + ], + "The Ten Plagues": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מנין אתה אומר כו׳ כמה לקו באצבע כו׳. ולכאו׳ הא דקאמר דיד הוי חמשה פעמים כאצבע אע״ג דבגודל אינו אלא ד׳ בטפח ובזרת הוי ששה בטפח וכולן נקראו אצבעות וצ״ל דמ״מ העיקר שם אצבע נקרא אותו אצבע שהוא סמוך לגודל והם חמשה בטפח ועיין במג״א דיש נוהגין לזרוק מיין בשעת אמירת המכות באצבע הסמוך לגודל אך קשה הא כתיב ונתתי את ידי במצרים וכתיב ביד חזקה הוציאך הרי דגם במצרים לקו ביד ועוד נראה דהא אצבע אלהים היא הוא מכת כנים ועיין פירש״י שם נמצא שאין הכתובים סותרים זא״ז די״ל שלקו בכל אצבע שתי מכות נמצא בגודל לקו שתי מכות דם צפרדע ובכנים לקו באצבע הסמוך לגודל ובו לקו ג״כ מכת ערוב וכך בכל אצבע שני מכות והיינו דכתיב ונתתי את ידי במצרים נמצא קשה על ריה״ג מנ״ל דעל הים לקו חמשה פעמים כמו במצרים ונראה לפרש ע״פ מה שאמרו חז״ל והביאו רש״י ז״ל בפסוק ורדפו מכם חמשה מאה כו׳ וכי כן הוא החשבון והנה לא היה צריך לומר אלא מאה שני אלפים ירדופו אלא אינו דומה חמשה שרודפים למאה רודפים דהיינו משום שהם מסייען זא״ז וכמ״ש בחידושי כתובות דף ה׳ אהא דקאמר שם גדול עשה לצדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאלו בשמים וארץ כתיב ידי יסדה ארץ וימני טפחה שמים ואלו במעשה צדיקים כתיב מקדש ה׳ כוננו ידיך והיינו שני ידים שמסייעין זא״ז וא״כ ה״נ דאף בידו יסדה ארץ היינו יד שמאל הרי דגם מעשה שמים וארץ היה בשתי ידים אלא אינו דומה שהיה כל אחת ביד אחת ולא הי׳ מסייעין זא״ז משא״כ במעשה צדיקים כוננו ידיך והיינו שתי ידים שמסייעין זא״ז וא״כ ה״נ כיון דביד לקו בכל היד יחד אינו דומה למכת מצרים שהיה בכל אצבע בפני עצמה ולא היה מסייעין אצבעות זה לזה וכיון דמצינו גבי ורדפו מכם חמשה מאה במרובין המסייעין זא״ז הוא כפול חמשה פעמים שהרי לא היה צריך לומר אלא שני אלפים וכתיב רבבה דהוא עשרת אלפים למד ריה״ג מזה דעל הים לקו חמשה פעמים כמו במצרים יש לפרש ולומר הטעם בזה משום שכתבו המפרשים דהא דביזת הים לא הו״ל ממון ומיתה דאפילו בני נח פטורים מממון כמ״ש התוספות ברפ״ב דע״ז דלהכי בגזל ב״נ נהרג ולא ניתן להשבון משום דה״ל ממון ומיתה ופטור מממון היינו משום דביזת הים היה שכר עבודתן במצרים ומיתה היה על רדיפה ולא באו שני החיובים כאחד ואכתי קשה על מה שלקו על הים ה״ל מיתה ומלקות דנמי לא עבדינן על ד״א וצ״ל דמיתה נתחייבו על רדיפת ישראל דהרודף חייב מיתה אבל המכות נתחייבו על רדיפת הערב רב וכיון דהוה מלרות לזה וממון לזה שפיר נתיייבו וכיון שאחז״ל וחמשים עלו בני ישראל דהערב רב היה חמשה פעמים יותר מישראל לכן לקו חמשה פעמים כמו במצרים ויש לפרש מ״ש חז״ל תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף תורי זהב היינו ביזת הים ונקודות הכסף היינו ביזת מצרים וצריך להבין הא ביזת מצרים כבר היה בידם משעה שיצאו ממצרים ומה ענין ז לזה בשעת טביעתם בים י״ל דביזת הים זכו בה מתורת הפקרכדקיי״ל המציל מזוטו של ים הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתיאשין וכן ביזת מצרים אף שהיה בידם מתורת שאלה ושואל חייב באונסין מ״מ כיון דקיי״ל דדין ד׳ שומרין אינו אלא בישראל דכתיב רעהו כדאיתא סוף פרק הזהב נמצא דלא נתחייבו ישראל באונסין דאפילו בשיעה פטורים ואיתא במדרש הפעם שלא מתו המצרים בים אלא על שפת הים כדי שלא יאמרו המצרים שגם ישראל נטבעו לכן לא מתו אלא כד שראו שישראל עומדים על שפת הים נמצא דבשעה שהיו עומדים על הים היו סבורים שמה שישראל שאלו מהם יהיה נאבד בים ונתיאשו מהם וזכו בהם ישראל באותה שעה הרי שלא זכו בביזת מצרים עד שעת טביעתן בים:" + ] + ], + "Dayenu": [], + "Rabban Gamliel's Three Things": [ + [], + [ + "אשר פסח על בתי בני ישראל. איתא במכילתא והיה הדם לכם לאות כו׳ ופסחתי עליכם וגומר היה ר׳ ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו ידע מה בחשוכא וגומר מה ת״ל וראיתי את הדם אלא בשכר מצוה שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם שנאמר ופסחתי עליכם אין פסיחה אלא חיי סכו׳ ר׳ יאשיה אומר אל תיקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהקב״ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים כו׳ ר׳ יונתן אומר ופסחתי עליכם עליכם אני חס ואין אני חס על מצרים הרי שהיה מצרי בתוך ביתו של ישראל יכול יהא ניצול ד״א בהכותי בארץ מצרים אינו הוה אלא לאחר זמן יש לתמוה דברי ר״י שאמר בשכר מצוה כו׳ וכי הפסח לא הי׳ בו מצוה זולת הדם שנתנו ולמה צוה ליתן את הדם מה שלא נצטוו בדמם אלא על מזבח ה׳ ובתחלה נראה לפרש פלוגתת ר׳ יאשיה ור׳ יונתן די״ל הטעם שמצינו לר׳ יאשיה המצרים מה שהי׳ בבתי ישראל משום דקי״ל כרבנן שהי׳ מצות אכילת פסחים כל הלילה עד הבוקר וקי״ל כרבנן דר״ש ביבמות דף ס׳ דקברי גוים מטמאין באהל נמצא הי׳ הפסח טמא דנטמא הפסח אע״ג דטומאת גברי לא הוי שב״נ אין מקבלין טומאה מ״מ הבשר היה נטמא ור׳ יונתן לטעמיה דס״ל בפסחים דף ע״ו דאכילת פסחים לא מעכבי עיין בר״פ האיש מקדש דהגרסא ר׳ יונתן וא״כ לא איכפת ליה בטומאת הפסח ויש לפרש דר׳ דריש ופסחתי לשון חייס והיינו שמתו המצרים ואפ״ה לא נטמא דלא הוכשרו דקיי״ל כרבנן דר״ש דחולין דף ל״ב דשחיטה אינה מכשרת וקיי״ל דדם קדשים אינו מכשיר דבעינן שיהא נשפך כמים משא״כ בעומד לזריקה נמצא עיקר היה הכשר הפסח א׳ שנצטוו לזרוק ולא נשפך כמים ויש לפרש דהיינו דדריש ר׳ ישמעאל במכילתא על פסוק ולקחו מן הדם אשר בסף אין סף אלא אסקופה שנאמר בתתם ספם את ספי דברי ר׳ ישמעאל והטעם שלא קבלו בכלי שלא יטמא הדם מן הכלי וא״ל שנטמא הבשר מן הסכין ז״א דאיתא בר״פ העור והרוטב דמפרכסת אינו כחי׳ ע׳ תוספות ריש חולין וכן י״ל מעץ עשו ע״ש ויש לפרש הא דמסים ד״א בהכותי כו׳ ר״ל בחצרות לא מתו עד לאחר זמן שאכלו הפסח ויש לפרש הפסוק והיה כי ישאלך בנך מה העבודה הזאת לכם שדרשו בבן רשע והתשובה זבח פסח אשר פסח וגומר ר״ל שהבן הבכור הרשע ישאל לאביו כיון שהוא רשע הי׳ מת במצרים ואין לאביו לעשות פסח וישיב לו שפסח על בתי ב״י כדברי ר׳ יאשיה שאפילו מצרי בבית ישראל ניצול ע״כ אין למנוע מלעשות הפסח והמ״א אומר בעבור זה עשה ה׳ לי שלא היה נגאל שמת לאחר זמן כנ״ל ודו״ק:", + "ואת בתינו הציל ויקוד הם וישתחוו. איתא במכילתא למה השתחוו משום שנאמר וחמשים עלו בני ישראל אחד מחמשה כי׳ י״ל דהא פ׳ דמשכו אמר להם קודם עשרה לחודש ושלשת ימי אפילה לא היה עדיין אלא עד אחר עשרה לחודש ותו מה עניין זה לזה מה שאמר בתחלה וכי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וגומר ותו מה שאמר בתחלה שם שיהיו זו עתידין לראות בנים ובני בנים ואיך נרמז בני בנים במקרא זה דאע״ג דלא כתיב בפ׳ זו תשובת בן רשע מ״מ כיון שמצינו בתשובת רשע הוא בעבור זה עשה ה׳ לי לי ולא לו אלו היה שם לא הי׳ נגאל ידעו שכל הרשעים שבאותו הדור ימותו קודם ולא יהיו נגאלים וידע ג״כ שבניהם הקטנים שכבר נולדו להם לא יהיו רשעים דאל״כ לא יהיו נגאלין וע״כ קאי על בני בניהם ולא נצטערו ע״ז שכבר כתבנו לעיל דמה שאמר בכל דור ודור חייב אדם לראות כו׳ מפני שניצוץ הבנים היו משורשין באבותיהם וכיון שהרשע הזה שיולד לא היה נשרש בו לא נצטער על זה וכבר כתבנו לעיל דמה שאמר ועושה חסד לאלפים היינו אלף למעלה הימנו ואלף למטה הימנו וראיה לזה שהרי אמרו חז״ל בראשית ברא אלהים בשביל התורה וכתיב דבר צוה לאלף דור שהיה ראוי שיהיה אלף דורות עד קבלת התורה הרי דהזכות מועיל למפרע עד אלף דור וכן הוא למטה הימנו ולפי מה שפירש״י סוף פרשת ואתחנן כאן מאהבה כאן מיראה באמת הוא מפני שקבלו ישראל התורה מאהבה ובזה מובן מה שאחז״ל בפ׳ יום הששי שהקב״ה התנה אם לא יקבלו ישראל את התורה אני מחזיר אתכם לתהו ובהו אף שכפה עליהם ההר כגיגית והיו צריכים לקבל התורה מיראה אלא דאם היה מיראה לא היה מתקיים אלא לאלף דור לבד והיינו הדורות שכבר עברו בשעת מתן תורה לבד והענין שהרשעים שהיו באותו הדור יראה שהוא ע״ד שאחז״ל מה שקיבל משה את ערב רב היינו שלא ישאר במצרים אותן ניצוצות הקדושות אשר לא נבררו עדיין וכן היו באותן ניצוצות שכבר נתבררו לא נתבררו היטב ועדיין היה מעורב בהם פסולת טומאת מצרים ולכן כשנולדו מהם היו מקצתם רשעים שהיו נפשותם בחלק טומאת מצרים וז״ש פרעה הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ר״ל ממנו ממש שהיה בתוכם הרבה מטומאות מצרים וזה דקא׳ ותמלא הארץ אותם ולא קאמר ותמלא הארץ מהם אלא ותמלא הוא לשון השלמה שהשלימה הארץ אותם ר״ל חלק ארץ מצרים השלימה אותם:" + ], + [], + [ + "מצה זו כו׳. (מנכד המחבר) הנה כוונת השאלה מצה זו שאנו אוכלין כו׳ הוא חיוה זית מצה שאנו אוכלים בלילה של פסח כמ״ש הכתוב בערב תאכלו מצות ועכשיו החיוב בליל פסח שני זתים אחד שמברכין עליו אכילת מצה ואחד שהוא לאפיקומן שהוא זכר לפסח שהיה נאכל על השובע כמו שאיתא בש״ע ולפי״ז יש לפרש כוונת בעל הגדה בשאלתו מלה זו היינו דלמה אנו אוכלים שני זיתים אחד שמברך אכילת מצה ואחד לאפיקומן והלא בזה שהוא לאפיקומן היה די ולזה משיב על שום שלא הספיק כו׳ כלומר כיון שהאכילת האפיקומן הוא זכר לפסח אנו עושין והלא צריכין לזכור חבת המקום ב״ה וגודל הנס שנגלה עליהם וגאלם עד שלא הספיק כו׳ ובשלמא כשישראל שרויין על אדמתם היו אוכלין המצה גם עם הפסח כמש״ה על מצות ומרורים יאכלוהו נמצא זכר גם לתוקף הנס הזה אבל עכשיו אם היינו אוכלין רק האפיקומן לבד שהוא במקום פסח מה הזכר אשר יהיה שלא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם ממ״ה הקב״ה וגאלם לכן עבדינן זכר גם לזה זית הראשון שאנו מברכין עליו ולפ״ז יש לפרש שאלת החכם באמרו מה העדות דיש לדקדק מה דקאמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו׳ דהנה אא״ז כ׳ בפנים יפות פרשת בא דבשאלת החכם דהיה לו להקדים הפסח שהוא מיני דמים מצות אך דפסח אינו נאכל אלא על השובע אך לכאורה זה שייך רק בפסח דאם אוכל אח״כ מצה מבטל טעם הפסח אבל לא לדידן דאוכלין רק אפיקומן ועיין בש״ע סימן תע״ח שהביא מהתניא דיכול לאכול מצה משומר אחר אפיקומן א״כ היה להקדים אכילת אפיקומן ולברך עליה ובתוספות כתבו דמתחלה אוכלים מצה לתיאבון ומברך כו׳ ע״ש וזה שאלתי אך באמת לפענ״ד ז״א דהמעיין בהרשב״ם שכ׳ דאוכלין זכר לפסח וכמו הקרבנות דאוכלין לגדולה וכ״כ התניא גופא בסימן תע״ז בשם רש״י שיהיה נאכל בחשיבות על גמר השובע כקרבן וכמ״ש בתוספות בלא יהיה נראה כיוצא רעב וכ״כ הרא״ש דלא טועמין כלום אחר אפיקומן רק הכוס דבהמ״ז ודהלל משמע בהדיא דאף מצה אסור לאכול כמו בפסח ואף דלכאורה יש ראיה מהרא״ש שכ׳ דלא אוכלין מצה שאינה משומר לבטל טעם מצה המשומר יש לדחות להמעיין בהרא״ש ומוכח דלפי שאנו נוהגין לאכול באחרונים משום זכר לפסח ולא משום מצה שנאכל עם הפסח דינו כפסח עצמו ואסור לטעום כלל ולכן אמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו׳ וגם שמעתי מאדומו״ר הגאון מהרש״ק נ״י שדין התניא אינו מוסכם מהגמרא ואולי כונתו כנ״ל:" + ], + [], + [ + "שאנו אוכלין כו׳ את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. ענינו כפי המבואר בזוהר שכל עיקר גלות מצרים בנשמותיהם והיינו דכתיב וימררו את חייהם והיינו חיות שבהם והוא גרם לשעבד את גופם והיינו דכתיב את כל עבודתם שהוא עבודת גופם והיינו דכתיב את כל עבודתם שהוא עבודת גופם ממש והיינו טעמא שלא היה לו כח לשעבד בשבט לוי כמ״ש רש״י במה שאמר פרע׳ לכו לסבלותיכם והיינו משום ששבט לוי היו אוחזין מדות אבותיהם וקיימו ברית מילה והיו עוסקים בתורה שקבלו מאבותיהם כמ״ש הרמב״ם לכן לא היה לו כח לשלוט בהם משא״כ בישראל שפרקו עול אבותיהם ולא מלו ולא עסקו בתורה כמ״ש חז״ל כל הפוסק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות כו׳ והיינו דאמר משה וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידיך דהיינו תומך על המילה כמ״ש הקב״ה לאאע״ה התהלך לפני והיה תמים ואוריך זה תורה כמ״ש ותורה אור ואח״כ אמר אשר נסיתו במסה וגומר היינו במסה ומריבה כדכתיב סוף פרשת בשלח לא היה בהם שבט לוי כמ״ש רש״י בפרשת וזאת הברכה היינו דאמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו והיינו ברית ותורה והיינו הטעם שלא גזר על הנקיבות מפני שלא היה כח לשלוט עליהם לפי שנשים אינן בני ברית ותורה ויש לפרש עוד שלשה היו באותה עצה יתרו ובלעם ואיוב י״ל הטעם מפני שיתרו היה ממדין היה שונא ליצחק מפני שמדין היה מבני הפילגשים וכיון שאברהם הוריש ליצחק כל קדושתו ורכושו היה מתקנאין בו כמו שדרשו חז״ל בחלק שבאו לדין לפני אלכסנדר מקדון ובלעם שהיה מזרע לבן היה שונא ליעקב בעבור שרבקה מבנות לבן לקח׳ כל הקדושה ממנו כדכתיב שאמרו בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו כמבואר שם ואיוב היה שונא לשבטים מפני שהוא היה חתנו של יעקב שנשא את דינה כמו שאמרו חז״ל במה שאמר איוב כאחת הנבלות תדברי והיה מתקנא בשבטים שלקחו על הקדושה מיעקב ולא הוריש כלום לבתו ולכן בלעם שהיה מזרע לבן שנלקח קדושתו ע״י נקיבות היה שונא אף נקיבות משא״כ באיוב שלא היה שונא אלא על הזכרים ולפי שיתרו ברח ונתגייר לכן לא היה כח בבלעם ליועץ על הנקיבות נגד איוב וכבר כתבנו לעיל בדרך רמז במה שאמר וכל הבת תחיון:", + "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו׳. ענין הראי׳ זו הוא ראיית השכל באור הצפון כי הוא ענין האור שנתגלה לישראל בלילה הזה במצרים והוא ענין האור שנתגלה בכל שנה וכשיזכה האדם יראה האור הזה בעיני השכל כמו בשעת יציאת מצרים ובענין האור שנתגלה על הים שאמרו עליו זה אלי ואנוהו שהשיגו בעין שכלם עד שיוצדק לומר זה וכן לעתיד לבא כתיב זה קוינו לו וז״ש בעבור זה עשה ה׳ לי ר״ל בשביל האור הזה שנגלה עתה הוא האור שעשה ה׳ בצאתם ממצרים והנה מעלת האור הצפון הזה שלא יפול בו קנאת בני אדם כי מי שאינו משיגו אינו רואה והוא האור של שבת שאחז״ל מתן שכרה ניתן בצידה ואמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהוא אור הגנוז וז״ש הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך תסתירם בסתר פניך מריכסי איש וגומר ר״ל שאין בו קנאת בני אדם וזה אשר יהיה לעתיד שיאמרו הגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה כו׳ היינו שמחים כי לא יבינו אור הצפון אלא כיון שיראו שהם שמחים אז ידעו שבודאי הגדיל ה׳ לעשות עמנו וכן הענין בבן רשע הקהה את שניו יאמר עשה ה׳ לי ולא לו וכן הוא אומר וכל ערל כו׳ וכל בן נכר לא יאכל בו וסיים הכתוב ומלתה אותו אז יאכל בו ענין מלת זו קאי על ערלת הגוף ועל ערלת הלב ארישא דקרא קאי כדכתיב ומל ה׳ אלהיך את לבבך וע״ז אמר ומלתה אותו אז יאכל בו אכילה לרוחניות ואכילה לגופניות כענין שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ומתרגמינן והוי חדו בקורבניהון כאלו אכלו ושתו:" + ], + [ + "בעבור זה עשה ה׳ לי. יש לפרש כמו שאמר הכתוב למען תספר באזני בנך דהיינו בשביל הסיפור לדורי דורות ה״נ כאן בעבור זה היינו שכל הנסים הי׳ בשביל הסיפור והיינו שאמרו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ויש לפרש בזה מש״ה ותתן אותות ומופתים ותעש לך שם כהיום הזה והיינו שעשית לך שם לעולמים כאלו הוא היום שהוצאת אותנו ממצרים וז״ש זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים ולא אמר זכור את היום אשר יצאתם ממצרים אלא שבכל שנה ושנה הוא היום הזה ממש שיצאו ממצרים והענין הוא שבכל שנה ושנה מתעורר האור ההוא שהי׳ ביציאת מצרים כמ״ש בפ׳ והי׳ אמונת עתך חוסן דקאי על המועדים חוסן ישועות היינו שבכל שנה בימי הפסח הוא חוסן הישועות שהי׳ בעת ההיא חכמה ודעת היא מתן תורה שהי׳ בחג השבועות שבכל שנה ושנה מתעורר האור ההוא שהי׳ בעת ההוא במתן תורה שהופיע חכמה ודעת אם יעשה הכנה לזה כמו שהיה במ״ח ויראת ה׳ היא אוצרו היא בימים נוראים שבכל שנה בתשרי מתעורר האור שהי׳ ביה״כ ברדת משה מן ההר וז״ש כאן וידעתם כי אני ה׳ ומה שאמר למען תספר באזני בנך היינו שמחויב כ״א להזהיר לבנו שהוא יספר לבנו ג״כ וכמו שתיקנו בתשוב׳ האב לבן עבדים היינו ואפי׳ כולנו חכמים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים והיינו שמזהיר לבנו שגם הוא יספר לבנו וכמ״ש לעיל בפ׳ והגדת לבנך לאמר שהוא יאמר כך לבניו והיינו דאמר דהע״ה בסי׳ ע״ח למען ידעט דור אחרון בני׳ יולדו יקומו ויספרו לבניהם דהיינו שהם יספרו לבניהם עוד יש לפרש למען תספר שהניסים והנפלאות שהי׳ במצרי׳ הי׳ בזכות המצוה שיקיימו הדורות בסיפור יציאת מצרים כמ״ש בתחלת פרשת בראשית שאחז״ל שהבן מזכה לאב במספר הדורות לפניו והיינו דקאמר שהנסים והנפלאות שעשה הקב״ה בימים ההם אעפ״י שלא היה ראוים ישראל לכך אלא בשביל מצות הסיפור שיקיימו בניהם לדורי דורות זכו אבותינו בעת ההוא בשכר מצוה זאת לעשות להם נפלאות וכמ״ש בסוף הפ׳ והיינו דקאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בשביל זכות מצות הסיפור שאני מספר עשה ה׳ לי בעת ההוא ולהכי הרשע שאינו מספר אומר לי ולא לו אלו היה שם לא הי׳ נגאל כיון שלא היה הגאולה אלא בשביל שכר מצות הסיפור והיינו דקאמר שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח שהסיפור שהוא משבח להקב״ה ומספר נפלאותיו הוא שבח והמרבה לספר כיון שבשביל זה הי׳ הנסים והנפלאות וכיון שהוא הגורם לדבר אין לך שבח גדול מזה:" + ] + ], + "First Half of Hallel": [], + "Second Cup of Wine": [] + }, + "Rachtzah": [], + "Motzi Matzah": [], + "Maror": [], + "Korech": [], + "Shulchan Orech": [], + "Tzafun": [], + "Barech": { + "Birkat Hamazon": [], + "Third Cup of Wine": [], + "Pour Out Thy Wrath": [] + }, + "Hallel": { + "Second Half of Hallel": [], + "Songs of Praise and Thanks": [], + "Fourth Cup of Wine": [] + }, + "Nirtzah": { + "Chasal Siddur Pesach": [], + "L'Shana HaBaa": [], + "And It Happened at Midnight": [], + "Zevach Pesach": [], + "Ki Lo Na'e": [], + "Adir Hu": [], + "Sefirat HaOmer": [], + "Echad Mi Yodea": [], + "Chad Gadya": [] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "פירוש הפלאה על הגדה של פסח", + "enTitle": "Peirush Hafla'ah on Pesach Haggadah", + "key": "Peirush Hafla'ah on Pesach Haggadah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "קדש", + "enTitle": "Kadesh" + }, + { + "heTitle": "ורחץ", + "enTitle": "Urchatz" + }, + { + "heTitle": "כרפס", + "enTitle": "Karpas" + }, + { + "heTitle": "יחץ", + "enTitle": "Yachatz" + }, + { + "heTitle": "מגיד", + "enTitle": "Magid", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הא לחמא עניא", + "enTitle": "Ha Lachma Anya" + }, + { + "heTitle": "מה נשתנה", + "enTitle": "Four Questions" + }, + { + "heTitle": "עבדים היינו", + "enTitle": "We Were Slaves in Egypt" + }, + { + "heTitle": "מעשה שהיה בבני ברק", + "enTitle": "Story of the Five Rabbis" + }, + { + "heTitle": "כנגד ארבעה בנים", + "enTitle": "The Four Sons" + }, + { + "heTitle": "יכול מראש חודש", + "enTitle": "Yechol Me'rosh Chodesh" + }, + { + "heTitle": "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", + "enTitle": "In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers" + }, + { + "heTitle": "ארמי אבד אבי", + "enTitle": "First Fruits Declaration" + }, + { + "heTitle": "עשר המכות", + "enTitle": "The Ten Plagues" + }, + { + "heTitle": "דיינו", + "enTitle": "Dayenu" + }, + { + "heTitle": "פסח מצה ומרור", + "enTitle": "Rabban Gamliel's Three Things" + }, + { + "heTitle": "חצי הלל", + "enTitle": "First Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "כוס שניה", + "enTitle": "Second Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "רחצה", + "enTitle": "Rachtzah" + }, + { + "heTitle": "מוציא מצה", + "enTitle": "Motzi Matzah" + }, + { + "heTitle": "מרור", + "enTitle": "Maror" + }, + { + "heTitle": "כורך", + "enTitle": "Korech" + }, + { + "heTitle": "שולחן עורך", + "enTitle": "Shulchan Orech" + }, + { + "heTitle": "צפון", + "enTitle": "Tzafun" + }, + { + "heTitle": "ברך", + "enTitle": "Barech", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ברכת המזון", + "enTitle": "Birkat Hamazon" + }, + { + "heTitle": "כוס שלישית", + "enTitle": "Third Cup of Wine" + }, + { + "heTitle": "שפוך חמתך", + "enTitle": "Pour Out Thy Wrath" + } + ] + }, + { + "heTitle": "הלל", + "enTitle": "Hallel", + "nodes": [ + { + "heTitle": "מסיימים את ההלל", + "enTitle": "Second Half of Hallel" + }, + { + "heTitle": "מזמורי הודיה", + "enTitle": "Songs of Praise and Thanks" + }, + { + "heTitle": "כוס רביעית", + "enTitle": "Fourth Cup of Wine" + } + ] + }, + { + "heTitle": "נרצה", + "enTitle": "Nirtzah", + "nodes": [ + { + "heTitle": "חסל סידור פסח", + "enTitle": "Chasal Siddur Pesach" + }, + { + "heTitle": "לשנה הבאה", + "enTitle": "L'Shana HaBaa" + }, + { + "heTitle": "ויהי בחצי הלילה", + "enTitle": "And It Happened at Midnight" + }, + { + "heTitle": "זבח פסח", + "enTitle": "Zevach Pesach" + }, + { + "heTitle": "אדיר במלוכה", + "enTitle": "Ki Lo Na'e" + }, + { + "heTitle": "אדיר הוא", + "enTitle": "Adir Hu" + }, + { + "heTitle": "ספירת העומר", + "enTitle": "Sefirat HaOmer" + }, + { + "heTitle": "אחד מי יודע", + "enTitle": "Echad Mi Yodea" + }, + { + "heTitle": "חד גדיא", + "enTitle": "Chad Gadya" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Megillat Taanit, trans. Solomon Zeitlin.json b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Megillat Taanit, trans. Solomon Zeitlin.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..70958b78cede31bbc50d0d0d8380eb29b85af1eb --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Megillat Taanit, trans. Solomon Zeitlin.json @@ -0,0 +1,160 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Megillat Ta'anit", + "versionSource": "http://www.attalus.org/translate/taanit.html", + "versionTitle": "Megillat Taanit, trans. Solomon Zeitlin", + "status": "locked", + "versionTitleInHebrew": "מגילת תענית, מתורגמת בידי שלמה צייטלין", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מגילת תענית", + "categories": [ + "Second Temple" + ], + "text": { + "Nisan": [ + "These are the days on which one is not allowed to fast, and on some of them it is not permitted to mourn.", + "From [on] the 1st [until the 8th] of Nisan was established the Daily offering,- mourning is forbidden.", + "", + "From the 8th thereof until the close of the festival (of Passover) a holiday (of a week) was declared during which it is forbidden to mourn." + ], + "Iyar": [ + "On the 7th of Iyyar was the dedication of the wall of Jerusalem, and it is forbidden to mourn thereon. ", + "", + "On the 14th thereof (was slaughtered) the Minor Passover, on which it is forbidden to mourn. ", + "", + "On the 23rd thereof the garrison departed from Jerusalem. ", + "", + "On the 27th thereof was discontinued payment of the tribute (from Judah and Jerusalem). " + ], + "Sivan": [ + " On the 14th of Sivan the tower of the Fort was captured. ", + "", + "On the 15th and 16th thereof the people of Bethshean {Scythopolis} and the valley were exiled. ", + "", + "On the 25th thereof the publicans were removed from Judah and Jerusalem." + ], + "Tammuz": [ + "On the 4th (10th) of Tammuz the book of decrees was removed (on which it is not allowed to mourn). " + ], + "Av": [ + "On the 15th of Ab, the day of Xylophoria, it is forbidden to mourn.", + "", + "", + "", + "On the 24th thereof we returned to our Law." + ], + "Elul": [ + "On the 7th of Elul was the day of the dedication of the wall of Jerusalem, on which it is forbidden to mourn. ", + "", + "On the 17th thereof the Romans evacuated Judah and Jerusalem.", + "", + "On the 22nd thereof we began to slay the wicked." + ], + "Tishrei": [ + "On the 3rd of Tishri were removed the 'mentions' on documents." + ], + "Cheshvan": [ + "On the 23rd of Heshvan the Sorega was torn away from the 'Azarah. ", + "", + "On the 25th thereof the wall of Samaria was captured. ", + "", + "On the 27th thereof they began again to bring the offerings of fine flour upon the altar. " + ], + "Kislev": [ + "On the 3rd of Kislev the ensigns were removed from the Court. ", + "", + "On the 7th thereof (a holiday).", + "", + "On the 21st thereof was the day of Mt. Gerizim (on which it is not allowed to mourn). ", + "", + "On the 25th thereof is the day of Hanukkah: eight days it is forbidden to mourn." + ], + "Tevet": [ + "On the 28th of Tebeth the Sanhedrin sat in judgement. " + ], + "Shevat": [ + "On the (7th) [2nd] of Shebat is a holiday, whereon it is not allowed to mourn.", + "", + "", + "On the 22nd thereof the work on what the enemy commanded to bring into the Temple was stopped; not allowed to mourn.", + "", + "On the 28th thereof Antiochus (the king) departed from Jerusalem. " + ], + "Adar": [ + "The 8th and 9th of Adar they supplicated and sounded blasts for rain.", + "", + "On the 12th thereof is the day of Tyrian. ", + "", + "On the 13th thereof is the day of Nicanor.", + "", + "On the 14th and 15th thereof (are the days of) Purim, on which it is not allowed to mourn.", + "", + "On the 16th thereof was begun the building of the wall of Jerusalem; it is forbidden to mourn thereon.", + "", + "On the 17th thereof the Gentiles arose against the refugees of (?) Sepphoris in the province of Chalcis and in Beth Zabdain, but there came salvation (to the Jews). ", + "", + "On the 20th thereof the people fasted for rain (and it descended).", + "", + "On the 28th thereof the glad tidings reached the Jews that they were not to be restrained from the study of the Law. It is not permitted to mourn thereon. " + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "מגילת תענית", + "enTitle": "Megillat Ta'anit", + "key": "Megillat Ta'anit", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ניסן", + "enTitle": "Nisan" + }, + { + "heTitle": "אייר", + "enTitle": "Iyar" + }, + { + "heTitle": "סיוון", + "enTitle": "Sivan" + }, + { + "heTitle": "תמוז", + "enTitle": "Tammuz" + }, + { + "heTitle": "אב", + "enTitle": "Av" + }, + { + "heTitle": "אלול", + "enTitle": "Elul" + }, + { + "heTitle": "תשרי", + "enTitle": "Tishrei" + }, + { + "heTitle": "חשון", + "enTitle": "Cheshvan" + }, + { + "heTitle": "כסלו", + "enTitle": "Kislev" + }, + { + "heTitle": "טבת", + "enTitle": "Tevet" + }, + { + "heTitle": "שבט", + "enTitle": "Shevat" + }, + { + "heTitle": "אדר", + "enTitle": "Adar" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Rabbi Mike Feuer, Jerusalem Anthology.json b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Rabbi Mike Feuer, Jerusalem Anthology.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3c4ead2117709e3ab0570544ccf493e90195d5d2 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Rabbi Mike Feuer, Jerusalem Anthology.json @@ -0,0 +1,111 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Megillat Ta'anit", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Rabbi Mike Feuer, Jerusalem Anthology", + "status": "locked", + "license": "CC-BY", + "versionTitleInHebrew": "רבי מייק פוייר, לקט ירושלים", + "shortVersionTitle": "Rabbi Mike Feuer", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מגילת תענית", + "categories": [ + "Second Temple" + ], + "text": { + "Nisan": [], + "Iyar": [ + "", + "", + "", + "", + "On the twenty-third of Iyar the residents of the Chakra (the fortress built by the Greeks in the time of Antiochus to dominate the Temple Mount) went out from Jerusalem.", + "This is what is written “And David conquered the stronghold of Zion which is the city of David.” (Shmuel I 5:7) this is the place of the karaites (?) right now. Since they were troubling the people of Jerusalem and they were unable to go out or in except at night, they declared the day they were driven out as a holiday." + ], + "Sivan": [], + "Tammuz": [], + "Av": [], + "Elul": [], + "Tishrei": [], + "Cheshvan": [], + "Kislev": [ + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "On the twenty fifth of the month is Channuka, eight days on which one does not eulogize ", + "because when the Greeks entered the Temple they defiled all the oil there. When the hand of the Hasmoneans was made strong and they defeat the Greeks, they checked (in the Temple) and only found one jar of oil sealed with the mark of the High Priest which remained undefiled. Though there was only enough in it to light for one day, a miracle occurred through it and they lit the Temple lamps from it for eight days. The following year they decreed these to be eight days of celebration. And what justification did they see for making Channuka eight days? Wasn’t the dedication (channuka) which Moshe did in the wilderness only seven days? As it says “And you shall not leave the entrance of the Tent of Meeting for seven days…” (Vayikra 8:33) And it says “The one who brought his offering on the first day was…” (Bamidbar 7:12) and on the seventh day Ephraim made his offering. So too we find at the dedication which Shlomo made that it only lasted seven days, as it says “…for the inauguration of the altar they made seven days, and the feast seven days.” (Divre HaYamim II 7:9) So what reason did they see to make this dedication eight days? In the days of the kingdom of Greece the Hasmoneans entered the Temple, built the altar, plastered it with plaster and for seven days they were preparing the vessels for service. The re-dedication done by the Hasmoneans it to be marked for all generations. And why is it a practice for all generations? They fixed it when they came out from a narrow place into broad spaces, and they said praises and thanksgiving, lighting lamps in purity. Since the Greeks had gone into the Temple and defiled all the vessels, there was nothing with which to light. When the Hasmoneans were victorious, they brought seven skewers of iron, covered them with tin and began to light. " + ], + "Tevet": [], + "Shevat": [], + "Adar": [ + "", + "", + "", + "", + "On the thirteenth of that month is the Day of Nikanor.", + "Nikanor, general of the Greek kings, when passing through to Alexandria daily would wave his hand against Jerusalem and the Holy Temple blaspheming, insulting and disparaging them, saying ‘when will she fall into my hands that I may destroy her?’ When the hand of the Hasmoneans became strong they went down amongst his soldiers and killed until they came to those closest to him. They cut off their heads and chopped off their thumbs and big toes, and then cut off his head, chopped off his limbs and hung them across from the Holy Temple. They said ‘the mouth that spoke arrogantly and the hand which waved against Yehudah, Jerusalem and the Holy Temple – let this revenge be done to them. They made the day that they did this a day of celebration." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "מגילת תענית", + "enTitle": "Megillat Ta'anit", + "key": "Megillat Ta'anit", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ניסן", + "enTitle": "Nisan" + }, + { + "heTitle": "אייר", + "enTitle": "Iyar" + }, + { + "heTitle": "סיוון", + "enTitle": "Sivan" + }, + { + "heTitle": "תמוז", + "enTitle": "Tammuz" + }, + { + "heTitle": "אב", + "enTitle": "Av" + }, + { + "heTitle": "אלול", + "enTitle": "Elul" + }, + { + "heTitle": "תשרי", + "enTitle": "Tishrei" + }, + { + "heTitle": "חשון", + "enTitle": "Cheshvan" + }, + { + "heTitle": "כסלו", + "enTitle": "Kislev" + }, + { + "heTitle": "טבת", + "enTitle": "Tevet" + }, + { + "heTitle": "שבט", + "enTitle": "Shevat" + }, + { + "heTitle": "אדר", + "enTitle": "Adar" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..acb8620963dd3d6f9fe1a9285cf2ce1849b5ec83 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,114 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Megillat Ta'anit", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מגילת תענית", + "categories": [ + "Second Temple" + ], + "text": { + "Nisan": [], + "Iyar": [], + "Sivan": [], + "Tammuz": [ + "", + "The Tzaddukim had a book of laws - \"These are stoned, these are burned, these are killed by sword, these are stangled.\"  When it was written, a person would ask (what to do) and go look in the book.  If you asked them, \"How do you know this one is stoned or burned or decapitated or strangled?\", they wouldn't be able to bring a proof from the \"the instructions given to you\" (Devarim 17:11).  Because we don't write laws in a book. ... The day that it was destroyed, they made a holiday." + ], + "Av": [], + "Elul": [], + "Tishrei": [], + "Cheshvan": [], + "Kislev": [ + "", + "", + "", + "On the day that Herod died, it was a day of joy because Herod hated the sages. Joy is before the Almighty when the wicked are removed from the world, as it is stated: 'And also the hand of the Lord was upon them to destroy them.' It is written: 'And it came to pass when all the men of war had completely died from among the people.' And it is written: 'And the Lord spoke to me, saying.' Similarly, it is said: 'A good man brings forth good tidings.' And he said: 'So too, the king commanded Benaiah, the son of Jehoiada, and he went out and struck him, and he died.' On that very day, when Herod died, they made it a holiday." + ], + "Tevet": [], + "Shevat": [], + "Adar": [ + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "One final word:", + "And these are the days on which we fast from the Torah, and all those who fast on them neither eat nor drink until the evening. On the first of Nisan, the sons of Aaron died. On the second [of Nisan], Miriam the prophetess died and the well was hidden. On the twenty-sixth [of Nisan], Joshua son of Nun died. On the second of Iyar, Eli the priest and his two sons died and the Ark of the Covenant was captured. On the twenty-ninth [of Iyar], Samuel the prophet died and all Israel mourned him. On the twenty-third of Sivan, the first-fruits were nullified from going to Jerusalem in the days of Jeroboam son of Neat. On the twenty-fifth [of Sivan] Rabbi Shimon ben Gamliel and Rabbi Ishmael ben Elisha and Rabbi Ḥanina the vice high priest died. On the twenty-seventh [of Sivan], Rabbi Ḥanina ben Teradion was burned with a Torah scroll. On the seventeenth of Tammuz, the tablets were shattered and the daily-offering was nullified and Apostomos burned the Torah and an idol was placed in the Temple. On the first of Av, Aharon the high priest died. On the ninth of Av, it was decreed that our ancestors would not enter the land, and the first and second Holy Temples were destroyed, and Beitar was taken and the city was plowed. On the eighteenth [of Av], the western light was extinguished in the days of Ahaz. On the seventh of Elul, those who brought bad reports about the land died in a plague. On the third of Tishri, Gedaliah son of Aḥiqam son of Shafan and the Jews who were with him in Mitzvah were killed. On the fifth of [Tishri], the twenty people from [the northern kingdom] Israel died, and R. Akiva son of Joseph was confined in the prison-house and died. On the seventh of [Tishri], sword and famine was ordained on our ancestors. On the tenth of [Tishri, Yom Kippur, there] is atonement for the matter of the Calf. On the sixth of Marḥeshvan, they blinded the eyes of Zedekiah king of Judah and slaughtered his sons before his eyes. On the seventh of Kislev, Jehoiakim burned the scroll that Baruch son of Norah wrote from the mouth of Jeremiah. On the eighth of Tevet, the Torah was written in Greek in the days of King Ptolemy, and darkness came over the earth for three days. On the ninth of [Tevet] our rabbis did not write why [we fast]. On the tenth of [Tevet] the king of Babylon placed his head against Jerusalem to destroy it. On the eighth of Shvat, the righteous people in the days of Joshua son of Nun died. On the twenty-third of [Shvat], all Israel gathered against the tribe of Benjamin and against the concubine in Gibeah and against the idol of Micah. On the seventh of Adar, Moses our master died. On the ninth of [Adar], a fast was established for the debate of the House of Shammai and the House of Hillel. These are the fast days which were received upon Israel from the Torah. And our rabbis also decreed that some would fast on Mondays and Thursdays on account of three things: the destruction of the Temple, the Torah that was burnt, and blaspheming the name. And in the future the Holy Blessed One will turn them to joy and happiness, as it is said, \"And I will turn their mourning to joy, and comfort them, and make them rejoice from their sorrow.\" (Jeremiah 31:12). Rabbi Elazar said Rabbi Ḥanina said, students of the sages increase peace on earth, as is said, \"And all your children are learned of God, and great is the peace of your children.\" (Isaiah 54:13). \"May there be peace in your walls, tranquility in your palaces. For the sake of my brothers and friends, let me speak, please, peace in You. For the sake of the house of the LORD our God let me wish your good.\" (Psalm 122:7-9). \"Great peace to those who love Your torah, they will have no obstacle.\" (Psalm 119:165). \"The LORD grants strength to His people; the LORD bless His people with peace.\" (Psalm 29:11).", + "Finished is the tractate of the scroll of fasts!" + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "מגילת תענית", + "enTitle": "Megillat Ta'anit", + "key": "Megillat Ta'anit", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ניסן", + "enTitle": "Nisan" + }, + { + "heTitle": "אייר", + "enTitle": "Iyar" + }, + { + "heTitle": "סיוון", + "enTitle": "Sivan" + }, + { + "heTitle": "תמוז", + "enTitle": "Tammuz" + }, + { + "heTitle": "אב", + "enTitle": "Av" + }, + { + "heTitle": "אלול", + "enTitle": "Elul" + }, + { + "heTitle": "תשרי", + "enTitle": "Tishrei" + }, + { + "heTitle": "חשון", + "enTitle": "Cheshvan" + }, + { + "heTitle": "כסלו", + "enTitle": "Kislev" + }, + { + "heTitle": "טבת", + "enTitle": "Tevet" + }, + { + "heTitle": "שבט", + "enTitle": "Shevat" + }, + { + "heTitle": "אדר", + "enTitle": "Adar" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/YU Torah miTzion Beit Midras.json b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/YU Torah miTzion Beit Midras.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b20f7c11ab601bbc63f3679bb32530c1b01292fd --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/YU Torah miTzion Beit Midras.json @@ -0,0 +1,94 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Megillat Ta'anit", + "versionSource": "http://www.torontotorah.com", + "versionTitle": "YU Torah miTzion Beit Midras", + "versionTitleInHebrew": "בית מדרש תורה מציון (ישיבה יוניברסיטי)", + "shortVersionTitle": "YU Torah miTzion Beit Midrash", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": false, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מגילת תענית", + "categories": [ + "Second Temple" + ], + "text": { + "Nisan": [], + "Iyar": [ + "On the 7th of Iyar, the dedication of the walls of Jerusalem, eulogies should not be given.", + "", + "On the 14 this Minor Pesach [Pesach Sheni], eulogies should not be given and there should not be a fast.", + "", + "On the 23rd, the siege forces left Jerusalem.‎", + "", + "On the 27th, the crowns were removed from Jerusalem, eulogies should not be given" + ], + "Sivan": [], + "Tammuz": [], + "Av": [], + "Elul": [], + "Tishrei": [], + "Cheshvan": [], + "Kislev": [], + "Tevet": [], + "Shevat": [], + "Adar": [] + }, + "schema": { + "heTitle": "מגילת תענית", + "enTitle": "Megillat Ta'anit", + "key": "Megillat Ta'anit", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ניסן", + "enTitle": "Nisan" + }, + { + "heTitle": "אייר", + "enTitle": "Iyar" + }, + { + "heTitle": "סיוון", + "enTitle": "Sivan" + }, + { + "heTitle": "תמוז", + "enTitle": "Tammuz" + }, + { + "heTitle": "אב", + "enTitle": "Av" + }, + { + "heTitle": "אלול", + "enTitle": "Elul" + }, + { + "heTitle": "תשרי", + "enTitle": "Tishrei" + }, + { + "heTitle": "חשון", + "enTitle": "Cheshvan" + }, + { + "heTitle": "כסלו", + "enTitle": "Kislev" + }, + { + "heTitle": "טבת", + "enTitle": "Tevet" + }, + { + "heTitle": "שבט", + "enTitle": "Shevat" + }, + { + "heTitle": "אדר", + "enTitle": "Adar" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/merged.json b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b69fd8aa4c8155e93d587e18c85e82356e192b6b --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/English/merged.json @@ -0,0 +1,175 @@ +{ + "title": "Megillat Ta'anit", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Megillat_Ta'anit", + "text": { + "Nisan": [ + "These are the days on which one is not allowed to fast, and on some of them it is not permitted to mourn.", + "From [on] the 1st [until the 8th] of Nisan was established the Daily offering,- mourning is forbidden.", + "", + "From the 8th thereof until the close of the festival (of Passover) a holiday (of a week) was declared during which it is forbidden to mourn." + ], + "Iyar": [ + "On the 7th of Iyyar was the dedication of the wall of Jerusalem, and it is forbidden to mourn thereon. ", + "", + "On the 14th thereof (was slaughtered) the Minor Passover, on which it is forbidden to mourn. ", + "", + "On the twenty-third of Iyar the residents of the Chakra (the fortress built by the Greeks in the time of Antiochus to dominate the Temple Mount) went out from Jerusalem.", + "This is what is written “And David conquered the stronghold of Zion which is the city of David.” (Shmuel I 5:7) this is the place of the karaites (?) right now. Since they were troubling the people of Jerusalem and they were unable to go out or in except at night, they declared the day they were driven out as a holiday.", + "On the 27th thereof was discontinued payment of the tribute (from Judah and Jerusalem). " + ], + "Sivan": [ + " On the 14th of Sivan the tower of the Fort was captured. ", + "", + "On the 15th and 16th thereof the people of Bethshean {Scythopolis} and the valley were exiled. ", + "", + "On the 25th thereof the publicans were removed from Judah and Jerusalem." + ], + "Tammuz": [ + "On the 4th (10th) of Tammuz the book of decrees was removed (on which it is not allowed to mourn). ", + "The Tzaddukim had a book of laws - \"These are stoned, these are burned, these are killed by sword, these are stangled.\"  When it was written, a person would ask (what to do) and go look in the book.  If you asked them, \"How do you know this one is stoned or burned or decapitated or strangled?\", they wouldn't be able to bring a proof from the \"the instructions given to you\" (Devarim 17:11).  Because we don't write laws in a book. ... The day that it was destroyed, they made a holiday." + ], + "Av": [ + "On the 15th of Ab, the day of Xylophoria, it is forbidden to mourn.", + "", + "", + "", + "On the 24th thereof we returned to our Law." + ], + "Elul": [ + "On the 7th of Elul was the day of the dedication of the wall of Jerusalem, on which it is forbidden to mourn. ", + "", + "On the 17th thereof the Romans evacuated Judah and Jerusalem.", + "", + "On the 22nd thereof we began to slay the wicked." + ], + "Tishrei": [ + "On the 3rd of Tishri were removed the 'mentions' on documents." + ], + "Cheshvan": [ + "On the 23rd of Heshvan the Sorega was torn away from the 'Azarah. ", + "", + "On the 25th thereof the wall of Samaria was captured. ", + "", + "On the 27th thereof they began again to bring the offerings of fine flour upon the altar. " + ], + "Kislev": [ + "On the 3rd of Kislev the ensigns were removed from the Court. ", + "", + "On the 7th thereof (a holiday).", + "On the day that Herod died, it was a day of joy because Herod hated the sages. Joy is before the Almighty when the wicked are removed from the world, as it is stated: 'And also the hand of the Lord was upon them to destroy them.' It is written: 'And it came to pass when all the men of war had completely died from among the people.' And it is written: 'And the Lord spoke to me, saying.' Similarly, it is said: 'A good man brings forth good tidings.' And he said: 'So too, the king commanded Benaiah, the son of Jehoiada, and he went out and struck him, and he died.' On that very day, when Herod died, they made it a holiday.", + "On the 21st thereof was the day of Mt. Gerizim (on which it is not allowed to mourn). ", + "", + "On the twenty fifth of the month is Channuka, eight days on which one does not eulogize ", + "because when the Greeks entered the Temple they defiled all the oil there. When the hand of the Hasmoneans was made strong and they defeat the Greeks, they checked (in the Temple) and only found one jar of oil sealed with the mark of the High Priest which remained undefiled. Though there was only enough in it to light for one day, a miracle occurred through it and they lit the Temple lamps from it for eight days. The following year they decreed these to be eight days of celebration. And what justification did they see for making Channuka eight days? Wasn’t the dedication (channuka) which Moshe did in the wilderness only seven days? As it says “And you shall not leave the entrance of the Tent of Meeting for seven days…” (Vayikra 8:33) And it says “The one who brought his offering on the first day was…” (Bamidbar 7:12) and on the seventh day Ephraim made his offering. So too we find at the dedication which Shlomo made that it only lasted seven days, as it says “…for the inauguration of the altar they made seven days, and the feast seven days.” (Divre HaYamim II 7:9) So what reason did they see to make this dedication eight days? In the days of the kingdom of Greece the Hasmoneans entered the Temple, built the altar, plastered it with plaster and for seven days they were preparing the vessels for service. The re-dedication done by the Hasmoneans it to be marked for all generations. And why is it a practice for all generations? They fixed it when they came out from a narrow place into broad spaces, and they said praises and thanksgiving, lighting lamps in purity. Since the Greeks had gone into the Temple and defiled all the vessels, there was nothing with which to light. When the Hasmoneans were victorious, they brought seven skewers of iron, covered them with tin and began to light. " + ], + "Tevet": [ + "On the 28th of Tebeth the Sanhedrin sat in judgement. " + ], + "Shevat": [ + "On the (7th) [2nd] of Shebat is a holiday, whereon it is not allowed to mourn.", + "", + "", + "On the 22nd thereof the work on what the enemy commanded to bring into the Temple was stopped; not allowed to mourn.", + "", + "On the 28th thereof Antiochus (the king) departed from Jerusalem. " + ], + "Adar": [ + "The 8th and 9th of Adar they supplicated and sounded blasts for rain.", + "", + "On the 12th thereof is the day of Tyrian. ", + "", + "On the thirteenth of that month is the Day of Nikanor.", + "Nikanor, general of the Greek kings, when passing through to Alexandria daily would wave his hand against Jerusalem and the Holy Temple blaspheming, insulting and disparaging them, saying ‘when will she fall into my hands that I may destroy her?’ When the hand of the Hasmoneans became strong they went down amongst his soldiers and killed until they came to those closest to him. They cut off their heads and chopped off their thumbs and big toes, and then cut off his head, chopped off his limbs and hung them across from the Holy Temple. They said ‘the mouth that spoke arrogantly and the hand which waved against Yehudah, Jerusalem and the Holy Temple – let this revenge be done to them. They made the day that they did this a day of celebration.", + "On the 14th and 15th thereof (are the days of) Purim, on which it is not allowed to mourn.", + "", + "On the 16th thereof was begun the building of the wall of Jerusalem; it is forbidden to mourn thereon.", + "", + "On the 17th thereof the Gentiles arose against the refugees of (?) Sepphoris in the province of Chalcis and in Beth Zabdain, but there came salvation (to the Jews). ", + "", + "On the 20th thereof the people fasted for rain (and it descended).", + "", + "On the 28th thereof the glad tidings reached the Jews that they were not to be restrained from the study of the Law. It is not permitted to mourn thereon. ", + "", + "", + "", + "One final word:", + "And these are the days on which we fast from the Torah, and all those who fast on them neither eat nor drink until the evening. On the first of Nisan, the sons of Aaron died. On the second [of Nisan], Miriam the prophetess died and the well was hidden. On the twenty-sixth [of Nisan], Joshua son of Nun died. On the second of Iyar, Eli the priest and his two sons died and the Ark of the Covenant was captured. On the twenty-ninth [of Iyar], Samuel the prophet died and all Israel mourned him. On the twenty-third of Sivan, the first-fruits were nullified from going to Jerusalem in the days of Jeroboam son of Neat. On the twenty-fifth [of Sivan] Rabbi Shimon ben Gamliel and Rabbi Ishmael ben Elisha and Rabbi Ḥanina the vice high priest died. On the twenty-seventh [of Sivan], Rabbi Ḥanina ben Teradion was burned with a Torah scroll. On the seventeenth of Tammuz, the tablets were shattered and the daily-offering was nullified and Apostomos burned the Torah and an idol was placed in the Temple. On the first of Av, Aharon the high priest died. On the ninth of Av, it was decreed that our ancestors would not enter the land, and the first and second Holy Temples were destroyed, and Beitar was taken and the city was plowed. On the eighteenth [of Av], the western light was extinguished in the days of Ahaz. On the seventh of Elul, those who brought bad reports about the land died in a plague. On the third of Tishri, Gedaliah son of Aḥiqam son of Shafan and the Jews who were with him in Mitzvah were killed. On the fifth of [Tishri], the twenty people from [the northern kingdom] Israel died, and R. Akiva son of Joseph was confined in the prison-house and died. On the seventh of [Tishri], sword and famine was ordained on our ancestors. On the tenth of [Tishri, Yom Kippur, there] is atonement for the matter of the Calf. On the sixth of Marḥeshvan, they blinded the eyes of Zedekiah king of Judah and slaughtered his sons before his eyes. On the seventh of Kislev, Jehoiakim burned the scroll that Baruch son of Norah wrote from the mouth of Jeremiah. On the eighth of Tevet, the Torah was written in Greek in the days of King Ptolemy, and darkness came over the earth for three days. On the ninth of [Tevet] our rabbis did not write why [we fast]. On the tenth of [Tevet] the king of Babylon placed his head against Jerusalem to destroy it. On the eighth of Shvat, the righteous people in the days of Joshua son of Nun died. On the twenty-third of [Shvat], all Israel gathered against the tribe of Benjamin and against the concubine in Gibeah and against the idol of Micah. On the seventh of Adar, Moses our master died. On the ninth of [Adar], a fast was established for the debate of the House of Shammai and the House of Hillel. These are the fast days which were received upon Israel from the Torah. And our rabbis also decreed that some would fast on Mondays and Thursdays on account of three things: the destruction of the Temple, the Torah that was burnt, and blaspheming the name. And in the future the Holy Blessed One will turn them to joy and happiness, as it is said, \"And I will turn their mourning to joy, and comfort them, and make them rejoice from their sorrow.\" (Jeremiah 31:12). Rabbi Elazar said Rabbi Ḥanina said, students of the sages increase peace on earth, as is said, \"And all your children are learned of God, and great is the peace of your children.\" (Isaiah 54:13). \"May there be peace in your walls, tranquility in your palaces. For the sake of my brothers and friends, let me speak, please, peace in You. For the sake of the house of the LORD our God let me wish your good.\" (Psalm 122:7-9). \"Great peace to those who love Your torah, they will have no obstacle.\" (Psalm 119:165). \"The LORD grants strength to His people; the LORD bless His people with peace.\" (Psalm 29:11).", + "Finished is the tractate of the scroll of fasts!" + ] + }, + "versions": [ + [ + "Rabbi Mike Feuer, Jerusalem Anthology", + "https://www.sefaria.org" + ], + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ], + [ + "Megillat Taanit, trans. Solomon Zeitlin", + "http://www.attalus.org/translate/taanit.html" + ] + ], + "heTitle": "מגילת תענית", + "categories": [ + "Second Temple" + ], + "schema": { + "heTitle": "מגילת תענית", + "enTitle": "Megillat Ta'anit", + "key": "Megillat Ta'anit", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ניסן", + "enTitle": "Nisan" + }, + { + "heTitle": "אייר", + "enTitle": "Iyar" + }, + { + "heTitle": "סיוון", + "enTitle": "Sivan" + }, + { + "heTitle": "תמוז", + "enTitle": "Tammuz" + }, + { + "heTitle": "אב", + "enTitle": "Av" + }, + { + "heTitle": "אלול", + "enTitle": "Elul" + }, + { + "heTitle": "תשרי", + "enTitle": "Tishrei" + }, + { + "heTitle": "חשון", + "enTitle": "Cheshvan" + }, + { + "heTitle": "כסלו", + "enTitle": "Kislev" + }, + { + "heTitle": "טבת", + "enTitle": "Tevet" + }, + { + "heTitle": "שבט", + "enTitle": "Shevat" + }, + { + "heTitle": "אדר", + "enTitle": "Adar" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/Hebrew/Warsaw, 1874.json b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/Hebrew/Warsaw, 1874.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..4362fd64fb31d1bb276732c0363852ecd5d4c12a --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/Hebrew/Warsaw, 1874.json @@ -0,0 +1,180 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Megillat Ta'anit", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001239373", + "versionTitle": "Warsaw, 1874", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "digitizedBySefaria": true, + "versionTitleInHebrew": "וורשה, תרל\"ד", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "מגילת תענית", + "categories": [ + "Second Temple" + ], + "text": { + "Nisan": [ + "אִילֵין יוֹמַיָא דִלָא לְהִתְעַנָאָה בְּהוֹן. וּמִקְצַתְהוֹן דִלָא לְמִסְפָּד בְּהוֹן:", + "מִן רֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן וְעַד תְּמַנְיָא בֵיהּ אִיתּוֹקָם תְּמִידָא דִלָא לְמִסְפָּד: ", + "שהיו צדוקין אומרים מביאים תמידין משל יחיד וזה מביא שבת אחד וזה מביא ב' שבתות וזה מביא שלשים יום. ומה היו דורשים אמרו כתוב בתורה את הכבש אחד תעשה בבקר. ליחיד משמע. אמרו להם חכמים אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן צבור בא אלא משל כל ישראל שנאמר צו את בני ישראל וגו' קרבני זה הדם לחמי אלו חלבים. לאשי זה הקטרת. ריח זו הלבונה. ניחחי אלו הנסכים. וכל שהוא כריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו שיהא כולם באים מתרומת הלשכה: ר' עקיבא אומר מניין שלא יצא וירעה בעדר ת\"ל תשמרו להקריב לי במועדו. ולהלן הוא אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום. מה להלן מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו. אף כאן מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו. וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה והיו תמידין קריבין משל צבור. וכל אותן הימים שדנום עשאום י\"ט:
", + "וּמִתְּמַנְיָא בֵיהּ וְעַד סוֹף מוֹעֲדָא אִיתּוֹתָב חַגָא דִשְׁבֻעַייָא דִי לָא לְמִסְפָּד:", + "ואיזה זו עצרת. והלא לא נצרכו לכתוב כל הימים טובים שבמגילה. אלא שהיו דנין כנגד בייתוסין שהיו אומרים עצרת לאחר שבת נטפל להם ר' יוחנן בן זכאי אמר להם שוטים זו מניין לכם ולא היה בהם אדם שהחזיר לו דבר חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו אמר משה רבינו אוהב ישראל היה. ויודע שהעצרת יום א' הוא לפיכך עמד ותקנה לאחר שבת כדי שיתענגו ב' ימים זה אחר זה קרא לו המקרא הזה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע אם משה רבינו אוהב ישראל היה מפני מה עכבם במדבר מ' שנה א\"ל ר' ובכך אתה פוטרני א\"ל שוטה שבעולם ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלכם אמר לו ובמה אתה פוטרני אמר לו הכתוב או' וספרתם לכם ממחר' השבת וגו' יכול לא יהא המניין תלוי אלא בשבועות ת\"ל תספרו חמשים יום הא כיצד אירע יום ט\"ו להיות בשבת מונה שבע שבתות חל להיות אחר שבת מונה חמשים יום וכשאתה קורא ממחר' השבת ממחרת י\"ט הראשון של פסח. ור' אליעזר אומר אינו צריך הרי הוא או' תספור לך מהחל הספירה התלויה בב\"ד יצאתה שבת בראשי' שספירתה בכל אדם. רבי יהושע אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש ראש חודש מנה ימים וקדש עצרת מה ר\"ח סמוך לביאתו ניכרת כו'. ר' ישמעאל אומר אמרה תורה הבא עומר בפסח והבא שתי לחם בעצרת. מה להלן רגל אף כאן רגל ותחילת רגל: ר' יהודא בן בתירא או' נאמר שבת למטה ונאמר שבת למעלה מה להלן רגל ותחילת הרגל בסמוך לו. וכשאתה קורא ממחרת השבת ממחרת יום הראשון של פסח: " + ], + "Iyar": [ + "בְּשִׁבְעָה בְּאִייָר חַנוּכַּת שׁוּר יְרוּשָׁלָיִם דִלָא לְמִסְפָּד: ", + "בשני מקומות כתוב במגלה הזאת חנוכת ירושלים דלא למספד אחד כשעלו ישראל מהגולה ואחד כשפרצוהו מלכי יון וגדרוהו בית חשמונאי שנאמר ותשלם החומה בעשרים וגו' ואף על פי שנבנתה החומה עדיין השערים לא עמדו שכן הוא אומר גם עד העת ההיא [דלתות] לא העמדתי בשערים ואומר הוא יבננו ויטללנו ויעמידו [דלתותיו] מנעליו וגו'. ואומר ויפקדו המשוררים והשוערים ועושי המלאכה וכשגמרו לבנותם אותו היום עשאוהו י\"ט:
", + "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּיה נְכִיסַת פִּסְחָא זְעִירָא דִלָא לְמִסְפָּד:", + "וזו השיב ר' יהושע את ר' אליעזר שהיה ר\"א אומר אבר מן החי טמא ואבר מן המת טהור אמר לו ר' יהושע אם אבר מן החי טמא ק\"ו מן המת מה אם החי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא המת שהוא טמא לא כ\"ש. וכתוב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד ק\"ו לפסחא רבא. ועוד דבר אחר השיב ר' יהושע שהיה ר' אליעזר אומר זכין לקטן ואין זכין לגדול. א\"ל ר' יהושע אם לקטן אמרת ק\"ו לגדול. וכמצות פסח גדול כך מצות פסח קטן.
", + "בְּעֶשְׂרִין וּתְּלָתָא בֵיהּ נַפְקוּ בְנֵי חַקְרָא מִיְרוּשָׁלֵם:", + "הוא דכתיב וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד זה הוא מקום הקראים עכשיו שהיו מצירים לבני ירושלים ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבוא מפניהם ביום אלא בלילה וכשגבר בית חשמונאי הגלו אותם משם ואותו היום שעקרום עשאוהו י\"ט:
", + "בְעֶשְׂרִין וְשִׁבְעָה בֵּיהּ אִיתְנַטִילוּ כְּלִילָאִי מֵיְהוּדָה וְמִירוּשָׁלֵם:", + "שבימי מלכות יון היו מביאים עטרות של ורד ותולין אותן על פתחי בתי ע\"ז שלהם ועל פתחי החנויות ועל פתחי החצירות ושרין בשיר לע\"ז וכותבין על מצחו של שור ועל מצחו של חמור שאין לבעליהן חלק באלהי ישראל כמו שהיו פלשתים עושים כמ\"ש וחרש לא ימצא וגו' והיתה הפצירה פים וגו'. וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום ויום שבטלום עשאוהו יום טוב: " + ], + "Sivan": [ + "בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּסִיוָן אַחִידַת מִגְדַל צוֹר: ", + "זו קסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות היא היתה לישראל יתד רעה בימי יונים וכשגברה יד בני חשמונאי כבשוהו והוציאום משם והושיבו ישראל בתוכה ואותו היום שכבשוהו עשאוהו י\"ט:
", + "בֲּחַמִשָׁה עָשָׂר בֵּיהּ וּבְשִׁיתָּא עָשָׂר בֵּיהּ גָלוּ אַנְשֵׁי בֵית שְׁאָן וְאַנְשֵׁי בִּקְעַתָא: ", + "ואף הם היו יתד רעה לישראל בימי יונים כלפי הערביים מפני שלא נתחייבו גלות בראשונה ולא הגלה אותם לא יהושע בן נון ולא דוד מלך ישראל וכיון שנתחייבו גלות גברה ידם של בית חשמונאי והגלו אותם ואותו היום עשאוהו י\"ט. ששמחה היא לפני המקום שמלכות הרשעה נעקרה מן העולם שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'. ה' מלך עולם ועד אימתי כשיאבדו גוים מארצו. אומר יתמו חטאים מן הארץ וגו':
", + "בְּעֶשׂרִים וַחֲמִשָׁה בֵּיהּ אִתְנַטִילוּ דִימַסְנָאִי מִיְהוּדָה וּמִירוּשָׁלֵם: ", + "כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה ובאו עמהם שתי משפחות רעות כנעניים ומצריים אמרו מי ילך וידון עמהם אמר להם גביהא בן פסיסא שוער הבית לחכמים אני אלך ואדון עמהם. אמרו לו הזהר שלא תחלוט את ישראל אמר להם אלך ואדון עמהם אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם. אמרו ישמעאלים כתוב בתורה ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת ואנו מזרעו של אברהם שישמעאל בן אברהם ונחלוק עמכם. השיב להם גביהא בן פסיסא כתוב בתור' ולבני הפילגשי' אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. וכתוב בתורה ויתן אברה' את כל אשר לו ליצחק ברחו להם. כנעניים אמרו ארץ כנען שלנו שכן כתוב בתורה ארץ כנען לגבולותי' אמר להם גביהא בן פסיסא וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים הרי כתוב בתורה ויאמר ארור כנען עבד עבדים וגו' עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי ולא עוד אלא שיש לכם שנים הרבה שלא עבדתם אותנו. אמר להם אלכסנדרוס תשובה נצחת השיב אתכם אם אתם מחזירין תשובה הרי מוטב ואם לאו הרי אתם לו לעבדים. אמרו תן לנו זמן ג' ימים הלכו ולא מצאו תשובה מיד הניחו בתיהם כשהם מלאים שדותיהם כשהם זרועות כרמיהם כשהם נטועות הלכו וברחו להם, תנא אותה שנה שביעית היתה ועשו אותו היום י\"ט. באו המצריים ואמרו מתורתם אנו מביאין עליהם ראיה שנאמר ושאלה אשה משכנתה וגו' ששים רבוא אנשים יצאו מאצלנו כולם טעונים כסף וזהב שכן כתוב בתורתם וינצלו את מצרים יתנו לנו כספנו וזהבינו. אמר להם גביהא בן פסיסא כלום אתם מביאין ראיה אלא מן התורה כתוב בתורה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. ששים רבוא היו אבותינו והעבידום בחומר ובלבנים ובכל עבודה חנם בלא שכר ראו כמה פעולתנו לנו לכל יום ויום סלע לכל א' וא' ביום. ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיעו למאת שנה עד שהיתה מצרים שלהם. הלכו משם בבושת פנים. ובקש אלכסנדרוס מוקדון לעלות לירושלים הלכו הכותיים ואמרו לו הזהר שאינם מניחין אותך להיכנס לבית קדשי הקדשים שלהן מפני שאתה ערל וכיון שהרגיש גביהא בן פסיסא הלך ועשה לו שתי אנפילאות ונתן בהן שתי אבנים טובות ובהם ריבוא כסף וכיון שהגיע להר הבית אמר לו אדוני המלך שלוף מנעליך ונעול שתי אנפילאות הללו מפני שהרצפה חלקה שלא תחלוק רגליך וכיון שהגיע לבית קדשי הקדשים אמר לו אדוני המלך עד כאן יש לנו רשות להיכנס מכאן ואילך אין לנו רשות להיכנס אמר לו הריני נכנס וכשאצא אשוה לך גביהתך אמר לו אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול אמרו לו זזו משם עד שהכישו נחש אמרו חכמים לגביהא בן פסיסא עליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. וכתיב חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר:" + ], + "Tammuz": [ + "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּתַּמוּז עַדָא סְפַר גְזֵירָתָא דִלָא לְמִסְפָּד: ", + "מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקין ספר גזירות אלו שנסקלין אלו שנשרפין ואלו שנהרגין ואלו שנחנקין וכשהיו כותבין אדם שואל והולך ורואה בספר או' להם מניין אתה יודעין שזה חייב סקילה וזה חייב שריפה וזה חייב הריגה וזה חייב חניקה לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה אשר יורוך וגו' שאין כותבין הלכות בספר ועוד שהיו בייתוסין אומרים עין תחת עין שן תחת שן הפיל אדם שינו של חבירו יפיל את שינו של חבירו סמא את עינו של חבירו יסמא את עינו יהיו שווים כאחד ופרשו השמלה לפני זקני העיר הדברים ככתבן וירקה בפניו שתהא רוקקת בפניו אמרו להם חכמים והלא כתוב התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה זה מקרא שימה בפיהם אלו הלכות ואותו היום שבטלוהו עשאוהו י\"ט:" + ], + "Av": [ + "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב זְמַן אָעֵי כְהַנַיָא דִלָא לְמִסְפָּד: ", + "מפני שכשעלתה גלות ראשונה לא היו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים למחר כשיעלו הגליות אף הם יהיו צריכין להביא התקינו להם חכמים את יום ט\"ו באב שיהיו מביאים בו קרבן עצים וכל מי שהוא מעלה קרבן למקדש אפי' עצים פטור מאותו הספד של אותו היום. ואין צריך לומר חטאות ואשמות נדרים ונדבות בכורות ומעשרות תודות ושלמים לכך הוא אומר
", + "כָּל אִינַשׁ דְאִיתֵי עַלוֹהִי אָעִין אוֹ בִכּוּרִין: ", + "ומאי הוא זמן אעי כהניא זה הוא שאתה אומר בט\"ו בו בני זתואל בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וישראלים גרים ועבדים ונתינים וממזרים וכל מי שטעה בשבטו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמי הנטופתי ומה הן בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות אלא פעם אחת גזרה מלכות יון על ישראל שלא יעלו בכורים לירושלים והושיבו מלכי יון פרדיסאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט משמרות על התחומין שלא לעלות לירושלים ולא היה אדם מי' השבטים יכול לעלות לירושלים מה עשו הכשרים שבאותו הדור הביאו בכורים ונתנום בסלים וחיפה אותם בקציעות ונוטלים הסלים והעלום על כתפיהם כיון שהגיעו למשמר א\"ל לירושלים אתם עולים א\"ל לאו אלא לעשות שני פלחי דבילה במכתשת זו שלפנינו ובעלי הלז שעל כתפנו וכיון שעברו מהם עטרום בסלים והעלום לירושלים. ומה הן בני סלמי הנטופתי אלא פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שלא יביאו עצים למערכה והושיבו מלכי יון פרדסאות על הדרכים כדרך שעשה ירבעם בן נבט משמרות על התחומין שלא לעלות לירושלים ולא היה אדם אחד מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלים מה עשו הכשרים ויראי חטא שבאותו הדור היו מביאין שני גזרין ועושים אותם כמין סולמות ומניחים אותם על כתפיהם ועולים כיון שבאו לאותו המשמר אמרו להם לירושלים אתם עולים אמרו להם לאו אלא להביא גוזלות מן השובך הזה שלפנינו בסולם הזה שעל כתפינו וכיון שעברו מהם התירו השלבים ופרקום והשליכום מעל כתפיהם ונטלו הגיזרים ועלו לירושלים ולפי שמסרו עצמם על המצוה לכך נכתב להם שם טוב במגילה הזאת וזכר טוב לדורות ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר זכר צדיק לברכה ועל ירבעם בן נבט נאמר ושם רשעים ירקב ומה ראו בני זתואל בן יהודה ליטול להם שם טוב וזכר טוב לדורות אלא שכל הרוצה ליטול את השם יטול וכשעלו בני הגולה ולא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמם ומסרו אותם לציבור וקרבו מהם קרבנות ציבור וכך התנו עמהם הנביאים שביניהם שאפי' הלשכה מלאה עצים ואפילו משל ציבור יהו אלו מתנדבים עצים בזמן הזה ומביאין כ\"ז שירצו ולא יהיה קרבן מתקרב אלא משלהם תחלה שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים והכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה. ואומר כי עזרא הכין לבבו לדרוש בתורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט ראה שהסכימו עליהם הרבים ועשו אותו י\"ט ואותן הימים אסורים בספד ותענית בין משחרב הבית בין שלא חרב ר' יוסי אומר משחרב הבית מותרין מפני שאבל הוא להם. אר\"א בר צדוק אני הייתי מבני בניו של סנואה בן בנימין ואירע תשעה באב להיות בשבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי\"ט שלנו היה:
", + "בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵיה תַּבְנָא לְדִינְנָּא: ", + "בימי מלכות יון היו דנין כדיני עכומ\"ז מפני שהצדוקין אומרים תירש הבת עם הבן נטפל להם ר' יוחנן בן זכאי אמר להם שוטים זו מנין לכם ולא היה בהם א' שהחזיר לו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומ' ומה בת בנו הבאה מכח כחו תירשנו בתו הבאה מכחו לא כ\"ש קרא עליו המקרא הזה אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ וכתוב אחר אומר ואלה בני צבעון ואי' וענה. אלא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. אמר לו רבי ובכך אתה פוטרני. אמר לו שוטה שבעולם ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלכם אמר לו ובכך אתה פוטרני אמ' לו ומה לבת בנו שכן יפה כחה במקום האחים תאמר בבת שכן הורע כחה במקום האחים דין הוא שלא תירשנה. וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום והיו דנין בדיני ישראל. ואותו היום שבטלוהו עשאוהו י\"ט: " + ], + "Elul": [ + "בְּשִׁבְעָה בְּאֶלוּל יוֹם חַנוּכַּת שׁוּר יְרוּשָׁלֵם דִלָא לְמִסְפָּד:", + "מפני שסתרוהו עובדי כוכבי' וגברה ידם של ישראל ובנאוהו שכן הוא אומר ותשלם החומ' בכ\"ה באלול. ואע\"פ שנבנת' החומה עדיין השערים לא נבנו שכן הוא אומר הוא יבננו ויטללנו ואו' ויפקדו השוערים והמשוררי' ועושי המלאכ' לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרו' אלא במלך ובנביא ובכ\"ג ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשיר ובשתי תודות שנאמר והתודה השנית ההולכת למואל ואני אחריה וב\"ד [מדדין] והולכין אחריהן שנא' וילך אחריהם הושעי' וחצי שרי יהודה וגו' הפנימי' נאכלת והחיצונה נשרפת ואם לא נתקדשו בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב אבא שאול אומר שתי ביצעין היו בהר המשחה אחת למעלה ואחת למטה. התחתונה נתקדשה בכל אלו והעליונה לא נתקדשה אלא בבני הגולה שלא במלך ושלא באורים ותומים התחתונה (שלא היתה) קדושתה גמורה חברים ועמי הארץ נכנסים לשם ואוכלין שם קדשים קלים לכ\"ש מעשר שני (התחתונה) חברים נכנסים לשם ואין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני אלא למה לא קדשה מפני שהוא תורפה של ירושלים (ולשם היו מוציאין כל תורפות של ירושלים) וכשגמרו לבנותו אותו היום עשאוהו י\"ט.
", + "בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בֵיה אִיתְנַטִילוּ רוֹמָאֵי מִיְהוּדָה וּמִיְרוּשָׁלֵם:", + "מפני שהיו מצירין לבני ירושלים ולא היו יכולין לצאת ולבא מפניהם ביום אלא בלילה ובמה היו מצירין להם מלכי יון מושיבין קסטיראות בעיירות להיות מעגים את הכלות ואח\"כ היו נישאין לבעליהן ומנעום את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהם לקיים מה שנאמר אשה תארש ואיש אחר ישגלנה ולא היה אדם מבקש לישא אשה בפני הקסטיראו' חזרו ומכניסין אותם בחשאי שנא' והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור הנר וכשהיו (שומעים) קול רחיים בבורני היו אומרים שבוע הבן שבוע הבן וכשהיו רואים אור הנר בבור חיל היו אומרים משתה שם משתה שם ובת אחת היתה למתתיהו (בן יוחנן כהן הגדול) וכשהגיע זמנה להנשא בן הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו וקנאו מתתיהו ובניו וגברו ידם על מלכות יון ונמסרו בידם והרגום ובאותו היום שבטלוהו עשאוהו י\"ט.
", + "בְעֶשְׂרִין וּתְּרֵין בֵיה תַּבְנָא לְקַטְלָא מְשַׁמְדַיָא:", + "מפני שהיו יונים שרוים בא\"י ולא היו ישראל יכולין לשלוח יד ברשעים שבהם עד שיצאו משם המתינו להם ג' ימים אם יעשו תשובה ולא עשו תשובה כיון שראו שלא עשו תשובה נמנו עליהם והרגום ואותו היום שהרגום עשאוהו י\"ט. אמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שב\"ד מלקין והורגין שלא מן התורה. דבית לוי אמרו שמעתי שב\"ד עונשין ממון ומכים שלא מן התורה. לא מפני שכתוב בתורה אלא משום שנאמר ובערת הרע מקרבך ומעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והוליכוהו לב\"ד והלקוהו וכי חייב היה אלא שהיתה השעה צריכה לכך כדי שילמדו אחרים מפני שנהגו מנהג זנות. שוב מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב\"ד וסקלוהו וכי חייב היה אלא שהיתה השעה צריכה לכך כדי שילמדו אחרים: שמעון בן שטח תלה שמונים נשים באשקלון. וכי חייבות הריגה ותלייה היו אלא שהיתה השעה צריכה לכך כדי שילמדו אחרות וכל ישראל ישמעו וייראו: " + ], + "Tishrei": [ + "בִשְׁלֹשָׁה בְּתִּשְׁרֵי אִיתְנַטִּילַת אַדְרַכְתָּא מִן שְׁטָרַיָא:", + "שפעם א' גזרה מלכות יון הרשעה גזירה על ישראל ואמרו להם אין לכם חלק באלהי ישראל ולא היו מזכירין שם שמים בפיהם וכשגברה בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו כותבין שם שמים אפי' בשטרות וכך היו כותבין בשנת כך וכך ליוחנן כ\"ג שהוא משמש לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו וכי מזכירין שם שמים בשטרות למחר פורע זה את חובו וקורע את שטרו ונמצא ש\"ש מוטל באשפה ובטלום ואותו היום עשו אותו י\"ט:" + ], + "Cheshvan": [ + "בעשרים ושלשה במרחשון ויסתתר סוריגא מן עזרתא", + "מפני שבנו גוים מקום בעזרה והיו מעמידים בתוכו אבנים טובות שיהיו מונחות עד שיבא אליהו ויעיד עליהם אם טמאות ואם טהורות הן ונמנו עליהם וגנזו אותן ובאותו היום שגנזו עשאוהו י\"ט.
", + "בכ\"ה ביה אחידת שומרון שורא", + "ומה היא אחידת שומרון מפני שכשעלתה גלות הראשונה הלכו להם למטליא זו של כותים ולא הניחום באו לים בוסטי וישבו אותה והקיפוה עיר חומה ונסמכו לה עיירות רבות מישראל והיו קורין, אותה ערי נברכתא.
", + "בעשרים ושבעה ביה תבת סולתא למיסק על מדבחא", + "מפני שהיו צדוקין אוכלים מנחת בהמה. נטפל להם ריב\"ז אמר שוטים זו מניין לכם ולא היה בהם א' שהחזיר לו דבר חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו ואומר מפני שהיה משה אוהב את אהרן אחיו אמר לא יאכל סלת לבדה אלא יאכל סלת ובשר כאדם שאומר לחבירו הילך רכיך הילך בשר הילך רכיך הילך בשר קרא עליו המקרא זה ויבאו אילמא ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. אמר לו רבי אתה משחק בנו אמר לו שוטה שבעולם ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם א\"ל רבי ובכך אתה פוטרני אמר לו לאו אמר לו הכתוב אומר ומנחתם ונסכיהם לריח ניחוח אשה לה':" + ], + "Kislev": [ + "בתלתא בכסליו איתנטילו סימותא מן דרתא", + "מפני שבנו יונים סימואות סימואות בעזרה וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום והוציאום משם ובאותו יום שבטלון עשאוהו י\"ט:
", + "בשבעה בו י\"ט", + "יום שמת הורדוס מפני שהיה הורדוס שונא את חכמים ששמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקין מן העולם שנאמר וגם יד ה' היתה בם להומם וכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם. וכתיב וידבר ה' אלי לאמר וכן הוא אומר איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא. ואו' ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו וגו' ובאותו היום שמת הורדוס עשאוהו י\"ט
", + "בעשרים וחד ביה יום הר גריזין דִלָא לְמִסְפָּד:", + "יום שביקשו הכותי' את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ואמרו לו מכור לנו חמשה כורים ארץ בהר המוריה ונתנה להם ובאו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ויקירי ירושלים עמו ואלף בלייטין מכוסין בלבנים ופרחי כהונה מקישין בכלי שרת ואבוקות של אור דולקים לפניהם כל הלילה כולה הללו מהלכין מצד זה והללו מהלכין מצד זה אמר להם מי הללו אמרו לו המסורו' הללו היהודים שמרדו בך כיון שהגיע לאנטיפרס זרחה להם חמה הגיע למשמר הראשון נפגעו זה בזה אמרו להם מי אתם אמרו להם אנו אנשי ירושלים ובאנו להקביל פני המלך כיון שראה אלכסנדרוס מוקדון את שמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לו אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה אמר להם דיוקנו של זה אני רואה כשאני יורד במלחמה ונוצח אמר להם למה באתם אמרו לו מקום שאנחנו מתפללים עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גוים הללו ותתנו להם אמר להם ומי הם הללו אמרו לו הכותיים שעומדין לפניך אמר להם הרי הם מסורין בידכם. מה עשו להם נקבום ובעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותם על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזין חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו ובאותו יום שעשאו להם כך עשאוהו יו\"ט
", + "בכ\"ה ביה יום חנוכה תמניא יומין דִלָא לְמִסְפָּד:", + "כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול שלא נטמא ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ח' ימים. לשנה אחרת קבעו ח' י\"ט. ומה ראו לעשות חנוכה ח' ימים והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים שנא' ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגו' ובשביעי הקריב אפרים. וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה שלא עשה אלא שבעת ימים שנא' כי חנוכת המזבח עשו שבעת הימים והחג ז' ימים ומה ראו לעשות חנוכה זו ח' ימים אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו ח' ימים. ומה ראו להדליק את הנרות אלא בימי מלכות יון שנכנסו בית חשמונאי להיכל שבעה שפודין של ברזל בידם וחפום בעץ והדליקו בהם את המנורה. ומה ראו לגמור בהם את הלל אלא שכל תשועה ותשועה שהקב\"ה עושה להם לישראל היו מקדימין לפניו בהלל בשירה ובשבח ובהודאה כענין שנא' ויענו בהלל ובהודו לה' כי טוב וגו' מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל נפש ונפש והמהדרין מן המהדרין בש\"א יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובה\"א יום ראשון מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך. שני זקנים היו בצידן אחד עשה כדברי ב\"ש ואחד עשה כדברי ב\"ה זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו זה אומר כפרי החג וזה אומר מעלין בקודש ואין מורידין. מצות הדלקתה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרה\"ר ואם מתירא מן הלצים מניחה על פתח ביתו מבפנים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו: " + ], + "Tevet": [ + "בעשרים ושמונה בטבת יתיבא כנישתשא על דינא", + "מפני שכשהיו צדוקין יושבין בסנהדרין שלהם ינאי המלך ושלמינין המלכה יושבת אצלו ולא אחד מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח והיו שואלין תשובות והלכות ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה אמר להם שמעון בן שטח כל מי שהוא יודע להביא ראיה מן התורה יהא ראוי לישב בסנהדרין וכל מי שאינו יודע להביא ראיה מן התורה אינו ראוי לישב בסנהדרין פעם אחד נפל דבר של מעשה ביניהם ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו א\"ל תן לי זמן ולמחר אני משיבך נתן לו זמן הלך וישב לו בינו לבין עצמו כיון שראה שלא היה יודע להביא ראי' מן התורה למחר נתבייש מלבוא ומלישב בסנהדרין גדולה והעמיד שמעון בן שטח אחד מן התלמידים והשיבו במקומו אמר להם אין פוחתין בסנהדרין של שבעים ואחד. וכך היה עוש' בכל יום ויום עד שנסתלקו כולם וישבה סנה' על [דעתו] ובאותו היום שנסתלקה סנהדרין של צדוקין וישבה סנה' של ישראל עשאוהו י\"ט:" + ], + "Shevat": [ + "בשנים בשבט י\"ט דִלָא לְמִסְפָּד:", + "ולמה שינו זה מזה אלא שבראשון מת הורדוס ובזה מת ינאי המלך ששמחה היא לפני הקב\"ה כשהרשעים מסתלקין מן העולם. אמרו כשחלה ינאי המלך שלח ותפש שבעים זקנים מזקני ישראל נטלן וחבשן בבית האסורין ואמר לו לשר בית האסורין אם מתי הרוג את הזקנים הללו ועד שישראל שמחים לי ידוו על רבותם. אמרו אשה טובה היתה לו לינאי המלך ושלמינין שמה וכשמת סלקה טבעתו מעל ידו ושלחה לבית שר האסורין אמרה לו רבך בחלום התיר אותם הזקנים. התירן והלכו להם לבתיהם ואח\"כ אמרה מת ינאי המלך ואותו היום שמת ינאי המלך עשאוהו יום טוב:", + "כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד מתענין לאחריו ואין מתענין לפניו ר' יוסי אומר לא לפניו ולא לאחריו וכל שאין כתוב בו דלא למספד אלא דלא להתענאה לחוד מתענין לפניו ולאחריו ר' יוסי אומר לאחריו אבל לא לפניו אבל בי\"ט ובראשי חדשים מותר לפניו ולאחריו. ולמה באלו אסרו ובאלו התירו אלא אלו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק ואלו דברי סופרין ודברי סופרין צריכין חזוק. ר' יוסי בן דוסא אומר משום ר' יוסי הגלילי כל הנשבע להתענות בע\"ש ובערבי י\"ט הרי זה שבועת שוא שמקצת ע\"ש כשבת ומקצת עי\"ט כי\"ט:
", + "בעשרין ותרין ביה בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתא' להיכלא דִלָא לְמִסְפָּד:", + "יום ששלח גסקלגס את הצלמי' להעמיד' בהיכל ובאתה השמועה לירושלים עי\"ט הא' של חג. א\"ל שמעון הצדיק עשו מועדיכם בשמחה שאין א' מכל הדברים הללו ששמעתם יקוים כי מי ששכן שכינתו בבית זה כשם שעשה נסים לאבותינו בכל דור ודור כך יעשה לנו נסים בזמן הזה מיד שמע קול מבית קדשי הקדשים שהוא אומר בטילת עבידת' דאמר סנאה להיתאה להיכלא אקטיל גסקלגס ובטלו גזירותיו. וכתבו אותה שעה וכוונה. וכיון שראה שהיו ממשמשין ובאין א\"ל צאו וקדמו לפניהם וכשנודע להם הדברים יצאו מלפניו כל גדולי ישראל אמרו נמות כולנו ולא תהא לנו כזאת היו צועקים ומתחננים לשליח א\"ל עד שאתם צועקים ומתחננים לשליח התחננו וצעקו לאלהיכם שבשמים להושיע אתכם כיון שהגיע לכרכין ראה בני אדם שהם מקדימין אותו מכל כרך וכרך כיון שראה אותם היה מתמיה אמר כמה מרובין אלו אמרו לו המסורות אלו הן היהודים שהקדימו לפניך מכל כרך וכרך כיון שנכנס לכרך ראה בנ\"א שהיו מוטלים בשוקים על השק ועל האפר לא הגיע לאנטיפרס עד שבאת לו אגרת שנהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו מיד נטלו את הצלמים וגררו אותם אותו היום עשאוהו י\"ט.
", + "בכ\"ח ביה אינטיל אנטיוכוס מלכא מן ירושלים", + "מפני שהיה מצר לבני ישראל ובא להחריב את ירושלים ולהשמיד את כל היהודים ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבא ביום אלא בלילה ושמע שמועות רעות והלך לו ונפל במקומו ואותו היום שבטלוהו משם עשאוהו י\"ט: " + ], + "Adar": [ + "בתמניא ובתשעה באדר יום תרועת מיטרא.", + "ואם התריעו בראשון למה התריעו בשני. אלא ראשון משנה זו ושני משנה אחרת ולא כל הכתוב במגלה הזאת ראשון הוא ראשון שני הוא שני שלישי הוא שלישי אלא תפס להם חדש ראשון וכל שיש בו.
", + "בתרין עשר ביה יום טוריינוס", + "שתפשו את לוליינוס ואת פוס אחיו בלודקיא אמר אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל לחמו\"ע מיד נ\"נ אמרו לו חמו\"ע צדיקים כשרים היו ונ\"נ מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה ואין ראוי לעשות נס על ידך ואנו חייבים מיתה ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום הרבה דובים הרבה אריות הרבה נחשים הרבה עקרבים שיפגעו בנו ואם אתה הורגנו עתיד הקב\"ה לתבוע דמנו מידך אמרו לא נסע משם עד שבאת עליו דיופלה של רומי ופצעו את מוחו בגיזרין ובבקעות.
", + "בתליסר ביה יום נקנור", + "אמרו נקנור א' מאפרכים של מלכי יונים היה עובר לאלכסנדריא. בכל יום ויום היה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף ומנאץ ואומר מתי יפלו בידי ואהרוס את המגדל הזה וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום נכנסו לחילות שלו והיו הורגין עד שהגיעו לקרוכין שלו וחתכו את ראשו וקצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאוהו נגד ירושלים וכתוב מלמטן הפה שדבר בגאוה וידים שהיו מניפות נגד יהודה וירושלים ועל ב\"ה נקמה זו תעשה בהם ובאותו היום שעשו לו כך עשאוהו י\"ט.
", + "בארבעה עשר ביה ובחמשה עשר ימי פוריא אינון דִלָא לְמִסְפָּד:", + "ימים שנעשו בהם נסים לישראל ע\"י מרדכי ואסתר ועשאום י\"ט א\"ר יהושע בן קרחה מיום שמת משה לא עמד נביא וחידש מצוה לישראל חוץ ממצות פורים אלא שגאולת מצרים נוהגת ז' ימים וגאולת מרדכי ואסתר אינה נוהגת אלא יום א' ד\"א ומה גאולת מצרי' שלא נגזרה גזירה אלא על הזכרים גאול' מרדכי ואסת' שנגזרה גזירה על הזכרים ועל הנקיבות מנער ועד זקן טף ונשים ביום א' עאכו\"כ שאנו חייבים לעשות אותם י\"ט בכל שנה ושנה:
", + "בשיתא עשר ביה שריו למבנא שור ירושלים דִלָא לְמִסְפָּד:", + "מפני שסתרוהו אויבים וכשהתחילו לבנותו אותו היום עשאוהו י\"ט ששמחה היא לפני המקום שירושלים נבנית שנאמר כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלי' ונקרא ירושלים עיר האמת הר ה' צבאות הר הקודש. ואומר שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' וגו'. ואו' הוא יבנה עירי וגלותי ישלח לא במחיר ולא בשחד אמר ה' צבאות.
", + "בשבעה עשר ביה קמו עממיא על פליטת ספריא במדינת בליקי' ובית זבדאי והוו פורקין לבית ישראל", + "שכשירד ינאי המלך להרוג את חכמים ברחו מלפניו והלכו להם לסוריא ושרו במדינת קוסליקום ונכנסו האויבים עליהם שבאותו מקום וצרו עליהם להרגם והזיעו בהם זיע גדולה והכו בהם מכה רבה והשאירו בהם פליטה והלכו להם לבית זבדאי וישבו שם עד שחשכה וברחו משם ר' יהודה או' סוס קשור היה להם וכל מי שהוא רואה אותו כמדומה שאין שם יהודי וישבו להם עד שחשכה וברחו להם ובאותו היום שברחו משם עשאוהו י\"ט. ר' חידקא אומר יום שבקשו אויבי' להרוג חכמי ישראל עלה הים והשחית שליש בישוב.
", + "בעשרים ביה צמאו עמא למטרא ונחת להון", + "מפני שהיה רעבון ובצורת בארץ ישראל ג' שנים זו אחר זו והתפללו ולא ירדו גשמים וכיון שראו שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים הלכו להם אצל חוני המעגל אמרו לו התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימקו התפלל ולא ירדו גשמים עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנא' על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי אמר רבש\"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך התחילו הגשמים יורדין טיפין טיפין אמר לו רבש\"ע ראינוך לא נמות כסבורים אנו לומר אין הגשמים הללו באין אלא להתי' שבועתך. אמר להם בני אל תמותו. אמר רבש\"ע לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות התחילו הגשמים יורדין כמלא פי חבית ושערו חכמים טיפה א' לוג אמרו לו ראינוך לא נמות כסבורין אנו לומר אין הגשמים הללו באים אלא להחריב את העולם כולו אמר להם בני אל תמותו. אמר רבש\"ע לא כך שאלתי אלא גשמי רצון וברכה ונדבה ירדו כתקנן עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מפני רוב הגשמים אמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל עליהם שלא ירדו וילכו להם. אמר להם אין מתפללים על רוב הטובה אלא לכו והביאו לי פר הודיות הלכו והביאו לו פר הודיות. סמך שתי ידיו עליו והתפלל ואמר רבש\"ע ראה עמך ישראל ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה שאין יכולין לעמוד לא ברוב כעסך ולא ברוב טובך כעסת עליה' אין יכולין לעמוד השפע' עליהם טובך אין יכולין לעמוד יהי רצון מלפניך שיהא ריוח מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ ויצאו הכל לשדה וראו את המדבר שהוא מלא כמהין ופטריות. שלח לו שמעון ב\"ש אלמלא חוני המעגל אתה גוזרני עליך נידוי שאלו היו שנים כשני אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. אמר ליה הביא לי חמין והביא לו. הביא לי צונן והביא לו. תן לי אגוזים ונתן לו. תן לי רמונים ונתן לו. תן לי אפרסקין ונתן לו. עליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. ואותו היום עשאוהו יום טוב לפי שאין הגשמים יורדין אלא בזכותן של ישראל שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. לך בזכותך ובך הדבר תלוי. ואומר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. בך בזכותך הגשמים יורדי' והטללי' יורדין בזכותך. ואומר ונתתי גשמיכם בעתם. ומעשה שנתענו בימי שמואל הקטן וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה כסבורים העם לומר שבח הוא להם. [אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו. שוב שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא]. אמר להם הרי אתם דומים למלך שכעס על בנו אמר לאפוטרופוס שלו אל תתן פרנסתו עד שיבכה ויתחנן לפני:
", + "בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מפתגמי אורייתא די לא למספד.", + "מפני שגזרו מלכי יון על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימלו את בניהם ושלא ישמרו את השבת ושיעבדו ע\"ז וברית כרותה לישראל שלא ימוש ספר תורה מתוכם שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. ואומר אם ימושו החקים האלה מלפני ואני זאת בריתי אותם וגו'. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו עמדו והלכו אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה ונטלו עצה ממנה. אמרה להם באו והפגינו בלילה עמדו והפגינו בלילה אי שמים לא אחיכם אנחנו לא בני אב אחד אנחנו לא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות קשות. ולא זזו משם עד שהתירו להם שלשה מצות להמול את בניהם ולעסוק בתורה ולשמור את יום השבת ושלא יעבדו ע\"ז אותו היום שהתירו להם ג' מצות הללו עשאוהו י\"ט:
", + "לכן כל אינש דאיתי עלוהי מן קדמת דנא יאסר בצלו", + "כיצד יחיד שקיבל עליו תענית להיות מתענה בשני ובחמישי הרי זה מתענה ומשלים פגעו בו י\"ט אלו הכתובים במגלת תענית הרי מספיד זה הכלל כל שנדרו קודם גזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו ואם גזרתנו קודם גדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו. ואין בין אדר ראשון לאדר הב' אלא קריאת מגלה ושלוח מתנות לאביונים. רשבג\"א כל המצות שנוהגות באדר ראשון אינן נוהגות באדר שני חוץ מן ההספד ותענית שנוהגין זה כזה. וכותבין בשטר אדר א' (אלא) [ולא] שכותבין תניין. ר' יוסי או' אין כותבין אלא תניין ר\"י או' אדר שני נכתב. ומי כתב מגלת תענית סיעתו של ר\"א ב\"ח בן חזקיה בן גרון כתבו מג\"ת. ולמה כתבוה מפני שאין למודים בצרות ואין הצרות מצויות לבא עליהם אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקים לכתוב הצרות הבאות עליהם בכל שנה ושנה. ד\"א אין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגי' באיזמל:
", + "מאמר האחרון
", + "ואלו הימים שמתענין בהם מן התורה וכל המתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב. באחד בניסן מתו בניו של אהרן. בי' בו מתה מרים הנביאה ונסתם הבאר. בכ\"ו בו מת יהושע בן נון. בי' באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון הברית. בכ\"ט בו מת שמואל הנביא וספדו לו כל ישראל. בכ\"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט. בכ\"ה בו נהרג רשב\"ג ור' ישמעאל בן אלישע ור' חנינא סגן הכהנים. בכ\"ז בו נשרף ר' חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו. בי\"ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל. באחד באב מת אהרן כהן גדול. בט\"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבהמ\"ק בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. בי\"ח בו כבה נר מערבי בימי אחז. בז' באלול מתו מוציאי דבת הארץ רעה במגפה. בג' בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם בן שפן והיהודים אשר היו עמו במצפה. בחמשה בו מתו עשרים אנשים מישראל ונחבש ר' עקיבא בן יוסף בבית האסורין ומת: בשבעה בו נגזר על אבותינו חרב ורעב. בעשרה בו נתכפר מעשה העגל. בששה במרחשון עורו את עיני צדקיהו מלך יהודה ושחטו בניו לעיניו. בז' בכסליו שרף יהויקים את המגילה שכתב ברוך בן נריה מפי ירמיה. בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלשת ימים. בט' בו לא כתבו רבותינו על מה. בי' בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה. בח' בשבט מתו הצדיקים שהיו בימי יהושע בן נון. בכ\"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין ועל פלגש בגבעה ועל צלם מיכה. בז' באדר מת משה רבינו. בט' בו גזרו תענית שנחלקו ב\"ש וב\"ה. אלו ימי תענית שקבלו עליהם ישראל מן התורה. ועוד גזרו רבותינו שיהו מתענים בב' וה' מפני שלשה דברים על חרבן הבית ועל תורה שנשרפה ועל חרפת השם ולעתיד לבא עתיד הקב\"ה להפכה לששון ולשמחה שנאמר והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. אר\"א א\"ר חנינא ת\"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך וראה בנים לבניך שלום על ישראל. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:", + "סליק מסכת מגילת תענית: " + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "מגילת תענית", + "enTitle": "Megillat Ta'anit", + "key": "Megillat Ta'anit", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ניסן", + "enTitle": "Nisan" + }, + { + "heTitle": "אייר", + "enTitle": "Iyar" + }, + { + "heTitle": "סיוון", + "enTitle": "Sivan" + }, + { + "heTitle": "תמוז", + "enTitle": "Tammuz" + }, + { + "heTitle": "אב", + "enTitle": "Av" + }, + { + "heTitle": "אלול", + "enTitle": "Elul" + }, + { + "heTitle": "תשרי", + "enTitle": "Tishrei" + }, + { + "heTitle": "חשון", + "enTitle": "Cheshvan" + }, + { + "heTitle": "כסלו", + "enTitle": "Kislev" + }, + { + "heTitle": "טבת", + "enTitle": "Tevet" + }, + { + "heTitle": "שבט", + "enTitle": "Shevat" + }, + { + "heTitle": "אדר", + "enTitle": "Adar" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/Hebrew/merged.json b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b802b82c011f199d8044e1ae355aa5ac5bb12b05 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Megillat Ta'anit/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,176 @@ +{ + "title": "Megillat Ta'anit", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Megillat_Ta'anit", + "text": { + "Nisan": [ + "אִילֵין יוֹמַיָא דִלָא לְהִתְעַנָאָה בְּהוֹן. וּמִקְצַתְהוֹן דִלָא לְמִסְפָּד בְּהוֹן:", + "מִן רֵישׁ יַרְחָא דְנִיסָן וְעַד תְּמַנְיָא בֵיהּ אִיתּוֹקָם תְּמִידָא דִלָא לְמִסְפָּד: ", + "שהיו צדוקין אומרים מביאים תמידין משל יחיד וזה מביא שבת אחד וזה מביא ב' שבתות וזה מביא שלשים יום. ומה היו דורשים אמרו כתוב בתורה את הכבש אחד תעשה בבקר. ליחיד משמע. אמרו להם חכמים אין אתם רשאים לעשות כן לפי שאין קרבן צבור בא אלא משל כל ישראל שנאמר צו את בני ישראל וגו' קרבני זה הדם לחמי אלו חלבים. לאשי זה הקטרת. ריח זו הלבונה. ניחחי אלו הנסכים. וכל שהוא כריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו שיהא כולם באים מתרומת הלשכה: ר' עקיבא אומר מניין שלא יצא וירעה בעדר ת\"ל תשמרו להקריב לי במועדו. ולהלן הוא אומר והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום. מה להלן מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו. אף כאן מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטתו. וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה והיו תמידין קריבין משל צבור. וכל אותן הימים שדנום עשאום י\"ט:
", + "וּמִתְּמַנְיָא בֵיהּ וְעַד סוֹף מוֹעֲדָא אִיתּוֹתָב חַגָא דִשְׁבֻעַייָא דִי לָא לְמִסְפָּד:", + "ואיזה זו עצרת. והלא לא נצרכו לכתוב כל הימים טובים שבמגילה. אלא שהיו דנין כנגד בייתוסין שהיו אומרים עצרת לאחר שבת נטפל להם ר' יוחנן בן זכאי אמר להם שוטים זו מניין לכם ולא היה בהם אדם שהחזיר לו דבר חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו אמר משה רבינו אוהב ישראל היה. ויודע שהעצרת יום א' הוא לפיכך עמד ותקנה לאחר שבת כדי שיתענגו ב' ימים זה אחר זה קרא לו המקרא הזה אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע אם משה רבינו אוהב ישראל היה מפני מה עכבם במדבר מ' שנה א\"ל ר' ובכך אתה פוטרני א\"ל שוטה שבעולם ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלכם אמר לו ובמה אתה פוטרני אמר לו הכתוב או' וספרתם לכם ממחר' השבת וגו' יכול לא יהא המניין תלוי אלא בשבועות ת\"ל תספרו חמשים יום הא כיצד אירע יום ט\"ו להיות בשבת מונה שבע שבתות חל להיות אחר שבת מונה חמשים יום וכשאתה קורא ממחר' השבת ממחרת י\"ט הראשון של פסח. ור' אליעזר אומר אינו צריך הרי הוא או' תספור לך מהחל הספירה התלויה בב\"ד יצאתה שבת בראשי' שספירתה בכל אדם. רבי יהושע אומר אמרה תורה מנה ימים וקדש ראש חודש מנה ימים וקדש עצרת מה ר\"ח סמוך לביאתו ניכרת כו'. ר' ישמעאל אומר אמרה תורה הבא עומר בפסח והבא שתי לחם בעצרת. מה להלן רגל אף כאן רגל ותחילת רגל: ר' יהודא בן בתירא או' נאמר שבת למטה ונאמר שבת למעלה מה להלן רגל ותחילת הרגל בסמוך לו. וכשאתה קורא ממחרת השבת ממחרת יום הראשון של פסח: " + ], + "Iyar": [ + "בְּשִׁבְעָה בְּאִייָר חַנוּכַּת שׁוּר יְרוּשָׁלָיִם דִלָא לְמִסְפָּד: ", + "בשני מקומות כתוב במגלה הזאת חנוכת ירושלים דלא למספד אחד כשעלו ישראל מהגולה ואחד כשפרצוהו מלכי יון וגדרוהו בית חשמונאי שנאמר ותשלם החומה בעשרים וגו' ואף על פי שנבנתה החומה עדיין השערים לא עמדו שכן הוא אומר גם עד העת ההיא [דלתות] לא העמדתי בשערים ואומר הוא יבננו ויטללנו ויעמידו [דלתותיו] מנעליו וגו'. ואומר ויפקדו המשוררים והשוערים ועושי המלאכה וכשגמרו לבנותם אותו היום עשאוהו י\"ט:
", + "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בֵּיה נְכִיסַת פִּסְחָא זְעִירָא דִלָא לְמִסְפָּד:", + "וזו השיב ר' יהושע את ר' אליעזר שהיה ר\"א אומר אבר מן החי טמא ואבר מן המת טהור אמר לו ר' יהושע אם אבר מן החי טמא ק\"ו מן המת מה אם החי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא המת שהוא טמא לא כ\"ש. וכתוב במגילת תענית פסחא זעירא דלא למספד ק\"ו לפסחא רבא. ועוד דבר אחר השיב ר' יהושע שהיה ר' אליעזר אומר זכין לקטן ואין זכין לגדול. א\"ל ר' יהושע אם לקטן אמרת ק\"ו לגדול. וכמצות פסח גדול כך מצות פסח קטן.
", + "בְּעֶשְׂרִין וּתְּלָתָא בֵיהּ נַפְקוּ בְנֵי חַקְרָא מִיְרוּשָׁלֵם:", + "הוא דכתיב וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד זה הוא מקום הקראים עכשיו שהיו מצירים לבני ירושלים ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבוא מפניהם ביום אלא בלילה וכשגבר בית חשמונאי הגלו אותם משם ואותו היום שעקרום עשאוהו י\"ט:
", + "בְעֶשְׂרִין וְשִׁבְעָה בֵּיהּ אִיתְנַטִילוּ כְּלִילָאִי מֵיְהוּדָה וְמִירוּשָׁלֵם:", + "שבימי מלכות יון היו מביאים עטרות של ורד ותולין אותן על פתחי בתי ע\"ז שלהם ועל פתחי החנויות ועל פתחי החצירות ושרין בשיר לע\"ז וכותבין על מצחו של שור ועל מצחו של חמור שאין לבעליהן חלק באלהי ישראל כמו שהיו פלשתים עושים כמ\"ש וחרש לא ימצא וגו' והיתה הפצירה פים וגו'. וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום ויום שבטלום עשאוהו יום טוב: " + ], + "Sivan": [ + "בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּסִיוָן אַחִידַת מִגְדַל צוֹר: ", + "זו קסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות היא היתה לישראל יתד רעה בימי יונים וכשגברה יד בני חשמונאי כבשוהו והוציאום משם והושיבו ישראל בתוכה ואותו היום שכבשוהו עשאוהו י\"ט:
", + "בֲּחַמִשָׁה עָשָׂר בֵּיהּ וּבְשִׁיתָּא עָשָׂר בֵּיהּ גָלוּ אַנְשֵׁי בֵית שְׁאָן וְאַנְשֵׁי בִּקְעַתָא: ", + "ואף הם היו יתד רעה לישראל בימי יונים כלפי הערביים מפני שלא נתחייבו גלות בראשונה ולא הגלה אותם לא יהושע בן נון ולא דוד מלך ישראל וכיון שנתחייבו גלות גברה ידם של בית חשמונאי והגלו אותם ואותו היום עשאוהו י\"ט. ששמחה היא לפני המקום שמלכות הרשעה נעקרה מן העולם שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'. ה' מלך עולם ועד אימתי כשיאבדו גוים מארצו. אומר יתמו חטאים מן הארץ וגו':
", + "בְּעֶשׂרִים וַחֲמִשָׁה בֵּיהּ אִתְנַטִילוּ דִימַסְנָאִי מִיְהוּדָה וּמִירוּשָׁלֵם: ", + "כשבאו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה ובאו עמהם שתי משפחות רעות כנעניים ומצריים אמרו מי ילך וידון עמהם אמר להם גביהא בן פסיסא שוער הבית לחכמים אני אלך ואדון עמהם. אמרו לו הזהר שלא תחלוט את ישראל אמר להם אלך ואדון עמהם אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם. אמרו ישמעאלים כתוב בתורה ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת ואנו מזרעו של אברהם שישמעאל בן אברהם ונחלוק עמכם. השיב להם גביהא בן פסיסא כתוב בתור' ולבני הפילגשי' אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. וכתוב בתורה ויתן אברה' את כל אשר לו ליצחק ברחו להם. כנעניים אמרו ארץ כנען שלנו שכן כתוב בתורה ארץ כנען לגבולותי' אמר להם גביהא בן פסיסא וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים הרי כתוב בתורה ויאמר ארור כנען עבד עבדים וגו' עבד שקנה נכסים עבד למי ונכסים למי ולא עוד אלא שיש לכם שנים הרבה שלא עבדתם אותנו. אמר להם אלכסנדרוס תשובה נצחת השיב אתכם אם אתם מחזירין תשובה הרי מוטב ואם לאו הרי אתם לו לעבדים. אמרו תן לנו זמן ג' ימים הלכו ולא מצאו תשובה מיד הניחו בתיהם כשהם מלאים שדותיהם כשהם זרועות כרמיהם כשהם נטועות הלכו וברחו להם, תנא אותה שנה שביעית היתה ועשו אותו היום י\"ט. באו המצריים ואמרו מתורתם אנו מביאין עליהם ראיה שנאמר ושאלה אשה משכנתה וגו' ששים רבוא אנשים יצאו מאצלנו כולם טעונים כסף וזהב שכן כתוב בתורתם וינצלו את מצרים יתנו לנו כספנו וזהבינו. אמר להם גביהא בן פסיסא כלום אתם מביאין ראיה אלא מן התורה כתוב בתורה ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. ששים רבוא היו אבותינו והעבידום בחומר ובלבנים ובכל עבודה חנם בלא שכר ראו כמה פעולתנו לנו לכל יום ויום סלע לכל א' וא' ביום. ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיעו למאת שנה עד שהיתה מצרים שלהם. הלכו משם בבושת פנים. ובקש אלכסנדרוס מוקדון לעלות לירושלים הלכו הכותיים ואמרו לו הזהר שאינם מניחין אותך להיכנס לבית קדשי הקדשים שלהן מפני שאתה ערל וכיון שהרגיש גביהא בן פסיסא הלך ועשה לו שתי אנפילאות ונתן בהן שתי אבנים טובות ובהם ריבוא כסף וכיון שהגיע להר הבית אמר לו אדוני המלך שלוף מנעליך ונעול שתי אנפילאות הללו מפני שהרצפה חלקה שלא תחלוק רגליך וכיון שהגיע לבית קדשי הקדשים אמר לו אדוני המלך עד כאן יש לנו רשות להיכנס מכאן ואילך אין לנו רשות להיכנס אמר לו הריני נכנס וכשאצא אשוה לך גביהתך אמר לו אם אתה עושה כן רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול אמרו לו זזו משם עד שהכישו נחש אמרו חכמים לגביהא בן פסיסא עליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. וכתיב חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר:" + ], + "Tammuz": [ + "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּתַּמוּז עַדָא סְפַר גְזֵירָתָא דִלָא לְמִסְפָּד: ", + "מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקין ספר גזירות אלו שנסקלין אלו שנשרפין ואלו שנהרגין ואלו שנחנקין וכשהיו כותבין אדם שואל והולך ורואה בספר או' להם מניין אתה יודעין שזה חייב סקילה וזה חייב שריפה וזה חייב הריגה וזה חייב חניקה לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה אשר יורוך וגו' שאין כותבין הלכות בספר ועוד שהיו בייתוסין אומרים עין תחת עין שן תחת שן הפיל אדם שינו של חבירו יפיל את שינו של חבירו סמא את עינו של חבירו יסמא את עינו יהיו שווים כאחד ופרשו השמלה לפני זקני העיר הדברים ככתבן וירקה בפניו שתהא רוקקת בפניו אמרו להם חכמים והלא כתוב התורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. וכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה זה מקרא שימה בפיהם אלו הלכות ואותו היום שבטלוהו עשאוהו י\"ט:" + ], + "Av": [ + "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב זְמַן אָעֵי כְהַנַיָא דִלָא לְמִסְפָּד: ", + "מפני שכשעלתה גלות ראשונה לא היו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים למחר כשיעלו הגליות אף הם יהיו צריכין להביא התקינו להם חכמים את יום ט\"ו באב שיהיו מביאים בו קרבן עצים וכל מי שהוא מעלה קרבן למקדש אפי' עצים פטור מאותו הספד של אותו היום. ואין צריך לומר חטאות ואשמות נדרים ונדבות בכורות ומעשרות תודות ושלמים לכך הוא אומר
", + "כָּל אִינַשׁ דְאִיתֵי עַלוֹהִי אָעִין אוֹ בִכּוּרִין: ", + "ומאי הוא זמן אעי כהניא זה הוא שאתה אומר בט\"ו בו בני זתואל בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וישראלים גרים ועבדים ונתינים וממזרים וכל מי שטעה בשבטו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמי הנטופתי ומה הן בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות אלא פעם אחת גזרה מלכות יון על ישראל שלא יעלו בכורים לירושלים והושיבו מלכי יון פרדיסאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט משמרות על התחומין שלא לעלות לירושלים ולא היה אדם מי' השבטים יכול לעלות לירושלים מה עשו הכשרים שבאותו הדור הביאו בכורים ונתנום בסלים וחיפה אותם בקציעות ונוטלים הסלים והעלום על כתפיהם כיון שהגיעו למשמר א\"ל לירושלים אתם עולים א\"ל לאו אלא לעשות שני פלחי דבילה במכתשת זו שלפנינו ובעלי הלז שעל כתפנו וכיון שעברו מהם עטרום בסלים והעלום לירושלים. ומה הן בני סלמי הנטופתי אלא פעם אחת גזרה מלכות יון הרשעה שלא יביאו עצים למערכה והושיבו מלכי יון פרדסאות על הדרכים כדרך שעשה ירבעם בן נבט משמרות על התחומין שלא לעלות לירושלים ולא היה אדם אחד מעשרת השבטים יכול לעלות לירושלים מה עשו הכשרים ויראי חטא שבאותו הדור היו מביאין שני גזרין ועושים אותם כמין סולמות ומניחים אותם על כתפיהם ועולים כיון שבאו לאותו המשמר אמרו להם לירושלים אתם עולים אמרו להם לאו אלא להביא גוזלות מן השובך הזה שלפנינו בסולם הזה שעל כתפינו וכיון שעברו מהם התירו השלבים ופרקום והשליכום מעל כתפיהם ונטלו הגיזרים ועלו לירושלים ולפי שמסרו עצמם על המצוה לכך נכתב להם שם טוב במגילה הזאת וזכר טוב לדורות ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר זכר צדיק לברכה ועל ירבעם בן נבט נאמר ושם רשעים ירקב ומה ראו בני זתואל בן יהודה ליטול להם שם טוב וזכר טוב לדורות אלא שכל הרוצה ליטול את השם יטול וכשעלו בני הגולה ולא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמם ומסרו אותם לציבור וקרבו מהם קרבנות ציבור וכך התנו עמהם הנביאים שביניהם שאפי' הלשכה מלאה עצים ואפילו משל ציבור יהו אלו מתנדבים עצים בזמן הזה ומביאין כ\"ז שירצו ולא יהיה קרבן מתקרב אלא משלהם תחלה שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים והכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה. ואומר כי עזרא הכין לבבו לדרוש בתורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט ראה שהסכימו עליהם הרבים ועשו אותו י\"ט ואותן הימים אסורים בספד ותענית בין משחרב הבית בין שלא חרב ר' יוסי אומר משחרב הבית מותרין מפני שאבל הוא להם. אר\"א בר צדוק אני הייתי מבני בניו של סנואה בן בנימין ואירע תשעה באב להיות בשבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי\"ט שלנו היה:
", + "בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵיה תַּבְנָא לְדִינְנָּא: ", + "בימי מלכות יון היו דנין כדיני עכומ\"ז מפני שהצדוקין אומרים תירש הבת עם הבן נטפל להם ר' יוחנן בן זכאי אמר להם שוטים זו מנין לכם ולא היה בהם א' שהחזיר לו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומ' ומה בת בנו הבאה מכח כחו תירשנו בתו הבאה מכחו לא כ\"ש קרא עליו המקרא הזה אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ וכתוב אחר אומר ואלה בני צבעון ואי' וענה. אלא מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. אמר לו רבי ובכך אתה פוטרני. אמר לו שוטה שבעולם ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלכם אמר לו ובכך אתה פוטרני אמ' לו ומה לבת בנו שכן יפה כחה במקום האחים תאמר בבת שכן הורע כחה במקום האחים דין הוא שלא תירשנה. וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום והיו דנין בדיני ישראל. ואותו היום שבטלוהו עשאוהו י\"ט: " + ], + "Elul": [ + "בְּשִׁבְעָה בְּאֶלוּל יוֹם חַנוּכַּת שׁוּר יְרוּשָׁלֵם דִלָא לְמִסְפָּד:", + "מפני שסתרוהו עובדי כוכבי' וגברה ידם של ישראל ובנאוהו שכן הוא אומר ותשלם החומ' בכ\"ה באלול. ואע\"פ שנבנת' החומה עדיין השערים לא נבנו שכן הוא אומר הוא יבננו ויטללנו ואו' ויפקדו השוערים והמשוררי' ועושי המלאכ' לפי שאין מוסיפין על העיר ועל העזרו' אלא במלך ובנביא ובכ\"ג ובאורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשיר ובשתי תודות שנאמר והתודה השנית ההולכת למואל ואני אחריה וב\"ד [מדדין] והולכין אחריהן שנא' וילך אחריהם הושעי' וחצי שרי יהודה וגו' הפנימי' נאכלת והחיצונה נשרפת ואם לא נתקדשו בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב אבא שאול אומר שתי ביצעין היו בהר המשחה אחת למעלה ואחת למטה. התחתונה נתקדשה בכל אלו והעליונה לא נתקדשה אלא בבני הגולה שלא במלך ושלא באורים ותומים התחתונה (שלא היתה) קדושתה גמורה חברים ועמי הארץ נכנסים לשם ואוכלין שם קדשים קלים לכ\"ש מעשר שני (התחתונה) חברים נכנסים לשם ואין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני אלא למה לא קדשה מפני שהוא תורפה של ירושלים (ולשם היו מוציאין כל תורפות של ירושלים) וכשגמרו לבנותו אותו היום עשאוהו י\"ט.
", + "בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בֵיה אִיתְנַטִילוּ רוֹמָאֵי מִיְהוּדָה וּמִיְרוּשָׁלֵם:", + "מפני שהיו מצירין לבני ירושלים ולא היו יכולין לצאת ולבא מפניהם ביום אלא בלילה ובמה היו מצירין להם מלכי יון מושיבין קסטיראות בעיירות להיות מעגים את הכלות ואח\"כ היו נישאין לבעליהן ומנעום את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהם לקיים מה שנאמר אשה תארש ואיש אחר ישגלנה ולא היה אדם מבקש לישא אשה בפני הקסטיראו' חזרו ומכניסין אותם בחשאי שנא' והאבדתי מהם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול רחיים ואור הנר וכשהיו (שומעים) קול רחיים בבורני היו אומרים שבוע הבן שבוע הבן וכשהיו רואים אור הנר בבור חיל היו אומרים משתה שם משתה שם ובת אחת היתה למתתיהו (בן יוחנן כהן הגדול) וכשהגיע זמנה להנשא בן הקסטרין לטמאה ולא הניחו אותו וקנאו מתתיהו ובניו וגברו ידם על מלכות יון ונמסרו בידם והרגום ובאותו היום שבטלוהו עשאוהו י\"ט.
", + "בְעֶשְׂרִין וּתְּרֵין בֵיה תַּבְנָא לְקַטְלָא מְשַׁמְדַיָא:", + "מפני שהיו יונים שרוים בא\"י ולא היו ישראל יכולין לשלוח יד ברשעים שבהם עד שיצאו משם המתינו להם ג' ימים אם יעשו תשובה ולא עשו תשובה כיון שראו שלא עשו תשובה נמנו עליהם והרגום ואותו היום שהרגום עשאוהו י\"ט. אמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שב\"ד מלקין והורגין שלא מן התורה. דבית לוי אמרו שמעתי שב\"ד עונשין ממון ומכים שלא מן התורה. לא מפני שכתוב בתורה אלא משום שנאמר ובערת הרע מקרבך ומעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והוליכוהו לב\"ד והלקוהו וכי חייב היה אלא שהיתה השעה צריכה לכך כדי שילמדו אחרים מפני שנהגו מנהג זנות. שוב מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב\"ד וסקלוהו וכי חייב היה אלא שהיתה השעה צריכה לכך כדי שילמדו אחרים: שמעון בן שטח תלה שמונים נשים באשקלון. וכי חייבות הריגה ותלייה היו אלא שהיתה השעה צריכה לכך כדי שילמדו אחרות וכל ישראל ישמעו וייראו: " + ], + "Tishrei": [ + "בִשְׁלֹשָׁה בְּתִּשְׁרֵי אִיתְנַטִּילַת אַדְרַכְתָּא מִן שְׁטָרַיָא:", + "שפעם א' גזרה מלכות יון הרשעה גזירה על ישראל ואמרו להם אין לכם חלק באלהי ישראל ולא היו מזכירין שם שמים בפיהם וכשגברה בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו כותבין שם שמים אפי' בשטרות וכך היו כותבין בשנת כך וכך ליוחנן כ\"ג שהוא משמש לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו וכי מזכירין שם שמים בשטרות למחר פורע זה את חובו וקורע את שטרו ונמצא ש\"ש מוטל באשפה ובטלום ואותו היום עשו אותו י\"ט:" + ], + "Cheshvan": [ + "בעשרים ושלשה במרחשון ויסתתר סוריגא מן עזרתא", + "מפני שבנו גוים מקום בעזרה והיו מעמידים בתוכו אבנים טובות שיהיו מונחות עד שיבא אליהו ויעיד עליהם אם טמאות ואם טהורות הן ונמנו עליהם וגנזו אותן ובאותו היום שגנזו עשאוהו י\"ט.
", + "בכ\"ה ביה אחידת שומרון שורא", + "ומה היא אחידת שומרון מפני שכשעלתה גלות הראשונה הלכו להם למטליא זו של כותים ולא הניחום באו לים בוסטי וישבו אותה והקיפוה עיר חומה ונסמכו לה עיירות רבות מישראל והיו קורין, אותה ערי נברכתא.
", + "בעשרים ושבעה ביה תבת סולתא למיסק על מדבחא", + "מפני שהיו צדוקין אוכלים מנחת בהמה. נטפל להם ריב\"ז אמר שוטים זו מניין לכם ולא היה בהם א' שהחזיר לו דבר חוץ מזקן א' שהיה מפטפט כנגדו ואומר מפני שהיה משה אוהב את אהרן אחיו אמר לא יאכל סלת לבדה אלא יאכל סלת ובשר כאדם שאומר לחבירו הילך רכיך הילך בשר הילך רכיך הילך בשר קרא עליו המקרא זה ויבאו אילמא ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. אמר לו רבי אתה משחק בנו אמר לו שוטה שבעולם ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם א\"ל רבי ובכך אתה פוטרני אמר לו לאו אמר לו הכתוב אומר ומנחתם ונסכיהם לריח ניחוח אשה לה':" + ], + "Kislev": [ + "בתלתא בכסליו איתנטילו סימותא מן דרתא", + "מפני שבנו יונים סימואות סימואות בעזרה וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום והוציאום משם ובאותו יום שבטלון עשאוהו י\"ט:
", + "בשבעה בו י\"ט", + "יום שמת הורדוס מפני שהיה הורדוס שונא את חכמים ששמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקין מן העולם שנאמר וגם יד ה' היתה בם להומם וכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם. וכתיב וידבר ה' אלי לאמר וכן הוא אומר איש טוב זה ואל בשורה טובה יבוא. ואו' ויצו המלך את בניהו בן יהוידע ויפגע בו וימיתהו וגו' ובאותו היום שמת הורדוס עשאוהו י\"ט
", + "בעשרים וחד ביה יום הר גריזין דִלָא לְמִסְפָּד:", + "יום שביקשו הכותי' את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ואמרו לו מכור לנו חמשה כורים ארץ בהר המוריה ונתנה להם ובאו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ויקירי ירושלים עמו ואלף בלייטין מכוסין בלבנים ופרחי כהונה מקישין בכלי שרת ואבוקות של אור דולקים לפניהם כל הלילה כולה הללו מהלכין מצד זה והללו מהלכין מצד זה אמר להם מי הללו אמרו לו המסורו' הללו היהודים שמרדו בך כיון שהגיע לאנטיפרס זרחה להם חמה הגיע למשמר הראשון נפגעו זה בזה אמרו להם מי אתם אמרו להם אנו אנשי ירושלים ובאנו להקביל פני המלך כיון שראה אלכסנדרוס מוקדון את שמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לו אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה אמר להם דיוקנו של זה אני רואה כשאני יורד במלחמה ונוצח אמר להם למה באתם אמרו לו מקום שאנחנו מתפללים עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גוים הללו ותתנו להם אמר להם ומי הם הללו אמרו לו הכותיים שעומדין לפניך אמר להם הרי הם מסורין בידכם. מה עשו להם נקבום ובעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותם על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזין חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו ובאותו יום שעשאו להם כך עשאוהו יו\"ט
", + "בכ\"ה ביה יום חנוכה תמניא יומין דִלָא לְמִסְפָּד:", + "כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול שלא נטמא ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ח' ימים. לשנה אחרת קבעו ח' י\"ט. ומה ראו לעשות חנוכה ח' ימים והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים שנא' ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגו' ובשביעי הקריב אפרים. וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה שלא עשה אלא שבעת ימים שנא' כי חנוכת המזבח עשו שבעת הימים והחג ז' ימים ומה ראו לעשות חנוכה זו ח' ימים אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו ח' ימים. ומה ראו להדליק את הנרות אלא בימי מלכות יון שנכנסו בית חשמונאי להיכל שבעה שפודין של ברזל בידם וחפום בעץ והדליקו בהם את המנורה. ומה ראו לגמור בהם את הלל אלא שכל תשועה ותשועה שהקב\"ה עושה להם לישראל היו מקדימין לפניו בהלל בשירה ובשבח ובהודאה כענין שנא' ויענו בהלל ובהודו לה' כי טוב וגו' מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל נפש ונפש והמהדרין מן המהדרין בש\"א יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובה\"א יום ראשון מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך. שני זקנים היו בצידן אחד עשה כדברי ב\"ש ואחד עשה כדברי ב\"ה זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו זה אומר כפרי החג וזה אומר מעלין בקודש ואין מורידין. מצות הדלקתה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ואם היה דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרה\"ר ואם מתירא מן הלצים מניחה על פתח ביתו מבפנים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו: " + ], + "Tevet": [ + "בעשרים ושמונה בטבת יתיבא כנישתשא על דינא", + "מפני שכשהיו צדוקין יושבין בסנהדרין שלהם ינאי המלך ושלמינין המלכה יושבת אצלו ולא אחד מישראל יושב עמהם חוץ משמעון בן שטח והיו שואלין תשובות והלכות ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה אמר להם שמעון בן שטח כל מי שהוא יודע להביא ראיה מן התורה יהא ראוי לישב בסנהדרין וכל מי שאינו יודע להביא ראיה מן התורה אינו ראוי לישב בסנהדרין פעם אחד נפל דבר של מעשה ביניהם ולא היו יודעין להביא ראיה מן התורה חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו א\"ל תן לי זמן ולמחר אני משיבך נתן לו זמן הלך וישב לו בינו לבין עצמו כיון שראה שלא היה יודע להביא ראי' מן התורה למחר נתבייש מלבוא ומלישב בסנהדרין גדולה והעמיד שמעון בן שטח אחד מן התלמידים והשיבו במקומו אמר להם אין פוחתין בסנהדרין של שבעים ואחד. וכך היה עוש' בכל יום ויום עד שנסתלקו כולם וישבה סנה' על [דעתו] ובאותו היום שנסתלקה סנהדרין של צדוקין וישבה סנה' של ישראל עשאוהו י\"ט:" + ], + "Shevat": [ + "בשנים בשבט י\"ט דִלָא לְמִסְפָּד:", + "ולמה שינו זה מזה אלא שבראשון מת הורדוס ובזה מת ינאי המלך ששמחה היא לפני הקב\"ה כשהרשעים מסתלקין מן העולם. אמרו כשחלה ינאי המלך שלח ותפש שבעים זקנים מזקני ישראל נטלן וחבשן בבית האסורין ואמר לו לשר בית האסורין אם מתי הרוג את הזקנים הללו ועד שישראל שמחים לי ידוו על רבותם. אמרו אשה טובה היתה לו לינאי המלך ושלמינין שמה וכשמת סלקה טבעתו מעל ידו ושלחה לבית שר האסורין אמרה לו רבך בחלום התיר אותם הזקנים. התירן והלכו להם לבתיהם ואח\"כ אמרה מת ינאי המלך ואותו היום שמת ינאי המלך עשאוהו יום טוב:", + "כל הכתוב במגילת תענית דלא למספד מתענין לאחריו ואין מתענין לפניו ר' יוסי אומר לא לפניו ולא לאחריו וכל שאין כתוב בו דלא למספד אלא דלא להתענאה לחוד מתענין לפניו ולאחריו ר' יוסי אומר לאחריו אבל לא לפניו אבל בי\"ט ובראשי חדשים מותר לפניו ולאחריו. ולמה באלו אסרו ובאלו התירו אלא אלו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק ואלו דברי סופרין ודברי סופרין צריכין חזוק. ר' יוסי בן דוסא אומר משום ר' יוסי הגלילי כל הנשבע להתענות בע\"ש ובערבי י\"ט הרי זה שבועת שוא שמקצת ע\"ש כשבת ומקצת עי\"ט כי\"ט:
", + "בעשרין ותרין ביה בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתא' להיכלא דִלָא לְמִסְפָּד:", + "יום ששלח גסקלגס את הצלמי' להעמיד' בהיכל ובאתה השמועה לירושלים עי\"ט הא' של חג. א\"ל שמעון הצדיק עשו מועדיכם בשמחה שאין א' מכל הדברים הללו ששמעתם יקוים כי מי ששכן שכינתו בבית זה כשם שעשה נסים לאבותינו בכל דור ודור כך יעשה לנו נסים בזמן הזה מיד שמע קול מבית קדשי הקדשים שהוא אומר בטילת עבידת' דאמר סנאה להיתאה להיכלא אקטיל גסקלגס ובטלו גזירותיו. וכתבו אותה שעה וכוונה. וכיון שראה שהיו ממשמשין ובאין א\"ל צאו וקדמו לפניהם וכשנודע להם הדברים יצאו מלפניו כל גדולי ישראל אמרו נמות כולנו ולא תהא לנו כזאת היו צועקים ומתחננים לשליח א\"ל עד שאתם צועקים ומתחננים לשליח התחננו וצעקו לאלהיכם שבשמים להושיע אתכם כיון שהגיע לכרכין ראה בני אדם שהם מקדימין אותו מכל כרך וכרך כיון שראה אותם היה מתמיה אמר כמה מרובין אלו אמרו לו המסורות אלו הן היהודים שהקדימו לפניך מכל כרך וכרך כיון שנכנס לכרך ראה בנ\"א שהיו מוטלים בשוקים על השק ועל האפר לא הגיע לאנטיפרס עד שבאת לו אגרת שנהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו מיד נטלו את הצלמים וגררו אותם אותו היום עשאוהו י\"ט.
", + "בכ\"ח ביה אינטיל אנטיוכוס מלכא מן ירושלים", + "מפני שהיה מצר לבני ישראל ובא להחריב את ירושלים ולהשמיד את כל היהודים ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבא ביום אלא בלילה ושמע שמועות רעות והלך לו ונפל במקומו ואותו היום שבטלוהו משם עשאוהו י\"ט: " + ], + "Adar": [ + "בתמניא ובתשעה באדר יום תרועת מיטרא.", + "ואם התריעו בראשון למה התריעו בשני. אלא ראשון משנה זו ושני משנה אחרת ולא כל הכתוב במגלה הזאת ראשון הוא ראשון שני הוא שני שלישי הוא שלישי אלא תפס להם חדש ראשון וכל שיש בו.
", + "בתרין עשר ביה יום טוריינוס", + "שתפשו את לוליינוס ואת פוס אחיו בלודקיא אמר אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל לחמו\"ע מיד נ\"נ אמרו לו חמו\"ע צדיקים כשרים היו ונ\"נ מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו. אבל אתה מלך רשע אתה ואין ראוי לעשות נס על ידך ואנו חייבים מיתה ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום הרבה דובים הרבה אריות הרבה נחשים הרבה עקרבים שיפגעו בנו ואם אתה הורגנו עתיד הקב\"ה לתבוע דמנו מידך אמרו לא נסע משם עד שבאת עליו דיופלה של רומי ופצעו את מוחו בגיזרין ובבקעות.
", + "בתליסר ביה יום נקנור", + "אמרו נקנור א' מאפרכים של מלכי יונים היה עובר לאלכסנדריא. בכל יום ויום היה מניף ידו כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש ומחרף ומגדף ומנאץ ואומר מתי יפלו בידי ואהרוס את המגדל הזה וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום נכנסו לחילות שלו והיו הורגין עד שהגיעו לקרוכין שלו וחתכו את ראשו וקצצו בהונות ידיו ורגליו ותלאוהו נגד ירושלים וכתוב מלמטן הפה שדבר בגאוה וידים שהיו מניפות נגד יהודה וירושלים ועל ב\"ה נקמה זו תעשה בהם ובאותו היום שעשו לו כך עשאוהו י\"ט.
", + "בארבעה עשר ביה ובחמשה עשר ימי פוריא אינון דִלָא לְמִסְפָּד:", + "ימים שנעשו בהם נסים לישראל ע\"י מרדכי ואסתר ועשאום י\"ט א\"ר יהושע בן קרחה מיום שמת משה לא עמד נביא וחידש מצוה לישראל חוץ ממצות פורים אלא שגאולת מצרים נוהגת ז' ימים וגאולת מרדכי ואסתר אינה נוהגת אלא יום א' ד\"א ומה גאולת מצרי' שלא נגזרה גזירה אלא על הזכרים גאול' מרדכי ואסת' שנגזרה גזירה על הזכרים ועל הנקיבות מנער ועד זקן טף ונשים ביום א' עאכו\"כ שאנו חייבים לעשות אותם י\"ט בכל שנה ושנה:
", + "בשיתא עשר ביה שריו למבנא שור ירושלים דִלָא לְמִסְפָּד:", + "מפני שסתרוהו אויבים וכשהתחילו לבנותו אותו היום עשאוהו י\"ט ששמחה היא לפני המקום שירושלים נבנית שנאמר כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלי' ונקרא ירושלים עיר האמת הר ה' צבאות הר הקודש. ואומר שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' וגו'. ואו' הוא יבנה עירי וגלותי ישלח לא במחיר ולא בשחד אמר ה' צבאות.
", + "בשבעה עשר ביה קמו עממיא על פליטת ספריא במדינת בליקי' ובית זבדאי והוו פורקין לבית ישראל", + "שכשירד ינאי המלך להרוג את חכמים ברחו מלפניו והלכו להם לסוריא ושרו במדינת קוסליקום ונכנסו האויבים עליהם שבאותו מקום וצרו עליהם להרגם והזיעו בהם זיע גדולה והכו בהם מכה רבה והשאירו בהם פליטה והלכו להם לבית זבדאי וישבו שם עד שחשכה וברחו משם ר' יהודה או' סוס קשור היה להם וכל מי שהוא רואה אותו כמדומה שאין שם יהודי וישבו להם עד שחשכה וברחו להם ובאותו היום שברחו משם עשאוהו י\"ט. ר' חידקא אומר יום שבקשו אויבי' להרוג חכמי ישראל עלה הים והשחית שליש בישוב.
", + "בעשרים ביה צמאו עמא למטרא ונחת להון", + "מפני שהיה רעבון ובצורת בארץ ישראל ג' שנים זו אחר זו והתפללו ולא ירדו גשמים וכיון שראו שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים הלכו להם אצל חוני המעגל אמרו לו התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימקו התפלל ולא ירדו גשמים עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנא' על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור ואצפה לראות מה ידבר בי ומה אשיב על תוכחתי אמר רבש\"ע בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך התחילו הגשמים יורדין טיפין טיפין אמר לו רבש\"ע ראינוך לא נמות כסבורים אנו לומר אין הגשמים הללו באין אלא להתי' שבועתך. אמר להם בני אל תמותו. אמר רבש\"ע לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות התחילו הגשמים יורדין כמלא פי חבית ושערו חכמים טיפה א' לוג אמרו לו ראינוך לא נמות כסבורין אנו לומר אין הגשמים הללו באים אלא להחריב את העולם כולו אמר להם בני אל תמותו. אמר רבש\"ע לא כך שאלתי אלא גשמי רצון וברכה ונדבה ירדו כתקנן עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מפני רוב הגשמים אמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל עליהם שלא ירדו וילכו להם. אמר להם אין מתפללים על רוב הטובה אלא לכו והביאו לי פר הודיות הלכו והביאו לו פר הודיות. סמך שתי ידיו עליו והתפלל ואמר רבש\"ע ראה עמך ישראל ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרועך הנטויה שאין יכולין לעמוד לא ברוב כעסך ולא ברוב טובך כעסת עליה' אין יכולין לעמוד השפע' עליהם טובך אין יכולין לעמוד יהי רצון מלפניך שיהא ריוח מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ ויצאו הכל לשדה וראו את המדבר שהוא מלא כמהין ופטריות. שלח לו שמעון ב\"ש אלמלא חוני המעגל אתה גוזרני עליך נידוי שאלו היו שנים כשני אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו. אמר ליה הביא לי חמין והביא לו. הביא לי צונן והביא לו. תן לי אגוזים ונתן לו. תן לי רמונים ונתן לו. תן לי אפרסקין ונתן לו. עליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. ואותו היום עשאוהו יום טוב לפי שאין הגשמים יורדין אלא בזכותן של ישראל שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב. לך בזכותך ובך הדבר תלוי. ואומר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. בך בזכותך הגשמים יורדי' והטללי' יורדין בזכותך. ואומר ונתתי גשמיכם בעתם. ומעשה שנתענו בימי שמואל הקטן וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה כסבורים העם לומר שבח הוא להם. [אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אמר להם תנו לו ואל אשמע קולו. שוב שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים לאחר שקיעת החמה כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא]. אמר להם הרי אתם דומים למלך שכעס על בנו אמר לאפוטרופוס שלו אל תתן פרנסתו עד שיבכה ויתחנן לפני:
", + "בעשרים ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מפתגמי אורייתא די לא למספד.", + "מפני שגזרו מלכי יון על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימלו את בניהם ושלא ישמרו את השבת ושיעבדו ע\"ז וברית כרותה לישראל שלא ימוש ספר תורה מתוכם שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו. ואומר אם ימושו החקים האלה מלפני ואני זאת בריתי אותם וגו'. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו עמדו והלכו אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה ונטלו עצה ממנה. אמרה להם באו והפגינו בלילה עמדו והפגינו בלילה אי שמים לא אחיכם אנחנו לא בני אב אחד אנחנו לא בני אם אחת אנחנו מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרים עלינו גזירות קשות. ולא זזו משם עד שהתירו להם שלשה מצות להמול את בניהם ולעסוק בתורה ולשמור את יום השבת ושלא יעבדו ע\"ז אותו היום שהתירו להם ג' מצות הללו עשאוהו י\"ט:
", + "לכן כל אינש דאיתי עלוהי מן קדמת דנא יאסר בצלו", + "כיצד יחיד שקיבל עליו תענית להיות מתענה בשני ובחמישי הרי זה מתענה ומשלים פגעו בו י\"ט אלו הכתובים במגלת תענית הרי מספיד זה הכלל כל שנדרו קודם גזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו ואם גזרתנו קודם גדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו. ואין בין אדר ראשון לאדר הב' אלא קריאת מגלה ושלוח מתנות לאביונים. רשבג\"א כל המצות שנוהגות באדר ראשון אינן נוהגות באדר שני חוץ מן ההספד ותענית שנוהגין זה כזה. וכותבין בשטר אדר א' (אלא) [ולא] שכותבין תניין. ר' יוסי או' אין כותבין אלא תניין ר\"י או' אדר שני נכתב. ומי כתב מגלת תענית סיעתו של ר\"א ב\"ח בן חזקיה בן גרון כתבו מג\"ת. ולמה כתבוה מפני שאין למודים בצרות ואין הצרות מצויות לבא עליהם אם היו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינם מספיקים לכתוב הצרות הבאות עליהם בכל שנה ושנה. ד\"א אין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגי' באיזמל:
", + "מאמר האחרון
", + "ואלו הימים שמתענין בהם מן התורה וכל המתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב. באחד בניסן מתו בניו של אהרן. בי' בו מתה מרים הנביאה ונסתם הבאר. בכ\"ו בו מת יהושע בן נון. בי' באייר מת עלי הכהן ושני בניו ונשבה ארון הברית. בכ\"ט בו מת שמואל הנביא וספדו לו כל ישראל. בכ\"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט. בכ\"ה בו נהרג רשב\"ג ור' ישמעאל בן אלישע ור' חנינא סגן הכהנים. בכ\"ז בו נשרף ר' חנינא בן תרדיון וספר תורה עמו. בי\"ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל. באחד באב מת אהרן כהן גדול. בט\"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבהמ\"ק בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר. בי\"ח בו כבה נר מערבי בימי אחז. בז' באלול מתו מוציאי דבת הארץ רעה במגפה. בג' בתשרי נהרג גדליה בן אחיקם בן שפן והיהודים אשר היו עמו במצפה. בחמשה בו מתו עשרים אנשים מישראל ונחבש ר' עקיבא בן יוסף בבית האסורין ומת: בשבעה בו נגזר על אבותינו חרב ורעב. בעשרה בו נתכפר מעשה העגל. בששה במרחשון עורו את עיני צדקיהו מלך יהודה ושחטו בניו לעיניו. בז' בכסליו שרף יהויקים את המגילה שכתב ברוך בן נריה מפי ירמיה. בח' בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלשת ימים. בט' בו לא כתבו רבותינו על מה. בי' בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה. בח' בשבט מתו הצדיקים שהיו בימי יהושע בן נון. בכ\"ג בו נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין ועל פלגש בגבעה ועל צלם מיכה. בז' באדר מת משה רבינו. בט' בו גזרו תענית שנחלקו ב\"ש וב\"ה. אלו ימי תענית שקבלו עליהם ישראל מן התורה. ועוד גזרו רבותינו שיהו מתענים בב' וה' מפני שלשה דברים על חרבן הבית ועל תורה שנשרפה ועל חרפת השם ולעתיד לבא עתיד הקב\"ה להפכה לששון ולשמחה שנאמר והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. אר\"א א\"ר חנינא ת\"ח מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך וראה בנים לבניך שלום על ישראל. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:", + "סליק מסכת מגילת תענית: " + ] + }, + "versions": [ + [ + "Warsaw, 1874", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001239373" + ] + ], + "heTitle": "מגילת תענית", + "categories": [ + "Second Temple" + ], + "schema": { + "heTitle": "מגילת תענית", + "enTitle": "Megillat Ta'anit", + "key": "Megillat Ta'anit", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ניסן", + "enTitle": "Nisan" + }, + { + "heTitle": "אייר", + "enTitle": "Iyar" + }, + { + "heTitle": "סיוון", + "enTitle": "Sivan" + }, + { + "heTitle": "תמוז", + "enTitle": "Tammuz" + }, + { + "heTitle": "אב", + "enTitle": "Av" + }, + { + "heTitle": "אלול", + "enTitle": "Elul" + }, + { + "heTitle": "תשרי", + "enTitle": "Tishrei" + }, + { + "heTitle": "חשון", + "enTitle": "Cheshvan" + }, + { + "heTitle": "כסלו", + "enTitle": "Kislev" + }, + { + "heTitle": "טבת", + "enTitle": "Tevet" + }, + { + "heTitle": "שבט", + "enTitle": "Shevat" + }, + { + "heTitle": "אדר", + "enTitle": "Adar" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/Against Flaccus/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941.json b/json/Second Temple/Philo/Against Flaccus/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..09da43c6eab5e7f5a44af54f8bdad55e634fa653 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/Against Flaccus/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941.json @@ -0,0 +1,304 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Against Flaccus", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "נגד פלאקוס", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "INTRODUCTION TO IN FLACCUM", + "The story told in this treatise is as follows.", + "Flaccus, whose misgovernment and cruelty to the Jews and ultimate fate are here described, was appointed prefect of Alexandria and Egypt in or about A.D. 32 near the end of the principate of Tiberius. Philo tells us that he showed considerable ability and industry during his first five years of office. He remarks that he praises him to exhibit his villainy in a clearer light, and he might have added that his description goes to prove that his toleration of the abominable cruelty shown to the Jews by the Alexandrian populace was not due to weakness but to definite intention (1–7). He had stood well with Tiberius, but the accession of Gaius in 37 endangered his position, for he had been a partisan of Tiberius Gemellus, the rival candidate for the succession, had been concerned in the steps taken to prosecute Agrippina, Gaius’s mother, and was friendly with Macro, who, though he had done much to protect Gaius from the distrust and dislike of Tiberius, soon fell into disfavour with Gaius and was put to death (8–15). This last event reduced Flaccus to despair, and it was at this point that according to Philo the anti-Semitic party in Alexandria, though they included some who at bottom were his enemies, approached him and suggested that if he would give them his support they and the city as a whole would stand by him to protect him against the hostility of the Emperor (16–24). All this may be partially or even wholly true, but it is compatible with the view held by some, who have more right to pronounce an opinion than I, that behind it lies a movement on the part of the Jews to enlarge to full citizenship the special privileges which they had as a πολίτευμα, and that it was this which roused the Greeks to take action and enlist Flaccus’s support.", + "Philo represents Flaccus as only gradually throwing his lot in with them and exhibiting his hostility to the Jews (24). The climax came when Herod Agrippa, recently appointed by Gaius to the kingship of his uncle Philip’s tetrarchy, visited Alexandria on his way to his kingdom, and the Alexandrians deeply resenting this exaltation of a Jew and (though Philo does not tell us this) further exasperated by the enthusiasm with which the Jews welcomed their compatriot, staged an insulting mockery by bringing the lunatic Carabas into the Gymnasium and greeting him with royal honours. Philo does not accuse Flaccus of taking an active part in this, and, indeed, admits that in public he behaved to Agrippa with courtesy and friendliness, but charges him with abetting it in as much as he took no steps to suppress the demonstration or punish the offenders (25–40).", + "The Alexandrians, presumably aware that they might compromise themselves by insulting Gaius’s favourite, then proceeded to a step which would naturally be gratifying to the Emperor. They desecrated the synagogues by setting up images of Gaius in them. We are told very little about this in this treatise. Philo enlarges upon the consequences it entailed, on the danger of such a movement extending beyond Alexandria, and on its futility because the desecrated synagogues would cease to exist as synagogues and the Jews would be unable to pay the homage which they were accustomed to pay by dedicating them in honour of the Emperor or installing such emblems as had been lawfully installed in them in the past (41–52). He passes on to a second wrong, a certain proclamation issued by Flaccus. This which is vaguely described as denouncing the Jews as foreigners and aliens may be fairly connected with the eviction from four of the five “letters” or quarters of the city which is mentioned in the same section (53–54). Then comes a third wrong. He permitted the mob not merely to evict the householders but to plunder their houses, and one consequence of the evictions was that the Jews were unable to carry on their businesses. In fact, a regular pogrom ensued and its brutalities are described in lurid terms. The items selected are somewhat different from those of the Legatio but the story is substantially the same (54–72). One point on which Philo dwells with considerable length is the treatment of the Jewish senators. Apparently these as a body were accused of some offences and, though only about half of the members were arrested, they were cruelly flogged. In particular some of them had lost all their property in the sack, and though Flaccus had already been informed of this they were scourged none the less (73–77). A further indignity was the instruments used. Alexandrian citizens were scourged with blades, and hitherto Alexandrian Jews had had the same privilege, but on this occasion there were substituted the scourges used on the Egyptians (78–80). Further, apparently all this took place on or about the Emperor’s birthday, which was usually considered an occasion for mercy, but on this occasion brutal treatment of Jews was actually made part of the birthday celebrations (81–85).", + "The next outrage seems far less serious. The Jews or some of them were accused of having stocks of arms. Their houses were searched and according to Philo none were found, in marked contrast to the huge number taken when a similar investigation had been held of the Egyptians. His indignation seems overdone, and, indeed, the only specific complaint he makes is that the modesty of the women was offended by a military investigation of their intimate belongings, and in connexion with this he mentions other ill-treatment which the women had received in the pogrom (86–96).", + "The last item in the list of Flaccus’s crimes is that he suppressed the resolution of congratulation which the Jewish senate had passed at Gaius’s accession and which he had promised to transmit to the Emperor. The Jews suspecting that he had not sent it on had consulted Agrippa when he visited Alexandria and received from him an undertaking which they believed that he had carried out (97–103).", + "So much for Flaccus’s offences. We pass on to his punishment. The story of his arrest with a detailed account of the circumstances and of the exultation felt by the Jews, is related with all the vividness of which Philo is a master. We note that this occurred during the Feast of Tabernacles, not much more than a month after the birthday of the emperor and that his journey to Rome, during which he suffered from stormy weather, was at the beginning of winter (104–125). We do not know exactly what he was charged with, but are told that Isidorus and Lampo, who were mentioned earlier as leaders of the faction which urged him to secure his position by persecuting the Jews, now appeared as his accusers (126–127). And here Philo interrupts his narrative to tell us something about these two. His tirade against Lampo amounts to a charge that as secretary to the prefect acting as judge he persistently perverted justice, though we also incidentally learn that he had been for a time in serious trouble under Tiberius (128–134). As to Isidorus, we have a lengthy account of an incident belonging to the early days of Flaccus’s prefectship. Flaccus had originally shown him considerable favour. When he became less cordial Isidorus took umbrage and organized a gathering of his touts, who brought baseless slanders against Flaccus here represented as behaving with moderation and good sense. A meeting to which the respectable part of the people were summoned brought the whole city together full of indignation against the slanderers and sympathy with the governor. Isidorus was completely exposed and had to flee from the city (135–145). He must have reappeared and, surprising as it seems, must, if Philo’s account is true, have persuaded Flaccus that he was a friend on whose advice he could rely. What charges he and Lampo brought against Flaccus we are not told, but a trial was held in which Flaccus was condemned, his property confiscated and himself sentenced to deportation (146–150).", + "From this point the story proceeds straightforwardly to the end. We are given an account of his journey to Andros and his miserable plight after his arrival, interspersed with speeches and soliloquies in which he laments his fall and acknowledges that his punishment is just. Whether this last represents his feeling may be doubted. We have not and probably Philo had not any means of judging. The end came when Gaius, who is said to have come to the conclusion that the life of the deported was too mild a punishment for him, determined to have him executed. The treatise closes with a description of the way in which this was carried out, followed by the assertion that the fate of Flaccus shows that God still watches over the Jews (151–191).", + "The Flaccus has considerable literary merits. The narrative, particularly in the last forty sections, is exceedingly vivid. It is also, no doubt, historically valuable in so far as it gives a substantially true account of events of which we know very little from other sources. How far it is good history, in the sense of giving a reliable account of the motives and feelings of the actors in the story, I leave to those more competent than myself to assess. Also it is a powerful embodiment of that profound conviction that the nation is under the special Providence of God which has been the life and soul of Judaism throughout the centuries. This conviction naturally entails a belief that the enemies of Judaism are the enemies of God and their punishment a divine visitation. But this belief has its evil side, which seems to me to be very strongly exhibited in this treatise. In § 117 the Jews are represented as saying “We do not rejoice at the punishment of an enemy because we have been taught by the Holy Laws to have human sympathy.” This is easily said but not so easily done, and if Philo believed that he himself had learnt this lesson I think he deceived himself. He gloats over the misery of Flaccus in his fall, exile, and death, with a vindictiveness which I feel to be repulsive. While, as I have said in the preface, none of the treatises in this volume have any great value nor would probably have survived but for the high esteem given to his main work, this is the only one which those who admire the beauty and spirituality so often shown both in the Commentary and Exposition might well wish to have been left unwritten." + ], + "": [ + [ + "[1] The policy of attacking the Jews begun by Sejanus was taken over by Flaccus Avillius. He had not like his predecessor the power to ill-treat outright the whole nation, for he had less opportunities of doing so, but those whom he reached suffered the direst misery from the stabs which he dealt to them one and all. And, indeed, though his assault appeared to be only partial, by employing craft rather than power he brought them all wherever they were within the scope of his hostility. For persons naturally tyrannical who have not the addition of strength achieve their malignant designs through cunning. ", + "[2] This Flaccus then, who had been given a place in the suite of Tiberius Caesar, was after the death of Iberus, who had been prefect of Egypt, made prefect of Alexandria and the country round it. He was a man who at first gave to all appearance a multitude of proofs of high excellence. He was sagacious and assiduous, quick to think out and execute his plans, very ready at speaking, and at understanding what was left unspoken better even than what was said. ", + "[3] So in quite a short time he became thoroughly familiar with Egyptian affairs, intricate and diversified as they are and hardly grasped even by those who have made a business of studying them from their earliest years. His crowd of secretaries were a superfluity, since nothing small or great was beyond the reach of his experience, so that he not only surpassed them but thanks to his mastery of detail became the teacher instead of the pupil of his erstwhile instructors.", + "[4] And all matters connected with accountancy and administration of the revenue he managed successfully. These indeed, great and vital though they were, did not supply proof that he possessed the soul of a leader of men, but in a more open way he displayed qualities which revealed a more brilliant and kingly nature. Thus he bore himself with dignity, for outward pomp is very useful to a ruler. He judged important cases with the help of those in authority, humbled the arrogant and prevented any motley promiscuous horde of people from combining in opposition. The sodalities and clubs, which were constantly holding feasts under pretext of sacrifice in which drunkenness vented itself in political intrigue, he dissolved and dealt sternly and vigorously with the refractory. ", + "[5] Then when he had fully established good order throughout the city and the country he began to turn his attention to supporting the armed forces. He set them in array, drilled, exercised them, cavalry, infantry and light-armed alike, training the officers not to withhold the pay of their men and so incite them to pillage and rapine, and also each single soldier not to interfere in things outside his military duties but remember that he had been appointed also to maintain the peace." + ], + [ + "[6] Possibly someone may say “My dear sir, after deciding to accuse a man you have stated no charge but come out with a long string of praises. Are you out of your senses and gone quite mad?” No, my friend, I have not gone mad and I am not a silly person who cannot see what the sequence of an argument demands. ", + "[7] I praise Flaccus not because I thought it right to laud an enemy but to show his villainy in a clearer light. For to one who sins through ignorance of a better course pardon may be given, but a wrongdoer who has knowledge has no defence but stands already convicted at the bar of his conscience." + ], + [ + "[8] Flaccus held his prefectship for six years and for the first five of these while Tiberius Caesar was alive maintained peace and held command with such activity and vigour that he excelled all his predecessors. ", + "[9] But in the last year when Tiberius was dead and Gaius had been appointed Emperor he began to let everything slip from his hands. This may have been due to his profound grief at the death of Tiberius. For how greatly he mourned the loss of one whom he looked on as his closest friend was shown by his constant depression and the stream of tears which poured ceaselessly from him as from a fountain. Or it may have been the ill-will he bore to his successor, since he had been a devoted partisan of the actual rather than the adopted children. Or again as he had been one of those who had attacked Gaius’s mother when she lay under the charges for which she was put to death, his fear of being held guilty on this count caused him to neglect his duties.", + "[10] And for a time he held out and did not entirely lose his grasp of affairs, but when he heard that the grandson of Tiberius, who shared the sovereignty, had been killed by Gaius’s orders, this misfortune was so terrible a blow that he threw himself down and lay speechless, and for a considerable time before this his thinking powers had become feeble and paralysed. ", + "[11] For while the youth lived, his hopes of preserving his own safety were still alight, but with his death it seemed that his personal hopes had died also, even though some little waft of possible assistance still reached him in his friendship with Macro, who originally was all-powerful with Gaius, said to have contributed more than anyone to his gaining the principate and still more to his preservation. ", + "[12] For Tiberius had been often minded to get Gaius out of the way as a person ill-disposed and devoid of natural gifts for rulership, and also because he was concerned for his grandson, who he feared might at his death be got rid of as an encumbrance. But Macro often tried to eliminate his suspicions and would praise Gaius as straight-forward and free from vice and liberal and particularly devoted to his cousin, so much so that he would willingly relinquish the principate to his sole charge, or, at any rate, the premier place.", + "[13] Deceived by these representations Tiberius unwittingly left behind him an implacable enemy to himself, his grandson, his family, Macro the intercessor and all mankind. ", + "[14] For when Macro saw him straying from the regular way and letting his impulses range unbridled anywhither and in any way he would admonish and exhort him, thinking that he was the same Gaius who while Tiberius still lived was reasonable and docile. But, alas, poor wretch, for his excessive goodwill he paid the extreme penalty, being slain with his whole house, wife and children as a burden, a superfluity and a nuisance. ", + "[15] For whenever Gaius caught sight of him at a distance he would talk in this strain to his companions, “Let us not smile, let us look downcast, for here comes the monitor, the stickler for straight speaking, who has begun to take charge as tutor of a grown man and an emperor, at this very time which has dismissed and set aside those who tutored him from his earliest years.”" + ], + [ + "[16] So when Flaccus learnt that Macro too had been put to death he completely lost any hope that he still had and could no longer keep any grip of affairs, so utterly enfeebled was he and incapable of solid judgement. ", + "[17] And when the ruler despairs of keeping control the subjects necessarily at once become restive, particularly those who are naturally excited by quite small and ordinary occurrences. Among such the Egyptian nation holds the first place, accustomed as it is to blow up the tiniest spark into grave seditions. ", + "[18] Flaccus, thus left without help or resources, was much agitated and at the same time as his reasoning powers deteriorated made changes in all his recent policy, beginning with his treatment of his closest companions. For he suspected and repelled those who were well disposed and particularly friendly to him, while he allied himself to those who from the first had been his avowed enemies and took them for his counsellors in every matter. But their rancour was still there. ", + "[19] The apparent reconciliation was a counterfeit, existing only in words. In real fact they cherished an implacable vindictiveness and acting as in a theatre the part of genuine friends they carried him off into complete captivity. The ruler became the subject, the subjects leaders, who put forward very pernicious proposals and straightway set on them the seal of reality. ", + "[20] They proceeded to confirm all their plans, and took Flaccus like a masked dummy on the stage with the title of government inscribed upon him merely for show, to be an instrument in the hands of a popularity-hunting Dionysius, a paper-poring Lampo, an Isidorus, faction leader, busy intriguer, mischief contriver and a name which has gained special currency—state embroiler.", + "[21] All these combining concerted a plot of the most damaging kind against the Jews and coming to Flaccus privately said, ", + "[22] “Lost are your prospects from the boy Tiberius Nero, lost too the hope that you had next to him in your comrade Macro, and your expectations from the Emperor are anything but favourable. We must find you a really powerful intercessor to propitiate Gaius. ", + "[23] Such an intercessor is the city of the Alexandrians which has been honoured from the first by all the Augustan house and especially by our present master; and intercede it will if it receives from you some boon, and you can give it no greater benefaction than by surrendering and sacrificing the Jews.” ", + "[24] Though on hearing these words it was his duty to repulse and frown upon the speakers as sedition-makers and enemies of the commonwealth he subscribed to their suggestions. At first he showed his hostile intentions in a somewhat less obvious way by refusing to give a fair and impartial hearing to the parties in disputes and leaning to one side only, while in all other matters he gave them no right of free speech, but whenever any Jew approached he turned away, while to all others he made himself easily accessible. But later he also showed his ill-will openly." + ], + [ + "[25] The infatuation due to instruction from others rather than to his own nature, which thus was shown in his conduct, was further strengthened by the following incident. Gaius Caesar gave to Agrippa, the grandson of King Herod, the kingship over that third part of his grandfather’s territory, the revenues of which were taken by Philip the tetrarch, Agrippa’s paternal uncle. ", + "[26] When he was about to set out thither Gaius advised him not to undertake the voyage from Brundisium to Syria which was long and wearisome but wait for the etesian winds and take the short route through Alexandria. He told him that thence there were swift-sailing merchant vessels and highly skilled pilots who manage them as a charioteer manages race-horses and provide a straightforward passage along the direct route. Agrippa did as he was told, partly out of deference to his lord and master, and also because the course he enjoined seemed to be advisable. ", + "[27] He went down to Dicaearchia, and seeing there some ships of Alexandria lying at anchor and ready to sail he embarked with his retinue, and after a good voyage came to land a few days later without being expected or his purposes detected. He had ordered the pilots when they sighted Pharos in the late afternoon to furl the sails and lie outside round about it and not far off until the evening had well set in, and then by night to put in at the harbour, so that he might disembark when everyone had settled down to sleep and reach the house of his host without anyone seeing him. ", + "[28] His reason for making his visit in such an unassuming way was that he wished if possible to slip out of the city quietly and unobserved by the whole population. For he had not come to see Alexandria as he had stayed there before on his voyage to Rome to join Tiberius, and he only wanted to get a short route for his journey home. ", + "[29] But jealousy is part of the Egyptian nature, and the citizens were bursting with envy and considered that any good luck to others was misfortune to themselves, and in their ancient, and we might say innate hostility to the Jews, they resented a Jew having been made a king just as much as if each of them had thereby been deprived of an ancestral throne. ", + "[30] And the unhappy Flaccus was again stirred up by his companions with incitements and appeals calculated to make him as envious as themselves. “His stay here,” they said, “is your deposition. The dignity of the honour and prestige which invest him surpasses yours; he is attracting all men to him by the sight of his bodyguard of spearmen, decked in armour overlaid with gold and silver. ", + "[31] Was it right for him to come to another ruler’s domain when a fair wind could have carried him safely by sea to his own? For if Gaius gave him permission or rather put compulsion on him to do so, he ought to have earnestly entreated to be excused from coming here, so that the governor of the country would not be thrown into the background and lose prestige.” ", + "[32] Such words made his temper rise still more, and while in public he played the part of friend and comrade to Agrippa through fear of him who had sent him there, in private he vented his jealousy and gave full utterance to his hatred by insulting him indirectly since he had not the courage to do so outright. ", + "[33] For the lazy and unoccupied mob in the city, a multitude well practised in idle talk, who devote their leisure to slandering and evil speaking, was permitted by him to vilify the king, whether the abuse was actually begun by himself or caused by his incitement and provocation addressed to those who were his regular ministers in such matters. ", + "[34] Thus started on their course they spent their days in the gymnasium jeering at the king and bringing out a succession of gibes against him. In fact they took the authors of farces and jests for their instructors and thereby showed their natural ability in things of shame, slow to be schooled in anything good but exceedingly quick and ready in learning the opposite. ", + "[35] Why did Flaccus show no indignation? Why did he not arrest them? Why did he not chastise them for their presumptuous evil-speaking? Even if Agrippa had not been a king, yet as a member of Caesar’s household, did he not deserve to have some precedence and marks of honour? No, these are clear proofs that Flaccus was a party to the defamation. For it is evident that if he who could have chastised or at the very least stopped them did nothing to prevent them from acting in this way they did it with the full permission and consent of him himself. And if the undisciplined mob get a starting point for their misconduct in any direction, they do not halt there but pass on from one thing to another, always engaging in some fresh form of violence." + ], + [ + "[36] There was a certain lunatic named Carabas, whose madness was not of the fierce and savage kind, which is dangerous both to the madmen themselves and those who approach them, but of the easy-going, gentler style. He spent day and night in the streets naked, shunning neither heat nor cold, made game of by the children and the lads who were idling about. ", + "[37] The rioters drove the poor fellow into the gymnasium and set him up on high to be seen of all and put on his head a sheet of byblus spread out wide for a diadem, clothed the rest of his body with a rug for a royal robe, while someone who had noticed a piece of the native papyrus thrown away in the road gave it to him for his sceptre. ", + "[38] And when as in some theatrical farce he had received the insignia of kingship and had been tricked out as a king, young men carrying rods on their shoulders as spearmen stood on either side of him in imitation of a bodyguard. Then others approached him, some pretending to salute him, others to sue for justice, others to consult him on state affairs. ", + "[39] Then from the multitudes standing round him there rang out a tremendous shout hailing him as Marin, which is said to be the name for “lord” in Syria. For they knew that Agrippa was both a Syrian by birth and had a great piece of Syria over which he was king. ", + "[40] When Flaccus heard, or rather saw all this, it was his duty to take and keep the madman in charge, to prevent him from providing an occasion to the railers for insulting their betters and then to punish those who had arrayed him thus, because they had dared both in word and deed both openly and indirectly to insult a king, a friend of Caesar’s, a person who had received Praetorian honours from the Roman Senate. Instead of this not merely did he refrain from chastising them but even shrank from restraining them, thereby giving immunity and free-play to those who displayed evil intentions and hostile feeling by pretending not to see what he saw nor hear what he heard. ", + "[41] When the crowd perceived this, not the peaceful, public-spirited crowd, but the crowd which regularly fills everything with confusion and turmoil, which by its love of meddling, its eager pursuit of the worthless life, its habitual laziness and idling, is a thing that means mischief, they streamed into the theatre at early dawn, and having Flaccus purchased by the miserable price which he crazy for fame and ever-ready to be sold took to the destruction not only of himself but of the public safety, called out with one accord for installing images in the meeting-houses. ", + "[42] What they proposed was a breach of the law entirely novel and unprecedented and knowing this, quick-witted as they are for villainy, they cunningly glozed it by using the name of Caesar as a screen, that name with which no guilty action can lawfully be associated.", + "[43] What then did the governor of the country do? He knew that both Alexandria and the whole of Egypt had two kinds of inhabitants, us and them, and that there were no less than a million Jews resident in Alexandria and the country from the slope into Libya to the boundaries of Ethiopia; also that this was an attack against them all, and that ancestral customs cannot be disturbed without harm, yet he disregarded all these facts and permitted the installation of the images though there were a host of considerations all tending to caution which he might have set before them either as orders from a ruler or advice from a friend." + ], + [ + "[44] But since he worked hand in hand with them in all their misdeeds he did not scruple to use his superior power to fan the flames of sedition perpetually by still more novel additions of evil, and as far as lay in his power filled, one may also say, the whole habitable world with racial conflict. ", + "[45] For it was perfectly clear that the rumour of the overthrowing of the synagogues beginning at Alexandria would spread at once to the nomes of Egypt and speed from Egypt to the East and the nations of the East and from the Hypotaenia and Marea, which are the outskirts of Libya, to the West and the nations of the West. For so populous are the Jews that no one country can hold them, ", + "[46] and therefore they settle in very many of the most prosperous countries in Europe and Asia both in the islands and on the mainland, and while they hold the Holy City where stands the sacred Temple of the most high God to be their mother city, yet those which are theirs by inheritance from their fathers, grandfathers, and ancestors even farther back, are in each case accounted by them to be their fatherland in which they were born and reared, while to some of them they have come at the time of their foundation as immigrants to the satisfaction of the founders. ", + "[47] And it was to be feared that people everywhere might take their cue from Alexandria, and outrage their Jewish fellow-citizens by rioting against their synagogues and ancestral customs. ", + "[48] Now the Jews though naturally well-disposed for peace could not be expected to remain quiet whatever happened, not only because with all men the determination to fight for their institutions outweighs even the danger to life, but also because they are the only people under the sun who by losing their meeting-houses were losing also what they would have valued as worth dying many thousand deaths, namely, their means of showing reverence to their benefactors, since they no longer had the sacred buildings where they could set forth their thankfulness. And they might have said to their enemies ", + "[49] “You have failed to see that you are not adding to but taking from the honour given to our masters, and you do not understand that everywhere in the habitable world the religious veneration of the Jews for the Augustan house has its basis as all may see in the meeting-houses, and if we have these destroyed no place, no method is left to us for paying this homage. ", + "[50] If we neglect to pay it when our institutions permit we should deserve the utmost penalty for not tendering our requital with all due fullness. But if we fall short because it is forbidden by our own laws, which Augustus also was well pleased to confirm, I do not see what offence, either small or great, can be laid to our charge. The only thing for which we might be blamed would be that we transgressed, though involuntarily, by not defending ourselves against the defections from our customs, which even if originally due to others often ultimately affect those who are responsible for them.” ", + "[51] It was by saying what he should leave unsaid and leaving unsaid what he should say that Flaccus treated us in this iniquitous way. But what were the motives of those whose favour he was seeking? Was it that they really wished to honour the Emperor! Was there then any lack of temples in the city, so many parts of which are consecrated and give all that is needed for the installation of anything they wished? ", + "[52] No, what we have described is an act of aggression by bitterly hostile and crafty plotters in which the authors of the outrages would not appear to be acting unjustly and the sufferers could not oppose them with safety. For surely, my good sirs, there is no honour given by overthrowing the laws, disturbing ancestral customs, outraging fellow-citizens and teaching the inhabitants of other cities to disregard the claims of fellow feeling." + ], + [ + "[53] When then his attack against our laws by seizing the meeting-houses without even leaving them their name appeared to be successful, he proceeded to another scheme, namely, the destruction of our citizenship, so that when our ancestral customs and our participation in political rights, the sole mooring on which our life was secured, had been cut away, we might undergo the worst misfortunes with no cable to cling to for safety. ", + "[54] For a few days afterwards he issued a proclamation in which he denounced us as foreigners and aliens and gave us no right of pleading our case but condemned us unjudged. What stronger profession of tyranny could we have than this? He became everything himself, accuser, enemy, witness, judge and the agent of punishment, and then to the two first wrongs he added a third by permitting those who wished to pillage the Jews as at the sacking of a city. ", + "[55] Having secured this immunity what did they do? The city has five quarters named after the first letters of the alphabet, two of these are called Jewish because most of the Jews inhabit them, though in the rest also there are not a few Jews scattered about. So then what did they do? From the four letters they ejected the Jews and drove them to herd in a very small part of one. ", + "[56] The Jews were so numerous that they poured out over beaches, dunghills and tombs, robbed of all their belongings. Their enemies overran the houses now left empty and turned to pillaging them, distributing the contents like spoil of war, and as no one prevented them they broke open the workshops of the Jews which had been closed as a sign of mourning for Drusilla, carried out all the articles they found, which were very numerous, and bore them through the middle of the market-place, dealing with other people’s property as freely as if it was their own. ", + "[57] A still more grievous evil than the pillaging was the unemployment produced. The tradespeople had lost their stocks, and no one, husbandman, shipman, merchant, artisan, was allowed to practise his usual business. Thus poverty was established in two ways: first, the pillaging, by which in the course of a single day they had become penniless, completely stripped of what they had, and secondly, their inability to make a living from their regular employments." + ], + [ + "[58] Unbearable though these things were, yet compared with subsequent actions they were tolerable. Poverty, indeed, is grievous, particularly when it is effected by enemies, but it is less grievous than bodily injuries if suffered through wanton violence, even the slightest. ", + "[59] But so excessive were the sufferings of our people that anyone who spoke of them as undergoing wanton violence or outrage would be using words not properly applicable and would I think be at a loss for adequate terms to express the magnitude of cruelty so unprecedented that the actions of conquerors in war, who are also naturally merciless to the conquered, would seem kindness itself in comparison. ", + "[60] Those conquerors do seize property and take numerous captives but they have run the risk of losing their own if they were defeated. And indeed, multitudes of the prisoners of war, whose ransoms are provided by their kinsfolk and friends, are released by their captors, not perhaps because they have weakened towards mercy, but because they cannot resist their desire for money, though of that one might say, “to the benefited the method of their rescuing is a matter of indifference.” ", + "[61] Observe, too, that enemies fallen in war are allowed burial. The mild and humane give it at their own expense and those who extend their hostility even to the dead restore the bodies under a truce, that they may not lack the final boon which the established rites supply. ", + "[62] This is what enemies do in war. Let us see what was done in peace by our friends of yesterday. After the pillaging and eviction and violent expulsion from most parts of the city the Jews were like beleaguered men with their enemies all round them. They were pressed by want and dire lack of necessities; they saw their infant children and women perishing before their eyes through a famine artificially created, ", + "[63] since elsewhere all else was teeming with plenty and abundance, the fields richly flooded by the overflow of the river and the wheat-bearing parts of the lowlands producing through their fertility the harvest of grain in unstinted profusion. ", + "[64] Unable any longer to endure their privation, some of them contrary to their former habits went to the houses of their kinsmen and friends to ask for the mere necessities as a charity, while those whose high-born spirit led them to avoid the beggar’s lot as fitter for slaves than for the free went forth into the market solely to buy sustenance for their families and themselves. ", + "[65] Poor wretches, they were at once seized by those who wielded the weapon of mob rule, treacherously stabbed, dragged through the whole city, and trampled on, and thus completely made away with till not a part of them was left which could receive the burial which is the right of all. ", + "[66] Multitudes of others also were laid low and destroyed with manifold forms of maltreatment, put in practice to serve their bitter cruelty by those whom savagery had maddened and transformed into the nature of wild beasts; for any Jews who showed themselves anywhere, they stoned or knocked about with clubs, aiming their blows at first against the less vital parts for fear that a speedier death might give a speedier release from the consciousness of their anguish. ", + "[67] Some, made rampant by the immunity and licence which accompanied these sufferings, discarded the weapons of slower action and took the most effective of all, fire and steel, and slew many with the sword, while not a few they destroyed with fire. ", + "[68] Indeed, whole families, husbands with their wives, infant children with their parents, were burnt in the heart of the city by these supremely ruthless men who showed no pity for old age nor youth, nor the innocent years of childhood. And when they lacked wood for fire they would collect brushwood and dispatch them with smoke rather than fire, thus contriving a more pitiable and lingering death for the miserable victims whose bodies lay promiscuously half-burnt, a painful and most heart-rending spectacle. ", + "[69] And if the persons enlisted to get brushwood were too slow, they would burn the owners with their own furniture taken out of the spoil. Costly articles, indeed, they appropriated but anything that was not very useful they put on the fire to serve instead of ordinary wood. ", + "[70] Many also while still alive they drew with one of the feet tied at the ankle and meanwhile leapt upon them and pounded them to pieces. ", + "[71] And when by the cruel death thus devised, their life ended, the rage of their enemies did not end, but continued all the same. They inflicted worse outrages on the bodies, dragging them through almost every lane of the city until the corpses, their skin, flesh and muscles shattered by the unevenness and roughness of the ground, and all the parts which united to make the organism dissevered and dispersed in different directions, were wasted to nothing.", + "[72] While those who did these things like actors in a farce assumed the part of the sufferers, the friends and kinsmen of the true sufferers, simply because they grieved over the misfortunes of their relations, were arrested, scourged, tortured and after all these outrages, which were all their bodies could make room for, the final punishment kept in reserve was the cross." + ], + [ + "[73] Having broken into everything like a burglar and left no side of Jewish life untouched by a hostility carried to the highest pitch, Flaccus devised another monstrous and unparalleled line of attack worthy of this perpetrator of enormities and inventor of novel iniquities. ", + "[74] Our Senate had been appointed to take charge of Jewish affairs by our saviour and benefactor Augustus, after the death of the ethnarch, orders to that effect having been given to Magius Maximus when he was about to take office for the second time as Governor of Alexandria and the country. Of this Senate the members who were found in their houses, thirty-eight in number, were arrested by Flaccus, who having ordered them to be straightway put in bonds marshalled a fine procession through the middle of the market of these elderly men trussed and pinioned, some with thongs and others with iron chains, and then taken into the theatre, a spectacle most pitiable and incongruous with the occasion. ", + "[75] Then as they stood with their enemies seated in front to signalize their disgrace he ordered them all to be stripped and lacerated with scourges which are commonly used for the degradation of the vilest malefactors, so that in consequence of the flogging some had to be carried out on stretchers and died at once, while others lay sick for a long time despairing of recovery.", + "[76] The great lengths of malevolence to which the plan was carried have been fully proved in other ways, but all the same they will be shown still more clearly by the following statement. Three members of the Senate, Euodus, Trypho and Andro, had become penniless, having been robbed in a single inroad of all that they had in their houses; and that they had been so treated was known to Flaccus, who had been so informed when on an earlier occasion he sent for our magistrates, ostensibly to reconcile them with the rest of the city. ", + "[77] Nevertheless, though he knew quite well that they had been deprived of their property, he beat them before the eyes of their despoilers. Thus, while they suffered a twofold misfortune, poverty and the outrage to their persons, the others had a twofold pleasure, enjoying the possession of the wealth which was not their own and sating themselves with gloating on the dishonour of those from whom that wealth was taken.", + "[78] One point in the deeds committed at this time I mention only with hesitation, lest by being considered an insignificant matter it may detract from the magnitude of these horrors. Yet even if it is a small thing it is an evidence of no small malignancy. There are differences between the scourges used in the city, and these differences are regulated by the social standing of the persons to be beaten. The Egyptians actually are scourged with a different kind of lash and by a different set of people, the Alexandrians with a flat blade, and the persons who wield them also are Alexandrians. ", + "[79] This custom was also observed in the case of our people by the predecessors of Flaccus and by Flaccus himself in his first years of office. For it is surely possible when inflicting degradation on others to find some little thing to sustain their dignity, or when wantonly maltreating them, to find some accompaniment to counteract the wantonness, if one allows the nature of the case to be determined on its own merits and does not import some personal feeling of malice which removes and dislodges all ingredients of the milder type. ", + "[80] Surely then it was the height of harshness that when commoners among the Alexandrian Jews, if they appeared to have done things worthy of stripes, were beaten with whips more suggestive of freemen and citizens, the magistrates, the Senate, whose very name implies age and honour, in this respect fared worse than their inferiors and were treated like Egyptians of the meanest rank and guilty of the greatest iniquities.", + "[81] I leave out of account the point that if they had committed a host of crimes he ought to have postponed the punishments in respect for the season, for rulers who conduct their government as they should and do not pretend to honour but do really honour their benefactors make a practice of not punishing any condemned person until these notable celebrations in honour of the birthdays of the illustrious Augustan house are over. ", + "[82] Instead he made them an occasion for illegality and for punishing those who had done no wrong, whom he could have punished at a later time if he wished. But he hurried and pressed on the matter to conciliate the mob, who were opposed to the Jews, thinking that this would help to bring them to make his policy their own. ", + "[83] I have known cases when on the eve of a holiday of this kind, people who have been crucified have been taken down and their bodies delivered to their kinsfolk, because it was thought well to give them burial and allow them the ordinary rites. For it was meet that the dead also should have the advantage of some kind treatment upon the birthday of an emperor and also that the sanctity of the festival should be maintained.", + "[84] But Flaccus gave no orders to take down those who had died on the cross. Instead he ordered the crucifixion of the living, to whom the season offered a short-lived though not permanent reprieve in order to postpone the punishment though not to remit it altogether. And he did this after maltreating them with the lash in the middle of the theatre and torturing them with fire and the sword. ", + "[85] The show had been arranged in parts. The first spectacle lasting from dawn till the third or fourth hour consisted of Jews being scourged, hung up, bound to the wheel, brutally mauled and haled for their death march through the middle of the orchestra. After this splendid exhibition came dancers and mimes and flute players and all the other amusements of theatrical competitions." + ], + [ + "[86] But why dwell on these things, for he had a second plan of spoliation hatching. He desired to use the large body of soldiers serving under him as a weapon against us, and to do this he invented a strange calumny to the effect that the Jews had stocks of every kind of arms in their houses. Accordingly having sent for a centurion named Castus, whom he especially trusted, he bade him take the most intrepid soldiers in the company under him and without loss of time and without giving notice enter and search the houses of the Jews to see whether they had any arms stored there. ", + "[87] Castus hurried off to do what he was told. The Jews as they knew nothing of the scheme at first stood dumbfoundered in consternation, while their women and children clung to them bathed in tears in the fear of being taken into captivity. For they lived in expectation of this which was the one thing left to complete the spoliation. ", + "[88] When they heard one of the searching party say “Where do you stock your arms?” they revived somewhat and laid open everything, even the contents of the recesses. ", + "[89] In one way they felt pleased, in another deeply pained. They were pleased that the refutation of the calumny would be self-evident but indignant first that such grave slanders, fabricated against them by their enemies, were so readily believed, secondly that their women kept in seclusion, never even approaching the outer doors, and their maidens confined to the inner chambers, who for modesty’s sake avoided the sight of men, even of their closest relations, were displayed to eyes, not merely unfamiliar, but terrorizing through the fear of military violence. ", + "[90] And after this careful investigation, what an enormous amount of defensive weapons was discovered, the helmets, breastplates, shields, daggers, pikes, outfits of armour, piles of which were produced, and on another side, the missile kind, javelins, slings, bows and arrows! Why! absolutely nothing, not even the knives which suffice the cooks for their daily use. ", + "[91] This last in itself showed clearly the simplicity of the life led by people who discarded the expensive habits and luxury which naturally breed that satiety, whose child is the wanton insolence which is the source of all evils.", + "[92] And yet not long before, when the Egyptians in the country districts had their weapons collected by one Bassus, on whom Flaccus had laid this task, there was a great array of ships to be seen which had sailed to the bank and moored in the harbours of the river brimful of all manner of weapons, also a great number of beasts of burden with spears tied in bundles hung on each side to balance equally. Also there was a procession of waggons sent from the camp, nearly all full of outfits of armour, moving regularly one after the other so as to form a single ordered line, all visible at once, and the space between the harbours and the armoury in the palace where the arms had to be deposited was, taken altogether, about ten stades long. ", + "[93] Those who procured these equipments might well have had their houses searched, for they had often revolted and were suspected of favouring sedition. Indeed, the authorities ought to have copied the sacred contests by instituting new triennial celebrations for the collection of arms, so that the Egyptians would not have time to provide them or at least only a few instead of this great quantity, as they had no opportunity for replacing them. ", + "[94] But why should we have been subject to anything of the kind? When were we suspected of revolting? When were we not thought to be peacefully inclined to all? Were not our ways of living which we follow day by day blameless and conducive to good order and stability in the State? Indeed, if the Jews did have arms in their possession, they had been dispossessed from over four hundred houses from which they were driven to wander by those who seized their property. Why then did not their despoilers have their property searched, since they would have, if not arms of their own, at any rate those which they had seized?", + "[95] But the whole proceeding was as I have said a malicious plot, due to the ruthlessness of Flaccus and the turbulent outbreaks, the effect of which was felt by women also. For they were seized like captives not only in the market-place but also in the middle of the theatre and taken on to the stage on no matter what calumnious charge, meanwhile being subjected to outrage of an intolerable and most barbarous kind. ", + "[96] Then, if they were recognized to be of another race, since many were arrested as Jewesses without any careful investigation of the truth, they were released. But if they were found to be of our nation then these onlookers at a show turned into despotic tyrants and gave orders to fetch swine’s flesh and give it to the women. Then all the women who in fear of punishment tasted the meat were dismissed and did not have to bear any further dire maltreatment. But the more resolute were delivered to the tormentors to suffer desperate ill-usage, which is the clearest proof of their entire innocence of wrongdoing." + ], + [ + "[97] To all these we have to add that Flaccus had before this been seeking to utilize the emperor to supplement his own efforts to injure us and laid his plans accordingly. We had decreed and ratified with our actions all the tributes to Gaius which were possible and were allowed by the laws and had submitted the decree to Flaccus, begging him since he would not have granted our request for an embassy to provide himself for its transmission. ", + "[98] He read it and nodded his head several times in assent at each point, smiled gently, and looked pleased or pretended to be pleased, and said “I commend you all for your piety, and I will send it as you ask or will fulfil the duties of an envoy myself that Gaius may learn your gratitude. ", + "[99] I will also testify myself from my own knowledge to your abundantly orderly and loyal behaviour without adding anything else, for the truth in itself is all-sufficient praise.” ", + "[100] When we heard these promises we rejoiced and were thankful, feeling in our hopefulness as though Gaius had already read the decree. The hope was reasonable, since any communication sent by a viceroy with urgency secures a prompt decision by the head. ", + "[101] But Flaccus, dismissing all consideration for our intentions and his own words and agreements, detained the decree in his own possession so that it might be supposed that we alone among men who dwell under the sun were hostile. Do not these actions show long unsleeping vigilance and careful preparation of the insidious attack against us and that it was not improvised in a fit of insanity, in an ill-timed outburst due to some perversion of the reason?", + "[102] But God, it is clear, who takes care for human affairs, rejected his flattering words so elegantly framed to cajole and the treacherous counsels against us debated in his lawless mind and in His compassion before long provided us with grounds for thinking that our hopes would not be disappointed. ", + "[103] For when King Agrippa visited Alexandria and we told him of Flaccus’s malignant action, he rectified the matter, promised us that he would have the decree transmitted and took it and as we understand sent it, apologizing also for the delay and stating that we had not been slow to learn the duty of piety to the house of our benefactors; on the contrary we had been eager to show it from the first but had been deprived of the chance of proving it in good time by the spite of the Governor. ", + "[104] At this point justice, the champion and defender of the wronged, the avenger of unholy men and deeds, began to enter the lists against him. For in the first place he was subjected to an unprecedented indignity and disaster such as had not befallen any of the viceroys in the past since the Augustan House assumed the sovereignty of land and sea.", + "[105] Some, indeed, of those who held governorships in the time of Tiberius and his father Caesar, had perverted their office of guardian and protector into domination and tyranny and had spread hopeless misery through their territories with their venality, robbery, unjust sentences, expulsion and banishment of quite innocent people, and execution of magnates without trial. But these people on their return to Rome, after the termination of their time of office, had been required by the emperor to render an account and submit to scrutiny of their doings, particularly when the aggrieved cities sent ambassadors. ", + "[106] For on these occasions the emperors showed themselves impartial judges; they listened equally to both the accuser and the defender, making it a rule to condemn no one offhand without a trial, and awarded what they thought to be just, influenced neither by hostility nor favour but by what actually was the truth. ", + "[107] Flaccus, on the other hand, not after his time of office, but in advance of the regular date, was encountered by justice, who hates evil and was indignant at the boundless excesses of his unjust and lawless actions." + ], + [ + "[108] The manner of his arrest was as follows. He supposed that Gaius had been by now propitiated as to the matters on which he was under suspicion, partly through his written dispatches, which overflowed with flattery, partly through the obsequiousness of his public harangues, in which he span together fawning words and long screeds of insincere encomium, partly again by the high esteem in which he was held by the chief part of the city. ", + "[109] But he little knew that he was deceiving himself, for the hopes of the wicked are without foundation. Their prognostications are favourable but their experiences fraught with evil omens are what they deserve. A centurion named Bassus was sent from Italy by Gaius’s appointment with the company of soldiers which he commanded. ", + "[110] Having embarked on one of the swiftest sailing ships he arrived in a few days at the harbours of Alexandria, off the island of Pharos, in the late afternoon and bade the pilot wait at sea outside till sunset, his scheme being to avoid observation, so that Flaccus might not get knowledge of it beforehand and by planning some act of violence, make his mission unsuccessful. ", + "[111] When it was evening the ship was brought to land and Bassus disembarking with his men went forward without recognizing or being recognized by anyone. And finding on the way a soldier belonging to the quaternions acting as sentries, he ordered him to show him the house of the military commander. For he wished to communicate his secret instructions to him so that if a strong force was required he might have someone to support him in the contest. ", + "[112] And learning that the commander as well as Flaccus was feasting with someone, he hurried with unabated speed to the house of the giver of the feast, by name Stephanio, one of the freedmen of Tiberius Caesar. It was in his house that the two were being entertained, and Bassus keeping in the background a little way off sent on one of his men to reconnoitre attired as an attendant, hoping by this artifice to maintain secrecy. The soldier made his way into the dining-hall in the guise of a servant of one or other of the visitors and having taken a careful look all round returned with his information to Bassus. ", + "[113] He, learning the unguarded condition of the entrances and the scantiness of Flaccus’s retinue, for barely ten or fifteen of his household slaves had accompanied him, gave the signal to his companions and rushed in suddenly. Some of the soldiers taking their stand along the dining-hall, with swords in their girdles, surrounded Flaccus before he saw them, since he was drinking the health of some particular person and toasting the company. ", + "[114] But when Bassus came forward into the middle of the room he saw him and was at once struck speechless with consternation. He wished to rise but when he surveyed the guard around him, he knew even before he heard it what Gaius wanted to do with him and what orders had been given to the newcomers and what would be his fate in the immediate future. For the mind has a marvellous power of seeing all at once and hearing altogether the successive events which will cover a long space of time. ", + "[115] As for his fellow-guests, each of them rose shuddering and petrified with fear lest their presence in his company at the feast was a crime destined for punishment. For it was unsafe to fly and, moreover, impossible, since the entrances had been occupied in advance. Flaccus himself at Bassus’s orders, was led away by the soldiers. Thus it was from a convivial gathering that he made his final departure, for it was only right that a hospitable hearth should be the scene where justice first fell on one who had destroyed numberless hearths and homes of persons that had done no wrong." + ], + [ + "[116] Such was the unprecedented blow which fell upon Flaccus, carried off like a prisoner in war in the country which he was governing. It was caused, I am convinced, by his treatment of the Jews, whom in his craving for aggrandisement he had resolved to exterminate utterly. We have a clear proof of this also in the time of his arrest, for the Jews were holding then the national feast of the autumn equinox, in which it is the custom of the Jews to live in tents. ", + "[117] But nothing at all of the festal proceedings was being carried out. The rulers after suffering deadly and intolerable injuries and outrages were still in prison and their misfortunes were regarded by the commoners as shared by the whole nation, while the special sufferings which each of them experienced individually made them extremely depressed. ", + "[118] For painful sensations are apt to double themselves most especially at feast time in persons who are unable to observe the feast, both because they are deprived of the cheerful gaiety which the festal gathering demands and also because they communicate to each other their sorrow—sorrow which in this case laid them prostrate through their powerlessness to find any remedy for their great miseries. ", + "[119] They were in this very painful condition oppressed by an overwhelming burden when there came to them while crowded in their houses, because night was falling, some messengers who announced the arrest that had been made. They supposed that it was no true story but something fabricated to try them and were still more pained at what seemed a mockery and a snare. ", + "[120] But when a tumult arose in the city and the night-watch were running up and down and horsemen busily riding backwards and forwards at full speed to and from the camp, some of them, stirred by so unusual an event, advanced from their houses to get information of what had occurred. For it was clear that there was some upheaval. ", + "[121] And when they learnt of the arrest and that Flaccus was now within the toils, with hands outstretched to heaven they sang hymns and led songs of triumph to God who watches over human affairs. “We do not rejoice, O Lord,” they said, “at the punishment meted to an enemy, for we have been taught by the holy laws to have human sympathy. But we justly give thanks to Thee because Thou has taken pity and compassion on us and relieved our unbroken and ceaseless afflictions.” ", + "[122] All night long they continued to sing hymns and songs of praise and at dawn pouring out through the gates, they made their way to the parts of the beach near at hand, since their meeting-houses had been taken from them, and standing in the most open space cried aloud with one accord ", + "[123] “Most Mighty King of mortals and immortals, we have come here to call on earth and sea, and air and heaven, into which the universe is partitioned, and on the whole world, to give Thee thanks. They are our only habitation, expelled as we are from all that men have wrought, robbed of our city and the buildings within its walls, public and private, alone of all men under the sun bereft of home and country through the malignancy of a governor. ", + "[124] Thou givest also a glimpse of cheering hopes that Thou wilt amend what remains for amendment, in that Thou hast already begun to assent to our prayers. For the common enemy of the nation, under whose leadership and by whose instruction these misfortunes have befallen it, who in his windy pride thought that they would promote him to honour, Thou hast suddenly brought low; and that not when he was afar off, so that they whom he ill-treated would hear it by report and have less keen pleasure, but just here close at hand almost before the eyes of the wronged to give them a clearer picture of the swift and unhoped-for visitation.”" + ], + [ + "[125] Besides the two circumstances which I have mentioned there is a third which seems to me to have been brought about by divine providence. He had started on his voyage in early winter and endured a multitude of hardships, tasting of the terrors of the sea also, a just fate for one who had filled the elements of the universe with his impious deeds. When with difficulty he arrived in Italy the charges against him were taken up by two of his worst enemies, Isidorus and Lampo. ", + "[126] It was not long since these men had ranked as his subjects and hailed him as their master and benefactor and saviour and the like. But now they appeared to plead against him with a strength which was not a mere match for his but vastly more powerful. For not merely had they confidence in the justice of their case but their most important advantage was that they saw that he who presided over human affairs was his mortal enemy, who would assume, indeed, the guise of a judge to save himself from appearing to condemn anyone by anticipation and without trial, but in his actions would be revealed as an enemy, who forestalled the accusation and defence by condemning him already in his soul and had fixed his punishment at the uttermost. ", + "[127] And no lot is so hard as for superiors to be accused by inferiors and rulers by their former subjects; as well might masters be accused by the slaves whom they have bred in their house or purchased with their money." + ], + [ + "[128] But this as we shall see was a lighter evil compared with another still greater. For they were not simply in the position of subjects who suddenly attacked him and by mutual agreement addressed themselves to accusing him. On the contrary, throughout the greater part of his time of governorship of the country, they were above all others his bitterest enemies. Lampo had been put on his trial for impiety to Tiberius Caesar and as the trial had dragged on for two years he had broken down under it. ", + "[129] For the ill-will of his judge had concocted postponements and delays, as he wished, even if he was acquitted on the charge, to keep hanging over him for as long as possible the fear of the uncertain future, and so render his life more painful than death. ", + "[130] Afterwards when he appeared to have won his case he declared that he was the victim of an outrageous attack upon his property. For he was forced to act as gymnasiarch and protested that he had not sufficient means to meet the great expenses of the office. The excuse may be due to meanness and illiberality in spending his money, or it may be that he really had not the means, and though before the test he had pretended to be quite rich he was shown under examination to be not very wealthy, owning in fact hardly anything beyond the proceeds of his iniquitous deeds. ", + "[131] For he stood beside the governors when they were giving judgement, and took the minutes of the cases which he introduced in virtue of this position. He would then expunge some of the evidence or deliberately pass it over and sometimes insert statements which had not been made, sometimes, too, tamper with the documents by remodelling and rearranging them and turning them upside-down, while he picked up money at every syllable, or rather at every jot and tittle, like the paper-porer that he was. ", + "[132] Frequently the whole people, truly and appropriately, denounced him as a pen-murderer, whose writings had done multitudes to death and made more miserable than the dead multitudes of the living, who, when they might have won their case and enjoyed abundance, had suffered a defeat and poverty utterly undeserved, both purchased by their enemies from this cheapjack and vendor of other people’s property. ", + "[133] For it was impossible that the governors who had the management of so large a territory should keep in mind the perpetual flood of new cases private and public, particularly as they not only acted as judges but received the calculations of revenues and tributes, the scrutiny of which took up the greater part of the year. ", + "[134] But Lampo, who was commissioned to guard the most vital trust, justice and the verdicts based with all sanctity on justice, traded on the short memory of the judges and recorded defeat for those who should have had victory and for those who should have been defeated a victory in return for the accursed fee, better described as hire, which he received." + ], + [ + "[135] Such was the Lampo who appeared against Flaccus as an accuser. And with him was Isidorus nothing behind him in villainy, a mob courter, popularity hunter, practised in producing disturbance and confusion, a foe to peace and tranquillity, an adept at creating factions and tumults where they do not exist and organizing and fostering them when made, ever at pains to keep in contact with him an irregular and unstable horde of promiscuous, ill-assorted people, divided up into sections, or what might be called syndicates.", + "[136] In the city there are clubs with a large membership, whose fellowship is founded on no sound principle but on strong liquor and drunkenness and sottish carousing and their offspring, wantonness. “Synods” and “divans” are the particular names given to them by the people of the country. ", + "[137] In all or most of the clubs Isidorus held the first place and was called the feast ruler or divan master and state embroiler. Then when he wished to get some worthless project carried out, a single call brought them together in a body and they said and did what they were bidden. ", + "[138] And at one time being annoyed with Flaccus, because, whereas at first he seemed to be regarded by him as a person of some importance, he afterwards found himself no longer in the same favour, he hired the beggarly lot who regularly served him as vocalists, the people who sell their yells as in a market to willing purchasers, and ordered them to come to the gymnasium. ", + "[139] They filled the building and launched accusations against Flaccus with no foundation, inventing against him things which had never happened and spinning long lying screeds of ribald doggerel, so that not only Flaccus but everyone else was utterly astonished at so unexpected an onset and conjectured, as indeed was the case, that there was surely someone whom they wanted to gratify and that they had never themselves suffered any injury past mending nor had real knowledge of any offence committed against the rest of the State. ", + "[140] Then on deliberation the authorities decided to arrest some and ascertain the cause of so reckless and sudden an outburst of insanity. The persons arrested without being put to the question confessed the truth and also added the proofs supplied by the facts, the payment agreed upon, both what had already been given and what was to be given afterwards according to the promises; the persons chosen as ringleaders of the agitation to distribute the money, the place and occasion where and when the act of bribery had taken place. ", + "[141] And as everyone was naturally indignant and the city felt annoyed that the senselessness of some persons should also set its stamp upon her name, he decided to summon the most highly respectable part of the public on the morrow and set the dispensers of the payment before them so that he might both expose Isidorus and defend his own administration against the aspersions unjustly cast upon him. But on hearing the summons there came not only persons in high position but the whole city except that part whose acceptance of payment was to be exposed. And those who had served in this glorious capacity, ", + "[142] being set on a platform so that in this conspicuous elevation they might be recognized by all, gave proof that Isidorus was responsible for the tumults and slanders against Flaccus and had employed them to supply both money and wine to no small number of people. “Whence,” they asked, “could we have had all this money to squander? ", + "[143] We are poor people scarcely able to provide the daily wage needed to purchase absolute necessaries. What terrible grievance had we suffered from the governor that we should be compelled to cherish a grudge against him? No! The author and creator of all these things is that Isidorus ever envious of the prosperous and the foe of law-abiding tranquillity.” The audience, recognizing the truth of this, ", + "[144] since the statement clearly represented and indicated the motives and intention of the accused, shouted out some for disfranchisement, some for banishment, some for death. These last were the majority and the rest came over and joined them so that they all cried out with one heart and voice, “Slay the ruiner of all alike, who ever since he came to the front and wormed his way into state affairs, has let no part of the city remain untainted.” ", + "[145] Fearing arrest, Isidorus fled conscious-stricken, but Flaccus took no trouble about him, thinking that, since he was out of the way by his own freewill, the life of the city could now go on undisturbed by faction and intrigue." + ], + [ + "[146] I have described these events at length, not in order to recall long-past iniquities but to extol the justice which watches over human affairs, because, to those who had been hostile to him from the first and of all his foes the most bitter it also fell to conduct his arraignment and so magnify his afflictions to the uttermost. For arraignment is not by itself so grievous as when it is brought by admitted foes. ", + "[147] Not only was he accused, a ruler by his subjects, a potentate who but now had the life of both in his hands by inveterate enemies, but he was also condemned, suffering thereby a mighty twofold blow in that his fall was coupled with the laughter of gloating enemies, which to men of good sense is worse even than death.", + "[148] Then there came to him a rich harvest of misfortunes. He was at once deprived of all his property, both what he inherited from his parents and what he acquired himself. For his taste for things ornamental was quite exceptional. Wealth was not with him as it is with some rich men inert matter, but everything had been carefully selected for its elaborate workmanship, his cups, clothes, coverlets, utensils and all the other ornaments of the house, ", + "[149] all were of the choicest: besides these the staff of household slaves had been picked as the best for comeliness of form and fine condition and the faultless way in which they ministered to the needs of their master. For whatever tasks they were severally appointed to do they excelled in, so that they were held to stand either first among those who performed the same functions or certainly second to none. ", + "[150] A clear proof of this is that while a vast number of properties belonging to condemned persons were sold by public auction, that of Flaccus alone was reserved for the emperor, a few articles only being excepted so as not to run counter to the law enacted about persons convicted on these grounds. ", + "[151] And when his property had been taken from him he was sentenced to banishment and expelled not only from the whole continent, which is the larger and better section of the habitable world, but also from every one of the islands in which life can prosper. For he was to be exiled to the most miserable of the Aegean islands, called Gyara, had he not found an intercessor in Lepidus who enabled him to exchange Gyara for Andros, the island which lies nearest to it. ", + "[152] He then again travelled along the road from Rome to Brundisium which he had travelled a few years before at the time when he had been appointed a governor of Egypt and its neighbour Libya, so that the cities which then beheld him puffed with pride, parading the grandeur of his good fortune, might once more behold him covered with dishonour instead. ", + "[153] As fingers pointed at him and reproaches poured upon him he was oppressed by the heavier afflictions caused by the change which had overwhelmed him, for his misery was ever being renewed and rekindled by the accession of fresh troubles which also forcibly brought back, like symptoms recurring in sickness, recollections of past mishaps which seemed for a while to have been dulled." + ], + [ + "[154] Having passed through the Ionian Gulf he sailed upon the sea which extends to Corinth, a spectacle to the Peloponnesian cities on the seaboard when they heard of his sudden change of fortune. For whenever he disembarked the people flocked thither, the baser natures out of malice, the rest, whose way is to find lessons of wisdom in the fate of others, to sympathize. ", + "[155] And crossing the Isthmus from Lechaeum to the opposite coast and coming down to Cenchreae, the port of Corinth, he was forced by his guards, who refused him any kind of intermission, to embark at once on a small merchant vessel and put to sea, where under the violence of a contrary wind he suffered a thousand discomforts and only with difficulty arrived storm-tossed at the Peiraeus. ", + "[156] When the tempest ceased he coasted along Attica to Cape Sunium and then continued his journey along the series of islands, namely Helene, Cia, Cythnus and the rest, which lie in a row one after the other, to that which was to be the end of his journey, the island of the Andrians.", + "[157] When he saw it afar off the miserable man let a stream of tears pour down his cheeks as from a fountain and smiting his breast with bitter wailing cried “Oh my guards and escort, it is for this fine land of Andros, this unblest island that I exchange happy Italy, ", + "[158] I, Flaccus, who was born and reared and educated in sovereign Rome, the school-mate and familiar associate of the grandsons of Augustus, chosen at the court of Tiberius to be among his foremost friends, entrusted for six years with the charge of Egypt the greatest of his possessions? ", + "[159] This great reversal what does it mean? A night in daytime as in an eclipse has taken possession of my life. This petty island what shall I call it? My home of exile, or a new fatherland, a hapless haven and refuge? A tomb would be its truest name, for as I journey in my misery it is as though I were bearing the corpse that is myself to a sepulchre. For either through my afflictions I shall break the thread of my miserable life, or even, if I am able to survive die a long drawn-out death in which consciousness still lives.” ", + "[160] In such wise did he lament and when the ship put in at the haven he got out with his whole body bowing down to the ground, as people do under the pressure of an exceedingly heavy load, his neck over-weighted with his misfortunes, lacking either the strength even to lift his head, or else the courage to face those who met him and came to gaze at him as they stood in front on either side of the road.", + "[161] His escort brought him to the popular assembly of the Andrians and exhibited him to them all, calling them to witness to the arrival of the exile at the island. ", + "[162] Then having fulfilled their service they departed, but Flaccus having no longer before his eyes any familiar face felt his sufferings renewed thereby more poignantly as his imaginations grew more vivid. And gazing at the wide desolation around him, in the midst of which he was isolated, it seemed to him that a death by violence in his native land would be the lighter evil, or rather in comparison with his present plight a welcome boon. His wild gesticulations were just like those of a madman. He would often jump about, run up and down, clash his hands together, smite his thighs, fling himself on the ground and often cry out, ", + "[163] “I am Flaccus, who but now was governor of Alexandria, that great city, or multitude of cities, ruler of the highly blest land of Egypt, to whom so many thousands of inhabitants paid regard, who had among his subjects great forces of infantry, cavalry, naval, not a mere lot of counters but all men of the best-proved excellence, who every day when I proceeded forth went escorted by a host of followers. ", + "[164] But was this then a phantom, not the truth? Was I asleep and dreamt the light-heartedness of those days, saw but spectres moving in a void, figments of a soul which recorded as we may suppose things which had no existence as though they were? Yes, I have been deluded. ", + "[165] They were the shadow of realities, not the realities themselves, a counterfeit of clear vision, not the clear vision which exposes the falsehood to the light. For just as when we wake up we find nothing of what we saw in our dreams, but all are gone and have taken flight together, so, too, that brightness which surrounded my life has been quenched in one short moment of time.”" + ], + [ + "[166] Such were the thoughts which held him ever firmly in their grip and so to speak flung him prostrate to the ground. He shunned meeting with people in large numbers because of the sense of shame which accompanied him. He did not go down to the harbour nor bring himself to enter the market but shut himself at home and there lay hidden not having even the courage to pass the threshold. ", + "[167] Sometimes, too, in the dark hours of the morning when everyone else was still in bed he would come out without a soul seeing him and advance outside the wall and spend the day in the solitude, turning aside if anyone was about to meet him, his soul lacerated, poor wretch, and devoured by the vivid memories of his calamines. Then when the night had quite closed in he would go indoors, praying in his endless and boundless sorrow that the evening might be morning, so much did he dread the darkness and the weird visions which it gave him, if he chanced to fall asleep. So in the morning again he prayed for evening, for to the gloom that surrounded him everything bright was repugnant.", + "[168] A few months later he bought a small piece of ground and spent much of his time there in solitude, bewailing with tears and groans that such should be his fate. ", + "[169] It is said that once about midnight he became possessed as in a Corybantic frenzy, and coming out of the shelter put up there turned his eyes to heaven and the stars, and beholding that veritable world within a world, lifted up his voice. ", + "[170] “King of gods and men,” he cried, “so then Thou dost not disregard the nation of the Jews, nor do they misreport Thy Providence, but all who say that they do not find in Thee a Champion and Defender, go astray from the true creed. I am a clear proof of this, for all the acts which I madly committed against the Jews I have suffered myself. ", + "[171] I allowed them to be robbed of their possessions by giving free licence to the plunderers. For that I had taken from me my heritage from father and mother and all I received by way of benefactions and gifts and other possessions which do not fall under this head. ", + "[172] I cast on them the slur that they were foreigners without civic rights, though they were inhabitants with full franchise, just to please their adversaries, a disorderly and unstable horde, whose flattery, to my sorrow, deceived me, and, therefore, I have lost my rights and have been driven in exile from all the habitable world to be shut up here. ", + "[173] Some I marched into the theatre and ordered them to be maltreated before the eyes of their bitterest enemies unjustly, and, therefore, justly was I maltreated in my miserable soul rather than in my body, with the utmost contumely; I was not indeed marched into one theatre or one city but was paraded through all Italy to Brundisium and through all the Peloponnese to Corinth and past Attica and the islands to Andros my prison. ", + "[174] And I have a clear conviction that this is not the limit of my misfortunes but there are others in reserve to complete the sum and counterbalance all that I did. I killed some and when others killed them took no steps to punish the murderers. Some were stoned, some while still alive were burnt to death or dragged through the middle of the market-place till nothing at all was left of their bodies. ", + "[175] That their avenging furies await me I know full well. The ministers of punishment are already as it were standing at the barriers and press forward eager for my blood; every day or rather every hour I die in anticipation and suffer many deaths instead of the final one.” ", + "[176] He often became frightened and scared and while the limbs and members of his body shivered and shuddered, his soul shaken with his pantings and palpitations quailed with dread. For the one thing which is naturally capable of consoling human life, the comforter hope, he had lost. ", + "[177] No favourable omen was vouchsafed to him, only all of evil omen, sinister sounds and voices, his waking hours spent in weariness, his sleep full of terrors, his solitude as the solitude of the beasts of the field. Then was life in the crowd what he craved for most? No, staying in a city was most hateful of all. Did his lone rural life, a slur though it was, bring safety? No, danger menacing with shameless insistence. Someone approaches quietly, he suspects him: “He is plotting something against me,” ", + "[178] he says. “This one who comes walking fast surely has no other purpose for his hurry than to pursue me. This bland agreeable person is laying a snare. This frank talker is showing his contempt. My food and drink are given to me as to animals to keep them for the slaughter. ", + "[179] How long shall I steel my heart against all these misfortunes? Yet I know that I do not boldly face death. For my destiny in its malignancy does not permit me to cut abruptly the thread of my wretched life, because there is still a huge stock of deadly ills which it treasures against me as boons to those whom I treacherously murdered.”" + ], + [ + "[180] Such were the wild thoughts that he revolved as he waited anxiously for the fated end. And continual pangs kept his soul reeling in confusion. But Gaius, naturally ruthless and never satisfied with the revenges he had taken, did not like some others show clemency to those who had been punished once, but always in his unceasing anger was preparing some great new blow to inflict upon them. He hated Flaccus especially, so much so that in his dislike of his name he looked askance at all who shared it with him. ", + "[181] He was often seized with regret that he had condemned him to exile instead of death and censured his intercessor Lepidus, in spite of the respect which he had for him, so that Lepidus was prostrate with fear of finding himself punished. For he naturally dreaded that by helping to lighten the sentence of another he would himself incur one still more severe. ", + "[182] So as no one had any longer the courage to plead for mercy Gaius allowed his fierce passions to range unsoftened and unbridled, passions which were not blunted, as they should be, by time, but grew still more sharp-edged like relapses in bodily disease, which are more severe than those which preceded them. ", + "[183] And so they say that one night as he lay awake his thoughts turned upon the exiles of high rank, how though nominally they were supposed to be people in misfortune they had really secured a life of release from business, of tranquillity and true liberty. ", + "[184] He proposed also to change the title from exile to residence abroad, “for,” said he, “the banishment of such people is a sort of residence abroad where they have abundance of necessaries and can exist released from business and in general well-being and it is preposterous that they should luxuriate in the enjoyment of peace and the advantages of the philosopher’s life.” ", + "[185] He then ordered that the most distinguished and those who were held in the highest account should be put to death and gave a list of the names headed by that of Flaccus. When the persons appointed to execute him arrived at Andros, Flaccus happened to be passing from the country to the town, and the party from the harbour came forward to meet him. ", + "[186] When they were at some distance they saw him and he saw them and thence inferred the purpose which was urging them on. For the soul of every man is highly prophetic, particularly in distressing circumstances. He struck out from the road and raced away from them through the rough ground forgetting, perhaps, that Andros is not the mainland but an island in which speed is no use since it is enclosed by the sea. For there are only two possible alternatives, to go on farther and fall into the sea or to be caught on arriving at the very edge. ", + "[187] And surely if we compare two evils it were better to perish on the land than in the sea, since nature has assigned the land to men and all the creatures that dwell on it as the most appropriate place not only in their lifetime but at their death; it received them when they first came into existence, it should also receive them when they finally depart from life. ", + "[188] The assassins never lost a moment in pursuing him. When they caught him some of them at once dug a pit while others violently dragged him along, resisting and screaming and struggling hard, the result of which was that as wild beasts do, he ran upon the blows and had his whole body pierced with wounds. ", + "[189] For, as he clutched hold of the slaughterers and was so entangled in the scramble with them that they had no room to apply their swords directly but dealt their blows downwards and sidewards, he caused himself to suffer more severely, and with hands, feet, head, breast and sides slashed and cut to bits, he lay carved like a sacrificial victim. For it was the will of justice that the butcheries which she wrought on his single body should be as numerous as the number of the Jews whom he unlawfully put to death. ", + "[190] The whole place was flooded with the blood which poured out like a fountain from the many veins which one after the other were severed, while as his corpse was dragged into the pit which had been dug, most of the parts fell asunder as the ligaments which bind the whole body together in one had been rent. ", + "[191] Such was the fate of Flaccus also, who thereby became an indubitable proof that the help which God can give was not withdrawn from the nation of the Jews." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO IN FLACCUM", + "§ 1. Sejanus. According to Eus. Hist. Eccl. ii. 5, Philo related in his “Embassy” that “Sejanus, who had the greatest influence with the Emperor, was zealous to destroy utterly the whole Jewish nation.” In Legatio 160 he says that Sejanus brought charges against the Jews in Rome, the falsity of which was recognized by Tiberius after Sejanus’s fall and execution. Sejanus had invented these calumnies because he knew that the Jews would defend the Emperor against his treason. I have not seen elsewhere any support of these statements.", + "§ 10. (Tiberius Gemellus.) Gemellus was the son of Drusus, Tiberius’s son who had died in A.D. 23. He was therefore one of the γνήσιοι while his cousin Gaius was the son of Germanicus, Tiberius’s nephew, who had been adopted (θετός) into the Gens Julia. The story of the murder of Gemellus, or, more strictly speaking, his enforced suicide, is told by Philo in Legatio 22–31. Philo is somewhat inaccurate in speaking of him as κοινωνὸς τῆς ἀρχῆς here and in Legatio 23, 28. Tiberius had left his property to the two equally, but had said nothing about the succession to the principate. This, however, might be taken to imply that he wished the two to share the sovereignty, and Gemellus’s partisans, no doubt, claimed that this was his rightful position. Indeed, though Gaius obtained from the senate the cancellation of the will, he according to Philo declared his wish that Gemellus should ultimately be his partner, but that as he was a mere child (he was actually 17 or 18, and only seven years younger than Gaius), he needed to be educated for this and he therefore made him his adopted son.", + "There seems to be another inaccuracy in the statement that Gaius’s mother, Agrippina, was put to death. She and her son, Nero, had been condemned and exiled in A.D. 33. The statement made by both Tacitus and Suetonius that she starved herself to death seems to be generally accepted, though Tac. Ann. v. 25 suggests that possibly food was refused her.", + "§ 20. Dionysius. Dionysius is presumed to be identical with the Gaius Julius Dionysius or Dionysius son of Theon, mentioned in the recently discovered letter of Claudius, see the text with translation and commentary in H.$I.$Bell’s Jews and Christians in Egypt, pp. 23 ff. The letter was written in answer to the embassy sent by the Alexandrians, primarily to congratulate Claudius on his accession, but also to present their defence for the recent anti-Jewish disturbances. Dionysius is named among the ambassadors and also the zeal with which he pleaded his case is especially mentioned.Our knowledge of Isidorus and Lampo is not confined to the activities described by Philo, see Introduction, pp. 299 f. They reappear in another interesting document. This is a fragment of what Bell calls the Alexandrian Propagandists’ Literature, known as the “pagan acts of the martyrs.” This fragment probably belongs to some twelve years later. It appears that Isidorus, now gymnasiarch, and Lampo are still the protagonists of the Greek cause. They have brought charges against Agrippa the Second, but have lost their case and are themselves put to death. In this literature the arch-rogues and villains have become the true patriots who with-stand the pernicious influence of the Jews and the tyranny of Rome.", + "In another fragment, apparently of the same type, described by Box, p. Ivi, Dionysius appears with Isidorus as having an interview with Flaccus, in which they procure from him a permit to leave the country. This does not appear to do more than confirm Philo’s statement that Dionysius was one of Isidorus’s leading supporters.", + "§ 25. Agrippa. Agrippa the First is a subject of a long biographical notice in Jos. Ant. xviii. 6 and other notices elsewhere, but he is also well known to multitudes, who have never heard of Josephus, from Acts 12. He is the Herod who figures there as persecutor of the early church and dying miserably. A grandson of Herod the Great, his early life was one of extravagance, and when reduced to destitution he had on a visit to Alexandria borrowed a large sum from Philo’s brother, the alabarch Alexander. This visit is mentioned by Philo in § 28, though he discreetly says nothing of the circumstances. At Rome he had made friends with Gaius but got into trouble with Tiberius and was imprisoned. But Gaius on his accession released him and gave him as Philo tells us the territory which Philip had ruled as tetrarch as well as the title of king. Philip, the “best of the Herods,” had died three years before and Tiberius had annexed the tetrarchy to the province of Syria, but under the condition that the revenues should be kept separate, and these presumably fell into Agrippa’s hands. Josephus adds that Gaius gave him at the same time the tetrarchy of Lysanias, and, finally, after Gaius’s death, Claudius gave him also Judea and Samaria, so that he held all the dominions over which his grandfather had ruled. Agrippa’s loyalty to his nation appears again in Legatio 261–332, where Gaius while praising his candour blames him for his complaisance (ἀρέσκεια) to his fellow nationals, thus agreeing with the author of the Acts when he tells us how Agrippa slew James the brother of John with a sword, and because he saw that it pleased (ἀρεστόν ἐστι) the Jews proceeded further to take Peter also.", + "§ 45. (κατάλυσις.) Up to this point we should think that the overthrow or destruction consisted in the desecration caused by the installation of the images. But in § 53 this is expanded into “Flaccus seizes them without even leaving them their name.” And in Legatio 132 the Alexandrians, thinking that Gaius would approve their action, destroy and burn all the synagogues in which the Jews did not make an effective resistance and installed the images in the others. How are we to reconcile these statements? I should suggest as most probable that Flaccus had merely ostentatiously abstained from interfering when the Alexandrians tried to install the images by force. These attacks resulted in riotous conflicts in which many synagogues actually were destroyed, and the statement quoted above from § 53 merely means that the Jews felt that they had lost their holy houses and considered that Flaccus was ultimately responsible. On the other hand, H.$I.$Bell in Cambridge Ancient History, vol. x. p. 310, takes the statement in § 53 more literally and says that Flaccus forbade the Jews the exercise of their religion, closing the synagogues. See also note on § 54.§ 48. (Footnote a, p. 328.) When I wrote this note I had not sufficiently considered Box’s translation and note. He translates “they have no sacred precincts in which they could set forth their gratitude” and gives as a note “the Jews of the Diaspora had no temples,” i.e. the προσευχαί are not ἱεροὶ περίβολοι, whereas I understand Philo to say that they are holy until they are desecrated. His explanation has the great merit that he gets rid of the difficulty mentioned in my footnote, but it seems to me to raise other difficulties. It is true that the synagogues were not temples, that is to say sacrifices could not be offered in them, but that they were ἱεροὶ περίβολοι is implied by the very fact that they could be desecrated. Box seems also to suggest a distinction between the pagan temples and the synagogues in that inscriptions to benefactors could not be placed in them, and loyalty could only be shown by dedications and emblems in honour of the imperial power. I dare say he may have evidence of this, but it seems rash to assume that the phrase ἐνδιαθήσονται τὸ εὐχάριστον would not apply to dedications and emblems. If it does not, then neither were the Jews deprived of the means of showing their loyalty, for they never had it. I still prefer my view and explain the μόνοι ἀπεστεροῦντο to mean that the Jews were the only people who would be deprived of their places of worship by the introduction of images and thus also be deprived of the means of showing their gratitude. It is badly and obscurely expressed, but so is much in these sections.", + "§ 54. (The edict.) The purport of this is obscure and I can do little more than record some recent suggestions on the subject. Box, p. xliv, looks upon it as a pronouncement that the Jews would retain only legal rights assured by a competent authority, and that every merely prescriptive right or concession would be withdrawn. Among these were the right to live in other quarters than the one originally granted, and the privilege of being beaten by blades, mentioned in § 78. Balsdon, The Emperor Gaius, p. 132, says that the Alexandrians pleaded that the Jews had no right to live in Alexandria at all and that what Flaccus did was to lay down that this right was limited as above. I do not know what evidence he has that the Alexandrians proposed anything so extreme. Both these views imply, I suppose, that when Philo says that the edict deprived the Jews of their political rights in general, it is merely a rhetorical exaggeration.", + "The fact that the edict was issued a few days after the demand for desecrating the synagogues suggests that the two things are connected. Accordingly Bell in Cambridge Ancient History, vol. x. p. 310, says that Flaccus welcomed the proposal and on the inevitable refusal by the Jews branded them as aliens and intruders. This hint started the pogrom, the blame for which Flaccus cast on the Jews and in consequence closed the synagogues. Box and Balsdon, so far as I can judge, would hold that these two things were separate though practically simultaneous attacks organized by the Alexandrians.", + "Another possibility, more or less favoured by Bell, in his Jews and Christians, p. 16, is that at the bottom of both, but kept in the background by Philo, is a claim made by the Jews of full citizenship. This may have been formally made by the Jews or formally repudiated by the Alexandrians; if so, the edict is exactly what it stated, a specific answer to a specific question. The Jews are aliens and incomers and, as Claudius worded it some years afterwards, live in a city “which is not their own.” It need not, though it may have added, “but there are certain ancient privileges which they may retain.” In this case, the two things have the very close connexion, that the Alexandrians strengthened their case by bringing out the disloyal refusal of the Jews to give the honours to the Emperor which the true citizens give.", + "§ 56. Drusilla. The mourning for Drusilla is not the ordinary tribute to the death of a royal person. She was especially beloved by Gaius, who was believed to live incestuously with her, and on her death he proclaimed a iustitium, during which it was a capital crime to laugh, bathe, dine, with parents or wife or children (Suet. Gaius 24).", + "§ 130. Great expenses of the office. “The gymnasiarch had to maintain and pay the persons who were preparing themselves for the games and contests in the public festivals, to provide them with oil and perhaps with the wrestlers’ dust, also to adorn the gymnasium or the places where the agones took place” (Dict. of Ant.). This is said of Athens, but the statement here and the particular expense of the oil mentioned in De Prov. 46 show that much the same held in Alexandria. Bell (Camb. Anc. History, vol. x. p. 299) says that in the capitals of each nome in Egypt the Roman rule established a superior class known as the Gymnasium Class and “only members of this were entitled to that education in the gymnasium which was as much the hall-mark of social superiority as a public school education has been in England.” If this is to be extended to Alexandria, we can understand that the official who catered for so select a body would naturally feel bound not to skimp the expenses. Lampo’s protest is perhaps to his credit.", + "§ 131. (εἰσάγων ὡς or εἰσαγωγέως.) Mr. Box is too modest over this emendation; textually it is obviously satisfactory, getting rid of a serious, if not a fatal, difficulty, at a minimum cost. In his note in Class. Quart. 1935, he refers to papyri for the use of the term εἰσαγωγεύς. I am not sure that these help him as far as the functions are concerned, but they show, at any rate, that the word was in use in Egypt, and if so it is only natural that the persons who εἰσάγουσι τὰς δίκσς should be called εἰσαγωγεῖς. He quotes also a parallel from Lucian, which is worth quoting for itself, though since Lucian does not actually use the word εἰσαγωγεύς it does not strengthen his case. Lucian, Apol. 12, says that he at one time held a post in Egypt, which was important, lucrative, and likely to lead to high promotion. In this he introduced the cases (εἰσάγει τὰς δίκας), assigned the order, taking minutes of the proceedings (ὑπομνήματα τῶν πραττομένων καὶ λεγομένων γράφεσθαι), arranged (ῥυθμίζειν) the speeches of the pleaders, preserved the decisions of the magistrates, clearly, faithfully and accurately, and transmitted them to be kept for ever.", + "§§ 136, 137. (κλίνη and κλινάρχης.) On the question of the exact meaning of these terms, the lexicon speaks with uncertain sound. The original L.$& S.$gives for the second “one who takes the first place,” with reference to this passage. The revised repeats this misleading, indeed, erroneous entry, but adds (for κλίναρχος) “president of an Isiac fraternity.” For κλίνη the original edition noted ἱερὰ κλίνη, the lectisternium or pulvinar deorum of the Romans,” and the revised while repeating part of this has added the example κλίνη τοῦ κυρίου Σαράπιδος, and finally κλίνη is used “generally for a banquet.” Under πρωτοκλίναρχος, a word unknown to the original edition, it gives “president of a κλίνη, i.e. a religious association.” This and the other references added by the revised are all from papyri or inscriptions. Stephanus gives nothing on the subject; Box adds more references from similar sources. The natural conclusion seems to be that originally the couch is that on which the divine image is laid (cf. the couch of Adonis in the fifteenth Idyll of Theocritus), and the extensions to the festal meeting and further to the associates themselves are quite intelligible. The present passage suggests that the religious side was often left very much in the background. The words are untranslatable, “couch” is meaningless, and the substitution of “divan” on the grounds that the word connotes both a couch and a collection of people is perhaps not much improvement.§ 138. (ἀλειφόβιος.) A rare word of which only one other example from a fragment of Aristophanes is cited. Hesychius explains it as πένης. L.$& S.$regards it as a contemptuous term for ἀλειπτής or the menial serving an ἀλειπτής, and so Bekker’s Anecdota 382. 17 τὸν περὶ παλαίστραν ἀναστρεφόμενον καὶ ὑπηρετοῦντα.§ 139. (Anapaests.) It certainly seems that this term may be applied to verse which is not anapaestic in the regular sense, though it does not follow that it connotes ribald verse in general. The Greek ear could find in certain metres and rhythms, as in music, something undignified and suited to burlesque, and these are called anapaestic, presumably because anapaests often predominated in them. So Demetrius, De Eloc. 189, speaks of σύνθεσις ἀναπαιστικὴ καὶ μάλιστα ἐοικυῖα τοῖς κεκλασμένοις καὶ ἀσέμνοις μέτροις. So it is applied to the parabasis in the Old Comedy even to the parts which are not anapaestic (see several examples in Stephanus). L.$& S.$revised notes its special application to “ribald and satirical” verse and cites two examples. The first, Plut. Per. 33, consists of regular anapaests. In the second, from Dion Cassius 65. 8, the Alexandrians taunt Vespasian: and, though Titus appeases his anger somewhat, still continue. Their first refrain is ἓξ ὀβόλους προσαιτεῖς and the second αυγγιγνώσκομεν αὐτῷ· οὐ γὰμ οἶδε καισαρεύειν. Here only the first words of the second piece are anapaestic, but Vespasian is said to have been enraged not only by the substance of what they said, but ἐκ τοῦ κατακεκλασμένου καὶ ἀναπαίστου. Here κατακεκλασμένου, like κεκλασμένοις in the quotation from Demetrius, indicates something lacking the proper seriousness and dignity. Cornutus 30 seems to equate the “anapaestic” with the iambic, which also often indicates a lampoon. He derives θρίαμβος from θροεῖν and ἰαμβίζειν and then adds ὅθεν καὶ ἐν τοῖς κατὰ τῶν πολεμίων θριάμβοις πολλοῖς ἀναπαίστοις σκώπτοντες χρῶνται.§ 141. (Subject of προσαναμάττεσθαι.) The use of these compounds of -μάττομαι is somewhat uncertain. The only one listed by Leisegang is ἐναπομάττομαι. Of his ten examples of this seven are middle in the sense of “receiving the impression,” but three, namely, Quod Deus 43, Mos. ii. 76 and Spec. Leg. i. 47, have an active sense of “giving the impression.” In other compounds I have noted ἀναμάττομαι De Virt. 24 and De Aet. 2, both in the sense of receiving, also ἀπομάττομαι De Virt. 207. L.$& S.$gives our word as = “besmirch in addition,” clearly taking ἀγνωμοσύνην as subject. No doubt this is possible, but the mass of evidence as far as I can judge is in favour of τοὔνομʼ.§ 162. (σφδφᾴζειν.) A favourite word with Philo. It is badly dealt with in Leisegang’s index, which though frequently missing an example or two is generally near enough to completeness to enable one to decide how Philo uses the word. Here he has listed five examples, namely, De Cher. 36, De Mig. 156, De Abr. 257, De Virt. 128 and Quod Omn. Prob. 39. In addition to these I have noted eight, some from Siegfried, and probably there are others, possibly many. For the use of other students I give the references: De Ebr. 121, Mos. i. 170, Spec. Leg. iv. 81, De Virt. 30, De Praem. 140, and in this volume besides this passage Flacc. 18 and 180, also Legatio 184. Only in De Praem. 140 is bodily struggling necessarily implied and in most of them it would be grotesque." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "נגד פלאקוס", + "enTitle": "Against Flaccus", + "key": "Against Flaccus", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "נספח והערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/Against Flaccus/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/Against Flaccus/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..08de7627e6b43d7b9b5a933fa70431e14a7c5712 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/Against Flaccus/English/merged.json @@ -0,0 +1,302 @@ +{ + "title": "Against Flaccus", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Against_Flaccus", + "text": { + "Introduction": [ + "INTRODUCTION TO IN FLACCUM", + "The story told in this treatise is as follows.", + "Flaccus, whose misgovernment and cruelty to the Jews and ultimate fate are here described, was appointed prefect of Alexandria and Egypt in or about A.D. 32 near the end of the principate of Tiberius. Philo tells us that he showed considerable ability and industry during his first five years of office. He remarks that he praises him to exhibit his villainy in a clearer light, and he might have added that his description goes to prove that his toleration of the abominable cruelty shown to the Jews by the Alexandrian populace was not due to weakness but to definite intention (1–7). He had stood well with Tiberius, but the accession of Gaius in 37 endangered his position, for he had been a partisan of Tiberius Gemellus, the rival candidate for the succession, had been concerned in the steps taken to prosecute Agrippina, Gaius’s mother, and was friendly with Macro, who, though he had done much to protect Gaius from the distrust and dislike of Tiberius, soon fell into disfavour with Gaius and was put to death (8–15). This last event reduced Flaccus to despair, and it was at this point that according to Philo the anti-Semitic party in Alexandria, though they included some who at bottom were his enemies, approached him and suggested that if he would give them his support they and the city as a whole would stand by him to protect him against the hostility of the Emperor (16–24). All this may be partially or even wholly true, but it is compatible with the view held by some, who have more right to pronounce an opinion than I, that behind it lies a movement on the part of the Jews to enlarge to full citizenship the special privileges which they had as a πολίτευμα, and that it was this which roused the Greeks to take action and enlist Flaccus’s support.", + "Philo represents Flaccus as only gradually throwing his lot in with them and exhibiting his hostility to the Jews (24). The climax came when Herod Agrippa, recently appointed by Gaius to the kingship of his uncle Philip’s tetrarchy, visited Alexandria on his way to his kingdom, and the Alexandrians deeply resenting this exaltation of a Jew and (though Philo does not tell us this) further exasperated by the enthusiasm with which the Jews welcomed their compatriot, staged an insulting mockery by bringing the lunatic Carabas into the Gymnasium and greeting him with royal honours. Philo does not accuse Flaccus of taking an active part in this, and, indeed, admits that in public he behaved to Agrippa with courtesy and friendliness, but charges him with abetting it in as much as he took no steps to suppress the demonstration or punish the offenders (25–40).", + "The Alexandrians, presumably aware that they might compromise themselves by insulting Gaius’s favourite, then proceeded to a step which would naturally be gratifying to the Emperor. They desecrated the synagogues by setting up images of Gaius in them. We are told very little about this in this treatise. Philo enlarges upon the consequences it entailed, on the danger of such a movement extending beyond Alexandria, and on its futility because the desecrated synagogues would cease to exist as synagogues and the Jews would be unable to pay the homage which they were accustomed to pay by dedicating them in honour of the Emperor or installing such emblems as had been lawfully installed in them in the past (41–52). He passes on to a second wrong, a certain proclamation issued by Flaccus. This which is vaguely described as denouncing the Jews as foreigners and aliens may be fairly connected with the eviction from four of the five “letters” or quarters of the city which is mentioned in the same section (53–54). Then comes a third wrong. He permitted the mob not merely to evict the householders but to plunder their houses, and one consequence of the evictions was that the Jews were unable to carry on their businesses. In fact, a regular pogrom ensued and its brutalities are described in lurid terms. The items selected are somewhat different from those of the Legatio but the story is substantially the same (54–72). One point on which Philo dwells with considerable length is the treatment of the Jewish senators. Apparently these as a body were accused of some offences and, though only about half of the members were arrested, they were cruelly flogged. In particular some of them had lost all their property in the sack, and though Flaccus had already been informed of this they were scourged none the less (73–77). A further indignity was the instruments used. Alexandrian citizens were scourged with blades, and hitherto Alexandrian Jews had had the same privilege, but on this occasion there were substituted the scourges used on the Egyptians (78–80). Further, apparently all this took place on or about the Emperor’s birthday, which was usually considered an occasion for mercy, but on this occasion brutal treatment of Jews was actually made part of the birthday celebrations (81–85).", + "The next outrage seems far less serious. The Jews or some of them were accused of having stocks of arms. Their houses were searched and according to Philo none were found, in marked contrast to the huge number taken when a similar investigation had been held of the Egyptians. His indignation seems overdone, and, indeed, the only specific complaint he makes is that the modesty of the women was offended by a military investigation of their intimate belongings, and in connexion with this he mentions other ill-treatment which the women had received in the pogrom (86–96).", + "The last item in the list of Flaccus’s crimes is that he suppressed the resolution of congratulation which the Jewish senate had passed at Gaius’s accession and which he had promised to transmit to the Emperor. The Jews suspecting that he had not sent it on had consulted Agrippa when he visited Alexandria and received from him an undertaking which they believed that he had carried out (97–103).", + "So much for Flaccus’s offences. We pass on to his punishment. The story of his arrest with a detailed account of the circumstances and of the exultation felt by the Jews, is related with all the vividness of which Philo is a master. We note that this occurred during the Feast of Tabernacles, not much more than a month after the birthday of the emperor and that his journey to Rome, during which he suffered from stormy weather, was at the beginning of winter (104–125). We do not know exactly what he was charged with, but are told that Isidorus and Lampo, who were mentioned earlier as leaders of the faction which urged him to secure his position by persecuting the Jews, now appeared as his accusers (126–127). And here Philo interrupts his narrative to tell us something about these two. His tirade against Lampo amounts to a charge that as secretary to the prefect acting as judge he persistently perverted justice, though we also incidentally learn that he had been for a time in serious trouble under Tiberius (128–134). As to Isidorus, we have a lengthy account of an incident belonging to the early days of Flaccus’s prefectship. Flaccus had originally shown him considerable favour. When he became less cordial Isidorus took umbrage and organized a gathering of his touts, who brought baseless slanders against Flaccus here represented as behaving with moderation and good sense. A meeting to which the respectable part of the people were summoned brought the whole city together full of indignation against the slanderers and sympathy with the governor. Isidorus was completely exposed and had to flee from the city (135–145). He must have reappeared and, surprising as it seems, must, if Philo’s account is true, have persuaded Flaccus that he was a friend on whose advice he could rely. What charges he and Lampo brought against Flaccus we are not told, but a trial was held in which Flaccus was condemned, his property confiscated and himself sentenced to deportation (146–150).", + "From this point the story proceeds straightforwardly to the end. We are given an account of his journey to Andros and his miserable plight after his arrival, interspersed with speeches and soliloquies in which he laments his fall and acknowledges that his punishment is just. Whether this last represents his feeling may be doubted. We have not and probably Philo had not any means of judging. The end came when Gaius, who is said to have come to the conclusion that the life of the deported was too mild a punishment for him, determined to have him executed. The treatise closes with a description of the way in which this was carried out, followed by the assertion that the fate of Flaccus shows that God still watches over the Jews (151–191).", + "The Flaccus has considerable literary merits. The narrative, particularly in the last forty sections, is exceedingly vivid. It is also, no doubt, historically valuable in so far as it gives a substantially true account of events of which we know very little from other sources. How far it is good history, in the sense of giving a reliable account of the motives and feelings of the actors in the story, I leave to those more competent than myself to assess. Also it is a powerful embodiment of that profound conviction that the nation is under the special Providence of God which has been the life and soul of Judaism throughout the centuries. This conviction naturally entails a belief that the enemies of Judaism are the enemies of God and their punishment a divine visitation. But this belief has its evil side, which seems to me to be very strongly exhibited in this treatise. In § 117 the Jews are represented as saying “We do not rejoice at the punishment of an enemy because we have been taught by the Holy Laws to have human sympathy.” This is easily said but not so easily done, and if Philo believed that he himself had learnt this lesson I think he deceived himself. He gloats over the misery of Flaccus in his fall, exile, and death, with a vindictiveness which I feel to be repulsive. While, as I have said in the preface, none of the treatises in this volume have any great value nor would probably have survived but for the high esteem given to his main work, this is the only one which those who admire the beauty and spirituality so often shown both in the Commentary and Exposition might well wish to have been left unwritten." + ], + "": [ + [ + "[1] The policy of attacking the Jews begun by Sejanus was taken over by Flaccus Avillius. He had not like his predecessor the power to ill-treat outright the whole nation, for he had less opportunities of doing so, but those whom he reached suffered the direst misery from the stabs which he dealt to them one and all. And, indeed, though his assault appeared to be only partial, by employing craft rather than power he brought them all wherever they were within the scope of his hostility. For persons naturally tyrannical who have not the addition of strength achieve their malignant designs through cunning. ", + "[2] This Flaccus then, who had been given a place in the suite of Tiberius Caesar, was after the death of Iberus, who had been prefect of Egypt, made prefect of Alexandria and the country round it. He was a man who at first gave to all appearance a multitude of proofs of high excellence. He was sagacious and assiduous, quick to think out and execute his plans, very ready at speaking, and at understanding what was left unspoken better even than what was said. ", + "[3] So in quite a short time he became thoroughly familiar with Egyptian affairs, intricate and diversified as they are and hardly grasped even by those who have made a business of studying them from their earliest years. His crowd of secretaries were a superfluity, since nothing small or great was beyond the reach of his experience, so that he not only surpassed them but thanks to his mastery of detail became the teacher instead of the pupil of his erstwhile instructors.", + "[4] And all matters connected with accountancy and administration of the revenue he managed successfully. These indeed, great and vital though they were, did not supply proof that he possessed the soul of a leader of men, but in a more open way he displayed qualities which revealed a more brilliant and kingly nature. Thus he bore himself with dignity, for outward pomp is very useful to a ruler. He judged important cases with the help of those in authority, humbled the arrogant and prevented any motley promiscuous horde of people from combining in opposition. The sodalities and clubs, which were constantly holding feasts under pretext of sacrifice in which drunkenness vented itself in political intrigue, he dissolved and dealt sternly and vigorously with the refractory. ", + "[5] Then when he had fully established good order throughout the city and the country he began to turn his attention to supporting the armed forces. He set them in array, drilled, exercised them, cavalry, infantry and light-armed alike, training the officers not to withhold the pay of their men and so incite them to pillage and rapine, and also each single soldier not to interfere in things outside his military duties but remember that he had been appointed also to maintain the peace." + ], + [ + "[6] Possibly someone may say “My dear sir, after deciding to accuse a man you have stated no charge but come out with a long string of praises. Are you out of your senses and gone quite mad?” No, my friend, I have not gone mad and I am not a silly person who cannot see what the sequence of an argument demands. ", + "[7] I praise Flaccus not because I thought it right to laud an enemy but to show his villainy in a clearer light. For to one who sins through ignorance of a better course pardon may be given, but a wrongdoer who has knowledge has no defence but stands already convicted at the bar of his conscience." + ], + [ + "[8] Flaccus held his prefectship for six years and for the first five of these while Tiberius Caesar was alive maintained peace and held command with such activity and vigour that he excelled all his predecessors. ", + "[9] But in the last year when Tiberius was dead and Gaius had been appointed Emperor he began to let everything slip from his hands. This may have been due to his profound grief at the death of Tiberius. For how greatly he mourned the loss of one whom he looked on as his closest friend was shown by his constant depression and the stream of tears which poured ceaselessly from him as from a fountain. Or it may have been the ill-will he bore to his successor, since he had been a devoted partisan of the actual rather than the adopted children. Or again as he had been one of those who had attacked Gaius’s mother when she lay under the charges for which she was put to death, his fear of being held guilty on this count caused him to neglect his duties.", + "[10] And for a time he held out and did not entirely lose his grasp of affairs, but when he heard that the grandson of Tiberius, who shared the sovereignty, had been killed by Gaius’s orders, this misfortune was so terrible a blow that he threw himself down and lay speechless, and for a considerable time before this his thinking powers had become feeble and paralysed. ", + "[11] For while the youth lived, his hopes of preserving his own safety were still alight, but with his death it seemed that his personal hopes had died also, even though some little waft of possible assistance still reached him in his friendship with Macro, who originally was all-powerful with Gaius, said to have contributed more than anyone to his gaining the principate and still more to his preservation. ", + "[12] For Tiberius had been often minded to get Gaius out of the way as a person ill-disposed and devoid of natural gifts for rulership, and also because he was concerned for his grandson, who he feared might at his death be got rid of as an encumbrance. But Macro often tried to eliminate his suspicions and would praise Gaius as straight-forward and free from vice and liberal and particularly devoted to his cousin, so much so that he would willingly relinquish the principate to his sole charge, or, at any rate, the premier place.", + "[13] Deceived by these representations Tiberius unwittingly left behind him an implacable enemy to himself, his grandson, his family, Macro the intercessor and all mankind. ", + "[14] For when Macro saw him straying from the regular way and letting his impulses range unbridled anywhither and in any way he would admonish and exhort him, thinking that he was the same Gaius who while Tiberius still lived was reasonable and docile. But, alas, poor wretch, for his excessive goodwill he paid the extreme penalty, being slain with his whole house, wife and children as a burden, a superfluity and a nuisance. ", + "[15] For whenever Gaius caught sight of him at a distance he would talk in this strain to his companions, “Let us not smile, let us look downcast, for here comes the monitor, the stickler for straight speaking, who has begun to take charge as tutor of a grown man and an emperor, at this very time which has dismissed and set aside those who tutored him from his earliest years.”" + ], + [ + "[16] So when Flaccus learnt that Macro too had been put to death he completely lost any hope that he still had and could no longer keep any grip of affairs, so utterly enfeebled was he and incapable of solid judgement. ", + "[17] And when the ruler despairs of keeping control the subjects necessarily at once become restive, particularly those who are naturally excited by quite small and ordinary occurrences. Among such the Egyptian nation holds the first place, accustomed as it is to blow up the tiniest spark into grave seditions. ", + "[18] Flaccus, thus left without help or resources, was much agitated and at the same time as his reasoning powers deteriorated made changes in all his recent policy, beginning with his treatment of his closest companions. For he suspected and repelled those who were well disposed and particularly friendly to him, while he allied himself to those who from the first had been his avowed enemies and took them for his counsellors in every matter. But their rancour was still there. ", + "[19] The apparent reconciliation was a counterfeit, existing only in words. In real fact they cherished an implacable vindictiveness and acting as in a theatre the part of genuine friends they carried him off into complete captivity. The ruler became the subject, the subjects leaders, who put forward very pernicious proposals and straightway set on them the seal of reality. ", + "[20] They proceeded to confirm all their plans, and took Flaccus like a masked dummy on the stage with the title of government inscribed upon him merely for show, to be an instrument in the hands of a popularity-hunting Dionysius, a paper-poring Lampo, an Isidorus, faction leader, busy intriguer, mischief contriver and a name which has gained special currency—state embroiler.", + "[21] All these combining concerted a plot of the most damaging kind against the Jews and coming to Flaccus privately said, ", + "[22] “Lost are your prospects from the boy Tiberius Nero, lost too the hope that you had next to him in your comrade Macro, and your expectations from the Emperor are anything but favourable. We must find you a really powerful intercessor to propitiate Gaius. ", + "[23] Such an intercessor is the city of the Alexandrians which has been honoured from the first by all the Augustan house and especially by our present master; and intercede it will if it receives from you some boon, and you can give it no greater benefaction than by surrendering and sacrificing the Jews.” ", + "[24] Though on hearing these words it was his duty to repulse and frown upon the speakers as sedition-makers and enemies of the commonwealth he subscribed to their suggestions. At first he showed his hostile intentions in a somewhat less obvious way by refusing to give a fair and impartial hearing to the parties in disputes and leaning to one side only, while in all other matters he gave them no right of free speech, but whenever any Jew approached he turned away, while to all others he made himself easily accessible. But later he also showed his ill-will openly." + ], + [ + "[25] The infatuation due to instruction from others rather than to his own nature, which thus was shown in his conduct, was further strengthened by the following incident. Gaius Caesar gave to Agrippa, the grandson of King Herod, the kingship over that third part of his grandfather’s territory, the revenues of which were taken by Philip the tetrarch, Agrippa’s paternal uncle. ", + "[26] When he was about to set out thither Gaius advised him not to undertake the voyage from Brundisium to Syria which was long and wearisome but wait for the etesian winds and take the short route through Alexandria. He told him that thence there were swift-sailing merchant vessels and highly skilled pilots who manage them as a charioteer manages race-horses and provide a straightforward passage along the direct route. Agrippa did as he was told, partly out of deference to his lord and master, and also because the course he enjoined seemed to be advisable. ", + "[27] He went down to Dicaearchia, and seeing there some ships of Alexandria lying at anchor and ready to sail he embarked with his retinue, and after a good voyage came to land a few days later without being expected or his purposes detected. He had ordered the pilots when they sighted Pharos in the late afternoon to furl the sails and lie outside round about it and not far off until the evening had well set in, and then by night to put in at the harbour, so that he might disembark when everyone had settled down to sleep and reach the house of his host without anyone seeing him. ", + "[28] His reason for making his visit in such an unassuming way was that he wished if possible to slip out of the city quietly and unobserved by the whole population. For he had not come to see Alexandria as he had stayed there before on his voyage to Rome to join Tiberius, and he only wanted to get a short route for his journey home. ", + "[29] But jealousy is part of the Egyptian nature, and the citizens were bursting with envy and considered that any good luck to others was misfortune to themselves, and in their ancient, and we might say innate hostility to the Jews, they resented a Jew having been made a king just as much as if each of them had thereby been deprived of an ancestral throne. ", + "[30] And the unhappy Flaccus was again stirred up by his companions with incitements and appeals calculated to make him as envious as themselves. “His stay here,” they said, “is your deposition. The dignity of the honour and prestige which invest him surpasses yours; he is attracting all men to him by the sight of his bodyguard of spearmen, decked in armour overlaid with gold and silver. ", + "[31] Was it right for him to come to another ruler’s domain when a fair wind could have carried him safely by sea to his own? For if Gaius gave him permission or rather put compulsion on him to do so, he ought to have earnestly entreated to be excused from coming here, so that the governor of the country would not be thrown into the background and lose prestige.” ", + "[32] Such words made his temper rise still more, and while in public he played the part of friend and comrade to Agrippa through fear of him who had sent him there, in private he vented his jealousy and gave full utterance to his hatred by insulting him indirectly since he had not the courage to do so outright. ", + "[33] For the lazy and unoccupied mob in the city, a multitude well practised in idle talk, who devote their leisure to slandering and evil speaking, was permitted by him to vilify the king, whether the abuse was actually begun by himself or caused by his incitement and provocation addressed to those who were his regular ministers in such matters. ", + "[34] Thus started on their course they spent their days in the gymnasium jeering at the king and bringing out a succession of gibes against him. In fact they took the authors of farces and jests for their instructors and thereby showed their natural ability in things of shame, slow to be schooled in anything good but exceedingly quick and ready in learning the opposite. ", + "[35] Why did Flaccus show no indignation? Why did he not arrest them? Why did he not chastise them for their presumptuous evil-speaking? Even if Agrippa had not been a king, yet as a member of Caesar’s household, did he not deserve to have some precedence and marks of honour? No, these are clear proofs that Flaccus was a party to the defamation. For it is evident that if he who could have chastised or at the very least stopped them did nothing to prevent them from acting in this way they did it with the full permission and consent of him himself. And if the undisciplined mob get a starting point for their misconduct in any direction, they do not halt there but pass on from one thing to another, always engaging in some fresh form of violence." + ], + [ + "[36] There was a certain lunatic named Carabas, whose madness was not of the fierce and savage kind, which is dangerous both to the madmen themselves and those who approach them, but of the easy-going, gentler style. He spent day and night in the streets naked, shunning neither heat nor cold, made game of by the children and the lads who were idling about. ", + "[37] The rioters drove the poor fellow into the gymnasium and set him up on high to be seen of all and put on his head a sheet of byblus spread out wide for a diadem, clothed the rest of his body with a rug for a royal robe, while someone who had noticed a piece of the native papyrus thrown away in the road gave it to him for his sceptre. ", + "[38] And when as in some theatrical farce he had received the insignia of kingship and had been tricked out as a king, young men carrying rods on their shoulders as spearmen stood on either side of him in imitation of a bodyguard. Then others approached him, some pretending to salute him, others to sue for justice, others to consult him on state affairs. ", + "[39] Then from the multitudes standing round him there rang out a tremendous shout hailing him as Marin, which is said to be the name for “lord” in Syria. For they knew that Agrippa was both a Syrian by birth and had a great piece of Syria over which he was king. ", + "[40] When Flaccus heard, or rather saw all this, it was his duty to take and keep the madman in charge, to prevent him from providing an occasion to the railers for insulting their betters and then to punish those who had arrayed him thus, because they had dared both in word and deed both openly and indirectly to insult a king, a friend of Caesar’s, a person who had received Praetorian honours from the Roman Senate. Instead of this not merely did he refrain from chastising them but even shrank from restraining them, thereby giving immunity and free-play to those who displayed evil intentions and hostile feeling by pretending not to see what he saw nor hear what he heard. ", + "[41] When the crowd perceived this, not the peaceful, public-spirited crowd, but the crowd which regularly fills everything with confusion and turmoil, which by its love of meddling, its eager pursuit of the worthless life, its habitual laziness and idling, is a thing that means mischief, they streamed into the theatre at early dawn, and having Flaccus purchased by the miserable price which he crazy for fame and ever-ready to be sold took to the destruction not only of himself but of the public safety, called out with one accord for installing images in the meeting-houses. ", + "[42] What they proposed was a breach of the law entirely novel and unprecedented and knowing this, quick-witted as they are for villainy, they cunningly glozed it by using the name of Caesar as a screen, that name with which no guilty action can lawfully be associated.", + "[43] What then did the governor of the country do? He knew that both Alexandria and the whole of Egypt had two kinds of inhabitants, us and them, and that there were no less than a million Jews resident in Alexandria and the country from the slope into Libya to the boundaries of Ethiopia; also that this was an attack against them all, and that ancestral customs cannot be disturbed without harm, yet he disregarded all these facts and permitted the installation of the images though there were a host of considerations all tending to caution which he might have set before them either as orders from a ruler or advice from a friend." + ], + [ + "[44] But since he worked hand in hand with them in all their misdeeds he did not scruple to use his superior power to fan the flames of sedition perpetually by still more novel additions of evil, and as far as lay in his power filled, one may also say, the whole habitable world with racial conflict. ", + "[45] For it was perfectly clear that the rumour of the overthrowing of the synagogues beginning at Alexandria would spread at once to the nomes of Egypt and speed from Egypt to the East and the nations of the East and from the Hypotaenia and Marea, which are the outskirts of Libya, to the West and the nations of the West. For so populous are the Jews that no one country can hold them, ", + "[46] and therefore they settle in very many of the most prosperous countries in Europe and Asia both in the islands and on the mainland, and while they hold the Holy City where stands the sacred Temple of the most high God to be their mother city, yet those which are theirs by inheritance from their fathers, grandfathers, and ancestors even farther back, are in each case accounted by them to be their fatherland in which they were born and reared, while to some of them they have come at the time of their foundation as immigrants to the satisfaction of the founders. ", + "[47] And it was to be feared that people everywhere might take their cue from Alexandria, and outrage their Jewish fellow-citizens by rioting against their synagogues and ancestral customs. ", + "[48] Now the Jews though naturally well-disposed for peace could not be expected to remain quiet whatever happened, not only because with all men the determination to fight for their institutions outweighs even the danger to life, but also because they are the only people under the sun who by losing their meeting-houses were losing also what they would have valued as worth dying many thousand deaths, namely, their means of showing reverence to their benefactors, since they no longer had the sacred buildings where they could set forth their thankfulness. And they might have said to their enemies ", + "[49] “You have failed to see that you are not adding to but taking from the honour given to our masters, and you do not understand that everywhere in the habitable world the religious veneration of the Jews for the Augustan house has its basis as all may see in the meeting-houses, and if we have these destroyed no place, no method is left to us for paying this homage. ", + "[50] If we neglect to pay it when our institutions permit we should deserve the utmost penalty for not tendering our requital with all due fullness. But if we fall short because it is forbidden by our own laws, which Augustus also was well pleased to confirm, I do not see what offence, either small or great, can be laid to our charge. The only thing for which we might be blamed would be that we transgressed, though involuntarily, by not defending ourselves against the defections from our customs, which even if originally due to others often ultimately affect those who are responsible for them.” ", + "[51] It was by saying what he should leave unsaid and leaving unsaid what he should say that Flaccus treated us in this iniquitous way. But what were the motives of those whose favour he was seeking? Was it that they really wished to honour the Emperor! Was there then any lack of temples in the city, so many parts of which are consecrated and give all that is needed for the installation of anything they wished? ", + "[52] No, what we have described is an act of aggression by bitterly hostile and crafty plotters in which the authors of the outrages would not appear to be acting unjustly and the sufferers could not oppose them with safety. For surely, my good sirs, there is no honour given by overthrowing the laws, disturbing ancestral customs, outraging fellow-citizens and teaching the inhabitants of other cities to disregard the claims of fellow feeling." + ], + [ + "[53] When then his attack against our laws by seizing the meeting-houses without even leaving them their name appeared to be successful, he proceeded to another scheme, namely, the destruction of our citizenship, so that when our ancestral customs and our participation in political rights, the sole mooring on which our life was secured, had been cut away, we might undergo the worst misfortunes with no cable to cling to for safety. ", + "[54] For a few days afterwards he issued a proclamation in which he denounced us as foreigners and aliens and gave us no right of pleading our case but condemned us unjudged. What stronger profession of tyranny could we have than this? He became everything himself, accuser, enemy, witness, judge and the agent of punishment, and then to the two first wrongs he added a third by permitting those who wished to pillage the Jews as at the sacking of a city. ", + "[55] Having secured this immunity what did they do? The city has five quarters named after the first letters of the alphabet, two of these are called Jewish because most of the Jews inhabit them, though in the rest also there are not a few Jews scattered about. So then what did they do? From the four letters they ejected the Jews and drove them to herd in a very small part of one. ", + "[56] The Jews were so numerous that they poured out over beaches, dunghills and tombs, robbed of all their belongings. Their enemies overran the houses now left empty and turned to pillaging them, distributing the contents like spoil of war, and as no one prevented them they broke open the workshops of the Jews which had been closed as a sign of mourning for Drusilla, carried out all the articles they found, which were very numerous, and bore them through the middle of the market-place, dealing with other people’s property as freely as if it was their own. ", + "[57] A still more grievous evil than the pillaging was the unemployment produced. The tradespeople had lost their stocks, and no one, husbandman, shipman, merchant, artisan, was allowed to practise his usual business. Thus poverty was established in two ways: first, the pillaging, by which in the course of a single day they had become penniless, completely stripped of what they had, and secondly, their inability to make a living from their regular employments." + ], + [ + "[58] Unbearable though these things were, yet compared with subsequent actions they were tolerable. Poverty, indeed, is grievous, particularly when it is effected by enemies, but it is less grievous than bodily injuries if suffered through wanton violence, even the slightest. ", + "[59] But so excessive were the sufferings of our people that anyone who spoke of them as undergoing wanton violence or outrage would be using words not properly applicable and would I think be at a loss for adequate terms to express the magnitude of cruelty so unprecedented that the actions of conquerors in war, who are also naturally merciless to the conquered, would seem kindness itself in comparison. ", + "[60] Those conquerors do seize property and take numerous captives but they have run the risk of losing their own if they were defeated. And indeed, multitudes of the prisoners of war, whose ransoms are provided by their kinsfolk and friends, are released by their captors, not perhaps because they have weakened towards mercy, but because they cannot resist their desire for money, though of that one might say, “to the benefited the method of their rescuing is a matter of indifference.” ", + "[61] Observe, too, that enemies fallen in war are allowed burial. The mild and humane give it at their own expense and those who extend their hostility even to the dead restore the bodies under a truce, that they may not lack the final boon which the established rites supply. ", + "[62] This is what enemies do in war. Let us see what was done in peace by our friends of yesterday. After the pillaging and eviction and violent expulsion from most parts of the city the Jews were like beleaguered men with their enemies all round them. They were pressed by want and dire lack of necessities; they saw their infant children and women perishing before their eyes through a famine artificially created, ", + "[63] since elsewhere all else was teeming with plenty and abundance, the fields richly flooded by the overflow of the river and the wheat-bearing parts of the lowlands producing through their fertility the harvest of grain in unstinted profusion. ", + "[64] Unable any longer to endure their privation, some of them contrary to their former habits went to the houses of their kinsmen and friends to ask for the mere necessities as a charity, while those whose high-born spirit led them to avoid the beggar’s lot as fitter for slaves than for the free went forth into the market solely to buy sustenance for their families and themselves. ", + "[65] Poor wretches, they were at once seized by those who wielded the weapon of mob rule, treacherously stabbed, dragged through the whole city, and trampled on, and thus completely made away with till not a part of them was left which could receive the burial which is the right of all. ", + "[66] Multitudes of others also were laid low and destroyed with manifold forms of maltreatment, put in practice to serve their bitter cruelty by those whom savagery had maddened and transformed into the nature of wild beasts; for any Jews who showed themselves anywhere, they stoned or knocked about with clubs, aiming their blows at first against the less vital parts for fear that a speedier death might give a speedier release from the consciousness of their anguish. ", + "[67] Some, made rampant by the immunity and licence which accompanied these sufferings, discarded the weapons of slower action and took the most effective of all, fire and steel, and slew many with the sword, while not a few they destroyed with fire. ", + "[68] Indeed, whole families, husbands with their wives, infant children with their parents, were burnt in the heart of the city by these supremely ruthless men who showed no pity for old age nor youth, nor the innocent years of childhood. And when they lacked wood for fire they would collect brushwood and dispatch them with smoke rather than fire, thus contriving a more pitiable and lingering death for the miserable victims whose bodies lay promiscuously half-burnt, a painful and most heart-rending spectacle. ", + "[69] And if the persons enlisted to get brushwood were too slow, they would burn the owners with their own furniture taken out of the spoil. Costly articles, indeed, they appropriated but anything that was not very useful they put on the fire to serve instead of ordinary wood. ", + "[70] Many also while still alive they drew with one of the feet tied at the ankle and meanwhile leapt upon them and pounded them to pieces. ", + "[71] And when by the cruel death thus devised, their life ended, the rage of their enemies did not end, but continued all the same. They inflicted worse outrages on the bodies, dragging them through almost every lane of the city until the corpses, their skin, flesh and muscles shattered by the unevenness and roughness of the ground, and all the parts which united to make the organism dissevered and dispersed in different directions, were wasted to nothing.", + "[72] While those who did these things like actors in a farce assumed the part of the sufferers, the friends and kinsmen of the true sufferers, simply because they grieved over the misfortunes of their relations, were arrested, scourged, tortured and after all these outrages, which were all their bodies could make room for, the final punishment kept in reserve was the cross." + ], + [ + "[73] Having broken into everything like a burglar and left no side of Jewish life untouched by a hostility carried to the highest pitch, Flaccus devised another monstrous and unparalleled line of attack worthy of this perpetrator of enormities and inventor of novel iniquities. ", + "[74] Our Senate had been appointed to take charge of Jewish affairs by our saviour and benefactor Augustus, after the death of the ethnarch, orders to that effect having been given to Magius Maximus when he was about to take office for the second time as Governor of Alexandria and the country. Of this Senate the members who were found in their houses, thirty-eight in number, were arrested by Flaccus, who having ordered them to be straightway put in bonds marshalled a fine procession through the middle of the market of these elderly men trussed and pinioned, some with thongs and others with iron chains, and then taken into the theatre, a spectacle most pitiable and incongruous with the occasion. ", + "[75] Then as they stood with their enemies seated in front to signalize their disgrace he ordered them all to be stripped and lacerated with scourges which are commonly used for the degradation of the vilest malefactors, so that in consequence of the flogging some had to be carried out on stretchers and died at once, while others lay sick for a long time despairing of recovery.", + "[76] The great lengths of malevolence to which the plan was carried have been fully proved in other ways, but all the same they will be shown still more clearly by the following statement. Three members of the Senate, Euodus, Trypho and Andro, had become penniless, having been robbed in a single inroad of all that they had in their houses; and that they had been so treated was known to Flaccus, who had been so informed when on an earlier occasion he sent for our magistrates, ostensibly to reconcile them with the rest of the city. ", + "[77] Nevertheless, though he knew quite well that they had been deprived of their property, he beat them before the eyes of their despoilers. Thus, while they suffered a twofold misfortune, poverty and the outrage to their persons, the others had a twofold pleasure, enjoying the possession of the wealth which was not their own and sating themselves with gloating on the dishonour of those from whom that wealth was taken.", + "[78] One point in the deeds committed at this time I mention only with hesitation, lest by being considered an insignificant matter it may detract from the magnitude of these horrors. Yet even if it is a small thing it is an evidence of no small malignancy. There are differences between the scourges used in the city, and these differences are regulated by the social standing of the persons to be beaten. The Egyptians actually are scourged with a different kind of lash and by a different set of people, the Alexandrians with a flat blade, and the persons who wield them also are Alexandrians. ", + "[79] This custom was also observed in the case of our people by the predecessors of Flaccus and by Flaccus himself in his first years of office. For it is surely possible when inflicting degradation on others to find some little thing to sustain their dignity, or when wantonly maltreating them, to find some accompaniment to counteract the wantonness, if one allows the nature of the case to be determined on its own merits and does not import some personal feeling of malice which removes and dislodges all ingredients of the milder type. ", + "[80] Surely then it was the height of harshness that when commoners among the Alexandrian Jews, if they appeared to have done things worthy of stripes, were beaten with whips more suggestive of freemen and citizens, the magistrates, the Senate, whose very name implies age and honour, in this respect fared worse than their inferiors and were treated like Egyptians of the meanest rank and guilty of the greatest iniquities.", + "[81] I leave out of account the point that if they had committed a host of crimes he ought to have postponed the punishments in respect for the season, for rulers who conduct their government as they should and do not pretend to honour but do really honour their benefactors make a practice of not punishing any condemned person until these notable celebrations in honour of the birthdays of the illustrious Augustan house are over. ", + "[82] Instead he made them an occasion for illegality and for punishing those who had done no wrong, whom he could have punished at a later time if he wished. But he hurried and pressed on the matter to conciliate the mob, who were opposed to the Jews, thinking that this would help to bring them to make his policy their own. ", + "[83] I have known cases when on the eve of a holiday of this kind, people who have been crucified have been taken down and their bodies delivered to their kinsfolk, because it was thought well to give them burial and allow them the ordinary rites. For it was meet that the dead also should have the advantage of some kind treatment upon the birthday of an emperor and also that the sanctity of the festival should be maintained.", + "[84] But Flaccus gave no orders to take down those who had died on the cross. Instead he ordered the crucifixion of the living, to whom the season offered a short-lived though not permanent reprieve in order to postpone the punishment though not to remit it altogether. And he did this after maltreating them with the lash in the middle of the theatre and torturing them with fire and the sword. ", + "[85] The show had been arranged in parts. The first spectacle lasting from dawn till the third or fourth hour consisted of Jews being scourged, hung up, bound to the wheel, brutally mauled and haled for their death march through the middle of the orchestra. After this splendid exhibition came dancers and mimes and flute players and all the other amusements of theatrical competitions." + ], + [ + "[86] But why dwell on these things, for he had a second plan of spoliation hatching. He desired to use the large body of soldiers serving under him as a weapon against us, and to do this he invented a strange calumny to the effect that the Jews had stocks of every kind of arms in their houses. Accordingly having sent for a centurion named Castus, whom he especially trusted, he bade him take the most intrepid soldiers in the company under him and without loss of time and without giving notice enter and search the houses of the Jews to see whether they had any arms stored there. ", + "[87] Castus hurried off to do what he was told. The Jews as they knew nothing of the scheme at first stood dumbfoundered in consternation, while their women and children clung to them bathed in tears in the fear of being taken into captivity. For they lived in expectation of this which was the one thing left to complete the spoliation. ", + "[88] When they heard one of the searching party say “Where do you stock your arms?” they revived somewhat and laid open everything, even the contents of the recesses. ", + "[89] In one way they felt pleased, in another deeply pained. They were pleased that the refutation of the calumny would be self-evident but indignant first that such grave slanders, fabricated against them by their enemies, were so readily believed, secondly that their women kept in seclusion, never even approaching the outer doors, and their maidens confined to the inner chambers, who for modesty’s sake avoided the sight of men, even of their closest relations, were displayed to eyes, not merely unfamiliar, but terrorizing through the fear of military violence. ", + "[90] And after this careful investigation, what an enormous amount of defensive weapons was discovered, the helmets, breastplates, shields, daggers, pikes, outfits of armour, piles of which were produced, and on another side, the missile kind, javelins, slings, bows and arrows! Why! absolutely nothing, not even the knives which suffice the cooks for their daily use. ", + "[91] This last in itself showed clearly the simplicity of the life led by people who discarded the expensive habits and luxury which naturally breed that satiety, whose child is the wanton insolence which is the source of all evils.", + "[92] And yet not long before, when the Egyptians in the country districts had their weapons collected by one Bassus, on whom Flaccus had laid this task, there was a great array of ships to be seen which had sailed to the bank and moored in the harbours of the river brimful of all manner of weapons, also a great number of beasts of burden with spears tied in bundles hung on each side to balance equally. Also there was a procession of waggons sent from the camp, nearly all full of outfits of armour, moving regularly one after the other so as to form a single ordered line, all visible at once, and the space between the harbours and the armoury in the palace where the arms had to be deposited was, taken altogether, about ten stades long. ", + "[93] Those who procured these equipments might well have had their houses searched, for they had often revolted and were suspected of favouring sedition. Indeed, the authorities ought to have copied the sacred contests by instituting new triennial celebrations for the collection of arms, so that the Egyptians would not have time to provide them or at least only a few instead of this great quantity, as they had no opportunity for replacing them. ", + "[94] But why should we have been subject to anything of the kind? When were we suspected of revolting? When were we not thought to be peacefully inclined to all? Were not our ways of living which we follow day by day blameless and conducive to good order and stability in the State? Indeed, if the Jews did have arms in their possession, they had been dispossessed from over four hundred houses from which they were driven to wander by those who seized their property. Why then did not their despoilers have their property searched, since they would have, if not arms of their own, at any rate those which they had seized?", + "[95] But the whole proceeding was as I have said a malicious plot, due to the ruthlessness of Flaccus and the turbulent outbreaks, the effect of which was felt by women also. For they were seized like captives not only in the market-place but also in the middle of the theatre and taken on to the stage on no matter what calumnious charge, meanwhile being subjected to outrage of an intolerable and most barbarous kind. ", + "[96] Then, if they were recognized to be of another race, since many were arrested as Jewesses without any careful investigation of the truth, they were released. But if they were found to be of our nation then these onlookers at a show turned into despotic tyrants and gave orders to fetch swine’s flesh and give it to the women. Then all the women who in fear of punishment tasted the meat were dismissed and did not have to bear any further dire maltreatment. But the more resolute were delivered to the tormentors to suffer desperate ill-usage, which is the clearest proof of their entire innocence of wrongdoing." + ], + [ + "[97] To all these we have to add that Flaccus had before this been seeking to utilize the emperor to supplement his own efforts to injure us and laid his plans accordingly. We had decreed and ratified with our actions all the tributes to Gaius which were possible and were allowed by the laws and had submitted the decree to Flaccus, begging him since he would not have granted our request for an embassy to provide himself for its transmission. ", + "[98] He read it and nodded his head several times in assent at each point, smiled gently, and looked pleased or pretended to be pleased, and said “I commend you all for your piety, and I will send it as you ask or will fulfil the duties of an envoy myself that Gaius may learn your gratitude. ", + "[99] I will also testify myself from my own knowledge to your abundantly orderly and loyal behaviour without adding anything else, for the truth in itself is all-sufficient praise.” ", + "[100] When we heard these promises we rejoiced and were thankful, feeling in our hopefulness as though Gaius had already read the decree. The hope was reasonable, since any communication sent by a viceroy with urgency secures a prompt decision by the head. ", + "[101] But Flaccus, dismissing all consideration for our intentions and his own words and agreements, detained the decree in his own possession so that it might be supposed that we alone among men who dwell under the sun were hostile. Do not these actions show long unsleeping vigilance and careful preparation of the insidious attack against us and that it was not improvised in a fit of insanity, in an ill-timed outburst due to some perversion of the reason?", + "[102] But God, it is clear, who takes care for human affairs, rejected his flattering words so elegantly framed to cajole and the treacherous counsels against us debated in his lawless mind and in His compassion before long provided us with grounds for thinking that our hopes would not be disappointed. ", + "[103] For when King Agrippa visited Alexandria and we told him of Flaccus’s malignant action, he rectified the matter, promised us that he would have the decree transmitted and took it and as we understand sent it, apologizing also for the delay and stating that we had not been slow to learn the duty of piety to the house of our benefactors; on the contrary we had been eager to show it from the first but had been deprived of the chance of proving it in good time by the spite of the Governor. ", + "[104] At this point justice, the champion and defender of the wronged, the avenger of unholy men and deeds, began to enter the lists against him. For in the first place he was subjected to an unprecedented indignity and disaster such as had not befallen any of the viceroys in the past since the Augustan House assumed the sovereignty of land and sea.", + "[105] Some, indeed, of those who held governorships in the time of Tiberius and his father Caesar, had perverted their office of guardian and protector into domination and tyranny and had spread hopeless misery through their territories with their venality, robbery, unjust sentences, expulsion and banishment of quite innocent people, and execution of magnates without trial. But these people on their return to Rome, after the termination of their time of office, had been required by the emperor to render an account and submit to scrutiny of their doings, particularly when the aggrieved cities sent ambassadors. ", + "[106] For on these occasions the emperors showed themselves impartial judges; they listened equally to both the accuser and the defender, making it a rule to condemn no one offhand without a trial, and awarded what they thought to be just, influenced neither by hostility nor favour but by what actually was the truth. ", + "[107] Flaccus, on the other hand, not after his time of office, but in advance of the regular date, was encountered by justice, who hates evil and was indignant at the boundless excesses of his unjust and lawless actions." + ], + [ + "[108] The manner of his arrest was as follows. He supposed that Gaius had been by now propitiated as to the matters on which he was under suspicion, partly through his written dispatches, which overflowed with flattery, partly through the obsequiousness of his public harangues, in which he span together fawning words and long screeds of insincere encomium, partly again by the high esteem in which he was held by the chief part of the city. ", + "[109] But he little knew that he was deceiving himself, for the hopes of the wicked are without foundation. Their prognostications are favourable but their experiences fraught with evil omens are what they deserve. A centurion named Bassus was sent from Italy by Gaius’s appointment with the company of soldiers which he commanded. ", + "[110] Having embarked on one of the swiftest sailing ships he arrived in a few days at the harbours of Alexandria, off the island of Pharos, in the late afternoon and bade the pilot wait at sea outside till sunset, his scheme being to avoid observation, so that Flaccus might not get knowledge of it beforehand and by planning some act of violence, make his mission unsuccessful. ", + "[111] When it was evening the ship was brought to land and Bassus disembarking with his men went forward without recognizing or being recognized by anyone. And finding on the way a soldier belonging to the quaternions acting as sentries, he ordered him to show him the house of the military commander. For he wished to communicate his secret instructions to him so that if a strong force was required he might have someone to support him in the contest. ", + "[112] And learning that the commander as well as Flaccus was feasting with someone, he hurried with unabated speed to the house of the giver of the feast, by name Stephanio, one of the freedmen of Tiberius Caesar. It was in his house that the two were being entertained, and Bassus keeping in the background a little way off sent on one of his men to reconnoitre attired as an attendant, hoping by this artifice to maintain secrecy. The soldier made his way into the dining-hall in the guise of a servant of one or other of the visitors and having taken a careful look all round returned with his information to Bassus. ", + "[113] He, learning the unguarded condition of the entrances and the scantiness of Flaccus’s retinue, for barely ten or fifteen of his household slaves had accompanied him, gave the signal to his companions and rushed in suddenly. Some of the soldiers taking their stand along the dining-hall, with swords in their girdles, surrounded Flaccus before he saw them, since he was drinking the health of some particular person and toasting the company. ", + "[114] But when Bassus came forward into the middle of the room he saw him and was at once struck speechless with consternation. He wished to rise but when he surveyed the guard around him, he knew even before he heard it what Gaius wanted to do with him and what orders had been given to the newcomers and what would be his fate in the immediate future. For the mind has a marvellous power of seeing all at once and hearing altogether the successive events which will cover a long space of time. ", + "[115] As for his fellow-guests, each of them rose shuddering and petrified with fear lest their presence in his company at the feast was a crime destined for punishment. For it was unsafe to fly and, moreover, impossible, since the entrances had been occupied in advance. Flaccus himself at Bassus’s orders, was led away by the soldiers. Thus it was from a convivial gathering that he made his final departure, for it was only right that a hospitable hearth should be the scene where justice first fell on one who had destroyed numberless hearths and homes of persons that had done no wrong." + ], + [ + "[116] Such was the unprecedented blow which fell upon Flaccus, carried off like a prisoner in war in the country which he was governing. It was caused, I am convinced, by his treatment of the Jews, whom in his craving for aggrandisement he had resolved to exterminate utterly. We have a clear proof of this also in the time of his arrest, for the Jews were holding then the national feast of the autumn equinox, in which it is the custom of the Jews to live in tents. ", + "[117] But nothing at all of the festal proceedings was being carried out. The rulers after suffering deadly and intolerable injuries and outrages were still in prison and their misfortunes were regarded by the commoners as shared by the whole nation, while the special sufferings which each of them experienced individually made them extremely depressed. ", + "[118] For painful sensations are apt to double themselves most especially at feast time in persons who are unable to observe the feast, both because they are deprived of the cheerful gaiety which the festal gathering demands and also because they communicate to each other their sorrow—sorrow which in this case laid them prostrate through their powerlessness to find any remedy for their great miseries. ", + "[119] They were in this very painful condition oppressed by an overwhelming burden when there came to them while crowded in their houses, because night was falling, some messengers who announced the arrest that had been made. They supposed that it was no true story but something fabricated to try them and were still more pained at what seemed a mockery and a snare. ", + "[120] But when a tumult arose in the city and the night-watch were running up and down and horsemen busily riding backwards and forwards at full speed to and from the camp, some of them, stirred by so unusual an event, advanced from their houses to get information of what had occurred. For it was clear that there was some upheaval. ", + "[121] And when they learnt of the arrest and that Flaccus was now within the toils, with hands outstretched to heaven they sang hymns and led songs of triumph to God who watches over human affairs. “We do not rejoice, O Lord,” they said, “at the punishment meted to an enemy, for we have been taught by the holy laws to have human sympathy. But we justly give thanks to Thee because Thou has taken pity and compassion on us and relieved our unbroken and ceaseless afflictions.” ", + "[122] All night long they continued to sing hymns and songs of praise and at dawn pouring out through the gates, they made their way to the parts of the beach near at hand, since their meeting-houses had been taken from them, and standing in the most open space cried aloud with one accord ", + "[123] “Most Mighty King of mortals and immortals, we have come here to call on earth and sea, and air and heaven, into which the universe is partitioned, and on the whole world, to give Thee thanks. They are our only habitation, expelled as we are from all that men have wrought, robbed of our city and the buildings within its walls, public and private, alone of all men under the sun bereft of home and country through the malignancy of a governor. ", + "[124] Thou givest also a glimpse of cheering hopes that Thou wilt amend what remains for amendment, in that Thou hast already begun to assent to our prayers. For the common enemy of the nation, under whose leadership and by whose instruction these misfortunes have befallen it, who in his windy pride thought that they would promote him to honour, Thou hast suddenly brought low; and that not when he was afar off, so that they whom he ill-treated would hear it by report and have less keen pleasure, but just here close at hand almost before the eyes of the wronged to give them a clearer picture of the swift and unhoped-for visitation.”" + ], + [ + "[125] Besides the two circumstances which I have mentioned there is a third which seems to me to have been brought about by divine providence. He had started on his voyage in early winter and endured a multitude of hardships, tasting of the terrors of the sea also, a just fate for one who had filled the elements of the universe with his impious deeds. When with difficulty he arrived in Italy the charges against him were taken up by two of his worst enemies, Isidorus and Lampo. ", + "[126] It was not long since these men had ranked as his subjects and hailed him as their master and benefactor and saviour and the like. But now they appeared to plead against him with a strength which was not a mere match for his but vastly more powerful. For not merely had they confidence in the justice of their case but their most important advantage was that they saw that he who presided over human affairs was his mortal enemy, who would assume, indeed, the guise of a judge to save himself from appearing to condemn anyone by anticipation and without trial, but in his actions would be revealed as an enemy, who forestalled the accusation and defence by condemning him already in his soul and had fixed his punishment at the uttermost. ", + "[127] And no lot is so hard as for superiors to be accused by inferiors and rulers by their former subjects; as well might masters be accused by the slaves whom they have bred in their house or purchased with their money." + ], + [ + "[128] But this as we shall see was a lighter evil compared with another still greater. For they were not simply in the position of subjects who suddenly attacked him and by mutual agreement addressed themselves to accusing him. On the contrary, throughout the greater part of his time of governorship of the country, they were above all others his bitterest enemies. Lampo had been put on his trial for impiety to Tiberius Caesar and as the trial had dragged on for two years he had broken down under it. ", + "[129] For the ill-will of his judge had concocted postponements and delays, as he wished, even if he was acquitted on the charge, to keep hanging over him for as long as possible the fear of the uncertain future, and so render his life more painful than death. ", + "[130] Afterwards when he appeared to have won his case he declared that he was the victim of an outrageous attack upon his property. For he was forced to act as gymnasiarch and protested that he had not sufficient means to meet the great expenses of the office. The excuse may be due to meanness and illiberality in spending his money, or it may be that he really had not the means, and though before the test he had pretended to be quite rich he was shown under examination to be not very wealthy, owning in fact hardly anything beyond the proceeds of his iniquitous deeds. ", + "[131] For he stood beside the governors when they were giving judgement, and took the minutes of the cases which he introduced in virtue of this position. He would then expunge some of the evidence or deliberately pass it over and sometimes insert statements which had not been made, sometimes, too, tamper with the documents by remodelling and rearranging them and turning them upside-down, while he picked up money at every syllable, or rather at every jot and tittle, like the paper-porer that he was. ", + "[132] Frequently the whole people, truly and appropriately, denounced him as a pen-murderer, whose writings had done multitudes to death and made more miserable than the dead multitudes of the living, who, when they might have won their case and enjoyed abundance, had suffered a defeat and poverty utterly undeserved, both purchased by their enemies from this cheapjack and vendor of other people’s property. ", + "[133] For it was impossible that the governors who had the management of so large a territory should keep in mind the perpetual flood of new cases private and public, particularly as they not only acted as judges but received the calculations of revenues and tributes, the scrutiny of which took up the greater part of the year. ", + "[134] But Lampo, who was commissioned to guard the most vital trust, justice and the verdicts based with all sanctity on justice, traded on the short memory of the judges and recorded defeat for those who should have had victory and for those who should have been defeated a victory in return for the accursed fee, better described as hire, which he received." + ], + [ + "[135] Such was the Lampo who appeared against Flaccus as an accuser. And with him was Isidorus nothing behind him in villainy, a mob courter, popularity hunter, practised in producing disturbance and confusion, a foe to peace and tranquillity, an adept at creating factions and tumults where they do not exist and organizing and fostering them when made, ever at pains to keep in contact with him an irregular and unstable horde of promiscuous, ill-assorted people, divided up into sections, or what might be called syndicates.", + "[136] In the city there are clubs with a large membership, whose fellowship is founded on no sound principle but on strong liquor and drunkenness and sottish carousing and their offspring, wantonness. “Synods” and “divans” are the particular names given to them by the people of the country. ", + "[137] In all or most of the clubs Isidorus held the first place and was called the feast ruler or divan master and state embroiler. Then when he wished to get some worthless project carried out, a single call brought them together in a body and they said and did what they were bidden. ", + "[138] And at one time being annoyed with Flaccus, because, whereas at first he seemed to be regarded by him as a person of some importance, he afterwards found himself no longer in the same favour, he hired the beggarly lot who regularly served him as vocalists, the people who sell their yells as in a market to willing purchasers, and ordered them to come to the gymnasium. ", + "[139] They filled the building and launched accusations against Flaccus with no foundation, inventing against him things which had never happened and spinning long lying screeds of ribald doggerel, so that not only Flaccus but everyone else was utterly astonished at so unexpected an onset and conjectured, as indeed was the case, that there was surely someone whom they wanted to gratify and that they had never themselves suffered any injury past mending nor had real knowledge of any offence committed against the rest of the State. ", + "[140] Then on deliberation the authorities decided to arrest some and ascertain the cause of so reckless and sudden an outburst of insanity. The persons arrested without being put to the question confessed the truth and also added the proofs supplied by the facts, the payment agreed upon, both what had already been given and what was to be given afterwards according to the promises; the persons chosen as ringleaders of the agitation to distribute the money, the place and occasion where and when the act of bribery had taken place. ", + "[141] And as everyone was naturally indignant and the city felt annoyed that the senselessness of some persons should also set its stamp upon her name, he decided to summon the most highly respectable part of the public on the morrow and set the dispensers of the payment before them so that he might both expose Isidorus and defend his own administration against the aspersions unjustly cast upon him. But on hearing the summons there came not only persons in high position but the whole city except that part whose acceptance of payment was to be exposed. And those who had served in this glorious capacity, ", + "[142] being set on a platform so that in this conspicuous elevation they might be recognized by all, gave proof that Isidorus was responsible for the tumults and slanders against Flaccus and had employed them to supply both money and wine to no small number of people. “Whence,” they asked, “could we have had all this money to squander? ", + "[143] We are poor people scarcely able to provide the daily wage needed to purchase absolute necessaries. What terrible grievance had we suffered from the governor that we should be compelled to cherish a grudge against him? No! The author and creator of all these things is that Isidorus ever envious of the prosperous and the foe of law-abiding tranquillity.” The audience, recognizing the truth of this, ", + "[144] since the statement clearly represented and indicated the motives and intention of the accused, shouted out some for disfranchisement, some for banishment, some for death. These last were the majority and the rest came over and joined them so that they all cried out with one heart and voice, “Slay the ruiner of all alike, who ever since he came to the front and wormed his way into state affairs, has let no part of the city remain untainted.” ", + "[145] Fearing arrest, Isidorus fled conscious-stricken, but Flaccus took no trouble about him, thinking that, since he was out of the way by his own freewill, the life of the city could now go on undisturbed by faction and intrigue." + ], + [ + "[146] I have described these events at length, not in order to recall long-past iniquities but to extol the justice which watches over human affairs, because, to those who had been hostile to him from the first and of all his foes the most bitter it also fell to conduct his arraignment and so magnify his afflictions to the uttermost. For arraignment is not by itself so grievous as when it is brought by admitted foes. ", + "[147] Not only was he accused, a ruler by his subjects, a potentate who but now had the life of both in his hands by inveterate enemies, but he was also condemned, suffering thereby a mighty twofold blow in that his fall was coupled with the laughter of gloating enemies, which to men of good sense is worse even than death.", + "[148] Then there came to him a rich harvest of misfortunes. He was at once deprived of all his property, both what he inherited from his parents and what he acquired himself. For his taste for things ornamental was quite exceptional. Wealth was not with him as it is with some rich men inert matter, but everything had been carefully selected for its elaborate workmanship, his cups, clothes, coverlets, utensils and all the other ornaments of the house, ", + "[149] all were of the choicest: besides these the staff of household slaves had been picked as the best for comeliness of form and fine condition and the faultless way in which they ministered to the needs of their master. For whatever tasks they were severally appointed to do they excelled in, so that they were held to stand either first among those who performed the same functions or certainly second to none. ", + "[150] A clear proof of this is that while a vast number of properties belonging to condemned persons were sold by public auction, that of Flaccus alone was reserved for the emperor, a few articles only being excepted so as not to run counter to the law enacted about persons convicted on these grounds. ", + "[151] And when his property had been taken from him he was sentenced to banishment and expelled not only from the whole continent, which is the larger and better section of the habitable world, but also from every one of the islands in which life can prosper. For he was to be exiled to the most miserable of the Aegean islands, called Gyara, had he not found an intercessor in Lepidus who enabled him to exchange Gyara for Andros, the island which lies nearest to it. ", + "[152] He then again travelled along the road from Rome to Brundisium which he had travelled a few years before at the time when he had been appointed a governor of Egypt and its neighbour Libya, so that the cities which then beheld him puffed with pride, parading the grandeur of his good fortune, might once more behold him covered with dishonour instead. ", + "[153] As fingers pointed at him and reproaches poured upon him he was oppressed by the heavier afflictions caused by the change which had overwhelmed him, for his misery was ever being renewed and rekindled by the accession of fresh troubles which also forcibly brought back, like symptoms recurring in sickness, recollections of past mishaps which seemed for a while to have been dulled." + ], + [ + "[154] Having passed through the Ionian Gulf he sailed upon the sea which extends to Corinth, a spectacle to the Peloponnesian cities on the seaboard when they heard of his sudden change of fortune. For whenever he disembarked the people flocked thither, the baser natures out of malice, the rest, whose way is to find lessons of wisdom in the fate of others, to sympathize. ", + "[155] And crossing the Isthmus from Lechaeum to the opposite coast and coming down to Cenchreae, the port of Corinth, he was forced by his guards, who refused him any kind of intermission, to embark at once on a small merchant vessel and put to sea, where under the violence of a contrary wind he suffered a thousand discomforts and only with difficulty arrived storm-tossed at the Peiraeus. ", + "[156] When the tempest ceased he coasted along Attica to Cape Sunium and then continued his journey along the series of islands, namely Helene, Cia, Cythnus and the rest, which lie in a row one after the other, to that which was to be the end of his journey, the island of the Andrians.", + "[157] When he saw it afar off the miserable man let a stream of tears pour down his cheeks as from a fountain and smiting his breast with bitter wailing cried “Oh my guards and escort, it is for this fine land of Andros, this unblest island that I exchange happy Italy, ", + "[158] I, Flaccus, who was born and reared and educated in sovereign Rome, the school-mate and familiar associate of the grandsons of Augustus, chosen at the court of Tiberius to be among his foremost friends, entrusted for six years with the charge of Egypt the greatest of his possessions? ", + "[159] This great reversal what does it mean? A night in daytime as in an eclipse has taken possession of my life. This petty island what shall I call it? My home of exile, or a new fatherland, a hapless haven and refuge? A tomb would be its truest name, for as I journey in my misery it is as though I were bearing the corpse that is myself to a sepulchre. For either through my afflictions I shall break the thread of my miserable life, or even, if I am able to survive die a long drawn-out death in which consciousness still lives.” ", + "[160] In such wise did he lament and when the ship put in at the haven he got out with his whole body bowing down to the ground, as people do under the pressure of an exceedingly heavy load, his neck over-weighted with his misfortunes, lacking either the strength even to lift his head, or else the courage to face those who met him and came to gaze at him as they stood in front on either side of the road.", + "[161] His escort brought him to the popular assembly of the Andrians and exhibited him to them all, calling them to witness to the arrival of the exile at the island. ", + "[162] Then having fulfilled their service they departed, but Flaccus having no longer before his eyes any familiar face felt his sufferings renewed thereby more poignantly as his imaginations grew more vivid. And gazing at the wide desolation around him, in the midst of which he was isolated, it seemed to him that a death by violence in his native land would be the lighter evil, or rather in comparison with his present plight a welcome boon. His wild gesticulations were just like those of a madman. He would often jump about, run up and down, clash his hands together, smite his thighs, fling himself on the ground and often cry out, ", + "[163] “I am Flaccus, who but now was governor of Alexandria, that great city, or multitude of cities, ruler of the highly blest land of Egypt, to whom so many thousands of inhabitants paid regard, who had among his subjects great forces of infantry, cavalry, naval, not a mere lot of counters but all men of the best-proved excellence, who every day when I proceeded forth went escorted by a host of followers. ", + "[164] But was this then a phantom, not the truth? Was I asleep and dreamt the light-heartedness of those days, saw but spectres moving in a void, figments of a soul which recorded as we may suppose things which had no existence as though they were? Yes, I have been deluded. ", + "[165] They were the shadow of realities, not the realities themselves, a counterfeit of clear vision, not the clear vision which exposes the falsehood to the light. For just as when we wake up we find nothing of what we saw in our dreams, but all are gone and have taken flight together, so, too, that brightness which surrounded my life has been quenched in one short moment of time.”" + ], + [ + "[166] Such were the thoughts which held him ever firmly in their grip and so to speak flung him prostrate to the ground. He shunned meeting with people in large numbers because of the sense of shame which accompanied him. He did not go down to the harbour nor bring himself to enter the market but shut himself at home and there lay hidden not having even the courage to pass the threshold. ", + "[167] Sometimes, too, in the dark hours of the morning when everyone else was still in bed he would come out without a soul seeing him and advance outside the wall and spend the day in the solitude, turning aside if anyone was about to meet him, his soul lacerated, poor wretch, and devoured by the vivid memories of his calamines. Then when the night had quite closed in he would go indoors, praying in his endless and boundless sorrow that the evening might be morning, so much did he dread the darkness and the weird visions which it gave him, if he chanced to fall asleep. So in the morning again he prayed for evening, for to the gloom that surrounded him everything bright was repugnant.", + "[168] A few months later he bought a small piece of ground and spent much of his time there in solitude, bewailing with tears and groans that such should be his fate. ", + "[169] It is said that once about midnight he became possessed as in a Corybantic frenzy, and coming out of the shelter put up there turned his eyes to heaven and the stars, and beholding that veritable world within a world, lifted up his voice. ", + "[170] “King of gods and men,” he cried, “so then Thou dost not disregard the nation of the Jews, nor do they misreport Thy Providence, but all who say that they do not find in Thee a Champion and Defender, go astray from the true creed. I am a clear proof of this, for all the acts which I madly committed against the Jews I have suffered myself. ", + "[171] I allowed them to be robbed of their possessions by giving free licence to the plunderers. For that I had taken from me my heritage from father and mother and all I received by way of benefactions and gifts and other possessions which do not fall under this head. ", + "[172] I cast on them the slur that they were foreigners without civic rights, though they were inhabitants with full franchise, just to please their adversaries, a disorderly and unstable horde, whose flattery, to my sorrow, deceived me, and, therefore, I have lost my rights and have been driven in exile from all the habitable world to be shut up here. ", + "[173] Some I marched into the theatre and ordered them to be maltreated before the eyes of their bitterest enemies unjustly, and, therefore, justly was I maltreated in my miserable soul rather than in my body, with the utmost contumely; I was not indeed marched into one theatre or one city but was paraded through all Italy to Brundisium and through all the Peloponnese to Corinth and past Attica and the islands to Andros my prison. ", + "[174] And I have a clear conviction that this is not the limit of my misfortunes but there are others in reserve to complete the sum and counterbalance all that I did. I killed some and when others killed them took no steps to punish the murderers. Some were stoned, some while still alive were burnt to death or dragged through the middle of the market-place till nothing at all was left of their bodies. ", + "[175] That their avenging furies await me I know full well. The ministers of punishment are already as it were standing at the barriers and press forward eager for my blood; every day or rather every hour I die in anticipation and suffer many deaths instead of the final one.” ", + "[176] He often became frightened and scared and while the limbs and members of his body shivered and shuddered, his soul shaken with his pantings and palpitations quailed with dread. For the one thing which is naturally capable of consoling human life, the comforter hope, he had lost. ", + "[177] No favourable omen was vouchsafed to him, only all of evil omen, sinister sounds and voices, his waking hours spent in weariness, his sleep full of terrors, his solitude as the solitude of the beasts of the field. Then was life in the crowd what he craved for most? No, staying in a city was most hateful of all. Did his lone rural life, a slur though it was, bring safety? No, danger menacing with shameless insistence. Someone approaches quietly, he suspects him: “He is plotting something against me,” ", + "[178] he says. “This one who comes walking fast surely has no other purpose for his hurry than to pursue me. This bland agreeable person is laying a snare. This frank talker is showing his contempt. My food and drink are given to me as to animals to keep them for the slaughter. ", + "[179] How long shall I steel my heart against all these misfortunes? Yet I know that I do not boldly face death. For my destiny in its malignancy does not permit me to cut abruptly the thread of my wretched life, because there is still a huge stock of deadly ills which it treasures against me as boons to those whom I treacherously murdered.”" + ], + [ + "[180] Such were the wild thoughts that he revolved as he waited anxiously for the fated end. And continual pangs kept his soul reeling in confusion. But Gaius, naturally ruthless and never satisfied with the revenges he had taken, did not like some others show clemency to those who had been punished once, but always in his unceasing anger was preparing some great new blow to inflict upon them. He hated Flaccus especially, so much so that in his dislike of his name he looked askance at all who shared it with him. ", + "[181] He was often seized with regret that he had condemned him to exile instead of death and censured his intercessor Lepidus, in spite of the respect which he had for him, so that Lepidus was prostrate with fear of finding himself punished. For he naturally dreaded that by helping to lighten the sentence of another he would himself incur one still more severe. ", + "[182] So as no one had any longer the courage to plead for mercy Gaius allowed his fierce passions to range unsoftened and unbridled, passions which were not blunted, as they should be, by time, but grew still more sharp-edged like relapses in bodily disease, which are more severe than those which preceded them. ", + "[183] And so they say that one night as he lay awake his thoughts turned upon the exiles of high rank, how though nominally they were supposed to be people in misfortune they had really secured a life of release from business, of tranquillity and true liberty. ", + "[184] He proposed also to change the title from exile to residence abroad, “for,” said he, “the banishment of such people is a sort of residence abroad where they have abundance of necessaries and can exist released from business and in general well-being and it is preposterous that they should luxuriate in the enjoyment of peace and the advantages of the philosopher’s life.” ", + "[185] He then ordered that the most distinguished and those who were held in the highest account should be put to death and gave a list of the names headed by that of Flaccus. When the persons appointed to execute him arrived at Andros, Flaccus happened to be passing from the country to the town, and the party from the harbour came forward to meet him. ", + "[186] When they were at some distance they saw him and he saw them and thence inferred the purpose which was urging them on. For the soul of every man is highly prophetic, particularly in distressing circumstances. He struck out from the road and raced away from them through the rough ground forgetting, perhaps, that Andros is not the mainland but an island in which speed is no use since it is enclosed by the sea. For there are only two possible alternatives, to go on farther and fall into the sea or to be caught on arriving at the very edge. ", + "[187] And surely if we compare two evils it were better to perish on the land than in the sea, since nature has assigned the land to men and all the creatures that dwell on it as the most appropriate place not only in their lifetime but at their death; it received them when they first came into existence, it should also receive them when they finally depart from life. ", + "[188] The assassins never lost a moment in pursuing him. When they caught him some of them at once dug a pit while others violently dragged him along, resisting and screaming and struggling hard, the result of which was that as wild beasts do, he ran upon the blows and had his whole body pierced with wounds. ", + "[189] For, as he clutched hold of the slaughterers and was so entangled in the scramble with them that they had no room to apply their swords directly but dealt their blows downwards and sidewards, he caused himself to suffer more severely, and with hands, feet, head, breast and sides slashed and cut to bits, he lay carved like a sacrificial victim. For it was the will of justice that the butcheries which she wrought on his single body should be as numerous as the number of the Jews whom he unlawfully put to death. ", + "[190] The whole place was flooded with the blood which poured out like a fountain from the many veins which one after the other were severed, while as his corpse was dragged into the pit which had been dug, most of the parts fell asunder as the ligaments which bind the whole body together in one had been rent. ", + "[191] Such was the fate of Flaccus also, who thereby became an indubitable proof that the help which God can give was not withdrawn from the nation of the Jews." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO IN FLACCUM", + "§ 1. Sejanus. According to Eus. Hist. Eccl. ii. 5, Philo related in his “Embassy” that “Sejanus, who had the greatest influence with the Emperor, was zealous to destroy utterly the whole Jewish nation.” In Legatio 160 he says that Sejanus brought charges against the Jews in Rome, the falsity of which was recognized by Tiberius after Sejanus’s fall and execution. Sejanus had invented these calumnies because he knew that the Jews would defend the Emperor against his treason. I have not seen elsewhere any support of these statements.", + "§ 10. (Tiberius Gemellus.) Gemellus was the son of Drusus, Tiberius’s son who had died in A.D. 23. He was therefore one of the γνήσιοι while his cousin Gaius was the son of Germanicus, Tiberius’s nephew, who had been adopted (θετός) into the Gens Julia. The story of the murder of Gemellus, or, more strictly speaking, his enforced suicide, is told by Philo in Legatio 22–31. Philo is somewhat inaccurate in speaking of him as κοινωνὸς τῆς ἀρχῆς here and in Legatio 23, 28. Tiberius had left his property to the two equally, but had said nothing about the succession to the principate. This, however, might be taken to imply that he wished the two to share the sovereignty, and Gemellus’s partisans, no doubt, claimed that this was his rightful position. Indeed, though Gaius obtained from the senate the cancellation of the will, he according to Philo declared his wish that Gemellus should ultimately be his partner, but that as he was a mere child (he was actually 17 or 18, and only seven years younger than Gaius), he needed to be educated for this and he therefore made him his adopted son.", + "There seems to be another inaccuracy in the statement that Gaius’s mother, Agrippina, was put to death. She and her son, Nero, had been condemned and exiled in A.D. 33. The statement made by both Tacitus and Suetonius that she starved herself to death seems to be generally accepted, though Tac. Ann. v. 25 suggests that possibly food was refused her.", + "§ 20. Dionysius. Dionysius is presumed to be identical with the Gaius Julius Dionysius or Dionysius son of Theon, mentioned in the recently discovered letter of Claudius, see the text with translation and commentary in H.$I.$Bell’s Jews and Christians in Egypt, pp. 23 ff. The letter was written in answer to the embassy sent by the Alexandrians, primarily to congratulate Claudius on his accession, but also to present their defence for the recent anti-Jewish disturbances. Dionysius is named among the ambassadors and also the zeal with which he pleaded his case is especially mentioned.Our knowledge of Isidorus and Lampo is not confined to the activities described by Philo, see Introduction, pp. 299 f. They reappear in another interesting document. This is a fragment of what Bell calls the Alexandrian Propagandists’ Literature, known as the “pagan acts of the martyrs.” This fragment probably belongs to some twelve years later. It appears that Isidorus, now gymnasiarch, and Lampo are still the protagonists of the Greek cause. They have brought charges against Agrippa the Second, but have lost their case and are themselves put to death. In this literature the arch-rogues and villains have become the true patriots who with-stand the pernicious influence of the Jews and the tyranny of Rome.", + "In another fragment, apparently of the same type, described by Box, p. Ivi, Dionysius appears with Isidorus as having an interview with Flaccus, in which they procure from him a permit to leave the country. This does not appear to do more than confirm Philo’s statement that Dionysius was one of Isidorus’s leading supporters.", + "§ 25. Agrippa. Agrippa the First is a subject of a long biographical notice in Jos. Ant. xviii. 6 and other notices elsewhere, but he is also well known to multitudes, who have never heard of Josephus, from Acts 12. He is the Herod who figures there as persecutor of the early church and dying miserably. A grandson of Herod the Great, his early life was one of extravagance, and when reduced to destitution he had on a visit to Alexandria borrowed a large sum from Philo’s brother, the alabarch Alexander. This visit is mentioned by Philo in § 28, though he discreetly says nothing of the circumstances. At Rome he had made friends with Gaius but got into trouble with Tiberius and was imprisoned. But Gaius on his accession released him and gave him as Philo tells us the territory which Philip had ruled as tetrarch as well as the title of king. Philip, the “best of the Herods,” had died three years before and Tiberius had annexed the tetrarchy to the province of Syria, but under the condition that the revenues should be kept separate, and these presumably fell into Agrippa’s hands. Josephus adds that Gaius gave him at the same time the tetrarchy of Lysanias, and, finally, after Gaius’s death, Claudius gave him also Judea and Samaria, so that he held all the dominions over which his grandfather had ruled. Agrippa’s loyalty to his nation appears again in Legatio 261–332, where Gaius while praising his candour blames him for his complaisance (ἀρέσκεια) to his fellow nationals, thus agreeing with the author of the Acts when he tells us how Agrippa slew James the brother of John with a sword, and because he saw that it pleased (ἀρεστόν ἐστι) the Jews proceeded further to take Peter also.", + "§ 45. (κατάλυσις.) Up to this point we should think that the overthrow or destruction consisted in the desecration caused by the installation of the images. But in § 53 this is expanded into “Flaccus seizes them without even leaving them their name.” And in Legatio 132 the Alexandrians, thinking that Gaius would approve their action, destroy and burn all the synagogues in which the Jews did not make an effective resistance and installed the images in the others. How are we to reconcile these statements? I should suggest as most probable that Flaccus had merely ostentatiously abstained from interfering when the Alexandrians tried to install the images by force. These attacks resulted in riotous conflicts in which many synagogues actually were destroyed, and the statement quoted above from § 53 merely means that the Jews felt that they had lost their holy houses and considered that Flaccus was ultimately responsible. On the other hand, H.$I.$Bell in Cambridge Ancient History, vol. x. p. 310, takes the statement in § 53 more literally and says that Flaccus forbade the Jews the exercise of their religion, closing the synagogues. See also note on § 54.§ 48. (Footnote a, p. 328.) When I wrote this note I had not sufficiently considered Box’s translation and note. He translates “they have no sacred precincts in which they could set forth their gratitude” and gives as a note “the Jews of the Diaspora had no temples,” i.e. the προσευχαί are not ἱεροὶ περίβολοι, whereas I understand Philo to say that they are holy until they are desecrated. His explanation has the great merit that he gets rid of the difficulty mentioned in my footnote, but it seems to me to raise other difficulties. It is true that the synagogues were not temples, that is to say sacrifices could not be offered in them, but that they were ἱεροὶ περίβολοι is implied by the very fact that they could be desecrated. Box seems also to suggest a distinction between the pagan temples and the synagogues in that inscriptions to benefactors could not be placed in them, and loyalty could only be shown by dedications and emblems in honour of the imperial power. I dare say he may have evidence of this, but it seems rash to assume that the phrase ἐνδιαθήσονται τὸ εὐχάριστον would not apply to dedications and emblems. If it does not, then neither were the Jews deprived of the means of showing their loyalty, for they never had it. I still prefer my view and explain the μόνοι ἀπεστεροῦντο to mean that the Jews were the only people who would be deprived of their places of worship by the introduction of images and thus also be deprived of the means of showing their gratitude. It is badly and obscurely expressed, but so is much in these sections.", + "§ 54. (The edict.) The purport of this is obscure and I can do little more than record some recent suggestions on the subject. Box, p. xliv, looks upon it as a pronouncement that the Jews would retain only legal rights assured by a competent authority, and that every merely prescriptive right or concession would be withdrawn. Among these were the right to live in other quarters than the one originally granted, and the privilege of being beaten by blades, mentioned in § 78. Balsdon, The Emperor Gaius, p. 132, says that the Alexandrians pleaded that the Jews had no right to live in Alexandria at all and that what Flaccus did was to lay down that this right was limited as above. I do not know what evidence he has that the Alexandrians proposed anything so extreme. Both these views imply, I suppose, that when Philo says that the edict deprived the Jews of their political rights in general, it is merely a rhetorical exaggeration.", + "The fact that the edict was issued a few days after the demand for desecrating the synagogues suggests that the two things are connected. Accordingly Bell in Cambridge Ancient History, vol. x. p. 310, says that Flaccus welcomed the proposal and on the inevitable refusal by the Jews branded them as aliens and intruders. This hint started the pogrom, the blame for which Flaccus cast on the Jews and in consequence closed the synagogues. Box and Balsdon, so far as I can judge, would hold that these two things were separate though practically simultaneous attacks organized by the Alexandrians.", + "Another possibility, more or less favoured by Bell, in his Jews and Christians, p. 16, is that at the bottom of both, but kept in the background by Philo, is a claim made by the Jews of full citizenship. This may have been formally made by the Jews or formally repudiated by the Alexandrians; if so, the edict is exactly what it stated, a specific answer to a specific question. The Jews are aliens and incomers and, as Claudius worded it some years afterwards, live in a city “which is not their own.” It need not, though it may have added, “but there are certain ancient privileges which they may retain.” In this case, the two things have the very close connexion, that the Alexandrians strengthened their case by bringing out the disloyal refusal of the Jews to give the honours to the Emperor which the true citizens give.", + "§ 56. Drusilla. The mourning for Drusilla is not the ordinary tribute to the death of a royal person. She was especially beloved by Gaius, who was believed to live incestuously with her, and on her death he proclaimed a iustitium, during which it was a capital crime to laugh, bathe, dine, with parents or wife or children (Suet. Gaius 24).", + "§ 130. Great expenses of the office. “The gymnasiarch had to maintain and pay the persons who were preparing themselves for the games and contests in the public festivals, to provide them with oil and perhaps with the wrestlers’ dust, also to adorn the gymnasium or the places where the agones took place” (Dict. of Ant.). This is said of Athens, but the statement here and the particular expense of the oil mentioned in De Prov. 46 show that much the same held in Alexandria. Bell (Camb. Anc. History, vol. x. p. 299) says that in the capitals of each nome in Egypt the Roman rule established a superior class known as the Gymnasium Class and “only members of this were entitled to that education in the gymnasium which was as much the hall-mark of social superiority as a public school education has been in England.” If this is to be extended to Alexandria, we can understand that the official who catered for so select a body would naturally feel bound not to skimp the expenses. Lampo’s protest is perhaps to his credit.", + "§ 131. (εἰσάγων ὡς or εἰσαγωγέως.) Mr. Box is too modest over this emendation; textually it is obviously satisfactory, getting rid of a serious, if not a fatal, difficulty, at a minimum cost. In his note in Class. Quart. 1935, he refers to papyri for the use of the term εἰσαγωγεύς. I am not sure that these help him as far as the functions are concerned, but they show, at any rate, that the word was in use in Egypt, and if so it is only natural that the persons who εἰσάγουσι τὰς δίκσς should be called εἰσαγωγεῖς. He quotes also a parallel from Lucian, which is worth quoting for itself, though since Lucian does not actually use the word εἰσαγωγεύς it does not strengthen his case. Lucian, Apol. 12, says that he at one time held a post in Egypt, which was important, lucrative, and likely to lead to high promotion. In this he introduced the cases (εἰσάγει τὰς δίκας), assigned the order, taking minutes of the proceedings (ὑπομνήματα τῶν πραττομένων καὶ λεγομένων γράφεσθαι), arranged (ῥυθμίζειν) the speeches of the pleaders, preserved the decisions of the magistrates, clearly, faithfully and accurately, and transmitted them to be kept for ever.", + "§§ 136, 137. (κλίνη and κλινάρχης.) On the question of the exact meaning of these terms, the lexicon speaks with uncertain sound. The original L.$& S.$gives for the second “one who takes the first place,” with reference to this passage. The revised repeats this misleading, indeed, erroneous entry, but adds (for κλίναρχος) “president of an Isiac fraternity.” For κλίνη the original edition noted ἱερὰ κλίνη, the lectisternium or pulvinar deorum of the Romans,” and the revised while repeating part of this has added the example κλίνη τοῦ κυρίου Σαράπιδος, and finally κλίνη is used “generally for a banquet.” Under πρωτοκλίναρχος, a word unknown to the original edition, it gives “president of a κλίνη, i.e. a religious association.” This and the other references added by the revised are all from papyri or inscriptions. Stephanus gives nothing on the subject; Box adds more references from similar sources. The natural conclusion seems to be that originally the couch is that on which the divine image is laid (cf. the couch of Adonis in the fifteenth Idyll of Theocritus), and the extensions to the festal meeting and further to the associates themselves are quite intelligible. The present passage suggests that the religious side was often left very much in the background. The words are untranslatable, “couch” is meaningless, and the substitution of “divan” on the grounds that the word connotes both a couch and a collection of people is perhaps not much improvement.§ 138. (ἀλειφόβιος.) A rare word of which only one other example from a fragment of Aristophanes is cited. Hesychius explains it as πένης. L.$& S.$regards it as a contemptuous term for ἀλειπτής or the menial serving an ἀλειπτής, and so Bekker’s Anecdota 382. 17 τὸν περὶ παλαίστραν ἀναστρεφόμενον καὶ ὑπηρετοῦντα.§ 139. (Anapaests.) It certainly seems that this term may be applied to verse which is not anapaestic in the regular sense, though it does not follow that it connotes ribald verse in general. The Greek ear could find in certain metres and rhythms, as in music, something undignified and suited to burlesque, and these are called anapaestic, presumably because anapaests often predominated in them. So Demetrius, De Eloc. 189, speaks of σύνθεσις ἀναπαιστικὴ καὶ μάλιστα ἐοικυῖα τοῖς κεκλασμένοις καὶ ἀσέμνοις μέτροις. So it is applied to the parabasis in the Old Comedy even to the parts which are not anapaestic (see several examples in Stephanus). L.$& S.$revised notes its special application to “ribald and satirical” verse and cites two examples. The first, Plut. Per. 33, consists of regular anapaests. In the second, from Dion Cassius 65. 8, the Alexandrians taunt Vespasian: and, though Titus appeases his anger somewhat, still continue. Their first refrain is ἓξ ὀβόλους προσαιτεῖς and the second αυγγιγνώσκομεν αὐτῷ· οὐ γὰμ οἶδε καισαρεύειν. Here only the first words of the second piece are anapaestic, but Vespasian is said to have been enraged not only by the substance of what they said, but ἐκ τοῦ κατακεκλασμένου καὶ ἀναπαίστου. Here κατακεκλασμένου, like κεκλασμένοις in the quotation from Demetrius, indicates something lacking the proper seriousness and dignity. Cornutus 30 seems to equate the “anapaestic” with the iambic, which also often indicates a lampoon. He derives θρίαμβος from θροεῖν and ἰαμβίζειν and then adds ὅθεν καὶ ἐν τοῖς κατὰ τῶν πολεμίων θριάμβοις πολλοῖς ἀναπαίστοις σκώπτοντες χρῶνται.§ 141. (Subject of προσαναμάττεσθαι.) The use of these compounds of -μάττομαι is somewhat uncertain. The only one listed by Leisegang is ἐναπομάττομαι. Of his ten examples of this seven are middle in the sense of “receiving the impression,” but three, namely, Quod Deus 43, Mos. ii. 76 and Spec. Leg. i. 47, have an active sense of “giving the impression.” In other compounds I have noted ἀναμάττομαι De Virt. 24 and De Aet. 2, both in the sense of receiving, also ἀπομάττομαι De Virt. 207. L.$& S.$gives our word as = “besmirch in addition,” clearly taking ἀγνωμοσύνην as subject. No doubt this is possible, but the mass of evidence as far as I can judge is in favour of τοὔνομʼ.§ 162. (σφδφᾴζειν.) A favourite word with Philo. It is badly dealt with in Leisegang’s index, which though frequently missing an example or two is generally near enough to completeness to enable one to decide how Philo uses the word. Here he has listed five examples, namely, De Cher. 36, De Mig. 156, De Abr. 257, De Virt. 128 and Quod Omn. Prob. 39. In addition to these I have noted eight, some from Siegfried, and probably there are others, possibly many. For the use of other students I give the references: De Ebr. 121, Mos. i. 170, Spec. Leg. iv. 81, De Virt. 30, De Praem. 140, and in this volume besides this passage Flacc. 18 and 180, also Legatio 184. Only in De Praem. 140 is bodily struggling necessarily implied and in most of them it would be grotesque." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "נגד פלאקוס", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "נגד פלאקוס", + "enTitle": "Against Flaccus", + "key": "Against Flaccus", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "נספח והערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/Allegorical Interpretation of Genesis/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json b/json/Second Temple/Philo/Allegorical Interpretation of Genesis/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..b51e70e468d87a36eb27b958fa90ee29c570472a --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/Allegorical Interpretation of Genesis/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json @@ -0,0 +1,1020 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Allegorical Interpretation of Genesis", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "אליגוריות החוקים", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Book I": { + "Introduction": [ + "ALLEGORICAL INTERPRETATION OF GENESIS 2, 3 (LEGUM ALLEGORIA)
ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK I", + "In 1–18 Philo deals with Gen. 2:1–3, which tells first of the completion of Heaven and Earth. He takes these to mean the originals of Mind and Sense-perception, and bases on the Greek version a contrast between the numbers 6 and 7, making the former represent things earthly, and the latter things heavenly.", + "In Gen. 2:2 he finds the origin of Mind and Sense-perception ascribed first to a Book and then to a Day, both Book and Day signifying the Mind or Reason of God. (19–21.)", + "In the repetition of the word “field” in Gen. 2:5, he sees two fields yielding, respectively, what is intellectually and what is sensibly perceptible: in the rain the power given to the senses of apprehending objects presented to them, a power not needed when material objects did not exist, and in whose absence the Mind is without employment. (22–27.)", + "Gen. 2:6 tells how Mind, the “spring,” waters the senses, “the face of the earth,” and shows the interdependence of Mind, Sense-perception, and object of sense, and the dependence of Mind on God; as well as the superiority of the living creature in being able to take in and go out to external object. (28–30.)", + "Going on to Gen. 2:7, he contrasts the earthy man, moulded of clay by the Divine Artificer, with the heavenly Man, stamped with the image of God, and dwells on the change wrought in the former by the inbreathing of Life. He then answers four questions.", + "To the question why the Divine Breath is given, not to the heavenly, but to the earthy Man, he answers (a) that God loves to give, even to the imperfect; (b) that the inbreathing is on a par with the enjoining of a “positive” duty, which is a duty only because it is enjoined.", + "To the question as to the meaning of “inbreathed” he answers that it is a pregnant term for “inspired,” and that its aim is to enable us to conceive of God.", + "To the question why the inbreathing is “into the face,” he answers (a) that the face is the part where the senses are chiefly situated; (b) that the face represents the mind, which acts as God’s deputy in inspiring organs and senses. Such was Moses to Pharaoh. He is thus led to speak of God’s use of agents. Lastly, he says that πνοή intimates a less powerful gift than would have been intimated by πνεῦμα. (31–42.)", + "We now come to Gen. 2:8. God planting a Garden shows earthly wisdom to be a copy of heavenly wisdom, for it means God causing excellence to strike root on earth. The “Garden” is Virtue. “Eden” tells of its luxuriant yield of happiness. It is “toward the sunrising,” for right reason or virtue ever rises to dispel darkness. Man is placed in the Garden “to tend it,” i.e. to give his whole mind to virtue.", + "God planting does not justify man in planting a grove by the altar, which is forbidden in Deut. 16:21, for (a) man cannot, like God, plant virtues in the soul; (b) a grove contains some wild trees; (c) what is prohibited is planting “to ourselves” (cf. 2nd Commandment).", + "It is somewhat startling to be told that the Man placed in the Garden in Gen. 2:15 is not the Man of Gen. 2:8, but the Man of Gen. 1:27. Only the latter can till and guard the virtues. The former sees them only to be driven from them. The one is “made,” the other is “moulded.” The Man of 2:8 has but facility in apprehending (as is signified by the words “placed in the Garden”). The Man of 2:15 has also persistence in doing (“to till it”), and tenacity in keeping (“to guard it”). (43–55.)", + "Gen. 2:9 tells of the Trees, which are particular virtues, and their activities. Theoretical virtue is denoted by “fair to behold”; practical virtue by “good for food.” The Tree of Life is goodness, virtue, not (as physicians might suppose) the heart. It is “in the midst of the Garden.” Where “the Tree of the Knowledge of Good and Evil” is, we are not told. Actually it is in the Garden, virtually outside it, for our dominant part is actually in God’s Garden through receiving the impress of goodness, virtually outside by receiving that of wickedness. Just so, my body can be here, my mind elsewhere. (56–62.)", + "The theme of Gen. 2:10–14 is the Rivers. The four Rivers are the particular Virtues, effluxes of generic Virtue, the River that issues from “Eden,” which is the Wisdom or Reason of God. “Heads” implies the sovereignty of the Virtues: “separated”; their limited, defining, action. “Pheison” is Prudence, God’s fairest treasure, gleaming like gold, and encircling “Evilat” or Graciousness. “Geon” is Courage, beleaguering Ethiopia, which is Lowness or Cowardice. “Tigris” is Self-mastery, set against “Assyria,” the directing force claimed by Desire. Prudence, Courage, and Self-mastery occupy places in the soul corresponding to their spheres of action in the body, head, breast, and abdomen, the seats of Reason, High Spirit, and Lust. “Euphrates” (= fruitfulness) is Justice, or the harmony of the three parts of the soul.", + "We are then shown another way of reaching the same truth about the four Rivers. “Pheison” signifies “change of mouth,” i.e. transformation of speech into action, the true sign of Prudence. “Evilat” signifies “in travail,” as Folly in its futility always is. (63–76.)", + "The next eight sections (Gen. 2:12) are a Note on the Gold and Precious Stones. Prudence, the gold, is still God’s, Philo taking “where” (οὗ) as “whose”. “The gold of that land” is universal, as distinguished from particular, Prudence, and to it belongs the epithet “good.” The “ruby” and the “emerald” represent respectively having and exercising good sense. Or the two stones are, perhaps, Judah and Issachar, representing, the one, thankfulness, the other, noble deeds. So in the High-priestly robes, the ruby must, from its position, have borne the name of Judah, and the sapphire that of Issachar. “Stone” is not added after “ruby,” because praise and thanksgiving lift a man out of himself and all that is of earth. Red befits Judah, green Issachar. (77–84.)", + "Now comes a short Note on Compassing (Gen. 2:11 and 13). “Pheison” and “Geon” are said to “compass” countries, for Prudence and Courage enclose and capture Folly and Cowardice. “Tigris” is said to be “over against the Assyrians,” for Self-mastery can but face and fight Pleasure. “Euphrates,” or Justice, neither encircles nor withstands but makes awards. (85–87).", + "In 88 f. we see the heavenly Man, the Man whom God had “made” not “moulded,” placed in the garden. This pure and less material Mind is set amid the Virtues (“plants”) to practise (“till”) and remember (“guard”) them.", + "The remainder of the treatise deals with the injunction to “Adam” in Gen. 2:16 ff.", + "Since “Adam,” a name not self-imposed, signifies “earth,” probably the “moulded, earthy man” is meant. Moreover the heavenly Man needs no injunction to till and guard; still less does he need prohibition or exhortation.", + "The command is given by “the Lord God.” Obedience to the “Lord” or ‘Master’ prepares us for boons from “God” the ‘Benefactor.’ So in Gen. 3:23 punishment is inflicted by “the Lord God” in kind severity.", + "“Every tree” signifies all virtues. The addition of “feedingly” to “eat” signifies spiritual mastication. Eating represents perfunctory obedience: “feeding on,” thoughtful, hearty obedience.", + "Anent the position of the Tree of the Knowledge of Good and Evil, illustrations of actual and virtual presence are given in 100.", + "The fact that the prohibition is addressed to more than one is explained by saying that (a) inferior men are very numerous; (b) the inferior man devoid of concentration is not a unity.", + "The treatise ends with the drawing of a distinction between the death which all die and the death of the soul." + ], + "": [ + [ + "[1] “And the heaven and the earth and all their world were completed” (Gen. 2:1). He had already told of the creation of mind and sense-perception; he now fully sets forth the consummation of both. He does not say that either the individual mind or the particular sense-perception have reached completion, but that the originals have done so, that of mind and that of sense-perception. For using symbolical language he calls the mind heaven, since heaven is the abode of natures discerned only by mind, but sense-perception he calls earth, because sense-perception possesses a composition of a more earthly and body-like sort. “World,” in the case of mind, means all incorporeal things, things discerned by mind alone: in the case of sense-perception it denotes things in bodily form and generally whatever sense perceives." + ], + [ + "[2] “And God finished on the sixth day His works which He had made” (Gen. 2:2). It is quite foolish to think that the world was created in six days or in a space of time at all. Why? Because every period of time is a series of days and nights, and these can only be made such by the movement of the sun as it goes over and under the earth: but the sun is a part of heaven, so that time is confessedly more recent than the world. It would therefore be correct to say that the world was not made in time, but that time was formed by means of the world, for it was heaven’s movement that was the index of the nature of time.", + "[3] When, then, Moses says, “He finished His work on the sixth day,” we must understand him to be adducing not a quantity of days, but a perfect number, namely six, since it is the first that is equal to the sum of its own fractions ½, ⅓, and /6, and is produced by the multiplication of two unequal factors, 2×3; and see, the numbers 2 and 3 have left behind the incorporeal character that belongs to 1, 2 being an image of matter, and being parted and divided as that is, while 3 is the image of a solid body, for the solid is patient of a threefold division.", + "[4] Nay more, the number 6 is akin to the movements of animals provided with instrumental limbs, for the body equipped with such instruments is so constituted by nature that it can move in six directions, forwards and backwards, upwards and downwards, to the right and to the left. Moses’ wish, therefore, is to exhibit alike the things created of mortal kind and those that are incorruptible as having been formed in a way corresponding to their proper numbers. As I have just said, he makes mortal things parallel with the number six, the happy and blessed things with the number seven.", + "[5] First of all, then, on the seventh day the Creator, having brought to an end the formation of mortal things, begins the shaping of others more divine." + ], + [ + "For God never leaves off making, but even as it is the property of fire to burn and of snow to chill, so it is the property of God to make: nay more so by far, inasmuch as He is to all besides the source of action.", + "[6] Excellently, moreover, does Moses say “caused to rest” not “rested”; for He causes to rest that which, though actually not in operation, is apparently making, but He Himself never ceases making. For this reason Moses adds after “He caused to rest” the words “from what He had begun.” For whereas things produced by human arts when finished stand still and remain as they are, the products of divine skill, when completed, begin again to move; for their endings are the beginnings of other things, as the end of day is the beginning of night, and the openings of a month and of a year must naturally be regarded as limits which close those which have elapsed:", + "[7] birth again is accomplished through other things decaying, and decay through fresh births, showing the truth of the saying:", + "Naught that is born doth ever die,", + "Its severed parts together fly,", + "And yield another shape." + ], + [ + "[8] Nature takes delight in the number seven. Thus there are seven planets, the counterpoise to the uniform movement of the fixed stars. It is in seven stars that the bear reaches completeness, and gives rise not to commerce only but to fellowship and unity among men. The changes of the moon, again, occur by sevens: this is the luminary most sympathetic to earthly matters. And such changes as Nature produces in the atmosphere, she effects mainly by the influence of figures dominated by seven.", + "[9] Indeed, all that concerns us mortals has a divine origin drawn from heaven and is for our weal when its movement is ruled by seven. Who does not know that seven months’ infants come to the birth, while those that have taken a longer time, remaining in the womb eight months, are as a rule still-born?", + "[10] And they say that man becomes a reasoning being during his first seven years, by which time he is already capable of expressing ordinary nouns and verbs through having acquired the reasoning faculty; and that during his second period of seven years he reaches complete consummation; consummation meaning the power of reproducing his like; for at about the age of fourteen we are able to beget offspring like ourselves. The third period of seven years, again, is the end of growth, for till the age of twenty-one years men increase in height, and by many this time is called his prime.", + "[11] Furthermore the unreasoning side of the soul consists of seven parts, five senses, and the organ of speech, and the genital organ.", + "[12] The body again has seven movements, six mechanical, the seventh circular. Seven also are the internal organs, stomach, heart, spleen, liver, lung, two kidneys. Of equal number in like number are the divisions of the body—head, neck, breast, hands, belly, abdomen, feet. And the face, the living creature’s noblest part, is pierced by seven apertures, by two eyes, and two ears, as many nostrils, and the mouth, which make up seven.", + "[13] The excrements are seven—tears, mucus, spittle, seed, superfluities discharged by two ducts, and the sweat that oozes from all over the body. Once again in diseases the seventh is the most critical day. And the monthly purgings of women extend to seven days." + ], + [ + "[14] The power of this number reaches also to the most beneficent of the arts: in grammar, for instance, the best and most effective of the letters, namely the vowels, are seven in number: in music we may fairly call the seven-stringed lyre the best of instruments, because the enharmonic genus, which as we know is the most dignified of those used in melodies, is best brought out when that instrument renders it. Sevenfold are the modulations in pronunciation—acute, grave, circumflex, aspirated and unaspirated, long, short.", + "[15] Further, seven is the first number after the perfect number six, and the same in some sort with the number one. Whereas other numbers within the decade are either produced by or produce those within the decade and the decade itself, the number seven neither produces any of the numbers within the decade nor is produced by any. By reason of this the Pythagoreans, indulging in myth, liken seven to the motherless and ever-virgin Maiden, because neither was she born of the womb nor shall she ever bear." + ], + [ + "[16] “He rested therefore on the seventh day from all His works which He had made” (Gen. 2:2). This is as much as to say that God ceases moulding the masses that are mortal, whenever He begins to make those that are divine and in keeping with the nature of seven. But the interpretation of the statement in accordance with its bearing on human life and character is this, that, whenever there comes upon the soul the holy Reason of which Seven is the keynote, six together with all mortal things that the soul seems to make therewith comes to a stop." + ], + [ + "[17] “And God blessed the seventh day and hallowed it” (Gen. 2:3). God both blesses and forthwith makes holy the dispositions set in motion in harmony with the seventh and truly Divine light, for closely akin are the character that is charged with benediction and the character that is holy. That is why, when treating of him who has vowed the great vow, he says that, if a change suddenly befall him and defile his mind, he shall no longer be holy, but “the preceding days are not reckoned.” Rightly enough, for the character that is not holy is vile, of no account, so that the character well accounted of is holy.", + "[18] Rightly, then, did he say that God both blessed and hallowed the seventh day, “because in it He ceased from all His works which God began to make” (Gen. 2:3). But the reason why the man that guides himself in accordance with the seventh and perfect light is both of good understanding and holy, is that the formation of things mortal ceases with this day’s advent. For, indeed, the matter stands thus; when that most brilliant and truly divine light of virtue has dawned, the creation of that whose nature is of the contrary kind comes to a stop. But we pointed out that God when ceasing or rather causing to cease, does not cease making, but begins the creating of other things, since He is not a mere artificer, but also Father of the things that are coming into being." + ], + [ + "[19] “This book is that of the origin of heaven and earth, when it came into being” (Gen. 2:4). (That is to say): “This perfect Reason, moving in accord with the number 7, is the primal origin both of mind ordering itself after the original patterns, and of sense-perception in the domain of mind (if the expression is permissible) ordering itself after those originals.” “Book” is Moses’ name for the Reason of God, in which have been inscribed and engraved the formation of all else.", + "[20] But that you may not suppose that the Deity makes anything in definite periods of time, but may know that to mortal kind the process of creation is unobserved, undescried, incomprehensible, he adds, “When it came into being,” not defining “when” by a determining limit, for the things that come into being under the hand of the First Cause come into being with no determining limit. There is an end, then, of the notion that the universe came into being in six days." + ], + [ + "[21] “In the day in which God made the heaven and the earth and every green thing of the field before it appeared upon the earth and all grass of the field before it sprang up; for God had not sent rain on the earth, and there was no man to till the earth” (Gen. 2:4, 5). Above he has called this day a book, for he delineates the creation of heaven and earth as wrought in both: for by His own supremely manifest and far-shining Reason God makes both of them, both the original of the mind, which in symbolic language he calls “heaven,” and the original of sense-perception, to which by a figure he gave the name of “earth.”", + "[22] And he compares the original of the mind and the original of sense-perception to two fields; for they bear fruit, the mind all that is done in thinking, sense-perception all that is done in perceiving. What he means is something of this sort. As before the particular and individual mind there subsists a certain original as an archetype and pattern of it, and again before the particular sense-perception, a certain original of sense-perception related to the particular as a seal making impression is to the form which it makes; just so, before the individual objects of intellectual perception came into being, there was existing as a genus the ‘intellectually-perceptible’ itself, by participation in which the name has been given to the members of the genus; and before the individual objects of sense-perception came into existence, there was existing as a genus the ‘sensibly-perceptible’ itself, by sharing in whose being all other objects of sense have become such.", + "[23] “Green of the field,” then, is what he terms the “intellectually-perceptible” of the mind; for as in a field the green things spring up and bloom, even so the ‘intellectually-perceptible’ is a growth springing from the mind. Before, then, the particular ‘intellectually-perceptible’ came into being, the Creator produces the solely abstract ‘intellectually-perceptible,’ as a generic existence. This he rightly calls “all,” for the particular ‘intellectually-perceptible,’ being a fragment, is not all, but the generic is so, being a full whole." + ], + [ + "[24] “And all the grass of the field” he says, “before it sprang up,” that is to say, before the particular objects of sense sprang up, there existed by the Maker’s forethought the generic ‘sensibly-perceptible,’ and that it is that he again calls “all.” Natural enough is his comparison of the ‘sensibly-perceptible’ to grass. For as grass is the food of a creature devoid of reason, so has the ‘sensibly-perceptible’ been assigned to the unreasoning part of the soul. Else why, after saying before “green of the field,” does he go on to say, “and all grass,” as if it were impossible for green of the field to come up as grass? The fact is, “the green of the field” is the ‘intellectually-perceptible,’ an outgrowth of the mind, but the “grass” is the ‘sensibly-perceptible,’ it in turn being a growth of the unreasoning part of the soul.", + "[25] He goes on “for God had not rained upon the earth, and there was no man to work the ground.” These words discover a deep knowledge of the laws of being. For if God does not shower upon the senses the means of apprehending objects presented to them, neither will the mind have anything to “work” or take in hand in the field of sense-perception. For the mind by itself is without employment when the Cause of all things does not pour down, like rain and moisture, colours on the sight, sounds on the hearing, savours on the taste, and that which is proper to them on the other senses.", + "[26] But as soon as God has begun to water sense with objects of sense, that moment the mind also is found to be a tiller of rich soil, so to speak. The original of ‘sense-perception’ has no need of nourishment; but the nourishment of ‘sense-perception,’ which he figuratively calls “rain,” is the particular objects of sense, which of course are bodies; whereas an original has nothing to do with bodies. Thus before the creation of particular concrete substances, God did not rain on the original idea of sense-perception, which Moses calls “earth,” and this means that He supplied it with no food: for indeed it was in absolutely no need whatever of a sensible object of perception.", + "[27] The meaning of the words, “and there was not a man to work the ground,” is this: the original idea of the mind did not work the original idea of sense-perception: for my mind like yours works the sense-perception through the objects of the senses, but the original idea of the mind, as there was of course no particular body in existence proper to it, does not work the original idea of ‘sense-perception’: for were it working, it would be working it by means of the objects of sense, but among original ideas there is no such thing as an object of sense." + ], + [ + "[28] “And a spring went up out of the earth and watered all the face of the earth” (Gen. 2:6). He calls the mind a “spring” of the earth, and the senses its “face,” because Nature, exercising forethought in all things, assigned this place to them out of all the body as most suitable for their special activities: and the mind like a spring waters the senses, sending to each of them the streams suitable to it. See then, how, like links in a chain, the powers of the living creature hold on to each other; for mind and ‘sense-perception’ and object of sense being three, ‘sense-perception’ is in the middle, while mind and object of sense occupy each extreme.", + "[29] But neither has the mind power to work, that is, to put forth its energies by way of ‘sense-perception,’ unless God send the object of sense as rain upon it; nor is any benefit derived from the object of sense when so rained down, unless, like a spring, the mind, extending itself to reach the ‘sense-perception,’ stir it out of its repose to grasp the object presented to it. Thus the mind and the object of sense are always practising a reciprocity of giving, the one lying ready for sense-perception as its material, the other, like a craftsman, moving sense-perception in the direction of the external object, to produce an impulse towards it.", + "[30] For the living creature excels the non-living in two respects, in the power of receiving impressions and in the active impulse towards the object producing them. The impression is produced by the drawing nigh of the external object, as it stamps the mind through sense-perception; while the active impulse, close of kin to the power aforesaid, comes about by way of the mind’s power of self-extension, which it exercises through sense-perception, and so comes into touch with the object presented to it, and goes towards it, striving to reach and seize it." + ], + [ + "[31] “And God formed the man by taking clay from the earth, and breathed into his face a breath of life, and the man became a living soul” (Gen. 2:7). There are two types of men; the one a heavenly man, the other an earthly. The heavenly man, being made after the image of God, is altogether without part or lot in corruptible and terrestrial substance; but the earthly one was compacted out of the matter scattered here and there, which Moses calls “clay.” For this reason he says that the heavenly man was not moulded, but was stamped with the image of God; while the earthly is a moulded work of the Artificer, but not His offspring.", + "[32] We must account the man made out of the earth to be mind mingling with, but not yet blended with, body. But this earthlike mind is in reality also corruptible, were not God to breathe into it a power of real life; when He does so, it does not any more undergo moulding, but becomes a soul, not an inefficient and imperfectly formed soul, but one endowed with mind and actually alive; for he says, “man became a living soul.”" + ], + [ + "[33] The question might be asked, why God deemed the earthly and body-loving mind worthy of divine breath at all, but not the mind which had been created after the original, and after His own image; in the second place, what “breathed in” means; thirdly, why the breathing is “into the face”; fourthly, why, though he shows his knowledge of the word ‘spirit’ when he says “and the Spirit of God was borne above the water” (Gen. 1:2), he now says “breath” not “spirit.”", + "[34] In answer to the first query, one thing to be said is that God loves to give, and so bestows good things on all, even those who are not perfect, at the same time encouraging them to a zeal for virtue and a participation in it, by displaying His own overflowing wealth, and how there is abundance even for those who will derive no great benefit from it. This characteristic He shows very clearly in other instances also. For when He rains upon the sea, and causes springs to gush forth in the depths of the desert, and waters the poor and rough and barren soil, pouring on it rivers with their overflowings, what else does He prove save the exceeding greatness of His own wealth and goodness? This is the reason for which He created no soul barren of virtue, even if the exercise of it be to some impossible.", + "[35] A second thing to be said is this. It is His will to make compliance with positive ordinances part of duty. One, then, into whom real life had not been breathed, but who was without experience of virtue, when punished for his transgressions would have said that he is unjustly punished, for that it was through inexperience of good that he failed in respect of it, and that the blame lay with Him who had failed to breathe into him any conception of it. Nay, he will perhaps say that he does not sin at all, if (as some say) involuntary acts and acts done in ignorance do not count as wrong deeds.", + "[36] “Breathed into,” we note, is equivalent to “inspired” or “be-souled” the soulless; for God forbid that we should be infected with such monstrous folly as to think that God employs for inbreathing organs such as mouth or nostrils; for God is not only not in the form of man, but belongs to no class or kind. Yet the expression clearly brings out something that accords with nature.", + "[37] For it implies of necessity three things, that which inbreathes, that which receives, that which is inbreathed: that which inbreathes is God, that which receives is the mind, that which is inbreathed is the spirit or breath. What, then, do we infer from these premises? A union of the three comes about, as God projects the power that proceeds from Himself through the mediant breath till it reaches the subject. And for what purpose save that we may obtain a conception of Him?", + "[38] For how could the soul have conceived of God, had He not breathed into it and mightily laid hold of it? For the mind of man would never have ventured to soar so high as to grasp the nature of God, had not God Himself drawn it up to Himself, so far as it was possible that the mind of man should be drawn up, and stamped it with the impress of the powers that are within the scope of its understanding.", + "[39] The breathing “into the face” is to be understood both physically and ethically: physically, because it is in the face that He set the senses; for this part of the body is beyond other parts endowed with soul: but ethically, on this wise. As the face is the dominant element in the body, so is the mind the dominant element of the soul: into this only does God breathe, whereas He does not see fit to do so with the other parts, whether senses or organs of utterance and of reproduction; for these are secondary in capacity.", + "[40] By what, then, were these also inspired? By the mind, evidently. For the mind imparts to the portion of the soul that is devoid of reason a share of that which it has received from God, so that the mind was be-souled by God, but the unreasoning part by the mind. For the mind is, so to speak, God of the unreasoning part. In like manner he does not hesitate to speak of Moses as “a God to Pharaoh” (Exod. 7:1).", + "[41] For of the things which come into being some come into being both by God’s power and through God’s agency, while others come into being by God’s power but not by His agency. The most excellent things were made both by God and through God. For example, he will presently say, “God planted a pleasaunce” (Gen. 2:8): to these the mind belongs; but the part devoid of reason was made by God’s power but not by God’s agency, but by that of the reasonable power which rules and holds dominion in the soul.", + "[42] He uses the word ‘breath’ not ‘spirit,’ implying a difference between them; for ‘spirit’ is conceived of as connoting strength and vigour and power, while a ‘breath’ is like an air or a peaceful and gentle vapour. The mind that was made after the image and original might be said to partake of spirit, for its reasoning faculty possesses robustness; but the mind that was made out of matter must be said to partake of the light and less substantial air, as of some exhalation, such as those that rise from spices: for if they are kept and not burned for incense there is still a sweet perfume from them." + ], + [ + "[43] “And God planted a pleasaunce in Eden toward the sun-rising, and placed there the man whom He had formed” (Gen. 2:8). By using many words for it Moses has already made it manifest that the sublime and heavenly wisdom is of many names; for he calls it “beginning” and “image” and “vision of God”; and now by the planting of the pleasaunce he brings out the fact that earthly wisdom is a copy of this as of an archetype. Far be it from man’s reasoning to be the victim of so great impiety as to suppose that God tills the soil and plants pleasaunces. We should at once be at a loss to tell from what motive He could do so. Not to provide Himself with pleasant refreshment and comfort.", + "[44] Let not such fables even enter our mind. For not even the whole world would be a place fit for God to make His abode, since God is His own place, and He is filled by Himself, and sufficient for Himself, filling and containing all other things in their destitution and barrenness and emptiness, but Himself contained by nothing else, seeing that He is Himself One and the Whole.", + "[45] Well then, God sows and plants earthly excellence for the race of mortals as a copy and reproduction of the heavenly. For pitying our race and noting that it is compact of a rich abundance of ills, He caused earthly excellence to strike root, to bring succour and aid to the diseases of the soul. It is, as I said before, a copy of the heavenly and archetypal excellence, to which Moses gives many names. Virtue is figuratively called “pleasaunce,” and the locality specially suited to the pleasaunce “Eden,” which means “luxury”; excellence to be sure has for its fit adjuncts peace and welfare and joy, in which true luxury consists.", + "[46] Again the planting of the pleasaunce is “towards the sun-rising,” for right reason does not set nor is quenched, but its nature is ever to rise, and, I take it, just as the sun when it has risen fills the gloom of the atmosphere with light, so virtue also, when it has risen in the soul, illumines its mist and disperses its deep darkness.", + "[47] “And He placed there” it says, “the man whom He had formed.” For God, being good and training our race to virtue as the operation most proper to it, places the mind amid virtue, evidently to the end that as a good gardener it may spend its care on nothing else but this." + ], + [ + "[48] Now the question might be asked, “Why, seeing that to imitate God’s works is a pious act, am I forbidden to plant a grove by the altar, while God plants the pleasaunce?” For it says, “Thou shalt not plant thyself a grove: thou shalt not make to thyself any wood by the side of the altar of the Lord thy God” (Deut. 16:21). What then are we to say? That it becomes God to plant and to build virtues in the soul,", + "[49] but that the mind shows itself to be without God and full of self-love, when it deems itself as on a par with God; and, whereas passivity is its true part, looks on itself as an agent. When God sows and plants noble qualities in the soul, the mind that says “I plant” is guilty of impiety. Thou shalt not plant, therefore, whensoever God is tending His plants. But if thou dost set plants in the soul, O mind, set only fruit-bearing plants. Set not a grove, for in a grove there are both wild and cultivated trees. And to plant in the soul barren wickedness by the side of cultivated and fruit-yielding virtue is like leprosy with its twofold growths and blending of discordant hues.", + "[50] If, however, thou dost bring into the same place things heterogeneous and incapable of mixture, let them be separate and distinct from the pure and unsullied growth that offers up fruits free from blemish to God. And it is such a growth that is meant by the altar of sacrifice: for it is a violation of this to say that anything is the (independent) work of the soul, since there is nothing there that has not reference to God.", + "[51] To say that is to mingle the barren with the fruit-bearing. And this is a blemish, whereas only things without blemish are offered to God. If then thou transgress in any of these respects, O soul, thou wilt injure thyself, not God; that is why it says “thou shalt not plant to thyself”; for to God no one does such tillage, above all when the plants are bad ones; and it goes on to say, “thou shalt not make to thyself.” It says also in another case, “Ye shall not make together with Me gods of silver, and gods of gold ye shall not make to yourselves” (Exod. 20:23). For he that thinks either that God belongs to a type, or that He is not one, or that He is not unoriginate and incorruptible, or that He is not incapable of change, wrongs himself not God; for it says, “to yourselves ye shall not make”; for we must deem that He belongs to no type, and that He is One and incorruptible and unchangeable. He that does not so conceive infects his own soul with a false and godless opinion.", + "[52] Do you not see that, even if He bring us into virtue and even if, when brought in, we plant no fruitless thing but “every tree good for food,” He yet commands us “thoroughly to cleanse its uncleanness” (Lev. 19:23)? And this means the notion that we are planting, for it is the cutting away of self-conceit that He demands, and self-conceit is in its nature unclean." + ], + [ + "[53] Speaking here of the man whom God moulded, it merely says that He “placed him in the garden.” Who then is it of whom it says later on “The Lord God took the man whom He had made, and placed him in the garden to till it and to guard it” (Gen. 2:15)? It would seem then that this is a different man, the one that was made after the image and archetype, so that two men are introduced into the garden, the one a moulded being, the other “after the image.”", + "[54] The one then that was made according to the original has his sphere not only in the planting of virtues but is also their tiller and guardian, and that means that he is mindful of all that he heard and practised in his training; but the “moulded” man neither tills the virtues nor guards them, but is only introduced to the truths by the rich bounty of God, presently to be an exile from virtue.", + "[55] For this reason in describing the man whom God only places in the garden, Moses uses the word “moulded,” but of the man whom He appoints both tiller and guardian he speaks not as “moulded,” but he says “whom He had made”; and the one He receives, and the other He casts out. And He confers on him whom He receives three gifts, which constitute natural ability, facility in apprehending, persistence in doing, tenacity in keeping. Facility in apprehending is the placing in the garden, persistence in doing is the practice of noble deeds, tenacity in keeping the guarding and retaining in the memory of the holy precepts. But the “moulded” mind neither keeps in mind nor carries out in action the things that are noble, but has facility in apprehending them and no more than this. Accordingly after being placed in the garden he soon runs away and is cast out." + ], + [ + "[56] “And God caused to spring out of the ground every tree fair to behold and good for food, and the tree of life in the midst of the garden, and the tree of knowledge of good and evil” (Gen. 2:9). Moses now indicates what trees of virtue God plants in the soul.", + "[57] These are the several particular virtues, and the corresponding activities, and the complete moral victories, and what philosophers call καθήκοντα or common duties. These are the plants of the garden. These very plants he characterizes, showing that what is good is also most fair to be seen and enjoyed. For some of the arts and sciences are theoretical indeed but not practical, such as geometry and astronomy, and some are practical, but not theoretical, as the arts of the carpenter and coppersmith, and all that are called mechanical; but virtue is both theoretical and practical; for clearly it involves theory, since philosophy, the road that leads to it, involves it through its three parts, logic, ethics, physics; and it involves conduct, for virtue is the art of the whole of life, and life includes all kinds of conduct.", + "[58] But while virtue involves theory and practice, it is furthermore of surpassing excellence in each respect; for indeed the theory of virtue is perfect in beauty, and the practice and exercise of it a prize to be striven for. Wherefore he says that it is both “beautiful to look upon,” an expression signifying its aspect as theory, and “good to eat,” words which point to its excellence in exercise and practice." + ], + [ + "[59] Now the tree of life is virtue in the most comprehensive sense, which some term goodness. From it the particular virtues derive their existence. That is why it is also set in the midst of the garden, occupying the central all-embracing position, that it may, like a king, be attended by those on either side as by body-guards. But some say that it is the heart that is called the tree of life, since it is the cause of life and has been allotted the central place in the body, as it naturally would, being in their view the dominating principle. But these people should remember that they are setting forth a view worthy of the physician rather than of the philosopher, while we, as we have said, maintain that virtue in its most generic aspect is called the tree of life.", + "[60] Of this he expressly says that it is in the midst of the garden, but as to the other tree, that of knowing good and evil, he has not made it clear whether it is within or without the garden, but immediately after the words, “and the tree of the knowledge of good and evil,” he comes to a stop without making it clear where it was. His silence is due to his desire to prevent the man unversed in natural philosophy from regarding with wonder the spot where that knowledge dwells.", + "[61] What then must we say? That this tree is both in the garden and outside it, in literal fact in it, virtually outside it. How so? Our dominant part is all-receptive and resembles wax that receives all impressions fair and ugly; accordingly the supplanter Jacob makes acknowledgement saying, “Upon me came all these things” (Gen. 42:36); for upon the soul, one as it is, the countless impressions of all things in the universe are borne. Whenever, then, it shall have received the stamp of perfect virtue, it straightway becomes the tree of life, but when it receives that of wickedness, it straightway becomes the tree of knowledge of good and evil. But wickedness has been exiled from the divine choir. The ruling part in us therefore that has received it is actually in the garden, for it has in it likewise the stamp of virtue, properly belonging to the garden; but on the other hand it is virtually not in it, because the impress of wickedness is alien to a place of divine sunrising.", + "[62] You may grasp what I mean in this way. At this moment my ruling part is in literal fact in my body, but virtually in Italy or Sicily, when it is pondering on these countries, and in heaven, when it is considering heaven. Accordingly it often happens that people who are actually in unconsecrated spots are really in most sacred ones, when they are forming images of all that pertains to virtue. Others, on the other hand, who are in consecrated spots are in mind profane, owing to their mind admitting bad impressions and inclinations to what is unworthy. Thus wickedness neither is in the garden, nor is it not in it, for it can be there actually, but virtually it cannot." + ], + [ + "[63] “A river goes forth from Eden to water the garden: thence it is separated into four heads; the name of the one is Pheison; this is that which encircles all the land of Evilat, there where the gold is; and the gold of that land is good; and there is the ruby and the emerald. And the name of the second river is Geon; this encompasses all the land of Aethiopia. And the third river is Tigris; this is that whose course is in front of Assyria. And the fourth river is Euphrates” (Gen. 2:10–14). By these rivers his purpose is to indicate the particular virtues. These are four in number, prudence, self-mastery, courage, justice. The largest river, of which the four are effluxes, is generic virtue, which we have called “goodness.” The four effluxes are the virtues of the same number.", + "[64] Generic virtue takes its start from Eden, the wisdom of God, which is full of joy, and brightness, and exultation, glorying and priding itself only upon God its Father; but the specific virtues, four in number, are derived from generic virtue, which like a river waters the perfect achievements of each of them with an abundant flow of noble doings.", + "[65] Let us look too at the particular words used. “A river,” it says “issues forth from Eden to water the garden.” “River” is generic virtue, goodness. This issues forth out of Eden, the wisdom of God, and this is the Reason of God; for after that has generic virtue been made. And generic virtue waters the garden, that is, it waters the particular virtues. “Heads” he takes not in the sense of locality but of sovereignty. For each of the virtues is in very deed a sovereign and a queen. “Is separated” is equivalent to ‘has boundaries to define it.’ Prudence, concerned with things to be done, sets boundaries round them; courage round things to be endured; self-mastery round things to be chosen; justice round things to be awarded." + ], + [ + "[66] “The name of the one is Pheison. This is that which encompasseth all the land of Evilat, there where the gold is; and the gold of that land is good; and there is the ruby and the emerald.” One species of the four virtues is prudence, which he has called “Pheison,” owing to its ‘sparing’ and guarding the soul from deeds of wrong. And it encircles in its roundel the land of Evilat; that is to say, it cherishes with care the kindly and gentle and gracious disposition; and, as of all smelted substance the most excellent and most approved is gold, so of the soul too the most approved virtue is prudence.", + "[67] And the words, “there where (or ‘whose’) the gold is” are not a mere piece of local information, there where the gold is, but there (is He) whose is the treasure, even prudence gleaming like gold, tried by the fire, and precious; and prudence is acknowledged to be God’s fairest treasure. And in the place where prudence dwells are two corresponding concretes, the man who is prudent, and the man who exercises prudence. These he likens to ruby and emerald." + ], + [ + "[68] “And the name of the second river is Geon; this encircles all the land of Ethiopia.” This river figuratively represents courage; for the word Geon is ‘breast’ or ‘butting’; and each of these indicates courage; for it has its abode about men’s breasts, where the heart also is, and it is fully equipped for self-defence; for it is the knowledge of things that we ought to endure and not to endure, and of things that fall under neither head. And it encompasses and beleaguers Ethiopia, whose name being interpreted is ‘lowness’; and cowardice is a low thing, while courage is a foe to lowness and cowardice.", + "[69] “And the third river is Tigris; this is that whose course is over against the Assyrians.” Self-mastery is the third virtue, and takes its stand against pleasure, which thinks that it can direct the course of human weakness; for expressed in the Greek tongue “Assyrians” is ‘directing.’ He further compares desire, with which self-mastery is occupied, to a tiger, the animal least capable of being tamed." + ], + [ + "[70] It is worth inquiring why courage is mentioned in the second place, self-mastery in the third, and prudence in the first, and why he has not set forth a different order of the virtues. We must observe, then, that our soul is threefold, and has one part that is the seat of reason, another that is the seat of high spirit, and another that is the seat of desire. And we discover that the head is the place and abode of the reasonable part, the breast of the passionate part, the abdomen of the lustful part; and that to each of the parts a virtue proper to it has been attached; prudence to the reasonable part, for it belongs to reason to have knowledge of the things we ought to do and of the things we ought not; courage to the passionate part; and self-mastery to the lustful part. For it is by self-mastery that we heal and cure our desires.", + "[71] As, then, the head is the first and highest part of the living creature, the breast the second, and the abdomen the third, and again of the soul the reasoning faculty is first, the high-spirited second, the lustful third: so too of the virtues, first is prudence which has its sphere in the first part of the soul which is the domain of reason, and in the first part of the body, namely the head; and second is courage, for it has its seat in high spirit, the second part of the soul, and in the breast, the corresponding part of the body; and third self-mastery, for its sphere of action is the abdomen, which is of course the third part of the body, and the lustful faculty, to which has been assigned the third place in the soul." + ], + [ + "[72] “The fourth river,” he says, “is Euphrates.” “Euphrates” means ‘fruitfulness,’ and is a figurative name for the fourth virtue, justice, a virtue fruitful indeed and bringing gladness to the mind. When, then, does it appear? When the three parts of the soul are in harmony. Harmony for them is the dominance of the more excellent; for instance, when the two, the high-spirited and the lustful, are guided by the reasoning faculty as horses by their driver, then justice emerges; for it is justice for the better to rule always and everywhere, and for the worse to be ruled: and the reasoning faculty is better, the lustful and the high-spirited the inferior.", + "[73] Whenever, on the other hand, high spirit and desire turn restive and get out of hand, and by the violence of their impetus drag the driver, that is the reason, down from his seat and put him under the yoke, and each of these passions gets hold of the reins, injustice prevails. For it cannot but be that owing to the badness and want of skill of the driver, the team is swept down precipices and gullies, just as by experience and skill it must needs be brought safely through." + ], + [ + "[74] Now let us go on to look at our subject in this way. “Pheison” signifies ‘alteration of mouth,’ and “Evilat” ‘in travail’: and by these prudence is plainly indicated. For while most people deem the man prudent who can find sophistical arguments, and is clever at expressing his ideas, Moses knows such an one to be a lover of words indeed, but a prudent man by no means. For prudence is discerned in “alteration of the mouth,” that is in the word of utterance undergoing a transformation. This comes to the same thing as saying that prudence is not seen in speech but in action and earnest doings.", + "[75] And prudence surrounds with an encircling wall Evilat, or “folly in travail,” to besiege and overthrow it. “Travailing” is a name strictly appropriate to folly, because the foolish mind, being enamoured of things out of its reach, is evermore in travail pangs. This is so when it is enamoured of money, when of glory, when of pleasure, when of anything else.", + "[76] But, though in travail, it never brings to the birth, for the soul of the worthless man has not by nature the power to bring forth any offspring. What it seems to produce turn out to be wretched abortions and miscarriages, devouring half of its flesh, an evil tantamount to the death of the soul. Accordingly Aaron, the sacred word, begs of Moses, the beloved of God, to heal the change in Miriam, that her soul may not be in travail with evils; and so he says “Let her not become as one dead, as an abortion coming forth from the womb of a mother; consuming half of her flesh” (Num. 12:12)." + ], + [ + "[77] To resume. “There,” it says, “where (or ‘whose’) the gold is” (Gen. 2:11). It does not merely say that the gold is there, but “there (is He) ‘whose’ it is.” For prudence, which he has likened to gold, a substance free from alloy and pure and cleansed by fire and tested and precious, is there in the wisdom of God, but, being there, is not a possession of wisdom, but of Him whose is wisdom itself also, even God Who created it and makes it His.", + "[78] “Now the gold of that land is good.” “Is there, then, other gold that is not good?” Yes, indeed, for prudence is of two kinds, the one universal, the other particular. The prudence that is in me, being particular, is not good, for when I perish, it perishes together with me. But the universal prudence, which has for its abode the wisdom of God and His dwelling-place, is good, for, itself imperishable, it abides in an imperishable dwelling-place." + ], + [ + "[79] “And there is the ruby and the greenstone (ibid.), the two concrete embodiments of this virtue, the man who has good sense, and the man who exercises good sense: the determining quality in the one is potential good sense, that in the other good sense exercised. For it was for the sake of these concretes that God sowed in the earth-born man good sense (in particular) and virtue (in general). For what benefit had there been in virtue had there not been ready for it the activities of reason to welcome it and receive its impressions?” So that, naturally, there where good sense, is, there is both the man who has good sense, and the man who exercises good sense, the two precious stones.", + "[80] Judah and Issachar seem to be these. For the man who exercises himself in the practical wisdom of God, makes thankful acknowledgement to Him who bestowed good without stint; while the representative of the other aspect is furthermore engaged in noble and worthy works. Now of the man who makes confession of thankfulness Judah is the symbol, with whose birth Leah leaves off bearing (Gen. 29:35); but of him who is engaged in noble deeds Issachar is the figure, “for he submitted his shoulder to labour and became a tiller of the soil” (Gen. 49:15). In his case, as Moses says, when he has been sown and planted in the soul “there is a reward” (Gen. 30:18), that is to say his labour is not in vain, but crowned by God and awarded a recompense.", + "[81] That he is referring to these patriarchs he shows elsewhere when he says of the high-priestly garment, “And thou shalt weave together in it precious stones in fourfold order: there shall be a row of precious stones, sardius, topaz, smaragdus, making the one row”—Reuben, Simeon, Levi—“and the second row” it says “ruby and sapphire” (Exod. 28:17 f.): but the sapphire is a green stone. Now Judah is engraved in the ruby, for he is fourth in order, and Issachar on the sapphire.", + "[82] Why then, while saying “a green stone,” does he not also say, “a ruby stone”? Because Judah, the disposition prone to make confession of praise, is exempt from body and matter. For indeed the very word denoting confession (of praise) vividly portrays the acknowledgement that takes a man out of himself. For whenever the mind goes out from itself and offers itself up to God, as Isaac or “laughter,” does, then does it make confession of acknowledgement towards the Existent One. But so long as the mind supposes itself to be the author of anything, it is far away from making room for God and from confessing or making acknowledgement to Him. For we must take note that the very confession of praise itself is the work not of the soul but of God who gives it thankfulness. Incorporeal assuredly is Judah with his confession of praise.", + "[83] But for Issachar who has advanced through labour there is need accordingly of a material body. For how shall the keen endeavourer read without eyes? How shall he hear the words of encouragement without ears? How shall he eat food and drink without a stomach and its wonderful processes? That is why he is likened to a stone.", + "[84] Yes, and the colours differ. To him who makes confession of praise the hue of the ruby belongs, for he is permeated by fire in giving thanks to God, and is drunk with a sober drunkenness. But to him who is still labouring the hue of the green stone is proper, for men in exercise and training are pale, both by reason of the wearing labour and by reason of the fear that they may perchance not obtain the result that accords with their prayer." + ], + [ + "[85] It is worth inquiring why, while the two rivers Pheison and Geon encompass countries, the one Evilat, the other Ethiopia, neither of the others does so; but of the Tigris it is said that it is over against the Assyrians, and the Euphrates is not said to be over against anything; and yet as a matter of fact the Euphrates both flows round many countries and has many facing it. But the subject of the passage is not the river, but amendment of character.", + "[86] We must observe, then, that prudence and courage are able to construct an enclosing wall against the opposite vices, folly and cowardice, and capture them; for they are both of them weak and easy to take, for the foolish man falls an easy victim to the prudent man, and the coward lies at the mercy of the brave man; self-mastery on the contrary is powerless to encircle desire and pleasure; for they are hard to wrestle with and difficult to overthrow. Mark you not that even the most self-controlled of men under compulsion of the mortal element in them resort to food and drink, out of which the pleasures of the appetite develop? So we must be content to face and fight lust as a principle.", + "[87] That is why the river Tigris is over against the Assyrians, self-mastery over against pleasure. Justice, however, the characteristic of the river Euphrates, neither besieges and encircles anyone with a palisade, nor withstands any in conflict. Why? Because it is the function of justice to assign to each what he deserves, and justice sustains the part neither of prosecutor nor of defendant but of judge. Even as the judge, therefore, makes it his business neither to conquer any persons, nor to wage war on any and oppose them, but pronounces a judgement and awards what is just, so too justice, being nobody’s opponent, accords to each matter what it merits." + ], + [ + "[88]. “And the Lord God took the man whom He had made, and placed him in the garden to till and to guard it” (Gen. 2:15). “The man whom God made” differs, as I have said before, from the one that “was moulded”: for the one that was moulded is the more earthly mind, the one that was made the less material, having no part in perishable matter, endowed with a constitution of a purer and clearer kind.", + "[89] This pure mind, then, God takes, not suffering it to go outside of Himself, and, having taken it, sets it among the virtues that have roots and put forth shoots, that he may till them and guard them. For many, after beginning to practise virtue, have changed at the last: but on the man to whom God affords secure knowledge, He bestows both advantages, both that of tilling the virtues, and also that of never desisting from them, but of evermore husbanding and guarding each one of them. So “tilling” represents practising, while “guarding” represents remembering." + ], + [ + "[90] “And the Lord God commanded Adam saying: From every tree that is in the garden thou shalt feedingly eat, but of the tree of knowing good and evil ye shall not eat of it: and in the day that ye eat of it ye shall surely die” (Gen. 2:16, 17).", + "We must raise the question what Adam He commands and who this is; for the writer has not mentioned him before, but has named him now for the first time. Perchance, then, he means to give us the name of the man that was moulded. “Call him earth” he says, for that is the meaning of “Adam,” so that when you hear the word “Adam,” you must make up your mind that it is the earthly and perishable mind; for the mind that was made after the image is not earthly but heavenly.", + "[91] And we must inquire why when assigning their names to all the other creatures Adam did not assign one to himself. What, then, are we to say? The mind that is in each one of us can apprehend other objects, but is incapable of knowing itself. For just as the eye sees other objects but does not see itself, so the mind too perceives other objects, but does not apprehend itself. Can it say what it is and of what kind, breath or blood or fire or air or anything else? Can it even say that it is a body or else that it is incorporeal? Are not they simpletons, then, who inquire about God’s substance? For how should those, who know not the substance of their own soul, have accurate ideas about the soul of the universe? For we may conceive of God as the soul of the universe." + ], + [ + "[92] Quite naturally, therefore, Adam, that is the Mind, though he names and apprehends other things, gives no name to himself, since he is ignorant of himself and his own nature. Now it is to this being, and not to the being created after His image and after the original idea, that God gives the command. For the latter, even without urging, possesses virtue instinctively; but the former, independently of instruction, could have no part in wisdom.", + "[93] There is a difference between these three—injunction, prohibition, command accompanied by exhortation. For prohibition deals with wrongdoings and is addressed to the bad man, injunction concerns duties rightly done, and exhortation is addressed to the neutral man, the man who is neither bad nor good: for he is neither sinning, to lead anyone to forbid him, nor is he so doing right as right reason enjoins, but has need of exhortation, which teaches him to refrain from evil things, and incites him to aim at things noble.", + "[94] There is no need, then, to give injunctions or prohibitions or exhortations to the perfect man formed after the (Divine) image, for none of these does the perfect man require. The bad man has need of injunction and prohibition, and the child of exhortation and teaching. Just so the perfect master of music or letters requires none of the directions that apply to those arts, whereas the man who stumbles over the subjects of his study does require what we may call laws or rules with their injunctions and prohibitions, while one who is now beginning to learn requires teaching.", + "[95] Quite naturally, then, does God give the commandments and exhortations before us to the earthly man who is neither bad nor good but midway between these. To enforce the exhortation, both Divine titles are employed, both “Lord” and “God,” for it says “God the Lord commanded him.” This is in order that, should he obey the exhortations, he may be deemed worthy by God of His benefactions; but that, should he rebel, he may be driven from the presence of the Lord who has a Master’s authority over him.", + "[96] For this reason again, when he is being cast out of the garden, the sacred writer has introduced the same titles, for he says, “And the Lord God sent him forth out of the garden of delight, to till the ground, out of which he was taken” (Gen. 3:23). This is to show that, since “the Lord” as Master and “God” as Benefactor had issued the commands, so in both capacities does He inflict punishment on him who had disobeyed them. For he dismisses the disobedient by the exercise of the very powers which He had exercised in urging him to obedience." + ], + [ + "[97] The charge which he gives is this: “From every tree that is in the garden thou shalt eat feedingly thereon” (Gen. 2:16). He moves the soul of the man to get benefit, not from a single tree or from a single virtue but from all the virtues: for eating is a figure of soul-nourishment: and the soul is nourished by the acquisition of things noble, and the practice of things rightful.", + "[98] And He says not merely “shalt eat,” but also “feedingly,” that is, chewing and masticating the nourishment, not like an ordinary person, but like an athlete, that you may gain strength and power: for, as we know, the trainers charge the athletes not to bolt their food, but to masticate it slowly, in order that they may grow stronger. For the athlete and I take nourishment with different objects; I, just to sustain life, the athlete, for the further purpose of growing brawny and strong; and so mastication of food is a special point in training. Such is the meaning of “thou shalt eat feedingly thereon.”", + "[99] Let us try to form a yet more precise conception of it. To honour our parents is something eatable and nutritious: but good and bad sons honour them differently, the latter in compliance with custom, and these do not “eat feedingly,” but simply eat. When, then, eat they feedingly too? When, after exploring the precept and searching for the grounds on which it rests, they freely determine that such conduct is noble. The grounds for it are such as these: they gave us birth, nurtured us, educated us, have been authors of all good things to us. Honour again shown to the Existent One is something eatable; it is shown “feedingly,” when the honour we show is coupled with close search into the precept, and with a due appreciation of its motives." + ], + [ + "[100] “But of the tree of the knowledge of good and evil ye shall not eat” (Gen. 2:17). Therefore this tree is not in the garden: for if He bids them to eat of every tree in the garden, but not to eat of this one, it is evident that it is not in the garden: and this is quite naturally so: for actually, as I have said, it is there, and virtually it is not. For as all the impressions are virtually in the wax, but actually only the one that has been made, so in the soul, whose nature is waxlike, all the types are contained virtually, but not in actual execution, and the single one engraved in it is in possession, so long as it has not been obliterated by another seal which has made over it a clearer and bolder impression.", + "[101] Next there is this further question to be raised. When He is giving the charge to eat of every tree of the garden, He addresses the command to a single person, but when He issues the prohibition against making any use of that which causes evil and good, He speaks to more than one: for in the former case He says, “Thou shalt eat from every tree”; but in the latter, “ye shall not eat, and in the day that ye eat” not “that thou eatest,” and “ye shall die” not “thou shalt die.”", + "[102] We must accordingly remark in the first place that the good is scarce, the evil abundant. Hence it is hard to find a single wise man, while of inferior men there is a countless multitude. Quite fitly, therefore, does He bid a single man to find nourishment in the virtues, but many to abstain from evil-doing, for myriads practise this.", + "[103] In the second place, for the acquisition and practice of virtue a single thing only, namely our understanding, is requisite: but the body not only fails to co-operate to this end, but is an actual hindrance; for we may almost make it an axiom that the business of wisdom is to become estranged from the body and its cravings: but for the enjoyment of evil it is necessary not only that the mind be in a certain condition, but also the power of perception and of speech, in fact the body;", + "[104] for all these the inferior man requires for the full satisfaction of his particular form of wickedness. For how shall he divulge sacred and hidden truths unless he have an organ of speech? And how is he to indulge in pleasures, if he be bereft of a stomach and the organs of taste? So it is in accordance with the necessities of the case that He addresses the understanding alone about gaining virtue; for, as I said, it alone is needed for its acquisition; whereas in the pursuit of evil several faculties are needed, soul, speech, senses, body, for wickedness employs all these in displaying itself." + ], + [ + "[105] And further he says, “In the day that ye eat thereof, ye shall die the death” (Gen. 2:17). And yet after they have eaten, not merely do they not die, but they beget children and become authors of life to others. What, then, is to be said to this? That death is of two kinds, one that of the man in general, the other that of the soul in particular. The death of the man is the separation of the soul from the body, but the death of the soul is the decay of virtue and the bringing in of wickedness.", + "[106] It is for this reason that God says not only “die” but “die the death,” indicating not the death common to us all, but that special death properly so called, which is that of the soul becoming entombed in passions and wickedness of all kinds. And this death is practically the antithesis of the death which awaits us all. The latter is a separation of combatants that had been pitted against one another, body and soul, to wit. The former, on the other hand, is a meeting of the two in conflict. And in this conflict the worse, the body, overcomes, and the better, the soul, is overcome.", + "[107] But observe that wherever Moses speaks of “dying the death,” he means the penalty-death, not that which takes place in the course of nature. That one is in the course of nature in which soul is parted from body; but the penalty-death takes place when the soul dies to the life of virtue, and is alive only to that of wickedness.", + "[108] That is an excellent saying of Heracleitus, who on this point followed Moses’ teaching, “We live,” he says, “their death, and are dead to their life.” He means that now, when we are living, the soul is dead and has been entombed in the body as in a sepulchre; whereas, should we die, the soul lives forthwith its own proper life, and is released from the body, the baneful corpse to which it was tied." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO ALLEGORICAL INTERPRETATION, I", + "§ 3. Multiplication of two unequal factors. Ἑτερομήκης, though often used more widely by general writers, is a term reserved by the mathematicians for numbers of the form x(x+1), i.e. 1×2, 2×3, 3×4, etc. (See Nicomachus ii. 17.) This restricted use of the word obviously fits the present passage.", + "§ 30. Impressions … active impulse. The φαντασία, translated now by “presentation,” now by “mental picture,” conceived of as an imprint (τύπωσις) on the mind, is a thoroughly Stoic idea. (See e.g. Diog. Laert. vii. 45; S. V. F. ii. 52 ff.) So also is ὁρμή, “impulse” or “appetite.” The sense of this section is given more fully and clearly in Quod Deus 43.", + "§ 57. Theoretical … practical. A more careful classification of the arts is given by Aristotle, Met. v. 1, viz.—θεωρητικαί, πρακτικαί and ποιητικαί (“productive”). Thus rhetoric and dancing are πρακτικαί, sculpture and poetry ποιητικαί, Cf. Quintilian ii. 18.", + "ibid. Its three parts. This division is claimed for the Stoics by Diogenes Laertius (vii. 39), though actually it appears incidentally in Aristotle, Topica i. 14, 105 b 20. The comparison quoted by Diogenes in vii. 40 of τὸ λογικόν to the fledge (φραγμός), τὸ φυσικόν to the field or trees, and τὸ ἠθικόν to the fruit is adopted by Philo in De Agr. 14.", + "§ 60. Another suggestion may be made for emending this passage. Elsewhere Philo explains unexpected silences on Moses’ part by his desire to stimulate the mystic to discover some high truth for himself. E.g. L.A. ii. 55. iii. 239. Note in particular De Cherubim 121 fin., where the likeness of diction to this passage is significant. There the silence is stated to be ἵνα ὁ μὴ φυσιολογίας ἀμύητος εἰς ἐπιστήμην ὠφελῆται. The stimulus to thought, that is to say, will be an actual assistance to the philosophical mind in its quest for knowledge. Here if we change the order of ὁ and μὴ we may perhaps leave the text otherwise undisturbed, translating “that the man versed in natural philosophy may <discover the=\"\" truth=\"\" for=\"\" himself=\"\" and=\"\"> revere Him that is for His knowledge.” Or we might read (for τὸν ὄντα) τὸν <μεταδ>όντα τῆς ἐπιστήμης. The sense conveyed will then be that the stimulus to thought will lead to a higher knowledge, and so to reverence for Him who has imparted it.", + "§ 70. Our soul is threefold, etc. This theory is familiar to readers of Plato from the famous myth of the soul’s chariot in the Phaedrus 246 ff., where τὸ λογικόν appears as the charioteer, τὸ θυμικόν and τὸ ἐπιθυμητικόν as the nobler and baser horses respectively. Cf. Timaeus 69 C; Republic 439 D. Philo, in fact, reproduces the figure in 72 f., but without Plato’s distinction of the character of the two horses. The location of the three in different parts of the body here mentioned is taken from Timaeus 69 E, 90 A.", + "§ 80. Judah and Issachar. The idea seems to be that Judah, the mystic representing φρόνησις as a spiritual or mental condition, is ὁ φρόνιμος, while Issachar, who represents the same as carried into practical life, is ὁ φρονῶν. The somewhat unexpected use of ἀσκητής as applied to the mystic may perhaps be explained by laying stress on θεοῦ. He is a “practiser,” but of a wisdom higher than that of practisers in general.", + "§ 91. We conceive of God as the soul of the universe. It is implied that it is not an accurate or adequate expression. Cf. De Migr. 179, where the possible danger of this expression, as tending to suggest that God is contained in the universe, is pointed out, and ibid. 181, where the thought is further developed. The expression is Stoic (S. V. F. ii. 774). The equivalent ἡ τοῦ κόσμου ψυχή is attributed to Cleanthes himself (S. V. F. i. 532)." + ] + }, + "Book II": { + "Introduction": [ + "ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK II", + "This treatise deals with Genesis 2:18–3:1. Let us mark its mode of dealing with the Sacred Text in salient instances.", + "The story of the creation of Eve, we are told, is not meant to be taken literally. It is a Myth,” showing forth the origin of Sense-perception, which becomes active when Mind is asleep (Gen. 2:21). The bringing of Woman to Man is the introduction of Sense-perception to Mind, which hails it as its own (2:22 f.). (19 ff., 40 ff.)", + "That Adam and Eve were both naked (2:25) means that they were without either good or evil; for nakedness of soul can show itself as (a) freedom from passions; (b) loss of virtue; (c) neutrality. Adam and Eve were inactive both in mind and sense-perception, and were “unashamed,” i.e. without either the shamelessness of the worthless man, or the shamefastness of the man of worth. (53 ff.)", + "The entry of the Serpent (Gen. 3:1) is due to the need of some means of uniting Mind and Sense-perception for their joint apprehension of objects, and of eliciting their activities. (71 ff.)", + "Let us notice next the extent to which Philo dwells on single words.", + "The word “alone” in Gen. 2:18 draws out the reminder that God only is alone, self-contained, needing naught, not composite; while the heavenly Man ever yearns to be with God, and the earthy man always is with his passions. (1–4.)", + "The word “help” or “helper” suggests to him the created, later-born helpers given to the earthy man. These “wild beasts” are the senses and passions, such as desire, fear, anger, given to Mind (Gen. 2:19)—our helpers, but often our foes. (5 ff.)", + "The word “moreover” (in the Greek version of Gen. 2:19) is taken by Philo to mean a second creation of senses and passions; and this further creation is accounted for by the observation that evils are numerous, and by the suggestion that Gen. 1:24 refers to genera, and Gen. 2:19 to species, a suggestion in support of which evidence is adduced. (11 f.)", + "In the account of the giving of names to the creatures, the words “what he would call” are taken as meaning “why he would invite.” (14 f.)", + "In the story of the creation of Eve, “ribs” or “sides” are understood as “strength”; “took” as meaning “entered on the roll,” “registered,” i.e. brought into active service (this on the strength of Numb. 31:26, “take the sum”); “filled up flesh in its stead” means “fulfilled” sense-perception, and “filled” the body “with it”; and woman is “builded” (Gen. 2:22, R.V. margin) because she is moved to activity from without. (19 f., 35, 38 f.)", + "A striking example of single words pressed into the service of allegory is Adam’s welcome to Eve, “This is now bone of my bones.” “This” is Sense-perception no longer passive but become active; and “now” is indicative of Sense-perception being affected only by the present. (42 f.)", + "We pass on to observe the examples afforded by this treatise of Philo’s fondness for drawing illustrations and adducing parallels from the story of the patriarchs and the early history of Israel.", + "In 46 f. Philo maintains that, though active Sense-perception, being an extension of the potential Sense-perception inherent in Mind, may be said to come from Mind, yet to suppose that anything whatever is, in the strict sense of the word, derived from Mind is to be guilty of shallow thinking, and illustrates the truth of what he says by the contrast between Rachel addressing to Jacob the appeal “Give me children,” and “the Lord opening Leah’s womb” (Gen. 29:31 and 30:1 f.).", + "In 51 f. the danger of the drawing down of Mind from the love of God by its cleaving to Sense-perception is brought out by a reference to Levi’s noble choice (Deut. 33:9) making the Lord his portion (10:9), and to the two goats of Lev. 16:8.", + "Freedom from passions (one of the meanings of “nakedness”) is illustrated by Moses setting up the Tent of Witness outside the Camp (Exod. 33:7); by Aaron entering unrobed (!) into the Holy of Holies (cf. Lev. 16:1 ff.); by Nadab and Abihu leaving their coats (or irrational parts) for Mishael and Elzaphan (Lev. 10:5); by Abraham leaving his country (Gen. 12:1); by Isaac being forbidden to go down into Egypt (i.e. the body, Gen. 26:2); and by Jacob’s smoothness (Gen. 27:11). (54 ff.)", + "Loss of virtue (another meaning given to “nakedness”) is illustrated by Noah’s lapse (Gen. 9:21). And the indications which Philo finds in the narrative that the lapse was not irretrievable are illustrated by the provision in the Law that vows made only in intent may be rescinded (Numb. 30:10). (60 ff.)", + "The assaults of pleasure and the healing virtue of Self-mastery are illustrated by the deadly serpents and the brazen serpent of the wilderness journey (Numb. 21). Distraction, Pleasure’s agent, is like the scorpion (= “scattering”) of the desert. The soul-thirst of “Egypt” is quenched by the Wisdom (“Water”) as is hunger by the Word (“Manna”) of God. A sign of the great daring of Pleasure, in attacking even Moses, is found in the story of his rod. Like Jacob’s, it is “discipline.” Shrinking from this, Moses casts it away, and is then bidden to grasp it by its tail (Exod. 4:1 ff.). (78 ff., 87 ff.)", + "Pleasure is again pointed at in the Prayer of Jacob (Gen. 49:16–18), where Dan (= “distinguishing”) is the principle of self-mastery, who is to become a serpent biting the horse (sc. passions), and saving from them Mind (the “horseman”), who “waits for” God’s “salvation”; and in the Song of Moses (Exod. 15:1), where horse and rider, i.e. the four passions with Mind mounted on them, are cast into the sea." + ], + "": [ + [ + "[1] “And the Lord God said, It is not good that the man should be alone, let us make for him a helper corresponding to him” (Gen. 2:18). Why, O prophet, is it not good that the man should be alone? Because, he says, it is good that the Alone should be alone: but God, being One, is alone and unique, and like God there is nothing. Hence, since it is good that He Who IS should be alone—for indeed with regard to Him alone can the statement “it is good” be made—it follows that it would not be good that the man should be alone. There is another way in which we may understand the statement that God is alone.", + "[2] It may mean that neither before creation was there anything with God, nor, when the universe had come into being, does anything take its place with Him; for there is absolutely nothing which He needs. A yet better interpretation is the following. God is alone, a Unity, in the sense that His nature is simple not composite, whereas each one of us and of all other created beings is made up of many things. I, for example, am many things in one. I am soul and body. To soul belong rational and irrational parts, and to body, again, different properties, warm and cold, heavy and light, dry and moist. But God is not a composite Being, consisting of many parts, nor is He mixed with aught else.", + "[3] For whatever is added to God, is either superior or inferior or equal to Him. But there is nothing equal or superior to God. And no lesser thing is resolved into Him. If He do so assimilate any lesser thing, He also will be lessened. And if He can be made less, He will also be capable of corruption; and even to imagine this were blasphemous. The “one” and the “monad” are, therefore, the only standard for determining the category to which God belongs. Rather should we say, the One God is the sole standard for the “monad.” For, like time, all number is subsequent to the universe; and God is prior to the universe, and is its Maker." + ], + [ + "[4] It is not good that any man should be alone. For there are two races of men, the one made after the (Divine) Image, and the one moulded out of the earth. For the man made after the Image it is not good to be alone, because he yearns after the Image. For the image of God is a pattern of which copies are made, and every copy longs for that of which it is a copy, and its station is at its side. Far less is it good for the man moulded of the earth to be alone. Nay, it is impossible. For with the mind so formed, linked to it in closest fellowship, are senses, passions, vices, ten thousand other presences.", + "[5] With the second man a helper is associated. To begin with, the helper is a created one, for it says, “Let us make a helper for him”; and, in the next place, is subsequent to him who is to be helped, for He had formed the mind before and is about to form its helper. In these particulars again, while using terms of outward nature he is conveying a deeper meaning. For sense and the passions are helpers of the soul and come after the soul. In what way they help we shall see: let us fix our attention on their coming later than the soul." + ], + [ + "[6] In the view of the best physicians and natural philosophers the heart is thought to be formed before the whole body, by way of a foundation, or as the keel in a ship, the rest of the body being built upon it; and they assert that accordingly even after death it still beats, and decays after the body, as it came into existence before it. In just the same way, it is thought, the princely part of the soul is older than the soul as a whole, and the irrational portion younger. The creation of this the prophet has not as yet related, but he is going to describe it. The irrational portion is sense and the passions which are the offspring of sense, unquestionably so if they are not the result of any choice of our own. This helper then is later born and of course created.", + "[7] Now let us consider the point which we deferred, how the help is given. How does our mind apprehend the fact that an object is white or black, except by using sight as a helper? How does it become aware that the musician’s voice is sweet or on the other hand out of tune, save by using the sense of hearing as a helper? How does it recognize that perfumes are pleasant or disagreeable, except by using as an ally the sense of smell? How does it distinguish savours, except by means of the taste acting as its helper?", + "[8] Things smooth and rough, again, how but by touch? Moreover, there are, as I have said, helpers of another kind, namely the passions. For pleasure and desire contribute to the permanence of our kind: pain and fear are like bites or stings warning the soul to treat nothing carelessly: anger is a weapon of defence, which has conferred great boons on many: and so with the other passions. This shows also that the prophet was perfectly right in saying that the helper must be one “corresponding to him.” For in very deed this helper is intimately allied to the mind, as though a brother of one blood with it: for sense-perception and passions are parts and offspring of one soul with it." + ], + [ + "[9] There are two species of this helper: the one has its sphere in the passions, the other in sense-perception. At present He will produce the former only, for he says, “And God moulded moreover out of the earth all the wild beasts of the field, and all the birds of the heaven, and led them to Adam, to see what he would call them: and whatever Adam called a living soul, this was its name” (Gen. 2:19). You see who are our helpers, the wild beasts, the soul’s passions: for after saying, “Let us make a helper corresponding to him,” he adds the words, “He moulded the wild beasts,” implying that the wild beasts are our helpers. These are not properly called our helpers,", + "[10] but by a straining of language; in reality they are found to be our actual foes, just as the allies of states sometimes turn out to be traitors and deserters, and in private friendships flatterers prove enemies instead of comrades. He uses the terms “heaven” and “field” as synonyms, meaning the mind. For the mind is like the field in having countless sproutings and upgrowths, and like heaven again in having natures brilliant and godlike and blessed.", + "[11] The passions he likens to wild beasts and birds, because, savage and untamed as they are, they tear the soul to pieces, and because like winged things they light upon the understanding; for the assault of the passions is violent and irresistible. The addition of “further” to “formed” is by no means otiose. How do we see this? Because above also he mentions the forming of the wild beasts before the creation of man, as we see from these words referring to the sixth day: and He said, “Let the earth bring forth the living soul after its kind, four-footed animals and creeping things and wild beasts” (Gen. 1:24).", + "[12] How comes He, then, to form other wild beasts now, and not to be satisfied with those former ones? From the ethical point of view what we must say is this. In the realm of created things the class or kind of wickedness is abundant. It follows that in this the worst things are ever being produced. From the philosophical point of view our answer must be, that on the former occasion, when engaged in the Work of the six days, He wrought the genera or kinds and the originals of the passions, whereas now He is fashioning the species as well.", + "[13] This is why he says, “He fashioned moreover.” That what were created in the first instance were genera, is evident from the words employed, “Let the earth bring forth the living soul,” not according to species but “according to kind.” And we find Him in every instance working in this way. Before the species He completes the genera. He does so in the case of man. Having first fashioned man as a genus, in which the prophet says that there is the male and the female genus. He afterwards makes Adam, the finished form or species." + ], + [ + "[14] Helpers of this sort the prophet has now dealt with; the other sort he defers, that of sense-perception, I mean, until the Creator takes in hand to fashion woman. Having deferred that subject, he goes on to a systematic treatment of the giving of names. Here his literal statement and his symbolic interpretation alike claim our admiration. What we admire in the Lawgiver’s literal statement is his ascription to the first man of the fixing of names.", + "[15] Indeed Greek philosophers said that those who first assigned names to things were wise men. Moses did better than they, first of all in ascribing it not to some of the men of old but to the first man created. His purpose was that, as Adam was formed to be the beginning from which all others drew their birth, so too no other than he should be regarded as the beginning of the use of speech: for even language would not have existed, if there had not been names. Again, had many persons bestowed names on things, they would inevitably have been incongruous and ill-matched, different persons imposing them on different principles, whereas the naming by one man was bound to bring about harmony between name and thing, and the name given was sure to be a symbol, the same for all men, of any object to which the name was attached or of the meaning attaching to the name." + ], + [ + "[16] What he says in the domain of ethics is to this effect. We often use “τί”(= “what”) for “διὰ τί” (“by reason of what”), as “what (i.e. why) have you bathed?” “What (i.e. ‘why’) are you walking?” “What (i.e. ‘why’) are you conversing?” In all these cases “what” stands for “because of what.” When the prophet says “to see what he would call them” you should understand something equivalent to ‘why the mind would call and invite to it and greet’ each of these objects, whether only for the sake of that which it cannot dispense with, seeing that all that is mortal is necessarily bound up with passions and vices, or also for the sake of what is in excess of reasonable needs; and whether to satisfy the needs of flesh and blood, or because it deems them good and admirable above all things.", + "[17] For example. A created being cannot but make use of pleasure. But the worthless man will use it as a perfect good, but the man of worth simply as a necessity, remembering that apart from pleasure nothing in mortal kind comes into existence. Again the worthless man accounts the acquisition of wealth a most perfect good; the man of worth regards it as just necessary and serviceable and no more.", + "[18] No wonder then that God wishes to see and ascertain how the mind invites and welcomes each of these, whether as good, or as indifferent, or as bad but at all events as serviceable. Hence it came about that everything which he called to himself and greeted as living soul, reckoning it equal in worth to the soul, this became the name not only of the thing called but of him who called it. For example, if he welcomed pleasure, he was called pleasure-loving; if desire, desire-ridden; if licence, licentious; if cowardice, cowardly; and so on. For, just as the man whose quality is determined by the virtues is from them called wise or sober-minded or just or brave, so from the vices is he called unjust and foolish and unmanly, whensoever he has invited to himself and given a hearty welcome to the corresponding dispositions." + ], + [ + "[19] “And God brought a trance upon Adam, and he fell asleep; and He took one of his sides” and what follows (Gen. 2:21). These words in their literal sense are of the nature of a myth. For how could anyone admit that a woman, or a human being at all, came into existence out of a man’s side? And what was there to hinder the First Cause from creating woman, as He created man, out of the earth? For not only was the Maker the same Being, but the material too, out of which every particular kind was fashioned, was practically unlimited. And why, when there were so many parts to choose from, did He form the woman not from some other part but from the side? And which side did he take? For we may assume that only two are indicated, as there is in fact nothing to suggest a large number of them. Did he take the left or the right side?", + "[20] If He filled up with flesh (the place of) the one which He took, are we to suppose that the one which He left was not made of flesh? Truly our sides are twin in all their parts and are made of flesh. What then are we to say?", + "[21] “Sides” is a term of ordinary life for “strength.” To say that a man has “sides” is equivalent to saying that he is strong, we say of a powerful athlete “he has stout sides,” and to say that a singer has “sides” is as much as to say that he has great lung power in singing.", + "[22] Having said this, we must go on to remark that the mind when as yet unclothed and unconfined by the body (and it is of the mind when not so confined that he is speaking) has many powers. It has the power of holding together, of growing, of conscious life, of thought, and countless other powers, varying both in species and genus. Lifeless things, like stones and blocks of wood, share with all others the power of holding together, of which the bones in us, which are not unlike stones, partake. “Growth” extends to plants, and there are parts in us, such as our nails and hair, resembling plants; “growth” is coherence capable of moving itself.", + "[23] Conscious life is the power to grow, with the additional power of receiving impressions and being the subject of impulses. This is shared also by creatures without reason. Indeed our mind contains a part that is analogous to the conscious life of a creature without reason. Once more, the power of thinking is peculiar to the mind, and while shared, it may well be, by beings more akin to God, is, so far as mortal beings are concerned, peculiar to man. This power or faculty is twofold. We are rational beings, on the one hand as being partakers of mind, and on the other as being capable of discourse.", + "[24] Well, there is also another power or faculty in the soul, closely akin to these, namely that of receiving sense-impressions, and it is of this that the prophet is speaking. For his immediate concern is just this, to indicate the origin of active sense-perception. And logical sequence leads him to do so." + ], + [ + "For it was requisite that the creation of mind should be followed immediately by that of sense-perception, to be a helper and ally to it. Having then finished the creation of the mind He fashions the product of creative skill that comes next to it alike in order and in power, namely active sense-perception, with a view to the completeness of the whole soul, and with a view to its apprehension of objects presented to it.", + "[25] How is it, then, produced? As the prophet himself again says, it is when the mind has fallen asleep. As a matter of fact it is when the mind has gone to sleep that perception begins, for conversely when the mind wakes up perception is quenched. A proof of this is afforded by the fact that whenever we wish to get an accurate understanding of a subject we hurry off to a lonely spot; we close our eyes; we stop our ears; we say “good-bye” to our perceptive faculties. So then, we see that, when the mind is astir and awake, the power of perception is suppressed.", + "[26] There is the other point to be noticed. Let us see what happens to the mind in sleep. When the perceptive faculty has been set astir and aflame, owing to the eye contemplating the masterpieces of painters or sculptors, does not the mind remain inactive, and cease to exercise itself on objects of thought? And when the ear is intent on the tunefulness of a voice, can the mind be employing its reasoning power upon any of the subjects belonging to its sphere? Of course not. And in good sooth the mind finds itself still more completely out of work when the sense of taste has fully roused itself and is gorging itself with all that delights the appetite.", + "[27] And this is the reason why Moses, fearing lest the mind should not only go to sleep but absolutely die, says in another place, “And thou shalt have a shovel upon thy belt; and it shall be, when thou sittest down abroad, thou shalt dig therewith and cover over thine unseemliness” (Deut. 23:13). He uses the term “shovel” figuratively for the reason that digs out hidden matters.", + "[28] And he bids the man wear it upon his passion, which must be girded up and which he must not allow to be loose and slack. And this girding must be put into practice whenever the mind, relaxing from the strain of its own objects, lowers itself to the passions, and “sits down abroad,” giving itself up to be drawn by bodily necessity.", + "[29] And this is how the matter stands. Whenever the mind forgets itself amid the luxuries of a festive gathering and is mastered by all that conduces to pleasure, we are in bondage and we leave our “unseemliness” uncovered. But if the reason prove strong enough to purge the passion, we neither go on drinking till we are drunk, nor eat so greedily as to wax wanton, but we banish folly and take our food soberly.", + "[30] Thus the wakefulness of the senses means sleep for the mind, and the wakefulness of the mind a time of leisure for the senses; just as, when the sun has risen, the lights of the other heavenly bodies are invisible; when it has set, they show themselves. The mind, like the sun, when awake, throws the senses into the shade, but if it goes to sleep, it causes them to shine out." + ], + [ + "[31] Having said this, we must show how the terms employed accord with it. “God cast,” he says, “a trance upon Adam, and he went to sleep” (Gen. 2:21). Quite correctly does he use this language. For the mind’s trance and change is its sleep, and it falls into a trance when it ceases to be engaged with the objects appropriate to it; and when it is not at work at these, it is sleeping. Rightly also does he say that this change or turning which he undergoes is not of his own motion but of God’s; that it is God who “casts it on him,” that is, brings and sends it on him.", + "[32] For the case is this. For if the change were in our hands I should have recourse to it, when I wished, and when it was not my deliberate choice I should then continue unturned. But as it is, the change is actually repugnant to me, and many a time when wishing to entertain some fitting thought, I am drenched by a flood of unfitting matters pouring over me; and conversely when on the point of admitting a conception of something vile, I have washed the vile thing away with wholesome thoughts, God having by His grace poured upon my soul a sweet draught in place of the bitter one.", + "[33] Now every created thing must necessarily undergo change, for this is its property, even as unchangeableness is the property of God. But, while some, after being changed, remain so until they are entirely destroyed, others continue so only so far as to experience that to which all flesh is liable, and these forthwith recover.", + "[34] This is why Moses says, “He will not permit the destroyer to come into your houses to smite you” (Exod. 12:23): for He does indeed permit the destroyer—(“destruction” being the change or turning of the soul)—to enter into the soul, that He may make it evident that what is peculiar to created things is there; but God will not let the offspring of “the seeing” Israel be in such wise changed as to receive his death-blow by the change, but will force him to rise and emerge as though from deep water and recover." + ], + [ + "[35] “He took one of his sides” (Gen. 2:21). Of the many faculties of the mind He took one, the faculty of perception. “Took” must not be understood as equivalent to “removed,” but as equivalent to “enrolled,” “registered,” as we find it elsewhere “take the sum of the spoils of the captivity” (Numb. 31:26).", + "[36] What idea is it, then, that he wants to convey? The word “perception” is used in two ways, first in that of a condition, in which sense it is ours when we are asleep, secondly in the sense of an activity. From perception in the former sense, as it is a state, we derive no benefit, for it does not enable us to apprehend the objects about us. It is from the second kind of perception, as an activity, that we get benefit, for our apprehension of the objects of sense-perception is made possible by this.", + "[37] Having, then, brought into being the former sort of perception as a quiescent condition, at the time when He was bringing the mind itself into being—for He made the mind with many faculties lying dormant—now it is His wish to produce perception as an activity. Active perception is brought to pass when quiescent perception has been set in motion and extended to reach the flesh and the perceptive organs. For, just as growth is effected by seed being set in motion, so is activity or actuality by a quiescent condition being set in motion." + ], + [ + "[38] “And he filled up flesh in its stead” (Gen. 2:21), that is to say He fulfilled perception that was only a state by leading it on to be an activity, and extending it till it reached the flesh and the whole surface of the body. And so he adds the words, “He built it to be a woman” (Gen. 2:22), proving by this that the most proper and exact name for sense-perception is “woman.” For just as the man shows himself in activity and the woman in passivity, so the province of the mind is activity, and that of the perceptive sense passivity, as in woman.", + "[39] It is easy to learn this from what is before our eyes. Sight is in a passive relation to the objects of sight that set it moving, white, black, and the rest. Hearing, again, is affected by sounds, and the sense of taste by savours, the sense of smell by odours, that of touch by things rough and smooth; and the faculties of perception are all dormant, until there draws near to each of them from outside that which is to set it in motion." + ], + [ + "[40] “And he led her to Adam; and Adam said, This is now bone out of my bones and flesh out of my flesh” (Gen. 2:22, 23). God leads active perception to the mind, knowing that its movement and apprehensive power must revert to the mind as their starting-point. The mind, on beholding that, which it had before as a potentiality and as a dormant state, now become a finished product, an activity, and in motion, marvels at it, and cries aloud declaring that it is not foreign to it but in the fullest sense its own, for it says,", + "[41] “This is bone out of my bones,” that is, power out of my powers, for “bone” is here used as “power and strength”, “and feeling out of my feelings”; “and flesh,” he says, “out of my flesh”; for not without the mind does the perceptive faculty bear anything that it feels, for the mind is to it a fountain-head and a basis on which it rests.", + "[42] It is worth our while to consider why the word “now” was added: for what he says is, “This is now bone out of my bones.” Perception by itself is now, subsisting only in relation to the present time.", + "[43] For whereas past, present, and future are within the scope of the mind, as it grasps things present, remembers things past, and looks forward to things future, perception, on the other hand, has no power either to reach out to future things by experiencing something corresponding to hope or expectation, nor does it remember things past, but it is so constituted as to be affected only by that which is present and sets it in motion at the moment. For instance, the eye has a sensation of white now under the influence of the white that is present, but from that which is not present it feels no effect. The mind, on the contrary, is set in motion by occasion of that which is not present as well, if past, by way of memory, if future, by building hopes and expectations on it." + ], + [ + "[44] “To this one shall be given the title ‘woman’ ” (Gen. 2:23), as much as to say, for this cause shall perception be called “woman” because out of man that sets it in motion “this one is taken.” Why, then is “this one” put in? Because there is another perception, not taken from the mind, but brought into being together with it. For there are, as I have said already, two perceptions, one existing as quiescent condition, the other as activity. The one, then, that exists as quiescent condition, is not taken out of the man, that is to say the mind, but comes into being with it.", + "[45] For the mind, as I have pointed out, when it came into existence, came into existence in association with many potentialities and conditions, those of reason, animal life, and growth, and so with that of perception also. But the one that exists as an activity comes out of the mind. For it was extended out of the perception which is in the mind as a condition, that it might come to be an activity. Thus the second one, the one that is characterized by movement, has been produced out of the mind itself.", + "[46] But he is a shallow thinker who supposes that in strict truth anything whatever derives its birth from the mind or from himself. Do you not see that perception in the person of Rachel who sits upon the teraphim, is rebuked by “the seeing one,” when she imagines that movements have their source in mind? For she says, “Give me children; if you do not, I shall die” (Gen. 30:1); but he answers, “O woman, full of false fancies, the mind is the origin of nothing, but God who is antecedent to the mind is the only cause”; and so he adds, “Am I in the place of God who deprived thee of the fruit of the womb?” (ibid. 2).", + "[47] But that it is God who brings about birth, Scripture will give evidence in the case of Leah, when it says, “And the Lord seeing that Leah was hated opened her womb, but Rachel was barren” (Gen. 29:31). The opening of the womb is man’s proper function. But mortal kind is prone of itself to hate virtue, and accordingly God has bestowed honour upon it and vouchsafes to her that is hated to bear the first-born.", + "[48] He says elsewhere, “If a man have two wives, one of them beloved and one of them hated, and they shall bear children to him and the first-born son be the son of the hated wife … he shall not be able to give the right of the first-born to the son of the beloved wife, overlooking the son of the hated one who is the first-born” (Deut. 21:15, 16): for first of all and most perfect of all are the offspring of the hated virtue, while the offspring of the well-loved pleasure are last of all." + ], + [ + "[49] “For this cause shall a man leave his father and his mother, and shall cleave unto his wife, and the twain shall be one flesh” (Gen. 2:24). For the sake of sense-perception the Mind, when it has become her slave, abandons both God the Father of the universe, and God’s excellence and wisdom, the Mother of all things, and cleaves to and becomes one with sense-perception and is resolved into sense-perception so that the two become one flesh and one experience.", + "[50] Observe that it is not the woman that cleaves to the man, but conversely the man to the woman, Mind to Sense-perception. For when that which is superior, namely Mind, becomes one with that which is inferior, namely Sense-perception, it resolves itself into the order of flesh which is inferior, into sense-perception, the moving cause of the passions. But if Sense the inferior follow Mind the superior, there will be flesh no more, but both of them will be Mind. The man, then, of whom the prophet speaks is such as has been described; he prefers the love of his passions to the love of God.", + "[51] But there is a different man, one who has made the contrary choice, even Levi, who “said to his father and his mother ‘I have not seen thee,’ and knew not his brethren, and disclaimed his sons” (Deut. 33:9). This man forsakes father and mother, his mind and material body, for the sake of having as his portion the one God, “for the Lord Himself is his portion” (Deut. 10:9).", + "[52] Passion becomes the portion of the lover of passion, but the portion of Levi the lover of God is God. Do you not see again that he prescribes that on the tenth day of the seventh month they should bring two goats, “one portion for the Lord and one for the averter of evil”? (Lev. 16:8). For in very deed the portion of the lover of passion is a passion that needs an averter." + ], + [ + "[53] “And the two were naked, Adam and his wife, and were not ashamed.” “Now the serpent was the most subtil of all the beasts that were upon the earth, which the Lord God had made” (Gen. 2:25, 3:1). The mind that is clothed neither in vice nor in virtue, but absolutely stripped of either, is naked, just as the soul of an infant, since it is without part in either good or evil, is bared and stripped of coverings: for these are the soul’s clothes, by which it is sheltered and concealed. Goodness is the garment of the worthy soul, evil that of the worthless.", + "[54] Now there are three ways in which a soul is made naked. One is when it continues without change and is barren of all vices, and has divested itself of all the passions and flung them away. For this reason “Moses fixes his tent outside the camp, a long way from the camp, and it was called the tent of testimony” (Exod. 33:7).", + "[55] What this means is this. The soul that loves God, having disrobed itself of the body and the objects dear to the body and fled abroad far away from these, gains a fixed and assured settlement in the perfect ordinances of virtue. Wherefore witness is also borne to it by God that it loves things that are noble; “for,” says he, “it was called the tent of witness.” He leaves unmentioned who it is that calls it so, in order that the soul may be stirred up to consider who it is that bears witness to virtue-loving minds.", + "[56] This is why the high priest shall not enter the Holy of Holies in his robe (Lev. 16:1 ff.), but laying aside the garment of opinions and impressions of the soul, and leaving it behind for those that love outward things and value semblance above reality, shall enter naked with no coloured borders or sound of bells, to pour as a libation the blood of the soul and to offer as incense the whole mind to God our Saviour and Benefactor.", + "[57] Nadab and Abihu, too, who had drawn nigh to God and had forsaken the mortal life and become partakers of the life immortal are beheld naked of vain and mortal glory. For those who carried them away would not have borne them in their coats (Lev. 10:5), had they not become naked by bursting every bond of passion and of bodily constraint, in order that their nakedness and freedom from the body should not be debased by the irruption of impious thoughts. For not to all must leave be given to contemplate the secret things of God, but only to those who are able to hide and guard them.", + "[58] And so Mishael and Elzaphan do not take them up in their own coats, but in those of Nadab and Abihu, who had been devoured by fire and been taken up (into heaven). For having stripped themselves of all that covered them, they offered their nakedness to God, but their coats they left behind for Mishael and Elzaphan. Now coats are those parts of the irrational by which the rational was hidden.", + "[59] Abraham too becomes naked when the words have been spoken to him, “Go forth out of thy country and thy kindred” (Gen. 12:1). Isaac also does not indeed become naked, but is always naked and without body, for an injunction has been given him not to go down into Egypt (Gen. 26:2), and “Egypt” is the body. Jacob, again, loves nakedness of the soul, for his smoothness signifies nakedness. “For Esau,” we read, “was a hairy man, but Jacob a smooth man” (Gen. 27:11), and accordingly he has “Leah” as wife." + ], + [ + "[60] This is one form, the noblest form, of stripping or becoming naked. The other is of a contrary nature, a deprivation of virtue due to a turning or change of condition, when the soul becomes foolish and deranged. This kind of stripping is experienced by Noah, who is made naked when he has drunk wine. But, thanks be to God, the change of condition and the stripping of the mind which ensued upon the deprivation of virtue, did not spread out abroad and reach those outside, but stayed in the house, for what is said is “he was made naked in his house” (Gen. 9:21): for the wise man, if he do commit sin, does not run riot, as does the bad man. The evil of the one has been spread forth; that of the other has been held in check; so he becomes sober again, that is to say, he repents and recovers as from an illness.", + "[61] Let us contemplate more in detail the fact that the stripping takes place in the house. When the soul in its perversion only purposes some outrage, but does not follow it up so as to complete it in action, the sin has been committed in the soul’s abode and house. But if, in addition to designing the bad deed, it goes on to carry out its design and do the thing, the unrighteous act has been spread out of doors as well.", + "[62] It is in accordance with this that a curse is pronounced on Canaan, because he reported abroad the change of the soul. This means that he gave it fuller scope and wrought it out further, adding a further evil to the evil wish, even its accomplishment by deeds. Shem and Japhet on the other hand receive praise for not joining in the soul’s act but covering over its sad change.", + "[63] For this reason also the vows and determinations of the soul are annulled, when they have been made in the house of father or husband (Numb. 30:4 ff.), if the reason and reflection do not hold their peace and so add their weight to the soul’s failure, but remove the offence; for in that case the Lord of all also “shall cleanse her.” But he leaves with no removal the vow of a widow or of her that is cast off: “for whatever vows she shall have vowed,” he says, “against her soul, abide for her” (Numb. 30:10). And this is reasonable. For if she has been cast off and gone forth to the parts outside, not turning merely but sinning by overt deeds, she abides incurable with no part in a husband’s admonition and deprived of her father’s persuasion.", + "[64] A third form of producing nakedness is the middle or neutral one. Here the mind is irrational and has no part as yet either in virtue or in vice. It is of this form that the prophet is speaking. In this the infant too is partaker. Accordingly the words, “The two were naked, both Adam and his wife,” amount to this: neither mind nor sense was performing its functions, the one being bare and barren of mental action and the other of the activity of sense-perception." + ], + [ + "[65] Let us look again at the words, “they were not ashamed.” The words suggest three points for consideration: shamelessness, and shamefastness, and absence of both shamelessness and shamefastness. Shamelessness, then, is peculiar to the worthless man, shamefastness to the man of worth, to feel neither shamefastness nor shamelessness to the man who is incapable of right apprehension and of due assent thereto, and this man is at this moment the prophet’s subject. For he who has not yet attained to the apprehension of good and evil cannot possibly be either shameless or shamefast.", + "[66] Examples of shamelessness are all those unseemly actions, when the mind uncovers shameful things which it ought to hide from view, and vaunts itself in them and prides itself on them. Even in the case of Miriam, when she spoke against Moses, it is said, “If her father had but spat in her face, should she not feel shame seven days?” (Numb. 12:14).", + "[67] For veritably shameless and bold was sense-perception in daring to decry and find fault with Moses for that for which he deserved praise. In comparison with him, who was “faithful in all God’s house” (ibid.), sense-perception was set at naught by the God and Father; and it was God Himself who wedded to Moses the Ethiopian woman, who stands for resolve unalterable, intense, and fixed. For this Moses merits high eulogy, that he took to him the Ethiopian woman, even the nature that has been tried by fire and cannot be changed. For, even as in the eye the part that sees is black, so the soul’s power of vision has the title of woman of Ethiopia.", + "[68] Why then, seeing that results of wickedness are many, has he mentioned only one, that which attends on conduct that is disgraceful, saying “they were not shamed,” but not saying “they did not commit injustice,” or “they did not sin,” or “they did not err”? The reason is not far to seek. By the only true God I deem nothing so shameful as supposing that I exert my mind and senses.", + "[69] My own mind the author of its exertion? How can it be? Does it know as to itself, what it is or how it came into existence? Sense-perception the origin of the perceiving by sense? How could it be said to be so, seeing that it is beyond the ken either of itself or of the mind? Do you not observe that the mind which thinks that it exercises itself is often found to be without mental power, in scenes of gluttony, drunkenness, folly? Where does the exercise of mind show itself then? And is not perceptive sense often robbed of the power of perceiving? There are times when seeing we see not and hearing hear not, whenever the mind, breaking off its attention for a moment, is brought to bear on some other mental object.", + "[70] So long then as they are naked, the mind without self-exertion, the perceptive sense without perceiving, they have nothing shameful: but when they have begun to apprehend, they fall into shameful and wanton conduct, for they will be found often showing silliness and folly rather than healthy knowledge, not only in times of loathsome surfeit and depression and mad fooling but also in the rest of their life. For when bodily sense is in command, the mind is in a state of slavery heeding none of its proper objects; but when the mind is in the ascendant, the bodily sense is seen to have nothing to do and to be powerless to lay hold of any object of sense-perception." + ], + [ + "[71] “Now the serpent was the most subtle of all the beasts on the earth, which the Lord God had made” (Gen. 3:1). Two things, mind and bodily sense, having already come into being, and these being in nakedness after the manner that has been set forth, it was necessary that there should be a third subsistence, namely pleasure, to bring both of them together to the apprehension of the objects of mental and of bodily perception. For neither could the mind apart from bodily sense apprehend an animal or a plant or a stone or a log or any bodily shape whatever, nor could the bodily sense apart from the mind maintain the act of perceiving.", + "[72] Since then it was necessary that both of these should come together for the apprehension of the objects about them, who was it that brought them together save a third, a bond of love and desire, under the rule and dominion of pleasure, to which the prophet gave the figurative name of a serpent?", + "[73] Exceeding well did God the Framer of living beings contrive the order in which they were created. First He made mind, the man, for mind is most venerable in a human being, then bodily sense, the woman, then after them in the third place pleasure. But it is potentially only, as objects of thought, that they differ in age; but in actual time they are equal in age. For the soul brings all together with herself, some parts in virtue of actual existence, others in virtue of the potentiality to arrive, even if they have not yet reached their consummation.", + "[74] The reason pleasure is likened to a serpent is this. The movement of pleasure like that of the serpent is tortuous and variable. To begin with it takes its gliding course in five ways, for pleasures are occasioned by sight and by hearing and by taste and by smell and by touch; but those connected with sexual intercourse prove themselves the most violent of all in their intensity, and this is the method ordained by Nature for the reproduction of the type.", + "[75] Furthermore the fact that pleasure insinuates itself about all the organs of the irrational portion of the soul is not the only reason for our calling her variable; for we call her so also because she glides with many a coil about each part. For instance variegated pleasures come through sight, those afforded by every kind of painting and of sculpture, and by all other artistic creations which in one art after another charm the eye; by the changes too that plants go through as they shoot up, bloom, and bear fruit; by the beauty of animals seen in so many forms. Similarly the ear gets pleasure from the flute, from the harp, from every kind of instrument, from the tuneful voices of creatures without reason, swallows, nightingales, other birds which Nature has made musical; from the euphonious speech of beings endowed with reason, from musicians as they exercise their histrionic powers in comedy, tragedy, and all that is put on the stage." + ], + [ + "[76] What need to illustrate my point from the pleasures of the table? There are, we may roughly say, as many varieties of pleasure, as there are of dishes set before us stirring our senses with their delicious flavours. Pleasure being, then, a thing so variable, was it not fitly compared to a tortuous animal, the serpent?", + "[77] For this reason, too, when the part of us that corresponds to the turbulent mob of a city, pines for the dwellings in Egypt, that is, in the corporeal mass, it encounters pleasures which bring death, not the death which severs soul from body, but the death which ruins the soul by vice. For we read, “And the Lord sent among the people the deadly serpents, and they bit the people, and much people of the children of Israel died” (Numb. 21:6). For verily nothing so surely brings death upon a soul as immoderate indulgence in pleasures.", + "[78] That which dies is not the ruling part in us, but the part that is under rule, the part that is like the vulgar herd. And so long will it incur death, as it fails to repent and acknowledge its fall. For they came to Moses saying, “We have sinned in that we spake against the Lord, and against thee. Pray therefore to the Lord, and let Him take away the serpents from us” (ibid. 7). ’Tis well that they say, not “We spake against, we sinned” but “We sinned, we spake against.” For it is when the mind has sinned and ceased to cleave to virtue, that it blames God’s ways, fastening its own defection on God." + ], + [ + "[79] How, then, is a healing of their suffering brought about? By the making of another serpent, opposite in kind to that of Eve, namely the principle of self-mastery. For self-mastery runs counter to pleasure, a variable virtue to a variable affection, and a virtue that defends itself against pleasure its foe. So then God bids Moses make the serpent that expresses self-mastery, and says: “Make for thyself a serpent and set it upon a standard” (ibid. 8).", + "[80] You notice that Moses makes this serpent for no one else, but for himself, for God’s bidding is “Make it for thyself.” This is that you may know that self-mastery is not a possession of every man, but only of the man beloved of God.", + "We must consider why Moses makes a brazen serpent, no direction having been given him as to material. Possibly these are the reasons. In the first place, matter is not an element in God’s gifts making them to be of this or that sort; but the gifts of us mortals are always looked upon embodied in matter. A second reason: Moses loves excellences without bodily form, whereas our souls, being unable to get out of our bodies, crave for excellence in bodily shape.", + "[81] But the principle of self-mastery, being forcible and unyielding, is likened to the strong and firm substance of brass, perhaps also because, whereas the self-mastery found in the man beloved of God is most precious and like gold, that which is found in him who has absorbed wisdom by gradual progress holds the second place. Everyone, then, “whom a serpent shall have bitten, when he looks on it shall live” (ibid.). This is quite true. For if the mind, when bitten by pleasure, the serpent of Eve, shall have succeeded in beholding in soul the beauty of self-mastery, the serpent of Moses, and through beholding this, beholds God Himself, he shall live; only let him look and mark well." + ], + [ + "[82] Do you not notice that Sarah, that is dominant wisdom, says: “For whosoever shall hear of it shall rejoice with me” (Gen. 21:6)? Just suppose that someone has succeeded in hearing that Virtue has given birth to Happiness (Isaac). Straightway he will sing a hymn of sympathetic joy. As then fellowship in joy is his who has heard of Isaac’s birth, so is escape from death his who has looked with clear vision on self-mastery and God.", + "[83] But many souls, after being enamoured of endurance and self-mastery and divested of passions, nevertheless do experience the might of God and receive the turning to the lower way, the Master making a sharp distinction between Himself and His creation. He Himself stands ever steadfast, while His creation wavers and inclines in opposite directions.", + "[84] For the prophet says: “Who led thee through that great and terrible wilderness, where there was biting serpent and scorpion and drought, where there was no water, who brought out a spring of water for thee from the hard rock, who fed thee with manna in the wilderness, which thy fathers knew not” (Deut. 8:15 f.). You see that it is not only when attracted by the passions of Egypt that the soul falls in with the serpents, but when it is in a wilderness too it is bitten by pleasure, that subtle and snake-like passion. And pleasure’s mode of action has received a most appropriate name, for it is here called a biting.", + "[85] But not those in a wilderness only are bitten by pleasure, but those also who are a prey to scattering. For many a time have I myself forsaken friends and kinsfolk and country and come into a wilderness, to give my attention to some subject demanding contemplation, and derived no advantage from doing so, but my mind scattered or bitten by passion has gone off to matters of the contrary kind. Sometimes, on the other hand, amid a vast throng I have a collected mind. God has dispersed the crowd that besets the soul and taught me that a favourable and unfavourable condition are not brought about by differences of place, but by God who moves and leads the car of the soul in whatever way He pleases.", + "[86] To return to what I was saying, the soul falls in with a scorpion, which is “scattering,” in the wilderness, and the drought of the passions seizes upon it, until God send forth the stream from His strong wisdom and quench with unfailing health the thirst of the soul that had turned from Him. For the flinty rock is the wisdom of God, which He marked off highest and chiefest from His powers, and from which He satisfies the thirsty souls that love God. And when they have been given water to drink, they are filled also with the manna, the most generic of substances, for the manna is called “somewhat,” and that suggests the summum genus. But the primal existence is God, and next to Him is the Word of God, but all other things subsist in word only, but in their active effects they are in some cases as good as non-subsisting." + ], + [ + "[87] Note now a difference between him who turns aside in the wilderness and him who does so in Egypt. The one has experience of deadly serpents, that is to say insatiable pleasures inflicting death; but the disciplined one is only bitten and scattered, not done to death, by pleasure. And while the one is cured by self-mastery, even the brazen serpent made by the wise Moses, the other is caused by God to drink a draught most excellent, even wisdom out of the fountain which He drew out from His own wisdom.", + "[88] Not even from Moses, most beloved of God, does Pleasure, the serpent-like one, refrain, but this is what we read: “If therefore they say, ‘God has not appeared to thee,’ and believe me not and hearken not to my voice, what shall I say to them? And the Lord said unto Moses, ‘What is that in thine hand?’ And he said, ‘A rod.’ And He said, ‘Cast it upon the ground.’ And he cast it upon the ground, and it became a serpent, and Moses fled from it. And the Lord said unto Moses, ‘Stretch forth thine hand and lay hold of its tail’ (and he stretched forth his hand and took hold of its tail, and it became a rod in his hand): that they may believe thee” (Exod. 4:1 ff.).", + "[89] How should one come to believe God? By learning that all other things change but He is unchangeable. Therefore God asks the wise man what there is in his hand or in the active life of his soul, for the hand represents activity; and he answers, “Schooling,” giving it the name of a rod. So Jacob also, the supplanter of the passions, says, “For in my rod I crossed this Jordan” (Gen. 32:10). The meaning of Jordan is “descent” or “coming down.” And to the nature that is down below, earthly, corruptible, belongs all that is done under the impulse of vice and passion. Over these Mind, the disciplined One, crosses in schooling himself. To take the words to mean that he crossed the river with a staff in his hand would be tame." + ], + [ + "[90] Good, therefore is the reply of Moses beloved of God; for in truth the conduct of the virtuous man leans on discipline as on a rod, settling and allaying the tumult and tossing of the soul. This rod when cast away becomes a serpent; naturally; for if the soul casts away discipline, it at once becomes a lover of pleasure in place of a lover of virtue. And so Moses flies from it; for the lover of virtue runs away from passion and pleasure.", + "[91] But, mark you, God does not applaud his flight. For while it well befits thee, O my mind, who art not yet made perfect, to get practice by flying and running away from the passions, it befits Moses, the perfect one, not to desist from the warfare against them, but to resist them and fight it out. Otherwise, finding nothing to alarm or to stop them, they will make their way up to the very citadel of the soul, and storm and plunder the whole soul after the fashion of a lawless ruler.", + "[92] Wherefore also God bids him “lay hold of the tail.” This means, “Let not pleasure’s opposition and her savagery daunt thee. That is the very part to make for. Grip it fast and quell it; for then there shall be once more a rod instead of a serpent; that is to say, instead of pleasure there shall be in thy hand discipline.”", + "[93] But it is “in the hand” in the doing of the wise man, that this shall come to pass. This is quite true. It would be impossible to lay hold of pleasure and get the mastery of it if the hand were not first stretched out, that is to say, if the soul were not first to acknowledge that all its achievements and successes are due to God’s impelling force and to refer nothing to itself. The man whose eyes are open determines to run away from this serpent, and he fashions another, the principle of self-mastery, that serpent of brass, in order that the man who has been bitten by pleasure may, on seeing self-mastery, live the real life." + ], + [ + "[94] Such a serpent does Jacob pray that Dan may become, and speaks on this wise:", + "“Dan shall judge his people,", + "As if indeed one tribe of Israel,” and", + "“Let Dan become a serpent in the way,", + "Seated on the beaten track, biting the horse’s heel,", + "And the horseman shall fall backward,", + "Waiting for the salvation of the Lord.”", + "(Gen. 49:16–18.)", + "Of those born of Leah Issachar is Jacob’s fifth genuine son, or if Zilpah’s two sons are reckoned in, he is the seventh. But Jacob’s fifth son is Dan, by Bilhah Rachel’s handmaid. The occasion of this remark we shall discover in my special treatise on the subject. The subject of Dan demands further study.", + "[95] The soul bears two kinds of offspring, the one divine, the other perishable. The better kind she has already conceived, and with it she ceases to bear. For when the soul had attained to making full submission and acknowledgement to God there was no better possession for it to go on to gain. This is why she ceased when she had borne Judah, the spirit of praise and acknowledgement.", + "[96] The soul now goes on to the fashioning of the mortal race. The mortal subsists by swallowing. For the taste, like a foundation, is the cause of living creatures continuing to live. And Bilhah means “swallowing.” From this woman there springs Dan, whose name signifies sifting or distinguishing: for this race distinguishes and separates things immortal from those that are mortal. So his father prays that he may prove a lover of self-mastery. But for Judah he will offer no such prayer, for Judah already has the property of praising and pleasing God.", + "[97] So he says, “Let Dan become a serpent on the road.” The soul is our road; for as on the roads it is possible to see the distinction of existences, lifeless, living; irrational, rational; good, bad; slave, free; young, or older; male, female; foreign, or native; sickly, healthy; maimed, entire; so in the soul too there are lifeless, incomplete, diseased, enslaved, female, and countless other movements full of disabilities; and on the other hand movements living, entire, male, free, sound, elder, good, genuine, and, in a real sense, of the fatherland.", + "[98] Let then the principle of self-mastery become a serpent upon the soul whose road lies through all the circumstances of life and let it seat itself upon the well worn track. What is this? The path of virtue is unworn, for few tread it, while that of vice is well worn. He calls on him to beset with his ambuscade and to lie in wait upon the beaten road of passion and vice, on which reasoning powers that flee from virtue wear out their life." + ], + [ + "[99] “Biting the horse’s heel.” It is quite in keeping that the character which upsets the stability of created and perishable life attacks the heel. The passions are likened to a horse. For passion, like a horse, is a four-legged creature, impulsive, full of wilfulness, and naturally restive. But the principle of self-mastery loves to bite and wound and destroy passion. When passion with its heel bitten has stumbled “the horseman shall fall backwards.” We must understand by “the horseman” the mind that is mounted on the passions, which falls off the passions when they are brought to a reckoning and overthrown.", + "[100] ’Tis well that the soul does not fall forwards: let him not get in advance of the passions, but be behind them, and he shall learn self-control. And there is sound principle in what is said here. For if the mind, after starting out to do wrong, drops behind and falls backwards, it will not do the wrong deed; and if, after experiencing an impulse to an irrational passion, it does not follow it up, but stays behind, it will reap the fairest reward, even exemption from passion.", + "[101] That is why the prophet, understanding the falling backwards to be escape from the passions, adds the words, “waiting for the salvation of the Lord”: for he is indeed saved by God who falls away from the passions and comes short of realizing them in act. May my soul have such a fall, and never mount the beast of passion, wild like a bounding capering horse, that, having waited for God’s salvation, it may attain to bliss.", + "[102] This explains why Moses in the Song praises God, that “He cast horse and rider into the sea” (Exod. 15:1). He means that God cast to utter ruin and the bottomless abyss the four passions and the wretched mind mounted on them. This is indeed practically the chief point of the whole Song, to which all else is subsidiary. And it is true; for if the soul be won by exemption from passion, it will have perfect bliss." + ], + [ + "[103] But we must inquire why, whereas Jacob says, “the horseman shall fall backwards” (Gen. 49:17), Moses sings of the drowning of horse and rider. We must remark then, that, whereas he that is to perish by drowning is the Egyptian character, which, even if it flees, flees under the water, that is, under the current of the passions; the horseman who falls backwards does not belong to the lovers of the passions. A proof of this is that he is called “horseman,” whereas the other is called “rider.”", + "[104] A horseman’s business is to subdue his horse and use the bit when it disregards the rein, whereas a rider’s business is to be carried wherever the animal takes him. On the sea, too, the helmsman’s business is to guide the boat and keep it upright and in its course, but it is for the passenger to experience all that the ship undergoes. Accordingly the horseman who subdues the passions is not drowned but, dismounting from them, awaits the salvation that comes from the Master.", + "[105] Now the sacred word in Leviticus directs them to feed “on creeping things that go upon all four, which have legs above their feet, so as to leap with them” (Lev. 11:21). Such are the locust, the wild locust, the grasshopper, and in the fourth place the cricket. And this is as it should be. For if serpentlike pleasure is a thing un-nourishing and injurious, self-mastery, the nature that is in conflict with pleasure, must be wholesome and full of nourishment.", + "[106] Do thou also contend, O my mind, against all passion and above all against pleasure, for indeed “the serpent is the most subtle of all beasts upon the earth, which the Lord God made” (Gen. 3:1);", + "[107] for pleasure is the most cunning of all things. Why is this? Because all things are enthralled to pleasure, and the life of bad men is under the dominion of pleasure. The things that yield pleasure are obtained by means of cunning of every kind; gold, silver, glory, honours, offices, the materials of objects of sense, the mechanical arts, and all other arts in great variety that minister to pleasure. It is for the sake of pleasure that we do wrong, and wrong deeds are ever associated with desperate cunning.", + "[108] Therefore set judgement, the serpent-fighter, against it, and contend to the end in this noblest contest, and strive earnestly, by defeating pleasure that conquers all others, to win the noble and glorious crown, which no human assembly has ever bestowed." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO ALLEGORICAL INTERPRETATION, II", + "§ 6. Philo is alluding to the Stoic view that the πάθη are mental judgements. See Diogenes Laertius vii. 111 δοκεῖ δὲ αὐτοῖς τὰ πάθη κρίσεις εἶναι, καθά φησι Χρύσιππος ἐν τῷ Περὶ παθῶν· ἥ τε γὰρ φιλαργυρία ὑπόληψίς ἐστι τοῦ τὸ ἀργύριον καλὸν εἶναι, καὶ ἡ μέθη δὲ καὶ ἡ ἀκολασία ὁμοίως, καὶ τὰ ἄλλα. Here he may mean that he accepts this view in some cases, but not in all; or, perhaps, that his statement that the πάθη are ἄλογα might be doubted if the view that they are κρίσεις be accepted, but is certainly true if that view be rejected.", + "§ 15. Greek philosophers. Presumably this includes (a) Plato; see Cratylus 401 B, where we are told that the first name-givers must have been considerable persons. Cf. ibid. 390 D. (b) Pythagoras. In Tusc. Disp. i. 62 Cicero, speaking of the greatness of the task of assigning names, says “summae sapientiae Pythagorae visum est.”", + "§§ 16, 18. Having in 16 prepared the way for his interpretation of Gen. 2:19 by observing that τί = διὰ τί, “why,” Philo goes on to make καλεῖν = “invite,” “welcome,” to treat ψυχὴν ζῶσαν as predicative, putting ὡς before it in his paraphrase, practically to ignore αὐτό as an otiose accusative, πᾶν ὃ ἐὰν being the sufficient object of ἐκάλεσεν. The verse for him has to do, not with assigning names, but with proclaiming affinities. To welcome pleasure, desire, or cowardice as living souls is to proclaim affinity with them, and so to share their title or name.", + "§ 20. εἴ γε μὴν … σαρκίνη δήπου; “if one of the two sides was filled up with flesh, are we to presume that the one not so treated was not made of flesh?” Philo captiously presses the words of Gen. 2:21, ἀνεπλήρωσεν σάρκα ἀντʼ αὐτῆς, to mean that in the filling up a different material, namely flesh, was substituted (ἀντι) for the material which was there before; which would of course imply that the other side was of a material other than flesh.", + "§ 22. The power of holding together, etc. This fourfold classification is Stoic (see S. V. F. ii. 457–460). It is explained more fully in Quod Deus 35 ff. It is difficult to see at first sight how the “naked” mind can have these powers, at any rate that of ἕξις, which is the characteristic of inorganic matter. But in Quod Deus 35 we find that the ἕξις which holds together a stone or a piece of wood is a breath or spirit, which extends itself from the centre of the body in question to its extremes and then reverses its course. Thus ἕξις and the others are conceived of as powers distinct from the objects or persons in which they are found. In fact we are told (Themistius, De anima 72 B) that the Stoics held that God ποὺ μὲν εἶναι νοῦν, ποὺ δὲ ψυχήν, ποὺ δὲ φύσιν, ποὺ δὲ ἕξιν. Seneca translates ἕξις when used in this way by unitas. The sense seems different, and perhaps has a different origin, from that of “state” or “disposition” (Lat. habitus). Zeller, however, equates the two by regarding the ἕξις of this passage as = simple quality without any further characteristic (Stoics, p. 208).", + "§ 44. For the construction ταύτῃ κληθήσεται cf. Jer. 19:6 οὐ κληθήσεται τῷ τόπῳ τούτῳ ἔτι Διάπτωσις. In Judges 18:12 A has ἐκλήθη ἐκείνῳ τῷ τόπῳ Παρεμβολὴ Δάν, omitting ἐν found in some MSS. before ἐκείνῳ. (Or, as the words that follow perhaps suggest, Philo may have taken ταύτῃ as an adverb and explained it as = διὰ τοῦτο.)", + "§ 46. Rachel, who represents sense-perception (or superficiality), takes her seat upon idols (E.V. “teraphim,” Gen. 31:33), and is rebuked by Jacob (or “Israel,” the man of vision) when her words show that she imagines that mind is the author and originator of movements.", + "§ 63. The actual meaning of Num. 30:4 ff. is that a woman’s vows hold if her father or husband silently acquiesce, but not if they forbid them; whereas those of a widow, seeing there is no such person to prohibit them, must hold. By taking “husband” or “father” to represent reason, Philo extracts the thought that our wishes are not guilty if our reasoned thoughts prohibit them, so that we do not translate them into action. The “widow” stands for the soul, which has cut itself off from any such controlling influence, and whose guilt is abiding.", + "§ 65. They were not ashamed. The real meaning of the story is of course that they did not feel shame, but in 68 ff. Philo gives the words a sense, which they are capable of bearing, “they were not shamed,” i.e. “brought to do anything shameful.”", + "§ 67. Intense and fixed, or “full (or ‘deep’) coloured.” The word κατακορής may be used of any colour. But as in the Timaeus, which Philo knew so well, it is associated (68c) with μέλαν (=“intense black”), he probably uses it here with reference to the complexion of the Ethiopian woman. There may also be a play on its similarity to κόρη in the sense of “a pupil of the eye.”", + "§ 78. ’Tis well that they say, etc. A clearer meaning could be obtained by reading οὐχ ὅτι “κατελαλήσαμεν ὅτι ἡμάρτομεν,” ἀλλʼ ὅτι “ἡμάρτομεν ὅτι κατελαλήσαμεν.” “It is well that they say, not ‘we spake against the Lord (laying it to His charge) that we sinned,’ but ‘we sinned (in) that we spake against the Lord.’ ” This harmonizes with the next words. It was easy for scribes to confuse the ὅτι’s.", + "§ 83–87. The meaning of these sections seems to be as follows. We here deal with souls which are more blessed than those mentioned above, yet are subjected to a τροπή by God to convince them of their frailty and that of human kind (§ 83). These souls Philo takes to be described in Deut. 8. They are in contrast with those of Num. 21. in the following ways. First these (the historical situation being ignored) are in Egypt (87 init.). As they were “craving for the habitations of Egypt,” they are virtually (cf. L.A. i. 61) in Egypt. The others are in the wilderness, which is the reverse of Egypt. They too, indeed, are bitten by the serpent of pleasure and the scorpion of scattering, yet these bites are not deadly like those of Numb. 21. And they do not need the brazen serpent of καρτερία to cure them; for they are already καρτερίας ἐρασταί (83). They have the higher spiritual food of the manna and the rock-water, and are thus brought back from their τροπή spiritually enriched. Philo evidently associates himself with these souls.", + "§ 99. Four-legged. The reference is to the four passions, grief, fear, desire, pleasure. See S. V. F. iii. 381 ff." + ] + }, + "Book III": { + "Introduction": [ + "ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK III", + "A. MAN EXILED. Gen. 3:8 (1–48)", + "(a) Man hiding from God (1–27).", + "Contrasted with Moses (12–14),", + "who is open before God, and shuns Distraction (“Pharaoh”).", + "Contrasted with Jacob (15–23),", + "who flies from Material Temptation (“Laban”), to heights of Virtue and Witness (“Gilead”).", + "Contrasted with Abraham (24–27),", + "who, loyal to God, refuses the offer of the World (King of Sodom).", + "(b) Man taking refuge in Self (28–47).", + "Exod. 22:1 f. Rejection of God, that comes to nothing, far less heinous than thorough-going Self-exaltation (32–35).", + "Deut. 27:15. Evil of secretly holding false opinions (36).", + "Exod. 2:12. Evil of being buried in our own loose mind (37).", + "Gen. 15:5. Bliss of flying from Self to God (39).", + "Gen. 24:7—and of quitting the mortal body to be with God (42).", + "Exod. 9:29—and our own mind to open all to God (43).", + "Exod. 33:7—of going out of Self, and seeking God, even if we fail (46 f.).", + "B. THE CALL. Gen. 3:9–13 (49–64)", + "The Call is addressed to Mind, for Mind is capable of instruction. (Sense-perception receives no special call.)", + "The Question, “Where art thou?” capable of being taken in other ways.", + "The Answer of Mind comes to this, “There where fear is, and hiding from Thee, and nakedness of virtue” (49–55).", + "The words “gavest with me” imply the freedom of Sense-perception, which apprehends simultaneously with Mind, and gives it occasions of apprehending (“She gave it me”) (56–58).", + "The Answer of Sense-perception is pertinent, though she says “I ate,” when asked about Adam’s eating, for Mind concurs at once with Sense-perception.", + "And she rightly says “beguiled,” for, while Sense-perception gives without any guile, Pleasure falsifies the object (59–64).", + "C. PLEASURE, EVIL IN ORIGIN. Gen. 3:14 (65–106)", + "God cursing the serpent (viz. Pleasure), without giving him an opportunity to defend himself, is paralleled with God slaying Er (Gen. 38:7), without bringing an open charge against him. Slain Er is the Body, a corpse from the first, and the soul knows itself best to be a corpse-bearer when perfected (65 ff.).", + "How the God of Goodness came to create Er and the Serpent, we are not told. We are told that creation is due to the goodness of God (75 ff.).", + "And the Book of the Law affords many examples of wide divergence in original endowments. Noah “finds grace in the sight of the Lord,” and Melchizedeck is made His “Priest” and “King of peace,” no previous merit being mentioned in either case (79 ff.). (Philo stops to contrast M. with the Moabites and Ammonites, who failed to bring forth bread and water, Deut. 23:3 f.) Abram was created good, and led to a better city. Isaac, who is compared with Hope, was richly endowed before birth. The lots of Jacob and Esau were told when they were unborn (82). Ephraim and Manasseh have names denoting, the one Memory and its Fruitfulness, the other escape only from Forgetfulness (94). Bezalel called to a position, which he is not said to have earned, bears a name meaning “In the shadow of God” and is taught by Moses, while Moses is taught by God. In view of all this we must pray and ponder God’s goodness (95–103).", + "D. THE CURSE ON PLEASURE. Gen. 3:14 (107–199)", + "Its Ground, 107–110.", + "Its Fitness, 111–114.", + "Its Content, 115–199.", + "Content of the Curse—115–159. Posture and Motion.", + "(a) On the Breast (115–137).", + "The Breast the seat of high spirit—the Urim and Thummim there point to Aaron’s control of high spirit which Moses wholly exscinds (Lev. 8:29).", + "(b) On the Belly.", + "(α) Appropriate to Pleasure whose lover goes “on” or “after” the belly and the four passions (138 f.).", + "(β) The perfect man contrasted with the man of gradual improvement in their dealing with self-indulgence (140–144).", + "(γ) The belly the basis of all passions (145–150).", + "Note.—Breast cut out, while the belly is washed, for it is indispensable (147).", + "(δ) Bodily necessity compels us to go forth from the house of wisdom—girded with Reason—putting out of sight all that is unreasonable (151–158).", + "161–181. Food.", + "The earthy body feeds on earth.—", + "Contrast of the “Bread out of Heaven,” “the day’s portion for the day,” like dew—prolific as coriander-seed—like hoar-frost, called “What is it?” (Deut. 8:3).", + "Contrast “The God who feedeth me,” said by Jacob, with “I will nourish thee,” by Joseph—true son of Rachel (“Give me children”).", + "Enmity (182–199).", + "The Combatants (185–187).", + "Their Warfare (188).", + "Jacob grips the heel of Esau, the man who says “Mine,” a word for God only to use (189–199).", + "E. THE DISCIPLINE. Gen. 3:16–19 (200–253)", + "(a) Of the Woman (Gen. 3:16) (200–245).", + "(α) Grief the lot of Sense-perception (200).", + "Contrast God confirming good to Abraham by an oath (201–203).", + "Discussion of oath taken by God (204–208).", + "Groaning—good and bad (211 continued from 200).", + "(β) Subjection to her husband (220 ff.).", + "Num. 21:27 ff., the women adding to the fire.", + "Potiphar’s wife contrasted with Joseph and", + "Phinehas. Sarah. Hagar (224 ff.).", + "(b) Of the Man (Gen. 3:17 ff.) (246–253).", + "Due to Serpent. Thorns. Grass. Return to Earth." + ], + "": [ + [ + "[1] “And Adam and his wife hid themselves from the presence of the Lord God in the midst of the forest of the garden” (Gen. 3:8). He introduces a doctrine showing that the bad man is an exile. For if virtue is a city peculiar to the wise, the man who has no capacity to partake of virtue has been driven away from the city, in which the bad man is incapable of taking part. It is accordingly the bad man only who has been driven away and sent into exile. But the exile from virtue has by incurring such exile hidden himself from God. For if the wise, as being His friends, are in God’s sight, it is evident that all bad men slink away and hide from Him, as is to be expected in men who cherish hatred and ill-will to right reason.", + "[2] The prophet, moreover, finds proof that the bad man is without city or dwelling-house, in the account of Esau, the hairy man, crafty in wickedness, when he says, “Esau was skilled in hunting, a countryman” (Gen. 25:27); for vice, that hunts after the passions, is by nature unfit to dwell in the city of virtue. Rather, in utter senselessness, it follows after rustic grossness, the life of the untrained. Jacob, the man full of wisdom, belongs to a city, and as a dwelling-house he occupies virtue. The prophet says of him: “But Jacob was a simple man dwelling in a house” (ibid.).", + "[3] It accords with this too that the midwives, since they feared God, made houses for themselves (Exod. 1:21); for such(souls) as make a quest of God’s hidden mysteries—and this is what is meant by “saving the males’ lives” or “bringing the males to the birth”—build up the cause of virtue, and in this they have elected to have their abode. By these instances it has been made clear how the bad man is without a city or home, being an exile from virtue, while the good man has received it as his lot to have wisdom for both city and dwelling." + ], + [ + "[4] Let us see next how a man is said actually to hide himself from God. Were one not to take the language as figurative, it would be impossible to accept the statement, for God fills and penetrates all things, and has left no spot void or empty of His presence. What manner of place then shall a man occupy, in which God is not? The prophet elsewhere bears witness of this saying, “God in heaven above and upon the earth beneath and there is none else but He” (Deut. 4:39). And again, “Here stand I before thou (wert made)” (Exod. 17:6); for before every created thing God is, and is found everywhere, so that no one could possibly hide himself from God. And why should we marvel at this?", + "[5] Whatever should happen, we could never escape or hide ourselves from those, even among things created, that are essential elements of creation. For instance, let a man fly, if he can, from earth or water or air or sky or the world at large. A man must needs have all these round him, for no one shall ever be able to escape out of the world.", + "[6] Then, seeing a man is powerless to hide himself from the parts of the world or from the world itself, would he be able to escape the eye of God? By no means. Why then does it say “they hid themselves”? The bad man thinks that God is in a place, not containing but contained; and for this reason he imagines that he can hide from Him, fancying that God, the Author of all things, is not in that part, which he has chosen for his lurking-place." + ], + [ + "[7] It is possible to take it in this way. In the bad man the true opinion concerning God is hidden in obscurity, for he is full of darkness with no divine radiance in him, whereby to investigate realities. Such an one is in banishment from the divine company, like the leper and the man with an issue. The former combines as joint causes God and creation, which are natures mutually hostile, for he shows two different colours, whereas there is one single Cause, even He who doeth all. The man with an issue, on the other hand, deriving everything from the world, and making it return into the world, imagines that nothing has been created by God, associating himself with the opinion of Heracleitus, in his advocacy of such tenets as “fullness and want,” “the universe one,” and “all things interchange.”", + "[8] So the divine word saith, “Let them send forth out of the holy soul every leper, and everyone that hath an issue, and everyone that is unclean in soul, both male and female (Numb. 5:2), and eunuchs with the generative organs of the soul cut away, and fornicators, deserters from the rule of One, to whom entrance into the assembly of God is absolutely forbidden (Deut. 23:2).", + "[9] But wise reasonings, so far from hiding themselves, are keenly desirous to be manifest. Do you not see that Abraham “was still standing before the Lord and drew nigh and said, ‘Destroy Thou not the just man together with the impious one’ ” (Gen. 18:22 f.), the one that is manifest and known to Thee together with him who shuns and avoids Thee? For this one is impious, but he that stands before Thee and avoids Thee not is just. For the only justice is that Thou, O Master, shouldst be honoured.", + "[10] A pious man is not found with the same ease as an impious one. We have to be content with a just man. This is why he says, “Destroy not a just together with an impious man.” For no one honours God as He deserves but only as is just. It is impossible to requite even our parents with boons equal to those which we have received from them—for it is out of the question to requite by becoming their parents. How must it not be impossible to recompense or to praise as He deserves Him who brought the universe out of non-existence? For it was an exercise towards us of every virtue." + ], + [ + "[11] Through three seasons, then, O soul, that is throughout the whole of time with its threefold divisions, make thyself ever manifest to God, not dragging after thee the weak feminine passion of sense-perception, but giving forth as incense the manly reasoning schooled in fortitude. For the sacred word (Deut. 16:16) enjoins that at three seasons of the year every male is to show himself before the Lord the God of Israel.", + "[12] For this reason Moses also, when he is being established as one standing open before God, avoids Pharaoh, the symbol of dispersion, for he boasts saying that he knows not the Lord (Exod. 5:2). “Moses,” we read, “withdrew from Pharaoh’s presence and settled in the land of Midian” (Exod. 2:15), or in the examination of the things of nature, “and sat on the well,” waiting to see what draught God would send to quench the thirst of his soul in its longing for that which is good.", + "[13] So he withdraws from the godless opinion of Pharaoh, which the passions follow as their leader, and withdraws into Midian, the sifting-place, to inquire whether he is to be still or to dispute again with the evil man for his destruction; he considers whether, if he attack him, he shall prevail to win the victory, and so he is kept there waiting upon God, as I have said, to see whether He will bestow upon a deep reasoning faculty free from shallowness a stream sufficient to drown the onrush of the king of the Egyptians, the onrush, that is, of his passions.", + "[14] And he is deemed worthy of the boon: for, having taken the field in the cause of virtue, he does not abandon the warfare till he beholds the pleasures prostrate and out of action. This is why Moses does not fly from Pharaoh, for that would have been to run away and not return, but, like an athlete taking an interval to regain his breath, “withdraws,” that is, brings about a cessation of arms, until he shall by divine words have raised forces of wisdom and every other virtue to aid him in renewing the attack with irresistible power.", + "[15] But Jacob, “Supplanter” that he is, acquiring virtue with great toil by wiles and artifices, his name having not yet been changed into “Israel,” runs away from Laban and all his belongings, tints and shapes and material bodies generally, whose nature it is to inflict wounds on the mind through the objects of sense. For since when facing them he was not able completely to vanquish them, he flies, fearing defeat at their hands. And in doing so he is thoroughly deserving of praise; for Moses says, “Ye shall make the sons of the seeing one cautious” (Lev. 15:31), not bold and aiming at what is beyond their capacity." + ], + [ + "[16] “And Jacob stole away unawares to Laban the Syrian, in that he told him not that he fled. So he fled with all that he had; and passed over the river, and set his face toward the mountain of Gilead” (Gen. 31:20 f.). It is thoroughly in accordance with true principles that he is said to have concealed the fact that he is running away and not made it known to Laban, who represents the way of thinking governed by objects of sense. For instance, if thou hast caught sight of beauty and been captivated by it, and if it is like to be a cause of stumbling to thee, fly secretly from the vision of it, and give no further report of it to thy mind, that is to say, do not give it another thought or ponder it: for to keep on recalling anything is the way to engrave on the mind distinct outlines of it, which injure the mind and often bring it to ruin against its will.", + "[17] The same principle holds in the case of every kind of attraction by the avenue of whatever sense it may reach us; for here safety lies in secret flight; but recalling the attractive object in memory, telling of it, turning it over, spells conquest and harsh slavery for our reasoning faculty. If, therefore, O my mind, thou art in imminent danger of falling a prey to some object of sense that has shown itself, never report it to thyself, never dwell on it, lest thou be overcome and plunged into misery. Nay, rush forth at large, make thy escape, choose the freedom of the wild rather than the slavery of the tame." + ], + [ + "[18] Now(let us ask) why, as though Jacob were not aware that Laban was a Syrian, does he say, “Jacob kept Laban the Syrian in the dark”? In this likewise there is a point not without pertinence. For “Syria” means “Highlands.” Jacob, therefore, the mind in training, when he sees passion grovelling low before him, awaits its onset calculating that he will master it by force, but when it is seen to be lofty, stately, weighty, the first to run away is the mind in training, followed by all his belongings, being portions of his discipline, readings, ponderings, acts of worship, and of remembrance of noble souls, self-control, discharge of daily duties; he crosses the river of objects of sense, that swamps and drowns the soul under the flood of the passions, and, when he has crossed it, sets his face for the lofty high-land, the principle of perfect virtue:", + "[19] “for he set his face towards the mountain of Gilead.” The meaning of this name is “migration of witness”; for God caused the soul to migrate from the passions that are represented by Laban, and bore witness to it how greatly to its advantage and benefit its removal was, and led it on away from the evil things that render the soul low and grovelling up to the height and greatness of virtue.", + "[20] For this reason Laban, the friend of the senses and the man whose actions are regulated by them and not by the mind, is vexed, and pursues him, and says, “Why didst thou run away secretly” (Gen. 31:26), but didst not remain in the company of bodily enjoyment and of the teaching that gives the preference to bodily and external good things? But in addition to fleeing from this view of life, thou didst carry off my soundness of sense as well, Leah and Rachel to wit. For these, while they remained with the soul, produced in it sound sense, but when they removed elsewhither they left behind to it ignorance and indiscipline. This is why he adds the words “thou didst rob me” (ibid.), that is, didst steal my good sense." + ], + [ + "[21] What, then, his good sense was, he is going to explain; for he adds “and didst carry away my daughters as prisoners of war: and if thou hadst told me, I would have sent thee forth” (ibid.). Thou wouldst not have sent forth those at variance one with another; for hadst thou really sent forth and liberated the soul, thou wouldst have stripped from it all voices belonging to the body and senses: for it is in this way that the understanding is delivered from vices and passions. But as it is, thou sayest that thou art ready to send her forth free, but by thy actions thou ownest that thou wouldst have detained her in prison; for if thou hadst sent her on her way with “music and tabrets and harp” and the pleasures that suit each several sense, thou wouldst not really have sent her forth at all.", + "[22] For it is not from thee only, O Laban, friend of bodies and of tints, that we are running away, but from all too that is thine: and this includes the voices of the senses sounding in harmony with the operations of the passions. For we have made our own, if so be that we are under virtue’s training, a study absolutely vital which was Jacob’s study also, to consign to death and destruction the gods that are alien to the soul, the gods moulded in metal, the making of which Moses has forbidden (Lev. 19:4); and these are a means of dissolving virtue and well-being, and a means of forming and giving fixity to wickedness and passions, for that which undergoes moulding, if dissolved, grows fixed and firm again." + ], + [ + "[23] We read as follows: “And they gave Jacob the strange gods, which were in their hands, and the ear-rings which were in their ears, and Jacob hid them under the terebinth that was in Shechem” (Gen. 35:4). These are bad men’s gods. And Jacob is not said to receive them, but to hide and destroy them. This is in every point perfectly accurate. For the man of sterling worth will take nothing to make him rich in the products of evil, but will hide them secretly and do away with them.", + "[24] In like manner when the king of Sodom is artfully attempting to effect an exchange of creatures without reason for reasonable beings, of horses for men, Abraham says that he will take none of the things that are his but will “stretch out” his soul’s operation, which he figuratively called his “hand,” “to the Most High God” (Gen. 14:22), for that he would not take of all that was the king’s “from a cord even to a shoelace,” in order that he may not say that he has conferred wealth on the man whose eyes were open, by giving him poverty in return for his wealth of virtue.", + "[25] The passions are always hidden away and placed under guard in Shechem—“shoulder” is the meaning of the name—for he that devotes toil to pleasures is prone to keep pleasures well guarded. But in the case of the wise man the passions perish and are destroyed, not for some short period but “even to this day,” that is, always. For the whole age of the world is made commensurate with to-day, for the daily cycle is the measure of all time.", + "[26] For this reason too Jacob gives as a special portion to Joseph Shechem (Gen. 48:22), the things of the body and of the senses, as he is occupied in toiling at these things, but to Judah who openly acknowledges God he gives not presents, but praise and hymns and hallowed songs from his brethren (Gen. 49:8). Jacob receives Shechem not from God, but by dint of “sword and bow,” words that pierce and parry. For the wise man subjects to himself the secondary as well as the primary objects, but, having subjected them, does not keep them, but bestows them on him to whose nature they are akin.", + "[27] Mark you not that, in the case of the gods also, though apparently receiving them, he has not really done so, but hid them and did away with them and “destroyed” them for ever from himself? What soul, then, was it that succeeded in hiding away wickedness and removing it from sight, but the soul to which God manifested Himself, and which He deemed worthy of His secret mysteries? For He says: “Shall I hide from Abraham My servant that which I am doing?” (Gen. 18:17). It is meet, O Saviour, that Thou displayest Thine own works to the soul that longs for all beauteous things, and that Thou hast concealed from it none of Thy works. That is why it is strong to shun evil and always to hide and becloud and destroy passion that works cruel havoc." + ], + [ + "[28] In what manner, then, the bad man is in banishment and hiding himself from God we have shown; let us consider now where he hides himself. “In the midst,” it says, “of the wood of the garden” (Gen. 3:8), that is in the centre of the mind, which in its turn is the centre of what we may call the garden of the whole soul: for he that runs away from God takes refuge in himself.", + "[29] There are two minds, that of the universe, which is God, and the individual mind. He that flees from his own mind flees for refuge to the Mind of all things. For he that abandons his own mind acknowledges all that makes the human mind its standard to be naught, and he refers all things to God.", + "[30] On the other hand he that runs away from God declares Him to be the cause of nothing, and himself to be the cause of all things that come into being. The view, for instance, is widely current that all things in the world tear along automatically independently of anyone to guide them, and that the human mind by itself established arts, professions, laws, customs, and rules of right treatment both of men and animals on the part of the state and in our conduct whether as individual persons or as members of communities.", + "[31] But thou perceivest, O my soul, the difference of the two opinions; for the one turns its back on the particular being, created and mortal mind, and whole-heartedly puts itself under the patronage of the universal Mind, uncreate and immortal; the other opinion on the contrary, rejects God, and by a grievous error calls in to share its warfare the mind that is insufficient even to help itself." + ], + [ + "[32] This is the ground for Moses’ words, “If the thief be found where he has just broken through and be smitten and die, there is no blood-guiltiness for him: but if the sun have risen upon him,(then he) is liable, he shall die in requital” (Exod. 22:1 f.). For if a man cleave and break through the tenet that stands firm in its soundness and uprightness, testifying of unlimited power as belonging to God alone, and he be found where he has broken through, that is, in the pierced and cloven doctrine that is conscious of a man’s own mind at work but not of God, he is a thief abstracting what belongs to another;", + "[33] for all things are God’s possessions, so that he who assigns anything to himself is appropriating what is another’s, and he receives a blow grievous and hard to be healed, even self-conceit, a thing akin to boorish ignorance. Moses does not make distinct mention of the man who strikes, for he is no other than the man who is struck; just as the man who rubs himself is also rubbed, and the man who stretches himself is also stretched; for in his own person he is at the same time active and passive, employs the force and submits to its effect. Even so he that steals what is God’s and assigns it to himself, is the victim of the outrage inflicted by his own impiety and self-conceit. A good thing it would be should he die when struck, that is to say permanently fail of the accomplishment of his purpose; for he must then be held to be less a sinner.", + "[34] For wickedness presents itself now as stationary, now as moving. It is wickedness in motion that is ripe for filling up its full measure by carrying its designs to completion, and so it is worse than stationary wickedness.", + "[35] If, therefore, the understanding which fancies itself and not God to be the cause of all that comes into existence die, that is, shrink into inactivity, blood-guiltiness does not pertain to it; it has not gone the full length of abolishing the living doctrine which ascribes to God the totality of powers. But if the sun shall have risen, that is the mind that shines so brilliantly in us, and shall have conceived the notion that it discerns all things, and decides all things, and that nothing ever escapes it, he is guilty, he shall die in requital for the living doctrine which he destroyed, which acknowledges God as the sole Cause. For he is found futile and dead indeed in himself; he has come forward as the author of a lifeless, mortal, and erroneous doctrine." + ], + [ + "[36] In keeping with this the sacred word pronounces a curse on one setting up in secret a graven or molten image, the work of the hands of the craftsman (Deut. 27:15). For why, O mind, dost thou hoard and treasure in thyself those wrong opinions, that God is as the graven images are, of this or that kind, God the Being that is without kind, and that He the incorruptible is, as the molten images are, corruptible? Why dost thou not rather bring them forth into the open, to the end that thou mayest be taught the things which it behoves thee to learn from those who study the truth? For thou fanciest thyself one versed in science because thou hast conned over methods of persuasion unworthy of an educated man, wherewith to combat the truth. But thy science proves itself no science, in that thou refusest to submit to healing treatment of thy soul’s sore malady of ignorance." + ], + [ + "[37] That the bad man sinks down into his own incoherent mind as he strives to avoid Him that is, we shall learn from Moses who “smote the Egyptian and hid him in the sand” (Exod. 2:12). This means that he took full account of the man who maintains that the things of the body have the pre-eminence and holds the things of the soul to be naught, and regards pleasures as the end and aim of life.", + "[38] For having noted the toil imposed by the king of Egypt on him who sees God—and the king is wickedness whose lead the passions follow—he sees the Egyptian man, that is, human and perishable passion, beating and outrageously treating the seeing one; and having looked round upon the whole soul in this direction and in that, and seen no one standing, save God who IS, but all other things tossing in wild confusion, after smiting and thoroughly reckoning up the lover of pleasure, he hides him in his mind, which is a congeries of disconnected grains, devoid of cohesion and union with the beautiful and noble. So this man has been hidden away in himself.", + "[39] But the man of a character the reverse of his flies indeed from himself but takes refuge in the God of those that are." + ], + [ + "And for this reason he says, “He led him forth abroad and said, Look up to heaven and count the stars” (Gen. 15:5). These we would fain take in in one all-encompassing view, being insatiable in our love of virtue, but we are powerless to take the measure of the riches of God.", + "[40] Yet thanks be to the Lover of Giving, for telling us in-this way that He has set for Himself in the soul seeds farshining, radiant, full charged with meaning, as he has set the stars in heaven. But is not “abroad” a superfluous addition to “led him forth”? For who is ever led forth within? But it may be that this is what he means; He led him forth to outermost space, not just to one of the outside spaces, one that can be encompassed by others. For just as in our houses the women’s apartments have the men’s quarters outside them and the passage inside them, and the courtyard door is outside the court but inside the gateway, even so, in the case of the soul too, that which is outside one part can be inside another part.", + "[41] We must take what he says in this way; He led forth the mind to the outermost bound. For what advantage would it have been for it to leave the body behind and take refuge in sense-perception? What gain in renouncing sense-perception and taking shelter under the uttered word? For it behoves the mind that would be led forth and let go free to withdraw itself from the influence of everything, the needs of the body, the organs of sense, specious arguments, the plausibilities of rhetoric, last of all itself." + ], + [ + "[42] For this reason he glories elsewhere saying “The Lord, the God of heaven, and the God of the earth, who took me out of my father’s house” (Gen. 24:7); for it is not possible that he whose abode is in the body and the mortal race should attain to being with God; this is possible only for him whom God rescues out of the prison.", + "[43] For this reason Isaac also, the soul’s gladness, when he meditates and is alone with God, goes forth, quitting himself and his own mind; for it says, “Isaac went forth into the plain to meditate as evening was drawing near” (Gen. 24:63). Yes, and Moses, the word of prophecy, says, “When I go forth out of the city,” the soul to wit (for this too is the city of the living being giving him laws and customs), “I will spread out my hands” (Exod. 9:29), and I will spread open and unfold all my doings to God, calling Him to be witness and overseer of each one of them, from whom evil cannot hide itself, but is forced to remove all disguises and be plainly seen.", + "[44] When the soul in all utterances and all actions has attained to perfect sincerity and godlikeness, the voices of the senses cease and all those abominable sounds that used to vex it. For the visible calls and summons the sense of sight to itself, and the voice calls the sense of hearing, and the perfume that of smell, and all round the object of sense invites the sense to itself. But all these ceases when the mind goes forth from the city of the soul and finds in God the spring and aim of its own doings and intents." + ], + [ + "[45] For truly are “the hands of Moses heavy” (Exod, 17:12); for inasmuch as the bad man’s doings are light and windy, those of the wise man will be weighty and immovable and not easily shaken. Accordingly they are steadied by Aaron, the Word, and Hor, which is “Light”; and life has no clearer light than truth. The prophet’s aim therefore is to show thee by means of symbols that the doings of the wise man are upheld by the most essential of all things, the Word and Truth. And so, when Aaron dies, that is, when he is made perfect, he goes up into Hor, which is “Light” (Numb. 20:25); for the end of the Word is Truth, which casts a beam more far-reaching than light. To this it is the earnest endeavour of the Word to attain.", + "[46] Mark you not, that when he had received from God (Exod. 33:7) the Tent, namely, wisdom, in which the wise man tabernacles and dwells, he fixed and made it fast and strongly established it, not in the body, but outside it? For to represent the body he uses the figure of a camp, the quarters of an army full of wars and all the evils that war produces, a place that has no part in peace. “And it was called ‘the tent of testimony,’ ” wisdom testified to by God. Yes, for “everyone that sought the Lord went out to it.” Right finely is this said.", + "[47] For if thou art seeking God, O mind, go out from thyself and seek diligently; but if thou remainest amid the heavy encumbrances of the body or the self-conceits with which the understanding is familiar, though thou mayest have the semblance of a seeker, not thine is the quest for the things of God. But whether thou wilt find God when thou seekest is uncertain, for to many He has not manifested Himself, but their zeal has been without success all along. And yet the mere seeking by itself is sufficient to make us partakers of good things, for it always is the case that endeavours after noble things, even if they fail to attain their object, gladden in their very course those who make them.", + "[48] Thus it is that while the bad man, who shuns virtue and hides himself from God, takes refuge in his own mind, a sorry resource, the good man, on the other hand, who runs away from himself, returns to the apprehension of the One, thus winning a noble race and proving victor in this grandest of all contests." + ], + [ + "[49] “And the Lord God called Adam and said to him, ‘Where art thou?’ ” (Gen. 3:9). Why is Adam alone called, his wife having hid herself with him? Well, first of all we must say, that the mind is called even there where it was, when it receives reproof and a check is given to its defection. But not only is the mind itself called, but all its faculties as well, for without its faculties the mind by itself is found naked and not even existent; and one of the faculties is sense-perception, the which is woman.", + "[50] Included then in the call of Adam, the mind, is that of sense-perception, the woman; but God does not call her with a special call; why? because, being irrational, she has no capacity derived from herself to receive reproof. For neither sight nor hearing nor any of the senses is susceptible of instruction, so that it cannot perform the act of apprehending subjects. But He who made sense-perception made it capable of distinguishing between material forms only: but the mind it is that receives instruction, and that is why He challenged it but not sense-perception." + ], + [ + "[51] The words ποῦ εἶ, “Where art thou?” can be accounted for in many different ways, first as not being interrogative but declarative, as equivalent to “thou art in a place,” ποὺ receiving the grave accent. For whereas thou thoughtest that God walked in the garden and was contained by it, learn that there was something amiss with thee in thinking this, and listen to a most true utterance from the mouth of God who knoweth, to the effect that God is not somewhere (for He is not contained but contains the universe), but that which came into being is in a place, for it must of necessity be contained but not contain.", + "[52] A second account is this: What is said is equivalent to “Where hast thou arrived, O soul?” In the place of how great goods, what evils hast thou chosen for thyself? When God had invited thee to participate in virtue, art thou going after wickedness, and when He had provided for thy enjoyment the tree of life, that is of wisdom, whereby thou shouldst have power to live, didst thou gorge thyself with ignorance and corruption, preferring misery the soul’s death to happiness the real life?", + "[53] Thirdly, there is the interrogative sense, to which two answers might be made. One answer to the question, “Where art thou?” is “Nowhere,” for the soul of the bad man has no place where to find footing or upon which to settle. Owing to this the bad man is said to be “placeless”—“placeless” is used of an evil that defies placing (in any known category). Such is the man that is not good, always restless and unstable, drifting this way and that like a chopping wind, attaching himself absolutely to no fixed principle whatever.", + "[54] A second answer might be given to this effect. Adam in fact gave it. “Hear where I am; where those are who are incapable of seeing God; where those are who do not listen to God; where those are who hide themselves from the Author of all things; where are those that shun virtue, where are the destitute of wisdom, where those are who owing to unmanliness and cowardice of soul live in fear and trembling. For when Adam says, “I heard Thy voice in the garden and was afraid, because I am naked, and I hid myself” (Gen. 3:10), he discovers all the traits just enumerated, as I have fully shown in former sections." + ], + [ + "[55] Nevertheless Adam is not naked now: “they made for themselves girdles” are the words that occur a little further back. Even by this it is the prophet’s wish to teach thee, that he understands by nakedness not that of the body, but that by which the mind is found unprovided and unclothed with virtue.", + "[56] “The woman,” he says, “whom Thou gavest with me, she gave me of the tree, and I ate” (Gen. 3:12). It is well his not saying, “the woman whom Thou gavest to me,” but “with me”; for Thou gavest not sense to me as a possession, but it too Thou didst leave free and at large, in some respects not subservient to the behests of my understanding. For instance, should the mind choose to bid the sight not to see, the sight will none the less see what lies before it. The hearing again, when a sound has reached it, will assuredly give it entrance, even if the mind resolutely command it not to hear. And the sense of smell, when odours have found their way in to it, will smell them, even though the mind forbid it to welcome them.", + "[57] Owing to this God did not give sense-perception to the living being, but with the living being. What “giving with” means is this. Sense becomes aware of all things with our mind and simultaneously with it. For instance, the visible object arrests simultaneously the attention of the sight and of the mind; for the eye caught sight of the material substance, and at once the mind took in the thing that had been seen, took in that it was black or white or yellow or red or triangular or square or round, or some other colour or shape. Again the hearing received the impression of the sound and the mind with it: in proof that it did, it immediately judged of the sound, pronouncing it weak or loud, tuneful and rhythmical, and on the other hand whether it is out of tune and a discord. We find the same thing in the case of the other senses.", + "[58] Quite excellent is the addition of the words “she gave me of the tree.” For no one, except sense-perception, ever gives to the mind the tree with its sensibly-discerned bulk. For who gave to the mind the possibility of recognizing the body or whiteness? Did not sight? Who gave it the sound? Did not the hearing? Who the odour? Did not the sense of smell? Who the savour? Did not the taste? Who the rough and the soft? Did not the touch? Rightly and with perfect truth was it said by the mind ‘sense-perception alone gives me opportunities of apprehending bodies.’" + ], + [ + "[59] “And God said to the woman, ‘What is this thou hast done?’ And she said, ‘The serpent beguiled me and I ate’ ” (Gen. 3:13). God puts a question to sense-perception touching one point, she gives an answer touching another point: for God asks something about the man; she speaks not about him, but says something about herself, for her words are “I ate,” not “I gave.”", + "[60] Perhaps, then as we read the passage figuratively, we shall solve the puzzle and show that the woman gives a very pertinent answer to the question put to her. For it is a matter of necessity that when she ate, the man too should eat. For when sense-perception, meeting with the object of sense, is filled with the presentation of it, forthwith the mind also is in contact, takes hold and in a way absorbs the sustenance which it provides. This, then, is what she says: My giving it to the man was by no act of will, for even as I struck upon the object, he (so swift is he to move) received the image and impression of it himself." + ], + [ + "[61] Now observe that, whereas the man says that the woman gave, the woman says not that the serpent gave but that he beguiled; for to give is characteristic of sense-perception but to cheat and beguile of pleasure with its serpent-like subtilty. For instance, sense-perception gives to the mind that which is by its nature white and that which is black, that which is hot and that which is cold, quite truthfully and with no deception. For, in the opinion of most people who do not overdo precision in their natural philosophy, objects are such as the appearance of them which meets the eye. But pleasure does not report the object to the mind such as it is, but artfully falsifies it, representing as something advantageous that which is of no benefit at all:", + "[62] even as it is possible to see repulsive courtesans applying pigments to their faces and painting under their eyes to conceal their ugliness. We can note also the immoderate man inclined to gluttony: this man welcomes as a good thing the abundance of strong drink and the well-spread board, though taking harm from them both in body and soul.", + "[63] Again we may see those who are in love, often quite crazy over women most hideous to behold, while pleasure beguiles them; you might almost say that she assures them of the beauty of form and colouring, the fullness and symmetry, that mark those who are characterized by traits the very reverse of these. Indeed they overlook those endowed with really faultless beauty, and pine for those whom I have mentioned.", + "[64] All kinds of consummate deception, then, are most proper to pleasure, while giving is the characteristic of sense-perception: pleasure outwits and misleads the mind, showing objects not as they are, but as they are not, whereas sense-perception simply gives the material forms just as nature has made them, without trickery or counterfeit." + ], + [ + "[65] “And the Lord God said to the serpent, ‘Because thou hast done this, cursed art thou from among all cattle and from among all the beasts of the earth. Upon thy breast and thy belly shalt thou go, and earth shalt thou eat all the days of thy life. And I will put enmity between thee and the woman, and between thy seed and her seed. He shall watch for thy head, and thou shalt watch for his heel” (Gen. 3:14 f.). For what reason does He curse the serpent without giving it the opportunity to defend itself, though elsewhere, as seems reasonable, He commands that “the two parties between whom the dispute is should stand forth” (Deut. 19:17) and that credit be not given to the one till the other be heard?", + "[66] Yet you see, no doubt, that He did not thus give credit to Adam, and prejudge the case against the woman, but gives her opportunity to defend herself, when He inquires “What is this that thou hast done?” (Gen. 3:13), and she acknowledges that she failed owing to the deception practised on her by subtle serpent-like pleasure. When, then, the woman said “the serpent beguiled me,” what was there to prevent His inquiring here too from the serpent, whether he beguiled her, instead of prejudging the case and pronouncing the curse without listening to any defence?", + "[67] We have to say, then, that sense-perception comes under the head neither of bad nor of good things, but is an intermediate thing common to a wise man and a fool, and when it finds itself in a fool it proves bad, when in a sensible man, good. Reasonably then, since it has no evil nature on its own account, but halts between good and evil, inclining to either side, it is not pronounced guilty till it has owned that it followed evil.", + "[68] But the serpent, pleasure, is bad of itself; and therefore it is not found at all in a good man, the bad man getting all the harm of it by himself. Quite appropriately therefore does God pronounce the curse without giving pleasure an opportunity of defending herself, since she has in her no seed from which virtue might spring, but is always and everywhere guilty and foul." + ], + [ + "[69] For this reason in the case of Er also God knows him to be wicked and puts him to death without bringing an open charge against him (Gen. 38:7). For He is well aware that the body, our “leathern” bulk (“leathern” is the meaning of “Er”), is wicked and a plotter against the soul, and is even a corpse and a dead thing. For you must make up your mind that we are each of us nothing but corpse-bearers, the soul raising up and carrying without toil the body which of itself is a corpse. And note, if you will, how strong the soul is.", + "[70] The most muscular athlete would not have strength to carry his own statue for a short time, but the soul, sometimes for as long as a hundred years, easily carries the statue of the human being without getting tired; for it is not now (at the last) that God slays Er; nay, but the body which He made and which Er represents was a corpse to begin with.", + "[71] By nature, as I have said, it is wicked and a plotter against the soul, but it is not evident to all that it is so, but to God alone and to anyone who is dear to God; for we read “Er was wicked in the sight of the Lord.” For when the mind soars aloft and is being initiated in the mysteries of the Lord, it judges the body to be wicked and hostile; but when it has abandoned the investigation of things divine, it deems it friendly to itself, its kinsman and brother. The proof of this is that it takes refuge in what is dear to the body.", + "[72] On this account there is a difference between the soul of an athlete and the soul of a philosopher. For the athlete refers everything to the well-being of the body, and, lover of the body that he is, would sacrifice the soul itself on its behalf; but the philosopher being enamoured of the noble thing that lives in himself, cares for the soul, and pays no regard to that which is really a corpse, the body, concerned only that the best part of him, his soul, may not be hurt by an evil thing, a very corpse, tied to it." + ], + [ + "[73] You see that Er is slain not by the Lord, but by God. For it is not as Ruler and Governor employing the absolute power of sovereignty that He destroys the body, but in the exercise of goodness and kindness. For “God” is the name of the goodness pertaining to the First Cause, and is so used that thou mayest know that He hath made the inanimate things also not by exercising authority but goodness, even as by goodness He hath made the living creatures. For it was necessary with a view to the clear manifestation of the superior beings that there should be in existence an inferior creation also, due to the same power, even the goodness of the First Cause. And that goodness is God.", + "[74] When, then, O soul, wilt thou in fullest measure realize thyself to be a corpse-bearer? Will it not be when thou art perfected, and accounted worthy of prizes and crowns? For then shalt thou be no lover of the body, but a lover of God. And thou shalt win the rewards if Judah’s daughter-in-law become thy wife, even Tamar, which means a palm-tree, the sign of victory. Here is a proof of it. When Er has married her, he is immediately found to be wicked and slain. For we read, “And Judah took for Er his firstborn a wife whose name was Tamar” (Gen. 38:6), and the next words are, “And Er was wicked before the Lord, and God slew him” (ibid. 7). For when the mind has carried off the rewards of victory, it condemns the corpse-body to death.", + "[75] Thou seest that God both curses the serpent without allowing him to defend himself—for he is pleasure—and slays Er without bringing an open charge against him; for he is the body. And if thou wilt consider, my friend, thou wilt find that God has made in the soul some natures faulty and blameworthy of themselves, and others in all respects excellent and praiseworthy, just as is the case with plants and animals.", + "[76] Seest thou not that among the plants the Creator has made some repaying cultivation and useful and wholesome, and others wild and injurious and productive of disease and destruction, and the same with animals? As, doubtless, He has made the serpent, our present subject, for the creature is of itself destructive of health and life. What a serpent does to a man, that pleasure does to the soul, and therefore the serpent was taken to represent pleasure." + ], + [ + "[77] Exactly, then, as God has conceived a hatred for pleasure and the body without giving reasons, so too has he promoted goodly natures apart from any manifest reason, pronouncing no action of theirs acceptable before bestowing his praises upon them. For should anyone ask why the prophet says that Noah found grace in the sight of the Lord God (Gen. 6:8) when as yet he had, so far as our knowledge goes, done no fair deed, we shall give a suitable answer to the effect that he is shown to be of an excellent nature from his birth, for Noah means “rest” or “righteous.” But it cannot but be that he who rests from sinful and unrighteous acts and rests upon what is noble and lives in fellowship with righteousness, should find favour with God.", + "[78] Now finding favour is not as some suppose equivalent only to being well-pleasing, but something of this kind besides. The righteous man exploring the nature of existences makes a surprising find, in this one discovery, that all things are a grace of God, and that creation has no gift of grace to bestow, for neither has it any possession, since all things are God’s possession, and for this reason grace too belongs to Him alone as a thing that is His very own. Thus to those who ask what the origin of creation is the right answer would be, that it is the goodness and grace of God, which He bestowed on the race that stands next after Him. For all things in the world and the world itself is a free gift and act of kindness and grace on God’s part." + ], + [ + "[79] Melchizedek, too, has God made both king of peace, for that is the meaning of “Salem,” and His own priest (Gen. 14:18). He has not fashioned beforehand any deed of his, but produces him to begin with as such a king, peaceable and worthy of His own priesthood. For he is entitled “the righteous king,” and a “king” is a thing at enmity with a despot, the one being the author of laws, the other of lawlessness.", + "[80] So mind, the despot, decrees for both soul and body harsh and hurtful decrees working grievous woes, conduct, I mean, such as wickedness prompts, and free indulgence of the passions. But the king in the first place resorts to persuasion rather than decrees, and in the next place issues directions such as to enable a vessel, the living being I mean, to make life’s voyage successfully, piloted by the good pilot, who is right principle.", + "[81] Let the despot’s title therefore be ruler of war, the king’s prince of peace, of Salem, and let him offer to the soul food full of joy and gladness; for he brings bread and wine, things which Ammonites and Moabites refused to supply to the seeing one, on which account they are excluded from the divine congregation and assembly. These characters, Ammonites deriving their nature from sense-perception their mother, and Moabites deriving theirs from mind their father, who hold that all things owe their coherence to these two things, mind and sense-perception, and take no thought of God, “shall not enter,” saith Moses, “into the congregation of the Lord, because they did not meet us with bread and water” (Deut. 23:3 f.) when we came out from the passions of Egypt." + ], + [ + "[82] But let Melchizedek instead of water offer wine, and give to souls strong drink, that they may be seized by a divine intoxication, more sober than sobriety itself. For he is a priest, even Reason, having as his portion Him that is, and all his thoughts of God are high and vast and sublime: for he is priest of the Most High (Gen. 14:18), not that there is any other not Most High—for God being One “is in heaven above and on earth beneath, and there is none beside Him” (Deut. 4:39)—but to conceive of God not in low earthbound ways but in lofty terms, such as transcend all other greatness and all else that is free from matter, calls up in us a picture of the Most High." + ], + [ + "[83] What good thing had Abram already done, that he bids him estrange himself from fatherland and kindred there and dwell in whatever land God Himself may give him? (Gen. 12:1). And that is a city good and large and very prosperous, for great and precious are God’s gifts. But this character also did God create in such a shape as to merit esteem, for “Abram” means “father high-soaring,” and both epithets are grounds for praise.", + "[84] For when the mind does not, like a master, frighten the soul with threats, but governs it as a father, not granting it the things that are pleasant to it, but giving it even against its will the things that are good for it; when, in all matters turning away from what is base and from all that draws it to things mortal, it soars aloft and spends its time in contemplation of the universe and its different parts; when, mounting yet higher, it explores the Deity and His nature, urged by an ineffable love of knowledge; it cannot continue to entertain the principles it imbibed originally, but in its desire to improve itself seeks to change its abode for a better one." + ], + [ + "[85] Some even before their birth God endows with a goodly form and equipment, and has determined that they shall have a most excellent portion. Dost thou not see what He says concerning Isaac to Abraham when unable to trust that he shall ever become the father of such an offspring, nay when he actually laughed at the promise and said, “Shall it come to pass to him that is a hundred years old, and shall Sarah who is ninety years old bear a child?” (Gen. 17:17). He ratifies and confirms it saying, “Yes, Sarah thy wife shall bear thee a son and thou shalt call his name Isaac, and I will establish My covenant with Him for an everlasting covenant” (ibid. 19).", + "[86] What is it, then, that has made this one too to be praised before his birth? Some good things benefit us when they have reached us and are present, as health, excellence of bodily senses, wealth perhaps, fame—for even these may be loosely called “good things”;—some again not only when they have come, but when their coming has been foretold. For instance joy, a happy condition of the soul, gladdens not only when it is present and in active operation, but, when still an object of hope, brings an anticipatory brightness. For here again is a peculiar advantage which it possesses. While other good things take effect in virtue of their own particular goodness only, joy is both a particular and a general good. See how it comes to add to and enrich them all. We rejoice over health, and over liberty, and over honour, and over the other good things, so that we say with literal truth that nothing is good unless joy be attached to it.", + "[87] But we rejoice over the other good things not only when they have already come about beforehand and are present, but also when they are looked for in the future, as when we hope that we shall grow rich, or shall obtain office, or shall win praise, or shall discover a way of getting rid of disease, or shall obtain our share of health and strength, or shall be no longer ignorant, but men of knowledge, we are glad in no small measure. Seeing then, that joy, not only when present but when hoped for, causes the soul to overflow with gladness, God fitly held Isaac, even before he was begotten, worthy of his great name and therein of a vast endowment: for “Isaac” means laughter of soul and joy and gladness." + ], + [ + "[88] Once again, of Jacob and Esau, when still in the womb, God declares that the one is a ruler and leader and master, but that Esau is a subject and a slave. For God the Maker of living beings knoweth well the different pieces of his own handiwork, even before He has thoroughly chiselled and consummated them, and the faculties which they are to display at a later time, in a word their deeds and experiences. And so when Rebecca, the soul that waits on God, goes to inquire of God, He tells her in reply, “Two nations are in thy womb, and two peoples shall be separated from thy belly, and one people shall be above the other people, and the elder shall serve the younger” (Gen. 25:23).", + "[89] For in God’s judgement that which is base and irrational is by nature a slave, but that which is of fine character and endowed with reason and better is princely and free. And this not only when either is full-grown in soul, but even if their development is still uncertain. For it is universally the case that even a slight breath of virtue is an evidence not of liberty merely but of leadership and sovereignty, and on the other hand that the most casual beginning of wickedness enslaves the reasoning faculty, even if its offspring have not yet come forth fully developed." + ], + [ + "[90] What led this same Jacob, when Joseph brought to him his two sons, the elder Manasseh and the younger Ephraim, to cross his hands and place his right hand on Ephraim the younger son and his left hand on Manasseh the elder; and when Joseph was distressed by it and imagined that his father had made an unintentional mistake in so placing his hands, to say it was no error, but “I know, my child, I know, this one too shall be a people, this one too shall be exalted, but his younger brother shall be greater than he”? (Gen. 48:19).", + "[91] What, then, does it behove us to say but this, that two exceedingly necessary faculties were created in the soul by God, memory, and recollection? Of these memory is the better, recollection the inferior. For while the former keeps everything that it has apprehended fresh and distinct, so as to go wrong in nothing owing to ignorance, recollection is in all cases preceded by forgetfulness, a maimed and blind affair.", + "[92] But the inferior of these, recollection, is discovered to be older than the superior one, memory: [while recollection has many gaps of forgetfulness, memory is] unbroken and uninterrupted. For when we are being first introduced to the various arts we are unable at once to master their principles; so finding ourselves liable to forgetfulness at the outset, we afterwards recollect, until as the result of repeated forgetting and repeated recollecting an unfailing memory shall subsequently win the day. Accordingly memory, being late-born, is formed as recollection’s younger sister.", + "[93] So then Ephraim is the figurative name of Memory, meaning “fruit-bearing,” for the soul of the student has borne its proper fruit when it is able by means of memory to hold securely the principles of the art that is being learned. Manasseh, however, represents recollection, for the name is said to mean “out of forgetfulness” when translated, and he who escapes from forgetfulness necessarily recollects. Most rightly, therefore, does Jacob, the overthrower of the passions and the trained seeker of virtue, lay his right hand on Ephraim as fruitful memory, and count Manasseh, who is recollection, worthy of the second place.", + "[94] Moses also, to take another case, awards special praise among the sacrificers of the Passover to those who sacrificed the first time, because when they had separated themselves from the passions of Egypt by crossing the Red Sea they kept to that crossing and no more hankered after them, but to those who sacrificed the second time he assigns the second place, for after turning they retraced the wrong steps they had taken and as though they had forgotten their duties they set out again to perform them, while the earlier sacrificers held on without turning. So Manasseh, who comes “out of forgetfulness,” corresponds to those who offer the second Passover, the fruit-bearing Ephraim to those who offer the earlier one." + ], + [ + "[95] This, moreover, is the reason of God’s proclaiming Bezalel by name, and saying that He has given him wisdom and knowledge, and that He will appoint him artificer and chief craftsman of all the works of the Tabernacle, that is of the soul (Exod. 31:2 ff.), though He has so far pointed to no work or deed of Bezalel’s, such as to win him even commendation. We must say, then, that here too we have a form which God has stamped on the soul as on the tested coin. What, then, the image impressed on it is we shall know if we first ascertain accurately the meaning of the name.", + "[96] Bezalel means, then, “in the shadow of God”; but God’s shadow is His Word, which he made use of like an instrument, and so made the world. But this shadow, and what we may describe as the representation, is the archetype for further creations. For just as God is the Pattern of the Image, to which the title of Shadow has just been given, even so the Image becomes the pattern of other beings, as the prophet made clear at the very outset of the Law-giving by saying, “And God made the man after the Image of God” (Gen. 1:27), implying that the Image had been made such as representing God, but that the man was made after the Image when it had acquired the force of a pattern." + ], + [ + "[97] Let us observe therefore what the character impressed is. The first men sought to find how we came to conceive of the Deity. Next those whose philosophy was reputed the best declared that it was from the world and its constituent parts and the forces subsisting in these that we gained our apprehension of the First Cause.", + "[98] Should a man see a house carefully constructed with a gateway, colonnades, men’s quarters, women’s quarters, and the other buildings, he will get an idea of the artificer, for he will be of opinion that the house never reached that completeness without the skill of the craftsman;", + "[99] and in like manner in the case of a city and a ship and every smaller or greater construction. Just so anyone entering this world, as it were some vast house or city, and beholding the sky circling round and embracing within it all things, and planets and fixed stars without any variation moving in rhythmical harmony and with advantage to the whole, and earth with the central space assigned to it, water and air flowing in set order as its boundary, and over and above these, living creatures, mortal and immortal beings, plants and fruits in great variety, he will surely argue that these have not been wrought without consummate art, but that the Maker of this whole universe was and is God. Those, who thus base their reasoning on what is before their eyes, apprehend God by means of a shadow cast, discerning the Artificer by means of His works." + ], + [ + "[100] There is a mind more perfect and more thoroughly cleansed, which has undergone initiation into the great mysteries, a mind which gains its knowledge of the First Cause not from created things, as one may learn the substance from the shadow, but lifting its eyes above and beyond creation obtains a clear vision of the uncreated One, so as from Him to apprehend both Himself and His shadow. To apprehend that was, we saw, to apprehend both the Word and this world.", + "[101] The mind of which I speak is Moses who says, “Manifest Thyself to me, let me see Thee that I may know Thee” (Exod. 33:13); ‘for I would not that Thou shouldst be manifested to me by means of heaven or earth or water or air or any created thing at all, nor would I find the reflection of Thy being in aught else than in Thee Who art God, for the reflections in created things are dissolved, but those in the Uncreate will continue abiding and sure and eternal.’ This is why God hath expressly called Moses and why He spake to Him.", + "[102] Bezalel also He hath expressly called, but not in like manner. One receives the clear vision of God directly from the First Cause Himself. The other discerns the Artificer, as it were from a shadow, from created things by virtue of a process of reasoning. Hence you will find the Tabernacle and all its furniture made in the first instance by Moses but afterwards by Bezalel, for Moses is the artificer of the archetypes, and Bezalel of the copies of these. For Moses has God for Instructor, as He says “thou shalt make all things according to the pattern that was shown to thee in the mount” (Exod. 25:40),", + "[103] but Bezalel is instructed by Moses. And all this is just as we should expect. For on the occasion likewise of the rebellion of Aaron, Speech, and Miriam, Perception, they are expressly told “If a prophet be raised up unto the Lord, God shall be known unto him in a vision” and in a shadow, not manifestly; but with Moses, the man who is “faithful in all His house, He will speak mouth to mouth in manifest form and not through dark speeches” (Numb. 12:6–8)." + ], + [ + "[104] Seeing then that we have found two natures created, undergoing moulding, and chiselled into full relief by God’s hands, the one essentially hurtful, blameworthy, and accursed, the other beneficial and praiseworthy, stamped the one with a counterfeit, the other with a genuine impression, let us offer a noble and suitable prayer, which Moses offered before us, “that God may open to us His own treasury” (Deut. 28:12) and that sublime reason pregnant with divine illumination, to which He has given the title of “heaven”; and that He may close up the treasuries of evil things.", + "[105] For there are with God treasuries as of good things so also of evil things, as He saith in the great Song, “Are not these laid up in store with Me, sealed up in My treasuries in the day of vengeance, when their foot shall have slipped?” (Deut. 32:34 f.). You see that there are treasuries of evil things. And the treasury of good things is one, for since God is One, there is likewise one treasury of good things. But of evil things there are many treasuries, for countless too are those that sin. But here too observe the goodness of Him who IS. The treasury of good things He opens, those of evil things He closes. For it is God’s property to hold out good things and to be beforehand in bestowing them, but to be slow to inflict evil things.", + "[106] But Moses, magnifying God’s love of giving gifts and granting favours, says that the treasuries of evil things are sealed up not only at other times, but also when the soul fails to direct its steps in keeping with the right principle; and yet then it might justly have been deemed worthy of punishment. For he says that the treasuries of evil things were sealed in the day of vengeance, the sacred word thus showing that not even against those who sin will God proceed at once, but gives time for repentance and for the healing and setting on his feet again of him who had slipped." + ], + [ + "[107] “And the Lord God said to the serpent, Cursed art thou from among all cattle and from among all the beasts of the earth” (Gen. 3:14). Just as joy, being a good condition of soul, deserves prayer, so pleasure, the passion par excellence, deserves cursing; it shifts the standards of the soul and renders it a lover of passion instead of a lover of virtue:—“Accursed,” says Moses in the Curses, “is he who removes his neighbour’s landmarks” (Deut. 27:17):—for God set as a landmark and law for the soul virtue, the tree of life. This is removed by the man who has fixed as landmark in its stead wickedness, the tree of death.", + "[108] “Cursed again is he who causes a blind man to go astray in the way” (Deut. 27:18), “and he that smiteth his neighbour craftily” (ibid. 24). And these also are acts of pleasure, the utterly godless one; for sense by itself is a blind thing, inasmuch as it is irrational, for it is the reasoning faculty that confers sight. Accordingly it is with the reason only that we apprehend matters; sense does not carry us so far; for by means of sense we gain impressions only of the material forms of things.", + "[109] Pleasure, then, has cheated poor maimed sense of the power of apprehending matters, inasmuch as, when it could have had recourse to mind and have secured it for its charioteer, it has prevented it, leading it to what can be perceived externally only, and by giving it a craving for that which produces pleasure, to the end that sense, being a maimed thing, may follow a blind guide, namely that which sense can perceive, and that the mind, led by this pair of blind guides, may be brought to the ground and robbed of self-control.", + "[110] For if there had been any correspondence with what nature prescribes, it would have been incumbent upon the maimed faculties to follow the reasoning faculty which has eyes, for in this way the damage incurred would have been diminished. As it is, pleasure has organized such a shrewd device against the soul, that it has compelled it to employ blind guides, inducing it by delusive wiles to change virtue for evil things, and to surrender its innocence and receive wickedness in lieu of it." + ], + [ + "Such an exchange too is forbidden by the holy word, when it says, “Thou shalt not change good with evil” (Lev. 27:33).", + "[111] Accursed on these grounds is pleasure. Let us see how appropriate the curses are which He pronounces upon it. He says that it is cursed from all cattle (Gen. 3:14). Our irrational faculty of sense-perception, then, is of the cattle kind, and each of our senses curses pleasure as a most deadly enemy: for it is in very deed hostile to sense, as is proved by the fact that, when we have glutted ourselves with immoderate pleasure, we cannot see nor hear nor smell nor taste nor feel with clearness, but our contact with objects of sense is dim and feeble.", + "[112] This is what we experience when we have ceased from indulging in pleasure; but when we are in the very midst of the enjoyments it affords, we find ourselves utterly deprived of the support that we obtain through the co-operation of the senses, to such an extent that we seem to have been maimed. How, then, should not sense rightly lay curses on pleasure that maims it?" + ], + [ + "[113] It is cursed also beyond all the wild beasts. By these I mean the passions of the soul, for by these the mind is wounded and destroyed, Why, then, is it accounted worse than the other passions? Because it is, we may say, at the bottom of them all, like a kind of starting-point and foundation. Lust comes into play through love of pleasure; pain arises as pleasure is withdrawn; fear again is engendered owing to a dread of being without pleasure. It is clear, then, that all the passions depend on pleasure, and these would perchance never have taken shape at all, if first there had not been deposited that which is productive of them, pleasure." + ], + [ + "[114] “On thy breast and belly shalt thou go” (Gen. 3:14). For passion has its lair in these parts of the body, the breast and the belly. When pleasure has the materials it needs to produce it, it haunts the belly and the parts below it. But when it is at a loss for these materials, it occupies the breast where wrath is; for lovers of pleasure when deprived of their pleasures grow bitter and angry.", + "[115] Let us look still more carefully at the thing signified. Our soul consists of three parts, and has one part given to reasoning, a second to high spirit, a third to desire. Some philosophers have distinguished these parts from each other in regard to function, some in regard also to the places which they occupy. These have gone on to assign to the reasoning part the region of the head, saying that, where the king is, there are also his bodyguards, and that the senses which are in the region of the head are bodyguards of the mind, and that it follows that the king must be there too, having had it allotted to him, like a castle in a city, for his dwelling. To the spirited part they assign the breast, pointing out that nature has given that part firmness by means of a strong and solid array of continuous bones, as though she were arming a good soldier with shield and breastplate for defence against opponents. To the lustful portion of the soul they assign the quarter about the abdomen and the belly, for there it is that lust, irrational craving, has its abode." + ], + [ + "[116] If, therefore, O mind, thou art ever inquiring what quarter pleasure has for her portion, do not consider the place occupied by the head, where the reasoning faculty resides, for thou wilt assuredly not find it there, since reason is at war with passion, and cannot remain in the same place with it. For when reason prevails pleasure is gone, and when pleasure conquers, reason is an exile. But look for it in the breast and belly, where high spirit and desire are, portions of the irrational: for in the irrational is to be found alike our faculty of choice and the passions.", + "[117] Well, there is nothing to prevent the mind from going out from the purely intellectual interests which are proper to it and giving itself up to its inferior. This happens when war prevails in the soul; for then reason, that is in us not as a combative but as a peaceful inmate, cannot fail to become a prisoner of war." + ], + [ + "[118] For look now: the Sacred Word knowing how strong is the impulse of either passion, of both high spirit and lust, puts a curb on each of them, by setting over them reason as a charioteer and pilot. And in the first place this is how it discourses concerning high spirit, aiming at curing and healing it:", + "[119] “And thou shalt put on to the oracle of the judgements the Showing and the Truth, and it shall be upon Aaron’s breast, whenever he enters into the Holy Place before the Lord” (Exod. 28:30). The “oracle,” then, is in us the organ of speech, which is the uttered word:", + "[120] and this may either be rejected as spoken at random or may be approved as well-judged: but the sacred writer is leading us to think of the word spoken with judgement and discernment; for he tells us that the oracle is not the untested or counterfeit one, but “the oracle of the judgements,” an expression tantamount to “well tested and examined.” To this approved word he says that the two virtues belong, the highest possible, clearness and truthfulness. Quite rightly does he say so. For reason at the outset fell short of making matters clear and evident to another, since we have no power to exhibit the affection called out in the soul by external things nor to convey an idea of its character." + ], + [ + "Wherefore we were compelled to resort to signs given by means of the voice, nouns and verbs, which cannot fail to be intelligible, that the other may get a clear and unmistakable idea of our meaning. (This was reason’s first inadequacy.) In the second place, it was inadequate to report things truly.", + "[121] For what is the good of giving a clear and distinct expression, if it be in other respects false? For under these circumstances the hearer must needs be deceived and incur a very great misfortune, being not merely ignorant but ill-taught into the bargain. For what if, pointing to the letter alpha I say to the boy clearly and distinctly that it is gamma, or to eta and tell him that it is omega? Or what if the music-master tells the beginner as he points to the enharmonic genus that it is the chromatic, or says of the chromatic that it is the diatonic, or of the note on the highest string that it is the central, or of the conjunct that it is the disjunct tetrachord, or of the highest tone in the tetrachord scale that it is the lowest?", + "[122] He will speak clearly and distinctly, it may be, but not truly. But in this way he will be a doer of evil—of the evil that belongs to speech. But when he attains both of these requisites, both clearness and truthfulness, he will render the word beneficial to the pupil, bringing into play its two virtues, perhaps the only virtues indeed which it possesses." + ], + [ + "[123] It says, then, that the tested word, having the virtues which are peculiarly its own, was enthroned upon the breast (Aaron’s namely), that is, upon the spirited element, that this might first of all be guided by reason, and not injured by its own irrationality; in the next place by clearness, for it is not the nature of anger to be a friend of clearness. Do we not see in those who are enraged how not their understanding only but their words also are full of disturbance and confusion? It was appropriate therefore that anger’s lack of clearness should be set right again by clearness.", + "[124] It must be guided in the third place by truthfulness, for together with its other faults anger has this one also as peculiarly its own, that of lying. As a matter of experience, of those who give way to this passion, hardly one speaks the truth. They are victims of an intoxication not of body but of soul. These are antidotes for the region of anger; reason, clearness of speech, truth of speech. For the three are virtually one, since reason, accompanied by the two virtues of truthfulness and distinctness, acts as a healer of anger, that sore sickness of the soul." + ], + [ + "[125] To whom, then, does it pertain to bear these? Not to my understanding or to that of any chance comer, but to that which exercises its priesthood and offers sacrifices in purity, that of Aaron, and not even to this always, for many a time it turns and fails, but when it continues free from turning, when it enters into the Holy Place, when the reasoning faculty enters in together with holy resolves and does not abandon these.", + "[126] But full often does the mind enter with these into sacred and holy and purified opinions, but these are mere human opinions, as for instance those concerning simple duties, those concerning high-standard actions, those concerning usages resting on human enactment, those concerning virtue conforming to human standards. Not even he who is in such case as this is sufficient to bear the oracle upon his breast with the virtues that belong to it, but he only who goes in in the sight of the Lord, that is he who does all things for God’s sake, and overvalues none of the things that are of less importance than God, but accords to these also all they deserve, not, however, stopping at them, but mounting up in the endeavour to acquaint himself with and know and honour the One.", + "[127] For he who is in this case will have his spirited element charioteered by purified reason, which will abolish all that is irrational in him, and by clearness, which will heal all that is uncertain and confused, and by truthfulness, which will eliminate falsehood." + ], + [ + "[128] Aaron, then, being inferior to Moses who cuts the breast, that is the spirited element, clean out—suffers it not to be carried away by random impulses, for he is afraid that, if it be given the rein, it may some day get unmanageable, as a horse does, and trample down all the soul. No, he curbs and controls it, first by reason, that being driven by an excellent charioteer it may not get too restive; next he employs the virtues of speech, distinctness, and truth. For if high spirit be trained in this manner, so as to yield to reason and distinctness, and also to exercise itself in eschewing falsehood, it will not only rid itself of much ferment, but will render the whole soul gentle." + ], + [ + "[129] Well, Aaron, as I have said, having this passion, attempts to cure it by the saving medicines that have been mentioned. Moses, on the other hand, thinks it necessary to use the knife on the seat of anger in its entirety, and to cut it clean out of the soul, for no moderation of passion can satisfy him; he is content with nothing but complete absence of passion. That what I say is true Holy Writ testifies: for it says, “Moses took the breast and removed it as a crowning offering before the Lord from the ram of consecration and it became Moses’ portion” (Lev. 8:29). Very good; for it was the business of the man who loved virtue and was beloved of God, when he had contemplated the entire soul, to seize the breast, which is the spirited element, and to cut it off and take it away, in order that, through the excision of the warlike part, the remainder might have peace. He removes it, not from this or that animal, as it may happen, but from the ram of consecration, although there was a heifer offered too. But he passed this by and went to the ram, because it is a creature naturally prone to butt, owing to its being full of spirit and ready for the fray. It is owing to this that engineers make most of the engines of war in the shape of rams.", + "[130] The part of us, then, that resembles a ram in his reckless readiness for a fight is the wrangling species; and wrangling is the mother of anger; accordingly it is those who contend most eagerly in debates and other gatherings that most easily lose their tempers. So Moses cuts out, as he needs must, anger, discordant offspring of the soul that loves wrangling and contention.", + "[131] He does this that she may be rendered barren, and cease bearing hurtful progeny, and that that this may become a portion befitting the lover of virtue, not the breast nor the seat of high spirit, but the removal of these: for God assigned to the wise man a share of surpassing excellence, even the power to cut out the passions. You observe how the perfect man always makes perfect freedom from passion his study. But Aaron, the man who is making gradual progress, holding a lower position, practises moderation, as I have said;", + "[132] for his power does not go so far as to enable him to cut out the breast and the high-spirited element, but he brings to it, as charioteer and guide, reason with the virtues attached to it, and this is the oracle on which is Clear-showing and Truth." + ], + [ + "[133] But he shall bring out the difference more clearly by means of the following words: “The breast of the offering put on, and the shoulder of the part removed, I have taken at the hands of the children of Israel from the sacrifices of your salvation, and have given to Aaron and his sons” (Lev. 7:34).", + "[134] You see that these are not capable of taking the breast by itself, but must take it with the shoulder, whereas Moses takes it without the shoulder. Why is this? Because he, being perfect, has no small or petty aims, nor any desire to moderate his passions, but goes so far as to cut off all passions everywhere; while those others set out to wage war on the passions on an insignificant, not on a grand, scale, but seek to come to terms and arrange a truce with them, putting forward the word of pacification, that this like a charioteer may curb their excessive impetuosity.", + "[135] Furthermore the shoulder is a symbol of toil and hardship; and this is the character of him who attends to and ministers in holy things, subject to toil and discipline. But the man on whom God bestows in overflowing measure his good things in perfection is free from toil. He who acquires virtue by toil is found to come short of full achievement, as compared with Moses, who received it easily and without toil from the hands of God. For, as toiling itself falls short of the toilless achievement and is inferior to it, so does the imperfect fall short of the perfect, and that which learns of that which is self-taught. This is why Aaron takes the breast with the shoulder, but Moses without the shoulder.", + "[136] The reason why he calls it the breast of “the special offering put on” is that it is necessary that the reason should be put and set firmly on the seat of anger, as though it were a kind of charioteer keeping straight a stiff-necked and restive horse. But when he comes to the shoulder he speaks of it not as in the case of the breast, as belonging to “the offering put on,” but as belonging to “that which was removed.” The reason he does so is this. It is necessary that the soul should not ascribe to itself its toil for virtue, but that it should take it away from itself and refer it to God, confessing that not its own strength or power acquired nobility, but He who freely bestowed also the love of it.", + "[137] Neither breast nor shoulder is taken except from the sacrifice of salvation. That is fitting. For only then does the soul begin to be saved, when the seat of anger has received reason as its charioteer, and toil has come to create in it, not self-satisfaction, but a readiness to yield the honour to God, the Bestower of the boon." + ], + [ + "[138] We have already mentioned that pleasure goes not only on its breast but also on its belly, and pointed out that the stomach is a place most appropriate to pleasure, for we may almost describe it as a reservoir of all the pleasures. For when the belly has been filled, cravings after the other pleasures also become vehement, but when it has been emptied, these are quieted and become more still.", + "[139] And so the prophet says in another passage, “Whatsoever goeth upon the belly, and whatsoever goeth all the time upon four feet, which hath many feet, is unclean” (Lev. 11:42). The lover of pleasure answers to this description, always going after the belly and the pleasures of the adjoining parts. With that which creepeth after the belly he has associated that which walketh upon four feet; and quite naturally; for the passions that come under the head of those in the realm of pleasure are four in number, as has been mentioned in a treatise specially devoted to that subject. Accordingly a man is unclean who is given up to the one thing, pleasure, as well as the man who has all four passions for his stay.", + "[140] Now that we have said this, note once more how a perfect man differs from one making gradual progress. We have already discovered the perfect man cutting out the seat of anger entirely from the wrangling soul, and so rendering it gentle and submissive and peaceable, and cheerfully ready to face every demand both in act and word; while the man of gradual improvement was found powerless to cut away the passion, for the breast is Aaron’s portion, but schooling it by well-tested speech, attended by two virtues, clearness and truth." + ], + [ + "In a corresponding manner we shall now find Moses, the wise man, in his perfection, scouring away and shaking off pleasures, but the man of gradual improvement not so treating pleasure in its entirety, but welcoming simple and unavoidable pleasure, while declining that which is excessive and overelaborate in the way of delicacies.", + "[141] For in the case of Moses he uses this language: “And he washed with water the belly and the feet of the whole burnt-offering” (Lev. 9:14). It is excellently said; for the wise man consecrates his whole soul as being worthy to be offered to God, owing to its freedom from voluntary or involuntary blemish; and, being in this condition, he washes out and bathes away and scours off the whole belly and the pleasures that it and the parts adjoining it yield, not so dealing with some part of it, but filled with such contempt for the whole, that he rejects even necessary food and drink, being fed by the contemplation of things divine.", + "[142] And therefore witness is borne to him in another place also: “for forty days he ate no bread and drank no water” (Exod. 34:28), when he was in the holy mount and listened to the divine communications made by God as He declared His laws. But not only does he renounce the whole belly, but with it he scours away the feet, that is, the supports of pleasure; but the things that create pleasure are its supports,", + "[143] for the man of gradual improvement is said to wash the inwards and the feet (Lev. 1:9), not the whole belly: for he is not sufficient to thrust from him pleasure in its completeness, but is content if he can get rid of its inwards, that is, of the delicacies, produced by the elaborate skill of dainty cooks and confectioners, of which we are told by the epicures that they serve, if we may so speak, as a means of giving succulence to the principal pleasures." + ], + [ + "[144] He lays further stress upon the mere moderating of passion in the man of gradual advance, by representing the wise man as declining without any bidding all the pleasures of the belly, while the man of gradual advance acts under orders; for in the wise man’s case what is said is “he washed with water the belly and the feet” (Lev. 9:14), spontaneously and unbidden, but in the case of the priests it is on this wise: “the inwards and the feet,” not “they washed” but “they shall wash” (Lev. 1:9). This shows great exactness. For it must needs be that while the perfect man moves of himself towards virtuous actions, the man who is practising should do so with the aid of reason which gives him guidance what he should do, obedience to whose directions is a noble thing.", + "[145] We must not fail to notice that Moses, when he refuses the entire belly, that is the filling of his stomach, practically renounces the other passions too. The lawgiver uses one portion to give from it a clear presentation of the whole; and having mentioned the most essential matter, virtually treats of the rest about which he has been silent." + ], + [ + "For the filling of the belly is the most essential matter, and the foundation, so to speak, of the other passions. None of them, as we see, can take shape unless it have the belly to support it, for nature has made the belly the basis of all things.", + "[146] Hence it comes that when Leah’s sons, the good things of the soul, had been born before Jacob’s other sons, and had ceased with Judah, who is “praise” (Gen. 29:35), God, being about to create representatives of the forward striving of the body as well, causes Bilhah, Rachel’s handmaid, to bear children even before her mistress. Now Bilhah is “swallowing.” For the prophet knew that no part or organ of the body can subsist without “swallowing” and the belly, but this holds sway and sovereignty over all the body and over all the material frame whose concern is with mere living.", + "[147] Do not let any subtle point escape your notice, for you will not find a single pointless expression. Moses removes the breast; the belly he does not remove, but washes (Lev. 8:29, 9:14). Why is this? Because the perfect wise man can, by wholly renouncing anger, utterly avert and drive off the uprising of the spirited element in him, but to exscind the belly he is powerless. Even the man of fewest needs who scorns the very necessaries of life and trains himself in abstinence from them, is forced by nature to take necessary food and drink. Let him therefore wash the belly and cleanse it from superfluous and unclean provisions; for this too is a sufficiently great gift from God to the lover of virtue." + ], + [ + "[148] It is owing to this that when treating of the soul suspected of adultery he says (Num. 5:27), that if it have forsaken the right principle, which is the lawful husband, and be discovered to have had intercourse with soul-defiling passion, “it will swell up in the belly,” which signified that it will have ever unfilled and insatiable the pleasures and desires of the belly, and will never cease to be insatiate owing to gross stupidity, but, with a countless throng of them pouring in, will keep its passion for ever.", + "[149] To cite an instance, I know many brought to such disaster over the craving of the belly, that after resorting to emetics they fly back again to strong drink and all the rest. For the craving of the soul that is out of control is not restricted as the bodily organs are by their size. These are vessels of a fixed capacity admitting nothing that exceeds it, but ejecting all that is superfluous. Desire is never filled up, but continues always thirsty and in want of more.", + "[150] This explains “the breaking up of the thigh,” being added as the sequel to the swelling of the belly. For then it is that the soul experiences the breaking up of the right principle, the principle that is the seed whence all noble things are begotten. We see this from the words that follow, “If she have not been defiled and be pure, she shall be free and shall conceive seed” (Numb. 5:28), if she have not been defiled by passion, but have been chaste and faithful to her lawful husband, the princely and wholesome principle, she will have a soul fruitful and productive, yielding the offspring of sound sense and righteousness and all excellence." + ], + [ + "[151] Is it possible, then, that we, tied as we are to a body, should not comply with bodily requirements? How can it be possible? But look. The sacred guide tells the man who feels the pressure of bodily necessity the way to deal with it, namely, to comply with it only so far as he is actually obliged to do so. First he says, “Let there be to thee a place outside the camp” (Deut. 23:12), meaning by “the camp” virtue, in which the soul has pitched its camp. For good sense and indulgence of a bodily necessity cannot occupy the same quarters.", + "[152] Next he says, “Thou shalt go forth there without.” Why go forth? Because the soul cannot have dealings with any of the body’s friends while it abides with good sense and spends its days in the house of wisdom. For then it is nourished by food more divine, which it finds in all knowledge, and for the sake of this it actually disregards the flesh. For when it has gone forth from the sacred dwellings of virtue, it is then that it turns to material things which treat the body ill and weigh it down. How then shall I deal with them?", + "[153] “Let there be to thee, he says, a shovel upon thy girdle, and thou shalt dig with it” (Deut. 23:13), that is to say, reason shall be upon the passion digging it out, tucking it up, not suffering it to clothe thee about. For God would have us gird up our passions, not wear them flowing and loose.", + "[154] So at the crossing over from them, which is called Passover, He bids that their “loins should be girded up” (Exod. 12:11), in other words that their desires should be restrained. Let a shovel then, that is, reason, follow the passion, preventing it from spreading abroad, for by this means we shall comply only with demands which are urgent, but from all that goes beyond this we shall abstain." + ], + [ + "[155] When we are present at entertainments and are about to take and enjoy the viands provided, if we take our places at table with reason like some weapon to parry blows, we shall neither gorge ourselves with food beyond measure like cormorants, nor overdosed with unlimited strong drink shall we succumb to intoxication with its resultant foolish talk; for reason will curb and bridle the impetuous rush of the passion.", + "[156] I, to mention myself in proof of what I say, know by frequent experience how true it is. Many a time have I been present at a gathering with little that was sociable about it or at costly suppers. When I did not arrive with reason for my companion, I found myself the slave of the enjoyments provided, at the mercy of harsh masters, entertainments for eye and ear and all that brings pleasure by way of taste or smell. But whenever I arrive with convincing reason at my side, I find myself a master not a slave, and, putting forth all my strength, win the noble victory of endurance and self-mastery, in a vigorous and pertinacious encounter with everything that excites the unruly desires.", + "[157] “Thou shalt dig,” you see he says, “with the shovel” (Deut. 23:13), that is, thou shalt lay bare and distinguish by means of reason, the nature which each passion possesses, eating, drinking, sexual indulgence, that thou mayest discern them and learn the truth about them. For then shalt thou know that in none of these is there the thing which is good, but that which is useful only and necessary.", + "[158] “And bringing the shovel to bear on it then shalt thou cover thine unseemliness” (ibid.). ’Tis well said. Bring then, O soul, reason to bear on all things, wherewith all unseemliness of flesh and passion is covered, and hidden, and put out of sight. For all that is unaccompanied by reason is unsightly, just as that with which reason is present is comely. We get this result.", + "[159] The lover of pleasure moves on the belly; the perfect man washes out the entire belly; the man who is making gradual progress washes out the contents of the belly, the man who is just beginning his training will go forth without, when he intends to curb passion by bringing reason (figuratively called a shovel) to bear upon the demands of the belly." + ], + [ + "[160] There is an excellent point in the next words too: “Thou shalt go upon thy breast and thy belly” (Gen. 3:14). For pleasure does not belong to the category of things becalmed and stationary, but to that of things moving and full of turmoil. For as the flame is in movement, so, not unlike a blazing thing, passion moving in the soul does not suffer it to be calm. Thus the prophet does not agree with those who say that pleasure is tranquil. For stillness pertains to a stone and a log and to everything without life, but it is alien to pleasure. For pleasure hankers after an excitement that is actually convulsive, and in some people so far from its being an experience of tranquillity, it is an indulgence in intense and violent movement." + ], + [ + "[161] The sentence “Earth shalt thou eat all the days of thy life” (Gen. 3:14) is an apt one. For the food of the body brings pleasures of earth; and fitly so, it would seem. For there are two things of which we consist, soul and body. The body, then, has been formed out of earth, but the soul is of the upper air, a particle detached from the Deity: “for God breathed into his face a breath of life, and man became a living soul” (Gen. 2:7). It is in accordance with reason, therefore, that the body fashioned out of earth has food akin to it which earth yields, while the soul being a portion of an ethereal nature has on the contrary ethereal and divine food; for it is fed by knowledge in its various forms and not by meat and drink, of which the body stands in need." + ], + [ + "[162] That the food of the soul is not earthly but heavenly, we shall find abundant evidence in the Sacred Word. “Behold I rain upon you bread out of heaven, and the people shall go out and they shall gather the day’s portion for a day, that I may prove them whether they will walk by My law or not” (Exod. 16:4). You see that the soul is fed not with things of earth that decay, but with such words as God shall have poured like rain out of that lofty and pure region of life to which the prophet has given the title of “heaven.” To proceed.", + "[163] The people, and all that goes to make the soul, is to go out and gather and make a beginning of knowledge, not all at once but “the day’s portion for a day.” For to begin with it will be unable to contain all at once the abundant wealth of the gracious gifts of God, but will be overwhelmed by them as by the rush of a torrent. In the second place it is better, when we have received the good things sufficient of themselves as duly measured out to us, to think of God as Dispenser of those that still remain. He that would fain have all at once earns for himself lack of hope and trust, as well as great lack of sense.", + "[164] He lacks hope if he expects that now only but not in the future also will God shower on him good things; he lacks faith, if he has no belief that both in the present and always the good gifts of God are lavishly bestowed on those worthy of them; he lacks sense, if he imagines that he will be, though God will it not, a sufficient guardian of what he has gathered together; for the mind that vaingloriously ascribes to itself sureness and security has many a time been rendered by a slight turn of the scale a feeble and insecure guardian of all that it looked on as in its safe-keeping." + ], + [ + "[165] Gather together, therefore, O soul, what is adequate of itself and suitable, and neither more than sufficient so as to be excessive, nor on the other hand less so as to fall short, that dealing in right measures thou mayest do no wrong. For thou art required also, when making it thy study to cross over from the passions and when sacrificing the Passover, to take the forward step, whose symbol is the lamb, not without measure, for he says “each man shall reckon what suffices for him as a lamb” (Exod. 12:4).", + "[166] Both in the case of manna then, and in the case of every boon which God confers upon our race, it is good to take what is fixed by strict measure and reckoning and not that which is above and beyond us; for to do this is to be over-reaching. Let the soul, then, gather the day’s portion for a day (Exod. 16:4), that it may declare not itself but the bountiful God guardian of the good things." + ], + [ + "[167] And the reason for the injunction we are considering seems to me to be this. The day is a symbol of light, and the light of the soul is training. Many, then, have acquired the lights in the soul for night and darkness, not for day and light; all elementary lessons for example, and what is called school-learning and philosophy itself when pursued with no motive higher than parading their superiority, or from desire of an office under our rulers. But the man of worthy aims sets himself to acquire day for the sake of day, light for the sake of light, the beautiful for the sake of the beautiful alone, not for the sake of something else. And this is why he goes on with the words: “that I may prove them whether they will walk in My law or no” (Exod. 16:4); for this is the divine law, to value excellence for its own sake.", + "[168] The right principle, therefore, tests all aspirants as one does a coin, to see whether they have been debased in that they refer the soul’s good to something external, or whether, as tried and approved men, they distinguish and guard this treasure as belonging to thought and mind alone. Such men have the privilege of being fed not with earthly things but with the heavenly forms of knowledge." + ], + [ + "[169] He gives a further elucidation of this point, when he says, “in the early morning when the dew ceased it appeared all round the camp, and lo! upon the face of the wilderness a fine thing as it were coriander seed, white like hoar-frost on the ground. And when they saw it, they said one to another, ‘What is this?’ for they knew not what it was. And Moses said unto them, ‘This bread, which the Lord hath given us to eat, is this word, which the Lord hath prescribed’ ” (Exod. 16:13 ff.). You see of what sort the soul’s food is. It is a word of God, continuous, resembling dew, embracing all the soul and leaving no portion without part in itself. But not everywhere does this word show itself, but on the wilderness of passions and wickednesses, and it is fine and delicate both to conceive and be conceived, and surpassingly clear and transparent to behold, and it is as it were coriander seed. Tillers of the soil say that if you cut a coriander seed and divide it into countless pieces, each of the portions into which you cut it, if sown, grows exactly as the whole seed could have done. Such too is the word of God, able to confer benefits both as a whole and by means of every part, yes any part you light upon.", + "It is possible that a resemblance between the word of God and the pupil of the eye, is also intended.", + "[170] For as the pupil of the eye is a very small part of it and sees the zones of the universe in their completeness, and the boundless ocean, and the vast expanse of air and of the infinite heaven, all that is bounded by the rising and the setting sun, so the word of God also has keenest sight, and is able to survey all things, … wherewith they shall clearly see all that is worth beholding.", + "[171] Accordingly it is also white; for what could be brighter or more far-shining than the divine word, by communion with which even other things dispel their mist and their gloom, eagerly desiring to become sharers in the light of the soul?" + ], + [ + "[172] An affection peculiar to it is produced by this word. When it has summoned the soul to itself, it brings about a congealment in all that part of us that is earthly, bodily, sense-bound; and this accounts for the words “as it were hoar-frost on the earth” (Exod. 16:14). For we also find that when he that sees God is studying flight from the passions, the waves become fixed as if frozen, that is to say the rush and growth and vainglory of the passions; “for the waves became solid in the midst of the sea” (Exod. 15:8), in order that he that seeth Him that IS might pass beyond passion.", + "[173] The souls, therefore, that have indeed already had experience of the word, but are not able to answer the question, inquire one of another “What is it?” (Exod. 16:15). For it often happens that on finding a sweet taste in our mouths we are uncertain as to the flavour which has given rise to it, and that when we catch the scent of pleasant odours we do not know what they are. In the same way then the soul, when it has been gladdened, is often unable to say what the thing that gladdens it is. But it is taught by the hierophant and prophet Moses: he will tell it, This bread (ibid.) is the food which God hath given to the soul, for it to feed on His own utterance and His own word; for this bread, which He hath given us to eat, is “this word.”" + ], + [ + "[174] He says in Deuteronomy also: “And He afflicted thee and made thee weak by hunger, and fed thee with manna, which thy fathers knew not, that He might proclaim to thee, that not on bread alone shall man live, but on every word that goeth forth through the mouth of God” (Deut. 8:3). This afflicting is propitiation; for on the tenth day also by afflicting our souls He makes propitiation (Lev. 16:30). For when we are being deprived of pleasant things, we think we are being afflicted, but in reality thereby we have God propitious to us.", + "[175] He occasions famine also to us, not a famine of virtue, but a famine of the creations of passion and wickedness. We have a proof of this in His feeding us with His own most “generic” word; for “manna” means “something,” and this is the most generic of all terms. And the word of God is above all the world, and is eldest and most all-embracing of created things. This word “the fathers knew not.” This does not mean the real forefathers, but those whose hair was grey from age who said, “Let us appoint a leader and let us return to Egypt,” that is, “to passion” (Numb. 14:4).", + "[176] Let God then proclaim to the soul, “Not on bread only shall men live, but on every utterance that goeth forth through the mouth of God,” that is to say he shall be fed both by all the word and by a part of it; for the mouth is a symbol of utterance or speech, and the statement is a part of speech. The soul of the most perfect is fed by the word as a whole; we may well be content should we be fed even by a portion of it." + ], + [ + "[177] Now those of whom we have been speaking pray to be fed with the word of God. But Jacob, looking even higher than the word, says that he is fed by God Himself. He speaks on this wise: “The God to Whom my fathers Abraham and Isaac were well-pleasing, the God Who feedeth me from my youth up unto this day, the Angel who delivereth me out of all my ills, bless these boys” (Gen. 48:15 f.). How beautiful is his tone and temper! He looks on God as feeding him, not His Word; but the Angel, who is the Word, as healer of ills.", + "[178] This is the language of a true philosopher. He thinks it meet and right that He that IS should Himself in His own Person give the principal boons, while His Angels and Words give the secondary gifts; and secondary are such as involve riddance from ills. For this reason, I think, God bestows health in the simplest sense, preceded by no illness in our bodies, by Himself only, but health that comes by way of escape from illness He bestows both through medical science and through the physician’s skill, letting both knowledge and practitioner enjoy the credit of healing, though it is He Himself that heals alike by these means and without them. Now His mode of dealing is the same in the case of the soul. The good things, the food, He Himself bestows with His own hand, but by the agency of Angels and Words such as involve riddance of ills." + ], + [ + "[179] In offering this prayer Jacob passed a censure on Joseph the statesman, who had ventured to say “I will nourish thee there.” His words were, “Make haste and go up to my father and say to him ‘thus saith’ ” and so on, and then “come down to me and tarry not,” finishing with “and I will nourish thee there, for there shall be famine for five years” (Gen. 45:9, 11). So Jacob at once chides and instructs the man wise in his own conceit when he says: “You must know, fine Sir, that the foods which nourish the soul are various forms of knowledge, and that these are not bestowed by the word of bodily sense but by God. He who reared me from youth and early prime to full-grown manhood (cf. Gen. 48:15) will Himself satisfy my needs.”", + "[180] Joseph therefore went through the same experience as his mother Rachel. She too imagined that a created being has some power, for she says “Give me children” (Gen. 30:1). But the Supplanter will find fault with her and say, ‘Thou hast greatly erred, for I am not in the place of God, who alone hath power to open the wombs of souls, and to sow virtues in them, and to make them pregnant with noble things, and to give birth to them. Take note of Leah thy sister, and thou wilt find her receiving seed and offspring out of no created being but by God’s own gift’; “for the Lord, when he saw that Leah was hated, opened her womb, but Rachel was barren” (Gen. 29:31).", + "[181] But note again the delicate subtilty here. God opens the wombs of virtue, sowing in them noble doings, but the womb, after receiving virtue at God’s hand, does not bear to God—for He that IS is in need of no one—but bears sons to me Jacob; for it may well be that it was for my sake, not for His own sake that God sowed seed in virtue. Accordingly One is found to be husband to Leah, who is passed over in silence, and another to be father of the children born of Leah. For He that openeth the womb is husband, but father of the children is he to whom she is said to bear these." + ], + [ + "[182] “And I will put enmity between thee and the woman” (Gen. 3:15). In reality pleasure is a foe to sense, albeit thought by some to be a close friend. But just as no one would call the flatterer a comrade, since flattery is friendship diseased, and no one would say that the courtesan is kindly to her lover, since her tenderness is not for him but for his presents, so when you put pleasure to the test you will find that she is disguised under a counterfeit semblance of friendship with sense.", + "[183] You know how when we have surfeited ourselves with pleasure, our organs of sense relax their vigour. Or do you not observe men intoxicated with wine or love, how seeing they do not see and hearing they do not hear and how they are deprived of the power to exercise their other senses with any precision? It sometimes happens that owing to much overeating the vigour of all the senses is relaxed as sleep overtakes the man. Indeed sleep got its name from this relaxing of the senses. For at such a time the organ of perception grows slack, just as when we wake up its intensity is heightened, and the impressions which we receive from without are no longer dull, but are clear and ringing, and carry the sound all the way to the mind; for the mind has to become cognizant of what is without by receiving a blow, and so to gain a vivid impression of it." + ], + [ + "[184] Observe that the words are not “I will set enmity for thee and the woman,” but “between thee and the woman.” Now why is it put so? Because it is over that which is between pleasure and sense, over that which lies in their boundary so to speak, that the warfare of these two arises. But what is between them both are drinkables, eatables, what is adapted to all such purposes, each one of them being both an object of sense and a thing productive of pleasure. When pleasure, therefore, has indulged immoderately in these, it forthwith inflicts injury on sense.", + "[185] The expression again “between thy seed and her seed” is full of philosophical truth: for every seed is a starting-point of existence, but the starting-point of pleasure is passion, an irrational impulse, that of sense the mind; for from the mind as from a fountain the faculties of sense flow forth and extend. This is certainly taught by Moses, the holy prophet, who says that the woman was fashioned out of Adam, sense.(that is) out of mind. What pleasure, then, is to sense, that passion is to mind. Since, therefore, the former pair are mutually hostile, the latter must also be at war with each other." + ], + [ + "[186] And their warfare is patent. When mind is victorious, devoting itself to immaterial things its proper object, passion quits the scene: and on the other hand, when passion has won an evil victory, mind gives in, being prevented from giving heed to itself and to all its own occupations. Moses elsewhere says, “Whenever Moses lifted up his hands, Israel prevailed, but when he dropped them, Amalek prevailed” (Exod. 17:11), showing that when the mind lifts itself up away from mortal things and is borne aloft, that which sees God, which is Israel, gains strength, but when it has lowered its special powers and grown weak, immediately passion, named “Amalek,” which means “a people licking out,” will become strong: for in very deed it eats up the whole soul and licks it out, leaving behind in it no seed or spark of virtue.", + "[187] In keeping with this are the words “Amalek the first of the nations” (Numb. 24:20), because passion rules and lords it over promiscuous hordes that have drifted together without purpose or meaning. Through passion all the war of the soul is fanned into flame, and so God promises to minds to which He vouchsafes the gift of peace, that He will blot out “the memorial of Amalek from under heaven” (Exod. 17:14)." + ], + [ + "[188] The sentence “he shall watch thy head, and thou shalt watch his heel” (Gen. 3:15) is a barbarism, but has a perfectly correct meaning. It is addressed to the serpent concerning the woman, but the woman is not “he” but “she.” What is to be said then? He has left off speaking about the woman and passed on to her seed and origin; but the mind is the origin of sense; and mind is masculine, in speaking of which we should use the pronouns “he” and “his” and so on. Rightly, then, is it said to Pleasure, “the Mind shall watch thy chief and principal doctrine, and thou shalt watch it, the Mind, as it acts and rests upon its accepted tenets.” This basing of conduct and principle on tenets is naturally represented by the word “heels.”" + ], + [ + "[189] The word “shall watch” has two meanings, one like “shall guard and preserve,” the other equivalent to “shall watch for to destroy.” Now the mind must needs be either bad or good. The foolish mind will show itself a guardian and steward of pleasure, seeing that its delight is in pleasure; but the good mind will prove its enemy, watching eagerly for the moment when it shall set upon it and achieve its utter destruction. And mark this: Pleasure on the other hand watches over and preserves the procedure of the foolish mind, but endeavours to break up and destroy the way of life of the wise mind, holding that the latter is planning her ruin, while the former is devising the best means to preserve her.", + "[190] But in spite of her expecting to throw and cheat the good mind, she shall herself be thrown by Jacob who is practised in wrestling, not the bodily wrestling but that in which the soul engages against dispositions that are her antagonists, fighting as she does with passions and wickednesses. And Jacob shall not let go the heel of his adversary, passion, till it has given in, and acknowledged that it has been twice thrown and vanquished, both in the matter of the birthright and in the blessing. For says Esau, “Rightly was his name called Jacob, for he hath supplanted me twice already; then he took my birthright, and now he has taken my blessing” (Gen. 27:36).", + "[191] The bad man regards bodily things as more worshipful, the good man the things of the soul, as they are in reality, not in age but in value and dignity more worshipful, and really first, as is a magistrate in a city; and it is the soul that is sovereign over our composite being." + ], + [ + "[192] He therefore that is first in virtue has received the things that are first, which indeed were his portion; for he has received the blessing also accompanied by perfect prayers. But vainly deeming himself wise is he who says, “My blessings and my birthright hath he taken”: not thine, man, does he take, but those which are opposite to thine; for those which are thine have been accounted meet for slavery, but his for lordship.", + "[193] And if thou shalt consent to become a slave of the wise one, thou shalt cast from thee ignorance and boorishness, plagues of the soul, and be partaker of admonition and correction. For in his prayer thy father says to thee, “To thy brother shalt thou be a slave” (Gen. 27:40); but not now shall this be, for he will not put up with thy restiveness, but when thou shalt have loosed the yoke from thy neck” (ibid.), casting from thee vaunting and insolence which thou didst acquire by yoking thyself to a chariot of passions, of which folly was the driver.", + "[194] Now indeed thou art a slave of the harsh and insufferable masters within thee, to whom it is a fixed law to set no one free. But if thou escape and abandon these, a master to whom his slaves are dear shall welcome thee, holding out bright hopes of liberty and shall not give thee up again to thy former masters. For he has learned from Moses a lesson and rule inviolable, “that a man deliver not up to his master a servant who has been handed over to him by the Lord; for he shall dwell with him in whatever place it liketh him best” (Deut. 23:15 f.)." + ], + [ + "[195] But so long as thou hast not run away, but art still governed by the bit and bridle of thine old masters, thou art unworthy to be slave to a wise man. Thou affordest most sure proof of a servile character unworthy of a free man by saying “my birthright and my blessings” (Gen. 27:36); for these utterances are those of men who are sunk in boundless ignorance, seeing that to speak of “Mine” befits God only, for all things are in reality the property of Him alone.", + "[196] For this reason He shall also testify, when he says, “Thou shalt preserve My gifts, My grants, My fruits” (Numb. 28:2), that “gifts” excel “grants.” For the term “gifts” brings out the sense of great and perfect boons, which God bestows upon the perfect; “grants” have shrunk to a very meagre compass: these are for those of natural excellence who practise and make progress.", + "[197] Because this is so, Abraham also in harmony with the will of God retains the property which had come to him from God, but gets rid of the horses of the king of Sodom (Gen. 14:21 ff.), as also of the possessions of the concubines. Moses, moreover, thinks fit to judge the weightiest cases and issues, but the investigation of the insignificant questions he commits to inferior officers (cf. Exod. 18:26).", + "[198] Whoever dares to say that anything is his own will thereby have registered himself a slave in perpetuity, even as the man who says “I have come to love my master and my wife and my children: I decline to go away free” (Exod. 21:5). It is well that he acknowledged himself a slave; for how can the man be other than a slave who says “mine is the master, even mind,” that is its own master and absolute lord; “mine also is sense-perception,” a means of judging material forms that is dependent upon none; “mine also are the offspring of these,” Mind’s proper objects being Mind’s offspring, and sensible objects the offspring of sense; “for in my power it is to exercise mind and to exercise the senses.”", + "[199] But let him not only give evidence against himself. Let him be condemned also by God, and submit to a slavery eternal and inexorable when God bids his ear to be pierced, in order that it may not admit words of virtue, and bids him be slave for ever to Mind and to Sense, bad and pitiless masters." + ], + [ + "[200] And to the woman He said, “I will greatly multiply thy sorrows and thy groaning” (Gen. 3:16). Woman, who is, as we have seen, Sense, is the subject of an experience peculiarly her own, namely grief, which is called “sorrow”; for there is a quarter of our being in which gladness takes rise, and in that same quarter does grief also take rise: but it is through the senses that we feel gladness, so that of necessity we feel grief also through them. But the excellent and cleansed Mind grieves least, for the senses assail him least. But the foolish Mind experiences grief abundantly, having no antidote in the soul, with which to repel the deadly ills that come from the senses and their objects.", + "[201] The athlete and the slave take a beating in different ways, the one submissively giving in and yielding to the stripes, while the athlete opposes and withstands and shakes off the blows that are falling upon him. You crop a man in one way, a (sheep’s) fleece in another. The sheep has the role of mere passivity, whereas, in the man’s case, there is not only an active reciprocity, but his very submission is, so to speak, also reciprocal, as he adapts his position and posture to the process of being cropped.", + "[202] Just in the same way the man who does not reason yields to another as slaves do, and submits to sorrows as intolerable mistresses, and is powerless to look them in the face, not able to draw forth free and manly reasonings, and accordingly a vast mass of painful experiences pours in upon him through the senses. The man of knowledge on the contrary, stepping out like an athlete to meet all grievous things with strength and robust vigour, blows a counter-blast to them, so that he is not wounded by them, but regards each of them with absolute indifference; and, methinks, he might with youthful spirit address to grief the proud vaunt in the play, saying:", + "Burn me, consume my flesh, drink my dark blood,
Take fill of me; for sooner shall the stars
Go ’neath the earth, and earth go up to sky,
Than thou shalt from these lips hear fawning word." + ], + [ + "[203] Now as for sense God has appointed all woeful things in larger measure, so on the earnest soul has He bestowed without stint an abundance of good things. For example in the case of perfect Abraham He speaks in this wise: “By Myself I have sworn, saith the Lord, for Whose sake thou hast done this thing, and on My account hast not spared thy son, thine only son, verily blessing will I bless thee, and multiplying will I multiply thy seed as the stars of heaven and as the sand which is by the sea shore” (Gen. 22:16 f.). Good is it both that He confirmed the promise by an oath, and that He did so by an oath befitting God; you mark that God swears not by some other thing, for nothing is higher than He, but by Himself, who is best of all things.", + "[204] Some have said, that it was inappropriate for Him to swear; for an oath is added to assist faith, and only God and one who is God’s friend is faithful, even as Moses is said to have been found “faithful in all His house” (Numb. 12:7). Moreover, the very words of God are oaths and laws of God and most sacred ordinances; and a proof of His sure strength is that whatever He saith cometh to pass, and this is specially characteristic of an oath. It would seem to be a corollary from this that all God’s words are oaths receiving confirmation by accomplishment in act." + ], + [ + "[205] They say indeed that an oath is a calling God to witness to a point which is disputed; so if it is God that swears, He bears witness to Himself, which is absurd, for he that bears the witness must needs be a different person from him on whose behalf it is borne. What then must we say? First that there is nothing amiss in God bearing witness to Himself. For who else would be capable of bearing witness to Him? Secondly He Himself is to Himself all that is most precious, kinsman, intimate, friend, virtue, happiness, blessedness, knowledge, understanding, beginning, end, whole, everything, judge, decision, counsel, law, process, sovereignty.", + "[206] Besides if we once take “by Myself have I sworn” in the right way, we shall quit this excessive quibbling. Probably then the truth of the matter is something like this. Nothing that can give assurance can give positive assurance touching God, for to none has He shown His nature, but He has rendered it invisible to our whole race. Who can assert of the First Cause either that It is without body or that It is a body, that It is of such a kind or that It is of no kind? In a word who can make any positive assertion concerning His essence or quality or state or movement? Nay He alone shall affirm anything regarding Himself since He alone has unerringly exact knowledge of His own nature.", + "[207] God alone therefore is the strongest security first for Himself, and in the next place for His deeds also, so that He naturally swore by Himself when giving assurance as to Himself, a thing impossible for another than He.", + "It follows that men who say that they swear by God should be considered actually impious; for naturally no one swears by Him, seeing that he is unable to possess knowledge regarding His nature. No, we may be content if we are able to swear by His Name, which means (as we have seen) the interpreting word. For this must be God for us the imperfect folk, but, as for the wise and perfect, the primal Being is their God.", + "[208] Moses too, let us observe, filled with wonder at the transcendency of the Uncreate, says, “and thou shalt swear by His Name” (Deut. 6:13), not “by Him,” for it is enough for the created being that he should be accredited and have witness borne to him by the Divine word: but let God be His own most sure guarantee and evidence." + ], + [ + "[209] The words, “for Whose sake thou hast done this thing” (Gen. 22:16) are a token of piety; for it is pious to do all things for the sake of God only. That is why we are unsparing of that only child of virtue, even the happiness we have attained, surrendering it to the Creator, deeming such offspring meet to be reckoned a possession of God, but not of any created being. Beautifully significant are the words, “blessing I will bless” (ibid. 17);", + "[210] for there are some people who do many things that are of the nature of benedictions, when their underlying character is not fraught with blessing. Why, even the bad man does some things that it is his duty to do without acting from a dutiful character. Yes, and the drunken man and the madman now and then utter sober words and do sober deeds, but not from a sober mind; and those who are still quite young children not from a fixedly rational state (for nature has not yet trained them to be rational), do and say many things that rational men do and say. But the lawgiver wishes the wise man to be accounted a man of benediction not as the outcome of a passing mood, or of being easily led by others, or as though by chance, but as the result of a fixed state and disposition charged with benediction." + ], + [ + "[211] To return to our text. It was not enough for ill-starred sense to experience sorrows in large measure, it must indulge in “groaning” also. Groaning is intense and excessive sorrow. For we often grieve without groaning; but when we groan over them, we let our sorrows bring on us a very storm of trouble and distress. Now groaning is of two kinds. One kind is found in men who desire and long for opportunities of wrongdoing and cannot get them, and this a bad kind. Another kind is that which is seen in those who repent and are vexed over their defection in former days and cry “Hapless we, how long a time had we, as is now evident, been ill all unaware of it with the illness of folly and senselessness and unrighteousness in our conduct.”", + "[212] But this does not come about unless the king of Egypt, the godless and pleasure-loving disposition, shall have met his end and died out of the soul: “for after those many days the king of Egypt died.” Then straightway when wickedness has died, he that seeth God groans over his own failure, “for the children of Israel groaned by reason of their material and Egyptian works” (Exod. 2:23). For while the king and pleasure-loving temper is alive in us it induces the soul to rejoice over the sins it is committing, but when he has died, it groans.", + "[213] And thus it is that it cries out to the Master beseeching that it may turn no more nor receive its consummation imperfectly. For many souls have desired to repent and not been permitted by God to do so, but have gone away backward as though drawn by a change of current. This befell Lot’s wife, who became stone owing to her being enamoured of Sodom and reverting to the characters that had been overthrown by God." + ], + [ + "[214] Now, however, he says “their cry ascended to God” (Exod. 2:23), bearing witness by so saying to the grace of the existent One; for had He not powerfully called to Himself the suppliant word, it would not have ascended, that is, it would not have been caused to mount, and have grown in volume and begun to soar on high after escaping from the baseness of the things of the earth. Wherefore in the sequel He says, “Behold, the cry of the children of Israel hath come to Me” (Exod. 3:9).", + "[215] Very beautiful is it that the entreaty reached as far as God: but it would not have reached so far, but for the kindness of Him that called. Some souls He anticipates and goes forth to meet: “I will come to thee and will bless thee” (Exod. 20:24). Thou seest how great is the grace of the First Cause, as He is beforehand with our hesitation, and anticipates and meets us, bringing unlimited gain to the soul. And what is said is a divine intimation full of instruction. For if a thought of God come into the mind, He forthwith blesses it and heals all its sicknesses.", + "[216] Sense, however, is always sorrowing and groaning, and with pangs and incurable pain bringing forth perception, as God Himself says, “In sorrow shalt thou bring forth children” (Gen. 3:16); sight brings forth seeing, the ear hearing, taste tasting, in a word sense perceiving: but not without sore distress to the foolish one does she do each of these things, for to such an one pain is caused as he sees and hears and tastes and smells and generally exercises any sense." + ], + [ + "[217] On the other hand, you will find virtue full of exceeding joy at her pregnancy, and the good man begetting with laughter and a glad heart, and the offspring of them both laughter itself. That the wise man begets with joy not sorrow, the Divine word shall testify in these words, “God said to Abraham, Sarai thy wife shall not be called Sarai, but Sarah shall be her name: I will bless her and will give thee a child of her” (Gen. 17:15 f.); then he says further, “And Abraham fell on his face and laughed and said, Shall he that is a hundred years old have a son, and shall Sarah who is ninety years old bear?” (ibid. 17).", + "[218] Abraham evidently rejoices and laughs, because he is to beget Isaac (who is), Happiness; and Sarah, who is Virtue, laughs also. The same book shall witness to this when it says, “It ceased to be with Sarah after the manner of women, and she laughed in her mind and said, Not yet hath happiness befallen me till now but my Lord (the divine Word) is greater (Gen. 18:11 f.), to whom this must needs belong and whom I must believe when he promises good.” Moreover, the offspring is laughter and joy, for that is what “Isaac” means. Let sense-perception therefore be sorrowful, but let virtue always rejoice:", + "[219] for again when Happiness has been born she says with pride “the Lord hath made laughter for me; for whosoever shall hear of it will rejoice with me” (Gen. 21:6). Therefore, O ye initiate, open your ears wide and take in holiest teachings. The “laughter” is joy, and “made” is equivalent to “beget,” so that what is said is of this kind, the Lord begat Isaac; for He is Himself Father of the perfect nature, sowing and begetting happiness in men’s souls." + ], + [ + "[220] “And to thy husband,” He says, “shall be thy resort” (Gen. 3:16). Sense has two husbands, the one lawful, the other a seducer. After the fashion of a seducing husband the thing seen acts on the sight, the sound on the hearing, the flavour on the palate, and so with the rest one by one. And these turn away and invite to themselves the irrational sense and get the mastery of it and domineer over it. Beauty enslaves the sight, the pleasant savour the palate, and the several objects of sense enslave the sense corresponding to them.", + "[221] Look at that glutton, what a slave he is to the dishes prepared by the skill of cooks and confectioners. Mark that one wild with excitement over music, how he is swayed and held spellbound by harp or flute or it may be by a good singer. But to sense that has been turned from all else to Mind, her lawful husband, vast benefit befalls." + ], + [ + "[222] Let us observe in the next place how he discourses respecting Mind itself when acted upon in violation of the right principle. “To Adam God said, ‘Because thou hast listened to the voice of thy wife, and hast eaten of the tree, of which I commanded thee not to eat [of it thou hast eaten], cursed is the ground in respect of thy labours’ ” (Gen. 3:17). Most profitless is it that Mind should listen to Sense-perception, and not Sense-perception to Mind: for it is always right that the superior should rule and the inferior be ruled;", + "[223] and Mind is superior to Sense-perception. When the charioteer is in command and guides the horses with the reins, the chariot goes the way he wishes, but if the horses have become unruly and got the upper hand, it has often happened that the charioteer has been dragged down and that the horses have been precipitated into a ditch by the violence of their motion, and that there is a general disaster. A ship, again, keeps to her straight course, when the helmsman grasping the tiller steers accordingly, but capsizes when a contrary wind has sprung up over the sea, and the surge has settled in it.", + "[224] Just so, when Mind, the charioteer or helmsman of the soul, rules the whole living being as a governor does a city, the life holds a straight course, but when irrational sense gains the chief place, a terrible confusion overtakes it, just as when slaves have risen against masters: for then, in very deed, the mind is set on fire and is all ablaze, and that fire is kindled by the objects of sense which Sense-perception supplies." + ], + [ + "Moses, moreover, gives intimations of such a conflagration of the mind as this, occasioned by the senses, when he says:", + "[225] “And the women kindled yet further a fire in Moab.” For “Moab” means “out of a father,” and our father is the Mind, His words are, “Then shall they that propound riddles say, Come to Heshbon that it may be built, and that the city of Sihon may be constructed. For a fire hath gone forth from Heshbon and a flame from the city of Sihon, and it devoured as far as Moab and drank up the boundaries of Arnon. Woe to thee, Moab, thou art undone, O people of Chemosh. Their sons were given up as fugitives, and their daughters as prisoners of war to Sihon, king of the Amorites, and their seed shall perish, Heshbon unto Dibon, and their women yet further kindled a fire against Moab” (Numb. 21:27–30).", + "[226] “Heshbon” means “reasonings”: and “reasonings” are riddles full of obscurity. Look at a doctor’s reasonings: “I will purge the patient, I will feed him up, I will prescribe medicines and put him on a diet that will make him well, I will operate, I will cauterize.” But many a time has nature either brought recovery without these means being used, or brought death when these have been resorted to, proving all the doctor’s calculations to be vain dreams, nothing but guesswork in the dark. Again, the farmer says,", + "[227] “I will sow, I will plant, the plants will grow, seeds and plants will yield crops, not only useful as affording food that we cannot do without, but so abundant as to give us enough and to spare.” Then all of a sudden a fire, or a storm, or persistent rain spoils everything. Sometimes all that he had reckoned on comes to pass, but the reckoner dies first without having had the benefits of them, and his expectation of enjoying the fruits of his toil proves a vain one." + ], + [ + "[228] So then it is best to trust God and not our dim reasonings and insecure conjectures: “Abraham believed God and was held to be righteous” (Gen. 15:6); and the precedence which Moses takes is testified to by the words he is “faithful in all My house” (Numb. 12:7). But if we repose our trust in our own reasonings, we shall construct and build up the city of Mind that corrupts the truth: for “Sihon” means “corrupting.”", + "[229] Accordingly the dreamer finds on rising up that all the movements and exertions of the foolish man are dreams void of reality. Yea Mind itself turned out to be a dream. And this is so, because to trust God is a true teaching, but to trust our vain reasonings is a lie. An irrational impulse issues forth and goes its rounds, both from our reasonings and from Mind that corrupts the truth; wherefore also he says, “There went forth a fire from Heshbon, a flame from the city of Sihon” (Numb. 21:28). In this way trust in plausible reasonings or in Mind corrupting that which is true, is irrational." + ], + [ + "[230] “It devours even as far as Moab,” that is to say as far as Mind. For whom else does false opinion deceive but wretched Mind? It devours and eats up yea and swallows down the boundary-stones in it, that is, each particular thought or judgement, which are graved and chiselled as though upon a boundary-stone. The stones are Arnon, which means “their light,” since it is in reasoning that each matter is elucidated.", + "[231] This is how he begins the dirge over the headstrong and selfish Mind: “Woe to thee, Moab: thou art undone”; for if thou heedest guesses made according to what is probable, thou hast lost truth. “The people of Chemosh,” that is thy people and its power has been found to be maimed and blinded; for “Chemosh” means “as a groping,” and groping is characteristic of one who cannot see.", + "[232] These find their sons, each particular reasoning, fugitives, while their judgements, corresponding to daughters, are captives of war to the king of the Amorites, that is “the lecturer of men fond of talking”; for the Amorites, if we translate the name, are “men fond of talking,” being a figure of the uttered word, and the prince of these is the lecturer or sophist clever at searching after verbal artifices, and those who transgress the boundary of truth place themselves at the mercy of his quibbling." + ], + [ + "[233] Sihon, therefore, the corrupter of the healthy rule of the truth, “and his seed shall perish together with Heshbon” (that is) the quibbling riddles “as far as Dihon,” a name given to going to law, and quite appropriately, for probabilities and plausible arguments involve no knowledge concerning truth, but trial and disputation and wrangling conflict and contentiousness and everything of that sort.", + "[234] It was not, however, enough for Mind to have the troubles that are peculiar to it and belong to its own sphere, but over and above these the women, the senses, that is, lit a fire, a huge conflagration, to add to its disasters. Prythee see what I mean by this. It often happens in the night when we are actively employing no single one of our senses, that we entertain strange notions on many different subjects, for the soul is perpetually in movement and can turn ten thousand different ways. This being so, what it produces by itself would have been sufficient for its corruption.", + "[235] But as it is, the mob of the senses has introduced into it from outside an untold host of mischiefs, drawn partly from visible objects, partly from sounds, as well as from savours and scents that touch the sense of smell; and we may say that the flame arising from them affects the soul more disastrously than the flame that is kindled in it by the soul itself without calling in the organs of sense to assist it." + ], + [ + "[236] One of these women is the wife of Potiphar, Pharaoh’s head-cook (Gen. 39:1 ff.). How, being a eunuch, he comes to have a wife, is a point to be considered: for those, who are occupied with the literal wording of the law rather than with its figurative interpretation, will find that it involves what appears to such a difficulty. For the Mind, that is really an eunuch and chief cook, dealing not in the simple pleasures only but in excessive ones also, deserves the title of eunuch as one who is incapable of begetting wisdom, seeing that he serves as eunuch none other than Pharaoh, the disperser of noble things. For you must bear in mind that from another point of view to become an eunuch would be a very good thing, if so our soul should be able to escape wickedness and unlearn passion.", + "[237] So Joseph too, the self-controlling character, when pleasure says to him “Sleep with me” (Gen. 39:7) ‘and being human indulge human passions and enjoy the delights that come in life’s course,’ refuses to comply with her saying, ‘I shall be sinning against God the Lover of virtue, were I to show myself a lover of pleasure; for this is a wicked deed.’" + ], + [ + "[238] And now he is merely skirmishing, but before long he is stoutly fighting it out, when the soul has entered into her own house, and falling back on her own energies has renounced all that is regulated by the body, and has set to work at business properly belonging to her inasmuch as they are activities of the soul. He goes neither into Joseph’s house nor into that of Potiphar, but “into the house.” He does not go on to say whose house, that you may think and interpret. He simply adds, “to do his business” (Gen. 39:11).", + "[239] The house then is the soul, into which he retires, abandoning all that is outside, to the end that he may, as we say, get within himself. The “business” of the man of self-control is, we may take it, done by God’s will; for indeed, among all the reasonings wont to have their abode in the soul within, there was not one such uncongenial reasoning found there. Meanwhile pleasure does not desist from struggling, but laying hold of his garments says “Sleep with me.” As clothes are coverings of the body, so are food and drink of the living being. This is what she says, “Why do you decline pleasure, without which you cannot live?", + "[240] See, I seize and carry off part of what goes to produce her, and I declare that you would be unable to exist without using something productive of pleasure.” What does the man of self-control do? “If,” he says, “I am going to be a slave to passion for the sake of the matter that is productive of it, I will even leave passion behind and go forth outside”; for “leaving his garments in her hands he fled and went forth outside” (Gen. 39:12)." + ], + [ + "[241] “Who,” someone may ask, “goes forth within?” Do not many? Or have not some who have avoided the robbing of temples stolen goods from a private house, and some who have not been father-beaters, committed violence on a stranger? These people do indeed come forth from the sins mentioned, but they come into others. But he that exercises perfect self-control must shun all sins, both the greater and the lesser, and be found implicated in none whatever.", + "[242] Joseph, however, being but a youth and lacking strength to contend with the Egyptian body and vanquish pleasure, runs away. But Phinehas the priest, who was zealous with the zeal for God, has secured his own safety, not by flight, but grasping the “spear,” i.e. the spirit of zeal, he will not desist before he has “pierced the Midianitish woman,” the nature that has been sifted out of the sacred company, “through her womb” (Numb. 25:7 f.), that she may never be able to cause plant or seed of wickedness to shoot up:" + ], + [ + "in recompense for this, for the cutting out of folly, the soul obtains a twofold portion as its reward, peace and priesthood (ibid. 12 f.), virtues as near of kin as sisters.", + "[243] To such a woman, therefore, we must not hearken, wicked sense I mean. For “God dealt well with the midwives” (Exod. 1:20), because disregarding the injunctions of Pharaoh, the scatterer, they “saved alive” the male offspring of the soul which he wished to destroy; for, enamoured of what is material and female, he knows not the First Cause and says, “I know Him not” (Exod. 5:2).", + "[244] Quite a different woman claims our compliance, a woman such as Sarah is seen to have been, even paramount virtue. The wise Abraham complies with her when she recommends the course to follow. For at an earlier time, when he had not yet become perfect but, before his name had been changed, was still only inquiring into supramundane things, being aware that he could not beget seed out of perfect virtue, she advises him to beget children out of the handmaiden, that is school-learning, even Hagar (Gen. 16:2 ff.). This name means “Sojourning,” for he that is studying to make his home in perfect virtue, before he is registered as a member of her city, sojourns with the subjects learned in the schools, that he may be led by these to apply his unfettered powers to virtue.", + "[245] Afterwards, when she sees him brought to perfection, and capable now of begetting … And if he, filled with gratitude towards the education by means of which he was brought into union with virtue, thinks it harsh to reject it, he shall be brought to compliance by an oracle of God bidding him, “In all that Sarah saith to thee listen to her voice” (Gen. 21:12). Let that which seems good to virtue be law for each one of us; for if we choose to hearken to all that virtue recommends, we shall be happy." + ], + [ + "[246] The words “and thou didst eat of the tree of which alone I commanded thee not to eat” are equivalent to “thou didst consent to wickedness, which it is thy duty to keep off with all thy might”: because of this “cursed”—not “art thou” but “is the earth in thy works” (Gen. 3:17). What then was the reason of this? The serpent, we saw, was pleasure, an irrational elation of soul. She is accursed on her own account, but mark well that she attaches herself only to the worthless man, not to any good man. Adam is the neutral mind, which now proves better, now worse.", + "[247] For in so far as he is mind, his nature is neither bad nor good, but under the influence of virtue and vice it is his wont to shift towards good and bad. It is then just as we should expect, that he is not accursed on his own account, inasmuch as he is neither wickedness nor conduct with wickedness for its rule, but the earth is accursed in his works; for the doings of which the whole soul, to which is here given the name of “earth,” is the means and occasion, are blameworthy and faulty when he allows wickedness to regulate them in each case. Accordingly he goes on “in sorrow shalt thou eat of it.” This is tantamount to “thou shalt sorrowfully get the benefit of being alive.” For in pain does the bad man all his life long avail himself of his own vitality. He has no motive for joy. Such a motive is in the nature of things supplied by righteousness and good sense and the virtues that share her throne." + ], + [ + "[248] “Thorns therefore and burrs shall it cause to spring up for thee” (Gen. 3:18). Nay, what does grow and shoot up in the soul of a foolish man, but the passions which goad and wound it? To these, using figures, he has given the name of thorns. These the irrational impulse like a fire meets first, and ranging herself with them burns up and consumes all the soul’s possessions. For this is what is said: “If a fire break out and find thorns and go on to burn threshing-floor or standing corn or field; he that kindled the fire shall make restitution” (Exod. 22:6).", + "[249] You see that the fire, the irrational impulse, when it has broken out does not burn the thorns but finds them; for being a searcher after the passions it finds what it wanted to get; and when it has found them it burns up these three things, perfect virtue, gradual progress, goodness of natural disposition. Virtue he likens to the contents of the threshing-floor, for as the grain has been gathered together on it, so in the soul of the wise man have been gathered noble things. To the standing corn he likens gradual advance, since either is incomplete and is earnestly set on its completeness. He likens goodness of natural disposition to the field, because it is receptive of the seeds of virtue.", + "[250] He calls each of the passions “burrs” or “three-spiked caltrops,” because they are threefold, the passion itself, that which produces it, and the finished result of these. For instance, pleasure, the pleasant, feeling pleasure; desire, the desirable, desiring; sorrow, the sorrowful, feeling sorrow; fear, the fearful, fearing." + ], + [ + "[251] “And thou shalt eat the grass of the field; in the sweat of thy face shalt thou eat thy bread” (Gen. 3:18 f.). He uses the terms grass and bread as synonyms; the thing meant is the same. Grass is food of an irrational creature; and such is a bad man with the right principle cut out of him; irrational also are the senses, being a part of the soul. But the mind striving to attain the objects of sense by means of the irrational senses, makes this striving not without toil and sweat. For exceeding painful and burdensome is the life of the foolish man, as he pursues with greedy desire all things that are productive of pleasures and of all things that wickedness loves to bring about.", + "[252] And how long is this to be? “Until,” He says, “thou shalt turn back into the earth, from which thou wert taken” (Gen. 3:19). For, having forsaken the wisdom of heaven, is he not now ranked with things earthly and chaotic? How then he turns back yet further, we have to consider. But perhaps what he means is of this kind, that the foolish mind has indeed always turned back from the right principle, but has been taken not from the sublime nature but from the more earthly substance, and, whether staying still or in movement, is the same and devoted to the same interests.", + "[253] And that is why he goes on to say, “Earth thou art and into earth shalt thou depart” (ibid.), which amounts to what I have already said. It signifies this also, “thine origin and thine end are one and the same, for thou tookest thine origin from earth’s decaying bodies, and into them shalt thou again come to thine end, after treading the way of life that comes between, along no high road but on a rough path, full of brambles and burrs whose nature is to prick and wound.”" + ] + ] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "אליגוריות החוקים", + "enTitle": "Allegorical Interpretation of Genesis", + "key": "Allegorical Interpretation of Genesis", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ספר א", + "enTitle": "Book I", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ב", + "enTitle": "Book II", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ג", + "enTitle": "Book III", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/Allegorical Interpretation of Genesis/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/Allegorical Interpretation of Genesis/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9ac902d87ac042a5286f3b301b57e0737ebadecd --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/Allegorical Interpretation of Genesis/English/merged.json @@ -0,0 +1,1018 @@ +{ + "title": "Allegorical Interpretation of Genesis", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Allegorical_Interpretation_of_Genesis", + "text": { + "Book I": { + "Introduction": [ + "ALLEGORICAL INTERPRETATION OF GENESIS 2, 3 (LEGUM ALLEGORIA)
ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK I", + "In 1–18 Philo deals with Gen. 2:1–3, which tells first of the completion of Heaven and Earth. He takes these to mean the originals of Mind and Sense-perception, and bases on the Greek version a contrast between the numbers 6 and 7, making the former represent things earthly, and the latter things heavenly.", + "In Gen. 2:2 he finds the origin of Mind and Sense-perception ascribed first to a Book and then to a Day, both Book and Day signifying the Mind or Reason of God. (19–21.)", + "In the repetition of the word “field” in Gen. 2:5, he sees two fields yielding, respectively, what is intellectually and what is sensibly perceptible: in the rain the power given to the senses of apprehending objects presented to them, a power not needed when material objects did not exist, and in whose absence the Mind is without employment. (22–27.)", + "Gen. 2:6 tells how Mind, the “spring,” waters the senses, “the face of the earth,” and shows the interdependence of Mind, Sense-perception, and object of sense, and the dependence of Mind on God; as well as the superiority of the living creature in being able to take in and go out to external object. (28–30.)", + "Going on to Gen. 2:7, he contrasts the earthy man, moulded of clay by the Divine Artificer, with the heavenly Man, stamped with the image of God, and dwells on the change wrought in the former by the inbreathing of Life. He then answers four questions.", + "To the question why the Divine Breath is given, not to the heavenly, but to the earthy Man, he answers (a) that God loves to give, even to the imperfect; (b) that the inbreathing is on a par with the enjoining of a “positive” duty, which is a duty only because it is enjoined.", + "To the question as to the meaning of “inbreathed” he answers that it is a pregnant term for “inspired,” and that its aim is to enable us to conceive of God.", + "To the question why the inbreathing is “into the face,” he answers (a) that the face is the part where the senses are chiefly situated; (b) that the face represents the mind, which acts as God’s deputy in inspiring organs and senses. Such was Moses to Pharaoh. He is thus led to speak of God’s use of agents. Lastly, he says that πνοή intimates a less powerful gift than would have been intimated by πνεῦμα. (31–42.)", + "We now come to Gen. 2:8. God planting a Garden shows earthly wisdom to be a copy of heavenly wisdom, for it means God causing excellence to strike root on earth. The “Garden” is Virtue. “Eden” tells of its luxuriant yield of happiness. It is “toward the sunrising,” for right reason or virtue ever rises to dispel darkness. Man is placed in the Garden “to tend it,” i.e. to give his whole mind to virtue.", + "God planting does not justify man in planting a grove by the altar, which is forbidden in Deut. 16:21, for (a) man cannot, like God, plant virtues in the soul; (b) a grove contains some wild trees; (c) what is prohibited is planting “to ourselves” (cf. 2nd Commandment).", + "It is somewhat startling to be told that the Man placed in the Garden in Gen. 2:15 is not the Man of Gen. 2:8, but the Man of Gen. 1:27. Only the latter can till and guard the virtues. The former sees them only to be driven from them. The one is “made,” the other is “moulded.” The Man of 2:8 has but facility in apprehending (as is signified by the words “placed in the Garden”). The Man of 2:15 has also persistence in doing (“to till it”), and tenacity in keeping (“to guard it”). (43–55.)", + "Gen. 2:9 tells of the Trees, which are particular virtues, and their activities. Theoretical virtue is denoted by “fair to behold”; practical virtue by “good for food.” The Tree of Life is goodness, virtue, not (as physicians might suppose) the heart. It is “in the midst of the Garden.” Where “the Tree of the Knowledge of Good and Evil” is, we are not told. Actually it is in the Garden, virtually outside it, for our dominant part is actually in God’s Garden through receiving the impress of goodness, virtually outside by receiving that of wickedness. Just so, my body can be here, my mind elsewhere. (56–62.)", + "The theme of Gen. 2:10–14 is the Rivers. The four Rivers are the particular Virtues, effluxes of generic Virtue, the River that issues from “Eden,” which is the Wisdom or Reason of God. “Heads” implies the sovereignty of the Virtues: “separated”; their limited, defining, action. “Pheison” is Prudence, God’s fairest treasure, gleaming like gold, and encircling “Evilat” or Graciousness. “Geon” is Courage, beleaguering Ethiopia, which is Lowness or Cowardice. “Tigris” is Self-mastery, set against “Assyria,” the directing force claimed by Desire. Prudence, Courage, and Self-mastery occupy places in the soul corresponding to their spheres of action in the body, head, breast, and abdomen, the seats of Reason, High Spirit, and Lust. “Euphrates” (= fruitfulness) is Justice, or the harmony of the three parts of the soul.", + "We are then shown another way of reaching the same truth about the four Rivers. “Pheison” signifies “change of mouth,” i.e. transformation of speech into action, the true sign of Prudence. “Evilat” signifies “in travail,” as Folly in its futility always is. (63–76.)", + "The next eight sections (Gen. 2:12) are a Note on the Gold and Precious Stones. Prudence, the gold, is still God’s, Philo taking “where” (οὗ) as “whose”. “The gold of that land” is universal, as distinguished from particular, Prudence, and to it belongs the epithet “good.” The “ruby” and the “emerald” represent respectively having and exercising good sense. Or the two stones are, perhaps, Judah and Issachar, representing, the one, thankfulness, the other, noble deeds. So in the High-priestly robes, the ruby must, from its position, have borne the name of Judah, and the sapphire that of Issachar. “Stone” is not added after “ruby,” because praise and thanksgiving lift a man out of himself and all that is of earth. Red befits Judah, green Issachar. (77–84.)", + "Now comes a short Note on Compassing (Gen. 2:11 and 13). “Pheison” and “Geon” are said to “compass” countries, for Prudence and Courage enclose and capture Folly and Cowardice. “Tigris” is said to be “over against the Assyrians,” for Self-mastery can but face and fight Pleasure. “Euphrates,” or Justice, neither encircles nor withstands but makes awards. (85–87).", + "In 88 f. we see the heavenly Man, the Man whom God had “made” not “moulded,” placed in the garden. This pure and less material Mind is set amid the Virtues (“plants”) to practise (“till”) and remember (“guard”) them.", + "The remainder of the treatise deals with the injunction to “Adam” in Gen. 2:16 ff.", + "Since “Adam,” a name not self-imposed, signifies “earth,” probably the “moulded, earthy man” is meant. Moreover the heavenly Man needs no injunction to till and guard; still less does he need prohibition or exhortation.", + "The command is given by “the Lord God.” Obedience to the “Lord” or ‘Master’ prepares us for boons from “God” the ‘Benefactor.’ So in Gen. 3:23 punishment is inflicted by “the Lord God” in kind severity.", + "“Every tree” signifies all virtues. The addition of “feedingly” to “eat” signifies spiritual mastication. Eating represents perfunctory obedience: “feeding on,” thoughtful, hearty obedience.", + "Anent the position of the Tree of the Knowledge of Good and Evil, illustrations of actual and virtual presence are given in 100.", + "The fact that the prohibition is addressed to more than one is explained by saying that (a) inferior men are very numerous; (b) the inferior man devoid of concentration is not a unity.", + "The treatise ends with the drawing of a distinction between the death which all die and the death of the soul." + ], + "": [ + [ + "[1] “And the heaven and the earth and all their world were completed” (Gen. 2:1). He had already told of the creation of mind and sense-perception; he now fully sets forth the consummation of both. He does not say that either the individual mind or the particular sense-perception have reached completion, but that the originals have done so, that of mind and that of sense-perception. For using symbolical language he calls the mind heaven, since heaven is the abode of natures discerned only by mind, but sense-perception he calls earth, because sense-perception possesses a composition of a more earthly and body-like sort. “World,” in the case of mind, means all incorporeal things, things discerned by mind alone: in the case of sense-perception it denotes things in bodily form and generally whatever sense perceives." + ], + [ + "[2] “And God finished on the sixth day His works which He had made” (Gen. 2:2). It is quite foolish to think that the world was created in six days or in a space of time at all. Why? Because every period of time is a series of days and nights, and these can only be made such by the movement of the sun as it goes over and under the earth: but the sun is a part of heaven, so that time is confessedly more recent than the world. It would therefore be correct to say that the world was not made in time, but that time was formed by means of the world, for it was heaven’s movement that was the index of the nature of time.", + "[3] When, then, Moses says, “He finished His work on the sixth day,” we must understand him to be adducing not a quantity of days, but a perfect number, namely six, since it is the first that is equal to the sum of its own fractions ½, ⅓, and /6, and is produced by the multiplication of two unequal factors, 2×3; and see, the numbers 2 and 3 have left behind the incorporeal character that belongs to 1, 2 being an image of matter, and being parted and divided as that is, while 3 is the image of a solid body, for the solid is patient of a threefold division.", + "[4] Nay more, the number 6 is akin to the movements of animals provided with instrumental limbs, for the body equipped with such instruments is so constituted by nature that it can move in six directions, forwards and backwards, upwards and downwards, to the right and to the left. Moses’ wish, therefore, is to exhibit alike the things created of mortal kind and those that are incorruptible as having been formed in a way corresponding to their proper numbers. As I have just said, he makes mortal things parallel with the number six, the happy and blessed things with the number seven.", + "[5] First of all, then, on the seventh day the Creator, having brought to an end the formation of mortal things, begins the shaping of others more divine." + ], + [ + "For God never leaves off making, but even as it is the property of fire to burn and of snow to chill, so it is the property of God to make: nay more so by far, inasmuch as He is to all besides the source of action.", + "[6] Excellently, moreover, does Moses say “caused to rest” not “rested”; for He causes to rest that which, though actually not in operation, is apparently making, but He Himself never ceases making. For this reason Moses adds after “He caused to rest” the words “from what He had begun.” For whereas things produced by human arts when finished stand still and remain as they are, the products of divine skill, when completed, begin again to move; for their endings are the beginnings of other things, as the end of day is the beginning of night, and the openings of a month and of a year must naturally be regarded as limits which close those which have elapsed:", + "[7] birth again is accomplished through other things decaying, and decay through fresh births, showing the truth of the saying:", + "Naught that is born doth ever die,", + "Its severed parts together fly,", + "And yield another shape." + ], + [ + "[8] Nature takes delight in the number seven. Thus there are seven planets, the counterpoise to the uniform movement of the fixed stars. It is in seven stars that the bear reaches completeness, and gives rise not to commerce only but to fellowship and unity among men. The changes of the moon, again, occur by sevens: this is the luminary most sympathetic to earthly matters. And such changes as Nature produces in the atmosphere, she effects mainly by the influence of figures dominated by seven.", + "[9] Indeed, all that concerns us mortals has a divine origin drawn from heaven and is for our weal when its movement is ruled by seven. Who does not know that seven months’ infants come to the birth, while those that have taken a longer time, remaining in the womb eight months, are as a rule still-born?", + "[10] And they say that man becomes a reasoning being during his first seven years, by which time he is already capable of expressing ordinary nouns and verbs through having acquired the reasoning faculty; and that during his second period of seven years he reaches complete consummation; consummation meaning the power of reproducing his like; for at about the age of fourteen we are able to beget offspring like ourselves. The third period of seven years, again, is the end of growth, for till the age of twenty-one years men increase in height, and by many this time is called his prime.", + "[11] Furthermore the unreasoning side of the soul consists of seven parts, five senses, and the organ of speech, and the genital organ.", + "[12] The body again has seven movements, six mechanical, the seventh circular. Seven also are the internal organs, stomach, heart, spleen, liver, lung, two kidneys. Of equal number in like number are the divisions of the body—head, neck, breast, hands, belly, abdomen, feet. And the face, the living creature’s noblest part, is pierced by seven apertures, by two eyes, and two ears, as many nostrils, and the mouth, which make up seven.", + "[13] The excrements are seven—tears, mucus, spittle, seed, superfluities discharged by two ducts, and the sweat that oozes from all over the body. Once again in diseases the seventh is the most critical day. And the monthly purgings of women extend to seven days." + ], + [ + "[14] The power of this number reaches also to the most beneficent of the arts: in grammar, for instance, the best and most effective of the letters, namely the vowels, are seven in number: in music we may fairly call the seven-stringed lyre the best of instruments, because the enharmonic genus, which as we know is the most dignified of those used in melodies, is best brought out when that instrument renders it. Sevenfold are the modulations in pronunciation—acute, grave, circumflex, aspirated and unaspirated, long, short.", + "[15] Further, seven is the first number after the perfect number six, and the same in some sort with the number one. Whereas other numbers within the decade are either produced by or produce those within the decade and the decade itself, the number seven neither produces any of the numbers within the decade nor is produced by any. By reason of this the Pythagoreans, indulging in myth, liken seven to the motherless and ever-virgin Maiden, because neither was she born of the womb nor shall she ever bear." + ], + [ + "[16] “He rested therefore on the seventh day from all His works which He had made” (Gen. 2:2). This is as much as to say that God ceases moulding the masses that are mortal, whenever He begins to make those that are divine and in keeping with the nature of seven. But the interpretation of the statement in accordance with its bearing on human life and character is this, that, whenever there comes upon the soul the holy Reason of which Seven is the keynote, six together with all mortal things that the soul seems to make therewith comes to a stop." + ], + [ + "[17] “And God blessed the seventh day and hallowed it” (Gen. 2:3). God both blesses and forthwith makes holy the dispositions set in motion in harmony with the seventh and truly Divine light, for closely akin are the character that is charged with benediction and the character that is holy. That is why, when treating of him who has vowed the great vow, he says that, if a change suddenly befall him and defile his mind, he shall no longer be holy, but “the preceding days are not reckoned.” Rightly enough, for the character that is not holy is vile, of no account, so that the character well accounted of is holy.", + "[18] Rightly, then, did he say that God both blessed and hallowed the seventh day, “because in it He ceased from all His works which God began to make” (Gen. 2:3). But the reason why the man that guides himself in accordance with the seventh and perfect light is both of good understanding and holy, is that the formation of things mortal ceases with this day’s advent. For, indeed, the matter stands thus; when that most brilliant and truly divine light of virtue has dawned, the creation of that whose nature is of the contrary kind comes to a stop. But we pointed out that God when ceasing or rather causing to cease, does not cease making, but begins the creating of other things, since He is not a mere artificer, but also Father of the things that are coming into being." + ], + [ + "[19] “This book is that of the origin of heaven and earth, when it came into being” (Gen. 2:4). (That is to say): “This perfect Reason, moving in accord with the number 7, is the primal origin both of mind ordering itself after the original patterns, and of sense-perception in the domain of mind (if the expression is permissible) ordering itself after those originals.” “Book” is Moses’ name for the Reason of God, in which have been inscribed and engraved the formation of all else.", + "[20] But that you may not suppose that the Deity makes anything in definite periods of time, but may know that to mortal kind the process of creation is unobserved, undescried, incomprehensible, he adds, “When it came into being,” not defining “when” by a determining limit, for the things that come into being under the hand of the First Cause come into being with no determining limit. There is an end, then, of the notion that the universe came into being in six days." + ], + [ + "[21] “In the day in which God made the heaven and the earth and every green thing of the field before it appeared upon the earth and all grass of the field before it sprang up; for God had not sent rain on the earth, and there was no man to till the earth” (Gen. 2:4, 5). Above he has called this day a book, for he delineates the creation of heaven and earth as wrought in both: for by His own supremely manifest and far-shining Reason God makes both of them, both the original of the mind, which in symbolic language he calls “heaven,” and the original of sense-perception, to which by a figure he gave the name of “earth.”", + "[22] And he compares the original of the mind and the original of sense-perception to two fields; for they bear fruit, the mind all that is done in thinking, sense-perception all that is done in perceiving. What he means is something of this sort. As before the particular and individual mind there subsists a certain original as an archetype and pattern of it, and again before the particular sense-perception, a certain original of sense-perception related to the particular as a seal making impression is to the form which it makes; just so, before the individual objects of intellectual perception came into being, there was existing as a genus the ‘intellectually-perceptible’ itself, by participation in which the name has been given to the members of the genus; and before the individual objects of sense-perception came into existence, there was existing as a genus the ‘sensibly-perceptible’ itself, by sharing in whose being all other objects of sense have become such.", + "[23] “Green of the field,” then, is what he terms the “intellectually-perceptible” of the mind; for as in a field the green things spring up and bloom, even so the ‘intellectually-perceptible’ is a growth springing from the mind. Before, then, the particular ‘intellectually-perceptible’ came into being, the Creator produces the solely abstract ‘intellectually-perceptible,’ as a generic existence. This he rightly calls “all,” for the particular ‘intellectually-perceptible,’ being a fragment, is not all, but the generic is so, being a full whole." + ], + [ + "[24] “And all the grass of the field” he says, “before it sprang up,” that is to say, before the particular objects of sense sprang up, there existed by the Maker’s forethought the generic ‘sensibly-perceptible,’ and that it is that he again calls “all.” Natural enough is his comparison of the ‘sensibly-perceptible’ to grass. For as grass is the food of a creature devoid of reason, so has the ‘sensibly-perceptible’ been assigned to the unreasoning part of the soul. Else why, after saying before “green of the field,” does he go on to say, “and all grass,” as if it were impossible for green of the field to come up as grass? The fact is, “the green of the field” is the ‘intellectually-perceptible,’ an outgrowth of the mind, but the “grass” is the ‘sensibly-perceptible,’ it in turn being a growth of the unreasoning part of the soul.", + "[25] He goes on “for God had not rained upon the earth, and there was no man to work the ground.” These words discover a deep knowledge of the laws of being. For if God does not shower upon the senses the means of apprehending objects presented to them, neither will the mind have anything to “work” or take in hand in the field of sense-perception. For the mind by itself is without employment when the Cause of all things does not pour down, like rain and moisture, colours on the sight, sounds on the hearing, savours on the taste, and that which is proper to them on the other senses.", + "[26] But as soon as God has begun to water sense with objects of sense, that moment the mind also is found to be a tiller of rich soil, so to speak. The original of ‘sense-perception’ has no need of nourishment; but the nourishment of ‘sense-perception,’ which he figuratively calls “rain,” is the particular objects of sense, which of course are bodies; whereas an original has nothing to do with bodies. Thus before the creation of particular concrete substances, God did not rain on the original idea of sense-perception, which Moses calls “earth,” and this means that He supplied it with no food: for indeed it was in absolutely no need whatever of a sensible object of perception.", + "[27] The meaning of the words, “and there was not a man to work the ground,” is this: the original idea of the mind did not work the original idea of sense-perception: for my mind like yours works the sense-perception through the objects of the senses, but the original idea of the mind, as there was of course no particular body in existence proper to it, does not work the original idea of ‘sense-perception’: for were it working, it would be working it by means of the objects of sense, but among original ideas there is no such thing as an object of sense." + ], + [ + "[28] “And a spring went up out of the earth and watered all the face of the earth” (Gen. 2:6). He calls the mind a “spring” of the earth, and the senses its “face,” because Nature, exercising forethought in all things, assigned this place to them out of all the body as most suitable for their special activities: and the mind like a spring waters the senses, sending to each of them the streams suitable to it. See then, how, like links in a chain, the powers of the living creature hold on to each other; for mind and ‘sense-perception’ and object of sense being three, ‘sense-perception’ is in the middle, while mind and object of sense occupy each extreme.", + "[29] But neither has the mind power to work, that is, to put forth its energies by way of ‘sense-perception,’ unless God send the object of sense as rain upon it; nor is any benefit derived from the object of sense when so rained down, unless, like a spring, the mind, extending itself to reach the ‘sense-perception,’ stir it out of its repose to grasp the object presented to it. Thus the mind and the object of sense are always practising a reciprocity of giving, the one lying ready for sense-perception as its material, the other, like a craftsman, moving sense-perception in the direction of the external object, to produce an impulse towards it.", + "[30] For the living creature excels the non-living in two respects, in the power of receiving impressions and in the active impulse towards the object producing them. The impression is produced by the drawing nigh of the external object, as it stamps the mind through sense-perception; while the active impulse, close of kin to the power aforesaid, comes about by way of the mind’s power of self-extension, which it exercises through sense-perception, and so comes into touch with the object presented to it, and goes towards it, striving to reach and seize it." + ], + [ + "[31] “And God formed the man by taking clay from the earth, and breathed into his face a breath of life, and the man became a living soul” (Gen. 2:7). There are two types of men; the one a heavenly man, the other an earthly. The heavenly man, being made after the image of God, is altogether without part or lot in corruptible and terrestrial substance; but the earthly one was compacted out of the matter scattered here and there, which Moses calls “clay.” For this reason he says that the heavenly man was not moulded, but was stamped with the image of God; while the earthly is a moulded work of the Artificer, but not His offspring.", + "[32] We must account the man made out of the earth to be mind mingling with, but not yet blended with, body. But this earthlike mind is in reality also corruptible, were not God to breathe into it a power of real life; when He does so, it does not any more undergo moulding, but becomes a soul, not an inefficient and imperfectly formed soul, but one endowed with mind and actually alive; for he says, “man became a living soul.”" + ], + [ + "[33] The question might be asked, why God deemed the earthly and body-loving mind worthy of divine breath at all, but not the mind which had been created after the original, and after His own image; in the second place, what “breathed in” means; thirdly, why the breathing is “into the face”; fourthly, why, though he shows his knowledge of the word ‘spirit’ when he says “and the Spirit of God was borne above the water” (Gen. 1:2), he now says “breath” not “spirit.”", + "[34] In answer to the first query, one thing to be said is that God loves to give, and so bestows good things on all, even those who are not perfect, at the same time encouraging them to a zeal for virtue and a participation in it, by displaying His own overflowing wealth, and how there is abundance even for those who will derive no great benefit from it. This characteristic He shows very clearly in other instances also. For when He rains upon the sea, and causes springs to gush forth in the depths of the desert, and waters the poor and rough and barren soil, pouring on it rivers with their overflowings, what else does He prove save the exceeding greatness of His own wealth and goodness? This is the reason for which He created no soul barren of virtue, even if the exercise of it be to some impossible.", + "[35] A second thing to be said is this. It is His will to make compliance with positive ordinances part of duty. One, then, into whom real life had not been breathed, but who was without experience of virtue, when punished for his transgressions would have said that he is unjustly punished, for that it was through inexperience of good that he failed in respect of it, and that the blame lay with Him who had failed to breathe into him any conception of it. Nay, he will perhaps say that he does not sin at all, if (as some say) involuntary acts and acts done in ignorance do not count as wrong deeds.", + "[36] “Breathed into,” we note, is equivalent to “inspired” or “be-souled” the soulless; for God forbid that we should be infected with such monstrous folly as to think that God employs for inbreathing organs such as mouth or nostrils; for God is not only not in the form of man, but belongs to no class or kind. Yet the expression clearly brings out something that accords with nature.", + "[37] For it implies of necessity three things, that which inbreathes, that which receives, that which is inbreathed: that which inbreathes is God, that which receives is the mind, that which is inbreathed is the spirit or breath. What, then, do we infer from these premises? A union of the three comes about, as God projects the power that proceeds from Himself through the mediant breath till it reaches the subject. And for what purpose save that we may obtain a conception of Him?", + "[38] For how could the soul have conceived of God, had He not breathed into it and mightily laid hold of it? For the mind of man would never have ventured to soar so high as to grasp the nature of God, had not God Himself drawn it up to Himself, so far as it was possible that the mind of man should be drawn up, and stamped it with the impress of the powers that are within the scope of its understanding.", + "[39] The breathing “into the face” is to be understood both physically and ethically: physically, because it is in the face that He set the senses; for this part of the body is beyond other parts endowed with soul: but ethically, on this wise. As the face is the dominant element in the body, so is the mind the dominant element of the soul: into this only does God breathe, whereas He does not see fit to do so with the other parts, whether senses or organs of utterance and of reproduction; for these are secondary in capacity.", + "[40] By what, then, were these also inspired? By the mind, evidently. For the mind imparts to the portion of the soul that is devoid of reason a share of that which it has received from God, so that the mind was be-souled by God, but the unreasoning part by the mind. For the mind is, so to speak, God of the unreasoning part. In like manner he does not hesitate to speak of Moses as “a God to Pharaoh” (Exod. 7:1).", + "[41] For of the things which come into being some come into being both by God’s power and through God’s agency, while others come into being by God’s power but not by His agency. The most excellent things were made both by God and through God. For example, he will presently say, “God planted a pleasaunce” (Gen. 2:8): to these the mind belongs; but the part devoid of reason was made by God’s power but not by God’s agency, but by that of the reasonable power which rules and holds dominion in the soul.", + "[42] He uses the word ‘breath’ not ‘spirit,’ implying a difference between them; for ‘spirit’ is conceived of as connoting strength and vigour and power, while a ‘breath’ is like an air or a peaceful and gentle vapour. The mind that was made after the image and original might be said to partake of spirit, for its reasoning faculty possesses robustness; but the mind that was made out of matter must be said to partake of the light and less substantial air, as of some exhalation, such as those that rise from spices: for if they are kept and not burned for incense there is still a sweet perfume from them." + ], + [ + "[43] “And God planted a pleasaunce in Eden toward the sun-rising, and placed there the man whom He had formed” (Gen. 2:8). By using many words for it Moses has already made it manifest that the sublime and heavenly wisdom is of many names; for he calls it “beginning” and “image” and “vision of God”; and now by the planting of the pleasaunce he brings out the fact that earthly wisdom is a copy of this as of an archetype. Far be it from man’s reasoning to be the victim of so great impiety as to suppose that God tills the soil and plants pleasaunces. We should at once be at a loss to tell from what motive He could do so. Not to provide Himself with pleasant refreshment and comfort.", + "[44] Let not such fables even enter our mind. For not even the whole world would be a place fit for God to make His abode, since God is His own place, and He is filled by Himself, and sufficient for Himself, filling and containing all other things in their destitution and barrenness and emptiness, but Himself contained by nothing else, seeing that He is Himself One and the Whole.", + "[45] Well then, God sows and plants earthly excellence for the race of mortals as a copy and reproduction of the heavenly. For pitying our race and noting that it is compact of a rich abundance of ills, He caused earthly excellence to strike root, to bring succour and aid to the diseases of the soul. It is, as I said before, a copy of the heavenly and archetypal excellence, to which Moses gives many names. Virtue is figuratively called “pleasaunce,” and the locality specially suited to the pleasaunce “Eden,” which means “luxury”; excellence to be sure has for its fit adjuncts peace and welfare and joy, in which true luxury consists.", + "[46] Again the planting of the pleasaunce is “towards the sun-rising,” for right reason does not set nor is quenched, but its nature is ever to rise, and, I take it, just as the sun when it has risen fills the gloom of the atmosphere with light, so virtue also, when it has risen in the soul, illumines its mist and disperses its deep darkness.", + "[47] “And He placed there” it says, “the man whom He had formed.” For God, being good and training our race to virtue as the operation most proper to it, places the mind amid virtue, evidently to the end that as a good gardener it may spend its care on nothing else but this." + ], + [ + "[48] Now the question might be asked, “Why, seeing that to imitate God’s works is a pious act, am I forbidden to plant a grove by the altar, while God plants the pleasaunce?” For it says, “Thou shalt not plant thyself a grove: thou shalt not make to thyself any wood by the side of the altar of the Lord thy God” (Deut. 16:21). What then are we to say? That it becomes God to plant and to build virtues in the soul,", + "[49] but that the mind shows itself to be without God and full of self-love, when it deems itself as on a par with God; and, whereas passivity is its true part, looks on itself as an agent. When God sows and plants noble qualities in the soul, the mind that says “I plant” is guilty of impiety. Thou shalt not plant, therefore, whensoever God is tending His plants. But if thou dost set plants in the soul, O mind, set only fruit-bearing plants. Set not a grove, for in a grove there are both wild and cultivated trees. And to plant in the soul barren wickedness by the side of cultivated and fruit-yielding virtue is like leprosy with its twofold growths and blending of discordant hues.", + "[50] If, however, thou dost bring into the same place things heterogeneous and incapable of mixture, let them be separate and distinct from the pure and unsullied growth that offers up fruits free from blemish to God. And it is such a growth that is meant by the altar of sacrifice: for it is a violation of this to say that anything is the (independent) work of the soul, since there is nothing there that has not reference to God.", + "[51] To say that is to mingle the barren with the fruit-bearing. And this is a blemish, whereas only things without blemish are offered to God. If then thou transgress in any of these respects, O soul, thou wilt injure thyself, not God; that is why it says “thou shalt not plant to thyself”; for to God no one does such tillage, above all when the plants are bad ones; and it goes on to say, “thou shalt not make to thyself.” It says also in another case, “Ye shall not make together with Me gods of silver, and gods of gold ye shall not make to yourselves” (Exod. 20:23). For he that thinks either that God belongs to a type, or that He is not one, or that He is not unoriginate and incorruptible, or that He is not incapable of change, wrongs himself not God; for it says, “to yourselves ye shall not make”; for we must deem that He belongs to no type, and that He is One and incorruptible and unchangeable. He that does not so conceive infects his own soul with a false and godless opinion.", + "[52] Do you not see that, even if He bring us into virtue and even if, when brought in, we plant no fruitless thing but “every tree good for food,” He yet commands us “thoroughly to cleanse its uncleanness” (Lev. 19:23)? And this means the notion that we are planting, for it is the cutting away of self-conceit that He demands, and self-conceit is in its nature unclean." + ], + [ + "[53] Speaking here of the man whom God moulded, it merely says that He “placed him in the garden.” Who then is it of whom it says later on “The Lord God took the man whom He had made, and placed him in the garden to till it and to guard it” (Gen. 2:15)? It would seem then that this is a different man, the one that was made after the image and archetype, so that two men are introduced into the garden, the one a moulded being, the other “after the image.”", + "[54] The one then that was made according to the original has his sphere not only in the planting of virtues but is also their tiller and guardian, and that means that he is mindful of all that he heard and practised in his training; but the “moulded” man neither tills the virtues nor guards them, but is only introduced to the truths by the rich bounty of God, presently to be an exile from virtue.", + "[55] For this reason in describing the man whom God only places in the garden, Moses uses the word “moulded,” but of the man whom He appoints both tiller and guardian he speaks not as “moulded,” but he says “whom He had made”; and the one He receives, and the other He casts out. And He confers on him whom He receives three gifts, which constitute natural ability, facility in apprehending, persistence in doing, tenacity in keeping. Facility in apprehending is the placing in the garden, persistence in doing is the practice of noble deeds, tenacity in keeping the guarding and retaining in the memory of the holy precepts. But the “moulded” mind neither keeps in mind nor carries out in action the things that are noble, but has facility in apprehending them and no more than this. Accordingly after being placed in the garden he soon runs away and is cast out." + ], + [ + "[56] “And God caused to spring out of the ground every tree fair to behold and good for food, and the tree of life in the midst of the garden, and the tree of knowledge of good and evil” (Gen. 2:9). Moses now indicates what trees of virtue God plants in the soul.", + "[57] These are the several particular virtues, and the corresponding activities, and the complete moral victories, and what philosophers call καθήκοντα or common duties. These are the plants of the garden. These very plants he characterizes, showing that what is good is also most fair to be seen and enjoyed. For some of the arts and sciences are theoretical indeed but not practical, such as geometry and astronomy, and some are practical, but not theoretical, as the arts of the carpenter and coppersmith, and all that are called mechanical; but virtue is both theoretical and practical; for clearly it involves theory, since philosophy, the road that leads to it, involves it through its three parts, logic, ethics, physics; and it involves conduct, for virtue is the art of the whole of life, and life includes all kinds of conduct.", + "[58] But while virtue involves theory and practice, it is furthermore of surpassing excellence in each respect; for indeed the theory of virtue is perfect in beauty, and the practice and exercise of it a prize to be striven for. Wherefore he says that it is both “beautiful to look upon,” an expression signifying its aspect as theory, and “good to eat,” words which point to its excellence in exercise and practice." + ], + [ + "[59] Now the tree of life is virtue in the most comprehensive sense, which some term goodness. From it the particular virtues derive their existence. That is why it is also set in the midst of the garden, occupying the central all-embracing position, that it may, like a king, be attended by those on either side as by body-guards. But some say that it is the heart that is called the tree of life, since it is the cause of life and has been allotted the central place in the body, as it naturally would, being in their view the dominating principle. But these people should remember that they are setting forth a view worthy of the physician rather than of the philosopher, while we, as we have said, maintain that virtue in its most generic aspect is called the tree of life.", + "[60] Of this he expressly says that it is in the midst of the garden, but as to the other tree, that of knowing good and evil, he has not made it clear whether it is within or without the garden, but immediately after the words, “and the tree of the knowledge of good and evil,” he comes to a stop without making it clear where it was. His silence is due to his desire to prevent the man unversed in natural philosophy from regarding with wonder the spot where that knowledge dwells.", + "[61] What then must we say? That this tree is both in the garden and outside it, in literal fact in it, virtually outside it. How so? Our dominant part is all-receptive and resembles wax that receives all impressions fair and ugly; accordingly the supplanter Jacob makes acknowledgement saying, “Upon me came all these things” (Gen. 42:36); for upon the soul, one as it is, the countless impressions of all things in the universe are borne. Whenever, then, it shall have received the stamp of perfect virtue, it straightway becomes the tree of life, but when it receives that of wickedness, it straightway becomes the tree of knowledge of good and evil. But wickedness has been exiled from the divine choir. The ruling part in us therefore that has received it is actually in the garden, for it has in it likewise the stamp of virtue, properly belonging to the garden; but on the other hand it is virtually not in it, because the impress of wickedness is alien to a place of divine sunrising.", + "[62] You may grasp what I mean in this way. At this moment my ruling part is in literal fact in my body, but virtually in Italy or Sicily, when it is pondering on these countries, and in heaven, when it is considering heaven. Accordingly it often happens that people who are actually in unconsecrated spots are really in most sacred ones, when they are forming images of all that pertains to virtue. Others, on the other hand, who are in consecrated spots are in mind profane, owing to their mind admitting bad impressions and inclinations to what is unworthy. Thus wickedness neither is in the garden, nor is it not in it, for it can be there actually, but virtually it cannot." + ], + [ + "[63] “A river goes forth from Eden to water the garden: thence it is separated into four heads; the name of the one is Pheison; this is that which encircles all the land of Evilat, there where the gold is; and the gold of that land is good; and there is the ruby and the emerald. And the name of the second river is Geon; this encompasses all the land of Aethiopia. And the third river is Tigris; this is that whose course is in front of Assyria. And the fourth river is Euphrates” (Gen. 2:10–14). By these rivers his purpose is to indicate the particular virtues. These are four in number, prudence, self-mastery, courage, justice. The largest river, of which the four are effluxes, is generic virtue, which we have called “goodness.” The four effluxes are the virtues of the same number.", + "[64] Generic virtue takes its start from Eden, the wisdom of God, which is full of joy, and brightness, and exultation, glorying and priding itself only upon God its Father; but the specific virtues, four in number, are derived from generic virtue, which like a river waters the perfect achievements of each of them with an abundant flow of noble doings.", + "[65] Let us look too at the particular words used. “A river,” it says “issues forth from Eden to water the garden.” “River” is generic virtue, goodness. This issues forth out of Eden, the wisdom of God, and this is the Reason of God; for after that has generic virtue been made. And generic virtue waters the garden, that is, it waters the particular virtues. “Heads” he takes not in the sense of locality but of sovereignty. For each of the virtues is in very deed a sovereign and a queen. “Is separated” is equivalent to ‘has boundaries to define it.’ Prudence, concerned with things to be done, sets boundaries round them; courage round things to be endured; self-mastery round things to be chosen; justice round things to be awarded." + ], + [ + "[66] “The name of the one is Pheison. This is that which encompasseth all the land of Evilat, there where the gold is; and the gold of that land is good; and there is the ruby and the emerald.” One species of the four virtues is prudence, which he has called “Pheison,” owing to its ‘sparing’ and guarding the soul from deeds of wrong. And it encircles in its roundel the land of Evilat; that is to say, it cherishes with care the kindly and gentle and gracious disposition; and, as of all smelted substance the most excellent and most approved is gold, so of the soul too the most approved virtue is prudence.", + "[67] And the words, “there where (or ‘whose’) the gold is” are not a mere piece of local information, there where the gold is, but there (is He) whose is the treasure, even prudence gleaming like gold, tried by the fire, and precious; and prudence is acknowledged to be God’s fairest treasure. And in the place where prudence dwells are two corresponding concretes, the man who is prudent, and the man who exercises prudence. These he likens to ruby and emerald." + ], + [ + "[68] “And the name of the second river is Geon; this encircles all the land of Ethiopia.” This river figuratively represents courage; for the word Geon is ‘breast’ or ‘butting’; and each of these indicates courage; for it has its abode about men’s breasts, where the heart also is, and it is fully equipped for self-defence; for it is the knowledge of things that we ought to endure and not to endure, and of things that fall under neither head. And it encompasses and beleaguers Ethiopia, whose name being interpreted is ‘lowness’; and cowardice is a low thing, while courage is a foe to lowness and cowardice.", + "[69] “And the third river is Tigris; this is that whose course is over against the Assyrians.” Self-mastery is the third virtue, and takes its stand against pleasure, which thinks that it can direct the course of human weakness; for expressed in the Greek tongue “Assyrians” is ‘directing.’ He further compares desire, with which self-mastery is occupied, to a tiger, the animal least capable of being tamed." + ], + [ + "[70] It is worth inquiring why courage is mentioned in the second place, self-mastery in the third, and prudence in the first, and why he has not set forth a different order of the virtues. We must observe, then, that our soul is threefold, and has one part that is the seat of reason, another that is the seat of high spirit, and another that is the seat of desire. And we discover that the head is the place and abode of the reasonable part, the breast of the passionate part, the abdomen of the lustful part; and that to each of the parts a virtue proper to it has been attached; prudence to the reasonable part, for it belongs to reason to have knowledge of the things we ought to do and of the things we ought not; courage to the passionate part; and self-mastery to the lustful part. For it is by self-mastery that we heal and cure our desires.", + "[71] As, then, the head is the first and highest part of the living creature, the breast the second, and the abdomen the third, and again of the soul the reasoning faculty is first, the high-spirited second, the lustful third: so too of the virtues, first is prudence which has its sphere in the first part of the soul which is the domain of reason, and in the first part of the body, namely the head; and second is courage, for it has its seat in high spirit, the second part of the soul, and in the breast, the corresponding part of the body; and third self-mastery, for its sphere of action is the abdomen, which is of course the third part of the body, and the lustful faculty, to which has been assigned the third place in the soul." + ], + [ + "[72] “The fourth river,” he says, “is Euphrates.” “Euphrates” means ‘fruitfulness,’ and is a figurative name for the fourth virtue, justice, a virtue fruitful indeed and bringing gladness to the mind. When, then, does it appear? When the three parts of the soul are in harmony. Harmony for them is the dominance of the more excellent; for instance, when the two, the high-spirited and the lustful, are guided by the reasoning faculty as horses by their driver, then justice emerges; for it is justice for the better to rule always and everywhere, and for the worse to be ruled: and the reasoning faculty is better, the lustful and the high-spirited the inferior.", + "[73] Whenever, on the other hand, high spirit and desire turn restive and get out of hand, and by the violence of their impetus drag the driver, that is the reason, down from his seat and put him under the yoke, and each of these passions gets hold of the reins, injustice prevails. For it cannot but be that owing to the badness and want of skill of the driver, the team is swept down precipices and gullies, just as by experience and skill it must needs be brought safely through." + ], + [ + "[74] Now let us go on to look at our subject in this way. “Pheison” signifies ‘alteration of mouth,’ and “Evilat” ‘in travail’: and by these prudence is plainly indicated. For while most people deem the man prudent who can find sophistical arguments, and is clever at expressing his ideas, Moses knows such an one to be a lover of words indeed, but a prudent man by no means. For prudence is discerned in “alteration of the mouth,” that is in the word of utterance undergoing a transformation. This comes to the same thing as saying that prudence is not seen in speech but in action and earnest doings.", + "[75] And prudence surrounds with an encircling wall Evilat, or “folly in travail,” to besiege and overthrow it. “Travailing” is a name strictly appropriate to folly, because the foolish mind, being enamoured of things out of its reach, is evermore in travail pangs. This is so when it is enamoured of money, when of glory, when of pleasure, when of anything else.", + "[76] But, though in travail, it never brings to the birth, for the soul of the worthless man has not by nature the power to bring forth any offspring. What it seems to produce turn out to be wretched abortions and miscarriages, devouring half of its flesh, an evil tantamount to the death of the soul. Accordingly Aaron, the sacred word, begs of Moses, the beloved of God, to heal the change in Miriam, that her soul may not be in travail with evils; and so he says “Let her not become as one dead, as an abortion coming forth from the womb of a mother; consuming half of her flesh” (Num. 12:12)." + ], + [ + "[77] To resume. “There,” it says, “where (or ‘whose’) the gold is” (Gen. 2:11). It does not merely say that the gold is there, but “there (is He) ‘whose’ it is.” For prudence, which he has likened to gold, a substance free from alloy and pure and cleansed by fire and tested and precious, is there in the wisdom of God, but, being there, is not a possession of wisdom, but of Him whose is wisdom itself also, even God Who created it and makes it His.", + "[78] “Now the gold of that land is good.” “Is there, then, other gold that is not good?” Yes, indeed, for prudence is of two kinds, the one universal, the other particular. The prudence that is in me, being particular, is not good, for when I perish, it perishes together with me. But the universal prudence, which has for its abode the wisdom of God and His dwelling-place, is good, for, itself imperishable, it abides in an imperishable dwelling-place." + ], + [ + "[79] “And there is the ruby and the greenstone (ibid.), the two concrete embodiments of this virtue, the man who has good sense, and the man who exercises good sense: the determining quality in the one is potential good sense, that in the other good sense exercised. For it was for the sake of these concretes that God sowed in the earth-born man good sense (in particular) and virtue (in general). For what benefit had there been in virtue had there not been ready for it the activities of reason to welcome it and receive its impressions?” So that, naturally, there where good sense, is, there is both the man who has good sense, and the man who exercises good sense, the two precious stones.", + "[80] Judah and Issachar seem to be these. For the man who exercises himself in the practical wisdom of God, makes thankful acknowledgement to Him who bestowed good without stint; while the representative of the other aspect is furthermore engaged in noble and worthy works. Now of the man who makes confession of thankfulness Judah is the symbol, with whose birth Leah leaves off bearing (Gen. 29:35); but of him who is engaged in noble deeds Issachar is the figure, “for he submitted his shoulder to labour and became a tiller of the soil” (Gen. 49:15). In his case, as Moses says, when he has been sown and planted in the soul “there is a reward” (Gen. 30:18), that is to say his labour is not in vain, but crowned by God and awarded a recompense.", + "[81] That he is referring to these patriarchs he shows elsewhere when he says of the high-priestly garment, “And thou shalt weave together in it precious stones in fourfold order: there shall be a row of precious stones, sardius, topaz, smaragdus, making the one row”—Reuben, Simeon, Levi—“and the second row” it says “ruby and sapphire” (Exod. 28:17 f.): but the sapphire is a green stone. Now Judah is engraved in the ruby, for he is fourth in order, and Issachar on the sapphire.", + "[82] Why then, while saying “a green stone,” does he not also say, “a ruby stone”? Because Judah, the disposition prone to make confession of praise, is exempt from body and matter. For indeed the very word denoting confession (of praise) vividly portrays the acknowledgement that takes a man out of himself. For whenever the mind goes out from itself and offers itself up to God, as Isaac or “laughter,” does, then does it make confession of acknowledgement towards the Existent One. But so long as the mind supposes itself to be the author of anything, it is far away from making room for God and from confessing or making acknowledgement to Him. For we must take note that the very confession of praise itself is the work not of the soul but of God who gives it thankfulness. Incorporeal assuredly is Judah with his confession of praise.", + "[83] But for Issachar who has advanced through labour there is need accordingly of a material body. For how shall the keen endeavourer read without eyes? How shall he hear the words of encouragement without ears? How shall he eat food and drink without a stomach and its wonderful processes? That is why he is likened to a stone.", + "[84] Yes, and the colours differ. To him who makes confession of praise the hue of the ruby belongs, for he is permeated by fire in giving thanks to God, and is drunk with a sober drunkenness. But to him who is still labouring the hue of the green stone is proper, for men in exercise and training are pale, both by reason of the wearing labour and by reason of the fear that they may perchance not obtain the result that accords with their prayer." + ], + [ + "[85] It is worth inquiring why, while the two rivers Pheison and Geon encompass countries, the one Evilat, the other Ethiopia, neither of the others does so; but of the Tigris it is said that it is over against the Assyrians, and the Euphrates is not said to be over against anything; and yet as a matter of fact the Euphrates both flows round many countries and has many facing it. But the subject of the passage is not the river, but amendment of character.", + "[86] We must observe, then, that prudence and courage are able to construct an enclosing wall against the opposite vices, folly and cowardice, and capture them; for they are both of them weak and easy to take, for the foolish man falls an easy victim to the prudent man, and the coward lies at the mercy of the brave man; self-mastery on the contrary is powerless to encircle desire and pleasure; for they are hard to wrestle with and difficult to overthrow. Mark you not that even the most self-controlled of men under compulsion of the mortal element in them resort to food and drink, out of which the pleasures of the appetite develop? So we must be content to face and fight lust as a principle.", + "[87] That is why the river Tigris is over against the Assyrians, self-mastery over against pleasure. Justice, however, the characteristic of the river Euphrates, neither besieges and encircles anyone with a palisade, nor withstands any in conflict. Why? Because it is the function of justice to assign to each what he deserves, and justice sustains the part neither of prosecutor nor of defendant but of judge. Even as the judge, therefore, makes it his business neither to conquer any persons, nor to wage war on any and oppose them, but pronounces a judgement and awards what is just, so too justice, being nobody’s opponent, accords to each matter what it merits." + ], + [ + "[88]. “And the Lord God took the man whom He had made, and placed him in the garden to till and to guard it” (Gen. 2:15). “The man whom God made” differs, as I have said before, from the one that “was moulded”: for the one that was moulded is the more earthly mind, the one that was made the less material, having no part in perishable matter, endowed with a constitution of a purer and clearer kind.", + "[89] This pure mind, then, God takes, not suffering it to go outside of Himself, and, having taken it, sets it among the virtues that have roots and put forth shoots, that he may till them and guard them. For many, after beginning to practise virtue, have changed at the last: but on the man to whom God affords secure knowledge, He bestows both advantages, both that of tilling the virtues, and also that of never desisting from them, but of evermore husbanding and guarding each one of them. So “tilling” represents practising, while “guarding” represents remembering." + ], + [ + "[90] “And the Lord God commanded Adam saying: From every tree that is in the garden thou shalt feedingly eat, but of the tree of knowing good and evil ye shall not eat of it: and in the day that ye eat of it ye shall surely die” (Gen. 2:16, 17).", + "We must raise the question what Adam He commands and who this is; for the writer has not mentioned him before, but has named him now for the first time. Perchance, then, he means to give us the name of the man that was moulded. “Call him earth” he says, for that is the meaning of “Adam,” so that when you hear the word “Adam,” you must make up your mind that it is the earthly and perishable mind; for the mind that was made after the image is not earthly but heavenly.", + "[91] And we must inquire why when assigning their names to all the other creatures Adam did not assign one to himself. What, then, are we to say? The mind that is in each one of us can apprehend other objects, but is incapable of knowing itself. For just as the eye sees other objects but does not see itself, so the mind too perceives other objects, but does not apprehend itself. Can it say what it is and of what kind, breath or blood or fire or air or anything else? Can it even say that it is a body or else that it is incorporeal? Are not they simpletons, then, who inquire about God’s substance? For how should those, who know not the substance of their own soul, have accurate ideas about the soul of the universe? For we may conceive of God as the soul of the universe." + ], + [ + "[92] Quite naturally, therefore, Adam, that is the Mind, though he names and apprehends other things, gives no name to himself, since he is ignorant of himself and his own nature. Now it is to this being, and not to the being created after His image and after the original idea, that God gives the command. For the latter, even without urging, possesses virtue instinctively; but the former, independently of instruction, could have no part in wisdom.", + "[93] There is a difference between these three—injunction, prohibition, command accompanied by exhortation. For prohibition deals with wrongdoings and is addressed to the bad man, injunction concerns duties rightly done, and exhortation is addressed to the neutral man, the man who is neither bad nor good: for he is neither sinning, to lead anyone to forbid him, nor is he so doing right as right reason enjoins, but has need of exhortation, which teaches him to refrain from evil things, and incites him to aim at things noble.", + "[94] There is no need, then, to give injunctions or prohibitions or exhortations to the perfect man formed after the (Divine) image, for none of these does the perfect man require. The bad man has need of injunction and prohibition, and the child of exhortation and teaching. Just so the perfect master of music or letters requires none of the directions that apply to those arts, whereas the man who stumbles over the subjects of his study does require what we may call laws or rules with their injunctions and prohibitions, while one who is now beginning to learn requires teaching.", + "[95] Quite naturally, then, does God give the commandments and exhortations before us to the earthly man who is neither bad nor good but midway between these. To enforce the exhortation, both Divine titles are employed, both “Lord” and “God,” for it says “God the Lord commanded him.” This is in order that, should he obey the exhortations, he may be deemed worthy by God of His benefactions; but that, should he rebel, he may be driven from the presence of the Lord who has a Master’s authority over him.", + "[96] For this reason again, when he is being cast out of the garden, the sacred writer has introduced the same titles, for he says, “And the Lord God sent him forth out of the garden of delight, to till the ground, out of which he was taken” (Gen. 3:23). This is to show that, since “the Lord” as Master and “God” as Benefactor had issued the commands, so in both capacities does He inflict punishment on him who had disobeyed them. For he dismisses the disobedient by the exercise of the very powers which He had exercised in urging him to obedience." + ], + [ + "[97] The charge which he gives is this: “From every tree that is in the garden thou shalt eat feedingly thereon” (Gen. 2:16). He moves the soul of the man to get benefit, not from a single tree or from a single virtue but from all the virtues: for eating is a figure of soul-nourishment: and the soul is nourished by the acquisition of things noble, and the practice of things rightful.", + "[98] And He says not merely “shalt eat,” but also “feedingly,” that is, chewing and masticating the nourishment, not like an ordinary person, but like an athlete, that you may gain strength and power: for, as we know, the trainers charge the athletes not to bolt their food, but to masticate it slowly, in order that they may grow stronger. For the athlete and I take nourishment with different objects; I, just to sustain life, the athlete, for the further purpose of growing brawny and strong; and so mastication of food is a special point in training. Such is the meaning of “thou shalt eat feedingly thereon.”", + "[99] Let us try to form a yet more precise conception of it. To honour our parents is something eatable and nutritious: but good and bad sons honour them differently, the latter in compliance with custom, and these do not “eat feedingly,” but simply eat. When, then, eat they feedingly too? When, after exploring the precept and searching for the grounds on which it rests, they freely determine that such conduct is noble. The grounds for it are such as these: they gave us birth, nurtured us, educated us, have been authors of all good things to us. Honour again shown to the Existent One is something eatable; it is shown “feedingly,” when the honour we show is coupled with close search into the precept, and with a due appreciation of its motives." + ], + [ + "[100] “But of the tree of the knowledge of good and evil ye shall not eat” (Gen. 2:17). Therefore this tree is not in the garden: for if He bids them to eat of every tree in the garden, but not to eat of this one, it is evident that it is not in the garden: and this is quite naturally so: for actually, as I have said, it is there, and virtually it is not. For as all the impressions are virtually in the wax, but actually only the one that has been made, so in the soul, whose nature is waxlike, all the types are contained virtually, but not in actual execution, and the single one engraved in it is in possession, so long as it has not been obliterated by another seal which has made over it a clearer and bolder impression.", + "[101] Next there is this further question to be raised. When He is giving the charge to eat of every tree of the garden, He addresses the command to a single person, but when He issues the prohibition against making any use of that which causes evil and good, He speaks to more than one: for in the former case He says, “Thou shalt eat from every tree”; but in the latter, “ye shall not eat, and in the day that ye eat” not “that thou eatest,” and “ye shall die” not “thou shalt die.”", + "[102] We must accordingly remark in the first place that the good is scarce, the evil abundant. Hence it is hard to find a single wise man, while of inferior men there is a countless multitude. Quite fitly, therefore, does He bid a single man to find nourishment in the virtues, but many to abstain from evil-doing, for myriads practise this.", + "[103] In the second place, for the acquisition and practice of virtue a single thing only, namely our understanding, is requisite: but the body not only fails to co-operate to this end, but is an actual hindrance; for we may almost make it an axiom that the business of wisdom is to become estranged from the body and its cravings: but for the enjoyment of evil it is necessary not only that the mind be in a certain condition, but also the power of perception and of speech, in fact the body;", + "[104] for all these the inferior man requires for the full satisfaction of his particular form of wickedness. For how shall he divulge sacred and hidden truths unless he have an organ of speech? And how is he to indulge in pleasures, if he be bereft of a stomach and the organs of taste? So it is in accordance with the necessities of the case that He addresses the understanding alone about gaining virtue; for, as I said, it alone is needed for its acquisition; whereas in the pursuit of evil several faculties are needed, soul, speech, senses, body, for wickedness employs all these in displaying itself." + ], + [ + "[105] And further he says, “In the day that ye eat thereof, ye shall die the death” (Gen. 2:17). And yet after they have eaten, not merely do they not die, but they beget children and become authors of life to others. What, then, is to be said to this? That death is of two kinds, one that of the man in general, the other that of the soul in particular. The death of the man is the separation of the soul from the body, but the death of the soul is the decay of virtue and the bringing in of wickedness.", + "[106] It is for this reason that God says not only “die” but “die the death,” indicating not the death common to us all, but that special death properly so called, which is that of the soul becoming entombed in passions and wickedness of all kinds. And this death is practically the antithesis of the death which awaits us all. The latter is a separation of combatants that had been pitted against one another, body and soul, to wit. The former, on the other hand, is a meeting of the two in conflict. And in this conflict the worse, the body, overcomes, and the better, the soul, is overcome.", + "[107] But observe that wherever Moses speaks of “dying the death,” he means the penalty-death, not that which takes place in the course of nature. That one is in the course of nature in which soul is parted from body; but the penalty-death takes place when the soul dies to the life of virtue, and is alive only to that of wickedness.", + "[108] That is an excellent saying of Heracleitus, who on this point followed Moses’ teaching, “We live,” he says, “their death, and are dead to their life.” He means that now, when we are living, the soul is dead and has been entombed in the body as in a sepulchre; whereas, should we die, the soul lives forthwith its own proper life, and is released from the body, the baneful corpse to which it was tied." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO ALLEGORICAL INTERPRETATION, I", + "§ 3. Multiplication of two unequal factors. Ἑτερομήκης, though often used more widely by general writers, is a term reserved by the mathematicians for numbers of the form x(x+1), i.e. 1×2, 2×3, 3×4, etc. (See Nicomachus ii. 17.) This restricted use of the word obviously fits the present passage.", + "§ 30. Impressions … active impulse. The φαντασία, translated now by “presentation,” now by “mental picture,” conceived of as an imprint (τύπωσις) on the mind, is a thoroughly Stoic idea. (See e.g. Diog. Laert. vii. 45; S. V. F. ii. 52 ff.) So also is ὁρμή, “impulse” or “appetite.” The sense of this section is given more fully and clearly in Quod Deus 43.", + "§ 57. Theoretical … practical. A more careful classification of the arts is given by Aristotle, Met. v. 1, viz.—θεωρητικαί, πρακτικαί and ποιητικαί (“productive”). Thus rhetoric and dancing are πρακτικαί, sculpture and poetry ποιητικαί, Cf. Quintilian ii. 18.", + "ibid. Its three parts. This division is claimed for the Stoics by Diogenes Laertius (vii. 39), though actually it appears incidentally in Aristotle, Topica i. 14, 105 b 20. The comparison quoted by Diogenes in vii. 40 of τὸ λογικόν to the fledge (φραγμός), τὸ φυσικόν to the field or trees, and τὸ ἠθικόν to the fruit is adopted by Philo in De Agr. 14.", + "§ 60. Another suggestion may be made for emending this passage. Elsewhere Philo explains unexpected silences on Moses’ part by his desire to stimulate the mystic to discover some high truth for himself. E.g. L.A. ii. 55. iii. 239. Note in particular De Cherubim 121 fin., where the likeness of diction to this passage is significant. There the silence is stated to be ἵνα ὁ μὴ φυσιολογίας ἀμύητος εἰς ἐπιστήμην ὠφελῆται. The stimulus to thought, that is to say, will be an actual assistance to the philosophical mind in its quest for knowledge. Here if we change the order of ὁ and μὴ we may perhaps leave the text otherwise undisturbed, translating “that the man versed in natural philosophy may <discover the=\"\" truth=\"\" for=\"\" himself=\"\" and=\"\"> revere Him that is for His knowledge.” Or we might read (for τὸν ὄντα) τὸν <μεταδ>όντα τῆς ἐπιστήμης. The sense conveyed will then be that the stimulus to thought will lead to a higher knowledge, and so to reverence for Him who has imparted it.", + "§ 70. Our soul is threefold, etc. This theory is familiar to readers of Plato from the famous myth of the soul’s chariot in the Phaedrus 246 ff., where τὸ λογικόν appears as the charioteer, τὸ θυμικόν and τὸ ἐπιθυμητικόν as the nobler and baser horses respectively. Cf. Timaeus 69 C; Republic 439 D. Philo, in fact, reproduces the figure in 72 f., but without Plato’s distinction of the character of the two horses. The location of the three in different parts of the body here mentioned is taken from Timaeus 69 E, 90 A.", + "§ 80. Judah and Issachar. The idea seems to be that Judah, the mystic representing φρόνησις as a spiritual or mental condition, is ὁ φρόνιμος, while Issachar, who represents the same as carried into practical life, is ὁ φρονῶν. The somewhat unexpected use of ἀσκητής as applied to the mystic may perhaps be explained by laying stress on θεοῦ. He is a “practiser,” but of a wisdom higher than that of practisers in general.", + "§ 91. We conceive of God as the soul of the universe. It is implied that it is not an accurate or adequate expression. Cf. De Migr. 179, where the possible danger of this expression, as tending to suggest that God is contained in the universe, is pointed out, and ibid. 181, where the thought is further developed. The expression is Stoic (S. V. F. ii. 774). The equivalent ἡ τοῦ κόσμου ψυχή is attributed to Cleanthes himself (S. V. F. i. 532)." + ] + }, + "Book II": { + "Introduction": [ + "ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK II", + "This treatise deals with Genesis 2:18–3:1. Let us mark its mode of dealing with the Sacred Text in salient instances.", + "The story of the creation of Eve, we are told, is not meant to be taken literally. It is a Myth,” showing forth the origin of Sense-perception, which becomes active when Mind is asleep (Gen. 2:21). The bringing of Woman to Man is the introduction of Sense-perception to Mind, which hails it as its own (2:22 f.). (19 ff., 40 ff.)", + "That Adam and Eve were both naked (2:25) means that they were without either good or evil; for nakedness of soul can show itself as (a) freedom from passions; (b) loss of virtue; (c) neutrality. Adam and Eve were inactive both in mind and sense-perception, and were “unashamed,” i.e. without either the shamelessness of the worthless man, or the shamefastness of the man of worth. (53 ff.)", + "The entry of the Serpent (Gen. 3:1) is due to the need of some means of uniting Mind and Sense-perception for their joint apprehension of objects, and of eliciting their activities. (71 ff.)", + "Let us notice next the extent to which Philo dwells on single words.", + "The word “alone” in Gen. 2:18 draws out the reminder that God only is alone, self-contained, needing naught, not composite; while the heavenly Man ever yearns to be with God, and the earthy man always is with his passions. (1–4.)", + "The word “help” or “helper” suggests to him the created, later-born helpers given to the earthy man. These “wild beasts” are the senses and passions, such as desire, fear, anger, given to Mind (Gen. 2:19)—our helpers, but often our foes. (5 ff.)", + "The word “moreover” (in the Greek version of Gen. 2:19) is taken by Philo to mean a second creation of senses and passions; and this further creation is accounted for by the observation that evils are numerous, and by the suggestion that Gen. 1:24 refers to genera, and Gen. 2:19 to species, a suggestion in support of which evidence is adduced. (11 f.)", + "In the account of the giving of names to the creatures, the words “what he would call” are taken as meaning “why he would invite.” (14 f.)", + "In the story of the creation of Eve, “ribs” or “sides” are understood as “strength”; “took” as meaning “entered on the roll,” “registered,” i.e. brought into active service (this on the strength of Numb. 31:26, “take the sum”); “filled up flesh in its stead” means “fulfilled” sense-perception, and “filled” the body “with it”; and woman is “builded” (Gen. 2:22, R.V. margin) because she is moved to activity from without. (19 f., 35, 38 f.)", + "A striking example of single words pressed into the service of allegory is Adam’s welcome to Eve, “This is now bone of my bones.” “This” is Sense-perception no longer passive but become active; and “now” is indicative of Sense-perception being affected only by the present. (42 f.)", + "We pass on to observe the examples afforded by this treatise of Philo’s fondness for drawing illustrations and adducing parallels from the story of the patriarchs and the early history of Israel.", + "In 46 f. Philo maintains that, though active Sense-perception, being an extension of the potential Sense-perception inherent in Mind, may be said to come from Mind, yet to suppose that anything whatever is, in the strict sense of the word, derived from Mind is to be guilty of shallow thinking, and illustrates the truth of what he says by the contrast between Rachel addressing to Jacob the appeal “Give me children,” and “the Lord opening Leah’s womb” (Gen. 29:31 and 30:1 f.).", + "In 51 f. the danger of the drawing down of Mind from the love of God by its cleaving to Sense-perception is brought out by a reference to Levi’s noble choice (Deut. 33:9) making the Lord his portion (10:9), and to the two goats of Lev. 16:8.", + "Freedom from passions (one of the meanings of “nakedness”) is illustrated by Moses setting up the Tent of Witness outside the Camp (Exod. 33:7); by Aaron entering unrobed (!) into the Holy of Holies (cf. Lev. 16:1 ff.); by Nadab and Abihu leaving their coats (or irrational parts) for Mishael and Elzaphan (Lev. 10:5); by Abraham leaving his country (Gen. 12:1); by Isaac being forbidden to go down into Egypt (i.e. the body, Gen. 26:2); and by Jacob’s smoothness (Gen. 27:11). (54 ff.)", + "Loss of virtue (another meaning given to “nakedness”) is illustrated by Noah’s lapse (Gen. 9:21). And the indications which Philo finds in the narrative that the lapse was not irretrievable are illustrated by the provision in the Law that vows made only in intent may be rescinded (Numb. 30:10). (60 ff.)", + "The assaults of pleasure and the healing virtue of Self-mastery are illustrated by the deadly serpents and the brazen serpent of the wilderness journey (Numb. 21). Distraction, Pleasure’s agent, is like the scorpion (= “scattering”) of the desert. The soul-thirst of “Egypt” is quenched by the Wisdom (“Water”) as is hunger by the Word (“Manna”) of God. A sign of the great daring of Pleasure, in attacking even Moses, is found in the story of his rod. Like Jacob’s, it is “discipline.” Shrinking from this, Moses casts it away, and is then bidden to grasp it by its tail (Exod. 4:1 ff.). (78 ff., 87 ff.)", + "Pleasure is again pointed at in the Prayer of Jacob (Gen. 49:16–18), where Dan (= “distinguishing”) is the principle of self-mastery, who is to become a serpent biting the horse (sc. passions), and saving from them Mind (the “horseman”), who “waits for” God’s “salvation”; and in the Song of Moses (Exod. 15:1), where horse and rider, i.e. the four passions with Mind mounted on them, are cast into the sea." + ], + "": [ + [ + "[1] “And the Lord God said, It is not good that the man should be alone, let us make for him a helper corresponding to him” (Gen. 2:18). Why, O prophet, is it not good that the man should be alone? Because, he says, it is good that the Alone should be alone: but God, being One, is alone and unique, and like God there is nothing. Hence, since it is good that He Who IS should be alone—for indeed with regard to Him alone can the statement “it is good” be made—it follows that it would not be good that the man should be alone. There is another way in which we may understand the statement that God is alone.", + "[2] It may mean that neither before creation was there anything with God, nor, when the universe had come into being, does anything take its place with Him; for there is absolutely nothing which He needs. A yet better interpretation is the following. God is alone, a Unity, in the sense that His nature is simple not composite, whereas each one of us and of all other created beings is made up of many things. I, for example, am many things in one. I am soul and body. To soul belong rational and irrational parts, and to body, again, different properties, warm and cold, heavy and light, dry and moist. But God is not a composite Being, consisting of many parts, nor is He mixed with aught else.", + "[3] For whatever is added to God, is either superior or inferior or equal to Him. But there is nothing equal or superior to God. And no lesser thing is resolved into Him. If He do so assimilate any lesser thing, He also will be lessened. And if He can be made less, He will also be capable of corruption; and even to imagine this were blasphemous. The “one” and the “monad” are, therefore, the only standard for determining the category to which God belongs. Rather should we say, the One God is the sole standard for the “monad.” For, like time, all number is subsequent to the universe; and God is prior to the universe, and is its Maker." + ], + [ + "[4] It is not good that any man should be alone. For there are two races of men, the one made after the (Divine) Image, and the one moulded out of the earth. For the man made after the Image it is not good to be alone, because he yearns after the Image. For the image of God is a pattern of which copies are made, and every copy longs for that of which it is a copy, and its station is at its side. Far less is it good for the man moulded of the earth to be alone. Nay, it is impossible. For with the mind so formed, linked to it in closest fellowship, are senses, passions, vices, ten thousand other presences.", + "[5] With the second man a helper is associated. To begin with, the helper is a created one, for it says, “Let us make a helper for him”; and, in the next place, is subsequent to him who is to be helped, for He had formed the mind before and is about to form its helper. In these particulars again, while using terms of outward nature he is conveying a deeper meaning. For sense and the passions are helpers of the soul and come after the soul. In what way they help we shall see: let us fix our attention on their coming later than the soul." + ], + [ + "[6] In the view of the best physicians and natural philosophers the heart is thought to be formed before the whole body, by way of a foundation, or as the keel in a ship, the rest of the body being built upon it; and they assert that accordingly even after death it still beats, and decays after the body, as it came into existence before it. In just the same way, it is thought, the princely part of the soul is older than the soul as a whole, and the irrational portion younger. The creation of this the prophet has not as yet related, but he is going to describe it. The irrational portion is sense and the passions which are the offspring of sense, unquestionably so if they are not the result of any choice of our own. This helper then is later born and of course created.", + "[7] Now let us consider the point which we deferred, how the help is given. How does our mind apprehend the fact that an object is white or black, except by using sight as a helper? How does it become aware that the musician’s voice is sweet or on the other hand out of tune, save by using the sense of hearing as a helper? How does it recognize that perfumes are pleasant or disagreeable, except by using as an ally the sense of smell? How does it distinguish savours, except by means of the taste acting as its helper?", + "[8] Things smooth and rough, again, how but by touch? Moreover, there are, as I have said, helpers of another kind, namely the passions. For pleasure and desire contribute to the permanence of our kind: pain and fear are like bites or stings warning the soul to treat nothing carelessly: anger is a weapon of defence, which has conferred great boons on many: and so with the other passions. This shows also that the prophet was perfectly right in saying that the helper must be one “corresponding to him.” For in very deed this helper is intimately allied to the mind, as though a brother of one blood with it: for sense-perception and passions are parts and offspring of one soul with it." + ], + [ + "[9] There are two species of this helper: the one has its sphere in the passions, the other in sense-perception. At present He will produce the former only, for he says, “And God moulded moreover out of the earth all the wild beasts of the field, and all the birds of the heaven, and led them to Adam, to see what he would call them: and whatever Adam called a living soul, this was its name” (Gen. 2:19). You see who are our helpers, the wild beasts, the soul’s passions: for after saying, “Let us make a helper corresponding to him,” he adds the words, “He moulded the wild beasts,” implying that the wild beasts are our helpers. These are not properly called our helpers,", + "[10] but by a straining of language; in reality they are found to be our actual foes, just as the allies of states sometimes turn out to be traitors and deserters, and in private friendships flatterers prove enemies instead of comrades. He uses the terms “heaven” and “field” as synonyms, meaning the mind. For the mind is like the field in having countless sproutings and upgrowths, and like heaven again in having natures brilliant and godlike and blessed.", + "[11] The passions he likens to wild beasts and birds, because, savage and untamed as they are, they tear the soul to pieces, and because like winged things they light upon the understanding; for the assault of the passions is violent and irresistible. The addition of “further” to “formed” is by no means otiose. How do we see this? Because above also he mentions the forming of the wild beasts before the creation of man, as we see from these words referring to the sixth day: and He said, “Let the earth bring forth the living soul after its kind, four-footed animals and creeping things and wild beasts” (Gen. 1:24).", + "[12] How comes He, then, to form other wild beasts now, and not to be satisfied with those former ones? From the ethical point of view what we must say is this. In the realm of created things the class or kind of wickedness is abundant. It follows that in this the worst things are ever being produced. From the philosophical point of view our answer must be, that on the former occasion, when engaged in the Work of the six days, He wrought the genera or kinds and the originals of the passions, whereas now He is fashioning the species as well.", + "[13] This is why he says, “He fashioned moreover.” That what were created in the first instance were genera, is evident from the words employed, “Let the earth bring forth the living soul,” not according to species but “according to kind.” And we find Him in every instance working in this way. Before the species He completes the genera. He does so in the case of man. Having first fashioned man as a genus, in which the prophet says that there is the male and the female genus. He afterwards makes Adam, the finished form or species." + ], + [ + "[14] Helpers of this sort the prophet has now dealt with; the other sort he defers, that of sense-perception, I mean, until the Creator takes in hand to fashion woman. Having deferred that subject, he goes on to a systematic treatment of the giving of names. Here his literal statement and his symbolic interpretation alike claim our admiration. What we admire in the Lawgiver’s literal statement is his ascription to the first man of the fixing of names.", + "[15] Indeed Greek philosophers said that those who first assigned names to things were wise men. Moses did better than they, first of all in ascribing it not to some of the men of old but to the first man created. His purpose was that, as Adam was formed to be the beginning from which all others drew their birth, so too no other than he should be regarded as the beginning of the use of speech: for even language would not have existed, if there had not been names. Again, had many persons bestowed names on things, they would inevitably have been incongruous and ill-matched, different persons imposing them on different principles, whereas the naming by one man was bound to bring about harmony between name and thing, and the name given was sure to be a symbol, the same for all men, of any object to which the name was attached or of the meaning attaching to the name." + ], + [ + "[16] What he says in the domain of ethics is to this effect. We often use “τί”(= “what”) for “διὰ τί” (“by reason of what”), as “what (i.e. why) have you bathed?” “What (i.e. ‘why’) are you walking?” “What (i.e. ‘why’) are you conversing?” In all these cases “what” stands for “because of what.” When the prophet says “to see what he would call them” you should understand something equivalent to ‘why the mind would call and invite to it and greet’ each of these objects, whether only for the sake of that which it cannot dispense with, seeing that all that is mortal is necessarily bound up with passions and vices, or also for the sake of what is in excess of reasonable needs; and whether to satisfy the needs of flesh and blood, or because it deems them good and admirable above all things.", + "[17] For example. A created being cannot but make use of pleasure. But the worthless man will use it as a perfect good, but the man of worth simply as a necessity, remembering that apart from pleasure nothing in mortal kind comes into existence. Again the worthless man accounts the acquisition of wealth a most perfect good; the man of worth regards it as just necessary and serviceable and no more.", + "[18] No wonder then that God wishes to see and ascertain how the mind invites and welcomes each of these, whether as good, or as indifferent, or as bad but at all events as serviceable. Hence it came about that everything which he called to himself and greeted as living soul, reckoning it equal in worth to the soul, this became the name not only of the thing called but of him who called it. For example, if he welcomed pleasure, he was called pleasure-loving; if desire, desire-ridden; if licence, licentious; if cowardice, cowardly; and so on. For, just as the man whose quality is determined by the virtues is from them called wise or sober-minded or just or brave, so from the vices is he called unjust and foolish and unmanly, whensoever he has invited to himself and given a hearty welcome to the corresponding dispositions." + ], + [ + "[19] “And God brought a trance upon Adam, and he fell asleep; and He took one of his sides” and what follows (Gen. 2:21). These words in their literal sense are of the nature of a myth. For how could anyone admit that a woman, or a human being at all, came into existence out of a man’s side? And what was there to hinder the First Cause from creating woman, as He created man, out of the earth? For not only was the Maker the same Being, but the material too, out of which every particular kind was fashioned, was practically unlimited. And why, when there were so many parts to choose from, did He form the woman not from some other part but from the side? And which side did he take? For we may assume that only two are indicated, as there is in fact nothing to suggest a large number of them. Did he take the left or the right side?", + "[20] If He filled up with flesh (the place of) the one which He took, are we to suppose that the one which He left was not made of flesh? Truly our sides are twin in all their parts and are made of flesh. What then are we to say?", + "[21] “Sides” is a term of ordinary life for “strength.” To say that a man has “sides” is equivalent to saying that he is strong, we say of a powerful athlete “he has stout sides,” and to say that a singer has “sides” is as much as to say that he has great lung power in singing.", + "[22] Having said this, we must go on to remark that the mind when as yet unclothed and unconfined by the body (and it is of the mind when not so confined that he is speaking) has many powers. It has the power of holding together, of growing, of conscious life, of thought, and countless other powers, varying both in species and genus. Lifeless things, like stones and blocks of wood, share with all others the power of holding together, of which the bones in us, which are not unlike stones, partake. “Growth” extends to plants, and there are parts in us, such as our nails and hair, resembling plants; “growth” is coherence capable of moving itself.", + "[23] Conscious life is the power to grow, with the additional power of receiving impressions and being the subject of impulses. This is shared also by creatures without reason. Indeed our mind contains a part that is analogous to the conscious life of a creature without reason. Once more, the power of thinking is peculiar to the mind, and while shared, it may well be, by beings more akin to God, is, so far as mortal beings are concerned, peculiar to man. This power or faculty is twofold. We are rational beings, on the one hand as being partakers of mind, and on the other as being capable of discourse.", + "[24] Well, there is also another power or faculty in the soul, closely akin to these, namely that of receiving sense-impressions, and it is of this that the prophet is speaking. For his immediate concern is just this, to indicate the origin of active sense-perception. And logical sequence leads him to do so." + ], + [ + "For it was requisite that the creation of mind should be followed immediately by that of sense-perception, to be a helper and ally to it. Having then finished the creation of the mind He fashions the product of creative skill that comes next to it alike in order and in power, namely active sense-perception, with a view to the completeness of the whole soul, and with a view to its apprehension of objects presented to it.", + "[25] How is it, then, produced? As the prophet himself again says, it is when the mind has fallen asleep. As a matter of fact it is when the mind has gone to sleep that perception begins, for conversely when the mind wakes up perception is quenched. A proof of this is afforded by the fact that whenever we wish to get an accurate understanding of a subject we hurry off to a lonely spot; we close our eyes; we stop our ears; we say “good-bye” to our perceptive faculties. So then, we see that, when the mind is astir and awake, the power of perception is suppressed.", + "[26] There is the other point to be noticed. Let us see what happens to the mind in sleep. When the perceptive faculty has been set astir and aflame, owing to the eye contemplating the masterpieces of painters or sculptors, does not the mind remain inactive, and cease to exercise itself on objects of thought? And when the ear is intent on the tunefulness of a voice, can the mind be employing its reasoning power upon any of the subjects belonging to its sphere? Of course not. And in good sooth the mind finds itself still more completely out of work when the sense of taste has fully roused itself and is gorging itself with all that delights the appetite.", + "[27] And this is the reason why Moses, fearing lest the mind should not only go to sleep but absolutely die, says in another place, “And thou shalt have a shovel upon thy belt; and it shall be, when thou sittest down abroad, thou shalt dig therewith and cover over thine unseemliness” (Deut. 23:13). He uses the term “shovel” figuratively for the reason that digs out hidden matters.", + "[28] And he bids the man wear it upon his passion, which must be girded up and which he must not allow to be loose and slack. And this girding must be put into practice whenever the mind, relaxing from the strain of its own objects, lowers itself to the passions, and “sits down abroad,” giving itself up to be drawn by bodily necessity.", + "[29] And this is how the matter stands. Whenever the mind forgets itself amid the luxuries of a festive gathering and is mastered by all that conduces to pleasure, we are in bondage and we leave our “unseemliness” uncovered. But if the reason prove strong enough to purge the passion, we neither go on drinking till we are drunk, nor eat so greedily as to wax wanton, but we banish folly and take our food soberly.", + "[30] Thus the wakefulness of the senses means sleep for the mind, and the wakefulness of the mind a time of leisure for the senses; just as, when the sun has risen, the lights of the other heavenly bodies are invisible; when it has set, they show themselves. The mind, like the sun, when awake, throws the senses into the shade, but if it goes to sleep, it causes them to shine out." + ], + [ + "[31] Having said this, we must show how the terms employed accord with it. “God cast,” he says, “a trance upon Adam, and he went to sleep” (Gen. 2:21). Quite correctly does he use this language. For the mind’s trance and change is its sleep, and it falls into a trance when it ceases to be engaged with the objects appropriate to it; and when it is not at work at these, it is sleeping. Rightly also does he say that this change or turning which he undergoes is not of his own motion but of God’s; that it is God who “casts it on him,” that is, brings and sends it on him.", + "[32] For the case is this. For if the change were in our hands I should have recourse to it, when I wished, and when it was not my deliberate choice I should then continue unturned. But as it is, the change is actually repugnant to me, and many a time when wishing to entertain some fitting thought, I am drenched by a flood of unfitting matters pouring over me; and conversely when on the point of admitting a conception of something vile, I have washed the vile thing away with wholesome thoughts, God having by His grace poured upon my soul a sweet draught in place of the bitter one.", + "[33] Now every created thing must necessarily undergo change, for this is its property, even as unchangeableness is the property of God. But, while some, after being changed, remain so until they are entirely destroyed, others continue so only so far as to experience that to which all flesh is liable, and these forthwith recover.", + "[34] This is why Moses says, “He will not permit the destroyer to come into your houses to smite you” (Exod. 12:23): for He does indeed permit the destroyer—(“destruction” being the change or turning of the soul)—to enter into the soul, that He may make it evident that what is peculiar to created things is there; but God will not let the offspring of “the seeing” Israel be in such wise changed as to receive his death-blow by the change, but will force him to rise and emerge as though from deep water and recover." + ], + [ + "[35] “He took one of his sides” (Gen. 2:21). Of the many faculties of the mind He took one, the faculty of perception. “Took” must not be understood as equivalent to “removed,” but as equivalent to “enrolled,” “registered,” as we find it elsewhere “take the sum of the spoils of the captivity” (Numb. 31:26).", + "[36] What idea is it, then, that he wants to convey? The word “perception” is used in two ways, first in that of a condition, in which sense it is ours when we are asleep, secondly in the sense of an activity. From perception in the former sense, as it is a state, we derive no benefit, for it does not enable us to apprehend the objects about us. It is from the second kind of perception, as an activity, that we get benefit, for our apprehension of the objects of sense-perception is made possible by this.", + "[37] Having, then, brought into being the former sort of perception as a quiescent condition, at the time when He was bringing the mind itself into being—for He made the mind with many faculties lying dormant—now it is His wish to produce perception as an activity. Active perception is brought to pass when quiescent perception has been set in motion and extended to reach the flesh and the perceptive organs. For, just as growth is effected by seed being set in motion, so is activity or actuality by a quiescent condition being set in motion." + ], + [ + "[38] “And he filled up flesh in its stead” (Gen. 2:21), that is to say He fulfilled perception that was only a state by leading it on to be an activity, and extending it till it reached the flesh and the whole surface of the body. And so he adds the words, “He built it to be a woman” (Gen. 2:22), proving by this that the most proper and exact name for sense-perception is “woman.” For just as the man shows himself in activity and the woman in passivity, so the province of the mind is activity, and that of the perceptive sense passivity, as in woman.", + "[39] It is easy to learn this from what is before our eyes. Sight is in a passive relation to the objects of sight that set it moving, white, black, and the rest. Hearing, again, is affected by sounds, and the sense of taste by savours, the sense of smell by odours, that of touch by things rough and smooth; and the faculties of perception are all dormant, until there draws near to each of them from outside that which is to set it in motion." + ], + [ + "[40] “And he led her to Adam; and Adam said, This is now bone out of my bones and flesh out of my flesh” (Gen. 2:22, 23). God leads active perception to the mind, knowing that its movement and apprehensive power must revert to the mind as their starting-point. The mind, on beholding that, which it had before as a potentiality and as a dormant state, now become a finished product, an activity, and in motion, marvels at it, and cries aloud declaring that it is not foreign to it but in the fullest sense its own, for it says,", + "[41] “This is bone out of my bones,” that is, power out of my powers, for “bone” is here used as “power and strength”, “and feeling out of my feelings”; “and flesh,” he says, “out of my flesh”; for not without the mind does the perceptive faculty bear anything that it feels, for the mind is to it a fountain-head and a basis on which it rests.", + "[42] It is worth our while to consider why the word “now” was added: for what he says is, “This is now bone out of my bones.” Perception by itself is now, subsisting only in relation to the present time.", + "[43] For whereas past, present, and future are within the scope of the mind, as it grasps things present, remembers things past, and looks forward to things future, perception, on the other hand, has no power either to reach out to future things by experiencing something corresponding to hope or expectation, nor does it remember things past, but it is so constituted as to be affected only by that which is present and sets it in motion at the moment. For instance, the eye has a sensation of white now under the influence of the white that is present, but from that which is not present it feels no effect. The mind, on the contrary, is set in motion by occasion of that which is not present as well, if past, by way of memory, if future, by building hopes and expectations on it." + ], + [ + "[44] “To this one shall be given the title ‘woman’ ” (Gen. 2:23), as much as to say, for this cause shall perception be called “woman” because out of man that sets it in motion “this one is taken.” Why, then is “this one” put in? Because there is another perception, not taken from the mind, but brought into being together with it. For there are, as I have said already, two perceptions, one existing as quiescent condition, the other as activity. The one, then, that exists as quiescent condition, is not taken out of the man, that is to say the mind, but comes into being with it.", + "[45] For the mind, as I have pointed out, when it came into existence, came into existence in association with many potentialities and conditions, those of reason, animal life, and growth, and so with that of perception also. But the one that exists as an activity comes out of the mind. For it was extended out of the perception which is in the mind as a condition, that it might come to be an activity. Thus the second one, the one that is characterized by movement, has been produced out of the mind itself.", + "[46] But he is a shallow thinker who supposes that in strict truth anything whatever derives its birth from the mind or from himself. Do you not see that perception in the person of Rachel who sits upon the teraphim, is rebuked by “the seeing one,” when she imagines that movements have their source in mind? For she says, “Give me children; if you do not, I shall die” (Gen. 30:1); but he answers, “O woman, full of false fancies, the mind is the origin of nothing, but God who is antecedent to the mind is the only cause”; and so he adds, “Am I in the place of God who deprived thee of the fruit of the womb?” (ibid. 2).", + "[47] But that it is God who brings about birth, Scripture will give evidence in the case of Leah, when it says, “And the Lord seeing that Leah was hated opened her womb, but Rachel was barren” (Gen. 29:31). The opening of the womb is man’s proper function. But mortal kind is prone of itself to hate virtue, and accordingly God has bestowed honour upon it and vouchsafes to her that is hated to bear the first-born.", + "[48] He says elsewhere, “If a man have two wives, one of them beloved and one of them hated, and they shall bear children to him and the first-born son be the son of the hated wife … he shall not be able to give the right of the first-born to the son of the beloved wife, overlooking the son of the hated one who is the first-born” (Deut. 21:15, 16): for first of all and most perfect of all are the offspring of the hated virtue, while the offspring of the well-loved pleasure are last of all." + ], + [ + "[49] “For this cause shall a man leave his father and his mother, and shall cleave unto his wife, and the twain shall be one flesh” (Gen. 2:24). For the sake of sense-perception the Mind, when it has become her slave, abandons both God the Father of the universe, and God’s excellence and wisdom, the Mother of all things, and cleaves to and becomes one with sense-perception and is resolved into sense-perception so that the two become one flesh and one experience.", + "[50] Observe that it is not the woman that cleaves to the man, but conversely the man to the woman, Mind to Sense-perception. For when that which is superior, namely Mind, becomes one with that which is inferior, namely Sense-perception, it resolves itself into the order of flesh which is inferior, into sense-perception, the moving cause of the passions. But if Sense the inferior follow Mind the superior, there will be flesh no more, but both of them will be Mind. The man, then, of whom the prophet speaks is such as has been described; he prefers the love of his passions to the love of God.", + "[51] But there is a different man, one who has made the contrary choice, even Levi, who “said to his father and his mother ‘I have not seen thee,’ and knew not his brethren, and disclaimed his sons” (Deut. 33:9). This man forsakes father and mother, his mind and material body, for the sake of having as his portion the one God, “for the Lord Himself is his portion” (Deut. 10:9).", + "[52] Passion becomes the portion of the lover of passion, but the portion of Levi the lover of God is God. Do you not see again that he prescribes that on the tenth day of the seventh month they should bring two goats, “one portion for the Lord and one for the averter of evil”? (Lev. 16:8). For in very deed the portion of the lover of passion is a passion that needs an averter." + ], + [ + "[53] “And the two were naked, Adam and his wife, and were not ashamed.” “Now the serpent was the most subtil of all the beasts that were upon the earth, which the Lord God had made” (Gen. 2:25, 3:1). The mind that is clothed neither in vice nor in virtue, but absolutely stripped of either, is naked, just as the soul of an infant, since it is without part in either good or evil, is bared and stripped of coverings: for these are the soul’s clothes, by which it is sheltered and concealed. Goodness is the garment of the worthy soul, evil that of the worthless.", + "[54] Now there are three ways in which a soul is made naked. One is when it continues without change and is barren of all vices, and has divested itself of all the passions and flung them away. For this reason “Moses fixes his tent outside the camp, a long way from the camp, and it was called the tent of testimony” (Exod. 33:7).", + "[55] What this means is this. The soul that loves God, having disrobed itself of the body and the objects dear to the body and fled abroad far away from these, gains a fixed and assured settlement in the perfect ordinances of virtue. Wherefore witness is also borne to it by God that it loves things that are noble; “for,” says he, “it was called the tent of witness.” He leaves unmentioned who it is that calls it so, in order that the soul may be stirred up to consider who it is that bears witness to virtue-loving minds.", + "[56] This is why the high priest shall not enter the Holy of Holies in his robe (Lev. 16:1 ff.), but laying aside the garment of opinions and impressions of the soul, and leaving it behind for those that love outward things and value semblance above reality, shall enter naked with no coloured borders or sound of bells, to pour as a libation the blood of the soul and to offer as incense the whole mind to God our Saviour and Benefactor.", + "[57] Nadab and Abihu, too, who had drawn nigh to God and had forsaken the mortal life and become partakers of the life immortal are beheld naked of vain and mortal glory. For those who carried them away would not have borne them in their coats (Lev. 10:5), had they not become naked by bursting every bond of passion and of bodily constraint, in order that their nakedness and freedom from the body should not be debased by the irruption of impious thoughts. For not to all must leave be given to contemplate the secret things of God, but only to those who are able to hide and guard them.", + "[58] And so Mishael and Elzaphan do not take them up in their own coats, but in those of Nadab and Abihu, who had been devoured by fire and been taken up (into heaven). For having stripped themselves of all that covered them, they offered their nakedness to God, but their coats they left behind for Mishael and Elzaphan. Now coats are those parts of the irrational by which the rational was hidden.", + "[59] Abraham too becomes naked when the words have been spoken to him, “Go forth out of thy country and thy kindred” (Gen. 12:1). Isaac also does not indeed become naked, but is always naked and without body, for an injunction has been given him not to go down into Egypt (Gen. 26:2), and “Egypt” is the body. Jacob, again, loves nakedness of the soul, for his smoothness signifies nakedness. “For Esau,” we read, “was a hairy man, but Jacob a smooth man” (Gen. 27:11), and accordingly he has “Leah” as wife." + ], + [ + "[60] This is one form, the noblest form, of stripping or becoming naked. The other is of a contrary nature, a deprivation of virtue due to a turning or change of condition, when the soul becomes foolish and deranged. This kind of stripping is experienced by Noah, who is made naked when he has drunk wine. But, thanks be to God, the change of condition and the stripping of the mind which ensued upon the deprivation of virtue, did not spread out abroad and reach those outside, but stayed in the house, for what is said is “he was made naked in his house” (Gen. 9:21): for the wise man, if he do commit sin, does not run riot, as does the bad man. The evil of the one has been spread forth; that of the other has been held in check; so he becomes sober again, that is to say, he repents and recovers as from an illness.", + "[61] Let us contemplate more in detail the fact that the stripping takes place in the house. When the soul in its perversion only purposes some outrage, but does not follow it up so as to complete it in action, the sin has been committed in the soul’s abode and house. But if, in addition to designing the bad deed, it goes on to carry out its design and do the thing, the unrighteous act has been spread out of doors as well.", + "[62] It is in accordance with this that a curse is pronounced on Canaan, because he reported abroad the change of the soul. This means that he gave it fuller scope and wrought it out further, adding a further evil to the evil wish, even its accomplishment by deeds. Shem and Japhet on the other hand receive praise for not joining in the soul’s act but covering over its sad change.", + "[63] For this reason also the vows and determinations of the soul are annulled, when they have been made in the house of father or husband (Numb. 30:4 ff.), if the reason and reflection do not hold their peace and so add their weight to the soul’s failure, but remove the offence; for in that case the Lord of all also “shall cleanse her.” But he leaves with no removal the vow of a widow or of her that is cast off: “for whatever vows she shall have vowed,” he says, “against her soul, abide for her” (Numb. 30:10). And this is reasonable. For if she has been cast off and gone forth to the parts outside, not turning merely but sinning by overt deeds, she abides incurable with no part in a husband’s admonition and deprived of her father’s persuasion.", + "[64] A third form of producing nakedness is the middle or neutral one. Here the mind is irrational and has no part as yet either in virtue or in vice. It is of this form that the prophet is speaking. In this the infant too is partaker. Accordingly the words, “The two were naked, both Adam and his wife,” amount to this: neither mind nor sense was performing its functions, the one being bare and barren of mental action and the other of the activity of sense-perception." + ], + [ + "[65] Let us look again at the words, “they were not ashamed.” The words suggest three points for consideration: shamelessness, and shamefastness, and absence of both shamelessness and shamefastness. Shamelessness, then, is peculiar to the worthless man, shamefastness to the man of worth, to feel neither shamefastness nor shamelessness to the man who is incapable of right apprehension and of due assent thereto, and this man is at this moment the prophet’s subject. For he who has not yet attained to the apprehension of good and evil cannot possibly be either shameless or shamefast.", + "[66] Examples of shamelessness are all those unseemly actions, when the mind uncovers shameful things which it ought to hide from view, and vaunts itself in them and prides itself on them. Even in the case of Miriam, when she spoke against Moses, it is said, “If her father had but spat in her face, should she not feel shame seven days?” (Numb. 12:14).", + "[67] For veritably shameless and bold was sense-perception in daring to decry and find fault with Moses for that for which he deserved praise. In comparison with him, who was “faithful in all God’s house” (ibid.), sense-perception was set at naught by the God and Father; and it was God Himself who wedded to Moses the Ethiopian woman, who stands for resolve unalterable, intense, and fixed. For this Moses merits high eulogy, that he took to him the Ethiopian woman, even the nature that has been tried by fire and cannot be changed. For, even as in the eye the part that sees is black, so the soul’s power of vision has the title of woman of Ethiopia.", + "[68] Why then, seeing that results of wickedness are many, has he mentioned only one, that which attends on conduct that is disgraceful, saying “they were not shamed,” but not saying “they did not commit injustice,” or “they did not sin,” or “they did not err”? The reason is not far to seek. By the only true God I deem nothing so shameful as supposing that I exert my mind and senses.", + "[69] My own mind the author of its exertion? How can it be? Does it know as to itself, what it is or how it came into existence? Sense-perception the origin of the perceiving by sense? How could it be said to be so, seeing that it is beyond the ken either of itself or of the mind? Do you not observe that the mind which thinks that it exercises itself is often found to be without mental power, in scenes of gluttony, drunkenness, folly? Where does the exercise of mind show itself then? And is not perceptive sense often robbed of the power of perceiving? There are times when seeing we see not and hearing hear not, whenever the mind, breaking off its attention for a moment, is brought to bear on some other mental object.", + "[70] So long then as they are naked, the mind without self-exertion, the perceptive sense without perceiving, they have nothing shameful: but when they have begun to apprehend, they fall into shameful and wanton conduct, for they will be found often showing silliness and folly rather than healthy knowledge, not only in times of loathsome surfeit and depression and mad fooling but also in the rest of their life. For when bodily sense is in command, the mind is in a state of slavery heeding none of its proper objects; but when the mind is in the ascendant, the bodily sense is seen to have nothing to do and to be powerless to lay hold of any object of sense-perception." + ], + [ + "[71] “Now the serpent was the most subtle of all the beasts on the earth, which the Lord God had made” (Gen. 3:1). Two things, mind and bodily sense, having already come into being, and these being in nakedness after the manner that has been set forth, it was necessary that there should be a third subsistence, namely pleasure, to bring both of them together to the apprehension of the objects of mental and of bodily perception. For neither could the mind apart from bodily sense apprehend an animal or a plant or a stone or a log or any bodily shape whatever, nor could the bodily sense apart from the mind maintain the act of perceiving.", + "[72] Since then it was necessary that both of these should come together for the apprehension of the objects about them, who was it that brought them together save a third, a bond of love and desire, under the rule and dominion of pleasure, to which the prophet gave the figurative name of a serpent?", + "[73] Exceeding well did God the Framer of living beings contrive the order in which they were created. First He made mind, the man, for mind is most venerable in a human being, then bodily sense, the woman, then after them in the third place pleasure. But it is potentially only, as objects of thought, that they differ in age; but in actual time they are equal in age. For the soul brings all together with herself, some parts in virtue of actual existence, others in virtue of the potentiality to arrive, even if they have not yet reached their consummation.", + "[74] The reason pleasure is likened to a serpent is this. The movement of pleasure like that of the serpent is tortuous and variable. To begin with it takes its gliding course in five ways, for pleasures are occasioned by sight and by hearing and by taste and by smell and by touch; but those connected with sexual intercourse prove themselves the most violent of all in their intensity, and this is the method ordained by Nature for the reproduction of the type.", + "[75] Furthermore the fact that pleasure insinuates itself about all the organs of the irrational portion of the soul is not the only reason for our calling her variable; for we call her so also because she glides with many a coil about each part. For instance variegated pleasures come through sight, those afforded by every kind of painting and of sculpture, and by all other artistic creations which in one art after another charm the eye; by the changes too that plants go through as they shoot up, bloom, and bear fruit; by the beauty of animals seen in so many forms. Similarly the ear gets pleasure from the flute, from the harp, from every kind of instrument, from the tuneful voices of creatures without reason, swallows, nightingales, other birds which Nature has made musical; from the euphonious speech of beings endowed with reason, from musicians as they exercise their histrionic powers in comedy, tragedy, and all that is put on the stage." + ], + [ + "[76] What need to illustrate my point from the pleasures of the table? There are, we may roughly say, as many varieties of pleasure, as there are of dishes set before us stirring our senses with their delicious flavours. Pleasure being, then, a thing so variable, was it not fitly compared to a tortuous animal, the serpent?", + "[77] For this reason, too, when the part of us that corresponds to the turbulent mob of a city, pines for the dwellings in Egypt, that is, in the corporeal mass, it encounters pleasures which bring death, not the death which severs soul from body, but the death which ruins the soul by vice. For we read, “And the Lord sent among the people the deadly serpents, and they bit the people, and much people of the children of Israel died” (Numb. 21:6). For verily nothing so surely brings death upon a soul as immoderate indulgence in pleasures.", + "[78] That which dies is not the ruling part in us, but the part that is under rule, the part that is like the vulgar herd. And so long will it incur death, as it fails to repent and acknowledge its fall. For they came to Moses saying, “We have sinned in that we spake against the Lord, and against thee. Pray therefore to the Lord, and let Him take away the serpents from us” (ibid. 7). ’Tis well that they say, not “We spake against, we sinned” but “We sinned, we spake against.” For it is when the mind has sinned and ceased to cleave to virtue, that it blames God’s ways, fastening its own defection on God." + ], + [ + "[79] How, then, is a healing of their suffering brought about? By the making of another serpent, opposite in kind to that of Eve, namely the principle of self-mastery. For self-mastery runs counter to pleasure, a variable virtue to a variable affection, and a virtue that defends itself against pleasure its foe. So then God bids Moses make the serpent that expresses self-mastery, and says: “Make for thyself a serpent and set it upon a standard” (ibid. 8).", + "[80] You notice that Moses makes this serpent for no one else, but for himself, for God’s bidding is “Make it for thyself.” This is that you may know that self-mastery is not a possession of every man, but only of the man beloved of God.", + "We must consider why Moses makes a brazen serpent, no direction having been given him as to material. Possibly these are the reasons. In the first place, matter is not an element in God’s gifts making them to be of this or that sort; but the gifts of us mortals are always looked upon embodied in matter. A second reason: Moses loves excellences without bodily form, whereas our souls, being unable to get out of our bodies, crave for excellence in bodily shape.", + "[81] But the principle of self-mastery, being forcible and unyielding, is likened to the strong and firm substance of brass, perhaps also because, whereas the self-mastery found in the man beloved of God is most precious and like gold, that which is found in him who has absorbed wisdom by gradual progress holds the second place. Everyone, then, “whom a serpent shall have bitten, when he looks on it shall live” (ibid.). This is quite true. For if the mind, when bitten by pleasure, the serpent of Eve, shall have succeeded in beholding in soul the beauty of self-mastery, the serpent of Moses, and through beholding this, beholds God Himself, he shall live; only let him look and mark well." + ], + [ + "[82] Do you not notice that Sarah, that is dominant wisdom, says: “For whosoever shall hear of it shall rejoice with me” (Gen. 21:6)? Just suppose that someone has succeeded in hearing that Virtue has given birth to Happiness (Isaac). Straightway he will sing a hymn of sympathetic joy. As then fellowship in joy is his who has heard of Isaac’s birth, so is escape from death his who has looked with clear vision on self-mastery and God.", + "[83] But many souls, after being enamoured of endurance and self-mastery and divested of passions, nevertheless do experience the might of God and receive the turning to the lower way, the Master making a sharp distinction between Himself and His creation. He Himself stands ever steadfast, while His creation wavers and inclines in opposite directions.", + "[84] For the prophet says: “Who led thee through that great and terrible wilderness, where there was biting serpent and scorpion and drought, where there was no water, who brought out a spring of water for thee from the hard rock, who fed thee with manna in the wilderness, which thy fathers knew not” (Deut. 8:15 f.). You see that it is not only when attracted by the passions of Egypt that the soul falls in with the serpents, but when it is in a wilderness too it is bitten by pleasure, that subtle and snake-like passion. And pleasure’s mode of action has received a most appropriate name, for it is here called a biting.", + "[85] But not those in a wilderness only are bitten by pleasure, but those also who are a prey to scattering. For many a time have I myself forsaken friends and kinsfolk and country and come into a wilderness, to give my attention to some subject demanding contemplation, and derived no advantage from doing so, but my mind scattered or bitten by passion has gone off to matters of the contrary kind. Sometimes, on the other hand, amid a vast throng I have a collected mind. God has dispersed the crowd that besets the soul and taught me that a favourable and unfavourable condition are not brought about by differences of place, but by God who moves and leads the car of the soul in whatever way He pleases.", + "[86] To return to what I was saying, the soul falls in with a scorpion, which is “scattering,” in the wilderness, and the drought of the passions seizes upon it, until God send forth the stream from His strong wisdom and quench with unfailing health the thirst of the soul that had turned from Him. For the flinty rock is the wisdom of God, which He marked off highest and chiefest from His powers, and from which He satisfies the thirsty souls that love God. And when they have been given water to drink, they are filled also with the manna, the most generic of substances, for the manna is called “somewhat,” and that suggests the summum genus. But the primal existence is God, and next to Him is the Word of God, but all other things subsist in word only, but in their active effects they are in some cases as good as non-subsisting." + ], + [ + "[87] Note now a difference between him who turns aside in the wilderness and him who does so in Egypt. The one has experience of deadly serpents, that is to say insatiable pleasures inflicting death; but the disciplined one is only bitten and scattered, not done to death, by pleasure. And while the one is cured by self-mastery, even the brazen serpent made by the wise Moses, the other is caused by God to drink a draught most excellent, even wisdom out of the fountain which He drew out from His own wisdom.", + "[88] Not even from Moses, most beloved of God, does Pleasure, the serpent-like one, refrain, but this is what we read: “If therefore they say, ‘God has not appeared to thee,’ and believe me not and hearken not to my voice, what shall I say to them? And the Lord said unto Moses, ‘What is that in thine hand?’ And he said, ‘A rod.’ And He said, ‘Cast it upon the ground.’ And he cast it upon the ground, and it became a serpent, and Moses fled from it. And the Lord said unto Moses, ‘Stretch forth thine hand and lay hold of its tail’ (and he stretched forth his hand and took hold of its tail, and it became a rod in his hand): that they may believe thee” (Exod. 4:1 ff.).", + "[89] How should one come to believe God? By learning that all other things change but He is unchangeable. Therefore God asks the wise man what there is in his hand or in the active life of his soul, for the hand represents activity; and he answers, “Schooling,” giving it the name of a rod. So Jacob also, the supplanter of the passions, says, “For in my rod I crossed this Jordan” (Gen. 32:10). The meaning of Jordan is “descent” or “coming down.” And to the nature that is down below, earthly, corruptible, belongs all that is done under the impulse of vice and passion. Over these Mind, the disciplined One, crosses in schooling himself. To take the words to mean that he crossed the river with a staff in his hand would be tame." + ], + [ + "[90] Good, therefore is the reply of Moses beloved of God; for in truth the conduct of the virtuous man leans on discipline as on a rod, settling and allaying the tumult and tossing of the soul. This rod when cast away becomes a serpent; naturally; for if the soul casts away discipline, it at once becomes a lover of pleasure in place of a lover of virtue. And so Moses flies from it; for the lover of virtue runs away from passion and pleasure.", + "[91] But, mark you, God does not applaud his flight. For while it well befits thee, O my mind, who art not yet made perfect, to get practice by flying and running away from the passions, it befits Moses, the perfect one, not to desist from the warfare against them, but to resist them and fight it out. Otherwise, finding nothing to alarm or to stop them, they will make their way up to the very citadel of the soul, and storm and plunder the whole soul after the fashion of a lawless ruler.", + "[92] Wherefore also God bids him “lay hold of the tail.” This means, “Let not pleasure’s opposition and her savagery daunt thee. That is the very part to make for. Grip it fast and quell it; for then there shall be once more a rod instead of a serpent; that is to say, instead of pleasure there shall be in thy hand discipline.”", + "[93] But it is “in the hand” in the doing of the wise man, that this shall come to pass. This is quite true. It would be impossible to lay hold of pleasure and get the mastery of it if the hand were not first stretched out, that is to say, if the soul were not first to acknowledge that all its achievements and successes are due to God’s impelling force and to refer nothing to itself. The man whose eyes are open determines to run away from this serpent, and he fashions another, the principle of self-mastery, that serpent of brass, in order that the man who has been bitten by pleasure may, on seeing self-mastery, live the real life." + ], + [ + "[94] Such a serpent does Jacob pray that Dan may become, and speaks on this wise:", + "“Dan shall judge his people,", + "As if indeed one tribe of Israel,” and", + "“Let Dan become a serpent in the way,", + "Seated on the beaten track, biting the horse’s heel,", + "And the horseman shall fall backward,", + "Waiting for the salvation of the Lord.”", + "(Gen. 49:16–18.)", + "Of those born of Leah Issachar is Jacob’s fifth genuine son, or if Zilpah’s two sons are reckoned in, he is the seventh. But Jacob’s fifth son is Dan, by Bilhah Rachel’s handmaid. The occasion of this remark we shall discover in my special treatise on the subject. The subject of Dan demands further study.", + "[95] The soul bears two kinds of offspring, the one divine, the other perishable. The better kind she has already conceived, and with it she ceases to bear. For when the soul had attained to making full submission and acknowledgement to God there was no better possession for it to go on to gain. This is why she ceased when she had borne Judah, the spirit of praise and acknowledgement.", + "[96] The soul now goes on to the fashioning of the mortal race. The mortal subsists by swallowing. For the taste, like a foundation, is the cause of living creatures continuing to live. And Bilhah means “swallowing.” From this woman there springs Dan, whose name signifies sifting or distinguishing: for this race distinguishes and separates things immortal from those that are mortal. So his father prays that he may prove a lover of self-mastery. But for Judah he will offer no such prayer, for Judah already has the property of praising and pleasing God.", + "[97] So he says, “Let Dan become a serpent on the road.” The soul is our road; for as on the roads it is possible to see the distinction of existences, lifeless, living; irrational, rational; good, bad; slave, free; young, or older; male, female; foreign, or native; sickly, healthy; maimed, entire; so in the soul too there are lifeless, incomplete, diseased, enslaved, female, and countless other movements full of disabilities; and on the other hand movements living, entire, male, free, sound, elder, good, genuine, and, in a real sense, of the fatherland.", + "[98] Let then the principle of self-mastery become a serpent upon the soul whose road lies through all the circumstances of life and let it seat itself upon the well worn track. What is this? The path of virtue is unworn, for few tread it, while that of vice is well worn. He calls on him to beset with his ambuscade and to lie in wait upon the beaten road of passion and vice, on which reasoning powers that flee from virtue wear out their life." + ], + [ + "[99] “Biting the horse’s heel.” It is quite in keeping that the character which upsets the stability of created and perishable life attacks the heel. The passions are likened to a horse. For passion, like a horse, is a four-legged creature, impulsive, full of wilfulness, and naturally restive. But the principle of self-mastery loves to bite and wound and destroy passion. When passion with its heel bitten has stumbled “the horseman shall fall backwards.” We must understand by “the horseman” the mind that is mounted on the passions, which falls off the passions when they are brought to a reckoning and overthrown.", + "[100] ’Tis well that the soul does not fall forwards: let him not get in advance of the passions, but be behind them, and he shall learn self-control. And there is sound principle in what is said here. For if the mind, after starting out to do wrong, drops behind and falls backwards, it will not do the wrong deed; and if, after experiencing an impulse to an irrational passion, it does not follow it up, but stays behind, it will reap the fairest reward, even exemption from passion.", + "[101] That is why the prophet, understanding the falling backwards to be escape from the passions, adds the words, “waiting for the salvation of the Lord”: for he is indeed saved by God who falls away from the passions and comes short of realizing them in act. May my soul have such a fall, and never mount the beast of passion, wild like a bounding capering horse, that, having waited for God’s salvation, it may attain to bliss.", + "[102] This explains why Moses in the Song praises God, that “He cast horse and rider into the sea” (Exod. 15:1). He means that God cast to utter ruin and the bottomless abyss the four passions and the wretched mind mounted on them. This is indeed practically the chief point of the whole Song, to which all else is subsidiary. And it is true; for if the soul be won by exemption from passion, it will have perfect bliss." + ], + [ + "[103] But we must inquire why, whereas Jacob says, “the horseman shall fall backwards” (Gen. 49:17), Moses sings of the drowning of horse and rider. We must remark then, that, whereas he that is to perish by drowning is the Egyptian character, which, even if it flees, flees under the water, that is, under the current of the passions; the horseman who falls backwards does not belong to the lovers of the passions. A proof of this is that he is called “horseman,” whereas the other is called “rider.”", + "[104] A horseman’s business is to subdue his horse and use the bit when it disregards the rein, whereas a rider’s business is to be carried wherever the animal takes him. On the sea, too, the helmsman’s business is to guide the boat and keep it upright and in its course, but it is for the passenger to experience all that the ship undergoes. Accordingly the horseman who subdues the passions is not drowned but, dismounting from them, awaits the salvation that comes from the Master.", + "[105] Now the sacred word in Leviticus directs them to feed “on creeping things that go upon all four, which have legs above their feet, so as to leap with them” (Lev. 11:21). Such are the locust, the wild locust, the grasshopper, and in the fourth place the cricket. And this is as it should be. For if serpentlike pleasure is a thing un-nourishing and injurious, self-mastery, the nature that is in conflict with pleasure, must be wholesome and full of nourishment.", + "[106] Do thou also contend, O my mind, against all passion and above all against pleasure, for indeed “the serpent is the most subtle of all beasts upon the earth, which the Lord God made” (Gen. 3:1);", + "[107] for pleasure is the most cunning of all things. Why is this? Because all things are enthralled to pleasure, and the life of bad men is under the dominion of pleasure. The things that yield pleasure are obtained by means of cunning of every kind; gold, silver, glory, honours, offices, the materials of objects of sense, the mechanical arts, and all other arts in great variety that minister to pleasure. It is for the sake of pleasure that we do wrong, and wrong deeds are ever associated with desperate cunning.", + "[108] Therefore set judgement, the serpent-fighter, against it, and contend to the end in this noblest contest, and strive earnestly, by defeating pleasure that conquers all others, to win the noble and glorious crown, which no human assembly has ever bestowed." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO ALLEGORICAL INTERPRETATION, II", + "§ 6. Philo is alluding to the Stoic view that the πάθη are mental judgements. See Diogenes Laertius vii. 111 δοκεῖ δὲ αὐτοῖς τὰ πάθη κρίσεις εἶναι, καθά φησι Χρύσιππος ἐν τῷ Περὶ παθῶν· ἥ τε γὰρ φιλαργυρία ὑπόληψίς ἐστι τοῦ τὸ ἀργύριον καλὸν εἶναι, καὶ ἡ μέθη δὲ καὶ ἡ ἀκολασία ὁμοίως, καὶ τὰ ἄλλα. Here he may mean that he accepts this view in some cases, but not in all; or, perhaps, that his statement that the πάθη are ἄλογα might be doubted if the view that they are κρίσεις be accepted, but is certainly true if that view be rejected.", + "§ 15. Greek philosophers. Presumably this includes (a) Plato; see Cratylus 401 B, where we are told that the first name-givers must have been considerable persons. Cf. ibid. 390 D. (b) Pythagoras. In Tusc. Disp. i. 62 Cicero, speaking of the greatness of the task of assigning names, says “summae sapientiae Pythagorae visum est.”", + "§§ 16, 18. Having in 16 prepared the way for his interpretation of Gen. 2:19 by observing that τί = διὰ τί, “why,” Philo goes on to make καλεῖν = “invite,” “welcome,” to treat ψυχὴν ζῶσαν as predicative, putting ὡς before it in his paraphrase, practically to ignore αὐτό as an otiose accusative, πᾶν ὃ ἐὰν being the sufficient object of ἐκάλεσεν. The verse for him has to do, not with assigning names, but with proclaiming affinities. To welcome pleasure, desire, or cowardice as living souls is to proclaim affinity with them, and so to share their title or name.", + "§ 20. εἴ γε μὴν … σαρκίνη δήπου; “if one of the two sides was filled up with flesh, are we to presume that the one not so treated was not made of flesh?” Philo captiously presses the words of Gen. 2:21, ἀνεπλήρωσεν σάρκα ἀντʼ αὐτῆς, to mean that in the filling up a different material, namely flesh, was substituted (ἀντι) for the material which was there before; which would of course imply that the other side was of a material other than flesh.", + "§ 22. The power of holding together, etc. This fourfold classification is Stoic (see S. V. F. ii. 457–460). It is explained more fully in Quod Deus 35 ff. It is difficult to see at first sight how the “naked” mind can have these powers, at any rate that of ἕξις, which is the characteristic of inorganic matter. But in Quod Deus 35 we find that the ἕξις which holds together a stone or a piece of wood is a breath or spirit, which extends itself from the centre of the body in question to its extremes and then reverses its course. Thus ἕξις and the others are conceived of as powers distinct from the objects or persons in which they are found. In fact we are told (Themistius, De anima 72 B) that the Stoics held that God ποὺ μὲν εἶναι νοῦν, ποὺ δὲ ψυχήν, ποὺ δὲ φύσιν, ποὺ δὲ ἕξιν. Seneca translates ἕξις when used in this way by unitas. The sense seems different, and perhaps has a different origin, from that of “state” or “disposition” (Lat. habitus). Zeller, however, equates the two by regarding the ἕξις of this passage as = simple quality without any further characteristic (Stoics, p. 208).", + "§ 44. For the construction ταύτῃ κληθήσεται cf. Jer. 19:6 οὐ κληθήσεται τῷ τόπῳ τούτῳ ἔτι Διάπτωσις. In Judges 18:12 A has ἐκλήθη ἐκείνῳ τῷ τόπῳ Παρεμβολὴ Δάν, omitting ἐν found in some MSS. before ἐκείνῳ. (Or, as the words that follow perhaps suggest, Philo may have taken ταύτῃ as an adverb and explained it as = διὰ τοῦτο.)", + "§ 46. Rachel, who represents sense-perception (or superficiality), takes her seat upon idols (E.V. “teraphim,” Gen. 31:33), and is rebuked by Jacob (or “Israel,” the man of vision) when her words show that she imagines that mind is the author and originator of movements.", + "§ 63. The actual meaning of Num. 30:4 ff. is that a woman’s vows hold if her father or husband silently acquiesce, but not if they forbid them; whereas those of a widow, seeing there is no such person to prohibit them, must hold. By taking “husband” or “father” to represent reason, Philo extracts the thought that our wishes are not guilty if our reasoned thoughts prohibit them, so that we do not translate them into action. The “widow” stands for the soul, which has cut itself off from any such controlling influence, and whose guilt is abiding.", + "§ 65. They were not ashamed. The real meaning of the story is of course that they did not feel shame, but in 68 ff. Philo gives the words a sense, which they are capable of bearing, “they were not shamed,” i.e. “brought to do anything shameful.”", + "§ 67. Intense and fixed, or “full (or ‘deep’) coloured.” The word κατακορής may be used of any colour. But as in the Timaeus, which Philo knew so well, it is associated (68c) with μέλαν (=“intense black”), he probably uses it here with reference to the complexion of the Ethiopian woman. There may also be a play on its similarity to κόρη in the sense of “a pupil of the eye.”", + "§ 78. ’Tis well that they say, etc. A clearer meaning could be obtained by reading οὐχ ὅτι “κατελαλήσαμεν ὅτι ἡμάρτομεν,” ἀλλʼ ὅτι “ἡμάρτομεν ὅτι κατελαλήσαμεν.” “It is well that they say, not ‘we spake against the Lord (laying it to His charge) that we sinned,’ but ‘we sinned (in) that we spake against the Lord.’ ” This harmonizes with the next words. It was easy for scribes to confuse the ὅτι’s.", + "§ 83–87. The meaning of these sections seems to be as follows. We here deal with souls which are more blessed than those mentioned above, yet are subjected to a τροπή by God to convince them of their frailty and that of human kind (§ 83). These souls Philo takes to be described in Deut. 8. They are in contrast with those of Num. 21. in the following ways. First these (the historical situation being ignored) are in Egypt (87 init.). As they were “craving for the habitations of Egypt,” they are virtually (cf. L.A. i. 61) in Egypt. The others are in the wilderness, which is the reverse of Egypt. They too, indeed, are bitten by the serpent of pleasure and the scorpion of scattering, yet these bites are not deadly like those of Numb. 21. And they do not need the brazen serpent of καρτερία to cure them; for they are already καρτερίας ἐρασταί (83). They have the higher spiritual food of the manna and the rock-water, and are thus brought back from their τροπή spiritually enriched. Philo evidently associates himself with these souls.", + "§ 99. Four-legged. The reference is to the four passions, grief, fear, desire, pleasure. See S. V. F. iii. 381 ff." + ] + }, + "Book III": { + "Introduction": [ + "ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK III", + "A. MAN EXILED. Gen. 3:8 (1–48)", + "(a) Man hiding from God (1–27).", + "Contrasted with Moses (12–14),", + "who is open before God, and shuns Distraction (“Pharaoh”).", + "Contrasted with Jacob (15–23),", + "who flies from Material Temptation (“Laban”), to heights of Virtue and Witness (“Gilead”).", + "Contrasted with Abraham (24–27),", + "who, loyal to God, refuses the offer of the World (King of Sodom).", + "(b) Man taking refuge in Self (28–47).", + "Exod. 22:1 f. Rejection of God, that comes to nothing, far less heinous than thorough-going Self-exaltation (32–35).", + "Deut. 27:15. Evil of secretly holding false opinions (36).", + "Exod. 2:12. Evil of being buried in our own loose mind (37).", + "Gen. 15:5. Bliss of flying from Self to God (39).", + "Gen. 24:7—and of quitting the mortal body to be with God (42).", + "Exod. 9:29—and our own mind to open all to God (43).", + "Exod. 33:7—of going out of Self, and seeking God, even if we fail (46 f.).", + "B. THE CALL. Gen. 3:9–13 (49–64)", + "The Call is addressed to Mind, for Mind is capable of instruction. (Sense-perception receives no special call.)", + "The Question, “Where art thou?” capable of being taken in other ways.", + "The Answer of Mind comes to this, “There where fear is, and hiding from Thee, and nakedness of virtue” (49–55).", + "The words “gavest with me” imply the freedom of Sense-perception, which apprehends simultaneously with Mind, and gives it occasions of apprehending (“She gave it me”) (56–58).", + "The Answer of Sense-perception is pertinent, though she says “I ate,” when asked about Adam’s eating, for Mind concurs at once with Sense-perception.", + "And she rightly says “beguiled,” for, while Sense-perception gives without any guile, Pleasure falsifies the object (59–64).", + "C. PLEASURE, EVIL IN ORIGIN. Gen. 3:14 (65–106)", + "God cursing the serpent (viz. Pleasure), without giving him an opportunity to defend himself, is paralleled with God slaying Er (Gen. 38:7), without bringing an open charge against him. Slain Er is the Body, a corpse from the first, and the soul knows itself best to be a corpse-bearer when perfected (65 ff.).", + "How the God of Goodness came to create Er and the Serpent, we are not told. We are told that creation is due to the goodness of God (75 ff.).", + "And the Book of the Law affords many examples of wide divergence in original endowments. Noah “finds grace in the sight of the Lord,” and Melchizedeck is made His “Priest” and “King of peace,” no previous merit being mentioned in either case (79 ff.). (Philo stops to contrast M. with the Moabites and Ammonites, who failed to bring forth bread and water, Deut. 23:3 f.) Abram was created good, and led to a better city. Isaac, who is compared with Hope, was richly endowed before birth. The lots of Jacob and Esau were told when they were unborn (82). Ephraim and Manasseh have names denoting, the one Memory and its Fruitfulness, the other escape only from Forgetfulness (94). Bezalel called to a position, which he is not said to have earned, bears a name meaning “In the shadow of God” and is taught by Moses, while Moses is taught by God. In view of all this we must pray and ponder God’s goodness (95–103).", + "D. THE CURSE ON PLEASURE. Gen. 3:14 (107–199)", + "Its Ground, 107–110.", + "Its Fitness, 111–114.", + "Its Content, 115–199.", + "Content of the Curse—115–159. Posture and Motion.", + "(a) On the Breast (115–137).", + "The Breast the seat of high spirit—the Urim and Thummim there point to Aaron’s control of high spirit which Moses wholly exscinds (Lev. 8:29).", + "(b) On the Belly.", + "(α) Appropriate to Pleasure whose lover goes “on” or “after” the belly and the four passions (138 f.).", + "(β) The perfect man contrasted with the man of gradual improvement in their dealing with self-indulgence (140–144).", + "(γ) The belly the basis of all passions (145–150).", + "Note.—Breast cut out, while the belly is washed, for it is indispensable (147).", + "(δ) Bodily necessity compels us to go forth from the house of wisdom—girded with Reason—putting out of sight all that is unreasonable (151–158).", + "161–181. Food.", + "The earthy body feeds on earth.—", + "Contrast of the “Bread out of Heaven,” “the day’s portion for the day,” like dew—prolific as coriander-seed—like hoar-frost, called “What is it?” (Deut. 8:3).", + "Contrast “The God who feedeth me,” said by Jacob, with “I will nourish thee,” by Joseph—true son of Rachel (“Give me children”).", + "Enmity (182–199).", + "The Combatants (185–187).", + "Their Warfare (188).", + "Jacob grips the heel of Esau, the man who says “Mine,” a word for God only to use (189–199).", + "E. THE DISCIPLINE. Gen. 3:16–19 (200–253)", + "(a) Of the Woman (Gen. 3:16) (200–245).", + "(α) Grief the lot of Sense-perception (200).", + "Contrast God confirming good to Abraham by an oath (201–203).", + "Discussion of oath taken by God (204–208).", + "Groaning—good and bad (211 continued from 200).", + "(β) Subjection to her husband (220 ff.).", + "Num. 21:27 ff., the women adding to the fire.", + "Potiphar’s wife contrasted with Joseph and", + "Phinehas. Sarah. Hagar (224 ff.).", + "(b) Of the Man (Gen. 3:17 ff.) (246–253).", + "Due to Serpent. Thorns. Grass. Return to Earth." + ], + "": [ + [ + "[1] “And Adam and his wife hid themselves from the presence of the Lord God in the midst of the forest of the garden” (Gen. 3:8). He introduces a doctrine showing that the bad man is an exile. For if virtue is a city peculiar to the wise, the man who has no capacity to partake of virtue has been driven away from the city, in which the bad man is incapable of taking part. It is accordingly the bad man only who has been driven away and sent into exile. But the exile from virtue has by incurring such exile hidden himself from God. For if the wise, as being His friends, are in God’s sight, it is evident that all bad men slink away and hide from Him, as is to be expected in men who cherish hatred and ill-will to right reason.", + "[2] The prophet, moreover, finds proof that the bad man is without city or dwelling-house, in the account of Esau, the hairy man, crafty in wickedness, when he says, “Esau was skilled in hunting, a countryman” (Gen. 25:27); for vice, that hunts after the passions, is by nature unfit to dwell in the city of virtue. Rather, in utter senselessness, it follows after rustic grossness, the life of the untrained. Jacob, the man full of wisdom, belongs to a city, and as a dwelling-house he occupies virtue. The prophet says of him: “But Jacob was a simple man dwelling in a house” (ibid.).", + "[3] It accords with this too that the midwives, since they feared God, made houses for themselves (Exod. 1:21); for such(souls) as make a quest of God’s hidden mysteries—and this is what is meant by “saving the males’ lives” or “bringing the males to the birth”—build up the cause of virtue, and in this they have elected to have their abode. By these instances it has been made clear how the bad man is without a city or home, being an exile from virtue, while the good man has received it as his lot to have wisdom for both city and dwelling." + ], + [ + "[4] Let us see next how a man is said actually to hide himself from God. Were one not to take the language as figurative, it would be impossible to accept the statement, for God fills and penetrates all things, and has left no spot void or empty of His presence. What manner of place then shall a man occupy, in which God is not? The prophet elsewhere bears witness of this saying, “God in heaven above and upon the earth beneath and there is none else but He” (Deut. 4:39). And again, “Here stand I before thou (wert made)” (Exod. 17:6); for before every created thing God is, and is found everywhere, so that no one could possibly hide himself from God. And why should we marvel at this?", + "[5] Whatever should happen, we could never escape or hide ourselves from those, even among things created, that are essential elements of creation. For instance, let a man fly, if he can, from earth or water or air or sky or the world at large. A man must needs have all these round him, for no one shall ever be able to escape out of the world.", + "[6] Then, seeing a man is powerless to hide himself from the parts of the world or from the world itself, would he be able to escape the eye of God? By no means. Why then does it say “they hid themselves”? The bad man thinks that God is in a place, not containing but contained; and for this reason he imagines that he can hide from Him, fancying that God, the Author of all things, is not in that part, which he has chosen for his lurking-place." + ], + [ + "[7] It is possible to take it in this way. In the bad man the true opinion concerning God is hidden in obscurity, for he is full of darkness with no divine radiance in him, whereby to investigate realities. Such an one is in banishment from the divine company, like the leper and the man with an issue. The former combines as joint causes God and creation, which are natures mutually hostile, for he shows two different colours, whereas there is one single Cause, even He who doeth all. The man with an issue, on the other hand, deriving everything from the world, and making it return into the world, imagines that nothing has been created by God, associating himself with the opinion of Heracleitus, in his advocacy of such tenets as “fullness and want,” “the universe one,” and “all things interchange.”", + "[8] So the divine word saith, “Let them send forth out of the holy soul every leper, and everyone that hath an issue, and everyone that is unclean in soul, both male and female (Numb. 5:2), and eunuchs with the generative organs of the soul cut away, and fornicators, deserters from the rule of One, to whom entrance into the assembly of God is absolutely forbidden (Deut. 23:2).", + "[9] But wise reasonings, so far from hiding themselves, are keenly desirous to be manifest. Do you not see that Abraham “was still standing before the Lord and drew nigh and said, ‘Destroy Thou not the just man together with the impious one’ ” (Gen. 18:22 f.), the one that is manifest and known to Thee together with him who shuns and avoids Thee? For this one is impious, but he that stands before Thee and avoids Thee not is just. For the only justice is that Thou, O Master, shouldst be honoured.", + "[10] A pious man is not found with the same ease as an impious one. We have to be content with a just man. This is why he says, “Destroy not a just together with an impious man.” For no one honours God as He deserves but only as is just. It is impossible to requite even our parents with boons equal to those which we have received from them—for it is out of the question to requite by becoming their parents. How must it not be impossible to recompense or to praise as He deserves Him who brought the universe out of non-existence? For it was an exercise towards us of every virtue." + ], + [ + "[11] Through three seasons, then, O soul, that is throughout the whole of time with its threefold divisions, make thyself ever manifest to God, not dragging after thee the weak feminine passion of sense-perception, but giving forth as incense the manly reasoning schooled in fortitude. For the sacred word (Deut. 16:16) enjoins that at three seasons of the year every male is to show himself before the Lord the God of Israel.", + "[12] For this reason Moses also, when he is being established as one standing open before God, avoids Pharaoh, the symbol of dispersion, for he boasts saying that he knows not the Lord (Exod. 5:2). “Moses,” we read, “withdrew from Pharaoh’s presence and settled in the land of Midian” (Exod. 2:15), or in the examination of the things of nature, “and sat on the well,” waiting to see what draught God would send to quench the thirst of his soul in its longing for that which is good.", + "[13] So he withdraws from the godless opinion of Pharaoh, which the passions follow as their leader, and withdraws into Midian, the sifting-place, to inquire whether he is to be still or to dispute again with the evil man for his destruction; he considers whether, if he attack him, he shall prevail to win the victory, and so he is kept there waiting upon God, as I have said, to see whether He will bestow upon a deep reasoning faculty free from shallowness a stream sufficient to drown the onrush of the king of the Egyptians, the onrush, that is, of his passions.", + "[14] And he is deemed worthy of the boon: for, having taken the field in the cause of virtue, he does not abandon the warfare till he beholds the pleasures prostrate and out of action. This is why Moses does not fly from Pharaoh, for that would have been to run away and not return, but, like an athlete taking an interval to regain his breath, “withdraws,” that is, brings about a cessation of arms, until he shall by divine words have raised forces of wisdom and every other virtue to aid him in renewing the attack with irresistible power.", + "[15] But Jacob, “Supplanter” that he is, acquiring virtue with great toil by wiles and artifices, his name having not yet been changed into “Israel,” runs away from Laban and all his belongings, tints and shapes and material bodies generally, whose nature it is to inflict wounds on the mind through the objects of sense. For since when facing them he was not able completely to vanquish them, he flies, fearing defeat at their hands. And in doing so he is thoroughly deserving of praise; for Moses says, “Ye shall make the sons of the seeing one cautious” (Lev. 15:31), not bold and aiming at what is beyond their capacity." + ], + [ + "[16] “And Jacob stole away unawares to Laban the Syrian, in that he told him not that he fled. So he fled with all that he had; and passed over the river, and set his face toward the mountain of Gilead” (Gen. 31:20 f.). It is thoroughly in accordance with true principles that he is said to have concealed the fact that he is running away and not made it known to Laban, who represents the way of thinking governed by objects of sense. For instance, if thou hast caught sight of beauty and been captivated by it, and if it is like to be a cause of stumbling to thee, fly secretly from the vision of it, and give no further report of it to thy mind, that is to say, do not give it another thought or ponder it: for to keep on recalling anything is the way to engrave on the mind distinct outlines of it, which injure the mind and often bring it to ruin against its will.", + "[17] The same principle holds in the case of every kind of attraction by the avenue of whatever sense it may reach us; for here safety lies in secret flight; but recalling the attractive object in memory, telling of it, turning it over, spells conquest and harsh slavery for our reasoning faculty. If, therefore, O my mind, thou art in imminent danger of falling a prey to some object of sense that has shown itself, never report it to thyself, never dwell on it, lest thou be overcome and plunged into misery. Nay, rush forth at large, make thy escape, choose the freedom of the wild rather than the slavery of the tame." + ], + [ + "[18] Now(let us ask) why, as though Jacob were not aware that Laban was a Syrian, does he say, “Jacob kept Laban the Syrian in the dark”? In this likewise there is a point not without pertinence. For “Syria” means “Highlands.” Jacob, therefore, the mind in training, when he sees passion grovelling low before him, awaits its onset calculating that he will master it by force, but when it is seen to be lofty, stately, weighty, the first to run away is the mind in training, followed by all his belongings, being portions of his discipline, readings, ponderings, acts of worship, and of remembrance of noble souls, self-control, discharge of daily duties; he crosses the river of objects of sense, that swamps and drowns the soul under the flood of the passions, and, when he has crossed it, sets his face for the lofty high-land, the principle of perfect virtue:", + "[19] “for he set his face towards the mountain of Gilead.” The meaning of this name is “migration of witness”; for God caused the soul to migrate from the passions that are represented by Laban, and bore witness to it how greatly to its advantage and benefit its removal was, and led it on away from the evil things that render the soul low and grovelling up to the height and greatness of virtue.", + "[20] For this reason Laban, the friend of the senses and the man whose actions are regulated by them and not by the mind, is vexed, and pursues him, and says, “Why didst thou run away secretly” (Gen. 31:26), but didst not remain in the company of bodily enjoyment and of the teaching that gives the preference to bodily and external good things? But in addition to fleeing from this view of life, thou didst carry off my soundness of sense as well, Leah and Rachel to wit. For these, while they remained with the soul, produced in it sound sense, but when they removed elsewhither they left behind to it ignorance and indiscipline. This is why he adds the words “thou didst rob me” (ibid.), that is, didst steal my good sense." + ], + [ + "[21] What, then, his good sense was, he is going to explain; for he adds “and didst carry away my daughters as prisoners of war: and if thou hadst told me, I would have sent thee forth” (ibid.). Thou wouldst not have sent forth those at variance one with another; for hadst thou really sent forth and liberated the soul, thou wouldst have stripped from it all voices belonging to the body and senses: for it is in this way that the understanding is delivered from vices and passions. But as it is, thou sayest that thou art ready to send her forth free, but by thy actions thou ownest that thou wouldst have detained her in prison; for if thou hadst sent her on her way with “music and tabrets and harp” and the pleasures that suit each several sense, thou wouldst not really have sent her forth at all.", + "[22] For it is not from thee only, O Laban, friend of bodies and of tints, that we are running away, but from all too that is thine: and this includes the voices of the senses sounding in harmony with the operations of the passions. For we have made our own, if so be that we are under virtue’s training, a study absolutely vital which was Jacob’s study also, to consign to death and destruction the gods that are alien to the soul, the gods moulded in metal, the making of which Moses has forbidden (Lev. 19:4); and these are a means of dissolving virtue and well-being, and a means of forming and giving fixity to wickedness and passions, for that which undergoes moulding, if dissolved, grows fixed and firm again." + ], + [ + "[23] We read as follows: “And they gave Jacob the strange gods, which were in their hands, and the ear-rings which were in their ears, and Jacob hid them under the terebinth that was in Shechem” (Gen. 35:4). These are bad men’s gods. And Jacob is not said to receive them, but to hide and destroy them. This is in every point perfectly accurate. For the man of sterling worth will take nothing to make him rich in the products of evil, but will hide them secretly and do away with them.", + "[24] In like manner when the king of Sodom is artfully attempting to effect an exchange of creatures without reason for reasonable beings, of horses for men, Abraham says that he will take none of the things that are his but will “stretch out” his soul’s operation, which he figuratively called his “hand,” “to the Most High God” (Gen. 14:22), for that he would not take of all that was the king’s “from a cord even to a shoelace,” in order that he may not say that he has conferred wealth on the man whose eyes were open, by giving him poverty in return for his wealth of virtue.", + "[25] The passions are always hidden away and placed under guard in Shechem—“shoulder” is the meaning of the name—for he that devotes toil to pleasures is prone to keep pleasures well guarded. But in the case of the wise man the passions perish and are destroyed, not for some short period but “even to this day,” that is, always. For the whole age of the world is made commensurate with to-day, for the daily cycle is the measure of all time.", + "[26] For this reason too Jacob gives as a special portion to Joseph Shechem (Gen. 48:22), the things of the body and of the senses, as he is occupied in toiling at these things, but to Judah who openly acknowledges God he gives not presents, but praise and hymns and hallowed songs from his brethren (Gen. 49:8). Jacob receives Shechem not from God, but by dint of “sword and bow,” words that pierce and parry. For the wise man subjects to himself the secondary as well as the primary objects, but, having subjected them, does not keep them, but bestows them on him to whose nature they are akin.", + "[27] Mark you not that, in the case of the gods also, though apparently receiving them, he has not really done so, but hid them and did away with them and “destroyed” them for ever from himself? What soul, then, was it that succeeded in hiding away wickedness and removing it from sight, but the soul to which God manifested Himself, and which He deemed worthy of His secret mysteries? For He says: “Shall I hide from Abraham My servant that which I am doing?” (Gen. 18:17). It is meet, O Saviour, that Thou displayest Thine own works to the soul that longs for all beauteous things, and that Thou hast concealed from it none of Thy works. That is why it is strong to shun evil and always to hide and becloud and destroy passion that works cruel havoc." + ], + [ + "[28] In what manner, then, the bad man is in banishment and hiding himself from God we have shown; let us consider now where he hides himself. “In the midst,” it says, “of the wood of the garden” (Gen. 3:8), that is in the centre of the mind, which in its turn is the centre of what we may call the garden of the whole soul: for he that runs away from God takes refuge in himself.", + "[29] There are two minds, that of the universe, which is God, and the individual mind. He that flees from his own mind flees for refuge to the Mind of all things. For he that abandons his own mind acknowledges all that makes the human mind its standard to be naught, and he refers all things to God.", + "[30] On the other hand he that runs away from God declares Him to be the cause of nothing, and himself to be the cause of all things that come into being. The view, for instance, is widely current that all things in the world tear along automatically independently of anyone to guide them, and that the human mind by itself established arts, professions, laws, customs, and rules of right treatment both of men and animals on the part of the state and in our conduct whether as individual persons or as members of communities.", + "[31] But thou perceivest, O my soul, the difference of the two opinions; for the one turns its back on the particular being, created and mortal mind, and whole-heartedly puts itself under the patronage of the universal Mind, uncreate and immortal; the other opinion on the contrary, rejects God, and by a grievous error calls in to share its warfare the mind that is insufficient even to help itself." + ], + [ + "[32] This is the ground for Moses’ words, “If the thief be found where he has just broken through and be smitten and die, there is no blood-guiltiness for him: but if the sun have risen upon him,(then he) is liable, he shall die in requital” (Exod. 22:1 f.). For if a man cleave and break through the tenet that stands firm in its soundness and uprightness, testifying of unlimited power as belonging to God alone, and he be found where he has broken through, that is, in the pierced and cloven doctrine that is conscious of a man’s own mind at work but not of God, he is a thief abstracting what belongs to another;", + "[33] for all things are God’s possessions, so that he who assigns anything to himself is appropriating what is another’s, and he receives a blow grievous and hard to be healed, even self-conceit, a thing akin to boorish ignorance. Moses does not make distinct mention of the man who strikes, for he is no other than the man who is struck; just as the man who rubs himself is also rubbed, and the man who stretches himself is also stretched; for in his own person he is at the same time active and passive, employs the force and submits to its effect. Even so he that steals what is God’s and assigns it to himself, is the victim of the outrage inflicted by his own impiety and self-conceit. A good thing it would be should he die when struck, that is to say permanently fail of the accomplishment of his purpose; for he must then be held to be less a sinner.", + "[34] For wickedness presents itself now as stationary, now as moving. It is wickedness in motion that is ripe for filling up its full measure by carrying its designs to completion, and so it is worse than stationary wickedness.", + "[35] If, therefore, the understanding which fancies itself and not God to be the cause of all that comes into existence die, that is, shrink into inactivity, blood-guiltiness does not pertain to it; it has not gone the full length of abolishing the living doctrine which ascribes to God the totality of powers. But if the sun shall have risen, that is the mind that shines so brilliantly in us, and shall have conceived the notion that it discerns all things, and decides all things, and that nothing ever escapes it, he is guilty, he shall die in requital for the living doctrine which he destroyed, which acknowledges God as the sole Cause. For he is found futile and dead indeed in himself; he has come forward as the author of a lifeless, mortal, and erroneous doctrine." + ], + [ + "[36] In keeping with this the sacred word pronounces a curse on one setting up in secret a graven or molten image, the work of the hands of the craftsman (Deut. 27:15). For why, O mind, dost thou hoard and treasure in thyself those wrong opinions, that God is as the graven images are, of this or that kind, God the Being that is without kind, and that He the incorruptible is, as the molten images are, corruptible? Why dost thou not rather bring them forth into the open, to the end that thou mayest be taught the things which it behoves thee to learn from those who study the truth? For thou fanciest thyself one versed in science because thou hast conned over methods of persuasion unworthy of an educated man, wherewith to combat the truth. But thy science proves itself no science, in that thou refusest to submit to healing treatment of thy soul’s sore malady of ignorance." + ], + [ + "[37] That the bad man sinks down into his own incoherent mind as he strives to avoid Him that is, we shall learn from Moses who “smote the Egyptian and hid him in the sand” (Exod. 2:12). This means that he took full account of the man who maintains that the things of the body have the pre-eminence and holds the things of the soul to be naught, and regards pleasures as the end and aim of life.", + "[38] For having noted the toil imposed by the king of Egypt on him who sees God—and the king is wickedness whose lead the passions follow—he sees the Egyptian man, that is, human and perishable passion, beating and outrageously treating the seeing one; and having looked round upon the whole soul in this direction and in that, and seen no one standing, save God who IS, but all other things tossing in wild confusion, after smiting and thoroughly reckoning up the lover of pleasure, he hides him in his mind, which is a congeries of disconnected grains, devoid of cohesion and union with the beautiful and noble. So this man has been hidden away in himself.", + "[39] But the man of a character the reverse of his flies indeed from himself but takes refuge in the God of those that are." + ], + [ + "And for this reason he says, “He led him forth abroad and said, Look up to heaven and count the stars” (Gen. 15:5). These we would fain take in in one all-encompassing view, being insatiable in our love of virtue, but we are powerless to take the measure of the riches of God.", + "[40] Yet thanks be to the Lover of Giving, for telling us in-this way that He has set for Himself in the soul seeds farshining, radiant, full charged with meaning, as he has set the stars in heaven. But is not “abroad” a superfluous addition to “led him forth”? For who is ever led forth within? But it may be that this is what he means; He led him forth to outermost space, not just to one of the outside spaces, one that can be encompassed by others. For just as in our houses the women’s apartments have the men’s quarters outside them and the passage inside them, and the courtyard door is outside the court but inside the gateway, even so, in the case of the soul too, that which is outside one part can be inside another part.", + "[41] We must take what he says in this way; He led forth the mind to the outermost bound. For what advantage would it have been for it to leave the body behind and take refuge in sense-perception? What gain in renouncing sense-perception and taking shelter under the uttered word? For it behoves the mind that would be led forth and let go free to withdraw itself from the influence of everything, the needs of the body, the organs of sense, specious arguments, the plausibilities of rhetoric, last of all itself." + ], + [ + "[42] For this reason he glories elsewhere saying “The Lord, the God of heaven, and the God of the earth, who took me out of my father’s house” (Gen. 24:7); for it is not possible that he whose abode is in the body and the mortal race should attain to being with God; this is possible only for him whom God rescues out of the prison.", + "[43] For this reason Isaac also, the soul’s gladness, when he meditates and is alone with God, goes forth, quitting himself and his own mind; for it says, “Isaac went forth into the plain to meditate as evening was drawing near” (Gen. 24:63). Yes, and Moses, the word of prophecy, says, “When I go forth out of the city,” the soul to wit (for this too is the city of the living being giving him laws and customs), “I will spread out my hands” (Exod. 9:29), and I will spread open and unfold all my doings to God, calling Him to be witness and overseer of each one of them, from whom evil cannot hide itself, but is forced to remove all disguises and be plainly seen.", + "[44] When the soul in all utterances and all actions has attained to perfect sincerity and godlikeness, the voices of the senses cease and all those abominable sounds that used to vex it. For the visible calls and summons the sense of sight to itself, and the voice calls the sense of hearing, and the perfume that of smell, and all round the object of sense invites the sense to itself. But all these ceases when the mind goes forth from the city of the soul and finds in God the spring and aim of its own doings and intents." + ], + [ + "[45] For truly are “the hands of Moses heavy” (Exod, 17:12); for inasmuch as the bad man’s doings are light and windy, those of the wise man will be weighty and immovable and not easily shaken. Accordingly they are steadied by Aaron, the Word, and Hor, which is “Light”; and life has no clearer light than truth. The prophet’s aim therefore is to show thee by means of symbols that the doings of the wise man are upheld by the most essential of all things, the Word and Truth. And so, when Aaron dies, that is, when he is made perfect, he goes up into Hor, which is “Light” (Numb. 20:25); for the end of the Word is Truth, which casts a beam more far-reaching than light. To this it is the earnest endeavour of the Word to attain.", + "[46] Mark you not, that when he had received from God (Exod. 33:7) the Tent, namely, wisdom, in which the wise man tabernacles and dwells, he fixed and made it fast and strongly established it, not in the body, but outside it? For to represent the body he uses the figure of a camp, the quarters of an army full of wars and all the evils that war produces, a place that has no part in peace. “And it was called ‘the tent of testimony,’ ” wisdom testified to by God. Yes, for “everyone that sought the Lord went out to it.” Right finely is this said.", + "[47] For if thou art seeking God, O mind, go out from thyself and seek diligently; but if thou remainest amid the heavy encumbrances of the body or the self-conceits with which the understanding is familiar, though thou mayest have the semblance of a seeker, not thine is the quest for the things of God. But whether thou wilt find God when thou seekest is uncertain, for to many He has not manifested Himself, but their zeal has been without success all along. And yet the mere seeking by itself is sufficient to make us partakers of good things, for it always is the case that endeavours after noble things, even if they fail to attain their object, gladden in their very course those who make them.", + "[48] Thus it is that while the bad man, who shuns virtue and hides himself from God, takes refuge in his own mind, a sorry resource, the good man, on the other hand, who runs away from himself, returns to the apprehension of the One, thus winning a noble race and proving victor in this grandest of all contests." + ], + [ + "[49] “And the Lord God called Adam and said to him, ‘Where art thou?’ ” (Gen. 3:9). Why is Adam alone called, his wife having hid herself with him? Well, first of all we must say, that the mind is called even there where it was, when it receives reproof and a check is given to its defection. But not only is the mind itself called, but all its faculties as well, for without its faculties the mind by itself is found naked and not even existent; and one of the faculties is sense-perception, the which is woman.", + "[50] Included then in the call of Adam, the mind, is that of sense-perception, the woman; but God does not call her with a special call; why? because, being irrational, she has no capacity derived from herself to receive reproof. For neither sight nor hearing nor any of the senses is susceptible of instruction, so that it cannot perform the act of apprehending subjects. But He who made sense-perception made it capable of distinguishing between material forms only: but the mind it is that receives instruction, and that is why He challenged it but not sense-perception." + ], + [ + "[51] The words ποῦ εἶ, “Where art thou?” can be accounted for in many different ways, first as not being interrogative but declarative, as equivalent to “thou art in a place,” ποὺ receiving the grave accent. For whereas thou thoughtest that God walked in the garden and was contained by it, learn that there was something amiss with thee in thinking this, and listen to a most true utterance from the mouth of God who knoweth, to the effect that God is not somewhere (for He is not contained but contains the universe), but that which came into being is in a place, for it must of necessity be contained but not contain.", + "[52] A second account is this: What is said is equivalent to “Where hast thou arrived, O soul?” In the place of how great goods, what evils hast thou chosen for thyself? When God had invited thee to participate in virtue, art thou going after wickedness, and when He had provided for thy enjoyment the tree of life, that is of wisdom, whereby thou shouldst have power to live, didst thou gorge thyself with ignorance and corruption, preferring misery the soul’s death to happiness the real life?", + "[53] Thirdly, there is the interrogative sense, to which two answers might be made. One answer to the question, “Where art thou?” is “Nowhere,” for the soul of the bad man has no place where to find footing or upon which to settle. Owing to this the bad man is said to be “placeless”—“placeless” is used of an evil that defies placing (in any known category). Such is the man that is not good, always restless and unstable, drifting this way and that like a chopping wind, attaching himself absolutely to no fixed principle whatever.", + "[54] A second answer might be given to this effect. Adam in fact gave it. “Hear where I am; where those are who are incapable of seeing God; where those are who do not listen to God; where those are who hide themselves from the Author of all things; where are those that shun virtue, where are the destitute of wisdom, where those are who owing to unmanliness and cowardice of soul live in fear and trembling. For when Adam says, “I heard Thy voice in the garden and was afraid, because I am naked, and I hid myself” (Gen. 3:10), he discovers all the traits just enumerated, as I have fully shown in former sections." + ], + [ + "[55] Nevertheless Adam is not naked now: “they made for themselves girdles” are the words that occur a little further back. Even by this it is the prophet’s wish to teach thee, that he understands by nakedness not that of the body, but that by which the mind is found unprovided and unclothed with virtue.", + "[56] “The woman,” he says, “whom Thou gavest with me, she gave me of the tree, and I ate” (Gen. 3:12). It is well his not saying, “the woman whom Thou gavest to me,” but “with me”; for Thou gavest not sense to me as a possession, but it too Thou didst leave free and at large, in some respects not subservient to the behests of my understanding. For instance, should the mind choose to bid the sight not to see, the sight will none the less see what lies before it. The hearing again, when a sound has reached it, will assuredly give it entrance, even if the mind resolutely command it not to hear. And the sense of smell, when odours have found their way in to it, will smell them, even though the mind forbid it to welcome them.", + "[57] Owing to this God did not give sense-perception to the living being, but with the living being. What “giving with” means is this. Sense becomes aware of all things with our mind and simultaneously with it. For instance, the visible object arrests simultaneously the attention of the sight and of the mind; for the eye caught sight of the material substance, and at once the mind took in the thing that had been seen, took in that it was black or white or yellow or red or triangular or square or round, or some other colour or shape. Again the hearing received the impression of the sound and the mind with it: in proof that it did, it immediately judged of the sound, pronouncing it weak or loud, tuneful and rhythmical, and on the other hand whether it is out of tune and a discord. We find the same thing in the case of the other senses.", + "[58] Quite excellent is the addition of the words “she gave me of the tree.” For no one, except sense-perception, ever gives to the mind the tree with its sensibly-discerned bulk. For who gave to the mind the possibility of recognizing the body or whiteness? Did not sight? Who gave it the sound? Did not the hearing? Who the odour? Did not the sense of smell? Who the savour? Did not the taste? Who the rough and the soft? Did not the touch? Rightly and with perfect truth was it said by the mind ‘sense-perception alone gives me opportunities of apprehending bodies.’" + ], + [ + "[59] “And God said to the woman, ‘What is this thou hast done?’ And she said, ‘The serpent beguiled me and I ate’ ” (Gen. 3:13). God puts a question to sense-perception touching one point, she gives an answer touching another point: for God asks something about the man; she speaks not about him, but says something about herself, for her words are “I ate,” not “I gave.”", + "[60] Perhaps, then as we read the passage figuratively, we shall solve the puzzle and show that the woman gives a very pertinent answer to the question put to her. For it is a matter of necessity that when she ate, the man too should eat. For when sense-perception, meeting with the object of sense, is filled with the presentation of it, forthwith the mind also is in contact, takes hold and in a way absorbs the sustenance which it provides. This, then, is what she says: My giving it to the man was by no act of will, for even as I struck upon the object, he (so swift is he to move) received the image and impression of it himself." + ], + [ + "[61] Now observe that, whereas the man says that the woman gave, the woman says not that the serpent gave but that he beguiled; for to give is characteristic of sense-perception but to cheat and beguile of pleasure with its serpent-like subtilty. For instance, sense-perception gives to the mind that which is by its nature white and that which is black, that which is hot and that which is cold, quite truthfully and with no deception. For, in the opinion of most people who do not overdo precision in their natural philosophy, objects are such as the appearance of them which meets the eye. But pleasure does not report the object to the mind such as it is, but artfully falsifies it, representing as something advantageous that which is of no benefit at all:", + "[62] even as it is possible to see repulsive courtesans applying pigments to their faces and painting under their eyes to conceal their ugliness. We can note also the immoderate man inclined to gluttony: this man welcomes as a good thing the abundance of strong drink and the well-spread board, though taking harm from them both in body and soul.", + "[63] Again we may see those who are in love, often quite crazy over women most hideous to behold, while pleasure beguiles them; you might almost say that she assures them of the beauty of form and colouring, the fullness and symmetry, that mark those who are characterized by traits the very reverse of these. Indeed they overlook those endowed with really faultless beauty, and pine for those whom I have mentioned.", + "[64] All kinds of consummate deception, then, are most proper to pleasure, while giving is the characteristic of sense-perception: pleasure outwits and misleads the mind, showing objects not as they are, but as they are not, whereas sense-perception simply gives the material forms just as nature has made them, without trickery or counterfeit." + ], + [ + "[65] “And the Lord God said to the serpent, ‘Because thou hast done this, cursed art thou from among all cattle and from among all the beasts of the earth. Upon thy breast and thy belly shalt thou go, and earth shalt thou eat all the days of thy life. And I will put enmity between thee and the woman, and between thy seed and her seed. He shall watch for thy head, and thou shalt watch for his heel” (Gen. 3:14 f.). For what reason does He curse the serpent without giving it the opportunity to defend itself, though elsewhere, as seems reasonable, He commands that “the two parties between whom the dispute is should stand forth” (Deut. 19:17) and that credit be not given to the one till the other be heard?", + "[66] Yet you see, no doubt, that He did not thus give credit to Adam, and prejudge the case against the woman, but gives her opportunity to defend herself, when He inquires “What is this that thou hast done?” (Gen. 3:13), and she acknowledges that she failed owing to the deception practised on her by subtle serpent-like pleasure. When, then, the woman said “the serpent beguiled me,” what was there to prevent His inquiring here too from the serpent, whether he beguiled her, instead of prejudging the case and pronouncing the curse without listening to any defence?", + "[67] We have to say, then, that sense-perception comes under the head neither of bad nor of good things, but is an intermediate thing common to a wise man and a fool, and when it finds itself in a fool it proves bad, when in a sensible man, good. Reasonably then, since it has no evil nature on its own account, but halts between good and evil, inclining to either side, it is not pronounced guilty till it has owned that it followed evil.", + "[68] But the serpent, pleasure, is bad of itself; and therefore it is not found at all in a good man, the bad man getting all the harm of it by himself. Quite appropriately therefore does God pronounce the curse without giving pleasure an opportunity of defending herself, since she has in her no seed from which virtue might spring, but is always and everywhere guilty and foul." + ], + [ + "[69] For this reason in the case of Er also God knows him to be wicked and puts him to death without bringing an open charge against him (Gen. 38:7). For He is well aware that the body, our “leathern” bulk (“leathern” is the meaning of “Er”), is wicked and a plotter against the soul, and is even a corpse and a dead thing. For you must make up your mind that we are each of us nothing but corpse-bearers, the soul raising up and carrying without toil the body which of itself is a corpse. And note, if you will, how strong the soul is.", + "[70] The most muscular athlete would not have strength to carry his own statue for a short time, but the soul, sometimes for as long as a hundred years, easily carries the statue of the human being without getting tired; for it is not now (at the last) that God slays Er; nay, but the body which He made and which Er represents was a corpse to begin with.", + "[71] By nature, as I have said, it is wicked and a plotter against the soul, but it is not evident to all that it is so, but to God alone and to anyone who is dear to God; for we read “Er was wicked in the sight of the Lord.” For when the mind soars aloft and is being initiated in the mysteries of the Lord, it judges the body to be wicked and hostile; but when it has abandoned the investigation of things divine, it deems it friendly to itself, its kinsman and brother. The proof of this is that it takes refuge in what is dear to the body.", + "[72] On this account there is a difference between the soul of an athlete and the soul of a philosopher. For the athlete refers everything to the well-being of the body, and, lover of the body that he is, would sacrifice the soul itself on its behalf; but the philosopher being enamoured of the noble thing that lives in himself, cares for the soul, and pays no regard to that which is really a corpse, the body, concerned only that the best part of him, his soul, may not be hurt by an evil thing, a very corpse, tied to it." + ], + [ + "[73] You see that Er is slain not by the Lord, but by God. For it is not as Ruler and Governor employing the absolute power of sovereignty that He destroys the body, but in the exercise of goodness and kindness. For “God” is the name of the goodness pertaining to the First Cause, and is so used that thou mayest know that He hath made the inanimate things also not by exercising authority but goodness, even as by goodness He hath made the living creatures. For it was necessary with a view to the clear manifestation of the superior beings that there should be in existence an inferior creation also, due to the same power, even the goodness of the First Cause. And that goodness is God.", + "[74] When, then, O soul, wilt thou in fullest measure realize thyself to be a corpse-bearer? Will it not be when thou art perfected, and accounted worthy of prizes and crowns? For then shalt thou be no lover of the body, but a lover of God. And thou shalt win the rewards if Judah’s daughter-in-law become thy wife, even Tamar, which means a palm-tree, the sign of victory. Here is a proof of it. When Er has married her, he is immediately found to be wicked and slain. For we read, “And Judah took for Er his firstborn a wife whose name was Tamar” (Gen. 38:6), and the next words are, “And Er was wicked before the Lord, and God slew him” (ibid. 7). For when the mind has carried off the rewards of victory, it condemns the corpse-body to death.", + "[75] Thou seest that God both curses the serpent without allowing him to defend himself—for he is pleasure—and slays Er without bringing an open charge against him; for he is the body. And if thou wilt consider, my friend, thou wilt find that God has made in the soul some natures faulty and blameworthy of themselves, and others in all respects excellent and praiseworthy, just as is the case with plants and animals.", + "[76] Seest thou not that among the plants the Creator has made some repaying cultivation and useful and wholesome, and others wild and injurious and productive of disease and destruction, and the same with animals? As, doubtless, He has made the serpent, our present subject, for the creature is of itself destructive of health and life. What a serpent does to a man, that pleasure does to the soul, and therefore the serpent was taken to represent pleasure." + ], + [ + "[77] Exactly, then, as God has conceived a hatred for pleasure and the body without giving reasons, so too has he promoted goodly natures apart from any manifest reason, pronouncing no action of theirs acceptable before bestowing his praises upon them. For should anyone ask why the prophet says that Noah found grace in the sight of the Lord God (Gen. 6:8) when as yet he had, so far as our knowledge goes, done no fair deed, we shall give a suitable answer to the effect that he is shown to be of an excellent nature from his birth, for Noah means “rest” or “righteous.” But it cannot but be that he who rests from sinful and unrighteous acts and rests upon what is noble and lives in fellowship with righteousness, should find favour with God.", + "[78] Now finding favour is not as some suppose equivalent only to being well-pleasing, but something of this kind besides. The righteous man exploring the nature of existences makes a surprising find, in this one discovery, that all things are a grace of God, and that creation has no gift of grace to bestow, for neither has it any possession, since all things are God’s possession, and for this reason grace too belongs to Him alone as a thing that is His very own. Thus to those who ask what the origin of creation is the right answer would be, that it is the goodness and grace of God, which He bestowed on the race that stands next after Him. For all things in the world and the world itself is a free gift and act of kindness and grace on God’s part." + ], + [ + "[79] Melchizedek, too, has God made both king of peace, for that is the meaning of “Salem,” and His own priest (Gen. 14:18). He has not fashioned beforehand any deed of his, but produces him to begin with as such a king, peaceable and worthy of His own priesthood. For he is entitled “the righteous king,” and a “king” is a thing at enmity with a despot, the one being the author of laws, the other of lawlessness.", + "[80] So mind, the despot, decrees for both soul and body harsh and hurtful decrees working grievous woes, conduct, I mean, such as wickedness prompts, and free indulgence of the passions. But the king in the first place resorts to persuasion rather than decrees, and in the next place issues directions such as to enable a vessel, the living being I mean, to make life’s voyage successfully, piloted by the good pilot, who is right principle.", + "[81] Let the despot’s title therefore be ruler of war, the king’s prince of peace, of Salem, and let him offer to the soul food full of joy and gladness; for he brings bread and wine, things which Ammonites and Moabites refused to supply to the seeing one, on which account they are excluded from the divine congregation and assembly. These characters, Ammonites deriving their nature from sense-perception their mother, and Moabites deriving theirs from mind their father, who hold that all things owe their coherence to these two things, mind and sense-perception, and take no thought of God, “shall not enter,” saith Moses, “into the congregation of the Lord, because they did not meet us with bread and water” (Deut. 23:3 f.) when we came out from the passions of Egypt." + ], + [ + "[82] But let Melchizedek instead of water offer wine, and give to souls strong drink, that they may be seized by a divine intoxication, more sober than sobriety itself. For he is a priest, even Reason, having as his portion Him that is, and all his thoughts of God are high and vast and sublime: for he is priest of the Most High (Gen. 14:18), not that there is any other not Most High—for God being One “is in heaven above and on earth beneath, and there is none beside Him” (Deut. 4:39)—but to conceive of God not in low earthbound ways but in lofty terms, such as transcend all other greatness and all else that is free from matter, calls up in us a picture of the Most High." + ], + [ + "[83] What good thing had Abram already done, that he bids him estrange himself from fatherland and kindred there and dwell in whatever land God Himself may give him? (Gen. 12:1). And that is a city good and large and very prosperous, for great and precious are God’s gifts. But this character also did God create in such a shape as to merit esteem, for “Abram” means “father high-soaring,” and both epithets are grounds for praise.", + "[84] For when the mind does not, like a master, frighten the soul with threats, but governs it as a father, not granting it the things that are pleasant to it, but giving it even against its will the things that are good for it; when, in all matters turning away from what is base and from all that draws it to things mortal, it soars aloft and spends its time in contemplation of the universe and its different parts; when, mounting yet higher, it explores the Deity and His nature, urged by an ineffable love of knowledge; it cannot continue to entertain the principles it imbibed originally, but in its desire to improve itself seeks to change its abode for a better one." + ], + [ + "[85] Some even before their birth God endows with a goodly form and equipment, and has determined that they shall have a most excellent portion. Dost thou not see what He says concerning Isaac to Abraham when unable to trust that he shall ever become the father of such an offspring, nay when he actually laughed at the promise and said, “Shall it come to pass to him that is a hundred years old, and shall Sarah who is ninety years old bear a child?” (Gen. 17:17). He ratifies and confirms it saying, “Yes, Sarah thy wife shall bear thee a son and thou shalt call his name Isaac, and I will establish My covenant with Him for an everlasting covenant” (ibid. 19).", + "[86] What is it, then, that has made this one too to be praised before his birth? Some good things benefit us when they have reached us and are present, as health, excellence of bodily senses, wealth perhaps, fame—for even these may be loosely called “good things”;—some again not only when they have come, but when their coming has been foretold. For instance joy, a happy condition of the soul, gladdens not only when it is present and in active operation, but, when still an object of hope, brings an anticipatory brightness. For here again is a peculiar advantage which it possesses. While other good things take effect in virtue of their own particular goodness only, joy is both a particular and a general good. See how it comes to add to and enrich them all. We rejoice over health, and over liberty, and over honour, and over the other good things, so that we say with literal truth that nothing is good unless joy be attached to it.", + "[87] But we rejoice over the other good things not only when they have already come about beforehand and are present, but also when they are looked for in the future, as when we hope that we shall grow rich, or shall obtain office, or shall win praise, or shall discover a way of getting rid of disease, or shall obtain our share of health and strength, or shall be no longer ignorant, but men of knowledge, we are glad in no small measure. Seeing then, that joy, not only when present but when hoped for, causes the soul to overflow with gladness, God fitly held Isaac, even before he was begotten, worthy of his great name and therein of a vast endowment: for “Isaac” means laughter of soul and joy and gladness." + ], + [ + "[88] Once again, of Jacob and Esau, when still in the womb, God declares that the one is a ruler and leader and master, but that Esau is a subject and a slave. For God the Maker of living beings knoweth well the different pieces of his own handiwork, even before He has thoroughly chiselled and consummated them, and the faculties which they are to display at a later time, in a word their deeds and experiences. And so when Rebecca, the soul that waits on God, goes to inquire of God, He tells her in reply, “Two nations are in thy womb, and two peoples shall be separated from thy belly, and one people shall be above the other people, and the elder shall serve the younger” (Gen. 25:23).", + "[89] For in God’s judgement that which is base and irrational is by nature a slave, but that which is of fine character and endowed with reason and better is princely and free. And this not only when either is full-grown in soul, but even if their development is still uncertain. For it is universally the case that even a slight breath of virtue is an evidence not of liberty merely but of leadership and sovereignty, and on the other hand that the most casual beginning of wickedness enslaves the reasoning faculty, even if its offspring have not yet come forth fully developed." + ], + [ + "[90] What led this same Jacob, when Joseph brought to him his two sons, the elder Manasseh and the younger Ephraim, to cross his hands and place his right hand on Ephraim the younger son and his left hand on Manasseh the elder; and when Joseph was distressed by it and imagined that his father had made an unintentional mistake in so placing his hands, to say it was no error, but “I know, my child, I know, this one too shall be a people, this one too shall be exalted, but his younger brother shall be greater than he”? (Gen. 48:19).", + "[91] What, then, does it behove us to say but this, that two exceedingly necessary faculties were created in the soul by God, memory, and recollection? Of these memory is the better, recollection the inferior. For while the former keeps everything that it has apprehended fresh and distinct, so as to go wrong in nothing owing to ignorance, recollection is in all cases preceded by forgetfulness, a maimed and blind affair.", + "[92] But the inferior of these, recollection, is discovered to be older than the superior one, memory: [while recollection has many gaps of forgetfulness, memory is] unbroken and uninterrupted. For when we are being first introduced to the various arts we are unable at once to master their principles; so finding ourselves liable to forgetfulness at the outset, we afterwards recollect, until as the result of repeated forgetting and repeated recollecting an unfailing memory shall subsequently win the day. Accordingly memory, being late-born, is formed as recollection’s younger sister.", + "[93] So then Ephraim is the figurative name of Memory, meaning “fruit-bearing,” for the soul of the student has borne its proper fruit when it is able by means of memory to hold securely the principles of the art that is being learned. Manasseh, however, represents recollection, for the name is said to mean “out of forgetfulness” when translated, and he who escapes from forgetfulness necessarily recollects. Most rightly, therefore, does Jacob, the overthrower of the passions and the trained seeker of virtue, lay his right hand on Ephraim as fruitful memory, and count Manasseh, who is recollection, worthy of the second place.", + "[94] Moses also, to take another case, awards special praise among the sacrificers of the Passover to those who sacrificed the first time, because when they had separated themselves from the passions of Egypt by crossing the Red Sea they kept to that crossing and no more hankered after them, but to those who sacrificed the second time he assigns the second place, for after turning they retraced the wrong steps they had taken and as though they had forgotten their duties they set out again to perform them, while the earlier sacrificers held on without turning. So Manasseh, who comes “out of forgetfulness,” corresponds to those who offer the second Passover, the fruit-bearing Ephraim to those who offer the earlier one." + ], + [ + "[95] This, moreover, is the reason of God’s proclaiming Bezalel by name, and saying that He has given him wisdom and knowledge, and that He will appoint him artificer and chief craftsman of all the works of the Tabernacle, that is of the soul (Exod. 31:2 ff.), though He has so far pointed to no work or deed of Bezalel’s, such as to win him even commendation. We must say, then, that here too we have a form which God has stamped on the soul as on the tested coin. What, then, the image impressed on it is we shall know if we first ascertain accurately the meaning of the name.", + "[96] Bezalel means, then, “in the shadow of God”; but God’s shadow is His Word, which he made use of like an instrument, and so made the world. But this shadow, and what we may describe as the representation, is the archetype for further creations. For just as God is the Pattern of the Image, to which the title of Shadow has just been given, even so the Image becomes the pattern of other beings, as the prophet made clear at the very outset of the Law-giving by saying, “And God made the man after the Image of God” (Gen. 1:27), implying that the Image had been made such as representing God, but that the man was made after the Image when it had acquired the force of a pattern." + ], + [ + "[97] Let us observe therefore what the character impressed is. The first men sought to find how we came to conceive of the Deity. Next those whose philosophy was reputed the best declared that it was from the world and its constituent parts and the forces subsisting in these that we gained our apprehension of the First Cause.", + "[98] Should a man see a house carefully constructed with a gateway, colonnades, men’s quarters, women’s quarters, and the other buildings, he will get an idea of the artificer, for he will be of opinion that the house never reached that completeness without the skill of the craftsman;", + "[99] and in like manner in the case of a city and a ship and every smaller or greater construction. Just so anyone entering this world, as it were some vast house or city, and beholding the sky circling round and embracing within it all things, and planets and fixed stars without any variation moving in rhythmical harmony and with advantage to the whole, and earth with the central space assigned to it, water and air flowing in set order as its boundary, and over and above these, living creatures, mortal and immortal beings, plants and fruits in great variety, he will surely argue that these have not been wrought without consummate art, but that the Maker of this whole universe was and is God. Those, who thus base their reasoning on what is before their eyes, apprehend God by means of a shadow cast, discerning the Artificer by means of His works." + ], + [ + "[100] There is a mind more perfect and more thoroughly cleansed, which has undergone initiation into the great mysteries, a mind which gains its knowledge of the First Cause not from created things, as one may learn the substance from the shadow, but lifting its eyes above and beyond creation obtains a clear vision of the uncreated One, so as from Him to apprehend both Himself and His shadow. To apprehend that was, we saw, to apprehend both the Word and this world.", + "[101] The mind of which I speak is Moses who says, “Manifest Thyself to me, let me see Thee that I may know Thee” (Exod. 33:13); ‘for I would not that Thou shouldst be manifested to me by means of heaven or earth or water or air or any created thing at all, nor would I find the reflection of Thy being in aught else than in Thee Who art God, for the reflections in created things are dissolved, but those in the Uncreate will continue abiding and sure and eternal.’ This is why God hath expressly called Moses and why He spake to Him.", + "[102] Bezalel also He hath expressly called, but not in like manner. One receives the clear vision of God directly from the First Cause Himself. The other discerns the Artificer, as it were from a shadow, from created things by virtue of a process of reasoning. Hence you will find the Tabernacle and all its furniture made in the first instance by Moses but afterwards by Bezalel, for Moses is the artificer of the archetypes, and Bezalel of the copies of these. For Moses has God for Instructor, as He says “thou shalt make all things according to the pattern that was shown to thee in the mount” (Exod. 25:40),", + "[103] but Bezalel is instructed by Moses. And all this is just as we should expect. For on the occasion likewise of the rebellion of Aaron, Speech, and Miriam, Perception, they are expressly told “If a prophet be raised up unto the Lord, God shall be known unto him in a vision” and in a shadow, not manifestly; but with Moses, the man who is “faithful in all His house, He will speak mouth to mouth in manifest form and not through dark speeches” (Numb. 12:6–8)." + ], + [ + "[104] Seeing then that we have found two natures created, undergoing moulding, and chiselled into full relief by God’s hands, the one essentially hurtful, blameworthy, and accursed, the other beneficial and praiseworthy, stamped the one with a counterfeit, the other with a genuine impression, let us offer a noble and suitable prayer, which Moses offered before us, “that God may open to us His own treasury” (Deut. 28:12) and that sublime reason pregnant with divine illumination, to which He has given the title of “heaven”; and that He may close up the treasuries of evil things.", + "[105] For there are with God treasuries as of good things so also of evil things, as He saith in the great Song, “Are not these laid up in store with Me, sealed up in My treasuries in the day of vengeance, when their foot shall have slipped?” (Deut. 32:34 f.). You see that there are treasuries of evil things. And the treasury of good things is one, for since God is One, there is likewise one treasury of good things. But of evil things there are many treasuries, for countless too are those that sin. But here too observe the goodness of Him who IS. The treasury of good things He opens, those of evil things He closes. For it is God’s property to hold out good things and to be beforehand in bestowing them, but to be slow to inflict evil things.", + "[106] But Moses, magnifying God’s love of giving gifts and granting favours, says that the treasuries of evil things are sealed up not only at other times, but also when the soul fails to direct its steps in keeping with the right principle; and yet then it might justly have been deemed worthy of punishment. For he says that the treasuries of evil things were sealed in the day of vengeance, the sacred word thus showing that not even against those who sin will God proceed at once, but gives time for repentance and for the healing and setting on his feet again of him who had slipped." + ], + [ + "[107] “And the Lord God said to the serpent, Cursed art thou from among all cattle and from among all the beasts of the earth” (Gen. 3:14). Just as joy, being a good condition of soul, deserves prayer, so pleasure, the passion par excellence, deserves cursing; it shifts the standards of the soul and renders it a lover of passion instead of a lover of virtue:—“Accursed,” says Moses in the Curses, “is he who removes his neighbour’s landmarks” (Deut. 27:17):—for God set as a landmark and law for the soul virtue, the tree of life. This is removed by the man who has fixed as landmark in its stead wickedness, the tree of death.", + "[108] “Cursed again is he who causes a blind man to go astray in the way” (Deut. 27:18), “and he that smiteth his neighbour craftily” (ibid. 24). And these also are acts of pleasure, the utterly godless one; for sense by itself is a blind thing, inasmuch as it is irrational, for it is the reasoning faculty that confers sight. Accordingly it is with the reason only that we apprehend matters; sense does not carry us so far; for by means of sense we gain impressions only of the material forms of things.", + "[109] Pleasure, then, has cheated poor maimed sense of the power of apprehending matters, inasmuch as, when it could have had recourse to mind and have secured it for its charioteer, it has prevented it, leading it to what can be perceived externally only, and by giving it a craving for that which produces pleasure, to the end that sense, being a maimed thing, may follow a blind guide, namely that which sense can perceive, and that the mind, led by this pair of blind guides, may be brought to the ground and robbed of self-control.", + "[110] For if there had been any correspondence with what nature prescribes, it would have been incumbent upon the maimed faculties to follow the reasoning faculty which has eyes, for in this way the damage incurred would have been diminished. As it is, pleasure has organized such a shrewd device against the soul, that it has compelled it to employ blind guides, inducing it by delusive wiles to change virtue for evil things, and to surrender its innocence and receive wickedness in lieu of it." + ], + [ + "Such an exchange too is forbidden by the holy word, when it says, “Thou shalt not change good with evil” (Lev. 27:33).", + "[111] Accursed on these grounds is pleasure. Let us see how appropriate the curses are which He pronounces upon it. He says that it is cursed from all cattle (Gen. 3:14). Our irrational faculty of sense-perception, then, is of the cattle kind, and each of our senses curses pleasure as a most deadly enemy: for it is in very deed hostile to sense, as is proved by the fact that, when we have glutted ourselves with immoderate pleasure, we cannot see nor hear nor smell nor taste nor feel with clearness, but our contact with objects of sense is dim and feeble.", + "[112] This is what we experience when we have ceased from indulging in pleasure; but when we are in the very midst of the enjoyments it affords, we find ourselves utterly deprived of the support that we obtain through the co-operation of the senses, to such an extent that we seem to have been maimed. How, then, should not sense rightly lay curses on pleasure that maims it?" + ], + [ + "[113] It is cursed also beyond all the wild beasts. By these I mean the passions of the soul, for by these the mind is wounded and destroyed, Why, then, is it accounted worse than the other passions? Because it is, we may say, at the bottom of them all, like a kind of starting-point and foundation. Lust comes into play through love of pleasure; pain arises as pleasure is withdrawn; fear again is engendered owing to a dread of being without pleasure. It is clear, then, that all the passions depend on pleasure, and these would perchance never have taken shape at all, if first there had not been deposited that which is productive of them, pleasure." + ], + [ + "[114] “On thy breast and belly shalt thou go” (Gen. 3:14). For passion has its lair in these parts of the body, the breast and the belly. When pleasure has the materials it needs to produce it, it haunts the belly and the parts below it. But when it is at a loss for these materials, it occupies the breast where wrath is; for lovers of pleasure when deprived of their pleasures grow bitter and angry.", + "[115] Let us look still more carefully at the thing signified. Our soul consists of three parts, and has one part given to reasoning, a second to high spirit, a third to desire. Some philosophers have distinguished these parts from each other in regard to function, some in regard also to the places which they occupy. These have gone on to assign to the reasoning part the region of the head, saying that, where the king is, there are also his bodyguards, and that the senses which are in the region of the head are bodyguards of the mind, and that it follows that the king must be there too, having had it allotted to him, like a castle in a city, for his dwelling. To the spirited part they assign the breast, pointing out that nature has given that part firmness by means of a strong and solid array of continuous bones, as though she were arming a good soldier with shield and breastplate for defence against opponents. To the lustful portion of the soul they assign the quarter about the abdomen and the belly, for there it is that lust, irrational craving, has its abode." + ], + [ + "[116] If, therefore, O mind, thou art ever inquiring what quarter pleasure has for her portion, do not consider the place occupied by the head, where the reasoning faculty resides, for thou wilt assuredly not find it there, since reason is at war with passion, and cannot remain in the same place with it. For when reason prevails pleasure is gone, and when pleasure conquers, reason is an exile. But look for it in the breast and belly, where high spirit and desire are, portions of the irrational: for in the irrational is to be found alike our faculty of choice and the passions.", + "[117] Well, there is nothing to prevent the mind from going out from the purely intellectual interests which are proper to it and giving itself up to its inferior. This happens when war prevails in the soul; for then reason, that is in us not as a combative but as a peaceful inmate, cannot fail to become a prisoner of war." + ], + [ + "[118] For look now: the Sacred Word knowing how strong is the impulse of either passion, of both high spirit and lust, puts a curb on each of them, by setting over them reason as a charioteer and pilot. And in the first place this is how it discourses concerning high spirit, aiming at curing and healing it:", + "[119] “And thou shalt put on to the oracle of the judgements the Showing and the Truth, and it shall be upon Aaron’s breast, whenever he enters into the Holy Place before the Lord” (Exod. 28:30). The “oracle,” then, is in us the organ of speech, which is the uttered word:", + "[120] and this may either be rejected as spoken at random or may be approved as well-judged: but the sacred writer is leading us to think of the word spoken with judgement and discernment; for he tells us that the oracle is not the untested or counterfeit one, but “the oracle of the judgements,” an expression tantamount to “well tested and examined.” To this approved word he says that the two virtues belong, the highest possible, clearness and truthfulness. Quite rightly does he say so. For reason at the outset fell short of making matters clear and evident to another, since we have no power to exhibit the affection called out in the soul by external things nor to convey an idea of its character." + ], + [ + "Wherefore we were compelled to resort to signs given by means of the voice, nouns and verbs, which cannot fail to be intelligible, that the other may get a clear and unmistakable idea of our meaning. (This was reason’s first inadequacy.) In the second place, it was inadequate to report things truly.", + "[121] For what is the good of giving a clear and distinct expression, if it be in other respects false? For under these circumstances the hearer must needs be deceived and incur a very great misfortune, being not merely ignorant but ill-taught into the bargain. For what if, pointing to the letter alpha I say to the boy clearly and distinctly that it is gamma, or to eta and tell him that it is omega? Or what if the music-master tells the beginner as he points to the enharmonic genus that it is the chromatic, or says of the chromatic that it is the diatonic, or of the note on the highest string that it is the central, or of the conjunct that it is the disjunct tetrachord, or of the highest tone in the tetrachord scale that it is the lowest?", + "[122] He will speak clearly and distinctly, it may be, but not truly. But in this way he will be a doer of evil—of the evil that belongs to speech. But when he attains both of these requisites, both clearness and truthfulness, he will render the word beneficial to the pupil, bringing into play its two virtues, perhaps the only virtues indeed which it possesses." + ], + [ + "[123] It says, then, that the tested word, having the virtues which are peculiarly its own, was enthroned upon the breast (Aaron’s namely), that is, upon the spirited element, that this might first of all be guided by reason, and not injured by its own irrationality; in the next place by clearness, for it is not the nature of anger to be a friend of clearness. Do we not see in those who are enraged how not their understanding only but their words also are full of disturbance and confusion? It was appropriate therefore that anger’s lack of clearness should be set right again by clearness.", + "[124] It must be guided in the third place by truthfulness, for together with its other faults anger has this one also as peculiarly its own, that of lying. As a matter of experience, of those who give way to this passion, hardly one speaks the truth. They are victims of an intoxication not of body but of soul. These are antidotes for the region of anger; reason, clearness of speech, truth of speech. For the three are virtually one, since reason, accompanied by the two virtues of truthfulness and distinctness, acts as a healer of anger, that sore sickness of the soul." + ], + [ + "[125] To whom, then, does it pertain to bear these? Not to my understanding or to that of any chance comer, but to that which exercises its priesthood and offers sacrifices in purity, that of Aaron, and not even to this always, for many a time it turns and fails, but when it continues free from turning, when it enters into the Holy Place, when the reasoning faculty enters in together with holy resolves and does not abandon these.", + "[126] But full often does the mind enter with these into sacred and holy and purified opinions, but these are mere human opinions, as for instance those concerning simple duties, those concerning high-standard actions, those concerning usages resting on human enactment, those concerning virtue conforming to human standards. Not even he who is in such case as this is sufficient to bear the oracle upon his breast with the virtues that belong to it, but he only who goes in in the sight of the Lord, that is he who does all things for God’s sake, and overvalues none of the things that are of less importance than God, but accords to these also all they deserve, not, however, stopping at them, but mounting up in the endeavour to acquaint himself with and know and honour the One.", + "[127] For he who is in this case will have his spirited element charioteered by purified reason, which will abolish all that is irrational in him, and by clearness, which will heal all that is uncertain and confused, and by truthfulness, which will eliminate falsehood." + ], + [ + "[128] Aaron, then, being inferior to Moses who cuts the breast, that is the spirited element, clean out—suffers it not to be carried away by random impulses, for he is afraid that, if it be given the rein, it may some day get unmanageable, as a horse does, and trample down all the soul. No, he curbs and controls it, first by reason, that being driven by an excellent charioteer it may not get too restive; next he employs the virtues of speech, distinctness, and truth. For if high spirit be trained in this manner, so as to yield to reason and distinctness, and also to exercise itself in eschewing falsehood, it will not only rid itself of much ferment, but will render the whole soul gentle." + ], + [ + "[129] Well, Aaron, as I have said, having this passion, attempts to cure it by the saving medicines that have been mentioned. Moses, on the other hand, thinks it necessary to use the knife on the seat of anger in its entirety, and to cut it clean out of the soul, for no moderation of passion can satisfy him; he is content with nothing but complete absence of passion. That what I say is true Holy Writ testifies: for it says, “Moses took the breast and removed it as a crowning offering before the Lord from the ram of consecration and it became Moses’ portion” (Lev. 8:29). Very good; for it was the business of the man who loved virtue and was beloved of God, when he had contemplated the entire soul, to seize the breast, which is the spirited element, and to cut it off and take it away, in order that, through the excision of the warlike part, the remainder might have peace. He removes it, not from this or that animal, as it may happen, but from the ram of consecration, although there was a heifer offered too. But he passed this by and went to the ram, because it is a creature naturally prone to butt, owing to its being full of spirit and ready for the fray. It is owing to this that engineers make most of the engines of war in the shape of rams.", + "[130] The part of us, then, that resembles a ram in his reckless readiness for a fight is the wrangling species; and wrangling is the mother of anger; accordingly it is those who contend most eagerly in debates and other gatherings that most easily lose their tempers. So Moses cuts out, as he needs must, anger, discordant offspring of the soul that loves wrangling and contention.", + "[131] He does this that she may be rendered barren, and cease bearing hurtful progeny, and that that this may become a portion befitting the lover of virtue, not the breast nor the seat of high spirit, but the removal of these: for God assigned to the wise man a share of surpassing excellence, even the power to cut out the passions. You observe how the perfect man always makes perfect freedom from passion his study. But Aaron, the man who is making gradual progress, holding a lower position, practises moderation, as I have said;", + "[132] for his power does not go so far as to enable him to cut out the breast and the high-spirited element, but he brings to it, as charioteer and guide, reason with the virtues attached to it, and this is the oracle on which is Clear-showing and Truth." + ], + [ + "[133] But he shall bring out the difference more clearly by means of the following words: “The breast of the offering put on, and the shoulder of the part removed, I have taken at the hands of the children of Israel from the sacrifices of your salvation, and have given to Aaron and his sons” (Lev. 7:34).", + "[134] You see that these are not capable of taking the breast by itself, but must take it with the shoulder, whereas Moses takes it without the shoulder. Why is this? Because he, being perfect, has no small or petty aims, nor any desire to moderate his passions, but goes so far as to cut off all passions everywhere; while those others set out to wage war on the passions on an insignificant, not on a grand, scale, but seek to come to terms and arrange a truce with them, putting forward the word of pacification, that this like a charioteer may curb their excessive impetuosity.", + "[135] Furthermore the shoulder is a symbol of toil and hardship; and this is the character of him who attends to and ministers in holy things, subject to toil and discipline. But the man on whom God bestows in overflowing measure his good things in perfection is free from toil. He who acquires virtue by toil is found to come short of full achievement, as compared with Moses, who received it easily and without toil from the hands of God. For, as toiling itself falls short of the toilless achievement and is inferior to it, so does the imperfect fall short of the perfect, and that which learns of that which is self-taught. This is why Aaron takes the breast with the shoulder, but Moses without the shoulder.", + "[136] The reason why he calls it the breast of “the special offering put on” is that it is necessary that the reason should be put and set firmly on the seat of anger, as though it were a kind of charioteer keeping straight a stiff-necked and restive horse. But when he comes to the shoulder he speaks of it not as in the case of the breast, as belonging to “the offering put on,” but as belonging to “that which was removed.” The reason he does so is this. It is necessary that the soul should not ascribe to itself its toil for virtue, but that it should take it away from itself and refer it to God, confessing that not its own strength or power acquired nobility, but He who freely bestowed also the love of it.", + "[137] Neither breast nor shoulder is taken except from the sacrifice of salvation. That is fitting. For only then does the soul begin to be saved, when the seat of anger has received reason as its charioteer, and toil has come to create in it, not self-satisfaction, but a readiness to yield the honour to God, the Bestower of the boon." + ], + [ + "[138] We have already mentioned that pleasure goes not only on its breast but also on its belly, and pointed out that the stomach is a place most appropriate to pleasure, for we may almost describe it as a reservoir of all the pleasures. For when the belly has been filled, cravings after the other pleasures also become vehement, but when it has been emptied, these are quieted and become more still.", + "[139] And so the prophet says in another passage, “Whatsoever goeth upon the belly, and whatsoever goeth all the time upon four feet, which hath many feet, is unclean” (Lev. 11:42). The lover of pleasure answers to this description, always going after the belly and the pleasures of the adjoining parts. With that which creepeth after the belly he has associated that which walketh upon four feet; and quite naturally; for the passions that come under the head of those in the realm of pleasure are four in number, as has been mentioned in a treatise specially devoted to that subject. Accordingly a man is unclean who is given up to the one thing, pleasure, as well as the man who has all four passions for his stay.", + "[140] Now that we have said this, note once more how a perfect man differs from one making gradual progress. We have already discovered the perfect man cutting out the seat of anger entirely from the wrangling soul, and so rendering it gentle and submissive and peaceable, and cheerfully ready to face every demand both in act and word; while the man of gradual improvement was found powerless to cut away the passion, for the breast is Aaron’s portion, but schooling it by well-tested speech, attended by two virtues, clearness and truth." + ], + [ + "In a corresponding manner we shall now find Moses, the wise man, in his perfection, scouring away and shaking off pleasures, but the man of gradual improvement not so treating pleasure in its entirety, but welcoming simple and unavoidable pleasure, while declining that which is excessive and overelaborate in the way of delicacies.", + "[141] For in the case of Moses he uses this language: “And he washed with water the belly and the feet of the whole burnt-offering” (Lev. 9:14). It is excellently said; for the wise man consecrates his whole soul as being worthy to be offered to God, owing to its freedom from voluntary or involuntary blemish; and, being in this condition, he washes out and bathes away and scours off the whole belly and the pleasures that it and the parts adjoining it yield, not so dealing with some part of it, but filled with such contempt for the whole, that he rejects even necessary food and drink, being fed by the contemplation of things divine.", + "[142] And therefore witness is borne to him in another place also: “for forty days he ate no bread and drank no water” (Exod. 34:28), when he was in the holy mount and listened to the divine communications made by God as He declared His laws. But not only does he renounce the whole belly, but with it he scours away the feet, that is, the supports of pleasure; but the things that create pleasure are its supports,", + "[143] for the man of gradual improvement is said to wash the inwards and the feet (Lev. 1:9), not the whole belly: for he is not sufficient to thrust from him pleasure in its completeness, but is content if he can get rid of its inwards, that is, of the delicacies, produced by the elaborate skill of dainty cooks and confectioners, of which we are told by the epicures that they serve, if we may so speak, as a means of giving succulence to the principal pleasures." + ], + [ + "[144] He lays further stress upon the mere moderating of passion in the man of gradual advance, by representing the wise man as declining without any bidding all the pleasures of the belly, while the man of gradual advance acts under orders; for in the wise man’s case what is said is “he washed with water the belly and the feet” (Lev. 9:14), spontaneously and unbidden, but in the case of the priests it is on this wise: “the inwards and the feet,” not “they washed” but “they shall wash” (Lev. 1:9). This shows great exactness. For it must needs be that while the perfect man moves of himself towards virtuous actions, the man who is practising should do so with the aid of reason which gives him guidance what he should do, obedience to whose directions is a noble thing.", + "[145] We must not fail to notice that Moses, when he refuses the entire belly, that is the filling of his stomach, practically renounces the other passions too. The lawgiver uses one portion to give from it a clear presentation of the whole; and having mentioned the most essential matter, virtually treats of the rest about which he has been silent." + ], + [ + "For the filling of the belly is the most essential matter, and the foundation, so to speak, of the other passions. None of them, as we see, can take shape unless it have the belly to support it, for nature has made the belly the basis of all things.", + "[146] Hence it comes that when Leah’s sons, the good things of the soul, had been born before Jacob’s other sons, and had ceased with Judah, who is “praise” (Gen. 29:35), God, being about to create representatives of the forward striving of the body as well, causes Bilhah, Rachel’s handmaid, to bear children even before her mistress. Now Bilhah is “swallowing.” For the prophet knew that no part or organ of the body can subsist without “swallowing” and the belly, but this holds sway and sovereignty over all the body and over all the material frame whose concern is with mere living.", + "[147] Do not let any subtle point escape your notice, for you will not find a single pointless expression. Moses removes the breast; the belly he does not remove, but washes (Lev. 8:29, 9:14). Why is this? Because the perfect wise man can, by wholly renouncing anger, utterly avert and drive off the uprising of the spirited element in him, but to exscind the belly he is powerless. Even the man of fewest needs who scorns the very necessaries of life and trains himself in abstinence from them, is forced by nature to take necessary food and drink. Let him therefore wash the belly and cleanse it from superfluous and unclean provisions; for this too is a sufficiently great gift from God to the lover of virtue." + ], + [ + "[148] It is owing to this that when treating of the soul suspected of adultery he says (Num. 5:27), that if it have forsaken the right principle, which is the lawful husband, and be discovered to have had intercourse with soul-defiling passion, “it will swell up in the belly,” which signified that it will have ever unfilled and insatiable the pleasures and desires of the belly, and will never cease to be insatiate owing to gross stupidity, but, with a countless throng of them pouring in, will keep its passion for ever.", + "[149] To cite an instance, I know many brought to such disaster over the craving of the belly, that after resorting to emetics they fly back again to strong drink and all the rest. For the craving of the soul that is out of control is not restricted as the bodily organs are by their size. These are vessels of a fixed capacity admitting nothing that exceeds it, but ejecting all that is superfluous. Desire is never filled up, but continues always thirsty and in want of more.", + "[150] This explains “the breaking up of the thigh,” being added as the sequel to the swelling of the belly. For then it is that the soul experiences the breaking up of the right principle, the principle that is the seed whence all noble things are begotten. We see this from the words that follow, “If she have not been defiled and be pure, she shall be free and shall conceive seed” (Numb. 5:28), if she have not been defiled by passion, but have been chaste and faithful to her lawful husband, the princely and wholesome principle, she will have a soul fruitful and productive, yielding the offspring of sound sense and righteousness and all excellence." + ], + [ + "[151] Is it possible, then, that we, tied as we are to a body, should not comply with bodily requirements? How can it be possible? But look. The sacred guide tells the man who feels the pressure of bodily necessity the way to deal with it, namely, to comply with it only so far as he is actually obliged to do so. First he says, “Let there be to thee a place outside the camp” (Deut. 23:12), meaning by “the camp” virtue, in which the soul has pitched its camp. For good sense and indulgence of a bodily necessity cannot occupy the same quarters.", + "[152] Next he says, “Thou shalt go forth there without.” Why go forth? Because the soul cannot have dealings with any of the body’s friends while it abides with good sense and spends its days in the house of wisdom. For then it is nourished by food more divine, which it finds in all knowledge, and for the sake of this it actually disregards the flesh. For when it has gone forth from the sacred dwellings of virtue, it is then that it turns to material things which treat the body ill and weigh it down. How then shall I deal with them?", + "[153] “Let there be to thee, he says, a shovel upon thy girdle, and thou shalt dig with it” (Deut. 23:13), that is to say, reason shall be upon the passion digging it out, tucking it up, not suffering it to clothe thee about. For God would have us gird up our passions, not wear them flowing and loose.", + "[154] So at the crossing over from them, which is called Passover, He bids that their “loins should be girded up” (Exod. 12:11), in other words that their desires should be restrained. Let a shovel then, that is, reason, follow the passion, preventing it from spreading abroad, for by this means we shall comply only with demands which are urgent, but from all that goes beyond this we shall abstain." + ], + [ + "[155] When we are present at entertainments and are about to take and enjoy the viands provided, if we take our places at table with reason like some weapon to parry blows, we shall neither gorge ourselves with food beyond measure like cormorants, nor overdosed with unlimited strong drink shall we succumb to intoxication with its resultant foolish talk; for reason will curb and bridle the impetuous rush of the passion.", + "[156] I, to mention myself in proof of what I say, know by frequent experience how true it is. Many a time have I been present at a gathering with little that was sociable about it or at costly suppers. When I did not arrive with reason for my companion, I found myself the slave of the enjoyments provided, at the mercy of harsh masters, entertainments for eye and ear and all that brings pleasure by way of taste or smell. But whenever I arrive with convincing reason at my side, I find myself a master not a slave, and, putting forth all my strength, win the noble victory of endurance and self-mastery, in a vigorous and pertinacious encounter with everything that excites the unruly desires.", + "[157] “Thou shalt dig,” you see he says, “with the shovel” (Deut. 23:13), that is, thou shalt lay bare and distinguish by means of reason, the nature which each passion possesses, eating, drinking, sexual indulgence, that thou mayest discern them and learn the truth about them. For then shalt thou know that in none of these is there the thing which is good, but that which is useful only and necessary.", + "[158] “And bringing the shovel to bear on it then shalt thou cover thine unseemliness” (ibid.). ’Tis well said. Bring then, O soul, reason to bear on all things, wherewith all unseemliness of flesh and passion is covered, and hidden, and put out of sight. For all that is unaccompanied by reason is unsightly, just as that with which reason is present is comely. We get this result.", + "[159] The lover of pleasure moves on the belly; the perfect man washes out the entire belly; the man who is making gradual progress washes out the contents of the belly, the man who is just beginning his training will go forth without, when he intends to curb passion by bringing reason (figuratively called a shovel) to bear upon the demands of the belly." + ], + [ + "[160] There is an excellent point in the next words too: “Thou shalt go upon thy breast and thy belly” (Gen. 3:14). For pleasure does not belong to the category of things becalmed and stationary, but to that of things moving and full of turmoil. For as the flame is in movement, so, not unlike a blazing thing, passion moving in the soul does not suffer it to be calm. Thus the prophet does not agree with those who say that pleasure is tranquil. For stillness pertains to a stone and a log and to everything without life, but it is alien to pleasure. For pleasure hankers after an excitement that is actually convulsive, and in some people so far from its being an experience of tranquillity, it is an indulgence in intense and violent movement." + ], + [ + "[161] The sentence “Earth shalt thou eat all the days of thy life” (Gen. 3:14) is an apt one. For the food of the body brings pleasures of earth; and fitly so, it would seem. For there are two things of which we consist, soul and body. The body, then, has been formed out of earth, but the soul is of the upper air, a particle detached from the Deity: “for God breathed into his face a breath of life, and man became a living soul” (Gen. 2:7). It is in accordance with reason, therefore, that the body fashioned out of earth has food akin to it which earth yields, while the soul being a portion of an ethereal nature has on the contrary ethereal and divine food; for it is fed by knowledge in its various forms and not by meat and drink, of which the body stands in need." + ], + [ + "[162] That the food of the soul is not earthly but heavenly, we shall find abundant evidence in the Sacred Word. “Behold I rain upon you bread out of heaven, and the people shall go out and they shall gather the day’s portion for a day, that I may prove them whether they will walk by My law or not” (Exod. 16:4). You see that the soul is fed not with things of earth that decay, but with such words as God shall have poured like rain out of that lofty and pure region of life to which the prophet has given the title of “heaven.” To proceed.", + "[163] The people, and all that goes to make the soul, is to go out and gather and make a beginning of knowledge, not all at once but “the day’s portion for a day.” For to begin with it will be unable to contain all at once the abundant wealth of the gracious gifts of God, but will be overwhelmed by them as by the rush of a torrent. In the second place it is better, when we have received the good things sufficient of themselves as duly measured out to us, to think of God as Dispenser of those that still remain. He that would fain have all at once earns for himself lack of hope and trust, as well as great lack of sense.", + "[164] He lacks hope if he expects that now only but not in the future also will God shower on him good things; he lacks faith, if he has no belief that both in the present and always the good gifts of God are lavishly bestowed on those worthy of them; he lacks sense, if he imagines that he will be, though God will it not, a sufficient guardian of what he has gathered together; for the mind that vaingloriously ascribes to itself sureness and security has many a time been rendered by a slight turn of the scale a feeble and insecure guardian of all that it looked on as in its safe-keeping." + ], + [ + "[165] Gather together, therefore, O soul, what is adequate of itself and suitable, and neither more than sufficient so as to be excessive, nor on the other hand less so as to fall short, that dealing in right measures thou mayest do no wrong. For thou art required also, when making it thy study to cross over from the passions and when sacrificing the Passover, to take the forward step, whose symbol is the lamb, not without measure, for he says “each man shall reckon what suffices for him as a lamb” (Exod. 12:4).", + "[166] Both in the case of manna then, and in the case of every boon which God confers upon our race, it is good to take what is fixed by strict measure and reckoning and not that which is above and beyond us; for to do this is to be over-reaching. Let the soul, then, gather the day’s portion for a day (Exod. 16:4), that it may declare not itself but the bountiful God guardian of the good things." + ], + [ + "[167] And the reason for the injunction we are considering seems to me to be this. The day is a symbol of light, and the light of the soul is training. Many, then, have acquired the lights in the soul for night and darkness, not for day and light; all elementary lessons for example, and what is called school-learning and philosophy itself when pursued with no motive higher than parading their superiority, or from desire of an office under our rulers. But the man of worthy aims sets himself to acquire day for the sake of day, light for the sake of light, the beautiful for the sake of the beautiful alone, not for the sake of something else. And this is why he goes on with the words: “that I may prove them whether they will walk in My law or no” (Exod. 16:4); for this is the divine law, to value excellence for its own sake.", + "[168] The right principle, therefore, tests all aspirants as one does a coin, to see whether they have been debased in that they refer the soul’s good to something external, or whether, as tried and approved men, they distinguish and guard this treasure as belonging to thought and mind alone. Such men have the privilege of being fed not with earthly things but with the heavenly forms of knowledge." + ], + [ + "[169] He gives a further elucidation of this point, when he says, “in the early morning when the dew ceased it appeared all round the camp, and lo! upon the face of the wilderness a fine thing as it were coriander seed, white like hoar-frost on the ground. And when they saw it, they said one to another, ‘What is this?’ for they knew not what it was. And Moses said unto them, ‘This bread, which the Lord hath given us to eat, is this word, which the Lord hath prescribed’ ” (Exod. 16:13 ff.). You see of what sort the soul’s food is. It is a word of God, continuous, resembling dew, embracing all the soul and leaving no portion without part in itself. But not everywhere does this word show itself, but on the wilderness of passions and wickednesses, and it is fine and delicate both to conceive and be conceived, and surpassingly clear and transparent to behold, and it is as it were coriander seed. Tillers of the soil say that if you cut a coriander seed and divide it into countless pieces, each of the portions into which you cut it, if sown, grows exactly as the whole seed could have done. Such too is the word of God, able to confer benefits both as a whole and by means of every part, yes any part you light upon.", + "It is possible that a resemblance between the word of God and the pupil of the eye, is also intended.", + "[170] For as the pupil of the eye is a very small part of it and sees the zones of the universe in their completeness, and the boundless ocean, and the vast expanse of air and of the infinite heaven, all that is bounded by the rising and the setting sun, so the word of God also has keenest sight, and is able to survey all things, … wherewith they shall clearly see all that is worth beholding.", + "[171] Accordingly it is also white; for what could be brighter or more far-shining than the divine word, by communion with which even other things dispel their mist and their gloom, eagerly desiring to become sharers in the light of the soul?" + ], + [ + "[172] An affection peculiar to it is produced by this word. When it has summoned the soul to itself, it brings about a congealment in all that part of us that is earthly, bodily, sense-bound; and this accounts for the words “as it were hoar-frost on the earth” (Exod. 16:14). For we also find that when he that sees God is studying flight from the passions, the waves become fixed as if frozen, that is to say the rush and growth and vainglory of the passions; “for the waves became solid in the midst of the sea” (Exod. 15:8), in order that he that seeth Him that IS might pass beyond passion.", + "[173] The souls, therefore, that have indeed already had experience of the word, but are not able to answer the question, inquire one of another “What is it?” (Exod. 16:15). For it often happens that on finding a sweet taste in our mouths we are uncertain as to the flavour which has given rise to it, and that when we catch the scent of pleasant odours we do not know what they are. In the same way then the soul, when it has been gladdened, is often unable to say what the thing that gladdens it is. But it is taught by the hierophant and prophet Moses: he will tell it, This bread (ibid.) is the food which God hath given to the soul, for it to feed on His own utterance and His own word; for this bread, which He hath given us to eat, is “this word.”" + ], + [ + "[174] He says in Deuteronomy also: “And He afflicted thee and made thee weak by hunger, and fed thee with manna, which thy fathers knew not, that He might proclaim to thee, that not on bread alone shall man live, but on every word that goeth forth through the mouth of God” (Deut. 8:3). This afflicting is propitiation; for on the tenth day also by afflicting our souls He makes propitiation (Lev. 16:30). For when we are being deprived of pleasant things, we think we are being afflicted, but in reality thereby we have God propitious to us.", + "[175] He occasions famine also to us, not a famine of virtue, but a famine of the creations of passion and wickedness. We have a proof of this in His feeding us with His own most “generic” word; for “manna” means “something,” and this is the most generic of all terms. And the word of God is above all the world, and is eldest and most all-embracing of created things. This word “the fathers knew not.” This does not mean the real forefathers, but those whose hair was grey from age who said, “Let us appoint a leader and let us return to Egypt,” that is, “to passion” (Numb. 14:4).", + "[176] Let God then proclaim to the soul, “Not on bread only shall men live, but on every utterance that goeth forth through the mouth of God,” that is to say he shall be fed both by all the word and by a part of it; for the mouth is a symbol of utterance or speech, and the statement is a part of speech. The soul of the most perfect is fed by the word as a whole; we may well be content should we be fed even by a portion of it." + ], + [ + "[177] Now those of whom we have been speaking pray to be fed with the word of God. But Jacob, looking even higher than the word, says that he is fed by God Himself. He speaks on this wise: “The God to Whom my fathers Abraham and Isaac were well-pleasing, the God Who feedeth me from my youth up unto this day, the Angel who delivereth me out of all my ills, bless these boys” (Gen. 48:15 f.). How beautiful is his tone and temper! He looks on God as feeding him, not His Word; but the Angel, who is the Word, as healer of ills.", + "[178] This is the language of a true philosopher. He thinks it meet and right that He that IS should Himself in His own Person give the principal boons, while His Angels and Words give the secondary gifts; and secondary are such as involve riddance from ills. For this reason, I think, God bestows health in the simplest sense, preceded by no illness in our bodies, by Himself only, but health that comes by way of escape from illness He bestows both through medical science and through the physician’s skill, letting both knowledge and practitioner enjoy the credit of healing, though it is He Himself that heals alike by these means and without them. Now His mode of dealing is the same in the case of the soul. The good things, the food, He Himself bestows with His own hand, but by the agency of Angels and Words such as involve riddance of ills." + ], + [ + "[179] In offering this prayer Jacob passed a censure on Joseph the statesman, who had ventured to say “I will nourish thee there.” His words were, “Make haste and go up to my father and say to him ‘thus saith’ ” and so on, and then “come down to me and tarry not,” finishing with “and I will nourish thee there, for there shall be famine for five years” (Gen. 45:9, 11). So Jacob at once chides and instructs the man wise in his own conceit when he says: “You must know, fine Sir, that the foods which nourish the soul are various forms of knowledge, and that these are not bestowed by the word of bodily sense but by God. He who reared me from youth and early prime to full-grown manhood (cf. Gen. 48:15) will Himself satisfy my needs.”", + "[180] Joseph therefore went through the same experience as his mother Rachel. She too imagined that a created being has some power, for she says “Give me children” (Gen. 30:1). But the Supplanter will find fault with her and say, ‘Thou hast greatly erred, for I am not in the place of God, who alone hath power to open the wombs of souls, and to sow virtues in them, and to make them pregnant with noble things, and to give birth to them. Take note of Leah thy sister, and thou wilt find her receiving seed and offspring out of no created being but by God’s own gift’; “for the Lord, when he saw that Leah was hated, opened her womb, but Rachel was barren” (Gen. 29:31).", + "[181] But note again the delicate subtilty here. God opens the wombs of virtue, sowing in them noble doings, but the womb, after receiving virtue at God’s hand, does not bear to God—for He that IS is in need of no one—but bears sons to me Jacob; for it may well be that it was for my sake, not for His own sake that God sowed seed in virtue. Accordingly One is found to be husband to Leah, who is passed over in silence, and another to be father of the children born of Leah. For He that openeth the womb is husband, but father of the children is he to whom she is said to bear these." + ], + [ + "[182] “And I will put enmity between thee and the woman” (Gen. 3:15). In reality pleasure is a foe to sense, albeit thought by some to be a close friend. But just as no one would call the flatterer a comrade, since flattery is friendship diseased, and no one would say that the courtesan is kindly to her lover, since her tenderness is not for him but for his presents, so when you put pleasure to the test you will find that she is disguised under a counterfeit semblance of friendship with sense.", + "[183] You know how when we have surfeited ourselves with pleasure, our organs of sense relax their vigour. Or do you not observe men intoxicated with wine or love, how seeing they do not see and hearing they do not hear and how they are deprived of the power to exercise their other senses with any precision? It sometimes happens that owing to much overeating the vigour of all the senses is relaxed as sleep overtakes the man. Indeed sleep got its name from this relaxing of the senses. For at such a time the organ of perception grows slack, just as when we wake up its intensity is heightened, and the impressions which we receive from without are no longer dull, but are clear and ringing, and carry the sound all the way to the mind; for the mind has to become cognizant of what is without by receiving a blow, and so to gain a vivid impression of it." + ], + [ + "[184] Observe that the words are not “I will set enmity for thee and the woman,” but “between thee and the woman.” Now why is it put so? Because it is over that which is between pleasure and sense, over that which lies in their boundary so to speak, that the warfare of these two arises. But what is between them both are drinkables, eatables, what is adapted to all such purposes, each one of them being both an object of sense and a thing productive of pleasure. When pleasure, therefore, has indulged immoderately in these, it forthwith inflicts injury on sense.", + "[185] The expression again “between thy seed and her seed” is full of philosophical truth: for every seed is a starting-point of existence, but the starting-point of pleasure is passion, an irrational impulse, that of sense the mind; for from the mind as from a fountain the faculties of sense flow forth and extend. This is certainly taught by Moses, the holy prophet, who says that the woman was fashioned out of Adam, sense.(that is) out of mind. What pleasure, then, is to sense, that passion is to mind. Since, therefore, the former pair are mutually hostile, the latter must also be at war with each other." + ], + [ + "[186] And their warfare is patent. When mind is victorious, devoting itself to immaterial things its proper object, passion quits the scene: and on the other hand, when passion has won an evil victory, mind gives in, being prevented from giving heed to itself and to all its own occupations. Moses elsewhere says, “Whenever Moses lifted up his hands, Israel prevailed, but when he dropped them, Amalek prevailed” (Exod. 17:11), showing that when the mind lifts itself up away from mortal things and is borne aloft, that which sees God, which is Israel, gains strength, but when it has lowered its special powers and grown weak, immediately passion, named “Amalek,” which means “a people licking out,” will become strong: for in very deed it eats up the whole soul and licks it out, leaving behind in it no seed or spark of virtue.", + "[187] In keeping with this are the words “Amalek the first of the nations” (Numb. 24:20), because passion rules and lords it over promiscuous hordes that have drifted together without purpose or meaning. Through passion all the war of the soul is fanned into flame, and so God promises to minds to which He vouchsafes the gift of peace, that He will blot out “the memorial of Amalek from under heaven” (Exod. 17:14)." + ], + [ + "[188] The sentence “he shall watch thy head, and thou shalt watch his heel” (Gen. 3:15) is a barbarism, but has a perfectly correct meaning. It is addressed to the serpent concerning the woman, but the woman is not “he” but “she.” What is to be said then? He has left off speaking about the woman and passed on to her seed and origin; but the mind is the origin of sense; and mind is masculine, in speaking of which we should use the pronouns “he” and “his” and so on. Rightly, then, is it said to Pleasure, “the Mind shall watch thy chief and principal doctrine, and thou shalt watch it, the Mind, as it acts and rests upon its accepted tenets.” This basing of conduct and principle on tenets is naturally represented by the word “heels.”" + ], + [ + "[189] The word “shall watch” has two meanings, one like “shall guard and preserve,” the other equivalent to “shall watch for to destroy.” Now the mind must needs be either bad or good. The foolish mind will show itself a guardian and steward of pleasure, seeing that its delight is in pleasure; but the good mind will prove its enemy, watching eagerly for the moment when it shall set upon it and achieve its utter destruction. And mark this: Pleasure on the other hand watches over and preserves the procedure of the foolish mind, but endeavours to break up and destroy the way of life of the wise mind, holding that the latter is planning her ruin, while the former is devising the best means to preserve her.", + "[190] But in spite of her expecting to throw and cheat the good mind, she shall herself be thrown by Jacob who is practised in wrestling, not the bodily wrestling but that in which the soul engages against dispositions that are her antagonists, fighting as she does with passions and wickednesses. And Jacob shall not let go the heel of his adversary, passion, till it has given in, and acknowledged that it has been twice thrown and vanquished, both in the matter of the birthright and in the blessing. For says Esau, “Rightly was his name called Jacob, for he hath supplanted me twice already; then he took my birthright, and now he has taken my blessing” (Gen. 27:36).", + "[191] The bad man regards bodily things as more worshipful, the good man the things of the soul, as they are in reality, not in age but in value and dignity more worshipful, and really first, as is a magistrate in a city; and it is the soul that is sovereign over our composite being." + ], + [ + "[192] He therefore that is first in virtue has received the things that are first, which indeed were his portion; for he has received the blessing also accompanied by perfect prayers. But vainly deeming himself wise is he who says, “My blessings and my birthright hath he taken”: not thine, man, does he take, but those which are opposite to thine; for those which are thine have been accounted meet for slavery, but his for lordship.", + "[193] And if thou shalt consent to become a slave of the wise one, thou shalt cast from thee ignorance and boorishness, plagues of the soul, and be partaker of admonition and correction. For in his prayer thy father says to thee, “To thy brother shalt thou be a slave” (Gen. 27:40); but not now shall this be, for he will not put up with thy restiveness, but when thou shalt have loosed the yoke from thy neck” (ibid.), casting from thee vaunting and insolence which thou didst acquire by yoking thyself to a chariot of passions, of which folly was the driver.", + "[194] Now indeed thou art a slave of the harsh and insufferable masters within thee, to whom it is a fixed law to set no one free. But if thou escape and abandon these, a master to whom his slaves are dear shall welcome thee, holding out bright hopes of liberty and shall not give thee up again to thy former masters. For he has learned from Moses a lesson and rule inviolable, “that a man deliver not up to his master a servant who has been handed over to him by the Lord; for he shall dwell with him in whatever place it liketh him best” (Deut. 23:15 f.)." + ], + [ + "[195] But so long as thou hast not run away, but art still governed by the bit and bridle of thine old masters, thou art unworthy to be slave to a wise man. Thou affordest most sure proof of a servile character unworthy of a free man by saying “my birthright and my blessings” (Gen. 27:36); for these utterances are those of men who are sunk in boundless ignorance, seeing that to speak of “Mine” befits God only, for all things are in reality the property of Him alone.", + "[196] For this reason He shall also testify, when he says, “Thou shalt preserve My gifts, My grants, My fruits” (Numb. 28:2), that “gifts” excel “grants.” For the term “gifts” brings out the sense of great and perfect boons, which God bestows upon the perfect; “grants” have shrunk to a very meagre compass: these are for those of natural excellence who practise and make progress.", + "[197] Because this is so, Abraham also in harmony with the will of God retains the property which had come to him from God, but gets rid of the horses of the king of Sodom (Gen. 14:21 ff.), as also of the possessions of the concubines. Moses, moreover, thinks fit to judge the weightiest cases and issues, but the investigation of the insignificant questions he commits to inferior officers (cf. Exod. 18:26).", + "[198] Whoever dares to say that anything is his own will thereby have registered himself a slave in perpetuity, even as the man who says “I have come to love my master and my wife and my children: I decline to go away free” (Exod. 21:5). It is well that he acknowledged himself a slave; for how can the man be other than a slave who says “mine is the master, even mind,” that is its own master and absolute lord; “mine also is sense-perception,” a means of judging material forms that is dependent upon none; “mine also are the offspring of these,” Mind’s proper objects being Mind’s offspring, and sensible objects the offspring of sense; “for in my power it is to exercise mind and to exercise the senses.”", + "[199] But let him not only give evidence against himself. Let him be condemned also by God, and submit to a slavery eternal and inexorable when God bids his ear to be pierced, in order that it may not admit words of virtue, and bids him be slave for ever to Mind and to Sense, bad and pitiless masters." + ], + [ + "[200] And to the woman He said, “I will greatly multiply thy sorrows and thy groaning” (Gen. 3:16). Woman, who is, as we have seen, Sense, is the subject of an experience peculiarly her own, namely grief, which is called “sorrow”; for there is a quarter of our being in which gladness takes rise, and in that same quarter does grief also take rise: but it is through the senses that we feel gladness, so that of necessity we feel grief also through them. But the excellent and cleansed Mind grieves least, for the senses assail him least. But the foolish Mind experiences grief abundantly, having no antidote in the soul, with which to repel the deadly ills that come from the senses and their objects.", + "[201] The athlete and the slave take a beating in different ways, the one submissively giving in and yielding to the stripes, while the athlete opposes and withstands and shakes off the blows that are falling upon him. You crop a man in one way, a (sheep’s) fleece in another. The sheep has the role of mere passivity, whereas, in the man’s case, there is not only an active reciprocity, but his very submission is, so to speak, also reciprocal, as he adapts his position and posture to the process of being cropped.", + "[202] Just in the same way the man who does not reason yields to another as slaves do, and submits to sorrows as intolerable mistresses, and is powerless to look them in the face, not able to draw forth free and manly reasonings, and accordingly a vast mass of painful experiences pours in upon him through the senses. The man of knowledge on the contrary, stepping out like an athlete to meet all grievous things with strength and robust vigour, blows a counter-blast to them, so that he is not wounded by them, but regards each of them with absolute indifference; and, methinks, he might with youthful spirit address to grief the proud vaunt in the play, saying:", + "Burn me, consume my flesh, drink my dark blood,
Take fill of me; for sooner shall the stars
Go ’neath the earth, and earth go up to sky,
Than thou shalt from these lips hear fawning word." + ], + [ + "[203] Now as for sense God has appointed all woeful things in larger measure, so on the earnest soul has He bestowed without stint an abundance of good things. For example in the case of perfect Abraham He speaks in this wise: “By Myself I have sworn, saith the Lord, for Whose sake thou hast done this thing, and on My account hast not spared thy son, thine only son, verily blessing will I bless thee, and multiplying will I multiply thy seed as the stars of heaven and as the sand which is by the sea shore” (Gen. 22:16 f.). Good is it both that He confirmed the promise by an oath, and that He did so by an oath befitting God; you mark that God swears not by some other thing, for nothing is higher than He, but by Himself, who is best of all things.", + "[204] Some have said, that it was inappropriate for Him to swear; for an oath is added to assist faith, and only God and one who is God’s friend is faithful, even as Moses is said to have been found “faithful in all His house” (Numb. 12:7). Moreover, the very words of God are oaths and laws of God and most sacred ordinances; and a proof of His sure strength is that whatever He saith cometh to pass, and this is specially characteristic of an oath. It would seem to be a corollary from this that all God’s words are oaths receiving confirmation by accomplishment in act." + ], + [ + "[205] They say indeed that an oath is a calling God to witness to a point which is disputed; so if it is God that swears, He bears witness to Himself, which is absurd, for he that bears the witness must needs be a different person from him on whose behalf it is borne. What then must we say? First that there is nothing amiss in God bearing witness to Himself. For who else would be capable of bearing witness to Him? Secondly He Himself is to Himself all that is most precious, kinsman, intimate, friend, virtue, happiness, blessedness, knowledge, understanding, beginning, end, whole, everything, judge, decision, counsel, law, process, sovereignty.", + "[206] Besides if we once take “by Myself have I sworn” in the right way, we shall quit this excessive quibbling. Probably then the truth of the matter is something like this. Nothing that can give assurance can give positive assurance touching God, for to none has He shown His nature, but He has rendered it invisible to our whole race. Who can assert of the First Cause either that It is without body or that It is a body, that It is of such a kind or that It is of no kind? In a word who can make any positive assertion concerning His essence or quality or state or movement? Nay He alone shall affirm anything regarding Himself since He alone has unerringly exact knowledge of His own nature.", + "[207] God alone therefore is the strongest security first for Himself, and in the next place for His deeds also, so that He naturally swore by Himself when giving assurance as to Himself, a thing impossible for another than He.", + "It follows that men who say that they swear by God should be considered actually impious; for naturally no one swears by Him, seeing that he is unable to possess knowledge regarding His nature. No, we may be content if we are able to swear by His Name, which means (as we have seen) the interpreting word. For this must be God for us the imperfect folk, but, as for the wise and perfect, the primal Being is their God.", + "[208] Moses too, let us observe, filled with wonder at the transcendency of the Uncreate, says, “and thou shalt swear by His Name” (Deut. 6:13), not “by Him,” for it is enough for the created being that he should be accredited and have witness borne to him by the Divine word: but let God be His own most sure guarantee and evidence." + ], + [ + "[209] The words, “for Whose sake thou hast done this thing” (Gen. 22:16) are a token of piety; for it is pious to do all things for the sake of God only. That is why we are unsparing of that only child of virtue, even the happiness we have attained, surrendering it to the Creator, deeming such offspring meet to be reckoned a possession of God, but not of any created being. Beautifully significant are the words, “blessing I will bless” (ibid. 17);", + "[210] for there are some people who do many things that are of the nature of benedictions, when their underlying character is not fraught with blessing. Why, even the bad man does some things that it is his duty to do without acting from a dutiful character. Yes, and the drunken man and the madman now and then utter sober words and do sober deeds, but not from a sober mind; and those who are still quite young children not from a fixedly rational state (for nature has not yet trained them to be rational), do and say many things that rational men do and say. But the lawgiver wishes the wise man to be accounted a man of benediction not as the outcome of a passing mood, or of being easily led by others, or as though by chance, but as the result of a fixed state and disposition charged with benediction." + ], + [ + "[211] To return to our text. It was not enough for ill-starred sense to experience sorrows in large measure, it must indulge in “groaning” also. Groaning is intense and excessive sorrow. For we often grieve without groaning; but when we groan over them, we let our sorrows bring on us a very storm of trouble and distress. Now groaning is of two kinds. One kind is found in men who desire and long for opportunities of wrongdoing and cannot get them, and this a bad kind. Another kind is that which is seen in those who repent and are vexed over their defection in former days and cry “Hapless we, how long a time had we, as is now evident, been ill all unaware of it with the illness of folly and senselessness and unrighteousness in our conduct.”", + "[212] But this does not come about unless the king of Egypt, the godless and pleasure-loving disposition, shall have met his end and died out of the soul: “for after those many days the king of Egypt died.” Then straightway when wickedness has died, he that seeth God groans over his own failure, “for the children of Israel groaned by reason of their material and Egyptian works” (Exod. 2:23). For while the king and pleasure-loving temper is alive in us it induces the soul to rejoice over the sins it is committing, but when he has died, it groans.", + "[213] And thus it is that it cries out to the Master beseeching that it may turn no more nor receive its consummation imperfectly. For many souls have desired to repent and not been permitted by God to do so, but have gone away backward as though drawn by a change of current. This befell Lot’s wife, who became stone owing to her being enamoured of Sodom and reverting to the characters that had been overthrown by God." + ], + [ + "[214] Now, however, he says “their cry ascended to God” (Exod. 2:23), bearing witness by so saying to the grace of the existent One; for had He not powerfully called to Himself the suppliant word, it would not have ascended, that is, it would not have been caused to mount, and have grown in volume and begun to soar on high after escaping from the baseness of the things of the earth. Wherefore in the sequel He says, “Behold, the cry of the children of Israel hath come to Me” (Exod. 3:9).", + "[215] Very beautiful is it that the entreaty reached as far as God: but it would not have reached so far, but for the kindness of Him that called. Some souls He anticipates and goes forth to meet: “I will come to thee and will bless thee” (Exod. 20:24). Thou seest how great is the grace of the First Cause, as He is beforehand with our hesitation, and anticipates and meets us, bringing unlimited gain to the soul. And what is said is a divine intimation full of instruction. For if a thought of God come into the mind, He forthwith blesses it and heals all its sicknesses.", + "[216] Sense, however, is always sorrowing and groaning, and with pangs and incurable pain bringing forth perception, as God Himself says, “In sorrow shalt thou bring forth children” (Gen. 3:16); sight brings forth seeing, the ear hearing, taste tasting, in a word sense perceiving: but not without sore distress to the foolish one does she do each of these things, for to such an one pain is caused as he sees and hears and tastes and smells and generally exercises any sense." + ], + [ + "[217] On the other hand, you will find virtue full of exceeding joy at her pregnancy, and the good man begetting with laughter and a glad heart, and the offspring of them both laughter itself. That the wise man begets with joy not sorrow, the Divine word shall testify in these words, “God said to Abraham, Sarai thy wife shall not be called Sarai, but Sarah shall be her name: I will bless her and will give thee a child of her” (Gen. 17:15 f.); then he says further, “And Abraham fell on his face and laughed and said, Shall he that is a hundred years old have a son, and shall Sarah who is ninety years old bear?” (ibid. 17).", + "[218] Abraham evidently rejoices and laughs, because he is to beget Isaac (who is), Happiness; and Sarah, who is Virtue, laughs also. The same book shall witness to this when it says, “It ceased to be with Sarah after the manner of women, and she laughed in her mind and said, Not yet hath happiness befallen me till now but my Lord (the divine Word) is greater (Gen. 18:11 f.), to whom this must needs belong and whom I must believe when he promises good.” Moreover, the offspring is laughter and joy, for that is what “Isaac” means. Let sense-perception therefore be sorrowful, but let virtue always rejoice:", + "[219] for again when Happiness has been born she says with pride “the Lord hath made laughter for me; for whosoever shall hear of it will rejoice with me” (Gen. 21:6). Therefore, O ye initiate, open your ears wide and take in holiest teachings. The “laughter” is joy, and “made” is equivalent to “beget,” so that what is said is of this kind, the Lord begat Isaac; for He is Himself Father of the perfect nature, sowing and begetting happiness in men’s souls." + ], + [ + "[220] “And to thy husband,” He says, “shall be thy resort” (Gen. 3:16). Sense has two husbands, the one lawful, the other a seducer. After the fashion of a seducing husband the thing seen acts on the sight, the sound on the hearing, the flavour on the palate, and so with the rest one by one. And these turn away and invite to themselves the irrational sense and get the mastery of it and domineer over it. Beauty enslaves the sight, the pleasant savour the palate, and the several objects of sense enslave the sense corresponding to them.", + "[221] Look at that glutton, what a slave he is to the dishes prepared by the skill of cooks and confectioners. Mark that one wild with excitement over music, how he is swayed and held spellbound by harp or flute or it may be by a good singer. But to sense that has been turned from all else to Mind, her lawful husband, vast benefit befalls." + ], + [ + "[222] Let us observe in the next place how he discourses respecting Mind itself when acted upon in violation of the right principle. “To Adam God said, ‘Because thou hast listened to the voice of thy wife, and hast eaten of the tree, of which I commanded thee not to eat [of it thou hast eaten], cursed is the ground in respect of thy labours’ ” (Gen. 3:17). Most profitless is it that Mind should listen to Sense-perception, and not Sense-perception to Mind: for it is always right that the superior should rule and the inferior be ruled;", + "[223] and Mind is superior to Sense-perception. When the charioteer is in command and guides the horses with the reins, the chariot goes the way he wishes, but if the horses have become unruly and got the upper hand, it has often happened that the charioteer has been dragged down and that the horses have been precipitated into a ditch by the violence of their motion, and that there is a general disaster. A ship, again, keeps to her straight course, when the helmsman grasping the tiller steers accordingly, but capsizes when a contrary wind has sprung up over the sea, and the surge has settled in it.", + "[224] Just so, when Mind, the charioteer or helmsman of the soul, rules the whole living being as a governor does a city, the life holds a straight course, but when irrational sense gains the chief place, a terrible confusion overtakes it, just as when slaves have risen against masters: for then, in very deed, the mind is set on fire and is all ablaze, and that fire is kindled by the objects of sense which Sense-perception supplies." + ], + [ + "Moses, moreover, gives intimations of such a conflagration of the mind as this, occasioned by the senses, when he says:", + "[225] “And the women kindled yet further a fire in Moab.” For “Moab” means “out of a father,” and our father is the Mind, His words are, “Then shall they that propound riddles say, Come to Heshbon that it may be built, and that the city of Sihon may be constructed. For a fire hath gone forth from Heshbon and a flame from the city of Sihon, and it devoured as far as Moab and drank up the boundaries of Arnon. Woe to thee, Moab, thou art undone, O people of Chemosh. Their sons were given up as fugitives, and their daughters as prisoners of war to Sihon, king of the Amorites, and their seed shall perish, Heshbon unto Dibon, and their women yet further kindled a fire against Moab” (Numb. 21:27–30).", + "[226] “Heshbon” means “reasonings”: and “reasonings” are riddles full of obscurity. Look at a doctor’s reasonings: “I will purge the patient, I will feed him up, I will prescribe medicines and put him on a diet that will make him well, I will operate, I will cauterize.” But many a time has nature either brought recovery without these means being used, or brought death when these have been resorted to, proving all the doctor’s calculations to be vain dreams, nothing but guesswork in the dark. Again, the farmer says,", + "[227] “I will sow, I will plant, the plants will grow, seeds and plants will yield crops, not only useful as affording food that we cannot do without, but so abundant as to give us enough and to spare.” Then all of a sudden a fire, or a storm, or persistent rain spoils everything. Sometimes all that he had reckoned on comes to pass, but the reckoner dies first without having had the benefits of them, and his expectation of enjoying the fruits of his toil proves a vain one." + ], + [ + "[228] So then it is best to trust God and not our dim reasonings and insecure conjectures: “Abraham believed God and was held to be righteous” (Gen. 15:6); and the precedence which Moses takes is testified to by the words he is “faithful in all My house” (Numb. 12:7). But if we repose our trust in our own reasonings, we shall construct and build up the city of Mind that corrupts the truth: for “Sihon” means “corrupting.”", + "[229] Accordingly the dreamer finds on rising up that all the movements and exertions of the foolish man are dreams void of reality. Yea Mind itself turned out to be a dream. And this is so, because to trust God is a true teaching, but to trust our vain reasonings is a lie. An irrational impulse issues forth and goes its rounds, both from our reasonings and from Mind that corrupts the truth; wherefore also he says, “There went forth a fire from Heshbon, a flame from the city of Sihon” (Numb. 21:28). In this way trust in plausible reasonings or in Mind corrupting that which is true, is irrational." + ], + [ + "[230] “It devours even as far as Moab,” that is to say as far as Mind. For whom else does false opinion deceive but wretched Mind? It devours and eats up yea and swallows down the boundary-stones in it, that is, each particular thought or judgement, which are graved and chiselled as though upon a boundary-stone. The stones are Arnon, which means “their light,” since it is in reasoning that each matter is elucidated.", + "[231] This is how he begins the dirge over the headstrong and selfish Mind: “Woe to thee, Moab: thou art undone”; for if thou heedest guesses made according to what is probable, thou hast lost truth. “The people of Chemosh,” that is thy people and its power has been found to be maimed and blinded; for “Chemosh” means “as a groping,” and groping is characteristic of one who cannot see.", + "[232] These find their sons, each particular reasoning, fugitives, while their judgements, corresponding to daughters, are captives of war to the king of the Amorites, that is “the lecturer of men fond of talking”; for the Amorites, if we translate the name, are “men fond of talking,” being a figure of the uttered word, and the prince of these is the lecturer or sophist clever at searching after verbal artifices, and those who transgress the boundary of truth place themselves at the mercy of his quibbling." + ], + [ + "[233] Sihon, therefore, the corrupter of the healthy rule of the truth, “and his seed shall perish together with Heshbon” (that is) the quibbling riddles “as far as Dihon,” a name given to going to law, and quite appropriately, for probabilities and plausible arguments involve no knowledge concerning truth, but trial and disputation and wrangling conflict and contentiousness and everything of that sort.", + "[234] It was not, however, enough for Mind to have the troubles that are peculiar to it and belong to its own sphere, but over and above these the women, the senses, that is, lit a fire, a huge conflagration, to add to its disasters. Prythee see what I mean by this. It often happens in the night when we are actively employing no single one of our senses, that we entertain strange notions on many different subjects, for the soul is perpetually in movement and can turn ten thousand different ways. This being so, what it produces by itself would have been sufficient for its corruption.", + "[235] But as it is, the mob of the senses has introduced into it from outside an untold host of mischiefs, drawn partly from visible objects, partly from sounds, as well as from savours and scents that touch the sense of smell; and we may say that the flame arising from them affects the soul more disastrously than the flame that is kindled in it by the soul itself without calling in the organs of sense to assist it." + ], + [ + "[236] One of these women is the wife of Potiphar, Pharaoh’s head-cook (Gen. 39:1 ff.). How, being a eunuch, he comes to have a wife, is a point to be considered: for those, who are occupied with the literal wording of the law rather than with its figurative interpretation, will find that it involves what appears to such a difficulty. For the Mind, that is really an eunuch and chief cook, dealing not in the simple pleasures only but in excessive ones also, deserves the title of eunuch as one who is incapable of begetting wisdom, seeing that he serves as eunuch none other than Pharaoh, the disperser of noble things. For you must bear in mind that from another point of view to become an eunuch would be a very good thing, if so our soul should be able to escape wickedness and unlearn passion.", + "[237] So Joseph too, the self-controlling character, when pleasure says to him “Sleep with me” (Gen. 39:7) ‘and being human indulge human passions and enjoy the delights that come in life’s course,’ refuses to comply with her saying, ‘I shall be sinning against God the Lover of virtue, were I to show myself a lover of pleasure; for this is a wicked deed.’" + ], + [ + "[238] And now he is merely skirmishing, but before long he is stoutly fighting it out, when the soul has entered into her own house, and falling back on her own energies has renounced all that is regulated by the body, and has set to work at business properly belonging to her inasmuch as they are activities of the soul. He goes neither into Joseph’s house nor into that of Potiphar, but “into the house.” He does not go on to say whose house, that you may think and interpret. He simply adds, “to do his business” (Gen. 39:11).", + "[239] The house then is the soul, into which he retires, abandoning all that is outside, to the end that he may, as we say, get within himself. The “business” of the man of self-control is, we may take it, done by God’s will; for indeed, among all the reasonings wont to have their abode in the soul within, there was not one such uncongenial reasoning found there. Meanwhile pleasure does not desist from struggling, but laying hold of his garments says “Sleep with me.” As clothes are coverings of the body, so are food and drink of the living being. This is what she says, “Why do you decline pleasure, without which you cannot live?", + "[240] See, I seize and carry off part of what goes to produce her, and I declare that you would be unable to exist without using something productive of pleasure.” What does the man of self-control do? “If,” he says, “I am going to be a slave to passion for the sake of the matter that is productive of it, I will even leave passion behind and go forth outside”; for “leaving his garments in her hands he fled and went forth outside” (Gen. 39:12)." + ], + [ + "[241] “Who,” someone may ask, “goes forth within?” Do not many? Or have not some who have avoided the robbing of temples stolen goods from a private house, and some who have not been father-beaters, committed violence on a stranger? These people do indeed come forth from the sins mentioned, but they come into others. But he that exercises perfect self-control must shun all sins, both the greater and the lesser, and be found implicated in none whatever.", + "[242] Joseph, however, being but a youth and lacking strength to contend with the Egyptian body and vanquish pleasure, runs away. But Phinehas the priest, who was zealous with the zeal for God, has secured his own safety, not by flight, but grasping the “spear,” i.e. the spirit of zeal, he will not desist before he has “pierced the Midianitish woman,” the nature that has been sifted out of the sacred company, “through her womb” (Numb. 25:7 f.), that she may never be able to cause plant or seed of wickedness to shoot up:" + ], + [ + "in recompense for this, for the cutting out of folly, the soul obtains a twofold portion as its reward, peace and priesthood (ibid. 12 f.), virtues as near of kin as sisters.", + "[243] To such a woman, therefore, we must not hearken, wicked sense I mean. For “God dealt well with the midwives” (Exod. 1:20), because disregarding the injunctions of Pharaoh, the scatterer, they “saved alive” the male offspring of the soul which he wished to destroy; for, enamoured of what is material and female, he knows not the First Cause and says, “I know Him not” (Exod. 5:2).", + "[244] Quite a different woman claims our compliance, a woman such as Sarah is seen to have been, even paramount virtue. The wise Abraham complies with her when she recommends the course to follow. For at an earlier time, when he had not yet become perfect but, before his name had been changed, was still only inquiring into supramundane things, being aware that he could not beget seed out of perfect virtue, she advises him to beget children out of the handmaiden, that is school-learning, even Hagar (Gen. 16:2 ff.). This name means “Sojourning,” for he that is studying to make his home in perfect virtue, before he is registered as a member of her city, sojourns with the subjects learned in the schools, that he may be led by these to apply his unfettered powers to virtue.", + "[245] Afterwards, when she sees him brought to perfection, and capable now of begetting … And if he, filled with gratitude towards the education by means of which he was brought into union with virtue, thinks it harsh to reject it, he shall be brought to compliance by an oracle of God bidding him, “In all that Sarah saith to thee listen to her voice” (Gen. 21:12). Let that which seems good to virtue be law for each one of us; for if we choose to hearken to all that virtue recommends, we shall be happy." + ], + [ + "[246] The words “and thou didst eat of the tree of which alone I commanded thee not to eat” are equivalent to “thou didst consent to wickedness, which it is thy duty to keep off with all thy might”: because of this “cursed”—not “art thou” but “is the earth in thy works” (Gen. 3:17). What then was the reason of this? The serpent, we saw, was pleasure, an irrational elation of soul. She is accursed on her own account, but mark well that she attaches herself only to the worthless man, not to any good man. Adam is the neutral mind, which now proves better, now worse.", + "[247] For in so far as he is mind, his nature is neither bad nor good, but under the influence of virtue and vice it is his wont to shift towards good and bad. It is then just as we should expect, that he is not accursed on his own account, inasmuch as he is neither wickedness nor conduct with wickedness for its rule, but the earth is accursed in his works; for the doings of which the whole soul, to which is here given the name of “earth,” is the means and occasion, are blameworthy and faulty when he allows wickedness to regulate them in each case. Accordingly he goes on “in sorrow shalt thou eat of it.” This is tantamount to “thou shalt sorrowfully get the benefit of being alive.” For in pain does the bad man all his life long avail himself of his own vitality. He has no motive for joy. Such a motive is in the nature of things supplied by righteousness and good sense and the virtues that share her throne." + ], + [ + "[248] “Thorns therefore and burrs shall it cause to spring up for thee” (Gen. 3:18). Nay, what does grow and shoot up in the soul of a foolish man, but the passions which goad and wound it? To these, using figures, he has given the name of thorns. These the irrational impulse like a fire meets first, and ranging herself with them burns up and consumes all the soul’s possessions. For this is what is said: “If a fire break out and find thorns and go on to burn threshing-floor or standing corn or field; he that kindled the fire shall make restitution” (Exod. 22:6).", + "[249] You see that the fire, the irrational impulse, when it has broken out does not burn the thorns but finds them; for being a searcher after the passions it finds what it wanted to get; and when it has found them it burns up these three things, perfect virtue, gradual progress, goodness of natural disposition. Virtue he likens to the contents of the threshing-floor, for as the grain has been gathered together on it, so in the soul of the wise man have been gathered noble things. To the standing corn he likens gradual advance, since either is incomplete and is earnestly set on its completeness. He likens goodness of natural disposition to the field, because it is receptive of the seeds of virtue.", + "[250] He calls each of the passions “burrs” or “three-spiked caltrops,” because they are threefold, the passion itself, that which produces it, and the finished result of these. For instance, pleasure, the pleasant, feeling pleasure; desire, the desirable, desiring; sorrow, the sorrowful, feeling sorrow; fear, the fearful, fearing." + ], + [ + "[251] “And thou shalt eat the grass of the field; in the sweat of thy face shalt thou eat thy bread” (Gen. 3:18 f.). He uses the terms grass and bread as synonyms; the thing meant is the same. Grass is food of an irrational creature; and such is a bad man with the right principle cut out of him; irrational also are the senses, being a part of the soul. But the mind striving to attain the objects of sense by means of the irrational senses, makes this striving not without toil and sweat. For exceeding painful and burdensome is the life of the foolish man, as he pursues with greedy desire all things that are productive of pleasures and of all things that wickedness loves to bring about.", + "[252] And how long is this to be? “Until,” He says, “thou shalt turn back into the earth, from which thou wert taken” (Gen. 3:19). For, having forsaken the wisdom of heaven, is he not now ranked with things earthly and chaotic? How then he turns back yet further, we have to consider. But perhaps what he means is of this kind, that the foolish mind has indeed always turned back from the right principle, but has been taken not from the sublime nature but from the more earthly substance, and, whether staying still or in movement, is the same and devoted to the same interests.", + "[253] And that is why he goes on to say, “Earth thou art and into earth shalt thou depart” (ibid.), which amounts to what I have already said. It signifies this also, “thine origin and thine end are one and the same, for thou tookest thine origin from earth’s decaying bodies, and into them shalt thou again come to thine end, after treading the way of life that comes between, along no high road but on a rough path, full of brambles and burrs whose nature is to prick and wound.”" + ] + ] + } + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "אליגוריות החוקים", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "אליגוריות החוקים", + "enTitle": "Allegorical Interpretation of Genesis", + "key": "Allegorical Interpretation of Genesis", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ספר א", + "enTitle": "Book I", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ב", + "enTitle": "Book II", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ג", + "enTitle": "Book III", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On Dreams/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1934.json b/json/Second Temple/Philo/On Dreams/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1934.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..70dfd0c1b654a9a7dd8c65ee09220030e445e51f --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On Dreams/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1934.json @@ -0,0 +1,953 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On Dreams", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1934", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על החלומות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Book I": { + "Introduction": [ + "ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK I", + "This treatise, as we learn from its opening section, is really the second of those which deal with dreams. The first, which is lost, treated of dreams in which the dreamer’s own thoughts had no part. This second treatise is concerned with dreams in which the mind is inspired and can thus foresee the future. The two examples of this kind are taken from the history of Jacob. The first is the familiar story of the heavenly ladder at Bethel, and this with introductions and digression occupies §§ 2–188. The second is the dream of Genesis 31 in which he sees the different markings of his flock and is bidden to return to his native land. This takes up the rest of the treatise. The first of these dreams is quoted in § 3, the second in § 189.", + "Philo, after noting the difference of subject between this treatise and the preceding and quoting the substance of the vision (1–3), finds it necessary to discuss the verses which lead up to it. “And Jacob went out from the well of the oath and journeyed to Haran, and he met with a place. For the sun was set, and he took one of the stones of the place and set it at his head and slept in that place” (4–5). The first question is, What is the well? A well is knowledge, which like the well water is hidden and can only be gained by toil (6–8). But from this particular well Isaac did not find water, and this means that full knowledge is beyond us. The more we learn the more we find remains to be learnt (8–11).", + "But why the “well of the oath”? Because this impossibility of obtaining full knowledge is a truth which everyone can safely affirm without fear of perjury (12–13). But we observe that while Isaac digs four wells it is only the fourth which receives this name (14). So too in the universe and in the man we find three things which can be known in a sense and a fourth which cannot. The world has four constituents—earth, air, water, heaven. We can give some account of the first three, but on the fourth all sorts of theories are held. And here he takes the occasion to mention various views as to the nature of the sun, moon, and stars, nearly all of which can be illustrated from earlier writers (15–24). So, too, with man. Here the four are body, senses, speech and mind, and our partial knowledge of the first three, compared with our complete ignorance of the fourth, is treated in the same way (25–32). The thought may be illustrated from the phrase in Leviticus that “the fourth year is holy and for praise,” for heaven with its music of the spheres and the human mind alike have been created to praise their maker (33–38). This meditation concludes with a censure of those who suppose that the story of the four wells can be taken in its literal sense (39–40).", + "Haran, as explained already elsewhere, signifies the land of the senses, and it is only right and natural that the soul should sometimes leave the well of boundless knowledge, the world of mind, and take Haran for its refuge, but not for its lasting home (41–45). That is only for the Laban soul, which is contrasted with Jacob as Terah is with Abraham. For while Abraham came out of Haran, Terah died there (45–48). This leads Philo to further thoughts on the subject of Terah. His name means “observer of scent,” and the second part of the name suggests the thought of those who like the hound scent the distant virtue but do not win it, a condition inferior to the best, yet not without value (48–51). The other part of the name, “observer,” reminds us that Terah dwelt in Chaldea before he came to Haran, i.e. that his observation concerned itself with the vanities of astrology, whereas his migration to Haran shews the conversion of the soul to the Socratic principle of “Know Thyself” (52–58). But Terah goes no further, and it is only Abraham who leaves Haran for the highest quest of all (59–60).", + "And now what is the place which he “lights upon” or “meets”? “Place” apart from the ordinary sense may indicate either the Logos which God fills and in which He stands, or God Himself (61–64). After a short discussion of the text in the story of Abraham’s sacrifice of Isaac, “he came to the place … and saw the place from afar,” in which he finds an inconsistency requiring explanation (64–67), he lays down with confidence that in the Jacob story the place is the Logos (68–71).", + "“The sun was set.” Here the sun is God Himself, whose setting in the mind leaves room for the inferior influence of “words” to take the lead, and some illustration of the symbolism in which the sun or at least light stands for God is given (72–76). But we must note, however, in passing that elsewhere the sun is a figure for other things. Sometimes it stands for the mind (77–78), even for such inferior light as that of the senses, and he reminds us that the sunlight hides the glory of the stars as sense hides the light of true knowledge (79–84). Again it stands sometimes for the Logos (85–86). Yet on the whole the thought of the sun representing God holds the field, and two illustrations of this follow. In the first of these the phrase “expose” (or “hang”) the malefactor “before the sun” is understood to mean that the confession of sin to the all-seeing God is the necessary preliminary to repentance and forgiveness (87–91). The second leads to one of those curious diatribes in which Philo tries to shew that a simple and indeed humane ordinance of the law cannot be accepted literally. The text is that in which the creditor, who has taken the debtor’s cloak as security, is bidden to return it at sunset (92). Various objections to a literal interpretation are raised. Is it worthy of God to legislate on such a trivial matter? (93–94). Why should not the creditor keep the cloak, and what is it a security for? (95–98). Why should it not be restored in the daytime also (99), and even the wording of the ordinance is declared to be absurd if taken literally (99–101). We are therefore driven to the allegorical interpretation that the garment stands for speech or reason, and that those who deprive themselves or others of reason must restore it before the divine sun sets in their hearts (102–114). So then, applying this interpretation to the story, we see the Practiser sometimes illumined by the sun-like rays of God Himself, sometimes left to the less brilliant light of the Logos and finding in that a sufficient blessing (115–117). Before closing this part of the discussion Philo notes that some, while agreeing that the place is the Logos, take the sun to mean mind and sense together, and construe the setting of these as meaning the humble acknowledgement of the inability of human faculties to attain real truth (118–119).", + "“He took of the stones of the place and slept.” Before we consider the allegorical meaning of this we may note how the story in its literal sense inculcates the duty of simple living, and Philo takes the occasion to deliver one of his frequent commonplaces against luxury (120–126). Allegorically, however, the stones of the place are Logoi, here definitely regarded as spiritual beings, and one stone, apparently the divine Logos itself, serves him for the pillow of his mind, the head of his soul (127–128). From this thought he passes for a moment to compare the story of the same Logos as the instructor and rewarder of Jacob in the wrestling story of Genesis 32, and the lesson to be learnt from the incident of his numbed or shrinking thigh. This concludes the commentary on the incidents which lead up to the dream of the ladder (129–132).", + "We now pass on to the interpretation of the vision itself. The ladder from one point of view symbolizes the air, the habitation of unbodied souls, some of whom descend into human bodies and become engrossed in earthly things, while others rise above all such. And again, there are higher spiritual beings, the angels, who act as intermediaries between God and man (133–145). But in another sense, the ladder is the soul on which the divine words move up and down—up to draw it upwards, down to help it in its abasement (146–149). Or again, the ladder may show the life of the Practiser, with its perpetual advancing and back-sliding (150–152), or, once more, the oscillations of fortune as we see them in ordinary life (153–156).", + "“The Lord ‘stood firmly,’ or was established, on the ladder.” These words naturally suggest to Philo his favourite “thought” of the divine “standing” which alone establishes all things (157–159), and he goes on to consider the phrase: “I am the Lord God of Abraham, thy father, and the God of Isaac.” Why “the Lord God” in one case and “God” in the other? Philo, as usual, assuming that Lord represents the sovereign and God the creative and beneficent potency, argues that the Abraham-nature which learns through teaching needs both these, while the Isaac-nature of the self-taught needs only the latter (160–163); and this thought gives him an occasion to extol such allegorical interpretations and to call upon devout souls to seek for them (164–165). Another point in the phrase is that Abraham is called Jacob’s father, while Isaac is not. Again the same principle of the three types, teaching, nature, practice, will help us. While Jacob is still Jacob the supplanter and embodies practice, he is more akin to Abraham. When he becomes Israel who sees God, he will have Isaac for his father (166–172). Other phrases in the divine speech are commented on shortly with devout reflections, of which the most characteristically Philonic are those on the words, “In thee shall all tribes of the earth be blessed,” and “I will turn thee back to this land.” From the first he draws the lesson that the “tribes” in the individual, the senses, are blessed by the virtuous mind within, while the tribes in the wider sense are inevitably influenced for good by the lover of wisdom. On the second he points out that it may refer to the immortality of the soul, which, released from the body, returns to the heaven from which it came.", + "He now turns to Jacob’s waking words and feelings. A difficult and fantastic explanation is given, of which the main points are (1) that his fear is caused by realizing that God is not in any place, (2) that in the words, “This is none other than the House of God,” “this” is the visible world of sense which is also the gate of heaven, because it is only through our experience of it that we get our knowledge of the world of mind (182–188).", + "If Philo’s treatment of the ladder dream may seem in parts a feeble perversion of one of the most familiar and beautiful stories in Genesis, his treatment of the dream which follows brings out his gift for extracting striking ideas from the most unpromising material. After quoting the passage Gen. 31:11–13 in full (189), he begins by pointing out that a vision may be granted to men by the ministers of God, as well as by God Himself (190), and that God speaks in different terms, according as He speaks as a sovereign or a teacher or a friend. That Jacob is a friend appears from His addressing him by name, as Moses and Abraham are addressed (191–196). Passing on to the substance of the dream, the rams and he-goats who mount the sheep and goats are two logoi, here no longer spiritual beings but thoughts or ways of thinking which impregnate tender souls inspiring either repentance or a desire for positive well-doing (197–200). These logoi are described as pure white, speckled or varied, ashy-spotted or sprinkled. At the first of these he glances at present only for a moment, and passes on to a consideration of “variegation” as it is shewn in the pageant of the universe and in the world of learning, where the student gathers from each branch of knowledge its various parts and weaves them into a gaily coloured piece of work such as Bezaleel the “variegator” made (201–207). As for the ashy-spotted, while recognizing that literally this means marked with ash-coloured spots, he turns it for the purpose of his allegory into sprinkled with ashes and water, the ritual of purification, thus signifying the abasement of the humble soul (208–210). He notes how all three are symbolized in the high priest, who must first purify himself with ashes and water, who wears both the varied breastplate and the white linen robe, which represents a higher type of detachment from human aims and deceptions (213–218). In contrast with this is the Joseph soul, with its coat of varied colours, which of the three types has only variegation, and even that in a lower sense (219–224). Let us avoid variegation of this kind, and thus frustrate Laban whose wiles are shewn in the next verse of the text, “I have seen all that Laban does to thee,” and that he will be frustrated is shewn by the continuation, “I am the God Who appeared to thee in God’s place” (224–227). These last words carry Philo away on to the distinction between “the God” and “God” or “a God,” the conclusion of which seems to be that, just as in condescension to human weakness God allows Himself to be spoken of in anthropomorphic terms, so He reveals Himself in the form of angels or “gods” (232–236).", + "The next words are: “Where thou anointedst Me a pillar.” Philo for the moment ignores “anointedst,” and fastens on the word “pillar,” taking it in the sense of a monumental slab. Such a slab is erected or made to stand, is inscribed and is dedicated; and he enlarges on these three ideas, particularly on dedication. The dedication must be to God, and those who dedicate a pillar to themselves are blasphemously affirming the stability of human things, and will, like Lot’s wife, become themselves lifeless “pillars” of salt (244–248). He now deals with the word “anointedst”: since ἀλείφειν means also train for the arena, and the ἀλείπτης is a trainer, he easily gets the thought that to anoint the pillar is spiritually to train in the soul the doctrine which the pillar represents, namely the stability of God. Such a training will also dedicate the soul (249–251), and so also the words “Thou didst vow a vow” is a dedication of the maker of the vow (252–254). The treatise concludes with an exhortation to the soul to learn all these lessons from the Practiser’s story, and thus, as is promised in the last words of the text, return to the land of its nativity (255–end)." + ], + "": [ + [ + "[1] The treatise before this one embraced that first class of heaven-sent dreams, in which, as we said, the Deity of His own motion sends to us the visions which are presented to us in sleep. In the present treatise we shall, to the best of our ability, bring before our readers dreams which find their right place under our second head.", + "[2] The second kind of dreams is that in which our own mind, moving out of itself together with the Mind of the Universe, seems to be possessed and God-inspired, and so capable of receiving some foretaste and foreknowledge of things to come. ", + "The first dream belonging to the class thus indicated is that which appeared to the dreamer on the stairway of Heaven:", + "[3] “And he dreamed, and behold a stairway set up on the earth, of which the top reached to heaven, and the angels of God were ascending and descending upon it. And the Lord stood firmly on it; and He said, ‘I am the God of Abraham thy father and the God of Isaac; fear not; the land whereon thou sleepest, to thee will I give it, and to thy seed; and thy seed shall be as the sand of the earth, and shall spread abroad to the west and the south and the north and the east; and in thee shall be blessed all the tribes of the earth, and in thy seed. And, behold, I am with thee, guarding thee in every way by which thou goest, and will bring thee back into this land, for I will by no means forsake thee, until I have done all things whatsoever I have spoken unto thee’ ” (Gen. 28:12–15).", + "[4] The vision is introduced by a prefatory passage necessary for its understanding, and if we study this in detail we shall perhaps be able easily to grasp the meaning of the vision. What then is this prefatory passage? It runs thus: “And Jacob went out from the Well of the Oath, and made his journey to Haran; and he met with a place; for the sun set; and he took one from the stones of the place, and put it under his head, and he slept in that place” (ibid. 10 f.); and then at once follows the dream.", + "[5] It is worth while, then, at the outset to investigate these three points, firstly, what “the Well of the Oath” is and why it was so called; secondly, what “Haran” is, and why it is that on coming out from the Well aforesaid he comes at once  to Haran; thirdly, what “the place” is, and why, when he reaches it, the sun sets, and he himself goes to sleep." + ], + [ + "[6] Let us consider the first to begin with. To me, then, the Well seems to be a symbol of knowledge; for the nature of knowledge is to be very deep, not superficial; it does not display itself openly, but loves to hide itself in secrecy; it is discovered not easily but with difficulty and with much labour. And all this may be seen not only in branches of knowledge which contain a whole multitude of important problems, but in the simplest  studies as well.", + "[7] Just choose any art you please, not the best of them I beg of you, but the most ignoble of them all, which perhaps no free man whatever brought up in a city would voluntarily practise, and even in the country a servant who has to grapple with a harsh and ill-conditioned master, who forces him to many a distasteful task, would only undertake reluctantly.", + "[8] For it will be found to be not a simple but a subtle matter, one “which needs both hands to take it,” hard to discover and hard to master, a foe to hesitation and negligence and indifference, demanding abundance of zest and enthusiasm, of hard toil and anxious thought.", + "This is why the diggers of this well say that they found no water in it (Gen. 26:32), inasmuch as the ends pursued in the different branches of knowledge prove to be not only hard to reach, but absolutely beyond finding.", + "[9] That is why one man is a better scholar or geometrician than another, because no limit can be set to the extensions and enlargements of his subject in all directions. For what still remains is always waiting to engage us in fuller force than what we have already learned; so that the man who is supposed to have reached the very end of knowledge, is considered in the judgement of another to have come half way; while if Truth give her verdict, he is pronounced to be just beginning.", + "[10] For “life is short,” said one, “and art is long” ; and he best apprehends its greatness who honestly sounds its depths, and digs it like a well.", + "So there is a story that a grey-haired man of great age shed tears when dying, not in any cowardly fear of death, but by reason of his yearning for education, and the thought that he is now first entering upon it, when he takes his final leave of it.", + "[11] For the soul is just blossoming into knowledge, when the body’s bloom is withering away through the passing of years. So it is a hard fate to be tripped up by the heels before one has attained the prime of youthful strength to apprehend things more accurately. This experience is common to all who love to learn, who see new results of thought and study rise like a shining light in addition to the old. Many of these does the soul, if it be not cursed with barrenness, bring forth; many does Nature of herself shew to those whose understanding is sharp-sighted, without giving any sign beforehand of their coming.", + "So then the well of knowledge, the well without limit or ending, has been shewn to be such as I have described.", + "[12] Why it was named “Oath” I must now tell you. Matters that are in doubt are decided by an oath, insecure things made secure, assurance given to that which lacked it. From this we conclude that there is nothing which can be asserted with  greater certainty than that wisdom is essentially without end or limit.", + "[13] While then it is well to agree with one who discourses on these truths even if he takes no oath, let anyone who is not very prone to assent do so when the speaker is on his oath. And no one need shrink from taking such an oath, for he may rest assured that his name will appear on the register of those who have sworn truly. " + ], + [ + "[14] Enough on these points. The next thing to inquire is why, when four wells are dug by Abraham and Isaac and those about them (Gen. 21:25, 26:19–23), the fourth and last received as its name “Oath.”", + "[15] Probably Moses wishes to shew us allegorically that while both the constituents of which the universe is composed, and those from which we ourselves were moulded and so fashioned into human shape, are four in number, three of them are such as can in one way or another be apprehended, but the fourth is universally held to be beyond our powers of apprehension.", + "[16] In the world, then, we find the constituents that make up the whole to be four, earth, water, air, heaven. To three of these properties have been allotted, the discovery of which may be difficult, but is not wholly impossible.", + "[17] For, as regards earth, we perceive that it is a body, heavy, indissoluble, firm, cut up into mountain-ranges and level plains, divided by rivers and sea, so that parts of it are islands, part continents; that some of it has a light thin soil, some of it a deep soil; some of it rough, stiff, stony, and altogether barren, some level and soft and very fertile. These and a thousand other points we apprehend.", + "[18] As to water again, we perceive that it has several of the properties just enumerated in common with land, and others peculiar to itself; for some of it is sweet, some brackish, other parts marked by other differences; some water is fit to drink, other water unfit. We know too it has not either of these properties alike for all; one kind of water is drinkable by some but not by others, and what is undrinkable by some is quite drinkable by others; and that some is by nature cold, some by nature hot:", + "[19] for there are a thousand springs, in many places giving forth boiling water, and that not only on land, but in the sea. Yes, there have before now appeared veins emitting boiling water in mid ocean, which all the force of the surrounding seas pouring over them from time immemorial has been powerless to quench or even in any measure to check.", + "[20] Again we perceive that the air has a nature which gives way to the pressure of the objects around it; that it is the instrument of life, of breathing, of sight, hearing and the other senses; that it admits of density and rarity, of motion and stillness, that it undergoes all kinds of change; that it is the source of winter and summer, and of the autumn and spring seasons, that is, of the constituent parts that fix the limits of the year’s cycle." + ], + [ + "[21] All these we perceive; but heaven has sent to us no sure indication of its nature, but keeps it beyond our comprehension.  For what can we say? That it is a fixed mass of crystal, as some have thought? Or that it is absolutely pure fire? Or that it is a fifth substance, circular in movement, with no part in the four elements? Again, we ask, has the fixed and outmost sphere upward-reaching depth, or is it nothing but a superficies, without depth, resembling plane geometrical figures?", + "[22] Again: are the stars lumps of earth full of fire? Some people have declared them to be dells and glades and masses of fiery metal, for which they themselves deserve a prison and mill-house, in which such instruments are kept to punish impiety.  Or are the stars an unbroken, and, as one has said, “close” harmony, indissoluble compresses of ether? Are they living and intelligent, or devoid of intelligence and conscious life? Are their motions determined by choice or simply by necessity?", + "[23] Does the moon contribute a light of its own or a borrowed light caused by the rays of the sun shining on it? Or is it neither the one nor the other by itself absolutely, but the combined result of both, a mixture such as we might expect from a fire partly its own, partly borrowed? Yes, all these and suchlike points pertaining to heaven, that fourth and best cosmic substance, are obscure and beyond our apprehension, based on guess-work and conjecture, not on the solid reasoning of truth;", + "[24] so much so that one may confidently take one’s oath that the day will never come when any mortal shall be competent to arrive at a clear solution of any of these problems. This is why the fourth and waterless well was named “Oath,” being the endless and altogether baffling quest of the fourth cosmic region, heaven." + ], + [ + "[25] Let us see in what way that which occupies the fourth place in ourselves too is of such a nature as to be eminently and peculiarly incomprehensible. The factors in us of highest significance are four, body, sense-perception, speech, mind. Three of these are not obscure in all their aspects, but contain in themselves some indications by which they can be understood.", + "[26] What do I mean? We know that the body is threefold in dimensions and sixfold in movements, having three dimensions, length, depth, breadth, and twice as many, namely six, movements, upward, downward, to the right, to the left, forward, backward. Nor are we ignorant that it is a vessel for the soul, and we are perfectly aware that it comes to maturity, wears out, grows old, dies, is dissolved.", + "[27] With respect to sense-perception, also, we are not wholly dim-sighted, and blind, but we are able to say that it is divided into five parts, and that each part has its special organs fashioned by Nature, eyes for seeing, ears for hearing, nostrils for smelling, and for the others the organs in which they find their fit place,  and that they are understanding’s messengers, bringing to it reports of colours, forms, sounds, distinct scents and savours, in a word, of material substances and their qualities, and that they are bodyguards of the soul, making known all that they have seen or heard. And should any hurtful thing approach from without, they are aware of it beforehand, and on their guard against it, lest it should stealthily make its way in and cause incurable damage to their mistress.", + "[28] Sound, too, does not entirely elude our discernment. We know that one sound is shrill, another deep, one tuneful and melodious, another discordant and most unmusical, and again, one louder and another softer. They differ also in countless other respects, in genera, tone colours, intervals, conjunct or disjunct systems, and harmonies of the fourth, the fifth, the octave. ", + "[29] In articulate sound, moreover, an advantage possessed by man alone of all living creatures, there are particulars of which we are aware; as, for example, that it is sent up from the understanding, that it is in the mouth that it acquires articulation, that it is the beat or stroke of the tongue that imparts articulation and speech to the tension of the voice, but does not produce simply just an idle sound and unshapen noise, since it holds to the suggesting mind the office of its herald and interpreter." + ], + [ + "[30] Is, then, the fourth element in ourselves, the dominant mind, capable of being comprehended?  By no means. For what do we suppose it to be essentially? Breath or blood or body in general? Nay, we must pronounce it no body but incorporeal. Do we regard it as boundary-line, or form, or number, or continuity, or harmony, or what amongst all that exists?", + "[31] At our birth is it at once introduced into us from without? Or does the air which envelops it impart intense hardness to the warm nature within us, such as the red-hot iron receives when plunged at the smithy into cold water? The name of “soul” would seem to have been given to it owing to the “cooling” which it thus undergoes. Again: when we die, is it quenched and does it share the decay of our bodies, or live on for a considerable time, or is it wholly imperishable?", + "[32] And where in the body has the mind made its lair? Has it had a dwelling assigned to it? Some have regarded the head, our body’s citadel, as its hallowed shrine, since it is about the head that the senses have their station, and it seems natural to them that they should be posted there, like bodyguards to some mighty monarch. Others contend pertinaciously for their conviction that the heart is the shrine in which it is carried.", + "[33] So in every case it is the fourth of the series that is beyond comprehension. In the universe it is the heaven in contrast with the nature of air and earth and water; in man it is mind over against the body, and sense-preception, and the speech which gives expression to thought. It may well be that it is for this reason that the fourth year is designated in the sacred documents “holy and for praise ” (Lev. 19:24);", + "[34] for among created things, that which is holy is, in the universe, the heavens, in which natures imperishable and enduring through long ages have their orbits; in man it is mind, a fragment of the Deity, as the words of Moses in particular bear witness, “He breathed into his face a breath of life, and man became a living soul” (Gen. 2:7).", + "[35] And each of these appears to me to be correctly spoken of as “for praise.” For it is in the heaven and in the mind that capacity resides to set forth in solemn strains hymns of praise and blessing in honour of the Father who is the author of our being. For man is the recipient of a privilege which gives him distinction beyond other living creatures, that, namely, of worshipping Him that IS; while the heaven is ever melodious,", + "[36] producing, as the heavenly bodies go through their movements, the full and perfect harmony. If the sound of it ever reached our ears, there would be produced irrepressible yearnings, frantic longings, wild ceaseless passionate desires, compelling to abstain even from necessary food, for no longer should we take in nourishment from meat and drink through the throat after the fashion of mortals, but, as beings awaiting immortality, from inspired strains of perfect melody coming to us through our ears. To such strains it is said that Moses was listening, when, having laid aside his body, for forty days and as many nights he touched neither bread nor water at all (Ex. 24:18)." + ], + [ + "[37] It seems, then, that the heaven, the original archetype of all musical instruments, was tuned with consummate skill for no other purpose than that the hymns sung in honour of the Universal Father may have a musical accompaniment.", + "And further we hear of Leah or Virtue being no longer capable of bearing children after the birth of her fourth son. She stayed, or rather was stayed, from childbirth, for she found, I imagine, all giving birth on her part dried up and unproductive, when she had put forth the bloom of “Judah,” or Confession of thankfulness, which is the perfect fruit.", + "[38] To say that she “stood still from bearing” (Gen. 29:35) differs not at all from saying that the servants of Isaac found no water in the fourth well (Gen. 26:32), since what is brought out by each of the figures is that all things are athirst for God, through Whom the birth of things, and their food when born, is watered into fruitfulness.", + "[39] It may be that men of narrow citizenship will suppose that the lawgiver delivers this very full discourse about digging wells, but those who are on the roll of a greater country, even this whole world, men of higher thought and feeling, will be quite sure that the four things propounded as a subject of inquiry to the open-eyed lovers of contemplation are not four wells, but the four parts of this universe, land, water, air, heavens.", + "[40] On each of these they bring to bear powers of thought of finest perfection, and find in three of them certain things within their comprehension, and to these discoveries of theirs they give three names, “injustice,” “enmity,” “spaciousness”  (Gen. 26:20 ff.). In the fourth, the heavens, as we pointed out not long ago, they find nothing whatever comprehensible. For the fourth well is found to be dry and waterless, and is entitled “oath” for the reason which has been mentioned." + ], + [ + "[41] Let us now examine the following context, and inquire what Haran is and why one who goes away from the well comes to it (Gen. 28:10). Haran is, then, as it seems to me, a sort of mother-city of the senses. For it is rendered sometimes “dug,” sometimes “holes,” one thing being signified by both words.", + "[42] For our body has after a fashion been dug out to make places for the organs of the senses, and each of the organs has been constituted a kind of “dug-out” of each sense, which nature provides for its lair. Whenever, therefore, a man has put out from the well which is called “Oath,” as it were from a port, of necessity he forthwith arrives  at Haran. For the man who sets forth on a journey from the place of knowledge, boundless and illimitable in its vastness, needs no escorting guides, but is without fail received by the senses.", + "[43] For our soul moves often by itself, stripping itself of the entire encumbrance of the body and escaping from the noisy pack of the senses, and often again when clad in these wrappings. What is apprehensible by intellect only is the lot of its unclad movement, while to that accompanied by the body fall the objects of sense-perception.", + "[44] If therefore a man is absolutely incapable of holding intercourse with the understanding by itself, he wins in sense-perception a second-best refuge, and a man who has been balked of the things of the intellect is forthwith swept down to those of sense-perception. For those who have failed to make a good voyage under the sails of the sovereign mind can always fall back upon the oars of sense-perception. ", + "[45] But it is an excellent course even when you have fallen into this plight not to grow old and live your life in it, but feeling that you are spending your days in a foreign country as sojourners to be ever seeking for removal and return to the land of your fathers. For it is Laban, a man without knowledge of species or genus or archetypal form, or conception or of any whatever of the objects of solely intellectual apprehension, but dependent wholly on things patent and palpable, which are cognizable by seeing and hearing and the powers akin to them,—he it is that has been deemed worthy of having Haran for his country, in which Jacob the lover of virtue dwells as in a foreign land for a little while, with his mind ever set on the return to his home.", + "[46] We recognize this in the words spoken to him by Rebecca, or Patience, his mother: “Be up and off,” she says, “to Haran to my brother Laban, and dwell with him for some days” (Gen. 27:43 f.). Do you mark, then, that the Practiser does not brook to spend a lifetime in the territory of the senses, but a few days and a short time in compliance with the necessities of the body to which he is tied, but that it is in the city discerned by the intellect that a life-long enduring is in store for him?" + ], + [ + "[47] Owing to this, as it seems to me, the grandfather also of his knowledge,  called Abraham, did not brook a prolonged stay in Haran. For we read “Abraham was seventy-five years old when he went forth from Haran” (Gen. 12:4), although his father lived there until his death. His father’s name was “Terah,” which means “scent-exploring.”", + "[48] Thus it is expressed in plain words in the sacred records that “Terah died in Haran” (Gen. 11:32): for he was there as a spy or explorer of virtue, not as a holder of its franchise, and he had recourse to scents, not to enjoyment of nourishing foods, not being capable as yet of being filled with sound sense, nay, not even of tasting it, but simply and solely of smelling it.", + "[49] For just as we are told that hounds used in the chase have by nature the sense of smell especially keen, so that by following the scent they can track out and find the dead bodies of wild animals at the greatest distance, in the same way does the man who is enamoured of discipline follow the path of the sweet effluvium given forth by justice and other virtues. Fain would he reach them, so wondrously delicious is the fragrance they give forth, but since he cannot, he turns his baffled  head this way and that, and snuffs, for he can do no more, at the exhalation of nobility, the holiest of meats : for he does not deny that he is greedy of knowledge and sound sense.", + "[50] Blessed indeed are those to whom it is granted to have joy of the love-charms of wisdom, and to banquet on the truths she has discovered, and after revelling in these delights still to be athirst, bringing a craving for knowledge which knows no fullness nor satiety.", + "[51] But those will carry off the second prize, to whom it was given not indeed to win enjoyment of the holy table but to fill their souls with the steam of its viands: for these will be quickened and enkindled with breaths of virtue, even as invalids, who are enfeebled because they cannot take nourishment, inhale the reviving preparations which the schools of physicians make up and have ready as effective remedies for faintness." + ], + [ + "[52] The information that Terah left the land of Chaldaea and migrated to Haran, taking with him his son Abraham and his kindred, is given us not with the object that we may learn as from a writer of history, that certain people became emigrants, leaving the land of their ancestors, and making a foreign land their home and country, but that a lesson well suited to man and of great service to human life may not be neglected.", + "[53] What is this lesson? The Chaldaeans are astronomers, while the citizens of Haran busy themselves with the place  of the senses. Accordingly Holy Writ addresses to the explorer of the facts of nature certain questions—“Why do you carry on investigations about the sun, as to whether it is a foot indiameter,  whether it is larger than the whole earth, whether it is many times its size ? And about the illuminations of the moon, whether it has a borrowed light, or whether it employs one entirely its own? And why do you search into the nature of the other heavenly bodies, or into their revolutions or the ways in which they affect each other and affect earthly things?", + "[54] And why, treading as you do on earth, do you leap over the clouds? And why do you say that you are able to lay hold of what is in the upper air, when you are rooted to the ground? Why do you venture to determine the indeterminate? And why are you so busy with what you ought to leave alone, the things above? And why do you extend even to the heavens your learned ingenuity? Why do you take up astronomy and pay such full and minute attention to the higher regions? Mark, my friend, not what is above and beyond your reach but what is close to yourself,  or rather make yourself the object of your impartial scrutiny.", + "[55] What form, then, will your scrutiny take? Go in spirit to Haran, ‘excavated’ land, the openings and cavities of the body, and hold an inspection of eyes, ears, nostrils, and the other organs of sense, and engage in a course of philosophy most vital and most fitting to a human being. Try to find out what sight is, what hearing is, what taste, smell, touch are: in a word what sense-perception is. Next, ask what it is to see and how you see, what it is to hear and how you hear, what it is to smell or taste or handle, and how each function is habitually performed.", + "[56] But before you have made a thorough investigation into your own tenement, is it not an excess of madness to examine that of the universe? And there is a weightier charge which I do not as yet lay upon you,  namely to see your own soul and the mind of which you think so proudly: I say ‘see,’ for to comprehend it you will never be able.", + "[57] Go to! Mount to heaven and brag of what you see there, you who have not yet attained to the knowledge of that of which the poet speaks in the line", + "All that existeth of good and of ill in the halls of thy homestead.”  But bring the explorer down from heaven and away from these researches draw the “Know thyself,”  and then lavish the same careful toil on this too, in order that you may enjoy the happiness proper to man.", + "[58] This character Hebrews call “Terah,” Greeks “Socrates.” For they say that “Know thyself” was likewise the theme of life-long pondering to Socrates, and that his philosophy was concerned exclusively with his own self. Socrates, however, was a human being, while Terah was self-knowledge itself, a way of thinking set before us as a tree of great luxuriance, to the end that lovers of virtue might find it easy, as they pluck the fruit of moral knowledge, to take their fill of nourishment saving and most sweet.", + "[59] Such do we find those to be whose part it is to explore good sense: but more perfect than theirs is the nature with which those are endowed who train themselves to engage in the contest for it. These, when they have thoroughly learned in all its details the whole study of the sense-perceptions, claim it as their prerogative to advance to some other greater object of contemplation, leaving behind them those lurking-places of sense-perception, to which the name of Haran is given.", + "[60] Among these is Abraham who gained much progress and improvement towards the acquisition of the highest knowledge: for when most he knew himself, then most did he despair  of himself, in order that he might attain to an exact knowledge of Him Who in reality IS. And this is nature’s law: he who has thoroughly comprehended himself, thoroughly despairs of himself self, having as a step to this ascertained the nothingness in all respects of created being. And the man who has despaired of himself is beginning to know Him that IS." + ], + [ + "[61] What Haran is and why the man who leaves the Well of the Oath comes to it, has been made evident. We must consider the point which naturally comes next, our third point, namely what the place is which he lights upon or meets, for we read “he met a place” (Gen. 28:11).", + "[62] Now “place” has a threefold meaning, firstly that of a space filled by a material form, secondly that of the Divine Word, which God Himself has completely filled throughout with incorporeal potencies; for “they saw,” says Moses, “the place where the God of Israel stood” (Ex. 24:10).  Only in this place did he permit them to sacrifice, forbidding them to do so elsewhere: for they were expressly bidden to go up “to the place which the Lord God shall choose” (Deut. 12:5), and there to sacrifice “the whole burnt offerings and the peace offerings” (Ex. 20:24) and to offer the other pure sacrifices.", + "[63] There is a third signification, in keeping with which God Himself is called a place, by reason of His containing things, and being contained by nothing whatever, and being a place for all to flee into, and because He is Himself the space which holds Him; for He is that which He Himself has occupied, and naught encloses Him but Himself.", + "[64] I, mark you, am not a place, but in a place; and each thing likewise that exists; for that which is contained is different from that which contains it, and the Deity, being contained by nothing, is of necessity Itself Its own place.", + "Witness is borne to what I am saying by this oracle delivered in Abraham’s case: “He came to the place of which God had told him: and lifting up his eyes he saw the place from afar” (Gen. 22:3 f.). ", + "[65] Tell me, pray, did he who had come to the place see it from afar? Nay, it would seem that one and the same word is used of two different things: one of these is a divine Word, the other God Who was before the Word.", + "[66] One who has come from abroad under Wisdom’s guidance arrives at the former place, thus attaining in the divine word the sum and consummation of service. But when he has his place in the divine Word he does not actually reach Him Who is in very essence God, but sees Him from afar: or rather, not even from a distance is he capable of contemplating Him; all he sees is the bare fact that God is far away from all Creation, and that the apprehension of Him is removed to a very great distance from all human power of thought.", + "[67] Nay, it may be that neither in this part of the text  does the lawgiver use “place” as a figurative description of the First Cause, but that what is signified is something like this: “he came to the place and looked up and saw with his eyes” the place itself to which he had come, that it was a long way off from God for Whom no name nor utterance nor conception of any sort is adequate." + ], + [ + "[68] Having laid down these preliminary definitions, we resume our story. When the Practiser comes to Haran, or Sense-perception, he “meets a place.” This “place” is not that filled by a mortal body, for of that all earth-born men have their share, for they have filled a space and occupy of necessity some place. Nor is it that best one, the third named above, of which it would hardly have been possible for him to form a conception by dwelling at the well called “Oath,” where Isaac has his abode, the self-taught nature that never desists from faith toward God and dim conception of Him.  No: the “place” on which he “lights” is the place in the middle sense, the Word of God, shewing, as it does, the way to the things that are best, teaching, as it does, such lessons as the varying occasions require.", + "[69] For God, not deeming it meet that sense should perceive Him, sends forth His Words to succour the lovers of virtue, and they act as physicians of the soul and completely heal its infirmities, giving holy exhortations with all the force of irreversible enactments, and calling to the exercise and practice of these and like trainers implanting strength and power and vigour that no adversary can withstand.", + "[70] Meet and right then is it that Jacob, having come to Sense-perception, meets not now God but a word of God, even as did Abraham, the grandfather of his wisdom.  For we are told that “the Lord departed, when He ceased speaking to Abraham, and Abraham returned to his place” (Gen. 18:33). By “returning to his place” is implied the meeting with sacred Words of a kind from which the God Who is prior to all things has withdrawn, ceasing to extend visions that proceed from Himself, but only those that proceed from the potencies inferior to Him.", + "[71] There is an extraordinary fitness in saying not that he came to the place, but that he met with a place; for coming is a matter of choice, but there is often no exercise of choice in meeting. Thus should the divine Word, by manifesting Itself suddenly and offering Itself as a fellow-traveller to a lonely soul, hold out to it an unlooked-for joy—which is greater than hope.  For Moses too, when he “leads out the people to meet God” (Ex. 19:17), knows full well that He comes all unseen to the souls that yearn to come into His presence." + ], + [ + "[72] The lawgiver further states the reason why Jacob “meta” a place: “for the sun was set,” it says (Gen. 28:11), not this sun which shews itself to our eyes, but the light of the supreme and invisible God most brilliant and most radiant. When this shines upon the understanding, it causes those lesser luminaries of words  to set, and in a far higher degree casts into shade all the places of sense-perception; but when it has gone elsewhither, all these at once have their dawn and rising.", + "[73] And marvel not if the sun, in accordance with the rules of allegory, is likened to the Father and Ruler of the universe: for although in reality nothing is like God, there have been accounted so in human opinion two things only, one invisible, one visible, the soul invisible, the sun visible.", + "[74] The soul’s likeness to God the lawgiver has shewn elsewhere, by saying “God made man, after the image of God made He him” (Gen. 1:27),  and again, in the law enacted against murderers, “he that sheddeth man’s blood, in requital for his blood shall there blood be shed, because in the image of God made I man” (Gen. 9:6); while the sun’s likeness to God he has indicated by figures.", + "[75] In other ways also it is easy to discern this by a process of reasoning.  In the first place: God is light, for there is a verse in one of the psalms, “the Lord is my illumination and my Saviour” (Ps. 27[28]:1). And He is not only light, but the archetype of every other light, nay, prior to and high above every archetype, holding the position of the model of a model. For the model or pattern was the Word which contained all His fullness—light, in fact ; for, as the lawgiver tells us, “God said, ‘let light come into being’ ” (Gen. 1:3), whereas He Himself resembles none of the things which have come into being.", + "[76] Secondly: as the sun makes day and night distinct, so Moses says that God kept apart light and darkness; for “God,” he tells us, “separated between the light and between the darkness (Gen. 1:4). And above all, as the sun when it rises makes visible objects which had been hidden, so God when He gave birth to all things, not only brought them into sight, but also made things which before were not, not just handling material as an artificer, but being Himself its creator." + ], + [ + "[77] In the course of sacred revelation “Sun” is used in several figurative senses. To begin with, it is used of the human mind, which is erected and set up as a city by those who under compulsion serve creation in preference to the uncreated One. Of them we read that “they built strong cities for Pharaoh, namely Peitho,” speech, to which persuading is dedicated, “and Raamses,” sense-perception, by which the soul is eaten through as though by moths: the name means “moth-shock”;—“and On,” the mind, which Moses called Sun-city (Ex. 1:11), since the mind, like a sun, has assumed the leadership of our entire frame and bulk, and makes its forces reach, like the sun’s rays, to every part of it.", + "[78] And everyone who has accepted the citizenship of the body, and the name of such is Joseph, chooses for his father-in-law the priest and devotee of Mind.  For Moses says that Pharaoh “gave him Asenath, daughter of Potiphera, priest of Heliopolis” (Gen. 41:45).", + "[79] Secondly, Moses uses “sun” figuratively for sense-perception, inasmuch as it shews all objects of sense to the understanding. It is of sense-perception that Moses has spoken on this wise: “the sun arose upon him when he passed by the appearance of God” (Gen. 32:31); for in truth, when we are no longer able to remain in company with holiest forms, which are as it were incorporeal images, but turn in a different direction and go elsewhere, we are led by another light, even that which answers to sense-perception, a light, as compared with sound reason, differing no whit from darkness.", + "[80] When this sun has risen it wakes up sight and hearing, yea taste and smell and touch, from their seeming sleep, but sound sense and justice and knowledge and wisdom, which it finds awake, it plunges in sleep.", + "[81] This is why the sacred word says that no one can be clean until the even (Lev. 11 passim), the understanding being till then at the mercy of the movements of sense-perception.", + "For the priests too he lays down an inexorable law, in the form of a prediction,  in the words: “He will not eat of the holy things unless he have washed his body with water, and the sun be set, and he have become clean” (Lev. 22:6 f.).", + "[82] For he makes it perfectly evident by this declaration that no one is absolutely free from pollution, so as to celebrate the holy and reverend mysteries, by whom the splendours of this mortal life, objects as they are of sense-perception, are still held in honour. But if a man disdains them, the consequence is that he is shone upon by the light of sound sense, and by means of it he will be able completely to purge and wash out of himself the defilements of vain opinions.", + "[83] Or look at the sun itself. Do you not see that the effect of its rising is the reverse of that of its setting? When it has risen, all things on earth are lit up, while those in the heavens are obscured: on the contrary, when it has set the stars appear, and earthly objects are hidden.", + "[84] It is precisely the same with us. When the light of our senses has risen like a sun, the various forms of knowledge, so truly heavenly and celestial, disappear from sight: when it reaches its setting, radiances most divine and most star-like sent forth from virtues come into view: and it is then that the mind also becomes pure because it is darkened by no object of sense." + ], + [ + "[85] The third meaning in which he employs the title sun is that of the divine Word, the pattern, as has been already mentioned, of the sun which makes its circuit in the sky. It is of the divine Word that it is said, “The sun went forth upon the earth, and Lot entered into Zoar, and the Lord rained on Sodom and Gomorrah brimstone and fire” (Gen. 19:23 f.).", + "[86] For the Word of God, when it arrives at our earthy composition, in the case of those who are akin to virtue and turn away  to her, gives help and succour, thus affording them a refuge and perfect safety, but sends upon her adversaries irreparable ruin.", + "[87] In a fourth sense, as I have already said, the title of “Sun” is applied to the Ruler of the Universe Himself, through Whose agency irremediable sins, when apparently concealed, are disclosed. For to God all things are known, even as all things are possible.", + "[88] In accordance with this we see Him bringing to the sun to be laid bare those energies of the soul that have been unstrung by lewd and licentious intercourse with Mind’s daughters, the senses, as though they were common strumpets.", + "[89] For he says “and the people abode in Shittim”—the meaning of this name is “thorns,” a symbol of passions pricking and wounding the soul—“and was defiled to commit whoredom with the daughters of Moab”—these are the senses, entitled daughters of Mind; for the translation of “Moab” is “from a father.” The lawgiver adds the command given him: “Take all the chiefs of the people and set them up publicly  unto the Lord before the sun, and the anger of the Lord shall be turned away from Israel” (Num. 25:1, 4).", + "[90] It was not only that, in his desire that the hidden deeds of unrighteousness should be made manifest, he caused the rays of the sun to shine about them. More than this, he gave the figurative title of “Sun” to the universal Father, to Whose sight all things are open, even those which are perpetrated invisibly in the recesses of the understanding. He says that when they have been made manifest, the One gracious Being will be found gracious.", + "[91] Why so? Because, if the understanding imagining that its wrongdoing will escape the notice of God as though He were not able to see all things, sin secretly in deep recesses; if subsequently, whether of itself or by the leading of another, it come to realize that it is impossible that anything should be otherwise than clear to God; if it unfold itself and all its doings, and bringing them out into the open expose them as it were in the sunlight to Him Whose eye is upon all things; if it say that it repents of the evil opinions which it formerly held in reliance upon an ill-judging judgement; if it acknowledge that nothing is withdrawn from His sight, but that all things are ever known and manifest to Him, not only those which have been done already, but the far greater body of those which are but contemplated in the future;—then has it gained cleansing and benefit and has appeased the just wrath of the convicting wielder of the lash who was standing over it. So is it with the soul if it embraces repentance, younger brother of complete guiltlessness." + ], + [ + "[92] There are other cases in which the lawgiver evidently takes the sun figuratively as applying to the First Cause, as in the Law enacted with reference to those who lend money on security. Read the Law: “If thou take thy neighbour’s garment to pledge thou shalt restore it to him before the setting of the sun; for this is his only covering, it is the garment of his shame. Wherein shall he sleep? If then he cry unto Me, I will hear him, for I am compassionate” (Ex. 22:26 f.).", + "[93] Do not those who suppose that the lawgiver feels all this concern about a cloak deserve, if not reproach, at least a reminder, in such terms as, “What are you saying, good sirs? Does the Creator and Ruler of the universe speak of Himself as compassionate in regard to so trifling a matter, a garment not returned to a debtor by a lender of money?", + "[94] To entertain such ideas is a mark of men who have utterly failed to see the greatness of the excellence of the infinitely great God, and against every principle human or divine attribute human pettiness to the Being Who is un-originate", + "[95] and incorruptible and full of all blessedness and happiness. What is there outrageous in money-lenders keeping the securities in their own hands, until they have got back their own? Someone will say perhaps that the debtors are poor men, and deserve pity. In that case would it not be better to make a law for contributing to the needs of such people instead of making them debtors, or for prohibiting lending upon security? But the legislator who has permitted this cannot reasonably be indignant with those who do not give up before the time what they have received,", + "[96] and treat them as devoid of piety. And does a man who has reached practically the extreme limit of poverty, and is clothed with a single rag, endeavour to attract fresh money-lenders, while he lets pass unheeded the compassion, which goes forth abundantly from all beholders, indoors, at temples,", + "[97] in the market-place, everywhere, to those who experience such misfortunes? But in this case he is supposed to bring and offer the sole covering of his shame, with which he veiled nature’s secret parts. And security for what? tell me that. Is it for a better garment to take its place? For no one is at a loss for the bare necessities of food, so long as springs gush forth, and rivers run down in winter, and earth yields her fruits in their season.", + "[98] And is the creditor either so swallowed up in riches or so exceedingly cruel as to be unwilling to afford a tetradrachm (or less it may be) to anybody, or make a loan rather than a free gift to one so poor, or to take as security the man’s only garment, an act which might well be given another name and called coat-snatching? For that is the coat-snatcher’s way; when they remove people’s apparel they carry it off, and leave the owners naked.", + "[99] And why did he take thought for night and that no one should sleep without clothing,  but shewed no such care for the day and that a man should not be indecent in his waking hours? Or is it not the case that by night and darkness all things are hidden, so that nakedness causes less shame or none at all, whereas by the light of day all things are uncovered, so that then one is more obliged to blush?", + "[100] And why did he enjoin not the giving but the returning of the garment? For we return what belongs to another, whereas the securities belong to the lenders rather than to the borrowers. And do you not notice that he has given no direction to the debtor, after taking the garment to use as a blanket, when day has come to get up and remove it and carry it to the money-lender?", + "[101] And indeed the peculiarities of the wording might well lead even the slowest-witted reader to perceive the presence of something other than the literal meaning of the passage: for the ordinance bears the marks of an explanatory statement rather than of an exhortation. A man giving an exhortation would have said, “If the garment given as security be the only one the borrower has, return it before evening, that he may have it to wrap round him at night.” But if he makes a statement  he would put as it stands: “thou shalt give it back to him, for this is the only wrapper he has, this is the garment without which he is not decent; what is he to sleep in?” (Ex. 22:27)." + ], + [ + "[102] Let what has been said and other considerations of the same kind suffice for the self-satisfied pedantic professors of literalism, and let us in accordance with the rules of allegory make such remarks on this passage as are appropriate. Well, then, we say that a garment is a figure for rational speech.  For clothing keeps off the mischiefs that are wont to befall the body from frost and heat; it conceals nature’s secret parts; and the raiment is a fitting adornment to the person.", + "[103] In like manner, rational speech was bestowed on man by God as the best of gifts. First of all, it is a weapon of defence against those who threaten him with violence. For as nature has fortified other living creatures each with appropriate means of guarding themselves whereby they may beat off those who attempt to do them an injury, so has she given to man a most strong redoubt and impregnable fort in rational speech. Grasping this with all his might as a soldier does his weapons, he will have a body-guard meeting his every need. Having this to fight before him, he will be able to ward off the hurts which his enemies would fain inflict upon him.", + "[104] In the second place, rational speech is a most necessary covering for matters of shame and reproach; it has great ability to conceal and hide up men’s sins. Thirdly, it serves as an adornment of the whole life: for this it is that makes each one of us better and leads every man to something higher.", + "[105] But there are some men who—mischievous pests that they are —actually hold rational speech in pawn, and rob its possessors of it, and, when they ought to foster its growth, cut it utterly down, like those who ravage the fields of their enemies and endeavour to destroy both the wheat and the other crops, which if left alone would have been a great boon to the consumers.", + "[106] What I mean is that there are some who wage an unrelenting war against the rational nature, men who cut down to the ground its first shoots, and squeeze the life out of its earliest growths, so rendering it to all intents and purposes barren and unproductive of noble doings.", + "[107] For there are times when, seeing it bent with irresistible impulse on education and smitten with a passionate love of the truths which philosophy has discovered, they conceive a jealous and malicious fear lest, grandly inspired and highly exalted, it should sweep like a torrent over their hair-splittings and plausible inventions for the overthrow of truth, and by their perversions of art  change the direction of its current, providing a channel leading to low and illiberal arts and sciences. Not infrequently they sterilize and block it up, and leave its natural greatness fallow and unfruitful, like bad guardians of orphans who let a rich and fertile farm become a wilderness. In fact, void of pity beyond all men, they are not ashamed to strip a man of his only garment, reason; for it says “this is all he has to put round him” (Ex. 22:27).", + "[108] What is this save reason? For as neighing is peculiar to a horse, and barking to a dog, and lowing to a cow, and roaring to a lion, so is speech and reason itself to man. For with this has man, the dearest to God of all living creatures, been dowered as specially his own, to be his stronghold, protection, armour, wall." + ], + [ + "[109] This is why he adds “this garment is the only cover of his unseemliness” (Ex. 22:27). For who is there that in so fair a fashion removes from sight what might cause shame or entail reproach in man’s life, as does reason? For ignorance, the kin of the irrational nature, is a matter of shame, while culture, near akin to reason, is his proper adornment:", + "[110] “In what, then, shall he sleep?” or, in other words, wherein shall a man find calmness and complete repose, save in reason? For reason brings relief to those of us whose fate is the most grievous. Even, then, as the kindliness and companionship and courtesy of friends has many a time healed and comforted those who were oppressed by sorrows or fears or some other ills, so not often but always is it mischief-averting reason that alone dislodges the overwhelming burden laid upon us by the distresses incident to our yokefellow the body, or by the unforeseen disasters that swoop down on us from without.", + "[111] For reason is our friend, familiar, associate, comrade, bound up with us, or rather cemented and united with us by an invisible and indissoluble natural glue. That is why it both foretells what will be expedient, and, when something undesirable has occurred, is at hand with unsolicited aid, bringing not only one or other of the two kinds of help, that of the adviser who does not act, or that of the fellow-combatant who does not speak, but both of these.", + "[112] For the power which reason exercises does not work by half measures, but is thoroughgoing on every side, and if it fails in its plans or in its execution of them, it has recourse to the third mode of help-giving, namely consolation.  For as there are healing applications for wounds, so are the disorders of the soul healed by reason, of which the lawgiver says that it must be restored “before the setting of the sun” (Ex. 22:26), which means before the going down of those all-illuminating rays of the God who is greatest and most present to help, who by reason of His compassion for our race sends them forth from heaven into the mind of man.", + "[113] For while there is abiding in the soul that most God-like and incorporeal light, we shall restore the reason which had been given in pledge, as a garment is given, in order that he, who has received back the possession which is man’s peculiar prerogative, may have opportunity to cover over all that is a shame to human life, to get the full benefit of the divine gift, and to enjoy calm repose through the presence of a counsellor and defender so true, so sure never to abandon the post in which he has been stationed.", + "[114] While, then, God still pours upon you the rays of His sacred light, hasten while it is day to restore to its owner the pledge you have seized. For when that light has set, you, like “all Egypt” (Ex. 10:21), will experience for ever a darkness that may be felt, and smitten with sightlessness and ignorance will be deprived of the possessions of all of which you deemed yourself master, and be perforce enslaved by Israel, the Seeing One, whom, though by nature immune from bondage, you seized as your chattel." + ], + [ + "[115] This long course  we have run to no other end than to shew how it fares with the Practiser’s mind. Its movements are uneven, sometimes towards fruitfulness, sometimes to the reverse; it is continually, as it were, ascending and descending. In the time of fruitfulness and uplifting, there shine upon it the archetypal and incorporeal rays of the fountain of reason, God the consummator, but when it sinks low and fails to yield, its light is the images of these rays, immortal “words” which it is customary to call angels. ", + "[116] That is why, in this passage, he says “he met a place; for the sun was set” (Gen. 28:11). For when the soul is forsaken by the rays of God, by means of which apprehensions of things are gained in greatest distinctness, there rises the secondary feebler light, not as before of facts but of words,  just as is the case in this material world; for the moon, ranking second to the sun when that has set, sends forth upon the earth a dimmer light.", + "[117] And further, to meet a “place” or “word” is an all-sufficient gift to those who are unable to see God Who is prior to “place” and “word,” inasmuch as they did not find their soul entirely bereft of illumination, but when that glorious undiluted light sank out of their sky, they obtained that which has been diluted. For we read in Exodus (10:23), “For the children of Israel there was light in all their dwellings,” so that night and darkness are for ever banished, with which they live whose blindness is not of the body, but of the soul, who know not virtue’s rays.", + "[118] Some, supposing that in this passage “sun” is a figurative expression for sense and mind, our own accepted standards of judgement, and “place” for the divine word, have understood the passage in this way: “the Practiser met a divine word when the mortal and human light had gone down.”", + "[119] For so long as mind and sense-perception imagine that they get a firm grasp, mind of the objects of mind and sense of the objects of sense, and thus move aloft in the sky,  the divine Word is far away. But when each of them acknowledges its weakness, and going through a kind of setting passes out of sight, right reason is forward to meet and greet at once the practising soul, whose willing champion he is when it despairs of itself and waits for him who invisibly comes from without to its succour." + ], + [ + "[120] We read next that “he took one of the stones of the place and set it under his head, and slept in that place” (Gen. 28:11). Our admiration is extorted not only by the lawgiver’s allegorical and philosophical teaching, but by the way in which the literal narrative inculcates the practice of toil and endurance.", + "[121] For he does not deem it worthy of one whose heart is set upon virtue to fare sumptuously and live a life of luxury affecting the tastes and ambitions of people who are called fortunate but are in reality laden with ill-fortune, whose whole life in the eyes of the most holy lawgiver is a sleep and a dream.", + "[122] In the daytime these people, when they have got through their outrages upon other men in law-courts, and council-chambers, and theatres, and everywhere, come home, poor wretches, to ruin their own abode, not that which consists of buildings, but the abode which is bound up by nature with the soul, I mean the body. Into it they convey an unlimited supply of eatables one after another, and steep it in quantities of strong drink, until the reasoning faculty is drowned, and the sensual  passions born of excess are aroused and raging with a fury that brooks no check, after falling upon and entangling themselves with all whom they meet, have disgorged their great frenzy and have abated.", + "[123] At night, when it is time to retire to bed, they recline exceedingly delicately on costly couches and gaily-coloured bedding with which they have provided themselves, aping the luxury of women to whom nature allows an easier mode of life, agreeable to the body of softer stamp  which the Creator Artificer has wrought for them.", + "[124] None such is a disciple of the holy Word, but only those who are really men, enamoured of moderation, propriety, and self-respect: men who have laid down as the foundation, so to speak, of their whole life self-control, abstemiousness, endurance, which are safe roadsteads of the soul, in which it can lie firmly moored and out of danger; men superior to the temptations of money, pleasure, popularity, regardless of meat and drink and of the actual necessaries of life, so long as lack of food does not begin to threaten their health; men perfectly ready for the sake of acquiring virtue to submit to hunger and thirst and heat and cold and all else that is hard to put up with; men keen to get things most easily procured, who are never ashamed of an inexpensive cloak, but on the contrary regard those which cost much as matter for reproach and a great waste of their living.", + "[125] To these men a soft bit of ground is a costly couch; bushes, grass, shrubs, a heap of leaves, their bedding; their pillow some stones or mounds rising a little above the general level. Such a mode of life as this the luxurious call hard faring, but those who live for what is good and noble describe it as most pleasant; for it is suited to those who are not merely called but really are men.", + "[126] Do you not see how, in the passage before us, the lawgiver represents the athlete of noble pursuits, in enjoyment of a princely abundance of materials  for comfort, as sleeping on the ground, and using a stone as his pillow, and a little later in his prayers asking for nature’s wealth, bread and raiment (Gen. 28:20)? For he  ever held up to ridicule the wealth which depends on the vain opinions of men, and scoffed at those who regarded it with reverence. In him we have the original pattern of the practiser’s soul, one at war with every man that is effeminate and emasculated." + ], + [ + "[127] So much, then, for the praise of the lover of toil and virtue in the literal sense of the passage. We have still to explore its symbolic teaching. In doing so it is of importance to know that the divine “place” and the holy land is full of incorporeal “words”; and these words are immortal souls.", + "[128] Of these words he takes one, choosing as the best the topmost one, occupying the place which the head does in the whole  body, and sets it up close to his understanding (Gen. 28:11); for the understanding is, we may say, the soul’s head. He does so professedly  to sleep upon it, but in reality to repose on the divine word, and lay his whole life, lightest of burdens, thereon.", + "[129] The divine word readily listens to and accepts the athlete to be first of all a pupil, then when he has been satisfied of his fitness of nature, he fastens on the gloves as a trainer does and summons him to the exercises, then closes with him and forces him to wrestle until he has developed in him an irresistible strength, and by the breath of divine inspiration he changes ears into eyes, and gives him when remodelled in a new form the name of Israel—He who sees.", + "[130] It is then too that he confers on him the crown of victory. Now the crown has a strange and outlandish and perhaps ill-sounding name; for the name given it by the president of the contest is “numbness”; for we read that “the broad part grew numb” (Gen. 32:25), a guerdon the most wondrous of all awards ever announced in honour of a victor.", + "[131] For if the soul which had been made partaker of indomitable power, and has attained perfection in contests for the winning of virtues, and has reached the very limit of the good and beautiful, instead of being lifted up in arrogance and stepping high in vaunting mood, conscious of power to take long strides on sound feet, should turn numb and shrink in the broad limb enlarged by conceit, and then after thus voluntarily disabling itself go with limping gait, that so it might fall behind the incorporeal beings—though seemingly worsted it will be the victor.", + "[132] For to give up prizes to one’s betters of free choice and not under compulsion is accounted highly profitable, since even the second prizes offered in this contest immeasurably transcend in greatness of honour the first prizes in all other contests." + ], + [ + "[133] Such, then, is the prelude of the God-sent vision, and it is now time to turn to the vision itself, and to examine in detail its several points. “He dreamed,” it runs, “and behold a stairway set up on the earth, and the top of it reached to heaven: and the angels of God were ascending and descending on it; and the Lord stood firmly upon it” (Gen. 28:12).", + "[134] “Stairway” when applied to the universe is a figurative name for the air; whose foot is earth and its head heaven. For the air extends in all directions to the ends of the earth from the sphere of the moon which is described by meteorologists as last of the heavenly zones, and first of those which are related to us. ", + "[135] The air is the abode of incorporeal souls, since it seemed good to their Maker to fill all parts of the universe with living beings. He set land-animals on the earth, aquatic creatures in the seas and rivers, and in heaven the stars, each of which is said to be not a living creature only but mind of the purest kind through and through; and therefore in air also, the remaining section of the universe, living creatures exist. If they are not to be apprehended by sense, what of that?", + "[136] The soul too is a thing invisible. Indeed it is more to be expected that air should be the nurse of living creatures than that land and water should, seeing that it is air that has given vitality to the creatures of land and water, for the Great Artificer made air the principle of coherence in motionless bodies, the principle of growth in bodies which move but receive no sense-impressions, while in bodies that are susceptible of impulse and sense-impression He made it the principle of life.", + "[137] Is it not then inconsistent that the element through which other things obtained vitality should be empty of living souls? Accordingly let no one take away nature at its best, as it is in living creatures, from the best of earth’s elements, air: for so far is air from being alone of all things untenanted, that like a city it has a goodly population, its citizens being imperishable and immortal souls equal in number to the stars.", + "[138] Of these souls some, such as have earthward tendencies and material tastes, descend  to be fast bound in mortal bodies, while others ascend,  being selected for return according to the numbers and periods determined by nature.", + "[139] Of these last some, longing for the familiar and accustomed ways of mortal life, again retrace their steps, while others pronouncing that life great foolery call the body a prison and a tomb, and escaping as though from a dungeon or a grave, are lifted up on light wings to the upper air and range the heights for ever.", + "[140] Others there are of perfect purity and excellence, gifted with a higher and diviner temper, that have never felt any craving after the things of earth, but are viceroys of the Ruler of the universe, ears and eyes, so to speak, of the great king,  beholding and hearing all things.", + "[141] These are called “demons” by the other philosophers, but the sacred record is wont to call them “angels” or messengers, employing an apter title, for they both convey the biddings of the Father to His children and report the children’s need to their Father. ", + "[142] In accordance with this they are represented by the lawgiver as ascending and descending: not that God, who is already present in all directions, needs informants, but that it was a boon to us in our sad case to avail ourselves of the services of “words” acting on our behalf as mediators, so great is our awe and shuddering dread of the universal Monarch and the exceeding might of His sovereignty.", + "[143] It was our attainment of a conception of this that once made us address to one of those mediators the entreaty: “Speak thou to us, and let not God speak to us, lest haply we die” (Ex. 20:19). For should He, without employing ministers, hold out to us with His own hand, I do not say chastisements, but even benefits unmixed and exceeding great, we are incapable of receiving them.", + "[144] It is a fine thought that the dreamer sees the air symbolized by a stairway as firmly set on the earth; for the exhalations given forth out of the earth are rarefied and so turned into air, so that earth is air’s foot and root and heaven its head.", + "[145] Do they not tell us that the moon is not an unmixed mass of ether, as each of the other heavenly bodies is, but a blend of ethereal and aerial substance; and that the black which appears in it, which some call a face, is nothing else than the commingled air which is naturally black and extends all the way to heaven ?" + ], + [ + "[146] Such then is that which in the universe is figuratively called stairway. If we consider that which is so called in human beings we shall find it to be soul. Its foot is sense-perception, which is as it were the earthly element in it, and its head, the mind which is wholly unalloyed, the heavenly element, as it may be called.", + "[147] Up and down throughout its whole extent are moving incessantly the “words” of God, drawing it up with them when they ascend and disconnecting it with what is mortal, and exhibiting to it the spectacle of the only objects worthy of our gaze; and when they descend not casting it down, for neither does God nor does a divine Word cause harm, but condescending out of love for man and compassion for our race, to be helpers and comrades, that with the healing of their breath they may quicken into new life the soul which is still borne along in the body as in a river. ", + "[148] In the understandings of those who have been purified to the utmost the Ruler of the universe walks noiselessly, alone, invisibly, for verily there is an oracle once vouchsafed to the Sage, in which it is said: “I will walk in you, and will be your God” (Lev. 26:12): but in the understandings of those who are still undergoing cleansing and have not yet fully washed their life defiled and stained by the body’s weight there walk angels, divine words, making them bright and clean with the doctrines of all that is good and beautiful.", + "[149] It is quite manifest what troups of evil tenants are ejected, in order that One, the good one, may enter and occupy. Be zealous therefore, O soul, to become a house of God, a holy temple, a most beauteous abiding-place; for perchance, perchance the Master of the whole world’s household shall be thine too and keep thee under His care as His special house, to preserve thee evermore strongly guarded and unharmed.", + "[150] It may be too that the Practiser has his own life presented to him in his vision as resembling a stairway; for practising is by nature an uneven business, at one moment going onward to a height, at another returning in the opposite direction, and at one time like a ship making life’s voyage with fair winds, at another with ill winds. For the life of practisers is, as one has said, a life “of alternate days,”  sometimes alive and wakeful, sometimes dead or asleep.", + "[151] And this suggestion is not perhaps wide of the mark. For while it is the portion of the wise to dwell in the heavenly region of Olympus, since they have ever learned to make the heights their resort, and the depths of Hades are the abode allotted to the bad, who from first to last have made dying their occupation, and from the cradle to old age are accustomed to corruption,", + "[152] the practisers—midway between those extremes—are often stepping up and down as upon a stairway, either being drawn upwards by the better portion or dragged in the opposite direction by the worse, until God, the umpire of this strife and conflict, bestows the prizes on the better order, and brings its opposite to perdition." + ], + [ + "[153] I must not fail to mention another idea which is present in the vision. The affairs of men are naturally likened to a ladder owing to their uneven course.", + "[154] For one day, as the poet says,  brings one man down from on high, and lifts another up, and nothing relating to man is of a nature to remain as it is, but all such things are liable to changes of every kind.", + "[155] Are not private citizens continually becoming officials, and officials private citizens, rich men becoming poor men and poor men men of ample means, nobodies becoming celebrated, obscure people becoming distinguished, weak men strong, insignificant men powerful, foolish men men of understanding, witless men sound reasoners?", + "[156] Such is the road on which human affairs go up and down, a road liable to shifting and unstable happenings, their uneven tenor manifestly laid bare by time’s unerring test." + ], + [ + "[157] The dream shewed the Ruler of the angels set fast upon the stairway, even the Lord: for high up like a charioteer high over his chariot or a helmsman high over his ship must we conceive of Him that IS standing over bodies, over souls, over doings, over words, over angels, over earth, over air, over sky, over powers descried by our senses, over invisible beings, yea all things seen and unseen: for having made the whole universe to depend on and cling to Himself, He is the Charioteer of all that vast creation.", + "[158] Let nobody, when he hears of His being set fast, think that anything co-operates with God to help Him to stand firmly. Let him account the truth signified by it to be equivalent to the statement that the sure God is the support and stay, the firmness and stability of all things, imparting as with the impress of a seal to whom He will the power of remaining unshaken. For it is because He stablishes and holds it together that the system of created things remains strongly and mightily free from destruction.", + "[159] He, then, that stands upon the stairway of heaven says to him who beholds the dream-vision, “I am the Lord God of Abraham thy father and the God of Isaac: fear not” (Gen. 28:13). This oracle was the fort and most firm buttress of the practising soul. It clearly taught him that He Who is Lord and God of the universe is both Lord and God of his family, registered under both titles as held by father and grandfather, to the end that the world at large and the lover of virtue may have the same inheritance: for it has been said, “the Lord Himself is his inheritance”  (Deut. 10:9)." + ], + [ + "[160] Do not think that it is without special point that in this passage the divine relationship to Abraham is expressed by the words “Lord and God,” that to Isaac by the word “God” only. For Isaac is a figure of knowledge gained by nature, knowledge which listens to and learns from no other teacher but itself, while Abraham is a figure of knowledge gained by instruction; and Isaac is a dweller on his native soil, while Abraham is an emigrant and a stranger in the land.", + "[161] For, abandoning the foreign alien tongue of Chaldaea, the tongue of sky-prating astrology, he betook him to the language that befits a living creature endowed with reason, even the worship of the First Cause of all things.", + "[162] This character stands in need of two tending powers, governance and kindness, in order that by the authority of the ruler it may be led to give heed to his ordinances, and by his graciousness be greatly benefited. The other character needs the power of kindness only, for, having obtained by nature goodness and beauty of character, he was not one who had been improved by the admonishments of a governor, but as the result of the gifts showered upon him from above he shewed himself good and perfect from the outset.", + "[163] Now the name denoting the kind and gracious power is “God,” and that denoting the kingly ruling power is “Lord.” What good thing, then, would a man say was of the first rank, but the meeting with unmixed untempered kindness? And to what would he assign the second place, save to kindness which was a blend of governing and giving? It seems to me that it was by discerning this that the Practiser was led to pray a prayer worthy of the utmost admiration, that the Lord would become to him God (Gen. 28:21): for he wished no longer to be in dread of Him as ruler, but lovingly to honour Him as bestower of kindness.", + "[164] Might it not have been expected, I ask, that these and like lessons would cause even those who were blind in their understanding to grow keen-sighted, receiving from the most sacred oracles the gift of eyesight, enabling them to judge of the real nature of things, and not merely rely on the literal sense? But even if we do close the eye of our soul and either will not take the trouble or have not the power to regain our sight, do thou thyself, O Sacred Guide, be our prompter  and preside over our steps and never tire of anointing  our eyes, until conducting us to the hidden light of hallowed words thou display to us the fast-locked lovelinesses invisible to the uninitiate.", + "[165] Thee it beseems to do this; but all ye souls which have tasted divine loves, rising up as it were out of a deep sleep and dispelling the mist, hasten towards the sight to which all eyes are drawn; put away the heavy-footed lingering of hesitation, that you may take in all that the Master of the contests has prepared in your behoof, for you to see and hear." + ], + [ + "[166] The notable examples which may be used to shew these are countless. The text just quoted is one of them. For the oracle spoke of the man, who in kin was the Practiser’s grandfather, as his father; but did not, when mentioning his actual father, give him the title of parent. The words are: “I am the Lord God of Abraham thy father”—and yet he was his grandfather—and again, “the God of Isaac” (Gen. 28:13), without the addition of “thy father.”", + "[167] Now, is it not worth while to investigate the cause of this? Assuredly it is. So let us carefully inquire what it is. The lawgiver says that virtue is gained either by nature or by practice or by learning, and has accordingly recorded the patriarchs of the nation as three in number, all wise men.  They had not at the start the same form of character, but they were all bent on reaching the same goal.", + "[168] Abraham, the earliest of them, had teaching as his guide on the way that leads to the good and beautiful, as we shall shew to the best of our ability in another treatise. Isaac who comes between him and Jacob had as his guide a nature which listens to and learns from itself alone. Jacob, the third of them, relied on exercises and practisings preparatory for the strenuous toil of the arena.", + "[169] There being, then, three methods by which virtue accrues, it is the first and third that are most intimately connected; for what comes by practice is the offspring and product of that which comes by learning; whereas that which comes by nature is, to be sure, of kin with them, being like a root at the bottom of all three, but the prerogative allotted to it is one which none contests and which needs no effort.", + "[170] Thus it is quite natural to say that Abraham, who owed his improvement to teaching, was father of Jacob, who was shaped and drilled by exercises, meaning not so much that the man Abraham was father of the man Jacob, as that the faculty of hearing which is a most ready instrument for learning begets and produces the faculty of exercise and practice so serviceable in contest.", + "[171] If, however, our practiser exert himself and run to the end of the course, and come to see clearly what he formerly saw dimly as in a dream, and receives the impress of a nobler character and the name of “Israel,” “he that seeth God,” in place of “Jacob,” “the supplanter,” he no longer claims as his father Abraham, the man who learned, but Isaac the man who was born good by nature.", + "[172] This is not a story invented by me, but an oracle inscribed upon the sacred tables. For we read that “Israel took his journey with all that he had, and came to the well of the oath, and offered a sacrifice to the God of his father Isaac” (Gen. 46:1). Do you by this time perceive that the discourse before us is not about mortal men, but, as already stated, about the facts of nature? For you observe that the same subject is at one time named Jacob, with Abraham as his father, and at another is styled Israel with Isaac as his father, the reason for this being that which has been set forth in detail." + ], + [ + "[173] So, after saying “I am the Lord God of Abraham thy father and the God of Isaac,” he adds “fear not” (Gen. 28:13). The words come naturally after the others; for how shall we any longer be afraid, when we have Thee our Defender, a weapon that brings deliverance from fear and every passion? Moreover, it was Thou that didst bring out of obscurity into distinctness the original patterns of our education, Abraham whose teacher, and Isaac whose parent  Thou wast: for Thou didst condescend to be named instructor of the one and father of the other, giving one the position of pupil, the other that of son.", + "[174] It is because Thou art this that Thou dost promise that Thou wilt give him the land also, virtue I mean abounding in all manner of fruits, whereon the Practiser slumbers, asleep to the life of sense, but awake to that of the soul and therefore at rest. Thou graciously approvest his peaceful repose, which he won not without war and war’s hardships, a war in which he bore no arms and destroyed no men (away with the thought!) but overthrew the troop of passions and vices that oppose virtue.", + "[175] Wisdom’s race is likened to the sand of the earth (ibid. 14), both because its number is without limit and because the sand-bank forces back the inroads of the sea, as those of sinful and unjust deeds are kept back by trained reason. And this, in accordance with the Divine promises, is broadening out to the very bounds of the universe, and renders its possessor inheritor of the four quarters of the world, reaching to them all, to East, and West, and South and North: for it is said, “It shall spread abroad, to the West and to the South and to the North and to the East?” (ibid. 14).", + "[176] The man of worth is not just a good to himself but a common good to all men. From his ready store he proffers the boon which is his to give. For as the sun is a light to all who have eyes, so is the wise man to such as are partakers of a rational nature," + ], + [ + "for he says “in thee shall all tribes be blessed” (ibid. 14).", + "[177] Now this divine utterance has its application to a man both in his relation to his own separate being, and as a social being related to others. For if the mind which is in me have been rendered pure by perfect virtue, then the “tribes” of that which is earthly in me are sharers of its purifying, those I mean which pertain to the senses and to that chiefest container, the body. Again, if one belonging to a household or city or country or nation become a lover of sound sense, it must be that that household and city and country and nation has a better mode of life.", + "[178] For just as the exhalations from aromatic herbs fill those who come near them with a sweet fragrance, in the same way those who belong to the circle and neighbourhood of a wise man, drinking in the atmosphere which spreads far and wide around him, are improved in character." + ], + [ + "[179] It is a vast boon to a toiling and striving soul to have as a Fellow-traveller God whose presence reaches everywhere: for we read, “Behold, I am with thee” (ibid. 15). Of what riches can we any longer stand in need, when we have Thee Who art alone the true riches, “keeping us on the way” which leads to virtue, along all its sections?  For there is not one part only of the life according to reason which tends to righteousness and virtue generally, but an infinite number of them, each a fresh starting-point on the road to wisdom." + ], + [ + "[180] Right good too are the words “I will bring thee again into this land” (ibid.). For excellent would it have been for the reasoning faculty to have remained in its own keeping and not have left its home for that of sense-perception; but, failing that, it is well that it should return to itself again.", + "[181] Perhaps, too, in these words he hints at the doctrine of the immortality of the soul: for, as was said a little before, it forsook its heavenly abode and came into the body as into a foreign land. But the Father who gave it birth says that He will not permanently disregard it in its imprisonment, but will take pity on it and loose its chains, and escort it in freedom and safety to its mother-city, and will not stay his hand until the promises given by words have been made good by actual deeds: for it is the special attribute of God and of Him alone to say what will surely come to pass.", + "[182] And yet what need to say this? For His words are in no way different from deeds.", + "So, then, the practising soul, now fully roused and ready for the inquiry into what concerns Him that IS, at first made the conjecture that He is in a place, but after a little while, it is seized with fear at the unscrutable nature of the quest and begins to change its mind. ", + "[183] For we read “Jacob rose up and said, that the Lord is in this place, but I knew it not” (ibid. 16). And it would have been better, I should say, to be ignorant than to suppose that God is in some place Who Himself contains and encompasses all things." + ], + [ + "[184] Rightly, therefore, was he afraid and said in an awestruck tone, “How dreadful is this place” (ibid. 17). For indeed most difficult of the “places” in the study of nature’s verities is that in which men inquire as to where, and whether at all in any thing the Existent Being is. Some say that everything that subsists occupies some space, and of these one allots to the Existent One this space, another that, whether inside the world or a space outside it in the interval between worlds.  Others maintain that the Unoriginate resembles nothing among created things, but so completely transcends them, that even the swiftest understanding falls far short of apprehending Him and acknowledges its failure.", + "[185] Wherefore he straightway cried aloud “This is not” (ibid. 17); this that I supposed, “that the Lord is in some place” (ibid. 16), is not so; for according to the true reckoning He contains, but is not contained. But this that we can point out and see, this world discerned by sense, is, as I now know, nothing but a house of “God,” that is, of one of the Potencies of the Existent, that is, the Potency which expresses His goodness.", + "[186] The world which he named a “house,” he also described as “gate of” the real “heaven” (ibid. 17). Now what is this? The world which only intellect can perceive, framed from the eternal forms in Him  Who was appointed in accordance with Divine bounties, cannot be apprehended otherwise than by passing on to it from this world which we see and perceive by our senses.", + "[187] For neither indeed is it possible to get an idea of any other incorporeal thing among existences except by making material objects our starting-point. The conception of place was gained when they were at rest: that of time from their motion, and points and lines and superficies, in a word extremities from the robe-like exterior which covers them.", + "[188] Correspondingly, then, the conception of the intelligible world was gained from the one which our senses perceive: it is therefore a kind of gate into the former. For as those who desire to see our cities go in through gates, so all who wish to apprehend the unseen world are introduced to it by receiving the impression of the visible world. The world whose substance is discernible only by intellect apart from any sight whatever of shapes or figures, but only by means of the archetypal eternal form present in the world which was fashioned in accordance with the image beheld by him with no intervening shadow,—that world shall change its title, when all its walls and every gate has been removed and men may not catch sight of it from some outside point, but behold the unchanging beauty, as it actually is, and that sight no words can tell or express." + ], + [ + "[189] On this matter enough has been said. There is another dream of the same type as the one we have been studying. It is the one concerning the flock whose markings varied. When he to whom it appeared has risen up  he relates it in these words: “The angel of God said unto me in sleep, ‘Jacob,’ and I said, ‘What is it?’ and he said, ‘Look up with thine eyes and see the he-goats and the rams leaping upon the sheep and the goats how they are pure white and speckled and ashy-sprinkled. For I have seen all that Laban doeth unto thee. I am God that appeared unto thee in God’s Place, where thou anointedst unto Me a pillar and vowedst unto Me a vow. Now therefore arise and go forth out of this land and depart into the land of thy nativity, and I will be with thee’ ” (Gen. 31:11–13).", + "[190] You see that the Divine word proclaims as dreams sent from God not only those which appear before the mind under the direct action of the Highest of Causes, but those also which are revealed through the agency of His interpreters and attendant messengers who have been held meet to receive from the Father to Whom they owe their being a divine and happy portion.", + "[191] Observe also what follows. The sacred word deals with some as a king, enjoining on them authoritatively what they are to do, with some as a teacher indicating to pupils what will be for their good, with some as a counsellor suggesting the best decisions, and greatly benefiting them since of themselves they do not know the advantageous course to take. Towards others it acts as a friend with winning condescension imparting to them even many secret truths which are not allowed to reach the ears of the uninitiated.", + "[192] Sometimes it addresses an inquiry to this or that one, as it does to Adam, asking “Where art thou?” (Gen. 3:9), an inquiry to which one might with fitness make the reply “Nowhere,”  seeing that nothing pertaining to man remains as it is, but all things are in motion, and this is true of soul, and of body, and of things external. For instability characterizes our reasonings, receiving as they do from the same objects not the same but contrary impressions. It characterizes also our body, as is shewn by the changes that occur in every period of life from infancy to old age. It characterizes too matters affecting us from without, tossed about as they are on the current of ever restless chance." + ], + [ + "[193] When, however, God  has come to the company  of His friends, He does not begin to say His say before He has addressed each such friend calling him by name, in order that they may prick up their ears, and with stillness and attention so listen to the sacred precepts as to remember them for ever; for it is also said in another place, “Keep silence, and hearken” (Deut. 27:9).", + "[194] It is on this wise that Moses is addressed at the Bush, for we read “When He saw that he drew nigh to look, the Lord called him from out of the bush saying, ‘Moses, Moses.’ And he said, ‘What is it?’ ” (Ex. 3:4).", + "And Abraham, at the offering up of his beloved and only son as a burnt offering, is so addressed, both when he was beginning  to offer the sacrifice, and when, after giving proof of his piety, he was prevented from causing to disappear from among men the nature which learns untaught, called Isaac.", + "[195] For when he was at the beginning we are told “God did prove Abraham, and said unto him, ‘Abraham, Abraham’; and he said ‘Here am I.’ And He said, ‘Take thy beloved son, whom thou lovedst, even Isaac, and offer him up.’ ” And when he had now brought the victim to the altar, then “an angel of the Lord called to him out of heaven, saying ‘Abraham, Abraham.’ And he said, ‘Here am I.’ And he said, ‘Lay not thine hand upon the lad, neither do thou anything unto him’ ” (Gen. 22:1, 2, 9–12).", + "[196] The Practiser being one of the band of friends of God is, as we might expect, accorded the same prerogative and addressed by name; for we read “The angel of God said to me in sleep, ‘Jacob.’ And I said, ‘What is it?’ ” (Gen. 31:11).", + "[197] And having been addressed by name he pays attention, endeavouring to note precisely the signs which appeared: and the signs are the couplings and breedings of thoughts in the guise of animals; for we read: “He lifted up his eyes and saw the he-goats and the rams mounting upon the sheep and the goats” (cf. Gen. 31:12).", + "[198] A he-goat is leader of a herd of goats, a ram of a flock of sheep; and these animals are figures of two perfect ways of thinking, of which the one cleanses and purges a soul from sin, and the other nourishes it and renders it full of high achievements. Such are the leading thoughts at the head of the herds within us; and the herds, possessed of dispositions answering to the names of sheep and goats  which represent them, dart and go forward towards righteousness with earnestness.", + "[199] Having therefore opened the hitherto closed eye of the understanding, Jacob saw the perfect thoughts which correspond to he-goats and rams brought to the sharpest edge both for the diminishing of sins and the increase of all that we ought to do,—saw how they mount the sheep and the goats, that is to say the souls that are still young and tender, just fresh and in the very prime and flower of youth,—saw that they do so, not in the pursuit of irrational pleasure, but using the invisible seed of the doctrines of sound sense.", + "[200] For rich in offspring is this wedlock, seeing that it does not bring one body to the embraces of another but mates well-endowed souls with perfect virtues. Mount then, all ye right thoughts and reasonings of wisdom, impregnate, impart seed, and whenever you catch sight of a soul of deep rich virgin soil, pass it not by, but inviting it to union and intercourse with yourselves, render it pregnant and so effect its consummation; for all that it brings forth shall be goodly, male offspring “consisting of pure white, speckled and ashy-sprinkled”  (Gen. 31:10)." + ], + [ + "[201] We must search for the force and meaning of each of these births. Thoroughly-white, then, are the brightest and most conspicuous, “thorough” being often applied to what is great, whence has come the custom of calling what is largely evident and largely notable “thoroughly-evident” and “thoroughly-notable.”", + "[202] His wish then is that the firstborn progeny of the soul which has received the holy seed should be “thoroughly-white,” resembling not a dim light, but a brilliant shining, such as a cloudless ray coming from the sun’s beams would appear in a clear atmosphere at noontide.", + "It is his wish that they be also variegated, not after the fashion of foul leprosy the changeful disease, which assumes so many different forms, nor destined, owing to lack of firmness of judgement, to lead an unstable agitated life, but engraved with inscriptions, and stamped with seals differing one from another but all of them genuine,  the blending and combination of their proper marks producing a harmony like that of music.", + "[203] For the art of variegation has been looked upon by some as so obscure and paltry a matter that they have relegated it to weavers. I on the contrary regard with awe not only the art itself but its very name, and most of all when I fix my eyes upon the sections of the earth, upon the spheres of heaven, the many different kinds of animals and plants, and that vast variegated piece of embroidery, this world of ours.", + "[204] For I am straightway compelled to think of the artificer of all this texture as the inventor of the variegator’s science, and I do homage to the inventor, I prize the invention, I am dumbfounded at the result, and that though I am incapable of seeing even the smallest part of it, but from the part brought within the range of my vision, if indeed it has been brought, I form in detail a conjecture about the whole on the strength of what analogy leads me to expect.", + "[205] Further-more, I admire the lover of wisdom, for having taken up this same art, in that he sees fit, when he finds a multitude of different things, to bring them together out of difference into oneness and to weave them together. For instance, he takes from the “grammar” taught to children the two first subjects, writing and reading; from the more advanced “grammar” acquaintance with the poets and a learning of ancient history ; from arithmetic and geometry absolute accuracy in matters which require a making of calculations and noting of proportion; from music rhythms and metres and melodies enharmonic, chromatic, diatonic, conjunct too and disjunct; from rhetoric, conception, expression, arrangement, treatment, memory, delivery ; from philosophy everything that has been omitted in the items given already, and all things else that constitute the whole life of men,—and from these combined he frames a single work gay and bright to a degree, blending wide learning with readiness to learn still more.", + "[206] The artificer of this fabric was called by the holy word Bezaleel (Ex. 31:2 ff.), which is when interpreted “in the shadow of God.” For it is the copies of which he is chief builder, whereas Moses builds the patterns; for this reason the one drew an outline as it were of shadows, while the other fashioned no shadows, but the existences themselves that served as archetypes.", + "[207] Now if the holy tabernacle was built by the variegator’s art, and the name of “variegator” or embroiderer is reserved for the sage in the oracles of revelation, " + ], + [ + "and the beautiful variegated fabric of God, even this world of ours, has been wrought in its completeness by a knowledge full of all wisdom, how can we do otherwise than welcome variegation as a tool for the making of knowledge?", + "[208] Its most holy image shall be enshrined in all the house of Wisdom both in heaven and on earth. And from it are derived the varieties of thinking which the Practiser’s labour creates, for after those of thorough-white he straightway saw those that were variegated, bearing the impress of the stamp of training. ", + "[209] Third come the ashy-sprinkled. And yet what man of sound sense would not say that these also are of the variegated kind? The fact is that it is not about the difference between beasts that the lawgiver shews this deep concern, but rather about the way that leads to nobility of life. ", + "[210] For he wishes the man who goes in quest of this to besprinkle himself with ashes and lustral water, inasmuch as it is recorded that earth and water mixed together and shaped were by the power of the Moulder of men set apart to form this body of ours, wrought as no handiwork, but a product of nature working all unseen.", + "[211] It is, then, the beginning of wisdom not to be forgetful of one’s own self, but ever to set before one’s eyes the elements of which one consists; for in this way a man would purge out of himself high vaunting, the most God-abhorred of evil things. For who, when he lays to heart that ashes and water are for him the beginnings of existence, will be puffed up by conceit and raised aloft?", + "[212] That is why the lawgiver required those who were about to sacrifice to besprinkle themselves with the materials I have mentioned. He held no one worthy of offering sacrifices who has not first come to know himself and comprehended human nothingness, inferring from the elements of which he is composed that he is nothing worth." + ], + [ + "[213] These three signs, the thorough-white, the variegated, the ashy-sprinkled, are seen to be imperfect in the Practiser inasmuch as he is not yet perfect, whereas in the perfect man they too are perfect.", + "[214] Let us see in what way this is true. When the great High-priest was about to perform the public services enjoined by law, the holy word required that he should in the first place sprinkle himself with water and ashes (Ex. 29:4)  as a reminder to him of himself—for even that wise one, Abraham, when he was on his way to intercede with God, spoke of himself as earth and ashes (Gen. 18:27)—in the next place that he should put on the tunic reaching to the feet, and over it that which he has entitled the embroidered or variegated breastplate (Ex. 29:5), a representation and copy of the shining constellations. ", + "[215] For there are, as is evident, two temples of God: one of them this universe, in which there is also as High Priest His First-born, the divine Word, and the other the rational soul, whose Priest is the real Man; the outward and visible image of whom is he who offers the prayers and sacrifices handed down from our fathers, to whom it has been committed to wear the aforesaid tunic, which is a copy and replica of the whole heaven, the intention of this being that the universe may join with man in the holy rites and man with the universe.", + "[216] The High Priest has now been exhibited as having two characteristic marks, the sprinkled and the variegated: the third and most perfect, which is styled thorough-white, we will now proceed at once to indicate. When this same High Priest goes into the inmost part of the Holy Place, he divests himself of the variegated robe, and puts on another one of linen made from the purest kind (Lev. 16:4),", + "[217] a figure of strong fibre, imperishableness, most radiant light: for fine linen is hard to tear, and is made from no mortal creature,  and moreover when carefully cleaned has a very brilliant and luminous colour.", + "[218] What is symbolically intimated by these figures is, that among those who worship Him that IS with guileless purity, there is not one that does not, in the first place, exercise strength of will and judgement by a contempt for human interests which ensnare and hurt and enfeeble us; and, in the second place, laugh to scorn all the unsubstantial aims of mortal men, and set his heart on immortality; and, last of all, live irradiated by the cloudless splendour of truth, no longer entertaining any of the creations of false opinion so dear to darkness." + ], + [ + "[219] Let this stand as my description of the great High Priest marked with the three seals aforesaid, the thorough-white, the variegated, and the ashy-sprinkled. The man whose desires are set on human statecraft, Joseph by name, lays claim, as we can see, neither to the first nor to the third of these marks, but to the intervening one, the variegated, only.", + "[220] For we are told that he had a coat of varied colours (Gen. 37:3). He did not besprinkle himself with lustral rites, from which he would have learned that he was an amalgam of ashes and water, and was incapable of touching the all-white and gleaming vestment, which is virtue, but arrayed himself in the woven robe of statecraft, a robe richly variegated, containing but a most meagre admixture of truth, but many large portions of false, probable, plausible, conjectural matter, out of which sprang up all the sophists of Egypt, augurs, ventriloquists, soothsayers, proficients in decoying, charming, and bewitching, whose insidious artifices it is no easy task to escape.", + "[221] So Moses shews the insight of a philosopher in introducing this coat all blood-stained (Gen. 37:31), since the whole life of the statesman is stained, warring and being warred upon, receiving blows and shots from the mishaps which befall it.", + "[222] Search then the man who is thoroughly immersed in public business, the man on whom the interests of the state depend, and do not be daunted by those who hold him in admiration. You will find many a disease lurking in him, many a baneful thing fastened upon him, each one of them violently gripping his soul and invisibly wrestling with it, striving to overthrow it and cast it down, either because the multitude are dissatisfied with his leadership, or because a more powerful rival is attacking him.", + "[223] Envy again is a grievous foe, difficult to shake off, a growth which always settles on what men call “doing well,” and hard it is to escape from." + ], + [ + "[224] Why then do we invest ourselves with the gauds of political importance, as with some costly garment, and bear ourselves proudly in it, deceived by the fairness of what meets the eye, and not perceiving its insidious and dangerous ugliness which is out of sight and hidden from observation?", + "[225] Come, let us cast off this showy tunic, and put on the sacred one inwoven with the varied embroidery of virtues. So shall we escape also the ambushments, which unskilfulness, ignorance and indiscipline set for our ruin, to which company Laban belongs.", + "[226] For when the holy word had cleansed us with the water of sprinkling made ready for our sanctification, and bringing us to the test had decked us with the varied richness of the secrets of true philosophy, and had made us clear and distinct and bright, it censures the evil-designing character stirred up to spoil the effects of the said treatment.", + "[227] For he says, “I have seen all that Laban doeth unto thee” (Gen. 31:12), the reverse, that is, of all that I bestowed upon thee, even sore foulness and spuriousness and darkness in every part.", + "Yet there can be no cowering fear for the man who relies on the hope of the divine comradeship, to whom are addressed the words “I am the God who appeared to thee in the place of God” (Gen. 31:13).", + "[228] Surely a right noble cause of vaunting it is for a soul, that God deigns to shew Himself to and converse with it. And do not fail to mark the language used, but carefully inquire whether there are two Gods; for we read “I am the God that appeared to thee,” not “in my place” but “in the place of God,” as though it were another’s. ", + "[229] What, then, are we to say? He that is truly God is One, but those that are improperly so called are more than one. Accordingly the holy word in the present instance has indicated Him Who is truly God by means of the articles saying “I am the God,” while it omits the article when mentioning him who is improperly so called, saying “Who appeared to thee in the place” not “of the God,” but simply “of God.”", + "[230] Here it gives the title of “God” to His chief Word, not from any superstitious nicety in applying names, but with one aim before him, to use words to express facts.  Thus in another place, when he had inquired whether He that IS has any name, he came to know full well that He has no proper name,  and that whatever name anyone may use of Him he will use by licence of language; for it is not the nature of Him that IS to be spoken of, but simply to be." + ], + [ + "[231] Testimony to this is afforded also by the divine response made to Moses’ question whether He has a name, even “I am He that is” (Ex. 3:14). It was given in order that, since there are not in God things which man can comprehend, man may recognize His subsistence.", + "[232] To the souls indeed which are incorporeal and are occupied in His worship it is likely that He should reveal Himself as He is, conversing with them as friend with friends; but to souls which are still in a body, giving Himself the likeness of angels, not altering His own nature, for He is unchangeable, but conveying to those which receive the impression of His presence a semblance in a different form, such that they take the image to be not a copy, but that original form itself.", + "[233] Indeed an old saying is still current that the deity goes the round of the cities, in the likeness now of this man now of that man, taking note of wrongs and transgressions.  The current story may not be a true one, but it is at all events good and profitable for us that it should be current.", + "[234] And the sacred word ever entertaining holier and more august conceptions of Him that IS, yet at the same time longing to provide instruction and teaching for the life of those who lack wisdom, likened God to man, not, however, to any particular man. ", + "[235] For this reason it has ascribed to Him face, hands, feet, mouth, voice, wrath and indignation, and, over and beyond these, weapons, entrances and exits, movements up and down and all ways, and in following this general principle  in its language it is concerned not with truth, but with the profit accruing to its pupils.", + "[236] For some there are altogether dull in their natures, incapable of forming any conception whatever of God as without a body, people whom it is impossible to instruct otherwise than in this way, saying that as a man does so God arrives and departs, goes down and comes up, makes use of a voice, is displeased at wrongdoings, is inexorable in His anger, and in addition to all this has provided Himself with shafts and swords and all other instruments of vengeance against the unrighteous.", + "[237] For it is something to be thankful for if they can be taught self-control by the terror held over them by these means. Broadly speaking the lines taken throughout the Law are these two only, one that which keeps truth in view and so provides the thought “God is not as man” (Num. 23:19), the other that which keeps in view the ways of thinking of the duller folk, of whom it is said “the Lord God will chasten thee, as if a man should chasten his son” (Deut. 8:5)." + ], + [ + "[238] Why, then, do we wonder any longer at His assuming the likeness of angels, seeing that for the succour of those that are in need He assumes that of men? Accordingly, when He says “I am the God who was seen of thee in the place of God” (Gen. 31:13), understand that He occupied the place of an angel only so far as appeared, without changing, with a view to the profit of him who was not yet capable of seeing the true God.", + "[239] For just as those who are unable to see the sun itself see the gleam of the parhelion and take it for the sun, and take the halo round the moon for that luminary itself, so some regard the image of God, His angel the Word, as His very self.", + "[240] Do you not see how Hagar, who is the education of the schools, says to the angel “Thou art the God that didst look upon me”? (Gen. 16:13); for being Egyptian by descent she was not qualified to see the supreme Cause. But in the passage upon which we are occupied,  the mind is beginning, as the result of improvement, to form a mental image of the sovereign Ruler of all such Potencies.", + "[241] Hence it is that He Himself says “I am the God,” whose image thou didst aforetime behold deeming it to be I Myself, and didst dedicate a pillar engraved with a most holy inscription  (Gen. 31:13); and the purport of the inscription was that I alone am standing (Ex. 17:6) and that it was I alone that established the being of all things, bringing confusion and disorder into order and array, and sustained the universe to rest firm and sure upon the mighty Word, who is My viceroy." + ], + [ + "[242] For “pillar” is a symbol of three things, of standing, of dedicating, of inscription. The standing and inscription have been made clear, but the dedicating demands explanation.", + "[243] The whole heaven and the whole world is an offering dedicated to God, and He it is who has created the offering; and all God-beloved souls, citizens of the world, consecrate themselves, allowing no mortal attraction to draw them in the opposite direction, and they never grow weary of devoting and sanctifying their own imperishable life.", + "[244] Foolish is the man who dedicates a pillar not to God but to himself, erecting  what pertains to creation with its tossing this way and that, and holding worthy of laudatory inscriptions things which, richly deserving to be denounced and reproved, had better never have been made subjects for inscriptions at all, or if once so made have been forthwith erased.", + "[245] This is why the holy word says expressly “Thou shalt not erect a pillar to thyself” (Deut. 16:22); for in reality nothing human does stand, even though some falsely say so till they burst. ", + "[246] Nay, they do not only think that they are firmly established but also that they deserve honours and inscriptions, being oblivious of Him Who is alone deserving of honour and really stands. For when they turn away and stray out of the course which leads to virtue, sense-perception, the woman inherent in their nature, makes them stray still more, and forces them to run aground.", + "[247] Wherefore shattered to pieces like a ship, the whole soul is set up  after the fashion of a pillar. For the sacred records say that Lot’s wife having turned to what was behind her became a pillar of salt (Gen. 19:26).", + "[248] And that is fit and natural, for if one has not a clear view of what is farther on, of what is worth seeing and hearing, of virtues, that is to say, and virtuous actions, but turns round to look at  what is behind and at his back; if he pursues the deafness of glory, the blindness of wealth, the stupidity of bodily robustness, and the empty-mindedness of external beauty, and all that is akin to these, he will be set up as a soulless pillar, with its substance streaming down from it; for salt has no firmness." + ], + [ + "[249] Right well, then, does the Practiser, having learned by continuous exercises that creation is of itself a thing of movement, whereas the Unoriginate is free from alteration and from movement, raise a pillar to God, and having raised it anoints it: for we read “Thou anointedst unto Me a pillar” (Gen. 31:13).", + "[250] But imagine not that here we have a stone anointed with oil; rather that the doctrine of God as the only Being that stands is exercised and practised in a soul with the trainer’s science, not that by which bodies are made stout and brawny, but that by which understanding acquires a vigour and strength which no opponent can overcome.", + "[251] For he that has set out for the pursuit of noble practices is a lover of contest and a lover of exercises. Hence having thoroughly mastered the sister art to that of the physician, namely that of the trainer, having put all thoughts of virtue and piety through a course of training and drill, he will dedicate to God an offering most beauteous and firmly established.", + "[252] Accordingly after the dedication of the pillar he goes on to say, “Thou didst vow to me a vow” (ibid.). Now a vow is in the fullest sense a dedication, seeing that a man is said to give a gift to God when he renders to Him not only his possessions but himself the possessor of them.", + "[253] For the lawgiver says, “He shall be holy that letteth the locks of the hair of his head grow long” (Num. 6:5), that is, the man who has made the vow; and if he is holy, he is nothing else than a dedicated offering, seeing that he no more comes in contact with anything unhallowed and profane.", + "[254] What I say is vouched for by that prophetess and mother of a prophet, Hannah, whose name is in our tongue “Grace.” For she says that she is giving as a gift to the Holy One her son Samuel (1 Sam. 1:11),  not meaning a human being but rather an inspired temper possessed by a God-sent frenzy. And “Samuel” means “appointed for God.”", + "[255] Why then, O soul, dost thou any longer trifle and engage in profitless labours, and not rather become a pupil of the Practiser, and learn to use weapons and engage in wrestlings against passion and vainglory? For haply, when thou hast learned, thou shalt be a herdsman, not of a herd without mark, without reason, without discipline, but of one bearing the stamp of genuineness, endowed with reason, and with varied markings.", + "[256] Shouldst thou become its leader, thou wilt bewail the pitiable race of men, but wilt never cease to approach the Deity with supplications; thou wilt never tire of proclaiming the blessedness of God, nay, wilt grave on pillars holy hymns, that thou mayest not only tell in eloquent language but also sing in sweet melody the excellences of Him that IS. For so shalt thou be able also to return to thy father’s house, and be quit of that long endless distress which besets thee in a foreign land." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SOMNIIS, I", + "§§ 1–2. Wendland calls attention to the resemblance between these sections coupled with De Som. ii. 1–2, and the classification ascribed to Posidonius in Cic. De Div. i. 64: “Tribus modis censet (sc. Posidonius) deorum adpulsu homines somniare, uno, quod provideat animus ipse per sese, quippe qui deorum cognatione teneatur, altero, quod plenus aer sit inmortalium animorum, in quibus tamquam insignitae notae veritatis appareant, tertio, quod ipsi di cum hominibus colloquantur.” Of these the first agrees fairly well with Philo’s third: “When the soul, setting itself in motion and agitation of its own accord, becomes frenzied, and with the prescient power due to such inspiration foretells the future.”", + "There are also distinct points of contact between Posidonius’ second kind and the dreams of this book. In the first vision it is the Logos which Jacob “meets,” and the Logoi are described in § 127 in words which recall the “animi immortales” of Posidonius. Also the point is made in § 241 that it was God’s “image,” not God Himself, which the dreamer beheld. In the second vision it is the Angel who speaks, and the point that God uses His ministers for this purpose is stressed in § 190. Whether any such connexion can have been made between Posidonius’s third kind and Philo’s first, i.e. the dreams treated in the lost book, seems to me more doubtful. If, as Wendland supposes, these were the warnings sent to Abimelech (Gen. 20:3–7), and to Laban (Gen. 31:24), it is true that in both these cases “God” is said to have come and spoken, but would Philo have admitted that these were real visions of the Self-existent? Moreover the main ideas underlying the two classifications are different. With Posidonius it is the distinction between the natures of the divine monitors, with Philo the presence or absence of human volition. The conclusion seems to be that while he probably had the Stoic classification in mind, he has put it into a very different shape.", + "§§ 21–23. The illustrations which follow are mostly drawn primarily from Wendland’s article in Sitzungsberichte der Königlich preussischen Akademie der Wissenschaften, 1897, pp. 1074–1079. Wendland refers usually to Diels’s Doxographi, to which I subjoin the references as well as to the sources from which Diels took them.", + "§ 21. Crystal (or ice?). Empedocles said στερέμνιον εἶναι τὸν οὐρανὸν ἐξ ἀέρος παγέντος ὑπὸ πυρὸς κρυσταλλοειδῶς (Stobaeus, Ecl. i. 23, p. 500 H., Diels p. 339).", + "Pure fire. Parmenides, Heracleitus, Strato, Zeno, said πύρινον εἶναι τὸν οὐρανόν (Stob. ib., Diels p. 340).", + "Fifth substance. Aristotle ἐκ πέμπτου σώματος (οὐρανόν) (Stob. i. 23, p. 502 H., Diels ib.).", + "§ 22. Lumps of earth. Thales γεώδη μέν, ἔμπυρα δὲ τὰ ἄστρα (Stob. i. 24, p. 506 H., Diels p. 342).", + "Dells and glades. Wendland quotes from Diels p. 356 (Stob. i. 26, p. 552 H.) that Anaxagoras and Democritus said that the moon was στερέωμα διάπυρον ἔχον ἐν ἐαυτῷ πέδια καὶ ὄρη καὶ φάραγγας. But a better illustration would be that Democritus called its face an ἀποσκίασμα τῶν ὑψηλῶν ἐν αὐτῇ μερῶν. ἄγκη γὰρ αὐτὴν ἔχειν καὶ νάπας (Stob. ib. p. 564 H., not in Diels). But apart from both these being said of the moon and not of the stars, the statement that they were “dells and glades” is totally different from saying that they have them. I should suggest that Philo misunderstood Democritus and supposed him to mean that the stars were fiery hollows in the plain of heaven.", + "Masses of fiery metal. Archelaus said that they were μύδρους διαπύρους δέ (Stob. i. 24, p. 508 H., Diels p. 342). The same was said by Anaxagoras and Democritus of the sun (Stob. i. 25, pp. 528 and 532 H., Diels p. 349). See footnote.", + "Unbroken and close harmony. No illustration is forthcoming for this, and I can make no clear suggestion as to the meaning. πυκνός (Lat. spissus) is a term used in music with compounds ἄ-, βαρύ-, ὀξύ-, μεσό-πυκνός, and applied to φθόγγος. Whether there can be any connexion with this, I must leave to others. Stephanus also quotes from Pollux, as epithets of a flute-player, εὕστομος, πυκνός, ξυνεχής. That the stars produced a harmony is of course a well-known Pythagorean belief.", + "Indissoluble compresses of ether. Anaximander called them πιλήματα ἀέρος τροχοειδῆ, πυρὸς ἔμπλεα (Stob. i. 24, p. 510 H., Diels p. 342). As there seems little connexion between this view and that of the “harmony” one is tempted to insert ἢ before πιλήματα.", + "Living and intelligent. Zeno said that each of the stars is νοερὸν καὶ φρόνιμον (Stob. i. 25, p. 538 H., Diels p. 467).", + "§ 23. Borrowed light. Ascribed to Thales in the first instance and held by Pythagoras, Parmenides, Empedocles, Anaxagoras and Metrodorus (Stob. i. 26, p. 558 H.). A light of its own to Anaximander, Xenophanes, Berosus (Stob. i. 26, p. 556, Diels p. 358).", + "§ 28. Genera … systems. On this section I have consulted two high musical authorities, Professor Percy Buck and Dr. Rootham, though neither of them must be considered responsible for the choice of words in these two cases. As γένη is the technical term in Greek music for the three “modifications,” enharmonic, diatonic and chromatic (see Aristides Quintilianus i. 9), I have followed the Dictionary of Antiquities in translating it “genera.” Other words suggested are “groupings” or “scales.” Again as to στάσεσι (or τάσεσι) as applied to conjunct and disjunct tetrachords the same authorities shew that the regular term is συστήματα (A. Q. i. 8), and I have sought safety in adhering to this. Professor Buck suggests “relationships (of tetrachords).” As to the reading, while στάσις is certainly not a full equivalent for σύστημα, it seems possible here in the sense of “placing” or “setting.” τάσις is a “pitch.” Professor Buck notes that the word is so far appropriate that conjunct and disjunct tetrachords can be placed at any “pitch” you like, but could we say that the συνημμένον in general is one τάσις and διεζευγμένον another? I am inclined to suggest συστάσεσι. In σύστασις we have a fairly near synonym for σύστημα, easily corrupted into στάσις or τάσις, and perhaps preferred by Philo as avoiding the jingle with διαστήμασι. (Or again τάξεσι might be possible, though textually less satisfactory.)", + "§§ 30–32. Illustrations mostly drawn, as those on §§ 21–23, from Diels are as follows. It should be noted that, properly speaking, they apply to the ψυχή rather than to the νοῦς.", + "§ 30. Breath. “Zeno concretum corpori spiritum (dixit animam)” (Cicero, Somn. Scip. i. 14. 19, Diels p. 213). Much the same is said of Hippocrates and Democritus, ibid.", + "Blood. “Empedocles et Critias sanguinem,” ibid.", + "Boundary-line. Or “limit”? Wendland cites Iamblichus quoted in Stob. Ecl. i. 41, p. 858 H. to the effect that Aristotle reduced the properties of the soul to three, thus πέρας τῶν ἀπείρων ἀνευρών. But does this mean more than that the properties of the soul are really infinite? I should imagine the opinion to be Pythagorean and to embody to some extent the idea of πέρας as it appears in Philolaus’s dictum that all things are composed ἐξ ἀπείρων τε καὶ περαινόντων, cf. Plato, Philebus, 16 and 23.", + "Form. “Posidonius ideam (animam dicit)” (Cic. ibid.). Perhaps more to the point ὡς δὲ τῶν Ἀριστοτελικῶν τινες ὑφηγοῦνται, εἶδός ἐστι τὸ (ἐπὶ?) περὶ τοῖς σώμασι (Stob. i. 41 from Iamblichus). See also definition of ἐντελέχεια.", + "Number. Pythagoras ἀριθμὸν αὐτὸν κινοῦντα (Stob. i. 41, p. 794 H., Diels p. 386); Cicero, Somn. Scip. i. 14. 19, Diels p. 213, “Xenocrates numerum se moventem.”", + "Continuity. I have retained ἐνδελέχειαν in the text, as Wendland, with grave doubt. The somewhat slight arguments in its favour are (1) the unanimous authority of the MSS., (2) Cic. Tusc. i. 22 “Aristoteles … animum ἐνδελέχειαν appellat novo nomine quasi quandam continuatam motionem et perennem.” And if this is as it seems a mistake of Cicero’s it is one which Philo may easily have made. On the other hand Diog. Laert. v. 32 of Aristotle is clear for ἐντελέχεια. The soul is incorporeal, ἐντελέχειαν οὖσαν τὴν πρώτην σώματος φυσικοῦ καὶ ὀργανικοῦ δυνάμει ζωὴν ἔχοντος. λέγει δʼ ἐντελέχειαν, ἦς ἐστιν εἶδός τι ἀσώματον. And so also Stob. i. 41, p. 796 H., Diels p. 387. If ἐντ- has to be translated I should prefer to keep “entelechy” rather than “realization” (Hicks), or “actuality” (L. & S.).", + "Harmony. Pythagoras and Philolaus, Cic. ibid., Diels ibid.", + "§ 31. Introduced … from without. Pythagoras, Anaxagoras, Plato, Xenocrates, Cleanthes, θύραθεν εἰσκρίνεσθαι τὸν νοῦν (Stob. i. 40, p. 790 H., Diels p. 392).", + "The air … impart hardness, etc. Cf. S. V. F. ii. 804–808, where this theory is mentioned with the use of the same verb στομοῦται and the same derivation of ψυχή from ψῦξις (originally given by Plato. Crat. 399 E).", + "§ 32. Head … heart. See note on De Sac. 136. “Citadel” from Timaeus 70 A, where Archer-Hind quotes from Galen, De Plac. Hipp. et Plat. ii. 230 καθάπερ ἐν ἀκροπόλει τῇ κεφαλῇ δίκην μεγάλου βασιλέως ὁ ἐγκέφαλος ἵδρυται.", + "§ 44. Sails of the sovereign mind … oars of sense-perception. I have retained Mr. Whitaker’s translation which brings out the original meaning of the proverbial δεύτερος πλοῦς (see L. & S.). Philo’s insistence on the nautical idea, as shewn in εὐπλοῆσαι, suggests that he is not using the phrase casually, as no doubt it often was used. But since πρός suggests the goal of the sailor rather than the means he employs, it may perhaps be thought better to translate “those voyagers who have failed to reach the sovereign mind can always take the ‘second-best voyage’ to sense.” Philo again uses the phrase, which Plato had made familiar to him, in § 180 below and De Dec. 84, but with no special emphasis on the metaphor.", + "§ 47. Grandfather … of his knowledge. I take this opportunity of making good an omission in earlier volumes. The Oxyrhynchus Papyrus of Philo (P. Oxy. ix. 1173, xi. 1356), to which my attention has been called by a paper by Mr. W. G. Waddell (Etudes de Papyrologie, tom. i., Le Caire, 1932), had entirely escaped our notice, though published some twenty years ago. Though of about the same date as the Paris Papyrus (see Introductions to De Sac. and Quis Rerum), it appears to be exceedingly fragmentary, and I doubt whether it would have influenced our text, with the possible exception to be now mentioned. One of the pieces (Fr. 3) contains fragments of that part of De Sac. (§ 43) in which the parallel phrase πάππῳ τῆς ἑαυτοῦ παιδείας occurs, and on which, following Cohn, we threw some suspicion. It now appears from Mr. Waddell’s analysis of this Papyrus that in a lacuna between μεμάθηκε δὲ ταῦτα and ἑαυτοῦ παιδείας there is room for about seven letters more than what appears in the other authorities, viz. παρὰ τῷ πάππῳ τῆς, and he suggests παρὰ τῷ πάππῳ <τῷ πατρὶ> τῆς. The fact is noticeable, and standing by itself would certainly increase the natural suspicion of this odd phrase. But, on the other hand, the recurrence here of an almost identical expression applied to the same two persons, Abraham and Jacob, points to the conclusion that “grandfather of his education” (or “knowledge”) is right, and that some other explanation is needed for the phenomena of the Papyrus. Cohn himself (Hermes, 1897, p. 140) cast doubt on his own suspicions, basing himself on Quod Deus 92. But the far more conclusive evidence of this phrase in De Som. i. seems still to have escaped his notice; unless indeed, which I can hardly think possible, he took ἐπιστήμης as dependent on ὄνομα, as Mangey does.", + "§ 53. Whether it is a foot in diameter. So Heraclitus εὖρος ποδὸς ἀνθρώπου (Stob. i. 25, p. 526 H., Diels p. 351).", + "Many times its size. Perhaps referring to Anaximander’s opinion that the circle of the sun is 28 times that of the earth, though the visible portion which we call the sun is equal to the earth (Stob. i. 25, p. 524, Diels ibid.). Cf. Cic. Acad. ii. 82 “quem mathematici amplius duodeviginti (? duodetriginta) partibus confirmant maiorem esse quam terram. Mihi quidem pedalis videtur.” For other opinions which Philo may have in mind see Reid’s note in loc.", + "§ 54. What is above … close to yourself. Wendland compares with this the words ascribed by Tertullian to Epicurus (Usener, Epicurea, p. 229). Other writers assign the saying to Socrates.", + "§ 57. All that existeth, etc. This quotation, which has already been made by Philo in a similar context, De Mig. 195, has special appropriateness because it was said to have been applied by Socrates himself to his own inquiries (Diog. Laert. ii. 21).", + "Ibid. The exact meaning of § 57 is not very clear. The thought suggested in the translation is that the meteorologist is ironically told that he may mount to heaven if he will, but the only good he can do by this is to get hold of the “explorer” and bring him down to earth. Philo seems to forget that the whole speech is addressed to the κατάσκοπος, see § 53.", + "Again, if γνῶθι σαυτόν, or, as we should certainly expect, <τὸ> γ. σ., is the object of ἀντισπάσας, the passage has a curious resemblance to the “e caelo descendit γνῶθι σεαυτόν” of Juv. xi. 27. This phrase receives no illustration from the commentators on Juvenal, and I suspect may be founded on some proverbial line, which Philo also makes use of. If on the other hand γ. σ. is the principal verb and ἀντισπάσας governs τὸν κατάσκοπον, it will be almost necessary to omit εἶτα, as Mangey and indeed the majority of the MSS. do.", + "§ 99. ἀνείμονα. The only quotation given for this word either in Stephanus or the revised L. & S. is Od. iii. 348:", + "ἀνείμονος ἠὲ πενιχροῦ,", + "ᾧ οὔ τι χλαῖναι καὶ ῥήγεα πόλλʼ ἐνὶ οἴκῳ,", + "οὔτʼ αὐτῷ μαλακῶς οὔτε ξείνοισιν ἐνεύδειν.", + "The fact that in both passages the word is used of sleeping with inadequate covering suggests that we have here a distinct reminiscence of Homer. Note also the appearance of πενιχρός, a rare word in Philo, just above. But he also uses the word in De Spec. i. 83 of the priests when clad ἐν μόνοις τοῖς χιτωνίσκοις, and perhaps in De Gig. 53, where I have suggested ἀνείμονι for the MSS. ἀνειμένῃ.", + "§ 101. Explanatory statement. L. & S. 1927 give this passage as an example of ἀφορισμός = “a pithy sentence,” “aphorism.” I do not see anything pithy in it, or, if there is, how it bears on Philo’s view that the form of the passage favours an allegorical rather than a literal interpretation. The argument is clearly very similar to, and I believe identical with, that of 82 above, De Fuga 171 and De Ebr. 138, where stress is laid on the use of the future indicative instead of the imperative. In all these cases the thought was that the words indicated not a personal prohibition but a fact in spiritual life. I suggest that here it is the same, though it is true that it is not a universal fact that the “taker” of “reason” will restore it before the spiritual sunset.", + "In the other cases the verb used is ἀποφαίνεται or ἀποφαίνεται γνωμήν. That here we have ἀφορισμός and ἀφοριζόμενος will cause little difficulty if it is remembered that ἀποφαντική and ὁριστική are convertible terms for the indicative mood. The latter word is generally used by Apollonius Dyscolus (see index to Grk. Gramm. voi. i.). Thus after mentioning that both terms are used he adds ἰδίας μέντοι ἐννοίας ἔχεται ἡ ὀριστική, διὰ γὰρ ταῦτης ἀποφαίνομενοι ὁριζόμεθα (Syn. 25 b), i.e. the name ὁριστική carries with it the idea not only of a fact stated, but of a particular fact parted off from others. So too the statement itself is regularly called ὁρισμός. That we have here the prefix ἀφ- cannot weigh, I think, against the otherwise overwhelming evidence that the words are used in this grammatical sense.", + "I have followed Wendland’s suggestion of inserting ἀποδώσεις αὐτῷ because it seems almost impossible that Philo would have failed to make the point. But the continuation of the quotation is by no means otiose. The verbs are all in the indicative and (except the last) state facts, while in the hortatory form we have the subjunctive expressing purpose. It is a possible conjecture that in some grammatical terminology, otherwise unknown, a sentence containing several indicatives was called an ἀφορισμός instead of an ὁρισμός.", + "§ 126. Princely abundance of materials. As the text stands the sense is presumably that the conditions described are as good as those of royal state. But a comparison with Quod Det. 13, where Jacob is spoken of as possessing βασίλεως περιουσίαν, leaves the possibility that Philo is contrasting his simple living with the patriarchal wealth. If this is the meaning we might conjecture that καίτοι has fallen out after καὶ νῦν.", + "§ 134. First of those which are related to us (or near to us?). I do not understand what this expression, which implies two sets of κύκλοι, means, or know of any cosmological theory which would justify them. As τῶν for MSS. τοῖς or τῆς is purely conjectural, I should prefer to omit it or substitute τό. We should then get the natural statement that the moon-sphere is the last of the Eight, taking them down from the top, but first if they are taken up from the earth.", + "§ 138. The numbers and periods determined by nature. What is the reference in these words, called in De Plant. 14 “certain fixed periods”? Have we an allusion to the three περίοδοι χιλιετεῖς of Phaedrus 248 E ff., assigned to the philosophical souls, while the unjust remain on earth for 10,000 years? Compare also Rep. x. 617, and the proem of Empedocles quoted by Thompson on the Phaedrus passage.", + "§ 145. Aristotle speaks of the moon as ἐν μεθορίοις ἀέρος τεταγμένην καὶ τῆς πέμπτης οὐσίας μετέχουσαν (Stob. i. 26, p. 564 H., Diels p. 356). Also μὴ εἶναι αὐτῆς ἀκήρατον τὸ σύγκριμα διὰ τὰ πρόσγεια ἁερώματα τοῦ αἰθέρος, ὃν προσαγορεύει σῶμα πέμπτον (Stob. 16, Diels p. 361). For the last part compare the Stoic opinion, τοῦ ἀέρος διαμελαίνοντος ἔμφασιν γίνεσθαι μορφοειδῆ <προσώπου> S. V. F. ii. 673.", + "§ 153. εἴδωλον. This use of the word is very strange. The nearest parallel for its use as an “idea” or “mental conception” is Xen. Symp. 4. 21 οὕτω σαφὲς ἔχω εἴδωλον αὐτοῦ ἐν τῇ ψυχῇ, ὡς, εἰ πλαστικὸς ἢ ζωγραφικὸς ἦν, οὐδὲν ἄν ἧττον ἐκ τοῦ εἰδώλου ἢ πρὸς αὐτὸν ὁρῶν ὁμοῖον αὐτῷ ἀπειργασάμην. But both the genitive following and the context put this on a different footing. Wendland suggests ἐμφαίνει δʼ ἔτι καὶ τοιοῦτον <τὸ> or ἐμφαίνεται … τῷ εἰδώλῳ. Both these assume that εἴδωλον can be used for a dream in general. If the word is to stand I should prefer to read τοιούτου εἴδωλον, “an image or picture of the following idea.”", + "§ 158. ἐπερείδοντος. The MSS. have this word in the active here and § 241, and De Plant. 7 in the sense of “support” or “establish.” In each case editors have suggested ὑπερείδω (Mr. Whitaker in De Plant. 7 ἀπ-). The lexica certainly give no evidence for this meaning for ἐπ-, which would naturally mean “to make to rest upon” (something in the dative), and Philo frequently uses it so in the passive. As, however, stability is generally given in this way, it is not unnatural that the word should get this extended meaning, and it seems hardly wise to overrule the repeated evidence of the MSS.", + "§ 164. Prompter. This is perhaps as near as we can get to the meaning of ὑπήχει. But the word, which is frequently used by Philo, seems to carry with it the thought of a voice heard inwardly and not audible in the ordinary sense. Thus it is sometimes coupled with ἔνδοθεν, and several times (e.g. De Mut. 139) applied to the divine voice which speaks to the prophet, to the memories or echoes of the lecturer’s words which the student carries away with him (De Cong. 67), and to the “haunting” voice of enticing pleasure (De Post. 155). Other examples in this volume are De Som. ii. 2 and 252. This usage is entirely ignored in L. & S. Stephanus quotes some of these passages, but inadequately translates by “succinere.”", + "§ 184. A space outside it in the interval between worlds. An allusion to the Epicurean doctrine that the gods’ habitation was the μετακόσμα (intermundia). Cf. (Ἐπίκουρός φησι) καθῆσθαι τὸν θεὸν ἐν τοῖς μετακοσμίοις οὕτω καλουμένοις ὑπʼ αὐτοῦ, Usener, Epicurea, p. 240 (quoted from Hippolytus); “deos induxit Epicurus … habitantes tamquam inter duos lucos sic inter duos mundos propter metum ruinarum,” Cic. De Div. ii. 40.", + "§§ 186–188. The two chief difficulties are the phrases ἐν τῷ χειροτονηθέντι and ὁ κόσμος μετακληθήσεται. Mr. Whitaker’s theory as to the first, that the “appointed one” is the Logos, may be tenable in so far as there is good evidence for the thought that the intelligible world is in the Logos or is itself the Logos, see De Op. 17 and 20, and it has the great merit that it takes the text as it stands. But the application of “Him who was appointed in accordance with divine bounties” (or “elections,” reading χειροτονίας for χορηγίας as Mr. Whitaker proposed) to the Logos does not seem to me natural, and at any rate it does not lead up to any explanation of the difficulty in § 188.", + "My alternative suggestion cannot, of course, claim to be more than a guess, but I think it has the merit that without any great change of the text it provides an explanation of the whole passage which is consistent throughout and is thoroughly after Philo’s manner.", + "I will take § 188 first. Wendland excludes the whole of the last sentence as a Christian interpolation describing the Celestial City. I see little grounds for this. The New Jerusalem of the Revelation has walls and gates, though it is true that the latter are always open. Possibly Wendland took μετακληθήσεται as meaning “shall receive a new name” in allusion to Rev. 2:17, and though this sense of the word has little evidence recorded in the lexica it is a quite possible and natural meaning, and has been adopted in the translation. But this carries us but a little way to Wendland’s theory of Christian interpolation.", + "On the supposition that the passage is genuine, the general sense is clear enough that while ordinarily we can only know the intelligible world through our experience of the sensible world, there are conditions in which, or persons to whom, it is known directly. As I have said, the only difficulty is the phrase ὁ κόσμος μετακληθήσεται. If μετακ. is taken as “shall change its name” I can see no sense that Philo could have meant. If we give the word its usual sense of “summoned” we expect a person instead of ὁ κόσμος for the subject, and presumably that person will be Moses, and the higher type of soul that Moses represents. This will be quite consistent with other passages, e.g. De Mut. 7, where the darkness which Moses enters is the contemplation of the incorporeal and invisible substance, and there is a very close analogy in Leg. All. iii. 100: “There is a mind more perfect and more thoroughly cleansed which has been initiated into the great mysteries, a mind which gains its knowledge of the first cause not from created things, as one may learn the substance from the shadow, but lifting its eyes above and beyond creation obtains a clear vision of the uncreated. This mind is Moses.” Here there is the difference that the thing directly seen is God Himself, not the world of mind, but otherwise the thought is the same. I propose then to correct κόσμος to κοσμολόγος, “the world explorer,” whose world is that of intelligible substance or reality. That the word is not given in the lexica matters not at all; it is a perfectly natural formation which anyone might make on the analogy of μετεωρολόγος, etc., and the phrase κοσμολόγος νοητῆς ὑποστάσεως is as natural at any rate as κόσμος ν. ὑ. The only other emendation actually needed is ἐν τῷ <νῷ> διαχαραχθεῖσα for ἐν τῷ διαχαραχθέντι, though it is possible that μακρόθεν may have fallen out before or after θεαθέν, cf. Ex. 20:21, “the people stood afar off (μακρόθεν), but Moses entered the darkness.” I should explain the corruption in the first case by supposing that νῷ dropped out and that then -θείσης was altered to -θέντι for grammatical reasons.", + "The translation of the first half of the sentence will then be: “But the world-explorer whose world is intelligible reality will need no sight of outward shapes, but only the archetypal ‘idea’ engraved in the mind, and by this he will be summoned to the Form (or Vision), which he sees not in shadow but in substance” (or “will be summoned with no intervening shadow to the Form which he has beheld from afar”). μετακληθήσεται will be an echo of ἐκάλεσα Κύριος τὸν Μωυσῆν, Ex. 24:16, and εἶδος of εἶδος, ibid. 17.", + "In § 186 the only difficult words are ἐν τῷ χειροτονηθέντι. I suggest that here we have the foreshadowing of the next section, i.e. that they state the exception to the general sense of this section. This can be obtained by correcting ἐν to πλήν, an easy correction in itself, though it is a more serious difficulty that κόσμον νοητόν can hardly stand in that position and some rearrangement is required, the simplest being to transfer the words to after συσταθέντα.", + "§ 205. ῥυθμοὺς καὶ μέτρα κτλ. Wendland puts no comma after μέτρα but one after διατονικά, thus implying that enharmonic, etc., are μέτρα. This, which perhaps is a mere slip, is quite impossible. μέτρα must be used in the sense which it regularly bears in the accepted division of music into melody, rhythm, metre, viz. what we mean by metre, cf. Aristides Quintilianus i. 4, where we have μελῳδία, ῥυθμός, λέξις followed at once by περὶ τὴν λέξιν τὸ μέτρον, and later (i. 10) by a full discussion of μετρική. The triple division is given by Philo in De Cher. 105, De Sob. 36, and De Agr. 137, where the enharmonic, etc., are given as subdivisions of μέλος.", + "Ibid. From rhetoric, etc. Here we have the fundamental divisions of rhetoric which appear in the same form in most of the rhetorical treatises, except that it is perhaps unusual to find both τάξις and οἰκονομία, the latter, which covers the management and organization of the material, either superseding the former, or including it as a subdivision. Synonyms for φράσις are λέξις, ἀπαγγελία, ἑρμήνεια, the last named of which is used by Philo in De Cher. 105, and, I believe, in De Mig. 35. See notes on those two passages.", + "§ 214. Ashes. As the point is essential to Philo’s illustration, one must suppose that he found, or thought he had found, some authority for the statement that ashes were used in purificatory ritual. The nearest evidence I can find is the use of the “ashes of the heifer” in Num. 19:9, alluded to in Hebrews 9:13. Possibly τέφρα, like κονία, may have been a name for some kind of lye or soap, but I know of no evidence for it.", + "§ 230. Not from any superstitious nicety, etc. The explanation I should prefer to give to this passage is that Philo feels that his distinction between θεός and ὁ θεός might subject him to the charge of giving the name of θεός to inferior beings, which would constitute δεισιδαιμονία in the ordinary sense. What then is the meaning of πραγματολογεῖν? Judging from the sequel it is not so much “to use words to express facts” as “to accommodate language to practical needs.” The course of thought seems to be: (1) any name for God is a κατάχρησις permitted for the needs of men (§ 230), a point further illustrated in § 231 (the spacing should perhaps be placed at the end of that section rather than at the beginning); (2) God allows men to think that He has been really seen by them (§ 234), and this is illustrated by the pagan legend (§ 233), and the anthropomorphic language of the law (§§ 234–237); (3) He in the same way speaks here of the Angel or Logos as God, though it really was God’s image which was seen, and thus πραγματολογεῖ, etc., suits His words to the capacity of His hearers.", + "It may be thought that this strains the meaning of πραγματολογεῖν. The fact is that this word, which has been used in De Fug. 54, is rare and of uncertain meaning. Besides these two instances only two others are quoted. In Diog. Laert. ix. 52 it appears to mean “argue,” or make a business of arguing, and so possibly in De Fug. 54 (see note). In Anaximenes, Rhet. ad Alex. 32 (31) ἵνα πραγματολογοῦντες ἁπλοῦν τὸν λόγον καὶ μὴ ποικίλον ποιῶμεν, it seems to mean “speaking plainly and intelligibly,” and this is not far from the sense suggested by the context here.", + "§ 244. Erecting. It is a pity that the impossibility of using the phrase “make to stand” prevents the translator from bringing out fully the insistence with which Philo harps on the thought of “standing” in connexion with στήλη. He finds the idea, no doubt, in the word itself, and repeats it not only in the ἕστηκα of § 241 and στάσις of § 242, but also in ἱστάς § 244, στήσεις § 245, ἀνίστησι, ἀναστήσας § 249.", + "§ 247. Set up. Similarly the thought of ἀνάθεσις is repeated in ἀνετέθη here, and ἀνακείσεται (κεῖμαι as often being treated as the passive of τίθημι, though in these cases the idea of “dedication” seems to be reduced to the literal “set up,” unless, as perhaps is possible, it is used in the sense of “devoted” under a curse, cf. the common use of ἀνάθεμα, or (in the first case) unless there is an allusion to models of wrecked ships or pieces of the actual wreck being dedicated as votive offerings by the saved. For votive pictures of this kind see Mayor on Juv. xii. 27.", + "§ 254. 1 Sam. 1:11.—Wendland erroneously gives the reference as to v. 28 (“I lend him as a loan”), as also in Quod Deus 6, on which passage, carelessly following Wendland, I suggested in a note that Philo in v. 28 had a different version of the text from the LXX. A German reviewer pointed out the mistake." + ] + }, + "Book II": { + "Introduction": [ + "ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK II", + "This long treatise, the conclusion of which has been lost, seems to me to have a poverty of thought which makes it the weakest of the whole series. And though it may be merely a coincidence, it is a curious fact that it is hardly ever quoted or referred to by later writers. Further, it has less manuscript authority than any other, except De Posteritate Caini. Only one MS. used by Wendland contains it, and even this, as the many footnotes to the text will shew, has a quite unusual number of corruptions and lacunas.", + "The treatise follows at once on the preceding and deals with the third kind of dreams, the characteristic of which is that they contain no direct divine message, but something is seen by the dreamer, obscure in itself but explained by the art of dream interpretation. There are three pairs of dreams, one those of Joseph himself as a boy (1–154), another of the chief baker and chief butler in prison (155–214), another of Pharaoh (215 to the end), the two last pairs being interpreted by Joseph himself.", + "After the distinction between the three kinds of dreams has been noted (1–4), the subject of Joseph’s two dreams is introduced (5–7); but, before they are discussed, we must remember what Joseph represents. Here he is not so much the politician as the representative of the ordinary mixed character in whom the claims of the soul are constantly disputed by those of the body and external things; and in such a character vainglory (κένη δόξα) or vanity (τῦφος) is sure to appear (8–16).", + "The first dream begins, “I thought we were binding sheaves.” After noting that “thought” indicates the vagueness of the Joseph-mind (17–20), Philo points out that the dreamer only supposes himself and his brothers to be engaged in the inferior task of binding, not of reaping, which needs, he thinks, the skill to distinguish the good corn from the worthless (21–22). This leads to a further thought on spiritual reaping. We find the phrase, “When you reap your reaping,” which he takes to mean that when the harvest of virtue is reaped there is a further stage where this very reaping is reaped away in the consciousness that it is of God and not of ourselves (23–24). Some similar duplicates are adduced, and the double cave of Machpelah and the two kinds of music are taken to indicate a similar sort of distinction between our acceptance of the good in creation and our acknowledgement of its dependence on the divine, and so “Ye shall not consummate the rest of the reaping” implies that the consummation does not belong to man (25–30).", + "But what are the sheaves? Evidently in some degree drawn by the similarity of sound in δράγματα and πράγματα, Philo interprets them as “doings” used in the sense of chief characteristics. He describes in much the same terms as elsewhere the leading attributes of the eleven brothers (31–41). The leading attribute of Joseph is vainglory, and this is illustrated by a few incidents in Joseph’s life and by the interpretation of his name as “addition,” for vainglory adds luxuries to the simple life (41–47). This leads to a long commonplace against luxury as shewn in food and drink (48–51), clothing (52–53), houses (54–55), beds (56–57), unguents (58–59), drinking-cups (60–61), and golden crowns instead of flower garlands (64). Luxury, in fact, is the beast which was supposed to have devoured Joseph and thus made Jacob mourn for him, a contrast to Nahab and Abihu in whose case Moses forbade all mourning (64–67). At this point the connexion of thought gets difficult. Cutting off the hand of the immodest woman is treated as the duty of cutting ourselves off from absorption in lower aims and contrasted with the full handful which the priest takes and offers (68–74), and we then recur to the thought of 23 ff., though stated in a different way, that the spiritual reaping of virtues must be dedicated to God (75–77).", + "“My sheaf rose up and stood upright and your sheaves turned round and did homage to mine.” This example of the arrogance of vainglory suggests to Philo the ascendancy of the tyrant in ordinary life and the need of caution in dealing with him. In such cases frank speaking is no virtue, any more than sailing in the teeth of a storm or than facing wild beasts when unarmed (78–89). Abraham did homage to the children of Heth for the cave of Machpelah, and so must the weak propitiate the mighty (90–92). The brethren, however, do not take this line, for they reply, “Shalt thou indeed be king and lord over us?” This shews us that their opposition to Joseph represents the resistance of right reason to vainglory in the soul. We may dismiss, therefore, any thoughts of the unbrotherliness of the ten, and see merely the refusal of the better part within us to acknowledge any king but God (93–100). And Philo himself, while confessing his weakness, feels that even when he is most helpless he desires to follow this better judgement (101–104). And perhaps too the Joseph in us will be converted. What else indeed is suggested by the story of Joseph, with its various signs of something higher, crowned by his final acceptance by Moses, when his bones are carried by the liberated people out of Egypt? (105–109).", + "The second dream was that of the sun, moon and stars bowing down to Joseph. It chiefly differs from the first in being concerned with heavenly instead of earthly phenomena (110–112). Philo, after noting apparently without actual disapprobation the theory that the divine natures of the heavenly bodies do actually contend for pre-eminence (113–114), explains the dream from one point of view as describing the arrogance of those who regard themselves as superior not only to men but to nature (115–116). Thus Xerxes turned land into sea by cutting through Mount Athos and shot his arrows at the sun (117–120). The foolish Germans try to repel the tide with armed forces (121–122), and a little before in Alexandria a tyrannous ruler, when trying to coerce the Jews into Sabbath-breaking, had argued with them that, in the event of a deluge or earthquake or thunderstorm, they would not hesitate to forgo their regular customs, and that he himself was as powerful as any of these natural forces (123–129). Such a person, Philo thinks, will consider himself aggrieved if the seasons do not conform to his expectations (130–132). But a more general interpretation is possible. We may regard the sun as right reason, the moon as discipline or education, and the stars as the thoughts engendered by these two in the soul, which the lower Joseph-like thoughts would fain bring into subjection (133–135). Thus while Jacob’s answer, “What is this dream which thou hast dreamt?” implies that Joseph is describing a spiritual conflict of this nature (135–138), the words that follow, “Shall I and thy mother and thy brethren bow down before thee?” are the refusal of right reason to submit to vanity (139–140). At the same time, we are told that his father kept the saying in his heart; and from this Philo diverges to the need for caution and self-distrust. How constantly do we find examples of long success ended by disaster, of good life followed by moral decay in old age (141–149)! And this thought suggests the image of the fountain of peace which we sometimes taste and then find denied to us—a sad condition, yet better than to drink our fill of the fountain of unreason, when the unreasoning powers master the governing element in the soul and produce that anarchy which the experience both of men and animals shews to be fatal to happiness (149–154).", + "In the dreams of the chief butler and baker the two men represent drunkenness and gluttony (155–158). The dream of the butler is then quoted in full (159). We note that its opening words, “In my sleep,” are appropriate to that deep drunken sleep in which all the wicked are plunged (160–162), and also “the vine was before me” shews the love which the wicked feel for the sources of their spiritual drunkenness (162–163). But before going further we must observe that the vine may be also a symbol of gladness of the true kind. Philo describes at some length how convivial meetings shew sometimes good feeling and at other times quarrelsomeness and hatred (164–168). We find this favourable meaning of “vine” in the story of the scouting party of Numbers 13. Those seekers for virtue who are unable to carry the main stalk of wisdom and joy cut off and carry away at least one great cluster (169–171). And how good a thing is this gladness is shewn by the application of the word to God Who is glad when men do well (172–178), and from which we may deduce that our duty is to make Him glad (179–180). But the vine of the cup-bearer is not of this sort. He will indeed plead that it cannot be, seeing that he is cup-bearer to Pharaoh, not to God Whose cup-bearer is the Logos himself (181–183). How different are these two! Pharaoh’s cup-bearer is called an eunuch: the Logos on the other hand is represented by the High Priest: and what is signified spiritually by eunuch and high priest is described at some length in Philo’s usual way (184–190). If we need a further description of the vine of folly we shall find it in the text which speaks of the vine of Sodom and the branch of Gomorrah, for Sodom is blindness and Gomorrah (the measure) typifies the human mind which holds itself and not God to be the measure of all things (191–194). A few more phrases in the dream are then dealt with. As πυθμήν may mean not only stalk but root or extremity, Philo finds a figure of the way in which folly brings the soul down to extreme misery (195–199). Again, “Pharaoh’s cup was in my hand” indicates that our own hands or actions are needed to give passion full scope (199–201); and “I squeezed the grapes into the cup” represents how the fool glories in using every drop of the drink of folly (202–204).", + "The dream of the chief baker is dismissed very shortly. The three baskets which he carries are the pleasures of the past, the present and the future, while the birds which descend and devour the baked meats are the divine retributions which overtake the pleasure-seeker and leave him headless and crucified (205–214).", + "We now pass on to the two parallel dreams of Pharaoh in which the seven lean devour the seven fat kine, and the seven bad the seven good ears. But in what has been preserved at any rate no notice is taken of the substance of these dreams, and the discussion is confined with digressions to the opening phrases of the first dream: “I thought I stood upon the edge of the river.” After quoting the two dreams (215–218), Philo takes the words “I thought I stood.” Here we have the Pharaoh-mind profanely claiming the standing which belongs only to God, and this thought is supported by some familiar texts (219–222). Yet God imparts this stability primarily to the Logos which under the name of Covenant is said to be made to stand upon the just Noah, thus shewing that the just man becomes as it were the pedestal (223–225); secondly to the wise man, for Abraham stands before God and Moses stood “between God and you,” thus shewing the sage as something intermediate between God and man (226–233); and thirdly to the progresser who stands midway between the full life of virtue and the death of vice (234–236). How vain then is the claim of the Pharaoh-mind to stand (237)!", + "The river is speech, which may be either good or bad (238–240). In its good sense, which includes reason, we find it in the river of Eden which divides into four heads (ἀρχαί) or virtues; and as ἀρχαί means also rules or sovereignties, we have a hint of the thought of the sage as king (241–244). Also we find in the Psalms the phrase “the river of God,” clearly indicating the divine Logos (245), and as we hear also of the river “making glad the city of God,” Philo digresses to consider what the city of God is. In one sense it is the world; in another the righteous soul; and its name of Jerusalem, vision of peace, fits this meaning well, for God is peace and dwells in the peace-loving soul (246–258). Also Abraham is given all the land from the river of Egypt to the great river Euphrates where the latter is soul and what soul loves, and the former does not mean that the river of Egypt or body is included in the gift; rather that river is bad and soulless speaking and thinking, and its nature is typified by its producing frogs and bringing death to the fish which represent true thoughts (259–260).", + "The edge or lip (χεῖλος) reminds us that the closing of the lips gives silence, and their opening speech, and we must remember that each has its proper season (261–263). Various texts enjoining silence are quoted (264–267), but there are also occasions which call for song, like the song of triumph of Exodus 15 or that of the well in Numbers 21, or for oratory like that enjoined in Deut. 22 on the bringing of firstfruits, and a short meditation on the details of this passage follows (268–273). With the wicked wrong speaking is more frequent than wrong silence, and three kinds of such speaking are distinguished (274–275). There are the pleasure-lovers represented by Pharaoh who was met by Moses at the “lip” of the river (276–278); the sophists represented by the people of Egypt, who were seen dead at the “lip” of the sea (279–282); the deniers of divine providence represented by the builders of Babel of whom it is said “the whole earth was of one lip” (283–284). The confusion which overtakes this third class, who are the advocates of anarchy, is enlarged on, and while repentance will bring forgiveness, persistence can only bring the divine punishment (285–295). This point is supported by a text from Leviticus on the soul which “distinguishes with its lips to do ill or well,” which Philo understands as a presumptuous claim to knowledge of the nature of good and ill. Yet this too, by proclaiming its sin, may win forgiveness (296–299).", + "The fragment which follows begins a discussion, why the phrase “lip of the river” is only found in connexion with the river of Egypt. Philo censures the critics who regard such points as hair-splitting, and reiterates his conviction that the Scripture does not mean to teach us geography but the realities of life. The continuation is lost (302-end)." + ], + "": [ + [ + "[1] In setting forth the third kind of God-sent dreams we may fitly summon Moses to our assistance, that, as he learned when he did not know, he may teach us too in our ignorance regarding their tokens, by throwing light on each. This third kind of dreams arises whenever the soul in sleep, setting itself in motion and agitation of its own accord, becomes frenzied, and with the prescient power due to such inspiration foretells the future.", + "[2] The first kind of dreams we saw to be those in which God originates the movement and invisibly suggests things obscure to us but patent to Himself: while the second kind consisted of dreams in which the understanding moves in concert with the soul of the Universe and becomes filled with a divinely induced madness, which is permitted to foretell many coming events. ", + "[3] In accordance with these distinctions, the Sacred Guide gave a perfectly clear and lucid interpretation of the appearances which come under the first description, inasmuch as the intimations given by God through these dreams were of the nature of plain oracles. Those which fall under the second description he interpreted neither with consummate clearness nor with excessive indistinctness. A specimen of these is the Vision that appeared on the heavenly stairway. For this vision was indeed enigmatic, but the riddle was not in very high degree concealed from the quick-sighted.", + "[4] The appearances of the third kind being more obscure than the former, owing to the deep and impenetrable  nature of the riddle involved in them, demanded a scientific skill in discerning the meaning of dreams. Accordingly all the dreams of this sort recorded by the lawgiver received their interpretation at the hands of men who were experts in the aforesaid science.", + "[5] Whose then are the dreams? Does not everybody perceive that they are those of Joseph, those of Pharaoh king of Egypt, and those which the chief baker and chief butler themselves saw?", + "[6] It would seem fitting always to begin our teaching with those which come first; and first to come are those which Joseph saw when from the divisions of the universe, two in number, heaven and earth, two visions were presented to him. From the earth came the dream of the reaping. It runs on this wise: “Methought that we were binding sheaves in the midst of the plain, and my sheaf rose up” (Gen. 37:7). The other has to do with the zodiac: “As it were the sun and the moon and eleven stars worshipped me” (ibid. 9).", + "[7] On the former dream an interpretative judgement is pronounced in a tone of vehement menace to this effect: “Shalt thou indeed be king over us? or shalt thou indeed be lord over us?” (ibid. 8). The latter dream again incurs well-merited displeasure: “Shall I and thy mother and thy brethren come to bow down to the ground to worship thee?” (ibid. 10)." + ], + [ + "[8] So much by way of a foundation. As we go on to build the superstructure let us follow the directions of Allegory, that wise Master-builder, while we investigate the details of either dream. There are, however, in both dreams some prefatory remarks to be listened to first. Some have given the nature of that which is good a wide application, making it extend to many objects; while others have assigned it only to that which is most excellent: the former have regarded it as mixed, while the latter have left it free from admixture.", + "[9] Now, those who have maintained that only the morally beautiful is good, preserving it unmixed, have attributed the good to the reasoning faculty, the noblest part in us; while those who have regarded it as mixed have associated it with three things, soul, body, and things external to us. The latter class belong to the softer and luxurious way of life, having been reared up for the greater part of the time from their very cradle in the women’s quarter and in the effeminate habits of the women’s quarter. Those others are austere of life, reared by men, themselves too men in spirit, eager for what will do them good rather than for what is pleasant, and taking food suited to an athlete with an eye to strength and vigour, not to pleasure.", + "[10] There are two companies as leaders of which Moses introduces Isaac and Joseph. The noble company is led by Isaac who learns from no teacher but himself, for Moses represents him as weaned (Gen. 21:8), absolutely disdaining to make any use of soft and milky food suited to infants and little children, and using only strong nourishment fit for grown men, seeing that from a babe he was naturally stalwart, and was ever attaining fresh vigour and renewing his youth. The company which yields and is ready to give in is led by Joseph,", + "[11] for he is one who does not indeed take no account of the excellences of the soul, but is thoughtful for the well-being of the body also, and has a keen desire to be well off in outward things; and he is naturally drawn in different directions since he has set before him many ends in life, and as he experiences one counter-attraction after another, he is shaken this way and that and can never attain to fixity.", + "[12] For indeed our aims  do not rest in peace like cities under a treaty, 〈but engage in war and deliver attacks〉 and counter-attacks, in turn winning victory and suffering defeat. For at times the appetite flows strongly to wealth and reputation and completely masters the interests of body and soul, and then again is met and driven back by an opposing force, and vanquished by both or one of them.", + "[13] In the same way the pleasures of the body descend upon us in gathered force like a cataract deluging and obliterating one after another all the things of the mind; and then, after no long interval, Wisdom with strong and vehement counterblast both slackens the impetus of pleasures and mitigates in general all the appetites and ambitions which the bodily senses kindle in us.", + "[14] Such is the cycle of unceasing warfare ever revolving round the many-sided soul; for, when one foe has been laid low, another yet mightier is sure to spring up, after the fashion of the many-headed Hydra; for we are told that on it another head grew to take the place of that which had been cut off; and this is a figurative way of teaching how hard it is to vanquish undying vice so varied in its form, so varied in its offspring.", + "[15] Do not, then, select any single thing 〈and regard it〉 as Joseph’s sole portion, but be well assured that he represents Opinion with its vast medley of ingredients. For there is manifest in him, on the one hand, the rational strain of self-control, which is of the masculine family,", + "[16] fashioned after his father Jacob: manifest, again, is the irrational strain of sense-perception, assimilated to what he derives from his mother, the part of him that is of the Rachel type: manifest also is the breed of bodily pleasure, impressed on him by association with chief butlers and chief bakers and chief cooks: manifest too is the element of vainglory, on to which as on to a chariot his empty-headedness makes him mount up, when (Gen. 41:43) puffed with pride he lifts himself aloft to overthrow equality from its seat." + ], + [ + "[17] In what we have said so far we have been giving a rough sketch of Joseph’s character. We must now consider in detail each of his dreams. And the one which must be examined first is the one concerning the sheaves. “Methought,” says he, “that we were binding sheaves” (Gen. 37:7). The very first word, “methought,” is the utterance of one at a loss, hesitating, dimly supposing, not seeing steadily and distinctly.", + "[18] For “methought” is a word which becomes those waking up out of deep sleep and still in dreamland, not those who are thoroughly awake and see things clearly.", + "[19] You will not find the Practiser Jacob saying “methought,” but “behold a stairway firmly fixed, whose top reached to heaven” (Gen. 28:12), and again “at the time that the sheep conceived, I saw them with my eyes in my sleep, and behold the he-goats and the rams leaped upon the sheep and the goats wholly white, and streaked, and sprinkled as though with ashes” (Gen. 31:10, 11).", + "[20] For the very visions seen in their sleep are of necessity clearer and purer in the case of those who deem the morally beautiful eligible for its own sake, even as their doings by day are bound to be more worthy of approbation." + ], + [ + "[21] Now, when I listen to him who is telling the dreams I marvel at his deeming that they were tying up sheaves, not reaping them. The former is the work of unskilled underlings, the latter the business of masters and of those thoroughly well versed in farm work.", + "[22] For the power to distinguish necessaries of life from refuse, and plants which supply nourishment from those which do not, and genuine from spurious, and a highly profitable fruitage from a root that is devoid of profit, in things yielded by the understanding, not in those which the soil puts forth, is a mark of consummate excellence.", + "[23] So the sacred story represents those whose eyes are open as reaping, and, what is most unexpected, not reaping barley or wheat but reaping out the reaping itself: accordingly it is said “When ye reap your reaping, ye shall not finish that which remains of the reaping” (Lev. 19:9).", + "[24] For the lawgiver wishes the virtuous man to be not only a judge of things that differ, distinguishing and separating things which produce and their productions, but to do away with the very conceit that he has the power to distinguish, mowing the very mowing and cutting away the workings of his own mind, in obedience to and belief in Moses’ saying that “judgement belongs to God only” (Deut. 1:17), with Whom in all matters comparisons and distinctions rest: to acknowledge defeat at whose hands is a noble thing and more glorious than far-famed victory.", + "[25] Like the “reaping the reaping” is the two-fold circumcision, which we meet with in such a case as that of the lawgiver devising as a new practice a circumcision of circumcision (Gen. 17:13), or “the consecration of a consecration” (Num. 6:2). that is, the purification of the very purification of the soul, when we yield to God the prerogative of making bright and clean, and never entertain the thought that we ourselves are sufficient apart from the divine overseeing guidance to cleanse our life and remove from it the defilements with which it abounds.", + "[26] To this class belongs also the “double cave” (Gen. 23:9), that pair of precious memories  concerned, one with all that has come into being, the other with Him who has made it. These constitute the nurture of the man of worth, for whom all things in the universe are objects of contemplation, and who loves to inquire also concerning the Father who brought them into being.", + "[27] I imagine that the discovery of the double diapason  in music is to be traced to this same pair. For both the work and its Fashioner must needs be celebrated by two quite perfect melodies, not the same in each case.", + "[28] For since the themes of praise were different it was necessary for the corresponding musical harmonies to be distinct also, the conjunct assigned to the conjunct universe, compacted as it is of different parts, the disjunct reserved for Him Who is in virtue of His existence disjunct from all creation, even God.", + "[29] There is again a statement breathing love of virtue expressed in the words of the Sacred Guide, “Ye shall not  make an end of what remains of the reaping” (Lev. 19:9), for he does not forget the principle with which he set out, acknowledging that “the end is the Lord’s” (Num. 31:28 ff.), with whom rests the lordship and establishment of these things.", + "[30] But in fact the man who has never learned the mysteries of reaping vaunts him saying, “Methought I was in company with others binding sheaves which I had not reaped” (Gen. 37:7), and failed, as I pointed out a little while ago, to take into account that this is a service performed by unskilled slaves.", + "[31] When we assign to words their figurative meaning we say that sheaves are “doings” which each of us grasps with the hand as his proper nourishment, hoping that he will find life and occupation therein for ever." + ], + [ + "[32] Now, the varieties of the sheaves, that is to say of the doings which may be called our nourishment, are so countless, so countless also the various sorts of men who lay hold of and make choice of the sheaves, that it is impossible to recount or even to conceive of them all. It may not, however, be out of place to instance some of these varieties which are introduced in his story of his dream.", + "[33] For he says to his brothers, “Methought we were binding sheaves” (l.c.). Brothers he has ten who are sons of the same father as he, one who is son of the same mother; and the name of each of them is the symbol of a most essential “doing.” “Reuben” is the symbol of good natural endowments, for “seeing son” he is called, in so far as he is a son not perfect, but in so far as he is a man with power to see and keenness of vision, well endowed by nature.", + "[34] Symeon, which means “diligent listening,” is the symbol of aptness to learn; Levi of excellent activities and practices and sacred ministries; Judah of songs and hymns addressed to God; Issachar of rewards rendered as recompense for noble deeds, the deeds themselves, it may be, constituting the perfect reward; Zabulon of light, since he is named “night’s flowing,” and when night fails and flows away, light of necessity dawns;", + "[35] of distinguishing and analysing matters Dan is the symbol; Gad of piratical attack and counter-attack; Asher, whose name signifies “felicitation,” symbolizes natural wealth, which has the reputation of being a possession conferring felicity;", + "[36] Naphthali’s name denotes a “broadening” or “flung wide open,” and so he is a symbol of peace, by which all things are opened out and given width, just as they are shut in by war. Benjamin is a symbol of time, both that of youth and that of old age, for his name is said to mean “son of days,” and youth and old age are alike measured by days and nights.", + "[37] Thus each one of them grasps the sheaves that are proper to him, and when he has grasped them binds all these parts together. The man well endowed by nature grasps quickness of apprehension, persistence, goodness of memory, the qualities in which excellence of natural endowment shows itself; the apt learner grasps listening, silence, attention; the enterprising man, venturesomeness and courage ready to take risks;", + "[38] the man of thanksgiving takes hold of commendations, eulogies, odes, panegyrics both in speech and song; the man who is bent on rewards, lays his hand on unflinching assiduity, fortitude that never gives in, and the carefulness in which speed is combined with caution;", + "[39] he who is in pursuit of light replacing darkness grasps wakefulness and keen-sightedness; the man who aims at analysis and accurate distinctions, lays hold of keen-edged arguments, of power to resist the delusion of confusing likeness and identity, of impartiality, of integrity;", + "[40] he who pirate-like counters ambush by ambush grasps trickery, quackery, sorcery, fallacies, pretence, feigning, practices which are in themselves reprehensible but when resorted to in dealing with enemies are belauded; he that makes it his object to be rich in nature’s riches, will lay his hands on self-control and parsimony; the lover of peace on good order, just dealing, freedom from arrogance, equality." + ], + [ + "[41] These are the constituent parts of the sheaves bound by the brothers of the dreamer, sons of the same father as he, while the sheaf of his uterine brother is made up of days and time, cause of nothing as cause of everything. ", + "[42] The dreamer himself, interpreter of dreams to boot, lays hold of vainglory, deeming it a possession of highest importance and splendour and advantage to human life. Accordingly it is in the first instance from dreams, things beloved of night, that he becomes known to the sovereign of the land of the body, not from “doings” luminous with the self-evidence of manifest fact, things which need day to exhibit them.", + "[43] The next step is that he is proclaimed procurator or protector of all Egypt, to stand second only to the sovereign in the signs of honour shewn to him, a position set down as more insignificant and absurd in wisdom’s judgement than the infliction of indignity and defeat.", + "[44] In the next place he puts round his neck “a golden collar” (Gen. 41:41 f.), a manifest halter, a circlet and hoop of unending necessity, not a life of orderly sequence, not the chain which marks Nature’s doings: these are properties of Tamar, whose adornment is not a collar but a necklace  (Gen. 38:18). Yes, and he puts on his finger a royal ring (Gen. 41:42), a gift and pledge, by which nothing is given, nothing pledged, in sharp contrast once more to that which was given to Tamar by Judah, king of the nation that sees, even Israel.", + "[45] For this king gives the soul a seal (Gen. 38:18), a gift all-beauteous, by which he teaches it that when the substance of the universe was without shape and figure God gave it these; when it had no definite character God moulded it into definiteness, and, when He had perfected it, stamped the entire universe with His image and an ideal form, even His own Word. ", + "[46] To go back to Joseph. He mounts the second chariot (Gen. 41:43), elated by mental dizziness and empty conceit, and becomes the victualler (ibid. 48) and keeper of the body’s treasuries, providing food for it from all quarters: and thus threatens serious danger to the soul.", + "[47] Not the least significant testimony to his principle and ambition for life is his name. “Joseph” means an “adding,” and vainglory is always making additions.", + "To what is genuine it adds what is counterfeit, to what is appropriate what is alien, to what is true what is false, to what is sufficient what is excessive, to vitality debauchery, to life’s maintenance vanity." + ], + [ + "[48] Mark what it is that I wish to make clear. Food and drink nourishes us, though it be the plainest barley-cake and water from the spring. Why then has vainglory superadded countless sorts of milk cakes and honied pastry and elaborate and diversified blends of innumerable wines highly seasoned with a view to indulgence in pleasure rather than partaking of nourishment?", + "[49] Again, relishes of the simplest kind are onions, greens, many fruits and cheese, and anything else of that kind as well: if you like, we will put down beside these fish and meat in the case of men who are not vegetarians.", + "[50] Would it not, then, have been quite sufficient, after broiling them on the coals or roasting them in a rough and ready way just as real heroes used to do,  to eat them? Nay, this is not all that your epicure craves for. Having procured the alliance of vainglory and stirred up the greediness within him he is on the look-out for and hunts up pastry-cooks to dress their food and serve their table, men who are famous masters of their art.", + "[51] These set at work the baits that have been found out ages ago to tempt our miserable belly, and make up and arrange in proper order decoctions of special flavour with which they coax the tongue into subservience: hereupon they forthwith get on to their hook the sense of taste which gives them access to the senses in general: and by means of taste the glutton is quickly revealed as no freeman but a slave.", + "[52] Clothing, as everybody knows, was produced at first to guard against the harm done to the body by great cold and heat, “wind-proof,” as I think the poets have it,  in winter and 〈cooling in summer〉.", + "[53] Who, then, is the cunning worker of those costly sea-purples, those light transparent summer gauzes, those spider-web shawls, those costumes dyed or woven into gay colouring by hands expert in producing variety by either art, which outdo the painter’s power of imitating nature? Who? I ask. Is it not vainglory?" + ], + [ + "[54] Once more, we felt the need of a house to live in for the same reasons, and that we may not suffer from the incursions of wild beasts or of men worse than beasts. Why then do we decorate the pavements and walls with costly marbles? Why do we scour Asia and Libya and all Europe and the islands searching for choicest columns and architraves?", + "[55] Why for the adornment of the capitals of our columns do we vie with each other in enthusiasm over Doric and Ionic and Corinthian carvings and other embellishments devised by those who scorn to keep to the established styles? Why do we build men’s and women’s apartments with golden ceilings? Is it not owing to vainglory?", + "[56] For sleep, all that was needed was a soft piece of ground (for it is reported that to this very day the Naked Philosophers among the Indians retain their primitive custom of making earth their couch), or, if more was required, a bed of rushes  or of unhewn stones or common timber.", + "[57] But in fact beds with ivory legs to their framework are provided, and sofas with costly mother-of-pearl and many-hued tortoiseshell inlaid with much toil and outlay of money and expenditure of time. Some are all of silver or all of gold or of mosaic work elaborately furnished with bedding of gold tissue and brocaded with flowers evidently for show and display, not for everyday use. Of these vainglory is the artist.", + "[58] For unguents what need was there to look for anything more than the fruit-juice pressed from the olive? For indeed it produces smoothness, and counteracts physical exhaustion, and brings about good condition. If a muscle be relaxed it braces it and renders it firm, nor is there anything surpassing it for infusing tone and vigour.", + "[59] But to attack the position of such wholesome kinds vainglory’s delicate unguents were set up. For these great countries where spices grow are laid under contribution, Syria, Babylon, the lands of the Indians and the Scythians; and on these the labour of perfumers is expended." + ], + [ + "[60] Again, for drinking what more was needed than Nature’s cup, art’s very masterpiece? Of that cup our hands are the material. Let a man hold them close together and hollow them; then let him carefully lift them to his mouth while someone else pours the water into them. He obtains not only the quenching of his thirst, but pleasure untold.", + "[61] But if a different one must needs have been found, was not the rustic mazer sufficient? Was it necessary to go in search of works of art by other famous artists? Why was it necessary that a lavish quantity of gold and silver goblets should be manufactured save for the sake of vanity, so loud in its insolence, and vainglory swinging so dizzily to and fro?", + "[62] When, again, we see people wanting to be crowned not with a garland of laurel or ivy, not with a sweet-smelling wreath of violets or lilies or roses or olive or any flower at all, but passing by God’s gifts, which He distributes as the seasons of the year run their course; when they poise over their head golden wreaths, a grievous weight, without any shame in mid-market at the hour when it is full,  what else can we think of them than that they are slaves of vainglory, though they assert that they are not only free, but actually lords and rulers of many others?", + "[63] The day will pass before I have given the sum of the corruptions of human life, and indeed why need we dwell at length upon them? For who has not heard, who has not seen them? Indeed who is not conversant and familiar with them? And therefore the Holy Word did well in giving the name of Addition to one who was the enemy of simplicity and the friend of vanity.", + "[64] For just as we find on trees, to the great damage of the genuine growth, superfluities which the husbandmen purge and cut away to provide for their necessities, so the true and simple life has for its parasite the life of falsity and vanity, for which no husbandman has hitherto been found to excise the mischievous overgrowth, root and all.", + "[65] And so the practisers of sound sense, perceiving that Joseph first with his senses, and afterwards with his understanding, pursues this way of artificiality, cry outright, “An evil beast has seized and devoured him”  (Gen. 37:33).", + "[66] And indeed this life of confused mankind, so full of complications, of vain inventions, which has covetousness and knavery for its cunning architects, what is it but a ferocious beast which feasts on all who come near to it? And therefore such as these will be the subject of mourning, as though they were dead, even while they still live, since the life that they obtain is meet to be lamented and bewailed; for Jacob, we are told, mourned for Joseph while still alive.", + "[67] On the other hand Moses will not suffer Nadab and his brother, those holy principles, to be mourned (Lev. 10:6). They were not seized by a savage, evil beast, but were taken up by a rush of fire unquenchable, by an undying splendour, since in sincerity they cast aside sloth and delay, and consecrated their zeal, hot and fiery, flesh-consuming and swiftly moving, to piety, a zeal which was alien  to creation, but akin to God. They did not mount by steps to the altar, which the law had forbidden (Ex. 20:26), but wafted by a favouring breeze and carried even to the revolving heavens were there like the complete and perfect burnt offering resolved into ethereal rays of light." + ], + [ + "[68] So then, O soul, that art loyal to thy teacher, thou must cut off thy hand, thy faculty, when it begins to lay hold of the genitals, whether they be the created world or the cares and aims of humanity. ", + "[69] For he often  bids us cut away the hand that has taken hold of the “pair”  (Deut. 25:11, 12), first because it has thereby given a welcome to the pleasure which it should hate, secondly because it has judged that to beget rests with ourselves, and thirdly because it has ascribed to the created the power of its maker.", + "[70] Observe that Adam, that mass of earth,  is doomed to die when he touches the twofold tree (Gen. 2:9), thus honouring the two before the one, and revering the created rather than the maker. Not so be it with thee. Pass clear away “from the smoke and wave,” and flee fast from the silly cares and aims of mortal life as from that dread Charybdis and touch it not, as the saying goes, with the tip of thy toe.", + "[71] But when thou hast stripped thyself to serve the holy rites, then widen hand and power and take a right good grip of the lessons of instruction and wisdom, for there is an ordinance running thus: “If a soul bring a gift or sacrifice, the gift shall be fine flour,” and then it continues, “and taking a full handful from the fine flour, with the oil and all the frankincense, he shall lay the memorial on the altar” (Lev. 2:1, 2).", + "[72] This is an excellent saying, that the server of the sacrifice should be an unbodied soul, not the twofold gross mass compounded of mortal and immortal. For that which prays, which gives thanks and offers sacrifice truly without blemish, must be as he says a “one” only, the soul.", + "[73] What then is the offering of an unbodied soul? What but the fine flour, the symbol of a will, purified by the councils of instruction, fit to produce nourishment that gives no sickness and life that knows no guilt.", + "[74] From such a sacrifice is the priest bidden to take his handful, take it with his whole hand, that is with all the grips of the mind, to offer the best of sacrifices, even the whole soul, brimful of truths of all sincerity and purity—a soul, too, rich with fatness, gladdened by light divine and perfumed with the breaths exhaled from justice and the other virtues, thus fitted to enjoy for ever a life of all fragrance and sweetness. For this is signified by the oil and the frankincense with which the priest fills his hand as well as with the wheaten flour." + ], + [ + "[75] Therefore also Moses dedicated a special feast for the “hand-grip of corn,” only not for all but for such as come from the holy land, for “When,” he says, “ye come into the land which I give you and ye reap its reaping, ye shall bring handgrips of corn as a firstfruit unto the priest” (Lev. 23:10).", + "[76] That means, “When, my mind, thou comest to virtue’s land, the gift fit for God alone, the land of goodly pasturage and tilth and fruit-bearing, and then if so be that thou hast sown in accordance with it, thou reapest the good when brought to its increase by God the consummator, do not bear the harvest home, that is, do not assign or ascribe to thyself the cause of the produce until thou hast rendered the firstfruit to Him Who is the source of riches and moves thee to practise the husbandry of thy enrichment.”", + "[77] And we are told to bring the “firstfruit of your reaping,” that is not of the land but of ourselves, that we may mow and reap ourselves, by consecrating every nourishing, excellent and worthy growth." + ], + [ + "[78] But he who was both the initiated and the initiator in the mysteries of dreams boldly said that his sheaf rose and stood upright (Gen. 37:7). For indeed as skittish horses rear their necks proudly on high, so all the votaries of vainglory set themselves up above everything, above cities and laws and ancestral customs and the affairs of the several citizens.", + "[79] Then they proceed from the leadership of the people to dictatorship over the people, and while they bring low the state of their neighbours they cause their own to rise and stand upright and firm, and thus they bring into subjection even souls whose spirit is naturally free and unenslaved.", + "[80] That is why he adds, “Your sheaves turned round and made obeisance to my sheaf” (ibid.). For the lover of modesty is overawed by the stiff-necked, and the cautious by the self-willed, and the honourer of equality by one who is unequal both in relation to himself and others.", + "[81] And surely that is natural, for the man of worth who surveys, not only human life but all the phenomena of the world, knows how mightily blow the winds of necessity, fortune, opportunity, force, violence and princedom, and how many are the projects, how great the good fortunes which soar to heaven without pausing in their flight and then are shaken about and brought crashing to the ground by these blasts.", + "[82] And therefore he must needs take caution to shield him, as an inseparable safeguard to prevent any grave disaster suddenly befalling him, for caution is to the individual man what a wall is to a city.", + "[83] Surely then they are all lunatics and madmen who take pains to display untimely frankness, and sometimes dare to oppose kings and tyrants in words and deeds. They do not perceive that not only like cattle are their necks under the yoke, but that the harness extends to their whole bodies and souls, their wives and children and parents, and the wide circle of friends and kinsfolk united to them by fellowship of feeling, and that the driver can with perfect ease spur, drive on or pull back, and mete out any treatment small or great just as he pleases.", + "[84] And therefore they are branded and scourged and mutilated and undergo a combination of all the sufferings which merciless cruelty can inflict short of death, and finally are led away to death itself." + ], + [ + "[85] These are the rewards of untimely free-speaking, which in the eyes of sensible judges is not free-speaking at all; rather they are the guerdons of silliness and frenzy and incurable brainsickness. Why? Who if he sees a storm at its height, a fierce counter-wind, a hurricane swooping down and a tempest-tossed sea, sets sail and puts out to sea when he should remain in harbour?", + "[86] What pilot or skipper was ever so utterly intoxicated as to wish to sail with all these terrors launched upon him, only to find the ship water-logged by the down-rushing sea and swallowed up, crew and all. For he who would have a safe voyage can always wait for the sunny breeze to take him gently and smoothly on his way.", + "[87] Again, would anyone who has seen a bear or a lion or wild boar sweeping along to attack him, instead of soothing and calming them as he should, provoke them to savagery just to offer himself as a banquet to satisfy the cruel appetites of the carnivorous brutes?", + "[88] As well might we think it advisable to fight against the stinging scorpions and asps of Egypt and all other creatures possessed of fatal poison whose single bite carries with it inevitable death—creatures whom we may well be content to tame with charms and ensure that they do us no grievous harm.", + "[89] Then are there not some men more fierce and malicious than boars, scorpions or asps, men whose spite and malice can only be avoided by using some method of taming and soothing them?", + "And therefore we shall find wise Abraham doing obeisance to the sons of Cheth (Gen. 23:7), whose name means “removing,” when the fitness of the circumstances prompted him to do so.", + "[90] For it was not out of any feeling of respect for those who by nature and race and custom were the enemies of reason, who remove instruction, the true coinage of the soul, and change it into petty coins and waste it miserably, that he brought himself to do obeisance. Rather it was just because he feared their power at the time and their formidable strength and took care to give no provocation, that he will win that great and secure possession, that prize of virtue, the double cave which is the most excellent abiding-place of wise souls: the cave which could not be won by war and fighting, but with reason shewn in subservience and respectful treatment. ", + "[91] Again, do not we too, when we are spending time in the market-place, make a practice of standing out of the path of our rulers and also of beasts of carriage, though our motive in the two cases is entirely different? With the rulers it is done to shew them honour, with the animals from fear and to save us from suffering serious injury from them.", + "[92] And if ever occasions permit it is good to subdue the violence of enemies by attack, but if they do not permit the safe course is to keep quiet, and if we wish to gain any help from them the fitting course is to soften and tame them." + ], + [ + "[93] Praise therefore is due to those also who are here under consideration, because they did not give way to the champion of vainglory but resisted him and said: “Shalt thou indeed reign over us? Not so” (Gen. 37:8). For they see that he is not yet become strong, that he is not as a flame fully kindled and shining brightly with abundance of fuel to feed it, but is still a mere smouldering spark, one who sees glory but as in a dream and does not yet pursue it with clear waking vision.", + "[94] In their hearts they have a comfortable hope that they may even be able to escape his clutches, and so they say: “Shalt thou indeed be king over us?” that is, “Dost thou think to lord it over us while we still have life, existence, strength, breath? When we have grown weak, thou wilt perhaps have the mastery, but while we are strong thou wilt hold but the rank of a subject.”", + "[95] And that is but natural, for when right reason is strong in the mind, vainglory is brought low, but gains strength when reason is weak. While, then, the soul still preserves its power and no part of it is amputated, let it take courage to ply the opposing vanity with missiles and arrows and use full liberty of speech. “Thou shalt not lord or king it over us,” it will say,", + "[96] “nor over others while we live, but we will with a single onset bear down thy threats and menaces, with the aid of the spear and shield-bearers, the children of sound sense, of whom it is said ‘they went on to hate him because of his dreams and because of his words’ ” (ibid.).", + "[97] And are not all the phantoms created by vanity but dreams and words? while all things which concern right living and thinking are facts and clear realities, and the former because of their falsity deserve our hatred, while the latter because they are filled full of the loveliness of truth deserve our love.", + "[98] Let no one then after this dare to accuse these persons so rich in virtue as though they were displaying the marks of a misanthropic and unbrotherly character, but understanding that it is no man that is here judged but one of the traits or feelings that exist in every man’s soul (in this case the mad craving for glory and love of vanity), let him give his approval to those who are moved by implacable loathing and enmity against a mind of this sort, and never tolerate the object of their abhorrence.", + "[99] For he knows for a certainty that such judges could never have failed to give a sound verdict, but as their training from the first has taught them who is the true king, the true lord, they hate the thought of giving homage and honour to one who appropriates the honour due to God and calls away his suppliants to do service to himself." + ], + [ + "[100] Therefore they will boldly say: “Wilt thou indeed be king and king it over us, or dost thou fail to know that we are not self-ruling but under the kingship of an immortal king, the one and only God? Wilt thou indeed be lord and lord it over us? Are we not under a master, and have we not and shall we not have for ever the same lord, bondage to whom gives us more joy than his freedom does to any other?” For of all things that are held in honour in this world of creation bondage to God is the best.", + "[101] So I myself would pray that I might hold firmly to their judgements, for they are the scouts, the watchers, the overseers of mental facts, not of material things,  strict in censorship, never failing in soberness, thus no more misled by the lures which so commonly deceive.", + "[102] But hitherto I have been as a drunken man beset by constant uncertainty, and like the blind I need staff and guiding hands, for had I a staff to lean on I might perhaps be saved from stumbling or slipping.", + "[103] But those who know themselves to be lacking in self-testing and thoughtfulness and yet do not take pains to follow those who have tested and thought out everything with care, those who know the road of which they themselves are ignorant, may be sure that they are pinned amid impassable ravines and with all their efforts will be unable to advance further.", + "[104] And I, when the drunken fit abates a little, am in such close alliance with them that I take their friends for my friends and their enemies for my enemies. Indeed, even in my present state I will reject and hate the dreamer because they hate him; and no one of sense can blame me for this because the votes and decisions of the majority must always prevail.", + "[105] But when he changes his life for the better and renounces his idle visions, his troublous crawling and cringing amid the vain fantasies of the vainglorious, and the dreams of night and darkness and the chance issues of things vague and obscure;", + "[106] when he rises from his deep slumbering to abiding wakefulness and welcomes clearness before uncertainty, truth before false supposition, day before night, light before darkness; when moved by a yearning for continence and a vast zeal for piety he rejects bodily pleasure, the wife of the Egyptian, as she bids him come in to her and enjoy her embraces (Gen. 39:7);", + "[107] when he claims the goods of his kinsmen and father from which he seemed to have been disinherited and holds it his duty to recover that portion of virtue which falls to his lot; when he passes step by step from betterment to betterment and, established firmly as it were on the crowning heights and consummation of his life, utters aloud the lesson which experience had taught him so fully, “I belong to God” (Gen. 50:19), and not any longer to any sense object that has been created,", + "[108]—then his brethren will make with him covenants of reconciliation, changing their hatred to friendship, their ill-will to good-will, and I, their follower and their servant, who have learnt to obey them as masters, will not fail to praise him for his repentance.", + "[109] And with good reason too, since Moses the revealer preserves from destruction the story of his repentance, so worthy of love and remembrance, under the symbol of the bones which he held should not be suffered to remain buried for ever in Egypt (Ex. 13:19). For he deemed it a grievous shame to suffer any fair blossom of the soul to be withered or flooded and drowned by the streams which the Egyptian river of passion, the body, pours forth unceasingly through the channel of all the senses.” " + ], + [ + "[110] So much for the vision drawn from earth—the vision of the sheaves and the interpretation put upon it. It is now fitting to examine the other, and to see how the rules of dream-interpretation explain it.", + "[111] He saw, the text says, another dream and told it to his father and brethren, and said “it was as though the sun and the moon and the eleven stars made obeisance to me.” And his father rebuked him and said, “What is this dream that thou hast dreamt? Shall I and thy mother and thy brethren indeed come to do obeisance to thee on the earth?” And his brothers were angry with him, but his father kept the saying in memory (Gen. 37:9–11).", + "[112] Well, the students of the upper world tell us that the Zodiac, the largest of the circles of heaven, is formed into constellations out of twelve signs, called zodia or “creatures” from which also it takes its name. The sun and the moon, they say, ever revolve along the circle and pass through each of the signs, though the two do not move at the same speed, but at unequal rates as measured in numbers, the sun taking thirty days and the moon about a twelfth of that time, that is two and a half days.", + "[113] He then who saw that heavensent vision dreamt that the eleven stars made him obeisance, thus classing himself as the twelfth to complete the circle of the zodiac.", + "[114] Now, I remember once hearing a man who had applied himself to the study in no careless or indolent manner say that it is not only men who have a mad craving for glory, but the stars too have rivalry for precedence and consider it right that the greater should have the lesser for their squires.", + "[115] How far this is true or mere idle talk is a question I must leave to the investigators of the upper world.", + "But we say that the lover of ill-considered aims, irrational contentions and vainglory is always puffed up by folly and claims to exalt himself not only above men but above the world of nature,", + "[116] and thinks that all things have come into being for his sake and that they must each of them, earth, water, air, heaven, pay their tribute to him as king. And so extreme is the stupidity under which he labours that he has not the reasoning power to see what even a brainless child could understand, that no craftsman makes the whole for the sake of the part, but rather the part for the sake of the whole, and that a man is a part of the all, so that as he has come into being to help to complete the universe it would be only right for him to subscribe his contribution to it." + ], + [ + "[117] But some people we see are so brimful of folly that they are aggrieved if the whole world does not follow their wishes.", + "Thus Xerxes, the king of the Persians, wishing to strike terror into his enemies, made a display of action on a grand scale by creating a revolution in nature; for he converted two elements,", + "[118] earth into sea, and sea into earth, giving dry land to the ocean and ocean in exchange to the dry land, by bridging over the Hellespont and breaking up Mount Athos into deep hollows, which filled with salt water at once formed a new and artificial sea entirely transformed from its ancient nature.", + "[119] And having played the conjurer, as he thought, with the regions of earth he proceeded in the boldness of his schemes to mount to heaven also, taking, unhappy wretch, impiety as his fellow climber. He thought to remove the irremovable and to overthrow the divine host, and, to quote the proverb, he began with the “sacred line.” ", + "[120] “For he aimed his arrows at the best of the heavenly bodies, the sun who rules the day, and little knew that he himself was wounded by the unseen bolt of insanity, not merely because the feats he hoped to do were impossible, but because they were utterly unholy, either of which reflects great discredit on the attempter.", + "[121] And the Germans of the most thickly populated part, where the sea ebbs and flows, when the flood-time comes there, try eagerly, we are told, to repel its onsets, brandishing their unsheathed swords and running like a hostile band to meet the oncoming waves. ", + "[122] They deserve our detestation in that in their godlessness they dared to take arms to oppose the parts of nature which know no servitude. They deserve our ridicule because they attempt the impossible as though it were possible, and think that water like a living creature can be speared, wounded, killed, or again can feel pain and fear,  or, in its terror at the attack, run away, and in fact feel all the sensations of the living soul, both pleasurable and painful." + ], + [ + "[123] Not long ago I knew one of the ruling class  who when he had Egypt in his charge and under his authority purposed to disturb our ancestral customs and especially to do away with the law of the Seventh Day which we regard with most reverence and awe. He tried to compel men to do service to him on it and perform other actions which contravene our established custom, thinking that if he could destroy the ancestral rule of the Sabbath it would lead the way to irregularity in all other matters, and a general backsliding.", + "[124] And when he saw that those on whom he was exercising pressure were not submitting to his orders, and that the rest of the population instead of taking the matter calmly were intensely indignant and shewed themselves as mournful and disconsolate as they would were their native city being sacked and razed, and its citizens being sold into captivity, he thought good to try to argue them into breaking the law.", + "[125] “Suppose,” he said, “there was a sudden inroad of the enemy or an inundation caused by the river rising and breaking through the dam, or a blazing conflagration or a thunderbolt or famine, or plague or earthquake, or any other trouble either of human or divine agency, will you stay at home perfectly quiet?", + "[126] Or will you appear in public in your usual guise, with your right hand tucked inside and the left held close to the flank under the cloak lest you should even unconsciously do anything that might help to save you?", + "[127] And will you sit in your conventicles and assemble your regular company and read in security your holy books, expounding any obscure point and in leisurely comfort discussing at length your ancestral philosophy?", + "[128] No, you will throw all these off and gird yourselves up for the assistance of yourselves, your parents and your children, and the other persons who are nearest and dearest to you, and indeed also your chattels and wealth to save them too from annihilation.", + "[129] See then,” he went on, “I who stand before you am all the things I have named. I am the whirlwind, the war, the deluge, the lightning, the plague of famine or disease, the earthquake which shakes and confounds what was firm and stable; I am constraining destiny, not its name but its power, visible to your eyes and standing at your side.”", + "[130] What shall we say of one who says or even merely thinks these things? Shall we not call him an evil thing hitherto unknown: a creature of a strange land or rather one from beyond the ocean and the universe —he who dared to liken to the All-blessed his all-miserable self?", + "[131] Would he delay to utter blasphemies against the sun, moon and the other stars, if what he hoped for at each season of the year did not happen at all or only grudgingly, if the summer  visited him with scorching heat or the winter  with a terrible frost, if the spring failed in its fruit-bearing or the autumn shewed fertility in breeding diseases?", + "[132] Nay, he will loose every reef of his unbridled mouth and scurrilous tongue and accuse the stars of not paying their regular tribute, and scarce refrain from demanding that honour and homage be paid by the things of heaven to the things of earth, and to himself more abundantly inasmuch as being a man he conceives himself to have been made superior to other living creatures." + ], + [ + "[133] Such is our description of the leaders of vainglory: let us now consider separately the rank and file which follow them. They are for ever plotting mischief and evil against the practisers of virtue, and when they see them zealous to brighten their life with the light of guileless truth and irradiate it with moonbeams as it were and with pure sunlight, they hinder them by deceit or violence and drive them down to the sunless region of the impious where deep night reigns and endless darkness, and innumerable tribes of spectres and phantoms and dream-illusions. And when they have brought them to their setting there they compel them to do obeisance to themselves as masters.", + "[134] For we understand by the sun the practiser of wisdom, since it provides light for material things even as the other does for the immaterial things of the soul.  And by the moon we understand the instruction which serves the wise, for both render a service most pure and useful in lightening a night, while the excellent thoughts and reasonings, the children as it were of instruction and the practising soul, are the brethren.  These it is who rule aright the straight path of life, but those who purpose to say nothing and think nothing that is wholesome deem well to ply them all with wrestling-grips of manifold turns and twists, with the throat-clutch which dislocates the neck, or the leg-fall which brings the wrestler with a thud to the ground.", + "[135] And therefore one of this sort is gently rebuked by his father, not Jacob, but by that right reason which is higher and greater than Jacob. “What is this dream which you dreamt?” (Gen. 37:10), he says.", + "[136] “You did not dream,” he means, “or did you suppose that the naturally free would be forced into slavery to the human, the powers which rule into subjection and, more unreasonable still, made subject not to some others but to those whom they rule, and slaves to none but those who themselves are in slavery?”  That could only be if  by the power of God who alone can do all things, whose right it is to move the immovable and to make stable the inconstant, the present state of things should be changed to its opposite.", + "[137] Nay, no dream! for what sense would there be in rebuking or showing anger to one who has seen an illusion in his sleep? “Was it of my free will that I saw it?” he would say. “Why charge me as you charge those who have deliberately gone wrong? I did but tell you what came upon me from without and struck my mind suddenly through no action of my own.”", + "[138] But the fact is that we are not concerned here with a dream, but with things that resemble dreams: things which seem great and brilliant and desirable to those who are not very well purified, but are small and dull and ridiculous in the eyes of uncorrupted judges of truth." + ], + [ + "[139] What he means is this: “Shall I right reason come: shall fruitful instruction the mother and nurse of the soul-company that yearns for knowledge come too, shall the children of us two press forward, and shall we all standing straight opposite ranged in order with lifted hands address our prayers to vanity?", + "[140] Shall we first bow  and then cast ourselves to the ground in supplication and obeisance?” No, may the sun never shine on these happenings, since deep darkness befits things evil and bright light the good, and what greater evil could there be than that vanity the fictitious and deceiver should receive praise and admiration, usurping the place of its opposite, simplicity in whom there is no fiction or falsity.", + "[141] There is a further excellent lesson in the words, “The father retained the saying” (Gen. 37:11). For surely it is the business of a soul which is no youngster nor barren nor sterile but verily an elder and skilled in parenthood, to take caution for its lifemate, to despise nothing at all but to crouch in awe before the power of God which none can evade or defeat, and to look with circumspection to see what end shall befall it.", + "[142] And so the oracles say that the sister of Moses, to whom we who deal in allegory give the name of “Hope,” “spied out from a distance” (Ex. 2:4), looking doubtless to the consummation of life, that it may meet us with good auspice sent down from high heaven by the Consummator.", + "[143] For many a time and to many has it happened that they have crossed wide spaces of navigable waters and passed a long voyage in safety escorted by favourable breezes, and then in the harbour itself have suddenly been shipwrecked just when they were on the point to cast anchor.", + "[144] Multitudes, too, have fought manfully for years in cruel warfare and remained unwounded without even a scratch or a pin-prick: they have returned in mirth and in gladness as though war were a public festival and a civic banquet, without a limb missing or unsound, and then in their own homes have been conspired against by those who should have been the last to do such a deed and slaughtered as the saying goes like “oxen at the stall.” " + ], + [ + "[145] And just as sudden and unexpected evils are wont to bring these outward inflictions upon us, so too they push the soul’s faculties in the opposite direction or deflect them to a side course if they can, or seek violently to overturn them. For who that has entered the arena of life remains without a fall?", + "[146] Who has never been tripped up and thrown? Happy he who has fallen but seldom. Has there been any for whom fortune was not ever lying in wait, taking breath and collecting her strength, to grip him in her arms and carry him off before he can prepare to meet her?", + "[147] Do we not know by experience of men who have passed from childhood to old age without feeling any disturbance of soul, because nature has so blessed them, or through the care of those who rear and train them or through both—men full of the profound inward peace which is the only true peace of which the peace of cities is but a copy—men who have therefore been held happy because they have never known even in their dreams the intestine war kindled by passion, the cruellest of wars—and then at the very eventide of life they have been wrecked on the rock of an unlocked tongue or insatiate greed of belly, or in uncontrolled lasciviousness of the lower-lying parts.", + "[148] For some “on the threshold of old age”  affect the life of prodigal youth, a life dishonoured, abandoned, shamed. Others affect a life of knavery, slander and roguery, starting on their restless course just when, were it an old habit, we should expect them to discard it.", + "[149] And therefore we should earnestly entreat and supplicate God that He should not pass by our perishing race but charge His saving mercy to remain with us to the end, for it is a grievous thing that when we have tasted peace in its purity we should be hindered from taking our fill of it." + ], + [ + "[150] And yet this hunger  for peace, assuaged as it is by yearning and desire, is a lighter ill than thirst; but when in our eagerness to quench our thirst we have to drink of another fountain whose water is muddy and noisome, we must needs, replete with bitter-sweet pleasure, lead the life which is not worth living, pursuing the harmful as though it were profitable in our ignorance of our own interest.", + "[151] And the stream of these evils becomes most grievous when the unreasoning forces of the soul attack and overpower the forces of reason.", + "[152] Whilst the herd obeys its herdsman, or the flocks of sheep or goats obey the shepherd or goatherd, all goes well with them; but, when the controlling herdsmen prove weaker than their charges, everything goes awry. Arrangement gives way to disarrangement, order to disorder, steadiness to disturbance, organization to confusion, since the lawful control no longer subsists. For if it ever existed it is now destroyed.", + "[153] What follows? Must we not believe that, since the troop of unreason has made the soul its province, we have within ourselves a herd of brute cattle and a herdsman too, the ruling mind? But while the mind is strong and capable of playing the herdsman, all things are managed with justice and profit;", + "[154] but when weakness befalls the king, the subject element must suffer also, and it is just when the victim thinks he is most at liberty that he becomes the easiest of prizes, which whoso would win needs but little preparation for the contest. For it is the nature of anarchy to plot mischief and of government to bring salvation, and chiefly so where law and justice are honoured, and that means government based on reason." + ], + [ + "[155] Here we may conclude our close study of the dreams of vainglory. As for gluttony it has two forms—drinking and eating, and the spicings and the flavourings needed are by no means simple in the former, but innumerable in the latter. These are entrusted to two caretakers: the liquor treated with nicety to a chief butler, the more elaborate edibles to a chief baker.", + "[156] There is a carefully considered meaning in describing the dreams as appearing to both these in a single night. They both aim at serving the same need, for it is not simple nutrition which they prepare but nutrition accompanied with pleasure and delight. And though the labour of each deals with but a half of nutrition they are both concerned with the whole:", + "[157] each half attracts the other, for after eating men at once desire to drink and after drinking no less quickly to eat, and this is one of the chief reasons for assigning the same time to the dreams of both.", + "[158] Now the province of the chief butler is drunkenness and of the chief baker gluttony. Each in his vision sees what fits his trade, wine and the parent plant of wine, the vine, in the first case, in the second loaves of the finest meal disposed on baskets which the baker saw himself carrying (Gen. 40:16, 17).", + "[159] It would be well to examine the former dream first. It runs as follows: “In my sleep there was a vine over against me, and on the vine were three stalks,  and itself was blossoming having put forth shoots. The grapes in the cluster were ripe, and Pharaoh’s cup was in my hand, and I took the cluster and squeezed it into the cup and I gave the cup into Pharaoh’s hand” (Gen. 40:9–11).", + "[160] The prefacing with the words “in my sleep” is as striking as the words are true. For indeed he who gives way to the intoxication which is of folly rather than of wine bears a grudge against upright standing and wakefulness, and lies prostrate and sprawling like sleepers with the eyes of his soul closed, unable to see or hear aught that is worth seeing or hearing.", + "[161] And thus brought low, as he passes through life he finds no road but a pathless tract where neither eye nor hand can guide him. He is pierced by brambles and thorn-bushes and sometimes rolls over precipices or charges into others, bringing miserable destruction both to himself and them.", + "[162] And that deep and abysmal sleep which holds fast all the wicked robs the mind of true apprehensions, and fills it with false phantoms and untrustworthy visions and persuades it to approve of the blameworthy as laudable: thus in the present case the dreamer treats sorrow as a joy and does not perceive that the vine of his vision is the plant which 〈produces〉 folly and madness.", + "[163] “There was,” he said, “a vine before me” (Gen. 40:9), the wanted and the wanter, wickedness and the wicked, facing each other. That vine we fools till, little thinking that it is to our own harm, and we eat and drink its fruit, thus ranking it with both kinds of nutriment, a possession which proves to entail no half measure but a wholesale complete totality of mischief." + ], + [ + "[164] But we should not fail to understand that a strong drink produced by the vine does not affect all who take it in the same way; often it acts in opposite ways so that some may be reckoned as bettered by it and others worsened.", + "[165] With some it relaxes pensiveness and gloom, lightens the stress of cares, softens wrath and fears, tutors the temperament to reasonableness and makes the soul contented with itself. With others it lubricates anger, screws up grief, excites amorousness and rouses discourtesy. It unlocks the mouth and unbridles the tongue, unbars the senses, maddens the passions, and makes the mind savage and wild and flustered with everything it meets.", + "[166] Thus the condition in the former case seems to resemble still cloudless weather in the air, or unruffled calm in the sea, or undisturbed peace and tranquillity in the city; while that of the latter resembles a fierce violent blast, a stormy billowy sea or civil faction, the turmoil of which is more hateful than even uncivilized warfare.", + "[167] Thus in one of two convivial gatherings we may find nothing but laughter and sport, guests promising, expecting and conferring kindnesses, pleasant feelings and pleasant talk, cheerful faces, glad hearts and freedom from restraint;", + "[168] in the other nothing but anxiety, depression, quarrellings, revilings, woundings, while the guests snort, scowl and bark, and fight it out with neck-grips, wrestling and fisticuffs, gnawing off ears and noses or any limbs or parts of the body that come handy,  and thus exhibiting their life-long inebriation and tipsiness with every kind of misconduct in this far from sacred contest." + ], + [ + "[169] The deduction follows that the vine symbolizes two things—folly and gladness.", + "Each of them is shewn by many proofs, but to avoid prolixity I will give only a few.", + "[170] There was a time when he led us along the way of philosophy, the way of the desert, barren of passions and of wrongdoings, and took us as to the high land and there set right reason on a peak of wide view and bade it survey the whole land of virtue, whether it is rich and deep of soil, fertile of grass and fruit, and well fitted both to give increase to the lessons there sown and to raise the stalk of tree-like verities there planted, or the opposite of all this; survey, too, the actions which are as cities, whether they are thoroughly well fenced and secure, or uncovered and stripped of the security which is as a wall; survey the inhabitants, too, whether they have increased in number and strength, or whether they are weak through fewness, or few through weakness  (Num. 13:18–21).", + "[171] And it was then that, unable to carry the whole main-stalk of wisdom, we cut a single branch and cluster of grapes and raised it up, a manifest sign of joy, as the lightest of burdens, meaning by the vine so rich in clustering grapes to shew forth to those of keen mental vision the sprouting and fruit-bearing alike of noble living (Num. 13:24). " + ], + [ + "[172] This vine of which we could take but a part men aptly liken to gladness, and in this I have the witness of one of the ancient prophets who under inspiration said, “The vineyard of the Lord Almighty is the house of Israel” (Is. 5:7).", + "[173] Israel is the mind which contemplates God and the world, for Israel means “seeing God,” while the house of the mind is the whole soul, and this is that most holy vineyard which has for its fruit that divine growth, virtue.", + "[174] So great and splendid is happy thinking, for that is the original meaning  of gladness or εὐφροσύνη, that Moses tells us that God does not disdain to feel and shew it, particularly when the human race turns away from its sins and inclines and reverts to righteousness, following by a free-will choice the laws and statutes of nature.", + "[175] “For the Lord, thy God,” he says, “will turn to be glad over thee for good, as He was glad over thy fathers, if thou shalt hear His voice, to keep all His commandments and ordinances and the judgements which are written in the book of this law” (Deut. 30:9, 10).", + "[176] What could be better able to implant the yearning for virtue or an ardour for noble living than this? Dost thou wish, O mind, that God should be glad? Be glad thyself, and bring Him no costly gift (for what does He need of what is thine?), but contrariwise accept rejoicing all the good things which He gives thee.", + "[177] For it gladdens Him to give when the recipients are worthy of His bounty, since you surely must admit that if those who live a life of guilt can be rightly said to provoke and anger God, those whose life is laudable may be equally well said to gladden Him.", + "[178] Mortal parents, fathers and mothers, vast as are their deficiencies, are gladdened by nothing so much as by the virtues of their children. And shall not the Begetter of all, in Whom is no deficiency at all, be gladdened by the noble living of His creatures?", + "[179] So then, my mind, having learned how great an evil is the wrath of God, and how great a good is the gladness of God, stir not up to thine own destruction aught that deserves His anger, but practise those things only by which thou shalt make God glad.", + "[180] And these thou shalt not find by traversing long roads where no foot has trodden, or by crossing seas where no ship has sailed, nor by pressing without a pause to the boundaries of land and ocean. For they do not dwell apart in the far distance, nor are they banished from the habitable world, but, as Moses says (Deut. 30:12–14), the good is stationed just beside thee and shares thy nature, close bound with the three most essential parts, heart, mouth and hands, that is mind, speech, actions, since to think and speak and do the morally good is the essential thing, a fullness composed of good purposing, good action and good speaking." + ], + [ + "[181] Let us say then to one whose business is one form of belly-gorging, namely deep-drinking, that is to the chief butler, “Why in this evil plight, thou fool? Thou thinkest that thy preparations conduce to gladness of mind, but in reality thou kindlest the flame of lack of mind and lack of continence and feedest it with fuel in lavish abundance.”", + "[182] But he, perhaps, may answer: “Do not upbraid me so rashly, without first considering how I stand. My appointed task is to be cup-bearer, not to one invested with self-control and piety and the other virtues, but to one steeped in greed, licentious, unjust, priding himself on his impiety, he who once dared to say, ‘I know not the Lord’ (Ex. 5:2). Naturally I, on my side, have busied myself with what gives him pleasure.”", + "[183] And wonder not that God and Pharaoh, the mind which usurps the place of God, find gladness in things opposite to each other. Who then is God’s cup-bearer? He who pours the libation of peace, the truly great high priest who first receives the loving-cups of God’s perennial bounties, then pays them back when he pours that potent undiluted draught, the libation of himself. ", + "Mark how the differences between the cup-bearers correspond to those whom they serve.", + "[184] Thus I, the servant of that Pharaoh who keeps his stubborn incontinent thinking in an intensity of looseness, am an eunuch (Gen. 40:7), gelded of the soul’s generating organs, a vagrant from the men’s quarters, an exile from the women’s, a thing neither male nor female, unable either to shed or receive seed, twofold yet neuter, base counterfeit of the human coin, cut off from the immortality which, through the succession of children and children’s children, is kept alight for ever, roped off from the holy assembly and congregation. “For he that hath lost the organs of generation is absolutely forbidden to enter therein” (Deut. 23:1)." + ], + [ + "[185] But the high priest is blameless, perfect, the husband of a virgin (Lev. 21:12, 13) who, strange paradox, never becomes a woman, but rather has forsaken that womanhood through the company of her husband (Gen. 18:11). And not only is he a husband, able to sow the seed of undefiled and virgin thoughts, but a father also of holy intelligences.", + "[186] Some of these survey and watch the facts of nature as Eleazer and Ithamar (Ex. 28:1). Others are God’s ministers, hastening to kindle and keep alive the heavenly flame.  For rubbing together words and thoughts on holiness they cause piety, that most godlike of qualities, to flash forth as though from tinder.", + "[187] And he who is at once the preceptor and father of these is no ordinary part of the holy congregation but one without whom the solemn council of the soul’s parts could never be convened at all, its chairman, its president, its chief magistrate,  who alone, and by himself, and without any other, is capable of considering and executing all things.", + "[188] When he is in line with others he is one of a few, but when he stands alone he is a “many,” a whole judgement-court, a whole senate, a whole people, a whole multitude, a whole human race, or rather, to tell the real truth, a being whose nature is midway between 〈man and〉 God, less than God, superior to man.", + "[189] “For when the high priest enters the Holy of Holies he shall not be a man” (Lev. 16:17).  Who then, if he is not a man? A God? I will not say so,  for this name is a prerogative, assigned to the chief prophet, Moses, while he was still in Egypt, where he is entitled the God of Pharaoh (Ex. 7:1). Yet not a man either, but one contiguous with both extremes, which form, as it were, one his head, the other his feet." + ], + [ + "[190] We have explained one kind of vine, that which is the property of gladness, and the potent drink which it gives, undiluted wise counsel, and also the cup-bearer who draws it from the divine mixing-bowl which God Himself has filled to the brim with virtues.", + "[191] The other kind, the vine of folly and grief and wine frenzy, has already been explained in a way, but it is represented typically otherwise by the words spoken elsewhere in the Greater Song.  “Their vine,” he says, “is of the vine of Sodom and their tendrils of Gomorrah, their grapes are grapes of gall, a cluster of bitterness to them. Their wine is the wrath of dragons and the incurable wrath of asps” (Deut. 32:32, 33).", + "[192] You see what the potent wine-cup of folly produces: bitterness, evil temper, sudden passionateness, deep anger, savageness, stinging spite, maliciousness. Most forcible are his words when he says that the plant of folly is in Sodom, for Sodom means blinding or making barren, since folly is blind and unproductive of excellence, and through its persuasions some have thought good to measure and weigh and count everything by the standard of themselves, for Gomorrah by interpretation is “measure.”", + "[193] But Moses held that God, and not the human mind, is the measure and weighing scale and numbering of all things.  And he shews it in these words: “There shall not be in thy pouch divers weights, great and small. There shall not be in thy house divers measures great and small. A true and a just weight thou shalt have” (Deut. 25:13–15).", + "[194] And the true and just measure is to hold that God Who alone is just measures and weighs all things and marks out the confines of universal nature with numbers and limits and boundaries, while the false and unjust measure is to think that these things come to pass as the human mind directs.", + "[195] This eunuch and chief cup-bearer in one to Pharaoh, after seeing in his vision the parent plant of folly, the vine, goes on to picture it with three roots, to suggest the extremes which can be reached in sinning through the three divisions of time, for the root is the extreme." + ], + [ + "[196] When then folly overshadows and masters the whole soul and suffers no part of it to go at large and in freedom, it compels him to commit, not only such sins as may be remedied, but also such as are incurable.", + "[197] The sins which admit of healing treatment are described as the lightest and first in the list; those that are beyond treatment as hard indeed and coming last, thus corresponding to roots.", + "[198] And just as wisdom begins its benefits with the lesser of right actions and ends with them at their highest point, so folly, I think, forces the soul down from the height and little by little removes it from instruction and sets its dwelling far apart from right reason and brings it in ruin to the uttermost extremes.", + "[199] After the roots the dream shewed him the vine blossoming and sprouting and bearing fruit. “It was blossoming itself, having put forth shoots. The grapes of the cluster were ripe” (Gen. 40:10). Would that fruitlessness might be its lot, that it might never put forth green shoots and remain withered for all time,", + "[200] for what greater evil could there be than that folly should blossom and be fruitful?", + "Again, the cup of Pharaoh, the receptacle of senselessness and wine-frenzy and ceaseless life-long intoxication, is, he says, “in my hand” (Gen. 40:11), that is, in the enterprises which I take in hand, in my projects and faculties, for without the activities of my mind passion by itself will make little headway.", + "[201] The reins should be in the hands of the driver, and the rudder in the hands of the pilot, since only so can the chariot go aright in the race or the ship on its voyage. Even so in the hand and power of the craftsman, who produces one form of belly-gorging, namely wine-bibbing, is the task of filling the incontinent man. ", + "[202] But what was he thinking of, that he did not shrink from boasting over an action which called for denial rather than confession? Were it not a better course, instead of confessing that he was the teacher of incontinence, to ascribe the incentives to passion to the incontinent one himself as inventor and author of his own base,", + "[203] unmanly, invertebrate life? But the fact is that folly prides herself on matters which should make her hide her face in shame. In this case she not only glories in carrying round the cup, the receptacle of the incontinent soul, and displaying it to all, but in squeezing the grapes into it, and this means manufacturing the stuff which brings passion to its fullness and drawing it out of concealment into the light.", + "[204] For just as babes who want to be fed, when they are going to suck the milk, squeeze and press the nurse’s breast, so the maker of incontinence presses hard on the fountain from which the curse of wine-bibbing pours like rain, to find in the squeezed droppings a nourishment of delicious sweetness." + ], + [ + "[205] Thus then let us describe that wine-maddened, raving, incurable pest, the man frenzied by strong liquor. But his fellow, himself too a belly-slave, the friend of gross eating and gluttony, the dissolute artificer of viands, must be considered in his turn.", + "[206] Yet we need little thought in our quest of him, for the dreamer’s vision is the closest possible reproduction of his image, and through careful study of the dream we shall see him reflected as it were in a mirror.", + "[207] “I thought,” it says, “that I lifted three baskets of wheaten loaves on my head” (Gen. 40:16). “Head” we interpret allegorically to mean the ruling part of the soul, the mind on which all things lie, and once indeed that mind cried out loudly and bitterly,  “All these things have been upon me” (Gen. 42:36).", + "[208] So then he marshals the procession of all the arts which he contrived against the unhappy belly, and bearing the ritual  basket himself is not ashamed, poor fool, to be burdened with a triple load of baskets, that is with the three divisions of time.", + "[209] For pleasure is said by her votaries to consist of the memory of past, the enjoyment of present and the hope of future delights. ", + "[210] Thus the three baskets are likened to the three divisions of time, and the baked meats in the baskets to the concomitants of each of these divisions, memories of the past, participations of the present, expectations of the future, and he who bears all these to the pleasure-lover, who has loaded the table not with one general kind of incontinence, but with practically every species and genus of licentiousness, and that board has no peace-draughts and lacks the salts of friendship.", + "[211] At this board there is one banqueter only, and yet to him it is as a public feast: that banqueter is King Pharaoh, who has made dispersion and scattering and the undoing of continence his business, for his name means “scattering.” And he shews his great importance and kingship not in delighting in the seemly, the good cheer of temperance, but in glorying in the unseemly, the practices of foulness, wrecked as he is on the rocks of insatiableness and greediness and luxurious living.", + "[212] And therefore the birds (Gen. 40:17), that is the unforeseen chance events which swoop upon us from without, will overrun like fire all the contents and set them ablaze and consume them with their devouring force, so that not a fragment is left to be enjoyed by the basket-bearer who had hoped to carry his inventions and projects for ever as a secure and permanent possession never to be taken from him.", + "[213] But thanks be to the victorious God who, however perfect in workmanship are the aims and efforts of the passion-lover, makes them to be of none effect by sending invisibly against them winged beings to undo and destroy them. Thus the mind stripped of the creations of its art will be found as it were a headless corpse, with severed neck nailed like the crucified to the tree of helpless and poverty-stricken indiscipline.", + "[214] For so long as they remain unharmed by the visitors, whose way it is to arrive suddenly and unforeseen, the arts which cater for the enjoyment of pleasure seem to flourish. But when these visitors swoop down out of the unseen, these arts are turned upside-down and the craftsman perishes with them." + ], + [ + "[215] We have now explained the dreams of the two partners in the workshop of the palate, where both kinds of provender, drink and food, and these not of the necessary, but of the superfluous and intemperate kind, are produced. Our next immediate duty is to investigate the dreams of him who believed himself to be the king of these two, and the other faculties of the soul, namely Pharaoh.", + "[216] “In my sleep,” he says, “I thought I was standing by the edge of the river, and it was as though from the river came up seven kine of choice flesh and well favoured, and they fed in the reed grass. And, lo, seven other kine came up behind them from the river, evil and ugly to look on, and lean-fleshed, such that I never saw uglier in all Egypt.", + "[217] And the lean and ugly kine ate up the seven first kine, the choice and well favoured, and they passed into their bellies. But it could not be seen that they had passed into their bellies, and their looks remained ugly as at the first.", + "[218] And after I had waked I slept, and saw again in my sleep that seven ears of corn came up on one stalk, full and good, and other seven ears thin and wind-blasted grew up beside them, and the seven ears swallowed up the good and full ears” (Gen. 41:17–24).", + "[219] You note the opening words of the self-lover, who, in body and soul alike, is the subject of movement and turning and change. “I thought I stood,” he says, and does not reflect that to be unswerving and stable belongs only to God and to such as are the friends of God.", + "[220] God’s unswerving power is proved most clearly by this world which ever remains the same unchanged, and, since the world is firmly balanced, its maker must needs be steadfast. We have other infallible witnesses in the sacred oracles,", + "[221] for we have these words with God as speaker: “Here I stand there before thou wast, on the rock in Horeb”  (Ex. 17:6), which means, “This I, the manifest, Who am here, am there also, am everywhere, for I have filled all things. I stand ever the same immutable, before thou or aught that exists came into being, established on the topmost  and most ancient source of power, whence showers forth the birth of all that is, whence streams the tide of wisdom.”", + "[222] For I am He “Who brought the fountain of water from out the steep rock,”  as it says elsewhere (Deut. 8:15). And Moses too gives his testimony to the unchangeableness of the deity when he says “they saw the place where the God of Israel stood” (Ex. 24:10), for by the standing or establishment he indicates his immutability." + ], + [ + "[223] But indeed so vast in its excess is the stability of the Deity that He imparts to chosen natures a share of His steadfastness to be their richest possession. For instance, He says of His covenant filled with His bounties, the highest law and principle, that is, which rules existent things, that this God-like image shall be firmly planted with the just soul as its pedestal. For so He declares when he says to Noah, “I will establish My covenant on thee” (Gen. 9:11).", + "[224] And these words have two further meanings. First that justice and God’s covenant are identical; secondly that while the gifts bestowed by others are not the same as the recipients’, God gives not only the gifts, but in them gives the recipients to themselves. For He has given myself to me and everything that is to itself, since “I will establish my covenant with thee” is the same as “I will give thyself to thee.” ", + "[225] And it is the earnest desire of all the God-beloved to fly from the stormy waters of engrossing business with its perpetual turmoil of surge and billow, and anchor in the calm safe shelter of virtue’s roadsteads.", + "[226] See what is said of wise Abraham, how he was “standing in front of God” (Gen. 18:22), for when should we expect a mind to stand and no longer sway as on the balance save when it is opposite God, seeing and being seen?", + "[227] For it gets its equipoise from these two sources: from seeing, because when it sees the Incomparable it does not yield to the counter-pull of things like itself; from being seen, because the mind which the Ruler judges worthy to come within His sight He claims for the solely best, that is for Himself.", + "To Moses, too, this divine command was given: “Stand thou here with Me” (Deut. 5:31), and this brings out both the points suggested above, namely the unswerving quality of the man of worth, and the absolute stability of Him that IS." + ], + [ + "[228] For that which draws near to God enters into affinity with what is, and through that immutability becomes self-standing.  And when the mind is at rest it recognizes clearly how great a blessing rest is, and, struck with wonder at its beauty, has the thought that it belongs either to God alone or to that form of being which is midway between mortal and immortal kind.", + "[229] Thus he says: “And I stood between the Lord and you” (Deut. 5:5), where he does not mean that he stood firm upon his feet, but wishes to indicate that the mind of the Sage, released from storms and wars, with calm still weather and profound peace around it, is superior to men, but less than God.", + "[230] For the human mind of the common sort shakes and swirls under the force of chance events, while the other, in virtue of its blessedness and felicity, is exempt from evil. The good man indeed is on the border-line, so that we may say, quite properly, that he is neither God nor man, but bounded at either end by the two, by mortality because of his manhood, by incorruption because of his virtue.", + "[231] Similar to this is the oracle given about the high priest: “When he enters,” it says, “into the Holy of Holies, he will not be a man until he comes out” (Lev. 16:17).  And if he then becomes no man, clearly neither is he God, but God’s minister, through the mortal in him in affinity with creation, through the immortal with the uncreated,", + "[232] and he retains this midway place until he comes out again to the realm of body and flesh. That it should be so is true to nature. When the mind is mastered by the love of the divine, when it strains its powers to reach the inmost shrine, when it puts forth every effort and ardour on its forward march, under the divine impelling force it forgets all else, forgets itself, and fixes its thoughts and memories on Him alone Whose attendant and servant it is, to whom it dedicates not a palpable offering, but incense, the incense of consecrated virtues.", + "[233] But when the inspiration is stayed, and the strong yearning abates, it hastens back from the divine and becomes a man and meets the human interests which lay waiting in the vestibule ready to seize upon it, should it but shew its face for a moment from within." + ], + [ + "[234] Moses then describes the perfect man as neither God nor man, but, as I have said already, on the border-line between the uncreated and the perishing form of being. While, on the other hand, the man who is on the path of progress is placed by him in the region between the living and the dead, meaning by the former those who have wisdom for their life-mate and by the latter those who rejoice in folly,", + "[235] for we are told of Aaron that “he stood between the dead and the living, and the breaking abated” (Num. 16:48). For the man of progress does not rank either among those dead to the life of virtue, since his desires aspire to moral excellence, nor yet among those who live in supreme and perfect happiness, since he still falls short of the consummation, but is in touch with both.", + "[236] And therefore he quite properly concludes with the phrase “the breaking abated,” not “ceased.” For in perfection all the influences which break and crush and fracture the soul do cease, but in the stage of progress they diminish, being so to speak cut down and confined, but nothing more." + ], + [ + "[237] We find, then, that stability or fixity or permanent immobility, in virtue of its immutable and unchangeable quality, subsists as an attribute primarily to the Existing Being, secondly to His Word which He calls His covenant, thirdly to the Sage, and fourthly to the man of gradual progress. What then could make the wicked mind, fit subject for every manner of curse, think that he could stand alone, when he is carried to and fro as in a flood and swept down by eddy after eddy of the torrent of which that dead burden the body is the channel?", + "[238] For “I thought,” he says, “that I stood on the edge of the river” (Gen. 41:17). River, I submit, is here a symbol of speech, since both flow outward and with a swift strong current, and both are sometimes fruitful in producing inundations, water in one case, words in the other, sometimes unfruitful when they slacken or subside.", + "[239] And both may be beneficial by irrigating, one the fields, the other the souls of docile hearers; both at times do harm, the river by flooding the adjoining land, speech by reducing the mental powers of the inattentive to chaos and confusion.", + "[240] In this way speech is like a river, but it has a twofold nature better and worse, the better beneficial, the worse necessarily injurious.", + "[241] Moses has provided examples of both, of the plainest kind to those who have the gift of vision. “A river,” he says, “goes out of Eden to water the garden; thence it separates into four heads” (Gen. 2:10),", + "[242] and he gives the name of Eden, which is by interpretation “delight,” to the wisdom of the Existent, because no doubt wisdom is a source of delight to God and God to wisdom, and so in the Psalms the singer bids us to “delight in the Lord” (Ps. 37(36):4). The Divine Word descends from the fountain of wisdom like a river to lave and water the heavensent celestial shoots and plants of virtue-loving souls which are as a garden.", + "[243] And this holy Word is “separated into four heads,” which means that it is split up into the four virtues, each of which is royal. For separation into heads or rules is not like separation into local regions but into kingdoms, and when he points to virtues he means thereby to declare that the Sage who possesses them is a king, a king appointed not by men but by nature, the infallible, the incorruptible, the only free elector.", + "[244] Thus it was said to Abraham by those who saw his worthiness: “thou art a king from God with us” (Gen. 23:6).  And thus they laid down the doctrine for the students of philosophy, that the Sage alone is a ruler and king, and virtue a rule and a kingship whose authority is final. " + ], + [ + "[245] It is this Word which one of Moses’ company compared to a river, when he said in the Psalms “the river of God is full of water” (Ps. 65(64):10); where surely it were senseless to suppose that the words can properly refer to any of the rivers of earth. No, he is representing the Divine Word as full of the stream of wisdom, with no part of it empty or devoid of itself but a …, as it has been called, filled through and through with the influx and lifted up on high by the constant never-failing outflow from that perennial fountain.", + "[246] And there is another psalm which runs thus: “The strong current of the river makes glad the city of God” (Ps. 66(65):4). What city? For the existing holy city, where the sacred temple also is, does not stand in the neighbourhood of rivers any more than of the sea. Thus it is clear that he writes to shew us allegorically something different from the obvious.", + "[247] It is perfectly true that the impetuous rush of the divine word borne along 〈swiftly〉 and ceaselessly with its strong and ordered current does overflow and gladden the whole universe through and through.", + "[248] For God’s city is the name in one sense for the world which has received the whole bowl, wherein the divine draught is mixed, and feasted thereon and exultingly taken for its possession the gladness which remains for all time never to be removed or quenched. In another sense he uses this name for the soul of the Sage, in which God is said to walk as in a city. For “I will walk in you,” he says, “and will be your God” (Lev. 26:12).", + "[249] And, when the happy soul holds out the sacred goblet of its own reason, who is it that pours into it the holy cupfuls of true gladness, but the Word, the Cup-bearer of God and Master of the feast, who is also none other than the draught which he pours—his own self free from all dilution, the delight, the sweetening, the exhilaration, the merriment, the ambrosian drug (to take for our own use the poet’s terms) whose medicine gives joy and gladness?" + ], + [ + "[250] Now the city of God is called in the Hebrew Jerusalem and its name when translated is “vision of peace.” Therefore do not seek for the city of the Existent among the regions of the earth, since it is not wrought of wood or stone, but in a soul, in which there is no warring, whose sight is keen, which has set before it as its aim to live in contemplation and peace.", + "[251] For what grander or holier house could we find for God in the whole range of existence than the vision-seeking mind, the mind which is eager to see all things and never even in its dreams has a wish for faction or turmoil?", + "[252] I hear once more the voice of the invisible spirit, the familiar secret tenant, saying, “Friend, it would seem that there is a matter great and precious of which thou knowest nothing, and this I will ungrudgingly shew thee, for many other well-timed lessons have I given thee.", + "[253] Know then, good friend, that God alone is the real veritable peace, free from all illusion, but the whole substance of things  created only to perish is one constant war. For God is a being of free will; the world of things is Fatality.  Whosoever then has the strength to forsake war and Fatality, creation and perishing, and cross over to the camp of the uncreated, of the imperishable, of free-will, of peace, may justly be called the dwelling-place and city of God.", + "[254] Let it be then a matter of indifference that you should give to the same object two different names, vision of God and vision of peace. For indeed the Potencies of the Existent have many names, and of that company peace is not only a member but a leader.”" + ], + [ + "[255] Again God promises wise Abraham a portion of land “from the river of Egypt to the great river Euphrates” (Gen. 15:18), not meaning a section of country, but rather the better part in ourselves. For our body and the passions engendered in it or by it are likened to the river of Egypt, but the soul and what the soul loves to the Euphrates.", + "[256] Here he lays down a doctrine of the greatest importance and value to life, namely, that the good man has received for his portion soul and the soul’s virtues, even as the bad on the other hand has body and the vices which belong to and arise through the body.", + "[257] Now “from” has two meanings, one where the thing from which what we are describing starts is included, the other where it is excluded. For when we say that there are twelve hours from early morning to evening, or thirty days from the new moon to the end of the month, we take into our reckoning the first hours in the former case and the new moon itself in the latter. But when one says that the field is three or four stades distant from the city, clearly he does not include the city.", + "[258] So in this case we must suppose that in the phrase “from the river of Egypt” “from” is used in this exclusive sense. For Moses would have us remove right away from bodily things, which present themselves amid restless flux and motion, which destroys and is destroyed, and receive the soul as our heritage with the virtues which are indestructible and worthy to be such.", + "[259] Thus our investigation has shewn what was meant when the speech which deserves praise was compared to a river. It follows that speech which calls for censure was none other than the river of Egypt—speech, that is, which is ill-trained, ignorant and practically soulless. And therefore it changes into blood (Ex. 7:20), since it cannot provide nourishment, for the speech of indiscipline none can drink. And further it is prolific of frogs, bloodless, soulless creatures, whose cry is a strange harsh noise, painful to the hearers.", + "[260] We are told, too, that all the fish in it died (ibid. 21), and by fish thoughts are symbolized. For thoughts swim and are bred in speech as in a river, and like living creatures give vitality to it. But set in undisciplined speech ideas die. For in such speech there is no sense to be found, only “bawling” cries disordered and “unregulated,” as the verse has it. " + ], + [ + "[261] Enough on these points; but since in the words “I thought I stood by the edge of the river” he declares that his dream contained not only a “standing” and a “river,” but also the edges or “lips” of a river, I am bound to make such observations as are suitable on the subject of “lip.”", + "[262] Nature clearly has provided animals and men in particular with lips for two most necessary purposes. One is to keep silence; for the lips form the strongest possible fence and barrier for confining sound. The other is to give expression to thought; for the stream of words flows through the lips. When they are closed that stream is held back, and until they part it cannot take its course.", + "[263] In this way the lips train and exercise us for both purposes, speech and silence, and they teach us to watch for the proper occasion for either. For example: Is something said worth hearing? Oppose it not but pay attention silently according to the command of Moses, “Be still and hear” (Deut. 27:9).", + "[264] None of those who enter upon wordy controversies can be properly held either to speak or to hear; he who would do 〈either〉 in the true sense will find 〈silence〉 useful.", + "[265] Again when amid the wars and ills of life you see the merciful hand and power of God extended over you as a shield, be still. For that Champion needs no ally, and we have a proof of this in the words which Holy Scripture keeps amid its treasures, “The Lord shall war for you and ye shall be silent” (Ex. 14:14).", + "[266] Once more, if you see the firstborn of Egypt, true children of their parents, perishing (Ex. 11:5), even lust, pleasure, grief and fear, and injustice, folly, licentiousness with all their brethren and kin, stand in awe and be silent, bending low before the tremendous power of God.", + "[267] “For not a dog shall make a sound,” it says, “with his tongue, neither from men to beast” (ibid. 7), which means that neither the dog-like tongue which barks so loud, nor the man in us, the ruling mind, nor the beast-like creature, sense, should vaunt themselves when, upon the downfall of all that is our own, assistance comes self-bidden from without to shield us." + ], + [ + "[268] But occasions often arise which ill accord with silence and call for speech in song or prose,  and of such, too, we may find instructive examples in the same storehouse. How so? Suppose some portion of good has fallen to us unexpectedly. It is well then to give thanks and hymn the sender.", + "[269] And what is that good? Suppose that the passion which was attacking us is dead and has been flung out headlong without burial. Let us not delay, but setting in order our choir raise the most sacred of anthems, bidding all to say “Let us sing unto the Lord, for He hath triumphed gloriously. Horse and rider he hath cast into the sea” (Ex. 15:1).", + "[270] But though, no doubt, the destruction and removal of passion is a good, yet it is not a perfect good, but the discovery of wisdom is a thing of transcendent excellence. And when that is discovered, all the people will sing not with one part of music only, but with all its harmonies and melodies.", + "[271] For “then,” says the text, “Israel sang this song upon the well” (Num. 21:17), and by the “well” I mean knowledge, which for long has been hidden, but in time is sought for and finally found—knowledge whose nature is so deep, knowledge which ever serves to water the fields of reason in the souls of those who desire to see.", + "[272] Again when we reap the true harvest of the mind, does not the holy Word bid us bring, stored in the basket (Deut. 26:2, 4) of our reasoning faculties, the firstfruits of that rich crop of things excellent, the product of the flowering, the sprouting, the fruit-bearing of ourselves, and as we display them pronounce with words of forthright oratory our laudings of God who gives fulfilment, in such words as these: “I have purged the things hallowed from my home and stored them in the house of God (ibid. 13) under the stewardship and guardianship of those who have been chosen for their high merit to the sacred temple-ministry.”", + "[273] These are the Levites and the proselytes, the orphans and widows (ibid.); the first suppliants, the second those who have left their homes and taken refuge with God, the others those who are as orphans and widows to creation, and have adopted God as the lawful husband and father of the servant-soul." + ], + [ + "[274] Such is the most fitting rule for speaking and keeping silence. But the practice of the wicked is quite the contrary. For they ardently pursue a guilty silence and a reprehensible speech, and they work both as an engine for the ruin of themselves and others.", + "[275] Yet it is in speech—in saying what they ought not—that they exercise themselves the most. For they open their mouths and leave them unbridled, and suffer their “promiscuous”  speech, to use the poet’s term, to take its course like an unchecked torrent whirling along with it vast quantities of unprofitable stuff.", + "[276] And so some betake themselves to pleading the cause of pleasure and lust and of every superabundant appetite and raise up unreasoning passion to menace the ruling reason. 〈Others 〉 disencumber themselves to engage in disputatious controversies, hoping thereby to blind the race of vision and to be able to hurl them over precipices and chasms, from which they can never rise again.", + "[277] Some, too, have set themselves up to oppose the virtue not only of men but of God; to such a pitch of madness have they advanced.", + "The first of these three, the company of the pleasure-lovers, are described as having for their leader the king of the country of Egypt. For God says to the prophet, “Behold he himself goeth forth to the water, and thou shalt stand meeting him by the edge (lip) of the river” (Ex. 7:15). ", + "[278] It is as characteristic of him, that he should ever go out to the spreading tide of unreasoning passion, as it is of the wise to meet its strong current, whose waters are the advocacy of pleasure and lust—meet it not with his feet, but with his judgement, steadfastly and unswervingly, on the “lip” of the river, that is on the mouth and tongue, the organs of speech. For firmly resting on these supports he will be able to overthrow and lay low the plausibilities which plead the cause of passion.", + "[279] Secondly,  we find the enemy of the race that has vision in the people of Pharaoh who attacked and persecuted and enslaved virtue without ceasing, until they received the requital of evil for the evil they meted out to others, submerged in the sea of their wrongdoings and in the mighty billows, which their raving had called up, and thus that occasion brought a peerless spectacle, an undisputed victory, and a joy which transcendedhope.", + "[280] Therefore we read: “Israel saw the Egyptians dead along the lip of the sea” (Ex. 14:30). Mighty is that champion arm by whose constraining force mouth and lips and speech became the scene of the fall of those who had whetted them as instruments against the truth, that so their own weapons, not those of strangers, should bring death to those who had taken them against others.", + "[281] Three messages, the best of tidings, does this text proclaim to the soul, one that the passions of Egypt have perished, a second that the scene of their death is none other than the lips of that fountain bitter and briny as the sea, those very lips through which poured forth the sophist-talk which wars against virtue, and finally that their ruin was seen.", + "[282] For we may pray that nothing that is good and beautiful should be unseen, but rather should be brought into clear light and bright sunshine, while its opposite evil deserves only to be brought into night and profound darkness and 〈night〉. And never may even a casual glimpse of evil come our way, but may the good be surveyed with ever growing eyesight. And what is so truly good as that the excellent should live and the bad die?" + ], + [ + "[283] Third on the list  were those who extended the activities of their word-cleverness to heaven itself, men who gave themselves to studies directed against nature or rather against their own soul. They declared that nothing exists beyond this world of our sight and senses, that it neither was created nor will perish, but is uncreated, imperishable, without guardian, helmsman or protector.", + "[284] Then piling enterprises one upon another they raised on high like a tower their edifice of unedifying doctrine.  For we read that “all the earth was one lip” (Gen. 11:1), a harmony of disharmony, that is a blend of all the parts of the soul, to dislodge from its position the greatest binding force in the universe, government.", + "[285] And therefore when they hoped to soar to heaven in mind and thought, to destroy the eternal kingship, the mighty undestroyable hand cast them down and overturned the edifice of their doctrine.", + "[286] And the place is called “confusion,” a fitting name for wild audacious revolution. For what is more fraught with confusion than want of government? Are not houses that have no ruler full of offences and disturbance?", + "[287] Are not cities left without a king destroyed by the opposite of king-rule, the greatest of evils, mob-rule? Do not countries and nations and regions of the earth lose their old abundant happiness when their governments are dissolved?", + "[288] And why should we appeal to the case of mankind? For the other collections of animals, whether of the air, or the land or the water, do not hold together any more than men without someone to captain them, but they always desire the presence of their proper leader and pay him honour as the sole author of their welfare, and in his absence they scatter and are destroyed.", + "[289] Can we then suppose that, while the creatures of the earth, who are but a tiny portion of the universe, find in government the cause of their well-being and in anarchy the cause of their ills, the world does not owe the supreme blessedness which fills it to the leadership of God its king?", + "[290] So then these aggressors against heaven suffered a penalty befitting their attempts. Having brought disorder into the holy, they saw their own unholiness disordered by anarchy; they had wrought confusion and were confounded.  But so long as they remain unpunished, puffed up by their delusion, they deal out destruction to the government of the universe with their unholy words, enroll themselves as rulers and kings, and make over the undestroyable sovereignty of God to creation which passes away and perishes and never continues in one stay. " + ], + [ + "[291] Thus it is their way to talk bombastic, boastful absurdities such as “We are the leaders, we are the potentates; all things are based on us. Who can cause good or its opposite, save we? With whom does it really and truly rest to benefit or harm, save us? They are but idle babblers who say that all things are linked to an invisible power, and think that this power presides over everything in the world whether human or divine.”", + "[292] Such is their presumptuousness. Yet, if they pass from this intoxication to sobriety, and become themselves again; if realizing the sottishness of their past they feel shame and self-reproach for the sins to which their ill-judging judgement has led them; if they take repentance for their counsellor, a counsellor impervious to flattery and bribery; if they propitiate the merciful power of Him that is by recantations in which holiness replaces profanity, they will obtain full pardon.", + "[293] But if they continue for ever to plunge and prance like stiffnecked horses disobedient to the rein, as though they were free and independent and rulers of others, necessity inexorable and implacable will make them feel that in all things great and small they are as nothing.", + "[294] For the charioteer who has mounted the winged chariot  of this world will put his bridle upon them and pull back with force the hitherto slackened reins till they are taut, tighten the muzzles, and with whip and spur recall to them the nature of that imperious authority, which the kindness and gentleness of the ruler had caused them to forget, as bad servants do.", + "[295] For such misconstrue the mildness of the master as failure to govern, and ape the state of those who have no master, until the owner stems the full flood of the disease, by applying punishments in the place of remedies.", + "[296] Thus we read “the lawless soul which distinguishes with its lips to do well or do ill,”  and then later “shall proclaim its sin” (Lev. 5:4, 5). O soul, brimful of presumptuous folly, what is this which thou claimest? Knowest thou what is truly good, or excellent, or just, or holy, or what befits who? No,", + "[297] the knowledge and mastery of these is a gift reserved for God alone, and for whoso is God’s friend. And this is testified by the oracle in which we are told “I will kill and make to live: I will smite and I will heal” (Deut. 32:39).", + "[298] But indeed when the soul, wise in its own conceit, entertained this dream of things beyond its ken, it was no fleeting thought, but to its sorrow so puffed up with windy pride was it that it swore an oath  that these things stood firm and established, which were but its false imaginations.", + "[299] If then the throbbing fever of its disease begins to abate, the embers of health will gradually kindle into a blaze and force it first to “proclaim its sin,” that is reproach itself, then come to the altar as a suppliant, beseeching grace with prayers and vows and sacrifices, by which alone it can obtain forgiveness." + ], + [ + "[300] Next we might reasonably inquire why Moses speaks of the river of Egypt alone as having “lips” and refrains from doing so in the case of the Euphrates and other holy rivers. For while we have in one place “thou shalt stand meeting him on the lip of the river” (Ex. 7:15).… ", + "[301] Yet some perhaps may say scoffingly that such points should not be brought into our inquiries, as savouring of petty trifling rather than any profitable process. But I hold that such matters are like condiments set as seasoning to the Holy Scriptures, for the edification of its readers, and that the inquirers are not to be held guilty of any far-fetched hair-splitting, but on the contrary of dereliction if they fail so to inquire.", + "[302] For the subject which now engages our researches is not the lore of rivers as such, but that of lives which are compared to the currents of rivers and are of opposite kinds. For the lives of the good and the bad are shewn, one in deeds, the other in words, and words belong to the tongue, mouth and lips …" + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SOMNIIS, II", + "Note on text.—The Trinity MS. which Cohn on a cursory inspection (Cohn on De Op. p. xxx) declared to be worthless as a whole, and which was therefore practically ignored in his and Wendland’s reconstruction of the text, does not seem, in this treatise at least, to deserve such a wholesale condemnation. While it certainly shares with A the great majority of that MS.’S mistakes and adds a fair number of its own, there is a not negligible number of cases where it is more correct. In three cases Wendland has adopted the reading of “Mangey e codice Cantabr. Coll. S. Trin.,” viz. σύγχυσις § 152, πᾶσαν § 196, ἐκατέρας § 241, as well as φυρόμενοι § 290, which Mangey had given on the authority of MS. Vat., a name apparently unidentified. But besides these there are several examples in which Wendland in correcting the text of A has actually reproduced that of Trin. Such are παρανέβλαστε § 64, ἀγείροντες § 127, εἰ δὲ δεῖ § 128, φῶς § 140, ὄντος § 250, κλίματα § 287.", + "The lacunas in Trin. are also of some interest. While they occur in the same places, except twice where the text runs on continuously, they do not by any means always occupy the same spaces, being in several cases considerably longer. This rouses a suspicion whether Wendland is justified in basing his conjectures, as he does to some extent, on the length of the spaces in A. Professor Minns indeed tells me that the tendency of scribes is to shorten the gaps, and that the greater length may point to the possibility that though Trin. (fifteenth or sixteenth century) is much later than A (thirteenth century) it may belong to a better tradition. In spite, however, of my doubts on this point, I have thought it wiser to record Wendland’s notes on the length of the spaces in A.", + "§ 27. Double diapason. Or perhaps “the two ways of completing the scale,” i.e. the conjunct tetrachords symbolize the attitude of the soul when it contemplates the universe by itself. In the disjunct tetrachords it is still concerned in the first tetrachord with creation, but breaks off and passes in the second to the contemplation of the Creator, whom it recognizes to be something different and transcending creation.", + "§ 38. εὐκαταφροντίστῳ. This is certainly an odd-looking word, but it is correctly formed, if we assume καταφροντίζω as an intensive form, like so many κατα’s, of the simple verb; and though only one instance of the verb in this sense (Polybius xxviii. 11. 10) is quoted, and that is said in L. & S. 1927 to be a doubtful reading, this is not much argument in dealing with Philo. On the whole, though the word is regarded as corrupt in Stephanus, I do not see much reason to doubt its genuineness. Wendland is somewhat rash in printing ἀνανταγωνίστῳ. It is not only far from the MSS. but has less point. The seeker after rewards needs not only persistence but care, and though swiftness is requisite his swift actions must be “well thought out.” I should say much the same of Mangey’s εὐκαταφόρῳ.", + "§ 45. Image and ideal form, etc. Are εἰκών and ἰδέα merely synonyms? They are combined in much the same way, though without any definite mention of the Logos, in Leg. All. i. 33, 42 and 53. I should suggest that in all these cases the Logos is the εἰκών of God, but the ἰδέα to creation. The usage is thus parallel to the phrases in which man is said to be the εἰκὼν εἰκόνος, and God the παράδειγμα παραδείγματος. See on De Som. i. 75.", + "§ 48. Barley-cake and water. Wendland refers to Aelian, Var. Hist. iv. 13 (Usener, Epicurea 602) ὁ αὐτὸς (i.e. Epicurus) ἔλεγεν ἑτοίμως ἔχειν καὶ τῷ Διὶ ὑπὲρ εὐδαιμονίας διαγωνίζεσθαι μᾶζαν ἔχων καὶ ὕδωρ.", + "§ 55. οἱ ἐντρυφῶντες <τοῖς καθεστ> ῶσι νόμοις, MSS. ζῶσι νόμοις. This emendation of Mangey, accepted by Wendland, implies the use of ἐντρυφάω = “scorn,” a sense which the word does bear, but not apparently elsewhere in Philo, with whom it means “delight in.” I am inclined to think that ζω- at any rate may be right. ζῷον, ζωωτός, ζωύφιον, ζωοφόρος are all used of sculptured or painted figures not confined to animals, and cf. ζωγραφία itself. ζωοφόροις would suit the context excellently as it is particularly used of friezes. It is, however, rather far from ζῶσι νόμοις in form. I would ask for consideration sideration of the nearer ζωωμένοις. Though the dictionaries know nothing of any use of ζωόω = to carve figures, it is more or less implied by ζωωτός.", + "§ 70. Wendland by giving the reference to Gen. 2:9 implies that the twofold tree combines the tree of life with the tree of knowledge. It is more probable, I think, that the latter only is meant, twofold because it is the knowledge of good and evil. The reference is certainly also to Gen. 3:3, where we have οὐ μὴ ἄψησθε αὐτῆς, thus linking up the story of the tree with the prohibition against “taking hold of the pair.” While in De Op. 154 Philo interprets the knowledge of good and evil as φρόνησις, i.e. the power to distinguish the two and choose the good, in Leg. All. i. 101 f. the tree is the cause of good and evil, abstinence from which is abstinence from evil. Cf. also ibid. 61. The thought comes out most clearly in Quaestiones Gen. i. 15, where speaking of the tree he says that when good and evil are mingled together, the combination contains the beginning of death (“ubi vero bonum et malum commixta sint, principium habent mixturae mortis”).", + "On the other hand, the tree of life may be the “monad” which Adam neglects. Cf. παρελθόντες τὸ ζωῆς ἀθανάτου φυτόν, De Op. 156.", + "Observe the condemnation of duality in this section contrasted with the approval of it in §§ 26–28, a contrast which Philo surely has in mind. When the soul couples its contemplation of creation with acknowledgement of the Creator, duality is blessed; when it mingles good with evil, duality is accursed.", + "§ 119. The “sacred line.” For what little is known of the technical meaning of τὸν ἀφʼ ἱερᾶς κινεῖν in the game of πεσσοί see L. & S. on γραμμή, and Dict. of Ant. s.v. latrunculi. In the other passages quoted it seems to be a proverbial phrase for “try the last chance.” This does not fit here. Possibly we might suppose that if the piece on the sacred line was the last to be moved in defence, it would also ordinarily be the last to be attacked, whereas Xerxes attacks it first. More probably Philo, seeing an effective play of words on the sacredness of the heavens and the sacred line of the draught-board, strains the phrase to cover something especially rash and desperate.", + "§ 121. The Germans, etc. Wendland quotes Strabo vii. 2. 1 οὐδʼ εὖ οὐδʼ ὁ φήσας ὅπλα αἴρεσαι πρὸς τὰς πλημμυρίδας τοὺς Κίμβρους. The same is said by Aelian, Hist. ii. 23, of the “Kelts,” probably meaning the Germans. It is suggested that this story gave Shakespeare the idea of “taking arms against a sea of troubles.”", + "§ 122. Speared, wounded, etc. So Aelian, ibid. ὡσπεροῦν ἢ φοβῆσαι δυνάμενοι ἢ τρῶσαι.", + "§ 123. One of the ruling class. Mangey positively declared that this person was Flaccus. It is as positively denied by Edersheim (Dict. of Chr. Biog., article on Philo) and by Ewald (Geschichte Volkes Israel, vol. vi. p. 253 n. 1). There is certainly nothing said in the treatise In Flaccum of an attempt to enforce Sabbath-breaking; and if it had been made, it is most unlikely that Philo would have passed it over. In fact the attempt here mentioned seems to have been unsuccessful, and the point lies in the arrogant and (in Philo’s eyes) blasphemous language in which the threat was couched. The immediate predecessors of Flaccus were Iberus (not Severus as in Mangey’s text, see Reiter’s note on In Flaccum 2) and Vitrasius Pollio (Dion Cassius Iviii. 19. 6), and either of these may have been the governor here alluded to.", + "§ 140. Shall we first bow, etc. Assuming, as in the footnote, that ἀφέντες may be corrected to ὑφέντες (or καθέντες, cf. De Plant. 145), and that πρότερον can be used in antithesis to εἶτα, the following alternative is possible, <ἃς> (i.e. χεῖρας) ὑφ(καθ)έντες, i.e. the hands are first raised in prayer, then lowered as the suppliant prostrates himself.", + "§ 209. Pleasure is said by her votaries, etc. The Epicurean view that present ills are mitigated by the memory of past good is several times referred to. See Usener, Epicurea 436–439. The closest parallel to this passage is Cic. Tusc. Disp. v. 34. 95 “(praecepit Epicurus) corpus gaudere tamdiu, dum praesentem sentiret voluptatem, animum et praesentem percipere pariter cum corpore et prospicere venientem nec praeteritam praeterfluere sinere: ita perpetuas et contextas voluptates in sapiente fore semper, cum expectatio speratarum voluptatum cum perceptarum memoria iungeretur.”", + "§ 221. Mangey retained ἐγχωρεῖν (“before thou wast dwelling”), supposing that Philo read or thought he read it in the LXX. But the argument here and elsewhere shews that he understood εἶναι.", + "§ 245. The lacuna.—Mangey in proposing to fill this up with μᾶλλον recognized its inappropriateness to us ὡς εἶπέ τις, which he wished to correct to ὡς ἂν εἴποι τις. This seems to me unnecessary. One would prefer to suppose some single poetic noun which would signify a waterspout, but I do not know of any such. The missing letters, however, may easily be some epithet applied to rushing water in general (e.g. βαθυδίνης) or adverb (e.g. ἀμβολάδην) or some longer phrase. Wendland does not state the length of the lacuna in A. In Trin. it is over twenty letters. It is a fairly likely guess, considering the number of Homeric phrases in this treatise, that this too comes from Homer. For τις applied to Homer cf. § 260 below, and De Somniis, i. 150.", + "§ 247. For the lacuna here Wendland suggests ἐπαλλήλως or ἀπαύστως, for example. But I do not see why the initial λ, which also appears in Trin. should be ignored in this case.", + "§ 282. For this lacuna the following suggestions have been proposed: νυκτὸς (Hoeschel), νύκτα πεσεῖν (Cohn), νύκτα αἰώνιον (Wendland), νύκτα ἀκτέον (Mangey), αἰώνιον or ἀκτέον being corrections for ἄξιον. Except for the doubtful evidence of space (in Trin. it is about fifteen letters), I see no objection to νύκτα alone. It is easy to supply ἄγεσθαι.", + "§ 283. Third on the list. Mangey, retaining τρεῖς, suggested as possible that the three Aloeidae are meant, cf. De Conf. 4. But the Aloeidae, Otus and Ephialtes, were two, not three. Apart from this, the explanation seems to me very improbable. In De Conf. 4 the story of the Aloeidae is no doubt compared to that of the Babel-builders, but only by the scoffers. While Philo often illustrates his points from Greek myths, I know of no instance where he accepts them in the way which Mangey’s suggestion involves.", + "Ibid. Uncreated, imperishable. Cf. De Op. 7, where the belief that the world was ἀγένητος καὶ ἀΐδιος is described as an impious falsehood ascribing inactivity (ἀπραξία) to God. On this Cohn quotes the statement that Xenophanes, Parmenides, and Melissus held that it was ἀγένητος καὶ ἀϊδιος καὶ ἄφθαρτος (Diels, Doxographi, p. 332), and the somewhat similar words of Epicurus (Diog. Laert. x. 39), τὸ πᾶν ἀεὶ τοιοῦτον ἦν οἶον νῦν ἐστι, καὶ ἀεὶ τοιοῦτον ἔσται. Philo, however, in the treatise De Aet. maintains that it is ἄφθαρτος, and indeed ascribes this belief to Moses (§ 19). May a reconciliation of these conflicting views be found in the opinion mentioned in Quis Rerum 246 φθαρτὸν μὲν εἶναι, μηδέποτε δὲ φθαρησόμενον? The Maker can destroy it, but never will. See note on that passage. Cf. also De Dec. 58.", + "§ 294. Winged chariot. From Phaedrus 246 E ὁ μὲν δὴ μέγας ἡγεμὼν ἐν οὐρανῷ Ζεὺς ἐλαύνων πτηνὸν ἅρμα πρῶτος πορεύεται. So also in Quis Rerum 301.", + "§ 300. Ex. 7:15. It is idle to guess what text or texts followed. Though Euphrates, except in Gen. 2:15, is only mentioned as a boundary, this and the other three rivers of that passage, as well as the “river of God” in Ps. 46, would serve his purpose. His point is that spiritually the “river of Egypt” alone is identified with mere speech. He seems in § 302 to ignore the fact that in §§ 238 f. he has identified all rivers with λόγος. Possibly the sequel went on to shew that in good rivers speech is reasonable speech which is inseparable from action." + ] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "על החלומות", + "enTitle": "On Dreams", + "key": "On Dreams", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ספר א", + "enTitle": "Book I", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ב", + "enTitle": "Book II", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On Dreams/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On Dreams/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..15d8b3f57ee3986d224b6abe110d6f5a9b0c151e --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On Dreams/English/merged.json @@ -0,0 +1,951 @@ +{ + "title": "On Dreams", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_Dreams", + "text": { + "Book I": { + "Introduction": [ + "ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK I", + "This treatise, as we learn from its opening section, is really the second of those which deal with dreams. The first, which is lost, treated of dreams in which the dreamer’s own thoughts had no part. This second treatise is concerned with dreams in which the mind is inspired and can thus foresee the future. The two examples of this kind are taken from the history of Jacob. The first is the familiar story of the heavenly ladder at Bethel, and this with introductions and digression occupies §§ 2–188. The second is the dream of Genesis 31 in which he sees the different markings of his flock and is bidden to return to his native land. This takes up the rest of the treatise. The first of these dreams is quoted in § 3, the second in § 189.", + "Philo, after noting the difference of subject between this treatise and the preceding and quoting the substance of the vision (1–3), finds it necessary to discuss the verses which lead up to it. “And Jacob went out from the well of the oath and journeyed to Haran, and he met with a place. For the sun was set, and he took one of the stones of the place and set it at his head and slept in that place” (4–5). The first question is, What is the well? A well is knowledge, which like the well water is hidden and can only be gained by toil (6–8). But from this particular well Isaac did not find water, and this means that full knowledge is beyond us. The more we learn the more we find remains to be learnt (8–11).", + "But why the “well of the oath”? Because this impossibility of obtaining full knowledge is a truth which everyone can safely affirm without fear of perjury (12–13). But we observe that while Isaac digs four wells it is only the fourth which receives this name (14). So too in the universe and in the man we find three things which can be known in a sense and a fourth which cannot. The world has four constituents—earth, air, water, heaven. We can give some account of the first three, but on the fourth all sorts of theories are held. And here he takes the occasion to mention various views as to the nature of the sun, moon, and stars, nearly all of which can be illustrated from earlier writers (15–24). So, too, with man. Here the four are body, senses, speech and mind, and our partial knowledge of the first three, compared with our complete ignorance of the fourth, is treated in the same way (25–32). The thought may be illustrated from the phrase in Leviticus that “the fourth year is holy and for praise,” for heaven with its music of the spheres and the human mind alike have been created to praise their maker (33–38). This meditation concludes with a censure of those who suppose that the story of the four wells can be taken in its literal sense (39–40).", + "Haran, as explained already elsewhere, signifies the land of the senses, and it is only right and natural that the soul should sometimes leave the well of boundless knowledge, the world of mind, and take Haran for its refuge, but not for its lasting home (41–45). That is only for the Laban soul, which is contrasted with Jacob as Terah is with Abraham. For while Abraham came out of Haran, Terah died there (45–48). This leads Philo to further thoughts on the subject of Terah. His name means “observer of scent,” and the second part of the name suggests the thought of those who like the hound scent the distant virtue but do not win it, a condition inferior to the best, yet not without value (48–51). The other part of the name, “observer,” reminds us that Terah dwelt in Chaldea before he came to Haran, i.e. that his observation concerned itself with the vanities of astrology, whereas his migration to Haran shews the conversion of the soul to the Socratic principle of “Know Thyself” (52–58). But Terah goes no further, and it is only Abraham who leaves Haran for the highest quest of all (59–60).", + "And now what is the place which he “lights upon” or “meets”? “Place” apart from the ordinary sense may indicate either the Logos which God fills and in which He stands, or God Himself (61–64). After a short discussion of the text in the story of Abraham’s sacrifice of Isaac, “he came to the place … and saw the place from afar,” in which he finds an inconsistency requiring explanation (64–67), he lays down with confidence that in the Jacob story the place is the Logos (68–71).", + "“The sun was set.” Here the sun is God Himself, whose setting in the mind leaves room for the inferior influence of “words” to take the lead, and some illustration of the symbolism in which the sun or at least light stands for God is given (72–76). But we must note, however, in passing that elsewhere the sun is a figure for other things. Sometimes it stands for the mind (77–78), even for such inferior light as that of the senses, and he reminds us that the sunlight hides the glory of the stars as sense hides the light of true knowledge (79–84). Again it stands sometimes for the Logos (85–86). Yet on the whole the thought of the sun representing God holds the field, and two illustrations of this follow. In the first of these the phrase “expose” (or “hang”) the malefactor “before the sun” is understood to mean that the confession of sin to the all-seeing God is the necessary preliminary to repentance and forgiveness (87–91). The second leads to one of those curious diatribes in which Philo tries to shew that a simple and indeed humane ordinance of the law cannot be accepted literally. The text is that in which the creditor, who has taken the debtor’s cloak as security, is bidden to return it at sunset (92). Various objections to a literal interpretation are raised. Is it worthy of God to legislate on such a trivial matter? (93–94). Why should not the creditor keep the cloak, and what is it a security for? (95–98). Why should it not be restored in the daytime also (99), and even the wording of the ordinance is declared to be absurd if taken literally (99–101). We are therefore driven to the allegorical interpretation that the garment stands for speech or reason, and that those who deprive themselves or others of reason must restore it before the divine sun sets in their hearts (102–114). So then, applying this interpretation to the story, we see the Practiser sometimes illumined by the sun-like rays of God Himself, sometimes left to the less brilliant light of the Logos and finding in that a sufficient blessing (115–117). Before closing this part of the discussion Philo notes that some, while agreeing that the place is the Logos, take the sun to mean mind and sense together, and construe the setting of these as meaning the humble acknowledgement of the inability of human faculties to attain real truth (118–119).", + "“He took of the stones of the place and slept.” Before we consider the allegorical meaning of this we may note how the story in its literal sense inculcates the duty of simple living, and Philo takes the occasion to deliver one of his frequent commonplaces against luxury (120–126). Allegorically, however, the stones of the place are Logoi, here definitely regarded as spiritual beings, and one stone, apparently the divine Logos itself, serves him for the pillow of his mind, the head of his soul (127–128). From this thought he passes for a moment to compare the story of the same Logos as the instructor and rewarder of Jacob in the wrestling story of Genesis 32, and the lesson to be learnt from the incident of his numbed or shrinking thigh. This concludes the commentary on the incidents which lead up to the dream of the ladder (129–132).", + "We now pass on to the interpretation of the vision itself. The ladder from one point of view symbolizes the air, the habitation of unbodied souls, some of whom descend into human bodies and become engrossed in earthly things, while others rise above all such. And again, there are higher spiritual beings, the angels, who act as intermediaries between God and man (133–145). But in another sense, the ladder is the soul on which the divine words move up and down—up to draw it upwards, down to help it in its abasement (146–149). Or again, the ladder may show the life of the Practiser, with its perpetual advancing and back-sliding (150–152), or, once more, the oscillations of fortune as we see them in ordinary life (153–156).", + "“The Lord ‘stood firmly,’ or was established, on the ladder.” These words naturally suggest to Philo his favourite “thought” of the divine “standing” which alone establishes all things (157–159), and he goes on to consider the phrase: “I am the Lord God of Abraham, thy father, and the God of Isaac.” Why “the Lord God” in one case and “God” in the other? Philo, as usual, assuming that Lord represents the sovereign and God the creative and beneficent potency, argues that the Abraham-nature which learns through teaching needs both these, while the Isaac-nature of the self-taught needs only the latter (160–163); and this thought gives him an occasion to extol such allegorical interpretations and to call upon devout souls to seek for them (164–165). Another point in the phrase is that Abraham is called Jacob’s father, while Isaac is not. Again the same principle of the three types, teaching, nature, practice, will help us. While Jacob is still Jacob the supplanter and embodies practice, he is more akin to Abraham. When he becomes Israel who sees God, he will have Isaac for his father (166–172). Other phrases in the divine speech are commented on shortly with devout reflections, of which the most characteristically Philonic are those on the words, “In thee shall all tribes of the earth be blessed,” and “I will turn thee back to this land.” From the first he draws the lesson that the “tribes” in the individual, the senses, are blessed by the virtuous mind within, while the tribes in the wider sense are inevitably influenced for good by the lover of wisdom. On the second he points out that it may refer to the immortality of the soul, which, released from the body, returns to the heaven from which it came.", + "He now turns to Jacob’s waking words and feelings. A difficult and fantastic explanation is given, of which the main points are (1) that his fear is caused by realizing that God is not in any place, (2) that in the words, “This is none other than the House of God,” “this” is the visible world of sense which is also the gate of heaven, because it is only through our experience of it that we get our knowledge of the world of mind (182–188).", + "If Philo’s treatment of the ladder dream may seem in parts a feeble perversion of one of the most familiar and beautiful stories in Genesis, his treatment of the dream which follows brings out his gift for extracting striking ideas from the most unpromising material. After quoting the passage Gen. 31:11–13 in full (189), he begins by pointing out that a vision may be granted to men by the ministers of God, as well as by God Himself (190), and that God speaks in different terms, according as He speaks as a sovereign or a teacher or a friend. That Jacob is a friend appears from His addressing him by name, as Moses and Abraham are addressed (191–196). Passing on to the substance of the dream, the rams and he-goats who mount the sheep and goats are two logoi, here no longer spiritual beings but thoughts or ways of thinking which impregnate tender souls inspiring either repentance or a desire for positive well-doing (197–200). These logoi are described as pure white, speckled or varied, ashy-spotted or sprinkled. At the first of these he glances at present only for a moment, and passes on to a consideration of “variegation” as it is shewn in the pageant of the universe and in the world of learning, where the student gathers from each branch of knowledge its various parts and weaves them into a gaily coloured piece of work such as Bezaleel the “variegator” made (201–207). As for the ashy-spotted, while recognizing that literally this means marked with ash-coloured spots, he turns it for the purpose of his allegory into sprinkled with ashes and water, the ritual of purification, thus signifying the abasement of the humble soul (208–210). He notes how all three are symbolized in the high priest, who must first purify himself with ashes and water, who wears both the varied breastplate and the white linen robe, which represents a higher type of detachment from human aims and deceptions (213–218). In contrast with this is the Joseph soul, with its coat of varied colours, which of the three types has only variegation, and even that in a lower sense (219–224). Let us avoid variegation of this kind, and thus frustrate Laban whose wiles are shewn in the next verse of the text, “I have seen all that Laban does to thee,” and that he will be frustrated is shewn by the continuation, “I am the God Who appeared to thee in God’s place” (224–227). These last words carry Philo away on to the distinction between “the God” and “God” or “a God,” the conclusion of which seems to be that, just as in condescension to human weakness God allows Himself to be spoken of in anthropomorphic terms, so He reveals Himself in the form of angels or “gods” (232–236).", + "The next words are: “Where thou anointedst Me a pillar.” Philo for the moment ignores “anointedst,” and fastens on the word “pillar,” taking it in the sense of a monumental slab. Such a slab is erected or made to stand, is inscribed and is dedicated; and he enlarges on these three ideas, particularly on dedication. The dedication must be to God, and those who dedicate a pillar to themselves are blasphemously affirming the stability of human things, and will, like Lot’s wife, become themselves lifeless “pillars” of salt (244–248). He now deals with the word “anointedst”: since ἀλείφειν means also train for the arena, and the ἀλείπτης is a trainer, he easily gets the thought that to anoint the pillar is spiritually to train in the soul the doctrine which the pillar represents, namely the stability of God. Such a training will also dedicate the soul (249–251), and so also the words “Thou didst vow a vow” is a dedication of the maker of the vow (252–254). The treatise concludes with an exhortation to the soul to learn all these lessons from the Practiser’s story, and thus, as is promised in the last words of the text, return to the land of its nativity (255–end)." + ], + "": [ + [ + "[1] The treatise before this one embraced that first class of heaven-sent dreams, in which, as we said, the Deity of His own motion sends to us the visions which are presented to us in sleep. In the present treatise we shall, to the best of our ability, bring before our readers dreams which find their right place under our second head.", + "[2] The second kind of dreams is that in which our own mind, moving out of itself together with the Mind of the Universe, seems to be possessed and God-inspired, and so capable of receiving some foretaste and foreknowledge of things to come. ", + "The first dream belonging to the class thus indicated is that which appeared to the dreamer on the stairway of Heaven:", + "[3] “And he dreamed, and behold a stairway set up on the earth, of which the top reached to heaven, and the angels of God were ascending and descending upon it. And the Lord stood firmly on it; and He said, ‘I am the God of Abraham thy father and the God of Isaac; fear not; the land whereon thou sleepest, to thee will I give it, and to thy seed; and thy seed shall be as the sand of the earth, and shall spread abroad to the west and the south and the north and the east; and in thee shall be blessed all the tribes of the earth, and in thy seed. And, behold, I am with thee, guarding thee in every way by which thou goest, and will bring thee back into this land, for I will by no means forsake thee, until I have done all things whatsoever I have spoken unto thee’ ” (Gen. 28:12–15).", + "[4] The vision is introduced by a prefatory passage necessary for its understanding, and if we study this in detail we shall perhaps be able easily to grasp the meaning of the vision. What then is this prefatory passage? It runs thus: “And Jacob went out from the Well of the Oath, and made his journey to Haran; and he met with a place; for the sun set; and he took one from the stones of the place, and put it under his head, and he slept in that place” (ibid. 10 f.); and then at once follows the dream.", + "[5] It is worth while, then, at the outset to investigate these three points, firstly, what “the Well of the Oath” is and why it was so called; secondly, what “Haran” is, and why it is that on coming out from the Well aforesaid he comes at once  to Haran; thirdly, what “the place” is, and why, when he reaches it, the sun sets, and he himself goes to sleep." + ], + [ + "[6] Let us consider the first to begin with. To me, then, the Well seems to be a symbol of knowledge; for the nature of knowledge is to be very deep, not superficial; it does not display itself openly, but loves to hide itself in secrecy; it is discovered not easily but with difficulty and with much labour. And all this may be seen not only in branches of knowledge which contain a whole multitude of important problems, but in the simplest  studies as well.", + "[7] Just choose any art you please, not the best of them I beg of you, but the most ignoble of them all, which perhaps no free man whatever brought up in a city would voluntarily practise, and even in the country a servant who has to grapple with a harsh and ill-conditioned master, who forces him to many a distasteful task, would only undertake reluctantly.", + "[8] For it will be found to be not a simple but a subtle matter, one “which needs both hands to take it,” hard to discover and hard to master, a foe to hesitation and negligence and indifference, demanding abundance of zest and enthusiasm, of hard toil and anxious thought.", + "This is why the diggers of this well say that they found no water in it (Gen. 26:32), inasmuch as the ends pursued in the different branches of knowledge prove to be not only hard to reach, but absolutely beyond finding.", + "[9] That is why one man is a better scholar or geometrician than another, because no limit can be set to the extensions and enlargements of his subject in all directions. For what still remains is always waiting to engage us in fuller force than what we have already learned; so that the man who is supposed to have reached the very end of knowledge, is considered in the judgement of another to have come half way; while if Truth give her verdict, he is pronounced to be just beginning.", + "[10] For “life is short,” said one, “and art is long” ; and he best apprehends its greatness who honestly sounds its depths, and digs it like a well.", + "So there is a story that a grey-haired man of great age shed tears when dying, not in any cowardly fear of death, but by reason of his yearning for education, and the thought that he is now first entering upon it, when he takes his final leave of it.", + "[11] For the soul is just blossoming into knowledge, when the body’s bloom is withering away through the passing of years. So it is a hard fate to be tripped up by the heels before one has attained the prime of youthful strength to apprehend things more accurately. This experience is common to all who love to learn, who see new results of thought and study rise like a shining light in addition to the old. Many of these does the soul, if it be not cursed with barrenness, bring forth; many does Nature of herself shew to those whose understanding is sharp-sighted, without giving any sign beforehand of their coming.", + "So then the well of knowledge, the well without limit or ending, has been shewn to be such as I have described.", + "[12] Why it was named “Oath” I must now tell you. Matters that are in doubt are decided by an oath, insecure things made secure, assurance given to that which lacked it. From this we conclude that there is nothing which can be asserted with  greater certainty than that wisdom is essentially without end or limit.", + "[13] While then it is well to agree with one who discourses on these truths even if he takes no oath, let anyone who is not very prone to assent do so when the speaker is on his oath. And no one need shrink from taking such an oath, for he may rest assured that his name will appear on the register of those who have sworn truly. " + ], + [ + "[14] Enough on these points. The next thing to inquire is why, when four wells are dug by Abraham and Isaac and those about them (Gen. 21:25, 26:19–23), the fourth and last received as its name “Oath.”", + "[15] Probably Moses wishes to shew us allegorically that while both the constituents of which the universe is composed, and those from which we ourselves were moulded and so fashioned into human shape, are four in number, three of them are such as can in one way or another be apprehended, but the fourth is universally held to be beyond our powers of apprehension.", + "[16] In the world, then, we find the constituents that make up the whole to be four, earth, water, air, heaven. To three of these properties have been allotted, the discovery of which may be difficult, but is not wholly impossible.", + "[17] For, as regards earth, we perceive that it is a body, heavy, indissoluble, firm, cut up into mountain-ranges and level plains, divided by rivers and sea, so that parts of it are islands, part continents; that some of it has a light thin soil, some of it a deep soil; some of it rough, stiff, stony, and altogether barren, some level and soft and very fertile. These and a thousand other points we apprehend.", + "[18] As to water again, we perceive that it has several of the properties just enumerated in common with land, and others peculiar to itself; for some of it is sweet, some brackish, other parts marked by other differences; some water is fit to drink, other water unfit. We know too it has not either of these properties alike for all; one kind of water is drinkable by some but not by others, and what is undrinkable by some is quite drinkable by others; and that some is by nature cold, some by nature hot:", + "[19] for there are a thousand springs, in many places giving forth boiling water, and that not only on land, but in the sea. Yes, there have before now appeared veins emitting boiling water in mid ocean, which all the force of the surrounding seas pouring over them from time immemorial has been powerless to quench or even in any measure to check.", + "[20] Again we perceive that the air has a nature which gives way to the pressure of the objects around it; that it is the instrument of life, of breathing, of sight, hearing and the other senses; that it admits of density and rarity, of motion and stillness, that it undergoes all kinds of change; that it is the source of winter and summer, and of the autumn and spring seasons, that is, of the constituent parts that fix the limits of the year’s cycle." + ], + [ + "[21] All these we perceive; but heaven has sent to us no sure indication of its nature, but keeps it beyond our comprehension.  For what can we say? That it is a fixed mass of crystal, as some have thought? Or that it is absolutely pure fire? Or that it is a fifth substance, circular in movement, with no part in the four elements? Again, we ask, has the fixed and outmost sphere upward-reaching depth, or is it nothing but a superficies, without depth, resembling plane geometrical figures?", + "[22] Again: are the stars lumps of earth full of fire? Some people have declared them to be dells and glades and masses of fiery metal, for which they themselves deserve a prison and mill-house, in which such instruments are kept to punish impiety.  Or are the stars an unbroken, and, as one has said, “close” harmony, indissoluble compresses of ether? Are they living and intelligent, or devoid of intelligence and conscious life? Are their motions determined by choice or simply by necessity?", + "[23] Does the moon contribute a light of its own or a borrowed light caused by the rays of the sun shining on it? Or is it neither the one nor the other by itself absolutely, but the combined result of both, a mixture such as we might expect from a fire partly its own, partly borrowed? Yes, all these and suchlike points pertaining to heaven, that fourth and best cosmic substance, are obscure and beyond our apprehension, based on guess-work and conjecture, not on the solid reasoning of truth;", + "[24] so much so that one may confidently take one’s oath that the day will never come when any mortal shall be competent to arrive at a clear solution of any of these problems. This is why the fourth and waterless well was named “Oath,” being the endless and altogether baffling quest of the fourth cosmic region, heaven." + ], + [ + "[25] Let us see in what way that which occupies the fourth place in ourselves too is of such a nature as to be eminently and peculiarly incomprehensible. The factors in us of highest significance are four, body, sense-perception, speech, mind. Three of these are not obscure in all their aspects, but contain in themselves some indications by which they can be understood.", + "[26] What do I mean? We know that the body is threefold in dimensions and sixfold in movements, having three dimensions, length, depth, breadth, and twice as many, namely six, movements, upward, downward, to the right, to the left, forward, backward. Nor are we ignorant that it is a vessel for the soul, and we are perfectly aware that it comes to maturity, wears out, grows old, dies, is dissolved.", + "[27] With respect to sense-perception, also, we are not wholly dim-sighted, and blind, but we are able to say that it is divided into five parts, and that each part has its special organs fashioned by Nature, eyes for seeing, ears for hearing, nostrils for smelling, and for the others the organs in which they find their fit place,  and that they are understanding’s messengers, bringing to it reports of colours, forms, sounds, distinct scents and savours, in a word, of material substances and their qualities, and that they are bodyguards of the soul, making known all that they have seen or heard. And should any hurtful thing approach from without, they are aware of it beforehand, and on their guard against it, lest it should stealthily make its way in and cause incurable damage to their mistress.", + "[28] Sound, too, does not entirely elude our discernment. We know that one sound is shrill, another deep, one tuneful and melodious, another discordant and most unmusical, and again, one louder and another softer. They differ also in countless other respects, in genera, tone colours, intervals, conjunct or disjunct systems, and harmonies of the fourth, the fifth, the octave. ", + "[29] In articulate sound, moreover, an advantage possessed by man alone of all living creatures, there are particulars of which we are aware; as, for example, that it is sent up from the understanding, that it is in the mouth that it acquires articulation, that it is the beat or stroke of the tongue that imparts articulation and speech to the tension of the voice, but does not produce simply just an idle sound and unshapen noise, since it holds to the suggesting mind the office of its herald and interpreter." + ], + [ + "[30] Is, then, the fourth element in ourselves, the dominant mind, capable of being comprehended?  By no means. For what do we suppose it to be essentially? Breath or blood or body in general? Nay, we must pronounce it no body but incorporeal. Do we regard it as boundary-line, or form, or number, or continuity, or harmony, or what amongst all that exists?", + "[31] At our birth is it at once introduced into us from without? Or does the air which envelops it impart intense hardness to the warm nature within us, such as the red-hot iron receives when plunged at the smithy into cold water? The name of “soul” would seem to have been given to it owing to the “cooling” which it thus undergoes. Again: when we die, is it quenched and does it share the decay of our bodies, or live on for a considerable time, or is it wholly imperishable?", + "[32] And where in the body has the mind made its lair? Has it had a dwelling assigned to it? Some have regarded the head, our body’s citadel, as its hallowed shrine, since it is about the head that the senses have their station, and it seems natural to them that they should be posted there, like bodyguards to some mighty monarch. Others contend pertinaciously for their conviction that the heart is the shrine in which it is carried.", + "[33] So in every case it is the fourth of the series that is beyond comprehension. In the universe it is the heaven in contrast with the nature of air and earth and water; in man it is mind over against the body, and sense-preception, and the speech which gives expression to thought. It may well be that it is for this reason that the fourth year is designated in the sacred documents “holy and for praise ” (Lev. 19:24);", + "[34] for among created things, that which is holy is, in the universe, the heavens, in which natures imperishable and enduring through long ages have their orbits; in man it is mind, a fragment of the Deity, as the words of Moses in particular bear witness, “He breathed into his face a breath of life, and man became a living soul” (Gen. 2:7).", + "[35] And each of these appears to me to be correctly spoken of as “for praise.” For it is in the heaven and in the mind that capacity resides to set forth in solemn strains hymns of praise and blessing in honour of the Father who is the author of our being. For man is the recipient of a privilege which gives him distinction beyond other living creatures, that, namely, of worshipping Him that IS; while the heaven is ever melodious,", + "[36] producing, as the heavenly bodies go through their movements, the full and perfect harmony. If the sound of it ever reached our ears, there would be produced irrepressible yearnings, frantic longings, wild ceaseless passionate desires, compelling to abstain even from necessary food, for no longer should we take in nourishment from meat and drink through the throat after the fashion of mortals, but, as beings awaiting immortality, from inspired strains of perfect melody coming to us through our ears. To such strains it is said that Moses was listening, when, having laid aside his body, for forty days and as many nights he touched neither bread nor water at all (Ex. 24:18)." + ], + [ + "[37] It seems, then, that the heaven, the original archetype of all musical instruments, was tuned with consummate skill for no other purpose than that the hymns sung in honour of the Universal Father may have a musical accompaniment.", + "And further we hear of Leah or Virtue being no longer capable of bearing children after the birth of her fourth son. She stayed, or rather was stayed, from childbirth, for she found, I imagine, all giving birth on her part dried up and unproductive, when she had put forth the bloom of “Judah,” or Confession of thankfulness, which is the perfect fruit.", + "[38] To say that she “stood still from bearing” (Gen. 29:35) differs not at all from saying that the servants of Isaac found no water in the fourth well (Gen. 26:32), since what is brought out by each of the figures is that all things are athirst for God, through Whom the birth of things, and their food when born, is watered into fruitfulness.", + "[39] It may be that men of narrow citizenship will suppose that the lawgiver delivers this very full discourse about digging wells, but those who are on the roll of a greater country, even this whole world, men of higher thought and feeling, will be quite sure that the four things propounded as a subject of inquiry to the open-eyed lovers of contemplation are not four wells, but the four parts of this universe, land, water, air, heavens.", + "[40] On each of these they bring to bear powers of thought of finest perfection, and find in three of them certain things within their comprehension, and to these discoveries of theirs they give three names, “injustice,” “enmity,” “spaciousness”  (Gen. 26:20 ff.). In the fourth, the heavens, as we pointed out not long ago, they find nothing whatever comprehensible. For the fourth well is found to be dry and waterless, and is entitled “oath” for the reason which has been mentioned." + ], + [ + "[41] Let us now examine the following context, and inquire what Haran is and why one who goes away from the well comes to it (Gen. 28:10). Haran is, then, as it seems to me, a sort of mother-city of the senses. For it is rendered sometimes “dug,” sometimes “holes,” one thing being signified by both words.", + "[42] For our body has after a fashion been dug out to make places for the organs of the senses, and each of the organs has been constituted a kind of “dug-out” of each sense, which nature provides for its lair. Whenever, therefore, a man has put out from the well which is called “Oath,” as it were from a port, of necessity he forthwith arrives  at Haran. For the man who sets forth on a journey from the place of knowledge, boundless and illimitable in its vastness, needs no escorting guides, but is without fail received by the senses.", + "[43] For our soul moves often by itself, stripping itself of the entire encumbrance of the body and escaping from the noisy pack of the senses, and often again when clad in these wrappings. What is apprehensible by intellect only is the lot of its unclad movement, while to that accompanied by the body fall the objects of sense-perception.", + "[44] If therefore a man is absolutely incapable of holding intercourse with the understanding by itself, he wins in sense-perception a second-best refuge, and a man who has been balked of the things of the intellect is forthwith swept down to those of sense-perception. For those who have failed to make a good voyage under the sails of the sovereign mind can always fall back upon the oars of sense-perception. ", + "[45] But it is an excellent course even when you have fallen into this plight not to grow old and live your life in it, but feeling that you are spending your days in a foreign country as sojourners to be ever seeking for removal and return to the land of your fathers. For it is Laban, a man without knowledge of species or genus or archetypal form, or conception or of any whatever of the objects of solely intellectual apprehension, but dependent wholly on things patent and palpable, which are cognizable by seeing and hearing and the powers akin to them,—he it is that has been deemed worthy of having Haran for his country, in which Jacob the lover of virtue dwells as in a foreign land for a little while, with his mind ever set on the return to his home.", + "[46] We recognize this in the words spoken to him by Rebecca, or Patience, his mother: “Be up and off,” she says, “to Haran to my brother Laban, and dwell with him for some days” (Gen. 27:43 f.). Do you mark, then, that the Practiser does not brook to spend a lifetime in the territory of the senses, but a few days and a short time in compliance with the necessities of the body to which he is tied, but that it is in the city discerned by the intellect that a life-long enduring is in store for him?" + ], + [ + "[47] Owing to this, as it seems to me, the grandfather also of his knowledge,  called Abraham, did not brook a prolonged stay in Haran. For we read “Abraham was seventy-five years old when he went forth from Haran” (Gen. 12:4), although his father lived there until his death. His father’s name was “Terah,” which means “scent-exploring.”", + "[48] Thus it is expressed in plain words in the sacred records that “Terah died in Haran” (Gen. 11:32): for he was there as a spy or explorer of virtue, not as a holder of its franchise, and he had recourse to scents, not to enjoyment of nourishing foods, not being capable as yet of being filled with sound sense, nay, not even of tasting it, but simply and solely of smelling it.", + "[49] For just as we are told that hounds used in the chase have by nature the sense of smell especially keen, so that by following the scent they can track out and find the dead bodies of wild animals at the greatest distance, in the same way does the man who is enamoured of discipline follow the path of the sweet effluvium given forth by justice and other virtues. Fain would he reach them, so wondrously delicious is the fragrance they give forth, but since he cannot, he turns his baffled  head this way and that, and snuffs, for he can do no more, at the exhalation of nobility, the holiest of meats : for he does not deny that he is greedy of knowledge and sound sense.", + "[50] Blessed indeed are those to whom it is granted to have joy of the love-charms of wisdom, and to banquet on the truths she has discovered, and after revelling in these delights still to be athirst, bringing a craving for knowledge which knows no fullness nor satiety.", + "[51] But those will carry off the second prize, to whom it was given not indeed to win enjoyment of the holy table but to fill their souls with the steam of its viands: for these will be quickened and enkindled with breaths of virtue, even as invalids, who are enfeebled because they cannot take nourishment, inhale the reviving preparations which the schools of physicians make up and have ready as effective remedies for faintness." + ], + [ + "[52] The information that Terah left the land of Chaldaea and migrated to Haran, taking with him his son Abraham and his kindred, is given us not with the object that we may learn as from a writer of history, that certain people became emigrants, leaving the land of their ancestors, and making a foreign land their home and country, but that a lesson well suited to man and of great service to human life may not be neglected.", + "[53] What is this lesson? The Chaldaeans are astronomers, while the citizens of Haran busy themselves with the place  of the senses. Accordingly Holy Writ addresses to the explorer of the facts of nature certain questions—“Why do you carry on investigations about the sun, as to whether it is a foot indiameter,  whether it is larger than the whole earth, whether it is many times its size ? And about the illuminations of the moon, whether it has a borrowed light, or whether it employs one entirely its own? And why do you search into the nature of the other heavenly bodies, or into their revolutions or the ways in which they affect each other and affect earthly things?", + "[54] And why, treading as you do on earth, do you leap over the clouds? And why do you say that you are able to lay hold of what is in the upper air, when you are rooted to the ground? Why do you venture to determine the indeterminate? And why are you so busy with what you ought to leave alone, the things above? And why do you extend even to the heavens your learned ingenuity? Why do you take up astronomy and pay such full and minute attention to the higher regions? Mark, my friend, not what is above and beyond your reach but what is close to yourself,  or rather make yourself the object of your impartial scrutiny.", + "[55] What form, then, will your scrutiny take? Go in spirit to Haran, ‘excavated’ land, the openings and cavities of the body, and hold an inspection of eyes, ears, nostrils, and the other organs of sense, and engage in a course of philosophy most vital and most fitting to a human being. Try to find out what sight is, what hearing is, what taste, smell, touch are: in a word what sense-perception is. Next, ask what it is to see and how you see, what it is to hear and how you hear, what it is to smell or taste or handle, and how each function is habitually performed.", + "[56] But before you have made a thorough investigation into your own tenement, is it not an excess of madness to examine that of the universe? And there is a weightier charge which I do not as yet lay upon you,  namely to see your own soul and the mind of which you think so proudly: I say ‘see,’ for to comprehend it you will never be able.", + "[57] Go to! Mount to heaven and brag of what you see there, you who have not yet attained to the knowledge of that of which the poet speaks in the line", + "All that existeth of good and of ill in the halls of thy homestead.”  But bring the explorer down from heaven and away from these researches draw the “Know thyself,”  and then lavish the same careful toil on this too, in order that you may enjoy the happiness proper to man.", + "[58] This character Hebrews call “Terah,” Greeks “Socrates.” For they say that “Know thyself” was likewise the theme of life-long pondering to Socrates, and that his philosophy was concerned exclusively with his own self. Socrates, however, was a human being, while Terah was self-knowledge itself, a way of thinking set before us as a tree of great luxuriance, to the end that lovers of virtue might find it easy, as they pluck the fruit of moral knowledge, to take their fill of nourishment saving and most sweet.", + "[59] Such do we find those to be whose part it is to explore good sense: but more perfect than theirs is the nature with which those are endowed who train themselves to engage in the contest for it. These, when they have thoroughly learned in all its details the whole study of the sense-perceptions, claim it as their prerogative to advance to some other greater object of contemplation, leaving behind them those lurking-places of sense-perception, to which the name of Haran is given.", + "[60] Among these is Abraham who gained much progress and improvement towards the acquisition of the highest knowledge: for when most he knew himself, then most did he despair  of himself, in order that he might attain to an exact knowledge of Him Who in reality IS. And this is nature’s law: he who has thoroughly comprehended himself, thoroughly despairs of himself self, having as a step to this ascertained the nothingness in all respects of created being. And the man who has despaired of himself is beginning to know Him that IS." + ], + [ + "[61] What Haran is and why the man who leaves the Well of the Oath comes to it, has been made evident. We must consider the point which naturally comes next, our third point, namely what the place is which he lights upon or meets, for we read “he met a place” (Gen. 28:11).", + "[62] Now “place” has a threefold meaning, firstly that of a space filled by a material form, secondly that of the Divine Word, which God Himself has completely filled throughout with incorporeal potencies; for “they saw,” says Moses, “the place where the God of Israel stood” (Ex. 24:10).  Only in this place did he permit them to sacrifice, forbidding them to do so elsewhere: for they were expressly bidden to go up “to the place which the Lord God shall choose” (Deut. 12:5), and there to sacrifice “the whole burnt offerings and the peace offerings” (Ex. 20:24) and to offer the other pure sacrifices.", + "[63] There is a third signification, in keeping with which God Himself is called a place, by reason of His containing things, and being contained by nothing whatever, and being a place for all to flee into, and because He is Himself the space which holds Him; for He is that which He Himself has occupied, and naught encloses Him but Himself.", + "[64] I, mark you, am not a place, but in a place; and each thing likewise that exists; for that which is contained is different from that which contains it, and the Deity, being contained by nothing, is of necessity Itself Its own place.", + "Witness is borne to what I am saying by this oracle delivered in Abraham’s case: “He came to the place of which God had told him: and lifting up his eyes he saw the place from afar” (Gen. 22:3 f.). ", + "[65] Tell me, pray, did he who had come to the place see it from afar? Nay, it would seem that one and the same word is used of two different things: one of these is a divine Word, the other God Who was before the Word.", + "[66] One who has come from abroad under Wisdom’s guidance arrives at the former place, thus attaining in the divine word the sum and consummation of service. But when he has his place in the divine Word he does not actually reach Him Who is in very essence God, but sees Him from afar: or rather, not even from a distance is he capable of contemplating Him; all he sees is the bare fact that God is far away from all Creation, and that the apprehension of Him is removed to a very great distance from all human power of thought.", + "[67] Nay, it may be that neither in this part of the text  does the lawgiver use “place” as a figurative description of the First Cause, but that what is signified is something like this: “he came to the place and looked up and saw with his eyes” the place itself to which he had come, that it was a long way off from God for Whom no name nor utterance nor conception of any sort is adequate." + ], + [ + "[68] Having laid down these preliminary definitions, we resume our story. When the Practiser comes to Haran, or Sense-perception, he “meets a place.” This “place” is not that filled by a mortal body, for of that all earth-born men have their share, for they have filled a space and occupy of necessity some place. Nor is it that best one, the third named above, of which it would hardly have been possible for him to form a conception by dwelling at the well called “Oath,” where Isaac has his abode, the self-taught nature that never desists from faith toward God and dim conception of Him.  No: the “place” on which he “lights” is the place in the middle sense, the Word of God, shewing, as it does, the way to the things that are best, teaching, as it does, such lessons as the varying occasions require.", + "[69] For God, not deeming it meet that sense should perceive Him, sends forth His Words to succour the lovers of virtue, and they act as physicians of the soul and completely heal its infirmities, giving holy exhortations with all the force of irreversible enactments, and calling to the exercise and practice of these and like trainers implanting strength and power and vigour that no adversary can withstand.", + "[70] Meet and right then is it that Jacob, having come to Sense-perception, meets not now God but a word of God, even as did Abraham, the grandfather of his wisdom.  For we are told that “the Lord departed, when He ceased speaking to Abraham, and Abraham returned to his place” (Gen. 18:33). By “returning to his place” is implied the meeting with sacred Words of a kind from which the God Who is prior to all things has withdrawn, ceasing to extend visions that proceed from Himself, but only those that proceed from the potencies inferior to Him.", + "[71] There is an extraordinary fitness in saying not that he came to the place, but that he met with a place; for coming is a matter of choice, but there is often no exercise of choice in meeting. Thus should the divine Word, by manifesting Itself suddenly and offering Itself as a fellow-traveller to a lonely soul, hold out to it an unlooked-for joy—which is greater than hope.  For Moses too, when he “leads out the people to meet God” (Ex. 19:17), knows full well that He comes all unseen to the souls that yearn to come into His presence." + ], + [ + "[72] The lawgiver further states the reason why Jacob “meta” a place: “for the sun was set,” it says (Gen. 28:11), not this sun which shews itself to our eyes, but the light of the supreme and invisible God most brilliant and most radiant. When this shines upon the understanding, it causes those lesser luminaries of words  to set, and in a far higher degree casts into shade all the places of sense-perception; but when it has gone elsewhither, all these at once have their dawn and rising.", + "[73] And marvel not if the sun, in accordance with the rules of allegory, is likened to the Father and Ruler of the universe: for although in reality nothing is like God, there have been accounted so in human opinion two things only, one invisible, one visible, the soul invisible, the sun visible.", + "[74] The soul’s likeness to God the lawgiver has shewn elsewhere, by saying “God made man, after the image of God made He him” (Gen. 1:27),  and again, in the law enacted against murderers, “he that sheddeth man’s blood, in requital for his blood shall there blood be shed, because in the image of God made I man” (Gen. 9:6); while the sun’s likeness to God he has indicated by figures.", + "[75] In other ways also it is easy to discern this by a process of reasoning.  In the first place: God is light, for there is a verse in one of the psalms, “the Lord is my illumination and my Saviour” (Ps. 27[28]:1). And He is not only light, but the archetype of every other light, nay, prior to and high above every archetype, holding the position of the model of a model. For the model or pattern was the Word which contained all His fullness—light, in fact ; for, as the lawgiver tells us, “God said, ‘let light come into being’ ” (Gen. 1:3), whereas He Himself resembles none of the things which have come into being.", + "[76] Secondly: as the sun makes day and night distinct, so Moses says that God kept apart light and darkness; for “God,” he tells us, “separated between the light and between the darkness (Gen. 1:4). And above all, as the sun when it rises makes visible objects which had been hidden, so God when He gave birth to all things, not only brought them into sight, but also made things which before were not, not just handling material as an artificer, but being Himself its creator." + ], + [ + "[77] In the course of sacred revelation “Sun” is used in several figurative senses. To begin with, it is used of the human mind, which is erected and set up as a city by those who under compulsion serve creation in preference to the uncreated One. Of them we read that “they built strong cities for Pharaoh, namely Peitho,” speech, to which persuading is dedicated, “and Raamses,” sense-perception, by which the soul is eaten through as though by moths: the name means “moth-shock”;—“and On,” the mind, which Moses called Sun-city (Ex. 1:11), since the mind, like a sun, has assumed the leadership of our entire frame and bulk, and makes its forces reach, like the sun’s rays, to every part of it.", + "[78] And everyone who has accepted the citizenship of the body, and the name of such is Joseph, chooses for his father-in-law the priest and devotee of Mind.  For Moses says that Pharaoh “gave him Asenath, daughter of Potiphera, priest of Heliopolis” (Gen. 41:45).", + "[79] Secondly, Moses uses “sun” figuratively for sense-perception, inasmuch as it shews all objects of sense to the understanding. It is of sense-perception that Moses has spoken on this wise: “the sun arose upon him when he passed by the appearance of God” (Gen. 32:31); for in truth, when we are no longer able to remain in company with holiest forms, which are as it were incorporeal images, but turn in a different direction and go elsewhere, we are led by another light, even that which answers to sense-perception, a light, as compared with sound reason, differing no whit from darkness.", + "[80] When this sun has risen it wakes up sight and hearing, yea taste and smell and touch, from their seeming sleep, but sound sense and justice and knowledge and wisdom, which it finds awake, it plunges in sleep.", + "[81] This is why the sacred word says that no one can be clean until the even (Lev. 11 passim), the understanding being till then at the mercy of the movements of sense-perception.", + "For the priests too he lays down an inexorable law, in the form of a prediction,  in the words: “He will not eat of the holy things unless he have washed his body with water, and the sun be set, and he have become clean” (Lev. 22:6 f.).", + "[82] For he makes it perfectly evident by this declaration that no one is absolutely free from pollution, so as to celebrate the holy and reverend mysteries, by whom the splendours of this mortal life, objects as they are of sense-perception, are still held in honour. But if a man disdains them, the consequence is that he is shone upon by the light of sound sense, and by means of it he will be able completely to purge and wash out of himself the defilements of vain opinions.", + "[83] Or look at the sun itself. Do you not see that the effect of its rising is the reverse of that of its setting? When it has risen, all things on earth are lit up, while those in the heavens are obscured: on the contrary, when it has set the stars appear, and earthly objects are hidden.", + "[84] It is precisely the same with us. When the light of our senses has risen like a sun, the various forms of knowledge, so truly heavenly and celestial, disappear from sight: when it reaches its setting, radiances most divine and most star-like sent forth from virtues come into view: and it is then that the mind also becomes pure because it is darkened by no object of sense." + ], + [ + "[85] The third meaning in which he employs the title sun is that of the divine Word, the pattern, as has been already mentioned, of the sun which makes its circuit in the sky. It is of the divine Word that it is said, “The sun went forth upon the earth, and Lot entered into Zoar, and the Lord rained on Sodom and Gomorrah brimstone and fire” (Gen. 19:23 f.).", + "[86] For the Word of God, when it arrives at our earthy composition, in the case of those who are akin to virtue and turn away  to her, gives help and succour, thus affording them a refuge and perfect safety, but sends upon her adversaries irreparable ruin.", + "[87] In a fourth sense, as I have already said, the title of “Sun” is applied to the Ruler of the Universe Himself, through Whose agency irremediable sins, when apparently concealed, are disclosed. For to God all things are known, even as all things are possible.", + "[88] In accordance with this we see Him bringing to the sun to be laid bare those energies of the soul that have been unstrung by lewd and licentious intercourse with Mind’s daughters, the senses, as though they were common strumpets.", + "[89] For he says “and the people abode in Shittim”—the meaning of this name is “thorns,” a symbol of passions pricking and wounding the soul—“and was defiled to commit whoredom with the daughters of Moab”—these are the senses, entitled daughters of Mind; for the translation of “Moab” is “from a father.” The lawgiver adds the command given him: “Take all the chiefs of the people and set them up publicly  unto the Lord before the sun, and the anger of the Lord shall be turned away from Israel” (Num. 25:1, 4).", + "[90] It was not only that, in his desire that the hidden deeds of unrighteousness should be made manifest, he caused the rays of the sun to shine about them. More than this, he gave the figurative title of “Sun” to the universal Father, to Whose sight all things are open, even those which are perpetrated invisibly in the recesses of the understanding. He says that when they have been made manifest, the One gracious Being will be found gracious.", + "[91] Why so? Because, if the understanding imagining that its wrongdoing will escape the notice of God as though He were not able to see all things, sin secretly in deep recesses; if subsequently, whether of itself or by the leading of another, it come to realize that it is impossible that anything should be otherwise than clear to God; if it unfold itself and all its doings, and bringing them out into the open expose them as it were in the sunlight to Him Whose eye is upon all things; if it say that it repents of the evil opinions which it formerly held in reliance upon an ill-judging judgement; if it acknowledge that nothing is withdrawn from His sight, but that all things are ever known and manifest to Him, not only those which have been done already, but the far greater body of those which are but contemplated in the future;—then has it gained cleansing and benefit and has appeased the just wrath of the convicting wielder of the lash who was standing over it. So is it with the soul if it embraces repentance, younger brother of complete guiltlessness." + ], + [ + "[92] There are other cases in which the lawgiver evidently takes the sun figuratively as applying to the First Cause, as in the Law enacted with reference to those who lend money on security. Read the Law: “If thou take thy neighbour’s garment to pledge thou shalt restore it to him before the setting of the sun; for this is his only covering, it is the garment of his shame. Wherein shall he sleep? If then he cry unto Me, I will hear him, for I am compassionate” (Ex. 22:26 f.).", + "[93] Do not those who suppose that the lawgiver feels all this concern about a cloak deserve, if not reproach, at least a reminder, in such terms as, “What are you saying, good sirs? Does the Creator and Ruler of the universe speak of Himself as compassionate in regard to so trifling a matter, a garment not returned to a debtor by a lender of money?", + "[94] To entertain such ideas is a mark of men who have utterly failed to see the greatness of the excellence of the infinitely great God, and against every principle human or divine attribute human pettiness to the Being Who is un-originate", + "[95] and incorruptible and full of all blessedness and happiness. What is there outrageous in money-lenders keeping the securities in their own hands, until they have got back their own? Someone will say perhaps that the debtors are poor men, and deserve pity. In that case would it not be better to make a law for contributing to the needs of such people instead of making them debtors, or for prohibiting lending upon security? But the legislator who has permitted this cannot reasonably be indignant with those who do not give up before the time what they have received,", + "[96] and treat them as devoid of piety. And does a man who has reached practically the extreme limit of poverty, and is clothed with a single rag, endeavour to attract fresh money-lenders, while he lets pass unheeded the compassion, which goes forth abundantly from all beholders, indoors, at temples,", + "[97] in the market-place, everywhere, to those who experience such misfortunes? But in this case he is supposed to bring and offer the sole covering of his shame, with which he veiled nature’s secret parts. And security for what? tell me that. Is it for a better garment to take its place? For no one is at a loss for the bare necessities of food, so long as springs gush forth, and rivers run down in winter, and earth yields her fruits in their season.", + "[98] And is the creditor either so swallowed up in riches or so exceedingly cruel as to be unwilling to afford a tetradrachm (or less it may be) to anybody, or make a loan rather than a free gift to one so poor, or to take as security the man’s only garment, an act which might well be given another name and called coat-snatching? For that is the coat-snatcher’s way; when they remove people’s apparel they carry it off, and leave the owners naked.", + "[99] And why did he take thought for night and that no one should sleep without clothing,  but shewed no such care for the day and that a man should not be indecent in his waking hours? Or is it not the case that by night and darkness all things are hidden, so that nakedness causes less shame or none at all, whereas by the light of day all things are uncovered, so that then one is more obliged to blush?", + "[100] And why did he enjoin not the giving but the returning of the garment? For we return what belongs to another, whereas the securities belong to the lenders rather than to the borrowers. And do you not notice that he has given no direction to the debtor, after taking the garment to use as a blanket, when day has come to get up and remove it and carry it to the money-lender?", + "[101] And indeed the peculiarities of the wording might well lead even the slowest-witted reader to perceive the presence of something other than the literal meaning of the passage: for the ordinance bears the marks of an explanatory statement rather than of an exhortation. A man giving an exhortation would have said, “If the garment given as security be the only one the borrower has, return it before evening, that he may have it to wrap round him at night.” But if he makes a statement  he would put as it stands: “thou shalt give it back to him, for this is the only wrapper he has, this is the garment without which he is not decent; what is he to sleep in?” (Ex. 22:27)." + ], + [ + "[102] Let what has been said and other considerations of the same kind suffice for the self-satisfied pedantic professors of literalism, and let us in accordance with the rules of allegory make such remarks on this passage as are appropriate. Well, then, we say that a garment is a figure for rational speech.  For clothing keeps off the mischiefs that are wont to befall the body from frost and heat; it conceals nature’s secret parts; and the raiment is a fitting adornment to the person.", + "[103] In like manner, rational speech was bestowed on man by God as the best of gifts. First of all, it is a weapon of defence against those who threaten him with violence. For as nature has fortified other living creatures each with appropriate means of guarding themselves whereby they may beat off those who attempt to do them an injury, so has she given to man a most strong redoubt and impregnable fort in rational speech. Grasping this with all his might as a soldier does his weapons, he will have a body-guard meeting his every need. Having this to fight before him, he will be able to ward off the hurts which his enemies would fain inflict upon him.", + "[104] In the second place, rational speech is a most necessary covering for matters of shame and reproach; it has great ability to conceal and hide up men’s sins. Thirdly, it serves as an adornment of the whole life: for this it is that makes each one of us better and leads every man to something higher.", + "[105] But there are some men who—mischievous pests that they are —actually hold rational speech in pawn, and rob its possessors of it, and, when they ought to foster its growth, cut it utterly down, like those who ravage the fields of their enemies and endeavour to destroy both the wheat and the other crops, which if left alone would have been a great boon to the consumers.", + "[106] What I mean is that there are some who wage an unrelenting war against the rational nature, men who cut down to the ground its first shoots, and squeeze the life out of its earliest growths, so rendering it to all intents and purposes barren and unproductive of noble doings.", + "[107] For there are times when, seeing it bent with irresistible impulse on education and smitten with a passionate love of the truths which philosophy has discovered, they conceive a jealous and malicious fear lest, grandly inspired and highly exalted, it should sweep like a torrent over their hair-splittings and plausible inventions for the overthrow of truth, and by their perversions of art  change the direction of its current, providing a channel leading to low and illiberal arts and sciences. Not infrequently they sterilize and block it up, and leave its natural greatness fallow and unfruitful, like bad guardians of orphans who let a rich and fertile farm become a wilderness. In fact, void of pity beyond all men, they are not ashamed to strip a man of his only garment, reason; for it says “this is all he has to put round him” (Ex. 22:27).", + "[108] What is this save reason? For as neighing is peculiar to a horse, and barking to a dog, and lowing to a cow, and roaring to a lion, so is speech and reason itself to man. For with this has man, the dearest to God of all living creatures, been dowered as specially his own, to be his stronghold, protection, armour, wall." + ], + [ + "[109] This is why he adds “this garment is the only cover of his unseemliness” (Ex. 22:27). For who is there that in so fair a fashion removes from sight what might cause shame or entail reproach in man’s life, as does reason? For ignorance, the kin of the irrational nature, is a matter of shame, while culture, near akin to reason, is his proper adornment:", + "[110] “In what, then, shall he sleep?” or, in other words, wherein shall a man find calmness and complete repose, save in reason? For reason brings relief to those of us whose fate is the most grievous. Even, then, as the kindliness and companionship and courtesy of friends has many a time healed and comforted those who were oppressed by sorrows or fears or some other ills, so not often but always is it mischief-averting reason that alone dislodges the overwhelming burden laid upon us by the distresses incident to our yokefellow the body, or by the unforeseen disasters that swoop down on us from without.", + "[111] For reason is our friend, familiar, associate, comrade, bound up with us, or rather cemented and united with us by an invisible and indissoluble natural glue. That is why it both foretells what will be expedient, and, when something undesirable has occurred, is at hand with unsolicited aid, bringing not only one or other of the two kinds of help, that of the adviser who does not act, or that of the fellow-combatant who does not speak, but both of these.", + "[112] For the power which reason exercises does not work by half measures, but is thoroughgoing on every side, and if it fails in its plans or in its execution of them, it has recourse to the third mode of help-giving, namely consolation.  For as there are healing applications for wounds, so are the disorders of the soul healed by reason, of which the lawgiver says that it must be restored “before the setting of the sun” (Ex. 22:26), which means before the going down of those all-illuminating rays of the God who is greatest and most present to help, who by reason of His compassion for our race sends them forth from heaven into the mind of man.", + "[113] For while there is abiding in the soul that most God-like and incorporeal light, we shall restore the reason which had been given in pledge, as a garment is given, in order that he, who has received back the possession which is man’s peculiar prerogative, may have opportunity to cover over all that is a shame to human life, to get the full benefit of the divine gift, and to enjoy calm repose through the presence of a counsellor and defender so true, so sure never to abandon the post in which he has been stationed.", + "[114] While, then, God still pours upon you the rays of His sacred light, hasten while it is day to restore to its owner the pledge you have seized. For when that light has set, you, like “all Egypt” (Ex. 10:21), will experience for ever a darkness that may be felt, and smitten with sightlessness and ignorance will be deprived of the possessions of all of which you deemed yourself master, and be perforce enslaved by Israel, the Seeing One, whom, though by nature immune from bondage, you seized as your chattel." + ], + [ + "[115] This long course  we have run to no other end than to shew how it fares with the Practiser’s mind. Its movements are uneven, sometimes towards fruitfulness, sometimes to the reverse; it is continually, as it were, ascending and descending. In the time of fruitfulness and uplifting, there shine upon it the archetypal and incorporeal rays of the fountain of reason, God the consummator, but when it sinks low and fails to yield, its light is the images of these rays, immortal “words” which it is customary to call angels. ", + "[116] That is why, in this passage, he says “he met a place; for the sun was set” (Gen. 28:11). For when the soul is forsaken by the rays of God, by means of which apprehensions of things are gained in greatest distinctness, there rises the secondary feebler light, not as before of facts but of words,  just as is the case in this material world; for the moon, ranking second to the sun when that has set, sends forth upon the earth a dimmer light.", + "[117] And further, to meet a “place” or “word” is an all-sufficient gift to those who are unable to see God Who is prior to “place” and “word,” inasmuch as they did not find their soul entirely bereft of illumination, but when that glorious undiluted light sank out of their sky, they obtained that which has been diluted. For we read in Exodus (10:23), “For the children of Israel there was light in all their dwellings,” so that night and darkness are for ever banished, with which they live whose blindness is not of the body, but of the soul, who know not virtue’s rays.", + "[118] Some, supposing that in this passage “sun” is a figurative expression for sense and mind, our own accepted standards of judgement, and “place” for the divine word, have understood the passage in this way: “the Practiser met a divine word when the mortal and human light had gone down.”", + "[119] For so long as mind and sense-perception imagine that they get a firm grasp, mind of the objects of mind and sense of the objects of sense, and thus move aloft in the sky,  the divine Word is far away. But when each of them acknowledges its weakness, and going through a kind of setting passes out of sight, right reason is forward to meet and greet at once the practising soul, whose willing champion he is when it despairs of itself and waits for him who invisibly comes from without to its succour." + ], + [ + "[120] We read next that “he took one of the stones of the place and set it under his head, and slept in that place” (Gen. 28:11). Our admiration is extorted not only by the lawgiver’s allegorical and philosophical teaching, but by the way in which the literal narrative inculcates the practice of toil and endurance.", + "[121] For he does not deem it worthy of one whose heart is set upon virtue to fare sumptuously and live a life of luxury affecting the tastes and ambitions of people who are called fortunate but are in reality laden with ill-fortune, whose whole life in the eyes of the most holy lawgiver is a sleep and a dream.", + "[122] In the daytime these people, when they have got through their outrages upon other men in law-courts, and council-chambers, and theatres, and everywhere, come home, poor wretches, to ruin their own abode, not that which consists of buildings, but the abode which is bound up by nature with the soul, I mean the body. Into it they convey an unlimited supply of eatables one after another, and steep it in quantities of strong drink, until the reasoning faculty is drowned, and the sensual  passions born of excess are aroused and raging with a fury that brooks no check, after falling upon and entangling themselves with all whom they meet, have disgorged their great frenzy and have abated.", + "[123] At night, when it is time to retire to bed, they recline exceedingly delicately on costly couches and gaily-coloured bedding with which they have provided themselves, aping the luxury of women to whom nature allows an easier mode of life, agreeable to the body of softer stamp  which the Creator Artificer has wrought for them.", + "[124] None such is a disciple of the holy Word, but only those who are really men, enamoured of moderation, propriety, and self-respect: men who have laid down as the foundation, so to speak, of their whole life self-control, abstemiousness, endurance, which are safe roadsteads of the soul, in which it can lie firmly moored and out of danger; men superior to the temptations of money, pleasure, popularity, regardless of meat and drink and of the actual necessaries of life, so long as lack of food does not begin to threaten their health; men perfectly ready for the sake of acquiring virtue to submit to hunger and thirst and heat and cold and all else that is hard to put up with; men keen to get things most easily procured, who are never ashamed of an inexpensive cloak, but on the contrary regard those which cost much as matter for reproach and a great waste of their living.", + "[125] To these men a soft bit of ground is a costly couch; bushes, grass, shrubs, a heap of leaves, their bedding; their pillow some stones or mounds rising a little above the general level. Such a mode of life as this the luxurious call hard faring, but those who live for what is good and noble describe it as most pleasant; for it is suited to those who are not merely called but really are men.", + "[126] Do you not see how, in the passage before us, the lawgiver represents the athlete of noble pursuits, in enjoyment of a princely abundance of materials  for comfort, as sleeping on the ground, and using a stone as his pillow, and a little later in his prayers asking for nature’s wealth, bread and raiment (Gen. 28:20)? For he  ever held up to ridicule the wealth which depends on the vain opinions of men, and scoffed at those who regarded it with reverence. In him we have the original pattern of the practiser’s soul, one at war with every man that is effeminate and emasculated." + ], + [ + "[127] So much, then, for the praise of the lover of toil and virtue in the literal sense of the passage. We have still to explore its symbolic teaching. In doing so it is of importance to know that the divine “place” and the holy land is full of incorporeal “words”; and these words are immortal souls.", + "[128] Of these words he takes one, choosing as the best the topmost one, occupying the place which the head does in the whole  body, and sets it up close to his understanding (Gen. 28:11); for the understanding is, we may say, the soul’s head. He does so professedly  to sleep upon it, but in reality to repose on the divine word, and lay his whole life, lightest of burdens, thereon.", + "[129] The divine word readily listens to and accepts the athlete to be first of all a pupil, then when he has been satisfied of his fitness of nature, he fastens on the gloves as a trainer does and summons him to the exercises, then closes with him and forces him to wrestle until he has developed in him an irresistible strength, and by the breath of divine inspiration he changes ears into eyes, and gives him when remodelled in a new form the name of Israel—He who sees.", + "[130] It is then too that he confers on him the crown of victory. Now the crown has a strange and outlandish and perhaps ill-sounding name; for the name given it by the president of the contest is “numbness”; for we read that “the broad part grew numb” (Gen. 32:25), a guerdon the most wondrous of all awards ever announced in honour of a victor.", + "[131] For if the soul which had been made partaker of indomitable power, and has attained perfection in contests for the winning of virtues, and has reached the very limit of the good and beautiful, instead of being lifted up in arrogance and stepping high in vaunting mood, conscious of power to take long strides on sound feet, should turn numb and shrink in the broad limb enlarged by conceit, and then after thus voluntarily disabling itself go with limping gait, that so it might fall behind the incorporeal beings—though seemingly worsted it will be the victor.", + "[132] For to give up prizes to one’s betters of free choice and not under compulsion is accounted highly profitable, since even the second prizes offered in this contest immeasurably transcend in greatness of honour the first prizes in all other contests." + ], + [ + "[133] Such, then, is the prelude of the God-sent vision, and it is now time to turn to the vision itself, and to examine in detail its several points. “He dreamed,” it runs, “and behold a stairway set up on the earth, and the top of it reached to heaven: and the angels of God were ascending and descending on it; and the Lord stood firmly upon it” (Gen. 28:12).", + "[134] “Stairway” when applied to the universe is a figurative name for the air; whose foot is earth and its head heaven. For the air extends in all directions to the ends of the earth from the sphere of the moon which is described by meteorologists as last of the heavenly zones, and first of those which are related to us. ", + "[135] The air is the abode of incorporeal souls, since it seemed good to their Maker to fill all parts of the universe with living beings. He set land-animals on the earth, aquatic creatures in the seas and rivers, and in heaven the stars, each of which is said to be not a living creature only but mind of the purest kind through and through; and therefore in air also, the remaining section of the universe, living creatures exist. If they are not to be apprehended by sense, what of that?", + "[136] The soul too is a thing invisible. Indeed it is more to be expected that air should be the nurse of living creatures than that land and water should, seeing that it is air that has given vitality to the creatures of land and water, for the Great Artificer made air the principle of coherence in motionless bodies, the principle of growth in bodies which move but receive no sense-impressions, while in bodies that are susceptible of impulse and sense-impression He made it the principle of life.", + "[137] Is it not then inconsistent that the element through which other things obtained vitality should be empty of living souls? Accordingly let no one take away nature at its best, as it is in living creatures, from the best of earth’s elements, air: for so far is air from being alone of all things untenanted, that like a city it has a goodly population, its citizens being imperishable and immortal souls equal in number to the stars.", + "[138] Of these souls some, such as have earthward tendencies and material tastes, descend  to be fast bound in mortal bodies, while others ascend,  being selected for return according to the numbers and periods determined by nature.", + "[139] Of these last some, longing for the familiar and accustomed ways of mortal life, again retrace their steps, while others pronouncing that life great foolery call the body a prison and a tomb, and escaping as though from a dungeon or a grave, are lifted up on light wings to the upper air and range the heights for ever.", + "[140] Others there are of perfect purity and excellence, gifted with a higher and diviner temper, that have never felt any craving after the things of earth, but are viceroys of the Ruler of the universe, ears and eyes, so to speak, of the great king,  beholding and hearing all things.", + "[141] These are called “demons” by the other philosophers, but the sacred record is wont to call them “angels” or messengers, employing an apter title, for they both convey the biddings of the Father to His children and report the children’s need to their Father. ", + "[142] In accordance with this they are represented by the lawgiver as ascending and descending: not that God, who is already present in all directions, needs informants, but that it was a boon to us in our sad case to avail ourselves of the services of “words” acting on our behalf as mediators, so great is our awe and shuddering dread of the universal Monarch and the exceeding might of His sovereignty.", + "[143] It was our attainment of a conception of this that once made us address to one of those mediators the entreaty: “Speak thou to us, and let not God speak to us, lest haply we die” (Ex. 20:19). For should He, without employing ministers, hold out to us with His own hand, I do not say chastisements, but even benefits unmixed and exceeding great, we are incapable of receiving them.", + "[144] It is a fine thought that the dreamer sees the air symbolized by a stairway as firmly set on the earth; for the exhalations given forth out of the earth are rarefied and so turned into air, so that earth is air’s foot and root and heaven its head.", + "[145] Do they not tell us that the moon is not an unmixed mass of ether, as each of the other heavenly bodies is, but a blend of ethereal and aerial substance; and that the black which appears in it, which some call a face, is nothing else than the commingled air which is naturally black and extends all the way to heaven ?" + ], + [ + "[146] Such then is that which in the universe is figuratively called stairway. If we consider that which is so called in human beings we shall find it to be soul. Its foot is sense-perception, which is as it were the earthly element in it, and its head, the mind which is wholly unalloyed, the heavenly element, as it may be called.", + "[147] Up and down throughout its whole extent are moving incessantly the “words” of God, drawing it up with them when they ascend and disconnecting it with what is mortal, and exhibiting to it the spectacle of the only objects worthy of our gaze; and when they descend not casting it down, for neither does God nor does a divine Word cause harm, but condescending out of love for man and compassion for our race, to be helpers and comrades, that with the healing of their breath they may quicken into new life the soul which is still borne along in the body as in a river. ", + "[148] In the understandings of those who have been purified to the utmost the Ruler of the universe walks noiselessly, alone, invisibly, for verily there is an oracle once vouchsafed to the Sage, in which it is said: “I will walk in you, and will be your God” (Lev. 26:12): but in the understandings of those who are still undergoing cleansing and have not yet fully washed their life defiled and stained by the body’s weight there walk angels, divine words, making them bright and clean with the doctrines of all that is good and beautiful.", + "[149] It is quite manifest what troups of evil tenants are ejected, in order that One, the good one, may enter and occupy. Be zealous therefore, O soul, to become a house of God, a holy temple, a most beauteous abiding-place; for perchance, perchance the Master of the whole world’s household shall be thine too and keep thee under His care as His special house, to preserve thee evermore strongly guarded and unharmed.", + "[150] It may be too that the Practiser has his own life presented to him in his vision as resembling a stairway; for practising is by nature an uneven business, at one moment going onward to a height, at another returning in the opposite direction, and at one time like a ship making life’s voyage with fair winds, at another with ill winds. For the life of practisers is, as one has said, a life “of alternate days,”  sometimes alive and wakeful, sometimes dead or asleep.", + "[151] And this suggestion is not perhaps wide of the mark. For while it is the portion of the wise to dwell in the heavenly region of Olympus, since they have ever learned to make the heights their resort, and the depths of Hades are the abode allotted to the bad, who from first to last have made dying their occupation, and from the cradle to old age are accustomed to corruption,", + "[152] the practisers—midway between those extremes—are often stepping up and down as upon a stairway, either being drawn upwards by the better portion or dragged in the opposite direction by the worse, until God, the umpire of this strife and conflict, bestows the prizes on the better order, and brings its opposite to perdition." + ], + [ + "[153] I must not fail to mention another idea which is present in the vision. The affairs of men are naturally likened to a ladder owing to their uneven course.", + "[154] For one day, as the poet says,  brings one man down from on high, and lifts another up, and nothing relating to man is of a nature to remain as it is, but all such things are liable to changes of every kind.", + "[155] Are not private citizens continually becoming officials, and officials private citizens, rich men becoming poor men and poor men men of ample means, nobodies becoming celebrated, obscure people becoming distinguished, weak men strong, insignificant men powerful, foolish men men of understanding, witless men sound reasoners?", + "[156] Such is the road on which human affairs go up and down, a road liable to shifting and unstable happenings, their uneven tenor manifestly laid bare by time’s unerring test." + ], + [ + "[157] The dream shewed the Ruler of the angels set fast upon the stairway, even the Lord: for high up like a charioteer high over his chariot or a helmsman high over his ship must we conceive of Him that IS standing over bodies, over souls, over doings, over words, over angels, over earth, over air, over sky, over powers descried by our senses, over invisible beings, yea all things seen and unseen: for having made the whole universe to depend on and cling to Himself, He is the Charioteer of all that vast creation.", + "[158] Let nobody, when he hears of His being set fast, think that anything co-operates with God to help Him to stand firmly. Let him account the truth signified by it to be equivalent to the statement that the sure God is the support and stay, the firmness and stability of all things, imparting as with the impress of a seal to whom He will the power of remaining unshaken. For it is because He stablishes and holds it together that the system of created things remains strongly and mightily free from destruction.", + "[159] He, then, that stands upon the stairway of heaven says to him who beholds the dream-vision, “I am the Lord God of Abraham thy father and the God of Isaac: fear not” (Gen. 28:13). This oracle was the fort and most firm buttress of the practising soul. It clearly taught him that He Who is Lord and God of the universe is both Lord and God of his family, registered under both titles as held by father and grandfather, to the end that the world at large and the lover of virtue may have the same inheritance: for it has been said, “the Lord Himself is his inheritance”  (Deut. 10:9)." + ], + [ + "[160] Do not think that it is without special point that in this passage the divine relationship to Abraham is expressed by the words “Lord and God,” that to Isaac by the word “God” only. For Isaac is a figure of knowledge gained by nature, knowledge which listens to and learns from no other teacher but itself, while Abraham is a figure of knowledge gained by instruction; and Isaac is a dweller on his native soil, while Abraham is an emigrant and a stranger in the land.", + "[161] For, abandoning the foreign alien tongue of Chaldaea, the tongue of sky-prating astrology, he betook him to the language that befits a living creature endowed with reason, even the worship of the First Cause of all things.", + "[162] This character stands in need of two tending powers, governance and kindness, in order that by the authority of the ruler it may be led to give heed to his ordinances, and by his graciousness be greatly benefited. The other character needs the power of kindness only, for, having obtained by nature goodness and beauty of character, he was not one who had been improved by the admonishments of a governor, but as the result of the gifts showered upon him from above he shewed himself good and perfect from the outset.", + "[163] Now the name denoting the kind and gracious power is “God,” and that denoting the kingly ruling power is “Lord.” What good thing, then, would a man say was of the first rank, but the meeting with unmixed untempered kindness? And to what would he assign the second place, save to kindness which was a blend of governing and giving? It seems to me that it was by discerning this that the Practiser was led to pray a prayer worthy of the utmost admiration, that the Lord would become to him God (Gen. 28:21): for he wished no longer to be in dread of Him as ruler, but lovingly to honour Him as bestower of kindness.", + "[164] Might it not have been expected, I ask, that these and like lessons would cause even those who were blind in their understanding to grow keen-sighted, receiving from the most sacred oracles the gift of eyesight, enabling them to judge of the real nature of things, and not merely rely on the literal sense? But even if we do close the eye of our soul and either will not take the trouble or have not the power to regain our sight, do thou thyself, O Sacred Guide, be our prompter  and preside over our steps and never tire of anointing  our eyes, until conducting us to the hidden light of hallowed words thou display to us the fast-locked lovelinesses invisible to the uninitiate.", + "[165] Thee it beseems to do this; but all ye souls which have tasted divine loves, rising up as it were out of a deep sleep and dispelling the mist, hasten towards the sight to which all eyes are drawn; put away the heavy-footed lingering of hesitation, that you may take in all that the Master of the contests has prepared in your behoof, for you to see and hear." + ], + [ + "[166] The notable examples which may be used to shew these are countless. The text just quoted is one of them. For the oracle spoke of the man, who in kin was the Practiser’s grandfather, as his father; but did not, when mentioning his actual father, give him the title of parent. The words are: “I am the Lord God of Abraham thy father”—and yet he was his grandfather—and again, “the God of Isaac” (Gen. 28:13), without the addition of “thy father.”", + "[167] Now, is it not worth while to investigate the cause of this? Assuredly it is. So let us carefully inquire what it is. The lawgiver says that virtue is gained either by nature or by practice or by learning, and has accordingly recorded the patriarchs of the nation as three in number, all wise men.  They had not at the start the same form of character, but they were all bent on reaching the same goal.", + "[168] Abraham, the earliest of them, had teaching as his guide on the way that leads to the good and beautiful, as we shall shew to the best of our ability in another treatise. Isaac who comes between him and Jacob had as his guide a nature which listens to and learns from itself alone. Jacob, the third of them, relied on exercises and practisings preparatory for the strenuous toil of the arena.", + "[169] There being, then, three methods by which virtue accrues, it is the first and third that are most intimately connected; for what comes by practice is the offspring and product of that which comes by learning; whereas that which comes by nature is, to be sure, of kin with them, being like a root at the bottom of all three, but the prerogative allotted to it is one which none contests and which needs no effort.", + "[170] Thus it is quite natural to say that Abraham, who owed his improvement to teaching, was father of Jacob, who was shaped and drilled by exercises, meaning not so much that the man Abraham was father of the man Jacob, as that the faculty of hearing which is a most ready instrument for learning begets and produces the faculty of exercise and practice so serviceable in contest.", + "[171] If, however, our practiser exert himself and run to the end of the course, and come to see clearly what he formerly saw dimly as in a dream, and receives the impress of a nobler character and the name of “Israel,” “he that seeth God,” in place of “Jacob,” “the supplanter,” he no longer claims as his father Abraham, the man who learned, but Isaac the man who was born good by nature.", + "[172] This is not a story invented by me, but an oracle inscribed upon the sacred tables. For we read that “Israel took his journey with all that he had, and came to the well of the oath, and offered a sacrifice to the God of his father Isaac” (Gen. 46:1). Do you by this time perceive that the discourse before us is not about mortal men, but, as already stated, about the facts of nature? For you observe that the same subject is at one time named Jacob, with Abraham as his father, and at another is styled Israel with Isaac as his father, the reason for this being that which has been set forth in detail." + ], + [ + "[173] So, after saying “I am the Lord God of Abraham thy father and the God of Isaac,” he adds “fear not” (Gen. 28:13). The words come naturally after the others; for how shall we any longer be afraid, when we have Thee our Defender, a weapon that brings deliverance from fear and every passion? Moreover, it was Thou that didst bring out of obscurity into distinctness the original patterns of our education, Abraham whose teacher, and Isaac whose parent  Thou wast: for Thou didst condescend to be named instructor of the one and father of the other, giving one the position of pupil, the other that of son.", + "[174] It is because Thou art this that Thou dost promise that Thou wilt give him the land also, virtue I mean abounding in all manner of fruits, whereon the Practiser slumbers, asleep to the life of sense, but awake to that of the soul and therefore at rest. Thou graciously approvest his peaceful repose, which he won not without war and war’s hardships, a war in which he bore no arms and destroyed no men (away with the thought!) but overthrew the troop of passions and vices that oppose virtue.", + "[175] Wisdom’s race is likened to the sand of the earth (ibid. 14), both because its number is without limit and because the sand-bank forces back the inroads of the sea, as those of sinful and unjust deeds are kept back by trained reason. And this, in accordance with the Divine promises, is broadening out to the very bounds of the universe, and renders its possessor inheritor of the four quarters of the world, reaching to them all, to East, and West, and South and North: for it is said, “It shall spread abroad, to the West and to the South and to the North and to the East?” (ibid. 14).", + "[176] The man of worth is not just a good to himself but a common good to all men. From his ready store he proffers the boon which is his to give. For as the sun is a light to all who have eyes, so is the wise man to such as are partakers of a rational nature," + ], + [ + "for he says “in thee shall all tribes be blessed” (ibid. 14).", + "[177] Now this divine utterance has its application to a man both in his relation to his own separate being, and as a social being related to others. For if the mind which is in me have been rendered pure by perfect virtue, then the “tribes” of that which is earthly in me are sharers of its purifying, those I mean which pertain to the senses and to that chiefest container, the body. Again, if one belonging to a household or city or country or nation become a lover of sound sense, it must be that that household and city and country and nation has a better mode of life.", + "[178] For just as the exhalations from aromatic herbs fill those who come near them with a sweet fragrance, in the same way those who belong to the circle and neighbourhood of a wise man, drinking in the atmosphere which spreads far and wide around him, are improved in character." + ], + [ + "[179] It is a vast boon to a toiling and striving soul to have as a Fellow-traveller God whose presence reaches everywhere: for we read, “Behold, I am with thee” (ibid. 15). Of what riches can we any longer stand in need, when we have Thee Who art alone the true riches, “keeping us on the way” which leads to virtue, along all its sections?  For there is not one part only of the life according to reason which tends to righteousness and virtue generally, but an infinite number of them, each a fresh starting-point on the road to wisdom." + ], + [ + "[180] Right good too are the words “I will bring thee again into this land” (ibid.). For excellent would it have been for the reasoning faculty to have remained in its own keeping and not have left its home for that of sense-perception; but, failing that, it is well that it should return to itself again.", + "[181] Perhaps, too, in these words he hints at the doctrine of the immortality of the soul: for, as was said a little before, it forsook its heavenly abode and came into the body as into a foreign land. But the Father who gave it birth says that He will not permanently disregard it in its imprisonment, but will take pity on it and loose its chains, and escort it in freedom and safety to its mother-city, and will not stay his hand until the promises given by words have been made good by actual deeds: for it is the special attribute of God and of Him alone to say what will surely come to pass.", + "[182] And yet what need to say this? For His words are in no way different from deeds.", + "So, then, the practising soul, now fully roused and ready for the inquiry into what concerns Him that IS, at first made the conjecture that He is in a place, but after a little while, it is seized with fear at the unscrutable nature of the quest and begins to change its mind. ", + "[183] For we read “Jacob rose up and said, that the Lord is in this place, but I knew it not” (ibid. 16). And it would have been better, I should say, to be ignorant than to suppose that God is in some place Who Himself contains and encompasses all things." + ], + [ + "[184] Rightly, therefore, was he afraid and said in an awestruck tone, “How dreadful is this place” (ibid. 17). For indeed most difficult of the “places” in the study of nature’s verities is that in which men inquire as to where, and whether at all in any thing the Existent Being is. Some say that everything that subsists occupies some space, and of these one allots to the Existent One this space, another that, whether inside the world or a space outside it in the interval between worlds.  Others maintain that the Unoriginate resembles nothing among created things, but so completely transcends them, that even the swiftest understanding falls far short of apprehending Him and acknowledges its failure.", + "[185] Wherefore he straightway cried aloud “This is not” (ibid. 17); this that I supposed, “that the Lord is in some place” (ibid. 16), is not so; for according to the true reckoning He contains, but is not contained. But this that we can point out and see, this world discerned by sense, is, as I now know, nothing but a house of “God,” that is, of one of the Potencies of the Existent, that is, the Potency which expresses His goodness.", + "[186] The world which he named a “house,” he also described as “gate of” the real “heaven” (ibid. 17). Now what is this? The world which only intellect can perceive, framed from the eternal forms in Him  Who was appointed in accordance with Divine bounties, cannot be apprehended otherwise than by passing on to it from this world which we see and perceive by our senses.", + "[187] For neither indeed is it possible to get an idea of any other incorporeal thing among existences except by making material objects our starting-point. The conception of place was gained when they were at rest: that of time from their motion, and points and lines and superficies, in a word extremities from the robe-like exterior which covers them.", + "[188] Correspondingly, then, the conception of the intelligible world was gained from the one which our senses perceive: it is therefore a kind of gate into the former. For as those who desire to see our cities go in through gates, so all who wish to apprehend the unseen world are introduced to it by receiving the impression of the visible world. The world whose substance is discernible only by intellect apart from any sight whatever of shapes or figures, but only by means of the archetypal eternal form present in the world which was fashioned in accordance with the image beheld by him with no intervening shadow,—that world shall change its title, when all its walls and every gate has been removed and men may not catch sight of it from some outside point, but behold the unchanging beauty, as it actually is, and that sight no words can tell or express." + ], + [ + "[189] On this matter enough has been said. There is another dream of the same type as the one we have been studying. It is the one concerning the flock whose markings varied. When he to whom it appeared has risen up  he relates it in these words: “The angel of God said unto me in sleep, ‘Jacob,’ and I said, ‘What is it?’ and he said, ‘Look up with thine eyes and see the he-goats and the rams leaping upon the sheep and the goats how they are pure white and speckled and ashy-sprinkled. For I have seen all that Laban doeth unto thee. I am God that appeared unto thee in God’s Place, where thou anointedst unto Me a pillar and vowedst unto Me a vow. Now therefore arise and go forth out of this land and depart into the land of thy nativity, and I will be with thee’ ” (Gen. 31:11–13).", + "[190] You see that the Divine word proclaims as dreams sent from God not only those which appear before the mind under the direct action of the Highest of Causes, but those also which are revealed through the agency of His interpreters and attendant messengers who have been held meet to receive from the Father to Whom they owe their being a divine and happy portion.", + "[191] Observe also what follows. The sacred word deals with some as a king, enjoining on them authoritatively what they are to do, with some as a teacher indicating to pupils what will be for their good, with some as a counsellor suggesting the best decisions, and greatly benefiting them since of themselves they do not know the advantageous course to take. Towards others it acts as a friend with winning condescension imparting to them even many secret truths which are not allowed to reach the ears of the uninitiated.", + "[192] Sometimes it addresses an inquiry to this or that one, as it does to Adam, asking “Where art thou?” (Gen. 3:9), an inquiry to which one might with fitness make the reply “Nowhere,”  seeing that nothing pertaining to man remains as it is, but all things are in motion, and this is true of soul, and of body, and of things external. For instability characterizes our reasonings, receiving as they do from the same objects not the same but contrary impressions. It characterizes also our body, as is shewn by the changes that occur in every period of life from infancy to old age. It characterizes too matters affecting us from without, tossed about as they are on the current of ever restless chance." + ], + [ + "[193] When, however, God  has come to the company  of His friends, He does not begin to say His say before He has addressed each such friend calling him by name, in order that they may prick up their ears, and with stillness and attention so listen to the sacred precepts as to remember them for ever; for it is also said in another place, “Keep silence, and hearken” (Deut. 27:9).", + "[194] It is on this wise that Moses is addressed at the Bush, for we read “When He saw that he drew nigh to look, the Lord called him from out of the bush saying, ‘Moses, Moses.’ And he said, ‘What is it?’ ” (Ex. 3:4).", + "And Abraham, at the offering up of his beloved and only son as a burnt offering, is so addressed, both when he was beginning  to offer the sacrifice, and when, after giving proof of his piety, he was prevented from causing to disappear from among men the nature which learns untaught, called Isaac.", + "[195] For when he was at the beginning we are told “God did prove Abraham, and said unto him, ‘Abraham, Abraham’; and he said ‘Here am I.’ And He said, ‘Take thy beloved son, whom thou lovedst, even Isaac, and offer him up.’ ” And when he had now brought the victim to the altar, then “an angel of the Lord called to him out of heaven, saying ‘Abraham, Abraham.’ And he said, ‘Here am I.’ And he said, ‘Lay not thine hand upon the lad, neither do thou anything unto him’ ” (Gen. 22:1, 2, 9–12).", + "[196] The Practiser being one of the band of friends of God is, as we might expect, accorded the same prerogative and addressed by name; for we read “The angel of God said to me in sleep, ‘Jacob.’ And I said, ‘What is it?’ ” (Gen. 31:11).", + "[197] And having been addressed by name he pays attention, endeavouring to note precisely the signs which appeared: and the signs are the couplings and breedings of thoughts in the guise of animals; for we read: “He lifted up his eyes and saw the he-goats and the rams mounting upon the sheep and the goats” (cf. Gen. 31:12).", + "[198] A he-goat is leader of a herd of goats, a ram of a flock of sheep; and these animals are figures of two perfect ways of thinking, of which the one cleanses and purges a soul from sin, and the other nourishes it and renders it full of high achievements. Such are the leading thoughts at the head of the herds within us; and the herds, possessed of dispositions answering to the names of sheep and goats  which represent them, dart and go forward towards righteousness with earnestness.", + "[199] Having therefore opened the hitherto closed eye of the understanding, Jacob saw the perfect thoughts which correspond to he-goats and rams brought to the sharpest edge both for the diminishing of sins and the increase of all that we ought to do,—saw how they mount the sheep and the goats, that is to say the souls that are still young and tender, just fresh and in the very prime and flower of youth,—saw that they do so, not in the pursuit of irrational pleasure, but using the invisible seed of the doctrines of sound sense.", + "[200] For rich in offspring is this wedlock, seeing that it does not bring one body to the embraces of another but mates well-endowed souls with perfect virtues. Mount then, all ye right thoughts and reasonings of wisdom, impregnate, impart seed, and whenever you catch sight of a soul of deep rich virgin soil, pass it not by, but inviting it to union and intercourse with yourselves, render it pregnant and so effect its consummation; for all that it brings forth shall be goodly, male offspring “consisting of pure white, speckled and ashy-sprinkled”  (Gen. 31:10)." + ], + [ + "[201] We must search for the force and meaning of each of these births. Thoroughly-white, then, are the brightest and most conspicuous, “thorough” being often applied to what is great, whence has come the custom of calling what is largely evident and largely notable “thoroughly-evident” and “thoroughly-notable.”", + "[202] His wish then is that the firstborn progeny of the soul which has received the holy seed should be “thoroughly-white,” resembling not a dim light, but a brilliant shining, such as a cloudless ray coming from the sun’s beams would appear in a clear atmosphere at noontide.", + "It is his wish that they be also variegated, not after the fashion of foul leprosy the changeful disease, which assumes so many different forms, nor destined, owing to lack of firmness of judgement, to lead an unstable agitated life, but engraved with inscriptions, and stamped with seals differing one from another but all of them genuine,  the blending and combination of their proper marks producing a harmony like that of music.", + "[203] For the art of variegation has been looked upon by some as so obscure and paltry a matter that they have relegated it to weavers. I on the contrary regard with awe not only the art itself but its very name, and most of all when I fix my eyes upon the sections of the earth, upon the spheres of heaven, the many different kinds of animals and plants, and that vast variegated piece of embroidery, this world of ours.", + "[204] For I am straightway compelled to think of the artificer of all this texture as the inventor of the variegator’s science, and I do homage to the inventor, I prize the invention, I am dumbfounded at the result, and that though I am incapable of seeing even the smallest part of it, but from the part brought within the range of my vision, if indeed it has been brought, I form in detail a conjecture about the whole on the strength of what analogy leads me to expect.", + "[205] Further-more, I admire the lover of wisdom, for having taken up this same art, in that he sees fit, when he finds a multitude of different things, to bring them together out of difference into oneness and to weave them together. For instance, he takes from the “grammar” taught to children the two first subjects, writing and reading; from the more advanced “grammar” acquaintance with the poets and a learning of ancient history ; from arithmetic and geometry absolute accuracy in matters which require a making of calculations and noting of proportion; from music rhythms and metres and melodies enharmonic, chromatic, diatonic, conjunct too and disjunct; from rhetoric, conception, expression, arrangement, treatment, memory, delivery ; from philosophy everything that has been omitted in the items given already, and all things else that constitute the whole life of men,—and from these combined he frames a single work gay and bright to a degree, blending wide learning with readiness to learn still more.", + "[206] The artificer of this fabric was called by the holy word Bezaleel (Ex. 31:2 ff.), which is when interpreted “in the shadow of God.” For it is the copies of which he is chief builder, whereas Moses builds the patterns; for this reason the one drew an outline as it were of shadows, while the other fashioned no shadows, but the existences themselves that served as archetypes.", + "[207] Now if the holy tabernacle was built by the variegator’s art, and the name of “variegator” or embroiderer is reserved for the sage in the oracles of revelation, " + ], + [ + "and the beautiful variegated fabric of God, even this world of ours, has been wrought in its completeness by a knowledge full of all wisdom, how can we do otherwise than welcome variegation as a tool for the making of knowledge?", + "[208] Its most holy image shall be enshrined in all the house of Wisdom both in heaven and on earth. And from it are derived the varieties of thinking which the Practiser’s labour creates, for after those of thorough-white he straightway saw those that were variegated, bearing the impress of the stamp of training. ", + "[209] Third come the ashy-sprinkled. And yet what man of sound sense would not say that these also are of the variegated kind? The fact is that it is not about the difference between beasts that the lawgiver shews this deep concern, but rather about the way that leads to nobility of life. ", + "[210] For he wishes the man who goes in quest of this to besprinkle himself with ashes and lustral water, inasmuch as it is recorded that earth and water mixed together and shaped were by the power of the Moulder of men set apart to form this body of ours, wrought as no handiwork, but a product of nature working all unseen.", + "[211] It is, then, the beginning of wisdom not to be forgetful of one’s own self, but ever to set before one’s eyes the elements of which one consists; for in this way a man would purge out of himself high vaunting, the most God-abhorred of evil things. For who, when he lays to heart that ashes and water are for him the beginnings of existence, will be puffed up by conceit and raised aloft?", + "[212] That is why the lawgiver required those who were about to sacrifice to besprinkle themselves with the materials I have mentioned. He held no one worthy of offering sacrifices who has not first come to know himself and comprehended human nothingness, inferring from the elements of which he is composed that he is nothing worth." + ], + [ + "[213] These three signs, the thorough-white, the variegated, the ashy-sprinkled, are seen to be imperfect in the Practiser inasmuch as he is not yet perfect, whereas in the perfect man they too are perfect.", + "[214] Let us see in what way this is true. When the great High-priest was about to perform the public services enjoined by law, the holy word required that he should in the first place sprinkle himself with water and ashes (Ex. 29:4)  as a reminder to him of himself—for even that wise one, Abraham, when he was on his way to intercede with God, spoke of himself as earth and ashes (Gen. 18:27)—in the next place that he should put on the tunic reaching to the feet, and over it that which he has entitled the embroidered or variegated breastplate (Ex. 29:5), a representation and copy of the shining constellations. ", + "[215] For there are, as is evident, two temples of God: one of them this universe, in which there is also as High Priest His First-born, the divine Word, and the other the rational soul, whose Priest is the real Man; the outward and visible image of whom is he who offers the prayers and sacrifices handed down from our fathers, to whom it has been committed to wear the aforesaid tunic, which is a copy and replica of the whole heaven, the intention of this being that the universe may join with man in the holy rites and man with the universe.", + "[216] The High Priest has now been exhibited as having two characteristic marks, the sprinkled and the variegated: the third and most perfect, which is styled thorough-white, we will now proceed at once to indicate. When this same High Priest goes into the inmost part of the Holy Place, he divests himself of the variegated robe, and puts on another one of linen made from the purest kind (Lev. 16:4),", + "[217] a figure of strong fibre, imperishableness, most radiant light: for fine linen is hard to tear, and is made from no mortal creature,  and moreover when carefully cleaned has a very brilliant and luminous colour.", + "[218] What is symbolically intimated by these figures is, that among those who worship Him that IS with guileless purity, there is not one that does not, in the first place, exercise strength of will and judgement by a contempt for human interests which ensnare and hurt and enfeeble us; and, in the second place, laugh to scorn all the unsubstantial aims of mortal men, and set his heart on immortality; and, last of all, live irradiated by the cloudless splendour of truth, no longer entertaining any of the creations of false opinion so dear to darkness." + ], + [ + "[219] Let this stand as my description of the great High Priest marked with the three seals aforesaid, the thorough-white, the variegated, and the ashy-sprinkled. The man whose desires are set on human statecraft, Joseph by name, lays claim, as we can see, neither to the first nor to the third of these marks, but to the intervening one, the variegated, only.", + "[220] For we are told that he had a coat of varied colours (Gen. 37:3). He did not besprinkle himself with lustral rites, from which he would have learned that he was an amalgam of ashes and water, and was incapable of touching the all-white and gleaming vestment, which is virtue, but arrayed himself in the woven robe of statecraft, a robe richly variegated, containing but a most meagre admixture of truth, but many large portions of false, probable, plausible, conjectural matter, out of which sprang up all the sophists of Egypt, augurs, ventriloquists, soothsayers, proficients in decoying, charming, and bewitching, whose insidious artifices it is no easy task to escape.", + "[221] So Moses shews the insight of a philosopher in introducing this coat all blood-stained (Gen. 37:31), since the whole life of the statesman is stained, warring and being warred upon, receiving blows and shots from the mishaps which befall it.", + "[222] Search then the man who is thoroughly immersed in public business, the man on whom the interests of the state depend, and do not be daunted by those who hold him in admiration. You will find many a disease lurking in him, many a baneful thing fastened upon him, each one of them violently gripping his soul and invisibly wrestling with it, striving to overthrow it and cast it down, either because the multitude are dissatisfied with his leadership, or because a more powerful rival is attacking him.", + "[223] Envy again is a grievous foe, difficult to shake off, a growth which always settles on what men call “doing well,” and hard it is to escape from." + ], + [ + "[224] Why then do we invest ourselves with the gauds of political importance, as with some costly garment, and bear ourselves proudly in it, deceived by the fairness of what meets the eye, and not perceiving its insidious and dangerous ugliness which is out of sight and hidden from observation?", + "[225] Come, let us cast off this showy tunic, and put on the sacred one inwoven with the varied embroidery of virtues. So shall we escape also the ambushments, which unskilfulness, ignorance and indiscipline set for our ruin, to which company Laban belongs.", + "[226] For when the holy word had cleansed us with the water of sprinkling made ready for our sanctification, and bringing us to the test had decked us with the varied richness of the secrets of true philosophy, and had made us clear and distinct and bright, it censures the evil-designing character stirred up to spoil the effects of the said treatment.", + "[227] For he says, “I have seen all that Laban doeth unto thee” (Gen. 31:12), the reverse, that is, of all that I bestowed upon thee, even sore foulness and spuriousness and darkness in every part.", + "Yet there can be no cowering fear for the man who relies on the hope of the divine comradeship, to whom are addressed the words “I am the God who appeared to thee in the place of God” (Gen. 31:13).", + "[228] Surely a right noble cause of vaunting it is for a soul, that God deigns to shew Himself to and converse with it. And do not fail to mark the language used, but carefully inquire whether there are two Gods; for we read “I am the God that appeared to thee,” not “in my place” but “in the place of God,” as though it were another’s. ", + "[229] What, then, are we to say? He that is truly God is One, but those that are improperly so called are more than one. Accordingly the holy word in the present instance has indicated Him Who is truly God by means of the articles saying “I am the God,” while it omits the article when mentioning him who is improperly so called, saying “Who appeared to thee in the place” not “of the God,” but simply “of God.”", + "[230] Here it gives the title of “God” to His chief Word, not from any superstitious nicety in applying names, but with one aim before him, to use words to express facts.  Thus in another place, when he had inquired whether He that IS has any name, he came to know full well that He has no proper name,  and that whatever name anyone may use of Him he will use by licence of language; for it is not the nature of Him that IS to be spoken of, but simply to be." + ], + [ + "[231] Testimony to this is afforded also by the divine response made to Moses’ question whether He has a name, even “I am He that is” (Ex. 3:14). It was given in order that, since there are not in God things which man can comprehend, man may recognize His subsistence.", + "[232] To the souls indeed which are incorporeal and are occupied in His worship it is likely that He should reveal Himself as He is, conversing with them as friend with friends; but to souls which are still in a body, giving Himself the likeness of angels, not altering His own nature, for He is unchangeable, but conveying to those which receive the impression of His presence a semblance in a different form, such that they take the image to be not a copy, but that original form itself.", + "[233] Indeed an old saying is still current that the deity goes the round of the cities, in the likeness now of this man now of that man, taking note of wrongs and transgressions.  The current story may not be a true one, but it is at all events good and profitable for us that it should be current.", + "[234] And the sacred word ever entertaining holier and more august conceptions of Him that IS, yet at the same time longing to provide instruction and teaching for the life of those who lack wisdom, likened God to man, not, however, to any particular man. ", + "[235] For this reason it has ascribed to Him face, hands, feet, mouth, voice, wrath and indignation, and, over and beyond these, weapons, entrances and exits, movements up and down and all ways, and in following this general principle  in its language it is concerned not with truth, but with the profit accruing to its pupils.", + "[236] For some there are altogether dull in their natures, incapable of forming any conception whatever of God as without a body, people whom it is impossible to instruct otherwise than in this way, saying that as a man does so God arrives and departs, goes down and comes up, makes use of a voice, is displeased at wrongdoings, is inexorable in His anger, and in addition to all this has provided Himself with shafts and swords and all other instruments of vengeance against the unrighteous.", + "[237] For it is something to be thankful for if they can be taught self-control by the terror held over them by these means. Broadly speaking the lines taken throughout the Law are these two only, one that which keeps truth in view and so provides the thought “God is not as man” (Num. 23:19), the other that which keeps in view the ways of thinking of the duller folk, of whom it is said “the Lord God will chasten thee, as if a man should chasten his son” (Deut. 8:5)." + ], + [ + "[238] Why, then, do we wonder any longer at His assuming the likeness of angels, seeing that for the succour of those that are in need He assumes that of men? Accordingly, when He says “I am the God who was seen of thee in the place of God” (Gen. 31:13), understand that He occupied the place of an angel only so far as appeared, without changing, with a view to the profit of him who was not yet capable of seeing the true God.", + "[239] For just as those who are unable to see the sun itself see the gleam of the parhelion and take it for the sun, and take the halo round the moon for that luminary itself, so some regard the image of God, His angel the Word, as His very self.", + "[240] Do you not see how Hagar, who is the education of the schools, says to the angel “Thou art the God that didst look upon me”? (Gen. 16:13); for being Egyptian by descent she was not qualified to see the supreme Cause. But in the passage upon which we are occupied,  the mind is beginning, as the result of improvement, to form a mental image of the sovereign Ruler of all such Potencies.", + "[241] Hence it is that He Himself says “I am the God,” whose image thou didst aforetime behold deeming it to be I Myself, and didst dedicate a pillar engraved with a most holy inscription  (Gen. 31:13); and the purport of the inscription was that I alone am standing (Ex. 17:6) and that it was I alone that established the being of all things, bringing confusion and disorder into order and array, and sustained the universe to rest firm and sure upon the mighty Word, who is My viceroy." + ], + [ + "[242] For “pillar” is a symbol of three things, of standing, of dedicating, of inscription. The standing and inscription have been made clear, but the dedicating demands explanation.", + "[243] The whole heaven and the whole world is an offering dedicated to God, and He it is who has created the offering; and all God-beloved souls, citizens of the world, consecrate themselves, allowing no mortal attraction to draw them in the opposite direction, and they never grow weary of devoting and sanctifying their own imperishable life.", + "[244] Foolish is the man who dedicates a pillar not to God but to himself, erecting  what pertains to creation with its tossing this way and that, and holding worthy of laudatory inscriptions things which, richly deserving to be denounced and reproved, had better never have been made subjects for inscriptions at all, or if once so made have been forthwith erased.", + "[245] This is why the holy word says expressly “Thou shalt not erect a pillar to thyself” (Deut. 16:22); for in reality nothing human does stand, even though some falsely say so till they burst. ", + "[246] Nay, they do not only think that they are firmly established but also that they deserve honours and inscriptions, being oblivious of Him Who is alone deserving of honour and really stands. For when they turn away and stray out of the course which leads to virtue, sense-perception, the woman inherent in their nature, makes them stray still more, and forces them to run aground.", + "[247] Wherefore shattered to pieces like a ship, the whole soul is set up  after the fashion of a pillar. For the sacred records say that Lot’s wife having turned to what was behind her became a pillar of salt (Gen. 19:26).", + "[248] And that is fit and natural, for if one has not a clear view of what is farther on, of what is worth seeing and hearing, of virtues, that is to say, and virtuous actions, but turns round to look at  what is behind and at his back; if he pursues the deafness of glory, the blindness of wealth, the stupidity of bodily robustness, and the empty-mindedness of external beauty, and all that is akin to these, he will be set up as a soulless pillar, with its substance streaming down from it; for salt has no firmness." + ], + [ + "[249] Right well, then, does the Practiser, having learned by continuous exercises that creation is of itself a thing of movement, whereas the Unoriginate is free from alteration and from movement, raise a pillar to God, and having raised it anoints it: for we read “Thou anointedst unto Me a pillar” (Gen. 31:13).", + "[250] But imagine not that here we have a stone anointed with oil; rather that the doctrine of God as the only Being that stands is exercised and practised in a soul with the trainer’s science, not that by which bodies are made stout and brawny, but that by which understanding acquires a vigour and strength which no opponent can overcome.", + "[251] For he that has set out for the pursuit of noble practices is a lover of contest and a lover of exercises. Hence having thoroughly mastered the sister art to that of the physician, namely that of the trainer, having put all thoughts of virtue and piety through a course of training and drill, he will dedicate to God an offering most beauteous and firmly established.", + "[252] Accordingly after the dedication of the pillar he goes on to say, “Thou didst vow to me a vow” (ibid.). Now a vow is in the fullest sense a dedication, seeing that a man is said to give a gift to God when he renders to Him not only his possessions but himself the possessor of them.", + "[253] For the lawgiver says, “He shall be holy that letteth the locks of the hair of his head grow long” (Num. 6:5), that is, the man who has made the vow; and if he is holy, he is nothing else than a dedicated offering, seeing that he no more comes in contact with anything unhallowed and profane.", + "[254] What I say is vouched for by that prophetess and mother of a prophet, Hannah, whose name is in our tongue “Grace.” For she says that she is giving as a gift to the Holy One her son Samuel (1 Sam. 1:11),  not meaning a human being but rather an inspired temper possessed by a God-sent frenzy. And “Samuel” means “appointed for God.”", + "[255] Why then, O soul, dost thou any longer trifle and engage in profitless labours, and not rather become a pupil of the Practiser, and learn to use weapons and engage in wrestlings against passion and vainglory? For haply, when thou hast learned, thou shalt be a herdsman, not of a herd without mark, without reason, without discipline, but of one bearing the stamp of genuineness, endowed with reason, and with varied markings.", + "[256] Shouldst thou become its leader, thou wilt bewail the pitiable race of men, but wilt never cease to approach the Deity with supplications; thou wilt never tire of proclaiming the blessedness of God, nay, wilt grave on pillars holy hymns, that thou mayest not only tell in eloquent language but also sing in sweet melody the excellences of Him that IS. For so shalt thou be able also to return to thy father’s house, and be quit of that long endless distress which besets thee in a foreign land." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SOMNIIS, I", + "§§ 1–2. Wendland calls attention to the resemblance between these sections coupled with De Som. ii. 1–2, and the classification ascribed to Posidonius in Cic. De Div. i. 64: “Tribus modis censet (sc. Posidonius) deorum adpulsu homines somniare, uno, quod provideat animus ipse per sese, quippe qui deorum cognatione teneatur, altero, quod plenus aer sit inmortalium animorum, in quibus tamquam insignitae notae veritatis appareant, tertio, quod ipsi di cum hominibus colloquantur.” Of these the first agrees fairly well with Philo’s third: “When the soul, setting itself in motion and agitation of its own accord, becomes frenzied, and with the prescient power due to such inspiration foretells the future.”", + "There are also distinct points of contact between Posidonius’ second kind and the dreams of this book. In the first vision it is the Logos which Jacob “meets,” and the Logoi are described in § 127 in words which recall the “animi immortales” of Posidonius. Also the point is made in § 241 that it was God’s “image,” not God Himself, which the dreamer beheld. In the second vision it is the Angel who speaks, and the point that God uses His ministers for this purpose is stressed in § 190. Whether any such connexion can have been made between Posidonius’s third kind and Philo’s first, i.e. the dreams treated in the lost book, seems to me more doubtful. If, as Wendland supposes, these were the warnings sent to Abimelech (Gen. 20:3–7), and to Laban (Gen. 31:24), it is true that in both these cases “God” is said to have come and spoken, but would Philo have admitted that these were real visions of the Self-existent? Moreover the main ideas underlying the two classifications are different. With Posidonius it is the distinction between the natures of the divine monitors, with Philo the presence or absence of human volition. The conclusion seems to be that while he probably had the Stoic classification in mind, he has put it into a very different shape.", + "§§ 21–23. The illustrations which follow are mostly drawn primarily from Wendland’s article in Sitzungsberichte der Königlich preussischen Akademie der Wissenschaften, 1897, pp. 1074–1079. Wendland refers usually to Diels’s Doxographi, to which I subjoin the references as well as to the sources from which Diels took them.", + "§ 21. Crystal (or ice?). Empedocles said στερέμνιον εἶναι τὸν οὐρανὸν ἐξ ἀέρος παγέντος ὑπὸ πυρὸς κρυσταλλοειδῶς (Stobaeus, Ecl. i. 23, p. 500 H., Diels p. 339).", + "Pure fire. Parmenides, Heracleitus, Strato, Zeno, said πύρινον εἶναι τὸν οὐρανόν (Stob. ib., Diels p. 340).", + "Fifth substance. Aristotle ἐκ πέμπτου σώματος (οὐρανόν) (Stob. i. 23, p. 502 H., Diels ib.).", + "§ 22. Lumps of earth. Thales γεώδη μέν, ἔμπυρα δὲ τὰ ἄστρα (Stob. i. 24, p. 506 H., Diels p. 342).", + "Dells and glades. Wendland quotes from Diels p. 356 (Stob. i. 26, p. 552 H.) that Anaxagoras and Democritus said that the moon was στερέωμα διάπυρον ἔχον ἐν ἐαυτῷ πέδια καὶ ὄρη καὶ φάραγγας. But a better illustration would be that Democritus called its face an ἀποσκίασμα τῶν ὑψηλῶν ἐν αὐτῇ μερῶν. ἄγκη γὰρ αὐτὴν ἔχειν καὶ νάπας (Stob. ib. p. 564 H., not in Diels). But apart from both these being said of the moon and not of the stars, the statement that they were “dells and glades” is totally different from saying that they have them. I should suggest that Philo misunderstood Democritus and supposed him to mean that the stars were fiery hollows in the plain of heaven.", + "Masses of fiery metal. Archelaus said that they were μύδρους διαπύρους δέ (Stob. i. 24, p. 508 H., Diels p. 342). The same was said by Anaxagoras and Democritus of the sun (Stob. i. 25, pp. 528 and 532 H., Diels p. 349). See footnote.", + "Unbroken and close harmony. No illustration is forthcoming for this, and I can make no clear suggestion as to the meaning. πυκνός (Lat. spissus) is a term used in music with compounds ἄ-, βαρύ-, ὀξύ-, μεσό-πυκνός, and applied to φθόγγος. Whether there can be any connexion with this, I must leave to others. Stephanus also quotes from Pollux, as epithets of a flute-player, εὕστομος, πυκνός, ξυνεχής. That the stars produced a harmony is of course a well-known Pythagorean belief.", + "Indissoluble compresses of ether. Anaximander called them πιλήματα ἀέρος τροχοειδῆ, πυρὸς ἔμπλεα (Stob. i. 24, p. 510 H., Diels p. 342). As there seems little connexion between this view and that of the “harmony” one is tempted to insert ἢ before πιλήματα.", + "Living and intelligent. Zeno said that each of the stars is νοερὸν καὶ φρόνιμον (Stob. i. 25, p. 538 H., Diels p. 467).", + "§ 23. Borrowed light. Ascribed to Thales in the first instance and held by Pythagoras, Parmenides, Empedocles, Anaxagoras and Metrodorus (Stob. i. 26, p. 558 H.). A light of its own to Anaximander, Xenophanes, Berosus (Stob. i. 26, p. 556, Diels p. 358).", + "§ 28. Genera … systems. On this section I have consulted two high musical authorities, Professor Percy Buck and Dr. Rootham, though neither of them must be considered responsible for the choice of words in these two cases. As γένη is the technical term in Greek music for the three “modifications,” enharmonic, diatonic and chromatic (see Aristides Quintilianus i. 9), I have followed the Dictionary of Antiquities in translating it “genera.” Other words suggested are “groupings” or “scales.” Again as to στάσεσι (or τάσεσι) as applied to conjunct and disjunct tetrachords the same authorities shew that the regular term is συστήματα (A. Q. i. 8), and I have sought safety in adhering to this. Professor Buck suggests “relationships (of tetrachords).” As to the reading, while στάσις is certainly not a full equivalent for σύστημα, it seems possible here in the sense of “placing” or “setting.” τάσις is a “pitch.” Professor Buck notes that the word is so far appropriate that conjunct and disjunct tetrachords can be placed at any “pitch” you like, but could we say that the συνημμένον in general is one τάσις and διεζευγμένον another? I am inclined to suggest συστάσεσι. In σύστασις we have a fairly near synonym for σύστημα, easily corrupted into στάσις or τάσις, and perhaps preferred by Philo as avoiding the jingle with διαστήμασι. (Or again τάξεσι might be possible, though textually less satisfactory.)", + "§§ 30–32. Illustrations mostly drawn, as those on §§ 21–23, from Diels are as follows. It should be noted that, properly speaking, they apply to the ψυχή rather than to the νοῦς.", + "§ 30. Breath. “Zeno concretum corpori spiritum (dixit animam)” (Cicero, Somn. Scip. i. 14. 19, Diels p. 213). Much the same is said of Hippocrates and Democritus, ibid.", + "Blood. “Empedocles et Critias sanguinem,” ibid.", + "Boundary-line. Or “limit”? Wendland cites Iamblichus quoted in Stob. Ecl. i. 41, p. 858 H. to the effect that Aristotle reduced the properties of the soul to three, thus πέρας τῶν ἀπείρων ἀνευρών. But does this mean more than that the properties of the soul are really infinite? I should imagine the opinion to be Pythagorean and to embody to some extent the idea of πέρας as it appears in Philolaus’s dictum that all things are composed ἐξ ἀπείρων τε καὶ περαινόντων, cf. Plato, Philebus, 16 and 23.", + "Form. “Posidonius ideam (animam dicit)” (Cic. ibid.). Perhaps more to the point ὡς δὲ τῶν Ἀριστοτελικῶν τινες ὑφηγοῦνται, εἶδός ἐστι τὸ (ἐπὶ?) περὶ τοῖς σώμασι (Stob. i. 41 from Iamblichus). See also definition of ἐντελέχεια.", + "Number. Pythagoras ἀριθμὸν αὐτὸν κινοῦντα (Stob. i. 41, p. 794 H., Diels p. 386); Cicero, Somn. Scip. i. 14. 19, Diels p. 213, “Xenocrates numerum se moventem.”", + "Continuity. I have retained ἐνδελέχειαν in the text, as Wendland, with grave doubt. The somewhat slight arguments in its favour are (1) the unanimous authority of the MSS., (2) Cic. Tusc. i. 22 “Aristoteles … animum ἐνδελέχειαν appellat novo nomine quasi quandam continuatam motionem et perennem.” And if this is as it seems a mistake of Cicero’s it is one which Philo may easily have made. On the other hand Diog. Laert. v. 32 of Aristotle is clear for ἐντελέχεια. The soul is incorporeal, ἐντελέχειαν οὖσαν τὴν πρώτην σώματος φυσικοῦ καὶ ὀργανικοῦ δυνάμει ζωὴν ἔχοντος. λέγει δʼ ἐντελέχειαν, ἦς ἐστιν εἶδός τι ἀσώματον. And so also Stob. i. 41, p. 796 H., Diels p. 387. If ἐντ- has to be translated I should prefer to keep “entelechy” rather than “realization” (Hicks), or “actuality” (L. & S.).", + "Harmony. Pythagoras and Philolaus, Cic. ibid., Diels ibid.", + "§ 31. Introduced … from without. Pythagoras, Anaxagoras, Plato, Xenocrates, Cleanthes, θύραθεν εἰσκρίνεσθαι τὸν νοῦν (Stob. i. 40, p. 790 H., Diels p. 392).", + "The air … impart hardness, etc. Cf. S. V. F. ii. 804–808, where this theory is mentioned with the use of the same verb στομοῦται and the same derivation of ψυχή from ψῦξις (originally given by Plato. Crat. 399 E).", + "§ 32. Head … heart. See note on De Sac. 136. “Citadel” from Timaeus 70 A, where Archer-Hind quotes from Galen, De Plac. Hipp. et Plat. ii. 230 καθάπερ ἐν ἀκροπόλει τῇ κεφαλῇ δίκην μεγάλου βασιλέως ὁ ἐγκέφαλος ἵδρυται.", + "§ 44. Sails of the sovereign mind … oars of sense-perception. I have retained Mr. Whitaker’s translation which brings out the original meaning of the proverbial δεύτερος πλοῦς (see L. & S.). Philo’s insistence on the nautical idea, as shewn in εὐπλοῆσαι, suggests that he is not using the phrase casually, as no doubt it often was used. But since πρός suggests the goal of the sailor rather than the means he employs, it may perhaps be thought better to translate “those voyagers who have failed to reach the sovereign mind can always take the ‘second-best voyage’ to sense.” Philo again uses the phrase, which Plato had made familiar to him, in § 180 below and De Dec. 84, but with no special emphasis on the metaphor.", + "§ 47. Grandfather … of his knowledge. I take this opportunity of making good an omission in earlier volumes. The Oxyrhynchus Papyrus of Philo (P. Oxy. ix. 1173, xi. 1356), to which my attention has been called by a paper by Mr. W. G. Waddell (Etudes de Papyrologie, tom. i., Le Caire, 1932), had entirely escaped our notice, though published some twenty years ago. Though of about the same date as the Paris Papyrus (see Introductions to De Sac. and Quis Rerum), it appears to be exceedingly fragmentary, and I doubt whether it would have influenced our text, with the possible exception to be now mentioned. One of the pieces (Fr. 3) contains fragments of that part of De Sac. (§ 43) in which the parallel phrase πάππῳ τῆς ἑαυτοῦ παιδείας occurs, and on which, following Cohn, we threw some suspicion. It now appears from Mr. Waddell’s analysis of this Papyrus that in a lacuna between μεμάθηκε δὲ ταῦτα and ἑαυτοῦ παιδείας there is room for about seven letters more than what appears in the other authorities, viz. παρὰ τῷ πάππῳ τῆς, and he suggests παρὰ τῷ πάππῳ <τῷ πατρὶ> τῆς. The fact is noticeable, and standing by itself would certainly increase the natural suspicion of this odd phrase. But, on the other hand, the recurrence here of an almost identical expression applied to the same two persons, Abraham and Jacob, points to the conclusion that “grandfather of his education” (or “knowledge”) is right, and that some other explanation is needed for the phenomena of the Papyrus. Cohn himself (Hermes, 1897, p. 140) cast doubt on his own suspicions, basing himself on Quod Deus 92. But the far more conclusive evidence of this phrase in De Som. i. seems still to have escaped his notice; unless indeed, which I can hardly think possible, he took ἐπιστήμης as dependent on ὄνομα, as Mangey does.", + "§ 53. Whether it is a foot in diameter. So Heraclitus εὖρος ποδὸς ἀνθρώπου (Stob. i. 25, p. 526 H., Diels p. 351).", + "Many times its size. Perhaps referring to Anaximander’s opinion that the circle of the sun is 28 times that of the earth, though the visible portion which we call the sun is equal to the earth (Stob. i. 25, p. 524, Diels ibid.). Cf. Cic. Acad. ii. 82 “quem mathematici amplius duodeviginti (? duodetriginta) partibus confirmant maiorem esse quam terram. Mihi quidem pedalis videtur.” For other opinions which Philo may have in mind see Reid’s note in loc.", + "§ 54. What is above … close to yourself. Wendland compares with this the words ascribed by Tertullian to Epicurus (Usener, Epicurea, p. 229). Other writers assign the saying to Socrates.", + "§ 57. All that existeth, etc. This quotation, which has already been made by Philo in a similar context, De Mig. 195, has special appropriateness because it was said to have been applied by Socrates himself to his own inquiries (Diog. Laert. ii. 21).", + "Ibid. The exact meaning of § 57 is not very clear. The thought suggested in the translation is that the meteorologist is ironically told that he may mount to heaven if he will, but the only good he can do by this is to get hold of the “explorer” and bring him down to earth. Philo seems to forget that the whole speech is addressed to the κατάσκοπος, see § 53.", + "Again, if γνῶθι σαυτόν, or, as we should certainly expect, <τὸ> γ. σ., is the object of ἀντισπάσας, the passage has a curious resemblance to the “e caelo descendit γνῶθι σεαυτόν” of Juv. xi. 27. This phrase receives no illustration from the commentators on Juvenal, and I suspect may be founded on some proverbial line, which Philo also makes use of. If on the other hand γ. σ. is the principal verb and ἀντισπάσας governs τὸν κατάσκοπον, it will be almost necessary to omit εἶτα, as Mangey and indeed the majority of the MSS. do.", + "§ 99. ἀνείμονα. The only quotation given for this word either in Stephanus or the revised L. & S. is Od. iii. 348:", + "ἀνείμονος ἠὲ πενιχροῦ,", + "ᾧ οὔ τι χλαῖναι καὶ ῥήγεα πόλλʼ ἐνὶ οἴκῳ,", + "οὔτʼ αὐτῷ μαλακῶς οὔτε ξείνοισιν ἐνεύδειν.", + "The fact that in both passages the word is used of sleeping with inadequate covering suggests that we have here a distinct reminiscence of Homer. Note also the appearance of πενιχρός, a rare word in Philo, just above. But he also uses the word in De Spec. i. 83 of the priests when clad ἐν μόνοις τοῖς χιτωνίσκοις, and perhaps in De Gig. 53, where I have suggested ἀνείμονι for the MSS. ἀνειμένῃ.", + "§ 101. Explanatory statement. L. & S. 1927 give this passage as an example of ἀφορισμός = “a pithy sentence,” “aphorism.” I do not see anything pithy in it, or, if there is, how it bears on Philo’s view that the form of the passage favours an allegorical rather than a literal interpretation. The argument is clearly very similar to, and I believe identical with, that of 82 above, De Fuga 171 and De Ebr. 138, where stress is laid on the use of the future indicative instead of the imperative. In all these cases the thought was that the words indicated not a personal prohibition but a fact in spiritual life. I suggest that here it is the same, though it is true that it is not a universal fact that the “taker” of “reason” will restore it before the spiritual sunset.", + "In the other cases the verb used is ἀποφαίνεται or ἀποφαίνεται γνωμήν. That here we have ἀφορισμός and ἀφοριζόμενος will cause little difficulty if it is remembered that ἀποφαντική and ὁριστική are convertible terms for the indicative mood. The latter word is generally used by Apollonius Dyscolus (see index to Grk. Gramm. voi. i.). Thus after mentioning that both terms are used he adds ἰδίας μέντοι ἐννοίας ἔχεται ἡ ὀριστική, διὰ γὰρ ταῦτης ἀποφαίνομενοι ὁριζόμεθα (Syn. 25 b), i.e. the name ὁριστική carries with it the idea not only of a fact stated, but of a particular fact parted off from others. So too the statement itself is regularly called ὁρισμός. That we have here the prefix ἀφ- cannot weigh, I think, against the otherwise overwhelming evidence that the words are used in this grammatical sense.", + "I have followed Wendland’s suggestion of inserting ἀποδώσεις αὐτῷ because it seems almost impossible that Philo would have failed to make the point. But the continuation of the quotation is by no means otiose. The verbs are all in the indicative and (except the last) state facts, while in the hortatory form we have the subjunctive expressing purpose. It is a possible conjecture that in some grammatical terminology, otherwise unknown, a sentence containing several indicatives was called an ἀφορισμός instead of an ὁρισμός.", + "§ 126. Princely abundance of materials. As the text stands the sense is presumably that the conditions described are as good as those of royal state. But a comparison with Quod Det. 13, where Jacob is spoken of as possessing βασίλεως περιουσίαν, leaves the possibility that Philo is contrasting his simple living with the patriarchal wealth. If this is the meaning we might conjecture that καίτοι has fallen out after καὶ νῦν.", + "§ 134. First of those which are related to us (or near to us?). I do not understand what this expression, which implies two sets of κύκλοι, means, or know of any cosmological theory which would justify them. As τῶν for MSS. τοῖς or τῆς is purely conjectural, I should prefer to omit it or substitute τό. We should then get the natural statement that the moon-sphere is the last of the Eight, taking them down from the top, but first if they are taken up from the earth.", + "§ 138. The numbers and periods determined by nature. What is the reference in these words, called in De Plant. 14 “certain fixed periods”? Have we an allusion to the three περίοδοι χιλιετεῖς of Phaedrus 248 E ff., assigned to the philosophical souls, while the unjust remain on earth for 10,000 years? Compare also Rep. x. 617, and the proem of Empedocles quoted by Thompson on the Phaedrus passage.", + "§ 145. Aristotle speaks of the moon as ἐν μεθορίοις ἀέρος τεταγμένην καὶ τῆς πέμπτης οὐσίας μετέχουσαν (Stob. i. 26, p. 564 H., Diels p. 356). Also μὴ εἶναι αὐτῆς ἀκήρατον τὸ σύγκριμα διὰ τὰ πρόσγεια ἁερώματα τοῦ αἰθέρος, ὃν προσαγορεύει σῶμα πέμπτον (Stob. 16, Diels p. 361). For the last part compare the Stoic opinion, τοῦ ἀέρος διαμελαίνοντος ἔμφασιν γίνεσθαι μορφοειδῆ <προσώπου> S. V. F. ii. 673.", + "§ 153. εἴδωλον. This use of the word is very strange. The nearest parallel for its use as an “idea” or “mental conception” is Xen. Symp. 4. 21 οὕτω σαφὲς ἔχω εἴδωλον αὐτοῦ ἐν τῇ ψυχῇ, ὡς, εἰ πλαστικὸς ἢ ζωγραφικὸς ἦν, οὐδὲν ἄν ἧττον ἐκ τοῦ εἰδώλου ἢ πρὸς αὐτὸν ὁρῶν ὁμοῖον αὐτῷ ἀπειργασάμην. But both the genitive following and the context put this on a different footing. Wendland suggests ἐμφαίνει δʼ ἔτι καὶ τοιοῦτον <τὸ> or ἐμφαίνεται … τῷ εἰδώλῳ. Both these assume that εἴδωλον can be used for a dream in general. If the word is to stand I should prefer to read τοιούτου εἴδωλον, “an image or picture of the following idea.”", + "§ 158. ἐπερείδοντος. The MSS. have this word in the active here and § 241, and De Plant. 7 in the sense of “support” or “establish.” In each case editors have suggested ὑπερείδω (Mr. Whitaker in De Plant. 7 ἀπ-). The lexica certainly give no evidence for this meaning for ἐπ-, which would naturally mean “to make to rest upon” (something in the dative), and Philo frequently uses it so in the passive. As, however, stability is generally given in this way, it is not unnatural that the word should get this extended meaning, and it seems hardly wise to overrule the repeated evidence of the MSS.", + "§ 164. Prompter. This is perhaps as near as we can get to the meaning of ὑπήχει. But the word, which is frequently used by Philo, seems to carry with it the thought of a voice heard inwardly and not audible in the ordinary sense. Thus it is sometimes coupled with ἔνδοθεν, and several times (e.g. De Mut. 139) applied to the divine voice which speaks to the prophet, to the memories or echoes of the lecturer’s words which the student carries away with him (De Cong. 67), and to the “haunting” voice of enticing pleasure (De Post. 155). Other examples in this volume are De Som. ii. 2 and 252. This usage is entirely ignored in L. & S. Stephanus quotes some of these passages, but inadequately translates by “succinere.”", + "§ 184. A space outside it in the interval between worlds. An allusion to the Epicurean doctrine that the gods’ habitation was the μετακόσμα (intermundia). Cf. (Ἐπίκουρός φησι) καθῆσθαι τὸν θεὸν ἐν τοῖς μετακοσμίοις οὕτω καλουμένοις ὑπʼ αὐτοῦ, Usener, Epicurea, p. 240 (quoted from Hippolytus); “deos induxit Epicurus … habitantes tamquam inter duos lucos sic inter duos mundos propter metum ruinarum,” Cic. De Div. ii. 40.", + "§§ 186–188. The two chief difficulties are the phrases ἐν τῷ χειροτονηθέντι and ὁ κόσμος μετακληθήσεται. Mr. Whitaker’s theory as to the first, that the “appointed one” is the Logos, may be tenable in so far as there is good evidence for the thought that the intelligible world is in the Logos or is itself the Logos, see De Op. 17 and 20, and it has the great merit that it takes the text as it stands. But the application of “Him who was appointed in accordance with divine bounties” (or “elections,” reading χειροτονίας for χορηγίας as Mr. Whitaker proposed) to the Logos does not seem to me natural, and at any rate it does not lead up to any explanation of the difficulty in § 188.", + "My alternative suggestion cannot, of course, claim to be more than a guess, but I think it has the merit that without any great change of the text it provides an explanation of the whole passage which is consistent throughout and is thoroughly after Philo’s manner.", + "I will take § 188 first. Wendland excludes the whole of the last sentence as a Christian interpolation describing the Celestial City. I see little grounds for this. The New Jerusalem of the Revelation has walls and gates, though it is true that the latter are always open. Possibly Wendland took μετακληθήσεται as meaning “shall receive a new name” in allusion to Rev. 2:17, and though this sense of the word has little evidence recorded in the lexica it is a quite possible and natural meaning, and has been adopted in the translation. But this carries us but a little way to Wendland’s theory of Christian interpolation.", + "On the supposition that the passage is genuine, the general sense is clear enough that while ordinarily we can only know the intelligible world through our experience of the sensible world, there are conditions in which, or persons to whom, it is known directly. As I have said, the only difficulty is the phrase ὁ κόσμος μετακληθήσεται. If μετακ. is taken as “shall change its name” I can see no sense that Philo could have meant. If we give the word its usual sense of “summoned” we expect a person instead of ὁ κόσμος for the subject, and presumably that person will be Moses, and the higher type of soul that Moses represents. This will be quite consistent with other passages, e.g. De Mut. 7, where the darkness which Moses enters is the contemplation of the incorporeal and invisible substance, and there is a very close analogy in Leg. All. iii. 100: “There is a mind more perfect and more thoroughly cleansed which has been initiated into the great mysteries, a mind which gains its knowledge of the first cause not from created things, as one may learn the substance from the shadow, but lifting its eyes above and beyond creation obtains a clear vision of the uncreated. This mind is Moses.” Here there is the difference that the thing directly seen is God Himself, not the world of mind, but otherwise the thought is the same. I propose then to correct κόσμος to κοσμολόγος, “the world explorer,” whose world is that of intelligible substance or reality. That the word is not given in the lexica matters not at all; it is a perfectly natural formation which anyone might make on the analogy of μετεωρολόγος, etc., and the phrase κοσμολόγος νοητῆς ὑποστάσεως is as natural at any rate as κόσμος ν. ὑ. The only other emendation actually needed is ἐν τῷ <νῷ> διαχαραχθεῖσα for ἐν τῷ διαχαραχθέντι, though it is possible that μακρόθεν may have fallen out before or after θεαθέν, cf. Ex. 20:21, “the people stood afar off (μακρόθεν), but Moses entered the darkness.” I should explain the corruption in the first case by supposing that νῷ dropped out and that then -θείσης was altered to -θέντι for grammatical reasons.", + "The translation of the first half of the sentence will then be: “But the world-explorer whose world is intelligible reality will need no sight of outward shapes, but only the archetypal ‘idea’ engraved in the mind, and by this he will be summoned to the Form (or Vision), which he sees not in shadow but in substance” (or “will be summoned with no intervening shadow to the Form which he has beheld from afar”). μετακληθήσεται will be an echo of ἐκάλεσα Κύριος τὸν Μωυσῆν, Ex. 24:16, and εἶδος of εἶδος, ibid. 17.", + "In § 186 the only difficult words are ἐν τῷ χειροτονηθέντι. I suggest that here we have the foreshadowing of the next section, i.e. that they state the exception to the general sense of this section. This can be obtained by correcting ἐν to πλήν, an easy correction in itself, though it is a more serious difficulty that κόσμον νοητόν can hardly stand in that position and some rearrangement is required, the simplest being to transfer the words to after συσταθέντα.", + "§ 205. ῥυθμοὺς καὶ μέτρα κτλ. Wendland puts no comma after μέτρα but one after διατονικά, thus implying that enharmonic, etc., are μέτρα. This, which perhaps is a mere slip, is quite impossible. μέτρα must be used in the sense which it regularly bears in the accepted division of music into melody, rhythm, metre, viz. what we mean by metre, cf. Aristides Quintilianus i. 4, where we have μελῳδία, ῥυθμός, λέξις followed at once by περὶ τὴν λέξιν τὸ μέτρον, and later (i. 10) by a full discussion of μετρική. The triple division is given by Philo in De Cher. 105, De Sob. 36, and De Agr. 137, where the enharmonic, etc., are given as subdivisions of μέλος.", + "Ibid. From rhetoric, etc. Here we have the fundamental divisions of rhetoric which appear in the same form in most of the rhetorical treatises, except that it is perhaps unusual to find both τάξις and οἰκονομία, the latter, which covers the management and organization of the material, either superseding the former, or including it as a subdivision. Synonyms for φράσις are λέξις, ἀπαγγελία, ἑρμήνεια, the last named of which is used by Philo in De Cher. 105, and, I believe, in De Mig. 35. See notes on those two passages.", + "§ 214. Ashes. As the point is essential to Philo’s illustration, one must suppose that he found, or thought he had found, some authority for the statement that ashes were used in purificatory ritual. The nearest evidence I can find is the use of the “ashes of the heifer” in Num. 19:9, alluded to in Hebrews 9:13. Possibly τέφρα, like κονία, may have been a name for some kind of lye or soap, but I know of no evidence for it.", + "§ 230. Not from any superstitious nicety, etc. The explanation I should prefer to give to this passage is that Philo feels that his distinction between θεός and ὁ θεός might subject him to the charge of giving the name of θεός to inferior beings, which would constitute δεισιδαιμονία in the ordinary sense. What then is the meaning of πραγματολογεῖν? Judging from the sequel it is not so much “to use words to express facts” as “to accommodate language to practical needs.” The course of thought seems to be: (1) any name for God is a κατάχρησις permitted for the needs of men (§ 230), a point further illustrated in § 231 (the spacing should perhaps be placed at the end of that section rather than at the beginning); (2) God allows men to think that He has been really seen by them (§ 234), and this is illustrated by the pagan legend (§ 233), and the anthropomorphic language of the law (§§ 234–237); (3) He in the same way speaks here of the Angel or Logos as God, though it really was God’s image which was seen, and thus πραγματολογεῖ, etc., suits His words to the capacity of His hearers.", + "It may be thought that this strains the meaning of πραγματολογεῖν. The fact is that this word, which has been used in De Fug. 54, is rare and of uncertain meaning. Besides these two instances only two others are quoted. In Diog. Laert. ix. 52 it appears to mean “argue,” or make a business of arguing, and so possibly in De Fug. 54 (see note). In Anaximenes, Rhet. ad Alex. 32 (31) ἵνα πραγματολογοῦντες ἁπλοῦν τὸν λόγον καὶ μὴ ποικίλον ποιῶμεν, it seems to mean “speaking plainly and intelligibly,” and this is not far from the sense suggested by the context here.", + "§ 244. Erecting. It is a pity that the impossibility of using the phrase “make to stand” prevents the translator from bringing out fully the insistence with which Philo harps on the thought of “standing” in connexion with στήλη. He finds the idea, no doubt, in the word itself, and repeats it not only in the ἕστηκα of § 241 and στάσις of § 242, but also in ἱστάς § 244, στήσεις § 245, ἀνίστησι, ἀναστήσας § 249.", + "§ 247. Set up. Similarly the thought of ἀνάθεσις is repeated in ἀνετέθη here, and ἀνακείσεται (κεῖμαι as often being treated as the passive of τίθημι, though in these cases the idea of “dedication” seems to be reduced to the literal “set up,” unless, as perhaps is possible, it is used in the sense of “devoted” under a curse, cf. the common use of ἀνάθεμα, or (in the first case) unless there is an allusion to models of wrecked ships or pieces of the actual wreck being dedicated as votive offerings by the saved. For votive pictures of this kind see Mayor on Juv. xii. 27.", + "§ 254. 1 Sam. 1:11.—Wendland erroneously gives the reference as to v. 28 (“I lend him as a loan”), as also in Quod Deus 6, on which passage, carelessly following Wendland, I suggested in a note that Philo in v. 28 had a different version of the text from the LXX. A German reviewer pointed out the mistake." + ] + }, + "Book II": { + "Introduction": [ + "ANALYTICAL INTRODUCTION TO BOOK II", + "This long treatise, the conclusion of which has been lost, seems to me to have a poverty of thought which makes it the weakest of the whole series. And though it may be merely a coincidence, it is a curious fact that it is hardly ever quoted or referred to by later writers. Further, it has less manuscript authority than any other, except De Posteritate Caini. Only one MS. used by Wendland contains it, and even this, as the many footnotes to the text will shew, has a quite unusual number of corruptions and lacunas.", + "The treatise follows at once on the preceding and deals with the third kind of dreams, the characteristic of which is that they contain no direct divine message, but something is seen by the dreamer, obscure in itself but explained by the art of dream interpretation. There are three pairs of dreams, one those of Joseph himself as a boy (1–154), another of the chief baker and chief butler in prison (155–214), another of Pharaoh (215 to the end), the two last pairs being interpreted by Joseph himself.", + "After the distinction between the three kinds of dreams has been noted (1–4), the subject of Joseph’s two dreams is introduced (5–7); but, before they are discussed, we must remember what Joseph represents. Here he is not so much the politician as the representative of the ordinary mixed character in whom the claims of the soul are constantly disputed by those of the body and external things; and in such a character vainglory (κένη δόξα) or vanity (τῦφος) is sure to appear (8–16).", + "The first dream begins, “I thought we were binding sheaves.” After noting that “thought” indicates the vagueness of the Joseph-mind (17–20), Philo points out that the dreamer only supposes himself and his brothers to be engaged in the inferior task of binding, not of reaping, which needs, he thinks, the skill to distinguish the good corn from the worthless (21–22). This leads to a further thought on spiritual reaping. We find the phrase, “When you reap your reaping,” which he takes to mean that when the harvest of virtue is reaped there is a further stage where this very reaping is reaped away in the consciousness that it is of God and not of ourselves (23–24). Some similar duplicates are adduced, and the double cave of Machpelah and the two kinds of music are taken to indicate a similar sort of distinction between our acceptance of the good in creation and our acknowledgement of its dependence on the divine, and so “Ye shall not consummate the rest of the reaping” implies that the consummation does not belong to man (25–30).", + "But what are the sheaves? Evidently in some degree drawn by the similarity of sound in δράγματα and πράγματα, Philo interprets them as “doings” used in the sense of chief characteristics. He describes in much the same terms as elsewhere the leading attributes of the eleven brothers (31–41). The leading attribute of Joseph is vainglory, and this is illustrated by a few incidents in Joseph’s life and by the interpretation of his name as “addition,” for vainglory adds luxuries to the simple life (41–47). This leads to a long commonplace against luxury as shewn in food and drink (48–51), clothing (52–53), houses (54–55), beds (56–57), unguents (58–59), drinking-cups (60–61), and golden crowns instead of flower garlands (64). Luxury, in fact, is the beast which was supposed to have devoured Joseph and thus made Jacob mourn for him, a contrast to Nahab and Abihu in whose case Moses forbade all mourning (64–67). At this point the connexion of thought gets difficult. Cutting off the hand of the immodest woman is treated as the duty of cutting ourselves off from absorption in lower aims and contrasted with the full handful which the priest takes and offers (68–74), and we then recur to the thought of 23 ff., though stated in a different way, that the spiritual reaping of virtues must be dedicated to God (75–77).", + "“My sheaf rose up and stood upright and your sheaves turned round and did homage to mine.” This example of the arrogance of vainglory suggests to Philo the ascendancy of the tyrant in ordinary life and the need of caution in dealing with him. In such cases frank speaking is no virtue, any more than sailing in the teeth of a storm or than facing wild beasts when unarmed (78–89). Abraham did homage to the children of Heth for the cave of Machpelah, and so must the weak propitiate the mighty (90–92). The brethren, however, do not take this line, for they reply, “Shalt thou indeed be king and lord over us?” This shews us that their opposition to Joseph represents the resistance of right reason to vainglory in the soul. We may dismiss, therefore, any thoughts of the unbrotherliness of the ten, and see merely the refusal of the better part within us to acknowledge any king but God (93–100). And Philo himself, while confessing his weakness, feels that even when he is most helpless he desires to follow this better judgement (101–104). And perhaps too the Joseph in us will be converted. What else indeed is suggested by the story of Joseph, with its various signs of something higher, crowned by his final acceptance by Moses, when his bones are carried by the liberated people out of Egypt? (105–109).", + "The second dream was that of the sun, moon and stars bowing down to Joseph. It chiefly differs from the first in being concerned with heavenly instead of earthly phenomena (110–112). Philo, after noting apparently without actual disapprobation the theory that the divine natures of the heavenly bodies do actually contend for pre-eminence (113–114), explains the dream from one point of view as describing the arrogance of those who regard themselves as superior not only to men but to nature (115–116). Thus Xerxes turned land into sea by cutting through Mount Athos and shot his arrows at the sun (117–120). The foolish Germans try to repel the tide with armed forces (121–122), and a little before in Alexandria a tyrannous ruler, when trying to coerce the Jews into Sabbath-breaking, had argued with them that, in the event of a deluge or earthquake or thunderstorm, they would not hesitate to forgo their regular customs, and that he himself was as powerful as any of these natural forces (123–129). Such a person, Philo thinks, will consider himself aggrieved if the seasons do not conform to his expectations (130–132). But a more general interpretation is possible. We may regard the sun as right reason, the moon as discipline or education, and the stars as the thoughts engendered by these two in the soul, which the lower Joseph-like thoughts would fain bring into subjection (133–135). Thus while Jacob’s answer, “What is this dream which thou hast dreamt?” implies that Joseph is describing a spiritual conflict of this nature (135–138), the words that follow, “Shall I and thy mother and thy brethren bow down before thee?” are the refusal of right reason to submit to vanity (139–140). At the same time, we are told that his father kept the saying in his heart; and from this Philo diverges to the need for caution and self-distrust. How constantly do we find examples of long success ended by disaster, of good life followed by moral decay in old age (141–149)! And this thought suggests the image of the fountain of peace which we sometimes taste and then find denied to us—a sad condition, yet better than to drink our fill of the fountain of unreason, when the unreasoning powers master the governing element in the soul and produce that anarchy which the experience both of men and animals shews to be fatal to happiness (149–154).", + "In the dreams of the chief butler and baker the two men represent drunkenness and gluttony (155–158). The dream of the butler is then quoted in full (159). We note that its opening words, “In my sleep,” are appropriate to that deep drunken sleep in which all the wicked are plunged (160–162), and also “the vine was before me” shews the love which the wicked feel for the sources of their spiritual drunkenness (162–163). But before going further we must observe that the vine may be also a symbol of gladness of the true kind. Philo describes at some length how convivial meetings shew sometimes good feeling and at other times quarrelsomeness and hatred (164–168). We find this favourable meaning of “vine” in the story of the scouting party of Numbers 13. Those seekers for virtue who are unable to carry the main stalk of wisdom and joy cut off and carry away at least one great cluster (169–171). And how good a thing is this gladness is shewn by the application of the word to God Who is glad when men do well (172–178), and from which we may deduce that our duty is to make Him glad (179–180). But the vine of the cup-bearer is not of this sort. He will indeed plead that it cannot be, seeing that he is cup-bearer to Pharaoh, not to God Whose cup-bearer is the Logos himself (181–183). How different are these two! Pharaoh’s cup-bearer is called an eunuch: the Logos on the other hand is represented by the High Priest: and what is signified spiritually by eunuch and high priest is described at some length in Philo’s usual way (184–190). If we need a further description of the vine of folly we shall find it in the text which speaks of the vine of Sodom and the branch of Gomorrah, for Sodom is blindness and Gomorrah (the measure) typifies the human mind which holds itself and not God to be the measure of all things (191–194). A few more phrases in the dream are then dealt with. As πυθμήν may mean not only stalk but root or extremity, Philo finds a figure of the way in which folly brings the soul down to extreme misery (195–199). Again, “Pharaoh’s cup was in my hand” indicates that our own hands or actions are needed to give passion full scope (199–201); and “I squeezed the grapes into the cup” represents how the fool glories in using every drop of the drink of folly (202–204).", + "The dream of the chief baker is dismissed very shortly. The three baskets which he carries are the pleasures of the past, the present and the future, while the birds which descend and devour the baked meats are the divine retributions which overtake the pleasure-seeker and leave him headless and crucified (205–214).", + "We now pass on to the two parallel dreams of Pharaoh in which the seven lean devour the seven fat kine, and the seven bad the seven good ears. But in what has been preserved at any rate no notice is taken of the substance of these dreams, and the discussion is confined with digressions to the opening phrases of the first dream: “I thought I stood upon the edge of the river.” After quoting the two dreams (215–218), Philo takes the words “I thought I stood.” Here we have the Pharaoh-mind profanely claiming the standing which belongs only to God, and this thought is supported by some familiar texts (219–222). Yet God imparts this stability primarily to the Logos which under the name of Covenant is said to be made to stand upon the just Noah, thus shewing that the just man becomes as it were the pedestal (223–225); secondly to the wise man, for Abraham stands before God and Moses stood “between God and you,” thus shewing the sage as something intermediate between God and man (226–233); and thirdly to the progresser who stands midway between the full life of virtue and the death of vice (234–236). How vain then is the claim of the Pharaoh-mind to stand (237)!", + "The river is speech, which may be either good or bad (238–240). In its good sense, which includes reason, we find it in the river of Eden which divides into four heads (ἀρχαί) or virtues; and as ἀρχαί means also rules or sovereignties, we have a hint of the thought of the sage as king (241–244). Also we find in the Psalms the phrase “the river of God,” clearly indicating the divine Logos (245), and as we hear also of the river “making glad the city of God,” Philo digresses to consider what the city of God is. In one sense it is the world; in another the righteous soul; and its name of Jerusalem, vision of peace, fits this meaning well, for God is peace and dwells in the peace-loving soul (246–258). Also Abraham is given all the land from the river of Egypt to the great river Euphrates where the latter is soul and what soul loves, and the former does not mean that the river of Egypt or body is included in the gift; rather that river is bad and soulless speaking and thinking, and its nature is typified by its producing frogs and bringing death to the fish which represent true thoughts (259–260).", + "The edge or lip (χεῖλος) reminds us that the closing of the lips gives silence, and their opening speech, and we must remember that each has its proper season (261–263). Various texts enjoining silence are quoted (264–267), but there are also occasions which call for song, like the song of triumph of Exodus 15 or that of the well in Numbers 21, or for oratory like that enjoined in Deut. 22 on the bringing of firstfruits, and a short meditation on the details of this passage follows (268–273). With the wicked wrong speaking is more frequent than wrong silence, and three kinds of such speaking are distinguished (274–275). There are the pleasure-lovers represented by Pharaoh who was met by Moses at the “lip” of the river (276–278); the sophists represented by the people of Egypt, who were seen dead at the “lip” of the sea (279–282); the deniers of divine providence represented by the builders of Babel of whom it is said “the whole earth was of one lip” (283–284). The confusion which overtakes this third class, who are the advocates of anarchy, is enlarged on, and while repentance will bring forgiveness, persistence can only bring the divine punishment (285–295). This point is supported by a text from Leviticus on the soul which “distinguishes with its lips to do ill or well,” which Philo understands as a presumptuous claim to knowledge of the nature of good and ill. Yet this too, by proclaiming its sin, may win forgiveness (296–299).", + "The fragment which follows begins a discussion, why the phrase “lip of the river” is only found in connexion with the river of Egypt. Philo censures the critics who regard such points as hair-splitting, and reiterates his conviction that the Scripture does not mean to teach us geography but the realities of life. The continuation is lost (302-end)." + ], + "": [ + [ + "[1] In setting forth the third kind of God-sent dreams we may fitly summon Moses to our assistance, that, as he learned when he did not know, he may teach us too in our ignorance regarding their tokens, by throwing light on each. This third kind of dreams arises whenever the soul in sleep, setting itself in motion and agitation of its own accord, becomes frenzied, and with the prescient power due to such inspiration foretells the future.", + "[2] The first kind of dreams we saw to be those in which God originates the movement and invisibly suggests things obscure to us but patent to Himself: while the second kind consisted of dreams in which the understanding moves in concert with the soul of the Universe and becomes filled with a divinely induced madness, which is permitted to foretell many coming events. ", + "[3] In accordance with these distinctions, the Sacred Guide gave a perfectly clear and lucid interpretation of the appearances which come under the first description, inasmuch as the intimations given by God through these dreams were of the nature of plain oracles. Those which fall under the second description he interpreted neither with consummate clearness nor with excessive indistinctness. A specimen of these is the Vision that appeared on the heavenly stairway. For this vision was indeed enigmatic, but the riddle was not in very high degree concealed from the quick-sighted.", + "[4] The appearances of the third kind being more obscure than the former, owing to the deep and impenetrable  nature of the riddle involved in them, demanded a scientific skill in discerning the meaning of dreams. Accordingly all the dreams of this sort recorded by the lawgiver received their interpretation at the hands of men who were experts in the aforesaid science.", + "[5] Whose then are the dreams? Does not everybody perceive that they are those of Joseph, those of Pharaoh king of Egypt, and those which the chief baker and chief butler themselves saw?", + "[6] It would seem fitting always to begin our teaching with those which come first; and first to come are those which Joseph saw when from the divisions of the universe, two in number, heaven and earth, two visions were presented to him. From the earth came the dream of the reaping. It runs on this wise: “Methought that we were binding sheaves in the midst of the plain, and my sheaf rose up” (Gen. 37:7). The other has to do with the zodiac: “As it were the sun and the moon and eleven stars worshipped me” (ibid. 9).", + "[7] On the former dream an interpretative judgement is pronounced in a tone of vehement menace to this effect: “Shalt thou indeed be king over us? or shalt thou indeed be lord over us?” (ibid. 8). The latter dream again incurs well-merited displeasure: “Shall I and thy mother and thy brethren come to bow down to the ground to worship thee?” (ibid. 10)." + ], + [ + "[8] So much by way of a foundation. As we go on to build the superstructure let us follow the directions of Allegory, that wise Master-builder, while we investigate the details of either dream. There are, however, in both dreams some prefatory remarks to be listened to first. Some have given the nature of that which is good a wide application, making it extend to many objects; while others have assigned it only to that which is most excellent: the former have regarded it as mixed, while the latter have left it free from admixture.", + "[9] Now, those who have maintained that only the morally beautiful is good, preserving it unmixed, have attributed the good to the reasoning faculty, the noblest part in us; while those who have regarded it as mixed have associated it with three things, soul, body, and things external to us. The latter class belong to the softer and luxurious way of life, having been reared up for the greater part of the time from their very cradle in the women’s quarter and in the effeminate habits of the women’s quarter. Those others are austere of life, reared by men, themselves too men in spirit, eager for what will do them good rather than for what is pleasant, and taking food suited to an athlete with an eye to strength and vigour, not to pleasure.", + "[10] There are two companies as leaders of which Moses introduces Isaac and Joseph. The noble company is led by Isaac who learns from no teacher but himself, for Moses represents him as weaned (Gen. 21:8), absolutely disdaining to make any use of soft and milky food suited to infants and little children, and using only strong nourishment fit for grown men, seeing that from a babe he was naturally stalwart, and was ever attaining fresh vigour and renewing his youth. The company which yields and is ready to give in is led by Joseph,", + "[11] for he is one who does not indeed take no account of the excellences of the soul, but is thoughtful for the well-being of the body also, and has a keen desire to be well off in outward things; and he is naturally drawn in different directions since he has set before him many ends in life, and as he experiences one counter-attraction after another, he is shaken this way and that and can never attain to fixity.", + "[12] For indeed our aims  do not rest in peace like cities under a treaty, 〈but engage in war and deliver attacks〉 and counter-attacks, in turn winning victory and suffering defeat. For at times the appetite flows strongly to wealth and reputation and completely masters the interests of body and soul, and then again is met and driven back by an opposing force, and vanquished by both or one of them.", + "[13] In the same way the pleasures of the body descend upon us in gathered force like a cataract deluging and obliterating one after another all the things of the mind; and then, after no long interval, Wisdom with strong and vehement counterblast both slackens the impetus of pleasures and mitigates in general all the appetites and ambitions which the bodily senses kindle in us.", + "[14] Such is the cycle of unceasing warfare ever revolving round the many-sided soul; for, when one foe has been laid low, another yet mightier is sure to spring up, after the fashion of the many-headed Hydra; for we are told that on it another head grew to take the place of that which had been cut off; and this is a figurative way of teaching how hard it is to vanquish undying vice so varied in its form, so varied in its offspring.", + "[15] Do not, then, select any single thing 〈and regard it〉 as Joseph’s sole portion, but be well assured that he represents Opinion with its vast medley of ingredients. For there is manifest in him, on the one hand, the rational strain of self-control, which is of the masculine family,", + "[16] fashioned after his father Jacob: manifest, again, is the irrational strain of sense-perception, assimilated to what he derives from his mother, the part of him that is of the Rachel type: manifest also is the breed of bodily pleasure, impressed on him by association with chief butlers and chief bakers and chief cooks: manifest too is the element of vainglory, on to which as on to a chariot his empty-headedness makes him mount up, when (Gen. 41:43) puffed with pride he lifts himself aloft to overthrow equality from its seat." + ], + [ + "[17] In what we have said so far we have been giving a rough sketch of Joseph’s character. We must now consider in detail each of his dreams. And the one which must be examined first is the one concerning the sheaves. “Methought,” says he, “that we were binding sheaves” (Gen. 37:7). The very first word, “methought,” is the utterance of one at a loss, hesitating, dimly supposing, not seeing steadily and distinctly.", + "[18] For “methought” is a word which becomes those waking up out of deep sleep and still in dreamland, not those who are thoroughly awake and see things clearly.", + "[19] You will not find the Practiser Jacob saying “methought,” but “behold a stairway firmly fixed, whose top reached to heaven” (Gen. 28:12), and again “at the time that the sheep conceived, I saw them with my eyes in my sleep, and behold the he-goats and the rams leaped upon the sheep and the goats wholly white, and streaked, and sprinkled as though with ashes” (Gen. 31:10, 11).", + "[20] For the very visions seen in their sleep are of necessity clearer and purer in the case of those who deem the morally beautiful eligible for its own sake, even as their doings by day are bound to be more worthy of approbation." + ], + [ + "[21] Now, when I listen to him who is telling the dreams I marvel at his deeming that they were tying up sheaves, not reaping them. The former is the work of unskilled underlings, the latter the business of masters and of those thoroughly well versed in farm work.", + "[22] For the power to distinguish necessaries of life from refuse, and plants which supply nourishment from those which do not, and genuine from spurious, and a highly profitable fruitage from a root that is devoid of profit, in things yielded by the understanding, not in those which the soil puts forth, is a mark of consummate excellence.", + "[23] So the sacred story represents those whose eyes are open as reaping, and, what is most unexpected, not reaping barley or wheat but reaping out the reaping itself: accordingly it is said “When ye reap your reaping, ye shall not finish that which remains of the reaping” (Lev. 19:9).", + "[24] For the lawgiver wishes the virtuous man to be not only a judge of things that differ, distinguishing and separating things which produce and their productions, but to do away with the very conceit that he has the power to distinguish, mowing the very mowing and cutting away the workings of his own mind, in obedience to and belief in Moses’ saying that “judgement belongs to God only” (Deut. 1:17), with Whom in all matters comparisons and distinctions rest: to acknowledge defeat at whose hands is a noble thing and more glorious than far-famed victory.", + "[25] Like the “reaping the reaping” is the two-fold circumcision, which we meet with in such a case as that of the lawgiver devising as a new practice a circumcision of circumcision (Gen. 17:13), or “the consecration of a consecration” (Num. 6:2). that is, the purification of the very purification of the soul, when we yield to God the prerogative of making bright and clean, and never entertain the thought that we ourselves are sufficient apart from the divine overseeing guidance to cleanse our life and remove from it the defilements with which it abounds.", + "[26] To this class belongs also the “double cave” (Gen. 23:9), that pair of precious memories  concerned, one with all that has come into being, the other with Him who has made it. These constitute the nurture of the man of worth, for whom all things in the universe are objects of contemplation, and who loves to inquire also concerning the Father who brought them into being.", + "[27] I imagine that the discovery of the double diapason  in music is to be traced to this same pair. For both the work and its Fashioner must needs be celebrated by two quite perfect melodies, not the same in each case.", + "[28] For since the themes of praise were different it was necessary for the corresponding musical harmonies to be distinct also, the conjunct assigned to the conjunct universe, compacted as it is of different parts, the disjunct reserved for Him Who is in virtue of His existence disjunct from all creation, even God.", + "[29] There is again a statement breathing love of virtue expressed in the words of the Sacred Guide, “Ye shall not  make an end of what remains of the reaping” (Lev. 19:9), for he does not forget the principle with which he set out, acknowledging that “the end is the Lord’s” (Num. 31:28 ff.), with whom rests the lordship and establishment of these things.", + "[30] But in fact the man who has never learned the mysteries of reaping vaunts him saying, “Methought I was in company with others binding sheaves which I had not reaped” (Gen. 37:7), and failed, as I pointed out a little while ago, to take into account that this is a service performed by unskilled slaves.", + "[31] When we assign to words their figurative meaning we say that sheaves are “doings” which each of us grasps with the hand as his proper nourishment, hoping that he will find life and occupation therein for ever." + ], + [ + "[32] Now, the varieties of the sheaves, that is to say of the doings which may be called our nourishment, are so countless, so countless also the various sorts of men who lay hold of and make choice of the sheaves, that it is impossible to recount or even to conceive of them all. It may not, however, be out of place to instance some of these varieties which are introduced in his story of his dream.", + "[33] For he says to his brothers, “Methought we were binding sheaves” (l.c.). Brothers he has ten who are sons of the same father as he, one who is son of the same mother; and the name of each of them is the symbol of a most essential “doing.” “Reuben” is the symbol of good natural endowments, for “seeing son” he is called, in so far as he is a son not perfect, but in so far as he is a man with power to see and keenness of vision, well endowed by nature.", + "[34] Symeon, which means “diligent listening,” is the symbol of aptness to learn; Levi of excellent activities and practices and sacred ministries; Judah of songs and hymns addressed to God; Issachar of rewards rendered as recompense for noble deeds, the deeds themselves, it may be, constituting the perfect reward; Zabulon of light, since he is named “night’s flowing,” and when night fails and flows away, light of necessity dawns;", + "[35] of distinguishing and analysing matters Dan is the symbol; Gad of piratical attack and counter-attack; Asher, whose name signifies “felicitation,” symbolizes natural wealth, which has the reputation of being a possession conferring felicity;", + "[36] Naphthali’s name denotes a “broadening” or “flung wide open,” and so he is a symbol of peace, by which all things are opened out and given width, just as they are shut in by war. Benjamin is a symbol of time, both that of youth and that of old age, for his name is said to mean “son of days,” and youth and old age are alike measured by days and nights.", + "[37] Thus each one of them grasps the sheaves that are proper to him, and when he has grasped them binds all these parts together. The man well endowed by nature grasps quickness of apprehension, persistence, goodness of memory, the qualities in which excellence of natural endowment shows itself; the apt learner grasps listening, silence, attention; the enterprising man, venturesomeness and courage ready to take risks;", + "[38] the man of thanksgiving takes hold of commendations, eulogies, odes, panegyrics both in speech and song; the man who is bent on rewards, lays his hand on unflinching assiduity, fortitude that never gives in, and the carefulness in which speed is combined with caution;", + "[39] he who is in pursuit of light replacing darkness grasps wakefulness and keen-sightedness; the man who aims at analysis and accurate distinctions, lays hold of keen-edged arguments, of power to resist the delusion of confusing likeness and identity, of impartiality, of integrity;", + "[40] he who pirate-like counters ambush by ambush grasps trickery, quackery, sorcery, fallacies, pretence, feigning, practices which are in themselves reprehensible but when resorted to in dealing with enemies are belauded; he that makes it his object to be rich in nature’s riches, will lay his hands on self-control and parsimony; the lover of peace on good order, just dealing, freedom from arrogance, equality." + ], + [ + "[41] These are the constituent parts of the sheaves bound by the brothers of the dreamer, sons of the same father as he, while the sheaf of his uterine brother is made up of days and time, cause of nothing as cause of everything. ", + "[42] The dreamer himself, interpreter of dreams to boot, lays hold of vainglory, deeming it a possession of highest importance and splendour and advantage to human life. Accordingly it is in the first instance from dreams, things beloved of night, that he becomes known to the sovereign of the land of the body, not from “doings” luminous with the self-evidence of manifest fact, things which need day to exhibit them.", + "[43] The next step is that he is proclaimed procurator or protector of all Egypt, to stand second only to the sovereign in the signs of honour shewn to him, a position set down as more insignificant and absurd in wisdom’s judgement than the infliction of indignity and defeat.", + "[44] In the next place he puts round his neck “a golden collar” (Gen. 41:41 f.), a manifest halter, a circlet and hoop of unending necessity, not a life of orderly sequence, not the chain which marks Nature’s doings: these are properties of Tamar, whose adornment is not a collar but a necklace  (Gen. 38:18). Yes, and he puts on his finger a royal ring (Gen. 41:42), a gift and pledge, by which nothing is given, nothing pledged, in sharp contrast once more to that which was given to Tamar by Judah, king of the nation that sees, even Israel.", + "[45] For this king gives the soul a seal (Gen. 38:18), a gift all-beauteous, by which he teaches it that when the substance of the universe was without shape and figure God gave it these; when it had no definite character God moulded it into definiteness, and, when He had perfected it, stamped the entire universe with His image and an ideal form, even His own Word. ", + "[46] To go back to Joseph. He mounts the second chariot (Gen. 41:43), elated by mental dizziness and empty conceit, and becomes the victualler (ibid. 48) and keeper of the body’s treasuries, providing food for it from all quarters: and thus threatens serious danger to the soul.", + "[47] Not the least significant testimony to his principle and ambition for life is his name. “Joseph” means an “adding,” and vainglory is always making additions.", + "To what is genuine it adds what is counterfeit, to what is appropriate what is alien, to what is true what is false, to what is sufficient what is excessive, to vitality debauchery, to life’s maintenance vanity." + ], + [ + "[48] Mark what it is that I wish to make clear. Food and drink nourishes us, though it be the plainest barley-cake and water from the spring. Why then has vainglory superadded countless sorts of milk cakes and honied pastry and elaborate and diversified blends of innumerable wines highly seasoned with a view to indulgence in pleasure rather than partaking of nourishment?", + "[49] Again, relishes of the simplest kind are onions, greens, many fruits and cheese, and anything else of that kind as well: if you like, we will put down beside these fish and meat in the case of men who are not vegetarians.", + "[50] Would it not, then, have been quite sufficient, after broiling them on the coals or roasting them in a rough and ready way just as real heroes used to do,  to eat them? Nay, this is not all that your epicure craves for. Having procured the alliance of vainglory and stirred up the greediness within him he is on the look-out for and hunts up pastry-cooks to dress their food and serve their table, men who are famous masters of their art.", + "[51] These set at work the baits that have been found out ages ago to tempt our miserable belly, and make up and arrange in proper order decoctions of special flavour with which they coax the tongue into subservience: hereupon they forthwith get on to their hook the sense of taste which gives them access to the senses in general: and by means of taste the glutton is quickly revealed as no freeman but a slave.", + "[52] Clothing, as everybody knows, was produced at first to guard against the harm done to the body by great cold and heat, “wind-proof,” as I think the poets have it,  in winter and 〈cooling in summer〉.", + "[53] Who, then, is the cunning worker of those costly sea-purples, those light transparent summer gauzes, those spider-web shawls, those costumes dyed or woven into gay colouring by hands expert in producing variety by either art, which outdo the painter’s power of imitating nature? Who? I ask. Is it not vainglory?" + ], + [ + "[54] Once more, we felt the need of a house to live in for the same reasons, and that we may not suffer from the incursions of wild beasts or of men worse than beasts. Why then do we decorate the pavements and walls with costly marbles? Why do we scour Asia and Libya and all Europe and the islands searching for choicest columns and architraves?", + "[55] Why for the adornment of the capitals of our columns do we vie with each other in enthusiasm over Doric and Ionic and Corinthian carvings and other embellishments devised by those who scorn to keep to the established styles? Why do we build men’s and women’s apartments with golden ceilings? Is it not owing to vainglory?", + "[56] For sleep, all that was needed was a soft piece of ground (for it is reported that to this very day the Naked Philosophers among the Indians retain their primitive custom of making earth their couch), or, if more was required, a bed of rushes  or of unhewn stones or common timber.", + "[57] But in fact beds with ivory legs to their framework are provided, and sofas with costly mother-of-pearl and many-hued tortoiseshell inlaid with much toil and outlay of money and expenditure of time. Some are all of silver or all of gold or of mosaic work elaborately furnished with bedding of gold tissue and brocaded with flowers evidently for show and display, not for everyday use. Of these vainglory is the artist.", + "[58] For unguents what need was there to look for anything more than the fruit-juice pressed from the olive? For indeed it produces smoothness, and counteracts physical exhaustion, and brings about good condition. If a muscle be relaxed it braces it and renders it firm, nor is there anything surpassing it for infusing tone and vigour.", + "[59] But to attack the position of such wholesome kinds vainglory’s delicate unguents were set up. For these great countries where spices grow are laid under contribution, Syria, Babylon, the lands of the Indians and the Scythians; and on these the labour of perfumers is expended." + ], + [ + "[60] Again, for drinking what more was needed than Nature’s cup, art’s very masterpiece? Of that cup our hands are the material. Let a man hold them close together and hollow them; then let him carefully lift them to his mouth while someone else pours the water into them. He obtains not only the quenching of his thirst, but pleasure untold.", + "[61] But if a different one must needs have been found, was not the rustic mazer sufficient? Was it necessary to go in search of works of art by other famous artists? Why was it necessary that a lavish quantity of gold and silver goblets should be manufactured save for the sake of vanity, so loud in its insolence, and vainglory swinging so dizzily to and fro?", + "[62] When, again, we see people wanting to be crowned not with a garland of laurel or ivy, not with a sweet-smelling wreath of violets or lilies or roses or olive or any flower at all, but passing by God’s gifts, which He distributes as the seasons of the year run their course; when they poise over their head golden wreaths, a grievous weight, without any shame in mid-market at the hour when it is full,  what else can we think of them than that they are slaves of vainglory, though they assert that they are not only free, but actually lords and rulers of many others?", + "[63] The day will pass before I have given the sum of the corruptions of human life, and indeed why need we dwell at length upon them? For who has not heard, who has not seen them? Indeed who is not conversant and familiar with them? And therefore the Holy Word did well in giving the name of Addition to one who was the enemy of simplicity and the friend of vanity.", + "[64] For just as we find on trees, to the great damage of the genuine growth, superfluities which the husbandmen purge and cut away to provide for their necessities, so the true and simple life has for its parasite the life of falsity and vanity, for which no husbandman has hitherto been found to excise the mischievous overgrowth, root and all.", + "[65] And so the practisers of sound sense, perceiving that Joseph first with his senses, and afterwards with his understanding, pursues this way of artificiality, cry outright, “An evil beast has seized and devoured him”  (Gen. 37:33).", + "[66] And indeed this life of confused mankind, so full of complications, of vain inventions, which has covetousness and knavery for its cunning architects, what is it but a ferocious beast which feasts on all who come near to it? And therefore such as these will be the subject of mourning, as though they were dead, even while they still live, since the life that they obtain is meet to be lamented and bewailed; for Jacob, we are told, mourned for Joseph while still alive.", + "[67] On the other hand Moses will not suffer Nadab and his brother, those holy principles, to be mourned (Lev. 10:6). They were not seized by a savage, evil beast, but were taken up by a rush of fire unquenchable, by an undying splendour, since in sincerity they cast aside sloth and delay, and consecrated their zeal, hot and fiery, flesh-consuming and swiftly moving, to piety, a zeal which was alien  to creation, but akin to God. They did not mount by steps to the altar, which the law had forbidden (Ex. 20:26), but wafted by a favouring breeze and carried even to the revolving heavens were there like the complete and perfect burnt offering resolved into ethereal rays of light." + ], + [ + "[68] So then, O soul, that art loyal to thy teacher, thou must cut off thy hand, thy faculty, when it begins to lay hold of the genitals, whether they be the created world or the cares and aims of humanity. ", + "[69] For he often  bids us cut away the hand that has taken hold of the “pair”  (Deut. 25:11, 12), first because it has thereby given a welcome to the pleasure which it should hate, secondly because it has judged that to beget rests with ourselves, and thirdly because it has ascribed to the created the power of its maker.", + "[70] Observe that Adam, that mass of earth,  is doomed to die when he touches the twofold tree (Gen. 2:9), thus honouring the two before the one, and revering the created rather than the maker. Not so be it with thee. Pass clear away “from the smoke and wave,” and flee fast from the silly cares and aims of mortal life as from that dread Charybdis and touch it not, as the saying goes, with the tip of thy toe.", + "[71] But when thou hast stripped thyself to serve the holy rites, then widen hand and power and take a right good grip of the lessons of instruction and wisdom, for there is an ordinance running thus: “If a soul bring a gift or sacrifice, the gift shall be fine flour,” and then it continues, “and taking a full handful from the fine flour, with the oil and all the frankincense, he shall lay the memorial on the altar” (Lev. 2:1, 2).", + "[72] This is an excellent saying, that the server of the sacrifice should be an unbodied soul, not the twofold gross mass compounded of mortal and immortal. For that which prays, which gives thanks and offers sacrifice truly without blemish, must be as he says a “one” only, the soul.", + "[73] What then is the offering of an unbodied soul? What but the fine flour, the symbol of a will, purified by the councils of instruction, fit to produce nourishment that gives no sickness and life that knows no guilt.", + "[74] From such a sacrifice is the priest bidden to take his handful, take it with his whole hand, that is with all the grips of the mind, to offer the best of sacrifices, even the whole soul, brimful of truths of all sincerity and purity—a soul, too, rich with fatness, gladdened by light divine and perfumed with the breaths exhaled from justice and the other virtues, thus fitted to enjoy for ever a life of all fragrance and sweetness. For this is signified by the oil and the frankincense with which the priest fills his hand as well as with the wheaten flour." + ], + [ + "[75] Therefore also Moses dedicated a special feast for the “hand-grip of corn,” only not for all but for such as come from the holy land, for “When,” he says, “ye come into the land which I give you and ye reap its reaping, ye shall bring handgrips of corn as a firstfruit unto the priest” (Lev. 23:10).", + "[76] That means, “When, my mind, thou comest to virtue’s land, the gift fit for God alone, the land of goodly pasturage and tilth and fruit-bearing, and then if so be that thou hast sown in accordance with it, thou reapest the good when brought to its increase by God the consummator, do not bear the harvest home, that is, do not assign or ascribe to thyself the cause of the produce until thou hast rendered the firstfruit to Him Who is the source of riches and moves thee to practise the husbandry of thy enrichment.”", + "[77] And we are told to bring the “firstfruit of your reaping,” that is not of the land but of ourselves, that we may mow and reap ourselves, by consecrating every nourishing, excellent and worthy growth." + ], + [ + "[78] But he who was both the initiated and the initiator in the mysteries of dreams boldly said that his sheaf rose and stood upright (Gen. 37:7). For indeed as skittish horses rear their necks proudly on high, so all the votaries of vainglory set themselves up above everything, above cities and laws and ancestral customs and the affairs of the several citizens.", + "[79] Then they proceed from the leadership of the people to dictatorship over the people, and while they bring low the state of their neighbours they cause their own to rise and stand upright and firm, and thus they bring into subjection even souls whose spirit is naturally free and unenslaved.", + "[80] That is why he adds, “Your sheaves turned round and made obeisance to my sheaf” (ibid.). For the lover of modesty is overawed by the stiff-necked, and the cautious by the self-willed, and the honourer of equality by one who is unequal both in relation to himself and others.", + "[81] And surely that is natural, for the man of worth who surveys, not only human life but all the phenomena of the world, knows how mightily blow the winds of necessity, fortune, opportunity, force, violence and princedom, and how many are the projects, how great the good fortunes which soar to heaven without pausing in their flight and then are shaken about and brought crashing to the ground by these blasts.", + "[82] And therefore he must needs take caution to shield him, as an inseparable safeguard to prevent any grave disaster suddenly befalling him, for caution is to the individual man what a wall is to a city.", + "[83] Surely then they are all lunatics and madmen who take pains to display untimely frankness, and sometimes dare to oppose kings and tyrants in words and deeds. They do not perceive that not only like cattle are their necks under the yoke, but that the harness extends to their whole bodies and souls, their wives and children and parents, and the wide circle of friends and kinsfolk united to them by fellowship of feeling, and that the driver can with perfect ease spur, drive on or pull back, and mete out any treatment small or great just as he pleases.", + "[84] And therefore they are branded and scourged and mutilated and undergo a combination of all the sufferings which merciless cruelty can inflict short of death, and finally are led away to death itself." + ], + [ + "[85] These are the rewards of untimely free-speaking, which in the eyes of sensible judges is not free-speaking at all; rather they are the guerdons of silliness and frenzy and incurable brainsickness. Why? Who if he sees a storm at its height, a fierce counter-wind, a hurricane swooping down and a tempest-tossed sea, sets sail and puts out to sea when he should remain in harbour?", + "[86] What pilot or skipper was ever so utterly intoxicated as to wish to sail with all these terrors launched upon him, only to find the ship water-logged by the down-rushing sea and swallowed up, crew and all. For he who would have a safe voyage can always wait for the sunny breeze to take him gently and smoothly on his way.", + "[87] Again, would anyone who has seen a bear or a lion or wild boar sweeping along to attack him, instead of soothing and calming them as he should, provoke them to savagery just to offer himself as a banquet to satisfy the cruel appetites of the carnivorous brutes?", + "[88] As well might we think it advisable to fight against the stinging scorpions and asps of Egypt and all other creatures possessed of fatal poison whose single bite carries with it inevitable death—creatures whom we may well be content to tame with charms and ensure that they do us no grievous harm.", + "[89] Then are there not some men more fierce and malicious than boars, scorpions or asps, men whose spite and malice can only be avoided by using some method of taming and soothing them?", + "And therefore we shall find wise Abraham doing obeisance to the sons of Cheth (Gen. 23:7), whose name means “removing,” when the fitness of the circumstances prompted him to do so.", + "[90] For it was not out of any feeling of respect for those who by nature and race and custom were the enemies of reason, who remove instruction, the true coinage of the soul, and change it into petty coins and waste it miserably, that he brought himself to do obeisance. Rather it was just because he feared their power at the time and their formidable strength and took care to give no provocation, that he will win that great and secure possession, that prize of virtue, the double cave which is the most excellent abiding-place of wise souls: the cave which could not be won by war and fighting, but with reason shewn in subservience and respectful treatment. ", + "[91] Again, do not we too, when we are spending time in the market-place, make a practice of standing out of the path of our rulers and also of beasts of carriage, though our motive in the two cases is entirely different? With the rulers it is done to shew them honour, with the animals from fear and to save us from suffering serious injury from them.", + "[92] And if ever occasions permit it is good to subdue the violence of enemies by attack, but if they do not permit the safe course is to keep quiet, and if we wish to gain any help from them the fitting course is to soften and tame them." + ], + [ + "[93] Praise therefore is due to those also who are here under consideration, because they did not give way to the champion of vainglory but resisted him and said: “Shalt thou indeed reign over us? Not so” (Gen. 37:8). For they see that he is not yet become strong, that he is not as a flame fully kindled and shining brightly with abundance of fuel to feed it, but is still a mere smouldering spark, one who sees glory but as in a dream and does not yet pursue it with clear waking vision.", + "[94] In their hearts they have a comfortable hope that they may even be able to escape his clutches, and so they say: “Shalt thou indeed be king over us?” that is, “Dost thou think to lord it over us while we still have life, existence, strength, breath? When we have grown weak, thou wilt perhaps have the mastery, but while we are strong thou wilt hold but the rank of a subject.”", + "[95] And that is but natural, for when right reason is strong in the mind, vainglory is brought low, but gains strength when reason is weak. While, then, the soul still preserves its power and no part of it is amputated, let it take courage to ply the opposing vanity with missiles and arrows and use full liberty of speech. “Thou shalt not lord or king it over us,” it will say,", + "[96] “nor over others while we live, but we will with a single onset bear down thy threats and menaces, with the aid of the spear and shield-bearers, the children of sound sense, of whom it is said ‘they went on to hate him because of his dreams and because of his words’ ” (ibid.).", + "[97] And are not all the phantoms created by vanity but dreams and words? while all things which concern right living and thinking are facts and clear realities, and the former because of their falsity deserve our hatred, while the latter because they are filled full of the loveliness of truth deserve our love.", + "[98] Let no one then after this dare to accuse these persons so rich in virtue as though they were displaying the marks of a misanthropic and unbrotherly character, but understanding that it is no man that is here judged but one of the traits or feelings that exist in every man’s soul (in this case the mad craving for glory and love of vanity), let him give his approval to those who are moved by implacable loathing and enmity against a mind of this sort, and never tolerate the object of their abhorrence.", + "[99] For he knows for a certainty that such judges could never have failed to give a sound verdict, but as their training from the first has taught them who is the true king, the true lord, they hate the thought of giving homage and honour to one who appropriates the honour due to God and calls away his suppliants to do service to himself." + ], + [ + "[100] Therefore they will boldly say: “Wilt thou indeed be king and king it over us, or dost thou fail to know that we are not self-ruling but under the kingship of an immortal king, the one and only God? Wilt thou indeed be lord and lord it over us? Are we not under a master, and have we not and shall we not have for ever the same lord, bondage to whom gives us more joy than his freedom does to any other?” For of all things that are held in honour in this world of creation bondage to God is the best.", + "[101] So I myself would pray that I might hold firmly to their judgements, for they are the scouts, the watchers, the overseers of mental facts, not of material things,  strict in censorship, never failing in soberness, thus no more misled by the lures which so commonly deceive.", + "[102] But hitherto I have been as a drunken man beset by constant uncertainty, and like the blind I need staff and guiding hands, for had I a staff to lean on I might perhaps be saved from stumbling or slipping.", + "[103] But those who know themselves to be lacking in self-testing and thoughtfulness and yet do not take pains to follow those who have tested and thought out everything with care, those who know the road of which they themselves are ignorant, may be sure that they are pinned amid impassable ravines and with all their efforts will be unable to advance further.", + "[104] And I, when the drunken fit abates a little, am in such close alliance with them that I take their friends for my friends and their enemies for my enemies. Indeed, even in my present state I will reject and hate the dreamer because they hate him; and no one of sense can blame me for this because the votes and decisions of the majority must always prevail.", + "[105] But when he changes his life for the better and renounces his idle visions, his troublous crawling and cringing amid the vain fantasies of the vainglorious, and the dreams of night and darkness and the chance issues of things vague and obscure;", + "[106] when he rises from his deep slumbering to abiding wakefulness and welcomes clearness before uncertainty, truth before false supposition, day before night, light before darkness; when moved by a yearning for continence and a vast zeal for piety he rejects bodily pleasure, the wife of the Egyptian, as she bids him come in to her and enjoy her embraces (Gen. 39:7);", + "[107] when he claims the goods of his kinsmen and father from which he seemed to have been disinherited and holds it his duty to recover that portion of virtue which falls to his lot; when he passes step by step from betterment to betterment and, established firmly as it were on the crowning heights and consummation of his life, utters aloud the lesson which experience had taught him so fully, “I belong to God” (Gen. 50:19), and not any longer to any sense object that has been created,", + "[108]—then his brethren will make with him covenants of reconciliation, changing their hatred to friendship, their ill-will to good-will, and I, their follower and their servant, who have learnt to obey them as masters, will not fail to praise him for his repentance.", + "[109] And with good reason too, since Moses the revealer preserves from destruction the story of his repentance, so worthy of love and remembrance, under the symbol of the bones which he held should not be suffered to remain buried for ever in Egypt (Ex. 13:19). For he deemed it a grievous shame to suffer any fair blossom of the soul to be withered or flooded and drowned by the streams which the Egyptian river of passion, the body, pours forth unceasingly through the channel of all the senses.” " + ], + [ + "[110] So much for the vision drawn from earth—the vision of the sheaves and the interpretation put upon it. It is now fitting to examine the other, and to see how the rules of dream-interpretation explain it.", + "[111] He saw, the text says, another dream and told it to his father and brethren, and said “it was as though the sun and the moon and the eleven stars made obeisance to me.” And his father rebuked him and said, “What is this dream that thou hast dreamt? Shall I and thy mother and thy brethren indeed come to do obeisance to thee on the earth?” And his brothers were angry with him, but his father kept the saying in memory (Gen. 37:9–11).", + "[112] Well, the students of the upper world tell us that the Zodiac, the largest of the circles of heaven, is formed into constellations out of twelve signs, called zodia or “creatures” from which also it takes its name. The sun and the moon, they say, ever revolve along the circle and pass through each of the signs, though the two do not move at the same speed, but at unequal rates as measured in numbers, the sun taking thirty days and the moon about a twelfth of that time, that is two and a half days.", + "[113] He then who saw that heavensent vision dreamt that the eleven stars made him obeisance, thus classing himself as the twelfth to complete the circle of the zodiac.", + "[114] Now, I remember once hearing a man who had applied himself to the study in no careless or indolent manner say that it is not only men who have a mad craving for glory, but the stars too have rivalry for precedence and consider it right that the greater should have the lesser for their squires.", + "[115] How far this is true or mere idle talk is a question I must leave to the investigators of the upper world.", + "But we say that the lover of ill-considered aims, irrational contentions and vainglory is always puffed up by folly and claims to exalt himself not only above men but above the world of nature,", + "[116] and thinks that all things have come into being for his sake and that they must each of them, earth, water, air, heaven, pay their tribute to him as king. And so extreme is the stupidity under which he labours that he has not the reasoning power to see what even a brainless child could understand, that no craftsman makes the whole for the sake of the part, but rather the part for the sake of the whole, and that a man is a part of the all, so that as he has come into being to help to complete the universe it would be only right for him to subscribe his contribution to it." + ], + [ + "[117] But some people we see are so brimful of folly that they are aggrieved if the whole world does not follow their wishes.", + "Thus Xerxes, the king of the Persians, wishing to strike terror into his enemies, made a display of action on a grand scale by creating a revolution in nature; for he converted two elements,", + "[118] earth into sea, and sea into earth, giving dry land to the ocean and ocean in exchange to the dry land, by bridging over the Hellespont and breaking up Mount Athos into deep hollows, which filled with salt water at once formed a new and artificial sea entirely transformed from its ancient nature.", + "[119] And having played the conjurer, as he thought, with the regions of earth he proceeded in the boldness of his schemes to mount to heaven also, taking, unhappy wretch, impiety as his fellow climber. He thought to remove the irremovable and to overthrow the divine host, and, to quote the proverb, he began with the “sacred line.” ", + "[120] “For he aimed his arrows at the best of the heavenly bodies, the sun who rules the day, and little knew that he himself was wounded by the unseen bolt of insanity, not merely because the feats he hoped to do were impossible, but because they were utterly unholy, either of which reflects great discredit on the attempter.", + "[121] And the Germans of the most thickly populated part, where the sea ebbs and flows, when the flood-time comes there, try eagerly, we are told, to repel its onsets, brandishing their unsheathed swords and running like a hostile band to meet the oncoming waves. ", + "[122] They deserve our detestation in that in their godlessness they dared to take arms to oppose the parts of nature which know no servitude. They deserve our ridicule because they attempt the impossible as though it were possible, and think that water like a living creature can be speared, wounded, killed, or again can feel pain and fear,  or, in its terror at the attack, run away, and in fact feel all the sensations of the living soul, both pleasurable and painful." + ], + [ + "[123] Not long ago I knew one of the ruling class  who when he had Egypt in his charge and under his authority purposed to disturb our ancestral customs and especially to do away with the law of the Seventh Day which we regard with most reverence and awe. He tried to compel men to do service to him on it and perform other actions which contravene our established custom, thinking that if he could destroy the ancestral rule of the Sabbath it would lead the way to irregularity in all other matters, and a general backsliding.", + "[124] And when he saw that those on whom he was exercising pressure were not submitting to his orders, and that the rest of the population instead of taking the matter calmly were intensely indignant and shewed themselves as mournful and disconsolate as they would were their native city being sacked and razed, and its citizens being sold into captivity, he thought good to try to argue them into breaking the law.", + "[125] “Suppose,” he said, “there was a sudden inroad of the enemy or an inundation caused by the river rising and breaking through the dam, or a blazing conflagration or a thunderbolt or famine, or plague or earthquake, or any other trouble either of human or divine agency, will you stay at home perfectly quiet?", + "[126] Or will you appear in public in your usual guise, with your right hand tucked inside and the left held close to the flank under the cloak lest you should even unconsciously do anything that might help to save you?", + "[127] And will you sit in your conventicles and assemble your regular company and read in security your holy books, expounding any obscure point and in leisurely comfort discussing at length your ancestral philosophy?", + "[128] No, you will throw all these off and gird yourselves up for the assistance of yourselves, your parents and your children, and the other persons who are nearest and dearest to you, and indeed also your chattels and wealth to save them too from annihilation.", + "[129] See then,” he went on, “I who stand before you am all the things I have named. I am the whirlwind, the war, the deluge, the lightning, the plague of famine or disease, the earthquake which shakes and confounds what was firm and stable; I am constraining destiny, not its name but its power, visible to your eyes and standing at your side.”", + "[130] What shall we say of one who says or even merely thinks these things? Shall we not call him an evil thing hitherto unknown: a creature of a strange land or rather one from beyond the ocean and the universe —he who dared to liken to the All-blessed his all-miserable self?", + "[131] Would he delay to utter blasphemies against the sun, moon and the other stars, if what he hoped for at each season of the year did not happen at all or only grudgingly, if the summer  visited him with scorching heat or the winter  with a terrible frost, if the spring failed in its fruit-bearing or the autumn shewed fertility in breeding diseases?", + "[132] Nay, he will loose every reef of his unbridled mouth and scurrilous tongue and accuse the stars of not paying their regular tribute, and scarce refrain from demanding that honour and homage be paid by the things of heaven to the things of earth, and to himself more abundantly inasmuch as being a man he conceives himself to have been made superior to other living creatures." + ], + [ + "[133] Such is our description of the leaders of vainglory: let us now consider separately the rank and file which follow them. They are for ever plotting mischief and evil against the practisers of virtue, and when they see them zealous to brighten their life with the light of guileless truth and irradiate it with moonbeams as it were and with pure sunlight, they hinder them by deceit or violence and drive them down to the sunless region of the impious where deep night reigns and endless darkness, and innumerable tribes of spectres and phantoms and dream-illusions. And when they have brought them to their setting there they compel them to do obeisance to themselves as masters.", + "[134] For we understand by the sun the practiser of wisdom, since it provides light for material things even as the other does for the immaterial things of the soul.  And by the moon we understand the instruction which serves the wise, for both render a service most pure and useful in lightening a night, while the excellent thoughts and reasonings, the children as it were of instruction and the practising soul, are the brethren.  These it is who rule aright the straight path of life, but those who purpose to say nothing and think nothing that is wholesome deem well to ply them all with wrestling-grips of manifold turns and twists, with the throat-clutch which dislocates the neck, or the leg-fall which brings the wrestler with a thud to the ground.", + "[135] And therefore one of this sort is gently rebuked by his father, not Jacob, but by that right reason which is higher and greater than Jacob. “What is this dream which you dreamt?” (Gen. 37:10), he says.", + "[136] “You did not dream,” he means, “or did you suppose that the naturally free would be forced into slavery to the human, the powers which rule into subjection and, more unreasonable still, made subject not to some others but to those whom they rule, and slaves to none but those who themselves are in slavery?”  That could only be if  by the power of God who alone can do all things, whose right it is to move the immovable and to make stable the inconstant, the present state of things should be changed to its opposite.", + "[137] Nay, no dream! for what sense would there be in rebuking or showing anger to one who has seen an illusion in his sleep? “Was it of my free will that I saw it?” he would say. “Why charge me as you charge those who have deliberately gone wrong? I did but tell you what came upon me from without and struck my mind suddenly through no action of my own.”", + "[138] But the fact is that we are not concerned here with a dream, but with things that resemble dreams: things which seem great and brilliant and desirable to those who are not very well purified, but are small and dull and ridiculous in the eyes of uncorrupted judges of truth." + ], + [ + "[139] What he means is this: “Shall I right reason come: shall fruitful instruction the mother and nurse of the soul-company that yearns for knowledge come too, shall the children of us two press forward, and shall we all standing straight opposite ranged in order with lifted hands address our prayers to vanity?", + "[140] Shall we first bow  and then cast ourselves to the ground in supplication and obeisance?” No, may the sun never shine on these happenings, since deep darkness befits things evil and bright light the good, and what greater evil could there be than that vanity the fictitious and deceiver should receive praise and admiration, usurping the place of its opposite, simplicity in whom there is no fiction or falsity.", + "[141] There is a further excellent lesson in the words, “The father retained the saying” (Gen. 37:11). For surely it is the business of a soul which is no youngster nor barren nor sterile but verily an elder and skilled in parenthood, to take caution for its lifemate, to despise nothing at all but to crouch in awe before the power of God which none can evade or defeat, and to look with circumspection to see what end shall befall it.", + "[142] And so the oracles say that the sister of Moses, to whom we who deal in allegory give the name of “Hope,” “spied out from a distance” (Ex. 2:4), looking doubtless to the consummation of life, that it may meet us with good auspice sent down from high heaven by the Consummator.", + "[143] For many a time and to many has it happened that they have crossed wide spaces of navigable waters and passed a long voyage in safety escorted by favourable breezes, and then in the harbour itself have suddenly been shipwrecked just when they were on the point to cast anchor.", + "[144] Multitudes, too, have fought manfully for years in cruel warfare and remained unwounded without even a scratch or a pin-prick: they have returned in mirth and in gladness as though war were a public festival and a civic banquet, without a limb missing or unsound, and then in their own homes have been conspired against by those who should have been the last to do such a deed and slaughtered as the saying goes like “oxen at the stall.” " + ], + [ + "[145] And just as sudden and unexpected evils are wont to bring these outward inflictions upon us, so too they push the soul’s faculties in the opposite direction or deflect them to a side course if they can, or seek violently to overturn them. For who that has entered the arena of life remains without a fall?", + "[146] Who has never been tripped up and thrown? Happy he who has fallen but seldom. Has there been any for whom fortune was not ever lying in wait, taking breath and collecting her strength, to grip him in her arms and carry him off before he can prepare to meet her?", + "[147] Do we not know by experience of men who have passed from childhood to old age without feeling any disturbance of soul, because nature has so blessed them, or through the care of those who rear and train them or through both—men full of the profound inward peace which is the only true peace of which the peace of cities is but a copy—men who have therefore been held happy because they have never known even in their dreams the intestine war kindled by passion, the cruellest of wars—and then at the very eventide of life they have been wrecked on the rock of an unlocked tongue or insatiate greed of belly, or in uncontrolled lasciviousness of the lower-lying parts.", + "[148] For some “on the threshold of old age”  affect the life of prodigal youth, a life dishonoured, abandoned, shamed. Others affect a life of knavery, slander and roguery, starting on their restless course just when, were it an old habit, we should expect them to discard it.", + "[149] And therefore we should earnestly entreat and supplicate God that He should not pass by our perishing race but charge His saving mercy to remain with us to the end, for it is a grievous thing that when we have tasted peace in its purity we should be hindered from taking our fill of it." + ], + [ + "[150] And yet this hunger  for peace, assuaged as it is by yearning and desire, is a lighter ill than thirst; but when in our eagerness to quench our thirst we have to drink of another fountain whose water is muddy and noisome, we must needs, replete with bitter-sweet pleasure, lead the life which is not worth living, pursuing the harmful as though it were profitable in our ignorance of our own interest.", + "[151] And the stream of these evils becomes most grievous when the unreasoning forces of the soul attack and overpower the forces of reason.", + "[152] Whilst the herd obeys its herdsman, or the flocks of sheep or goats obey the shepherd or goatherd, all goes well with them; but, when the controlling herdsmen prove weaker than their charges, everything goes awry. Arrangement gives way to disarrangement, order to disorder, steadiness to disturbance, organization to confusion, since the lawful control no longer subsists. For if it ever existed it is now destroyed.", + "[153] What follows? Must we not believe that, since the troop of unreason has made the soul its province, we have within ourselves a herd of brute cattle and a herdsman too, the ruling mind? But while the mind is strong and capable of playing the herdsman, all things are managed with justice and profit;", + "[154] but when weakness befalls the king, the subject element must suffer also, and it is just when the victim thinks he is most at liberty that he becomes the easiest of prizes, which whoso would win needs but little preparation for the contest. For it is the nature of anarchy to plot mischief and of government to bring salvation, and chiefly so where law and justice are honoured, and that means government based on reason." + ], + [ + "[155] Here we may conclude our close study of the dreams of vainglory. As for gluttony it has two forms—drinking and eating, and the spicings and the flavourings needed are by no means simple in the former, but innumerable in the latter. These are entrusted to two caretakers: the liquor treated with nicety to a chief butler, the more elaborate edibles to a chief baker.", + "[156] There is a carefully considered meaning in describing the dreams as appearing to both these in a single night. They both aim at serving the same need, for it is not simple nutrition which they prepare but nutrition accompanied with pleasure and delight. And though the labour of each deals with but a half of nutrition they are both concerned with the whole:", + "[157] each half attracts the other, for after eating men at once desire to drink and after drinking no less quickly to eat, and this is one of the chief reasons for assigning the same time to the dreams of both.", + "[158] Now the province of the chief butler is drunkenness and of the chief baker gluttony. Each in his vision sees what fits his trade, wine and the parent plant of wine, the vine, in the first case, in the second loaves of the finest meal disposed on baskets which the baker saw himself carrying (Gen. 40:16, 17).", + "[159] It would be well to examine the former dream first. It runs as follows: “In my sleep there was a vine over against me, and on the vine were three stalks,  and itself was blossoming having put forth shoots. The grapes in the cluster were ripe, and Pharaoh’s cup was in my hand, and I took the cluster and squeezed it into the cup and I gave the cup into Pharaoh’s hand” (Gen. 40:9–11).", + "[160] The prefacing with the words “in my sleep” is as striking as the words are true. For indeed he who gives way to the intoxication which is of folly rather than of wine bears a grudge against upright standing and wakefulness, and lies prostrate and sprawling like sleepers with the eyes of his soul closed, unable to see or hear aught that is worth seeing or hearing.", + "[161] And thus brought low, as he passes through life he finds no road but a pathless tract where neither eye nor hand can guide him. He is pierced by brambles and thorn-bushes and sometimes rolls over precipices or charges into others, bringing miserable destruction both to himself and them.", + "[162] And that deep and abysmal sleep which holds fast all the wicked robs the mind of true apprehensions, and fills it with false phantoms and untrustworthy visions and persuades it to approve of the blameworthy as laudable: thus in the present case the dreamer treats sorrow as a joy and does not perceive that the vine of his vision is the plant which 〈produces〉 folly and madness.", + "[163] “There was,” he said, “a vine before me” (Gen. 40:9), the wanted and the wanter, wickedness and the wicked, facing each other. That vine we fools till, little thinking that it is to our own harm, and we eat and drink its fruit, thus ranking it with both kinds of nutriment, a possession which proves to entail no half measure but a wholesale complete totality of mischief." + ], + [ + "[164] But we should not fail to understand that a strong drink produced by the vine does not affect all who take it in the same way; often it acts in opposite ways so that some may be reckoned as bettered by it and others worsened.", + "[165] With some it relaxes pensiveness and gloom, lightens the stress of cares, softens wrath and fears, tutors the temperament to reasonableness and makes the soul contented with itself. With others it lubricates anger, screws up grief, excites amorousness and rouses discourtesy. It unlocks the mouth and unbridles the tongue, unbars the senses, maddens the passions, and makes the mind savage and wild and flustered with everything it meets.", + "[166] Thus the condition in the former case seems to resemble still cloudless weather in the air, or unruffled calm in the sea, or undisturbed peace and tranquillity in the city; while that of the latter resembles a fierce violent blast, a stormy billowy sea or civil faction, the turmoil of which is more hateful than even uncivilized warfare.", + "[167] Thus in one of two convivial gatherings we may find nothing but laughter and sport, guests promising, expecting and conferring kindnesses, pleasant feelings and pleasant talk, cheerful faces, glad hearts and freedom from restraint;", + "[168] in the other nothing but anxiety, depression, quarrellings, revilings, woundings, while the guests snort, scowl and bark, and fight it out with neck-grips, wrestling and fisticuffs, gnawing off ears and noses or any limbs or parts of the body that come handy,  and thus exhibiting their life-long inebriation and tipsiness with every kind of misconduct in this far from sacred contest." + ], + [ + "[169] The deduction follows that the vine symbolizes two things—folly and gladness.", + "Each of them is shewn by many proofs, but to avoid prolixity I will give only a few.", + "[170] There was a time when he led us along the way of philosophy, the way of the desert, barren of passions and of wrongdoings, and took us as to the high land and there set right reason on a peak of wide view and bade it survey the whole land of virtue, whether it is rich and deep of soil, fertile of grass and fruit, and well fitted both to give increase to the lessons there sown and to raise the stalk of tree-like verities there planted, or the opposite of all this; survey, too, the actions which are as cities, whether they are thoroughly well fenced and secure, or uncovered and stripped of the security which is as a wall; survey the inhabitants, too, whether they have increased in number and strength, or whether they are weak through fewness, or few through weakness  (Num. 13:18–21).", + "[171] And it was then that, unable to carry the whole main-stalk of wisdom, we cut a single branch and cluster of grapes and raised it up, a manifest sign of joy, as the lightest of burdens, meaning by the vine so rich in clustering grapes to shew forth to those of keen mental vision the sprouting and fruit-bearing alike of noble living (Num. 13:24). " + ], + [ + "[172] This vine of which we could take but a part men aptly liken to gladness, and in this I have the witness of one of the ancient prophets who under inspiration said, “The vineyard of the Lord Almighty is the house of Israel” (Is. 5:7).", + "[173] Israel is the mind which contemplates God and the world, for Israel means “seeing God,” while the house of the mind is the whole soul, and this is that most holy vineyard which has for its fruit that divine growth, virtue.", + "[174] So great and splendid is happy thinking, for that is the original meaning  of gladness or εὐφροσύνη, that Moses tells us that God does not disdain to feel and shew it, particularly when the human race turns away from its sins and inclines and reverts to righteousness, following by a free-will choice the laws and statutes of nature.", + "[175] “For the Lord, thy God,” he says, “will turn to be glad over thee for good, as He was glad over thy fathers, if thou shalt hear His voice, to keep all His commandments and ordinances and the judgements which are written in the book of this law” (Deut. 30:9, 10).", + "[176] What could be better able to implant the yearning for virtue or an ardour for noble living than this? Dost thou wish, O mind, that God should be glad? Be glad thyself, and bring Him no costly gift (for what does He need of what is thine?), but contrariwise accept rejoicing all the good things which He gives thee.", + "[177] For it gladdens Him to give when the recipients are worthy of His bounty, since you surely must admit that if those who live a life of guilt can be rightly said to provoke and anger God, those whose life is laudable may be equally well said to gladden Him.", + "[178] Mortal parents, fathers and mothers, vast as are their deficiencies, are gladdened by nothing so much as by the virtues of their children. And shall not the Begetter of all, in Whom is no deficiency at all, be gladdened by the noble living of His creatures?", + "[179] So then, my mind, having learned how great an evil is the wrath of God, and how great a good is the gladness of God, stir not up to thine own destruction aught that deserves His anger, but practise those things only by which thou shalt make God glad.", + "[180] And these thou shalt not find by traversing long roads where no foot has trodden, or by crossing seas where no ship has sailed, nor by pressing without a pause to the boundaries of land and ocean. For they do not dwell apart in the far distance, nor are they banished from the habitable world, but, as Moses says (Deut. 30:12–14), the good is stationed just beside thee and shares thy nature, close bound with the three most essential parts, heart, mouth and hands, that is mind, speech, actions, since to think and speak and do the morally good is the essential thing, a fullness composed of good purposing, good action and good speaking." + ], + [ + "[181] Let us say then to one whose business is one form of belly-gorging, namely deep-drinking, that is to the chief butler, “Why in this evil plight, thou fool? Thou thinkest that thy preparations conduce to gladness of mind, but in reality thou kindlest the flame of lack of mind and lack of continence and feedest it with fuel in lavish abundance.”", + "[182] But he, perhaps, may answer: “Do not upbraid me so rashly, without first considering how I stand. My appointed task is to be cup-bearer, not to one invested with self-control and piety and the other virtues, but to one steeped in greed, licentious, unjust, priding himself on his impiety, he who once dared to say, ‘I know not the Lord’ (Ex. 5:2). Naturally I, on my side, have busied myself with what gives him pleasure.”", + "[183] And wonder not that God and Pharaoh, the mind which usurps the place of God, find gladness in things opposite to each other. Who then is God’s cup-bearer? He who pours the libation of peace, the truly great high priest who first receives the loving-cups of God’s perennial bounties, then pays them back when he pours that potent undiluted draught, the libation of himself. ", + "Mark how the differences between the cup-bearers correspond to those whom they serve.", + "[184] Thus I, the servant of that Pharaoh who keeps his stubborn incontinent thinking in an intensity of looseness, am an eunuch (Gen. 40:7), gelded of the soul’s generating organs, a vagrant from the men’s quarters, an exile from the women’s, a thing neither male nor female, unable either to shed or receive seed, twofold yet neuter, base counterfeit of the human coin, cut off from the immortality which, through the succession of children and children’s children, is kept alight for ever, roped off from the holy assembly and congregation. “For he that hath lost the organs of generation is absolutely forbidden to enter therein” (Deut. 23:1)." + ], + [ + "[185] But the high priest is blameless, perfect, the husband of a virgin (Lev. 21:12, 13) who, strange paradox, never becomes a woman, but rather has forsaken that womanhood through the company of her husband (Gen. 18:11). And not only is he a husband, able to sow the seed of undefiled and virgin thoughts, but a father also of holy intelligences.", + "[186] Some of these survey and watch the facts of nature as Eleazer and Ithamar (Ex. 28:1). Others are God’s ministers, hastening to kindle and keep alive the heavenly flame.  For rubbing together words and thoughts on holiness they cause piety, that most godlike of qualities, to flash forth as though from tinder.", + "[187] And he who is at once the preceptor and father of these is no ordinary part of the holy congregation but one without whom the solemn council of the soul’s parts could never be convened at all, its chairman, its president, its chief magistrate,  who alone, and by himself, and without any other, is capable of considering and executing all things.", + "[188] When he is in line with others he is one of a few, but when he stands alone he is a “many,” a whole judgement-court, a whole senate, a whole people, a whole multitude, a whole human race, or rather, to tell the real truth, a being whose nature is midway between 〈man and〉 God, less than God, superior to man.", + "[189] “For when the high priest enters the Holy of Holies he shall not be a man” (Lev. 16:17).  Who then, if he is not a man? A God? I will not say so,  for this name is a prerogative, assigned to the chief prophet, Moses, while he was still in Egypt, where he is entitled the God of Pharaoh (Ex. 7:1). Yet not a man either, but one contiguous with both extremes, which form, as it were, one his head, the other his feet." + ], + [ + "[190] We have explained one kind of vine, that which is the property of gladness, and the potent drink which it gives, undiluted wise counsel, and also the cup-bearer who draws it from the divine mixing-bowl which God Himself has filled to the brim with virtues.", + "[191] The other kind, the vine of folly and grief and wine frenzy, has already been explained in a way, but it is represented typically otherwise by the words spoken elsewhere in the Greater Song.  “Their vine,” he says, “is of the vine of Sodom and their tendrils of Gomorrah, their grapes are grapes of gall, a cluster of bitterness to them. Their wine is the wrath of dragons and the incurable wrath of asps” (Deut. 32:32, 33).", + "[192] You see what the potent wine-cup of folly produces: bitterness, evil temper, sudden passionateness, deep anger, savageness, stinging spite, maliciousness. Most forcible are his words when he says that the plant of folly is in Sodom, for Sodom means blinding or making barren, since folly is blind and unproductive of excellence, and through its persuasions some have thought good to measure and weigh and count everything by the standard of themselves, for Gomorrah by interpretation is “measure.”", + "[193] But Moses held that God, and not the human mind, is the measure and weighing scale and numbering of all things.  And he shews it in these words: “There shall not be in thy pouch divers weights, great and small. There shall not be in thy house divers measures great and small. A true and a just weight thou shalt have” (Deut. 25:13–15).", + "[194] And the true and just measure is to hold that God Who alone is just measures and weighs all things and marks out the confines of universal nature with numbers and limits and boundaries, while the false and unjust measure is to think that these things come to pass as the human mind directs.", + "[195] This eunuch and chief cup-bearer in one to Pharaoh, after seeing in his vision the parent plant of folly, the vine, goes on to picture it with three roots, to suggest the extremes which can be reached in sinning through the three divisions of time, for the root is the extreme." + ], + [ + "[196] When then folly overshadows and masters the whole soul and suffers no part of it to go at large and in freedom, it compels him to commit, not only such sins as may be remedied, but also such as are incurable.", + "[197] The sins which admit of healing treatment are described as the lightest and first in the list; those that are beyond treatment as hard indeed and coming last, thus corresponding to roots.", + "[198] And just as wisdom begins its benefits with the lesser of right actions and ends with them at their highest point, so folly, I think, forces the soul down from the height and little by little removes it from instruction and sets its dwelling far apart from right reason and brings it in ruin to the uttermost extremes.", + "[199] After the roots the dream shewed him the vine blossoming and sprouting and bearing fruit. “It was blossoming itself, having put forth shoots. The grapes of the cluster were ripe” (Gen. 40:10). Would that fruitlessness might be its lot, that it might never put forth green shoots and remain withered for all time,", + "[200] for what greater evil could there be than that folly should blossom and be fruitful?", + "Again, the cup of Pharaoh, the receptacle of senselessness and wine-frenzy and ceaseless life-long intoxication, is, he says, “in my hand” (Gen. 40:11), that is, in the enterprises which I take in hand, in my projects and faculties, for without the activities of my mind passion by itself will make little headway.", + "[201] The reins should be in the hands of the driver, and the rudder in the hands of the pilot, since only so can the chariot go aright in the race or the ship on its voyage. Even so in the hand and power of the craftsman, who produces one form of belly-gorging, namely wine-bibbing, is the task of filling the incontinent man. ", + "[202] But what was he thinking of, that he did not shrink from boasting over an action which called for denial rather than confession? Were it not a better course, instead of confessing that he was the teacher of incontinence, to ascribe the incentives to passion to the incontinent one himself as inventor and author of his own base,", + "[203] unmanly, invertebrate life? But the fact is that folly prides herself on matters which should make her hide her face in shame. In this case she not only glories in carrying round the cup, the receptacle of the incontinent soul, and displaying it to all, but in squeezing the grapes into it, and this means manufacturing the stuff which brings passion to its fullness and drawing it out of concealment into the light.", + "[204] For just as babes who want to be fed, when they are going to suck the milk, squeeze and press the nurse’s breast, so the maker of incontinence presses hard on the fountain from which the curse of wine-bibbing pours like rain, to find in the squeezed droppings a nourishment of delicious sweetness." + ], + [ + "[205] Thus then let us describe that wine-maddened, raving, incurable pest, the man frenzied by strong liquor. But his fellow, himself too a belly-slave, the friend of gross eating and gluttony, the dissolute artificer of viands, must be considered in his turn.", + "[206] Yet we need little thought in our quest of him, for the dreamer’s vision is the closest possible reproduction of his image, and through careful study of the dream we shall see him reflected as it were in a mirror.", + "[207] “I thought,” it says, “that I lifted three baskets of wheaten loaves on my head” (Gen. 40:16). “Head” we interpret allegorically to mean the ruling part of the soul, the mind on which all things lie, and once indeed that mind cried out loudly and bitterly,  “All these things have been upon me” (Gen. 42:36).", + "[208] So then he marshals the procession of all the arts which he contrived against the unhappy belly, and bearing the ritual  basket himself is not ashamed, poor fool, to be burdened with a triple load of baskets, that is with the three divisions of time.", + "[209] For pleasure is said by her votaries to consist of the memory of past, the enjoyment of present and the hope of future delights. ", + "[210] Thus the three baskets are likened to the three divisions of time, and the baked meats in the baskets to the concomitants of each of these divisions, memories of the past, participations of the present, expectations of the future, and he who bears all these to the pleasure-lover, who has loaded the table not with one general kind of incontinence, but with practically every species and genus of licentiousness, and that board has no peace-draughts and lacks the salts of friendship.", + "[211] At this board there is one banqueter only, and yet to him it is as a public feast: that banqueter is King Pharaoh, who has made dispersion and scattering and the undoing of continence his business, for his name means “scattering.” And he shews his great importance and kingship not in delighting in the seemly, the good cheer of temperance, but in glorying in the unseemly, the practices of foulness, wrecked as he is on the rocks of insatiableness and greediness and luxurious living.", + "[212] And therefore the birds (Gen. 40:17), that is the unforeseen chance events which swoop upon us from without, will overrun like fire all the contents and set them ablaze and consume them with their devouring force, so that not a fragment is left to be enjoyed by the basket-bearer who had hoped to carry his inventions and projects for ever as a secure and permanent possession never to be taken from him.", + "[213] But thanks be to the victorious God who, however perfect in workmanship are the aims and efforts of the passion-lover, makes them to be of none effect by sending invisibly against them winged beings to undo and destroy them. Thus the mind stripped of the creations of its art will be found as it were a headless corpse, with severed neck nailed like the crucified to the tree of helpless and poverty-stricken indiscipline.", + "[214] For so long as they remain unharmed by the visitors, whose way it is to arrive suddenly and unforeseen, the arts which cater for the enjoyment of pleasure seem to flourish. But when these visitors swoop down out of the unseen, these arts are turned upside-down and the craftsman perishes with them." + ], + [ + "[215] We have now explained the dreams of the two partners in the workshop of the palate, where both kinds of provender, drink and food, and these not of the necessary, but of the superfluous and intemperate kind, are produced. Our next immediate duty is to investigate the dreams of him who believed himself to be the king of these two, and the other faculties of the soul, namely Pharaoh.", + "[216] “In my sleep,” he says, “I thought I was standing by the edge of the river, and it was as though from the river came up seven kine of choice flesh and well favoured, and they fed in the reed grass. And, lo, seven other kine came up behind them from the river, evil and ugly to look on, and lean-fleshed, such that I never saw uglier in all Egypt.", + "[217] And the lean and ugly kine ate up the seven first kine, the choice and well favoured, and they passed into their bellies. But it could not be seen that they had passed into their bellies, and their looks remained ugly as at the first.", + "[218] And after I had waked I slept, and saw again in my sleep that seven ears of corn came up on one stalk, full and good, and other seven ears thin and wind-blasted grew up beside them, and the seven ears swallowed up the good and full ears” (Gen. 41:17–24).", + "[219] You note the opening words of the self-lover, who, in body and soul alike, is the subject of movement and turning and change. “I thought I stood,” he says, and does not reflect that to be unswerving and stable belongs only to God and to such as are the friends of God.", + "[220] God’s unswerving power is proved most clearly by this world which ever remains the same unchanged, and, since the world is firmly balanced, its maker must needs be steadfast. We have other infallible witnesses in the sacred oracles,", + "[221] for we have these words with God as speaker: “Here I stand there before thou wast, on the rock in Horeb”  (Ex. 17:6), which means, “This I, the manifest, Who am here, am there also, am everywhere, for I have filled all things. I stand ever the same immutable, before thou or aught that exists came into being, established on the topmost  and most ancient source of power, whence showers forth the birth of all that is, whence streams the tide of wisdom.”", + "[222] For I am He “Who brought the fountain of water from out the steep rock,”  as it says elsewhere (Deut. 8:15). And Moses too gives his testimony to the unchangeableness of the deity when he says “they saw the place where the God of Israel stood” (Ex. 24:10), for by the standing or establishment he indicates his immutability." + ], + [ + "[223] But indeed so vast in its excess is the stability of the Deity that He imparts to chosen natures a share of His steadfastness to be their richest possession. For instance, He says of His covenant filled with His bounties, the highest law and principle, that is, which rules existent things, that this God-like image shall be firmly planted with the just soul as its pedestal. For so He declares when he says to Noah, “I will establish My covenant on thee” (Gen. 9:11).", + "[224] And these words have two further meanings. First that justice and God’s covenant are identical; secondly that while the gifts bestowed by others are not the same as the recipients’, God gives not only the gifts, but in them gives the recipients to themselves. For He has given myself to me and everything that is to itself, since “I will establish my covenant with thee” is the same as “I will give thyself to thee.” ", + "[225] And it is the earnest desire of all the God-beloved to fly from the stormy waters of engrossing business with its perpetual turmoil of surge and billow, and anchor in the calm safe shelter of virtue’s roadsteads.", + "[226] See what is said of wise Abraham, how he was “standing in front of God” (Gen. 18:22), for when should we expect a mind to stand and no longer sway as on the balance save when it is opposite God, seeing and being seen?", + "[227] For it gets its equipoise from these two sources: from seeing, because when it sees the Incomparable it does not yield to the counter-pull of things like itself; from being seen, because the mind which the Ruler judges worthy to come within His sight He claims for the solely best, that is for Himself.", + "To Moses, too, this divine command was given: “Stand thou here with Me” (Deut. 5:31), and this brings out both the points suggested above, namely the unswerving quality of the man of worth, and the absolute stability of Him that IS." + ], + [ + "[228] For that which draws near to God enters into affinity with what is, and through that immutability becomes self-standing.  And when the mind is at rest it recognizes clearly how great a blessing rest is, and, struck with wonder at its beauty, has the thought that it belongs either to God alone or to that form of being which is midway between mortal and immortal kind.", + "[229] Thus he says: “And I stood between the Lord and you” (Deut. 5:5), where he does not mean that he stood firm upon his feet, but wishes to indicate that the mind of the Sage, released from storms and wars, with calm still weather and profound peace around it, is superior to men, but less than God.", + "[230] For the human mind of the common sort shakes and swirls under the force of chance events, while the other, in virtue of its blessedness and felicity, is exempt from evil. The good man indeed is on the border-line, so that we may say, quite properly, that he is neither God nor man, but bounded at either end by the two, by mortality because of his manhood, by incorruption because of his virtue.", + "[231] Similar to this is the oracle given about the high priest: “When he enters,” it says, “into the Holy of Holies, he will not be a man until he comes out” (Lev. 16:17).  And if he then becomes no man, clearly neither is he God, but God’s minister, through the mortal in him in affinity with creation, through the immortal with the uncreated,", + "[232] and he retains this midway place until he comes out again to the realm of body and flesh. That it should be so is true to nature. When the mind is mastered by the love of the divine, when it strains its powers to reach the inmost shrine, when it puts forth every effort and ardour on its forward march, under the divine impelling force it forgets all else, forgets itself, and fixes its thoughts and memories on Him alone Whose attendant and servant it is, to whom it dedicates not a palpable offering, but incense, the incense of consecrated virtues.", + "[233] But when the inspiration is stayed, and the strong yearning abates, it hastens back from the divine and becomes a man and meets the human interests which lay waiting in the vestibule ready to seize upon it, should it but shew its face for a moment from within." + ], + [ + "[234] Moses then describes the perfect man as neither God nor man, but, as I have said already, on the border-line between the uncreated and the perishing form of being. While, on the other hand, the man who is on the path of progress is placed by him in the region between the living and the dead, meaning by the former those who have wisdom for their life-mate and by the latter those who rejoice in folly,", + "[235] for we are told of Aaron that “he stood between the dead and the living, and the breaking abated” (Num. 16:48). For the man of progress does not rank either among those dead to the life of virtue, since his desires aspire to moral excellence, nor yet among those who live in supreme and perfect happiness, since he still falls short of the consummation, but is in touch with both.", + "[236] And therefore he quite properly concludes with the phrase “the breaking abated,” not “ceased.” For in perfection all the influences which break and crush and fracture the soul do cease, but in the stage of progress they diminish, being so to speak cut down and confined, but nothing more." + ], + [ + "[237] We find, then, that stability or fixity or permanent immobility, in virtue of its immutable and unchangeable quality, subsists as an attribute primarily to the Existing Being, secondly to His Word which He calls His covenant, thirdly to the Sage, and fourthly to the man of gradual progress. What then could make the wicked mind, fit subject for every manner of curse, think that he could stand alone, when he is carried to and fro as in a flood and swept down by eddy after eddy of the torrent of which that dead burden the body is the channel?", + "[238] For “I thought,” he says, “that I stood on the edge of the river” (Gen. 41:17). River, I submit, is here a symbol of speech, since both flow outward and with a swift strong current, and both are sometimes fruitful in producing inundations, water in one case, words in the other, sometimes unfruitful when they slacken or subside.", + "[239] And both may be beneficial by irrigating, one the fields, the other the souls of docile hearers; both at times do harm, the river by flooding the adjoining land, speech by reducing the mental powers of the inattentive to chaos and confusion.", + "[240] In this way speech is like a river, but it has a twofold nature better and worse, the better beneficial, the worse necessarily injurious.", + "[241] Moses has provided examples of both, of the plainest kind to those who have the gift of vision. “A river,” he says, “goes out of Eden to water the garden; thence it separates into four heads” (Gen. 2:10),", + "[242] and he gives the name of Eden, which is by interpretation “delight,” to the wisdom of the Existent, because no doubt wisdom is a source of delight to God and God to wisdom, and so in the Psalms the singer bids us to “delight in the Lord” (Ps. 37(36):4). The Divine Word descends from the fountain of wisdom like a river to lave and water the heavensent celestial shoots and plants of virtue-loving souls which are as a garden.", + "[243] And this holy Word is “separated into four heads,” which means that it is split up into the four virtues, each of which is royal. For separation into heads or rules is not like separation into local regions but into kingdoms, and when he points to virtues he means thereby to declare that the Sage who possesses them is a king, a king appointed not by men but by nature, the infallible, the incorruptible, the only free elector.", + "[244] Thus it was said to Abraham by those who saw his worthiness: “thou art a king from God with us” (Gen. 23:6).  And thus they laid down the doctrine for the students of philosophy, that the Sage alone is a ruler and king, and virtue a rule and a kingship whose authority is final. " + ], + [ + "[245] It is this Word which one of Moses’ company compared to a river, when he said in the Psalms “the river of God is full of water” (Ps. 65(64):10); where surely it were senseless to suppose that the words can properly refer to any of the rivers of earth. No, he is representing the Divine Word as full of the stream of wisdom, with no part of it empty or devoid of itself but a …, as it has been called, filled through and through with the influx and lifted up on high by the constant never-failing outflow from that perennial fountain.", + "[246] And there is another psalm which runs thus: “The strong current of the river makes glad the city of God” (Ps. 66(65):4). What city? For the existing holy city, where the sacred temple also is, does not stand in the neighbourhood of rivers any more than of the sea. Thus it is clear that he writes to shew us allegorically something different from the obvious.", + "[247] It is perfectly true that the impetuous rush of the divine word borne along 〈swiftly〉 and ceaselessly with its strong and ordered current does overflow and gladden the whole universe through and through.", + "[248] For God’s city is the name in one sense for the world which has received the whole bowl, wherein the divine draught is mixed, and feasted thereon and exultingly taken for its possession the gladness which remains for all time never to be removed or quenched. In another sense he uses this name for the soul of the Sage, in which God is said to walk as in a city. For “I will walk in you,” he says, “and will be your God” (Lev. 26:12).", + "[249] And, when the happy soul holds out the sacred goblet of its own reason, who is it that pours into it the holy cupfuls of true gladness, but the Word, the Cup-bearer of God and Master of the feast, who is also none other than the draught which he pours—his own self free from all dilution, the delight, the sweetening, the exhilaration, the merriment, the ambrosian drug (to take for our own use the poet’s terms) whose medicine gives joy and gladness?" + ], + [ + "[250] Now the city of God is called in the Hebrew Jerusalem and its name when translated is “vision of peace.” Therefore do not seek for the city of the Existent among the regions of the earth, since it is not wrought of wood or stone, but in a soul, in which there is no warring, whose sight is keen, which has set before it as its aim to live in contemplation and peace.", + "[251] For what grander or holier house could we find for God in the whole range of existence than the vision-seeking mind, the mind which is eager to see all things and never even in its dreams has a wish for faction or turmoil?", + "[252] I hear once more the voice of the invisible spirit, the familiar secret tenant, saying, “Friend, it would seem that there is a matter great and precious of which thou knowest nothing, and this I will ungrudgingly shew thee, for many other well-timed lessons have I given thee.", + "[253] Know then, good friend, that God alone is the real veritable peace, free from all illusion, but the whole substance of things  created only to perish is one constant war. For God is a being of free will; the world of things is Fatality.  Whosoever then has the strength to forsake war and Fatality, creation and perishing, and cross over to the camp of the uncreated, of the imperishable, of free-will, of peace, may justly be called the dwelling-place and city of God.", + "[254] Let it be then a matter of indifference that you should give to the same object two different names, vision of God and vision of peace. For indeed the Potencies of the Existent have many names, and of that company peace is not only a member but a leader.”" + ], + [ + "[255] Again God promises wise Abraham a portion of land “from the river of Egypt to the great river Euphrates” (Gen. 15:18), not meaning a section of country, but rather the better part in ourselves. For our body and the passions engendered in it or by it are likened to the river of Egypt, but the soul and what the soul loves to the Euphrates.", + "[256] Here he lays down a doctrine of the greatest importance and value to life, namely, that the good man has received for his portion soul and the soul’s virtues, even as the bad on the other hand has body and the vices which belong to and arise through the body.", + "[257] Now “from” has two meanings, one where the thing from which what we are describing starts is included, the other where it is excluded. For when we say that there are twelve hours from early morning to evening, or thirty days from the new moon to the end of the month, we take into our reckoning the first hours in the former case and the new moon itself in the latter. But when one says that the field is three or four stades distant from the city, clearly he does not include the city.", + "[258] So in this case we must suppose that in the phrase “from the river of Egypt” “from” is used in this exclusive sense. For Moses would have us remove right away from bodily things, which present themselves amid restless flux and motion, which destroys and is destroyed, and receive the soul as our heritage with the virtues which are indestructible and worthy to be such.", + "[259] Thus our investigation has shewn what was meant when the speech which deserves praise was compared to a river. It follows that speech which calls for censure was none other than the river of Egypt—speech, that is, which is ill-trained, ignorant and practically soulless. And therefore it changes into blood (Ex. 7:20), since it cannot provide nourishment, for the speech of indiscipline none can drink. And further it is prolific of frogs, bloodless, soulless creatures, whose cry is a strange harsh noise, painful to the hearers.", + "[260] We are told, too, that all the fish in it died (ibid. 21), and by fish thoughts are symbolized. For thoughts swim and are bred in speech as in a river, and like living creatures give vitality to it. But set in undisciplined speech ideas die. For in such speech there is no sense to be found, only “bawling” cries disordered and “unregulated,” as the verse has it. " + ], + [ + "[261] Enough on these points; but since in the words “I thought I stood by the edge of the river” he declares that his dream contained not only a “standing” and a “river,” but also the edges or “lips” of a river, I am bound to make such observations as are suitable on the subject of “lip.”", + "[262] Nature clearly has provided animals and men in particular with lips for two most necessary purposes. One is to keep silence; for the lips form the strongest possible fence and barrier for confining sound. The other is to give expression to thought; for the stream of words flows through the lips. When they are closed that stream is held back, and until they part it cannot take its course.", + "[263] In this way the lips train and exercise us for both purposes, speech and silence, and they teach us to watch for the proper occasion for either. For example: Is something said worth hearing? Oppose it not but pay attention silently according to the command of Moses, “Be still and hear” (Deut. 27:9).", + "[264] None of those who enter upon wordy controversies can be properly held either to speak or to hear; he who would do 〈either〉 in the true sense will find 〈silence〉 useful.", + "[265] Again when amid the wars and ills of life you see the merciful hand and power of God extended over you as a shield, be still. For that Champion needs no ally, and we have a proof of this in the words which Holy Scripture keeps amid its treasures, “The Lord shall war for you and ye shall be silent” (Ex. 14:14).", + "[266] Once more, if you see the firstborn of Egypt, true children of their parents, perishing (Ex. 11:5), even lust, pleasure, grief and fear, and injustice, folly, licentiousness with all their brethren and kin, stand in awe and be silent, bending low before the tremendous power of God.", + "[267] “For not a dog shall make a sound,” it says, “with his tongue, neither from men to beast” (ibid. 7), which means that neither the dog-like tongue which barks so loud, nor the man in us, the ruling mind, nor the beast-like creature, sense, should vaunt themselves when, upon the downfall of all that is our own, assistance comes self-bidden from without to shield us." + ], + [ + "[268] But occasions often arise which ill accord with silence and call for speech in song or prose,  and of such, too, we may find instructive examples in the same storehouse. How so? Suppose some portion of good has fallen to us unexpectedly. It is well then to give thanks and hymn the sender.", + "[269] And what is that good? Suppose that the passion which was attacking us is dead and has been flung out headlong without burial. Let us not delay, but setting in order our choir raise the most sacred of anthems, bidding all to say “Let us sing unto the Lord, for He hath triumphed gloriously. Horse and rider he hath cast into the sea” (Ex. 15:1).", + "[270] But though, no doubt, the destruction and removal of passion is a good, yet it is not a perfect good, but the discovery of wisdom is a thing of transcendent excellence. And when that is discovered, all the people will sing not with one part of music only, but with all its harmonies and melodies.", + "[271] For “then,” says the text, “Israel sang this song upon the well” (Num. 21:17), and by the “well” I mean knowledge, which for long has been hidden, but in time is sought for and finally found—knowledge whose nature is so deep, knowledge which ever serves to water the fields of reason in the souls of those who desire to see.", + "[272] Again when we reap the true harvest of the mind, does not the holy Word bid us bring, stored in the basket (Deut. 26:2, 4) of our reasoning faculties, the firstfruits of that rich crop of things excellent, the product of the flowering, the sprouting, the fruit-bearing of ourselves, and as we display them pronounce with words of forthright oratory our laudings of God who gives fulfilment, in such words as these: “I have purged the things hallowed from my home and stored them in the house of God (ibid. 13) under the stewardship and guardianship of those who have been chosen for their high merit to the sacred temple-ministry.”", + "[273] These are the Levites and the proselytes, the orphans and widows (ibid.); the first suppliants, the second those who have left their homes and taken refuge with God, the others those who are as orphans and widows to creation, and have adopted God as the lawful husband and father of the servant-soul." + ], + [ + "[274] Such is the most fitting rule for speaking and keeping silence. But the practice of the wicked is quite the contrary. For they ardently pursue a guilty silence and a reprehensible speech, and they work both as an engine for the ruin of themselves and others.", + "[275] Yet it is in speech—in saying what they ought not—that they exercise themselves the most. For they open their mouths and leave them unbridled, and suffer their “promiscuous”  speech, to use the poet’s term, to take its course like an unchecked torrent whirling along with it vast quantities of unprofitable stuff.", + "[276] And so some betake themselves to pleading the cause of pleasure and lust and of every superabundant appetite and raise up unreasoning passion to menace the ruling reason. 〈Others 〉 disencumber themselves to engage in disputatious controversies, hoping thereby to blind the race of vision and to be able to hurl them over precipices and chasms, from which they can never rise again.", + "[277] Some, too, have set themselves up to oppose the virtue not only of men but of God; to such a pitch of madness have they advanced.", + "The first of these three, the company of the pleasure-lovers, are described as having for their leader the king of the country of Egypt. For God says to the prophet, “Behold he himself goeth forth to the water, and thou shalt stand meeting him by the edge (lip) of the river” (Ex. 7:15). ", + "[278] It is as characteristic of him, that he should ever go out to the spreading tide of unreasoning passion, as it is of the wise to meet its strong current, whose waters are the advocacy of pleasure and lust—meet it not with his feet, but with his judgement, steadfastly and unswervingly, on the “lip” of the river, that is on the mouth and tongue, the organs of speech. For firmly resting on these supports he will be able to overthrow and lay low the plausibilities which plead the cause of passion.", + "[279] Secondly,  we find the enemy of the race that has vision in the people of Pharaoh who attacked and persecuted and enslaved virtue without ceasing, until they received the requital of evil for the evil they meted out to others, submerged in the sea of their wrongdoings and in the mighty billows, which their raving had called up, and thus that occasion brought a peerless spectacle, an undisputed victory, and a joy which transcendedhope.", + "[280] Therefore we read: “Israel saw the Egyptians dead along the lip of the sea” (Ex. 14:30). Mighty is that champion arm by whose constraining force mouth and lips and speech became the scene of the fall of those who had whetted them as instruments against the truth, that so their own weapons, not those of strangers, should bring death to those who had taken them against others.", + "[281] Three messages, the best of tidings, does this text proclaim to the soul, one that the passions of Egypt have perished, a second that the scene of their death is none other than the lips of that fountain bitter and briny as the sea, those very lips through which poured forth the sophist-talk which wars against virtue, and finally that their ruin was seen.", + "[282] For we may pray that nothing that is good and beautiful should be unseen, but rather should be brought into clear light and bright sunshine, while its opposite evil deserves only to be brought into night and profound darkness and 〈night〉. And never may even a casual glimpse of evil come our way, but may the good be surveyed with ever growing eyesight. And what is so truly good as that the excellent should live and the bad die?" + ], + [ + "[283] Third on the list  were those who extended the activities of their word-cleverness to heaven itself, men who gave themselves to studies directed against nature or rather against their own soul. They declared that nothing exists beyond this world of our sight and senses, that it neither was created nor will perish, but is uncreated, imperishable, without guardian, helmsman or protector.", + "[284] Then piling enterprises one upon another they raised on high like a tower their edifice of unedifying doctrine.  For we read that “all the earth was one lip” (Gen. 11:1), a harmony of disharmony, that is a blend of all the parts of the soul, to dislodge from its position the greatest binding force in the universe, government.", + "[285] And therefore when they hoped to soar to heaven in mind and thought, to destroy the eternal kingship, the mighty undestroyable hand cast them down and overturned the edifice of their doctrine.", + "[286] And the place is called “confusion,” a fitting name for wild audacious revolution. For what is more fraught with confusion than want of government? Are not houses that have no ruler full of offences and disturbance?", + "[287] Are not cities left without a king destroyed by the opposite of king-rule, the greatest of evils, mob-rule? Do not countries and nations and regions of the earth lose their old abundant happiness when their governments are dissolved?", + "[288] And why should we appeal to the case of mankind? For the other collections of animals, whether of the air, or the land or the water, do not hold together any more than men without someone to captain them, but they always desire the presence of their proper leader and pay him honour as the sole author of their welfare, and in his absence they scatter and are destroyed.", + "[289] Can we then suppose that, while the creatures of the earth, who are but a tiny portion of the universe, find in government the cause of their well-being and in anarchy the cause of their ills, the world does not owe the supreme blessedness which fills it to the leadership of God its king?", + "[290] So then these aggressors against heaven suffered a penalty befitting their attempts. Having brought disorder into the holy, they saw their own unholiness disordered by anarchy; they had wrought confusion and were confounded.  But so long as they remain unpunished, puffed up by their delusion, they deal out destruction to the government of the universe with their unholy words, enroll themselves as rulers and kings, and make over the undestroyable sovereignty of God to creation which passes away and perishes and never continues in one stay. " + ], + [ + "[291] Thus it is their way to talk bombastic, boastful absurdities such as “We are the leaders, we are the potentates; all things are based on us. Who can cause good or its opposite, save we? With whom does it really and truly rest to benefit or harm, save us? They are but idle babblers who say that all things are linked to an invisible power, and think that this power presides over everything in the world whether human or divine.”", + "[292] Such is their presumptuousness. Yet, if they pass from this intoxication to sobriety, and become themselves again; if realizing the sottishness of their past they feel shame and self-reproach for the sins to which their ill-judging judgement has led them; if they take repentance for their counsellor, a counsellor impervious to flattery and bribery; if they propitiate the merciful power of Him that is by recantations in which holiness replaces profanity, they will obtain full pardon.", + "[293] But if they continue for ever to plunge and prance like stiffnecked horses disobedient to the rein, as though they were free and independent and rulers of others, necessity inexorable and implacable will make them feel that in all things great and small they are as nothing.", + "[294] For the charioteer who has mounted the winged chariot  of this world will put his bridle upon them and pull back with force the hitherto slackened reins till they are taut, tighten the muzzles, and with whip and spur recall to them the nature of that imperious authority, which the kindness and gentleness of the ruler had caused them to forget, as bad servants do.", + "[295] For such misconstrue the mildness of the master as failure to govern, and ape the state of those who have no master, until the owner stems the full flood of the disease, by applying punishments in the place of remedies.", + "[296] Thus we read “the lawless soul which distinguishes with its lips to do well or do ill,”  and then later “shall proclaim its sin” (Lev. 5:4, 5). O soul, brimful of presumptuous folly, what is this which thou claimest? Knowest thou what is truly good, or excellent, or just, or holy, or what befits who? No,", + "[297] the knowledge and mastery of these is a gift reserved for God alone, and for whoso is God’s friend. And this is testified by the oracle in which we are told “I will kill and make to live: I will smite and I will heal” (Deut. 32:39).", + "[298] But indeed when the soul, wise in its own conceit, entertained this dream of things beyond its ken, it was no fleeting thought, but to its sorrow so puffed up with windy pride was it that it swore an oath  that these things stood firm and established, which were but its false imaginations.", + "[299] If then the throbbing fever of its disease begins to abate, the embers of health will gradually kindle into a blaze and force it first to “proclaim its sin,” that is reproach itself, then come to the altar as a suppliant, beseeching grace with prayers and vows and sacrifices, by which alone it can obtain forgiveness." + ], + [ + "[300] Next we might reasonably inquire why Moses speaks of the river of Egypt alone as having “lips” and refrains from doing so in the case of the Euphrates and other holy rivers. For while we have in one place “thou shalt stand meeting him on the lip of the river” (Ex. 7:15).… ", + "[301] Yet some perhaps may say scoffingly that such points should not be brought into our inquiries, as savouring of petty trifling rather than any profitable process. But I hold that such matters are like condiments set as seasoning to the Holy Scriptures, for the edification of its readers, and that the inquirers are not to be held guilty of any far-fetched hair-splitting, but on the contrary of dereliction if they fail so to inquire.", + "[302] For the subject which now engages our researches is not the lore of rivers as such, but that of lives which are compared to the currents of rivers and are of opposite kinds. For the lives of the good and the bad are shewn, one in deeds, the other in words, and words belong to the tongue, mouth and lips …" + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SOMNIIS, II", + "Note on text.—The Trinity MS. which Cohn on a cursory inspection (Cohn on De Op. p. xxx) declared to be worthless as a whole, and which was therefore practically ignored in his and Wendland’s reconstruction of the text, does not seem, in this treatise at least, to deserve such a wholesale condemnation. While it certainly shares with A the great majority of that MS.’S mistakes and adds a fair number of its own, there is a not negligible number of cases where it is more correct. In three cases Wendland has adopted the reading of “Mangey e codice Cantabr. Coll. S. Trin.,” viz. σύγχυσις § 152, πᾶσαν § 196, ἐκατέρας § 241, as well as φυρόμενοι § 290, which Mangey had given on the authority of MS. Vat., a name apparently unidentified. But besides these there are several examples in which Wendland in correcting the text of A has actually reproduced that of Trin. Such are παρανέβλαστε § 64, ἀγείροντες § 127, εἰ δὲ δεῖ § 128, φῶς § 140, ὄντος § 250, κλίματα § 287.", + "The lacunas in Trin. are also of some interest. While they occur in the same places, except twice where the text runs on continuously, they do not by any means always occupy the same spaces, being in several cases considerably longer. This rouses a suspicion whether Wendland is justified in basing his conjectures, as he does to some extent, on the length of the spaces in A. Professor Minns indeed tells me that the tendency of scribes is to shorten the gaps, and that the greater length may point to the possibility that though Trin. (fifteenth or sixteenth century) is much later than A (thirteenth century) it may belong to a better tradition. In spite, however, of my doubts on this point, I have thought it wiser to record Wendland’s notes on the length of the spaces in A.", + "§ 27. Double diapason. Or perhaps “the two ways of completing the scale,” i.e. the conjunct tetrachords symbolize the attitude of the soul when it contemplates the universe by itself. In the disjunct tetrachords it is still concerned in the first tetrachord with creation, but breaks off and passes in the second to the contemplation of the Creator, whom it recognizes to be something different and transcending creation.", + "§ 38. εὐκαταφροντίστῳ. This is certainly an odd-looking word, but it is correctly formed, if we assume καταφροντίζω as an intensive form, like so many κατα’s, of the simple verb; and though only one instance of the verb in this sense (Polybius xxviii. 11. 10) is quoted, and that is said in L. & S. 1927 to be a doubtful reading, this is not much argument in dealing with Philo. On the whole, though the word is regarded as corrupt in Stephanus, I do not see much reason to doubt its genuineness. Wendland is somewhat rash in printing ἀνανταγωνίστῳ. It is not only far from the MSS. but has less point. The seeker after rewards needs not only persistence but care, and though swiftness is requisite his swift actions must be “well thought out.” I should say much the same of Mangey’s εὐκαταφόρῳ.", + "§ 45. Image and ideal form, etc. Are εἰκών and ἰδέα merely synonyms? They are combined in much the same way, though without any definite mention of the Logos, in Leg. All. i. 33, 42 and 53. I should suggest that in all these cases the Logos is the εἰκών of God, but the ἰδέα to creation. The usage is thus parallel to the phrases in which man is said to be the εἰκὼν εἰκόνος, and God the παράδειγμα παραδείγματος. See on De Som. i. 75.", + "§ 48. Barley-cake and water. Wendland refers to Aelian, Var. Hist. iv. 13 (Usener, Epicurea 602) ὁ αὐτὸς (i.e. Epicurus) ἔλεγεν ἑτοίμως ἔχειν καὶ τῷ Διὶ ὑπὲρ εὐδαιμονίας διαγωνίζεσθαι μᾶζαν ἔχων καὶ ὕδωρ.", + "§ 55. οἱ ἐντρυφῶντες <τοῖς καθεστ> ῶσι νόμοις, MSS. ζῶσι νόμοις. This emendation of Mangey, accepted by Wendland, implies the use of ἐντρυφάω = “scorn,” a sense which the word does bear, but not apparently elsewhere in Philo, with whom it means “delight in.” I am inclined to think that ζω- at any rate may be right. ζῷον, ζωωτός, ζωύφιον, ζωοφόρος are all used of sculptured or painted figures not confined to animals, and cf. ζωγραφία itself. ζωοφόροις would suit the context excellently as it is particularly used of friezes. It is, however, rather far from ζῶσι νόμοις in form. I would ask for consideration sideration of the nearer ζωωμένοις. Though the dictionaries know nothing of any use of ζωόω = to carve figures, it is more or less implied by ζωωτός.", + "§ 70. Wendland by giving the reference to Gen. 2:9 implies that the twofold tree combines the tree of life with the tree of knowledge. It is more probable, I think, that the latter only is meant, twofold because it is the knowledge of good and evil. The reference is certainly also to Gen. 3:3, where we have οὐ μὴ ἄψησθε αὐτῆς, thus linking up the story of the tree with the prohibition against “taking hold of the pair.” While in De Op. 154 Philo interprets the knowledge of good and evil as φρόνησις, i.e. the power to distinguish the two and choose the good, in Leg. All. i. 101 f. the tree is the cause of good and evil, abstinence from which is abstinence from evil. Cf. also ibid. 61. The thought comes out most clearly in Quaestiones Gen. i. 15, where speaking of the tree he says that when good and evil are mingled together, the combination contains the beginning of death (“ubi vero bonum et malum commixta sint, principium habent mixturae mortis”).", + "On the other hand, the tree of life may be the “monad” which Adam neglects. Cf. παρελθόντες τὸ ζωῆς ἀθανάτου φυτόν, De Op. 156.", + "Observe the condemnation of duality in this section contrasted with the approval of it in §§ 26–28, a contrast which Philo surely has in mind. When the soul couples its contemplation of creation with acknowledgement of the Creator, duality is blessed; when it mingles good with evil, duality is accursed.", + "§ 119. The “sacred line.” For what little is known of the technical meaning of τὸν ἀφʼ ἱερᾶς κινεῖν in the game of πεσσοί see L. & S. on γραμμή, and Dict. of Ant. s.v. latrunculi. In the other passages quoted it seems to be a proverbial phrase for “try the last chance.” This does not fit here. Possibly we might suppose that if the piece on the sacred line was the last to be moved in defence, it would also ordinarily be the last to be attacked, whereas Xerxes attacks it first. More probably Philo, seeing an effective play of words on the sacredness of the heavens and the sacred line of the draught-board, strains the phrase to cover something especially rash and desperate.", + "§ 121. The Germans, etc. Wendland quotes Strabo vii. 2. 1 οὐδʼ εὖ οὐδʼ ὁ φήσας ὅπλα αἴρεσαι πρὸς τὰς πλημμυρίδας τοὺς Κίμβρους. The same is said by Aelian, Hist. ii. 23, of the “Kelts,” probably meaning the Germans. It is suggested that this story gave Shakespeare the idea of “taking arms against a sea of troubles.”", + "§ 122. Speared, wounded, etc. So Aelian, ibid. ὡσπεροῦν ἢ φοβῆσαι δυνάμενοι ἢ τρῶσαι.", + "§ 123. One of the ruling class. Mangey positively declared that this person was Flaccus. It is as positively denied by Edersheim (Dict. of Chr. Biog., article on Philo) and by Ewald (Geschichte Volkes Israel, vol. vi. p. 253 n. 1). There is certainly nothing said in the treatise In Flaccum of an attempt to enforce Sabbath-breaking; and if it had been made, it is most unlikely that Philo would have passed it over. In fact the attempt here mentioned seems to have been unsuccessful, and the point lies in the arrogant and (in Philo’s eyes) blasphemous language in which the threat was couched. The immediate predecessors of Flaccus were Iberus (not Severus as in Mangey’s text, see Reiter’s note on In Flaccum 2) and Vitrasius Pollio (Dion Cassius Iviii. 19. 6), and either of these may have been the governor here alluded to.", + "§ 140. Shall we first bow, etc. Assuming, as in the footnote, that ἀφέντες may be corrected to ὑφέντες (or καθέντες, cf. De Plant. 145), and that πρότερον can be used in antithesis to εἶτα, the following alternative is possible, <ἃς> (i.e. χεῖρας) ὑφ(καθ)έντες, i.e. the hands are first raised in prayer, then lowered as the suppliant prostrates himself.", + "§ 209. Pleasure is said by her votaries, etc. The Epicurean view that present ills are mitigated by the memory of past good is several times referred to. See Usener, Epicurea 436–439. The closest parallel to this passage is Cic. Tusc. Disp. v. 34. 95 “(praecepit Epicurus) corpus gaudere tamdiu, dum praesentem sentiret voluptatem, animum et praesentem percipere pariter cum corpore et prospicere venientem nec praeteritam praeterfluere sinere: ita perpetuas et contextas voluptates in sapiente fore semper, cum expectatio speratarum voluptatum cum perceptarum memoria iungeretur.”", + "§ 221. Mangey retained ἐγχωρεῖν (“before thou wast dwelling”), supposing that Philo read or thought he read it in the LXX. But the argument here and elsewhere shews that he understood εἶναι.", + "§ 245. The lacuna.—Mangey in proposing to fill this up with μᾶλλον recognized its inappropriateness to us ὡς εἶπέ τις, which he wished to correct to ὡς ἂν εἴποι τις. This seems to me unnecessary. One would prefer to suppose some single poetic noun which would signify a waterspout, but I do not know of any such. The missing letters, however, may easily be some epithet applied to rushing water in general (e.g. βαθυδίνης) or adverb (e.g. ἀμβολάδην) or some longer phrase. Wendland does not state the length of the lacuna in A. In Trin. it is over twenty letters. It is a fairly likely guess, considering the number of Homeric phrases in this treatise, that this too comes from Homer. For τις applied to Homer cf. § 260 below, and De Somniis, i. 150.", + "§ 247. For the lacuna here Wendland suggests ἐπαλλήλως or ἀπαύστως, for example. But I do not see why the initial λ, which also appears in Trin. should be ignored in this case.", + "§ 282. For this lacuna the following suggestions have been proposed: νυκτὸς (Hoeschel), νύκτα πεσεῖν (Cohn), νύκτα αἰώνιον (Wendland), νύκτα ἀκτέον (Mangey), αἰώνιον or ἀκτέον being corrections for ἄξιον. Except for the doubtful evidence of space (in Trin. it is about fifteen letters), I see no objection to νύκτα alone. It is easy to supply ἄγεσθαι.", + "§ 283. Third on the list. Mangey, retaining τρεῖς, suggested as possible that the three Aloeidae are meant, cf. De Conf. 4. But the Aloeidae, Otus and Ephialtes, were two, not three. Apart from this, the explanation seems to me very improbable. In De Conf. 4 the story of the Aloeidae is no doubt compared to that of the Babel-builders, but only by the scoffers. While Philo often illustrates his points from Greek myths, I know of no instance where he accepts them in the way which Mangey’s suggestion involves.", + "Ibid. Uncreated, imperishable. Cf. De Op. 7, where the belief that the world was ἀγένητος καὶ ἀΐδιος is described as an impious falsehood ascribing inactivity (ἀπραξία) to God. On this Cohn quotes the statement that Xenophanes, Parmenides, and Melissus held that it was ἀγένητος καὶ ἀϊδιος καὶ ἄφθαρτος (Diels, Doxographi, p. 332), and the somewhat similar words of Epicurus (Diog. Laert. x. 39), τὸ πᾶν ἀεὶ τοιοῦτον ἦν οἶον νῦν ἐστι, καὶ ἀεὶ τοιοῦτον ἔσται. Philo, however, in the treatise De Aet. maintains that it is ἄφθαρτος, and indeed ascribes this belief to Moses (§ 19). May a reconciliation of these conflicting views be found in the opinion mentioned in Quis Rerum 246 φθαρτὸν μὲν εἶναι, μηδέποτε δὲ φθαρησόμενον? The Maker can destroy it, but never will. See note on that passage. Cf. also De Dec. 58.", + "§ 294. Winged chariot. From Phaedrus 246 E ὁ μὲν δὴ μέγας ἡγεμὼν ἐν οὐρανῷ Ζεὺς ἐλαύνων πτηνὸν ἅρμα πρῶτος πορεύεται. So also in Quis Rerum 301.", + "§ 300. Ex. 7:15. It is idle to guess what text or texts followed. Though Euphrates, except in Gen. 2:15, is only mentioned as a boundary, this and the other three rivers of that passage, as well as the “river of God” in Ps. 46, would serve his purpose. His point is that spiritually the “river of Egypt” alone is identified with mere speech. He seems in § 302 to ignore the fact that in §§ 238 f. he has identified all rivers with λόγος. Possibly the sequel went on to shew that in good rivers speech is reasonable speech which is inseparable from action." + ] + } + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1934", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על החלומות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על החלומות", + "enTitle": "On Dreams", + "key": "On Dreams", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ספר א", + "enTitle": "Book I", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ב", + "enTitle": "Book II", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On Drunkenness/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1930.json b/json/Second Temple/Philo/On Drunkenness/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1930.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..9e8660c1f0ab5b0135f68ed6c5d890d13c55b74f --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On Drunkenness/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1930.json @@ -0,0 +1,460 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On Drunkenness", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1930", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על השיכרות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "ON DRUNKENNESS (DE EBRIETATE) ANALYTICAL INTRODUCTION", + "This treatise like its two predecessors is founded on Gen. 9:20–29, particularly the last words, “And (Noah) drank of the wine and was drunken.” Philo, however, from the first breaks away from this text and, having discussed at the end of the De Plantatione the various philosophical views on drunkenness, proceeds to consider the views of Moses on the subject. He lays down that Moses uses wine as a symbol for five things: (1) foolishness or foolish talking; (2) complete “insensibility”; (3) greediness; (4) cheerfulness and gladness; (5) nakedness (1–5). He then gives a short introductory explanation of each of these, dwelling particularly on one aspect of “nakedness” as the truth which strips off all disguises from virtue and vice, and this leads to a short digression on the mutually exclusive nature of these two (6–10), a thought evidently suggested by Socrates’ fable of Pleasure and Pain in the Phaedo. He then proceeds to a detailed consideration of these five, though as a matter of fact only the first three are treated in what has come down to us.", + "I. First, “folly” or “foolish talking.” This with its digressions occupies from § 11 to § 153. Its chief cause is ἀπαιδευσία, that is defiance of or unsusceptibility to all educating influences (11–12). How abhorrent this is to Moses is shewn by the law in Deut. 21 that the parents of a rebellious and profligate son must bring him for judgement before the elders. The development of this illustration occupies sections 13–98. This rebellious son, the type of the ἀπαίδευτος, has four charges brought against him by his parents, disobedience, contentiousness, “riotous feasting” and wine-bibbing (13–14). The two first are distinguished as being the one passive, the other active (15–19). In dealing with the third Philo ignores the derived meaning—riotous feasting—of the obscure word συμβολοκοπεῖν and confines himself to what he supposes to be the original meaning. Of the two elements of which it is compounded he takes the first συμβολαί to represent “contributions” or “combinations” for evil, while the other (κόπτειν) shews the “cutting” or destructive force of these contributions (20–24), against which we are warned in the words, “Thou shalt not follow a multitude to do evil” (25). The fourth charge that he is “fired with wine” (οἰνοφλυγεῖ) represents a state in which the ἀπαιδευσία is inflaming the man’s whole nature (27). That his natural protectors, his parents, should be his accusers is the just punishment of such a one (28–29). But “parents” means more than the literal father and mother. In one sense our father is God and our mother God’s Wisdom, parents whose mercies and judgements alike are greater than we can receive (30–32). In another sense the father is “right reason” or philosophy, while the mother is custom, convention and secular education (33–34). This idea Philo proceeds to develop (33–92) in what is, in spite of minor extravagances, a really fine allegory and does much to redeem the general inferiority of this treatise. These parents have four kinds of children, (1) and (2) those who obey one parent but not the other, (3) those who obey both, (4) those who obey neither (35). We first deal with those who disregard the father and love the mother, i.e. the votaries of convention. They are typified, first by Jethro here, as always in Philo, “the man of superfluity” or “unevenness” (36). The special sayings of his selected here are his advice to Moses on the conduct of his business in Exod. 18 and his refusal to follow Israel in Num. 10, and even his saying, “Now I know that the Lord is great above all gods” is turned to his discredit on the grounds that “now” should be “always” and that he still ascribes reality to non-existent gods (37–45). The second example of this class is Laban, the admirer, as always, of the material and external, but his special error is his saying “it is not our custom to give the younger (Rachel) before the elder (Leah),” for the younger daughter, the learning of the schools, should precede in time the elder, philosophy—and Jacob’s reply to Laban is perversely construed to mean that he will never leave Leah (46–53). Some other texts are enlisted to shew the inferiority of the feminine element in mankind, as exemplified in Rachel, and her words about the “manner of women” in Gen. 31 (54–64), and we pass on to the next class, the father-lovers, the despisers of convention and followers of right reason only. These are especially represented by the Levites, who ignore and even as in Exod. 32 slay their kinsfolk and thus are murderers in the eyes of the conventional world, though not in the eyes of divine reason (65–67). The kinsfolk, etc., are interpreted to mean the body, the senses and rhetorical eloquence, all of which are sacrificed by the father-lover, and the final example of this class is Phinehas who slew the Midianitish woman (Num. 25) and whose story is interpreted in the same allegorical way with a short meditation on the rewards he received of “peace and priesthood” (73–76).", + "The class of those who reject both parents receives the appropriate denunciation (77–79) and we finally come to those who reverence both. Here we may be surprised to find that Philo after all regards this as the perfect way, in spite of his high praise of the pure philosopher (80–81). This obedience to both right reason and custom is held to deserve the name of Israel which supersedes that of Jacob (82–84), and Moses has approved this twofold excellence, in his institution of an external as well as an internal altar, and the two different robes for the priest. These robes are respectively simple and ornate, and the second shews us that life has many aspects (85–87). For true wisdom shews itself in various forms not only in religion, but also in the physical sciences, in ethics and politics and in social activities (88–92). That the two parents have other children besides the disobedient one is deduced from the phrase “this our son” and Philo takes various examples of such children from the great names of the Pentateuch (73–94).", + "Philo now once more denounces the wickedness of the disobedient son and compares him to the degenerate Israelites who worshipped the golden calf, and thus he is led to quote the words of Joshua on that occasion, “There is a voice of war in the camp …” And Moses’ reply, “that the sounds are not those of victory or defeat, but those of the wine-feast of men who shout over the wine that I hear” (95–96). This quotation carries Philo away at once to a disquisition on its various phrases. “There is a voice in the camp” signifies the tumult of passion in the camp of human life (97–104), and some illustrations of this thought are given (97–104). “It is not the voice of might (or “victory”)” suggests a comparison with the words of Abraham after his victory over the nine kings (i.e. the four passions and the five senses), and this involves an explanation of Abraham’s refusal to accept reward from the King of Sodom, as the wise soul’s refusal to accept from any but God and a rebuke to idolaters (105–110). Another song of victory is that of Moses over Pharaoh’s host (111) and the “Song of the Well” in Num. 21 (112–113) which in its turn leads to a discussion of the allegorical meaning of various phrases in the speech of the victorious captains in Num. 31, particularly of “each one gave what he had found” (114–120). The “voice of the defeated” is passed over rapidly as indicating weakness rather than wickedness, and contrasted with the voice of those who shout over (or “lead”) the wine, which voice indicates the deliberate madness of evil (121–123). Thus we are brought back for a moment to the main thought of drunkenness as moral folly, and reminded that freedom from this is true priesthood (124–126). This was the inner meaning of the command to Aaron to abstain from wine when he approached the tabernacle or the altar (127–129). In the literal sense this is sound enough, for what can be worse than a drunken worshipper (130–131), but in the deeper sense the tabernacle is the “idea” of incorporeal virtue, and the altar that of the particular virtues, and to him who approaches either of these folly is not so much forbidden as impossible (132–139). Similar morals are drawn from the concluding words of the same passages (140–143), and also from Samuel’s lifelong abstinence (143–144), and the mention of Samuel leads to some thoughts on the words of Hannah (i.e. Grace) to those who thought her drunk, “I have drunk no wine and I will pour out my soul before the Lord,” in which we have a parable of the truth that the “joy” of grace is as the Bacchant’s inspiration and that freedom from folly makes the soul a fitting libation to God (145–152). This concludes the discussion of drunkenness as spiritual folly produced by ἀπαιδευσία (153).", + "II. The second thing for which wine stood as a symbol was, we saw, “stupor” or “insensibility,” and in the mental or moral sphere this is ignorance, which stands to the mind as blindness or deafness to the body, while knowledge is the eye and ear of the soul (154–161). But we must distinguish two kinds of ignorance, one mere non-knowledge, the other the belief that we know, when we do not (162–163). This last is represented by Lot with his wife, who is “Custom” ever looking back upon the past, and his two daughters who are “Deliberation” and “Assent.” The statement that their daughters “gave their father wine to drink” means that the mind is hypnotized with the belief that it can by deliberation find out the truth and give a right judgement or assent, whereas in reality nothing of the sort is possible even to the educated (164–168). The fact that the same objects produce at different times different impressions on the mind shews that we cannot base certain judgements on these impressions (162–170). Philo then proceeds to enumerate the causes or rather “modes” of these uncertainties. The first is the difference in the habits and constitution of animals, which argues that they too receive different impressions from the same things, and with this he joins the changes which some of them, e.g. the chameleon and the elk, are supposed to exhibit in different environments (171–175). The second mode is the various feelings, likes and dislikes shewn by mankind, in which not only does one man differ from another, but even the individual from himself (175–180). The third mode is the optical illusions produced by the distances or situations of objects, such as “the straight staff bent in a pool” (181–183). The fourth is the observation that any two or more things, while remaining the same in substance, produce totally different results according to the proportions in which they are combined (184–185). The fifth is relativity, for since we only know one thing with reference to another, we cannot be said to know them at all (186–189). This is illustrated by the fact that colour, smell and the like are really the effect of the combination of something in the object with something in ourselves (190–191). Further, we are warned against forming moral judgements by the fact that on all such questions there is an infinite difference of opinion among various nations, states and individuals which forbids us to assert with certainty that any particular act is virtuous or not (192–197). Philo goes on to say that while he is not surprised that the vulgar should form positive judgements, he is surprised to find that philosophers can still be dogmatists and yet come to totally different opinions on vital questions, and he enumerates some of these, such as whether the universe is infinite or not, created or uncreated, ruled by providence or not, and whether morality is the only good or whether there are numerous goods (198–202). True indeed are the words of the text “he knew not when they (the daughters) slept and rose up,” for both the counsels and the assents of the mind are utterly untrustworthy (203–205).", + "III. The third idea suggested by wine or drunkenness, viz. greediness or gluttony, is treated by Philo in a comparatively literal manner. Such allegory as there is is chiefly drawn from the story of Pharaoh in Genesis (Egypt as usual representing the body), who on his birthday was reconciled with his chief butler, thereby representing the tendency of the sated sensualist to return to his excesses as soon as possible (206–209). From the statement (in the LXX) that all the three officers of Pharaoh’s table—the chief butler, the chief baker and the chief cook—were eunuchs, he draws the lesson that the ministers of pleasure are incapable of begetting wisdom, and this is also implied in the banishment by Moses of eunuchs from the congregation (210–213). Further the prefix of “chief” applied in Genesis to these three indicates the gourmand’s excessive indulgence as compared with simple living, and Philo takes the opportunity to give a rhetorical description of these refinements of luxury (214–220). Also it was the chief cupbearer (not the other two) with whom Pharaoh was reconciled, and this shews that the passion for wine is the most persistent form which bodily indulgence takes (220–221). A text which he quotes in connexion with this from the Song of Moses, in which the phrase “the vine of Sodom” occurs, brings him back to the allegorical view of drunkenness as the symbol of folly in general. For the fool’s “vine” or his foolish desires do not produce the gladness of true wine, but its roots are as ashes, and the treatise concludes with the prayer that our “vine” may be rather that of true and fruit-bearing instruction (222-end)." + ], + "": [ + [ + "[1] The views expressed by the other philosophers on drunkenness have been stated by me to the best of my ability in the preceding book. Let us now consider what the great lawgiver in his never-failing wisdom holds on this subject.", + "[2] In many places of his legislation he mentions wine and the plant whose fruit it is—the vine. Some persons he permits, others he forbids, to drink of it, and sometimes he gives opposite orders, at one time enjoining and at another prohibiting its use to the same persons. These last are those who have made the great vow (Num. 6:2), while those who are forbidden the use of strong drink are the ministering priests (Lev. 10:9); while of persons who take wine there are numberless instances among those whom he too holds in the highest admiration for their virtue.", + "[3] But before we begin to discuss these matters, we must carefully investigate the points which bear on our exposition. These points, I think, are the following." + ], + [ + "[4] Moses uses strong liquor as a symbol for more than one, in fact for several, things: for foolish talking and raving, for complete insensibility, for insatiable and ever-discontented greediness, for cheerfulness and gladness, for the nakedness which embraces the rest and manifests itself in all the qualities just mentioned, in which condition Noah was, we read, when intoxicated. All these we are told are produced by wine.", + "[5] Yet thousands of those who never touch strong drink and consider themselves sober are mastered by similar emotions. We may see them in some cases mad and foolish, in others under the dominion of complete insensibility, in others never filled but always thirsting for impossibilities through lack of knowledge, or on the other hand full of gladness and exultation, finally in the true sense naked.", + "[6] The folly is caused by indiscipline in its noxious form, by which I mean not the mere unacquaintance with discipline but aversion to it; insensibility is caused by ignorance (always) blind and (often) with a will for evil; greediness by that most painful of the soul’s passions, lust; while gladness arises both from the winning and the practice of virtue. Nakedness has many causes: incapacity for distinguishing between moral opposites, innocence and simplicity of manners, truth, that is, the power which unveils what is wrapped in obscurity. At one moment it is virtue that she uncovers, at another vice in its turn.", + "[7] For we cannot doff both of these at the same moment any more than we can don them. When we discard the one we necessarily adopt and assume its opposite.", + "[8] The old story tells us that God when He fastened the naturally conflicting sensations of pleasure and pain under a single head, caused them to be felt at different times and not at the same moment, and thus decreed that the banishment of the one should involve the restoration of the other. Just in the same way, from a single root in our dominant part spring the two shoots of vice and virtue, yet never sprouting or bearing fruit at the same moment.", + "[9] For when one sheds its leaves and withers, its opposite begins to exhibit new life and verdure, so that we might suppose that each shrinks and shrivels in resentment at the thriving of the other.", + "And so it is in full agreement with philosophical truth that Moses represents the outgoing of Jacob as being the incoming of Esau. “It came to pass,” he says, “that as soon as Jacob went out Esau his brother came in” (Gen. 27:30).", + "[10] For so long as prudence has its lodging and scene of action in the soul, so long is every friend of folly an outcast from her borders. But when prudence has changed her quarters, the other returns with glee now that the bitter enemy, who caused his expulsion and life of exile, no longer dwells where he did." + ], + [ + "[11] So much then for what we may call the preliminaries of our treatise. I will now proceed to the demonstration of each head beginning with the first. Well, we agreed that indiscipline was the cause of folly and error, as wine when taken in large quantities is to so many foolish persons.", + "[12] Indiscipline is indeed the prime cause of the soul’s errors, and from it as from a spring flow those actions of our lives which give to none any sweet and salutary stream, but only briny waters fraught with plague and destruction to those who use them.", + "[13] Thus it is against the untrained and undisciplined more perhaps than against any other person that the lawgiver breathes slaughter. Here is our proof. Who play the part of protectors not so much by acquired habit as by nature amongst humankind and every other kind of animal? Surely it is the parents. Not even a madman would give a different answer. For nature ever instinctively prompts the maker to care for what he has made, and to take thought for its preservation and perpetual maintenance." + ], + [ + "[14] Now when Moses set up those who would properly plead the cause of an offender, namely his father and mother, to appear as his accusers, thus providing that those who might be expected to preserve him against all others should actually work his ruin, he shewed his desire that these natural supporters should be converted into enemies. “For if anyone,” he says, “has a disobedient and contentious son who does not listen to the voice of his father and mother, and they discipline him and he does not hearken to them, his father and mother shall take him and bring him forth to the assembly of the elders of his city and to the gate of his place, and shall say to the men of their city, ‘This our son is disobedient and contentious, he does not listen to our voice, he is a riotous liver and a wine-bibber,’ and the men of the city shall stone him with stones and thou shalt remove the evil one from among yourselves” (Deut. 21:18–21).", + "[15] We see then that the accusations are four in number, disobedience, contentiousness, participation in riotous feasting and drunkenness. But the last is the chief, rising to a climax from the first, disobedience. For when the soul has begun to cast off the reins and taken its onward course through strife and dissension, it reaches its utmost limit in drunkenness, which produces frenzy and madness. We must take these accusations one by one and observe their full meaning, beginning with the first." + ], + [ + "[16] We have it as a clear and admitted fact that submission and obedience to virtue is noble and profitable, and the converse follows, that disobedience is disgraceful and in a high degree unprofitable. But if contentiousness is added to disobedience, it involves a vast increase of the evil. The disobedient man is not on so low a moral level as the quarrelsome and strife-loving man, since he merely disregards the commands he receives and nothing more, while the other takes active pains to carry out what is opposed to these commands.", + "[17] Let us consider how this shews itself. The law, to take one instance, bids us honour our parents; he then who does not honour them is disobedient, he who actively dishonours them is a strife-lover. Again, it is a righteous action to save one’s country. He who shirks this particular duty is to be classed as disobedient, he who actually purposes to betray it as a man of strife and contention.", + "[18] So too one who fails to do a kindness to his neighbour, in opposition to another who tells him that it is his duty to give help, is disobedient. But one who, besides withholding his kindness, works all the harm he can is moved by the spirit of strife to deadly error. And again the man who fails to make use of the holy rites and all else that relates to piety is disobedient to the commandments which law and custom regularly prescribe in these matters, but rebellious or strife-stirrer is the name for him who turns aside to their direct opposite, impiety, and becomes a leader in godlessness." + ], + [ + "[19] Such was he who said, “who is He that I should obey Him,” and again, “I know not the Lord” (Exod. 5:2). In the first of these utterances he asserts that there is no God; in the second that even if there is a God he is not known to us, and this conclusion presupposes the assumption that there is no divine providence. For if there were such a thing as providence, God too would be known.", + "[20] As for contributions or club subscriptions, when the object is to share in the best of possessions, prudence, such payments are praiseworthy and profitable; but when they are paid to obtain that supreme evil, folly, the practice is unprofitable and blameworthy.", + "[21] We contribute to the former object by desire for virtue, by zeal for things noble, by continuous study therein, by persistent self-training, by unwearied and unflagging labour. We contribute to the opposite by slackness, indolence, luxury, effeminacy, and by complete irregularity of life.", + "[22] We can see indeed people preparing themselves to compete in the arena of wine-bibbing and every day exercising themselves and contending in the contests of gluttony. The contributions they make are supposed to be for a profitable purpose, but they are actually mulcting themselves in everything, in money, body and soul. Their substance they diminish by the actual payments, their bodily powers they shatter and enfeeble by the delicate living, and by excessive indulgence in food they deluge their souls as with a winter torrent and submerge them perforce in the depths.", + "[23] In just the same way those who pay their contributions only to destroy training and education are mulcting their most vital element, the understanding, and cut away therefrom its safeguards, prudence and self-control, and indeed courage and justice to boot. It was for this reason, I think, that Moses himself used a compound word, “contribution cutting,” to bring out more clearly the nature of the thing he was describing, because when men bring their efforts like contributions or club-money, so to speak, to bear against virtue, they wound and divide and cut in pieces docile and knowledge-loving souls, till they bring them to utter destruction." + ], + [ + "[24] Thus we read that the wise Abraham returned from the “cutting” of Chedorlaomer and his fellow kings (Gen. 14:17), while on the other hand Amalek “cuts the rearguard” of the Practiser (Deut. 25:18). Both these are in accordance with natural truth, for there is a hostility between opposites and they are always meditating destruction of each other.", + "[25] There is another charge, and that the greatest, which could be brought against the provider of the contributions. He purposes not only to wrong, but to join with others in wrongdoing. He consents to initiate evil himself, and also to comply with what others initiate, that thus he may leave himself no ray of hope that may serve for his redemption, since his sin lies both in his nature and in what he has learnt from others. And this in spite of the direct injunction of the law, not “to go with the many to do evil” (Exod. 23:2).", + "[26] For in very truth manifold are the aspects and the products of evil in men’s souls, while the good is narrowly confined and scanty. And so most excellent is the advice that we should not keep company with the many but with the few; for wrongdoing is the associate of the former, but right action of the latter." + ], + [ + "[27] The fourth and greatest charge was that of drunkenness—and drunkenness not of the milder but of the most intense sort. For the phrase here used, “fired with wine,” is as much as to say that the poison which causes folly, indiscipline, smoulders within the man, then bursts into fire and flame impossible to quench, and consumes the soul through its whole being with the conflagration.", + "[28] Naturally, therefore, will punishment follow, purging every base tendency out of the mind. For it says, “thou shalt remove the evil one,” not out of a city or a country or a nation but “out of yourselves” (Deut. 21:21). For it is in ourselves that the vicious and culpable thoughts exist and have their lair, thoughts which we must cut away and destroy when their state is incurable.", + "[29] We see then this man as disobedient, as strife-loving, as providing in the form of persuasive arguments “contributions” and “club-money” for the subversion of morality, and finally inflamed with strong drink and making drunken assaults on virtue and directing his monstrous orgies against her. Surely it were just that such a one as he should find his accusers in those in whom others find their allies, namely in his father and mother, and be visited with complete destruction, to admonish and bring to their senses those who can be saved.", + "[30] Now “father and mother” is a phrase which can bear different meanings. For instance we should rightly say and without further question that the Architect who made this universe was at the same time the father of what was thus born, whilst its mother was the knowledge possessed by its Maker. With His knowledge God had union, not as men have it, and begat created being. And knowledge, having received the divine seed, when her travail was consummated bore the only beloved son who is apprehended by the senses, the world which we see.", + "[31] Thus in the pages of one of the inspired company, wisdom is represented as speaking of herself after this manner: “God obtained me first of all his works and founded me before the ages” (Prov. 8:22). True, for it was necessary that all that came to the birth of creation should be younger than the mother and nurse of the All." + ], + [ + "[32] If these parents accuse, who is able to withstand their accusation, or even a mild threat or the lightest chiding? Why, even their gifts are so boundless in number that no one, not even, one may say, the world, can contain them, but like some small cistern it will quickly be filled to the brim by the influx from the fountain of God’s gracious boons, and discharge the rest in an overflow. And if we are unable to contain their benefits, how shall we endure the visitation of their powers to chastise?", + "[33] But in the present discussion, we must leave out of consideration the parents of the universe, and rather turn our eyes to the disciples, who have followed in their company, to whom has been committed the care and guidance of such souls as are not without training or incapable of culture. I suggest, then, that the father is reason, masculine, perfect, right reason and the mother the lower learning of the schools, with its regular course or round of instruction. These two stand to us in the relation of parents to children, and it is good and profitable to obey them.", + "[34] Now right reason, the father, bids us follow in the steps of nature and pursue truth in her naked and undisguised form. Education, the mother, bids us give ear to rules laid down by human ordinance, rules which have been made in different cities and countries and nations by those who first embraced the apparent in preference to the true.", + "[35] These parents have four classes of children. The first is obedient to both; the second is the direct opposite, and gives heed to neither, while each of the other two lacks its half. One of them is heartily devoted to the father and gives ear to him, but disregards the mother and her injunctions. The other, on the contrary, appears devoted to the mother, and serves her in every way, but pays no heed to the words of the father. Of these four the first will carry off the palm of victory over all comers, while the second its opposite will receive defeat accompanied by destruction. Each of the others will claim a prize, one the second, the other the third; the second belongs to the class which obeys the father, the third to the class which obeys the mother." + ], + [ + "[36] This last kind which loves the mother, which bows down to the opinions of the multitude and undergoes all manner of transformations in conformity with the ever-varying aspirations of human life, like the Egyptian Proteus, whose true form remained a matter of uncertainty through his power to become everything in the universe, is most clearly typified by Jethro. Jethro is a compound of vanity, closely corresponding with a city or commonwealth peopled by a promiscuous horde, who swing to and fro as their idle opinions carry them.", + "[37] See how he deals with Moses. He in his wisdom was recalling the whole people of the soul to piety and to honouring God, and was teaching them the commandments and holy laws. His words are, “when they have a dispute and come to me, I judge between each of them and instruct them in the commandments of God and His law” (Exod. 18:16). And then comes forward Jethro the seeming wise, who has never learnt the secrets of the divine blessings, but his concern has been with little else than things human and corruptible. He plays the demagogue, and the laws which he lays down contradict the laws of nature; for his eyes are fixed on semblance, while they relate to real existence.", + "[38] Yet even on him Moses has compassion, and pities him for his great delusion; he feels that he should teach him a better lesson, and persuade him to depart from his empty opinions and follow truth stedfastly.", + "[39] We have “removed,” he says in effect, and excised from the mind its empty vanity and are passing over to the place of knowledge, which is ours through the oracles and promises of God. “Come with us and we will do thee good” (Num. 10:29). For you will lose the most harmful of evils, mere seeming, and gain the most profitable of blessings, truth.", + "[40] But even to words of such charm as these Jethro will pay no heed, nor ever follow knowledge in any way, but will hasten to return to the empty vanity which is indeed his own. For we read that he said to Moses, “I will not go, but I will go to my land and my generation” (Num. 10:30); that is, to the unfaith of false opinion which is his kinsman, since he has not learnt the true faith, so dear to real men." + ], + [ + "[41] For when he wishes to make a shew of piety and says “now I know that the Lord is great beyond all the gods” (Exod. 18:11), he does but charge himself with impiety in the eyes of men who knew how to judge.", + "[42] They will say to him “Blasphemer! is it now that you know this, and have you never till now understood the greatness of the ruler of all? Did your past experience shew you anything more ancient or more venerable than God? Are not the excellences of the parents known to the children, before those of any others? Is not the Maker and Father of the Universe He who presided at its beginning? So if you say that you now know, not even now have you true knowledge, since it does not date from the beginning of your own existence.", + "[43] And you stand no less convicted of mere feigning, when you compare two incomparables, and say that you know that the greatness of the Existent is beyond all the Gods. For if you had true knowledge of that which IS, you would not have supposed that any other god had power of his own.”", + "[44] The sun when it rises hides from our sight the light of the other stars by pouring upon them the flood of its own beams; even so, when the rays of the Divine Day-star, rays visible to the mind only, pure from all defiling mixture and piercing to the furthest distance, flash upon the eye of the soul, it can descry nothing else. For when the knowledge of the Existent shines, it wraps everything in light, and thus renders invisible even bodies which seemed brightest in themselves.", + "[45] No one, then, could have the boldness to compare the true God with those falsely so called, if he had any knowledge of Him which was free from falsehood. But your ignorance of the One produced your opinion of the existence of the Many whereas in real truth they had no existence." + ], + [ + "[46] The same creed and rule is followed by everyone who has rejected the things of the soul and set his admiration on the things of the body, and outside the body, with shapes and colours rife, decked out to deceive the senses which are so easily seduced.", + "[47] Such a one is called by the lawgiver Laban, who, being blind to the true laws of nature, proclaims with false lips man-made law. “It is not so in our place,” he says, “to give the younger in marriage before the elder” (Gen. 29:26).", + "[48] For Laban thinks that he should maintain the order of time. He holds that older things should first be taken into our company, and younger things only later. But the Practiser of Wisdom, knowing that the timeless also exists in nature, desires what is younger first and the elder afterwards.", + "And the laws of human character as well as of nature agree with him in this; for Men of Practice must first take up with the younger culture, that afterwards they may be able to have secure enjoyment of that which is more perfect.", + "[49] And therefore to this day the lovers of true nobility do not attend at the door of the elder sister, philosophy, till they have taken knowledge of the younger sisters, grammar and geometry and the whole range of the school culture. For these ever secure the favours of wisdom to those who woo her in guilelessness and sincerity.", + "[50] But Laban with his sophistry will have it otherwise, and wishes us to wed the elder first, not that we may possess her in security, but that afterwards snared by the love-charms of the younger sister, we may abandon our desire of the elder." + ], + [ + "[51] And this or something very like it happens to many who have left the right path in their search for culture. For from the very cradle, we may say, they betake themselves to the most perfect of studies, philosophy, and afterwards deeming it wrong that they should have no tincture at all of the school subjects, bethink themselves to make a belated and painful effort to grasp them. And then having made their descent from the greater and older branch, philosophy, to the contemplation of the lesser and younger branches, they grow old in their company and thus lose all power of retracing their course to the place from which they started.", + "[52] And this, I think, is why Laban says, “bring to a consummation her week” (Gen. 29:27), meaning “let not the true good of the soul be thine unendingly, but let it have its term and limit, that so you may keep company with the younger order of goods in which are classed bodily beauty and glory and riches and the like.”", + "[53] But Jacob does not promise to bring her to a consummation, but agrees to “fulfil” (Gen. 29:28) her, that is never to cease pursuing what tends to her growth and completeness and always and everywhere to cleave to her, however great be the host of influences which draw and pull him in the opposite direction.", + "[54] That the rule of custom is followed by women more than men is, I think, quite clearly shewn by the words of Rachel, who looks with admiration only on that which is perceived by the senses. For she says to her father, “Be not wroth, sir; I cannot rise before thee, because the custom of women is upon me” (Gen. 31:35).", + "[55] So we see that obedience to custom is the special property of women. Indeed, custom is the rule of the weaker and more effeminate soul. For nature is of men, and to follow nature is the mark of a strong and truly masculine reason." + ], + [ + "[56] And how striking is the frank truthfulness of that soul who, discoursing with herself, confesses that she cannot rise up against apparent goods, but stands amazed before each of them, and honours them and continues to prefer them almost to her own self.", + "[57] For which of us stands up to oppose riches? Who prepares himself to wrestle with glory? How many of those who still live in the mazes of empty opinions have come to despise honour and office? Not a single one.", + "[58] So long, indeed, as none of these things is with us, we talk loftily as though our hearts were given to that frugal contentment which is the secret of a life completely self-sufficient and righteous, the life which befits the free and nobly born. But when we feel upon our cheeks the breath of hope for such things, though it be but the slightest breath and nothing more, we are shewn in our true colours, we straightway submit and surrender and can make no effort of resistance. Betrayed by the senses which we love, we abandon all comradeship with the soul; we desert and that no longer secretly, but without concealment.", + "[59] And surely that is natural. For the customs of women still prevail among us, and we cannot as yet cleanse ourselves from them, or flee to the dwelling-place where the men are quartered, as we are told that it was with the virtue-loving mind, named Sarah.", + "[60] For the oracles represent her as having left all the things of women (Gen. 18:11), when her travail was at hand and she was about to bring forth the self-taught nature, named Isaac.", + "[61] She is declared, too, to be without a mother, and to have inherited her kinship only on the father’s side and not on the mother’s, and thus to have no part in female parentage. For we find it said, “Indeed she is my sister, the daughter of my father but not of my mother” (Gen. 20:12). She is not born of that material substance perceptible to our senses, ever in a state of formation and dissolution, the material which is called mother or foster-mother or nurse of created things by those in whom first the young plant of wisdom grew; she is born of the Father and Cause of all things.", + "[62] And so, soaring above the whole world of bodily forms, and exulting in the joy that is in God, she will count as a matter for laughter those anxious cares of men which are expended on human affairs, whether in war or peace." + ], + [ + "[63] But we who are still under the sway of habit, the unmanly and womanish habit, whose concern is with the senses and the objects of sense and the passions, cannot stand up against phenomena in any form, but all of them, even those of the common sort, draw us on sometimes with our free will, sometimes without it.", + "[64] Yet if our battalion be unable to do service to the father’s commands and thus suffer defeat, it will none the less have an ally in the mother, the lower education, who enacts from city to city the ordinances which custom and opinion approve, her legislation differing with the different peoples.", + "[65] But there are also some who despise the mother’s bidding, but cling with all their might to the father’s words, and these right reason has judged worthy of the highest honour, the priesthood. And if we describe their deeds, for which they were thus rewarded, we shall perhaps incur the mockery of many, who are deceived by the semblances that lie ready before their eyes but do not descry the values which are unseen and wrapt in shadow.", + "[66] For they into whose charge the work of prayer and sacrifice and all the worship of the temple was given, are actually—strange paradox—homicides, fratricides, slayers of the bodies which are nearest and dearest to them, though they should have come to their office, pure in themselves and in their lineage, having had no contact with any pollution even involuntary, far less voluntary.", + "[67] For we read “slay each his brother and each his neighbour and each him that is nearest to him. And the children of Levi did as Moses spake, and there fell of the people on that day up to three thousand men” (Exod. 32:27, 28). And he praises those who had slain this great multitude with these words, “ye have filled your hands to-day unto the Lord, each in his son or in his brother, that blessing should be given upon you” (Exod. 32:29)." + ], + [ + "[68] What, then, can we say but that such as these are condemned by the rules that obtain among men, for they have for their accuser their mother, custom, the politician and demagogue, but are acquitted by the laws of nature, for they have the support of their father, right reason?", + "[69] For it is not human beings, as some suppose, who are slain by the priests, not living reasoning animals composed of soul and body. No, they are cutting away from their own hearts and minds all that is near and dear to the flesh. They hold that it befits those who are to be ministers to the only wise Being, to estrange themselves from all that belongs to the world of creation, and to treat all such as bitter and deadly foes.", + "[70] Therefore we shall kill our “brother”—not a man, but the soul’s brother, the body; that is, we shall dissever the passion-loving and mortal element from the virtue-loving and divine. We shall kill, too, our “neighbour,” again no man, but the troop and company of the senses. That company is at once the close intimate and the enemy of the soul, spreading its gins and snares for her, in order that, overwhelmed by the flood of sense-perceived objects, she may never lift her head heavenwards nor welcome those natures whose divine forms are grasped only by the mind. Again we shall kill our “nearest”; and nearest to the understanding is the uttered word, which through the specious, the probable and the persuasive implants in us false opinions for the destruction of our noblest possession, truth." + ], + [ + "[71] Why, then, should we not at once take vengeance on him too, sophist and miscreant that he is, by sentencing him to the death that befits him—that is to silence, for silence is the death of speech? Thus will he no longer ply his sophistries within the mind, nor will that mind be led astray, but absolutely released from the pleasures of his “brother,” the body, and from the witcheries of the senses, the “neighbours” at his gates, and from the sophistries of the speech which is “nearest” to him, he will be able to devote his unhampered liberty to the world of mental things.", + "[72] It is this Mind who “says to his father and mother”—his mortal parents—“I have not seen you,” from the day when I saw the things of God; it is this Mind who no longer knows his sons, ever since he came to the knowledge of wisdom; it is this Mind who renounces his brethren (Deut. 33:9), ever since he was not renounced before God, but judged worthy of full salvation.", + "[73] It is this same Mind who “took the lance,” that is probed and searched the secrets of corruptible creation, which finds in food and drink the treasure-house of its happiness; who “entered,” as Moses tells us, “the furnace”—the furnace of human life, which burns so fiercely and unquenchably, fed with the exceeding multitude of our transgressions; who then received strength to “pierce” both the woman and the man—“the woman through the womb,” because she believed herself to be the cause of generation, though in reality her part is passive rather than active—“the man” as representing every thought which followed this belief—the belief which invests the natures which are but the subjects of God’s action with the dues which belong only to Him who alone is the cause of all that comes into being (Num. 25:7, 8)." + ], + [ + "[74] Surely such a one must pass for a murderer in the judgement of the multitude, and be condemned by custom the woman-like, but in the judgement of God the all-ruling Father he will be held worthy of laud and praise beyond reckoning and of prizes that cannot be taken from him—two great and sister prizes, peace and priesthood (Num. 25:2, 13).", + "[75] For to be able to stay the fierce persistent warfare of the outward life which the multitude so eagerly pursues, and the intestine battling of lust against lust in the soul, and there establish peace, is a great and glorious feat. And to have learnt that nothing else, neither wealth, nor glory, nor honour, nor office, nor beauty, nor strength, nor all bodily advantages, nor earth nor heaven, nor the whole world, but only the true cause, the Cause supreme among causes, deserves our service and highest honour, and thereby to have attained the rank of priesthood—this is a privilege as marvellous as it is worthy of all our efforts.", + "[76] But when I called these two prizes sisters, I did not miscall them. I knew that none could be a true priest, who was still a soldier in that war of mortal men, in which the ranks are led by vain opinions, and that none could be a man of peace who did not worship in truth and sincerity that Being who alone is exempt from war and dwells in eternal peace." + ], + [ + "[77] Such are they who honour the father and what is his, but disregard the mother and what is hers. But the son who is at enmity with both his parents is shewn to us by Moses, when he represents him as saying, “I know not the Lord and I do not send Israel forth” (Exod. 5:2). Such a one, we may expect, will oppose both what right reason rules to be our duty to God and what training and education establish for our dealings with the world of creation; and thus he will work universal confusion.", + "[78] The human race has never purged itself of the wickedness which is unmixed with good, and there are still those whose will and purpose is to do no action whatever that can tend to piety or human fellowship, who on the contrary keep company with impiety and godlessness, and also keep no faith with their fellows.", + "[79] And these are the chief pests which haunt cities, controlling or, to speak more truly, upsetting private and public life with their restless intrigues. We might well treat them like some great plague or famine or murrain, or any other heaven-sent curse, and endeavour to avert them by prayers and sacrifices. For great is the havoc they work among those whom they meet. And therefore Moses sings of their destruction; how they fell through their own allies and were swallowed up by the heavy sea of their own imaginations." + ], + [ + "[80] Let us then speak next of those who are the enemies of these last, but have given due honour to both education and right reason, of whom those who attach themselves to one parent only were but halfhearted followers in virtue. This fourth class are valiant guardians of the laws which their father, right reason, has laid down, and faithful stewards of the customs which their mother, instruction, has introduced.", + "[81] Their father, right reason, has taught them to honour the Father of the all; their mother, instruction, has taught them not to make light of those principles which are laid down by convention and accepted everywhere.", + "[82] Consider the case of Jacob. The Man of Practice was now in the last bout of his exercises in virtue, about to exchange hearing for eyesight, words for deeds, and progress for perfection, since God in his bounty had willed to plant eyes in his understanding that he might see clearly what before he had grasped by hearing, for sight is more trustworthy than the ears. Then it was that the oracles rang out their proclamation, “Thy name shall not be called Jacob, but Israel shall be thy name, because thou hast been strong with God and mighty with men” (Gen. 32:28). Now Jacob is a name for learning and progress, gifts which depend upon the hearing; Israel for perfection, for the name expresses the vision of God.", + "[83] And what among all the blessings which the virtues give can be more perfect than the sight of the Absolutely Existent? He who has the sight of this blessing has his fair fame acknowledged in the eyes of both parents, for he has gained the strength which is in God and the power which avails among men.", + "[84] Good also, I think, is that saying in the Proverbs, “Let them provide things excellent in the sight of the Lord and men” (Prov. 3:4), since it is through both these that the acquisition of excellence is brought to its fullness. For if you have learnt to observe the laws of your father and not to reject the ordinances of your mother, you will not fear to say with pride, “For I too became a son obedient to my father and beloved before the face of my mother” (Prov. 4:3)." + ], + [ + "Aye indeed, I would say to such a one, “How could you fail to win affection, if in your desire for human fellowship you observe the customs that hold among created men, and in your zeal and passion for piety observe also the ordinances of the Uncreated?", + "[85] And therefore Moses, God’s interpreter, will use the sacred works that furnished the tabernacle to shew us the twofold perfection. For it is not without a well-thought purpose for us that he covers the ark both inside and outside with gold (Exod. 25:10) and gives two robes to the high-priest (Exod. 28:4), and builds two altars, one without for the sacrificial ritual, the other within for burning incense (Exod. 27:1, 30:1). No, he wished by these symbols to represent the virtues of either kind.", + "[86] For the wise man must be adorned with the prudence that is more precious than all gold, both in the inward invisible things of the soul and in the outward which are seen of all men. Again, when he has retired from the press of human pursuits and worships the Existent only, he must put on the unadorned robe of truth which nothing mortal shall touch. For the stuff of which it is made is linen, not the produce of animals whose nature is to perish. But when he passes to the citizen’s life, he must put off that inner robe and don another, whose manifold richness is a marvel to the eye. For life is many-sided, and needs that the master who is to control the helm should be wise with a wisdom of manifold variety.", + "[87] Again, that master as he stands at the outer, the open and visible altar, the altar of common life, will seem to pay much regard to skin and flesh and blood and all the bodily parts lest he should offend the thousands who, though they assign to the things of the body a value secondary to the things of the soul, yet do hold them to be good. But when he stands at the inner altar, he will deal only with what is bloodless, fleshless, bodiless and is born of reason, which things are likened to the incense and the burnt spices. For as the incense fills the nostrils, so do these pervade the whole region of the soul with fragrance." + ], + [ + "[88] This too we must not fail to know, that wisdom which is the art of arts seems to change with its different subject matters, yet shews its true form unchanged to those who have clearness of vision and are not misled by the dense and heavy wrappings which envelop its true substance, but descry the form impressed by the art itself.", + "[89] They say that the great sculptor Pheidias would take brass and ivory and gold and various other materials to make his statues, and yet on all these he so stamped the impress of one and the same art, that not only adepts, but those who were totally ignorant of such matters, recognized the artist from his work.", + "[90] For as nature so often in the case of twins by using the same stamp shapes likenesses which are almost identical, so too that perfect art, which is the copy and effigies of nature, may take different materials and yet mould them and impress on them all the same form, and this it is which chiefly makes the products of its work to be as kinsfolk, brothers, twins to each other.", + "[91] We shall find the same thing happening with the power which resides in the Sage. Under the name of piety and holiness it deals with the attributes of the Really Existent; under that of nature-study, with all that concerns the heavens and the heavenly bodies; as meteorology, with the air and the consequences which result through its changes and variations both at the main seasons of the year and those particular ones which follow cycles of months and days; as ethic, with what tends to the improvement of human conduct, and this last takes various forms; politic, dealing with the state; economic, with the management of a house; sympotic, or the art of conviviality, with banquets and festivities; and further we have the kingly faculty dealing with the control of men, and the legislative with commands and prohibitions.", + "[92] All these—piety, holiness, nature-study, meteorology, ethic, politic, economic, king-craft, legislator-craft and many other powers—find their home in him who is in the truest sense many-voiced and many-named, even the Sage, and in all he will be seen to have one and the same form." + ], + [ + "[93] After discussing the four classes of sons, we must not overlook the following point, which will be the clearest proof that our classification is based on a correct division. The son who is puffed up and carried away by his folly is denounced by his parents as “this son of ours,” and it is in these words that they indicate his disobedience and recalcitrance.", + "[94] By using the word “this” in thus indicating him, they suggest that they have other children, who are obedient either to one or both of their parents. Such are the reasonings of the naturally gifted, of which Reuben is a type; the docile scholar, as Simeon, for his name means “hearing”; the suppliants who take refuge with God, and this is the company of the Levites; those who raise the hymn of thankfulness with their hearts rather than with their voices, and the leader of that choir is Judah; those who have been judged worthy of rewards and prizes because of their own free will they have toiled in the acquisition of virtue, as Issachar; those who have abandoned the Chaldean research of the supra-terrestrial to engage in the contemplation of the Uncreated, as Abraham; those who have acquired virtue through no other voice but their own and no teacher but themselves, as Isaac; those who are full of courage and strength and are dear to God, as Moses the most perfect of men." + ], + [ + "[95] It is with good reason, then, that the dis-obedient and contentious man who “brings contributions,” that is contributes and adds sins to sins, great to small, new to old, voluntary to involuntary, and as though inflamed by wine drowns the whole of life in ceaseless and unending drunkenness, sodden with drinking deep of the unmixed cup of folly, is judged by the holy word to be worthy of stoning. Yes, for he has made away with the commands of right reason, his father and the observances enjoined by instruction, his mother, and though he had before him the example of true nobility in his brothers whom the parents honoured, he did not imitate their virtue, but contrariwise determined to be the aggressor in wickedness. And thus he made a god of the body, a god of the vanity most honoured among the Egyptians, whose symbol is the image of the golden bull. Round it the frenzied worshippers make their dances and raise and join in the song, but that song was not the sweet wine-song of merry revellers as in a feast or banquet, but a veritable dirge, their own funeral chant, a chant as of men maddened by wine, who have loosened and destroyed the tone and vigour which nerved their souls.", + "[96] For we are told that “when Joshua heard the voice of the people as they shouted, he said to Moses: ‘There is a voice of war in the camp, and he said ‘It is not the voice of men raising the shout through might, nor of those who raise it for being overcome, but it is the voice of men who raise the shout over the wine that I hear.’ And when he drew nigh to the camp, he saw the calf and the dances” (Exod. 32:17–19). Let us shew as well as we can what he shadows forth under this figure." + ], + [ + "[97] Our being is sometimes at rest, at other times is subject to impulses or, as we may call them, ill-timed outcries. When these are still we have profound peace, when it is otherwise we have relentless wars.", + "[98] To this there can be no testimony so certain as that of personal experience. Such a person hears the voice of the people shouting and says to the one who watches and observes the course of events, “There is a voice of war in the camp.” For so long as the unreasoning impulses did not stir and “shout” within us, the mind stood firm and stedfast. But when they begin to fill the region of the soul with manifold sounds and voices, when they summon the passions and rouse them to action, they create the discord of civil war.", + "[99] “The war is in the camp.” True indeed. For where else do we find contentions, combats, hostilities and all the works that go with bitter and persistent war, but in the life of the body which in his parable he calls the camp? That camp the mind is wont to leave, when, filled with the divine, it finds itself in the presence of the Existent Himself and contemplates the incorporeal ideas.", + "[100] For “Moses,” we read, “took his tent and pitched it outside the camp,” not near, but very far, “at a distance from the camp” (Exod. 33:7). Under this figure he suggests that the Sage is a pilgrim who travels from peace to war, and from the camp of mortality and confusion to the divine life of peace where strife is not, the life of reasonable and happy souls." + ], + [ + "[101] Elsewhere he says “When I have gone out of the city I will spread out my hands to the Lord and the sounds shall cease” (Exod. 9:29). Do not suppose that the person who speaks thus in a man—this compound animal in which soul and body are woven or twined or mingled (use any word you will). No, it is the mind pure and unalloyed. While it is cooped up in the city of the body and mortal life, it is cabined and cribbed and like a prisoner in the gaol declares roundly that it cannot even draw a breath of free air; but when it has gone out of this city, its thoughts and reflections are at liberty, like the hands and feet of the unbound prisoner, and it finds free scope and range for the employment of its active powers, so that the clamours of the passions are at once restrained.", + "[102] How shrill are the outcries of pleasure, wherewith it is wont to command what it wills! How continuous is the voice of desire, when it thunders forth its threats against those who do not minister to its wants! How full-toned and sonorous is the call of each of the other passions!", + "[103] Yet though each of them should have a thousand tongues and mouths with which to swell the war-shout, to use the poet’s phrase, yet it could not confuse the ears of the perfect Sage, who has passed elsewhere and resolved no longer to dwell in the same city as they." + ], + [ + "[104] When the subject of that experience says that he feels that in the camp of the body all the sounds are sounds of war, and that the quietness which is so dear to peace has been driven far away, the holy word does not dissent. For it does not say that the sound is not the sound of war but that it is not such a sound as some think it to be, such as would be made by the victorious or the defeated, but such as would proceed from those who are overpressed and weighed down by wine.", + "[105] For in the phrase “it is not the sound of those who raise the song through might” the last words mean “those who have been victorious in war.” For might is what causes victory.", + "Thus wise Abraham, when he had routed the nine kings, the four passions that is and the five sense-faculties, which were rising in unnatural rebellion, is represented as raising the hymn of thanksgiving in these words, “I will stretch forth my hand to the most high God who made heaven and earth, if I will take from a rope to a shoe’s latchet of all that is thine” (Gen. 14:22, 23).", + "[106] He points in these last words, I think, to the whole of creation, heaven, earth, water, the air we breathe, to animals and plants alike. To each of them he who has braced the activities of his own soul to stretch Godwards, and who hopes for help from Him alone, would rightly say, “I will take nothing from aught of thy creatures, not the light of day from the sun, nor the light of night from the moon and the other stars, nor rain from the air or the clouds, nor drink and food from water and earth, nor sight from the eyes, nor hearing from the ears, nor smell from the nostrils, nor taste from the juices of the palate, nor speech from the tongue, nor giving and receiving from the hands, nor moving forwards and backwards from the feet, nor respiration from the lungs, nor digestion from the liver, nor from the other inward parts the functions proper to each, nor their yearly fruits from the trees and seedlings, but I will take them all from the only wise Being who has extended His beneficent power every whither, and through them renders me help.”" + ], + [ + "[107] He then who has the vision of the Existent knows Him who is the Cause, and honours the things of which He is the cause only as second to Him. He will use no words of flattery, yet acknowledges what is their due. This acknowledgement is most just. I will take nothing from you, but I will take from God, the possessor of all things; yet it may be that I will take through you, for you have been made instruments to minister to His undying acts of grace.", + "[108] But the man of no discernment, whose understanding, by which alone the Existent can be comprehended, is blinded, has never anywhere seen that Existence, but only the material contents of this world as shewn to him by his senses, and these material things he believes to be the causes of all that comes into being.", + "[109] And therefore he started fashioning gods and filled the inhabited world with idols of stone and wood and numberless other figures wrought in various materials, and decreed great prizes and magnificent honours public and private to painters and sculptors, whom the lawgiver had banished from the boundaries of his commonwealth. He expected to produce piety; what he accomplished was its opposite, impiety.", + "[110] For polytheism creates atheism in the souls of the foolish, and God’s honour is set at naught by those who deify the mortal. For it did not content them to fashion images of sun or moon, or, if they would have it so, of all the earth and all the water, but they even allowed irrational plants and animals to share the honour which belongs to things imperishable. Such persons did Abraham rebuke and we shewed that it was with this thought that he raised his hymn of victory." + ], + [ + "[111] So, too, with the song of Moses. He has seen the king of Egypt, the boastful mind with his six hundred chariots (Exod. 14:7), that is the six movements of the organic body, adjusted for the use of the princes who ride upon them (Exod. 15:4) who, though no created object can be stable, think it right to aver that all such are firmly established and unsusceptible of change. He has seen that mind suffer the penalty due to its impiety while the Votary of Practice has escaped the onset of his enemies and been brought with might to unlooked-for safety. So then he hymns God the righteous and true dispenser of events and the song which he raises is most fitting and suited to the occasion. “The horse and his rider He has thrown into the sea” (Exod. 15:1), that is, He has buried out of sight the mind which rode upon the unreasoning impulses of passion, that four-footed beast which knows not the rein, and has shewn Himself the helper and champion of the soul which can see, to bestow on it full salvation.", + "[112] Again Moses leads the song at the well, and this time his theme is not only the rout of the passions, but the strength invincible which can win that most beautiful of possessions, wisdom, which he likens to a well. For wisdom lies deep below the surface and gives forth a sweet stream of true nobility for thirsty souls, and that draught is at once needful and delicious above all things.", + "[113] But to none of those who in instruction are but of the common herd is it permitted to dig this well, only to kings, as he says “kings hewed it” (Num. 21:16–18). For it belongs to great leaders to search for and accomplish wisdom, not leaders who have subdued sea and land with arms, but those who through the powers of the soul have conquered the medley and confusion of the multitude which beset it." + ], + [ + "[114] These leaders prove to have followers and disciples in those who say “thy servants have taken the sum of the warriors who were with us. Not one of them is in discord. We have brought our gift to the Lord, every man what he found” (Num. 31:49, 50).", + "[115] It would seem that these too are raising a song of victory in their desire for the perfect powers that befit the leaders. For they say that they have taken the largest number, that which completes the sum, of the different aspects of courage. They are by nature combatants, marshalled to fight against two battalions of the enemy, one led by cowardice, a quality so difficult to cure, the other by rashness inspired by the frenzy of battle, and neither has any element of good judgement.", + "[116] Now it is a fine saying that “none is at discord” or thus failing to partake of courage perfect and complete. For as the lyre or any musical instrument is out of harmony if even a single note and nothing more be out of tune, but in harmony when, under a single stroke of the bow, the strings join in yielding the same symphony, so it is with the instrument of the soul. It is out of harmony when it is strained too far by rashness and forced to the highest pitch of the scale, or when it is relaxed too much by cowardice and weakened to the lowest. It is in harmony when all the strings of courage and every virtue combine to produce a single tuneful melody.", + "[117] The harmony and tunefulness in this case is mightily attested by the words which say that they have offered their gift to God, that is, that they have duly honoured the Existent by clearly acknowledging that this universe is His gift.", + "[118] For it says in words most agreeable to the truth of things, “what a man found, this he offered as a gift.” Each of us, that is, finds at our birth that great gift of God, the complete universe which He bestowed on itself and on its highest members." + ], + [ + "[119] There are also partial and particular gifts which it is fitting for God to give and for man to receive. These we shall find are the virtues and the activities which correspond to them. Our discovery of them one may almost say is timeless, because of the exceeding swiftness with which the Donor bestows His wonted gifts to the amazement of all,", + "[120] even of those who find nothing great in other things. Thus Isaac asks, “what is this which thou hast found quickly, my son?” marvelling at the speed with which the virtuous disposition has been attained. The receiver of God’s benefit answered rightly, “it is what the Lord God delivered to me” (Gen. 27:20). For the instructions and injunctions delivered through men are slow, but those that come through God are exceeding swift, outrunning even the swiftest movement of time.", + "[121] Now those described above are those who lead the song of prevailing might, the precentors of the choir which sings the hymn of victory and thanksgiving, while they who raise the song of weakness and defeat, leaders of the choir which sobs forth the wailing of the routed, are of another sort, men who deserve pity rather than reproaches, even as we pity those whose bodies are fatally stricken by nature, with whom the misfortune of their malady ever stands to prevent their finding health and safety.", + "[122] But some have failed not involuntarily, not because the nerves of their souls were feebler and because they were overpressed by the stouter might of their opponents, but because imitating those who hug their chains, they have voluntarily laid themselves at the feet of cruel masters, though they were born to freedom. And since in virtue of their free birth they could not be sold, they have—strange contrast—purchased and taken to them masters. Thus they are on a level with those who swill themselves insatiably with wine to the pitch of intoxication.", + "[123] For such deliberately and under no compulsion put the cup of strong drink to their lips, and so it is also with full deliberation that these men eliminate soberness from their soul and choose madness in its place. For so runs the text, “It is the voice of those who raise the song of wine that I hear,” that is, not the song of those on whom insanity has fallen through no will of their own, but of those who are possessed with the frenzy which they themselves have willed." + ], + [ + "[124] Now everyone who comes near to the camp “sees the calf and the dance” (Exod. 32:19), as Moses himself shews. For all of us who have the deliberate purpose to stand close to the camp of the body find themselves in the company of vanity and its band of revellers. Whereas those who yearn for the Vision and long to behold things incorporeal are practisers of simplicity, and therefore it is their custom to make their dwelling as far as may be from the body.", + "[125] Pray then to God that thou mayest never become a leader in the wine song, never, that is, voluntarily take the first steps on the path which leads to indiscipline and folly. Voluntarily, I say, for involuntary evils are but half evils and lighter matters, since they have not upon them the sheer weight of convicting conscience.", + "[126] But if thy prayers are fulfilled thou canst no longer remain a layman, but wilt obtain the office which is the greatest of headships, the priesthood.", + "For it is the task of priests and ministers of God alone, or of hardly any others, to make the offering of sobriety, and in stedfastness of mind to resist the wine-cup and everything which causes folly.", + "[127] For “the Lord spake unto Aaron,” we read, “saying, Wine and strong liquor ye shall not drink, thou and thy sons after thee, whenever ye enter into the tabernacle of testimony, or approach the altar, and ye shall not die. It is an everlasting ordinance unto your generations, to make a difference between the holy and the profane and between the clean and the unclean” (Lev. 10:8–10).", + "[128] Now Aaron is the priest and his name means “mountainous.” He is the reason whose thoughts are lofty and sublime, not with the empty inflated bigness of mere vaunting, but with the greatness of virtue, which lifts his thinking above the heaven and will not let him cherish any reasoning that is mean and low. And being so minded he will never willingly allow strong wine or any potion which breeds folly to approach him.", + "[129] For he must either himself enter the tabernacle in mystic procession to accomplish the unseen rites, or come to the altar and there offer sacrifices of thanksgiving for private and public blessings. And these need sober abstinence and a close and ready attention." + ], + [ + "[130] In a literal sense too, this command deserves our admiration. For surely it is seemly that men should come to prayers and holy services sober and with full control of themselves, just as on the other hand to come with both body and soul relaxed with wine is a matter for scorn and ridicule.", + "[131] We know that when servants are about to approach their masters, or sons their parents, or subjects their rulers, they will take careful thought to be sober that they may not transgress in word and deed, and thus either receive punishment for having shewn contempt for the dignity of their betters, or at the best become an object of scorn. And shall he who claims to serve the Lord and Father of all, instead of rising superior to food and drink and all other natural necessities, fall away to luxury and affect the life of the dissolute? Shall he, with his eyes heavy with wine and his head lolling and his neck bent awry, come belching from his intemperance, limp and flabby in every limb, to touch the holy water or the altars or the sacrifices? Nay, for such a one it were a sacrilege that he should even from a distance behold the sacred fire.", + "[132] But if we suppose that no actual tabernacle or altar is meant, that is the visible objects fashioned from lifeless and perishable material, but those invisible conceptions perceived only by the mind, of which the others are copies open to our senses, he will be still more lost in admiration at the ordinance.", + "[133] For since the Creator made both the pattern and the copy in all that He made, virtue was not excepted: He wrought its archetypal seal, and He also stamped with this an impression which was its close counterpart. The archetypal seal is an incorporeal idea, but the copy which is made by the impression is something else—a material something, naturally perceptible by the senses, yet not actually coming into relation with them; just as we might say that a piece of wood buried in the deepest part of the Atlantic ocean has a natural capacity for being burnt, though actually it will never be consumed by fire because the sea is around and above it." + ], + [ + "[134] Let us conceive, then, of the tabernacle and altar as “ideas,” the first being a symbol of incorporeal virtue, the other of its sensible image. Now the altar and what is on it can be easily seen. For it is constructed out of doors, and the fire which consumes the offerings is never extinguished, and thus by night as well as by day it is in bright light.", + "[135] But the tabernacle and all its contents are unseen, not only because they are placed right inside and in the heart of the sanctuary, but because anyone who touched them, or with a too curious eye looked upon them, was punished with death according to the ordinance of the law, and against that sentence there was no appeal. The only exception made is for one who should be free from all defects, not wasting himself with any passion great or small, but endowed with a nature sound and complete and perfect in every respect.", + "[136] To him it is permitted to enter once a year and behold the sights which are forbidden to others, because in him alone of all resides the winged and heavenly yearning for those forms of good which are incorporeal and imperishable.", + "[137] And so, when smitten by its ideal beauty he follows that archetype which creates by impress the particular virtues, beholding with ecstasy its most divine loveliness, or when he approaches some virtue which has received its impress, ignorance and the condition of the uninstructed are forgotten, and knowledge and instruction are at once remembered.", + "[138] And therefore he says “Wine and strong liquor ye shall not drink, thou and thy sons after thee, when ye enter into the tabernacle of testimony or approach the altar.” In these words he speaks not so much by way of prohibition as stating what he thinks will happen. If a prohibition were intended, it would have been natural to say “do not drink wine when you perform the rites”; the phrase “you shall not” or “will not” drink is naturally used, when the speaker is stating what he thinks. For it is impossible that anyone, whose study and association lie among the general and specific virtues, should let indiscipline, which is the cause of drunkenness and the symptoms which follow it in the soul, have entry to him.", + "[139] And he frequently calls the tabernacle “the tabernacle of testimony,” either because God who cannot lie gives His testimony to virtue, a testimony to which it is excellent and profitable to give ear, or because virtue implants constancy in the souls of men, eradicating with a strong hand the reasonings which doubt and waver, and thus witness-like revealing the truth in the court of human life." + ], + [ + "[140] Again, he says that he whose offerings are wineless shall not even die; meaning that instruction entails immortality, but its absence entails death. For as in our bodies disease is the cause of dissolution, while health preserves them, so in our souls the preserving element is prudence, which is, so to speak, mental health, while the destroying element is folly inflicting incurable malady.", + "[141] This, he says, is “an eternal statute,” and the words mean what they say. For he does hold that there is a deathless law engraved in the nature of the universe which lays down this truth, that instruction is a thing which gives health and safety, while its absence is the cause of disease and destruction.", + "[142] But there is also a further explanation in the words to this effect. A statute which is law in the true sense is thereby eternal, since right reason, which is identical with law, is not destructible; for that its opposite, the unlawful, is ephemeral and of itself subject to dissolution is a truth acknowledged by men of good sense.", + "[143] Again, it is the special task of law and instruction to “distinguish” the profane from the sacred and the impure from the pure, just as conversely it is the way of lawlessness and indiscipline to mix and confuse everything and thus force under the same head things which are in conflict with each other." + ], + [ + "Therefore Samuel too, the greatest of kings and prophets, “will never,” as the scripture tells us, “drink wine or intoxicating liquor till his dying day” (1 Sam. 1:11). For his place has been ordered in the ranks of the divine army, and through the providence of the wise commander he will never leave it.", + "[144] Now probably there was an actual man called Samuel; but we conceive of the Samuel of the scripture, not as a living compound of soul and body, but as a mind which rejoices in the service and worship of God and that only. For his name by interpretation means “appointed or ordered to God,” because he thinks that all actions that are based on idle opinions are grievous disorder.", + "[145] His mother is Hannah, whose name means in our language “grace.” For without divine grace it is impossible either to leave the ranks of mortality, or to stay for ever among the immortal.", + "[146] Now when grace fills the soul, that soul thereby rejoices and smiles and dances, for it is possessed and inspired, so that to many of the unenlightened it may seem to be drunken, crazy and beside itself. And therefore she is addressed by a “boy,” not meaning a single boy, but everyone whose age is ripe for restlessness and defiance and mockery of excellence, in these words: “How long wilt thou be drunken? put away thy wine from thee” (1 Sam. 1:14).", + "[147] For with the God-possessed not only is the soul wont to be stirred and goaded as it were into ecstasy but the body also is flushed and fiery, warmed by the overflowing joy within which passes on the sensation to the outer man, and thus many of the foolish are deceived and suppose that the sober are drunk.", + "[148] Though, indeed, it is true that these sober ones are drunk in a sense, for all good things are united in the strong wine on which they feast, and they receive the loving-cup from perfect virtue; while those others who are drunk with the drunkenness of wine have lived fasting from prudence without ceasing, and no taste of it has come to their famine-stricken lips.", + "[149] Fitly, then, does she answer the reckless one who thinks to mock her stern and austere life, Sirrah, “I a woman am the hard day, I have drunk no wine or strong drink, and I will pour out my soul before the Lord” (1 Sam. 1:15). How vast is the boldness of the soul which is filled with the gracious gifts of God!", + "[150] First, we see, she calls herself a “hard day,” taking the view of the varlet who thought to make a mock of her, for to him and to every fool the way to virtue seems rough and painful and ill to tread, and to this one of the old writers has testified in these words:", + "Vice you may take by squadrons; but there lies
’Twixt you and virtue (so hath God ordained)
Sore travail. Long and steep the road to her,
And rough at first; but—reach the top—and she,
So hard to win, is now an easy prize." + ], + [ + "[151] Secondly, she declares that she has not partaken of wine or strong liquor, glorying that her whole life has been one of unbroken abstinence. And rightly, for indeed it was a great and wonderful feat to follow reason, the free, the unshackled, the pure, which no passion inebriates.", + "[152] And the result of this is that the mind, which has drunk deep of abstinence unmixed, becomes a libation in its whole being, a libation which is poured out to God. What else was meant by the words, “I will pour out my soul before the Lord” but “I will consecrate it all to him, I will loosen all the chains that bound it tight, which the empty aims and desires of mortal life had fastened upon it; I will send it abroad, extend and diffuse it, so that it shall touch the bounds of the All, and hasten to that most glorious and loveliest of visions—the Vision of the Uncreated”?", + "[153] This, then, is the company of the sober who have set before them instruction as their head, while the former was the company of the drunken, whose leader was indiscipline." + ], + [ + "[154] But drunkenness, we saw, does not only signify folly, which is the work of this rejection of discipline, but it also signifies complete insensibility. In the body this is produced by wine, but in the soul by ignorance of things of which we should naturally have acquired knowledge. Consequently on the subject of ignorance I must say a few words, only just what is needful, by way of reminder. Now what we call ignorance is an affection of the soul.", + "[155] To what affection of the body can we liken it, but to the incapacitation of the sense-organs? All who have lost the use of eyes and ears can no longer see or hear and have no knowledge of day and light, which alone in truth make life desirable, but are surrounded by enduring darkness and everlasting night, thus rendered helpless in regard to every issue great or small. These persons are in common life generally and with good reason called “incapable.”", + "[156] For even if all the faculties of the rest of the body should attain the utmost limit of strength and capacity, yet if they are handicapped by the crippling of eyes and ears they fall, and great is that fall, making any reinstatement impossible. For, though we speak of the feet as the support which upholds the man, in reality that is done by the faculties of sight and hearing: possessed of these in their fullness, the man stands uprisen and erect; deprived of them, he gives way and is utterly prostrated.", + "[157] An exactly similar result in the soul is produced by ignorance, which destroys its powers of seeing and hearing, and suffers neither light, which might shew it realities, nor reason, which might be its teacher, to find their way in; but sheds about it profound darkness and a flood of unreason, and turns the soul’s fair and lovely form into a senseless block of stone." + ], + [ + "[158] Similarly knowledge, the opposite of ignorance, may be called the eyes and the ears of the soul. For it fixes the attention on what is said and contemplates what is, and allows no mis-seeing or mis-hearing, but surveys and observes all that is worthy to be heard and seen. And if it be necessary to travel or take ship, it makes its way to the ends of the earth or ocean, to see something more or hear something new.", + "[159] For nothing is so active as the passion for knowledge; it hates sleep and loves wakefulness. So it ever arouses and excites and sharpens the intellect, and compelling it to range in every direction makes it greedy to hear, and instils an incessant thirst for learning.", + "[160] Knowledge, then, provides that sight or hearing, to which we owe each case of right conduct. For he who sees and hears in the moral sense, knows what is good for him, and by choosing this and rejecting its opposite, finds himself benefited. But ignorance entails a more severe disablement to the soul than the disablement of the body, and thus is the cause of all its wrongdoing, since it cannot draw help from outside itself through the warnings which seeing and hearing might give it. Thus, standing utterly alone, and left unguarded and unprotected, it is a butt for the haphazard hostility of men and circumstances alike.", + "[161] Let us, then, never drink so deep of strong liquor as to reduce our senses to inactivity, nor become so estranged from knowledge as to spread the vast and profound darkness of ignorance over our soul." + ], + [ + "[162] Now ignorance as a whole is of two different kinds; one single, that is complete insensibility, the other twofold, that is when a man is not merely the victim of a want of knowledge, but also, encouraged by a false idea of his own wisdom, thinks he knows what he does not know at all.", + "[163] The former is the lesser evil, for it is the cause of less serious and perhaps involuntary errors, and the second is the greater, for it is the parent of great iniquities, not only those which are involuntary, but such as are actually premeditated.", + "[164] It was this especially which brought trouble to Lot—Lot who was the parent of daughters only and could rear no male or perfect growth within his soul. Two daughters he had and their mother was she who was turned into stone, whom we might call “custom,” if we gave her her right name; her nature is hostile to truth, and if we take her with us, she lags behind and gazes round at the old familiar objects and remains among them like a lifeless monument.", + "[165] The elder of these daughters will bear the name of Deliberation, and the younger of Assent. For assent follows deliberation, and no one who has given his assent continues to deliberate. The mind then taking his seat in his council begins to make his daughters busy. With the elder, Deliberation, he proceeds to discuss and examine every point; with the younger, Assent, he readily agrees to every suggestion, giving a friendly welcome to any however hostile, if what they have to give offers any enticement of pleasure however small.", + "[166] In its sober condition the mind does not tolerate this, only when it has succumbed to intoxication and is as though overcome by wine." + ], + [ + "And so we read, “They gave their father wine to drink” (Gen. 19:33).", + "Now this is complete insensibility, that the mind should think itself competent to deliberate by itself on what is to its interests, or to assent to presentations of any kind as though they were a vehicle of solid truth, for human nature is ever quite unable, either by circumspection to discover certainty, or to choose some things as true and profitable, and to reject others as false and injurious.", + "[167] For the vastness of the darkness which overspreads the world of bodies and affairs forbids us to see the nature of each; and though curiosity or love of learning may give us the wish to force our way and peer through the curtain, we shall like blind men stumble over the obstacles before us, lose our footing and miss our object, or if our hands do lay hold of it, we are but guessing at uncertainties and it is not truth but conjecture that is in our grasp.", + "[168] For even if instruction, torch in hand, should go before the mind, shedding her own particular light to give it sight of realities, it would do more harm than good. For its little beam is bound to be extinguished by the vast darkness, and when it is extinguished all power of sight is useless.", + "[169] He who prides himself on his judgement in deliberation, or flatters himself that he is competent to choose this and shun that, should be brought to a recollection of the truth by the following thoughts. If it were always the case that the same objects produced the same impressions on the mind without any variation, it would perhaps be necessary that the two instruments of judgement which nature has established in us, sense and mind, should be held in high esteem as veracious and incorruptible, and that we should not suspend our judgement on any point through doubt but accept a single presentation of two different objects, and on the faith of this choose one and reject the other.", + "[170] But since we prove to be differently affected by them at different times, we can say nothing with certainty about anything, because the picture presented to us is not constant, but subject to changes manifold and multiform." + ], + [ + "Since the mental picture is variable, the judgement we form of it must be variable also. There are many reasons for this.", + "[171] In the first place there are the innumerable differences in living creatures, differences concerned not with a single aspect, but practically with all; differences in birth, in structure and equipment; differences in food and mode of life; differences in predilections and aversions; differences in their sense-activities and sense-movements; differences in the peculiarities which arise from the innumerable ways in which body and soul are affected.", + "[172] For leaving out of sight for the moment those who form judgements, consider examples among the objects of such judgements. Take for instance the chameleon and the polypus. The former, we are told, changes its colour and grows like the kinds of soil over which it is its habit to crawl; the latter grows like the rocks to which it clings in the sea, and we may fairly suppose that this power of changing to various colours is given them by protecting nature as a remedy against the danger of capture.", + "[173] Again, have we not seen the dove’s neck change in the sun’s rays into a thousand different hues, sometimes scarlet and dark blue, or fiery or like red-hot coal, again yellow and then ruddy, and all other kinds of colour, so numerous that it would be difficult to give even their names in full?", + "[174] Indeed it is said that in the land of the Scythians who are known as the Geloans a most extraordinary animal is actually, though no doubt rarely, found called the elk, in size equal to an ox, but with a face shaped very like a deer. The account given of this creature is that it always changes the colour of its hair into that of the places, trees, or any imaginable thing near which it stands, and owing to this similarity of colour, we are told, it is not observed by passers-by, and this fact rather than its bodily strength makes it difficult to catch.", + "[175] These and similar phenomena are clear proofs of the impossibility of apprehension." + ], + [ + "Secondly, there are the diversities on all subjects which, to pass from animals in general, we find also in men in particular.", + "[176] Not only do their judgements on the same objects vary at different times, but different persons receive different impressions of pleasure or its reverse from the same things. For what is disliked by some is enjoyed by others, and contrariwise what some receive with open arms as acceptable and agreeable to their nature is utterly scouted by others as alien and repugnant.", + "[177] For example, I have often when I chanced to be in the theatre noticed the effect produced by some single tune sung by the actors on the stage or played by the musicians. Some of the audience are so moved, that in their excitement they cannot help raising their voices in a chorus of acclamation. Others are so unstirred that, as far as this is concerned, you might suppose them on a level of feeling with the senseless benches on which they sit. Others, again, are so repelled that they are off and away from the performance, and indeed, as they go, block their ears with both hands for fear that some echo of the music should remain to haunt them and produce a sense of discomfort to irritate and pain their souls.", + "[178] But it is needless to quote such cases as these. Every single individual in his own person is subject, extraordinary though it be, to numberless changes and variations in body and soul, and chooses at one time and rejects at another things which do not change, but retain the natural constitution which they have had throughout.", + "[179] The same feelings are not experienced in health as in sickness, in wakefulness as in sleep, in youth as in age. And people receive different mental impressions according as they are standing or moving, confident or affrighted, sad or joyful, loving or hating.", + "[180] And why tediously pursue the subject? For to put it shortly, our bodies and souls are in a state of motion, natural or unnatural, which considered as a whole produces that ceaseless change in the mental pictures presented to us which makes us the victim of conflicting and incongruous dreams." + ], + [ + "[181] But the inconstancy of impressions is particularly caused by the positions and surroundings of the several objects and their distances from the observer.", + "[182] We see that fishes in the sea, when they swim with their fins stretched, always look larger than nature has made them, and oars, however straight they are, appear bent below the water. Still more—the mind is often misled by distant objects which create false impressions.", + "[183] Sometimes we suppose lifeless objects to be living objects or the converse. And we have similar illusions about things stationary and moving, advancing and receding, short and long, circular and multilateral. And numberless other distortions of the truth are produced even when sight is unimpeded, which no sane person would accept as trustworthy." + ], + [ + "[184] What again of quantities in prepared mixtures? Their powers of benefiting or injuring depend on the relative quantity of the various ingredients, as we see in numberless cases and particularly in the drugs used by medical science.", + "[185] For quantity in compounds is measured by regular standards, and we cannot with safety stop short of or go beyond what they prescribe; for anything smaller or greater than this respectively overweakens or overstrains the force of the preparation. In both cases harm is done. In the former case the medicine is incapable through its weakness of producing any effect, while in the latter its high degree of potency makes it a force of active mischief. And again according to its roughness or smoothness, and its density and compactness on the one hand, or its sponginess and dilatation on the other, it exhibits clearly the means of testing its power of helping or harming.", + "[186] Again, everyone knows that practically nothing at all which exists is intelligible by itself and in itself, but everything is appreciated only by comparison with its opposite; as small by comparison with great, dry with wet, hot with cold, light with heavy, black with white, weak with strong, few with many. The same rule holds with all that concerns virtue and vice.", + "[187] We only know the profitable through the hurtful, the noble by contrast with the base, the just and the good in general by comparison with the unjust and evil. And indeed if we consider we shall see that everything else in the world is judged on the same pattern. For in itself each thing is beyond our apprehension, and it is only by bringing it into relation with something else that it seems to be known.", + "[188] Now that which is incapable of attesting itself and needs to be vouched for by something else, gives no sure ground for belief. And it follows that on this principle we can estimate at their true value lightly-made affirmations and negations on any subject whatever.", + "[189] Nor is this strange. For anyone who penetrates deeper into things and views them in a purer light, will recognize that no single thing presents itself to us in its own absolute nature but all contain interlacings and intermixtures of the most complicated kind." + ], + [ + "[190] For instance, how do we apprehend colours? Surely by means of the externals, air and light, and the internal moisture in the eye itself. How do we discriminate between sweet and bitter? Can we do so without the juices in the mouth, both those which are in accord with nature and those which are not? Surely not. Again, do the odours produced by burning incense present to us the natures of the substances in a pure and simple form, or in a combination, in which themselves and air, or sometimes also the fire which dissolves the material, are joined with the faculty possessed by the nostrils?", + "[191] From this we deduce that we do not apprehend colours, but only the combination produced by the light and the material substances to which the colours belong, nor smells, but only the mixture of the emanation from the substances with the all-admitting air; nor flavours, but only the something produced by the application of what we taste to the moisture in our mouths." + ], + [ + "[192] Since these things are so, those who do not shrink from facile affirmation or negation of anything whatsoever deserve to be held guilty of folly or rashness or imposture. For if the properties of things by themselves are beyond our ken, and if it is only the mixture formed by the contribution of many factors which is open to our vision; if, once more, it is as impossible to discern through the combinations the particular form of each of the contributing factors as it is to see them in their invisibility, what course is left to us but to suspend our judgement?", + "[193] And are we not warned against giving over-ready credence to uncertainties by other considerations? I allude to certain facts, the evidence for which is found practically over the whole world as known to us—facts which entail on Greek and barbarian alike the universal tendency to error which positive judgement brings. By these I mean of course ways of life from boyhood upwards, traditional usages, ancient laws, not a single one of which is regarded in the same light universally, but every country, nation and city, or rather every village and house, indeed every man, woman and infant child takes a totally different view of it.", + "[194] As a proof of this we see that what is base with us is noble with others, what is seemly and just with us is unseemly or unjust with them, our holy is their unholy, our lawful their unlawful, our laudable their blameworthy, our meritorious their criminal, and in all other matters their judgement is the opposite of ours.", + "[195] And why prolong the subject when our attention is called elsewhere by more vital matters? Still if anyone undistracted by some newer subject of contemplation should care to devote his leisure to the subject which has been before us, and to examine the ways of life, usages and customs of different countries, nations, cities and places, subjects and rulers, high and low, freemen and slaves, ignorant and learned, it will occupy not only a day or two, not only a month or a year, but his whole lifetime, even though his years be many, and all the same he will leave behind him many such questions, which he knows not of, unexamined, unconsidered and unheard.", + "[196] Since then the divers customs of divers persons are not distinguished merely by some slight difference, but exhibit an absolute contrast, amounting to bitter antagonism, it is inevitable that the impressions made upon the mind should differ and that the judgements formed should be at war with each other." + ], + [ + "[197] In view of these facts, who is so senseless and deranged as to assert positively that any particular thing is just or prudent or honourable or profitable? For what one determines to be such, will be repudiated by another who has practised the opposite from childhood.", + "[198] Now I for my part do not wonder that the chaotic and promiscuous multitude who are bound in inglorious slavery to usages and customs introduced anyhow, and who are indoctrinated from the cradle with the lesson of obedience to them, as to masters and despots, with their souls buffeted into subjection and incapable of entertaining any high or generous feeling, should give credence to traditions delivered once for all, and leaving their minds unexercised, should give vent to affirmations and negations with out inquiry or examination. But I do wonder that the multitude of so-called philosophers, who feign to be seeking for exact and absolute certainty in things, are divided into troops and companies and propound dogmatic conclusions widely different and often diametrically opposite not on some single chance point, but on practically all points great or small, which constitute the problems which they seek to solve.", + "[199] When some assert that the universe is infinite, others that it is finite, and some declare it to be created, others uncreated; when some refuse to connect it with any ruler or governor, but make it dependent on the automatic action of an unreasoning force, while others postulate a marvellous providence, caring for the whole and each part, exerted by a deity who guides and steers it and makes safe its steps, it is impossible that the substance of things should be apprehended by them in the same form.", + "[200] Again, when the nature of the good is the subject of inquiry, do not the ideas which present themselves compel us to withhold judgement rather than give assent? For some hold that the morally beautiful is the only good and make the soul its repository, while others split up the good into subdivisions and extend it to include the body and things outside the body.", + "[201] These persons say that fortunate circumstances are the guards and attendants of the body, and that health and strength and soundness and exactness of perception in the sense-organs and all other things of the kind serve the same purpose to the sovereign soul. The nature of the good, they hold, divides itself into three classes, of which the third and outermost protects the weakness of the second, which again proves to be a strong bulwark and safeguard of the first.", + "[202] And with regard to these, as well as to the relative value of different ways of living, and the ends to which all our actions should be referred, and numberless other points, which are included in the study of logic, ethics and physics, a host of questions have arisen on none of which hitherto have the inquirers arrived at unanimity." + ], + [ + "[203] We see then that the mind is fitly represented as labouring under absence of knowledge, when its two daughters, Deliberation and Assent, are in contact with it and become its bed-fellows. For we are told, “He knew not when they slept and rose up” (Gen. 19:33, 35).", + "[204] The mind, it seems, does not grasp clearly or firmly either sleeping or waking, or yet rest or motion, but it is just when it thinks it has shewn its powers of deliberation at their best, that it proves to be most lacking in that power, for the issue of events bears no resemblance to its expectations.", + "[205] And again when it has been pleased to subscribe to anything as true, it earns the condemnation passed on reckless thinking, for it appears that what it once believed in and thought to be most firmly established is really untrustworthy and insecure. The conclusion is that since things so often turn out the opposite of what we expect, the safest course is to suspend judgement." + ], + [ + "[206] This topic has now been sufficiently discussed. Let us turn our discussion to what follows next. We said that one thing signified by drunkenness is that gluttony whose great power for mischief is so widespread and constant, which leaves those who indulge in it, as we may see, with a void in their desires, even though they have every vacant place in their bodies filled.", + "[207] Such persons, when glutted and satiated by the quantities they have engorged, may for a while like weary-limbed athletes give their bodies a breathing-space, but ere long they make themselves ready to take part in the same encounter.", + "[208] So we see the King of Egypt, that is of the body, though he seemed to be angry with the cup-bearer who ministered to his drunkenness, represented in the holy books as being reconciled to him after a short time. He remembered the passion which excited his desires on his birthday—the day of his birth into a being destined to perish—not on the day of the light, which has no birth, a day which perishes not. For we are told that it was Pharaoh’s birthday (Gen. 40:20) when he sent for the chief cup-bearer from the prison to pour the cup of reconciliation.", + "[209] It is characteristic of the friend of passion that things created and perishable seem to him bright and shining, because in relation to knowledge of things imperishable, he dwells in night and profound darkness, and therefore at once he welcomes the drunkenness which brings pleasure in its train and him who is the minister of drunkenness." + ], + [ + "[210] The weak-willed incontinent soul has three servants who provide its feasts, the chief baker, the chief butler and the chief cook, whom our most admirable Moses mentions in these words, “And Pharaoh was wroth with his two eunuchs, with the chief butler and the chief baker, and he put them in prison under the chief gaoler” (Gen. 40:2, 3). But the chief cook is also a eunuch, for we have in another place, “and Joseph was brought down into Egypt and became the property of the eunuch of Pharaoh, the chief cook” (Gen. 39:1), and again “they sold Joseph to the eunuch of Pharaoh, the chief cook” (Gen. 37:36).", + "[211] Why is it that not a single one of these offices is entrusted to a real man or woman? Is it not because nature has trained men to sow the germs of life and women to receive them, and the mating of these two is the cause of generation and of the permanence of the All, while on the other hand it is the nature of the soul which is impotent and barren, or rather has been made so by emasculation, to delight in costly bakemeats and drinks and dishes elaborately prepared? For such a soul is neither able to drop the truly masculine seeds of virtue nor yet to receive and foster what is so dropped, but like a sorry stony field is only capable of blighting the successive growths, which were meant to live.", + "[212] In fact we have a doctrine laid down most profitable to us all, that every craftsman whose work is to produce pleasure can produce no fruit of wisdom. He is neither male nor female, for he is incapable of either giving or receiving the seeds whence spring the growth that perishes not, and the base craft he practises is aimed against human life. He destroys the indestructible and quenches the unquenchable ever-abiding lamps of nature.", + "[213] None such does Moses permit to enter the congregation of God, for he says, “He who has lost the organs of generation shall not come into the congregation of the Lord” (Deut. 23:1)." + ], + [ + "For what use can he find in listening to holy words, who can beget no offspring of wisdom, when the knife has cut away the power of faith, and the store of truths which might best profit human life he cannot keep in his charge?", + "[214] Now mankind, as we have seen, has three caterers, the baker, the cup-bearer and the cook. This is natural enough since we desire the use and enjoyment of these three things, bread, flesh and drink. But some desire only the bare necessities, the use of which is needed to keep life from being unhealthy and sordid; while others seek them in luxurious forms, which excite the cravings of the appetite, and in extravagant quantities, which oppress and overload the receptacles of the body, and often produce grave disorders of every kind.", + "[215] The first of these classes who are not specialists in pleasure or voluptuousness or passion are like the ordinary public in a city who live an inoffensive and innocuous life, who have few wants and therefore do not require versatile and highly-skilled artists to serve them, but only those who attempt no more than a plain and simple form of service, just cooks, cup-bearers and bakers.", + "[216] But the second class, holding that pleasant living is sovereignty and kingship, and judging all things great and small by this standard, consider it their due to employ chief cooks, chief butlers, chief bakers, that is those who have worked up to a high pitch of refinement the arts which they severally profess.", + "[217] Milk cakes, honey cakes, numberless other kinds of bakemeats in the greatest possible variety, elaborately calculated to beguile the eye as well as the palate, not only with diversities of material, but also by the way in which the constituents are proportioned and the shapes in which they appear, engage the care and attention of the master-hands in confectionery.", + "[218] As for wine, whether it is such as is quickly digested and leaves no headache, whether on the other hand it has a fine bouquet and fragrance, whether it needs a small or great dilution to fit it for a fierce and heated carousal or a mild and quiet festivity, these and all such questions are the study of chief butlers, who have reached the very summit of their art.", + "[219] Again, the skilful dressing and preparation of fishes, birds and the like, and the flavouring of other savoury dishes, is a task readily accomplished by highly scientific professionals, whose constant drill and practice in catering for the life, which all its voluptuous luxury cannot make worth living, has given them the ingenuity to invent hundreds of other delicacies besides those which they have seen and heard of." + ], + [ + "[220] Observe that while all these three were shewn to be eunuchs and unable to beget wisdom, it was the butler with whom the mind, whose kingdom is the belly, made his compact of peace. For the passion for wine is extraordinarily strong in mankind, and is unique in this, that it does not produce satiety. For whereas everyone is satisfied with a certain amount of sleep and food and sexual intercourse and the like, this is rarely so with strong drink, particularly among practised topers.", + "[221] They drink but do not slake their thirst and, while they begin with smaller cups, as they advance they call for the wine to be poured in larger goblets. And when they get mellow and well warmed, they lose all control of themselves, and put beakers and cans and whole basins to their lips and drain them at a draught until either they are overcome with deep sleep, or the influx of the liquor fills up the cavities and overflows.", + "[222] But even then the insatiable craving within them rages as if it were still starving. “For their vine is of the vine of Sodom,” as Moses says, “and their tendrils of Gomorrah, their grapes are grapes of gall, a cluster of bitterness to them. Their wine is the wrath of dragons and the incurable wrath of asps” (Deut. 32:32, 33). Sodom is indeed by interpretation barrenness and blindness, and Moses here likens to a vine and its produce those who are under the thrall of wine-bibbing and gluttony and the basest of pleasures.", + "[223] His inner meaning is of this kind. No plant of true gladness grows in the soul of the wicked, since it has no healthy roots, but such as were burnt to ashes, when God passed well-deserved sentence upon the impious, and the heavens rained instead of water the unquenchable flames of the thunderbolt. In such a soul all that grows is the lust which is barren of excellence, and blinded to all that is worthy of its contemplation, and this lust he compares to a vine; not that which is the mother of kindly fruits, but a vine which proves to be the bearer of bitterness and wickedness and villainy and wrath and anger and savage moods and tempers, the vine which stings the soul like vipers and venomous asps, and that sting none can cure.", + "[224] Let us pray that these may be averted, and implore the all-merciful God to destroy this wild vine and decree eternal banishment to the eunuchs and all those who do not beget virtue, and that while in their stead He plants in the garden of our souls the trees of right instruction, He may grant us fruits of genuine worth and true virility, and powers of reason, capable of begetting good actions and also of bringing the virtues to their fullness, gifted too with the strength to bind together and keep safe for ever all that is akin to real happiness." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE EBRIETATE", + "§ 2. Sometimes he gives opposite orders. In Numb. 6:3 the Nazarite during the period of his vow is forbidden wine. In v. 20 the LXX has “he shall drink it,” which Philo takes for a command.", + "§ 4. The MS. text, as Adler points out, gives better sense than Wendland’s correction (following Mangey). It is difficult to give any meaning to “the gladness which embraces the rest,” and below ἐπιθυμία is the cause of ἀπληστία, not, as Wendland would make it, a synonym.", + "§ 12. For the reading ἐκδιδοῦσαι see Adler, Wiener Studien 44, p. 220. Apart from its superior MS. authority, it makes better sense; ἀπαιδευσία is not the source of all actions, as the other reading implies.", + "§ 14. Riotous liver. The odd word συμβολοκοπῶ, which is apparently only found in the LXX and Apocrypha, is rightly enough traced by Philo to the συμβολαί or contributions which the feaster paid. The origin of the depreciatory suffix -κοπ … is obscure. Philo attempts to account for it after his usual manner in 23. Other similar formations are φαντασιοκοπεῖν, δωροκοπεῖν, πορνοκοπεῖν.", + "§ 21. Complete irregularity of life. Philo several times uses ἐκδιαίτησις and its verb for the rejecting of what is required by the moral sense of the community. Thus the setting up of the golden calf is felt by the tribe of Levi to be an ἐκδιαίτησις, De Spec. Leg. iii. 126, and violation of the Sabbath may become ἀρχὴ τῆς περὶ τὰ ἄλλα ἐκδιαιτήσεως, De Som. ii. 123. The verb has occurred in De Gig. 21.", + "§ 30. “Father and mother,” etc. I.e. the terms may be used in the figurative sense given in this section, or in the other figurative sense given in 33, as well as literally. Or possibly the meaning of the sentence may be that, while in the text from Deuteronomy the father and mother are grouped together, as acting in concert, their functions are really different.", + "§ 31. Obtained. The LXX has ἔκτισε instead of ἐκτήσατο. Ryle (Philo and Holy Scripture, p. 296) points out that Philo’s word is a more accurate translation of the Hebrew and is actually used by Aquila, Symmachus, and Theodotion. He suggests that ἔκτισε may have resulted from a corrupt ἐκτίσατο.", + "§ 33. The disciples, who have followed in their company. The parable implied is that God and His wisdom are in the truest sense the parents of mankind (as included in the All). Reason and convention have been trained by the divine Pair to be the educators of mankind and thus stand to them in a sense as parents also.", + "§§ 36–64. The depreciation of the “feminine” element of convention in these sections cannot altogether be reconciled with the high estimate of it in 80–92. The best we can say for it is that Philo regards this “maternal” influence as good or bad, according as it is supported and regulated, or not, by the “paternal.”", + "§ 42. Is not the Maker, etc. The argument is “God should be known to us from the beginning” (1) because He is the father of all, (2) because He presides at (belongs to) the beginning. It would be stated more logically if we transposed ἀρχηγέτης and ὁ κτίστης, “Is not the Maker of the Universe its ἀρχηγέτης and Father?” Indeed this meaning might be got, though somewhat unnaturally, out of the text as it stands, if we take καὶ πατὴρ αὐτοῦ with ἀρχηγέτης as predicate instead of coupling it with ὁ κτίστης.", + "§ 48. The timeless also exists in nature. Literally “there are also timeless natures.” Philo is here as often (e.g. De Plant. 120) contrasting the “physical” (in his sense) with the ethical. But the thought is obscure. Perhaps it is something as follows. The dealings of God (here identified with nature) are timeless and therefore the “Practiser” will neglect time-order and look to order in value and thus desire to pass from the lower to the higher (νεώτερος and πρεσβύτερος passing as often from the sense of precedence in time to that of precedence in value).", + "Ibid. The laws of human character. Or the department of thought which deals with human conduct; ἠθοποιός, literally “forming conduct” seems here to be used for ἠθικός. Cf. ἠθοποιίαν 92. Wendland wished to read ἠθικός, but the usage, though perhaps rare, is natural enough, as Greek philosophy holds that right conduct must be based on ethics, and conversely that a knowledge of ethics will produce right conduct.", + "§ 51. This section seems to mean that Philo was familiar with cases where those whose education in the Encyclia had been neglected were at pains to repair the loss in later life. This is perhaps not surprising. The Encyclia, or at least its most important elements γραμματική and rhetoric, were more studied by adults and entered more into the life of the upper classes than our school subjects do with us, and a man might well feel at a loss in good society without them. That Philo regards such a return to the Encyclia as a retrograde step follows from his peculiar view of them. Taken at the proper time, i.e. in boyhood, they are almost indispensable as an introduction to philosophy. Taken later, they are mere vanity and thus at the end of 52 they are equated with “external goods.”", + "Ibid. Left the right path. Or “missed their way,” “gone where no road is.” The phrase ἀνοδίᾳ χρῆσθαι has occurred in De Agr. 101.", + "§ 56. Discoursing with herself. Rachel’s answer to Laban is regarded as symbolizing the admission which every reflecting soul must make to itself of its inability to rise up against the “outward goods” which Laban represents. In using διαλόγοις thus, Philo may have been influenced by Plato, Soph. 263 F ὀ μὲν ἐντὸς τῆς ψυχῆς πρὸς αὐτὸν διάλογος ἀνεὺ φωνῆς γιγνόμενος τοῦτʼ αὐτὸ ἡμῖν ἐπωνομάσθη διάνοια.", + "§ 70. The uttered word. For the Stoic distinction between λόγος προφορικός (speech) and λόγος ἐνδιάθετος (thought) see note on De Gig. 52. The latter, not the former, distinguishes men from animals, for ravens and parrots speak (S.V.F. ii. 135); still speech is nearer to the mind than the senses are.", + "§ 73. The treatment of the story differs considerably from that in Leg. All. iii. 242, De Post. 183, De Mut. 108. There the woman is pleasure or passion and the man is ignored; and the piercing through the “mother-part” is to prevent her engendering further evil. Here the woman is the belief which ascribes causation to creation itself, the man the ideas or reasonings based on this belief, and the piercing through the womb is to show that no real power of bearing belongs to creation. Philo is of course assisted by δόξα being feminine, and λογισμός masculine.", + "§ 74. Adler aptly supports the MS. reading by τοῖς κοίνοις ἀνθρώπων ἔθεσιν ἁλίσκονται 68. But it must be admitted that this use of πρός for “belonging to” “like” is strange, if not, as Wendland says, impossible. Such phrases as πρὸς γυναῖκός ἐστι (regularly followed by the verb “to be,” expressed or understood) are hardly parallel.", + "§ 84. For if you have learnt … mother. Adler points out that these words also as well as the quotation which follows are reminiscent of Proverbs. Cf. 1:8, “My son, hear the instructions of thy father and forsake not the laws (LXX μὴ ἀπώσῃ θεσμούς) of thy mother.”", + "§ 88. Art of arts. So ἀρετή is a τέχνη περὶ ὅλου τοῦ βίου (S.V.F. iii. 560, where we have the Stoic doctrine that the wise man does all things which he undertakes well).", + "§ 95. Aggressor in wickedness. The exact meaning of προσεπιβαίνειν is doubtful; clearly it is an antithesis to imitating their virtue. Perhaps “to go further and trample on them.” Mangey translated it by “praevaricari.”", + "Ibid. Vanity most honoured among the Egyptians. I.e. Apis, which Philo identifies with the Calf of Ex. 32. He is also thinking of Aaron’s words in v. 4. The phrase “vanity of the Egyptians” recurs several times in Philo, generally with allusion to this incident.", + "§ 96. And he said. I.e. Moses, as the interpretation shows; see next note.", + "§ 98. Personal experience … the one who watches the course of events. In this interpretation Joshua and Moses apparently represent two aspects of the man’s self. He feels the inward tumult, and then the reasoning side of his nature (the Moses in us) interprets the true cause. This reasoning side is identified with the Holy Word in 104.", + "§ 113. The full text of Numb. 21:17–18 should be compared with Philo’s interpretation. ἐξάρχετε αὐτῳ φρέαρ· ὤρυξαν αὐτὸ ἄρχοντες, ἐξελατόμησαν αὐτὸ βασιλεῖς ἐθνῶν ἐν τῇ βασιλείᾳ αὐτῶν, ἐν τῷ κυριεῦσαι αὐτῶν. The ἐξάρχετε of this is reproduced by ἐξάρχει in the previous section, and a comparison with De Vita Mosis i. 256 suggests that he interprets ὤρυξαν by searching for or finding wisdom (ἀναζητῆσαι, in V.M. εὕρεσις) and ἐλατόμησαν by building it up (κατεργάσασθαι, in V.M. κατασκευή), while “conquered” represents ἐν τῷ κυριεῦσαι αὐτῶν.", + "§§ 114–118. In the original the captains have made the roll-call of their men and no one has failed to answer (διαπεφώνηκεν). In the allegory the aspirants to spiritual power (this is based on the description of them as καθεσταμένοι εἰς τὰς χιλιαρχίας τῆς δυνάμεως, v. 48) make themselves masters (εἰλήφασι) of the opposing forces of false courage. These, under the influence of the higher nature, are reduced to the mean, i.e. true courage, and thus none “is at discord.” This, which, though not the meaning of the LXX, is the natural meaning of the word, serves to connect the passage with the other songs of victory. Cf. De Conf. 55.", + "This rendering assumes the “captains” to be the antecedent of οὕς. It would make better sense to make λόγους the antecedent, for then πολεμικούς would be equated with the πολεμιστῶν of Numbers. We should have, however, then to take δυσὶν ἀντιτεταγμένους τέλεσιν as “arranged in two battalions”—an unnatural use of the dative.", + "§ 115. Two battalions. Combined with this military sense of τέλος there is perhaps the thought of the philosophical sense “purposes,” “motives.”", + "§ 132. Copies. It will be observed that εἰκόνες is used in a different sense to that of 134. The literal tabernacle and altar are both εἰκόνες (or symbols) of their spiritual counterparts. The spiritual altar is an εἰκών of the spiritual temple in the philosophical sense of the theory of ideas. But perhaps ταῦτα stands for the phenomenal world in general, in which case we have the philosophical use or something like it.", + "§ 134. This section seems to the translator to raise difficult questions which he is unable to answer with any confidence, and leaves to some more accomplished Platonist. The tabernacle is generic virtue, the altar is the particular virtues, which one would naturally suppose to be the ordinary four, justice, temperance, etc. In what sense are these (a) perceptible by the senses yet (b) never actually perceived by them? The answer to (a) may perhaps be that by the particular virtues he does not mean the specific virtues in the abstract, but the manifestations of them in particular persons. This will agree with De Cher. 5, where the particular and specific virtues (ἐν μέρει καὶ κατʼ εἶδος) are contrasted with generic virtue, and then these particular virtues are defined as “virtues in the I,” and therefore perishable, because the “I” is perishable! If this is so, what is the answer to (b)? Is it that while these virtues are conceivable in the individual, they are never realized? This hardly seems satisfactory.", + "The question between ἰδέας acc. plur. (Wendland and Cohn) and ἰδέας gen. sing. (Adler) may be argued as follows. For the acc. it may be said that Philo uses the word in a loose sense for the νοητὰ θεωρήματα of 132. Both generic and specific virtues belong to a different order of things from the material altar and tabernacle. Or again, if Philo means the specific virtues in the abstract, are not these also ἴδεαι, as well as the generic, which is their ἰδέα? On the other hand, the genitive is strongly suggested by the antithesis to αἰσθητὴ εἰκών and the similar antithesis in 137.", + "§ 142. Right reason which is identical with law. This glorification of νόμος is definitely Stoic; see S.V.F. iii. 613.", + "§ 146. παρακινεῖν. As Adler points out, Philo is thinking of Phaedrus 249 D, where the truly inspired (ἐνθουσιάζων) is reproved by the many as παρακινῶν.", + "§ 150. Hard day. Adler’s suggestion that ἡμέρα means “(and at the same time) easy” finds some support in the quotation from Hesiod. But there is no such suggestion in the varlet’s words. It must be remembered that Philo found the phrase in the LXX and did not invent it. We need not suppose that he gave ἡμέρα any definite meaning, or again he may have interpreted it as “a day’s journey.” And if he really found in it any such edifying suggestion, as Adler supposes, he would surely have enlarged upon it.", + "§ 157. Reason … unreason. The translator is baffled, as often, by the way in which Philo combines and intertwines λόγος as “reason” or “thought” with λόγος as “speech.” He is working out the idea of soul-sight (intuition) and soul-hearing (learning by instruction). The latter may be equated with λόγος “reason,” but as we learn through words it may also be equated with λόγος “word” and this is indicated by the antithesis of τοῖς λεγομένοις and τὰ ὄντα in § 158.", + "§ 158. Mis-seeing or mis-hearing. Cf. S.V.F. iii. 548 ἀλλʼ οὐδὲ παρορᾶν οὐδὲ παρακούειν νομίζουσι τὸν σοφόν.", + "§ 170. There are many reasons for this. Here begins Philo’s version of the “tropes of Aenesidemus,” see Anal. Intr. pp. 314 f. It should be noted that Philo omits two of the ten tropes, as they are stated by Sextus Empiricus (Pyrrh. Hyp. i. 36 f.) and Diogenes Laertius ix. 79–88. These two are (a) the differences in the sensations produced by different senses in the same individual, e.g. honey is pleasant to the taste, but unpleasant to the eye, (b) the different feelings produced by the same recurrence according to its rarity or frequency, e.g. when earthquakes are common they do not cause any excitement.", + "Ibid. In the first place. The first trope is called by Sextus (Pyrrh. Hyp. i. 36) “that of the variety in animals” (ὁ παρὰ τὴν τῶν ζῴων ἐξαλλαγήν), the argument being that, as animals are constructed so differently, we must suppose that the impressions which the same object gives them are different.", + "§ 172. Those who form judgements. The tropes were classified according as the difference of impressions arises from something in the subject who forms the impression (τὸ κρῖνον) or from the object which creates the impression (τὸ κρινόμενον), or from both combined (Sextus, ibid. 38). The first, second, and third as given by Philo belong to the first class, the fifth to the second, and the other four to the third.", + "§§ 172–174. The introduction of these examples, which have no parallel in Sextus or Diogenes, is quite illogical. Clearly there is no suggestion that the polypus, chameleon, and elk receive different impressions. If germane at all they should come under the trope of “position” etc. (181) But with the exception of the dove’s neck, the examples have no bearing on the argument, since these changes of “camouflage” are supposed to be actual changes. Philo, or the source from which he drew, was attracted by the interest of these supposed changes in the animal world and could not refrain from noticing them in a passage which deals with animals. That the illogicality did not altogether escape him is shown by his remarking that they belong to the κρινόμενα, not to the κρίνοντα.", + "§ 173. The dove’s neck. A common example with the “bent oar” of an illusion (see Reid on Acad. ii. 79). Sextus (ibid. 120) and Diogenes ix. 86 rightly give it under “position,” but ascribe the change to the way the neck is turned (Lucr. ii. 801, like Philo, to the sun’s ray).", + "§ 175. Impossibility of apprehension. This leading term of the Sceptics, properly speaking, applies to the object which cannot be apprehended, but came to signify their general doctrine. Hicks (Diog. Laert. ix. 61) translates it “agnosticism.”", + "Ibid. Secondly. The second trope, called by Sextus ὁ παρὰ τὴν τῶν ἀνθρώπων διαφοράν (ibid. 79). While the variety in animals was a prima facie ground for thinking that the animal man was liable to a similar instability of impressions, this is supposed to need special proof, which this trope gives.", + "Ibid. Not only do their judgements. I.e. of the same people. Wendland’s proposed insertion of οἱ αὐτοὶ in contrast to ἕτεροι is unnecessary, though “the same” is implied. The changes in animals just mentioned being all in the same animal, suggest that there are analogous mental changes in individual men. This, however, belongs to the third trope and is only mentioned in passing, before we pass to the subject of the second trope.", + "§ 176. ἑπισπασάμενοι seems elsewhere, as in De Gig. 44, to suggest using influence or force to attract. Adler’s ἀσπασάμενοι would be more natural; but there is hardly sufficient reason for the change. Perhaps ἐπασπασάμενοι. The word is only quoted from the 6th century A.D., but there are such things as ἅπαξ εἰρημένα in Philo.", + "§ 178. The third trope (Sextus’s fourth), called by him ὁ παρὰ τὰς περιστάσεις, ibid. 100.", + "§ 181. The fourth trope (fifth in Sextus, who uses the same phrase as here, ὁ παρὰ τὰς θέσεις καὶ τὰ διαστήματα καὶ τοὺς τόπους), ibid. 119. For positions or attitudes (θέσεις), i.e. of the object itself, Sextus gives the dove’s bent neck, and Philo’s swimming fish perhaps come under this head. For surroundings (τόποι), Sextus gives the bent oar and also the faintness of candle-light in the sun. For distances from the observer (διαστήματα), Sextus gives the varying appearance of a ship at sea.", + "§ 184. The fifth trope (Sextus’s seventh, ibid. 129, his sixth being taken by Philo in 190). Sextus calls it ὁ παρὰ τὰς ποσότητας καὶ σκευασίας τῶν ὑποκειμένων. It would perhaps be better to translate ἐν τοῖς σκευαζομένοις by “preparations” simply and to omit “relative” and “in the various ingredients” in what follows; also to render συνθέσεσι by “aggregations” rather than “compounds.” Sextus explains that by σκενασίας he means συνθέσεις in general and the examples show that these need not be of more than one substance.", + "§ 186. The sixth trope (Sextus’s eighth, ὁ ἀπὸ τοῦ πρός τι), ibid. 135.", + "§ 190. The seventh trope (Sextus’s sixth, ὁ παρὰ τὰς ἐπιμιξίας), ibid. 124.", + "Ibid. Those which are in accord with nature, etc. I.e. apparently, pleasant or unpleasant. Cf. the definition of pleasure and pain in Timaeus 64 D. But the epithet would naturally be applied to the χυλοί in the sense of flavours, as in 191, rather than to the “juices of the mouth.” The following point may perhaps be worth consideration. In the parallel in Sextus these mouth-juices are ὕλαι ἐν τοῖς γεύσεως τόποις ὑποκείμεναι. If we read here ἐνστομίων <ὑλῶν> χυλῶν ὅσοι κτλ., i.e. “can we, without the substances in the mouth, tell what flavours are natural and what unnatural?” we should have a text which would easily lend itself to corruption.", + "§ 193. The eighth and last trope (Sextus’s tenth, stated by him as ὁ παρὰ τὰς ἀγωγὰς καὶ τὰ ἔθη καὶ τοὺς νόμους καὶ τὰς μυθικὰς πίστεις καὶ τὰς δογματικὰς ὑπολήψεις), ibid. 145. The first two of them are repeated by Philo in the same words, and the δογματικαὶ ὑπολήψεις appear in 198 ff. But there is nothing corresponding to the μυθικαὶ πίστεις, i.e. the popular superstitions which with the scientific theories of the philosophers are represented by the Sceptics as having such a total want of agreement as to put the coping-stone on the accumulation of evidence for human ἀκαταληψία.", + "Ibid. Ways of life. We might take ἀγωγαὶ αἱ ἐκ παίδων to mean “systems of education,” but Sextus explains it as αἱρέσεις βίου ἢ πραγμάτων περὶ ἕνα ἢ πολλούς, illustrating it by Diogenes’ asceticism and Spartan discipline.", + "§ 198. Here begin the δογματικαὶ ὑπολήψεις. The first part of the section bears a considerable resemblance to “Longinus,” De Sublimitate xliv. 3, 4, describing the tyranny of custom, from the cradle (ἐνεσπαργανωμένοι) and the buffeted (κεκονδυλισμένον) condition of the multitude.", + "§ 199. The opinions here mentioned may be roughly classified as following:", + "Infinite (Epicurean)—Finite (Stoic).", + "Created (Stoics and Epicureans)—Uncreated (Peripatetic).", + "No providence (Epicurean)—Providence (Stoic).", + "One “good” (Stoic)—Three “goods” (Peripatetic).", + "§ 206. Gluttony. This represents the ἀπληστία of 4 and 6.", + "§ 208. Cup of reconciliation. The phrase ἐπὶ σπονδαῖς combines the idea of pouring wine as cup-bearer (Gen. 40:21) and the common meaning of “on the conditions of a truce.”", + "§ 213. Lost the organs of generation. For the literal meaning see A.V. ἐκτετμημένῳ πίστιν interprets ἀποκεκομμένος, and παρακαταθήκην etc. interprets θλαδίας.", + "§ 218. Fine bouquet. The adj. ἄνθιμος or ἄνθινος is explained by Hesychius and the Scholiast as meaning (a) flavoured with herbs or flowers, (b) smelling like flowers. The latter is more suitable here.", + "§ 221. Cavities, or “stomachs,” a use of ὄγκος not given in the dictionaries, but found in Plutarch, Mor. 652 E and elsewhere (see Wyttenbach’s index)." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "על השיכרות", + "enTitle": "On Drunkenness", + "key": "On Drunkenness", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On Drunkenness/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On Drunkenness/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..ca384100bfb05afef77b542bfc5dcff10073f9b2 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On Drunkenness/English/merged.json @@ -0,0 +1,458 @@ +{ + "title": "On Drunkenness", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_Drunkenness", + "text": { + "Introduction": [ + "ON DRUNKENNESS (DE EBRIETATE) ANALYTICAL INTRODUCTION", + "This treatise like its two predecessors is founded on Gen. 9:20–29, particularly the last words, “And (Noah) drank of the wine and was drunken.” Philo, however, from the first breaks away from this text and, having discussed at the end of the De Plantatione the various philosophical views on drunkenness, proceeds to consider the views of Moses on the subject. He lays down that Moses uses wine as a symbol for five things: (1) foolishness or foolish talking; (2) complete “insensibility”; (3) greediness; (4) cheerfulness and gladness; (5) nakedness (1–5). He then gives a short introductory explanation of each of these, dwelling particularly on one aspect of “nakedness” as the truth which strips off all disguises from virtue and vice, and this leads to a short digression on the mutually exclusive nature of these two (6–10), a thought evidently suggested by Socrates’ fable of Pleasure and Pain in the Phaedo. He then proceeds to a detailed consideration of these five, though as a matter of fact only the first three are treated in what has come down to us.", + "I. First, “folly” or “foolish talking.” This with its digressions occupies from § 11 to § 153. Its chief cause is ἀπαιδευσία, that is defiance of or unsusceptibility to all educating influences (11–12). How abhorrent this is to Moses is shewn by the law in Deut. 21 that the parents of a rebellious and profligate son must bring him for judgement before the elders. The development of this illustration occupies sections 13–98. This rebellious son, the type of the ἀπαίδευτος, has four charges brought against him by his parents, disobedience, contentiousness, “riotous feasting” and wine-bibbing (13–14). The two first are distinguished as being the one passive, the other active (15–19). In dealing with the third Philo ignores the derived meaning—riotous feasting—of the obscure word συμβολοκοπεῖν and confines himself to what he supposes to be the original meaning. Of the two elements of which it is compounded he takes the first συμβολαί to represent “contributions” or “combinations” for evil, while the other (κόπτειν) shews the “cutting” or destructive force of these contributions (20–24), against which we are warned in the words, “Thou shalt not follow a multitude to do evil” (25). The fourth charge that he is “fired with wine” (οἰνοφλυγεῖ) represents a state in which the ἀπαιδευσία is inflaming the man’s whole nature (27). That his natural protectors, his parents, should be his accusers is the just punishment of such a one (28–29). But “parents” means more than the literal father and mother. In one sense our father is God and our mother God’s Wisdom, parents whose mercies and judgements alike are greater than we can receive (30–32). In another sense the father is “right reason” or philosophy, while the mother is custom, convention and secular education (33–34). This idea Philo proceeds to develop (33–92) in what is, in spite of minor extravagances, a really fine allegory and does much to redeem the general inferiority of this treatise. These parents have four kinds of children, (1) and (2) those who obey one parent but not the other, (3) those who obey both, (4) those who obey neither (35). We first deal with those who disregard the father and love the mother, i.e. the votaries of convention. They are typified, first by Jethro here, as always in Philo, “the man of superfluity” or “unevenness” (36). The special sayings of his selected here are his advice to Moses on the conduct of his business in Exod. 18 and his refusal to follow Israel in Num. 10, and even his saying, “Now I know that the Lord is great above all gods” is turned to his discredit on the grounds that “now” should be “always” and that he still ascribes reality to non-existent gods (37–45). The second example of this class is Laban, the admirer, as always, of the material and external, but his special error is his saying “it is not our custom to give the younger (Rachel) before the elder (Leah),” for the younger daughter, the learning of the schools, should precede in time the elder, philosophy—and Jacob’s reply to Laban is perversely construed to mean that he will never leave Leah (46–53). Some other texts are enlisted to shew the inferiority of the feminine element in mankind, as exemplified in Rachel, and her words about the “manner of women” in Gen. 31 (54–64), and we pass on to the next class, the father-lovers, the despisers of convention and followers of right reason only. These are especially represented by the Levites, who ignore and even as in Exod. 32 slay their kinsfolk and thus are murderers in the eyes of the conventional world, though not in the eyes of divine reason (65–67). The kinsfolk, etc., are interpreted to mean the body, the senses and rhetorical eloquence, all of which are sacrificed by the father-lover, and the final example of this class is Phinehas who slew the Midianitish woman (Num. 25) and whose story is interpreted in the same allegorical way with a short meditation on the rewards he received of “peace and priesthood” (73–76).", + "The class of those who reject both parents receives the appropriate denunciation (77–79) and we finally come to those who reverence both. Here we may be surprised to find that Philo after all regards this as the perfect way, in spite of his high praise of the pure philosopher (80–81). This obedience to both right reason and custom is held to deserve the name of Israel which supersedes that of Jacob (82–84), and Moses has approved this twofold excellence, in his institution of an external as well as an internal altar, and the two different robes for the priest. These robes are respectively simple and ornate, and the second shews us that life has many aspects (85–87). For true wisdom shews itself in various forms not only in religion, but also in the physical sciences, in ethics and politics and in social activities (88–92). That the two parents have other children besides the disobedient one is deduced from the phrase “this our son” and Philo takes various examples of such children from the great names of the Pentateuch (73–94).", + "Philo now once more denounces the wickedness of the disobedient son and compares him to the degenerate Israelites who worshipped the golden calf, and thus he is led to quote the words of Joshua on that occasion, “There is a voice of war in the camp …” And Moses’ reply, “that the sounds are not those of victory or defeat, but those of the wine-feast of men who shout over the wine that I hear” (95–96). This quotation carries Philo away at once to a disquisition on its various phrases. “There is a voice in the camp” signifies the tumult of passion in the camp of human life (97–104), and some illustrations of this thought are given (97–104). “It is not the voice of might (or “victory”)” suggests a comparison with the words of Abraham after his victory over the nine kings (i.e. the four passions and the five senses), and this involves an explanation of Abraham’s refusal to accept reward from the King of Sodom, as the wise soul’s refusal to accept from any but God and a rebuke to idolaters (105–110). Another song of victory is that of Moses over Pharaoh’s host (111) and the “Song of the Well” in Num. 21 (112–113) which in its turn leads to a discussion of the allegorical meaning of various phrases in the speech of the victorious captains in Num. 31, particularly of “each one gave what he had found” (114–120). The “voice of the defeated” is passed over rapidly as indicating weakness rather than wickedness, and contrasted with the voice of those who shout over (or “lead”) the wine, which voice indicates the deliberate madness of evil (121–123). Thus we are brought back for a moment to the main thought of drunkenness as moral folly, and reminded that freedom from this is true priesthood (124–126). This was the inner meaning of the command to Aaron to abstain from wine when he approached the tabernacle or the altar (127–129). In the literal sense this is sound enough, for what can be worse than a drunken worshipper (130–131), but in the deeper sense the tabernacle is the “idea” of incorporeal virtue, and the altar that of the particular virtues, and to him who approaches either of these folly is not so much forbidden as impossible (132–139). Similar morals are drawn from the concluding words of the same passages (140–143), and also from Samuel’s lifelong abstinence (143–144), and the mention of Samuel leads to some thoughts on the words of Hannah (i.e. Grace) to those who thought her drunk, “I have drunk no wine and I will pour out my soul before the Lord,” in which we have a parable of the truth that the “joy” of grace is as the Bacchant’s inspiration and that freedom from folly makes the soul a fitting libation to God (145–152). This concludes the discussion of drunkenness as spiritual folly produced by ἀπαιδευσία (153).", + "II. The second thing for which wine stood as a symbol was, we saw, “stupor” or “insensibility,” and in the mental or moral sphere this is ignorance, which stands to the mind as blindness or deafness to the body, while knowledge is the eye and ear of the soul (154–161). But we must distinguish two kinds of ignorance, one mere non-knowledge, the other the belief that we know, when we do not (162–163). This last is represented by Lot with his wife, who is “Custom” ever looking back upon the past, and his two daughters who are “Deliberation” and “Assent.” The statement that their daughters “gave their father wine to drink” means that the mind is hypnotized with the belief that it can by deliberation find out the truth and give a right judgement or assent, whereas in reality nothing of the sort is possible even to the educated (164–168). The fact that the same objects produce at different times different impressions on the mind shews that we cannot base certain judgements on these impressions (162–170). Philo then proceeds to enumerate the causes or rather “modes” of these uncertainties. The first is the difference in the habits and constitution of animals, which argues that they too receive different impressions from the same things, and with this he joins the changes which some of them, e.g. the chameleon and the elk, are supposed to exhibit in different environments (171–175). The second mode is the various feelings, likes and dislikes shewn by mankind, in which not only does one man differ from another, but even the individual from himself (175–180). The third mode is the optical illusions produced by the distances or situations of objects, such as “the straight staff bent in a pool” (181–183). The fourth is the observation that any two or more things, while remaining the same in substance, produce totally different results according to the proportions in which they are combined (184–185). The fifth is relativity, for since we only know one thing with reference to another, we cannot be said to know them at all (186–189). This is illustrated by the fact that colour, smell and the like are really the effect of the combination of something in the object with something in ourselves (190–191). Further, we are warned against forming moral judgements by the fact that on all such questions there is an infinite difference of opinion among various nations, states and individuals which forbids us to assert with certainty that any particular act is virtuous or not (192–197). Philo goes on to say that while he is not surprised that the vulgar should form positive judgements, he is surprised to find that philosophers can still be dogmatists and yet come to totally different opinions on vital questions, and he enumerates some of these, such as whether the universe is infinite or not, created or uncreated, ruled by providence or not, and whether morality is the only good or whether there are numerous goods (198–202). True indeed are the words of the text “he knew not when they (the daughters) slept and rose up,” for both the counsels and the assents of the mind are utterly untrustworthy (203–205).", + "III. The third idea suggested by wine or drunkenness, viz. greediness or gluttony, is treated by Philo in a comparatively literal manner. Such allegory as there is is chiefly drawn from the story of Pharaoh in Genesis (Egypt as usual representing the body), who on his birthday was reconciled with his chief butler, thereby representing the tendency of the sated sensualist to return to his excesses as soon as possible (206–209). From the statement (in the LXX) that all the three officers of Pharaoh’s table—the chief butler, the chief baker and the chief cook—were eunuchs, he draws the lesson that the ministers of pleasure are incapable of begetting wisdom, and this is also implied in the banishment by Moses of eunuchs from the congregation (210–213). Further the prefix of “chief” applied in Genesis to these three indicates the gourmand’s excessive indulgence as compared with simple living, and Philo takes the opportunity to give a rhetorical description of these refinements of luxury (214–220). Also it was the chief cupbearer (not the other two) with whom Pharaoh was reconciled, and this shews that the passion for wine is the most persistent form which bodily indulgence takes (220–221). A text which he quotes in connexion with this from the Song of Moses, in which the phrase “the vine of Sodom” occurs, brings him back to the allegorical view of drunkenness as the symbol of folly in general. For the fool’s “vine” or his foolish desires do not produce the gladness of true wine, but its roots are as ashes, and the treatise concludes with the prayer that our “vine” may be rather that of true and fruit-bearing instruction (222-end)." + ], + "": [ + [ + "[1] The views expressed by the other philosophers on drunkenness have been stated by me to the best of my ability in the preceding book. Let us now consider what the great lawgiver in his never-failing wisdom holds on this subject.", + "[2] In many places of his legislation he mentions wine and the plant whose fruit it is—the vine. Some persons he permits, others he forbids, to drink of it, and sometimes he gives opposite orders, at one time enjoining and at another prohibiting its use to the same persons. These last are those who have made the great vow (Num. 6:2), while those who are forbidden the use of strong drink are the ministering priests (Lev. 10:9); while of persons who take wine there are numberless instances among those whom he too holds in the highest admiration for their virtue.", + "[3] But before we begin to discuss these matters, we must carefully investigate the points which bear on our exposition. These points, I think, are the following." + ], + [ + "[4] Moses uses strong liquor as a symbol for more than one, in fact for several, things: for foolish talking and raving, for complete insensibility, for insatiable and ever-discontented greediness, for cheerfulness and gladness, for the nakedness which embraces the rest and manifests itself in all the qualities just mentioned, in which condition Noah was, we read, when intoxicated. All these we are told are produced by wine.", + "[5] Yet thousands of those who never touch strong drink and consider themselves sober are mastered by similar emotions. We may see them in some cases mad and foolish, in others under the dominion of complete insensibility, in others never filled but always thirsting for impossibilities through lack of knowledge, or on the other hand full of gladness and exultation, finally in the true sense naked.", + "[6] The folly is caused by indiscipline in its noxious form, by which I mean not the mere unacquaintance with discipline but aversion to it; insensibility is caused by ignorance (always) blind and (often) with a will for evil; greediness by that most painful of the soul’s passions, lust; while gladness arises both from the winning and the practice of virtue. Nakedness has many causes: incapacity for distinguishing between moral opposites, innocence and simplicity of manners, truth, that is, the power which unveils what is wrapped in obscurity. At one moment it is virtue that she uncovers, at another vice in its turn.", + "[7] For we cannot doff both of these at the same moment any more than we can don them. When we discard the one we necessarily adopt and assume its opposite.", + "[8] The old story tells us that God when He fastened the naturally conflicting sensations of pleasure and pain under a single head, caused them to be felt at different times and not at the same moment, and thus decreed that the banishment of the one should involve the restoration of the other. Just in the same way, from a single root in our dominant part spring the two shoots of vice and virtue, yet never sprouting or bearing fruit at the same moment.", + "[9] For when one sheds its leaves and withers, its opposite begins to exhibit new life and verdure, so that we might suppose that each shrinks and shrivels in resentment at the thriving of the other.", + "And so it is in full agreement with philosophical truth that Moses represents the outgoing of Jacob as being the incoming of Esau. “It came to pass,” he says, “that as soon as Jacob went out Esau his brother came in” (Gen. 27:30).", + "[10] For so long as prudence has its lodging and scene of action in the soul, so long is every friend of folly an outcast from her borders. But when prudence has changed her quarters, the other returns with glee now that the bitter enemy, who caused his expulsion and life of exile, no longer dwells where he did." + ], + [ + "[11] So much then for what we may call the preliminaries of our treatise. I will now proceed to the demonstration of each head beginning with the first. Well, we agreed that indiscipline was the cause of folly and error, as wine when taken in large quantities is to so many foolish persons.", + "[12] Indiscipline is indeed the prime cause of the soul’s errors, and from it as from a spring flow those actions of our lives which give to none any sweet and salutary stream, but only briny waters fraught with plague and destruction to those who use them.", + "[13] Thus it is against the untrained and undisciplined more perhaps than against any other person that the lawgiver breathes slaughter. Here is our proof. Who play the part of protectors not so much by acquired habit as by nature amongst humankind and every other kind of animal? Surely it is the parents. Not even a madman would give a different answer. For nature ever instinctively prompts the maker to care for what he has made, and to take thought for its preservation and perpetual maintenance." + ], + [ + "[14] Now when Moses set up those who would properly plead the cause of an offender, namely his father and mother, to appear as his accusers, thus providing that those who might be expected to preserve him against all others should actually work his ruin, he shewed his desire that these natural supporters should be converted into enemies. “For if anyone,” he says, “has a disobedient and contentious son who does not listen to the voice of his father and mother, and they discipline him and he does not hearken to them, his father and mother shall take him and bring him forth to the assembly of the elders of his city and to the gate of his place, and shall say to the men of their city, ‘This our son is disobedient and contentious, he does not listen to our voice, he is a riotous liver and a wine-bibber,’ and the men of the city shall stone him with stones and thou shalt remove the evil one from among yourselves” (Deut. 21:18–21).", + "[15] We see then that the accusations are four in number, disobedience, contentiousness, participation in riotous feasting and drunkenness. But the last is the chief, rising to a climax from the first, disobedience. For when the soul has begun to cast off the reins and taken its onward course through strife and dissension, it reaches its utmost limit in drunkenness, which produces frenzy and madness. We must take these accusations one by one and observe their full meaning, beginning with the first." + ], + [ + "[16] We have it as a clear and admitted fact that submission and obedience to virtue is noble and profitable, and the converse follows, that disobedience is disgraceful and in a high degree unprofitable. But if contentiousness is added to disobedience, it involves a vast increase of the evil. The disobedient man is not on so low a moral level as the quarrelsome and strife-loving man, since he merely disregards the commands he receives and nothing more, while the other takes active pains to carry out what is opposed to these commands.", + "[17] Let us consider how this shews itself. The law, to take one instance, bids us honour our parents; he then who does not honour them is disobedient, he who actively dishonours them is a strife-lover. Again, it is a righteous action to save one’s country. He who shirks this particular duty is to be classed as disobedient, he who actually purposes to betray it as a man of strife and contention.", + "[18] So too one who fails to do a kindness to his neighbour, in opposition to another who tells him that it is his duty to give help, is disobedient. But one who, besides withholding his kindness, works all the harm he can is moved by the spirit of strife to deadly error. And again the man who fails to make use of the holy rites and all else that relates to piety is disobedient to the commandments which law and custom regularly prescribe in these matters, but rebellious or strife-stirrer is the name for him who turns aside to their direct opposite, impiety, and becomes a leader in godlessness." + ], + [ + "[19] Such was he who said, “who is He that I should obey Him,” and again, “I know not the Lord” (Exod. 5:2). In the first of these utterances he asserts that there is no God; in the second that even if there is a God he is not known to us, and this conclusion presupposes the assumption that there is no divine providence. For if there were such a thing as providence, God too would be known.", + "[20] As for contributions or club subscriptions, when the object is to share in the best of possessions, prudence, such payments are praiseworthy and profitable; but when they are paid to obtain that supreme evil, folly, the practice is unprofitable and blameworthy.", + "[21] We contribute to the former object by desire for virtue, by zeal for things noble, by continuous study therein, by persistent self-training, by unwearied and unflagging labour. We contribute to the opposite by slackness, indolence, luxury, effeminacy, and by complete irregularity of life.", + "[22] We can see indeed people preparing themselves to compete in the arena of wine-bibbing and every day exercising themselves and contending in the contests of gluttony. The contributions they make are supposed to be for a profitable purpose, but they are actually mulcting themselves in everything, in money, body and soul. Their substance they diminish by the actual payments, their bodily powers they shatter and enfeeble by the delicate living, and by excessive indulgence in food they deluge their souls as with a winter torrent and submerge them perforce in the depths.", + "[23] In just the same way those who pay their contributions only to destroy training and education are mulcting their most vital element, the understanding, and cut away therefrom its safeguards, prudence and self-control, and indeed courage and justice to boot. It was for this reason, I think, that Moses himself used a compound word, “contribution cutting,” to bring out more clearly the nature of the thing he was describing, because when men bring their efforts like contributions or club-money, so to speak, to bear against virtue, they wound and divide and cut in pieces docile and knowledge-loving souls, till they bring them to utter destruction." + ], + [ + "[24] Thus we read that the wise Abraham returned from the “cutting” of Chedorlaomer and his fellow kings (Gen. 14:17), while on the other hand Amalek “cuts the rearguard” of the Practiser (Deut. 25:18). Both these are in accordance with natural truth, for there is a hostility between opposites and they are always meditating destruction of each other.", + "[25] There is another charge, and that the greatest, which could be brought against the provider of the contributions. He purposes not only to wrong, but to join with others in wrongdoing. He consents to initiate evil himself, and also to comply with what others initiate, that thus he may leave himself no ray of hope that may serve for his redemption, since his sin lies both in his nature and in what he has learnt from others. And this in spite of the direct injunction of the law, not “to go with the many to do evil” (Exod. 23:2).", + "[26] For in very truth manifold are the aspects and the products of evil in men’s souls, while the good is narrowly confined and scanty. And so most excellent is the advice that we should not keep company with the many but with the few; for wrongdoing is the associate of the former, but right action of the latter." + ], + [ + "[27] The fourth and greatest charge was that of drunkenness—and drunkenness not of the milder but of the most intense sort. For the phrase here used, “fired with wine,” is as much as to say that the poison which causes folly, indiscipline, smoulders within the man, then bursts into fire and flame impossible to quench, and consumes the soul through its whole being with the conflagration.", + "[28] Naturally, therefore, will punishment follow, purging every base tendency out of the mind. For it says, “thou shalt remove the evil one,” not out of a city or a country or a nation but “out of yourselves” (Deut. 21:21). For it is in ourselves that the vicious and culpable thoughts exist and have their lair, thoughts which we must cut away and destroy when their state is incurable.", + "[29] We see then this man as disobedient, as strife-loving, as providing in the form of persuasive arguments “contributions” and “club-money” for the subversion of morality, and finally inflamed with strong drink and making drunken assaults on virtue and directing his monstrous orgies against her. Surely it were just that such a one as he should find his accusers in those in whom others find their allies, namely in his father and mother, and be visited with complete destruction, to admonish and bring to their senses those who can be saved.", + "[30] Now “father and mother” is a phrase which can bear different meanings. For instance we should rightly say and without further question that the Architect who made this universe was at the same time the father of what was thus born, whilst its mother was the knowledge possessed by its Maker. With His knowledge God had union, not as men have it, and begat created being. And knowledge, having received the divine seed, when her travail was consummated bore the only beloved son who is apprehended by the senses, the world which we see.", + "[31] Thus in the pages of one of the inspired company, wisdom is represented as speaking of herself after this manner: “God obtained me first of all his works and founded me before the ages” (Prov. 8:22). True, for it was necessary that all that came to the birth of creation should be younger than the mother and nurse of the All." + ], + [ + "[32] If these parents accuse, who is able to withstand their accusation, or even a mild threat or the lightest chiding? Why, even their gifts are so boundless in number that no one, not even, one may say, the world, can contain them, but like some small cistern it will quickly be filled to the brim by the influx from the fountain of God’s gracious boons, and discharge the rest in an overflow. And if we are unable to contain their benefits, how shall we endure the visitation of their powers to chastise?", + "[33] But in the present discussion, we must leave out of consideration the parents of the universe, and rather turn our eyes to the disciples, who have followed in their company, to whom has been committed the care and guidance of such souls as are not without training or incapable of culture. I suggest, then, that the father is reason, masculine, perfect, right reason and the mother the lower learning of the schools, with its regular course or round of instruction. These two stand to us in the relation of parents to children, and it is good and profitable to obey them.", + "[34] Now right reason, the father, bids us follow in the steps of nature and pursue truth in her naked and undisguised form. Education, the mother, bids us give ear to rules laid down by human ordinance, rules which have been made in different cities and countries and nations by those who first embraced the apparent in preference to the true.", + "[35] These parents have four classes of children. The first is obedient to both; the second is the direct opposite, and gives heed to neither, while each of the other two lacks its half. One of them is heartily devoted to the father and gives ear to him, but disregards the mother and her injunctions. The other, on the contrary, appears devoted to the mother, and serves her in every way, but pays no heed to the words of the father. Of these four the first will carry off the palm of victory over all comers, while the second its opposite will receive defeat accompanied by destruction. Each of the others will claim a prize, one the second, the other the third; the second belongs to the class which obeys the father, the third to the class which obeys the mother." + ], + [ + "[36] This last kind which loves the mother, which bows down to the opinions of the multitude and undergoes all manner of transformations in conformity with the ever-varying aspirations of human life, like the Egyptian Proteus, whose true form remained a matter of uncertainty through his power to become everything in the universe, is most clearly typified by Jethro. Jethro is a compound of vanity, closely corresponding with a city or commonwealth peopled by a promiscuous horde, who swing to and fro as their idle opinions carry them.", + "[37] See how he deals with Moses. He in his wisdom was recalling the whole people of the soul to piety and to honouring God, and was teaching them the commandments and holy laws. His words are, “when they have a dispute and come to me, I judge between each of them and instruct them in the commandments of God and His law” (Exod. 18:16). And then comes forward Jethro the seeming wise, who has never learnt the secrets of the divine blessings, but his concern has been with little else than things human and corruptible. He plays the demagogue, and the laws which he lays down contradict the laws of nature; for his eyes are fixed on semblance, while they relate to real existence.", + "[38] Yet even on him Moses has compassion, and pities him for his great delusion; he feels that he should teach him a better lesson, and persuade him to depart from his empty opinions and follow truth stedfastly.", + "[39] We have “removed,” he says in effect, and excised from the mind its empty vanity and are passing over to the place of knowledge, which is ours through the oracles and promises of God. “Come with us and we will do thee good” (Num. 10:29). For you will lose the most harmful of evils, mere seeming, and gain the most profitable of blessings, truth.", + "[40] But even to words of such charm as these Jethro will pay no heed, nor ever follow knowledge in any way, but will hasten to return to the empty vanity which is indeed his own. For we read that he said to Moses, “I will not go, but I will go to my land and my generation” (Num. 10:30); that is, to the unfaith of false opinion which is his kinsman, since he has not learnt the true faith, so dear to real men." + ], + [ + "[41] For when he wishes to make a shew of piety and says “now I know that the Lord is great beyond all the gods” (Exod. 18:11), he does but charge himself with impiety in the eyes of men who knew how to judge.", + "[42] They will say to him “Blasphemer! is it now that you know this, and have you never till now understood the greatness of the ruler of all? Did your past experience shew you anything more ancient or more venerable than God? Are not the excellences of the parents known to the children, before those of any others? Is not the Maker and Father of the Universe He who presided at its beginning? So if you say that you now know, not even now have you true knowledge, since it does not date from the beginning of your own existence.", + "[43] And you stand no less convicted of mere feigning, when you compare two incomparables, and say that you know that the greatness of the Existent is beyond all the Gods. For if you had true knowledge of that which IS, you would not have supposed that any other god had power of his own.”", + "[44] The sun when it rises hides from our sight the light of the other stars by pouring upon them the flood of its own beams; even so, when the rays of the Divine Day-star, rays visible to the mind only, pure from all defiling mixture and piercing to the furthest distance, flash upon the eye of the soul, it can descry nothing else. For when the knowledge of the Existent shines, it wraps everything in light, and thus renders invisible even bodies which seemed brightest in themselves.", + "[45] No one, then, could have the boldness to compare the true God with those falsely so called, if he had any knowledge of Him which was free from falsehood. But your ignorance of the One produced your opinion of the existence of the Many whereas in real truth they had no existence." + ], + [ + "[46] The same creed and rule is followed by everyone who has rejected the things of the soul and set his admiration on the things of the body, and outside the body, with shapes and colours rife, decked out to deceive the senses which are so easily seduced.", + "[47] Such a one is called by the lawgiver Laban, who, being blind to the true laws of nature, proclaims with false lips man-made law. “It is not so in our place,” he says, “to give the younger in marriage before the elder” (Gen. 29:26).", + "[48] For Laban thinks that he should maintain the order of time. He holds that older things should first be taken into our company, and younger things only later. But the Practiser of Wisdom, knowing that the timeless also exists in nature, desires what is younger first and the elder afterwards.", + "And the laws of human character as well as of nature agree with him in this; for Men of Practice must first take up with the younger culture, that afterwards they may be able to have secure enjoyment of that which is more perfect.", + "[49] And therefore to this day the lovers of true nobility do not attend at the door of the elder sister, philosophy, till they have taken knowledge of the younger sisters, grammar and geometry and the whole range of the school culture. For these ever secure the favours of wisdom to those who woo her in guilelessness and sincerity.", + "[50] But Laban with his sophistry will have it otherwise, and wishes us to wed the elder first, not that we may possess her in security, but that afterwards snared by the love-charms of the younger sister, we may abandon our desire of the elder." + ], + [ + "[51] And this or something very like it happens to many who have left the right path in their search for culture. For from the very cradle, we may say, they betake themselves to the most perfect of studies, philosophy, and afterwards deeming it wrong that they should have no tincture at all of the school subjects, bethink themselves to make a belated and painful effort to grasp them. And then having made their descent from the greater and older branch, philosophy, to the contemplation of the lesser and younger branches, they grow old in their company and thus lose all power of retracing their course to the place from which they started.", + "[52] And this, I think, is why Laban says, “bring to a consummation her week” (Gen. 29:27), meaning “let not the true good of the soul be thine unendingly, but let it have its term and limit, that so you may keep company with the younger order of goods in which are classed bodily beauty and glory and riches and the like.”", + "[53] But Jacob does not promise to bring her to a consummation, but agrees to “fulfil” (Gen. 29:28) her, that is never to cease pursuing what tends to her growth and completeness and always and everywhere to cleave to her, however great be the host of influences which draw and pull him in the opposite direction.", + "[54] That the rule of custom is followed by women more than men is, I think, quite clearly shewn by the words of Rachel, who looks with admiration only on that which is perceived by the senses. For she says to her father, “Be not wroth, sir; I cannot rise before thee, because the custom of women is upon me” (Gen. 31:35).", + "[55] So we see that obedience to custom is the special property of women. Indeed, custom is the rule of the weaker and more effeminate soul. For nature is of men, and to follow nature is the mark of a strong and truly masculine reason." + ], + [ + "[56] And how striking is the frank truthfulness of that soul who, discoursing with herself, confesses that she cannot rise up against apparent goods, but stands amazed before each of them, and honours them and continues to prefer them almost to her own self.", + "[57] For which of us stands up to oppose riches? Who prepares himself to wrestle with glory? How many of those who still live in the mazes of empty opinions have come to despise honour and office? Not a single one.", + "[58] So long, indeed, as none of these things is with us, we talk loftily as though our hearts were given to that frugal contentment which is the secret of a life completely self-sufficient and righteous, the life which befits the free and nobly born. But when we feel upon our cheeks the breath of hope for such things, though it be but the slightest breath and nothing more, we are shewn in our true colours, we straightway submit and surrender and can make no effort of resistance. Betrayed by the senses which we love, we abandon all comradeship with the soul; we desert and that no longer secretly, but without concealment.", + "[59] And surely that is natural. For the customs of women still prevail among us, and we cannot as yet cleanse ourselves from them, or flee to the dwelling-place where the men are quartered, as we are told that it was with the virtue-loving mind, named Sarah.", + "[60] For the oracles represent her as having left all the things of women (Gen. 18:11), when her travail was at hand and she was about to bring forth the self-taught nature, named Isaac.", + "[61] She is declared, too, to be without a mother, and to have inherited her kinship only on the father’s side and not on the mother’s, and thus to have no part in female parentage. For we find it said, “Indeed she is my sister, the daughter of my father but not of my mother” (Gen. 20:12). She is not born of that material substance perceptible to our senses, ever in a state of formation and dissolution, the material which is called mother or foster-mother or nurse of created things by those in whom first the young plant of wisdom grew; she is born of the Father and Cause of all things.", + "[62] And so, soaring above the whole world of bodily forms, and exulting in the joy that is in God, she will count as a matter for laughter those anxious cares of men which are expended on human affairs, whether in war or peace." + ], + [ + "[63] But we who are still under the sway of habit, the unmanly and womanish habit, whose concern is with the senses and the objects of sense and the passions, cannot stand up against phenomena in any form, but all of them, even those of the common sort, draw us on sometimes with our free will, sometimes without it.", + "[64] Yet if our battalion be unable to do service to the father’s commands and thus suffer defeat, it will none the less have an ally in the mother, the lower education, who enacts from city to city the ordinances which custom and opinion approve, her legislation differing with the different peoples.", + "[65] But there are also some who despise the mother’s bidding, but cling with all their might to the father’s words, and these right reason has judged worthy of the highest honour, the priesthood. And if we describe their deeds, for which they were thus rewarded, we shall perhaps incur the mockery of many, who are deceived by the semblances that lie ready before their eyes but do not descry the values which are unseen and wrapt in shadow.", + "[66] For they into whose charge the work of prayer and sacrifice and all the worship of the temple was given, are actually—strange paradox—homicides, fratricides, slayers of the bodies which are nearest and dearest to them, though they should have come to their office, pure in themselves and in their lineage, having had no contact with any pollution even involuntary, far less voluntary.", + "[67] For we read “slay each his brother and each his neighbour and each him that is nearest to him. And the children of Levi did as Moses spake, and there fell of the people on that day up to three thousand men” (Exod. 32:27, 28). And he praises those who had slain this great multitude with these words, “ye have filled your hands to-day unto the Lord, each in his son or in his brother, that blessing should be given upon you” (Exod. 32:29)." + ], + [ + "[68] What, then, can we say but that such as these are condemned by the rules that obtain among men, for they have for their accuser their mother, custom, the politician and demagogue, but are acquitted by the laws of nature, for they have the support of their father, right reason?", + "[69] For it is not human beings, as some suppose, who are slain by the priests, not living reasoning animals composed of soul and body. No, they are cutting away from their own hearts and minds all that is near and dear to the flesh. They hold that it befits those who are to be ministers to the only wise Being, to estrange themselves from all that belongs to the world of creation, and to treat all such as bitter and deadly foes.", + "[70] Therefore we shall kill our “brother”—not a man, but the soul’s brother, the body; that is, we shall dissever the passion-loving and mortal element from the virtue-loving and divine. We shall kill, too, our “neighbour,” again no man, but the troop and company of the senses. That company is at once the close intimate and the enemy of the soul, spreading its gins and snares for her, in order that, overwhelmed by the flood of sense-perceived objects, she may never lift her head heavenwards nor welcome those natures whose divine forms are grasped only by the mind. Again we shall kill our “nearest”; and nearest to the understanding is the uttered word, which through the specious, the probable and the persuasive implants in us false opinions for the destruction of our noblest possession, truth." + ], + [ + "[71] Why, then, should we not at once take vengeance on him too, sophist and miscreant that he is, by sentencing him to the death that befits him—that is to silence, for silence is the death of speech? Thus will he no longer ply his sophistries within the mind, nor will that mind be led astray, but absolutely released from the pleasures of his “brother,” the body, and from the witcheries of the senses, the “neighbours” at his gates, and from the sophistries of the speech which is “nearest” to him, he will be able to devote his unhampered liberty to the world of mental things.", + "[72] It is this Mind who “says to his father and mother”—his mortal parents—“I have not seen you,” from the day when I saw the things of God; it is this Mind who no longer knows his sons, ever since he came to the knowledge of wisdom; it is this Mind who renounces his brethren (Deut. 33:9), ever since he was not renounced before God, but judged worthy of full salvation.", + "[73] It is this same Mind who “took the lance,” that is probed and searched the secrets of corruptible creation, which finds in food and drink the treasure-house of its happiness; who “entered,” as Moses tells us, “the furnace”—the furnace of human life, which burns so fiercely and unquenchably, fed with the exceeding multitude of our transgressions; who then received strength to “pierce” both the woman and the man—“the woman through the womb,” because she believed herself to be the cause of generation, though in reality her part is passive rather than active—“the man” as representing every thought which followed this belief—the belief which invests the natures which are but the subjects of God’s action with the dues which belong only to Him who alone is the cause of all that comes into being (Num. 25:7, 8)." + ], + [ + "[74] Surely such a one must pass for a murderer in the judgement of the multitude, and be condemned by custom the woman-like, but in the judgement of God the all-ruling Father he will be held worthy of laud and praise beyond reckoning and of prizes that cannot be taken from him—two great and sister prizes, peace and priesthood (Num. 25:2, 13).", + "[75] For to be able to stay the fierce persistent warfare of the outward life which the multitude so eagerly pursues, and the intestine battling of lust against lust in the soul, and there establish peace, is a great and glorious feat. And to have learnt that nothing else, neither wealth, nor glory, nor honour, nor office, nor beauty, nor strength, nor all bodily advantages, nor earth nor heaven, nor the whole world, but only the true cause, the Cause supreme among causes, deserves our service and highest honour, and thereby to have attained the rank of priesthood—this is a privilege as marvellous as it is worthy of all our efforts.", + "[76] But when I called these two prizes sisters, I did not miscall them. I knew that none could be a true priest, who was still a soldier in that war of mortal men, in which the ranks are led by vain opinions, and that none could be a man of peace who did not worship in truth and sincerity that Being who alone is exempt from war and dwells in eternal peace." + ], + [ + "[77] Such are they who honour the father and what is his, but disregard the mother and what is hers. But the son who is at enmity with both his parents is shewn to us by Moses, when he represents him as saying, “I know not the Lord and I do not send Israel forth” (Exod. 5:2). Such a one, we may expect, will oppose both what right reason rules to be our duty to God and what training and education establish for our dealings with the world of creation; and thus he will work universal confusion.", + "[78] The human race has never purged itself of the wickedness which is unmixed with good, and there are still those whose will and purpose is to do no action whatever that can tend to piety or human fellowship, who on the contrary keep company with impiety and godlessness, and also keep no faith with their fellows.", + "[79] And these are the chief pests which haunt cities, controlling or, to speak more truly, upsetting private and public life with their restless intrigues. We might well treat them like some great plague or famine or murrain, or any other heaven-sent curse, and endeavour to avert them by prayers and sacrifices. For great is the havoc they work among those whom they meet. And therefore Moses sings of their destruction; how they fell through their own allies and were swallowed up by the heavy sea of their own imaginations." + ], + [ + "[80] Let us then speak next of those who are the enemies of these last, but have given due honour to both education and right reason, of whom those who attach themselves to one parent only were but halfhearted followers in virtue. This fourth class are valiant guardians of the laws which their father, right reason, has laid down, and faithful stewards of the customs which their mother, instruction, has introduced.", + "[81] Their father, right reason, has taught them to honour the Father of the all; their mother, instruction, has taught them not to make light of those principles which are laid down by convention and accepted everywhere.", + "[82] Consider the case of Jacob. The Man of Practice was now in the last bout of his exercises in virtue, about to exchange hearing for eyesight, words for deeds, and progress for perfection, since God in his bounty had willed to plant eyes in his understanding that he might see clearly what before he had grasped by hearing, for sight is more trustworthy than the ears. Then it was that the oracles rang out their proclamation, “Thy name shall not be called Jacob, but Israel shall be thy name, because thou hast been strong with God and mighty with men” (Gen. 32:28). Now Jacob is a name for learning and progress, gifts which depend upon the hearing; Israel for perfection, for the name expresses the vision of God.", + "[83] And what among all the blessings which the virtues give can be more perfect than the sight of the Absolutely Existent? He who has the sight of this blessing has his fair fame acknowledged in the eyes of both parents, for he has gained the strength which is in God and the power which avails among men.", + "[84] Good also, I think, is that saying in the Proverbs, “Let them provide things excellent in the sight of the Lord and men” (Prov. 3:4), since it is through both these that the acquisition of excellence is brought to its fullness. For if you have learnt to observe the laws of your father and not to reject the ordinances of your mother, you will not fear to say with pride, “For I too became a son obedient to my father and beloved before the face of my mother” (Prov. 4:3)." + ], + [ + "Aye indeed, I would say to such a one, “How could you fail to win affection, if in your desire for human fellowship you observe the customs that hold among created men, and in your zeal and passion for piety observe also the ordinances of the Uncreated?", + "[85] And therefore Moses, God’s interpreter, will use the sacred works that furnished the tabernacle to shew us the twofold perfection. For it is not without a well-thought purpose for us that he covers the ark both inside and outside with gold (Exod. 25:10) and gives two robes to the high-priest (Exod. 28:4), and builds two altars, one without for the sacrificial ritual, the other within for burning incense (Exod. 27:1, 30:1). No, he wished by these symbols to represent the virtues of either kind.", + "[86] For the wise man must be adorned with the prudence that is more precious than all gold, both in the inward invisible things of the soul and in the outward which are seen of all men. Again, when he has retired from the press of human pursuits and worships the Existent only, he must put on the unadorned robe of truth which nothing mortal shall touch. For the stuff of which it is made is linen, not the produce of animals whose nature is to perish. But when he passes to the citizen’s life, he must put off that inner robe and don another, whose manifold richness is a marvel to the eye. For life is many-sided, and needs that the master who is to control the helm should be wise with a wisdom of manifold variety.", + "[87] Again, that master as he stands at the outer, the open and visible altar, the altar of common life, will seem to pay much regard to skin and flesh and blood and all the bodily parts lest he should offend the thousands who, though they assign to the things of the body a value secondary to the things of the soul, yet do hold them to be good. But when he stands at the inner altar, he will deal only with what is bloodless, fleshless, bodiless and is born of reason, which things are likened to the incense and the burnt spices. For as the incense fills the nostrils, so do these pervade the whole region of the soul with fragrance." + ], + [ + "[88] This too we must not fail to know, that wisdom which is the art of arts seems to change with its different subject matters, yet shews its true form unchanged to those who have clearness of vision and are not misled by the dense and heavy wrappings which envelop its true substance, but descry the form impressed by the art itself.", + "[89] They say that the great sculptor Pheidias would take brass and ivory and gold and various other materials to make his statues, and yet on all these he so stamped the impress of one and the same art, that not only adepts, but those who were totally ignorant of such matters, recognized the artist from his work.", + "[90] For as nature so often in the case of twins by using the same stamp shapes likenesses which are almost identical, so too that perfect art, which is the copy and effigies of nature, may take different materials and yet mould them and impress on them all the same form, and this it is which chiefly makes the products of its work to be as kinsfolk, brothers, twins to each other.", + "[91] We shall find the same thing happening with the power which resides in the Sage. Under the name of piety and holiness it deals with the attributes of the Really Existent; under that of nature-study, with all that concerns the heavens and the heavenly bodies; as meteorology, with the air and the consequences which result through its changes and variations both at the main seasons of the year and those particular ones which follow cycles of months and days; as ethic, with what tends to the improvement of human conduct, and this last takes various forms; politic, dealing with the state; economic, with the management of a house; sympotic, or the art of conviviality, with banquets and festivities; and further we have the kingly faculty dealing with the control of men, and the legislative with commands and prohibitions.", + "[92] All these—piety, holiness, nature-study, meteorology, ethic, politic, economic, king-craft, legislator-craft and many other powers—find their home in him who is in the truest sense many-voiced and many-named, even the Sage, and in all he will be seen to have one and the same form." + ], + [ + "[93] After discussing the four classes of sons, we must not overlook the following point, which will be the clearest proof that our classification is based on a correct division. The son who is puffed up and carried away by his folly is denounced by his parents as “this son of ours,” and it is in these words that they indicate his disobedience and recalcitrance.", + "[94] By using the word “this” in thus indicating him, they suggest that they have other children, who are obedient either to one or both of their parents. Such are the reasonings of the naturally gifted, of which Reuben is a type; the docile scholar, as Simeon, for his name means “hearing”; the suppliants who take refuge with God, and this is the company of the Levites; those who raise the hymn of thankfulness with their hearts rather than with their voices, and the leader of that choir is Judah; those who have been judged worthy of rewards and prizes because of their own free will they have toiled in the acquisition of virtue, as Issachar; those who have abandoned the Chaldean research of the supra-terrestrial to engage in the contemplation of the Uncreated, as Abraham; those who have acquired virtue through no other voice but their own and no teacher but themselves, as Isaac; those who are full of courage and strength and are dear to God, as Moses the most perfect of men." + ], + [ + "[95] It is with good reason, then, that the dis-obedient and contentious man who “brings contributions,” that is contributes and adds sins to sins, great to small, new to old, voluntary to involuntary, and as though inflamed by wine drowns the whole of life in ceaseless and unending drunkenness, sodden with drinking deep of the unmixed cup of folly, is judged by the holy word to be worthy of stoning. Yes, for he has made away with the commands of right reason, his father and the observances enjoined by instruction, his mother, and though he had before him the example of true nobility in his brothers whom the parents honoured, he did not imitate their virtue, but contrariwise determined to be the aggressor in wickedness. And thus he made a god of the body, a god of the vanity most honoured among the Egyptians, whose symbol is the image of the golden bull. Round it the frenzied worshippers make their dances and raise and join in the song, but that song was not the sweet wine-song of merry revellers as in a feast or banquet, but a veritable dirge, their own funeral chant, a chant as of men maddened by wine, who have loosened and destroyed the tone and vigour which nerved their souls.", + "[96] For we are told that “when Joshua heard the voice of the people as they shouted, he said to Moses: ‘There is a voice of war in the camp, and he said ‘It is not the voice of men raising the shout through might, nor of those who raise it for being overcome, but it is the voice of men who raise the shout over the wine that I hear.’ And when he drew nigh to the camp, he saw the calf and the dances” (Exod. 32:17–19). Let us shew as well as we can what he shadows forth under this figure." + ], + [ + "[97] Our being is sometimes at rest, at other times is subject to impulses or, as we may call them, ill-timed outcries. When these are still we have profound peace, when it is otherwise we have relentless wars.", + "[98] To this there can be no testimony so certain as that of personal experience. Such a person hears the voice of the people shouting and says to the one who watches and observes the course of events, “There is a voice of war in the camp.” For so long as the unreasoning impulses did not stir and “shout” within us, the mind stood firm and stedfast. But when they begin to fill the region of the soul with manifold sounds and voices, when they summon the passions and rouse them to action, they create the discord of civil war.", + "[99] “The war is in the camp.” True indeed. For where else do we find contentions, combats, hostilities and all the works that go with bitter and persistent war, but in the life of the body which in his parable he calls the camp? That camp the mind is wont to leave, when, filled with the divine, it finds itself in the presence of the Existent Himself and contemplates the incorporeal ideas.", + "[100] For “Moses,” we read, “took his tent and pitched it outside the camp,” not near, but very far, “at a distance from the camp” (Exod. 33:7). Under this figure he suggests that the Sage is a pilgrim who travels from peace to war, and from the camp of mortality and confusion to the divine life of peace where strife is not, the life of reasonable and happy souls." + ], + [ + "[101] Elsewhere he says “When I have gone out of the city I will spread out my hands to the Lord and the sounds shall cease” (Exod. 9:29). Do not suppose that the person who speaks thus in a man—this compound animal in which soul and body are woven or twined or mingled (use any word you will). No, it is the mind pure and unalloyed. While it is cooped up in the city of the body and mortal life, it is cabined and cribbed and like a prisoner in the gaol declares roundly that it cannot even draw a breath of free air; but when it has gone out of this city, its thoughts and reflections are at liberty, like the hands and feet of the unbound prisoner, and it finds free scope and range for the employment of its active powers, so that the clamours of the passions are at once restrained.", + "[102] How shrill are the outcries of pleasure, wherewith it is wont to command what it wills! How continuous is the voice of desire, when it thunders forth its threats against those who do not minister to its wants! How full-toned and sonorous is the call of each of the other passions!", + "[103] Yet though each of them should have a thousand tongues and mouths with which to swell the war-shout, to use the poet’s phrase, yet it could not confuse the ears of the perfect Sage, who has passed elsewhere and resolved no longer to dwell in the same city as they." + ], + [ + "[104] When the subject of that experience says that he feels that in the camp of the body all the sounds are sounds of war, and that the quietness which is so dear to peace has been driven far away, the holy word does not dissent. For it does not say that the sound is not the sound of war but that it is not such a sound as some think it to be, such as would be made by the victorious or the defeated, but such as would proceed from those who are overpressed and weighed down by wine.", + "[105] For in the phrase “it is not the sound of those who raise the song through might” the last words mean “those who have been victorious in war.” For might is what causes victory.", + "Thus wise Abraham, when he had routed the nine kings, the four passions that is and the five sense-faculties, which were rising in unnatural rebellion, is represented as raising the hymn of thanksgiving in these words, “I will stretch forth my hand to the most high God who made heaven and earth, if I will take from a rope to a shoe’s latchet of all that is thine” (Gen. 14:22, 23).", + "[106] He points in these last words, I think, to the whole of creation, heaven, earth, water, the air we breathe, to animals and plants alike. To each of them he who has braced the activities of his own soul to stretch Godwards, and who hopes for help from Him alone, would rightly say, “I will take nothing from aught of thy creatures, not the light of day from the sun, nor the light of night from the moon and the other stars, nor rain from the air or the clouds, nor drink and food from water and earth, nor sight from the eyes, nor hearing from the ears, nor smell from the nostrils, nor taste from the juices of the palate, nor speech from the tongue, nor giving and receiving from the hands, nor moving forwards and backwards from the feet, nor respiration from the lungs, nor digestion from the liver, nor from the other inward parts the functions proper to each, nor their yearly fruits from the trees and seedlings, but I will take them all from the only wise Being who has extended His beneficent power every whither, and through them renders me help.”" + ], + [ + "[107] He then who has the vision of the Existent knows Him who is the Cause, and honours the things of which He is the cause only as second to Him. He will use no words of flattery, yet acknowledges what is their due. This acknowledgement is most just. I will take nothing from you, but I will take from God, the possessor of all things; yet it may be that I will take through you, for you have been made instruments to minister to His undying acts of grace.", + "[108] But the man of no discernment, whose understanding, by which alone the Existent can be comprehended, is blinded, has never anywhere seen that Existence, but only the material contents of this world as shewn to him by his senses, and these material things he believes to be the causes of all that comes into being.", + "[109] And therefore he started fashioning gods and filled the inhabited world with idols of stone and wood and numberless other figures wrought in various materials, and decreed great prizes and magnificent honours public and private to painters and sculptors, whom the lawgiver had banished from the boundaries of his commonwealth. He expected to produce piety; what he accomplished was its opposite, impiety.", + "[110] For polytheism creates atheism in the souls of the foolish, and God’s honour is set at naught by those who deify the mortal. For it did not content them to fashion images of sun or moon, or, if they would have it so, of all the earth and all the water, but they even allowed irrational plants and animals to share the honour which belongs to things imperishable. Such persons did Abraham rebuke and we shewed that it was with this thought that he raised his hymn of victory." + ], + [ + "[111] So, too, with the song of Moses. He has seen the king of Egypt, the boastful mind with his six hundred chariots (Exod. 14:7), that is the six movements of the organic body, adjusted for the use of the princes who ride upon them (Exod. 15:4) who, though no created object can be stable, think it right to aver that all such are firmly established and unsusceptible of change. He has seen that mind suffer the penalty due to its impiety while the Votary of Practice has escaped the onset of his enemies and been brought with might to unlooked-for safety. So then he hymns God the righteous and true dispenser of events and the song which he raises is most fitting and suited to the occasion. “The horse and his rider He has thrown into the sea” (Exod. 15:1), that is, He has buried out of sight the mind which rode upon the unreasoning impulses of passion, that four-footed beast which knows not the rein, and has shewn Himself the helper and champion of the soul which can see, to bestow on it full salvation.", + "[112] Again Moses leads the song at the well, and this time his theme is not only the rout of the passions, but the strength invincible which can win that most beautiful of possessions, wisdom, which he likens to a well. For wisdom lies deep below the surface and gives forth a sweet stream of true nobility for thirsty souls, and that draught is at once needful and delicious above all things.", + "[113] But to none of those who in instruction are but of the common herd is it permitted to dig this well, only to kings, as he says “kings hewed it” (Num. 21:16–18). For it belongs to great leaders to search for and accomplish wisdom, not leaders who have subdued sea and land with arms, but those who through the powers of the soul have conquered the medley and confusion of the multitude which beset it." + ], + [ + "[114] These leaders prove to have followers and disciples in those who say “thy servants have taken the sum of the warriors who were with us. Not one of them is in discord. We have brought our gift to the Lord, every man what he found” (Num. 31:49, 50).", + "[115] It would seem that these too are raising a song of victory in their desire for the perfect powers that befit the leaders. For they say that they have taken the largest number, that which completes the sum, of the different aspects of courage. They are by nature combatants, marshalled to fight against two battalions of the enemy, one led by cowardice, a quality so difficult to cure, the other by rashness inspired by the frenzy of battle, and neither has any element of good judgement.", + "[116] Now it is a fine saying that “none is at discord” or thus failing to partake of courage perfect and complete. For as the lyre or any musical instrument is out of harmony if even a single note and nothing more be out of tune, but in harmony when, under a single stroke of the bow, the strings join in yielding the same symphony, so it is with the instrument of the soul. It is out of harmony when it is strained too far by rashness and forced to the highest pitch of the scale, or when it is relaxed too much by cowardice and weakened to the lowest. It is in harmony when all the strings of courage and every virtue combine to produce a single tuneful melody.", + "[117] The harmony and tunefulness in this case is mightily attested by the words which say that they have offered their gift to God, that is, that they have duly honoured the Existent by clearly acknowledging that this universe is His gift.", + "[118] For it says in words most agreeable to the truth of things, “what a man found, this he offered as a gift.” Each of us, that is, finds at our birth that great gift of God, the complete universe which He bestowed on itself and on its highest members." + ], + [ + "[119] There are also partial and particular gifts which it is fitting for God to give and for man to receive. These we shall find are the virtues and the activities which correspond to them. Our discovery of them one may almost say is timeless, because of the exceeding swiftness with which the Donor bestows His wonted gifts to the amazement of all,", + "[120] even of those who find nothing great in other things. Thus Isaac asks, “what is this which thou hast found quickly, my son?” marvelling at the speed with which the virtuous disposition has been attained. The receiver of God’s benefit answered rightly, “it is what the Lord God delivered to me” (Gen. 27:20). For the instructions and injunctions delivered through men are slow, but those that come through God are exceeding swift, outrunning even the swiftest movement of time.", + "[121] Now those described above are those who lead the song of prevailing might, the precentors of the choir which sings the hymn of victory and thanksgiving, while they who raise the song of weakness and defeat, leaders of the choir which sobs forth the wailing of the routed, are of another sort, men who deserve pity rather than reproaches, even as we pity those whose bodies are fatally stricken by nature, with whom the misfortune of their malady ever stands to prevent their finding health and safety.", + "[122] But some have failed not involuntarily, not because the nerves of their souls were feebler and because they were overpressed by the stouter might of their opponents, but because imitating those who hug their chains, they have voluntarily laid themselves at the feet of cruel masters, though they were born to freedom. And since in virtue of their free birth they could not be sold, they have—strange contrast—purchased and taken to them masters. Thus they are on a level with those who swill themselves insatiably with wine to the pitch of intoxication.", + "[123] For such deliberately and under no compulsion put the cup of strong drink to their lips, and so it is also with full deliberation that these men eliminate soberness from their soul and choose madness in its place. For so runs the text, “It is the voice of those who raise the song of wine that I hear,” that is, not the song of those on whom insanity has fallen through no will of their own, but of those who are possessed with the frenzy which they themselves have willed." + ], + [ + "[124] Now everyone who comes near to the camp “sees the calf and the dance” (Exod. 32:19), as Moses himself shews. For all of us who have the deliberate purpose to stand close to the camp of the body find themselves in the company of vanity and its band of revellers. Whereas those who yearn for the Vision and long to behold things incorporeal are practisers of simplicity, and therefore it is their custom to make their dwelling as far as may be from the body.", + "[125] Pray then to God that thou mayest never become a leader in the wine song, never, that is, voluntarily take the first steps on the path which leads to indiscipline and folly. Voluntarily, I say, for involuntary evils are but half evils and lighter matters, since they have not upon them the sheer weight of convicting conscience.", + "[126] But if thy prayers are fulfilled thou canst no longer remain a layman, but wilt obtain the office which is the greatest of headships, the priesthood.", + "For it is the task of priests and ministers of God alone, or of hardly any others, to make the offering of sobriety, and in stedfastness of mind to resist the wine-cup and everything which causes folly.", + "[127] For “the Lord spake unto Aaron,” we read, “saying, Wine and strong liquor ye shall not drink, thou and thy sons after thee, whenever ye enter into the tabernacle of testimony, or approach the altar, and ye shall not die. It is an everlasting ordinance unto your generations, to make a difference between the holy and the profane and between the clean and the unclean” (Lev. 10:8–10).", + "[128] Now Aaron is the priest and his name means “mountainous.” He is the reason whose thoughts are lofty and sublime, not with the empty inflated bigness of mere vaunting, but with the greatness of virtue, which lifts his thinking above the heaven and will not let him cherish any reasoning that is mean and low. And being so minded he will never willingly allow strong wine or any potion which breeds folly to approach him.", + "[129] For he must either himself enter the tabernacle in mystic procession to accomplish the unseen rites, or come to the altar and there offer sacrifices of thanksgiving for private and public blessings. And these need sober abstinence and a close and ready attention." + ], + [ + "[130] In a literal sense too, this command deserves our admiration. For surely it is seemly that men should come to prayers and holy services sober and with full control of themselves, just as on the other hand to come with both body and soul relaxed with wine is a matter for scorn and ridicule.", + "[131] We know that when servants are about to approach their masters, or sons their parents, or subjects their rulers, they will take careful thought to be sober that they may not transgress in word and deed, and thus either receive punishment for having shewn contempt for the dignity of their betters, or at the best become an object of scorn. And shall he who claims to serve the Lord and Father of all, instead of rising superior to food and drink and all other natural necessities, fall away to luxury and affect the life of the dissolute? Shall he, with his eyes heavy with wine and his head lolling and his neck bent awry, come belching from his intemperance, limp and flabby in every limb, to touch the holy water or the altars or the sacrifices? Nay, for such a one it were a sacrilege that he should even from a distance behold the sacred fire.", + "[132] But if we suppose that no actual tabernacle or altar is meant, that is the visible objects fashioned from lifeless and perishable material, but those invisible conceptions perceived only by the mind, of which the others are copies open to our senses, he will be still more lost in admiration at the ordinance.", + "[133] For since the Creator made both the pattern and the copy in all that He made, virtue was not excepted: He wrought its archetypal seal, and He also stamped with this an impression which was its close counterpart. The archetypal seal is an incorporeal idea, but the copy which is made by the impression is something else—a material something, naturally perceptible by the senses, yet not actually coming into relation with them; just as we might say that a piece of wood buried in the deepest part of the Atlantic ocean has a natural capacity for being burnt, though actually it will never be consumed by fire because the sea is around and above it." + ], + [ + "[134] Let us conceive, then, of the tabernacle and altar as “ideas,” the first being a symbol of incorporeal virtue, the other of its sensible image. Now the altar and what is on it can be easily seen. For it is constructed out of doors, and the fire which consumes the offerings is never extinguished, and thus by night as well as by day it is in bright light.", + "[135] But the tabernacle and all its contents are unseen, not only because they are placed right inside and in the heart of the sanctuary, but because anyone who touched them, or with a too curious eye looked upon them, was punished with death according to the ordinance of the law, and against that sentence there was no appeal. The only exception made is for one who should be free from all defects, not wasting himself with any passion great or small, but endowed with a nature sound and complete and perfect in every respect.", + "[136] To him it is permitted to enter once a year and behold the sights which are forbidden to others, because in him alone of all resides the winged and heavenly yearning for those forms of good which are incorporeal and imperishable.", + "[137] And so, when smitten by its ideal beauty he follows that archetype which creates by impress the particular virtues, beholding with ecstasy its most divine loveliness, or when he approaches some virtue which has received its impress, ignorance and the condition of the uninstructed are forgotten, and knowledge and instruction are at once remembered.", + "[138] And therefore he says “Wine and strong liquor ye shall not drink, thou and thy sons after thee, when ye enter into the tabernacle of testimony or approach the altar.” In these words he speaks not so much by way of prohibition as stating what he thinks will happen. If a prohibition were intended, it would have been natural to say “do not drink wine when you perform the rites”; the phrase “you shall not” or “will not” drink is naturally used, when the speaker is stating what he thinks. For it is impossible that anyone, whose study and association lie among the general and specific virtues, should let indiscipline, which is the cause of drunkenness and the symptoms which follow it in the soul, have entry to him.", + "[139] And he frequently calls the tabernacle “the tabernacle of testimony,” either because God who cannot lie gives His testimony to virtue, a testimony to which it is excellent and profitable to give ear, or because virtue implants constancy in the souls of men, eradicating with a strong hand the reasonings which doubt and waver, and thus witness-like revealing the truth in the court of human life." + ], + [ + "[140] Again, he says that he whose offerings are wineless shall not even die; meaning that instruction entails immortality, but its absence entails death. For as in our bodies disease is the cause of dissolution, while health preserves them, so in our souls the preserving element is prudence, which is, so to speak, mental health, while the destroying element is folly inflicting incurable malady.", + "[141] This, he says, is “an eternal statute,” and the words mean what they say. For he does hold that there is a deathless law engraved in the nature of the universe which lays down this truth, that instruction is a thing which gives health and safety, while its absence is the cause of disease and destruction.", + "[142] But there is also a further explanation in the words to this effect. A statute which is law in the true sense is thereby eternal, since right reason, which is identical with law, is not destructible; for that its opposite, the unlawful, is ephemeral and of itself subject to dissolution is a truth acknowledged by men of good sense.", + "[143] Again, it is the special task of law and instruction to “distinguish” the profane from the sacred and the impure from the pure, just as conversely it is the way of lawlessness and indiscipline to mix and confuse everything and thus force under the same head things which are in conflict with each other." + ], + [ + "Therefore Samuel too, the greatest of kings and prophets, “will never,” as the scripture tells us, “drink wine or intoxicating liquor till his dying day” (1 Sam. 1:11). For his place has been ordered in the ranks of the divine army, and through the providence of the wise commander he will never leave it.", + "[144] Now probably there was an actual man called Samuel; but we conceive of the Samuel of the scripture, not as a living compound of soul and body, but as a mind which rejoices in the service and worship of God and that only. For his name by interpretation means “appointed or ordered to God,” because he thinks that all actions that are based on idle opinions are grievous disorder.", + "[145] His mother is Hannah, whose name means in our language “grace.” For without divine grace it is impossible either to leave the ranks of mortality, or to stay for ever among the immortal.", + "[146] Now when grace fills the soul, that soul thereby rejoices and smiles and dances, for it is possessed and inspired, so that to many of the unenlightened it may seem to be drunken, crazy and beside itself. And therefore she is addressed by a “boy,” not meaning a single boy, but everyone whose age is ripe for restlessness and defiance and mockery of excellence, in these words: “How long wilt thou be drunken? put away thy wine from thee” (1 Sam. 1:14).", + "[147] For with the God-possessed not only is the soul wont to be stirred and goaded as it were into ecstasy but the body also is flushed and fiery, warmed by the overflowing joy within which passes on the sensation to the outer man, and thus many of the foolish are deceived and suppose that the sober are drunk.", + "[148] Though, indeed, it is true that these sober ones are drunk in a sense, for all good things are united in the strong wine on which they feast, and they receive the loving-cup from perfect virtue; while those others who are drunk with the drunkenness of wine have lived fasting from prudence without ceasing, and no taste of it has come to their famine-stricken lips.", + "[149] Fitly, then, does she answer the reckless one who thinks to mock her stern and austere life, Sirrah, “I a woman am the hard day, I have drunk no wine or strong drink, and I will pour out my soul before the Lord” (1 Sam. 1:15). How vast is the boldness of the soul which is filled with the gracious gifts of God!", + "[150] First, we see, she calls herself a “hard day,” taking the view of the varlet who thought to make a mock of her, for to him and to every fool the way to virtue seems rough and painful and ill to tread, and to this one of the old writers has testified in these words:", + "Vice you may take by squadrons; but there lies
’Twixt you and virtue (so hath God ordained)
Sore travail. Long and steep the road to her,
And rough at first; but—reach the top—and she,
So hard to win, is now an easy prize." + ], + [ + "[151] Secondly, she declares that she has not partaken of wine or strong liquor, glorying that her whole life has been one of unbroken abstinence. And rightly, for indeed it was a great and wonderful feat to follow reason, the free, the unshackled, the pure, which no passion inebriates.", + "[152] And the result of this is that the mind, which has drunk deep of abstinence unmixed, becomes a libation in its whole being, a libation which is poured out to God. What else was meant by the words, “I will pour out my soul before the Lord” but “I will consecrate it all to him, I will loosen all the chains that bound it tight, which the empty aims and desires of mortal life had fastened upon it; I will send it abroad, extend and diffuse it, so that it shall touch the bounds of the All, and hasten to that most glorious and loveliest of visions—the Vision of the Uncreated”?", + "[153] This, then, is the company of the sober who have set before them instruction as their head, while the former was the company of the drunken, whose leader was indiscipline." + ], + [ + "[154] But drunkenness, we saw, does not only signify folly, which is the work of this rejection of discipline, but it also signifies complete insensibility. In the body this is produced by wine, but in the soul by ignorance of things of which we should naturally have acquired knowledge. Consequently on the subject of ignorance I must say a few words, only just what is needful, by way of reminder. Now what we call ignorance is an affection of the soul.", + "[155] To what affection of the body can we liken it, but to the incapacitation of the sense-organs? All who have lost the use of eyes and ears can no longer see or hear and have no knowledge of day and light, which alone in truth make life desirable, but are surrounded by enduring darkness and everlasting night, thus rendered helpless in regard to every issue great or small. These persons are in common life generally and with good reason called “incapable.”", + "[156] For even if all the faculties of the rest of the body should attain the utmost limit of strength and capacity, yet if they are handicapped by the crippling of eyes and ears they fall, and great is that fall, making any reinstatement impossible. For, though we speak of the feet as the support which upholds the man, in reality that is done by the faculties of sight and hearing: possessed of these in their fullness, the man stands uprisen and erect; deprived of them, he gives way and is utterly prostrated.", + "[157] An exactly similar result in the soul is produced by ignorance, which destroys its powers of seeing and hearing, and suffers neither light, which might shew it realities, nor reason, which might be its teacher, to find their way in; but sheds about it profound darkness and a flood of unreason, and turns the soul’s fair and lovely form into a senseless block of stone." + ], + [ + "[158] Similarly knowledge, the opposite of ignorance, may be called the eyes and the ears of the soul. For it fixes the attention on what is said and contemplates what is, and allows no mis-seeing or mis-hearing, but surveys and observes all that is worthy to be heard and seen. And if it be necessary to travel or take ship, it makes its way to the ends of the earth or ocean, to see something more or hear something new.", + "[159] For nothing is so active as the passion for knowledge; it hates sleep and loves wakefulness. So it ever arouses and excites and sharpens the intellect, and compelling it to range in every direction makes it greedy to hear, and instils an incessant thirst for learning.", + "[160] Knowledge, then, provides that sight or hearing, to which we owe each case of right conduct. For he who sees and hears in the moral sense, knows what is good for him, and by choosing this and rejecting its opposite, finds himself benefited. But ignorance entails a more severe disablement to the soul than the disablement of the body, and thus is the cause of all its wrongdoing, since it cannot draw help from outside itself through the warnings which seeing and hearing might give it. Thus, standing utterly alone, and left unguarded and unprotected, it is a butt for the haphazard hostility of men and circumstances alike.", + "[161] Let us, then, never drink so deep of strong liquor as to reduce our senses to inactivity, nor become so estranged from knowledge as to spread the vast and profound darkness of ignorance over our soul." + ], + [ + "[162] Now ignorance as a whole is of two different kinds; one single, that is complete insensibility, the other twofold, that is when a man is not merely the victim of a want of knowledge, but also, encouraged by a false idea of his own wisdom, thinks he knows what he does not know at all.", + "[163] The former is the lesser evil, for it is the cause of less serious and perhaps involuntary errors, and the second is the greater, for it is the parent of great iniquities, not only those which are involuntary, but such as are actually premeditated.", + "[164] It was this especially which brought trouble to Lot—Lot who was the parent of daughters only and could rear no male or perfect growth within his soul. Two daughters he had and their mother was she who was turned into stone, whom we might call “custom,” if we gave her her right name; her nature is hostile to truth, and if we take her with us, she lags behind and gazes round at the old familiar objects and remains among them like a lifeless monument.", + "[165] The elder of these daughters will bear the name of Deliberation, and the younger of Assent. For assent follows deliberation, and no one who has given his assent continues to deliberate. The mind then taking his seat in his council begins to make his daughters busy. With the elder, Deliberation, he proceeds to discuss and examine every point; with the younger, Assent, he readily agrees to every suggestion, giving a friendly welcome to any however hostile, if what they have to give offers any enticement of pleasure however small.", + "[166] In its sober condition the mind does not tolerate this, only when it has succumbed to intoxication and is as though overcome by wine." + ], + [ + "And so we read, “They gave their father wine to drink” (Gen. 19:33).", + "Now this is complete insensibility, that the mind should think itself competent to deliberate by itself on what is to its interests, or to assent to presentations of any kind as though they were a vehicle of solid truth, for human nature is ever quite unable, either by circumspection to discover certainty, or to choose some things as true and profitable, and to reject others as false and injurious.", + "[167] For the vastness of the darkness which overspreads the world of bodies and affairs forbids us to see the nature of each; and though curiosity or love of learning may give us the wish to force our way and peer through the curtain, we shall like blind men stumble over the obstacles before us, lose our footing and miss our object, or if our hands do lay hold of it, we are but guessing at uncertainties and it is not truth but conjecture that is in our grasp.", + "[168] For even if instruction, torch in hand, should go before the mind, shedding her own particular light to give it sight of realities, it would do more harm than good. For its little beam is bound to be extinguished by the vast darkness, and when it is extinguished all power of sight is useless.", + "[169] He who prides himself on his judgement in deliberation, or flatters himself that he is competent to choose this and shun that, should be brought to a recollection of the truth by the following thoughts. If it were always the case that the same objects produced the same impressions on the mind without any variation, it would perhaps be necessary that the two instruments of judgement which nature has established in us, sense and mind, should be held in high esteem as veracious and incorruptible, and that we should not suspend our judgement on any point through doubt but accept a single presentation of two different objects, and on the faith of this choose one and reject the other.", + "[170] But since we prove to be differently affected by them at different times, we can say nothing with certainty about anything, because the picture presented to us is not constant, but subject to changes manifold and multiform." + ], + [ + "Since the mental picture is variable, the judgement we form of it must be variable also. There are many reasons for this.", + "[171] In the first place there are the innumerable differences in living creatures, differences concerned not with a single aspect, but practically with all; differences in birth, in structure and equipment; differences in food and mode of life; differences in predilections and aversions; differences in their sense-activities and sense-movements; differences in the peculiarities which arise from the innumerable ways in which body and soul are affected.", + "[172] For leaving out of sight for the moment those who form judgements, consider examples among the objects of such judgements. Take for instance the chameleon and the polypus. The former, we are told, changes its colour and grows like the kinds of soil over which it is its habit to crawl; the latter grows like the rocks to which it clings in the sea, and we may fairly suppose that this power of changing to various colours is given them by protecting nature as a remedy against the danger of capture.", + "[173] Again, have we not seen the dove’s neck change in the sun’s rays into a thousand different hues, sometimes scarlet and dark blue, or fiery or like red-hot coal, again yellow and then ruddy, and all other kinds of colour, so numerous that it would be difficult to give even their names in full?", + "[174] Indeed it is said that in the land of the Scythians who are known as the Geloans a most extraordinary animal is actually, though no doubt rarely, found called the elk, in size equal to an ox, but with a face shaped very like a deer. The account given of this creature is that it always changes the colour of its hair into that of the places, trees, or any imaginable thing near which it stands, and owing to this similarity of colour, we are told, it is not observed by passers-by, and this fact rather than its bodily strength makes it difficult to catch.", + "[175] These and similar phenomena are clear proofs of the impossibility of apprehension." + ], + [ + "Secondly, there are the diversities on all subjects which, to pass from animals in general, we find also in men in particular.", + "[176] Not only do their judgements on the same objects vary at different times, but different persons receive different impressions of pleasure or its reverse from the same things. For what is disliked by some is enjoyed by others, and contrariwise what some receive with open arms as acceptable and agreeable to their nature is utterly scouted by others as alien and repugnant.", + "[177] For example, I have often when I chanced to be in the theatre noticed the effect produced by some single tune sung by the actors on the stage or played by the musicians. Some of the audience are so moved, that in their excitement they cannot help raising their voices in a chorus of acclamation. Others are so unstirred that, as far as this is concerned, you might suppose them on a level of feeling with the senseless benches on which they sit. Others, again, are so repelled that they are off and away from the performance, and indeed, as they go, block their ears with both hands for fear that some echo of the music should remain to haunt them and produce a sense of discomfort to irritate and pain their souls.", + "[178] But it is needless to quote such cases as these. Every single individual in his own person is subject, extraordinary though it be, to numberless changes and variations in body and soul, and chooses at one time and rejects at another things which do not change, but retain the natural constitution which they have had throughout.", + "[179] The same feelings are not experienced in health as in sickness, in wakefulness as in sleep, in youth as in age. And people receive different mental impressions according as they are standing or moving, confident or affrighted, sad or joyful, loving or hating.", + "[180] And why tediously pursue the subject? For to put it shortly, our bodies and souls are in a state of motion, natural or unnatural, which considered as a whole produces that ceaseless change in the mental pictures presented to us which makes us the victim of conflicting and incongruous dreams." + ], + [ + "[181] But the inconstancy of impressions is particularly caused by the positions and surroundings of the several objects and their distances from the observer.", + "[182] We see that fishes in the sea, when they swim with their fins stretched, always look larger than nature has made them, and oars, however straight they are, appear bent below the water. Still more—the mind is often misled by distant objects which create false impressions.", + "[183] Sometimes we suppose lifeless objects to be living objects or the converse. And we have similar illusions about things stationary and moving, advancing and receding, short and long, circular and multilateral. And numberless other distortions of the truth are produced even when sight is unimpeded, which no sane person would accept as trustworthy." + ], + [ + "[184] What again of quantities in prepared mixtures? Their powers of benefiting or injuring depend on the relative quantity of the various ingredients, as we see in numberless cases and particularly in the drugs used by medical science.", + "[185] For quantity in compounds is measured by regular standards, and we cannot with safety stop short of or go beyond what they prescribe; for anything smaller or greater than this respectively overweakens or overstrains the force of the preparation. In both cases harm is done. In the former case the medicine is incapable through its weakness of producing any effect, while in the latter its high degree of potency makes it a force of active mischief. And again according to its roughness or smoothness, and its density and compactness on the one hand, or its sponginess and dilatation on the other, it exhibits clearly the means of testing its power of helping or harming.", + "[186] Again, everyone knows that practically nothing at all which exists is intelligible by itself and in itself, but everything is appreciated only by comparison with its opposite; as small by comparison with great, dry with wet, hot with cold, light with heavy, black with white, weak with strong, few with many. The same rule holds with all that concerns virtue and vice.", + "[187] We only know the profitable through the hurtful, the noble by contrast with the base, the just and the good in general by comparison with the unjust and evil. And indeed if we consider we shall see that everything else in the world is judged on the same pattern. For in itself each thing is beyond our apprehension, and it is only by bringing it into relation with something else that it seems to be known.", + "[188] Now that which is incapable of attesting itself and needs to be vouched for by something else, gives no sure ground for belief. And it follows that on this principle we can estimate at their true value lightly-made affirmations and negations on any subject whatever.", + "[189] Nor is this strange. For anyone who penetrates deeper into things and views them in a purer light, will recognize that no single thing presents itself to us in its own absolute nature but all contain interlacings and intermixtures of the most complicated kind." + ], + [ + "[190] For instance, how do we apprehend colours? Surely by means of the externals, air and light, and the internal moisture in the eye itself. How do we discriminate between sweet and bitter? Can we do so without the juices in the mouth, both those which are in accord with nature and those which are not? Surely not. Again, do the odours produced by burning incense present to us the natures of the substances in a pure and simple form, or in a combination, in which themselves and air, or sometimes also the fire which dissolves the material, are joined with the faculty possessed by the nostrils?", + "[191] From this we deduce that we do not apprehend colours, but only the combination produced by the light and the material substances to which the colours belong, nor smells, but only the mixture of the emanation from the substances with the all-admitting air; nor flavours, but only the something produced by the application of what we taste to the moisture in our mouths." + ], + [ + "[192] Since these things are so, those who do not shrink from facile affirmation or negation of anything whatsoever deserve to be held guilty of folly or rashness or imposture. For if the properties of things by themselves are beyond our ken, and if it is only the mixture formed by the contribution of many factors which is open to our vision; if, once more, it is as impossible to discern through the combinations the particular form of each of the contributing factors as it is to see them in their invisibility, what course is left to us but to suspend our judgement?", + "[193] And are we not warned against giving over-ready credence to uncertainties by other considerations? I allude to certain facts, the evidence for which is found practically over the whole world as known to us—facts which entail on Greek and barbarian alike the universal tendency to error which positive judgement brings. By these I mean of course ways of life from boyhood upwards, traditional usages, ancient laws, not a single one of which is regarded in the same light universally, but every country, nation and city, or rather every village and house, indeed every man, woman and infant child takes a totally different view of it.", + "[194] As a proof of this we see that what is base with us is noble with others, what is seemly and just with us is unseemly or unjust with them, our holy is their unholy, our lawful their unlawful, our laudable their blameworthy, our meritorious their criminal, and in all other matters their judgement is the opposite of ours.", + "[195] And why prolong the subject when our attention is called elsewhere by more vital matters? Still if anyone undistracted by some newer subject of contemplation should care to devote his leisure to the subject which has been before us, and to examine the ways of life, usages and customs of different countries, nations, cities and places, subjects and rulers, high and low, freemen and slaves, ignorant and learned, it will occupy not only a day or two, not only a month or a year, but his whole lifetime, even though his years be many, and all the same he will leave behind him many such questions, which he knows not of, unexamined, unconsidered and unheard.", + "[196] Since then the divers customs of divers persons are not distinguished merely by some slight difference, but exhibit an absolute contrast, amounting to bitter antagonism, it is inevitable that the impressions made upon the mind should differ and that the judgements formed should be at war with each other." + ], + [ + "[197] In view of these facts, who is so senseless and deranged as to assert positively that any particular thing is just or prudent or honourable or profitable? For what one determines to be such, will be repudiated by another who has practised the opposite from childhood.", + "[198] Now I for my part do not wonder that the chaotic and promiscuous multitude who are bound in inglorious slavery to usages and customs introduced anyhow, and who are indoctrinated from the cradle with the lesson of obedience to them, as to masters and despots, with their souls buffeted into subjection and incapable of entertaining any high or generous feeling, should give credence to traditions delivered once for all, and leaving their minds unexercised, should give vent to affirmations and negations with out inquiry or examination. But I do wonder that the multitude of so-called philosophers, who feign to be seeking for exact and absolute certainty in things, are divided into troops and companies and propound dogmatic conclusions widely different and often diametrically opposite not on some single chance point, but on practically all points great or small, which constitute the problems which they seek to solve.", + "[199] When some assert that the universe is infinite, others that it is finite, and some declare it to be created, others uncreated; when some refuse to connect it with any ruler or governor, but make it dependent on the automatic action of an unreasoning force, while others postulate a marvellous providence, caring for the whole and each part, exerted by a deity who guides and steers it and makes safe its steps, it is impossible that the substance of things should be apprehended by them in the same form.", + "[200] Again, when the nature of the good is the subject of inquiry, do not the ideas which present themselves compel us to withhold judgement rather than give assent? For some hold that the morally beautiful is the only good and make the soul its repository, while others split up the good into subdivisions and extend it to include the body and things outside the body.", + "[201] These persons say that fortunate circumstances are the guards and attendants of the body, and that health and strength and soundness and exactness of perception in the sense-organs and all other things of the kind serve the same purpose to the sovereign soul. The nature of the good, they hold, divides itself into three classes, of which the third and outermost protects the weakness of the second, which again proves to be a strong bulwark and safeguard of the first.", + "[202] And with regard to these, as well as to the relative value of different ways of living, and the ends to which all our actions should be referred, and numberless other points, which are included in the study of logic, ethics and physics, a host of questions have arisen on none of which hitherto have the inquirers arrived at unanimity." + ], + [ + "[203] We see then that the mind is fitly represented as labouring under absence of knowledge, when its two daughters, Deliberation and Assent, are in contact with it and become its bed-fellows. For we are told, “He knew not when they slept and rose up” (Gen. 19:33, 35).", + "[204] The mind, it seems, does not grasp clearly or firmly either sleeping or waking, or yet rest or motion, but it is just when it thinks it has shewn its powers of deliberation at their best, that it proves to be most lacking in that power, for the issue of events bears no resemblance to its expectations.", + "[205] And again when it has been pleased to subscribe to anything as true, it earns the condemnation passed on reckless thinking, for it appears that what it once believed in and thought to be most firmly established is really untrustworthy and insecure. The conclusion is that since things so often turn out the opposite of what we expect, the safest course is to suspend judgement." + ], + [ + "[206] This topic has now been sufficiently discussed. Let us turn our discussion to what follows next. We said that one thing signified by drunkenness is that gluttony whose great power for mischief is so widespread and constant, which leaves those who indulge in it, as we may see, with a void in their desires, even though they have every vacant place in their bodies filled.", + "[207] Such persons, when glutted and satiated by the quantities they have engorged, may for a while like weary-limbed athletes give their bodies a breathing-space, but ere long they make themselves ready to take part in the same encounter.", + "[208] So we see the King of Egypt, that is of the body, though he seemed to be angry with the cup-bearer who ministered to his drunkenness, represented in the holy books as being reconciled to him after a short time. He remembered the passion which excited his desires on his birthday—the day of his birth into a being destined to perish—not on the day of the light, which has no birth, a day which perishes not. For we are told that it was Pharaoh’s birthday (Gen. 40:20) when he sent for the chief cup-bearer from the prison to pour the cup of reconciliation.", + "[209] It is characteristic of the friend of passion that things created and perishable seem to him bright and shining, because in relation to knowledge of things imperishable, he dwells in night and profound darkness, and therefore at once he welcomes the drunkenness which brings pleasure in its train and him who is the minister of drunkenness." + ], + [ + "[210] The weak-willed incontinent soul has three servants who provide its feasts, the chief baker, the chief butler and the chief cook, whom our most admirable Moses mentions in these words, “And Pharaoh was wroth with his two eunuchs, with the chief butler and the chief baker, and he put them in prison under the chief gaoler” (Gen. 40:2, 3). But the chief cook is also a eunuch, for we have in another place, “and Joseph was brought down into Egypt and became the property of the eunuch of Pharaoh, the chief cook” (Gen. 39:1), and again “they sold Joseph to the eunuch of Pharaoh, the chief cook” (Gen. 37:36).", + "[211] Why is it that not a single one of these offices is entrusted to a real man or woman? Is it not because nature has trained men to sow the germs of life and women to receive them, and the mating of these two is the cause of generation and of the permanence of the All, while on the other hand it is the nature of the soul which is impotent and barren, or rather has been made so by emasculation, to delight in costly bakemeats and drinks and dishes elaborately prepared? For such a soul is neither able to drop the truly masculine seeds of virtue nor yet to receive and foster what is so dropped, but like a sorry stony field is only capable of blighting the successive growths, which were meant to live.", + "[212] In fact we have a doctrine laid down most profitable to us all, that every craftsman whose work is to produce pleasure can produce no fruit of wisdom. He is neither male nor female, for he is incapable of either giving or receiving the seeds whence spring the growth that perishes not, and the base craft he practises is aimed against human life. He destroys the indestructible and quenches the unquenchable ever-abiding lamps of nature.", + "[213] None such does Moses permit to enter the congregation of God, for he says, “He who has lost the organs of generation shall not come into the congregation of the Lord” (Deut. 23:1)." + ], + [ + "For what use can he find in listening to holy words, who can beget no offspring of wisdom, when the knife has cut away the power of faith, and the store of truths which might best profit human life he cannot keep in his charge?", + "[214] Now mankind, as we have seen, has three caterers, the baker, the cup-bearer and the cook. This is natural enough since we desire the use and enjoyment of these three things, bread, flesh and drink. But some desire only the bare necessities, the use of which is needed to keep life from being unhealthy and sordid; while others seek them in luxurious forms, which excite the cravings of the appetite, and in extravagant quantities, which oppress and overload the receptacles of the body, and often produce grave disorders of every kind.", + "[215] The first of these classes who are not specialists in pleasure or voluptuousness or passion are like the ordinary public in a city who live an inoffensive and innocuous life, who have few wants and therefore do not require versatile and highly-skilled artists to serve them, but only those who attempt no more than a plain and simple form of service, just cooks, cup-bearers and bakers.", + "[216] But the second class, holding that pleasant living is sovereignty and kingship, and judging all things great and small by this standard, consider it their due to employ chief cooks, chief butlers, chief bakers, that is those who have worked up to a high pitch of refinement the arts which they severally profess.", + "[217] Milk cakes, honey cakes, numberless other kinds of bakemeats in the greatest possible variety, elaborately calculated to beguile the eye as well as the palate, not only with diversities of material, but also by the way in which the constituents are proportioned and the shapes in which they appear, engage the care and attention of the master-hands in confectionery.", + "[218] As for wine, whether it is such as is quickly digested and leaves no headache, whether on the other hand it has a fine bouquet and fragrance, whether it needs a small or great dilution to fit it for a fierce and heated carousal or a mild and quiet festivity, these and all such questions are the study of chief butlers, who have reached the very summit of their art.", + "[219] Again, the skilful dressing and preparation of fishes, birds and the like, and the flavouring of other savoury dishes, is a task readily accomplished by highly scientific professionals, whose constant drill and practice in catering for the life, which all its voluptuous luxury cannot make worth living, has given them the ingenuity to invent hundreds of other delicacies besides those which they have seen and heard of." + ], + [ + "[220] Observe that while all these three were shewn to be eunuchs and unable to beget wisdom, it was the butler with whom the mind, whose kingdom is the belly, made his compact of peace. For the passion for wine is extraordinarily strong in mankind, and is unique in this, that it does not produce satiety. For whereas everyone is satisfied with a certain amount of sleep and food and sexual intercourse and the like, this is rarely so with strong drink, particularly among practised topers.", + "[221] They drink but do not slake their thirst and, while they begin with smaller cups, as they advance they call for the wine to be poured in larger goblets. And when they get mellow and well warmed, they lose all control of themselves, and put beakers and cans and whole basins to their lips and drain them at a draught until either they are overcome with deep sleep, or the influx of the liquor fills up the cavities and overflows.", + "[222] But even then the insatiable craving within them rages as if it were still starving. “For their vine is of the vine of Sodom,” as Moses says, “and their tendrils of Gomorrah, their grapes are grapes of gall, a cluster of bitterness to them. Their wine is the wrath of dragons and the incurable wrath of asps” (Deut. 32:32, 33). Sodom is indeed by interpretation barrenness and blindness, and Moses here likens to a vine and its produce those who are under the thrall of wine-bibbing and gluttony and the basest of pleasures.", + "[223] His inner meaning is of this kind. No plant of true gladness grows in the soul of the wicked, since it has no healthy roots, but such as were burnt to ashes, when God passed well-deserved sentence upon the impious, and the heavens rained instead of water the unquenchable flames of the thunderbolt. In such a soul all that grows is the lust which is barren of excellence, and blinded to all that is worthy of its contemplation, and this lust he compares to a vine; not that which is the mother of kindly fruits, but a vine which proves to be the bearer of bitterness and wickedness and villainy and wrath and anger and savage moods and tempers, the vine which stings the soul like vipers and venomous asps, and that sting none can cure.", + "[224] Let us pray that these may be averted, and implore the all-merciful God to destroy this wild vine and decree eternal banishment to the eunuchs and all those who do not beget virtue, and that while in their stead He plants in the garden of our souls the trees of right instruction, He may grant us fruits of genuine worth and true virility, and powers of reason, capable of begetting good actions and also of bringing the virtues to their fullness, gifted too with the strength to bind together and keep safe for ever all that is akin to real happiness." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE EBRIETATE", + "§ 2. Sometimes he gives opposite orders. In Numb. 6:3 the Nazarite during the period of his vow is forbidden wine. In v. 20 the LXX has “he shall drink it,” which Philo takes for a command.", + "§ 4. The MS. text, as Adler points out, gives better sense than Wendland’s correction (following Mangey). It is difficult to give any meaning to “the gladness which embraces the rest,” and below ἐπιθυμία is the cause of ἀπληστία, not, as Wendland would make it, a synonym.", + "§ 12. For the reading ἐκδιδοῦσαι see Adler, Wiener Studien 44, p. 220. Apart from its superior MS. authority, it makes better sense; ἀπαιδευσία is not the source of all actions, as the other reading implies.", + "§ 14. Riotous liver. The odd word συμβολοκοπῶ, which is apparently only found in the LXX and Apocrypha, is rightly enough traced by Philo to the συμβολαί or contributions which the feaster paid. The origin of the depreciatory suffix -κοπ … is obscure. Philo attempts to account for it after his usual manner in 23. Other similar formations are φαντασιοκοπεῖν, δωροκοπεῖν, πορνοκοπεῖν.", + "§ 21. Complete irregularity of life. Philo several times uses ἐκδιαίτησις and its verb for the rejecting of what is required by the moral sense of the community. Thus the setting up of the golden calf is felt by the tribe of Levi to be an ἐκδιαίτησις, De Spec. Leg. iii. 126, and violation of the Sabbath may become ἀρχὴ τῆς περὶ τὰ ἄλλα ἐκδιαιτήσεως, De Som. ii. 123. The verb has occurred in De Gig. 21.", + "§ 30. “Father and mother,” etc. I.e. the terms may be used in the figurative sense given in this section, or in the other figurative sense given in 33, as well as literally. Or possibly the meaning of the sentence may be that, while in the text from Deuteronomy the father and mother are grouped together, as acting in concert, their functions are really different.", + "§ 31. Obtained. The LXX has ἔκτισε instead of ἐκτήσατο. Ryle (Philo and Holy Scripture, p. 296) points out that Philo’s word is a more accurate translation of the Hebrew and is actually used by Aquila, Symmachus, and Theodotion. He suggests that ἔκτισε may have resulted from a corrupt ἐκτίσατο.", + "§ 33. The disciples, who have followed in their company. The parable implied is that God and His wisdom are in the truest sense the parents of mankind (as included in the All). Reason and convention have been trained by the divine Pair to be the educators of mankind and thus stand to them in a sense as parents also.", + "§§ 36–64. The depreciation of the “feminine” element of convention in these sections cannot altogether be reconciled with the high estimate of it in 80–92. The best we can say for it is that Philo regards this “maternal” influence as good or bad, according as it is supported and regulated, or not, by the “paternal.”", + "§ 42. Is not the Maker, etc. The argument is “God should be known to us from the beginning” (1) because He is the father of all, (2) because He presides at (belongs to) the beginning. It would be stated more logically if we transposed ἀρχηγέτης and ὁ κτίστης, “Is not the Maker of the Universe its ἀρχηγέτης and Father?” Indeed this meaning might be got, though somewhat unnaturally, out of the text as it stands, if we take καὶ πατὴρ αὐτοῦ with ἀρχηγέτης as predicate instead of coupling it with ὁ κτίστης.", + "§ 48. The timeless also exists in nature. Literally “there are also timeless natures.” Philo is here as often (e.g. De Plant. 120) contrasting the “physical” (in his sense) with the ethical. But the thought is obscure. Perhaps it is something as follows. The dealings of God (here identified with nature) are timeless and therefore the “Practiser” will neglect time-order and look to order in value and thus desire to pass from the lower to the higher (νεώτερος and πρεσβύτερος passing as often from the sense of precedence in time to that of precedence in value).", + "Ibid. The laws of human character. Or the department of thought which deals with human conduct; ἠθοποιός, literally “forming conduct” seems here to be used for ἠθικός. Cf. ἠθοποιίαν 92. Wendland wished to read ἠθικός, but the usage, though perhaps rare, is natural enough, as Greek philosophy holds that right conduct must be based on ethics, and conversely that a knowledge of ethics will produce right conduct.", + "§ 51. This section seems to mean that Philo was familiar with cases where those whose education in the Encyclia had been neglected were at pains to repair the loss in later life. This is perhaps not surprising. The Encyclia, or at least its most important elements γραμματική and rhetoric, were more studied by adults and entered more into the life of the upper classes than our school subjects do with us, and a man might well feel at a loss in good society without them. That Philo regards such a return to the Encyclia as a retrograde step follows from his peculiar view of them. Taken at the proper time, i.e. in boyhood, they are almost indispensable as an introduction to philosophy. Taken later, they are mere vanity and thus at the end of 52 they are equated with “external goods.”", + "Ibid. Left the right path. Or “missed their way,” “gone where no road is.” The phrase ἀνοδίᾳ χρῆσθαι has occurred in De Agr. 101.", + "§ 56. Discoursing with herself. Rachel’s answer to Laban is regarded as symbolizing the admission which every reflecting soul must make to itself of its inability to rise up against the “outward goods” which Laban represents. In using διαλόγοις thus, Philo may have been influenced by Plato, Soph. 263 F ὀ μὲν ἐντὸς τῆς ψυχῆς πρὸς αὐτὸν διάλογος ἀνεὺ φωνῆς γιγνόμενος τοῦτʼ αὐτὸ ἡμῖν ἐπωνομάσθη διάνοια.", + "§ 70. The uttered word. For the Stoic distinction between λόγος προφορικός (speech) and λόγος ἐνδιάθετος (thought) see note on De Gig. 52. The latter, not the former, distinguishes men from animals, for ravens and parrots speak (S.V.F. ii. 135); still speech is nearer to the mind than the senses are.", + "§ 73. The treatment of the story differs considerably from that in Leg. All. iii. 242, De Post. 183, De Mut. 108. There the woman is pleasure or passion and the man is ignored; and the piercing through the “mother-part” is to prevent her engendering further evil. Here the woman is the belief which ascribes causation to creation itself, the man the ideas or reasonings based on this belief, and the piercing through the womb is to show that no real power of bearing belongs to creation. Philo is of course assisted by δόξα being feminine, and λογισμός masculine.", + "§ 74. Adler aptly supports the MS. reading by τοῖς κοίνοις ἀνθρώπων ἔθεσιν ἁλίσκονται 68. But it must be admitted that this use of πρός for “belonging to” “like” is strange, if not, as Wendland says, impossible. Such phrases as πρὸς γυναῖκός ἐστι (regularly followed by the verb “to be,” expressed or understood) are hardly parallel.", + "§ 84. For if you have learnt … mother. Adler points out that these words also as well as the quotation which follows are reminiscent of Proverbs. Cf. 1:8, “My son, hear the instructions of thy father and forsake not the laws (LXX μὴ ἀπώσῃ θεσμούς) of thy mother.”", + "§ 88. Art of arts. So ἀρετή is a τέχνη περὶ ὅλου τοῦ βίου (S.V.F. iii. 560, where we have the Stoic doctrine that the wise man does all things which he undertakes well).", + "§ 95. Aggressor in wickedness. The exact meaning of προσεπιβαίνειν is doubtful; clearly it is an antithesis to imitating their virtue. Perhaps “to go further and trample on them.” Mangey translated it by “praevaricari.”", + "Ibid. Vanity most honoured among the Egyptians. I.e. Apis, which Philo identifies with the Calf of Ex. 32. He is also thinking of Aaron’s words in v. 4. The phrase “vanity of the Egyptians” recurs several times in Philo, generally with allusion to this incident.", + "§ 96. And he said. I.e. Moses, as the interpretation shows; see next note.", + "§ 98. Personal experience … the one who watches the course of events. In this interpretation Joshua and Moses apparently represent two aspects of the man’s self. He feels the inward tumult, and then the reasoning side of his nature (the Moses in us) interprets the true cause. This reasoning side is identified with the Holy Word in 104.", + "§ 113. The full text of Numb. 21:17–18 should be compared with Philo’s interpretation. ἐξάρχετε αὐτῳ φρέαρ· ὤρυξαν αὐτὸ ἄρχοντες, ἐξελατόμησαν αὐτὸ βασιλεῖς ἐθνῶν ἐν τῇ βασιλείᾳ αὐτῶν, ἐν τῷ κυριεῦσαι αὐτῶν. The ἐξάρχετε of this is reproduced by ἐξάρχει in the previous section, and a comparison with De Vita Mosis i. 256 suggests that he interprets ὤρυξαν by searching for or finding wisdom (ἀναζητῆσαι, in V.M. εὕρεσις) and ἐλατόμησαν by building it up (κατεργάσασθαι, in V.M. κατασκευή), while “conquered” represents ἐν τῷ κυριεῦσαι αὐτῶν.", + "§§ 114–118. In the original the captains have made the roll-call of their men and no one has failed to answer (διαπεφώνηκεν). In the allegory the aspirants to spiritual power (this is based on the description of them as καθεσταμένοι εἰς τὰς χιλιαρχίας τῆς δυνάμεως, v. 48) make themselves masters (εἰλήφασι) of the opposing forces of false courage. These, under the influence of the higher nature, are reduced to the mean, i.e. true courage, and thus none “is at discord.” This, which, though not the meaning of the LXX, is the natural meaning of the word, serves to connect the passage with the other songs of victory. Cf. De Conf. 55.", + "This rendering assumes the “captains” to be the antecedent of οὕς. It would make better sense to make λόγους the antecedent, for then πολεμικούς would be equated with the πολεμιστῶν of Numbers. We should have, however, then to take δυσὶν ἀντιτεταγμένους τέλεσιν as “arranged in two battalions”—an unnatural use of the dative.", + "§ 115. Two battalions. Combined with this military sense of τέλος there is perhaps the thought of the philosophical sense “purposes,” “motives.”", + "§ 132. Copies. It will be observed that εἰκόνες is used in a different sense to that of 134. The literal tabernacle and altar are both εἰκόνες (or symbols) of their spiritual counterparts. The spiritual altar is an εἰκών of the spiritual temple in the philosophical sense of the theory of ideas. But perhaps ταῦτα stands for the phenomenal world in general, in which case we have the philosophical use or something like it.", + "§ 134. This section seems to the translator to raise difficult questions which he is unable to answer with any confidence, and leaves to some more accomplished Platonist. The tabernacle is generic virtue, the altar is the particular virtues, which one would naturally suppose to be the ordinary four, justice, temperance, etc. In what sense are these (a) perceptible by the senses yet (b) never actually perceived by them? The answer to (a) may perhaps be that by the particular virtues he does not mean the specific virtues in the abstract, but the manifestations of them in particular persons. This will agree with De Cher. 5, where the particular and specific virtues (ἐν μέρει καὶ κατʼ εἶδος) are contrasted with generic virtue, and then these particular virtues are defined as “virtues in the I,” and therefore perishable, because the “I” is perishable! If this is so, what is the answer to (b)? Is it that while these virtues are conceivable in the individual, they are never realized? This hardly seems satisfactory.", + "The question between ἰδέας acc. plur. (Wendland and Cohn) and ἰδέας gen. sing. (Adler) may be argued as follows. For the acc. it may be said that Philo uses the word in a loose sense for the νοητὰ θεωρήματα of 132. Both generic and specific virtues belong to a different order of things from the material altar and tabernacle. Or again, if Philo means the specific virtues in the abstract, are not these also ἴδεαι, as well as the generic, which is their ἰδέα? On the other hand, the genitive is strongly suggested by the antithesis to αἰσθητὴ εἰκών and the similar antithesis in 137.", + "§ 142. Right reason which is identical with law. This glorification of νόμος is definitely Stoic; see S.V.F. iii. 613.", + "§ 146. παρακινεῖν. As Adler points out, Philo is thinking of Phaedrus 249 D, where the truly inspired (ἐνθουσιάζων) is reproved by the many as παρακινῶν.", + "§ 150. Hard day. Adler’s suggestion that ἡμέρα means “(and at the same time) easy” finds some support in the quotation from Hesiod. But there is no such suggestion in the varlet’s words. It must be remembered that Philo found the phrase in the LXX and did not invent it. We need not suppose that he gave ἡμέρα any definite meaning, or again he may have interpreted it as “a day’s journey.” And if he really found in it any such edifying suggestion, as Adler supposes, he would surely have enlarged upon it.", + "§ 157. Reason … unreason. The translator is baffled, as often, by the way in which Philo combines and intertwines λόγος as “reason” or “thought” with λόγος as “speech.” He is working out the idea of soul-sight (intuition) and soul-hearing (learning by instruction). The latter may be equated with λόγος “reason,” but as we learn through words it may also be equated with λόγος “word” and this is indicated by the antithesis of τοῖς λεγομένοις and τὰ ὄντα in § 158.", + "§ 158. Mis-seeing or mis-hearing. Cf. S.V.F. iii. 548 ἀλλʼ οὐδὲ παρορᾶν οὐδὲ παρακούειν νομίζουσι τὸν σοφόν.", + "§ 170. There are many reasons for this. Here begins Philo’s version of the “tropes of Aenesidemus,” see Anal. Intr. pp. 314 f. It should be noted that Philo omits two of the ten tropes, as they are stated by Sextus Empiricus (Pyrrh. Hyp. i. 36 f.) and Diogenes Laertius ix. 79–88. These two are (a) the differences in the sensations produced by different senses in the same individual, e.g. honey is pleasant to the taste, but unpleasant to the eye, (b) the different feelings produced by the same recurrence according to its rarity or frequency, e.g. when earthquakes are common they do not cause any excitement.", + "Ibid. In the first place. The first trope is called by Sextus (Pyrrh. Hyp. i. 36) “that of the variety in animals” (ὁ παρὰ τὴν τῶν ζῴων ἐξαλλαγήν), the argument being that, as animals are constructed so differently, we must suppose that the impressions which the same object gives them are different.", + "§ 172. Those who form judgements. The tropes were classified according as the difference of impressions arises from something in the subject who forms the impression (τὸ κρῖνον) or from the object which creates the impression (τὸ κρινόμενον), or from both combined (Sextus, ibid. 38). The first, second, and third as given by Philo belong to the first class, the fifth to the second, and the other four to the third.", + "§§ 172–174. The introduction of these examples, which have no parallel in Sextus or Diogenes, is quite illogical. Clearly there is no suggestion that the polypus, chameleon, and elk receive different impressions. If germane at all they should come under the trope of “position” etc. (181) But with the exception of the dove’s neck, the examples have no bearing on the argument, since these changes of “camouflage” are supposed to be actual changes. Philo, or the source from which he drew, was attracted by the interest of these supposed changes in the animal world and could not refrain from noticing them in a passage which deals with animals. That the illogicality did not altogether escape him is shown by his remarking that they belong to the κρινόμενα, not to the κρίνοντα.", + "§ 173. The dove’s neck. A common example with the “bent oar” of an illusion (see Reid on Acad. ii. 79). Sextus (ibid. 120) and Diogenes ix. 86 rightly give it under “position,” but ascribe the change to the way the neck is turned (Lucr. ii. 801, like Philo, to the sun’s ray).", + "§ 175. Impossibility of apprehension. This leading term of the Sceptics, properly speaking, applies to the object which cannot be apprehended, but came to signify their general doctrine. Hicks (Diog. Laert. ix. 61) translates it “agnosticism.”", + "Ibid. Secondly. The second trope, called by Sextus ὁ παρὰ τὴν τῶν ἀνθρώπων διαφοράν (ibid. 79). While the variety in animals was a prima facie ground for thinking that the animal man was liable to a similar instability of impressions, this is supposed to need special proof, which this trope gives.", + "Ibid. Not only do their judgements. I.e. of the same people. Wendland’s proposed insertion of οἱ αὐτοὶ in contrast to ἕτεροι is unnecessary, though “the same” is implied. The changes in animals just mentioned being all in the same animal, suggest that there are analogous mental changes in individual men. This, however, belongs to the third trope and is only mentioned in passing, before we pass to the subject of the second trope.", + "§ 176. ἑπισπασάμενοι seems elsewhere, as in De Gig. 44, to suggest using influence or force to attract. Adler’s ἀσπασάμενοι would be more natural; but there is hardly sufficient reason for the change. Perhaps ἐπασπασάμενοι. The word is only quoted from the 6th century A.D., but there are such things as ἅπαξ εἰρημένα in Philo.", + "§ 178. The third trope (Sextus’s fourth), called by him ὁ παρὰ τὰς περιστάσεις, ibid. 100.", + "§ 181. The fourth trope (fifth in Sextus, who uses the same phrase as here, ὁ παρὰ τὰς θέσεις καὶ τὰ διαστήματα καὶ τοὺς τόπους), ibid. 119. For positions or attitudes (θέσεις), i.e. of the object itself, Sextus gives the dove’s bent neck, and Philo’s swimming fish perhaps come under this head. For surroundings (τόποι), Sextus gives the bent oar and also the faintness of candle-light in the sun. For distances from the observer (διαστήματα), Sextus gives the varying appearance of a ship at sea.", + "§ 184. The fifth trope (Sextus’s seventh, ibid. 129, his sixth being taken by Philo in 190). Sextus calls it ὁ παρὰ τὰς ποσότητας καὶ σκευασίας τῶν ὑποκειμένων. It would perhaps be better to translate ἐν τοῖς σκευαζομένοις by “preparations” simply and to omit “relative” and “in the various ingredients” in what follows; also to render συνθέσεσι by “aggregations” rather than “compounds.” Sextus explains that by σκενασίας he means συνθέσεις in general and the examples show that these need not be of more than one substance.", + "§ 186. The sixth trope (Sextus’s eighth, ὁ ἀπὸ τοῦ πρός τι), ibid. 135.", + "§ 190. The seventh trope (Sextus’s sixth, ὁ παρὰ τὰς ἐπιμιξίας), ibid. 124.", + "Ibid. Those which are in accord with nature, etc. I.e. apparently, pleasant or unpleasant. Cf. the definition of pleasure and pain in Timaeus 64 D. But the epithet would naturally be applied to the χυλοί in the sense of flavours, as in 191, rather than to the “juices of the mouth.” The following point may perhaps be worth consideration. In the parallel in Sextus these mouth-juices are ὕλαι ἐν τοῖς γεύσεως τόποις ὑποκείμεναι. If we read here ἐνστομίων <ὑλῶν> χυλῶν ὅσοι κτλ., i.e. “can we, without the substances in the mouth, tell what flavours are natural and what unnatural?” we should have a text which would easily lend itself to corruption.", + "§ 193. The eighth and last trope (Sextus’s tenth, stated by him as ὁ παρὰ τὰς ἀγωγὰς καὶ τὰ ἔθη καὶ τοὺς νόμους καὶ τὰς μυθικὰς πίστεις καὶ τὰς δογματικὰς ὑπολήψεις), ibid. 145. The first two of them are repeated by Philo in the same words, and the δογματικαὶ ὑπολήψεις appear in 198 ff. But there is nothing corresponding to the μυθικαὶ πίστεις, i.e. the popular superstitions which with the scientific theories of the philosophers are represented by the Sceptics as having such a total want of agreement as to put the coping-stone on the accumulation of evidence for human ἀκαταληψία.", + "Ibid. Ways of life. We might take ἀγωγαὶ αἱ ἐκ παίδων to mean “systems of education,” but Sextus explains it as αἱρέσεις βίου ἢ πραγμάτων περὶ ἕνα ἢ πολλούς, illustrating it by Diogenes’ asceticism and Spartan discipline.", + "§ 198. Here begin the δογματικαὶ ὑπολήψεις. The first part of the section bears a considerable resemblance to “Longinus,” De Sublimitate xliv. 3, 4, describing the tyranny of custom, from the cradle (ἐνεσπαργανωμένοι) and the buffeted (κεκονδυλισμένον) condition of the multitude.", + "§ 199. The opinions here mentioned may be roughly classified as following:", + "Infinite (Epicurean)—Finite (Stoic).", + "Created (Stoics and Epicureans)—Uncreated (Peripatetic).", + "No providence (Epicurean)—Providence (Stoic).", + "One “good” (Stoic)—Three “goods” (Peripatetic).", + "§ 206. Gluttony. This represents the ἀπληστία of 4 and 6.", + "§ 208. Cup of reconciliation. The phrase ἐπὶ σπονδαῖς combines the idea of pouring wine as cup-bearer (Gen. 40:21) and the common meaning of “on the conditions of a truce.”", + "§ 213. Lost the organs of generation. For the literal meaning see A.V. ἐκτετμημένῳ πίστιν interprets ἀποκεκομμένος, and παρακαταθήκην etc. interprets θλαδίας.", + "§ 218. Fine bouquet. The adj. ἄνθιμος or ἄνθινος is explained by Hesychius and the Scholiast as meaning (a) flavoured with herbs or flowers, (b) smelling like flowers. The latter is more suitable here.", + "§ 221. Cavities, or “stomachs,” a use of ὄγκος not given in the dictionaries, but found in Plutarch, Mor. 652 E and elsewhere (see Wyttenbach’s index)." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1930", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על השיכרות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על השיכרות", + "enTitle": "On Drunkenness", + "key": "On Drunkenness", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On Rewards and Punishments/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939.json b/json/Second Temple/Philo/On Rewards and Punishments/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e621433f6848074b306c82ea40441a9b83ab0a1b --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On Rewards and Punishments/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939.json @@ -0,0 +1,319 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On Rewards and Punishments", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על השכר והעונש", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "ON REWARDS AND PUNISHMENTS (DE PRAEMIIS ET POENIS)
INTRODUCTION TO DE PRAEMIIS ET POENIS", + "The treatise begins with some remarks on the scheme on which Moses constructed his law book (1–3) and how it was observed by some and disregarded by others (4–6). Coming to the main subject of the rewards for obedience and punishments for disobedience he notes that those described in the history may be classified under individuals, houses or groups, cities, countries and nations, and larger regions (7). We take the rewards to individuals and start with the less perfect Trinity, Enos, Enoch and Noah, who exemplify respectively hopefulness, repentance and justice. Hope is the motive of all human effort and hope in God is its only true form (8–13). Enos the hoper was rewarded with a name which means that he is a true man (14). Enoch’s repentance is rewarded by his “transference” away from the common herd to the isolation which the converted need (15–21). Noah the just was saved from the flood and made the founder of renewed mankind (22–23). The second Trinity, Abraham, Isaac and Jacob, represent the true religion which despises vanity (24–27). Abraham the Taught learnt to believe in God and his reward was faith (28–30). Isaac the Self-taught instinctively rejoiced in all God’s dispensations and his reward was joy (31–35). Jacob the Practiser sought to see God, not merely to infer him from his works, and his reward was the vision indicated by his name of Israel (36–46) and also the spiritual qualities signified in the “numbing of the broad part” (47–48). These lessons are recapitulated (49–51). But we must not forget Moses and his fourfold reward of kingship, lawgiving, prophecy and priesthood (52–56).", + "We pass on to rewards to “houses.” Abraham and Isaac had families which contained some unworthy members: Jacob’s children alone as a body were qualified for the reward, namely the privilege of founding the twelve tribes which expanded into a great nation (57–62 and 66); incidentally we may draw a philosophical lesson from the three families as types of the children or qualities shown by the three types of soul (61–65).", + "We then turn to the punishments of which only two examples are given in what has come down to us. First, for individuals we have Cain, whose punishment was to be ever dying, never dead, carrying on an existence from which joy and pleasure have been eliminated and in which not only permanent grief but fear of what is coming are perpetually present (67–73). For houses we have the revolt of the Levites under Korah. Their offence is described, but the story of their punishment is lost by a break in the manuscripts (74–78); for the possibilities at this point see App. p. 455.", + "When the discourse, as we have it, is resumed we have come to the blessings promised in the law to the righteous. The first is victory over enemies, but before discussing who these enemies are he urges the necessity of not merely hearing but carrying out the law (79–84). The enemies are of two kinds, wild beasts and men; when men become what they should be, the beasts will also be tamed and men will eschew war with each other (85–92). War will either never come or if some still are mad enough to attack, they will be routed at once, and good government will be established (93–97). The second blessing is wealth, and many passages are cited which describe the abundance that is to be (98–107). The third is long life, and to this is appended the thought that the true long life is the good life, to which God may recall the human soul even as he promises to recall the repentant exiles (108–117). These four are external blessings; for the body there is promised the exemption from disease in which the good mind can rest and think (118–126).", + "He then turns to punishment or curses, all of which closely follow Leviticus and Deuteronomy. The first is famine, drought and destruction of every kind of crop by nature if not by enemy (127–133), followed by all the horrors of cannibalism (134), miseries which they will be unable to escape by suicide (135–136); enslavement with all its miseries (137–140); a curse resting not only on the land and fruits but on all undertakings (141–142); bodily diseases of every kind (143–146); the terrors of war, panic, wild beasts, destruction of cities and finally utter despair (147–151). Meanwhile the proselytes will prosper, thus teaching the lesson that it is not race but obedience which brings salvation (152). He then descants on the sabbaths which according to Leviticus the desolate land will enjoy. It had been wronged by the neglect of the sabbatical years, and will now take its rest and then after a while may produce a better race (153–158). This reminds him of the text “She that is desolate hath many children,” a saying which can be applied allegorically to the converted soul which has been deserted by its vices and brings forth virtues (159–161).", + "So much for the punishments, but there is also the promise of restoration to the penitent and a renewal of the national life in greater prosperity than ever (162–168); the curses will be turned upon the persecutors, who will find that their victory was transient and that the race which they despised had still a seed from which new life would spring (169–172).", + "ON REWARDS AND PUNISHMENTS (AND CURSES)" + ], + "": [ + [ + "[1] The oracles delivered through the prophet Moses are of three kinds. The first deals with the creation of the world, the second with history and the third with legislation. The story of the creation is told throughout with an excellence worthy of the divine subject, beginning with the genesis of Heaven and ending with the framing of man. For Heaven is the most perfect of things indestructible as man of things mortal, immortal and mortal being the original components out of which the Creator wrought the world, the one created then and there to take command, the other subject, as it were, to be also created in the future.", + "[2] The historical part is a record of good and bad lives and of the sentences passed in each generation on both, rewards in one case, punishments in the other.", + "The legislative part has two divisions, one in which the subject matter is more general, the other consisting of the ordinances of specific laws. On the one hand there are the ten heads or summaries which we are told were not delivered through a spokesman but were shaped high above in the air into the form of articulate speech: on the other the specific ordinances of the oracles given through the lips of a prophet.", + "[3] All these and further the virtues which he assigned to peace and war have been discussed as fully as was needful in the preceding treatises, and I now proceed in due course to the rewards and punishments which the good and the bad have respectively to expect.", + "[4] After having schooled the citizens of his polity with gentle instructions and exhortations and more sternly with threats and warnings he called on them to make a practical exhibition of what they had learned. They advanced as it were into the sacred arena and showed the spirit in which they would act bared ready for the contest, to the end that its sincerity might be tested beyond doubt.", + "[5] Then it was found that the true athletes of virtue did not disappoint the high hopes of the laws which had trained them, but the unmanly whose souls were degenerate through inbred weakness, without waiting for any stronger counter-force to overpower them, dropped down, a source of shame to themselves and derision to the spectators.", + "[6] And therefore, while the former enjoyed the prizes and laudatory announcements and all the other tributes which are paid to the victors, the latter departed not only without a crown but with the stigma of a defeat more grievous than those sustained in the gymnastic contests. For there the athletes’ bodies are brought low but can easily stand once more erect. Here it is whole lives that fall, which once overthrown can hardly be raised up again.", + "[7] The lessons which he gives on privilege, and honour, and on the other hand on punishments fall under heads arranged in an orderly series, individual men, families, cities, countries and nations, vast regions of the earth." + ], + [ + "We must first examine what is said of honours, as both more profitable and more pleasant to listen to, and we will begin with the honour paid to each single and particular individual.", + "[8] The Greeks say that the primeval hero Triptolemus borne aloft on winged dragons sowed the corn-seed over the whole earth, in order that in place of the acorns which had been their food the human race might have a kindly, wholesome and exceedingly palatable means of nourishment. Now this story like many others is a mythical fable and may be left to those whose way is to deal in marvels and cultivate sophistry rather than wisdom, and imposture rather than truth.", + "[9] For from the beginning at the first creation of all things God provided beforehand, raised from the earth, what was necessary for all living animals and particularly for the human race to which he granted sovereignty over all earthborn creatures. For none of the works of God is of later birth, but all that seems to be accomplished by human skill and industry in later time was there by the foresight of nature lying ready half made, thus justifying the saying that learning is recollection.", + "[10] But this is not a point for our present discussion. What we have to consider is that most vital form of seed which the Creator sowed in the rich soil of the rational soul.", + "[11] And the first thing thus sown is hope, the fountain head of the lives which we lead. In hope of gain the tradesman arms himself for the manifold forms of money getting. In hope of a successful voyage the skipper crosses the wide open seas. In hope of glory the ambitious man chooses political life and the charge of public affairs. The hope of prizes and crowns moves the training athlete to endure the contests of the arena. The hope of happiness incites also the devotees of virtue to study wisdom, believing that thus they will be able to discern the nature of all that exists and to act in accordance with nature and so bring to their fullness the best types of life, the contemplative and the practical, which necessarily make their possessor a happy man.", + "[12] Now some have acted like enemies in war to the germs of hope, and consumed them in the fire of the vices which they have kindled in the soul or like careless husbandmen have through their laziness allowed them to perish. There are others who seem to have guarded them well but have clung to self-assertion rather than piety and regarded themselves as the source of their achievements.", + "[13] All these are to be condemned. He alone is worthy of approval who sets his hope on God both as the source to which his coming into existence itself is due and as the sole power which can keep him free from harm and destruction. What reward then is offered to the winner of the Crown in this contest? It is that living being whose nature is a mixture of the mortal and immortal, even man, not the same man nor yet another than the winner.", + "[14] The Hebrew name for him is Enos, and Enos translated into Greek is ἄνθρωπος or man. He takes the name which is common to the whole race as his personal name, a reward of special distinction implying that no one should be thought a man at all who does not set his hope on God." + ], + [ + "[15] After the victory of hope comes the second contest, in which repentance is the champion. Repentance has nothing of that nature which remains ever in the same stay without movement or change. It has been suddenly possessed with an ardent yearning for betterment, eager to leave its inbred covetousness and injustice and come over to soberness and justice and the other virtues.", + "[16] Repentance also has two rewards assigned to its double achievement in abandoning the base and choosing the excellent. These rewards are a new home and a life of solitude; for he says of him who fled from the insurgency of the body to join the forces of the soul “he was not found because God transferred him.”", + "[17] By “transference” he clearly signifies the new home and by “not found” the life of solitude. Very pertinently too. For if a man has really come to despise pleasures and desires and resolved in all sincerity to take his stand above the passions, he must prepare for a change of abode and flee from home and country and kinsfolk and friends without a backward glance.", + "[18] For great is the attraction of familiarity. We may fear that if he stays he may be cut off and captured by all the love charms which surround him and will call up visions to stir again the base practices which had lain dormant and create vivid memories of what it were well to have forgotten.", + "[19] Many persons in fact have come to a wiser mind by leaving their country and have been cured of their wild and frenzied cravings when sight can no longer minister to passion the images of pleasure. For when thus dissociated it must needs be treading on empty space since the stimulus of pleasure is no longer present.", + "[20] And further if he changes his abode he must shun great gatherings and welcome solitude. It cannot but be that even in the foreign soil there are many snares like those at home on which the shortsighted who delight in large assemblies are sure to be pinned. For a crowd is another name for everything that is disorderly, indecorous, discordant, culpable, and to be carried along with the crowd is very detrimental to the virtue of the settler on his first arrival.", + "[21] For just as when men are beginning to recover from a long illness their bodies easily give way because their increase of strength is not yet firmly established, so in those whose soul is now for the first time becoming healthy the sinews of the mind are flabby and rickety, so that there is a danger that passion, which is naturally stimulated by association with the thoughtless, may break out afresh." + ], + [ + "[22] After the contest won by repentance come a third set of rewards offered for justice. He who attains to justice receives two prizes, one his salvation amid the general destruction, the other his appointment to take into his charge and protection the specimens of each kind of living creatures, mated in couples to produce a second creation to make good the annihilation of the first.", + "[23] For the Creator judged it right that the same man should end the condemned and begin the innocent generation, thereby teaching by deeds and not by words those who deny that the world is governed by providence, that, under the law which He established in universal nature, all the myriads of the human race, if they have lived a life of injustice, are not worth a single man who has not departed from justice. This person, in whose day the great deluge took place, is called by the Greeks Deucalion and by the Hebrews Noah.", + "[24] After this Trinity comes another Trinity holier and dearer to God, all belonging to one family. For it was a Father, a Son, a Grandson who pressed forward to the same goal of life, namely to be well pleasing to the Maker and Father of all. All that the multitudes admire, glory, wealth and pleasure, they despised, and laughed at vanity, that web woven of lies and cunningly devised to deceive the beholders.", + "[25] Vanity is the impostor who deifies lifeless objects, the great and formidable engine of aggression who with its scheming and trickery beguiles every city and loses no time in capturing the souls of the young. For it sets up its abode in them and remains there from earliest infancy to old age, save in the cases where God illumines them with a ray of truth—truth the antagonist of vanity who retreats before it though slowly and reluctantly vanquished by its superior power.", + "[26] This kind is few in number but in power so manifold and mighty that it cannot be contained by the whole compass of the earth but reaches to Heaven, possessed with an intense longing to contemplate and for ever be in the company of things divine. After investigating the whole realm of the visible to its very end, it straightway proceeds to the immaterial and conceptual, not availing itself of any of the senses but casting aside all the irrational part of the soul and employing only the part which is called mind and reasoning.", + "[27] The leader in adopting the godly creed, who first passed over from vanity to truth, came to his consummation by virtue gained through instruction, and he received for his reward belief in God. To him who happily gifted by nature has acquired the virtue which listens to no other than itself, learns from no other, is taught by no other, the prize awarded is joy. The man of practice who by unwearied and unswerving labour has made the excellent his own has for his crown the vision of God. Belief in God, life-long joy, the perpetual vision of the Existent—what can anyone conceive more profitable or more august than these?" + ], + [ + "[28] But let us look into each of them more carefully and not be led away by mere names but with a peering eye explore the inwardness of their full meaning. Now he who has sincerely believed in God has learned to disbelieve in all else, all that is created only to perish, beginning with the forces which so loudly assert themselves in him, reasoning and sense-perception. Each of these has assigned to it a council chamber and tribunal, where they conduct their inspections, one into the conceptual, the other into the visible, one with truth, the other with opinion for its goal.", + "[29] The instability and waywardness of opinion is obvious in that it is based on likelihoods and plausibilities, and every likeness by its deceptive resemblance falsifies the original. Reason, sense-perception’s master, who thinks itself appointed to judge things conceptual, which ever continue in the same stay, is found to be in sore trouble on many points. For when it comes to grapple with the vast number of particular subjects it becomes incapable, grows exhausted and collapses like an athlete flung prostrate by superior power.", + "[30] But he to whom it is given to gaze and soar beyond not only material but all immaterial things, and to take God for his sole stay and support with a reasonableness whose resolution falters not, and a faith unswerving and securely founded, will be a truly happy and thrice blessed man.", + "[31] After faith comes the reward set aside for the victorious champion who gained his virtue through nature and without a struggle. That reward is joy. For his name was in our speech “laughter” but as the Hebrews call it Isaac. Laughter is the outward and bodily sign of the unseen joy in the mind, and joy is in fact the best and noblest of the higher emotions.", + "[32] By it the soul is filled through and through with cheerfulness, rejoicing in the Father and Maker of all, rejoicing too in all His doings in which evil has no place, even though they do not conduce to its own pleasure, rejoicing because they are done for good and serve to preserve all that exists.", + "[33] A physician treating serious and dangerous diseases sometimes amputates parts of the body, hoping to secure the health of the rest, and the pilot in stormy weather casts cargo overboard to provide for the safety of the passengers. No blame attaches either to the physician for the mutilation or to the pilot for sacrifice of property, but on the contrary both are praised for looking to what is profitable rather than what is pleasant, and for having done the right thing.", + "[34] In the same way we must always reverence all-embracing nature and acquiesce cheerfully in its actions in the universe, free as they are from all intention of evil. For the question before us is not whether the events are pleasant to us personally but whether the chariot and ship of the universe is guided in safety like a well-ordered state.", + "[35] So he too is blessed no less than the first named. He never knows gloom and depression; his days are passed in happy freedom from fears and grief; the hardships and squalor of life never touch him even in his dreams, because every spot in his soul is already tenanted by joy." + ], + [ + "[36] After the self-taught, the man enriched by his natural gifts, the third to reach perfection is the Man of Practice who receives for his special reward the vision of God. For having been in touch with every side of human life and in no half-hearted familiarity with them all, and having shirked no toil or danger if thereby he might descry the truth, a quest well worthy of such love, he found mortal kind set in deep darkness spread over earth and water and the lower air and ether too. For ether and the whole Heaven wore to his eyes the semblance of night, since the whole realm of sense is without defining bounds, and the indefinite is close akin, even brother, to darkness.", + "[37] In his former years the eyes of his soul had been closed, but by means of continuous striving he began though slowly to open them and to break up and throw off the mist which overshadowed him. For a beam purer than ether and incorporeal suddenly shone upon him and revealed the conceptual world ruled by its charioteer.", + "[38] That charioteer, ringed as he was with beams of undiluted light, was beyond his sight or conjecture, for the eye was darkened by the dazzling beams. Yet in spite of the fiery stream which flooded it, his sight held its own in its unutterable longing to behold the vision.", + "[39] The Father and Saviour perceiving the sincerity of his yearning in pity gave power to the penetration of his eyesight and did not grudge to grant him the vision of Himself in so far as it was possible for mortal and created nature to contain it. Yet the vision only showed that He IS, not what He is.", + "[40] For this which is better than the good, more venerable than the monad, purer than the unit, cannot be discerned by anyone else; to God alone is it permitted to apprehend God." + ], + [ + "Now the fact that He IS, which can be apprehended under the name of His subsistence, is not apprehended by all or at any rate not in the best way. Some distinctly deny that there is such a thing as the Godhead. Others hesitate and fluctuate as though unable to state whether there is or not. Others whose notions about the subsistence of God are derived through habit rather than thinking from those who brought them up, believe themselves to have successfully attained to religion yet have left on it the imprint of superstition.", + "[41] Others again who have had the strength through knowledge to envisage the Maker and Ruler of all have in the common phrase advanced from down to up. Entering the world as into a well-ordered city they have beheld the earth standing fast, highland and lowland full of sown crops and trees and fruits and all kinds of living creatures to boot; also spread over its surface, seas and lakes and rivers both spring fed and winter torrents. They have seen too the air and breezes so happily tempered, the yearly seasons changing in harmonious order, and over all the sun and moon, planets and fixed stars, the whole heaven and heaven’s host, line upon line, a true universe in itself revolving within the universe.", + "[42] Struck with admiration and astonishment they arrived at a conception according with what they beheld, that surely all these beauties and this transcendent order has not come into being automatically but by the handiwork of an architect and world maker; also that there must be a providence, for it is a law of nature that a maker should take care of what has been made.", + "[43] These no doubt are truly admirable persons and superior to the other classes. They have as I said advanced from down to up by a sort of heavenly ladder and by reason and reflection happily inferred the Creator from His works. But those, if such there be, who have had the power to apprehend Him through Himself without the co-operation of any reasoning process to lead them to the sight, must be recorded as holy and genuine worshippers and friends of God in very truth.", + "[44] In their company is he who in the Hebrew is called Israel but in our tongue the God-seer who sees not His real nature, for that, as I said, is impossible—but that He IS. And this knowledge he has gained not from any other source, not from things on earth or things in Heaven, not from the elements or combinations of elements mortal or immortal, but at the summons of Him alone who has willed to reveal His existence as a person to the suppliant.", + "[45] How this access has been obtained may be well seen through an illustration. Do we behold the sun which sense perceives by any other thing than the sun, or the stars by any others than the stars, and in general is not light seen by light? In the same way God too is His own brightness and is discerned through Himself alone, without anything co-operating or being able to co-operate in giving a perfect apprehension of His existence.", + "[46] They then do but make a happy guess, who are at pains to discern the Uncreated, and Creator of all from His creation, and are on the same footing as those who try to trace the nature of the monad from the dyad, whereas observation of the dyad should begin with the monad which is the starting-point. The seekers for truth are those who envisage God through God, light through light." + ], + [ + "[47] So much for his chief reward. But besides all this the Practiser receives a prize with an ill-sounding name but excellent when we consider its meaning. This prize is symbolically called the “numbing of the broad part.” By the “broad part” arrogance and pride are suggested, since the soul spreads itself inordinately in the wrong direction; by “numbing,” the contraction of the conceit which lifts itself on high and puffs itself out.", + "[48] And nothing is so profitable as that the laxity and free play of the appetites should be hampered and numbed with their vitalizing forces paralysed so that the inordinate strength of the passions may be exhausted and thus provide a breadth in which the better part of the soul may expand.", + "[49] A further question for consideration is the special suitability of the reward assigned to each of the three. Faith for him who was perfected through teaching, since the learner must believe the instructions of his teacher: to educate a disbeliever is difficult or rather impossible.", + "[50] Joy for him who through the happiness of his natural endowments arrives at virtue. For good abilities and natural gifts are a matter for rejoicing. The mind exults in the facility of its apprehension and the felicity of the processes by which it discovers what it seeks without labour, as though dictated by an inward prompter. For to find the solution of difficulties quickly must bring joy.", + "[51] Vision for him who attains wisdom through practice. For after the active life of youth the contemplative life of old age is the best and most sacred—, that life which God sends to the stern like a helmsman and entrusts the rudder into its hands as well fitted to steer the course of earthly things. For without contemplation and the knowledge which it gives no activity attains excellence." + ], + [ + "[52] One other man I will mention and then, as I wish to avoid prolixity, proceed to the next part of the subject. This man is he who in the sacred contests one after the other was proclaimed the winner of the crown. By sacred contests I do not mean those which men regard as such; they are unholy since they offer instead of the utmost penalties honours and crowns to violence, outrage and injustice. I mean those which the soul has to fight out, wielding successfully wisdom against folly and knavery, moderation against profligacy and miserliness, courage against rashness and cowardice, and the other virtues against the opposite vices which are at variance with one another and with other vices too.", + "[53] Now all the virtues are virgins, but the fairest among them all, the acknowledged queen of the dance, is piety, which Moses, the teacher of divine lore, in a special degree had for his own, and through it gained among a multitude of other gifts, which have been described in the treatises dealing with his life, four special rewards, the offices of king, legislator, prophet and high priest.", + "[54] For he did not become king in the ordinary way by the aid of troops and weapons or of the might of ships and infantry and cavalry. It was God who appointed him by the free judgement of his subjects, God who created in them the willingness to choose him as their sovereign. Of him alone we read that without the gifts of speech or possessions or money he was made a king, he who eschewed the blind wealth and embraced that which has eyes to see, and, as we may say without reserve, held that all he owned was to have God for his heritage.", + "[55] This same person was also a lawgiver. For a king must enjoin and forbid and a law is nothing else but a pronouncement enjoining what ought to be done and forbidding what ought not. But in both cases there is uncertainty as to what is profitable, since through ignorance we often enjoin what should not be done and forbid what should be done, and therefore it was meet that he should receive a third gift of prophecy to keep his feet from stumbling. For the prophet is the interpreter of God who prompts from within what he should say, and with God nothing is in fault.", + "[56] Meet also that he should have the fourth office of chief priesthood to enable him armed with prophetic knowledge to worship the Self-existent, and offer up thanksgivings for his subjects when they do well and prayers and supplications for propitiation when they do amiss. All these are one in kind; they should co-exist united with bonds of harmony and be found embodied in the same person, since he who falls short in any of the four is imperfectly equipped for government and the administration of public affairs which he has undertaken will limp and halt." + ], + [ + "[57] This may suffice for the rewards set before individual men, but houses and families of many members have theirs also. For instance the twelve tribes into which the nation was divided had the same number of chieftains connected not only by membership of the same house and family but by a still more real affinity, for they were brothers with the same father, and their grandfather and great-grandfather as well as their father were the founders of the nation.", + "[58] The first of these who passed from vanity to truth, who spurned the impostures of Chaldean astrology for the sake of the fuller spectacle which he beheld and followed the vision, drawn to it as iron is said to be drawn by the magnet, thus changed by instruction from sophist to sage, had many children, but all faulty save one to whom he bound fast the cables of the race and there found a safe haven.", + "[59] That son again endued with a nature which learned from no other teacher than itself had two sons. One was wild and indocile, brimful of fierce temper and lust, who to sum him up armed the unreasoning part of the soul to war against the rational. The other was gentle and kindly, a lover of noble conduct, of equality and simplicity, a soldier of the better cause, the champion of reason and antagonist of folly.", + "[60] This is the third of the founders, father of many children and alone among the three blessed in them all, who met with no mishap in any part of his household, like a happy husbandman who sees his whole crop safe and sound, thriving under his hand and bearing fruit." + ], + [ + "[61] In each of the three the literal story is symbolical of a hidden meaning which demands examination. Thus everyone who is taught, when he passes over to knowledge, must abandon ignorance. Ignorance is multiform and therefore it is said of the first of the three that he was the father of many children but did not deem any of them worthy to be called his sons save one. For the learner may also be said to disown the offspring of ignorance and discard them, seeing their hostility and ill will.", + "[62] Again naturally all we men, before the reason in us is fully grown, lie in the borderline between vice and virtue with no bias to either side. But when the mind is fully fledged when it has seen and absorbed into every part of its vitality the vision of the good, it ranges freely and wings its way to reach that vision and leaves behind good’s brother and birth-fellow evil, which also flies away straight on in the opposite direction.", + "[63] This is what underlies his saying that the possessor of a highly gifted nature was the father of twins. For the soul of every man from the first as soon as he is born bears in its womb the twins good and evil as I have said and has the vision of both before him, but, when it comes to have happiness and bliss for its lot, it inclines uniformly to the god, never swaying in the other direction nor oscillating into equilibrium between the two.", + "[64] Once more if the soul has received a good nature, good instruction and thirdly therewith exercise in the principles of virtue, none of them fluid and superficial, but all cemented within it, firmly impressed and strung as it were into a unity, it wins health, wins power, and to these are added the fine hue of modesty and a robust and comely form.", + "[65] This soul through the triple excellence of nature, learning and practice becomes the plenitude of virtues, leaving no empty room within itself where other things can enter, and it engenders sons twice six in number, the perfect number, the copy and likeness of the zodiac cycle, a source of increased welfare to things here below. This is the household, which kept safe from harm, perfect and united both in the literal history and in the allegorical interpretation, received for its reward, as I have said, the chieftaincy of the tribes of the nation.", + "[66] From this household, increased in the course of time to a great multitude, were founded flourishing and orderly cities, schools of wisdom, justice and religion, where also the rest of virtue and how to acquire it is the sublime subject of their research." + ], + [ + "[67] We have discussed typical examples of the rewards assigned in the past to the good both individually and in common with others, from which anyone can easily discern those which have been left unnoticed. We have next to consider in their turn the punishments appointed for the wicked, but in a general way since this is not the time to describe particular cases.", + "[68] At the very beginning when the human race had not yet multiplied arose a fratricide. He it was who first fell under a curse, who first brought the monstrous pollution of human blood upon the still pure earth, who first, when it was giving birth and growth to every kind of animals and plants and was bright with all the products of its fruitfulness, set a bar to that fruitfulness, who first armed dissolution against generation, death against life, sorrow against joy and evil against good.", + "[69] What then could be done to him by which he would pay the penalty he deserved, he who in a single action included everything that is violent and impious? Slay him, perhaps you will say. That is a man’s idea—man who has no eyes for the great court of justice,—for men think that death is the termination of punishment but in the divine court it is hardly the beginning.", + "[70] Since then the deed was without precedent, the punishment devised had to be also without precedent. What is this punishment? That he should live for ever in a state of dying and so to speak suffer a death which is deathless and unending. For there are two kinds of death, one consists in being dead, which is something either good or indifferent, the other consists in dying and that is entirely bad, more painful because more durable.", + "[71] Death thus remains with him perpetually; observe how that is effected. There are four passions in the soul, two concerned with the good, either at the time or in the future, that is pleasure and desire, and two concerned with evil present or expected, that is grief and fear. The pair on the good side God tore out of him by the roots so that never by any chance he should have any pleasant sensations or desire anything pleasant, and engrafted in him only the pair on the bad side, producing grief unmixed with cheerfulness and fear unrelieved.", + "[72] For he says that he laid a curse upon the fratricide that he should ever “groan and tremble.” And he set a sign upon him that no man should slay him so that he should not die once but continue perpetually dying, as I have said, dying with anguish and distress and sufferings unceasing, and most grievous of all should be sensible of his own evil plight, feeling the weight of the present ills and foreseeing the onrush of those yet to come against which he could not guard. For hope had been torn from him, hope which God has sown in mankind that they should have a comforter to be part of their nature and give relief to the distress of all whose deeds are not beyond atonement.", + "[73] So as a man carried away by a torrent dreads the stream around him in which he is swept along but dreads still more the onrush of the flood from above propelling him violently and ceaselessly, but also towering high over him and threatening to engulf him, so too the ills close at hand are painful but more grievous are those which flow from fear, fear which supplies abundance of sorrows as from a fountain." + ], + [ + "[74] Such are the penalties decreed against the man who first committed fratricide, but there are others decreed against groups who conspire to sin in common. There were certain temple attendants, servitors of the sanctuary, appointed to the office of gate-keepers. These persons filled with insensate ambition rose against the priests whose privileges they claimed should belong to themselves.", + "[75] They adopted as leader of the sedition the senior from among them, who also with a few fellow madmen had been the instigator of the presumptuous enterprise, and leaving the frontage and the outermost parts of the building proceeded towards the inmost sanctuary intending to displace those to whom divine utterances had adjudged the priesthood.", + "[76] Naturally enough the whole multitude was greatly disturbed. They felt that their fundamental institutions were being shaken, their laws violated, and the decent order of the holy place reduced to chaos by such alarming anarchy.", + "[77] All this roused the indignation of the guardian and ruler of the nation. At first very seriously, but without loss of temper, which indeed was alien to his nature, he endeavoured with words of admonition to bring them to a better mind and to refrain from transgressing the appointed limits or revolting against the sacred and hallowed institutions on which the hopes of the nation depended.", + "[78] But this he found was of no avail. They were deaf to all his words, believing that in appointing his brother high priest and committing the priesthood to his nephews he had given way to family affection. He was not however greatly aggrieved at this, great grievance though it was. What he felt to be intolerable was that they should purpose to set at nought the divine instructions under which the choice of the priests had been made.…" + ], + [ + "[79] … A clear testimony is recorded in the Holy Scriptures. We will cite first the invocations which he is accustomed to call benedictions. If, he says, you keep the divine commandment in obedience to his ordinances and accept his precepts, not merely to hear them but to carry them out by your life and conduct, the first boon you will have is victory over your enemies.", + "[80] For the commandments are not too huge and heavy for the strength of those to whom they will apply, nor is the good far away either beyond the sea or at the end of the earth, so that it requires of you a lingering and wearisome exile, nor has it suddenly left this earth to settle in Heaven, so that one can scarce reach them though he soar on high and wing his way thither. No, it is close by, very near, firmly set in three of the parts of which each of us is constituted, mouth and heart and hand, representing in a figure respectively speech and thought and action.", + "[81] For if our words correspond with our thoughts and intentions and our actions with our words and the three mutually follow each other, bound together with indissoluble bonds of harmony, happiness prevails and happiness is wisdom pure of all falsehood, the higher and the lower wisdom, the higher for the worship of God, the lower for the regulation of human life.", + "[82] Now while the commandments of the laws are only on our lips our acceptance of them is little or none, but when we add thereto deeds which follow in their company, deeds shown in the whole conduct of our lives, the commandments will be as it were brought up out of the deep darkness into the light and surrounded with the brightness of good fame and good report.", + "[83] For who, however spiteful his nature, would not admit that surely that nation alone is wise and full of knowledge whose history has been such that it has not left the divine exhortations voided and forsaken by the actions which are akin to them, but has fulfilled the words with laudable deeds?", + "[84] Such a race has its dwelling not far from God; it has the vision of etherial loveliness always before its eyes, and its steps are guided by a heavenward yearning. So that if one should ask “what manner of nation is great?”, others might aptly answer “a nation which has God to listen to its prayers inspired by true religion and to draw nigh when they call upon him with a clean conscience.”" + ], + [ + "[85] Enmity is of two kinds. There is the enmity of men which has selfishness for its motive and is deliberately practised, and there is the enmity of wild beasts which is actuated by natural antipathy without such deliberation. Consequently each must be treated separately, taking first that of our natural foes, the beasts, whose hatred is directed not towards a single city or nation but to mankind as a whole and endures not for a limited period but is age-long, without bound or limit of time.", + "[86] Some of these fear man as their master and cringe before him yet retain a rancorous hatred, others are audacious and more venturesome and are the first to attack, lying in wait to seize their opportunity if they are weaker, openly if they are stronger.", + "[87] For this is the one war where no quarter or truce is possible; as wolves with lambs, so all wild beasts both on land and water are at war with all men. This war no mortal can quell; that is done only by the Uncreated, when He judges that there are some worthy of salvation, men of peaceful disposition who cherish brotherly affection and good fellowship, in whom envy has either found no room at all or has entered only to take its departure with all speed, because their will is to bring their private blessings into the common stock to be shared and enjoyed by all alike.", + "[88] Would that this good gift might shine upon our life and that we might be able to see that day when savage creatures become tame and gentle. But a very necessary preliminary to this is that the wild beasts within the soul shall be tamed, and no greater boon than this can be found. For is it not foolish to suppose that we shall escape the mischief which the brutes outside us can do if we are always working up those within us to dire savagery? Therefore we need not give up hope that when the wild beasts within us are fully tamed the animals too will become tame and gentle.", + "[89] When that time comes I believe that bears and lions and panthers and the Indian animals, elephants and tigers, and all others whose vigour and power are invincible, will change their life of solitariness and isolation for one of companionship, and gradually in imitation of the gregarious creatures show themselves tame when brought face to face with mankind. They will no longer as heretofore be roused to ferocity by the sight, but will be awe-struck into respectful fear of him as their natural lord and master, while others will grow gentle in emulation of the docility and affection for the master shown for instance by the little Maltese dogs, who express their fondness with the tails which they so cheerily wag.", + "[90] Then too the tribes of scorpions and serpents and the other reptiles will have no use for their venom. The Egyptian river too carries man-eating creatures called crocodiles and hippopotamuses in close proximity to the inhabitants of the country, so too the seas have their multitudinous species of very formidable animals. Among all these the man of worth will move sacrosanct and inviolate because God has respected virtue and given it the privilege that none should imagine mischief against it." + ], + [ + "[91] Thus the age-long and natural and therefore primary war will be brought to an end through the change which makes the wild beasts tame and amenable. And then its later successor whose source is selfishness and its method deliberate will be easily settled, because men, I believe, will take shame to think that they should prove to be more savage than the irrational animals, when they have escaped all danger of injury or mischief from them.", + "[92] For surely it will seem a deep disgrace that while venomous and man-eating brutes and creatures without a sense of fellowship or companionship have become placable and have been won over to a peaceful disposition, man, a creature naturally gentle and kindly, in whom the sense of fellowship and amity is ingrained, should implacably seek the life of his own kind.", + "[93] Either, then, as he says, the war will not pass through the land of the godly at all, but will dissolve and fall to pieces of itself when the enemy perceives the nature of their opponents, that they have in justice an irresistible ally. For virtue is majestic and august and can unaided and silently allay the onsets of evils however great.", + "[94] Or if some fanatics whose lust for war defies restraint or remonstrance come careering to attack, till they are actually engaged, they will be full of arrogance and bluster, but when they have come to a trial of blows they will find that their talk has been an idle boast. Win they cannot. Forced back by your superior strength, they will fly headlong, companies of hundreds before handfuls of five, ten thousands before hundreds by many ways for the one by which they came.", + "[95] Some, without even any pursuer save fear, will turn their backs and present admirable targets to their enemies so that it would be an easy matter for all to fall slaughtered to a man. For “there shall come forth a man,” says the oracle, and leading his host to war he will subdue great and populous nations, because God has sent to his aid the reinforcement which befits the godly, and that is dauntless courage of soul and all-powerful strength of body, either of which strikes fear into the enemy and the two if united are quite irresistible.", + "[96] Some of the enemy, he says, will be unworthy to be defeated by men. He promises to marshal against them to their shame and perdition, swarms of wasps to fight in the van of the godly,", + "[97] who will win not only a permanent and bloodless victory in the war but also a sovereignty which none can contest, bringing to its subjects the benefit which will accrue from the affection or fear or respect which they feel. For the conduct of their rulers shows three high qualities which contribute to make a government secure from subversion, namely dignity, strictness, benevolence, which produce the feelings mentioned above. For respect is created by dignity, fear by strictness, affection by benevolence, and these when blended harmoniously in the soul render subjects obedient to their rulers." + ], + [ + "[98] These are the first blessings which he tells us will fall to the lot of those who follow God and always and everywhere cleave to His commandments and so fasten them to every part of life that no part can go astray into new and unwholesome ways. The second blessing is wealth which necessarily follows peace and settled authority.", + "[99] Now the simple wealth of nature is food and shelter. Its food is bread and the spring water which gushes up in every part of the inhabited world. Shelter is of two kinds, raiment and housing, to save us from the injuries which cold and heat bring in their train, and both of these, if anyone is willing to eliminate costly and superfluous extravagance,", + "[100] are very easily obtainable. Yet those who pursue the above-named wealth, who welcome the gifts of nature and not those of empty seeming, who practise frugality and self-restraint, will possess also abundance and more than abundance of another wealth in the shape of delectable food, and that without effort on their part. For it will spring to meet them as best fitted to receive it and as men of serious purpose who will know how to use it aright, and it will gladly flee from association with men of profligacy and violence, lest it should minister its boons to those who live to harm their neighbours and pass by those who serve the common weal.", + "[101] For there is a divine promise that on those who keep the sacred ordinances Heaven will shower timely rains, and the earth will bear abundance of every kind of food, the lowlands of sown grain, the highlands of tree fruits, and no season will be left without some measure of beneficence, but so continuous will be the succession of the gifts of God “that the reaping will overtake the vintage and the vintage the seed time.”", + "[102] Thus in ceaseless and unbroken order they will gather in the former harvest and hope for the latter, one set waiting to follow another, so that the beginnings of the later may join on to the ends of the earlier and move round and round in a procession from which no good thing is withheld.", + "[103] For the multitude of things produced will suffice both for immediate use and enjoyment and to provide a generous surplus for the future, as the new crops ripen over the old and fill up what is lacking in them. Sometimes so vast will be the fertility that no one will take any thought for the harvest that is past but will leave it unhusbanded and unhoarded for all who wish to use it without fear or scruple.", + "[104] For those who possess stored up in Heaven the true wealth whose adornment is wisdom and godliness have also wealth of earthly riches in abundance. For under the providence and good care of God their store-houses are ever filled, because the impulses of their minds and the undertakings of their hands are never hindered in carrying out successfully the purposes which they ever zealously pursue.", + "[105] But those who through injustice and impiety have no heavenly portion cannot prosper in acquiring earthly goods either, and if any such acquisition comes their way it speedily springs away as if its coming at all were not to benefit its possessor but to make the distress which necessarily follows on lack of means weigh more heavily upon him." + ], + [ + "[106] In those days he says your vast prosperity and opulence will cause you to do to others what you now suffer from them. Now because you pay no respect to the laws or ancestral customs, but despise the whole body of them, you lack bare necessities and wait upon the houses of money lenders and usurers and borrow at high interest.", + "[107] But then, as I said, you will do the opposite, for in the abundance of your opulence you will yourself lend to others, not few loans nor to few, but many and to many, nay rather to whole nations. For prosperity will attend you in everything both in the city and in the country; in the city by offices, honours and reputations through justice well administered, through policy well considered, through words and deeds directed to serve the common weal: in the land by the fertility both of the necessaries, corn, wine and oil, and the means of enjoyable life, that is the numberless kinds of tree fruits, and also by the fruitful multiplying of oxen and goats and other cattle.", + "[108] But someone may say, what profit is there in all this to one who is not going to leave behind him heirs and successors? And therefore he crowns his boons by saying that no man shall be childless and no. woman barren, but all the true servants of God will fulfil the law of nature for the procreation of children.", + "[109] For men will be fathers and women mothers both happy in those they beget or bear, so that each family will be a plenitude with a long list of kinsfolk, with no part nor any of the names which signify relationship missing. In the upper line will be parents, uncles, grandparents, likewise in the lower line sons, brothers, brothers’ sons, grandsons, daughters’ sons, cousins, cousins’ sons, in fact all that are allied by blood.", + "[110] And none of those who conform to the laws will die an early death or be cut short, or denied any stage of life that God has assigned to the human race, but each will rise as by stepping-stones from infancy through the successive terms appointed to every age, fulfilling its allotted tale until he reaches the last, the neighbour of death or rather immortality, and passes from that truly goodly old age to leave a great house of goodly children to fill his place." + ], + [ + "[111] This is what he means when he gives the prediction “thou shalt fulfil the number of thy days” and the exactness and aptness of the words which he uses is truly admirable. For the ignorant and lawless is of no account, as they say, and has no number, but he who can lay claim to instruction and holy laws has for his first boon that he is seen to be of high account and well approved and therefore gains a number and a place in an ordered line.", + "[112] Marvellously apt too is the phrase that the fulfilment is not of months or years but of days, signifying that every day of the man of worth must leave nothing void or empty where sin can come in, but have every part and space in it filled up with virtuous and excellent living, for virtue and excellence are judged not by quantity but by quality. Therefore he held that the wise man’s single day rightly spent is worth a whole life-time.", + "[113] This is what he suggests in another place where he says that such a man will be worthy of blessing both in his goings out and in his comings in, because in all his ways, moving or standing, the good man shows his merit both inside and outside, both as householder and as statesman, his household skill shown in right management within, his statesmanship in outside reforms as the welfare of the state requires.", + "[114] So then one such man in a city, if such be found, will be superior to the city, one such city to the country around, one such nation will stand above other nations, as the head above the body, to be conspicuous on every side, not for its own glory but rather for the benefit of the beholders. For to gaze continuously upon noble models imprints their likeness in souls which are not entirely hardened and stony.", + "[115] And therefore those who would imitate these examples of good living so marvellous in their loveliness, are bidden not to despair of changing for the better or of a restoration to the land of wisdom and virtue from the spiritual dispersion which vice has wrought.", + "[116] For when God is gracious He makes all things light and easy, and He does become gracious to those who depart with shame from incontinence to self-restraint and deplore the deeds of their guilty past, abhor the base illusive images which they imprinted on their souls and first earnestly strive to still the storm of the passions, then seek to lead a life of serenity and peace.", + "[117] So then just as God with a single call may easily gather together from the ends of the earth to any place that He wills the exiles dwelling in the utmost parts of the earth, so too the mind which has strayed everywhere in prolonged vagrancy, maltreated by pleasure and lust, the mistresses it honoured so unduly, may well be brought back by the mercy of its Saviour from the pathless wild into a road wherein it is resolved to flee straight on, a flight not the discredited flight of the outcast, but a flight of one banished from evil to salvation, a banishment which may be truly held to be better than a recall." + ], + [ + "[118] So much for the external blessings promised, victories over enemies, successes in wars, establishments of peace and abundant supplies of the good things of peace, honours and offices and the eulogies accompanying the successful, who receive praise from the lips of all, friends and enemies, praises prompted by goodwill in the one case and by fear in the other. But we must also speak of a more personal matter, the blessings bestowed on the body.", + "[119] He promises that those who take pains to cultivate virtue and set the holy laws before them to guide them in all they do or say in their private or in their public capacity will receive as well the gift of complete freedom from disease, and if some infirmity should befall them it will come not to do them injury but to remind the mortal that he is mortal, to humble his over-weening spirit and to improve his moral condition. Health will be followed by efficiency of the senses and the perfection and completeness of every part, so that without impediment they may render each the services for which it was made.", + "[120] For God thought it meet to grant as a privilege to the man of worth that his body, the congenital house of the soul, should be a house well built and well compacted from foundation to roof, to provide the many things which are necessary or useful for life and particularly for the sake of the mind of which we are speaking, a mind purged clean of every spot.", + "[121] This mind, the initiate of the holy mysteries, the fellow traveller of the heavenly bodies as they revolve in ordered march, has been honoured with the gift of quietude by God, who willed that it should be undistracted, never affected by any of the troublesome sensations which the distresses of the body engender, subjecting it to a domination unduly usurped by such sensations. For if anything over-chills or over-heats it, the house becomes warped and dried up or contrariwise wet and damp, and all these make the mind incapable of guiding the course of its own life aright.", + "[122] But if it resides in a healthy body it will have full ease to live there devoting its leisure to the lore of wisdom, thus gaining a blessed and happy life. This mind it is that drinks deep of the strong wine of God’s beneficent power and feasts on holy thoughts and doctrines.", + "[123] This it is in which God, so says the prophet, “walks” as in a palace, for in truth the wise man’s mind is a palace and house of God. This it is which is declared to possess personally the God who is the God of all, this again is the chosen people, the people not of particular rulers, but of the one and only true ruler, a people holy even as He is holy.", + "[124] This it is which but now lay under the yoke of many pleasures and many lusts and the innumerable distresses which its vices and lusts entail, but has been redeemed into freedom by God, who broke asunder the miseries of its slavery. This it is which received a benefaction not named with bated breath but noised abroad and proclaimed on every side because of the mightiness of its champion, whereby it was not dragged down tailwards but lifted up to the head.", + "[125] These last words contain an allegory and are figuratively expressed. For as in an animal the head is the first and best part and the tail the last and meanest, and in fact not a part which helps to complete the list of members, but a means of swishing off the winged creatures which settle on it, so too he means that the virtuous one, whether single man or people, will be the head of the human race and all the others like the limbs of a body which draw their life from the forces in the head and at the top.", + "[126] These are the blessings invoked upon good men, men who fulfil the laws by their deeds, which blessings will be accomplished by the gift of the bounteous God, who glorifies and rewards moral excellence because of its likeness to Himself. We must now investigate the curses delivered against the law-breakers and transgressors.", + "On Curses" + ], + [ + "[127] The first curse which he describes as the lightest of their evils is poverty and dearth and lack of necessaries and conditions of absolute destitution. The crops, he says, will be ravaged while unripe, or reaped when ripe by the sudden attacks of the hostile army, and thus will bring about a double misfortune, starvation for friends and abundance for enemies. For the good fortune of the foe is more or at any rate no less painful than our own suffering.", + "[128] And even if the enemy take no action the more grievous injuries which nature inflicts will not be inactive. You put seed in the deep soil of the lowlands, and a cloud of locusts will suddenly fly down and reap the harvest, leaving only an insignificant fraction of what you sowed for you to gather. You plant a vineyard, spare no expense and endure the endless hardships which the husbandman has to expect, and, when it is come to its fullness and is flourishing, laden with a plentiful crop, worms will come and strip the grapes.", + "[129] When you see your olive yards thriving with an abundant wealth of fruit you will naturally be pleased at the prospect of a fortunate ingathering, but when you come to pick them you will be faced with misfortune, better called the punishment of impiety. For the oil and all the fatness will run out unnoticed, and the outer lump will be left by itself as empty of all goodness as the soul which it remains to disappoint. In fact all the crops which you sow or the trees which you plant will be mildewed and perish with their fruits." + ], + [ + "[130] But besides these there are other sufferings waiting their turn to create want and destitution. The sources which nature uses to bestow her boons on mankind, earth and heaven, will become barren. Earth will destroy her fruit in the germ and prove unable to bring them to their fullness. Heaven will be transformed into sterility, as none of the yearly seasons, neither winter nor summer, nor spring nor autumn arise to take their proper places but all are forcibly merged in formless turbid congeries by the dictation of an imperious power.", + "[131] For no downpour, no shower, no slight drizzle nor tiny dropping, no dew nor anything else that can promote growth will come. But on the contrary all that makes havoc of growing plants or destroys the ripened fruit will be provided to hinder them from coming to their perfection. For He says “I will make the heaven brazen to you and the earth iron,” indicating that both of them will fail to perform their proper functions for which they were made.", + "[132] For when did ever iron bear corn in the ear or brass bring rain, things necessary to all living creatures and particularly to men, whose life is precarious and full of needs? And the phrase suggests not only unfruitfulness and the ruin of the yearly seasons but also the sources of war and the intolerable and innumerable evils which war creates, for brass and iron are the materials from which the weapons of war are made.", + "[133] Earth too will bear dust, and powder will descend from Heaven above, bringing a very grievous cloud of smoke to choke and destroy life, and so no instrument of extinction will be left unused. Whole families will waste away from many into nothingness, cities will be suddenly left stripped of inhabitants, monuments of their past prosperity and the misery that swiftly followed, left to admonish those who can learn their lesson of wisdom." + ], + [ + "[134] So greatly will the lack of necessaries prevail that dismissing all thought of them they will betake themselves to feeding on their own kind, not only on strangers outside their family but on their nearest and dearest. The father will lay his hands on the flesh of his son, the mother on the entrails of her daughter, brothers on brothers, children on parents, and always the weaker will supply an evil and accursed meal to the stronger. The story of Thyestes will be child’s play compared with the monstrous calamities which those times of terror will bring about.", + "[135] For apart from all else, just as the prosperous desire life to enjoy their blessings, so too these wretches will have firmly implanted in them a great longing for survival to experience miseries measureless and ceaseless all beyond hope of cure. For it would be a comparatively small matter in their desperation to cut short their afflictions by death, a course often taken by those who have a little sanity left. But these sufferers in their infatuation will wish to prolong their life to the utmost, and their appetite for supreme misery is never satisfied.", + "[136] Such are the natural consequences of what appears to be the lightest of the calamities promised, destitution, when it comes as a visitation of divine justice. For cold and thirst and want of food are hard to bear but may on occasions be most earnestly desired, if we feel that they will only entail undelayed annihilation, but when they linger and waste both soul and body they are bound to produce marvels of suffering worse even than those which, doubtless because they are so intensely painful, are represented on the tragic stage." + ], + [ + "[137] Slavery to the free is a thing most intolerable. To avoid it sensible people are eager and ready to die and gladly run any risk in contending with those who menace them with enslavement. But an irresistible enemy is also something intolerable, and when both despotic power and hostility are combined in the same person, who can resist one to whom his authority has given the power to act unjustly and his implacable enmity the disposition to show no consideration?", + "[138] So he declares that those who set at nought the holy laws will have for their masters enemies who do not shrink from ruthlessness. And not only will they be brought into subjection by the aggressiveness of the enemy but will voluntarily and deliberately surrender themselves because of the distresses which hunger and lack of necessaries produce. For, in the opinion of some, lesser evils may be accepted to escape from the greater, though indeed is any of those here mentioned small?", + "[139] For in slavery their bodies will be exercised in doing service to cruel orders and still more cruel will be the distressing sights which will torture their souls and drive them to despair. They will see what they have built or planted or acquired become the heritage of enemies who enjoy the good things which others have owned and made ready. They will see them feasting on the fattest of their own cattle, slaughtered and dressed to give high delight and enjoyment to the robbers before the eyes of the robbed. They will see too the women whom they took in lawful wedlock for the procreation of true-born children, chaste domestic loving wives, outraged as though they were harlots.", + "[140] They will set about to defend them but apart from some struggling will be able to accomplish nothing, with their strength all gelded and their nerves unstrung. For they will present targets to all who wish to ravish, harry, rob, assault, wound and deal out injuries, outrage and destruction. No shaft will fall lame or impotent; a true eye and hand will carry them all to their mark.", + "[141] Cursed will they be in their cities and villages, cursed in their houses and farm buildings. Cursed will be the field and all the seed dropped therein, cursed the fertile parts of the uplands and every kind of cultivated tree. Cursed their herds of cattle, barren without hope of increase, cursed all their fruits, blasted at the very height of their ripening.", + "[142] Their store-houses full of provisions and money will become empty; no profit-seeking trade will flourish; all the crafts, the many-sided industries, the million ways of earning a livelihood, will prove useless to those who pursue them. Their hopes of attaining their ambition and in general everything which they take in hand will be frustrated by the evil practices or actions which their abandonment of God’s service heads and consummates. For these are the wages of impiety and disobedience." + ], + [ + "[143] Besides all this diseases of the body will overpower and devour each separate limb and part, as well as tearing the whole frame right through with hot fits, cold fits, wasting consumption, malignant scabs, jaundice, mortification of the eyes, ulcers suppurating and creeping till they spread over the whole skin, dysentery, disorders of the intestine, obstruction of the passages in the lungs so that the respiration cannot travel properly. If the tongue is crippled or the ears lose their hearing, or the eyes their sight, or the other senses are dulled or disorganized, we have conditions which though terrible in themselves lose their terrors if compared with these graver symptoms,", + "[144] when the blood in the veins has lost its life-giving power and the breath in the bronchia can no longer receive a salutary fusion from its natural partner the air outside, and the nerves are relaxed and unstrung.", + "[145] These are followed by a breaking up of the harmony and concord which unites the members. They have already laboured under the stream of the bitter briny rheumatic humour which steals within them, and when it is enclosed in narrow passages through which it has no easy outlet, undergoes and in its turn exerts a heavy pressure, producing bitter and almost intolerable pains. This again engenders affections of the feet and joints and distempers for which no curative remedy is known, nor can human ingenuity find any way of healing them.", + "[146] Such sights will make people ask in amazement how it is that persons who but now were plump and well clothed with flesh in the full bloom of robust health have so suddenly wasted away and shrunk into nothing but a set of sinews with a thin coating of skin; and how women who have lived in ease and comfort, the dainty product of the luxury that has grown up with them from their earliest years, have become wizened in body as well as in soul through the cruel ravages of disease.", + "[147] Then too the enemy will pursue and the sword will exact justice. They will fly to their cities and think that they have found safety, but a false hope has deceived them; the enemy will be there already lying in wait, and they will perish wholesale." + ], + [ + "[148] And if with all this they fail to learn wisdom and still go crookedly away from the straight paths which lead to truth, cowardice and fear will be established in their souls. They will fly when no man pursues; rumours false as they so often are will send them falling headlong, and the lightest sound of a leaf borne through the air will cause as much trepidation and quaking as the most savage war waged by mightier enemies. So children will take no thought for parents nor parents for children, nor brother for brother, expecting that mutual help will lead to destruction, and flight, each man for himself, to salvation.", + "[149] But the hopes of the wicked are not fulfilled; those who imagine they have escaped will suffer worse or at any rate no better fate than those who were captured earlier. Further if some elude their captors they will have to meet a reserve force of their natural enemies. These are wild beasts more ferocious than men, formidably equipped with their native weapons, whom God when He first made the universe created to put fear into those who could take the warning and to punish inexorably the incorrigible.", + "[150] Those who behold the cities with their very foundations demolished will disbelieve that they were ever before inhabited, and all the calamities, whether described in the law or not, which suddenly succeeded the bright days of prosperity, will become to them like a proverb.", + "[151] The wasting will pass into their very bowels and wring them with despair and sore distress; life will be made unstable and suspended as it were to a halter by one terror succeeding another, day and night, hustling the soul up and down, so that in the morning they will pray for evening and in the evening for morning through the palpable miseries of their waking hours and the horrible dreams which appear to them in sleep.", + "[152] The proselyte exalted aloft by his happy lot will be gazed at from all sides, marvelled at and held blessed by all for two things of highest excellence, that he came over to the camp of God and that he has won a prize best suited to his merits, a place in heaven firmly fixed, greater than words dare describe, while the nobly born who has falsified the sterling of his high lineage will be dragged right down and carried into Tartarus itself and profound darkness. Thus may all men seeing these examples be brought to a wiser mind and learn that God welcomes the virtue which springs from ignoble birth, that He takes no account of the roots but accepts the full-grown stem, because it has been changed from a weed into fruitfulness." + ], + [ + "[153] When the cities have been thus consumed by fire and the country made desolate, the land will begin to take breath and raise its head—that land so long roughly handled in the grip of the intolerable violence shown by the inhabitants, who chased the virgin Sevens into banishment both from the country and from their thoughts. For the sole, or to speak more cautiously, the chief feasts appointed by nature are the recurrence of the sevenths in days and years, days to give rest to men, years to the country.", + "[154] But they have closed their eyes to the whole of this law, to the salt, to the libations, to the altar of mercy, to the common hearth, all which have served as bonds of friendship and goodwill, all of them produced by Seven and embraced in Seven. On men they have laid a heavy burden, the stronger oppressing the weaker, by making the tasks which they impose continuous and unbroken: on the fields, by ever pursuing unjust gains in the coveteousness of their hearts, lust at the base and on it impulses to action unjust and unrestrained, which never can be satisfied.", + "[155] Instead of granting to men who in absolute truth were their brethren, children of one mother their common nature, the appointed holiday after every six days, and to the land after every six years its time of release from the burden of sowing and planting lest it become exhausted by repeated labours,", + "[156] they set at nought their kindly admonitions which call to gentleness. They oppressed the souls and bodies of all whom they could with perpetual hardships and undermined the strength of the deep soiled field while they accumulated wealth insatiably by levying tributes greater than it could bear and broke it down utterly through its whole extent by tolls exacted not only annually but daily.", + "[157] For this they themselves will receive the full measure of curses and penalties named above, but the land unstrung by the numberless mishandlings which it has undergone will now be relieved, disburdened of the heavy weight of its impious inhabitants. And when she looks around and sees none of the destroyers of her former pride and high name, sees her market places void of turmoil and war and wrongdoing, but full of tranquillity and peace and justice, she will renew her youth and bloom and take her rest calm and serene during the festal seasons of the sacred Seven, rallying her strength like a wrestler after his first bout.", + "[158] Then like a fond mother she will pity the sons and daughters whom she has lost, who in death and still more when in life were a grief to their parents. Young once more she will be fruitful and bear a blameless generation to redress the one that went before. For she that is desolate, says the prophet, will have children many and fine, a saying which also is an allegory of the history of the soul.", + "[159] For when the soul is “many,” full that is of passions and vices with her children, pleasures, desires, folly, incontinence, injustice, gathered around her, she is feeble and sick and dangerously near to death. But when she has become barren and ceases to produce these children or indeed has cast them out bodily she is transformed into a pure virgin.", + "[160] Then receiving the divine seed she moulds it into shape and brings forth new life in forms of precious quality and marvellous loveliness, wisdom, courage, temperance, justice, holiness, piety and the other virtues and good emotions. Not only is it well that these goodly children should be brought to the birth, but good also is the expectation of this birth, the forecast cheering the soul’s weakness with hope.", + "[161] Hope is joy before joy, falling short of the perfection of the other yet superior to its successor in two ways, one that it relaxes with its unction the aridity of our cares, the other that it goes before as a harbinger of the plenitude of good which is to be." + ], + [ + "[162] I have now described without any reservation the curses and penalties which they will deservedly suffer who disregard the holy laws of justice and piety, who have been seduced by the polytheistic creeds which finally lead to atheism and have forgotten the teaching of their race and of their fathers, in which they were trained from their earliest years to acknowledge the One in substance, the supreme God, to whom alone all must belong who follow truth unfeigned instead of mythical figments.", + "[163] If however they accept these chastisements as a warning rather than as intending their perdition, if shamed into a whole-hearted conversion, they reproach themselves for going thus astray, and make a full confession and acknowledgement of all their sin, first within themselves with a mind so purged that their conscience is sincere and free from lurking taint, secondly with their tongues to bring their hearers to a better way, then they will find favour with God the Saviour, the Merciful, who has bestowed on mankind that peculiar and chiefest gift of kinship with His own Word, from whom as its archetype the human mind was created.", + "[164] For even though they dwell in the uttermost parts of the earth, in slavery to those who led them away captive, one signal, as it were, one day will bring liberty to all. This conversion in a body to virtue will strike awe into their masters, who will set them free, ashamed to rule over men better than themselves." + ], + [ + "[165] When they have gained this unexpected liberty, those who but now were scattered in Greece and the outside world over islands and continents will arise and post from every side with one impulse to the one appointed place, guided in their pilgrimage by a vision divine and superhuman unseen by others but manifest to them as they pass from exile to their home.", + "[166] Three intercessors they have to plead for their reconciliation with the Father. One is the clemency and kindness of Him to whom they appeal, who ever prefers forgiveness to punishment. The second is the holiness of the founders of the race because with souls released from their bodies they show forth in that naked simplicity their devotion to their Ruler and cease not to make supplications for their sons and daughters, supplications not made in vain, because the Father grants to them the privilege that their prayers should be heard.", + "[167] The third is one which more than anything else moves the loving kindness of the other two to come forward so readily, and that is the reformation working in those who are being brought to make a covenant of peace, those who after much toil have been able to pass from the pathless wild to the road which has no other goal but to find favour with God, as sons may with their father.", + "[168] When they have arrived, the cities which but now lay in ruins will be cities once more; the desolate land will be inhabited; the barren will change into fruitfulness; all the prosperity of their fathers and ancestors will seem a tiny fragment, so lavish will be the abundant riches in their possession, which flowing from the gracious bounties of God as from a perennial fountain will bring to each individually and to all in common a deep stream of wealth leaving no room for envy.", + "[169] Everything will suddenly be reversed, God will turn the curses against the enemies of these penitents, the enemies who rejoiced in the misfortunes of the nation and mocked and railed at them, thinking that they themselves would have a heritage which nothing could destroy and which they hoped to leave to their children and descendants in due succession; thinking too that they would always see their opponents in a firmly established and unchanging adversity which would be reserved for the generations that followed them.", + "[170] In their infatuation they did not understand that the short-lived brilliance which they had enjoyed had been given them not for their own sakes but as a lesson to others, who had subverted the institutions of their fathers, and therefore grief—the very painful feeling aroused by the sight of their enemy’s good fortune—was devised as a medicine to save them from perdition.", + "So then those of them who have not come to utter destruction, in tears and groans lamenting their own lapse, will make their way back with course reversed to the prosperity of the ancestral past.", + "[171] But these enemies who have mocked at their lamentations, proclaimed public holidays on the days of their misfortunes, feasted on their mourning, in general made the unhappiness of others their own happiness, will, when they begin to reap the rewards of their cruelty, find that their misconduct was directed not against the obscure and unmeritable but against men of high lineage retaining sparks of their noble birth, which have to be but fanned into a flame, and from them shines out the glory which for a little while was quenched.", + "[172] For just as when the stalks of plants are cut away, if the roots are left undestroyed, new growths shoot up which supersede the old, so too if in the soul a tiny seed be left of the qualities which promote virtue, though other things have been stripped away, still from that little seed spring forth the fairest and most precious things in human life, by which states are constituted manned with good citizens, and nations grow into a great population." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE PRAEMIIS ET POENIS", + "(The title.) This, which is given by Cohn as printed here, except that I have ventured to mark a doubt as to the fitness of the addition περὶ ἀρῶν, is founded on Eusebius, Hist. Eccl. ii. 18. 5, who in enumerating the works of Philo known to him speaks of this as τὸ περὶ τῶν προκειμένων τοῖς μὲν ἀγαθοῖς ἄθλων τοῖς δὲ πονηροῖς ἐπιτιμίων καὶ ἀρῶν. But if Eusebius is to be understood as giving a formal title traceable to Philo himself, is there any reason why it should not be given in full? In itself the title does not seem very appropriate. If the “curses” are to be distinguished from the “punishments,” the “blessings” must also be distinguished from the “rewards.”", + "§§ 4–6. The allusion may perhaps be to the conduct, good or bad, of the people in the wilderness after the Sinaitic giving of the Law, but as the warnings are so largely drawn from Deuteronomy, which Philo accepts as Moses’ final message, it seems more likely that he is thinking of the subsequent history. If so, and indeed in any case, the absence of any definite notice of persons or events, and of any attempt to draw the moral which the books themselves draw of the punishment of the people for apostasy and their restoration on repentance, is remarkable. The only person of whom anything substantial is said is Samuel, and what is said of him has no historical bearing. And this is still more true of Gideon, who is mentioned in De Conf. 130.", + "§ 8. Triptolemus. The story told here is given by Ovid, Met. v. 642 ff. Ceres harnessed two winged dragons or snakes to her car and sent it to Athens to Triptolemus, who rode in it through the air over Europe and Asia and scattered the corn seeds. In Verg. Georg. i. 19 he is also the inventor of the plough.", + "§ 23. (Noah and Deucalion.) This identification is, I think, unique in Philo. Though he often mentions Greek mythical personages, and not always with signs of disbelief (e.g. Pasiphaë in Spec. Leg. iii. 44 f.), he nowhere equates them with Old Testament characters. (The identification of the Aloeidae with the Babel-builders which Mangey suggested at De Som. ii. 283 is quite impossible, see my note there.) As for this particular identification, which of course is especially easy, neither Mangey nor Cohn quote any real parallel. Cohn indeed notes that Theophilus, a Christian writer of the late second century A.D., thought that the Greeks had given the name of Deucalion to Noah because he said δεῦτε καλεῖ ὑμᾶς ὁ θεὸς εἰς μετάνοιαν, but I have seen no evidence that it was made by Jews of Philo’s time. The nearest parallel I have found is in Malchus, otherwise called Cleodemus, on whom see Schürer, Jewish People (Eng. trans.) ii. 3, pp. 209 f. Malchus stated that Abraham’s three sons by Keturah accompanied Heracles to Libya, and that Heracles married the daughter of one of them. Schürer calls Malchus “a classic example of that intermixture of Oriental and Greek tradition which was popular throughout the region of Hellenism.” But none of the Graeco-Jewish writers whom he mentions show anything really similar.", + "§ 44. μετακληθεὶς. To understand this of the change of name from Jacob to Israel is certainly tempting, though we might have expected Philo to enlarge a little more on the point, if he mentions it at all. Also there is no particular point in speaking of Jacob here as summoned or invited by God. And it would be natural enough for μετα- in this compound as in so many others to express change. On the other hand there is no authority for the usage; Tzetzes (twelfth century A.D.), cited by Stephanus, can hardly count. Philo uses the word elsewhere in the sense of “summoned” or perhaps “summoned away” (De Som. i. 188 cannot be quoted as an exception; see note on vol. v. pp. 601 ff.), and what is perhaps more important, throughout De Mut. 57–129, where he treats at length of the changes of name, including that of Jacob, he uses μετονομάζω. The other reading καταβληθεὶς has, on Cohn’s principles, inferior authority and would of course require correction. Mangey suggested κατηχηθεὶς=“instructed,” and translated “informatus.” Perhaps κατελεηθεὶς, cf. ἠλέησε in § 39.", + "§ 46. (Monad and dyad.) The doctrine is the same as that ascribed to the Pythagoreans by Diogenes Laertius viii. 25 ἀρχὴν μὲν ἁπάντων μονάδα· ἐκ δὲ τῆς μονάδος ἀόριστον δυάδα ὡς ἂν ὕλην τῇ μονάδι αὐτῷ αἰτίῳ ὄντι ὑποστῆναι· ἐκ δὲ τῆς μονάδος καὶ τῆς ἀορίστου δυάδος τοὺς ἀριθμούς, “the principle of all things is the monad or unit; arising from the monad the undefined dyad or two serves as material substratum to the monad which is cause; from the monad and undefined dyad spring numbers” (Hicks). The passage continues that “from numbers come points, from points lines, from lines plane figures, from plane figures solid figures, from solid figures sensible bodies,” whence ultimately the universe. With the epithet “undefined” (ἀόριστος) here applied to the dyad, that is, passive matter, compare its application to αἰσθητὴ φύσις in § 36. A fuller discussion of these ideas is given by Zeller, Presocratic Philosophy (Eng. trans.), vol. i. pp. 387 ff.", + "§§ 49–51. As suggested in Gen. Introd. to vol. vi. p. xi. this passage gives the best clue to Philo’s meaning in adapting to spiritual experience and applying to the three Patriarchs the formula “Nature, Instruction, Practice” which runs through ancient educational literature from Plato and Aristotle to Cicero and Quintilian. Except possibly in the case of Jacob this application does not rest on the history of the three. The starting-point is that Isaac’s name means “joy,” and Philo would argue that in education joy is the characteristic of the student who learns naturally and instinctively. Carried over to the spiritual sphere, joy is the characteristic of the soul which instinctively knows God’s will, has not any temptation to disobey it and finds a ground for rejoicing even in what would naturally be displeasing (cf. § 30). So with Abraham. In education readiness to believe belongs to the mind which is most susceptible to teaching; and though Abraham’s name does not, like Isaac’s, supply a suitable clue, the emphasis laid on his faith in Genesis fits him to represent Instruction. The argument needed to fit Jacob into the formula is more strained. But his second name of Israel = “Seeing God,” does express the attainment which is the result of practice, and his history, which, though Philo does not suggest it, was subjected to more vicissitudes than the other two, would assist the idea.", + "In education it was recognized that all three were indispensable, though in different degrees, to every mind for successful study, and Quintilian stresses this in Inst. Pr. 27. Philo makes the same point for the spiritual life in De Abr. 53.", + "§ 55. (Definition of νόμος.) Cohn rightly calls attention to this, as the accepted definition of νόμος by the Stoics (see Index to S.V.F. s.v.). The more exact form seems to be λόγος ὀρθὸς προστάττων(προστακτικός), κτλ. or sometimes λόγος φύσεως, κτλ. So Cic. De Leg. i. 6. 18 “lex est ratio summa insita in natura, quae iubet ea quae facienda sunt, prohibetque contraria.” Philo quotes it in this form in De Ios. 29. Cf. also Mos. ii. 4, where, as here, he connects it with kingship.", + "§ 60. σπορὰν … ἥμερον. ἥμερος when applied to vegetation of any kind often means simply “cultivated,” as opposed to “wild.” So e.g. Spec. Leg. iv. 209, but at other times it takes on something of what it connotes when applied to animals or men, i.e. the qualities of a domesticated animal or a civilized man. So in § 8, where it is applied to bread-food as opposed to acorns, the translation “kindly,” though not quite satisfactory, gives the meaning better than “cultivated” would. Here too the meaning is, I think, more than “thriving” alone would give (Cohn, “gut gedeihen”). The crop is “responsive” to the trouble taken on it.", + "§ 65. (The twelve sons of Jacob and the Zodiac.) For this connexion of the twelve tribes and their founders with the Twelve Signs cf. De Som. ii. 111 ff., where Philo is discussing Gen. 37:9–11, where Joseph says “the sun and moon and eleven stars did obeisance to me,” thus “classing himself as the twelfth to complete the Zodiac.”", + "It seems to be agreed that the Signs are mentioned in Job 38:32 under the name of the Mazzaroth (a word copied without translation by the LXX), and many modern scholars have thought that Gen. 37:9 actually refers to them, some indeed finding traces of them in the blessing of Jacob in ch. 49. Whether this is so or not, Philo naturally took the words so, but the tone of that passage, where Joseph’s presumption is condemned, is very different from this, where the twelve tribes are the earthly counterpart of the twelve great heavenly bodies. It would be interesting to know how far the idea was current in Philo’s time. An article by Feuchtwanger, in Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judenthums, 1915, pp. 241–267, gives an account of the place held by the Zodiac in Rabbinical tradition, but mostly in later times, and does not dwell much upon its relation to the tribes and their founders. One point mentioned (also by the Jewish Encyclopaedia, s.v. Zodiac) is the tradition that each of the tribes had one of the Signs on its banner.", + "§ 78. (The lacuna.) This evidently contained the end of the story of Korah and something at the beginning of the Blessings. But was there anything else? I think that there is good reason to think that there was something, and perhaps a good deal. Eight examples have been given of rewards against two of punishments. Also in § 7 he has classified both under five heads, individuals, families, cities, nations and countries, great regions of the earth. In Mos. ii. 53–56 he has signalized the Flood and the destruction of the cities of the plain as the two great judgements of God upon the unrighteous. These fit the fifth and third of the heads, and it is unlikely that he would fail to mention them here whether briefly or at length. Possibly he may have cited also the disasters which befell the Egyptians through the plagues and at the Red Sea to cover “nations and countries.”", + "If it is objected that, while he has stated that the rewards also fall under the five heads, he is content to stop at the second, one answer might be that the expansion of Jacob’s family into a great nation, with its “orderly cities, schools of wisdom, justice and religion” (§ 66), though mentioned as the reward of Jacob’s family, is also a reward to the nation and its cities. But a better answer is that, apart from this, there were no good examples of the other heads to give. The preservation of Zoar might have been quoted as an example of a city rewarded, though this is not in Genesis ascribed to its merits, but otherwise what record is there in the Pentateuch of any larger nation or city being so rewarded? I think we must conclude that § 7 is loosely worded, and that the full classification applies only to the punishments.", + "The part lost at the beginning of the Blessings need not have been more than a single sentence stating that Moses promised that in the future also prosperity would be the reward of obedience and misfortune of disobedience.", + "§ 87. (Pacification of wild beasts.) Philo has no authority for this in the Pentateuch beyond Lev. 26:6 “I will destroy evil (or wicked) beasts out of your land.” It seems to me impossible to doubt that he is thinking of Isaiah 11:6–9 or perhaps rather that he reads the text in Leviticus in the light of Isaiah; that is a straining of which he is not incapable. I do not understand Heinemann’s remark (Bildung‚ p. 419), that “it is noteworthy that he does not appeal to Isaiah xi.” Apparently he thinks that Philo has no direct knowledge of that passage (“schwerlich hat er von dieser Stelle unmittelbare Kenntniss”). If this means that the absence of any direct statement that the thought comes from Isaiah shows ignorance of the passage, I entirely disagree. Philo never mentions Isaiah by name, but quotes from him four times as one of the prophets and once (Quis Rerum 25, Isaiah 50:4) without any indication that it is a quotation. Here he gives the substance of Isaiah’s description spiritualized by the thought that this can never come about till the “wild beasts within ourselves” are tamed, a thought which to his mind, in which the allegorical is always seen behind the literal, would be assisted by the epithet πονηρά = “wicked,” applied to the beasts in Leviticus.", + "Besides Isaiah, Philo may have had in mind Job 5:23 (of the righteous) “the savage beasts shall be at peace with them,” and still more, Hosea 2:18 “I will make for them in that day a covenant with the wild beasts of the field, and the birds of heaven, and the reptiles of the earth.” Both these books were known to him and are quoted (Job being mentioned by name).", + "Heinemann goes on to say that Philo must certainly have drawn from the “Wise Sayings” (Weissagungen), for which he gives a reference to the Sibylline Oracles iii. 788, since the Greek pictures of the “Beast-peace” are by no means so authoritative as to have given him the conception. This may be true, but it seems to me that he could find enough authority in Scripture itself.", + "§ 89. Maltese dogs. This breed is mentioned by Strabo vi. p. 277, by Athenaeus xii. p. 518 (of the Sybarites ἔχαιρον τοῖς Μελιταίοις κυνιδίοις), and by Pliny, Hist. Nat. iii. 26, where they are called “catulos.”", + "§ 111. τοῖς ὀνόμασι κυρίοις. κύρια ὀνόματα, said in L. & S. to signify “authorized, proper or literal words,” are, according to Aristot. Rhet. iii. 2. 2, ordinary words as opposed to those which are figurative, foreign, archaic or in any way uncommon (Cope). Philo often uses the phrase for a proper or personal name (e.g. Mos. ii. 207: people do not as a rule address a parent by his κύριον ὄνομα), but more often for a word which exactly expresses its meaning, e.g. De Conf. 192, Moses when he spoke of God “confounding” the languages at Babel did not mean that He divided them, for then he would have used a κυριώτερον such as τομή or διάκρισις. Sometimes it means a word which brings out some true or striking aspect, e.g. Quod Deus 139, “seers” (ὁρῶντες) was a κύριον ὄνομα for prophets. Here the use is extended further. “Day” is κύριον, because it expresses the lesson which Philo draws more exactly than “years” for instance would, and “number” is κύριον, because it brings out a similar lesson more exactly than “all thy days” would. Thus the phrase has been made to mean something almost the opposite of what we should call literal, and so also does the phrase “literally true” as often used in English. (See also note to Mos. ii. 38 (vol. vi. p. 606).)", + "§ 111. οὔτʼ ἐν λόγῳ … οὔτʼ ἐν ἀριθμῷ. Mangey quotes Iamblichus, Vita Pythagorae 208, where it is said that his disciples who remembered him told how", + "τοὺς μὲν ἑταίρους ἦγεν ἴσον μακαρέσσι θεοῖσι,
τοὺς δʼ ἄλλους ἡγεῖτʼ οὔτʼ ἐν λόγῳ οὔτʼ ἐν ἀριθμῷ.", + "Cf. also Callimachus, Ep. 25, and Theocritus xiv. 48, where it is in the form", + "οὔτε λόγω τινὸς ἄξιοι οὔτʼ ἀριθματοί.", + "§ 123. In which God … walks as in a palace. St. Paul, quoting freely Lev. 26:12, also gives ἐν the sense of “in” rather than “among” in 2 Cor. 6:16 “We are the temple of the living God; as God said, I will dwell in them, and walk in them” (so E.V. rightly).", + "§ 154. (The symbols of peace.) Salt has been used in this sense, De Ios. 210, and joined with libations in Spec. Leg. iii. 96. On the altar of mercy Mangey says that there was an altar of that name at Athens founded by the descendants of Heracles and used as an asylum for suppliants. I do not know what evidence he has for his statement about the founders. He refers to the scholiast on Soph. O.C. 260 ἐπεὶ καὶ Ἐλέου βωμὸς ἐν Ἀθήναις ἵδρυται, and Pausanias (presumably of Athens) τοὺς εἰς ἐλέου βωμὸν καταφυγόντας ἀσυλίαν ἔχειν. He does not give the reference for this, but see Paus. i. 17 Ἀθηναίοις δὲ ἐν τῇ ἀγορᾷ καὶ ἄλλα ἐστὶν οὐκ ἐς ἅπαντας ἐπίσημα καὶ Ἐλέου βωμός, ᾧ μάλιστα θεῶν ἐς ἀνθρώπινον βίον καὶ μεταβολὰς πραγμάτων ὅτι ὠφέλιμος, μόνοι τιμὰς Ἑλλήνων νέμουσιν Ἀθηναῖοι. If, judging from this, we may take the Altar of Mercy as an allusion to the Athenian institution, it might give some ground for giving κοινὴ ἑστία‚ which otherwise might be taken in a general way, as in De Virt. 124, the special sense of the altar placed in the Prytaneium of a city for state sacrifices, or the further hospitality given to ambassadors and others. See references in L. & S. and more fully in Stephanus.", + "§ 154. All are through Seven and are Seven. Cohn translates “denn alles geschieht mit Hilfe des Sabbats und ist Sabbatfeier.” Here, by giving Sabbath for ἑβδομάς, as he generally does, he fails to express the potency and sanctity of the number itself. Mangey has “omnia vel sunt hebdomas vel pertinent ad hebdomadem.” Both these seem to take πάντα as = “all things in general” rather than “they all,” i.e. the symbols just mentioned. I have not noticed any real parallel to this. In Spec. Leg. ii. 156, speaking of the feast of unleavened bread which is held for seven days “to mark the precedence and honour which the number holds in the universe,” he adds, “the sacred seven which He intended to be the source and fountain to men of all good things.” For “all are seven” cf. De Fug. 173 “Peace and Seven are identical.” Both these point to limiting the scope of πάντα.", + "§ 171. The days of their misfortunes (or inauspicious days.) See on Spec. Leg. iii. 183. Is there any specific allusion?", + "Massebieau’s translation “decreed that they (the Jews) should observe their ill-omened (or abominable) public festivals” can hardly be got out of the Greek. Possibly “their fast-days.” The Law knows of only one regular fast-day, the Day of Atonement. But after the Captivity four such were appointed (Jewish Encyclopaedia on Fasting and Fast-days). Heinemann, Bildung, p. 97, says that Philo betrays no knowledge of them, but on the other hand, in describing the Law he has no occasion to do so. But, on the whole, it seems better to take the words generally of what naturally happens to a conquered nation. The celebration of the conqueror’s victories is a celebration of their defeat." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "על השכר והעונש", + "enTitle": "On Rewards and Punishments", + "key": "On Rewards and Punishments", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On Rewards and Punishments/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On Rewards and Punishments/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..57fbffecfc1be385748569ff7f0e23e76f3399f7 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On Rewards and Punishments/English/merged.json @@ -0,0 +1,317 @@ +{ + "title": "On Rewards and Punishments", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_Rewards_and_Punishments", + "text": { + "Introduction": [ + "ON REWARDS AND PUNISHMENTS (DE PRAEMIIS ET POENIS)
INTRODUCTION TO DE PRAEMIIS ET POENIS", + "The treatise begins with some remarks on the scheme on which Moses constructed his law book (1–3) and how it was observed by some and disregarded by others (4–6). Coming to the main subject of the rewards for obedience and punishments for disobedience he notes that those described in the history may be classified under individuals, houses or groups, cities, countries and nations, and larger regions (7). We take the rewards to individuals and start with the less perfect Trinity, Enos, Enoch and Noah, who exemplify respectively hopefulness, repentance and justice. Hope is the motive of all human effort and hope in God is its only true form (8–13). Enos the hoper was rewarded with a name which means that he is a true man (14). Enoch’s repentance is rewarded by his “transference” away from the common herd to the isolation which the converted need (15–21). Noah the just was saved from the flood and made the founder of renewed mankind (22–23). The second Trinity, Abraham, Isaac and Jacob, represent the true religion which despises vanity (24–27). Abraham the Taught learnt to believe in God and his reward was faith (28–30). Isaac the Self-taught instinctively rejoiced in all God’s dispensations and his reward was joy (31–35). Jacob the Practiser sought to see God, not merely to infer him from his works, and his reward was the vision indicated by his name of Israel (36–46) and also the spiritual qualities signified in the “numbing of the broad part” (47–48). These lessons are recapitulated (49–51). But we must not forget Moses and his fourfold reward of kingship, lawgiving, prophecy and priesthood (52–56).", + "We pass on to rewards to “houses.” Abraham and Isaac had families which contained some unworthy members: Jacob’s children alone as a body were qualified for the reward, namely the privilege of founding the twelve tribes which expanded into a great nation (57–62 and 66); incidentally we may draw a philosophical lesson from the three families as types of the children or qualities shown by the three types of soul (61–65).", + "We then turn to the punishments of which only two examples are given in what has come down to us. First, for individuals we have Cain, whose punishment was to be ever dying, never dead, carrying on an existence from which joy and pleasure have been eliminated and in which not only permanent grief but fear of what is coming are perpetually present (67–73). For houses we have the revolt of the Levites under Korah. Their offence is described, but the story of their punishment is lost by a break in the manuscripts (74–78); for the possibilities at this point see App. p. 455.", + "When the discourse, as we have it, is resumed we have come to the blessings promised in the law to the righteous. The first is victory over enemies, but before discussing who these enemies are he urges the necessity of not merely hearing but carrying out the law (79–84). The enemies are of two kinds, wild beasts and men; when men become what they should be, the beasts will also be tamed and men will eschew war with each other (85–92). War will either never come or if some still are mad enough to attack, they will be routed at once, and good government will be established (93–97). The second blessing is wealth, and many passages are cited which describe the abundance that is to be (98–107). The third is long life, and to this is appended the thought that the true long life is the good life, to which God may recall the human soul even as he promises to recall the repentant exiles (108–117). These four are external blessings; for the body there is promised the exemption from disease in which the good mind can rest and think (118–126).", + "He then turns to punishment or curses, all of which closely follow Leviticus and Deuteronomy. The first is famine, drought and destruction of every kind of crop by nature if not by enemy (127–133), followed by all the horrors of cannibalism (134), miseries which they will be unable to escape by suicide (135–136); enslavement with all its miseries (137–140); a curse resting not only on the land and fruits but on all undertakings (141–142); bodily diseases of every kind (143–146); the terrors of war, panic, wild beasts, destruction of cities and finally utter despair (147–151). Meanwhile the proselytes will prosper, thus teaching the lesson that it is not race but obedience which brings salvation (152). He then descants on the sabbaths which according to Leviticus the desolate land will enjoy. It had been wronged by the neglect of the sabbatical years, and will now take its rest and then after a while may produce a better race (153–158). This reminds him of the text “She that is desolate hath many children,” a saying which can be applied allegorically to the converted soul which has been deserted by its vices and brings forth virtues (159–161).", + "So much for the punishments, but there is also the promise of restoration to the penitent and a renewal of the national life in greater prosperity than ever (162–168); the curses will be turned upon the persecutors, who will find that their victory was transient and that the race which they despised had still a seed from which new life would spring (169–172).", + "ON REWARDS AND PUNISHMENTS (AND CURSES)" + ], + "": [ + [ + "[1] The oracles delivered through the prophet Moses are of three kinds. The first deals with the creation of the world, the second with history and the third with legislation. The story of the creation is told throughout with an excellence worthy of the divine subject, beginning with the genesis of Heaven and ending with the framing of man. For Heaven is the most perfect of things indestructible as man of things mortal, immortal and mortal being the original components out of which the Creator wrought the world, the one created then and there to take command, the other subject, as it were, to be also created in the future.", + "[2] The historical part is a record of good and bad lives and of the sentences passed in each generation on both, rewards in one case, punishments in the other.", + "The legislative part has two divisions, one in which the subject matter is more general, the other consisting of the ordinances of specific laws. On the one hand there are the ten heads or summaries which we are told were not delivered through a spokesman but were shaped high above in the air into the form of articulate speech: on the other the specific ordinances of the oracles given through the lips of a prophet.", + "[3] All these and further the virtues which he assigned to peace and war have been discussed as fully as was needful in the preceding treatises, and I now proceed in due course to the rewards and punishments which the good and the bad have respectively to expect.", + "[4] After having schooled the citizens of his polity with gentle instructions and exhortations and more sternly with threats and warnings he called on them to make a practical exhibition of what they had learned. They advanced as it were into the sacred arena and showed the spirit in which they would act bared ready for the contest, to the end that its sincerity might be tested beyond doubt.", + "[5] Then it was found that the true athletes of virtue did not disappoint the high hopes of the laws which had trained them, but the unmanly whose souls were degenerate through inbred weakness, without waiting for any stronger counter-force to overpower them, dropped down, a source of shame to themselves and derision to the spectators.", + "[6] And therefore, while the former enjoyed the prizes and laudatory announcements and all the other tributes which are paid to the victors, the latter departed not only without a crown but with the stigma of a defeat more grievous than those sustained in the gymnastic contests. For there the athletes’ bodies are brought low but can easily stand once more erect. Here it is whole lives that fall, which once overthrown can hardly be raised up again.", + "[7] The lessons which he gives on privilege, and honour, and on the other hand on punishments fall under heads arranged in an orderly series, individual men, families, cities, countries and nations, vast regions of the earth." + ], + [ + "We must first examine what is said of honours, as both more profitable and more pleasant to listen to, and we will begin with the honour paid to each single and particular individual.", + "[8] The Greeks say that the primeval hero Triptolemus borne aloft on winged dragons sowed the corn-seed over the whole earth, in order that in place of the acorns which had been their food the human race might have a kindly, wholesome and exceedingly palatable means of nourishment. Now this story like many others is a mythical fable and may be left to those whose way is to deal in marvels and cultivate sophistry rather than wisdom, and imposture rather than truth.", + "[9] For from the beginning at the first creation of all things God provided beforehand, raised from the earth, what was necessary for all living animals and particularly for the human race to which he granted sovereignty over all earthborn creatures. For none of the works of God is of later birth, but all that seems to be accomplished by human skill and industry in later time was there by the foresight of nature lying ready half made, thus justifying the saying that learning is recollection.", + "[10] But this is not a point for our present discussion. What we have to consider is that most vital form of seed which the Creator sowed in the rich soil of the rational soul.", + "[11] And the first thing thus sown is hope, the fountain head of the lives which we lead. In hope of gain the tradesman arms himself for the manifold forms of money getting. In hope of a successful voyage the skipper crosses the wide open seas. In hope of glory the ambitious man chooses political life and the charge of public affairs. The hope of prizes and crowns moves the training athlete to endure the contests of the arena. The hope of happiness incites also the devotees of virtue to study wisdom, believing that thus they will be able to discern the nature of all that exists and to act in accordance with nature and so bring to their fullness the best types of life, the contemplative and the practical, which necessarily make their possessor a happy man.", + "[12] Now some have acted like enemies in war to the germs of hope, and consumed them in the fire of the vices which they have kindled in the soul or like careless husbandmen have through their laziness allowed them to perish. There are others who seem to have guarded them well but have clung to self-assertion rather than piety and regarded themselves as the source of their achievements.", + "[13] All these are to be condemned. He alone is worthy of approval who sets his hope on God both as the source to which his coming into existence itself is due and as the sole power which can keep him free from harm and destruction. What reward then is offered to the winner of the Crown in this contest? It is that living being whose nature is a mixture of the mortal and immortal, even man, not the same man nor yet another than the winner.", + "[14] The Hebrew name for him is Enos, and Enos translated into Greek is ἄνθρωπος or man. He takes the name which is common to the whole race as his personal name, a reward of special distinction implying that no one should be thought a man at all who does not set his hope on God." + ], + [ + "[15] After the victory of hope comes the second contest, in which repentance is the champion. Repentance has nothing of that nature which remains ever in the same stay without movement or change. It has been suddenly possessed with an ardent yearning for betterment, eager to leave its inbred covetousness and injustice and come over to soberness and justice and the other virtues.", + "[16] Repentance also has two rewards assigned to its double achievement in abandoning the base and choosing the excellent. These rewards are a new home and a life of solitude; for he says of him who fled from the insurgency of the body to join the forces of the soul “he was not found because God transferred him.”", + "[17] By “transference” he clearly signifies the new home and by “not found” the life of solitude. Very pertinently too. For if a man has really come to despise pleasures and desires and resolved in all sincerity to take his stand above the passions, he must prepare for a change of abode and flee from home and country and kinsfolk and friends without a backward glance.", + "[18] For great is the attraction of familiarity. We may fear that if he stays he may be cut off and captured by all the love charms which surround him and will call up visions to stir again the base practices which had lain dormant and create vivid memories of what it were well to have forgotten.", + "[19] Many persons in fact have come to a wiser mind by leaving their country and have been cured of their wild and frenzied cravings when sight can no longer minister to passion the images of pleasure. For when thus dissociated it must needs be treading on empty space since the stimulus of pleasure is no longer present.", + "[20] And further if he changes his abode he must shun great gatherings and welcome solitude. It cannot but be that even in the foreign soil there are many snares like those at home on which the shortsighted who delight in large assemblies are sure to be pinned. For a crowd is another name for everything that is disorderly, indecorous, discordant, culpable, and to be carried along with the crowd is very detrimental to the virtue of the settler on his first arrival.", + "[21] For just as when men are beginning to recover from a long illness their bodies easily give way because their increase of strength is not yet firmly established, so in those whose soul is now for the first time becoming healthy the sinews of the mind are flabby and rickety, so that there is a danger that passion, which is naturally stimulated by association with the thoughtless, may break out afresh." + ], + [ + "[22] After the contest won by repentance come a third set of rewards offered for justice. He who attains to justice receives two prizes, one his salvation amid the general destruction, the other his appointment to take into his charge and protection the specimens of each kind of living creatures, mated in couples to produce a second creation to make good the annihilation of the first.", + "[23] For the Creator judged it right that the same man should end the condemned and begin the innocent generation, thereby teaching by deeds and not by words those who deny that the world is governed by providence, that, under the law which He established in universal nature, all the myriads of the human race, if they have lived a life of injustice, are not worth a single man who has not departed from justice. This person, in whose day the great deluge took place, is called by the Greeks Deucalion and by the Hebrews Noah.", + "[24] After this Trinity comes another Trinity holier and dearer to God, all belonging to one family. For it was a Father, a Son, a Grandson who pressed forward to the same goal of life, namely to be well pleasing to the Maker and Father of all. All that the multitudes admire, glory, wealth and pleasure, they despised, and laughed at vanity, that web woven of lies and cunningly devised to deceive the beholders.", + "[25] Vanity is the impostor who deifies lifeless objects, the great and formidable engine of aggression who with its scheming and trickery beguiles every city and loses no time in capturing the souls of the young. For it sets up its abode in them and remains there from earliest infancy to old age, save in the cases where God illumines them with a ray of truth—truth the antagonist of vanity who retreats before it though slowly and reluctantly vanquished by its superior power.", + "[26] This kind is few in number but in power so manifold and mighty that it cannot be contained by the whole compass of the earth but reaches to Heaven, possessed with an intense longing to contemplate and for ever be in the company of things divine. After investigating the whole realm of the visible to its very end, it straightway proceeds to the immaterial and conceptual, not availing itself of any of the senses but casting aside all the irrational part of the soul and employing only the part which is called mind and reasoning.", + "[27] The leader in adopting the godly creed, who first passed over from vanity to truth, came to his consummation by virtue gained through instruction, and he received for his reward belief in God. To him who happily gifted by nature has acquired the virtue which listens to no other than itself, learns from no other, is taught by no other, the prize awarded is joy. The man of practice who by unwearied and unswerving labour has made the excellent his own has for his crown the vision of God. Belief in God, life-long joy, the perpetual vision of the Existent—what can anyone conceive more profitable or more august than these?" + ], + [ + "[28] But let us look into each of them more carefully and not be led away by mere names but with a peering eye explore the inwardness of their full meaning. Now he who has sincerely believed in God has learned to disbelieve in all else, all that is created only to perish, beginning with the forces which so loudly assert themselves in him, reasoning and sense-perception. Each of these has assigned to it a council chamber and tribunal, where they conduct their inspections, one into the conceptual, the other into the visible, one with truth, the other with opinion for its goal.", + "[29] The instability and waywardness of opinion is obvious in that it is based on likelihoods and plausibilities, and every likeness by its deceptive resemblance falsifies the original. Reason, sense-perception’s master, who thinks itself appointed to judge things conceptual, which ever continue in the same stay, is found to be in sore trouble on many points. For when it comes to grapple with the vast number of particular subjects it becomes incapable, grows exhausted and collapses like an athlete flung prostrate by superior power.", + "[30] But he to whom it is given to gaze and soar beyond not only material but all immaterial things, and to take God for his sole stay and support with a reasonableness whose resolution falters not, and a faith unswerving and securely founded, will be a truly happy and thrice blessed man.", + "[31] After faith comes the reward set aside for the victorious champion who gained his virtue through nature and without a struggle. That reward is joy. For his name was in our speech “laughter” but as the Hebrews call it Isaac. Laughter is the outward and bodily sign of the unseen joy in the mind, and joy is in fact the best and noblest of the higher emotions.", + "[32] By it the soul is filled through and through with cheerfulness, rejoicing in the Father and Maker of all, rejoicing too in all His doings in which evil has no place, even though they do not conduce to its own pleasure, rejoicing because they are done for good and serve to preserve all that exists.", + "[33] A physician treating serious and dangerous diseases sometimes amputates parts of the body, hoping to secure the health of the rest, and the pilot in stormy weather casts cargo overboard to provide for the safety of the passengers. No blame attaches either to the physician for the mutilation or to the pilot for sacrifice of property, but on the contrary both are praised for looking to what is profitable rather than what is pleasant, and for having done the right thing.", + "[34] In the same way we must always reverence all-embracing nature and acquiesce cheerfully in its actions in the universe, free as they are from all intention of evil. For the question before us is not whether the events are pleasant to us personally but whether the chariot and ship of the universe is guided in safety like a well-ordered state.", + "[35] So he too is blessed no less than the first named. He never knows gloom and depression; his days are passed in happy freedom from fears and grief; the hardships and squalor of life never touch him even in his dreams, because every spot in his soul is already tenanted by joy." + ], + [ + "[36] After the self-taught, the man enriched by his natural gifts, the third to reach perfection is the Man of Practice who receives for his special reward the vision of God. For having been in touch with every side of human life and in no half-hearted familiarity with them all, and having shirked no toil or danger if thereby he might descry the truth, a quest well worthy of such love, he found mortal kind set in deep darkness spread over earth and water and the lower air and ether too. For ether and the whole Heaven wore to his eyes the semblance of night, since the whole realm of sense is without defining bounds, and the indefinite is close akin, even brother, to darkness.", + "[37] In his former years the eyes of his soul had been closed, but by means of continuous striving he began though slowly to open them and to break up and throw off the mist which overshadowed him. For a beam purer than ether and incorporeal suddenly shone upon him and revealed the conceptual world ruled by its charioteer.", + "[38] That charioteer, ringed as he was with beams of undiluted light, was beyond his sight or conjecture, for the eye was darkened by the dazzling beams. Yet in spite of the fiery stream which flooded it, his sight held its own in its unutterable longing to behold the vision.", + "[39] The Father and Saviour perceiving the sincerity of his yearning in pity gave power to the penetration of his eyesight and did not grudge to grant him the vision of Himself in so far as it was possible for mortal and created nature to contain it. Yet the vision only showed that He IS, not what He is.", + "[40] For this which is better than the good, more venerable than the monad, purer than the unit, cannot be discerned by anyone else; to God alone is it permitted to apprehend God." + ], + [ + "Now the fact that He IS, which can be apprehended under the name of His subsistence, is not apprehended by all or at any rate not in the best way. Some distinctly deny that there is such a thing as the Godhead. Others hesitate and fluctuate as though unable to state whether there is or not. Others whose notions about the subsistence of God are derived through habit rather than thinking from those who brought them up, believe themselves to have successfully attained to religion yet have left on it the imprint of superstition.", + "[41] Others again who have had the strength through knowledge to envisage the Maker and Ruler of all have in the common phrase advanced from down to up. Entering the world as into a well-ordered city they have beheld the earth standing fast, highland and lowland full of sown crops and trees and fruits and all kinds of living creatures to boot; also spread over its surface, seas and lakes and rivers both spring fed and winter torrents. They have seen too the air and breezes so happily tempered, the yearly seasons changing in harmonious order, and over all the sun and moon, planets and fixed stars, the whole heaven and heaven’s host, line upon line, a true universe in itself revolving within the universe.", + "[42] Struck with admiration and astonishment they arrived at a conception according with what they beheld, that surely all these beauties and this transcendent order has not come into being automatically but by the handiwork of an architect and world maker; also that there must be a providence, for it is a law of nature that a maker should take care of what has been made.", + "[43] These no doubt are truly admirable persons and superior to the other classes. They have as I said advanced from down to up by a sort of heavenly ladder and by reason and reflection happily inferred the Creator from His works. But those, if such there be, who have had the power to apprehend Him through Himself without the co-operation of any reasoning process to lead them to the sight, must be recorded as holy and genuine worshippers and friends of God in very truth.", + "[44] In their company is he who in the Hebrew is called Israel but in our tongue the God-seer who sees not His real nature, for that, as I said, is impossible—but that He IS. And this knowledge he has gained not from any other source, not from things on earth or things in Heaven, not from the elements or combinations of elements mortal or immortal, but at the summons of Him alone who has willed to reveal His existence as a person to the suppliant.", + "[45] How this access has been obtained may be well seen through an illustration. Do we behold the sun which sense perceives by any other thing than the sun, or the stars by any others than the stars, and in general is not light seen by light? In the same way God too is His own brightness and is discerned through Himself alone, without anything co-operating or being able to co-operate in giving a perfect apprehension of His existence.", + "[46] They then do but make a happy guess, who are at pains to discern the Uncreated, and Creator of all from His creation, and are on the same footing as those who try to trace the nature of the monad from the dyad, whereas observation of the dyad should begin with the monad which is the starting-point. The seekers for truth are those who envisage God through God, light through light." + ], + [ + "[47] So much for his chief reward. But besides all this the Practiser receives a prize with an ill-sounding name but excellent when we consider its meaning. This prize is symbolically called the “numbing of the broad part.” By the “broad part” arrogance and pride are suggested, since the soul spreads itself inordinately in the wrong direction; by “numbing,” the contraction of the conceit which lifts itself on high and puffs itself out.", + "[48] And nothing is so profitable as that the laxity and free play of the appetites should be hampered and numbed with their vitalizing forces paralysed so that the inordinate strength of the passions may be exhausted and thus provide a breadth in which the better part of the soul may expand.", + "[49] A further question for consideration is the special suitability of the reward assigned to each of the three. Faith for him who was perfected through teaching, since the learner must believe the instructions of his teacher: to educate a disbeliever is difficult or rather impossible.", + "[50] Joy for him who through the happiness of his natural endowments arrives at virtue. For good abilities and natural gifts are a matter for rejoicing. The mind exults in the facility of its apprehension and the felicity of the processes by which it discovers what it seeks without labour, as though dictated by an inward prompter. For to find the solution of difficulties quickly must bring joy.", + "[51] Vision for him who attains wisdom through practice. For after the active life of youth the contemplative life of old age is the best and most sacred—, that life which God sends to the stern like a helmsman and entrusts the rudder into its hands as well fitted to steer the course of earthly things. For without contemplation and the knowledge which it gives no activity attains excellence." + ], + [ + "[52] One other man I will mention and then, as I wish to avoid prolixity, proceed to the next part of the subject. This man is he who in the sacred contests one after the other was proclaimed the winner of the crown. By sacred contests I do not mean those which men regard as such; they are unholy since they offer instead of the utmost penalties honours and crowns to violence, outrage and injustice. I mean those which the soul has to fight out, wielding successfully wisdom against folly and knavery, moderation against profligacy and miserliness, courage against rashness and cowardice, and the other virtues against the opposite vices which are at variance with one another and with other vices too.", + "[53] Now all the virtues are virgins, but the fairest among them all, the acknowledged queen of the dance, is piety, which Moses, the teacher of divine lore, in a special degree had for his own, and through it gained among a multitude of other gifts, which have been described in the treatises dealing with his life, four special rewards, the offices of king, legislator, prophet and high priest.", + "[54] For he did not become king in the ordinary way by the aid of troops and weapons or of the might of ships and infantry and cavalry. It was God who appointed him by the free judgement of his subjects, God who created in them the willingness to choose him as their sovereign. Of him alone we read that without the gifts of speech or possessions or money he was made a king, he who eschewed the blind wealth and embraced that which has eyes to see, and, as we may say without reserve, held that all he owned was to have God for his heritage.", + "[55] This same person was also a lawgiver. For a king must enjoin and forbid and a law is nothing else but a pronouncement enjoining what ought to be done and forbidding what ought not. But in both cases there is uncertainty as to what is profitable, since through ignorance we often enjoin what should not be done and forbid what should be done, and therefore it was meet that he should receive a third gift of prophecy to keep his feet from stumbling. For the prophet is the interpreter of God who prompts from within what he should say, and with God nothing is in fault.", + "[56] Meet also that he should have the fourth office of chief priesthood to enable him armed with prophetic knowledge to worship the Self-existent, and offer up thanksgivings for his subjects when they do well and prayers and supplications for propitiation when they do amiss. All these are one in kind; they should co-exist united with bonds of harmony and be found embodied in the same person, since he who falls short in any of the four is imperfectly equipped for government and the administration of public affairs which he has undertaken will limp and halt." + ], + [ + "[57] This may suffice for the rewards set before individual men, but houses and families of many members have theirs also. For instance the twelve tribes into which the nation was divided had the same number of chieftains connected not only by membership of the same house and family but by a still more real affinity, for they were brothers with the same father, and their grandfather and great-grandfather as well as their father were the founders of the nation.", + "[58] The first of these who passed from vanity to truth, who spurned the impostures of Chaldean astrology for the sake of the fuller spectacle which he beheld and followed the vision, drawn to it as iron is said to be drawn by the magnet, thus changed by instruction from sophist to sage, had many children, but all faulty save one to whom he bound fast the cables of the race and there found a safe haven.", + "[59] That son again endued with a nature which learned from no other teacher than itself had two sons. One was wild and indocile, brimful of fierce temper and lust, who to sum him up armed the unreasoning part of the soul to war against the rational. The other was gentle and kindly, a lover of noble conduct, of equality and simplicity, a soldier of the better cause, the champion of reason and antagonist of folly.", + "[60] This is the third of the founders, father of many children and alone among the three blessed in them all, who met with no mishap in any part of his household, like a happy husbandman who sees his whole crop safe and sound, thriving under his hand and bearing fruit." + ], + [ + "[61] In each of the three the literal story is symbolical of a hidden meaning which demands examination. Thus everyone who is taught, when he passes over to knowledge, must abandon ignorance. Ignorance is multiform and therefore it is said of the first of the three that he was the father of many children but did not deem any of them worthy to be called his sons save one. For the learner may also be said to disown the offspring of ignorance and discard them, seeing their hostility and ill will.", + "[62] Again naturally all we men, before the reason in us is fully grown, lie in the borderline between vice and virtue with no bias to either side. But when the mind is fully fledged when it has seen and absorbed into every part of its vitality the vision of the good, it ranges freely and wings its way to reach that vision and leaves behind good’s brother and birth-fellow evil, which also flies away straight on in the opposite direction.", + "[63] This is what underlies his saying that the possessor of a highly gifted nature was the father of twins. For the soul of every man from the first as soon as he is born bears in its womb the twins good and evil as I have said and has the vision of both before him, but, when it comes to have happiness and bliss for its lot, it inclines uniformly to the god, never swaying in the other direction nor oscillating into equilibrium between the two.", + "[64] Once more if the soul has received a good nature, good instruction and thirdly therewith exercise in the principles of virtue, none of them fluid and superficial, but all cemented within it, firmly impressed and strung as it were into a unity, it wins health, wins power, and to these are added the fine hue of modesty and a robust and comely form.", + "[65] This soul through the triple excellence of nature, learning and practice becomes the plenitude of virtues, leaving no empty room within itself where other things can enter, and it engenders sons twice six in number, the perfect number, the copy and likeness of the zodiac cycle, a source of increased welfare to things here below. This is the household, which kept safe from harm, perfect and united both in the literal history and in the allegorical interpretation, received for its reward, as I have said, the chieftaincy of the tribes of the nation.", + "[66] From this household, increased in the course of time to a great multitude, were founded flourishing and orderly cities, schools of wisdom, justice and religion, where also the rest of virtue and how to acquire it is the sublime subject of their research." + ], + [ + "[67] We have discussed typical examples of the rewards assigned in the past to the good both individually and in common with others, from which anyone can easily discern those which have been left unnoticed. We have next to consider in their turn the punishments appointed for the wicked, but in a general way since this is not the time to describe particular cases.", + "[68] At the very beginning when the human race had not yet multiplied arose a fratricide. He it was who first fell under a curse, who first brought the monstrous pollution of human blood upon the still pure earth, who first, when it was giving birth and growth to every kind of animals and plants and was bright with all the products of its fruitfulness, set a bar to that fruitfulness, who first armed dissolution against generation, death against life, sorrow against joy and evil against good.", + "[69] What then could be done to him by which he would pay the penalty he deserved, he who in a single action included everything that is violent and impious? Slay him, perhaps you will say. That is a man’s idea—man who has no eyes for the great court of justice,—for men think that death is the termination of punishment but in the divine court it is hardly the beginning.", + "[70] Since then the deed was without precedent, the punishment devised had to be also without precedent. What is this punishment? That he should live for ever in a state of dying and so to speak suffer a death which is deathless and unending. For there are two kinds of death, one consists in being dead, which is something either good or indifferent, the other consists in dying and that is entirely bad, more painful because more durable.", + "[71] Death thus remains with him perpetually; observe how that is effected. There are four passions in the soul, two concerned with the good, either at the time or in the future, that is pleasure and desire, and two concerned with evil present or expected, that is grief and fear. The pair on the good side God tore out of him by the roots so that never by any chance he should have any pleasant sensations or desire anything pleasant, and engrafted in him only the pair on the bad side, producing grief unmixed with cheerfulness and fear unrelieved.", + "[72] For he says that he laid a curse upon the fratricide that he should ever “groan and tremble.” And he set a sign upon him that no man should slay him so that he should not die once but continue perpetually dying, as I have said, dying with anguish and distress and sufferings unceasing, and most grievous of all should be sensible of his own evil plight, feeling the weight of the present ills and foreseeing the onrush of those yet to come against which he could not guard. For hope had been torn from him, hope which God has sown in mankind that they should have a comforter to be part of their nature and give relief to the distress of all whose deeds are not beyond atonement.", + "[73] So as a man carried away by a torrent dreads the stream around him in which he is swept along but dreads still more the onrush of the flood from above propelling him violently and ceaselessly, but also towering high over him and threatening to engulf him, so too the ills close at hand are painful but more grievous are those which flow from fear, fear which supplies abundance of sorrows as from a fountain." + ], + [ + "[74] Such are the penalties decreed against the man who first committed fratricide, but there are others decreed against groups who conspire to sin in common. There were certain temple attendants, servitors of the sanctuary, appointed to the office of gate-keepers. These persons filled with insensate ambition rose against the priests whose privileges they claimed should belong to themselves.", + "[75] They adopted as leader of the sedition the senior from among them, who also with a few fellow madmen had been the instigator of the presumptuous enterprise, and leaving the frontage and the outermost parts of the building proceeded towards the inmost sanctuary intending to displace those to whom divine utterances had adjudged the priesthood.", + "[76] Naturally enough the whole multitude was greatly disturbed. They felt that their fundamental institutions were being shaken, their laws violated, and the decent order of the holy place reduced to chaos by such alarming anarchy.", + "[77] All this roused the indignation of the guardian and ruler of the nation. At first very seriously, but without loss of temper, which indeed was alien to his nature, he endeavoured with words of admonition to bring them to a better mind and to refrain from transgressing the appointed limits or revolting against the sacred and hallowed institutions on which the hopes of the nation depended.", + "[78] But this he found was of no avail. They were deaf to all his words, believing that in appointing his brother high priest and committing the priesthood to his nephews he had given way to family affection. He was not however greatly aggrieved at this, great grievance though it was. What he felt to be intolerable was that they should purpose to set at nought the divine instructions under which the choice of the priests had been made.…" + ], + [ + "[79] … A clear testimony is recorded in the Holy Scriptures. We will cite first the invocations which he is accustomed to call benedictions. If, he says, you keep the divine commandment in obedience to his ordinances and accept his precepts, not merely to hear them but to carry them out by your life and conduct, the first boon you will have is victory over your enemies.", + "[80] For the commandments are not too huge and heavy for the strength of those to whom they will apply, nor is the good far away either beyond the sea or at the end of the earth, so that it requires of you a lingering and wearisome exile, nor has it suddenly left this earth to settle in Heaven, so that one can scarce reach them though he soar on high and wing his way thither. No, it is close by, very near, firmly set in three of the parts of which each of us is constituted, mouth and heart and hand, representing in a figure respectively speech and thought and action.", + "[81] For if our words correspond with our thoughts and intentions and our actions with our words and the three mutually follow each other, bound together with indissoluble bonds of harmony, happiness prevails and happiness is wisdom pure of all falsehood, the higher and the lower wisdom, the higher for the worship of God, the lower for the regulation of human life.", + "[82] Now while the commandments of the laws are only on our lips our acceptance of them is little or none, but when we add thereto deeds which follow in their company, deeds shown in the whole conduct of our lives, the commandments will be as it were brought up out of the deep darkness into the light and surrounded with the brightness of good fame and good report.", + "[83] For who, however spiteful his nature, would not admit that surely that nation alone is wise and full of knowledge whose history has been such that it has not left the divine exhortations voided and forsaken by the actions which are akin to them, but has fulfilled the words with laudable deeds?", + "[84] Such a race has its dwelling not far from God; it has the vision of etherial loveliness always before its eyes, and its steps are guided by a heavenward yearning. So that if one should ask “what manner of nation is great?”, others might aptly answer “a nation which has God to listen to its prayers inspired by true religion and to draw nigh when they call upon him with a clean conscience.”" + ], + [ + "[85] Enmity is of two kinds. There is the enmity of men which has selfishness for its motive and is deliberately practised, and there is the enmity of wild beasts which is actuated by natural antipathy without such deliberation. Consequently each must be treated separately, taking first that of our natural foes, the beasts, whose hatred is directed not towards a single city or nation but to mankind as a whole and endures not for a limited period but is age-long, without bound or limit of time.", + "[86] Some of these fear man as their master and cringe before him yet retain a rancorous hatred, others are audacious and more venturesome and are the first to attack, lying in wait to seize their opportunity if they are weaker, openly if they are stronger.", + "[87] For this is the one war where no quarter or truce is possible; as wolves with lambs, so all wild beasts both on land and water are at war with all men. This war no mortal can quell; that is done only by the Uncreated, when He judges that there are some worthy of salvation, men of peaceful disposition who cherish brotherly affection and good fellowship, in whom envy has either found no room at all or has entered only to take its departure with all speed, because their will is to bring their private blessings into the common stock to be shared and enjoyed by all alike.", + "[88] Would that this good gift might shine upon our life and that we might be able to see that day when savage creatures become tame and gentle. But a very necessary preliminary to this is that the wild beasts within the soul shall be tamed, and no greater boon than this can be found. For is it not foolish to suppose that we shall escape the mischief which the brutes outside us can do if we are always working up those within us to dire savagery? Therefore we need not give up hope that when the wild beasts within us are fully tamed the animals too will become tame and gentle.", + "[89] When that time comes I believe that bears and lions and panthers and the Indian animals, elephants and tigers, and all others whose vigour and power are invincible, will change their life of solitariness and isolation for one of companionship, and gradually in imitation of the gregarious creatures show themselves tame when brought face to face with mankind. They will no longer as heretofore be roused to ferocity by the sight, but will be awe-struck into respectful fear of him as their natural lord and master, while others will grow gentle in emulation of the docility and affection for the master shown for instance by the little Maltese dogs, who express their fondness with the tails which they so cheerily wag.", + "[90] Then too the tribes of scorpions and serpents and the other reptiles will have no use for their venom. The Egyptian river too carries man-eating creatures called crocodiles and hippopotamuses in close proximity to the inhabitants of the country, so too the seas have their multitudinous species of very formidable animals. Among all these the man of worth will move sacrosanct and inviolate because God has respected virtue and given it the privilege that none should imagine mischief against it." + ], + [ + "[91] Thus the age-long and natural and therefore primary war will be brought to an end through the change which makes the wild beasts tame and amenable. And then its later successor whose source is selfishness and its method deliberate will be easily settled, because men, I believe, will take shame to think that they should prove to be more savage than the irrational animals, when they have escaped all danger of injury or mischief from them.", + "[92] For surely it will seem a deep disgrace that while venomous and man-eating brutes and creatures without a sense of fellowship or companionship have become placable and have been won over to a peaceful disposition, man, a creature naturally gentle and kindly, in whom the sense of fellowship and amity is ingrained, should implacably seek the life of his own kind.", + "[93] Either, then, as he says, the war will not pass through the land of the godly at all, but will dissolve and fall to pieces of itself when the enemy perceives the nature of their opponents, that they have in justice an irresistible ally. For virtue is majestic and august and can unaided and silently allay the onsets of evils however great.", + "[94] Or if some fanatics whose lust for war defies restraint or remonstrance come careering to attack, till they are actually engaged, they will be full of arrogance and bluster, but when they have come to a trial of blows they will find that their talk has been an idle boast. Win they cannot. Forced back by your superior strength, they will fly headlong, companies of hundreds before handfuls of five, ten thousands before hundreds by many ways for the one by which they came.", + "[95] Some, without even any pursuer save fear, will turn their backs and present admirable targets to their enemies so that it would be an easy matter for all to fall slaughtered to a man. For “there shall come forth a man,” says the oracle, and leading his host to war he will subdue great and populous nations, because God has sent to his aid the reinforcement which befits the godly, and that is dauntless courage of soul and all-powerful strength of body, either of which strikes fear into the enemy and the two if united are quite irresistible.", + "[96] Some of the enemy, he says, will be unworthy to be defeated by men. He promises to marshal against them to their shame and perdition, swarms of wasps to fight in the van of the godly,", + "[97] who will win not only a permanent and bloodless victory in the war but also a sovereignty which none can contest, bringing to its subjects the benefit which will accrue from the affection or fear or respect which they feel. For the conduct of their rulers shows three high qualities which contribute to make a government secure from subversion, namely dignity, strictness, benevolence, which produce the feelings mentioned above. For respect is created by dignity, fear by strictness, affection by benevolence, and these when blended harmoniously in the soul render subjects obedient to their rulers." + ], + [ + "[98] These are the first blessings which he tells us will fall to the lot of those who follow God and always and everywhere cleave to His commandments and so fasten them to every part of life that no part can go astray into new and unwholesome ways. The second blessing is wealth which necessarily follows peace and settled authority.", + "[99] Now the simple wealth of nature is food and shelter. Its food is bread and the spring water which gushes up in every part of the inhabited world. Shelter is of two kinds, raiment and housing, to save us from the injuries which cold and heat bring in their train, and both of these, if anyone is willing to eliminate costly and superfluous extravagance,", + "[100] are very easily obtainable. Yet those who pursue the above-named wealth, who welcome the gifts of nature and not those of empty seeming, who practise frugality and self-restraint, will possess also abundance and more than abundance of another wealth in the shape of delectable food, and that without effort on their part. For it will spring to meet them as best fitted to receive it and as men of serious purpose who will know how to use it aright, and it will gladly flee from association with men of profligacy and violence, lest it should minister its boons to those who live to harm their neighbours and pass by those who serve the common weal.", + "[101] For there is a divine promise that on those who keep the sacred ordinances Heaven will shower timely rains, and the earth will bear abundance of every kind of food, the lowlands of sown grain, the highlands of tree fruits, and no season will be left without some measure of beneficence, but so continuous will be the succession of the gifts of God “that the reaping will overtake the vintage and the vintage the seed time.”", + "[102] Thus in ceaseless and unbroken order they will gather in the former harvest and hope for the latter, one set waiting to follow another, so that the beginnings of the later may join on to the ends of the earlier and move round and round in a procession from which no good thing is withheld.", + "[103] For the multitude of things produced will suffice both for immediate use and enjoyment and to provide a generous surplus for the future, as the new crops ripen over the old and fill up what is lacking in them. Sometimes so vast will be the fertility that no one will take any thought for the harvest that is past but will leave it unhusbanded and unhoarded for all who wish to use it without fear or scruple.", + "[104] For those who possess stored up in Heaven the true wealth whose adornment is wisdom and godliness have also wealth of earthly riches in abundance. For under the providence and good care of God their store-houses are ever filled, because the impulses of their minds and the undertakings of their hands are never hindered in carrying out successfully the purposes which they ever zealously pursue.", + "[105] But those who through injustice and impiety have no heavenly portion cannot prosper in acquiring earthly goods either, and if any such acquisition comes their way it speedily springs away as if its coming at all were not to benefit its possessor but to make the distress which necessarily follows on lack of means weigh more heavily upon him." + ], + [ + "[106] In those days he says your vast prosperity and opulence will cause you to do to others what you now suffer from them. Now because you pay no respect to the laws or ancestral customs, but despise the whole body of them, you lack bare necessities and wait upon the houses of money lenders and usurers and borrow at high interest.", + "[107] But then, as I said, you will do the opposite, for in the abundance of your opulence you will yourself lend to others, not few loans nor to few, but many and to many, nay rather to whole nations. For prosperity will attend you in everything both in the city and in the country; in the city by offices, honours and reputations through justice well administered, through policy well considered, through words and deeds directed to serve the common weal: in the land by the fertility both of the necessaries, corn, wine and oil, and the means of enjoyable life, that is the numberless kinds of tree fruits, and also by the fruitful multiplying of oxen and goats and other cattle.", + "[108] But someone may say, what profit is there in all this to one who is not going to leave behind him heirs and successors? And therefore he crowns his boons by saying that no man shall be childless and no. woman barren, but all the true servants of God will fulfil the law of nature for the procreation of children.", + "[109] For men will be fathers and women mothers both happy in those they beget or bear, so that each family will be a plenitude with a long list of kinsfolk, with no part nor any of the names which signify relationship missing. In the upper line will be parents, uncles, grandparents, likewise in the lower line sons, brothers, brothers’ sons, grandsons, daughters’ sons, cousins, cousins’ sons, in fact all that are allied by blood.", + "[110] And none of those who conform to the laws will die an early death or be cut short, or denied any stage of life that God has assigned to the human race, but each will rise as by stepping-stones from infancy through the successive terms appointed to every age, fulfilling its allotted tale until he reaches the last, the neighbour of death or rather immortality, and passes from that truly goodly old age to leave a great house of goodly children to fill his place." + ], + [ + "[111] This is what he means when he gives the prediction “thou shalt fulfil the number of thy days” and the exactness and aptness of the words which he uses is truly admirable. For the ignorant and lawless is of no account, as they say, and has no number, but he who can lay claim to instruction and holy laws has for his first boon that he is seen to be of high account and well approved and therefore gains a number and a place in an ordered line.", + "[112] Marvellously apt too is the phrase that the fulfilment is not of months or years but of days, signifying that every day of the man of worth must leave nothing void or empty where sin can come in, but have every part and space in it filled up with virtuous and excellent living, for virtue and excellence are judged not by quantity but by quality. Therefore he held that the wise man’s single day rightly spent is worth a whole life-time.", + "[113] This is what he suggests in another place where he says that such a man will be worthy of blessing both in his goings out and in his comings in, because in all his ways, moving or standing, the good man shows his merit both inside and outside, both as householder and as statesman, his household skill shown in right management within, his statesmanship in outside reforms as the welfare of the state requires.", + "[114] So then one such man in a city, if such be found, will be superior to the city, one such city to the country around, one such nation will stand above other nations, as the head above the body, to be conspicuous on every side, not for its own glory but rather for the benefit of the beholders. For to gaze continuously upon noble models imprints their likeness in souls which are not entirely hardened and stony.", + "[115] And therefore those who would imitate these examples of good living so marvellous in their loveliness, are bidden not to despair of changing for the better or of a restoration to the land of wisdom and virtue from the spiritual dispersion which vice has wrought.", + "[116] For when God is gracious He makes all things light and easy, and He does become gracious to those who depart with shame from incontinence to self-restraint and deplore the deeds of their guilty past, abhor the base illusive images which they imprinted on their souls and first earnestly strive to still the storm of the passions, then seek to lead a life of serenity and peace.", + "[117] So then just as God with a single call may easily gather together from the ends of the earth to any place that He wills the exiles dwelling in the utmost parts of the earth, so too the mind which has strayed everywhere in prolonged vagrancy, maltreated by pleasure and lust, the mistresses it honoured so unduly, may well be brought back by the mercy of its Saviour from the pathless wild into a road wherein it is resolved to flee straight on, a flight not the discredited flight of the outcast, but a flight of one banished from evil to salvation, a banishment which may be truly held to be better than a recall." + ], + [ + "[118] So much for the external blessings promised, victories over enemies, successes in wars, establishments of peace and abundant supplies of the good things of peace, honours and offices and the eulogies accompanying the successful, who receive praise from the lips of all, friends and enemies, praises prompted by goodwill in the one case and by fear in the other. But we must also speak of a more personal matter, the blessings bestowed on the body.", + "[119] He promises that those who take pains to cultivate virtue and set the holy laws before them to guide them in all they do or say in their private or in their public capacity will receive as well the gift of complete freedom from disease, and if some infirmity should befall them it will come not to do them injury but to remind the mortal that he is mortal, to humble his over-weening spirit and to improve his moral condition. Health will be followed by efficiency of the senses and the perfection and completeness of every part, so that without impediment they may render each the services for which it was made.", + "[120] For God thought it meet to grant as a privilege to the man of worth that his body, the congenital house of the soul, should be a house well built and well compacted from foundation to roof, to provide the many things which are necessary or useful for life and particularly for the sake of the mind of which we are speaking, a mind purged clean of every spot.", + "[121] This mind, the initiate of the holy mysteries, the fellow traveller of the heavenly bodies as they revolve in ordered march, has been honoured with the gift of quietude by God, who willed that it should be undistracted, never affected by any of the troublesome sensations which the distresses of the body engender, subjecting it to a domination unduly usurped by such sensations. For if anything over-chills or over-heats it, the house becomes warped and dried up or contrariwise wet and damp, and all these make the mind incapable of guiding the course of its own life aright.", + "[122] But if it resides in a healthy body it will have full ease to live there devoting its leisure to the lore of wisdom, thus gaining a blessed and happy life. This mind it is that drinks deep of the strong wine of God’s beneficent power and feasts on holy thoughts and doctrines.", + "[123] This it is in which God, so says the prophet, “walks” as in a palace, for in truth the wise man’s mind is a palace and house of God. This it is which is declared to possess personally the God who is the God of all, this again is the chosen people, the people not of particular rulers, but of the one and only true ruler, a people holy even as He is holy.", + "[124] This it is which but now lay under the yoke of many pleasures and many lusts and the innumerable distresses which its vices and lusts entail, but has been redeemed into freedom by God, who broke asunder the miseries of its slavery. This it is which received a benefaction not named with bated breath but noised abroad and proclaimed on every side because of the mightiness of its champion, whereby it was not dragged down tailwards but lifted up to the head.", + "[125] These last words contain an allegory and are figuratively expressed. For as in an animal the head is the first and best part and the tail the last and meanest, and in fact not a part which helps to complete the list of members, but a means of swishing off the winged creatures which settle on it, so too he means that the virtuous one, whether single man or people, will be the head of the human race and all the others like the limbs of a body which draw their life from the forces in the head and at the top.", + "[126] These are the blessings invoked upon good men, men who fulfil the laws by their deeds, which blessings will be accomplished by the gift of the bounteous God, who glorifies and rewards moral excellence because of its likeness to Himself. We must now investigate the curses delivered against the law-breakers and transgressors.", + "On Curses" + ], + [ + "[127] The first curse which he describes as the lightest of their evils is poverty and dearth and lack of necessaries and conditions of absolute destitution. The crops, he says, will be ravaged while unripe, or reaped when ripe by the sudden attacks of the hostile army, and thus will bring about a double misfortune, starvation for friends and abundance for enemies. For the good fortune of the foe is more or at any rate no less painful than our own suffering.", + "[128] And even if the enemy take no action the more grievous injuries which nature inflicts will not be inactive. You put seed in the deep soil of the lowlands, and a cloud of locusts will suddenly fly down and reap the harvest, leaving only an insignificant fraction of what you sowed for you to gather. You plant a vineyard, spare no expense and endure the endless hardships which the husbandman has to expect, and, when it is come to its fullness and is flourishing, laden with a plentiful crop, worms will come and strip the grapes.", + "[129] When you see your olive yards thriving with an abundant wealth of fruit you will naturally be pleased at the prospect of a fortunate ingathering, but when you come to pick them you will be faced with misfortune, better called the punishment of impiety. For the oil and all the fatness will run out unnoticed, and the outer lump will be left by itself as empty of all goodness as the soul which it remains to disappoint. In fact all the crops which you sow or the trees which you plant will be mildewed and perish with their fruits." + ], + [ + "[130] But besides these there are other sufferings waiting their turn to create want and destitution. The sources which nature uses to bestow her boons on mankind, earth and heaven, will become barren. Earth will destroy her fruit in the germ and prove unable to bring them to their fullness. Heaven will be transformed into sterility, as none of the yearly seasons, neither winter nor summer, nor spring nor autumn arise to take their proper places but all are forcibly merged in formless turbid congeries by the dictation of an imperious power.", + "[131] For no downpour, no shower, no slight drizzle nor tiny dropping, no dew nor anything else that can promote growth will come. But on the contrary all that makes havoc of growing plants or destroys the ripened fruit will be provided to hinder them from coming to their perfection. For He says “I will make the heaven brazen to you and the earth iron,” indicating that both of them will fail to perform their proper functions for which they were made.", + "[132] For when did ever iron bear corn in the ear or brass bring rain, things necessary to all living creatures and particularly to men, whose life is precarious and full of needs? And the phrase suggests not only unfruitfulness and the ruin of the yearly seasons but also the sources of war and the intolerable and innumerable evils which war creates, for brass and iron are the materials from which the weapons of war are made.", + "[133] Earth too will bear dust, and powder will descend from Heaven above, bringing a very grievous cloud of smoke to choke and destroy life, and so no instrument of extinction will be left unused. Whole families will waste away from many into nothingness, cities will be suddenly left stripped of inhabitants, monuments of their past prosperity and the misery that swiftly followed, left to admonish those who can learn their lesson of wisdom." + ], + [ + "[134] So greatly will the lack of necessaries prevail that dismissing all thought of them they will betake themselves to feeding on their own kind, not only on strangers outside their family but on their nearest and dearest. The father will lay his hands on the flesh of his son, the mother on the entrails of her daughter, brothers on brothers, children on parents, and always the weaker will supply an evil and accursed meal to the stronger. The story of Thyestes will be child’s play compared with the monstrous calamities which those times of terror will bring about.", + "[135] For apart from all else, just as the prosperous desire life to enjoy their blessings, so too these wretches will have firmly implanted in them a great longing for survival to experience miseries measureless and ceaseless all beyond hope of cure. For it would be a comparatively small matter in their desperation to cut short their afflictions by death, a course often taken by those who have a little sanity left. But these sufferers in their infatuation will wish to prolong their life to the utmost, and their appetite for supreme misery is never satisfied.", + "[136] Such are the natural consequences of what appears to be the lightest of the calamities promised, destitution, when it comes as a visitation of divine justice. For cold and thirst and want of food are hard to bear but may on occasions be most earnestly desired, if we feel that they will only entail undelayed annihilation, but when they linger and waste both soul and body they are bound to produce marvels of suffering worse even than those which, doubtless because they are so intensely painful, are represented on the tragic stage." + ], + [ + "[137] Slavery to the free is a thing most intolerable. To avoid it sensible people are eager and ready to die and gladly run any risk in contending with those who menace them with enslavement. But an irresistible enemy is also something intolerable, and when both despotic power and hostility are combined in the same person, who can resist one to whom his authority has given the power to act unjustly and his implacable enmity the disposition to show no consideration?", + "[138] So he declares that those who set at nought the holy laws will have for their masters enemies who do not shrink from ruthlessness. And not only will they be brought into subjection by the aggressiveness of the enemy but will voluntarily and deliberately surrender themselves because of the distresses which hunger and lack of necessaries produce. For, in the opinion of some, lesser evils may be accepted to escape from the greater, though indeed is any of those here mentioned small?", + "[139] For in slavery their bodies will be exercised in doing service to cruel orders and still more cruel will be the distressing sights which will torture their souls and drive them to despair. They will see what they have built or planted or acquired become the heritage of enemies who enjoy the good things which others have owned and made ready. They will see them feasting on the fattest of their own cattle, slaughtered and dressed to give high delight and enjoyment to the robbers before the eyes of the robbed. They will see too the women whom they took in lawful wedlock for the procreation of true-born children, chaste domestic loving wives, outraged as though they were harlots.", + "[140] They will set about to defend them but apart from some struggling will be able to accomplish nothing, with their strength all gelded and their nerves unstrung. For they will present targets to all who wish to ravish, harry, rob, assault, wound and deal out injuries, outrage and destruction. No shaft will fall lame or impotent; a true eye and hand will carry them all to their mark.", + "[141] Cursed will they be in their cities and villages, cursed in their houses and farm buildings. Cursed will be the field and all the seed dropped therein, cursed the fertile parts of the uplands and every kind of cultivated tree. Cursed their herds of cattle, barren without hope of increase, cursed all their fruits, blasted at the very height of their ripening.", + "[142] Their store-houses full of provisions and money will become empty; no profit-seeking trade will flourish; all the crafts, the many-sided industries, the million ways of earning a livelihood, will prove useless to those who pursue them. Their hopes of attaining their ambition and in general everything which they take in hand will be frustrated by the evil practices or actions which their abandonment of God’s service heads and consummates. For these are the wages of impiety and disobedience." + ], + [ + "[143] Besides all this diseases of the body will overpower and devour each separate limb and part, as well as tearing the whole frame right through with hot fits, cold fits, wasting consumption, malignant scabs, jaundice, mortification of the eyes, ulcers suppurating and creeping till they spread over the whole skin, dysentery, disorders of the intestine, obstruction of the passages in the lungs so that the respiration cannot travel properly. If the tongue is crippled or the ears lose their hearing, or the eyes their sight, or the other senses are dulled or disorganized, we have conditions which though terrible in themselves lose their terrors if compared with these graver symptoms,", + "[144] when the blood in the veins has lost its life-giving power and the breath in the bronchia can no longer receive a salutary fusion from its natural partner the air outside, and the nerves are relaxed and unstrung.", + "[145] These are followed by a breaking up of the harmony and concord which unites the members. They have already laboured under the stream of the bitter briny rheumatic humour which steals within them, and when it is enclosed in narrow passages through which it has no easy outlet, undergoes and in its turn exerts a heavy pressure, producing bitter and almost intolerable pains. This again engenders affections of the feet and joints and distempers for which no curative remedy is known, nor can human ingenuity find any way of healing them.", + "[146] Such sights will make people ask in amazement how it is that persons who but now were plump and well clothed with flesh in the full bloom of robust health have so suddenly wasted away and shrunk into nothing but a set of sinews with a thin coating of skin; and how women who have lived in ease and comfort, the dainty product of the luxury that has grown up with them from their earliest years, have become wizened in body as well as in soul through the cruel ravages of disease.", + "[147] Then too the enemy will pursue and the sword will exact justice. They will fly to their cities and think that they have found safety, but a false hope has deceived them; the enemy will be there already lying in wait, and they will perish wholesale." + ], + [ + "[148] And if with all this they fail to learn wisdom and still go crookedly away from the straight paths which lead to truth, cowardice and fear will be established in their souls. They will fly when no man pursues; rumours false as they so often are will send them falling headlong, and the lightest sound of a leaf borne through the air will cause as much trepidation and quaking as the most savage war waged by mightier enemies. So children will take no thought for parents nor parents for children, nor brother for brother, expecting that mutual help will lead to destruction, and flight, each man for himself, to salvation.", + "[149] But the hopes of the wicked are not fulfilled; those who imagine they have escaped will suffer worse or at any rate no better fate than those who were captured earlier. Further if some elude their captors they will have to meet a reserve force of their natural enemies. These are wild beasts more ferocious than men, formidably equipped with their native weapons, whom God when He first made the universe created to put fear into those who could take the warning and to punish inexorably the incorrigible.", + "[150] Those who behold the cities with their very foundations demolished will disbelieve that they were ever before inhabited, and all the calamities, whether described in the law or not, which suddenly succeeded the bright days of prosperity, will become to them like a proverb.", + "[151] The wasting will pass into their very bowels and wring them with despair and sore distress; life will be made unstable and suspended as it were to a halter by one terror succeeding another, day and night, hustling the soul up and down, so that in the morning they will pray for evening and in the evening for morning through the palpable miseries of their waking hours and the horrible dreams which appear to them in sleep.", + "[152] The proselyte exalted aloft by his happy lot will be gazed at from all sides, marvelled at and held blessed by all for two things of highest excellence, that he came over to the camp of God and that he has won a prize best suited to his merits, a place in heaven firmly fixed, greater than words dare describe, while the nobly born who has falsified the sterling of his high lineage will be dragged right down and carried into Tartarus itself and profound darkness. Thus may all men seeing these examples be brought to a wiser mind and learn that God welcomes the virtue which springs from ignoble birth, that He takes no account of the roots but accepts the full-grown stem, because it has been changed from a weed into fruitfulness." + ], + [ + "[153] When the cities have been thus consumed by fire and the country made desolate, the land will begin to take breath and raise its head—that land so long roughly handled in the grip of the intolerable violence shown by the inhabitants, who chased the virgin Sevens into banishment both from the country and from their thoughts. For the sole, or to speak more cautiously, the chief feasts appointed by nature are the recurrence of the sevenths in days and years, days to give rest to men, years to the country.", + "[154] But they have closed their eyes to the whole of this law, to the salt, to the libations, to the altar of mercy, to the common hearth, all which have served as bonds of friendship and goodwill, all of them produced by Seven and embraced in Seven. On men they have laid a heavy burden, the stronger oppressing the weaker, by making the tasks which they impose continuous and unbroken: on the fields, by ever pursuing unjust gains in the coveteousness of their hearts, lust at the base and on it impulses to action unjust and unrestrained, which never can be satisfied.", + "[155] Instead of granting to men who in absolute truth were their brethren, children of one mother their common nature, the appointed holiday after every six days, and to the land after every six years its time of release from the burden of sowing and planting lest it become exhausted by repeated labours,", + "[156] they set at nought their kindly admonitions which call to gentleness. They oppressed the souls and bodies of all whom they could with perpetual hardships and undermined the strength of the deep soiled field while they accumulated wealth insatiably by levying tributes greater than it could bear and broke it down utterly through its whole extent by tolls exacted not only annually but daily.", + "[157] For this they themselves will receive the full measure of curses and penalties named above, but the land unstrung by the numberless mishandlings which it has undergone will now be relieved, disburdened of the heavy weight of its impious inhabitants. And when she looks around and sees none of the destroyers of her former pride and high name, sees her market places void of turmoil and war and wrongdoing, but full of tranquillity and peace and justice, she will renew her youth and bloom and take her rest calm and serene during the festal seasons of the sacred Seven, rallying her strength like a wrestler after his first bout.", + "[158] Then like a fond mother she will pity the sons and daughters whom she has lost, who in death and still more when in life were a grief to their parents. Young once more she will be fruitful and bear a blameless generation to redress the one that went before. For she that is desolate, says the prophet, will have children many and fine, a saying which also is an allegory of the history of the soul.", + "[159] For when the soul is “many,” full that is of passions and vices with her children, pleasures, desires, folly, incontinence, injustice, gathered around her, she is feeble and sick and dangerously near to death. But when she has become barren and ceases to produce these children or indeed has cast them out bodily she is transformed into a pure virgin.", + "[160] Then receiving the divine seed she moulds it into shape and brings forth new life in forms of precious quality and marvellous loveliness, wisdom, courage, temperance, justice, holiness, piety and the other virtues and good emotions. Not only is it well that these goodly children should be brought to the birth, but good also is the expectation of this birth, the forecast cheering the soul’s weakness with hope.", + "[161] Hope is joy before joy, falling short of the perfection of the other yet superior to its successor in two ways, one that it relaxes with its unction the aridity of our cares, the other that it goes before as a harbinger of the plenitude of good which is to be." + ], + [ + "[162] I have now described without any reservation the curses and penalties which they will deservedly suffer who disregard the holy laws of justice and piety, who have been seduced by the polytheistic creeds which finally lead to atheism and have forgotten the teaching of their race and of their fathers, in which they were trained from their earliest years to acknowledge the One in substance, the supreme God, to whom alone all must belong who follow truth unfeigned instead of mythical figments.", + "[163] If however they accept these chastisements as a warning rather than as intending their perdition, if shamed into a whole-hearted conversion, they reproach themselves for going thus astray, and make a full confession and acknowledgement of all their sin, first within themselves with a mind so purged that their conscience is sincere and free from lurking taint, secondly with their tongues to bring their hearers to a better way, then they will find favour with God the Saviour, the Merciful, who has bestowed on mankind that peculiar and chiefest gift of kinship with His own Word, from whom as its archetype the human mind was created.", + "[164] For even though they dwell in the uttermost parts of the earth, in slavery to those who led them away captive, one signal, as it were, one day will bring liberty to all. This conversion in a body to virtue will strike awe into their masters, who will set them free, ashamed to rule over men better than themselves." + ], + [ + "[165] When they have gained this unexpected liberty, those who but now were scattered in Greece and the outside world over islands and continents will arise and post from every side with one impulse to the one appointed place, guided in their pilgrimage by a vision divine and superhuman unseen by others but manifest to them as they pass from exile to their home.", + "[166] Three intercessors they have to plead for their reconciliation with the Father. One is the clemency and kindness of Him to whom they appeal, who ever prefers forgiveness to punishment. The second is the holiness of the founders of the race because with souls released from their bodies they show forth in that naked simplicity their devotion to their Ruler and cease not to make supplications for their sons and daughters, supplications not made in vain, because the Father grants to them the privilege that their prayers should be heard.", + "[167] The third is one which more than anything else moves the loving kindness of the other two to come forward so readily, and that is the reformation working in those who are being brought to make a covenant of peace, those who after much toil have been able to pass from the pathless wild to the road which has no other goal but to find favour with God, as sons may with their father.", + "[168] When they have arrived, the cities which but now lay in ruins will be cities once more; the desolate land will be inhabited; the barren will change into fruitfulness; all the prosperity of their fathers and ancestors will seem a tiny fragment, so lavish will be the abundant riches in their possession, which flowing from the gracious bounties of God as from a perennial fountain will bring to each individually and to all in common a deep stream of wealth leaving no room for envy.", + "[169] Everything will suddenly be reversed, God will turn the curses against the enemies of these penitents, the enemies who rejoiced in the misfortunes of the nation and mocked and railed at them, thinking that they themselves would have a heritage which nothing could destroy and which they hoped to leave to their children and descendants in due succession; thinking too that they would always see their opponents in a firmly established and unchanging adversity which would be reserved for the generations that followed them.", + "[170] In their infatuation they did not understand that the short-lived brilliance which they had enjoyed had been given them not for their own sakes but as a lesson to others, who had subverted the institutions of their fathers, and therefore grief—the very painful feeling aroused by the sight of their enemy’s good fortune—was devised as a medicine to save them from perdition.", + "So then those of them who have not come to utter destruction, in tears and groans lamenting their own lapse, will make their way back with course reversed to the prosperity of the ancestral past.", + "[171] But these enemies who have mocked at their lamentations, proclaimed public holidays on the days of their misfortunes, feasted on their mourning, in general made the unhappiness of others their own happiness, will, when they begin to reap the rewards of their cruelty, find that their misconduct was directed not against the obscure and unmeritable but against men of high lineage retaining sparks of their noble birth, which have to be but fanned into a flame, and from them shines out the glory which for a little while was quenched.", + "[172] For just as when the stalks of plants are cut away, if the roots are left undestroyed, new growths shoot up which supersede the old, so too if in the soul a tiny seed be left of the qualities which promote virtue, though other things have been stripped away, still from that little seed spring forth the fairest and most precious things in human life, by which states are constituted manned with good citizens, and nations grow into a great population." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE PRAEMIIS ET POENIS", + "(The title.) This, which is given by Cohn as printed here, except that I have ventured to mark a doubt as to the fitness of the addition περὶ ἀρῶν, is founded on Eusebius, Hist. Eccl. ii. 18. 5, who in enumerating the works of Philo known to him speaks of this as τὸ περὶ τῶν προκειμένων τοῖς μὲν ἀγαθοῖς ἄθλων τοῖς δὲ πονηροῖς ἐπιτιμίων καὶ ἀρῶν. But if Eusebius is to be understood as giving a formal title traceable to Philo himself, is there any reason why it should not be given in full? In itself the title does not seem very appropriate. If the “curses” are to be distinguished from the “punishments,” the “blessings” must also be distinguished from the “rewards.”", + "§§ 4–6. The allusion may perhaps be to the conduct, good or bad, of the people in the wilderness after the Sinaitic giving of the Law, but as the warnings are so largely drawn from Deuteronomy, which Philo accepts as Moses’ final message, it seems more likely that he is thinking of the subsequent history. If so, and indeed in any case, the absence of any definite notice of persons or events, and of any attempt to draw the moral which the books themselves draw of the punishment of the people for apostasy and their restoration on repentance, is remarkable. The only person of whom anything substantial is said is Samuel, and what is said of him has no historical bearing. And this is still more true of Gideon, who is mentioned in De Conf. 130.", + "§ 8. Triptolemus. The story told here is given by Ovid, Met. v. 642 ff. Ceres harnessed two winged dragons or snakes to her car and sent it to Athens to Triptolemus, who rode in it through the air over Europe and Asia and scattered the corn seeds. In Verg. Georg. i. 19 he is also the inventor of the plough.", + "§ 23. (Noah and Deucalion.) This identification is, I think, unique in Philo. Though he often mentions Greek mythical personages, and not always with signs of disbelief (e.g. Pasiphaë in Spec. Leg. iii. 44 f.), he nowhere equates them with Old Testament characters. (The identification of the Aloeidae with the Babel-builders which Mangey suggested at De Som. ii. 283 is quite impossible, see my note there.) As for this particular identification, which of course is especially easy, neither Mangey nor Cohn quote any real parallel. Cohn indeed notes that Theophilus, a Christian writer of the late second century A.D., thought that the Greeks had given the name of Deucalion to Noah because he said δεῦτε καλεῖ ὑμᾶς ὁ θεὸς εἰς μετάνοιαν, but I have seen no evidence that it was made by Jews of Philo’s time. The nearest parallel I have found is in Malchus, otherwise called Cleodemus, on whom see Schürer, Jewish People (Eng. trans.) ii. 3, pp. 209 f. Malchus stated that Abraham’s three sons by Keturah accompanied Heracles to Libya, and that Heracles married the daughter of one of them. Schürer calls Malchus “a classic example of that intermixture of Oriental and Greek tradition which was popular throughout the region of Hellenism.” But none of the Graeco-Jewish writers whom he mentions show anything really similar.", + "§ 44. μετακληθεὶς. To understand this of the change of name from Jacob to Israel is certainly tempting, though we might have expected Philo to enlarge a little more on the point, if he mentions it at all. Also there is no particular point in speaking of Jacob here as summoned or invited by God. And it would be natural enough for μετα- in this compound as in so many others to express change. On the other hand there is no authority for the usage; Tzetzes (twelfth century A.D.), cited by Stephanus, can hardly count. Philo uses the word elsewhere in the sense of “summoned” or perhaps “summoned away” (De Som. i. 188 cannot be quoted as an exception; see note on vol. v. pp. 601 ff.), and what is perhaps more important, throughout De Mut. 57–129, where he treats at length of the changes of name, including that of Jacob, he uses μετονομάζω. The other reading καταβληθεὶς has, on Cohn’s principles, inferior authority and would of course require correction. Mangey suggested κατηχηθεὶς=“instructed,” and translated “informatus.” Perhaps κατελεηθεὶς, cf. ἠλέησε in § 39.", + "§ 46. (Monad and dyad.) The doctrine is the same as that ascribed to the Pythagoreans by Diogenes Laertius viii. 25 ἀρχὴν μὲν ἁπάντων μονάδα· ἐκ δὲ τῆς μονάδος ἀόριστον δυάδα ὡς ἂν ὕλην τῇ μονάδι αὐτῷ αἰτίῳ ὄντι ὑποστῆναι· ἐκ δὲ τῆς μονάδος καὶ τῆς ἀορίστου δυάδος τοὺς ἀριθμούς, “the principle of all things is the monad or unit; arising from the monad the undefined dyad or two serves as material substratum to the monad which is cause; from the monad and undefined dyad spring numbers” (Hicks). The passage continues that “from numbers come points, from points lines, from lines plane figures, from plane figures solid figures, from solid figures sensible bodies,” whence ultimately the universe. With the epithet “undefined” (ἀόριστος) here applied to the dyad, that is, passive matter, compare its application to αἰσθητὴ φύσις in § 36. A fuller discussion of these ideas is given by Zeller, Presocratic Philosophy (Eng. trans.), vol. i. pp. 387 ff.", + "§§ 49–51. As suggested in Gen. Introd. to vol. vi. p. xi. this passage gives the best clue to Philo’s meaning in adapting to spiritual experience and applying to the three Patriarchs the formula “Nature, Instruction, Practice” which runs through ancient educational literature from Plato and Aristotle to Cicero and Quintilian. Except possibly in the case of Jacob this application does not rest on the history of the three. The starting-point is that Isaac’s name means “joy,” and Philo would argue that in education joy is the characteristic of the student who learns naturally and instinctively. Carried over to the spiritual sphere, joy is the characteristic of the soul which instinctively knows God’s will, has not any temptation to disobey it and finds a ground for rejoicing even in what would naturally be displeasing (cf. § 30). So with Abraham. In education readiness to believe belongs to the mind which is most susceptible to teaching; and though Abraham’s name does not, like Isaac’s, supply a suitable clue, the emphasis laid on his faith in Genesis fits him to represent Instruction. The argument needed to fit Jacob into the formula is more strained. But his second name of Israel = “Seeing God,” does express the attainment which is the result of practice, and his history, which, though Philo does not suggest it, was subjected to more vicissitudes than the other two, would assist the idea.", + "In education it was recognized that all three were indispensable, though in different degrees, to every mind for successful study, and Quintilian stresses this in Inst. Pr. 27. Philo makes the same point for the spiritual life in De Abr. 53.", + "§ 55. (Definition of νόμος.) Cohn rightly calls attention to this, as the accepted definition of νόμος by the Stoics (see Index to S.V.F. s.v.). The more exact form seems to be λόγος ὀρθὸς προστάττων(προστακτικός), κτλ. or sometimes λόγος φύσεως, κτλ. So Cic. De Leg. i. 6. 18 “lex est ratio summa insita in natura, quae iubet ea quae facienda sunt, prohibetque contraria.” Philo quotes it in this form in De Ios. 29. Cf. also Mos. ii. 4, where, as here, he connects it with kingship.", + "§ 60. σπορὰν … ἥμερον. ἥμερος when applied to vegetation of any kind often means simply “cultivated,” as opposed to “wild.” So e.g. Spec. Leg. iv. 209, but at other times it takes on something of what it connotes when applied to animals or men, i.e. the qualities of a domesticated animal or a civilized man. So in § 8, where it is applied to bread-food as opposed to acorns, the translation “kindly,” though not quite satisfactory, gives the meaning better than “cultivated” would. Here too the meaning is, I think, more than “thriving” alone would give (Cohn, “gut gedeihen”). The crop is “responsive” to the trouble taken on it.", + "§ 65. (The twelve sons of Jacob and the Zodiac.) For this connexion of the twelve tribes and their founders with the Twelve Signs cf. De Som. ii. 111 ff., where Philo is discussing Gen. 37:9–11, where Joseph says “the sun and moon and eleven stars did obeisance to me,” thus “classing himself as the twelfth to complete the Zodiac.”", + "It seems to be agreed that the Signs are mentioned in Job 38:32 under the name of the Mazzaroth (a word copied without translation by the LXX), and many modern scholars have thought that Gen. 37:9 actually refers to them, some indeed finding traces of them in the blessing of Jacob in ch. 49. Whether this is so or not, Philo naturally took the words so, but the tone of that passage, where Joseph’s presumption is condemned, is very different from this, where the twelve tribes are the earthly counterpart of the twelve great heavenly bodies. It would be interesting to know how far the idea was current in Philo’s time. An article by Feuchtwanger, in Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judenthums, 1915, pp. 241–267, gives an account of the place held by the Zodiac in Rabbinical tradition, but mostly in later times, and does not dwell much upon its relation to the tribes and their founders. One point mentioned (also by the Jewish Encyclopaedia, s.v. Zodiac) is the tradition that each of the tribes had one of the Signs on its banner.", + "§ 78. (The lacuna.) This evidently contained the end of the story of Korah and something at the beginning of the Blessings. But was there anything else? I think that there is good reason to think that there was something, and perhaps a good deal. Eight examples have been given of rewards against two of punishments. Also in § 7 he has classified both under five heads, individuals, families, cities, nations and countries, great regions of the earth. In Mos. ii. 53–56 he has signalized the Flood and the destruction of the cities of the plain as the two great judgements of God upon the unrighteous. These fit the fifth and third of the heads, and it is unlikely that he would fail to mention them here whether briefly or at length. Possibly he may have cited also the disasters which befell the Egyptians through the plagues and at the Red Sea to cover “nations and countries.”", + "If it is objected that, while he has stated that the rewards also fall under the five heads, he is content to stop at the second, one answer might be that the expansion of Jacob’s family into a great nation, with its “orderly cities, schools of wisdom, justice and religion” (§ 66), though mentioned as the reward of Jacob’s family, is also a reward to the nation and its cities. But a better answer is that, apart from this, there were no good examples of the other heads to give. The preservation of Zoar might have been quoted as an example of a city rewarded, though this is not in Genesis ascribed to its merits, but otherwise what record is there in the Pentateuch of any larger nation or city being so rewarded? I think we must conclude that § 7 is loosely worded, and that the full classification applies only to the punishments.", + "The part lost at the beginning of the Blessings need not have been more than a single sentence stating that Moses promised that in the future also prosperity would be the reward of obedience and misfortune of disobedience.", + "§ 87. (Pacification of wild beasts.) Philo has no authority for this in the Pentateuch beyond Lev. 26:6 “I will destroy evil (or wicked) beasts out of your land.” It seems to me impossible to doubt that he is thinking of Isaiah 11:6–9 or perhaps rather that he reads the text in Leviticus in the light of Isaiah; that is a straining of which he is not incapable. I do not understand Heinemann’s remark (Bildung‚ p. 419), that “it is noteworthy that he does not appeal to Isaiah xi.” Apparently he thinks that Philo has no direct knowledge of that passage (“schwerlich hat er von dieser Stelle unmittelbare Kenntniss”). If this means that the absence of any direct statement that the thought comes from Isaiah shows ignorance of the passage, I entirely disagree. Philo never mentions Isaiah by name, but quotes from him four times as one of the prophets and once (Quis Rerum 25, Isaiah 50:4) without any indication that it is a quotation. Here he gives the substance of Isaiah’s description spiritualized by the thought that this can never come about till the “wild beasts within ourselves” are tamed, a thought which to his mind, in which the allegorical is always seen behind the literal, would be assisted by the epithet πονηρά = “wicked,” applied to the beasts in Leviticus.", + "Besides Isaiah, Philo may have had in mind Job 5:23 (of the righteous) “the savage beasts shall be at peace with them,” and still more, Hosea 2:18 “I will make for them in that day a covenant with the wild beasts of the field, and the birds of heaven, and the reptiles of the earth.” Both these books were known to him and are quoted (Job being mentioned by name).", + "Heinemann goes on to say that Philo must certainly have drawn from the “Wise Sayings” (Weissagungen), for which he gives a reference to the Sibylline Oracles iii. 788, since the Greek pictures of the “Beast-peace” are by no means so authoritative as to have given him the conception. This may be true, but it seems to me that he could find enough authority in Scripture itself.", + "§ 89. Maltese dogs. This breed is mentioned by Strabo vi. p. 277, by Athenaeus xii. p. 518 (of the Sybarites ἔχαιρον τοῖς Μελιταίοις κυνιδίοις), and by Pliny, Hist. Nat. iii. 26, where they are called “catulos.”", + "§ 111. τοῖς ὀνόμασι κυρίοις. κύρια ὀνόματα, said in L. & S. to signify “authorized, proper or literal words,” are, according to Aristot. Rhet. iii. 2. 2, ordinary words as opposed to those which are figurative, foreign, archaic or in any way uncommon (Cope). Philo often uses the phrase for a proper or personal name (e.g. Mos. ii. 207: people do not as a rule address a parent by his κύριον ὄνομα), but more often for a word which exactly expresses its meaning, e.g. De Conf. 192, Moses when he spoke of God “confounding” the languages at Babel did not mean that He divided them, for then he would have used a κυριώτερον such as τομή or διάκρισις. Sometimes it means a word which brings out some true or striking aspect, e.g. Quod Deus 139, “seers” (ὁρῶντες) was a κύριον ὄνομα for prophets. Here the use is extended further. “Day” is κύριον, because it expresses the lesson which Philo draws more exactly than “years” for instance would, and “number” is κύριον, because it brings out a similar lesson more exactly than “all thy days” would. Thus the phrase has been made to mean something almost the opposite of what we should call literal, and so also does the phrase “literally true” as often used in English. (See also note to Mos. ii. 38 (vol. vi. p. 606).)", + "§ 111. οὔτʼ ἐν λόγῳ … οὔτʼ ἐν ἀριθμῷ. Mangey quotes Iamblichus, Vita Pythagorae 208, where it is said that his disciples who remembered him told how", + "τοὺς μὲν ἑταίρους ἦγεν ἴσον μακαρέσσι θεοῖσι,
τοὺς δʼ ἄλλους ἡγεῖτʼ οὔτʼ ἐν λόγῳ οὔτʼ ἐν ἀριθμῷ.", + "Cf. also Callimachus, Ep. 25, and Theocritus xiv. 48, where it is in the form", + "οὔτε λόγω τινὸς ἄξιοι οὔτʼ ἀριθματοί.", + "§ 123. In which God … walks as in a palace. St. Paul, quoting freely Lev. 26:12, also gives ἐν the sense of “in” rather than “among” in 2 Cor. 6:16 “We are the temple of the living God; as God said, I will dwell in them, and walk in them” (so E.V. rightly).", + "§ 154. (The symbols of peace.) Salt has been used in this sense, De Ios. 210, and joined with libations in Spec. Leg. iii. 96. On the altar of mercy Mangey says that there was an altar of that name at Athens founded by the descendants of Heracles and used as an asylum for suppliants. I do not know what evidence he has for his statement about the founders. He refers to the scholiast on Soph. O.C. 260 ἐπεὶ καὶ Ἐλέου βωμὸς ἐν Ἀθήναις ἵδρυται, and Pausanias (presumably of Athens) τοὺς εἰς ἐλέου βωμὸν καταφυγόντας ἀσυλίαν ἔχειν. He does not give the reference for this, but see Paus. i. 17 Ἀθηναίοις δὲ ἐν τῇ ἀγορᾷ καὶ ἄλλα ἐστὶν οὐκ ἐς ἅπαντας ἐπίσημα καὶ Ἐλέου βωμός, ᾧ μάλιστα θεῶν ἐς ἀνθρώπινον βίον καὶ μεταβολὰς πραγμάτων ὅτι ὠφέλιμος, μόνοι τιμὰς Ἑλλήνων νέμουσιν Ἀθηναῖοι. If, judging from this, we may take the Altar of Mercy as an allusion to the Athenian institution, it might give some ground for giving κοινὴ ἑστία‚ which otherwise might be taken in a general way, as in De Virt. 124, the special sense of the altar placed in the Prytaneium of a city for state sacrifices, or the further hospitality given to ambassadors and others. See references in L. & S. and more fully in Stephanus.", + "§ 154. All are through Seven and are Seven. Cohn translates “denn alles geschieht mit Hilfe des Sabbats und ist Sabbatfeier.” Here, by giving Sabbath for ἑβδομάς, as he generally does, he fails to express the potency and sanctity of the number itself. Mangey has “omnia vel sunt hebdomas vel pertinent ad hebdomadem.” Both these seem to take πάντα as = “all things in general” rather than “they all,” i.e. the symbols just mentioned. I have not noticed any real parallel to this. In Spec. Leg. ii. 156, speaking of the feast of unleavened bread which is held for seven days “to mark the precedence and honour which the number holds in the universe,” he adds, “the sacred seven which He intended to be the source and fountain to men of all good things.” For “all are seven” cf. De Fug. 173 “Peace and Seven are identical.” Both these point to limiting the scope of πάντα.", + "§ 171. The days of their misfortunes (or inauspicious days.) See on Spec. Leg. iii. 183. Is there any specific allusion?", + "Massebieau’s translation “decreed that they (the Jews) should observe their ill-omened (or abominable) public festivals” can hardly be got out of the Greek. Possibly “their fast-days.” The Law knows of only one regular fast-day, the Day of Atonement. But after the Captivity four such were appointed (Jewish Encyclopaedia on Fasting and Fast-days). Heinemann, Bildung, p. 97, says that Philo betrays no knowledge of them, but on the other hand, in describing the Law he has no occasion to do so. But, on the whole, it seems better to take the words generally of what naturally happens to a conquered nation. The celebration of the conqueror’s victories is a celebration of their defeat." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על השכר והעונש", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על השכר והעונש", + "enTitle": "On Rewards and Punishments", + "key": "On Rewards and Punishments", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Confusion of Tongues/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932.json b/json/Second Temple/Philo/On the Confusion of Tongues/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..0692933f25b75422d4baba004f46475f0cd664f3 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Confusion of Tongues/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932.json @@ -0,0 +1,381 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On the Confusion of Tongues", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על בלילת הלשונות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "ON THE CONFUSION OF TONGUES (DE CONFUSIONE LINGUARUM)
ANALYTICAL INTRODUCTION", + "The text of this treatise is Gen. 11:1–9, which is given in full in the first section.", + "Philo begins by stating the objections which the sceptical critics had brought against the story. They had said that the project of building a tower to reach heaven was really the same as the Homeric myth of the Aloeidae (2–4), and had pointed out the absurdity of the idea (5). Secondly they had said that the story of the confusion of tongues was much the same as the fable that all animals originally understood each other’s language and lost the privilege by presumption (6–8), and though the story in Genesis was a little more rational, still the idea that the multiplication of languages would serve to prevent co-operation in sin was absurd (9–13). Philo will leave the literalists to answer these criticisms as they can. His own answer is to give an allegorical interpretation of the whole story (14–15).", + "By “one lip and one voice” Moses is indicating a “symphony” of evils, which is seen not only in the multitude, but in the individual (16), where it sometimes takes the form of the external calamities of fortune (16–20), but still more in the passions which beset the soul (21–22), of which the deluge story is an allegory (23–25), as also the alliance against Abraham (26), and the attack of the whole people of Sodom upon the angel visitors (27–28). The illustration which follows leads to a meditation on the word “lip” (χεῖλος) which also means “edge.” Moses met Pharoah on the “lip” of the river. The Egyptians lay dead on the “lip” of the sea (29–36), and since “lip” means speech, we may see in this death the silencing of convicted falsehood (37–38), though here a caution is needed. There are many unskilled in refuting falsehood and they can only do so with God’s help (39).", + "The “symphony” of evil suggests the “symphony” of good, and this appears in the words of the patriarchs “we are men of peace, sons of one man.” The one man is the Divine Logos, and only those who acknowledge him are men of peace, while the opposite creed of polytheism breeds discord (40–43). Yet this peace is also a war against the symphony of evil. This thought leads to an exposition of Jeremiah 15:10, particularly of the description by the prophet of himself as a “man of war” (43–51), and hence to the “symphony” gained by the Captains who fought against Midian (52–57), and the highest of all symphonies, when Israel would “do and hear,” that is would do God’s will even before they heard the commandment (58–59).", + "The next verse of the text is “as they march from the east (or “rising”) they found a plain in the land of Shinar (interpreted as shaking off) and dwelt there.” “Rising” and “shaking off” being applicable to good and ill lead to illustrations from other texts where these words occur (60–74). “Finding” suggests that the wicked actually seek evil (75), and “dwelling there” suggests the contrast (illustrated from sayings of Abraham, Isaac, Jacob and Moses) of the good man regarding himself as only a sojourner in the body (76–82).", + "We now come to the building of the city and tower. The third verse is “come let us make bricks and bake them with fire.” By “brick-making” is meant the analysing and shaping of evil-minded thoughts (83–90), and we are reminded that such brick-making is also imposed upon the Israel-soul, when once it is in bondage to Egypt (91–93). This last thought gives rise to a very loosely connected meditation on the vision of the Divine granted to the liberated Israel in Ex. 24. and the interpretation of its details (94–100). The “baking with fire” signifies the solidarity which sophistical argument gives to their vices, and so too we have “their brick became a stone” (101–102). But on the other hand the “asphalt became clay,” that is, God subverts their evil designs, before they attain the safety (ἀσφάλεια) of “asphalt” (103–104). Two thoughts on “asphalt” follow suggesting that its “safety” is rather the safety of bodily than of spiritual things (105–106).", + "“Let us build ourselves a city and tower whose head shall reach to heaven.” Our souls are cities and the fool summons all his senses and passions to help him build his city with its tower or acropolis to his taste (107–112). When the tower seeks to rise to heaven, it signifies the impious attempt of theological falsities (especially the denial of providence) to attack celestial truths (113–115). On the next words “let us make our name” Philo bursts into invective against the madness of the wicked in actually flaunting their wickedness (116–118). It is true indeed that they have an inkling that there is a divine judgement awaiting them as they shew by the next words “before we are scattered abroad” (119–121). But this is only in the background of their thoughts. In general they are of Cain’s lineage and believe in the self-sufficiency of man, the folly of which Philo denounces in his usual way, and this self-sufficiency gives a second meaning to the words “its head shall reach to heaven” (122–128). But this tower will be overthrown even as Gideon overthrew the tower of Penuel (turning away from God), not in war but when he returned in peace—the true peace (129–132). By a third interpretation “heaven” may mean “mind,” and the attempt to reach it be the attempt to exalt sense above mind (133).", + "The words “the Lord came down to see the city and the tower” call for the usual protest against anthropomorphism, and Philo again emphasizes the truth that God’s Potencies are everywhere, while His essential nature is not in space at all (134–139). The intention of Moses in using the phrase is to shew us by God’s example the need of close examination before we dogmatize, and the superiority of sight to hearsay (140–141). As for the phrase the “sons of men,” some may scoff at it as a pleonasm, but the true meaning is that these builders are not, like the pious, “sons of God” (141–145), nor yet sons of “one man,” that is the Logos (146–147). Son-ship in fact is often in the scriptures used in this spiritual sense (148–149). The next words, “behold they are all one race and one lip,” give rise to the thought that there may easily be unison in the worst disharmony (150–151), while in “they have begun to do this” “this” is the impiety against heaven which crowns their misdeeds to men. They only “began,” for heaven is inviolable and blasphemies recoil upon the blasphemer (152–154), yet they are treated as though they succeeded, which is indicated by the words “the tower which they built” (155). (At this point Philo interpolates a curious piece of literalism; not only is it a physical impossibility to build such a tower, but anyone who attempted it would be blasted by the heat of the sun) (156–157). That the punishment entailed by the accomplished sin falls upon the undertaken sin is shewn in Balaam’s fate (158–159), and the law which refuses sanctuary to him who has attempted murder (160). (Incidentally this law is given the spiritual meaning that the mind which believes God to be the author of evil as well as good and thus throws the responsibility for its own sins upon Him, is essentially unholy) (161). The next words, “nothing shall fail them of all they attempt,” teach us that the greatest punishment God can give is to give the sinner opportunity without restraint, and this is illustrated (as in Quod Det. 141 ff.) by Cain’s word “that I should be let free is the greater indictment (or punishment)” (162–167).", + "When we come to the words “let us go down and confound their tongues” we have first to explain the plural in God’s mouth, of which he gives other examples (168–169). He then puts forward, as in De Op. 75, the theory (based on the Timaeus) that God committed certain tasks to his lieutenants, the Potencies and the spiritual beings called “Angels” (170–175). As man also has free will and is therefore capable of sin God shared the work of man’s creation with His ministers, that He Himself should not be the cause of evil (176–179). So too He calls upon His subordinates (here definitely called Angels) to bring the punishment of “confusion” upon the impious (180–182). As for the word “confusion” (σύγχυσις) we may accept the philosophic usage in which it stands for a mixing so complete that the original properties of the ingredients are destroyed, in contrast to μίξις where the ingredients are merely juxtaposed, and κρᾶσις where though chemically combined they can still be analysed (183–188). Thus σύγχυσις of the impious means that their powers are so annihilated that neither separately nor in combination they can work mischief (189). The literalist interpretation that the story merely describes the differentiation of languages may not be untrue, but it is inadequate. Had such differentiation been intended we should have expected some such term as separation or distribution rather than confusion, and moreover differentiation of function, as we see in the human organism, is beneficial rather than the reverse (190–195). That σύγχυσις implies destruction in this passage is confirmed by the words which follow, “the Lord dispersed them thence,” for dispersion conveys a similar idea (196). The dispersion of the wicked will imply the reassembling of the good whom they had dispersed, in fact establish the “symphony” of virtues in the place of the “symphony” of evil. Viewed in this double light of “destruction” and “dispersion” the name σύγχυσις well describes the fool whose life is as worthless as it is unstable (197-end)." + ], + "": [ + [ + "[1] Enough has been said on these matters. The next question which demands our careful consideration is the confusion of tongues and the lessons of wisdom taught by Moses thereon. For he says as follows.", + "“And all the earth was one lip and there was one voice to all. And it came to pass as they moved from the east, they found a plain in the land of Shinar and dwelt there. And a man said to his neighbour, Come, let us make bricks and bake them with fire. And the brick became as stone to them and the clay was asphalt to them. And they said, ‘Come, let us build for ourselves a city and a tower, whose head shall be unto heaven, and let us make our name before we are scattered abroad, on the face of all the earth.’ And the Lord came down to see the city and the tower which the sons of men built. And the Lord said, ‘Behold, they have all one race and one lip, and they have begun to do this, and now nothing shall fail from them of all that they attempt to do. Come and let us go down and confuse their tongue there, that they may not understand each the voice of his neighbour.’ And the Lord scattered them abroad thence on the face of all the earth, and they ceased building the city and the tower. Therefore the name of the city was called ‘Confusion,’ because the Lord confounded there the lips of the whole earth, and the Lord scattered them thence over the face of the whole earth” (Gen. 11:1–9)." + ], + [ + "[2] Persons who cherish a dislike of the institutions of our fathers and make it their constant study to denounce and decry the Laws find in these and similar passages openings as it were for their godlessness. “Can you still,” say these impious scoffers, “speak gravely of the ordinances as containing the canons of absolute truth? For see your so-called holy books contain also myths, which you regularly deride when you hear them related by others.", + "[3] And indeed,” they continue, “it is needless to collect the numerous examples scattered about the Law-book, as we might had we leisure to spend in exposing its failings. We have but to remind you of the instances which lie at our very feet and ready to our hand.”", + "[4] One of these we have here, which resembles the fable told of the Aloeidae, who according to Homer the greatest and most reputed of poets planned to pile the three loftiest mountains on each other in one heap, hoping that when these were raised to the height of the upper sky they would furnish an easy road to heaven for those who wished to ascend thither. Homer’s lines on this subject run thus:", + "They on Olympus Ossa fain would pile,
On Ossa Pelion with its quivering leaves,
In hope thereby to climb the heights of heaven.", + "Olympus, Ossa and Pelion are names of mountains.", + "[5] For these the lawgiver substitutes a tower which he represents as being built by the men of that day who wished in their folly and insolent pride to touch the heaven. Folly indeed; surely dreadful madness! For if one should lay a small foundation and build up upon it the different parts of the whole earth, rising in the form of a single pillar, it would still be divided by vast distances from the sphere of ether, particularly if we accept the view of the philosophers who inquire into such problems, all of whom are agreed that the earth is the centre of the universe." + ], + [ + "[6] Another similar story is to be found in the writings of the mythologists, telling of the days when all animals had a common language. The tale is that in old days all animals, whether on land or in water or winged, had the same language, and just as among men to-day Greeks talk with Greeks and barbarians with barbarians if they have the same tongue, so too every creature conversed with every other, about all that happened to be done to them or by them, and in this way they mourned together at misfortunes, and rejoiced together when anything of advantage came their way.", + "[7] For since community of language led them to impart to each other their pleasures and discomforts, both emotions were shared by them in common. As a result they gained a similarity of temperament and feeling until surfeited with the abundance of their present blessings they desired the unattainable, as so often happens, and wrecked their happiness thereon. They sent an embassy to demand immortality, asking that they might be exempted from old age and allowed to enjoy the vigour of youth for ever. They pleaded that one of their fellow-creatures, that mere reptile the serpent, had already obtained this boon, since he shed his old age and renewed his youth afresh, and it was absurd that the superior beings should fare worse than the inferior, or all than the one.", + "[8] However, for this audacity they were punished as they deserved. For their speech at once became different, so that from that day forward they could no longer understand each other, because of the difference of the languages into which the single language which they all shared had been divided." + ], + [ + "[9] Now Moses, say the objectors, brings his story nearer to reality and makes a distinction between reasoning and unreasoning creatures, so that the unity of language for which he vouches applies to men only. Still even this, they say, is mythical. They point out that the division of speech into a multitude of different kinds of language, which Moses calls “Confusion of tongues,” is in the story brought about as a remedy for sin, to the end that men should no longer through mutual understanding be partners in iniquity, but be deaf in a sense to each other and thus cease to act together to effect the same purposes.", + "[10] But no good result appears to have been attained by it. For all the same after they had been separated into different nations and no longer spoke the same tongue, land and sea were constantly full of innumerable evil deeds. For it is not the utterances of men but the presence of the same cravings for sin in the soul which causes combination in wrongdoing.", + "[11] Indeed men who have lost their tongue by mutilation do by means of nods and glances and the other attitudes and movements of the body indicate their wishes as well as the uttered word can do it. Besides a single nation in which not only language but laws and modes of life are identical often reaches such a pitch of wickedness that its misdeeds can balance the sins of the whole of mankind.", + "[12] Again multitudes through ignorance of other languages have failed to foresee the impending danger, and thus been caught unawares by the attacking force, while on the contrary such a knowledge has enabled them to repel the alarms and dangers which menaced them. The conclusion is that the possession of a common language does more good than harm—a conclusion confirmed by all past experience which shews that in every country, particularly where the population is indigenous, nothing has kept the inhabitants so free from disaster as uniformity of language.", + "[13] Further the acquisition of languages other than his own at once gives a man a high standing with those who know and speak them. They now consider him a friendly person, who brings no small evidence of fellow-feeling in his familiarity with their vocabulary, since that familiarity seems to render them secure against the chance of meeting any disastrous injury at his hands. Why then, they ask, did God wish to deprive mankind of its universal language as though it were a source of evil, when He should rather have established it firmly as a source of the utmost profit?" + ], + [ + "[14] Those who take the letter of the law in its outward sense and provide for each question as it arises the explanation which lies on the surface, will no doubt refute on their own principles the authors of these insidious criticisms. But we shall take the line of allegorical interpretation not in any contentious spirit, nor seeking some means of meeting sophistry with sophistry. Rather we shall follow the chain of logical sequence, which does not admit of stumbling but easily removes any obstructions and thus allows the argument to march to its conclusion with unfaltering steps.", + "[15] We suggest then that by the words “the earth was all one lip and one voice” is meant a consonance of evil deeds great and innumerable, and these include the injuries which cities and nations and countries inflict and retaliate, as well as the impious deeds which men commit, not only against each other, but against the Deity. These indeed are the wrongdoings of multitudes. But we consider also the vast multitude of ills which are found in the individual man, especially when the unison of voices within him is a disharmony tuneless and unmusical." + ], + [ + "[16] Who does not know the calamities of fortune when poverty and disrepute combine with disease or disablement in the body, and these again are mixed with the infirmities of a soul rendered distracted by melancholy or senility, or any other grievous misfortune?", + "[17] For indeed a single item of this list is enough to upset and overthrow even the very stoutest, if it brings its force to bear upon him. But when the ills of body and soul and the external world unite and in serried mass, as though obedient to a single commanding voice, bear down at the same moment upon their lone victim, what misery is not insignificant beside them? When the guards fall, that which they guard must fall too.", + "[18] Now the guards of the body are wealth and reputation and honours, who keep it erect and lift it on high and give it a sense of pride, just as their opposites, dishonour, disrepute and poverty are like foes who bring it crashing to the ground.", + "[19] Again the guards of the soul are the powers of hearing and sight and smell and taste, and the whole company of the senses and besides them health and strength of body and limb and muscle. For these serve as fortresses well-walled and stayed on firm foundations, houses within which the mind can range and dwell rejoicing, with none to hinder it from following the urges of its personality, but with free passage everywhere as on easy and open high roads.", + "[20] But against these guards also are posted hostile forces, disablement of the sense-organs and disease, as I have said, which often bid fair to carry the understanding over the precipice in their arms.", + "While these calamities of fortune which work independently of us are full of pain and misery, they are far outweighed in comparison with those which spring from our deliberate volition." + ], + [ + "[21] Let us turn, then, to where the voice of unison is the voice of our self-caused ills and consider it in its turn. Our soul, we are told, is tripartite, having one part assigned to the mind and reason, one to the spirited element and one to the appetites. There is mischief working in them all, in each in relation to itself, in all in relation to each other, when the mind reaps what is sown by its follies and acts of cowardice and intemperance and injustice, and the spirited part brings to the birth its fierce and raging furies and the other evil children of its womb, and the appetite sends forth on every side desires ever winged by childish fancy, desires which light as chance directs on things material and immaterial.", + "[22] For then, as though on a ship crew, passengers and steersmen had conspired through some madness to sink it, the first to perish with the boat are those who planned its destruction. It stands alone as the most grievous of mischiefs and one almost past all cure—this co-operation of all the parts of the soul in sin, where, as when a nation is plague-stricken, none can have the health to heal the sufferers, but the physicians share the sickness of the common herd who lie crushed by the pestilential scourge, victims of a calamity which none can ignore.", + "[23] We have a symbol of this dire happening in the great deluge described in the words of the lawgiver, when the “cataracts of heaven” poured forth the torrents of absolute wickedness in impetuous downfall and the “fountains from the earth,” that is from the body (Gen. 7:11), spouted forth the streams of each passion, streams many and great, and these, uniting and commingling with the rainpour, in wild commotion eddied and swirled continually through the whole region of the soul which formed their meeting-place.", + "[24] “For the Lord God,” it runs, “seeing that the wickednesses of men were multiplied on the earth, and that every man carefully purposed in his heart evil things every day,” determined to punish man, that is the mind, for his deadly misdeeds, together with the creeping and flying creatures around him and the other unreasoning multitude of untamed beasts (Gen. 6:5–6). This punishment was the deluge.", + "[25] For the deluge was a letting loose of sins, a rushing torrent of iniquity where there was naught to hinder, but all things burst forth without restraint to supply abundant opportunities to those who were all readiness to take pleasure therein. And surely this punishment was suitable. For not one part only of the soul had been corrupted, so that it might be saved through the soundness of others, but nothing in it was left free from disease and corruption. For “seeing,” as the scripture says, that “everyone,” that is every thought and not one only, “purposed,” the upright judge awarded the penalty which the fault deserved." + ], + [ + "[26] These are they who made a confederacy at the salt ravine. For the place of vices and passions is hollow and rough and ravine-like; salt indeed, and bitter are the pangs which it brings. The covenant of alliance which they swore was destroyed by wise Abraham, for he knew that it had not the sanctity of oaths or covenant-rites. Thus we read “all these joined their voices to come to the salt-ravine; this is the salt sea” (Gen. 14:3).", + "[27] Observe further those who were barren of wisdom and blind in the understanding which should naturally be sharp of sight, their qualities veiled under their name of Sodomite—how the whole people from the young men to the eldest ran round and round the house of the soul to bring dishonour and ruin on those sacred and holy Thoughts which were its guests, its guardians and sentinels; how not a single one is minded to oppose the unjust or shrink from doing injustice himself.", + "[28] For we read that not merely some but the “whole people surrounded the house, both young and old” (Gen. 19:4), conspiring against the divine and holy Thoughts, who are often called angels." + ], + [ + "[29] But Moses the prophet of God shall meet and stem the strong current of their boldness, though, setting before them as their king their boldest and most cunning eloquence, they come rushing with united onset, though they mass their wealth of water and their tide is as the tide of a river. “Behold,” he says, “the King of Egypt comes to the water, but thou shalt stand meeting him at the edge of the river” (Ex. 7:15).", + "[30] The fool, then, will go forth to the rushing flood of the iniquities and passions, which Moses likens to a river. But the wise man in the first place gains a privilege vouchsafed to him from God, who ever stands fast, a privilege which is the congener of His power which never swerves and never wavers.", + "[31] For it was said to him “Stand thou here with me” (Deut. 5:31), to the end that he should put off doubt and hesitation, the qualities of the unstable mind, and put on that surest and most stable quality, faith. This is his first privilege—to stand; but secondly—strange paradox—he “meets.” For “thou shalt stand meeting” says the text, though “meet” involves the idea of motion and “stand” calls up the thought of rest.", + "[32] Yet the two things here spoken of are not really in conflict, but in most natural sequence to each other. For he whose constitution of mind and judgement is tranquil and firmly established will be found to oppose all those who rejoice in surge and tumult and manufacture the storm to disturb his natural capacity for calmness." + ], + [ + "[33] It is well indeed that the opponents should meet on the lip or edge of the river. The lips are the boundaries of the mouth and a kind of hedge to the tongue and through them the stream of speech passes, when it begins its downward flow.", + "[34] Now speech is an ally employed by those who hate virtue and love the passions to inculcate their untenable tenets, and also by men of worth for the destruction of such doctrines and to set up beyond resistance the sovereignty of those that are better, those in whose goodness there is no deceit.", + "[35] When, indeed, after they have let out every reef of contentious sophistry, the opposing onset of the sage’s speech has overturned their bark and sent them to perdition, he will, as is just and fit, set in order his holy choir to sing the anthem of victory, and sweet is the melody of that song.", + "[36] For Israel, it says, saw the Egyptians dead on the edge of the sea (Ex. 14:30)—not elsewhere. And when he says “dead” he does not mean the death which is the separation of soul and body, but the destruction of unholy doctrines and of the words which their mouth and tongue and the other vocal organs gave them to use.", + "[37] Now the death of words is silence, not the silence which well-behaved people cultivate, regarding it as a sign of modesty, for that silence is actually a power, sister to the power of speech, husbanding the fitting words till the moment for utterance comes. No, it is the undesired silence to which those whom the strength of their opponent has reduced to exhaustion and prostration must submit, when they find no longer any argument ready to their hand.", + "[38] For what they handle dissolves in their hands, and what they stand on gives way beneath them, so that they must needs fall before they stand. You might compare the treadmill which is used for drawing water. In the middle are some steps and on these the labourer, when he wants to water the fields, sets his feet but cannot help slipping off, and to save himself from continually falling he grasps with his hands some firm object nearby and holding tight to it uses it as a suspender for his whole body. And so his feet serve him for hands and his hands for feet, for he keeps himself standing with the hands which we use for work, and works with his feet, on which he would naturally stand." + ], + [ + "[39] Now there are many who though they have not the capacity to demolish by sheer force the plausible inventions of the sophists, because their occupation has lain continuously in active life and thus they are not trained in any high degree to deal with words, find refuge in the support of the solely Wise Being and beseech Him to become their helper. Such a one is the disciple of Moses who prays thus in the Psalms: “Let their cunning lips become speechless” (Ps. 30 [31] 19). And how should such lips be silent, unless they were bridled by Him who alone holds speech itself as His vassal?", + "[40] Let us flee, then, without a backward glance from the unions which are unions for sin, but hold fast to our alliance with the comrades of good sense and knowledge.", + "[41] And therefore when I hear those who say “We are all sons of one man, we are peaceful” (Gen. 42:11), I am filled with admiration for the harmonious concert which their words reveal. “Ah! my friends,” I would say, “how should you not hate war and love peace—you who have enrolled yourselves as children of one and the same Father, who is not mortal but immortal—God’s Man, who being the Word of the Eternal must needs himself be imperishable?”", + "[42] Those whose system includes many origins for the family of the soul, who affiliate themselves to that evil thing called polytheism, who take in hand to render homage some to this deity, some to that, are the authors of tumult and strife at home and abroad, and fill the whole of life from birth to death with internecine wars.", + "[43] But those who rejoice in the oneness of their blood and honour one father, right reason, reverence that concert of virtues, which is full of harmony and melody, and live a life of calmness and fair weather. And yet that life is not, as some suppose, an idle and ignoble life, but one of high courage, and the edge of its spirit is exceeding sharp to fight against those who attempt to break treaties and ever practise the violation of the vows they have sworn. For it is the nature of men of peace that they prove to be men of war, when they take the field and resist those who would subvert the stability of the soul." + ], + [ + "[44] The truth of my words is attested first by the consciousness of every virtue-lover, which feels what I have described, and secondly by a chorister of the prophetic company, who possessed by divine inspiration spoke thus: “O my mother, how great didst thou bear me, a man of combat and a man of displeasure in all the earth! I did not owe, nor did they owe to me, nor did my strength fail from their curses” (Jer. 15:10).", + "[45] Yes, is not every wise man the mortal foe of every fool, a foe who is equipped not with triremes or engines, or body-armour or soldiers for his defence, but with reasonings only?", + "[46] For who, when he sees that war, which amid the fullest peace is waged among all men continuously, phase ever succeeding phase, in private and public life, a war in which the combatants are not just nations and countries, or cities and villages, but also house against house and each particular man against himself, who, I say, does not exhort, reproach, admonish, correct by day and night alike, since his soul cannot rest, because its nature is to hate evil? For all the deeds of war are done in peace.", + "[47] Men plunder, rob, kidnap, spoil, sack, outrage, maltreat, violate, dishonour and commit murder sometimes by treachery, or if they be stronger without disguise.", + "[48] Every man sets before him money or reputation as his aim, and at this he directs all the actions of his life like arrows against a target. He takes no heed of equity, but pursues the inequitable. He eschews thoughts of fellowship, and his eager desire is that the wealth of all should be gathered in his single purse. He hates others, whether his hate be returned or not. His benevolence is hypocrisy. He is hand and glove with canting flattery, at open war with genuine friendship; an enemy to truth, a defender of falsehood, slow to help, quick to harm, ever forward to slander, backward to champion the accused, skilful to cozen, false to his oath, faithless to his promise, a slave to anger, a thrall to pleasure, protector of the bad, corrupter of the good." + ], + [ + "[49] These and the like are the much-coveted treasures of the peace which men admire and praise so loudly—treasures enshrined in the mind of every fool with wonder and veneration. But to every wise man they are, as they should be, a source of pain, and often will he say to his mother and nurse, wisdom, “O mother, how great didst thou bear me!” Great, not in power of body, but in strength to hate evil, a man of displeasure and combat, by nature a man of peace, but for this very cause also a man of war against those who dishonour the much-prized loveliness of peace.", + "[50] “I did not owe nor did they owe to me,” for neither did they use the good I had to give, nor I their evil, but, as Moses wrote, “I received from none of them what they desired” (Num. 16:15). For all that comes under the head of their desire they kept as treasure to themselves, believing that to be the greatest blessing which was the supreme mischief.", + "[51] “Nor did my strength fail from the curses which they laid upon me,” but with all my might and main I clung to the divine truths; I did not bend under their ill-treatment, but used my strength to reproach those who refused to effect their own purification.", + "[52] For “God has set us up for a contradiction to our neighbours,” as is said in a verse of the Psalms (Ps. 79 [80] 7); us, that is all who desire right judgement. Yes, surely they are by nature men of contradiction, all who have ever been zealous for knowledge and virtue, who contend jealously with the “neighbours” of the soul; who test the pleasures which share our home, the desires which live at our side, our fears and faintings of heart, and put to shame the tribe of passions and vices. Further, they test also every sense, the eyes on what they see, the ears on what they hear, the sense of smell on its perfumes, the taste on its flavours, the touch on the characteristics which mark the qualities of substances as they come in contact with it. And lastly they test the utterance on the statements which it has been led to make.", + "[53] For what our senses perceive, or our speech expresses, or our emotion causes us to feel, and how or why each result is attained, are matters which we should scrutinize carefully and expose every error that we find.", + "[54] He who contradicts none of these, but assents to all as they come before him, is unconsciously deceiving himself and raising up a stronghold of dangerous neighbours to menace the soul, neighbours who should be dealt with as subjects, not as rulers. For if they have the mastery, since folly is their king, the mischief they work will be great and manifold; but as subjects they will render due service and obey the rein, and chafe no more against the yoke.", + "[55] And, when these have thus learnt the lesson of obedience, and those have assumed the command which not only knowledge but power has given them, all the thoughts that attend and guard the soul will be one in purpose and approaching Him that ranks highest among them will speak thus: “Thy servants have taken the sum of the men of war who were with us, and there is no discordant voice” (Num. 31:49). “We,” they will continue, “like instruments of music where all the notes are in perfect tune, echo with our voices all the lessons we have received. We speak no word and do no deed that is harsh or grating, and thus we have made a laughing-stock of all that other dead and voiceless choir, the choir of those who know not the muse, the choir which hymns Midian, the nurse of things bodily, and her offspring, the heavy leathern weight whose name is Baal-Peor.", + "[56] For we are the ‘race of the Chosen ones of that Israel’ who sees God, ‘and there is none amongst us of discordant voice’ ” (Ex. 24:11), that so the whole world, which is the instrument of the All, may be filled with the sweet melody of its undiscording harmonies.", + "[57] And therefore too Moses tells us how peace was assigned as the prize of that most warlike reason, called Phinehas (Num. 25:12), because, inspired with zeal for virtue and waging war against vice, he ripped open all created being; how in their turn that prize is given to those who, after diligent and careful scrutiny, following the more certain testimony of sight, rather than hearing, have the will to accept the faith that mortality is full of unfaith and clings only to the seeming.", + "[58] Wonderful then indeed is the symphony of voices here described, but most wonderful of all, exceeding every harmony, is that united universal symphony in which we find the whole people declaring with one heart, “All that God hath said we will do and hear” (Ex. 19:8).", + "[59] Here the precentor whom they follow is no longer the Word, but God the Sovereign of all, for whose sake they become quicker to meet the call to action than the call of words. For other men act after they have heard, but these under the divine inspiration say—strange inversion—that they will act first and hear afterwards, that so they may be seen to go forward to deeds of excellence, not led by teaching or instruction, but through the self-acting, self-dictated instinct of their own hearts. And when they have done, then, as they say, they will hear, that so they may judge their actions, whether they chime with the divine words and the sacred admonitions." + ], + [ + "[60] Now those who conspired for iniquities, “moved,” we are told, “from the ‘east’ (or ‘rising’) and found a plain in the land of Shinar and dwelt there” (Gen. 11:2). How true to nature! For there are two kinds of “rising” in the soul, the better and the worse. The better is when the beam of the virtues rises like the rays of the sun; the worse when virtues pass into the shadow and vices rise above the horizon.", + "[61] We have an example of the former in these words: “And God planted a pleasaunce in Eden towards the sun-rise” (Gen. 2:8). That garden was not a garden of the plants of the soil, but of heavenly virtues, which out of His own incorporeal light the Planter brought to their rising, never to be extinguished.", + "[62] I have heard also an oracle from the lips of one of the disciples of Moses, which runs thus: “Behold a man whose name is the rising” (Zech. 6:12), strangest of titles, surely, if you suppose that a being composed of soul and body is here described. But if you suppose that it is that Incorporeal one, who differs not a whit from the divine image, you will agree that the name of “rising” assigned to him quite truly describes him.", + "[63] For that man is the eldest son, whom the Father of all raised up, and elsewhere calls him His first-born, and indeed the Son thus begotten followed the ways of his Father, and shaped the different kinds, looking to the archetypal patterns which that Father supplied." + ], + [ + "[64] Of the worse kind of rising we have an example in the description of him who wished to curse one who was praised by God. For he too is represented as dwelling at the “rising,” and this rising though it bears the same name as the other is in direct conflict with it.", + "[65] “Balak,” we read, “sent for me from Mesopotamia from the mountains from the rising saying, ‘Come hither, curse for me him whom God does not curse’ ” (Num. 23:7, 8). Now Balak is by interpretation “foolish,” and the interpretation is most true. For surely it were the pitch of folly to hope that the Existent should be deceived, and that His surest purpose should be upset by the devices of men?", + "[66] And this is the reason why Balaam also dwells in “Mid-river-land,” for his understanding is submerged in the midmost depths of a river, unable to swim its way upward and lift its head above the surface. This condition is the rising of folly and the setting of reasonableness.", + "[67] Now these makers of a music whose harmony is disharmony, moved, we are told, “from the rising.” Is it the rising of virtue that is meant, or the rising of vice? If the former, the movement suggested is one of complete severance. But if it is the latter, it is what we may call an united movement, as when we move our hands, not apart or in isolation, but in connexion and accordance with the whole body.", + "[68] For the place where vice is located serves as the initial starting-point to the fool for those activities which defy nature.", + "Now all who have wandered away from virtue and accepted the starting-points of folly, find and dwell in a most suitable place, a place which in the Hebrew tongue is called Shinar and in our own “shaking out.”", + "[69] For all the life of the fools is torn and hustled and shaken, ever in chaos and disturbance, and keeping no trace of genuine good treasured within it. For just as things which are shaken off all fall out, if not held fast through being part of a unified body, so too I think, when a man has conspired for wrongdoing, his soul is subject to a “shaking out,” for it casts away every form of good so that no shadow or semblance of it can be seen at all." + ], + [ + "[70] We have example in the Egyptians, the representatives of those who love the body, who are shewn to us as flying not from the water, but “under the water,” that is under the stream of the passions, and when they are submerged therein they are shaken and wildly disordered; they cast away the stability and peacefulness of virtue and take upon them the confusion of vice. For we are told, “that he shook off the Egyptians in the midst of the sea, fleeing under the water” (Ex. 14:27).", + "[71] These are they who know not even Joseph, the many-sided pride of worldly life, and give way to their sins without veil or disguise, husbanding no vestige or shadow or semblance of honourable living.", + "[72] For there rose up, we are told, another King over Egypt, who “knew not” even “Joseph” (Ex. 1:8)—the good that is, which is given by the senses, the last and latest in the scale of goods. It is this same King who would destroy not only all perfection but all progress; not only the clear vision such as comes of sight, but the instruction also that comes of hearing. He says, “Come hither, curse me Jacob, and come hither, send thy curses upon Israel” (Num. 23:7), and that is equivalent to “Put an end to them both, the soul’s sight and the soul’s hearing, that it may neither see nor hear any true and genuine excellence.” For Israel is the type of seeing, and Jacob of hearing.", + "[73] The mind of such as these is in a sense shaken and casts forth the whole nature of good, while the mind of the virtuous in contrast claims as its own the Idea of the good, an Idea pure and unalloyed, and shakes and casts off what is worthless.", + "[74] Thus mark how the Man of Practice speaks: “Take away the alien gods who are with you from the midst of you, and purify yourselves and change your raiment and let us rise up and go up to Bethel” (Gen. 35:2, 3), so that, even though Laban demand a search, no idols may be found in all the house (Gen. 31:35) but veritable substantial realities graven, as though on stone, on the heart of the wise, realities which are the heritage of the self-taught nature, Isaac. For Isaac alone receives from his father the “real substance” (Gen. 25:5)." + ], + [ + "[75] Again observe that he does not say that they came to the plain in which they stayed, but that only after full search and exploration they found the spot which was the fittest for folly. For indeed every fool does not just take to him what another gives, but he seeks for evil and discovers it. He is not content with the evils only to which depravity proceeds in its natural course, but adds the perfected efforts of the artist in wickedness.", + "[76] And would that he might only stay for a while among them and then change his habitation, but as it is he determines to abide there. For they “found,” we are told, “the plain and dwelt there,” as though it were their fatherland. They did not sojourn there as on a foreign soil. For it were a less grievous thing if when they fell in with sins, they should count them strangers and outlanders as it were, instead of holding them to be of their own household and kin. For were it a passing visit they would have departed in course of time; their dwelling there was a sure evidence of a permanent stay.", + "[77] This is why all whom Moses calls wise are represented as sojourners. Their souls are never colonists leaving heaven for a new home. Their way is to visit earthly nature as men who travel abroad to see and learn.", + "[78] So when they have stayed awhile in their bodies, and beheld through them all that sense and mortality has to shew, they make their way back to the place from which they set out at the first. To them the heavenly region, where their citizenship lies, is their native land; the earthly region in which they became sojourners is a foreign country. For surely, when men found a colony, the land which receives them becomes their native land instead of the mother city, but to the traveller abroad the land which sent him forth is still the mother to whom also he yearns to return.", + "[79] We shall not be surprised, then, to find Abraham, when he rose from the life of death and vanity, saying to the guardians of the dead and stewards of mortality, “I am a stranger and sojourner with you” (Gen. 23:4). “You,” he means, “are children of the soil who honour the dust and clay before the soul and have adjudged the precedence to the man named Ephron, which being interpreted is ‘clay.’ ”", + "[80] And just as natural are the words of the Practiser Jacob, when he laments his sojourn in the body. “The days of the years of my life, the days which I sojourn, have been few and evil, they have not reached to the days of my fathers which they sojourned” (Gen. 47:9).", + "[81] Isaac, too, the self-taught had an oracle vouchsafed to him thus, “Go not down into Egypt,” that is passion, “but dwell in the land which I say to thee” (that is in the wisdom which has no material body, and none can shew it to another), “and sojourn in this land” (Gen. 26:2, 3), that is in that form of existence which may be shewn and is perceived by the senses. The purpose of this is to shew him that the wise man does but sojourn in this body which our senses know, as in a strange land, but dwells in and has for his fatherland the virtues known through the mind, which God “speaks” and which thus are identical with divine words.", + "[82] But Moses says, “I am an outlander in the alien land” (Ex. 2:22). Thus he uses stronger terms. His tenancy of the body is not to him merely that of the foreigner as immigrant settlers count it. To alienate himself from it, never to count it as his own, is, he holds, to give it its due." + ], + [ + "[83] Now the wicked man wishes to display his unity of voice and speech through fellowship in unjust deeds rather than in actual words, and therefore begins to build a city and a tower which will serve for the hold of vice, as a citadel for a despot. He exhorts all those who form his company to take their share in the work, but first to prepare the suitable material.", + "[84] “Come,” he says, “let us make bricks and bake them with fire” (Gen. 11:3). The meaning of this is as follows. At present we have all the contents of the soul in inextricable confusion, so that no clear form of any particular kind is discernible.", + "[85] Our right course is to take the passion and vice, which at present is a substance devoid of form and quality, and divide it by continuous analysis into the proper categories and the subdivisions in regular descending order till we reach the ultimate; thus we shall obtain both a clearer apprehension of them and that experienced use and enjoyment which is calculated to multiply our pleasure and delight.", + "[86] Forward then, come as senators to the council-hall of the soul, all you reasonings which are ranged together for the destruction of righteousness and every virtue, and let us carefully consider how our attack may succeed.", + "[87] The firmest foundations for such success will be to give form to the formless by assigning them definite shapes and figures and to distinguish them in each case by separate limitations, not with the uncertain equilibrium of the halting, but firmly planted, assimilated to the nature of the square—that most stable of figures—and thus rooted brick-like in unwavering equilibrium they will form a secure support for the superstructure." + ], + [ + "[88] Every mind that sets itself up against God, the mind which we call “King of Egypt,” that is of the body, proves to be a maker of such structures. For Moses describes Pharoah as rejoicing in buildings constructed of brick.", + "[89] This is natural, for when the workman has taken the two substances of earth and water, one solid and the other liquid, but both in the process of dissolution or destruction, and by mixing them has produced a third on the boundary line between the two, called clay, he divides it up into portions and without interruption gives each of the sections its proper shape. He wishes thus to make them firmer and more manageable since this, he knows, is the easiest way to secure the completion of the building.", + "[90] This process is copied by the naturally depraved, when they first mix the unreasoning and exuberant impulses of passion with the gravest vices, and then divide the mixture into its kinds, sense into sight and hearing, and again into taste and smell and touch; passion into pleasure and lust, and fear and grief; vices in general into folly, profligacy, cowardice, injustice, and the other members of that fraternity and family—the materials which moulded and shaped, to the misery and sorrow of their builders, will form the fort which towers aloft to menace the soul." + ], + [ + "[91] Ere now, too, there have been those who went to a further extreme, and not only worked up their own souls to do thus, but have violently forced their betters, the children of the race that has vision, to make bricks under duress and build strong cities (Ex. 1:11) for the mind which thinks itself their sovereign. They wished in this way to shew that good is the slave of evil and passion stronger than the higher emotions, that prudence and every virtue are subject to folly and all vice, and thus must render obedience to every command of the despotic power.", + "[92] “Behold,” says the enemy, “the eye of the soul so translucent, so pure, so keen of vision, the eye which alone is permitted to look on God, the eye whose name is Israel, is imprisoned after all in the gross material nets of Egypt and submits to do the bidding of an iron tyranny, to work at brick and every earthy substance with labour painful and unremitting.” It is but natural that Israel should sorrow and groan because of them; for the one solitary thing which he still treasures as a jewel amid his sufferings is that he can weep sore for his present state.", + "[93] There is sound wisdom in the words, “The children of Israel groaned because of their tasks” (Ex. 2:23). Which of the wisely-minded, when he sees the tasks which many men endure and the extravagance of the zeal which they commonly put forth to win money or glory or the enjoyment which pleasure give, would not in the exceeding bitterness of his heart cry aloud to God the only Saviour to lighten their tasks and provide a price of the soul’s salvation to redeem it into liberty?", + "[94] What then is the liberty which is really sure and stable? Aye, what? It is the service of the only wise Being, as the oracles testify, in which it is said, “Send forth the people that they may serve me” (Ex. 8:1).", + "[95] But it is the special mark of those who serve the Existent, that theirs are not the tasks of cupbearers or bakers or cooks, or any other tasks of the earth earthy, nor do they mould or fashion material forms like the brick-makers, but in their thoughts ascend to the heavenly height, setting before them Moses, the nature beloved of God, to lead them on the way.", + "[96] For then they shall behold the place which in fact is the Word, where stands God the never changing, never swerving, and also what lies under his feet like “the work of a brick of sapphire, like the form of the firmament of the heaven” (Ex. 24:10), even the world of our senses, which he indicates in this mystery.", + "[97] For it well befits those who have entered into comradeship with knowledge to desire to see the Existent if they may, but, if they cannot, to see at any rate his image, the most holy Word, and after the Word its most perfect work of all that our senses know, even this world. For by philosophy nothing else has ever been meant, than the earnest desire to see these things exactly as they are." + ], + [ + "[98] But when he speaks of the world of our senses as God’s footstool, it is for these reasons. First to shew that not in creation is to be found the cause which made it; secondly to make it plain that even the whole world does not move at its own free unshackled will, but is the standing-ground of God who steers and pilots in safety all that is. And yet to say that He uses hands or feet or any created part at all is not the true account. For God is not as man (Num. 23:19). It is but the form employed merely for our instruction because we cannot get outside ourselves, but frame our conceptions of the Uncreated from our own experience.", + "[99] It is a fine saying when by way of illustration he speaks of the world as an appearance of brick. It does seem to stand fast and firm like a brick as we judge it when our outward sight comes in contact with it, but its actual movement is exceeding swift, outstripping all particular movements.", + "[100] To our bodily eyes the sun by day and the moon by night present the appearance of standing still. Yet we all know that the rapidity of the course on which they are carried is unapproached, since they traverse the whole heaven in a single day. So too also the whole heaven itself appears to stand still but actually revolves, and this motion is apprehended by the eye which is itself invisible and closer akin to the divine—the eye of the understanding." + ], + [ + "[101] When they are described as using fire with lot their bricks, it is a symbolical way of saying that they hardened and strengthened their passions and vices by the heat and high pressure of argument, to prevent their ever being demolished by the guards of wisdom, who are ever forging engines to subvert them.", + "[102] And therefore we have the addition, “their brick became stone to them” (Gen. 11:3). For the looseness and incoherence of the talk which streams along unsupported by reason turns into a solid and resisting substance, when it gains density and compactness through powerful reasonings and convincing demonstrations. The power of apprehending conclusions grows, so to speak, to manhood, whereas in its childhood it is fluid through the humidity of the soul, which is unable as yet to harden and thus retain the impressions which are stamped upon it.", + "[103] “And the asphalt was clay to them” (ibid.). Not the reverse, their clay was asphalt. The wicked may seem to make the weak cause strong against the better, and to harden the loose stuff which exudes from the weak, to obtain a firm footing from which to shoot their bolts against virtue. But the Father of excellence in His loving-kindness will not suffer the platform to reach the condition of cement which defies dissolution, but makes the unsubstantial result of their fluid industry to be but as sloppy clay.", + "[104] For if the clay had become asphalt, what is now a piece of earth in constant flux and perceived only by the outward sense might have won its way in complete triumph to power fast-cemented and irremovable. But since the reverse has come to pass and the asphalt has changed to clay, we must not lose heart, for there is hope, aye hope, that the stout supports of vice may fall beneath the axe of God’s might.", + "[105] So it was with just Noah. In the great ceaseless deluge of life, while he is as yet unable to behold existences as they really are through the soul alone apart from sense, he will “coat the ark,” I mean the body, “with asphalt within and without” (Gen. 6:14), thus strengthening the impressions and activities of which the body is the medium. But when the trouble has abated and the rush of the waters stayed, he will come forth and employ his understanding, free from the body, for the apprehension of truth.", + "[106] On the other hand the mind called Moses, that goodly plant, given the name of goodly at his very birth (Ex. 2:2), who in virtue of his larger citizenship took the world for his township and country, weeps bitterly (Ex. 2:6) in the days when he is imprisoned in the ark of the body bedaubed as with “asphalt-pitch” (Ex. 2:3), which thinks to receive and contain, as with cement, impressions of all that is presented through sense. He weeps for his captivity, pressed sore by his yearning for a nature that knows no body. He weeps also for the mind of the multitude, so erring, so vanity-ridden, so miserable—the mind which clings to false opinion and thinks that itself, or any created being at all, possesses aught that is firm, fast-cemented and immutably established, whereas all that is fixed and permanent in circumstances and condition is graven as on stone in the keeping of God alone." + ], + [ + "[107] The words, “Come, let us build for ourselves a city and a tower whose head shall be unto heaven,” suggest such thoughts as these. The lawgiver thinks that besides those cities which are built by men’s hands upon the earth, of which the materials are stones and timber, there are others, even those which men carry about established in their souls.", + "[108] Naturally these last are models or archetypes, for the workmanship bestowed upon them is of a more divine kind, while the former are copies composed of perishing material. Of the soul-city there are two kinds, one better, the other worse. The better adopts as its constitution democracy, which honours equality and has law and justice for its rulers—such a one is as a melody which sings God’s praises. The worse, which corrupts and adulterates the better, as the false counterfeit coin corrupts the currency, is mob-rule, which takes inequality for its ideal, and in it injustice and lawlessness are paramount.", + "[109] The good have their names entered on the burgess-roll of the former type of state, but the multitude of the wicked are embraced under the second and baser type, for they love disorder rather than order, confusion rather than fixedness and stability.", + "[110] The fool not content with using himself alone thinks fit to use fellow-workers in sin. He calls upon the sight and the hearing and invokes every sense to range itself beside him without delay, each bringing all the instruments that are needed for the service. And further he spurs and incites that other company, the company of the passions, to put their untutored nature under training and practice and thus render themselves resistless.", + "[111] These allies, then, the mind summons, saying, “Let us build ourselves a city,” which means, “Let us fortify our resources and fence them in with strength, that we may not fall easy victims to the onset of the foe. Let us mete out and distribute the several powers of the soul as by wards and tithings, allotting some to the reasoning and some to the unreasoning portion.", + "[112] Let us choose for our magistrates such as are able to provide wealth, reputation, honours, pleasures, from every source available to them. Let us enact laws which shall eject from our community the justice whose product is poverty and disrepute—laws which shall assure the emoluments of the stronger to the succession of those whose powers of acquisition are greater than others.", + "[113] And let a tower be built as a citadel, as a royal and impregnable castle for the despot vice. Let its feet walk upon the earth and its head reach to heaven, carried by our vaulting ambition to that vast height.”", + "[114] For in fact that tower not only has human misdeeds for its base, but it seeks to rise to the region of celestial things, with the arguments of impiety and godlessness in its van. Such are its pronouncements, either that the Deity does not exist, or that it exists but does not exert providence, or that the world had no beginning in which it was created, or that though created its course is under the sway of varying and random causation, sometimes leading it amiss, though sometimes no fault can be found. For this last an analogy is often seen in ships and chariots.", + "[115] For the course of the one on the water and of the other on land often goes straight without helmsman or charioteer. But providence demands, they say, more than a rare and occasional success. Human providence frequently achieves its purpose, the divine should do so always and without exception, since error is admitted to be inconsistent with divine power.", + "Further, when these victims of delusion build up under the symbol of a tower their argument of vice, what is their object but to leave a record of their ill-savoured name?" + ], + [ + "[116] For they say, “let us make our name.” What monstrous and extravagant shamelessness! What is this you say? You ought to be hiding your misdeeds in night and profound darkness, and to have taken, if not true shame, at least the simulation of it to veil them, whether to keep the goodwill of the more decent sort, or to escape the punishments which wait on open sins. Instead, to such a pitch of impudent hardihood have you come, that you not only let the full sunlight shine upon you and fear neither the threats of better men, nor the inexorable judgements of God, which confront the authors of such unholy deeds, but you also deliberately send to every part rumours to report the misdeeds of which you yourselves are guilty, that none may fail to learn and hear the story of your shameless crimes. O wretched, utter miscreants!", + "[117] What sort of name, then, do you desire? Is it the name that best befits your deeds? Is it one name only? One general name perhaps, but a thousand specific ones, which you will hear from the lips of others even if your own are silent. Recklessness with shamelessness, insolence with violence, violence with murder, seductions with adulteries, unbridled lust with unmeasured pleasures, desperation with foolhardiness, injustice with knavery, thefts with robbery, perjuries with falsehoods, impieties with law-breakings, these and the like are the names for such deeds as yours.", + "[118] It is indeed a fine cause for pride and boasting, when you pursue so eagerly the repute which these names give, names at which you should in all reason hide your heads for shame.", + "With some indeed their pride in these names comes from the belief that they have gained invincible strength by the fact that all men think them such, and these God’s minister Justice will punish for their great audacity. Though perhaps they have not merely a presentiment, but a clear foresight of their own destruction. For they say, “before we are dispersed” (Gen. 11:4) let us take thought for our name and glory.", + "[119] Do you then know, I would say to them, that you will be scattered? Why then do you sin? But surely it bespeaks the mind of fools that they do not shrink from iniquity, though the gravest penalties often menace them, openly and not obscurely. The punishments of God’s visitation may be thought to be hidden from our sight, but they are really well known.", + "[120] For all, however wicked, receive some general notions to the effect that their iniquity will not pass unseen by God, and that they cannot altogether evade the necessity of being brought to judgement.", + "[121] Otherwise how do they know that they will be scattered? They certainly do say, “before we are dispersed.” But it is the conscience within which convicts them and pricks them in spite of the exceeding godlessness of their lives, thus drawing them on reluctantly to assent to the truth that all human doings are surveyed by a superior being and that there awaits them an incorruptible avenger, even justice, who hates the unjust deeds of the impious and the arguments which advocate those deeds." + ], + [ + "[122] But all these are descended from the depravity which is ever dying and never dead, whose name is Cain. Is not Cain, when he had begotten a son whom he called Enoch, described as founding a city to bear his son’s name (Gen. 4:17), and thus in a sense raising a building of created and mortal things to subvert those to which has fallen the honour to be the work of a diviner architect?", + "[123] For Enoch is by interpretation “thy gift,” and each of the unholy thinks that his understanding gives him his apprehension and reflections, that his eyes give him sight, his ears hearing, his nostrils smell, and the other senses the functions that belong to themselves severally, and again that the vocal organs give him speech, but God, he thinks, is either not the cause in any sense or not the first cause.", + "[124] And therefore Cain retained in his own keeping the firstlings of the fruits of his husbandry and offered, as we are told, merely the fruits at a later time, although he had beside him a wholesome example. For his brother brought to the altar the first-born younglings of the flock, not the after-born, thus confessing that even the causes which come higher in the chain of causation owe their existence to the Cause which is highest and first of all.", + "[125] The impious man thinks the opposite, that the mind has sovereign power over what it plans, and sense over what it perceives. He holds that the latter judges material things and the former all things, and that both are free from fault or error.", + "[126] And yet what could be more blameworthy or more clearly convicted of falsehood by the truth than these beliefs? Is not the mind constantly convicted of delusion on numberless points, and all the senses judged guilty of false witness, not before unreasoning judges who may easily be deceived, but at the bar of nature herself whom it is fundamentally impossible to corrupt?", + "[127] And surely if the means of judgement within us, supplied by mind and sense, are capable of error, we must admit the logical consequence, that it is God who showers conceptions on the mind and perceptions on sense, and that what comes into being is no gift of any part of ourselves, but all are bestowed by Him, through whom we too have been made." + ], + [ + "[128] Having received from their father self-love as their portion, his children desire to add to it and raise it heaven high, until Justice who loves virtue and hates evil comes to the aid. She razes to the ground the cities which they fortified to menace the unhappy soul, and the tower whose name is explained in the book of Judges.", + "[129] That name is in the Hebrew tongue Penuel, but in our own “turning from God.” For the stronghold which was built through persuasiveness of argument was built solely for the purpose of diverting and deflecting the mind from honouring God. And what greater sin against justice could there be than this?", + "[130] But there stands ready armed for the destruction of this stronghold the robber who despoils injustice and ever breathes slaughter against her, whom the Hebrews call Gideon, which is interpreted the “Robbers’ Hold.” Gideon swore, we read, to the men of Penuel saying, “When I return with peace I will demolish this tower” (Jud. 8:9).", + "[131] A grand boast, most fitting to the evil-hating soul whose edge has been made sharp against the impious, that it receives the strength to pull down every argument which would persuade the mind to turn away from holiness. And the words are true to nature, for when the mind “returns,” all in it that was starting aside or turning away is brought to nothing.", + "[132] And the fit time for destruction of this, though clean contrary to expectation, is, as Gideon says, not war but peace. For it is through that stability and tranquillity of understanding, which it is the nature of piety to engender, that every argument is overturned which impiety has wrought.", + "[133] Many too have exalted their senses, as though they were a tower, so that they touch the boundaries of heaven, that is symbolically our mind, wherein range and dwell those divine forms of being which excel all others. They who do not shrink from this give the preference to sense rather than understanding. They would use perceptible things to subdue and capture the world of things intelligible, thus forcing the two to change places, the one to pass from mastery to slavery, the other from its natural servitude to dominance." + ], + [ + "[134] The words, “the Lord came down to see the city and the tower” (Gen. 11:5), must certainly be understood in a figurative sense. For to suppose that the Deity approaches or departs, goes down or goes up, or in general remains stationary or puts Himself in motion, as particular living creatures do, is an impiety which may be said to transcend the bounds of ocean or of the universe itself.", + "[135] No, as I have often said elsewhere, the lawgiver is applying human terms to the superhuman God, to help us, his pupils, to learn our lesson. For we all know that when a person comes down he must leave one place and occupy another.", + "[136] But God fills all things; He contains but is not contained. To be everywhere and nowhere is His property and His alone. He is nowhere, because He Himself created space and place coincidently with material things, and it is against all right principle to say that the Maker is contained in anything that He has made. He is everywhere, because He has made His powers extend through earth and water, air and heaven, and left no part of the universe without His presence, and uniting all with all has bound them fast with invisible bonds, that they should never be loosed.…", + "[137] That aspect of Him which transcends His Potencies cannot be conceived of at all in terms of place, but only as pure being, but that Potency of His by which He made and ordered all things, while it is called God in accordance with the derivation of that name, holds the whole in its embrace and has interfused itself through the parts of the universe.", + "[138] But this divine nature which presents itself to us, as visible and comprehensible and everywhere, is in reality invisible, incomprehensible and nowhere.… And so we have the words “Here I stand before thou wast” (Ex. 17:6). “I seem,” He says, “the object of demonstration and comprehension, yet I transcend created things, preceding all demonstration or presentation to the mind.”", + "[139] None of the terms, then, which express movement from place to place, whether up or down, to right or to left, forward or backward, are applicable to God in His aspect of pure being. For no such term is compatible with our conception of Him, so that He must also be incapable of displacement or change of locality.", + "[140] All the same Moses applies the phrase “came down and saw” to Him, who in His prescience had comprehended all things, not only after but before they came to pass, and he did so to admonish and instruct us, that the absent, who are at a long distance from the facts, should never form conclusions hastily or rely on precarious conjectures, but should come to close quarters with things, inspect them one by one and carefully envisage them. For the certitude of sight must be held as better evidence than the deceitfulness of hearing.", + "[141] And therefore among those who live under the best institutions a law has been enacted against giving as evidence what has been merely heard, because hearing’s tribunal has a natural bias towards corrupt judgement. In fact Moses says in his prohibitions, “Thou shalt not accept vain hearing” (Ex. 23:1), by which he does not merely mean that we must not accept a false or foolish story on hearsay, but also that as a means of giving a sure apprehension of the truth, hearing is proved to lag far behind sight and is brimful of vanity." + ], + [ + "[142] This is the reason we assign for the words “God came down to see the city and the tower,” but the phrase which follows, “which the sons of men built” (Gen. 11:5), is no idle addition, though perhaps some profane person might say with a sneer, “a novel piece of information this which the lawgiver here imparts to us, namely that it is the sons of men and not some other beings who build cities and towers.” “Who,” he would continue, “even among those who are far gone in insanity, does not know facts so obvious and conspicuous?”", + "[143] But you must suppose that it is not this obvious and hackneyed fact which is recorded for us in our most holy oracles, but the hidden truth which can be traced under the surface meaning of the words.", + "[144] What then is this truth? Those who ascribe to existing things a multitude of fathers as it were and by introducing their miscellany of deities have flooded everything with ignorance and confusion, or have assigned to pleasure the function of being the aim and end of the soul, have become in very truth builders of the city of our text and of its acropolis. They pile up as in an edifice all that serves to produce that aim or end and thus differ not a whit to my mind from the harlot’s offspring, whom the law has banished from God’s congregation with the words “he that is born of a harlot shall not enter the congregation of the Lord” (Deut. 23:2). For like bowmen, whose shots roam from mark to mark and who never take a skilful aim at any single point, they assume a multitude of what they falsely call sources and causes to account for the origin of the existing world and have no knowledge of the one Maker and Father of all.", + "[145] But they who live in the knowledge of the One are rightly called “Sons of God,” as Moses also acknowledges when he says, “Ye are sons of the Lord God” (Deut. 14:1), and “God who begat thee” (ibid. 32:18), and “Is not He Himself thy father?” (ibid. 6). Indeed with those whose soul is thus disposed it follows that they hold moral beauty to be the only good, and this serves as a counterwork engineered by veteran warriors to fight the cause which makes Pleasure the end and to subvert and overthrow it.", + "[146] But if there be any as yet unfit to be called a Son of God, let him press to take his place under God’s First-born, the Word, who holds the eldership among the angels, their ruler as it were. And many names are his, for he is called, “the Beginning,” and the Name of God, and His Word, and the Man after His image, and “he that sees,” that is Israel.", + "[147] And therefore I was moved a few pages above to praise the virtues of those who say that “We are all sons of one man” (Gen. 42:11). For if we have not yet become fit to be thought sons of God yet we may be sons of His invisible image, the most holy Word. For the Word is the eldest-born image of God.", + "[148] And often indeed in the law-book we find another phrase, “sons of Israel,” hearers, that is, sons of him that sees, since hearing stands second in estimation and below sight, and the recipient of teaching is always second to him with whom realities present their forms clear to his vision and not through the medium of instruction.", + "[149] I bow, too, in admiration before the mysteries revealed in the books of Kings, where it does not offend us to find described as sons of God’s psalmist David those who lived and flourished many generations afterwards (1 Kings 15:11; 2 Kings 18:3), though in David’s lifetime probably not even their great-grandparents had been born. For the paternity we find ascribed to the standard-bearers of noble living, whom we think of as the fathers who begat us, is the paternity of souls raised to immortality by virtues, not of corruptible bodies." + ], + [ + "[150] But of those who glory in their iniquities, the Lord said “behold there is one race and one lip of them all” (Gen. 11:5), that is, behold they are one connexion of family and fellowship of race, and again all have the same harmony and fellowship of voice; there is none whose mind is a stranger to the other nor his voice discordant. It is so also with men who have no gift of music. Sometimes their vocal organ, though every note is entirely tuneless and highly unmelodious, is supremely harmonized to produce disharmony, with a consonance which it turns to mere dissonance.", + "[151] And the same studied regularity may be noticed in fever. For the recurrences which are called in the medical schools quotidian, or tertian, or quartan, make their visitation about the same hour of the day or night and maintain their relative order.", + "[152] The words “And they have begun to do this” (Gen. 11:6), express strong scorn and indignation. They mean that the miscreants, not content with making havoc of the justice due to their fellows, went further. They dared to attack the rights of heaven, and having sown injustice, they reaped impiety. Yet the wretches had no profit of it.", + "[153] For while in wronging each other they achieved much of what they wished and their deeds confirmed what their senseless scheming had devised, it was not so with their impiety. For the things that are God’s cannot be harmed or injured, and when these reprobates turn their transgressions against them, they attain but to the beginning and never arrive at the end.", + "[154] Therefore we have these words, “They have begun to do.” For when, insatiate in wrongdoing, they had taken their fill of sins against all that is of earth and sea and air whose allotted nature is to perish, they bethought them to turn their forces against the divine natures in heaven. But on them nothing that exists can usually have any effect save evil speech, though indeed even the foul tongue does not work harm to those who are its objects (for they still possess their nature unchanged), but only brings disasters beyond cure on the revilers.", + "[155] Yet that they only began and were unable to reach the end of their impiety is no reason why they should not be denounced as they would had they carried out all their intentions. Therefore he speaks of their having completed the tower, though they had not done so. “The Lord,” he says, “came down to see the city and tower which they had built” already, not which they intended to build (Gen. 11:5)." + ], + [ + "[156] What proof then have we that the structure was not already completed? First, self-evident facts. No part of the earth can possibly touch the heaven for the reason already mentioned, namely that it is just as impossible as it is for the centre to touch the circumference. Secondly, because the aether, that holy fire, is an unquenchable flame, as its very name shews, derived as it is from αἴθειν, which is a special term for “burn.”", + "[157] This is attested by a single part of the heavenly expanse of fire, namely the Sun, which, in spite of its great distance, sends its rays to the corners of the earth, and both earth and the naturally cold extent of air, which divides it from the sphere of heaven, is warmed or consumed by it as the case may be. For to all that is at a long distance from its course or lies at an angle to it, it merely gives warmth, but all that is near it or directly under it it actually destroys with the force of its flames. If this is so, the men who ventured on the ascent could not fail to be blasted and consumed by the fire, leaving their vaulting ambition unfulfilled.", + "[158] That it was unfulfilled seems to be suggested by Moses in the words which follow. “They ceased,” he says, “building the city and the tower” (Gen. 11:8), obviously not because they had finished it, but because they were prevented from completing it by the confusion that fell upon them.", + "Yet as the enterprise was not only planned but undertaken, they have not escaped the guilt which would attend its accomplishment." + ], + [ + "[159] We have a parallel in Balaam, that dealer in auguries and prodigies and in the vanity of unfounded conjectures, for the name Balaam is by interpretation “vain.” The law-book declares that he cursed the Man of Vision, though in words he uttered prayers of blessing, for it considers not what he actually said, words restamped under God’s providence, like a true coin substituted for the false, but his heart, in which he cherished thoughts of injury rather than of benefit. There is a natural hostility between conjecture and truth, between vanity and knowledge, arid between the divination which has no true inspiration and sound sober wisdom.", + "[160] And indeed if a man makes a treacherous attempt against another’s life, but is unable to kill him, he is none the less liable to the penalty of the homicide, as is shewn by the law enacted for such cases. “If,” it runs, “a man attacks his neighbour to kill him by guile and flees to refuge, thou shalt take him from the altar to put him to death” (Ex. 21:14). And yet he merely “attacks” him and has not killed him, but the law regards the purpose of murder as a crime equal to murder itself, and so, even though he takes sanctuary, it does not grant him the privileges of sanctuary, but bids him be taken even from the holy place, because the purpose he has harboured is unholy.", + "[161] Its unholiness does not merely consist in this, that it plans death to be dealt by the arm of wickedness against the soul which might live for ever by the acquisition and practice of virtue, but in that it lays its abominable audacity to the charge of God. For the words “flee to refuge” lead us to the reflexion that there are many who, wishing to shirk all charges to which they are liable and claiming to escape the penalties of their misdeeds, ascribe the guilty responsibility, which really belongs to themselves, to God who is the cause of nothing evil, but of all that is good. And therefore it was held no sacrilege to drag such as these from the very altar.", + "[162] The punishment which he decrees against those who “build” up and weld together arguments for godlessness is indeed extreme, though perhaps some foolish people will imagine it to be beneficial rather than injurious. “Nothing shall fail from them of all that they attempt to do,” it says (Gen. 11:6). What a misery, transcending limitation and measurement, that everything which the mind in its utter infatuation attempts should be its obedient vassal not backward in any service whether great or small, but hastening as it were to anticipate its every need." + ], + [ + "[163] This is a sign of a soul lacking good sense, which finds no obstacle in all that lies between it and its sin. For he who is not far gone in mortal error would pray that all the promptings of his mind’s purposes should fail him, so that when he attempts to commit theft or adultery, or murder or sacrilege, or any similar deed, he should not find an easy path, but rather a host of obstacles to hinder its execution. For if he is prevented, he is rid of that supreme malady, injustice, but if he carries out his purpose in security that malady will be upon him.", + "[164] Why then do you continue to envy and admire the fortunes of tyrants, which enable them to achieve with ease all that the madness and brutal savagery of their minds conceive, and hold them blessed, when rather our hearts should bewail them, since poverty and bodily weakness are a positive benefit to the bad, just as abundance of means and strength are most useful to the good?", + "[165] One of the foolish who saw to what a pitch of misery free licence to sin leads said boldly, “That I should be let free is the greater indictment” (Gen. 4:13). For it is a terrible thing that the soul, so wild as it is by nature, should be suffered to go unbridled, when even under the rein and with the whip in full play it can hardly be controlled and made docile.", + "[166] And therefore the merciful God has delivered an oracle full of loving-kindness which has a message of good hope to the lovers of discipline. It is to this purport. “I will not let thee go nor will I abandon thee” (Josh. 1:5). For when the bonds of the soul which held it fast are loosened, there follows the greatest of disasters, even to be abandoned by God who has encircled all things with the adamantine chains of His potencies and willed that thus bound tight and fast they should never be unloosed.", + "[167] Further in another place he says, “All that are bound with a bond are clean” (Num. 19:15), for unbinding is the cause of destruction which is unclean. Never then, when you see any of the wicked accomplishing with ease whatsoever he attempts, admire him for his success, but contrariwise pity him for his ill-luck, for his is a life of continual barrenness in virtue and fruitfulness in vice." + ], + [ + "[168] We should give careful consideration to the question of what is implied by the words which are put into the mouth of God. “Come and let us go down and confuse their tongue there” (Gen. 11:7). For it is clear that He is conversing with some persons whom He treats as His fellow-workers, and we find the same in an earlier passage of the formation of man.", + "[169] Here we have “The Lord God said ‘let us make man in our own image and likeness’ ” (Gen. 1:26); where the words “let us make” imply plurality. And once more, “God said, ‘behold Adam has become as one of us by knowing good and evil’ ” (Gen. 3:22); here the “us” in “as one of us” is said not of one, but of more than one.", + "[170] Now we must first lay down that no existing thing is of equal honour to God and that there is only one sovereign and ruler and king, who alone may direct and dispose of all things. For the lines:", + "It is not well that many lords should rule;", + "Be there but one, one king,", + "could be said with more justice of the world and of God than of cities and men. For being one it must needs have one maker and father and master." + ], + [ + "[171] Having reached agreement on this preliminary question our next step will be to gather the relevant considerations into a coherent argument. Let us consider what these are. God is one, but He has around Him numberless Potencies, which all assist and protect created being, and among them are included the powers of chastisement. Now chastisement is not a thing of harm or mischief, but a preventive and correction of sin.", + "[172] Through these Potencies the incorporeal and intelligible world was framed, the archetype of this phenomenal world, that being a system of invisible ideal forms, as this is of visible material bodies.", + "[173] Now the nature of these two worlds has so struck with awe the minds of some, that they have deified not merely each of them as a whole, but also their fairest parts, the sun, the moon and the whole sky, and have felt no shame in calling them gods. It was the delusion of such persons that Moses saw, when he says “Lord, Lord, King of the Gods” (Deut. 10:17), to shew the difference between the ruler and the subjects.", + "[174] There is, too, in the air a sacred company of unbodied souls, commonly called angels in the inspired pages, who wait upon these heavenly powers. So the whole army composed of the several contingents, each marshalled in their proper ranks, have as their business to serve and minister to the word of the Captain who thus marshalled them, and to follow His leadership as right and the law of service demand. For it must not be that God’s soldiers should ever be guilty of desertion from the ranks.", + "[175] Now the King may fitly hold converse with his powers and employ them to serve in matters which should not be consummated by God alone. It is true indeed that the Father of All has no need of aught, so that He should require the co-operation of others, if He wills some creative work, yet seeing what was fitting to Himself and the world which was coming into being, He allowed His subject powers to have the fashioning of some things, though He did not give them sovereign and independent knowledge for completion of the task, lest aught of what was coming into being should be miscreated." + ], + [ + "[176] This outline was needed as premisses. Now for the inferences. Living nature was primarily divided into two opposite parts, the unreasoning and reasoning, this last again into the mortal and immortal species, the mortal being that of men, the immortal that of unbodied souls which range through the air and sky.", + "[177] These are immune from wickedness because their lot from the first has been one of unmixed happiness, and they have not been imprisoned in that dwelling-place of endless calamities—the body. And this immunity is shared by unreasoning natures, because, as they have no gift of understanding, they are also not guilty of wrongdoing willed freely as a result of deliberate reflection.", + "[178] Man is practically the only being who having knowledge of good and evil often chooses the worst, and shuns what should be the object of his efforts, and thus he stands apart as convicted of sin deliberate and aforethought.", + "[179] Thus it was meet and right that when man was formed, God should assign a share in the work to His lieutenants, as He does with the words “let us make men,” that so man’s right actions might be attributable to God, but his sins to others. For it seemed to be unfitting to God the All-ruler that the road to wickedness within the reasonable soul should be of His making, and therefore He delegated the forming of this part to His inferiors. For the work of forming the voluntary element to balance the involuntary had to be accomplished to render the whole complete." + ], + [ + "[180] So much for this point, but it is well to have considered this truth also, that God is the cause of good things only and of nothing at all that is bad, since He Himself was the most ancient of beings and the good in its most perfect form. And it best becomes Him that the work of His hands should be akin to His nature, surpassing in excellence even as He surpasses, but that the chastisement of the wicked should be assured through His underlings.", + "[181] My thoughts are attested also by the words of him who was made perfect through practice, “the God who nourisheth me from my youth; the angel who saveth me from all evils” (Gen. 48:15, 16). For he, too, hereby confesses that the truly good gifts, which nourish virtue-loving souls, are referred to God alone as their cause, but on the other hand the province of things evil has been committed to angels (though neither have they full and absolute power of punishment), that nothing which tends to destruction should have its origin in Him whose nature is to save.", + "[182] Therefore he says, “Come and let us go down and confound them.” The impious indeed deserve to have it as their punishment, that God’s beneficent and merciful and bountiful powers should be brought into association with works of vengeance. Yet, though knowing that punishment was salutary for the human race, He decreed that it should be exacted by others. It was meet that while mankind was judged to deserve correction, the fountains of God’s ever-flowing gifts of grace should be kept free not only from all that is, but from all that is deemed to be, evil." + ], + [ + "[183] We must now inquire what is meant by “confusion.” What should be our method? The following in my opinion. We often obtain a knowledge of persons whom we have not known before from their kinsfolk or those who bear some resemblance to them. And so in the same way things which in themselves are not easy to apprehend may reveal their nature through their likeness to their congeners.", + "[184] What things then resemble confusion? “Mechanical mixture,” to use the old philosophical term, and “chemical mixture.” The first presents itself for examination in dry substances, the latter in liquid.", + "[185] Mechanical mixture of different bodies occurs when they are juxtaposed in no regular order, as when we collect barley and wheat and pulse or any other kind of grain and pile them together. Chemical mixture is not juxtaposition, but the mutual coextension and complete interpenetration of dissimilar parts, though their various qualities can still be distinguished by artificial means, as is said to be the case with water and wine.", + "[186] These substances if united do produce, we are told, a chemical mixture, but all the same that mixture can be resolved into the different qualities out of which it was composed. A sponge dipped in oil will absorb the water and leave the wine. Probably the explanation is that since the sponge is produced out of water, it tends to absorb out of the mixture the substance which is akin to it, the water, and leave the foreign substance, the wine.", + "[187] But confusion is the annihilation of the original varieties or qualities, which become coextensive through all the parts and thus produce a single and quite different quality. An example of this is the quadruple drug used in medicine. This is produced, I believe, by the combination of wax, tallow, pitch and resin, but, when the compound has been formed, it is impossible to analyse or separate the properties which went to form it. Each of them has been annihilated, and from this loss of identity in each has sprung another single something with properties peculiar to itself.", + "[188] But when God threatens impious thoughts with confusion He does not order merely the annihilation of the specific nature and properties of each separate vice. The order applies also to the aggregate to which they have contributed. He means that neither their separate parts, nor yet their united body and voice, shall be invested with strength to destroy the better element.", + "[189] And therefore he says, “Let us confound their tongue there, that each of them may not understand the voice of his neighbour” (Gen. 11:7), and this is equivalent to “let us make each part of vice mute that it may not by its separate utterance nor yet in unison with the others be the cause of mischief.”" + ], + [ + "[190] This is our explanation, but those who merely follow the outward and obvious think that we have at this point a reference to the origin of the Greek and barbarian languages. I would not censure such persons, for perhaps the truth is with them also. Still I would exhort them not to halt there, but to press on to allegorical interpretations and to recognize that the letter is to the oracle but as the shadow to the substance and that the higher values therein revealed are what really and truly exist.", + "[191] Indeed the lawgiver himself gives openings for this kind of treatment to those whose understanding is not blinded, as he certainly does in the case now under discussion, when he calls what was then taking place a “confusion.”", + "Surely if he had merely meant that different languages then originated, he would have applied a more correct term and called it “separation” rather than “confusion.” For when things are divided they are not “confused,” but quite the contrary, “separated.” And the contradiction is not merely one of name but of fact.", + "[192] Confusion—the process of fusing together—is, as I have said, the annihilation of the individual properties, and the production thereby of a single whole with its own properties, whereas separation is the division of one into several, as in the case of genus and the species, which form the genus. And therefore if the Sage’s command was to divide speech, the single whole, by section into several languages, he would have used more apposite and exact terms such as dissection or distribution or separation, and not their opposite, confusion.", + "[193] But his purpose and desire is to break up the company of vice, to make her agreements of none effect, to do away with her fellowship, to annihilate and destroy her powers, to overthrow the might of her queenship which by her abominable transgressions she had made so strong.", + "[194] Observe that he who fashioned the living being, brought none of its parts into fellowship with any other. The eyes cannot hear, nor the ears see; the palatal juices cannot smell, nor the nostrils taste; nor again can speech have any of the sensations which the senses produce, just as on the other hand the senses have no power of utterance.", + "[195] For the great Contriver knew that it was well for them that none should hear the voice of his neighbour. He willed rather in the interests of animal life, that each part of the living organism should have the use of its own particular powers without confusion with others, and that fellowship of part with part should be withdrawn from them, while on the other hand the parts of vice should be brought into confusion and complete annihilation, so that neither in unison nor separately by themselves should they become a source of injury to their betters.", + "[196] That is why he adds—The Lord dispersed them thence (Gen. 11:8), that is He caused them to be scattered, to be fugitives, to vanish from sight. For while sowing is the cause of good, dispersing or sowing broadcast is the cause of ill. The purpose of the first is to improve, to increase, to create something else; the purpose of the second is to ruin and destroy. But God the Master-planter wills to sow noble living throughout the All, and to disperse and banish from the Commonwealth of the world the impiety which He holds accursed. Thus the evil ways which hate virtue may at last cease to build the city of vice and the tower of godlessness.", + "[197] For when these are scattered, those who have been living in exile for many a day under the ban of folly’s tyranny, shall receive their recall under a single proclamation, even the proclamation enacted and ratified by God, as the oracles shew, in which it is declared that “if thy dispersion be from one end of heaven to the other he shall gather thee from thence” (Deut. 30:4).", + "[198] Thus it is a work well-befitting to God to bring into full harmony the consonance of the virtues, but to dissipate and destroy the consonance of vices. Yes, confusion is indeed a most proper name for vice, and a standing evidence of this is every fool, whose words and purposes and deeds alike are worthless and unstable." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE CONFUSIONE", + "§ 5. All of whom are agreed that the earth is the centre of the universe. Cf. Aristot. De Caelo, ii. 13, 293 a τῶν πλείστων ἐπὶ τοῦ μέσου κεῖσθαι (sc. τὴν γῆν) λεγόντων. The contrary opinion, that the centre is fire, was held by the Pythagoreans. Cf. also Diog. Laert. ix. 57.", + "§ 24. Creeping and flying … beasts. Evidently these represent the θῦμος and ἐπιθυμία in the whole ψυχή, though Philo does not show which is which, cf. § 21. Judging from that we may suppose that the “flying” are the ἐπιθυμίαι.", + "§ 27. Veiled under their name of Sodomite. The phrase κατὰ γλῶτταν does not imply a Hebrew word, for the other two examples in the index (αἵθειν 156 below, Ἄρης from ἀρήγειν, Leg. ad Gaium 112) are both Greek. A γλῶσσα is often an obscure word which requires explanation (hence our glossary). So ἡμεῖς δὲ οὐδὲ ποιητὰς ἐπαινοῦμεν τοὺς κατὰ γλῶσσαν γράφοντας ποιήματα, Lucian, Lexiph. 25. Cf. “lingua secretior, quas Graeci γλῶσσας vocant,” Quintilian, i. 35.", + "§ 44. Jer. 15:10. Other MSS. of the LXX have οὐκ ὠφέλησα οὐδὲ ὠφέλησάν με, and so some of the MSS. of Philo. Origen, however, remarks that while most of the copies of the LXX have ὠφέλ-, the best and those most conforming to the Hebrew have ὠφείλ-. Wendland adopted ὠφείλ- on the grounds (1) that the better MSS. of Philo have it, (2) that it is supported by the interpretation given in § 50. This last seems to me very doubtful, and altogether there is little or nothing to choose between the two.", + "§ 46. Fullest peace. The epithet ἀπόλεμος is applied to εἰρήνη in De Fug. 174, but in the sense of the true (inward) peace, and in somewhat the same way in De Op. 142. Here it seems pointless, unless we suppose that εἰρήνη conveys to Philo something short of an unbroken peace. The first half of this sentence almost repeats De Gig. 51.", + "§ 52. The touch, etc. The sentence as taken in the translation is extremely awkward. Further, the analogy of De Plant. 133, where ἀφή is called ἡ ἀνὰ πᾶν τὸ σῶμα σκιδναμένη δύναμις, suggests that τῶν ἐν τοίς σώμασι δυνάμεων is the faculty of touch. This might be obtained if we omit the second τῶν and transpose κατὰ τὰς προσπιπτούσας to after δυνάμεων, i.e. “about the faculties or sensations residing in our bodies corresponding to the particular substances which come in contact with them.”", + "§ 55. τροφόν. This reading, which personifies Midian, fits better with τὸν ἔκγονον αὐτῆς than τροφήν. On the other hand, the latter might be regarded as an allusion to Num. 25:2 “the people ate of their sacrifices,” and Ps. 105(106) 28 καὶ ἐτελέσθησαν τῷ Βεελφεγὼρ καὶ ἔφαγον τὰς θυσίας νεκρῶν. To suppose an allusion to the Psalm will give extra point to νεκρόν. Philo may have understood it to refer to the worshippers instead of to the idols.", + "Ibid. ὑμνοῦντα. This alteration of one letter will enable the sentence to be translated without any other change, though it is true that it would be more natural to take ἄφωνον καὶ νεκρόν as predicate after ἀποδεῖξαι rather than, as it is taken in the translation, as a further attribute to χορόν. If ὑπνοῦντα is retained with Wendland (and his suggestion that it is an antithesis to ὁρῶντος has some support from De Mig. 222 τυφλὸν γὰρ ὕπνος), some other alteration is required. Wendland himself suggested γελάσαντες or ἀγαπήσαντα for γελασθέντα. Mangey’s suggestion of τελεσθέντα is very tempting, cf. De Mut. 196. But I see no way of fitting it into the construction. It can hardly be supposed that the idiom of τελεῖσθαι τελετήν can be extended to τελεῖσθαι Μαδιάμ.", + "§ 70. Submerged. Or “have taken refuge in.” Cf. the use of ὑπόδρομος Quod Deus 156. Philo reads this sense into the LXX. ἔφυγον ὑπὸ τὸ ὕδωρ, which meant presumably “fled with the water over or threatening them.” E.V. “fled against it.”", + "§ 90. The other members of that fraternity and family. This passage follows the Stoic classification. The four passions and the four vices mentioned are those of the Stoics, who added, as secondary to the primary four, incontinence (ἀκρασία), stupidity (βραδύνοια), ill-advisedness (δυσβουλία), Diog. Laert. vii. 93. It is these last three which presumably are meant here.", + "§ 99. An appearance of brick. Wendland was inclined to correct εἶδος to ἔργον, in accordance with the quotation of the text above, and εἶδος might well be a slip of the scribe induced by the preceding εἴδει. But on the other hand εἶδος seems to be needed to represent the δοκεῖ of the interpretation. It seems to me safer to regard it as a slip of Philo himself, who for the moment thought that the εἶδος of the quotation went with πλίνθου instead of with στερεώματος.", + "§ 103. The asphalt was clay. In the original quotation in § 2 the MSS. shew, as the LXX itself, ἄσφαλτος ἐγένετο ὁ πῆλος. The question naturally arises whether we should emend the text there to bring it into conformity with this, as Wendland suggests (see footnote there). On the whole it seems to me better to leave it and to suppose that Philo here rests his argument on the order of the words. He seems sometimes to attribute an extraordinary value to order, cf. Quod Deus 72 and De Mig. 140.", + "§ 106. It is impossible to reproduce in translation the thoughts which the ἀστεῖος of Ex. 2:2 suggests here to Philo. Struck, like the writer of the Epistle to the Hebrews (11:23), with the word applied to the infant Moses in the sense of a fine child, on which he also comments in De Congressu 132, he naturally enough connects it with the Stoic use for “virtuous.” But he also remembers its connexion with ἄστυ, and this enables him to identify the ἀστεῖον παιδίον with another ideal of the Stoics, the “world-citizen”; see De Op. 3 and note. The same play on the double meaning of ἀστεῖος appears in § 109 ἀστεῖοι … πολιτεύματι.", + "§ 108. θεοῦ δε ὕμνος. In support of the emendation suggested in the footnote, it may be noted that Ps. 45(46) 4 is actually interpreted in a way very similar to what I suggest here in De Som. ii. 246 ff. There we are told that the “city of God” signifies in one sense the world, in another, the soul of the Sage.", + "It is no objection, I think, that ἡ τοιάδε naturally, though not necessarily, refers to πολιτεία rather than πόλις. If the city is God’s, its πολιτεία must be God’s also.", + "§ 111. ὁ νοῦς. While the use of “the mind” in the sense of an evil mind is quite Philonic, it does not occur elsewhere in this passage, and just above we have ὁ ἄφρων. The very easy correction to ἄνους seems to me therefore very probable.", + "§ 115. I have not been able to find elsewhere this argument or statement that the apparent examples of a providential administration of the world are sufficiently explained by τὸ αὐτόματον, and are not frequent enough to amount to even human, much less divine, providence. Philo does not repeat it in the arguments adduced by the inquirer in De Prov. 11. The sections of the De Nat. Deorum in which Cotta discusses “deorumne providentia mundus regatur” are lost.", + "§ 124. The causes which come higher, etc. I.e. apparently, mind and sense, which are nearer to the original Cause than the circumstances which we often call “causes.” The word seems to be introduced to interpret the “firstlings” in Abel’s offering. But a more natural sense would be obtained if we suppose that the scribe by a not unnatural slip wrote πρεσβυτέρας for νεωτέρας.", + "Philo seems to use αἰτία for secondary causes in preference to αἴτιον. He only uses it of God when contrasting Him with other αἰτίαι.", + "§ 137. περιττεύειν, κτλ. For my suggestion of πέρα τοῦ εἶναί που for περιττεύειν οὐ cf. Aristotle, Phys. iv. 1, p. 208 b 29 διὰ τὸ νομίζειν, ὥσπερ οἱ πολλοί, πάντα εἶναί που καὶ ἐν τόπῳ. For πέρα cf. πέρα μνήμης καὶ νοήσεως ἱστάμενον, De Mut. 12.", + "Ibid. In accordance with the derivation of that name. I.e. θεός from τίθημι. Philo always uses ἔτυμον and ἐτύμως in this technical way, cf. e.g. De Vita Mos. i. 17 δίδωσιν ὄνομα θεμένη Μωυσῆν ἑτύμως διὰ τὸ ἐκ τοῦ ὕδατος αὐτὸν ἀνελέσθαι· τὸ γὰρ ὕδωρ μῶν ὀνομάζουσι Αἰγύπποι. The one example of those given in the index which at first sight appears to be an exception shews the rule most clearly. In Quod Omn. Prob. 73 we have οἱ ἑτύμως ἑπτὰ σοφοὶ προσονομασθέντες, which we might naturally suppose to mean that they were truly called wise. But examination shews that the allusion is to the supposed derivation of σοφός from σεβασμός, from which also ἑπτά is, according to Philo, derived (De Op. 127).", + "§ 141. ἀκοὴν μὴ μαρτυρεῖν. This is the form in which the MSS. give the phrase in a similar passage in De Spec. Leg. iv. 61, and which is regularly used by Demosthenes and Isaeus. Wendland on that passage notes that here ἀκοῇ should be corrected to ἀκοὴν.", + "Philo is no doubt alluding to the Attic orators, particularly to Dem. Contra Eubuliden p. 1300 πᾶσι προσήκειν … μηδεμίαν προσάγειν ἀκοὴν πρὸς τὸν τοιοῦτον ἀγῶνα. οὕτω γὰρ τοῦτʼ ἄδικον καὶ σφόδρα πάλαι κέκριται, ὥστʼ οὐδὲ μαρτυρεῖν ἀκοὴν ἐῶσιν οἱ νόμοι, οὐδʼ ἐπὶ τοῖς πάνυ φαύλοις ἐγκλήμασι. So too in ps.-Dem. Contra Steph. ii. p. 1130, Contra Leoch. p. 1027, where exception is made if the person who was heard is dead. See Dict. of Ant. art. “Akoēn Marturein.” In De Spec. Leg. Philo definitely says, what he perhaps implies here, that the Attic legislators took the principle from Moses.", + "§ 149. Ryle, Philo and Holy Scripture, p. xxvi, supposes the reference to be to Ezra 8:2. This is quite unnecessary. Ezra is nowhere else quoted by Philo, and Ryle’s idea, that the use of βασιλικαί instead of the usual βασίλειαι points to a different group from the books of Kings, is fanciful.", + "§ 151. ἐπὶ τῆς πολίτιδος τὸ κατασκευαστόν. While the general sense of this is clear, the text is very doubtful. κατασκευαστόν (“artificial”) for the regularity which seems artificial is strange but not impossible, and τὸ παραπλήσιον may be used as an adverb. But the word πολῖτις, only known as the feminine of πολίτης, is impossible here, where fever or malaria is clearly meant.", + "I suggest very hesitatingly that τῆς πολίτιδος may be a corruption of τῆς σπληνίτιδος. The word σπληνῖτις for a disease of the spleen is not found in the medical writers, but they constantly insist on the enlargement of the spleen as a regular symptom of malaria (see W. H. S. Jones, Malaria, index).", + "Wendland would correct to ἐπὶ τῆς πυρετοῦ καταβολῆς τὸ παραπλήσιον, which bears little resemblance to the text.", + "Mangey thought that the whole passage was an irrelevant interpolation. On the contrary, as an illustration of Philo’s point, that we find harmony and regularity in things evil, it seems very appropriate.", + "Ibid. εἰς αὐτά. The phrase is, as it stands, unintelligible. I suggest and have translated εἰς αὑτὰς or εἰς αὑτὰς αὐτήν (with regard to themselves, i.e. each other). I understand Philo to mean that while the attacks recur at the same hour, they vary somewhat in nature, but the varieties also have a regular order. Whether this is medically untrue, or whether if it is, Philo is likely to have thought it true, I do not know. Wendland suggested αὐτὴν αἰεί. Mangey read εἰς τὰ αὐτά. I think ἰσότητα might be worth considering.", + "§ 154. ἅς τι τῶν ὄντων. This seems to me less unsatisfactory than Wendland’s reading. But τι = ὁτιοῦν in this position is strange. Possibly οὔ τι (adverbial). Also ἔθος, for which Wendland would substitute θέμις, is odd. Altogether the text is unsatisfactory.", + "§ 164. The fortunes of tyrants. Philo doubtless has in mind the description of the miserable condition of tyrants in Republic, Bk. ix., particularly 576 B.", + "§ 165. Free licence to sin. This use of ἐκεχειρία (cf. τὴν ἐς τὸ ἁμαρτάνειν ἐκεχειρίαν, De Jos. 254) seems peculiar to Philo. It suggests that when it occurs without such explanatory phrases, as in De Cher. 92 and De Sac. 23, the meaning is rather licence in general, than, as it was translated there, “freedom from stress of business.”", + "§ 173. Each of them as a whole. Did anyone deify the νοητὸς κόσμος? Philo perhaps means that the deification of the visible world ipso facto involved that of the invisible.", + "§ 174. ἐκάστων. I retain this, supposing that the army of the subordinates are regarded as formed of three kinds, (1) the Potencies who as agents in the creation of the two worlds stand above the rest, (2) the divine natures in heaven, i.e. the heavenly bodies, (3) the “souls” or angels in the lower air.", + "§§ 184–187. The sense of these sections is given also by Stobaeus, as from Chrysippus (S.V.F. ii. 471), with the same illustrations from the wine and water and oiled sponge, and much the same language throughout. There is, however, a complete difference in his use of the term μῖξις, which he distinguishes from παράθεσις and applies to the ἀντιπαρέκτασις διʼ ὅλων in dry substances while κρᾶσις is reserved for the same in liquids. His example of μῖξις is the mixture of fire and iron in heated iron. It does not follow that Philo made a mistake; the use of terms seems to have varied. Cf. ibid. 473.", + "§ 186. Resolved. Or “expanded.” Some MSS. ἀναπληροῦσθαι. See on the word Liddell & Scott (1927). The suggestion there that the word suggests “resolving into simple elements” is unnecessary.", + "§ 187. Confusion is the annihilation. Cf. S. V.F. 473 (also from Chrysippus) τὰς δέ τινας (sc. μίξεις γίνεσθαι) συγχύσει, διʼ ὅλων τῶν τε οὐσιῶν αὐτῶν καὶ τῶν ἑν αὐταῖς ποιοτήτων συμφθειρομένων ἀλλήλαις, ὡς γίνεσθαί φησιν ἐπὶ τῶν ἰατρικῶν φαρμάκων, κατὰ σύμφθαρσιν τῶν μιγνυμένων ἄλλου τινὸς ἐξ αὐτῶν γεννωμένου σώματος.", + "§ 198. Heinemann in a note added to Stein’s translation considers that πεφορημένος is unsuitable here and suggests πεφυρημένος. But this comes from φυράω, which will not give any suitable meaning, and the word of which he is thinking is no doubt πεφυρμένος, from φύρω, which is certainly often combined with συγχέω, cf. particularly Spec. Leg. iv. 77 διαιρείτω καὶ διακρινέτω τὰς φύσεις τῶν πραγμάτων ἵνα μὴ φύρηται συγχεόμενα τοῖς παρασήμοις τὰ δόκιμα. However, the explanation of πεφορημένος given in the footnote seems to me satisfactory, cf. the combination of πεφορημένος with ἄσωτος to indicate the profligate in De Fug. 28, and πάντῃ φορούμενος associated with σπείρεται in the sense of διασπείρεται in De Cong. 58." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "על בלילת הלשונות", + "enTitle": "On the Confusion of Tongues", + "key": "On the Confusion of Tongues", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Confusion of Tongues/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On the Confusion of Tongues/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3ec5f476e99326f17f87653ff68df9c2028bc361 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Confusion of Tongues/English/merged.json @@ -0,0 +1,379 @@ +{ + "title": "On the Confusion of Tongues", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_the_Confusion_of_Tongues", + "text": { + "Introduction": [ + "ON THE CONFUSION OF TONGUES (DE CONFUSIONE LINGUARUM)
ANALYTICAL INTRODUCTION", + "The text of this treatise is Gen. 11:1–9, which is given in full in the first section.", + "Philo begins by stating the objections which the sceptical critics had brought against the story. They had said that the project of building a tower to reach heaven was really the same as the Homeric myth of the Aloeidae (2–4), and had pointed out the absurdity of the idea (5). Secondly they had said that the story of the confusion of tongues was much the same as the fable that all animals originally understood each other’s language and lost the privilege by presumption (6–8), and though the story in Genesis was a little more rational, still the idea that the multiplication of languages would serve to prevent co-operation in sin was absurd (9–13). Philo will leave the literalists to answer these criticisms as they can. His own answer is to give an allegorical interpretation of the whole story (14–15).", + "By “one lip and one voice” Moses is indicating a “symphony” of evils, which is seen not only in the multitude, but in the individual (16), where it sometimes takes the form of the external calamities of fortune (16–20), but still more in the passions which beset the soul (21–22), of which the deluge story is an allegory (23–25), as also the alliance against Abraham (26), and the attack of the whole people of Sodom upon the angel visitors (27–28). The illustration which follows leads to a meditation on the word “lip” (χεῖλος) which also means “edge.” Moses met Pharoah on the “lip” of the river. The Egyptians lay dead on the “lip” of the sea (29–36), and since “lip” means speech, we may see in this death the silencing of convicted falsehood (37–38), though here a caution is needed. There are many unskilled in refuting falsehood and they can only do so with God’s help (39).", + "The “symphony” of evil suggests the “symphony” of good, and this appears in the words of the patriarchs “we are men of peace, sons of one man.” The one man is the Divine Logos, and only those who acknowledge him are men of peace, while the opposite creed of polytheism breeds discord (40–43). Yet this peace is also a war against the symphony of evil. This thought leads to an exposition of Jeremiah 15:10, particularly of the description by the prophet of himself as a “man of war” (43–51), and hence to the “symphony” gained by the Captains who fought against Midian (52–57), and the highest of all symphonies, when Israel would “do and hear,” that is would do God’s will even before they heard the commandment (58–59).", + "The next verse of the text is “as they march from the east (or “rising”) they found a plain in the land of Shinar (interpreted as shaking off) and dwelt there.” “Rising” and “shaking off” being applicable to good and ill lead to illustrations from other texts where these words occur (60–74). “Finding” suggests that the wicked actually seek evil (75), and “dwelling there” suggests the contrast (illustrated from sayings of Abraham, Isaac, Jacob and Moses) of the good man regarding himself as only a sojourner in the body (76–82).", + "We now come to the building of the city and tower. The third verse is “come let us make bricks and bake them with fire.” By “brick-making” is meant the analysing and shaping of evil-minded thoughts (83–90), and we are reminded that such brick-making is also imposed upon the Israel-soul, when once it is in bondage to Egypt (91–93). This last thought gives rise to a very loosely connected meditation on the vision of the Divine granted to the liberated Israel in Ex. 24. and the interpretation of its details (94–100). The “baking with fire” signifies the solidarity which sophistical argument gives to their vices, and so too we have “their brick became a stone” (101–102). But on the other hand the “asphalt became clay,” that is, God subverts their evil designs, before they attain the safety (ἀσφάλεια) of “asphalt” (103–104). Two thoughts on “asphalt” follow suggesting that its “safety” is rather the safety of bodily than of spiritual things (105–106).", + "“Let us build ourselves a city and tower whose head shall reach to heaven.” Our souls are cities and the fool summons all his senses and passions to help him build his city with its tower or acropolis to his taste (107–112). When the tower seeks to rise to heaven, it signifies the impious attempt of theological falsities (especially the denial of providence) to attack celestial truths (113–115). On the next words “let us make our name” Philo bursts into invective against the madness of the wicked in actually flaunting their wickedness (116–118). It is true indeed that they have an inkling that there is a divine judgement awaiting them as they shew by the next words “before we are scattered abroad” (119–121). But this is only in the background of their thoughts. In general they are of Cain’s lineage and believe in the self-sufficiency of man, the folly of which Philo denounces in his usual way, and this self-sufficiency gives a second meaning to the words “its head shall reach to heaven” (122–128). But this tower will be overthrown even as Gideon overthrew the tower of Penuel (turning away from God), not in war but when he returned in peace—the true peace (129–132). By a third interpretation “heaven” may mean “mind,” and the attempt to reach it be the attempt to exalt sense above mind (133).", + "The words “the Lord came down to see the city and the tower” call for the usual protest against anthropomorphism, and Philo again emphasizes the truth that God’s Potencies are everywhere, while His essential nature is not in space at all (134–139). The intention of Moses in using the phrase is to shew us by God’s example the need of close examination before we dogmatize, and the superiority of sight to hearsay (140–141). As for the phrase the “sons of men,” some may scoff at it as a pleonasm, but the true meaning is that these builders are not, like the pious, “sons of God” (141–145), nor yet sons of “one man,” that is the Logos (146–147). Son-ship in fact is often in the scriptures used in this spiritual sense (148–149). The next words, “behold they are all one race and one lip,” give rise to the thought that there may easily be unison in the worst disharmony (150–151), while in “they have begun to do this” “this” is the impiety against heaven which crowns their misdeeds to men. They only “began,” for heaven is inviolable and blasphemies recoil upon the blasphemer (152–154), yet they are treated as though they succeeded, which is indicated by the words “the tower which they built” (155). (At this point Philo interpolates a curious piece of literalism; not only is it a physical impossibility to build such a tower, but anyone who attempted it would be blasted by the heat of the sun) (156–157). That the punishment entailed by the accomplished sin falls upon the undertaken sin is shewn in Balaam’s fate (158–159), and the law which refuses sanctuary to him who has attempted murder (160). (Incidentally this law is given the spiritual meaning that the mind which believes God to be the author of evil as well as good and thus throws the responsibility for its own sins upon Him, is essentially unholy) (161). The next words, “nothing shall fail them of all they attempt,” teach us that the greatest punishment God can give is to give the sinner opportunity without restraint, and this is illustrated (as in Quod Det. 141 ff.) by Cain’s word “that I should be let free is the greater indictment (or punishment)” (162–167).", + "When we come to the words “let us go down and confound their tongues” we have first to explain the plural in God’s mouth, of which he gives other examples (168–169). He then puts forward, as in De Op. 75, the theory (based on the Timaeus) that God committed certain tasks to his lieutenants, the Potencies and the spiritual beings called “Angels” (170–175). As man also has free will and is therefore capable of sin God shared the work of man’s creation with His ministers, that He Himself should not be the cause of evil (176–179). So too He calls upon His subordinates (here definitely called Angels) to bring the punishment of “confusion” upon the impious (180–182). As for the word “confusion” (σύγχυσις) we may accept the philosophic usage in which it stands for a mixing so complete that the original properties of the ingredients are destroyed, in contrast to μίξις where the ingredients are merely juxtaposed, and κρᾶσις where though chemically combined they can still be analysed (183–188). Thus σύγχυσις of the impious means that their powers are so annihilated that neither separately nor in combination they can work mischief (189). The literalist interpretation that the story merely describes the differentiation of languages may not be untrue, but it is inadequate. Had such differentiation been intended we should have expected some such term as separation or distribution rather than confusion, and moreover differentiation of function, as we see in the human organism, is beneficial rather than the reverse (190–195). That σύγχυσις implies destruction in this passage is confirmed by the words which follow, “the Lord dispersed them thence,” for dispersion conveys a similar idea (196). The dispersion of the wicked will imply the reassembling of the good whom they had dispersed, in fact establish the “symphony” of virtues in the place of the “symphony” of evil. Viewed in this double light of “destruction” and “dispersion” the name σύγχυσις well describes the fool whose life is as worthless as it is unstable (197-end)." + ], + "": [ + [ + "[1] Enough has been said on these matters. The next question which demands our careful consideration is the confusion of tongues and the lessons of wisdom taught by Moses thereon. For he says as follows.", + "“And all the earth was one lip and there was one voice to all. And it came to pass as they moved from the east, they found a plain in the land of Shinar and dwelt there. And a man said to his neighbour, Come, let us make bricks and bake them with fire. And the brick became as stone to them and the clay was asphalt to them. And they said, ‘Come, let us build for ourselves a city and a tower, whose head shall be unto heaven, and let us make our name before we are scattered abroad, on the face of all the earth.’ And the Lord came down to see the city and the tower which the sons of men built. And the Lord said, ‘Behold, they have all one race and one lip, and they have begun to do this, and now nothing shall fail from them of all that they attempt to do. Come and let us go down and confuse their tongue there, that they may not understand each the voice of his neighbour.’ And the Lord scattered them abroad thence on the face of all the earth, and they ceased building the city and the tower. Therefore the name of the city was called ‘Confusion,’ because the Lord confounded there the lips of the whole earth, and the Lord scattered them thence over the face of the whole earth” (Gen. 11:1–9)." + ], + [ + "[2] Persons who cherish a dislike of the institutions of our fathers and make it their constant study to denounce and decry the Laws find in these and similar passages openings as it were for their godlessness. “Can you still,” say these impious scoffers, “speak gravely of the ordinances as containing the canons of absolute truth? For see your so-called holy books contain also myths, which you regularly deride when you hear them related by others.", + "[3] And indeed,” they continue, “it is needless to collect the numerous examples scattered about the Law-book, as we might had we leisure to spend in exposing its failings. We have but to remind you of the instances which lie at our very feet and ready to our hand.”", + "[4] One of these we have here, which resembles the fable told of the Aloeidae, who according to Homer the greatest and most reputed of poets planned to pile the three loftiest mountains on each other in one heap, hoping that when these were raised to the height of the upper sky they would furnish an easy road to heaven for those who wished to ascend thither. Homer’s lines on this subject run thus:", + "They on Olympus Ossa fain would pile,
On Ossa Pelion with its quivering leaves,
In hope thereby to climb the heights of heaven.", + "Olympus, Ossa and Pelion are names of mountains.", + "[5] For these the lawgiver substitutes a tower which he represents as being built by the men of that day who wished in their folly and insolent pride to touch the heaven. Folly indeed; surely dreadful madness! For if one should lay a small foundation and build up upon it the different parts of the whole earth, rising in the form of a single pillar, it would still be divided by vast distances from the sphere of ether, particularly if we accept the view of the philosophers who inquire into such problems, all of whom are agreed that the earth is the centre of the universe." + ], + [ + "[6] Another similar story is to be found in the writings of the mythologists, telling of the days when all animals had a common language. The tale is that in old days all animals, whether on land or in water or winged, had the same language, and just as among men to-day Greeks talk with Greeks and barbarians with barbarians if they have the same tongue, so too every creature conversed with every other, about all that happened to be done to them or by them, and in this way they mourned together at misfortunes, and rejoiced together when anything of advantage came their way.", + "[7] For since community of language led them to impart to each other their pleasures and discomforts, both emotions were shared by them in common. As a result they gained a similarity of temperament and feeling until surfeited with the abundance of their present blessings they desired the unattainable, as so often happens, and wrecked their happiness thereon. They sent an embassy to demand immortality, asking that they might be exempted from old age and allowed to enjoy the vigour of youth for ever. They pleaded that one of their fellow-creatures, that mere reptile the serpent, had already obtained this boon, since he shed his old age and renewed his youth afresh, and it was absurd that the superior beings should fare worse than the inferior, or all than the one.", + "[8] However, for this audacity they were punished as they deserved. For their speech at once became different, so that from that day forward they could no longer understand each other, because of the difference of the languages into which the single language which they all shared had been divided." + ], + [ + "[9] Now Moses, say the objectors, brings his story nearer to reality and makes a distinction between reasoning and unreasoning creatures, so that the unity of language for which he vouches applies to men only. Still even this, they say, is mythical. They point out that the division of speech into a multitude of different kinds of language, which Moses calls “Confusion of tongues,” is in the story brought about as a remedy for sin, to the end that men should no longer through mutual understanding be partners in iniquity, but be deaf in a sense to each other and thus cease to act together to effect the same purposes.", + "[10] But no good result appears to have been attained by it. For all the same after they had been separated into different nations and no longer spoke the same tongue, land and sea were constantly full of innumerable evil deeds. For it is not the utterances of men but the presence of the same cravings for sin in the soul which causes combination in wrongdoing.", + "[11] Indeed men who have lost their tongue by mutilation do by means of nods and glances and the other attitudes and movements of the body indicate their wishes as well as the uttered word can do it. Besides a single nation in which not only language but laws and modes of life are identical often reaches such a pitch of wickedness that its misdeeds can balance the sins of the whole of mankind.", + "[12] Again multitudes through ignorance of other languages have failed to foresee the impending danger, and thus been caught unawares by the attacking force, while on the contrary such a knowledge has enabled them to repel the alarms and dangers which menaced them. The conclusion is that the possession of a common language does more good than harm—a conclusion confirmed by all past experience which shews that in every country, particularly where the population is indigenous, nothing has kept the inhabitants so free from disaster as uniformity of language.", + "[13] Further the acquisition of languages other than his own at once gives a man a high standing with those who know and speak them. They now consider him a friendly person, who brings no small evidence of fellow-feeling in his familiarity with their vocabulary, since that familiarity seems to render them secure against the chance of meeting any disastrous injury at his hands. Why then, they ask, did God wish to deprive mankind of its universal language as though it were a source of evil, when He should rather have established it firmly as a source of the utmost profit?" + ], + [ + "[14] Those who take the letter of the law in its outward sense and provide for each question as it arises the explanation which lies on the surface, will no doubt refute on their own principles the authors of these insidious criticisms. But we shall take the line of allegorical interpretation not in any contentious spirit, nor seeking some means of meeting sophistry with sophistry. Rather we shall follow the chain of logical sequence, which does not admit of stumbling but easily removes any obstructions and thus allows the argument to march to its conclusion with unfaltering steps.", + "[15] We suggest then that by the words “the earth was all one lip and one voice” is meant a consonance of evil deeds great and innumerable, and these include the injuries which cities and nations and countries inflict and retaliate, as well as the impious deeds which men commit, not only against each other, but against the Deity. These indeed are the wrongdoings of multitudes. But we consider also the vast multitude of ills which are found in the individual man, especially when the unison of voices within him is a disharmony tuneless and unmusical." + ], + [ + "[16] Who does not know the calamities of fortune when poverty and disrepute combine with disease or disablement in the body, and these again are mixed with the infirmities of a soul rendered distracted by melancholy or senility, or any other grievous misfortune?", + "[17] For indeed a single item of this list is enough to upset and overthrow even the very stoutest, if it brings its force to bear upon him. But when the ills of body and soul and the external world unite and in serried mass, as though obedient to a single commanding voice, bear down at the same moment upon their lone victim, what misery is not insignificant beside them? When the guards fall, that which they guard must fall too.", + "[18] Now the guards of the body are wealth and reputation and honours, who keep it erect and lift it on high and give it a sense of pride, just as their opposites, dishonour, disrepute and poverty are like foes who bring it crashing to the ground.", + "[19] Again the guards of the soul are the powers of hearing and sight and smell and taste, and the whole company of the senses and besides them health and strength of body and limb and muscle. For these serve as fortresses well-walled and stayed on firm foundations, houses within which the mind can range and dwell rejoicing, with none to hinder it from following the urges of its personality, but with free passage everywhere as on easy and open high roads.", + "[20] But against these guards also are posted hostile forces, disablement of the sense-organs and disease, as I have said, which often bid fair to carry the understanding over the precipice in their arms.", + "While these calamities of fortune which work independently of us are full of pain and misery, they are far outweighed in comparison with those which spring from our deliberate volition." + ], + [ + "[21] Let us turn, then, to where the voice of unison is the voice of our self-caused ills and consider it in its turn. Our soul, we are told, is tripartite, having one part assigned to the mind and reason, one to the spirited element and one to the appetites. There is mischief working in them all, in each in relation to itself, in all in relation to each other, when the mind reaps what is sown by its follies and acts of cowardice and intemperance and injustice, and the spirited part brings to the birth its fierce and raging furies and the other evil children of its womb, and the appetite sends forth on every side desires ever winged by childish fancy, desires which light as chance directs on things material and immaterial.", + "[22] For then, as though on a ship crew, passengers and steersmen had conspired through some madness to sink it, the first to perish with the boat are those who planned its destruction. It stands alone as the most grievous of mischiefs and one almost past all cure—this co-operation of all the parts of the soul in sin, where, as when a nation is plague-stricken, none can have the health to heal the sufferers, but the physicians share the sickness of the common herd who lie crushed by the pestilential scourge, victims of a calamity which none can ignore.", + "[23] We have a symbol of this dire happening in the great deluge described in the words of the lawgiver, when the “cataracts of heaven” poured forth the torrents of absolute wickedness in impetuous downfall and the “fountains from the earth,” that is from the body (Gen. 7:11), spouted forth the streams of each passion, streams many and great, and these, uniting and commingling with the rainpour, in wild commotion eddied and swirled continually through the whole region of the soul which formed their meeting-place.", + "[24] “For the Lord God,” it runs, “seeing that the wickednesses of men were multiplied on the earth, and that every man carefully purposed in his heart evil things every day,” determined to punish man, that is the mind, for his deadly misdeeds, together with the creeping and flying creatures around him and the other unreasoning multitude of untamed beasts (Gen. 6:5–6). This punishment was the deluge.", + "[25] For the deluge was a letting loose of sins, a rushing torrent of iniquity where there was naught to hinder, but all things burst forth without restraint to supply abundant opportunities to those who were all readiness to take pleasure therein. And surely this punishment was suitable. For not one part only of the soul had been corrupted, so that it might be saved through the soundness of others, but nothing in it was left free from disease and corruption. For “seeing,” as the scripture says, that “everyone,” that is every thought and not one only, “purposed,” the upright judge awarded the penalty which the fault deserved." + ], + [ + "[26] These are they who made a confederacy at the salt ravine. For the place of vices and passions is hollow and rough and ravine-like; salt indeed, and bitter are the pangs which it brings. The covenant of alliance which they swore was destroyed by wise Abraham, for he knew that it had not the sanctity of oaths or covenant-rites. Thus we read “all these joined their voices to come to the salt-ravine; this is the salt sea” (Gen. 14:3).", + "[27] Observe further those who were barren of wisdom and blind in the understanding which should naturally be sharp of sight, their qualities veiled under their name of Sodomite—how the whole people from the young men to the eldest ran round and round the house of the soul to bring dishonour and ruin on those sacred and holy Thoughts which were its guests, its guardians and sentinels; how not a single one is minded to oppose the unjust or shrink from doing injustice himself.", + "[28] For we read that not merely some but the “whole people surrounded the house, both young and old” (Gen. 19:4), conspiring against the divine and holy Thoughts, who are often called angels." + ], + [ + "[29] But Moses the prophet of God shall meet and stem the strong current of their boldness, though, setting before them as their king their boldest and most cunning eloquence, they come rushing with united onset, though they mass their wealth of water and their tide is as the tide of a river. “Behold,” he says, “the King of Egypt comes to the water, but thou shalt stand meeting him at the edge of the river” (Ex. 7:15).", + "[30] The fool, then, will go forth to the rushing flood of the iniquities and passions, which Moses likens to a river. But the wise man in the first place gains a privilege vouchsafed to him from God, who ever stands fast, a privilege which is the congener of His power which never swerves and never wavers.", + "[31] For it was said to him “Stand thou here with me” (Deut. 5:31), to the end that he should put off doubt and hesitation, the qualities of the unstable mind, and put on that surest and most stable quality, faith. This is his first privilege—to stand; but secondly—strange paradox—he “meets.” For “thou shalt stand meeting” says the text, though “meet” involves the idea of motion and “stand” calls up the thought of rest.", + "[32] Yet the two things here spoken of are not really in conflict, but in most natural sequence to each other. For he whose constitution of mind and judgement is tranquil and firmly established will be found to oppose all those who rejoice in surge and tumult and manufacture the storm to disturb his natural capacity for calmness." + ], + [ + "[33] It is well indeed that the opponents should meet on the lip or edge of the river. The lips are the boundaries of the mouth and a kind of hedge to the tongue and through them the stream of speech passes, when it begins its downward flow.", + "[34] Now speech is an ally employed by those who hate virtue and love the passions to inculcate their untenable tenets, and also by men of worth for the destruction of such doctrines and to set up beyond resistance the sovereignty of those that are better, those in whose goodness there is no deceit.", + "[35] When, indeed, after they have let out every reef of contentious sophistry, the opposing onset of the sage’s speech has overturned their bark and sent them to perdition, he will, as is just and fit, set in order his holy choir to sing the anthem of victory, and sweet is the melody of that song.", + "[36] For Israel, it says, saw the Egyptians dead on the edge of the sea (Ex. 14:30)—not elsewhere. And when he says “dead” he does not mean the death which is the separation of soul and body, but the destruction of unholy doctrines and of the words which their mouth and tongue and the other vocal organs gave them to use.", + "[37] Now the death of words is silence, not the silence which well-behaved people cultivate, regarding it as a sign of modesty, for that silence is actually a power, sister to the power of speech, husbanding the fitting words till the moment for utterance comes. No, it is the undesired silence to which those whom the strength of their opponent has reduced to exhaustion and prostration must submit, when they find no longer any argument ready to their hand.", + "[38] For what they handle dissolves in their hands, and what they stand on gives way beneath them, so that they must needs fall before they stand. You might compare the treadmill which is used for drawing water. In the middle are some steps and on these the labourer, when he wants to water the fields, sets his feet but cannot help slipping off, and to save himself from continually falling he grasps with his hands some firm object nearby and holding tight to it uses it as a suspender for his whole body. And so his feet serve him for hands and his hands for feet, for he keeps himself standing with the hands which we use for work, and works with his feet, on which he would naturally stand." + ], + [ + "[39] Now there are many who though they have not the capacity to demolish by sheer force the plausible inventions of the sophists, because their occupation has lain continuously in active life and thus they are not trained in any high degree to deal with words, find refuge in the support of the solely Wise Being and beseech Him to become their helper. Such a one is the disciple of Moses who prays thus in the Psalms: “Let their cunning lips become speechless” (Ps. 30 [31] 19). And how should such lips be silent, unless they were bridled by Him who alone holds speech itself as His vassal?", + "[40] Let us flee, then, without a backward glance from the unions which are unions for sin, but hold fast to our alliance with the comrades of good sense and knowledge.", + "[41] And therefore when I hear those who say “We are all sons of one man, we are peaceful” (Gen. 42:11), I am filled with admiration for the harmonious concert which their words reveal. “Ah! my friends,” I would say, “how should you not hate war and love peace—you who have enrolled yourselves as children of one and the same Father, who is not mortal but immortal—God’s Man, who being the Word of the Eternal must needs himself be imperishable?”", + "[42] Those whose system includes many origins for the family of the soul, who affiliate themselves to that evil thing called polytheism, who take in hand to render homage some to this deity, some to that, are the authors of tumult and strife at home and abroad, and fill the whole of life from birth to death with internecine wars.", + "[43] But those who rejoice in the oneness of their blood and honour one father, right reason, reverence that concert of virtues, which is full of harmony and melody, and live a life of calmness and fair weather. And yet that life is not, as some suppose, an idle and ignoble life, but one of high courage, and the edge of its spirit is exceeding sharp to fight against those who attempt to break treaties and ever practise the violation of the vows they have sworn. For it is the nature of men of peace that they prove to be men of war, when they take the field and resist those who would subvert the stability of the soul." + ], + [ + "[44] The truth of my words is attested first by the consciousness of every virtue-lover, which feels what I have described, and secondly by a chorister of the prophetic company, who possessed by divine inspiration spoke thus: “O my mother, how great didst thou bear me, a man of combat and a man of displeasure in all the earth! I did not owe, nor did they owe to me, nor did my strength fail from their curses” (Jer. 15:10).", + "[45] Yes, is not every wise man the mortal foe of every fool, a foe who is equipped not with triremes or engines, or body-armour or soldiers for his defence, but with reasonings only?", + "[46] For who, when he sees that war, which amid the fullest peace is waged among all men continuously, phase ever succeeding phase, in private and public life, a war in which the combatants are not just nations and countries, or cities and villages, but also house against house and each particular man against himself, who, I say, does not exhort, reproach, admonish, correct by day and night alike, since his soul cannot rest, because its nature is to hate evil? For all the deeds of war are done in peace.", + "[47] Men plunder, rob, kidnap, spoil, sack, outrage, maltreat, violate, dishonour and commit murder sometimes by treachery, or if they be stronger without disguise.", + "[48] Every man sets before him money or reputation as his aim, and at this he directs all the actions of his life like arrows against a target. He takes no heed of equity, but pursues the inequitable. He eschews thoughts of fellowship, and his eager desire is that the wealth of all should be gathered in his single purse. He hates others, whether his hate be returned or not. His benevolence is hypocrisy. He is hand and glove with canting flattery, at open war with genuine friendship; an enemy to truth, a defender of falsehood, slow to help, quick to harm, ever forward to slander, backward to champion the accused, skilful to cozen, false to his oath, faithless to his promise, a slave to anger, a thrall to pleasure, protector of the bad, corrupter of the good." + ], + [ + "[49] These and the like are the much-coveted treasures of the peace which men admire and praise so loudly—treasures enshrined in the mind of every fool with wonder and veneration. But to every wise man they are, as they should be, a source of pain, and often will he say to his mother and nurse, wisdom, “O mother, how great didst thou bear me!” Great, not in power of body, but in strength to hate evil, a man of displeasure and combat, by nature a man of peace, but for this very cause also a man of war against those who dishonour the much-prized loveliness of peace.", + "[50] “I did not owe nor did they owe to me,” for neither did they use the good I had to give, nor I their evil, but, as Moses wrote, “I received from none of them what they desired” (Num. 16:15). For all that comes under the head of their desire they kept as treasure to themselves, believing that to be the greatest blessing which was the supreme mischief.", + "[51] “Nor did my strength fail from the curses which they laid upon me,” but with all my might and main I clung to the divine truths; I did not bend under their ill-treatment, but used my strength to reproach those who refused to effect their own purification.", + "[52] For “God has set us up for a contradiction to our neighbours,” as is said in a verse of the Psalms (Ps. 79 [80] 7); us, that is all who desire right judgement. Yes, surely they are by nature men of contradiction, all who have ever been zealous for knowledge and virtue, who contend jealously with the “neighbours” of the soul; who test the pleasures which share our home, the desires which live at our side, our fears and faintings of heart, and put to shame the tribe of passions and vices. Further, they test also every sense, the eyes on what they see, the ears on what they hear, the sense of smell on its perfumes, the taste on its flavours, the touch on the characteristics which mark the qualities of substances as they come in contact with it. And lastly they test the utterance on the statements which it has been led to make.", + "[53] For what our senses perceive, or our speech expresses, or our emotion causes us to feel, and how or why each result is attained, are matters which we should scrutinize carefully and expose every error that we find.", + "[54] He who contradicts none of these, but assents to all as they come before him, is unconsciously deceiving himself and raising up a stronghold of dangerous neighbours to menace the soul, neighbours who should be dealt with as subjects, not as rulers. For if they have the mastery, since folly is their king, the mischief they work will be great and manifold; but as subjects they will render due service and obey the rein, and chafe no more against the yoke.", + "[55] And, when these have thus learnt the lesson of obedience, and those have assumed the command which not only knowledge but power has given them, all the thoughts that attend and guard the soul will be one in purpose and approaching Him that ranks highest among them will speak thus: “Thy servants have taken the sum of the men of war who were with us, and there is no discordant voice” (Num. 31:49). “We,” they will continue, “like instruments of music where all the notes are in perfect tune, echo with our voices all the lessons we have received. We speak no word and do no deed that is harsh or grating, and thus we have made a laughing-stock of all that other dead and voiceless choir, the choir of those who know not the muse, the choir which hymns Midian, the nurse of things bodily, and her offspring, the heavy leathern weight whose name is Baal-Peor.", + "[56] For we are the ‘race of the Chosen ones of that Israel’ who sees God, ‘and there is none amongst us of discordant voice’ ” (Ex. 24:11), that so the whole world, which is the instrument of the All, may be filled with the sweet melody of its undiscording harmonies.", + "[57] And therefore too Moses tells us how peace was assigned as the prize of that most warlike reason, called Phinehas (Num. 25:12), because, inspired with zeal for virtue and waging war against vice, he ripped open all created being; how in their turn that prize is given to those who, after diligent and careful scrutiny, following the more certain testimony of sight, rather than hearing, have the will to accept the faith that mortality is full of unfaith and clings only to the seeming.", + "[58] Wonderful then indeed is the symphony of voices here described, but most wonderful of all, exceeding every harmony, is that united universal symphony in which we find the whole people declaring with one heart, “All that God hath said we will do and hear” (Ex. 19:8).", + "[59] Here the precentor whom they follow is no longer the Word, but God the Sovereign of all, for whose sake they become quicker to meet the call to action than the call of words. For other men act after they have heard, but these under the divine inspiration say—strange inversion—that they will act first and hear afterwards, that so they may be seen to go forward to deeds of excellence, not led by teaching or instruction, but through the self-acting, self-dictated instinct of their own hearts. And when they have done, then, as they say, they will hear, that so they may judge their actions, whether they chime with the divine words and the sacred admonitions." + ], + [ + "[60] Now those who conspired for iniquities, “moved,” we are told, “from the ‘east’ (or ‘rising’) and found a plain in the land of Shinar and dwelt there” (Gen. 11:2). How true to nature! For there are two kinds of “rising” in the soul, the better and the worse. The better is when the beam of the virtues rises like the rays of the sun; the worse when virtues pass into the shadow and vices rise above the horizon.", + "[61] We have an example of the former in these words: “And God planted a pleasaunce in Eden towards the sun-rise” (Gen. 2:8). That garden was not a garden of the plants of the soil, but of heavenly virtues, which out of His own incorporeal light the Planter brought to their rising, never to be extinguished.", + "[62] I have heard also an oracle from the lips of one of the disciples of Moses, which runs thus: “Behold a man whose name is the rising” (Zech. 6:12), strangest of titles, surely, if you suppose that a being composed of soul and body is here described. But if you suppose that it is that Incorporeal one, who differs not a whit from the divine image, you will agree that the name of “rising” assigned to him quite truly describes him.", + "[63] For that man is the eldest son, whom the Father of all raised up, and elsewhere calls him His first-born, and indeed the Son thus begotten followed the ways of his Father, and shaped the different kinds, looking to the archetypal patterns which that Father supplied." + ], + [ + "[64] Of the worse kind of rising we have an example in the description of him who wished to curse one who was praised by God. For he too is represented as dwelling at the “rising,” and this rising though it bears the same name as the other is in direct conflict with it.", + "[65] “Balak,” we read, “sent for me from Mesopotamia from the mountains from the rising saying, ‘Come hither, curse for me him whom God does not curse’ ” (Num. 23:7, 8). Now Balak is by interpretation “foolish,” and the interpretation is most true. For surely it were the pitch of folly to hope that the Existent should be deceived, and that His surest purpose should be upset by the devices of men?", + "[66] And this is the reason why Balaam also dwells in “Mid-river-land,” for his understanding is submerged in the midmost depths of a river, unable to swim its way upward and lift its head above the surface. This condition is the rising of folly and the setting of reasonableness.", + "[67] Now these makers of a music whose harmony is disharmony, moved, we are told, “from the rising.” Is it the rising of virtue that is meant, or the rising of vice? If the former, the movement suggested is one of complete severance. But if it is the latter, it is what we may call an united movement, as when we move our hands, not apart or in isolation, but in connexion and accordance with the whole body.", + "[68] For the place where vice is located serves as the initial starting-point to the fool for those activities which defy nature.", + "Now all who have wandered away from virtue and accepted the starting-points of folly, find and dwell in a most suitable place, a place which in the Hebrew tongue is called Shinar and in our own “shaking out.”", + "[69] For all the life of the fools is torn and hustled and shaken, ever in chaos and disturbance, and keeping no trace of genuine good treasured within it. For just as things which are shaken off all fall out, if not held fast through being part of a unified body, so too I think, when a man has conspired for wrongdoing, his soul is subject to a “shaking out,” for it casts away every form of good so that no shadow or semblance of it can be seen at all." + ], + [ + "[70] We have example in the Egyptians, the representatives of those who love the body, who are shewn to us as flying not from the water, but “under the water,” that is under the stream of the passions, and when they are submerged therein they are shaken and wildly disordered; they cast away the stability and peacefulness of virtue and take upon them the confusion of vice. For we are told, “that he shook off the Egyptians in the midst of the sea, fleeing under the water” (Ex. 14:27).", + "[71] These are they who know not even Joseph, the many-sided pride of worldly life, and give way to their sins without veil or disguise, husbanding no vestige or shadow or semblance of honourable living.", + "[72] For there rose up, we are told, another King over Egypt, who “knew not” even “Joseph” (Ex. 1:8)—the good that is, which is given by the senses, the last and latest in the scale of goods. It is this same King who would destroy not only all perfection but all progress; not only the clear vision such as comes of sight, but the instruction also that comes of hearing. He says, “Come hither, curse me Jacob, and come hither, send thy curses upon Israel” (Num. 23:7), and that is equivalent to “Put an end to them both, the soul’s sight and the soul’s hearing, that it may neither see nor hear any true and genuine excellence.” For Israel is the type of seeing, and Jacob of hearing.", + "[73] The mind of such as these is in a sense shaken and casts forth the whole nature of good, while the mind of the virtuous in contrast claims as its own the Idea of the good, an Idea pure and unalloyed, and shakes and casts off what is worthless.", + "[74] Thus mark how the Man of Practice speaks: “Take away the alien gods who are with you from the midst of you, and purify yourselves and change your raiment and let us rise up and go up to Bethel” (Gen. 35:2, 3), so that, even though Laban demand a search, no idols may be found in all the house (Gen. 31:35) but veritable substantial realities graven, as though on stone, on the heart of the wise, realities which are the heritage of the self-taught nature, Isaac. For Isaac alone receives from his father the “real substance” (Gen. 25:5)." + ], + [ + "[75] Again observe that he does not say that they came to the plain in which they stayed, but that only after full search and exploration they found the spot which was the fittest for folly. For indeed every fool does not just take to him what another gives, but he seeks for evil and discovers it. He is not content with the evils only to which depravity proceeds in its natural course, but adds the perfected efforts of the artist in wickedness.", + "[76] And would that he might only stay for a while among them and then change his habitation, but as it is he determines to abide there. For they “found,” we are told, “the plain and dwelt there,” as though it were their fatherland. They did not sojourn there as on a foreign soil. For it were a less grievous thing if when they fell in with sins, they should count them strangers and outlanders as it were, instead of holding them to be of their own household and kin. For were it a passing visit they would have departed in course of time; their dwelling there was a sure evidence of a permanent stay.", + "[77] This is why all whom Moses calls wise are represented as sojourners. Their souls are never colonists leaving heaven for a new home. Their way is to visit earthly nature as men who travel abroad to see and learn.", + "[78] So when they have stayed awhile in their bodies, and beheld through them all that sense and mortality has to shew, they make their way back to the place from which they set out at the first. To them the heavenly region, where their citizenship lies, is their native land; the earthly region in which they became sojourners is a foreign country. For surely, when men found a colony, the land which receives them becomes their native land instead of the mother city, but to the traveller abroad the land which sent him forth is still the mother to whom also he yearns to return.", + "[79] We shall not be surprised, then, to find Abraham, when he rose from the life of death and vanity, saying to the guardians of the dead and stewards of mortality, “I am a stranger and sojourner with you” (Gen. 23:4). “You,” he means, “are children of the soil who honour the dust and clay before the soul and have adjudged the precedence to the man named Ephron, which being interpreted is ‘clay.’ ”", + "[80] And just as natural are the words of the Practiser Jacob, when he laments his sojourn in the body. “The days of the years of my life, the days which I sojourn, have been few and evil, they have not reached to the days of my fathers which they sojourned” (Gen. 47:9).", + "[81] Isaac, too, the self-taught had an oracle vouchsafed to him thus, “Go not down into Egypt,” that is passion, “but dwell in the land which I say to thee” (that is in the wisdom which has no material body, and none can shew it to another), “and sojourn in this land” (Gen. 26:2, 3), that is in that form of existence which may be shewn and is perceived by the senses. The purpose of this is to shew him that the wise man does but sojourn in this body which our senses know, as in a strange land, but dwells in and has for his fatherland the virtues known through the mind, which God “speaks” and which thus are identical with divine words.", + "[82] But Moses says, “I am an outlander in the alien land” (Ex. 2:22). Thus he uses stronger terms. His tenancy of the body is not to him merely that of the foreigner as immigrant settlers count it. To alienate himself from it, never to count it as his own, is, he holds, to give it its due." + ], + [ + "[83] Now the wicked man wishes to display his unity of voice and speech through fellowship in unjust deeds rather than in actual words, and therefore begins to build a city and a tower which will serve for the hold of vice, as a citadel for a despot. He exhorts all those who form his company to take their share in the work, but first to prepare the suitable material.", + "[84] “Come,” he says, “let us make bricks and bake them with fire” (Gen. 11:3). The meaning of this is as follows. At present we have all the contents of the soul in inextricable confusion, so that no clear form of any particular kind is discernible.", + "[85] Our right course is to take the passion and vice, which at present is a substance devoid of form and quality, and divide it by continuous analysis into the proper categories and the subdivisions in regular descending order till we reach the ultimate; thus we shall obtain both a clearer apprehension of them and that experienced use and enjoyment which is calculated to multiply our pleasure and delight.", + "[86] Forward then, come as senators to the council-hall of the soul, all you reasonings which are ranged together for the destruction of righteousness and every virtue, and let us carefully consider how our attack may succeed.", + "[87] The firmest foundations for such success will be to give form to the formless by assigning them definite shapes and figures and to distinguish them in each case by separate limitations, not with the uncertain equilibrium of the halting, but firmly planted, assimilated to the nature of the square—that most stable of figures—and thus rooted brick-like in unwavering equilibrium they will form a secure support for the superstructure." + ], + [ + "[88] Every mind that sets itself up against God, the mind which we call “King of Egypt,” that is of the body, proves to be a maker of such structures. For Moses describes Pharoah as rejoicing in buildings constructed of brick.", + "[89] This is natural, for when the workman has taken the two substances of earth and water, one solid and the other liquid, but both in the process of dissolution or destruction, and by mixing them has produced a third on the boundary line between the two, called clay, he divides it up into portions and without interruption gives each of the sections its proper shape. He wishes thus to make them firmer and more manageable since this, he knows, is the easiest way to secure the completion of the building.", + "[90] This process is copied by the naturally depraved, when they first mix the unreasoning and exuberant impulses of passion with the gravest vices, and then divide the mixture into its kinds, sense into sight and hearing, and again into taste and smell and touch; passion into pleasure and lust, and fear and grief; vices in general into folly, profligacy, cowardice, injustice, and the other members of that fraternity and family—the materials which moulded and shaped, to the misery and sorrow of their builders, will form the fort which towers aloft to menace the soul." + ], + [ + "[91] Ere now, too, there have been those who went to a further extreme, and not only worked up their own souls to do thus, but have violently forced their betters, the children of the race that has vision, to make bricks under duress and build strong cities (Ex. 1:11) for the mind which thinks itself their sovereign. They wished in this way to shew that good is the slave of evil and passion stronger than the higher emotions, that prudence and every virtue are subject to folly and all vice, and thus must render obedience to every command of the despotic power.", + "[92] “Behold,” says the enemy, “the eye of the soul so translucent, so pure, so keen of vision, the eye which alone is permitted to look on God, the eye whose name is Israel, is imprisoned after all in the gross material nets of Egypt and submits to do the bidding of an iron tyranny, to work at brick and every earthy substance with labour painful and unremitting.” It is but natural that Israel should sorrow and groan because of them; for the one solitary thing which he still treasures as a jewel amid his sufferings is that he can weep sore for his present state.", + "[93] There is sound wisdom in the words, “The children of Israel groaned because of their tasks” (Ex. 2:23). Which of the wisely-minded, when he sees the tasks which many men endure and the extravagance of the zeal which they commonly put forth to win money or glory or the enjoyment which pleasure give, would not in the exceeding bitterness of his heart cry aloud to God the only Saviour to lighten their tasks and provide a price of the soul’s salvation to redeem it into liberty?", + "[94] What then is the liberty which is really sure and stable? Aye, what? It is the service of the only wise Being, as the oracles testify, in which it is said, “Send forth the people that they may serve me” (Ex. 8:1).", + "[95] But it is the special mark of those who serve the Existent, that theirs are not the tasks of cupbearers or bakers or cooks, or any other tasks of the earth earthy, nor do they mould or fashion material forms like the brick-makers, but in their thoughts ascend to the heavenly height, setting before them Moses, the nature beloved of God, to lead them on the way.", + "[96] For then they shall behold the place which in fact is the Word, where stands God the never changing, never swerving, and also what lies under his feet like “the work of a brick of sapphire, like the form of the firmament of the heaven” (Ex. 24:10), even the world of our senses, which he indicates in this mystery.", + "[97] For it well befits those who have entered into comradeship with knowledge to desire to see the Existent if they may, but, if they cannot, to see at any rate his image, the most holy Word, and after the Word its most perfect work of all that our senses know, even this world. For by philosophy nothing else has ever been meant, than the earnest desire to see these things exactly as they are." + ], + [ + "[98] But when he speaks of the world of our senses as God’s footstool, it is for these reasons. First to shew that not in creation is to be found the cause which made it; secondly to make it plain that even the whole world does not move at its own free unshackled will, but is the standing-ground of God who steers and pilots in safety all that is. And yet to say that He uses hands or feet or any created part at all is not the true account. For God is not as man (Num. 23:19). It is but the form employed merely for our instruction because we cannot get outside ourselves, but frame our conceptions of the Uncreated from our own experience.", + "[99] It is a fine saying when by way of illustration he speaks of the world as an appearance of brick. It does seem to stand fast and firm like a brick as we judge it when our outward sight comes in contact with it, but its actual movement is exceeding swift, outstripping all particular movements.", + "[100] To our bodily eyes the sun by day and the moon by night present the appearance of standing still. Yet we all know that the rapidity of the course on which they are carried is unapproached, since they traverse the whole heaven in a single day. So too also the whole heaven itself appears to stand still but actually revolves, and this motion is apprehended by the eye which is itself invisible and closer akin to the divine—the eye of the understanding." + ], + [ + "[101] When they are described as using fire with lot their bricks, it is a symbolical way of saying that they hardened and strengthened their passions and vices by the heat and high pressure of argument, to prevent their ever being demolished by the guards of wisdom, who are ever forging engines to subvert them.", + "[102] And therefore we have the addition, “their brick became stone to them” (Gen. 11:3). For the looseness and incoherence of the talk which streams along unsupported by reason turns into a solid and resisting substance, when it gains density and compactness through powerful reasonings and convincing demonstrations. The power of apprehending conclusions grows, so to speak, to manhood, whereas in its childhood it is fluid through the humidity of the soul, which is unable as yet to harden and thus retain the impressions which are stamped upon it.", + "[103] “And the asphalt was clay to them” (ibid.). Not the reverse, their clay was asphalt. The wicked may seem to make the weak cause strong against the better, and to harden the loose stuff which exudes from the weak, to obtain a firm footing from which to shoot their bolts against virtue. But the Father of excellence in His loving-kindness will not suffer the platform to reach the condition of cement which defies dissolution, but makes the unsubstantial result of their fluid industry to be but as sloppy clay.", + "[104] For if the clay had become asphalt, what is now a piece of earth in constant flux and perceived only by the outward sense might have won its way in complete triumph to power fast-cemented and irremovable. But since the reverse has come to pass and the asphalt has changed to clay, we must not lose heart, for there is hope, aye hope, that the stout supports of vice may fall beneath the axe of God’s might.", + "[105] So it was with just Noah. In the great ceaseless deluge of life, while he is as yet unable to behold existences as they really are through the soul alone apart from sense, he will “coat the ark,” I mean the body, “with asphalt within and without” (Gen. 6:14), thus strengthening the impressions and activities of which the body is the medium. But when the trouble has abated and the rush of the waters stayed, he will come forth and employ his understanding, free from the body, for the apprehension of truth.", + "[106] On the other hand the mind called Moses, that goodly plant, given the name of goodly at his very birth (Ex. 2:2), who in virtue of his larger citizenship took the world for his township and country, weeps bitterly (Ex. 2:6) in the days when he is imprisoned in the ark of the body bedaubed as with “asphalt-pitch” (Ex. 2:3), which thinks to receive and contain, as with cement, impressions of all that is presented through sense. He weeps for his captivity, pressed sore by his yearning for a nature that knows no body. He weeps also for the mind of the multitude, so erring, so vanity-ridden, so miserable—the mind which clings to false opinion and thinks that itself, or any created being at all, possesses aught that is firm, fast-cemented and immutably established, whereas all that is fixed and permanent in circumstances and condition is graven as on stone in the keeping of God alone." + ], + [ + "[107] The words, “Come, let us build for ourselves a city and a tower whose head shall be unto heaven,” suggest such thoughts as these. The lawgiver thinks that besides those cities which are built by men’s hands upon the earth, of which the materials are stones and timber, there are others, even those which men carry about established in their souls.", + "[108] Naturally these last are models or archetypes, for the workmanship bestowed upon them is of a more divine kind, while the former are copies composed of perishing material. Of the soul-city there are two kinds, one better, the other worse. The better adopts as its constitution democracy, which honours equality and has law and justice for its rulers—such a one is as a melody which sings God’s praises. The worse, which corrupts and adulterates the better, as the false counterfeit coin corrupts the currency, is mob-rule, which takes inequality for its ideal, and in it injustice and lawlessness are paramount.", + "[109] The good have their names entered on the burgess-roll of the former type of state, but the multitude of the wicked are embraced under the second and baser type, for they love disorder rather than order, confusion rather than fixedness and stability.", + "[110] The fool not content with using himself alone thinks fit to use fellow-workers in sin. He calls upon the sight and the hearing and invokes every sense to range itself beside him without delay, each bringing all the instruments that are needed for the service. And further he spurs and incites that other company, the company of the passions, to put their untutored nature under training and practice and thus render themselves resistless.", + "[111] These allies, then, the mind summons, saying, “Let us build ourselves a city,” which means, “Let us fortify our resources and fence them in with strength, that we may not fall easy victims to the onset of the foe. Let us mete out and distribute the several powers of the soul as by wards and tithings, allotting some to the reasoning and some to the unreasoning portion.", + "[112] Let us choose for our magistrates such as are able to provide wealth, reputation, honours, pleasures, from every source available to them. Let us enact laws which shall eject from our community the justice whose product is poverty and disrepute—laws which shall assure the emoluments of the stronger to the succession of those whose powers of acquisition are greater than others.", + "[113] And let a tower be built as a citadel, as a royal and impregnable castle for the despot vice. Let its feet walk upon the earth and its head reach to heaven, carried by our vaulting ambition to that vast height.”", + "[114] For in fact that tower not only has human misdeeds for its base, but it seeks to rise to the region of celestial things, with the arguments of impiety and godlessness in its van. Such are its pronouncements, either that the Deity does not exist, or that it exists but does not exert providence, or that the world had no beginning in which it was created, or that though created its course is under the sway of varying and random causation, sometimes leading it amiss, though sometimes no fault can be found. For this last an analogy is often seen in ships and chariots.", + "[115] For the course of the one on the water and of the other on land often goes straight without helmsman or charioteer. But providence demands, they say, more than a rare and occasional success. Human providence frequently achieves its purpose, the divine should do so always and without exception, since error is admitted to be inconsistent with divine power.", + "Further, when these victims of delusion build up under the symbol of a tower their argument of vice, what is their object but to leave a record of their ill-savoured name?" + ], + [ + "[116] For they say, “let us make our name.” What monstrous and extravagant shamelessness! What is this you say? You ought to be hiding your misdeeds in night and profound darkness, and to have taken, if not true shame, at least the simulation of it to veil them, whether to keep the goodwill of the more decent sort, or to escape the punishments which wait on open sins. Instead, to such a pitch of impudent hardihood have you come, that you not only let the full sunlight shine upon you and fear neither the threats of better men, nor the inexorable judgements of God, which confront the authors of such unholy deeds, but you also deliberately send to every part rumours to report the misdeeds of which you yourselves are guilty, that none may fail to learn and hear the story of your shameless crimes. O wretched, utter miscreants!", + "[117] What sort of name, then, do you desire? Is it the name that best befits your deeds? Is it one name only? One general name perhaps, but a thousand specific ones, which you will hear from the lips of others even if your own are silent. Recklessness with shamelessness, insolence with violence, violence with murder, seductions with adulteries, unbridled lust with unmeasured pleasures, desperation with foolhardiness, injustice with knavery, thefts with robbery, perjuries with falsehoods, impieties with law-breakings, these and the like are the names for such deeds as yours.", + "[118] It is indeed a fine cause for pride and boasting, when you pursue so eagerly the repute which these names give, names at which you should in all reason hide your heads for shame.", + "With some indeed their pride in these names comes from the belief that they have gained invincible strength by the fact that all men think them such, and these God’s minister Justice will punish for their great audacity. Though perhaps they have not merely a presentiment, but a clear foresight of their own destruction. For they say, “before we are dispersed” (Gen. 11:4) let us take thought for our name and glory.", + "[119] Do you then know, I would say to them, that you will be scattered? Why then do you sin? But surely it bespeaks the mind of fools that they do not shrink from iniquity, though the gravest penalties often menace them, openly and not obscurely. The punishments of God’s visitation may be thought to be hidden from our sight, but they are really well known.", + "[120] For all, however wicked, receive some general notions to the effect that their iniquity will not pass unseen by God, and that they cannot altogether evade the necessity of being brought to judgement.", + "[121] Otherwise how do they know that they will be scattered? They certainly do say, “before we are dispersed.” But it is the conscience within which convicts them and pricks them in spite of the exceeding godlessness of their lives, thus drawing them on reluctantly to assent to the truth that all human doings are surveyed by a superior being and that there awaits them an incorruptible avenger, even justice, who hates the unjust deeds of the impious and the arguments which advocate those deeds." + ], + [ + "[122] But all these are descended from the depravity which is ever dying and never dead, whose name is Cain. Is not Cain, when he had begotten a son whom he called Enoch, described as founding a city to bear his son’s name (Gen. 4:17), and thus in a sense raising a building of created and mortal things to subvert those to which has fallen the honour to be the work of a diviner architect?", + "[123] For Enoch is by interpretation “thy gift,” and each of the unholy thinks that his understanding gives him his apprehension and reflections, that his eyes give him sight, his ears hearing, his nostrils smell, and the other senses the functions that belong to themselves severally, and again that the vocal organs give him speech, but God, he thinks, is either not the cause in any sense or not the first cause.", + "[124] And therefore Cain retained in his own keeping the firstlings of the fruits of his husbandry and offered, as we are told, merely the fruits at a later time, although he had beside him a wholesome example. For his brother brought to the altar the first-born younglings of the flock, not the after-born, thus confessing that even the causes which come higher in the chain of causation owe their existence to the Cause which is highest and first of all.", + "[125] The impious man thinks the opposite, that the mind has sovereign power over what it plans, and sense over what it perceives. He holds that the latter judges material things and the former all things, and that both are free from fault or error.", + "[126] And yet what could be more blameworthy or more clearly convicted of falsehood by the truth than these beliefs? Is not the mind constantly convicted of delusion on numberless points, and all the senses judged guilty of false witness, not before unreasoning judges who may easily be deceived, but at the bar of nature herself whom it is fundamentally impossible to corrupt?", + "[127] And surely if the means of judgement within us, supplied by mind and sense, are capable of error, we must admit the logical consequence, that it is God who showers conceptions on the mind and perceptions on sense, and that what comes into being is no gift of any part of ourselves, but all are bestowed by Him, through whom we too have been made." + ], + [ + "[128] Having received from their father self-love as their portion, his children desire to add to it and raise it heaven high, until Justice who loves virtue and hates evil comes to the aid. She razes to the ground the cities which they fortified to menace the unhappy soul, and the tower whose name is explained in the book of Judges.", + "[129] That name is in the Hebrew tongue Penuel, but in our own “turning from God.” For the stronghold which was built through persuasiveness of argument was built solely for the purpose of diverting and deflecting the mind from honouring God. And what greater sin against justice could there be than this?", + "[130] But there stands ready armed for the destruction of this stronghold the robber who despoils injustice and ever breathes slaughter against her, whom the Hebrews call Gideon, which is interpreted the “Robbers’ Hold.” Gideon swore, we read, to the men of Penuel saying, “When I return with peace I will demolish this tower” (Jud. 8:9).", + "[131] A grand boast, most fitting to the evil-hating soul whose edge has been made sharp against the impious, that it receives the strength to pull down every argument which would persuade the mind to turn away from holiness. And the words are true to nature, for when the mind “returns,” all in it that was starting aside or turning away is brought to nothing.", + "[132] And the fit time for destruction of this, though clean contrary to expectation, is, as Gideon says, not war but peace. For it is through that stability and tranquillity of understanding, which it is the nature of piety to engender, that every argument is overturned which impiety has wrought.", + "[133] Many too have exalted their senses, as though they were a tower, so that they touch the boundaries of heaven, that is symbolically our mind, wherein range and dwell those divine forms of being which excel all others. They who do not shrink from this give the preference to sense rather than understanding. They would use perceptible things to subdue and capture the world of things intelligible, thus forcing the two to change places, the one to pass from mastery to slavery, the other from its natural servitude to dominance." + ], + [ + "[134] The words, “the Lord came down to see the city and the tower” (Gen. 11:5), must certainly be understood in a figurative sense. For to suppose that the Deity approaches or departs, goes down or goes up, or in general remains stationary or puts Himself in motion, as particular living creatures do, is an impiety which may be said to transcend the bounds of ocean or of the universe itself.", + "[135] No, as I have often said elsewhere, the lawgiver is applying human terms to the superhuman God, to help us, his pupils, to learn our lesson. For we all know that when a person comes down he must leave one place and occupy another.", + "[136] But God fills all things; He contains but is not contained. To be everywhere and nowhere is His property and His alone. He is nowhere, because He Himself created space and place coincidently with material things, and it is against all right principle to say that the Maker is contained in anything that He has made. He is everywhere, because He has made His powers extend through earth and water, air and heaven, and left no part of the universe without His presence, and uniting all with all has bound them fast with invisible bonds, that they should never be loosed.…", + "[137] That aspect of Him which transcends His Potencies cannot be conceived of at all in terms of place, but only as pure being, but that Potency of His by which He made and ordered all things, while it is called God in accordance with the derivation of that name, holds the whole in its embrace and has interfused itself through the parts of the universe.", + "[138] But this divine nature which presents itself to us, as visible and comprehensible and everywhere, is in reality invisible, incomprehensible and nowhere.… And so we have the words “Here I stand before thou wast” (Ex. 17:6). “I seem,” He says, “the object of demonstration and comprehension, yet I transcend created things, preceding all demonstration or presentation to the mind.”", + "[139] None of the terms, then, which express movement from place to place, whether up or down, to right or to left, forward or backward, are applicable to God in His aspect of pure being. For no such term is compatible with our conception of Him, so that He must also be incapable of displacement or change of locality.", + "[140] All the same Moses applies the phrase “came down and saw” to Him, who in His prescience had comprehended all things, not only after but before they came to pass, and he did so to admonish and instruct us, that the absent, who are at a long distance from the facts, should never form conclusions hastily or rely on precarious conjectures, but should come to close quarters with things, inspect them one by one and carefully envisage them. For the certitude of sight must be held as better evidence than the deceitfulness of hearing.", + "[141] And therefore among those who live under the best institutions a law has been enacted against giving as evidence what has been merely heard, because hearing’s tribunal has a natural bias towards corrupt judgement. In fact Moses says in his prohibitions, “Thou shalt not accept vain hearing” (Ex. 23:1), by which he does not merely mean that we must not accept a false or foolish story on hearsay, but also that as a means of giving a sure apprehension of the truth, hearing is proved to lag far behind sight and is brimful of vanity." + ], + [ + "[142] This is the reason we assign for the words “God came down to see the city and the tower,” but the phrase which follows, “which the sons of men built” (Gen. 11:5), is no idle addition, though perhaps some profane person might say with a sneer, “a novel piece of information this which the lawgiver here imparts to us, namely that it is the sons of men and not some other beings who build cities and towers.” “Who,” he would continue, “even among those who are far gone in insanity, does not know facts so obvious and conspicuous?”", + "[143] But you must suppose that it is not this obvious and hackneyed fact which is recorded for us in our most holy oracles, but the hidden truth which can be traced under the surface meaning of the words.", + "[144] What then is this truth? Those who ascribe to existing things a multitude of fathers as it were and by introducing their miscellany of deities have flooded everything with ignorance and confusion, or have assigned to pleasure the function of being the aim and end of the soul, have become in very truth builders of the city of our text and of its acropolis. They pile up as in an edifice all that serves to produce that aim or end and thus differ not a whit to my mind from the harlot’s offspring, whom the law has banished from God’s congregation with the words “he that is born of a harlot shall not enter the congregation of the Lord” (Deut. 23:2). For like bowmen, whose shots roam from mark to mark and who never take a skilful aim at any single point, they assume a multitude of what they falsely call sources and causes to account for the origin of the existing world and have no knowledge of the one Maker and Father of all.", + "[145] But they who live in the knowledge of the One are rightly called “Sons of God,” as Moses also acknowledges when he says, “Ye are sons of the Lord God” (Deut. 14:1), and “God who begat thee” (ibid. 32:18), and “Is not He Himself thy father?” (ibid. 6). Indeed with those whose soul is thus disposed it follows that they hold moral beauty to be the only good, and this serves as a counterwork engineered by veteran warriors to fight the cause which makes Pleasure the end and to subvert and overthrow it.", + "[146] But if there be any as yet unfit to be called a Son of God, let him press to take his place under God’s First-born, the Word, who holds the eldership among the angels, their ruler as it were. And many names are his, for he is called, “the Beginning,” and the Name of God, and His Word, and the Man after His image, and “he that sees,” that is Israel.", + "[147] And therefore I was moved a few pages above to praise the virtues of those who say that “We are all sons of one man” (Gen. 42:11). For if we have not yet become fit to be thought sons of God yet we may be sons of His invisible image, the most holy Word. For the Word is the eldest-born image of God.", + "[148] And often indeed in the law-book we find another phrase, “sons of Israel,” hearers, that is, sons of him that sees, since hearing stands second in estimation and below sight, and the recipient of teaching is always second to him with whom realities present their forms clear to his vision and not through the medium of instruction.", + "[149] I bow, too, in admiration before the mysteries revealed in the books of Kings, where it does not offend us to find described as sons of God’s psalmist David those who lived and flourished many generations afterwards (1 Kings 15:11; 2 Kings 18:3), though in David’s lifetime probably not even their great-grandparents had been born. For the paternity we find ascribed to the standard-bearers of noble living, whom we think of as the fathers who begat us, is the paternity of souls raised to immortality by virtues, not of corruptible bodies." + ], + [ + "[150] But of those who glory in their iniquities, the Lord said “behold there is one race and one lip of them all” (Gen. 11:5), that is, behold they are one connexion of family and fellowship of race, and again all have the same harmony and fellowship of voice; there is none whose mind is a stranger to the other nor his voice discordant. It is so also with men who have no gift of music. Sometimes their vocal organ, though every note is entirely tuneless and highly unmelodious, is supremely harmonized to produce disharmony, with a consonance which it turns to mere dissonance.", + "[151] And the same studied regularity may be noticed in fever. For the recurrences which are called in the medical schools quotidian, or tertian, or quartan, make their visitation about the same hour of the day or night and maintain their relative order.", + "[152] The words “And they have begun to do this” (Gen. 11:6), express strong scorn and indignation. They mean that the miscreants, not content with making havoc of the justice due to their fellows, went further. They dared to attack the rights of heaven, and having sown injustice, they reaped impiety. Yet the wretches had no profit of it.", + "[153] For while in wronging each other they achieved much of what they wished and their deeds confirmed what their senseless scheming had devised, it was not so with their impiety. For the things that are God’s cannot be harmed or injured, and when these reprobates turn their transgressions against them, they attain but to the beginning and never arrive at the end.", + "[154] Therefore we have these words, “They have begun to do.” For when, insatiate in wrongdoing, they had taken their fill of sins against all that is of earth and sea and air whose allotted nature is to perish, they bethought them to turn their forces against the divine natures in heaven. But on them nothing that exists can usually have any effect save evil speech, though indeed even the foul tongue does not work harm to those who are its objects (for they still possess their nature unchanged), but only brings disasters beyond cure on the revilers.", + "[155] Yet that they only began and were unable to reach the end of their impiety is no reason why they should not be denounced as they would had they carried out all their intentions. Therefore he speaks of their having completed the tower, though they had not done so. “The Lord,” he says, “came down to see the city and tower which they had built” already, not which they intended to build (Gen. 11:5)." + ], + [ + "[156] What proof then have we that the structure was not already completed? First, self-evident facts. No part of the earth can possibly touch the heaven for the reason already mentioned, namely that it is just as impossible as it is for the centre to touch the circumference. Secondly, because the aether, that holy fire, is an unquenchable flame, as its very name shews, derived as it is from αἴθειν, which is a special term for “burn.”", + "[157] This is attested by a single part of the heavenly expanse of fire, namely the Sun, which, in spite of its great distance, sends its rays to the corners of the earth, and both earth and the naturally cold extent of air, which divides it from the sphere of heaven, is warmed or consumed by it as the case may be. For to all that is at a long distance from its course or lies at an angle to it, it merely gives warmth, but all that is near it or directly under it it actually destroys with the force of its flames. If this is so, the men who ventured on the ascent could not fail to be blasted and consumed by the fire, leaving their vaulting ambition unfulfilled.", + "[158] That it was unfulfilled seems to be suggested by Moses in the words which follow. “They ceased,” he says, “building the city and the tower” (Gen. 11:8), obviously not because they had finished it, but because they were prevented from completing it by the confusion that fell upon them.", + "Yet as the enterprise was not only planned but undertaken, they have not escaped the guilt which would attend its accomplishment." + ], + [ + "[159] We have a parallel in Balaam, that dealer in auguries and prodigies and in the vanity of unfounded conjectures, for the name Balaam is by interpretation “vain.” The law-book declares that he cursed the Man of Vision, though in words he uttered prayers of blessing, for it considers not what he actually said, words restamped under God’s providence, like a true coin substituted for the false, but his heart, in which he cherished thoughts of injury rather than of benefit. There is a natural hostility between conjecture and truth, between vanity and knowledge, arid between the divination which has no true inspiration and sound sober wisdom.", + "[160] And indeed if a man makes a treacherous attempt against another’s life, but is unable to kill him, he is none the less liable to the penalty of the homicide, as is shewn by the law enacted for such cases. “If,” it runs, “a man attacks his neighbour to kill him by guile and flees to refuge, thou shalt take him from the altar to put him to death” (Ex. 21:14). And yet he merely “attacks” him and has not killed him, but the law regards the purpose of murder as a crime equal to murder itself, and so, even though he takes sanctuary, it does not grant him the privileges of sanctuary, but bids him be taken even from the holy place, because the purpose he has harboured is unholy.", + "[161] Its unholiness does not merely consist in this, that it plans death to be dealt by the arm of wickedness against the soul which might live for ever by the acquisition and practice of virtue, but in that it lays its abominable audacity to the charge of God. For the words “flee to refuge” lead us to the reflexion that there are many who, wishing to shirk all charges to which they are liable and claiming to escape the penalties of their misdeeds, ascribe the guilty responsibility, which really belongs to themselves, to God who is the cause of nothing evil, but of all that is good. And therefore it was held no sacrilege to drag such as these from the very altar.", + "[162] The punishment which he decrees against those who “build” up and weld together arguments for godlessness is indeed extreme, though perhaps some foolish people will imagine it to be beneficial rather than injurious. “Nothing shall fail from them of all that they attempt to do,” it says (Gen. 11:6). What a misery, transcending limitation and measurement, that everything which the mind in its utter infatuation attempts should be its obedient vassal not backward in any service whether great or small, but hastening as it were to anticipate its every need." + ], + [ + "[163] This is a sign of a soul lacking good sense, which finds no obstacle in all that lies between it and its sin. For he who is not far gone in mortal error would pray that all the promptings of his mind’s purposes should fail him, so that when he attempts to commit theft or adultery, or murder or sacrilege, or any similar deed, he should not find an easy path, but rather a host of obstacles to hinder its execution. For if he is prevented, he is rid of that supreme malady, injustice, but if he carries out his purpose in security that malady will be upon him.", + "[164] Why then do you continue to envy and admire the fortunes of tyrants, which enable them to achieve with ease all that the madness and brutal savagery of their minds conceive, and hold them blessed, when rather our hearts should bewail them, since poverty and bodily weakness are a positive benefit to the bad, just as abundance of means and strength are most useful to the good?", + "[165] One of the foolish who saw to what a pitch of misery free licence to sin leads said boldly, “That I should be let free is the greater indictment” (Gen. 4:13). For it is a terrible thing that the soul, so wild as it is by nature, should be suffered to go unbridled, when even under the rein and with the whip in full play it can hardly be controlled and made docile.", + "[166] And therefore the merciful God has delivered an oracle full of loving-kindness which has a message of good hope to the lovers of discipline. It is to this purport. “I will not let thee go nor will I abandon thee” (Josh. 1:5). For when the bonds of the soul which held it fast are loosened, there follows the greatest of disasters, even to be abandoned by God who has encircled all things with the adamantine chains of His potencies and willed that thus bound tight and fast they should never be unloosed.", + "[167] Further in another place he says, “All that are bound with a bond are clean” (Num. 19:15), for unbinding is the cause of destruction which is unclean. Never then, when you see any of the wicked accomplishing with ease whatsoever he attempts, admire him for his success, but contrariwise pity him for his ill-luck, for his is a life of continual barrenness in virtue and fruitfulness in vice." + ], + [ + "[168] We should give careful consideration to the question of what is implied by the words which are put into the mouth of God. “Come and let us go down and confuse their tongue there” (Gen. 11:7). For it is clear that He is conversing with some persons whom He treats as His fellow-workers, and we find the same in an earlier passage of the formation of man.", + "[169] Here we have “The Lord God said ‘let us make man in our own image and likeness’ ” (Gen. 1:26); where the words “let us make” imply plurality. And once more, “God said, ‘behold Adam has become as one of us by knowing good and evil’ ” (Gen. 3:22); here the “us” in “as one of us” is said not of one, but of more than one.", + "[170] Now we must first lay down that no existing thing is of equal honour to God and that there is only one sovereign and ruler and king, who alone may direct and dispose of all things. For the lines:", + "It is not well that many lords should rule;", + "Be there but one, one king,", + "could be said with more justice of the world and of God than of cities and men. For being one it must needs have one maker and father and master." + ], + [ + "[171] Having reached agreement on this preliminary question our next step will be to gather the relevant considerations into a coherent argument. Let us consider what these are. God is one, but He has around Him numberless Potencies, which all assist and protect created being, and among them are included the powers of chastisement. Now chastisement is not a thing of harm or mischief, but a preventive and correction of sin.", + "[172] Through these Potencies the incorporeal and intelligible world was framed, the archetype of this phenomenal world, that being a system of invisible ideal forms, as this is of visible material bodies.", + "[173] Now the nature of these two worlds has so struck with awe the minds of some, that they have deified not merely each of them as a whole, but also their fairest parts, the sun, the moon and the whole sky, and have felt no shame in calling them gods. It was the delusion of such persons that Moses saw, when he says “Lord, Lord, King of the Gods” (Deut. 10:17), to shew the difference between the ruler and the subjects.", + "[174] There is, too, in the air a sacred company of unbodied souls, commonly called angels in the inspired pages, who wait upon these heavenly powers. So the whole army composed of the several contingents, each marshalled in their proper ranks, have as their business to serve and minister to the word of the Captain who thus marshalled them, and to follow His leadership as right and the law of service demand. For it must not be that God’s soldiers should ever be guilty of desertion from the ranks.", + "[175] Now the King may fitly hold converse with his powers and employ them to serve in matters which should not be consummated by God alone. It is true indeed that the Father of All has no need of aught, so that He should require the co-operation of others, if He wills some creative work, yet seeing what was fitting to Himself and the world which was coming into being, He allowed His subject powers to have the fashioning of some things, though He did not give them sovereign and independent knowledge for completion of the task, lest aught of what was coming into being should be miscreated." + ], + [ + "[176] This outline was needed as premisses. Now for the inferences. Living nature was primarily divided into two opposite parts, the unreasoning and reasoning, this last again into the mortal and immortal species, the mortal being that of men, the immortal that of unbodied souls which range through the air and sky.", + "[177] These are immune from wickedness because their lot from the first has been one of unmixed happiness, and they have not been imprisoned in that dwelling-place of endless calamities—the body. And this immunity is shared by unreasoning natures, because, as they have no gift of understanding, they are also not guilty of wrongdoing willed freely as a result of deliberate reflection.", + "[178] Man is practically the only being who having knowledge of good and evil often chooses the worst, and shuns what should be the object of his efforts, and thus he stands apart as convicted of sin deliberate and aforethought.", + "[179] Thus it was meet and right that when man was formed, God should assign a share in the work to His lieutenants, as He does with the words “let us make men,” that so man’s right actions might be attributable to God, but his sins to others. For it seemed to be unfitting to God the All-ruler that the road to wickedness within the reasonable soul should be of His making, and therefore He delegated the forming of this part to His inferiors. For the work of forming the voluntary element to balance the involuntary had to be accomplished to render the whole complete." + ], + [ + "[180] So much for this point, but it is well to have considered this truth also, that God is the cause of good things only and of nothing at all that is bad, since He Himself was the most ancient of beings and the good in its most perfect form. And it best becomes Him that the work of His hands should be akin to His nature, surpassing in excellence even as He surpasses, but that the chastisement of the wicked should be assured through His underlings.", + "[181] My thoughts are attested also by the words of him who was made perfect through practice, “the God who nourisheth me from my youth; the angel who saveth me from all evils” (Gen. 48:15, 16). For he, too, hereby confesses that the truly good gifts, which nourish virtue-loving souls, are referred to God alone as their cause, but on the other hand the province of things evil has been committed to angels (though neither have they full and absolute power of punishment), that nothing which tends to destruction should have its origin in Him whose nature is to save.", + "[182] Therefore he says, “Come and let us go down and confound them.” The impious indeed deserve to have it as their punishment, that God’s beneficent and merciful and bountiful powers should be brought into association with works of vengeance. Yet, though knowing that punishment was salutary for the human race, He decreed that it should be exacted by others. It was meet that while mankind was judged to deserve correction, the fountains of God’s ever-flowing gifts of grace should be kept free not only from all that is, but from all that is deemed to be, evil." + ], + [ + "[183] We must now inquire what is meant by “confusion.” What should be our method? The following in my opinion. We often obtain a knowledge of persons whom we have not known before from their kinsfolk or those who bear some resemblance to them. And so in the same way things which in themselves are not easy to apprehend may reveal their nature through their likeness to their congeners.", + "[184] What things then resemble confusion? “Mechanical mixture,” to use the old philosophical term, and “chemical mixture.” The first presents itself for examination in dry substances, the latter in liquid.", + "[185] Mechanical mixture of different bodies occurs when they are juxtaposed in no regular order, as when we collect barley and wheat and pulse or any other kind of grain and pile them together. Chemical mixture is not juxtaposition, but the mutual coextension and complete interpenetration of dissimilar parts, though their various qualities can still be distinguished by artificial means, as is said to be the case with water and wine.", + "[186] These substances if united do produce, we are told, a chemical mixture, but all the same that mixture can be resolved into the different qualities out of which it was composed. A sponge dipped in oil will absorb the water and leave the wine. Probably the explanation is that since the sponge is produced out of water, it tends to absorb out of the mixture the substance which is akin to it, the water, and leave the foreign substance, the wine.", + "[187] But confusion is the annihilation of the original varieties or qualities, which become coextensive through all the parts and thus produce a single and quite different quality. An example of this is the quadruple drug used in medicine. This is produced, I believe, by the combination of wax, tallow, pitch and resin, but, when the compound has been formed, it is impossible to analyse or separate the properties which went to form it. Each of them has been annihilated, and from this loss of identity in each has sprung another single something with properties peculiar to itself.", + "[188] But when God threatens impious thoughts with confusion He does not order merely the annihilation of the specific nature and properties of each separate vice. The order applies also to the aggregate to which they have contributed. He means that neither their separate parts, nor yet their united body and voice, shall be invested with strength to destroy the better element.", + "[189] And therefore he says, “Let us confound their tongue there, that each of them may not understand the voice of his neighbour” (Gen. 11:7), and this is equivalent to “let us make each part of vice mute that it may not by its separate utterance nor yet in unison with the others be the cause of mischief.”" + ], + [ + "[190] This is our explanation, but those who merely follow the outward and obvious think that we have at this point a reference to the origin of the Greek and barbarian languages. I would not censure such persons, for perhaps the truth is with them also. Still I would exhort them not to halt there, but to press on to allegorical interpretations and to recognize that the letter is to the oracle but as the shadow to the substance and that the higher values therein revealed are what really and truly exist.", + "[191] Indeed the lawgiver himself gives openings for this kind of treatment to those whose understanding is not blinded, as he certainly does in the case now under discussion, when he calls what was then taking place a “confusion.”", + "Surely if he had merely meant that different languages then originated, he would have applied a more correct term and called it “separation” rather than “confusion.” For when things are divided they are not “confused,” but quite the contrary, “separated.” And the contradiction is not merely one of name but of fact.", + "[192] Confusion—the process of fusing together—is, as I have said, the annihilation of the individual properties, and the production thereby of a single whole with its own properties, whereas separation is the division of one into several, as in the case of genus and the species, which form the genus. And therefore if the Sage’s command was to divide speech, the single whole, by section into several languages, he would have used more apposite and exact terms such as dissection or distribution or separation, and not their opposite, confusion.", + "[193] But his purpose and desire is to break up the company of vice, to make her agreements of none effect, to do away with her fellowship, to annihilate and destroy her powers, to overthrow the might of her queenship which by her abominable transgressions she had made so strong.", + "[194] Observe that he who fashioned the living being, brought none of its parts into fellowship with any other. The eyes cannot hear, nor the ears see; the palatal juices cannot smell, nor the nostrils taste; nor again can speech have any of the sensations which the senses produce, just as on the other hand the senses have no power of utterance.", + "[195] For the great Contriver knew that it was well for them that none should hear the voice of his neighbour. He willed rather in the interests of animal life, that each part of the living organism should have the use of its own particular powers without confusion with others, and that fellowship of part with part should be withdrawn from them, while on the other hand the parts of vice should be brought into confusion and complete annihilation, so that neither in unison nor separately by themselves should they become a source of injury to their betters.", + "[196] That is why he adds—The Lord dispersed them thence (Gen. 11:8), that is He caused them to be scattered, to be fugitives, to vanish from sight. For while sowing is the cause of good, dispersing or sowing broadcast is the cause of ill. The purpose of the first is to improve, to increase, to create something else; the purpose of the second is to ruin and destroy. But God the Master-planter wills to sow noble living throughout the All, and to disperse and banish from the Commonwealth of the world the impiety which He holds accursed. Thus the evil ways which hate virtue may at last cease to build the city of vice and the tower of godlessness.", + "[197] For when these are scattered, those who have been living in exile for many a day under the ban of folly’s tyranny, shall receive their recall under a single proclamation, even the proclamation enacted and ratified by God, as the oracles shew, in which it is declared that “if thy dispersion be from one end of heaven to the other he shall gather thee from thence” (Deut. 30:4).", + "[198] Thus it is a work well-befitting to God to bring into full harmony the consonance of the virtues, but to dissipate and destroy the consonance of vices. Yes, confusion is indeed a most proper name for vice, and a standing evidence of this is every fool, whose words and purposes and deeds alike are worthless and unstable." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE CONFUSIONE", + "§ 5. All of whom are agreed that the earth is the centre of the universe. Cf. Aristot. De Caelo, ii. 13, 293 a τῶν πλείστων ἐπὶ τοῦ μέσου κεῖσθαι (sc. τὴν γῆν) λεγόντων. The contrary opinion, that the centre is fire, was held by the Pythagoreans. Cf. also Diog. Laert. ix. 57.", + "§ 24. Creeping and flying … beasts. Evidently these represent the θῦμος and ἐπιθυμία in the whole ψυχή, though Philo does not show which is which, cf. § 21. Judging from that we may suppose that the “flying” are the ἐπιθυμίαι.", + "§ 27. Veiled under their name of Sodomite. The phrase κατὰ γλῶτταν does not imply a Hebrew word, for the other two examples in the index (αἵθειν 156 below, Ἄρης from ἀρήγειν, Leg. ad Gaium 112) are both Greek. A γλῶσσα is often an obscure word which requires explanation (hence our glossary). So ἡμεῖς δὲ οὐδὲ ποιητὰς ἐπαινοῦμεν τοὺς κατὰ γλῶσσαν γράφοντας ποιήματα, Lucian, Lexiph. 25. Cf. “lingua secretior, quas Graeci γλῶσσας vocant,” Quintilian, i. 35.", + "§ 44. Jer. 15:10. Other MSS. of the LXX have οὐκ ὠφέλησα οὐδὲ ὠφέλησάν με, and so some of the MSS. of Philo. Origen, however, remarks that while most of the copies of the LXX have ὠφέλ-, the best and those most conforming to the Hebrew have ὠφείλ-. Wendland adopted ὠφείλ- on the grounds (1) that the better MSS. of Philo have it, (2) that it is supported by the interpretation given in § 50. This last seems to me very doubtful, and altogether there is little or nothing to choose between the two.", + "§ 46. Fullest peace. The epithet ἀπόλεμος is applied to εἰρήνη in De Fug. 174, but in the sense of the true (inward) peace, and in somewhat the same way in De Op. 142. Here it seems pointless, unless we suppose that εἰρήνη conveys to Philo something short of an unbroken peace. The first half of this sentence almost repeats De Gig. 51.", + "§ 52. The touch, etc. The sentence as taken in the translation is extremely awkward. Further, the analogy of De Plant. 133, where ἀφή is called ἡ ἀνὰ πᾶν τὸ σῶμα σκιδναμένη δύναμις, suggests that τῶν ἐν τοίς σώμασι δυνάμεων is the faculty of touch. This might be obtained if we omit the second τῶν and transpose κατὰ τὰς προσπιπτούσας to after δυνάμεων, i.e. “about the faculties or sensations residing in our bodies corresponding to the particular substances which come in contact with them.”", + "§ 55. τροφόν. This reading, which personifies Midian, fits better with τὸν ἔκγονον αὐτῆς than τροφήν. On the other hand, the latter might be regarded as an allusion to Num. 25:2 “the people ate of their sacrifices,” and Ps. 105(106) 28 καὶ ἐτελέσθησαν τῷ Βεελφεγὼρ καὶ ἔφαγον τὰς θυσίας νεκρῶν. To suppose an allusion to the Psalm will give extra point to νεκρόν. Philo may have understood it to refer to the worshippers instead of to the idols.", + "Ibid. ὑμνοῦντα. This alteration of one letter will enable the sentence to be translated without any other change, though it is true that it would be more natural to take ἄφωνον καὶ νεκρόν as predicate after ἀποδεῖξαι rather than, as it is taken in the translation, as a further attribute to χορόν. If ὑπνοῦντα is retained with Wendland (and his suggestion that it is an antithesis to ὁρῶντος has some support from De Mig. 222 τυφλὸν γὰρ ὕπνος), some other alteration is required. Wendland himself suggested γελάσαντες or ἀγαπήσαντα for γελασθέντα. Mangey’s suggestion of τελεσθέντα is very tempting, cf. De Mut. 196. But I see no way of fitting it into the construction. It can hardly be supposed that the idiom of τελεῖσθαι τελετήν can be extended to τελεῖσθαι Μαδιάμ.", + "§ 70. Submerged. Or “have taken refuge in.” Cf. the use of ὑπόδρομος Quod Deus 156. Philo reads this sense into the LXX. ἔφυγον ὑπὸ τὸ ὕδωρ, which meant presumably “fled with the water over or threatening them.” E.V. “fled against it.”", + "§ 90. The other members of that fraternity and family. This passage follows the Stoic classification. The four passions and the four vices mentioned are those of the Stoics, who added, as secondary to the primary four, incontinence (ἀκρασία), stupidity (βραδύνοια), ill-advisedness (δυσβουλία), Diog. Laert. vii. 93. It is these last three which presumably are meant here.", + "§ 99. An appearance of brick. Wendland was inclined to correct εἶδος to ἔργον, in accordance with the quotation of the text above, and εἶδος might well be a slip of the scribe induced by the preceding εἴδει. But on the other hand εἶδος seems to be needed to represent the δοκεῖ of the interpretation. It seems to me safer to regard it as a slip of Philo himself, who for the moment thought that the εἶδος of the quotation went with πλίνθου instead of with στερεώματος.", + "§ 103. The asphalt was clay. In the original quotation in § 2 the MSS. shew, as the LXX itself, ἄσφαλτος ἐγένετο ὁ πῆλος. The question naturally arises whether we should emend the text there to bring it into conformity with this, as Wendland suggests (see footnote there). On the whole it seems to me better to leave it and to suppose that Philo here rests his argument on the order of the words. He seems sometimes to attribute an extraordinary value to order, cf. Quod Deus 72 and De Mig. 140.", + "§ 106. It is impossible to reproduce in translation the thoughts which the ἀστεῖος of Ex. 2:2 suggests here to Philo. Struck, like the writer of the Epistle to the Hebrews (11:23), with the word applied to the infant Moses in the sense of a fine child, on which he also comments in De Congressu 132, he naturally enough connects it with the Stoic use for “virtuous.” But he also remembers its connexion with ἄστυ, and this enables him to identify the ἀστεῖον παιδίον with another ideal of the Stoics, the “world-citizen”; see De Op. 3 and note. The same play on the double meaning of ἀστεῖος appears in § 109 ἀστεῖοι … πολιτεύματι.", + "§ 108. θεοῦ δε ὕμνος. In support of the emendation suggested in the footnote, it may be noted that Ps. 45(46) 4 is actually interpreted in a way very similar to what I suggest here in De Som. ii. 246 ff. There we are told that the “city of God” signifies in one sense the world, in another, the soul of the Sage.", + "It is no objection, I think, that ἡ τοιάδε naturally, though not necessarily, refers to πολιτεία rather than πόλις. If the city is God’s, its πολιτεία must be God’s also.", + "§ 111. ὁ νοῦς. While the use of “the mind” in the sense of an evil mind is quite Philonic, it does not occur elsewhere in this passage, and just above we have ὁ ἄφρων. The very easy correction to ἄνους seems to me therefore very probable.", + "§ 115. I have not been able to find elsewhere this argument or statement that the apparent examples of a providential administration of the world are sufficiently explained by τὸ αὐτόματον, and are not frequent enough to amount to even human, much less divine, providence. Philo does not repeat it in the arguments adduced by the inquirer in De Prov. 11. The sections of the De Nat. Deorum in which Cotta discusses “deorumne providentia mundus regatur” are lost.", + "§ 124. The causes which come higher, etc. I.e. apparently, mind and sense, which are nearer to the original Cause than the circumstances which we often call “causes.” The word seems to be introduced to interpret the “firstlings” in Abel’s offering. But a more natural sense would be obtained if we suppose that the scribe by a not unnatural slip wrote πρεσβυτέρας for νεωτέρας.", + "Philo seems to use αἰτία for secondary causes in preference to αἴτιον. He only uses it of God when contrasting Him with other αἰτίαι.", + "§ 137. περιττεύειν, κτλ. For my suggestion of πέρα τοῦ εἶναί που for περιττεύειν οὐ cf. Aristotle, Phys. iv. 1, p. 208 b 29 διὰ τὸ νομίζειν, ὥσπερ οἱ πολλοί, πάντα εἶναί που καὶ ἐν τόπῳ. For πέρα cf. πέρα μνήμης καὶ νοήσεως ἱστάμενον, De Mut. 12.", + "Ibid. In accordance with the derivation of that name. I.e. θεός from τίθημι. Philo always uses ἔτυμον and ἐτύμως in this technical way, cf. e.g. De Vita Mos. i. 17 δίδωσιν ὄνομα θεμένη Μωυσῆν ἑτύμως διὰ τὸ ἐκ τοῦ ὕδατος αὐτὸν ἀνελέσθαι· τὸ γὰρ ὕδωρ μῶν ὀνομάζουσι Αἰγύπποι. The one example of those given in the index which at first sight appears to be an exception shews the rule most clearly. In Quod Omn. Prob. 73 we have οἱ ἑτύμως ἑπτὰ σοφοὶ προσονομασθέντες, which we might naturally suppose to mean that they were truly called wise. But examination shews that the allusion is to the supposed derivation of σοφός from σεβασμός, from which also ἑπτά is, according to Philo, derived (De Op. 127).", + "§ 141. ἀκοὴν μὴ μαρτυρεῖν. This is the form in which the MSS. give the phrase in a similar passage in De Spec. Leg. iv. 61, and which is regularly used by Demosthenes and Isaeus. Wendland on that passage notes that here ἀκοῇ should be corrected to ἀκοὴν.", + "Philo is no doubt alluding to the Attic orators, particularly to Dem. Contra Eubuliden p. 1300 πᾶσι προσήκειν … μηδεμίαν προσάγειν ἀκοὴν πρὸς τὸν τοιοῦτον ἀγῶνα. οὕτω γὰρ τοῦτʼ ἄδικον καὶ σφόδρα πάλαι κέκριται, ὥστʼ οὐδὲ μαρτυρεῖν ἀκοὴν ἐῶσιν οἱ νόμοι, οὐδʼ ἐπὶ τοῖς πάνυ φαύλοις ἐγκλήμασι. So too in ps.-Dem. Contra Steph. ii. p. 1130, Contra Leoch. p. 1027, where exception is made if the person who was heard is dead. See Dict. of Ant. art. “Akoēn Marturein.” In De Spec. Leg. Philo definitely says, what he perhaps implies here, that the Attic legislators took the principle from Moses.", + "§ 149. Ryle, Philo and Holy Scripture, p. xxvi, supposes the reference to be to Ezra 8:2. This is quite unnecessary. Ezra is nowhere else quoted by Philo, and Ryle’s idea, that the use of βασιλικαί instead of the usual βασίλειαι points to a different group from the books of Kings, is fanciful.", + "§ 151. ἐπὶ τῆς πολίτιδος τὸ κατασκευαστόν. While the general sense of this is clear, the text is very doubtful. κατασκευαστόν (“artificial”) for the regularity which seems artificial is strange but not impossible, and τὸ παραπλήσιον may be used as an adverb. But the word πολῖτις, only known as the feminine of πολίτης, is impossible here, where fever or malaria is clearly meant.", + "I suggest very hesitatingly that τῆς πολίτιδος may be a corruption of τῆς σπληνίτιδος. The word σπληνῖτις for a disease of the spleen is not found in the medical writers, but they constantly insist on the enlargement of the spleen as a regular symptom of malaria (see W. H. S. Jones, Malaria, index).", + "Wendland would correct to ἐπὶ τῆς πυρετοῦ καταβολῆς τὸ παραπλήσιον, which bears little resemblance to the text.", + "Mangey thought that the whole passage was an irrelevant interpolation. On the contrary, as an illustration of Philo’s point, that we find harmony and regularity in things evil, it seems very appropriate.", + "Ibid. εἰς αὐτά. The phrase is, as it stands, unintelligible. I suggest and have translated εἰς αὑτὰς or εἰς αὑτὰς αὐτήν (with regard to themselves, i.e. each other). I understand Philo to mean that while the attacks recur at the same hour, they vary somewhat in nature, but the varieties also have a regular order. Whether this is medically untrue, or whether if it is, Philo is likely to have thought it true, I do not know. Wendland suggested αὐτὴν αἰεί. Mangey read εἰς τὰ αὐτά. I think ἰσότητα might be worth considering.", + "§ 154. ἅς τι τῶν ὄντων. This seems to me less unsatisfactory than Wendland’s reading. But τι = ὁτιοῦν in this position is strange. Possibly οὔ τι (adverbial). Also ἔθος, for which Wendland would substitute θέμις, is odd. Altogether the text is unsatisfactory.", + "§ 164. The fortunes of tyrants. Philo doubtless has in mind the description of the miserable condition of tyrants in Republic, Bk. ix., particularly 576 B.", + "§ 165. Free licence to sin. This use of ἐκεχειρία (cf. τὴν ἐς τὸ ἁμαρτάνειν ἐκεχειρίαν, De Jos. 254) seems peculiar to Philo. It suggests that when it occurs without such explanatory phrases, as in De Cher. 92 and De Sac. 23, the meaning is rather licence in general, than, as it was translated there, “freedom from stress of business.”", + "§ 173. Each of them as a whole. Did anyone deify the νοητὸς κόσμος? Philo perhaps means that the deification of the visible world ipso facto involved that of the invisible.", + "§ 174. ἐκάστων. I retain this, supposing that the army of the subordinates are regarded as formed of three kinds, (1) the Potencies who as agents in the creation of the two worlds stand above the rest, (2) the divine natures in heaven, i.e. the heavenly bodies, (3) the “souls” or angels in the lower air.", + "§§ 184–187. The sense of these sections is given also by Stobaeus, as from Chrysippus (S.V.F. ii. 471), with the same illustrations from the wine and water and oiled sponge, and much the same language throughout. There is, however, a complete difference in his use of the term μῖξις, which he distinguishes from παράθεσις and applies to the ἀντιπαρέκτασις διʼ ὅλων in dry substances while κρᾶσις is reserved for the same in liquids. His example of μῖξις is the mixture of fire and iron in heated iron. It does not follow that Philo made a mistake; the use of terms seems to have varied. Cf. ibid. 473.", + "§ 186. Resolved. Or “expanded.” Some MSS. ἀναπληροῦσθαι. See on the word Liddell & Scott (1927). The suggestion there that the word suggests “resolving into simple elements” is unnecessary.", + "§ 187. Confusion is the annihilation. Cf. S. V.F. 473 (also from Chrysippus) τὰς δέ τινας (sc. μίξεις γίνεσθαι) συγχύσει, διʼ ὅλων τῶν τε οὐσιῶν αὐτῶν καὶ τῶν ἑν αὐταῖς ποιοτήτων συμφθειρομένων ἀλλήλαις, ὡς γίνεσθαί φησιν ἐπὶ τῶν ἰατρικῶν φαρμάκων, κατὰ σύμφθαρσιν τῶν μιγνυμένων ἄλλου τινὸς ἐξ αὐτῶν γεννωμένου σώματος.", + "§ 198. Heinemann in a note added to Stein’s translation considers that πεφορημένος is unsuitable here and suggests πεφυρημένος. But this comes from φυράω, which will not give any suitable meaning, and the word of which he is thinking is no doubt πεφυρμένος, from φύρω, which is certainly often combined with συγχέω, cf. particularly Spec. Leg. iv. 77 διαιρείτω καὶ διακρινέτω τὰς φύσεις τῶν πραγμάτων ἵνα μὴ φύρηται συγχεόμενα τοῖς παρασήμοις τὰ δόκιμα. However, the explanation of πεφορημένος given in the footnote seems to me satisfactory, cf. the combination of πεφορημένος with ἄσωτος to indicate the profligate in De Fug. 28, and πάντῃ φορούμενος associated with σπείρεται in the sense of διασπείρεται in De Cong. 58." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על בלילת הלשונות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על בלילת הלשונות", + "enTitle": "On the Confusion of Tongues", + "key": "On the Confusion of Tongues", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Decalogue/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937.json b/json/Second Temple/Philo/On the Decalogue/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a4c2a2efd2231a6ec8a75306c4f05c244166ec83 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Decalogue/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937.json @@ -0,0 +1,324 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On the Decalogue", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על עשרת הדברות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "THE DECALOGUE (DE DECALOGO)
INTRODUCTION TO DE DECALOGO", + "The first part of this treatise deals with some questions raised by the law-giving on Sinai. First, why was it given in the desert? Four reasons are suggested: (a) because of the vanity and idolatry rampant in cities (2–9), (b) because solitude promotes repentance (10–13), (c) because it was well that laws needed for civic life should begin before the era of that life began (14), (d) that the divine origin of the laws should be attested by the miraculous supply of food in the barren wilderness (15–17). Secondly, observing that the Commandments given by God Himself were ten, we ask why that number, and the answer is given by a disquisition on its perfection as a number (18–31). Thirdly, what was the nature of the voice which announced the commandments?—not God’s, for He is not a man, but an invisible kind of speech created for the occasion (32–35). Fourthly, why was the singular number “thou” used? (a) Because it emphasizes the value of the individual soul (36–38), (b) the personal appeal better secures obedience (39), (c) it is a lesson to the great not to despise the humblest (40–44). This part concludes with some words on the grandeur of the scene, particularly the fire from which the voice issued (45–49).", + "Coming to the Commandments themselves, after noting that they divide into two sets of five (50–51), we pass to the First. Polytheism is denounced, particularly as taking the form of worship given to the elements or heavenly bodies (52–65). Worse than this is the worship of lifeless images forbidden by the Second Commandment. Its absurdity is exposed (66–76) and with it the worse absurdity of Egyptian animal-worship (77–81). The Third Commandment is taken as forbidding principally perjury (82–91), but also reckless swearing (92–95). The Fourth teaches us to set apart a time for philosophy as opposed to practical life (96–101), and reasons are given for the sanctity of seven and the seventh day in particular (102–105). The Fifth stands on the border-line, because parenthood assimilates man to God and to dishonour parents is to dishonour God (106–111). Children owe all to their parents, and in the duty of repaying kindness they may take a lesson from the lower animals (112–120).", + "The second set of five opens with the prohibition of Adultery (121). Adultery is denounced as (a) voluptuous (122), (b) involving the sin of another (123–124), (c) destructive of family ties (125–127), (d) cruel to the children (128–131). The second of the set forbids murder as both unnatural and sacrilegious, since man is the most sacred of God’s possessions (132–134). Stealing is forbidden by the third, because theft on the smallest scale may develop into wholesale robbery and usurpation (135–137). The fourth forbids false witness, as opposed in itself to truth and justice, and also in law-courts causing judges to give wrong verdicts and thus break their own oaths (138–141). The last Commandment against “desire” gives Philo an opportunity of discoursing in Stoical terms on the four passions, pleasure, grief, fear, desire, of which the last is the deadliest (142–153).", + "Sections 154–175 are really a rough synopsis of Books II., III., and IV. 1–131, shewing the nature of the particular laws which will be placed under each commandment. And the concluding sections 176–178 justify the absence of any penalties attached to the commandments on the grounds that God who is the cause of good leaves the punishment for transgression to his subordinates." + ], + "": [ + [ + "[1] Having related in the preceding treatises the lives of those whom Moses judged to be men of wisdom, who are set before us in the Sacred Books as founders of our nation and in themselves unwritten laws,  I shall now proceed in due course to give full descriptions of the written laws. And if some allegorical interpretation should appear to underlie them, I shall not fail to state it.  For knowledge loves to learn and advance to full understanding  and its way is to seek the hidden meaning rather than the obvious.", + "[2] To the question why he promulgated his laws in the depths of the desert instead of in cities we may answer in the first place that most cities are full of countless evils, both acts of impiety towards God and wrongdoing between man and man.", + "[3] For everything is debased, the genuine overpowered by the spurious, the true by the specious, which is intrinsically false but creates impressions whose plausibility serves but to delude.", + "[4] So too in cities there arises that most insidious of foes, Pride,  admired and worshipped by some who add dignity to vain ideas  by means of gold crowns and purple robes and a great establishment of servants and cars, on which these so-called blissful and happy people ride aloft, drawn sometimes by mules and horses, sometimes by men, who bear the heavy burden on their shoulders, yet suffer in soul rather than in body under the weight of extravagant arrogance." + ], + [ + "Pride is also the creator of many other evils,", + "[5] boastfulness, haughtiness, inequality, and these are the sources of wars, both civil and foreign, suffering no place to remain in peace whether public or private, whether on sea or on land.", + "[6] Yet why dwell on offences between man and man? Pride also brings divine things into utter contempt, even though they are supposed to receive the highest honours. But what honour can there be if truth be not there as well, truth honourable both in name and function, just as falsehood is naturally dishonourable?", + "[7] This contempt for things divine is manifest to those of keener vision. For men have employed sculpture and painting to fashion innumerable forms which they have enclosed in shrines and temples and after building altars have assigned celestial and divine honours to idols of stone and wood and suchlike images, all of them lifeless things.", + "[8] Such persons are happily compared in the sacred Scriptures to the children of a harlot ; for as they in their ignorance of their one natural father ascribe their paternity to all their mother’s lovers, so too throughout the cities those who do not know the true, the really existent God have deified hosts of others who are falsely so called. Then as some honour one,", + "[9] some another god, diversity of opinion as to which was best waxed strong and engendered disputes in every other matter also. This was the primary consideration which made him prefer to legislate away from cities.", + "[10] He had also a second object in mind. He who is about to receive the holy laws must first cleanse his soul and purge away the deep-set stains which it has contracted through contact with the motley promiscuous horde of men in cities.", + "[11] And to this he cannot attain except by dwelling apart, nor that at once, but only long afterwards, and not till the marks which his old transgressions have imprinted on him have gradually grown faint,", + "[12] melted away and disappeared. In this way too good physicians preserve their sick folk: they think it unadvisable to give them food or drink until they have removed the causes of their maladies. While these still remain, nourishment is useless, indeed harmful, and acts as fuel to the distemper." + ], + [ + "[13] Naturally therefore he first led them away from the highly mischievous associations of cities into the desert, to clear the sins out of their souls, and then began to set the nourishment before their minds—and what should this nourishment be but laws and words of God?", + "[14] He had a third reason as follows: just as men when setting out on a long voyage do not begin to provide sails and rudders and tillers when they have embarked and left the harbour, but equip themselves with enough of the gear needed for the voyage while they are still staying on shore, so Moses did not think it good that they should just take their portions and settle in cities and then go in quest of laws to regulate their civic life, but rather should first provide themselves with the rules for that life and gain practice in all that would surely enable the communities to steer their course in safety, and then settle down to follow from the first the principles of justice lying ready for their use, in harmony and fellowship of spirit and rendering to every man his due." + ], + [ + "[15] Some too give a fourth reason which is not out of keeping with the truth but agrees very closely with it. As it was necessary to establish a belief in their minds that the laws were not the inventions of a man but quite clearly the oracles of God, he led the nation a great distance away from cities into the depths of a desert, barren not only of cultivated fruits but also of water fit for drinking,", + "[16] in order that, if after lacking the necessaries of life and expecting to perish from hunger and thirst they suddenly found abundance of sustenance self-produced—when heaven rained the food called manna and the shower of quails from the air to add relish to their food—when the bitter water grew sweet and fit for drinking and springs gushed out of the steep  rock—they should no longer wonder whether the laws were actually the pronouncements of God, since they had been given the clearest evidence of the truth in the supplies which they had so unexpectedly received in their destitution.", + "[17] For He who gave abundance of the means of life also bestowed the wherewithal of a good life; for mere life they needed food and drink which they found without making provision; for the good life they needed laws and ordinances which would bring improvement to their souls." + ], + [ + "[18] These are the reasons suggested to answer the question under discussion: they are but probable surmises; the true reasons are know to God alone. Having said what was fitting on this subject, I will proceed to describe the laws themselves in order, with this necessary statement by way of introduction, that some of them God judged fit to deliver in His own person alone without employing any other, and some through His prophet Moses whom He chose as of all men the best suited to be the revealer of verities.", + "[19] Now we find that those which He gave in His own person and by His own mouth alone include both laws and heads summarizing the particular laws, but those in which He spoke through the prophet all belong to the former class." + ], + [ + "[20] I will deal with both to the best of my ability, taking those which are rather of the nature of summaries first.", + "Here our admiration is at once aroused by their number, which is neither more nor less than is the supremely perfect,  Ten. Ten contains all different kinds of numbers,  even as 2, odd as 3, and even-odd as 6, and all ratios, whether of a number to its multiples or fractional, when a number is either increased or diminished by some part of itself.  So too it contains all the analogies or progressions,", + "[21] the arithmetical where each term in the series is greater than the one below and less than the one above by the same amount,  as for example 1 2 3; the geometrical where the ratio of the second to the first term is the same as that of the third to the second, as with 1 2 4, and this is seen whether the ratio is double or treble or any multiple, or again fractional as 3 to 2, 4 to 3, and the like; once more the harmonic in which the middle term exceeds and is exceeded by the extremes on either side by the same fraction, as is the case with 3, 4, 6. ", + "[22] Ten also contains the properties observed in triangles, quadrilaterals and other polygons, and also those of the concords, the fourth, fifth, octave and double octave intervals, where the ratios are respectively 1⅓, i.e. 4: 3, 1½, i.e. 3: 2, doubled, i.e. 2:1, fourfold, i.e. 8:2.", + "[23] Consequently it seems to me that those who first gave names to things did reasonably, wise men that they were, in giving it the name of decad, as being the dechad, or receiver, because it receives and has made room for every kind of number and numerical ratio and progressions and also concords and harmonies." + ], + [ + "[24] But indeed apart from what has been said, the decad may reasonably be admired because it embraces Nature as seen both with and without extension in space. Nature exists without extension nowhere except in the point; with extension in three forms, line, surface, solid. For space as limited by two points is a line,", + "[25] but, where there are two dimensions, we have a surface, as the line has expanded into breadth; where there are three, we have a solid, as length and breadth have acquired depth, and here Nature comes to a halt, for she has not produced more than three dimensions.", + "[26] All these have numbers for their archetypes, 1 for the non-extended point, 2 for the line, 3 for the surface, 4 for the solid, and these one, two, three, four added together make the ten which gives a glimpse of other beauties also to those who have eyes to see.", + "[27] For we may say that the infinite series of numbers is measured by ten, because its constituent terms are the four, 1, 2, 3, 4, and the same terms produce the hundred out of the tens, since 10, 20, 30, 40 make a hundred, and similarly the thousand is produced out of the hundreds and the ten thousand or myriad out of the thousands, and these, the unit, the ten, the hundred and the thousand are the four starting-points from each of which springs a ten.  And again,", + "[28] this same ten, apart from what has already been said, reveals other differences in numbers; the order of prime numbers divisible by the unit alone having for its pattern three, five, seven: the square, that is four, the cube, eight, the products respectively of two and three equal numbers, and the perfect number six equal to the sum  of its factors 3, 2 and 1." + ], + [ + "[29] But why enumerate the virtues of Ten, which are infinite in number, and thus treat perfunctorily a task of supreme greatness which by itself is found to be an all-sufficing subject for students of mathematics?", + "But while we must leave unnoticed the rest, there is one which may without impropriety be mentioned as a sample.", + "[30] Those who study the doctrines of philosophy say that the categories  in nature, as they are called, are ten only, substance, quality, quantity, relation, activity, passivity, state, position and the indispensables for all existence, time and place.", + "[31] There is nothing which does not participate in these categories. I have substance, for I have borrowed what is all-sufficient to make me what I am from each of the elements out of which this world was framed, earth, water, air and fire. I have quality in so far as I am a man, and quantity as being of a certain size. I become relative when anyone is on my right hand or my left, I am active when I rub or shave  anything, or passive when I am rubbed or shaved. I am in a particular state when I wear clothing or arms and in a particular position when I sit quietly or am lying down, and I am necessarily both in place and time since none of the above conditions can exist without these two." + ], + [ + "[32] These points have been sufficiently discussed and may now be left. We must proceed to carry on the discussion to embrace what follows next. The ten words or oracles, in reality laws or statutes, were delivered by the Father of All when the nation, men and women alike, were assembled together. Did He do so by His own utterance in the form of a voice? Surely not: may no such thought ever enter our minds, for God is not as a man needing mouth and tongue and windpipe.", + "[33] I should suppose that God wrought on this occasion a miracle of a truly holy kind by bidding an invisible sound to be created in the air more marvellous than all instruments and fitted with perfect harmonies, not soulless, nor yet composed of body and soul like a living creature, but a rational soul full of clearness and distinctness, which giving shape and tension to the air and changing it to flaming fire, sounded forth like the breath through a trumpet an articulate voice so loud that it appeared to be equally audible to the farthest as well as the nearest.", + "[34] For it is the nature of men’s voices if carried to a great distance to grow faint so that persons afar off have but an indistinct impression which gradually fades away with each lengthening of the extension, since the organism which produces them also is subject to decay. ", + "[35] But the new miraculous voice was set in action and kept in flame by the power of God which breathed upon it and spread it abroad on every side and made it more illuminating in its ending than in its beginning by creating in the souls of each and all another kind of hearing far superior to the hearing of the ears. For that is but a sluggish sense, inactive until aroused by the impact of the air, but the hearing of the mind possessed by God makes the first advance and goes out to meet the spoken words with the keenest rapidity." + ], + [ + "[36] So much for the divine voice. But we may properly ask why, when all these many thousands were collected in one spot, He thought good in proclaiming His ten oracles to address each not as to several persons but as to one, Thou shalt not commit adultery, Thou shalt not kill, Thou shalt not steal, and so too with the rest.", + "[37] One answer which must be given is that He wishes to teach the readers of the sacred scriptures a most excellent lesson, namely that each single person, when he is law-abiding and obedient to God, is equal in worth to a whole nation, even the most populous, or rather to all nations, and if we may go still farther, even to the whole world.", + "[38] And therefore elsewhere, when He praises a certain just man, He says, I am thy God,  though He was also the God of the world. And thus we see that all the rank and file who are posted in the same line and give a like satisfaction to their commander, have an equal share of approbation and honour.", + "[39] A second reason is that a speaker who harangues a multitude in general does not necessarily talk to any one person, whereas if he addresses his commands or prohibitions as though to each individual separately, the practical instructions given in the course of his speech are at once held to apply to the whole body in common also.  If the exhortations are received as a personal message, the hearer is more ready to obey, but if collectively with others, he is deaf to them, since he takes the multitude as a cover for disobedience.", + "[40] A third reason is that He wills that no king or despot swollen with arrogance and contempt should despise an insignificant private person but should study in the school of the divine laws and abate his supercilious airs, and through the reasonableness or rather the assured truth of their arguments unlearn his self-conceit.", + "[41] For if the Uncreated, the Incorruptible, the Eternal, Who needs nothing and is the maker of all, the Benefactor and King of kings and God of gods could not brook to despise even the humblest, but deigned to banquet him on holy oracles and statutes, as though he should be the sole guest, as though for him alone the feast was prepared to give good cheer to a soul instructed in the holy secrets and accepted for admission to the greatest mysteries, what right have I, the mortal, to bear myself proud-necked, puffed-up and loud-voiced, towards my fellows, who, though their fortunes be unequal, have equal rights of kinship because they can claim to be children of the one common mother of mankind, nature?", + "[42] So then, though I be invested with the sovereignty of earth and sea, I will make myself affable and easy of access to the poorest, to the meanest, to the lonely who have none close at hand to help them, to orphans who have lost both parents, to wives on whom widowhood has fallen, to old men either childless from the first or bereaved by the early death of those whom they begot.", + "[43] For as I am a man, I shall not deem it right to adopt the lofty grandeur of the pompous stage, but make nature my home and not overstep her limits. I will inure my mind to have the feelings of a human being, not only because the lot both of the prosperous and the unfortunate may change to the reverse we know not when, but also because it is right that even if good fortune remains securely established, a man should not forget what he is. Such was the reason, as it seems to me, why he willed to word the series of his oracles in the singular form, and delivers them as though to one alone." + ], + [ + "[44] It was natural that the place should be the scene of all that was wonderful, claps of thunder louder than the ears could hold, flashes of lightning of surpassing brightness, the sound of an invisible trumpet reaching to the greatest distance, the descent of a cloud which like a pillar stood with its foot planted on the earth, while the rest of its body extended to the height of the upper air, the rush of heaven-sent fire which shrouded all around in dense smoke. For when the power of God arrives, needs must be that no part of the world should remain inactive, but all move together to do Him service.", + "[45] Near by stood the people. They had kept pure from intercourse with women and abstained from all pleasures save those which are necessary for the sustenance of life. They had cleansed themselves with ablutions and lustrations for three days past, and moreover had washed their clothes. So in the whitest of raiment they stood on tiptoe with ears pricked up in obedience to the warning of Moses to prepare themselves for a congregation which he knew would be held from the oracular advice he received when he was summoned up by himself.", + "[46] Then from the midst of the fire that streamed from heaven there sounded forth to their utter amazement a voice, for the flame became articulate speech in the language familiar to the audience, and so clearly and distinctly were the words formed by it that they seemed to see rather than hear them.", + "[47] What I say is vouched for by the law in which it is written, “All the people saw the voice,”  a phrase fraught with much meaning, for it is the case that the voice of men is audible, but the voice of God truly visible. Why so? Because whatever God says is not words but deeds, which are judged by the eyes rather than the ears.", + "[48] Admirable too, and worthy of the Godhead, is the saying that the voice proceeded from the fire, for the oracles of God have been refined and assayed as gold is by fire.", + "[49] And it conveys too, symbolically, some such meaning as this: since it is the nature of fire both to give light and to burn, those who resolve to be obedient to the divine utterances will live for ever as in unclouded light with the laws themselves as stars illuminating their souls, while all who are rebellious will continue to be burnt, aye and burnt to ashes, by their inward lusts, which like a flame will ravage the whole life of those in whom they dwell." + ], + [ + "[50] Such are the points which required a preliminary treatment. We must now turn to the oracles themselves and examine all the different matters with which they deal. We find that He divided the ten into two sets of five which He engraved on two tables, and the first five obtained the first place, while the other was awarded the second. Both are excellent and profitable for life; both open out broad highroads leading at the end to a single goal, roads along which a soul which ever desires the best can travel without stumbling.", + "[51] The superior set of five treats of the following matters: the monarchical principle by which the world is governed: idols of stone and wood and images in general made by human hands: the sin of taking the name of God in vain: the reverent observance of the sacred seventh day as befits its holiness: the duty of honouring parents, each separately and both in common. Thus one set of enactments begins with God the Father and Maker of all, and ends with parents who copy His nature by begetting particular persons. The other set of five contains all the prohibitions, namely adultery, murder, theft, false witness, covetousness or lust.", + "[52] We must examine with all care each of the pronouncements, giving perfunctory treatment to none. The transcendent source of all that exists is God, as piety is the source of the virtues, and it is very necessary that these two should be first discussed.", + "A great delusion has taken hold of the larger part of mankind in regard to a fact which properly should be established beyond all question in every mind to the exclusion of, or at least above, all others.", + "[53] For some have deified the four elements, earth, water, air and fire, others the sun, moon, planets  and fixed stars, others again the heaven by itself, others the whole world. But the highest and the most august, the Begetter, the Ruler of the great World-city, the Commander-in-Chief of the invincible host, the Pilot who ever steers all things in safety, Him they have hidden from sight by the misleading titles assigned to the objects of worship mentioned above.", + "[54] Different people give them different names: some call the earth Korē or Demeter or Pluto, and the sea Poseidon, and invent marine deities subordinate to him and great companies of attendants, male and female. They call air Hera  and fire Hephaestus, the sun Apollo, the moon Artemis, the morning-star Aphrodite and the glitterer  Hermes,", + "[55] and each of the other stars have names handed down by the myth-makers, who have put together fables skilfully contrived to deceive the hearers and thus won a reputation for accomplishment in name-giving.", + "[56] So too in accordance with the theory by which they divided the heaven into two hemispheres, one above the earth and one below it, they called them the Dioscuri and invented a further miraculous story of their living on alternate days. ", + "[57] For indeed as heaven is always revolving ceaselessly and continuously round and round, each hemisphere must necessarily alternately change its position day by day and become upper or lower as it appears, though in reality there is no upper or lower in a spherical figure, and it is merely in relation to our own position that we are accustomed to speak of what is above our heads as upper and the opposite to this as lower.", + "[58] Now to one who is determined to follow a genuine philosophy and make a pure and guileless piety his own, Moses gives this truly admirable and religious command that he should not suppose any of the parts of the universe to be the omnipotent God. For the world has become what it is, and its becoming is the beginning of its destruction, even though by the providence of God it be made immortal, and there was a time when it was not. But to speak of God as “not being” at some former time, or having “become” at some particular time and not existing for all eternity is profanity." + ], + [ + "[59] But there are some whose views are affected with such folly that they not only regard the said objects as gods but each of them severally as the greatest and primal God. Incapacity for instruction or indifference to learning prevents them from knowing the truly Existent because they suppose that there is no invisible and conceptual cause outside what the senses perceive, though the clearest possible proof lies ready at their hand.", + "[60] For while it is with the soul that they live and plan and carry out all the affairs of human life, they can never see the soul with the eyes of the body, though every feeling of ambition might well have been aroused in the hope of seeing that most august of all sacred objects, the natural stepping-stone to the conception of the Uncreated and Eternal, the invisible Charioteer who guides in safety the whole universe.", + "[61] So just as anyone who rendered to the subordinate satraps the honours due to the Great King would have seemed to reach the height not only of unwisdom but of foolhardiness, by bestowing on servants what belonged to their master, in the same way anyone who pays the same tribute to the creatures as to their Maker may be assured that he is the most senseless and unjust of men in that he gives equal measure to those who are not equal, though he does not thereby honour the meaner many but deposes the one superior.", + "[62] And there are some who in a further excess of impiety do not even give this equal payment, but bestow on those others all that can tend to honour, while to Him they refuse even the commonest of all tributes, that of remembering Him. Whom duty bids them remember, if nothing more,  Him they forget, a forgetfulness deliberately practised to their lasting misery.", + "[63] Some again, seized with a loud-mouthed frenzy, publish abroad samples of their deep-seated impiety and attempt to blaspheme the Godhead, and when they whet the edge of their evil-speaking tongue they do so in the wish to grieve the pious who feel at once the inroad of a sorrow indescribable and inconsolable, which passing through the ears wastes as with fire the whole soul. For this is the battery of the unholy, and is in itself enough to curb the mouths of the devout who hold that silence is best for the time being to avoid giving provocation." + ], + [ + "[64] Let us then reject all such imposture and refrain from worshipping those who by nature are our brothers,  even though they have been given a substance purer and more immortal than ours, for created things, in so far as they are created, are brothers, since they have all one Father, the Maker of the universe. Let us instead in mind and speech and every faculty gird ourselves up with vigour and activity to do the service of the Uncreated, the Eternal, the Cause of all, not submitting nor abasing ourselves to do the pleasure of the many who work the destruction even of those who might be saved.", + "[65] Let us, then, engrave deep in our hearts this as the first and most sacred of commandments, to acknowledge and honour one God Who is above all, and let the idea that gods are many never even reach the ears of the man whose rule of life is to seek for truth in purity and guilelessness.", + "[66] But while all who give worship and service to sun and moon and the whole heaven and universe or their chief parts as gods most undoubtedly err by magnifying the subjects above the ruler, their offence is less than that of the others who have given shape to stocks and stones and silver and gold and similar materials each according to their fancy and then filled the habitable world with images and wooden figures and the other works of human hands fashioned by the craftsmanship of painting and sculpture, arts which have wrought great mischief in the life of mankind.", + "[67] For these idolaters cut away the most excellent support of the soul, the rightful conception of the Ever-living God. Like boats without ballast they are for ever tossed and carried about hither and thither, never able to come to harbour or to rest securely in the roadstead of truth, blind to the one thing worthy of contemplation, which alone demands keen-sighted vision.", + "[68] To my mind they live a more miserable life than those who have lost the sight of the body, for those have been disabled through no wish of their own but either through suffering from some grievous disease of the eyes or through the malice of their enemies, but these others have of deliberate purpose not only dimmed but without scruple cast away entirely the eye of the soul.", + "[69] And therefore pity for their misfortune waits upon the former, punishment for their depravity quite justly on the latter. In their general ignorance they have failed to perceive even that most obvious truth which even “a witless infant knows,”  that the craftsman is superior to the product of his craft both in time, since he is older than what he makes and in a sense its father, and in value, since the efficient element is held in higher esteem than the passive effect.", + "[70] And while if they were consistent in their sin, they should have deified the sculptors and painters themselves and given them honours on a magnificent scale, they leave them in obscurity and bestow no favour on them, while they regard as gods the figures and pictures made by their workmanship.", + "[71] The artists have often grown old in poverty and disesteem, and mishap after mishap has accompanied them to the grave, while the works of their art are glorified by the addition of purple and gold and silver and the other costly embellishments which wealth supplies, and are served not merely by ordinary freemen but by men of high birth and great bodily comeliness. For the birth of priests is made a matter for the most careful scrutiny to see whether it is unexceptionable, and the several parts which unite to form the body whether they make a perfect whole.", + "[72] Horrible as all this is, we have not reached the true horror. The worst is still to come. We have known some of the image-makers offer prayers and sacrifices to their own creations though they would have done much better to worship each of their two hands, or if they were disinclined for that because they shrank from appearing egotistical, to pay their homage to the hammers and anvils and pencils and pincers and the other tools by which their materials were shaped." + ], + [ + "[73] Surely to persons so demented we might well say boldly, “Good sirs, the best of prayers and the goal of happiness is to become like God.", + "[74] Pray you therefore that you may be made like your images and thus enjoy supreme happiness with eyes that see not, ears that hear not, nostrils which neither breathe nor smell, mouths that never taste nor speak, hands that neither give nor take nor do anything at all, feet that walk not, with no activity in any parts of your bodies,  but kept under watch and ward in your temple-prison day and night, ever drinking in the smoke of the victims.", + "[75] For this is the one good which you imagine your idols to enjoy.” As a matter of fact I expect that such advice would be received with indignation as savouring of imprecations rather than of prayers and would call forth abusive repudiations and retorts, and this would be the strongest proof of the wide extent of impiety shown by men who acknowledge gods of such a nature that they would abominate the idea of resembling them." + ], + [ + "[76] Let no one, then, who has a soul worship a soulless thing, for it is utterly preposterous that the works of nature  should turn aside to do service to what human hands have wrought.", + "But the Egyptians are rightly charged not only on the count to which every country is liable, but also on another peculiar to themselves. For in addition to wooden and other images, they have advanced to divine honours irrational animals,  bulls and rams and goats, and invented for each some fabulous legend of wonder.", + "[77] And with these perhaps there might be some reason, for they are thoroughly domesticated and useful for our livelihood. The ox is a plougher and opens up furrows at seed-time and again is a very capable thresher when the corn has to be purged; the ram provides the best possible shelter, namely, clothing, for if our bodies were naked they would easily perish, either through heat or through intense cold, in the first case under the scorching of the sun, in the latter through the refrigeration caused by the air.", + "[78] But actually the Egyptians have gone to a further excess and chosen the fiercest and most savage of wild animals, lions and crocodiles and among reptiles the venomous asp, all of which they dignify with temples, sacred precincts, sacrifices, assemblies, processions and the like. For after ransacking the two elements given by God to man for his use, earth and water, to find their fiercest occupants, they found on land no creature more savage than the lion nor in water than the crocodile and these they reverence and honour.", + "[79] Many other animals too they have deified, dogs, cats, wolves and among the birds, ibises and hawks; fishes too, either their whole bodies or particular parts. What could be more ridiculous than all this?", + "[80] Indeed strangers on their first arrival in Egypt before the vanity of the land has gained a lodgement in their minds are like to die with laughing at it, while anyone who knows the flavour of right instruction, horrified at this veneration of things so much the reverse of venerable, pities those who render it and regards them with good reason as more miserable than the creatures they honour, as men with souls transformed into the nature of those creatures, so that as they pass before him, they seem beasts in human shape.", + "[81] So then He gave no place in His sacred code of laws to all such setting up of other gods, and called upon men to honour Him that truly is, not because He needed that honour should be paid to Him, for He that is all-sufficient to Himself needs nothing else, but because He wished to lead the human race, wandering in pathless wilds, to the road from which none can stray, so that following nature they might win the best of goals, knowledge of Him that truly IS, Who is the primal and most perfect good, from Whom as from a fountain is showered the water of each particular good upon the world and them that dwell therein." + ], + [ + "[82] We have now discussed as fully as possible the second commandment. Let us proceed to examine carefully the next in order, not to take God’s name in vain. Now the reason for the position of this commandment in the list will be understood by those who have clear-sighted minds, for the name always stands second to the thing which it represents as the shadow which follows the body.", + "[83] So after speaking first about the existence of the Ever-existent and the honour due to Him as such, He follows it at once in orderly sequence by giving a commandment on the proper use of His title, for the errors of men in this part of their duty are manifold and multiform.", + "[84]To swear not at all is the best course and most profitable to life, well suited to a rational nature which has been taught to speak the truth so well on each occasion that its words are regarded as oaths; to swear truly is only, as people say, a “second-best voyage,”  for the mere fact of his swearing casts suspicion on the trustworthiness of the man.", + "[85] Let him, then, lag and linger in the hope that by repeated postponement he may avoid the oath altogether.", + "But, if necessity be too strong for him, he must consider in no careless fashion all that an oath involves, for that is no small thing, though custom makes light of it.", + "[86] For an oath is an appeal to God as a witness on matters in dispute, and to call Him as witness to a lie is the height of profanity. Be pleased, I beg you, to take a look with the aid of your reason into the mind of the intending perjurer. You will see there a mind not at peace but full of uproar and confusion, labouring under accusation, suffering all manner of insult and reviling.", + "[87] For every soul has for its birth-fellow and house-mate a monitor  whose way is to admit nothing that calls for censure, whose nature is ever to hate evil and love virtue, who is its accuser and its judge in one. If he be once roused as accuser he censures, accuses and puts the soul to shame, and again as judge, he instructs, admonishes and exhorts it to change its ways. And if he has the strength to persuade it, he rejoices and makes peace. But if he cannot, he makes war to the bitter end, never leaving it alone by day or night, but plying it with stabs and deadly wounds until he breaks the thread of its miserable and ill-starred life." + ], + [ + "[88] How now! I would say to the perjurer, will you dare to accost any of your acquaintance and say, “Come, sir, and testify for me that you have seen and heard and been in touch throughout with things which you did not see nor hear.” My own belief is that you would not, for it would be the act of a hopeless lunatic.", + "[89] If you are sober and to all appearance in your right mind, how could you have the face to say to your friend, “For the sake of our comradeship, work iniquity, transgress the law, join me in impiety”? Clearly if he hears such words, he will turn his back upon his supposed comradeship, and reproaching himself that there should ever have been the tie of friendship between him and such a person, rush away from him as from a savage and maddened beast.", + "[90] Can it be, then, that on a matter on which you would not dare to cite even a friend you do not blush to call God to witness, God the Father and Ruler of the world? Do you do so with the knowledge that He sees and hears all things or in ignorance of this? If in ignorance,", + "[91] you are an atheist, and atheism is the source of all iniquities, and in addition to your atheism you cut the ground from under the oath, since in swearing by God you attribute a care for human affairs to one who in your view has no regard for them. But if you are convinced of His providence as a certainty, there is no further height of impiety which remains for you to reach when you say to God, if not with your mouth and tongue, at any rate with your conscience, “Witness to a falsehood for me, share my evil-doing and my knavery. The one hope I have of maintaining my good name with men is that Thou shouldest disguise the truth. Be wicked for the sake of another, the superior for the sake of the inferior, the Divine, the best of all, for a man, and a bad man to boot.”" + ], + [ + "[92] There are some who without even any gain in prospect have an evil habit of swearing incessantly and thoughtlessly about ordinary matters where there is nothing at all in dispute, filling up the gaps in their talk with oaths, forgetting that it were better to submit to have their words cut short or rather to be silenced altogether, for from much swearing springs false swearing and impiety.", + "[93] Therefore one who is about to take an oath should have made a careful and most punctilious examination, first of the matter in question, whether it is of sufficient importance, whether it has actually happened, and whether he has a sound apprehension of the facts; secondly, of himself, whether his soul is pure from lawlessness, his body from pollution, his tongue from evil-speaking, for it would be sacrilege to employ the mouth by which one pronounces the holiest of all names, to utter any words of shame.", + "[94] And let him seek for a suitable time and place. For I know full well that there are persons who, in profane and impure places where it would not be fitting to mention either a father or mother or even any good-living elder outside his family, swear at length and make whole speeches consisting of a string of oaths and thus, by their misuse of the many forms of the divine name in places where they ought not to do so, show their impiety.", + "[95] Anyone who treats what I have said with contempt may rest assured, first, that he is polluted and unclean, secondly, that the heaviest punishments are waiting to fall upon him. For justice, who surveys human affairs, is inflexible and implacable towards such grave misdeeds, and when she thinks well to refrain from immediate chastisement, be sure that she does but put out her penalties to loan at high interest, only to exact them when the time comes to the common benefit of all." + ], + [ + "[96] The fourth commandment deals with the sacred seventh day, that it should be observed in a reverent and religious manner. While some states celebrate this day as a feast once a month,  reckoning it from the commencement as shown by the moon, the Jewish nation never ceases to do so at continuous intervals with six days between each.", + "[97] There is an account recorded in the story of the Creation containing a cogent reason for this: we are told that the world was made in six days and that on the seventh God ceased from His works and began to contemplate what had been so well created,", + "[98] and therefore He bade those who should live as citizens under this world-order follow God in this as in other matters. So He commanded that they should apply themselves to work for six days but rest on the seventh and turn to the study of wisdom, and that while they thus had leisure for the contemplation of the truths of nature they should also consider whether any offence against purity had been committed in the preceding days, and exact from themselves in the council-chamber of the soul, with the laws as their fellow-assessors and fellow-examiners, a strict account of what they had said or done in order to correct what had been neglected and to take precaution against repetition of any sin.", + "[99] But while God once for all made a final use of six days for the completion of the world and had no further need of time-periods, every man being a partaker of mortal nature and needing a vast multitude of things to supply the necessaries of life ought never to the end of his life to slacken in providing what he requires, but should rest on the sacred seventh days.", + "[100] Have we not here a most admirable injunction full of power to urge us to every virtue and piety most of all? “Always follow God,” it says, “find in that single six-day period in which, all-sufficient for His purpose, He created the world, a pattern of the time set apart to thee for activity. Find, too, in the seventh day the pattern of thy duty to study wisdom, that day in which we are told that He surveyed what He had wrought, and so learn to meditate thyself on the lessons of nature and all that in thy own life makes for happiness.”", + "[101] Let us not then neglect this great archetype of the two best lives, the practical and the contemplative, but with that pattern ever before our eyes engrave in our hearts the clear image and stamp of them both, so making mortal nature, as far as may be, like the immortal by saying and doing what we ought. But in what sense the world is said to have been created by God in six days when no time-period of any kind was needed by Him for his work has been explained elsewhere in our allegorical expositions. " + ], + [ + "[102] As for the number seven, the precedence awarded to it among all that exists is explained by the students of mathematics, who have investigated it with the utmost care and consideration. It is the virgin  among the numbers, the essentially motherless, the closest bound to the initial Unit, the “idea”  of the planets, just as the unit is of the sphere of the fixed stars, for from the Unit and Seven springs the incorporeal heaven which is the pattern of the visible. ", + "[103] Now the substance from which the heaven has been framed is partly undivided and partly divided. To the undivided belongs the primal, highest and undeviating revolution presided over by the unit; to the divided another revolution, secondary both in value and order, under the governance of Seven, and this by a sixfold partition has produced the seven so-called planets, or wanderers. ", + "[104] Not that any of the occupants of heaven wander, for sharing as they do in a blessed and divine and happy nature, they are all intrinsically free from any such tendency. In fact they preserve their uniformity unbroken and run their round to and fro for all eternity admitting no swerving or alteration. It is because their course is contrary to that of the undivided and outermost sphere that the planets gained their name which was improperly applied to them by the more thoughtless people, who credited with their own wanderings the heavenly bodies which never leave their posts in the divine camp. ", + "[105] For these reasons and many others beside Seven is held in honour. But nothing so much assures its predominance as that through it is best given the revelation of the Father and Maker of all, for in it, as in a mirror, the mind has a vision of God as acting and creating the world and controlling all that is." + ], + [ + "[106] After dealing with the seventh day, He gives the fifth commandment on the honour due to parents. This commandment He placed on the border-line between the two sets of five; it is the last of the first set in which the most sacred injunctions are given and it adjoins the second set which contains the duties of man to man.", + "[107] The reason I consider is this: we see that parents by their nature stand on the border-line between the mortal and the immortal side of existence, the mortal because of their kinship with men and other animals through the perishableness of the body; the immortal because the act of generation assimilates them to God, the generator of the All.", + "[108] Now we have known some who associate themselves with one of the two sides and are seen to neglect the other. They have drunk of the unmixed wine of pious aspirations and turning their backs upon all other concerns devoted their personal life wholly to the service of God.", + "[109] Others conceiving the idea that there is no good outside doing justice to men have no heart for anything but companionship with men. In their desire for fellowship they supply the good things of life in equal measure to all for their use, and deem it their duty to alleviate by anything in their power the dreaded hardships.", + "[110] These may be justly called lovers of men, the former sort lovers of God. Both come but halfway in virtue; they only have it whole who win honour in both departments. But all who neither take their fit place in dealings with men by sharing the joy of others at the common good and their grief at the reverse, nor cling to piety and holiness, would seem to have been transformed into the nature of wild beasts. In such bestial savagery the first place will be taken by those who disregard parents and are therefore the foes of both sides of the law, the godward and the manward." + ], + [ + "[111] Let them not then fail to understand that in the two courts, the only courts which nature has, they stand convicted; in the divine court, of impiety because they do not show due respect to those who brought them forth from non-existence to existence and in this were imitators of God; in the human court, of inhumanity.", + "[112] For to whom else will they show kindness if they despise the closest of their kinsfolk who have bestowed upon them the greatest boons, some of them far exceeding any possibility of repayment? For how could the begotten beget in his turn those whose seed he is, since nature has bestowed on parents in relation to their children an estate of a special kind which cannot be subject to the law of “exchange” ? And therefore the greatest indignation is justified if children, because they are unable to make a complete return, refuse to make even the slightest.", + "[113] Properly,  I should say to them, “beasts ought to become tame through association with men.” Indeed I have often known lions and bears and panthers become tame, not only with those who feed them, in gratitude for receiving what they require, but also with everybody else, presumably because of the likeness to those who give them food.  That is what should happen, for it is always good for the inferior to follow the superior in hope of improvement.", + "[114] But as it is I shall be forced to say the opposite of this, “You men will do well to take some beasts for your models.” They have been trained to know how to return benefit for benefit. Watch-dogs guard and die for their masters when some danger suddenly overtakes them. Sheep-dogs, they say, fight for their charges and hold their ground till they conquer or die, in order to keep the herdsmen unscathed.", + "[115] Is it not, then, a very scandal of scandals that in returning kindnesses a man should be worsted by a dog, the most civilized of living creatures by the most audacious of brutes?", + "But, if we cannot learn from the land animals, let us turn for a lesson in right conduct to the winged tribe that ranges the air.", + "[116] Among the storks  the old birds stay in the nests when they are unable to fly, while their children fly, I might almost say, over sea and land, gathering from every quarter provision for the needs of their parents;", + "[117] and so while they in the inactivity justified by their age continue to enjoy all abundance of luxury, the younger birds making light of the hardships sustained in their quest for food, moved by piety and the expectation that the same treatment will be meted to them by their offspring, repay the debt which they may not refuse—a debt both incurred and discharged at the proper time—namely that in which one or other of the parties is unable to maintain itself, the children in the first stage of their existence, the parents at the end of their lives. And thus without any teacher but their natural instinct they gladly give to age the nurture which fostered their youth.", + "[118] With this example before them may not human beings, who take no thought for their parents, deservedly hide their faces for shame and revile themselves for their neglect of those whose welfare should necessarily have been their sole or their primary care, and that not so much as givers as repayers of a due? For children have nothing of their own which does not come from their parents, either bestowed from their own resources or acquired by means which originate from them.", + "[119] Piety and religion are the queens among the virtues. Do they dwell within the confines of such souls as these? No, they have driven them from the realm and sent them into banishment. For parents are the servants of God for the task of begetting children, and he who dishonours the servant dishonours also the Lord.", + "[120] Some bolder spirits,  glorifying the name of parenthood, say that a father and a mother are in fact gods revealed to sight who copy the Uncreated in His work as the Framer of life. He, they say, is the God or Maker of the world, they of those only whom they have begotten, and how can reverence be rendered to the invisible God by those who show irreverence to the gods who are near at hand and seen by the eye?" + ], + [ + "[121] With these wise words on honouring parents He closes the one set of five which is more concerned with the divine. In committing to writing the second set which contains the actions prohibited by our duty to fellow-men, He begins with adultery, holding this to be the greatest of crimes.", + "[122] For in the first place it has its source in the love of pleasure which enervates the bodies of those who entertain it, relaxes the sinews of the soul and wastes away the means of subsistence, consuming like an unquenchable fire all that it touches and leaving nothing wholesome in human life.", + "[123] Secondly, it persuades the adulterer not merely to do the wrong but to teach another to share the wrong by setting up a partnership in a situation where no true partnership is possible. For when the frenzy has got the mastery, the appetites cannot possibly gain their end through one agent only, but there must necessarily be two acting in common, one taking the position of the teacher, the other of the pupil, whose aim is to put on a firm footing the vilest of sins, licentiousness and lewdness.", + "[124] We cannot even say that it is only the body of the adulteress which is corrupted, but the real truth is that her soul rather than her body is habituated to estrangement from the husband, taught as it is to feel complete aversion and hatred for him.", + "[125] And the matter would be less terrible if the hatred were shown openly, since what is conspicuous is more easily guarded against, but in actual fact it easily eludes suspicion and detection, shrouded by artful knavery and sometimes creating by deceptive wiles the opposite impression of affection.", + "[126] Indeed it makes havoc of three families: of that of the husband who suffers from the breach of faith, stripped of the promise of his marriage-vows and his hopes of legitimate offspring, and of two others, those of the adulterer and the woman, for the infection of the outrage and dishonour and disgrace of the deepest kind extends to the family of both.", + "[127] And if their connexions include a large number of persons through intermarriages and widespread associations, the wrong will travel all round and affect the whole State.", + "[128] Very painful, too, is the uncertain status of the children, for if the wife is not chaste there will be doubt and dispute as to the real paternity of the offspring. Then if the fact is undetected, the fruit of the adultery usurp the position of the legitimate and form an alien and bastard brood and will ultimately succeed to the heritage of their putative father to which they have no right.", + "[129] And the adulterer having in insolent triumph vented his passions and sown the seed of shame, his lust now sated, will leave the scene and go on his way mocking at the ignorance of the victim of his crime, who like a blind man knowing nothing of the covert intrigues of the past will be forced to cherish the children of his deadliest foe as his own flesh and blood.", + "[130] On the other hand, if the wrong becomes known, the poor children who have done no wrong will be most unfortunate, unable to be classed with either family, either the husband’s or the adulterer’s.", + "[131] Such being the disasters wrought by illicit intercourse, naturally the abominable and God-detested sin of adultery was placed first in the list of wrongdoing." + ], + [ + "[132] The second commandment is to do no murder. For nature, who created man the most civilized of animals to be gregarious and sociable, has called him to shew fellowship and a spirit of partnership by endowing him with reason, the bond which leads to harmony and reciprocity of feeling.  Let him, then, who slays another know full well that he is subverting the laws and statutes of nature so excellently enacted for the well-being of all.", + "[133] Further, let him understand that he is guilty of sacrilege, the robbery from its sanctuary of the most sacred of God’s possessions. For what votive offering is more hallowed or more worthy of reverence than a man? Gold and silver and costly stones and other substances of highest price serve as ornaments to buildings which are as lifeless as the ornaments themselves.", + "[134] But man, the best of living creatures, through that higher part of his being, namely, the soul, is most nearly akin to heaven, the purest thing in all that exists, and, as most admit, also to the Father of the world, possessing in his mind a closer likeness and copy than anything else on earth of the eternal and blessed Archetype." + ], + [ + "[135] The third commandment in the second five forbids stealing, for he who gapes after what belongs to others is the common enemy of the State, willing to rob all, but able only to filch from some, because, while his covetousness extends indefinitely, his feebler capacity cannot keep pace with it but restricted to a small compass reaches only to a few.", + "[136] So all thieves who have acquired the strength rob whole cities, careless of punishment because their high distinction seems to set them above the laws. These are oligarchically-minded persons, ambitious for despotism or domination, who perpetrate thefts on a great scale, disguising the real fact of robbery under the grand-sounding names of government and leadership.", + "[137] Let a man, then, learn from his earliest years to filch nothing by stealth that belongs to another, however small it may be, because custom in the course of time is stronger than nature, and little things if not checked grow and thrive till they attain to great dimensions." + ], + [ + "[138] Having denounced theft, he next proceeds to forbid false witness, knowing that false witnesses are guilty under many important heads, all of them of a grave kind. In the first place, they corrupt truth, the august, the treasure as sacred as anything that we possess in life, which like the sun pours light upon facts and events and allows none of them to be kept in the shade.", + "[139] Secondly, apart from the falsehood, they veil the facts as it were in night and profound darkness, take part with the offenders and against those who are wronged, by affirming that they have sure knowledge and thorough apprehension of things which they have neither seen nor heard.", + "[140] And indeed they commit a third transgression even more heinous than the first two. For when there is a lack of proofs, either verbal or written, disputants have resort to witnesses whose words are taken by the jurymen as standards in determining the verdicts they are about to give, since they are obliged to fall back on these alone if there is no other means of testing the truth. The result is that those against whom the testimony is given suffer injustice when they might have won their case, and the judges who listen to the testimony record unjust and lawless instead of just and lawful votes.", + "[141] In fact, the knavery of the action amounts to impiety, for it is the rule that jurymen must be put on their oaths and indeed oaths of the most terrific character which are broken not so much by the victims  as by the perpetrators of the deception, since the former do not err intentionally, while the latter with full knowledge set the oaths at nought.  They deliberately sin themselves and persuade those who have control of the voting to share their sin and, though they know not what they do, punish persons who deserve no chastisement. It was for these reasons, I believe, that He forbade false witness." + ], + [ + "[142] The last commandment is against covetousness or desire which he knew to be a subversive and insidious enemy. For all the passions of the soul which stir and shake it out of its proper nature and do not let it continue in sound health are hard to deal with, but desire is hardest of all. And therefore while each of the others seems to be involuntary, an extraneous visitation, an assault from outside, desire alone originates with ourselves and is voluntary.", + "[143] What is it that I mean? The presentation to the mind of something which is actually with us and considered to be good, arouses and awakes the soul when at rest and like a light flashing upon the eyes raises it to a state of great elation. This sensation of the soul is called pleasure.", + "[144] And when evil, the opposite of good, forces its way in and deals a home thrust to the soul, it at once fills it all against its will with depression and dejection. This sensation is called grief, or pain.", + "[145] When the evil thing is not yet lodged inside nor pressing hard upon us but is on the point of arriving and is making its preparation, it sends in its van trepidation and distress, messengers of evil presage, to sound the alarm. This sensation is called fear.", + "[146] But when a person conceives an idea of something good which is not present and is eager to get it, and propels his soul to the greatest distance and strains it to the greatest possible extent in his avidity to touch the desired object, he is, as it were, stretched upon a wheel, all anxiety to grasp the object but unable to reach so far and in the same plight as persons pursuing with invincible zeal, though with inferior speed, others who retreat before them.", + "[147] We also find a similar phenomenon in the senses. The eyes are often eager to obtain apprehension of some very far off object. They strain themselves and carry on bravely and indeed beyond their strength, then hit upon a void and there slip, failing to get an accurate knowledge of the object in question, and furthermore they lose strength and their power of sight is dimmed by the intensity and violence of their steady gazing.", + "[148] And again when an indistinct noise is carried from a long distance the ears are roused and pressed forward at high speed and are eager to go nearer if they could, in their longing to have the sound made clear to the hearing.", + "[149] The noise however, whose impact evidently continues to be dull, does not shew any increase of clearness which might make it knowable, and so a still greater intensity is given to the ceaseless and indescribable longing for apprehension. For desire entails the punishment of Tantalus; as he missed everything that he wished for just when he was about to touch it, so the person who is mastered by desire, ever thirsting for what is absent remains unsatisfied, fumbling around his baffled appetite.", + "[150] And just as diseases of the creeping type, if not arrested in time by the knife or cautery, course round all that unites to make the body and leave no part uninjured, so unless philosophical reasoning, like a good physician, checks the stream of desire, all life’s affairs will be necessarily distorted from what nature prescribes. For there is nothing so secreted that it escapes from passion, which when once it finds itself in security and freedom spreads like a flame and works universal destruction.", + "[151] It may perhaps be foolish to dilate at this length on facts so obvious, for what man or city does not know that they provide clear proof of their truth, not only every day but almost every hour? Consider the passion whether for money or a woman or glory or anything else that produces pleasure: are the evils which it causes small or casual?", + "[152] Is it not the cause why kinsmen become estranged and change their natural goodwill to deadly hatred, why great and populous countries are desolated by internal factions, and land and sea are filled with ever-fresh calamaties wrought by battles on sea and campaigns on land?", + "[153] For all the wars of Greeks and barbarians between themselves or against each other, so familiar to the tragic stage, are sprung from one source, desire, the desire for money or glory or pleasure. These it is that bring disaster to the human race." + ], + [ + "[154] Enough on this subject, but also we must not forget that the Ten Covenants are summaries of the special laws which are recorded in the Sacred Books and run through the whole of the legislation.", + "[155] The first summarizes the laws on God’s monarchical rule. These laws declare that there is one First Cause of the World, one Ruler and King, Who guides the chariot and steers the bark of the universe in safety, and has expelled from the purest part of all that exists, namely heaven, those mischievous forms of government, oligarchy and mob-rule, which arise among the vilest of men, produced by disorder and covetousness.", + "[156] The second sums up all the enactments made concerning the works of men’s hands. It forbids the making of images or wooden busts and idols in general produced by the baneful craftsmanship of painting and sculpture, and also the acceptance of fabulous legends about the marriages and pedigrees of deities and the numberless and very grave scandals associated with both of these.", + "[157] Under the third he includes directions as to all the cases where swearing is forbidden and as to the time, place, matters, persons, state of soul and body which justify the taking of an oath, and all pronouncements concerning those who swear truthfully or the reverse." + ], + [ + "[158] The fourth, which treats of the seventh day,  must be regarded as nothing less than a gathering under one head of the feasts and the purifications ordained for each feast, the proper lustrations and the acceptable prayers and flawless sacrifices with which the ritual was carried out.", + "[159] By the seventh I mean both the seventh which includes the most creative of numbers, six,  and that which does not include it  but takes precedence of it  and resembles the unit. Both these are employed by him in reckoning the feast-times.  The unit is taken in the case of the holy-month-day  which they announce with trumpets, and the fast-day on which abstinence from food and drink is commanded, and the day called by the Hebrews in their own tongue the Pasch on which the whole people sacrifice, every member of them, without waiting for their priests, because the law has granted to the whole nation for one special day in every year the right of priesthood and of performing the sacrifices themselves.", + "[160] Also the day on which a sheaf is brought as a thanksgiving for fertility and for the produce of the lowlands as shown in the full corn in the ear; then by reckoning seven sevens after this the fiftieth day, when it is the custom to bring loaves the nature of which is properly described by their title of “loaves of the first-products,” as they are the sample of the crops and fruits produced by civilized cultivation which God has assigned for his nourishment to man, the most civilized of living things.", + "[161] To seven he gives the chief feasts prolonged for many days, two feasts,  that is, for the two equinoxes, each lasting for seven days, the first in the spring to celebrate the ripeness of the sown crops, the second in the autumn for the ingathering of all the tree-fruits; also seven days were naturally assigned to the seven months of each equinox,  so that each month may have, as a special privilege, one festal day consecrated to cheerfulness and enjoyment of leisure.", + "[162] Other laws, too, come under the same head, admirable enactments exhorting men to gentleness and fellowship and simplicity and equality. Some of them deal with the hebdomadal year, as it is called, in which the land is ordered to be left entirely idle without any sowing or ploughing or purging or pruning of trees or any other operation of husbandry.", + "[163] For when both the lowlands and the uplands have been worked for six years to bring forth fruits and pay their annual tribute, he thought well to give them a rest to serve as a breathing-space in which they might enjoy the freedom of undirected nature.", + "[164] And there are other laws about the fiftieth year which is marked not only by the course of action just related, but also by the restoration of inheritance to the families which originally possessed them, a very necessary procedure abounding in humanity and justice." + ], + [ + "[165] In the fifth commandment on honouring parents we have a suggestion of many necessary laws drawn up to deal with the relations of old to young, rulers to subjects, benefactors to benefited, slaves to masters.", + "[166] For parents belong to the superior class of the above-mentioned pairs, that which comprises seniors, rulers, benefactors and masters, while children occupy the lower position with juniors, subjects, receivers of benefits and slaves.", + "[167] And there are many other instructions given, to the young on courtesy to the old, to the old on taking care of the young, to subjects on obeying their rulers, to rulers on promoting the welfare of their subjects, to recipients of benefits on requiting them with gratitude, to those who have given of their own initiative on not seeking to get repayment as though it were a debt, to servants on rendering an affectionate loyalty to their masters, to masters on showing the gentleness and kindness by which inequality is equalized." + ], + [ + "[168] The first set having each of them the form of a summary contains these five and no more, while the number of the special laws is considerable. In the other set the first head is that against adultery, under which come many enactments against seducers and pederasty, against dissolute living and indulgence in lawless and licentious forms of intercourse.", + "[169] The characteristics of these he has described, not to show the multiform varieties which incontinence assumes, but to bring to shame in the most open way those who live a disreputable life by pouring into their ears a flood of reproaches calculated to make them blush.", + "[170] The second head forbids murder, and under it come the laws, all of them indispensable and of great public utility, about violence, insult, outrage, wounding and mutilation.", + "[171] The third is that against stealing under which are included the decrees made against defaulting debtors, repudiations of deposits, partnerships which are not true to their name, shameless robberies and in general covetous feelings which urge men openly or secretly to appropriate the possessions of others.", + "[172] The fourth against bearing false witness embraces many prohibitions. It forbids deceit, false accusation, cooperation with evil-doers and using honesty as a screen for dishonesty,  all of which have been the subjects of appropriate laws.", + "[173] The fifth blocks that fount of injustice, desire, from which flow the most iniquitous actions, public and private, small and great, dealing with things sacred or things profane, affecting bodies and souls and what are called external things. For nothing escapes desire, and as I have said before, like a flame in the forest,  it spreads abroad and consumes and destroys everything.", + "[174] And there are many ordinances which come under this head intended for the admonition of those who are capable of reformation and the punishment of the rebellious who have made a lifelong surrender to passion." + ], + [ + "[175] This is all that need be said regarding the second five to complete our account of the ten oracles which God gave forth Himself as well befitted His holiness. For it was in accordance with His nature that the pronouncements in which the special laws were summed up should be given by Him in His own person, but the particular laws by the mouth of the most perfect of the prophets whom He selected for his merits and having filled him with the divine spirit, chose him to be the interpreter of His sacred utterances.", + "[176] Next let us pass on to give the reason why He expressed the ten words or laws in the form of simple commands or prohibitions without laying down any penalty, as is the way of legislators, against future transgressors. He was God, and it follows at once that as Lord  He was good, the cause of good only and of nothing ill.", + "[177] So then He judged that it was most in accordance with His being to issue His saving commandments free from any admixture of punishment, that men might choose the best, not involuntarily, but of deliberate purpose, not taking senseless fear but the good sense of reason for their counsellor. He therefore thought right not to couple punishment with His utterances, though He did not thereby grant immunity to evil-doers, but knew that justice His assessor, the surveyor of human affairs, in virtue of her inborn hatred of evil, will not rest, but take upon herself as her congenital task the punishment of sinners.", + "[178] For it befits the servants and lieutenants of God, that like generals in war-time they should bring vengeance to bear upon deserters who leave the ranks of justice. But it befits the Great King that the general safety of the universe should be ascribed to Him, that He should be the guardian of peace and supply richly and abundantly the good things of peace, all of them to all persons in every place and at every time. For indeed God is the Prince of Peace while His subalterns are the leaders in war." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE DECALOGO", + "§ 1. For knowledge loves to learn, etc. As stated in the footnote, the phrasing seems almost impossible. I can find no case where ἐπιστήμη bears a sense which could be coupled with φιλομαθής, or where διάνοια means an understanding which is above knowledge. The translators appear to be at a loss. Treitel has “wegen der auf den tieferen Sinn gerichteten Schriftforschung.” But how can ἐπιστήμη = “Schriftforschung”? Mangey (perhaps translating the conjecture mentioned below) has “reconditae scientiae studio et curiosae.” Yonge (probably translating Mangey) “natural love of more recondite and laborious study.” The emendations mentioned are Mangey’s διʼ ὑπονοιῶν for πρὸς διάνοιαν, and Wendland’s ἐπιστάσεως for ἐπιστήμης. If ἐπίστασις can = “intentio,” this will give some sense, though it would be better if ὑπόνοιαν is accepted for διάνοιαν (ὑπόνοια sing. is used for “allegorizing” in Spec. Leg. ii. 257).", + "§ 21. The arithmetical, etc. This seems to be very loosely expressed. ἀναλογία does not carry with it the idea of a series like our “progression,” but of an equality of ratio, and indeed it can only be properly (κυρίως) applied, as Nicomachus says, to the geometrical. It certainly cannot itself be said to exceed or be exceeded. Philo has stated it quite clearly in De Op. 108, in much the same words as are used in the translation. Possibly here also we should read ᾗ <ὁ μέσος ὅρος> ὑπερέχει, κτλ.", + "§ 30. The categories. Philo follows with little variation the two lists given by Aristotle in Topica, i. 9 and Categoriae 4 of the 10 categories. But he carries them away into a very different region from Aristotle’s logical meaning of predicates or “classification of the manners in which assertions may be made of the subject.” His reason for asserting that he has οὐσία, and his view of time and place (in Aristotle πότε and ποῦ) as the indispensables for all existence are quite foreign to Aristotle’s thought, at any rate in drawing up this list.", + "§ 39. (Text of ὅτε δὲ προστάττων, etc.) Cohn deals with this passage in Hermes, 1903, pp. 502 f., but not very conclusively. The solution he would prefer is to omit ὅτε δὲ and to correct (with one MS.) ἰδίᾳ to ἰδίᾳ δʼ, a change which he bases largely on the improbability of such an hiatus as ἰδίᾳ ὡς. I do not feel competent to estimate the value of this last argument (see remarks on Spec. Leg. i. 90, App. p. 620). The omission of ὅτε δὲ has some support from one MS. (G), which has διαλέγεται ἑνὶ ἑκάστῳ προστάττων, κτλ. Of the rest, one has ἑνί, ὅτε δὲ, the others an obvious corruption of this, ἐνίοτε δὲ. No doubt with Cohn’s changes the sentence is translatable. He, however, says that he cannot see the sense of τῶν ἐμφερομένων, which he justly remarks cannot mean, as Mangey takes it, “eorum qui adsunt.” I think the sense given in the translation, which will also fit in with the form suggested by Cohn, does not present much difficulty. In the kind of oration which Philo has in mind definite instruction as to the steps to be taken (τὰ πρακτέα) would be only part of the contents.", + "§ 54. They call air Hera. This is first suggested by Plato, Cratylus 404 c (ἀήρ being an anagram of ἥρα) and was adopted by the Stoics. See particularly Diog. Laert. vii. 147, where Hera is the name given to the divine power in virtue of its extension (διάτασις) to the air, as Athena, Poseidon, Hephaestus and Demeter represent its extension to aether, sea, fire and earth. For other references see Index to S. V. F. So also Philo, De Vit. Cont. 3, where the name is supposed to be derived παρὰ τὸ αἴρεσθαι καὶ μετεωρίζεσθαι εἰς τὸ ὕψος.", + "§ 56. Living on alternate days. Or perhaps as Philo understands it “living (and dying) alternately every day,” which is what the interpretation of the story by the hemispheres requires. So, too, in the other place where he alludes to the story, De Som. i. 150, since the antithesis there is between sleeping and waking. The only other passage where I have found this interpretation is in Sext. Emp. Adv. math. ix. 37 τὰ γὰρ δύο ἡμισφαίρια τό τε ὑπὲρ γῆς καὶ τὸ ὑπὸ γῆν Διοσκούρους οἱ σοφοὶ τῶν τότε ἀνθρώπων ἔλεγον.", + "§ 77. (Egyptian animal worship.) See Herodotus ii. 65–74. These chapters lay stress chiefly on cats (αἴλουροι) and crocodiles, but ibises and snakes are mentioned also. Juv. xv. 1–7 mentions crocodiles, ibises, apes, dogs and fishes. On these lines Mayor has collected a number of illustrations, among them Philo, Legatio 139, where he speaks very briefly in the same sense as here. Neither Herodotus nor Juvenal mentions wolves and lions, and I see no other allusion to them in Mayor’s quotations.", + "§ 88. ἐγὼ μέν γε. This is one of the small matters in which an earlier knowledge of the Palimpsest would apparently have led Cohn to alter his reading. His MSS. have μὲν, except M which has μὲν γὰρ, on the strength of which he printed μέν γε. The Palimpsest has μὲν οὖν, which he considers preferable. Unwilling or unable to judge, I have retained μέν γε with this warning.", + "§ 92. τὰ κενὰ τῶν. This emendation of μὲν αὐτῶν to κενὰ τῶν seems certain and will perhaps support my emendation of the same two words in De Mig. 164, where I have altered them to μελιττῶν.", + "§ 96. Once a month. The principal passages quoted in support of this are Herod, vi. 57, where he says that the Spartans made offerings to Apollo at every new moon and seventh day of the month, and Hes. Op. 770, where the seventh day is said to be sacred as Apollo’s birthday. Also there are inscriptions in various places where ἑβδομαῖος and ἑβδομαῖον appear as epithets of Apollo or indicating feasts held in his honour. See references in L. & S. (revised).", + "Ibid. (σελήνην or θεὸν.) Cohn writing in Hermes, 1903, p. 548, before the discovery of the Palimpsest, had declared for σελήνην. His explanation of the corruption to θεὸν is that it arises from the scribes mistaking the astronomical symbol of the moon for Θ̅Ν̅ = θεόν. (This would be convincing if this symbol were as he describes it. On my present information it is rather C, while Θ = the sun.) Prima facie it does not seem impossible that in a country where the opening of the sacred and lunar month has to be distinguished from the civil the phrase “according to the goddess” might have been in such common use that Philo might employ it without much thought or scruple. See note on Spec. Leg. iii. 171. But the discovery that the Palimpsest actually has σελήνην certainly weights the evidence strongly in favour of it.", + "§ 106. προστάττεται for πρὸς τὰ πέντε, which may be presumed from Cohn’s silence to be the reading of the Palimpsest as well as of the other MSS, is adopted by him on the grounds that ΤΤΕΤΑΙ might easily be corrupted to ΠΕΝΤΕ, and that the Armenian version gives a similar sense “ut videtur.” If this last is clearly established, the emendation may be accepted. Otherwise it is difficult to see why a word like προστάττειν, which perpetually recurs in these treatises, should be corrupted. The reading of G, ἑνοῖ (“unites”) πρὸς τὰ ἕτερα πέντε καὶ συνάπτει τῇ δευτέρᾳ, looks, as he says, like an unsuccessful attempt to emend the passage. Perhaps we might consider as an alternative προστεθέν τε, “last of the first pentad in which are the most sacred things and added to it,” i.e. “an appendage.” Philo often uses προσθήκη with a sense of inferiority, e.g. Spec. Leg. ii. 248, and it would fitly describe the relation of the fifth to the first four commandments.", + "§ 116. (Filial affection of storks.) The currency of this idea is best shewn by the existence of the verb ἀντιπελαργεῖν = “to return kindness.” Other mentions of it will be found in Aristotle, Hist. Anim. ix. 18, Aristophanes, Av. 1353 ff.; and the φρονιμώτατοι οἰωνοί of Sophocles, El. 1058, “who are careful to nourish those who gave them nurture,” are no doubt the same.", + "§ 120. Some bolder spirits. One such is Hierocles the Stoic quoted by Stobaeus (Meineke, iii. p. 96), οὓς (sc. γονεῖς) δευτέρους καὶ ἐπιγείους τινὰς θεοὺς οὐκ ἂν ἁμάρτοι τις, ἕνεκά γε τῆς ἐγγύτητος, εἰ θέμις εἰπεῖν, καὶ θεῶν ἡμῖν τιμιωτέρους. Heinemann quotes Dikaiogenes (Fr. 5 Nauck), θεὸς μέγιστος τοῖς φρονοῦσιν οἱ γονεῖς. The ordinary Stoic view is given by Diog. Laert. vii. 120, that parents, brothers and sisters are to be reverenced next to the gods.", + "§§ 142–146. This disquisition on the four passions is thoroughly Stoic in substance and much of its phraseology is found elsewhere. Thus any passion is a κίνησις ψυχῆς παρὰ φύσιν (S. V. F. iii. 389, and elsewhere). So, too, pleasure is ἔπαρσις ἄλογος (ibid. 391). A passage which closely resembles this is Cic. De Fin. ii. 13 (S. V. F. iii. 404) “(Voluptatem) Stoici … sic definiunt: sublationem animi sine ratione, opinantis se magno bono frui.” πτοία, which Philo associates with fear, is a characteristic of all four; (λέγουσι) πᾶσαν πτοίαν πάθος εἶναι καὶ πᾶν πάθος πτοίαν (ibid. 378), while ἀγωνία is a subdivision of φόβος, defined by Diog. Laert. vii. 112 as φόβος ἀδήλου πράγματος (ibid. 407). Also ἐπιθυμία is often an ὄρεξις, though none of the definitions quoted otherwise agree closely with Philo’s. I have not found any parallels to his idea that desire differs from the others in being more voluntary.", + "For a shorter definition of the four see Mos. ii. 139.", + "§ 147. (Text at end of section.) Cohn in his description of the Palimpsest has an interesting if not quite convincing theory about this. In place of ἀμαυροῦνται καὶ θροῦ the Palimpsest has in the main body of the text ὁμάδου τε καὶ θροῦ beginning the next sentence, while ἀμαυροῦνται is set in smaller writing on the margin. Cohn’s view is that ὁμάδου τε is the original text, and was corrupted in one or more MSS. to ἀμαυροῦνται, which was then set in others such as the Palimpsest as a marginal variant and finally ousted the real words. One may perhaps accept his theory about the corruption of ὁμάδου τε to ἀμαυροῦνται, which as he says is not indispensable to the construction, but his other argument that ὁμάδου τε is wanted to correspond to ὀφθαλμοί τε in the previous sentence seems questionable. “Both … and” are expressed by τε … καί, as well as by τε … τε.", + "§ 158. τὸ περὶ τῆς ἑβδομάδος. While there would be no great difficulty in this passage, where the virtues of the number are so prominent, in taking ἑβδομάς as = “the number seven,” there can be no doubt that Philo does sometimes use it for the seventh day See notes on Quis Rerum 170, where we have ἀπραξία ascribed to it, and Mos. i. 205, where οὐδὲν ἐφεῖται δρᾶν ἐν αὐτῇ, i.e. on ἱερὰ ἑβδομάς. So, too, Jos. Contra Apion. ii. 282 τῆς ἑβδομάδος ἣν ἀργοῦμεν ἡμεῖς. This use is ignored in L. & S. (revised), which indeed has expunged the entry of older editions, “The seventh day, Eccl.”", + "On the other hand, ἑβδόμη below appears to be used for ἑβδομάς, as also in Spec. Leg. ii. 40 τῆς ἐν ἀριθμοῖς ἑβδόμης, and there are other instances in earlier treatises, where clearly the number and not the seventh day is under consideration, e.g. De Op. 116, De Post. 64. I leave to experts to consider whether a confusion of the two words may have been produced by varying interpretations of ζʹ.", + "§ 159. ἱερομηνία. Except in Mos. ii. 23, where he is apparently referring to pagan use, Philo consistently uses this word to denote the first of Tishri or Feast of Trumpets (New Year’s day in the civil year). Whether this usage is in accordance with its regular meaning in classical Greek is not clear to me. The general opinion seems to be that there it indicates a period during which, as stated in the note on Mos. loc. cit., hostilities or legal proceedings are forbidden, not a particular day. See Dict. of Ant. and L. & S. (revised), where it is only given two meanings, “sacred month during which the great festivals were held and hostilities suspended,” and (in the plural) “sacrifices offered during the sacred month.” On the other hand Stephanus gives examples from Harpocration, Scholiasts, etc., which assert that it means a festal day, and that is what is suggested in Mos. loc. cit., where it is contrasted with the single day fast of the Jews.", + "A scholiast on Pind. Nem. iii. 2, who says that ἱερομηνία is an abbreviation κατὰ σύντμησιν of ἱερονουμηνία “because the beginnings of months are sacred to Apollo,” expresses, whatever his authority may be worth, the idea which had occurred to me in connexion with Spec. Leg. i. 180. I refer these points to the lexicographer. The entry in L. & S. is clearly inadequate." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "על עשרת הדברות", + "enTitle": "On the Decalogue", + "key": "On the Decalogue", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Decalogue/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On the Decalogue/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..560a674a6b92decb5e850dec3e7784fd08e3d503 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Decalogue/English/merged.json @@ -0,0 +1,322 @@ +{ + "title": "On the Decalogue", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_the_Decalogue", + "text": { + "Introduction": [ + "THE DECALOGUE (DE DECALOGO)
INTRODUCTION TO DE DECALOGO", + "The first part of this treatise deals with some questions raised by the law-giving on Sinai. First, why was it given in the desert? Four reasons are suggested: (a) because of the vanity and idolatry rampant in cities (2–9), (b) because solitude promotes repentance (10–13), (c) because it was well that laws needed for civic life should begin before the era of that life began (14), (d) that the divine origin of the laws should be attested by the miraculous supply of food in the barren wilderness (15–17). Secondly, observing that the Commandments given by God Himself were ten, we ask why that number, and the answer is given by a disquisition on its perfection as a number (18–31). Thirdly, what was the nature of the voice which announced the commandments?—not God’s, for He is not a man, but an invisible kind of speech created for the occasion (32–35). Fourthly, why was the singular number “thou” used? (a) Because it emphasizes the value of the individual soul (36–38), (b) the personal appeal better secures obedience (39), (c) it is a lesson to the great not to despise the humblest (40–44). This part concludes with some words on the grandeur of the scene, particularly the fire from which the voice issued (45–49).", + "Coming to the Commandments themselves, after noting that they divide into two sets of five (50–51), we pass to the First. Polytheism is denounced, particularly as taking the form of worship given to the elements or heavenly bodies (52–65). Worse than this is the worship of lifeless images forbidden by the Second Commandment. Its absurdity is exposed (66–76) and with it the worse absurdity of Egyptian animal-worship (77–81). The Third Commandment is taken as forbidding principally perjury (82–91), but also reckless swearing (92–95). The Fourth teaches us to set apart a time for philosophy as opposed to practical life (96–101), and reasons are given for the sanctity of seven and the seventh day in particular (102–105). The Fifth stands on the border-line, because parenthood assimilates man to God and to dishonour parents is to dishonour God (106–111). Children owe all to their parents, and in the duty of repaying kindness they may take a lesson from the lower animals (112–120).", + "The second set of five opens with the prohibition of Adultery (121). Adultery is denounced as (a) voluptuous (122), (b) involving the sin of another (123–124), (c) destructive of family ties (125–127), (d) cruel to the children (128–131). The second of the set forbids murder as both unnatural and sacrilegious, since man is the most sacred of God’s possessions (132–134). Stealing is forbidden by the third, because theft on the smallest scale may develop into wholesale robbery and usurpation (135–137). The fourth forbids false witness, as opposed in itself to truth and justice, and also in law-courts causing judges to give wrong verdicts and thus break their own oaths (138–141). The last Commandment against “desire” gives Philo an opportunity of discoursing in Stoical terms on the four passions, pleasure, grief, fear, desire, of which the last is the deadliest (142–153).", + "Sections 154–175 are really a rough synopsis of Books II., III., and IV. 1–131, shewing the nature of the particular laws which will be placed under each commandment. And the concluding sections 176–178 justify the absence of any penalties attached to the commandments on the grounds that God who is the cause of good leaves the punishment for transgression to his subordinates." + ], + "": [ + [ + "[1] Having related in the preceding treatises the lives of those whom Moses judged to be men of wisdom, who are set before us in the Sacred Books as founders of our nation and in themselves unwritten laws,  I shall now proceed in due course to give full descriptions of the written laws. And if some allegorical interpretation should appear to underlie them, I shall not fail to state it.  For knowledge loves to learn and advance to full understanding  and its way is to seek the hidden meaning rather than the obvious.", + "[2] To the question why he promulgated his laws in the depths of the desert instead of in cities we may answer in the first place that most cities are full of countless evils, both acts of impiety towards God and wrongdoing between man and man.", + "[3] For everything is debased, the genuine overpowered by the spurious, the true by the specious, which is intrinsically false but creates impressions whose plausibility serves but to delude.", + "[4] So too in cities there arises that most insidious of foes, Pride,  admired and worshipped by some who add dignity to vain ideas  by means of gold crowns and purple robes and a great establishment of servants and cars, on which these so-called blissful and happy people ride aloft, drawn sometimes by mules and horses, sometimes by men, who bear the heavy burden on their shoulders, yet suffer in soul rather than in body under the weight of extravagant arrogance." + ], + [ + "Pride is also the creator of many other evils,", + "[5] boastfulness, haughtiness, inequality, and these are the sources of wars, both civil and foreign, suffering no place to remain in peace whether public or private, whether on sea or on land.", + "[6] Yet why dwell on offences between man and man? Pride also brings divine things into utter contempt, even though they are supposed to receive the highest honours. But what honour can there be if truth be not there as well, truth honourable both in name and function, just as falsehood is naturally dishonourable?", + "[7] This contempt for things divine is manifest to those of keener vision. For men have employed sculpture and painting to fashion innumerable forms which they have enclosed in shrines and temples and after building altars have assigned celestial and divine honours to idols of stone and wood and suchlike images, all of them lifeless things.", + "[8] Such persons are happily compared in the sacred Scriptures to the children of a harlot ; for as they in their ignorance of their one natural father ascribe their paternity to all their mother’s lovers, so too throughout the cities those who do not know the true, the really existent God have deified hosts of others who are falsely so called. Then as some honour one,", + "[9] some another god, diversity of opinion as to which was best waxed strong and engendered disputes in every other matter also. This was the primary consideration which made him prefer to legislate away from cities.", + "[10] He had also a second object in mind. He who is about to receive the holy laws must first cleanse his soul and purge away the deep-set stains which it has contracted through contact with the motley promiscuous horde of men in cities.", + "[11] And to this he cannot attain except by dwelling apart, nor that at once, but only long afterwards, and not till the marks which his old transgressions have imprinted on him have gradually grown faint,", + "[12] melted away and disappeared. In this way too good physicians preserve their sick folk: they think it unadvisable to give them food or drink until they have removed the causes of their maladies. While these still remain, nourishment is useless, indeed harmful, and acts as fuel to the distemper." + ], + [ + "[13] Naturally therefore he first led them away from the highly mischievous associations of cities into the desert, to clear the sins out of their souls, and then began to set the nourishment before their minds—and what should this nourishment be but laws and words of God?", + "[14] He had a third reason as follows: just as men when setting out on a long voyage do not begin to provide sails and rudders and tillers when they have embarked and left the harbour, but equip themselves with enough of the gear needed for the voyage while they are still staying on shore, so Moses did not think it good that they should just take their portions and settle in cities and then go in quest of laws to regulate their civic life, but rather should first provide themselves with the rules for that life and gain practice in all that would surely enable the communities to steer their course in safety, and then settle down to follow from the first the principles of justice lying ready for their use, in harmony and fellowship of spirit and rendering to every man his due." + ], + [ + "[15] Some too give a fourth reason which is not out of keeping with the truth but agrees very closely with it. As it was necessary to establish a belief in their minds that the laws were not the inventions of a man but quite clearly the oracles of God, he led the nation a great distance away from cities into the depths of a desert, barren not only of cultivated fruits but also of water fit for drinking,", + "[16] in order that, if after lacking the necessaries of life and expecting to perish from hunger and thirst they suddenly found abundance of sustenance self-produced—when heaven rained the food called manna and the shower of quails from the air to add relish to their food—when the bitter water grew sweet and fit for drinking and springs gushed out of the steep  rock—they should no longer wonder whether the laws were actually the pronouncements of God, since they had been given the clearest evidence of the truth in the supplies which they had so unexpectedly received in their destitution.", + "[17] For He who gave abundance of the means of life also bestowed the wherewithal of a good life; for mere life they needed food and drink which they found without making provision; for the good life they needed laws and ordinances which would bring improvement to their souls." + ], + [ + "[18] These are the reasons suggested to answer the question under discussion: they are but probable surmises; the true reasons are know to God alone. Having said what was fitting on this subject, I will proceed to describe the laws themselves in order, with this necessary statement by way of introduction, that some of them God judged fit to deliver in His own person alone without employing any other, and some through His prophet Moses whom He chose as of all men the best suited to be the revealer of verities.", + "[19] Now we find that those which He gave in His own person and by His own mouth alone include both laws and heads summarizing the particular laws, but those in which He spoke through the prophet all belong to the former class." + ], + [ + "[20] I will deal with both to the best of my ability, taking those which are rather of the nature of summaries first.", + "Here our admiration is at once aroused by their number, which is neither more nor less than is the supremely perfect,  Ten. Ten contains all different kinds of numbers,  even as 2, odd as 3, and even-odd as 6, and all ratios, whether of a number to its multiples or fractional, when a number is either increased or diminished by some part of itself.  So too it contains all the analogies or progressions,", + "[21] the arithmetical where each term in the series is greater than the one below and less than the one above by the same amount,  as for example 1 2 3; the geometrical where the ratio of the second to the first term is the same as that of the third to the second, as with 1 2 4, and this is seen whether the ratio is double or treble or any multiple, or again fractional as 3 to 2, 4 to 3, and the like; once more the harmonic in which the middle term exceeds and is exceeded by the extremes on either side by the same fraction, as is the case with 3, 4, 6. ", + "[22] Ten also contains the properties observed in triangles, quadrilaterals and other polygons, and also those of the concords, the fourth, fifth, octave and double octave intervals, where the ratios are respectively 1⅓, i.e. 4: 3, 1½, i.e. 3: 2, doubled, i.e. 2:1, fourfold, i.e. 8:2.", + "[23] Consequently it seems to me that those who first gave names to things did reasonably, wise men that they were, in giving it the name of decad, as being the dechad, or receiver, because it receives and has made room for every kind of number and numerical ratio and progressions and also concords and harmonies." + ], + [ + "[24] But indeed apart from what has been said, the decad may reasonably be admired because it embraces Nature as seen both with and without extension in space. Nature exists without extension nowhere except in the point; with extension in three forms, line, surface, solid. For space as limited by two points is a line,", + "[25] but, where there are two dimensions, we have a surface, as the line has expanded into breadth; where there are three, we have a solid, as length and breadth have acquired depth, and here Nature comes to a halt, for she has not produced more than three dimensions.", + "[26] All these have numbers for their archetypes, 1 for the non-extended point, 2 for the line, 3 for the surface, 4 for the solid, and these one, two, three, four added together make the ten which gives a glimpse of other beauties also to those who have eyes to see.", + "[27] For we may say that the infinite series of numbers is measured by ten, because its constituent terms are the four, 1, 2, 3, 4, and the same terms produce the hundred out of the tens, since 10, 20, 30, 40 make a hundred, and similarly the thousand is produced out of the hundreds and the ten thousand or myriad out of the thousands, and these, the unit, the ten, the hundred and the thousand are the four starting-points from each of which springs a ten.  And again,", + "[28] this same ten, apart from what has already been said, reveals other differences in numbers; the order of prime numbers divisible by the unit alone having for its pattern three, five, seven: the square, that is four, the cube, eight, the products respectively of two and three equal numbers, and the perfect number six equal to the sum  of its factors 3, 2 and 1." + ], + [ + "[29] But why enumerate the virtues of Ten, which are infinite in number, and thus treat perfunctorily a task of supreme greatness which by itself is found to be an all-sufficing subject for students of mathematics?", + "But while we must leave unnoticed the rest, there is one which may without impropriety be mentioned as a sample.", + "[30] Those who study the doctrines of philosophy say that the categories  in nature, as they are called, are ten only, substance, quality, quantity, relation, activity, passivity, state, position and the indispensables for all existence, time and place.", + "[31] There is nothing which does not participate in these categories. I have substance, for I have borrowed what is all-sufficient to make me what I am from each of the elements out of which this world was framed, earth, water, air and fire. I have quality in so far as I am a man, and quantity as being of a certain size. I become relative when anyone is on my right hand or my left, I am active when I rub or shave  anything, or passive when I am rubbed or shaved. I am in a particular state when I wear clothing or arms and in a particular position when I sit quietly or am lying down, and I am necessarily both in place and time since none of the above conditions can exist without these two." + ], + [ + "[32] These points have been sufficiently discussed and may now be left. We must proceed to carry on the discussion to embrace what follows next. The ten words or oracles, in reality laws or statutes, were delivered by the Father of All when the nation, men and women alike, were assembled together. Did He do so by His own utterance in the form of a voice? Surely not: may no such thought ever enter our minds, for God is not as a man needing mouth and tongue and windpipe.", + "[33] I should suppose that God wrought on this occasion a miracle of a truly holy kind by bidding an invisible sound to be created in the air more marvellous than all instruments and fitted with perfect harmonies, not soulless, nor yet composed of body and soul like a living creature, but a rational soul full of clearness and distinctness, which giving shape and tension to the air and changing it to flaming fire, sounded forth like the breath through a trumpet an articulate voice so loud that it appeared to be equally audible to the farthest as well as the nearest.", + "[34] For it is the nature of men’s voices if carried to a great distance to grow faint so that persons afar off have but an indistinct impression which gradually fades away with each lengthening of the extension, since the organism which produces them also is subject to decay. ", + "[35] But the new miraculous voice was set in action and kept in flame by the power of God which breathed upon it and spread it abroad on every side and made it more illuminating in its ending than in its beginning by creating in the souls of each and all another kind of hearing far superior to the hearing of the ears. For that is but a sluggish sense, inactive until aroused by the impact of the air, but the hearing of the mind possessed by God makes the first advance and goes out to meet the spoken words with the keenest rapidity." + ], + [ + "[36] So much for the divine voice. But we may properly ask why, when all these many thousands were collected in one spot, He thought good in proclaiming His ten oracles to address each not as to several persons but as to one, Thou shalt not commit adultery, Thou shalt not kill, Thou shalt not steal, and so too with the rest.", + "[37] One answer which must be given is that He wishes to teach the readers of the sacred scriptures a most excellent lesson, namely that each single person, when he is law-abiding and obedient to God, is equal in worth to a whole nation, even the most populous, or rather to all nations, and if we may go still farther, even to the whole world.", + "[38] And therefore elsewhere, when He praises a certain just man, He says, I am thy God,  though He was also the God of the world. And thus we see that all the rank and file who are posted in the same line and give a like satisfaction to their commander, have an equal share of approbation and honour.", + "[39] A second reason is that a speaker who harangues a multitude in general does not necessarily talk to any one person, whereas if he addresses his commands or prohibitions as though to each individual separately, the practical instructions given in the course of his speech are at once held to apply to the whole body in common also.  If the exhortations are received as a personal message, the hearer is more ready to obey, but if collectively with others, he is deaf to them, since he takes the multitude as a cover for disobedience.", + "[40] A third reason is that He wills that no king or despot swollen with arrogance and contempt should despise an insignificant private person but should study in the school of the divine laws and abate his supercilious airs, and through the reasonableness or rather the assured truth of their arguments unlearn his self-conceit.", + "[41] For if the Uncreated, the Incorruptible, the Eternal, Who needs nothing and is the maker of all, the Benefactor and King of kings and God of gods could not brook to despise even the humblest, but deigned to banquet him on holy oracles and statutes, as though he should be the sole guest, as though for him alone the feast was prepared to give good cheer to a soul instructed in the holy secrets and accepted for admission to the greatest mysteries, what right have I, the mortal, to bear myself proud-necked, puffed-up and loud-voiced, towards my fellows, who, though their fortunes be unequal, have equal rights of kinship because they can claim to be children of the one common mother of mankind, nature?", + "[42] So then, though I be invested with the sovereignty of earth and sea, I will make myself affable and easy of access to the poorest, to the meanest, to the lonely who have none close at hand to help them, to orphans who have lost both parents, to wives on whom widowhood has fallen, to old men either childless from the first or bereaved by the early death of those whom they begot.", + "[43] For as I am a man, I shall not deem it right to adopt the lofty grandeur of the pompous stage, but make nature my home and not overstep her limits. I will inure my mind to have the feelings of a human being, not only because the lot both of the prosperous and the unfortunate may change to the reverse we know not when, but also because it is right that even if good fortune remains securely established, a man should not forget what he is. Such was the reason, as it seems to me, why he willed to word the series of his oracles in the singular form, and delivers them as though to one alone." + ], + [ + "[44] It was natural that the place should be the scene of all that was wonderful, claps of thunder louder than the ears could hold, flashes of lightning of surpassing brightness, the sound of an invisible trumpet reaching to the greatest distance, the descent of a cloud which like a pillar stood with its foot planted on the earth, while the rest of its body extended to the height of the upper air, the rush of heaven-sent fire which shrouded all around in dense smoke. For when the power of God arrives, needs must be that no part of the world should remain inactive, but all move together to do Him service.", + "[45] Near by stood the people. They had kept pure from intercourse with women and abstained from all pleasures save those which are necessary for the sustenance of life. They had cleansed themselves with ablutions and lustrations for three days past, and moreover had washed their clothes. So in the whitest of raiment they stood on tiptoe with ears pricked up in obedience to the warning of Moses to prepare themselves for a congregation which he knew would be held from the oracular advice he received when he was summoned up by himself.", + "[46] Then from the midst of the fire that streamed from heaven there sounded forth to their utter amazement a voice, for the flame became articulate speech in the language familiar to the audience, and so clearly and distinctly were the words formed by it that they seemed to see rather than hear them.", + "[47] What I say is vouched for by the law in which it is written, “All the people saw the voice,”  a phrase fraught with much meaning, for it is the case that the voice of men is audible, but the voice of God truly visible. Why so? Because whatever God says is not words but deeds, which are judged by the eyes rather than the ears.", + "[48] Admirable too, and worthy of the Godhead, is the saying that the voice proceeded from the fire, for the oracles of God have been refined and assayed as gold is by fire.", + "[49] And it conveys too, symbolically, some such meaning as this: since it is the nature of fire both to give light and to burn, those who resolve to be obedient to the divine utterances will live for ever as in unclouded light with the laws themselves as stars illuminating their souls, while all who are rebellious will continue to be burnt, aye and burnt to ashes, by their inward lusts, which like a flame will ravage the whole life of those in whom they dwell." + ], + [ + "[50] Such are the points which required a preliminary treatment. We must now turn to the oracles themselves and examine all the different matters with which they deal. We find that He divided the ten into two sets of five which He engraved on two tables, and the first five obtained the first place, while the other was awarded the second. Both are excellent and profitable for life; both open out broad highroads leading at the end to a single goal, roads along which a soul which ever desires the best can travel without stumbling.", + "[51] The superior set of five treats of the following matters: the monarchical principle by which the world is governed: idols of stone and wood and images in general made by human hands: the sin of taking the name of God in vain: the reverent observance of the sacred seventh day as befits its holiness: the duty of honouring parents, each separately and both in common. Thus one set of enactments begins with God the Father and Maker of all, and ends with parents who copy His nature by begetting particular persons. The other set of five contains all the prohibitions, namely adultery, murder, theft, false witness, covetousness or lust.", + "[52] We must examine with all care each of the pronouncements, giving perfunctory treatment to none. The transcendent source of all that exists is God, as piety is the source of the virtues, and it is very necessary that these two should be first discussed.", + "A great delusion has taken hold of the larger part of mankind in regard to a fact which properly should be established beyond all question in every mind to the exclusion of, or at least above, all others.", + "[53] For some have deified the four elements, earth, water, air and fire, others the sun, moon, planets  and fixed stars, others again the heaven by itself, others the whole world. But the highest and the most august, the Begetter, the Ruler of the great World-city, the Commander-in-Chief of the invincible host, the Pilot who ever steers all things in safety, Him they have hidden from sight by the misleading titles assigned to the objects of worship mentioned above.", + "[54] Different people give them different names: some call the earth Korē or Demeter or Pluto, and the sea Poseidon, and invent marine deities subordinate to him and great companies of attendants, male and female. They call air Hera  and fire Hephaestus, the sun Apollo, the moon Artemis, the morning-star Aphrodite and the glitterer  Hermes,", + "[55] and each of the other stars have names handed down by the myth-makers, who have put together fables skilfully contrived to deceive the hearers and thus won a reputation for accomplishment in name-giving.", + "[56] So too in accordance with the theory by which they divided the heaven into two hemispheres, one above the earth and one below it, they called them the Dioscuri and invented a further miraculous story of their living on alternate days. ", + "[57] For indeed as heaven is always revolving ceaselessly and continuously round and round, each hemisphere must necessarily alternately change its position day by day and become upper or lower as it appears, though in reality there is no upper or lower in a spherical figure, and it is merely in relation to our own position that we are accustomed to speak of what is above our heads as upper and the opposite to this as lower.", + "[58] Now to one who is determined to follow a genuine philosophy and make a pure and guileless piety his own, Moses gives this truly admirable and religious command that he should not suppose any of the parts of the universe to be the omnipotent God. For the world has become what it is, and its becoming is the beginning of its destruction, even though by the providence of God it be made immortal, and there was a time when it was not. But to speak of God as “not being” at some former time, or having “become” at some particular time and not existing for all eternity is profanity." + ], + [ + "[59] But there are some whose views are affected with such folly that they not only regard the said objects as gods but each of them severally as the greatest and primal God. Incapacity for instruction or indifference to learning prevents them from knowing the truly Existent because they suppose that there is no invisible and conceptual cause outside what the senses perceive, though the clearest possible proof lies ready at their hand.", + "[60] For while it is with the soul that they live and plan and carry out all the affairs of human life, they can never see the soul with the eyes of the body, though every feeling of ambition might well have been aroused in the hope of seeing that most august of all sacred objects, the natural stepping-stone to the conception of the Uncreated and Eternal, the invisible Charioteer who guides in safety the whole universe.", + "[61] So just as anyone who rendered to the subordinate satraps the honours due to the Great King would have seemed to reach the height not only of unwisdom but of foolhardiness, by bestowing on servants what belonged to their master, in the same way anyone who pays the same tribute to the creatures as to their Maker may be assured that he is the most senseless and unjust of men in that he gives equal measure to those who are not equal, though he does not thereby honour the meaner many but deposes the one superior.", + "[62] And there are some who in a further excess of impiety do not even give this equal payment, but bestow on those others all that can tend to honour, while to Him they refuse even the commonest of all tributes, that of remembering Him. Whom duty bids them remember, if nothing more,  Him they forget, a forgetfulness deliberately practised to their lasting misery.", + "[63] Some again, seized with a loud-mouthed frenzy, publish abroad samples of their deep-seated impiety and attempt to blaspheme the Godhead, and when they whet the edge of their evil-speaking tongue they do so in the wish to grieve the pious who feel at once the inroad of a sorrow indescribable and inconsolable, which passing through the ears wastes as with fire the whole soul. For this is the battery of the unholy, and is in itself enough to curb the mouths of the devout who hold that silence is best for the time being to avoid giving provocation." + ], + [ + "[64] Let us then reject all such imposture and refrain from worshipping those who by nature are our brothers,  even though they have been given a substance purer and more immortal than ours, for created things, in so far as they are created, are brothers, since they have all one Father, the Maker of the universe. Let us instead in mind and speech and every faculty gird ourselves up with vigour and activity to do the service of the Uncreated, the Eternal, the Cause of all, not submitting nor abasing ourselves to do the pleasure of the many who work the destruction even of those who might be saved.", + "[65] Let us, then, engrave deep in our hearts this as the first and most sacred of commandments, to acknowledge and honour one God Who is above all, and let the idea that gods are many never even reach the ears of the man whose rule of life is to seek for truth in purity and guilelessness.", + "[66] But while all who give worship and service to sun and moon and the whole heaven and universe or their chief parts as gods most undoubtedly err by magnifying the subjects above the ruler, their offence is less than that of the others who have given shape to stocks and stones and silver and gold and similar materials each according to their fancy and then filled the habitable world with images and wooden figures and the other works of human hands fashioned by the craftsmanship of painting and sculpture, arts which have wrought great mischief in the life of mankind.", + "[67] For these idolaters cut away the most excellent support of the soul, the rightful conception of the Ever-living God. Like boats without ballast they are for ever tossed and carried about hither and thither, never able to come to harbour or to rest securely in the roadstead of truth, blind to the one thing worthy of contemplation, which alone demands keen-sighted vision.", + "[68] To my mind they live a more miserable life than those who have lost the sight of the body, for those have been disabled through no wish of their own but either through suffering from some grievous disease of the eyes or through the malice of their enemies, but these others have of deliberate purpose not only dimmed but without scruple cast away entirely the eye of the soul.", + "[69] And therefore pity for their misfortune waits upon the former, punishment for their depravity quite justly on the latter. In their general ignorance they have failed to perceive even that most obvious truth which even “a witless infant knows,”  that the craftsman is superior to the product of his craft both in time, since he is older than what he makes and in a sense its father, and in value, since the efficient element is held in higher esteem than the passive effect.", + "[70] And while if they were consistent in their sin, they should have deified the sculptors and painters themselves and given them honours on a magnificent scale, they leave them in obscurity and bestow no favour on them, while they regard as gods the figures and pictures made by their workmanship.", + "[71] The artists have often grown old in poverty and disesteem, and mishap after mishap has accompanied them to the grave, while the works of their art are glorified by the addition of purple and gold and silver and the other costly embellishments which wealth supplies, and are served not merely by ordinary freemen but by men of high birth and great bodily comeliness. For the birth of priests is made a matter for the most careful scrutiny to see whether it is unexceptionable, and the several parts which unite to form the body whether they make a perfect whole.", + "[72] Horrible as all this is, we have not reached the true horror. The worst is still to come. We have known some of the image-makers offer prayers and sacrifices to their own creations though they would have done much better to worship each of their two hands, or if they were disinclined for that because they shrank from appearing egotistical, to pay their homage to the hammers and anvils and pencils and pincers and the other tools by which their materials were shaped." + ], + [ + "[73] Surely to persons so demented we might well say boldly, “Good sirs, the best of prayers and the goal of happiness is to become like God.", + "[74] Pray you therefore that you may be made like your images and thus enjoy supreme happiness with eyes that see not, ears that hear not, nostrils which neither breathe nor smell, mouths that never taste nor speak, hands that neither give nor take nor do anything at all, feet that walk not, with no activity in any parts of your bodies,  but kept under watch and ward in your temple-prison day and night, ever drinking in the smoke of the victims.", + "[75] For this is the one good which you imagine your idols to enjoy.” As a matter of fact I expect that such advice would be received with indignation as savouring of imprecations rather than of prayers and would call forth abusive repudiations and retorts, and this would be the strongest proof of the wide extent of impiety shown by men who acknowledge gods of such a nature that they would abominate the idea of resembling them." + ], + [ + "[76] Let no one, then, who has a soul worship a soulless thing, for it is utterly preposterous that the works of nature  should turn aside to do service to what human hands have wrought.", + "But the Egyptians are rightly charged not only on the count to which every country is liable, but also on another peculiar to themselves. For in addition to wooden and other images, they have advanced to divine honours irrational animals,  bulls and rams and goats, and invented for each some fabulous legend of wonder.", + "[77] And with these perhaps there might be some reason, for they are thoroughly domesticated and useful for our livelihood. The ox is a plougher and opens up furrows at seed-time and again is a very capable thresher when the corn has to be purged; the ram provides the best possible shelter, namely, clothing, for if our bodies were naked they would easily perish, either through heat or through intense cold, in the first case under the scorching of the sun, in the latter through the refrigeration caused by the air.", + "[78] But actually the Egyptians have gone to a further excess and chosen the fiercest and most savage of wild animals, lions and crocodiles and among reptiles the venomous asp, all of which they dignify with temples, sacred precincts, sacrifices, assemblies, processions and the like. For after ransacking the two elements given by God to man for his use, earth and water, to find their fiercest occupants, they found on land no creature more savage than the lion nor in water than the crocodile and these they reverence and honour.", + "[79] Many other animals too they have deified, dogs, cats, wolves and among the birds, ibises and hawks; fishes too, either their whole bodies or particular parts. What could be more ridiculous than all this?", + "[80] Indeed strangers on their first arrival in Egypt before the vanity of the land has gained a lodgement in their minds are like to die with laughing at it, while anyone who knows the flavour of right instruction, horrified at this veneration of things so much the reverse of venerable, pities those who render it and regards them with good reason as more miserable than the creatures they honour, as men with souls transformed into the nature of those creatures, so that as they pass before him, they seem beasts in human shape.", + "[81] So then He gave no place in His sacred code of laws to all such setting up of other gods, and called upon men to honour Him that truly is, not because He needed that honour should be paid to Him, for He that is all-sufficient to Himself needs nothing else, but because He wished to lead the human race, wandering in pathless wilds, to the road from which none can stray, so that following nature they might win the best of goals, knowledge of Him that truly IS, Who is the primal and most perfect good, from Whom as from a fountain is showered the water of each particular good upon the world and them that dwell therein." + ], + [ + "[82] We have now discussed as fully as possible the second commandment. Let us proceed to examine carefully the next in order, not to take God’s name in vain. Now the reason for the position of this commandment in the list will be understood by those who have clear-sighted minds, for the name always stands second to the thing which it represents as the shadow which follows the body.", + "[83] So after speaking first about the existence of the Ever-existent and the honour due to Him as such, He follows it at once in orderly sequence by giving a commandment on the proper use of His title, for the errors of men in this part of their duty are manifold and multiform.", + "[84]To swear not at all is the best course and most profitable to life, well suited to a rational nature which has been taught to speak the truth so well on each occasion that its words are regarded as oaths; to swear truly is only, as people say, a “second-best voyage,”  for the mere fact of his swearing casts suspicion on the trustworthiness of the man.", + "[85] Let him, then, lag and linger in the hope that by repeated postponement he may avoid the oath altogether.", + "But, if necessity be too strong for him, he must consider in no careless fashion all that an oath involves, for that is no small thing, though custom makes light of it.", + "[86] For an oath is an appeal to God as a witness on matters in dispute, and to call Him as witness to a lie is the height of profanity. Be pleased, I beg you, to take a look with the aid of your reason into the mind of the intending perjurer. You will see there a mind not at peace but full of uproar and confusion, labouring under accusation, suffering all manner of insult and reviling.", + "[87] For every soul has for its birth-fellow and house-mate a monitor  whose way is to admit nothing that calls for censure, whose nature is ever to hate evil and love virtue, who is its accuser and its judge in one. If he be once roused as accuser he censures, accuses and puts the soul to shame, and again as judge, he instructs, admonishes and exhorts it to change its ways. And if he has the strength to persuade it, he rejoices and makes peace. But if he cannot, he makes war to the bitter end, never leaving it alone by day or night, but plying it with stabs and deadly wounds until he breaks the thread of its miserable and ill-starred life." + ], + [ + "[88] How now! I would say to the perjurer, will you dare to accost any of your acquaintance and say, “Come, sir, and testify for me that you have seen and heard and been in touch throughout with things which you did not see nor hear.” My own belief is that you would not, for it would be the act of a hopeless lunatic.", + "[89] If you are sober and to all appearance in your right mind, how could you have the face to say to your friend, “For the sake of our comradeship, work iniquity, transgress the law, join me in impiety”? Clearly if he hears such words, he will turn his back upon his supposed comradeship, and reproaching himself that there should ever have been the tie of friendship between him and such a person, rush away from him as from a savage and maddened beast.", + "[90] Can it be, then, that on a matter on which you would not dare to cite even a friend you do not blush to call God to witness, God the Father and Ruler of the world? Do you do so with the knowledge that He sees and hears all things or in ignorance of this? If in ignorance,", + "[91] you are an atheist, and atheism is the source of all iniquities, and in addition to your atheism you cut the ground from under the oath, since in swearing by God you attribute a care for human affairs to one who in your view has no regard for them. But if you are convinced of His providence as a certainty, there is no further height of impiety which remains for you to reach when you say to God, if not with your mouth and tongue, at any rate with your conscience, “Witness to a falsehood for me, share my evil-doing and my knavery. The one hope I have of maintaining my good name with men is that Thou shouldest disguise the truth. Be wicked for the sake of another, the superior for the sake of the inferior, the Divine, the best of all, for a man, and a bad man to boot.”" + ], + [ + "[92] There are some who without even any gain in prospect have an evil habit of swearing incessantly and thoughtlessly about ordinary matters where there is nothing at all in dispute, filling up the gaps in their talk with oaths, forgetting that it were better to submit to have their words cut short or rather to be silenced altogether, for from much swearing springs false swearing and impiety.", + "[93] Therefore one who is about to take an oath should have made a careful and most punctilious examination, first of the matter in question, whether it is of sufficient importance, whether it has actually happened, and whether he has a sound apprehension of the facts; secondly, of himself, whether his soul is pure from lawlessness, his body from pollution, his tongue from evil-speaking, for it would be sacrilege to employ the mouth by which one pronounces the holiest of all names, to utter any words of shame.", + "[94] And let him seek for a suitable time and place. For I know full well that there are persons who, in profane and impure places where it would not be fitting to mention either a father or mother or even any good-living elder outside his family, swear at length and make whole speeches consisting of a string of oaths and thus, by their misuse of the many forms of the divine name in places where they ought not to do so, show their impiety.", + "[95] Anyone who treats what I have said with contempt may rest assured, first, that he is polluted and unclean, secondly, that the heaviest punishments are waiting to fall upon him. For justice, who surveys human affairs, is inflexible and implacable towards such grave misdeeds, and when she thinks well to refrain from immediate chastisement, be sure that she does but put out her penalties to loan at high interest, only to exact them when the time comes to the common benefit of all." + ], + [ + "[96] The fourth commandment deals with the sacred seventh day, that it should be observed in a reverent and religious manner. While some states celebrate this day as a feast once a month,  reckoning it from the commencement as shown by the moon, the Jewish nation never ceases to do so at continuous intervals with six days between each.", + "[97] There is an account recorded in the story of the Creation containing a cogent reason for this: we are told that the world was made in six days and that on the seventh God ceased from His works and began to contemplate what had been so well created,", + "[98] and therefore He bade those who should live as citizens under this world-order follow God in this as in other matters. So He commanded that they should apply themselves to work for six days but rest on the seventh and turn to the study of wisdom, and that while they thus had leisure for the contemplation of the truths of nature they should also consider whether any offence against purity had been committed in the preceding days, and exact from themselves in the council-chamber of the soul, with the laws as their fellow-assessors and fellow-examiners, a strict account of what they had said or done in order to correct what had been neglected and to take precaution against repetition of any sin.", + "[99] But while God once for all made a final use of six days for the completion of the world and had no further need of time-periods, every man being a partaker of mortal nature and needing a vast multitude of things to supply the necessaries of life ought never to the end of his life to slacken in providing what he requires, but should rest on the sacred seventh days.", + "[100] Have we not here a most admirable injunction full of power to urge us to every virtue and piety most of all? “Always follow God,” it says, “find in that single six-day period in which, all-sufficient for His purpose, He created the world, a pattern of the time set apart to thee for activity. Find, too, in the seventh day the pattern of thy duty to study wisdom, that day in which we are told that He surveyed what He had wrought, and so learn to meditate thyself on the lessons of nature and all that in thy own life makes for happiness.”", + "[101] Let us not then neglect this great archetype of the two best lives, the practical and the contemplative, but with that pattern ever before our eyes engrave in our hearts the clear image and stamp of them both, so making mortal nature, as far as may be, like the immortal by saying and doing what we ought. But in what sense the world is said to have been created by God in six days when no time-period of any kind was needed by Him for his work has been explained elsewhere in our allegorical expositions. " + ], + [ + "[102] As for the number seven, the precedence awarded to it among all that exists is explained by the students of mathematics, who have investigated it with the utmost care and consideration. It is the virgin  among the numbers, the essentially motherless, the closest bound to the initial Unit, the “idea”  of the planets, just as the unit is of the sphere of the fixed stars, for from the Unit and Seven springs the incorporeal heaven which is the pattern of the visible. ", + "[103] Now the substance from which the heaven has been framed is partly undivided and partly divided. To the undivided belongs the primal, highest and undeviating revolution presided over by the unit; to the divided another revolution, secondary both in value and order, under the governance of Seven, and this by a sixfold partition has produced the seven so-called planets, or wanderers. ", + "[104] Not that any of the occupants of heaven wander, for sharing as they do in a blessed and divine and happy nature, they are all intrinsically free from any such tendency. In fact they preserve their uniformity unbroken and run their round to and fro for all eternity admitting no swerving or alteration. It is because their course is contrary to that of the undivided and outermost sphere that the planets gained their name which was improperly applied to them by the more thoughtless people, who credited with their own wanderings the heavenly bodies which never leave their posts in the divine camp. ", + "[105] For these reasons and many others beside Seven is held in honour. But nothing so much assures its predominance as that through it is best given the revelation of the Father and Maker of all, for in it, as in a mirror, the mind has a vision of God as acting and creating the world and controlling all that is." + ], + [ + "[106] After dealing with the seventh day, He gives the fifth commandment on the honour due to parents. This commandment He placed on the border-line between the two sets of five; it is the last of the first set in which the most sacred injunctions are given and it adjoins the second set which contains the duties of man to man.", + "[107] The reason I consider is this: we see that parents by their nature stand on the border-line between the mortal and the immortal side of existence, the mortal because of their kinship with men and other animals through the perishableness of the body; the immortal because the act of generation assimilates them to God, the generator of the All.", + "[108] Now we have known some who associate themselves with one of the two sides and are seen to neglect the other. They have drunk of the unmixed wine of pious aspirations and turning their backs upon all other concerns devoted their personal life wholly to the service of God.", + "[109] Others conceiving the idea that there is no good outside doing justice to men have no heart for anything but companionship with men. In their desire for fellowship they supply the good things of life in equal measure to all for their use, and deem it their duty to alleviate by anything in their power the dreaded hardships.", + "[110] These may be justly called lovers of men, the former sort lovers of God. Both come but halfway in virtue; they only have it whole who win honour in both departments. But all who neither take their fit place in dealings with men by sharing the joy of others at the common good and their grief at the reverse, nor cling to piety and holiness, would seem to have been transformed into the nature of wild beasts. In such bestial savagery the first place will be taken by those who disregard parents and are therefore the foes of both sides of the law, the godward and the manward." + ], + [ + "[111] Let them not then fail to understand that in the two courts, the only courts which nature has, they stand convicted; in the divine court, of impiety because they do not show due respect to those who brought them forth from non-existence to existence and in this were imitators of God; in the human court, of inhumanity.", + "[112] For to whom else will they show kindness if they despise the closest of their kinsfolk who have bestowed upon them the greatest boons, some of them far exceeding any possibility of repayment? For how could the begotten beget in his turn those whose seed he is, since nature has bestowed on parents in relation to their children an estate of a special kind which cannot be subject to the law of “exchange” ? And therefore the greatest indignation is justified if children, because they are unable to make a complete return, refuse to make even the slightest.", + "[113] Properly,  I should say to them, “beasts ought to become tame through association with men.” Indeed I have often known lions and bears and panthers become tame, not only with those who feed them, in gratitude for receiving what they require, but also with everybody else, presumably because of the likeness to those who give them food.  That is what should happen, for it is always good for the inferior to follow the superior in hope of improvement.", + "[114] But as it is I shall be forced to say the opposite of this, “You men will do well to take some beasts for your models.” They have been trained to know how to return benefit for benefit. Watch-dogs guard and die for their masters when some danger suddenly overtakes them. Sheep-dogs, they say, fight for their charges and hold their ground till they conquer or die, in order to keep the herdsmen unscathed.", + "[115] Is it not, then, a very scandal of scandals that in returning kindnesses a man should be worsted by a dog, the most civilized of living creatures by the most audacious of brutes?", + "But, if we cannot learn from the land animals, let us turn for a lesson in right conduct to the winged tribe that ranges the air.", + "[116] Among the storks  the old birds stay in the nests when they are unable to fly, while their children fly, I might almost say, over sea and land, gathering from every quarter provision for the needs of their parents;", + "[117] and so while they in the inactivity justified by their age continue to enjoy all abundance of luxury, the younger birds making light of the hardships sustained in their quest for food, moved by piety and the expectation that the same treatment will be meted to them by their offspring, repay the debt which they may not refuse—a debt both incurred and discharged at the proper time—namely that in which one or other of the parties is unable to maintain itself, the children in the first stage of their existence, the parents at the end of their lives. And thus without any teacher but their natural instinct they gladly give to age the nurture which fostered their youth.", + "[118] With this example before them may not human beings, who take no thought for their parents, deservedly hide their faces for shame and revile themselves for their neglect of those whose welfare should necessarily have been their sole or their primary care, and that not so much as givers as repayers of a due? For children have nothing of their own which does not come from their parents, either bestowed from their own resources or acquired by means which originate from them.", + "[119] Piety and religion are the queens among the virtues. Do they dwell within the confines of such souls as these? No, they have driven them from the realm and sent them into banishment. For parents are the servants of God for the task of begetting children, and he who dishonours the servant dishonours also the Lord.", + "[120] Some bolder spirits,  glorifying the name of parenthood, say that a father and a mother are in fact gods revealed to sight who copy the Uncreated in His work as the Framer of life. He, they say, is the God or Maker of the world, they of those only whom they have begotten, and how can reverence be rendered to the invisible God by those who show irreverence to the gods who are near at hand and seen by the eye?" + ], + [ + "[121] With these wise words on honouring parents He closes the one set of five which is more concerned with the divine. In committing to writing the second set which contains the actions prohibited by our duty to fellow-men, He begins with adultery, holding this to be the greatest of crimes.", + "[122] For in the first place it has its source in the love of pleasure which enervates the bodies of those who entertain it, relaxes the sinews of the soul and wastes away the means of subsistence, consuming like an unquenchable fire all that it touches and leaving nothing wholesome in human life.", + "[123] Secondly, it persuades the adulterer not merely to do the wrong but to teach another to share the wrong by setting up a partnership in a situation where no true partnership is possible. For when the frenzy has got the mastery, the appetites cannot possibly gain their end through one agent only, but there must necessarily be two acting in common, one taking the position of the teacher, the other of the pupil, whose aim is to put on a firm footing the vilest of sins, licentiousness and lewdness.", + "[124] We cannot even say that it is only the body of the adulteress which is corrupted, but the real truth is that her soul rather than her body is habituated to estrangement from the husband, taught as it is to feel complete aversion and hatred for him.", + "[125] And the matter would be less terrible if the hatred were shown openly, since what is conspicuous is more easily guarded against, but in actual fact it easily eludes suspicion and detection, shrouded by artful knavery and sometimes creating by deceptive wiles the opposite impression of affection.", + "[126] Indeed it makes havoc of three families: of that of the husband who suffers from the breach of faith, stripped of the promise of his marriage-vows and his hopes of legitimate offspring, and of two others, those of the adulterer and the woman, for the infection of the outrage and dishonour and disgrace of the deepest kind extends to the family of both.", + "[127] And if their connexions include a large number of persons through intermarriages and widespread associations, the wrong will travel all round and affect the whole State.", + "[128] Very painful, too, is the uncertain status of the children, for if the wife is not chaste there will be doubt and dispute as to the real paternity of the offspring. Then if the fact is undetected, the fruit of the adultery usurp the position of the legitimate and form an alien and bastard brood and will ultimately succeed to the heritage of their putative father to which they have no right.", + "[129] And the adulterer having in insolent triumph vented his passions and sown the seed of shame, his lust now sated, will leave the scene and go on his way mocking at the ignorance of the victim of his crime, who like a blind man knowing nothing of the covert intrigues of the past will be forced to cherish the children of his deadliest foe as his own flesh and blood.", + "[130] On the other hand, if the wrong becomes known, the poor children who have done no wrong will be most unfortunate, unable to be classed with either family, either the husband’s or the adulterer’s.", + "[131] Such being the disasters wrought by illicit intercourse, naturally the abominable and God-detested sin of adultery was placed first in the list of wrongdoing." + ], + [ + "[132] The second commandment is to do no murder. For nature, who created man the most civilized of animals to be gregarious and sociable, has called him to shew fellowship and a spirit of partnership by endowing him with reason, the bond which leads to harmony and reciprocity of feeling.  Let him, then, who slays another know full well that he is subverting the laws and statutes of nature so excellently enacted for the well-being of all.", + "[133] Further, let him understand that he is guilty of sacrilege, the robbery from its sanctuary of the most sacred of God’s possessions. For what votive offering is more hallowed or more worthy of reverence than a man? Gold and silver and costly stones and other substances of highest price serve as ornaments to buildings which are as lifeless as the ornaments themselves.", + "[134] But man, the best of living creatures, through that higher part of his being, namely, the soul, is most nearly akin to heaven, the purest thing in all that exists, and, as most admit, also to the Father of the world, possessing in his mind a closer likeness and copy than anything else on earth of the eternal and blessed Archetype." + ], + [ + "[135] The third commandment in the second five forbids stealing, for he who gapes after what belongs to others is the common enemy of the State, willing to rob all, but able only to filch from some, because, while his covetousness extends indefinitely, his feebler capacity cannot keep pace with it but restricted to a small compass reaches only to a few.", + "[136] So all thieves who have acquired the strength rob whole cities, careless of punishment because their high distinction seems to set them above the laws. These are oligarchically-minded persons, ambitious for despotism or domination, who perpetrate thefts on a great scale, disguising the real fact of robbery under the grand-sounding names of government and leadership.", + "[137] Let a man, then, learn from his earliest years to filch nothing by stealth that belongs to another, however small it may be, because custom in the course of time is stronger than nature, and little things if not checked grow and thrive till they attain to great dimensions." + ], + [ + "[138] Having denounced theft, he next proceeds to forbid false witness, knowing that false witnesses are guilty under many important heads, all of them of a grave kind. In the first place, they corrupt truth, the august, the treasure as sacred as anything that we possess in life, which like the sun pours light upon facts and events and allows none of them to be kept in the shade.", + "[139] Secondly, apart from the falsehood, they veil the facts as it were in night and profound darkness, take part with the offenders and against those who are wronged, by affirming that they have sure knowledge and thorough apprehension of things which they have neither seen nor heard.", + "[140] And indeed they commit a third transgression even more heinous than the first two. For when there is a lack of proofs, either verbal or written, disputants have resort to witnesses whose words are taken by the jurymen as standards in determining the verdicts they are about to give, since they are obliged to fall back on these alone if there is no other means of testing the truth. The result is that those against whom the testimony is given suffer injustice when they might have won their case, and the judges who listen to the testimony record unjust and lawless instead of just and lawful votes.", + "[141] In fact, the knavery of the action amounts to impiety, for it is the rule that jurymen must be put on their oaths and indeed oaths of the most terrific character which are broken not so much by the victims  as by the perpetrators of the deception, since the former do not err intentionally, while the latter with full knowledge set the oaths at nought.  They deliberately sin themselves and persuade those who have control of the voting to share their sin and, though they know not what they do, punish persons who deserve no chastisement. It was for these reasons, I believe, that He forbade false witness." + ], + [ + "[142] The last commandment is against covetousness or desire which he knew to be a subversive and insidious enemy. For all the passions of the soul which stir and shake it out of its proper nature and do not let it continue in sound health are hard to deal with, but desire is hardest of all. And therefore while each of the others seems to be involuntary, an extraneous visitation, an assault from outside, desire alone originates with ourselves and is voluntary.", + "[143] What is it that I mean? The presentation to the mind of something which is actually with us and considered to be good, arouses and awakes the soul when at rest and like a light flashing upon the eyes raises it to a state of great elation. This sensation of the soul is called pleasure.", + "[144] And when evil, the opposite of good, forces its way in and deals a home thrust to the soul, it at once fills it all against its will with depression and dejection. This sensation is called grief, or pain.", + "[145] When the evil thing is not yet lodged inside nor pressing hard upon us but is on the point of arriving and is making its preparation, it sends in its van trepidation and distress, messengers of evil presage, to sound the alarm. This sensation is called fear.", + "[146] But when a person conceives an idea of something good which is not present and is eager to get it, and propels his soul to the greatest distance and strains it to the greatest possible extent in his avidity to touch the desired object, he is, as it were, stretched upon a wheel, all anxiety to grasp the object but unable to reach so far and in the same plight as persons pursuing with invincible zeal, though with inferior speed, others who retreat before them.", + "[147] We also find a similar phenomenon in the senses. The eyes are often eager to obtain apprehension of some very far off object. They strain themselves and carry on bravely and indeed beyond their strength, then hit upon a void and there slip, failing to get an accurate knowledge of the object in question, and furthermore they lose strength and their power of sight is dimmed by the intensity and violence of their steady gazing.", + "[148] And again when an indistinct noise is carried from a long distance the ears are roused and pressed forward at high speed and are eager to go nearer if they could, in their longing to have the sound made clear to the hearing.", + "[149] The noise however, whose impact evidently continues to be dull, does not shew any increase of clearness which might make it knowable, and so a still greater intensity is given to the ceaseless and indescribable longing for apprehension. For desire entails the punishment of Tantalus; as he missed everything that he wished for just when he was about to touch it, so the person who is mastered by desire, ever thirsting for what is absent remains unsatisfied, fumbling around his baffled appetite.", + "[150] And just as diseases of the creeping type, if not arrested in time by the knife or cautery, course round all that unites to make the body and leave no part uninjured, so unless philosophical reasoning, like a good physician, checks the stream of desire, all life’s affairs will be necessarily distorted from what nature prescribes. For there is nothing so secreted that it escapes from passion, which when once it finds itself in security and freedom spreads like a flame and works universal destruction.", + "[151] It may perhaps be foolish to dilate at this length on facts so obvious, for what man or city does not know that they provide clear proof of their truth, not only every day but almost every hour? Consider the passion whether for money or a woman or glory or anything else that produces pleasure: are the evils which it causes small or casual?", + "[152] Is it not the cause why kinsmen become estranged and change their natural goodwill to deadly hatred, why great and populous countries are desolated by internal factions, and land and sea are filled with ever-fresh calamaties wrought by battles on sea and campaigns on land?", + "[153] For all the wars of Greeks and barbarians between themselves or against each other, so familiar to the tragic stage, are sprung from one source, desire, the desire for money or glory or pleasure. These it is that bring disaster to the human race." + ], + [ + "[154] Enough on this subject, but also we must not forget that the Ten Covenants are summaries of the special laws which are recorded in the Sacred Books and run through the whole of the legislation.", + "[155] The first summarizes the laws on God’s monarchical rule. These laws declare that there is one First Cause of the World, one Ruler and King, Who guides the chariot and steers the bark of the universe in safety, and has expelled from the purest part of all that exists, namely heaven, those mischievous forms of government, oligarchy and mob-rule, which arise among the vilest of men, produced by disorder and covetousness.", + "[156] The second sums up all the enactments made concerning the works of men’s hands. It forbids the making of images or wooden busts and idols in general produced by the baneful craftsmanship of painting and sculpture, and also the acceptance of fabulous legends about the marriages and pedigrees of deities and the numberless and very grave scandals associated with both of these.", + "[157] Under the third he includes directions as to all the cases where swearing is forbidden and as to the time, place, matters, persons, state of soul and body which justify the taking of an oath, and all pronouncements concerning those who swear truthfully or the reverse." + ], + [ + "[158] The fourth, which treats of the seventh day,  must be regarded as nothing less than a gathering under one head of the feasts and the purifications ordained for each feast, the proper lustrations and the acceptable prayers and flawless sacrifices with which the ritual was carried out.", + "[159] By the seventh I mean both the seventh which includes the most creative of numbers, six,  and that which does not include it  but takes precedence of it  and resembles the unit. Both these are employed by him in reckoning the feast-times.  The unit is taken in the case of the holy-month-day  which they announce with trumpets, and the fast-day on which abstinence from food and drink is commanded, and the day called by the Hebrews in their own tongue the Pasch on which the whole people sacrifice, every member of them, without waiting for their priests, because the law has granted to the whole nation for one special day in every year the right of priesthood and of performing the sacrifices themselves.", + "[160] Also the day on which a sheaf is brought as a thanksgiving for fertility and for the produce of the lowlands as shown in the full corn in the ear; then by reckoning seven sevens after this the fiftieth day, when it is the custom to bring loaves the nature of which is properly described by their title of “loaves of the first-products,” as they are the sample of the crops and fruits produced by civilized cultivation which God has assigned for his nourishment to man, the most civilized of living things.", + "[161] To seven he gives the chief feasts prolonged for many days, two feasts,  that is, for the two equinoxes, each lasting for seven days, the first in the spring to celebrate the ripeness of the sown crops, the second in the autumn for the ingathering of all the tree-fruits; also seven days were naturally assigned to the seven months of each equinox,  so that each month may have, as a special privilege, one festal day consecrated to cheerfulness and enjoyment of leisure.", + "[162] Other laws, too, come under the same head, admirable enactments exhorting men to gentleness and fellowship and simplicity and equality. Some of them deal with the hebdomadal year, as it is called, in which the land is ordered to be left entirely idle without any sowing or ploughing or purging or pruning of trees or any other operation of husbandry.", + "[163] For when both the lowlands and the uplands have been worked for six years to bring forth fruits and pay their annual tribute, he thought well to give them a rest to serve as a breathing-space in which they might enjoy the freedom of undirected nature.", + "[164] And there are other laws about the fiftieth year which is marked not only by the course of action just related, but also by the restoration of inheritance to the families which originally possessed them, a very necessary procedure abounding in humanity and justice." + ], + [ + "[165] In the fifth commandment on honouring parents we have a suggestion of many necessary laws drawn up to deal with the relations of old to young, rulers to subjects, benefactors to benefited, slaves to masters.", + "[166] For parents belong to the superior class of the above-mentioned pairs, that which comprises seniors, rulers, benefactors and masters, while children occupy the lower position with juniors, subjects, receivers of benefits and slaves.", + "[167] And there are many other instructions given, to the young on courtesy to the old, to the old on taking care of the young, to subjects on obeying their rulers, to rulers on promoting the welfare of their subjects, to recipients of benefits on requiting them with gratitude, to those who have given of their own initiative on not seeking to get repayment as though it were a debt, to servants on rendering an affectionate loyalty to their masters, to masters on showing the gentleness and kindness by which inequality is equalized." + ], + [ + "[168] The first set having each of them the form of a summary contains these five and no more, while the number of the special laws is considerable. In the other set the first head is that against adultery, under which come many enactments against seducers and pederasty, against dissolute living and indulgence in lawless and licentious forms of intercourse.", + "[169] The characteristics of these he has described, not to show the multiform varieties which incontinence assumes, but to bring to shame in the most open way those who live a disreputable life by pouring into their ears a flood of reproaches calculated to make them blush.", + "[170] The second head forbids murder, and under it come the laws, all of them indispensable and of great public utility, about violence, insult, outrage, wounding and mutilation.", + "[171] The third is that against stealing under which are included the decrees made against defaulting debtors, repudiations of deposits, partnerships which are not true to their name, shameless robberies and in general covetous feelings which urge men openly or secretly to appropriate the possessions of others.", + "[172] The fourth against bearing false witness embraces many prohibitions. It forbids deceit, false accusation, cooperation with evil-doers and using honesty as a screen for dishonesty,  all of which have been the subjects of appropriate laws.", + "[173] The fifth blocks that fount of injustice, desire, from which flow the most iniquitous actions, public and private, small and great, dealing with things sacred or things profane, affecting bodies and souls and what are called external things. For nothing escapes desire, and as I have said before, like a flame in the forest,  it spreads abroad and consumes and destroys everything.", + "[174] And there are many ordinances which come under this head intended for the admonition of those who are capable of reformation and the punishment of the rebellious who have made a lifelong surrender to passion." + ], + [ + "[175] This is all that need be said regarding the second five to complete our account of the ten oracles which God gave forth Himself as well befitted His holiness. For it was in accordance with His nature that the pronouncements in which the special laws were summed up should be given by Him in His own person, but the particular laws by the mouth of the most perfect of the prophets whom He selected for his merits and having filled him with the divine spirit, chose him to be the interpreter of His sacred utterances.", + "[176] Next let us pass on to give the reason why He expressed the ten words or laws in the form of simple commands or prohibitions without laying down any penalty, as is the way of legislators, against future transgressors. He was God, and it follows at once that as Lord  He was good, the cause of good only and of nothing ill.", + "[177] So then He judged that it was most in accordance with His being to issue His saving commandments free from any admixture of punishment, that men might choose the best, not involuntarily, but of deliberate purpose, not taking senseless fear but the good sense of reason for their counsellor. He therefore thought right not to couple punishment with His utterances, though He did not thereby grant immunity to evil-doers, but knew that justice His assessor, the surveyor of human affairs, in virtue of her inborn hatred of evil, will not rest, but take upon herself as her congenital task the punishment of sinners.", + "[178] For it befits the servants and lieutenants of God, that like generals in war-time they should bring vengeance to bear upon deserters who leave the ranks of justice. But it befits the Great King that the general safety of the universe should be ascribed to Him, that He should be the guardian of peace and supply richly and abundantly the good things of peace, all of them to all persons in every place and at every time. For indeed God is the Prince of Peace while His subalterns are the leaders in war." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE DECALOGO", + "§ 1. For knowledge loves to learn, etc. As stated in the footnote, the phrasing seems almost impossible. I can find no case where ἐπιστήμη bears a sense which could be coupled with φιλομαθής, or where διάνοια means an understanding which is above knowledge. The translators appear to be at a loss. Treitel has “wegen der auf den tieferen Sinn gerichteten Schriftforschung.” But how can ἐπιστήμη = “Schriftforschung”? Mangey (perhaps translating the conjecture mentioned below) has “reconditae scientiae studio et curiosae.” Yonge (probably translating Mangey) “natural love of more recondite and laborious study.” The emendations mentioned are Mangey’s διʼ ὑπονοιῶν for πρὸς διάνοιαν, and Wendland’s ἐπιστάσεως for ἐπιστήμης. If ἐπίστασις can = “intentio,” this will give some sense, though it would be better if ὑπόνοιαν is accepted for διάνοιαν (ὑπόνοια sing. is used for “allegorizing” in Spec. Leg. ii. 257).", + "§ 21. The arithmetical, etc. This seems to be very loosely expressed. ἀναλογία does not carry with it the idea of a series like our “progression,” but of an equality of ratio, and indeed it can only be properly (κυρίως) applied, as Nicomachus says, to the geometrical. It certainly cannot itself be said to exceed or be exceeded. Philo has stated it quite clearly in De Op. 108, in much the same words as are used in the translation. Possibly here also we should read ᾗ <ὁ μέσος ὅρος> ὑπερέχει, κτλ.", + "§ 30. The categories. Philo follows with little variation the two lists given by Aristotle in Topica, i. 9 and Categoriae 4 of the 10 categories. But he carries them away into a very different region from Aristotle’s logical meaning of predicates or “classification of the manners in which assertions may be made of the subject.” His reason for asserting that he has οὐσία, and his view of time and place (in Aristotle πότε and ποῦ) as the indispensables for all existence are quite foreign to Aristotle’s thought, at any rate in drawing up this list.", + "§ 39. (Text of ὅτε δὲ προστάττων, etc.) Cohn deals with this passage in Hermes, 1903, pp. 502 f., but not very conclusively. The solution he would prefer is to omit ὅτε δὲ and to correct (with one MS.) ἰδίᾳ to ἰδίᾳ δʼ, a change which he bases largely on the improbability of such an hiatus as ἰδίᾳ ὡς. I do not feel competent to estimate the value of this last argument (see remarks on Spec. Leg. i. 90, App. p. 620). The omission of ὅτε δὲ has some support from one MS. (G), which has διαλέγεται ἑνὶ ἑκάστῳ προστάττων, κτλ. Of the rest, one has ἑνί, ὅτε δὲ, the others an obvious corruption of this, ἐνίοτε δὲ. No doubt with Cohn’s changes the sentence is translatable. He, however, says that he cannot see the sense of τῶν ἐμφερομένων, which he justly remarks cannot mean, as Mangey takes it, “eorum qui adsunt.” I think the sense given in the translation, which will also fit in with the form suggested by Cohn, does not present much difficulty. In the kind of oration which Philo has in mind definite instruction as to the steps to be taken (τὰ πρακτέα) would be only part of the contents.", + "§ 54. They call air Hera. This is first suggested by Plato, Cratylus 404 c (ἀήρ being an anagram of ἥρα) and was adopted by the Stoics. See particularly Diog. Laert. vii. 147, where Hera is the name given to the divine power in virtue of its extension (διάτασις) to the air, as Athena, Poseidon, Hephaestus and Demeter represent its extension to aether, sea, fire and earth. For other references see Index to S. V. F. So also Philo, De Vit. Cont. 3, where the name is supposed to be derived παρὰ τὸ αἴρεσθαι καὶ μετεωρίζεσθαι εἰς τὸ ὕψος.", + "§ 56. Living on alternate days. Or perhaps as Philo understands it “living (and dying) alternately every day,” which is what the interpretation of the story by the hemispheres requires. So, too, in the other place where he alludes to the story, De Som. i. 150, since the antithesis there is between sleeping and waking. The only other passage where I have found this interpretation is in Sext. Emp. Adv. math. ix. 37 τὰ γὰρ δύο ἡμισφαίρια τό τε ὑπὲρ γῆς καὶ τὸ ὑπὸ γῆν Διοσκούρους οἱ σοφοὶ τῶν τότε ἀνθρώπων ἔλεγον.", + "§ 77. (Egyptian animal worship.) See Herodotus ii. 65–74. These chapters lay stress chiefly on cats (αἴλουροι) and crocodiles, but ibises and snakes are mentioned also. Juv. xv. 1–7 mentions crocodiles, ibises, apes, dogs and fishes. On these lines Mayor has collected a number of illustrations, among them Philo, Legatio 139, where he speaks very briefly in the same sense as here. Neither Herodotus nor Juvenal mentions wolves and lions, and I see no other allusion to them in Mayor’s quotations.", + "§ 88. ἐγὼ μέν γε. This is one of the small matters in which an earlier knowledge of the Palimpsest would apparently have led Cohn to alter his reading. His MSS. have μὲν, except M which has μὲν γὰρ, on the strength of which he printed μέν γε. The Palimpsest has μὲν οὖν, which he considers preferable. Unwilling or unable to judge, I have retained μέν γε with this warning.", + "§ 92. τὰ κενὰ τῶν. This emendation of μὲν αὐτῶν to κενὰ τῶν seems certain and will perhaps support my emendation of the same two words in De Mig. 164, where I have altered them to μελιττῶν.", + "§ 96. Once a month. The principal passages quoted in support of this are Herod, vi. 57, where he says that the Spartans made offerings to Apollo at every new moon and seventh day of the month, and Hes. Op. 770, where the seventh day is said to be sacred as Apollo’s birthday. Also there are inscriptions in various places where ἑβδομαῖος and ἑβδομαῖον appear as epithets of Apollo or indicating feasts held in his honour. See references in L. & S. (revised).", + "Ibid. (σελήνην or θεὸν.) Cohn writing in Hermes, 1903, p. 548, before the discovery of the Palimpsest, had declared for σελήνην. His explanation of the corruption to θεὸν is that it arises from the scribes mistaking the astronomical symbol of the moon for Θ̅Ν̅ = θεόν. (This would be convincing if this symbol were as he describes it. On my present information it is rather C, while Θ = the sun.) Prima facie it does not seem impossible that in a country where the opening of the sacred and lunar month has to be distinguished from the civil the phrase “according to the goddess” might have been in such common use that Philo might employ it without much thought or scruple. See note on Spec. Leg. iii. 171. But the discovery that the Palimpsest actually has σελήνην certainly weights the evidence strongly in favour of it.", + "§ 106. προστάττεται for πρὸς τὰ πέντε, which may be presumed from Cohn’s silence to be the reading of the Palimpsest as well as of the other MSS, is adopted by him on the grounds that ΤΤΕΤΑΙ might easily be corrupted to ΠΕΝΤΕ, and that the Armenian version gives a similar sense “ut videtur.” If this last is clearly established, the emendation may be accepted. Otherwise it is difficult to see why a word like προστάττειν, which perpetually recurs in these treatises, should be corrupted. The reading of G, ἑνοῖ (“unites”) πρὸς τὰ ἕτερα πέντε καὶ συνάπτει τῇ δευτέρᾳ, looks, as he says, like an unsuccessful attempt to emend the passage. Perhaps we might consider as an alternative προστεθέν τε, “last of the first pentad in which are the most sacred things and added to it,” i.e. “an appendage.” Philo often uses προσθήκη with a sense of inferiority, e.g. Spec. Leg. ii. 248, and it would fitly describe the relation of the fifth to the first four commandments.", + "§ 116. (Filial affection of storks.) The currency of this idea is best shewn by the existence of the verb ἀντιπελαργεῖν = “to return kindness.” Other mentions of it will be found in Aristotle, Hist. Anim. ix. 18, Aristophanes, Av. 1353 ff.; and the φρονιμώτατοι οἰωνοί of Sophocles, El. 1058, “who are careful to nourish those who gave them nurture,” are no doubt the same.", + "§ 120. Some bolder spirits. One such is Hierocles the Stoic quoted by Stobaeus (Meineke, iii. p. 96), οὓς (sc. γονεῖς) δευτέρους καὶ ἐπιγείους τινὰς θεοὺς οὐκ ἂν ἁμάρτοι τις, ἕνεκά γε τῆς ἐγγύτητος, εἰ θέμις εἰπεῖν, καὶ θεῶν ἡμῖν τιμιωτέρους. Heinemann quotes Dikaiogenes (Fr. 5 Nauck), θεὸς μέγιστος τοῖς φρονοῦσιν οἱ γονεῖς. The ordinary Stoic view is given by Diog. Laert. vii. 120, that parents, brothers and sisters are to be reverenced next to the gods.", + "§§ 142–146. This disquisition on the four passions is thoroughly Stoic in substance and much of its phraseology is found elsewhere. Thus any passion is a κίνησις ψυχῆς παρὰ φύσιν (S. V. F. iii. 389, and elsewhere). So, too, pleasure is ἔπαρσις ἄλογος (ibid. 391). A passage which closely resembles this is Cic. De Fin. ii. 13 (S. V. F. iii. 404) “(Voluptatem) Stoici … sic definiunt: sublationem animi sine ratione, opinantis se magno bono frui.” πτοία, which Philo associates with fear, is a characteristic of all four; (λέγουσι) πᾶσαν πτοίαν πάθος εἶναι καὶ πᾶν πάθος πτοίαν (ibid. 378), while ἀγωνία is a subdivision of φόβος, defined by Diog. Laert. vii. 112 as φόβος ἀδήλου πράγματος (ibid. 407). Also ἐπιθυμία is often an ὄρεξις, though none of the definitions quoted otherwise agree closely with Philo’s. I have not found any parallels to his idea that desire differs from the others in being more voluntary.", + "For a shorter definition of the four see Mos. ii. 139.", + "§ 147. (Text at end of section.) Cohn in his description of the Palimpsest has an interesting if not quite convincing theory about this. In place of ἀμαυροῦνται καὶ θροῦ the Palimpsest has in the main body of the text ὁμάδου τε καὶ θροῦ beginning the next sentence, while ἀμαυροῦνται is set in smaller writing on the margin. Cohn’s view is that ὁμάδου τε is the original text, and was corrupted in one or more MSS. to ἀμαυροῦνται, which was then set in others such as the Palimpsest as a marginal variant and finally ousted the real words. One may perhaps accept his theory about the corruption of ὁμάδου τε to ἀμαυροῦνται, which as he says is not indispensable to the construction, but his other argument that ὁμάδου τε is wanted to correspond to ὀφθαλμοί τε in the previous sentence seems questionable. “Both … and” are expressed by τε … καί, as well as by τε … τε.", + "§ 158. τὸ περὶ τῆς ἑβδομάδος. While there would be no great difficulty in this passage, where the virtues of the number are so prominent, in taking ἑβδομάς as = “the number seven,” there can be no doubt that Philo does sometimes use it for the seventh day See notes on Quis Rerum 170, where we have ἀπραξία ascribed to it, and Mos. i. 205, where οὐδὲν ἐφεῖται δρᾶν ἐν αὐτῇ, i.e. on ἱερὰ ἑβδομάς. So, too, Jos. Contra Apion. ii. 282 τῆς ἑβδομάδος ἣν ἀργοῦμεν ἡμεῖς. This use is ignored in L. & S. (revised), which indeed has expunged the entry of older editions, “The seventh day, Eccl.”", + "On the other hand, ἑβδόμη below appears to be used for ἑβδομάς, as also in Spec. Leg. ii. 40 τῆς ἐν ἀριθμοῖς ἑβδόμης, and there are other instances in earlier treatises, where clearly the number and not the seventh day is under consideration, e.g. De Op. 116, De Post. 64. I leave to experts to consider whether a confusion of the two words may have been produced by varying interpretations of ζʹ.", + "§ 159. ἱερομηνία. Except in Mos. ii. 23, where he is apparently referring to pagan use, Philo consistently uses this word to denote the first of Tishri or Feast of Trumpets (New Year’s day in the civil year). Whether this usage is in accordance with its regular meaning in classical Greek is not clear to me. The general opinion seems to be that there it indicates a period during which, as stated in the note on Mos. loc. cit., hostilities or legal proceedings are forbidden, not a particular day. See Dict. of Ant. and L. & S. (revised), where it is only given two meanings, “sacred month during which the great festivals were held and hostilities suspended,” and (in the plural) “sacrifices offered during the sacred month.” On the other hand Stephanus gives examples from Harpocration, Scholiasts, etc., which assert that it means a festal day, and that is what is suggested in Mos. loc. cit., where it is contrasted with the single day fast of the Jews.", + "A scholiast on Pind. Nem. iii. 2, who says that ἱερομηνία is an abbreviation κατὰ σύντμησιν of ἱερονουμηνία “because the beginnings of months are sacred to Apollo,” expresses, whatever his authority may be worth, the idea which had occurred to me in connexion with Spec. Leg. i. 180. I refer these points to the lexicographer. The entry in L. & S. is clearly inadequate." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על עשרת הדברות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על עשרת הדברות", + "enTitle": "On the Decalogue", + "key": "On the Decalogue", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Eternity of the World/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941.json b/json/Second Temple/Philo/On the Eternity of the World/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..21032a983c3a8f0ca2464c924aee9d6b5a3ac877 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Eternity of the World/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941.json @@ -0,0 +1,303 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On the Eternity of the World", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על נצחיות העולם", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "ON THE ETERNITY OF THE WORLD (DE AETERNITATE MUNDI)
INTRODUCTION TO DE AETERNITATE MUNDI", + "Among the works of Philo this is certainly the one whose genuineness can be most reasonably doubted. It is not mentioned in Eusebius’s list, and the only external evidence for it so far as I know is that it has always been included in the Philonian corpus. The internal evidence, the resemblance to Philo’s style and language, has been dealt with by Cumont, and though certainly strong, particularly when we remember how different the subject-matter is from that of the rest, it is not I think as overwhelming as in the case of the De Vita Contemplativa. In fact while if that work came before us as of unknown authorship I should without hesitation set it down as Philo’s, I should not feel the same certainty about the De Aeternitate.", + "The belief that the work is non-Philonic rests chiefly I think on the authority of Bernays. My confidence in his judgement is not increased by observing that he says the same of the Quod Omnis Probus and the De Providentia. He does not anywhere formulate his reasons for rejection and one or two of those casually mentioned are trivial. But on p. 45 he notes the phrase ὁρατὸς θεός as one which no orthodox Jew could have used of the Cosmos. Cumont perhaps makes somewhat too light of this objection. For Philo in the body of his work nowhere, I think, speaks of the Cosmos as a God. It is true indeed that he twice at least calls the stars gods and quite often divine beings. Also his chief care seems to be not so much that they should not be called gods as that they should not be recognized as primal or sovereign gods, and perhaps we cannot fairly reason from the numberless heavenly bodies to the Cosmos itself. If regarded as a god at all its godship would be unique and certainly tend to endanger monotheism. It must be admitted that taken by itself this is some argument against the genuineness.", + "But the most important objection at first sight to the Philonic authorship, though I am not sure that Bernays ever definitely mentions it, lies not in any particular phrase but in the views displayed passim on the question under discussion. Philo in his other works has denounced the doctrine that the world is uncreated and indestructible, in this book he appears to maintain that theory.", + "My own view is that a distinction should be made between the earlier part up to the first sentence of § 20 and the rest. Up to § 20 the author is no doubt speaking himself. In § 20 he states that out of respect for the divine Cosmos the opinions which maintain that it is uncreated and eternal should take precedence. And from that point we have an account of the various arguments used by the advocates of that opinion, ending with the statement that in the sequel he will give an account of the arguments on the other side. In describing the arguments for the eternity of the Cosmos he puts them forth with such gusto and denounces the opponents so vigorously that at first sight anyone would suppose that he is giving us his own conviction. But it is Philo’s way to reproduce with all his vigour opinions and doctrines which he is really going to controvert later. Observe the misleading way in which the views of the unphilosophical are described in Quod Omn. Prob. 6–10 and the vigorous advocacy of the champions of the senses in Spec. Leg. i. 337–343. So when I read in De Aet. 35 and 49 that some argument must be “clear to everyone” or in § 69 “that the foolish imaginations of the opponents have been refuted” I do not feel sure that Philo might not talk very differently when he gives to each point the opposition which he promises in his final words.", + "When we turn to the first twenty sections we have the following expressions of the author’s opinions. (1) Nothing is generated from the non-existent and nothing can be destroyed into non-existence. (2) Plato’s statement that the world was created and indestructible is not to be explained away. (3) When Aristotle said that it was uncreated and indestructible he spoke “piously and religiously.” (4) The Cosmos is a God. With the fourth I have dealt already. As to the third, the words that follow show that “piously and religiously” apply to indestructible rather than to uncreated. Philo in his later days would certainly denounce those who put the divine beings in heaven on a level with idols. The second is quite in the spirit of the other writings in which the Timaeus is a sort of Gospel whose meaning is not to be tampered with, and it is quite opposed to the Peripatetic view put forward in § 27, which while citing the Timaeus to show the indestructibility declares that the uncreatedness must be postulated on the general grounds that γένεσις and φθορά are inseparable. As to the first, there are several places where Philo speaks of God and indeed parenthood as creating the existing from the non-existent, e.g. Spec. Leg. ii. 225, but these are merely concessions to popular ideas and could not Philo have pleaded that the αἰσθητὸς κόσμος was created out of the eternal νοητός? In fact it seems to me that judging from the sections in which the author gives us hints of his own view the differences from the opinions expressed in the bulk of Philo’s work are not on the whole vital, and even if this statement is an exaggeration, why should Philo be refused the right of developing his creed as Plato and Aristotle did? On the whole I feel that this objection to the genuineness breaks down and if it does the balance of argument as a whole seems to be in favour of the authenticity.", + "As to the sections after 20 to the end, if I am right in thinking that the expressions of confidence in the arguments adduced and the denunciation of opponents are rather echoes of the opinions reproduced than the convinced opinions of the author, it might be thought that this shows that all this part is little more than a matter of scissors and paste as Bernay’s commentary sometimes seems to hold. But I do not think this would be a just conclusion. Philo can throw himself with great gusto into retailing arguments with which he does not necessarily agree, but he can at the same time introduce phraseology and illustrations of his own. There is one treatise extant which he tells us he has read and which no doubt he used, that of Ocellus Lucanus. There are passages in the De Aeternitate which can be paralleled with this in substance but with no very close resemblance in language. In the account of Critolaus’s argument in §§ 55–69, while we may suppose that Critolaus spoke with scorn of the Stoic appeal to myths, the length at which this attack is developed and many of the expressions in it savour of Philo himself, and in particular the complaint in § 56 that the myth-makers have used the seduction of metre and rhythm has a close resemblance to a similar complaint in Spec. Leg. i. 28. Also the panegyric on the eternal youthfulness of the earth in §§ 63 f. is very much in the vein of the description of the world’s wonders elsewhere, if we make allowance for the fact that here it is the earth only and not the Cosmos which is extolled. In the concluding thirty-three sections in which he reproduces Theophrastus’s account of the four arguments adduced by the Stoics against the creation of the world and then Theophrastus’s refutation of the same the substance no doubt is what it claims to be, but I cannot help suspecting that the irrelevant story of the elephants in §§ 128, 129, the quotation from Pindar in § 121, the account from the Timaeus of Atlantis in § 141, and perhaps the allusions to the same book at the end belong to Philo and not to Theophrastus.", + "As I have said in the Preface, the value of the De Aeternitate is to a Philonist very little. It contributes hardly anything to the body of thought which has kept his name famous, but its value for the history of Greek philosophy is surely very considerable. We know apart from him the opinions held by the long series of Greek philosophers on this primal question of how the universe came to be, but very little of the grounds on which their opinions were formed, and hardly anything outside this treatise of the detailed arguments used by disputants on either side. From this point of view it seems strange to me that the work had been so little noticed and that no really complete commentary exists to elucidate it.", + "The following is an analysis of the treatise.", + "After stating the duty of invoking God’s blessing on so important a discussion and an acknowledgement that unpurified humanity cannot hope for certainty (1–2) we have to define the terms κόσμος and φθορά. The former is used in three different senses, but that accepted in this book is the Cosmos consisting of heaven and earth and living creatures in or on it; by φθορά we do not understand annihilation in the strict sense, which is impossible, but resolution into a single conformation or “confusion as when things are broken and shattered” (3–6). Three views are held, (a) that of Democritus, Epicurus and most Stoics, that it is created and destructible; (b) Aristotle’s and perhaps before him the Pythagoreans’, that it is uncreated and indestructible (7–12); and (c) Plato’s, though the meaning of his words have been disputed, that it is created and indestructible (13–16), a view attributed by some to Hesiod and also to be found in Genesis (17–19).", + "Philo considers that the second hypothesis as worthier of the divine Cosmos should take precedence of the first, and the rest of the treatise is occupied in stating the case for this. The first argument is that as destruction is always due to some cause within or without the body destroyed neither of these is possible for the Cosmos (20–27). The second argument is that compound bodies are compounded in an unnatural order and their destruction means that their elements return to their natural order, but the Cosmos is in its natural order (28–34). The third is that everything seeks to preserve its own nature, but the parts of the universe such as vegetable or animal life have not the power to do so; the Universe seeks the same and has the power, for each part when destroyed goes to feed some other part (35–38). The fourth introduces a theological thought; assuming that the destruction of the Cosmos if it is destroyed must be the work of God, it is asked what motive God can have for doing so (39–44). The fifth begins a polemic against the Stoic theory of a periodical conflagration followed by a periodical reconstruction and argues that this involves destruction of the divine heavenly bodies and even of the world’s soul, providence (45–51). The sixth is based on the assumption that time has no beginning or end, and since time is the measurement of the world’s movement that also must have no beginning or end (52–54).", + "Up to this point the arguments have been ascribed to (presumably) the Peripatetic school in general. We now come to those attributed to particular persons, beginning with Critolaus. His first point is that if the world was created the human race was also, i.e. the original man must have been produced in some other way than by human parentage. This argument, at any rate as represented here, turns mainly into a denunciation of the story of the Spartoi who sprang from the soil fully armed (55–60). It is pointed out that if men were once produced from the earth they would be still, for earth is clearly as prolific as ever (61–64). Other absurdities in the story are noted, with the conclusion that the reproduction of men has gone on from everlasting, that the human race is everlasting and therefore the world of which it is a part (65–69). The second argument attributed to him is put very shortly, namely that the existence of all that exists is caused by the Cosmos and therefore it must be the cause of its own existence (70); also that a created world, according to the analogy of other created things, would be originally imperfect, then grow to perfection and ultimately decline, a view which is denounced as a blasphemy against the perfection of the Cosmos (71–73). Again the three things which cause death to living creatures, disease, age and privation cannot affect the Cosmos (74). The Stoics themselves admit that fate or the chain of causation has neither beginning nor end and why should not the Cosmos considering its nature be put in the same category (75)?", + "We pass on to the opinions of Stoics, notably Boethus, who did not accept the common Stoic doctrine of conflagration and reconstruction. The argument of §§ 20–27 is restated with the addition that if there is nothing internal or external to destroy the Cosmos, the destruction must be caused by something non-existing and this is unthinkable (76–78). Three possible methods of destruction, dismemberment, destruction of the prevailing quality and amalgamation or “confusion” are declared to be inapplicable to the Cosmos (79–82). Further the doctrine of ἐκπύρωσις implies the inactivity during that period of God, whose perpetual activity as soul of the world is laid down by the Stoics themselves (83–84). This leads to a close examination of the conflagration theory. The elements of fire as we know it are live coal, the flame and the light, and the destruction of the substance of the universe will be the destruction of the last two also, and nothing will remain to make the reconstruction possible (85–88). The Stoics meet this by supposing that some fire will remain at the end of the period, but that is inconsistent with what has just been shown (89–93). Chrysippus has said that the fire is the seed of the new world, but it is living things which produce seed, not those which are destroyed as the world on this theory is supposed to be (94–96). Also seed does not generate by itself, and the sustenance which seed receives from the earth will be absent when the world is resolved into fire (97–99). Things too generated by seed grow larger while the reconstructed Cosmos will occupy less space than the fire which will expand into the void (100–103). To return to more general arguments, everything has its opposite, but when everything is fire the qualities opposite to those of fire will be non-existent (104–105). As other causes of destruction are ruled out the destruction would be caused by God, and this is blasphemy (106). The selection of fire as the sole element into which the Cosmos is resolved contradicts the equality of reciprocation which exists between the elements as they pass from one into each other (107–112). Another conception is then given of the methods through which destruction takes place, namely addition, subtraction, transposition and transmutation, and each of these is declared to be impossible (113–116).", + "The rest of the treatise is taken up with matter drawn from Theophrastus. Theophrastus had stated at length four points which weighed especially with the Stoics and had also given at length his own answer to each (117). The first of these four points is that if the world had existed from everlasting it would by now have been reduced to a level surface through the action of rain (118–119). The second is that it will not exist for everlasting since the diminution of the sea as shown by the emergence of islands like Delos formerly submerged indicates that the other elements will be gradually destroyed (120–123). The third is directed to proving that it is destructible because all four elements can be shown to be destructible and if so the whole is destructible (124–126). Appended to this is a short disquisition on the “lameness” of fire, which cannot exist without the support of fuel, illustrated with a somewhat irrelevant anecdote about elephants crushing the snakes which suck their blood (127–129). The fourth like the first seeks to prove that the world has not been from everlasting, because if so mankind was from everlasting, whereas the arts which are necessary to human life are known to be comparatively recently invented (130–131). Theophrastus’s answers to these are as follows. The first is met by suggesting that though the mountains suffer loss through the action of rain, this is replaced by new accretions, but still more by a theory that they are originally heaved up by the action of fire and that this same power keeps their main body permanent (132–137). The answer to the second is that the sea is not diminished because the emergence of some islands is compensated by the submersion of others, notably Atlantis (138–142). The third is disposed of as a fallacy since it is only if all the parts of a thing are destroyed at once that we can argue from the destructibility of the parts to that of the whole (143–144). As to the fourth, while it is admitted that the inventors of the arts as we have them are comparatively recent, there have been partial destructions by fire and flood in which the arts perished with the majority of mankind but were subsequently reinvented (145–149). The treatise ends with a promise to give the answers made by the opponents to the several arguments (150)." + ], + "": [ + [ + "[1] In dealing with every obscure and weighty question it is well to call upon God, because He is good, because He is the Creator, and possessed as He is of absolutely exact knowledge of all things nothing is obscure to Him. But it is particularly necessary when the subject in question is the indestructibility of the world. For nothing in the realm of the sensible is more complete in every way than the world, nothing in the intelligible realm more perfect than God, and intelligence always takes command of sense and the intelligible of the sensible. And those in whom the love of truth is implanted in greater measure observe the law that knowledge about the subjects must be sought from the Commander and Ruler.", + "[2] Now, if schooled in the doctrines of wisdom and temperance and every virtue we had scoured away the stains of the passions and soul-distempers, perhaps God would not have refused to impart the knowledge of things heavenly through dreams or oracles or signs or wonders to souls thoroughly purged and bright and radiant. But since we bear upon us deep ingrained the imprints of injustice and folly and the other vices we must be content if through a study of probabilities and by our own efforts we may discover some semblance of the truth.", + "[3] Now the words “world” and “destruction” are both such as are used in many senses and therefore it will be well to open the discussion whether the world is indestructible by examining these terms in order to distinguish under what signification they stand in this case. Still we need not make a complete list of all the meanings they bear but only such as are instructive for our present purpose." + ], + [ + "[4] In one sense, the world or Cosmos signifies the whole system of heaven and the stars including the earth and the plants and animals thereon; in another sense the heaven only. It was on heaven that Anaxagoras had been gazing, when in answer to the person who asked why he suffered discomfort by spending the whole night under the open sky said he did it in order to contemplate the Cosmos, meaning by Cosmos the choric movements and revolutions of the stars. The third sense, which is approved by the Stoics, is something existing continuously to and through the general conflagration, a substance either reduced or not reduced to order, and time, they say, is what measures its movement.", + "Our present discussion is concerned with the world in the first sense, namely the world which consists of heaven and earth and the life on them.", + "[5] The word destruction in one sense means a change for the worse, in another complete removal from existence, and this we must pronounce to be a thing which cannot possibly be, for just as nothing comes into being out of the non-existent, so nothing is destroyed into non-existence.", + "Nothing from what is not can come to be,
Nor was it ever heard or brought to pass,
That what exists should perish utterly.", + "So too the tragic poet", + "Naught that is born can die;
Hither and thither its parts disperse
And take another form.", + "[6] Nothing in fact is so foolish as to raise the question whether the world is destroyed into non-existence. The point is whether it undergoes a transmutation from its ordered arrangement through the various forms of the elements and their combinations being either resolved into one and the self-same conformation or reduced into complete confusion as things are when broken or shattered." + ], + [ + "[7] Three views have been put forward on the question before us. Some assert that the world is eternal, uncreated and imperishable. Some on the contrary say that it is created and destructible. Others draw from both these. From the latter they take the idea of the created, from the former that of the indestructible and so have laid down a composite doctrine to the effect that the world is created and indestructible.", + "[8] Democritus with Epicurus and the great mass of Stoic philosophers maintain the creation and destruction of the world but in different ways. The two first named postulate many worlds, the origin of which they ascribe to the mutual impacts and interlacings of atoms and its destruction to the counterblows and collisions sustained by the bodies so formed. The Stoics admit one world only; God is the cause of its creation but not of its destruction. This is due to the force of the ever-active fire which exists in things and in the course of long cycles of time resolves everything into itself and out of it is constructed a reborn world according to the design of its architect.", + "[9] According to these the world may be called from one point of view an eternal, from another a perishable world; thought of as a world reconstructed it is perishable, thought of as subject to the conflagration it is everlasting through the ceaseless rebirths and cycles which render it immortal.", + "[10] But Aristotle surely showed a pious and religious spirit when in opposition to this view he said that the world was uncreated and indestructible and denounced the shocking atheism of those who stated the contrary and held that there was no difference between handmade idols and that great visible God who embraces the sun and moon and the pantheon as it may be truly called of the fixed and wandering stars.", + "[11] He is reported to have said in bitter mockery that in the past he had feared for his house lest it should be overthrown by violent winds or terrific storms or lapse of time or neglect of proper care. But now he lived under the fear of a greater menace from the theorists who would destroy the whole world.", + "[12] Some say that the author of this doctrine was not Aristotle but certain Pythagoreans, and I have read a work of Ocellus a Lucanian entitled On the Nature of the Universe, in which he not only stated but sought to establish by demonstrations that it was uncreated and indestructible." + ], + [ + "[13] That it is created and indestructible is said to be shown by Plato in the Timaeus in his account of the great assembly of deities in which the younger gods are addressed thus by the eldest and chief. “Gods sprung from gods, the works of which I am the Maker and Father are indissoluble unless I will otherwise. Now all that is bound can be loosed but only the bad would will to loose what is well put together and in good condition. So since you are created beings you are not immortal nor altogether indissoluble, yet you will not be dissolved nor will death be your fate, for in my will you have a greater and mightier bond than those by which you were bound when you were created.”", + "[14] Some hold the notion that when Plato speaks of the world as created he does not mean that it began by being created but that if it had been created it would not have been formed in any other way than that which he describes, or else that he uses the word because the parts of the world are observed to come into being and to be changed.", + "[15] But this subtlety of theirs is not so good or true an idea as the view before mentioned, not merely because throughout the whole treatise he speaks of the great Framer of deities as the Father and Maker and Artificer and this world as His work and offspring, a sensible copy of the archetypal and intelligible model, embracing in itself as objects of sense all which that model contains as objects of intelligence, an impress for sense perception as absolutely perfect as that is for the mind.", + "[16] Another reason is that this view of Plato’s meaning has the testimony of Aristotle, who had too much respect for philosophy to falsify anything. A teacher can have no more trustworthy witness than a disciple and particularly one like Aristotle who did not treat culture as a by-work or with frivolous carelessness, but sought earnestly to transcend the truths discovered by the ancients and so struck out a new path by discovering some very vital additions to every part of philosophy." + ], + [ + "[17] Some think that the poet Hesiod is the father of this Platonic doctrine and suppose that he calls the world uncreated and indestructible, uncreated because he says", + "First Chaos was, and then broad-breasted earth
Safe dwelling-place for all for evermore,", + "indestructible because he never declared that it will be dissolved or destroyed.", + "[18] Chaos in Aristotle’s opinion is a space because a body must have something there already to hold it, but some of the Stoics suppose that it is water and that the name is derived from its diffusion (χύσις).", + "[19] But whichever of these is right Hesiod very clearly states the view that the world is created and long before Hesiod Moses the lawgiver of the Jews said in the Holy Books that it was created and imperishable. These books are five in number, to the first of which he gave the name of Genesis. In this he begins by saying “In the beginning God made the Heavens and the Earth and the Earth was invisible and without form.” Then again he goes on to say in the sequel that “days and nights and seasons and years and the sun and moon whose natural function is to measure time are together with the whole heaven destined to immortality and continue indestructible.”", + "[20] Respect for that visible God requires that we should begin the discussion in the proper way by setting forth first the arguments which contend that it is uncreated and indestructible. All things which are liable to perish are subject to two fundamental sources of destruction, the external and the internal. Thus iron, brass and similar substances will be found to vanish of themselves when devoured by the rust which courses over them like a creeping sickness; and also through external agencies, when a house or city is burnt and they too are caught in the flames and dissolved through the violence of the rushing fire. Similarly, too, living creatures die of themselves through disease or through external causes, being slain with the sword or stoned or burnt or suffering the unclean death of hanging.", + "[21] Now if the world is destroyed it will necessarily be through either some force from without or some of those which it contains within itself, and both of these are impossible. For there is nothing outside the world since all things have been brought into contribution to fill it up, and filled it must be if it is to be one and a total and unaging: one because if some things are left out another world would come into being like the one that now is; total because all that exists is used up to make it; proof against age and disease because the bodies which fall a prey to diseases and old age succumb to the powerful onsets from outside of heat and cold and all other opposite extremes, and none of these forces can escape from the world to surround and attack it, for they are all in their entirety confined within it and no part of them stays away from it. And if there is anything outside it will necessarily be a void, the impassive form of existence which cannot be acted on or act.", + "[22] Neither again will anything internal cause its dissolution. First because if it did the part would be greater and stronger than the whole, which is against all reason. For the world while exerting a force which nothing can surpass propels all its parts and is propelled by none. Secondly because as the sources of destruction are twofold, one external and one internal, things which can be subject to one of these two must certainly be susceptible to the other.", + "[23] As a proof of this we see that an ox or a horse or a man or other similar creatures since they are liable to be killed by an iron weapon are also liable to die through disease. For it is difficult or rather impossible to find anything which if susceptible to destruction through an external cause is entirely proof against an internal.", + "[24] Since then it has been shown that the world will not be destroyed by anything external because nothing at all has been left outside, neither will anything within it cause its destruction as demonstrated by the argument stated above, namely that that which is liable to be destroyed by one of the causes must be susceptible to the other." + ], + [ + "[25] In the Timaeus, too, we have the following testimony to show that the world is proof against disease and destruction in the future. “Now the framing of the world took up the whole of each of these four elements, for out of all fire, of all water and air and earth did the framer fashion it, leaving no part nor power of any without. Therein he had this intent, first that it might be a creature,", + "[26] perfect to the utmost with all its parts perfect, next that it might be one, seeing that nothing was left over by which another of the kind should be formed: furthermore, that it might be free from age and sickness, for he reflected that when hot things and cold and all such as have strong powers gather round a composite body from without and fall unseasonably upon it they annoy it and bringing upon it sickness and age cause it to decay. With this motive and on such reasons God fashioned it as a whole, with each of its parts whole in itself so as to be perfect, and free from age and sickness.”", + "[27] We may take this as Plato’s testimony to the indestructibility of the world; that it is uncreated follows the natural law of consequences. Dissolution is consequential to the created, indestructibility to the uncreated. The author of the verse “All that is born is due to death” seems to have hit the truth and to have understood the causal connexion between birth and destruction.", + "[28] The matter is put otherwise thus. All compound things which are destroyed are dissolved into what they were compounded from. Dissolution then is found to be nothing else than a return to the natural condition of each, and therefore conversely composition has forced the ingredients thus collected into an unnatural condition. And indeed the absolute truth of this appears as follows.", + "[29] We men are an amalgamation out of the four elements which in their totality are elements of the universe, namely earth, water, air and fire, out of which we have borrowed only small pieces. But the pieces thus amalgamated have lost their natural position. Heat the upward soaring is thrust down and the earthy and weighty substance is lightened and has taken instead the upper position which is occupied by the most earthy of our constituents, the head.", + "[30] But the bond which violence has clinched is the most worthless of all bonds and lasts for but a little time. Quickly it is broken by the rebellious prisoners in their yearning for their natural free movement towards which they eagerly take their departure.", + "As the tragic poet says", + "What springs from earth goes back to earth,
The ether-born to heaven’s vault returns;
Naught that is born can die;
Hither and thither its parts disperse
And take their proper form.", + "[31] Now the law laid down to govern all things which are destroyed is this. When the assembled things are in the combined state of existence they have accepted conditions of disorder in exchange for their natural order and move away into positions opposite to the natural. So in a sense they seem to live like strangers in a foreign land. But when they are dissolved they return to the condition proper to their nature." + ], + [ + "[32] But the world has nothing of the disorder which exists in the compounds of which we have been speaking. Observation will show that if it undergoes destruction its several parts must at present have been arranged in an unnatural position and such a supposition is irreverent. For all the parts of the world have been given the best possible situation and harmony of order, so that each is as it were in its beloved fatherland and does not seek any change for the better.", + "[33] And so the earth has been assigned the mid-most position to which all things of earth descend even if they are thrown up, a sign that this is their natural position, for if anything stands at rest anywhere without being forced thither it is there that it has found its proper place. Water is spread over the surface of earth, and air and fire have made their way from the middle to the upper position, air having allotted to it the space between water and fire and fire the uppermost. And so even if you light a torch and make it descend to earth the flame will all the same force its way against you and speed upwards lightening itself to gain the motion natural to fire.", + "[34] In fact if we grant that in other creatures destruction is caused by their unnatural arrangement of their parts, while in the world each of the parts is arranged naturally and has its proper position apportioned to it, we are justified in saying that the world is indestructible.", + "[35] Another point which must be clear to everyone is this. Nature in each case strives to maintain and conserve the thing of which it is the nature and if it were possible to render it immortal. Tree nature acts so in trees, animal nature in each kind of animal,", + "[36] but the nature of any particular part is necessarily too feeble to carry it into a perpetual existence. For privation or scorching or chilling or the vast multitude of other circumstances which ordinarily affect it descend to shake it violently and loosen and finally break the bond which holds it together, though if no such external force were lying ready to attack it, so far as itself was concerned, it would preserve all things small or great proof against age.", + "[37] The nature of the world then must necessarily desire the conservation of the All. For it is not inferior to the nature of particular parts that it should take to its heels and leave its post and try to manufacture sickness rather than health, destruction rather than complete preservation, since", + "High o’er them all she rears her head and brows
Easy to recognize though all are fair.", + "But if this is true the world will not be susceptible to destruction. Why so? Because the nature which holds it together fortified by its great fund of strength is invincible and prevails over everything which could injure it.", + "[38] And so Plato says well: “For nothing went out from it nor entered it from anywhere. For there was nothing. For by design it was created to supply its own sustenance by its own wasting and have all its actions and passions in itself and by itself. For its framer deemed that were it self-sufficing it would be far better than if it required aught else.”" + ], + [ + "[39] There is another highly logical line of proof which thousands, I know, hail with pride as very exact and absolutely irrefutable. They ask what motive will God have for destroying the world. It must be either to cease from world-making or to construct another.", + "[40] Now the first of these is inconsistent with God’s nature, which demands that He should change disorder to order, not order to disorder. Secondly He will be allowing Himself to change His mind, and such change is an affection and distemper of the soul. For rightly He should either have made no world at all or judge His work to be befitting to Himself and rejoice in what has been made.", + "[41] The second motive suggested demands no little examination. If he should construct another world to take the place of that which now exists, the work thus made must be either a worse, or a like or a superior construction and each of these suppositions is unsatisfactory. For if it is worse its framer also is worse, but the works of God framed with the most consummate skill and knowledge are not liable to censure or condemnation or correction. As they say,", + "Not even a woman so far lacks good sense
As when the better’s there to choose the worse.", + "And it befits God to give form to the formless and invest the ugliest things with marvellous beauties.", + "[42] If it is a similar world, the craftsman has wasted his toil and differs not a whit from quite senseless children who often when playing on the beach erect great mounds of sand and then undermine them with their hands and send them tumbling back to the ground. Far better than constructing a similar world would it be neither to take away nor to add, neither to change for the better or for the worse but to leave where it is what was once originally created.", + "[43] If the work is to be better, the workman also will then be better, consequently less perfect in skill and intelligence when he constructed the first world. And even to harbour such a thought is profane, for God is equal to Himself and like Himself; His power admits neither relaxation to make it worse, nor tension to make it better. Such irregularities occur in the lives of men. It is their nature to change in both directions for good and for worse. To grow, to advance, to improve and their opposites are to them common events.", + "[44] Add to this that the works of us mortals will rightly be destructible, while those of Him the immortal may surely be expected to be indestructible. For it is reasonable to suppose that what the craftsmen have wrought should be assimilated to the nature of those who wrought them." + ], + [ + "[45] Further, it is surely clear to everyone that if the earth is destroyed land animals too as a race must all perish: so, too, if water is destroyed, the aquatic, if air and fire, the traversers of the air and the fire-born.", + "[46] On the same analogy, if heaven is destroyed, the sun and moon will be destroyed, so also the other planets, so also the fixed stars, that mighty host of visible gods whose blessedness from of old has been recognized. This would be the same as supposing that gods are destroyed, and that is on a par with supposing also that men are immortal. Though if we compare one futility with another we shall find on examination that this is more reasonable than that. Through the grace of God a mortal may conceivably gain immortality, but that gods should lose their indestructibility is impossible whatever the mischievous ravings of men’s philosophies may say.", + "[47] And indeed those who propound the doctrines of conflagration and rebirth hold and openly declare the god-head of the stars which they destroy in their theorizing without a blush. For they must either declare them to be lumps of red hot metal as do some of those who nonsensically talk of the whole heaven as if it were a prison, or regarding them as divine or superhuman beings also acknowledge that they have the indestructibility which befits gods. In fact they err so far from the true doctrine that they fail to observe that in their inconsistent philosophizing they are imposing destruction on providence also which is the soul of the world.", + "[48] So at least says the most esteemed among them, Chrysippus, who in his treatise on “increase” makes the following marvellous statement. Starting from the premise that there cannot be two individuals qualifying the same substance he continues “as an illustration, suppose that one person has all his members and that another has only one foot and let us call the first Dion and the defective one Theon and then suppose that Dion has one of his feet cut off.” Now if we ask which of the two has suffered destruction, he thinks that Theon is the more correct answer. This savours more of paradox than of truth.", + "[49] For how can one say that Theon the unmutilated has been made away with while Dion whose foot is amputated has suffered no destruction? “Quite rightly,” he replies, “for Dion who has had his foot amputated has passed over to the defective substance of Theon. Two individuals cannot qualify the same substratum and so Dion must remain and Theon has been destroyed.”", + "Themselves, no others, winged the shaft which slew them,", + "as says the tragic poet. For by reproducing this form of argument and applying it to the whole world one can very clearly show that providence itself is also destroyed.", + "[50] Consider it as follows. Postulate on the one hand the world which is complete like Dion and on the other the soul of the world as Theon, for the part is less than the whole. Then just as we take away Dion’s foot, take away from the world all its bodily part.", + "[51] Then we must say that the world which has lost its body has not been destroyed just as Dion whose foot was cut off was not destroyed. But the soul of the world has been destroyed just as Theon who suffered no injury was destroyed. The world has passed over into a lesser state of being since its bodily part has been taken from it and its soul has been destroyed because two individuals cannot qualify the same substratum. Now to say that providence is destroyed is an atrocity but if providence is indestructible the world also is indestructible." + ], + [ + "[52] Another very weighty proof to show its perpetuity is supplied by time. If time is uncreated, the world also necessarily must be uncreated. Why? Because as great Plato says time is indicated by days and nights and months and successions of years, and none of these can subsist without the movement of the sun and the revolution of the whole heaven. Thus people who are accustomed to define things have correctly explained time as what measures the movement of the universe, and since this is sound, the world is coeval with time and its original source.", + "[53] But nothing can be so preposterous as to suppose that there was a time when the world was when time was not. Time by its nature has no beginning or end,  since these very terms “was, time when, when,” involve the idea of time. From this it follows that time also did not exist of itself when the world was not, for what does not subsist does not move either and time has been shown to be what measures the cosmic movement. It is necessary therefore that both should have subsisted from everlasting without having any beginning in which they came into being and things which are from everlasting are not susceptible of destruction.", + "[54] Possibly some argumentative Stoic quibbler will say that time is explained as the measurement of the movement not only of the world of the present cosmic order but of that postulated at the conflagration. The answer to this is, “My friend, you are transferring your terms and give the sense of Cosmos to the negation of Cosmos, for if this world which we see is very fitly called Cosmos in the proper sense of the word being ordered and disposed with consummate craftsmanship, which admits of no improvement, one may rightly describe its change into fire as the negation of Cosmos.”" + ], + [ + "[55] Critolaus, one of the votaries of the Muses, a lover of the Peripatetic philosophy, who assents to the doctrine of the perpetuity of the world, used the following arguments. If the world has been created, the earth must have been so too, and if the earth was created, so certainly must have been the human race, but man is uncreated and his race has existed from everlasting as will be shown, therefore the world also is everlasting.", + "[56] Now for the establishment of the point just left for discussion if, indeed, facts so obvious need proof. But they do need it, because of the myth-makers who have infected our life with their falsehoods and chased away truth from its borders. They have forced not only cities and houses but also every single individual to lack that best of possessions and devised as a bait to trap them metres and rhythms and so expressed their views in an attractive form. With these they bewitch the ears of the foolish as uncomely and repulsive courtesans bewitch their eyes with their trappings and spurious adornment for lack of the genuine.", + "[57] These people say that the birth of mankind from mankind is a later work of nature and that the earlier and more original form was a generation from the earth, since the earth both is and is held to be the mother of all things and that the Sown men celebrated in Grecian lore sprang from the earth as trees do now, full-grown and in armour.", + "[58] That this is a mythical fiction can be easily seen on many grounds; one is that the growth of the man first born must have followed periods of time determined by fixed measurements and numerical rules. For nature has created the stages of age as a sort of steps by which man may be said to go up and down, up while he is growing, down in the times of his decreasing. The limit of the upward steps is the culmination of youth. When he has reached this he no longer advances but like the runners of the double course who return along the self-same track he repays to feeble old age all that he received from lusty youth.", + "[59] But to think that any were born full-grown from the first shows an ignorance of those immutable statutes, the laws of nature. Our decisions and judgements reflect the discord which belongs to the mortal element, our yokefellow, and may be expected to admit of change and instability. But there is no swerving in the nature of the universe, for that nature is supreme above all and so steadfast are its decisions once taken that it keeps immutable the limits fixed from the beginning.", + "[60] If then nature had thought it fitting that they should be produced full-grown, mankind would even now be created in that condition, not as infants, nor boys nor youths, but in manhood straight away, and perhaps altogether proof against old age and death. What is not subject to increase is not subject to decrease either, for the process of the changes up to manhood is one of increase but from manhood to old age and death one of decrease, and it is reasonable that one who is exempt from the first set of changes should not be subject to those which follow.", + "[61] And what is to prevent men from springing now as they are alleged to have sprung in former times? Has the earth too grown so old that it may be thought to have been sterilized by length of time? On the contrary it remains as it was ever young, because it is the fourth part of the All and is bound to remain undecayed in order to conserve the sum of things, just as also its sister elements, water, air and fire, continue to defy old age.", + "[62] A clear proof that the earth retains its vigour continually and perpetually at its height is its vegetation, for purified either by the overflow of rivers, as they say is the case in Egypt, or by the annual rains, it takes a respite and relaxation from the weary toil of bearing fruit, and then after this interval of rest recuperates its native force till it reaches its full strength and then begins again to bear fruits like the old and supplies in abundance to each kind of living creature such food as they need." + ], + [ + "[63] And therefore it seems to me that the poets did not do amiss in giving her the name of Pandora, because she gives all things that bring benefit and pleasurable enjoyment not to some only but to all creatures endowed with conscious ife. Suppose one soaring aloft on wings when spring has reached its height were to survey the uplands and the lowlands, he would see the lowlands verdant with herbage, producing pasturage and grass fodder and barley and wheat and numerous other forms of grain, some sown by the farmer, others provided self-grown by the season of the year. He would see the uplands overshadowed with the branches and foliage which deck the trees and filled with a vast quantity of fruits, not merely those which serve for food, but also those which prove to be a cure for troubles. For the fruit of the olive heals the weariness of the body and that of the vine if drunk in moderation relaxes the violence of sorrow in the soul.", + "[64] Further he would perceive the sweet fragrance of the exhalations wafted from the flowers and the multitudinous varieties of their colours diversified by superhuman skill. Again looking away from the cultivated vegetation, he would survey poplars, cedars, pines, firs, tall towering oaks and the other deep, unbroken forests of wild trees which overshadow the vast expanse of the huge mountains and the wide stretch of deep soil which lies at their feet. Seeing all this he will recognize that the ever-youthful earth still has the indomitable and unwearying vigour of its prime.", + "[65] And therefore the earth, which has suffered no diminution of its ancient strength, would, if she brought forth men before, be doing so still, and this for two most cogent reasons, part to avoid desertion of her proper post, particularly her duty of sowing and generating man, the best and chief of all the creatures who walk the land, and secondly to aid women, who in pregnancy labour with very grievous burdens for some ten months and when they are on the point of child-birth often actually die in the pains of travail.", + "[66] Indeed is it not terribly foolish to suppose that earth has in its bosom a womb for the sowing of men? For the place which generates life is the womb, the “workshop of nature,” as someone calls it, where alone the living are moulded into shape, and this is not a part of the earth but of a female creature framed for generation of other creatures. Folly indeed, since we should also have to say that the earth like a woman has the addition of breasts when she bore men, that the offspring when first brought to birth might have their proper sustenance. But no river or spring anywhere in the habitable earth is recorded as having ever run milk instead of water.", + "[67] Besides just as the newly born needs to be fed with milk, so too he needs to be sheltered by clothing to meet the harms brought upon the body by cold and heat, and therefore midwives and mothers necessarily feeling anxious to protect the offspring wrap the infants in swaddling clothes. Must not then earth-born creatures if left naked have been at once destroyed either by some refrigeration of the air or scorching of the sun, for the powers of cold and heat produce diseases and fatalities?", + "[68] But the myth-makers having once begun to disregard truth also made out these Sown men to have been born armed, a marvel indeed, for what smith was there on earth or a Vulcan so powerful as to prepare full suits of armour straightaway? And what suitable connexion is there between the first generation of men and wearing arms? Man is the gentlest and kindliest of animals, because nature has given him the prerogative of reason, with which the savage passions are charmed away and tamed. Far better would it be for a reasonable being if instead of arms, the herald staff, the symbol of treaties of agreement, should spring from the ground, so that it should proclaim peace instead of war to all men everywhere." + ], + [ + "[69] So then since the foolish imaginations of those who fortify falsehood against truth have been satisfactorily refuted, we must be well assured that from everlasting men spring from men in successive generations. The man sows the seeds into a womb as into a field, the woman receives the seed for safe-keeping; nature invisibly moulds and shapes each part of the body and soul and bestows upon the race as a whole what individually we were not able to receive, namely immortality. For the race remains for ever, though particular specimens perish, a marvel in very truth and the work of God. And if man, a small portion of the All, is everlasting, the world must surely be uncreated and therefore is indestructible." + ], + [ + "[70] Critolaus in his contention used also this further kind of argument: That which causes itself to be healthy is free from disease, that which causes itself to be wakeful is wakeful, and if this is so, that which causes itself to exist is everlasting. But the world, since it causes all other things to exist, causes itself to exist, and therefore the world is everlasting.", + "[71] This is not all. A further point worth consideration is that every created thing must in its beginning be quite imperfect and only as time advances grow to its full perfection. Consequently if the world has been created it was once, if I too may borrow a term from those applied to the stages of human life, a mere infant, and afterwards progressing through the revolutions of years and long stretches of time, was at long last and with difficulty brought to perfection. For the very long-lived is necessarily slow to reach its culmination.", + "[72] Now if anyone thinks that the world has passed through such changes, he had better recognize that he is under the sway of a fatal delusion. For clearly not only will the world’s bodily parts increase but its mind also will make advances, for those who preach its destruction also suppose that it is rational.", + "[73] So then like a man, when it originally comes into being it will be irrational, but at the age of culmination rational. Such things are impious not merely to speak but even to think. Surely this the all-perfect which embraces things visible wherein the several occupants included are gods, deserves to be held ever perfect both in body and soul, immune from the plagues inseparable from all that is created and destructible." + ], + [ + "[74] In addition to all this Critolaus says that apart from external causes of death to living creatures, there are three to which they are subject, disease, old age and privation, to none of which the world can fall a prey. For it is compacted from the whole of the elements, so that it cannot suffer violence from any part that has been left out and defies control. It has dominion over the forces which produce infirmities, and the subservience of these forces keeps it from disease and decay of age. It is absolutely self-sufficient and independent of every need. It is lacking in nothing which can ensure permanence and has excluded the successive alternations between inanition and repletion, which living creatures experience through their gross avidity and thereby court not life but death, or to speak more cautiously, an existence more pitiful than extinction.", + "[75] Again if there was no everlasting form of nature to be seen, those who propound the destruction of the world might seem to have a good excuse for their iniquity, since they had no example of perpetual existence before them. But since according to the best professors of natural philosophy, fate has no beginning or end, being a chain connecting the causes of each event in unfailing continuity without a gap or break, why should we not also declare that the nature of the world or cosmic system is age-long, since it is order of the disordered, adjustment of the unadjusted, concord of the discordant, unification of the discrepant, appearing as cohesion in wood and stone, growth in crops and trees, conscious life in all animals, mind and reason in men and the perfection of virtue in the good? And if the nature of the world is uncreated and indestructible, clearly the world also is the same, held together as it is by the might of an eternal bond.", + "[76] Some conquered by truth and the arguments of their opponents have changed their views. For beauty has power to call us to it and truth is marvellously beautiful as falsehood is monstrously ugly. Thus Boethus of Sidon and Panaetius, powerful supporters of the Stoic doctrines, did under divine inspiration abandon the conflagrations and regenerations and deserted to the more religious doctrine that the whole world was indestructible.", + "[77] It is said too that Diogenes in his youth subscribed to the doctrine of the conflagration but in later years felt doubts and suspended judgement, for it is not given to youth but to old age to discern things precious and worthy of reverence, particularly those which are judged, not by unreasoning and deceitful sense, but by mind when absolutely pure and unalloyed." + ], + [ + "[78] The demonstrations given by the school of Boethus are very convincing and I will proceed to state them. If, they say, the world is created and destructible we shall have something created out of the non-existent and even the Stoics regard this as quite preposterous. Why so? Because it is impossible to find any destructive cause either within or without to make away with the world. For there is nothing outside it except possibly a void, since the elements have been completely merged into it and within it there is no distemper such as to cause a dissolution of so great a deity. And if it is destroyed without a cause, clearly the origin of the destruction will arise from what does not exist and this the understanding will reject as not even thinkable.", + "[79] Further they say that the methods of destruction are of three kinds, namely, dismemberment, annihilation of the prevailing quality and amalgamation. Combinations of detached units, such as herds of goats or oxen, choirs and armies, or again bodies compacted of conjoined parts are disjoined by detachment and dismemberment. We find annihilation of the prevailing quality in wax when moulded into a new form or when smoothed out without taking any other different shape. We have amalgamation in the quadruple drug used by physicians, for the properties of the substances collected vanish and the effect thus produced is one single value of a special kind.", + "[80] Which of these can we say is adequate for the destruction of the world? Dismemberment? The world is neither composed of detached units, so that its parts can be dispersed, nor of conjoint parts which can be disjoined, nor is it a unity of the same kind as that of our bodies, for they are in themselves perishable, and under the sway of innumerable instruments of mischief, while the world’s strength is invincible and far more than sufficient to give it domination over all.", + "[81] What of a complete annihilation of its quality? This is impossible, for according to those who hold the opposite view, the quality of its original construction remains at the conflagration, though contracted, in a diminished substance, namely, Zeus. What of amalgamation? Nonsense.", + "[82] For again we shall have to admit that destruction passes into non-existence. Why? Because if each of the elements were severally destroyed each might be capable of changing into something else, but if all are annihilated in a body together by amalgamation we should be obliged to suppose something which is impossible.", + "[83] Moreover if all things are as they say consumed in the conflagration, what will God be doing during that time? Will He do nothing at all? That surely is the natural inference. For at present He surveys each thing, guardian of all as though He were indeed their father, guiding in very truth the chariot and steering the bark of the universe, the defender of the sun and moon and stars whether fixed or wandering, and also the air and the other parts of the world, co-operating in all that is needful for the preservation of the whole and the faultless management of it which right reason demands.", + "[84] But if all things are annihilated inactivity and dire unemployment will render His life unworthy of the name and what could be more monstrous than this? I shrink from saying, for the very thought is a blasphemy, that quiescence will entail as a consequence the death of God, for if you annihilate the perpetual motion of the soul you will annihilate the soul itself also and, according to our opponents, God is the soul of the world." + ], + [ + "[85] Another question worthy of examination is: How will the rebirth come about if all things are resolved into fire? For if the substance is consumed by fire, the fire too must be extinguished having nothing any longer to feed it. Now if the fire remains the seminal principle of the ordered construction would be preserved, but if the fire perishes that principle perishes with it, and it is an enormity, a twofold sacrilege, not only to predicate destruction of the world but to do away with the rebirth as though God rejoiced in disorder and inactivity and every kind of faultiness.", + "[86] But we must examine it more carefully. Consider it from this point of view. Fire takes three forms: these are the live coal, the flame and the fire-light. Now live coal is fire embodied in an earthy substance, a sort of permeating current which has taken the fuel for its lair and lurks there extending through it from end to end. Flame is what rises up into the air from that which feeds it. Fire-light is what is sent out from the flame and co-operates with the eyes to give apprehension of things visible. The middle place between the light and the coal is held by flame, for when it is extinguished it dies away into coal, but when kindled into a blaze it has a radiance which flashes from it, though destitute of combustive force.", + "[87] If we say that at the conflagration the world is dissolved there would be no coal there, because if there were the great quantity of earthy matter which is the substance in which fire is contained will be still remaining and it is one of their tenets that nothing else of other bodies then subsists and that earth, water and air are resolved into fire pure and simple.", + "[88] Further there is no flame either, for flame is linked on to the fuel and when nothing is left it will be extinguished for lack of sustenance. It follows also that the light is not produced. For it has no existence of itself but issues from the first two, the coal and the flame, in a smaller stream from the coal but a great outflow from the flame, for it is diffused to a very great distance. But since the other two, as has been shown, do not exist at the conflagration, there will be no light either. For when the sun takes its course under the earth, the daylight, great and far-reaching as it is, is immediately hidden from our sight by the night, especially if it is moonless. Therefore the world is not consumed by conflagration but is indestructible, and if it should be so consumed another world could not come into existence." + ], + [ + "[89] This has induced some of the Stoic school, whose keener sight discerned from a distance the oncoming refutation, to assist their cardinal doctrine when lying as it were at the point of death, but without avail. They said that since fire is the cause of motion and motion the origin of generation, without which it is impossible that anything should be generated, after the conflagration when the new world has to be created all the fire in it is not extinguished but a part of it of some amount remains. For they were filled with great alarm lest, if the whole mass was extinguished, the universe would remain at a standstill and not be reconstructed, since there was no longer anything to cause motion.", + "[90] But these are the fictions of ingenious quibblers who are scheming to overthrow truth. Why so? Because the world when consumed by fire cannot become like live coal, as has been shown, since a lot of earthy matter would be left in which the fire will be bound to lurk encamped, and in that case perhaps we may say that the conflagration has still to establish its power, since the heaviest and most resistant of the elements, namely, earth, remains undissolved. It must therefore either change into fire as Cleanthes or light as Chrysippus thought.", + "[91] But if it becomes flame, once it starts being extinguished it will not be extinguished partially but altogether. For its existence is bound up with its feeder and therefore if that feeder is plentiful it increases and diffuses itself, but if that shrinks it diminishes. We can judge the result from our own experience. A lamp as long as we feed it with oil gives a very brilliant light, but if we cease to do so after using up what little of the feeder remains, it goes out at once as it has no reserve of flame to fall back upon.", + "[92] Alternatively if it becomes light, again the change is total. Why? Because it has no definite existence of its own but is generated from flame, and if the flame is wholly and absolutely extinguished the light must also perish not partially but totally. For what the flame is to the feeder that the light is to the flame. Therefore, just as the flame perishes with its feeder, the light perishes with the flame.", + "[93] Therefore it is impossible that the world should have a rebirth, as no embers of the seminal principle are alive within it, but all have been exhausted, the rest by the fire, the seminal principle by lack of sustenance. These facts show clearly that it continues uncreated and indestructible." + ], + [ + "[94] Now suppose that as Chrysippus says the fire which has resolved the world as constructed into itself is the seed of the world which will result and that there is no fallacy in his theories on the subject, primarily that its generation comes from seed and its resolution passes into seed; secondly that natural philosophy shows the world to be also a rational being, having not only life but mind, and further a wise mind, still these establish nothing of what he wishes to prove but its opposite, namely that it will never be destroyed.", + "[95] The proofs of this lie ready at hand for those who do not shrink from examining them. The world has evidently either plant-life or animal-life, but whether it has one or the other, if it is destroyed at the conflagration it will never become seed to itself. Take the testimony of the plants and animals in our experience; none of them lesser or greater ever when destroyed pass into the condition of producing seed.", + "[96] We see how many types of cultivated trees and of uncultivated also are spread over every part of the earth. Each of these trees so long as the stem is sound produces with its fruit the germ of impregnation also. But when it withers away by length of time, or is destroyed in some other way with its roots as well it is never anywhere capable of being resolved into seed.", + "[97] In the same way also the different kinds of animals so numerous that it would be difficult even to give their names, while they survive and are vigorous, emit generating seed, but when they are dead they never anywhere become seed. For it is foolish to suppose that a man when alive uses the eighth part of his life principle, called the generative, to produce his like, but when dead uses his whole self. For death is not more efficacious than life.", + "[98] Besides nothing that exists is made completely out of seed alone without its proper sustenance. Seed is analogous to beginning and the beginning by itself does not generate fullness. For neither must you suppose that the ear of wheat grows only from the seed laid down in the field by the husbandmen. The double sustenance from the earth, moist and dry is a very great factor in its growth and the embryos moulded in the womb cannot be brought to life merely from the seed, but need also the fostering sustenance from outside which the pregnant mother administers.", + "[99] What is the purpose of these remarks? It is to show that at the conflagration seed alone will remain and nothing will exist to nourish it, as all things that would give nourishment are resolved into fire, and lame and imperfect therefore will be the genesis of the world brought about at the rebirth, since that which could best co-operate in its consummation, which the originating seed takes as a staff for its support, has been destroyed. The absurdity of this is self-evident and needs no further refutation.", + "[100] Again all things which originate from seed are greater in bulk than that which made them and visibly occupy a greater space. Thus trees which soar to heaven often spring from a very small grain, and animals of great corpulence and stature come from the emission of a little moisture. Also there is the fact mentioned a little above that during the time following closely on the birth the things generated are smaller but afterwards increase in size till they reach their full consummation.", + "[101] But in the universe the opposite will take place. The seed will both be greater and will occupy more space, but the result produced will be smaller, and will be seen to take up less space, and the Cosmos which forms itself from the seed will not gradually advance in growth but on the contrary will be reduced from a greater bulk to a lesser.", + "[102] The truth of this statement can be easily seen. Every body which is resolved into fire is diffused as well as resolved, but when the flame in it is being quenched, it is contracted and drawn in. Facts so clear as these need no proofs to testify to them as though they were matters of uncertainty. Assuredly the world when consumed by fire will become greater because its whole substance is resolved into very fine ether. This the Stoics seem to me to have foreseen and therefore left room in their theory for an infinite void outside the Cosmos, so that when it had to accept a sort of infinite diffusion, it might not lack a place to receive the overflow.", + "[103] So then when it has advanced and grown to such an extent that, under the infinite magnitude of the pressure forcing it, it extends its course almost to the illimitable existence of the void, even this ranks as seed, but when at the rebirth it is brought to its consummation in a diminished condition it ranks as a whole substance, though the fire at its extinction is contracted into the thickness of air and the air is contracted and subsides into water and the water condenses still more as it changes into the most compressed of the elements, earth. These conclusions are contrary to the accepted principles of those who are capable of judging the sequence of events aright." + ], + [ + "[104] Besides those already mentioned, there is another argument which may be used to prove the point, and this, too, will win the assent of those who prefer not to carry their contentiousness to an immoderate extent. In couples of opposites, it is impossible that one member should exist and the other not. If there is white there must be black also, if there is great there must be small, and so with odd and even, bitter and sweet, night and day, and the like. But when the conflagration has taken place we shall have an impossibility. For one of the opposites in couples will exist and the other will not. Consider the following facts.", + "[105] When all things are resolved into fire, there will be something light, rare and hot, since these qualities belong to fire, but nothing of their opposites, heavy, dense and cold. How could we better express the disorder woven by the conflagration theory than by showing that things naturally coexistent are disjoined from the coupling which holds them, and so far does this dissociation extend that we have to predicate perpetuity of the one set and non-existence of the other.", + "[106] Still further, a good point I think is made by the investigators of truth when they say that if the world is destroyed, it will be destroyed either by some other cause or by God. Nothing else at all will cause it to undergo dissolution. For there is nothing which it does not encompass and what is encompassed and dominated is surely weaker than what encompasses and therefore also dominates it. On the other hand, to say that it is destroyed by God is the worst of profanities. For those who hold the true creed acknowledge Him to be the cause, not of disorder, disharmony and destruction, but of order and harmony and life and all that is most excellent." + ], + [ + "[107] The people whose talk is for ever of conflagration and rebirth may well excite our wonder, not only for the aforesaid reasons which prove the falsity of their creed, but particularly on the following grounds. As there are four elements, earth, water, air and fire, of which the world is composed, why out of all these do they pick out fire and assert that it will be resolved into that alone? Surely it may be said that it is just as right that it should be resolved into earth or water or air, for all these have transcendent powers, and yet no one has declared that the world is converted into any of the three, and therefore the natural conclusion is that it is not turned into fire either.", + "[108] Indeed also observation of the equality inherent in the world should make them afraid or ashamed to affirm the death of so great a deity. For there is a vast reciprocation between the four powers and they regulate their interchanges according to the standards of equality and the bounds laid down by justice.", + "[109] For just as the annual seasons circle round and round, each making room for its successor as the years ceaselessly revolve, so, too, the elements of the world in their mutual interchanges seem to die, yet, strangest of contradictions, are made immortal as they ever run their race backwards and forwards and continually pass along the same road up and down.", + "[110] The uphill journey begins from earth. Earth is transformed by melting into water, water by evaporation into air, air by rarefaction into fire. The downhill path leads from the top, the fire as it is extinguished subsides into air; air as it is compressed subsides into water, while water is condensed as it changes into earth.", + "[111] Well, too, spoke Heracleitus when he says, “death for souls is to become water, death for water to become earth,” for conceiving that soul is breath he indicates that the final end of air is to become water and again of water to become earth, while by the term death he does not mean complete annihilation but transmutation into another element.", + "[112] That this self-determined equality should be maintained for ever inviolate and constant is not only natural but necessary. And, therefore, since inequality is unjust and injustice is the child of wickedness, and wickedness is banished from the dwelling-place of immortality, while the world is divine in its vastness and has been shown to be the dwelling-place of visible deities, the assertion that it is destroyed shows inability to descry the chain of nature and the unbroken sequence of events." + ], + [ + "[113] Some of those who consider that the world is everlasting carry their ingenuity still farther and employ an argument of the following kind to establish their view. We find, they say, four principal ways in which destruction occurs, addition, subtraction, transposition, transmutation. Thus two is destroyed and becomes three by the addition of one and similarly four by subtraction of one becomes three. The letter I becomes H by transposition when the horizontal parallels rise vertically and the line which joined them vertically has been turned sideways to connect the lines on either side of it. By transmutation wine perishes and becomes vinegar.", + "[114] But none of the ways enumerated affects the world at all. For can we say that anything can be added to the world to destroy it? No, there is nothing outside it, nothing which is not a part of itself, that is of the whole, since each thing is encompassed and dominated by it. What of subtraction? In the first place anything subtracted will in its turn be a world only smaller than the present world. Secondly, it is impossible that any body should be detached from its fellow substance and dispersed outside the whole.", + "[115] Can its parts be transposed? No, they will remain as they are and do not change their relative positions. For earth will never anywhere stand mounted on water, nor water on air, nor air on fire. But the naturally heavy elements, earth and water, will occupy the central position, with earth forming the support like a foundation and water floating on its surface, while the naturally light air and fire occupy the upper position though with a difference, for air is the vehicle on which fire rests and that which rests on a vehicle is necessarily carried above it.", + "[116] Once more we must not suppose that the world is destroyed by transmutation, for there is a balance of powers in the interchange of the elements and such a balance produces unswerving stability and unshaken permanence, since it neither encroaches nor is encroached on. And thus the reciprocation, the giving and taking of values, equalized according to the standards of proportion creates sound health and perpetual security. These things show the world to be everlasting." + ], + [ + "[117] Further, Theophrastus says that those who maintain the creation and future destruction of the world are misled by four main considerations, the unevenness of the earth’s surface, the withdrawal of the sea, the dissolution of each several part of the universe, and the perishing of whole species of land animals.", + "[118] The proof which they base on the first of these is according to him the following. If the earth had no beginning in which it came into being, no part of it would still be seen to be elevated above the rest. The mountains would now all be quite low, the hills all on a level with the plain, for with the great rains pouring down from everlasting each year, objects elevated to a height would naturally in some cases have been broken off by winter storms, in others would have subsided into a loose condition and would all of them have been completely planed down.", + "[119] As it is, the constant unevennesses and the great multitude of mountains with their vast heights soaring to heaven are indications that the earth is not from everlasting. For in the course of infinite time it would long ago as I have said have under the rain-pour become an open, level road from end to end. For it is a natural characteristic of water that sometimes, particularly when it dashes down from a great height, it drives everything out before it by its force, sometimes by constant dripping it scoops out and hollows and so completely undermines the hardest and stoniest ground quite as much as a digger would.", + "[120] Again, they say, the sea is already diminished. Witness the most famous of the islands, Rhodes and Delos. For these in old times had disappeared, sunk and submerged below the sea, but in the course of time as the sea was slowly diminishing they gradually emerged and became conspicuous, as we read in the narratives written about them.", + "[121] Men also gave the name of Anaphe to Delos, using both names to vouch for the fact here stated, because it became apparent and visible, while in the past it was unapparent and invisible, and so Pindar says of Delos.", + "Hail, island built by gods,
Thou scion best beloved by those
Whom lustrous-haired Latona bore,
Daughter of Ocean, marvel of broad earth,
Whose base no power can shake.
Delos we mortals name thee, but on high,
Where dwell the blessed ones, they call thee Star
Seen in the distance of the azure earth.", + "By calling Delos the daughter of the sea he suggests what has been said above.", + "[122] In addition to this they point out that belonging to great tracts of sea there are deep and great bays which have dried up and turned into mainland and become a part of the adjoining country, by no means barren but sown and planted, yet have left in them some signs that they once were sea—pebbles and shells and all things of the same sort which are so often thrown up upon the seashore.", + "[123] Now if the sea diminishes the earth will diminish also and after many a long cycle of years both elements will be utterly exhausted. So, too, will the whole air be gradually lessened and waste away and all things will be drafted off into one single substance, namely, fire." + ], + [ + "[124] To establish their third point they employ an argument of this sort. Anything, the parts of which are all perishable, necessarily perishes itself. All the parts of the world are perishable, therefore, the world itself is perishable.", + "[125] This point which we reserved for future argument must now be examined. To begin with earth. What part of it, great or small, is there which is not dissolved by the action of time? Do not the strongest stones become dank and decay through the weakness of their cohesiveness, that current of spirit force, that bond which is not unbreakable but merely difficult to loose? They break in pieces and first disintegrate into a stream of fine dust and afterwards waste away till there is nothing left of them. Again if water is not whipped by the wind but left unmoved, does it not become like a dead thing through its inactivity? It certainly changes and becomes very malodorous like an animal bereft of its vital force.", + "[126] As for the air, its destruction is evident to everybody, for sickness and decay and what may be called death is natural to it. How, indeed, could anyone, who aimed at truth rather than elegance of language, describe a pestilence save as a death of the air which diffuses its own distemper to destroy all things to which the life force has been given?", + "[127] We need not spend many words on fire, for when it has lost its sustenance it is extinguished at once, in itself lame as the poets say. While with a support it stands erect because the kindled fuel is still there; when that is used up it is seen no more.", + "[128] Much the same is said to happen with the snakes in India. They creep up to those hugest of animals, the elephants, and wind themselves round their backs and the whole of their belly. Then making an incision in a vein, as chance directs, they imbibe the blood, sucking it in greedily with violent inhalations and continuous hissing. For a time the elephants hold out, leaping about in their helplessness, and beating their sides with the trunk to try and reach the snakes, then as their life-power is continually being drained, they can leap no more but stand still quivering. Soon afterwards when their legs have lost all strength they drop down through lack of blood and expire. But in their fall they involve the authors of their death in the same fate. The way of it is as follows:", + "[129] the snakes no longer getting their nourishment try to loosen the bond which they have drawn round their victims, as they now desire release, but being squeezed and pressed down by the weight of the elephants, most especially when the ground happens to be hard and stony, they wriggle about and do everything they can to free themselves but are fettered by the force of the weight upon them. In their helpless straits, their manifold exertions only exhaust them, and like people stoned to death or caught by the sudden fall of a wall, unable even to free their heads they are stifled and die. Now if each part of the world suffers destruction, clearly the world compacted from them will not be indestructible.", + "[130] The fourth and last proposition must, they tell us, be argued out as follows. If the world was everlasting, the animals in it would be everlasting also, and most especially the human race inasmuch as it is superior to the rest. But man also is seen to be of late origin by those who wish to search into the facts of nature. For it is probable or rather necessary that the existence of the arts should coincide with that of man, that they are in fact coeval, not only because system and method are natural to a rational being but also because it is impossible to live without them.", + "[131] Let us observe then the dates of each of the arts, disregarding the myths palmed off on the gods by the play-wrights. … But if man is not from everlasting, so neither is any other living creature, therefore neither the regions which have given them a habitat, earth and water and air. This shows clearly that the world is destructible." + ], + [ + "[132] All this special pleading must be encountered lest any of the less proficient should yield to its authority. And the refutation must begin with that with which the sophistical speakers also opened their delusive argument. “The unevennesses of the earth would no longer exist if the world was from everlasting.” Why so, my dear sirs? For others will come forward to say that trees and mountains differ not in nature. The trees shed their leaves at some seasons and then bloom again at others. And so there is truth in the poet’s lines which tell us that", + "Driven by the wind the leaves pour down to earth,
But others come when spring returns and brings
Fresh life into the forest.", + "In the same way the mountains, too, have parts broken off but others come as accretions.", + "[133] But the accretions take long periods of time to become recognizable, because as the process of growth in trees is more rapid their advance is apprehended more quickly, while in mountains that process is slower, and, therefore, their after-growths become just perceptible only after a long time.", + "[134] These people seem to have no knowledge of the way in which mountains come to be, otherwise they would probably have held their tongues for shame. But we shall not grudge giving them instruction, for the tale is nothing new, nor are the words ours, but old-time sayings of wise men, who left nothing uninvestigated that was necessary for knowledge.", + "[135] When the fiery element enclosed in the earth is driven upward by the natural force of fire, it travels towards its proper place, and if it gets a little breathing space, it pulls up with it a large quantity of earthy stuff, as much as it can, but with this outside and on it it moves more slowly. This earthy substance forced to travel with it for a long distance, rises to a great height and contracts and tapers, and passes finally into a pointed peak with the shape of fire for its pattern.", + "[136] For there is necessarily then a conflict when the natural antagonists, the heaviest and the lightest, clash. Each presses on to its proper location and resists the force applied by the other. The fire which is dragging the earth with it is necessarily weighted by the counter-pull which the earth exerts upon it, while the earth though gravitating ever downwards lightened by the upward tendency of the fire rises aloft, and, compelled at last to yield to the stronger power which buoys it up, is pushed up into the seat of fire and takes its stand there.", + "[137] Why should we wonder then that the mountains are not destroyed by the onrush of the rain, since the power which holds them together, which also makes them rise as they do, embraces them so firmly and stoutly? For if the bond which held them together were loosened, they might naturally be dissolved and dispersed by the water. As it is, kept tight by the force of fire they hold their own and show themselves weather-proof in face of the onrush of the rains." + ], + [ + "This is what we have to say to show that the unevennesses of the earth are no proof that the world is created and will be destroyed.", + "[138] To the proof which they attempt to draw from the diminution of the sea, the following answer may justly be given. Do not perpetually fix your eyes merely on the islands which have emerged or any segments which were submerged long ago and in the course of time have been rejoined to the mainland. For contentiousness is a foe to the nature study which holds the investigation of truth to be profoundly desirable. Busy yourselves also with the converse of this, namely, all the parts of the mainland, not only on the sea-coast but in the centre, which have been swallowed up, and all the dry land which has been turned into sea and is the sailing ground of ships of considerable tonnage.", + "[139] Do you not know the celebrated story of the sacred Sicilian straits? In old days Sicily joined on to the mainland of Italy but under the assault on either side of great seas driven by violent winds from opposite directions, the land between them was inundated and broken up and at its side a city was founded, whose name of Rhegium records what happened to it. The result was the opposite of what one would have expected. The seas which were hitherto divided joined together through their confluence, while the land once united was divided by the intervening straits, by which Sicily, which had been mainland, was forced to become an island.", + "[140] Many other cities also are stated to have been swallowed up and to have disappeared overwhelmed by the sea. And so too in Peloponnese they say that the three,", + "Aegira, Bura, lofty Heliceia,
Whose walls would soon be clad with thick sea-moss,", + "which were most flourishing in old times were inundated by a great inroad of the sea.", + "[141] And the island of Atlantis “greater than Libya and Asia put together,” as Plato says in the Timaeus, “in a single day and night through extraordinary earthquakes and floods sank below the sea and suddenly disappeared,” turning into a sea which was not navigable but full of abysses.", + "[142] So then the fiction which they propound that the sea is diminished contributes nothing to show that the world is destroyed, for it is clear that the sea withdraws from some places and inundates others. And judgement should not be given on observation of one of the phenomena but of both together, just as also in the disputes of ordinary life the law-abiding judge will not declare his decision until he has heard both litigants." + ], + [ + "[143] Further, their third argument stands self-convicted as an unsound proposition from the very terms of the enunciation with which it begins. For the truth surely is not that a thing is destructible if all its parts are destroyed, but if all its parts are destroyed together and simultaneously, just as one who has had the tip of his finger cut away is not prevented from living, but if the whole system of his parts and limbs is cut away, he will die at once.", + "[144] In the same way, if the elements one and all were put out of existence at one and the same time, it would be necessary to admit that the world is liable to destruction. But if each of them separately is changed into the nature of its neighbour, it is not destroyed but rather rendered immortal, as says the tragic poet philosophizing", + "Nothing that is born can die,
Hither and thither its parts disperse
And take another form.", + "[145] Finally it is the height of folly to take the arts as the standard of measurement for mankind. Anyone who follows this topsy-turvey line of reasoning will make out that the world is quite new, framed hardly a thousand years ago, since those who tradition tells us were the inventors of the sciences do not go back farther than that number of years.", + "[146] And if they must say that the arts are coeval with the human race, they must do so not carelessly and perfunctorily but with the aid of natural history. And what does natural history tell us? Destructions of things on earth, destructions not of all at once but of a very large number, are attributed by it to two principal causes, to tremendous onslaughts of fire and water. These two visitations, we are told, descend in turns after very long cycles of years.", + "[147] When the agent is the conflagration, a stream of heaven-sent fire pours out from above and spreads over many places and over-runs great regions of the inhabited earth. When it is the deluge, it sweeps along in every form which water takes. The rivers, either spring fed or winter torrents, not only flow with a full volume but exceed the usual level to which they rise and either break down their banks by force or over-leap them mounting to a very great height. Then streaming over they are diffused into the adjoining lowland, which is at first divided into great lakes as the water always subsides into the deeper hollows, then again as it flows on and submerges the intervening isthmuses which divide the lakes, making many into one, is converted into a great expanse of boundless sea.", + "[148] Through these contending powers the inhabitants of contrasted regions have perished alternately. Fire is fatal to the dwellers in the mountains and hills and places ill-supplied with water, as they do not possess the abundance of water which is the natural instrument of defence against fire. Water, on the other hand, destroys those who live near rivers, or lakes, or the sea, for it is a way that evils have, that those who live close to them are the first if not the only ones to feel their power.", + "[149] Since the chief part of mankind perish in the way here mentioned apart from numberless minor ways the arts, too, necessarily fail. Science in itself is lost to sight, without someone to put it in practice. But when the epidemics of evil have abated and from those who have not fallen victims to their overwhelming terrors a new race begins to bloom again and grow, the arts also, which are not then born for the first time but have sunk into insignificance through the diminution of persons possessing them, establish themselves once more.", + "[150] We have described to the best of our abilities the arguments transmitted to us to maintain the indestructibility of the world. In what follows we have to expound the answers given in opposition to each point." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE AETERNITATE MUNDI", + "§ 12. Ocellus. The work attributed to Ocellus consists of four chapters. The first argues the indestructibility of the Cosmos and it is in this that the analogies to the De Aet. are mostly to be found. The most striking is in the eleventh section where he argues that the destroying cause must come either from within or from without and both of these are impossible. This is to the same effect as De Aet. 20–24 and in one place there is a certain similarity of language, ὁ κόσμος ἄγει τὰ πάντα μέρη § 22, beside ἄγεται τὰ ἄλλα πάντα ὑπὸ τοῦ παντός of Ocellus. It has far less detail than Philo and in fact is more a statement than an argument. Again i. 9 makes much the same point as De Aet. 70, namely that the world causes other things to exist and therefore causes itself to exist. Thirdly, §§ 12–13 describe shortly the transmutation of elements and there is a considerable analogy to De Aet. 107–110 and in both we have the same phrase κύκλον άμείβειν. The second chapter deals with γένεσις and is largely a reproduction of Aristotle, De Generatione et Corruptione. The third short chapter asserts the existence from everlasting of the human race, arguing to much the same effect as Critolaus in De Aet. 55. Chapter four is ethical; the view that the generation of mankind is from the first from mankind and not from the earth is declared to demand sexual purity and continence.", + "A curious point about the book is that the quotations from it in Stobaeus are in Doric while our manuscripts are in ordinary Greek. The presumption is that it was originally written in Doric, probably to give it the appearance of a heritage from the early days of Pythagoreanism, and afterwards translated into ordinary Greek to make it more acceptable to the general reader.", + "§ 13. Gods sprung from gods, etc. Archer-Hind (who translates “Gods of gods”) and others take this as an intensive expression like κακὰ κακῶν and ἄρρητʼ ἀρρήτων in Sophocles, but these do not seem to me quite analogous. The other rendering however is also very difficult. The words which follow in the MSS. of Plato ὧν ἐγὼ δημιουργὸς πατήρ τε ἔργων ἃ διʼ ἐμοῦ γενόμενα ἄλυτα ἐμοῦ γε μὴ ἐθελόντος are rendered by Archer-Hind “whose creator am I and father of works which by me coming into being are indissoluble save by my will.” Philo omits not only ὧν but ἃ διʼ ἐμοῦ γενόμενα.", + "Bernays held that these words are a gloss in Plato, and I see that the Loeb edition and apparently others omit them, quoting Philo as their authority. I do not think that the omission by Philo is a strong argument for their spuriousness. The translation given above making ὧν ἔργων=ἔργων ἃ would of course be impossible with the ordinary reading.", + "I think it is an alternative possibility that Philo did omit ὧν but actually wrote ἃ before ἄλυτα which has fallen out. In this case he may have taken the words as “Gods, of gods I am the maker (cf. θεοπλάστην below) and father of works which,” etc.", + "The μὴ δεθὲν for δὴ δεθὲν is of course a mere scribe’s blunder. The same uncertainty between θέλοντος and μὴ θέλοντος is found in the MSS. both of Plato and Philo, but I cannot feel with Archer-Hind that the sense is as good with the positive as with the negative.", + "§ 21. Opposite extremes. The use of ἐναντιότης for a pair of opposites or for one member of such a pair, or for the condition of such a member, is too well supported by Philo’s use of it, particularly in Quis Rerum, to allow us to take the phrase ταῖς ἄλλαις ἐναντ. as=“the other hostile forces.” So too Ocellus in chapter two of his treatise taken, as stated in the last note, from Aristotle, De Gen. et Corr. Here the ἐναντιότητες or at least the primary ones are hot and cold, wet and dry. Fire is hot and dry, air hot and wet, water wet and cold, earth dry and cold. When one opposite overcomes the other, e.g. the wetness of water overcomes the dryness of fire, fire changes to air, and it is the overcoming of one opposite by the other which brings about the transmutation of the elements described by Philo, §§ 107 ff., but this conversion of one element into another is quite distinct from the causes of destruction of the world. Philo clearly has in mind the passage from the Timaeus translated in § 26. I suspect that he thought that when Plato follows “hot things and cold” by “all that have strong powers” he refers to the other ἐναντιότητες: if so I think he misunderstood Plato.", + "§ 23. (Transposition of the text.) Between ἄδεκτον ἔσται and κατὰ τὸ παντελὲς the MSS. insert a mass of sections from § 53 ὑποστῆναι καθʼ ἑαυτὸν to § 77 νέος ἦν συνεπιγραψὰμενος. This no doubt happened because the leaves containing these sections were torn off and then replaced wrongly. The result was confusion at all three places, §§ 23, 53, 77. ἄδεκτον ἔσται ὑποστῆναι καθʼ ἑαυτὸν, κτλ., τὸ μηδὲ χρόνον τῷ δόγματι, κτλ. and αυνεπιγραψὰμενος κοτὸ τὸ παντελὲς, κτλ. are all equally unintelligible. Mangey of course perceived this but supposed that at each place words had dropped out which would have supplied the necessary connexion. Bernays’ discovery that the confusion was caused by the displacement of these sections was a brilliant feat of scholarship and is incontrovertible. The words fit in exactly where they are now placed and nothing needs to be added. In this way the transposition stands on a different footing from that made by Cohn in De Vit. Cont. p. 144 of this volume, where several words have to be added to make the passage coherent.", + "§§ 25 and 38. (Text of quotations from Plato.) In § 25 besides a few minor differences there are as stated in the footnotes three departures of some importance in the MSS. of Philo from the accepted text of Plato. In the first, ὡς τὰ τῷ for ὡς συστάτῳ, it must be noted that συστάτῳ though accepted by recent editors is a correction. The MSS. for the most part have συνιστὰς (-ὰν) τῷ σώματι, out of which Stallbaum produced ἃ συνιστᾷ τὰ σώματα. If συστάτῳ is accepted the accommodation of τὰ τῷ to this is justifiable, since that makes no sense and cannot have been written by Philo. The second case of λυπεῖ for λύει is different, for λυπεῖ makes good sense. But there is no reason to doubt that Plato wrote λύει or that Philo meant to reproduce Plato’s words as exactly as possible. He often indeed does not reproduce quotations exactly, but the substitution of λυπεῖ for λύει is as likely to be due to a scribe as to him, and it seems to me a doubtful point whether we should not make the correction here as Mangey and the earlier editions did. Bernays indeed supports λυπεῖ on the grounds that it gives a preferable meaning, but surely that is irrelevant unless he means that the text of Plato should be emended accordingly. In the third case of θεὸς for ἓν we have in θεὸς an interpolation which Philo might naturally make by mistake, and though ἓν is of some importance as echoing πρὸς δὲ τόυτοις ἓν above this might easily escape notice, and the text is best left as it stands. In § 38 the change of the three masculines, αὐτὸς … παρέχων … πάσχων, to the corresponding neuters is necessitated by the neuters in the last sentence. But the addition of ἄλλων is perhaps unnecessary and is not accepted by Cumont and Bernays.", + "§ 48. ἰδίως ποιόν, etc. Zeller, Stoics and Epicureans, p. 100, says of ποιόν that it “comprises all those essential attributes by means of which a definite character is impressed on otherwise indeterminate matter. If the definite character belongs to a group or class it is called a common form κοινῶς ποιόν, or if it be something peculiar and distinctive it is called a distinctive form ἰδίως ποιόν.” There are a good many passages quoted in S.V.F. which contain the phrase, though they do not I think throw much light on the meaning. To them we may add Diog. Laert. vii. 138, where one definition of the Cosmos is ὁ ἰδίως ποιὸς τῆς τῶν ὅλων οὐσίας, which Hicks translates the “individual being qualifying the whole of substance” (perhaps rather “the substance of the all”). I do not feel that either this or Zeller’s “distinctive form” conveys to me any clear meaning. On the formula stated here that “two ἰδίως ποιοί or ποιά cannot exist on the same substratum,” Zeller says that it follows as a matter of course since ἰδίως ποιός distinguishes a thing from every other. As to the argument based on it Bernays in the dissertation which precedes his commentary says frankly that we cannot expect to understand it, but in the commentary itself he does give an explanation which I do not understand. We can see however that, assuming as in the typical case that Theon is destroyed when Dion’s foot is amputated, the application which Philo makes is logical or at least intelligible. The Cosmos is a composite being with body and soul, the soul being Providence. In the conflagration when the Cosmos loses its bodily part it is on the same analogy not the Cosmos which is destroyed but its soul.", + "It may possibly help us to compare the similar argument in Plutarch Comm. Not. chapter 36, 1077 B where we have the Cosmos, identified with Zeus, as the whole man with Providence for its soul. What happens at the conflagration according to the Stoics is that Zeus alone among the gods is not destroyed, cf. De Aet. 81, and passes over or withdraws (ἀναχωρεῖ = ἀνέδραμε here) into Providence and they (i.e. the Cosmos and Providence) being brought together (ὁμοῦ γενομένους) both continue to exist on the single οὐσία of ether (does this mean that as in the διακόσμηοις the Cosmos was the ἰδίως … ποιὸς τῆς οὐσίας τῶν ὅλων now that τὰ ὅλα are resolved into ether, this has both Zeus and Providence for its ἰδίως ποιός?), and this is supposed to contradict the doctrine of δύο ἰδίως ποιά, etc. The only thing I can claim to gather with certainty from the two passages is that the Peripatetics argued that the Stoic doctrine of the ἐκπύρωσις contradicted their own doctrine of δύο ἰδίως ποιά, etc.", + "Two minor points are: (1) the MSS. reading εἰδοποιοὺς is retained by Bernays though he clearly takes it as equal to ἰδίως ποιούς. He curiously says that this is not to be put down to the scribes, but shows that the source is Peripatetic, since Aristotle uses the term as=“specific.” (2) The treatise Περὶ αὐξανομένων is not mentioned in Diogenes Laertius’s catalogue of Chrysippus’s writings. The subject no doubt is what Plutarch 1083 B calls ὁ λόγος περὶ αὐξήσεως and deals with the relation of increases and diminutions to identity of personality. Plutarch represents the Stoics as holding that these changes are wrongly called in familiar language increase and diminution and are rather γενέσεις and φθοραί.", + "§ 127. Fire … lame. This allegorical interpretation of the post-Homeric story that Hephaestus became lame when thrown from heaven to earth comes originally from Heracleitus according to a scholiast on Il. i. 590. It is also alluded to by Plutarch, De facie in orbe lunae 922 A and Cornutus 19, who says that fire cannot advance ἄνευ ξύλων nor a lame man ἄνευ ξυλώδους βάκτρου (see quotations in Cohn). Cumont’s emendation given in the footnotes is ingenious in the sense that Ἥφαιστος might easily have been lost before ᾗ φασι, and Διὸς σκηρ. corrupted to διὸ σκηρ., but is surely impossible. He cites the passage from the scholiast to support it, but this only mentions Zeus to equate him with the heavenly fire which is contrasted with the earthly. He also declares that ἐξ ἑαυτοῦ would be καθʼ ἑαυτὸν if taken as Bernays and the translation take it, but see § 20 above, and De Vit. Cont. 4 and 5. νομήν (“feeding on”) for μονήν is also unnecessary and indeed less suitable to the context.", + "§ 129. Free their heads. So I think rather than “lift their heads.” ἀνακύπτω in the common sense of emerging from water suggests coming up to breathe, cf. ἀνανήξασθαι Spec. Leg. iii. 3. The snakes might conceivably, even though crushed by the elephants, still have their heads free, and it is this that is negatived here.", + "§ 143. (ἐρωτάω=“state a proposition.”) Another example of this use, which may be much commoner than the lexicon suggests, occurs in the passage of Plutarch mentioned in the note on ἰδίως ποιόν above, ὁ περὶ αὐξήσεως λόγος … ἠρώτηται ὑπʼ Ἐπιχάρμου.", + "Sections 147 ff. I take the opportunity of pointing out a serious omission in the notes in vol. vi. In De Abr. 1 Philo says that the Book of Genesis tells how fire and water wrought the greatest destructions on what is on the earth. In Mos. ii. 53, speaking of the punishment of the wicked, he says that the most forceful elements in the universe, fire and water, fell upon them, so that as the times revolved some perished by water, others by conflagration. He then mentions the deluge itself and continues “at a later time when the race sprung from the remnant had again become very populous, he determined to destroy them by fire,” and we then have a short account of the destruction of Sodom and Gomorrah. I did not at the time perceive the close connexion of these passages with the Timaeus and the Laws. The connexion is clearer still in Mos. ii. 263, where we are told that the men had lost count of the sabbath by reason of the constant destructions by fire and water. Philo evidently considers the deluge and the destruction of Sodom and Gomorrah as examples of the destructions described by Plato. Whether he supposed that they were only examples, as the last passage suggests, and that other unrecorded visitations had occurred, we cannot tell. At any rate he would hold that what truth there was in Plato’s story came from Moses." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "על נצחיות העולם", + "enTitle": "On the Eternity of the World", + "key": "On the Eternity of the World", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Eternity of the World/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On the Eternity of the World/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..d006a19fa028cc873e06d55522053207f40ac8fd --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Eternity of the World/English/merged.json @@ -0,0 +1,301 @@ +{ + "title": "On the Eternity of the World", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_the_Eternity_of_the_World", + "text": { + "Introduction": [ + "ON THE ETERNITY OF THE WORLD (DE AETERNITATE MUNDI)
INTRODUCTION TO DE AETERNITATE MUNDI", + "Among the works of Philo this is certainly the one whose genuineness can be most reasonably doubted. It is not mentioned in Eusebius’s list, and the only external evidence for it so far as I know is that it has always been included in the Philonian corpus. The internal evidence, the resemblance to Philo’s style and language, has been dealt with by Cumont, and though certainly strong, particularly when we remember how different the subject-matter is from that of the rest, it is not I think as overwhelming as in the case of the De Vita Contemplativa. In fact while if that work came before us as of unknown authorship I should without hesitation set it down as Philo’s, I should not feel the same certainty about the De Aeternitate.", + "The belief that the work is non-Philonic rests chiefly I think on the authority of Bernays. My confidence in his judgement is not increased by observing that he says the same of the Quod Omnis Probus and the De Providentia. He does not anywhere formulate his reasons for rejection and one or two of those casually mentioned are trivial. But on p. 45 he notes the phrase ὁρατὸς θεός as one which no orthodox Jew could have used of the Cosmos. Cumont perhaps makes somewhat too light of this objection. For Philo in the body of his work nowhere, I think, speaks of the Cosmos as a God. It is true indeed that he twice at least calls the stars gods and quite often divine beings. Also his chief care seems to be not so much that they should not be called gods as that they should not be recognized as primal or sovereign gods, and perhaps we cannot fairly reason from the numberless heavenly bodies to the Cosmos itself. If regarded as a god at all its godship would be unique and certainly tend to endanger monotheism. It must be admitted that taken by itself this is some argument against the genuineness.", + "But the most important objection at first sight to the Philonic authorship, though I am not sure that Bernays ever definitely mentions it, lies not in any particular phrase but in the views displayed passim on the question under discussion. Philo in his other works has denounced the doctrine that the world is uncreated and indestructible, in this book he appears to maintain that theory.", + "My own view is that a distinction should be made between the earlier part up to the first sentence of § 20 and the rest. Up to § 20 the author is no doubt speaking himself. In § 20 he states that out of respect for the divine Cosmos the opinions which maintain that it is uncreated and eternal should take precedence. And from that point we have an account of the various arguments used by the advocates of that opinion, ending with the statement that in the sequel he will give an account of the arguments on the other side. In describing the arguments for the eternity of the Cosmos he puts them forth with such gusto and denounces the opponents so vigorously that at first sight anyone would suppose that he is giving us his own conviction. But it is Philo’s way to reproduce with all his vigour opinions and doctrines which he is really going to controvert later. Observe the misleading way in which the views of the unphilosophical are described in Quod Omn. Prob. 6–10 and the vigorous advocacy of the champions of the senses in Spec. Leg. i. 337–343. So when I read in De Aet. 35 and 49 that some argument must be “clear to everyone” or in § 69 “that the foolish imaginations of the opponents have been refuted” I do not feel sure that Philo might not talk very differently when he gives to each point the opposition which he promises in his final words.", + "When we turn to the first twenty sections we have the following expressions of the author’s opinions. (1) Nothing is generated from the non-existent and nothing can be destroyed into non-existence. (2) Plato’s statement that the world was created and indestructible is not to be explained away. (3) When Aristotle said that it was uncreated and indestructible he spoke “piously and religiously.” (4) The Cosmos is a God. With the fourth I have dealt already. As to the third, the words that follow show that “piously and religiously” apply to indestructible rather than to uncreated. Philo in his later days would certainly denounce those who put the divine beings in heaven on a level with idols. The second is quite in the spirit of the other writings in which the Timaeus is a sort of Gospel whose meaning is not to be tampered with, and it is quite opposed to the Peripatetic view put forward in § 27, which while citing the Timaeus to show the indestructibility declares that the uncreatedness must be postulated on the general grounds that γένεσις and φθορά are inseparable. As to the first, there are several places where Philo speaks of God and indeed parenthood as creating the existing from the non-existent, e.g. Spec. Leg. ii. 225, but these are merely concessions to popular ideas and could not Philo have pleaded that the αἰσθητὸς κόσμος was created out of the eternal νοητός? In fact it seems to me that judging from the sections in which the author gives us hints of his own view the differences from the opinions expressed in the bulk of Philo’s work are not on the whole vital, and even if this statement is an exaggeration, why should Philo be refused the right of developing his creed as Plato and Aristotle did? On the whole I feel that this objection to the genuineness breaks down and if it does the balance of argument as a whole seems to be in favour of the authenticity.", + "As to the sections after 20 to the end, if I am right in thinking that the expressions of confidence in the arguments adduced and the denunciation of opponents are rather echoes of the opinions reproduced than the convinced opinions of the author, it might be thought that this shows that all this part is little more than a matter of scissors and paste as Bernay’s commentary sometimes seems to hold. But I do not think this would be a just conclusion. Philo can throw himself with great gusto into retailing arguments with which he does not necessarily agree, but he can at the same time introduce phraseology and illustrations of his own. There is one treatise extant which he tells us he has read and which no doubt he used, that of Ocellus Lucanus. There are passages in the De Aeternitate which can be paralleled with this in substance but with no very close resemblance in language. In the account of Critolaus’s argument in §§ 55–69, while we may suppose that Critolaus spoke with scorn of the Stoic appeal to myths, the length at which this attack is developed and many of the expressions in it savour of Philo himself, and in particular the complaint in § 56 that the myth-makers have used the seduction of metre and rhythm has a close resemblance to a similar complaint in Spec. Leg. i. 28. Also the panegyric on the eternal youthfulness of the earth in §§ 63 f. is very much in the vein of the description of the world’s wonders elsewhere, if we make allowance for the fact that here it is the earth only and not the Cosmos which is extolled. In the concluding thirty-three sections in which he reproduces Theophrastus’s account of the four arguments adduced by the Stoics against the creation of the world and then Theophrastus’s refutation of the same the substance no doubt is what it claims to be, but I cannot help suspecting that the irrelevant story of the elephants in §§ 128, 129, the quotation from Pindar in § 121, the account from the Timaeus of Atlantis in § 141, and perhaps the allusions to the same book at the end belong to Philo and not to Theophrastus.", + "As I have said in the Preface, the value of the De Aeternitate is to a Philonist very little. It contributes hardly anything to the body of thought which has kept his name famous, but its value for the history of Greek philosophy is surely very considerable. We know apart from him the opinions held by the long series of Greek philosophers on this primal question of how the universe came to be, but very little of the grounds on which their opinions were formed, and hardly anything outside this treatise of the detailed arguments used by disputants on either side. From this point of view it seems strange to me that the work had been so little noticed and that no really complete commentary exists to elucidate it.", + "The following is an analysis of the treatise.", + "After stating the duty of invoking God’s blessing on so important a discussion and an acknowledgement that unpurified humanity cannot hope for certainty (1–2) we have to define the terms κόσμος and φθορά. The former is used in three different senses, but that accepted in this book is the Cosmos consisting of heaven and earth and living creatures in or on it; by φθορά we do not understand annihilation in the strict sense, which is impossible, but resolution into a single conformation or “confusion as when things are broken and shattered” (3–6). Three views are held, (a) that of Democritus, Epicurus and most Stoics, that it is created and destructible; (b) Aristotle’s and perhaps before him the Pythagoreans’, that it is uncreated and indestructible (7–12); and (c) Plato’s, though the meaning of his words have been disputed, that it is created and indestructible (13–16), a view attributed by some to Hesiod and also to be found in Genesis (17–19).", + "Philo considers that the second hypothesis as worthier of the divine Cosmos should take precedence of the first, and the rest of the treatise is occupied in stating the case for this. The first argument is that as destruction is always due to some cause within or without the body destroyed neither of these is possible for the Cosmos (20–27). The second argument is that compound bodies are compounded in an unnatural order and their destruction means that their elements return to their natural order, but the Cosmos is in its natural order (28–34). The third is that everything seeks to preserve its own nature, but the parts of the universe such as vegetable or animal life have not the power to do so; the Universe seeks the same and has the power, for each part when destroyed goes to feed some other part (35–38). The fourth introduces a theological thought; assuming that the destruction of the Cosmos if it is destroyed must be the work of God, it is asked what motive God can have for doing so (39–44). The fifth begins a polemic against the Stoic theory of a periodical conflagration followed by a periodical reconstruction and argues that this involves destruction of the divine heavenly bodies and even of the world’s soul, providence (45–51). The sixth is based on the assumption that time has no beginning or end, and since time is the measurement of the world’s movement that also must have no beginning or end (52–54).", + "Up to this point the arguments have been ascribed to (presumably) the Peripatetic school in general. We now come to those attributed to particular persons, beginning with Critolaus. His first point is that if the world was created the human race was also, i.e. the original man must have been produced in some other way than by human parentage. This argument, at any rate as represented here, turns mainly into a denunciation of the story of the Spartoi who sprang from the soil fully armed (55–60). It is pointed out that if men were once produced from the earth they would be still, for earth is clearly as prolific as ever (61–64). Other absurdities in the story are noted, with the conclusion that the reproduction of men has gone on from everlasting, that the human race is everlasting and therefore the world of which it is a part (65–69). The second argument attributed to him is put very shortly, namely that the existence of all that exists is caused by the Cosmos and therefore it must be the cause of its own existence (70); also that a created world, according to the analogy of other created things, would be originally imperfect, then grow to perfection and ultimately decline, a view which is denounced as a blasphemy against the perfection of the Cosmos (71–73). Again the three things which cause death to living creatures, disease, age and privation cannot affect the Cosmos (74). The Stoics themselves admit that fate or the chain of causation has neither beginning nor end and why should not the Cosmos considering its nature be put in the same category (75)?", + "We pass on to the opinions of Stoics, notably Boethus, who did not accept the common Stoic doctrine of conflagration and reconstruction. The argument of §§ 20–27 is restated with the addition that if there is nothing internal or external to destroy the Cosmos, the destruction must be caused by something non-existing and this is unthinkable (76–78). Three possible methods of destruction, dismemberment, destruction of the prevailing quality and amalgamation or “confusion” are declared to be inapplicable to the Cosmos (79–82). Further the doctrine of ἐκπύρωσις implies the inactivity during that period of God, whose perpetual activity as soul of the world is laid down by the Stoics themselves (83–84). This leads to a close examination of the conflagration theory. The elements of fire as we know it are live coal, the flame and the light, and the destruction of the substance of the universe will be the destruction of the last two also, and nothing will remain to make the reconstruction possible (85–88). The Stoics meet this by supposing that some fire will remain at the end of the period, but that is inconsistent with what has just been shown (89–93). Chrysippus has said that the fire is the seed of the new world, but it is living things which produce seed, not those which are destroyed as the world on this theory is supposed to be (94–96). Also seed does not generate by itself, and the sustenance which seed receives from the earth will be absent when the world is resolved into fire (97–99). Things too generated by seed grow larger while the reconstructed Cosmos will occupy less space than the fire which will expand into the void (100–103). To return to more general arguments, everything has its opposite, but when everything is fire the qualities opposite to those of fire will be non-existent (104–105). As other causes of destruction are ruled out the destruction would be caused by God, and this is blasphemy (106). The selection of fire as the sole element into which the Cosmos is resolved contradicts the equality of reciprocation which exists between the elements as they pass from one into each other (107–112). Another conception is then given of the methods through which destruction takes place, namely addition, subtraction, transposition and transmutation, and each of these is declared to be impossible (113–116).", + "The rest of the treatise is taken up with matter drawn from Theophrastus. Theophrastus had stated at length four points which weighed especially with the Stoics and had also given at length his own answer to each (117). The first of these four points is that if the world had existed from everlasting it would by now have been reduced to a level surface through the action of rain (118–119). The second is that it will not exist for everlasting since the diminution of the sea as shown by the emergence of islands like Delos formerly submerged indicates that the other elements will be gradually destroyed (120–123). The third is directed to proving that it is destructible because all four elements can be shown to be destructible and if so the whole is destructible (124–126). Appended to this is a short disquisition on the “lameness” of fire, which cannot exist without the support of fuel, illustrated with a somewhat irrelevant anecdote about elephants crushing the snakes which suck their blood (127–129). The fourth like the first seeks to prove that the world has not been from everlasting, because if so mankind was from everlasting, whereas the arts which are necessary to human life are known to be comparatively recently invented (130–131). Theophrastus’s answers to these are as follows. The first is met by suggesting that though the mountains suffer loss through the action of rain, this is replaced by new accretions, but still more by a theory that they are originally heaved up by the action of fire and that this same power keeps their main body permanent (132–137). The answer to the second is that the sea is not diminished because the emergence of some islands is compensated by the submersion of others, notably Atlantis (138–142). The third is disposed of as a fallacy since it is only if all the parts of a thing are destroyed at once that we can argue from the destructibility of the parts to that of the whole (143–144). As to the fourth, while it is admitted that the inventors of the arts as we have them are comparatively recent, there have been partial destructions by fire and flood in which the arts perished with the majority of mankind but were subsequently reinvented (145–149). The treatise ends with a promise to give the answers made by the opponents to the several arguments (150)." + ], + "": [ + [ + "[1] In dealing with every obscure and weighty question it is well to call upon God, because He is good, because He is the Creator, and possessed as He is of absolutely exact knowledge of all things nothing is obscure to Him. But it is particularly necessary when the subject in question is the indestructibility of the world. For nothing in the realm of the sensible is more complete in every way than the world, nothing in the intelligible realm more perfect than God, and intelligence always takes command of sense and the intelligible of the sensible. And those in whom the love of truth is implanted in greater measure observe the law that knowledge about the subjects must be sought from the Commander and Ruler.", + "[2] Now, if schooled in the doctrines of wisdom and temperance and every virtue we had scoured away the stains of the passions and soul-distempers, perhaps God would not have refused to impart the knowledge of things heavenly through dreams or oracles or signs or wonders to souls thoroughly purged and bright and radiant. But since we bear upon us deep ingrained the imprints of injustice and folly and the other vices we must be content if through a study of probabilities and by our own efforts we may discover some semblance of the truth.", + "[3] Now the words “world” and “destruction” are both such as are used in many senses and therefore it will be well to open the discussion whether the world is indestructible by examining these terms in order to distinguish under what signification they stand in this case. Still we need not make a complete list of all the meanings they bear but only such as are instructive for our present purpose." + ], + [ + "[4] In one sense, the world or Cosmos signifies the whole system of heaven and the stars including the earth and the plants and animals thereon; in another sense the heaven only. It was on heaven that Anaxagoras had been gazing, when in answer to the person who asked why he suffered discomfort by spending the whole night under the open sky said he did it in order to contemplate the Cosmos, meaning by Cosmos the choric movements and revolutions of the stars. The third sense, which is approved by the Stoics, is something existing continuously to and through the general conflagration, a substance either reduced or not reduced to order, and time, they say, is what measures its movement.", + "Our present discussion is concerned with the world in the first sense, namely the world which consists of heaven and earth and the life on them.", + "[5] The word destruction in one sense means a change for the worse, in another complete removal from existence, and this we must pronounce to be a thing which cannot possibly be, for just as nothing comes into being out of the non-existent, so nothing is destroyed into non-existence.", + "Nothing from what is not can come to be,
Nor was it ever heard or brought to pass,
That what exists should perish utterly.", + "So too the tragic poet", + "Naught that is born can die;
Hither and thither its parts disperse
And take another form.", + "[6] Nothing in fact is so foolish as to raise the question whether the world is destroyed into non-existence. The point is whether it undergoes a transmutation from its ordered arrangement through the various forms of the elements and their combinations being either resolved into one and the self-same conformation or reduced into complete confusion as things are when broken or shattered." + ], + [ + "[7] Three views have been put forward on the question before us. Some assert that the world is eternal, uncreated and imperishable. Some on the contrary say that it is created and destructible. Others draw from both these. From the latter they take the idea of the created, from the former that of the indestructible and so have laid down a composite doctrine to the effect that the world is created and indestructible.", + "[8] Democritus with Epicurus and the great mass of Stoic philosophers maintain the creation and destruction of the world but in different ways. The two first named postulate many worlds, the origin of which they ascribe to the mutual impacts and interlacings of atoms and its destruction to the counterblows and collisions sustained by the bodies so formed. The Stoics admit one world only; God is the cause of its creation but not of its destruction. This is due to the force of the ever-active fire which exists in things and in the course of long cycles of time resolves everything into itself and out of it is constructed a reborn world according to the design of its architect.", + "[9] According to these the world may be called from one point of view an eternal, from another a perishable world; thought of as a world reconstructed it is perishable, thought of as subject to the conflagration it is everlasting through the ceaseless rebirths and cycles which render it immortal.", + "[10] But Aristotle surely showed a pious and religious spirit when in opposition to this view he said that the world was uncreated and indestructible and denounced the shocking atheism of those who stated the contrary and held that there was no difference between handmade idols and that great visible God who embraces the sun and moon and the pantheon as it may be truly called of the fixed and wandering stars.", + "[11] He is reported to have said in bitter mockery that in the past he had feared for his house lest it should be overthrown by violent winds or terrific storms or lapse of time or neglect of proper care. But now he lived under the fear of a greater menace from the theorists who would destroy the whole world.", + "[12] Some say that the author of this doctrine was not Aristotle but certain Pythagoreans, and I have read a work of Ocellus a Lucanian entitled On the Nature of the Universe, in which he not only stated but sought to establish by demonstrations that it was uncreated and indestructible." + ], + [ + "[13] That it is created and indestructible is said to be shown by Plato in the Timaeus in his account of the great assembly of deities in which the younger gods are addressed thus by the eldest and chief. “Gods sprung from gods, the works of which I am the Maker and Father are indissoluble unless I will otherwise. Now all that is bound can be loosed but only the bad would will to loose what is well put together and in good condition. So since you are created beings you are not immortal nor altogether indissoluble, yet you will not be dissolved nor will death be your fate, for in my will you have a greater and mightier bond than those by which you were bound when you were created.”", + "[14] Some hold the notion that when Plato speaks of the world as created he does not mean that it began by being created but that if it had been created it would not have been formed in any other way than that which he describes, or else that he uses the word because the parts of the world are observed to come into being and to be changed.", + "[15] But this subtlety of theirs is not so good or true an idea as the view before mentioned, not merely because throughout the whole treatise he speaks of the great Framer of deities as the Father and Maker and Artificer and this world as His work and offspring, a sensible copy of the archetypal and intelligible model, embracing in itself as objects of sense all which that model contains as objects of intelligence, an impress for sense perception as absolutely perfect as that is for the mind.", + "[16] Another reason is that this view of Plato’s meaning has the testimony of Aristotle, who had too much respect for philosophy to falsify anything. A teacher can have no more trustworthy witness than a disciple and particularly one like Aristotle who did not treat culture as a by-work or with frivolous carelessness, but sought earnestly to transcend the truths discovered by the ancients and so struck out a new path by discovering some very vital additions to every part of philosophy." + ], + [ + "[17] Some think that the poet Hesiod is the father of this Platonic doctrine and suppose that he calls the world uncreated and indestructible, uncreated because he says", + "First Chaos was, and then broad-breasted earth
Safe dwelling-place for all for evermore,", + "indestructible because he never declared that it will be dissolved or destroyed.", + "[18] Chaos in Aristotle’s opinion is a space because a body must have something there already to hold it, but some of the Stoics suppose that it is water and that the name is derived from its diffusion (χύσις).", + "[19] But whichever of these is right Hesiod very clearly states the view that the world is created and long before Hesiod Moses the lawgiver of the Jews said in the Holy Books that it was created and imperishable. These books are five in number, to the first of which he gave the name of Genesis. In this he begins by saying “In the beginning God made the Heavens and the Earth and the Earth was invisible and without form.” Then again he goes on to say in the sequel that “days and nights and seasons and years and the sun and moon whose natural function is to measure time are together with the whole heaven destined to immortality and continue indestructible.”", + "[20] Respect for that visible God requires that we should begin the discussion in the proper way by setting forth first the arguments which contend that it is uncreated and indestructible. All things which are liable to perish are subject to two fundamental sources of destruction, the external and the internal. Thus iron, brass and similar substances will be found to vanish of themselves when devoured by the rust which courses over them like a creeping sickness; and also through external agencies, when a house or city is burnt and they too are caught in the flames and dissolved through the violence of the rushing fire. Similarly, too, living creatures die of themselves through disease or through external causes, being slain with the sword or stoned or burnt or suffering the unclean death of hanging.", + "[21] Now if the world is destroyed it will necessarily be through either some force from without or some of those which it contains within itself, and both of these are impossible. For there is nothing outside the world since all things have been brought into contribution to fill it up, and filled it must be if it is to be one and a total and unaging: one because if some things are left out another world would come into being like the one that now is; total because all that exists is used up to make it; proof against age and disease because the bodies which fall a prey to diseases and old age succumb to the powerful onsets from outside of heat and cold and all other opposite extremes, and none of these forces can escape from the world to surround and attack it, for they are all in their entirety confined within it and no part of them stays away from it. And if there is anything outside it will necessarily be a void, the impassive form of existence which cannot be acted on or act.", + "[22] Neither again will anything internal cause its dissolution. First because if it did the part would be greater and stronger than the whole, which is against all reason. For the world while exerting a force which nothing can surpass propels all its parts and is propelled by none. Secondly because as the sources of destruction are twofold, one external and one internal, things which can be subject to one of these two must certainly be susceptible to the other.", + "[23] As a proof of this we see that an ox or a horse or a man or other similar creatures since they are liable to be killed by an iron weapon are also liable to die through disease. For it is difficult or rather impossible to find anything which if susceptible to destruction through an external cause is entirely proof against an internal.", + "[24] Since then it has been shown that the world will not be destroyed by anything external because nothing at all has been left outside, neither will anything within it cause its destruction as demonstrated by the argument stated above, namely that that which is liable to be destroyed by one of the causes must be susceptible to the other." + ], + [ + "[25] In the Timaeus, too, we have the following testimony to show that the world is proof against disease and destruction in the future. “Now the framing of the world took up the whole of each of these four elements, for out of all fire, of all water and air and earth did the framer fashion it, leaving no part nor power of any without. Therein he had this intent, first that it might be a creature,", + "[26] perfect to the utmost with all its parts perfect, next that it might be one, seeing that nothing was left over by which another of the kind should be formed: furthermore, that it might be free from age and sickness, for he reflected that when hot things and cold and all such as have strong powers gather round a composite body from without and fall unseasonably upon it they annoy it and bringing upon it sickness and age cause it to decay. With this motive and on such reasons God fashioned it as a whole, with each of its parts whole in itself so as to be perfect, and free from age and sickness.”", + "[27] We may take this as Plato’s testimony to the indestructibility of the world; that it is uncreated follows the natural law of consequences. Dissolution is consequential to the created, indestructibility to the uncreated. The author of the verse “All that is born is due to death” seems to have hit the truth and to have understood the causal connexion between birth and destruction.", + "[28] The matter is put otherwise thus. All compound things which are destroyed are dissolved into what they were compounded from. Dissolution then is found to be nothing else than a return to the natural condition of each, and therefore conversely composition has forced the ingredients thus collected into an unnatural condition. And indeed the absolute truth of this appears as follows.", + "[29] We men are an amalgamation out of the four elements which in their totality are elements of the universe, namely earth, water, air and fire, out of which we have borrowed only small pieces. But the pieces thus amalgamated have lost their natural position. Heat the upward soaring is thrust down and the earthy and weighty substance is lightened and has taken instead the upper position which is occupied by the most earthy of our constituents, the head.", + "[30] But the bond which violence has clinched is the most worthless of all bonds and lasts for but a little time. Quickly it is broken by the rebellious prisoners in their yearning for their natural free movement towards which they eagerly take their departure.", + "As the tragic poet says", + "What springs from earth goes back to earth,
The ether-born to heaven’s vault returns;
Naught that is born can die;
Hither and thither its parts disperse
And take their proper form.", + "[31] Now the law laid down to govern all things which are destroyed is this. When the assembled things are in the combined state of existence they have accepted conditions of disorder in exchange for their natural order and move away into positions opposite to the natural. So in a sense they seem to live like strangers in a foreign land. But when they are dissolved they return to the condition proper to their nature." + ], + [ + "[32] But the world has nothing of the disorder which exists in the compounds of which we have been speaking. Observation will show that if it undergoes destruction its several parts must at present have been arranged in an unnatural position and such a supposition is irreverent. For all the parts of the world have been given the best possible situation and harmony of order, so that each is as it were in its beloved fatherland and does not seek any change for the better.", + "[33] And so the earth has been assigned the mid-most position to which all things of earth descend even if they are thrown up, a sign that this is their natural position, for if anything stands at rest anywhere without being forced thither it is there that it has found its proper place. Water is spread over the surface of earth, and air and fire have made their way from the middle to the upper position, air having allotted to it the space between water and fire and fire the uppermost. And so even if you light a torch and make it descend to earth the flame will all the same force its way against you and speed upwards lightening itself to gain the motion natural to fire.", + "[34] In fact if we grant that in other creatures destruction is caused by their unnatural arrangement of their parts, while in the world each of the parts is arranged naturally and has its proper position apportioned to it, we are justified in saying that the world is indestructible.", + "[35] Another point which must be clear to everyone is this. Nature in each case strives to maintain and conserve the thing of which it is the nature and if it were possible to render it immortal. Tree nature acts so in trees, animal nature in each kind of animal,", + "[36] but the nature of any particular part is necessarily too feeble to carry it into a perpetual existence. For privation or scorching or chilling or the vast multitude of other circumstances which ordinarily affect it descend to shake it violently and loosen and finally break the bond which holds it together, though if no such external force were lying ready to attack it, so far as itself was concerned, it would preserve all things small or great proof against age.", + "[37] The nature of the world then must necessarily desire the conservation of the All. For it is not inferior to the nature of particular parts that it should take to its heels and leave its post and try to manufacture sickness rather than health, destruction rather than complete preservation, since", + "High o’er them all she rears her head and brows
Easy to recognize though all are fair.", + "But if this is true the world will not be susceptible to destruction. Why so? Because the nature which holds it together fortified by its great fund of strength is invincible and prevails over everything which could injure it.", + "[38] And so Plato says well: “For nothing went out from it nor entered it from anywhere. For there was nothing. For by design it was created to supply its own sustenance by its own wasting and have all its actions and passions in itself and by itself. For its framer deemed that were it self-sufficing it would be far better than if it required aught else.”" + ], + [ + "[39] There is another highly logical line of proof which thousands, I know, hail with pride as very exact and absolutely irrefutable. They ask what motive will God have for destroying the world. It must be either to cease from world-making or to construct another.", + "[40] Now the first of these is inconsistent with God’s nature, which demands that He should change disorder to order, not order to disorder. Secondly He will be allowing Himself to change His mind, and such change is an affection and distemper of the soul. For rightly He should either have made no world at all or judge His work to be befitting to Himself and rejoice in what has been made.", + "[41] The second motive suggested demands no little examination. If he should construct another world to take the place of that which now exists, the work thus made must be either a worse, or a like or a superior construction and each of these suppositions is unsatisfactory. For if it is worse its framer also is worse, but the works of God framed with the most consummate skill and knowledge are not liable to censure or condemnation or correction. As they say,", + "Not even a woman so far lacks good sense
As when the better’s there to choose the worse.", + "And it befits God to give form to the formless and invest the ugliest things with marvellous beauties.", + "[42] If it is a similar world, the craftsman has wasted his toil and differs not a whit from quite senseless children who often when playing on the beach erect great mounds of sand and then undermine them with their hands and send them tumbling back to the ground. Far better than constructing a similar world would it be neither to take away nor to add, neither to change for the better or for the worse but to leave where it is what was once originally created.", + "[43] If the work is to be better, the workman also will then be better, consequently less perfect in skill and intelligence when he constructed the first world. And even to harbour such a thought is profane, for God is equal to Himself and like Himself; His power admits neither relaxation to make it worse, nor tension to make it better. Such irregularities occur in the lives of men. It is their nature to change in both directions for good and for worse. To grow, to advance, to improve and their opposites are to them common events.", + "[44] Add to this that the works of us mortals will rightly be destructible, while those of Him the immortal may surely be expected to be indestructible. For it is reasonable to suppose that what the craftsmen have wrought should be assimilated to the nature of those who wrought them." + ], + [ + "[45] Further, it is surely clear to everyone that if the earth is destroyed land animals too as a race must all perish: so, too, if water is destroyed, the aquatic, if air and fire, the traversers of the air and the fire-born.", + "[46] On the same analogy, if heaven is destroyed, the sun and moon will be destroyed, so also the other planets, so also the fixed stars, that mighty host of visible gods whose blessedness from of old has been recognized. This would be the same as supposing that gods are destroyed, and that is on a par with supposing also that men are immortal. Though if we compare one futility with another we shall find on examination that this is more reasonable than that. Through the grace of God a mortal may conceivably gain immortality, but that gods should lose their indestructibility is impossible whatever the mischievous ravings of men’s philosophies may say.", + "[47] And indeed those who propound the doctrines of conflagration and rebirth hold and openly declare the god-head of the stars which they destroy in their theorizing without a blush. For they must either declare them to be lumps of red hot metal as do some of those who nonsensically talk of the whole heaven as if it were a prison, or regarding them as divine or superhuman beings also acknowledge that they have the indestructibility which befits gods. In fact they err so far from the true doctrine that they fail to observe that in their inconsistent philosophizing they are imposing destruction on providence also which is the soul of the world.", + "[48] So at least says the most esteemed among them, Chrysippus, who in his treatise on “increase” makes the following marvellous statement. Starting from the premise that there cannot be two individuals qualifying the same substance he continues “as an illustration, suppose that one person has all his members and that another has only one foot and let us call the first Dion and the defective one Theon and then suppose that Dion has one of his feet cut off.” Now if we ask which of the two has suffered destruction, he thinks that Theon is the more correct answer. This savours more of paradox than of truth.", + "[49] For how can one say that Theon the unmutilated has been made away with while Dion whose foot is amputated has suffered no destruction? “Quite rightly,” he replies, “for Dion who has had his foot amputated has passed over to the defective substance of Theon. Two individuals cannot qualify the same substratum and so Dion must remain and Theon has been destroyed.”", + "Themselves, no others, winged the shaft which slew them,", + "as says the tragic poet. For by reproducing this form of argument and applying it to the whole world one can very clearly show that providence itself is also destroyed.", + "[50] Consider it as follows. Postulate on the one hand the world which is complete like Dion and on the other the soul of the world as Theon, for the part is less than the whole. Then just as we take away Dion’s foot, take away from the world all its bodily part.", + "[51] Then we must say that the world which has lost its body has not been destroyed just as Dion whose foot was cut off was not destroyed. But the soul of the world has been destroyed just as Theon who suffered no injury was destroyed. The world has passed over into a lesser state of being since its bodily part has been taken from it and its soul has been destroyed because two individuals cannot qualify the same substratum. Now to say that providence is destroyed is an atrocity but if providence is indestructible the world also is indestructible." + ], + [ + "[52] Another very weighty proof to show its perpetuity is supplied by time. If time is uncreated, the world also necessarily must be uncreated. Why? Because as great Plato says time is indicated by days and nights and months and successions of years, and none of these can subsist without the movement of the sun and the revolution of the whole heaven. Thus people who are accustomed to define things have correctly explained time as what measures the movement of the universe, and since this is sound, the world is coeval with time and its original source.", + "[53] But nothing can be so preposterous as to suppose that there was a time when the world was when time was not. Time by its nature has no beginning or end,  since these very terms “was, time when, when,” involve the idea of time. From this it follows that time also did not exist of itself when the world was not, for what does not subsist does not move either and time has been shown to be what measures the cosmic movement. It is necessary therefore that both should have subsisted from everlasting without having any beginning in which they came into being and things which are from everlasting are not susceptible of destruction.", + "[54] Possibly some argumentative Stoic quibbler will say that time is explained as the measurement of the movement not only of the world of the present cosmic order but of that postulated at the conflagration. The answer to this is, “My friend, you are transferring your terms and give the sense of Cosmos to the negation of Cosmos, for if this world which we see is very fitly called Cosmos in the proper sense of the word being ordered and disposed with consummate craftsmanship, which admits of no improvement, one may rightly describe its change into fire as the negation of Cosmos.”" + ], + [ + "[55] Critolaus, one of the votaries of the Muses, a lover of the Peripatetic philosophy, who assents to the doctrine of the perpetuity of the world, used the following arguments. If the world has been created, the earth must have been so too, and if the earth was created, so certainly must have been the human race, but man is uncreated and his race has existed from everlasting as will be shown, therefore the world also is everlasting.", + "[56] Now for the establishment of the point just left for discussion if, indeed, facts so obvious need proof. But they do need it, because of the myth-makers who have infected our life with their falsehoods and chased away truth from its borders. They have forced not only cities and houses but also every single individual to lack that best of possessions and devised as a bait to trap them metres and rhythms and so expressed their views in an attractive form. With these they bewitch the ears of the foolish as uncomely and repulsive courtesans bewitch their eyes with their trappings and spurious adornment for lack of the genuine.", + "[57] These people say that the birth of mankind from mankind is a later work of nature and that the earlier and more original form was a generation from the earth, since the earth both is and is held to be the mother of all things and that the Sown men celebrated in Grecian lore sprang from the earth as trees do now, full-grown and in armour.", + "[58] That this is a mythical fiction can be easily seen on many grounds; one is that the growth of the man first born must have followed periods of time determined by fixed measurements and numerical rules. For nature has created the stages of age as a sort of steps by which man may be said to go up and down, up while he is growing, down in the times of his decreasing. The limit of the upward steps is the culmination of youth. When he has reached this he no longer advances but like the runners of the double course who return along the self-same track he repays to feeble old age all that he received from lusty youth.", + "[59] But to think that any were born full-grown from the first shows an ignorance of those immutable statutes, the laws of nature. Our decisions and judgements reflect the discord which belongs to the mortal element, our yokefellow, and may be expected to admit of change and instability. But there is no swerving in the nature of the universe, for that nature is supreme above all and so steadfast are its decisions once taken that it keeps immutable the limits fixed from the beginning.", + "[60] If then nature had thought it fitting that they should be produced full-grown, mankind would even now be created in that condition, not as infants, nor boys nor youths, but in manhood straight away, and perhaps altogether proof against old age and death. What is not subject to increase is not subject to decrease either, for the process of the changes up to manhood is one of increase but from manhood to old age and death one of decrease, and it is reasonable that one who is exempt from the first set of changes should not be subject to those which follow.", + "[61] And what is to prevent men from springing now as they are alleged to have sprung in former times? Has the earth too grown so old that it may be thought to have been sterilized by length of time? On the contrary it remains as it was ever young, because it is the fourth part of the All and is bound to remain undecayed in order to conserve the sum of things, just as also its sister elements, water, air and fire, continue to defy old age.", + "[62] A clear proof that the earth retains its vigour continually and perpetually at its height is its vegetation, for purified either by the overflow of rivers, as they say is the case in Egypt, or by the annual rains, it takes a respite and relaxation from the weary toil of bearing fruit, and then after this interval of rest recuperates its native force till it reaches its full strength and then begins again to bear fruits like the old and supplies in abundance to each kind of living creature such food as they need." + ], + [ + "[63] And therefore it seems to me that the poets did not do amiss in giving her the name of Pandora, because she gives all things that bring benefit and pleasurable enjoyment not to some only but to all creatures endowed with conscious ife. Suppose one soaring aloft on wings when spring has reached its height were to survey the uplands and the lowlands, he would see the lowlands verdant with herbage, producing pasturage and grass fodder and barley and wheat and numerous other forms of grain, some sown by the farmer, others provided self-grown by the season of the year. He would see the uplands overshadowed with the branches and foliage which deck the trees and filled with a vast quantity of fruits, not merely those which serve for food, but also those which prove to be a cure for troubles. For the fruit of the olive heals the weariness of the body and that of the vine if drunk in moderation relaxes the violence of sorrow in the soul.", + "[64] Further he would perceive the sweet fragrance of the exhalations wafted from the flowers and the multitudinous varieties of their colours diversified by superhuman skill. Again looking away from the cultivated vegetation, he would survey poplars, cedars, pines, firs, tall towering oaks and the other deep, unbroken forests of wild trees which overshadow the vast expanse of the huge mountains and the wide stretch of deep soil which lies at their feet. Seeing all this he will recognize that the ever-youthful earth still has the indomitable and unwearying vigour of its prime.", + "[65] And therefore the earth, which has suffered no diminution of its ancient strength, would, if she brought forth men before, be doing so still, and this for two most cogent reasons, part to avoid desertion of her proper post, particularly her duty of sowing and generating man, the best and chief of all the creatures who walk the land, and secondly to aid women, who in pregnancy labour with very grievous burdens for some ten months and when they are on the point of child-birth often actually die in the pains of travail.", + "[66] Indeed is it not terribly foolish to suppose that earth has in its bosom a womb for the sowing of men? For the place which generates life is the womb, the “workshop of nature,” as someone calls it, where alone the living are moulded into shape, and this is not a part of the earth but of a female creature framed for generation of other creatures. Folly indeed, since we should also have to say that the earth like a woman has the addition of breasts when she bore men, that the offspring when first brought to birth might have their proper sustenance. But no river or spring anywhere in the habitable earth is recorded as having ever run milk instead of water.", + "[67] Besides just as the newly born needs to be fed with milk, so too he needs to be sheltered by clothing to meet the harms brought upon the body by cold and heat, and therefore midwives and mothers necessarily feeling anxious to protect the offspring wrap the infants in swaddling clothes. Must not then earth-born creatures if left naked have been at once destroyed either by some refrigeration of the air or scorching of the sun, for the powers of cold and heat produce diseases and fatalities?", + "[68] But the myth-makers having once begun to disregard truth also made out these Sown men to have been born armed, a marvel indeed, for what smith was there on earth or a Vulcan so powerful as to prepare full suits of armour straightaway? And what suitable connexion is there between the first generation of men and wearing arms? Man is the gentlest and kindliest of animals, because nature has given him the prerogative of reason, with which the savage passions are charmed away and tamed. Far better would it be for a reasonable being if instead of arms, the herald staff, the symbol of treaties of agreement, should spring from the ground, so that it should proclaim peace instead of war to all men everywhere." + ], + [ + "[69] So then since the foolish imaginations of those who fortify falsehood against truth have been satisfactorily refuted, we must be well assured that from everlasting men spring from men in successive generations. The man sows the seeds into a womb as into a field, the woman receives the seed for safe-keeping; nature invisibly moulds and shapes each part of the body and soul and bestows upon the race as a whole what individually we were not able to receive, namely immortality. For the race remains for ever, though particular specimens perish, a marvel in very truth and the work of God. And if man, a small portion of the All, is everlasting, the world must surely be uncreated and therefore is indestructible." + ], + [ + "[70] Critolaus in his contention used also this further kind of argument: That which causes itself to be healthy is free from disease, that which causes itself to be wakeful is wakeful, and if this is so, that which causes itself to exist is everlasting. But the world, since it causes all other things to exist, causes itself to exist, and therefore the world is everlasting.", + "[71] This is not all. A further point worth consideration is that every created thing must in its beginning be quite imperfect and only as time advances grow to its full perfection. Consequently if the world has been created it was once, if I too may borrow a term from those applied to the stages of human life, a mere infant, and afterwards progressing through the revolutions of years and long stretches of time, was at long last and with difficulty brought to perfection. For the very long-lived is necessarily slow to reach its culmination.", + "[72] Now if anyone thinks that the world has passed through such changes, he had better recognize that he is under the sway of a fatal delusion. For clearly not only will the world’s bodily parts increase but its mind also will make advances, for those who preach its destruction also suppose that it is rational.", + "[73] So then like a man, when it originally comes into being it will be irrational, but at the age of culmination rational. Such things are impious not merely to speak but even to think. Surely this the all-perfect which embraces things visible wherein the several occupants included are gods, deserves to be held ever perfect both in body and soul, immune from the plagues inseparable from all that is created and destructible." + ], + [ + "[74] In addition to all this Critolaus says that apart from external causes of death to living creatures, there are three to which they are subject, disease, old age and privation, to none of which the world can fall a prey. For it is compacted from the whole of the elements, so that it cannot suffer violence from any part that has been left out and defies control. It has dominion over the forces which produce infirmities, and the subservience of these forces keeps it from disease and decay of age. It is absolutely self-sufficient and independent of every need. It is lacking in nothing which can ensure permanence and has excluded the successive alternations between inanition and repletion, which living creatures experience through their gross avidity and thereby court not life but death, or to speak more cautiously, an existence more pitiful than extinction.", + "[75] Again if there was no everlasting form of nature to be seen, those who propound the destruction of the world might seem to have a good excuse for their iniquity, since they had no example of perpetual existence before them. But since according to the best professors of natural philosophy, fate has no beginning or end, being a chain connecting the causes of each event in unfailing continuity without a gap or break, why should we not also declare that the nature of the world or cosmic system is age-long, since it is order of the disordered, adjustment of the unadjusted, concord of the discordant, unification of the discrepant, appearing as cohesion in wood and stone, growth in crops and trees, conscious life in all animals, mind and reason in men and the perfection of virtue in the good? And if the nature of the world is uncreated and indestructible, clearly the world also is the same, held together as it is by the might of an eternal bond.", + "[76] Some conquered by truth and the arguments of their opponents have changed their views. For beauty has power to call us to it and truth is marvellously beautiful as falsehood is monstrously ugly. Thus Boethus of Sidon and Panaetius, powerful supporters of the Stoic doctrines, did under divine inspiration abandon the conflagrations and regenerations and deserted to the more religious doctrine that the whole world was indestructible.", + "[77] It is said too that Diogenes in his youth subscribed to the doctrine of the conflagration but in later years felt doubts and suspended judgement, for it is not given to youth but to old age to discern things precious and worthy of reverence, particularly those which are judged, not by unreasoning and deceitful sense, but by mind when absolutely pure and unalloyed." + ], + [ + "[78] The demonstrations given by the school of Boethus are very convincing and I will proceed to state them. If, they say, the world is created and destructible we shall have something created out of the non-existent and even the Stoics regard this as quite preposterous. Why so? Because it is impossible to find any destructive cause either within or without to make away with the world. For there is nothing outside it except possibly a void, since the elements have been completely merged into it and within it there is no distemper such as to cause a dissolution of so great a deity. And if it is destroyed without a cause, clearly the origin of the destruction will arise from what does not exist and this the understanding will reject as not even thinkable.", + "[79] Further they say that the methods of destruction are of three kinds, namely, dismemberment, annihilation of the prevailing quality and amalgamation. Combinations of detached units, such as herds of goats or oxen, choirs and armies, or again bodies compacted of conjoined parts are disjoined by detachment and dismemberment. We find annihilation of the prevailing quality in wax when moulded into a new form or when smoothed out without taking any other different shape. We have amalgamation in the quadruple drug used by physicians, for the properties of the substances collected vanish and the effect thus produced is one single value of a special kind.", + "[80] Which of these can we say is adequate for the destruction of the world? Dismemberment? The world is neither composed of detached units, so that its parts can be dispersed, nor of conjoint parts which can be disjoined, nor is it a unity of the same kind as that of our bodies, for they are in themselves perishable, and under the sway of innumerable instruments of mischief, while the world’s strength is invincible and far more than sufficient to give it domination over all.", + "[81] What of a complete annihilation of its quality? This is impossible, for according to those who hold the opposite view, the quality of its original construction remains at the conflagration, though contracted, in a diminished substance, namely, Zeus. What of amalgamation? Nonsense.", + "[82] For again we shall have to admit that destruction passes into non-existence. Why? Because if each of the elements were severally destroyed each might be capable of changing into something else, but if all are annihilated in a body together by amalgamation we should be obliged to suppose something which is impossible.", + "[83] Moreover if all things are as they say consumed in the conflagration, what will God be doing during that time? Will He do nothing at all? That surely is the natural inference. For at present He surveys each thing, guardian of all as though He were indeed their father, guiding in very truth the chariot and steering the bark of the universe, the defender of the sun and moon and stars whether fixed or wandering, and also the air and the other parts of the world, co-operating in all that is needful for the preservation of the whole and the faultless management of it which right reason demands.", + "[84] But if all things are annihilated inactivity and dire unemployment will render His life unworthy of the name and what could be more monstrous than this? I shrink from saying, for the very thought is a blasphemy, that quiescence will entail as a consequence the death of God, for if you annihilate the perpetual motion of the soul you will annihilate the soul itself also and, according to our opponents, God is the soul of the world." + ], + [ + "[85] Another question worthy of examination is: How will the rebirth come about if all things are resolved into fire? For if the substance is consumed by fire, the fire too must be extinguished having nothing any longer to feed it. Now if the fire remains the seminal principle of the ordered construction would be preserved, but if the fire perishes that principle perishes with it, and it is an enormity, a twofold sacrilege, not only to predicate destruction of the world but to do away with the rebirth as though God rejoiced in disorder and inactivity and every kind of faultiness.", + "[86] But we must examine it more carefully. Consider it from this point of view. Fire takes three forms: these are the live coal, the flame and the fire-light. Now live coal is fire embodied in an earthy substance, a sort of permeating current which has taken the fuel for its lair and lurks there extending through it from end to end. Flame is what rises up into the air from that which feeds it. Fire-light is what is sent out from the flame and co-operates with the eyes to give apprehension of things visible. The middle place between the light and the coal is held by flame, for when it is extinguished it dies away into coal, but when kindled into a blaze it has a radiance which flashes from it, though destitute of combustive force.", + "[87] If we say that at the conflagration the world is dissolved there would be no coal there, because if there were the great quantity of earthy matter which is the substance in which fire is contained will be still remaining and it is one of their tenets that nothing else of other bodies then subsists and that earth, water and air are resolved into fire pure and simple.", + "[88] Further there is no flame either, for flame is linked on to the fuel and when nothing is left it will be extinguished for lack of sustenance. It follows also that the light is not produced. For it has no existence of itself but issues from the first two, the coal and the flame, in a smaller stream from the coal but a great outflow from the flame, for it is diffused to a very great distance. But since the other two, as has been shown, do not exist at the conflagration, there will be no light either. For when the sun takes its course under the earth, the daylight, great and far-reaching as it is, is immediately hidden from our sight by the night, especially if it is moonless. Therefore the world is not consumed by conflagration but is indestructible, and if it should be so consumed another world could not come into existence." + ], + [ + "[89] This has induced some of the Stoic school, whose keener sight discerned from a distance the oncoming refutation, to assist their cardinal doctrine when lying as it were at the point of death, but without avail. They said that since fire is the cause of motion and motion the origin of generation, without which it is impossible that anything should be generated, after the conflagration when the new world has to be created all the fire in it is not extinguished but a part of it of some amount remains. For they were filled with great alarm lest, if the whole mass was extinguished, the universe would remain at a standstill and not be reconstructed, since there was no longer anything to cause motion.", + "[90] But these are the fictions of ingenious quibblers who are scheming to overthrow truth. Why so? Because the world when consumed by fire cannot become like live coal, as has been shown, since a lot of earthy matter would be left in which the fire will be bound to lurk encamped, and in that case perhaps we may say that the conflagration has still to establish its power, since the heaviest and most resistant of the elements, namely, earth, remains undissolved. It must therefore either change into fire as Cleanthes or light as Chrysippus thought.", + "[91] But if it becomes flame, once it starts being extinguished it will not be extinguished partially but altogether. For its existence is bound up with its feeder and therefore if that feeder is plentiful it increases and diffuses itself, but if that shrinks it diminishes. We can judge the result from our own experience. A lamp as long as we feed it with oil gives a very brilliant light, but if we cease to do so after using up what little of the feeder remains, it goes out at once as it has no reserve of flame to fall back upon.", + "[92] Alternatively if it becomes light, again the change is total. Why? Because it has no definite existence of its own but is generated from flame, and if the flame is wholly and absolutely extinguished the light must also perish not partially but totally. For what the flame is to the feeder that the light is to the flame. Therefore, just as the flame perishes with its feeder, the light perishes with the flame.", + "[93] Therefore it is impossible that the world should have a rebirth, as no embers of the seminal principle are alive within it, but all have been exhausted, the rest by the fire, the seminal principle by lack of sustenance. These facts show clearly that it continues uncreated and indestructible." + ], + [ + "[94] Now suppose that as Chrysippus says the fire which has resolved the world as constructed into itself is the seed of the world which will result and that there is no fallacy in his theories on the subject, primarily that its generation comes from seed and its resolution passes into seed; secondly that natural philosophy shows the world to be also a rational being, having not only life but mind, and further a wise mind, still these establish nothing of what he wishes to prove but its opposite, namely that it will never be destroyed.", + "[95] The proofs of this lie ready at hand for those who do not shrink from examining them. The world has evidently either plant-life or animal-life, but whether it has one or the other, if it is destroyed at the conflagration it will never become seed to itself. Take the testimony of the plants and animals in our experience; none of them lesser or greater ever when destroyed pass into the condition of producing seed.", + "[96] We see how many types of cultivated trees and of uncultivated also are spread over every part of the earth. Each of these trees so long as the stem is sound produces with its fruit the germ of impregnation also. But when it withers away by length of time, or is destroyed in some other way with its roots as well it is never anywhere capable of being resolved into seed.", + "[97] In the same way also the different kinds of animals so numerous that it would be difficult even to give their names, while they survive and are vigorous, emit generating seed, but when they are dead they never anywhere become seed. For it is foolish to suppose that a man when alive uses the eighth part of his life principle, called the generative, to produce his like, but when dead uses his whole self. For death is not more efficacious than life.", + "[98] Besides nothing that exists is made completely out of seed alone without its proper sustenance. Seed is analogous to beginning and the beginning by itself does not generate fullness. For neither must you suppose that the ear of wheat grows only from the seed laid down in the field by the husbandmen. The double sustenance from the earth, moist and dry is a very great factor in its growth and the embryos moulded in the womb cannot be brought to life merely from the seed, but need also the fostering sustenance from outside which the pregnant mother administers.", + "[99] What is the purpose of these remarks? It is to show that at the conflagration seed alone will remain and nothing will exist to nourish it, as all things that would give nourishment are resolved into fire, and lame and imperfect therefore will be the genesis of the world brought about at the rebirth, since that which could best co-operate in its consummation, which the originating seed takes as a staff for its support, has been destroyed. The absurdity of this is self-evident and needs no further refutation.", + "[100] Again all things which originate from seed are greater in bulk than that which made them and visibly occupy a greater space. Thus trees which soar to heaven often spring from a very small grain, and animals of great corpulence and stature come from the emission of a little moisture. Also there is the fact mentioned a little above that during the time following closely on the birth the things generated are smaller but afterwards increase in size till they reach their full consummation.", + "[101] But in the universe the opposite will take place. The seed will both be greater and will occupy more space, but the result produced will be smaller, and will be seen to take up less space, and the Cosmos which forms itself from the seed will not gradually advance in growth but on the contrary will be reduced from a greater bulk to a lesser.", + "[102] The truth of this statement can be easily seen. Every body which is resolved into fire is diffused as well as resolved, but when the flame in it is being quenched, it is contracted and drawn in. Facts so clear as these need no proofs to testify to them as though they were matters of uncertainty. Assuredly the world when consumed by fire will become greater because its whole substance is resolved into very fine ether. This the Stoics seem to me to have foreseen and therefore left room in their theory for an infinite void outside the Cosmos, so that when it had to accept a sort of infinite diffusion, it might not lack a place to receive the overflow.", + "[103] So then when it has advanced and grown to such an extent that, under the infinite magnitude of the pressure forcing it, it extends its course almost to the illimitable existence of the void, even this ranks as seed, but when at the rebirth it is brought to its consummation in a diminished condition it ranks as a whole substance, though the fire at its extinction is contracted into the thickness of air and the air is contracted and subsides into water and the water condenses still more as it changes into the most compressed of the elements, earth. These conclusions are contrary to the accepted principles of those who are capable of judging the sequence of events aright." + ], + [ + "[104] Besides those already mentioned, there is another argument which may be used to prove the point, and this, too, will win the assent of those who prefer not to carry their contentiousness to an immoderate extent. In couples of opposites, it is impossible that one member should exist and the other not. If there is white there must be black also, if there is great there must be small, and so with odd and even, bitter and sweet, night and day, and the like. But when the conflagration has taken place we shall have an impossibility. For one of the opposites in couples will exist and the other will not. Consider the following facts.", + "[105] When all things are resolved into fire, there will be something light, rare and hot, since these qualities belong to fire, but nothing of their opposites, heavy, dense and cold. How could we better express the disorder woven by the conflagration theory than by showing that things naturally coexistent are disjoined from the coupling which holds them, and so far does this dissociation extend that we have to predicate perpetuity of the one set and non-existence of the other.", + "[106] Still further, a good point I think is made by the investigators of truth when they say that if the world is destroyed, it will be destroyed either by some other cause or by God. Nothing else at all will cause it to undergo dissolution. For there is nothing which it does not encompass and what is encompassed and dominated is surely weaker than what encompasses and therefore also dominates it. On the other hand, to say that it is destroyed by God is the worst of profanities. For those who hold the true creed acknowledge Him to be the cause, not of disorder, disharmony and destruction, but of order and harmony and life and all that is most excellent." + ], + [ + "[107] The people whose talk is for ever of conflagration and rebirth may well excite our wonder, not only for the aforesaid reasons which prove the falsity of their creed, but particularly on the following grounds. As there are four elements, earth, water, air and fire, of which the world is composed, why out of all these do they pick out fire and assert that it will be resolved into that alone? Surely it may be said that it is just as right that it should be resolved into earth or water or air, for all these have transcendent powers, and yet no one has declared that the world is converted into any of the three, and therefore the natural conclusion is that it is not turned into fire either.", + "[108] Indeed also observation of the equality inherent in the world should make them afraid or ashamed to affirm the death of so great a deity. For there is a vast reciprocation between the four powers and they regulate their interchanges according to the standards of equality and the bounds laid down by justice.", + "[109] For just as the annual seasons circle round and round, each making room for its successor as the years ceaselessly revolve, so, too, the elements of the world in their mutual interchanges seem to die, yet, strangest of contradictions, are made immortal as they ever run their race backwards and forwards and continually pass along the same road up and down.", + "[110] The uphill journey begins from earth. Earth is transformed by melting into water, water by evaporation into air, air by rarefaction into fire. The downhill path leads from the top, the fire as it is extinguished subsides into air; air as it is compressed subsides into water, while water is condensed as it changes into earth.", + "[111] Well, too, spoke Heracleitus when he says, “death for souls is to become water, death for water to become earth,” for conceiving that soul is breath he indicates that the final end of air is to become water and again of water to become earth, while by the term death he does not mean complete annihilation but transmutation into another element.", + "[112] That this self-determined equality should be maintained for ever inviolate and constant is not only natural but necessary. And, therefore, since inequality is unjust and injustice is the child of wickedness, and wickedness is banished from the dwelling-place of immortality, while the world is divine in its vastness and has been shown to be the dwelling-place of visible deities, the assertion that it is destroyed shows inability to descry the chain of nature and the unbroken sequence of events." + ], + [ + "[113] Some of those who consider that the world is everlasting carry their ingenuity still farther and employ an argument of the following kind to establish their view. We find, they say, four principal ways in which destruction occurs, addition, subtraction, transposition, transmutation. Thus two is destroyed and becomes three by the addition of one and similarly four by subtraction of one becomes three. The letter I becomes H by transposition when the horizontal parallels rise vertically and the line which joined them vertically has been turned sideways to connect the lines on either side of it. By transmutation wine perishes and becomes vinegar.", + "[114] But none of the ways enumerated affects the world at all. For can we say that anything can be added to the world to destroy it? No, there is nothing outside it, nothing which is not a part of itself, that is of the whole, since each thing is encompassed and dominated by it. What of subtraction? In the first place anything subtracted will in its turn be a world only smaller than the present world. Secondly, it is impossible that any body should be detached from its fellow substance and dispersed outside the whole.", + "[115] Can its parts be transposed? No, they will remain as they are and do not change their relative positions. For earth will never anywhere stand mounted on water, nor water on air, nor air on fire. But the naturally heavy elements, earth and water, will occupy the central position, with earth forming the support like a foundation and water floating on its surface, while the naturally light air and fire occupy the upper position though with a difference, for air is the vehicle on which fire rests and that which rests on a vehicle is necessarily carried above it.", + "[116] Once more we must not suppose that the world is destroyed by transmutation, for there is a balance of powers in the interchange of the elements and such a balance produces unswerving stability and unshaken permanence, since it neither encroaches nor is encroached on. And thus the reciprocation, the giving and taking of values, equalized according to the standards of proportion creates sound health and perpetual security. These things show the world to be everlasting." + ], + [ + "[117] Further, Theophrastus says that those who maintain the creation and future destruction of the world are misled by four main considerations, the unevenness of the earth’s surface, the withdrawal of the sea, the dissolution of each several part of the universe, and the perishing of whole species of land animals.", + "[118] The proof which they base on the first of these is according to him the following. If the earth had no beginning in which it came into being, no part of it would still be seen to be elevated above the rest. The mountains would now all be quite low, the hills all on a level with the plain, for with the great rains pouring down from everlasting each year, objects elevated to a height would naturally in some cases have been broken off by winter storms, in others would have subsided into a loose condition and would all of them have been completely planed down.", + "[119] As it is, the constant unevennesses and the great multitude of mountains with their vast heights soaring to heaven are indications that the earth is not from everlasting. For in the course of infinite time it would long ago as I have said have under the rain-pour become an open, level road from end to end. For it is a natural characteristic of water that sometimes, particularly when it dashes down from a great height, it drives everything out before it by its force, sometimes by constant dripping it scoops out and hollows and so completely undermines the hardest and stoniest ground quite as much as a digger would.", + "[120] Again, they say, the sea is already diminished. Witness the most famous of the islands, Rhodes and Delos. For these in old times had disappeared, sunk and submerged below the sea, but in the course of time as the sea was slowly diminishing they gradually emerged and became conspicuous, as we read in the narratives written about them.", + "[121] Men also gave the name of Anaphe to Delos, using both names to vouch for the fact here stated, because it became apparent and visible, while in the past it was unapparent and invisible, and so Pindar says of Delos.", + "Hail, island built by gods,
Thou scion best beloved by those
Whom lustrous-haired Latona bore,
Daughter of Ocean, marvel of broad earth,
Whose base no power can shake.
Delos we mortals name thee, but on high,
Where dwell the blessed ones, they call thee Star
Seen in the distance of the azure earth.", + "By calling Delos the daughter of the sea he suggests what has been said above.", + "[122] In addition to this they point out that belonging to great tracts of sea there are deep and great bays which have dried up and turned into mainland and become a part of the adjoining country, by no means barren but sown and planted, yet have left in them some signs that they once were sea—pebbles and shells and all things of the same sort which are so often thrown up upon the seashore.", + "[123] Now if the sea diminishes the earth will diminish also and after many a long cycle of years both elements will be utterly exhausted. So, too, will the whole air be gradually lessened and waste away and all things will be drafted off into one single substance, namely, fire." + ], + [ + "[124] To establish their third point they employ an argument of this sort. Anything, the parts of which are all perishable, necessarily perishes itself. All the parts of the world are perishable, therefore, the world itself is perishable.", + "[125] This point which we reserved for future argument must now be examined. To begin with earth. What part of it, great or small, is there which is not dissolved by the action of time? Do not the strongest stones become dank and decay through the weakness of their cohesiveness, that current of spirit force, that bond which is not unbreakable but merely difficult to loose? They break in pieces and first disintegrate into a stream of fine dust and afterwards waste away till there is nothing left of them. Again if water is not whipped by the wind but left unmoved, does it not become like a dead thing through its inactivity? It certainly changes and becomes very malodorous like an animal bereft of its vital force.", + "[126] As for the air, its destruction is evident to everybody, for sickness and decay and what may be called death is natural to it. How, indeed, could anyone, who aimed at truth rather than elegance of language, describe a pestilence save as a death of the air which diffuses its own distemper to destroy all things to which the life force has been given?", + "[127] We need not spend many words on fire, for when it has lost its sustenance it is extinguished at once, in itself lame as the poets say. While with a support it stands erect because the kindled fuel is still there; when that is used up it is seen no more.", + "[128] Much the same is said to happen with the snakes in India. They creep up to those hugest of animals, the elephants, and wind themselves round their backs and the whole of their belly. Then making an incision in a vein, as chance directs, they imbibe the blood, sucking it in greedily with violent inhalations and continuous hissing. For a time the elephants hold out, leaping about in their helplessness, and beating their sides with the trunk to try and reach the snakes, then as their life-power is continually being drained, they can leap no more but stand still quivering. Soon afterwards when their legs have lost all strength they drop down through lack of blood and expire. But in their fall they involve the authors of their death in the same fate. The way of it is as follows:", + "[129] the snakes no longer getting their nourishment try to loosen the bond which they have drawn round their victims, as they now desire release, but being squeezed and pressed down by the weight of the elephants, most especially when the ground happens to be hard and stony, they wriggle about and do everything they can to free themselves but are fettered by the force of the weight upon them. In their helpless straits, their manifold exertions only exhaust them, and like people stoned to death or caught by the sudden fall of a wall, unable even to free their heads they are stifled and die. Now if each part of the world suffers destruction, clearly the world compacted from them will not be indestructible.", + "[130] The fourth and last proposition must, they tell us, be argued out as follows. If the world was everlasting, the animals in it would be everlasting also, and most especially the human race inasmuch as it is superior to the rest. But man also is seen to be of late origin by those who wish to search into the facts of nature. For it is probable or rather necessary that the existence of the arts should coincide with that of man, that they are in fact coeval, not only because system and method are natural to a rational being but also because it is impossible to live without them.", + "[131] Let us observe then the dates of each of the arts, disregarding the myths palmed off on the gods by the play-wrights. … But if man is not from everlasting, so neither is any other living creature, therefore neither the regions which have given them a habitat, earth and water and air. This shows clearly that the world is destructible." + ], + [ + "[132] All this special pleading must be encountered lest any of the less proficient should yield to its authority. And the refutation must begin with that with which the sophistical speakers also opened their delusive argument. “The unevennesses of the earth would no longer exist if the world was from everlasting.” Why so, my dear sirs? For others will come forward to say that trees and mountains differ not in nature. The trees shed their leaves at some seasons and then bloom again at others. And so there is truth in the poet’s lines which tell us that", + "Driven by the wind the leaves pour down to earth,
But others come when spring returns and brings
Fresh life into the forest.", + "In the same way the mountains, too, have parts broken off but others come as accretions.", + "[133] But the accretions take long periods of time to become recognizable, because as the process of growth in trees is more rapid their advance is apprehended more quickly, while in mountains that process is slower, and, therefore, their after-growths become just perceptible only after a long time.", + "[134] These people seem to have no knowledge of the way in which mountains come to be, otherwise they would probably have held their tongues for shame. But we shall not grudge giving them instruction, for the tale is nothing new, nor are the words ours, but old-time sayings of wise men, who left nothing uninvestigated that was necessary for knowledge.", + "[135] When the fiery element enclosed in the earth is driven upward by the natural force of fire, it travels towards its proper place, and if it gets a little breathing space, it pulls up with it a large quantity of earthy stuff, as much as it can, but with this outside and on it it moves more slowly. This earthy substance forced to travel with it for a long distance, rises to a great height and contracts and tapers, and passes finally into a pointed peak with the shape of fire for its pattern.", + "[136] For there is necessarily then a conflict when the natural antagonists, the heaviest and the lightest, clash. Each presses on to its proper location and resists the force applied by the other. The fire which is dragging the earth with it is necessarily weighted by the counter-pull which the earth exerts upon it, while the earth though gravitating ever downwards lightened by the upward tendency of the fire rises aloft, and, compelled at last to yield to the stronger power which buoys it up, is pushed up into the seat of fire and takes its stand there.", + "[137] Why should we wonder then that the mountains are not destroyed by the onrush of the rain, since the power which holds them together, which also makes them rise as they do, embraces them so firmly and stoutly? For if the bond which held them together were loosened, they might naturally be dissolved and dispersed by the water. As it is, kept tight by the force of fire they hold their own and show themselves weather-proof in face of the onrush of the rains." + ], + [ + "This is what we have to say to show that the unevennesses of the earth are no proof that the world is created and will be destroyed.", + "[138] To the proof which they attempt to draw from the diminution of the sea, the following answer may justly be given. Do not perpetually fix your eyes merely on the islands which have emerged or any segments which were submerged long ago and in the course of time have been rejoined to the mainland. For contentiousness is a foe to the nature study which holds the investigation of truth to be profoundly desirable. Busy yourselves also with the converse of this, namely, all the parts of the mainland, not only on the sea-coast but in the centre, which have been swallowed up, and all the dry land which has been turned into sea and is the sailing ground of ships of considerable tonnage.", + "[139] Do you not know the celebrated story of the sacred Sicilian straits? In old days Sicily joined on to the mainland of Italy but under the assault on either side of great seas driven by violent winds from opposite directions, the land between them was inundated and broken up and at its side a city was founded, whose name of Rhegium records what happened to it. The result was the opposite of what one would have expected. The seas which were hitherto divided joined together through their confluence, while the land once united was divided by the intervening straits, by which Sicily, which had been mainland, was forced to become an island.", + "[140] Many other cities also are stated to have been swallowed up and to have disappeared overwhelmed by the sea. And so too in Peloponnese they say that the three,", + "Aegira, Bura, lofty Heliceia,
Whose walls would soon be clad with thick sea-moss,", + "which were most flourishing in old times were inundated by a great inroad of the sea.", + "[141] And the island of Atlantis “greater than Libya and Asia put together,” as Plato says in the Timaeus, “in a single day and night through extraordinary earthquakes and floods sank below the sea and suddenly disappeared,” turning into a sea which was not navigable but full of abysses.", + "[142] So then the fiction which they propound that the sea is diminished contributes nothing to show that the world is destroyed, for it is clear that the sea withdraws from some places and inundates others. And judgement should not be given on observation of one of the phenomena but of both together, just as also in the disputes of ordinary life the law-abiding judge will not declare his decision until he has heard both litigants." + ], + [ + "[143] Further, their third argument stands self-convicted as an unsound proposition from the very terms of the enunciation with which it begins. For the truth surely is not that a thing is destructible if all its parts are destroyed, but if all its parts are destroyed together and simultaneously, just as one who has had the tip of his finger cut away is not prevented from living, but if the whole system of his parts and limbs is cut away, he will die at once.", + "[144] In the same way, if the elements one and all were put out of existence at one and the same time, it would be necessary to admit that the world is liable to destruction. But if each of them separately is changed into the nature of its neighbour, it is not destroyed but rather rendered immortal, as says the tragic poet philosophizing", + "Nothing that is born can die,
Hither and thither its parts disperse
And take another form.", + "[145] Finally it is the height of folly to take the arts as the standard of measurement for mankind. Anyone who follows this topsy-turvey line of reasoning will make out that the world is quite new, framed hardly a thousand years ago, since those who tradition tells us were the inventors of the sciences do not go back farther than that number of years.", + "[146] And if they must say that the arts are coeval with the human race, they must do so not carelessly and perfunctorily but with the aid of natural history. And what does natural history tell us? Destructions of things on earth, destructions not of all at once but of a very large number, are attributed by it to two principal causes, to tremendous onslaughts of fire and water. These two visitations, we are told, descend in turns after very long cycles of years.", + "[147] When the agent is the conflagration, a stream of heaven-sent fire pours out from above and spreads over many places and over-runs great regions of the inhabited earth. When it is the deluge, it sweeps along in every form which water takes. The rivers, either spring fed or winter torrents, not only flow with a full volume but exceed the usual level to which they rise and either break down their banks by force or over-leap them mounting to a very great height. Then streaming over they are diffused into the adjoining lowland, which is at first divided into great lakes as the water always subsides into the deeper hollows, then again as it flows on and submerges the intervening isthmuses which divide the lakes, making many into one, is converted into a great expanse of boundless sea.", + "[148] Through these contending powers the inhabitants of contrasted regions have perished alternately. Fire is fatal to the dwellers in the mountains and hills and places ill-supplied with water, as they do not possess the abundance of water which is the natural instrument of defence against fire. Water, on the other hand, destroys those who live near rivers, or lakes, or the sea, for it is a way that evils have, that those who live close to them are the first if not the only ones to feel their power.", + "[149] Since the chief part of mankind perish in the way here mentioned apart from numberless minor ways the arts, too, necessarily fail. Science in itself is lost to sight, without someone to put it in practice. But when the epidemics of evil have abated and from those who have not fallen victims to their overwhelming terrors a new race begins to bloom again and grow, the arts also, which are not then born for the first time but have sunk into insignificance through the diminution of persons possessing them, establish themselves once more.", + "[150] We have described to the best of our abilities the arguments transmitted to us to maintain the indestructibility of the world. In what follows we have to expound the answers given in opposition to each point." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE AETERNITATE MUNDI", + "§ 12. Ocellus. The work attributed to Ocellus consists of four chapters. The first argues the indestructibility of the Cosmos and it is in this that the analogies to the De Aet. are mostly to be found. The most striking is in the eleventh section where he argues that the destroying cause must come either from within or from without and both of these are impossible. This is to the same effect as De Aet. 20–24 and in one place there is a certain similarity of language, ὁ κόσμος ἄγει τὰ πάντα μέρη § 22, beside ἄγεται τὰ ἄλλα πάντα ὑπὸ τοῦ παντός of Ocellus. It has far less detail than Philo and in fact is more a statement than an argument. Again i. 9 makes much the same point as De Aet. 70, namely that the world causes other things to exist and therefore causes itself to exist. Thirdly, §§ 12–13 describe shortly the transmutation of elements and there is a considerable analogy to De Aet. 107–110 and in both we have the same phrase κύκλον άμείβειν. The second chapter deals with γένεσις and is largely a reproduction of Aristotle, De Generatione et Corruptione. The third short chapter asserts the existence from everlasting of the human race, arguing to much the same effect as Critolaus in De Aet. 55. Chapter four is ethical; the view that the generation of mankind is from the first from mankind and not from the earth is declared to demand sexual purity and continence.", + "A curious point about the book is that the quotations from it in Stobaeus are in Doric while our manuscripts are in ordinary Greek. The presumption is that it was originally written in Doric, probably to give it the appearance of a heritage from the early days of Pythagoreanism, and afterwards translated into ordinary Greek to make it more acceptable to the general reader.", + "§ 13. Gods sprung from gods, etc. Archer-Hind (who translates “Gods of gods”) and others take this as an intensive expression like κακὰ κακῶν and ἄρρητʼ ἀρρήτων in Sophocles, but these do not seem to me quite analogous. The other rendering however is also very difficult. The words which follow in the MSS. of Plato ὧν ἐγὼ δημιουργὸς πατήρ τε ἔργων ἃ διʼ ἐμοῦ γενόμενα ἄλυτα ἐμοῦ γε μὴ ἐθελόντος are rendered by Archer-Hind “whose creator am I and father of works which by me coming into being are indissoluble save by my will.” Philo omits not only ὧν but ἃ διʼ ἐμοῦ γενόμενα.", + "Bernays held that these words are a gloss in Plato, and I see that the Loeb edition and apparently others omit them, quoting Philo as their authority. I do not think that the omission by Philo is a strong argument for their spuriousness. The translation given above making ὧν ἔργων=ἔργων ἃ would of course be impossible with the ordinary reading.", + "I think it is an alternative possibility that Philo did omit ὧν but actually wrote ἃ before ἄλυτα which has fallen out. In this case he may have taken the words as “Gods, of gods I am the maker (cf. θεοπλάστην below) and father of works which,” etc.", + "The μὴ δεθὲν for δὴ δεθὲν is of course a mere scribe’s blunder. The same uncertainty between θέλοντος and μὴ θέλοντος is found in the MSS. both of Plato and Philo, but I cannot feel with Archer-Hind that the sense is as good with the positive as with the negative.", + "§ 21. Opposite extremes. The use of ἐναντιότης for a pair of opposites or for one member of such a pair, or for the condition of such a member, is too well supported by Philo’s use of it, particularly in Quis Rerum, to allow us to take the phrase ταῖς ἄλλαις ἐναντ. as=“the other hostile forces.” So too Ocellus in chapter two of his treatise taken, as stated in the last note, from Aristotle, De Gen. et Corr. Here the ἐναντιότητες or at least the primary ones are hot and cold, wet and dry. Fire is hot and dry, air hot and wet, water wet and cold, earth dry and cold. When one opposite overcomes the other, e.g. the wetness of water overcomes the dryness of fire, fire changes to air, and it is the overcoming of one opposite by the other which brings about the transmutation of the elements described by Philo, §§ 107 ff., but this conversion of one element into another is quite distinct from the causes of destruction of the world. Philo clearly has in mind the passage from the Timaeus translated in § 26. I suspect that he thought that when Plato follows “hot things and cold” by “all that have strong powers” he refers to the other ἐναντιότητες: if so I think he misunderstood Plato.", + "§ 23. (Transposition of the text.) Between ἄδεκτον ἔσται and κατὰ τὸ παντελὲς the MSS. insert a mass of sections from § 53 ὑποστῆναι καθʼ ἑαυτὸν to § 77 νέος ἦν συνεπιγραψὰμενος. This no doubt happened because the leaves containing these sections were torn off and then replaced wrongly. The result was confusion at all three places, §§ 23, 53, 77. ἄδεκτον ἔσται ὑποστῆναι καθʼ ἑαυτὸν, κτλ., τὸ μηδὲ χρόνον τῷ δόγματι, κτλ. and αυνεπιγραψὰμενος κοτὸ τὸ παντελὲς, κτλ. are all equally unintelligible. Mangey of course perceived this but supposed that at each place words had dropped out which would have supplied the necessary connexion. Bernays’ discovery that the confusion was caused by the displacement of these sections was a brilliant feat of scholarship and is incontrovertible. The words fit in exactly where they are now placed and nothing needs to be added. In this way the transposition stands on a different footing from that made by Cohn in De Vit. Cont. p. 144 of this volume, where several words have to be added to make the passage coherent.", + "§§ 25 and 38. (Text of quotations from Plato.) In § 25 besides a few minor differences there are as stated in the footnotes three departures of some importance in the MSS. of Philo from the accepted text of Plato. In the first, ὡς τὰ τῷ for ὡς συστάτῳ, it must be noted that συστάτῳ though accepted by recent editors is a correction. The MSS. for the most part have συνιστὰς (-ὰν) τῷ σώματι, out of which Stallbaum produced ἃ συνιστᾷ τὰ σώματα. If συστάτῳ is accepted the accommodation of τὰ τῷ to this is justifiable, since that makes no sense and cannot have been written by Philo. The second case of λυπεῖ for λύει is different, for λυπεῖ makes good sense. But there is no reason to doubt that Plato wrote λύει or that Philo meant to reproduce Plato’s words as exactly as possible. He often indeed does not reproduce quotations exactly, but the substitution of λυπεῖ for λύει is as likely to be due to a scribe as to him, and it seems to me a doubtful point whether we should not make the correction here as Mangey and the earlier editions did. Bernays indeed supports λυπεῖ on the grounds that it gives a preferable meaning, but surely that is irrelevant unless he means that the text of Plato should be emended accordingly. In the third case of θεὸς for ἓν we have in θεὸς an interpolation which Philo might naturally make by mistake, and though ἓν is of some importance as echoing πρὸς δὲ τόυτοις ἓν above this might easily escape notice, and the text is best left as it stands. In § 38 the change of the three masculines, αὐτὸς … παρέχων … πάσχων, to the corresponding neuters is necessitated by the neuters in the last sentence. But the addition of ἄλλων is perhaps unnecessary and is not accepted by Cumont and Bernays.", + "§ 48. ἰδίως ποιόν, etc. Zeller, Stoics and Epicureans, p. 100, says of ποιόν that it “comprises all those essential attributes by means of which a definite character is impressed on otherwise indeterminate matter. If the definite character belongs to a group or class it is called a common form κοινῶς ποιόν, or if it be something peculiar and distinctive it is called a distinctive form ἰδίως ποιόν.” There are a good many passages quoted in S.V.F. which contain the phrase, though they do not I think throw much light on the meaning. To them we may add Diog. Laert. vii. 138, where one definition of the Cosmos is ὁ ἰδίως ποιὸς τῆς τῶν ὅλων οὐσίας, which Hicks translates the “individual being qualifying the whole of substance” (perhaps rather “the substance of the all”). I do not feel that either this or Zeller’s “distinctive form” conveys to me any clear meaning. On the formula stated here that “two ἰδίως ποιοί or ποιά cannot exist on the same substratum,” Zeller says that it follows as a matter of course since ἰδίως ποιός distinguishes a thing from every other. As to the argument based on it Bernays in the dissertation which precedes his commentary says frankly that we cannot expect to understand it, but in the commentary itself he does give an explanation which I do not understand. We can see however that, assuming as in the typical case that Theon is destroyed when Dion’s foot is amputated, the application which Philo makes is logical or at least intelligible. The Cosmos is a composite being with body and soul, the soul being Providence. In the conflagration when the Cosmos loses its bodily part it is on the same analogy not the Cosmos which is destroyed but its soul.", + "It may possibly help us to compare the similar argument in Plutarch Comm. Not. chapter 36, 1077 B where we have the Cosmos, identified with Zeus, as the whole man with Providence for its soul. What happens at the conflagration according to the Stoics is that Zeus alone among the gods is not destroyed, cf. De Aet. 81, and passes over or withdraws (ἀναχωρεῖ = ἀνέδραμε here) into Providence and they (i.e. the Cosmos and Providence) being brought together (ὁμοῦ γενομένους) both continue to exist on the single οὐσία of ether (does this mean that as in the διακόσμηοις the Cosmos was the ἰδίως … ποιὸς τῆς οὐσίας τῶν ὅλων now that τὰ ὅλα are resolved into ether, this has both Zeus and Providence for its ἰδίως ποιός?), and this is supposed to contradict the doctrine of δύο ἰδίως ποιά, etc. The only thing I can claim to gather with certainty from the two passages is that the Peripatetics argued that the Stoic doctrine of the ἐκπύρωσις contradicted their own doctrine of δύο ἰδίως ποιά, etc.", + "Two minor points are: (1) the MSS. reading εἰδοποιοὺς is retained by Bernays though he clearly takes it as equal to ἰδίως ποιούς. He curiously says that this is not to be put down to the scribes, but shows that the source is Peripatetic, since Aristotle uses the term as=“specific.” (2) The treatise Περὶ αὐξανομένων is not mentioned in Diogenes Laertius’s catalogue of Chrysippus’s writings. The subject no doubt is what Plutarch 1083 B calls ὁ λόγος περὶ αὐξήσεως and deals with the relation of increases and diminutions to identity of personality. Plutarch represents the Stoics as holding that these changes are wrongly called in familiar language increase and diminution and are rather γενέσεις and φθοραί.", + "§ 127. Fire … lame. This allegorical interpretation of the post-Homeric story that Hephaestus became lame when thrown from heaven to earth comes originally from Heracleitus according to a scholiast on Il. i. 590. It is also alluded to by Plutarch, De facie in orbe lunae 922 A and Cornutus 19, who says that fire cannot advance ἄνευ ξύλων nor a lame man ἄνευ ξυλώδους βάκτρου (see quotations in Cohn). Cumont’s emendation given in the footnotes is ingenious in the sense that Ἥφαιστος might easily have been lost before ᾗ φασι, and Διὸς σκηρ. corrupted to διὸ σκηρ., but is surely impossible. He cites the passage from the scholiast to support it, but this only mentions Zeus to equate him with the heavenly fire which is contrasted with the earthly. He also declares that ἐξ ἑαυτοῦ would be καθʼ ἑαυτὸν if taken as Bernays and the translation take it, but see § 20 above, and De Vit. Cont. 4 and 5. νομήν (“feeding on”) for μονήν is also unnecessary and indeed less suitable to the context.", + "§ 129. Free their heads. So I think rather than “lift their heads.” ἀνακύπτω in the common sense of emerging from water suggests coming up to breathe, cf. ἀνανήξασθαι Spec. Leg. iii. 3. The snakes might conceivably, even though crushed by the elephants, still have their heads free, and it is this that is negatived here.", + "§ 143. (ἐρωτάω=“state a proposition.”) Another example of this use, which may be much commoner than the lexicon suggests, occurs in the passage of Plutarch mentioned in the note on ἰδίως ποιόν above, ὁ περὶ αὐξήσεως λόγος … ἠρώτηται ὑπʼ Ἐπιχάρμου.", + "Sections 147 ff. I take the opportunity of pointing out a serious omission in the notes in vol. vi. In De Abr. 1 Philo says that the Book of Genesis tells how fire and water wrought the greatest destructions on what is on the earth. In Mos. ii. 53, speaking of the punishment of the wicked, he says that the most forceful elements in the universe, fire and water, fell upon them, so that as the times revolved some perished by water, others by conflagration. He then mentions the deluge itself and continues “at a later time when the race sprung from the remnant had again become very populous, he determined to destroy them by fire,” and we then have a short account of the destruction of Sodom and Gomorrah. I did not at the time perceive the close connexion of these passages with the Timaeus and the Laws. The connexion is clearer still in Mos. ii. 263, where we are told that the men had lost count of the sabbath by reason of the constant destructions by fire and water. Philo evidently considers the deluge and the destruction of Sodom and Gomorrah as examples of the destructions described by Plato. Whether he supposed that they were only examples, as the last passage suggests, and that other unrecorded visitations had occurred, we cannot tell. At any rate he would hold that what truth there was in Plato’s story came from Moses." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1941", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על נצחיות העולם", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על נצחיות העולם", + "enTitle": "On the Eternity of the World", + "key": "On the Eternity of the World", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Giants/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json b/json/Second Temple/Philo/On the Giants/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..78e7bb62d88ae0a443887757c1497032dca8071a --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Giants/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json @@ -0,0 +1,170 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On the Giants", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על הענקים", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "ON THE GIANTS (DE GIGANTIBUS)
ANALYTICAL INTRODUCTION", + "This short, but in many ways beautiful and more than usually Platonic treatise, is very closely connected, as the last words show, with the succeeding “Quod Deus,” which will follow in Vol. III. of this translation. It is a dissertation on the words of Gen. 6:1–4.", + "(а) And it came to pass when men began to become many upon the earth that daughters were born to them. (1)", + "(b) And the angels of God, seeing the daughters of men that they were fair, took to themselves wives from all, such as they chose. (2)", + "(c) And the Lord God said, “My spirit shall not abide in man for ever, because they are flesh; but their days shall be a hundred and twenty years. (3)", + "(d) And there were giants on earth in those days. (4)", + "(а) is dismissed shortly (1–5) with the remarks that the words “many” and “daughters” following on the mention of the birth of Noah, the just man, and his three sons (at the end of chap. v.) emphasize the truth that the unjust are many and the just few, and that the spiritual offspring of the latter are the masculine or higher qualities, while that of the former are the feminine or lower.", + "(b) The words are interpreted (6–18) in the sense that as angels, demons, and souls are really three names for the same thing, “the angels of God,” while including God’s spiritual messengers, here indicate the wicked souls which woo the “daughters of men,” i.e. the merely sensual pleasures. In the course of these sections we have a remarkable passage (12–15), in which Philo, with many echoes of Plato, speaks of the human soul as having descended from some higher region to be incarnate in the body.", + "The discussion of (c) (19–57) forms the bulk of the treatise. He first treats (19–27) of the nature of God’s spirit, dwelling particularly on the thought that when it is given to men, it is not thereby diminished, and on the unworthiness of the fleshly life (28–31). This leads him on to a long digression on Lev. 18:6, “a man, a man shall not go near to any that is akin to his flesh, to uncover shame.” This text, which of course is really a prohibition of incest, is worked by Philo into an elaborate allegory, in which every phrase is treated separately (32–47). The repetition of “a man, a man” indicates the “true man” (33). The words “go near” show us that while many earthly advantages, such as riches, though “akin to the flesh,” must be accepted, if they come to us, and used for the best, we must not seek them (34–38). “Uncovering shame” means (39) that those who follow such things introduce a false and shameful philosophy. The final words, “I am the Lord,” are an appeal to us to take our stand with God against pleasure (40–44), but the use of “Lord” rather than “God” emphasizes his attitude of sovereignty of which we are bidden to stand in awe (45–47). We now return to the thought of what is meant by God’s spirit abiding. Such an abiding can only be the privilege of those who lead the tranquil and contemplative life, which with the support of various texts he ascribes to Moses (47–55). The words “their days shall be an hundred and twenty years” are then touched on for a few lines (56), but dismissed with a promise of subsequent treatment, which if ever given has not come down to us (57).", + "(d) After a protest against regarding the story as a myth (58–59), we have a meditation (60–67) on the three classes of souls, the earth-born (who of course are the giants, γίγας being connected with γηγενής), the heaven-born, and the God-born. Of these the heaven-born are those who cultivate our heavenly part, the mind, and follow secular learning (60), and the God-born are those whose thoughts are fixed on God alone (61). These two are illustrated by Abram (before his change of name) and Abraham respectively (62–64). The earth-born, of course, are those who are given up to the fleshly life, and are typified by Nimrod (who in the LXX is called a giant) whose name signifying “desertion” marks the earth-born “giants” as deserters from the good (65–67)." + ], + "": [ + [ + "[1] “And it came to pass when men began to wax many on the earth and daughters were born unto them” (Gen. 6:1). It is, I think, a problem worth full examination, why our race began to grow so numerous after the birth of Noah and his sons. Yet perhaps it is not difficult to render a reason. For when the rarity appears, its opposite always is found in abundance.", + "[2] And therefore the ability of the individual shows up the absence of ability in the crowd, and examples of skill in any of the arts and sciences, or of goodness and excellence through this rarity bring out of their obscurity into the light the vast multitude of the unskilled in the arts and sciences, and of the unjust and worthless in general.", + "[3] Mark that in the universe too the sun is but one, yet it scatters with its rays the manifold and profound darkness which wraps sea and land. And so it is only natural that the birth of just Noah and his sons should make evident the abundance of the unjust.", + "[4] That is the nature of opposites; it is through the existence of the one that we chiefly recognize the existence of the other. Again, the spiritual offspring of the unjust is never in any case male: the offspring of men whose thoughts are unmanly, nerveless and emasculate by nature are female. Such do not plant a tree of virtue whose fruit must needs be true-born and excellent, only trees of vice and passions, whose off-shoots are feminine.", + "[5] This is why we are told that these men begat daughters, while none of them is said to have begotten a son. For since just Noah who follows the right, the perfect and truly masculine reason, begets males, the injustice of the multitude appears as the parent of females only. It cannot be that the same things should be born of opposite parents: the offspring must be opposite also." + ], + [ + "[6] “And when the angels of God saw the daughters of men that they were fair, they took to themselves wives from all, those whom they chose” (Gen. 6:2). It is Moses’ custom to give the name of angels to those whom other philosophers call demons (or spirits), souls that is which fly and hover in the air.", + "[7] And let no one suppose that what is here said is a myth. For the universe must needs be filled through and through with life, and each of its primary elementary divisions contains the forms of life which are akin and suited to it. The earth has the creatures of the land, the sea and the rivers those that live in water, fire the fire-born, which are said to be found especially in Macedonia, and heaven has the stars.", + "[8] For the stars are souls divine and without blemish throughout, and therefore as each of them is mind in its purest form, they move in the line most akin to mind—the circle.", + "And so the other element, the air, must needs be filled with living beings, though indeed they are invisible to us, since even the air itself is not visible to our senses.", + "[9] Yet the fact that our powers of vision are incapable of any perception of the forms of these souls is no reason why we should doubt that there are souls in the air, but they must be apprehended by the mind, that like may be discerned by like.", + "[10] Here is a further consideration. Do not all creatures of land and water live by air and breath? And is it not true, that when the air is plague-stricken, disastrous pestilences often arise, suggesting that air is the animating principle to all and each, while on the other hand, when it is free from taint and mischief, a state which is most often found when the north wind blows, these same creatures, inhaling as they do a purer atmosphere, tend ever to enjoy a more abundant and stronger vitality?", + "[11] Is it then reasonable to suppose that this element which has been the source of life to the others, the denizens of land and water, should itself be desert and destitute of living souls.? Nay, on the contrary, if all the other elements produced no animal life, it were still the proper function of the air to do what none other did and bring forth living beings, since to it the seeds of vitality have been committed through the special bounty of the Creator." + ], + [ + "[12] Now some of the souls have descended into bodies, but others have never deigned to be brought into union with any of the parts of earth. They are consecrated and devoted to the service of the Father and Creator whose wont it is to employ them as ministers and helpers, to have charge and care of mortal man.", + "[13] But the others descending into the body as though into a stream have sometimes been caught in the swirl of its rushing torrent and swallowed up thereby, at other times have been able to stem the current, have risen to the surface and then soared upwards back to the place from whence they came.", + "[14] These last, then, are the souls of those who have given themselves to genuine philosophy, who from first to last study to die to the life in the body, that a higher existence immortal and incorporeal, in the presence of Him who is Himself immortal and uncreate, may be their portion.", + "[15] But the souls which have sunk beneath the stream, are the souls of the others who have held no count of wisdom. They have abandoned themselves to the unstable things of chance, none of which has aught to do with our noblest part, the soul or mind, but all are related to that dead thing which was our birth-fellow, the body, or to objects more lifeless still, glory, wealth, and offices, and honours, and all other illusions which like images or pictures are created through the deceit of false opinion by those who have never gazed upon true beauty." + ], + [ + "[16] So if you realize that souls and demons and angels are but different names for the same one underlying object, you will cast from you that most grievous burden, the fear of demons or superstition. The common usage of men is to give the name of demon to bad and good demons alike, and the name of soul to good and bad souls. And so, too, you also will not go wrong if you reckon as angels, not only those who are worthy of the name, who are as ambassadors backwards and forwards between men and God and are rendered sacred and inviolate by reason of that glorious and blameless ministry, but also those who are unholy and unworthy of the title.", + "[17] I have as witness to my argument the words of the Psalmist, where in one of the psalms we read “He sent out upon them the anger of His wrath, wrath and anger and affliction, a mission by evil angels” (Ps. 78:49). These are the evil ones who, cloaking themselves under the name of angels, know not the daughters of right reason, the sciences and virtues, but court the pleasures which are born of men, pleasures mortal as their parents—pleasures endowed not with the true beauty, which the mind alone can discern, but with the false comeliness, by which the senses are deceived.", + "[18] They do not all take all the daughters, but some choose these, some those, out of the vast multitude. Some take the pleasures of sight, others those of hearing, others again those of the palate and the belly, or of sex, while many, setting no bound to their inward desires, seize upon the pleasures which lie furthest beyond the common range. For as pleasures are manifold, the choices of pleasures must needs be manifold also. One here, another there, they each have their affinities." + ], + [ + "[19] Among such as these then it is impossible that the spirit of God should dwell and make for ever its habitation, as also the Lawgiver himself shows clearly. For (so it runs) “the Lord God said, My spirit shall not abide for ever among men, because they are flesh” (Gen. 6:3).", + "[20] The spirit sometimes stays awhile, but it does not abide for ever among us, the mass of men. Who indeed is so lacking in reason or soul that he never either with or without his will receives a conception of the best? Nay, even over the reprobate hovers often of a sudden the vision of the excellent, but to grasp it and keep it for their own they have not the strength.", + "[21] In a moment it is gone and passed to some other place, and from the habitation of those who have come into its presence after wandering from the life of law and justice it turns away its steps.", + "[22] Nay, never would it have come to them save to convict those who choose the base instead of the noble. Now the name of the “spirit of God” is used in one sense for the air which flows up from the land, the third element which rides upon the water, and thus we find in the Creation-story “the spirit of God was moving above the water” (Gen. 1:2), since the air through its lightness is lifted and rises upwards, having the water for its base.", + "[23] In another sense it is the pure knowledge in which every wise man naturally shares. The prophet shows this in speaking of the craftsman and artificer of the sacred works. God called up Bezaleel, he says, and “filled him with the divine spirit, with wisdom, understanding, and knowledge to devise in every work” (Exod. 31:2 f.). In these words we have suggested to us a definition of what the spirit of God is." + ], + [ + "[24] Such a divine spirit, too, is that of Moses, which visits the seventy elders that they may excel others and be brought to something better—those seventy who cannot be in real truth even elders, if they have not received a portion of that spirit of perfect wisdom. For it is written, “I will take of the spirit that is on thee and lay it upon the seventy elders” (Numb. 11:17).", + "[25] But think not that this taking of the spirit comes to pass as when men cut away a piece and sever it. Rather it is, as when they take fire from fire, for though the fire should kindle a thousand torches, it is still as it was and is diminished not a whit. Of such a sort also is the nature of knowledge. All those who resort to it and become its disciples, it makes into men of skill, yet no part of it is diminished. Nay, often knowledge improves thereby, just as springs (so they say) when we draw water from them.", + "[26] For when this is done, it is thought that the spring becomes sweeter. So the giving of instruction to others, constantly repeated, entails study and practice to the instructor and thus works the perfect consummation of knowledge. If, then, it were Moses’", + "[27] own spirit, or the spirit of some other created being, which was according to God’s purpose to be distributed to that great number of disciples, it would indeed be shredded into so many pieces and thus lessened. But as it is, the spirit which is on him is the wise, the divine, the excellent spirit, susceptible of neither severance nor division, diffused in its fullness everywhere and through all things, the spirit which helps, but suffers no hurt, which though it be shared with others or added to others suffers no diminution in understanding and knowledge and wisdom." + ], + [ + "[28] And so though the divine spirit may stay awhile in the soul it cannot abide there, as we have said. And why wonder at this? For there is nothing else of which we have secure and firm possession, since human things swing to and fro, sway now up, now down, as in a scale, and are subject to vicissitudes from hour to hour. But the chief cause of ignorance is the flesh, and the tie which binds us so closely to the flesh.", + "[29]And Moses himself affirms this when he says that “because they are flesh” the divine spirit cannot abide. It is true that marriage, and the rearing of children, and provision of necessities, and disrepute following in the wake of poverty, and the business of private and public life, and a multitude of other things wither the flower of wisdom before it blooms.", + "[30] But nothing thwarts its growth so much as our fleshly nature. For on it ignorance and scorn of learning rest. It is ready laid for them as a first and main foundation; each one of the qualities named rises on it like a building.", + "[31] For souls that are free from flesh and body spend their days in the theatre of the universe and with a joy that none can hinder see and hear things divine, which they have desired with love insatiable. But those which bear the burden of the flesh, oppressed by the grievous load, cannot look up to the heavens as they revolve, but with necks bowed downwards are constrained to stand rooted to the ground like four-footed beasts." + ], + [ + "[32] For the same cause the lawgiver, when he is minded to do away with all lawless and disorderly intercourse and union, prefaces his command thus, “a man, a man shall not go near to any that is akin to his flesh to uncover their shame. I am the Lord” (Lev. 18:6). How could the command to spurn the flesh and what pertains to flesh be better given than in this form?", + "[33] And indeed he does not only forbid, but positively affirms that the man who is truly a man will not of his own free will go near to the pleasures which are the friends and kin of the body, but will always exercise himself in the lesson of estrangement from them.", + "[34] The repeated word, “a man, a man,” instead of the single word, is a sign that he means not the man who is compounded of soul and body, but the man whose life is one of virtue. For he indeed is the true man, and it was of him that one of the ancients spoke, when he lit a candle at midday and told them who asked his meaning that he was seeking a man. Again, there is a cogent reason for his saying that a man is not to go near to anyone pertaining to his flesh. For there are some things which we must admit, as, for instance, the actual necessities of life, the use of which will enable us to live in health and free from sickness. But we must reject with scorn the superfluities which kindle the lusts that with a single flameburst consume every good thing.", + "[35] Let not our appetites, then, be whetted and incited towards anything that is dear to the flesh. The undisciplined pleasures are often as dogs; they fawn on us, then turn against us and their bite is fatal. Therefore let us embrace that spirit of frugal contentment which is the friend of virtue rather than the things which belong to the body, and thus let us subdue the vast and countless host of her deadly foes. But if some chance occasion force us to receive more than a moderate sufficiency, let us not of our own accord go near to it. For he says, “he shall not of himself go near to uncover shame.”" + ], + [ + "[36] The meaning of these words it would be well to explain. Men have often possessed an unlimited profusion of wealth, without engaging in lucrative trade, and others have not pursued glory and yet been held worthy to receive civic eulogies and honours. Others, again, who had no expectation of even a little bodily strength have found themselves most abundantly endowed with muscle and vigour.", + "[37] Let all such learn not to “go near” with deliberate purpose to any of these gifts, that is, not to regard them with admiration or undue satisfaction, judging that each of them is not only no true blessing, but actually a grievous evil, whether it be money, or glory, or bodily strength. For it is the lovers of these things in each case who make the “approach,” money-lovers to money, glory-lovers to glory, lovers of athletics and gymnastics to bodily strength. To these such “approach” is natural.", + "[38] They have abandoned the better to the worse, the soul to the soulless. The sane man brings the dazzling and coveted gifts of fortune in subjection to the mind as to a captain. If they come to him, he accepts them to use them for improvement of life,", + "[39] but if they remain afar off, he does not go to them, judging that without them happiness might still be quite possible. He who makes them his quest and would follow in their track infects philosophy with the baseness of mere opinion and therefore is said to “uncover shame.” For manifest surely and clear is the disgrace of those who say that they are wise, yet barter their wisdom for what they can get, as men say is the way of the pedlars who hawk their goods in the market. And sometimes the price is just a trifling gain, sometimes a soft seductive speech, sometimes a hope ungrounded and ill secured, sometimes again promises idle as any dream." + ], + [ + "[40] The words that follow, “I (am) the Lord,” are full of beauty and fraught with much instruction. Weigh, friend, he says, the good as the flesh sees it against the good as it exists in the soul and in the All. The first is irrational pleasure, the second is the mind of the universe, even God.", + "[41] The comparison of these two incomparables is so balanced a matter, you think, that their close resemblance may lead to deception! Well, in that case you must say that all opposites are really identical, living identical with lifeless, reasoning with unreasoning, ordered with disordered, odd with even, light with darkness, day with night.", + "[42] And indeed within these pairs, because they have been the subject of creation, we do find fellowship and kinship of each with its opposite, but God has no likeness even to what is noblest of things born. That was created in the past, it will be passive in the future, but God is uncreated and ever active.", + "[43] Honour bids you not steal away from that rank in God’s array where they that are so posted must all seek to be the bravest, nor desert to pleasure, the cowardly and invertebrate, pleasure who harms her friends and helps her enemies. Her nature is a paradox indeed. On those to whom she would fain impart of the boons which she has to give she inflicts loss in the very act. On those from whom she would take away, she bestows the greatest blessings. She harms when she gives, she benefits when she takes.", + "[44] Therefore, my soul, if any of the love-lures of pleasure invite thee, turn thyself aside, let thine eyes look else-whither. Look rather on the genuine beauty of virtue, gaze on her continually, till yearning sink into thy marrow, till like the magnet it draw thee on and bring thee nigh and bind thee fast to the object of thy desire." + ], + [ + "[45] Again the words “I am the Lord” must not be understood merely as meaning “I am the perfect, the imperishable, the truly good existence,” which whoso embraces will turn away from the imperfect, the perishable, the element which is dependent on the flesh. They mean also “I am the sovereign and king and master.”", + "[46] When the subject is in the presence of the ruler, or the slave of his master, wrongdoing is perilous. For when the ministers of punishment are near, those who of their own nature have no ears for reproof are chastened and controlled by fear.", + "[47] God, since His fullness is everywhere, is near us, and since His eye beholds us, since He is close beside us, let us refrain from evil-doing. It were best that our motive should be reverence, but if not, let us at least tremble to think of the power of His sovereignty, how invincible it is, how terrible and inexorable in vengeance, when He is minded to use His power of chastisement. Thus may the divine spirit of wisdom not lightly shift His dwelling and be gone, but long, long abide with us, since He did thus abide with Moses the wise.", + "[48] For the posture and carriage of Moses whether he stand or sit is ever of the most tranquil and serene, and his nature averse to change and mutability. For we read “Moses and the ark were not moved” (Numb. 14:44). The reason may be either that the wise man cannot be parted from virtue, or that neither is virtue subject to movement nor the good man to change, but both are stayed on the firm foundation of right reason.", + "[49] Again in another place we have “stand thou here with Me” (Deut. 5:31). Here we have an oracle vouchsafed to the prophet; true stability and immutable tranquillity is that which we experience at the side of God,", + "[50] who Himself stands always immutable. For when the measuring-line is true all that is set beside must needs be made straight.", + "This, I think, is why worldly-wise vanity called Jethro, struck with amazement before the wise man’s rule of life, which never swerves from its absolute consistency, never changes its tenor or its character, begins to scold and ply him with questions thus.", + "[51] “Why dost thou sit alone?” (Exod. 18:14). For indeed one who sees the perpetual war-in-peace of men, how it rages not only between nations and countries and cities, but also in the household and still more in each individual man—the fierce mysterious storm in the soul, whipped into fury by the wild blast of life and its cares—can well wonder that another should find fair weather in the storm, or calm amid the surges of the tempestuous sea.", + "[52] Mark you that not even the high-priest Reason, though he has the power to dwell in unbroken leisure amid the sacred doctrines, has received free licence to resort to them at every season, but barely once a year (Lev. 16:2 and 34). For when we have reason (or thought) in the form of utterance we have no constancy, because it is twofold. But when without speech and within the soul alone we contemplate the Existent, there is perfect stability, because such contemplation is based on the Indivisible Unity." + ], + [ + "[53] Thus it is that in the many, those, that is, who have set before them many ends in life, the divine spirit does not abide, even though it sojourn there for a while. One sort of men only does it aid with its presence, even those who, having disrobed themselves of all created things and of the innermost veil and wrapping of mere opinion, with mind unhampered and naked will come to God.", + "[54] So too Moses pitched his own tent outside the camp (Exod. 33:7) and the whole array of bodily things, that is, he set up his judgement where it should not be removed. Then only does he begin to worship God and entering the darkness, the invisible region, abides there while he learns the secrets of the most holy mysteries. There he becomes not only one of the congregation of the initiated, but also the hierophant and teacher of divine rites,", + "[55] which he will impart to those whose ears are purified.", + "He then has ever the divine spirit at his side, taking the lead in every journey of righteousness, but from those others, as I have said, it quickly separates itself, from these to whose span of life he has also set a term of a hundred and twenty years, for he says “their days shall be a hundred and twenty years” (Gen. 6:3).", + "[56] Yet Moses also departs from mortal life, just when he has reached that number of years (Deut. 34:7). How then can it be reasonable that the years of the guilty should match those of the sage and prophet? Well, for the present it will be enough to say that things which bear the same name are not in all cases alike, often indeed differ altogether in kind, and that the bad and the good, since they come before us knit in a twin existence, may be equally matched in times and numbers, and yet their powers may be widely different and far apart from each other.", + "[57] But the closer discussion of this matter of a hundred and twenty years we will postpone till we inquire into the prophet’s life as a whole, when we have become fit to learn its mystery. Now let us speak of the words which follow next." + ], + [ + "[58] “Now the giants were on the earth in those days” (Gen. 6:4). Some may think that the Lawgiver is alluding to the myths of the poets about the giants, but indeed myth-making is a thing most alien to him, and his mind is set on following in the steps of truth and nothing but truth.", + "[59] And therefore also he has banished from his own commonwealth painting and sculpture, with all their high repute and charm of artistry, because their crafts belie the nature of truth and work deception and illusions through the eyes to souls that are ready to be seduced.", + "[60] So, then, it is no myth at all of giants that he sets before us; rather he wishes to show you that some men are earth-born, some heaven-born, and some God-born. The earth-born are those who take the pleasures of the body for their quarry, who make it their practice to indulge in them and enjoy them and provide the means by which each of them may be promoted. The heaven-born are the votaries of the arts and of knowledge, the lovers of learning. For the heavenly element in us is the mind, as the heavenly beings are each of them a mind. And it is the mind which pursues the learning of the schools and the other arts one and all, which sharpens and whets itself, aye and trains and drills itself solid in the contemplation of what is intelligible by mind.", + "[61] But the men of God are priests and prophets who have refused to accept membership in the commonwealth of the world and to become citizens therein, but have risen wholly above the sphere of sense-perception and have been translated into the world of the intelligible and dwell there registered as freemen of the commonwealth of Ideas, which are imperishable and incorporeal." + ], + [ + "[62] Thus Abraham, while he sojourned in the land of the Chaldeans—sojourned, that is, in mere opinion—and with his name as yet unchanged from Abram, was a “man of heaven.” He searched into the nature of the supra-terrestrial and ethereal region, and his philosophy studied the events and changes which there occur, and their causes and the like. And therefore he received a name suitable to the studies which he pursued. For “Abram” being interpreted is the uplifted father, a name which signifies that mind which surveys on every side the whole compass of the upper world of heaven, called father-mind because this mind which reaches out to the ether and further still is the father of our compound being.", + "[63] But when he has risen to a better state and the time is at hand that his name should be changed, he becomes a man of God according to the oracle which was vouchsafed to him, “I am thy God: walk before Me according to My pleasure, and show thyself blameless” (Gen. 17:1).", + "[64] Now if the God of the Universe, the only God, is also his God in a special sense and by special grace, he surely must needs be himself a man of God. For he is called Abraham, by interpretation, “the elect father of sound,” that is, “the good man’s reasoning.” Good, because it is elect and purified; reasoning, because reason is the father of the voice, through which comes the sound of speech common to us all. Such a reasoning has the one and only God for its owner; it becomes God’s companion and makes straight the path of its whole life, treading the true “King’s way,” the way of the one sole almighty king, swerving and turning aside neither to the right nor to the left." + ], + [ + "[65] But the sons of earth have turned the steps of the mind out of the path of reason and transmuted it into the lifeless and inert nature of the flesh. For “the two became one flesh” as says the lawgiver (Gen. 2:24). Thus they have debased the coin of truest metal and deserted from their post, left a place that was better for a worse, a place amid their own people for a place amid their foes. It was Nimrod who began this desertion.", + "[66] For the lawgiver says “he began to be a giant on the earth” (Gen. 10:8), and his name means “desertion.” To that most wretched of souls it was not enough to stand neutral, but he went over to the enemy, took up arms against his friends and withstood them in open war. And therefore to Nimrod Moses ascribes Babylon as the beginning of his kingdom. Now the name Babylon means alteration, a thought akin to desertion both in name and fact, for with every deserter change and alteration of purpose are the first steps. And so the conclusion would follow which Moses, holiest of men, lays down that, even as the wicked man is an exile without home or city or settlement, so also he is a deserter,", + "[67] while the good man is the staunchest of comrades. For the present sufficient has been said about the giants. Let us turn to the words which follow in the text." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO ON THE GIANTS", + "§ 7. Fire-born. The fire-creatures are mentioned by Aristotle, Hist. An. v. 552 b, and by other writers. This supposed connexion with Macedonia, which recurs in De Plant. 12, does not appear elsewhere.", + "The stars are souls divine. Cf. De Op. 73. This belief was held not only by the Stoics but by Plato and Aristotle, see Zeller, Stoics (Eng. Trans.), p. 206.", + "§ 13. As though into a stream, etc. The idea is clearly derived from Plato, Tim. 43 A, while the thought of the fall of the soul is similar to that of Phaedrus 248 c.", + "§ 14. Study to die to the life in the body. From Plato, Phaedo 67 E οἱ ὀρθῶς φιλοσοφοῦντες ἀποθνήσκειν μελετῶσι, cf. ibid. 64 A οὐδὲν ἀλλὸ αὐτοὶ ἐπιτηδεύουσι ἢ ἀποθνήσκειν τε καὶ τεθνάναι. See on Quod Det. 34.", + "§ 16. Ambassadors backwards and forwards. Cf. Plato, Symp. 202 E καὶ γὰρ πᾶν τὸ δαιμόνιον μεταξύ ἐστι θεοῦ τε καὶ θνητοῦ· τίνα δʼ, ἦν δʼ ἐγώ, δύναμιν ἔχον; ἑρμηνεῦον καὶ διαπορθμεῦον θεοῖς τὰ παρʼ ἀνθρώπων καὶ ἀνθρώποις τὰ παρὰ θεῶν.", + "§ 22. The air which flows up from the land. This is explained in De Somn. i. 144, where Jacob’s ladder which reached from earth to heaven is interpreted as the air, τὰς γὰρ ἀναδιδομένας ἐκ γῆς ἀναθυμιάσεις (rising vapours) λεπτυνομένας ἐξαεροῦσθαι συμβέβηκεν ὤστε βάσιν μὲν και ῥίζαν ἀέρος εἶναι γῆν. κεφαλὴν δὲ οὔρανον. The similar statement about the water which follows here is meant to explain Gen. 1:2, not to exclude the fact that earth also is a βάσις.", + "§ 38. If they come to him, etc. In this sentence Philorecedes somewhat from the view that these things are μέγιστον κακόν. and takes the Stoic position in more or less Stoic language. Cf. Diog. Laert. vii. 104, 105, where wealth, glory, health, and strength are preferable indifferents (ἀδιάφορα προηγμένα): indifferent because καὶ χωρὶς τούτων εὐδαιμονεῖν ἐνδέχεται; preferable as having μέσην τινὰ δύναμιν ἢ χρείαν συμβαλλομένην πρὸς τὸν κατὰ φύσιν βίον. These last words suggest that by επανόρθωσις Philo means moral improvement, not supplying material deficiencies.", + "§ 41. ἐφάμιλλός γε κτλ. While the general sense of this passage is clear, the form even with the corrections of τε to γε and ἀσυγκρίτος to ἀσυγκρίτων is far from satisfactory. εἰ μὴ in this sense should follow on a negative statement (so and so cannot be true, unless something which is clearly impossible is true also), not on a statement which, though ironically negative in sense, is affirmative in form.", + "The translator suggests the following reconstruction: οὔκουν <εἰ> τὸ μὲν σαρκός ἐστιν ἅλογος ἡδονή, τὸ δὲ ψυχης καὶ τοῦ παντὸς ὁ νοῦς τῶν ὅλων, ὁ θεός, ἐφάμιλλος [τε] ἢ [ἀ]συγκρίτων ἡ σύγκρισις, εἰ μὴ κτλ., i.e. “then if the first is … and the second is … the comparison is not an evenly balanced one or between two really comparables, unless we are prepared to admit,” etc.", + "§ 52. Reason in the form of utterance. The Stoics laid great stress on the distinction between λόγος προφορικός (speech) and λόγος ἐνδιάθετος (thought). Aaron, who in Philo is regularly λόγος, stands sometimes for the one, sometimes for the other. But it is only as representing the ἐνδιάθετος that he is fitted to enter the most holy place, and so only through silent meditation can we obtain the ἡρεμία ἀκλινής of Moses.", + "§ 53. τὸ ἐσωτάτω καταπέτασμα καὶ προκάλυμμα τῆς δόξης ἀνειμένῃ καὶ γυμνῇ τῇ διανοίᾳ, “with the understanding open and divested of the last and inmost veil of opinion.” ἀνειμένῃ (‘loosened,’ ‘unfastened’) is a natural word to be used in connexion with καταπέτασμα and προκάλυμμα, and is probably Passive not Middle, as it is in agreement with διανοίᾳ, not like ἀπαμφιασάμενον with ὃ (εἷδος); cf. πύλαι ἀνειμέναι Dion. Hal. x. 14. The use of ἀνείμων in a literal sense with reference to the precept of Exod. 22:26 f. in De Somniis i. 99 goes very little way to make it a likely correction here. And the accusatives (καταπέτασμα and προκάλυμμα) almost require the participle (ἀνειμένῃ).—G. H. W.", + "§ 56. Knit in a twin existence. Considering the number of Platonic reminiscences in this treatise, it seems likely that we have an echo of Socrates’ fable of pain and pleasure definitely mentioned in De Ebr. 8 (ἐκ μιᾶς κορυφῆς συνημμένω δύʼ ὄντε), Phaedo 60 B.", + "§ 59. From his own commonwealth. Philo is probably suggesting a comparison between Moses’ πολιτεία and that of Plato, from which some forms of poetry were banished for a similar reason." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "על הענקים", + "enTitle": "On the Giants", + "key": "On the Giants", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Giants/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On the Giants/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..8f8718bf036c195a63f77146169b3b5bbacebede --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Giants/English/merged.json @@ -0,0 +1,168 @@ +{ + "title": "On the Giants", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_the_Giants", + "text": { + "Introduction": [ + "ON THE GIANTS (DE GIGANTIBUS)
ANALYTICAL INTRODUCTION", + "This short, but in many ways beautiful and more than usually Platonic treatise, is very closely connected, as the last words show, with the succeeding “Quod Deus,” which will follow in Vol. III. of this translation. It is a dissertation on the words of Gen. 6:1–4.", + "(а) And it came to pass when men began to become many upon the earth that daughters were born to them. (1)", + "(b) And the angels of God, seeing the daughters of men that they were fair, took to themselves wives from all, such as they chose. (2)", + "(c) And the Lord God said, “My spirit shall not abide in man for ever, because they are flesh; but their days shall be a hundred and twenty years. (3)", + "(d) And there were giants on earth in those days. (4)", + "(а) is dismissed shortly (1–5) with the remarks that the words “many” and “daughters” following on the mention of the birth of Noah, the just man, and his three sons (at the end of chap. v.) emphasize the truth that the unjust are many and the just few, and that the spiritual offspring of the latter are the masculine or higher qualities, while that of the former are the feminine or lower.", + "(b) The words are interpreted (6–18) in the sense that as angels, demons, and souls are really three names for the same thing, “the angels of God,” while including God’s spiritual messengers, here indicate the wicked souls which woo the “daughters of men,” i.e. the merely sensual pleasures. In the course of these sections we have a remarkable passage (12–15), in which Philo, with many echoes of Plato, speaks of the human soul as having descended from some higher region to be incarnate in the body.", + "The discussion of (c) (19–57) forms the bulk of the treatise. He first treats (19–27) of the nature of God’s spirit, dwelling particularly on the thought that when it is given to men, it is not thereby diminished, and on the unworthiness of the fleshly life (28–31). This leads him on to a long digression on Lev. 18:6, “a man, a man shall not go near to any that is akin to his flesh, to uncover shame.” This text, which of course is really a prohibition of incest, is worked by Philo into an elaborate allegory, in which every phrase is treated separately (32–47). The repetition of “a man, a man” indicates the “true man” (33). The words “go near” show us that while many earthly advantages, such as riches, though “akin to the flesh,” must be accepted, if they come to us, and used for the best, we must not seek them (34–38). “Uncovering shame” means (39) that those who follow such things introduce a false and shameful philosophy. The final words, “I am the Lord,” are an appeal to us to take our stand with God against pleasure (40–44), but the use of “Lord” rather than “God” emphasizes his attitude of sovereignty of which we are bidden to stand in awe (45–47). We now return to the thought of what is meant by God’s spirit abiding. Such an abiding can only be the privilege of those who lead the tranquil and contemplative life, which with the support of various texts he ascribes to Moses (47–55). The words “their days shall be an hundred and twenty years” are then touched on for a few lines (56), but dismissed with a promise of subsequent treatment, which if ever given has not come down to us (57).", + "(d) After a protest against regarding the story as a myth (58–59), we have a meditation (60–67) on the three classes of souls, the earth-born (who of course are the giants, γίγας being connected with γηγενής), the heaven-born, and the God-born. Of these the heaven-born are those who cultivate our heavenly part, the mind, and follow secular learning (60), and the God-born are those whose thoughts are fixed on God alone (61). These two are illustrated by Abram (before his change of name) and Abraham respectively (62–64). The earth-born, of course, are those who are given up to the fleshly life, and are typified by Nimrod (who in the LXX is called a giant) whose name signifying “desertion” marks the earth-born “giants” as deserters from the good (65–67)." + ], + "": [ + [ + "[1] “And it came to pass when men began to wax many on the earth and daughters were born unto them” (Gen. 6:1). It is, I think, a problem worth full examination, why our race began to grow so numerous after the birth of Noah and his sons. Yet perhaps it is not difficult to render a reason. For when the rarity appears, its opposite always is found in abundance.", + "[2] And therefore the ability of the individual shows up the absence of ability in the crowd, and examples of skill in any of the arts and sciences, or of goodness and excellence through this rarity bring out of their obscurity into the light the vast multitude of the unskilled in the arts and sciences, and of the unjust and worthless in general.", + "[3] Mark that in the universe too the sun is but one, yet it scatters with its rays the manifold and profound darkness which wraps sea and land. And so it is only natural that the birth of just Noah and his sons should make evident the abundance of the unjust.", + "[4] That is the nature of opposites; it is through the existence of the one that we chiefly recognize the existence of the other. Again, the spiritual offspring of the unjust is never in any case male: the offspring of men whose thoughts are unmanly, nerveless and emasculate by nature are female. Such do not plant a tree of virtue whose fruit must needs be true-born and excellent, only trees of vice and passions, whose off-shoots are feminine.", + "[5] This is why we are told that these men begat daughters, while none of them is said to have begotten a son. For since just Noah who follows the right, the perfect and truly masculine reason, begets males, the injustice of the multitude appears as the parent of females only. It cannot be that the same things should be born of opposite parents: the offspring must be opposite also." + ], + [ + "[6] “And when the angels of God saw the daughters of men that they were fair, they took to themselves wives from all, those whom they chose” (Gen. 6:2). It is Moses’ custom to give the name of angels to those whom other philosophers call demons (or spirits), souls that is which fly and hover in the air.", + "[7] And let no one suppose that what is here said is a myth. For the universe must needs be filled through and through with life, and each of its primary elementary divisions contains the forms of life which are akin and suited to it. The earth has the creatures of the land, the sea and the rivers those that live in water, fire the fire-born, which are said to be found especially in Macedonia, and heaven has the stars.", + "[8] For the stars are souls divine and without blemish throughout, and therefore as each of them is mind in its purest form, they move in the line most akin to mind—the circle.", + "And so the other element, the air, must needs be filled with living beings, though indeed they are invisible to us, since even the air itself is not visible to our senses.", + "[9] Yet the fact that our powers of vision are incapable of any perception of the forms of these souls is no reason why we should doubt that there are souls in the air, but they must be apprehended by the mind, that like may be discerned by like.", + "[10] Here is a further consideration. Do not all creatures of land and water live by air and breath? And is it not true, that when the air is plague-stricken, disastrous pestilences often arise, suggesting that air is the animating principle to all and each, while on the other hand, when it is free from taint and mischief, a state which is most often found when the north wind blows, these same creatures, inhaling as they do a purer atmosphere, tend ever to enjoy a more abundant and stronger vitality?", + "[11] Is it then reasonable to suppose that this element which has been the source of life to the others, the denizens of land and water, should itself be desert and destitute of living souls.? Nay, on the contrary, if all the other elements produced no animal life, it were still the proper function of the air to do what none other did and bring forth living beings, since to it the seeds of vitality have been committed through the special bounty of the Creator." + ], + [ + "[12] Now some of the souls have descended into bodies, but others have never deigned to be brought into union with any of the parts of earth. They are consecrated and devoted to the service of the Father and Creator whose wont it is to employ them as ministers and helpers, to have charge and care of mortal man.", + "[13] But the others descending into the body as though into a stream have sometimes been caught in the swirl of its rushing torrent and swallowed up thereby, at other times have been able to stem the current, have risen to the surface and then soared upwards back to the place from whence they came.", + "[14] These last, then, are the souls of those who have given themselves to genuine philosophy, who from first to last study to die to the life in the body, that a higher existence immortal and incorporeal, in the presence of Him who is Himself immortal and uncreate, may be their portion.", + "[15] But the souls which have sunk beneath the stream, are the souls of the others who have held no count of wisdom. They have abandoned themselves to the unstable things of chance, none of which has aught to do with our noblest part, the soul or mind, but all are related to that dead thing which was our birth-fellow, the body, or to objects more lifeless still, glory, wealth, and offices, and honours, and all other illusions which like images or pictures are created through the deceit of false opinion by those who have never gazed upon true beauty." + ], + [ + "[16] So if you realize that souls and demons and angels are but different names for the same one underlying object, you will cast from you that most grievous burden, the fear of demons or superstition. The common usage of men is to give the name of demon to bad and good demons alike, and the name of soul to good and bad souls. And so, too, you also will not go wrong if you reckon as angels, not only those who are worthy of the name, who are as ambassadors backwards and forwards between men and God and are rendered sacred and inviolate by reason of that glorious and blameless ministry, but also those who are unholy and unworthy of the title.", + "[17] I have as witness to my argument the words of the Psalmist, where in one of the psalms we read “He sent out upon them the anger of His wrath, wrath and anger and affliction, a mission by evil angels” (Ps. 78:49). These are the evil ones who, cloaking themselves under the name of angels, know not the daughters of right reason, the sciences and virtues, but court the pleasures which are born of men, pleasures mortal as their parents—pleasures endowed not with the true beauty, which the mind alone can discern, but with the false comeliness, by which the senses are deceived.", + "[18] They do not all take all the daughters, but some choose these, some those, out of the vast multitude. Some take the pleasures of sight, others those of hearing, others again those of the palate and the belly, or of sex, while many, setting no bound to their inward desires, seize upon the pleasures which lie furthest beyond the common range. For as pleasures are manifold, the choices of pleasures must needs be manifold also. One here, another there, they each have their affinities." + ], + [ + "[19] Among such as these then it is impossible that the spirit of God should dwell and make for ever its habitation, as also the Lawgiver himself shows clearly. For (so it runs) “the Lord God said, My spirit shall not abide for ever among men, because they are flesh” (Gen. 6:3).", + "[20] The spirit sometimes stays awhile, but it does not abide for ever among us, the mass of men. Who indeed is so lacking in reason or soul that he never either with or without his will receives a conception of the best? Nay, even over the reprobate hovers often of a sudden the vision of the excellent, but to grasp it and keep it for their own they have not the strength.", + "[21] In a moment it is gone and passed to some other place, and from the habitation of those who have come into its presence after wandering from the life of law and justice it turns away its steps.", + "[22] Nay, never would it have come to them save to convict those who choose the base instead of the noble. Now the name of the “spirit of God” is used in one sense for the air which flows up from the land, the third element which rides upon the water, and thus we find in the Creation-story “the spirit of God was moving above the water” (Gen. 1:2), since the air through its lightness is lifted and rises upwards, having the water for its base.", + "[23] In another sense it is the pure knowledge in which every wise man naturally shares. The prophet shows this in speaking of the craftsman and artificer of the sacred works. God called up Bezaleel, he says, and “filled him with the divine spirit, with wisdom, understanding, and knowledge to devise in every work” (Exod. 31:2 f.). In these words we have suggested to us a definition of what the spirit of God is." + ], + [ + "[24] Such a divine spirit, too, is that of Moses, which visits the seventy elders that they may excel others and be brought to something better—those seventy who cannot be in real truth even elders, if they have not received a portion of that spirit of perfect wisdom. For it is written, “I will take of the spirit that is on thee and lay it upon the seventy elders” (Numb. 11:17).", + "[25] But think not that this taking of the spirit comes to pass as when men cut away a piece and sever it. Rather it is, as when they take fire from fire, for though the fire should kindle a thousand torches, it is still as it was and is diminished not a whit. Of such a sort also is the nature of knowledge. All those who resort to it and become its disciples, it makes into men of skill, yet no part of it is diminished. Nay, often knowledge improves thereby, just as springs (so they say) when we draw water from them.", + "[26] For when this is done, it is thought that the spring becomes sweeter. So the giving of instruction to others, constantly repeated, entails study and practice to the instructor and thus works the perfect consummation of knowledge. If, then, it were Moses’", + "[27] own spirit, or the spirit of some other created being, which was according to God’s purpose to be distributed to that great number of disciples, it would indeed be shredded into so many pieces and thus lessened. But as it is, the spirit which is on him is the wise, the divine, the excellent spirit, susceptible of neither severance nor division, diffused in its fullness everywhere and through all things, the spirit which helps, but suffers no hurt, which though it be shared with others or added to others suffers no diminution in understanding and knowledge and wisdom." + ], + [ + "[28] And so though the divine spirit may stay awhile in the soul it cannot abide there, as we have said. And why wonder at this? For there is nothing else of which we have secure and firm possession, since human things swing to and fro, sway now up, now down, as in a scale, and are subject to vicissitudes from hour to hour. But the chief cause of ignorance is the flesh, and the tie which binds us so closely to the flesh.", + "[29]And Moses himself affirms this when he says that “because they are flesh” the divine spirit cannot abide. It is true that marriage, and the rearing of children, and provision of necessities, and disrepute following in the wake of poverty, and the business of private and public life, and a multitude of other things wither the flower of wisdom before it blooms.", + "[30] But nothing thwarts its growth so much as our fleshly nature. For on it ignorance and scorn of learning rest. It is ready laid for them as a first and main foundation; each one of the qualities named rises on it like a building.", + "[31] For souls that are free from flesh and body spend their days in the theatre of the universe and with a joy that none can hinder see and hear things divine, which they have desired with love insatiable. But those which bear the burden of the flesh, oppressed by the grievous load, cannot look up to the heavens as they revolve, but with necks bowed downwards are constrained to stand rooted to the ground like four-footed beasts." + ], + [ + "[32] For the same cause the lawgiver, when he is minded to do away with all lawless and disorderly intercourse and union, prefaces his command thus, “a man, a man shall not go near to any that is akin to his flesh to uncover their shame. I am the Lord” (Lev. 18:6). How could the command to spurn the flesh and what pertains to flesh be better given than in this form?", + "[33] And indeed he does not only forbid, but positively affirms that the man who is truly a man will not of his own free will go near to the pleasures which are the friends and kin of the body, but will always exercise himself in the lesson of estrangement from them.", + "[34] The repeated word, “a man, a man,” instead of the single word, is a sign that he means not the man who is compounded of soul and body, but the man whose life is one of virtue. For he indeed is the true man, and it was of him that one of the ancients spoke, when he lit a candle at midday and told them who asked his meaning that he was seeking a man. Again, there is a cogent reason for his saying that a man is not to go near to anyone pertaining to his flesh. For there are some things which we must admit, as, for instance, the actual necessities of life, the use of which will enable us to live in health and free from sickness. But we must reject with scorn the superfluities which kindle the lusts that with a single flameburst consume every good thing.", + "[35] Let not our appetites, then, be whetted and incited towards anything that is dear to the flesh. The undisciplined pleasures are often as dogs; they fawn on us, then turn against us and their bite is fatal. Therefore let us embrace that spirit of frugal contentment which is the friend of virtue rather than the things which belong to the body, and thus let us subdue the vast and countless host of her deadly foes. But if some chance occasion force us to receive more than a moderate sufficiency, let us not of our own accord go near to it. For he says, “he shall not of himself go near to uncover shame.”" + ], + [ + "[36] The meaning of these words it would be well to explain. Men have often possessed an unlimited profusion of wealth, without engaging in lucrative trade, and others have not pursued glory and yet been held worthy to receive civic eulogies and honours. Others, again, who had no expectation of even a little bodily strength have found themselves most abundantly endowed with muscle and vigour.", + "[37] Let all such learn not to “go near” with deliberate purpose to any of these gifts, that is, not to regard them with admiration or undue satisfaction, judging that each of them is not only no true blessing, but actually a grievous evil, whether it be money, or glory, or bodily strength. For it is the lovers of these things in each case who make the “approach,” money-lovers to money, glory-lovers to glory, lovers of athletics and gymnastics to bodily strength. To these such “approach” is natural.", + "[38] They have abandoned the better to the worse, the soul to the soulless. The sane man brings the dazzling and coveted gifts of fortune in subjection to the mind as to a captain. If they come to him, he accepts them to use them for improvement of life,", + "[39] but if they remain afar off, he does not go to them, judging that without them happiness might still be quite possible. He who makes them his quest and would follow in their track infects philosophy with the baseness of mere opinion and therefore is said to “uncover shame.” For manifest surely and clear is the disgrace of those who say that they are wise, yet barter their wisdom for what they can get, as men say is the way of the pedlars who hawk their goods in the market. And sometimes the price is just a trifling gain, sometimes a soft seductive speech, sometimes a hope ungrounded and ill secured, sometimes again promises idle as any dream." + ], + [ + "[40] The words that follow, “I (am) the Lord,” are full of beauty and fraught with much instruction. Weigh, friend, he says, the good as the flesh sees it against the good as it exists in the soul and in the All. The first is irrational pleasure, the second is the mind of the universe, even God.", + "[41] The comparison of these two incomparables is so balanced a matter, you think, that their close resemblance may lead to deception! Well, in that case you must say that all opposites are really identical, living identical with lifeless, reasoning with unreasoning, ordered with disordered, odd with even, light with darkness, day with night.", + "[42] And indeed within these pairs, because they have been the subject of creation, we do find fellowship and kinship of each with its opposite, but God has no likeness even to what is noblest of things born. That was created in the past, it will be passive in the future, but God is uncreated and ever active.", + "[43] Honour bids you not steal away from that rank in God’s array where they that are so posted must all seek to be the bravest, nor desert to pleasure, the cowardly and invertebrate, pleasure who harms her friends and helps her enemies. Her nature is a paradox indeed. On those to whom she would fain impart of the boons which she has to give she inflicts loss in the very act. On those from whom she would take away, she bestows the greatest blessings. She harms when she gives, she benefits when she takes.", + "[44] Therefore, my soul, if any of the love-lures of pleasure invite thee, turn thyself aside, let thine eyes look else-whither. Look rather on the genuine beauty of virtue, gaze on her continually, till yearning sink into thy marrow, till like the magnet it draw thee on and bring thee nigh and bind thee fast to the object of thy desire." + ], + [ + "[45] Again the words “I am the Lord” must not be understood merely as meaning “I am the perfect, the imperishable, the truly good existence,” which whoso embraces will turn away from the imperfect, the perishable, the element which is dependent on the flesh. They mean also “I am the sovereign and king and master.”", + "[46] When the subject is in the presence of the ruler, or the slave of his master, wrongdoing is perilous. For when the ministers of punishment are near, those who of their own nature have no ears for reproof are chastened and controlled by fear.", + "[47] God, since His fullness is everywhere, is near us, and since His eye beholds us, since He is close beside us, let us refrain from evil-doing. It were best that our motive should be reverence, but if not, let us at least tremble to think of the power of His sovereignty, how invincible it is, how terrible and inexorable in vengeance, when He is minded to use His power of chastisement. Thus may the divine spirit of wisdom not lightly shift His dwelling and be gone, but long, long abide with us, since He did thus abide with Moses the wise.", + "[48] For the posture and carriage of Moses whether he stand or sit is ever of the most tranquil and serene, and his nature averse to change and mutability. For we read “Moses and the ark were not moved” (Numb. 14:44). The reason may be either that the wise man cannot be parted from virtue, or that neither is virtue subject to movement nor the good man to change, but both are stayed on the firm foundation of right reason.", + "[49] Again in another place we have “stand thou here with Me” (Deut. 5:31). Here we have an oracle vouchsafed to the prophet; true stability and immutable tranquillity is that which we experience at the side of God,", + "[50] who Himself stands always immutable. For when the measuring-line is true all that is set beside must needs be made straight.", + "This, I think, is why worldly-wise vanity called Jethro, struck with amazement before the wise man’s rule of life, which never swerves from its absolute consistency, never changes its tenor or its character, begins to scold and ply him with questions thus.", + "[51] “Why dost thou sit alone?” (Exod. 18:14). For indeed one who sees the perpetual war-in-peace of men, how it rages not only between nations and countries and cities, but also in the household and still more in each individual man—the fierce mysterious storm in the soul, whipped into fury by the wild blast of life and its cares—can well wonder that another should find fair weather in the storm, or calm amid the surges of the tempestuous sea.", + "[52] Mark you that not even the high-priest Reason, though he has the power to dwell in unbroken leisure amid the sacred doctrines, has received free licence to resort to them at every season, but barely once a year (Lev. 16:2 and 34). For when we have reason (or thought) in the form of utterance we have no constancy, because it is twofold. But when without speech and within the soul alone we contemplate the Existent, there is perfect stability, because such contemplation is based on the Indivisible Unity." + ], + [ + "[53] Thus it is that in the many, those, that is, who have set before them many ends in life, the divine spirit does not abide, even though it sojourn there for a while. One sort of men only does it aid with its presence, even those who, having disrobed themselves of all created things and of the innermost veil and wrapping of mere opinion, with mind unhampered and naked will come to God.", + "[54] So too Moses pitched his own tent outside the camp (Exod. 33:7) and the whole array of bodily things, that is, he set up his judgement where it should not be removed. Then only does he begin to worship God and entering the darkness, the invisible region, abides there while he learns the secrets of the most holy mysteries. There he becomes not only one of the congregation of the initiated, but also the hierophant and teacher of divine rites,", + "[55] which he will impart to those whose ears are purified.", + "He then has ever the divine spirit at his side, taking the lead in every journey of righteousness, but from those others, as I have said, it quickly separates itself, from these to whose span of life he has also set a term of a hundred and twenty years, for he says “their days shall be a hundred and twenty years” (Gen. 6:3).", + "[56] Yet Moses also departs from mortal life, just when he has reached that number of years (Deut. 34:7). How then can it be reasonable that the years of the guilty should match those of the sage and prophet? Well, for the present it will be enough to say that things which bear the same name are not in all cases alike, often indeed differ altogether in kind, and that the bad and the good, since they come before us knit in a twin existence, may be equally matched in times and numbers, and yet their powers may be widely different and far apart from each other.", + "[57] But the closer discussion of this matter of a hundred and twenty years we will postpone till we inquire into the prophet’s life as a whole, when we have become fit to learn its mystery. Now let us speak of the words which follow next." + ], + [ + "[58] “Now the giants were on the earth in those days” (Gen. 6:4). Some may think that the Lawgiver is alluding to the myths of the poets about the giants, but indeed myth-making is a thing most alien to him, and his mind is set on following in the steps of truth and nothing but truth.", + "[59] And therefore also he has banished from his own commonwealth painting and sculpture, with all their high repute and charm of artistry, because their crafts belie the nature of truth and work deception and illusions through the eyes to souls that are ready to be seduced.", + "[60] So, then, it is no myth at all of giants that he sets before us; rather he wishes to show you that some men are earth-born, some heaven-born, and some God-born. The earth-born are those who take the pleasures of the body for their quarry, who make it their practice to indulge in them and enjoy them and provide the means by which each of them may be promoted. The heaven-born are the votaries of the arts and of knowledge, the lovers of learning. For the heavenly element in us is the mind, as the heavenly beings are each of them a mind. And it is the mind which pursues the learning of the schools and the other arts one and all, which sharpens and whets itself, aye and trains and drills itself solid in the contemplation of what is intelligible by mind.", + "[61] But the men of God are priests and prophets who have refused to accept membership in the commonwealth of the world and to become citizens therein, but have risen wholly above the sphere of sense-perception and have been translated into the world of the intelligible and dwell there registered as freemen of the commonwealth of Ideas, which are imperishable and incorporeal." + ], + [ + "[62] Thus Abraham, while he sojourned in the land of the Chaldeans—sojourned, that is, in mere opinion—and with his name as yet unchanged from Abram, was a “man of heaven.” He searched into the nature of the supra-terrestrial and ethereal region, and his philosophy studied the events and changes which there occur, and their causes and the like. And therefore he received a name suitable to the studies which he pursued. For “Abram” being interpreted is the uplifted father, a name which signifies that mind which surveys on every side the whole compass of the upper world of heaven, called father-mind because this mind which reaches out to the ether and further still is the father of our compound being.", + "[63] But when he has risen to a better state and the time is at hand that his name should be changed, he becomes a man of God according to the oracle which was vouchsafed to him, “I am thy God: walk before Me according to My pleasure, and show thyself blameless” (Gen. 17:1).", + "[64] Now if the God of the Universe, the only God, is also his God in a special sense and by special grace, he surely must needs be himself a man of God. For he is called Abraham, by interpretation, “the elect father of sound,” that is, “the good man’s reasoning.” Good, because it is elect and purified; reasoning, because reason is the father of the voice, through which comes the sound of speech common to us all. Such a reasoning has the one and only God for its owner; it becomes God’s companion and makes straight the path of its whole life, treading the true “King’s way,” the way of the one sole almighty king, swerving and turning aside neither to the right nor to the left." + ], + [ + "[65] But the sons of earth have turned the steps of the mind out of the path of reason and transmuted it into the lifeless and inert nature of the flesh. For “the two became one flesh” as says the lawgiver (Gen. 2:24). Thus they have debased the coin of truest metal and deserted from their post, left a place that was better for a worse, a place amid their own people for a place amid their foes. It was Nimrod who began this desertion.", + "[66] For the lawgiver says “he began to be a giant on the earth” (Gen. 10:8), and his name means “desertion.” To that most wretched of souls it was not enough to stand neutral, but he went over to the enemy, took up arms against his friends and withstood them in open war. And therefore to Nimrod Moses ascribes Babylon as the beginning of his kingdom. Now the name Babylon means alteration, a thought akin to desertion both in name and fact, for with every deserter change and alteration of purpose are the first steps. And so the conclusion would follow which Moses, holiest of men, lays down that, even as the wicked man is an exile without home or city or settlement, so also he is a deserter,", + "[67] while the good man is the staunchest of comrades. For the present sufficient has been said about the giants. Let us turn to the words which follow in the text." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO ON THE GIANTS", + "§ 7. Fire-born. The fire-creatures are mentioned by Aristotle, Hist. An. v. 552 b, and by other writers. This supposed connexion with Macedonia, which recurs in De Plant. 12, does not appear elsewhere.", + "The stars are souls divine. Cf. De Op. 73. This belief was held not only by the Stoics but by Plato and Aristotle, see Zeller, Stoics (Eng. Trans.), p. 206.", + "§ 13. As though into a stream, etc. The idea is clearly derived from Plato, Tim. 43 A, while the thought of the fall of the soul is similar to that of Phaedrus 248 c.", + "§ 14. Study to die to the life in the body. From Plato, Phaedo 67 E οἱ ὀρθῶς φιλοσοφοῦντες ἀποθνήσκειν μελετῶσι, cf. ibid. 64 A οὐδὲν ἀλλὸ αὐτοὶ ἐπιτηδεύουσι ἢ ἀποθνήσκειν τε καὶ τεθνάναι. See on Quod Det. 34.", + "§ 16. Ambassadors backwards and forwards. Cf. Plato, Symp. 202 E καὶ γὰρ πᾶν τὸ δαιμόνιον μεταξύ ἐστι θεοῦ τε καὶ θνητοῦ· τίνα δʼ, ἦν δʼ ἐγώ, δύναμιν ἔχον; ἑρμηνεῦον καὶ διαπορθμεῦον θεοῖς τὰ παρʼ ἀνθρώπων καὶ ἀνθρώποις τὰ παρὰ θεῶν.", + "§ 22. The air which flows up from the land. This is explained in De Somn. i. 144, where Jacob’s ladder which reached from earth to heaven is interpreted as the air, τὰς γὰρ ἀναδιδομένας ἐκ γῆς ἀναθυμιάσεις (rising vapours) λεπτυνομένας ἐξαεροῦσθαι συμβέβηκεν ὤστε βάσιν μὲν και ῥίζαν ἀέρος εἶναι γῆν. κεφαλὴν δὲ οὔρανον. The similar statement about the water which follows here is meant to explain Gen. 1:2, not to exclude the fact that earth also is a βάσις.", + "§ 38. If they come to him, etc. In this sentence Philorecedes somewhat from the view that these things are μέγιστον κακόν. and takes the Stoic position in more or less Stoic language. Cf. Diog. Laert. vii. 104, 105, where wealth, glory, health, and strength are preferable indifferents (ἀδιάφορα προηγμένα): indifferent because καὶ χωρὶς τούτων εὐδαιμονεῖν ἐνδέχεται; preferable as having μέσην τινὰ δύναμιν ἢ χρείαν συμβαλλομένην πρὸς τὸν κατὰ φύσιν βίον. These last words suggest that by επανόρθωσις Philo means moral improvement, not supplying material deficiencies.", + "§ 41. ἐφάμιλλός γε κτλ. While the general sense of this passage is clear, the form even with the corrections of τε to γε and ἀσυγκρίτος to ἀσυγκρίτων is far from satisfactory. εἰ μὴ in this sense should follow on a negative statement (so and so cannot be true, unless something which is clearly impossible is true also), not on a statement which, though ironically negative in sense, is affirmative in form.", + "The translator suggests the following reconstruction: οὔκουν <εἰ> τὸ μὲν σαρκός ἐστιν ἅλογος ἡδονή, τὸ δὲ ψυχης καὶ τοῦ παντὸς ὁ νοῦς τῶν ὅλων, ὁ θεός, ἐφάμιλλος [τε] ἢ [ἀ]συγκρίτων ἡ σύγκρισις, εἰ μὴ κτλ., i.e. “then if the first is … and the second is … the comparison is not an evenly balanced one or between two really comparables, unless we are prepared to admit,” etc.", + "§ 52. Reason in the form of utterance. The Stoics laid great stress on the distinction between λόγος προφορικός (speech) and λόγος ἐνδιάθετος (thought). Aaron, who in Philo is regularly λόγος, stands sometimes for the one, sometimes for the other. But it is only as representing the ἐνδιάθετος that he is fitted to enter the most holy place, and so only through silent meditation can we obtain the ἡρεμία ἀκλινής of Moses.", + "§ 53. τὸ ἐσωτάτω καταπέτασμα καὶ προκάλυμμα τῆς δόξης ἀνειμένῃ καὶ γυμνῇ τῇ διανοίᾳ, “with the understanding open and divested of the last and inmost veil of opinion.” ἀνειμένῃ (‘loosened,’ ‘unfastened’) is a natural word to be used in connexion with καταπέτασμα and προκάλυμμα, and is probably Passive not Middle, as it is in agreement with διανοίᾳ, not like ἀπαμφιασάμενον with ὃ (εἷδος); cf. πύλαι ἀνειμέναι Dion. Hal. x. 14. The use of ἀνείμων in a literal sense with reference to the precept of Exod. 22:26 f. in De Somniis i. 99 goes very little way to make it a likely correction here. And the accusatives (καταπέτασμα and προκάλυμμα) almost require the participle (ἀνειμένῃ).—G. H. W.", + "§ 56. Knit in a twin existence. Considering the number of Platonic reminiscences in this treatise, it seems likely that we have an echo of Socrates’ fable of pain and pleasure definitely mentioned in De Ebr. 8 (ἐκ μιᾶς κορυφῆς συνημμένω δύʼ ὄντε), Phaedo 60 B.", + "§ 59. From his own commonwealth. Philo is probably suggesting a comparison between Moses’ πολιτεία and that of Plato, from which some forms of poetry were banished for a similar reason." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על הענקים", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על הענקים", + "enTitle": "On the Giants", + "key": "On the Giants", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Special Laws/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937.json b/json/Second Temple/Philo/On the Special Laws/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..094b235598aacc59312ba65c3f448c626604127b --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Special Laws/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937.json @@ -0,0 +1,1808 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On the Special Laws", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על החוקים לפרטיהם", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Book I": { + "Introduction": [ + "THE SPECIAL LAWS (DE SPECIALIBUS LEGIBUS)
INTRODUCTION TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, I", + "This treatise opens with a discussion of circumcision and its hygienic value (1–7), followed by its allegorical interpretation as signifying the excision of voluptuousness and conceit (8–11). The treatment of the First Commandment which follows (12–20) is much on the lines of that in De Dec., as also is that of the Second (21–31) with the addition that it interprets “idols” symbolically also, as representing the vain things, such as wealth, which humanity worships.", + "In 32–35 the proof of God’s existence, and in 36–50 the value of meditation on the Divine nature, inscrutable though it is, are set forth. While proselytes are to be welcomed, apostates must be put to death without mercy, as in the story of Phinehas (51–57). The prohibition of divination and like practices, for which the prophetic gift is the divinely-assigned substitute, concludes what he has to say about the laws which inculcate a proper conception of God (58–65). The rest of the treatise down to 298 is concerned with regulations of worship.", + "These begin with the Temple itself; the reasons that there is but one (66–70), a general description of it (71–75), its revenues (76–78); then the priests and Levites, the bodily qualifications required of them (79–81), their dress (82–83), and that of the high priest with the spiritual lessons symbolized by it (84–97), their abstinence from intoxicants while officiating (98–100), rules about their marriage, including some special rules applying only to the high priest (101–111), restrictions as to contact with dead bodies (112–116), and use of the sacrificial meats (117–130).", + "The revenues of the priests consist partly of tithes, including the ransom of the first-born (131–144), and the portions of the sacrifices allotted to them (145–155), similarly the revenues of the Levites or temple-attendants include the tithes as well as their forty-eight cities (156–161).", + "The animals allowed for sacrifices are doves, pigeons, sheep, goats, and oxen, all of which must be flawless (162–167). The various offerings follow as prescribed, daily or on the Sabbath (168–176), on the new moons (177–179), on the other feasts (180–189). There is also required on each occasion a he-goat as a sin-offering (190–193). These sacrifices may be classified as (a) whole-burnt-offerings, (b) “preservation” (or “peace”) offerings, (c) sin-offerings (194–197). The first class, whose motive is the honouring of God, is described in detail with full explanation of its symbolism (198–211). So, too, the second, which is a prayer for human betterment, with some reflections on the significance of the parts of the victim (212–223), and on a subdivision of them called “praise-offering” (224–225). The third, the sin-offering, which asks for pardon of the past, varies with the class of person offering it and whether the sin is voluntary or involuntary (226–246). Finally, we have an account of the special case of the Nazirite or “great” vow in which the offering of the Self partakes of the nature of all the three described above (247–254). In all these the offering has been given by laymen, but the priests also must make their oblation of fine flour (255–256).", + "What is required of the worshipper himself? Purity of soul (257–260), also of the body, but the method used of sprinkling with hyssop dipped in water poured on the ashes of a heifer is really a symbol of soul-purification (261–272). The same is shown by the superiority assigned to the altar of incense as against that on which animals are immolated (273–279), and by the prohibition of bringing the harlot’s hire into the temple (280–284), and the high qualities required in the altar of the worshipper’s soul are shown by the fire maintained on the altar (285–288), and the order that salt should always and honey and leaven never be used in the oblation (289–295). The next point, that the lamp on the sacred candlestick is to be kept alight all night as a thank-offering for the blessings of sleep seems somewhat irrelevant (296–298).", + "The spiritual lessons given above are all conveyed in the form of symbolical ritual. We pass on to the exhortations to virtue given in Deuteronomy (299–318). This leads him on to ibid. 23:18, which he understands to be directed against “mysteries” as opposed to open preaching of righteousness (319–323), and then to ibid. 1–3, where various classes are excluded from the congregation (324–326).", + "A long allegory concludes the treatise. The five classes which he finds there symbolized are (a) the deniers of the Platonic Forms or Ideas (327–329), (b) atheists (330), (c) polytheists (331–332), (d) those who honour the human mind (333–336), or (e) human senses (337–343), rather than God, to whom the true disciple of Moses looks (344–345).", + "For Cohn’s Numeration of Chapters see Gen. Int. p. xvii." + ], + "": [ + [ + "THE SPECIAL LAWS BOOK I
On The Special Laws Which Fall Under The Two Heads Of The Ten Commandments, One Of Which Is Directed Against The Acknowledgement Of Other Sovereign Gods Save The One, And The Other Against Giving Honours To The Works Of Men’s Hands
[1] The Ten Words, as they are called, the main heads under which are summarized the Special Laws, have been explained in detail in the preceding treatise. We have now, as the sequence of our dissertation  requires, to examine the particular ordinances. I will begin with that which is an object of ridicule among many people.", + "[2] Now the practice which is thus ridiculed, namely the circumcision of the genital organs, is very zealously observed by many other nations, particularly by the Egyptians, a race regarded as pre-eminent for its populousness, its antiquity and its attachment to philosophy. ", + "[3] And therefore it would be well for the detractors to desist from childish mockery and to inquire in a wiser and more serious spirit into the causes to which the persistence of this custom is due, instead of dismissing the matter prematurely and impugning the good sense of great nations. Such persons might naturally reflect that all these thousands in every generation undergo the operation and suffer severe pains in mutilating the bodies of themselves and their nearest and dearest, and that there are many circumstances which urge the retention and performance of a custom introduced by the men of old. The principal reasons are four in number.", + "[4] One is that it secures exemption from the severe and almost incurable malady of the prepuce called anthrax or carbuncle, so named, I believe, from the slow fire  which it sets up and to which those who retain the foreskin are more susceptible.", + "[5] Secondly, it promotes the cleanliness of the whole body as befits the consecrated order, and therefore the Egyptians carry the practice to a further extreme and have the bodies of their priests shaved. For some substances which need to be cleared away collect and secrete themselves both in the hair and the foreskin.", + "[6] Thirdly, it assimilates  the circumcised member to the heart. For as both are framed to serve for generation, thought being generated by the spirit force in the heart,  living creatures by the reproductive organ, the earliest men  held that the unseen and superior element to which the concepts of the mind owe their existence should have assimilated to it the visible and apparent, the natural parent of the things perceived by sense.", + "[7] The fourth and most vital reason is its adaptation to give fertility of offspring, for we are told that it causes the semen to travel aright without being scattered or dropped into the folds of the foreskin, and therefore the circumcised nations appear to be the most prolific and populous." + ], + [ + "[8] These are the explanations handed down to us from the old-time studies of divinely gifted men who made deep research into the writings of Moses. To these I would add that I consider circumcision to be a symbol of two things most necessary to our well-being.", + "[9] One is the excision of pleasures which bewitch the mind. For since among the love-lures of pleasure the palm is held by the mating of man and woman, the legislators thought good to dock the organ which ministers to such intercourse, thus making circumcision the figure of the excision of excessive  and superfluous pleasure, not only of one pleasure but of all the other pleasures signified by one, and that the most imperious.", + "[10] The other reason is that a man should know himself and banish from the soul the grievous malady of conceit. For there are some who have prided themselves on their power of fashioning as with a sculptor’s cunning the fairest of creatures, man, and in their braggart pride assumed godship, closing their eyes to the Cause of all that comes into being, though they might find in their familiars a corrective for their delusion.", + "[11] For in their midst are many men incapable of begetting and many women barren, whose matings are ineffective and who grow old childless. The evil belief, therefore, needs to be excised from the mind with any others that are not loyal to God.", + "So much for these matters.", + "[12] We must now turn to the particular laws, taking those first with which it is well to begin, namely those the subject of which is the sole sovereignty of God." + ], + [ + "[13] Some have supposed that the sun and moon and the other stars were gods with absolute powers and ascribed to them the causation of all events. But Moses held that the universe was created and is in a sense the greatest of commonwealths, having magistrates and subjects; for magistrates, all the heavenly bodies, fixed or wandering; for subjects, such beings as exist below the moon, in the air or on the earth.", + "[14] The said magistrates, however, in his view have not unconditional powers, but are lieutenants of the one Father of All, and it is by copying the example of His government exercised according to law and justice over all created beings that they acquit themselves aright; but those who do not descry the Charioteer mounted above attribute the causation of all the events in the universe to the team that draw the chariot as though they were sole agents.", + "[15] From this ignorance our most holy lawgiver would convert them to knowledge with these words: “Do not when thou seest the sun and the moon and the stars and all the ordered host of heaven go astray and worship them.”  Well indeed and aptly does he call the acceptance of the heavenly bodies as gods a going astray or wandering.", + "[16] For those who see the sun with its advances and retreats producing the yearly seasons in which the animals and plants and fruits are brought at fixed periods of time from their birth to maturity, and the moon as handmaid and successor to the sun taking over at night the care and supervision of all that he had charge of by day, and the other stars in accordance with their sympathetic affinity to things on earth acting and working in a thousand ways for the preservation of the All, have wandered infinitely far in supposing that they alone are gods.", + "[17] But if they had been at pains to walk in that road where there is no straying, they would at once have perceived that just as sense is the servitor of mind, so too all the beings perceived by sense are the ministers of Him who is perceived by the mind. It is enough for them if they gain the second place.", + "[18] For it is quite ridiculous to deny that if the mind in us, so exceedingly small and invisible, is yet the ruler of the organs of sense, the mind of the universe, so transcendently great and perfect, must be the King of kings who are seen by Him though He is not seen by them.", + "[19] So all the gods which sense descries in Heaven must not be supposed to possess absolute power but to have received the rank of subordinate rulers, naturally liable to correction, though in virtue of their excellence never destined to undergo it.", + "[20] Therefore carrying our thoughts beyond all the realm of visible existence let us proceed to give honour to the Immaterial, the Invisible, the Apprehended by the understanding alone, who is not only God of gods, whether perceived by sense or by mind, but also the Maker of all. And if anyone renders the worship due to the Eternal, the Creator, to a created being and one later in time, he must stand recorded as infatuated and guilty of impiety in the highest degree." + ], + [ + "[21] There are some who put gold and silver in the hands of sculptors as though they were competent to fashion gods; and the sculptors taking the crude material and furthermore using mortal form for their model, to crown the absurdity shape gods, as they are supposed to be. And after erecting and establishing temples they have built altars and in their honour hold sacrifices and processions with other religious rites and ceremonies conducted with the most elaborate care, and the vain shew is treated by priests and priestesses with the utmost possible solemnity.", + "[22] Such idolaters are warned by the Ruler of All in these words: “Ye shall not make with Me gods of silver and gold,” and the lesson conveyed is little less than a direct command,  “Neither shall ye make gods the work of your hands from any other material if you are prevented from using the best,” for silver and gold hold first place among the sculptor’s materials.", + "[23] But apart from the literal prohibition, He seems to me to suggest another thought of great value for the promotion of morality,  and to condemn strongly the money-lovers who procure gold and silver coins from every side and treasure their hoard like a divine image in a sanctuary, believing it to be a source of blessing and happiness of every kind.", + "[24] And further, all the needy who are possessed by that grievous malady, the desire for money, though they have no wealth of their own on which they may bestow worship as its due, pay awe-struck homage to that of their neighbours, and come at early dawn to the houses of those who have abundance of it as though they were the grandest temples, there to make their prayers and beg for blessing from the masters as though they were gods.", + "[25] To such he says elsewhere “Ye shall not follow idols and ye shall not make molten gods,”  thus teaching them in a figure that it is not fitting to assign divine honours to wealth. For it is the nature of the far-famed materials of wealth, gold and silver, to melt,  and they are followed by the multitude who think that what “blind”  wealth has to give is the sole or the chief source of happiness.", + "[26] It is these that he calls “idols,” like to shadows and phantoms, with nothing firm or strong to which they can cling. They are borne along like a restless wind, subject to every kind of change and alteration. And of this we have a clear proof. Sometimes they suddenly light on one who has never owned them ere now: then again, when he thinks that they are firmly grasped, they spring away. And indeed when they are present, the apparition is like idols or images seen through mirrors, deceiving and bewitching the sense and seeming to subsist when they have no abiding substance.", + "[27] And why need we prove that human riches or human vanity, which empty-headed thinking paints in such bright colours, are unstable? For we know that some  assert that all other living creatures and plants which are born and perish are in a constant and ceaseless state of flux, though our perception of the effluence is indistinct, because the swiftness of its course always defeats the efforts of the eyesight to observe it with exactness." + ], + [ + "[28] But not only wealth and glory and the like are idols and unsubstantial shadows, but also all those personages, which the myth-makers have invented and spread delusion therewith, building up their false imaginations into a stronghold to menace the truth, and staging as by machinery  new gods, in order that the eternal and really existing God might be consigned to oblivion. And to promote the seductiveness they have fitted the falsehood into melody, metre and rhythm,  thinking to cajole their audience thereby.", + "[29] Further, too, they have brought in sculpture and painting to co-operate in the deception, in order that with the colours and shapes and artistic qualities wrought by their fine workmanship they may enthrall the spectators and so beguile the two leading senses, sight and hearing—sight through lifeless shapes of beauty, hearing through the charm of poetry and music—and thus make the soul unsteady and unsettled and seize it for their prey.", + "[30] Therefore knowing that vanity had attained high power and was championed by the greater part of the human race, not under compulsion but of their own free will, and fearing lest the devotees of piety, true and incorruptible, might be swept away as by a torrent, he stamped upon their minds as with a seal deep imprints of holiness, so that no fusion or smoothing in the course of years should ever blur their distinctness. This lesson he continually repeats, sometimes saying that God is one and the Framer and Maker of all things, sometimes that He is Lord of created beings, because stability and fixity and lordship are by nature vested in Him alone.", + "[31] We are told, too, that “those who cling to the God that IS all live.”  Is not this the thrice-happy and thrice-blessed life, to cling lovingly to the service of the most ancient Cause of all and to reject the thought of serving the menials and the door-keepers rather than the King? This true life stands inscribed on the tables of nature as deathless and agelong, and the writing that records it must endure with the universe to all eternity." + ], + [ + "[32] Doubtless hard to unriddle and hard to apprehend is the Father and Ruler of all, but that is no reason why we should shrink from searching for Him. But in such searching two principal questions arise which demand the consideration of the genuine philosopher. One is whether the Deity exists, a question necessitated by those who practise atheism, the worst form of wickedness, the other is what the Deity is in essence. Now to answer the first question does not need much labour, but the second is not only difficult but perhaps impossible to solve. Still, both must be examined.", + "[33] We see then that any piece of work always involves the knowledge of a workman. Who can look upon statutes or painting without thinking at once of a sculptor or painter? Who can see clothes or ships or houses without getting the idea of a weaver and a shipwright and a house-builder? And when one enters a well-ordered city in which the arrangements for civil life are very admirably managed, what else will he suppose but that this city is directed by good rulers?", + "[34] So then he who comes to the truly Great City, this world, and beholds hills and plains teeming with animals and plants, the rivers, spring-fed or winter torrents, streaming along, the seas with their expanses, the air with its happily tempered phases, the yearly seasons passing into each other,  and then the sun and moon ruling the day and night, and the other heavenly bodies fixed or planetary and the whole firmament revolving in rhythmic order, must he not naturally or rather necessarily gain the conception of the Maker and Father and Ruler also?", + "[35] For none of the works of human art is self-made, and the highest art and knowledge is shewn in this universe, so that surely it has been wrought by one of excellent knowledge and absolute perfection. In this way we have gained the conception of the existence of God." + ], + [ + "[36] As for the divine essence, though in fact it is hard to track and hard to apprehend, it still calls for all the inquiry possible. For nothing is better than to search for the true God, even if the discovery of Him eludes human capacity, since the very wish to learn, if earnestly entertained, produces untold joys and pleasures.", + "[37] We have the testimony of those who have not taken a mere sip of philosophy but have feasted more abundantly on its reasonings and conclusions. For with them the reason soars away from earth into the heights, travels through the upper air and accompanies the revolutions of the sun and moon and the whole heaven and in its desire to see all that is there finds its powers of sight blurred, for so pure and vast is the radiance that pours therefrom that the soul’s eye is dizzied by the flashing of the rays.", + "[38] Yet it does not therefore faintheartedly give up the task, but with purpose unsubdued presses onwards to such contemplation as is possible, like the athlete who strives for the second prize since he has been disappointed of the first. Now second to the true vision stands conjecture and theorizing and all that can be brought into the category of reasonable probability.", + "[39] So then just as, though we do not know and cannot with certainty determine what each of the stars is in the purity of its essence, we eagerly persist in the search because our natural love of learning makes us delight in what seems probable,", + "[40] so too, though the clear vision of God as He really is is denied us, we ought not to relinquish the quest. For the very seeking, even without finding, is felicity in itself, just as no one blames the eyes of the body because when unable to see the sun itself they see the emanation of its rays as it reaches the earth, which is but the extremity of the brightness which the beams of the sun give forth." + ], + [ + "[41] It was this which Moses the sacred guide, most dearly beloved of God, had before his eyes when he besought God with the words, “Reveal Thyself to me.”  In these words we may almost hear plainly the inspired cry “This universe has been my teacher, to bring me to the knowledge that Thou art and dost subsist. As Thy son, it has told me of its Father, as Thy work of its contriver. But what Thou art in Thy essence I desire to understand, yet find in no part of the All any to guide me to this knowledge.", + "[42] Therefore I pray and beseech Thee to accept the supplication of a suppliant, a lover of God, one whose mind is set to serve Thee alone; for as knowledge of the light does not come by any other source but what itself supplies, so too Thou alone canst tell me of Thyself. Wherefore I crave pardon if, for lack of a teacher, I venture to appeal to Thee in my desire to learn of Thee.” He replies,", + "[43] “Thy zeal I approve as praiseworthy, but the request cannot fitly be granted to any that are brought into being by creation. I freely bestow what is in accordance with the recipient; for not all that I can give with ease is within man’s power to take, and therefore to him that is worthy of My grace I extend all the boons which he is capable of receiving.", + "[44] But the apprehension of Me is something more than human nature, yea even the whole heaven and universe will be able to contain. Know thyself, then, and do not be led away by impulses and desires beyond thy capacity, nor let yearning for the unattainable uplift and carry thee off thy feet, for of the obtainable nothing shall be denied thee.”", + "[45] When Moses heard this, he addressed to Him a second petition and said, “I bow before Thy admonitions, that I never could have received the vision of Thee clearly manifested, but I beseech Thee that I may at least see the glory that surrounds Thee, and by Thy glory I understand the powers that keep guard around Thee, of whom I would fain gain apprehension, for though hitherto that has escaped me, the thought of it creates in me a mighty longing to have knowledge of them.”", + "[46] To this He answers, “The powers which thou seekest to know are discerned not by sight but by mind even as I, Whose they are, am discerned by mind and not by sight, and when I say ‘they are discerned by mind’ I speak not of those  which are now actually apprehended by mind but mean that if these other powers could be apprehended it would not be by sense but by mind at its purest.", + "[47] But while in their essence they are beyond your apprehension, they nevertheless present to your sight a sort of impress and copy of their active working. You men have for your use seals which when brought into contact with wax or similar material stamp on them any number of impressions while they themselves are not docked in any part thereby but remain as they were. Such you must conceive My powers to be, supplying quality and shape to things which lack either and yet changing or lessening nothing of their eternal nature.", + "[48] Some among you call them not inaptly ‘forms’ or ‘ideas,’  since they bring form into everything that is, giving order to the disordered, limit to the unlimited, bounds to the unbounded, shape to the shapeless, and in general changing the worse to something better. Do not,", + "[49] then, hope to be ever able to apprehend Me or any of My powers in Our essence. But I readily and with right goodwill will admit you to a share of what is attainable. That means that I bid you come and contemplate the universe and its contents, a spectacle apprehended not by the eye of the body but by the unsleeping eyes of the mind. ", + "[50] Only let there be the constant and profound longing for wisdom which fills its scholars and disciples with verities glorious in their exceeding loveliness.” When Moses heard this, he did not cease from his desire but kept the yearning for the invisible aflame in his heart." + ], + [ + "[51] All of like sort to him, all who spurn idle fables and embrace truth in its purity, whether they have been such from the first or through conversion to the better side have reached that higher state, obtain His  approval, the former because they were not false to the nobility of their birth, the latter because their judgement led them to make the passage to piety. These last he calls “proselytes,” or newly-joined, because they have joined the new and godly commonwealth. ", + "[52] Thus, while giving equal rank to all in-comers with all the privileges which he gives to the native-born, he exhorts the old nobility to honour them not only with marks of respect but with special friendship and with more than ordinary goodwill.  And surely there is good reason for this; they have left, he says, their country, their kinsfolk and their friends for the sake of virtue and religion. Let them not be denied another citizenship or other ties of family and friendship, and let them find places of shelter standing ready for refugees to the camp of piety. For the most effectual love-charm, the chain which binds indissolubly the goodwill which makes us one is to honour the one God.", + "[53] Yet he counsels them that they must not, presuming on the equal privilege and equal rank which He grants them because they have denounced the vain imaginings of their fathers and ancestors, deal in idle talk or revile with an unbridled tongue the gods whom others acknowledge,  lest they on their part be moved to utter profane words against Him Who truly IS. For they know not the difference, and since the falsehood has been taught to them as truth from childhood and has grown up with them, they will go astray.", + "[54] But if any members of the nation betray the honour due to the One they should suffer the utmost penalties. They have abandoned their most vital duty, their service in the ranks of piety and religion, have chosen darkness in preference to the brightest light and blindfolded the mind which had the power of keen vision.", + "[55] And it is well that all who have a zeal for virtue should be permitted to exact the penalties offhand and with no delay, without bringing the offender before jury or council or any kind of magistrate at all, and give full scope to the feelings which possess them, that hatred of evil and love of God which urges them to inflict punishment without mercy on the impious. They should think that the occasion has made them councillors, jurymen, high sheriffs,  members of assembly, accusers, witnesses, laws, people, everything in fact, so that without fear or hindrance they may champion religion in full security." + ], + [ + "[56] There is recorded in the Laws the example of one who acted with this admirable courage.  He had seen some persons consorting with foreign women and through the attraction of their love-charms spurning their ancestral customs and seeking admission to the rites of a fabulous religion. One in particular he saw, the chief ringleader of the backsliding, who had the audacity to exhibit his unholy conduct in public and was openly offering sacrifices, a travesty of the name, to images of wood and stone in the presence of the whole people. So, seized with inspired fury, keeping back the throng of spectators on either side, he slew without a qualm him and her, the man because he listened to lessons which it were a gain to unlearn, the woman because she had been the instructor in wickedness.", + "[57] This deed suddenly wrought in the heat of excitement acted as a warning to multitudes who were preparing to make the same apostasy. So then God, praising his high achievement, the result of zeal self-prompted and whole-hearted, crowned him with a twofold award, the gifts of peace and priesthood, the first because He judged the champion who had battled for the honour of God worthy to claim a life free from war, the second because the guerdon most suitable to a man of piety is the priestly office which professes the service of the Father, bondage to Whom is better not only than freedom but also than kingship.", + "[58] But some labour under a madness carried to such an extravagant extent that they do not leave themselves any means of escape to repentance, but press to enter into bondage to the works of men and acknowledge it by indentures not written on pieces of parchment, but, as is the custom of slaves, branded on their bodies with red-hot iron. And there they remain indelibly, for no lapse of time can make them fade." + ], + [ + "[59] The like principle  is clearly maintained in the case of everything else by the most holy Moses, who loves and teaches the truth which he desires to engrave and stamp on all his disciples, dislodging and banishing false opinions to a distance from their understanding.", + "[60] Thus, knowing that the erring life of the multitude is greatly helped on its way into the wilds by the art of divination, he forbids them to use any of its forms and expels from his own commonwealth all its fawning followers, haruspices, purificators, augurs, interpreters of prodigies, incantators,  and those who put their faith in sounds and voices.", + "[61] For all these are but guessing at what is plausible and probable, and the same phenomena present to them ideas which differ at different times because the things on which they are based have no natural stability nor has the understanding acquired any accurate touchstone by which the genuine can be tested and approved.", + "[62] All these pave the way for impiety. Why so? Because he who pays attention and puts confidence in them is spurning the Cause of all in his belief that they are the sole causes of good and evil and fails to perceive that the anchors on which he moors his life and its cares are utterly insecure, such as birds and wings and their flight hither and thither through the air, and grovelling reptiles which crawl out of their holes to seek their food; and again entrails and blood and corpses which deprived of life at once collapse and decompose and in this process exchange their natural properties for others of worse condition.", + "[63] Moses demands that one who is registered in the commonwealth of the laws should be perfect not in the lore, in which the many are schooled, of divination and voices and plausible conjectures, but in his duties towards God in which there is nothing doubtful or ambiguous but undoubted, naked truth.", + "[64] But since a longing to know the future is ingrained in all men, which longing makes them turn to haruspication and the other forms of divination in the prospect of finding certainty thereby, though actually they are brimful of uncertainty and constantly convict themselves of falsehood—while he very earnestly forbids them to follow such, yet he tells them that if they do not swerve from piety they will not be denied the full knowledge of the future.", + "[65] A prophet possessed by God will suddenly appear and give prophetic oracles.  Nothing of what he says will be his own, for he that is truly under the control of divine inspiration has no power of apprehension when he speaks but serves as the channel for the insistent  words of Another’s prompting. For prophets are the interpreters of God, Who makes full use of their organs of speech to set forth what He wills. These and the like are his injunctions as to the conception of the one truly existing God. Having opened with them, he next proceeds to indicate how the honours due to Him should be paid." + ], + [ + "[66] The highest, and in the truest sense the holy, temple of God is, as we must believe, the whole universe, having for its sanctuary the most sacred part of all existence, even heaven, for its votive ornaments the stars, for its priests the angels who are servitors to His powers, unbodied souls, not compounds of rational and irrational nature, as ours are, but with the irrational eliminated, all mind through and through, pure intelligences, in the likeness of the monad. ", + "[67] There is also the temple made by hands; for it was right that no check should be given to the forwardness of those who pay their tribute to piety and desire by means of sacrifices either to give thanks for the blessings that befall them or to ask for pardon and forgiveness for their sins. But he provided that there should not be temples built either in many places or many in the same place, for he judged that since God is one, there should be also only one temple.  Further,", + "[68] he does not consent to those who wish to perform the rites in their houses, but bids them rise up from the ends of the earth and come to this temple. In this way he also applies the severest test to their dispositions. For one who is not going to sacrifice in a religious spirit would never bring himself to leave his country and friends and kinsfolk and sojourn in a strange land, but clearly it must be the stronger attraction of piety which leads him to endure separation from his most familiar and dearest friends who form as it were a single whole with himself.", + "[69] And we have the surest proof of this in what actually happens. Countless multitudes from countless cities come, some over land, others over sea, from east and west and north and south at every feast. They take the temple for their port as a general haven and safe refuge from the bustle and great turmoil of life, and there they seek to find calm weather, and, released from the cares whose yoke has been heavy upon them from their earliest years, to enjoy a brief breathing-space in scenes of genial cheerfulness.", + "[70] Thus filled with comfortable hopes they devote the leisure, as is their bounden duty,  to holiness and the honouring of God. Friendships are formed between those who hitherto knew not each other, and the sacrifices and libations are the occasion of reciprocity of feeling and constitute the surest pledge that all are of one mind." + ], + [ + "[71] This temple is enclosed by an outermost wall of very great length and breadth, which gains additional solidity by four porticos so adorned as to present a very costly appearance. Each of them is twofold,  and the stone and timber used as its materials and supplied in abundance, combined with the skill of experienced craftsmen and the care bestowed on it by the master-builders, have produced a very perfect piece of work. The inner walls are smaller and in a severer style of architecture.", + "[72] Right in the very middle stands the sanctuary itself with a beauty baffling description, to judge from what is exposed to view. For all inside is unseen except by the high priest alone, and indeed he, though charged with the duty of entering once a year, gets no view of anything.  For he takes with him a brazier full of lighted coals and incense,  and the great quantity of vapour which this naturally gives forth covers everything around it, beclouds the eyesight and prevents it from being able to penetrate to any distance.", + "[73] The huge size and height of the sanctuary make it in spite of its comparatively low situation as prominent an object as any of the highest mountains. In fact, so vast are the buildings that they are seen conspicuously and strike the eye with admiration, especially in the case of foreign visitors, who compare them with the architecture of their own public edifices and are amazed both at their beauty and magnificence.", + "[74] But there is no grove within the walled area by order of the law, for many reasons. First, because the temple which is truly holy does not seek to provide pleasure and hours of easy enjoyment but the austerity of religion; secondly, because the means used to promote the verdure of trees, being the excrements of men and irrational animals, cannot be brought in there without profanity; thirdly, because the plants of the wild kind of vegetation are of no use, but only, as the poets say, “a burden to the soil,”  while those of the cultivated variety which produce fruits of the same quality will distract the weak-minded from the solemnity of the sacred rites.", + "[75] Furthermore, overgrown places and dense thickets are the resort of malefactors, who use their obscurity for their own safety and as an ambush whence they can suddenly attack whomsoever they wish. Broad spaces and openness and absence of restriction on every side, where there is nothing to hinder the sight, are most suitable to a temple, to enable those who enter and spend their time there to have an accurate view." + ], + [ + "[76] The revenues of the temple are derived not only from landed estates but also from other and far greater sources which time will never destroy. For as long as the human race endures, and it will endure for ever, the revenues of the temple also will remain secure co-eternal with the whole universe.", + "[77] For it is ordained that everyone, beginning at his twentieth year, should make an annual contribution of first-fruits.  These contributions are called “ransom money,” and therefore the first-fruits are given with the utmost zeal. The donors bring them cheerfully and gladly, expecting that the payment will give them release from slavery or healing of diseases and the enjoyment of liberty fully secured and also complete preservation from danger.", + "[78] As the nation is very populous, the offerings of first-fruits are naturally exceedingly abundant. In fact, practically in every city there are banking places for the holy money where people regularly come and give their offerings. And at stated times there are appointed to carry the sacred tribute envoys selected on their merits, from every city those of the highest repute, under whose conduct the hopes of each and all will travel safely. For it is on these first-fruits, as prescribed by the law, that the hopes of the pious rest." + ], + [ + "[79] The nation has twelve tribes, but one out of these was selected on its special merits for the priestly office, a reward granted to them for their gallantry and godly zeal on an occasion  when the multitude was seen to have fallen into sin through following the ill-judged judgement of some who persuaded them to emulate the foolishness of Egypt and the vainly imagined fables current in that land, attached to irrational animals and especially to bulls. For the men of this tribe at no bidding but their own made a wholesale slaughter of all the leaders of the delusion and thus carrying to the end their championship of piety were held to have done a truly religious deed." + ], + [ + "[80] With regard to the priests there are the following laws. It is ordained that the priest should be perfectly sound throughout, without any bodily deformity.  No part, that is, must be lacking or have been mutilated, nor on the other hand redundant, whether the excrescence be congenital or an after-growth due to disease. Nor must the skin have been changed into a leprous state or into malignant tetters or warts or any other eruptive growth. All these seem to me to symbolize perfection of soul.", + "[81] For if the priest’s body, which is mortal by nature, must be scrutinized to see that it is not afflicted by any serious misfortune, much more is that scrutiny needed for the immortal soul, which we are told was fashioned after the image of the Self-existent.  And the image of God is the Word through whom the whole universe was framed.", + "[82] After providing for his pure descent from a noble stock and his perfection both of body and soul, the legislation deals with the dress which the priest must assume when he is about to carry out the sacred rites. It consists of a linen tunic and short breeches,", + "[83] the latter to cover the loins, which must not be exposed at the altar, while the tunic is to make them nimble in their ministry.  For in this undress,  with nothing more than the short tunics, they are attired so as to move with unhampered rapidity when they bring the victims and the votive offerings  and the libations and all other things needed for the sacrifices.", + "[84] The high priest is bidden to put on a similar dress  when he enters the inner shrine to offer incense, because its fine linen is not, like wool, the product of creatures subject to death, and also to wear another, the formation of which is very complicated.  In this it would seem to be a likeness and copy of the universe. This is clearly shewn by the design.", + "[85] In the first place, it is a circular garment of a dark blue colour throughout, a tunic with a full-length skirt, thus symbolizing the air, because the air is both naturally black and in a sense a full-length robe stretching from the sublunar region above to the lowest recesses of the earth.", + "[86] Secondly, on this is set a piece of woven work in the shape of a breastplate, which symbolizes heaven. For on the shoulder-points there are two emerald stones, a kind of substance which is exceedingly valuable. There is one of these on each side and both are circular, representing the hemispheres, one of which is above and one under the earth.", + "[87] Then on the breast there are twelve precious stones of different colours, arranged in four rows of three each, set in this form on the model of the zodiac, for the zodiac consisting of twelve signs makes the four seasons of the year by giving three signs to each.", + "[88] This part of the dress as a whole is significantly called the reason-seat, because heaven and its contents are all framed and ordered on rational principles and proportions, for nothing there is irrational. On the reason-seat he embroidered two pieces of woven work, one of which he called Clear Shewing and the other Truth.", + "[89] By Truth he suggests the thought that no falsehood is allowed to set foot in heaven but has been banished entirely to the earthly regions and has its lodging in the souls of accursed men: by Clear Shewing that the heavenly beings make clear all things that we are or do, which in themselves would be altogether unknown. Here is a self-evident proof.", + "[90] If the light of the sun had never shone, how could the numberless qualities of bodily things have been perceived? Or the multiform varieties of colours and shapes?  Who else could have shewn us nights and days and months and years and time in general except the revolutions, harmonious and grand beyond all description, of the sun and the moon and the other stars?", + "[91] How but through the same heavenly bodies teaching us to compute the divisions of time could we have learnt the nature of number? Who could have opened and shewn to the voyager his path through the seas and all the expanses of the deep had not the stars as they wheel and revolve in their courses done the work?", + "[92] Numberless other phenomena have been observed and recorded by wise men who by study of the heavenly bodies have marked the signs of calm weather and stormy winds, of plentifulness and scarcity of crops, of mild and scorching summers, of sinister and spring-like winters, of droughts and rainy seasons, of fecundity in animals and plants and on the other hand of sterility in both and all other matters of the same kind. For of all the things that happen upon earth, the signs are graven in the face of heaven." + ], + [ + "[93] At the very lowest part of the skirt there are appended golden pomegranates and bells and flower-work, symbols of earth and water: the flower patterns of earth because they grow and flower out of it, the pomegranate or flowing fruit, of water, the name preserving its derivation from “flowing,” while the bells shew forth the harmony and concord and unison of the parts of the universe.", + "[94] The order in which the parts are arranged is also admirable. At the very top is what he calls the breastpiece in which are placed the stones, a copy of heaven because heaven also is at the top. Then under it the full-length skirt, dark blue right through because the air also is black and occupies the second position below the heaven, and the flower-work and pomegranates at the extremities because to earth and water is allotted the lowest place in the universe.", + "[95] Such is the form in which the sacred vesture was designed, a copy of the universe, a piece of work of marvellous beauty to the eye and the mind. To the eye it presents a most amazing appearance transcending any woven work that we possess in variety and costliness, to the mind the philosophical conceptions which its parts suggest.", + "[96] For it expresses the wish first that the high priest should have in evidence upon him an image of the All, that so by constantly contemplating it he should render his own life worthy of the sum of things, secondly that in performing his holy office he should have the whole universe as his fellow-ministrant. And very right and fit it is that he who is consecrated to the Father of the world should take with him also that Father’s son, the universe, for the service of the Creator and Begetter.", + "[97] There is also a third truth symbolized by the holy vesture which must not be passed over in silence. Among the other nations the priests are accustomed to offer prayers and sacrifices for their kinsmen and friends and fellow-countrymen only, but the high priest of the Jews makes prayers and gives thanks not only on behalf of the whole human race but also for the parts of nature, earth, water, air, fire. For he holds the world to be, as in very truth it is, his country, and in its behalf he is wont to propitiate the Ruler with supplication and intercession, beseeching Him to make His creature a partaker of His own kindly and merciful nature." + ], + [ + "[98] After saying this by way of prelude, he proceeds to lay down another statute commanding that he who approaches the altar and handles the sacrifices should not during the time in which it is his duty to perform the sacred rites drink wine or any other intoxicant, and this for four most cogent reasons: the dangers of slackness, forgetfulness, sleep and foolish behaviour.", + "[99] For strong drink enervates the bodily faculties, and makes the limbs more difficult to move, increases the tendency to sluggishness in a man, and irresistibly forces him to fall asleep, while by relaxing the sinews of the soul it produces both forgetfulness and foolish conduct. When he is sober, his bodily parts are buoyant and easier to move, the senses are clearer and brighter and the mind keener-sighted, so that it can foresee events and recount what it has seen in the past.", + "[100] In general, indeed, wine must be regarded as very unprofitable for every side of life, since it presses hard upon the soul, dulls the senses and weighs down the body, leaving none of our faculties free and untrammelled but hampering the natural activity of each. But in religious rites and ceremonies the mischief is graver in the same degree as it is more intolerable to offend against our duty to God than our duty to man. Thus it is a very proper enactment that the officiants at the sacrifice should fast from wine, “to discern and distinguish between holy and profane, clean and unclean,” lawful and unlawful. " + ], + [ + "[101] Since a priest is a man well before he is  a priest and must and should feel the instinct for mating, Moses arranges for his marriage with a pure virgin whose parents and grandparents and ancestors are equally pure, highly distinguished for the excellence of their conduct and lineage. ", + "[102] For a harlot is profane in body and soul, even if she has discarded her trade and assumed a decent and chaste demeanour, and he is forbidden even to approach her, since her old way of living was unholy. Let such a one indeed retain in other respects her civic rights as she has been at pains to purge herself from her defilements, for repentance from wrongdoing is praiseworthy. Nor let anyone else be prevented from taking her in marriage, but let her not come near to the priest. For the rights and duties of the priesthood are of a special kind, and the office demands an even tenor of blamelessness from birth to death.", + "[103] It would be foolish if, while the bodily scars which wounds leave behind them, marks of misfortune and not of depravity, preclude one from the priesthood, the women who have sold their personal charms not only under compulsion but sometimes by free and deliberate choice, should just because of a belated and reluctant repentance pass straight from their lovers to wedlock with the priests and exchange the stews for a lodging in holy ground. For in the souls of the repentant there remain, in spite of all, the scars and prints of their old misdeeds. ", + "[104] It is well and admirably said in another place,  “Neither shall the hire of a harlot be brought into the Temple,” though the coins are not guilty in themselves but only because of the recipient and the business for which it was given her. Surely one would not care to admit to partnership with the priests the women whose very money is profane and regarded as base, even though the metal and the stamp is true." + ], + [ + "[105] So strict are the regulations laid down for the marriage of the high priest that he is not even permitted to marry a widow, whether her isolation is due to the death of her husband or divorce from him while still alive. This is laid down first in order that the holy seed may pass into pure and untrodden soil and the issue receive no admixture with another family.", + "Secondly, that by mating with souls entirely innocent and unperverted they  may find it easy to mould the characters and dispositions of their wives, for the minds of virgins are easily influenced and attracted to virtue and very ready to be taught.", + "[106] But she who has had experience of another husband is naturally less amenable to instruction. For her soul is not one of the completely simple kind like a sheet of wax levelled to show clearly the lessons to be inscribed upon it, but rather like one roughened by the imprints already scored upon it, which resist effacement and either do not yield to the dint of other seals or, if they do, confuse them with their own indentations.", + "[107] Let the high priest then take a virgin who is innocent of marriage. And when I say “virgin” I exclude not only one with whom another man has had intercourse but also one with whom any other has been declared to have an agreement of betrothal, even though her body is that of a maid intact. " + ], + [ + "[108] As for the subordinate  priests, while the other marriage regulations are the same for them as for those who hold the highest priesthood, they are permitted to wed with immunity not only virgins but widows,  though only such as have lost their husbands by death. This limitation is due to the desire of the law to remove animosities and feuds from the lives of the priests. While the first husband lives, quarrels might be engendered by the feminine proclivity to jealousy.  His death carries with it the death of any hostility to the second husband.", + "[109] As for the distinction between priests and high priests, the view of the law was that the greater sanctity and purity required of the latter in all other matters should be extended to his choice of a partner in marriage, and therefore it forbade him to take to wife any but a maiden. But to those of the second rank it made concessions as to their relations with women and permitted them to espouse such as had had experience of other husbands." + ], + [ + "[110] Further, it made clear distinctions as to the birth of the intended wives. The high priest must not propose marriage save to one who is not only a virgin but a priestess descended from priests,  so that bride and bridegroom may be of one house and in a sense of the same blood and so, harmoniously united, shew a lifelong blending of temperament firmly established.", + "[111] But the rest are permitted to marry the daughters of others than priests  partly because the restrictions required to  maintain their purity are slight, partly because the law did not wish that the nation should be denied altogether a share in the priestly clanship or be entirely excluded from it. This was the reason why he did not forbid the other priests to intermarry with the laity of the nation, for intermarriage is kinship in the second degree. Sons-in-law are sons to their fathers-in-law, and the latter are fathers to the former." + ], + [ + "[112] These and similar regulations as to marriage are intended to promote the generation of children, but since generation is followed by dissolution, he has laid down laws for the priests dealing with deaths.  In these he ordains that they should not incur defilement for all connected with them by friendship or kinship whatever the degree, but only for fathers and mothers, sons and daughters, brothers and maiden sisters.", + "[113] But the high priest is precluded from all outward mourning and surely with good reason.  For the services of the other priests can be performed by deputy, so that if some are in mourning none of the customary rites need suffer. But no one else is allowed to perform the functions of a high priest and therefore he must always continue undefiled, never coming in contact with a corpse, so that he may be ready to offer his prayers and sacrifices at the proper time without hindrance on behalf of the nation.", + "[114] Further, since he is dedicated to God and has been made captain of the sacred regiment, he ought to be estranged from all the ties of birth and not be so overcome by affection to parents or children or brothers as to neglect or postpone any one of the religious duties which it were well to perform without any delay.", + "[115] He forbids him also either to rend his garments for his dead, even the nearest and dearest, or to take from his head the insignia of the priesthood, or on any account to leave the sacred precincts under the pretext of mourning. Thus, showing reverence both to the place and to the personal ornaments with which he is decked, he will have his feeling of pity under control and continue throughout free from sorrow.", + "[116] For the law desires him to be endued with a nature higher than the merely human and to approximate to the Divine, on the border-line,  we may truly say, between the two, that men may have a mediator through whom they may propitiate God and God a servitor to employ in extending the abundance of His boons to men." + ], + [ + "[117] These rules are followed directly by his legislation on those who are to share in the first-fruits. If any of the priests, he tells us, has lost the use of his eyes or hands or feet or any part of his body, or suffers from any defect, he must refrain from officiating because of the afflictions which have befallen him, but he may enjoy the privileges common to the priests because his pure lineage still remains without reproach.", + "[118] If, however, leprous eruptions appear upon him or he is suffering from seminal issue, the priest must not touch the holy table or any of the prizes to which his clan is entitled until in the one case the issue has ceased, in the other the leprosy is converted into a resemblance to the hue of healthy flesh.", + "Further,", + "[119] if a priest touches any impure object or, as often happens, has an emission during the night, he must not during that day partake of consecrated food but bathe himself, and after sundown he should not be debarred from its use.", + "[120] But the first-fruits must be kept out of the hands of a dweller near the priest  or his hired servant; the first is mentioned because board and hospitality are usually given to neighbours, and there is a danger that the consecrated meats may be profaned  through an untimely generosity abused as a pretext for impiety. For we must not share everything with everyone, but restrict our gifts to what are suitable to the recipient. Otherwise the most excellent and valuable thing which life possesses, order, will be destroyed, vanquished by its most mischievous foe, confusion.", + "[121] For if sailors on merchant vessels were remunerated equally with the pilots, or oarsmen and marines on men-of-war with captains and admirals, or cavalry soldiers in armies with their commanders, or rank and file with their officers, or regimental captains with generals, or in cities litigants with judges, councillors with their chairmen, or in general private individuals with rulers, disturbances and factions would arise and the nominal equality would engender an actual inequality. For like pay for unlike worth is inequality, and inequality is the fountain of evil.", + "[122] On the same principle the general law against giving away the prerogatives of the priests should be extended to the neighbours also. Otherwise they will be handling the forbidden meats just because they live in the vicinity. For the privilege belongs not to a dwelling-house, but to a caste." + ], + [ + "[123] In the same way no one must bestow the sacred prerogative on a hired servant, either as his hire or in exchange for his service. For he will sometimes use the gift for improper purposes, thus profaning the rewards attached to pure lineage and the ministry of the sanctuary.", + "[124] This is the reason why no one at all of alien race,  even though he be nobly born and of the original stock, without flaw either on the male or the female line, is permitted by the law to share in the sacred things, in order that the privileges may not be tainted with bastardy but remain the securely guarded possessions of the priestly order.", + "[125] For it would be preposterous that while the sacrifices and sacred rites and all the ceremonies of the altar are committed not to all but to the priests alone, the rewards assigned to these offices should become common property and at the service of chance comers, as though it were right to wear out the priests with toil and labour and the cares that beset them night and day and at the same time to allow their rewards to be shared by idlers. ", + "[126] But the home-bred or purchased slave, he proceeds, should be given his share in food and drink from the first-fruits by the priest, his master. First, because the servant has no resources but his master, and that master’s estate consists of the sacred gifts of charity by which the slave must necessarily be maintained.", + "[127] Secondly, what is sure to come to pass anyhow should most certainly be done voluntarily. Our domestics are always with us and share our lives. They prepare the ordinary food and drink and additional dishes for their masters, stand by the table and carry out the remains. Whether we wish it or not, they will even if they do not take them openly, pilfer them on the sly. Thus they are compelled perforce to steal and instead of a single indictment, if indeed it is an offence to feed off the master’s viands, a second is provided, namely, stealing, with the result that the enjoyment of the consecrated meats appears to fall to thieves instead of to those who live a blameless life, which is the height of absurdity.", + "[128] There is a third point for consideration. The dignity of the first-fruits will not be brought into contempt because they are shared by the servants. The fear of the master will prevent this, for by keeping them from idle habits he is able to check any light conduct on their part. " + ], + [ + "[129] As a sequel to this he proceeds to lay down a law full of humane feeling.  If the daughter of a priest, he says, is widowed after marrying one who is not a priest, either by his death or divorce during his lifetime, and left without children, she should return to her father to regain the share in the first-fruits which she enjoyed as a virgin. For she is still in a sense virtually a virgin, destitute as she is of both husband and children and with no refuge except her father.", + "[130] But if there are sons or daughters, the mother must take her place with her children.  For sons and daughters belong to the house of the male parent and carry with them into it the mother also. " + ], + [ + "[131] The priests were not allotted a section of territory by the law so that like the others they might reap the proceeds of the land and have abundance of their requisites therefrom. Instead, when referring to the consecrated offerings, it paid them the transcendent honour of saying that God was their inheritance.  He is their inheritance for two reasons. One is the supreme honour conferred by sharing with God in the thank-offering rendered to Him. The other is the obligation to concern themselves only with the sacred rites, thus becoming in a sense trustees of inheritances. The prizes and guerdons which the law offers are as follows.", + "[132] First, a maintenance ready to hand and entailing no labour or trouble. For he commands that from all dough of wheat or other grain,  the bakers should set apart a loaf as a first portion for the use of the priests. In this he is also thinking of the avenue to piety provided by the lesson which the law of setting apart gives to those who obey it.", + "[133] For through being accustomed to make this offering out of their necessary food, they will have God in indelible recollection and no greater blessing can be gained than this. As the nation is very populous, the first-fruits are necessarily also on a lavish scale, so that even the poorest of the priests has so superabundant a maintenance that he seems exceedingly well-to-do.", + "[134] Secondly, he ordains that first-fruits should be paid of every other possession; wine from every winepress, wheat and barley from every threshing-floor, similarly oil from olives, and fruits from the other orchard-trees, so that the priests may not have merely bare necessaries, just keeping themselves alive in comparatively squalid conditions, but enjoy abundance of the luxuries of life and pass their days amid cheerful and unstinted comfort in the style which befits their position.", + "[135] A third perquisite is the first-born males of all land animals suitable for the use and service of men.  These he orders to be distributed to the priests: in the case of kine and sheep and goats the actual offspring, male calves and lambs and kids, since they are “clean” for the purposes both of eating and sacrificing, and are recognized as such. For the others, horses and asses and camels and the like, compensation is to be paid without chaffering about the value.", + "[136] All these are very numerous, for the men of the nation are noted particularly as graziers and stock-breeders, and keep flocks and herds of goats and oxen and sheep and of every kind of animal in vast numbers.", + "[137] And this is not all. We find the laws carrying the principle to a further extent by commanding that first-fruits should be paid not only from possessions of every kind but also from their own souls and bodies. For children are separable parts of their parents, or rather to speak more truly, inseparable parts, joined to them by kinship of blood, by the thoughts and memories of ancestors, invisible presences still alive among their descendants, by the love-ties of the affection which unites them, by the indissoluble bonds of nature. ", + "[138] Yet even parents have their first-born male children consecrated as a first-fruit, a thank-offering for the blessings of parenthood realized in the present and the hopes of fruitful increase in the future. At the same time he shews his wish that the marriages, the first produce of which is a fruit sacred to His service, should be not only blameless but worthy of the highest praise. And reflection on this should lead both husbands and wives to cherish temperance and domesticity and unanimity, and by mutual sympathy shewn in word and deed to make the name of partnership a reality securely founded on truth.", + "[139] But to prevent the parents being separated from the children and the children from their parents, he assessed the first-fruit arising from the consecration of the first-born sons at a fixed sum of money, and ordered rich and poor to make the same contribution. He did not take into consideration either the dignity of the contributors or the good condition and beauty of the offspring, but fixed the payment at an amount which was within the power of even the very poor.", + "[140] For since the birth of children is an event equally common with the grandest and the meanest, he considered it just to enact that the contribution should be equal also, aiming, as I have said, as nearly as possible at a sum within the means of all." + ], + [ + "[141] After that he assigns another considerable source of wealth to the priests when he commands everyone to give first-fruits of his revenues from corn and wine and oil, and again of the increase of their live-stock levied on their flocks and herds, of sheep and oxen and goats and other animals, and how great an abundance the nation possesses of these may be judged from the magnitude of the population.", + "[142] From all this it is clear that the law invests the priests with the dignity and honours of royalty. Thus he commands that tribute should be given from every part of a man’s property as to a ruler, and the way in which the tribute is paid is a complete contrast to the spirit in which the cities make their payments to their potentates.", + "[143] The cities pay under compulsion and reluctantly and groan under the burden. They look askance at the tax-collectors as general agents of destruction. They trump up different excuses to suit the occasion, and when they discharge the appointed dues and assessments they do so without regard to the time limits allowed.", + "[144] But our people pay gladly and cheerfully. They anticipate the demand, abridge the time limits and think that they are not giving but receiving. And so at each of the yearly seasons they make their contributions with benediction and thankfulness, men and women alike, and with a zeal and readiness which needs no prompting and an ardour which no words can describe." + ], + [ + "[145] These are the contributions levied on the personal possessions of every individual, but the priests have also other special incomings drawn very appropriately from the sacrifices offered. It is ordained that with every victim two gifts should be presented to the priest from two of its parts, the arm or shoulder from the right side and all the fat from the breast, the former as a symbol of strength and manliness and of all lawful operations in giving and receiving and general activity, the latter of gentle mildness applied to the spirited element. ", + "[146] For it is held that this element resides in the breast, since nature has appointed the chest as the most suitable place for its mansion and girded it like a soldier armed against attack with the stoutest of fenceworks called the thorax, or breastplate, which she has formed of a number of bones one upon another, strong and hard, and bound them tight with unbreakable sinews.", + "[147] But of animals sacrificed away from the altars as meat for private consumption, three portions are appointed to be given to the priests, the shoulder and the jaws and the maw, as it is called.  The shoulder for the reason mentioned a little above, the jaws both as belonging to that master-limb, the head, and as a first-fruit of the uttered word which needs their movement to make possible the outflow of its stream. The jaws are shaken—and thence the derivation of their name —when the tongue strikes upon them and then the whole vocal mechanism joins with them in producing sound.", + "[148] The maw is an excrescence of the belly, and it is the fate of the belly to be the manger of that irrational animal, desire,  which drenched by wine-bibbing and gluttony, is perpetually flooded with relays of food and drink administered to it, and like a sow rejoices to make its home in the mire. And therefore the place of dregs and leavings has been assigned as by far the fittest for a licentious and most unseemly animal.", + "[149] But the opposite of desire is continence, the acquisition of which is a task to be practised and pressed forward by every possible means as the greatest and most perfect of blessings promoting personal and public welfare alike.", + "[150] So then desire, profane, impure and unholy, has been expelled outside the confines of virtue and well deserved is its banishment. But let continence, that pure and stainless virtue which disregards all concerns of food and drink and claims to stand superior to the pleasures of the stomach, touch the holy altars and bring with it the appendage of the belly as a reminder that it holds in contempt gluttony and greediness and all that inflames the tendencies to lust." + ], + [ + "[151] In addition to all the rest it ordains that the priests who minister at the holy sacrifices should receive the hides of the whole-burnt-offerings, the number of which is incalculable, and this is no small gift, but represents a very large sum of money. From these things it is clear that the law did not provide the consecrated tribe with a single portion, like the others, but gave it, under the guise of first-fruits from every kind of sacrifice, a source of revenue of greater dignity and sanctity than that of them all put together.", + "[152] But that none of the donors should taunt the recipients, it ordered the first-fruits to be first brought into the temple and then taken thence by the priests.  It was the proper course that the first-fruits should be brought as a thank-offering to God by those whose life in all its aspects is blessed by His beneficence, and then by Him, since He needs nothing at all, freely bestowed with all dignity and honour on those who serve and minister in the temple. For if the gift is felt to come not from men but from the Benefactor of all, its acceptance carries with it no sense of shame." + ], + [ + "[153] Since, then, the prospective rewards are so great, if any of the priests who live a decent and blameless life are in need, they confront us as accusers of our disobedience to the law, even though they bring no charge. For if we obeyed the commandment and gave the first-fruits as it is ordained, they would have not only abundance of mere necessaries but a full measure of all else that the luxurious can require.", + "[154] And on the other hand if the priestly tribe shall in the course of the future be found to possess all the means of life in abundance, it will be strong evidence that the practice of religion is general and the law carefully observed in all respects. But the neglectfulness of some —for it would not be safe to accuse all—has brought about the impoverishment of the consecrated class and indeed, it is true to say, of the defaulters themselves.", + "[155] Disobedience to the law, for all its short-lived seductiveness, recoils upon the disobedient. But in compliance with the laws of nature, though for the moment it is stern and wears a grim aspect, there is the greatest of rewards." + ], + [ + "[156] After bestowing these great sources of revenue on the priests, he did not ignore those of the second rank either, namely the temple attendants. Some of these are stationed at the doors as gatekeepers at the very entrances, some within in front of the sanctuary to prevent any unlawful person from setting foot thereon, either intentionally or unintentionally. Some patrol around it turn by turn in relays by appointment night and day, keeping watch and guard at both seasons. Others sweep the porticoes and the open court, convey away the refuse and ensure cleanliness. All these have the tithes appointed as their wages, this being the portion settled on them as temple attendants.", + "[157] It should be noted that the law does not allow them to avail themselves of these tithes until they have rendered other tithes from them treated as their own property as first-fruits to the priests of the superior class. Only when this condition has been fulfilled are they allowed to enjoy their income.", + "[158] He also assigned them forty-eight cities with a frontage of land each to the depth of 2000 cubits to graze their cattle and carry on other kinds of business necessary for the service of the cities. Of these there were six allotted, three on the near side and three on the far side of the river Jordan, as a refuge for the perpetrators of involuntary homicide.", + "[159] For since it would be sacrilege for a person responsible for the death of a man, however it was caused, to come within the sacred precincts, and use the temple as a refuge from danger, he made over to them the aforesaid cities as secondary temples, well secured from violation through the privileged and honourable position of the inhabitants, who, if any stronger power should attempt to use force against the suppliants, would keep them safe, not with warlike preparations, but through the dignities and privileges conferred on them by the laws in virtue of the reverence attached to the priestly office.", + "[160] But the fugitive must remain shut up within the confines of the city to which he has come as a refuge because of the avengers waiting at the door, whose relationship to the dead makes them seek the blood of the slayer in their bitterness at the loss of their kinsman, even though the fatal act was involuntary. For strong family feeling overpowers the sense of justice which strict reason would give. But if he advances outside he must understand that his movements will entail certain destruction, for they will not be unobserved by any member of the family, and enmeshed in their nets and snares he will be a lost man.", + "[161] The time limit of his banishment is to coincide with the life of the high priest, at whose death he may return with immunity assured as his due.", + "After making these and other similar enactments he next proceeds to give instructions as to the animals suitable for sacrifice." + ], + [ + "[162] Of the animals used for this purpose some are confined to the dry land and others travel in the air. The winged creatures are divided into numberless tribes, all of which he ignored except two, the pigeon and the turtle-dove,  the pigeon because it is the gentlest of those whose nature is tame and gregarious, the dove because it is the tamest of those which are naturally fond of solitude.", + "[163] The land animals collect in vast multitudes and the number of their varieties is almost incalculable. All these he passed over after selecting three as of superior merit, namely, oxen, sheep and goats.  For these are the gentlest and the most docile. We see great herds and flocks of each kind led by a single person, it matters not who. He may even be not a grown man, but the merest child, and under his guidance they go out to the pasture and when required return back in order to their pens. This tameness is shewn by many other indications,", + "[164] but most clearly by the following facts. All of them are eaters of grass, none eat flesh; none of them have crooked talons nor a full supplement of teeth, for the upper gum does not lend itself to the growth of teeth, but all the incisors are missing there.", + "[165] Furthermore, in the whole animal kingdom they are the most serviceable for human life. The rams produce raiment, the indispensable shelter for the body, the ox ploughs the soil and prepares it for the seed, and when the crop is produced threshes it, thus making it into food which can be shared and enjoyed, while the skin and hair of the goat, when woven or sewn together, supply portable houses for travellers and particularly for campaigners who are compelled by the exigencies of their life to spend most of their time outside the city and in the open air." + ], + [ + "[166] All the animals selected must be perfect, with no affliction troubling any part of their body, scathless throughout and free from fault or flaw. In fact, so great is the forethought exercised not only by those who bring the sacrifices but also by the officiants, that the most highly approved of the priests, selected as most suitable for such inspection, examine them from the head to the extremities of the feet, both the visible parts and those which are concealed under the belly and thighs, for fear that some small blemish has passed unobserved.", + "[167] The examination is carried out with this excessive minuteness in consideration not of the victims offered but of the innocence of those who offer them. For the law would teach them under this symbol that when they approach the altar to offer either prayers or thanks they must come with no infirmity or ailment or evil affection in the soul, but must endeavour to have it sanctified and free throughout from defilement, that God when He beholds it may not turn away His face from the sight." + ], + [ + "[168] But since the sacrifices are of two kinds, some offered for the whole nation, or rather, it would be correct to say, for all mankind, others for each separate individual among those whose sense of duty makes them worshippers, we must first speak of those which are general. The system on which they are arranged is admirable.", + "[169] Some are offered daily, others on the seventh days, others at the new moons or the beginnings of the sacred month, others at the fasts, others at the three festal seasons. Every day two lambs are to be brought to the altar, one at dawn, the other towards dusk. Both these are thank-offerings, one for the benefactions of the day-time, the other for those of the night, given to the human race ceaselessly and constantly by the bounty of God.", + "[170] On the seventh days he doubles the number of the victims. He makes this addition of a number equal to the original because he considers the seventh day, called also in his records the birthday of the whole world,  to be of equal value to eternity, and therefore he purposes to assimilate the sacrifice of the seventh day to the “perpetuity” of the daily offering of lambs.", + "[171] Twice too every day the perfume of the most fragrant kinds of incense is exhaled within the veil at sunrise and at sunset, both before the morning and after the evening sacrifice. Thus the blood offerings serve as thanksgivings for the blood elements in ourselves  and the incense offerings for our dominant part, the rational spirit-force within us which was shaped according to the archetypal form of the divine image. ", + "[172] But on each seventh day loaves are exposed on the holy table equal in number to the months of the year in two layers of six each, each layer corresponding to the equinoxes. For there are two equinoxes in each year, in spring and autumn, with intervals, the sum of which is six months. For this reason * * * At the spring equinox all the seed crops come to their fulness just when the trees begin to produce their fruit, and at the autumn equinox that same fruit is brought to maturity and it is the season when the sowing begins again. Thus nature running its agelong round alternates its gifts to the human race, symbolized by the two sets of six loaves exposed upon the table.", + "[173] They are also emblematic of that most profitable of virtues, continence, which has simplicity and contentment and frugality for its bodyguard against the baleful assaults engineered by incontinence and covetousness. For bread to a lover of wisdom is sufficient sustenance, making the body proof against disease and the reason sound and sober in the highest degree.", + "[174] But dainty dishes and honey-cakes and relishes and all the elaborate preparations with which the skill of pastrycooks and other experts at the art bewitches the taste, that most slavish of all the senses, a stranger to culture and philosophy, a servant not to things beautiful to see or hear but to the lusts of the wretched belly, create distempers of soul and body which are often past all cure.", + "[175] On the loaves there are placed also frankincense and salt,  the former as a symbol that in the court of wisdom no relish is judged to be more sweet-savoured than frugality and temperance, the salt to shew the permanence of all things, since it preserves whatever it is sprinkled on, and its sufficiency as a condiment.", + "[176] All this I know will excite the mockery and ridicule of those to whom banquetings and high feasting are a matter of much concern, who run in search of richly laden tables, miserable slaves to birds and fishes and fleshpots and similar trash, unable even in their dreams to taste the flavour of true freedom. All these things should be held in little account by those who are minded to live with God for their standard and for the service of Him that truly IS—men who, trained to disregard the pleasures of the flesh and practised in the study of nature’s verities, pursue the joys and sweet comforts of the intellect.", + "[177] Having given these orders with regard to the seventh days, he deals with the new moons. At these times whole-burnt-offerings must be sacrificed, ten in all, two calves, one ram, and seven lambs. For since the month in which the moon fulfils its cycle is a complete or perfect whole,  he considered that the number of animals to be sacrificed should be perfect.", + "[178] Now ten is a perfect number, and he distributed it excellently among the above-mentioned items; two calves because the moon as she runs for ever her race forwards and backwards has two motions, one as she waxes till she becomes full, one as she wanes to her conjunction with the sun; one ram because there is one law or principle by which she waxes and wanes at equal intervals, both when her light grows and when it fails; seven lambs because the complete changes of form to which she is subject are measured in sevens.  In the first seven from the conjunction we have the half moon, in the second the full moon, and when she is reversing her course she passes first into the half moon and then dies away into the conjunction.", + "[179] With the victims he ordered that fine meal, soaked in oil, should be brought, and wine for libations in stated quantities, because these also are brought to their fullness by the revolutions of the moon at the various seasons of the year, and especially by its effect upon the ripening of the fruits, and corn, oil and wine are things possessing qualities most profitable to life and most necessary for human use and therefore are naturally consecrated with all the sacrifices.", + "[180] At the beginning of the sacred month double sacrifices are offered in accordance with its double aspect, first as new moon simply, secondly as the opening of the sacred month. Regarding it as new moon, the sacrifices ordered are the same as those of other new moons. Taking it as a sacred-month-day the oblations are doubled except in the case of the calves: only one of these is offered, the awarder having judged that at the beginning of the year  the monad whose nature is indivisible is preferable to the divisible dyad.", + "[181] At the first season, which name he gives to the springtime and its equinox, he ordained that what is called the feast of unleavened bread should be kept for seven days, all of which he declared should be honoured equally in the ritual assigned to them. For he ordered ten sacrifices to be offered each day as at the new moons, whole-burnt-offerings amounting to seventy in all apart from the sin-offerings.", + "[182] He considered, that is, that the seven days of the feast bore the same relation to the equinox which falls in the seventh month  as the new moon does to the month. Thus he assigned the same sanctity both to the beginning of each month considered singly and to the seven days of the feast, which being of the same number as the new moons represented them collectively.", + "[183] In the middle of the spring comes the corn harvest. At this season thank-offerings are brought for the lowlands because they have borne fruit in full and the summer crops are being gathered in. This feast, which is universally observed, is called the feast of first-products, a name which expresses the facts, because the first specimens of the produce, the sample oblations, are then consecrated.", + "[184] The sacrifices ordered on this occasion are two calves, one ram and seven lambs, these ten as victims to be entirely consumed by fire, and also two lambs to be eaten by the priests. These last he calls preservation-offerings because mankind has had its food preserved from many vicissitudes of every kind. For that food is commonly subject to destructive forces, sometimes rain-storms, sometimes droughts, or numberless other violent changes in nature, sometimes again from human activities through the invasions of enemies who attempt to lay waste the land of their neighbours.", + "[185] Naturally, therefore, the thank-offerings for preservation are brought to Him Who has scattered all the forces which threatened mischief. They are also brought in the form of loaves which the worshippers carry to the altar and after holding them with outstretched arms up to heaven distribute to the priests together with the flesh of the preservation-offering to regale them in a way well worthy of their sacred office.", + "[186] When the third special season has come in the seventh month at the autumnal equinox there is held at its outset the sacred-month-day called trumpet day, of which I have spoken above.  On the tenth day is the fast,  which is carefully observed not only by the zealous for piety and holiness but also by those who never act religiously in the rest of their life. For all stand in awe, overcome by the sanctity of the day, and for the moment the worse vie with the better in self-denial and virtue.", + "[187] The high dignity of this day has two aspects, one as a festival, the other as a time of purification and escape from sins, for which indemnity is granted by the bounties of the gracious God Who has given to repentance the same honour as to innocence from sin. Treating it as a festival day, he made the sacrifices of the same number as those of the sacred-month-days, namely a calf and a ram and seven lambs, thus blending the one with the seven and putting the completion in a line with the beginning. For to seven belongs the completion of actions, to one their beginning.", + "[188] Treating it as a purification, he added three more and bade them bring two kids and a ram, ordering that the last-named should be consumed entirely by fire and that a lot should be cast for the kids. The one on whom the lot fell was to be sacrificed to God, the other was to be sent out into a trackless and desolate wilderness bearing on its back the curses which had lain upon the transgressors who have now been purified by conversion to the better life and through their new obedience have washed away their old disobedience to the law.", + "[189] On the fifteenth day of this month at the full moon is held the feast of tabernacles, as it is called, and on this the supply of sacrificial offerings is on a larger scale, for during seven days there are sacrificed seventy calves, fourteen rams and ninety-eight lambs. All these animals are consumed entirely by fire. It is also commanded that the eighth day is to be observed as holy. This last must be treated in detail when the subject of the feasts as a whole comes up for discussion.  The number of offerings brought are the same as on the sacred-month-days.", + "[190] The general sacrifices in the form of burnt-offerings performed on behalf of the nation or, to speak more correctly, on behalf of the human race, have now been described to the best of my ability. But these burnt-offerings are accompanied on each day of a feast by the sacrifice of a kid called the sin-offering offered for the remission of sins, its flesh being put aside to be eaten by the priests. ", + "[191] What is the reason for this addition? Is it that a feast is a season of joy, and the true joy in which there is no illusion is wisdom firmly established in the soul, and the wisdom that is stable cannot be acquired without applying medicine to the sin and surgery to the passions? For it would be a strange inconsistency if, while each of the victims consumed in the burnt-offering is only dedicated when found to be free from mischief and blemish, the mind of the worshipper should not be purified in every way and washed clean and fair by the ablutions and lustrations, which the right reason of nature pours into the souls of those who love God through ears that are sound in health and free from corruption.", + "[192] But besides this something else may be justly said. These festal occasions of relaxation and cessation from work have often ere now opened up countless avenues to transgressions. For strong drink and gross eating accompanied by wine-bibbing, while they awaken the insatiable lusts of the belly, inflame also the lusts seated below it, and as they stream along and overflow on every side they create a torrent of evils innumerable, because they have the immunity of the feast for their headquarters and refuge from retribution.", + "[193] All this the lawgiver observed and therefore did not permit his people to conduct their festivities like other nations, but first he bade them in the very hour of their joy make themselves pure by curbing the appetites for pleasure. Then he summoned them to the sanctuary to take their part in hymns and prayers and sacrifices, that the place and the spectacles there presented and the words there spoken, working through the lordliest of the senses, sight and hearing, may make them enamoured of continence and piety. Last of all by the sin-offering he warned them against continuing in sin, for he who asks for absolution of the sins he has committed is not so lost a wretch as to embark on other new offences at the very time when he asks for remission of the old." + ], + [ + "[194] After having discoursed to this extent on these subjects he begins to classify the kinds of sacrifices. He divides them into three principal classes which he calls respectively the whole-burnt-offering, the preservation-offering and the sin-offering. To each of these he adds the adornment of suitable ritual, in which he succeeds admirably in combining decorum with reverence.", + "[195] His classification is quite excellent and perfectly fits the facts to which it shews a logical sequence. For if anyone cares to examine closely the motives which led men of the earliest times to resort to sacrifices as a medium of prayer and thanksgiving, he will find that two hold the highest place. One is the rendering of honour to God for the sake of Him only and with no other motive, a thing both necessary and excellent. The other is the signal benefit which the worshipper receives, and this is twofold, on one side directed to obtaining a share in blessings, on the other to release from evils.", + "[196] To the God-ward motive which has Him alone in view he assigned the whole-burnt-offering, for, whole and complete in itself as it is, it fits in well with the same qualities in the motive which carries with it no element of mortal self-interest; but where human interests were concerned, since the idea admitted of division, the lawgiver also made a division, and appointed what he called a preservation-offering to correspond to the aspiration for participation in blessings, while he assigned the sin-offering for avoidance of evils.", + "[197] Thus very properly there are three offerings for three objects, the whole-burnt-offering having no other in view but God Himself alone Whom it is good to honour, the other two having ourselves in view, the preservation-offering for the safe preserving and bettering of human affairs, the sin-offering for the healing of the trespasses which the soul has committed." + ], + [ + "[198] We must now describe the ordinances dealing with each of these sacrifices, beginning with the best, which is the whole-burnt-offering. First of all, he says the victim must be a male specimen of the animals selected as best for the purpose, namely, a calf or lamb or kid. Secondly, the giver must wash his hands and lay them on the head of the victim,", + "[199] and after this one priest must take and slay it while another priest holds a vial below and after catching some of the blood goes all round the altar and sprinkles it thereon. The victim after being flayed must be divided into parts complete in themselves, while the belly and feet are washed, and then the whole must be given over to the sacred fire of the altar. Thus the one in it has become many and the many one. ", + "[200] These are the contents of the ordinance taken literally. But another meaning also is indicated of the mystical character which symbols convey; words in their plain sense are symbols of things latent and obscure.", + "In the first place the victim of the whole-burnt-offering is a male because the male is more complete, more dominant than the female, closer akin to causal activity, for the female is incomplete and in subjection and belongs to the category of the passive rather than the active.", + "[201] So too with the two ingredients which constitute our life-principle, the rational and the irrational; the rational which belongs to mind and reason is of the masculine gender, the irrational, the province of sense, is of the feminine. Mind belongs to a genus wholly superior to sense as man is to woman; unblemished and purged, as perfect virtue purges, it is itself the most religious of sacrifices and its whole being is highly pleasing to God.", + "[202] In the laying of hands on the head of the animal we find the clearest possible type of blameless actions and of a life saddled with nothing that leads to censure but in harmony with the laws and statutes of nature.", + "[203] For the law desires, first, that the mind of the worshipper should be sanctified by exercise in good and profitable thoughts and judgements; secondly, that his life should be a consistent course of the best actions, so that as he lays his hands on the victim, he can boldly and with a pure conscience speak in this wise:", + "[204] “These hands have taken no gift to do injustice, nor shared in the proceeds of plunder or overreaching, nor been soiled with innocent blood. None have they maimed or wounded, no deed of outrage or violence have they wrought. They have done no service of any other kind at all which might incur arraignment or censure, but have made themselves humble ministers of things excellent and profitable, such as are held in honour in the sight of wisdom and law and wise and law-abiding men.”" + ], + [ + "[205] The blood is poured in a circle round the altar because the circle is the most perfect of figures, and in order that no part should be left destitute of the vital oblation. For the blood may truly be called a libation of the life-principle. So, then, he teaches in this symbol that the mind, whole and complete, should, as it moves with measured tread passing circle-wise through every phase of word and intention and deed, shew its willingness to do God’s service. ", + "[206] The direction to wash the belly and the feet is highly symbolical. Under the figure of the belly he signifies the lust which it is well to clean away, saturated as it is with stains and pollutions, with wine-bibbing and sottishness, a mighty force for ill, trained and drilled to work havoc in the life of men.", + "[207] By the washing of the feet is meant that his steps should be no longer on earth but tread the upper air. For the soul of the lover of God does in truth leap from earth to heaven and wing its way on high, eager to take its place in the ranks and share the ordered march of sun and moon and the all-holy, all-harmonious host of the other stars, marshalled and led by the God Whose kingship none can dispute or usurp, the kingship by which everything is justly governed.", + "[208] The division of the animal into its limbs indicates either that all things are one or that they come from and return to one, an alternation which is called by some Fullness and Want,  by others a General Conflagration and Reconstruction,  the Conflagration being the state when the supremacy of heat has prevailed over the rest, the Reconstruction when the four elements, by concession to each other, obtain equilibrium.", + "[209] My own reflections lead me to think the following a more correct explanation. The soul which honours the Existent having the Existent Himself only in view, ought to honour Him not irrationally nor ignorantly, but with knowledge and reason. And when we reason about Him we recognize in Him partition and division into each of the Divine powers and excellences. For God is good, He is the maker and begetter of the universe and His providence is over what He has begotten; He is a saviour and a benefactor, and has the plenitude of all blessedness and all happiness. Each of these attributes calls for veneration and praise, both separately in itself and when ranked with its congeners.", + "[210] So, too, it is with the rest.  When, my mind, thou wishest to give thanks to God for the creation of the universe, give it both for the sum of things and for its principal parts, thinking of them as the limbs of a living creature of the utmost perfection. Such parts are heaven and sun and moon and the planets and fixed stars; then again earth and the living creatures or plants thereon, then the sea and rivers, whether spring-fed or winter courses, and all they contain: then the air and its phases, for winter and summer, spring and autumn, those seasons which recur annually and are so highly beneficial to our life, are different conditions in the air which changes for the preservation of sublunar things.", + "[211] And if thou givest thanks for man, do not do so only for the whole genus but for its species and most essential parts, for men and women, for Greeks and barbarians, for dwellers on the mainland and those whose lot is cast in the islands. And if it is for a single person, divide the thanksgiving as reason directs, not into every tiny part of him down to the very last, but into those of primary importance, first of all into body and soul of which he is composed, then into speech and mind and sense. For thanks for each of these will by itself be not unworthy to obtain audience with God." + ], + [ + "[212] Enough has now been said on the whole burnt-offering. We must now consider in its turn the preservation-offering.  In this case it is a matter of indifference whether the victim is male or female. When it has been slain these three, the fat, the lobe  of the liver and the two kidneys, are set apart for the altar, while the rest serves as a feast to be enjoyed by the person who has offered the sacrifice.", + "[213] But why these parts of the inwards are consecrated must be carefully considered, not neglecting the following point. In the course of my reflections I have often pondered deeply on this question also; what could be the reason why the law, when setting apart the lobe of the liver and the kidneys and the fat as a tribute reserved from the animals sacrificed, did not include either the heart or the brains, since the dominant principle resides in one or other of them. ", + "[214] And I expect the same question will present itself to not a few of those who read the holy scriptures with their understanding rather than with their eyes. If such persons after examination find a more convincing reason, they will benefit both themselves and me; if not I beg them to consider whether that which has commended itself to my mind will stand the test. It is as follows. The dominant principle is the only part of us which admits and retains folly and injustice and cowardice and the other vices, and the home of this principle is one or other of the two just mentioned,", + "[215] namely, the brain and the heart. The holy word, therefore, thought good that the altar of God, by which is given absolution and complete remission of all sins and transgressions, should not be approached by the container in which mind had its lair when it came forth to tread the pathless wilds of injustice and impiety, turning away from the road which leads to virtue and noble conduct. For it would be foolish to have the sacrifices working remembrance instead of oblivion of sin. This seems to me the reason why neither of the parts which hold the pre-eminence, the brain or the heart, is brought to the altar.", + "[216] As for the parts which are actually prescribed, appropriate reasons can be given for the choice. The fat is the richest part and acts as a protection to the inwards, serving as a covering and a source of richness to them and benefiting them by the softness of its contact. The kidneys are chosen because of their relation to the testicles and generative organs; situated beside them they give them neighbourly assistance, and co-operate in promoting the easy passage of nature’s seed unimpeded by any of the adjacent parts. For the kidneys themselves are blood-coloured receptacles in which the moist off-scouring of the excrement is secreted, and contiguous to them are the testicles which create the stream of the semen. The lobe is a sample tribute from the most important of the inwards, the liver, by which the food is converted into blood and then being sluiced into the heart, is conveyed through the veins for the conservation of the whole body.", + "[217] For the orifice of the stomach being adjacent to the gullet receives the food which has been first bitten off by the teeth and afterwards masticated, and by its action prepares it for the stomach itself. This receives it from the orifice and performs the second office to which it has been appointed by nature, by turning it into juice. And from the stomach there are two pipe-shaped channels extending to the liver and draining the food into the receptacles which lie at intervals therein.", + "[218] Now the liver has two properties: it acts both as a sifter and a creator of blood. As a sifter it secretes all the hard and callous stuff into the adjacent bile-vessel, while in its other capacity by means of the heat which it contains it turns the pure liquid which has been strained off into blood full of life-giving powers, then presses this blood into the heart, whence, as we have said, it is sluiced into the veins, and coursing through the whole body becomes its sustenance.", + "[219] There is another point to be added to these statements. The liver has been made so as to lie high  and be exceedingly smooth, and in virtue of its smoothness it plays the part of a mirror of the utmost brightness. In consequence when the mind withdrawing from its daytime cares, with the body paralyzed in sleep and the obstruction of every sense removed, begins to turn itself about and concentrate upon the pure observation of its concepts, it looks into the liver as into a mirror where it gains a lucid view of all that mind can perceive and, while its gaze travels round the images to see whether they contain any ugly defect, it eschews all such and selects their opposites, and so, well satisfied  with all the visions presented to it, prophesies future events through the medium of dreams." + ], + [ + "[220] Two days only are allowed for the use of the preservation-offering as food, and nothing is to be left over till the third day. This for several reasons. One is, that all the meats of the sacred table must be eaten without undue delay, care being taken that they should not deteriorate through lapse of time. It is the nature of stale flesh to decay rapidly, even though seasoned with spices as preservatives.", + "[221] Another reason is, that the sacrificial meals should not be hoarded, but be free and open to all who have need, for they are now the property not of him by whom but of Him to Whom the victim has been sacrificed, He the benefactor, the bountiful, Who has made the convivial company of those who carry out the sacrifices partners of the altar whose board they share. And He bids them not think of themselves as the entertainers, for they are the stewards of the good cheer, not the hosts. The Host is He to Whom the material provided for the feast has come to belong, and this must not be stowed away out of sight, and niggardliness, the vice of the slave, preferred to kindliness, the virtue of gentle birth.", + "[222] The final reason is, that the preservation-offering is in fact made in behalf of two, namely soul and body, to each of which he assigned one day for feasting on the flesh. For it was meet that an equal space of time should be appointed for those elements of our nature which are capable of being preserved, so that on the first day as we eat we obtain a reminder of the soul’s preservation, on the morrow of the body’s good health.", + "[223] And since there is no third thing which, properly speaking, could be the subject of preservation, he strictly forbade the use of the oblation as food on the third day, and commanded that if anything was left over through ignorance or inadvertence, it should immediately be consumed by fire. Even him who had tasted it and nothing more he declares to be guilty. “Poor fool,” he says to him, “thou thinkest to have sacrificed, though thou hast not done so. Sacrilegious, unholy, profane, impure, is the meat which thou hast dressed. I accept it not, base glutton, who even in thy dreams hast caught no glimpse of what sacrifice means.”" + ], + [ + "[224] Under the head of the preservation-offering is embraced what is called the praise-offering.  The principle of this is as follows. He who has never at all met with any untoward happening, either of soul or body or things external, who lives a life of peace undisturbed by war, placed in an environment of every comfort and good fortune, free from disaster and cause of stumbling, sailing in straight course over the long sea of life amid the sunshine and calm of happy circumstances, with the breeze of prosperity ever behind the helm, has as his bounden duty to requite God his pilot, Who gives him safety untouched by disease, benefits carrying no penalty and in general good unmixed with evil—requite Him, I say, with hymns and benedictions and prayers and sacrifices and the other expressions of gratitude as religion demands. All these collected and summed up have obtained the single name of praise.", + "[225] For the consumption of this sacrifice one day only is allowed, not two as in the former case of the preservation-offering, that those into whose hands benefits have fallen so readily should make repayment with readiness and without delay." + ], + [ + "[226] So much for these. We must next examine the third kind of sacrifice which bears the name of sin-offering.  Here we have several divisions, both according to the persons concerned and the kinds of victims. As to persons, the high priest is distinguished from the whole nation and the rulers  as a class from the men of the common people. As to victims, they may be a male calf, a he-goat, a she-goat or ewe-lamb.", + "[227] Another distinction made is one which is most essential between voluntary and involuntary sins. For those who have acknowledged their sin are changing their way for the better, and while they reproach themselves for their errors are seeking a blameless life as their new goal.", + "[228] The sins, then, of the high priest and those of the whole nation are purged with an animal of the same value; in both cases it is directed that a male calf should be brought. For the sins of the ruler one of less value is ordered, though this too is a male, namely a he-goat; for the sins of the commoner, one still more inferior in kind, a female offering instead of a male, that is, a she-goat.", + "[229] For it was proper that in matters of sacrifice the ruler should fare better than the commoner and the nation than the ruler, since the whole should always be superior to the part; also that the high priest should be adjudged the same precedence as the nation in their purification and supplication for forgiveness of wrongdoings from the merciful power of God. But the equality of honour which the high priest enjoys is evidently not so much on his own account as because he is the servant of the nation also, giving thanks in common for all through the holiest of prayers and the purest of sacrifices.", + "[230] Deeply and wonderfully impressive is the form of command in this matter. “If the high priest,” it says, “sins involuntarily,” and then adds, “so that the people sin,” words which almost amount to a plain statement from which we may learn that the true high priest who is not falsely so-called is immune from sin, and if ever he slips, it will be something imposed on him not because of what he does himself, but because of some lapse common to the nation. And that lapse is not incurable but admits easily of healing treatment.", + "[231] So when the calf has been slaughtered he bids the priest to sprinkle some of the blood with his finger seven times over against the veil at the inner shrine, beyond the first veil, at the place where the most sacred chattels have been set, and then anoint and smear the four horns of the altar of incense, corresponding to its four sides, and pour the rest of the blood at the foot of the altar in the open air.", + "[232] To this altar he is commanded to bring three things, the fat and the lobe of the liver and the two kidneys, as in the ordinance of the preservation-offering. But the skin and the flesh and all the rest of the body of the calf from head to foot, with the inwards, are to be carried outside and burnt in a clear and open space  whither the holy ashes from the altar also are conveyed. The same rules are laid down by law in the case where the sin lies with the whole nation.", + "[233] But if a trespass is committed by a ruler, he purges himself with a he-goat, as I have said; if by one of the common people, with a she-goat or a ewe-lamb. For he assigned the male animal to the ruler, the female to the commoner, while the other regulations which he made are similar for both persons, namely, that the horns of the open-air altar should be anointed with the blood, the fat and the lobe of the liver and the two kidneys offered at the altar and the rest given to the priests to eat." + ], + [ + "[234] But since sins are sometimes committed against men, sometimes against things sacred and holy, besides the regulations already stated for dealing with involuntary offences against men, he lays down that in the case of the holy things the purificatory propitiation should be made with a ram, the offenders having first made full compensation for the subject of the trespass with the addition of a fifth part of its proper value.", + "[235] These and similar regulations for involuntary offences are followed by his ordinances for such as are voluntary.  “If,” he says, “a man lies about a partnership or a deposit or a robbery or as to finding the lost property of someone else, and, being suspected and put upon his oath, swears to the falsehood—if then after having apparently escaped conviction by his accusers he becomes, convicted inwardly by his conscience, his own accuser, reproaches himself for his disavowals and perjuries, makes a plain confession of the wrong he has committed and asks for pardon—", + "[236]then the lawgiver orders that forgiveness be extended to such a person on condition that he verifies his repentance not by a mere promise but by his actions, by restoring the deposit or the property which he has seized or found or in any way usurped from his neighbour, and further has paid an additional fifth as a solatium for the offence.", + "[237] And when he has thus propitiated the injured person he must follow it up, says the lawgiver, by proceeding to the temple to ask for remission of his sins, taking with him as his irreproachable advocate the soul-felt conviction which has saved him from a fatal disaster, allayed a deadly disease, and brought him round to complete health.", + "[238] For him, too, the sacrifice prescribed is a ram, as also for the offender in sacred matters. For the lawgiver rated the involuntary sin in the sacred sphere as equal to voluntary sin in the human, though indeed this last also is perhaps a desecration, since it is supplemented by an oath sworn under dishonest conditions, though rectified by the man’s conversion to the better course.", + "[239] It must be noticed, however, that while the parts of the sin-offering laid upon the altar are the same as in the case of the preservation-offering, namely the lobe of the liver, the fat and the kidneys—a natural arrangement because the penitent also is preserved or saved by escape from the soul-sickness which is more grievous than any which affects the body—", + "[240]the conditions under which the other parts of the animal are appointed to serve for food are different. The difference is threefold, in the place, in the time and in the recipients.  The place is the temple, the time one day instead of two, and the participants are priests, not those who offer the sacrifices: also they are male priests. ", + "[241] The prohibition against carrying the flesh outside the temple is due to his wish that any sin which the penitent has previously committed should not be made notorious through the ill-judged judgements and unbridled tongues of malicious and acrimonious persons, and blazed abroad as a subject for contumelious and censorious talk, but be confined within the sacred precincts which have also been the scene of the purification." + ], + [ + "[242] The command that the sacrifice should serve as a feast for the priests is due to several reasons. First, to do honour to the givers of the sacrifice, for the dignity of the guests reflects glory on their entertainers; secondly, to secure them firmly in the belief that the graciousness of God extends to those who feel remorse for their sin. For He would never have called His servitors and ministers to share the hospitality of such a table if full pardon had not been given. Thirdly, because none of the priests is permitted to perform the rites if he is not wholly sound, for the slightest blemish causes him to be thrust from office. ", + "[243] In fact he encourages those who no longer tread the path of wrongdoing with the thought that their resolution to purify themselves has given them a place in the sacerdotal caste and advanced them to equal honour with the priest. For a similar reason the flesh of the sin-offering is consumed in a single day, showing that in sin we should procrastinate and be slow and dilatory in approaching it, but when the achievement of righteousness is our goal, act with speed and promptitude.", + "[244]The victims immolated in behalf of the high priest or the nation as atonement for trespassing are not dressed to serve as food but are consumed by fire on the sacred ashes, as I have said. For there is no one superior to the high priest or the nation to act as intercessor for the sinners.", + "[245] It is natural therefore that the flesh should be consumed by fire in imitation of the whole-burnt-offerings to do honour to the persons concerned, not because God’s holy judgements are given by considerations of position but because the sins of the greatly virtuous and the truly sacred are such as to be regarded as acts of righteousness if done by others.", + "[246] For as the fields where the soil is deep and rich, even if they are sometimes unproductive, bear more fruit than those where it is naturally thin and poor, so too we find in virtuous and God-loving persons that their unproductiveness of positive goodness is better than the fortuitous righteous actions  of the bad whose nature does not allow them ever to act intentionally in an honest way." + ], + [ + "[247] After laying down these ordinances about each particular kind of sacrifice, whole-burnt-offering, preservation-offering and sin-offering, he institutes rules for another which partakes of the three, to shew the friendship and kinship which exists between them. This connecting link between them is called the Great Vow. ", + "[248] I must explain why it has acquired this name. When people have paid first-fruits of every part of their property, in wheat, barley, oil, wine and their finest orchard-fruits and also in the first-born males of their livestock, consecrated in the case of the clean species and valued at an adequate compensation in the case of the unclean, as they have no more material resources with which to give a pledge of their piety, they dedicate and consecrate themselves, thus shewing an amazing sanctification and a surpassing devotion to God. And therefore it is fitly called the Great Vow, for his own self is the greatest possession which anyone has, and this self he forgoes and puts himself outside it.", + "[249] When he has made the vow, the lawgiver gives him the following instructions. First, he must not take any strong drink nor anything “which he makes from the grape” nor drink any other intoxicant to the overthrow of his reason, but hold himself to be serving as priest during that time. For indeed such priests as are performing the rites have to quench their thirst with water and are forbidden intoxicants.", + "[250] Secondly, he must not shave the hairs of his head, thus giving a clear symbol to the eye that he does not debase the sterling coinage of his vow. Thirdly, he must keep his body pure and undefiled to the extent of abstaining from contact with parents or brothers after death, thus letting his kindly affection and fellow-feeling with the closest and dearest yield to piety that victory which it is both honourable and profitable that it should always win." + ], + [ + "[251] When the final day as appointed has come, the law bids him bring, to release him from his vow, three animals, a he-lamb, a ewe-lamb and a ram, the first for a whole-burnt-offering, the ewe-lamb as a sin-offering, and the ram as a preservation-offering.", + "[252] For all these find their likeness in the maker of the vow: the whole-burnt-offering, because he surrenders not only the other first-fruits and gifts but also his own self; the sin-offering, because he is a man, since even the perfect man, in so far as he is a created being, never escapes from sinning; the preservation-offering, because he has acknowledged and adopted the real preserver, God, as the author of his preservation instead of the physicians and their faculties of healing. For the physicians are mortals ready to perish, unable to secure health even for themselves, and their faculties are not beneficial to all persons nor always to the same persons, but sometimes do great harm: there is Another who is invested with lordship over such faculties and those who exercise them.", + "[253] I note, and it is a very striking point, that in the three animals brought for the different sacrifices there is no difference of species. They are all of the same species, a ram, a he-lamb and a ewe-lamb. For the law wishes to show in this way what I mentioned a little before, that the three kinds of sacrifice are sisters of one family, because the penitent is preserved and the person preserved from the maladies of his soul repents, and both of them are pressing forward to that perfect and wholly sound frame of mind of which the whole-burnt-offering is a symbol.", + "[254] Another point—the votary has vowed to bring himself, and while it would be sacrilege that the altar should be defiled by human blood, it was quite necessary that some part of him should be sacrificially offered. The part, therefore, which his zeal prompted him to take was one which can be removed without causing either pain or mutilation. He cut off the hairs of his head, which are to the body like the superfluous branches in the vegetation of a tree,  and gave them to the fire in which the flesh of the preservation-offering is cooked, a fitting proceeding to secure that at least some part of the votary’s self which cannot be lawfully brought to the altar should be merged in and share the nature of sacrifice  by serving as fuel to a holy flame." + ], + [ + "[255] These rules apply to the laity in common, but the priests also had to make offerings of first-fruits to the altar, and not suppose that the services and ministrations to which they were appointed entitled them to immunity. The first-fruits suitable for the priest are not taken from any animal with blood in its veins, but from the purest form of human food.", + "[256] Fine flour constitutes their perpetual sacrifice, a tenth part of the sacred measure for every day, half offered in the morning and half in the evening. It is fried in oil and none of it is left over to be eaten. For it is a divine command that every sacrifice offered by a priest should be wholly consumed by fire and none of it set apart for food.", + "We have described to the best of our ability the regulations for sacrifices and will next proceed to speak of those who offer them." + ], + [ + "[257] The law would have such a person pure in body and soul, the soul purged of its passions and distempers and infirmities and every viciousness of word and deed, the body of the defilements which commonly beset it.", + "[258] For each it devised the purification which befitted it. For the soul it used the animals which the worshipper is providing  for sacrifice, for the body sprinklings and ablutions of which we will speak a little later. For precedence in speech as well as elsewhere must be given to the higher and more dominant element in ourselves,", + "[259] the soul. How then is the soul purified? “Note, friend,” says the lawgiver, “how perfect and utterly free from blemish is the victim which you bring selected as the best of many by the priests with all impartiality of mind and clearness of vision, the result of the continued practice which has trained them to faultless discrimination. For if you observe this with your reason rather than with your eyes you will proceed to wash away the sins and defilements with which you have besmeared your whole life, some involuntary and accidental,", + "[260] some due to your own free will. For you will find that all this careful scrutiny of the animal is a symbol representing in a figure the reformation of your own conduct, for the law does not prescribe for unreasoning creatures, but for those who have mind and reason. It is anxious not that the victims should be without flaw but that those who offer them should not suffer from any corroding passion.", + "[261] As for the body, it purifies it with ablutions and sprinklings and does not allow the person to be sprinkled and washed once for all and then pass straightway within the sacred precincts, but bids him stay outside for seven days and be twice sprinkled on the third and seventh day, and after that, when he has bathed himself, it gives him full security to come within and offer his sacrifice." + ], + [ + "[262] The following regulation also shews a farsighted wisdom which should be noted. In almost all other cases men used unmixed water for the sprinkling. By most people it is taken from the sea, by others from the rivers, and by others it is drawn in ewers from the wells.  But Moses first provided ashes, the remnants of the sacred fire, obtained in a manner which will be explained shortly. Some of these, he says, are to be taken and thrown into a vessel and afterwards have water poured upon them. Then the priests are to dip branches of hyssop in the mixture and sprinkle with it those who are being purged.", + "[263] The reason for this may be aptly stated as follows. Moses would have those who come to serve Him that IS first know themselves and of what substance these selves are made. For how should he who has no knowledge of himself be able to apprehend the power of God which is above all and transcends all?", + "[264] Now the substance of which our body consists is earth and water, and of this he reminds us in the rite of purging. For he holds that the most profitable form of purification is just this, that a man should know himself and the nature of the elements of which he is composed, ashes and water, so little worthy of esteem.", + "[265] For if he recognizes this, he will straightway turn away from the insidious enemy, self-conceit, and abasing his pride become well-pleasing to God and claim the aid of His gracious power Who hates arrogance. For that is a good text  which tells us that he who sets his hand to words and deeds of pride “provokes” not only men, but also “God,” the author of equality and all that is most excellent.", + "[266] So then, whilst they are being thus sprinkled, deeply moved and roused as they are, they can almost hear the voice of the elements themselves, earth and water, say plainly to them, “We are the substance of which your body consists: we it is whom nature blended and with divine craftsmanship made into the shape of human form. Out of us you were framed when you came into being and into us you will be resolved again when you have to die. For nothing is so made as to disappear into non-existence. Whence it came in the beginning, thither will it return in the end.”" + ], + [ + "[267] I must now also fulfil my promise to describe the special qualities of these ashes. They are not merely the ashes of wood consumed by fire but also of a living creature well-suited to a rite of purification such as this.", + "[268] He orders a red heifer which has never been yoked and without blemish to be taken outside the city and there slaughtered. Then the high priest is to take of the blood and sprinkle it seven times over everything in front of the sanctuary, then burn it wholly to ashes with the skin and flesh and blood and the belly filled with its ordure. When the flame is dying down, he is to cast right into the middle these three things, cedar wood and hyssop and scarlet wool. Then if it is quite extinguished, a clean man is to collect the ashes and deposit them outside the city in a clean place. ", + "[269] What these things symbolically indicate has been described in full elsewhere where we have expounded the allegory.  So we see that they who mean to resort to the temple to take part in sacrifice must needs have their bodies made clean and bright,  and before their bodies their souls. For the soul is queen and mistress, superior to the body in every way because a diviner nature has been allotted to it. The mind is cleansed by wisdom and the truths of wisdom’s teaching which guide its steps to the contemplation of the universe and all that is therein, and by the sacred company of the other virtues and by the practice of them shewn in noble and highly praiseworthy actions.", + "[270] He, then, who is adorned with these may come with boldness to the sanctuary as his true home, the best of all mansions, there to present himself as victim. But anyone whose heart is the seat of lurking covetousness and wrongful cravings should remain still and hide his face in confusion and curb the shameless madness which would rashly venture where caution is profitable. For the holy place of the truly Existent is closed ground to the unholy.", + "[271] To such a one I would say, “Good sir, God does not rejoice in sacrifices even if one offer hecatombs, for all things are His possessions, yet though He possesses  He needs none of them, but He rejoices in the will to love Him and in men that practise holiness, and from these He accepts plain meal or barley,  and things of least price, holding them most precious rather than those of highest cost.”", + "[272] And indeed though the worshippers bring nothing else, in bringing themselves they offer the best of sacrifices, the full and truly perfect oblation of noble living,  as they honour with hymns and thanksgivings their Benefactor and Saviour, God, sometimes with the organs of speech, sometimes without tongue or lips, when within the soul alone their minds recite the tale or utter the cry of praise. These one ear only can apprehend, the ear of God, for human hearing cannot reach to the perception of such." + ], + [ + "[273] That what I have said above is true and is the word not of myself but of nature is attested not only by its self-evident certitude which provides clear grounds of belief to those who do not out of contentiousness cultivate disbelief, but also by the law which commanded two altars to be constructed differing in materials and situations and in the use to which they were applied. ", + "[274] For one of these was built of stones picked up and left unhewn, and it was set in the open air beside the avenues to the sanctuary and was to be used for blood-offerings. The other was formed of the purest gold; it was set in the inner shrine within the first veil, not to be seen by any except such priests as were in a state of purity,  and it was to be used for frankincense-offerings.", + "[275] This clearly shews that even the least morsel of incense offered by a man of religion is more precious in the sight of God than thousands of cattle sacrificed by men of little worth. For as gold is better than casual stones and all in the inner shrine more sacred than what stands outside, so and in the same measure is the thank-offering of incense superior to that of the blood of beasts.", + "[276] And therefore the altar of incense receives special honour, not only in the costliness of its material, its construction and its situation, but by taking every day the earlier place in subserving the thanksgiving which men render to God. For it is not permitted to bring the victim of the whole-burnt-offering outside until the incense has been offered inside at the first glimpse of day. ", + "[277] The symbolical meaning is just this and nothing else: that what is precious in the sight of God is not the number of victims immolated but the true purity of a rational spirit in him who makes the sacrifice. Can you think that if the judge whose heart is set on giving righteous judgement will not take gifts from any of the litigants, or if he does take them will be open to the charge of bribery; if again the good man will not receive them from the bad, though both are men, and the one perhaps in need and the other rich—can you think, I say, that God can be corrupted, God Who is absolutely sufficient to Himself and needs nothing of anything created, and being as He is the primal good, the consummation of perfection, the perennial fountain of wisdom and justice and every virtue, turns His face from the gifts of the unjust?", + "[278] And is not he who proffers them the most shameless of men when he gives to God a share of the profits of his thefts or robbery or denial of a just debt or refusal to pay it, and treats Him as a partner in his wickedness and greed? To such a one I would say “Most miserable of wretches, there are only two alternatives: You expect that your conduct will either be unobserved by God or patent to Him.", + "[279] If the former, you little know the power by which He sees all and hears all: if the latter, your audacity is beyond measure. When you should hide your face in shame for the sins you have committed, you make an open show of the outward signs of your iniquity and, priding yourself on them, assign a share to God. You bring Him the first-fruits of unholiness and have not reflected that the law does not admit of lawlessness nor sunlight of darkness. But God is the archetype on which laws are modelled: He is the sun of the sun, in the realm of mind what that is in the realm of sense, and from invisible fountains He supplies the visible beams to the sun which our eyes behold.”", + "[280] There is a very excellent ordinance inscribed in the sacred tables of the law, that the hire of a harlot should not be brought into the temple;  the hire, that is, of one who has sold her personal charms and chosen a scandalous life for the sake of the wages of shame.", + "[281] But if the gifts of one who has played the harlot are unholy, surely more unholy still are the gifts of the soul which has committed whoredom, which has thrown itself away into ignominy and the lowest depths of outrageous conduct, into wine-bibbing and gluttony, into the love of money, of reputation, of pleasure, and numberless other forms of passion and soul-sickness and vice. What length of time can purge away the stains of these? None, to my knowledge.", + "[282] The harlots’ traffic indeed is often brought to a close by old age, since when the freshness of their charm is passed, all cease to seek them now that their bloom is faded like the bloom of flowers. But as for the soul, when by constant familiarity with incontinence it has been schooled into harlotry, what agelong stretch of years can convert it to decent living? Not even the longest, but only God, with Whom that is possible which is impossible with us.", + "[283] So he who intends to sacrifice must consider not whether the victim is unblemished but whether his own mind stands free from defect and imperfection. Further, let him examine the motives which determine him to make the offering. For either he is giving thanks for benefits already received or is asking for security in his tenure of present blessings or for acquisition of others to come, or for deliverance from evils, either present or expected, and all these demand that he should put himself into a condition of mental health and safety.", + "[284] For if he is offering thanks for what has already been granted, let him not shew ingratitude by falling from the state of virtue in which he received these boons. Or if he is securing present blessings or has bright expectations for the future, let him shew himself by good conduct worthy of such happy events. Or if he is seeking to escape from some ills, let none of his actions be deserving of chastisement and punishment." + ], + [ + "[285] The fire on the altar, he tells us, will burn continuously and not be extinguished.  That, I think, is natural and fitting, for since the gracious gifts of God granted daily and nightly to men are perennial, unfailing and unceasing, the symbol of thankfulness also, the sacred flame, should be kept alight and remain unextinguished for ever.", + "[286] Perhaps also he wishes in this way to employ the abiding presence of the same fire by which all the sacrifices are consecrated to unite them, old and new alike,  and thus shew that they carry out perfectly the duty of giving thanks, however numberless are the differences in the resources on which they are based, according as the oblations are lavishly abundant or on the other hand scanty.", + "[287] This is the literal account: the inner meaning must be observed by the laws of allegory. The true altar of God is the thankful soul of the Sage, compacted of perfect virtues unsevered  and undivided, for no part of virtue is useless.", + "[288] On this soul-altar the sacred light is ever burning and carefully kept unextinguished, and the light of the mind is wisdom, just as the darkness of the soul is folly. For knowledge is to the reason what the light of our senses is to the eye: as that gives the apprehension of material things, so does knowledge lead to the contemplation of things immaterial and conceptual, and its beam shines for ever, never dimmed nor quenched." + ], + [ + "[289] After this he says, “On every gift ye shall offer salt,”  by which he signifies, as I have said before, complete permanence. Salt acts as a preservative to bodies, ranking in this as second in honour to the life-principle. For just as the life-principle causes bodies to escape corruption, so does salt, which more than anything else keeps them together and makes them in a sense immortal.", + "[290] From the same point of view he called the altar a sacrifice-keeper,  evidently giving it that special and distinctive name from its preserving the sacrifices, though the flesh is consumed by fire. And thus we have the clearest proof that he holds the sacrifice to consist not in the victims but in the offerer’s intention and his zeal which derives its constancy and permanence from virtue. He adds,", + "[291] too, a further enactment by which he orders every sacrifice to be offered without honey or leaven.  Both these substances he considers unfit to be brought to the altar: honey perhaps because the bee which collects it is an unclean animal, bred from the putrescence and corruption of dead oxen, we are told, just as wasps are from the carcasses of horses ;", + "[292] or else he forbids it as a symbol of the utter unholiness of excessive pleasure which tastes sweet as it passes through the throat but afterwards produces bitter and persistent pains which of necessity shake and agitate the soul and make it unable to stand firmly in its place.", + "[293] Leaven is forbidden because of the rising which it produces. Here again we have a symbol of the truth, that none as he approaches the altar should be uplifted or puffed up by arrogance; Rather gazing on the greatness of God, let him gain a perception of the weakness which belongs to the creature, even though he may be superior to others in prosperity; and having been thus led to the reasonable conclusion, let him reduce the overweening exaltation of his pride by laying low that pestilent enemy, conceit.", + "[294] For if the Creator and Maker of the universe, though needing nothing of all that He has begotten, has regard to your weakness and not to the vastness of His might and sovereignty, makes you a partaker in His gracious power and fills up the deficiencies that belong to your life, how ought you to treat other men, your natural kinsfolk, seedlings from the same elements as yourself, you who brought nothing into the world,", + "[295] not even yourself? For naked you came into the world, worthy sir, and naked will you again depart, and the span of time between your birth and death is a loan to you from God. During this span what can be meet for you to do but to study fellow-feeling and goodwill and equity and humanity and what else belongs to virtue, and to cast away the inequitable, unrighteous and unforgiving viciousness which turns man, naturally the most civilized of creatures, into a wild and ferocious animal!" + ], + [ + "[296] Again he commands that the lamps on the sacred candlestick within the veil should be kept burning from evening till early morning.  He has several objects in this. One is, that the holy places should be illuminated when the daylight leaves them and thus remain ever exempt from darkness, in this resembling the stars. For they when the sun has set display their own light instead and do not forsake their place in the cosmic order.", + "[297] A second object was, that at night-time also some rites of the same kith and kin as those of the day-time should be performed for the service of God, and that no time or season should omit its thanksgiving. And to shew our thankfulness the sacrificial offering, for sacrificial it may quite properly be called, most suitable and appropriate to the night is the radiance of that most sacred light in the inner shrine.", + "[298] There is a third reason, a very cogent one: Not only in our waking hours do we experience blessings, but also in our slumbers. For God the bountiful has provided our mortal race with a great support in the form of sleep, whereby both body and soul are benefited. The body is released from the labours of the day, the soul relaxes its anxious cares and retreats into itself, away from the press and clamour of the senses, and can then, if at no other time, enjoy privacy and commune with itself. Rightly therefore did the law determine so to apportion the thank-offerings that thankfulness is expressed for our waking time by the victims brought to the altar, for sleep and the benefits which it gives by the lighting of the sacred lamps." + ], + [ + "[299] These and similar injunctions to piety are given in the law in the form of direct commands and prohibitions. Others which have now to be described are of the nature of homilies giving admonitions and exhortations. Addressing himself to the mind of man he says,  “God asks nothing from thee that is heavy or complicated or difficult, but only something quite simple and easy.", + "[300] And this is just to love Him as a benefactor, or failing this to fear Him at least as a ruler and lord, and to tread in every way that will lead thee to please Him, to serve Him not half-heartedly but with thy whole soul filled with the determination to love Him and to cling to His commandments and to honour justice.”", + "[Among all these things God Himself remains with a nature which changes not. But of all else that is in the universe, what is there that changes for the better? Sun or moon or the multitude of the other stars or the whole heaven? And on earth do the mountains grow to a loftier height or the lowlands widen forth as liquids spread when poured out? Is the sea converted into fresh water or do the rivers become equal in magnitude to the seas? No, each remains firmly stayed in the same limits in which they were set at the very first when He made them. But thou, by living a blameless life, wilt change for the better.]", + "[301] Which of these is painful or laborious? You have not to cross great waters where no ship has sailed and in the heart of winter to brave the deep, tossed up and down by the surging of the waves and the violence of opposing winds, or to foot it over rough and untrodden wilds where no road is, in perpetual dread of assault from robbers or wild beasts, or to pass the night unsheltered as a sentry on the walls, threatened with the gravest perils from the enemy ever watchful for their chance. No, away with such thoughts. In good matters let there be no talk of discomfort, nothing but happy words to describe things so profitable.", + "[302] Only must the soul give its assent and everything is there ready to your hand. Do you not know that to God belongs both the heaven perceived by sense and that known to thought alone, which may quite properly be called the “heaven of heaven,”  again the earth and its contents and all the universe, both the visible and the invisible and immaterial, the pattern of the visible?" + ], + [ + "[303] Yet out of the whole human race He chose as of special merit and judged worthy of pre-eminence over all, those who are in a true sense men,  and called them to the service of Himself, the perennial fountain of things excellent, from which He sends the shower of the other virtues gushing forth to give drink, delicious and most beneficial, and conferring immortality as much as or more than nectar. ", + "[304] Pitiable and miserable are all those who have not feasted to the full on virtue’s draught, and greatest is the lasting misery of those who have never tasted the cup of noble living when they might revel in the delights of righteousness and holiness.", + "But some  are uncircumcised in heart, says the law,  and through their hardness of temper disobedient to the rein, plunging in unruly fashion and fighting against the yoke.", + "[305] These he admonishes with the words, “Circumcise the hardness of your hearts!” make speed, that is, to prune away from the ruling mind the superfluous overgrowths  sown and raised by the immoderate appetites of the passions and planted by folly, the evil husbandman of the soul. And let not your neck be hard,", + "[306] he continues: that is, let not your mind be unbending and exceedingly unruly, nor in its much frowardness pursue that wilful ignorance which is so fraught with mischief, but casting aside as an enemy all that is naturally indocile and intractable, change over to docility, ready to obey the laws of nature.", + "[307] Cannot you see that the primal and chief powers belonging to the Existent are the beneficent and the punitive? And the beneficent is called God because by this He set out  and ordered the world; the other is called Lord, being that by which He is invested with the sovereignty of all that is. But He is the God not only of men but also of gods, and the ruler not only of commoners but of rulers, and being truly existent, He is great and strong and mighty." + ], + [ + "[308] Yet vast as are his excellences and powers, he takes pity and compassion on those most helplessly in need, and does not disdain to give judgement to strangers or orphans or widows. He holds their low estate worthy of His providential care, while of kings and despots and great potentates He takes no account.", + "[309] He provides for the incomers because forsaking the ancestral customs in which they were bred, customs packed with false inventions and vanity, they have crossed over to piety in whole-hearted love of simplicity and truth, and rendering to Him that truly exists the supplication and service which are His right, partake in due course of His protecting care in the measure that fits their case, and gain in the help that He gives the fruit of making God their refuge.", + "[310] He provides for the orphans and widows because they have lost their protectors, in the first case parents, in the second husbands, and in this desolation no refuge remains that men can give; and therefore they are not denied the hope that is greatest of all, the hope in God, Who in the graciousness of His nature does not refuse the task of caring for and watching over them in this desolate condition.", + "[311] Let God alone be thy boast and thy chief glory, he continues, and pride thyself neither on riches nor on reputation nor dominion nor comeliness nor strength of body, nor any such thing, whereby the hearts of the empty-minded are wont to be lifted up. Consider in the first place that these things have nothing in them of the nature of the true good; secondly, how quickly comes the hour of their passing, how they wither away, as it were, before their flower has come to its strength.", + "[312] Let us follow after the good that is stable, unswerving, unchangeable, and hold fast to our service as His suppliants and worshippers. ", + "So if we are victorious over our enemies, let us not affect their impious ways in which they think to show their piety by burning their sons and daughters to their gods.", + "[313] This does not mean that all the outside nations have a custom of giving their children to the fire. They have not become so savage in nature as to bring themselves to do in peace to their nearest and dearest what they would not do in wartime to their enemies in the field or to the objects of their implacable hatred. Rather the words refer to that consuming fire in which they veritably destroy the souls of their offspring right from the cradle by failing to imprint on their still tender souls truth-giving conceptions of the one, the truly existent God.", + "Nor yet if defeated let us lose heart or be overcome by their successes as though the victory were due to their piety.", + "[314] To many their temporary pieces of good fortune have proved to be a pitfall, a trap baited with evils vast and fatal. And it may well be that the triumph of the unworthy comes to pass not for their own sake but that we should be more abundantly distressed and afflicted for our unholy deeds; we who, born as citizens of a godly community, reared under laws which incite to every virtue, trained from our earliest years under divinely gifted men, show contempt for their teaching and cling to what truly deserves our contempt, count the serious side of life as child’s-play and what befits the playground as matters of serious import." + ], + [ + "[315] Further if anyone cloaking himself under the name and guise of a prophet and claiming to be possessed by inspiration lead us on to the worship of the gods recognized in the different cities, we ought not to listen to him and be deceived by the name of prophet. For such a one is no prophet, but an impostor, since his oracles and pronouncements are falsehoods invented by himself.", + "[316] And if a brother or son or daughter or wife or a housemate or a friend however true, or anyone else who seems to be kindly disposed, urge us to a like course, bidding us fraternize with the multitude, resort to their temples, and join in their libations and sacrifices, we must punish him as a public and general enemy, taking little thought for the ties which bind us to him; and we must send round a report of his proposals to all the lovers of piety, who will rush with a speed which brooks no delay to take vengeance on the unholy man, and deem it a religious duty to seek his death.", + "[317] For we should have one tie of affinity, one accepted sign of goodwill, namely the willingness to serve God and that our every word and deed promotes the cause of piety. But as for these kinships, as we call them, which have come down from our ancestors and are based on blood-relationship, or those derived from intermarriage or other similar causes, let them all be cast aside if they do not seek earnestly the same goal, namely, the honour of God, which is the indissoluble bond of all the affection which makes us one. For those who are so minded will receive in exchange kinships of greater dignity and sanctity.", + "[318] This promise of mine is confirmed by the law, where it says that they who do “what is pleasing” to nature and what is “good” are sons of God.  For it says, “Ye are sons to your Lord God,” clearly meaning that He will think fit to protect and provide for you as would a father. And how much this watchful care will exceed that of men is measured, believe me, by the surpassing excellence of Him who bestows it." + ], + [ + "[319] Furthermore, he banishes from the sacred legislation  the lore of occult rites and mysteries and all such imposture and buffoonery. He would not have those who were bred in such a commonwealth as ours take part in mummeries and clinging on to mystic fables despise the truth and pursue things which have taken night and darkness for their province, discarding what is fit to bear the light of day. Let none, therefore, of the followers and disciples of Moses either confer or receive initiation to such rites. For both in teacher and taught such action is gross sacrilege.", + "[320] For tell me, ye mystics, if these things are good and profitable, why do you shut yourselves up in profound darkness and reserve their benefits for three or four alone, when by producing them in the midst of the market-place you might extend them to every man and thus enable all to share in security a better and happier life?", + "[321] For virtue has no room in her home for a grudging spirit.  Let those who work mischief feel shame and seek holes and corners of the earth and profound darkness, there lie hid and keep the multitude of their iniquities veiled out of the sight of all. But let those whose actions serve the common weal use freedom of speech and walk in daylight through the midst of the market-place, ready to converse with crowded gatherings, to let the clear sunlight shine upon their own life and through the two most royal senses, sight and hearing, to render good service to the assembled groups, who through the one behold spectacles as marvellous as they are delightful,  and through the other feast on the fresh sweet draught of words  which are wont to gladden the minds of such as are not wholly averse to learning.", + "[322] Cannot you see that nature also does not conceal any of her glorious and admirable works, but displays the stars and the whole heaven to delight us by the sight and to foster the love of philosophy; so too the seas and fountains and rivers and the air so happily tempered by winds and breezes to make the yearly seasons, and the countless varieties of plants and animals and again of fruits—all for the use and enjoyment of men?", + "[323] Were it not well, then, that we should follow her intentions and display in public all that is profitable and necessary for the benefit of those who are worthy to use it? As it is, we often find that no person of good character is admitted to the mysteries, while robbers and pirates and associations of abominable and licentious women, when they offer money to those who conduct the initiatory rites, are sometimes accepted. Let all such persons, then, be banished from the confines of any State or constitution in which morality and truth are honoured for their own sakes. So much for this subject." + ], + [ + "[324] But while the law stands pre-eminent in enjoining fellowship and humanity, it preserves the high position and dignity of both virtues by not allowing anyone whose state is incurable to take refuge with them, but bidding him avaunt and keep his distance.", + "[325] Thus, knowing that in assemblies there are not a few worthless persons who steal their way in and remain unobserved in the large numbers which surround them, it guards against this danger by precluding all the unworthy from entering the holy congregation. It begins with the men who belie their sex and are affected with effemination, who debase the currency of nature and violate it by assuming the passions and the outward form of licentious women. For it expels those whose generative organs are fractured or mutilated,  who husband the flower of their youthful bloom, lest it should quickly wither, and restamp the masculine cast into a feminine form.", + "[326] And it banishes not only harlots, but also the children of harlots  who carry with them their mother’s shame, because their begetting and their birth has been adulterated at the fountain-head and reduced to confusion through the number of their mother’s lovers, so that they cannot recognize or distinguish their real father.", + "[327] This is a topic peculiarly susceptible of allegorical interpretation and full of matter for philosophical study. For the heads under which the impious and unholy can be characterized are not one, but many and different. Some aver that the Incorporeal Ideas or Forms are an empty name devoid of any real substance of fact, and thus they abolish in things the most essential element of their being, namely the archetypal patterns of all qualities in what exists, and on which the form and dimensions of each separate thing was modelled.", + "[328] These the holy tables of the law speak of as “crushed,” for just as anything crushed has lost its quality and form and may be literally said to be nothing more than shapeless matter, so the creed which abolishes the Forms confuses everything and reduces it to the pre-elemental state of existence, that state devoid of shape and quality.", + "[329] Could anything be more preposterous than this? For when out of that confused matter God produced all things, He did not do so with His own handiwork, since His nature, happy and blessed as it was, forbade that He should touch the limitless chaotic matter. Instead He made full use of the incorporeal potencies  well denoted by their name of Forms to enable each kind to take its appropriate shape. But this other creed brings in its train no little disorder and confusion. For by abolishing the agencies which created the qualities, it abolishes the qualities also.", + "[330] There are others who in the arena of wickedness eagerly compete for the first prize in impiety and go to the further extreme of drawing a curtain over the existence of God as well as of the Forms. They assert that God does not exist, but is alleged to exist for the benefit of men who, it was supposed, would abstain from wrongdoing in their fear of Him Whom they believed to be present everywhere and to survey all things with ever-watchful eyes. These are happily called by the law “mutilated,”  for they have lost by castration the conception of the Generator of all things. They are impotent to beget wisdom and practise the worst of wickednesses, atheism.", + "[331] A third class are those who have shaped their course in the opposite direction, and introduced a numerous company of deities male and female, elder and younger. Thus they have infected the world with the idea of a multiplicity of sovereigns in order to geld from the mind of men the conception of the one and truly existent Being.", + "[332] It is these who are figuratively called by the law “the children of a harlot.”  For as anyone who has a harlot for his mother has no knowledge of, and can claim no affiliation to, his real father, but must accept the paternity of most or practically all her lovers and patrons, so too those who know not the one true God but invent a number of deities, false so-called, are blind to the most essential reality with which they should have been indoctrinated from the cradle to the exclusion of or before anything else. For what better theme for the learner can there be than the Being who truly exists, even God?" + ], + [ + "[333] The banishment is extended to a fourth and a fifth class also.  Both these seek the same goal but have different plans for attaining it. Both classes are votaries of the pestilent vice of self-assertion,  but have treated the soul, which is a whole consisting of two parts, the rational and irrational, as if it were a property shared by two persons, and have partitioned it out between them. One class has taken as its portion the rational part, that is the mind, the other has taken the irrational, which is subdivided into the senses.", + "[334] The champions of mind ascribe to it the leadership and sovereignty of human affairs, and aver that it is competent to preserve the past by means of memory, to gain a firm apprehension of the present, and to envisage and calculate the future by prognostication of what may be expected.", + "[335] It is mind, they say, which sowed and planted the deep and fertile soil in the uplands and lowlands and so greatly enriched human life by the invention of agriculture. It is mind which constructed a ship, and by devices admirable beyond description turned what was naturally dry land into a waterway,  opened up in the sea routes whose many branches serve as highways to the havens and roadsteads of the different states, and made the inhabitants of the mainland and those of the islands known to each other, who would never have met if a vessel had not been built. It is mind which discovered the mechanical  and the finer arts, as they are called, which devised,", + "[336] fostered and brought to their consummation letters and numbers and music and the whole range of school studies. Mind too was the parent of philosophy, the greatest of blessings, and employed each part of it to benefit human life, the logical to produce absolute exactitude of language, the ethical for the amelioration of character, the physical to give knowledge of heaven and the universe.  And besides these they collect and accumulate in honour of mind a vast number of tributes to the same effect as those already mentioned, with which we have no occasion to trouble ourselves now." + ], + [ + "[337] The champions of the senses sound their praises in lofty terms. They discuss and classify them according to the purposes which they serve and tell us that two, smell and taste, are the basis of life, and two, sight and hearing, of good life.", + "[338] Taste acts as a conductor of the sustenance which food gives, and the nostrils do the same for the air on which every created being depends. Air too is a means of sustenance, constant and unceasing, and nourishes and preserves us not only when awake but also while we sleep. We have a clear proof of this; for if the course of respiration backwards and forwards is stopped ever so little by the interception of the natural influx of breath from outside, death will inexorably and inevitably follow.", + "[339] To turn to the senses which minister to philosophy and secure for us the good life, sight sees the light which is the most beautiful of all that is and by means of the light sees everything else, sun, moon, stars, heaven, earth, sea, the countless varieties of plants and animals, in general, all kinds of bodies, shapes, colours and magnitudes, the contemplation of which creates a subtle intelligence and generates a great thirst for knowledge.", + "[340] But apart from these benefits sight gives us others of the highest value, by enabling us to distinguish between kinsfolk and strangers, friends and enemies, and to shun the harmful and choose the beneficent. And while it is true that each of the other members of the body has its appropriate and very indispensable use, as the feet for walking and running and the other activities to which the legs are instrumental, and the hands for doing and giving and receiving things, the eyes may be said to have a common value and to create the conditions under which these members and all the others can operate successfully.", + "[341] The strongest testimony to this truth is afforded by the blind, who cannot make the proper use  of their hands or feet and thus verify the name of incapable  given to them in the past, more, we are told, in pity than as a reproach. For when the eyes are destroyed, the capacities of the body are not merely overthrown, but actually perish.", + "[342] In hearing too we have something very marvellous. By means of it we distinguish melodies and metres and rhythm, and with them the harmonies and consonances, and the varieties of genera and systems  and all the elements of music; and again, the multitudinous kinds of set speeches delivered in the law-courts, in the senate, in laudations, as well as the language used in historical narrative and dialogues and discussions of matters of business which we are bound to have with those with whom we come in contact from time to time. For we may say in sum that the voice has a twofold capacity for speech and song. Both these are assessed by the ears to the benefit of the soul. For both are medicaments,", + "[343] health-giving and life-preserving. Song charms away the passions and controls the irregular element in us with its rhythm, the discordant with its melodies, the immoderate with its measures. And each of these three assumes every variety of form, as the musicians and poets testify, belief in whom necessarily becomes habitual in those who have received a good education. Speech checks and hampers impulses to vice and effects the cure of those in whom foolish and distressful thoughts have gained the mastery. It deals more gently with the docile, more drastically with the rebellious, and thus becomes the source of the greatest possible benefits." + ], + [ + "[344] Such is the chain of argument which leads the votaries of mind and the votaries of the senses to ascribe divinity to their respective idols, forgetting in their self-assertion the God Who truly exists. And therefore Moses naturally banished them all from the holy congregation, both those who abolish the Forms, who appear under the name of “the crushed,” and those who absolutely deny God, to whom he assigned the suitable  title of “the mutilated” and those who preach the opposite doctrine of a family of gods, called by him “the children of the harlot,” and finally the self-assertive, one party of whom deify the reason, the other each several sense. For these last all press to the same goal, though influenced by different plans for attaining it, and ignore the one and really existing God.", + "[345] But we, the scholars and disciples of Moses, will not forgo our quest of the Existent, holding that the knowledge of Him is the consummation of happiness. It is also agelong life. The law tells us that all who “cleave to God live,”  and herein it lays down a vital doctrine fraught with much wisdom. For in very truth the godless are dead in soul, but those who have taken service in the ranks of the God Who only IS are alive, and that life can never die." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, I", + "§ 2. (Circumcision in Egypt.) The original authority for this is Herodotus ii. 36. In itself it is not impossible that Philo, knowing little of the intimate practices of the Egyptians outside the Jewish and Hellenistic world, should take Herodotus for his authority. But in Quaest. in Gen. iii. 47, 48, where he gives the arguments for circumcision in much the same way as here, he adds that the Egyptians circumcised females as well as males and at the age of puberty, and neither of these did he find in Herodotus. The statement made here is supported by Diodorus i. 28, iii. 32. Josephus, Contra Apion. ii. 140 ff. says positively that the Egyptian priests were circumcised, but the fact that Apion, himself an Egyptian, appears to have ridiculed the Jews on this ground tells rather against it for the nation at large. See on the whole question Wendland in Archiv für Papyrusforschung ii. (1903) (referred to by Goodenough, p. 30).", + "§ 6. The spirit force in the heart. The doctrine and phraseology is Stoic. So “All the Stoics say that τὸ ἡγεμονικόν resides ἐν ὅλῃ τῇ καρδίᾳ ἢ ἐν τῷ περὶ τὴν καρδίαν πνεύματι,” S. V. F. ii. 838. The ἡγεμονικόν itself is a πνεῦμα according to them, ibid. 96. For the question between the brain and the heart as the seat of the mind see §§ 213 f. below.", + "§ 25. “Blind” wealth. Philo in several places, e.g. ii. 23 below, De Abr. 25, contrasts the “seeing” with the “blind” riches, and in these passages he borrows the phrase from Plato, Laws 631 C πλοῦτος οὐ τυφλὸς ἀλλʼ ὀξὺ βλέπων, though the thought is not quite the same, since with Plato the “seeing wealth” is wealth in the literal sense used wisely, with Philo wisdom or virtue itself. But here, where there is no such contrast and the stress is rather on the uncertainty of riches, τοῦ λεγομένου may refer rather to the fable, earlier than Plato, that Zeus made Plutus blind, so that he should distribute his gifts without regard to merit (see Aristophanes, Plutus).", + "§ 27. Some assert … state of flux. Cf. e.g. Plato, Theaetetus 160 D κατὰ μὲν Ὅμηρον καὶ Ἡράκλειτον καὶ πᾶν τὸ τοιοῦτον φῦλον οἷον ῥεύματα κινεῖσθαι τὰ πάντα, Cratylus 402 A λέγει που Ἡράκλειτος ὅτι πάντα χωρεῖ καὶ οὐδὲν μένει, καὶ ποτάμου ῥωῇ ἀπεικάζων τὰ πάντα λέγει ὡς δὶς ἐς τὸν αὐτὸν ποταμὸν οὐκ ἂν ἐμβαίης. Rather nearer to our passage is Aristot. Physica viii. 3, 253 b 9, φασί τινες (apparently the Heracleiteans) κινεῖσθαι τῶν ὄντων οὐ τὰ μὲν τὰ δʼ οὔ, ἀλλὰ πάντα καὶ ἀεί, ἀλλὰ λανθάνειν τὴν ἡμετέραν αἴσθησιν.", + "§ 28. θεοὺς … ὥσπερ ἀπὸ μηχανῆς. The phrase seems to me to suggest primarily the use of the supernatural as a facile way of getting out of a difficulty and to carry with it the idea of artificiality rather than suddenness and unexpectedness. The fact that the “machine” was employed to bring the god hovering over the stage is incidental, though it served to enhance the impression of something artificial and slightly ludicrous. To take the examples given in Stephanus, this is the sense in Plato, Cratylus 425 D ὥσπερ οἱ τραγῳδοποιοί, ἐπειδάν τι ἀπορῶσιν, ἐπὶ τὰς μηχανὰς καταφεύγουσι θεοὺς αἴροντες (“like the tragic poets who in any perplexity have their gods waiting in the air,” Jowett), and in Aristotle, Poetics xv. 7. So in Plutarch, Them. 10 Themistocles employs oracles and divine signs ὥσπερ ἐν τραγῳδίᾳ μηχανὴν ἄρας. In Demosthenes, p. 1026. 1 Τιμοκράτης μόνος ἀπὸ τοσούτων, ὥσπερ ἀπὸ μηχανῆς, μαρτυρεῖ, the thought seems to be that he assumes the rôle of a superior being. In Plato (?), Cleitophon 407 A the point is different, viz. that the gods in these appearances are apt to rebuke the follies of humanity. In our passage and in ii. 165 the main idea seems to be artificiality.", + "§§ 33 f. The argument from design has been given in much the same form in Leg. All. iii. 97–99. For other statements of it see S. V. F. ii. 1009–1020, particularly Cic. De Nat. Deorum, ii. 16–17, iii. 26. Cf. also Cic. Tusc. i. 68 (referred to by Heinemann), Pro Milone 83, 84 and Xen. Mem. i. 4.", + "§ 55. (Lynching of apostates.) Two questions arise here, (1) whether the lynching so strongly recommended here and almost as explicitly in § 316 is in accordance with Deut., (2) whether it was customary or practicable in Philo’s time. As to (1), in Deut. 13:6–11, which I take to be more to the point than ibid. 12–17 (enjoining the destruction of an apostate city), which Heinemann cites, the E.V. merely says, “thou shalt surely kill him; thine hand shall be first upon him to put him to death, and afterwards the hand of all the people.” Philo would indeed find in the LXX, instead of “thou shalt surely kill him,” “thou shalt surely report it” (ἀναγγέλλων ἀναγγελεῖς), which sounds more judicial. But in § 316 this is interpreted to mean that the report is to be sent round to summon the lovers of piety to assist in the execution. In Deut. 17:4–7 a careful inquiry is to be made when such a call is reported, and two or three witnesses are required. Heinemann thinks that Philo is not referring to these passages at all, but is merely extracting a general law from the case of Phinehas. I do not think this can be right, so far as Deut. 13 is concerned, as in § 316 he formally expounds that passage. As for Deut. 17, Philo if faced with it might reply that it does not suggest a formal trial, but that the self-constituted executioners before taking action must assure themselves that the charge is true, and that what he says here does not deny that.", + "As to (2), Goodenough (pp. 36 ff.) argues that the Acts (e.g. Stephen’s execution and the attempts to stone Paul) shews that the Jews did sometimes inflict capital punishment without direct permission from the Roman government. He also cites 3 Maccabees 7:10–15, which gives an account of a decree of Ptolemy Philopator empowering the Jews in Alexandria to put transgressors against the law to death (E.V. somewhat inaccurately “without warrant or special commission”) (Greek ἄνευ πάσης βασιλικῆς ἐξουσίας ἢ ἐπισκέψεως). All this may be true, but hardly meets the case. Stephen was tried by the Sanhedrin; and the persons for whose execution Paul voted, Acts 26:10, were presumably legally tried. And the Decree, even if historical, need not mean more than that Jewish constituted authorities might condemn independently of the king. But Philo’s words, “Jury, council or any kind of magistrate at all,” must surely include Jewish as well as Roman courts. That he should be seriously encouraging his fellow-Jews in Alexandria, where we know that the Jews had independent jurisdiction, to put apostates to death without any legal trial, seems to me almost impossible. But was it perhaps otherwise in other cities of the Dispersion, where the Jews had no such privileges and knew that the ordinary courts would not take cognizance of apostasy or heresy? Paul’s experiences at Iconium and Lystra possibly lend themselves to such a view. It is to Jews so circumstanced that this section is addressed if it has any practical bearing. Otherwise it must be regarded as a rhetorical way of saying that apostasy is so hateful a crime that to avenge it on the spot is not only pardonable but a duty.", + "§ 58. The connexion of this section, which comes in so oddly as it stands, would become much clearer, if we might suppose that some words had been lost at the end, as “such practices Moses absolutely forbids.” In this case a new paragraph would begin with ἔνιοι δέ, linked with the preceding by the antithesis of the two bondages, but introducing the new subject of indirectly idolatrous practices. What he means by the “like principle” would then become quite clear. It may be noted that in Lev. 19 the prohibition of printing marks comes in directly after and is followed shortly by denunciation of divination and the like.", + "§§ 59 ff. Goodenough, pp. 37 f., observes that Philo ignores the passages in Leviticus which prescribe the death-penalty for some kinds of divination and only alludes to Deut. 17 where we have no punishment prescribed but expulsion from the commonwealth and that only indirectly. In this he sees a reflection of the fact that public opinion would not have tolerated stoning such persons, while the Roman government always discouraged and in A.D. 16 expelled them from Italy. But he fails to note that Deut. provided Philo with a far more specific list of the forms of μαντική, on which he enlarges in the following section, and also that it leads on to the promise of the true divination, which is described in § 65.", + "§ 67. Only one temple. Cohn and Heinemann note that Josephus also gives the same reason for the one temple (Contra Apion. ii. 193, Ant. iv. 200). It does not follow that Josephus is dependent on Philo. The argument of the oneness of God, which Josephus supplements with the oneness of the Hebrew race, was an obvious argument against the attempts to build other temples like that of Leontopolis in the Dispersion.", + "§§ 71 f. The temple here described is of course Herod’s temple (18 or 19 B.C.), elaborately described by Josephus, Wars v. and Ant. xv. Philo (Mangey ii. 646, an extract from De Providentia) speaks of something which he saw at Ascalon, when he visited that city in the course of a journey to “the temple of his fathers to pray and sacrifice.” The passage does not in the least suggest that this was his only visit to Jerusalem, and he may have gone there often, though I cannot find authority for Edersheim’s statement that he acted as envoy to carry the tributes (see § 78). But whether he went there once or oftener, there is not much sign of personal observation in his description of the building itself, which is very slight compared with Josephus’s. Heinemann (Bildung, p. 16) notes an inaccuracy, viz. that the sanctuary stood in the “very middle,” whereas the part in front was much larger than the part behind. However, that the description should be slight is natural enough. He is expounding the laws of the Pentateuch and these did not provide for the building which would be needed when the nation was settled in Palestine, as he himself observes in Mos. ii. 72, 73, but only for a portable sanctuary. This last with its furniture was fully described in Mos. ii. 74–108, and the omission of any such description here may be due to a feeling that this one part of the law had been definitely suspended.", + "§ 79. (The consecration of the Levites.) The idea that the Levites received consecration as a reward for slaughtering the idolaters is supposed to have been obtained by Philo from Ex. 32:29, “consecrate yourselves to the Lord,” where the Hebrew phrase is literally “fill your hands,” which the LXX translates literally, but in the indicative, “ye have filled your hands.” In Ex. 28:41 (37) the same Hebrew phrase evidently meaning “consecrate” or “install” is translated in LXX by “thou shalt fill their hands.” See Driver on both passages. In the other eight passages, however, cited by Driver from the Pentateuch, where the same phrase is used in the Hebrew, the LXX has a different verb, τελειόω with or without χεῖρας. It seems to me rather doubtful whether Philo would have seen consecration in the words “ye have filled your hands every man against his son,” etc., and more likely that he found it rather in the words that follow, “that a blessing should be given you.”", + "§ 80. Redundant … excrescence. The E.V. in Lev. 21:18 has “anything superfluous,” which prima facie would seem to be represented here by κατὰ πλεονασμὸν περιττεύσαντος. But in the LXX the word in the list of defects corresponding to the Hebrew translated as “superfluous” is ὠτότμητος, “with a split ear.” Is this one of the few cases where Philo seems somehow to have known the Hebrew? Heinemann does not notice the point.", + "§ 83. εὐχάς = votive offerings. If the word is genuine here, this must surely be the sense, as what requires an unhampered rapidity must be a concrete object. The word seems to be used in the LXX in this sense, Deut. 12:6, 17, 26, but I cannot find that it is so used elsewhere by Philo or other authors. Stephanus only quotes it from inscriptions and L. & S. (revised) do not mention it at all. I have left the text as Cohn prints it, pending further knowledge as to what is exactly meant by the? appended to R’s εὐχὰς, or what the Armenian, which is extant for this part, has to say.", + "§ 90. (φῶς ἡλίου as R, or as Cohn φῶς, ἡλίου ἥλιος?) Cohn’s principal objection to the reading of what he considers the best authority, R, is that ἡλίου ἀνέλαμψεν is an inadmissible hiatus. I do not know how far this argument is valid. Cohn nowhere, so far as I know, formulates his doctrine of hiatus. On p. 197 of the article in Hermes, 1908, he gives examples of corrigenda, and amongst them is γάμον οὕτως for γάμου οὕτως, and γάμων ἁγνήν for γάμου ἅγνης. I do not understand how on these principles his own ἡλίου ἥλιος is to stand. It is no doubt an objection to R’s reading that it does not account for the φῶς ἥλιος or φῶς ἥλιος δʼ of the other MSS. Could not this be met by φῶς ἥλιός τʼ? Mangey has ἥλιος διανέλαμψε, to which Cohn objects that there is no such word, i.e. it is not found in the dictionaries. This is no argument at all, see on Mos. i. 172. Words compounded with διά and ἀνά are fairly common, and the διά would have some point here.", + "§ 96. ἱερωμένον. Cohn, who printed ἱερώμενον (present of ἱεράομαι), later declared for the MSS. ἱερωμένον (perfect participle of ἱερόω), and this is followed in the translation. But except for the MSS., ἱερώμενον = “acting as priest,” makes equally good sense.", + "§ 103. Scars and prints. Cohn quotes Seneca, De Ira, i. 16. 7, S. V. F. i. 215 “Nam ut dicit Zenon, in sapientis quoque animo, etiam cum vulnus sanatum est, cicatrix manet. Sentiet itaque suspiciones quasdam et umbras affectuum, ipsis quidem carebit.” This is not quite the same. The figure of the scarred soul was familiar to Philo from Gorgias 524 E.", + "§ 146. The thought here, though differing in detail, bears in mind Timaeus 69 E, where the mortal soul is placed in the thorax, with its nobler part = θυμός divided by the midriff from the baser = ἐπιθυμία. The θυμός is settled nearer the head, in order that it may be under the control of the reason and join with it in restraining the lusts. The sequel in Plato is definitely quoted in § 149, where see footnote.", + "§ 172. διʼ ἣν αἰτίαν … Cohn suggests completing this passage thus: διʼ ἣν αἰτίαν τοῦτο προστέτακται αὐτίκα λεκτέον· ἐαρινῇ μὲν κτλ. That is, ἣν stands for τίνα or ἥντινα and introduces an indirect question. This is no doubt common in Greek and may be in Philo, though I have not noticed an example: ii. 251 is not as it stands parallel. On the other hand, it may be pure relative, and introduce something of which the preceding statement is the cause. So above, § 124, and ii. 51.", + "§ 180. At the beginning of the year. Though the Jewish sacred year began with Nisan in the spring, the civil year continued to begin with Tishri in the autumn. See article “Time” in Hastings’ Biblical Dictionary, and cf. Jos. Ant. i. 81. Heinemann, however, says that Philo knows nothing of this, and is merely following the Macedonian calendar introduced into Egypt. He certainly seems to take it for granted, ii. 153, that the month of the autumnal equinox is the “first in the sun’s revolution.” He must, however, have known that in Ex. 23:16 and elsewhere in the Law, the Feast of Tabernacles is said to occur at the “going out (ἔξοδος) of the year.”", + "§ 208. Fullness and Want, etc. That with Heracleitus κόρος = ἐκπύρωσις and χρησμοσύνη = διακόσμησις is also stated by Hippolytus (quoted in Zeller, Pres. Phil. ii. p. 46, note 1), καλεῖ δὲ αὐτὸ (sc. τὸ πῦρ) χρησμοσύνην καὶ κόρον. χρησμοσύνη δέ ἐστιν ἡ διακόσμησις κατʼ αὐτόν, ἡ δὲ ἐκπύρωσις κόρος. The thought is perhaps the same in Diog. Laert. ix. 8 (of Heracleitus), “that what tends to γένεσις is called war and strife, what tends to ἐκπύρωσις is agreement and peace.”", + "§ 242. Thirdly because … thrust from office. The thought lying behind this somewhat illogical sentence may be this. In § 117 he has said that all priests, whether suffering from defects or not, were entitled to eat the sacred meats, and therefore it might be thought that the defective are included in “every male priest”; cf. Lev. 6:29. But in v. 26 we have “the priest that offers it shall eat of it,” and as the defective cannot offer the sacrifice “every male priest” must be taken to mean “such as are qualified by freedom of defect.”", + "§ 273. (Footnote a.) It must be remembered of course that the temple which Hecataeus mentioned is Zerubbabel’s temple, not Herod’s, which Philo saw. But it may be presumed that in a matter like this the third temple would reproduce the second, about the details of which I understand that little is known.", + "§ 291. (Wasps bred from horses.) So Plutarch (Cleomenes, ad fin.) mentions the idea that bees are bred from the carcasses of oxen, wasps from horses, beetles from donkeys, and serpents from men.", + "§ 318. What is pleasing to nature, etc. Philo, I suspect, substituted the Stoic “nature” for “before the Lord thy God,” because he sees in καλόν and ἀρεστόν Stoic phraseology. The Stoic identification of τὸ καλόν with the Good is of course one of their leading doctrines, but ἀρεστόν was also a term applied to τὸ ἀγαθόν and ἀρετή, cf. S. V. F. iii. 208 τὴν δʼ ἀρετὴν πολλοῖς ὀνόμασι προσαγορεύουσι. ἀγαθόν τε γὰρ λέγουσιν αὐτὴν ὅτι ἄγει ἡμᾶς ἐπὶ τὸν ὀρθὸν βίον· καὶ ἀρεστὸν ὅτι δοκιμαστόν ἐστιν ἀνυπόπτως. So also ibid. 88.", + "§ 321. λόγων ποτίμων. This phrase, which occurs again in ii. 62 and several times in other treatises, is no doubt a reminiscence of Phaedrus (243 D), which has also been clearly, though rather loosely, quoted in the preceding section. In Quod Omn. Prob. 13 the same two passages from the Phaedrus are brought together in the same sentence. The connexion of πότιμοι λόγοι with Plato is brought out most clearly in Leg. All. ii. 32, where, as in Plato, they serve to wash away the briny taste (τὸ ἁλμυρόν).", + "§ 322. (Footnote 1.) I have adopted Cohn’s reading from R with the alteration of πνευμάτων into αὐρῶν. But the fact that the sense which lies behind R’s nonsensical διανέμοντες αὐτῶν is easily recovered does not, I think, make the reading of A and H unworthy of consideration. Their wording τὰς … ἀέρος εὐκρασίας ἀνέμων τε corresponds with the parallel in De Praem. 41 ἀέρος καὶ πνευμάτων εὐκρασίας, while none of the other parallels corresponds with the form postulated by R.", + "§§ 327–end. (Errors attacked in these sections.) It seems to me, subject to correction by others more expert in such matters, that Philo in these allegorical interpretations is not alluding to particular schools, but to ways of thinking in general. The theory of Ideas, which he here rather unexpectedly adopts as an essential part of the true creed, was, I think, denied by the Stoics (S. V. F. i. 65), and in the full Platonic sense by Aristotle, but did any school of Philo’s time hold it? The atheistical argument in § 330 that God has been invented to deter men more effectually from evil-doing is developed at length in an iambic poem (to which Mr. Angus has called my attention), attributed to the tyrant Critias, and quoted by Sext. Emp. ix. 54. But this again does not belong to a particular school. The Stoics sometimes identified νοῦς and θεός (see on iii. 1), and Heinemann, (Bildung, p. 176) quotes Sen. Ep. xxxi. 11, where the “animus rectus bonus” is said to be “deus in humano corpore hospitans.” But this surely belongs to a region of thought different from Philo’s description of the practical achievements of mind. The votaries of sense may at first sight suggest the Epicureans, who held that sensations are always true, though our judgements about them are fallible (Zeller, Stoics and Epicureans, Eng. trans. p. 402), but that again is different from Philo’s disquisition on the practical value of the senses. (Heinemann, loc. cit. says that the doctrine of the divinity of αἴσθησις was ascribed to Diogenes, but I have been unable to trace the reference.)", + "My feeling is that by his fourth and fifth class Philo is simply speaking of the οἴησις which, as he constantly says, leads men to ascribe to themselves what belongs to God, and the division into mind and sense, a very reasonable division since human self-confidence divides itself between the two, is merely made to fit in with Ammon and Moab, which, on philological grounds, he identifies with the two.", + "§ 333. Fourth and fifth class also. Heinemann suggests with considerable probability that in De Mut. 205 τεθλασμένοι γὰρ τὰ γεννητικὰ τῆς διανοίας ἢ καὶ τελείως ἀποκοπέντες οἱ τὸν ἴδιον νοῦν καὶ τὴν αἴσθησιν ἀποσεμνύνοντες ὡς μόνα τῶν κατʼ ἀνθρώπους αἴτια πραγμάτων, we should read ἀποκοπέντες <ἢ> οἱ, thus bringing into the allegory as here Deut. 23:3, as well as the two preceding verses. The only objection to this is that it leaves the τεθλασμένοι and ἀποκοπέντες without any theological interpretation corresponding to the other classes. Possibly this might be met by inserting <οἱ ἄθεοι ἢ> instead of merely <ἢ>." + ] + }, + "Book II": { + "Introduction": [ + "INTRODUCTION TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, II", + "The Third Commandment (1–38).", + "While swearing at all is to be deprecated, since the simple word should be enough, to swear by parents or heaven and the like is better than using God’s name (1–5), which many do recklessly (6–8). When swearing is necessary the oath must be performed, if it can be lawfully (9). To call God to witness a falsehood is impious (10–11). Criminal or vindictive oaths, however, should not be performed (12–17). Philo then condemns the arrogant swearing of the extravagant rich and contrasts them with others who though rich live simply (18–23). He discusses vows and particularly the rule by which widows, unlike virgins and wives, cannot cancel a vow (24–25). This is susceptible of an allegorical interpretation (28–31). This is interrupted by 26–27, which returns to the subject of perjury and the penalties for the perjuror and his accomplices. The Pentateuchal regulations for assessing votive offerings are then discussed, when the votary offers (a) himself (32–34), (b) an animal (35–36), (c) a house (37–38).", + "The Fourth Commandment (39–222).", + "Philo begins with a sketch of the way in which he proposes to treat the subject (39), followed by some remarks on the sacred number Seven (41), and a list of the ten feasts (41).", + "The first feast is the feast of every day. This conception, that the ideal life of the true philosopher is one continuous feast, is worked out with much eloquence (42–49). For its scriptural foundation see note on § 45.", + "The second feast, the Sabbath itself, after some further remarks on the mystical properties of Seven (56–59), is set forth partly as a necessary respite from toil (60), but still more as a time for exercising the soul in contrast to the body (61–64). The prohibition of fire (65), and the extension of the rest to servants (65–68), and to cattle (69–70) are noted. With the Sabbath we may associate other institutions which bear witness to the sanctity of Seven: (a) the cancellation of debts in the seventh year (71–73), and this leads to a denunciation of lending money on interest in general (74–78); (b) liberation of slaves in the same year, which provides an occasion for the lesson of treating slaves humanely (79–85); (c) the same lesson that consideration should be shewn not only by masters to servants, but by rulers to subjects is taught by the “sabbatical year,” which leaves the land fallow in the seventh year (86–103), and also by throwing the fields open encourages generosity to the poor (104–109); (d) the same applies to the fiftieth year, in which estates return to the original owners (110–115), with special regulations about houses (116–121) and debtors and purchased slaves (122–123). This is followed by some general remarks (for the connexion see note on § 124) about the laws of inheritance (124–132), and the right of primogeniture (133–139).", + "The third feast is the New Moon, and some observations on the place of the moon in the system of things is subjoined (140–144). Fourth is the Passover, a feast in which each layman acts as priest, interpreted by Philo as the “Crossing” from the passions to wisdom (145–149). Fifth is “Unleavened Bread,” and reasons are given for the time at which it occurs and the nature of the food enjoined (150–161). Sixth, the offering of the “Sheaf,” is combined with the two just mentioned. Philo takes this first offering of the harvest in the double aspect of a thank-offering, (a) for the whole world (162–167), and (b) for Israel, acknowledging how much the harvest owes to nature rather than man (168–175).", + "Seventh is the Feast of Weeks or Pentecost (179–187). Eighth is the opening of the sacred month, or Feast of Trumpets (188–192). Ninth the Fast or Day of Atonement (193–203). Tenth the Feast of Tabernacles (204–214). All these are accompanied by a number of reflections on their origin and significance. Besides these there is the rite of offering the “Basket,” for which no date can be fixed (215–222).", + "The Fifth Commandment (223–241).", + "The claims of parents are justified on the grounds that their position as Creators is analogous to that of God, and that they are the seniors, the benefactors, the rulers and the absolute masters or owners of their children (223–236). But the commandment also enjoins respect to age in general (237–238), and also the duty of parents to avoid undue indulgence (239–241).", + "The treatise concludes with declaring death to be the appropriate punishment for disobedience, to the Fifth (242–248), the Fourth (249–251), the Third (252–254), the Second and First (255–256). The rewards for obedience, except the Fifth, for which a definite reward is mentioned, are to be found in the thought that virtue is its own reward (257–262).", + "For Cohn’s Numeration of Chapters see Gen. Int. p. xviii." + ], + "": [ + [ + "BOOK II
On The Special Laws Which Fall Under Three Of The Ten General Commandments, Namely The Third On The Duty Of Keeping Oaths, The Fourth On Reverencing The Seventh Day, And The Fifth On Honouring Parents
[1] In the preceding treatise we have dealt fully with two of the ten heads, one directed against the acknowledgement of other sovereign gods, the other against giving divine honours to any work of men’s hands. And we have described such among the particular enactments of the law as may be properly classed under either head. Let us now discuss the three next in the list, again subjoining those of the special ordinances which belong to them.", + "[2] The first of the three forbids us to take God’s name in vain: the good man’s word, it means, should be an oath, firm, unswerving, utterly free from falsehood, securely planted on truth. And if indeed occasion should force us to swear, the oath should be by a father and mother, their good health and welfare if they are alive, their memory if they are dead. For parents are copies and likenesses of the divine power, since they have brought the non-existent into existence. In the laws we read of one of our first founders, ", + "[3] who are particularly admired for their wisdom, that he swore by the fear of his father, a fact recorded, I believe, for the benefit of posterity and to teach them the necessary lesson that they should honour their parents in the proper way by showing affection to them as benefactors and awe of them as rulers appointed by nature, and should not lightly essay to use the name of God.", + "[4] Those persons too deserve praise whose unwillingness, tardiness and shrinking, if they are ever forced to swear, raise qualms not only in the spectators but even in those who are administering the oath: such people are in the habit of saying “Yes, by ——” or “No, by ——”  and add nothing more, and by thus breaking off suggest  the clear sense of an oath without actually making it.", + "[5] But also a person may add to his “Yes” or “No” if he wish, not indeed the highest and most venerable and primal cause, but earth, sun, stars, heaven, the whole universe.  For these are worthy of highest respect, since they have precedence in time over our place in creation, and also will remain for ever untouched by age according to the purpose of Him Who made them." + ], + [ + "[6] But so great is the lightness and heedlessness shown by some that they pass by all these works of creation and allow their words to dash on to the Maker and Father of all, never staying to examine whether the place is profane or holy, whether the occasion is suitable, whether they themselves are pure in body and soul, whether the business is important or the object necessary. Instead, with unwashed hands,  as the phrase goes, they make a foul brew of everything, as though Nature’s gift of a tongue justified them in using it without restraint or bridle for unlawful purposes,", + "[7] whereas that most excellent of instruments which gives clear expression to voice and words, those great benefactors of human life and creators  of a sense of fellowship, should have been employed to the full by them to ascribe honour and majesty and blessedness to the Cause Which has created all things.", + "[8] As it is, so highly impious are they that on any chance matter the most tremendous titles are on their lips and they do not blush to use name after name, one piled upon another, thinking that the continual repetition of a string of oaths will secure them their object. A very foolish delusion. For in the eyes of sensible people much swearing is a proof, not of good faith, but of faithlessness." + ], + [ + "[9] But if anyone has been absolutely compelled to swear on any matter whatever, so long as it is not forbidden by the law, he should use all his strength and every means in his power to make good his oath, and allow nothing to hinder him from carrying out his decision, particularly when he has taken the oath in a reasonable and sober frame of mind, not distraught by savage tempers or frenzied yearnings or uncontrollable desires, so that he does not know what he says or does.", + "[10] For what is better than to practise a lifelong veracity, and to have God as our witness thereto?  For an oath is nothing else than to call God to bear witness in a disputed matter, but to call God to witness to a falsehood is the very height of profanity.", + "[11] To do so is practically to say outright, even though one appear not to utter a word, “I take Thee as a cloak for my wrongdoing. I am ashamed to appear a sinner, be Thou my accomplice; take the charge of my villainy upon Thyself instead of me. For it is a matter of weight to me in my wickedness not to be thought a rogue, but Thou carest not for the opinion of the multitude and troublest not that men should speak well of Thee.” Such words or thoughts are impious in the extreme. To hear them would rouse the indignation, not only of God, Who is exempt from all wickedness, but also of a father or even a stranger who knew anything at all of the flavour of virtue.", + "[12] So then, as I have said, all oaths must be made good so long as they are concerned with matters honourable and profitable for the better conduct of public or private affairs and are subject to the guidance of wisdom and justice and righteousness," + ], + [ + "under which head come also the perfectly lawful vows made in acknowledgement of an abundant measure of blessings either present or expected. But when the oaths have objects of the opposite kind in view, religion forbids us to put them into execution.", + "[13] For there are some who swear at random  to commit acts of theft and sacrilege or rape and adultery or assaults and murders or other similar crimes and carry them out without hesitation on the pretext that they must be faithful to their oaths, as though it were not better and more pleasing to God to abstain from wrongdoing than to abstain from breaking their oaths. Justice and every virtue are commanded by the law of our ancestors and by a statute established of old, and what else are laws and statutes but the sacred words of Nature, possessing intrinsically a fixity and stability which makes them equivalent to oaths?", + "[14] And everyone who commits a wrong because he has sworn to do so may be assured that the act is not one of faithfulness to a pledge but breaks the oath so worthy of all careful observance with which she sets her seal  on what is just and excellent. For he adds guilt to guilt when oaths taken for improper purposes which had better have been left unspoken are followed by actions which violate the law.", + "[15] Let him abstain, then, from wrongful conduct and supplicate God, that He may grant him a share of what His gracious power can give and pardon him for what he has sworn so unadvisedly. For to choose a double measure of ill when he could disburden himself of the half of it is the act of one almost hopelessly imbecile and insane.", + "[16] But there are some who, either because through excessive moroseness their nature has lost the sense of companionship and fellow-feeling or because they are constrained by anger which rules them like a stern mistress, confirm the savagery of their temper with an oath. They declare that they will not admit such and such a person to their board or under their roof, or again, that they will not render assistance to so and so or accept anything from him till his life’s end. Sometimes they carry on their vindictiveness after that end has come and leave directions in their wills  against even granting the customary rites to his corpse.", + "[17] To such persons I would give the advice which I gave to the former class, that they should propitiate God with prayers and sacrifices to win from Him what their needs demand, namely, the healing treatment of their spiritual distempers which no human power is competent to cure." + ], + [ + "[18] But there are others, boastful persons,  of the sort that is puffed up by arrogance, who in their craving for high position determine to have nothing to do in any way with the frugal, the truly profitable mode of living. Indeed, if any rebuke them in order to rein in the unruliness of their desires, they regard the admonition as an insult, and as they press forward to a career of luxury disregard their correctors and hold the admirable and also highly valuable instructions of wisdom a matter for laughter and mockery.", + "[19] And if they happen to have some abundance of resources and means of living on a lavish scale, they employ oaths to set the seal on their use and enjoyment of the wealth which enables them to spend so freely. Here is an instance of what I mean. A short time ago a man of considerable property who had found a loose and dissipated style of living to his taste, was in the presence of an elderly person, a relation or old family friend, I believe, who was reproving him and advising him to make a change and conduct himself with more strictness and seriousness. The other strongly resented this reproof and countered the challenge by swearing that so long as he possessed his incomings and goods in stock he would take no step in the direction of economy, either in town or country, either on shipboard or on the road, but would make display of his wealth always and everywhere. But this is evidently not so much an exhibition of wealth as of arrogance and intemperance.", + "[20] And yet to this day among those who hold high offices of authority there are not a few who possessing accumulated goods in vast numbers and abundant resources, to whom wealth is ceaselessly flowing in as from a perennial fountain, still sometimes betake themselves to the use of such things as we poor people use.  Their cups are earthern, their loaves spit-baked, their extra dishes olives or cheese or greens: in the summer they wear a girdle and a thin shirt and in the winter a stout rent-proof mantle. The floor will sometimes serve for their bedstead: they have nothing to say to beds of ivory-work or made of tortoiseshell and gold, or bedding brocaded with flowers and purple-dyed garments and elaborate honey-cakes and tables spread with costly luxuries. The reason,", + "[21] I take it, is not only that they are blessed with a fine nature, but also that they have been brought under the influence of a right training from their earliest years. That training has taught them to value the interests of the man before those of the ruler. It makes its abode in their souls, and hardly a day passes but it reminds it of their common humanity and draws them away from lofty and overweening thought, reduces their swollen dimensions, and medicines their inequality with equality.", + "[22] And therefore they have filled their cities with plenty and abundance, with order and peace; of no good thing have they mulcted them, all good things have they bestowed freely, unsparingly and unstintedly. These and the like are the actions of noble men, rulers in the true sense.", + "[23] Far different are the actions of the newly rich who have been wafted into opulence by a freak of fortune. They know nothing, have never even dreamt, of the true wealth which has eyes to see,  whose substance is the perfect virtues and the actions which conform with them; it is a blind wealth against which they have struck  and taking it for their support they fail of necessity to see the road before them and wander away into pathless wilds, admiring what deserves no serious respect and mocking at what nature would bid them honour. Such persons, when they take a mistimed oath, are rebuked and reproached in no gentle terms by the holy word. Hardly can they be purged and healed, so that even the gracious nature of God deems them unworthy of His pardon." + ], + [ + "[24] Virgins and wives are not allowed full control of their vows by the law. It puts the virgins in subjection to their fathers and sets the husbands to judge for their wives whether the oaths are to hold good or to be cancelled. That is surely reasonable, for the former, owing to their youth, do not know the value of oaths, so that they need others to judge for them, and the latter often, through want of sense, swear what would not be to their husbands’ advantage; and therefore it gave the husbands power to maintain the promise, or the reverse.", + "[25] Widows who have none to intervene on their behalf, neither husbands from whom they have been parted, nor fathers whom they left behind them when they set out to find a new home in marriage, should be slow to swear, for their oaths stand beyond repeal, the inevitable result of their lack of protectors.", + "[26] If anyone knows that another has perjured himself, and influenced by friendship or shame or fear rather than piety, fails to inform against him or bring him to justice, he must be liable to the same penalties as the perjurer. For to range oneself on the side of the wrongdoer is just the same as committing the wrong.", + "[27] As to the penalties of perjury, some proceed from God, others from man. The highest and greatest are from God, Who is not gentle to such impiety, but suffers the guilty to remain for ever in their well-nigh hopeless uncleanness, a just and fitting penalty, I hold.  For he who has ignored God, how can he wonder if he is ignored in his turn and is repaid in his own coin?", + "[28] The penalties given by men are different, death or the lash.  The better kind whose piety is extra-fervent maintain the penalty of death, while those whose feelings of indignation are not so stern have the offenders scourged by order of the State in a public place and in the sight of all. Indeed except to persons of a servile nature, a flogging is as severe a penalty as death." + ], + [ + "[29] Such is the sum and substance of these ordinances  taken literally. But we may also allegorize such parts of the subject as admit of being studied in a figurative sense. We should know, then, that nature’s right reasoning has the functions both of a father and a husband, though the conceptions attached to each are different. It acts as a husband because it deposits the seed of virtue in the soul as in a fertile field. It acts as a father because its nature is to beget good intentions and noble and worthy actions, and then to foster its offspring with the water of the truths which education and wisdom abundantly supply.", + "[30] The mind is likened on the one hand to a virgin, on the other to a woman either in widowhood, or still united to a husband. As a virgin it keeps itself pure and uncorrupted from the malignant passions, pleasures and desires and griefs and fears. Over this virgin mind the father who begat it has assumed authority. But when, like a wife, it dwells with virtuous reasoning as its worthy mate, that same reasoning promises to take charge of it and impregnates it husband-like with thoughts of highest excellence.", + "[31] But the soul, which is bereaved of its birth-tie with sound sense or its marriage-tie with right reasoning, is widowed of all that is most excellent and, deserted by wisdom because it has chosen a life of guilt, must stand bound by the decision which it has made to its own undoing. It has none to heal its errors, no reasoning of wisdom, either to live with it as its husband or to act as its father and begetter." + ], + [ + "[32] In dealing with those who have dedicated votive offerings, not only of their property or parts of it, but of themselves, the law laid down a scale of valuation in which no regard is paid to beauty or stature or anything of the kind, but all are assessed equally, the sole distinctions made being between men and women and between children and adults.", + "[33] It ordained that from 20 years to 60 a man should be valued at 200  drachmas of pure silver coinage and a woman at 120; from 5 to 20 years, a male at 80 and a woman at 40 drachmas; from infancy to 5 years, a male at 20 and a female at 12 drachmas, while in the case of old persons who have lived beyond 60, the men are valued at 60 drachmas and the women at 40.", + "[34] The order that all males and all females should be 34 assessed equally  at every age was made for three most cogent reasons. First, because the worth of one person’s vow is equal and similar to that of another, whether it is made by a person of great importance or one of mean estate; secondly, because it was not seemly that the votaries should be subject to the vicissitudes of slaves who are valued at a high price or on the other hand are rated low accordingly as they have or have not a fine condition of body and comeliness; thirdly, and this is the most convincing of all, that in the sight of men inequality, in the sight of God equality, is held in honour." + ], + [ + "[35] These are the regulations laid down by the law in the case of human beings.  For livestock we have the following. If a man sets apart a beast from his stock, if it is a clean specimen of one of the three kinds which are allowed for sacrifice, an ox or sheep or goat, he must sacrifice that particular animal without substituting either a better for a worse or a worse for a better. For God does not delight in the fleshiness or fatness of animals, but in the blameless intention of the votary. But if he does make any exchange, he must consecrate two instead of one, both the original and its substitute.", + "[36] If he has vowed any of his unclean cattle, he must bring it to the most highly esteemed of the priests,  who must assess it not exceeding its proper value and then add a fifth part of that value, so that if a clean animal has to be provided for the sacrifice instead of this one, what is provided may not fall short of the proper value.  Further, the intention is to discomfit the votary for having made a vow without reflection under the impression that the impure animal was on this occasion pure, a mistake presumably due to some mental aberration which powerfully affected him. ", + "[37] If he dedicates his house, again he should take a priest as assessor, but the sums to be disbursed by the purchasers vary. If the votary determines to redeem the house, he must spend more freely and add a fifth as a punishment for two bad things, thoughtlessness and lust of possession, the former shown in the matter of his vow, the latter in his desire to regain what he had surrendered. If the purchaser is other than the original owner, he should not pay more than the proper value.", + "[38] The votary must not interpose long delay in accomplishing his vow.  It would be a strange inconsistency if while in our dealings with men we try to antedate fulfilment of our promises, in dealing with God, Who lacks and needs nothing, we should extend it beyond the appointed time. By such slowness and procrastination we convict ourselves of the greatest of iniquities, contempt of Him whose service we must hold to be the beginning and consummation of happiness. This is enough on this subject of oaths and vows." + ], + [ + "[39] The next head is concerned with the sacred seventh day. Under this head are included a great number of matters of vital importance, the different kinds of feasts; the release in the seventh year of persons who were naturally free but through times of adversity are in servitude; the charity shown by creditors to debtors in cancelling loans to their fellow-nationals, this also in the seventh year; the rest allowed both in the lowlands and the uplands to the fertile soil at intervals of six years; and the laws laid down with respect to the fiftieth year. The mere recital of all these is enough to make the naturally gifted perfect in virtue without any effort on their part and to produce some degree of obedience in the rebellious and hard-natured.", + "[40] Now the part played by seven among the numbers has been described at length in an earlier place,  where we have discussed the properties which it possesses within the decad,  and its close connexion with ten itself  and with four, which is the origin and source of ten. Also we have shewn how a sevenfold addition of successive numbers beginning with unity produces twenty-eight,  a perfect number, equal to the sum of its factors; again, how when brought into a geometrical progression, it produces simultaneously a square and a cube,  besides the numberless other beautiful results which the study of it reveals. On these numerical points we must not linger at the present juncture, but we must examine each specific subject which lies before us included under the general head, beginning with the first; and the first subject, as we saw, is the feasts." + ], + [ + "[41] There are in all ten feasts which are recorded in the law. The first, the mention of which may perhaps cause some surprise, is the feast of every day. The second is that held on the seventh day with six days between, called by the Hebrews in their native tongue Sabbath. The third is the new moon which follows the conjunction of the moon with the sun. The fourth is the “Crossing” festival called Pascha. The fifth is the offering of the first ears, the sacred Sheaf. The sixth is the Unleavened Bread. Then comes what is emphatically  a seventh, being the feast of Sevens or Weeks. Eighth is the Sacred-month-day, ninth is the Fast, tenth the feast of Tabernacles which concludes the yearly festivals and thus ends up with a perfect number ten. We must begin with the first of these." + ], + [ + "[42] When the law records that every day is a festival,  it accommodates itself to the blameless life of righteous men  who follow nature and her ordinances. And if only the vices had not conquered and dominated the thoughts in us which seek the truly profitable and dislodged them from each soul—if instead the forces of the virtues had remained unvanquished throughout, the time from birth to death would be one continuous feast, and houses and cities dwelling in security and leisure  would have been full of all good things with everything tranquil around them.", + "[43] As it is, the overreaching and the assaults which men and women alike contrive against themselves and each other have cleft a breach in the continuous line of this cheerful gaiety. Here is a clear proof of what I am saying.", + "[44] All who practise wisdom, either in Grecian or barbarian lands, and live a blameless and irreproachable life, choosing neither to inflict nor retaliate injustice, avoid the gathering of busy-bodies and abjure the scenes which they haunt, such as law-courts, council-chambers, markets, congregations and in general any gathering or assemblage of careless men.", + "[45] Their own aspirations are for a life of peace, free from warring. They are the closest observers of nature and all that it contains; earth, sea, air and heaven and the various forms of being which inhabit them are food for their research, as in mind and thought they share the ranging of the moon and sun and the ordered march of the other stars fixed and planetary. While their bodies are firmly planted on the land they provide their souls with wings, so that they may traverse the upper air and gain full contemplation of the powers which dwell there, as behoves true “cosmopolitans” who have recognized the world to be a city having for its citizens the associates of wisdom, registered as such by virtue to whom is entrusted the headship of the universal commonwealth." + ], + [ + "[46] Such men filled with high worthiness, inured to disregard ills of the body or of external things, schooled to hold things indifferent as indeed indifferent,  armed against the pleasures and lusts, ever eager to take their stand superior to the passions in general, trained to use every effort to overthrow the formidable menace which those passions have built up against them, never swerving under the blows of fortune because they have calculated beforehand the force of its assaults; since the heaviest adversities are lightened by anticipation,  when the mind ceases to find anything strange in the event and apprehends it but dully as it might some stale and familiar story—such men, we say, in the delight of their virtues, naturally make their whole life a feast.", + "[47] These are indeed but a small number left in their cities like an ember of wisdom to smoulder, that virtue may not be altogether extinguished and lost to our race.", + "[48] But if only everywhere men had thought and felt as these few, and become what nature intended them to be, all of them blameless and guiltless and lovers of sound sense, rejoicing in moral excellence just because it is what it is and counting it the only true good and all the other goods but slaves and vassals, subject to their authority, the cities would have been brimful of happiness, utterly free from all that causes grief and fears, and packed with what produces joys and states of well-being, so that each season as it comes would give full opportunity for cheerful living and the whole cycle of the year would be a feast." + ], + [ + "[49] And therefore in the judgement of truth none of the wicked keeps a feast, even for the shortest time, tormented as he is by consciousness of wrongdoing and depressed in soul, even though he simulates a smile with his face. For where does the wicked man find a season for true rejoicing? He whose every plan is for evil, whose life-mate is folly, with whom everything, tongue, belly and organs of generation, is against what is seasonable.", + "[50] For with the first he blurts out matters of secrecy which call for silence, while in his greed he fills the second with viands unlimited and strong drink in great quantities, and as for the third, he misuses them for abominable lusts and forms of intercourse forbidden by all laws. He not only attacks in his fury the marriage-beds of others, but even plays the pederast and forces the male type of nature to debase and convert itself into the feminine form, just to indulge a polluted and accursed passion. For this reason Moses,", + "[51] great here as ever, seeing how vast was the beauty which belonged to the true feast, held that its perfection was beyond the capacity of human nature to realize, and consecrated it to God with these very words,", + "[52] “The Lord’s feasts.” For when he considered the sorrowful and terror-stricken condition of our race, how charged it is with numberless evils generated by the greedy desires of the soul and also by the infirmities of the body, increased by the vicissitudes of fortune and the mutual onslaughts of neighbours against neighbours  who inflict and suffer countless wrongs, he could not but wonder that anyone, tossed about on so vast a sea of events, whether of his own intending or not, and unable to find tranquility or the secure anchorage of a life kept safe from danger, could really hold a feast, not in the sense in which the word is commonly used, but in the true sense; and the true sense is, to find delight and festivity in the contemplation of the world and its contents and in following nature and in bringing words into harmony with deeds and deeds with words.", + "[53] And therefore it was a necessary pronouncement that the feasts belonged to God alone, for God alone is happy and blessed, exempt from all evil, filled with perfect forms of good, or rather, if the real truth be told, Himself the good, Who showers the particular goods on heaven and earth.", + "[54] And so it was that in the days of old a certain mind of rich intelligence, her passions now calmed within her, smiled because joy lay within her and filled her womb.  And when, as she considered the matter, it seemed to her that joy might well be the peculiar property of God alone, and that she herself was sinning in taking for her own conditions of well-being above human capacity, she was afraid, and denied the laughter of her soul until her doubts were set at rest.", + "[55] For the gracious God allayed her fears by an oracle in which He bade her acknowledge that she laughed, meaning thus to teach us the lesson that joy is not altogether denied to the creature. Joy is of two kinds. One is unmixed and of the utmost purity, admitting nothing whatever of the nature opposite to its own. This joy belongs to God and to no other. The other which flows from it is a mixed stream blended with lesser tributaries of sorrow, and if the blend is such that the pleasant ingredients outnumber the unpleasant, the wise man receives it as the greatest of gifts. So much for this matter." + ], + [ + "[56] After this continuous unbroken feast which has neither beginning nor end, the second to be observed is the sacred seventh day, recurring with six days between. Some have given to it the name of virgin,  having before their eyes its surpassing chastity. They also call her the motherless,  begotten by the father of the universe alone, the ideal form of the male sex with nothing of the female. It is the manliest and doughtiest of numbers, well gifted by nature for sovereignty and leadership. Some give it the name of the “season,”  judging its conceptual nature from its manifestation in the realm of sense.", + "[57] For seven is a factor common to all the phenomena which stand highest in the world of sensible things and serve to consummate in due order transitions of the year and recurring seasons. Such are the seven planets, the Great Bear, the Pleiades and the cycles of the moon, as it waxes and wanes, and the movements, harmonious and grand beyond description, of the other heavenly bodies.", + "[58] But Moses from a higher point of view gave it the name of completion and full perfection when he laid down six as the number under which the parts of the universe were brought into being, seven as that under which they were perfected. For six is even-odd, formed out of twice three with the odd part as its male element and the even as its feminine, and these two, by the immutable laws of nature, are the sources of generation.", + "[59] But seven is a number entirely uncompounded, and may be quite properly described as the light of six. For seven reveals as completed what six has produced, and therefore it may be quite rightly entitled the birthday of the world,  whereon the Father’s perfect work, compounded of perfect parts, was revealed as what it was.", + "[60] On this day we are commanded to abstain from all work, not because the law inculcates slackness; on the contrary it always inures men to endure hardship and incites them to labour, and spurns those who would idle their time away, and accordingly is plain in its directions to work the full six days. Its object is rather to give men relaxation from continuous and unending toil and by refreshing their bodies with a regularly calculated system of remissions, to send them out renewed to their old activities. For a breathing-space enables not merely ordinary people but athletes also to collect their strength and with a stronger force behind them to undertake promptly and patiently each of the tasks set before them.", + "[61] Further, when He forbids bodily labour on the seventh day, He permits the exercise of the higher activities, namely, those employed in the study of the principles of virtue’s lore. For the law bids us take the time for studying philosophy and thereby improve the soul and the dominant mind.", + "[62] So each seventh day there stand wide open in every city thousands of schools of good sense, temperance, courage, justice and the other virtues in which the scholars sit in order quietly with ears alert and with full attention, so much do they thirst for the draught which the teacher’s words supply, while one of special experience rises and sets forth what is the best and sure to be profitable and will make the whole of life grow to something better.", + "[63] But among the vast number of particular truths and principles there studied, there stand out practically  high above the others two main heads: one of duty to God as shewn by piety and holiness, one of duty to men as shewn by humanity and justice, each of them splitting up into multiform branches, all highly laudable.", + "[64] These things shew clearly that Moses does not allow any of those who use his sacred instruction to remain inactive at any season. But since we consist of body and soul, he assigned to the body its proper tasks and similarly to the soul what falls to its share, and his earnest desire was, that the two should be waiting to relieve each other. Thus while the body is working, the soul enjoys a respite, but when the body takes its rest, the soul resumes its work, and thus the best forms of life, the theoretical and the practical, take their turn in replacing each other. The practical life has six as its number allotted for ministering to the body. The theoretical has seven for knowledge and perfection of the mind." + ], + [ + "[65] It is forbidden to light any fire on this day,  fire being regarded as the source and origin of life, since without it nothing can be executed which serves the requirements necessary for existence. And thus the prohibition of the highest  and earliest instrument needed in the arts, and especially those of the mechanical kind, acts as a barrier to those required for the particular forms of service.", + "[66] But it would seem that his further enactments were given for the sake of the more disobedient who refused to pay attention to his commandments, when he not only requires the free men to abstain from work on the Sabbath, but gives the same permission to men-servants and handmaids, and sends them a message of security and almost of freedom after every six days, to teach both masters and men an admirable lesson.", + "[67] The masters must be accustomed to work themselves without waiting for the offices and attentions of their menials,  and so in the event of times of difficulty such as occur through the vicissitudes of human affairs, they may not through unfamiliarity with personal service lose heart at the outset and despair of accomplishing the tasks set before them, but use the different parts of their body with more nimbleness and shew a robust and easy activity; while on the other hand the servants are not to refuse to entertain still higher hopes, but should find in the relaxation allowed after six days an ember or spark of freedom, and look forward to their complete liberation if they continue to serve well and loyally.", + "[68] But the result of this occasional submission of the free to do the menial offices of the slave, together with the immunity allowed to the slave, will be a step forward in human conduct towards the perfection of virtue, when both the seemingly distinguished and the meaner sort remember equality and repay to each other the debt incumbent on them.", + "[69] But the holiday of the Sabbath is given by the law not only to servants but also to the cattle, though there might well be a distinction. For servants are free by nature, no man being naturally a slave,  but the unreasoning animals are intended to be ready for the use and service of men and therefore rank as slaves. Yet all the same, though it is their proper business to carry burdens and undergo toils and labour for their owners, they obtain their respite on the seventh days.", + "[70] There is no need to go through the rest of the list, when even the ox  who serves the most useful and indispensable purposes in human life, namely ploughing when the soil is prepared for the sowing, and again thrashing when the sheaves are brought in for the purging of the fruit, is then kept free from the yoke and enjoys the birthday festival of the world. So universally has the sanctity of the day extended its influence." + ], + [ + "[71] So high is the reverence which he assigns to the seventh day that other things which share in the qualities of the number are honoured in his estimation. Thus he lays down a rule for cancellation of debts in every seventh year,  both as a succour to the poor and as a challenge to the rich to shew humanity, in order that by giving some share of their own to the needy they may expect to receive the same kindness themselves, if any disaster befall them. Human vicissitudes are manifold, and life is not always on the same anchorage, but is like an unsteady wind, ever veering round to the opposite quarter.", + "[72] Now the best course would be that the creditors’ liberality should be extended to all debtors. But since they are not all capable of showing magnanimity, some being under the dominion of their money  or not very well off, he laid down that they too should make a contribution, the sacrifice of which would not give them pain. ", + "[73] He does not allow them to exact money from their fellow-nationals, but does permit the recovery of dues from the others.  He distinguishes the two by calling the first by the appropriate name of brethren, suggesting that none should grudge to give of his own to those whom nature has made his brothers and fellow-heirs. Those who are not of the same nation he describes as aliens,  reasonably enough, and the condition of the alien excludes any idea of partnership, unless indeed by a transcendency of virtues he converts even it into a tie of kinship, since it is a general truth that common citizenship rests on virtues and laws which propound the morally beautiful as the sole good. ", + "[74] Now lending money on interest is a blameworthy action,  for a person who borrows is not living on a superabundance of means, but is obviously in need, and since he is compelled to pay the interest as well as the capital, he must necessarily be in the utmost straits. And while he thinks he is being benefited by the loan, he is actually like senseless animals suffering further damage from the bait which is set before him.", + "[75] I ask you, Sir Moneylender, why do you disguise your want of a partner’s feeling by pretending to act as a partner? Why do you assume outwardly a kindly and charitable appearance but display in your actions inhumanity and a savage brutality, exacting more than you lend, sometimes double, reducing the pauper to further depths of poverty?", + "[76] And therefore no one sympathizes when in your eagerness for larger gains you lose your capital as well. In their glee all call you extortioner and money-grubber and other similar terms, you who have lain in wait for the misfortunes of others, and regarded their ill-luck as your own good luck.", + "[77] It has been said  that vice has no sense of sight; so too the moneylender is blind, and has no vision of the time of repayment, when it will hardly be possible, if at all, to obtain what he has expected to gain by his greed.", + "[78] Such a person may well pay the penalty of his avarice by receiving back merely what he provided, and learn not to make a trade of other people’s misfortunes  and enrich himself in improper ways. And the borrowers should be granted the privilege of the law’s charity, and pay neither simple nor compound interest, but just the principal. For later, as the proper occasion arise, they will make the same sacrifice to their present creditors and requite with equal assistance those who were the first to bestow the benefit." + ], + [ + "[79] After ordinances of this sort he follows them by laying down a law which breathes kindness and humanity throughout.  “If,” he says, “one of your brethren is sold to you, let him continue in slavery for six years but in the seventh be set free without payment.”", + "[80] Here again he uses the term brother of a fellow-national, and by this name indirectly sows in the soul of the owner the thoughts of his close relationship to the person in his power. It bids him not despise him as a stranger who has no charm to win his affection, but allow the lesson which the holy word suggests  to create a preliminary sense of kinship, and thus feel no resentment at his approaching liberation.", + "[81] For people in this position, though we find them called slaves, are in reality labourers  who undertake the service just to procure themselves the necessaries of life, however much some may bluster about the rights of absolute power which they exercise over them.", + "[82] We must abate their truculence by repeating these excellent injunctions of the law. The man whom you call a slave, my friend, is a hired person, himself too a man, ultimately  your kinsman, further of the same nation, perhaps also of the same tribe and ward,  reduced to the guise which he now adopts by actual need.", + "[83] Expel, then, from your soul that evil and malignant thing, arrogance. Deal with him as your hired servant, both in what you give and what you take. As for the latter, he will render you his services without the slightest backwardness always and everywhere without procrastination, and anticipate your orders with zeal and rapidity. And you must give him in return food and raiment and take care for his other needs. Do not harness him like an unreasoning animal nor oppress him with weights too heavy and too numerous for his capacity, nor heap insults upon him, nor drag him down by threats and menaces into cruel despondency. Rather grant him time and places for respite according to some regular rule. For while “not too much of anything” is an excellent maxim in every case, it is particularly so as between masters and servants.", + "[84] When however you have received his services for the fullest term required, namely, six years, and when the truly sacred number of the seventh year is about to begin, grant his freedom to him who is naturally free and grant it without hesitation, my friend, and rejoice that you have found an opportunity of benefiting the highest of living creatures, man, in his chief interest. For a slave can have no greater boon than freedom.", + "[85] Be glad, too, to crown your benefaction by bestowing something of each of your various kinds of property to start him on his way. For it is a praise to you that he should not leave your home penniless but well stocked in resources to procure what is necessary. Otherwise the same thing may happen again. He may be reduced by need to his old unhappy plight and compelled to undertake slavery again through lack of the means of life, and the boon you bestowed upon him may be cancelled. So much for the poor." + ], + [ + "[86] Then follows a commandment to let the land lie fallow during the seventh year.  There are several reasons for this. In the first place he wished to give seven its honourable position in all the series in which time is measured, namely, days, months and years. For every seventh day is holy, a Sabbath as the Hebrews call it, and it is in the seventh month in every year that the chief of all the feasts falls, and therefore naturally the seventh year also has been marked out for a share in the dignity which belongs to the number.", + "[87] And there is this second reason. Do not, he says, be entirely under the power of lucre, but submit voluntarily to some loss, so that you may find it easy to bear some involuntary injury, if ever it should occur, instead of resenting it as some strange and alien misfortune and falling into despair. For some of the rich are so poor-spirited that when adversity overtakes them, they are as mournful and depressed as if they had been robbed of their whole substance.", + "[88] But among the followers of Moses all who have been his true disciples, trained in his excellent institutions from their earliest years, by allowing even rich territory to lie idle inure themselves to bear privations calmly and by the lesson of magnanimity thus learned voluntarily and deliberately to let even undoubted sources of wealth fall almost from their very hands. ", + "[89] There is also, I think, this third suggestion, that men should absolutely abstain from putting any oppressive burden upon anyone else. For if the different parts of the earth which cannot share in any sensations of pain or pleasure yet have to be given respite, how much more must this be the case with men who not only possess the sense which is common also to the irrational animals but even the special gift of reason through which the painful feelings caused by toil and labour stamp and record themselves in mental pictures, more vivid than mere sensation!", + "[90] Let so-called masters therefore cease from imposing upon their slaves severe and scarcely endurable orders, which break down their bodies by violent usage and force the soul to collapse before the body.", + "[91] You need not grudge to moderate your orders. The result will be that you yourselves will enjoy proper attention and that your servants will carry out their orders readily and accept their duties not just for a short time to be abandoned through wearying too quickly, and, indeed, we may say, as if old age had prematurely overtaken them in their labours. On the contrary, they will prolong their youth to the utmost, like athletes, not those who fatten themselves up into full fleshiness, but those who regularly train themselves by “dry sweatings”  to acquire what is necessary and useful for life.", + "[92] So too let rulers of cities cease from racking them with taxes and tolls as heavy as they are constant. Such rulers both fill their own coffers and while hoarding money hoard also illiberal vices which defile the whole of civic life. ", + "[93] For they purposely choose as tax-gatherers the most ruthless of men, brimful of inhumanity, and put into their hands resources for overreaching. These persons add to their natural brutality the immunity they gain from their masters’ instructions, and in their determination to accommodate every action to those masters’ pleasure they leave no severity untried, however barbarous, and banish mercy and gentleness even from their dreams.", + "[94] And therefore in carrying out their collecting they create universal chaos and confusion and apply their exactions not merely to the property of their victims but also to their bodies, on which they inflict insults and outrages and forms of torture quite original in their savagery.", + "Indeed, I have heard of persons who, actuated by abnormal frenzy and cruelty, have not even spared the dead, persons who become so utterly brutalized that they venture even to flog corpses with whips.", + "[95] And when anyone censured the extraordinary cruelty shewn in refusing to allow even death, the release and in very truth the “end” of all ills, to procure freedom from insult for those who are now beyond its reach, and in causing them to undergo outrage instead of the normal rites of burial, the line of defence adopted was worse than the accusation. They treated the dead, they said, with such contempt not for the useless purpose of insulting the deaf and senseless dust but in order to excite the pity of those who were related to them by birth or some other tie of fellowship, and thus urge them to ransom the bodies of their friends by making a final gift in payment for them." + ], + [ + "[96] Foolish, foolish people, I would say to them, have you not first learnt the lesson which you teach, or are you competent to induce others to shew pity, even with the cruellest actions before them,  when you have exscinded all kindly and humane feelings from your own souls? And this you have done, though you had no lack of good advisers, particularly in our laws, which have relieved even the land from its yearly tolls and provided it with a rest and respite.", + "[97] This land, though to all appearance a lifeless thing, is put into a condition to make its requital and to repay a boon which it received as a free gift but is now eager to return. For the immunity which it has during the seventh year and its rest from labour and complete freedom during the whole annual cycle give it a fertility in the next year which causes it to bear twice as much or even many times as much as in the previous years.", + "[98] We may also note that the trainers of athletes take much the same line in dealing with their pupils. When they have thoroughly drilled them by an unbroken course of exercises, before they reach the point of exhaustion, they give them a fresh lease of life by providing relaxations, not only from the labour of the training itself but from the dietary regulations as to food and drink, the hardships of which they abate in order to make the soul cheerful and the body comfortable.", + "[99] And we must not suppose that here we have the professional trainers to hard work appearing as instructors in slackness and luxury; they are following a scientific method by which further strength and power is given to what is already strong and powerful, and vigour enhanced as though it were a harmony by alternating relaxation with tension.", + "[100] This truth I have learnt from the never-failing wisdom of nature who, knowing how toil-worn and weary our race becomes, divided our time into day and night, giving the hours of wakefulness to one and of sleep to the other.", + "[101] For, most careful of mothers, her anxious thought was that her children should not be exhausted. In the daylight she wakens our bodies and stimulates them to carry out all the offices and demands of life, and reproaches those who are making it their practice to loiter through life in an idle and voluptuous way. But at night she sounds the recall as in war and summons them to repose and take care of their bodies.", + "[102] And men casting off all the sore burden of affairs which has lain heavy upon them from morn till eve, turn homewards and betake themselves to rest, and in the deep sleep which falls upon them cast off the distempers of their daylight troubles, and then again unwearied and full of fresh vigour hasten eagerly each to his own familiar occupation.", + "[103] This double course nature has assigned to men by means of sleeping and waking with the result that by alternating activity with inaction they have increased readiness and nimbleness in the various parts of their bodies." + ], + [ + "[104] These considerations the prophetic author of our laws had before his eyes when he proclaimed a rest for the land and made the husbandman stay his work after six years. But he gave this enactment not only on the grounds which I have mentioned but also moved by that habitual kindliness which he aims at infusing into every part of his legislation, thereby impressing on the readers of the sacred scriptures the stamp of good and neighbourly customs.", + "[105] For he forbids them to close up any field during the seventh year.  All olive-yards and vineyards are to be left wide open and so with the other kinds of property, whether of sown crops or orchard-trees, thus giving an unrestricted use of such fruits as are of natural growth to the poor quite as much, if not more so, than to the owners.", + "[106] Thus on the one hand he did not allow the masters to do any work of tillage because he wished to avoid giving them the painful feeling that they had incurred the expenditure but did not receive the income in return, and on the other hand he thought fit that the poor should for this year at any rate enjoy as their own what appeared to belong to others, and in this way took from them any appearance of humiliation or possibility of being reproached as beggars.", + "[107] May not our passionate affection well go out to laws charged with such kindly feeling, which teaches the rich to give liberally and share what they have with others and encourages the poor not to be always dancing attendance on the houses of the wealthy, as though compelled to resort thither to make up their own deficiency, but sometimes also to come claiming a source of wealth in the fruits which, as I have said, develop untilled and which they can treat as their own?", + "[108] Widows and orphans and all others who are neglected and ignored because they have no surplus of income have at this time such a surplus and find themselves suddenly affluent through the gifts of God, Who invites them to share with the owners under the sanction of the holy number seven.", + "[109] And indeed all stock-breeders feel at liberty to take out their own cattle in search of pasturage and to select meadow-land of good herbage and particularly suitable for grazing their beasts. Thus they take full advantage of the immunity secured by the time of freedom. And this is not opposed by any grudging on the master’s side. They are under the sway of a very ancient custom, which through long familiarity has won its way to the standing of nature." + ], + [ + "[110] While laying down this first foundation of moderation and humanity, he built on it by adding years to the number of seven times seven and consecrated the whole of the fiftieth year.  This he made the subject of many special enactments, all of remarkable excellence, apart from those which are common to other seventh years. ", + "[111] The first of these enactments is as follows. He considers that alienated estates ought to be restored to their original possessors in order that the apportionments should be secured to the families and that no one to whom they had been allotted should be altogether deprived of the grant. ", + "[112] For since times of adversity often arise which make it necessary for some persons to sell their property, he made provision for the just needs of such persons and at the same time took steps to prevent the purchasers being deceived, by accompanying the permission to the vendors to sell with very clear instructions to the purchasers as to the terms of the transaction.", + "[113] “Do not pay the price,” he says, “of complete ownership, but only for a fixed number of years and a lower limit than fifty.” For the sale should represent not real property but fruits, and this for two most convincing reasons. One is that the whole country is called God’s property,  and it is against religion to have anything that is God’s property registered under other masters. Another reason is that each of the holders has a portion assigned to him by lot, and that this should be taken from him is contrary to the law’s conception of justice.", + "[114] Anyone, therefore, who before the fifty years are completed has the means to recover his own property, or anyone else very closely related to him, is urged by the lawgiver to take every step to recover the land at the price which he got for it, and not to occasion loss to the purchaser who helped him at the time when he needed it.", + "[115] On the other hand he sympathized with the poor man and shewed him pity by restoring to him the additional wealth which he originally possessed, excepting fields which had been dedicated by a vow, and therefore rank with votive offerings.  Religion forbids that time should affect the validity of a votive offering, and therefore it is ordained that the proper price for such estates should be demanded and that no concessions should be made to the votary." + ], + [ + "[116] These are the rules for cases where the apportionments and holdings consist of land. There are different regulations as to houses.  Houses in some cases belong to cities and are inside the walls, and others are farm-buildings in the country outside the walls. Consequently the law allows the latter to be redeemable at any time, and prescribes that any that have not been ransomed by the fiftieth year should be restored without compensation to the former owner as in the case of real property, for farm-buildings are a part of real property.", + "[117] But houses within the walls may be recoverable by the vendors for the space of a year, but after the year are absolutely secured to the purchasers who are not liable to suffer any injury from the general remission in the fiftieth year.", + "[118] His reason is that he wishes to give the newcomers also a basis on which they may feel themselves firmly established in the country. For since they have no apportionment of land as they were not counted when the holdings were distributed, the law assigned to them their houses in fee simple in its anxiety that those who had come as suppliants and refugees to the laws should not be cast adrift.", + "[119] For when the land was apportioned according to the tribes the cities were not distributed, nor indeed built in city form at all, and the inhabitants took for their dwellings the outbuildings in the country. Subsequently when they left these and became concentrated as the feeling of unity and friendship naturally grew stronger in the course of many years, they built houses adjacent to each other, thus forming cities. And of these, as I have said, they assigned a share to the newcomers, to prevent them finding themselves cut off from holding property both in the country and in the cities." + ], + [ + "[120] The legislation with regard to the consecrated tribe is as follows.  The temple-keepers were not allotted a section of land by the law, which considered that they were sufficiently provided for by the first-fruits, but assigned them instead forty-eight cities to dwell in, with a surrounding frontage in each case of two thousand cubits.", + "[121] Houses within these were not, like the others within the walls, secured to the purchasers, if the vendors could not find the means to redeem them within the year, but were liable to be redeemed for an unlimited period just as the lay population  could redeem the farm buildings, to which the dwelling-houses of the Levites correspond. For these were all that fell to their share in that great territory, and thus he considered that being once received they ought not to be taken back, any more than the farm-buildings in the case of those to whom the holdings were apportioned. So much for the subject of houses." + ], + [ + "[122] Similar rules to those already stated are laid down as to the relations between creditors and debtors and between servants and masters.  Creditors are not to exact interest from their fellow-nationals but to be content with recovering what they provided. Masters are to treat their purchased slaves as their hired servants, not as their slaves by nature, and give them secure access to liberty on the spot if they can provide their ransom, or in the case of the needy at a later time, when either the seventh year from the beginning of their slavery or the fiftieth arrives, in the latter case even though only a single day has elapsed since the man was reduced to that condition. For that time is accepted as the remission and actually is such, when all reverse their course and turn back to the prosperity of the past.", + "[123] But the law does permit the acquisition of slaves from other nations  for two reasons; first, that a distinction should be made between fellow-countrymen and aliens; secondly, that that most indispensable possession, domestic service, should not be absolutely excluded from his commonwealth. For the course of life contains a vast number of circumstances which demand the ministrations of slaves.", + "[124] The heirs of parents are to be sons,  or failing sons daughters. For just as in nature men take precedence of women, so too in the scale of relationships they should take the first place in succeeding to the property and filling the position of the departed which they have ceased to hold, debarred by an inevitable law which admits to immortality nothing that is mortal or earth-born.", + "[125] But if virgins are left without a dower, nothing of the kind having been settled on them by the parents while still alive, they should share equally with the males. The charge of protecting the girls left thus desolate and superintending their development, and the expenses of providing anything required for their maintenance and education as befits maidens should fall upon the head magistrate ; also when the time comes, the duty of arranging a suitable marriage and choosing husbands who are selected on their merits and approved in all respects.", + "[126] And these should be, if possible, of the same family as the girls, or if that cannot be, at any rate of the same ward and tribe, in order that the portions assigned as dowry should not be alienated by inter-marriage with other tribes, but should retain the place given to them in the allotments originally made on the basis of tribes. ", + "[127] But if the deceased has no descendants, the brothers must proceed to the succession, for brothers rank next in tables of relationship with sons and daughters. If the dead man has no brother, the succession must pass to the uncles on the father’s side, and if there are no uncles, to the aunts, and then to the next nearest among their other connexions or kinsfolk.", + "[128] But if kinsfolk are so scarce that no blood-relation remains, then the tribe shall be the heir.  For the tribe is in a sense a kinship with a wider and more all-embracing compass.", + "[129] One question, however, which is raised by some inquirers should not be passed over in silence. Why, they ask, does the Law when dealing with the regulations of inheritance mention kinsmen of every degree and fellow-wardsmen and fellow-tribesmen, but leaves parents alone unmentioned who would naturally inherit from the children as the children do from them? The answer, good sir, is that the law, God-given as it is, and ever desirous to follow the course of nature, held that no sinister thought should be introduced. Parents pray that they may leave behind them alive the children they have begotten to succeed to their name, race and property, and the imprecations of their implacable enemies are just the opposite, that the sons and daughters may die before their parents.", + "[130] Now he did not wish to speak plainly of anything so out of tune with and discordant to the harmony and concord which prevails throughout the cosmic order as the death of children while the parents survive, and therefore he complied both with necessity and decency  in not ordaining that mothers and fathers should inherit from their sons and daughters. He knew that such an event was not in accordance with the ordinary course of life or with nature.", + "[131] So while he avoided appointing the parents in undisguised terms as heirs to the property of their dead children, lest by assigning to them an acquisition of so undesirable a kind he should seem to be casting a slur upon their mourning or reminding them of their misfortunes, he adopted another way of conveying the ownership to them, a simple specific for a great mischief.", + "[132] What was this way? He declares the father’s brothers to be the heirs of their nephews, a privilege doubtless given to the uncle for the sake of the father, unless anyone is foolish enough to suppose that a person who honours A for the sake of B is deliberately dishonouring B. Is it the case that those who pay court to the acquaintances of their friends are neglecting those friends? Is it not rather the truth that their affectionate care for all that might honour these acquaintances  shews regard for the friends also? On the same principle the law, when it nominates the father’s brother to share in the inheritance because of his relationship to the father, much more nominates the father, not in actual words it is true for reasons already stated, but with a force more recognizable than words, leaving no doubt of the intention of the lawgiver.", + "[133] The eldest son does not share equally with his juniors, but is adjudged a double portion,  one reason being that his parents who before were but man and wife, owe to the first-born the fact that they have later become father and mother. Another is that it is their first-born who began to use these names in addressing his parents.  The third reason is the most important, that what was before their birth a house of barren stock has become fruitful for the preservation of the human race, a preservation which is sown in marriage and fructified in the birth of children, starting with the eldest.", + "[134]This was the reason, I suppose, that the first-born sons of the enemies who had shewn themselves so merciless in action, were cut off in wholesale massacre in a single night, as the Holy Scriptures tell us, while the first-born of our nation were dedicated by consecration as a thank-offering to God. For it was just that on the enemy should fall the weight of a blow for which no consolation was possible, namely, the destruction of their foremost rank, while God Who wrought the salvation was honoured by the dedication as first-fruits of those who headed the line of children.", + "[135] But there are some who after marrying and begetting children unlearn in their later days what they knew of self-restraint and are wrecked on the reef of incontinence. Seized with a mad passion for other women, they maltreat those who hitherto belonged to them and behave to the children they have begotten by them as though they were uncles rather than fathers, copy the unrighteousness shewn by stepmothers to the first family and altogether devote themselves and all they have to the second wives and their children, overcome by the vilest of passions, voluptuousness. Such lusts the law would not have hesitated to bridle if it were possible, and prevent them from frisking and plunging still more.", + "[136] But since it is difficult, or rather impossible, to heal the frenzy goaded into savagery, it left the father to his fate as one in the grip of an incurable disease but did not disregard the son of the wife who was wronged through his passion for another, but bade him take the double portion in the distribution between the brothers. ", + "[137] There are several reasons for this. In the first place, it punishes the culprit by forcing him to give good treatment to the person to whom he intended to give the reverse and renders him incapable of carrying out his ill-judged judgement. This it effects by conferring benefits on the person who was likely to suffer loss at his hands, and by taking upon itself the parental position which had been abandoned by the natural father in so far as the eldest child was concerned.", + "[138] Secondly, it shews mercy and pity for the victims of injustice whom it relieves of a very grievous trouble by enabling them to share in the boon thus bestowed. For naturally we may suppose that the gratification felt by the son at obtaining the double portion is shared by the mother, encouraged as she is by the humanity of the law which refuses to allow her and her family to lie entirely at the mercy of her enemies.", + "[139] And there was a third reason. Being gifted with a power to judge justly, it reflected that the father had bestowed his bounties generously on the children of the beloved wife because of his affection for her, but left the children of the hated wife entirely out of consideration owing to his hostility to their mother, so that the former even in his lifetime inherited more than their equal share, and the latter might expect at his death to find themselves robbed of the whole patrimony. And therefore it decreed that the son of the discarded wife should have the eldest son’s privilege of the double share, in order to equalize the partition between both families.  Enough on these matters." + ], + [ + "[140] Following the order stated above, we record the third type of feast which we will proceed to explain. This is the New Moon, or beginning of the lunar month,  namely the period between one conjunction and the next, the length of which has been accurately calculated in the astronomical schools. The new moon holds its place among the feasts for many reasons. First, because it is the beginning of the month, and the beginning, both in number and in time, deserves honour. Secondly, because when it arrives, nothing in heaven is left without light, for while at the conjunction, when the moon is lost to sight under the sun, the side which faces earth is darkened, when the new month begins it resumes its natural brightness.", + "[141] The third reason is, that the stronger or more powerful element at that time supplies the help which is needed to the smaller and weaker. For it is just then that the sun begins to illumine the moon with the light which we perceive and the moon reveals its own beauty to the eye. And this is surely an obvious lesson inculcating kindness and humanity and bidding men never grudge their own good things, but imitating the blessed and happy beings in heaven banish jealousy from the confines of the soul, producing what they have for all to see, treat it as common property, and give freely to the deserving.", + "[142] The fourth reason is, that the moon traverses the zodiac in a shorter fixed period than any other heavenly body. For it accomplishes that revolution in the span of a single month, and therefore the conclusion of its circuit, when the moon ends its course at the starting-point at which it began, is honoured by the law, which declares that day a feast, again to teach us an admirable lesson, that in the conduct of life we should make the ends correspond with the beginnings. And this will be effected if we keep our primitive appetites under the control of reason and do not permit them to rebel and riot like cattle that have no herdsman.", + "[143] As for the services that the moon renders to everything on earth, there is no need to dilate upon them. The proofs are perfectly clear. As the moon increases, the rivers and fountains rise, and again diminish as it diminishes. Its phases cause the seas to withdraw and dwindle at the ebbtide, then suddenly rush back with the returning flood, and the air to undergo all manner of changes as the sky becomes clear or cloudy and alters in other ways. The fruits, both of the sown crops and orchard-trees, grow to their maturity according to the revolutions of the moon, which fosters and ripens everything that grows with the dewy and very gentle breezes which it brings.", + "[144] But, as I have said, this is not the time to dwell at length on the praises of the moon and record and catalogue the services which it renders to living creatures and everything on earth. It is for these or similar reasons that the New Moon is honoured and obtains its place among the feasts." + ], + [ + "[145] After the New Moon comes the fourth feast, called the Crossing-feast,  which the Hebrews in their native tongue call Pascha. In this festival many myriads of victims from noon till eventide  are offered by the whole people, old and young alike, raised for that particular day to the dignity of the priesthood.  For at other times the priests according to the ordinance of the law carry out both the public sacrifices and those offered by private individuals. But on this occasion the whole nation performs the sacred rites and acts as priest with pure hands and complete immunity.", + "[146] The reason for this is as follows: the festival is a reminder and thank-offering for that great migration from Egypt which was made by more than two millions  of men and women in obedience to the oracles vouchsafed to them. Now at that time they had left a land brimful of inhumanity which made a practice of expelling strangers, and what was worst of all, assigned divine honours to irrational creatures, not merely domesticated animals, but even wild beasts. So exceedingly joyful were they that in their vast enthusiasm and impatient eagerness, they naturally enough sacrificed without waiting for their priest.  This practice which on that occasion was the result of a spontaneous and instinctive emotion, was sanctioned by the law once in every year to remind them of their duty of thanksgiving. These are the facts as discovered by the study of ancient history.", + "[147] But to those who are accustomed to turn literal facts into allegory, the Crossing-festival suggests the purification of the soul. They say that the lover of wisdom is occupied solely in crossing from the body and the passions, each of which overwhelms him like a torrent, unless the rushing current be dammed and held back by the principles of virtue.", + "[148] On this day every dwelling-house is invested with the outward semblance and dignity of a temple. The victim is then slaughtered and dressed for the festal meal which befits the occasion. The guests assembled for the banquet have been cleansed by purificatory lustrations, and are there not as in other festive gatherings, to indulge the belly with wine and viands, but to fulfil with prayers and hymns the custom handed down by their fathers.", + "[149] The day on which this national festivity occurs may very properly be noted. It is the 14th of the month, a number formed of the sum of two sevens, thus bringing out the fact that seven never fails to appear in anything worthy of honour but everywhere takes the lead in conferring prestige and dignity." + ], + [ + "[150] With the Crossing-feast he combines one in which the food consumed is of a different and unfamiliar kind, namely, unleavened bread, which also gives its name to the feast.  This may be regarded from two points of view, one peculiar to the nation, referring to the migration just mentioned, the other universal, following the lead of nature, and in agreement with the general cosmic order. To show that this affirmation is absolutely true, will require some examination. This month comes seventh in order and number as judged by the cycle of the sun, but in importance it is first, and therefore is described as first in the sacred books. ", + "[151] The reason for this I believe to be as follows. In the spring equinox we have a kind of likeness and portraiture of that first epoch in which this world was created. The elements were then separated and placed in harmonious order with reference to themselves and each other. The heaven was adorned with sun and moon and the rhythmic movements and circlings of the other stars, both fixed and planetary. So too the earth was adorned with every manner of plants, and the uplands and lowlands, wherever the soil had depth and goodness, became luxuriant and verdant.", + "[152] So every year God reminds us of the creation of the world by setting before our eyes the spring when everything blooms and flowers. And therefore there is good reason for describing it in the laws as the first month because in a sense it is an image of the primal origin reproduced from it like the imprint from an archetypal seal.", + "[153] But the month of the autumnal equinox, though first in order as measured by the course of the sun, is not called first in the law, because at that time all the fruits have been gathered in and the trees are shedding their leaves and all the bloom which the spring brought in its prime already scorched by the heat of the summer sun is wilting under the dry currents of air.", + "[154] And so to give the name of “first” to a month in which both uplands and lowlands are sterilized and unfruitful seemed to him altogether unsuitable and incongruous. For things which come first and head the list should be associated with all the fairest and most desirable things which are the sources of birth and increase to animals and fruits and plants, not with the processes of destruction and the dark thoughts which it suggests.", + "[155] The feast begins at the middle of the month, on the fifteenth day, when the moon is full, a day purposely chosen because then there is no darkness, but everything is continuously lighted up as the sun shines from morning to evening and the moon from evening to morning and while the stars give place to each other no shadow is cast upon their brightness. ", + "[156] Again, the feast is held for seven days to mark the precedence and honour which the number holds in the universe, indicating that nothing which tends to cheerfulness and public mirth and thankfulness to God should fail to be accompanied with memories of the sacred seven which He intended to be the source and fountain to men of all good things.", + "[157] Two days out of the seven, the first and the last, are declared holy. In this way he gave a natural precedence to the beginning and the end; but he also wished to create a harmony as on a musical instrument between the intermediates and the extremes. Perhaps too he wished to harmonize the feast with a past which adjoins the first day and a future which adjoins the last. These two, the first and the last, have each the other’s properties in addition to their own. The first is the beginning of the feast and the end of the preceding past, the seventh is the end of the feast and the beginning of the coming future. Thus, as I have said before,  the whole life of the man of worth may be regarded as equivalent to a feast held by one who has expelled grief and fear and desire and the other passions and distempers of the soul.", + "[158] The bread is unleavened either because our forefathers, when under divine guidance they were starting on their migration, were so intensely hurried that they brought the lumps of dough unleavened,  or else because at that season, namely, the springtime, when the feast is held, the fruit of the corn has not reached its perfection, for the fields are in the ear stage and not yet mature for harvest. It was the imperfection of this fruit which belonged to the future, though it was to reach its perfection very shortly, that he considered might be paralleled by the unleavened food, which is also imperfect, and serves to remind us of the comforting hope that nature, possessing as she does a superabundant wealth of things needful, is already preparing her yearly gifts to the human race.", + "[159] Another suggestion made by the interpreters of the holy scriptures is that food, when unleavened, is a gift of nature, when leavened is a work of art. For men in their eagerness to temper the barely necessary with the pleasant, have learned through practice to soften by art what nature has made hard.", + "[160] Since, then, the spring-time feast, as I have laid down, is a reminder of the creation of the world, and its earliest inhabitants, children of earth in the first or second generation, must have used the gifts of the universe in their unperverted state before pleasure had got the mastery, he ordained for use on this occasion the food most fully in accordance with the season. He wished every year to rekindle the embers of the serious and ascetic mode of faring, and to employ the leisure of a festal assembly to confer admiration and honour on the old-time life of frugality and economy, and as far as possible to assimilate our present-day life to that of the distant past.", + "[161] These statements are especially guaranteed by the exposure of the twelve loaves corresponding in number to the tribes, on the holy table.  They are all unleavened, the clearest possible example of a food free from admixture, in the preparation of which art for the sake of pleasure has no place, but only nature, providing nothing save what is indispensable for its use. So much for this." + ], + [ + "[162] But within the feast there is another feast following directly after the first day. This is called the “Sheaf,”  a name given to it from the ceremony which consists in bringing to the altar a sheaf as a first-fruit, both of the land which has been given to the nation to dwell in and of the whole earth, so that it serves that purpose both to the nation in particular and for the whole human race in general.", + "[163] The reason of this is  that the Jewish nation is to the whole inhabited world what the priest is to the State. For the holy office in very truth belongs to the nation because it carries out all the rites of purification and both in body and soul obeys the injunctions of the divine laws, which restrict the pleasures of the belly and the parts below it and the horde … setting reason to guide the irrational senses, and also check and rein in the wild and extravagant impulses of the soul, sometimes through gentler remonstrances and philosophical admonitions, sometimes through severer and more forcible condemnations and the fear of punishment which they hold over it as a deterrent.", + "[164] But not only is the legislation in a sense a lesson on the sacred office, not only does a life led in conformity with the laws necessarily confer priesthood or rather high priesthood in the judgement of truth, but there is another point of special importance. There is no bound or limit to the number of deities, male and female, honoured in different cities, the vain inventions of the tribe of poets and of the great multitude of men to whom the quest for truth is a task of difficulty and beyond their powers of research. Yet instead of all peoples having the same gods, we find different nations venerating and honouring different gods. The gods of the foreigner they do not regard as gods at all. They treat their acceptance by the others as a jest and a laughing-stock and denounce the extreme folly of those who honour them and the failure to think soundly shewn thereby.", + "[165] But if He exists Whom all Greeks and barbarians unanimously acknowledge,  the supreme Father of gods and men and the Maker of the whole universe, whose nature is invisible and inscrutable not only by the eye, but by the mind, yet is a matter into which every student of astronomical science  and other philosophy desires to make research and leaves nothing untried which would help him to discern it and do it service—then it was the duty of all men to cleave to Him and not introduce new gods staged as by machinery  to receive the same honours.", + "[166] When they went wrong in what was the most vital matter of all, it is the literal truth that the error which the rest committed was corrected by the Jewish nation which passed over all created objects because they were created and naturally liable to destruction and chose the service only of the Uncreated and Eternal, first because of its excellence, secondly because it is profitable to dedicate and attach ourselves to the elder rather than to the younger, to the ruler rather than to the subject, to the maker rather than to the thing created.", + "[167] And therefore it astonishes me to see that some people venture to accuse of inhumanity the nation which has shewn so profound a sense of fellowship and goodwill to all men everywhere, by using its prayers and festivals and first-fruit offerings as a means of supplication for the human race in general and of making its homage to the truly existent God in the name of those who have evaded the service which it was their duty to give, as well as of itself.", + "[168] So much for this feast as a thanksgiving for the whole human race. But the nation in particular also gives thanks for many reasons. First, because they do not continue for ever wandering broadcast over islands and continents and occupying the homelands of others as strangers and vagrants, open to the reproach of waiting to seize the goods of others. Nor have they just borrowed a section of this great country for lack of means to purchase,  but have acquired the land and cities for their own property, a heritage in which they live as long established citizens and therefore offer first-fruits from it as a sacred duty.", + "[169] Secondly, the land which has fallen to their lot is not derelict nor indifferent soil, but good land, well fitted for breeding domestic animals and bearing fruits in vast abundance. For in it there is no poverty of soil and even such parts as seem to be stony or stubborn are intersected by soft veins of very great depth, the richness of which adapts them for producing life.", + "[170] But besides this it was no uninhabited land which they received, but one which contained a populous nation and great cities filled with stalwart citizens. Yet these cities have been stripped of their inhabitants and the whole nation, except for a small fraction, has disappeared, partly through wars, partly through heaven-sent visitations, a consequence of their strange and monstrous practices of iniquity and all their heinous acts of impiety aimed at the subversion of the statutes of nature. Thus should those who took their place as inhabitants gain instruction from the evil fate of others and learn from their history the lesson that if they emulate deeds of vice  they will suffer the same doom, but if they pay honour to a life of virtue they will possess the heritage appointed to them and be ranked not as settlers but as native-born.", + "[171] We have shewn, then, that the Sheaf was an offering both of the nation’s own land and of the whole earth, given in thanks for the fertility and abundance which the nation and the whole human race desired to enjoy. But we must not fail to note that there are many things of great advantage represented by the offering. First, that we remember God, and what thing more perfectly good can we find than this? Secondly, that we make a requital, as is most fully due, to Him Who is the true cause of the good harvest.", + "[172] For the results due to the husbandman’s art are few or as good as nothing, furrows drawn, a plant dug or ringed around, a trench deepened, excessive overgrowth lopped, or other similar operations. But what we owe to nature is all indispensable and useful, a soil of great fruitfulness, fields irrigated by fountains or rivers, spring-fed or winter torrents, and watered by seasonable rains, happily tempered states of the air which sends us the breath of its truly life-giving breezes, numberless varieties of crops and plants. For which of these has man for its inventor or parent?", + "[173] No, it is nature, their parent, who has not grudged to man a share in the goods which are her very own, but judging him to be the chiefest of mortal animals because he has obtained a portion of reason and good sense, chose him as the worthiest and invited him to share what was hers to give. For all this it is meet and right that the hospitality of God should be praised and revered, God Who provides for His guests the whole earth as a truly hospitable home ever filled not merely with necessaries, but with the means of luxurious living.", + "[174] Further, we learn not to neglect benefactors, for he who is grateful to God, Who needs nothing and is His own fullness,  will thus become accustomed to be grateful to men whose needs are numberless.", + "[175] The sheaf thus offered is of barley, shewing that the use of the inferior grains is not open to censure. It would be irreverent to give first-fruits of them all, as most of them are made to give pleasure rather than to be used as necessaries, and equally unlawful to enjoy and partake of any form of food for which thanks had not been offered in the proper and rightful manner. And therefore the law ordained  that the first-fruit offerings should be made of barley, a species of grain regarded as holding the second place in value as food. For wheat holds the first place and as the first-fruit of this has greater distinction, the law postponed it to a more suitable season in the future. It does not anticipate matters, but puts it in storage for the time being, so that the various thank-offerings may be adjusted to their appointed dates as they recur." + ], + [ + "[176] The festival of the Sheaf, which has all these grounds of precedence,  indicated in the law, is also in fact anticipatory of another greater feast. For it is from it that the fiftieth day is reckoned, by counting seven sevens, which are then crowned with the sacred number by the monad,  which is an incorporeal image of God, Whom it resembles because it also stands alone. This is the primary excellence exhibited by fifty, but there is another which should be mentioned.", + "[177] One reason among others which makes its nature so marvellous and admirable is that it is formed by what the mathematicians tell us is the most elemental and venerable of existing things,  namely, the right-angled triangle. In length its sides are 5, 3, 4, of which the sum is twelve, the pattern of the zodiac cycle, the duplication of the highly prolific six, which is the starting-point of perfection since it is the sum of the factors which produce it through multiplication. But we find that the sides when raised to the second power, i.e. 3 × 3 + 4 × 4 + 5 × 5, make 50, so that we must say that 50 is superior to 12 in the same degree as the second power is superior to the first.", + "[178] And if the lesser of these is represented by the most excellent of the heavenly spheres, the zodiac, the greater, namely 50, must be the pattern of some quite superior form of existence. But a discussion of this would be out of place at this point. It is quite enough for the present to call attention to the difference, so as to avoid treating a prominent fact as of secondary importance.", + "[179] The feast which is held when the number 50 is reached has acquired the title of “first-products.”  On it it is the custom to bring two leavened loaves of wheaten bread for a sample offering of that kind of grain as the best form of food. One explanation of the name, “Feast of First-products,” is that the first produce of the young wheat and the earliest fruit to appear is brought as a sample offering before the year’s harvest comes to be used by men.", + "[180] It is no doubt just and a religious duty that those who have received freely a generous supply of sustenance so necessary and wholesome and also palatable in the highest degree should not enjoy or taste it at all until they have brought a sample offering to the Donor, not indeed as a gift, for all things and possessions and gifts are His, but as a token, however small, by which they show a disposition of thankfulness and loyalty to Him Who, while He needs no favours, sends the showers of His favours in never-failing constancy.", + "[181] Another reason for the name may be that wheaten grain is pre-eminent as the first and best product, all the other sown crops ranking in the second class in comparison; for as an archon in a city or a pilot in a ship are said to be the first because they regulate the course of the city or the ship, as the case may be, so wheaten grain has received the compound name of “first-product” because it is the best of all the cereals, which it would not be,  unless it were also the food used by the best of living creatures.", + "[182] The loaves are leavened in spite of the prohibition  against bringing leaven to the altar, not to produce any contradiction in the ordinances, but to ensure that so to speak there shall be a single kind, both for receiving and giving. By receiving I mean the thanksgiving of the offerers, by giving the immediate return without any delay to the offerers of what they bring, though not for their own use.", + "[183] For food that has once been consecrated will be used by those who have the right and authority, and that right belongs to those who act as priests who through the beneficence of the law have the right to partake of any thing brought to the altar which is not consumed by the undying fire—a privilege granted either as a payment for officiating or as a prize for the contests which they endure in the cause of piety, or a sacred allotment in lieu of land, in the apportionment of which they had not received their proper share like the other tribes.", + "[184] But leaven is also a symbol for two other things: in one way it stands for food in its most complete and perfect form, such that in our daily usage none is found to be superior or more nourishing, and as wheat-meal is superior to that of the other seed crops, its excellence demands that the offering made in recognition of it should be of the same high quality.", + "[185] The other point is more symbolical. Everything that is leavened rises, and joy is the rational elevation or rising of the soul.  And there is nothing that exists which more naturally gives a man joy than the possession in generous abundance of necessaries. Such rightly call forth gladness and thanksgiving in those who by the leavened loaves give outward expression to the invisible sense of well-being in their hearts.", + "[186] The offering takes the form of loaves instead of wheaten meal,  because when the wheat has come there is nothing still missing in the way of appetizing food. For we are told that of all the seed crops, wheat is the last to spring up and be ready for harvesting.", + "[187] And these thank-offerings of the best kind are two in number for the two kinds of time, the past and the future; for the past, because our days have been spent in abundance, free from the experience of the evils of want and famine; for the future, because we have laid by and prepared resources to meet it, and are full of bright hopes while we dispense and bring out for daily use the gifts of God as they are needed by the rules of good economy. " + ], + [ + "[188] Next comes the opening of the sacred month,  when it is customary to sound the trumpet in the temple at the same time that the sacrifices are brought there, and its name of “trumpet feast” is derived from this. It has a twofold significance, partly to the nation in particular, partly to all mankind in general. In the former sense it is a reminder of a mighty and marvellous event which came to pass when the oracles of the law were given from above.", + "[189] For then the sound of the trumpet pealed from heaven and reached, we may suppose, the ends of the universe, so that the event might strike terror even into those who were far from the spot and dwelling well nigh at the extremities of the earth, who would come to the natural conclusion that such mighty signs portended mighty consequences. And indeed what could men receive mightier or more profitable than the general laws which came from the mouth of God, not like the particular laws, through an interpreter?", + "[190] This is a significance peculiar to the nation. What follows is common to all mankind. The trumpet is the instrument used in war, both to sound the advance against the enemy when the moment comes for engaging battle and also for recalling the troops when they have to separate and return to their respective camps. And there is another war not of human agency when nature is at strife in herself, when her parts make onslaught one on another and her law-abiding sense of equality is vanquished by the greed for inequality.", + "[191] Both these wars work destruction on the face of the earth. The enemy cut down the fruit-trees, ravage the country, set fire to the foodstuffs and the ripening ears of corn in the open fields, while the forces of nature use drought, rainstorms, violent moisture-laden winds, scorching sun-rays, intense cold accompanied by snow, with the regular harmonious alternations of the yearly seasons turned into disharmony, a state of things in my opinion due to the impiety which does not gain a gradual hold but comes rushing with the force of a torrent among those whom these things befall.", + "[192] And therefore the law instituted this feast figured by that instrument of war the trumpet, which gives it its name, to be as a thank-offering to God the peace-maker and peace-keeper, Who destroys faction both in cities and in the various parts of the universe and creates plenty and fertility and abundance of other good things and leaves the havoc of fruits without a single spark to be rekindled." + ], + [ + "[193] The next feast held after the “Trumpets” is the Fast.  Perhaps some of the perversely minded who are not ashamed to censure things excellent will say, What sort of a feast is this in which there are no gatherings to eat and drink, no company of entertainers or entertained, no copious supply of strong drink nor tables sumptuously furnished, nor a generous display of all the accompaniments of a public banquet, nor again the merriment and revelry with frolic and drollery, nor dancing to the sound of flute and harp and timbrels and cymbals, and the other instruments of the debilitated and invertebrate kind of music which through the channel of the ears awaken the unruly lusts?", + "[194] For it is in these and through these that men, in their ignorance of what true merriment is, consider that the merriment of a feast is to be found. This the clear-seeing eyes of Moses the ever wise discerned and therefore he called the fast a feast, the greatest of the feasts, in his native tongue a Sabbath of Sabbaths,  or as the Greeks would say, a seven of sevens, a holier than the holy. He gave it this name for many reasons.", + "[195] First, because of the self-restraint which it entails; always and everywhere indeed he exhorted them to shew this in all the affairs of life, in controlling the tongue and the belly and the organs below the belly, but on this occasion especially he bids them do honour to it by dedicating thereto a particular day. To one who has learnt to disregard food and drink which are absolutely necessary, are there any among the superfluities of life which he can fail to despise, things which exist to promote not so much preservation and permanence of life as pleasure with all its powers of mischief?", + "[196] Secondly, because the holy-day is entirely devoted to prayers and supplications, and men from morn to eve employ their leisure in nothing else but offering petitions of humble entreaty in which they seek earnestly to propitiate God and ask for remission of their sins, voluntary and involuntary, and entertain bright hopes looking not to their own merits but to the gracious nature of Him Who sets pardon before chastisement.", + "[197] Thirdly, because of the time at which the celebration of the fast occurs, namely, that when all the annual fruits of the earth have been gathered in. To eat and drink of these without delay would, he held, shew gluttony, but to fast and refrain from taking them as food shews the perfect piety which teaches the mind not to put trust in what stands ready prepared before us as though it were the source of health and life. For often its presence proves injurious and its absence beneficial.", + "[198] Those who abstain from food and drink after the ingathering of the fruits cry aloud to us with their souls, and though their voices utter no sound, their language could hardly be plainer. They say, “We have gladly received and are storing the boons of nature, yet we do not ascribe our preservation to any corruptible thing, but to God the Parent and Father and Saviour of the world and all that is therein, Who has the power and the right  to nourish and sustain us by means of these or without these.", + "[199] See, for example, how the many thousands of our forefathers as they traversed the trackless and all-barren desert, were for forty years, the life of a generation, nourished by Him as in a land of richest and most fertile soil; how He opened fountains unknown before to give them abundance of drink for their use; how He rained food from heaven, neither more nor less than what sufficed for each day, that they might consume what they needed without hoarding, nor barter for the prospect of soulless stores  their hopes of His goodness, but taking little thought of the bounties received rather reverence and worship the bountiful Giver and honour Him with the hymns and benedictions that are His due.”", + "[200] By order of the law the fast is held on the tenth day. Why on the tenth? As has been shewn in our detailed discussion of that number,  it is called by the learned the all-perfect, and embraces all the progressions, arithmetical, harmonic and geometrical, and further the harmonies, the fourth, the fifth, the octave and the double octave, representing respectively the ratios 4:3, 3:2, 2:1 and 4:1, and it also contains the ratio of 9:8, so that it sums up fully and perfectly the leading truths of musical science, and for this reason it has received its name of the all-perfect.", + "[201] In ordaining that this privation of food and drink should be based on the full and perfect number 10, he intended to prescribe the best possible form of nourishment for the best part of us. He did not wish anyone to suppose that as their instructor in the mysteries he was advocating starvation, the most intolerable of sufferings, but only a brief stoppage in the influx which passes into the receptacles of the body.", + "[202] For this would ensure that the stream from the fountain of reason should flow pure and crystal-clear with smooth course into the soul, because the constantly repeated administrations of food which submerge the body sweep the reason away as well, whereas if they are checked, that same reason stoutly fortified can in pursuit of all that is worth seeing and hearing make its way without stumbling as upon a dry firm causeway.", + "[203] Besides, it was meet and right when everything has shewn abundance as they would have it, and they enjoy a full and perfect measure of goodness, that amid this prosperity and lavish supply of boons, they should by abstaining from food and drink remind themselves of what it is to want, and offer prayers and supplications, on the one hand to ask that they may never really experience the lack of necessities, on the other to express their thankfulness because in such wealth of blessings they remember the ills they have been spared. Enough on this matter." + ], + [ + "[204] The last of the annual feasts, called Tabernacles, recurs at the autumn equinox.  From this we may draw two morals. The first is, that we should honour equality and hate inequality, for the former is the source and fountain of justice, the latter of injustice. The former is akin to open sunlight, the latter to darkness. The second moral is, that after all the fruits are made perfect, it is our duty to thank God Who brought them to perfection and is the source of all good things.", + "[205] For autumn, or after-fruitage, is, as also the name clearly implies, the season after the ripe fruit has been gathered in, when the sown crops and the fruit-trees have paid their annual toll and bounden tribute, and the land has richly provided all that it yields for the sustenance of the various kinds of animals without number, both tame and wild, sustenance not only to be enjoyed on the spot and for the moment, but also in the future, through the foresight of nature, the friend of all that lives.", + "[206] Further, the people are commanded, during the time of the feast, to dwell in tents.  The reason of this may be that the labour of the husbandmen no longer requires that they should live in the open air, as nothing is now left unprotected but all the fruits are stored in silos or similar places to escape the damage which often ensues through the blazing sunshine or storms of rain.", + "[207] For when the crops which feed us are standing in the open field, you can only watch and guard the food so necessary to you, by coming out and not shutting yourself up like a woman who never stirs outside her quarters. And if while you remain in the open air you encounter extreme cold or heat, you have the thick growth of the trees waiting to shade you, and sheltered under them you can easily escape injury from either source. But when all the fruits are being gathered in, come in yourself also to seek a more weatherproof mode of life and hope for rest in place of the toils which you endured when labouring on the land.", + "Another reason may be, that it should remind us of the long journeyings of our forefathers in the depths of the desert, when at every halting-place they spent many a year in tents.", + "[208] And indeed it is well in wealth to remember your poverty, in distinction your insignificance, in high offices your position as a commoner, in peace your dangers in war, on land the storms on sea, in cities the life of loneliness. For there is no pleasure greater than in high prosperity to call to mind old misfortunes.", + "[209] But besides giving pleasure, it is a considerable help in the practice of virtue. For people who having had both good and ill before their eyes have rejected the ill and are enjoying the good, necessarily fall into a grateful frame of mind and are urged to piety by the fear of a change to the reverse, and also therefore in thankfulness for their present blessings they honour God with songs and words of praise and beseech Him and propitiate Him with supplications that they may never repeat the experience of such evils.", + "[210] Again, the beginning of this feast comes on the fifteenth day of the month for the same reason as was given when we were speaking  of the season of spring,  namely that the glorious light which nature gives should fill the universe not only by day but also by night, because on that day the sun and moon rise in succession to each other with no interval between their shining, which is not divided by any borderland of darkness.", + "[211] As a crown to the seven days he adds an eighth,  which he calls the “closing,” not meaning apparently that it is the closing of that feast only, but also of all the yearly feasts which I have enumerated and described. For it is the last in the year and forms its conclusion.", + "[212] Perhaps also the number eight, the first cubic number, was assigned to the feast for the following reason: it is the beginning of the higher category of solids, marking where we pass from the unsubstantial and bring to its conclusion the category of the conceptual which rises to the solid in the scale of ascending powers. ", + "[213] And indeed the autumn festival, being as I have said a sort of complement  and conclusion of all the feasts in the year, seems to have more stability and fixity, because the people have now received their returns from the land and are no longer perplexed and terrified by doubts as to its fertility or barrenness. For the anxious thoughts of the husbandman are never settled till the crops are gathered in, so numberless are the men and animals from whom they are liable to suffer harm.", + "[214] All this long exposition is due to my regard for the sacred seventh day, and my wish to shew that all the yearly feasts prove to be as it were the children of that number which stands as a mother … scenes of folly and joy … and because the festal assemblies and the cheerful life which they afford bring delights that are free from all anxiety and dejection, and spread exhilaration both in the body and in the soul, in the body by the comfortable way of living, in the soul by the study of philosophy." + ], + [ + "[215] But besides these we have what is not a feast, but is a general ceremony of a festal character called the Basket, a name which describes what takes place, as we shall shortly shew.  That it has not the prestige and standing of a feast is clear for many reasons. For it does not affect the nation as a united whole like each of the others, nor do we find any victim being brought or led to the altar and then sacrificed and given over to be consumed by the sacred and unquenchable fire, nor is there any specified number of days during which the feast is to last." + ], + [ + "[216] But that it has a festal character and nearly approaches the form of a general ceremony  can be easily seen. For every person who possesses farms or landed estates takes some of every kind of fruit and fills receptacles which, as I have said, are called baskets, and brings them with joy as a sample offering of his rich fruit-harvest, to the temple, and there standing opposite the altar, gives them to the priest. Meanwhile he recites this beautiful and admirable canticle, or if he does not remember it, he listens with all attention while the priest repeats it.", + "[217] The sense of this canticle is as follows: “The founders of our race abandoned Syria and migrated to Egypt and, though few in number, increased to a populous nation. Their descendants suffered wrongs without number from the inhabitants, and when no further assistance from men appeared forthcoming, became suppliants of God and sought refuge in His help.", + "[218] He Who is kindly to all the wronged accepted their supplication and confounded their assailants with signs and wonders and portents and all the other marvels that were wrought at that time, and saved the victims of outrage who were suffering all that malice could devise, and not only brought them forth into freedom, but gave them a land fertile in every way.", + "[219] Of the fruits of this land we present a sample offering to Thee, our Benefactor, if indeed we may speak of presenting that which we receive. For all these things, good Master, are Thy boons and gifts, and as Thou hast judged us worthy of them, we take pride and delight in the unexpected blessings which Thou hast given us beyond all our hopes.”" + ], + [ + "[220] This canticle is used continually by a succession of worshippers from early summer to late autumn, through the two seasons which constitute a complete half of the year. For the whole population cannot in a body bring the fruits of the season at a fixed time, but must do so at different times, and this may even be the case with the same persons coming from the same places. ", + "[221] For since some of the fruits ripen more quickly than others, both because of the difference of the situation which may be warmer or colder, and for a multitude of other reasons, naturally the time when this sample of the fruits is due cannot be exactly defined or limited, but extends over a very considerable period.", + "[222] These offerings are assigned for the use of the priests, because they have no territory allotted to them, nor property which brings them income, and their heritage consists of the offerings of the nation in return for the religious duties imposed upon them by night and day." + ], + [ + "[223] I have now completed the discussion of the number seven and of matters connected with days and months and years that have reference to that number, and also of the feasts which are associated with it. In this I have followed the order of the principal heads set before us as the sequence of the subjects demanded. I now proceed to the next head, in which we find recorded a statement of the honour due to parents." + ], + [ + "[224] In my previous remarks I have sketched the four divisions which both in order and importance stand undoubtedly first. They comprise the assertion of the absolute sovereignty by which the universe is governed, the prohibition against making any image or likeness of God and against perjury or vain swearing in general and the doctrine of the sacred seventh day, all of them tending to promote piety and religion. I now proceed to the fifth, which states the duty of honouring parents, a matter which, as I have shewn in the discussion devoted to this in particular,  stands on the border-line between the human and the divine.", + "[225] For parents are midway between the natures of God and man, and partake of both; the human obviously because they have been born and will perish, the divine because they have brought others to the birth and have raised not-being into being. Parents, in my opinion, are to their children what God is to the world, since just as He achieved existence for the non-existent, so they in imitation of His power, as far as they are capable, immortalize the race." + ], + [ + "[226] And a father and mother deserve honour, not only on this account, but for many other reasons. For in the judgement of those who take account of virtue, seniors are placed above juniors, teachers above pupils, benefactors above beneficiaries, rulers above subjects, and masters above servants.", + "[227] Now parents are assigned a place in the higher of these two orders, for they are seniors and instructors and benefactors and rulers and masters: sons and daughters are placed in the lower order, for they are juniors and learners and recipients of benefits and subjects and servants.", + "That none of these statements is false is self-evident, but logical proofs will ratify their truth still further." + ], + [ + "[228] I say, then, that the maker is always senior to the thing made and the cause to its effect, and the begetters are in a sense the causes and the creators of what they beget. They are also in the position of instructors because they impart to their children from their earliest years everything that they themselves may happen to know, and give them instruction not only in the various branches of knowledge which they impress upon their young minds,  but also on the most essential questions of what to choose and avoid, namely, to choose virtues and avoid vices and the activities to which they lead.", + "[229] Further, who could be more truly called benefactors than parents in relation to their children? First, they have brought them out of non-existence;  then, again, they have held them entitled to nurture and later to education of body and soul, so that they may have not only life, but a good life.", + "[230] They have benefited the body by means of the gymnasium and the training there given, through which it gains muscular vigour and good condition and the power to bear itself and move with an ease marked by gracefulness and elegance. They have done the same for the soul by means of letters  and arithmetic and geometry and music and philosophy as a whole which lifts on high the mind lodged within the mortal body and escorts it to the very heaven and shews it the blessed and happy beings that dwell therein, and creates in it an eager longing for the unswerving ever-harmonious order which they never forsake because they obey their captain and marshal.", + "[231] But in addition to the benefits they confer, parents have also received authority over their offspring. That authority is not obtained by lot nor voting as it is in the cities, where it may be alleged that the lot is due to a blunder of fortune in which reason has no place, and the voting to the impetuosity of the mob, always so reckless and devoid of circumspection, but is awarded by the most admirable and perfect judgement of nature above us which governs with justice things both human and divine." + ], + [ + "[232] And therefore fathers have the right to upbraid their children and admonish them severely and if they do not submit to threats conveyed in words to beat and degrade them  and put them in bonds. And further if in the face of this they continue to rebel, and carried away by their incorrigible depravity refuse the yoke, the law permits the parents to extend the punishment to death, though here it requires more than the father alone or the mother alone.  So great a penalty should be the sentence, not only of one of them but of both. For it is not to be expected that both the parents would agree to the execution of their son unless the weight of his offences depressed the scale strongly enough to overcome the affection which nature has firmly established in them.", + "[233] But parents have not only been given the right of exercising authority over their children, but the power of a master corresponding to the two primary  forms under which servants are owned, one when they are home-bred, the other when they are purchased. For parents pay out a sum many times the value of a slave on their children and for them to nurses, tutors and teachers, apart from the cost of their clothes, food and superintendence in sickness and health from their earliest years until they are full grown. “Homebred” too must they be who are not only born in the house but through the masters of the house, who have made the contribution enforced by the statutes of nature in giving them birth. " + ], + [ + "[234] With all these facts before them, they do not do anything deserving of praise who honour their parents, since any one of the considerations mentioned is in itself quite a sufficient call to shew reverence. And on the contrary, they deserve blame and obloquy and extreme punishment who do not respect them as seniors nor listen to them as instructors nor feel the duty of requiting them as benefactors nor obey them as rulers nor fear them as masters.", + "[235] Honour therefore, he says, next to God thy father and thy mother, who are crowned with a laurel of the second rank assigned to them by nature, the arbitress of the contest. And in no way wilt thou honour them as well as by trying both to be good and to seem good, to be good by seeking virtue simple and unfeigned, to seem good by seeking it accompanied by a reputation for worth and the praise of those around you.", + "[236] For parents have little thought for their own personal interests and find the consummation of happiness in the high excellence of their children, and to gain this the children will be willing to hearken to their commands and to obey them in everything that is just and profitable; for the true father will give no instruction to his son that is foreign to virtue." + ], + [ + "[237] But the proof of filial piety may be given not only in the ways above mentioned, but also by courtesy shewn to persons who share the seniority of the parents. One who pays respect to an aged man or woman who is not of his kin may be regarded as having remembrance of his father and mother. He looks to them as prototypes and stands in awe of those who bear their image.", + "[238] And therefore in the Holy Scriptures the young are commanded not only to yield the chief seats to the aged but also to give place to them as they pass,  in reverence for the grey hairs that mark the age to which they may hope to attain who judge it worthy of precedence.", + "[239] Admirable too, as it seems to me, is that other ordinance where he says, “Let each fear his father and mother.”  Here he sets fear before affection, not as better in every way, but as more serviceable and profitable for the occasion which he has before him. For in the first place, persons subject to instruction and admonition are in fact wanting in sense, and want of sense is only cured by fear. Secondly, it would not be suitable to include in the enactments of a lawgiver an instruction on the duty of filial affection, for nature has implanted this as an imperative instinct from the very cradle in the souls of those who are thus united by kinship. ", + "[240] And therefore he omitted any mention of love for parents because it is learned and taught by instinct and requires no injunction, but did enjoin fear for the sake of those who are in the habit of neglecting their duty. For when parents cherish their children with extreme tenderness, providing them with good gifts from every quarter and shunning no toil or danger because they are fast bound to them by the magnetic forces of affection, there are some who do not receive this exceeding tenderheartedness in a way that profits them. They pursue eagerly luxury and voluptuousness, they applaud the dissolute life, they run to waste both in body and soul, and suffer no part of either to be kept erect by its proper faculties which they lay prostrate and paralyzed without a blush because they have never feared the censors they possess in their fathers and mothers but give in to and indulge their own lusts.", + "[241] But these parents also must be exhorted to employ more active and severe admonitions to cure the wastage of their children, and the children also that they may stand in awe of those who begot them, fearing them both as rulers and masters. For only so, and that hardly, will they shrink from wrongdoing." + ], + [ + "[242] I have now discussed the five heads of the laws belonging to the first table, and all the particular enactments which may be classed under each of the five. But I must also state the penalties decreed for transgression of them.", + "[243] The result of the close affinity which the offences have to each other is that they all have a common punishment, namely, death, but there are different reasons for this punishment. We should begin with the last commandment, on the behaviour due to parents, since our discussion of it is fresh in our minds. He says “if anyone strikes his father or mother, let him be stoned.”  This is quite just, for justice forbids that he should live who maltreats the authors of his life.", + "[244] But some dignitaries and legislators who had an eye to men’s opinions rather than to truth, have decreed that striking a father should be punished by cutting off the hands, a specious refinement  due to their wish to win the approval of the more careless or thoughtless, who think that the parts with which the offenders have struck their parents should be amputated. ", + "[245] But it is silly to visit displeasure on the servants rather than on the actual authors, for the outrage is not committed by the hands but by the persons who used their hands to commit it, and it is these persons who must be punished. Otherwise, when one man has killed another with a sword, we should cast the sword out of the land and let the murderer go free, and conversely, honour should be given, not to those who have distinguished themselves in war, but to the lifeless equipments and weapons which were the instruments of their exploits.", + "[246] In the case of the victors in the athletic contests, whether at the single or the double course or the long race or the boxing or the general contest, will they try to garland the legs and hands only and disregard the bodies of the athletes as a whole? It would surely be ridiculous to introduce such practices and give to the indispensable accompaniments the punishments or honours which should be given to the responsible persons. For similarly, in musical exhibitions, when anyone makes a highly successful performance on the flute or lyre, we do not pass him by and adjudge the laudatory announcements and honours to the instruments.", + "[247] Why then, you grand legislators, should we cut off the hands of those who strike a father? Or is your object that the offenders, besides being quite useless, may levy a tribute not annually, but daily, on those whom they have wronged, because they are unable to provide the sustenance they need. For no father is so iron-hearted as to allow his son to starve to death, particularly as his anger grows faint as time goes on.", + "[248] And even if while making no assault with his hands he uses abusive language to those to whom good words are owed as a bounden duty, or in any other way does anything to dishonour his parents, let him die.  He is the common and indeed the national enemy of all. For who could find kindness from him who is not kind even to the authors of his life, through whom he has come into existence and to whom he is but a supplement?" + ], + [ + "[249] Again, let him who has turned the sacred seventh day into a profane thing, as far as lies in his power, be sentenced to death.  For on the contrary we ought to be rich in ways of purifying things profane, both material and immaterial,  to change them for the better, since, as it has been said, “envy has no place in the divine choir.”  But to dare to debase and deface the stamp of things consecrated shews the utmost height of impiety.", + "[250] There is an incident which occurred during the great migration from Egypt in ancient days while the whole multitude was journeying through the pathless wilderness.  The seventh day had come, and all those myriads, how numerous I have stated in an earlier place,  were staying very quietly in their tents, when a single person of a rank by no means mean or insignificant,  regardless of the orders given and mocking at those who maintained them, went out to gather firewood, but actually succeeded  in displaying his disobedience to the law.", + "[251] He returned bringing an armful, but the others, pouring out from the tents,  though greatly enraged if repelled from violence on account of the sanctity of the day, took him to the ruler and reported the impious deed. The ruler put him in custody, but when the divine pronouncement had been given out that he should be stoned, he surrendered him to those who had first seen him  to be done to death. For the prohibition against lighting a fire on the seventh day, the reason for which I have stated earlier,  applies equally, I presume, to collecting the means for kindling fire." + ], + [ + "[252] For persons who call God to witness to an untruth, death is the appointed punishment,  quite rightly. For not even a man, if he is of a decent sort, will tolerate an invitation to join in subscribing to an untruth, but would in my opinion regard anyone who urged him to this course as an enemy unfit to be trusted.", + "[253] And therefore we must declare that God, though His nature is to be merciful, will never free from guilt him who swears falsely  to an injustice, a miscreant almost beyond possibility of purification, even if he evades the chastisements of men. And these he will never escape; for there are thousands who have their eyes upon him full of zeal for the laws, strictest guardians of the ancestral institutions, merciless to those who do anything to subvert them. Otherwise we must suppose that while it is right to seek the death of one who dishonours a father or a mother, more moderation should be shewn when impious men dishonour the name which is more glorious than majesty itself.", + "[254] Yet none is so foolish as to visit the lesser offences with death and spare those who are guilty of the greater; and the sacrilege involved in reviling or outraging parents is not so great as that committed by perjury against the sacred title of God.", + "[255] But if he who swears a wrongful oath is guilty, how great a punishment  does he deserve who denies the truly existing God and honours created beings before their Maker, and thinks fit to revere, not only earth or water or air or fire, the elements of the All, or again the sun and moon and planets and fixed stars, or the whole heaven and universe, but also the works of mortal craftsmen, stocks and stones, which they have fashioned into human shape?", + "[256] And therefore let him too himself be made like unto these works of men’s hands. For it is right that he who honours lifeless things should have no part in life, especially if he has become a disciple of Moses and has often heard from his prophetic  lips those most holy and godly instructions, “Do not admit the name of other gods into thy soul to remember it,  nor give expression to it with thy voice. Keep both thy mind and thy speech far apart from these others, and turn to the Father and Maker of all, that thy conceptions of His sole sovereignty may be the best and the noblest, and thy words such as are suitable and most profitable to", + "[257] thyself and to them that shall hear thee.”" + ], + [ + "We have now explained the punishments inflicted on those who transgress the five oracles. But the guerdons awaiting those who keep them,", + "[258] even if not stated by the law in actual words of the injunctions, yet may be seen to underlie them. The refusal to acknowledge other gods, or to deify the works of men’s hands, or to commit perjury, needs no other reward. For surely the practice of such abstinence is in itself the best and most perfect reward. For where can any lover of truth find greater pleasure than by devoting himself to the one God", + "[259] and embracing his service in guilelessness and purity? I call to witness not such as serve vanity but those who are inspired with a zeal which never goes astray, those among whom truth is honoured. For wisdom is itself the guerdon of wisdom, and justice and each of the other virtues is its own reward.  And much more is she, who as in a choir is the fairest and the queen of the dance—religion —her own prize and guerdon, providing happiness to those who cherish her and to their children and children’s", + "[260] children blessings of welfare which can never be taken from them." + ], + [ + "Again, the experience of those who keep the seventh day is that both body and soul are benefited in two most essential ways. The body is benefited by the recurrence of respite from continuous and wearisome toil, the soul by the excellent conceptions which it receives of God as the world-maker and guardian of what He has begotten. For He brought all things to their completion on the seventh day. These things shew clearly that he who gives due value  to the seventh day gains value  for himself.", + "[261] So too indeed he who shews respect to his parents should not seek anything further, for if he look he will find his guerdon in the action itself. However, since this commandment, inasmuch as it is concerned with mortal things, is inferior to the first four heads whose province is nearer the divine, He gave encouragement with the words, “Honour thy father and thy mother, that it may be well with thee and that thy time may be long.”", + "[262] Here He names two rewards: one is the possession of virtue, for “well” is virtue or cannot exist without virtue, the other in very truth is salvation from death given by prolonged vitality and agelong life which thou wilt keep thriving even while in the body, if thou live with a soul purged clean of all impurity.", + "This part of the subject has now been sufficiently discussed. We will proceed in due season  to examine the contents of the second table." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, II", + "§ 4. For the elliptical oath cf. Plato, Gorgias 466 E, Aristoph. Frogs 1374. Commentators have ascribed the first example to piety, but this is incompatible with Plato’s use of the names of deities elsewhere and even in the same dialogue, and no such motive can be ascribed to Aristophanes. See Thompson’s note on Gorgias, loc. cit.", + "§ 46. Lightened by anticipation. On the value of πρόληψις (praemeditatio) as alleviating λύπη (aegritudo) see the discussion in Cic. Tusc. Disp. iii. 24–34 and 52 f., where the opinion is represented as Cyrenaic in opposition to the Epicurean that it was futile to dwell on evils beforehand. But it was also to some extent a Stoic view, see ibid. and S. V. F. iii. 482, where Poseidonius (or Chrysippus?) is quoted as saying προενδημεῖν δεῖν τοῖς πράγμασι μήπω τε παροῦσιν οἷον παροῦσι χρῆσθαι.", + "§ 56. Some give it the name of the “season.” For the Pythagorean application of καιρός to Seven see Aristotle, Met. i. 5, 985 b. They say ὅτι τὸ μὲν τοιονδὶ τῶν ἀρίθμων πάθος, τὸ δὲ τοιονδὶ ψυχὴ καὶ νοῦς, ἕτερον δὲ καιρός (quoted in Ritter and Preller, 65 d), and more explicitly Alexander Aphr. in Met. pp. 28, 29 καιρὸν δὲ πάλιν ἔλεγον τὸν ἑπτά. δοκεῖ γὰρ τὰ φυσικὰ τοὺς τελείους καιροὺς ἴσχειν καὶ γενέσεως καὶ τελειώσεως κατὰ ἑβδομάδας (quoted ibid. 78 c).", + "For Philo’s more or less mystical use of the word, apart from the number seven, see his comments on Num. 14:9 ἀφέστηκεν ὁ καιρὸς ἀπʼ αὐτῶν, ὁ δὲ κύριος ἐν ἡμῖν in De Post. 121 f., and De Mut. 265. In the first of these καιρός is the passing moment or opportunity which men impiously take for their God, in the second it is the God-sent opportunity which they fail to take.", + "§ 69. No man being naturally a slave. This is said to be a Stoic doctrine. But among the passages collected by Arnim, S. V. F. iii. 349–366, there is no other which lays down the principle so explicitly as this. The Stoic mind concentrates itself on the thought that only the wise are truly free and only the foolish or wicked truly slaves, and does not concern itself with the actual institution of slavery. That the rights of humanity do not extend to the unreasoning animals appears in Cic. De Fin. iii. 67 (quoting Chrysippus) “cetera nata esse hominum causa et deorum … ut bestiis homines uti ad utilitatem suam possint sine iniuria.”", + "§ 73. Since it is a general truth … sole good. I do not see any exact parallels in S. V. F. 327–332 (which Heinemann cites) to the doctrine implied here that ideally there is no such thing as a foreigner (ἀλλότριος), but it accords with De Ios. 29 that the Megalopolis, the world, has a single πολιτεία and a single law in the λόγος φύσεως.", + "For the Stoic canon (Στωικὸν δόγμα De Post. 133) that μόνον τὸ καλὸν ἀγαθόν see note on Quod Det. 9 (App.) where, however, the statement that “no Greek passage seems to reproduce the dogma exactly in this form” must have been written under a misapprehension. There are several passages in S. V. F. (see Index) which exhibit it or its Latin equivalent “solum bonum esse quod honestum sit.” Note particularly Diog. Laert. vii. 101 λέγουσι δὲ μόνον τὸ καλὸν ἀγαθὸν εἶναι, καθά φησιν Ἑκάτων καὶ Χρύσιππος.", + "§ 82. Tribe (or deme?) and ward. “The full citizens in Alexandria were those enrolled in tribes and demes. The important and constant element was the deme rather than the tribe and during the Ptolemaic and earlier Roman period it was customary, since the deme-names of Alexandria and Ptolemais differed, to describe a citizen of either city by his deme only. The tribe-names were more fluid, thus we know that Claudius sanctioned a proposal to name a tribe in his honour,” Bell, Camb. Mod. Hist. x. p. 295. The evidence for this statement (from Papyri?) is not given, nor is it stated whether it applies equally to the πολίτευμα of the Jews. If nothing is known to the contrary, Philo’s words suggest that it does.", + "It should be noted, however, that Philo found δῆμος as well as φυλή in Num. 36 (see v. 6). Apparently, however, they are there convertible terms. E.V. has “the family of the tribe.”", + "§ 91. (Depreciation of athletes and athletic training.) This is not uncommon, especially in contrast with military training. Cf. Quintilian, x. 1. 33, where the athlete’s “tori” or fleshy protuberances are contrasted with the military “lacerti.” Several parallels are quoted by Peterson in his note on that passage, bringing out the idea that the athlete’s training did not fit him to endure the various hardships of the soldier’s life. Philo may have the same idea here, though he does not bring in the contrast with the soldier.", + "For πιαινομένων cf. Leg. All. i. 98, where the athlete’s diet is ἕνεκα τοῦ πιαίνεσθαι καὶ ῥώννυσθαι, and for πολυσαρκία see Lucian, Dial. Mort. x. 5 (quoted by Peterson), where an athlete πολύσαρκός τις ὤν nearly makes Charon’s boat sink.", + "§ 125. ἡ προεστῶσα ἀρχὴ κτλ. In making this statement, and indeed in the whole section, Philo has no biblical authority and is simply giving what he considers to be just, based apparently on Attic (or Alexandrian?) law. In Attic law the archon (who seems to be alluded to in ἡ προεστῶσα ἀρχή) had the general duty of caring for orphans and heiresses. See Lipsius, Att. Recht. p. 58, though this seems to mean only the obligation to see that the legitimate ἐπίτροποι performed their duty (ibid. p. 525). Philo’s words here would naturally imply something more definite than this and are not easy to reconcile with iii. 67, where proposals of marriage to orphan maidens are to be addressed “to the brothers or guardians or others who have charge of her.”", + "§ 133 and sequel to § 139. (The double portion of the first-born.) Goodenough, pp. 56 f., after giving evidence of the right of the eldest son to a double portion in Ptolemaic Egypt as well as in Greece, holds that Philo has no scriptural warrant for attesting this as a general Mosaic law, but quotes Deut. 21 as the nearest thing he can find in scripture to a law which had forced itself on Jewish practice. It seems to me that Philo could reasonably find an acknowledgement of the claims of primogeniture in v. 17, “for he is the beginning of his children (LXX) and to him belong the rights of the first-born (πρωτοτοκεῖα).” That is to say, what the law forbids in this passage is that the repudiation of the mother, who in Philo’s view is not only hated but discarded (ἀπηλλαγμένη § 139), should be allowed to cancel the acknowledged rights of her son.", + "There is more to be said for Heinemann’s contention that the arguments in §§ 132–139 imply that what was stated as a general law in § 133 only obtained in the particular case here discussed. The third reason in particular (§ 139) might be taken to mean that the duplication of the portion of the first-born was a compensation for the wrongs he had already suffered. But this is not necessarily so. Philo may mean, as indeed he implies in the last sentence, that the law wishes to protect the just rights of both families and shews its intention by asserting the special right of the first-born.", + "§ 145. The Crossing-feast. I have not found in any authority which I have seen any light thrown on Philo’s departure from the ordinary explanation of Passover. Josephus, Ant. ii. 313 explains πάσχα as meaning ὑπερβασία (so also later Aquila; see Driver on Ex. xii. 13). It must be remembered that the point is disguised in the LXX, which translates the noun pésah in 12:21 and 27 by πάσχα, but the verb pâsah in vv. 13 and 27 by σκεπάω and ἐσκέπασε, in v. 23 by παρελεύσεται. That Philo was not alone in his opinion is shewn by his statement that others allegorized in the same way, for such an allegory could only be founded on the “crossing” interpretation. That he believed διάβασις to be the correct translation appears in De Mig. 25 τὸ πάσχα, τὸ δέ ἐστιν ἑρμηνευθὲν διάβασις.", + "Ibid. From noon till eventide. See Ex. 12:6, Lev. 23:5, Num. 9:3, where the R.V. has “at even,” (margin) Hebrew “between the two evenings.” The LXX translates this in Ex. and Num. by πρὸς ἑσπέραν, but in Leviticus by ἀνάμεσον τῶν ἑσπερινῶν. “For this the traditional interpretation adopted by the Pharisees and Talmudists was that the ‘first’ evening was when the heat of the sun begins to decrease, about 3 P.M., and that the second evening began with sunset” (Driver on Ex. xii. 6), Philo’s interpretation is in accordance with another opinion quoted by Driver, “that the sacrifice if offered before noon was not valid.”", + "§ 162. Directly after the first day. The Hebrew “on the morrow after the Sabbath,” translated by the LXX in Lev. 23:11 by ἐπαύριον τῆς πρώτης though in v. 15 by ἐπαύριον τῶν σαββάτων, is said to have been diversely interpreted by the Pharisees and Sadducees (see Thackeray on Jos. Ant. iii. 250). The Pharisees, with whom Josephus as well as Philo agrees, understood it to mean the second day of Unleavened Bread. The Sadducees held it to be on the day after the Sabbath, which necessarily occurred at some time in the festal week.", + "§ 176. (Text of ἀπὸ … μονάδος.) M has ἀλλὰ γὰρ ἐκείνης ἡμέρα πεντηκοστὴ καταριθμεῖται ἑβδόμη ἑβδομάς, ἐφʼ αἷς ἱερὸν ἀριθμὸν ἐπισφραγιζομένης μονάδος. Nicetas ἀπὸ γὰρ ἐκείνης τῆς ἡμέρας πεντηκοστὴ ἀριθμεῖται ἑπτὰ ἑβδομάδες ἱερὸν ἀριθμὸν ἐπισφραγιζομένης μονάδος. Nicetas’s text is followed by Mangey with the correction of ἑβδομάδες to -δων. Nicetas’s ἀπὸ is clearly right (see Lev. 23:15, for reckoning Pentecost from the Sheaf) and the question between his τῆς ἡμέρας … ἀριθμεῖται … and M’s ἡμέρα … καταριθμεῖται is unimportant, but his ἑβδομάδες is impossible; Cohn’s correction to ἑβδομάσι agrees, as he says, with the parallel in De Dec. 160, whereas Mangey’s ἑβδομάδων will make the sacred number 49 instead of 50. Cohn’s correction of ἐφʼ αἷς to ἀφέσεως seems to me much more doubtful. In De Cong. 109 which he cites, and a similar passage in De Mut. 228, an allegory is founded on the connexion of “release” with the Jubile of the fiftieth year. Here we are talking of a different feast which, except for the number 50, has no connexion with the Jubile, and there is no further allusion to the idea of release. The corruption of ἑβδόμη ἑβδομὰς ἐφʼ αἷς in M may have arisen (1) by an assimilation of ἑβδομάδες to the singular verb καταριθμεῖται, (2) by a variation of construction between a relative clause and a genitive absolute.", + "§ 185. Joy is the rational elevation or rising of the soul. This is the regular Stoic definition of χαρά, in contrast with ἡδονή. See S. V. F. iii. 431, 432. Each of the “good emotional states” (εὐπάθειαι) is distinguished from the corresponding πάθος by being εὔλογος. Thus εὐλάβεια (“cautiousness”) is opposed to φόβος as being εὔλογος ἔκκλισις, Diog. Laert. vii. 116.", + "§ 188. Rules of good economy. Lit. “laws of economic virtue.” According to the Stoics οἰκονομική or the knowledge of what is profitable to the household is an ἀρετή (S. V. F. iii. 267) and only the wise man is οἰκονομικός (ib. 567). So Philo, Quaestio in Gen. iv. 165 “urbanitas (i.e. πολιτική) et oeconomia cognatae sunt virtutes.” Cf. De Ebr. 91.", + "§ 212. In the scale of ascending powers. I have not found the compound παραύξησις (-άνω) in Plato or Nicomachus meaning “to raise to a higher power.” But the uncompounded verb or noun is common in this sense. So in Rep. 528 B the square is the δευτέρα αὔξη and the cube the τρίτη αὔξησις. In 587 D κατὰ δύναμιν καὶ τρίτην αὔξην seems to mean “by squaring and cubing.” In Nicomachus xi. 15, 9 being thrice 3 by another 3 αὔξεται ἐπʼ ἀλλὸ διάτημα and becomes 27.", + "§ 228. (Text of καὶ οὐ μόνον … παίδων.) The simplest suggestion I can make for this is to correct λογισμοὺς to λογισμοῖς καὶ. Translate “impressing them on the minds of the children both in the earlier and in the riper stage of youth.” This will make good sense, giving three stages of parental instruction—early childhood, boyhood, and later adolescence. But I lack authority for the antithesis implied between νεάζειν and ἀκμάζειν, and also while λογισμός = “reasoning faculty” or “mind” is quite common in Philo, I have not found it in the plural.", + "Another difficulty felt by Cohn, that οἱ μὲν just above has no following δὲ, which leads him to suggest that the end of the sentence has been lost, does not seem to be weighty. Philo begins no doubt with thinking of the parents as μέν and the children as δέ, but that he should forget to express the latter formally does not seem unlike him.", + "§ 232. (The disobedient son.) In Deut. 21 the incorrigible son is brought before the “elders,” after which (LXX) he is denounced to the “men of the city,” who thereupon stone him. Nothing is said of any right of either the “elders” or the “men of the city” to examine the accusation, but the account savours more of a judicial proceeding than Philo’s words suggest. And Heinemann (ad loc. and Bildung, pp. 251) and Goodenough, p. 69 ff., may be right in tracing here the influence of the Roman patria potestas, as also in the doctrine of parental δεσποτεία in the next sentence.", + "§ 239. Secondly, it would not he suitable … by kinship. Heinemann aptly quotes Seneca, De Beneficiis, iv. 17 “quomodo nulla lex amare parentes … iubet (supervacuum est enim, in quod imus, impelli).”", + "§ 244. (Penalty for striking a parent.) Heinemann quotes Seneca, Controv. ix. 4 “qui patrem pulsaverit manus ei praecidantur,” which he calls a Roman law and also declares it to come from the Twelve Tables. Goodenough, accepting the first part of this, bases on it an argument that the εὐπάρυφοι of § 244 are definitely Roman officials. Such a law is certainly not found among any of the fragments of the Twelve Tables known to us, but there is no reason to think that it is a Roman law at all. Seneca’s words are no evidence. The laws which form the basis of the several controversiae need not have and do not claim to have any foundation in fact. In this particular case the theme is as follows: The law is supposed to be as stated above. A “tyrant” has commanded two sons to strike their father. One commits suicide rather than do so; the other obeys the command. When the tyrant has fallen or in one version has been killed by the same son, the son is charged under this law and arguments are adduced by the debaters for and against exacting the penalty. The same law with practically the same theme is noted by a scholiast as used by the Greek rhetor Syrianus (Walz, Rhet. Graeci, iv. 467), and, with different themes attached, in the Declamations ascribed to Quintilian 358, 362, 372. Another of Seneca’s Controv. (viii. 2) starts with a law that amputation of the hands is the penalty for sacrilege. Whether these imaginary laws prescribing the mutilation of the offending member (cf. Deut. 25:11, 12, and iii. 175, below) are based on some old tradition, or are the product of the inventiveness of the rhetoricians, it is impossible to say. The only code known to us which assigns this punishment for striking a father is the Babylonian code of Hammurabi (about 2000 B.C.), and this is hardly likely to have influenced either the rhetor or Philo. The common assumption in the schools that such legislation existed or had existed somewhere would be enough to make him embark without further inquiry on a demonstration of its injustice.", + "§ 259. Each of the other virtues is its own reward. The sentiment is of course implicit in the common Stoic aphorism that virtue is αὐτὴ διʼ αὑτὴν αἱρετός and αὐταρκὴς πρὸς εὐδαιμονίαν. The most exact parallel quoted is S. V. F. iii. 45, from Servius, “Stoici dicunt virtutem esse pro praemio si nulla sint praemia.”" + ] + }, + "Book III": { + "Introduction": [ + "INTRODUCTION TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, III", + "This treatise opens with an impassioned lamentation over the public business and troubles, which have debarred Philo in the past from his beloved studies, and an expression of his thankfulness that he now has some respite (1–5).", + "The Sixth (LXX) Commandment. We begin with some general thoughts on the need of continence even in marriage, and the gravity of the crime of adultery (7–11). Intercourse with a mother is mentioned with horror, and Philo traces to this practice the troubles rife among the Persians (12–19). But the law condemns no less marriage with a step-mother (20–21), with a sister (22–25), and forbids it with others less closely related, such as a wife’s sister (26–28), and with an alien (29). It also strictly refuses to allow a woman who has been divorced and then married another to return to her first husband (31–31). There must be no intercourse during menstruation (32–33), and Philo himself disapproves of marriage with a woman known to be barren (34–36).", + "Graver matters are pederasty, popularly treated with a favour which Philo deplores (37–42), and bestiality which he illustrates with the story of Pasiphaë (48–50). A harlot, too, is worthy of death (51).", + "Speaking of adultery itself, he gives a full account of the test laid down in Numbers for the suspected wife (52–63). The penalties for rape or seduction of a widow or maiden are stated (64–71), and also for intercourse with a maiden betrothed to another (72–78), and for slander by a husband impugning the virginity of his bride (79–82).", + "The Seventh (LXX) Commandment. Murder is sacrilege and deserves the utmost penalty (83–85), and attempted murder is as bad (86–87). Murderers must not be allowed sanctuary in the temple (88–91). While unpremeditated homicide may be less heinous (92), no mercy must be shewn to poisoners (93–99), and with them may be classed magicians, though there is a higher magic (100–103). Returning to the subject of unpremeditated homicide, as in a sudden quarrel, he notes the law which enacted that if the sufferer did not die at once, his opponent would not suffer the extreme penalty (104–107). From the law as stated in the LXX, that a miscarriage caused by a blow was a capital crime if the child was fully formed (108–109), he draws the inference that the exposure of infants is murder, and inveighs very feelingly against the cruelty of the practice (110–119).", + "He then turns to the law which enables the involuntary homicide to fly to the “Cities of Refuge.” He dwells on the hint given in Exodus, that the death of the man thus killed was divinely ordained, and suggests that these Levitical Cities were privileged because of the conduct of the Levites in slaughtering the calf-worshippers, which story he repeats at length (120–129). In connexion with this he discusses the meaning of the provision that the homicide must remain there till the death of the high priest (130–136).", + "Next we have laws dealing with cases where death is caused by a master beating a slave (137–143), or by a vicious bull left unguarded (144–146), or a pit left uncovered (147–148), or a roof left without a parapet (149).", + "The insistence of the law that murder must be punished with death is emphasized by the order that the body is to be prominently exhibited for a time (150–152).", + "No one is to suffer death as a substitute for the criminal, and here he enlarges on the cruelty shewn in attempts to extort taxes from the relatives of the debtors, and in laws which inflict death on the families of political offenders (153–168).", + "We now come to assaults not actually causing death. The decree in Deuteronomy that the woman who makes an indecent assault is to lose her hand gives rise to reflections on the modesty demanded of women (169–177), followed by an allegorical interpretation of the law (178–180). Punishment for violence must correspond with the crime (181–183). The law of “an eye for an eye” leads to a disquisition on sight as the channel of wisdom (184–191), and the eye as expressing the phases of the mind (192–194), though the law is modified in the case of a slave. Similarly “a tooth for a tooth” is justified by the indispensability of the teeth for maintaining life (195–204).", + "In conclusion he recurs to murder itself and argues that by holding contact with a corpse to cause uncleanness, the law shews its horror of the crime of taking life." + ], + "": [ + [ + "BOOK III
On The Particular Laws Which Come Under Two Of The Ten General Commandments, Namely The Sixth Against Adulterers And All Licentiousness And The Seventh Against Murderers And All Violence
[1] There was a time when I had leisure for philosophy and for the contemplation of the universe and its contents, when I made its spirit  my own in all its beauty and loveliness and true blessedness, when my constant companions were divine themes and verities, wherein I rejoiced with a joy that never cloyed or sated. I had no base or abject thoughts nor grovelled  in search of reputation or of wealth or bodily comforts, but seemed always to be borne aloft into the heights with a soul possessed by some God-sent inspiration, a fellow-traveller with the sun and moon and the whole heaven and universe.", + "[2] Ah then I gazed down from the upper air, and straining the mind’s eye beheld, as from some commanding peak, the multitudinous world-wide spectacles of earthly things, and blessed my lot in that I had escaped by main force from the plagues of mortal life.", + "[3] But, as it proved, my steps were dogged by the deadliest of mischiefs, the hater of the good, envy, which suddenly set upon me and ceased not to pull me down with violence till it had plunged me in the ocean of civil cares,  in which I am swept away, unable even to raise my head above the water.", + "[4] Yet amid my groans I hold my own, for, planted in my soul from my earliest days I keep the yearning for culture which ever has pity and compassion for me, lifts me up and relieves my pain. To this I owe it that sometimes I raise my head and with the soul’s eyes—dimly indeed because the mist of extraneous affairs has clouded their clear vision—I yet make shift  to look around me in my desire to inhale a breath of life pure and unmixed with evil.", + "[5] And if unexpectedly I obtain a spell of fine weather and a calm from civil turmoils, I get me wings and ride the waves and almost tread the lower air, wafted by the breezes of knowledge which often urges me to come to spend my days with her, a truant as it were from merciless masters in the shape not only of men but of affairs, which pour in upon me like a torrent from different sides.", + "[6] Yet it is well for me to give thanks to God even for this,  that though submerged I am not sucked down into the depths, but can also open the soul’s eyes, which in my despair of comforting hope I thought had now lost their sight, and am irradiated by the light of wisdom, and am not given over to lifelong darkness. So behold me daring, not only to read the sacred messages of Moses, but also in my love of knowledge to peer into each of them and unfold and reveal what is not known to the multitude." + ], + [ + "[7] Since out of the ten oracles which God gave forth Himself without a spokesman or interpreter, we have spoken of five, namely those graven on the first table, and also of all the particular laws which had reference to these, and our present duty is to couple with them those of the second table as well as we can, I will again endeavour to fit the special laws into each of the heads.", + "[8] The first  commandment in the second table is “Thou shalt not commit adultery.” It comes first, I think, because pleasure is a mighty force felt throughout the whole inhabited world, no part of which has escaped its domination, neither the denizens of land nor of sea nor of the air, for in all three elements beasts, fowls and fishes all alike treat her with profound respect and deference and submit to her orders, look to her every glance or nod, accept contentedly even the caprices of her arrogance and almost anticipate her commands, so promptly and instantaneously do they hasten to render their services.", + "[9] Now even natural pleasure is often greatly to blame when the craving for it is immoderate and insatiable, as for instance when it takes the form of voracious gluttony, even though none of the food taken is of the forbidden kind, or again the passionate desire for women shewn by those who in their craze for sexual intercourse behave unchastely, not with the wives of others, but with their own.", + "[10] But the blame in most of these cases rests less with the soul than with the body, which contains a great amount both of fire and of moisture; the fire as it consumes the material set before it quickly demands a second supply; the moisture is sluiced in a stream through the genital organs, and creates in them irritations, itchings and titillations without ceasing.", + "[11] It is not so with men who are mad to possess the wives of others, sometimes those of their relations and friends, who live to work havoc among their neighbours, who go about to bastardize wholesale widespread family connexions, to turn their prayers for married happiness into a curse and render their hopes of offspring fruitless. Here it is the soul which is incurably diseased. Such persons must be punished with death  as the common enemies of the whole human race, that they may not live to ruin more houses with immunity and be the tutors of others who make it their business to emulate the wickedness of their ways." + ], + [ + "[12] Excellent also are the other injunctions laid down by the law on the relation of the sexes.  It commands abstinence not only from the wives of others but also from widows  in cases where the union is forbidden by the moral law.", + "[13] To the Persian custom it at once shows its aversion and abhorrence and forbids it as a very grave offence against holy living.  For the Persian magnates marry their mothers and regard the children of the marriage as nobles of the highest birth, worthy, so it is said, to hold the supreme sovereignty.", + "[14] What form of unholiness could be more impious than this: that a father’s bed, which should be kept untouched as something sacred, should be brought to shame: that no respect should be shown for a mother’s ageing years: that the same man should be son and husband to the same woman, and again the same woman wife and mother to the same man: that the children of both should be brothers to their father and grandsons to their mother: that she should be both mother and grandmother of those whom she bore and he both father and half-brother of those whom he begot?", + "[15] Even, among the Greeks these things were done in old days in Thebes in the case of Oedipus the son of Laïus. They were done in ignorance, not by deliberate intention, and yet the marriage produced such a harvest of ills that nothing was wanting that could lead to the utmost misery.", + "[16] For a succession of wars civil and foreign was left to be passed on as a heritage to children and descendants from their fathers and ancestors.  The greatest cities in Greece were sacked, and armed forces both of natives and allied contingents were destroyed: the bravest leaders on both sides fell one after the other; brothers slew brothers in the deadly feud engendered by ambition for sovereign power. In consequence not only families and independent territories, but also the largest part of the Greek world perished involved in the general destruction. For cities formerly well populated were left stripped of their inhabitants as monuments of the disasters of Greece, a sinister sight to contemplate.", + "[17] Nor are the Persians either who follow these practices exempt from similar troubles, for they are always engaging in campaigns and battles, slaying and being slain.  Sometimes they are attacking the neighbouring populations, sometimes defending themselves against insurrection. For of insurgents many appear from many quarters, as the barbarian nature can never remain in quietude. Thus before the sedition of the hour is put down another springs up, so that no season of the year is reserved for a tranquil life, but summer and winter, day and night they are bearing arms, and so rarely does peace reign that they spend more time enduring the hardships of encampment in the open air than dwelling in their cities.", + "[18] I put on one side the great and magnificent triumphs of kings whose first exploit when they succeed to the throne is that worst of sacrileges fratricide—murders which they try to vindicate as reasonable by predicting that their brothers will probably attack them.", + "[19] All these things appear to me to be the result of the ill-matched matings of sons with mothers. For justice who watches over human affairs avenges the unholy deeds on the impious, and the impiety extends beyond the perpetrators of the deed to those who voluntarily range themselves with the perpetrators.", + "[20] But such careful precautions has our law taken in these matters that it has not even permitted the son of a first marriage to marry his stepmother after the death of his father,  both on account of the honour due to his father and because the names of mother and stepmother are closely akin, however different are the feelings called up by the two words. ", + "[21] For he who has been taught to abstain from another’s wife because she is called his stepmother, will a fortiori abstain from taking his natural mother; and if the memory of his father makes him respect her who was once his father’s wife, the honour which he pays to both his parents will certainly keep him from entertaining the idea of violating his mother in any way. For it would be the height of folly while acknowledging the claims of a half parentage to appear to treat with contempt the full and complete whole." + ], + [ + "[22] Next comes a prohibition against espousing a sister, a very excellent rule tending to promote both continence and outward decency.  Now Solon the lawgiver of the Athenians permitted marriage with half-sisters on the father’s side but prohibited it when the mother was the same.  The lawgiver of the Lacedaemonians, on the other hand, allowed the second but forbade the first.", + "[23] But the lawgiver of the Egyptians poured scorn upon the cautiousness of both, and, holding that the course which they enjoined stopped half-way, produced a fine crop of lewdness. With a lavish hand he bestowed on bodies and souls the poisonous bane of incontinence and gave full liberty to marry sisters of every degree whether they belonged to one of their brother’s parents or to both, and not only if they were younger than their brothers but also if they were older or of the same age.  For twins are often born who, although separated and disunited by nature at birth, enter at the call of concupiscence and voluptuousness into a partnership and wedlock which are neither in the true sense of the words.", + "[24] These practices our most holy Moses rejected with abhorrence as alien and hostile to a commonwealth free from reproach and as encouragements and incitements to the vilest of customs. He stoutly forbade the union of a brother with a sister whether both her parents were the same as his or only one. ", + "[25] For modesty is lovely, why put it to shame? Maidens must blush, why drive the hue from their cheeks? Why hamper the fellow-feeling and inter-communion of men with men by compressing within the narrow space of each separate house the great and goodly plant which might extend and spread itself over continents and islands and the whole inhabited world? For intermarriages with outsiders create new kinships not a wit inferior to blood-relationships." + ], + [ + "[26] On this principle he prohibits many other unions,  not allowing marriage with a son’s daughter or a daughter’s daughter, nor with an aunt whether paternal or maternal, nor with one who has been wife to an uncle or son or brother, nor again with a stepdaughter whether widow or unmarried, I need not say while the wife is alive, heaven forbid, but even after her death. For the stepfather is virtually a father whose duty is to set his wife’s daughter in the same position as his own.", + "[27] Again, he does not allow the same man to marry two sisters either at the same or at different times, even if the person in question has repudiated the one he married first.  For while she is still alive either as his consort or divorced,  whether she is remaining in widowhood or has married another, he considered that the law of holiness required that the sister should not take the position which the wife has lost by her misfortune, but should learn not to set at nought the rights of kinship, nor use as a stepping-stone the fallen state of one so closely united to her by birth, nor bask at ease while enjoying and returning the caresses of her sister’s enemies.", + "[28] For from this source grow grave jealousies and bitter feuds bringing with them train upon train of evils without number. For it is just as if the parts of the body were to renounce their natural partnership and place in the system and engage in strife with each other, thus producing incurable diseases and fatalities. Sisters though made as separate parts of the system are fitted into it and formed into a single whole by nature and identity of parentage. And jealousy is a most troublesome passion, creating if it breaks out grave evils unknown before and hardly to be cured.", + "[29] But also, he says, do not enter into the partnership of marriage with a member of a foreign nation, lest some day conquered by the forces of opposing customs you surrender and stray unawares from the path that leads to piety and turn aside into a pathless wild. And though perhaps you yourself will hold your ground steadied from your earliest years by the admirable instructions instilled into you by your parents, with the holy laws always as their key-note, there is much to be feared for your sons and daughters. It may well be that they, enticed by spurious customs which they prefer to the genuine, are likely to unlearn the honour due to the one God, and that is the first and the last stage of supreme misery.", + "[30] Another commandment is that if a woman after parting from her husband for any cause whatever marries another and then again becomes a widow, whether this second husband is alive or dead, she must not return to her first husband but ally herself with any other rather than him, because she has broken with the rules that bound her in the past and cast them into oblivion when she chose new love-ties in preference to the old. ", + "[31] And if a man is willing to contract himself with such a woman, he must be saddled with a character for degeneracy and loss of manhood. He has eliminated from his soul the hatred of evil, that emotion by which our life is so well served and the affairs of houses and cities are conducted as they should be, and has lightly taken upon him the stamp of two heinous crimes, adultery and pandering. For such subsequent reconciliations are proofs of both. The proper punishment for him is death and for the woman also." + ], + [ + "[32] Whenever the menstrual issue occurs, a man must not touch a woman, but must during that period refrain from intercourse and respect the law of nature.  He must also remember the lesson that the generative seeds should not be wasted fruitlessly for the sake of a gross and untimely pleasure. For it is just as if a husbandman should in intoxication or lunacy sow wheat and barley in ponds or mountain-streams instead of in the plains, since the fields should become dry before the seed is laid in them.", + "[33] Now nature also each month purges the womb as if it were a cornfield—a field with mysterious properties, over which, like a good husbandman, he must watch for the right time to arrive. So while the field is still inundated he will keep back the seed, which otherwise will be silently swept away by the stream, as the humidity not only relaxes, but utterly paralyses the seminal nerve-forces, which in nature’s laboratory, the womb, mould the living creature and with consummate craftsmanship perfect each part both of body and soul. But if the menstruation ceases, he may boldly sow the generative seeds, no longer fearing that what he lays will perish.", + "[34]  They too must be branded with reproach, who plough the hard and stony land. And who should they be but those who mate with barren women? For in the quest of mere licentious pleasure like the most lecherous of men they destroy  the procreative germs with deliberate purpose. For what other motive can they have in plighting themselves to such women? It cannot be the hope of offspring, a hope which they know must necessarily fail to be realized; it can only be an inordinate frenzy, and incontinence past all cure.", + "[35] Those who marry maidens in ignorance at the time of their capacity or incapacity for successful motherhood, and later refuse to dismiss them, when prolonged childlessness shews them to be barren, deserve our pardon. Familiarity, that most constraining influence, is too strong for them, and they are unable to rid themselves of the charm of old affection imprinted on their souls by long companionship.", + "[36] But those who sue for marriage with women whose sterility has already been proved with other husbands, do but copulate like pigs or goats, and their names should be inscribed in the lists of the impious as adversaries of God. For while God in His love both for mankind and all that lives spares no care to effect the preservation and permanence of every race, those persons who make an art of quenching the life of the seed as it drops, stand confessed as the enemies of nature." + ], + [ + "[37] Much graver than the above is another evil, which has ramped its way into the cities, namely pederasty.  In former days the very mention of it was a great disgrace, but now it is a matter of boasting not only to the active but to the passive partners, who habituate themselves to endure the disease of effemination, let both body and soul run to waste, and leave no ember of their male sex-nature to smoulder. Mark how conspicuously they braid and adorn the hair of their heads, and how they scrub and paint their faces with cosmetics and pigments and the like, and smother themselves with fragrant unguents. For of all such embellishments, used by all who deck themselves out to wear a comely appearance, fragrance is the most seductive. In fact the transformation of the male nature to the female is practised by them as an art and does not raise a blush.", + "[38] These persons are rightly judged worthy of death by those who obey the law, which ordains that the man-woman who debases the sterling coin of nature should perish unavenged, suffered not to live for a day or even an hour, as a disgrace to himself, his house, his native land and the whole human race.", + "[39] And the lover of such may be assured that he is subject to the same penalty. He pursues an unnatural pleasure and does his best to render cities desolate and uninhabited by destroying  the means of procreation. Furthermore he sees no harm in becoming a tutor and instructor in the grievous vices of unmanliness and effeminacy by prolonging the bloom  of the young and emasculating the flower of their prime, which should rightly be trained to strength and robustness. Finally, like a bad husbandman he lets the deep-soiled and fruitful fields lie sterile, by taking steps to keep them from bearing, while he spends his labour night and day on soil from which no growth at all can be expected.", + "[40] The reason is, I think, to be found in the prizes awarded in many nations to licentiousness and effeminacy. Certainly you may see these hybrids of man and woman continually strutting about through the thick of the market, heading the processions at the feasts, appointed to serve as unholy ministers of holy things, leading the mysteries and initiations and celebrating the rites of Demeter. ", + "[41] Those of them who by way of heightening still further their youthful beauty have desired to be completely changed into women and gone on to mutilate their genital organs, are clad in purple like signal benefactors of their native lands, and march in front escorted by a bodyguard, attracting the attention of those who meet them.", + "[42] But if such indignation as our lawgiver felt was directed against those who do not shrink from such conduct, if they were cut off without condonation as public enemies, each of them a curse and a pollution of his country, many others would be found to take the warning. For relentless punishment of criminals already condemned acts as a considerable check on those who are eager to practise the like." + ], + [ + "[43] Even worse than this is the conduct of some who have emulated the lusts of the Sybarites and those of others even more lascivious than they. These persons begin with making themselves experts in dainty feeding, wine-bibbing and the other pleasures of the belly and the parts below it. Then sated with these they reach such a pitch of wantonness, the natural offspring of satiety, that losing their senses they conceive a frantic passion, no longer for human beings male or female, but even for brute beasts.  So according to the story did Pasiphaë the wife of King Minos long ago in Crete. ", + "[44] She was enamoured of a bull, but had no hope of obtaining its company. Consequently wild with passion, for amorousness is vastly intensified by unsuccess, she reported the trouble under which she was labouring to Daedalus, who was the best craftsman of his time. His masterly skill in devising plans for capturing the uncaptured enabled him to construct a wooden cow, into which he introduced Pasiphaë through one of its sides, and the bull supposing it to be a living animal of its own kind, charged and mounted it. She became pregnant, and in the course of time bore a half-beast called the Minotaur.", + "[45] Probably, if passions are suffered to go unbridled, there will be other Pasiphaës, and not only women but also men will be frantically in love with wild beasts, which will produce unnatural monsters to serve as monuments of the disgusting excesses of mankind; whence possibly the Hippocentaurs and Chimeras and the like, forms of life hitherto unknown and with no existence outside mythology, will come into being.", + "[46] Actually so great is the provisions made in the law to ensure that men should admit no unlawful matings, that it ordains that even cattle are not to be crossed with others of a different species.  No Jewish shepherd will allow a he-goat to mount a ewe or a ram a she-goat, or a bull a mare, or if he does he will be punished as an offender against the decree of nature, who is careful to preserve the primary species without adulteration.", + "[47] It is true that some people value mules above all other beasts of burden, because their bodies are compact and exceedingly muscular, and accordingly in horse-stables or other places where horses are kept they rear donkeys of huge size to which they give the name of “Celons” to copulate with the female colts, who then give birth to a hybrid animal, the mule or half-ass. But Moses, recognizing that the way in which this animal is produced contravenes nature, stringently forbade it under the wider order by which he refused permission for animals of either sex to breed with those of an unlike species. ", + "[48] In making this provision he considered what was in accord with decency and conformity to nature, but beyond this he gave us as from some far-off commanding height  a warning to men and women alike that they should learn from these examples to abstain from unlawful forms of intercourse.", + "[49] Whether, then, it is the man who uses a quadruped for this purpose, or the woman who allows herself to be used, the human offenders must die and the beasts also; the first because they have passed beyond the limits of licentiousness itself by evolving abnormal lusts, and because they have invented strange pleasures than which nothing could be more unpleasing, shameful even to describe; the beasts because they have ministered to such infamies, and to ensure that they do not bear or beget any monstrosity of the kind that may be expected to spring from such abominations.", + "[50] Besides, even people who care little for seemliness would not continue to use their cattle for any purpose serviceable to their life, but would regard them with abhorrence and aversion, disliking the very sight of them and thinking that even what they touch, that too must become unclean. And, when things serve no purpose in life, their survival, even if it can be turned to some account,  is just a superfluity, “cumbering the earth,” as the poet puts it. " + ], + [ + "[51] Again, the commonwealth of Moses’ institution does not admit a harlot,  that stranger to decency and modesty and temperance and the other virtues. She infects the souls both of men and women with licentiousness. She casts shame upon the undying beauty of the mind and prefers in honour the short-lived comeliness of the body. She flings herself at the disposal of chance comers, and sells her bloom like some ware to be purchased in the market. In her every word and deed she aims at capturing the young, while she incites her lovers each against the other by offering the vile prize of herself to the highest bidder. A pest, a scourge, a plague-spot to the public, let her be stoned to death—she who has corrupted the graces bestowed by nature, instead of making them, as she should, the ornament of noble conduct." + ], + [ + "[52] Adulteries detected on the spot or established by clear evidence are condemned by the law. But when they are a matter of suspicion, the law did not think good to have them tried by men, but brought them before the tribunal of nature. For men can arbitrate on open matters, but God on the hidden also, since He alone can see clearly into the soul.", + "[53] So the law says to the husband who suspects his wife, “Draw up a formal challenge and come to the holy city with your wife and standing before the judges lay bare the suspicion which troubles you, not in the spirit of a false accuser or malicious schemer, set on winning at any cost, but of one who would strictly test the truth without sophistry.", + "[54] The woman who is threatened with two dangers, one of losing her life, the other of bringing shame on her past (and this is a thing far more grievous than death), must judge the matter in her heart, and if she is pure, plead her cause with good courage, but if her conscience convicts her, make her submission and use her ashamedness to palliate her sins. For shamelessness carried to the end is the culmination of wickedness.", + "[55] But if the statements of the two are inconclusive, and do not turn the scale to either side, let them go to the temple and let the man standing opposite the altar, in the presence of the priest officiating on that day, explain his suspicion. At the same time he should bring barley-meal, as a kind of sacrifice on behalf of the woman, to shew that the accusation is not made in wanton spite, but with honest intentions and is founded on reasonable doubt. ", + "[56] The priest taking the offering hands it to the woman and removes her kerchief, in order that she may be judged with her head bared and stripped of the symbol of modesty, regularly worn by women who are wholly innocent. But there must be no oil nor frankincense, as in the other sacrifices, because the intention of the sacrifice to be performed on this occasion is not joyful but exceedingly painful. ", + "[57] The meal used is of barley, perhaps because as a foodstuff it is of somewhat doubtful merit, suited for irrational animals and men in unhappy circumstances, and thus is a symbol that the adulteress is quite on a par with wild beasts, which copulate without discrimination or due consideration, while the wife who is innocent of the charges brought against her has emulated the life which is fitted to human beings.", + "[58] The priest, it continues, will take an earthen vessel, pour into it pure water which he has drawn from a spring, and put in a clod of earth got from the ground on which the temple stands.  These likewise, I consider, refer symbolically to the quest for the truth. The act of adultery is signified by the earthen vessel because of its fragility, since death is the punishment decreed for adulterers; innocence of the charge by the earth and water, since both these are factors in the birth and growth and consummation of all things.", + "[59] And therefore the terms used in both cases make an appropriate addition to the picture. The water, it says, must be taken “pure” and “living,”  since if the woman is guiltless her conduct is “pure” and she deserves to “live”; the earth is taken not from any chance place but from the “holy” ground, which must needs be capable of fertility, as also must the chaste wife.", + "[60] When these preliminaries are completed, the woman is to come forward with her head uncovered, bringing the barley-meal, as has been said, and the priest holding the earthen vessel with the earth and water in it stands fronting her and pronounces as follows:", + "[61] “If thou hast not transgressed the lawful usages of marriage, if no other man has had intercourse with thee, suffered by thee in abandonment of thy duties to the legitimate partner of thy home, be clear of guilt and its consequences. But if thou hast set at naught thy husband and eagerly gratified thy new desires, seized with love for another or surrendering to his love, betraying and debasing the closest and fondest ties, be well assured that thou hast laid thyself open to every curse, and the signs of their fulfilment thou wilt exhibit in thy body. Come then, drink the draught of testing  which will uncover and lay bare what is now hidden in secrecy.”", + "[62] He will then write these words on a piece of paper and after blotting them out in the water in the vessel, proffer it to the woman, and when she has drunk she will depart expecting either reward for her chastity or extreme punishment for her incontinence. For if she has been falsely accused she may hope to conceive and bear children and pay no heed to her fears and apprehensions of sterility or childlessness. But if she is guilty she may be sure that the fate awaiting her is an unwieldy belly, swollen and inflamed, and terrible suffering all round the womb, which she has not cared to keep pure for the husband who married her according to ancestral custom.", + "[63] So careful is the law to provide against the introduction of violent changes in the institution of marriage that a husband and wife, who have intercourse in accordance with the legitimate usages of married life, are not allowed, when they leave their bed, to touch anything until they have made their ablutions and purged themselves with water.  This ordinance extends by implication to a prohibition  of adultery, or anything which entails an accusation of adultery." + ], + [ + "[64] If anyone dishonours by violence a woman widowed by the death of her husband or through any other form of separation, the crime he commits is less serious than in adultery, of which it may be said to be the half.  The penalty of death should not be enforced in his case: but since he has accepted as highly honourable such vile things as violence, outrage, incontinence and effrontery, he must be indicted and the court must determine for him the penalty he should suffer or the compensation he should pay.", + "[65] The corruption  of a maiden is a criminal offence closely akin to adultery, its brother in fact, for both spring as it were from one mother, licentiousness, to which some whose way it is to bedizen ugly things with specious terms, ashamed to admit its true nature, give the name of love. Still the kinship does not amount to complete similarity, because the wrong caused by the corruption is not passed on to several families as it is with adultery, but is concentrated in one, that of the maiden herself.", + "[66] Our advice then to one who desires a damsel of gentle birth should be this: “My good sir, have nothing to do with reckless and shameless effrontery or treacherous snares, or anything of the kind, and do not either openly or secretly prove yourself a rascal.", + "[67] But if you have, heart and soul, centred your affections on the girl, go to her parents, if they are alive, or, if not, to her brothers or guardians or others who have charge of her, lay bare before them the state of your affections, as a free man should, ask her hand in marriage and plead that you may not be thought unworthy of her.", + "[68] For none of those who have had the care of the girl would behave so stupidly as to set himself in opposition to the increasing earnestness of your entreaties, particularly if, on examination, he finds that your affections are not counterfeited nor superficial, but are genuine and firmly established.”", + "[69] But if anyone in furious frenzy will have nothing to say to the suggestions of reason, but regarding wild passion and lust as sovereign powers and giving the place of honour to violence above law, as the saying goes, turns to rapine and ravishment and treats free women as though they were servant-maids, acting in peace as he might in war-time, he must be brought before the judges.", + "[70] And if the victim of the violation has a father he must consider the question of espousing her to the author of her ruin. If he refuses, the seducer must give a dowry to the girl, his punishment being thus limited to a monetary fine, but if the father consents to the union, he must marry her without any delay and agree to give the same dowry as in the former case, and he must not be at liberty to draw back, or to make difficulties.  This is in the interest both of himself, to make the rape appear due to legitimate love rather than to lasciviousness, and of the girl, to give her for the misfortune, which she has suffered at their first association, the consolation of a wedlock so firmly established that nothing but death will undo it.", + "[71] If she has lost her father, she must be asked by the judges whether she wishes to consort with the man or not. And whether she agrees or refuses, the terms agreed upon must be the same as they would have been if her father were alive." + ], + [ + "[72] Some consider that midway between the corruption of a maiden and adultery stands the crime committed on the eve of marriage,  when mutual agreements have affianced the parties beyond all doubt, but before the marriage was celebrated, another man, either by seduction or violence, has intercourse with the bride. But this too, to my thinking, is a form of adultery. For the agreements, being documents containing the names of the man and woman, and the other particulars needed for wedlock, are equivalent to marriage. ", + "[73] And therefore the law ordains that both should be stoned to death, if, that is, they set about their misdeeds by mutual agreement with one and the same purpose. For if they were not actuated by the same purpose, they cannot be regarded as fellow-criminals, where there was no such fellowship.", + "[74] Thus we find that difference of situation makes the criminality greater or less. Naturally it is greater if the act is committed in the city and less if it is committed outside the walls and in a solitude. For here there is no one to help the girl, though she says and does everything possible to keep her virginity intact and invulnerable, while in the town there are council-chambers and law-courts, crowds of controllers of districts,  markets and wards, and other persons in authority and with them the common people.", + "[75] For assuredly there is in the soul of every man, however undistinguished he may be, a detestation of evil, and if this emotion is roused, no outside influence is then needed to turn its possessor into a champion ready to do battle for anyone who to all appearance has been wronged." + ], + [ + "[76] As for the man who perpetrated the violation, justice pursues him everywhere, and difference of situation lends him no help to make good his outrageous and lawless conduct. It is not so with the girl. In the one case pity and forgiveness attend her, as I have said, in the other inexorable punishment.", + "[77] And indeed her position demands careful inquiry from the judge who must not make everything turn upon the scene of the act. For she may have been forced against her will in the heart of the city, and she may have surrendered voluntarily to unlawful embraces outside the city. And therefore the law in defending the case of a woman deflowered in a solitude is careful to add the very excellent proviso: “The damsel cried out and there was none to help her;” so that if she neither cried out nor resisted but co-operated willingly, she will be found guilty, and her use of the place as an excuse is merely a device to make it seem that she was forced.", + "[78] Again what help would be available in the city to one who was willing to use all possible means to protect her personal honour, but was unable to do so because of the strength which the ravisher could bring to bear? If he should bind her with the help of others  and gag her mouth so that she could not utter a sound, what help could she get from the neighbours? In a sense such a one, though living in a city, is in a solitude, being solitary so far as helpers are concerned. The other, even if no one was present to help, may be said, in view of her willing cooperation, to be in exactly the same position as the offender in the town." + ], + [ + "[79] There are some persons who show fickleness in their relations to women, mad for them and loathing them at the same time, each of them a mass of chaotic and promiscuous characteristics. They give way in a moment to their first impulses of any and every kind and let them go unbridled instead of reining them in as they should. They run about wildly and violently, pushing about and upsetting everything material or immaterial, with the result that like blind men without eyes to see before or around they tumble over them and suffer in the same measure as they have meted. ", + "[80] For these people the law lays down as follows: In the case of persons who take maidens in lawful matrimony and have celebrated the bridal sacrifices and feasts, but retain no conjugal  affection for their wives, and insult and treat these gentlewomen as if they were harlots—if such persons scheme to effect a separation, but finding no pretext for divorce resort to false accusation and through lack of matters of open daylight shift the charges to secret intimacies and bring forward an incriminating statement that the virgins whom they supposed they had married were discovered by them, when they first came together, to have lost their virginity already—then the whole body of elders will assemble to try the matter and the parents will appear to plead the cause in which all are endangered.", + "[81] For the danger affects not only the daughters whose bodily chastity is impugned, but also their guardians, against whom the charge is brought not only that they failed to watch over them at the most critical period of adolescence, but that the brides they had given as virgins had been dishonoured by other men, and thereby the bride-grooms were cheated and deceived.", + "[82] Then, if the justice of their cause prevails, the judges must assess the punishments due to these concoctors of false charges. This will consist of monetary fines, bodily degradation in the form of stripes, and what is most distasteful of all to the culprits, confirmation of the marriage, if, that is, the women can bring themselves to consort with such persons.  For the law permits the wives to stay or separate as they wish, but deprives the husbands of any choice either way, as a punishment for their slanderous accusations." + ], + [ + "[83] The term murder or manslaughter is used to signify the act of one who has killed a human being, but in real truth that act is a sacrilege,  and the worst of sacrileges; seeing that of all the treasures which the universe has in its store there is none more sacred and godlike than man, the glorious cast of a glorious image, shaped according to the pattern of the archetypal form of the Word. ", + "[84] It follows necessarily that the murderer must be regarded as an offender against piety and holiness, both of which are violated in the highest degree by his action. For his merciless conduct he must be put to death,  though indeed it is a thousand deaths that he deserves instead of the one which he suffers, because his punishment being necessarily single cannot grow into a plurality in which death has no place.  And there is no hardship if he suffers the same as he has done;", + "[85] and yet how can it be called the same when the times, the actions, the motives and the persons are different? Is it not the fact that the unprovoked wrong comes earlier and the punishment for it later; that murder is entirely lawless and the punishment for murder entirely lawful; that the slayer has satisfied his desire with the blood which he purposed to shed while his victim, being removed from the scene, can neither retaliate nor feel the pleasure which retaliation gives; that the former can work his will single-handed and as sole agent, while to the latter any counter-stroke is only possible if his friends and kinsmen in pity for his misfortune make his cause their own?", + "[86] If anyone threatens the life of another with a sword, even though he does not actually kill him, he must be held guilty of murder in intention, although the fulfilment has not kept pace with the purpose.  The same should be the lot of anyone who craftily lies in wait, and, though not daring to attack outright, plots and schemes to shed blood treacherously, for he too is under the curse in his soul at least even though his hands are innocent as yet.", + "[87] For just as not only those who fight battles by sea or land, but also those who have made preparations for either and planted their engines to command our harbours and walls are judged by us to be our enemies, even though there is no engagement as yet, so too in my opinion should we regard as murderers, not merely those who have slain but also those whose every action aims at destroying life either openly or secretly, even though they have not carried out the crime.", + "[88] And if through cowardice or effrontery, two antagonistic but equally culpable emotions, they venture to take refuge in the temple, hoping to obtain an asylum there, they must be prevented from entering; and if they manage to slink in, they must be handed over for execution with a declaration to the effect that the holy place does not provide asylum for the unholy.  Everyone whose actions are irremediable is an enemy of God, and the actions of murderers are irremediable, as are also the calamities which the murdered have sustained.", + "[89] If those who have committed no sin are forbidden access to the sanctuary, until they have bathed and purged themselves with purifying water according to the customary rites, is it fitting that the sacred building should be the resort and abode of men labouring under the curse of ineffaceable crimes, the pollution of which no length of time will wash away—men who would not be admitted into the dwelling-houses of decent people who take any thought for what the law of holiness  permits or forbids?" + ], + [ + "[90] So as they have added crimes to crimes and capped murder with defiance of the law and impiety, these malefactors whose deeds, as I have said, deserve not one but a thousand deaths must be carried off to pay the penalty.", + "Another consideration is that the temple will remain closed ground to the friends and kinsmen of the victim of treachery, if the murderer makes it his abode, since they would never bring themselves to come under the same roof as he. And it would be preposterous that a single person, a transgressor of the worst kind, should cause the banishment of the many sufferers from his transgression, who not only have committed no sin but have sustained a sad and untimely bereavement.", + "[91] It may well be also that Moses, who in the keenness of his mental vision could look into the distant future, took steps to provide that the visits of the slain man’s relatives should not lead to bloodshed in the temple. For family affection is an emotion which cannot be kept in bondage, and as with persons possessed by fanaticism it will incite them to slay him almost on the spur of the moment,  and the result of this will be a profanation of the gravest sort. For the blood of the murderer will mix with the blood of the sacrifices, the impure with the consecrated. These are the reasons why he ordered the murderer to be handed over from the altar itself." + ], + [ + "[92] But those who take another’s life with swords or spears or javelins or staves or stones or anything else of the kind may not act on premeditation ; they may not have long pondered the abomination in their hearts; they may have been moved by a momentary instinct and allowed their anger to overpower their reason when they did the fatal deed. If so, theirs is but a half action, since the mind has not been under the control of the polluting influences from some far earlier time.", + "[93] But there are others, the worst of villains, accursed both in hand and will, the sorcerers and poisoners, who provide themselves with leisure and retirement to prepare the onslaughts they will make when the right time comes,  and think out multiform schemes and devices to harm their neighbours.", + "[94] And therefore he orders that poisoners, male or female,  should not survive for a day or even an hour, but perish as soon as they are detected, since no reason can be given for delay or for postponing their punishment. Hostile intentions if undisguised can be guarded against, but those who secretly frame and concoct their plans of attack with the aid of poisons employ artifices which cannot easily be observed.", + "[95] The only course, then, is to anticipate them by meting to the actors the treatment which others may expect to suffer through their acts. For apart from other considerations the slayer who openly uses a sword or any similar weapon will make away with a few on one particular occasion, but if he mixes an injection of deadly poison with some articles of food his victims who have no foreknowledge of the plot will be counted by thousands.", + "[96] We have certainly heard of banquets where sudden destruction has fallen upon a great assemblage of guests drawn by comradeship to eat of the same salt and sit at the same board, to whom the cup of peace has brought the bitterness of war  and festivity has been changed into death. And therefore it is right that even the most reasonable and mild-tempered should seek the blood of such as these, that they should lose hardly a moment in becoming their executioners,  and should hold it a religious duty to keep their punishment in their own hands and not commit it to others.", + "[97] For surely it is a horror of horrors to manufacture out of the food which is the source of life an instrument of death, and to work a destructive change in the natural means of sustenance, so that when the compulsion of nature sends them to take food and drink they do not see the pitfall that lies before them and put to their lips what will annihilate the existence which they think it will preserve.", + "[98] The same punishment must be suffered by any who, although the compounds which they make are not deadly, purvey what will set up chronic diseases.  For death in many cases is preferable to diseases, particularly such as drag on through long periods of time without any favourable termination. For maladies caused by poisoning have been found difficult to cure and sometimes entirely unamenable to treatment.", + "[99] However, the bodily troubles of the sufferers from these machinations are often less grievous than those which affect their souls. Fits of delirium and insanity and intolerable frenzy swoop down upon them, and thereby the mind, the greatest gift which God has assigned to human kind, is subject to every sort of affliction, and when it despairs of salvation it takes its departure and makes its home elsewhere, leaving in the body the baser kind of soul, the irrational, which the beasts also share. For everyone who is left forsaken by reason, the better part of the soul, has been transformed into the nature of a beast, even though the outward characteristics of his body still retain their human form." + ], + [ + "[100] Now the true magic,  the scientific vision by which the facts of nature are presented in a clearer light, is felt to be a fit object for reverence and ambition and is carefully studied not only by ordinary persons but by kings and the greatest kings, and particularly those of the Persians, so much so that it is said that no one in that country is promoted to the throne unless he has first been admitted  into the caste of the Magi.", + "[101] But there is a counterfeit of this, most properly called a perversion of art,  pursued by charlatan mendicants and parasites and the basest of the women and slave population, who make it their profession to deal in purifications and disenchantments and promise with some sort of charms and incantations to turn men’s love into deadly enmity and their hatred into profound affection. The simplest and most innocent natures are deceived by the bait till at last the worst misfortunes come upon them and thereby the wide membership which unites great companies of friends and kinsmen falls gradually into decay and is rapidly and silently destroyed.", + "[102] All these things our lawgiver had in view,  I believe, when he prohibited any postponement in bringing poisoners to justice and ordained that the punishment should be exacted at once.  For postponement encourages the culprits to use the little time they have to live  as an opportunity for repeating their crimes, while it fills those who already have misgivings as to their safety with a still more horrifying fear, as they think that the survival of the poisoners means death to themselves.", + "[103] So just as the mere sight of vipers and scorpions and all venomous creatures even before they sting or wound or attack us at all leads us to kill them without delay as a precaution against injury necessitated by their inherited viciousness, in the same way it is right to punish human beings who though they have received a nature mellowed through the possession of a rational soul, whence springs the sense of fellowship, have been so changed by their habits of life that they shew the savageness of ferocious wild beasts and find their only source of pleasure and profit in injuring all whom they can." + ], + [ + "[104] Enough has been said for the present on the subject of poisoners, but we must not fail to observe that occasions often arise unsought in which a man commits murder without having come with this purpose in his mind or with any preparations, but has been carried away by anger, that intractable and malignant passion so highly injurious both to him who entertains it and to him against whom it is directed.", + "[105] Sometimes a man goes to the market-place through stress of business; he meets another of the more headstrong kind who sets about abusing or striking him, or it may be that he himself begins the quarrel; then when they have set to, he wishes to break off and escape quickly; he smites the other with his clenched fist or takes up a stone and throws it.", + "[106] Suppose that the blow strikes home, then if his opponent dies at once, the striker too must die and be treated as he has treated the other, but if that other is not killed on the spot by the blow, but is laid up with sickness and after keeping his bed and receiving the proper care gets up again and goes abroad, even though he is not sound on his feet and can only walk with the support of others or leaning on a staff, the striker must be fined twice over, first to make good the other’s enforced idleness and secondly to compensate for the cost of his cure. ", + "[107] This payment will release him from the death-penalty, even if the sufferer from the blow subsequently dies. For as he got better and walked abroad, his death may be due not to the blow but to other causes which often suddenly attack and put an end to persons whose bodily health is as sound as possible.", + "[108] If a man comes to blows with a pregnant woman and strikes her on the belly and she miscarries, then, if the result of the miscarriage is unshaped and undeveloped, he must be fined both for the outrage and for obstructing the artist Nature in her creative work of bringing into life the fairest of living creatures, man.  But, if the offspring is already shaped and all the limbs have their proper qualities and places in the system,", + "[109] he must die, for that which answers to this description is a human being, which he has destroyed in the laboratory of Nature who judges that the hour has not yet come for bringing it out into the light, like a statue lying in a studio requiring nothing more than to be conveyed outside and released from confinement. " + ], + [ + "[110] This ordinance carries with it the prohibition of something else more important, the exposure of infants,  a sacrilegious practice which among many other nations, through their ingrained inhumanity, has come to be regarded with complacence.", + "[111] For if on behalf of the child not yet brought to the birth by the appointed conclusion of the regular period thought has to be taken to save it from disaster at the hands of the evil-minded, surely still more true is this of the full-born babe sent out as it were to settle in the new homeland assigned to mankind, there to partake of the gifts of Nature. These gifts she draws from earth and water and air and heaven. Of heavenly things she grants the contemplation, of earthly things the sovereignty and dominion. She bestows in abundance on all the senses what every element contains,  on the mind, as on a mighty king, through the senses as its squires, all that they perceive, without them all that reason apprehends.", + "[112] If the guardians of the children cut them off from these blessings, if at their very birth they deny them all share in them, they must rest assured that they are breaking the laws of Nature and stand self-condemned on the gravest charges, love of pleasure, hatred of men, murder and, the worst abomination of all, murder of their own children.", + "[113] For they are pleasure-lovers when they mate with their wives, not to procreate children and perpetuate the race, but like pigs and goats in quest of the enjoyment which such intercourse gives. Men-haters too, for who could more deserve the name than these enemies, these merciless foes of their offspring? For no one is so foolish as to suppose that those who have treated dishonourably their own flesh and blood will deal honourably with strangers.", + "[114] As to the charges of murder in general and murder of their own children in particular the clearest proofs of their truth is supplied by the parents. Some of them do the deed with their own hands; with monstrous cruelty and barbarity they stifle and throttle the first breath which the infants draw or throw them into a river or into the depths of the sea, after attaching some heavy substance to make them sink more quickly under its weight.", + "[115] Others take them to be exposed in some desert place, hoping, they themselves say, that they may be saved, but leaving them in actual truth to suffer the most distressing fate. For all the beasts that feed on human flesh visit the spot and feast unhindered on the infants, a fine banquet provided by their sole guardians, those who above all others should keep them safe, their fathers and mothers. Carnivorous birds, too, come flying down and gobble up the fragments, that is, if they have not discovered them earlier, for, if they have, they get ready to fight the beasts of the field for the whole carcase.", + "[116] But suppose some passing travellers, stirred by humane feeling, take pity and compassion on the castaways and in consequence raise them up,  give them food and drink, and do not shrink from paying all the other attentions which they need, what do we think of such highly charitable actions? Do we not consider that those who brought them into the world stand condemned when strangers play the part of parents, and parents do not behave with even the kindness of strangers?", + "[117] So Moses then, as I have said, implicitly and indirectly forbade the exposure of children, when he pronounced the sentence of death against those who cause the miscarriage of mothers in cases where the foetus is fully formed. No doubt the view that the child while still adhering to the womb below the belly is part of its future mother is current both among natural philosophers whose life study is concerned with the theoretical side of knowledge and also among physicians of the highest repute, who have made researches into the construction of man and examined in detail what is visible and also by the careful use of anatomy what is hidden from sight, in order that if medical treatment is required nothing which could cause serious danger should be neglected through ignorance.", + "[118] But when the child has been brought to the birth it is separated from the organism with which it was identified and being isolated and self-contained becomes a living animal, lacking none of the complements needed to make a human being.  And therefore infanticide undoubtedly is murder, since the displeasure of the law is not concerned with ages but with a breach of faith to the race.", + "[119] Though indeed, if age had to be taken into consideration, infanticide to my mind gives a greater cause for indignation, for in the case of adults quarrels and differences supply any number of reasonable pretexts, but with mere babes, who have just passed into the light and the life of human kind, not even a false charge can be brought against such absolute innocence. Therefore those who gird themselves up to conspire against such as these must be judged to be the cruellest and most ruthless of men. The holy law detests them and has pronounced them worthy of punishment." + ], + [ + "[120] The holy law describes the man who has been slain without the deliberate intention of him who did the deed as having been delivered by God into the manslayer’s hands.  In this phrase it is partly defending one who has admittedly taken the life of another on the ground that it was the life of a guilty person.", + "[121] For it assumes that a merciful and forgiving God would never surrender an innocent man to be done to death but only one who having been enabled by his resourcefulness to make a skilful escape from the justice of men has been arraigned and condemned in the invisible court of Nature, that court in which truth is seen in perfect purity, which is not beclouded by verbal artifices, since it never accepts words at all but unveils motives and brings hidden intentions into open daylight. Partly, too, it lays the manslayer under the imputation, not indeed of murder, since he is held to have been the minister of divine judgement, but of a defilement of little note and quite insignificant, for which pardon may well be asked and granted. ", + "[122] For in inflicting chastisement on offenders whose deeds have been evil beyond all remedy God uses as His ministers those whose sins are few and easily remedied, though He does not show approval of them but merely takes them as suitable instruments of vengeance. For He would not wish that anyone whose whole life is stainless and his lineage also should set his hand to homicide however justly deserved.", + "[123] He therefore sentenced the involuntary manslayer to go into exile, but not just anywhere nor yet for all time. For He assigned to persons convicted under this head six cities, an eighth part of those allotted to the consecrated tribe,  a fact recorded in the name of “cities of refuge” which He gave to them, and by a further edict He limited the time of banishment to the life of the high priest, after whose death the exile should be permitted to return. " + ], + [ + "[124] The first reason for this is as follows: the aforesaid tribe received the cities as a reward for a righteous slaughter which we must regard as the most illustrious act of heroism that has ever been achieved.", + "[125] When the prophet, summoned up to the highest and most sacred mountain in that region, was receiving  from God the heads which sum up the particular laws, and had disappeared for several days, the born enemies of peace had diffused through every part of the camp the vices that spring up in the ruler’s absence and had crowned them with impiety. They mocked at the most excellent and admirable injunctions which bade them honour the truly existing God, constructed a golden bull in imitation of the vanity of Egypt, offered sacrifices which were no sacrifices, held feasts which were no feasts and danced dances of death with songs and hymns which should have been dirges. ", + "[126] Then this same tribe, sorely distressed at the sudden backsliding and fired with zeal by their heart-felt hatred of evil, every man of them filled with rage, frenzied, possessed, took arms as if at one signal,  and despising all thoughts of danger mowed down their foes drunk with the twofold intoxication of impiety and wine. They began with their nearest and dearest, for they acknowledged no love nor kinship but God’s love, and in the space of a few hours 24,000  had fallen whose fate served as a warning through fear that they might suffer the like to those who were on the brink of sharing their delusion.", + "[127] This campaign, waged spontaneously and instinctively on behalf of piety and holiness towards the truly existing God and fraught with much danger to those who undertook it, was approved by none other than the Father of all Who took it upon Himself to judge the cause of those who wrought the slaughter, declared them pure from any curse of bloodguiltiness and gave them the priesthood as a reward for their gallantry." + ], + [ + "[128] So then he bids the unintentional homicide flee to some of the cities allotted to this tribe, there to gain consolation and be saved from despairing of salvation altogether. There the place will remind him of the fearless courage once shewn in the past; there he may reflect that those who shed blood intentionally received not only full pardon but also rewards great and much to be desired and fraught with abundant happiness; and that, if they fared thus, much more will those whose act was not premeditated receive, not indeed such privileges as confer honour, but at least the lowest and last that they do not pay for the blood they have shed with their own. This shews that not every kind of homicide is culpable but only that which entails injustice, and that as for the other kinds if it is caused by an ardent yearning for virtue it is laudable and if unintentional it is free from blame.", + "[129] No more need be said about the first reason; we must proceed at once to explain the second.  The law wishes to preserve the unintentional homicide, as it recognizes that in intention he was free from guilt, and that with his hands he had been the servant of justice, the overseer of human affairs. It knows that watching and waiting for him are blood-thirsty enemies, the kinsmen of the dead man, urged on to vengeance by overwhelming pity and inconsolable grief, and so carried away by unreasoning passion that they do not inquire what is true or essentially just.", + "[130] It therefore permitted such a one to fly for refuge, not to the holy temple, since he had not yet been purged, nor yet to some obscure and insignificant place where he might easily be surrendered as one of little account, but to a holy city which comes midway between holy and profane ground and is in a sense a secondary temple. For the cities of the consecrated order compared with the others receive a higher reverence, corresponding, I consider, to the honour paid to their respective occupants. The law wished in fact to use the superior rank of the city which gave them shelter to put the safety of the fugitive on the firmest possible footing.", + "[131] When, as I said, it appointed the death of the high priest as the date for the exile’s return, it did so for some such reason as this. Just as each single individual who is wilfully murdered has kinsmen to inflict vengeance on the murderer, so too the whole nation has a kinsman and close relative common to all in the high priest, who as ruler dispenses justice to litigants according to the law, who day by day offers prayers and sacrifices and asks for blessings, as for his brothers and parents and children, that every age and every part of the nation regarded as a single body may be united in one and the same fellowship, making peace and good order their aim.", + "[132] Everyone, then, who has slain another unintentionally must fear the high priest as a champion and defender of the slain and keep himself shut up within the city in which he has taken refuge, never venturing to shew himself outside the walls, that is, if he sets any value on his safety, or on a life secure from danger.", + "[133] When, then, he says that the exile must not return till the death of the high priest, it is as much as to say till the death of the common kinsman of all, who alone has authority to arbitrate on the rights both of the living and the dead." + ], + [ + "[134] Such is the reason which we find suitable to younger ears, but for elders and those whose character is fully developed there is another which may properly be given.  For laymen it may be allowed that it is enough to keep undefiled from voluntary misdeeds only, and anyone who likes may say the same of the other priests, but he must make an exception of the high priest and agree that he needs to be innocent of the involuntary as well as the voluntary.", + "[135] The contact with pollution of any kind is forbidden to him, whether it is the result of definite purpose or of some movement of the soul which he has not willed, for only so can he take his place as revealer in both aspects, his motives blameless and his life so fortunate that no stigma attaches to it.", + "[136] It is a necessary consequence that such a one should include in the objects of his displeasure the unintentional homicides, regarding them not indeed as accursed,  but yet not pure or free from sin of every kind, however much they are admitted to have ministered to Nature’s will, who has used them as instruments of vengeance against those who have fallen by their hands, condemned to death in the secret tribunal where she sits as sole judge." + ], + [ + "What has been said applies to free-born persons of citizen rank; the enactments which follow deal with slaves whose death is caused by violence.", + "[137] Servants rank lower in fortune but in nature can claim equality with their masters, and in the law of God the standard of justice is adjusted to nature and not to fortune. And therefore the masters should not make excessive use of their authority over slaves by showing arrogance and contempt and savage cruelty. For these are signs of no peaceful spirit, but of one so intemperate as to seek to throw off all responsibility and take the tyrant’s despotism for its model.", + "[138] He who has used his private house as a sort of stronghold of defiance and allows no freedom of speech to any of the inmates, but treats all with the brutality created by his native or perhaps acquired hatred for his fellow-men, is a tyrant with smaller resources.", + "[139] By his use of them he gives proof that he will not stay where he is, if he gets more wealth into his hands, for he will pass on at once to attack cities and countries and nations, after first reducing his own fatherland to slavery, a sign that he will not deal gently with any of his other subjects.", + "[140] Such a one must clearly understand that his misconduct cannot be prolonged or widely extended with immunity, for he will have for his adversary justice, the hater of evil, the defender and champion of the ill-used, who will call upon him to give an account for the unhappy condition of the sufferers. ", + "[141] And if he alleges that the stripes he inflicted were meant as a deterrent and not with the intention of causing death, he shall not at once depart with a cheerful heart, but will be brought before the court, there to be examined under strict investigators of the truth as to whether he meant to commit homicide or not; and if he is found to have acted with intentional wickedness and with malice aforethought he must die, and his position as master will avail him nothing to escape the sentence.", + "[142] But if the sufferers do not die on the spot under the lash but survive for one or perhaps two days, the situation is different and the master is not to be held guilty of murder. In this case he is provided with a valuable plea, namely that he did not beat them to death at the time nor yet later when he had them in his house, but suffered them to live as long as they could, even though that was quite a short time. Furthermore he may argue that no one is so foolish as to try to harm another when he himself will be wronged thereby.", + "[143] And it is true that anyone who kills a slave injures himself far more, as he deprives himself of the service which he receives from him when alive and loses his value as a piece of property, which may be possibly very considerable. When the slave has committed some act worthy of death his master should bring him before the judges and state the offence, thus leaving the decision of the penalty with the laws instead of keeping it in his own hands." + ], + [ + "[144] If a bull gores a man and kills him, it must be stoned,  since it is not fit to be slaughtered as a sacrifice, and its flesh must not be eaten. Why is this? It is required by the law of holiness that the flesh of an animal that has killed a man should not be used as a foodstuff for men or to make their food more palatable.", + "[145] If the owner of the animal knowing that it is savage and wild has not tied it up nor kept it shut up under guard,  or if he has had information from others that it is unmanageable, he must be held guilty as responsible for the death by allowing it to range at large. And while the aggressive animal is to be put to death at once, the owner must also forfeit his life or else redeem it by a ransom, what punishment he must suffer or what compensation he must pay being left to the decision of the court. If, however, it is a slave who is killed, he must make good his value to the owner and if it has gored not a man but one of the live-stock,", + "[146] here too the owner of the beast which has caused its death must pay like for like,  taking the dead animal for his own, and be thankful that as the original cause of the wanton mischief he does not suffer a greater loss. " + ], + [ + "[147] It is a common practice with some people to dig deep holes in the ground either when they are opening veins of spring water or making receptacles for the rain water. Then after widening the tunnels out of sight, instead of walling the mouths in or covering them up with a lid as they should, through some fatal carelessness or mental aberration they leave them gaping as a death-trap.", + "[148] If, then, some person walking along does not notice them in time but steps on a void and falls down and is killed, anyone who wishes may bring an indictment on behalf of the dead man against the makers of the pit, and the court must assess what punishment they must suffer or what compensation they must pay. But if anyone of the cattle falls down and is killed, they must make good to the owners the value of the animal as if it were alive and keep the dead body for themselves. ", + "[149] Of the same family as the above is the offence committed by those who in building their houses leave their roofs flat instead of ringing them in with parapets to prevent anyone being precipitated unawares over the edge. Indeed they are to the best of their ability murderers, even if no one is killed by the force of the fall. They must receive the same penalty as those who leave the mouths of their pits wide open." + ], + [ + "[150] The law forbids the acceptance of ransom-money from a murderer deserving of death, in order to mitigate his punishment or substitute banishment for death, for blood is purged with blood,  the blood of the wilfully murdered with the blood of the slayer.", + "[151] Since there are no bounds to the iniquities of evil natures, and they are ever committing a superabundance of enormities and extending and exalting their vices beyond all measure and all limit, the lawgiver would, if he could, have sentenced them to die times beyond number. But since this was impossible he ordained another penalty as an addition, and ordered the manslayers to be crucified. ", + "[152] Yet after giving this injunction he hastened to revert to his natural humanity and shews mercy to those whose deeds were merciless when he says “Let not the sun go down upon the crucified but let them be buried in the earth before sundown.”  For while it was necessary that the enemies of every part of the universe should after punishment be set on high and exhibited to the sun and heaven and air and water and earth, it was equally necessary that they should be thrust down into the place of the dead and there entombed, that nothing above the earth might be polluted by them." + ], + [ + "[153] Another excellent ordinance is that fathers should not die for their sons nor sons for their parents, but each person who has committed deeds worthy of death should suffer it alone and in his own person.  This order has in view those who either set violence before justice or are strongly influenced by family affection.", + "[154] These last in their excessive and overwhelming devotion will often be willing and glad to sacrifice their guiltless selves for the guilty and die in their stead. They count it a great gain to be spared from seeing, parents their children and sons their parents, undergoing a punishment which they feel will make their after-life intolerable and more painful than any death.", + "[155] To these we should answer “your devotion is mistimed and the mistimed deserves censure just as the rightly timed deserves praise. It is right indeed to shew friendship to those whose actions are worthy of friendship, but no evil-doer is a true friend. Those whom we call our kinsfolk or within the circle of kinsmen our friends are turned into aliens by their misconduct when they go astray; for agreement to practise justice and every virtue makes a closer kinship than that of blood, and he who abandons this enters his name in the list not only of strangers and foreigners but of mortal enemies.", + "[156] Why, then, under the false name of devotion do you assume to be all that is kind and humane and cloak the realities, your weakness and unmanliness? For unmanly is the nature you shew in letting compassion overcome your reason, only to commit a double wrong in trying to deliver the guilty from chastisement and in thinking it right that you should be punished in their stead when no blame at all has been cast upon you.”" + ], + [ + "[157] Still these can plead in their defence that they seek no profit and are moved by exceeding affection for their nearest of kin, to save whom they propose cheerfully to lay down their lives.", + "[158] But the other kind, the cruel of heart and bestial of nature, would be spurned, I need not say by all respectable people, but by any who are not thoroughly uncivilized in soul. I mean those who either secretly and craftily or boldly and openly threaten to inflict the most grievous sufferings on one set of persons in substitution for another and seek the destruction of those who have done no wrong on the pretext of their friendship or kinship, or partnership, or some similar connexion, with the culprits. And they sometimes do this without having suffered any grievous harm but merely through covetousness and rapine.", + "[159] An example of this was given a little time ago in our own district by a person who was appointed to serve as a collector of taxes. When some of his debtors whose default was clearly due to poverty took flight in fear of the fatal consequences of his vengeance, he carried off by force their womenfolk and children and parents and their other relatives and beat and subjected them to every kind of outrage and contumely in order to make them either tell him the whereabouts of the fugitive or discharge his debt themselves. As they could do neither the first for want of knowledge, nor the second because they were as penniless as the fugitive, he continued this treatment until while wringing their bodies with racks and instruments of torture he finally dispatched them by newly-invented methods of execution.", + "[160] He filled a large basket with sand and having hung this enormous weight by ropes round their necks set them in the middle of the market-place in the open air, in order that while they themselves sank under the cruel stress of the accumulated punishments, the wind, the sun, the shame of being seen by the passers-by and the weights suspended on them, the spectators of their punishments might suffer by anticipation.", + "[161] Some of these, whose souls saw facts more vividly than did their eyes, feeling themselves maltreated in the bodies of others, hastened to take leave of their lives with the aid of sword or poison or halter, thinking that in their evil plight it was a great piece of luck to die without suffering torture.", + "[162] The others who had not seized the opportunity to dispatch themselves were brought out in a row, as is done in the awarding of inheritances, first those who stood in the first degrees of kinship, after them the second, then the third and so on till the last. And when there were no kinsmen left, the maltreatment was passed on to their neighbours and sometimes even to villages and cities which quickly became desolate and stripped of their inhabitants who left their homes and dispersed to places where they expected to remain unobserved.", + "[163] Yet perhaps it is not to be wondered at if uncivilized persons who have never had a taste of humane culture, when they have to collect the revenue in obedience to imperious orders levy the annual tributes not only on property but on bodies, and even on the life when they bring their terrors to bear upon these substitutes for the proper debtors.", + "[164] Indeed in the past the legislators themselves, who are the landmarks and standards of justice, have not shrunk from acting as such  to the greatest injustice. With an eye to men’s opinions rather then to truth they have ordained that the fate of traitors and tyrants should be shared by the children in the first case and by the next five families in the second. ", + "[165] Why, one might ask? If they were companions in error let them also be companions in punishment, but if they had no association with the others, never followed the same objects, never let elation at the success of their kinsmen tempt them to a life of ease and pleasure, why should they be put to death? Is their relationship the one sole reason? Then is it birth or lawless actions which deserve punishment?", + "[166] Probably you, most reverend lawgivers, had worthy people for relations. If they had been bad, I do not think the idea of such enactments would have entered your minds. Indeed you would have been indignant if others had proposed them, for you would have taken precautions that the man who lives in safety should not suffer ruin with those who run into danger, nor be set on a level with them in misfortune.  Of the two situations  one involves a danger which you would guard against and not allow another to incur: the other has nothing to fear and a sense of security often persuades people to neglect insuring the safety of the innocent.", + "[167] So then our legislator took these things into consideration and observing the errors current among other nations regarded them with aversion as ruinous to the ideal commonwealth; persons whose conduct shewed any kind of sloth or inhumanity or vice he detested and would not ever surrender anyone whose life had been passed in their company to be punished with them and thus made an appendix to the crimes of others.", + "[168] He therefore expressly forbade that sons should be slain instead of fathers or fathers instead of sons. Thereby also he gave it as his judgement that persons who had sinned should be the persons who were punished, whether the punishment consisted of monetary fines or stripes and injurious treatment of a still more violent kind, or wounds and maiming and disfranchisement and exile or any other kind of sentence. For in the single statement that one man should not be killed instead of another he included also the cases which he left unmentioned." + ], + [ + "[169] Market-places and council-halls and law-courts and gatherings and meetings where a large number of people are assembled, and open-air life with full scope for discussion and action—all these are suitable to men both in war and peace. The women are best suited to the indoor life which never strays from the house, within which the middle door is taken by the maidens as their boundary, and the outer door by those who have reached full womanhood.", + "[170] Organized communities are of two sorts, the greater which we call cities and the smaller which we call households. Both of these have their governors; the government of the greater is assigned to men under the name of statesmanship, that of the lesser, known as household management, to women.", + "[171] A woman, then, should not be a busybody, meddling with matters outside her household concerns, but should seek a life of seclusion. She should not shew herself off like a vagrant in the streets before the eyes of other men, except when she has to go to the temple,  and even then she should take pains to go, not when the market is full, but when most people have gone home, and so like a free-born lady  worthy of the name, with everything quiet around her, make her oblations and offer her prayers to avert the evil and gain the good.", + "[172] The audacity of women who when men are exchanging angry words or blows hasten to join in, under the pretext of assisting their husbands in the fray, is reprehensible and shameless in a high degree. And so in wars and campaigns and emergencies which threaten the whole country they are not allowed to take their place according to the judgement of the law, having in view the fitness of things, which it was resolved to keep unshaken always and everywhere and considered to be in itself more valuable than victory or liberty or success of any kind.", + "[173] If indeed a woman learning that her husband is being outraged is overcome by the wifely feeling inspired by her love for him and forced by the stress of the emotion to hasten to his assistance, she must not unsex herself by a boldness beyond what nature permits but limit herself to the ways in which a woman can help. For it would be an awful catastrophe if any woman in her wish to rescue her husband from outrage should outrage herself by befouling her own life with the disgrace and heavy reproaches which boldness carried to an extreme entails.", + "[174] What, is a woman to wrangle in the market-place and utter some or other of the words which decency forbids? Should she not when she hears bad language stop her ears and run away? As it is, some of them go to such a length that, not only do we hear amid a crowd of men a woman’s bitter tongue venting abuse and contumelious words, but see her hands also used to assault—hands which were trained to weave and spin and not to inflict blows and injuries like pancratiasts and boxers.", + "[175] And while all else might be tolerable, it is a shocking thing, if a woman is so lost to a sense of modesty, as to catch hold of the genital parts of her opponent.  The fact that she does so with the evident intention of helping her husband must not absolve her.  To restrain her over-boldness she must pay a penalty which will incapacitate herself, if she wishes to repeat the offence, and frighten the more reckless members of her sex into proper behaviour. And the penalty shall be this—that the hand shall be cut off which has touched what decency forbids it to touch.", + "[176] The managers of gymnastic competitions also deserve praise for debarring women from the spectacle,  in order that they may not be present, when men are stripping themselves naked, nor debase the sterling coin of modesty, by disregarding the statutes of nature which she has laid down for each section of our race. For men too cannot with propriety be present when women are taking off their clothes. Each sex should turn away from seeing the nakedness of the other and so comply with what nature has willed.", + "[177] Surely, then, if it is reprehensible for them to use their sight, their hands are far more guilty. For the eyes often take liberties and compel us to see what we do not wish to see, but the hands are ranked among the parts which we keep in subjection, and render obedient service to our orders." + ], + [ + "[178] This is the explanation commonly and widely stated, but I have heard another from highly gifted men who think that most of the contents of the law-book are outward symbols of hidden truths, expressing in words what has been left unsaid. This explanation was as follows.  There is in the soul a male and female element just as there is in families, the male corresponding to the men, the female to the women. The male soul assigns itself to God alone as the Father and Maker of the Universe and the Cause of all things. The female clings to all that is born and perishes; it stretches out its faculties like a hand to catch blindly at what comes in its way, and gives the clasp of friendship to the world of created things with all its numberless changes and transmutations, instead of to the divine order, the immutable, the blessed, the thrice happy.", + "[179] Naturally therefore we are commanded in a symbol to cut off the hand which has taken hold of the “pair,”  not meaning that the body should be mutilated by the loss of a most essential member, but to bid us exscind from the soul the godless thoughts which take for their basis all that comes into being through birth; for the “pair” are a symbol of seed-sowing and birth.", + "[180] I will add another thought, following where the study of nature leads me.  The monad is the image of the first cause, the dyad of matter passive and divisible. Therefore one who honours the dyad before the monad should not fail to know that he holds matter in higher esteem than God. It is for this reason that the law judged it right to cut off this tendency of the soul as if it were a hand, for there is no greater impiety than to ascribe to the passive element the power of the active principle." + ], + [ + "[181] The legislators deserve censure who prescribe for malefactors punishments which do not resemble the crime, such as monetary fines for assaults, disfranchisement for wounding or maiming another, expulsion from the country and perpetual banishment for wilful murder or imprisonment for theft.  For inequality and unevenness is repugnant to the commonwealth which pursues truth.", + "[182] Our law exhorts us to equality  when it ordains that the penalties inflicted on offenders should correspond to their actions, that their property should suffer if the wrongdoing affected their neighbour’s property, and their bodies if the offence was a bodily injury, the penalty being determined according to the limb, part or sense affected, while if his malice extended to taking another’s life his own life should be the forfeit. For to tolerate a system  in which the crime and the punishment do not correspond, have no common ground and belong to different categories, is to subvert rather than uphold legality.", + "[183] In saying this I assume that the other conditions are the same, for to strike a stranger is not the same as to strike a father nor the abuse of a ruler the same as abuse of an ordinary citizen. Unlawful actions differ according as they are committed in a profane or sacred place, or at festivals and solemn assemblies and public sacrifices as contrasted with days which have no holiday associations or are even quite inauspicious.  And all other similar facts must be carefully considered with a view to making the punishment greater or less.", + "[184] Again he says that if anyone knocks out the eye of a manservant or maidservant he must set him or her at liberty.  Why is this? Just as nature conferred the sovereignty of the body on the head when she granted it also possession of the citadel as the most suitable position for its kingly rank, conducted it thither to take command and established it on high with the whole framework from neck to foot set below it, like the pedestal under the statue, so too she has given the lordship of the senses to the eyes. Thus to them too as rulers she has assigned a dwelling right above the others in her wish to give them amongst other privileges the most conspicuous and distinguished situation. " + ], + [ + "[185] Now as for the services and benefits which the eyes render to the human race, it would take a long time to enumerate them, but one, the best, must be mentioned. Philosophy was showered down by heaven and received by the human mind, but the guide which brought the two together was sight, for sight was the first to discern the high roads which lead to the upper air. ", + "[186] Now philosophy is the fountain of good things, all that are truly good, and he who draws from that spring deserves praise, if he does so for the acquisition and practice of virtue, but blame, if it is for knavish ends and to outwit another with sophistry. For in the first case he resembles the convivial man who makes himself and all his fellow-guests merry, in the second the drinker who swills himself with strong wine, only to play the sot and insult himself and his neighbours.", + "[187] Now let us describe the way in which sight acted as guide to philosophy; sight looked up to the ethereal region and beheld the sun and moon and the fixed and wandering stars, the host of heaven in all its sacred majesty, a world within a world; then their risings and settings, their ordered rhythmic marchings, their conjunctions as the appointed times recur, their eclipses, their reappearances;", + "[188] then the waxing and waning of the moon, the courses of the sun from side to side  as it passes from the south to the north and returns from the north to the south, thus producing the yearly seasons by which all things are brought to their consummation. Numberless other marvels did it behold, and after it had gazed around over earth and sea and the lower air, it made speed to shew all these things to the mind.", + "[189] The mind, having discerned through the faculty of sight what of itself it was not able to apprehend, did not simply stop short at what it saw, but, drawn by its love of knowledge and beauty and charmed by the marvellous spectacle, came to the reasonable conclusion that all these were not brought together automatically by unreasoning forces, but by the mind of God Who is rightly called their Father and Maker; also that they are not unlimited but are bounded by the ambit of a single universe, walled in like a city by the outermost sphere of the fixed stars; also that the Father Who begat them according to the law of nature takes thought for His offspring, His providence watching over both the whole and the parts.", + "[190] Then it went on to inquire what is the substance of the world which we see and whether its constituents are all the same in substance or do some differ from others; what are the elements of which each particular part is composed, what are the causes which brought them into being, and what are the forces or properties which hold them together and are these forces corporeal or incorporeal.", + "[191] We may well ask what title we can give to research into these matters but philosophy and what more fitting name than philosopher to their investigator. For to make a study of God and the Universe embracing all that is therein, both animals and plants, and of the conceptual archetypes and also the works which they produce for sense to perceive, and of the good and evil qualities in every created thing—shews a disposition which loves to learn, loves to contemplate and is truly wisdom-loving or philosophical.", + "[192] This is the greatest boon which sight bestowed on human life, and I think that this pre-eminence has been awarded to it because it is more closely akin to the soul than the other senses. They are all of the same family as the mind, but, just as it is with families, the place which is closest in birth  and first and highest, is held by sight.", + "[193] We may find many proofs of this, for who does not know that when we rejoice the eyes are bright and smiling, when we are sad they are full of anxiety and dejection, and, if the burden is magnified and presses and crushes, they break out into tears; when anger prevails they swell and their look is bloodshot and fiery; when the temper dies down it is gentle and kindly;", + "[194] when we are reflecting or inquiring the pupils are set and seem to share our thoughts, while in persons of little sense their silliness makes their vision roaming and restless. In general the emotions of the soul are shared by the eyes, and as it passes through its numberless phases they change with it, a natural consequence of their affinity.  Indeed it seems to me that nowhere else in God’s creations is the inward and invisible so well represented by the outward and visible as reason is by sight." + ], + [ + "[195] If, then, anyone has maliciously injured another in the best and lordliest of his senses, sight, and is proved to have struck out his eye, he must in his turn suffer the same, if the other is a free man,  but not if he is a slave. Not that the offender deserves pardon or is less in the wrong, but because if the master is mutilated as a punishment the injured slave will find him worse than before. He will harbour a perpetual grudge for his misfortune and avenge himself on one whom he regards as a mortal enemy by setting him every day to tasks of an intolerable kind and beyond his powers to cope with, the oppressive weight of which will break his spirit also.", + "[196] The law, therefore, provided on the one hand that a master should not go unpunished for his malicious assault and on the other that the servant should not suffer further wrong in addition to the loss of his eye. It effected this by enacting that if anyone struck out his servant’s eye he should without hesitation grant him his liberty,", + "[197] for in this way the master will incur a double penalty; he will lose the value of the slave as well as his services, and a third affliction more severe than either of these two is that he will be forced to confer a benefit that touches his highest interest on an enemy whom he probably hoped to be able to maltreat indefinitely. The servant will receive a double solatium for his suffering; he is not only set at liberty but has escaped from a harsh and cruel master." + ], + [ + "[198] A further command is that if anyone strikes out a servant’s tooth he must grant him his liberty.  Why is this? Because life is precious and the means contrived by nature for the preservation of life are teeth by which the food is subjected to the processes necessary for dealing with it. Now the teeth are divided into the cutters and the grinders; the former do their part by cutting or biting the bread-stuffs and all other comestibles, whence their appropriate name of cutters, the latter by their capacity for reducing the bitten pieces into smaller particles.", + "[199] This is the reason why the Maker and Father, Whose way is to frame nothing that does not serve some purpose, did not make the teeth straight away at birth like each of the other parts. He bore in mind that they would be a superfluous burden to the infant who would be fed on milk, and would also bring serious trouble to the breasts, the fountain through which the liquid sustenance flows, as they would be galled during the suction of the milk.", + "[200] He looked forward, therefore, to the proper time, that is, to when the infant is weaned from the breast, and brought out that supplementary growth of teeth, which He hitherto kept in storage, only when the infant would refuse to take food in the form of milk and could bear the more mature kind which requires the instruments which I have mentioned.", + "[201] If, then, anyone gives way to insolent presumption and strikes out his servant’s tooth which ministers obediently to his most essential needs, sustenance and survival, he must set at liberty the victim of his injustice and suffer himself the loss of the services and ministries of the injured party. ", + "[202] Is a tooth then, I shall be asked, of the same value as an eye? They are both, I should reply, of the same value for the purposes for which they were made, the eye being made for what is visible, the tooth for what is edible. And if anyone cares to compare these, he will find that the eye is the noblest of the body’s members because it contemplates the heaven which is the noblest part of the universe, while the tooth is useful as the operator of what is most useful for maintaining life, namely food. Also anyone who has lost his sight is not thereby prevented from living, but one who has had his teeth struck out has only a most miserable death awaiting him.", + "[203] So if anyone takes steps to injure his servants in this part of their bodies he must recognize that the effect of his act upon them is a famine artificially created in the midst of abundance and plenty. For what use have they for a generous supply of food if they have been robbed of the instruments needed for dealing effectively with it, lost to them through the actions of hard, cruel and merciless masters?", + "[204] And therefore elsewhere the lawgiver forbids creditors to demand that their debtors should give their mill or upper millstone as a surety, and he adds that anyone who does so takes the life to pledge.  For one who deprives another of the instruments needed to preserve existence is well on the way to murder, since his hostile intentions extend to attacking life itself.", + "[205] So careful was the lawgiver to guard against anyone helping to bring about the death of another that he considers that even those who have touched the corpse of one who has met a natural death must remain unclean  until they have been purified by aspersions and ablutions. Indeed he did not permit even the fully cleansed to enter the temple within seven days and ordered them to purge themselves on the third and seventh. ", + "[206] Further too, those who enter a house in which anyone has died are ordered not to touch anything until they have bathed themselves and also washed the clothes which they were wearing.  And all the vessels and articles of furniture, and anything else that happens to be inside, practically everything is held by him to be unclean. ", + "[207] For a man’s soul is a precious thing, and when it departs to seek another home, all that will be left behind is defiled, deprived as it is of the divine image. For it is the mind of man which has the form of God, being shaped in conformity with the ideal archetype, the Word that is above all.", + "[208] Everything else too, he says, that the unclean person touches must be unclean, being defiled by its participation in the uncleanness.  This pronouncement may be thought to include a more far-reaching veto, not merely stopping short with the body but extending its inquiry to matters of temperament and characteristics of soul.", + "[209] For the unjust and impious man is in the truest sense unclean. No thought of respect for things human or divine ever enters his mind. He puts everything into chaos and confusion, so inordinate are his passions and so prodigious his vices, and thus every deed to which he sets his hand is reprehensible, changing in conformity with the worthlessness of the doer. For conversely all the doings of the good are laudable, gaining merit through the virtues of the agents in accordance with the general law that the results of actions assimilate themselves to the actors. " + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, III", + "§ 3. The ocean of civil cares. I do not know that we know enough about the dates of Philo’s writings to say that Heinemann’s positive statement that this refers to the serious troubles of A.D. 38–41 described in the In Flaccum and Legatio ad Gaium is impossible. But it is at any rate uncertain. Apart from such matters as the apparently unsuccessful attempt to interfere with Jewish religion mentioned in De Som. ii. 123 (where see note in App.), and the oppression of the tax-collectors noted below (§§ 159 ff.), there must have been considerable friction in Alexandria caused by the special position of the Jewish πολιτεία long before the outbreak. It is this to which I understand the φθόνος to refer, rather than, as Goodenough, to the conventional idea of the jealousy of fate shewn to prosperity, an idea which does not seem to fit in well with the epithets μισόκαλος and κακῶν ἀργαλεώτατον.", + "§ 6. Yet … even for this. The meaning of §§ 1–6, when reduced to plain prose, is that the days when Philo could devote his whole powers to philosophy are far back in the past. He is now permanently engaged and sometimes absorbed in political business of a troublesome nature, but there are times when he can get some leisure for his favourite studies and use his philosophical insight (§ 4). There are indeed other times (§ 5) when he can shake off the shackles altogether and perhaps feel the inspiration which he described in De Mig. § 35. But this is not one of these times. His condition is that he can open his eyes as in § 4, though he cannot triumphantly ride the waves as in § 5; yet even for this he is thankful.", + "If it is asked why this eloquent outcry is introduced at this point, I think it is enough to say that it is a natural literary device marking that he is just halfway through his great subject. Such prologues at pauses in a long disquisition are not, I think, uncommon. They appear, for instance, in Quintilian. It is possible, though I think less probable, that it means to indicate that the work has actually been interrupted by civic troubles and that καιροῦ διδόντος at the end of the preceding treatise should be translated “when opportunity offers,” with the suggestion that the opportunity will have to be waited for.", + "Goodenough’s idea (p. 9), that the outcry is elicited by a feeling that the criminal and civil laws now to be treated forcibly remind him of his civic distractions, seems to me fanciful.", + "§ 13. (Persian incest.) See Clement Alex. Strom. iii. 2. 11, who cites the early historian Xanthus as saying μίγνυνται οἱ Μάγοι μητράσι καὶ θυγατράσι, and couples them with sisters. In Paedagogus, i. 7 he says the same of the Persians in general. Tertullian also in Ad Nationes, i. 15 and Apol. 9 repeats the statement on the authority of Ctesias, another early historian. Philo evidently assumes that these early authorities hold good for his own time, though he says nothing of the Magi, for whom elsewhere he expresses admiration (see on § 100 below). Compare on the other hand Sext. Emp. Pyrrh. Hyp. iii. 305 Πέρσαι δὲ καὶ μάλιστα αὐτῶν οἱ σοφίαν ἀσκεῖν δοκοῦντες, οἱ Μάγοι, γαμοῦσι τὰς μητέρας καὶ Αἰγύπτιοι τὰς ἀδελφὰς ἄγονται πρὸς γάμον. The charge against the Persians is often repeated in later writers (references in Mangey ad loc. and Commentator on Clement (Migne)).", + "§§ 17–18. (Persian civil troubles.) No suggestions are given by Heinemann as to what events, if any, Philo has in mind. Possibly he may have known of the troubles both before and after the succession of Darius Hystaspes and after the death of Xerxes, and a number of fratricides are recorded, beginning with the murder of Smerdis by Cambyses, and before or after the accessions of Darius Nothus and Ochus and Codomannus. See Rawlinson, Fifth Great Monarchy. But his words fit better into more contemporary matters and he is more likely to be thinking of the later Parthian empire which absorbed the Persian. He was quite aware that the Parthians had conquered the Persians (De Ios. 136, Quod Deus 174), but he might, like Horace, identify the two in a vague statement of this kind. Plutarch, Lucullus 36 speaks of the Parthian power as weakened ὑπʼ ἐμφυλίων καὶ προσοίκων πολέμων at the time of Lucullus’s campaign (about 78 B.C.), and the civil war between Mithra-dates III and Orodes after their murder of their father Phraates, a war which ended with the victory of Orodes and the execution of his brother, would be well known to Philo.", + "§ 22. Marriage with half-sisters on the father’s side. So Cimon married his germana (here = ὁμοπάτριος) soror, “nam Atheniensibus licet eodem patre natas uxores ducere,” Corn. Nep. Cim. i. 2. Themistocles’ daughter married her brother οὐκ ὄντα ὁμομήτριον, Plut. Them. 32. The scholiast on Aristophanes, Nubes 1372, where the poet denounces marriage with an ὁμομήτριος ἀδελφή, says that since marriage between ὁμοπάτριοι was lawful at Athens, the word is added εἰς αὔξησιν τοῦ ἀδικήματος. Philo is right in saying that there was such a law at Athens, whether dating from Solon or not. He does not say that it was a common practice, and when Plato, Laws 838 A, B puts brother and sister without adding ὁμομήτριος among the relations between which intercourse was not only unlawful but felt so strongly to be unlawful that most people had no desire for it, it is difficult to suppose that it was common.", + "No evidence appears to be forthcoming for Philo’s statement about the Spartan law.", + "§ 23. (Egyptian marriage with sisters on both sides.) See Diod. Sic. i. 27, where the practice is said to be modelled on the marriage of Isis and Osiris, also the words of Sext. Emp. quoted in note on § 13. Goodenough cites for a later age from the Papyri a card of invitation issued by a mother for the marriage of one of her sons to a daughter.", + "§ 30. (Remarriage with a divorced wife). On this point Goodenough, pp. 85, 86 calls attention to the Lex Iulia de adulteriis, 18 B.C., which provides that among the things which that law punishes as adultery is “si adulterii damnatam sciens uxorem duxerit,” Dig. iv. 37. 1. Assuming, then, that the remarriage shewed that the intermediate union was adultery, the offender would be liable under Roman law in Philo’s time. Elsewhere (see references in Dict. of Ant.) condonation of adultery is treated under the same law as lenocinium. Is this the Latin equivalent for what Philo calls προαγωγεία? In Greek law this last was a capital crime, as Goodenough notes (though only perhaps if proved to be ἐπὶ μισθῷ. See Lipsius, A.R. p. 435).", + "§§ 34–36. Heinemann, Bildung, pp. 262–267, has a long and careful discussion of the views expressed here by Philo, and less specifically in other places (Quod Det. 102, De Ios. 43, Mos. i. 28), as compared with Rabbinical and Greek opinion. The upshot of it is that Philo goes far beyond the latter at any rate. The only passage cited which at all approaches this is from Charondas (Stobaeus, Flor. ii. p. 184 Meineke). According to Zeller (Stoics and Epicureans, Eng. Trans. p. 303), the Stoics merely required chastity and moderation in marriage (including total abstinence from pregnant women).", + "§§ 37–38. Philo may also be bearing in mind Deut. 23:17, where ὁ πορνεύων (E. V. “sodomite”) is coupled with πόρνη as forbidden in Israel. πορνεύων and πόρνος seem regularly to mean a male prostitute rather than as in Heb. 12:16 simply a fornicator. Though no punishment is prescribed in Deut., the fact that Philo seems to base the stoning of the πόρνη on this verse (see on § 81) shews that he would feel the same about the πόρνος.", + "§ 40. Celebrating the rites of Demeter, etc. I have not been able to find any evidence in support of this account of the prominence of male prostitutes in the mysteries of Demeter or similar rites; nor yet of the next sections describing the honours paid to the castrated. No doubt the Galli, the priests of Attis, were well known and also the votaries who castrated themselves in honour of Attis. See Frazer (Adonis, Attis, and Osiris, pp. 22 ff.), who also mentions the eunuch priests of Artemis of Ephesus, and the Syrian Astartē. But Philo can hardly be referring to these.", + "§ 51. (Death penalty for harlots.) This severity is in accordance with De Ios. 43, where Joseph is represented as saying “with us death is the penalty for harlots,” but inconsistent with i. 81, where the repentant harlot may retain her civic rights and marry anyone except a priest, and presumably not merely escape death, but remain unpunished.", + "§ 72. Documents containing the names, etc. Heinemann, Bildung, p. 289, gives an excellent parallel from the Papyri. “The announcement of marriage” contains the names of the parties and of the parents of the wife, the amount of her dowry, the guarantee of the husband to make fitting provision, the promise of fidelity on both sides, and the penalties in the event of infringement.", + "Goodenough’s theory (p. 92) that this ὁμολογία is regarded by Philo as justifying marital relations before the completed marriage, and that therefore ὑπογάμιον (or ὑπογάμιον ἀδίκημα) was de facto adultery seems to me to be negatived by the phrase in § 74 (which Goodenough passes over very lightly), that the girl has her virginity to defend. Clearly some people did not regard it as adultery, and, when Philo maintains the contrary, he seems to me to be upholding what he takes to be the view of Deuteronomy, which assigns the same punishment as for adultery, and speaks of the violator as having dishonoured (ἐταπείνωσε) his neighbour’s wife. For the equivalence of betrothal to marriage see also i. 107, where it is implied that the betrothed is no longer a παρθένος, “even though her body is pure.”", + "§ 84. τὸ τῆς τιμωρίας ἀθάνατον. Cohn (Hermes, 1908, p. 206) offers a solution of this corruption which perhaps is preferable to that suggested in the translation. He suggests that εἶδος or an equivalent word has fallen out, and that ἀθάνατον is the result of a gloss explanatory of εἶδος. The glossator wrote αʹ (=ἕνα) θάνατον, and this having been re-embodied in the text in the form of ἀθάνατον ultimately ousted εἶδος.", + "In the first part of the sentence the suggestion of inserting ἀμειλίκτως is due to H. Grégoire in Hermes, 1909, p. 320, though he would place it between ἐργασάμενον and ἀναιρετέον.", + "§ 86. (Intention to kill.) Heinemann points out that in giving this interpretation to Ex. 21:14 ἐπιθῆται … δόλῳ, and extending it to cover βούλευσις in general, Philo is following Greek law, τὸν βουλεύσαντα ἐν τῷ αὐτῷ ἐνέχεσθαι καὶ τὸν χειρὶ ἐργασάμενον, Andocides i. 94.", + "§ 89. (Punishment of poisoners.) Heinemann and Goodenough point out that Philo’s views on this subject are in accordance with the spirit of the Lex Cornelia de sicariis et veneficis (about 81 B.C.) which decreed punishment for preparing, having or selling poisons for the destruction of human life, as well as for actually using them. Josephus, Ant. iv. 279 is closer to the Roman law, as he expressly includes the possession of such poisons as criminal. Both authors apparently go beyond the Lex Cornelia in saying that poison intended to cause other injuries than death. (Jos. εἰς ἄλλας βλάβας πεποιημένον is on the same footing.)", + "§ 100. (The Magi and the true magic.) Mangey and others quote for the last part of the sentence Cic. De Div. i. 91 “Nec quisquam rex Persarum potest esse qui non ante Magorum disciplinam scientiamque perceperit.”", + "As to what Philo understands by “true magic” I hazard the conjecture that he has in mind the distinction between “artificiosa divinatio” and “naturalis,” a distinction which is made by the Stoic in the De Div., and accepted by his opponent. The coincidence quoted above inclines one to think that both this passage and the substance of De Div. i. are based on some Stoic treatise (? Poseidonius). In the De Div. the “artificiosa” comprises haruspicy, augury, and the like, while the “naturalis” is limited to inspiration, such as oracles, and dreams. It seems to be equated in i. 90 with “ratio naturae quam φυσιολογίαν Graeci appellant.” This agrees with our passage and with Quod Omn. Prob. 74, where the Magi are extolled as “researching in tranquillity into the works (or facts) of nature and by clearer visions receiving and giving revelations (ἱεροφαντοῦνταί τε καὶ ἱεροφαντοῦσι) of divine excellences.” Further at the end of De Div. i. the Stoic, though he has defended the “artificiosa” in general, rejects the charlatan impostors in much the same tone as Philo takes in § 101. Compare also Mos. i. 277 where ἔντεχνος μαντική was inadequately translated by “his art of wizardry.” Rather it means the “artificiosa” discarded for the “naturalis” of the prophetic spirit. It is an objection to this, but not I think a fatal objection, that either Philo or Cicero must have misunderstood the reference to the Magi. For in Cicero the Magi “augurantur et divinant,” i.e. practise the “artificiosa.”", + "Heinemann thinks that Philo is just adopting the accepted Stoic definition of μαντική as ἐπιστήμη οὖσα θεωρητικὴ καὶ ἐξηγητικὴ τῶν ὑπὸ θεῶν ἀνθρώποις διδομένων σημείων (S. V. F. ii. 1018, iii. 654), while giving the last words a “monotheistic” twist. He means, I suppose, that φύσις = (as often) θεός is substituted for θεῶν. In view of Philo’s wholesale denunciation of μαντική in i. 59 ff. it seems to me improbable that he would accept this definition without more explanation than this.", + "It is possible, no doubt, that he is simply echoing the vague popular idea that there is a respectable as well as a disreputable magic, which we find also in the N.T. with the “wise men” from the east on the one hand and Simon and Elymas on the other, all described as μάγοι.", + "§ 102. θανατῶντας. The same sense for θανατᾶν, i.e. “to be about to die,” is demanded certainly or preferably in De Virt. 34, De Ex. 159, and De Aet. 89. The word cannot be an interpolation in all these places; nor does Cohn raise any objection there. It is true that the accepted meaning of θανατᾶν is “to desire death,” as in Phaedo 64 B. If here and elsewhere it carries the sense of imminence rather than desire, it is presumably on the analogy of verbs of sickness such as ὑδεριάω = “be dropsical” or ὀφθαλμιάω = “have sore eyes.” In this way it may easily = “sick unto death,” and thence pass on to being doomed to death from other causes than sickness. It is a pertinent objection that these verbs are in -ιάω rather than -άω, though indeed to add the vowel in each case in Philo would be less drastic than expunging the word. At any rate the positive fact for the lexicographer is that in these four places the MSS. of Philo exhibit θανατᾶν as = “being near to death.” Possibly to these should be added i. 237, where θανατῶσαν νόσον is corrected by Cohn to θανατοῦσαν νόσον. That the disease itself is near to death (cf. “this sickness is not unto death”) would be a fairly natural extension.", + "§ 108. Both for the outrage, and for obstructing nature, etc. Goodenough, pp. 113 f. points out that Josephus, Ant. iv. 278 mentions a double fine, (1) for diminishing the population; (2) compensation to the husband, and that Philo’s two reasons, “nature” and ὕβρις, roughly correspond to these. He infers that Philo also contemplates a double fine. He may very likely have found the LXX ἐπιζήμιον ζημιωθήσεται καθότι ἂν ἐπιβάλῃ ὁ ἀνὴρ τῆς γυναικὸς δώσει μετὰ ἀξιώματος obscure.", + "§ 109. A human being … from confinement. Heinemann and Goodenough note a discrepancy between this and § 117, where Philo accepts the Stoic theory (S. V. F. ii. 806) that the child is not a separate living creature till it has left its mother’s womb. I do not think there is any real discrepancy. Here he is stating what he considers to be implied by the LXX, i.e. that the child at this stage is (potentially) a human being. There he argues that while the Stoic theory may be true and is supported by high authorities, the stricter law of the LXX seems to emphasize the sacredness of the infant and shews a fortiori how heinous is the destruction of the fully born. Cf. for a very similar argument De Virt. 137, 138.", + "§ 120. (Involuntary homicide.) What does Philo understand by this? In the Pentateuch it seems to mean accidental homicide, see particularly the example given in Deut. 19:5 of the man killed by the slip of the head from his neighbour’s axe. Nothing is said in these sections exactly in contradiction of this, though the μὴ ἐκ προνοίας in § 128 may point to a wider interpretation. But in §§ 92 and 104 we have had suggestions that he regards homicide, if committed in sudden anger or in an unpremeditated quarrel, as different from ordinary murder, though he does not follow this up (see notes on §§ 92 and 104). His view in fact seems much the same as that of Plato, who (Laws 866 D ff.) discusses the point and says that one who kills another in hot blood or unpremeditatedly is οὐ παντάπασιν ἀκούσιος ἀλλʼ εἰκὼν ἀκουσίου. Philo’s ἡμίεργον in § 92 is a rough equivalent of Plato’s εἰκών (“likeness or shadow,” Jowett) and indeed may be a reminiscence of it. That is to say, it is something between ἀκούσιος and ἑκούσιος. One may conjecture that he does not consider it worthy of death, but in face of the law of Ex. 21:18, 19, described in § 100, refrains from saying so.", + "§§ 131–136. The death of the high priest. Why the death of one high priest should abrogate the reasons assigned for the limit of the exile, when he is immediately succeeded by another, is not here discussed. The real explanation, as I understand from the commentators, is that the rights of the avenger of blood had to be limited, and that the succession of a new high priest, like the accession of a new sovereign, made a convenient limit. Philo himself in De Fuga 106 f. has pronounced the enactment, if literally taken, to be absurd, and therefore explains the death of the high priest as the death of the Logos in the soul.", + "§ 148. (Punishment in the case where a man is killed by falling into an unguarded pit.) Philo’s statement in the face of the absence of any specific provision in the Law is regarded by Goodenough, p. 129 as clear evidence that he is here giving us the practice of the Jewish courts in Egypt. I think it is merely one of his reasonable inferences from analogous cases. By making the negligence punishable when an animal is killed, the law suggests that it is still more punishable in the case of a human being. What he says really amounts to saying that no one need think himself debarred from making a complaint to the court, which will then have to follow the principle laid down in the matter of the unguarded well, i.e. either death or a fine. He naturally hesitates to prescribe death in so many words, but evidently thinks it would be justified, as also in the case of the φόνος of the unguarded roof mentioned in § 149.", + "§ 149. (The unguarded roof.) It is noteworthy that Josephus, Ant. iv. 284 also couples this with the unguarded pit, though they came from quite different parts of the Pentateuch, and this has sometimes (see Thackeray ad loc.) been regarded as one of the points which shew Josephus’s dependence upon Philo. See vol. vi., Introd. p. xxii, note e. I think the analogy of the two is obvious enough to have struck both writers independently.", + "§ 164. (Traitors and tyrants, etc.) Heinemann in his note says positively that the latter law, i.e. against tyrants (in Bildung, p. 212, both laws, regarded as a single law), is an old Macedonian law. Goodenough accepts this and infers that it was probably continued in Ptolemaic Egypt and therefore known to Philo. All this has very slender foundation. Heinemann’s authority is two passages (cited quite reasonably by Cohn as illustrations), one from Curtius Rufus vi. 42. 20, the other from Cicero, De Inventione, ii. 144. The first of these mentions in connexion with a plot against Alexander a “law of the Macedonians providing that the relations of a conspirator against the king should be put to death.” Here it is relations (propinqui), not children, and an “insidiator” is not the same as a προδότης. Still there may be some connexion.", + "The second passage deals with a problem in the rhetorical schools. There are supposed to be two laws: one that the tyrannicide may claim any reward; another that the “five nearest relations of the tyrant shall be put to death.” The example given is that of Alexander, tyrant of Pherae, who was murdered in 367 B.C., by his wife. By the first law she can claim the life of her son by him as the reward; by the second he must be put to death, and the arguments for either course are elaborately discussed by Cicero. As apparently Alexander’s wife was acting in concert with her brother, who afterwards assumed the tyranny (Diod. xvi. 14), the question can hardly have arisen, and if it did, Pherae was presumably not under Macedonian jurisdiction. But it is quite unsafe to assume that such a law was in existence. The death of Alexander was a famous case of tyrannicide and a useful peg on which to hang one of the controversies, in which tyrannicide was a favourite subject, and to which historicity was a matter of complete indifference. Heinemann and Goodenough have fallen into the same error as on ii. 244, in mistaking these fictions of the schools for sober history; though it must not be assumed that because they are worthless as evidence, Philo had not some other ground, historical or traditional, for his statements.", + "§ 171. The temple. Possibly τὸ ἱερόν may have become in the διασπορά a conventional name for the synagogue as the best possible substitute for the temple, particularly in Alexandria where the synagogue is said to have been especially magnificent and famous (Jewish Encyclopedia, s.v. synagogue); and so too with the common collocation εὐχὰς καὶ θυσίας for the due performance of all religious rites possible.", + "On the strict seclusion of women indicated in this section Heinemann (Bildung, p. 234) quotes In Flaccum 89 (of the Jewish women in Alexandria) γύναια κατάκλειστα μηδὲ τὴν αὔλειον προερχόμενα καὶ θαλαμευόμεναι παρθένοι, though he points out that it reflects Greek rather than Jewish ideas.", + "Goodenough cites a passage from the female Pythagorean Phintys, quoted in Stobaeus (Meineke, iii. 64), which in some ways curiously resembles this, but shews less strictness. Phintys’s lady may go out duly attended not only to public worship but to see spectacles (θεωρίαι) and to shop.", + "§ 176. (Exclusion of women from gymnastic competitions.) The only evidence for this known to me is their exclusion from the Olympic games mentioned in Aelian, V.H. x. 1, and Pausanias, v. 6. 7. Elsewhere Pausanias, vi. 20. 9 (if the text is right) states that virgins were not excluded.", + "§ 181. (Penalties not corresponding to the crimes.) Goodenough, p. 137 says that the list of punishments here given follows those provided in Greek law for the several crimes. This seems to be only partially correct. The punishment for αἰκία was a monetary fine, and murderers were apparently allowed to evade the death-penalty by flying the country. But the punishment for τραύματα ἐκ προνοίας, i.e. wounding intended to kill, which perhaps may be equated with Philo’s τραύματα καὶ πηρώσεις, was banishment, not ἀτιμία, which is a loss of civil rights not entailing banishment. It seems to be true that theft might sometimes be punished by a few days’ imprisonment as a supplement to a manifold restitution of the things stolen, but what Philo here means is imprisonment instead of such restitution. I do not see any reason to think that he refers to any particular body of legislation.", + "The references given by Goodenough to Lipsius are to pp. 646, 605–607, 440, to which add for wilful murder, 603–604.", + "§ 183. ἀποφράδες ἡμέραι. The idea suggested in the translation is that, as all religious rites are forbidden on these days, the action cannot desecrate them. Compare Lucian, Pseudologistes 12, where the performance of sacred rites is included among the things prohibited on the Apophrades. Something of the same sort appears in Laws 800 D, where Plato forbids the melancholy strains used at sacrifices as blasphemy and relegates them to the Apophrades.", + "It seems possible, however, that the contrast intended may be the opposite of this, namely that things which are lawful on the feast-days are intolerable at other times. Philo may be thinking of pagan usage around him and allude to the license allowed on public feast-days (cf. De Cher. 91 ff.). This will give ἀποφράδες ἡμέραι something more like its ordinary meaning. Days which are inauspicious for ordinary business will be still more inauspicious for unlawful actions.", + "§ 184. The most conspicuous and distinguished situation. Heinemann quotes Cic. De Natura Deorum, ii. 140 “oculi tanquam speculatores altissimum locum obtinent,” but the thought there is somewhat different, rather of convenience than dignity, as it continues “ex quo plurima conspicientes fungantur suo munere.”", + "§ 204. (The law of the millstone). Heinemann, who (Bildung, p. 430) gives ἵεται ἐπʼ ἀνδροφονίαν the somewhat stronger sense of “aims at murder,” considers Philo’s comments to be a rhetorical exaggeration, and that no such murderous intention on the part of the creditors is suggested by a law which merely prohibits the attachment for debt of an indispensable article. (Such laws are paralleled in other legislations, indeed in the Common Law of England, see Adam Smith ad loc. Goodenough (p. 142) aptly cites out of the Papyri an example from the Ptolemaic law of Egypt, where a farmer’s cattle and tools and a weaver’s loom are mentioned.) But Philo gives a natural interpretation of the strong phrase ψυχὴν ἐνεχυράζει. It must be remembered that he only notes this law incidentally to strengthen his point of the criminality of destroying a man’s teeth." + ] + }, + "Book IV": { + "Introduction": [ + "THE SPECIAL LAWS (DE SPECIALIBUS LEGIBUS)
INTRODUCTION TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, IV", + "The first part of this treatise (1–135) deals with particular laws falling under the eighth, ninth and tenth commandments. We begin with the eighth. Note that robbery with violence is a worse crime than mere stealing, which is punished by a two-fold restitution, so if the thief cannot pay he may be sold into temporary slavery (2–4). Some considerations follow showing that this is not too severe (5–6). A housebreaker caught in the act may be killed in the night-time, but in daylight the ordinary legal process must be observed (7–10). Also the law provides a higher rate of compensation, if sheep and, still more, if oxen are stolen, reckoned, Philo thinks, according to the services they render to mankind (11–12). Kidnapping is another worse form of stealing, especially if the sufferer is an Israelite (13–19). Damage done by the trespassing of other people’s cattle, or by fire started carelessly, also calls for compensation (20–29). Then follows an account of the complicated procedure laid down by the law when anything deposited or lent is stolen from the depositary or borrower (30–38). And this part concludes with shewing how stealing leads up to other crimes culminating in perjury (39–40).", + "The ninth commandment. We begin with false witness in the literal sense, but pass almost at once to the thought that assent to evil, especially when it arises from subservience to the multitude, comes under the same head (41–47). And so do the deceits of the practisers of divination, which is really false witness against God (48–54). So, too, does any dereliction on the part of judges, who must remember the sacredness of their office (55–58). Three of their special duties are emphasized by the law. First, not to listen to idle reports (59–61). Secondly, to receive no gifts, even if no injustice results. To do this is to forget that just and honest actions may be vitiated by being done with dishonest motives (62–66). This leads to a digression on the supreme importance of truthfulness and how it is often lost by bad associations in childhood and how it is symbolized in the place given to it on the breastplate of the high priest (67–69). Thirdly, the judge must not respect persons but must consider only the facts (70–71). And the particular injunction not in giving judgement to show mercy to the poor causes him to point out that the law calls also on the possessor of any authority to remember his weaker brethren and only means that the guilty cannot plead poverty to escape from punishment (72–77). We now pass on to the tenth commandment (78).", + "The commandment “Thou shalt not desire” leads to a long disquisition, much of it repeating what was said of it in De Decalogo on the evils which spring from the desire of what one has not got (79–94). The lawgiver realizing this showed the necessity of restraining concupiscence by regulating, as an example, one particular form, the appetite for food and drink (95–97). He did this, first, by demanding the first fruits (98–99). Secondly, by the dietary laws on the use of the flesh of beasts, fishes and fowls (100–101). All carnivorous beasts are on the prohibited list, and only ten species, which divide the hoof and chew the cud, are allowed (102–104). An allegorical explanation of these two qualifications follows (105–109). Of fishes only such that have scales and fins are permitted, and again an allegorical explanation is given (110–112). So also creeping things with few exceptions (113–115), predatory birds (116–118), flesh of animals that have died a natural death or been torn by wild beasts (119–121) are forbidden. Eating strangled animals and taking blood and fat are also forbidden (122–125). The need of restraint is illustrated from the story of the quails and the visitation that followed that craving for flesh (126–131).", + "So much for the particular laws falling under one or other of the Ten Commandments, but the cardinal virtues belong to all the ten, and we must note how these virtues are exemplified in various laws. For piety, wisdom or prudence and temperance, this has been done sufficiently. There remain three others, justice, courage or fortitude and humanity or kindness. The rest of this treatise is concerned with the exemplification of justice (132–135). We need not here repeat what was said about judges and law-courts when treating the ninth commandment, but before going on to our subject, we give some general thoughts on justice (136). First, there is the injunction to record the laws in the heart, on the hand and before the eyes and on the doors and on the gates (137–142). Secondly, that nothing is to be added or taken away, which may be taken to suggest that each virtue is a mean, which must not be allowed to degenerate into the extremes on the other side (143–148). Thirdly, that in the law, “not to remove the landmarks which thy forefathers set up,” we may see a command to observe the unwritten law of custom (149–150).", + "Now for the exemplification of justice. First, as seen in the ruler or king. He must not be chosen by lot, a system which we see in ordinary matters to be absurd (151–156), but by election by the people, confirmed by God, and this ruler is not to be a foreigner (157–159). The ruler must copy out and study the law and its principles (160–169). Thirdly, he must follow the example of Moses in appointing subordinates to decide minor cases, but reserve the greater for himself (170–175). And the greater are those which concern not great people but the weak and helpless, the stranger, the widow and the orphan (176–178). And as orphanhood is the condition of the Jews as a nation (179–182), the ruler must use no guile but hold himself to be the father of his people (183–187). But the ruler or judge may sometimes find cases too difficult for him, in which case they are to be referred to the priests (188–192). Leaving the duties of the ruler, we have the following general rules of justice. There must be complete honesty in commerce (193–194). Wages must be paid on the same day (195–196). The deaf and the blind are not to be ill-treated (197–202). The ordinances about mating different species, ploughing with ox and ass together, and wearing garments of mixed material and sowing the vineyard to bear two kinds of fruit, are treated as rules of justice (203–207). This last is discussed at greater length as injustice to the land like the violation of the sabbatical year (208–218). Next we have the laws of warfare, willingness to make terms, severity if they are not accepted, but mercy to the women (219–225), and joined with this is the prohibition of destroying the fruit-trees (226–229). The treatise concludes with the praises of justice, the daughter of that equality which is the general principle of all life as well as of the cosmic system (230–238)." + ], + "": [ + [ + "THE SPECIAL LAWS BOOK IV
On The Special Laws Which Fall Under Three Of The Ten Commandments, The Eighth Against Stealing, The Ninth Against Bearing False Witness, The Tenth Against Covetousness, And On Laws Which Fall Under Each, And On Justice Which Is Proper To All Ten, Which Concludes The Whole Treatise.
[1] The laws directed against adultery and murder and the offences which fall under either head have been already discussed with all possible fullness as I venture to think. But we must also examine the one which follows next in order, the third in the second table or eighth in the two taken together, which forbids stealing.", + "[2] Anyone who carries off any kind of property belonging to another and to which he has no right must be written down as a public enemy, if he does so openly and with violence, because he combines shameless effrontery with defiance of the law. But if he does it secretly and tries to avoid observation like a thief, since his ashamedness serves to palliate his misdeeds, he must be punished in his private capacity, and, as he is liable only for the damage which he has attempted to work, he must repay the stolen goods twofold and thus by the damage which he most justly suffers make full amends for the injustice of his gains.", + "[3] If his lack of means makes the payment of this penalty impossible he must be sold, since it is only right that one who has allowed himself to become a slave to profit-making of an utterly lawless kind should be deprived of his liberty. And in this way the injured party also will not be turned away without a solatium or seem to have his interest neglected through the impecuniosity of the thief.", + "[4] No one should denounce this sentence as inhuman, for the person sold is not left a slave for all time but he is released at or before the seventh year under the general proclamation as I have shown in the treatise on the seventh day.", + "[5] Nor need he complain because he has to repay twice the value of the stolen goods, or even if he is sold. For he is guilty in several ways. First because dissatisfied with what he has he desires a greater abundance and thus fortifies the malignant and well-nigh deadly passion of coveteousness. Secondly because it is the property of others which he eyes so avidly and sets his snares to secure for himself and deprive the owners of their possession. Thirdly because the concealment which he also practises, while it secures him the profits of the business often for his sole enjoyment, leads him to divert the charge in each case to innocent persons and so blindfold the quest for the truth.", + "[6] It would seem too that he is his own accuser, since his conscience convicts him when he filches in this stealthy way, for he must be actuated by shame or fear. Shame is a sign that he feels his conduct to be disgraceful, for only disgraceful actions are followed by shame. Fear would show that he considers himself to deserve punishment, for it is the thought of punishment which produces terror." + ], + [ + "[7] If anyone crazed with a passion for other people’s property sets himself to take it by theft and, because he cannot easily manage it by stealth, breaks into a house during the night, using the darkness to cloak his criminal doings, he may, if caught in the act before sunrise, be slain by the householder in the very place where he has broken in. Though actually engaged on the primary but minor crime of theft he is intending the major though secondary crime of murder, since he is prepared if prevented by anyone to defend himself with the iron burglar’s tools which he carries and other weapons. But if the sun has risen the case is different; he must not be killed off hand but taken before magistrates and judges to pay such penalties as they prescribe.", + "[8] For in the night time when rulers and ordinary citizens alike are settled down at home and retiring to rest, the aggrieved person cannot seek out any one to succour him, and therefore he must take the punishment into his own hands, as the occasion appoints him to be magistrate and judge.", + "[9] In the day time however law courts and council chambers stand wide open and there are plenty of people to help him in the city, some of them elected to maintain the laws, others who without such election are so moved by their hatred of evil that they need none to bid them to take the rôle of championing the injured. Before these must the thief be brought, for in this way the owner will escape the charges of wilfulness and recklessness and show that he protects himself in the spirit of true democracy.", + "[10] And if the sun is above the horizon he must be held guilty if he anticipates justice by killing him off hand. He has preferred angry passion to reason and subordinated the law to his personal desire for vengeance. “My friend,” I would say to him, “do not because you have been wronged by a thief in the night time commit in daylight a more grievous theft, in which the spoil is not money but the principles of justice, on which the ordering of the commonwealth is based.”" + ], + [ + "[11] Other stolen goods then are to be paid for at twice their value, but if the thief has taken a sheep or an ox the law estimates them worthy of a larger penalty, thus giving precedence to the animals which excel all the other domesticated kinds not only in comeliness of body but in the benefits they bring to human life. This was the reason why he made a difference even between the two just named in the amount of the penalty to be paid. He reckoned up the services which each of them renders and ordained that the compensation should correspond thereto.", + "[12] The thief has to pay four sheep but five oxen for the one that he has stolen because the sheep renders four contributions, milk, cheese, wool and the lambs which are born every year, while the ox makes five, three the same as the sheep, of milk, cheese and offspring, and two peculiar to itself, ploughing and threshing, the first of them being the beginning of the sowing of the crops, the second their end, serving to purge them when harvested and make them more ready to be used as food." + ], + [ + "[13] The kidnapper too is a kind of thief who steals the best of all the things that exist on the earth. In the case of lifeless articles and such animals as do not render high benefits to life, the value by order of the law has to be repaid twofold to the owner by the purloiners, as I have said above, and again fourfold and fivefold in the case of the most domesticated kinds of livestock, sheep and oxen.", + "[14] But it is the lot of man, as we see, to occupy the place of highest excellence among living creatures because his stock is near akin to God, sprung from the same source in virtue of his participation in reason which gives him immortality, mortal though he seems to be. And therefore everyone who is inspired with a zeal for virtue is severe of temper and absolutely implacable against men-stealers, who for the sake of a most unrighteous profit do not shrink from reducing to slavery those who not only are freemen by birth but are of the same nature as themselves.", + "[15] If it is a praiseworthy action when masters in the humaneness of their hearts release from the yoke of servitude their home-bred or purchased slaves, though often they have brought them no great profit, how great a condemnation do they deserve who rob those who enjoy liberty of that most precious of all possessions for which men of noble birth and breeding feel that it is an honour to die.", + "[16] Indeed we have known of some who improve on their inborn depravity and developing the malice of their disposition to complete heartlessness have directed their man-stealing operations, not only against men of other countries and other races but also against those of their own nation, sometimes their fellow wardsmen or tribesmen. They disregard their partnership in the laws and customs in which they have been bred from their earliest years, customs which stamp the sense of benevolence so firmly on the souls of all who are not exceedingly barbarous nor make a practice of cruelty.", + "[17] For the sake of an utterly unlawful profit they sell their captives to slave dealers or any chance comers to live in slavery in a foreign land never to return, never even to dream of again saluting the soil of their native country or to know the taste of comforting hope. Their iniquity would be less if they themselves retained the services of their captives. As it is, their guilt is doubled when they barter them away and raise up to menace them two masters instead of one and two successive servitudes.", + "[18] For they themselves, as they know the former prosperity of those who are now in their power, might perhaps come to a better mind and feel a belated pity for their fallen state, remembering with awe how uncertain and incalculable fortune is, while the purchasers knowing nothing of their origin and supposing them to have generations of servitude behind them will despise them, and have nothing in their souls to incline them to that natural gentleness and humanity which they may be expected to maintain in dealing with the free born.", + "[19] The punishment for kidnapping, if the captives belong to foreign nations, should be such as is adjudged by the court; if they are fellow nationals whom they have not only kidnapped but sold, it is death without hope of reprieve. Yes indeed, for such persons are kinsfolk, bound by a tie closely bordering on blood relationship though with a wider compass." + ], + [ + "[20] “In the country also lawsuits spring up,” says one of the ancients. Examples of greed and the desire for other people’s property are found not only in the town but also outside its walls, since that desire is based not on differences of situation but on the thoughts of insatiable and quarrelsome men.", + "[21] And therefore the most law-abiding states elect two kinds of superintendents and magistrates to maintain the general safety and good order, one kind to act within the walls called “town warden,” the other outside them bearing the appropriate name of “country warden,” and what need could there be of the last if there were not people in the landed estates also who lived to do harm to their neighbours?", + "[22] So if anyone in charge of sheep or goats or a herd of any kind feeds and pastures his beasts in the fields of another and does nothing to spare the fruits or the trees, he must recoup the owner in kind by property of equal value.", + "[23] And he must suffer this without complaining. The law has shown itself reasonable and exceedingly forgiving in its treatment of him. Though his actions are such as are committed in internecine war, where it is customary to lay waste arable fields and destroy the cultivated plants, it has not punished him as a public enemy by sentencing him to death or banishment, or at the very least to forfeiture of his whole property, but merely called upon him to make good the damage to the owner.", + "[24] For since it always seeks pretexts for alleviating the state of the unfortunate, so vast is the gentleness and humanity which it owes to nature and practice, it discovered a well-sounding plea to defend the grazier in the irrational and refractory nature of cattle, particularly when they hanker for food.", + "[25] The trespasser must therefore be held responsible to justice for originally driving the herd into a field where they ought not to be, but should not bear the guilt of all its results, for it may well be that when he perceived the harm they were doing he tried to drive them out as fast as he could, but they as they were browsing on the herbage and taking their fill of tender fruits and plants resisted his efforts." + ], + [ + "[26] But people do damage not merely by grazing their cattle on the property of others but also by starting a fire without circumspection or foresight. For the force of fire when it has caught hold of the inflammable stuff shoots out in every direction and spreads itself abroad, and when it has once got the mastery it takes no account of any extinguishers applied to it and indeed makes full use of them as fuel to foster its growth until it has consumed them all and dies out from self-exhaustion.", + "[27] Now no one should ever leave a fire unguarded either in house or outbuilding as he knows that a single smouldering spark is often fanned into a blaze and sets fire to great cities, particularly when the flame streams along under a carrying wind.", + "[28] Thus in bitterly contested wars the chief instrument of efficiency first intermediate and final is fire, and on this combatants rely more than on their squadrons of infantry and cavalry and marines and their lavishly provided equipments of arms and engines. For a conflagration caused by a man shooting a fire-bearing arrow at the right place into a great fleet of ships has been known to consume it with the troops on board or to annihilate armies of considerable strength with the equipments on which they had rested their hopes of victory.", + "[29] Accordingly if a single person sets a heap of thorns alight and they burst into a flame which goes on to ignite a threshing floor full of wheat or barley or vetch or stacked sheaves of corn in the ear or rich soiled meadow land where herbage is growing, the person who lighted the fire must pay for the damage and thus learn by experience to guard carefully against the first beginnings of things and to refrain from stirring up and setting in action an invincible and naturally destructive force which might otherwise remain in quiescence." + ], + [ + "[30] The most sacred of all the dealings between man and man is the deposit on trust, as it is founded on the good faith of the person who accepts it. Formal loans are guaranteed by contracts and written documents, and articles lent openly without such formality have the testimony of the eye-witnessess.", + "[31] But that is not the method of deposits. There a man gives something with his own hands secretly to another when both are alone. He looks carefully all round him and does not even bring a slave, however loyal, with him to act as carrier, for the object which both of them evidently pursue is that it should be impossible to show what has happened. The one wishes that nobody should observe his gift, the other that no one should know of his acceptance. And this unseen transaction has assuredly the unseen God as its intermediary, to whom both naturally appeal as their witness, one that he will restore the property when demanded, the other that he will recover it at the proper time.", + "[32] So then he who repudiates a deposit must be assured that he acts most wrongfully. He deceives the hopes of the friend who confided his goods to him. He has disguised under fair words the vileness of his character. In the faithlessness of his heart he has assumed the mask of a bastard faithfulness. The assurance of the hands given and taken is rendered null and void, the oaths are unfulfilled. Thus he has set at nought both the human and the divine and repudiated two trusts, one that of him who consigned his property, the other that of the most veracious of witnesses who sees and hears all whether they intend or do not wish to do what they say.", + "[33] But if the deposit, which the receiver accepts as something sacred and feels bound to keep unharmed because of his reverence for truth and good faith, is purloined by stealthy mischievous intruders, cutpurses and burglars on the watch to take what does not belong to them, the offenders if caught must pay a fine of double the value.", + "[34] If they are not caught the receiver of the trust must go of his own freewill to the court of God and with hands stretched out to heaven swear under pain of his own perdition that he has not embezzled any part of the deposit nor abetted another in so doing nor joined at all in inventing a theft which never took place. Otherwise an innocent party would be mulcted and the person who ran to avail himself of the good faith of a friend would on account of the wrong he has suffered from others cause injury to that friend, and either of these is preposterous.", + "[35] But deposits include not only inanimate things but living animals who are liable to be endangered in two ways: one by theft which they share with the inanimate, the other by death which is peculiar to themselves. The first of these has been dealt with above and we must proceed to lay down laws for the second.", + "[36] So if any animal left in trust dies the person who has accepted the trust must send for the consigner and show him the dead body, thus shielding himself against any suspicion of dishonesty. If the consigner is absent from home, it would not be right for the caretaker to summon other people from whom the depositor may have wished to keep the matter secret, but when he has come home he must swear to him to show that he is not using a fictitious death to cloak an embezzlement.", + "[37] But if any utensil or any animal has been received not as a trust but for his use in response to a request and then either of these is stolen, or the animal dies, the borrower will not be responsible if the lender is living on the spot, since he can call him to witness that there is no pretence. If he is not living on the spot the borrower must make good the loss.", + "[38] Why is this? Because in the absence of the owner the borrower may either have worn out the animal by constantly overworking it and so have caused its death, or may have risked the loss of the utensil out of carelessness for what is another man’s property, whereas he is bound to keep it carefully and not provide thieves with facilities for carrying it off.", + "[39] The lawgiver with his unsurpassed power of discerning how things follow each other gives a series of successive prohibitions in which he aims at logical connexion, and makes a harmonious combination of the subsequent with the preceding. He tells us that this accordance between each thing said and each thing still to be said is proclaimed in an oracle spoken by God in his own person in the following terms “Ye shall not steal and ye shall not lie and ye shall not bring false accusations against your neighbours and ye shall not swear in my name to an injustice and ye shall not profane my name.”", + "[40] Excellent indeed and full of instructions, for the thief convicted by his conscience disowns the deed and lies through fear of the punishment which confession entails. Then he who disowns his deed in his eagerness to fasten the charge on someone else brings a false accusation and devises schemes to make the accusation seem probable. And every such accuser is necessarily a perjurer with little regard for piety, for since he lacks just arguments he takes refuge in the unscientific method of proof, as it is called, namely that of oaths, because he thinks that by appeal to God he makes his hearers believe him. Such a one may be assured that he is unholy and profane, since he pollutes the good name which is by nature unpolluted, the name of God." + ], + [ + "[41] “Thou shalt not bear false witness.” This is the ninth of the ten heads but the fourth in number of those on the second table. Numberless are the blessings which it can bring to human life if kept, numberless on the other hand the injuries which it causes if disregarded;", + "[42] for reprehensible as is the false accuser his guilt is less than that of the bearer of false witness. The former acts as his own champion, the latter as the accomplice of another, and if we compare one bad man with another the iniquity of one who sins for his own sake is less than his who sins for the sake of another.", + "[43] The judge looks with disfavour on the accuser as a person who cares little for truth in his eagerness to win his case, and this is the reason why introductory addresses are required to secure the attention of the hearer to the speaker. But the judge starts with no lurking feelings of hostility to the witness and therefore he listens with a free judgement and open ears, while the other assumes the mask of good faith and truth, names indeed of the most valuable realities, but the most seductive of names when used as baits to capture something which is earnestly desired.", + "[44] And therefore in many places of the Law Book he exhorts us not to consent to an unjust man or unjust action, for consent, if not rendered on honest grounds, is an inducement to testify to falsehoods, just as everyone to whom injustice gives a feeling of pain and hostility is a friend of truth.", + "[45] Now when a single man of bad character invites us to do as he does there is nothing remarkable in a refusal to share his wicked folly, but when a multitude is carried away in a rushing mass as down a steep slope to lawlessness, it needs a noble soul and a spirit trained to manliness to keep from being carried with them.", + "[46] Some people suppose that what the many think right is lawful and just, though it be the height of lawlessness. But they do not judge well, for it is good to follow nature, and the headlong course of the multitude runs counter to what nature’s leading would have us do.", + "[47] So if some people collect in groups or crowded assemblages to give trouble, we must not consent to their debasing of the long established and sterling coinage of civic life.", + "Better than many hands is one wise thought,", + "A multitude of fools makes folly worse.", + "[48] But some show such an excess of wickedness that they not only lay to the charge of men things which have never occurred but persisting in their wickedness exalt and extend the falsehood to heaven and bear testimony against the blessed and ever happy nature of God. These are the interpreters of portents and auguries and of sacrificial entrails, and all the other proficients in divination who practise an art which is in reality a corruption of art, a counterfeit of the divine and prophetic possession.", + "[49] For no pronouncement of a prophet is ever his own; he is an interpreter prompted by Another in all his utterances, when knowing not what he does he is filled with inspiration, as the reason withdraws and surrenders the citadel of the soul to a new visitor and tenant, the Divine Spirit which plays upon the vocal organism and dictates words which clearly express its prophetic message.", + "[50] Now everyone who pursues the spurious scurvy trade of divination ranks his surmises and conjectures with truth, a position ill-suited to them, and easily gets the unstable of character into his power; then with a mighty counterblast as it were he pushes about and upsets their unballasted barks and prevents them from coming to port in the sure roadsteads of piety. For he thinks he must proclaim the results of his guessing to be not his own discovery but divine oracles, secretly vouchsafed to him alone, and thus confirm the great multitudes which gather around him in their acceptance of the fraud.", + "[51] Such a person receives from the lawgiver the appropriate name of false prophet, for he adulterates the true prophecy and with his spurious inventions throws the genuine into the shade. But in quite a short time such manoeuvres are exposed, for it is not nature’s way to be concealed for ever but when the right time comes she uses her invincible powers to unveil the beauty which is hers alone.", + "[52] For as in eclipses of the sun the rays are dimmed for a very short time but soon shine again spreading a light unshadowed and far-reaching, when the sun is not obscured at all by any intervening object but displays its whole surface in clear open sky, just so though some oracle-mongers may ply their false art of divination, masked under the specious name of prophecy, and palm off their ecstatic utterances upon the Godhead, they will easily be detected. Truth will come back and shine again, illuminating the far distance with its radiance, and the lie which overshadowed it will vanish away.", + "[53] He added another excellent injunction when he forbade them to accept the evidence of a single person, first because the single person may see or hear imperfectly or misunderstand and be deceived, since false opinions are numberless and numberless too the sources from which they spring to attack us.", + "[54] Secondly because it is most unjust to accept a single witness against more than one or even against one: against more than one, because their number makes them more worthy of credence than the one: against one, because the witness has not got preponderance of number, and equality is incompatible with predominance. For why should the statement of a witness made in accusation of another be accepted in preference to the words of the accused spoken in his own defence? Where there is neither deficiency nor excess it is clearly best to suspend judgement." + ], + [ + "[55] The law holds that all who conform to the sacred constitution laid down by Moses must be exempt from every unreasoning passion and every vice in a higher degree than those who are governed by other laws, and that this particularly applies to those who are appointed to act as judges by lot or election. For it is against all reason that those who claim to dispense justice to others should themselves have offences to answer for. On the contrary it is necessary that they should bear the impress of the operations of nature, as from an original design, and thus imitate them.", + "[56] Consider the power exerted by fire and snow. Fire warms all it touches but its heat primarily resides in itself, snow its opposite through its own coldness chills other things. So too the judge must be permeated by pure justice if he is to foster with the water of justice those who will come before him, and thus as from a sweet fountain there may issue a stream fit to refresh the lips of those who thirst for true and lawful dealings.", + "[57] And this will come to pass if a man when he enters upon his duties as judge considers that when he tries a case he is himself on his trial, and with his voting tablet takes also good sense to make him proof against deceit, justice to assign to each according to his deserts, courage to remain unmoved by supplication and lamentation over the punishments of the convicted.", + "[58] He who studies to possess these virtues will properly be considered a public benefactor. Like a good pilot he steers a prosperous voyage through the storms of business to secure the preservation and security of those who have entrusted their interests to him." + ], + [ + "[59] The first instruction that the law gives to the judge is that he should not accept idle hearing. What is this? “Let your ears, my friend,” he says, “be purged” and purged they will be if streams of worthy thoughts and words are constantly poured into them and if they refuse to admit the long-winded expositions, the idle hackneyed absurdities of the makers of myths and farces and of vain inventions with their glorification of the worthless.", + "[60] And the phrase “not accept idle hearing” has another signification consistent with that just mentioned. If men listen to hearsay given as evidence their listening will be idle and unsound. Why so? Because the eyes are conversant with the actual events; they are in a sense in contact with the facts and grasp them in their completeness through the co-operation of the light which reveals and tests everything. But ears, as one of the ancients has aptly said, are less trustworthy than eyes; they are not conversant with facts, but are distracted by words which interpret the facts but are not necessarily always veracious.", + "[61] And therefore it seems that some Grecian legislators did well when they copied from the most sacred tables of Moses the enactment that hearing is not accepted as evidence, meaning that what a man has seen is to be judged trustworthy, but what he has heard is not entirely reliable." + ], + [ + "[62] The second instruction to the judge is not to take gifts, for gifts, says the law, blind the eyes which see and corrupt the things that are just, while they prevent the mind from pursuing its course straight along the high road.", + "[63] And while receiving bribes to do injustice is the act of the utterly depraved, to receive them to do justice shows a half depravity. For there are some magistrates half way in wickedness, mixtures of justice and injustice, who having been appointed to the duty of supporting the wronged against the wrongdoers think themselves justified in refusing without a consideration to record a victory to the necessarily victorious party and so make their verdict a thing purchased and paid for.", + "[64] Then when they are attacked they plead that they did not pervert justice, since those who ought to lose did lose and those who deserved to win were successful. This is a bad defence, for two things are demanded from the good judge, a verdict absolutely according to law and a refusal to be bribed. But the awarder of justice who has taken gifts for it has unconsciously disfigured what nature has made beautiful.", + "[65] Apart from this he offends in two other ways; he is habituating himself to be covetous of money, and that vice is the source from which the greatest iniquities spring, and he is injuring one who deserves to be benefited when that person has to pay a price for justice.", + "[66] And therefore Moses gives us a very instructive command, when he bids us pursue justice justly, implying that it is possible to do so unjustly. He refers to those who give a just award for lucre, not only in law courts but everywhere on land and sea and one may almost say in all the affairs of life.", + "[67] Thus we have heard of a person accepting a deposit of little value and repaying it with a view to ensnare rather than to benefit the person to whom he gives it. His object was by baiting his hook with trustworthiness in small matters to secure trustfulness in greater things, and this is nothing else than executing justice unjustly, for while repayment of what is due to others is a just deed, it was not done justly being done in pursuit of further gains.", + "[68] Now the principal cause of such misdeeds is familiarity with falsehood which grows up with the children right from their birth and from the cradle, the work of nurses and mothers and the rest of the company, slaves and free, who belong to the household. By word and deed they are perpetually welding and uniting falsehood to the soul as though it were a necessary part inherent in its nature, though if nature had really made it congenital it ought to have been eradicated by habituation to things excellent.", + "[69] And what has life to show so excellent as truth, which the man of perfect wisdom set as a monument on the robe of the high priest in the most sacred place where the dominant part of the soul resides, when he wished to deck him with a sacred ornament of special beauty and magnificence? And beside truth he set a kindred quality which he called “clear showing,” the two representing both aspects of the reason we possess, the inward and the outward. For the outward requires clear showing by which the invisible thoughts in each of us are made known to our neighbours. The inward requires truth to bring to perfection the conduct of life and the actions by which the way to happiness is discovered." + ], + [ + "[70] A third instruction to the judge is that he should scrutinize the facts rather than the litigants and should try in every way to withdraw himself from the contemplation of those whom he is trying. He must force himself to ignore and forget those whom he has known and remembered, relations, friends and fellow citizens and on the other hand strangers, enemies, foreigners so that neither kind feeling nor hatred may becloud his decision of what is just. Otherwise he must stumble like a blind man proceeding without a staff or others to guide his feet on whom he can lean with security;", + "[71] and therefore the good judge must draw a veil over the disputants, whoever they are, and keep in view the nature of the facts in their naked simplicity. He must come with the intention of judging according to truth and not according to the opinions of men, and with the thought before him that “judgement is God’s” and the judge is the steward of judgement. As a steward he is not permitted to give away his master’s goods, for the best of all things in human life is the trust he has received from the hands of One who is Himself the best of all." + ], + [ + "[72] He adds to those already mentioned another wise precept, not to show pity to the poor man in giving judgement. And this comes from one who has filled practically his whole legislation with injunctions to show pity and kindness, who issues severe threats against the haughty and arrogant and offers great rewards to those who feel it a duty to redress the misfortunes of their neighbours and to look upon abundant wealth not as their personal possession but as something to be shared by those who are in need.", + "[73] For what one of the men of old aptly said is true, that in no other action does man so much resemble God as in showing kindness, and what greater good can there be than that they should imitate God, they the created Him the eternal?", + "[74] So then let not the rich man collect great store of gold and silver and hoard it at his house, but bring it out for general use that he may soften the hard lot of the needy with the unction of his cheerfully given liberality. If he has high position, let him not show himself uplifted with boastful and insolent airs, but honour equality and allow a frank exchange of speech to those of low estate. If he possesses bodily vigour, let him be the support of the weaker and not as men do in athletic contest take every means of battering down the less powerful, but make it his ambition to share the advantage of his strength with those who have none of their own left to brace them.", + "[75] All who have drawn water from wisdom’s wells banish a grudging spirit from the confines of the mind and needing no bidding save their own spontaneous instinct gird themselves up to benefit their neighbours and pour into their souls through the channel of their ears the wordstream which may make them partakers of their own knowledge. And when they see young people gifted by nature like fine thriving plants, they rejoice to think that they have found some to inherit the spiritual wealth which is the only true wealth. They take them in hand and till their souls with the husbandry of principles and doctrines until on their full grown stems they bear the fruit of noble living.", + "[76] Such gems of varied beauty are interwoven in the laws, bidding us give wealth to the poor, and it is only on the judgement seat that we are forbidden to show them compassion. Compassion is for misfortunes, and he who acts wickedly of his own free will is not unfortunate but unjust.", + "[77] Let punishment be meted to the unjust as surely as honours to the just. And therefore let no cowering, cringing rogue of a poor man evade his punishment by exciting pity for his penniless condition. His actions do not deserve compassion, far from it, but anger. And therefore one who undertakes to act as judge must be a good money changer, sifting with discrimination the nature of each of the facts before him, so that genuine and spurious may not be jumbled together in confusion.", + "[78] There is much else which might be said about false witnesses and judges, but to avoid prolixity we must proceed to the last of the ten Great Words. This, which like each of the rest was delivered in the form of a summary, is “Thou shalt not covet.”" + ], + [ + "[79] Every passion is blameworthy. This follows from the censure due to every “inordinate and excessive impulse” and to “irrational and unnatural movements” of the soul, for both these are nothing else than the opening out of a long-standing passion. So if a man does not set bounds to his impulses and bridle them like horses which defy the reins he is the victim of a wellnigh fatal passion, and that defiance will cause him to be carried away before he knows it like a driver borne by his team into ravines or impassable abysses whence it is hardly possible to escape.", + "[80] But none of the passions is so troublesome as covetousness or desire of what we have not, things which seem good, though they are not truly good. Such desire breeds fierce and endless yearnings; it urges and drives the soul ever so far into the boundless distance while the object of the chase often flies insolently before it, with its face not its back turned to the pursuer.", + "[81] For when it perceives the desire eagerly racing after it it stands still for a while to entice it and provide a hope of its capture, then it is off and away, mocking and railing as the interval between them grows longer and longer. Meanwhile the desire outdistanced and losing ground is in sore distress and inflicts on the wretched soul the punishment of Tantalus, who, as the story goes, when he would get him something to drink could not because the water slipt away, and when he wished to pluck fruit it all vanished and the rich produce of the trees was turned into barrenness.", + "[82] For just as those unmerciful and relentless mistresses of the body, hunger and thirst, rack it with pains as great as, or greater than, those of the sufferers on the tormentor’s wheel, and often bring it to the point of death unless their savagery is assuaged by food and drink, so it is with the soul. Desire makes it empty through oblivion of what is present, and then through memory of what is far away it produces fierce and uncontrollable madness, and thus creates mistresses harsher than those just mentioned though bearing the same name, hunger and thirst, in this case, not for what gives gratification to the belly, but for money, reputation, government, beautiful women and all the innumerable objects which are held in human life to be enviable and worthy of a struggle.", + "[83] And just as the creeping sickness, as physicians call it, does not stand still in one place but moves about and courses round and round and justifies its name by creeping about, spreading in all directions, and gripping and seizing all parts of the body’s system from the crown of the head to the sole of the feet, so does desire dart through the whole soul and leave not the smallest bit of it uninjured. In this it imitates the force of fire working on an abundance of fuel which it kindles into a blaze and devours until it has utterly consumed it." + ], + [ + "[84] So great then and transcendent an evil is desire, or rather it may be truly said, the fountain of all evils. For plunderings and robberies and repudiations of debts and false accusations and outrages, also seductions, adulteries, murders and all wrongful actions, whether private or public, whether in things sacred or things profane,", + "[85] from what other source do they flow? For the passion to which the name of originator of evil can truly be given is desire, of which one and that the smallest fruit the passion of love has not only once but often in the past filled the whole world with countless calamities, which, too numerous to be contained by the whole compass of the land, have consequently poured into the sea as though driven by a torrent, and everywhere the wide waters have been filled with hostile ships and all the fresh terrors created by maritime war have come into being, then fallen with all their mass on islands and continents, swept along backwards and forwards from their original home as in the ebb and flow of the tides.", + "[86] But we shall gain a clearer insight into the passion in the following way. Desire, like venomous animals or deadly poisons, produces a change for the worse in all which it attacks. What do I mean by this?", + "[87] If the desire is directed to money it makes men thieves and cut-purses, footpads, burglars, guilty of defaulting to their creditors, repudiating deposits, receiving bribes, robbing temples and of all similar actions.", + "[88] If its aim is reputation they become arrogant, haughty, inconstant and unstable in temperament, their ears blockaded by the voices they hear, deaf to all else, at once humbled to the ground and uplifted on high by the inconsistencies of the multitude who deal out praise and blame in an indiscriminate stream. They form friendships and enmities recklessly so that they easily change each for the other, and show every other quality of the same family and kinship as these.", + "[89] If the desire is directed to office, they are factious, inequitable, tyrannical in nature, cruel-hearted, foes of their country, merciless masters to those who are weaker, irreconcilable enemies of their equals in strength and flatterers of their superiors in power as a preparation for their treacherous attack.", + "If the object is bodily beauty they are seducers, adulterers, pederasts, cultivators of incontinence and lewdness, as though these worst of evils were the best of blessings.", + "[90] We have known desire to make its way to the tongue and cause an infinity of troubles, for some desire to keep unspoken what should be told or to tell what should be left unsaid, and avenging justice attends on utterance in the one case and silence in the opposite.", + "[91] And when it takes hold of the region of the belly, it produces gourmands, insatiable, debauched, eagerly pursuing a loose and dissolute life, delighting in wine bibbing and gluttonous feeding, base slaves to strong drink and fish and dainty cates, sneaking like greedy little dogs round banqueting halls and tables, all this finally resulting in an unhappy and accursed life which is more painful than any death.", + "[92] It was this which led those who had taken no mere sip of philosophy but had feasted abundantly on its sound doctrines to the theory which they laid down. They had made researches into the nature of the soul and observed that its components were threefold, reason, high spirit and desire. To reason as sovereign they assigned for its citadel the head as its most suitable residence, where also are set the stations of the senses like bodyguards to their king, the mind.", + "[93] To the spirited part they gave the chest, partly that soldier-like clad with a breast-plate it would if not altogether scatheless be scarcely vanquished finally; partly that lying close to the mind it should be helped by its neighbour who would use good sense to charm it into gentleness. But to desire they gave the space round the navel and what is called the diaphragm.", + "[94] For it was right that desire so lacking in reasoning power should be lodged as far as might be from reason’s royal seat, almost at the outermost boundary, and that being above all others an animal insatiable and incontinent it should be pastured in the region where food-taking and copulation dwell." + ], + [ + "[95] All these it seems the most holy Moses observed and therefore discarded passion in general and detesting it, as most vile in itself and in its effects, denounced especially desire as a battery of destruction to the soul, which must be done away with or brought into obedience to the governance of reason, and then all things will be permeated through and through with peace and good order, those perfect forms of the good which bring the full perfection of happy living.", + "[96] And being a lover of conciseness and wont to abridge subjects of unlimited number by using an example as a lesson he takes one form of desire, that one whose field of activity is the belly, and admonishes and disciplines it as the first step, holding that the other forms will cease to run riot as before and will be restrained by having learnt that their senior and as it were the leader of their company is obedient to the laws of temperance.", + "[97] What then is the lesson which he takes as his first step? Two things stand out in importance, food and drink; to neither of these did he give full liberty but bridled them with ordinances most conducive to self-restraint and humanity and what is chief of all, piety.", + "[98] For he bids them to take samples of their corn, wine, oil and live-stock and the rest as first fruits, and apportion them for sacrifices and for gifts to the officiating priests: for sacrifices, to give thanks for the fertility of their flocks and fields; to the priests, in recognition of the ministry of the temple that they may receive a reward for their services in the holy rites.", + "[99] No one is permitted in any way to taste or take any part of his fruits until he has set apart the first fruits, a rule which also serves to give practice in the self-restraint which is most profitable to life. For he who has learnt not to rush to seize the abundant gifts which the seasons of the year have brought, but waits till the first fruits have been consecrated, clearly allays passion and thus curbs the restiveness of the appetites." + ], + [ + "[100] At the same time he also denied to the members of the sacred Commonwealth unrestricted liberty to use and partake of the other kinds of food. All the animals of land, sea or air whose flesh is the finest and fattest, thus titillating and exciting the malignant foe pleasure, he sternly forbade them to eat, knowing that they set a trap for the most slavish of the senses, the taste, and produce gluttony, an evil very dangerous both to soul and body. For gluttony begets indigestion which is the source and origin of all distempers and infirmities.", + "[101] Now among the different kinds of land animals there is none whose flesh is so delicious as the pig’s, as all who eat it agree, and among the aquatic animals the same may be said of such species as are scaleless. … Having special gifts for inciting to self-control those who have a natural tendency to virtue, he trains and drills them by frugality and simple contentedness and endeavours to get rid of extravagance.", + "[102] He approved neither of rigorous austerity like the Spartan legislator, nor of dainty living, like him who introduced the Ionians and Sybarites to luxurious and voluptuous practices. Instead he opened up a path midway between the two. He relaxed the overstrained and tightened the lax, and as on an instrument of music blended the very high and the very low at each end of the scale with the middle chord, thus producing a life of harmony and concord which none can blame. Consequently he neglected nothing, but drew up very careful rules as to what they should or should not take as food.", + "[103] Possibly it might be thought just that all wild beasts that feed on human flesh should suffer from men what men have suffered from them. But Moses would have us abstain from the enjoyment of such, even though they provide a very appetizing and delectable repast. He was considering what is suitable to a gentle-mannered soul, for though it is fitting enough that one should suffer for what one has done, it is not fitting conduct for the sufferers to retaliate it on the wrongdoers, lest the savage passion of anger should turn them unawares into beasts.", + "[104] So careful is he against this danger that wishing to restrain by implication the appetite for the food just mentioned, he also strictly forbade them to eat the other carnivorous animals. He distinguished between them and the graminivorous which he grouped with the gentle kind since indeed they are naturally tame and live on the gentle fruits which the earth produces and do nothing by way of attempting the life of others." + ], + [ + "[105] They are the calf, the lamb, the kid, the hart, the gazelle, the buffalo, the wild goat, the pygarg, the antelope, and the giraffe, ten in all. For as he always adhered to the principles of numerical science, which he knew by close observance to be a paramount factor in all that exists, he never enacted any law great or small without calling to his aid and as it were accommodating to his enactment its appropriate number. But of all the numbers from the unit upwards ten is the most perfect, and, as Moses says, most holy and sacred, and with this he seals his list of the clean kinds of animals when he wishes to appoint them for the use of the members of his commonwealth.", + "[106] He adds a general method for proving and testing the ten kinds, based on two signs, the parted hoof and the chewing of the cud. Any kind which lacks both or one of these is unclean. Now both these two are symbols to teacher and learner of the method best suited for acquiring knowledge, the method by which the better is distinguished from the worse, and thus confusion is avoided.", + "[107] For just as a cud-chewing animal after biting through the food keeps it at rest in the gullet, again after a bit draws it up and masticates it and then passes it on to the belly, so the pupil after receiving from the teacher through his ears the principles and lore of wisdom prolongs the process of learning, as he cannot at once apprehend and grasp them securely, till by using memory to call up each thing that he has heard by constant exercises which act as the cement of conceptions, he stamps a firm impression of them on his soul.", + "[108] But the firm apprehension of conceptions is clearly useless unless we discriminate and distinguish them so that we can choose what we should choose and avoid the contrary, and this distinguishing is symbolized by the parted hoof. For the way of life is twofold, one branch leading to vice, the other to virtue and we must turn away from the one and never forsake the other." + ], + [ + "[109] Therefore all creatures whose hooves are uniform or multiform are unclean, the one because they signify the idea that good and bad have one and the same nature, which is like confusing concave and convex or uphill and downhill in a road; the multiform because they set before our life many roads, which are rather no roads, to cheat us, for where there is a multitude to choose from it is not easy to find the best and most serviceable path." + ], + [ + "[110] After laying down these limitations for the land animals he proceeds to describe such creatures of the water as are clean for eating. These too he indicates by two distinguishing marks, fins and scales; all that lack either or both he dismisses and repudiates. I must state the reason for this which is appropriate enough.", + "[111] Any that fail to possess both or one of these marks are swept away by the current unable to resist the force of the stream; those who possess both throw it aside, front and stem it and pertinaciously exercise themselves against the antagonist with an invincible ardour and audacity. When they are pushed they push back, when pursued they hasten to assail, where their passage is hampered they open up broad roads and obtain easy thoroughfares.", + "[112] These two kinds of fish are symbolical, the first of a pleasure-loving soul, the latter of one to which endurance and self-control are dear. For the road that leads to pleasure is downhill and very easy, with the result that one does not walk but is dragged along; the other which leads to self-control is uphill, toil-some no doubt but profitable exceedingly. The one carries us away, forced lower and lower as it drives us down its steep incline, till it flings us off on to the level ground at its foot; the other leads heavenwards the immortal who have not fainted on the way and have had the strength to endure the roughness of the hard ascent." + ], + [ + "[113] Holding to the same method he declares that all reptiles which have not feet but wriggle along by trailing their belly, or are four-legged and many footed are unclean for eating. Here again he has a further meaning: by the reptiles he signifies persons who devote themselves to their bellies and fill themselves like a cormorant, paying to the miserable stomach constant tributes of strong drink, bake-meats, fishes and in general all the delicacies produced with every kind of viand by the elaborate skill of cooks and confectioners, thereby fanning and fostering the flame of the insatiable ever-greedy desires. By the four-legged and many footed he means the base slaves not of one passion only, desire, but of all. For the passions fall under four main heads but have a multitude of species, and while the tyranny of one is cruel the tyranny of many cannot but be most harsh and intolerable.", + "[114] Creeping things which have legs above their feet, so that they can leap from the ground, he classes among the clean as for instance the different kinds of grasshoppers and the snake-fighter as it is called; and here again by symbols he searches into the temperaments and ways of a reasonable soul. For the natural gravitation of the body pulls down with it those of little mind, strangling and overwhelming them with the multitude of the fleshly elements.", + "[115] Blessed are they to whom it is given to resist with superior strength the weight that would pull them down, taught by the guiding lines of right instruction to leap upward from earth and earth-bound things into the ether and the revolving heavens, that sight so much desired, so worthy a prize in the eyes of those who come to it with a will and not half-heartedly." + ], + [ + "[116] Having discoursed on the subject of the different kinds of animals on land and in the water and laid down the best possible laws for distinguishing between them, he proceeds to examine also the remaining parts of the animal creation, the inhabitants of the air. Of these he disqualified a vast number of kinds, in fact all that prey on other fowls or on men, creatures which are carnivorous and venomous and in general use their strength to attack others.", + "[117] But doves, pigeons, turtledoves, and the tribes of cranes, geese and the like he reckons as belonging to the tame and gentle class and gives to any who wish full liberty to make use of them as food.", + "[118] Thus in each element of the universe, earth, water, air he withdrew from our use various kinds of each sort, land creatures, water creatures, flying fowls, and by this as by the withdrawal of fuel from a fire he creates an extinguisher to desire." + ], + [ + "[119] Further he forbade them to have anything to do with bodies of animals that have died of themselves or have been torn by wild beasts, the latter because a man ought not to be table mate with savage brutes and one might almost say share with them the enjoyment of their feasts of flesh; the former perhaps because it is a noxious and insanitary practice since the body contains dead serum as well as blood; also it may be because the fitness of things bids us keep untouched what we find deceased, and respect the fate which the compulsion of nature has already imposed.", + "[120] Skilful hunters who know how to hit their quarry with an aim that rarely misses the mark and preen themselves on their success in this sport, particularly when they share the pieces of their prey with the other huntsmen as well as with the hounds, are extolled by most legislators among Greeks and Barbarians, not only for their courage, but also for their liberality. But the author of the holy commonwealth might rightly blame them since for the reasons stated he definitely forbade the enjoyment of bodies which died a natural death or were torn by wild beasts.", + "[121] If anyone of the devotees of hard training who is a lover of gymnastic exercises becomes a lover of the chase also, because he considers that it gives a preliminary practice for war and for the dangers incurred in facing the enemy, he should when he meets with success in the chase throw the fallen beasts to feast the hounds as a wage or prize for their courage and faithful assistance. He himself should not touch these carcases, thus learning from his dealing with irrational animals what he should feel with regard to human enemies, who should be combated not for wrongful gain as foot-pads do, but in self-defence, either to avenge the injuries which he has suffered already or to guard against those which he expects to suffer in the future.", + "[122] But some of the type of Sardanapalus greedily extend their unrestrained and excessive luxury beyond all bounds and limits. They devise novel kinds of pleasure and prepare meat unfit for the altar by strangling and throttling the animals, and entomb in the carcase the blood which is the essence of the soul and should be allowed to run freely away. For they should be fully contented with enjoying the flesh only and not lay hold on what is akin to the soul;", + "[123] and therefore elsewhere he legislates on the subject of blood that no one should put either it or the fat to his mouth. Blood is prohibited for the reason which I have mentioned that it is the essence of the soul, not of the intelligent and reasonable soul, but of that which operates through the senses, the soul that gives the life which we and the irrational animals possess in common." + ], + [ + "For the essence or substance of that other soul is divine spirit, a truth vouched for by Moses especially, who in his story of the creation says that God breathed a breath of life upon the first man, the founder of our race, into the lordliest part of his body, the face, where the senses are stationed like bodyguards to the great king, the mind. And clearly what was then thus breathed was ethereal spirit, or something if such there be better than ethereal spirit, even an effulgence of the blessed, thrice blessed nature of the Godhead.", + "[124] The fat is prohibited because it is the richest part and here again he teaches us to practise self-restraint and foster the aspiration for the life of austerity which relinquishes what is easiest and lies ready to hand, but willingly endures anxiety and toils in order to acquire virtue.", + "[125] It is for this reason that with every victim these two, the blood and the fat, are set apart as a sort of first fruits and consumed in their entirety. The blood is poured upon the altar as a libation, the fat because of its richness serves as fuel in place of oil and is carried to the holy and consecrated fire.", + "[126] Moses censures some of his own day as gluttons who suppose that wanton self-indulgence is the height of happiness, who not contented to confine luxurious living to cities where their requirements would be unstintedly supplied and catered for, demanded the same in wild and trackless deserts and expected to have fish, flesh and all the accompaniments of plenty exposed there for sale.", + "[127] Then, when there was a scarcity, they joined together to accuse and reproach and brow-beat their ruler with shameless effrontery and did not cease from giving trouble until their desire was granted though it was to their undoing. It was granted for two reasons, first to show that all things are possible to God who finds a way out of impassable difficulties, secondly to punish those who let their belly go uncontrolled and rebelled against holiness.", + "[128] Rising up from the sea in the early dawn there poured forth a cloud of quails whereby the camp and its environs were all round on every side darkened for a distance which an active man might cover in a day, while the height of their flight might be reckoned at about two cubits above the ground so as to make them easy to capture.", + "[129] It might have been expected that awestruck by the marvel of this mighty work they would have been satisfied with this spectacle, and filled with piety and having it for their sustenance, would have abstained from fleshly food. Instead they spurred on their lusts more than before and hastened to grasp what seemed so great a boon. With both hands they pulled in the creatures and filled their laps with them, then put them away in their tents, and, since excessive avidity knows no bounds, went out to catch others, and after dressing them in any way they could devoured them greedily, doomed in their senselessness to be destroyed by the surfeit.", + "[130] Indeed they shortly perished through discharges of bile, so that the place also received its name from the disaster which befell them, for it was called “Monuments of Lust”—lust than which no greater evil can exist in the soul as the story shows.", + "[131] And therefore most excellent are these words of Moses in his Exhortations, “Each man shall not do what is pleasing in his own sight,” which is as much as to say “let no one indulge his own lust. Let a man be well pleasing to God, to the universe, to nature, to laws, to wise men and discard self love. So only will he attain true excellence.”" + ], + [ + "[132] In these remarks we have discussed the matters relating to desire or lust as adequately as our abilities allow, and thus completed our survey of the ten oracles, and the laws which are dependent on them. For if we are right in describing the main heads delivered by the voice of God as generic laws, and all particular laws of which Moses was the spokesman as dependent species, for accurate apprehension free from confusion scientific study was needed, with the aid of which I have assigned and attached to each of the heads what was appropriate to them throughout the whole legislation.", + "Enough then of this.", + "[133] But we must not fail to know that, just as each of the ten separately has some particular laws akin to it having nothing in common with any other, there are some things common to all which fit in not with some particular number such as one or two but with all the ten Great Words.", + "[134] These are the virtues of universal value. For each of the ten pronouncements separately and all in common incite and exhort us to wisdom and justice and godliness and the rest of the company of virtues, with good thoughts and intentions combining wholesome words, and with words actions of true worth, that so the soul with every part of its being attuned may be an instrument making harmonious music so that life becomes a melody and a concent in which there is no faulty note.", + "[135] Of the queen of the virtues, piety or holiness, we have spoken earlier and also of wisdom and temperance. Our theme must now be she whose ways are close akin to them, that is justice." + ], + [ + "[136] One and by no means an inconsiderable part of justice is that which is concerned with law courts and judges. This I have already mentioned, when I dealt at length with the question of testimony in order to omit nothing of the points involved. As it is not my custom to repeat myself unless forced to do so by the pressure of the particular occasion I will say no more about it and with only so much preface address myself to the other parts of the subject.", + "[137] The law tells us that we must set the rules of justice in the heart and fasten them for a sign upon the hand and have them shaking before the eyes. The first of these is a parable indicating that the rules of justice must not be committed to untrustworthy ears since no trust can be placed in the sense of hearing but that these best of all lessons must be impressed upon our lordliest part, stamped too with genuine seals.", + "[138] The second shows that we must not only receive conceptions of the good but express our approval of them in unhesitating action, for the hand is the symbol of action, and on this the law bids us fasten and hang the rules of justice for a sign. Of what it is a sign he has not definitely stated because, I believe, they are a sign not of one thing but of many, practically of all the factors in human life.", + "[139] The third means that always and everywhere we must have the vision of them as it were close to our eyes. And they must have vibration and movement, it continues, not to make them unstable and unsettled, but that by their motion they may provoke the sight to gain a clear discernment of them. For motion induces the use of the faculty of sight by stimulating and arousing the eyes, or rather by making them unsleepful and wakeful.", + "[140] He to whom it is given to set their image in the eye of the soul, not at rest but in motion and engaged in their natural activities, must be placed on record as a perfect man. No longer must he be ranked among the disciples and pupils but among the teachers and instructors, and he should provide as from a fountain to the young who are willing to draw therefrom a plenteous stream of discourses and doctrines. And if some less courageous spirit hesitates through modesty and is slow to come near to learn, that teacher should go himself and pour into his ears as into a conduit a continuous flood of instruction until the cisterns of the soul are filled.", + "[141] Indeed he must be forward to teach the principles of justice to kinsfolk and friends and all the young people at home and in the street, both when they go to their beds and when they arise, so that in every posture and every motion, in every place both private and public, not only when they are awake but when they are asleep, they may be gladdened by visions of the just. For there is no sweeter delight than that the soul should be charged through and through with justice, exercising itself in her eternal principles and doctrines and leaving no vacant place into which unjustice can make its way.", + "[142] He bids them also write and set them forth in front of the door posts of each house and the gates in their walls, so that those who leave or remain at home, citizens and strangers alike, may read the inscriptions engraved on the face of the gates and keep in perpetual memory what they should say and do, careful alike to do and to allow no injustice, and when they enter their houses and again when they go forth men and women and children and servants alike may act as is due and fitting both for others and for themselves." + ], + [ + "[143] Another most admirable injunction is that nothing should be added or taken away, but all the laws originally ordained should be kept unaltered just as they were. For what actually happens, as we clearly see, is that it is the unjust which is added and the just which is taken away, for the wise legislator has omitted nothing which can give possession of justice whole and complete.", + "[144] Further he suggests also that the summit of perfection has been reached in each of the other virtues. For each of them is defective in nothing, complete in its self-wrought consummateness, so that if there be any adding or taking away, its whole being is changed and transformed into the opposite condition.", + "[145] Here is an example of what I mean. That courage, the virtue whose field of action is what causes terror, is the knowledge of what ought to be endured, is known to all who are not completely devoid of learning and culture, even if their contact with education has been but small.", + "[146] But if anyone, indulging the ignorance which comes from arrogance and believing himself to be a superior person capable of correcting what stands in no such need, ventures to add to or take from courage, he changes its likeness altogether and stamps upon it a form in which ugliness replaces beauty, for by adding he will make rashness and by taking away he will make cowardice, not leaving even the name of the courage so highly profitable to life.", + "[147] In the same way too if one adds anything small or great to the queen of virtues piety or on the other hand takes something from it, in either case he will change and transform its nature. Addition will beget superstition and subtraction will beget impiety, and so piety too is lost to sight, that sun whose rising and shining is a blessing we may well pray for, because it is the source of the greatest of blessings, since it gives the knowledge of the service of God, which we must hold as lordlier than any lordship, more royal than any sovereignty.", + "[148] Much the same may be said of the other virtues, but as it is my habit to avoid lengthy discussions by abridgement I will content myself with the aforesaid examples which will sufficiently indicate what is left unsaid." + ], + [ + "[149] Another commandment of general value is “Thou shalt not remove thy neighbour’s landmarks which thy forerunners have set up.” Now this law, we may consider, applies not merely to allotments and boundaries of land in order to eliminate covetousness but also to the safeguarding of ancient customs. For customs are unwritten laws, the decisions approved by men of old, not inscribed on monuments nor on leaves of paper which the moth destroys, but on the souls of those who are partners in the same citizenship.", + "[150] For children ought to inherit from their parents, besides their property, ancestral customs which they were reared in and have lived with even from the cradle, and not despise them because they have been handed down without written record. Praise cannot be duly given to one who obeys the written laws, since he acts under the admonition of restraint and the fear of punishment. But he who faithfully observes the unwritten deserves commendation, since the virtue which he displays is freely willed." + ], + [ + "[151] Some legislators have introduced the system of filling magistracies by lot, to the detriment of their peoples, for the lot shows good luck, not merit. In fact the lot often falls to many of the unworthy whom a good man, if he obtained command, would reject as unfit to be classed even among his subjects.", + "[152] For those “minor rulers,” as some phrase it, whom we call “masters” do not retain in their service all they might whether home-bred or purchased, but only those who prove amenable: the incorrigible they sometimes sell in a mass as unworthy to be slaves of men of merit.", + "[153] And can it then be right to make masters and rulers of whole cities and nations out of persons chosen by lot, by what we may call a blunder of fortune, the uncertain and unstable? In the matter of tending the sick lot has no place, for physicians do not gain their posts by lot, but are approved by the test of experience.", + "[154] And to secure a successful voyage and the safety of travellers on the sea we do not choose by lot and send straight away to the helm a steersman who through his ignorance will produce in fine weather and calm water shipwrecks in which Nature has no part. Instead we send one whom we know to have been carefully trained from his earliest years in the art of steersmanship. Such a one will have made many a voyage, crossed all or most seas, carefully studied the trading ports, harbours and anchorages and roadsteads, both in the islands and the mainland, and know the sea routes as well as, if not better than, the roads on land, through accurately watching the heavenly bodies.", + "[155] For by observing the courses of the stars and following their ordered movements he has been able to open up in the pathless waste high-roads where none can err, with this incredible result, that the creature whose element is land can float his way through the element of water.", + "[156] And shall one who is to have in his hands great and populous cities with all their inhabitants, and the constitutions of the cities and the management of matters private, public and sacred, a task which we might well call an art of arts and a science of sciences, be the sport of the unstable oscillation of the lot and escape the strict test of truth, which can only be tested by proofs founded on reason?" + ], + [ + "[157] These things Moses, wise here as ever, considered in his soul and does not even mention appointment of rulers by lot, but determines to institute appointment by election. Thus he says “thou shalt establish a ruler over thyself, not a foreigner but from thy brethren,” hereby indicating that there should be a free choice and an unimpeachable scrutiny of the ruler made by the whole people with the same mind. And the choice will receive the further vote and seal of ratification from Him who confirms all things that promote the common weal, even God who holds that the man may be called the chosen from the race, in which he is what the eye is in the body." + ], + [ + "[158] The reasons subjoined to show why a foreigner should not be selected are two. First to prevent him from amassing a great quantity of gold and silver and cattle and storing up great wealth all unjustly wrung from the poverty of his subjects. Secondly that he should not to gratify his own greedy desires evict the natives from the land and compel them to emigrate borne hither and thither in endless wandering, or by inspiring in them futile hopes of increased prosperity succeed in taking from them what ere now they enjoyed in security.", + "[159] For he assumed with good reason that one who was their fellow-tribesman and fellow-kinsman related to them by the tie which brings the highest kinship, the kinship of having one citizenship and the same law and one God who has taken all members of the nation for His portion, would never sin in the way just mentioned. He knew that such a one on the contrary, instead of sending the inhabitants adrift, would provide a safe return for those who are scattered on foreign soil, and instead of taking the wealth of others would give liberally to the needy by making his private substance common to all." + ], + [ + "[160] From the day that he enters upon his office the lawgiver bids him write out with his own hand this sequel to the laws which embraces them all in the form of a summary. He wishes hereby to have the ordinance cemented to the soul. For the thoughts swept away by the current ebb away from the mere reader, but are implanted and set fast in one who writes them out at leisure. For the mind can dwell at its ease on each point and fix itself upon it, and does not pass on to something else until it has securely grasped what goes before.", + "[161] Still after writing he must endeavour every day to read and familiarize himself with what he has written, so that he may have a constant and unbroken memory of ordinances so good and profitable to all, and thus conceive an unswerving love and yearning for them by perpetually training and habituating his soul to companionship with holy laws. For prolonged associations produce a pure and sincere affection not only for men but for writings of such kinds as are worthy of our love.", + "[162] And this will be the case if the ruler studies not the writings and notes of another but the work of his own pen, for everyone is more familiar with his own writing and takes in its meaning more readily.", + "[163] Further when he reads he will reason thus with himself. “I have written these words, I, a ruler of such eminence, without employing another though I have a host of servants. Have I done it to fill the pages of a book like those who write for hire or to train their eyes and hands, the first to sharpen the sight, the second to make themselves swift writers? No, surely not. I write them in a book in order to rewrite them straightway in my soul, and receive in my mind the imprints of a script more divine and ineffaceable.", + "[164] Now other kings carry rods in their hands as sceptres but my sceptre is the book of the Sequel to the law, my pride and my glory, which nothing can rival, an ensign of sovereignty which none can impeach, formed in the image of its archetype the kingship of God.", + "[165] And if I ever keep the holy laws for my staff and support I shall win two things better than all else. One is the spirit of equality, and no greater good can be found than this, for arrogance and insolence belong to a soul of mean capacity which does not foresee the future. Equality will earn its just reward,", + "[166] repaid in the goodwill and safety of my subjects, while inequality will create the gravest perils and pitfalls. These I shall escape if I hate inequality, the bestower of darkness and wars, while I shall have a life proof against the malice of enemies if I honour equality who eschews sedition and is the mother of light and settled order.", + "[167] The other thing that I shall win is that I shall not sway to either side as on a balance, deflecting the ordinances and turning them awry, but I shall try to take them along the central highway marching with firm straightforward steps to ensure a life that never stumbles.”", + "[168] Now the name of “royal” which Moses is wont to give to the central road which lies midway between excess and deficiency, is also given because in a set of three the midmost holds the leading place, joining in union with itself by an indissoluble bond those on either side of it, which also serve as bodyguards to it as to a king.", + "[169] A law-abiding ruler who honours equality, who is impervious to bribes and gives just judgements justly and ever exercises himself in the laws has, he tells us, for his reward that the days of his government shall be long, not meaning that he grants him long years of life spent in presiding over the State, but to teach the ignorant that the law-abiding ruler, even when deceased, lives an age-long life through the actions which he leaves behind him never to die, monuments of high excellence which can never be destroyed." + ], + [ + "[170] The person who has been judged worthy to fill the highest and most important office should choose lieutenants to share with him the duties of governing, giving judgement, and managing all the other matters which concern the public welfare. For a single person even though possessed of unique strength both in body and soul would not be capable of coping with the magnitude and multitude of affairs, be he ever so zealous, but would collapse under their force as they pour in upon him daily from different sides, unless he had helpers all of the best chosen for their good sense, ability, justice and godliness, and because they not only keep clear of arrogance but hate it as a thing pernicious and utterly evil.", + "[171] In such persons the man of high excellence burdened with state affairs will find assistants and supporters well fitted to join in relieving him and to lighten his task. Further, since the questions which arise are sometimes greater and sometimes less, to prevent his wearing himself out in petty matters he will do rightly in entrusting the smaller to his subordinates, while the greater he will be bound to scrutinize himself with the utmost care.", + "[172] And great questions must not be understood, as some think, to mean cases where both the disputants are distinguished or rich or men in high office but rather where the commoner or the poor or the obscure are disputing with others more powerful, and where their one hope of escaping a fatal disaster lies in the judge.", + "[173] Both these statements may be justified by clear examples to be found in the sacred laws, examples which we do well to copy. For there was a time when Moses himself arbitrated questions of justice, labouring from morning till night, but afterwards when his father-in-law arrived and observed the vast burden of affairs which oppressed him through the perpetual flood of persons who had questions to settle, he gave the excellent advice that Moses should choose delegates to judge the smaller matters and keep himself in reserve for the greater and thus allow himself time to rest.", + "[174] Moses listened to this truly valuable advice and chose out of the multitude the men of highest repute whom he appointed as subordinate governors and also as judges, bidding them refer the more important suits to himself.", + "[175] A record of the course thus taken is included in the sacred books as a lesson to each generation of rulers, first that they should not, under the impression that they are capable of surveying everything, reject the help of councillors which Moses the supremely wise and beloved of God did not reject; next that they should choose officers to act as second and third to themselves and so take care that they did not by wearing themselves out over petty matters neglect the more vital. For human nature cannot possibly reach everything." + ], + [ + "[176] I have stated one of the two examples and must add the evidence for the second. I said that the great cases were those of the lowlier. Lowliness and weakness are attributes of the widow, the orphan and the incomer. It is to these that the supreme king who is invested with the government of all should administer justice, because according to Moses God also the ruler of the Universe has not spurned them from His jurisdiction.", + "[177] For when the Revealer has hymned the excellences of the Self-existent in this manner “God the great and powerful, who has no respect to persons, will receive no gifts and executes judgement,” he proceeds to say for whom the judgement is executed—not for satraps and despots and men invested with power by land and sea, but for the “incomer, for orphan and widow.”", + "[178] For the incomer, because he has turned his kinsfolk, who in the ordinary course of things would be his sole confederates, into mortal enemies, by coming as a pilgrim to truth and the honouring of One who alone is worthy of honour, and by leaving the mythical fables and multiplicity of sovereigns, so highly honoured by the parents and grand-parents and ancestors and blood relations of this immigrant to a better home.", + "For the orphan, because he has been bereft of his father and mother his natural helpers and champions, deserted by the sole force which was bound to take up his cause. For the widow because she has been deprived of her husband who took over from the parents the charge of guarding and watching over her, since for the purpose of giving protection the husband is to the wife what the parents are to the maiden.", + "[179] One may say that the whole Jewish race is in the position of an orphan compared with all the nations on every side. They when misfortunes fall upon them which are not by the direct intervention of heaven are never, owing to international intercourse, unprovided with helpers who join sides with them. But the Jewish nation has none to take its part, as it lives under exceptional laws which are necessarily grave and severe, because they inculcate the highest standard of virtue. But gravity is austere, and austerity is held in aversion by the great mass of men because they favour pleasure.", + "[180] Nevertheless as Moses tells us the orphan-like desolate state of his people is always an object of pity and compassion to the Ruler of the Universe whose portion it is, because it has been set apart out of the whole human race as a kind of first fruits to the Maker and Father.", + "[181] And the cause of this was the precious signs of righteousness and virtue shown by the founders of the race, signs which survive like imperishable plants, bearing fruit that never decays for their descendants, fruit salutary and profitable in every way, even though these descendants themselves be sinners, so long as the sins be curable and not altogether unto death.", + "[182] Yet let no one think that good lineage is a perfect blessing and then neglect noble actions, but reflect that greater anger is due to one who while his parentage is of the best brings shame upon his parents by the wickedness of his ways. Guilty is he who, having for his own models of true excellence to copy, reproduces nothing that serves to direct his life aright and keep it sound and healthy." + ], + [ + "[183] The law lays upon anyone who has undertaken to superintend and preside over public affairs a very just prohibition when it forbids him “to walk with fraud among the people,” for such conduct shows an illiberal and thoroughly slavish soul which disguises its malignant ways with hypocrisy.", + "[184] The ruler should preside over his subjects as a father over his children so that he himself may be honoured in return as by true-born sons, and therefore good rulers may be truly called the parents of states and nations in common, since they show a fatherly and sometimes more than fatherly affection.", + "[185] But those who assume great power to destroy and injure their subjects should be called not rulers but enemies acting like foemen in bitter war, though indeed those who do wrong craftily are more wicked than open adversaries. These last show their hostility stripped naked and it is easy to make defence against them; the villainy of the others is hard to catch or trace since they assume a strange garb as in a theatre to hide their true appearance.", + "[186] Now “rule” or “command” is a category which extends and intrudes itself, I might almost say, into every branch of life, differing only in magnitude and amount. For the relation of a king to a state is the same as that of a headman to a village, of a householder to a house, of a physician to his patients, of a general to an army, of an admiral to the marines and crews, or again of a skipper to merchant and cargo vessels or of a pilot to the seamen. All these have power both for good and for worse, but they ought to will the better, and the better is to benefit instead of injuring as many as they possibly can.", + "[187] For this is to follow God since He too can do both but wills the good only. This was shown both in the creation and in the ordering of the world. He called the non-existent into existence and produced order from disorder, qualities from things devoid of quality, similarities from dissimilars, identities from the totally different, fellowship and harmony from the dissociated and discordant, equality from inequality and light from darkness. For He and His beneficent powers ever make it their business to transmute the faultiness of the worse wherever it exists and convert it to the better." + ], + [ + "[188] These things good rulers must imitate if they have any aspiration to be assimilated to God.", + "But since a vast number of circumstances slip away from or are unnoticed by the human mind, imprisoned as it is amid all the thronging press of the senses, so competent to seduce and deceive it with false opinions, or rather entombed in a mortal body which may be quite properly called a sepulchre, let no judge be ashamed, when he is ignorant of anything, to confess his ignorance.", + "[189] Otherwise in the first place the false pretender will himself deteriorate as he has banished truth from the confines of the soul, and secondly he will do immense harm to the suitors if through failing to see what is just he pronounces a blind decision.", + "[190] So then if the facts create a sense of uncertainty and great obscurity, and he feels that his apprehension of them is but dim, he should decline to judge the cases and send them up to more discerning judges. And who should these be but the priests,", + "[191] and the head and leader of the priests? For the genuine ministers of God have taken all care to sharpen their understanding and count the slightest error to be no slight error, because the surpassing greatness of the King whom they serve is seen in every matter; and therefore all officiating priests are commanded to abstain from strong drink when they sacrifice, that no poison to derange the mind and the tongue should steal in and dim the eyes of the understanding.", + "[192] Another possible reason for sending such cases to the priests is that the true priest is necessarily a prophet, advanced to the service of the truly Existent by virtue rather than by birth, and to a prophet nothing is unknown since he has within him a spiritual sun and unclouded rays to give him a full and clear apprehension of things unseen by sense but apprehended by the understanding." + ], + [ + "[193] Again those who handle weights and scales and measures, merchants, pedlars and retailers and all others who sell goods to sustain life, solid or liquid, are no doubt subject to market-controllers, but ought, if they have sound sense, to be their own rulers and do what is just not through fear but of their own free will, for a right action if self-prompted is everywhere held in higher honour than if done under compulsion.", + "[194] And therefore he commands tradesmen, merchants and all who have taken up such a line of life to provide themselves with just scales and weights and measures, and eschew dishonest plots to injure their customers, and rather let every word and deed spring from a liberal and guileless spirit, considering that unjust gains are utterly pernicious but wealth which comes of justice can never be taken away.", + "[195] Since workmen or labourers are offered wages as a reward for their industry and the persons so employed are the needy and not those who have abundance of resources to spare, he orders the employer not to postpone his payment but to render the stipulated wages on that very day. For it is against all reason that the well-to-do, with their ample means of livelihood should after receiving the services of the poor fail to render at once to the needy the recompense for their services.", + "[196] Have we not here clearly indicated a warning against worse iniquities? He who having appointed the evening as the time in which a labourer should receive his recompense when he leaves for home, and does not even permit the wage though its final payment is assured to be delayed beyond the agreed hour—how much more does he forbid robbery and theft and repudiation of debts and other things of the same kind, and thus mould and shape the soul into the approved standard, into the form of true goodness itself." + ], + [ + "[197] Another excellent injunction is that no one is to revile or abuse any other, particularly a deaf-mute who can neither perceive the wrong he suffers nor retaliate in the same way, nor on an equal footing. For no kind of fighting is so utterly unfair as that where activity is the part assigned to one side and only passivity to the other.", + "[198] This offence of reviling those who have lost the power of speech and the use of their ears is paralleled by those who cause the blind to slip or put some other obstacles in their way. For since in their ignorance they cannot surmount them, they needs must stumble about so that they both miss the right path and damage their feet.", + "[199] Those who carry out or have a zest for such tricks are menaced by the law with the terrors of God’s wrath; this is right and reasonable, since it is God alone whose arm is extended to shield those who are unable to help themselves. And his words are little less than a plain declaration to the workers of iniquity “Ye senseless fools,", + "[200] you expect to go undetected by those whom you wrong when you count their calamities a laughing matter and work your wickedness against those parts in which misfortune has befallen them, against their ears by your reviling, against their eyes by the pitfalls which you set in their way. But you will never go undetected by God who surveys and controls all things, when you trample on the misfortunes of stricken men, as if you could never fall into like disasters, though the body which you have always with you can become the prey of every disease and your senses are perishable, liable through some trifling and quite ordinary occasion, not merely to be dulled and darkened but also to suffer incurable disablement.”", + "[201] These persons have lost the knowledge of their real selves; they think that distinction raises them above the natural weakness of mankind and that they have escaped the uncertainties and caprices of fortune’s hostility, fortune who often launches her sudden blasts on those who are sailing prosperously through life and sends them foundering when almost in the very harbour of felicity. What right have they to vaunt themselves and trample on the misfortunes of others without respect for the assessor of the ruler of all, justice, whose right and duty it is with the surpassing keenness of her never-sleeping eyes to survey the secrets of the corner as though they were in bright sunlight. These men,", + "[202] it seems to me, would in their exceeding cruelty not spare the dead but would without a qualm reslay the slain, to use the popular phrase, since they shrink not to vent their outrageous fury on parts in a sense already dead, eyes which seeing not and ears which hearing not are just corpses. And therefore if he to whom these parts belong should be removed from amongst men, they will show their implacable ruthlessness and grant him none of that human and sympathetic treatment which is maintained towards the fallen even by enemies in the bitterest warfare. So much for this part of the subject." + ], + [ + "[203] He also lays down an ordered series of injunctions all on the same lines by forbidding them to mate their cattle with those of a different species, or to sow the vineyards for two kinds of fruit, or to wear a garment adulterated by weaving it from two materials. The first of these prohibitions has been mentioned in our denunciation of adulterers to suggest still more clearly the wickedness of conspiring against the wedlock of other people, thereby ruining the morals of the wives as well as any honest hopes of begetting a legitimate family. For by prohibiting the crossing of irrational animals with different species he appears to be indirectly working towards the prevention of adultery.", + "[204] But the law should be mentioned also here, where the theme is justice, for we must not neglect the opportunity where possible of using the same point to bring out more than one moral. Now it is just to join together things which can associate, and the homogeneous are made for association just as the heterogeneous on the other hand cannot be blended or associated, and one who plans to bring them into abnormal companionship is unjust because he upsets a law of nature.", + "[205] But the law in its essential holiness shows such thoughtfulness for what is just that it does not even allow the land to be ploughed by animals of unequal strength and forbids the ass and the young bull to be yoked together for this purpose, lest the weaker partner, forced to compete with the extra power of the stronger, should break down and faint on the way.", + "[206] It is true indeed that the stronger, the bull, is named in the list of clean animals while the weaker, the ass, belongs to the unclean. Nevertheless the law did not grudge the help of justice to the seemingly inferior, in order, I believe, to teach judges a most indispensable lesson that they should not in their judgements set the meanly born at a disadvantage, when the point under examination is not concerned with birth but with good and bad conduct.", + "[207] Also similar to these two is the last enactment in the group, which forbids wool and linen, substances differing in kind, to be woven together, for in this case not only does the difference forbid association, but also the superior strength of the one will produce a rupture rather than unification when they have to be worn." + ], + [ + "[208] Midway in the group of the three comes the order not to sow the vineyard for bearing two kinds of fruit. The first reason for this is to keep things of a different kind from being mixed and confused. For sown crops have no relation to trees nor trees to sown crops and therefore nature has not appointed the same date to both for producing their annual fruits, but has assigned spring to the one for reaping the corn harvest and the end of summer to the other for gathering the fruits.", + "[209] Thus we find that the sown plants after their flowering wither at the same time as the trees sprout after withering. For the sown plants flower in the winter when the trees shed their leaves while on the contrary in the spring when all the sown plants are withering the trees of both types the cultivated and the wild are sprouting, and practically it is at the same time that the crops reach their fullness and the fruits begin to grow.", + "[210] These two so greatly differing in their natures, their flowerings and their seasons for gendering their own particular products he rightly put asunder and set at a distance from each other, thus reducing disorder to order. For order is akin to seemliness and disorder to unseemliness.", + "[211] The second reason was to prevent each of the two species from hurting and being hurt in return by abstracting the nourishment from each other. For if this nourishment is divided up, as it is in times of famine and dearth, all the plants will necessarily lose all their strength and either become sterilized and completely unproductive or else bear nothing but poor fruit as a consequence of the debility caused by their lack of nourishment.", + "[212] The third reason was that good soil should not suffer from the pressure of two very heavy burdens, one the close unbroken density of the plants which are sown and grow on the same spot, the other the task of bearing a double crop of fruit. A single yearly tribute from a single piece of ground is enough for the owner to receive, as the same from a city is enough for a king. To attempt to levy more than one toll shows excessive avarice, and that is a vice which upsets the laws of nature.", + "[213] And therefore the law would say to those who are minded to gratify their covetousness by laying down seed in their vineyard “do not show yourselves inferior to kings who have subdued cities and countries by arms and military expeditions. They with an eye to the future and at the same time wishing to spare their subjects deem it best to levy one yearly tribute in order to avoid reducing them in a short space of time to the utmost depths of poverty.", + "[214] But you if you exact from the same plot in the spring its contributions of wheat and barley and in the summer the same from the fruit trees will wring the life out of it by the double taxation. For it will naturally become exhausted like an athlete who is not allowed a breathing space and a chance of rallying his forces to begin another contest.", + "[215] But you appear to forget too easily the injunctions which I gave for the common weal. If only you had remembered my instruction as to the seventh year, in which I laid it down that the holy land should be left at liberty in consideration of its six-years labours, which it underwent in bearing fruit at the annual season prescribed by the laws of nature, and not be worn out by any of the husbandman’s operations, you would not, recklessly and triumphantly giving full play to your covetous feelings, have planned strange forms of tillage by laying down seed in land fitted for the culture of trees and particularly the vine, just to gain every year two separate revenues both unjustly earned and thus increase your property with the levy which the lawless passion of avarice has led you to exact.", + "[216] For he who can bring himself to let his own farms go free in the seventh year and draw no income from them in order to give the land fresh life after its labours is not the man to overload and oppress them with a double burden.", + "[217] And therefore of necessity I pronounced on such acquisitions that both the autumn harvest and the fruit of the sown crops were unholy and impure, because the life-creating spirit-force in the rich soil is so to speak throttled and strangled, and because the owner vents his wild wastefulness on the gifts of God in an outburst of unjust desires which he does not confine within moderate bounds.”", + "[218] Should not our passionate affection go out to such enactments as these which by implication restrain and shackle the mad covetous desires which beset mankind? For he who as a commoner has learned to shun unjust gains in the treatment of his plants will, if he becomes a king with greater matters in his charge, follow his acquired habit when he comes to deal with men and also women. He will not exact a double tribute nor wring the life out of his subjects with his imposts. For long familiar habit has the power to soften harsh temperaments and in a sense to tutor and mould them to better forms, and the better forms are those which justice imprints on the soul." + ], + [ + "[219] These laws he gives to each single person but there are other more general commands which he addresses to the whole nation in common, advising them how to behave not only to friends and allies but also to those who renounce their alliance.", + "[220] For if these revolt, he tells us, and shut themselves up within their walls your well-armed fighting force should advance with its armaments and encamp around them, then wait for a time, not letting anger have free play at the expense of reason, in order that they may take in hand what they have to do in a firmer and steadier spirit.", + "[221] They must therefore at once send heralds to propose terms of agreement and at the same time point out the military efficiency of the besieging power. And if their opponents repent of their rebellious conduct and give way and show an inclination to peace, the others must accept and welcome the treaty, for peace, even if it involves great sacrifices, is more advantageous than war.", + "[222] But if the adversaries persist in their rashness to the point of madness, they must proceed to the attack invigorated by enthusiasm and having in the justice of their cause an invincible ally. They will plant their engines to command the walls and when they have made breaches in some parts of them pour in altogether and with well-aimed volleys of javelins and with swords which deal death all around them wreak their vengeance without stint, doing to their enemies as the enemies would have done to them, until they have laid the whole opposing army low in a general slaughter.", + "[223] Then after taking the silver and gold and the rest of the spoil they must set fire to the city and burn it up, in order that the same city may not after a breathing space rise up and renew its sedition, and also to intimidate and so admonish the neighbouring peoples, for men learn to behave wisely from the sufferings of others.", + "But they must spare the women, married and unmarried, since these do not expect to experience at their hands any of the shocks of war as in virtue of their natural weakness they have the privilege of exemption from war service.", + "[224] All this shows clearly that the Jewish nation is ready for agreement and friendship with all like-minded nations whose intentions are peaceful, yet is not of the contemptible kind which surrenders through cowardice to wrongful aggression. When it takes up arms it distinguishes between those whose life is one of hostility and the reverse.", + "[225] For to breathe slaughter against all, even those who have done very little or nothing amiss, shows what I should call a savage and brutal soul, and the same may be said of counting women, whose life is naturally peaceful and domestic, to be accessories to men who have brought about the war.", + "[226] Indeed so great a love for justice does the law instil into those who live under its constitution that it does not even permit the fertile soil of a hostile city to be outraged by devastation or by cutting down trees to destroy the fruits.", + "[227] “For why,” it says, “do you bear a grudge against things which though lifeless are kindly in nature and produce kindly fruits? Does a tree, I ask you, show ill will to the human enemy that it should be pulled up roots and all, to punish it for ill which it has done or is ready to do to you?", + "[228] On the contrary it benefits you by providing the victors with abundance both of necessaries and of the comforts which ensure a life of luxury. For not only men but plants also pay tributes to their lords as the seasons come round, and theirs are the more profitable since without them life is impossible.", + "[229] But as to the trees which have never had or have lost the power to bear fruit and all the wild type there should be no stinting in cutting them down at will for siege works and stakes and pales for entrenchment and when necessary for constructing ladders and wooden towers. For these and similar purposes will be a fitting use to which to put them." + ], + [ + "[230] So much then for the rules which come under the head of justice. But as for justice itself what writer in verse or prose could worthily sing its praise, standing as it does superior to all that eulogy or panegyric can say? Indeed one, and that the most august, of its glories, its high lineage, would be a self-sufficient matter for praise if all the rest were left untold.", + "[231] For the mother of justice is equality, as the masters of natural philosophy have handed down to us, and equality is light unclouded, a spiritual sun we may truly call it, just as its opposite, inequality, in which one thing exceeds or is exceeded by another is the source and fountain of darkness.", + "[232] All things in heaven and earth have been ordered aright by equality under immovable laws and statutes, for who does not know that the relation of days to nights and nights to days is regulated by the sun according to intervals of proportional equality?", + "[233] The dates in spring and autumn every year, whose name of equinoxes is derived from the facts observed, are so clearly marked out by nature that even the least learned perceive the equality of length in the days and nights.", + "[234] Again are not the cycles of the moon, as she runs her course backwards and forwards from the conjunction to the full orb and from her consummation to the conjunction, regulated on the principle of equal intervals? The sum total of her phases and their sizes are exactly the same in her waxing and waning, and so correspond in both forms of quantity, namely number and magnitude.", + "[235] And as equality has received special honour in heaven, the purest part of all that exists, so has it also in heaven’s neighbour, the air. The fourfold partition of the year into what we call the annual seasons involves changes and alternations in the air and in these changes and alternations it shows a marvellous order in disorder. For as it is divided by an equal number of months into winter, spring, summer and autumn, three for each season, it carries the year to its fulfilment and the year, as the name ἐνιαυτός indicates, contains as it runs to its completion everything in itself, which it would not have been able to do if it had not accepted the law of the annual seasons.", + "[236] But equality stretches down from the celestial and aerial regions to the terrestrial too. The pure part of its being which is akin to ether it raises into the heights, but another part sun-like it sends earth-wards as a ray, a secondary brightness.", + "[237] For all that goes amiss in our life is the work of inequality, and all that keeps its due order is of equality, which in the universe as a whole is most properly called the cosmos, in cities and states is democracy, the most law-abiding and best of constitutions, in bodies is health and in souls virtuous conduct. For inequality on the other hand is the cause of sicknesses and vices.", + "[238] But since if one should wish to tell in full all the praises of equality and her offspring justice the time will fail him, be his life of the longest, it seems better to me to content myself with what has been said to awake the memory in the lovers of knowledge, and to leave the rest to be recorded in their souls, the holiest dwelling place for the jewels of God." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, IV", + "(The title.) This, as it is given here, is taken from a list of some of the works of Philo, found in an eleventh-century MS., which itself contains only half of the De Opificio, but the list no doubt is the table of contents in the exemplar from which that MS. was taken. It agrees with that in the two MSS. (S and M) of this treatise, except that they omit ὅλης. All these omit the last word or words, which Cohn supplied by τέλος. The last six words so amended are translated in Goodhart and Goodenough’s Bibliography, p. 135, “and which (i.e. justice) is the objective of the whole code.” I understand ὅ to have the phrase περὶ δικαιοσύνης for its antecedent, and συντάξεως, which could hardly mean “code,” as referring to the whole of the four books.", + "The addition of τῶν εἰς ἕκαστον ἀναφερομένων seems quite needless. Compare the titles of the other three books.", + "§ 2. (Stealing open and secret.) As the distinction made by Philo, though natural enough, is not drawn at any rate directly from the Law it is a case where perhaps he may have been influenced by other legislation. Goodenough, Jewish Jurisprudence in Egypt, pp. 145 ff., and Heinemann, Bildung, pp. 421 ff., have some discussion on this. Goodenough notes that the Ptolemaic law in Egypt distinguished between open robbery (λεία) and ordinary stealing. He gives a reference to Taubenschlag, Strafrecht, pp. 26 ff., which I have not been able to see. In Roman law the person who committed a “furtum manifestum” was held to be a “fur inprobior” (Mommsen, Strafrecht, p. 601). In Attic law the distinction does not seem to be so clear. In Xen. Mem. i. 2. 62, which Goodenough cites, κατὰ τοὺς νόμους ἐάν τις φανερὸς γένηται κλέπτων … θάνατός ἐστιν ἡ ζημία, φανερός may mean “detected,” “clearly proved” rather than, as Goodenough, “openly.”", + "§ 2. Repay the stolen goods twofold. Mangey on these words and Driver on Ex. 22:4 give several examples of a similar rule. Among them are Solon’s laws as stated by Gellius xi. 18 and Dem. Adv. Timocrat., p. 467 (of conviction for theft in a private action) and Plato, Laws 857 A. Philo may have known these, but his generalization is not so inexact that we need suppose him to have been influenced by other legislations.", + "§ 4. General proclamation. Heinemann, Bildung, p. 421, dissents from the view that there is an allusion to Lev. 25:10, and regards the phrase as meaning merely a public announcement. The absence of the article may favour this, but he does not give any evidence of such a regulation from Philo or elsewhere. The Athenian ἀποκήρυξις which he quotes as an analogy, a term applied to a formal notice of disinheriting, does not help much.", + "§ 7. In the very place where he has broken in. L. and S. revised give “(the act of) breaking in” for διόρυγμα as a LXX usage, citing this passage, viz. Ex. 22:2 and Jeremiah 2:34. I do not think this is right. In neither passage, the second of which appears to be an allusion to the first, is there any necessity to understand the act rather than the place. Anyway, Philo is more likely to have understood the word, which he quotes from the LXX, in its usual sense.", + "For the law that a thief might be legally killed at night cf. the Attic law as stated by Demosthenes, Adv. Timocrat., p. 463, also Plato, Laws ix. 874 B νύκτωρ φῶρα εἰς οἰκίαν εἰσιόντα ἐπὶ κλοπῇ χρημάτων, ἐὰν ἑλὼν κτείνῃ τις, καθαρὸς ἔστω. In Roman law, the XII Tables have “si nox furtum factum sit, si eum occisit, iure caesus esto.” As Philo is reproducing Exodus, these are illustrations of that rather than of this. However, one point noted by Goodenough, p. 154, may be worth mentioning. The Roman law, as stated in the Digest, directed that the killing must be preceded by a call for help (“cum clamore”). If Philo knew this, it would agree with his insistence that the right to kill is founded on the inability to get help. Much the same point is made in another connexion in Spec. Leg. iii. 74–78.", + "§§ 11, 12. (Value of Sheep and Ox.) Heinemann’s suggestion (approved by Goodenough), that the thought in these sections was developed from the Stoic doctrine that animals were created for the service of man, seems to me fanciful. Philo has to give a reason why the law requires a higher rate of compensation for a sheep and still more for an ox than for other goods, and this necessarily depends on their value to the owner. The passage he quotes from Cic. De Nat. ii. 158 ff. certainly says that the sheep was intended to supply man with wool and the ox to supply him with means for ploughing, but does not note the other abilities noted here. The two passages are also alike in not mentioning that either animal is good for food, but elsewhere the Stoics seem to have held that they were also created to be eaten (“ad vescendum”), Cic. De Leg. i. 8. 25 (S.V.F. ii. 1162).", + "§ 13. (Kidnapping.) As the LXX (see footnote) does not deal with the crime of kidnapping a non-Israelite, Philo leaves the punishment to be determined by the “court,” cf. Spec. Leg. iii. 148, where the same is laid down in the case of death caused to a man by falling into an unguarded pit, whereas the law only prescribed compensation for the death of an animal. By the Court I do not understand him, as Goodenough does, to be thinking of the Jewish Court in Alexandria. What he says in these sections is that (1) the act is obviously a crime against humanity, and (2) would therefore have to be punished by a court, (3) should be, or at least might be, punished by something less than death.", + "In Roman law kidnapping (“plagium”) was a serious crime, sometimes punishable by death (see Dict. of Ant.).", + "§ 21. (ἀγρονόμοι.) Nothing really is known of this office, except from two passages in Aristotle, Politics vi. 5, 1321 b and vii. 11, 1331 b, where he says that the ὑλωροί or forest-wardens are also called ἀγρονόμοι, but he does not specify the states where these are to be found. It is conjectured (see Pauly-Wissowa) that the πεδιανόμοι at Sparta, whose title is found in an inscription, are the same. But Plato in several passages of the Laws recommends the appointment of such officials to do for the country what the ἀστυνόμοι do for the towns. See particularly 760 ff. and 844 B, where they are empowered to redress civil injuries. Very little importance, I think, can be attached to Philo’s statement that the best governed cities have these officials. It is an inference which he would easily draw from Plato’s way of speaking of them. And indeed some modern scholars seem to have made the same assumption (see Dict. of Ant.).", + "§ 39. τῶν … μελλόντων. In support of the translation somewhat doubtfully given in the text it may be pointed out that Philo evidently sees in Lev. 19:11, 12 something like the rhetorical figure, technically called “the ladder” (κλῖμαξ), in which at each stage the crucial word of the preceding stage is repeated. (See Ernesti, Lex. Rhet.) A similar example in Demosthenes (speaking of the process by which a quarrel rises to bloodshed) runs μηδὲ κατὰ μικρὸν ὑπάγεσθαι, ἐκ μὲν λοιδορίας εἰς πληγάς, ἐκ δὲ πληγῶν εἰς τραύματα, ἐκ δὲ τραυμάτων εἰς θάνατον. Of course in Lev. itself it is not a proper “climax,” as the πρότερον is not repeated before the ἑπόμενον, but Philo’s exposition takes that form.", + "§ 40. Unscientific method of proof. The depreciatory note which Philo here puts into the word ἄτεχνος is very unfair. The ἄτεχνοι πίστεις are, as quoted from Cope in the note to De Plant. 173 (vol. iii. p. 499), “proofs not due to the artist’s invented skill, but supplied to him from the outside as it were of his art.” They are not opposed to ἔλεγχοι δίκαιοι but are indeed really more “just,” in so far as they cannot be perverted by the orator’s skill. In De Plant. the word was translated “inartistic” (perhaps better “unartistic”), and that or “unartificial” is the equivalent usually given. But “unscientific” seems to me in the usual English usage to come nearer to the meaning (or perhaps “non-scientific,” though I have kept the “un-” as giving something of Philo’s depreciatory note).", + "§ 40. (Text of φύσει ἀγαθὸν καὶ θεῖον ὄνομα, etc.) As stated in the footnote Cohn expelled ἀγαθὸν καὶ on the grounds (1) that ἀγαθόν is an unsuitable adjective in this context, (2) that the fairly obvious corrections ἅγιον or ἀγαστὸν suggested by Mangey are ruled out by the hiatus after φύσει. This objection applies of course to ἀγαθὸν also.", + "In a note in vol. vii. p. 620 I said that I did not know how far Cohn’s argument that a certain reading was unacceptable on account of the hiatus was valid and that Cohn did not anywhere formulate his doctrine. Since then I have got more information originally through Cumont’s edition of the De Aeternitate, Prol., p. xx. Cumont refers to a publication by J. Jessen in a Festschrift to Hermann Sauppe entitled De elocutione Philonis Alexandrini (1889). Jessen’s article is largely occupied in showing that Philo uses μέχρι or ἄχρι according as a vowel or consonant precedes. But towards the end he discusses hiatus in general from a study of the De Opificio and concludes that it is only admitted when (a) Philo is quoting scripture or another writer such as Plato, (b) when any stop, even a comma, intervenes, (c) in familiar conjunctions of words forming a single phrase such as ἐτήσιοι ὧραι, (d) after the article, or the relative pronoun or prepositions or καί, μή, τι, ὅτι, etc. This last class means, I suppose, the little common words which recur so frequently that the writer would be hampered if he always had to follow with a consonantal word. Cumont finds that this rule also applies to the De Aet., the genuineness of which he is supporting.", + "Jessen however admitted that in the De Op. there was a certain residuum of cases, where the hiatus had no such excuse, and Cumont said the same of the De Aet., and probably an examination of the other treatises would give the same result. Most of those quoted by Jessen and Cumont are capable of emendation, sometimes easily, sometimes only with some straining. As a matter of fact I observe that Cohn, who had Jessen’s work before him, left all but one of these cases of hiatus as they stand in the MSS. in his own edition.", + "The real question is whether Philo put the hiatus on the same footing as a grammatical error, or whether he thought it a thing to be avoided generally, but not if the avoidance hampered his expression in any way. I should be inclined to take the second view and hold that while a hiatus may justly increase suspicion of a reading to which there are other objections, it does not in itself create a fatal or even a very serious objection. In the case under discussion I do not think that the expulsion of ἀγαθὸν καὶ is justified, particularly as the same hiatus after φύσει occurs elsewhere (ἑβδομάδος φύσει οἰκεῖα, Leg. All. i. 16), where neither is any easy emendation possible nor has Cohn or any other editor raised any objection.", + "As for the first objection, it may be granted that as ἀγαθός when applied to God regularly connotes His beneficence, ἅγιον would be more appropriate here. But it is going too far to call it unsuitable. It is applied to the Divine Name in Ps. 53(54):6.", + "§ 49. Heinemann refers on this passage to Plato, Ion 534. Here and in the parallels, Spec. Leg. i. 65 and Quis Rerum 265 f., Philo may have had in mind this passage, particularly διὰ ταῦτα δὲ ὁ θεὸς ἐξαιρούμενος τούτων (i.e. “poets”) τὸν νοῦν τούτοις χρῆται ὑπηρέταις καὶ τοῖς μάντεσι τοῖς θείοις … ἀλλʼ ὁ θεὸς αὐτός ἐστιν ὁ λέγων, διὰ τουτῶν δὲ φθέγγεται πρὸς ἡμᾶς. But Heinemann goes much too far, I think, in saying that this conception is derived (“entlehnten”) from Plato. The idea of the prophet as God’s mouthpiece is self-evident throughout the prophetical books, and the most striking point in Philo’s imagery here and in Quis Rerum, that the prophet is the musical instrument on which God plays, does not come so far as I know from Plato, at any rate not from this passage in the Ion.", + "§ 52. ὁλοστὸν. Stephanus gives for this word “integer totus,” Hesychius ὅλως ὡς ἔστιν (what does that mean exactly?) and L. and S. old and revised merely repeat this statement or part of it. It is a mis-statement to say that it is only known from Hesychius. It is found here in the MSS. of Philo in a passage the genuineness of which was not questioned till lately, but was overlooked by the lexicographers, who conceivably may have overlooked the word elsewhere. In fact it has the advantage over several other words only quoted from Philo that it has the support of Hesychius. But the formation is odd. If formed like other words in -στός, the ordinals and ὀλιγοστός, πολλοστός, it should be “one out of a whole”: a further difficulty here is that it seems to be used as a substantive, which is not the case, so far as I know, with the other words in -στός. I am inclined to think that the writer of the clause, whether Philo or another, actually wrote as Mangey suggests ὅλως αὑτὸν, which, as he says, would easily pass by abbreviation into ὁλοστὸν.", + "§ 54. (Last sentence.) Heinemann remarks on these words that both the expression and the thought are derived from the Stoics, who, while combatting the sceptical doctrine that certain knowledge was unattainable and ἐποχή was universally necessary (cf. the sceptical sections in De Ebr. 171–205), allowed that there were cases where for want of evidence ἐποχή was necessary. Cf. S.V.F. ii. 121 πᾶς δογματικὸς ἔν τισιν ἐπέχειν εἴωθεν, ἤτοι παρὰ γνώμης ἀσθένειαν ἢ παρὰ πραγμάτων ἀσάφειαν, ἢ παρὰ τὴν τῶν λόγων ἰσοσθένειαν. ἐπέχειν and ἐποχή are the accepted technical terms in this sense, but need such a commonsense observation as that, when two things are equal, you cannot decide in favour of either, be necessarily traced to Stoic sources?", + "§§ 63 ff. These sections have a close parallel in Plato, Laws 955 C–D “those who serve their country ought to serve without receiving gifts, and there ought to be no excusing or approving the saying ‘Men should receive gifts as the reward of good but not of evil deeds’—for to know what is good and to persevere in what we know is no easy matter. The safest course is to obey the law, which says ‘Do no service for a bribe’ ” (Jowett). That Philo had Plato in mind is made more probable by his introduction of another Platonic word ἡμιμόχθηροι, Rep. 352, used to describe the half-way house in injustice.", + "§ 64. Awarder (or umpire) of justice. Heinemann may be right in regarding this as a direct quotation from Aristotle. Philo however also knew the expression βραβεύειν τὰ δίκαια from Demosthenes, Ol. iii. 96. βραβεύς, βραβεύειν and βραβευτής, originally applied to the games, easily lend themselves to metaphor and Philo has used the last several times in other connexions. But see on § 149.", + "§ 73. One of the men of old. Mangey supposed that this refers to the passage in the Theaetetus of Plato quoted below on § 188. But imitation is not quite the same as assimilation, nor is showing kindness there specifically marked. Heinemann’s note is “this frequently quoted saying was ascribed to Pythagoras and Demosthenes,” and refers for the evidence of this to Vahlen’s edition of Longinus, De Sublimitate, p. 216; Cohn gives the same reference. I am sorry that I have been unable to see this edition, but presumably the evidence is the same as or includes that quoted by Roberts in his edition of the De Sub., p. 244. (a) Aelian, Var. Hist, xii. 59 “Pythagoras said that the two best gifts of the gods to men were speaking the truth and showing kindness (τό τε ἀληθεύειν καὶ τὸ εὐεργετεῖν), and he added that both resembled the works of the gods.” (b) Arsen, Viol. 189 “Demosthenes, being asked what man has like God, said ‘showing kindness and speaking the truth.’ ”", + "§ 85. ἔρως. This is a word for which there is no real equivalent in English when the context does not allow it, as no doubt it often does, to be rendered by the single word “love.” The phrase “sexual love” is not attractive, and does not cover the whole of the Greek conception. The Stoic definition of ἔρως as one of the seven different forms of ἐπιθυμία, Diog. Laert. vii. 113, is ἐπιθυμία τις οὐχὶ περὶ τοὺς σπουδαίους· ἔστι γὰρ ἐπιβολὴ φιλοποιίας διὰ κάλλος ἐμφαινόμενον, which Hicks translates “a craving from which good men are free, for it is an effort to win affection due to the visible presence of beauty.” An interesting study of the four words στοργή, ἔρως, φιλεῖν, ἀγαπᾶν, particularly as used by Plato and Aristotle, is given in an Appendix to Sandys’s edition of Aristot. Rhet., vol. i.", + "§ 104. μακρόθεν. As Heinemann, Mangey and Cohn generally give quite a different sense here and elsewhere from myself to this adverb and πόρρωθεν, I take the opportunity of collecting the passages I have noted in this book and the preceding and the De Virtutibus. In nearly all the clear intention is to show that the injunction actually given leads on to another principle of a higher kind, which I have generally translated by the adverb “indirectly” or “by implication,” on which see below.", + "(1) Spec. Leg. iii. 48 μακρόθεν δʼ ὡς ἀπὸ σκοπῆς ἐσωφρόνισεν ἀνθρώπους.", + "Here, where ἀπὸ σκοπῆς fixes the meaning beyond question, the guilt of unlawful unions among men is deduced from the prohibition of mixed matings of animals. Heinemann “wie von einer Warte”; Mangey “longe quasi e speculo.”", + "(2) Ib. 63 πόρρωθεν μοιχείας ἀνείργων. (Guilt of adultery from the injunction of ablutions even after lawful intercourse.)", + "Here Heinemann translates πόρρωθεν ἀνείργων by “fern zu halten”; Mangey “longe submovens.”", + "(3) Ib. 117 πόρρωθεν τὴν βρεφῶν ἔκθεσιν ἀπεῖπε διʼ ὑπονοιῶν. (Guilt of infanticide from the punishment decreed against causing a miscarriage.)", + "Here the addition of διʼ ὑπονοιῶν gives the same thought in a different form. The one prohibition is an allegory of the other. Heinemann “in versteckter Andeutung,” apparently translating διʼ ὑπονοιῶν and ignoring πόρρωθεν; Mangey “procul vetuit.”", + "(4) Spec. Leg. iv. 104 (this passage) μακρόθεν ἀνεῖρξαι βουλόμενος τὴν ἐπὶ τὰ λεχθέντα ὁρμήν. (The evil of cruel vindictiveness from the prohibition of carnivorous animals for food.)", + "Heinemann “recht fern zu halten”; Mangey “procul remoturus.”", + "(5) Ib. 203 πόρρωθεν ἀνακοπὴν μοιχῶν ἐργάζεσθαι. (Guilt of adultery from the mixed mating of animals, cf. iii. 48.)", + "Heinemann “offenbar” (“openly” or “plainly”?); Mangey “quanto magis.”", + "(6) Ib. 218 αἳ μακρόθεν τῶν ἐπʼ ἀνθρώποις πλεονεξιῶν τὴν λύσσαν ἀνείργουσι. (Duty of restraining coveteousness from the prohibition of sowing the vineyard.)", + "Heinemann “nachdrücklich”; Mangey “procul arcet.”", + "(7) De Virt. 21 πόρρωθεν ὡς ἀνδρογύνους οὕτως καὶ γυνάνδρους φυλαξάμενος. (Womanliness in general from the single item of womanly dress (see the next sentence ἑνὸς γὰρ κτλ.).)", + "Cohn “fernhalten”; Mangey “longe submovens.”", + "(8) Ib. 116 πόρρωθεν ἀναδιδάσκων τὸ μὴ ἐφήδεσθαι. (Avoidance of ἐπιχαιρεκακία, from the injunction to help an enemy’s beast.)", + "Ignored by Cohn; Mangey “in minimis quoque docet.”", + "(9) Ib. 137 ὑπὲρ τοῦ μακρόθεν ἐπισχεῖν τὴν εὐχέρειαν. (Guilt of infanticide from the prohibition of killing a pregnant animal.)", + "Cohn “schon von vornherein”; Mangey “ad longe compescendum.”", + "(10) Ib. 160 πόρρωθεν ἀναδιδάσκεται τῶν λογικῶν ἐπιμελεῖσθαι. (Consideration for men from kindness to animals.)", + "Cohn gives this well, “zieht durchaus die weitere Lehre”; Mangey “inde dixit rationalibus potiorem curam inpendere.” To these may be added De Virt. 151 τὸ μέλλον ὥσπερ ἀπὸ σκοπῆς μακρόθεν … καθορᾶσθαι, where the same phrase is used as in iii. 48, but has no reference to Moses’ teaching. Cf. also De Virt. 129.", + "While taking the adverbs in an intensive sense “to keep far away” will suit (7) and perhaps (2, 4, 6), if the adverbs in -θεν can bear this sense, which seems to me doubtful, it is hardly compatible with ἀπειπεῖν (3), or ἀνακοπὴν ἐργάζεσθαι (5), or ἐπισχεῖν (9), and quite impossible with σωφρονίζειν (1), and ἀναδιδάσκειν (8, 10). It is clear to me that throughout, as indicated by (1), both adverbs express Philo’s conception of the Law as a code in which those who have eyes to see may discern other lessons far away from the primary and literal. I do not feel that the translation “indirectly” or “implicitly” is at all adequate. “A lesson reaching far beyond the actual words” would express the meaning better, but be too heavy a rendering for this single word.", + "§ 106. (Dividing the hoof.) In this treatise the phrase is used of ethical questions only and signifies the distinguishing of the desirable from the undesirable. In De Agr. 131–145 the treatment is somewhat different. In § 133 as here it is taken to mean distinguishing the beneficial from the injurious, but as the discussion proceeds it is applied to analysis and distinction in the arts and sciences—grammar, music and logic. The sophists in fact are represented by the pig, because although they divide the hoof they do not chew the cud.", + "As Philo’s interpretation of διχηλεῖν or something like it appears in the letter of Aristeas 150, which though of uncertain date is by general agreement considered to be earlier than Philo, it is not altogether original with him. As to whether it was accepted later, I have no information as far as Rabbinism is concerned. Heinemann’s silence in Bildung would suggest that it was not. But there is an interesting passage in the Pilgrim’s Progress, where Faithful discoursing about Talkative says that he reminds him of Moses’ saying that the clean beast must both chew the cud and part the hoof. “The hare cheweth the cud, but yet is unclean because he parteth not the hoof. And this truly resembles Talkative. He cheweth the cud, he seeketh knowledge; he cheweth upon the word; but he divideth not the hoof; he parteth not with the way of sinners; but as the hare, retaineth the foot of a dog or bear, and therefore he is unclean.” This is not very different from Philo’s interpretation. Is Bunyan here following a tradition of the Christian pulpit? Christian’s reply is “You have spoken, for aught I know, the gospel-sense of these things.”", + "§ 109. πολύχηλα. This word is not recorded by Stephanus or the earlier L. & S. The revised L. & S., citing this passage, erroneously gives it as “dividing the hoof, opposed to μονώνυχα.”", + "§ 113. Cormorant. αἴθυια (“sea-gull”?) is taken as a type of voracity with the same verb ἐμφορεῖσθαι in Leg. All. iii. 155 and Quod Det. 101. Philo is the only author quoted for this usage, as the other passage cited by Stephanus, Athenaeus vii. 283 c, is not to the point. L. & S. do not notice it at all.", + "§ 116. (Clean and unclean birds.) Aristeas 145–147 gives the same definition of the unclean birds and mentions doves, pigeons, geese and partridges as specimens of the clean. He also adds the moral that the prohibition is intended as a warning against injustice and tyranny among men.", + "§ 128. ἀνδρὸς εὐζώνου. While εὔζωνος in a general sense is common enough, the phrase as a standard of measurement is not quoted in the Lexicon from any writers later than Herodotus (i. 72, 104) and Thucydides (ii. 97). If the absence of quotation reflects the facts, we may fairly set its presence here as a conscious literary reminiscence or imitation of the historians.", + "§ 137. Shaking before the eyes. Though Philo does not actually use σαλευτά nor get nearer to it than σάλον δʼ ἐχέτω below, there can be no doubt that this is what he read. It is equally clear that it is a misreading, and his explanation is fantastical. But the mistake is not confined to him. The Apparatus Criticus in Brook and Maclean’s edition of the LXX shows that one MS. has σαλευτόν in Deut. 11:18, though not apparently in 6:8, and that the Old Latin version had “mobilia.” This is also supported by a treatise of Origen, which only survives in the Latin. The reference to this is not given. Otherwise it would be interesting to see whether Origen owed the idea to Philo and gave it further currency.", + "§§ 149, 150. Unwritten Laws. Heinemann rightly notes the resemblance to Aristot. Rhet. i. 14. 7, where Aristotle says that on the one hand it may be argued that “the better man is he who is just without compulsion; now the written laws of right are compulsory, the unwritten are not.” This is the view taken here. From another point of view it is worse to offend against the written, “for he who commits offences which are dangerous and liable to penalty will still more do so when there is no penalty.” Our passage looks like a definite reminiscence and strengthens the probability that the phrase in § 64 is a direct quotation (the same can hardly be said of the allusion to ἄτεχνοι πίστεις in § 40). The distinction between ἄτεχνοι and ἔντεχνοι πίστεις, though originating with Aristotle, runs through the whole of later rhetoric and must have been “known to every schoolboy.”", + "It is to be observed that the sense of ἄγραφοι νόμοι here is totally different from that of De Virt. 194, where see note b.", + "§ 158. (Footnotes b and c.) In De Agr. 84 ff. Philo takes ἵππον, which he here paraphrases by θρέμματα, in its regular sense of cavalry and introduces his allegory by declaring that the literal interpretation is untenable because Moses would not recommend that a ruler should forgo such an indispensable part of his armament. Cf. note on De Virt. 28 ff.", + "§ 160. Ἐπινομίδα. Philo has used this name for Deuteronomy in Quis Rerum 162, 250. As so applied it is not quoted from any other writer, and if the application is due to him it is a reasonable supposition that it is modelled on the pseudo-Platonic treatise of that name.", + "§ 188. Assimilated to God. Philo no doubt here and elsewhere where he uses this expression is thinking of Plato, Theaetetus 176 A–B, which he quotes, naming the treatise, in De Fug. 63, “to fly away (from earth to heaven) is to become like God (ὁμοίωσις θεῷ) as far as this is possible, and to become like him is to become just, holy and wise.”", + "§ 188. Σῶμα σῆμα. This play of words appears also in Leg. All. i. 108 in connexion with a saying of Heracleitus, from which “the editors of Heracleitus infer that σῶμα σῆμα was originally said by him” (Thompson on Gorg. 493 A). Plato himself in the Cratylus ascribes it to the Orphics. Heinemann refers to Philolaus fr. 14 Diels, which I have had no opportunity of verifying. Possibly it is the same as the saying attributed to Philolaus by Clement Al. Strom. iii. 17 a ἁ ψυχὰ τῷ σώματι συνέξευκται καὶ καθάπερ ἐν σάματι τούτῳ τέθαπται.", + "§ 190. (Footnote a.) According to Josephus, Ant. iv. 218, this court of appeal consists of the high priest, the Prophet and the council of elders. Is there some connexion between this inclusion of the Prophet and Philo’s insistence in § 192 on the prophetic character of the true priest?", + "§ 191. νηφάλια θύειν. This use of the neuter accusative plural is too well attested in Philo (see footnote) to be disposed of by correction to -ους. But the usage is strange and calls for more explanation than I can give with any confidence. May we suppose that in the wineless offerings to various deities the abstention of the offerer was felt to be an essential element (cf. νήφων ἀοίνοις, Soph. O.C. 100), and so the phrase acquired this personal meaning? Two passages quoted by Stephanus from Plutarch suggest something of the kind, Mor. 464 C ἀμεθύστους καὶ ἀοίνους διαγαγεῖν, ὥσπερ νηφάλια καὶ μελίσπονδα θύοντα, and 132 E αὐτῷ τῷ Διονύσῳ πολλάκις νηφάλια θύομεν ἐθιζόμενοι μὴ ζητεῖν ἀεὶ τὸν ἄκρατον.", + "§ 193. Market-controllers. “Agoranomi existed both at Athens and Sparta, and, as inscriptions prove in almost every Greek state, … they regulated the price and quantity of all things which were brought into the market and punished all persons convicted of cheating, especially by false weights and measures.” (Dict. of Ant.)", + "§ 199. (ἀδικοπραγεῖν.) Stephanas quotes five examples of this word, one from Plutarch, the other four all from Philo. Of these one as Stephanus has it, and as it stands in Mangey’s text, is transitive, viz. Spec. Leg. iii. 182 ἐὰν περὶ τὰς οὐσίας ἀδικοπραγῶσι τὸν πλησίον, and so the majority of MSS. F however has τῶν πλησίον and S apparently τῶν πλησίων. I feel no doubt that Cohn is right in following F. The corruption of τῶν to τὸν to bring it into supposed agreement with πλησίον is very natural.", + "The converse δικαιοπραγεῖν is commoner or at least is cited from a much greater range of authors and seems to be always intransitive.", + "§ 231. (Footnote c.) For this Pythagorean thought see Zeller, Presocratic Philosophy (Eng. trans.), vol. i. pp. 420 f. τῆς δικαιοσύνης ἴδιον … το ἴσον, and the statement “that the first square number (ἰσάκις ἴσον), i.e. four or nine, is justice.” So in De Plant. 122 the saying “that equality is the mother of justice” is connected with the equality of the sides of a square.", + "§ 237. Democracy … the best of constitutions. Democracy is equated here to ἰσότης, cf. De Conf. 108, “which honours equality and has law and justice for its rulers.” There it is opposed to mob rule, ὀχλοκρατία, and so also De Agr. 45 and De Virt. 180, but in De Abr. 242 to tyranny, while in Quod Deus 176 we have the curious idea that the world is a democracy because each nation in its turn gets supremacy. From all this one can gather little more than a vague idea of order, justice and a government under which every one receives the rights and duties for which he is best fitted.", + "On the puzzling question how Philo comes to apply to this ideal constitution the name of democracy repeated so emphatically six times (see note on Quod Deus 176) a good deal has been written lately. Dr. Eric Langstadt in his essay Zu Philos Begriff der Demokratie, Dr. Martin Braun in an essay called Social and Political Aspects of Philo’s Philosophy, Professor Goodenough in his Philo’s Politics, Practice and Theory, have all dealt with the subject. Langstadt in the body of his essay gives a careful and interesting analysis of Philo’s conceptions of good government, conceptions which he may be supposed to have summed up under the name of democracy, but which only serve to make the name more surprising. For an attempt to explain the name we must turn to his Nachwort. In this he suggests that the name is taken from the Platonic or pseudo-Platonic Menexenus 238 C, where Socrates is represented as saying of the Athenian constitution as it was and is “one man calls it a democracy, another by any name which pleases him. In reality it is an aristocracy carried on with the approval of the multitude.” There are some good points in favour of this theory. Philo quotes another part of this description as from Plato in the De Op. 133, and there are features in this idealized picture of the Athenian constitution which remind us of Philo. A notable example is the insistence on equality of birth as the source of its excellence, and some more recondite resemblances are pointed out by Langstadt. But on the whole it is difficult to suppose that this casual mention of the name democracy can so have impressed Philo as the theory supposes.", + "Braun finds the solution of the puzzle in the use of δημοκρατία as the Greek equivalent for the Latin “Res publica,” particularly in the sense of the republican constitution which was superseded by Caesarism. He gives many examples of this from Dion Cassius, and what is more important as nearer to Philo, from Josephus. His main point is that δημοκρατία had become the battle-cry of the senatorial opposition, though to say this does not do justice to his full analysis of the political situation both at Rome and Alexandria.", + "Goodenough also takes this use of δημοκρατία as his starting-point. But he lays more stress on the acceptance of the term by the upholders of the principate. He points out that in the chapters in Dion Cassius 52, where Augustus is advised by Agrippa to refuse and by Maecenas to assume supreme power, while Agrippa extols democracy, Maecenas declares that a monarchy will insure the true democracy, and that Dion also remarks that the emperors were careful to build up their power by assuming democratic titles. So he finally comes to the conclusion that to Philo the ideal government is monarchy in its Roman form of democracy, kingship in its best sense.", + "If one may take as a working hypothesis that Philo’s use of the term springs from this special sense, while I think Braun is nearer the truth, I should suggest a middle course between the two views. Perhaps we may say that reverence for the great Roman Republic, S.P.Q.R., had by Philo’s time raised the name from the disparagement cast on it by Plato and Aristotle to a position of high respect. On the lips of the opposition its meaning was unmistakable, and I think Braun might strengthen his argument by the fact that this opposition was largely Stoical, though not perhaps so markedly so as some decades later (see Arnold’s Roman Stoicism, pp. 392 ff.). But the imperialist would not allow his opponent to monopolize the term. He claimed, as Maecenas says, that the Principate gave a freedom which, unlike the freedom of the mob, awarded equally to all according to their deserts, and was, in fact, government of the people for the people though not by the people. Philo thus adopts this slogan or catch-word as Braun calls it and, as he well says, surrounds it with a religious and metaphysical halo, not caring very much how far it fitted in with his Platonic conception of the philosopher king." + ] + } + }, + "schema": { + "heTitle": "על החוקים לפרטיהם", + "enTitle": "On the Special Laws", + "key": "On the Special Laws", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ספר א", + "enTitle": "Book I", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ב", + "enTitle": "Book II", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ג", + "enTitle": "Book III", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ד", + "enTitle": "Book IV", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Special Laws/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On the Special Laws/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..a8ed6dd713ea21ab327489b62ff2ecac0be12165 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Special Laws/English/merged.json @@ -0,0 +1,1806 @@ +{ + "title": "On the Special Laws", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_the_Special_Laws", + "text": { + "Book I": { + "Introduction": [ + "THE SPECIAL LAWS (DE SPECIALIBUS LEGIBUS)
INTRODUCTION TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, I", + "This treatise opens with a discussion of circumcision and its hygienic value (1–7), followed by its allegorical interpretation as signifying the excision of voluptuousness and conceit (8–11). The treatment of the First Commandment which follows (12–20) is much on the lines of that in De Dec., as also is that of the Second (21–31) with the addition that it interprets “idols” symbolically also, as representing the vain things, such as wealth, which humanity worships.", + "In 32–35 the proof of God’s existence, and in 36–50 the value of meditation on the Divine nature, inscrutable though it is, are set forth. While proselytes are to be welcomed, apostates must be put to death without mercy, as in the story of Phinehas (51–57). The prohibition of divination and like practices, for which the prophetic gift is the divinely-assigned substitute, concludes what he has to say about the laws which inculcate a proper conception of God (58–65). The rest of the treatise down to 298 is concerned with regulations of worship.", + "These begin with the Temple itself; the reasons that there is but one (66–70), a general description of it (71–75), its revenues (76–78); then the priests and Levites, the bodily qualifications required of them (79–81), their dress (82–83), and that of the high priest with the spiritual lessons symbolized by it (84–97), their abstinence from intoxicants while officiating (98–100), rules about their marriage, including some special rules applying only to the high priest (101–111), restrictions as to contact with dead bodies (112–116), and use of the sacrificial meats (117–130).", + "The revenues of the priests consist partly of tithes, including the ransom of the first-born (131–144), and the portions of the sacrifices allotted to them (145–155), similarly the revenues of the Levites or temple-attendants include the tithes as well as their forty-eight cities (156–161).", + "The animals allowed for sacrifices are doves, pigeons, sheep, goats, and oxen, all of which must be flawless (162–167). The various offerings follow as prescribed, daily or on the Sabbath (168–176), on the new moons (177–179), on the other feasts (180–189). There is also required on each occasion a he-goat as a sin-offering (190–193). These sacrifices may be classified as (a) whole-burnt-offerings, (b) “preservation” (or “peace”) offerings, (c) sin-offerings (194–197). The first class, whose motive is the honouring of God, is described in detail with full explanation of its symbolism (198–211). So, too, the second, which is a prayer for human betterment, with some reflections on the significance of the parts of the victim (212–223), and on a subdivision of them called “praise-offering” (224–225). The third, the sin-offering, which asks for pardon of the past, varies with the class of person offering it and whether the sin is voluntary or involuntary (226–246). Finally, we have an account of the special case of the Nazirite or “great” vow in which the offering of the Self partakes of the nature of all the three described above (247–254). In all these the offering has been given by laymen, but the priests also must make their oblation of fine flour (255–256).", + "What is required of the worshipper himself? Purity of soul (257–260), also of the body, but the method used of sprinkling with hyssop dipped in water poured on the ashes of a heifer is really a symbol of soul-purification (261–272). The same is shown by the superiority assigned to the altar of incense as against that on which animals are immolated (273–279), and by the prohibition of bringing the harlot’s hire into the temple (280–284), and the high qualities required in the altar of the worshipper’s soul are shown by the fire maintained on the altar (285–288), and the order that salt should always and honey and leaven never be used in the oblation (289–295). The next point, that the lamp on the sacred candlestick is to be kept alight all night as a thank-offering for the blessings of sleep seems somewhat irrelevant (296–298).", + "The spiritual lessons given above are all conveyed in the form of symbolical ritual. We pass on to the exhortations to virtue given in Deuteronomy (299–318). This leads him on to ibid. 23:18, which he understands to be directed against “mysteries” as opposed to open preaching of righteousness (319–323), and then to ibid. 1–3, where various classes are excluded from the congregation (324–326).", + "A long allegory concludes the treatise. The five classes which he finds there symbolized are (a) the deniers of the Platonic Forms or Ideas (327–329), (b) atheists (330), (c) polytheists (331–332), (d) those who honour the human mind (333–336), or (e) human senses (337–343), rather than God, to whom the true disciple of Moses looks (344–345).", + "For Cohn’s Numeration of Chapters see Gen. Int. p. xvii." + ], + "": [ + [ + "THE SPECIAL LAWS BOOK I
On The Special Laws Which Fall Under The Two Heads Of The Ten Commandments, One Of Which Is Directed Against The Acknowledgement Of Other Sovereign Gods Save The One, And The Other Against Giving Honours To The Works Of Men’s Hands
[1] The Ten Words, as they are called, the main heads under which are summarized the Special Laws, have been explained in detail in the preceding treatise. We have now, as the sequence of our dissertation  requires, to examine the particular ordinances. I will begin with that which is an object of ridicule among many people.", + "[2] Now the practice which is thus ridiculed, namely the circumcision of the genital organs, is very zealously observed by many other nations, particularly by the Egyptians, a race regarded as pre-eminent for its populousness, its antiquity and its attachment to philosophy. ", + "[3] And therefore it would be well for the detractors to desist from childish mockery and to inquire in a wiser and more serious spirit into the causes to which the persistence of this custom is due, instead of dismissing the matter prematurely and impugning the good sense of great nations. Such persons might naturally reflect that all these thousands in every generation undergo the operation and suffer severe pains in mutilating the bodies of themselves and their nearest and dearest, and that there are many circumstances which urge the retention and performance of a custom introduced by the men of old. The principal reasons are four in number.", + "[4] One is that it secures exemption from the severe and almost incurable malady of the prepuce called anthrax or carbuncle, so named, I believe, from the slow fire  which it sets up and to which those who retain the foreskin are more susceptible.", + "[5] Secondly, it promotes the cleanliness of the whole body as befits the consecrated order, and therefore the Egyptians carry the practice to a further extreme and have the bodies of their priests shaved. For some substances which need to be cleared away collect and secrete themselves both in the hair and the foreskin.", + "[6] Thirdly, it assimilates  the circumcised member to the heart. For as both are framed to serve for generation, thought being generated by the spirit force in the heart,  living creatures by the reproductive organ, the earliest men  held that the unseen and superior element to which the concepts of the mind owe their existence should have assimilated to it the visible and apparent, the natural parent of the things perceived by sense.", + "[7] The fourth and most vital reason is its adaptation to give fertility of offspring, for we are told that it causes the semen to travel aright without being scattered or dropped into the folds of the foreskin, and therefore the circumcised nations appear to be the most prolific and populous." + ], + [ + "[8] These are the explanations handed down to us from the old-time studies of divinely gifted men who made deep research into the writings of Moses. To these I would add that I consider circumcision to be a symbol of two things most necessary to our well-being.", + "[9] One is the excision of pleasures which bewitch the mind. For since among the love-lures of pleasure the palm is held by the mating of man and woman, the legislators thought good to dock the organ which ministers to such intercourse, thus making circumcision the figure of the excision of excessive  and superfluous pleasure, not only of one pleasure but of all the other pleasures signified by one, and that the most imperious.", + "[10] The other reason is that a man should know himself and banish from the soul the grievous malady of conceit. For there are some who have prided themselves on their power of fashioning as with a sculptor’s cunning the fairest of creatures, man, and in their braggart pride assumed godship, closing their eyes to the Cause of all that comes into being, though they might find in their familiars a corrective for their delusion.", + "[11] For in their midst are many men incapable of begetting and many women barren, whose matings are ineffective and who grow old childless. The evil belief, therefore, needs to be excised from the mind with any others that are not loyal to God.", + "So much for these matters.", + "[12] We must now turn to the particular laws, taking those first with which it is well to begin, namely those the subject of which is the sole sovereignty of God." + ], + [ + "[13] Some have supposed that the sun and moon and the other stars were gods with absolute powers and ascribed to them the causation of all events. But Moses held that the universe was created and is in a sense the greatest of commonwealths, having magistrates and subjects; for magistrates, all the heavenly bodies, fixed or wandering; for subjects, such beings as exist below the moon, in the air or on the earth.", + "[14] The said magistrates, however, in his view have not unconditional powers, but are lieutenants of the one Father of All, and it is by copying the example of His government exercised according to law and justice over all created beings that they acquit themselves aright; but those who do not descry the Charioteer mounted above attribute the causation of all the events in the universe to the team that draw the chariot as though they were sole agents.", + "[15] From this ignorance our most holy lawgiver would convert them to knowledge with these words: “Do not when thou seest the sun and the moon and the stars and all the ordered host of heaven go astray and worship them.”  Well indeed and aptly does he call the acceptance of the heavenly bodies as gods a going astray or wandering.", + "[16] For those who see the sun with its advances and retreats producing the yearly seasons in which the animals and plants and fruits are brought at fixed periods of time from their birth to maturity, and the moon as handmaid and successor to the sun taking over at night the care and supervision of all that he had charge of by day, and the other stars in accordance with their sympathetic affinity to things on earth acting and working in a thousand ways for the preservation of the All, have wandered infinitely far in supposing that they alone are gods.", + "[17] But if they had been at pains to walk in that road where there is no straying, they would at once have perceived that just as sense is the servitor of mind, so too all the beings perceived by sense are the ministers of Him who is perceived by the mind. It is enough for them if they gain the second place.", + "[18] For it is quite ridiculous to deny that if the mind in us, so exceedingly small and invisible, is yet the ruler of the organs of sense, the mind of the universe, so transcendently great and perfect, must be the King of kings who are seen by Him though He is not seen by them.", + "[19] So all the gods which sense descries in Heaven must not be supposed to possess absolute power but to have received the rank of subordinate rulers, naturally liable to correction, though in virtue of their excellence never destined to undergo it.", + "[20] Therefore carrying our thoughts beyond all the realm of visible existence let us proceed to give honour to the Immaterial, the Invisible, the Apprehended by the understanding alone, who is not only God of gods, whether perceived by sense or by mind, but also the Maker of all. And if anyone renders the worship due to the Eternal, the Creator, to a created being and one later in time, he must stand recorded as infatuated and guilty of impiety in the highest degree." + ], + [ + "[21] There are some who put gold and silver in the hands of sculptors as though they were competent to fashion gods; and the sculptors taking the crude material and furthermore using mortal form for their model, to crown the absurdity shape gods, as they are supposed to be. And after erecting and establishing temples they have built altars and in their honour hold sacrifices and processions with other religious rites and ceremonies conducted with the most elaborate care, and the vain shew is treated by priests and priestesses with the utmost possible solemnity.", + "[22] Such idolaters are warned by the Ruler of All in these words: “Ye shall not make with Me gods of silver and gold,” and the lesson conveyed is little less than a direct command,  “Neither shall ye make gods the work of your hands from any other material if you are prevented from using the best,” for silver and gold hold first place among the sculptor’s materials.", + "[23] But apart from the literal prohibition, He seems to me to suggest another thought of great value for the promotion of morality,  and to condemn strongly the money-lovers who procure gold and silver coins from every side and treasure their hoard like a divine image in a sanctuary, believing it to be a source of blessing and happiness of every kind.", + "[24] And further, all the needy who are possessed by that grievous malady, the desire for money, though they have no wealth of their own on which they may bestow worship as its due, pay awe-struck homage to that of their neighbours, and come at early dawn to the houses of those who have abundance of it as though they were the grandest temples, there to make their prayers and beg for blessing from the masters as though they were gods.", + "[25] To such he says elsewhere “Ye shall not follow idols and ye shall not make molten gods,”  thus teaching them in a figure that it is not fitting to assign divine honours to wealth. For it is the nature of the far-famed materials of wealth, gold and silver, to melt,  and they are followed by the multitude who think that what “blind”  wealth has to give is the sole or the chief source of happiness.", + "[26] It is these that he calls “idols,” like to shadows and phantoms, with nothing firm or strong to which they can cling. They are borne along like a restless wind, subject to every kind of change and alteration. And of this we have a clear proof. Sometimes they suddenly light on one who has never owned them ere now: then again, when he thinks that they are firmly grasped, they spring away. And indeed when they are present, the apparition is like idols or images seen through mirrors, deceiving and bewitching the sense and seeming to subsist when they have no abiding substance.", + "[27] And why need we prove that human riches or human vanity, which empty-headed thinking paints in such bright colours, are unstable? For we know that some  assert that all other living creatures and plants which are born and perish are in a constant and ceaseless state of flux, though our perception of the effluence is indistinct, because the swiftness of its course always defeats the efforts of the eyesight to observe it with exactness." + ], + [ + "[28] But not only wealth and glory and the like are idols and unsubstantial shadows, but also all those personages, which the myth-makers have invented and spread delusion therewith, building up their false imaginations into a stronghold to menace the truth, and staging as by machinery  new gods, in order that the eternal and really existing God might be consigned to oblivion. And to promote the seductiveness they have fitted the falsehood into melody, metre and rhythm,  thinking to cajole their audience thereby.", + "[29] Further, too, they have brought in sculpture and painting to co-operate in the deception, in order that with the colours and shapes and artistic qualities wrought by their fine workmanship they may enthrall the spectators and so beguile the two leading senses, sight and hearing—sight through lifeless shapes of beauty, hearing through the charm of poetry and music—and thus make the soul unsteady and unsettled and seize it for their prey.", + "[30] Therefore knowing that vanity had attained high power and was championed by the greater part of the human race, not under compulsion but of their own free will, and fearing lest the devotees of piety, true and incorruptible, might be swept away as by a torrent, he stamped upon their minds as with a seal deep imprints of holiness, so that no fusion or smoothing in the course of years should ever blur their distinctness. This lesson he continually repeats, sometimes saying that God is one and the Framer and Maker of all things, sometimes that He is Lord of created beings, because stability and fixity and lordship are by nature vested in Him alone.", + "[31] We are told, too, that “those who cling to the God that IS all live.”  Is not this the thrice-happy and thrice-blessed life, to cling lovingly to the service of the most ancient Cause of all and to reject the thought of serving the menials and the door-keepers rather than the King? This true life stands inscribed on the tables of nature as deathless and agelong, and the writing that records it must endure with the universe to all eternity." + ], + [ + "[32] Doubtless hard to unriddle and hard to apprehend is the Father and Ruler of all, but that is no reason why we should shrink from searching for Him. But in such searching two principal questions arise which demand the consideration of the genuine philosopher. One is whether the Deity exists, a question necessitated by those who practise atheism, the worst form of wickedness, the other is what the Deity is in essence. Now to answer the first question does not need much labour, but the second is not only difficult but perhaps impossible to solve. Still, both must be examined.", + "[33] We see then that any piece of work always involves the knowledge of a workman. Who can look upon statutes or painting without thinking at once of a sculptor or painter? Who can see clothes or ships or houses without getting the idea of a weaver and a shipwright and a house-builder? And when one enters a well-ordered city in which the arrangements for civil life are very admirably managed, what else will he suppose but that this city is directed by good rulers?", + "[34] So then he who comes to the truly Great City, this world, and beholds hills and plains teeming with animals and plants, the rivers, spring-fed or winter torrents, streaming along, the seas with their expanses, the air with its happily tempered phases, the yearly seasons passing into each other,  and then the sun and moon ruling the day and night, and the other heavenly bodies fixed or planetary and the whole firmament revolving in rhythmic order, must he not naturally or rather necessarily gain the conception of the Maker and Father and Ruler also?", + "[35] For none of the works of human art is self-made, and the highest art and knowledge is shewn in this universe, so that surely it has been wrought by one of excellent knowledge and absolute perfection. In this way we have gained the conception of the existence of God." + ], + [ + "[36] As for the divine essence, though in fact it is hard to track and hard to apprehend, it still calls for all the inquiry possible. For nothing is better than to search for the true God, even if the discovery of Him eludes human capacity, since the very wish to learn, if earnestly entertained, produces untold joys and pleasures.", + "[37] We have the testimony of those who have not taken a mere sip of philosophy but have feasted more abundantly on its reasonings and conclusions. For with them the reason soars away from earth into the heights, travels through the upper air and accompanies the revolutions of the sun and moon and the whole heaven and in its desire to see all that is there finds its powers of sight blurred, for so pure and vast is the radiance that pours therefrom that the soul’s eye is dizzied by the flashing of the rays.", + "[38] Yet it does not therefore faintheartedly give up the task, but with purpose unsubdued presses onwards to such contemplation as is possible, like the athlete who strives for the second prize since he has been disappointed of the first. Now second to the true vision stands conjecture and theorizing and all that can be brought into the category of reasonable probability.", + "[39] So then just as, though we do not know and cannot with certainty determine what each of the stars is in the purity of its essence, we eagerly persist in the search because our natural love of learning makes us delight in what seems probable,", + "[40] so too, though the clear vision of God as He really is is denied us, we ought not to relinquish the quest. For the very seeking, even without finding, is felicity in itself, just as no one blames the eyes of the body because when unable to see the sun itself they see the emanation of its rays as it reaches the earth, which is but the extremity of the brightness which the beams of the sun give forth." + ], + [ + "[41] It was this which Moses the sacred guide, most dearly beloved of God, had before his eyes when he besought God with the words, “Reveal Thyself to me.”  In these words we may almost hear plainly the inspired cry “This universe has been my teacher, to bring me to the knowledge that Thou art and dost subsist. As Thy son, it has told me of its Father, as Thy work of its contriver. But what Thou art in Thy essence I desire to understand, yet find in no part of the All any to guide me to this knowledge.", + "[42] Therefore I pray and beseech Thee to accept the supplication of a suppliant, a lover of God, one whose mind is set to serve Thee alone; for as knowledge of the light does not come by any other source but what itself supplies, so too Thou alone canst tell me of Thyself. Wherefore I crave pardon if, for lack of a teacher, I venture to appeal to Thee in my desire to learn of Thee.” He replies,", + "[43] “Thy zeal I approve as praiseworthy, but the request cannot fitly be granted to any that are brought into being by creation. I freely bestow what is in accordance with the recipient; for not all that I can give with ease is within man’s power to take, and therefore to him that is worthy of My grace I extend all the boons which he is capable of receiving.", + "[44] But the apprehension of Me is something more than human nature, yea even the whole heaven and universe will be able to contain. Know thyself, then, and do not be led away by impulses and desires beyond thy capacity, nor let yearning for the unattainable uplift and carry thee off thy feet, for of the obtainable nothing shall be denied thee.”", + "[45] When Moses heard this, he addressed to Him a second petition and said, “I bow before Thy admonitions, that I never could have received the vision of Thee clearly manifested, but I beseech Thee that I may at least see the glory that surrounds Thee, and by Thy glory I understand the powers that keep guard around Thee, of whom I would fain gain apprehension, for though hitherto that has escaped me, the thought of it creates in me a mighty longing to have knowledge of them.”", + "[46] To this He answers, “The powers which thou seekest to know are discerned not by sight but by mind even as I, Whose they are, am discerned by mind and not by sight, and when I say ‘they are discerned by mind’ I speak not of those  which are now actually apprehended by mind but mean that if these other powers could be apprehended it would not be by sense but by mind at its purest.", + "[47] But while in their essence they are beyond your apprehension, they nevertheless present to your sight a sort of impress and copy of their active working. You men have for your use seals which when brought into contact with wax or similar material stamp on them any number of impressions while they themselves are not docked in any part thereby but remain as they were. Such you must conceive My powers to be, supplying quality and shape to things which lack either and yet changing or lessening nothing of their eternal nature.", + "[48] Some among you call them not inaptly ‘forms’ or ‘ideas,’  since they bring form into everything that is, giving order to the disordered, limit to the unlimited, bounds to the unbounded, shape to the shapeless, and in general changing the worse to something better. Do not,", + "[49] then, hope to be ever able to apprehend Me or any of My powers in Our essence. But I readily and with right goodwill will admit you to a share of what is attainable. That means that I bid you come and contemplate the universe and its contents, a spectacle apprehended not by the eye of the body but by the unsleeping eyes of the mind. ", + "[50] Only let there be the constant and profound longing for wisdom which fills its scholars and disciples with verities glorious in their exceeding loveliness.” When Moses heard this, he did not cease from his desire but kept the yearning for the invisible aflame in his heart." + ], + [ + "[51] All of like sort to him, all who spurn idle fables and embrace truth in its purity, whether they have been such from the first or through conversion to the better side have reached that higher state, obtain His  approval, the former because they were not false to the nobility of their birth, the latter because their judgement led them to make the passage to piety. These last he calls “proselytes,” or newly-joined, because they have joined the new and godly commonwealth. ", + "[52] Thus, while giving equal rank to all in-comers with all the privileges which he gives to the native-born, he exhorts the old nobility to honour them not only with marks of respect but with special friendship and with more than ordinary goodwill.  And surely there is good reason for this; they have left, he says, their country, their kinsfolk and their friends for the sake of virtue and religion. Let them not be denied another citizenship or other ties of family and friendship, and let them find places of shelter standing ready for refugees to the camp of piety. For the most effectual love-charm, the chain which binds indissolubly the goodwill which makes us one is to honour the one God.", + "[53] Yet he counsels them that they must not, presuming on the equal privilege and equal rank which He grants them because they have denounced the vain imaginings of their fathers and ancestors, deal in idle talk or revile with an unbridled tongue the gods whom others acknowledge,  lest they on their part be moved to utter profane words against Him Who truly IS. For they know not the difference, and since the falsehood has been taught to them as truth from childhood and has grown up with them, they will go astray.", + "[54] But if any members of the nation betray the honour due to the One they should suffer the utmost penalties. They have abandoned their most vital duty, their service in the ranks of piety and religion, have chosen darkness in preference to the brightest light and blindfolded the mind which had the power of keen vision.", + "[55] And it is well that all who have a zeal for virtue should be permitted to exact the penalties offhand and with no delay, without bringing the offender before jury or council or any kind of magistrate at all, and give full scope to the feelings which possess them, that hatred of evil and love of God which urges them to inflict punishment without mercy on the impious. They should think that the occasion has made them councillors, jurymen, high sheriffs,  members of assembly, accusers, witnesses, laws, people, everything in fact, so that without fear or hindrance they may champion religion in full security." + ], + [ + "[56] There is recorded in the Laws the example of one who acted with this admirable courage.  He had seen some persons consorting with foreign women and through the attraction of their love-charms spurning their ancestral customs and seeking admission to the rites of a fabulous religion. One in particular he saw, the chief ringleader of the backsliding, who had the audacity to exhibit his unholy conduct in public and was openly offering sacrifices, a travesty of the name, to images of wood and stone in the presence of the whole people. So, seized with inspired fury, keeping back the throng of spectators on either side, he slew without a qualm him and her, the man because he listened to lessons which it were a gain to unlearn, the woman because she had been the instructor in wickedness.", + "[57] This deed suddenly wrought in the heat of excitement acted as a warning to multitudes who were preparing to make the same apostasy. So then God, praising his high achievement, the result of zeal self-prompted and whole-hearted, crowned him with a twofold award, the gifts of peace and priesthood, the first because He judged the champion who had battled for the honour of God worthy to claim a life free from war, the second because the guerdon most suitable to a man of piety is the priestly office which professes the service of the Father, bondage to Whom is better not only than freedom but also than kingship.", + "[58] But some labour under a madness carried to such an extravagant extent that they do not leave themselves any means of escape to repentance, but press to enter into bondage to the works of men and acknowledge it by indentures not written on pieces of parchment, but, as is the custom of slaves, branded on their bodies with red-hot iron. And there they remain indelibly, for no lapse of time can make them fade." + ], + [ + "[59] The like principle  is clearly maintained in the case of everything else by the most holy Moses, who loves and teaches the truth which he desires to engrave and stamp on all his disciples, dislodging and banishing false opinions to a distance from their understanding.", + "[60] Thus, knowing that the erring life of the multitude is greatly helped on its way into the wilds by the art of divination, he forbids them to use any of its forms and expels from his own commonwealth all its fawning followers, haruspices, purificators, augurs, interpreters of prodigies, incantators,  and those who put their faith in sounds and voices.", + "[61] For all these are but guessing at what is plausible and probable, and the same phenomena present to them ideas which differ at different times because the things on which they are based have no natural stability nor has the understanding acquired any accurate touchstone by which the genuine can be tested and approved.", + "[62] All these pave the way for impiety. Why so? Because he who pays attention and puts confidence in them is spurning the Cause of all in his belief that they are the sole causes of good and evil and fails to perceive that the anchors on which he moors his life and its cares are utterly insecure, such as birds and wings and their flight hither and thither through the air, and grovelling reptiles which crawl out of their holes to seek their food; and again entrails and blood and corpses which deprived of life at once collapse and decompose and in this process exchange their natural properties for others of worse condition.", + "[63] Moses demands that one who is registered in the commonwealth of the laws should be perfect not in the lore, in which the many are schooled, of divination and voices and plausible conjectures, but in his duties towards God in which there is nothing doubtful or ambiguous but undoubted, naked truth.", + "[64] But since a longing to know the future is ingrained in all men, which longing makes them turn to haruspication and the other forms of divination in the prospect of finding certainty thereby, though actually they are brimful of uncertainty and constantly convict themselves of falsehood—while he very earnestly forbids them to follow such, yet he tells them that if they do not swerve from piety they will not be denied the full knowledge of the future.", + "[65] A prophet possessed by God will suddenly appear and give prophetic oracles.  Nothing of what he says will be his own, for he that is truly under the control of divine inspiration has no power of apprehension when he speaks but serves as the channel for the insistent  words of Another’s prompting. For prophets are the interpreters of God, Who makes full use of their organs of speech to set forth what He wills. These and the like are his injunctions as to the conception of the one truly existing God. Having opened with them, he next proceeds to indicate how the honours due to Him should be paid." + ], + [ + "[66] The highest, and in the truest sense the holy, temple of God is, as we must believe, the whole universe, having for its sanctuary the most sacred part of all existence, even heaven, for its votive ornaments the stars, for its priests the angels who are servitors to His powers, unbodied souls, not compounds of rational and irrational nature, as ours are, but with the irrational eliminated, all mind through and through, pure intelligences, in the likeness of the monad. ", + "[67] There is also the temple made by hands; for it was right that no check should be given to the forwardness of those who pay their tribute to piety and desire by means of sacrifices either to give thanks for the blessings that befall them or to ask for pardon and forgiveness for their sins. But he provided that there should not be temples built either in many places or many in the same place, for he judged that since God is one, there should be also only one temple.  Further,", + "[68] he does not consent to those who wish to perform the rites in their houses, but bids them rise up from the ends of the earth and come to this temple. In this way he also applies the severest test to their dispositions. For one who is not going to sacrifice in a religious spirit would never bring himself to leave his country and friends and kinsfolk and sojourn in a strange land, but clearly it must be the stronger attraction of piety which leads him to endure separation from his most familiar and dearest friends who form as it were a single whole with himself.", + "[69] And we have the surest proof of this in what actually happens. Countless multitudes from countless cities come, some over land, others over sea, from east and west and north and south at every feast. They take the temple for their port as a general haven and safe refuge from the bustle and great turmoil of life, and there they seek to find calm weather, and, released from the cares whose yoke has been heavy upon them from their earliest years, to enjoy a brief breathing-space in scenes of genial cheerfulness.", + "[70] Thus filled with comfortable hopes they devote the leisure, as is their bounden duty,  to holiness and the honouring of God. Friendships are formed between those who hitherto knew not each other, and the sacrifices and libations are the occasion of reciprocity of feeling and constitute the surest pledge that all are of one mind." + ], + [ + "[71] This temple is enclosed by an outermost wall of very great length and breadth, which gains additional solidity by four porticos so adorned as to present a very costly appearance. Each of them is twofold,  and the stone and timber used as its materials and supplied in abundance, combined with the skill of experienced craftsmen and the care bestowed on it by the master-builders, have produced a very perfect piece of work. The inner walls are smaller and in a severer style of architecture.", + "[72] Right in the very middle stands the sanctuary itself with a beauty baffling description, to judge from what is exposed to view. For all inside is unseen except by the high priest alone, and indeed he, though charged with the duty of entering once a year, gets no view of anything.  For he takes with him a brazier full of lighted coals and incense,  and the great quantity of vapour which this naturally gives forth covers everything around it, beclouds the eyesight and prevents it from being able to penetrate to any distance.", + "[73] The huge size and height of the sanctuary make it in spite of its comparatively low situation as prominent an object as any of the highest mountains. In fact, so vast are the buildings that they are seen conspicuously and strike the eye with admiration, especially in the case of foreign visitors, who compare them with the architecture of their own public edifices and are amazed both at their beauty and magnificence.", + "[74] But there is no grove within the walled area by order of the law, for many reasons. First, because the temple which is truly holy does not seek to provide pleasure and hours of easy enjoyment but the austerity of religion; secondly, because the means used to promote the verdure of trees, being the excrements of men and irrational animals, cannot be brought in there without profanity; thirdly, because the plants of the wild kind of vegetation are of no use, but only, as the poets say, “a burden to the soil,”  while those of the cultivated variety which produce fruits of the same quality will distract the weak-minded from the solemnity of the sacred rites.", + "[75] Furthermore, overgrown places and dense thickets are the resort of malefactors, who use their obscurity for their own safety and as an ambush whence they can suddenly attack whomsoever they wish. Broad spaces and openness and absence of restriction on every side, where there is nothing to hinder the sight, are most suitable to a temple, to enable those who enter and spend their time there to have an accurate view." + ], + [ + "[76] The revenues of the temple are derived not only from landed estates but also from other and far greater sources which time will never destroy. For as long as the human race endures, and it will endure for ever, the revenues of the temple also will remain secure co-eternal with the whole universe.", + "[77] For it is ordained that everyone, beginning at his twentieth year, should make an annual contribution of first-fruits.  These contributions are called “ransom money,” and therefore the first-fruits are given with the utmost zeal. The donors bring them cheerfully and gladly, expecting that the payment will give them release from slavery or healing of diseases and the enjoyment of liberty fully secured and also complete preservation from danger.", + "[78] As the nation is very populous, the offerings of first-fruits are naturally exceedingly abundant. In fact, practically in every city there are banking places for the holy money where people regularly come and give their offerings. And at stated times there are appointed to carry the sacred tribute envoys selected on their merits, from every city those of the highest repute, under whose conduct the hopes of each and all will travel safely. For it is on these first-fruits, as prescribed by the law, that the hopes of the pious rest." + ], + [ + "[79] The nation has twelve tribes, but one out of these was selected on its special merits for the priestly office, a reward granted to them for their gallantry and godly zeal on an occasion  when the multitude was seen to have fallen into sin through following the ill-judged judgement of some who persuaded them to emulate the foolishness of Egypt and the vainly imagined fables current in that land, attached to irrational animals and especially to bulls. For the men of this tribe at no bidding but their own made a wholesale slaughter of all the leaders of the delusion and thus carrying to the end their championship of piety were held to have done a truly religious deed." + ], + [ + "[80] With regard to the priests there are the following laws. It is ordained that the priest should be perfectly sound throughout, without any bodily deformity.  No part, that is, must be lacking or have been mutilated, nor on the other hand redundant, whether the excrescence be congenital or an after-growth due to disease. Nor must the skin have been changed into a leprous state or into malignant tetters or warts or any other eruptive growth. All these seem to me to symbolize perfection of soul.", + "[81] For if the priest’s body, which is mortal by nature, must be scrutinized to see that it is not afflicted by any serious misfortune, much more is that scrutiny needed for the immortal soul, which we are told was fashioned after the image of the Self-existent.  And the image of God is the Word through whom the whole universe was framed.", + "[82] After providing for his pure descent from a noble stock and his perfection both of body and soul, the legislation deals with the dress which the priest must assume when he is about to carry out the sacred rites. It consists of a linen tunic and short breeches,", + "[83] the latter to cover the loins, which must not be exposed at the altar, while the tunic is to make them nimble in their ministry.  For in this undress,  with nothing more than the short tunics, they are attired so as to move with unhampered rapidity when they bring the victims and the votive offerings  and the libations and all other things needed for the sacrifices.", + "[84] The high priest is bidden to put on a similar dress  when he enters the inner shrine to offer incense, because its fine linen is not, like wool, the product of creatures subject to death, and also to wear another, the formation of which is very complicated.  In this it would seem to be a likeness and copy of the universe. This is clearly shewn by the design.", + "[85] In the first place, it is a circular garment of a dark blue colour throughout, a tunic with a full-length skirt, thus symbolizing the air, because the air is both naturally black and in a sense a full-length robe stretching from the sublunar region above to the lowest recesses of the earth.", + "[86] Secondly, on this is set a piece of woven work in the shape of a breastplate, which symbolizes heaven. For on the shoulder-points there are two emerald stones, a kind of substance which is exceedingly valuable. There is one of these on each side and both are circular, representing the hemispheres, one of which is above and one under the earth.", + "[87] Then on the breast there are twelve precious stones of different colours, arranged in four rows of three each, set in this form on the model of the zodiac, for the zodiac consisting of twelve signs makes the four seasons of the year by giving three signs to each.", + "[88] This part of the dress as a whole is significantly called the reason-seat, because heaven and its contents are all framed and ordered on rational principles and proportions, for nothing there is irrational. On the reason-seat he embroidered two pieces of woven work, one of which he called Clear Shewing and the other Truth.", + "[89] By Truth he suggests the thought that no falsehood is allowed to set foot in heaven but has been banished entirely to the earthly regions and has its lodging in the souls of accursed men: by Clear Shewing that the heavenly beings make clear all things that we are or do, which in themselves would be altogether unknown. Here is a self-evident proof.", + "[90] If the light of the sun had never shone, how could the numberless qualities of bodily things have been perceived? Or the multiform varieties of colours and shapes?  Who else could have shewn us nights and days and months and years and time in general except the revolutions, harmonious and grand beyond all description, of the sun and the moon and the other stars?", + "[91] How but through the same heavenly bodies teaching us to compute the divisions of time could we have learnt the nature of number? Who could have opened and shewn to the voyager his path through the seas and all the expanses of the deep had not the stars as they wheel and revolve in their courses done the work?", + "[92] Numberless other phenomena have been observed and recorded by wise men who by study of the heavenly bodies have marked the signs of calm weather and stormy winds, of plentifulness and scarcity of crops, of mild and scorching summers, of sinister and spring-like winters, of droughts and rainy seasons, of fecundity in animals and plants and on the other hand of sterility in both and all other matters of the same kind. For of all the things that happen upon earth, the signs are graven in the face of heaven." + ], + [ + "[93] At the very lowest part of the skirt there are appended golden pomegranates and bells and flower-work, symbols of earth and water: the flower patterns of earth because they grow and flower out of it, the pomegranate or flowing fruit, of water, the name preserving its derivation from “flowing,” while the bells shew forth the harmony and concord and unison of the parts of the universe.", + "[94] The order in which the parts are arranged is also admirable. At the very top is what he calls the breastpiece in which are placed the stones, a copy of heaven because heaven also is at the top. Then under it the full-length skirt, dark blue right through because the air also is black and occupies the second position below the heaven, and the flower-work and pomegranates at the extremities because to earth and water is allotted the lowest place in the universe.", + "[95] Such is the form in which the sacred vesture was designed, a copy of the universe, a piece of work of marvellous beauty to the eye and the mind. To the eye it presents a most amazing appearance transcending any woven work that we possess in variety and costliness, to the mind the philosophical conceptions which its parts suggest.", + "[96] For it expresses the wish first that the high priest should have in evidence upon him an image of the All, that so by constantly contemplating it he should render his own life worthy of the sum of things, secondly that in performing his holy office he should have the whole universe as his fellow-ministrant. And very right and fit it is that he who is consecrated to the Father of the world should take with him also that Father’s son, the universe, for the service of the Creator and Begetter.", + "[97] There is also a third truth symbolized by the holy vesture which must not be passed over in silence. Among the other nations the priests are accustomed to offer prayers and sacrifices for their kinsmen and friends and fellow-countrymen only, but the high priest of the Jews makes prayers and gives thanks not only on behalf of the whole human race but also for the parts of nature, earth, water, air, fire. For he holds the world to be, as in very truth it is, his country, and in its behalf he is wont to propitiate the Ruler with supplication and intercession, beseeching Him to make His creature a partaker of His own kindly and merciful nature." + ], + [ + "[98] After saying this by way of prelude, he proceeds to lay down another statute commanding that he who approaches the altar and handles the sacrifices should not during the time in which it is his duty to perform the sacred rites drink wine or any other intoxicant, and this for four most cogent reasons: the dangers of slackness, forgetfulness, sleep and foolish behaviour.", + "[99] For strong drink enervates the bodily faculties, and makes the limbs more difficult to move, increases the tendency to sluggishness in a man, and irresistibly forces him to fall asleep, while by relaxing the sinews of the soul it produces both forgetfulness and foolish conduct. When he is sober, his bodily parts are buoyant and easier to move, the senses are clearer and brighter and the mind keener-sighted, so that it can foresee events and recount what it has seen in the past.", + "[100] In general, indeed, wine must be regarded as very unprofitable for every side of life, since it presses hard upon the soul, dulls the senses and weighs down the body, leaving none of our faculties free and untrammelled but hampering the natural activity of each. But in religious rites and ceremonies the mischief is graver in the same degree as it is more intolerable to offend against our duty to God than our duty to man. Thus it is a very proper enactment that the officiants at the sacrifice should fast from wine, “to discern and distinguish between holy and profane, clean and unclean,” lawful and unlawful. " + ], + [ + "[101] Since a priest is a man well before he is  a priest and must and should feel the instinct for mating, Moses arranges for his marriage with a pure virgin whose parents and grandparents and ancestors are equally pure, highly distinguished for the excellence of their conduct and lineage. ", + "[102] For a harlot is profane in body and soul, even if she has discarded her trade and assumed a decent and chaste demeanour, and he is forbidden even to approach her, since her old way of living was unholy. Let such a one indeed retain in other respects her civic rights as she has been at pains to purge herself from her defilements, for repentance from wrongdoing is praiseworthy. Nor let anyone else be prevented from taking her in marriage, but let her not come near to the priest. For the rights and duties of the priesthood are of a special kind, and the office demands an even tenor of blamelessness from birth to death.", + "[103] It would be foolish if, while the bodily scars which wounds leave behind them, marks of misfortune and not of depravity, preclude one from the priesthood, the women who have sold their personal charms not only under compulsion but sometimes by free and deliberate choice, should just because of a belated and reluctant repentance pass straight from their lovers to wedlock with the priests and exchange the stews for a lodging in holy ground. For in the souls of the repentant there remain, in spite of all, the scars and prints of their old misdeeds. ", + "[104] It is well and admirably said in another place,  “Neither shall the hire of a harlot be brought into the Temple,” though the coins are not guilty in themselves but only because of the recipient and the business for which it was given her. Surely one would not care to admit to partnership with the priests the women whose very money is profane and regarded as base, even though the metal and the stamp is true." + ], + [ + "[105] So strict are the regulations laid down for the marriage of the high priest that he is not even permitted to marry a widow, whether her isolation is due to the death of her husband or divorce from him while still alive. This is laid down first in order that the holy seed may pass into pure and untrodden soil and the issue receive no admixture with another family.", + "Secondly, that by mating with souls entirely innocent and unperverted they  may find it easy to mould the characters and dispositions of their wives, for the minds of virgins are easily influenced and attracted to virtue and very ready to be taught.", + "[106] But she who has had experience of another husband is naturally less amenable to instruction. For her soul is not one of the completely simple kind like a sheet of wax levelled to show clearly the lessons to be inscribed upon it, but rather like one roughened by the imprints already scored upon it, which resist effacement and either do not yield to the dint of other seals or, if they do, confuse them with their own indentations.", + "[107] Let the high priest then take a virgin who is innocent of marriage. And when I say “virgin” I exclude not only one with whom another man has had intercourse but also one with whom any other has been declared to have an agreement of betrothal, even though her body is that of a maid intact. " + ], + [ + "[108] As for the subordinate  priests, while the other marriage regulations are the same for them as for those who hold the highest priesthood, they are permitted to wed with immunity not only virgins but widows,  though only such as have lost their husbands by death. This limitation is due to the desire of the law to remove animosities and feuds from the lives of the priests. While the first husband lives, quarrels might be engendered by the feminine proclivity to jealousy.  His death carries with it the death of any hostility to the second husband.", + "[109] As for the distinction between priests and high priests, the view of the law was that the greater sanctity and purity required of the latter in all other matters should be extended to his choice of a partner in marriage, and therefore it forbade him to take to wife any but a maiden. But to those of the second rank it made concessions as to their relations with women and permitted them to espouse such as had had experience of other husbands." + ], + [ + "[110] Further, it made clear distinctions as to the birth of the intended wives. The high priest must not propose marriage save to one who is not only a virgin but a priestess descended from priests,  so that bride and bridegroom may be of one house and in a sense of the same blood and so, harmoniously united, shew a lifelong blending of temperament firmly established.", + "[111] But the rest are permitted to marry the daughters of others than priests  partly because the restrictions required to  maintain their purity are slight, partly because the law did not wish that the nation should be denied altogether a share in the priestly clanship or be entirely excluded from it. This was the reason why he did not forbid the other priests to intermarry with the laity of the nation, for intermarriage is kinship in the second degree. Sons-in-law are sons to their fathers-in-law, and the latter are fathers to the former." + ], + [ + "[112] These and similar regulations as to marriage are intended to promote the generation of children, but since generation is followed by dissolution, he has laid down laws for the priests dealing with deaths.  In these he ordains that they should not incur defilement for all connected with them by friendship or kinship whatever the degree, but only for fathers and mothers, sons and daughters, brothers and maiden sisters.", + "[113] But the high priest is precluded from all outward mourning and surely with good reason.  For the services of the other priests can be performed by deputy, so that if some are in mourning none of the customary rites need suffer. But no one else is allowed to perform the functions of a high priest and therefore he must always continue undefiled, never coming in contact with a corpse, so that he may be ready to offer his prayers and sacrifices at the proper time without hindrance on behalf of the nation.", + "[114] Further, since he is dedicated to God and has been made captain of the sacred regiment, he ought to be estranged from all the ties of birth and not be so overcome by affection to parents or children or brothers as to neglect or postpone any one of the religious duties which it were well to perform without any delay.", + "[115] He forbids him also either to rend his garments for his dead, even the nearest and dearest, or to take from his head the insignia of the priesthood, or on any account to leave the sacred precincts under the pretext of mourning. Thus, showing reverence both to the place and to the personal ornaments with which he is decked, he will have his feeling of pity under control and continue throughout free from sorrow.", + "[116] For the law desires him to be endued with a nature higher than the merely human and to approximate to the Divine, on the border-line,  we may truly say, between the two, that men may have a mediator through whom they may propitiate God and God a servitor to employ in extending the abundance of His boons to men." + ], + [ + "[117] These rules are followed directly by his legislation on those who are to share in the first-fruits. If any of the priests, he tells us, has lost the use of his eyes or hands or feet or any part of his body, or suffers from any defect, he must refrain from officiating because of the afflictions which have befallen him, but he may enjoy the privileges common to the priests because his pure lineage still remains without reproach.", + "[118] If, however, leprous eruptions appear upon him or he is suffering from seminal issue, the priest must not touch the holy table or any of the prizes to which his clan is entitled until in the one case the issue has ceased, in the other the leprosy is converted into a resemblance to the hue of healthy flesh.", + "Further,", + "[119] if a priest touches any impure object or, as often happens, has an emission during the night, he must not during that day partake of consecrated food but bathe himself, and after sundown he should not be debarred from its use.", + "[120] But the first-fruits must be kept out of the hands of a dweller near the priest  or his hired servant; the first is mentioned because board and hospitality are usually given to neighbours, and there is a danger that the consecrated meats may be profaned  through an untimely generosity abused as a pretext for impiety. For we must not share everything with everyone, but restrict our gifts to what are suitable to the recipient. Otherwise the most excellent and valuable thing which life possesses, order, will be destroyed, vanquished by its most mischievous foe, confusion.", + "[121] For if sailors on merchant vessels were remunerated equally with the pilots, or oarsmen and marines on men-of-war with captains and admirals, or cavalry soldiers in armies with their commanders, or rank and file with their officers, or regimental captains with generals, or in cities litigants with judges, councillors with their chairmen, or in general private individuals with rulers, disturbances and factions would arise and the nominal equality would engender an actual inequality. For like pay for unlike worth is inequality, and inequality is the fountain of evil.", + "[122] On the same principle the general law against giving away the prerogatives of the priests should be extended to the neighbours also. Otherwise they will be handling the forbidden meats just because they live in the vicinity. For the privilege belongs not to a dwelling-house, but to a caste." + ], + [ + "[123] In the same way no one must bestow the sacred prerogative on a hired servant, either as his hire or in exchange for his service. For he will sometimes use the gift for improper purposes, thus profaning the rewards attached to pure lineage and the ministry of the sanctuary.", + "[124] This is the reason why no one at all of alien race,  even though he be nobly born and of the original stock, without flaw either on the male or the female line, is permitted by the law to share in the sacred things, in order that the privileges may not be tainted with bastardy but remain the securely guarded possessions of the priestly order.", + "[125] For it would be preposterous that while the sacrifices and sacred rites and all the ceremonies of the altar are committed not to all but to the priests alone, the rewards assigned to these offices should become common property and at the service of chance comers, as though it were right to wear out the priests with toil and labour and the cares that beset them night and day and at the same time to allow their rewards to be shared by idlers. ", + "[126] But the home-bred or purchased slave, he proceeds, should be given his share in food and drink from the first-fruits by the priest, his master. First, because the servant has no resources but his master, and that master’s estate consists of the sacred gifts of charity by which the slave must necessarily be maintained.", + "[127] Secondly, what is sure to come to pass anyhow should most certainly be done voluntarily. Our domestics are always with us and share our lives. They prepare the ordinary food and drink and additional dishes for their masters, stand by the table and carry out the remains. Whether we wish it or not, they will even if they do not take them openly, pilfer them on the sly. Thus they are compelled perforce to steal and instead of a single indictment, if indeed it is an offence to feed off the master’s viands, a second is provided, namely, stealing, with the result that the enjoyment of the consecrated meats appears to fall to thieves instead of to those who live a blameless life, which is the height of absurdity.", + "[128] There is a third point for consideration. The dignity of the first-fruits will not be brought into contempt because they are shared by the servants. The fear of the master will prevent this, for by keeping them from idle habits he is able to check any light conduct on their part. " + ], + [ + "[129] As a sequel to this he proceeds to lay down a law full of humane feeling.  If the daughter of a priest, he says, is widowed after marrying one who is not a priest, either by his death or divorce during his lifetime, and left without children, she should return to her father to regain the share in the first-fruits which she enjoyed as a virgin. For she is still in a sense virtually a virgin, destitute as she is of both husband and children and with no refuge except her father.", + "[130] But if there are sons or daughters, the mother must take her place with her children.  For sons and daughters belong to the house of the male parent and carry with them into it the mother also. " + ], + [ + "[131] The priests were not allotted a section of territory by the law so that like the others they might reap the proceeds of the land and have abundance of their requisites therefrom. Instead, when referring to the consecrated offerings, it paid them the transcendent honour of saying that God was their inheritance.  He is their inheritance for two reasons. One is the supreme honour conferred by sharing with God in the thank-offering rendered to Him. The other is the obligation to concern themselves only with the sacred rites, thus becoming in a sense trustees of inheritances. The prizes and guerdons which the law offers are as follows.", + "[132] First, a maintenance ready to hand and entailing no labour or trouble. For he commands that from all dough of wheat or other grain,  the bakers should set apart a loaf as a first portion for the use of the priests. In this he is also thinking of the avenue to piety provided by the lesson which the law of setting apart gives to those who obey it.", + "[133] For through being accustomed to make this offering out of their necessary food, they will have God in indelible recollection and no greater blessing can be gained than this. As the nation is very populous, the first-fruits are necessarily also on a lavish scale, so that even the poorest of the priests has so superabundant a maintenance that he seems exceedingly well-to-do.", + "[134] Secondly, he ordains that first-fruits should be paid of every other possession; wine from every winepress, wheat and barley from every threshing-floor, similarly oil from olives, and fruits from the other orchard-trees, so that the priests may not have merely bare necessaries, just keeping themselves alive in comparatively squalid conditions, but enjoy abundance of the luxuries of life and pass their days amid cheerful and unstinted comfort in the style which befits their position.", + "[135] A third perquisite is the first-born males of all land animals suitable for the use and service of men.  These he orders to be distributed to the priests: in the case of kine and sheep and goats the actual offspring, male calves and lambs and kids, since they are “clean” for the purposes both of eating and sacrificing, and are recognized as such. For the others, horses and asses and camels and the like, compensation is to be paid without chaffering about the value.", + "[136] All these are very numerous, for the men of the nation are noted particularly as graziers and stock-breeders, and keep flocks and herds of goats and oxen and sheep and of every kind of animal in vast numbers.", + "[137] And this is not all. We find the laws carrying the principle to a further extent by commanding that first-fruits should be paid not only from possessions of every kind but also from their own souls and bodies. For children are separable parts of their parents, or rather to speak more truly, inseparable parts, joined to them by kinship of blood, by the thoughts and memories of ancestors, invisible presences still alive among their descendants, by the love-ties of the affection which unites them, by the indissoluble bonds of nature. ", + "[138] Yet even parents have their first-born male children consecrated as a first-fruit, a thank-offering for the blessings of parenthood realized in the present and the hopes of fruitful increase in the future. At the same time he shews his wish that the marriages, the first produce of which is a fruit sacred to His service, should be not only blameless but worthy of the highest praise. And reflection on this should lead both husbands and wives to cherish temperance and domesticity and unanimity, and by mutual sympathy shewn in word and deed to make the name of partnership a reality securely founded on truth.", + "[139] But to prevent the parents being separated from the children and the children from their parents, he assessed the first-fruit arising from the consecration of the first-born sons at a fixed sum of money, and ordered rich and poor to make the same contribution. He did not take into consideration either the dignity of the contributors or the good condition and beauty of the offspring, but fixed the payment at an amount which was within the power of even the very poor.", + "[140] For since the birth of children is an event equally common with the grandest and the meanest, he considered it just to enact that the contribution should be equal also, aiming, as I have said, as nearly as possible at a sum within the means of all." + ], + [ + "[141] After that he assigns another considerable source of wealth to the priests when he commands everyone to give first-fruits of his revenues from corn and wine and oil, and again of the increase of their live-stock levied on their flocks and herds, of sheep and oxen and goats and other animals, and how great an abundance the nation possesses of these may be judged from the magnitude of the population.", + "[142] From all this it is clear that the law invests the priests with the dignity and honours of royalty. Thus he commands that tribute should be given from every part of a man’s property as to a ruler, and the way in which the tribute is paid is a complete contrast to the spirit in which the cities make their payments to their potentates.", + "[143] The cities pay under compulsion and reluctantly and groan under the burden. They look askance at the tax-collectors as general agents of destruction. They trump up different excuses to suit the occasion, and when they discharge the appointed dues and assessments they do so without regard to the time limits allowed.", + "[144] But our people pay gladly and cheerfully. They anticipate the demand, abridge the time limits and think that they are not giving but receiving. And so at each of the yearly seasons they make their contributions with benediction and thankfulness, men and women alike, and with a zeal and readiness which needs no prompting and an ardour which no words can describe." + ], + [ + "[145] These are the contributions levied on the personal possessions of every individual, but the priests have also other special incomings drawn very appropriately from the sacrifices offered. It is ordained that with every victim two gifts should be presented to the priest from two of its parts, the arm or shoulder from the right side and all the fat from the breast, the former as a symbol of strength and manliness and of all lawful operations in giving and receiving and general activity, the latter of gentle mildness applied to the spirited element. ", + "[146] For it is held that this element resides in the breast, since nature has appointed the chest as the most suitable place for its mansion and girded it like a soldier armed against attack with the stoutest of fenceworks called the thorax, or breastplate, which she has formed of a number of bones one upon another, strong and hard, and bound them tight with unbreakable sinews.", + "[147] But of animals sacrificed away from the altars as meat for private consumption, three portions are appointed to be given to the priests, the shoulder and the jaws and the maw, as it is called.  The shoulder for the reason mentioned a little above, the jaws both as belonging to that master-limb, the head, and as a first-fruit of the uttered word which needs their movement to make possible the outflow of its stream. The jaws are shaken—and thence the derivation of their name —when the tongue strikes upon them and then the whole vocal mechanism joins with them in producing sound.", + "[148] The maw is an excrescence of the belly, and it is the fate of the belly to be the manger of that irrational animal, desire,  which drenched by wine-bibbing and gluttony, is perpetually flooded with relays of food and drink administered to it, and like a sow rejoices to make its home in the mire. And therefore the place of dregs and leavings has been assigned as by far the fittest for a licentious and most unseemly animal.", + "[149] But the opposite of desire is continence, the acquisition of which is a task to be practised and pressed forward by every possible means as the greatest and most perfect of blessings promoting personal and public welfare alike.", + "[150] So then desire, profane, impure and unholy, has been expelled outside the confines of virtue and well deserved is its banishment. But let continence, that pure and stainless virtue which disregards all concerns of food and drink and claims to stand superior to the pleasures of the stomach, touch the holy altars and bring with it the appendage of the belly as a reminder that it holds in contempt gluttony and greediness and all that inflames the tendencies to lust." + ], + [ + "[151] In addition to all the rest it ordains that the priests who minister at the holy sacrifices should receive the hides of the whole-burnt-offerings, the number of which is incalculable, and this is no small gift, but represents a very large sum of money. From these things it is clear that the law did not provide the consecrated tribe with a single portion, like the others, but gave it, under the guise of first-fruits from every kind of sacrifice, a source of revenue of greater dignity and sanctity than that of them all put together.", + "[152] But that none of the donors should taunt the recipients, it ordered the first-fruits to be first brought into the temple and then taken thence by the priests.  It was the proper course that the first-fruits should be brought as a thank-offering to God by those whose life in all its aspects is blessed by His beneficence, and then by Him, since He needs nothing at all, freely bestowed with all dignity and honour on those who serve and minister in the temple. For if the gift is felt to come not from men but from the Benefactor of all, its acceptance carries with it no sense of shame." + ], + [ + "[153] Since, then, the prospective rewards are so great, if any of the priests who live a decent and blameless life are in need, they confront us as accusers of our disobedience to the law, even though they bring no charge. For if we obeyed the commandment and gave the first-fruits as it is ordained, they would have not only abundance of mere necessaries but a full measure of all else that the luxurious can require.", + "[154] And on the other hand if the priestly tribe shall in the course of the future be found to possess all the means of life in abundance, it will be strong evidence that the practice of religion is general and the law carefully observed in all respects. But the neglectfulness of some —for it would not be safe to accuse all—has brought about the impoverishment of the consecrated class and indeed, it is true to say, of the defaulters themselves.", + "[155] Disobedience to the law, for all its short-lived seductiveness, recoils upon the disobedient. But in compliance with the laws of nature, though for the moment it is stern and wears a grim aspect, there is the greatest of rewards." + ], + [ + "[156] After bestowing these great sources of revenue on the priests, he did not ignore those of the second rank either, namely the temple attendants. Some of these are stationed at the doors as gatekeepers at the very entrances, some within in front of the sanctuary to prevent any unlawful person from setting foot thereon, either intentionally or unintentionally. Some patrol around it turn by turn in relays by appointment night and day, keeping watch and guard at both seasons. Others sweep the porticoes and the open court, convey away the refuse and ensure cleanliness. All these have the tithes appointed as their wages, this being the portion settled on them as temple attendants.", + "[157] It should be noted that the law does not allow them to avail themselves of these tithes until they have rendered other tithes from them treated as their own property as first-fruits to the priests of the superior class. Only when this condition has been fulfilled are they allowed to enjoy their income.", + "[158] He also assigned them forty-eight cities with a frontage of land each to the depth of 2000 cubits to graze their cattle and carry on other kinds of business necessary for the service of the cities. Of these there were six allotted, three on the near side and three on the far side of the river Jordan, as a refuge for the perpetrators of involuntary homicide.", + "[159] For since it would be sacrilege for a person responsible for the death of a man, however it was caused, to come within the sacred precincts, and use the temple as a refuge from danger, he made over to them the aforesaid cities as secondary temples, well secured from violation through the privileged and honourable position of the inhabitants, who, if any stronger power should attempt to use force against the suppliants, would keep them safe, not with warlike preparations, but through the dignities and privileges conferred on them by the laws in virtue of the reverence attached to the priestly office.", + "[160] But the fugitive must remain shut up within the confines of the city to which he has come as a refuge because of the avengers waiting at the door, whose relationship to the dead makes them seek the blood of the slayer in their bitterness at the loss of their kinsman, even though the fatal act was involuntary. For strong family feeling overpowers the sense of justice which strict reason would give. But if he advances outside he must understand that his movements will entail certain destruction, for they will not be unobserved by any member of the family, and enmeshed in their nets and snares he will be a lost man.", + "[161] The time limit of his banishment is to coincide with the life of the high priest, at whose death he may return with immunity assured as his due.", + "After making these and other similar enactments he next proceeds to give instructions as to the animals suitable for sacrifice." + ], + [ + "[162] Of the animals used for this purpose some are confined to the dry land and others travel in the air. The winged creatures are divided into numberless tribes, all of which he ignored except two, the pigeon and the turtle-dove,  the pigeon because it is the gentlest of those whose nature is tame and gregarious, the dove because it is the tamest of those which are naturally fond of solitude.", + "[163] The land animals collect in vast multitudes and the number of their varieties is almost incalculable. All these he passed over after selecting three as of superior merit, namely, oxen, sheep and goats.  For these are the gentlest and the most docile. We see great herds and flocks of each kind led by a single person, it matters not who. He may even be not a grown man, but the merest child, and under his guidance they go out to the pasture and when required return back in order to their pens. This tameness is shewn by many other indications,", + "[164] but most clearly by the following facts. All of them are eaters of grass, none eat flesh; none of them have crooked talons nor a full supplement of teeth, for the upper gum does not lend itself to the growth of teeth, but all the incisors are missing there.", + "[165] Furthermore, in the whole animal kingdom they are the most serviceable for human life. The rams produce raiment, the indispensable shelter for the body, the ox ploughs the soil and prepares it for the seed, and when the crop is produced threshes it, thus making it into food which can be shared and enjoyed, while the skin and hair of the goat, when woven or sewn together, supply portable houses for travellers and particularly for campaigners who are compelled by the exigencies of their life to spend most of their time outside the city and in the open air." + ], + [ + "[166] All the animals selected must be perfect, with no affliction troubling any part of their body, scathless throughout and free from fault or flaw. In fact, so great is the forethought exercised not only by those who bring the sacrifices but also by the officiants, that the most highly approved of the priests, selected as most suitable for such inspection, examine them from the head to the extremities of the feet, both the visible parts and those which are concealed under the belly and thighs, for fear that some small blemish has passed unobserved.", + "[167] The examination is carried out with this excessive minuteness in consideration not of the victims offered but of the innocence of those who offer them. For the law would teach them under this symbol that when they approach the altar to offer either prayers or thanks they must come with no infirmity or ailment or evil affection in the soul, but must endeavour to have it sanctified and free throughout from defilement, that God when He beholds it may not turn away His face from the sight." + ], + [ + "[168] But since the sacrifices are of two kinds, some offered for the whole nation, or rather, it would be correct to say, for all mankind, others for each separate individual among those whose sense of duty makes them worshippers, we must first speak of those which are general. The system on which they are arranged is admirable.", + "[169] Some are offered daily, others on the seventh days, others at the new moons or the beginnings of the sacred month, others at the fasts, others at the three festal seasons. Every day two lambs are to be brought to the altar, one at dawn, the other towards dusk. Both these are thank-offerings, one for the benefactions of the day-time, the other for those of the night, given to the human race ceaselessly and constantly by the bounty of God.", + "[170] On the seventh days he doubles the number of the victims. He makes this addition of a number equal to the original because he considers the seventh day, called also in his records the birthday of the whole world,  to be of equal value to eternity, and therefore he purposes to assimilate the sacrifice of the seventh day to the “perpetuity” of the daily offering of lambs.", + "[171] Twice too every day the perfume of the most fragrant kinds of incense is exhaled within the veil at sunrise and at sunset, both before the morning and after the evening sacrifice. Thus the blood offerings serve as thanksgivings for the blood elements in ourselves  and the incense offerings for our dominant part, the rational spirit-force within us which was shaped according to the archetypal form of the divine image. ", + "[172] But on each seventh day loaves are exposed on the holy table equal in number to the months of the year in two layers of six each, each layer corresponding to the equinoxes. For there are two equinoxes in each year, in spring and autumn, with intervals, the sum of which is six months. For this reason * * * At the spring equinox all the seed crops come to their fulness just when the trees begin to produce their fruit, and at the autumn equinox that same fruit is brought to maturity and it is the season when the sowing begins again. Thus nature running its agelong round alternates its gifts to the human race, symbolized by the two sets of six loaves exposed upon the table.", + "[173] They are also emblematic of that most profitable of virtues, continence, which has simplicity and contentment and frugality for its bodyguard against the baleful assaults engineered by incontinence and covetousness. For bread to a lover of wisdom is sufficient sustenance, making the body proof against disease and the reason sound and sober in the highest degree.", + "[174] But dainty dishes and honey-cakes and relishes and all the elaborate preparations with which the skill of pastrycooks and other experts at the art bewitches the taste, that most slavish of all the senses, a stranger to culture and philosophy, a servant not to things beautiful to see or hear but to the lusts of the wretched belly, create distempers of soul and body which are often past all cure.", + "[175] On the loaves there are placed also frankincense and salt,  the former as a symbol that in the court of wisdom no relish is judged to be more sweet-savoured than frugality and temperance, the salt to shew the permanence of all things, since it preserves whatever it is sprinkled on, and its sufficiency as a condiment.", + "[176] All this I know will excite the mockery and ridicule of those to whom banquetings and high feasting are a matter of much concern, who run in search of richly laden tables, miserable slaves to birds and fishes and fleshpots and similar trash, unable even in their dreams to taste the flavour of true freedom. All these things should be held in little account by those who are minded to live with God for their standard and for the service of Him that truly IS—men who, trained to disregard the pleasures of the flesh and practised in the study of nature’s verities, pursue the joys and sweet comforts of the intellect.", + "[177] Having given these orders with regard to the seventh days, he deals with the new moons. At these times whole-burnt-offerings must be sacrificed, ten in all, two calves, one ram, and seven lambs. For since the month in which the moon fulfils its cycle is a complete or perfect whole,  he considered that the number of animals to be sacrificed should be perfect.", + "[178] Now ten is a perfect number, and he distributed it excellently among the above-mentioned items; two calves because the moon as she runs for ever her race forwards and backwards has two motions, one as she waxes till she becomes full, one as she wanes to her conjunction with the sun; one ram because there is one law or principle by which she waxes and wanes at equal intervals, both when her light grows and when it fails; seven lambs because the complete changes of form to which she is subject are measured in sevens.  In the first seven from the conjunction we have the half moon, in the second the full moon, and when she is reversing her course she passes first into the half moon and then dies away into the conjunction.", + "[179] With the victims he ordered that fine meal, soaked in oil, should be brought, and wine for libations in stated quantities, because these also are brought to their fullness by the revolutions of the moon at the various seasons of the year, and especially by its effect upon the ripening of the fruits, and corn, oil and wine are things possessing qualities most profitable to life and most necessary for human use and therefore are naturally consecrated with all the sacrifices.", + "[180] At the beginning of the sacred month double sacrifices are offered in accordance with its double aspect, first as new moon simply, secondly as the opening of the sacred month. Regarding it as new moon, the sacrifices ordered are the same as those of other new moons. Taking it as a sacred-month-day the oblations are doubled except in the case of the calves: only one of these is offered, the awarder having judged that at the beginning of the year  the monad whose nature is indivisible is preferable to the divisible dyad.", + "[181] At the first season, which name he gives to the springtime and its equinox, he ordained that what is called the feast of unleavened bread should be kept for seven days, all of which he declared should be honoured equally in the ritual assigned to them. For he ordered ten sacrifices to be offered each day as at the new moons, whole-burnt-offerings amounting to seventy in all apart from the sin-offerings.", + "[182] He considered, that is, that the seven days of the feast bore the same relation to the equinox which falls in the seventh month  as the new moon does to the month. Thus he assigned the same sanctity both to the beginning of each month considered singly and to the seven days of the feast, which being of the same number as the new moons represented them collectively.", + "[183] In the middle of the spring comes the corn harvest. At this season thank-offerings are brought for the lowlands because they have borne fruit in full and the summer crops are being gathered in. This feast, which is universally observed, is called the feast of first-products, a name which expresses the facts, because the first specimens of the produce, the sample oblations, are then consecrated.", + "[184] The sacrifices ordered on this occasion are two calves, one ram and seven lambs, these ten as victims to be entirely consumed by fire, and also two lambs to be eaten by the priests. These last he calls preservation-offerings because mankind has had its food preserved from many vicissitudes of every kind. For that food is commonly subject to destructive forces, sometimes rain-storms, sometimes droughts, or numberless other violent changes in nature, sometimes again from human activities through the invasions of enemies who attempt to lay waste the land of their neighbours.", + "[185] Naturally, therefore, the thank-offerings for preservation are brought to Him Who has scattered all the forces which threatened mischief. They are also brought in the form of loaves which the worshippers carry to the altar and after holding them with outstretched arms up to heaven distribute to the priests together with the flesh of the preservation-offering to regale them in a way well worthy of their sacred office.", + "[186] When the third special season has come in the seventh month at the autumnal equinox there is held at its outset the sacred-month-day called trumpet day, of which I have spoken above.  On the tenth day is the fast,  which is carefully observed not only by the zealous for piety and holiness but also by those who never act religiously in the rest of their life. For all stand in awe, overcome by the sanctity of the day, and for the moment the worse vie with the better in self-denial and virtue.", + "[187] The high dignity of this day has two aspects, one as a festival, the other as a time of purification and escape from sins, for which indemnity is granted by the bounties of the gracious God Who has given to repentance the same honour as to innocence from sin. Treating it as a festival day, he made the sacrifices of the same number as those of the sacred-month-days, namely a calf and a ram and seven lambs, thus blending the one with the seven and putting the completion in a line with the beginning. For to seven belongs the completion of actions, to one their beginning.", + "[188] Treating it as a purification, he added three more and bade them bring two kids and a ram, ordering that the last-named should be consumed entirely by fire and that a lot should be cast for the kids. The one on whom the lot fell was to be sacrificed to God, the other was to be sent out into a trackless and desolate wilderness bearing on its back the curses which had lain upon the transgressors who have now been purified by conversion to the better life and through their new obedience have washed away their old disobedience to the law.", + "[189] On the fifteenth day of this month at the full moon is held the feast of tabernacles, as it is called, and on this the supply of sacrificial offerings is on a larger scale, for during seven days there are sacrificed seventy calves, fourteen rams and ninety-eight lambs. All these animals are consumed entirely by fire. It is also commanded that the eighth day is to be observed as holy. This last must be treated in detail when the subject of the feasts as a whole comes up for discussion.  The number of offerings brought are the same as on the sacred-month-days.", + "[190] The general sacrifices in the form of burnt-offerings performed on behalf of the nation or, to speak more correctly, on behalf of the human race, have now been described to the best of my ability. But these burnt-offerings are accompanied on each day of a feast by the sacrifice of a kid called the sin-offering offered for the remission of sins, its flesh being put aside to be eaten by the priests. ", + "[191] What is the reason for this addition? Is it that a feast is a season of joy, and the true joy in which there is no illusion is wisdom firmly established in the soul, and the wisdom that is stable cannot be acquired without applying medicine to the sin and surgery to the passions? For it would be a strange inconsistency if, while each of the victims consumed in the burnt-offering is only dedicated when found to be free from mischief and blemish, the mind of the worshipper should not be purified in every way and washed clean and fair by the ablutions and lustrations, which the right reason of nature pours into the souls of those who love God through ears that are sound in health and free from corruption.", + "[192] But besides this something else may be justly said. These festal occasions of relaxation and cessation from work have often ere now opened up countless avenues to transgressions. For strong drink and gross eating accompanied by wine-bibbing, while they awaken the insatiable lusts of the belly, inflame also the lusts seated below it, and as they stream along and overflow on every side they create a torrent of evils innumerable, because they have the immunity of the feast for their headquarters and refuge from retribution.", + "[193] All this the lawgiver observed and therefore did not permit his people to conduct their festivities like other nations, but first he bade them in the very hour of their joy make themselves pure by curbing the appetites for pleasure. Then he summoned them to the sanctuary to take their part in hymns and prayers and sacrifices, that the place and the spectacles there presented and the words there spoken, working through the lordliest of the senses, sight and hearing, may make them enamoured of continence and piety. Last of all by the sin-offering he warned them against continuing in sin, for he who asks for absolution of the sins he has committed is not so lost a wretch as to embark on other new offences at the very time when he asks for remission of the old." + ], + [ + "[194] After having discoursed to this extent on these subjects he begins to classify the kinds of sacrifices. He divides them into three principal classes which he calls respectively the whole-burnt-offering, the preservation-offering and the sin-offering. To each of these he adds the adornment of suitable ritual, in which he succeeds admirably in combining decorum with reverence.", + "[195] His classification is quite excellent and perfectly fits the facts to which it shews a logical sequence. For if anyone cares to examine closely the motives which led men of the earliest times to resort to sacrifices as a medium of prayer and thanksgiving, he will find that two hold the highest place. One is the rendering of honour to God for the sake of Him only and with no other motive, a thing both necessary and excellent. The other is the signal benefit which the worshipper receives, and this is twofold, on one side directed to obtaining a share in blessings, on the other to release from evils.", + "[196] To the God-ward motive which has Him alone in view he assigned the whole-burnt-offering, for, whole and complete in itself as it is, it fits in well with the same qualities in the motive which carries with it no element of mortal self-interest; but where human interests were concerned, since the idea admitted of division, the lawgiver also made a division, and appointed what he called a preservation-offering to correspond to the aspiration for participation in blessings, while he assigned the sin-offering for avoidance of evils.", + "[197] Thus very properly there are three offerings for three objects, the whole-burnt-offering having no other in view but God Himself alone Whom it is good to honour, the other two having ourselves in view, the preservation-offering for the safe preserving and bettering of human affairs, the sin-offering for the healing of the trespasses which the soul has committed." + ], + [ + "[198] We must now describe the ordinances dealing with each of these sacrifices, beginning with the best, which is the whole-burnt-offering. First of all, he says the victim must be a male specimen of the animals selected as best for the purpose, namely, a calf or lamb or kid. Secondly, the giver must wash his hands and lay them on the head of the victim,", + "[199] and after this one priest must take and slay it while another priest holds a vial below and after catching some of the blood goes all round the altar and sprinkles it thereon. The victim after being flayed must be divided into parts complete in themselves, while the belly and feet are washed, and then the whole must be given over to the sacred fire of the altar. Thus the one in it has become many and the many one. ", + "[200] These are the contents of the ordinance taken literally. But another meaning also is indicated of the mystical character which symbols convey; words in their plain sense are symbols of things latent and obscure.", + "In the first place the victim of the whole-burnt-offering is a male because the male is more complete, more dominant than the female, closer akin to causal activity, for the female is incomplete and in subjection and belongs to the category of the passive rather than the active.", + "[201] So too with the two ingredients which constitute our life-principle, the rational and the irrational; the rational which belongs to mind and reason is of the masculine gender, the irrational, the province of sense, is of the feminine. Mind belongs to a genus wholly superior to sense as man is to woman; unblemished and purged, as perfect virtue purges, it is itself the most religious of sacrifices and its whole being is highly pleasing to God.", + "[202] In the laying of hands on the head of the animal we find the clearest possible type of blameless actions and of a life saddled with nothing that leads to censure but in harmony with the laws and statutes of nature.", + "[203] For the law desires, first, that the mind of the worshipper should be sanctified by exercise in good and profitable thoughts and judgements; secondly, that his life should be a consistent course of the best actions, so that as he lays his hands on the victim, he can boldly and with a pure conscience speak in this wise:", + "[204] “These hands have taken no gift to do injustice, nor shared in the proceeds of plunder or overreaching, nor been soiled with innocent blood. None have they maimed or wounded, no deed of outrage or violence have they wrought. They have done no service of any other kind at all which might incur arraignment or censure, but have made themselves humble ministers of things excellent and profitable, such as are held in honour in the sight of wisdom and law and wise and law-abiding men.”" + ], + [ + "[205] The blood is poured in a circle round the altar because the circle is the most perfect of figures, and in order that no part should be left destitute of the vital oblation. For the blood may truly be called a libation of the life-principle. So, then, he teaches in this symbol that the mind, whole and complete, should, as it moves with measured tread passing circle-wise through every phase of word and intention and deed, shew its willingness to do God’s service. ", + "[206] The direction to wash the belly and the feet is highly symbolical. Under the figure of the belly he signifies the lust which it is well to clean away, saturated as it is with stains and pollutions, with wine-bibbing and sottishness, a mighty force for ill, trained and drilled to work havoc in the life of men.", + "[207] By the washing of the feet is meant that his steps should be no longer on earth but tread the upper air. For the soul of the lover of God does in truth leap from earth to heaven and wing its way on high, eager to take its place in the ranks and share the ordered march of sun and moon and the all-holy, all-harmonious host of the other stars, marshalled and led by the God Whose kingship none can dispute or usurp, the kingship by which everything is justly governed.", + "[208] The division of the animal into its limbs indicates either that all things are one or that they come from and return to one, an alternation which is called by some Fullness and Want,  by others a General Conflagration and Reconstruction,  the Conflagration being the state when the supremacy of heat has prevailed over the rest, the Reconstruction when the four elements, by concession to each other, obtain equilibrium.", + "[209] My own reflections lead me to think the following a more correct explanation. The soul which honours the Existent having the Existent Himself only in view, ought to honour Him not irrationally nor ignorantly, but with knowledge and reason. And when we reason about Him we recognize in Him partition and division into each of the Divine powers and excellences. For God is good, He is the maker and begetter of the universe and His providence is over what He has begotten; He is a saviour and a benefactor, and has the plenitude of all blessedness and all happiness. Each of these attributes calls for veneration and praise, both separately in itself and when ranked with its congeners.", + "[210] So, too, it is with the rest.  When, my mind, thou wishest to give thanks to God for the creation of the universe, give it both for the sum of things and for its principal parts, thinking of them as the limbs of a living creature of the utmost perfection. Such parts are heaven and sun and moon and the planets and fixed stars; then again earth and the living creatures or plants thereon, then the sea and rivers, whether spring-fed or winter courses, and all they contain: then the air and its phases, for winter and summer, spring and autumn, those seasons which recur annually and are so highly beneficial to our life, are different conditions in the air which changes for the preservation of sublunar things.", + "[211] And if thou givest thanks for man, do not do so only for the whole genus but for its species and most essential parts, for men and women, for Greeks and barbarians, for dwellers on the mainland and those whose lot is cast in the islands. And if it is for a single person, divide the thanksgiving as reason directs, not into every tiny part of him down to the very last, but into those of primary importance, first of all into body and soul of which he is composed, then into speech and mind and sense. For thanks for each of these will by itself be not unworthy to obtain audience with God." + ], + [ + "[212] Enough has now been said on the whole burnt-offering. We must now consider in its turn the preservation-offering.  In this case it is a matter of indifference whether the victim is male or female. When it has been slain these three, the fat, the lobe  of the liver and the two kidneys, are set apart for the altar, while the rest serves as a feast to be enjoyed by the person who has offered the sacrifice.", + "[213] But why these parts of the inwards are consecrated must be carefully considered, not neglecting the following point. In the course of my reflections I have often pondered deeply on this question also; what could be the reason why the law, when setting apart the lobe of the liver and the kidneys and the fat as a tribute reserved from the animals sacrificed, did not include either the heart or the brains, since the dominant principle resides in one or other of them. ", + "[214] And I expect the same question will present itself to not a few of those who read the holy scriptures with their understanding rather than with their eyes. If such persons after examination find a more convincing reason, they will benefit both themselves and me; if not I beg them to consider whether that which has commended itself to my mind will stand the test. It is as follows. The dominant principle is the only part of us which admits and retains folly and injustice and cowardice and the other vices, and the home of this principle is one or other of the two just mentioned,", + "[215] namely, the brain and the heart. The holy word, therefore, thought good that the altar of God, by which is given absolution and complete remission of all sins and transgressions, should not be approached by the container in which mind had its lair when it came forth to tread the pathless wilds of injustice and impiety, turning away from the road which leads to virtue and noble conduct. For it would be foolish to have the sacrifices working remembrance instead of oblivion of sin. This seems to me the reason why neither of the parts which hold the pre-eminence, the brain or the heart, is brought to the altar.", + "[216] As for the parts which are actually prescribed, appropriate reasons can be given for the choice. The fat is the richest part and acts as a protection to the inwards, serving as a covering and a source of richness to them and benefiting them by the softness of its contact. The kidneys are chosen because of their relation to the testicles and generative organs; situated beside them they give them neighbourly assistance, and co-operate in promoting the easy passage of nature’s seed unimpeded by any of the adjacent parts. For the kidneys themselves are blood-coloured receptacles in which the moist off-scouring of the excrement is secreted, and contiguous to them are the testicles which create the stream of the semen. The lobe is a sample tribute from the most important of the inwards, the liver, by which the food is converted into blood and then being sluiced into the heart, is conveyed through the veins for the conservation of the whole body.", + "[217] For the orifice of the stomach being adjacent to the gullet receives the food which has been first bitten off by the teeth and afterwards masticated, and by its action prepares it for the stomach itself. This receives it from the orifice and performs the second office to which it has been appointed by nature, by turning it into juice. And from the stomach there are two pipe-shaped channels extending to the liver and draining the food into the receptacles which lie at intervals therein.", + "[218] Now the liver has two properties: it acts both as a sifter and a creator of blood. As a sifter it secretes all the hard and callous stuff into the adjacent bile-vessel, while in its other capacity by means of the heat which it contains it turns the pure liquid which has been strained off into blood full of life-giving powers, then presses this blood into the heart, whence, as we have said, it is sluiced into the veins, and coursing through the whole body becomes its sustenance.", + "[219] There is another point to be added to these statements. The liver has been made so as to lie high  and be exceedingly smooth, and in virtue of its smoothness it plays the part of a mirror of the utmost brightness. In consequence when the mind withdrawing from its daytime cares, with the body paralyzed in sleep and the obstruction of every sense removed, begins to turn itself about and concentrate upon the pure observation of its concepts, it looks into the liver as into a mirror where it gains a lucid view of all that mind can perceive and, while its gaze travels round the images to see whether they contain any ugly defect, it eschews all such and selects their opposites, and so, well satisfied  with all the visions presented to it, prophesies future events through the medium of dreams." + ], + [ + "[220] Two days only are allowed for the use of the preservation-offering as food, and nothing is to be left over till the third day. This for several reasons. One is, that all the meats of the sacred table must be eaten without undue delay, care being taken that they should not deteriorate through lapse of time. It is the nature of stale flesh to decay rapidly, even though seasoned with spices as preservatives.", + "[221] Another reason is, that the sacrificial meals should not be hoarded, but be free and open to all who have need, for they are now the property not of him by whom but of Him to Whom the victim has been sacrificed, He the benefactor, the bountiful, Who has made the convivial company of those who carry out the sacrifices partners of the altar whose board they share. And He bids them not think of themselves as the entertainers, for they are the stewards of the good cheer, not the hosts. The Host is He to Whom the material provided for the feast has come to belong, and this must not be stowed away out of sight, and niggardliness, the vice of the slave, preferred to kindliness, the virtue of gentle birth.", + "[222] The final reason is, that the preservation-offering is in fact made in behalf of two, namely soul and body, to each of which he assigned one day for feasting on the flesh. For it was meet that an equal space of time should be appointed for those elements of our nature which are capable of being preserved, so that on the first day as we eat we obtain a reminder of the soul’s preservation, on the morrow of the body’s good health.", + "[223] And since there is no third thing which, properly speaking, could be the subject of preservation, he strictly forbade the use of the oblation as food on the third day, and commanded that if anything was left over through ignorance or inadvertence, it should immediately be consumed by fire. Even him who had tasted it and nothing more he declares to be guilty. “Poor fool,” he says to him, “thou thinkest to have sacrificed, though thou hast not done so. Sacrilegious, unholy, profane, impure, is the meat which thou hast dressed. I accept it not, base glutton, who even in thy dreams hast caught no glimpse of what sacrifice means.”" + ], + [ + "[224] Under the head of the preservation-offering is embraced what is called the praise-offering.  The principle of this is as follows. He who has never at all met with any untoward happening, either of soul or body or things external, who lives a life of peace undisturbed by war, placed in an environment of every comfort and good fortune, free from disaster and cause of stumbling, sailing in straight course over the long sea of life amid the sunshine and calm of happy circumstances, with the breeze of prosperity ever behind the helm, has as his bounden duty to requite God his pilot, Who gives him safety untouched by disease, benefits carrying no penalty and in general good unmixed with evil—requite Him, I say, with hymns and benedictions and prayers and sacrifices and the other expressions of gratitude as religion demands. All these collected and summed up have obtained the single name of praise.", + "[225] For the consumption of this sacrifice one day only is allowed, not two as in the former case of the preservation-offering, that those into whose hands benefits have fallen so readily should make repayment with readiness and without delay." + ], + [ + "[226] So much for these. We must next examine the third kind of sacrifice which bears the name of sin-offering.  Here we have several divisions, both according to the persons concerned and the kinds of victims. As to persons, the high priest is distinguished from the whole nation and the rulers  as a class from the men of the common people. As to victims, they may be a male calf, a he-goat, a she-goat or ewe-lamb.", + "[227] Another distinction made is one which is most essential between voluntary and involuntary sins. For those who have acknowledged their sin are changing their way for the better, and while they reproach themselves for their errors are seeking a blameless life as their new goal.", + "[228] The sins, then, of the high priest and those of the whole nation are purged with an animal of the same value; in both cases it is directed that a male calf should be brought. For the sins of the ruler one of less value is ordered, though this too is a male, namely a he-goat; for the sins of the commoner, one still more inferior in kind, a female offering instead of a male, that is, a she-goat.", + "[229] For it was proper that in matters of sacrifice the ruler should fare better than the commoner and the nation than the ruler, since the whole should always be superior to the part; also that the high priest should be adjudged the same precedence as the nation in their purification and supplication for forgiveness of wrongdoings from the merciful power of God. But the equality of honour which the high priest enjoys is evidently not so much on his own account as because he is the servant of the nation also, giving thanks in common for all through the holiest of prayers and the purest of sacrifices.", + "[230] Deeply and wonderfully impressive is the form of command in this matter. “If the high priest,” it says, “sins involuntarily,” and then adds, “so that the people sin,” words which almost amount to a plain statement from which we may learn that the true high priest who is not falsely so-called is immune from sin, and if ever he slips, it will be something imposed on him not because of what he does himself, but because of some lapse common to the nation. And that lapse is not incurable but admits easily of healing treatment.", + "[231] So when the calf has been slaughtered he bids the priest to sprinkle some of the blood with his finger seven times over against the veil at the inner shrine, beyond the first veil, at the place where the most sacred chattels have been set, and then anoint and smear the four horns of the altar of incense, corresponding to its four sides, and pour the rest of the blood at the foot of the altar in the open air.", + "[232] To this altar he is commanded to bring three things, the fat and the lobe of the liver and the two kidneys, as in the ordinance of the preservation-offering. But the skin and the flesh and all the rest of the body of the calf from head to foot, with the inwards, are to be carried outside and burnt in a clear and open space  whither the holy ashes from the altar also are conveyed. The same rules are laid down by law in the case where the sin lies with the whole nation.", + "[233] But if a trespass is committed by a ruler, he purges himself with a he-goat, as I have said; if by one of the common people, with a she-goat or a ewe-lamb. For he assigned the male animal to the ruler, the female to the commoner, while the other regulations which he made are similar for both persons, namely, that the horns of the open-air altar should be anointed with the blood, the fat and the lobe of the liver and the two kidneys offered at the altar and the rest given to the priests to eat." + ], + [ + "[234] But since sins are sometimes committed against men, sometimes against things sacred and holy, besides the regulations already stated for dealing with involuntary offences against men, he lays down that in the case of the holy things the purificatory propitiation should be made with a ram, the offenders having first made full compensation for the subject of the trespass with the addition of a fifth part of its proper value.", + "[235] These and similar regulations for involuntary offences are followed by his ordinances for such as are voluntary.  “If,” he says, “a man lies about a partnership or a deposit or a robbery or as to finding the lost property of someone else, and, being suspected and put upon his oath, swears to the falsehood—if then after having apparently escaped conviction by his accusers he becomes, convicted inwardly by his conscience, his own accuser, reproaches himself for his disavowals and perjuries, makes a plain confession of the wrong he has committed and asks for pardon—", + "[236]then the lawgiver orders that forgiveness be extended to such a person on condition that he verifies his repentance not by a mere promise but by his actions, by restoring the deposit or the property which he has seized or found or in any way usurped from his neighbour, and further has paid an additional fifth as a solatium for the offence.", + "[237] And when he has thus propitiated the injured person he must follow it up, says the lawgiver, by proceeding to the temple to ask for remission of his sins, taking with him as his irreproachable advocate the soul-felt conviction which has saved him from a fatal disaster, allayed a deadly disease, and brought him round to complete health.", + "[238] For him, too, the sacrifice prescribed is a ram, as also for the offender in sacred matters. For the lawgiver rated the involuntary sin in the sacred sphere as equal to voluntary sin in the human, though indeed this last also is perhaps a desecration, since it is supplemented by an oath sworn under dishonest conditions, though rectified by the man’s conversion to the better course.", + "[239] It must be noticed, however, that while the parts of the sin-offering laid upon the altar are the same as in the case of the preservation-offering, namely the lobe of the liver, the fat and the kidneys—a natural arrangement because the penitent also is preserved or saved by escape from the soul-sickness which is more grievous than any which affects the body—", + "[240]the conditions under which the other parts of the animal are appointed to serve for food are different. The difference is threefold, in the place, in the time and in the recipients.  The place is the temple, the time one day instead of two, and the participants are priests, not those who offer the sacrifices: also they are male priests. ", + "[241] The prohibition against carrying the flesh outside the temple is due to his wish that any sin which the penitent has previously committed should not be made notorious through the ill-judged judgements and unbridled tongues of malicious and acrimonious persons, and blazed abroad as a subject for contumelious and censorious talk, but be confined within the sacred precincts which have also been the scene of the purification." + ], + [ + "[242] The command that the sacrifice should serve as a feast for the priests is due to several reasons. First, to do honour to the givers of the sacrifice, for the dignity of the guests reflects glory on their entertainers; secondly, to secure them firmly in the belief that the graciousness of God extends to those who feel remorse for their sin. For He would never have called His servitors and ministers to share the hospitality of such a table if full pardon had not been given. Thirdly, because none of the priests is permitted to perform the rites if he is not wholly sound, for the slightest blemish causes him to be thrust from office. ", + "[243] In fact he encourages those who no longer tread the path of wrongdoing with the thought that their resolution to purify themselves has given them a place in the sacerdotal caste and advanced them to equal honour with the priest. For a similar reason the flesh of the sin-offering is consumed in a single day, showing that in sin we should procrastinate and be slow and dilatory in approaching it, but when the achievement of righteousness is our goal, act with speed and promptitude.", + "[244]The victims immolated in behalf of the high priest or the nation as atonement for trespassing are not dressed to serve as food but are consumed by fire on the sacred ashes, as I have said. For there is no one superior to the high priest or the nation to act as intercessor for the sinners.", + "[245] It is natural therefore that the flesh should be consumed by fire in imitation of the whole-burnt-offerings to do honour to the persons concerned, not because God’s holy judgements are given by considerations of position but because the sins of the greatly virtuous and the truly sacred are such as to be regarded as acts of righteousness if done by others.", + "[246] For as the fields where the soil is deep and rich, even if they are sometimes unproductive, bear more fruit than those where it is naturally thin and poor, so too we find in virtuous and God-loving persons that their unproductiveness of positive goodness is better than the fortuitous righteous actions  of the bad whose nature does not allow them ever to act intentionally in an honest way." + ], + [ + "[247] After laying down these ordinances about each particular kind of sacrifice, whole-burnt-offering, preservation-offering and sin-offering, he institutes rules for another which partakes of the three, to shew the friendship and kinship which exists between them. This connecting link between them is called the Great Vow. ", + "[248] I must explain why it has acquired this name. When people have paid first-fruits of every part of their property, in wheat, barley, oil, wine and their finest orchard-fruits and also in the first-born males of their livestock, consecrated in the case of the clean species and valued at an adequate compensation in the case of the unclean, as they have no more material resources with which to give a pledge of their piety, they dedicate and consecrate themselves, thus shewing an amazing sanctification and a surpassing devotion to God. And therefore it is fitly called the Great Vow, for his own self is the greatest possession which anyone has, and this self he forgoes and puts himself outside it.", + "[249] When he has made the vow, the lawgiver gives him the following instructions. First, he must not take any strong drink nor anything “which he makes from the grape” nor drink any other intoxicant to the overthrow of his reason, but hold himself to be serving as priest during that time. For indeed such priests as are performing the rites have to quench their thirst with water and are forbidden intoxicants.", + "[250] Secondly, he must not shave the hairs of his head, thus giving a clear symbol to the eye that he does not debase the sterling coinage of his vow. Thirdly, he must keep his body pure and undefiled to the extent of abstaining from contact with parents or brothers after death, thus letting his kindly affection and fellow-feeling with the closest and dearest yield to piety that victory which it is both honourable and profitable that it should always win." + ], + [ + "[251] When the final day as appointed has come, the law bids him bring, to release him from his vow, three animals, a he-lamb, a ewe-lamb and a ram, the first for a whole-burnt-offering, the ewe-lamb as a sin-offering, and the ram as a preservation-offering.", + "[252] For all these find their likeness in the maker of the vow: the whole-burnt-offering, because he surrenders not only the other first-fruits and gifts but also his own self; the sin-offering, because he is a man, since even the perfect man, in so far as he is a created being, never escapes from sinning; the preservation-offering, because he has acknowledged and adopted the real preserver, God, as the author of his preservation instead of the physicians and their faculties of healing. For the physicians are mortals ready to perish, unable to secure health even for themselves, and their faculties are not beneficial to all persons nor always to the same persons, but sometimes do great harm: there is Another who is invested with lordship over such faculties and those who exercise them.", + "[253] I note, and it is a very striking point, that in the three animals brought for the different sacrifices there is no difference of species. They are all of the same species, a ram, a he-lamb and a ewe-lamb. For the law wishes to show in this way what I mentioned a little before, that the three kinds of sacrifice are sisters of one family, because the penitent is preserved and the person preserved from the maladies of his soul repents, and both of them are pressing forward to that perfect and wholly sound frame of mind of which the whole-burnt-offering is a symbol.", + "[254] Another point—the votary has vowed to bring himself, and while it would be sacrilege that the altar should be defiled by human blood, it was quite necessary that some part of him should be sacrificially offered. The part, therefore, which his zeal prompted him to take was one which can be removed without causing either pain or mutilation. He cut off the hairs of his head, which are to the body like the superfluous branches in the vegetation of a tree,  and gave them to the fire in which the flesh of the preservation-offering is cooked, a fitting proceeding to secure that at least some part of the votary’s self which cannot be lawfully brought to the altar should be merged in and share the nature of sacrifice  by serving as fuel to a holy flame." + ], + [ + "[255] These rules apply to the laity in common, but the priests also had to make offerings of first-fruits to the altar, and not suppose that the services and ministrations to which they were appointed entitled them to immunity. The first-fruits suitable for the priest are not taken from any animal with blood in its veins, but from the purest form of human food.", + "[256] Fine flour constitutes their perpetual sacrifice, a tenth part of the sacred measure for every day, half offered in the morning and half in the evening. It is fried in oil and none of it is left over to be eaten. For it is a divine command that every sacrifice offered by a priest should be wholly consumed by fire and none of it set apart for food.", + "We have described to the best of our ability the regulations for sacrifices and will next proceed to speak of those who offer them." + ], + [ + "[257] The law would have such a person pure in body and soul, the soul purged of its passions and distempers and infirmities and every viciousness of word and deed, the body of the defilements which commonly beset it.", + "[258] For each it devised the purification which befitted it. For the soul it used the animals which the worshipper is providing  for sacrifice, for the body sprinklings and ablutions of which we will speak a little later. For precedence in speech as well as elsewhere must be given to the higher and more dominant element in ourselves,", + "[259] the soul. How then is the soul purified? “Note, friend,” says the lawgiver, “how perfect and utterly free from blemish is the victim which you bring selected as the best of many by the priests with all impartiality of mind and clearness of vision, the result of the continued practice which has trained them to faultless discrimination. For if you observe this with your reason rather than with your eyes you will proceed to wash away the sins and defilements with which you have besmeared your whole life, some involuntary and accidental,", + "[260] some due to your own free will. For you will find that all this careful scrutiny of the animal is a symbol representing in a figure the reformation of your own conduct, for the law does not prescribe for unreasoning creatures, but for those who have mind and reason. It is anxious not that the victims should be without flaw but that those who offer them should not suffer from any corroding passion.", + "[261] As for the body, it purifies it with ablutions and sprinklings and does not allow the person to be sprinkled and washed once for all and then pass straightway within the sacred precincts, but bids him stay outside for seven days and be twice sprinkled on the third and seventh day, and after that, when he has bathed himself, it gives him full security to come within and offer his sacrifice." + ], + [ + "[262] The following regulation also shews a farsighted wisdom which should be noted. In almost all other cases men used unmixed water for the sprinkling. By most people it is taken from the sea, by others from the rivers, and by others it is drawn in ewers from the wells.  But Moses first provided ashes, the remnants of the sacred fire, obtained in a manner which will be explained shortly. Some of these, he says, are to be taken and thrown into a vessel and afterwards have water poured upon them. Then the priests are to dip branches of hyssop in the mixture and sprinkle with it those who are being purged.", + "[263] The reason for this may be aptly stated as follows. Moses would have those who come to serve Him that IS first know themselves and of what substance these selves are made. For how should he who has no knowledge of himself be able to apprehend the power of God which is above all and transcends all?", + "[264] Now the substance of which our body consists is earth and water, and of this he reminds us in the rite of purging. For he holds that the most profitable form of purification is just this, that a man should know himself and the nature of the elements of which he is composed, ashes and water, so little worthy of esteem.", + "[265] For if he recognizes this, he will straightway turn away from the insidious enemy, self-conceit, and abasing his pride become well-pleasing to God and claim the aid of His gracious power Who hates arrogance. For that is a good text  which tells us that he who sets his hand to words and deeds of pride “provokes” not only men, but also “God,” the author of equality and all that is most excellent.", + "[266] So then, whilst they are being thus sprinkled, deeply moved and roused as they are, they can almost hear the voice of the elements themselves, earth and water, say plainly to them, “We are the substance of which your body consists: we it is whom nature blended and with divine craftsmanship made into the shape of human form. Out of us you were framed when you came into being and into us you will be resolved again when you have to die. For nothing is so made as to disappear into non-existence. Whence it came in the beginning, thither will it return in the end.”" + ], + [ + "[267] I must now also fulfil my promise to describe the special qualities of these ashes. They are not merely the ashes of wood consumed by fire but also of a living creature well-suited to a rite of purification such as this.", + "[268] He orders a red heifer which has never been yoked and without blemish to be taken outside the city and there slaughtered. Then the high priest is to take of the blood and sprinkle it seven times over everything in front of the sanctuary, then burn it wholly to ashes with the skin and flesh and blood and the belly filled with its ordure. When the flame is dying down, he is to cast right into the middle these three things, cedar wood and hyssop and scarlet wool. Then if it is quite extinguished, a clean man is to collect the ashes and deposit them outside the city in a clean place. ", + "[269] What these things symbolically indicate has been described in full elsewhere where we have expounded the allegory.  So we see that they who mean to resort to the temple to take part in sacrifice must needs have their bodies made clean and bright,  and before their bodies their souls. For the soul is queen and mistress, superior to the body in every way because a diviner nature has been allotted to it. The mind is cleansed by wisdom and the truths of wisdom’s teaching which guide its steps to the contemplation of the universe and all that is therein, and by the sacred company of the other virtues and by the practice of them shewn in noble and highly praiseworthy actions.", + "[270] He, then, who is adorned with these may come with boldness to the sanctuary as his true home, the best of all mansions, there to present himself as victim. But anyone whose heart is the seat of lurking covetousness and wrongful cravings should remain still and hide his face in confusion and curb the shameless madness which would rashly venture where caution is profitable. For the holy place of the truly Existent is closed ground to the unholy.", + "[271] To such a one I would say, “Good sir, God does not rejoice in sacrifices even if one offer hecatombs, for all things are His possessions, yet though He possesses  He needs none of them, but He rejoices in the will to love Him and in men that practise holiness, and from these He accepts plain meal or barley,  and things of least price, holding them most precious rather than those of highest cost.”", + "[272] And indeed though the worshippers bring nothing else, in bringing themselves they offer the best of sacrifices, the full and truly perfect oblation of noble living,  as they honour with hymns and thanksgivings their Benefactor and Saviour, God, sometimes with the organs of speech, sometimes without tongue or lips, when within the soul alone their minds recite the tale or utter the cry of praise. These one ear only can apprehend, the ear of God, for human hearing cannot reach to the perception of such." + ], + [ + "[273] That what I have said above is true and is the word not of myself but of nature is attested not only by its self-evident certitude which provides clear grounds of belief to those who do not out of contentiousness cultivate disbelief, but also by the law which commanded two altars to be constructed differing in materials and situations and in the use to which they were applied. ", + "[274] For one of these was built of stones picked up and left unhewn, and it was set in the open air beside the avenues to the sanctuary and was to be used for blood-offerings. The other was formed of the purest gold; it was set in the inner shrine within the first veil, not to be seen by any except such priests as were in a state of purity,  and it was to be used for frankincense-offerings.", + "[275] This clearly shews that even the least morsel of incense offered by a man of religion is more precious in the sight of God than thousands of cattle sacrificed by men of little worth. For as gold is better than casual stones and all in the inner shrine more sacred than what stands outside, so and in the same measure is the thank-offering of incense superior to that of the blood of beasts.", + "[276] And therefore the altar of incense receives special honour, not only in the costliness of its material, its construction and its situation, but by taking every day the earlier place in subserving the thanksgiving which men render to God. For it is not permitted to bring the victim of the whole-burnt-offering outside until the incense has been offered inside at the first glimpse of day. ", + "[277] The symbolical meaning is just this and nothing else: that what is precious in the sight of God is not the number of victims immolated but the true purity of a rational spirit in him who makes the sacrifice. Can you think that if the judge whose heart is set on giving righteous judgement will not take gifts from any of the litigants, or if he does take them will be open to the charge of bribery; if again the good man will not receive them from the bad, though both are men, and the one perhaps in need and the other rich—can you think, I say, that God can be corrupted, God Who is absolutely sufficient to Himself and needs nothing of anything created, and being as He is the primal good, the consummation of perfection, the perennial fountain of wisdom and justice and every virtue, turns His face from the gifts of the unjust?", + "[278] And is not he who proffers them the most shameless of men when he gives to God a share of the profits of his thefts or robbery or denial of a just debt or refusal to pay it, and treats Him as a partner in his wickedness and greed? To such a one I would say “Most miserable of wretches, there are only two alternatives: You expect that your conduct will either be unobserved by God or patent to Him.", + "[279] If the former, you little know the power by which He sees all and hears all: if the latter, your audacity is beyond measure. When you should hide your face in shame for the sins you have committed, you make an open show of the outward signs of your iniquity and, priding yourself on them, assign a share to God. You bring Him the first-fruits of unholiness and have not reflected that the law does not admit of lawlessness nor sunlight of darkness. But God is the archetype on which laws are modelled: He is the sun of the sun, in the realm of mind what that is in the realm of sense, and from invisible fountains He supplies the visible beams to the sun which our eyes behold.”", + "[280] There is a very excellent ordinance inscribed in the sacred tables of the law, that the hire of a harlot should not be brought into the temple;  the hire, that is, of one who has sold her personal charms and chosen a scandalous life for the sake of the wages of shame.", + "[281] But if the gifts of one who has played the harlot are unholy, surely more unholy still are the gifts of the soul which has committed whoredom, which has thrown itself away into ignominy and the lowest depths of outrageous conduct, into wine-bibbing and gluttony, into the love of money, of reputation, of pleasure, and numberless other forms of passion and soul-sickness and vice. What length of time can purge away the stains of these? None, to my knowledge.", + "[282] The harlots’ traffic indeed is often brought to a close by old age, since when the freshness of their charm is passed, all cease to seek them now that their bloom is faded like the bloom of flowers. But as for the soul, when by constant familiarity with incontinence it has been schooled into harlotry, what agelong stretch of years can convert it to decent living? Not even the longest, but only God, with Whom that is possible which is impossible with us.", + "[283] So he who intends to sacrifice must consider not whether the victim is unblemished but whether his own mind stands free from defect and imperfection. Further, let him examine the motives which determine him to make the offering. For either he is giving thanks for benefits already received or is asking for security in his tenure of present blessings or for acquisition of others to come, or for deliverance from evils, either present or expected, and all these demand that he should put himself into a condition of mental health and safety.", + "[284] For if he is offering thanks for what has already been granted, let him not shew ingratitude by falling from the state of virtue in which he received these boons. Or if he is securing present blessings or has bright expectations for the future, let him shew himself by good conduct worthy of such happy events. Or if he is seeking to escape from some ills, let none of his actions be deserving of chastisement and punishment." + ], + [ + "[285] The fire on the altar, he tells us, will burn continuously and not be extinguished.  That, I think, is natural and fitting, for since the gracious gifts of God granted daily and nightly to men are perennial, unfailing and unceasing, the symbol of thankfulness also, the sacred flame, should be kept alight and remain unextinguished for ever.", + "[286] Perhaps also he wishes in this way to employ the abiding presence of the same fire by which all the sacrifices are consecrated to unite them, old and new alike,  and thus shew that they carry out perfectly the duty of giving thanks, however numberless are the differences in the resources on which they are based, according as the oblations are lavishly abundant or on the other hand scanty.", + "[287] This is the literal account: the inner meaning must be observed by the laws of allegory. The true altar of God is the thankful soul of the Sage, compacted of perfect virtues unsevered  and undivided, for no part of virtue is useless.", + "[288] On this soul-altar the sacred light is ever burning and carefully kept unextinguished, and the light of the mind is wisdom, just as the darkness of the soul is folly. For knowledge is to the reason what the light of our senses is to the eye: as that gives the apprehension of material things, so does knowledge lead to the contemplation of things immaterial and conceptual, and its beam shines for ever, never dimmed nor quenched." + ], + [ + "[289] After this he says, “On every gift ye shall offer salt,”  by which he signifies, as I have said before, complete permanence. Salt acts as a preservative to bodies, ranking in this as second in honour to the life-principle. For just as the life-principle causes bodies to escape corruption, so does salt, which more than anything else keeps them together and makes them in a sense immortal.", + "[290] From the same point of view he called the altar a sacrifice-keeper,  evidently giving it that special and distinctive name from its preserving the sacrifices, though the flesh is consumed by fire. And thus we have the clearest proof that he holds the sacrifice to consist not in the victims but in the offerer’s intention and his zeal which derives its constancy and permanence from virtue. He adds,", + "[291] too, a further enactment by which he orders every sacrifice to be offered without honey or leaven.  Both these substances he considers unfit to be brought to the altar: honey perhaps because the bee which collects it is an unclean animal, bred from the putrescence and corruption of dead oxen, we are told, just as wasps are from the carcasses of horses ;", + "[292] or else he forbids it as a symbol of the utter unholiness of excessive pleasure which tastes sweet as it passes through the throat but afterwards produces bitter and persistent pains which of necessity shake and agitate the soul and make it unable to stand firmly in its place.", + "[293] Leaven is forbidden because of the rising which it produces. Here again we have a symbol of the truth, that none as he approaches the altar should be uplifted or puffed up by arrogance; Rather gazing on the greatness of God, let him gain a perception of the weakness which belongs to the creature, even though he may be superior to others in prosperity; and having been thus led to the reasonable conclusion, let him reduce the overweening exaltation of his pride by laying low that pestilent enemy, conceit.", + "[294] For if the Creator and Maker of the universe, though needing nothing of all that He has begotten, has regard to your weakness and not to the vastness of His might and sovereignty, makes you a partaker in His gracious power and fills up the deficiencies that belong to your life, how ought you to treat other men, your natural kinsfolk, seedlings from the same elements as yourself, you who brought nothing into the world,", + "[295] not even yourself? For naked you came into the world, worthy sir, and naked will you again depart, and the span of time between your birth and death is a loan to you from God. During this span what can be meet for you to do but to study fellow-feeling and goodwill and equity and humanity and what else belongs to virtue, and to cast away the inequitable, unrighteous and unforgiving viciousness which turns man, naturally the most civilized of creatures, into a wild and ferocious animal!" + ], + [ + "[296] Again he commands that the lamps on the sacred candlestick within the veil should be kept burning from evening till early morning.  He has several objects in this. One is, that the holy places should be illuminated when the daylight leaves them and thus remain ever exempt from darkness, in this resembling the stars. For they when the sun has set display their own light instead and do not forsake their place in the cosmic order.", + "[297] A second object was, that at night-time also some rites of the same kith and kin as those of the day-time should be performed for the service of God, and that no time or season should omit its thanksgiving. And to shew our thankfulness the sacrificial offering, for sacrificial it may quite properly be called, most suitable and appropriate to the night is the radiance of that most sacred light in the inner shrine.", + "[298] There is a third reason, a very cogent one: Not only in our waking hours do we experience blessings, but also in our slumbers. For God the bountiful has provided our mortal race with a great support in the form of sleep, whereby both body and soul are benefited. The body is released from the labours of the day, the soul relaxes its anxious cares and retreats into itself, away from the press and clamour of the senses, and can then, if at no other time, enjoy privacy and commune with itself. Rightly therefore did the law determine so to apportion the thank-offerings that thankfulness is expressed for our waking time by the victims brought to the altar, for sleep and the benefits which it gives by the lighting of the sacred lamps." + ], + [ + "[299] These and similar injunctions to piety are given in the law in the form of direct commands and prohibitions. Others which have now to be described are of the nature of homilies giving admonitions and exhortations. Addressing himself to the mind of man he says,  “God asks nothing from thee that is heavy or complicated or difficult, but only something quite simple and easy.", + "[300] And this is just to love Him as a benefactor, or failing this to fear Him at least as a ruler and lord, and to tread in every way that will lead thee to please Him, to serve Him not half-heartedly but with thy whole soul filled with the determination to love Him and to cling to His commandments and to honour justice.”", + "[Among all these things God Himself remains with a nature which changes not. But of all else that is in the universe, what is there that changes for the better? Sun or moon or the multitude of the other stars or the whole heaven? And on earth do the mountains grow to a loftier height or the lowlands widen forth as liquids spread when poured out? Is the sea converted into fresh water or do the rivers become equal in magnitude to the seas? No, each remains firmly stayed in the same limits in which they were set at the very first when He made them. But thou, by living a blameless life, wilt change for the better.]", + "[301] Which of these is painful or laborious? You have not to cross great waters where no ship has sailed and in the heart of winter to brave the deep, tossed up and down by the surging of the waves and the violence of opposing winds, or to foot it over rough and untrodden wilds where no road is, in perpetual dread of assault from robbers or wild beasts, or to pass the night unsheltered as a sentry on the walls, threatened with the gravest perils from the enemy ever watchful for their chance. No, away with such thoughts. In good matters let there be no talk of discomfort, nothing but happy words to describe things so profitable.", + "[302] Only must the soul give its assent and everything is there ready to your hand. Do you not know that to God belongs both the heaven perceived by sense and that known to thought alone, which may quite properly be called the “heaven of heaven,”  again the earth and its contents and all the universe, both the visible and the invisible and immaterial, the pattern of the visible?" + ], + [ + "[303] Yet out of the whole human race He chose as of special merit and judged worthy of pre-eminence over all, those who are in a true sense men,  and called them to the service of Himself, the perennial fountain of things excellent, from which He sends the shower of the other virtues gushing forth to give drink, delicious and most beneficial, and conferring immortality as much as or more than nectar. ", + "[304] Pitiable and miserable are all those who have not feasted to the full on virtue’s draught, and greatest is the lasting misery of those who have never tasted the cup of noble living when they might revel in the delights of righteousness and holiness.", + "But some  are uncircumcised in heart, says the law,  and through their hardness of temper disobedient to the rein, plunging in unruly fashion and fighting against the yoke.", + "[305] These he admonishes with the words, “Circumcise the hardness of your hearts!” make speed, that is, to prune away from the ruling mind the superfluous overgrowths  sown and raised by the immoderate appetites of the passions and planted by folly, the evil husbandman of the soul. And let not your neck be hard,", + "[306] he continues: that is, let not your mind be unbending and exceedingly unruly, nor in its much frowardness pursue that wilful ignorance which is so fraught with mischief, but casting aside as an enemy all that is naturally indocile and intractable, change over to docility, ready to obey the laws of nature.", + "[307] Cannot you see that the primal and chief powers belonging to the Existent are the beneficent and the punitive? And the beneficent is called God because by this He set out  and ordered the world; the other is called Lord, being that by which He is invested with the sovereignty of all that is. But He is the God not only of men but also of gods, and the ruler not only of commoners but of rulers, and being truly existent, He is great and strong and mighty." + ], + [ + "[308] Yet vast as are his excellences and powers, he takes pity and compassion on those most helplessly in need, and does not disdain to give judgement to strangers or orphans or widows. He holds their low estate worthy of His providential care, while of kings and despots and great potentates He takes no account.", + "[309] He provides for the incomers because forsaking the ancestral customs in which they were bred, customs packed with false inventions and vanity, they have crossed over to piety in whole-hearted love of simplicity and truth, and rendering to Him that truly exists the supplication and service which are His right, partake in due course of His protecting care in the measure that fits their case, and gain in the help that He gives the fruit of making God their refuge.", + "[310] He provides for the orphans and widows because they have lost their protectors, in the first case parents, in the second husbands, and in this desolation no refuge remains that men can give; and therefore they are not denied the hope that is greatest of all, the hope in God, Who in the graciousness of His nature does not refuse the task of caring for and watching over them in this desolate condition.", + "[311] Let God alone be thy boast and thy chief glory, he continues, and pride thyself neither on riches nor on reputation nor dominion nor comeliness nor strength of body, nor any such thing, whereby the hearts of the empty-minded are wont to be lifted up. Consider in the first place that these things have nothing in them of the nature of the true good; secondly, how quickly comes the hour of their passing, how they wither away, as it were, before their flower has come to its strength.", + "[312] Let us follow after the good that is stable, unswerving, unchangeable, and hold fast to our service as His suppliants and worshippers. ", + "So if we are victorious over our enemies, let us not affect their impious ways in which they think to show their piety by burning their sons and daughters to their gods.", + "[313] This does not mean that all the outside nations have a custom of giving their children to the fire. They have not become so savage in nature as to bring themselves to do in peace to their nearest and dearest what they would not do in wartime to their enemies in the field or to the objects of their implacable hatred. Rather the words refer to that consuming fire in which they veritably destroy the souls of their offspring right from the cradle by failing to imprint on their still tender souls truth-giving conceptions of the one, the truly existent God.", + "Nor yet if defeated let us lose heart or be overcome by their successes as though the victory were due to their piety.", + "[314] To many their temporary pieces of good fortune have proved to be a pitfall, a trap baited with evils vast and fatal. And it may well be that the triumph of the unworthy comes to pass not for their own sake but that we should be more abundantly distressed and afflicted for our unholy deeds; we who, born as citizens of a godly community, reared under laws which incite to every virtue, trained from our earliest years under divinely gifted men, show contempt for their teaching and cling to what truly deserves our contempt, count the serious side of life as child’s-play and what befits the playground as matters of serious import." + ], + [ + "[315] Further if anyone cloaking himself under the name and guise of a prophet and claiming to be possessed by inspiration lead us on to the worship of the gods recognized in the different cities, we ought not to listen to him and be deceived by the name of prophet. For such a one is no prophet, but an impostor, since his oracles and pronouncements are falsehoods invented by himself.", + "[316] And if a brother or son or daughter or wife or a housemate or a friend however true, or anyone else who seems to be kindly disposed, urge us to a like course, bidding us fraternize with the multitude, resort to their temples, and join in their libations and sacrifices, we must punish him as a public and general enemy, taking little thought for the ties which bind us to him; and we must send round a report of his proposals to all the lovers of piety, who will rush with a speed which brooks no delay to take vengeance on the unholy man, and deem it a religious duty to seek his death.", + "[317] For we should have one tie of affinity, one accepted sign of goodwill, namely the willingness to serve God and that our every word and deed promotes the cause of piety. But as for these kinships, as we call them, which have come down from our ancestors and are based on blood-relationship, or those derived from intermarriage or other similar causes, let them all be cast aside if they do not seek earnestly the same goal, namely, the honour of God, which is the indissoluble bond of all the affection which makes us one. For those who are so minded will receive in exchange kinships of greater dignity and sanctity.", + "[318] This promise of mine is confirmed by the law, where it says that they who do “what is pleasing” to nature and what is “good” are sons of God.  For it says, “Ye are sons to your Lord God,” clearly meaning that He will think fit to protect and provide for you as would a father. And how much this watchful care will exceed that of men is measured, believe me, by the surpassing excellence of Him who bestows it." + ], + [ + "[319] Furthermore, he banishes from the sacred legislation  the lore of occult rites and mysteries and all such imposture and buffoonery. He would not have those who were bred in such a commonwealth as ours take part in mummeries and clinging on to mystic fables despise the truth and pursue things which have taken night and darkness for their province, discarding what is fit to bear the light of day. Let none, therefore, of the followers and disciples of Moses either confer or receive initiation to such rites. For both in teacher and taught such action is gross sacrilege.", + "[320] For tell me, ye mystics, if these things are good and profitable, why do you shut yourselves up in profound darkness and reserve their benefits for three or four alone, when by producing them in the midst of the market-place you might extend them to every man and thus enable all to share in security a better and happier life?", + "[321] For virtue has no room in her home for a grudging spirit.  Let those who work mischief feel shame and seek holes and corners of the earth and profound darkness, there lie hid and keep the multitude of their iniquities veiled out of the sight of all. But let those whose actions serve the common weal use freedom of speech and walk in daylight through the midst of the market-place, ready to converse with crowded gatherings, to let the clear sunlight shine upon their own life and through the two most royal senses, sight and hearing, to render good service to the assembled groups, who through the one behold spectacles as marvellous as they are delightful,  and through the other feast on the fresh sweet draught of words  which are wont to gladden the minds of such as are not wholly averse to learning.", + "[322] Cannot you see that nature also does not conceal any of her glorious and admirable works, but displays the stars and the whole heaven to delight us by the sight and to foster the love of philosophy; so too the seas and fountains and rivers and the air so happily tempered by winds and breezes to make the yearly seasons, and the countless varieties of plants and animals and again of fruits—all for the use and enjoyment of men?", + "[323] Were it not well, then, that we should follow her intentions and display in public all that is profitable and necessary for the benefit of those who are worthy to use it? As it is, we often find that no person of good character is admitted to the mysteries, while robbers and pirates and associations of abominable and licentious women, when they offer money to those who conduct the initiatory rites, are sometimes accepted. Let all such persons, then, be banished from the confines of any State or constitution in which morality and truth are honoured for their own sakes. So much for this subject." + ], + [ + "[324] But while the law stands pre-eminent in enjoining fellowship and humanity, it preserves the high position and dignity of both virtues by not allowing anyone whose state is incurable to take refuge with them, but bidding him avaunt and keep his distance.", + "[325] Thus, knowing that in assemblies there are not a few worthless persons who steal their way in and remain unobserved in the large numbers which surround them, it guards against this danger by precluding all the unworthy from entering the holy congregation. It begins with the men who belie their sex and are affected with effemination, who debase the currency of nature and violate it by assuming the passions and the outward form of licentious women. For it expels those whose generative organs are fractured or mutilated,  who husband the flower of their youthful bloom, lest it should quickly wither, and restamp the masculine cast into a feminine form.", + "[326] And it banishes not only harlots, but also the children of harlots  who carry with them their mother’s shame, because their begetting and their birth has been adulterated at the fountain-head and reduced to confusion through the number of their mother’s lovers, so that they cannot recognize or distinguish their real father.", + "[327] This is a topic peculiarly susceptible of allegorical interpretation and full of matter for philosophical study. For the heads under which the impious and unholy can be characterized are not one, but many and different. Some aver that the Incorporeal Ideas or Forms are an empty name devoid of any real substance of fact, and thus they abolish in things the most essential element of their being, namely the archetypal patterns of all qualities in what exists, and on which the form and dimensions of each separate thing was modelled.", + "[328] These the holy tables of the law speak of as “crushed,” for just as anything crushed has lost its quality and form and may be literally said to be nothing more than shapeless matter, so the creed which abolishes the Forms confuses everything and reduces it to the pre-elemental state of existence, that state devoid of shape and quality.", + "[329] Could anything be more preposterous than this? For when out of that confused matter God produced all things, He did not do so with His own handiwork, since His nature, happy and blessed as it was, forbade that He should touch the limitless chaotic matter. Instead He made full use of the incorporeal potencies  well denoted by their name of Forms to enable each kind to take its appropriate shape. But this other creed brings in its train no little disorder and confusion. For by abolishing the agencies which created the qualities, it abolishes the qualities also.", + "[330] There are others who in the arena of wickedness eagerly compete for the first prize in impiety and go to the further extreme of drawing a curtain over the existence of God as well as of the Forms. They assert that God does not exist, but is alleged to exist for the benefit of men who, it was supposed, would abstain from wrongdoing in their fear of Him Whom they believed to be present everywhere and to survey all things with ever-watchful eyes. These are happily called by the law “mutilated,”  for they have lost by castration the conception of the Generator of all things. They are impotent to beget wisdom and practise the worst of wickednesses, atheism.", + "[331] A third class are those who have shaped their course in the opposite direction, and introduced a numerous company of deities male and female, elder and younger. Thus they have infected the world with the idea of a multiplicity of sovereigns in order to geld from the mind of men the conception of the one and truly existent Being.", + "[332] It is these who are figuratively called by the law “the children of a harlot.”  For as anyone who has a harlot for his mother has no knowledge of, and can claim no affiliation to, his real father, but must accept the paternity of most or practically all her lovers and patrons, so too those who know not the one true God but invent a number of deities, false so-called, are blind to the most essential reality with which they should have been indoctrinated from the cradle to the exclusion of or before anything else. For what better theme for the learner can there be than the Being who truly exists, even God?" + ], + [ + "[333] The banishment is extended to a fourth and a fifth class also.  Both these seek the same goal but have different plans for attaining it. Both classes are votaries of the pestilent vice of self-assertion,  but have treated the soul, which is a whole consisting of two parts, the rational and irrational, as if it were a property shared by two persons, and have partitioned it out between them. One class has taken as its portion the rational part, that is the mind, the other has taken the irrational, which is subdivided into the senses.", + "[334] The champions of mind ascribe to it the leadership and sovereignty of human affairs, and aver that it is competent to preserve the past by means of memory, to gain a firm apprehension of the present, and to envisage and calculate the future by prognostication of what may be expected.", + "[335] It is mind, they say, which sowed and planted the deep and fertile soil in the uplands and lowlands and so greatly enriched human life by the invention of agriculture. It is mind which constructed a ship, and by devices admirable beyond description turned what was naturally dry land into a waterway,  opened up in the sea routes whose many branches serve as highways to the havens and roadsteads of the different states, and made the inhabitants of the mainland and those of the islands known to each other, who would never have met if a vessel had not been built. It is mind which discovered the mechanical  and the finer arts, as they are called, which devised,", + "[336] fostered and brought to their consummation letters and numbers and music and the whole range of school studies. Mind too was the parent of philosophy, the greatest of blessings, and employed each part of it to benefit human life, the logical to produce absolute exactitude of language, the ethical for the amelioration of character, the physical to give knowledge of heaven and the universe.  And besides these they collect and accumulate in honour of mind a vast number of tributes to the same effect as those already mentioned, with which we have no occasion to trouble ourselves now." + ], + [ + "[337] The champions of the senses sound their praises in lofty terms. They discuss and classify them according to the purposes which they serve and tell us that two, smell and taste, are the basis of life, and two, sight and hearing, of good life.", + "[338] Taste acts as a conductor of the sustenance which food gives, and the nostrils do the same for the air on which every created being depends. Air too is a means of sustenance, constant and unceasing, and nourishes and preserves us not only when awake but also while we sleep. We have a clear proof of this; for if the course of respiration backwards and forwards is stopped ever so little by the interception of the natural influx of breath from outside, death will inexorably and inevitably follow.", + "[339] To turn to the senses which minister to philosophy and secure for us the good life, sight sees the light which is the most beautiful of all that is and by means of the light sees everything else, sun, moon, stars, heaven, earth, sea, the countless varieties of plants and animals, in general, all kinds of bodies, shapes, colours and magnitudes, the contemplation of which creates a subtle intelligence and generates a great thirst for knowledge.", + "[340] But apart from these benefits sight gives us others of the highest value, by enabling us to distinguish between kinsfolk and strangers, friends and enemies, and to shun the harmful and choose the beneficent. And while it is true that each of the other members of the body has its appropriate and very indispensable use, as the feet for walking and running and the other activities to which the legs are instrumental, and the hands for doing and giving and receiving things, the eyes may be said to have a common value and to create the conditions under which these members and all the others can operate successfully.", + "[341] The strongest testimony to this truth is afforded by the blind, who cannot make the proper use  of their hands or feet and thus verify the name of incapable  given to them in the past, more, we are told, in pity than as a reproach. For when the eyes are destroyed, the capacities of the body are not merely overthrown, but actually perish.", + "[342] In hearing too we have something very marvellous. By means of it we distinguish melodies and metres and rhythm, and with them the harmonies and consonances, and the varieties of genera and systems  and all the elements of music; and again, the multitudinous kinds of set speeches delivered in the law-courts, in the senate, in laudations, as well as the language used in historical narrative and dialogues and discussions of matters of business which we are bound to have with those with whom we come in contact from time to time. For we may say in sum that the voice has a twofold capacity for speech and song. Both these are assessed by the ears to the benefit of the soul. For both are medicaments,", + "[343] health-giving and life-preserving. Song charms away the passions and controls the irregular element in us with its rhythm, the discordant with its melodies, the immoderate with its measures. And each of these three assumes every variety of form, as the musicians and poets testify, belief in whom necessarily becomes habitual in those who have received a good education. Speech checks and hampers impulses to vice and effects the cure of those in whom foolish and distressful thoughts have gained the mastery. It deals more gently with the docile, more drastically with the rebellious, and thus becomes the source of the greatest possible benefits." + ], + [ + "[344] Such is the chain of argument which leads the votaries of mind and the votaries of the senses to ascribe divinity to their respective idols, forgetting in their self-assertion the God Who truly exists. And therefore Moses naturally banished them all from the holy congregation, both those who abolish the Forms, who appear under the name of “the crushed,” and those who absolutely deny God, to whom he assigned the suitable  title of “the mutilated” and those who preach the opposite doctrine of a family of gods, called by him “the children of the harlot,” and finally the self-assertive, one party of whom deify the reason, the other each several sense. For these last all press to the same goal, though influenced by different plans for attaining it, and ignore the one and really existing God.", + "[345] But we, the scholars and disciples of Moses, will not forgo our quest of the Existent, holding that the knowledge of Him is the consummation of happiness. It is also agelong life. The law tells us that all who “cleave to God live,”  and herein it lays down a vital doctrine fraught with much wisdom. For in very truth the godless are dead in soul, but those who have taken service in the ranks of the God Who only IS are alive, and that life can never die." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, I", + "§ 2. (Circumcision in Egypt.) The original authority for this is Herodotus ii. 36. In itself it is not impossible that Philo, knowing little of the intimate practices of the Egyptians outside the Jewish and Hellenistic world, should take Herodotus for his authority. But in Quaest. in Gen. iii. 47, 48, where he gives the arguments for circumcision in much the same way as here, he adds that the Egyptians circumcised females as well as males and at the age of puberty, and neither of these did he find in Herodotus. The statement made here is supported by Diodorus i. 28, iii. 32. Josephus, Contra Apion. ii. 140 ff. says positively that the Egyptian priests were circumcised, but the fact that Apion, himself an Egyptian, appears to have ridiculed the Jews on this ground tells rather against it for the nation at large. See on the whole question Wendland in Archiv für Papyrusforschung ii. (1903) (referred to by Goodenough, p. 30).", + "§ 6. The spirit force in the heart. The doctrine and phraseology is Stoic. So “All the Stoics say that τὸ ἡγεμονικόν resides ἐν ὅλῃ τῇ καρδίᾳ ἢ ἐν τῷ περὶ τὴν καρδίαν πνεύματι,” S. V. F. ii. 838. The ἡγεμονικόν itself is a πνεῦμα according to them, ibid. 96. For the question between the brain and the heart as the seat of the mind see §§ 213 f. below.", + "§ 25. “Blind” wealth. Philo in several places, e.g. ii. 23 below, De Abr. 25, contrasts the “seeing” with the “blind” riches, and in these passages he borrows the phrase from Plato, Laws 631 C πλοῦτος οὐ τυφλὸς ἀλλʼ ὀξὺ βλέπων, though the thought is not quite the same, since with Plato the “seeing wealth” is wealth in the literal sense used wisely, with Philo wisdom or virtue itself. But here, where there is no such contrast and the stress is rather on the uncertainty of riches, τοῦ λεγομένου may refer rather to the fable, earlier than Plato, that Zeus made Plutus blind, so that he should distribute his gifts without regard to merit (see Aristophanes, Plutus).", + "§ 27. Some assert … state of flux. Cf. e.g. Plato, Theaetetus 160 D κατὰ μὲν Ὅμηρον καὶ Ἡράκλειτον καὶ πᾶν τὸ τοιοῦτον φῦλον οἷον ῥεύματα κινεῖσθαι τὰ πάντα, Cratylus 402 A λέγει που Ἡράκλειτος ὅτι πάντα χωρεῖ καὶ οὐδὲν μένει, καὶ ποτάμου ῥωῇ ἀπεικάζων τὰ πάντα λέγει ὡς δὶς ἐς τὸν αὐτὸν ποταμὸν οὐκ ἂν ἐμβαίης. Rather nearer to our passage is Aristot. Physica viii. 3, 253 b 9, φασί τινες (apparently the Heracleiteans) κινεῖσθαι τῶν ὄντων οὐ τὰ μὲν τὰ δʼ οὔ, ἀλλὰ πάντα καὶ ἀεί, ἀλλὰ λανθάνειν τὴν ἡμετέραν αἴσθησιν.", + "§ 28. θεοὺς … ὥσπερ ἀπὸ μηχανῆς. The phrase seems to me to suggest primarily the use of the supernatural as a facile way of getting out of a difficulty and to carry with it the idea of artificiality rather than suddenness and unexpectedness. The fact that the “machine” was employed to bring the god hovering over the stage is incidental, though it served to enhance the impression of something artificial and slightly ludicrous. To take the examples given in Stephanus, this is the sense in Plato, Cratylus 425 D ὥσπερ οἱ τραγῳδοποιοί, ἐπειδάν τι ἀπορῶσιν, ἐπὶ τὰς μηχανὰς καταφεύγουσι θεοὺς αἴροντες (“like the tragic poets who in any perplexity have their gods waiting in the air,” Jowett), and in Aristotle, Poetics xv. 7. So in Plutarch, Them. 10 Themistocles employs oracles and divine signs ὥσπερ ἐν τραγῳδίᾳ μηχανὴν ἄρας. In Demosthenes, p. 1026. 1 Τιμοκράτης μόνος ἀπὸ τοσούτων, ὥσπερ ἀπὸ μηχανῆς, μαρτυρεῖ, the thought seems to be that he assumes the rôle of a superior being. In Plato (?), Cleitophon 407 A the point is different, viz. that the gods in these appearances are apt to rebuke the follies of humanity. In our passage and in ii. 165 the main idea seems to be artificiality.", + "§§ 33 f. The argument from design has been given in much the same form in Leg. All. iii. 97–99. For other statements of it see S. V. F. ii. 1009–1020, particularly Cic. De Nat. Deorum, ii. 16–17, iii. 26. Cf. also Cic. Tusc. i. 68 (referred to by Heinemann), Pro Milone 83, 84 and Xen. Mem. i. 4.", + "§ 55. (Lynching of apostates.) Two questions arise here, (1) whether the lynching so strongly recommended here and almost as explicitly in § 316 is in accordance with Deut., (2) whether it was customary or practicable in Philo’s time. As to (1), in Deut. 13:6–11, which I take to be more to the point than ibid. 12–17 (enjoining the destruction of an apostate city), which Heinemann cites, the E.V. merely says, “thou shalt surely kill him; thine hand shall be first upon him to put him to death, and afterwards the hand of all the people.” Philo would indeed find in the LXX, instead of “thou shalt surely kill him,” “thou shalt surely report it” (ἀναγγέλλων ἀναγγελεῖς), which sounds more judicial. But in § 316 this is interpreted to mean that the report is to be sent round to summon the lovers of piety to assist in the execution. In Deut. 17:4–7 a careful inquiry is to be made when such a call is reported, and two or three witnesses are required. Heinemann thinks that Philo is not referring to these passages at all, but is merely extracting a general law from the case of Phinehas. I do not think this can be right, so far as Deut. 13 is concerned, as in § 316 he formally expounds that passage. As for Deut. 17, Philo if faced with it might reply that it does not suggest a formal trial, but that the self-constituted executioners before taking action must assure themselves that the charge is true, and that what he says here does not deny that.", + "As to (2), Goodenough (pp. 36 ff.) argues that the Acts (e.g. Stephen’s execution and the attempts to stone Paul) shews that the Jews did sometimes inflict capital punishment without direct permission from the Roman government. He also cites 3 Maccabees 7:10–15, which gives an account of a decree of Ptolemy Philopator empowering the Jews in Alexandria to put transgressors against the law to death (E.V. somewhat inaccurately “without warrant or special commission”) (Greek ἄνευ πάσης βασιλικῆς ἐξουσίας ἢ ἐπισκέψεως). All this may be true, but hardly meets the case. Stephen was tried by the Sanhedrin; and the persons for whose execution Paul voted, Acts 26:10, were presumably legally tried. And the Decree, even if historical, need not mean more than that Jewish constituted authorities might condemn independently of the king. But Philo’s words, “Jury, council or any kind of magistrate at all,” must surely include Jewish as well as Roman courts. That he should be seriously encouraging his fellow-Jews in Alexandria, where we know that the Jews had independent jurisdiction, to put apostates to death without any legal trial, seems to me almost impossible. But was it perhaps otherwise in other cities of the Dispersion, where the Jews had no such privileges and knew that the ordinary courts would not take cognizance of apostasy or heresy? Paul’s experiences at Iconium and Lystra possibly lend themselves to such a view. It is to Jews so circumstanced that this section is addressed if it has any practical bearing. Otherwise it must be regarded as a rhetorical way of saying that apostasy is so hateful a crime that to avenge it on the spot is not only pardonable but a duty.", + "§ 58. The connexion of this section, which comes in so oddly as it stands, would become much clearer, if we might suppose that some words had been lost at the end, as “such practices Moses absolutely forbids.” In this case a new paragraph would begin with ἔνιοι δέ, linked with the preceding by the antithesis of the two bondages, but introducing the new subject of indirectly idolatrous practices. What he means by the “like principle” would then become quite clear. It may be noted that in Lev. 19 the prohibition of printing marks comes in directly after and is followed shortly by denunciation of divination and the like.", + "§§ 59 ff. Goodenough, pp. 37 f., observes that Philo ignores the passages in Leviticus which prescribe the death-penalty for some kinds of divination and only alludes to Deut. 17 where we have no punishment prescribed but expulsion from the commonwealth and that only indirectly. In this he sees a reflection of the fact that public opinion would not have tolerated stoning such persons, while the Roman government always discouraged and in A.D. 16 expelled them from Italy. But he fails to note that Deut. provided Philo with a far more specific list of the forms of μαντική, on which he enlarges in the following section, and also that it leads on to the promise of the true divination, which is described in § 65.", + "§ 67. Only one temple. Cohn and Heinemann note that Josephus also gives the same reason for the one temple (Contra Apion. ii. 193, Ant. iv. 200). It does not follow that Josephus is dependent on Philo. The argument of the oneness of God, which Josephus supplements with the oneness of the Hebrew race, was an obvious argument against the attempts to build other temples like that of Leontopolis in the Dispersion.", + "§§ 71 f. The temple here described is of course Herod’s temple (18 or 19 B.C.), elaborately described by Josephus, Wars v. and Ant. xv. Philo (Mangey ii. 646, an extract from De Providentia) speaks of something which he saw at Ascalon, when he visited that city in the course of a journey to “the temple of his fathers to pray and sacrifice.” The passage does not in the least suggest that this was his only visit to Jerusalem, and he may have gone there often, though I cannot find authority for Edersheim’s statement that he acted as envoy to carry the tributes (see § 78). But whether he went there once or oftener, there is not much sign of personal observation in his description of the building itself, which is very slight compared with Josephus’s. Heinemann (Bildung, p. 16) notes an inaccuracy, viz. that the sanctuary stood in the “very middle,” whereas the part in front was much larger than the part behind. However, that the description should be slight is natural enough. He is expounding the laws of the Pentateuch and these did not provide for the building which would be needed when the nation was settled in Palestine, as he himself observes in Mos. ii. 72, 73, but only for a portable sanctuary. This last with its furniture was fully described in Mos. ii. 74–108, and the omission of any such description here may be due to a feeling that this one part of the law had been definitely suspended.", + "§ 79. (The consecration of the Levites.) The idea that the Levites received consecration as a reward for slaughtering the idolaters is supposed to have been obtained by Philo from Ex. 32:29, “consecrate yourselves to the Lord,” where the Hebrew phrase is literally “fill your hands,” which the LXX translates literally, but in the indicative, “ye have filled your hands.” In Ex. 28:41 (37) the same Hebrew phrase evidently meaning “consecrate” or “install” is translated in LXX by “thou shalt fill their hands.” See Driver on both passages. In the other eight passages, however, cited by Driver from the Pentateuch, where the same phrase is used in the Hebrew, the LXX has a different verb, τελειόω with or without χεῖρας. It seems to me rather doubtful whether Philo would have seen consecration in the words “ye have filled your hands every man against his son,” etc., and more likely that he found it rather in the words that follow, “that a blessing should be given you.”", + "§ 80. Redundant … excrescence. The E.V. in Lev. 21:18 has “anything superfluous,” which prima facie would seem to be represented here by κατὰ πλεονασμὸν περιττεύσαντος. But in the LXX the word in the list of defects corresponding to the Hebrew translated as “superfluous” is ὠτότμητος, “with a split ear.” Is this one of the few cases where Philo seems somehow to have known the Hebrew? Heinemann does not notice the point.", + "§ 83. εὐχάς = votive offerings. If the word is genuine here, this must surely be the sense, as what requires an unhampered rapidity must be a concrete object. The word seems to be used in the LXX in this sense, Deut. 12:6, 17, 26, but I cannot find that it is so used elsewhere by Philo or other authors. Stephanus only quotes it from inscriptions and L. & S. (revised) do not mention it at all. I have left the text as Cohn prints it, pending further knowledge as to what is exactly meant by the? appended to R’s εὐχὰς, or what the Armenian, which is extant for this part, has to say.", + "§ 90. (φῶς ἡλίου as R, or as Cohn φῶς, ἡλίου ἥλιος?) Cohn’s principal objection to the reading of what he considers the best authority, R, is that ἡλίου ἀνέλαμψεν is an inadmissible hiatus. I do not know how far this argument is valid. Cohn nowhere, so far as I know, formulates his doctrine of hiatus. On p. 197 of the article in Hermes, 1908, he gives examples of corrigenda, and amongst them is γάμον οὕτως for γάμου οὕτως, and γάμων ἁγνήν for γάμου ἅγνης. I do not understand how on these principles his own ἡλίου ἥλιος is to stand. It is no doubt an objection to R’s reading that it does not account for the φῶς ἥλιος or φῶς ἥλιος δʼ of the other MSS. Could not this be met by φῶς ἥλιός τʼ? Mangey has ἥλιος διανέλαμψε, to which Cohn objects that there is no such word, i.e. it is not found in the dictionaries. This is no argument at all, see on Mos. i. 172. Words compounded with διά and ἀνά are fairly common, and the διά would have some point here.", + "§ 96. ἱερωμένον. Cohn, who printed ἱερώμενον (present of ἱεράομαι), later declared for the MSS. ἱερωμένον (perfect participle of ἱερόω), and this is followed in the translation. But except for the MSS., ἱερώμενον = “acting as priest,” makes equally good sense.", + "§ 103. Scars and prints. Cohn quotes Seneca, De Ira, i. 16. 7, S. V. F. i. 215 “Nam ut dicit Zenon, in sapientis quoque animo, etiam cum vulnus sanatum est, cicatrix manet. Sentiet itaque suspiciones quasdam et umbras affectuum, ipsis quidem carebit.” This is not quite the same. The figure of the scarred soul was familiar to Philo from Gorgias 524 E.", + "§ 146. The thought here, though differing in detail, bears in mind Timaeus 69 E, where the mortal soul is placed in the thorax, with its nobler part = θυμός divided by the midriff from the baser = ἐπιθυμία. The θυμός is settled nearer the head, in order that it may be under the control of the reason and join with it in restraining the lusts. The sequel in Plato is definitely quoted in § 149, where see footnote.", + "§ 172. διʼ ἣν αἰτίαν … Cohn suggests completing this passage thus: διʼ ἣν αἰτίαν τοῦτο προστέτακται αὐτίκα λεκτέον· ἐαρινῇ μὲν κτλ. That is, ἣν stands for τίνα or ἥντινα and introduces an indirect question. This is no doubt common in Greek and may be in Philo, though I have not noticed an example: ii. 251 is not as it stands parallel. On the other hand, it may be pure relative, and introduce something of which the preceding statement is the cause. So above, § 124, and ii. 51.", + "§ 180. At the beginning of the year. Though the Jewish sacred year began with Nisan in the spring, the civil year continued to begin with Tishri in the autumn. See article “Time” in Hastings’ Biblical Dictionary, and cf. Jos. Ant. i. 81. Heinemann, however, says that Philo knows nothing of this, and is merely following the Macedonian calendar introduced into Egypt. He certainly seems to take it for granted, ii. 153, that the month of the autumnal equinox is the “first in the sun’s revolution.” He must, however, have known that in Ex. 23:16 and elsewhere in the Law, the Feast of Tabernacles is said to occur at the “going out (ἔξοδος) of the year.”", + "§ 208. Fullness and Want, etc. That with Heracleitus κόρος = ἐκπύρωσις and χρησμοσύνη = διακόσμησις is also stated by Hippolytus (quoted in Zeller, Pres. Phil. ii. p. 46, note 1), καλεῖ δὲ αὐτὸ (sc. τὸ πῦρ) χρησμοσύνην καὶ κόρον. χρησμοσύνη δέ ἐστιν ἡ διακόσμησις κατʼ αὐτόν, ἡ δὲ ἐκπύρωσις κόρος. The thought is perhaps the same in Diog. Laert. ix. 8 (of Heracleitus), “that what tends to γένεσις is called war and strife, what tends to ἐκπύρωσις is agreement and peace.”", + "§ 242. Thirdly because … thrust from office. The thought lying behind this somewhat illogical sentence may be this. In § 117 he has said that all priests, whether suffering from defects or not, were entitled to eat the sacred meats, and therefore it might be thought that the defective are included in “every male priest”; cf. Lev. 6:29. But in v. 26 we have “the priest that offers it shall eat of it,” and as the defective cannot offer the sacrifice “every male priest” must be taken to mean “such as are qualified by freedom of defect.”", + "§ 273. (Footnote a.) It must be remembered of course that the temple which Hecataeus mentioned is Zerubbabel’s temple, not Herod’s, which Philo saw. But it may be presumed that in a matter like this the third temple would reproduce the second, about the details of which I understand that little is known.", + "§ 291. (Wasps bred from horses.) So Plutarch (Cleomenes, ad fin.) mentions the idea that bees are bred from the carcasses of oxen, wasps from horses, beetles from donkeys, and serpents from men.", + "§ 318. What is pleasing to nature, etc. Philo, I suspect, substituted the Stoic “nature” for “before the Lord thy God,” because he sees in καλόν and ἀρεστόν Stoic phraseology. The Stoic identification of τὸ καλόν with the Good is of course one of their leading doctrines, but ἀρεστόν was also a term applied to τὸ ἀγαθόν and ἀρετή, cf. S. V. F. iii. 208 τὴν δʼ ἀρετὴν πολλοῖς ὀνόμασι προσαγορεύουσι. ἀγαθόν τε γὰρ λέγουσιν αὐτὴν ὅτι ἄγει ἡμᾶς ἐπὶ τὸν ὀρθὸν βίον· καὶ ἀρεστὸν ὅτι δοκιμαστόν ἐστιν ἀνυπόπτως. So also ibid. 88.", + "§ 321. λόγων ποτίμων. This phrase, which occurs again in ii. 62 and several times in other treatises, is no doubt a reminiscence of Phaedrus (243 D), which has also been clearly, though rather loosely, quoted in the preceding section. In Quod Omn. Prob. 13 the same two passages from the Phaedrus are brought together in the same sentence. The connexion of πότιμοι λόγοι with Plato is brought out most clearly in Leg. All. ii. 32, where, as in Plato, they serve to wash away the briny taste (τὸ ἁλμυρόν).", + "§ 322. (Footnote 1.) I have adopted Cohn’s reading from R with the alteration of πνευμάτων into αὐρῶν. But the fact that the sense which lies behind R’s nonsensical διανέμοντες αὐτῶν is easily recovered does not, I think, make the reading of A and H unworthy of consideration. Their wording τὰς … ἀέρος εὐκρασίας ἀνέμων τε corresponds with the parallel in De Praem. 41 ἀέρος καὶ πνευμάτων εὐκρασίας, while none of the other parallels corresponds with the form postulated by R.", + "§§ 327–end. (Errors attacked in these sections.) It seems to me, subject to correction by others more expert in such matters, that Philo in these allegorical interpretations is not alluding to particular schools, but to ways of thinking in general. The theory of Ideas, which he here rather unexpectedly adopts as an essential part of the true creed, was, I think, denied by the Stoics (S. V. F. i. 65), and in the full Platonic sense by Aristotle, but did any school of Philo’s time hold it? The atheistical argument in § 330 that God has been invented to deter men more effectually from evil-doing is developed at length in an iambic poem (to which Mr. Angus has called my attention), attributed to the tyrant Critias, and quoted by Sext. Emp. ix. 54. But this again does not belong to a particular school. The Stoics sometimes identified νοῦς and θεός (see on iii. 1), and Heinemann, (Bildung, p. 176) quotes Sen. Ep. xxxi. 11, where the “animus rectus bonus” is said to be “deus in humano corpore hospitans.” But this surely belongs to a region of thought different from Philo’s description of the practical achievements of mind. The votaries of sense may at first sight suggest the Epicureans, who held that sensations are always true, though our judgements about them are fallible (Zeller, Stoics and Epicureans, Eng. trans. p. 402), but that again is different from Philo’s disquisition on the practical value of the senses. (Heinemann, loc. cit. says that the doctrine of the divinity of αἴσθησις was ascribed to Diogenes, but I have been unable to trace the reference.)", + "My feeling is that by his fourth and fifth class Philo is simply speaking of the οἴησις which, as he constantly says, leads men to ascribe to themselves what belongs to God, and the division into mind and sense, a very reasonable division since human self-confidence divides itself between the two, is merely made to fit in with Ammon and Moab, which, on philological grounds, he identifies with the two.", + "§ 333. Fourth and fifth class also. Heinemann suggests with considerable probability that in De Mut. 205 τεθλασμένοι γὰρ τὰ γεννητικὰ τῆς διανοίας ἢ καὶ τελείως ἀποκοπέντες οἱ τὸν ἴδιον νοῦν καὶ τὴν αἴσθησιν ἀποσεμνύνοντες ὡς μόνα τῶν κατʼ ἀνθρώπους αἴτια πραγμάτων, we should read ἀποκοπέντες <ἢ> οἱ, thus bringing into the allegory as here Deut. 23:3, as well as the two preceding verses. The only objection to this is that it leaves the τεθλασμένοι and ἀποκοπέντες without any theological interpretation corresponding to the other classes. Possibly this might be met by inserting <οἱ ἄθεοι ἢ> instead of merely <ἢ>." + ] + }, + "Book II": { + "Introduction": [ + "INTRODUCTION TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, II", + "The Third Commandment (1–38).", + "While swearing at all is to be deprecated, since the simple word should be enough, to swear by parents or heaven and the like is better than using God’s name (1–5), which many do recklessly (6–8). When swearing is necessary the oath must be performed, if it can be lawfully (9). To call God to witness a falsehood is impious (10–11). Criminal or vindictive oaths, however, should not be performed (12–17). Philo then condemns the arrogant swearing of the extravagant rich and contrasts them with others who though rich live simply (18–23). He discusses vows and particularly the rule by which widows, unlike virgins and wives, cannot cancel a vow (24–25). This is susceptible of an allegorical interpretation (28–31). This is interrupted by 26–27, which returns to the subject of perjury and the penalties for the perjuror and his accomplices. The Pentateuchal regulations for assessing votive offerings are then discussed, when the votary offers (a) himself (32–34), (b) an animal (35–36), (c) a house (37–38).", + "The Fourth Commandment (39–222).", + "Philo begins with a sketch of the way in which he proposes to treat the subject (39), followed by some remarks on the sacred number Seven (41), and a list of the ten feasts (41).", + "The first feast is the feast of every day. This conception, that the ideal life of the true philosopher is one continuous feast, is worked out with much eloquence (42–49). For its scriptural foundation see note on § 45.", + "The second feast, the Sabbath itself, after some further remarks on the mystical properties of Seven (56–59), is set forth partly as a necessary respite from toil (60), but still more as a time for exercising the soul in contrast to the body (61–64). The prohibition of fire (65), and the extension of the rest to servants (65–68), and to cattle (69–70) are noted. With the Sabbath we may associate other institutions which bear witness to the sanctity of Seven: (a) the cancellation of debts in the seventh year (71–73), and this leads to a denunciation of lending money on interest in general (74–78); (b) liberation of slaves in the same year, which provides an occasion for the lesson of treating slaves humanely (79–85); (c) the same lesson that consideration should be shewn not only by masters to servants, but by rulers to subjects is taught by the “sabbatical year,” which leaves the land fallow in the seventh year (86–103), and also by throwing the fields open encourages generosity to the poor (104–109); (d) the same applies to the fiftieth year, in which estates return to the original owners (110–115), with special regulations about houses (116–121) and debtors and purchased slaves (122–123). This is followed by some general remarks (for the connexion see note on § 124) about the laws of inheritance (124–132), and the right of primogeniture (133–139).", + "The third feast is the New Moon, and some observations on the place of the moon in the system of things is subjoined (140–144). Fourth is the Passover, a feast in which each layman acts as priest, interpreted by Philo as the “Crossing” from the passions to wisdom (145–149). Fifth is “Unleavened Bread,” and reasons are given for the time at which it occurs and the nature of the food enjoined (150–161). Sixth, the offering of the “Sheaf,” is combined with the two just mentioned. Philo takes this first offering of the harvest in the double aspect of a thank-offering, (a) for the whole world (162–167), and (b) for Israel, acknowledging how much the harvest owes to nature rather than man (168–175).", + "Seventh is the Feast of Weeks or Pentecost (179–187). Eighth is the opening of the sacred month, or Feast of Trumpets (188–192). Ninth the Fast or Day of Atonement (193–203). Tenth the Feast of Tabernacles (204–214). All these are accompanied by a number of reflections on their origin and significance. Besides these there is the rite of offering the “Basket,” for which no date can be fixed (215–222).", + "The Fifth Commandment (223–241).", + "The claims of parents are justified on the grounds that their position as Creators is analogous to that of God, and that they are the seniors, the benefactors, the rulers and the absolute masters or owners of their children (223–236). But the commandment also enjoins respect to age in general (237–238), and also the duty of parents to avoid undue indulgence (239–241).", + "The treatise concludes with declaring death to be the appropriate punishment for disobedience, to the Fifth (242–248), the Fourth (249–251), the Third (252–254), the Second and First (255–256). The rewards for obedience, except the Fifth, for which a definite reward is mentioned, are to be found in the thought that virtue is its own reward (257–262).", + "For Cohn’s Numeration of Chapters see Gen. Int. p. xviii." + ], + "": [ + [ + "BOOK II
On The Special Laws Which Fall Under Three Of The Ten General Commandments, Namely The Third On The Duty Of Keeping Oaths, The Fourth On Reverencing The Seventh Day, And The Fifth On Honouring Parents
[1] In the preceding treatise we have dealt fully with two of the ten heads, one directed against the acknowledgement of other sovereign gods, the other against giving divine honours to any work of men’s hands. And we have described such among the particular enactments of the law as may be properly classed under either head. Let us now discuss the three next in the list, again subjoining those of the special ordinances which belong to them.", + "[2] The first of the three forbids us to take God’s name in vain: the good man’s word, it means, should be an oath, firm, unswerving, utterly free from falsehood, securely planted on truth. And if indeed occasion should force us to swear, the oath should be by a father and mother, their good health and welfare if they are alive, their memory if they are dead. For parents are copies and likenesses of the divine power, since they have brought the non-existent into existence. In the laws we read of one of our first founders, ", + "[3] who are particularly admired for their wisdom, that he swore by the fear of his father, a fact recorded, I believe, for the benefit of posterity and to teach them the necessary lesson that they should honour their parents in the proper way by showing affection to them as benefactors and awe of them as rulers appointed by nature, and should not lightly essay to use the name of God.", + "[4] Those persons too deserve praise whose unwillingness, tardiness and shrinking, if they are ever forced to swear, raise qualms not only in the spectators but even in those who are administering the oath: such people are in the habit of saying “Yes, by ——” or “No, by ——”  and add nothing more, and by thus breaking off suggest  the clear sense of an oath without actually making it.", + "[5] But also a person may add to his “Yes” or “No” if he wish, not indeed the highest and most venerable and primal cause, but earth, sun, stars, heaven, the whole universe.  For these are worthy of highest respect, since they have precedence in time over our place in creation, and also will remain for ever untouched by age according to the purpose of Him Who made them." + ], + [ + "[6] But so great is the lightness and heedlessness shown by some that they pass by all these works of creation and allow their words to dash on to the Maker and Father of all, never staying to examine whether the place is profane or holy, whether the occasion is suitable, whether they themselves are pure in body and soul, whether the business is important or the object necessary. Instead, with unwashed hands,  as the phrase goes, they make a foul brew of everything, as though Nature’s gift of a tongue justified them in using it without restraint or bridle for unlawful purposes,", + "[7] whereas that most excellent of instruments which gives clear expression to voice and words, those great benefactors of human life and creators  of a sense of fellowship, should have been employed to the full by them to ascribe honour and majesty and blessedness to the Cause Which has created all things.", + "[8] As it is, so highly impious are they that on any chance matter the most tremendous titles are on their lips and they do not blush to use name after name, one piled upon another, thinking that the continual repetition of a string of oaths will secure them their object. A very foolish delusion. For in the eyes of sensible people much swearing is a proof, not of good faith, but of faithlessness." + ], + [ + "[9] But if anyone has been absolutely compelled to swear on any matter whatever, so long as it is not forbidden by the law, he should use all his strength and every means in his power to make good his oath, and allow nothing to hinder him from carrying out his decision, particularly when he has taken the oath in a reasonable and sober frame of mind, not distraught by savage tempers or frenzied yearnings or uncontrollable desires, so that he does not know what he says or does.", + "[10] For what is better than to practise a lifelong veracity, and to have God as our witness thereto?  For an oath is nothing else than to call God to bear witness in a disputed matter, but to call God to witness to a falsehood is the very height of profanity.", + "[11] To do so is practically to say outright, even though one appear not to utter a word, “I take Thee as a cloak for my wrongdoing. I am ashamed to appear a sinner, be Thou my accomplice; take the charge of my villainy upon Thyself instead of me. For it is a matter of weight to me in my wickedness not to be thought a rogue, but Thou carest not for the opinion of the multitude and troublest not that men should speak well of Thee.” Such words or thoughts are impious in the extreme. To hear them would rouse the indignation, not only of God, Who is exempt from all wickedness, but also of a father or even a stranger who knew anything at all of the flavour of virtue.", + "[12] So then, as I have said, all oaths must be made good so long as they are concerned with matters honourable and profitable for the better conduct of public or private affairs and are subject to the guidance of wisdom and justice and righteousness," + ], + [ + "under which head come also the perfectly lawful vows made in acknowledgement of an abundant measure of blessings either present or expected. But when the oaths have objects of the opposite kind in view, religion forbids us to put them into execution.", + "[13] For there are some who swear at random  to commit acts of theft and sacrilege or rape and adultery or assaults and murders or other similar crimes and carry them out without hesitation on the pretext that they must be faithful to their oaths, as though it were not better and more pleasing to God to abstain from wrongdoing than to abstain from breaking their oaths. Justice and every virtue are commanded by the law of our ancestors and by a statute established of old, and what else are laws and statutes but the sacred words of Nature, possessing intrinsically a fixity and stability which makes them equivalent to oaths?", + "[14] And everyone who commits a wrong because he has sworn to do so may be assured that the act is not one of faithfulness to a pledge but breaks the oath so worthy of all careful observance with which she sets her seal  on what is just and excellent. For he adds guilt to guilt when oaths taken for improper purposes which had better have been left unspoken are followed by actions which violate the law.", + "[15] Let him abstain, then, from wrongful conduct and supplicate God, that He may grant him a share of what His gracious power can give and pardon him for what he has sworn so unadvisedly. For to choose a double measure of ill when he could disburden himself of the half of it is the act of one almost hopelessly imbecile and insane.", + "[16] But there are some who, either because through excessive moroseness their nature has lost the sense of companionship and fellow-feeling or because they are constrained by anger which rules them like a stern mistress, confirm the savagery of their temper with an oath. They declare that they will not admit such and such a person to their board or under their roof, or again, that they will not render assistance to so and so or accept anything from him till his life’s end. Sometimes they carry on their vindictiveness after that end has come and leave directions in their wills  against even granting the customary rites to his corpse.", + "[17] To such persons I would give the advice which I gave to the former class, that they should propitiate God with prayers and sacrifices to win from Him what their needs demand, namely, the healing treatment of their spiritual distempers which no human power is competent to cure." + ], + [ + "[18] But there are others, boastful persons,  of the sort that is puffed up by arrogance, who in their craving for high position determine to have nothing to do in any way with the frugal, the truly profitable mode of living. Indeed, if any rebuke them in order to rein in the unruliness of their desires, they regard the admonition as an insult, and as they press forward to a career of luxury disregard their correctors and hold the admirable and also highly valuable instructions of wisdom a matter for laughter and mockery.", + "[19] And if they happen to have some abundance of resources and means of living on a lavish scale, they employ oaths to set the seal on their use and enjoyment of the wealth which enables them to spend so freely. Here is an instance of what I mean. A short time ago a man of considerable property who had found a loose and dissipated style of living to his taste, was in the presence of an elderly person, a relation or old family friend, I believe, who was reproving him and advising him to make a change and conduct himself with more strictness and seriousness. The other strongly resented this reproof and countered the challenge by swearing that so long as he possessed his incomings and goods in stock he would take no step in the direction of economy, either in town or country, either on shipboard or on the road, but would make display of his wealth always and everywhere. But this is evidently not so much an exhibition of wealth as of arrogance and intemperance.", + "[20] And yet to this day among those who hold high offices of authority there are not a few who possessing accumulated goods in vast numbers and abundant resources, to whom wealth is ceaselessly flowing in as from a perennial fountain, still sometimes betake themselves to the use of such things as we poor people use.  Their cups are earthern, their loaves spit-baked, their extra dishes olives or cheese or greens: in the summer they wear a girdle and a thin shirt and in the winter a stout rent-proof mantle. The floor will sometimes serve for their bedstead: they have nothing to say to beds of ivory-work or made of tortoiseshell and gold, or bedding brocaded with flowers and purple-dyed garments and elaborate honey-cakes and tables spread with costly luxuries. The reason,", + "[21] I take it, is not only that they are blessed with a fine nature, but also that they have been brought under the influence of a right training from their earliest years. That training has taught them to value the interests of the man before those of the ruler. It makes its abode in their souls, and hardly a day passes but it reminds it of their common humanity and draws them away from lofty and overweening thought, reduces their swollen dimensions, and medicines their inequality with equality.", + "[22] And therefore they have filled their cities with plenty and abundance, with order and peace; of no good thing have they mulcted them, all good things have they bestowed freely, unsparingly and unstintedly. These and the like are the actions of noble men, rulers in the true sense.", + "[23] Far different are the actions of the newly rich who have been wafted into opulence by a freak of fortune. They know nothing, have never even dreamt, of the true wealth which has eyes to see,  whose substance is the perfect virtues and the actions which conform with them; it is a blind wealth against which they have struck  and taking it for their support they fail of necessity to see the road before them and wander away into pathless wilds, admiring what deserves no serious respect and mocking at what nature would bid them honour. Such persons, when they take a mistimed oath, are rebuked and reproached in no gentle terms by the holy word. Hardly can they be purged and healed, so that even the gracious nature of God deems them unworthy of His pardon." + ], + [ + "[24] Virgins and wives are not allowed full control of their vows by the law. It puts the virgins in subjection to their fathers and sets the husbands to judge for their wives whether the oaths are to hold good or to be cancelled. That is surely reasonable, for the former, owing to their youth, do not know the value of oaths, so that they need others to judge for them, and the latter often, through want of sense, swear what would not be to their husbands’ advantage; and therefore it gave the husbands power to maintain the promise, or the reverse.", + "[25] Widows who have none to intervene on their behalf, neither husbands from whom they have been parted, nor fathers whom they left behind them when they set out to find a new home in marriage, should be slow to swear, for their oaths stand beyond repeal, the inevitable result of their lack of protectors.", + "[26] If anyone knows that another has perjured himself, and influenced by friendship or shame or fear rather than piety, fails to inform against him or bring him to justice, he must be liable to the same penalties as the perjurer. For to range oneself on the side of the wrongdoer is just the same as committing the wrong.", + "[27] As to the penalties of perjury, some proceed from God, others from man. The highest and greatest are from God, Who is not gentle to such impiety, but suffers the guilty to remain for ever in their well-nigh hopeless uncleanness, a just and fitting penalty, I hold.  For he who has ignored God, how can he wonder if he is ignored in his turn and is repaid in his own coin?", + "[28] The penalties given by men are different, death or the lash.  The better kind whose piety is extra-fervent maintain the penalty of death, while those whose feelings of indignation are not so stern have the offenders scourged by order of the State in a public place and in the sight of all. Indeed except to persons of a servile nature, a flogging is as severe a penalty as death." + ], + [ + "[29] Such is the sum and substance of these ordinances  taken literally. But we may also allegorize such parts of the subject as admit of being studied in a figurative sense. We should know, then, that nature’s right reasoning has the functions both of a father and a husband, though the conceptions attached to each are different. It acts as a husband because it deposits the seed of virtue in the soul as in a fertile field. It acts as a father because its nature is to beget good intentions and noble and worthy actions, and then to foster its offspring with the water of the truths which education and wisdom abundantly supply.", + "[30] The mind is likened on the one hand to a virgin, on the other to a woman either in widowhood, or still united to a husband. As a virgin it keeps itself pure and uncorrupted from the malignant passions, pleasures and desires and griefs and fears. Over this virgin mind the father who begat it has assumed authority. But when, like a wife, it dwells with virtuous reasoning as its worthy mate, that same reasoning promises to take charge of it and impregnates it husband-like with thoughts of highest excellence.", + "[31] But the soul, which is bereaved of its birth-tie with sound sense or its marriage-tie with right reasoning, is widowed of all that is most excellent and, deserted by wisdom because it has chosen a life of guilt, must stand bound by the decision which it has made to its own undoing. It has none to heal its errors, no reasoning of wisdom, either to live with it as its husband or to act as its father and begetter." + ], + [ + "[32] In dealing with those who have dedicated votive offerings, not only of their property or parts of it, but of themselves, the law laid down a scale of valuation in which no regard is paid to beauty or stature or anything of the kind, but all are assessed equally, the sole distinctions made being between men and women and between children and adults.", + "[33] It ordained that from 20 years to 60 a man should be valued at 200  drachmas of pure silver coinage and a woman at 120; from 5 to 20 years, a male at 80 and a woman at 40 drachmas; from infancy to 5 years, a male at 20 and a female at 12 drachmas, while in the case of old persons who have lived beyond 60, the men are valued at 60 drachmas and the women at 40.", + "[34] The order that all males and all females should be 34 assessed equally  at every age was made for three most cogent reasons. First, because the worth of one person’s vow is equal and similar to that of another, whether it is made by a person of great importance or one of mean estate; secondly, because it was not seemly that the votaries should be subject to the vicissitudes of slaves who are valued at a high price or on the other hand are rated low accordingly as they have or have not a fine condition of body and comeliness; thirdly, and this is the most convincing of all, that in the sight of men inequality, in the sight of God equality, is held in honour." + ], + [ + "[35] These are the regulations laid down by the law in the case of human beings.  For livestock we have the following. If a man sets apart a beast from his stock, if it is a clean specimen of one of the three kinds which are allowed for sacrifice, an ox or sheep or goat, he must sacrifice that particular animal without substituting either a better for a worse or a worse for a better. For God does not delight in the fleshiness or fatness of animals, but in the blameless intention of the votary. But if he does make any exchange, he must consecrate two instead of one, both the original and its substitute.", + "[36] If he has vowed any of his unclean cattle, he must bring it to the most highly esteemed of the priests,  who must assess it not exceeding its proper value and then add a fifth part of that value, so that if a clean animal has to be provided for the sacrifice instead of this one, what is provided may not fall short of the proper value.  Further, the intention is to discomfit the votary for having made a vow without reflection under the impression that the impure animal was on this occasion pure, a mistake presumably due to some mental aberration which powerfully affected him. ", + "[37] If he dedicates his house, again he should take a priest as assessor, but the sums to be disbursed by the purchasers vary. If the votary determines to redeem the house, he must spend more freely and add a fifth as a punishment for two bad things, thoughtlessness and lust of possession, the former shown in the matter of his vow, the latter in his desire to regain what he had surrendered. If the purchaser is other than the original owner, he should not pay more than the proper value.", + "[38] The votary must not interpose long delay in accomplishing his vow.  It would be a strange inconsistency if while in our dealings with men we try to antedate fulfilment of our promises, in dealing with God, Who lacks and needs nothing, we should extend it beyond the appointed time. By such slowness and procrastination we convict ourselves of the greatest of iniquities, contempt of Him whose service we must hold to be the beginning and consummation of happiness. This is enough on this subject of oaths and vows." + ], + [ + "[39] The next head is concerned with the sacred seventh day. Under this head are included a great number of matters of vital importance, the different kinds of feasts; the release in the seventh year of persons who were naturally free but through times of adversity are in servitude; the charity shown by creditors to debtors in cancelling loans to their fellow-nationals, this also in the seventh year; the rest allowed both in the lowlands and the uplands to the fertile soil at intervals of six years; and the laws laid down with respect to the fiftieth year. The mere recital of all these is enough to make the naturally gifted perfect in virtue without any effort on their part and to produce some degree of obedience in the rebellious and hard-natured.", + "[40] Now the part played by seven among the numbers has been described at length in an earlier place,  where we have discussed the properties which it possesses within the decad,  and its close connexion with ten itself  and with four, which is the origin and source of ten. Also we have shewn how a sevenfold addition of successive numbers beginning with unity produces twenty-eight,  a perfect number, equal to the sum of its factors; again, how when brought into a geometrical progression, it produces simultaneously a square and a cube,  besides the numberless other beautiful results which the study of it reveals. On these numerical points we must not linger at the present juncture, but we must examine each specific subject which lies before us included under the general head, beginning with the first; and the first subject, as we saw, is the feasts." + ], + [ + "[41] There are in all ten feasts which are recorded in the law. The first, the mention of which may perhaps cause some surprise, is the feast of every day. The second is that held on the seventh day with six days between, called by the Hebrews in their native tongue Sabbath. The third is the new moon which follows the conjunction of the moon with the sun. The fourth is the “Crossing” festival called Pascha. The fifth is the offering of the first ears, the sacred Sheaf. The sixth is the Unleavened Bread. Then comes what is emphatically  a seventh, being the feast of Sevens or Weeks. Eighth is the Sacred-month-day, ninth is the Fast, tenth the feast of Tabernacles which concludes the yearly festivals and thus ends up with a perfect number ten. We must begin with the first of these." + ], + [ + "[42] When the law records that every day is a festival,  it accommodates itself to the blameless life of righteous men  who follow nature and her ordinances. And if only the vices had not conquered and dominated the thoughts in us which seek the truly profitable and dislodged them from each soul—if instead the forces of the virtues had remained unvanquished throughout, the time from birth to death would be one continuous feast, and houses and cities dwelling in security and leisure  would have been full of all good things with everything tranquil around them.", + "[43] As it is, the overreaching and the assaults which men and women alike contrive against themselves and each other have cleft a breach in the continuous line of this cheerful gaiety. Here is a clear proof of what I am saying.", + "[44] All who practise wisdom, either in Grecian or barbarian lands, and live a blameless and irreproachable life, choosing neither to inflict nor retaliate injustice, avoid the gathering of busy-bodies and abjure the scenes which they haunt, such as law-courts, council-chambers, markets, congregations and in general any gathering or assemblage of careless men.", + "[45] Their own aspirations are for a life of peace, free from warring. They are the closest observers of nature and all that it contains; earth, sea, air and heaven and the various forms of being which inhabit them are food for their research, as in mind and thought they share the ranging of the moon and sun and the ordered march of the other stars fixed and planetary. While their bodies are firmly planted on the land they provide their souls with wings, so that they may traverse the upper air and gain full contemplation of the powers which dwell there, as behoves true “cosmopolitans” who have recognized the world to be a city having for its citizens the associates of wisdom, registered as such by virtue to whom is entrusted the headship of the universal commonwealth." + ], + [ + "[46] Such men filled with high worthiness, inured to disregard ills of the body or of external things, schooled to hold things indifferent as indeed indifferent,  armed against the pleasures and lusts, ever eager to take their stand superior to the passions in general, trained to use every effort to overthrow the formidable menace which those passions have built up against them, never swerving under the blows of fortune because they have calculated beforehand the force of its assaults; since the heaviest adversities are lightened by anticipation,  when the mind ceases to find anything strange in the event and apprehends it but dully as it might some stale and familiar story—such men, we say, in the delight of their virtues, naturally make their whole life a feast.", + "[47] These are indeed but a small number left in their cities like an ember of wisdom to smoulder, that virtue may not be altogether extinguished and lost to our race.", + "[48] But if only everywhere men had thought and felt as these few, and become what nature intended them to be, all of them blameless and guiltless and lovers of sound sense, rejoicing in moral excellence just because it is what it is and counting it the only true good and all the other goods but slaves and vassals, subject to their authority, the cities would have been brimful of happiness, utterly free from all that causes grief and fears, and packed with what produces joys and states of well-being, so that each season as it comes would give full opportunity for cheerful living and the whole cycle of the year would be a feast." + ], + [ + "[49] And therefore in the judgement of truth none of the wicked keeps a feast, even for the shortest time, tormented as he is by consciousness of wrongdoing and depressed in soul, even though he simulates a smile with his face. For where does the wicked man find a season for true rejoicing? He whose every plan is for evil, whose life-mate is folly, with whom everything, tongue, belly and organs of generation, is against what is seasonable.", + "[50] For with the first he blurts out matters of secrecy which call for silence, while in his greed he fills the second with viands unlimited and strong drink in great quantities, and as for the third, he misuses them for abominable lusts and forms of intercourse forbidden by all laws. He not only attacks in his fury the marriage-beds of others, but even plays the pederast and forces the male type of nature to debase and convert itself into the feminine form, just to indulge a polluted and accursed passion. For this reason Moses,", + "[51] great here as ever, seeing how vast was the beauty which belonged to the true feast, held that its perfection was beyond the capacity of human nature to realize, and consecrated it to God with these very words,", + "[52] “The Lord’s feasts.” For when he considered the sorrowful and terror-stricken condition of our race, how charged it is with numberless evils generated by the greedy desires of the soul and also by the infirmities of the body, increased by the vicissitudes of fortune and the mutual onslaughts of neighbours against neighbours  who inflict and suffer countless wrongs, he could not but wonder that anyone, tossed about on so vast a sea of events, whether of his own intending or not, and unable to find tranquility or the secure anchorage of a life kept safe from danger, could really hold a feast, not in the sense in which the word is commonly used, but in the true sense; and the true sense is, to find delight and festivity in the contemplation of the world and its contents and in following nature and in bringing words into harmony with deeds and deeds with words.", + "[53] And therefore it was a necessary pronouncement that the feasts belonged to God alone, for God alone is happy and blessed, exempt from all evil, filled with perfect forms of good, or rather, if the real truth be told, Himself the good, Who showers the particular goods on heaven and earth.", + "[54] And so it was that in the days of old a certain mind of rich intelligence, her passions now calmed within her, smiled because joy lay within her and filled her womb.  And when, as she considered the matter, it seemed to her that joy might well be the peculiar property of God alone, and that she herself was sinning in taking for her own conditions of well-being above human capacity, she was afraid, and denied the laughter of her soul until her doubts were set at rest.", + "[55] For the gracious God allayed her fears by an oracle in which He bade her acknowledge that she laughed, meaning thus to teach us the lesson that joy is not altogether denied to the creature. Joy is of two kinds. One is unmixed and of the utmost purity, admitting nothing whatever of the nature opposite to its own. This joy belongs to God and to no other. The other which flows from it is a mixed stream blended with lesser tributaries of sorrow, and if the blend is such that the pleasant ingredients outnumber the unpleasant, the wise man receives it as the greatest of gifts. So much for this matter." + ], + [ + "[56] After this continuous unbroken feast which has neither beginning nor end, the second to be observed is the sacred seventh day, recurring with six days between. Some have given to it the name of virgin,  having before their eyes its surpassing chastity. They also call her the motherless,  begotten by the father of the universe alone, the ideal form of the male sex with nothing of the female. It is the manliest and doughtiest of numbers, well gifted by nature for sovereignty and leadership. Some give it the name of the “season,”  judging its conceptual nature from its manifestation in the realm of sense.", + "[57] For seven is a factor common to all the phenomena which stand highest in the world of sensible things and serve to consummate in due order transitions of the year and recurring seasons. Such are the seven planets, the Great Bear, the Pleiades and the cycles of the moon, as it waxes and wanes, and the movements, harmonious and grand beyond description, of the other heavenly bodies.", + "[58] But Moses from a higher point of view gave it the name of completion and full perfection when he laid down six as the number under which the parts of the universe were brought into being, seven as that under which they were perfected. For six is even-odd, formed out of twice three with the odd part as its male element and the even as its feminine, and these two, by the immutable laws of nature, are the sources of generation.", + "[59] But seven is a number entirely uncompounded, and may be quite properly described as the light of six. For seven reveals as completed what six has produced, and therefore it may be quite rightly entitled the birthday of the world,  whereon the Father’s perfect work, compounded of perfect parts, was revealed as what it was.", + "[60] On this day we are commanded to abstain from all work, not because the law inculcates slackness; on the contrary it always inures men to endure hardship and incites them to labour, and spurns those who would idle their time away, and accordingly is plain in its directions to work the full six days. Its object is rather to give men relaxation from continuous and unending toil and by refreshing their bodies with a regularly calculated system of remissions, to send them out renewed to their old activities. For a breathing-space enables not merely ordinary people but athletes also to collect their strength and with a stronger force behind them to undertake promptly and patiently each of the tasks set before them.", + "[61] Further, when He forbids bodily labour on the seventh day, He permits the exercise of the higher activities, namely, those employed in the study of the principles of virtue’s lore. For the law bids us take the time for studying philosophy and thereby improve the soul and the dominant mind.", + "[62] So each seventh day there stand wide open in every city thousands of schools of good sense, temperance, courage, justice and the other virtues in which the scholars sit in order quietly with ears alert and with full attention, so much do they thirst for the draught which the teacher’s words supply, while one of special experience rises and sets forth what is the best and sure to be profitable and will make the whole of life grow to something better.", + "[63] But among the vast number of particular truths and principles there studied, there stand out practically  high above the others two main heads: one of duty to God as shewn by piety and holiness, one of duty to men as shewn by humanity and justice, each of them splitting up into multiform branches, all highly laudable.", + "[64] These things shew clearly that Moses does not allow any of those who use his sacred instruction to remain inactive at any season. But since we consist of body and soul, he assigned to the body its proper tasks and similarly to the soul what falls to its share, and his earnest desire was, that the two should be waiting to relieve each other. Thus while the body is working, the soul enjoys a respite, but when the body takes its rest, the soul resumes its work, and thus the best forms of life, the theoretical and the practical, take their turn in replacing each other. The practical life has six as its number allotted for ministering to the body. The theoretical has seven for knowledge and perfection of the mind." + ], + [ + "[65] It is forbidden to light any fire on this day,  fire being regarded as the source and origin of life, since without it nothing can be executed which serves the requirements necessary for existence. And thus the prohibition of the highest  and earliest instrument needed in the arts, and especially those of the mechanical kind, acts as a barrier to those required for the particular forms of service.", + "[66] But it would seem that his further enactments were given for the sake of the more disobedient who refused to pay attention to his commandments, when he not only requires the free men to abstain from work on the Sabbath, but gives the same permission to men-servants and handmaids, and sends them a message of security and almost of freedom after every six days, to teach both masters and men an admirable lesson.", + "[67] The masters must be accustomed to work themselves without waiting for the offices and attentions of their menials,  and so in the event of times of difficulty such as occur through the vicissitudes of human affairs, they may not through unfamiliarity with personal service lose heart at the outset and despair of accomplishing the tasks set before them, but use the different parts of their body with more nimbleness and shew a robust and easy activity; while on the other hand the servants are not to refuse to entertain still higher hopes, but should find in the relaxation allowed after six days an ember or spark of freedom, and look forward to their complete liberation if they continue to serve well and loyally.", + "[68] But the result of this occasional submission of the free to do the menial offices of the slave, together with the immunity allowed to the slave, will be a step forward in human conduct towards the perfection of virtue, when both the seemingly distinguished and the meaner sort remember equality and repay to each other the debt incumbent on them.", + "[69] But the holiday of the Sabbath is given by the law not only to servants but also to the cattle, though there might well be a distinction. For servants are free by nature, no man being naturally a slave,  but the unreasoning animals are intended to be ready for the use and service of men and therefore rank as slaves. Yet all the same, though it is their proper business to carry burdens and undergo toils and labour for their owners, they obtain their respite on the seventh days.", + "[70] There is no need to go through the rest of the list, when even the ox  who serves the most useful and indispensable purposes in human life, namely ploughing when the soil is prepared for the sowing, and again thrashing when the sheaves are brought in for the purging of the fruit, is then kept free from the yoke and enjoys the birthday festival of the world. So universally has the sanctity of the day extended its influence." + ], + [ + "[71] So high is the reverence which he assigns to the seventh day that other things which share in the qualities of the number are honoured in his estimation. Thus he lays down a rule for cancellation of debts in every seventh year,  both as a succour to the poor and as a challenge to the rich to shew humanity, in order that by giving some share of their own to the needy they may expect to receive the same kindness themselves, if any disaster befall them. Human vicissitudes are manifold, and life is not always on the same anchorage, but is like an unsteady wind, ever veering round to the opposite quarter.", + "[72] Now the best course would be that the creditors’ liberality should be extended to all debtors. But since they are not all capable of showing magnanimity, some being under the dominion of their money  or not very well off, he laid down that they too should make a contribution, the sacrifice of which would not give them pain. ", + "[73] He does not allow them to exact money from their fellow-nationals, but does permit the recovery of dues from the others.  He distinguishes the two by calling the first by the appropriate name of brethren, suggesting that none should grudge to give of his own to those whom nature has made his brothers and fellow-heirs. Those who are not of the same nation he describes as aliens,  reasonably enough, and the condition of the alien excludes any idea of partnership, unless indeed by a transcendency of virtues he converts even it into a tie of kinship, since it is a general truth that common citizenship rests on virtues and laws which propound the morally beautiful as the sole good. ", + "[74] Now lending money on interest is a blameworthy action,  for a person who borrows is not living on a superabundance of means, but is obviously in need, and since he is compelled to pay the interest as well as the capital, he must necessarily be in the utmost straits. And while he thinks he is being benefited by the loan, he is actually like senseless animals suffering further damage from the bait which is set before him.", + "[75] I ask you, Sir Moneylender, why do you disguise your want of a partner’s feeling by pretending to act as a partner? Why do you assume outwardly a kindly and charitable appearance but display in your actions inhumanity and a savage brutality, exacting more than you lend, sometimes double, reducing the pauper to further depths of poverty?", + "[76] And therefore no one sympathizes when in your eagerness for larger gains you lose your capital as well. In their glee all call you extortioner and money-grubber and other similar terms, you who have lain in wait for the misfortunes of others, and regarded their ill-luck as your own good luck.", + "[77] It has been said  that vice has no sense of sight; so too the moneylender is blind, and has no vision of the time of repayment, when it will hardly be possible, if at all, to obtain what he has expected to gain by his greed.", + "[78] Such a person may well pay the penalty of his avarice by receiving back merely what he provided, and learn not to make a trade of other people’s misfortunes  and enrich himself in improper ways. And the borrowers should be granted the privilege of the law’s charity, and pay neither simple nor compound interest, but just the principal. For later, as the proper occasion arise, they will make the same sacrifice to their present creditors and requite with equal assistance those who were the first to bestow the benefit." + ], + [ + "[79] After ordinances of this sort he follows them by laying down a law which breathes kindness and humanity throughout.  “If,” he says, “one of your brethren is sold to you, let him continue in slavery for six years but in the seventh be set free without payment.”", + "[80] Here again he uses the term brother of a fellow-national, and by this name indirectly sows in the soul of the owner the thoughts of his close relationship to the person in his power. It bids him not despise him as a stranger who has no charm to win his affection, but allow the lesson which the holy word suggests  to create a preliminary sense of kinship, and thus feel no resentment at his approaching liberation.", + "[81] For people in this position, though we find them called slaves, are in reality labourers  who undertake the service just to procure themselves the necessaries of life, however much some may bluster about the rights of absolute power which they exercise over them.", + "[82] We must abate their truculence by repeating these excellent injunctions of the law. The man whom you call a slave, my friend, is a hired person, himself too a man, ultimately  your kinsman, further of the same nation, perhaps also of the same tribe and ward,  reduced to the guise which he now adopts by actual need.", + "[83] Expel, then, from your soul that evil and malignant thing, arrogance. Deal with him as your hired servant, both in what you give and what you take. As for the latter, he will render you his services without the slightest backwardness always and everywhere without procrastination, and anticipate your orders with zeal and rapidity. And you must give him in return food and raiment and take care for his other needs. Do not harness him like an unreasoning animal nor oppress him with weights too heavy and too numerous for his capacity, nor heap insults upon him, nor drag him down by threats and menaces into cruel despondency. Rather grant him time and places for respite according to some regular rule. For while “not too much of anything” is an excellent maxim in every case, it is particularly so as between masters and servants.", + "[84] When however you have received his services for the fullest term required, namely, six years, and when the truly sacred number of the seventh year is about to begin, grant his freedom to him who is naturally free and grant it without hesitation, my friend, and rejoice that you have found an opportunity of benefiting the highest of living creatures, man, in his chief interest. For a slave can have no greater boon than freedom.", + "[85] Be glad, too, to crown your benefaction by bestowing something of each of your various kinds of property to start him on his way. For it is a praise to you that he should not leave your home penniless but well stocked in resources to procure what is necessary. Otherwise the same thing may happen again. He may be reduced by need to his old unhappy plight and compelled to undertake slavery again through lack of the means of life, and the boon you bestowed upon him may be cancelled. So much for the poor." + ], + [ + "[86] Then follows a commandment to let the land lie fallow during the seventh year.  There are several reasons for this. In the first place he wished to give seven its honourable position in all the series in which time is measured, namely, days, months and years. For every seventh day is holy, a Sabbath as the Hebrews call it, and it is in the seventh month in every year that the chief of all the feasts falls, and therefore naturally the seventh year also has been marked out for a share in the dignity which belongs to the number.", + "[87] And there is this second reason. Do not, he says, be entirely under the power of lucre, but submit voluntarily to some loss, so that you may find it easy to bear some involuntary injury, if ever it should occur, instead of resenting it as some strange and alien misfortune and falling into despair. For some of the rich are so poor-spirited that when adversity overtakes them, they are as mournful and depressed as if they had been robbed of their whole substance.", + "[88] But among the followers of Moses all who have been his true disciples, trained in his excellent institutions from their earliest years, by allowing even rich territory to lie idle inure themselves to bear privations calmly and by the lesson of magnanimity thus learned voluntarily and deliberately to let even undoubted sources of wealth fall almost from their very hands. ", + "[89] There is also, I think, this third suggestion, that men should absolutely abstain from putting any oppressive burden upon anyone else. For if the different parts of the earth which cannot share in any sensations of pain or pleasure yet have to be given respite, how much more must this be the case with men who not only possess the sense which is common also to the irrational animals but even the special gift of reason through which the painful feelings caused by toil and labour stamp and record themselves in mental pictures, more vivid than mere sensation!", + "[90] Let so-called masters therefore cease from imposing upon their slaves severe and scarcely endurable orders, which break down their bodies by violent usage and force the soul to collapse before the body.", + "[91] You need not grudge to moderate your orders. The result will be that you yourselves will enjoy proper attention and that your servants will carry out their orders readily and accept their duties not just for a short time to be abandoned through wearying too quickly, and, indeed, we may say, as if old age had prematurely overtaken them in their labours. On the contrary, they will prolong their youth to the utmost, like athletes, not those who fatten themselves up into full fleshiness, but those who regularly train themselves by “dry sweatings”  to acquire what is necessary and useful for life.", + "[92] So too let rulers of cities cease from racking them with taxes and tolls as heavy as they are constant. Such rulers both fill their own coffers and while hoarding money hoard also illiberal vices which defile the whole of civic life. ", + "[93] For they purposely choose as tax-gatherers the most ruthless of men, brimful of inhumanity, and put into their hands resources for overreaching. These persons add to their natural brutality the immunity they gain from their masters’ instructions, and in their determination to accommodate every action to those masters’ pleasure they leave no severity untried, however barbarous, and banish mercy and gentleness even from their dreams.", + "[94] And therefore in carrying out their collecting they create universal chaos and confusion and apply their exactions not merely to the property of their victims but also to their bodies, on which they inflict insults and outrages and forms of torture quite original in their savagery.", + "Indeed, I have heard of persons who, actuated by abnormal frenzy and cruelty, have not even spared the dead, persons who become so utterly brutalized that they venture even to flog corpses with whips.", + "[95] And when anyone censured the extraordinary cruelty shewn in refusing to allow even death, the release and in very truth the “end” of all ills, to procure freedom from insult for those who are now beyond its reach, and in causing them to undergo outrage instead of the normal rites of burial, the line of defence adopted was worse than the accusation. They treated the dead, they said, with such contempt not for the useless purpose of insulting the deaf and senseless dust but in order to excite the pity of those who were related to them by birth or some other tie of fellowship, and thus urge them to ransom the bodies of their friends by making a final gift in payment for them." + ], + [ + "[96] Foolish, foolish people, I would say to them, have you not first learnt the lesson which you teach, or are you competent to induce others to shew pity, even with the cruellest actions before them,  when you have exscinded all kindly and humane feelings from your own souls? And this you have done, though you had no lack of good advisers, particularly in our laws, which have relieved even the land from its yearly tolls and provided it with a rest and respite.", + "[97] This land, though to all appearance a lifeless thing, is put into a condition to make its requital and to repay a boon which it received as a free gift but is now eager to return. For the immunity which it has during the seventh year and its rest from labour and complete freedom during the whole annual cycle give it a fertility in the next year which causes it to bear twice as much or even many times as much as in the previous years.", + "[98] We may also note that the trainers of athletes take much the same line in dealing with their pupils. When they have thoroughly drilled them by an unbroken course of exercises, before they reach the point of exhaustion, they give them a fresh lease of life by providing relaxations, not only from the labour of the training itself but from the dietary regulations as to food and drink, the hardships of which they abate in order to make the soul cheerful and the body comfortable.", + "[99] And we must not suppose that here we have the professional trainers to hard work appearing as instructors in slackness and luxury; they are following a scientific method by which further strength and power is given to what is already strong and powerful, and vigour enhanced as though it were a harmony by alternating relaxation with tension.", + "[100] This truth I have learnt from the never-failing wisdom of nature who, knowing how toil-worn and weary our race becomes, divided our time into day and night, giving the hours of wakefulness to one and of sleep to the other.", + "[101] For, most careful of mothers, her anxious thought was that her children should not be exhausted. In the daylight she wakens our bodies and stimulates them to carry out all the offices and demands of life, and reproaches those who are making it their practice to loiter through life in an idle and voluptuous way. But at night she sounds the recall as in war and summons them to repose and take care of their bodies.", + "[102] And men casting off all the sore burden of affairs which has lain heavy upon them from morn till eve, turn homewards and betake themselves to rest, and in the deep sleep which falls upon them cast off the distempers of their daylight troubles, and then again unwearied and full of fresh vigour hasten eagerly each to his own familiar occupation.", + "[103] This double course nature has assigned to men by means of sleeping and waking with the result that by alternating activity with inaction they have increased readiness and nimbleness in the various parts of their bodies." + ], + [ + "[104] These considerations the prophetic author of our laws had before his eyes when he proclaimed a rest for the land and made the husbandman stay his work after six years. But he gave this enactment not only on the grounds which I have mentioned but also moved by that habitual kindliness which he aims at infusing into every part of his legislation, thereby impressing on the readers of the sacred scriptures the stamp of good and neighbourly customs.", + "[105] For he forbids them to close up any field during the seventh year.  All olive-yards and vineyards are to be left wide open and so with the other kinds of property, whether of sown crops or orchard-trees, thus giving an unrestricted use of such fruits as are of natural growth to the poor quite as much, if not more so, than to the owners.", + "[106] Thus on the one hand he did not allow the masters to do any work of tillage because he wished to avoid giving them the painful feeling that they had incurred the expenditure but did not receive the income in return, and on the other hand he thought fit that the poor should for this year at any rate enjoy as their own what appeared to belong to others, and in this way took from them any appearance of humiliation or possibility of being reproached as beggars.", + "[107] May not our passionate affection well go out to laws charged with such kindly feeling, which teaches the rich to give liberally and share what they have with others and encourages the poor not to be always dancing attendance on the houses of the wealthy, as though compelled to resort thither to make up their own deficiency, but sometimes also to come claiming a source of wealth in the fruits which, as I have said, develop untilled and which they can treat as their own?", + "[108] Widows and orphans and all others who are neglected and ignored because they have no surplus of income have at this time such a surplus and find themselves suddenly affluent through the gifts of God, Who invites them to share with the owners under the sanction of the holy number seven.", + "[109] And indeed all stock-breeders feel at liberty to take out their own cattle in search of pasturage and to select meadow-land of good herbage and particularly suitable for grazing their beasts. Thus they take full advantage of the immunity secured by the time of freedom. And this is not opposed by any grudging on the master’s side. They are under the sway of a very ancient custom, which through long familiarity has won its way to the standing of nature." + ], + [ + "[110] While laying down this first foundation of moderation and humanity, he built on it by adding years to the number of seven times seven and consecrated the whole of the fiftieth year.  This he made the subject of many special enactments, all of remarkable excellence, apart from those which are common to other seventh years. ", + "[111] The first of these enactments is as follows. He considers that alienated estates ought to be restored to their original possessors in order that the apportionments should be secured to the families and that no one to whom they had been allotted should be altogether deprived of the grant. ", + "[112] For since times of adversity often arise which make it necessary for some persons to sell their property, he made provision for the just needs of such persons and at the same time took steps to prevent the purchasers being deceived, by accompanying the permission to the vendors to sell with very clear instructions to the purchasers as to the terms of the transaction.", + "[113] “Do not pay the price,” he says, “of complete ownership, but only for a fixed number of years and a lower limit than fifty.” For the sale should represent not real property but fruits, and this for two most convincing reasons. One is that the whole country is called God’s property,  and it is against religion to have anything that is God’s property registered under other masters. Another reason is that each of the holders has a portion assigned to him by lot, and that this should be taken from him is contrary to the law’s conception of justice.", + "[114] Anyone, therefore, who before the fifty years are completed has the means to recover his own property, or anyone else very closely related to him, is urged by the lawgiver to take every step to recover the land at the price which he got for it, and not to occasion loss to the purchaser who helped him at the time when he needed it.", + "[115] On the other hand he sympathized with the poor man and shewed him pity by restoring to him the additional wealth which he originally possessed, excepting fields which had been dedicated by a vow, and therefore rank with votive offerings.  Religion forbids that time should affect the validity of a votive offering, and therefore it is ordained that the proper price for such estates should be demanded and that no concessions should be made to the votary." + ], + [ + "[116] These are the rules for cases where the apportionments and holdings consist of land. There are different regulations as to houses.  Houses in some cases belong to cities and are inside the walls, and others are farm-buildings in the country outside the walls. Consequently the law allows the latter to be redeemable at any time, and prescribes that any that have not been ransomed by the fiftieth year should be restored without compensation to the former owner as in the case of real property, for farm-buildings are a part of real property.", + "[117] But houses within the walls may be recoverable by the vendors for the space of a year, but after the year are absolutely secured to the purchasers who are not liable to suffer any injury from the general remission in the fiftieth year.", + "[118] His reason is that he wishes to give the newcomers also a basis on which they may feel themselves firmly established in the country. For since they have no apportionment of land as they were not counted when the holdings were distributed, the law assigned to them their houses in fee simple in its anxiety that those who had come as suppliants and refugees to the laws should not be cast adrift.", + "[119] For when the land was apportioned according to the tribes the cities were not distributed, nor indeed built in city form at all, and the inhabitants took for their dwellings the outbuildings in the country. Subsequently when they left these and became concentrated as the feeling of unity and friendship naturally grew stronger in the course of many years, they built houses adjacent to each other, thus forming cities. And of these, as I have said, they assigned a share to the newcomers, to prevent them finding themselves cut off from holding property both in the country and in the cities." + ], + [ + "[120] The legislation with regard to the consecrated tribe is as follows.  The temple-keepers were not allotted a section of land by the law, which considered that they were sufficiently provided for by the first-fruits, but assigned them instead forty-eight cities to dwell in, with a surrounding frontage in each case of two thousand cubits.", + "[121] Houses within these were not, like the others within the walls, secured to the purchasers, if the vendors could not find the means to redeem them within the year, but were liable to be redeemed for an unlimited period just as the lay population  could redeem the farm buildings, to which the dwelling-houses of the Levites correspond. For these were all that fell to their share in that great territory, and thus he considered that being once received they ought not to be taken back, any more than the farm-buildings in the case of those to whom the holdings were apportioned. So much for the subject of houses." + ], + [ + "[122] Similar rules to those already stated are laid down as to the relations between creditors and debtors and between servants and masters.  Creditors are not to exact interest from their fellow-nationals but to be content with recovering what they provided. Masters are to treat their purchased slaves as their hired servants, not as their slaves by nature, and give them secure access to liberty on the spot if they can provide their ransom, or in the case of the needy at a later time, when either the seventh year from the beginning of their slavery or the fiftieth arrives, in the latter case even though only a single day has elapsed since the man was reduced to that condition. For that time is accepted as the remission and actually is such, when all reverse their course and turn back to the prosperity of the past.", + "[123] But the law does permit the acquisition of slaves from other nations  for two reasons; first, that a distinction should be made between fellow-countrymen and aliens; secondly, that that most indispensable possession, domestic service, should not be absolutely excluded from his commonwealth. For the course of life contains a vast number of circumstances which demand the ministrations of slaves.", + "[124] The heirs of parents are to be sons,  or failing sons daughters. For just as in nature men take precedence of women, so too in the scale of relationships they should take the first place in succeeding to the property and filling the position of the departed which they have ceased to hold, debarred by an inevitable law which admits to immortality nothing that is mortal or earth-born.", + "[125] But if virgins are left without a dower, nothing of the kind having been settled on them by the parents while still alive, they should share equally with the males. The charge of protecting the girls left thus desolate and superintending their development, and the expenses of providing anything required for their maintenance and education as befits maidens should fall upon the head magistrate ; also when the time comes, the duty of arranging a suitable marriage and choosing husbands who are selected on their merits and approved in all respects.", + "[126] And these should be, if possible, of the same family as the girls, or if that cannot be, at any rate of the same ward and tribe, in order that the portions assigned as dowry should not be alienated by inter-marriage with other tribes, but should retain the place given to them in the allotments originally made on the basis of tribes. ", + "[127] But if the deceased has no descendants, the brothers must proceed to the succession, for brothers rank next in tables of relationship with sons and daughters. If the dead man has no brother, the succession must pass to the uncles on the father’s side, and if there are no uncles, to the aunts, and then to the next nearest among their other connexions or kinsfolk.", + "[128] But if kinsfolk are so scarce that no blood-relation remains, then the tribe shall be the heir.  For the tribe is in a sense a kinship with a wider and more all-embracing compass.", + "[129] One question, however, which is raised by some inquirers should not be passed over in silence. Why, they ask, does the Law when dealing with the regulations of inheritance mention kinsmen of every degree and fellow-wardsmen and fellow-tribesmen, but leaves parents alone unmentioned who would naturally inherit from the children as the children do from them? The answer, good sir, is that the law, God-given as it is, and ever desirous to follow the course of nature, held that no sinister thought should be introduced. Parents pray that they may leave behind them alive the children they have begotten to succeed to their name, race and property, and the imprecations of their implacable enemies are just the opposite, that the sons and daughters may die before their parents.", + "[130] Now he did not wish to speak plainly of anything so out of tune with and discordant to the harmony and concord which prevails throughout the cosmic order as the death of children while the parents survive, and therefore he complied both with necessity and decency  in not ordaining that mothers and fathers should inherit from their sons and daughters. He knew that such an event was not in accordance with the ordinary course of life or with nature.", + "[131] So while he avoided appointing the parents in undisguised terms as heirs to the property of their dead children, lest by assigning to them an acquisition of so undesirable a kind he should seem to be casting a slur upon their mourning or reminding them of their misfortunes, he adopted another way of conveying the ownership to them, a simple specific for a great mischief.", + "[132] What was this way? He declares the father’s brothers to be the heirs of their nephews, a privilege doubtless given to the uncle for the sake of the father, unless anyone is foolish enough to suppose that a person who honours A for the sake of B is deliberately dishonouring B. Is it the case that those who pay court to the acquaintances of their friends are neglecting those friends? Is it not rather the truth that their affectionate care for all that might honour these acquaintances  shews regard for the friends also? On the same principle the law, when it nominates the father’s brother to share in the inheritance because of his relationship to the father, much more nominates the father, not in actual words it is true for reasons already stated, but with a force more recognizable than words, leaving no doubt of the intention of the lawgiver.", + "[133] The eldest son does not share equally with his juniors, but is adjudged a double portion,  one reason being that his parents who before were but man and wife, owe to the first-born the fact that they have later become father and mother. Another is that it is their first-born who began to use these names in addressing his parents.  The third reason is the most important, that what was before their birth a house of barren stock has become fruitful for the preservation of the human race, a preservation which is sown in marriage and fructified in the birth of children, starting with the eldest.", + "[134]This was the reason, I suppose, that the first-born sons of the enemies who had shewn themselves so merciless in action, were cut off in wholesale massacre in a single night, as the Holy Scriptures tell us, while the first-born of our nation were dedicated by consecration as a thank-offering to God. For it was just that on the enemy should fall the weight of a blow for which no consolation was possible, namely, the destruction of their foremost rank, while God Who wrought the salvation was honoured by the dedication as first-fruits of those who headed the line of children.", + "[135] But there are some who after marrying and begetting children unlearn in their later days what they knew of self-restraint and are wrecked on the reef of incontinence. Seized with a mad passion for other women, they maltreat those who hitherto belonged to them and behave to the children they have begotten by them as though they were uncles rather than fathers, copy the unrighteousness shewn by stepmothers to the first family and altogether devote themselves and all they have to the second wives and their children, overcome by the vilest of passions, voluptuousness. Such lusts the law would not have hesitated to bridle if it were possible, and prevent them from frisking and plunging still more.", + "[136] But since it is difficult, or rather impossible, to heal the frenzy goaded into savagery, it left the father to his fate as one in the grip of an incurable disease but did not disregard the son of the wife who was wronged through his passion for another, but bade him take the double portion in the distribution between the brothers. ", + "[137] There are several reasons for this. In the first place, it punishes the culprit by forcing him to give good treatment to the person to whom he intended to give the reverse and renders him incapable of carrying out his ill-judged judgement. This it effects by conferring benefits on the person who was likely to suffer loss at his hands, and by taking upon itself the parental position which had been abandoned by the natural father in so far as the eldest child was concerned.", + "[138] Secondly, it shews mercy and pity for the victims of injustice whom it relieves of a very grievous trouble by enabling them to share in the boon thus bestowed. For naturally we may suppose that the gratification felt by the son at obtaining the double portion is shared by the mother, encouraged as she is by the humanity of the law which refuses to allow her and her family to lie entirely at the mercy of her enemies.", + "[139] And there was a third reason. Being gifted with a power to judge justly, it reflected that the father had bestowed his bounties generously on the children of the beloved wife because of his affection for her, but left the children of the hated wife entirely out of consideration owing to his hostility to their mother, so that the former even in his lifetime inherited more than their equal share, and the latter might expect at his death to find themselves robbed of the whole patrimony. And therefore it decreed that the son of the discarded wife should have the eldest son’s privilege of the double share, in order to equalize the partition between both families.  Enough on these matters." + ], + [ + "[140] Following the order stated above, we record the third type of feast which we will proceed to explain. This is the New Moon, or beginning of the lunar month,  namely the period between one conjunction and the next, the length of which has been accurately calculated in the astronomical schools. The new moon holds its place among the feasts for many reasons. First, because it is the beginning of the month, and the beginning, both in number and in time, deserves honour. Secondly, because when it arrives, nothing in heaven is left without light, for while at the conjunction, when the moon is lost to sight under the sun, the side which faces earth is darkened, when the new month begins it resumes its natural brightness.", + "[141] The third reason is, that the stronger or more powerful element at that time supplies the help which is needed to the smaller and weaker. For it is just then that the sun begins to illumine the moon with the light which we perceive and the moon reveals its own beauty to the eye. And this is surely an obvious lesson inculcating kindness and humanity and bidding men never grudge their own good things, but imitating the blessed and happy beings in heaven banish jealousy from the confines of the soul, producing what they have for all to see, treat it as common property, and give freely to the deserving.", + "[142] The fourth reason is, that the moon traverses the zodiac in a shorter fixed period than any other heavenly body. For it accomplishes that revolution in the span of a single month, and therefore the conclusion of its circuit, when the moon ends its course at the starting-point at which it began, is honoured by the law, which declares that day a feast, again to teach us an admirable lesson, that in the conduct of life we should make the ends correspond with the beginnings. And this will be effected if we keep our primitive appetites under the control of reason and do not permit them to rebel and riot like cattle that have no herdsman.", + "[143] As for the services that the moon renders to everything on earth, there is no need to dilate upon them. The proofs are perfectly clear. As the moon increases, the rivers and fountains rise, and again diminish as it diminishes. Its phases cause the seas to withdraw and dwindle at the ebbtide, then suddenly rush back with the returning flood, and the air to undergo all manner of changes as the sky becomes clear or cloudy and alters in other ways. The fruits, both of the sown crops and orchard-trees, grow to their maturity according to the revolutions of the moon, which fosters and ripens everything that grows with the dewy and very gentle breezes which it brings.", + "[144] But, as I have said, this is not the time to dwell at length on the praises of the moon and record and catalogue the services which it renders to living creatures and everything on earth. It is for these or similar reasons that the New Moon is honoured and obtains its place among the feasts." + ], + [ + "[145] After the New Moon comes the fourth feast, called the Crossing-feast,  which the Hebrews in their native tongue call Pascha. In this festival many myriads of victims from noon till eventide  are offered by the whole people, old and young alike, raised for that particular day to the dignity of the priesthood.  For at other times the priests according to the ordinance of the law carry out both the public sacrifices and those offered by private individuals. But on this occasion the whole nation performs the sacred rites and acts as priest with pure hands and complete immunity.", + "[146] The reason for this is as follows: the festival is a reminder and thank-offering for that great migration from Egypt which was made by more than two millions  of men and women in obedience to the oracles vouchsafed to them. Now at that time they had left a land brimful of inhumanity which made a practice of expelling strangers, and what was worst of all, assigned divine honours to irrational creatures, not merely domesticated animals, but even wild beasts. So exceedingly joyful were they that in their vast enthusiasm and impatient eagerness, they naturally enough sacrificed without waiting for their priest.  This practice which on that occasion was the result of a spontaneous and instinctive emotion, was sanctioned by the law once in every year to remind them of their duty of thanksgiving. These are the facts as discovered by the study of ancient history.", + "[147] But to those who are accustomed to turn literal facts into allegory, the Crossing-festival suggests the purification of the soul. They say that the lover of wisdom is occupied solely in crossing from the body and the passions, each of which overwhelms him like a torrent, unless the rushing current be dammed and held back by the principles of virtue.", + "[148] On this day every dwelling-house is invested with the outward semblance and dignity of a temple. The victim is then slaughtered and dressed for the festal meal which befits the occasion. The guests assembled for the banquet have been cleansed by purificatory lustrations, and are there not as in other festive gatherings, to indulge the belly with wine and viands, but to fulfil with prayers and hymns the custom handed down by their fathers.", + "[149] The day on which this national festivity occurs may very properly be noted. It is the 14th of the month, a number formed of the sum of two sevens, thus bringing out the fact that seven never fails to appear in anything worthy of honour but everywhere takes the lead in conferring prestige and dignity." + ], + [ + "[150] With the Crossing-feast he combines one in which the food consumed is of a different and unfamiliar kind, namely, unleavened bread, which also gives its name to the feast.  This may be regarded from two points of view, one peculiar to the nation, referring to the migration just mentioned, the other universal, following the lead of nature, and in agreement with the general cosmic order. To show that this affirmation is absolutely true, will require some examination. This month comes seventh in order and number as judged by the cycle of the sun, but in importance it is first, and therefore is described as first in the sacred books. ", + "[151] The reason for this I believe to be as follows. In the spring equinox we have a kind of likeness and portraiture of that first epoch in which this world was created. The elements were then separated and placed in harmonious order with reference to themselves and each other. The heaven was adorned with sun and moon and the rhythmic movements and circlings of the other stars, both fixed and planetary. So too the earth was adorned with every manner of plants, and the uplands and lowlands, wherever the soil had depth and goodness, became luxuriant and verdant.", + "[152] So every year God reminds us of the creation of the world by setting before our eyes the spring when everything blooms and flowers. And therefore there is good reason for describing it in the laws as the first month because in a sense it is an image of the primal origin reproduced from it like the imprint from an archetypal seal.", + "[153] But the month of the autumnal equinox, though first in order as measured by the course of the sun, is not called first in the law, because at that time all the fruits have been gathered in and the trees are shedding their leaves and all the bloom which the spring brought in its prime already scorched by the heat of the summer sun is wilting under the dry currents of air.", + "[154] And so to give the name of “first” to a month in which both uplands and lowlands are sterilized and unfruitful seemed to him altogether unsuitable and incongruous. For things which come first and head the list should be associated with all the fairest and most desirable things which are the sources of birth and increase to animals and fruits and plants, not with the processes of destruction and the dark thoughts which it suggests.", + "[155] The feast begins at the middle of the month, on the fifteenth day, when the moon is full, a day purposely chosen because then there is no darkness, but everything is continuously lighted up as the sun shines from morning to evening and the moon from evening to morning and while the stars give place to each other no shadow is cast upon their brightness. ", + "[156] Again, the feast is held for seven days to mark the precedence and honour which the number holds in the universe, indicating that nothing which tends to cheerfulness and public mirth and thankfulness to God should fail to be accompanied with memories of the sacred seven which He intended to be the source and fountain to men of all good things.", + "[157] Two days out of the seven, the first and the last, are declared holy. In this way he gave a natural precedence to the beginning and the end; but he also wished to create a harmony as on a musical instrument between the intermediates and the extremes. Perhaps too he wished to harmonize the feast with a past which adjoins the first day and a future which adjoins the last. These two, the first and the last, have each the other’s properties in addition to their own. The first is the beginning of the feast and the end of the preceding past, the seventh is the end of the feast and the beginning of the coming future. Thus, as I have said before,  the whole life of the man of worth may be regarded as equivalent to a feast held by one who has expelled grief and fear and desire and the other passions and distempers of the soul.", + "[158] The bread is unleavened either because our forefathers, when under divine guidance they were starting on their migration, were so intensely hurried that they brought the lumps of dough unleavened,  or else because at that season, namely, the springtime, when the feast is held, the fruit of the corn has not reached its perfection, for the fields are in the ear stage and not yet mature for harvest. It was the imperfection of this fruit which belonged to the future, though it was to reach its perfection very shortly, that he considered might be paralleled by the unleavened food, which is also imperfect, and serves to remind us of the comforting hope that nature, possessing as she does a superabundant wealth of things needful, is already preparing her yearly gifts to the human race.", + "[159] Another suggestion made by the interpreters of the holy scriptures is that food, when unleavened, is a gift of nature, when leavened is a work of art. For men in their eagerness to temper the barely necessary with the pleasant, have learned through practice to soften by art what nature has made hard.", + "[160] Since, then, the spring-time feast, as I have laid down, is a reminder of the creation of the world, and its earliest inhabitants, children of earth in the first or second generation, must have used the gifts of the universe in their unperverted state before pleasure had got the mastery, he ordained for use on this occasion the food most fully in accordance with the season. He wished every year to rekindle the embers of the serious and ascetic mode of faring, and to employ the leisure of a festal assembly to confer admiration and honour on the old-time life of frugality and economy, and as far as possible to assimilate our present-day life to that of the distant past.", + "[161] These statements are especially guaranteed by the exposure of the twelve loaves corresponding in number to the tribes, on the holy table.  They are all unleavened, the clearest possible example of a food free from admixture, in the preparation of which art for the sake of pleasure has no place, but only nature, providing nothing save what is indispensable for its use. So much for this." + ], + [ + "[162] But within the feast there is another feast following directly after the first day. This is called the “Sheaf,”  a name given to it from the ceremony which consists in bringing to the altar a sheaf as a first-fruit, both of the land which has been given to the nation to dwell in and of the whole earth, so that it serves that purpose both to the nation in particular and for the whole human race in general.", + "[163] The reason of this is  that the Jewish nation is to the whole inhabited world what the priest is to the State. For the holy office in very truth belongs to the nation because it carries out all the rites of purification and both in body and soul obeys the injunctions of the divine laws, which restrict the pleasures of the belly and the parts below it and the horde … setting reason to guide the irrational senses, and also check and rein in the wild and extravagant impulses of the soul, sometimes through gentler remonstrances and philosophical admonitions, sometimes through severer and more forcible condemnations and the fear of punishment which they hold over it as a deterrent.", + "[164] But not only is the legislation in a sense a lesson on the sacred office, not only does a life led in conformity with the laws necessarily confer priesthood or rather high priesthood in the judgement of truth, but there is another point of special importance. There is no bound or limit to the number of deities, male and female, honoured in different cities, the vain inventions of the tribe of poets and of the great multitude of men to whom the quest for truth is a task of difficulty and beyond their powers of research. Yet instead of all peoples having the same gods, we find different nations venerating and honouring different gods. The gods of the foreigner they do not regard as gods at all. They treat their acceptance by the others as a jest and a laughing-stock and denounce the extreme folly of those who honour them and the failure to think soundly shewn thereby.", + "[165] But if He exists Whom all Greeks and barbarians unanimously acknowledge,  the supreme Father of gods and men and the Maker of the whole universe, whose nature is invisible and inscrutable not only by the eye, but by the mind, yet is a matter into which every student of astronomical science  and other philosophy desires to make research and leaves nothing untried which would help him to discern it and do it service—then it was the duty of all men to cleave to Him and not introduce new gods staged as by machinery  to receive the same honours.", + "[166] When they went wrong in what was the most vital matter of all, it is the literal truth that the error which the rest committed was corrected by the Jewish nation which passed over all created objects because they were created and naturally liable to destruction and chose the service only of the Uncreated and Eternal, first because of its excellence, secondly because it is profitable to dedicate and attach ourselves to the elder rather than to the younger, to the ruler rather than to the subject, to the maker rather than to the thing created.", + "[167] And therefore it astonishes me to see that some people venture to accuse of inhumanity the nation which has shewn so profound a sense of fellowship and goodwill to all men everywhere, by using its prayers and festivals and first-fruit offerings as a means of supplication for the human race in general and of making its homage to the truly existent God in the name of those who have evaded the service which it was their duty to give, as well as of itself.", + "[168] So much for this feast as a thanksgiving for the whole human race. But the nation in particular also gives thanks for many reasons. First, because they do not continue for ever wandering broadcast over islands and continents and occupying the homelands of others as strangers and vagrants, open to the reproach of waiting to seize the goods of others. Nor have they just borrowed a section of this great country for lack of means to purchase,  but have acquired the land and cities for their own property, a heritage in which they live as long established citizens and therefore offer first-fruits from it as a sacred duty.", + "[169] Secondly, the land which has fallen to their lot is not derelict nor indifferent soil, but good land, well fitted for breeding domestic animals and bearing fruits in vast abundance. For in it there is no poverty of soil and even such parts as seem to be stony or stubborn are intersected by soft veins of very great depth, the richness of which adapts them for producing life.", + "[170] But besides this it was no uninhabited land which they received, but one which contained a populous nation and great cities filled with stalwart citizens. Yet these cities have been stripped of their inhabitants and the whole nation, except for a small fraction, has disappeared, partly through wars, partly through heaven-sent visitations, a consequence of their strange and monstrous practices of iniquity and all their heinous acts of impiety aimed at the subversion of the statutes of nature. Thus should those who took their place as inhabitants gain instruction from the evil fate of others and learn from their history the lesson that if they emulate deeds of vice  they will suffer the same doom, but if they pay honour to a life of virtue they will possess the heritage appointed to them and be ranked not as settlers but as native-born.", + "[171] We have shewn, then, that the Sheaf was an offering both of the nation’s own land and of the whole earth, given in thanks for the fertility and abundance which the nation and the whole human race desired to enjoy. But we must not fail to note that there are many things of great advantage represented by the offering. First, that we remember God, and what thing more perfectly good can we find than this? Secondly, that we make a requital, as is most fully due, to Him Who is the true cause of the good harvest.", + "[172] For the results due to the husbandman’s art are few or as good as nothing, furrows drawn, a plant dug or ringed around, a trench deepened, excessive overgrowth lopped, or other similar operations. But what we owe to nature is all indispensable and useful, a soil of great fruitfulness, fields irrigated by fountains or rivers, spring-fed or winter torrents, and watered by seasonable rains, happily tempered states of the air which sends us the breath of its truly life-giving breezes, numberless varieties of crops and plants. For which of these has man for its inventor or parent?", + "[173] No, it is nature, their parent, who has not grudged to man a share in the goods which are her very own, but judging him to be the chiefest of mortal animals because he has obtained a portion of reason and good sense, chose him as the worthiest and invited him to share what was hers to give. For all this it is meet and right that the hospitality of God should be praised and revered, God Who provides for His guests the whole earth as a truly hospitable home ever filled not merely with necessaries, but with the means of luxurious living.", + "[174] Further, we learn not to neglect benefactors, for he who is grateful to God, Who needs nothing and is His own fullness,  will thus become accustomed to be grateful to men whose needs are numberless.", + "[175] The sheaf thus offered is of barley, shewing that the use of the inferior grains is not open to censure. It would be irreverent to give first-fruits of them all, as most of them are made to give pleasure rather than to be used as necessaries, and equally unlawful to enjoy and partake of any form of food for which thanks had not been offered in the proper and rightful manner. And therefore the law ordained  that the first-fruit offerings should be made of barley, a species of grain regarded as holding the second place in value as food. For wheat holds the first place and as the first-fruit of this has greater distinction, the law postponed it to a more suitable season in the future. It does not anticipate matters, but puts it in storage for the time being, so that the various thank-offerings may be adjusted to their appointed dates as they recur." + ], + [ + "[176] The festival of the Sheaf, which has all these grounds of precedence,  indicated in the law, is also in fact anticipatory of another greater feast. For it is from it that the fiftieth day is reckoned, by counting seven sevens, which are then crowned with the sacred number by the monad,  which is an incorporeal image of God, Whom it resembles because it also stands alone. This is the primary excellence exhibited by fifty, but there is another which should be mentioned.", + "[177] One reason among others which makes its nature so marvellous and admirable is that it is formed by what the mathematicians tell us is the most elemental and venerable of existing things,  namely, the right-angled triangle. In length its sides are 5, 3, 4, of which the sum is twelve, the pattern of the zodiac cycle, the duplication of the highly prolific six, which is the starting-point of perfection since it is the sum of the factors which produce it through multiplication. But we find that the sides when raised to the second power, i.e. 3 × 3 + 4 × 4 + 5 × 5, make 50, so that we must say that 50 is superior to 12 in the same degree as the second power is superior to the first.", + "[178] And if the lesser of these is represented by the most excellent of the heavenly spheres, the zodiac, the greater, namely 50, must be the pattern of some quite superior form of existence. But a discussion of this would be out of place at this point. It is quite enough for the present to call attention to the difference, so as to avoid treating a prominent fact as of secondary importance.", + "[179] The feast which is held when the number 50 is reached has acquired the title of “first-products.”  On it it is the custom to bring two leavened loaves of wheaten bread for a sample offering of that kind of grain as the best form of food. One explanation of the name, “Feast of First-products,” is that the first produce of the young wheat and the earliest fruit to appear is brought as a sample offering before the year’s harvest comes to be used by men.", + "[180] It is no doubt just and a religious duty that those who have received freely a generous supply of sustenance so necessary and wholesome and also palatable in the highest degree should not enjoy or taste it at all until they have brought a sample offering to the Donor, not indeed as a gift, for all things and possessions and gifts are His, but as a token, however small, by which they show a disposition of thankfulness and loyalty to Him Who, while He needs no favours, sends the showers of His favours in never-failing constancy.", + "[181] Another reason for the name may be that wheaten grain is pre-eminent as the first and best product, all the other sown crops ranking in the second class in comparison; for as an archon in a city or a pilot in a ship are said to be the first because they regulate the course of the city or the ship, as the case may be, so wheaten grain has received the compound name of “first-product” because it is the best of all the cereals, which it would not be,  unless it were also the food used by the best of living creatures.", + "[182] The loaves are leavened in spite of the prohibition  against bringing leaven to the altar, not to produce any contradiction in the ordinances, but to ensure that so to speak there shall be a single kind, both for receiving and giving. By receiving I mean the thanksgiving of the offerers, by giving the immediate return without any delay to the offerers of what they bring, though not for their own use.", + "[183] For food that has once been consecrated will be used by those who have the right and authority, and that right belongs to those who act as priests who through the beneficence of the law have the right to partake of any thing brought to the altar which is not consumed by the undying fire—a privilege granted either as a payment for officiating or as a prize for the contests which they endure in the cause of piety, or a sacred allotment in lieu of land, in the apportionment of which they had not received their proper share like the other tribes.", + "[184] But leaven is also a symbol for two other things: in one way it stands for food in its most complete and perfect form, such that in our daily usage none is found to be superior or more nourishing, and as wheat-meal is superior to that of the other seed crops, its excellence demands that the offering made in recognition of it should be of the same high quality.", + "[185] The other point is more symbolical. Everything that is leavened rises, and joy is the rational elevation or rising of the soul.  And there is nothing that exists which more naturally gives a man joy than the possession in generous abundance of necessaries. Such rightly call forth gladness and thanksgiving in those who by the leavened loaves give outward expression to the invisible sense of well-being in their hearts.", + "[186] The offering takes the form of loaves instead of wheaten meal,  because when the wheat has come there is nothing still missing in the way of appetizing food. For we are told that of all the seed crops, wheat is the last to spring up and be ready for harvesting.", + "[187] And these thank-offerings of the best kind are two in number for the two kinds of time, the past and the future; for the past, because our days have been spent in abundance, free from the experience of the evils of want and famine; for the future, because we have laid by and prepared resources to meet it, and are full of bright hopes while we dispense and bring out for daily use the gifts of God as they are needed by the rules of good economy. " + ], + [ + "[188] Next comes the opening of the sacred month,  when it is customary to sound the trumpet in the temple at the same time that the sacrifices are brought there, and its name of “trumpet feast” is derived from this. It has a twofold significance, partly to the nation in particular, partly to all mankind in general. In the former sense it is a reminder of a mighty and marvellous event which came to pass when the oracles of the law were given from above.", + "[189] For then the sound of the trumpet pealed from heaven and reached, we may suppose, the ends of the universe, so that the event might strike terror even into those who were far from the spot and dwelling well nigh at the extremities of the earth, who would come to the natural conclusion that such mighty signs portended mighty consequences. And indeed what could men receive mightier or more profitable than the general laws which came from the mouth of God, not like the particular laws, through an interpreter?", + "[190] This is a significance peculiar to the nation. What follows is common to all mankind. The trumpet is the instrument used in war, both to sound the advance against the enemy when the moment comes for engaging battle and also for recalling the troops when they have to separate and return to their respective camps. And there is another war not of human agency when nature is at strife in herself, when her parts make onslaught one on another and her law-abiding sense of equality is vanquished by the greed for inequality.", + "[191] Both these wars work destruction on the face of the earth. The enemy cut down the fruit-trees, ravage the country, set fire to the foodstuffs and the ripening ears of corn in the open fields, while the forces of nature use drought, rainstorms, violent moisture-laden winds, scorching sun-rays, intense cold accompanied by snow, with the regular harmonious alternations of the yearly seasons turned into disharmony, a state of things in my opinion due to the impiety which does not gain a gradual hold but comes rushing with the force of a torrent among those whom these things befall.", + "[192] And therefore the law instituted this feast figured by that instrument of war the trumpet, which gives it its name, to be as a thank-offering to God the peace-maker and peace-keeper, Who destroys faction both in cities and in the various parts of the universe and creates plenty and fertility and abundance of other good things and leaves the havoc of fruits without a single spark to be rekindled." + ], + [ + "[193] The next feast held after the “Trumpets” is the Fast.  Perhaps some of the perversely minded who are not ashamed to censure things excellent will say, What sort of a feast is this in which there are no gatherings to eat and drink, no company of entertainers or entertained, no copious supply of strong drink nor tables sumptuously furnished, nor a generous display of all the accompaniments of a public banquet, nor again the merriment and revelry with frolic and drollery, nor dancing to the sound of flute and harp and timbrels and cymbals, and the other instruments of the debilitated and invertebrate kind of music which through the channel of the ears awaken the unruly lusts?", + "[194] For it is in these and through these that men, in their ignorance of what true merriment is, consider that the merriment of a feast is to be found. This the clear-seeing eyes of Moses the ever wise discerned and therefore he called the fast a feast, the greatest of the feasts, in his native tongue a Sabbath of Sabbaths,  or as the Greeks would say, a seven of sevens, a holier than the holy. He gave it this name for many reasons.", + "[195] First, because of the self-restraint which it entails; always and everywhere indeed he exhorted them to shew this in all the affairs of life, in controlling the tongue and the belly and the organs below the belly, but on this occasion especially he bids them do honour to it by dedicating thereto a particular day. To one who has learnt to disregard food and drink which are absolutely necessary, are there any among the superfluities of life which he can fail to despise, things which exist to promote not so much preservation and permanence of life as pleasure with all its powers of mischief?", + "[196] Secondly, because the holy-day is entirely devoted to prayers and supplications, and men from morn to eve employ their leisure in nothing else but offering petitions of humble entreaty in which they seek earnestly to propitiate God and ask for remission of their sins, voluntary and involuntary, and entertain bright hopes looking not to their own merits but to the gracious nature of Him Who sets pardon before chastisement.", + "[197] Thirdly, because of the time at which the celebration of the fast occurs, namely, that when all the annual fruits of the earth have been gathered in. To eat and drink of these without delay would, he held, shew gluttony, but to fast and refrain from taking them as food shews the perfect piety which teaches the mind not to put trust in what stands ready prepared before us as though it were the source of health and life. For often its presence proves injurious and its absence beneficial.", + "[198] Those who abstain from food and drink after the ingathering of the fruits cry aloud to us with their souls, and though their voices utter no sound, their language could hardly be plainer. They say, “We have gladly received and are storing the boons of nature, yet we do not ascribe our preservation to any corruptible thing, but to God the Parent and Father and Saviour of the world and all that is therein, Who has the power and the right  to nourish and sustain us by means of these or without these.", + "[199] See, for example, how the many thousands of our forefathers as they traversed the trackless and all-barren desert, were for forty years, the life of a generation, nourished by Him as in a land of richest and most fertile soil; how He opened fountains unknown before to give them abundance of drink for their use; how He rained food from heaven, neither more nor less than what sufficed for each day, that they might consume what they needed without hoarding, nor barter for the prospect of soulless stores  their hopes of His goodness, but taking little thought of the bounties received rather reverence and worship the bountiful Giver and honour Him with the hymns and benedictions that are His due.”", + "[200] By order of the law the fast is held on the tenth day. Why on the tenth? As has been shewn in our detailed discussion of that number,  it is called by the learned the all-perfect, and embraces all the progressions, arithmetical, harmonic and geometrical, and further the harmonies, the fourth, the fifth, the octave and the double octave, representing respectively the ratios 4:3, 3:2, 2:1 and 4:1, and it also contains the ratio of 9:8, so that it sums up fully and perfectly the leading truths of musical science, and for this reason it has received its name of the all-perfect.", + "[201] In ordaining that this privation of food and drink should be based on the full and perfect number 10, he intended to prescribe the best possible form of nourishment for the best part of us. He did not wish anyone to suppose that as their instructor in the mysteries he was advocating starvation, the most intolerable of sufferings, but only a brief stoppage in the influx which passes into the receptacles of the body.", + "[202] For this would ensure that the stream from the fountain of reason should flow pure and crystal-clear with smooth course into the soul, because the constantly repeated administrations of food which submerge the body sweep the reason away as well, whereas if they are checked, that same reason stoutly fortified can in pursuit of all that is worth seeing and hearing make its way without stumbling as upon a dry firm causeway.", + "[203] Besides, it was meet and right when everything has shewn abundance as they would have it, and they enjoy a full and perfect measure of goodness, that amid this prosperity and lavish supply of boons, they should by abstaining from food and drink remind themselves of what it is to want, and offer prayers and supplications, on the one hand to ask that they may never really experience the lack of necessities, on the other to express their thankfulness because in such wealth of blessings they remember the ills they have been spared. Enough on this matter." + ], + [ + "[204] The last of the annual feasts, called Tabernacles, recurs at the autumn equinox.  From this we may draw two morals. The first is, that we should honour equality and hate inequality, for the former is the source and fountain of justice, the latter of injustice. The former is akin to open sunlight, the latter to darkness. The second moral is, that after all the fruits are made perfect, it is our duty to thank God Who brought them to perfection and is the source of all good things.", + "[205] For autumn, or after-fruitage, is, as also the name clearly implies, the season after the ripe fruit has been gathered in, when the sown crops and the fruit-trees have paid their annual toll and bounden tribute, and the land has richly provided all that it yields for the sustenance of the various kinds of animals without number, both tame and wild, sustenance not only to be enjoyed on the spot and for the moment, but also in the future, through the foresight of nature, the friend of all that lives.", + "[206] Further, the people are commanded, during the time of the feast, to dwell in tents.  The reason of this may be that the labour of the husbandmen no longer requires that they should live in the open air, as nothing is now left unprotected but all the fruits are stored in silos or similar places to escape the damage which often ensues through the blazing sunshine or storms of rain.", + "[207] For when the crops which feed us are standing in the open field, you can only watch and guard the food so necessary to you, by coming out and not shutting yourself up like a woman who never stirs outside her quarters. And if while you remain in the open air you encounter extreme cold or heat, you have the thick growth of the trees waiting to shade you, and sheltered under them you can easily escape injury from either source. But when all the fruits are being gathered in, come in yourself also to seek a more weatherproof mode of life and hope for rest in place of the toils which you endured when labouring on the land.", + "Another reason may be, that it should remind us of the long journeyings of our forefathers in the depths of the desert, when at every halting-place they spent many a year in tents.", + "[208] And indeed it is well in wealth to remember your poverty, in distinction your insignificance, in high offices your position as a commoner, in peace your dangers in war, on land the storms on sea, in cities the life of loneliness. For there is no pleasure greater than in high prosperity to call to mind old misfortunes.", + "[209] But besides giving pleasure, it is a considerable help in the practice of virtue. For people who having had both good and ill before their eyes have rejected the ill and are enjoying the good, necessarily fall into a grateful frame of mind and are urged to piety by the fear of a change to the reverse, and also therefore in thankfulness for their present blessings they honour God with songs and words of praise and beseech Him and propitiate Him with supplications that they may never repeat the experience of such evils.", + "[210] Again, the beginning of this feast comes on the fifteenth day of the month for the same reason as was given when we were speaking  of the season of spring,  namely that the glorious light which nature gives should fill the universe not only by day but also by night, because on that day the sun and moon rise in succession to each other with no interval between their shining, which is not divided by any borderland of darkness.", + "[211] As a crown to the seven days he adds an eighth,  which he calls the “closing,” not meaning apparently that it is the closing of that feast only, but also of all the yearly feasts which I have enumerated and described. For it is the last in the year and forms its conclusion.", + "[212] Perhaps also the number eight, the first cubic number, was assigned to the feast for the following reason: it is the beginning of the higher category of solids, marking where we pass from the unsubstantial and bring to its conclusion the category of the conceptual which rises to the solid in the scale of ascending powers. ", + "[213] And indeed the autumn festival, being as I have said a sort of complement  and conclusion of all the feasts in the year, seems to have more stability and fixity, because the people have now received their returns from the land and are no longer perplexed and terrified by doubts as to its fertility or barrenness. For the anxious thoughts of the husbandman are never settled till the crops are gathered in, so numberless are the men and animals from whom they are liable to suffer harm.", + "[214] All this long exposition is due to my regard for the sacred seventh day, and my wish to shew that all the yearly feasts prove to be as it were the children of that number which stands as a mother … scenes of folly and joy … and because the festal assemblies and the cheerful life which they afford bring delights that are free from all anxiety and dejection, and spread exhilaration both in the body and in the soul, in the body by the comfortable way of living, in the soul by the study of philosophy." + ], + [ + "[215] But besides these we have what is not a feast, but is a general ceremony of a festal character called the Basket, a name which describes what takes place, as we shall shortly shew.  That it has not the prestige and standing of a feast is clear for many reasons. For it does not affect the nation as a united whole like each of the others, nor do we find any victim being brought or led to the altar and then sacrificed and given over to be consumed by the sacred and unquenchable fire, nor is there any specified number of days during which the feast is to last." + ], + [ + "[216] But that it has a festal character and nearly approaches the form of a general ceremony  can be easily seen. For every person who possesses farms or landed estates takes some of every kind of fruit and fills receptacles which, as I have said, are called baskets, and brings them with joy as a sample offering of his rich fruit-harvest, to the temple, and there standing opposite the altar, gives them to the priest. Meanwhile he recites this beautiful and admirable canticle, or if he does not remember it, he listens with all attention while the priest repeats it.", + "[217] The sense of this canticle is as follows: “The founders of our race abandoned Syria and migrated to Egypt and, though few in number, increased to a populous nation. Their descendants suffered wrongs without number from the inhabitants, and when no further assistance from men appeared forthcoming, became suppliants of God and sought refuge in His help.", + "[218] He Who is kindly to all the wronged accepted their supplication and confounded their assailants with signs and wonders and portents and all the other marvels that were wrought at that time, and saved the victims of outrage who were suffering all that malice could devise, and not only brought them forth into freedom, but gave them a land fertile in every way.", + "[219] Of the fruits of this land we present a sample offering to Thee, our Benefactor, if indeed we may speak of presenting that which we receive. For all these things, good Master, are Thy boons and gifts, and as Thou hast judged us worthy of them, we take pride and delight in the unexpected blessings which Thou hast given us beyond all our hopes.”" + ], + [ + "[220] This canticle is used continually by a succession of worshippers from early summer to late autumn, through the two seasons which constitute a complete half of the year. For the whole population cannot in a body bring the fruits of the season at a fixed time, but must do so at different times, and this may even be the case with the same persons coming from the same places. ", + "[221] For since some of the fruits ripen more quickly than others, both because of the difference of the situation which may be warmer or colder, and for a multitude of other reasons, naturally the time when this sample of the fruits is due cannot be exactly defined or limited, but extends over a very considerable period.", + "[222] These offerings are assigned for the use of the priests, because they have no territory allotted to them, nor property which brings them income, and their heritage consists of the offerings of the nation in return for the religious duties imposed upon them by night and day." + ], + [ + "[223] I have now completed the discussion of the number seven and of matters connected with days and months and years that have reference to that number, and also of the feasts which are associated with it. In this I have followed the order of the principal heads set before us as the sequence of the subjects demanded. I now proceed to the next head, in which we find recorded a statement of the honour due to parents." + ], + [ + "[224] In my previous remarks I have sketched the four divisions which both in order and importance stand undoubtedly first. They comprise the assertion of the absolute sovereignty by which the universe is governed, the prohibition against making any image or likeness of God and against perjury or vain swearing in general and the doctrine of the sacred seventh day, all of them tending to promote piety and religion. I now proceed to the fifth, which states the duty of honouring parents, a matter which, as I have shewn in the discussion devoted to this in particular,  stands on the border-line between the human and the divine.", + "[225] For parents are midway between the natures of God and man, and partake of both; the human obviously because they have been born and will perish, the divine because they have brought others to the birth and have raised not-being into being. Parents, in my opinion, are to their children what God is to the world, since just as He achieved existence for the non-existent, so they in imitation of His power, as far as they are capable, immortalize the race." + ], + [ + "[226] And a father and mother deserve honour, not only on this account, but for many other reasons. For in the judgement of those who take account of virtue, seniors are placed above juniors, teachers above pupils, benefactors above beneficiaries, rulers above subjects, and masters above servants.", + "[227] Now parents are assigned a place in the higher of these two orders, for they are seniors and instructors and benefactors and rulers and masters: sons and daughters are placed in the lower order, for they are juniors and learners and recipients of benefits and subjects and servants.", + "That none of these statements is false is self-evident, but logical proofs will ratify their truth still further." + ], + [ + "[228] I say, then, that the maker is always senior to the thing made and the cause to its effect, and the begetters are in a sense the causes and the creators of what they beget. They are also in the position of instructors because they impart to their children from their earliest years everything that they themselves may happen to know, and give them instruction not only in the various branches of knowledge which they impress upon their young minds,  but also on the most essential questions of what to choose and avoid, namely, to choose virtues and avoid vices and the activities to which they lead.", + "[229] Further, who could be more truly called benefactors than parents in relation to their children? First, they have brought them out of non-existence;  then, again, they have held them entitled to nurture and later to education of body and soul, so that they may have not only life, but a good life.", + "[230] They have benefited the body by means of the gymnasium and the training there given, through which it gains muscular vigour and good condition and the power to bear itself and move with an ease marked by gracefulness and elegance. They have done the same for the soul by means of letters  and arithmetic and geometry and music and philosophy as a whole which lifts on high the mind lodged within the mortal body and escorts it to the very heaven and shews it the blessed and happy beings that dwell therein, and creates in it an eager longing for the unswerving ever-harmonious order which they never forsake because they obey their captain and marshal.", + "[231] But in addition to the benefits they confer, parents have also received authority over their offspring. That authority is not obtained by lot nor voting as it is in the cities, where it may be alleged that the lot is due to a blunder of fortune in which reason has no place, and the voting to the impetuosity of the mob, always so reckless and devoid of circumspection, but is awarded by the most admirable and perfect judgement of nature above us which governs with justice things both human and divine." + ], + [ + "[232] And therefore fathers have the right to upbraid their children and admonish them severely and if they do not submit to threats conveyed in words to beat and degrade them  and put them in bonds. And further if in the face of this they continue to rebel, and carried away by their incorrigible depravity refuse the yoke, the law permits the parents to extend the punishment to death, though here it requires more than the father alone or the mother alone.  So great a penalty should be the sentence, not only of one of them but of both. For it is not to be expected that both the parents would agree to the execution of their son unless the weight of his offences depressed the scale strongly enough to overcome the affection which nature has firmly established in them.", + "[233] But parents have not only been given the right of exercising authority over their children, but the power of a master corresponding to the two primary  forms under which servants are owned, one when they are home-bred, the other when they are purchased. For parents pay out a sum many times the value of a slave on their children and for them to nurses, tutors and teachers, apart from the cost of their clothes, food and superintendence in sickness and health from their earliest years until they are full grown. “Homebred” too must they be who are not only born in the house but through the masters of the house, who have made the contribution enforced by the statutes of nature in giving them birth. " + ], + [ + "[234] With all these facts before them, they do not do anything deserving of praise who honour their parents, since any one of the considerations mentioned is in itself quite a sufficient call to shew reverence. And on the contrary, they deserve blame and obloquy and extreme punishment who do not respect them as seniors nor listen to them as instructors nor feel the duty of requiting them as benefactors nor obey them as rulers nor fear them as masters.", + "[235] Honour therefore, he says, next to God thy father and thy mother, who are crowned with a laurel of the second rank assigned to them by nature, the arbitress of the contest. And in no way wilt thou honour them as well as by trying both to be good and to seem good, to be good by seeking virtue simple and unfeigned, to seem good by seeking it accompanied by a reputation for worth and the praise of those around you.", + "[236] For parents have little thought for their own personal interests and find the consummation of happiness in the high excellence of their children, and to gain this the children will be willing to hearken to their commands and to obey them in everything that is just and profitable; for the true father will give no instruction to his son that is foreign to virtue." + ], + [ + "[237] But the proof of filial piety may be given not only in the ways above mentioned, but also by courtesy shewn to persons who share the seniority of the parents. One who pays respect to an aged man or woman who is not of his kin may be regarded as having remembrance of his father and mother. He looks to them as prototypes and stands in awe of those who bear their image.", + "[238] And therefore in the Holy Scriptures the young are commanded not only to yield the chief seats to the aged but also to give place to them as they pass,  in reverence for the grey hairs that mark the age to which they may hope to attain who judge it worthy of precedence.", + "[239] Admirable too, as it seems to me, is that other ordinance where he says, “Let each fear his father and mother.”  Here he sets fear before affection, not as better in every way, but as more serviceable and profitable for the occasion which he has before him. For in the first place, persons subject to instruction and admonition are in fact wanting in sense, and want of sense is only cured by fear. Secondly, it would not be suitable to include in the enactments of a lawgiver an instruction on the duty of filial affection, for nature has implanted this as an imperative instinct from the very cradle in the souls of those who are thus united by kinship. ", + "[240] And therefore he omitted any mention of love for parents because it is learned and taught by instinct and requires no injunction, but did enjoin fear for the sake of those who are in the habit of neglecting their duty. For when parents cherish their children with extreme tenderness, providing them with good gifts from every quarter and shunning no toil or danger because they are fast bound to them by the magnetic forces of affection, there are some who do not receive this exceeding tenderheartedness in a way that profits them. They pursue eagerly luxury and voluptuousness, they applaud the dissolute life, they run to waste both in body and soul, and suffer no part of either to be kept erect by its proper faculties which they lay prostrate and paralyzed without a blush because they have never feared the censors they possess in their fathers and mothers but give in to and indulge their own lusts.", + "[241] But these parents also must be exhorted to employ more active and severe admonitions to cure the wastage of their children, and the children also that they may stand in awe of those who begot them, fearing them both as rulers and masters. For only so, and that hardly, will they shrink from wrongdoing." + ], + [ + "[242] I have now discussed the five heads of the laws belonging to the first table, and all the particular enactments which may be classed under each of the five. But I must also state the penalties decreed for transgression of them.", + "[243] The result of the close affinity which the offences have to each other is that they all have a common punishment, namely, death, but there are different reasons for this punishment. We should begin with the last commandment, on the behaviour due to parents, since our discussion of it is fresh in our minds. He says “if anyone strikes his father or mother, let him be stoned.”  This is quite just, for justice forbids that he should live who maltreats the authors of his life.", + "[244] But some dignitaries and legislators who had an eye to men’s opinions rather than to truth, have decreed that striking a father should be punished by cutting off the hands, a specious refinement  due to their wish to win the approval of the more careless or thoughtless, who think that the parts with which the offenders have struck their parents should be amputated. ", + "[245] But it is silly to visit displeasure on the servants rather than on the actual authors, for the outrage is not committed by the hands but by the persons who used their hands to commit it, and it is these persons who must be punished. Otherwise, when one man has killed another with a sword, we should cast the sword out of the land and let the murderer go free, and conversely, honour should be given, not to those who have distinguished themselves in war, but to the lifeless equipments and weapons which were the instruments of their exploits.", + "[246] In the case of the victors in the athletic contests, whether at the single or the double course or the long race or the boxing or the general contest, will they try to garland the legs and hands only and disregard the bodies of the athletes as a whole? It would surely be ridiculous to introduce such practices and give to the indispensable accompaniments the punishments or honours which should be given to the responsible persons. For similarly, in musical exhibitions, when anyone makes a highly successful performance on the flute or lyre, we do not pass him by and adjudge the laudatory announcements and honours to the instruments.", + "[247] Why then, you grand legislators, should we cut off the hands of those who strike a father? Or is your object that the offenders, besides being quite useless, may levy a tribute not annually, but daily, on those whom they have wronged, because they are unable to provide the sustenance they need. For no father is so iron-hearted as to allow his son to starve to death, particularly as his anger grows faint as time goes on.", + "[248] And even if while making no assault with his hands he uses abusive language to those to whom good words are owed as a bounden duty, or in any other way does anything to dishonour his parents, let him die.  He is the common and indeed the national enemy of all. For who could find kindness from him who is not kind even to the authors of his life, through whom he has come into existence and to whom he is but a supplement?" + ], + [ + "[249] Again, let him who has turned the sacred seventh day into a profane thing, as far as lies in his power, be sentenced to death.  For on the contrary we ought to be rich in ways of purifying things profane, both material and immaterial,  to change them for the better, since, as it has been said, “envy has no place in the divine choir.”  But to dare to debase and deface the stamp of things consecrated shews the utmost height of impiety.", + "[250] There is an incident which occurred during the great migration from Egypt in ancient days while the whole multitude was journeying through the pathless wilderness.  The seventh day had come, and all those myriads, how numerous I have stated in an earlier place,  were staying very quietly in their tents, when a single person of a rank by no means mean or insignificant,  regardless of the orders given and mocking at those who maintained them, went out to gather firewood, but actually succeeded  in displaying his disobedience to the law.", + "[251] He returned bringing an armful, but the others, pouring out from the tents,  though greatly enraged if repelled from violence on account of the sanctity of the day, took him to the ruler and reported the impious deed. The ruler put him in custody, but when the divine pronouncement had been given out that he should be stoned, he surrendered him to those who had first seen him  to be done to death. For the prohibition against lighting a fire on the seventh day, the reason for which I have stated earlier,  applies equally, I presume, to collecting the means for kindling fire." + ], + [ + "[252] For persons who call God to witness to an untruth, death is the appointed punishment,  quite rightly. For not even a man, if he is of a decent sort, will tolerate an invitation to join in subscribing to an untruth, but would in my opinion regard anyone who urged him to this course as an enemy unfit to be trusted.", + "[253] And therefore we must declare that God, though His nature is to be merciful, will never free from guilt him who swears falsely  to an injustice, a miscreant almost beyond possibility of purification, even if he evades the chastisements of men. And these he will never escape; for there are thousands who have their eyes upon him full of zeal for the laws, strictest guardians of the ancestral institutions, merciless to those who do anything to subvert them. Otherwise we must suppose that while it is right to seek the death of one who dishonours a father or a mother, more moderation should be shewn when impious men dishonour the name which is more glorious than majesty itself.", + "[254] Yet none is so foolish as to visit the lesser offences with death and spare those who are guilty of the greater; and the sacrilege involved in reviling or outraging parents is not so great as that committed by perjury against the sacred title of God.", + "[255] But if he who swears a wrongful oath is guilty, how great a punishment  does he deserve who denies the truly existing God and honours created beings before their Maker, and thinks fit to revere, not only earth or water or air or fire, the elements of the All, or again the sun and moon and planets and fixed stars, or the whole heaven and universe, but also the works of mortal craftsmen, stocks and stones, which they have fashioned into human shape?", + "[256] And therefore let him too himself be made like unto these works of men’s hands. For it is right that he who honours lifeless things should have no part in life, especially if he has become a disciple of Moses and has often heard from his prophetic  lips those most holy and godly instructions, “Do not admit the name of other gods into thy soul to remember it,  nor give expression to it with thy voice. Keep both thy mind and thy speech far apart from these others, and turn to the Father and Maker of all, that thy conceptions of His sole sovereignty may be the best and the noblest, and thy words such as are suitable and most profitable to", + "[257] thyself and to them that shall hear thee.”" + ], + [ + "We have now explained the punishments inflicted on those who transgress the five oracles. But the guerdons awaiting those who keep them,", + "[258] even if not stated by the law in actual words of the injunctions, yet may be seen to underlie them. The refusal to acknowledge other gods, or to deify the works of men’s hands, or to commit perjury, needs no other reward. For surely the practice of such abstinence is in itself the best and most perfect reward. For where can any lover of truth find greater pleasure than by devoting himself to the one God", + "[259] and embracing his service in guilelessness and purity? I call to witness not such as serve vanity but those who are inspired with a zeal which never goes astray, those among whom truth is honoured. For wisdom is itself the guerdon of wisdom, and justice and each of the other virtues is its own reward.  And much more is she, who as in a choir is the fairest and the queen of the dance—religion —her own prize and guerdon, providing happiness to those who cherish her and to their children and children’s", + "[260] children blessings of welfare which can never be taken from them." + ], + [ + "Again, the experience of those who keep the seventh day is that both body and soul are benefited in two most essential ways. The body is benefited by the recurrence of respite from continuous and wearisome toil, the soul by the excellent conceptions which it receives of God as the world-maker and guardian of what He has begotten. For He brought all things to their completion on the seventh day. These things shew clearly that he who gives due value  to the seventh day gains value  for himself.", + "[261] So too indeed he who shews respect to his parents should not seek anything further, for if he look he will find his guerdon in the action itself. However, since this commandment, inasmuch as it is concerned with mortal things, is inferior to the first four heads whose province is nearer the divine, He gave encouragement with the words, “Honour thy father and thy mother, that it may be well with thee and that thy time may be long.”", + "[262] Here He names two rewards: one is the possession of virtue, for “well” is virtue or cannot exist without virtue, the other in very truth is salvation from death given by prolonged vitality and agelong life which thou wilt keep thriving even while in the body, if thou live with a soul purged clean of all impurity.", + "This part of the subject has now been sufficiently discussed. We will proceed in due season  to examine the contents of the second table." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, II", + "§ 4. For the elliptical oath cf. Plato, Gorgias 466 E, Aristoph. Frogs 1374. Commentators have ascribed the first example to piety, but this is incompatible with Plato’s use of the names of deities elsewhere and even in the same dialogue, and no such motive can be ascribed to Aristophanes. See Thompson’s note on Gorgias, loc. cit.", + "§ 46. Lightened by anticipation. On the value of πρόληψις (praemeditatio) as alleviating λύπη (aegritudo) see the discussion in Cic. Tusc. Disp. iii. 24–34 and 52 f., where the opinion is represented as Cyrenaic in opposition to the Epicurean that it was futile to dwell on evils beforehand. But it was also to some extent a Stoic view, see ibid. and S. V. F. iii. 482, where Poseidonius (or Chrysippus?) is quoted as saying προενδημεῖν δεῖν τοῖς πράγμασι μήπω τε παροῦσιν οἷον παροῦσι χρῆσθαι.", + "§ 56. Some give it the name of the “season.” For the Pythagorean application of καιρός to Seven see Aristotle, Met. i. 5, 985 b. They say ὅτι τὸ μὲν τοιονδὶ τῶν ἀρίθμων πάθος, τὸ δὲ τοιονδὶ ψυχὴ καὶ νοῦς, ἕτερον δὲ καιρός (quoted in Ritter and Preller, 65 d), and more explicitly Alexander Aphr. in Met. pp. 28, 29 καιρὸν δὲ πάλιν ἔλεγον τὸν ἑπτά. δοκεῖ γὰρ τὰ φυσικὰ τοὺς τελείους καιροὺς ἴσχειν καὶ γενέσεως καὶ τελειώσεως κατὰ ἑβδομάδας (quoted ibid. 78 c).", + "For Philo’s more or less mystical use of the word, apart from the number seven, see his comments on Num. 14:9 ἀφέστηκεν ὁ καιρὸς ἀπʼ αὐτῶν, ὁ δὲ κύριος ἐν ἡμῖν in De Post. 121 f., and De Mut. 265. In the first of these καιρός is the passing moment or opportunity which men impiously take for their God, in the second it is the God-sent opportunity which they fail to take.", + "§ 69. No man being naturally a slave. This is said to be a Stoic doctrine. But among the passages collected by Arnim, S. V. F. iii. 349–366, there is no other which lays down the principle so explicitly as this. The Stoic mind concentrates itself on the thought that only the wise are truly free and only the foolish or wicked truly slaves, and does not concern itself with the actual institution of slavery. That the rights of humanity do not extend to the unreasoning animals appears in Cic. De Fin. iii. 67 (quoting Chrysippus) “cetera nata esse hominum causa et deorum … ut bestiis homines uti ad utilitatem suam possint sine iniuria.”", + "§ 73. Since it is a general truth … sole good. I do not see any exact parallels in S. V. F. 327–332 (which Heinemann cites) to the doctrine implied here that ideally there is no such thing as a foreigner (ἀλλότριος), but it accords with De Ios. 29 that the Megalopolis, the world, has a single πολιτεία and a single law in the λόγος φύσεως.", + "For the Stoic canon (Στωικὸν δόγμα De Post. 133) that μόνον τὸ καλὸν ἀγαθόν see note on Quod Det. 9 (App.) where, however, the statement that “no Greek passage seems to reproduce the dogma exactly in this form” must have been written under a misapprehension. There are several passages in S. V. F. (see Index) which exhibit it or its Latin equivalent “solum bonum esse quod honestum sit.” Note particularly Diog. Laert. vii. 101 λέγουσι δὲ μόνον τὸ καλὸν ἀγαθὸν εἶναι, καθά φησιν Ἑκάτων καὶ Χρύσιππος.", + "§ 82. Tribe (or deme?) and ward. “The full citizens in Alexandria were those enrolled in tribes and demes. The important and constant element was the deme rather than the tribe and during the Ptolemaic and earlier Roman period it was customary, since the deme-names of Alexandria and Ptolemais differed, to describe a citizen of either city by his deme only. The tribe-names were more fluid, thus we know that Claudius sanctioned a proposal to name a tribe in his honour,” Bell, Camb. Mod. Hist. x. p. 295. The evidence for this statement (from Papyri?) is not given, nor is it stated whether it applies equally to the πολίτευμα of the Jews. If nothing is known to the contrary, Philo’s words suggest that it does.", + "It should be noted, however, that Philo found δῆμος as well as φυλή in Num. 36 (see v. 6). Apparently, however, they are there convertible terms. E.V. has “the family of the tribe.”", + "§ 91. (Depreciation of athletes and athletic training.) This is not uncommon, especially in contrast with military training. Cf. Quintilian, x. 1. 33, where the athlete’s “tori” or fleshy protuberances are contrasted with the military “lacerti.” Several parallels are quoted by Peterson in his note on that passage, bringing out the idea that the athlete’s training did not fit him to endure the various hardships of the soldier’s life. Philo may have the same idea here, though he does not bring in the contrast with the soldier.", + "For πιαινομένων cf. Leg. All. i. 98, where the athlete’s diet is ἕνεκα τοῦ πιαίνεσθαι καὶ ῥώννυσθαι, and for πολυσαρκία see Lucian, Dial. Mort. x. 5 (quoted by Peterson), where an athlete πολύσαρκός τις ὤν nearly makes Charon’s boat sink.", + "§ 125. ἡ προεστῶσα ἀρχὴ κτλ. In making this statement, and indeed in the whole section, Philo has no biblical authority and is simply giving what he considers to be just, based apparently on Attic (or Alexandrian?) law. In Attic law the archon (who seems to be alluded to in ἡ προεστῶσα ἀρχή) had the general duty of caring for orphans and heiresses. See Lipsius, Att. Recht. p. 58, though this seems to mean only the obligation to see that the legitimate ἐπίτροποι performed their duty (ibid. p. 525). Philo’s words here would naturally imply something more definite than this and are not easy to reconcile with iii. 67, where proposals of marriage to orphan maidens are to be addressed “to the brothers or guardians or others who have charge of her.”", + "§ 133 and sequel to § 139. (The double portion of the first-born.) Goodenough, pp. 56 f., after giving evidence of the right of the eldest son to a double portion in Ptolemaic Egypt as well as in Greece, holds that Philo has no scriptural warrant for attesting this as a general Mosaic law, but quotes Deut. 21 as the nearest thing he can find in scripture to a law which had forced itself on Jewish practice. It seems to me that Philo could reasonably find an acknowledgement of the claims of primogeniture in v. 17, “for he is the beginning of his children (LXX) and to him belong the rights of the first-born (πρωτοτοκεῖα).” That is to say, what the law forbids in this passage is that the repudiation of the mother, who in Philo’s view is not only hated but discarded (ἀπηλλαγμένη § 139), should be allowed to cancel the acknowledged rights of her son.", + "There is more to be said for Heinemann’s contention that the arguments in §§ 132–139 imply that what was stated as a general law in § 133 only obtained in the particular case here discussed. The third reason in particular (§ 139) might be taken to mean that the duplication of the portion of the first-born was a compensation for the wrongs he had already suffered. But this is not necessarily so. Philo may mean, as indeed he implies in the last sentence, that the law wishes to protect the just rights of both families and shews its intention by asserting the special right of the first-born.", + "§ 145. The Crossing-feast. I have not found in any authority which I have seen any light thrown on Philo’s departure from the ordinary explanation of Passover. Josephus, Ant. ii. 313 explains πάσχα as meaning ὑπερβασία (so also later Aquila; see Driver on Ex. xii. 13). It must be remembered that the point is disguised in the LXX, which translates the noun pésah in 12:21 and 27 by πάσχα, but the verb pâsah in vv. 13 and 27 by σκεπάω and ἐσκέπασε, in v. 23 by παρελεύσεται. That Philo was not alone in his opinion is shewn by his statement that others allegorized in the same way, for such an allegory could only be founded on the “crossing” interpretation. That he believed διάβασις to be the correct translation appears in De Mig. 25 τὸ πάσχα, τὸ δέ ἐστιν ἑρμηνευθὲν διάβασις.", + "Ibid. From noon till eventide. See Ex. 12:6, Lev. 23:5, Num. 9:3, where the R.V. has “at even,” (margin) Hebrew “between the two evenings.” The LXX translates this in Ex. and Num. by πρὸς ἑσπέραν, but in Leviticus by ἀνάμεσον τῶν ἑσπερινῶν. “For this the traditional interpretation adopted by the Pharisees and Talmudists was that the ‘first’ evening was when the heat of the sun begins to decrease, about 3 P.M., and that the second evening began with sunset” (Driver on Ex. xii. 6), Philo’s interpretation is in accordance with another opinion quoted by Driver, “that the sacrifice if offered before noon was not valid.”", + "§ 162. Directly after the first day. The Hebrew “on the morrow after the Sabbath,” translated by the LXX in Lev. 23:11 by ἐπαύριον τῆς πρώτης though in v. 15 by ἐπαύριον τῶν σαββάτων, is said to have been diversely interpreted by the Pharisees and Sadducees (see Thackeray on Jos. Ant. iii. 250). The Pharisees, with whom Josephus as well as Philo agrees, understood it to mean the second day of Unleavened Bread. The Sadducees held it to be on the day after the Sabbath, which necessarily occurred at some time in the festal week.", + "§ 176. (Text of ἀπὸ … μονάδος.) M has ἀλλὰ γὰρ ἐκείνης ἡμέρα πεντηκοστὴ καταριθμεῖται ἑβδόμη ἑβδομάς, ἐφʼ αἷς ἱερὸν ἀριθμὸν ἐπισφραγιζομένης μονάδος. Nicetas ἀπὸ γὰρ ἐκείνης τῆς ἡμέρας πεντηκοστὴ ἀριθμεῖται ἑπτὰ ἑβδομάδες ἱερὸν ἀριθμὸν ἐπισφραγιζομένης μονάδος. Nicetas’s text is followed by Mangey with the correction of ἑβδομάδες to -δων. Nicetas’s ἀπὸ is clearly right (see Lev. 23:15, for reckoning Pentecost from the Sheaf) and the question between his τῆς ἡμέρας … ἀριθμεῖται … and M’s ἡμέρα … καταριθμεῖται is unimportant, but his ἑβδομάδες is impossible; Cohn’s correction to ἑβδομάσι agrees, as he says, with the parallel in De Dec. 160, whereas Mangey’s ἑβδομάδων will make the sacred number 49 instead of 50. Cohn’s correction of ἐφʼ αἷς to ἀφέσεως seems to me much more doubtful. In De Cong. 109 which he cites, and a similar passage in De Mut. 228, an allegory is founded on the connexion of “release” with the Jubile of the fiftieth year. Here we are talking of a different feast which, except for the number 50, has no connexion with the Jubile, and there is no further allusion to the idea of release. The corruption of ἑβδόμη ἑβδομὰς ἐφʼ αἷς in M may have arisen (1) by an assimilation of ἑβδομάδες to the singular verb καταριθμεῖται, (2) by a variation of construction between a relative clause and a genitive absolute.", + "§ 185. Joy is the rational elevation or rising of the soul. This is the regular Stoic definition of χαρά, in contrast with ἡδονή. See S. V. F. iii. 431, 432. Each of the “good emotional states” (εὐπάθειαι) is distinguished from the corresponding πάθος by being εὔλογος. Thus εὐλάβεια (“cautiousness”) is opposed to φόβος as being εὔλογος ἔκκλισις, Diog. Laert. vii. 116.", + "§ 188. Rules of good economy. Lit. “laws of economic virtue.” According to the Stoics οἰκονομική or the knowledge of what is profitable to the household is an ἀρετή (S. V. F. iii. 267) and only the wise man is οἰκονομικός (ib. 567). So Philo, Quaestio in Gen. iv. 165 “urbanitas (i.e. πολιτική) et oeconomia cognatae sunt virtutes.” Cf. De Ebr. 91.", + "§ 212. In the scale of ascending powers. I have not found the compound παραύξησις (-άνω) in Plato or Nicomachus meaning “to raise to a higher power.” But the uncompounded verb or noun is common in this sense. So in Rep. 528 B the square is the δευτέρα αὔξη and the cube the τρίτη αὔξησις. In 587 D κατὰ δύναμιν καὶ τρίτην αὔξην seems to mean “by squaring and cubing.” In Nicomachus xi. 15, 9 being thrice 3 by another 3 αὔξεται ἐπʼ ἀλλὸ διάτημα and becomes 27.", + "§ 228. (Text of καὶ οὐ μόνον … παίδων.) The simplest suggestion I can make for this is to correct λογισμοὺς to λογισμοῖς καὶ. Translate “impressing them on the minds of the children both in the earlier and in the riper stage of youth.” This will make good sense, giving three stages of parental instruction—early childhood, boyhood, and later adolescence. But I lack authority for the antithesis implied between νεάζειν and ἀκμάζειν, and also while λογισμός = “reasoning faculty” or “mind” is quite common in Philo, I have not found it in the plural.", + "Another difficulty felt by Cohn, that οἱ μὲν just above has no following δὲ, which leads him to suggest that the end of the sentence has been lost, does not seem to be weighty. Philo begins no doubt with thinking of the parents as μέν and the children as δέ, but that he should forget to express the latter formally does not seem unlike him.", + "§ 232. (The disobedient son.) In Deut. 21 the incorrigible son is brought before the “elders,” after which (LXX) he is denounced to the “men of the city,” who thereupon stone him. Nothing is said of any right of either the “elders” or the “men of the city” to examine the accusation, but the account savours more of a judicial proceeding than Philo’s words suggest. And Heinemann (ad loc. and Bildung, pp. 251) and Goodenough, p. 69 ff., may be right in tracing here the influence of the Roman patria potestas, as also in the doctrine of parental δεσποτεία in the next sentence.", + "§ 239. Secondly, it would not he suitable … by kinship. Heinemann aptly quotes Seneca, De Beneficiis, iv. 17 “quomodo nulla lex amare parentes … iubet (supervacuum est enim, in quod imus, impelli).”", + "§ 244. (Penalty for striking a parent.) Heinemann quotes Seneca, Controv. ix. 4 “qui patrem pulsaverit manus ei praecidantur,” which he calls a Roman law and also declares it to come from the Twelve Tables. Goodenough, accepting the first part of this, bases on it an argument that the εὐπάρυφοι of § 244 are definitely Roman officials. Such a law is certainly not found among any of the fragments of the Twelve Tables known to us, but there is no reason to think that it is a Roman law at all. Seneca’s words are no evidence. The laws which form the basis of the several controversiae need not have and do not claim to have any foundation in fact. In this particular case the theme is as follows: The law is supposed to be as stated above. A “tyrant” has commanded two sons to strike their father. One commits suicide rather than do so; the other obeys the command. When the tyrant has fallen or in one version has been killed by the same son, the son is charged under this law and arguments are adduced by the debaters for and against exacting the penalty. The same law with practically the same theme is noted by a scholiast as used by the Greek rhetor Syrianus (Walz, Rhet. Graeci, iv. 467), and, with different themes attached, in the Declamations ascribed to Quintilian 358, 362, 372. Another of Seneca’s Controv. (viii. 2) starts with a law that amputation of the hands is the penalty for sacrilege. Whether these imaginary laws prescribing the mutilation of the offending member (cf. Deut. 25:11, 12, and iii. 175, below) are based on some old tradition, or are the product of the inventiveness of the rhetoricians, it is impossible to say. The only code known to us which assigns this punishment for striking a father is the Babylonian code of Hammurabi (about 2000 B.C.), and this is hardly likely to have influenced either the rhetor or Philo. The common assumption in the schools that such legislation existed or had existed somewhere would be enough to make him embark without further inquiry on a demonstration of its injustice.", + "§ 259. Each of the other virtues is its own reward. The sentiment is of course implicit in the common Stoic aphorism that virtue is αὐτὴ διʼ αὑτὴν αἱρετός and αὐταρκὴς πρὸς εὐδαιμονίαν. The most exact parallel quoted is S. V. F. iii. 45, from Servius, “Stoici dicunt virtutem esse pro praemio si nulla sint praemia.”" + ] + }, + "Book III": { + "Introduction": [ + "INTRODUCTION TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, III", + "This treatise opens with an impassioned lamentation over the public business and troubles, which have debarred Philo in the past from his beloved studies, and an expression of his thankfulness that he now has some respite (1–5).", + "The Sixth (LXX) Commandment. We begin with some general thoughts on the need of continence even in marriage, and the gravity of the crime of adultery (7–11). Intercourse with a mother is mentioned with horror, and Philo traces to this practice the troubles rife among the Persians (12–19). But the law condemns no less marriage with a step-mother (20–21), with a sister (22–25), and forbids it with others less closely related, such as a wife’s sister (26–28), and with an alien (29). It also strictly refuses to allow a woman who has been divorced and then married another to return to her first husband (31–31). There must be no intercourse during menstruation (32–33), and Philo himself disapproves of marriage with a woman known to be barren (34–36).", + "Graver matters are pederasty, popularly treated with a favour which Philo deplores (37–42), and bestiality which he illustrates with the story of Pasiphaë (48–50). A harlot, too, is worthy of death (51).", + "Speaking of adultery itself, he gives a full account of the test laid down in Numbers for the suspected wife (52–63). The penalties for rape or seduction of a widow or maiden are stated (64–71), and also for intercourse with a maiden betrothed to another (72–78), and for slander by a husband impugning the virginity of his bride (79–82).", + "The Seventh (LXX) Commandment. Murder is sacrilege and deserves the utmost penalty (83–85), and attempted murder is as bad (86–87). Murderers must not be allowed sanctuary in the temple (88–91). While unpremeditated homicide may be less heinous (92), no mercy must be shewn to poisoners (93–99), and with them may be classed magicians, though there is a higher magic (100–103). Returning to the subject of unpremeditated homicide, as in a sudden quarrel, he notes the law which enacted that if the sufferer did not die at once, his opponent would not suffer the extreme penalty (104–107). From the law as stated in the LXX, that a miscarriage caused by a blow was a capital crime if the child was fully formed (108–109), he draws the inference that the exposure of infants is murder, and inveighs very feelingly against the cruelty of the practice (110–119).", + "He then turns to the law which enables the involuntary homicide to fly to the “Cities of Refuge.” He dwells on the hint given in Exodus, that the death of the man thus killed was divinely ordained, and suggests that these Levitical Cities were privileged because of the conduct of the Levites in slaughtering the calf-worshippers, which story he repeats at length (120–129). In connexion with this he discusses the meaning of the provision that the homicide must remain there till the death of the high priest (130–136).", + "Next we have laws dealing with cases where death is caused by a master beating a slave (137–143), or by a vicious bull left unguarded (144–146), or a pit left uncovered (147–148), or a roof left without a parapet (149).", + "The insistence of the law that murder must be punished with death is emphasized by the order that the body is to be prominently exhibited for a time (150–152).", + "No one is to suffer death as a substitute for the criminal, and here he enlarges on the cruelty shewn in attempts to extort taxes from the relatives of the debtors, and in laws which inflict death on the families of political offenders (153–168).", + "We now come to assaults not actually causing death. The decree in Deuteronomy that the woman who makes an indecent assault is to lose her hand gives rise to reflections on the modesty demanded of women (169–177), followed by an allegorical interpretation of the law (178–180). Punishment for violence must correspond with the crime (181–183). The law of “an eye for an eye” leads to a disquisition on sight as the channel of wisdom (184–191), and the eye as expressing the phases of the mind (192–194), though the law is modified in the case of a slave. Similarly “a tooth for a tooth” is justified by the indispensability of the teeth for maintaining life (195–204).", + "In conclusion he recurs to murder itself and argues that by holding contact with a corpse to cause uncleanness, the law shews its horror of the crime of taking life." + ], + "": [ + [ + "BOOK III
On The Particular Laws Which Come Under Two Of The Ten General Commandments, Namely The Sixth Against Adulterers And All Licentiousness And The Seventh Against Murderers And All Violence
[1] There was a time when I had leisure for philosophy and for the contemplation of the universe and its contents, when I made its spirit  my own in all its beauty and loveliness and true blessedness, when my constant companions were divine themes and verities, wherein I rejoiced with a joy that never cloyed or sated. I had no base or abject thoughts nor grovelled  in search of reputation or of wealth or bodily comforts, but seemed always to be borne aloft into the heights with a soul possessed by some God-sent inspiration, a fellow-traveller with the sun and moon and the whole heaven and universe.", + "[2] Ah then I gazed down from the upper air, and straining the mind’s eye beheld, as from some commanding peak, the multitudinous world-wide spectacles of earthly things, and blessed my lot in that I had escaped by main force from the plagues of mortal life.", + "[3] But, as it proved, my steps were dogged by the deadliest of mischiefs, the hater of the good, envy, which suddenly set upon me and ceased not to pull me down with violence till it had plunged me in the ocean of civil cares,  in which I am swept away, unable even to raise my head above the water.", + "[4] Yet amid my groans I hold my own, for, planted in my soul from my earliest days I keep the yearning for culture which ever has pity and compassion for me, lifts me up and relieves my pain. To this I owe it that sometimes I raise my head and with the soul’s eyes—dimly indeed because the mist of extraneous affairs has clouded their clear vision—I yet make shift  to look around me in my desire to inhale a breath of life pure and unmixed with evil.", + "[5] And if unexpectedly I obtain a spell of fine weather and a calm from civil turmoils, I get me wings and ride the waves and almost tread the lower air, wafted by the breezes of knowledge which often urges me to come to spend my days with her, a truant as it were from merciless masters in the shape not only of men but of affairs, which pour in upon me like a torrent from different sides.", + "[6] Yet it is well for me to give thanks to God even for this,  that though submerged I am not sucked down into the depths, but can also open the soul’s eyes, which in my despair of comforting hope I thought had now lost their sight, and am irradiated by the light of wisdom, and am not given over to lifelong darkness. So behold me daring, not only to read the sacred messages of Moses, but also in my love of knowledge to peer into each of them and unfold and reveal what is not known to the multitude." + ], + [ + "[7] Since out of the ten oracles which God gave forth Himself without a spokesman or interpreter, we have spoken of five, namely those graven on the first table, and also of all the particular laws which had reference to these, and our present duty is to couple with them those of the second table as well as we can, I will again endeavour to fit the special laws into each of the heads.", + "[8] The first  commandment in the second table is “Thou shalt not commit adultery.” It comes first, I think, because pleasure is a mighty force felt throughout the whole inhabited world, no part of which has escaped its domination, neither the denizens of land nor of sea nor of the air, for in all three elements beasts, fowls and fishes all alike treat her with profound respect and deference and submit to her orders, look to her every glance or nod, accept contentedly even the caprices of her arrogance and almost anticipate her commands, so promptly and instantaneously do they hasten to render their services.", + "[9] Now even natural pleasure is often greatly to blame when the craving for it is immoderate and insatiable, as for instance when it takes the form of voracious gluttony, even though none of the food taken is of the forbidden kind, or again the passionate desire for women shewn by those who in their craze for sexual intercourse behave unchastely, not with the wives of others, but with their own.", + "[10] But the blame in most of these cases rests less with the soul than with the body, which contains a great amount both of fire and of moisture; the fire as it consumes the material set before it quickly demands a second supply; the moisture is sluiced in a stream through the genital organs, and creates in them irritations, itchings and titillations without ceasing.", + "[11] It is not so with men who are mad to possess the wives of others, sometimes those of their relations and friends, who live to work havoc among their neighbours, who go about to bastardize wholesale widespread family connexions, to turn their prayers for married happiness into a curse and render their hopes of offspring fruitless. Here it is the soul which is incurably diseased. Such persons must be punished with death  as the common enemies of the whole human race, that they may not live to ruin more houses with immunity and be the tutors of others who make it their business to emulate the wickedness of their ways." + ], + [ + "[12] Excellent also are the other injunctions laid down by the law on the relation of the sexes.  It commands abstinence not only from the wives of others but also from widows  in cases where the union is forbidden by the moral law.", + "[13] To the Persian custom it at once shows its aversion and abhorrence and forbids it as a very grave offence against holy living.  For the Persian magnates marry their mothers and regard the children of the marriage as nobles of the highest birth, worthy, so it is said, to hold the supreme sovereignty.", + "[14] What form of unholiness could be more impious than this: that a father’s bed, which should be kept untouched as something sacred, should be brought to shame: that no respect should be shown for a mother’s ageing years: that the same man should be son and husband to the same woman, and again the same woman wife and mother to the same man: that the children of both should be brothers to their father and grandsons to their mother: that she should be both mother and grandmother of those whom she bore and he both father and half-brother of those whom he begot?", + "[15] Even, among the Greeks these things were done in old days in Thebes in the case of Oedipus the son of Laïus. They were done in ignorance, not by deliberate intention, and yet the marriage produced such a harvest of ills that nothing was wanting that could lead to the utmost misery.", + "[16] For a succession of wars civil and foreign was left to be passed on as a heritage to children and descendants from their fathers and ancestors.  The greatest cities in Greece were sacked, and armed forces both of natives and allied contingents were destroyed: the bravest leaders on both sides fell one after the other; brothers slew brothers in the deadly feud engendered by ambition for sovereign power. In consequence not only families and independent territories, but also the largest part of the Greek world perished involved in the general destruction. For cities formerly well populated were left stripped of their inhabitants as monuments of the disasters of Greece, a sinister sight to contemplate.", + "[17] Nor are the Persians either who follow these practices exempt from similar troubles, for they are always engaging in campaigns and battles, slaying and being slain.  Sometimes they are attacking the neighbouring populations, sometimes defending themselves against insurrection. For of insurgents many appear from many quarters, as the barbarian nature can never remain in quietude. Thus before the sedition of the hour is put down another springs up, so that no season of the year is reserved for a tranquil life, but summer and winter, day and night they are bearing arms, and so rarely does peace reign that they spend more time enduring the hardships of encampment in the open air than dwelling in their cities.", + "[18] I put on one side the great and magnificent triumphs of kings whose first exploit when they succeed to the throne is that worst of sacrileges fratricide—murders which they try to vindicate as reasonable by predicting that their brothers will probably attack them.", + "[19] All these things appear to me to be the result of the ill-matched matings of sons with mothers. For justice who watches over human affairs avenges the unholy deeds on the impious, and the impiety extends beyond the perpetrators of the deed to those who voluntarily range themselves with the perpetrators.", + "[20] But such careful precautions has our law taken in these matters that it has not even permitted the son of a first marriage to marry his stepmother after the death of his father,  both on account of the honour due to his father and because the names of mother and stepmother are closely akin, however different are the feelings called up by the two words. ", + "[21] For he who has been taught to abstain from another’s wife because she is called his stepmother, will a fortiori abstain from taking his natural mother; and if the memory of his father makes him respect her who was once his father’s wife, the honour which he pays to both his parents will certainly keep him from entertaining the idea of violating his mother in any way. For it would be the height of folly while acknowledging the claims of a half parentage to appear to treat with contempt the full and complete whole." + ], + [ + "[22] Next comes a prohibition against espousing a sister, a very excellent rule tending to promote both continence and outward decency.  Now Solon the lawgiver of the Athenians permitted marriage with half-sisters on the father’s side but prohibited it when the mother was the same.  The lawgiver of the Lacedaemonians, on the other hand, allowed the second but forbade the first.", + "[23] But the lawgiver of the Egyptians poured scorn upon the cautiousness of both, and, holding that the course which they enjoined stopped half-way, produced a fine crop of lewdness. With a lavish hand he bestowed on bodies and souls the poisonous bane of incontinence and gave full liberty to marry sisters of every degree whether they belonged to one of their brother’s parents or to both, and not only if they were younger than their brothers but also if they were older or of the same age.  For twins are often born who, although separated and disunited by nature at birth, enter at the call of concupiscence and voluptuousness into a partnership and wedlock which are neither in the true sense of the words.", + "[24] These practices our most holy Moses rejected with abhorrence as alien and hostile to a commonwealth free from reproach and as encouragements and incitements to the vilest of customs. He stoutly forbade the union of a brother with a sister whether both her parents were the same as his or only one. ", + "[25] For modesty is lovely, why put it to shame? Maidens must blush, why drive the hue from their cheeks? Why hamper the fellow-feeling and inter-communion of men with men by compressing within the narrow space of each separate house the great and goodly plant which might extend and spread itself over continents and islands and the whole inhabited world? For intermarriages with outsiders create new kinships not a wit inferior to blood-relationships." + ], + [ + "[26] On this principle he prohibits many other unions,  not allowing marriage with a son’s daughter or a daughter’s daughter, nor with an aunt whether paternal or maternal, nor with one who has been wife to an uncle or son or brother, nor again with a stepdaughter whether widow or unmarried, I need not say while the wife is alive, heaven forbid, but even after her death. For the stepfather is virtually a father whose duty is to set his wife’s daughter in the same position as his own.", + "[27] Again, he does not allow the same man to marry two sisters either at the same or at different times, even if the person in question has repudiated the one he married first.  For while she is still alive either as his consort or divorced,  whether she is remaining in widowhood or has married another, he considered that the law of holiness required that the sister should not take the position which the wife has lost by her misfortune, but should learn not to set at nought the rights of kinship, nor use as a stepping-stone the fallen state of one so closely united to her by birth, nor bask at ease while enjoying and returning the caresses of her sister’s enemies.", + "[28] For from this source grow grave jealousies and bitter feuds bringing with them train upon train of evils without number. For it is just as if the parts of the body were to renounce their natural partnership and place in the system and engage in strife with each other, thus producing incurable diseases and fatalities. Sisters though made as separate parts of the system are fitted into it and formed into a single whole by nature and identity of parentage. And jealousy is a most troublesome passion, creating if it breaks out grave evils unknown before and hardly to be cured.", + "[29] But also, he says, do not enter into the partnership of marriage with a member of a foreign nation, lest some day conquered by the forces of opposing customs you surrender and stray unawares from the path that leads to piety and turn aside into a pathless wild. And though perhaps you yourself will hold your ground steadied from your earliest years by the admirable instructions instilled into you by your parents, with the holy laws always as their key-note, there is much to be feared for your sons and daughters. It may well be that they, enticed by spurious customs which they prefer to the genuine, are likely to unlearn the honour due to the one God, and that is the first and the last stage of supreme misery.", + "[30] Another commandment is that if a woman after parting from her husband for any cause whatever marries another and then again becomes a widow, whether this second husband is alive or dead, she must not return to her first husband but ally herself with any other rather than him, because she has broken with the rules that bound her in the past and cast them into oblivion when she chose new love-ties in preference to the old. ", + "[31] And if a man is willing to contract himself with such a woman, he must be saddled with a character for degeneracy and loss of manhood. He has eliminated from his soul the hatred of evil, that emotion by which our life is so well served and the affairs of houses and cities are conducted as they should be, and has lightly taken upon him the stamp of two heinous crimes, adultery and pandering. For such subsequent reconciliations are proofs of both. The proper punishment for him is death and for the woman also." + ], + [ + "[32] Whenever the menstrual issue occurs, a man must not touch a woman, but must during that period refrain from intercourse and respect the law of nature.  He must also remember the lesson that the generative seeds should not be wasted fruitlessly for the sake of a gross and untimely pleasure. For it is just as if a husbandman should in intoxication or lunacy sow wheat and barley in ponds or mountain-streams instead of in the plains, since the fields should become dry before the seed is laid in them.", + "[33] Now nature also each month purges the womb as if it were a cornfield—a field with mysterious properties, over which, like a good husbandman, he must watch for the right time to arrive. So while the field is still inundated he will keep back the seed, which otherwise will be silently swept away by the stream, as the humidity not only relaxes, but utterly paralyses the seminal nerve-forces, which in nature’s laboratory, the womb, mould the living creature and with consummate craftsmanship perfect each part both of body and soul. But if the menstruation ceases, he may boldly sow the generative seeds, no longer fearing that what he lays will perish.", + "[34]  They too must be branded with reproach, who plough the hard and stony land. And who should they be but those who mate with barren women? For in the quest of mere licentious pleasure like the most lecherous of men they destroy  the procreative germs with deliberate purpose. For what other motive can they have in plighting themselves to such women? It cannot be the hope of offspring, a hope which they know must necessarily fail to be realized; it can only be an inordinate frenzy, and incontinence past all cure.", + "[35] Those who marry maidens in ignorance at the time of their capacity or incapacity for successful motherhood, and later refuse to dismiss them, when prolonged childlessness shews them to be barren, deserve our pardon. Familiarity, that most constraining influence, is too strong for them, and they are unable to rid themselves of the charm of old affection imprinted on their souls by long companionship.", + "[36] But those who sue for marriage with women whose sterility has already been proved with other husbands, do but copulate like pigs or goats, and their names should be inscribed in the lists of the impious as adversaries of God. For while God in His love both for mankind and all that lives spares no care to effect the preservation and permanence of every race, those persons who make an art of quenching the life of the seed as it drops, stand confessed as the enemies of nature." + ], + [ + "[37] Much graver than the above is another evil, which has ramped its way into the cities, namely pederasty.  In former days the very mention of it was a great disgrace, but now it is a matter of boasting not only to the active but to the passive partners, who habituate themselves to endure the disease of effemination, let both body and soul run to waste, and leave no ember of their male sex-nature to smoulder. Mark how conspicuously they braid and adorn the hair of their heads, and how they scrub and paint their faces with cosmetics and pigments and the like, and smother themselves with fragrant unguents. For of all such embellishments, used by all who deck themselves out to wear a comely appearance, fragrance is the most seductive. In fact the transformation of the male nature to the female is practised by them as an art and does not raise a blush.", + "[38] These persons are rightly judged worthy of death by those who obey the law, which ordains that the man-woman who debases the sterling coin of nature should perish unavenged, suffered not to live for a day or even an hour, as a disgrace to himself, his house, his native land and the whole human race.", + "[39] And the lover of such may be assured that he is subject to the same penalty. He pursues an unnatural pleasure and does his best to render cities desolate and uninhabited by destroying  the means of procreation. Furthermore he sees no harm in becoming a tutor and instructor in the grievous vices of unmanliness and effeminacy by prolonging the bloom  of the young and emasculating the flower of their prime, which should rightly be trained to strength and robustness. Finally, like a bad husbandman he lets the deep-soiled and fruitful fields lie sterile, by taking steps to keep them from bearing, while he spends his labour night and day on soil from which no growth at all can be expected.", + "[40] The reason is, I think, to be found in the prizes awarded in many nations to licentiousness and effeminacy. Certainly you may see these hybrids of man and woman continually strutting about through the thick of the market, heading the processions at the feasts, appointed to serve as unholy ministers of holy things, leading the mysteries and initiations and celebrating the rites of Demeter. ", + "[41] Those of them who by way of heightening still further their youthful beauty have desired to be completely changed into women and gone on to mutilate their genital organs, are clad in purple like signal benefactors of their native lands, and march in front escorted by a bodyguard, attracting the attention of those who meet them.", + "[42] But if such indignation as our lawgiver felt was directed against those who do not shrink from such conduct, if they were cut off without condonation as public enemies, each of them a curse and a pollution of his country, many others would be found to take the warning. For relentless punishment of criminals already condemned acts as a considerable check on those who are eager to practise the like." + ], + [ + "[43] Even worse than this is the conduct of some who have emulated the lusts of the Sybarites and those of others even more lascivious than they. These persons begin with making themselves experts in dainty feeding, wine-bibbing and the other pleasures of the belly and the parts below it. Then sated with these they reach such a pitch of wantonness, the natural offspring of satiety, that losing their senses they conceive a frantic passion, no longer for human beings male or female, but even for brute beasts.  So according to the story did Pasiphaë the wife of King Minos long ago in Crete. ", + "[44] She was enamoured of a bull, but had no hope of obtaining its company. Consequently wild with passion, for amorousness is vastly intensified by unsuccess, she reported the trouble under which she was labouring to Daedalus, who was the best craftsman of his time. His masterly skill in devising plans for capturing the uncaptured enabled him to construct a wooden cow, into which he introduced Pasiphaë through one of its sides, and the bull supposing it to be a living animal of its own kind, charged and mounted it. She became pregnant, and in the course of time bore a half-beast called the Minotaur.", + "[45] Probably, if passions are suffered to go unbridled, there will be other Pasiphaës, and not only women but also men will be frantically in love with wild beasts, which will produce unnatural monsters to serve as monuments of the disgusting excesses of mankind; whence possibly the Hippocentaurs and Chimeras and the like, forms of life hitherto unknown and with no existence outside mythology, will come into being.", + "[46] Actually so great is the provisions made in the law to ensure that men should admit no unlawful matings, that it ordains that even cattle are not to be crossed with others of a different species.  No Jewish shepherd will allow a he-goat to mount a ewe or a ram a she-goat, or a bull a mare, or if he does he will be punished as an offender against the decree of nature, who is careful to preserve the primary species without adulteration.", + "[47] It is true that some people value mules above all other beasts of burden, because their bodies are compact and exceedingly muscular, and accordingly in horse-stables or other places where horses are kept they rear donkeys of huge size to which they give the name of “Celons” to copulate with the female colts, who then give birth to a hybrid animal, the mule or half-ass. But Moses, recognizing that the way in which this animal is produced contravenes nature, stringently forbade it under the wider order by which he refused permission for animals of either sex to breed with those of an unlike species. ", + "[48] In making this provision he considered what was in accord with decency and conformity to nature, but beyond this he gave us as from some far-off commanding height  a warning to men and women alike that they should learn from these examples to abstain from unlawful forms of intercourse.", + "[49] Whether, then, it is the man who uses a quadruped for this purpose, or the woman who allows herself to be used, the human offenders must die and the beasts also; the first because they have passed beyond the limits of licentiousness itself by evolving abnormal lusts, and because they have invented strange pleasures than which nothing could be more unpleasing, shameful even to describe; the beasts because they have ministered to such infamies, and to ensure that they do not bear or beget any monstrosity of the kind that may be expected to spring from such abominations.", + "[50] Besides, even people who care little for seemliness would not continue to use their cattle for any purpose serviceable to their life, but would regard them with abhorrence and aversion, disliking the very sight of them and thinking that even what they touch, that too must become unclean. And, when things serve no purpose in life, their survival, even if it can be turned to some account,  is just a superfluity, “cumbering the earth,” as the poet puts it. " + ], + [ + "[51] Again, the commonwealth of Moses’ institution does not admit a harlot,  that stranger to decency and modesty and temperance and the other virtues. She infects the souls both of men and women with licentiousness. She casts shame upon the undying beauty of the mind and prefers in honour the short-lived comeliness of the body. She flings herself at the disposal of chance comers, and sells her bloom like some ware to be purchased in the market. In her every word and deed she aims at capturing the young, while she incites her lovers each against the other by offering the vile prize of herself to the highest bidder. A pest, a scourge, a plague-spot to the public, let her be stoned to death—she who has corrupted the graces bestowed by nature, instead of making them, as she should, the ornament of noble conduct." + ], + [ + "[52] Adulteries detected on the spot or established by clear evidence are condemned by the law. But when they are a matter of suspicion, the law did not think good to have them tried by men, but brought them before the tribunal of nature. For men can arbitrate on open matters, but God on the hidden also, since He alone can see clearly into the soul.", + "[53] So the law says to the husband who suspects his wife, “Draw up a formal challenge and come to the holy city with your wife and standing before the judges lay bare the suspicion which troubles you, not in the spirit of a false accuser or malicious schemer, set on winning at any cost, but of one who would strictly test the truth without sophistry.", + "[54] The woman who is threatened with two dangers, one of losing her life, the other of bringing shame on her past (and this is a thing far more grievous than death), must judge the matter in her heart, and if she is pure, plead her cause with good courage, but if her conscience convicts her, make her submission and use her ashamedness to palliate her sins. For shamelessness carried to the end is the culmination of wickedness.", + "[55] But if the statements of the two are inconclusive, and do not turn the scale to either side, let them go to the temple and let the man standing opposite the altar, in the presence of the priest officiating on that day, explain his suspicion. At the same time he should bring barley-meal, as a kind of sacrifice on behalf of the woman, to shew that the accusation is not made in wanton spite, but with honest intentions and is founded on reasonable doubt. ", + "[56] The priest taking the offering hands it to the woman and removes her kerchief, in order that she may be judged with her head bared and stripped of the symbol of modesty, regularly worn by women who are wholly innocent. But there must be no oil nor frankincense, as in the other sacrifices, because the intention of the sacrifice to be performed on this occasion is not joyful but exceedingly painful. ", + "[57] The meal used is of barley, perhaps because as a foodstuff it is of somewhat doubtful merit, suited for irrational animals and men in unhappy circumstances, and thus is a symbol that the adulteress is quite on a par with wild beasts, which copulate without discrimination or due consideration, while the wife who is innocent of the charges brought against her has emulated the life which is fitted to human beings.", + "[58] The priest, it continues, will take an earthen vessel, pour into it pure water which he has drawn from a spring, and put in a clod of earth got from the ground on which the temple stands.  These likewise, I consider, refer symbolically to the quest for the truth. The act of adultery is signified by the earthen vessel because of its fragility, since death is the punishment decreed for adulterers; innocence of the charge by the earth and water, since both these are factors in the birth and growth and consummation of all things.", + "[59] And therefore the terms used in both cases make an appropriate addition to the picture. The water, it says, must be taken “pure” and “living,”  since if the woman is guiltless her conduct is “pure” and she deserves to “live”; the earth is taken not from any chance place but from the “holy” ground, which must needs be capable of fertility, as also must the chaste wife.", + "[60] When these preliminaries are completed, the woman is to come forward with her head uncovered, bringing the barley-meal, as has been said, and the priest holding the earthen vessel with the earth and water in it stands fronting her and pronounces as follows:", + "[61] “If thou hast not transgressed the lawful usages of marriage, if no other man has had intercourse with thee, suffered by thee in abandonment of thy duties to the legitimate partner of thy home, be clear of guilt and its consequences. But if thou hast set at naught thy husband and eagerly gratified thy new desires, seized with love for another or surrendering to his love, betraying and debasing the closest and fondest ties, be well assured that thou hast laid thyself open to every curse, and the signs of their fulfilment thou wilt exhibit in thy body. Come then, drink the draught of testing  which will uncover and lay bare what is now hidden in secrecy.”", + "[62] He will then write these words on a piece of paper and after blotting them out in the water in the vessel, proffer it to the woman, and when she has drunk she will depart expecting either reward for her chastity or extreme punishment for her incontinence. For if she has been falsely accused she may hope to conceive and bear children and pay no heed to her fears and apprehensions of sterility or childlessness. But if she is guilty she may be sure that the fate awaiting her is an unwieldy belly, swollen and inflamed, and terrible suffering all round the womb, which she has not cared to keep pure for the husband who married her according to ancestral custom.", + "[63] So careful is the law to provide against the introduction of violent changes in the institution of marriage that a husband and wife, who have intercourse in accordance with the legitimate usages of married life, are not allowed, when they leave their bed, to touch anything until they have made their ablutions and purged themselves with water.  This ordinance extends by implication to a prohibition  of adultery, or anything which entails an accusation of adultery." + ], + [ + "[64] If anyone dishonours by violence a woman widowed by the death of her husband or through any other form of separation, the crime he commits is less serious than in adultery, of which it may be said to be the half.  The penalty of death should not be enforced in his case: but since he has accepted as highly honourable such vile things as violence, outrage, incontinence and effrontery, he must be indicted and the court must determine for him the penalty he should suffer or the compensation he should pay.", + "[65] The corruption  of a maiden is a criminal offence closely akin to adultery, its brother in fact, for both spring as it were from one mother, licentiousness, to which some whose way it is to bedizen ugly things with specious terms, ashamed to admit its true nature, give the name of love. Still the kinship does not amount to complete similarity, because the wrong caused by the corruption is not passed on to several families as it is with adultery, but is concentrated in one, that of the maiden herself.", + "[66] Our advice then to one who desires a damsel of gentle birth should be this: “My good sir, have nothing to do with reckless and shameless effrontery or treacherous snares, or anything of the kind, and do not either openly or secretly prove yourself a rascal.", + "[67] But if you have, heart and soul, centred your affections on the girl, go to her parents, if they are alive, or, if not, to her brothers or guardians or others who have charge of her, lay bare before them the state of your affections, as a free man should, ask her hand in marriage and plead that you may not be thought unworthy of her.", + "[68] For none of those who have had the care of the girl would behave so stupidly as to set himself in opposition to the increasing earnestness of your entreaties, particularly if, on examination, he finds that your affections are not counterfeited nor superficial, but are genuine and firmly established.”", + "[69] But if anyone in furious frenzy will have nothing to say to the suggestions of reason, but regarding wild passion and lust as sovereign powers and giving the place of honour to violence above law, as the saying goes, turns to rapine and ravishment and treats free women as though they were servant-maids, acting in peace as he might in war-time, he must be brought before the judges.", + "[70] And if the victim of the violation has a father he must consider the question of espousing her to the author of her ruin. If he refuses, the seducer must give a dowry to the girl, his punishment being thus limited to a monetary fine, but if the father consents to the union, he must marry her without any delay and agree to give the same dowry as in the former case, and he must not be at liberty to draw back, or to make difficulties.  This is in the interest both of himself, to make the rape appear due to legitimate love rather than to lasciviousness, and of the girl, to give her for the misfortune, which she has suffered at their first association, the consolation of a wedlock so firmly established that nothing but death will undo it.", + "[71] If she has lost her father, she must be asked by the judges whether she wishes to consort with the man or not. And whether she agrees or refuses, the terms agreed upon must be the same as they would have been if her father were alive." + ], + [ + "[72] Some consider that midway between the corruption of a maiden and adultery stands the crime committed on the eve of marriage,  when mutual agreements have affianced the parties beyond all doubt, but before the marriage was celebrated, another man, either by seduction or violence, has intercourse with the bride. But this too, to my thinking, is a form of adultery. For the agreements, being documents containing the names of the man and woman, and the other particulars needed for wedlock, are equivalent to marriage. ", + "[73] And therefore the law ordains that both should be stoned to death, if, that is, they set about their misdeeds by mutual agreement with one and the same purpose. For if they were not actuated by the same purpose, they cannot be regarded as fellow-criminals, where there was no such fellowship.", + "[74] Thus we find that difference of situation makes the criminality greater or less. Naturally it is greater if the act is committed in the city and less if it is committed outside the walls and in a solitude. For here there is no one to help the girl, though she says and does everything possible to keep her virginity intact and invulnerable, while in the town there are council-chambers and law-courts, crowds of controllers of districts,  markets and wards, and other persons in authority and with them the common people.", + "[75] For assuredly there is in the soul of every man, however undistinguished he may be, a detestation of evil, and if this emotion is roused, no outside influence is then needed to turn its possessor into a champion ready to do battle for anyone who to all appearance has been wronged." + ], + [ + "[76] As for the man who perpetrated the violation, justice pursues him everywhere, and difference of situation lends him no help to make good his outrageous and lawless conduct. It is not so with the girl. In the one case pity and forgiveness attend her, as I have said, in the other inexorable punishment.", + "[77] And indeed her position demands careful inquiry from the judge who must not make everything turn upon the scene of the act. For she may have been forced against her will in the heart of the city, and she may have surrendered voluntarily to unlawful embraces outside the city. And therefore the law in defending the case of a woman deflowered in a solitude is careful to add the very excellent proviso: “The damsel cried out and there was none to help her;” so that if she neither cried out nor resisted but co-operated willingly, she will be found guilty, and her use of the place as an excuse is merely a device to make it seem that she was forced.", + "[78] Again what help would be available in the city to one who was willing to use all possible means to protect her personal honour, but was unable to do so because of the strength which the ravisher could bring to bear? If he should bind her with the help of others  and gag her mouth so that she could not utter a sound, what help could she get from the neighbours? In a sense such a one, though living in a city, is in a solitude, being solitary so far as helpers are concerned. The other, even if no one was present to help, may be said, in view of her willing cooperation, to be in exactly the same position as the offender in the town." + ], + [ + "[79] There are some persons who show fickleness in their relations to women, mad for them and loathing them at the same time, each of them a mass of chaotic and promiscuous characteristics. They give way in a moment to their first impulses of any and every kind and let them go unbridled instead of reining them in as they should. They run about wildly and violently, pushing about and upsetting everything material or immaterial, with the result that like blind men without eyes to see before or around they tumble over them and suffer in the same measure as they have meted. ", + "[80] For these people the law lays down as follows: In the case of persons who take maidens in lawful matrimony and have celebrated the bridal sacrifices and feasts, but retain no conjugal  affection for their wives, and insult and treat these gentlewomen as if they were harlots—if such persons scheme to effect a separation, but finding no pretext for divorce resort to false accusation and through lack of matters of open daylight shift the charges to secret intimacies and bring forward an incriminating statement that the virgins whom they supposed they had married were discovered by them, when they first came together, to have lost their virginity already—then the whole body of elders will assemble to try the matter and the parents will appear to plead the cause in which all are endangered.", + "[81] For the danger affects not only the daughters whose bodily chastity is impugned, but also their guardians, against whom the charge is brought not only that they failed to watch over them at the most critical period of adolescence, but that the brides they had given as virgins had been dishonoured by other men, and thereby the bride-grooms were cheated and deceived.", + "[82] Then, if the justice of their cause prevails, the judges must assess the punishments due to these concoctors of false charges. This will consist of monetary fines, bodily degradation in the form of stripes, and what is most distasteful of all to the culprits, confirmation of the marriage, if, that is, the women can bring themselves to consort with such persons.  For the law permits the wives to stay or separate as they wish, but deprives the husbands of any choice either way, as a punishment for their slanderous accusations." + ], + [ + "[83] The term murder or manslaughter is used to signify the act of one who has killed a human being, but in real truth that act is a sacrilege,  and the worst of sacrileges; seeing that of all the treasures which the universe has in its store there is none more sacred and godlike than man, the glorious cast of a glorious image, shaped according to the pattern of the archetypal form of the Word. ", + "[84] It follows necessarily that the murderer must be regarded as an offender against piety and holiness, both of which are violated in the highest degree by his action. For his merciless conduct he must be put to death,  though indeed it is a thousand deaths that he deserves instead of the one which he suffers, because his punishment being necessarily single cannot grow into a plurality in which death has no place.  And there is no hardship if he suffers the same as he has done;", + "[85] and yet how can it be called the same when the times, the actions, the motives and the persons are different? Is it not the fact that the unprovoked wrong comes earlier and the punishment for it later; that murder is entirely lawless and the punishment for murder entirely lawful; that the slayer has satisfied his desire with the blood which he purposed to shed while his victim, being removed from the scene, can neither retaliate nor feel the pleasure which retaliation gives; that the former can work his will single-handed and as sole agent, while to the latter any counter-stroke is only possible if his friends and kinsmen in pity for his misfortune make his cause their own?", + "[86] If anyone threatens the life of another with a sword, even though he does not actually kill him, he must be held guilty of murder in intention, although the fulfilment has not kept pace with the purpose.  The same should be the lot of anyone who craftily lies in wait, and, though not daring to attack outright, plots and schemes to shed blood treacherously, for he too is under the curse in his soul at least even though his hands are innocent as yet.", + "[87] For just as not only those who fight battles by sea or land, but also those who have made preparations for either and planted their engines to command our harbours and walls are judged by us to be our enemies, even though there is no engagement as yet, so too in my opinion should we regard as murderers, not merely those who have slain but also those whose every action aims at destroying life either openly or secretly, even though they have not carried out the crime.", + "[88] And if through cowardice or effrontery, two antagonistic but equally culpable emotions, they venture to take refuge in the temple, hoping to obtain an asylum there, they must be prevented from entering; and if they manage to slink in, they must be handed over for execution with a declaration to the effect that the holy place does not provide asylum for the unholy.  Everyone whose actions are irremediable is an enemy of God, and the actions of murderers are irremediable, as are also the calamities which the murdered have sustained.", + "[89] If those who have committed no sin are forbidden access to the sanctuary, until they have bathed and purged themselves with purifying water according to the customary rites, is it fitting that the sacred building should be the resort and abode of men labouring under the curse of ineffaceable crimes, the pollution of which no length of time will wash away—men who would not be admitted into the dwelling-houses of decent people who take any thought for what the law of holiness  permits or forbids?" + ], + [ + "[90] So as they have added crimes to crimes and capped murder with defiance of the law and impiety, these malefactors whose deeds, as I have said, deserve not one but a thousand deaths must be carried off to pay the penalty.", + "Another consideration is that the temple will remain closed ground to the friends and kinsmen of the victim of treachery, if the murderer makes it his abode, since they would never bring themselves to come under the same roof as he. And it would be preposterous that a single person, a transgressor of the worst kind, should cause the banishment of the many sufferers from his transgression, who not only have committed no sin but have sustained a sad and untimely bereavement.", + "[91] It may well be also that Moses, who in the keenness of his mental vision could look into the distant future, took steps to provide that the visits of the slain man’s relatives should not lead to bloodshed in the temple. For family affection is an emotion which cannot be kept in bondage, and as with persons possessed by fanaticism it will incite them to slay him almost on the spur of the moment,  and the result of this will be a profanation of the gravest sort. For the blood of the murderer will mix with the blood of the sacrifices, the impure with the consecrated. These are the reasons why he ordered the murderer to be handed over from the altar itself." + ], + [ + "[92] But those who take another’s life with swords or spears or javelins or staves or stones or anything else of the kind may not act on premeditation ; they may not have long pondered the abomination in their hearts; they may have been moved by a momentary instinct and allowed their anger to overpower their reason when they did the fatal deed. If so, theirs is but a half action, since the mind has not been under the control of the polluting influences from some far earlier time.", + "[93] But there are others, the worst of villains, accursed both in hand and will, the sorcerers and poisoners, who provide themselves with leisure and retirement to prepare the onslaughts they will make when the right time comes,  and think out multiform schemes and devices to harm their neighbours.", + "[94] And therefore he orders that poisoners, male or female,  should not survive for a day or even an hour, but perish as soon as they are detected, since no reason can be given for delay or for postponing their punishment. Hostile intentions if undisguised can be guarded against, but those who secretly frame and concoct their plans of attack with the aid of poisons employ artifices which cannot easily be observed.", + "[95] The only course, then, is to anticipate them by meting to the actors the treatment which others may expect to suffer through their acts. For apart from other considerations the slayer who openly uses a sword or any similar weapon will make away with a few on one particular occasion, but if he mixes an injection of deadly poison with some articles of food his victims who have no foreknowledge of the plot will be counted by thousands.", + "[96] We have certainly heard of banquets where sudden destruction has fallen upon a great assemblage of guests drawn by comradeship to eat of the same salt and sit at the same board, to whom the cup of peace has brought the bitterness of war  and festivity has been changed into death. And therefore it is right that even the most reasonable and mild-tempered should seek the blood of such as these, that they should lose hardly a moment in becoming their executioners,  and should hold it a religious duty to keep their punishment in their own hands and not commit it to others.", + "[97] For surely it is a horror of horrors to manufacture out of the food which is the source of life an instrument of death, and to work a destructive change in the natural means of sustenance, so that when the compulsion of nature sends them to take food and drink they do not see the pitfall that lies before them and put to their lips what will annihilate the existence which they think it will preserve.", + "[98] The same punishment must be suffered by any who, although the compounds which they make are not deadly, purvey what will set up chronic diseases.  For death in many cases is preferable to diseases, particularly such as drag on through long periods of time without any favourable termination. For maladies caused by poisoning have been found difficult to cure and sometimes entirely unamenable to treatment.", + "[99] However, the bodily troubles of the sufferers from these machinations are often less grievous than those which affect their souls. Fits of delirium and insanity and intolerable frenzy swoop down upon them, and thereby the mind, the greatest gift which God has assigned to human kind, is subject to every sort of affliction, and when it despairs of salvation it takes its departure and makes its home elsewhere, leaving in the body the baser kind of soul, the irrational, which the beasts also share. For everyone who is left forsaken by reason, the better part of the soul, has been transformed into the nature of a beast, even though the outward characteristics of his body still retain their human form." + ], + [ + "[100] Now the true magic,  the scientific vision by which the facts of nature are presented in a clearer light, is felt to be a fit object for reverence and ambition and is carefully studied not only by ordinary persons but by kings and the greatest kings, and particularly those of the Persians, so much so that it is said that no one in that country is promoted to the throne unless he has first been admitted  into the caste of the Magi.", + "[101] But there is a counterfeit of this, most properly called a perversion of art,  pursued by charlatan mendicants and parasites and the basest of the women and slave population, who make it their profession to deal in purifications and disenchantments and promise with some sort of charms and incantations to turn men’s love into deadly enmity and their hatred into profound affection. The simplest and most innocent natures are deceived by the bait till at last the worst misfortunes come upon them and thereby the wide membership which unites great companies of friends and kinsmen falls gradually into decay and is rapidly and silently destroyed.", + "[102] All these things our lawgiver had in view,  I believe, when he prohibited any postponement in bringing poisoners to justice and ordained that the punishment should be exacted at once.  For postponement encourages the culprits to use the little time they have to live  as an opportunity for repeating their crimes, while it fills those who already have misgivings as to their safety with a still more horrifying fear, as they think that the survival of the poisoners means death to themselves.", + "[103] So just as the mere sight of vipers and scorpions and all venomous creatures even before they sting or wound or attack us at all leads us to kill them without delay as a precaution against injury necessitated by their inherited viciousness, in the same way it is right to punish human beings who though they have received a nature mellowed through the possession of a rational soul, whence springs the sense of fellowship, have been so changed by their habits of life that they shew the savageness of ferocious wild beasts and find their only source of pleasure and profit in injuring all whom they can." + ], + [ + "[104] Enough has been said for the present on the subject of poisoners, but we must not fail to observe that occasions often arise unsought in which a man commits murder without having come with this purpose in his mind or with any preparations, but has been carried away by anger, that intractable and malignant passion so highly injurious both to him who entertains it and to him against whom it is directed.", + "[105] Sometimes a man goes to the market-place through stress of business; he meets another of the more headstrong kind who sets about abusing or striking him, or it may be that he himself begins the quarrel; then when they have set to, he wishes to break off and escape quickly; he smites the other with his clenched fist or takes up a stone and throws it.", + "[106] Suppose that the blow strikes home, then if his opponent dies at once, the striker too must die and be treated as he has treated the other, but if that other is not killed on the spot by the blow, but is laid up with sickness and after keeping his bed and receiving the proper care gets up again and goes abroad, even though he is not sound on his feet and can only walk with the support of others or leaning on a staff, the striker must be fined twice over, first to make good the other’s enforced idleness and secondly to compensate for the cost of his cure. ", + "[107] This payment will release him from the death-penalty, even if the sufferer from the blow subsequently dies. For as he got better and walked abroad, his death may be due not to the blow but to other causes which often suddenly attack and put an end to persons whose bodily health is as sound as possible.", + "[108] If a man comes to blows with a pregnant woman and strikes her on the belly and she miscarries, then, if the result of the miscarriage is unshaped and undeveloped, he must be fined both for the outrage and for obstructing the artist Nature in her creative work of bringing into life the fairest of living creatures, man.  But, if the offspring is already shaped and all the limbs have their proper qualities and places in the system,", + "[109] he must die, for that which answers to this description is a human being, which he has destroyed in the laboratory of Nature who judges that the hour has not yet come for bringing it out into the light, like a statue lying in a studio requiring nothing more than to be conveyed outside and released from confinement. " + ], + [ + "[110] This ordinance carries with it the prohibition of something else more important, the exposure of infants,  a sacrilegious practice which among many other nations, through their ingrained inhumanity, has come to be regarded with complacence.", + "[111] For if on behalf of the child not yet brought to the birth by the appointed conclusion of the regular period thought has to be taken to save it from disaster at the hands of the evil-minded, surely still more true is this of the full-born babe sent out as it were to settle in the new homeland assigned to mankind, there to partake of the gifts of Nature. These gifts she draws from earth and water and air and heaven. Of heavenly things she grants the contemplation, of earthly things the sovereignty and dominion. She bestows in abundance on all the senses what every element contains,  on the mind, as on a mighty king, through the senses as its squires, all that they perceive, without them all that reason apprehends.", + "[112] If the guardians of the children cut them off from these blessings, if at their very birth they deny them all share in them, they must rest assured that they are breaking the laws of Nature and stand self-condemned on the gravest charges, love of pleasure, hatred of men, murder and, the worst abomination of all, murder of their own children.", + "[113] For they are pleasure-lovers when they mate with their wives, not to procreate children and perpetuate the race, but like pigs and goats in quest of the enjoyment which such intercourse gives. Men-haters too, for who could more deserve the name than these enemies, these merciless foes of their offspring? For no one is so foolish as to suppose that those who have treated dishonourably their own flesh and blood will deal honourably with strangers.", + "[114] As to the charges of murder in general and murder of their own children in particular the clearest proofs of their truth is supplied by the parents. Some of them do the deed with their own hands; with monstrous cruelty and barbarity they stifle and throttle the first breath which the infants draw or throw them into a river or into the depths of the sea, after attaching some heavy substance to make them sink more quickly under its weight.", + "[115] Others take them to be exposed in some desert place, hoping, they themselves say, that they may be saved, but leaving them in actual truth to suffer the most distressing fate. For all the beasts that feed on human flesh visit the spot and feast unhindered on the infants, a fine banquet provided by their sole guardians, those who above all others should keep them safe, their fathers and mothers. Carnivorous birds, too, come flying down and gobble up the fragments, that is, if they have not discovered them earlier, for, if they have, they get ready to fight the beasts of the field for the whole carcase.", + "[116] But suppose some passing travellers, stirred by humane feeling, take pity and compassion on the castaways and in consequence raise them up,  give them food and drink, and do not shrink from paying all the other attentions which they need, what do we think of such highly charitable actions? Do we not consider that those who brought them into the world stand condemned when strangers play the part of parents, and parents do not behave with even the kindness of strangers?", + "[117] So Moses then, as I have said, implicitly and indirectly forbade the exposure of children, when he pronounced the sentence of death against those who cause the miscarriage of mothers in cases where the foetus is fully formed. No doubt the view that the child while still adhering to the womb below the belly is part of its future mother is current both among natural philosophers whose life study is concerned with the theoretical side of knowledge and also among physicians of the highest repute, who have made researches into the construction of man and examined in detail what is visible and also by the careful use of anatomy what is hidden from sight, in order that if medical treatment is required nothing which could cause serious danger should be neglected through ignorance.", + "[118] But when the child has been brought to the birth it is separated from the organism with which it was identified and being isolated and self-contained becomes a living animal, lacking none of the complements needed to make a human being.  And therefore infanticide undoubtedly is murder, since the displeasure of the law is not concerned with ages but with a breach of faith to the race.", + "[119] Though indeed, if age had to be taken into consideration, infanticide to my mind gives a greater cause for indignation, for in the case of adults quarrels and differences supply any number of reasonable pretexts, but with mere babes, who have just passed into the light and the life of human kind, not even a false charge can be brought against such absolute innocence. Therefore those who gird themselves up to conspire against such as these must be judged to be the cruellest and most ruthless of men. The holy law detests them and has pronounced them worthy of punishment." + ], + [ + "[120] The holy law describes the man who has been slain without the deliberate intention of him who did the deed as having been delivered by God into the manslayer’s hands.  In this phrase it is partly defending one who has admittedly taken the life of another on the ground that it was the life of a guilty person.", + "[121] For it assumes that a merciful and forgiving God would never surrender an innocent man to be done to death but only one who having been enabled by his resourcefulness to make a skilful escape from the justice of men has been arraigned and condemned in the invisible court of Nature, that court in which truth is seen in perfect purity, which is not beclouded by verbal artifices, since it never accepts words at all but unveils motives and brings hidden intentions into open daylight. Partly, too, it lays the manslayer under the imputation, not indeed of murder, since he is held to have been the minister of divine judgement, but of a defilement of little note and quite insignificant, for which pardon may well be asked and granted. ", + "[122] For in inflicting chastisement on offenders whose deeds have been evil beyond all remedy God uses as His ministers those whose sins are few and easily remedied, though He does not show approval of them but merely takes them as suitable instruments of vengeance. For He would not wish that anyone whose whole life is stainless and his lineage also should set his hand to homicide however justly deserved.", + "[123] He therefore sentenced the involuntary manslayer to go into exile, but not just anywhere nor yet for all time. For He assigned to persons convicted under this head six cities, an eighth part of those allotted to the consecrated tribe,  a fact recorded in the name of “cities of refuge” which He gave to them, and by a further edict He limited the time of banishment to the life of the high priest, after whose death the exile should be permitted to return. " + ], + [ + "[124] The first reason for this is as follows: the aforesaid tribe received the cities as a reward for a righteous slaughter which we must regard as the most illustrious act of heroism that has ever been achieved.", + "[125] When the prophet, summoned up to the highest and most sacred mountain in that region, was receiving  from God the heads which sum up the particular laws, and had disappeared for several days, the born enemies of peace had diffused through every part of the camp the vices that spring up in the ruler’s absence and had crowned them with impiety. They mocked at the most excellent and admirable injunctions which bade them honour the truly existing God, constructed a golden bull in imitation of the vanity of Egypt, offered sacrifices which were no sacrifices, held feasts which were no feasts and danced dances of death with songs and hymns which should have been dirges. ", + "[126] Then this same tribe, sorely distressed at the sudden backsliding and fired with zeal by their heart-felt hatred of evil, every man of them filled with rage, frenzied, possessed, took arms as if at one signal,  and despising all thoughts of danger mowed down their foes drunk with the twofold intoxication of impiety and wine. They began with their nearest and dearest, for they acknowledged no love nor kinship but God’s love, and in the space of a few hours 24,000  had fallen whose fate served as a warning through fear that they might suffer the like to those who were on the brink of sharing their delusion.", + "[127] This campaign, waged spontaneously and instinctively on behalf of piety and holiness towards the truly existing God and fraught with much danger to those who undertook it, was approved by none other than the Father of all Who took it upon Himself to judge the cause of those who wrought the slaughter, declared them pure from any curse of bloodguiltiness and gave them the priesthood as a reward for their gallantry." + ], + [ + "[128] So then he bids the unintentional homicide flee to some of the cities allotted to this tribe, there to gain consolation and be saved from despairing of salvation altogether. There the place will remind him of the fearless courage once shewn in the past; there he may reflect that those who shed blood intentionally received not only full pardon but also rewards great and much to be desired and fraught with abundant happiness; and that, if they fared thus, much more will those whose act was not premeditated receive, not indeed such privileges as confer honour, but at least the lowest and last that they do not pay for the blood they have shed with their own. This shews that not every kind of homicide is culpable but only that which entails injustice, and that as for the other kinds if it is caused by an ardent yearning for virtue it is laudable and if unintentional it is free from blame.", + "[129] No more need be said about the first reason; we must proceed at once to explain the second.  The law wishes to preserve the unintentional homicide, as it recognizes that in intention he was free from guilt, and that with his hands he had been the servant of justice, the overseer of human affairs. It knows that watching and waiting for him are blood-thirsty enemies, the kinsmen of the dead man, urged on to vengeance by overwhelming pity and inconsolable grief, and so carried away by unreasoning passion that they do not inquire what is true or essentially just.", + "[130] It therefore permitted such a one to fly for refuge, not to the holy temple, since he had not yet been purged, nor yet to some obscure and insignificant place where he might easily be surrendered as one of little account, but to a holy city which comes midway between holy and profane ground and is in a sense a secondary temple. For the cities of the consecrated order compared with the others receive a higher reverence, corresponding, I consider, to the honour paid to their respective occupants. The law wished in fact to use the superior rank of the city which gave them shelter to put the safety of the fugitive on the firmest possible footing.", + "[131] When, as I said, it appointed the death of the high priest as the date for the exile’s return, it did so for some such reason as this. Just as each single individual who is wilfully murdered has kinsmen to inflict vengeance on the murderer, so too the whole nation has a kinsman and close relative common to all in the high priest, who as ruler dispenses justice to litigants according to the law, who day by day offers prayers and sacrifices and asks for blessings, as for his brothers and parents and children, that every age and every part of the nation regarded as a single body may be united in one and the same fellowship, making peace and good order their aim.", + "[132] Everyone, then, who has slain another unintentionally must fear the high priest as a champion and defender of the slain and keep himself shut up within the city in which he has taken refuge, never venturing to shew himself outside the walls, that is, if he sets any value on his safety, or on a life secure from danger.", + "[133] When, then, he says that the exile must not return till the death of the high priest, it is as much as to say till the death of the common kinsman of all, who alone has authority to arbitrate on the rights both of the living and the dead." + ], + [ + "[134] Such is the reason which we find suitable to younger ears, but for elders and those whose character is fully developed there is another which may properly be given.  For laymen it may be allowed that it is enough to keep undefiled from voluntary misdeeds only, and anyone who likes may say the same of the other priests, but he must make an exception of the high priest and agree that he needs to be innocent of the involuntary as well as the voluntary.", + "[135] The contact with pollution of any kind is forbidden to him, whether it is the result of definite purpose or of some movement of the soul which he has not willed, for only so can he take his place as revealer in both aspects, his motives blameless and his life so fortunate that no stigma attaches to it.", + "[136] It is a necessary consequence that such a one should include in the objects of his displeasure the unintentional homicides, regarding them not indeed as accursed,  but yet not pure or free from sin of every kind, however much they are admitted to have ministered to Nature’s will, who has used them as instruments of vengeance against those who have fallen by their hands, condemned to death in the secret tribunal where she sits as sole judge." + ], + [ + "What has been said applies to free-born persons of citizen rank; the enactments which follow deal with slaves whose death is caused by violence.", + "[137] Servants rank lower in fortune but in nature can claim equality with their masters, and in the law of God the standard of justice is adjusted to nature and not to fortune. And therefore the masters should not make excessive use of their authority over slaves by showing arrogance and contempt and savage cruelty. For these are signs of no peaceful spirit, but of one so intemperate as to seek to throw off all responsibility and take the tyrant’s despotism for its model.", + "[138] He who has used his private house as a sort of stronghold of defiance and allows no freedom of speech to any of the inmates, but treats all with the brutality created by his native or perhaps acquired hatred for his fellow-men, is a tyrant with smaller resources.", + "[139] By his use of them he gives proof that he will not stay where he is, if he gets more wealth into his hands, for he will pass on at once to attack cities and countries and nations, after first reducing his own fatherland to slavery, a sign that he will not deal gently with any of his other subjects.", + "[140] Such a one must clearly understand that his misconduct cannot be prolonged or widely extended with immunity, for he will have for his adversary justice, the hater of evil, the defender and champion of the ill-used, who will call upon him to give an account for the unhappy condition of the sufferers. ", + "[141] And if he alleges that the stripes he inflicted were meant as a deterrent and not with the intention of causing death, he shall not at once depart with a cheerful heart, but will be brought before the court, there to be examined under strict investigators of the truth as to whether he meant to commit homicide or not; and if he is found to have acted with intentional wickedness and with malice aforethought he must die, and his position as master will avail him nothing to escape the sentence.", + "[142] But if the sufferers do not die on the spot under the lash but survive for one or perhaps two days, the situation is different and the master is not to be held guilty of murder. In this case he is provided with a valuable plea, namely that he did not beat them to death at the time nor yet later when he had them in his house, but suffered them to live as long as they could, even though that was quite a short time. Furthermore he may argue that no one is so foolish as to try to harm another when he himself will be wronged thereby.", + "[143] And it is true that anyone who kills a slave injures himself far more, as he deprives himself of the service which he receives from him when alive and loses his value as a piece of property, which may be possibly very considerable. When the slave has committed some act worthy of death his master should bring him before the judges and state the offence, thus leaving the decision of the penalty with the laws instead of keeping it in his own hands." + ], + [ + "[144] If a bull gores a man and kills him, it must be stoned,  since it is not fit to be slaughtered as a sacrifice, and its flesh must not be eaten. Why is this? It is required by the law of holiness that the flesh of an animal that has killed a man should not be used as a foodstuff for men or to make their food more palatable.", + "[145] If the owner of the animal knowing that it is savage and wild has not tied it up nor kept it shut up under guard,  or if he has had information from others that it is unmanageable, he must be held guilty as responsible for the death by allowing it to range at large. And while the aggressive animal is to be put to death at once, the owner must also forfeit his life or else redeem it by a ransom, what punishment he must suffer or what compensation he must pay being left to the decision of the court. If, however, it is a slave who is killed, he must make good his value to the owner and if it has gored not a man but one of the live-stock,", + "[146] here too the owner of the beast which has caused its death must pay like for like,  taking the dead animal for his own, and be thankful that as the original cause of the wanton mischief he does not suffer a greater loss. " + ], + [ + "[147] It is a common practice with some people to dig deep holes in the ground either when they are opening veins of spring water or making receptacles for the rain water. Then after widening the tunnels out of sight, instead of walling the mouths in or covering them up with a lid as they should, through some fatal carelessness or mental aberration they leave them gaping as a death-trap.", + "[148] If, then, some person walking along does not notice them in time but steps on a void and falls down and is killed, anyone who wishes may bring an indictment on behalf of the dead man against the makers of the pit, and the court must assess what punishment they must suffer or what compensation they must pay. But if anyone of the cattle falls down and is killed, they must make good to the owners the value of the animal as if it were alive and keep the dead body for themselves. ", + "[149] Of the same family as the above is the offence committed by those who in building their houses leave their roofs flat instead of ringing them in with parapets to prevent anyone being precipitated unawares over the edge. Indeed they are to the best of their ability murderers, even if no one is killed by the force of the fall. They must receive the same penalty as those who leave the mouths of their pits wide open." + ], + [ + "[150] The law forbids the acceptance of ransom-money from a murderer deserving of death, in order to mitigate his punishment or substitute banishment for death, for blood is purged with blood,  the blood of the wilfully murdered with the blood of the slayer.", + "[151] Since there are no bounds to the iniquities of evil natures, and they are ever committing a superabundance of enormities and extending and exalting their vices beyond all measure and all limit, the lawgiver would, if he could, have sentenced them to die times beyond number. But since this was impossible he ordained another penalty as an addition, and ordered the manslayers to be crucified. ", + "[152] Yet after giving this injunction he hastened to revert to his natural humanity and shews mercy to those whose deeds were merciless when he says “Let not the sun go down upon the crucified but let them be buried in the earth before sundown.”  For while it was necessary that the enemies of every part of the universe should after punishment be set on high and exhibited to the sun and heaven and air and water and earth, it was equally necessary that they should be thrust down into the place of the dead and there entombed, that nothing above the earth might be polluted by them." + ], + [ + "[153] Another excellent ordinance is that fathers should not die for their sons nor sons for their parents, but each person who has committed deeds worthy of death should suffer it alone and in his own person.  This order has in view those who either set violence before justice or are strongly influenced by family affection.", + "[154] These last in their excessive and overwhelming devotion will often be willing and glad to sacrifice their guiltless selves for the guilty and die in their stead. They count it a great gain to be spared from seeing, parents their children and sons their parents, undergoing a punishment which they feel will make their after-life intolerable and more painful than any death.", + "[155] To these we should answer “your devotion is mistimed and the mistimed deserves censure just as the rightly timed deserves praise. It is right indeed to shew friendship to those whose actions are worthy of friendship, but no evil-doer is a true friend. Those whom we call our kinsfolk or within the circle of kinsmen our friends are turned into aliens by their misconduct when they go astray; for agreement to practise justice and every virtue makes a closer kinship than that of blood, and he who abandons this enters his name in the list not only of strangers and foreigners but of mortal enemies.", + "[156] Why, then, under the false name of devotion do you assume to be all that is kind and humane and cloak the realities, your weakness and unmanliness? For unmanly is the nature you shew in letting compassion overcome your reason, only to commit a double wrong in trying to deliver the guilty from chastisement and in thinking it right that you should be punished in their stead when no blame at all has been cast upon you.”" + ], + [ + "[157] Still these can plead in their defence that they seek no profit and are moved by exceeding affection for their nearest of kin, to save whom they propose cheerfully to lay down their lives.", + "[158] But the other kind, the cruel of heart and bestial of nature, would be spurned, I need not say by all respectable people, but by any who are not thoroughly uncivilized in soul. I mean those who either secretly and craftily or boldly and openly threaten to inflict the most grievous sufferings on one set of persons in substitution for another and seek the destruction of those who have done no wrong on the pretext of their friendship or kinship, or partnership, or some similar connexion, with the culprits. And they sometimes do this without having suffered any grievous harm but merely through covetousness and rapine.", + "[159] An example of this was given a little time ago in our own district by a person who was appointed to serve as a collector of taxes. When some of his debtors whose default was clearly due to poverty took flight in fear of the fatal consequences of his vengeance, he carried off by force their womenfolk and children and parents and their other relatives and beat and subjected them to every kind of outrage and contumely in order to make them either tell him the whereabouts of the fugitive or discharge his debt themselves. As they could do neither the first for want of knowledge, nor the second because they were as penniless as the fugitive, he continued this treatment until while wringing their bodies with racks and instruments of torture he finally dispatched them by newly-invented methods of execution.", + "[160] He filled a large basket with sand and having hung this enormous weight by ropes round their necks set them in the middle of the market-place in the open air, in order that while they themselves sank under the cruel stress of the accumulated punishments, the wind, the sun, the shame of being seen by the passers-by and the weights suspended on them, the spectators of their punishments might suffer by anticipation.", + "[161] Some of these, whose souls saw facts more vividly than did their eyes, feeling themselves maltreated in the bodies of others, hastened to take leave of their lives with the aid of sword or poison or halter, thinking that in their evil plight it was a great piece of luck to die without suffering torture.", + "[162] The others who had not seized the opportunity to dispatch themselves were brought out in a row, as is done in the awarding of inheritances, first those who stood in the first degrees of kinship, after them the second, then the third and so on till the last. And when there were no kinsmen left, the maltreatment was passed on to their neighbours and sometimes even to villages and cities which quickly became desolate and stripped of their inhabitants who left their homes and dispersed to places where they expected to remain unobserved.", + "[163] Yet perhaps it is not to be wondered at if uncivilized persons who have never had a taste of humane culture, when they have to collect the revenue in obedience to imperious orders levy the annual tributes not only on property but on bodies, and even on the life when they bring their terrors to bear upon these substitutes for the proper debtors.", + "[164] Indeed in the past the legislators themselves, who are the landmarks and standards of justice, have not shrunk from acting as such  to the greatest injustice. With an eye to men’s opinions rather then to truth they have ordained that the fate of traitors and tyrants should be shared by the children in the first case and by the next five families in the second. ", + "[165] Why, one might ask? If they were companions in error let them also be companions in punishment, but if they had no association with the others, never followed the same objects, never let elation at the success of their kinsmen tempt them to a life of ease and pleasure, why should they be put to death? Is their relationship the one sole reason? Then is it birth or lawless actions which deserve punishment?", + "[166] Probably you, most reverend lawgivers, had worthy people for relations. If they had been bad, I do not think the idea of such enactments would have entered your minds. Indeed you would have been indignant if others had proposed them, for you would have taken precautions that the man who lives in safety should not suffer ruin with those who run into danger, nor be set on a level with them in misfortune.  Of the two situations  one involves a danger which you would guard against and not allow another to incur: the other has nothing to fear and a sense of security often persuades people to neglect insuring the safety of the innocent.", + "[167] So then our legislator took these things into consideration and observing the errors current among other nations regarded them with aversion as ruinous to the ideal commonwealth; persons whose conduct shewed any kind of sloth or inhumanity or vice he detested and would not ever surrender anyone whose life had been passed in their company to be punished with them and thus made an appendix to the crimes of others.", + "[168] He therefore expressly forbade that sons should be slain instead of fathers or fathers instead of sons. Thereby also he gave it as his judgement that persons who had sinned should be the persons who were punished, whether the punishment consisted of monetary fines or stripes and injurious treatment of a still more violent kind, or wounds and maiming and disfranchisement and exile or any other kind of sentence. For in the single statement that one man should not be killed instead of another he included also the cases which he left unmentioned." + ], + [ + "[169] Market-places and council-halls and law-courts and gatherings and meetings where a large number of people are assembled, and open-air life with full scope for discussion and action—all these are suitable to men both in war and peace. The women are best suited to the indoor life which never strays from the house, within which the middle door is taken by the maidens as their boundary, and the outer door by those who have reached full womanhood.", + "[170] Organized communities are of two sorts, the greater which we call cities and the smaller which we call households. Both of these have their governors; the government of the greater is assigned to men under the name of statesmanship, that of the lesser, known as household management, to women.", + "[171] A woman, then, should not be a busybody, meddling with matters outside her household concerns, but should seek a life of seclusion. She should not shew herself off like a vagrant in the streets before the eyes of other men, except when she has to go to the temple,  and even then she should take pains to go, not when the market is full, but when most people have gone home, and so like a free-born lady  worthy of the name, with everything quiet around her, make her oblations and offer her prayers to avert the evil and gain the good.", + "[172] The audacity of women who when men are exchanging angry words or blows hasten to join in, under the pretext of assisting their husbands in the fray, is reprehensible and shameless in a high degree. And so in wars and campaigns and emergencies which threaten the whole country they are not allowed to take their place according to the judgement of the law, having in view the fitness of things, which it was resolved to keep unshaken always and everywhere and considered to be in itself more valuable than victory or liberty or success of any kind.", + "[173] If indeed a woman learning that her husband is being outraged is overcome by the wifely feeling inspired by her love for him and forced by the stress of the emotion to hasten to his assistance, she must not unsex herself by a boldness beyond what nature permits but limit herself to the ways in which a woman can help. For it would be an awful catastrophe if any woman in her wish to rescue her husband from outrage should outrage herself by befouling her own life with the disgrace and heavy reproaches which boldness carried to an extreme entails.", + "[174] What, is a woman to wrangle in the market-place and utter some or other of the words which decency forbids? Should she not when she hears bad language stop her ears and run away? As it is, some of them go to such a length that, not only do we hear amid a crowd of men a woman’s bitter tongue venting abuse and contumelious words, but see her hands also used to assault—hands which were trained to weave and spin and not to inflict blows and injuries like pancratiasts and boxers.", + "[175] And while all else might be tolerable, it is a shocking thing, if a woman is so lost to a sense of modesty, as to catch hold of the genital parts of her opponent.  The fact that she does so with the evident intention of helping her husband must not absolve her.  To restrain her over-boldness she must pay a penalty which will incapacitate herself, if she wishes to repeat the offence, and frighten the more reckless members of her sex into proper behaviour. And the penalty shall be this—that the hand shall be cut off which has touched what decency forbids it to touch.", + "[176] The managers of gymnastic competitions also deserve praise for debarring women from the spectacle,  in order that they may not be present, when men are stripping themselves naked, nor debase the sterling coin of modesty, by disregarding the statutes of nature which she has laid down for each section of our race. For men too cannot with propriety be present when women are taking off their clothes. Each sex should turn away from seeing the nakedness of the other and so comply with what nature has willed.", + "[177] Surely, then, if it is reprehensible for them to use their sight, their hands are far more guilty. For the eyes often take liberties and compel us to see what we do not wish to see, but the hands are ranked among the parts which we keep in subjection, and render obedient service to our orders." + ], + [ + "[178] This is the explanation commonly and widely stated, but I have heard another from highly gifted men who think that most of the contents of the law-book are outward symbols of hidden truths, expressing in words what has been left unsaid. This explanation was as follows.  There is in the soul a male and female element just as there is in families, the male corresponding to the men, the female to the women. The male soul assigns itself to God alone as the Father and Maker of the Universe and the Cause of all things. The female clings to all that is born and perishes; it stretches out its faculties like a hand to catch blindly at what comes in its way, and gives the clasp of friendship to the world of created things with all its numberless changes and transmutations, instead of to the divine order, the immutable, the blessed, the thrice happy.", + "[179] Naturally therefore we are commanded in a symbol to cut off the hand which has taken hold of the “pair,”  not meaning that the body should be mutilated by the loss of a most essential member, but to bid us exscind from the soul the godless thoughts which take for their basis all that comes into being through birth; for the “pair” are a symbol of seed-sowing and birth.", + "[180] I will add another thought, following where the study of nature leads me.  The monad is the image of the first cause, the dyad of matter passive and divisible. Therefore one who honours the dyad before the monad should not fail to know that he holds matter in higher esteem than God. It is for this reason that the law judged it right to cut off this tendency of the soul as if it were a hand, for there is no greater impiety than to ascribe to the passive element the power of the active principle." + ], + [ + "[181] The legislators deserve censure who prescribe for malefactors punishments which do not resemble the crime, such as monetary fines for assaults, disfranchisement for wounding or maiming another, expulsion from the country and perpetual banishment for wilful murder or imprisonment for theft.  For inequality and unevenness is repugnant to the commonwealth which pursues truth.", + "[182] Our law exhorts us to equality  when it ordains that the penalties inflicted on offenders should correspond to their actions, that their property should suffer if the wrongdoing affected their neighbour’s property, and their bodies if the offence was a bodily injury, the penalty being determined according to the limb, part or sense affected, while if his malice extended to taking another’s life his own life should be the forfeit. For to tolerate a system  in which the crime and the punishment do not correspond, have no common ground and belong to different categories, is to subvert rather than uphold legality.", + "[183] In saying this I assume that the other conditions are the same, for to strike a stranger is not the same as to strike a father nor the abuse of a ruler the same as abuse of an ordinary citizen. Unlawful actions differ according as they are committed in a profane or sacred place, or at festivals and solemn assemblies and public sacrifices as contrasted with days which have no holiday associations or are even quite inauspicious.  And all other similar facts must be carefully considered with a view to making the punishment greater or less.", + "[184] Again he says that if anyone knocks out the eye of a manservant or maidservant he must set him or her at liberty.  Why is this? Just as nature conferred the sovereignty of the body on the head when she granted it also possession of the citadel as the most suitable position for its kingly rank, conducted it thither to take command and established it on high with the whole framework from neck to foot set below it, like the pedestal under the statue, so too she has given the lordship of the senses to the eyes. Thus to them too as rulers she has assigned a dwelling right above the others in her wish to give them amongst other privileges the most conspicuous and distinguished situation. " + ], + [ + "[185] Now as for the services and benefits which the eyes render to the human race, it would take a long time to enumerate them, but one, the best, must be mentioned. Philosophy was showered down by heaven and received by the human mind, but the guide which brought the two together was sight, for sight was the first to discern the high roads which lead to the upper air. ", + "[186] Now philosophy is the fountain of good things, all that are truly good, and he who draws from that spring deserves praise, if he does so for the acquisition and practice of virtue, but blame, if it is for knavish ends and to outwit another with sophistry. For in the first case he resembles the convivial man who makes himself and all his fellow-guests merry, in the second the drinker who swills himself with strong wine, only to play the sot and insult himself and his neighbours.", + "[187] Now let us describe the way in which sight acted as guide to philosophy; sight looked up to the ethereal region and beheld the sun and moon and the fixed and wandering stars, the host of heaven in all its sacred majesty, a world within a world; then their risings and settings, their ordered rhythmic marchings, their conjunctions as the appointed times recur, their eclipses, their reappearances;", + "[188] then the waxing and waning of the moon, the courses of the sun from side to side  as it passes from the south to the north and returns from the north to the south, thus producing the yearly seasons by which all things are brought to their consummation. Numberless other marvels did it behold, and after it had gazed around over earth and sea and the lower air, it made speed to shew all these things to the mind.", + "[189] The mind, having discerned through the faculty of sight what of itself it was not able to apprehend, did not simply stop short at what it saw, but, drawn by its love of knowledge and beauty and charmed by the marvellous spectacle, came to the reasonable conclusion that all these were not brought together automatically by unreasoning forces, but by the mind of God Who is rightly called their Father and Maker; also that they are not unlimited but are bounded by the ambit of a single universe, walled in like a city by the outermost sphere of the fixed stars; also that the Father Who begat them according to the law of nature takes thought for His offspring, His providence watching over both the whole and the parts.", + "[190] Then it went on to inquire what is the substance of the world which we see and whether its constituents are all the same in substance or do some differ from others; what are the elements of which each particular part is composed, what are the causes which brought them into being, and what are the forces or properties which hold them together and are these forces corporeal or incorporeal.", + "[191] We may well ask what title we can give to research into these matters but philosophy and what more fitting name than philosopher to their investigator. For to make a study of God and the Universe embracing all that is therein, both animals and plants, and of the conceptual archetypes and also the works which they produce for sense to perceive, and of the good and evil qualities in every created thing—shews a disposition which loves to learn, loves to contemplate and is truly wisdom-loving or philosophical.", + "[192] This is the greatest boon which sight bestowed on human life, and I think that this pre-eminence has been awarded to it because it is more closely akin to the soul than the other senses. They are all of the same family as the mind, but, just as it is with families, the place which is closest in birth  and first and highest, is held by sight.", + "[193] We may find many proofs of this, for who does not know that when we rejoice the eyes are bright and smiling, when we are sad they are full of anxiety and dejection, and, if the burden is magnified and presses and crushes, they break out into tears; when anger prevails they swell and their look is bloodshot and fiery; when the temper dies down it is gentle and kindly;", + "[194] when we are reflecting or inquiring the pupils are set and seem to share our thoughts, while in persons of little sense their silliness makes their vision roaming and restless. In general the emotions of the soul are shared by the eyes, and as it passes through its numberless phases they change with it, a natural consequence of their affinity.  Indeed it seems to me that nowhere else in God’s creations is the inward and invisible so well represented by the outward and visible as reason is by sight." + ], + [ + "[195] If, then, anyone has maliciously injured another in the best and lordliest of his senses, sight, and is proved to have struck out his eye, he must in his turn suffer the same, if the other is a free man,  but not if he is a slave. Not that the offender deserves pardon or is less in the wrong, but because if the master is mutilated as a punishment the injured slave will find him worse than before. He will harbour a perpetual grudge for his misfortune and avenge himself on one whom he regards as a mortal enemy by setting him every day to tasks of an intolerable kind and beyond his powers to cope with, the oppressive weight of which will break his spirit also.", + "[196] The law, therefore, provided on the one hand that a master should not go unpunished for his malicious assault and on the other that the servant should not suffer further wrong in addition to the loss of his eye. It effected this by enacting that if anyone struck out his servant’s eye he should without hesitation grant him his liberty,", + "[197] for in this way the master will incur a double penalty; he will lose the value of the slave as well as his services, and a third affliction more severe than either of these two is that he will be forced to confer a benefit that touches his highest interest on an enemy whom he probably hoped to be able to maltreat indefinitely. The servant will receive a double solatium for his suffering; he is not only set at liberty but has escaped from a harsh and cruel master." + ], + [ + "[198] A further command is that if anyone strikes out a servant’s tooth he must grant him his liberty.  Why is this? Because life is precious and the means contrived by nature for the preservation of life are teeth by which the food is subjected to the processes necessary for dealing with it. Now the teeth are divided into the cutters and the grinders; the former do their part by cutting or biting the bread-stuffs and all other comestibles, whence their appropriate name of cutters, the latter by their capacity for reducing the bitten pieces into smaller particles.", + "[199] This is the reason why the Maker and Father, Whose way is to frame nothing that does not serve some purpose, did not make the teeth straight away at birth like each of the other parts. He bore in mind that they would be a superfluous burden to the infant who would be fed on milk, and would also bring serious trouble to the breasts, the fountain through which the liquid sustenance flows, as they would be galled during the suction of the milk.", + "[200] He looked forward, therefore, to the proper time, that is, to when the infant is weaned from the breast, and brought out that supplementary growth of teeth, which He hitherto kept in storage, only when the infant would refuse to take food in the form of milk and could bear the more mature kind which requires the instruments which I have mentioned.", + "[201] If, then, anyone gives way to insolent presumption and strikes out his servant’s tooth which ministers obediently to his most essential needs, sustenance and survival, he must set at liberty the victim of his injustice and suffer himself the loss of the services and ministries of the injured party. ", + "[202] Is a tooth then, I shall be asked, of the same value as an eye? They are both, I should reply, of the same value for the purposes for which they were made, the eye being made for what is visible, the tooth for what is edible. And if anyone cares to compare these, he will find that the eye is the noblest of the body’s members because it contemplates the heaven which is the noblest part of the universe, while the tooth is useful as the operator of what is most useful for maintaining life, namely food. Also anyone who has lost his sight is not thereby prevented from living, but one who has had his teeth struck out has only a most miserable death awaiting him.", + "[203] So if anyone takes steps to injure his servants in this part of their bodies he must recognize that the effect of his act upon them is a famine artificially created in the midst of abundance and plenty. For what use have they for a generous supply of food if they have been robbed of the instruments needed for dealing effectively with it, lost to them through the actions of hard, cruel and merciless masters?", + "[204] And therefore elsewhere the lawgiver forbids creditors to demand that their debtors should give their mill or upper millstone as a surety, and he adds that anyone who does so takes the life to pledge.  For one who deprives another of the instruments needed to preserve existence is well on the way to murder, since his hostile intentions extend to attacking life itself.", + "[205] So careful was the lawgiver to guard against anyone helping to bring about the death of another that he considers that even those who have touched the corpse of one who has met a natural death must remain unclean  until they have been purified by aspersions and ablutions. Indeed he did not permit even the fully cleansed to enter the temple within seven days and ordered them to purge themselves on the third and seventh. ", + "[206] Further too, those who enter a house in which anyone has died are ordered not to touch anything until they have bathed themselves and also washed the clothes which they were wearing.  And all the vessels and articles of furniture, and anything else that happens to be inside, practically everything is held by him to be unclean. ", + "[207] For a man’s soul is a precious thing, and when it departs to seek another home, all that will be left behind is defiled, deprived as it is of the divine image. For it is the mind of man which has the form of God, being shaped in conformity with the ideal archetype, the Word that is above all.", + "[208] Everything else too, he says, that the unclean person touches must be unclean, being defiled by its participation in the uncleanness.  This pronouncement may be thought to include a more far-reaching veto, not merely stopping short with the body but extending its inquiry to matters of temperament and characteristics of soul.", + "[209] For the unjust and impious man is in the truest sense unclean. No thought of respect for things human or divine ever enters his mind. He puts everything into chaos and confusion, so inordinate are his passions and so prodigious his vices, and thus every deed to which he sets his hand is reprehensible, changing in conformity with the worthlessness of the doer. For conversely all the doings of the good are laudable, gaining merit through the virtues of the agents in accordance with the general law that the results of actions assimilate themselves to the actors. " + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, III", + "§ 3. The ocean of civil cares. I do not know that we know enough about the dates of Philo’s writings to say that Heinemann’s positive statement that this refers to the serious troubles of A.D. 38–41 described in the In Flaccum and Legatio ad Gaium is impossible. But it is at any rate uncertain. Apart from such matters as the apparently unsuccessful attempt to interfere with Jewish religion mentioned in De Som. ii. 123 (where see note in App.), and the oppression of the tax-collectors noted below (§§ 159 ff.), there must have been considerable friction in Alexandria caused by the special position of the Jewish πολιτεία long before the outbreak. It is this to which I understand the φθόνος to refer, rather than, as Goodenough, to the conventional idea of the jealousy of fate shewn to prosperity, an idea which does not seem to fit in well with the epithets μισόκαλος and κακῶν ἀργαλεώτατον.", + "§ 6. Yet … even for this. The meaning of §§ 1–6, when reduced to plain prose, is that the days when Philo could devote his whole powers to philosophy are far back in the past. He is now permanently engaged and sometimes absorbed in political business of a troublesome nature, but there are times when he can get some leisure for his favourite studies and use his philosophical insight (§ 4). There are indeed other times (§ 5) when he can shake off the shackles altogether and perhaps feel the inspiration which he described in De Mig. § 35. But this is not one of these times. His condition is that he can open his eyes as in § 4, though he cannot triumphantly ride the waves as in § 5; yet even for this he is thankful.", + "If it is asked why this eloquent outcry is introduced at this point, I think it is enough to say that it is a natural literary device marking that he is just halfway through his great subject. Such prologues at pauses in a long disquisition are not, I think, uncommon. They appear, for instance, in Quintilian. It is possible, though I think less probable, that it means to indicate that the work has actually been interrupted by civic troubles and that καιροῦ διδόντος at the end of the preceding treatise should be translated “when opportunity offers,” with the suggestion that the opportunity will have to be waited for.", + "Goodenough’s idea (p. 9), that the outcry is elicited by a feeling that the criminal and civil laws now to be treated forcibly remind him of his civic distractions, seems to me fanciful.", + "§ 13. (Persian incest.) See Clement Alex. Strom. iii. 2. 11, who cites the early historian Xanthus as saying μίγνυνται οἱ Μάγοι μητράσι καὶ θυγατράσι, and couples them with sisters. In Paedagogus, i. 7 he says the same of the Persians in general. Tertullian also in Ad Nationes, i. 15 and Apol. 9 repeats the statement on the authority of Ctesias, another early historian. Philo evidently assumes that these early authorities hold good for his own time, though he says nothing of the Magi, for whom elsewhere he expresses admiration (see on § 100 below). Compare on the other hand Sext. Emp. Pyrrh. Hyp. iii. 305 Πέρσαι δὲ καὶ μάλιστα αὐτῶν οἱ σοφίαν ἀσκεῖν δοκοῦντες, οἱ Μάγοι, γαμοῦσι τὰς μητέρας καὶ Αἰγύπτιοι τὰς ἀδελφὰς ἄγονται πρὸς γάμον. The charge against the Persians is often repeated in later writers (references in Mangey ad loc. and Commentator on Clement (Migne)).", + "§§ 17–18. (Persian civil troubles.) No suggestions are given by Heinemann as to what events, if any, Philo has in mind. Possibly he may have known of the troubles both before and after the succession of Darius Hystaspes and after the death of Xerxes, and a number of fratricides are recorded, beginning with the murder of Smerdis by Cambyses, and before or after the accessions of Darius Nothus and Ochus and Codomannus. See Rawlinson, Fifth Great Monarchy. But his words fit better into more contemporary matters and he is more likely to be thinking of the later Parthian empire which absorbed the Persian. He was quite aware that the Parthians had conquered the Persians (De Ios. 136, Quod Deus 174), but he might, like Horace, identify the two in a vague statement of this kind. Plutarch, Lucullus 36 speaks of the Parthian power as weakened ὑπʼ ἐμφυλίων καὶ προσοίκων πολέμων at the time of Lucullus’s campaign (about 78 B.C.), and the civil war between Mithra-dates III and Orodes after their murder of their father Phraates, a war which ended with the victory of Orodes and the execution of his brother, would be well known to Philo.", + "§ 22. Marriage with half-sisters on the father’s side. So Cimon married his germana (here = ὁμοπάτριος) soror, “nam Atheniensibus licet eodem patre natas uxores ducere,” Corn. Nep. Cim. i. 2. Themistocles’ daughter married her brother οὐκ ὄντα ὁμομήτριον, Plut. Them. 32. The scholiast on Aristophanes, Nubes 1372, where the poet denounces marriage with an ὁμομήτριος ἀδελφή, says that since marriage between ὁμοπάτριοι was lawful at Athens, the word is added εἰς αὔξησιν τοῦ ἀδικήματος. Philo is right in saying that there was such a law at Athens, whether dating from Solon or not. He does not say that it was a common practice, and when Plato, Laws 838 A, B puts brother and sister without adding ὁμομήτριος among the relations between which intercourse was not only unlawful but felt so strongly to be unlawful that most people had no desire for it, it is difficult to suppose that it was common.", + "No evidence appears to be forthcoming for Philo’s statement about the Spartan law.", + "§ 23. (Egyptian marriage with sisters on both sides.) See Diod. Sic. i. 27, where the practice is said to be modelled on the marriage of Isis and Osiris, also the words of Sext. Emp. quoted in note on § 13. Goodenough cites for a later age from the Papyri a card of invitation issued by a mother for the marriage of one of her sons to a daughter.", + "§ 30. (Remarriage with a divorced wife). On this point Goodenough, pp. 85, 86 calls attention to the Lex Iulia de adulteriis, 18 B.C., which provides that among the things which that law punishes as adultery is “si adulterii damnatam sciens uxorem duxerit,” Dig. iv. 37. 1. Assuming, then, that the remarriage shewed that the intermediate union was adultery, the offender would be liable under Roman law in Philo’s time. Elsewhere (see references in Dict. of Ant.) condonation of adultery is treated under the same law as lenocinium. Is this the Latin equivalent for what Philo calls προαγωγεία? In Greek law this last was a capital crime, as Goodenough notes (though only perhaps if proved to be ἐπὶ μισθῷ. See Lipsius, A.R. p. 435).", + "§§ 34–36. Heinemann, Bildung, pp. 262–267, has a long and careful discussion of the views expressed here by Philo, and less specifically in other places (Quod Det. 102, De Ios. 43, Mos. i. 28), as compared with Rabbinical and Greek opinion. The upshot of it is that Philo goes far beyond the latter at any rate. The only passage cited which at all approaches this is from Charondas (Stobaeus, Flor. ii. p. 184 Meineke). According to Zeller (Stoics and Epicureans, Eng. Trans. p. 303), the Stoics merely required chastity and moderation in marriage (including total abstinence from pregnant women).", + "§§ 37–38. Philo may also be bearing in mind Deut. 23:17, where ὁ πορνεύων (E. V. “sodomite”) is coupled with πόρνη as forbidden in Israel. πορνεύων and πόρνος seem regularly to mean a male prostitute rather than as in Heb. 12:16 simply a fornicator. Though no punishment is prescribed in Deut., the fact that Philo seems to base the stoning of the πόρνη on this verse (see on § 81) shews that he would feel the same about the πόρνος.", + "§ 40. Celebrating the rites of Demeter, etc. I have not been able to find any evidence in support of this account of the prominence of male prostitutes in the mysteries of Demeter or similar rites; nor yet of the next sections describing the honours paid to the castrated. No doubt the Galli, the priests of Attis, were well known and also the votaries who castrated themselves in honour of Attis. See Frazer (Adonis, Attis, and Osiris, pp. 22 ff.), who also mentions the eunuch priests of Artemis of Ephesus, and the Syrian Astartē. But Philo can hardly be referring to these.", + "§ 51. (Death penalty for harlots.) This severity is in accordance with De Ios. 43, where Joseph is represented as saying “with us death is the penalty for harlots,” but inconsistent with i. 81, where the repentant harlot may retain her civic rights and marry anyone except a priest, and presumably not merely escape death, but remain unpunished.", + "§ 72. Documents containing the names, etc. Heinemann, Bildung, p. 289, gives an excellent parallel from the Papyri. “The announcement of marriage” contains the names of the parties and of the parents of the wife, the amount of her dowry, the guarantee of the husband to make fitting provision, the promise of fidelity on both sides, and the penalties in the event of infringement.", + "Goodenough’s theory (p. 92) that this ὁμολογία is regarded by Philo as justifying marital relations before the completed marriage, and that therefore ὑπογάμιον (or ὑπογάμιον ἀδίκημα) was de facto adultery seems to me to be negatived by the phrase in § 74 (which Goodenough passes over very lightly), that the girl has her virginity to defend. Clearly some people did not regard it as adultery, and, when Philo maintains the contrary, he seems to me to be upholding what he takes to be the view of Deuteronomy, which assigns the same punishment as for adultery, and speaks of the violator as having dishonoured (ἐταπείνωσε) his neighbour’s wife. For the equivalence of betrothal to marriage see also i. 107, where it is implied that the betrothed is no longer a παρθένος, “even though her body is pure.”", + "§ 84. τὸ τῆς τιμωρίας ἀθάνατον. Cohn (Hermes, 1908, p. 206) offers a solution of this corruption which perhaps is preferable to that suggested in the translation. He suggests that εἶδος or an equivalent word has fallen out, and that ἀθάνατον is the result of a gloss explanatory of εἶδος. The glossator wrote αʹ (=ἕνα) θάνατον, and this having been re-embodied in the text in the form of ἀθάνατον ultimately ousted εἶδος.", + "In the first part of the sentence the suggestion of inserting ἀμειλίκτως is due to H. Grégoire in Hermes, 1909, p. 320, though he would place it between ἐργασάμενον and ἀναιρετέον.", + "§ 86. (Intention to kill.) Heinemann points out that in giving this interpretation to Ex. 21:14 ἐπιθῆται … δόλῳ, and extending it to cover βούλευσις in general, Philo is following Greek law, τὸν βουλεύσαντα ἐν τῷ αὐτῷ ἐνέχεσθαι καὶ τὸν χειρὶ ἐργασάμενον, Andocides i. 94.", + "§ 89. (Punishment of poisoners.) Heinemann and Goodenough point out that Philo’s views on this subject are in accordance with the spirit of the Lex Cornelia de sicariis et veneficis (about 81 B.C.) which decreed punishment for preparing, having or selling poisons for the destruction of human life, as well as for actually using them. Josephus, Ant. iv. 279 is closer to the Roman law, as he expressly includes the possession of such poisons as criminal. Both authors apparently go beyond the Lex Cornelia in saying that poison intended to cause other injuries than death. (Jos. εἰς ἄλλας βλάβας πεποιημένον is on the same footing.)", + "§ 100. (The Magi and the true magic.) Mangey and others quote for the last part of the sentence Cic. De Div. i. 91 “Nec quisquam rex Persarum potest esse qui non ante Magorum disciplinam scientiamque perceperit.”", + "As to what Philo understands by “true magic” I hazard the conjecture that he has in mind the distinction between “artificiosa divinatio” and “naturalis,” a distinction which is made by the Stoic in the De Div., and accepted by his opponent. The coincidence quoted above inclines one to think that both this passage and the substance of De Div. i. are based on some Stoic treatise (? Poseidonius). In the De Div. the “artificiosa” comprises haruspicy, augury, and the like, while the “naturalis” is limited to inspiration, such as oracles, and dreams. It seems to be equated in i. 90 with “ratio naturae quam φυσιολογίαν Graeci appellant.” This agrees with our passage and with Quod Omn. Prob. 74, where the Magi are extolled as “researching in tranquillity into the works (or facts) of nature and by clearer visions receiving and giving revelations (ἱεροφαντοῦνταί τε καὶ ἱεροφαντοῦσι) of divine excellences.” Further at the end of De Div. i. the Stoic, though he has defended the “artificiosa” in general, rejects the charlatan impostors in much the same tone as Philo takes in § 101. Compare also Mos. i. 277 where ἔντεχνος μαντική was inadequately translated by “his art of wizardry.” Rather it means the “artificiosa” discarded for the “naturalis” of the prophetic spirit. It is an objection to this, but not I think a fatal objection, that either Philo or Cicero must have misunderstood the reference to the Magi. For in Cicero the Magi “augurantur et divinant,” i.e. practise the “artificiosa.”", + "Heinemann thinks that Philo is just adopting the accepted Stoic definition of μαντική as ἐπιστήμη οὖσα θεωρητικὴ καὶ ἐξηγητικὴ τῶν ὑπὸ θεῶν ἀνθρώποις διδομένων σημείων (S. V. F. ii. 1018, iii. 654), while giving the last words a “monotheistic” twist. He means, I suppose, that φύσις = (as often) θεός is substituted for θεῶν. In view of Philo’s wholesale denunciation of μαντική in i. 59 ff. it seems to me improbable that he would accept this definition without more explanation than this.", + "It is possible, no doubt, that he is simply echoing the vague popular idea that there is a respectable as well as a disreputable magic, which we find also in the N.T. with the “wise men” from the east on the one hand and Simon and Elymas on the other, all described as μάγοι.", + "§ 102. θανατῶντας. The same sense for θανατᾶν, i.e. “to be about to die,” is demanded certainly or preferably in De Virt. 34, De Ex. 159, and De Aet. 89. The word cannot be an interpolation in all these places; nor does Cohn raise any objection there. It is true that the accepted meaning of θανατᾶν is “to desire death,” as in Phaedo 64 B. If here and elsewhere it carries the sense of imminence rather than desire, it is presumably on the analogy of verbs of sickness such as ὑδεριάω = “be dropsical” or ὀφθαλμιάω = “have sore eyes.” In this way it may easily = “sick unto death,” and thence pass on to being doomed to death from other causes than sickness. It is a pertinent objection that these verbs are in -ιάω rather than -άω, though indeed to add the vowel in each case in Philo would be less drastic than expunging the word. At any rate the positive fact for the lexicographer is that in these four places the MSS. of Philo exhibit θανατᾶν as = “being near to death.” Possibly to these should be added i. 237, where θανατῶσαν νόσον is corrected by Cohn to θανατοῦσαν νόσον. That the disease itself is near to death (cf. “this sickness is not unto death”) would be a fairly natural extension.", + "§ 108. Both for the outrage, and for obstructing nature, etc. Goodenough, pp. 113 f. points out that Josephus, Ant. iv. 278 mentions a double fine, (1) for diminishing the population; (2) compensation to the husband, and that Philo’s two reasons, “nature” and ὕβρις, roughly correspond to these. He infers that Philo also contemplates a double fine. He may very likely have found the LXX ἐπιζήμιον ζημιωθήσεται καθότι ἂν ἐπιβάλῃ ὁ ἀνὴρ τῆς γυναικὸς δώσει μετὰ ἀξιώματος obscure.", + "§ 109. A human being … from confinement. Heinemann and Goodenough note a discrepancy between this and § 117, where Philo accepts the Stoic theory (S. V. F. ii. 806) that the child is not a separate living creature till it has left its mother’s womb. I do not think there is any real discrepancy. Here he is stating what he considers to be implied by the LXX, i.e. that the child at this stage is (potentially) a human being. There he argues that while the Stoic theory may be true and is supported by high authorities, the stricter law of the LXX seems to emphasize the sacredness of the infant and shews a fortiori how heinous is the destruction of the fully born. Cf. for a very similar argument De Virt. 137, 138.", + "§ 120. (Involuntary homicide.) What does Philo understand by this? In the Pentateuch it seems to mean accidental homicide, see particularly the example given in Deut. 19:5 of the man killed by the slip of the head from his neighbour’s axe. Nothing is said in these sections exactly in contradiction of this, though the μὴ ἐκ προνοίας in § 128 may point to a wider interpretation. But in §§ 92 and 104 we have had suggestions that he regards homicide, if committed in sudden anger or in an unpremeditated quarrel, as different from ordinary murder, though he does not follow this up (see notes on §§ 92 and 104). His view in fact seems much the same as that of Plato, who (Laws 866 D ff.) discusses the point and says that one who kills another in hot blood or unpremeditatedly is οὐ παντάπασιν ἀκούσιος ἀλλʼ εἰκὼν ἀκουσίου. Philo’s ἡμίεργον in § 92 is a rough equivalent of Plato’s εἰκών (“likeness or shadow,” Jowett) and indeed may be a reminiscence of it. That is to say, it is something between ἀκούσιος and ἑκούσιος. One may conjecture that he does not consider it worthy of death, but in face of the law of Ex. 21:18, 19, described in § 100, refrains from saying so.", + "§§ 131–136. The death of the high priest. Why the death of one high priest should abrogate the reasons assigned for the limit of the exile, when he is immediately succeeded by another, is not here discussed. The real explanation, as I understand from the commentators, is that the rights of the avenger of blood had to be limited, and that the succession of a new high priest, like the accession of a new sovereign, made a convenient limit. Philo himself in De Fuga 106 f. has pronounced the enactment, if literally taken, to be absurd, and therefore explains the death of the high priest as the death of the Logos in the soul.", + "§ 148. (Punishment in the case where a man is killed by falling into an unguarded pit.) Philo’s statement in the face of the absence of any specific provision in the Law is regarded by Goodenough, p. 129 as clear evidence that he is here giving us the practice of the Jewish courts in Egypt. I think it is merely one of his reasonable inferences from analogous cases. By making the negligence punishable when an animal is killed, the law suggests that it is still more punishable in the case of a human being. What he says really amounts to saying that no one need think himself debarred from making a complaint to the court, which will then have to follow the principle laid down in the matter of the unguarded well, i.e. either death or a fine. He naturally hesitates to prescribe death in so many words, but evidently thinks it would be justified, as also in the case of the φόνος of the unguarded roof mentioned in § 149.", + "§ 149. (The unguarded roof.) It is noteworthy that Josephus, Ant. iv. 284 also couples this with the unguarded pit, though they came from quite different parts of the Pentateuch, and this has sometimes (see Thackeray ad loc.) been regarded as one of the points which shew Josephus’s dependence upon Philo. See vol. vi., Introd. p. xxii, note e. I think the analogy of the two is obvious enough to have struck both writers independently.", + "§ 164. (Traitors and tyrants, etc.) Heinemann in his note says positively that the latter law, i.e. against tyrants (in Bildung, p. 212, both laws, regarded as a single law), is an old Macedonian law. Goodenough accepts this and infers that it was probably continued in Ptolemaic Egypt and therefore known to Philo. All this has very slender foundation. Heinemann’s authority is two passages (cited quite reasonably by Cohn as illustrations), one from Curtius Rufus vi. 42. 20, the other from Cicero, De Inventione, ii. 144. The first of these mentions in connexion with a plot against Alexander a “law of the Macedonians providing that the relations of a conspirator against the king should be put to death.” Here it is relations (propinqui), not children, and an “insidiator” is not the same as a προδότης. Still there may be some connexion.", + "The second passage deals with a problem in the rhetorical schools. There are supposed to be two laws: one that the tyrannicide may claim any reward; another that the “five nearest relations of the tyrant shall be put to death.” The example given is that of Alexander, tyrant of Pherae, who was murdered in 367 B.C., by his wife. By the first law she can claim the life of her son by him as the reward; by the second he must be put to death, and the arguments for either course are elaborately discussed by Cicero. As apparently Alexander’s wife was acting in concert with her brother, who afterwards assumed the tyranny (Diod. xvi. 14), the question can hardly have arisen, and if it did, Pherae was presumably not under Macedonian jurisdiction. But it is quite unsafe to assume that such a law was in existence. The death of Alexander was a famous case of tyrannicide and a useful peg on which to hang one of the controversies, in which tyrannicide was a favourite subject, and to which historicity was a matter of complete indifference. Heinemann and Goodenough have fallen into the same error as on ii. 244, in mistaking these fictions of the schools for sober history; though it must not be assumed that because they are worthless as evidence, Philo had not some other ground, historical or traditional, for his statements.", + "§ 171. The temple. Possibly τὸ ἱερόν may have become in the διασπορά a conventional name for the synagogue as the best possible substitute for the temple, particularly in Alexandria where the synagogue is said to have been especially magnificent and famous (Jewish Encyclopedia, s.v. synagogue); and so too with the common collocation εὐχὰς καὶ θυσίας for the due performance of all religious rites possible.", + "On the strict seclusion of women indicated in this section Heinemann (Bildung, p. 234) quotes In Flaccum 89 (of the Jewish women in Alexandria) γύναια κατάκλειστα μηδὲ τὴν αὔλειον προερχόμενα καὶ θαλαμευόμεναι παρθένοι, though he points out that it reflects Greek rather than Jewish ideas.", + "Goodenough cites a passage from the female Pythagorean Phintys, quoted in Stobaeus (Meineke, iii. 64), which in some ways curiously resembles this, but shews less strictness. Phintys’s lady may go out duly attended not only to public worship but to see spectacles (θεωρίαι) and to shop.", + "§ 176. (Exclusion of women from gymnastic competitions.) The only evidence for this known to me is their exclusion from the Olympic games mentioned in Aelian, V.H. x. 1, and Pausanias, v. 6. 7. Elsewhere Pausanias, vi. 20. 9 (if the text is right) states that virgins were not excluded.", + "§ 181. (Penalties not corresponding to the crimes.) Goodenough, p. 137 says that the list of punishments here given follows those provided in Greek law for the several crimes. This seems to be only partially correct. The punishment for αἰκία was a monetary fine, and murderers were apparently allowed to evade the death-penalty by flying the country. But the punishment for τραύματα ἐκ προνοίας, i.e. wounding intended to kill, which perhaps may be equated with Philo’s τραύματα καὶ πηρώσεις, was banishment, not ἀτιμία, which is a loss of civil rights not entailing banishment. It seems to be true that theft might sometimes be punished by a few days’ imprisonment as a supplement to a manifold restitution of the things stolen, but what Philo here means is imprisonment instead of such restitution. I do not see any reason to think that he refers to any particular body of legislation.", + "The references given by Goodenough to Lipsius are to pp. 646, 605–607, 440, to which add for wilful murder, 603–604.", + "§ 183. ἀποφράδες ἡμέραι. The idea suggested in the translation is that, as all religious rites are forbidden on these days, the action cannot desecrate them. Compare Lucian, Pseudologistes 12, where the performance of sacred rites is included among the things prohibited on the Apophrades. Something of the same sort appears in Laws 800 D, where Plato forbids the melancholy strains used at sacrifices as blasphemy and relegates them to the Apophrades.", + "It seems possible, however, that the contrast intended may be the opposite of this, namely that things which are lawful on the feast-days are intolerable at other times. Philo may be thinking of pagan usage around him and allude to the license allowed on public feast-days (cf. De Cher. 91 ff.). This will give ἀποφράδες ἡμέραι something more like its ordinary meaning. Days which are inauspicious for ordinary business will be still more inauspicious for unlawful actions.", + "§ 184. The most conspicuous and distinguished situation. Heinemann quotes Cic. De Natura Deorum, ii. 140 “oculi tanquam speculatores altissimum locum obtinent,” but the thought there is somewhat different, rather of convenience than dignity, as it continues “ex quo plurima conspicientes fungantur suo munere.”", + "§ 204. (The law of the millstone). Heinemann, who (Bildung, p. 430) gives ἵεται ἐπʼ ἀνδροφονίαν the somewhat stronger sense of “aims at murder,” considers Philo’s comments to be a rhetorical exaggeration, and that no such murderous intention on the part of the creditors is suggested by a law which merely prohibits the attachment for debt of an indispensable article. (Such laws are paralleled in other legislations, indeed in the Common Law of England, see Adam Smith ad loc. Goodenough (p. 142) aptly cites out of the Papyri an example from the Ptolemaic law of Egypt, where a farmer’s cattle and tools and a weaver’s loom are mentioned.) But Philo gives a natural interpretation of the strong phrase ψυχὴν ἐνεχυράζει. It must be remembered that he only notes this law incidentally to strengthen his point of the criminality of destroying a man’s teeth." + ] + }, + "Book IV": { + "Introduction": [ + "THE SPECIAL LAWS (DE SPECIALIBUS LEGIBUS)
INTRODUCTION TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, IV", + "The first part of this treatise (1–135) deals with particular laws falling under the eighth, ninth and tenth commandments. We begin with the eighth. Note that robbery with violence is a worse crime than mere stealing, which is punished by a two-fold restitution, so if the thief cannot pay he may be sold into temporary slavery (2–4). Some considerations follow showing that this is not too severe (5–6). A housebreaker caught in the act may be killed in the night-time, but in daylight the ordinary legal process must be observed (7–10). Also the law provides a higher rate of compensation, if sheep and, still more, if oxen are stolen, reckoned, Philo thinks, according to the services they render to mankind (11–12). Kidnapping is another worse form of stealing, especially if the sufferer is an Israelite (13–19). Damage done by the trespassing of other people’s cattle, or by fire started carelessly, also calls for compensation (20–29). Then follows an account of the complicated procedure laid down by the law when anything deposited or lent is stolen from the depositary or borrower (30–38). And this part concludes with shewing how stealing leads up to other crimes culminating in perjury (39–40).", + "The ninth commandment. We begin with false witness in the literal sense, but pass almost at once to the thought that assent to evil, especially when it arises from subservience to the multitude, comes under the same head (41–47). And so do the deceits of the practisers of divination, which is really false witness against God (48–54). So, too, does any dereliction on the part of judges, who must remember the sacredness of their office (55–58). Three of their special duties are emphasized by the law. First, not to listen to idle reports (59–61). Secondly, to receive no gifts, even if no injustice results. To do this is to forget that just and honest actions may be vitiated by being done with dishonest motives (62–66). This leads to a digression on the supreme importance of truthfulness and how it is often lost by bad associations in childhood and how it is symbolized in the place given to it on the breastplate of the high priest (67–69). Thirdly, the judge must not respect persons but must consider only the facts (70–71). And the particular injunction not in giving judgement to show mercy to the poor causes him to point out that the law calls also on the possessor of any authority to remember his weaker brethren and only means that the guilty cannot plead poverty to escape from punishment (72–77). We now pass on to the tenth commandment (78).", + "The commandment “Thou shalt not desire” leads to a long disquisition, much of it repeating what was said of it in De Decalogo on the evils which spring from the desire of what one has not got (79–94). The lawgiver realizing this showed the necessity of restraining concupiscence by regulating, as an example, one particular form, the appetite for food and drink (95–97). He did this, first, by demanding the first fruits (98–99). Secondly, by the dietary laws on the use of the flesh of beasts, fishes and fowls (100–101). All carnivorous beasts are on the prohibited list, and only ten species, which divide the hoof and chew the cud, are allowed (102–104). An allegorical explanation of these two qualifications follows (105–109). Of fishes only such that have scales and fins are permitted, and again an allegorical explanation is given (110–112). So also creeping things with few exceptions (113–115), predatory birds (116–118), flesh of animals that have died a natural death or been torn by wild beasts (119–121) are forbidden. Eating strangled animals and taking blood and fat are also forbidden (122–125). The need of restraint is illustrated from the story of the quails and the visitation that followed that craving for flesh (126–131).", + "So much for the particular laws falling under one or other of the Ten Commandments, but the cardinal virtues belong to all the ten, and we must note how these virtues are exemplified in various laws. For piety, wisdom or prudence and temperance, this has been done sufficiently. There remain three others, justice, courage or fortitude and humanity or kindness. The rest of this treatise is concerned with the exemplification of justice (132–135). We need not here repeat what was said about judges and law-courts when treating the ninth commandment, but before going on to our subject, we give some general thoughts on justice (136). First, there is the injunction to record the laws in the heart, on the hand and before the eyes and on the doors and on the gates (137–142). Secondly, that nothing is to be added or taken away, which may be taken to suggest that each virtue is a mean, which must not be allowed to degenerate into the extremes on the other side (143–148). Thirdly, that in the law, “not to remove the landmarks which thy forefathers set up,” we may see a command to observe the unwritten law of custom (149–150).", + "Now for the exemplification of justice. First, as seen in the ruler or king. He must not be chosen by lot, a system which we see in ordinary matters to be absurd (151–156), but by election by the people, confirmed by God, and this ruler is not to be a foreigner (157–159). The ruler must copy out and study the law and its principles (160–169). Thirdly, he must follow the example of Moses in appointing subordinates to decide minor cases, but reserve the greater for himself (170–175). And the greater are those which concern not great people but the weak and helpless, the stranger, the widow and the orphan (176–178). And as orphanhood is the condition of the Jews as a nation (179–182), the ruler must use no guile but hold himself to be the father of his people (183–187). But the ruler or judge may sometimes find cases too difficult for him, in which case they are to be referred to the priests (188–192). Leaving the duties of the ruler, we have the following general rules of justice. There must be complete honesty in commerce (193–194). Wages must be paid on the same day (195–196). The deaf and the blind are not to be ill-treated (197–202). The ordinances about mating different species, ploughing with ox and ass together, and wearing garments of mixed material and sowing the vineyard to bear two kinds of fruit, are treated as rules of justice (203–207). This last is discussed at greater length as injustice to the land like the violation of the sabbatical year (208–218). Next we have the laws of warfare, willingness to make terms, severity if they are not accepted, but mercy to the women (219–225), and joined with this is the prohibition of destroying the fruit-trees (226–229). The treatise concludes with the praises of justice, the daughter of that equality which is the general principle of all life as well as of the cosmic system (230–238)." + ], + "": [ + [ + "THE SPECIAL LAWS BOOK IV
On The Special Laws Which Fall Under Three Of The Ten Commandments, The Eighth Against Stealing, The Ninth Against Bearing False Witness, The Tenth Against Covetousness, And On Laws Which Fall Under Each, And On Justice Which Is Proper To All Ten, Which Concludes The Whole Treatise.
[1] The laws directed against adultery and murder and the offences which fall under either head have been already discussed with all possible fullness as I venture to think. But we must also examine the one which follows next in order, the third in the second table or eighth in the two taken together, which forbids stealing.", + "[2] Anyone who carries off any kind of property belonging to another and to which he has no right must be written down as a public enemy, if he does so openly and with violence, because he combines shameless effrontery with defiance of the law. But if he does it secretly and tries to avoid observation like a thief, since his ashamedness serves to palliate his misdeeds, he must be punished in his private capacity, and, as he is liable only for the damage which he has attempted to work, he must repay the stolen goods twofold and thus by the damage which he most justly suffers make full amends for the injustice of his gains.", + "[3] If his lack of means makes the payment of this penalty impossible he must be sold, since it is only right that one who has allowed himself to become a slave to profit-making of an utterly lawless kind should be deprived of his liberty. And in this way the injured party also will not be turned away without a solatium or seem to have his interest neglected through the impecuniosity of the thief.", + "[4] No one should denounce this sentence as inhuman, for the person sold is not left a slave for all time but he is released at or before the seventh year under the general proclamation as I have shown in the treatise on the seventh day.", + "[5] Nor need he complain because he has to repay twice the value of the stolen goods, or even if he is sold. For he is guilty in several ways. First because dissatisfied with what he has he desires a greater abundance and thus fortifies the malignant and well-nigh deadly passion of coveteousness. Secondly because it is the property of others which he eyes so avidly and sets his snares to secure for himself and deprive the owners of their possession. Thirdly because the concealment which he also practises, while it secures him the profits of the business often for his sole enjoyment, leads him to divert the charge in each case to innocent persons and so blindfold the quest for the truth.", + "[6] It would seem too that he is his own accuser, since his conscience convicts him when he filches in this stealthy way, for he must be actuated by shame or fear. Shame is a sign that he feels his conduct to be disgraceful, for only disgraceful actions are followed by shame. Fear would show that he considers himself to deserve punishment, for it is the thought of punishment which produces terror." + ], + [ + "[7] If anyone crazed with a passion for other people’s property sets himself to take it by theft and, because he cannot easily manage it by stealth, breaks into a house during the night, using the darkness to cloak his criminal doings, he may, if caught in the act before sunrise, be slain by the householder in the very place where he has broken in. Though actually engaged on the primary but minor crime of theft he is intending the major though secondary crime of murder, since he is prepared if prevented by anyone to defend himself with the iron burglar’s tools which he carries and other weapons. But if the sun has risen the case is different; he must not be killed off hand but taken before magistrates and judges to pay such penalties as they prescribe.", + "[8] For in the night time when rulers and ordinary citizens alike are settled down at home and retiring to rest, the aggrieved person cannot seek out any one to succour him, and therefore he must take the punishment into his own hands, as the occasion appoints him to be magistrate and judge.", + "[9] In the day time however law courts and council chambers stand wide open and there are plenty of people to help him in the city, some of them elected to maintain the laws, others who without such election are so moved by their hatred of evil that they need none to bid them to take the rôle of championing the injured. Before these must the thief be brought, for in this way the owner will escape the charges of wilfulness and recklessness and show that he protects himself in the spirit of true democracy.", + "[10] And if the sun is above the horizon he must be held guilty if he anticipates justice by killing him off hand. He has preferred angry passion to reason and subordinated the law to his personal desire for vengeance. “My friend,” I would say to him, “do not because you have been wronged by a thief in the night time commit in daylight a more grievous theft, in which the spoil is not money but the principles of justice, on which the ordering of the commonwealth is based.”" + ], + [ + "[11] Other stolen goods then are to be paid for at twice their value, but if the thief has taken a sheep or an ox the law estimates them worthy of a larger penalty, thus giving precedence to the animals which excel all the other domesticated kinds not only in comeliness of body but in the benefits they bring to human life. This was the reason why he made a difference even between the two just named in the amount of the penalty to be paid. He reckoned up the services which each of them renders and ordained that the compensation should correspond thereto.", + "[12] The thief has to pay four sheep but five oxen for the one that he has stolen because the sheep renders four contributions, milk, cheese, wool and the lambs which are born every year, while the ox makes five, three the same as the sheep, of milk, cheese and offspring, and two peculiar to itself, ploughing and threshing, the first of them being the beginning of the sowing of the crops, the second their end, serving to purge them when harvested and make them more ready to be used as food." + ], + [ + "[13] The kidnapper too is a kind of thief who steals the best of all the things that exist on the earth. In the case of lifeless articles and such animals as do not render high benefits to life, the value by order of the law has to be repaid twofold to the owner by the purloiners, as I have said above, and again fourfold and fivefold in the case of the most domesticated kinds of livestock, sheep and oxen.", + "[14] But it is the lot of man, as we see, to occupy the place of highest excellence among living creatures because his stock is near akin to God, sprung from the same source in virtue of his participation in reason which gives him immortality, mortal though he seems to be. And therefore everyone who is inspired with a zeal for virtue is severe of temper and absolutely implacable against men-stealers, who for the sake of a most unrighteous profit do not shrink from reducing to slavery those who not only are freemen by birth but are of the same nature as themselves.", + "[15] If it is a praiseworthy action when masters in the humaneness of their hearts release from the yoke of servitude their home-bred or purchased slaves, though often they have brought them no great profit, how great a condemnation do they deserve who rob those who enjoy liberty of that most precious of all possessions for which men of noble birth and breeding feel that it is an honour to die.", + "[16] Indeed we have known of some who improve on their inborn depravity and developing the malice of their disposition to complete heartlessness have directed their man-stealing operations, not only against men of other countries and other races but also against those of their own nation, sometimes their fellow wardsmen or tribesmen. They disregard their partnership in the laws and customs in which they have been bred from their earliest years, customs which stamp the sense of benevolence so firmly on the souls of all who are not exceedingly barbarous nor make a practice of cruelty.", + "[17] For the sake of an utterly unlawful profit they sell their captives to slave dealers or any chance comers to live in slavery in a foreign land never to return, never even to dream of again saluting the soil of their native country or to know the taste of comforting hope. Their iniquity would be less if they themselves retained the services of their captives. As it is, their guilt is doubled when they barter them away and raise up to menace them two masters instead of one and two successive servitudes.", + "[18] For they themselves, as they know the former prosperity of those who are now in their power, might perhaps come to a better mind and feel a belated pity for their fallen state, remembering with awe how uncertain and incalculable fortune is, while the purchasers knowing nothing of their origin and supposing them to have generations of servitude behind them will despise them, and have nothing in their souls to incline them to that natural gentleness and humanity which they may be expected to maintain in dealing with the free born.", + "[19] The punishment for kidnapping, if the captives belong to foreign nations, should be such as is adjudged by the court; if they are fellow nationals whom they have not only kidnapped but sold, it is death without hope of reprieve. Yes indeed, for such persons are kinsfolk, bound by a tie closely bordering on blood relationship though with a wider compass." + ], + [ + "[20] “In the country also lawsuits spring up,” says one of the ancients. Examples of greed and the desire for other people’s property are found not only in the town but also outside its walls, since that desire is based not on differences of situation but on the thoughts of insatiable and quarrelsome men.", + "[21] And therefore the most law-abiding states elect two kinds of superintendents and magistrates to maintain the general safety and good order, one kind to act within the walls called “town warden,” the other outside them bearing the appropriate name of “country warden,” and what need could there be of the last if there were not people in the landed estates also who lived to do harm to their neighbours?", + "[22] So if anyone in charge of sheep or goats or a herd of any kind feeds and pastures his beasts in the fields of another and does nothing to spare the fruits or the trees, he must recoup the owner in kind by property of equal value.", + "[23] And he must suffer this without complaining. The law has shown itself reasonable and exceedingly forgiving in its treatment of him. Though his actions are such as are committed in internecine war, where it is customary to lay waste arable fields and destroy the cultivated plants, it has not punished him as a public enemy by sentencing him to death or banishment, or at the very least to forfeiture of his whole property, but merely called upon him to make good the damage to the owner.", + "[24] For since it always seeks pretexts for alleviating the state of the unfortunate, so vast is the gentleness and humanity which it owes to nature and practice, it discovered a well-sounding plea to defend the grazier in the irrational and refractory nature of cattle, particularly when they hanker for food.", + "[25] The trespasser must therefore be held responsible to justice for originally driving the herd into a field where they ought not to be, but should not bear the guilt of all its results, for it may well be that when he perceived the harm they were doing he tried to drive them out as fast as he could, but they as they were browsing on the herbage and taking their fill of tender fruits and plants resisted his efforts." + ], + [ + "[26] But people do damage not merely by grazing their cattle on the property of others but also by starting a fire without circumspection or foresight. For the force of fire when it has caught hold of the inflammable stuff shoots out in every direction and spreads itself abroad, and when it has once got the mastery it takes no account of any extinguishers applied to it and indeed makes full use of them as fuel to foster its growth until it has consumed them all and dies out from self-exhaustion.", + "[27] Now no one should ever leave a fire unguarded either in house or outbuilding as he knows that a single smouldering spark is often fanned into a blaze and sets fire to great cities, particularly when the flame streams along under a carrying wind.", + "[28] Thus in bitterly contested wars the chief instrument of efficiency first intermediate and final is fire, and on this combatants rely more than on their squadrons of infantry and cavalry and marines and their lavishly provided equipments of arms and engines. For a conflagration caused by a man shooting a fire-bearing arrow at the right place into a great fleet of ships has been known to consume it with the troops on board or to annihilate armies of considerable strength with the equipments on which they had rested their hopes of victory.", + "[29] Accordingly if a single person sets a heap of thorns alight and they burst into a flame which goes on to ignite a threshing floor full of wheat or barley or vetch or stacked sheaves of corn in the ear or rich soiled meadow land where herbage is growing, the person who lighted the fire must pay for the damage and thus learn by experience to guard carefully against the first beginnings of things and to refrain from stirring up and setting in action an invincible and naturally destructive force which might otherwise remain in quiescence." + ], + [ + "[30] The most sacred of all the dealings between man and man is the deposit on trust, as it is founded on the good faith of the person who accepts it. Formal loans are guaranteed by contracts and written documents, and articles lent openly without such formality have the testimony of the eye-witnessess.", + "[31] But that is not the method of deposits. There a man gives something with his own hands secretly to another when both are alone. He looks carefully all round him and does not even bring a slave, however loyal, with him to act as carrier, for the object which both of them evidently pursue is that it should be impossible to show what has happened. The one wishes that nobody should observe his gift, the other that no one should know of his acceptance. And this unseen transaction has assuredly the unseen God as its intermediary, to whom both naturally appeal as their witness, one that he will restore the property when demanded, the other that he will recover it at the proper time.", + "[32] So then he who repudiates a deposit must be assured that he acts most wrongfully. He deceives the hopes of the friend who confided his goods to him. He has disguised under fair words the vileness of his character. In the faithlessness of his heart he has assumed the mask of a bastard faithfulness. The assurance of the hands given and taken is rendered null and void, the oaths are unfulfilled. Thus he has set at nought both the human and the divine and repudiated two trusts, one that of him who consigned his property, the other that of the most veracious of witnesses who sees and hears all whether they intend or do not wish to do what they say.", + "[33] But if the deposit, which the receiver accepts as something sacred and feels bound to keep unharmed because of his reverence for truth and good faith, is purloined by stealthy mischievous intruders, cutpurses and burglars on the watch to take what does not belong to them, the offenders if caught must pay a fine of double the value.", + "[34] If they are not caught the receiver of the trust must go of his own freewill to the court of God and with hands stretched out to heaven swear under pain of his own perdition that he has not embezzled any part of the deposit nor abetted another in so doing nor joined at all in inventing a theft which never took place. Otherwise an innocent party would be mulcted and the person who ran to avail himself of the good faith of a friend would on account of the wrong he has suffered from others cause injury to that friend, and either of these is preposterous.", + "[35] But deposits include not only inanimate things but living animals who are liable to be endangered in two ways: one by theft which they share with the inanimate, the other by death which is peculiar to themselves. The first of these has been dealt with above and we must proceed to lay down laws for the second.", + "[36] So if any animal left in trust dies the person who has accepted the trust must send for the consigner and show him the dead body, thus shielding himself against any suspicion of dishonesty. If the consigner is absent from home, it would not be right for the caretaker to summon other people from whom the depositor may have wished to keep the matter secret, but when he has come home he must swear to him to show that he is not using a fictitious death to cloak an embezzlement.", + "[37] But if any utensil or any animal has been received not as a trust but for his use in response to a request and then either of these is stolen, or the animal dies, the borrower will not be responsible if the lender is living on the spot, since he can call him to witness that there is no pretence. If he is not living on the spot the borrower must make good the loss.", + "[38] Why is this? Because in the absence of the owner the borrower may either have worn out the animal by constantly overworking it and so have caused its death, or may have risked the loss of the utensil out of carelessness for what is another man’s property, whereas he is bound to keep it carefully and not provide thieves with facilities for carrying it off.", + "[39] The lawgiver with his unsurpassed power of discerning how things follow each other gives a series of successive prohibitions in which he aims at logical connexion, and makes a harmonious combination of the subsequent with the preceding. He tells us that this accordance between each thing said and each thing still to be said is proclaimed in an oracle spoken by God in his own person in the following terms “Ye shall not steal and ye shall not lie and ye shall not bring false accusations against your neighbours and ye shall not swear in my name to an injustice and ye shall not profane my name.”", + "[40] Excellent indeed and full of instructions, for the thief convicted by his conscience disowns the deed and lies through fear of the punishment which confession entails. Then he who disowns his deed in his eagerness to fasten the charge on someone else brings a false accusation and devises schemes to make the accusation seem probable. And every such accuser is necessarily a perjurer with little regard for piety, for since he lacks just arguments he takes refuge in the unscientific method of proof, as it is called, namely that of oaths, because he thinks that by appeal to God he makes his hearers believe him. Such a one may be assured that he is unholy and profane, since he pollutes the good name which is by nature unpolluted, the name of God." + ], + [ + "[41] “Thou shalt not bear false witness.” This is the ninth of the ten heads but the fourth in number of those on the second table. Numberless are the blessings which it can bring to human life if kept, numberless on the other hand the injuries which it causes if disregarded;", + "[42] for reprehensible as is the false accuser his guilt is less than that of the bearer of false witness. The former acts as his own champion, the latter as the accomplice of another, and if we compare one bad man with another the iniquity of one who sins for his own sake is less than his who sins for the sake of another.", + "[43] The judge looks with disfavour on the accuser as a person who cares little for truth in his eagerness to win his case, and this is the reason why introductory addresses are required to secure the attention of the hearer to the speaker. But the judge starts with no lurking feelings of hostility to the witness and therefore he listens with a free judgement and open ears, while the other assumes the mask of good faith and truth, names indeed of the most valuable realities, but the most seductive of names when used as baits to capture something which is earnestly desired.", + "[44] And therefore in many places of the Law Book he exhorts us not to consent to an unjust man or unjust action, for consent, if not rendered on honest grounds, is an inducement to testify to falsehoods, just as everyone to whom injustice gives a feeling of pain and hostility is a friend of truth.", + "[45] Now when a single man of bad character invites us to do as he does there is nothing remarkable in a refusal to share his wicked folly, but when a multitude is carried away in a rushing mass as down a steep slope to lawlessness, it needs a noble soul and a spirit trained to manliness to keep from being carried with them.", + "[46] Some people suppose that what the many think right is lawful and just, though it be the height of lawlessness. But they do not judge well, for it is good to follow nature, and the headlong course of the multitude runs counter to what nature’s leading would have us do.", + "[47] So if some people collect in groups or crowded assemblages to give trouble, we must not consent to their debasing of the long established and sterling coinage of civic life.", + "Better than many hands is one wise thought,", + "A multitude of fools makes folly worse.", + "[48] But some show such an excess of wickedness that they not only lay to the charge of men things which have never occurred but persisting in their wickedness exalt and extend the falsehood to heaven and bear testimony against the blessed and ever happy nature of God. These are the interpreters of portents and auguries and of sacrificial entrails, and all the other proficients in divination who practise an art which is in reality a corruption of art, a counterfeit of the divine and prophetic possession.", + "[49] For no pronouncement of a prophet is ever his own; he is an interpreter prompted by Another in all his utterances, when knowing not what he does he is filled with inspiration, as the reason withdraws and surrenders the citadel of the soul to a new visitor and tenant, the Divine Spirit which plays upon the vocal organism and dictates words which clearly express its prophetic message.", + "[50] Now everyone who pursues the spurious scurvy trade of divination ranks his surmises and conjectures with truth, a position ill-suited to them, and easily gets the unstable of character into his power; then with a mighty counterblast as it were he pushes about and upsets their unballasted barks and prevents them from coming to port in the sure roadsteads of piety. For he thinks he must proclaim the results of his guessing to be not his own discovery but divine oracles, secretly vouchsafed to him alone, and thus confirm the great multitudes which gather around him in their acceptance of the fraud.", + "[51] Such a person receives from the lawgiver the appropriate name of false prophet, for he adulterates the true prophecy and with his spurious inventions throws the genuine into the shade. But in quite a short time such manoeuvres are exposed, for it is not nature’s way to be concealed for ever but when the right time comes she uses her invincible powers to unveil the beauty which is hers alone.", + "[52] For as in eclipses of the sun the rays are dimmed for a very short time but soon shine again spreading a light unshadowed and far-reaching, when the sun is not obscured at all by any intervening object but displays its whole surface in clear open sky, just so though some oracle-mongers may ply their false art of divination, masked under the specious name of prophecy, and palm off their ecstatic utterances upon the Godhead, they will easily be detected. Truth will come back and shine again, illuminating the far distance with its radiance, and the lie which overshadowed it will vanish away.", + "[53] He added another excellent injunction when he forbade them to accept the evidence of a single person, first because the single person may see or hear imperfectly or misunderstand and be deceived, since false opinions are numberless and numberless too the sources from which they spring to attack us.", + "[54] Secondly because it is most unjust to accept a single witness against more than one or even against one: against more than one, because their number makes them more worthy of credence than the one: against one, because the witness has not got preponderance of number, and equality is incompatible with predominance. For why should the statement of a witness made in accusation of another be accepted in preference to the words of the accused spoken in his own defence? Where there is neither deficiency nor excess it is clearly best to suspend judgement." + ], + [ + "[55] The law holds that all who conform to the sacred constitution laid down by Moses must be exempt from every unreasoning passion and every vice in a higher degree than those who are governed by other laws, and that this particularly applies to those who are appointed to act as judges by lot or election. For it is against all reason that those who claim to dispense justice to others should themselves have offences to answer for. On the contrary it is necessary that they should bear the impress of the operations of nature, as from an original design, and thus imitate them.", + "[56] Consider the power exerted by fire and snow. Fire warms all it touches but its heat primarily resides in itself, snow its opposite through its own coldness chills other things. So too the judge must be permeated by pure justice if he is to foster with the water of justice those who will come before him, and thus as from a sweet fountain there may issue a stream fit to refresh the lips of those who thirst for true and lawful dealings.", + "[57] And this will come to pass if a man when he enters upon his duties as judge considers that when he tries a case he is himself on his trial, and with his voting tablet takes also good sense to make him proof against deceit, justice to assign to each according to his deserts, courage to remain unmoved by supplication and lamentation over the punishments of the convicted.", + "[58] He who studies to possess these virtues will properly be considered a public benefactor. Like a good pilot he steers a prosperous voyage through the storms of business to secure the preservation and security of those who have entrusted their interests to him." + ], + [ + "[59] The first instruction that the law gives to the judge is that he should not accept idle hearing. What is this? “Let your ears, my friend,” he says, “be purged” and purged they will be if streams of worthy thoughts and words are constantly poured into them and if they refuse to admit the long-winded expositions, the idle hackneyed absurdities of the makers of myths and farces and of vain inventions with their glorification of the worthless.", + "[60] And the phrase “not accept idle hearing” has another signification consistent with that just mentioned. If men listen to hearsay given as evidence their listening will be idle and unsound. Why so? Because the eyes are conversant with the actual events; they are in a sense in contact with the facts and grasp them in their completeness through the co-operation of the light which reveals and tests everything. But ears, as one of the ancients has aptly said, are less trustworthy than eyes; they are not conversant with facts, but are distracted by words which interpret the facts but are not necessarily always veracious.", + "[61] And therefore it seems that some Grecian legislators did well when they copied from the most sacred tables of Moses the enactment that hearing is not accepted as evidence, meaning that what a man has seen is to be judged trustworthy, but what he has heard is not entirely reliable." + ], + [ + "[62] The second instruction to the judge is not to take gifts, for gifts, says the law, blind the eyes which see and corrupt the things that are just, while they prevent the mind from pursuing its course straight along the high road.", + "[63] And while receiving bribes to do injustice is the act of the utterly depraved, to receive them to do justice shows a half depravity. For there are some magistrates half way in wickedness, mixtures of justice and injustice, who having been appointed to the duty of supporting the wronged against the wrongdoers think themselves justified in refusing without a consideration to record a victory to the necessarily victorious party and so make their verdict a thing purchased and paid for.", + "[64] Then when they are attacked they plead that they did not pervert justice, since those who ought to lose did lose and those who deserved to win were successful. This is a bad defence, for two things are demanded from the good judge, a verdict absolutely according to law and a refusal to be bribed. But the awarder of justice who has taken gifts for it has unconsciously disfigured what nature has made beautiful.", + "[65] Apart from this he offends in two other ways; he is habituating himself to be covetous of money, and that vice is the source from which the greatest iniquities spring, and he is injuring one who deserves to be benefited when that person has to pay a price for justice.", + "[66] And therefore Moses gives us a very instructive command, when he bids us pursue justice justly, implying that it is possible to do so unjustly. He refers to those who give a just award for lucre, not only in law courts but everywhere on land and sea and one may almost say in all the affairs of life.", + "[67] Thus we have heard of a person accepting a deposit of little value and repaying it with a view to ensnare rather than to benefit the person to whom he gives it. His object was by baiting his hook with trustworthiness in small matters to secure trustfulness in greater things, and this is nothing else than executing justice unjustly, for while repayment of what is due to others is a just deed, it was not done justly being done in pursuit of further gains.", + "[68] Now the principal cause of such misdeeds is familiarity with falsehood which grows up with the children right from their birth and from the cradle, the work of nurses and mothers and the rest of the company, slaves and free, who belong to the household. By word and deed they are perpetually welding and uniting falsehood to the soul as though it were a necessary part inherent in its nature, though if nature had really made it congenital it ought to have been eradicated by habituation to things excellent.", + "[69] And what has life to show so excellent as truth, which the man of perfect wisdom set as a monument on the robe of the high priest in the most sacred place where the dominant part of the soul resides, when he wished to deck him with a sacred ornament of special beauty and magnificence? And beside truth he set a kindred quality which he called “clear showing,” the two representing both aspects of the reason we possess, the inward and the outward. For the outward requires clear showing by which the invisible thoughts in each of us are made known to our neighbours. The inward requires truth to bring to perfection the conduct of life and the actions by which the way to happiness is discovered." + ], + [ + "[70] A third instruction to the judge is that he should scrutinize the facts rather than the litigants and should try in every way to withdraw himself from the contemplation of those whom he is trying. He must force himself to ignore and forget those whom he has known and remembered, relations, friends and fellow citizens and on the other hand strangers, enemies, foreigners so that neither kind feeling nor hatred may becloud his decision of what is just. Otherwise he must stumble like a blind man proceeding without a staff or others to guide his feet on whom he can lean with security;", + "[71] and therefore the good judge must draw a veil over the disputants, whoever they are, and keep in view the nature of the facts in their naked simplicity. He must come with the intention of judging according to truth and not according to the opinions of men, and with the thought before him that “judgement is God’s” and the judge is the steward of judgement. As a steward he is not permitted to give away his master’s goods, for the best of all things in human life is the trust he has received from the hands of One who is Himself the best of all." + ], + [ + "[72] He adds to those already mentioned another wise precept, not to show pity to the poor man in giving judgement. And this comes from one who has filled practically his whole legislation with injunctions to show pity and kindness, who issues severe threats against the haughty and arrogant and offers great rewards to those who feel it a duty to redress the misfortunes of their neighbours and to look upon abundant wealth not as their personal possession but as something to be shared by those who are in need.", + "[73] For what one of the men of old aptly said is true, that in no other action does man so much resemble God as in showing kindness, and what greater good can there be than that they should imitate God, they the created Him the eternal?", + "[74] So then let not the rich man collect great store of gold and silver and hoard it at his house, but bring it out for general use that he may soften the hard lot of the needy with the unction of his cheerfully given liberality. If he has high position, let him not show himself uplifted with boastful and insolent airs, but honour equality and allow a frank exchange of speech to those of low estate. If he possesses bodily vigour, let him be the support of the weaker and not as men do in athletic contest take every means of battering down the less powerful, but make it his ambition to share the advantage of his strength with those who have none of their own left to brace them.", + "[75] All who have drawn water from wisdom’s wells banish a grudging spirit from the confines of the mind and needing no bidding save their own spontaneous instinct gird themselves up to benefit their neighbours and pour into their souls through the channel of their ears the wordstream which may make them partakers of their own knowledge. And when they see young people gifted by nature like fine thriving plants, they rejoice to think that they have found some to inherit the spiritual wealth which is the only true wealth. They take them in hand and till their souls with the husbandry of principles and doctrines until on their full grown stems they bear the fruit of noble living.", + "[76] Such gems of varied beauty are interwoven in the laws, bidding us give wealth to the poor, and it is only on the judgement seat that we are forbidden to show them compassion. Compassion is for misfortunes, and he who acts wickedly of his own free will is not unfortunate but unjust.", + "[77] Let punishment be meted to the unjust as surely as honours to the just. And therefore let no cowering, cringing rogue of a poor man evade his punishment by exciting pity for his penniless condition. His actions do not deserve compassion, far from it, but anger. And therefore one who undertakes to act as judge must be a good money changer, sifting with discrimination the nature of each of the facts before him, so that genuine and spurious may not be jumbled together in confusion.", + "[78] There is much else which might be said about false witnesses and judges, but to avoid prolixity we must proceed to the last of the ten Great Words. This, which like each of the rest was delivered in the form of a summary, is “Thou shalt not covet.”" + ], + [ + "[79] Every passion is blameworthy. This follows from the censure due to every “inordinate and excessive impulse” and to “irrational and unnatural movements” of the soul, for both these are nothing else than the opening out of a long-standing passion. So if a man does not set bounds to his impulses and bridle them like horses which defy the reins he is the victim of a wellnigh fatal passion, and that defiance will cause him to be carried away before he knows it like a driver borne by his team into ravines or impassable abysses whence it is hardly possible to escape.", + "[80] But none of the passions is so troublesome as covetousness or desire of what we have not, things which seem good, though they are not truly good. Such desire breeds fierce and endless yearnings; it urges and drives the soul ever so far into the boundless distance while the object of the chase often flies insolently before it, with its face not its back turned to the pursuer.", + "[81] For when it perceives the desire eagerly racing after it it stands still for a while to entice it and provide a hope of its capture, then it is off and away, mocking and railing as the interval between them grows longer and longer. Meanwhile the desire outdistanced and losing ground is in sore distress and inflicts on the wretched soul the punishment of Tantalus, who, as the story goes, when he would get him something to drink could not because the water slipt away, and when he wished to pluck fruit it all vanished and the rich produce of the trees was turned into barrenness.", + "[82] For just as those unmerciful and relentless mistresses of the body, hunger and thirst, rack it with pains as great as, or greater than, those of the sufferers on the tormentor’s wheel, and often bring it to the point of death unless their savagery is assuaged by food and drink, so it is with the soul. Desire makes it empty through oblivion of what is present, and then through memory of what is far away it produces fierce and uncontrollable madness, and thus creates mistresses harsher than those just mentioned though bearing the same name, hunger and thirst, in this case, not for what gives gratification to the belly, but for money, reputation, government, beautiful women and all the innumerable objects which are held in human life to be enviable and worthy of a struggle.", + "[83] And just as the creeping sickness, as physicians call it, does not stand still in one place but moves about and courses round and round and justifies its name by creeping about, spreading in all directions, and gripping and seizing all parts of the body’s system from the crown of the head to the sole of the feet, so does desire dart through the whole soul and leave not the smallest bit of it uninjured. In this it imitates the force of fire working on an abundance of fuel which it kindles into a blaze and devours until it has utterly consumed it." + ], + [ + "[84] So great then and transcendent an evil is desire, or rather it may be truly said, the fountain of all evils. For plunderings and robberies and repudiations of debts and false accusations and outrages, also seductions, adulteries, murders and all wrongful actions, whether private or public, whether in things sacred or things profane,", + "[85] from what other source do they flow? For the passion to which the name of originator of evil can truly be given is desire, of which one and that the smallest fruit the passion of love has not only once but often in the past filled the whole world with countless calamities, which, too numerous to be contained by the whole compass of the land, have consequently poured into the sea as though driven by a torrent, and everywhere the wide waters have been filled with hostile ships and all the fresh terrors created by maritime war have come into being, then fallen with all their mass on islands and continents, swept along backwards and forwards from their original home as in the ebb and flow of the tides.", + "[86] But we shall gain a clearer insight into the passion in the following way. Desire, like venomous animals or deadly poisons, produces a change for the worse in all which it attacks. What do I mean by this?", + "[87] If the desire is directed to money it makes men thieves and cut-purses, footpads, burglars, guilty of defaulting to their creditors, repudiating deposits, receiving bribes, robbing temples and of all similar actions.", + "[88] If its aim is reputation they become arrogant, haughty, inconstant and unstable in temperament, their ears blockaded by the voices they hear, deaf to all else, at once humbled to the ground and uplifted on high by the inconsistencies of the multitude who deal out praise and blame in an indiscriminate stream. They form friendships and enmities recklessly so that they easily change each for the other, and show every other quality of the same family and kinship as these.", + "[89] If the desire is directed to office, they are factious, inequitable, tyrannical in nature, cruel-hearted, foes of their country, merciless masters to those who are weaker, irreconcilable enemies of their equals in strength and flatterers of their superiors in power as a preparation for their treacherous attack.", + "If the object is bodily beauty they are seducers, adulterers, pederasts, cultivators of incontinence and lewdness, as though these worst of evils were the best of blessings.", + "[90] We have known desire to make its way to the tongue and cause an infinity of troubles, for some desire to keep unspoken what should be told or to tell what should be left unsaid, and avenging justice attends on utterance in the one case and silence in the opposite.", + "[91] And when it takes hold of the region of the belly, it produces gourmands, insatiable, debauched, eagerly pursuing a loose and dissolute life, delighting in wine bibbing and gluttonous feeding, base slaves to strong drink and fish and dainty cates, sneaking like greedy little dogs round banqueting halls and tables, all this finally resulting in an unhappy and accursed life which is more painful than any death.", + "[92] It was this which led those who had taken no mere sip of philosophy but had feasted abundantly on its sound doctrines to the theory which they laid down. They had made researches into the nature of the soul and observed that its components were threefold, reason, high spirit and desire. To reason as sovereign they assigned for its citadel the head as its most suitable residence, where also are set the stations of the senses like bodyguards to their king, the mind.", + "[93] To the spirited part they gave the chest, partly that soldier-like clad with a breast-plate it would if not altogether scatheless be scarcely vanquished finally; partly that lying close to the mind it should be helped by its neighbour who would use good sense to charm it into gentleness. But to desire they gave the space round the navel and what is called the diaphragm.", + "[94] For it was right that desire so lacking in reasoning power should be lodged as far as might be from reason’s royal seat, almost at the outermost boundary, and that being above all others an animal insatiable and incontinent it should be pastured in the region where food-taking and copulation dwell." + ], + [ + "[95] All these it seems the most holy Moses observed and therefore discarded passion in general and detesting it, as most vile in itself and in its effects, denounced especially desire as a battery of destruction to the soul, which must be done away with or brought into obedience to the governance of reason, and then all things will be permeated through and through with peace and good order, those perfect forms of the good which bring the full perfection of happy living.", + "[96] And being a lover of conciseness and wont to abridge subjects of unlimited number by using an example as a lesson he takes one form of desire, that one whose field of activity is the belly, and admonishes and disciplines it as the first step, holding that the other forms will cease to run riot as before and will be restrained by having learnt that their senior and as it were the leader of their company is obedient to the laws of temperance.", + "[97] What then is the lesson which he takes as his first step? Two things stand out in importance, food and drink; to neither of these did he give full liberty but bridled them with ordinances most conducive to self-restraint and humanity and what is chief of all, piety.", + "[98] For he bids them to take samples of their corn, wine, oil and live-stock and the rest as first fruits, and apportion them for sacrifices and for gifts to the officiating priests: for sacrifices, to give thanks for the fertility of their flocks and fields; to the priests, in recognition of the ministry of the temple that they may receive a reward for their services in the holy rites.", + "[99] No one is permitted in any way to taste or take any part of his fruits until he has set apart the first fruits, a rule which also serves to give practice in the self-restraint which is most profitable to life. For he who has learnt not to rush to seize the abundant gifts which the seasons of the year have brought, but waits till the first fruits have been consecrated, clearly allays passion and thus curbs the restiveness of the appetites." + ], + [ + "[100] At the same time he also denied to the members of the sacred Commonwealth unrestricted liberty to use and partake of the other kinds of food. All the animals of land, sea or air whose flesh is the finest and fattest, thus titillating and exciting the malignant foe pleasure, he sternly forbade them to eat, knowing that they set a trap for the most slavish of the senses, the taste, and produce gluttony, an evil very dangerous both to soul and body. For gluttony begets indigestion which is the source and origin of all distempers and infirmities.", + "[101] Now among the different kinds of land animals there is none whose flesh is so delicious as the pig’s, as all who eat it agree, and among the aquatic animals the same may be said of such species as are scaleless. … Having special gifts for inciting to self-control those who have a natural tendency to virtue, he trains and drills them by frugality and simple contentedness and endeavours to get rid of extravagance.", + "[102] He approved neither of rigorous austerity like the Spartan legislator, nor of dainty living, like him who introduced the Ionians and Sybarites to luxurious and voluptuous practices. Instead he opened up a path midway between the two. He relaxed the overstrained and tightened the lax, and as on an instrument of music blended the very high and the very low at each end of the scale with the middle chord, thus producing a life of harmony and concord which none can blame. Consequently he neglected nothing, but drew up very careful rules as to what they should or should not take as food.", + "[103] Possibly it might be thought just that all wild beasts that feed on human flesh should suffer from men what men have suffered from them. But Moses would have us abstain from the enjoyment of such, even though they provide a very appetizing and delectable repast. He was considering what is suitable to a gentle-mannered soul, for though it is fitting enough that one should suffer for what one has done, it is not fitting conduct for the sufferers to retaliate it on the wrongdoers, lest the savage passion of anger should turn them unawares into beasts.", + "[104] So careful is he against this danger that wishing to restrain by implication the appetite for the food just mentioned, he also strictly forbade them to eat the other carnivorous animals. He distinguished between them and the graminivorous which he grouped with the gentle kind since indeed they are naturally tame and live on the gentle fruits which the earth produces and do nothing by way of attempting the life of others." + ], + [ + "[105] They are the calf, the lamb, the kid, the hart, the gazelle, the buffalo, the wild goat, the pygarg, the antelope, and the giraffe, ten in all. For as he always adhered to the principles of numerical science, which he knew by close observance to be a paramount factor in all that exists, he never enacted any law great or small without calling to his aid and as it were accommodating to his enactment its appropriate number. But of all the numbers from the unit upwards ten is the most perfect, and, as Moses says, most holy and sacred, and with this he seals his list of the clean kinds of animals when he wishes to appoint them for the use of the members of his commonwealth.", + "[106] He adds a general method for proving and testing the ten kinds, based on two signs, the parted hoof and the chewing of the cud. Any kind which lacks both or one of these is unclean. Now both these two are symbols to teacher and learner of the method best suited for acquiring knowledge, the method by which the better is distinguished from the worse, and thus confusion is avoided.", + "[107] For just as a cud-chewing animal after biting through the food keeps it at rest in the gullet, again after a bit draws it up and masticates it and then passes it on to the belly, so the pupil after receiving from the teacher through his ears the principles and lore of wisdom prolongs the process of learning, as he cannot at once apprehend and grasp them securely, till by using memory to call up each thing that he has heard by constant exercises which act as the cement of conceptions, he stamps a firm impression of them on his soul.", + "[108] But the firm apprehension of conceptions is clearly useless unless we discriminate and distinguish them so that we can choose what we should choose and avoid the contrary, and this distinguishing is symbolized by the parted hoof. For the way of life is twofold, one branch leading to vice, the other to virtue and we must turn away from the one and never forsake the other." + ], + [ + "[109] Therefore all creatures whose hooves are uniform or multiform are unclean, the one because they signify the idea that good and bad have one and the same nature, which is like confusing concave and convex or uphill and downhill in a road; the multiform because they set before our life many roads, which are rather no roads, to cheat us, for where there is a multitude to choose from it is not easy to find the best and most serviceable path." + ], + [ + "[110] After laying down these limitations for the land animals he proceeds to describe such creatures of the water as are clean for eating. These too he indicates by two distinguishing marks, fins and scales; all that lack either or both he dismisses and repudiates. I must state the reason for this which is appropriate enough.", + "[111] Any that fail to possess both or one of these marks are swept away by the current unable to resist the force of the stream; those who possess both throw it aside, front and stem it and pertinaciously exercise themselves against the antagonist with an invincible ardour and audacity. When they are pushed they push back, when pursued they hasten to assail, where their passage is hampered they open up broad roads and obtain easy thoroughfares.", + "[112] These two kinds of fish are symbolical, the first of a pleasure-loving soul, the latter of one to which endurance and self-control are dear. For the road that leads to pleasure is downhill and very easy, with the result that one does not walk but is dragged along; the other which leads to self-control is uphill, toil-some no doubt but profitable exceedingly. The one carries us away, forced lower and lower as it drives us down its steep incline, till it flings us off on to the level ground at its foot; the other leads heavenwards the immortal who have not fainted on the way and have had the strength to endure the roughness of the hard ascent." + ], + [ + "[113] Holding to the same method he declares that all reptiles which have not feet but wriggle along by trailing their belly, or are four-legged and many footed are unclean for eating. Here again he has a further meaning: by the reptiles he signifies persons who devote themselves to their bellies and fill themselves like a cormorant, paying to the miserable stomach constant tributes of strong drink, bake-meats, fishes and in general all the delicacies produced with every kind of viand by the elaborate skill of cooks and confectioners, thereby fanning and fostering the flame of the insatiable ever-greedy desires. By the four-legged and many footed he means the base slaves not of one passion only, desire, but of all. For the passions fall under four main heads but have a multitude of species, and while the tyranny of one is cruel the tyranny of many cannot but be most harsh and intolerable.", + "[114] Creeping things which have legs above their feet, so that they can leap from the ground, he classes among the clean as for instance the different kinds of grasshoppers and the snake-fighter as it is called; and here again by symbols he searches into the temperaments and ways of a reasonable soul. For the natural gravitation of the body pulls down with it those of little mind, strangling and overwhelming them with the multitude of the fleshly elements.", + "[115] Blessed are they to whom it is given to resist with superior strength the weight that would pull them down, taught by the guiding lines of right instruction to leap upward from earth and earth-bound things into the ether and the revolving heavens, that sight so much desired, so worthy a prize in the eyes of those who come to it with a will and not half-heartedly." + ], + [ + "[116] Having discoursed on the subject of the different kinds of animals on land and in the water and laid down the best possible laws for distinguishing between them, he proceeds to examine also the remaining parts of the animal creation, the inhabitants of the air. Of these he disqualified a vast number of kinds, in fact all that prey on other fowls or on men, creatures which are carnivorous and venomous and in general use their strength to attack others.", + "[117] But doves, pigeons, turtledoves, and the tribes of cranes, geese and the like he reckons as belonging to the tame and gentle class and gives to any who wish full liberty to make use of them as food.", + "[118] Thus in each element of the universe, earth, water, air he withdrew from our use various kinds of each sort, land creatures, water creatures, flying fowls, and by this as by the withdrawal of fuel from a fire he creates an extinguisher to desire." + ], + [ + "[119] Further he forbade them to have anything to do with bodies of animals that have died of themselves or have been torn by wild beasts, the latter because a man ought not to be table mate with savage brutes and one might almost say share with them the enjoyment of their feasts of flesh; the former perhaps because it is a noxious and insanitary practice since the body contains dead serum as well as blood; also it may be because the fitness of things bids us keep untouched what we find deceased, and respect the fate which the compulsion of nature has already imposed.", + "[120] Skilful hunters who know how to hit their quarry with an aim that rarely misses the mark and preen themselves on their success in this sport, particularly when they share the pieces of their prey with the other huntsmen as well as with the hounds, are extolled by most legislators among Greeks and Barbarians, not only for their courage, but also for their liberality. But the author of the holy commonwealth might rightly blame them since for the reasons stated he definitely forbade the enjoyment of bodies which died a natural death or were torn by wild beasts.", + "[121] If anyone of the devotees of hard training who is a lover of gymnastic exercises becomes a lover of the chase also, because he considers that it gives a preliminary practice for war and for the dangers incurred in facing the enemy, he should when he meets with success in the chase throw the fallen beasts to feast the hounds as a wage or prize for their courage and faithful assistance. He himself should not touch these carcases, thus learning from his dealing with irrational animals what he should feel with regard to human enemies, who should be combated not for wrongful gain as foot-pads do, but in self-defence, either to avenge the injuries which he has suffered already or to guard against those which he expects to suffer in the future.", + "[122] But some of the type of Sardanapalus greedily extend their unrestrained and excessive luxury beyond all bounds and limits. They devise novel kinds of pleasure and prepare meat unfit for the altar by strangling and throttling the animals, and entomb in the carcase the blood which is the essence of the soul and should be allowed to run freely away. For they should be fully contented with enjoying the flesh only and not lay hold on what is akin to the soul;", + "[123] and therefore elsewhere he legislates on the subject of blood that no one should put either it or the fat to his mouth. Blood is prohibited for the reason which I have mentioned that it is the essence of the soul, not of the intelligent and reasonable soul, but of that which operates through the senses, the soul that gives the life which we and the irrational animals possess in common." + ], + [ + "For the essence or substance of that other soul is divine spirit, a truth vouched for by Moses especially, who in his story of the creation says that God breathed a breath of life upon the first man, the founder of our race, into the lordliest part of his body, the face, where the senses are stationed like bodyguards to the great king, the mind. And clearly what was then thus breathed was ethereal spirit, or something if such there be better than ethereal spirit, even an effulgence of the blessed, thrice blessed nature of the Godhead.", + "[124] The fat is prohibited because it is the richest part and here again he teaches us to practise self-restraint and foster the aspiration for the life of austerity which relinquishes what is easiest and lies ready to hand, but willingly endures anxiety and toils in order to acquire virtue.", + "[125] It is for this reason that with every victim these two, the blood and the fat, are set apart as a sort of first fruits and consumed in their entirety. The blood is poured upon the altar as a libation, the fat because of its richness serves as fuel in place of oil and is carried to the holy and consecrated fire.", + "[126] Moses censures some of his own day as gluttons who suppose that wanton self-indulgence is the height of happiness, who not contented to confine luxurious living to cities where their requirements would be unstintedly supplied and catered for, demanded the same in wild and trackless deserts and expected to have fish, flesh and all the accompaniments of plenty exposed there for sale.", + "[127] Then, when there was a scarcity, they joined together to accuse and reproach and brow-beat their ruler with shameless effrontery and did not cease from giving trouble until their desire was granted though it was to their undoing. It was granted for two reasons, first to show that all things are possible to God who finds a way out of impassable difficulties, secondly to punish those who let their belly go uncontrolled and rebelled against holiness.", + "[128] Rising up from the sea in the early dawn there poured forth a cloud of quails whereby the camp and its environs were all round on every side darkened for a distance which an active man might cover in a day, while the height of their flight might be reckoned at about two cubits above the ground so as to make them easy to capture.", + "[129] It might have been expected that awestruck by the marvel of this mighty work they would have been satisfied with this spectacle, and filled with piety and having it for their sustenance, would have abstained from fleshly food. Instead they spurred on their lusts more than before and hastened to grasp what seemed so great a boon. With both hands they pulled in the creatures and filled their laps with them, then put them away in their tents, and, since excessive avidity knows no bounds, went out to catch others, and after dressing them in any way they could devoured them greedily, doomed in their senselessness to be destroyed by the surfeit.", + "[130] Indeed they shortly perished through discharges of bile, so that the place also received its name from the disaster which befell them, for it was called “Monuments of Lust”—lust than which no greater evil can exist in the soul as the story shows.", + "[131] And therefore most excellent are these words of Moses in his Exhortations, “Each man shall not do what is pleasing in his own sight,” which is as much as to say “let no one indulge his own lust. Let a man be well pleasing to God, to the universe, to nature, to laws, to wise men and discard self love. So only will he attain true excellence.”" + ], + [ + "[132] In these remarks we have discussed the matters relating to desire or lust as adequately as our abilities allow, and thus completed our survey of the ten oracles, and the laws which are dependent on them. For if we are right in describing the main heads delivered by the voice of God as generic laws, and all particular laws of which Moses was the spokesman as dependent species, for accurate apprehension free from confusion scientific study was needed, with the aid of which I have assigned and attached to each of the heads what was appropriate to them throughout the whole legislation.", + "Enough then of this.", + "[133] But we must not fail to know that, just as each of the ten separately has some particular laws akin to it having nothing in common with any other, there are some things common to all which fit in not with some particular number such as one or two but with all the ten Great Words.", + "[134] These are the virtues of universal value. For each of the ten pronouncements separately and all in common incite and exhort us to wisdom and justice and godliness and the rest of the company of virtues, with good thoughts and intentions combining wholesome words, and with words actions of true worth, that so the soul with every part of its being attuned may be an instrument making harmonious music so that life becomes a melody and a concent in which there is no faulty note.", + "[135] Of the queen of the virtues, piety or holiness, we have spoken earlier and also of wisdom and temperance. Our theme must now be she whose ways are close akin to them, that is justice." + ], + [ + "[136] One and by no means an inconsiderable part of justice is that which is concerned with law courts and judges. This I have already mentioned, when I dealt at length with the question of testimony in order to omit nothing of the points involved. As it is not my custom to repeat myself unless forced to do so by the pressure of the particular occasion I will say no more about it and with only so much preface address myself to the other parts of the subject.", + "[137] The law tells us that we must set the rules of justice in the heart and fasten them for a sign upon the hand and have them shaking before the eyes. The first of these is a parable indicating that the rules of justice must not be committed to untrustworthy ears since no trust can be placed in the sense of hearing but that these best of all lessons must be impressed upon our lordliest part, stamped too with genuine seals.", + "[138] The second shows that we must not only receive conceptions of the good but express our approval of them in unhesitating action, for the hand is the symbol of action, and on this the law bids us fasten and hang the rules of justice for a sign. Of what it is a sign he has not definitely stated because, I believe, they are a sign not of one thing but of many, practically of all the factors in human life.", + "[139] The third means that always and everywhere we must have the vision of them as it were close to our eyes. And they must have vibration and movement, it continues, not to make them unstable and unsettled, but that by their motion they may provoke the sight to gain a clear discernment of them. For motion induces the use of the faculty of sight by stimulating and arousing the eyes, or rather by making them unsleepful and wakeful.", + "[140] He to whom it is given to set their image in the eye of the soul, not at rest but in motion and engaged in their natural activities, must be placed on record as a perfect man. No longer must he be ranked among the disciples and pupils but among the teachers and instructors, and he should provide as from a fountain to the young who are willing to draw therefrom a plenteous stream of discourses and doctrines. And if some less courageous spirit hesitates through modesty and is slow to come near to learn, that teacher should go himself and pour into his ears as into a conduit a continuous flood of instruction until the cisterns of the soul are filled.", + "[141] Indeed he must be forward to teach the principles of justice to kinsfolk and friends and all the young people at home and in the street, both when they go to their beds and when they arise, so that in every posture and every motion, in every place both private and public, not only when they are awake but when they are asleep, they may be gladdened by visions of the just. For there is no sweeter delight than that the soul should be charged through and through with justice, exercising itself in her eternal principles and doctrines and leaving no vacant place into which unjustice can make its way.", + "[142] He bids them also write and set them forth in front of the door posts of each house and the gates in their walls, so that those who leave or remain at home, citizens and strangers alike, may read the inscriptions engraved on the face of the gates and keep in perpetual memory what they should say and do, careful alike to do and to allow no injustice, and when they enter their houses and again when they go forth men and women and children and servants alike may act as is due and fitting both for others and for themselves." + ], + [ + "[143] Another most admirable injunction is that nothing should be added or taken away, but all the laws originally ordained should be kept unaltered just as they were. For what actually happens, as we clearly see, is that it is the unjust which is added and the just which is taken away, for the wise legislator has omitted nothing which can give possession of justice whole and complete.", + "[144] Further he suggests also that the summit of perfection has been reached in each of the other virtues. For each of them is defective in nothing, complete in its self-wrought consummateness, so that if there be any adding or taking away, its whole being is changed and transformed into the opposite condition.", + "[145] Here is an example of what I mean. That courage, the virtue whose field of action is what causes terror, is the knowledge of what ought to be endured, is known to all who are not completely devoid of learning and culture, even if their contact with education has been but small.", + "[146] But if anyone, indulging the ignorance which comes from arrogance and believing himself to be a superior person capable of correcting what stands in no such need, ventures to add to or take from courage, he changes its likeness altogether and stamps upon it a form in which ugliness replaces beauty, for by adding he will make rashness and by taking away he will make cowardice, not leaving even the name of the courage so highly profitable to life.", + "[147] In the same way too if one adds anything small or great to the queen of virtues piety or on the other hand takes something from it, in either case he will change and transform its nature. Addition will beget superstition and subtraction will beget impiety, and so piety too is lost to sight, that sun whose rising and shining is a blessing we may well pray for, because it is the source of the greatest of blessings, since it gives the knowledge of the service of God, which we must hold as lordlier than any lordship, more royal than any sovereignty.", + "[148] Much the same may be said of the other virtues, but as it is my habit to avoid lengthy discussions by abridgement I will content myself with the aforesaid examples which will sufficiently indicate what is left unsaid." + ], + [ + "[149] Another commandment of general value is “Thou shalt not remove thy neighbour’s landmarks which thy forerunners have set up.” Now this law, we may consider, applies not merely to allotments and boundaries of land in order to eliminate covetousness but also to the safeguarding of ancient customs. For customs are unwritten laws, the decisions approved by men of old, not inscribed on monuments nor on leaves of paper which the moth destroys, but on the souls of those who are partners in the same citizenship.", + "[150] For children ought to inherit from their parents, besides their property, ancestral customs which they were reared in and have lived with even from the cradle, and not despise them because they have been handed down without written record. Praise cannot be duly given to one who obeys the written laws, since he acts under the admonition of restraint and the fear of punishment. But he who faithfully observes the unwritten deserves commendation, since the virtue which he displays is freely willed." + ], + [ + "[151] Some legislators have introduced the system of filling magistracies by lot, to the detriment of their peoples, for the lot shows good luck, not merit. In fact the lot often falls to many of the unworthy whom a good man, if he obtained command, would reject as unfit to be classed even among his subjects.", + "[152] For those “minor rulers,” as some phrase it, whom we call “masters” do not retain in their service all they might whether home-bred or purchased, but only those who prove amenable: the incorrigible they sometimes sell in a mass as unworthy to be slaves of men of merit.", + "[153] And can it then be right to make masters and rulers of whole cities and nations out of persons chosen by lot, by what we may call a blunder of fortune, the uncertain and unstable? In the matter of tending the sick lot has no place, for physicians do not gain their posts by lot, but are approved by the test of experience.", + "[154] And to secure a successful voyage and the safety of travellers on the sea we do not choose by lot and send straight away to the helm a steersman who through his ignorance will produce in fine weather and calm water shipwrecks in which Nature has no part. Instead we send one whom we know to have been carefully trained from his earliest years in the art of steersmanship. Such a one will have made many a voyage, crossed all or most seas, carefully studied the trading ports, harbours and anchorages and roadsteads, both in the islands and the mainland, and know the sea routes as well as, if not better than, the roads on land, through accurately watching the heavenly bodies.", + "[155] For by observing the courses of the stars and following their ordered movements he has been able to open up in the pathless waste high-roads where none can err, with this incredible result, that the creature whose element is land can float his way through the element of water.", + "[156] And shall one who is to have in his hands great and populous cities with all their inhabitants, and the constitutions of the cities and the management of matters private, public and sacred, a task which we might well call an art of arts and a science of sciences, be the sport of the unstable oscillation of the lot and escape the strict test of truth, which can only be tested by proofs founded on reason?" + ], + [ + "[157] These things Moses, wise here as ever, considered in his soul and does not even mention appointment of rulers by lot, but determines to institute appointment by election. Thus he says “thou shalt establish a ruler over thyself, not a foreigner but from thy brethren,” hereby indicating that there should be a free choice and an unimpeachable scrutiny of the ruler made by the whole people with the same mind. And the choice will receive the further vote and seal of ratification from Him who confirms all things that promote the common weal, even God who holds that the man may be called the chosen from the race, in which he is what the eye is in the body." + ], + [ + "[158] The reasons subjoined to show why a foreigner should not be selected are two. First to prevent him from amassing a great quantity of gold and silver and cattle and storing up great wealth all unjustly wrung from the poverty of his subjects. Secondly that he should not to gratify his own greedy desires evict the natives from the land and compel them to emigrate borne hither and thither in endless wandering, or by inspiring in them futile hopes of increased prosperity succeed in taking from them what ere now they enjoyed in security.", + "[159] For he assumed with good reason that one who was their fellow-tribesman and fellow-kinsman related to them by the tie which brings the highest kinship, the kinship of having one citizenship and the same law and one God who has taken all members of the nation for His portion, would never sin in the way just mentioned. He knew that such a one on the contrary, instead of sending the inhabitants adrift, would provide a safe return for those who are scattered on foreign soil, and instead of taking the wealth of others would give liberally to the needy by making his private substance common to all." + ], + [ + "[160] From the day that he enters upon his office the lawgiver bids him write out with his own hand this sequel to the laws which embraces them all in the form of a summary. He wishes hereby to have the ordinance cemented to the soul. For the thoughts swept away by the current ebb away from the mere reader, but are implanted and set fast in one who writes them out at leisure. For the mind can dwell at its ease on each point and fix itself upon it, and does not pass on to something else until it has securely grasped what goes before.", + "[161] Still after writing he must endeavour every day to read and familiarize himself with what he has written, so that he may have a constant and unbroken memory of ordinances so good and profitable to all, and thus conceive an unswerving love and yearning for them by perpetually training and habituating his soul to companionship with holy laws. For prolonged associations produce a pure and sincere affection not only for men but for writings of such kinds as are worthy of our love.", + "[162] And this will be the case if the ruler studies not the writings and notes of another but the work of his own pen, for everyone is more familiar with his own writing and takes in its meaning more readily.", + "[163] Further when he reads he will reason thus with himself. “I have written these words, I, a ruler of such eminence, without employing another though I have a host of servants. Have I done it to fill the pages of a book like those who write for hire or to train their eyes and hands, the first to sharpen the sight, the second to make themselves swift writers? No, surely not. I write them in a book in order to rewrite them straightway in my soul, and receive in my mind the imprints of a script more divine and ineffaceable.", + "[164] Now other kings carry rods in their hands as sceptres but my sceptre is the book of the Sequel to the law, my pride and my glory, which nothing can rival, an ensign of sovereignty which none can impeach, formed in the image of its archetype the kingship of God.", + "[165] And if I ever keep the holy laws for my staff and support I shall win two things better than all else. One is the spirit of equality, and no greater good can be found than this, for arrogance and insolence belong to a soul of mean capacity which does not foresee the future. Equality will earn its just reward,", + "[166] repaid in the goodwill and safety of my subjects, while inequality will create the gravest perils and pitfalls. These I shall escape if I hate inequality, the bestower of darkness and wars, while I shall have a life proof against the malice of enemies if I honour equality who eschews sedition and is the mother of light and settled order.", + "[167] The other thing that I shall win is that I shall not sway to either side as on a balance, deflecting the ordinances and turning them awry, but I shall try to take them along the central highway marching with firm straightforward steps to ensure a life that never stumbles.”", + "[168] Now the name of “royal” which Moses is wont to give to the central road which lies midway between excess and deficiency, is also given because in a set of three the midmost holds the leading place, joining in union with itself by an indissoluble bond those on either side of it, which also serve as bodyguards to it as to a king.", + "[169] A law-abiding ruler who honours equality, who is impervious to bribes and gives just judgements justly and ever exercises himself in the laws has, he tells us, for his reward that the days of his government shall be long, not meaning that he grants him long years of life spent in presiding over the State, but to teach the ignorant that the law-abiding ruler, even when deceased, lives an age-long life through the actions which he leaves behind him never to die, monuments of high excellence which can never be destroyed." + ], + [ + "[170] The person who has been judged worthy to fill the highest and most important office should choose lieutenants to share with him the duties of governing, giving judgement, and managing all the other matters which concern the public welfare. For a single person even though possessed of unique strength both in body and soul would not be capable of coping with the magnitude and multitude of affairs, be he ever so zealous, but would collapse under their force as they pour in upon him daily from different sides, unless he had helpers all of the best chosen for their good sense, ability, justice and godliness, and because they not only keep clear of arrogance but hate it as a thing pernicious and utterly evil.", + "[171] In such persons the man of high excellence burdened with state affairs will find assistants and supporters well fitted to join in relieving him and to lighten his task. Further, since the questions which arise are sometimes greater and sometimes less, to prevent his wearing himself out in petty matters he will do rightly in entrusting the smaller to his subordinates, while the greater he will be bound to scrutinize himself with the utmost care.", + "[172] And great questions must not be understood, as some think, to mean cases where both the disputants are distinguished or rich or men in high office but rather where the commoner or the poor or the obscure are disputing with others more powerful, and where their one hope of escaping a fatal disaster lies in the judge.", + "[173] Both these statements may be justified by clear examples to be found in the sacred laws, examples which we do well to copy. For there was a time when Moses himself arbitrated questions of justice, labouring from morning till night, but afterwards when his father-in-law arrived and observed the vast burden of affairs which oppressed him through the perpetual flood of persons who had questions to settle, he gave the excellent advice that Moses should choose delegates to judge the smaller matters and keep himself in reserve for the greater and thus allow himself time to rest.", + "[174] Moses listened to this truly valuable advice and chose out of the multitude the men of highest repute whom he appointed as subordinate governors and also as judges, bidding them refer the more important suits to himself.", + "[175] A record of the course thus taken is included in the sacred books as a lesson to each generation of rulers, first that they should not, under the impression that they are capable of surveying everything, reject the help of councillors which Moses the supremely wise and beloved of God did not reject; next that they should choose officers to act as second and third to themselves and so take care that they did not by wearing themselves out over petty matters neglect the more vital. For human nature cannot possibly reach everything." + ], + [ + "[176] I have stated one of the two examples and must add the evidence for the second. I said that the great cases were those of the lowlier. Lowliness and weakness are attributes of the widow, the orphan and the incomer. It is to these that the supreme king who is invested with the government of all should administer justice, because according to Moses God also the ruler of the Universe has not spurned them from His jurisdiction.", + "[177] For when the Revealer has hymned the excellences of the Self-existent in this manner “God the great and powerful, who has no respect to persons, will receive no gifts and executes judgement,” he proceeds to say for whom the judgement is executed—not for satraps and despots and men invested with power by land and sea, but for the “incomer, for orphan and widow.”", + "[178] For the incomer, because he has turned his kinsfolk, who in the ordinary course of things would be his sole confederates, into mortal enemies, by coming as a pilgrim to truth and the honouring of One who alone is worthy of honour, and by leaving the mythical fables and multiplicity of sovereigns, so highly honoured by the parents and grand-parents and ancestors and blood relations of this immigrant to a better home.", + "For the orphan, because he has been bereft of his father and mother his natural helpers and champions, deserted by the sole force which was bound to take up his cause. For the widow because she has been deprived of her husband who took over from the parents the charge of guarding and watching over her, since for the purpose of giving protection the husband is to the wife what the parents are to the maiden.", + "[179] One may say that the whole Jewish race is in the position of an orphan compared with all the nations on every side. They when misfortunes fall upon them which are not by the direct intervention of heaven are never, owing to international intercourse, unprovided with helpers who join sides with them. But the Jewish nation has none to take its part, as it lives under exceptional laws which are necessarily grave and severe, because they inculcate the highest standard of virtue. But gravity is austere, and austerity is held in aversion by the great mass of men because they favour pleasure.", + "[180] Nevertheless as Moses tells us the orphan-like desolate state of his people is always an object of pity and compassion to the Ruler of the Universe whose portion it is, because it has been set apart out of the whole human race as a kind of first fruits to the Maker and Father.", + "[181] And the cause of this was the precious signs of righteousness and virtue shown by the founders of the race, signs which survive like imperishable plants, bearing fruit that never decays for their descendants, fruit salutary and profitable in every way, even though these descendants themselves be sinners, so long as the sins be curable and not altogether unto death.", + "[182] Yet let no one think that good lineage is a perfect blessing and then neglect noble actions, but reflect that greater anger is due to one who while his parentage is of the best brings shame upon his parents by the wickedness of his ways. Guilty is he who, having for his own models of true excellence to copy, reproduces nothing that serves to direct his life aright and keep it sound and healthy." + ], + [ + "[183] The law lays upon anyone who has undertaken to superintend and preside over public affairs a very just prohibition when it forbids him “to walk with fraud among the people,” for such conduct shows an illiberal and thoroughly slavish soul which disguises its malignant ways with hypocrisy.", + "[184] The ruler should preside over his subjects as a father over his children so that he himself may be honoured in return as by true-born sons, and therefore good rulers may be truly called the parents of states and nations in common, since they show a fatherly and sometimes more than fatherly affection.", + "[185] But those who assume great power to destroy and injure their subjects should be called not rulers but enemies acting like foemen in bitter war, though indeed those who do wrong craftily are more wicked than open adversaries. These last show their hostility stripped naked and it is easy to make defence against them; the villainy of the others is hard to catch or trace since they assume a strange garb as in a theatre to hide their true appearance.", + "[186] Now “rule” or “command” is a category which extends and intrudes itself, I might almost say, into every branch of life, differing only in magnitude and amount. For the relation of a king to a state is the same as that of a headman to a village, of a householder to a house, of a physician to his patients, of a general to an army, of an admiral to the marines and crews, or again of a skipper to merchant and cargo vessels or of a pilot to the seamen. All these have power both for good and for worse, but they ought to will the better, and the better is to benefit instead of injuring as many as they possibly can.", + "[187] For this is to follow God since He too can do both but wills the good only. This was shown both in the creation and in the ordering of the world. He called the non-existent into existence and produced order from disorder, qualities from things devoid of quality, similarities from dissimilars, identities from the totally different, fellowship and harmony from the dissociated and discordant, equality from inequality and light from darkness. For He and His beneficent powers ever make it their business to transmute the faultiness of the worse wherever it exists and convert it to the better." + ], + [ + "[188] These things good rulers must imitate if they have any aspiration to be assimilated to God.", + "But since a vast number of circumstances slip away from or are unnoticed by the human mind, imprisoned as it is amid all the thronging press of the senses, so competent to seduce and deceive it with false opinions, or rather entombed in a mortal body which may be quite properly called a sepulchre, let no judge be ashamed, when he is ignorant of anything, to confess his ignorance.", + "[189] Otherwise in the first place the false pretender will himself deteriorate as he has banished truth from the confines of the soul, and secondly he will do immense harm to the suitors if through failing to see what is just he pronounces a blind decision.", + "[190] So then if the facts create a sense of uncertainty and great obscurity, and he feels that his apprehension of them is but dim, he should decline to judge the cases and send them up to more discerning judges. And who should these be but the priests,", + "[191] and the head and leader of the priests? For the genuine ministers of God have taken all care to sharpen their understanding and count the slightest error to be no slight error, because the surpassing greatness of the King whom they serve is seen in every matter; and therefore all officiating priests are commanded to abstain from strong drink when they sacrifice, that no poison to derange the mind and the tongue should steal in and dim the eyes of the understanding.", + "[192] Another possible reason for sending such cases to the priests is that the true priest is necessarily a prophet, advanced to the service of the truly Existent by virtue rather than by birth, and to a prophet nothing is unknown since he has within him a spiritual sun and unclouded rays to give him a full and clear apprehension of things unseen by sense but apprehended by the understanding." + ], + [ + "[193] Again those who handle weights and scales and measures, merchants, pedlars and retailers and all others who sell goods to sustain life, solid or liquid, are no doubt subject to market-controllers, but ought, if they have sound sense, to be their own rulers and do what is just not through fear but of their own free will, for a right action if self-prompted is everywhere held in higher honour than if done under compulsion.", + "[194] And therefore he commands tradesmen, merchants and all who have taken up such a line of life to provide themselves with just scales and weights and measures, and eschew dishonest plots to injure their customers, and rather let every word and deed spring from a liberal and guileless spirit, considering that unjust gains are utterly pernicious but wealth which comes of justice can never be taken away.", + "[195] Since workmen or labourers are offered wages as a reward for their industry and the persons so employed are the needy and not those who have abundance of resources to spare, he orders the employer not to postpone his payment but to render the stipulated wages on that very day. For it is against all reason that the well-to-do, with their ample means of livelihood should after receiving the services of the poor fail to render at once to the needy the recompense for their services.", + "[196] Have we not here clearly indicated a warning against worse iniquities? He who having appointed the evening as the time in which a labourer should receive his recompense when he leaves for home, and does not even permit the wage though its final payment is assured to be delayed beyond the agreed hour—how much more does he forbid robbery and theft and repudiation of debts and other things of the same kind, and thus mould and shape the soul into the approved standard, into the form of true goodness itself." + ], + [ + "[197] Another excellent injunction is that no one is to revile or abuse any other, particularly a deaf-mute who can neither perceive the wrong he suffers nor retaliate in the same way, nor on an equal footing. For no kind of fighting is so utterly unfair as that where activity is the part assigned to one side and only passivity to the other.", + "[198] This offence of reviling those who have lost the power of speech and the use of their ears is paralleled by those who cause the blind to slip or put some other obstacles in their way. For since in their ignorance they cannot surmount them, they needs must stumble about so that they both miss the right path and damage their feet.", + "[199] Those who carry out or have a zest for such tricks are menaced by the law with the terrors of God’s wrath; this is right and reasonable, since it is God alone whose arm is extended to shield those who are unable to help themselves. And his words are little less than a plain declaration to the workers of iniquity “Ye senseless fools,", + "[200] you expect to go undetected by those whom you wrong when you count their calamities a laughing matter and work your wickedness against those parts in which misfortune has befallen them, against their ears by your reviling, against their eyes by the pitfalls which you set in their way. But you will never go undetected by God who surveys and controls all things, when you trample on the misfortunes of stricken men, as if you could never fall into like disasters, though the body which you have always with you can become the prey of every disease and your senses are perishable, liable through some trifling and quite ordinary occasion, not merely to be dulled and darkened but also to suffer incurable disablement.”", + "[201] These persons have lost the knowledge of their real selves; they think that distinction raises them above the natural weakness of mankind and that they have escaped the uncertainties and caprices of fortune’s hostility, fortune who often launches her sudden blasts on those who are sailing prosperously through life and sends them foundering when almost in the very harbour of felicity. What right have they to vaunt themselves and trample on the misfortunes of others without respect for the assessor of the ruler of all, justice, whose right and duty it is with the surpassing keenness of her never-sleeping eyes to survey the secrets of the corner as though they were in bright sunlight. These men,", + "[202] it seems to me, would in their exceeding cruelty not spare the dead but would without a qualm reslay the slain, to use the popular phrase, since they shrink not to vent their outrageous fury on parts in a sense already dead, eyes which seeing not and ears which hearing not are just corpses. And therefore if he to whom these parts belong should be removed from amongst men, they will show their implacable ruthlessness and grant him none of that human and sympathetic treatment which is maintained towards the fallen even by enemies in the bitterest warfare. So much for this part of the subject." + ], + [ + "[203] He also lays down an ordered series of injunctions all on the same lines by forbidding them to mate their cattle with those of a different species, or to sow the vineyards for two kinds of fruit, or to wear a garment adulterated by weaving it from two materials. The first of these prohibitions has been mentioned in our denunciation of adulterers to suggest still more clearly the wickedness of conspiring against the wedlock of other people, thereby ruining the morals of the wives as well as any honest hopes of begetting a legitimate family. For by prohibiting the crossing of irrational animals with different species he appears to be indirectly working towards the prevention of adultery.", + "[204] But the law should be mentioned also here, where the theme is justice, for we must not neglect the opportunity where possible of using the same point to bring out more than one moral. Now it is just to join together things which can associate, and the homogeneous are made for association just as the heterogeneous on the other hand cannot be blended or associated, and one who plans to bring them into abnormal companionship is unjust because he upsets a law of nature.", + "[205] But the law in its essential holiness shows such thoughtfulness for what is just that it does not even allow the land to be ploughed by animals of unequal strength and forbids the ass and the young bull to be yoked together for this purpose, lest the weaker partner, forced to compete with the extra power of the stronger, should break down and faint on the way.", + "[206] It is true indeed that the stronger, the bull, is named in the list of clean animals while the weaker, the ass, belongs to the unclean. Nevertheless the law did not grudge the help of justice to the seemingly inferior, in order, I believe, to teach judges a most indispensable lesson that they should not in their judgements set the meanly born at a disadvantage, when the point under examination is not concerned with birth but with good and bad conduct.", + "[207] Also similar to these two is the last enactment in the group, which forbids wool and linen, substances differing in kind, to be woven together, for in this case not only does the difference forbid association, but also the superior strength of the one will produce a rupture rather than unification when they have to be worn." + ], + [ + "[208] Midway in the group of the three comes the order not to sow the vineyard for bearing two kinds of fruit. The first reason for this is to keep things of a different kind from being mixed and confused. For sown crops have no relation to trees nor trees to sown crops and therefore nature has not appointed the same date to both for producing their annual fruits, but has assigned spring to the one for reaping the corn harvest and the end of summer to the other for gathering the fruits.", + "[209] Thus we find that the sown plants after their flowering wither at the same time as the trees sprout after withering. For the sown plants flower in the winter when the trees shed their leaves while on the contrary in the spring when all the sown plants are withering the trees of both types the cultivated and the wild are sprouting, and practically it is at the same time that the crops reach their fullness and the fruits begin to grow.", + "[210] These two so greatly differing in their natures, their flowerings and their seasons for gendering their own particular products he rightly put asunder and set at a distance from each other, thus reducing disorder to order. For order is akin to seemliness and disorder to unseemliness.", + "[211] The second reason was to prevent each of the two species from hurting and being hurt in return by abstracting the nourishment from each other. For if this nourishment is divided up, as it is in times of famine and dearth, all the plants will necessarily lose all their strength and either become sterilized and completely unproductive or else bear nothing but poor fruit as a consequence of the debility caused by their lack of nourishment.", + "[212] The third reason was that good soil should not suffer from the pressure of two very heavy burdens, one the close unbroken density of the plants which are sown and grow on the same spot, the other the task of bearing a double crop of fruit. A single yearly tribute from a single piece of ground is enough for the owner to receive, as the same from a city is enough for a king. To attempt to levy more than one toll shows excessive avarice, and that is a vice which upsets the laws of nature.", + "[213] And therefore the law would say to those who are minded to gratify their covetousness by laying down seed in their vineyard “do not show yourselves inferior to kings who have subdued cities and countries by arms and military expeditions. They with an eye to the future and at the same time wishing to spare their subjects deem it best to levy one yearly tribute in order to avoid reducing them in a short space of time to the utmost depths of poverty.", + "[214] But you if you exact from the same plot in the spring its contributions of wheat and barley and in the summer the same from the fruit trees will wring the life out of it by the double taxation. For it will naturally become exhausted like an athlete who is not allowed a breathing space and a chance of rallying his forces to begin another contest.", + "[215] But you appear to forget too easily the injunctions which I gave for the common weal. If only you had remembered my instruction as to the seventh year, in which I laid it down that the holy land should be left at liberty in consideration of its six-years labours, which it underwent in bearing fruit at the annual season prescribed by the laws of nature, and not be worn out by any of the husbandman’s operations, you would not, recklessly and triumphantly giving full play to your covetous feelings, have planned strange forms of tillage by laying down seed in land fitted for the culture of trees and particularly the vine, just to gain every year two separate revenues both unjustly earned and thus increase your property with the levy which the lawless passion of avarice has led you to exact.", + "[216] For he who can bring himself to let his own farms go free in the seventh year and draw no income from them in order to give the land fresh life after its labours is not the man to overload and oppress them with a double burden.", + "[217] And therefore of necessity I pronounced on such acquisitions that both the autumn harvest and the fruit of the sown crops were unholy and impure, because the life-creating spirit-force in the rich soil is so to speak throttled and strangled, and because the owner vents his wild wastefulness on the gifts of God in an outburst of unjust desires which he does not confine within moderate bounds.”", + "[218] Should not our passionate affection go out to such enactments as these which by implication restrain and shackle the mad covetous desires which beset mankind? For he who as a commoner has learned to shun unjust gains in the treatment of his plants will, if he becomes a king with greater matters in his charge, follow his acquired habit when he comes to deal with men and also women. He will not exact a double tribute nor wring the life out of his subjects with his imposts. For long familiar habit has the power to soften harsh temperaments and in a sense to tutor and mould them to better forms, and the better forms are those which justice imprints on the soul." + ], + [ + "[219] These laws he gives to each single person but there are other more general commands which he addresses to the whole nation in common, advising them how to behave not only to friends and allies but also to those who renounce their alliance.", + "[220] For if these revolt, he tells us, and shut themselves up within their walls your well-armed fighting force should advance with its armaments and encamp around them, then wait for a time, not letting anger have free play at the expense of reason, in order that they may take in hand what they have to do in a firmer and steadier spirit.", + "[221] They must therefore at once send heralds to propose terms of agreement and at the same time point out the military efficiency of the besieging power. And if their opponents repent of their rebellious conduct and give way and show an inclination to peace, the others must accept and welcome the treaty, for peace, even if it involves great sacrifices, is more advantageous than war.", + "[222] But if the adversaries persist in their rashness to the point of madness, they must proceed to the attack invigorated by enthusiasm and having in the justice of their cause an invincible ally. They will plant their engines to command the walls and when they have made breaches in some parts of them pour in altogether and with well-aimed volleys of javelins and with swords which deal death all around them wreak their vengeance without stint, doing to their enemies as the enemies would have done to them, until they have laid the whole opposing army low in a general slaughter.", + "[223] Then after taking the silver and gold and the rest of the spoil they must set fire to the city and burn it up, in order that the same city may not after a breathing space rise up and renew its sedition, and also to intimidate and so admonish the neighbouring peoples, for men learn to behave wisely from the sufferings of others.", + "But they must spare the women, married and unmarried, since these do not expect to experience at their hands any of the shocks of war as in virtue of their natural weakness they have the privilege of exemption from war service.", + "[224] All this shows clearly that the Jewish nation is ready for agreement and friendship with all like-minded nations whose intentions are peaceful, yet is not of the contemptible kind which surrenders through cowardice to wrongful aggression. When it takes up arms it distinguishes between those whose life is one of hostility and the reverse.", + "[225] For to breathe slaughter against all, even those who have done very little or nothing amiss, shows what I should call a savage and brutal soul, and the same may be said of counting women, whose life is naturally peaceful and domestic, to be accessories to men who have brought about the war.", + "[226] Indeed so great a love for justice does the law instil into those who live under its constitution that it does not even permit the fertile soil of a hostile city to be outraged by devastation or by cutting down trees to destroy the fruits.", + "[227] “For why,” it says, “do you bear a grudge against things which though lifeless are kindly in nature and produce kindly fruits? Does a tree, I ask you, show ill will to the human enemy that it should be pulled up roots and all, to punish it for ill which it has done or is ready to do to you?", + "[228] On the contrary it benefits you by providing the victors with abundance both of necessaries and of the comforts which ensure a life of luxury. For not only men but plants also pay tributes to their lords as the seasons come round, and theirs are the more profitable since without them life is impossible.", + "[229] But as to the trees which have never had or have lost the power to bear fruit and all the wild type there should be no stinting in cutting them down at will for siege works and stakes and pales for entrenchment and when necessary for constructing ladders and wooden towers. For these and similar purposes will be a fitting use to which to put them." + ], + [ + "[230] So much then for the rules which come under the head of justice. But as for justice itself what writer in verse or prose could worthily sing its praise, standing as it does superior to all that eulogy or panegyric can say? Indeed one, and that the most august, of its glories, its high lineage, would be a self-sufficient matter for praise if all the rest were left untold.", + "[231] For the mother of justice is equality, as the masters of natural philosophy have handed down to us, and equality is light unclouded, a spiritual sun we may truly call it, just as its opposite, inequality, in which one thing exceeds or is exceeded by another is the source and fountain of darkness.", + "[232] All things in heaven and earth have been ordered aright by equality under immovable laws and statutes, for who does not know that the relation of days to nights and nights to days is regulated by the sun according to intervals of proportional equality?", + "[233] The dates in spring and autumn every year, whose name of equinoxes is derived from the facts observed, are so clearly marked out by nature that even the least learned perceive the equality of length in the days and nights.", + "[234] Again are not the cycles of the moon, as she runs her course backwards and forwards from the conjunction to the full orb and from her consummation to the conjunction, regulated on the principle of equal intervals? The sum total of her phases and their sizes are exactly the same in her waxing and waning, and so correspond in both forms of quantity, namely number and magnitude.", + "[235] And as equality has received special honour in heaven, the purest part of all that exists, so has it also in heaven’s neighbour, the air. The fourfold partition of the year into what we call the annual seasons involves changes and alternations in the air and in these changes and alternations it shows a marvellous order in disorder. For as it is divided by an equal number of months into winter, spring, summer and autumn, three for each season, it carries the year to its fulfilment and the year, as the name ἐνιαυτός indicates, contains as it runs to its completion everything in itself, which it would not have been able to do if it had not accepted the law of the annual seasons.", + "[236] But equality stretches down from the celestial and aerial regions to the terrestrial too. The pure part of its being which is akin to ether it raises into the heights, but another part sun-like it sends earth-wards as a ray, a secondary brightness.", + "[237] For all that goes amiss in our life is the work of inequality, and all that keeps its due order is of equality, which in the universe as a whole is most properly called the cosmos, in cities and states is democracy, the most law-abiding and best of constitutions, in bodies is health and in souls virtuous conduct. For inequality on the other hand is the cause of sicknesses and vices.", + "[238] But since if one should wish to tell in full all the praises of equality and her offspring justice the time will fail him, be his life of the longest, it seems better to me to content myself with what has been said to awake the memory in the lovers of knowledge, and to leave the rest to be recorded in their souls, the holiest dwelling place for the jewels of God." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE SPECIALIBUS LEGIBUS, IV", + "(The title.) This, as it is given here, is taken from a list of some of the works of Philo, found in an eleventh-century MS., which itself contains only half of the De Opificio, but the list no doubt is the table of contents in the exemplar from which that MS. was taken. It agrees with that in the two MSS. (S and M) of this treatise, except that they omit ὅλης. All these omit the last word or words, which Cohn supplied by τέλος. The last six words so amended are translated in Goodhart and Goodenough’s Bibliography, p. 135, “and which (i.e. justice) is the objective of the whole code.” I understand ὅ to have the phrase περὶ δικαιοσύνης for its antecedent, and συντάξεως, which could hardly mean “code,” as referring to the whole of the four books.", + "The addition of τῶν εἰς ἕκαστον ἀναφερομένων seems quite needless. Compare the titles of the other three books.", + "§ 2. (Stealing open and secret.) As the distinction made by Philo, though natural enough, is not drawn at any rate directly from the Law it is a case where perhaps he may have been influenced by other legislation. Goodenough, Jewish Jurisprudence in Egypt, pp. 145 ff., and Heinemann, Bildung, pp. 421 ff., have some discussion on this. Goodenough notes that the Ptolemaic law in Egypt distinguished between open robbery (λεία) and ordinary stealing. He gives a reference to Taubenschlag, Strafrecht, pp. 26 ff., which I have not been able to see. In Roman law the person who committed a “furtum manifestum” was held to be a “fur inprobior” (Mommsen, Strafrecht, p. 601). In Attic law the distinction does not seem to be so clear. In Xen. Mem. i. 2. 62, which Goodenough cites, κατὰ τοὺς νόμους ἐάν τις φανερὸς γένηται κλέπτων … θάνατός ἐστιν ἡ ζημία, φανερός may mean “detected,” “clearly proved” rather than, as Goodenough, “openly.”", + "§ 2. Repay the stolen goods twofold. Mangey on these words and Driver on Ex. 22:4 give several examples of a similar rule. Among them are Solon’s laws as stated by Gellius xi. 18 and Dem. Adv. Timocrat., p. 467 (of conviction for theft in a private action) and Plato, Laws 857 A. Philo may have known these, but his generalization is not so inexact that we need suppose him to have been influenced by other legislations.", + "§ 4. General proclamation. Heinemann, Bildung, p. 421, dissents from the view that there is an allusion to Lev. 25:10, and regards the phrase as meaning merely a public announcement. The absence of the article may favour this, but he does not give any evidence of such a regulation from Philo or elsewhere. The Athenian ἀποκήρυξις which he quotes as an analogy, a term applied to a formal notice of disinheriting, does not help much.", + "§ 7. In the very place where he has broken in. L. and S. revised give “(the act of) breaking in” for διόρυγμα as a LXX usage, citing this passage, viz. Ex. 22:2 and Jeremiah 2:34. I do not think this is right. In neither passage, the second of which appears to be an allusion to the first, is there any necessity to understand the act rather than the place. Anyway, Philo is more likely to have understood the word, which he quotes from the LXX, in its usual sense.", + "For the law that a thief might be legally killed at night cf. the Attic law as stated by Demosthenes, Adv. Timocrat., p. 463, also Plato, Laws ix. 874 B νύκτωρ φῶρα εἰς οἰκίαν εἰσιόντα ἐπὶ κλοπῇ χρημάτων, ἐὰν ἑλὼν κτείνῃ τις, καθαρὸς ἔστω. In Roman law, the XII Tables have “si nox furtum factum sit, si eum occisit, iure caesus esto.” As Philo is reproducing Exodus, these are illustrations of that rather than of this. However, one point noted by Goodenough, p. 154, may be worth mentioning. The Roman law, as stated in the Digest, directed that the killing must be preceded by a call for help (“cum clamore”). If Philo knew this, it would agree with his insistence that the right to kill is founded on the inability to get help. Much the same point is made in another connexion in Spec. Leg. iii. 74–78.", + "§§ 11, 12. (Value of Sheep and Ox.) Heinemann’s suggestion (approved by Goodenough), that the thought in these sections was developed from the Stoic doctrine that animals were created for the service of man, seems to me fanciful. Philo has to give a reason why the law requires a higher rate of compensation for a sheep and still more for an ox than for other goods, and this necessarily depends on their value to the owner. The passage he quotes from Cic. De Nat. ii. 158 ff. certainly says that the sheep was intended to supply man with wool and the ox to supply him with means for ploughing, but does not note the other abilities noted here. The two passages are also alike in not mentioning that either animal is good for food, but elsewhere the Stoics seem to have held that they were also created to be eaten (“ad vescendum”), Cic. De Leg. i. 8. 25 (S.V.F. ii. 1162).", + "§ 13. (Kidnapping.) As the LXX (see footnote) does not deal with the crime of kidnapping a non-Israelite, Philo leaves the punishment to be determined by the “court,” cf. Spec. Leg. iii. 148, where the same is laid down in the case of death caused to a man by falling into an unguarded pit, whereas the law only prescribed compensation for the death of an animal. By the Court I do not understand him, as Goodenough does, to be thinking of the Jewish Court in Alexandria. What he says in these sections is that (1) the act is obviously a crime against humanity, and (2) would therefore have to be punished by a court, (3) should be, or at least might be, punished by something less than death.", + "In Roman law kidnapping (“plagium”) was a serious crime, sometimes punishable by death (see Dict. of Ant.).", + "§ 21. (ἀγρονόμοι.) Nothing really is known of this office, except from two passages in Aristotle, Politics vi. 5, 1321 b and vii. 11, 1331 b, where he says that the ὑλωροί or forest-wardens are also called ἀγρονόμοι, but he does not specify the states where these are to be found. It is conjectured (see Pauly-Wissowa) that the πεδιανόμοι at Sparta, whose title is found in an inscription, are the same. But Plato in several passages of the Laws recommends the appointment of such officials to do for the country what the ἀστυνόμοι do for the towns. See particularly 760 ff. and 844 B, where they are empowered to redress civil injuries. Very little importance, I think, can be attached to Philo’s statement that the best governed cities have these officials. It is an inference which he would easily draw from Plato’s way of speaking of them. And indeed some modern scholars seem to have made the same assumption (see Dict. of Ant.).", + "§ 39. τῶν … μελλόντων. In support of the translation somewhat doubtfully given in the text it may be pointed out that Philo evidently sees in Lev. 19:11, 12 something like the rhetorical figure, technically called “the ladder” (κλῖμαξ), in which at each stage the crucial word of the preceding stage is repeated. (See Ernesti, Lex. Rhet.) A similar example in Demosthenes (speaking of the process by which a quarrel rises to bloodshed) runs μηδὲ κατὰ μικρὸν ὑπάγεσθαι, ἐκ μὲν λοιδορίας εἰς πληγάς, ἐκ δὲ πληγῶν εἰς τραύματα, ἐκ δὲ τραυμάτων εἰς θάνατον. Of course in Lev. itself it is not a proper “climax,” as the πρότερον is not repeated before the ἑπόμενον, but Philo’s exposition takes that form.", + "§ 40. Unscientific method of proof. The depreciatory note which Philo here puts into the word ἄτεχνος is very unfair. The ἄτεχνοι πίστεις are, as quoted from Cope in the note to De Plant. 173 (vol. iii. p. 499), “proofs not due to the artist’s invented skill, but supplied to him from the outside as it were of his art.” They are not opposed to ἔλεγχοι δίκαιοι but are indeed really more “just,” in so far as they cannot be perverted by the orator’s skill. In De Plant. the word was translated “inartistic” (perhaps better “unartistic”), and that or “unartificial” is the equivalent usually given. But “unscientific” seems to me in the usual English usage to come nearer to the meaning (or perhaps “non-scientific,” though I have kept the “un-” as giving something of Philo’s depreciatory note).", + "§ 40. (Text of φύσει ἀγαθὸν καὶ θεῖον ὄνομα, etc.) As stated in the footnote Cohn expelled ἀγαθὸν καὶ on the grounds (1) that ἀγαθόν is an unsuitable adjective in this context, (2) that the fairly obvious corrections ἅγιον or ἀγαστὸν suggested by Mangey are ruled out by the hiatus after φύσει. This objection applies of course to ἀγαθὸν also.", + "In a note in vol. vii. p. 620 I said that I did not know how far Cohn’s argument that a certain reading was unacceptable on account of the hiatus was valid and that Cohn did not anywhere formulate his doctrine. Since then I have got more information originally through Cumont’s edition of the De Aeternitate, Prol., p. xx. Cumont refers to a publication by J. Jessen in a Festschrift to Hermann Sauppe entitled De elocutione Philonis Alexandrini (1889). Jessen’s article is largely occupied in showing that Philo uses μέχρι or ἄχρι according as a vowel or consonant precedes. But towards the end he discusses hiatus in general from a study of the De Opificio and concludes that it is only admitted when (a) Philo is quoting scripture or another writer such as Plato, (b) when any stop, even a comma, intervenes, (c) in familiar conjunctions of words forming a single phrase such as ἐτήσιοι ὧραι, (d) after the article, or the relative pronoun or prepositions or καί, μή, τι, ὅτι, etc. This last class means, I suppose, the little common words which recur so frequently that the writer would be hampered if he always had to follow with a consonantal word. Cumont finds that this rule also applies to the De Aet., the genuineness of which he is supporting.", + "Jessen however admitted that in the De Op. there was a certain residuum of cases, where the hiatus had no such excuse, and Cumont said the same of the De Aet., and probably an examination of the other treatises would give the same result. Most of those quoted by Jessen and Cumont are capable of emendation, sometimes easily, sometimes only with some straining. As a matter of fact I observe that Cohn, who had Jessen’s work before him, left all but one of these cases of hiatus as they stand in the MSS. in his own edition.", + "The real question is whether Philo put the hiatus on the same footing as a grammatical error, or whether he thought it a thing to be avoided generally, but not if the avoidance hampered his expression in any way. I should be inclined to take the second view and hold that while a hiatus may justly increase suspicion of a reading to which there are other objections, it does not in itself create a fatal or even a very serious objection. In the case under discussion I do not think that the expulsion of ἀγαθὸν καὶ is justified, particularly as the same hiatus after φύσει occurs elsewhere (ἑβδομάδος φύσει οἰκεῖα, Leg. All. i. 16), where neither is any easy emendation possible nor has Cohn or any other editor raised any objection.", + "As for the first objection, it may be granted that as ἀγαθός when applied to God regularly connotes His beneficence, ἅγιον would be more appropriate here. But it is going too far to call it unsuitable. It is applied to the Divine Name in Ps. 53(54):6.", + "§ 49. Heinemann refers on this passage to Plato, Ion 534. Here and in the parallels, Spec. Leg. i. 65 and Quis Rerum 265 f., Philo may have had in mind this passage, particularly διὰ ταῦτα δὲ ὁ θεὸς ἐξαιρούμενος τούτων (i.e. “poets”) τὸν νοῦν τούτοις χρῆται ὑπηρέταις καὶ τοῖς μάντεσι τοῖς θείοις … ἀλλʼ ὁ θεὸς αὐτός ἐστιν ὁ λέγων, διὰ τουτῶν δὲ φθέγγεται πρὸς ἡμᾶς. But Heinemann goes much too far, I think, in saying that this conception is derived (“entlehnten”) from Plato. The idea of the prophet as God’s mouthpiece is self-evident throughout the prophetical books, and the most striking point in Philo’s imagery here and in Quis Rerum, that the prophet is the musical instrument on which God plays, does not come so far as I know from Plato, at any rate not from this passage in the Ion.", + "§ 52. ὁλοστὸν. Stephanus gives for this word “integer totus,” Hesychius ὅλως ὡς ἔστιν (what does that mean exactly?) and L. and S. old and revised merely repeat this statement or part of it. It is a mis-statement to say that it is only known from Hesychius. It is found here in the MSS. of Philo in a passage the genuineness of which was not questioned till lately, but was overlooked by the lexicographers, who conceivably may have overlooked the word elsewhere. In fact it has the advantage over several other words only quoted from Philo that it has the support of Hesychius. But the formation is odd. If formed like other words in -στός, the ordinals and ὀλιγοστός, πολλοστός, it should be “one out of a whole”: a further difficulty here is that it seems to be used as a substantive, which is not the case, so far as I know, with the other words in -στός. I am inclined to think that the writer of the clause, whether Philo or another, actually wrote as Mangey suggests ὅλως αὑτὸν, which, as he says, would easily pass by abbreviation into ὁλοστὸν.", + "§ 54. (Last sentence.) Heinemann remarks on these words that both the expression and the thought are derived from the Stoics, who, while combatting the sceptical doctrine that certain knowledge was unattainable and ἐποχή was universally necessary (cf. the sceptical sections in De Ebr. 171–205), allowed that there were cases where for want of evidence ἐποχή was necessary. Cf. S.V.F. ii. 121 πᾶς δογματικὸς ἔν τισιν ἐπέχειν εἴωθεν, ἤτοι παρὰ γνώμης ἀσθένειαν ἢ παρὰ πραγμάτων ἀσάφειαν, ἢ παρὰ τὴν τῶν λόγων ἰσοσθένειαν. ἐπέχειν and ἐποχή are the accepted technical terms in this sense, but need such a commonsense observation as that, when two things are equal, you cannot decide in favour of either, be necessarily traced to Stoic sources?", + "§§ 63 ff. These sections have a close parallel in Plato, Laws 955 C–D “those who serve their country ought to serve without receiving gifts, and there ought to be no excusing or approving the saying ‘Men should receive gifts as the reward of good but not of evil deeds’—for to know what is good and to persevere in what we know is no easy matter. The safest course is to obey the law, which says ‘Do no service for a bribe’ ” (Jowett). That Philo had Plato in mind is made more probable by his introduction of another Platonic word ἡμιμόχθηροι, Rep. 352, used to describe the half-way house in injustice.", + "§ 64. Awarder (or umpire) of justice. Heinemann may be right in regarding this as a direct quotation from Aristotle. Philo however also knew the expression βραβεύειν τὰ δίκαια from Demosthenes, Ol. iii. 96. βραβεύς, βραβεύειν and βραβευτής, originally applied to the games, easily lend themselves to metaphor and Philo has used the last several times in other connexions. But see on § 149.", + "§ 73. One of the men of old. Mangey supposed that this refers to the passage in the Theaetetus of Plato quoted below on § 188. But imitation is not quite the same as assimilation, nor is showing kindness there specifically marked. Heinemann’s note is “this frequently quoted saying was ascribed to Pythagoras and Demosthenes,” and refers for the evidence of this to Vahlen’s edition of Longinus, De Sublimitate, p. 216; Cohn gives the same reference. I am sorry that I have been unable to see this edition, but presumably the evidence is the same as or includes that quoted by Roberts in his edition of the De Sub., p. 244. (a) Aelian, Var. Hist, xii. 59 “Pythagoras said that the two best gifts of the gods to men were speaking the truth and showing kindness (τό τε ἀληθεύειν καὶ τὸ εὐεργετεῖν), and he added that both resembled the works of the gods.” (b) Arsen, Viol. 189 “Demosthenes, being asked what man has like God, said ‘showing kindness and speaking the truth.’ ”", + "§ 85. ἔρως. This is a word for which there is no real equivalent in English when the context does not allow it, as no doubt it often does, to be rendered by the single word “love.” The phrase “sexual love” is not attractive, and does not cover the whole of the Greek conception. The Stoic definition of ἔρως as one of the seven different forms of ἐπιθυμία, Diog. Laert. vii. 113, is ἐπιθυμία τις οὐχὶ περὶ τοὺς σπουδαίους· ἔστι γὰρ ἐπιβολὴ φιλοποιίας διὰ κάλλος ἐμφαινόμενον, which Hicks translates “a craving from which good men are free, for it is an effort to win affection due to the visible presence of beauty.” An interesting study of the four words στοργή, ἔρως, φιλεῖν, ἀγαπᾶν, particularly as used by Plato and Aristotle, is given in an Appendix to Sandys’s edition of Aristot. Rhet., vol. i.", + "§ 104. μακρόθεν. As Heinemann, Mangey and Cohn generally give quite a different sense here and elsewhere from myself to this adverb and πόρρωθεν, I take the opportunity of collecting the passages I have noted in this book and the preceding and the De Virtutibus. In nearly all the clear intention is to show that the injunction actually given leads on to another principle of a higher kind, which I have generally translated by the adverb “indirectly” or “by implication,” on which see below.", + "(1) Spec. Leg. iii. 48 μακρόθεν δʼ ὡς ἀπὸ σκοπῆς ἐσωφρόνισεν ἀνθρώπους.", + "Here, where ἀπὸ σκοπῆς fixes the meaning beyond question, the guilt of unlawful unions among men is deduced from the prohibition of mixed matings of animals. Heinemann “wie von einer Warte”; Mangey “longe quasi e speculo.”", + "(2) Ib. 63 πόρρωθεν μοιχείας ἀνείργων. (Guilt of adultery from the injunction of ablutions even after lawful intercourse.)", + "Here Heinemann translates πόρρωθεν ἀνείργων by “fern zu halten”; Mangey “longe submovens.”", + "(3) Ib. 117 πόρρωθεν τὴν βρεφῶν ἔκθεσιν ἀπεῖπε διʼ ὑπονοιῶν. (Guilt of infanticide from the punishment decreed against causing a miscarriage.)", + "Here the addition of διʼ ὑπονοιῶν gives the same thought in a different form. The one prohibition is an allegory of the other. Heinemann “in versteckter Andeutung,” apparently translating διʼ ὑπονοιῶν and ignoring πόρρωθεν; Mangey “procul vetuit.”", + "(4) Spec. Leg. iv. 104 (this passage) μακρόθεν ἀνεῖρξαι βουλόμενος τὴν ἐπὶ τὰ λεχθέντα ὁρμήν. (The evil of cruel vindictiveness from the prohibition of carnivorous animals for food.)", + "Heinemann “recht fern zu halten”; Mangey “procul remoturus.”", + "(5) Ib. 203 πόρρωθεν ἀνακοπὴν μοιχῶν ἐργάζεσθαι. (Guilt of adultery from the mixed mating of animals, cf. iii. 48.)", + "Heinemann “offenbar” (“openly” or “plainly”?); Mangey “quanto magis.”", + "(6) Ib. 218 αἳ μακρόθεν τῶν ἐπʼ ἀνθρώποις πλεονεξιῶν τὴν λύσσαν ἀνείργουσι. (Duty of restraining coveteousness from the prohibition of sowing the vineyard.)", + "Heinemann “nachdrücklich”; Mangey “procul arcet.”", + "(7) De Virt. 21 πόρρωθεν ὡς ἀνδρογύνους οὕτως καὶ γυνάνδρους φυλαξάμενος. (Womanliness in general from the single item of womanly dress (see the next sentence ἑνὸς γὰρ κτλ.).)", + "Cohn “fernhalten”; Mangey “longe submovens.”", + "(8) Ib. 116 πόρρωθεν ἀναδιδάσκων τὸ μὴ ἐφήδεσθαι. (Avoidance of ἐπιχαιρεκακία, from the injunction to help an enemy’s beast.)", + "Ignored by Cohn; Mangey “in minimis quoque docet.”", + "(9) Ib. 137 ὑπὲρ τοῦ μακρόθεν ἐπισχεῖν τὴν εὐχέρειαν. (Guilt of infanticide from the prohibition of killing a pregnant animal.)", + "Cohn “schon von vornherein”; Mangey “ad longe compescendum.”", + "(10) Ib. 160 πόρρωθεν ἀναδιδάσκεται τῶν λογικῶν ἐπιμελεῖσθαι. (Consideration for men from kindness to animals.)", + "Cohn gives this well, “zieht durchaus die weitere Lehre”; Mangey “inde dixit rationalibus potiorem curam inpendere.” To these may be added De Virt. 151 τὸ μέλλον ὥσπερ ἀπὸ σκοπῆς μακρόθεν … καθορᾶσθαι, where the same phrase is used as in iii. 48, but has no reference to Moses’ teaching. Cf. also De Virt. 129.", + "While taking the adverbs in an intensive sense “to keep far away” will suit (7) and perhaps (2, 4, 6), if the adverbs in -θεν can bear this sense, which seems to me doubtful, it is hardly compatible with ἀπειπεῖν (3), or ἀνακοπὴν ἐργάζεσθαι (5), or ἐπισχεῖν (9), and quite impossible with σωφρονίζειν (1), and ἀναδιδάσκειν (8, 10). It is clear to me that throughout, as indicated by (1), both adverbs express Philo’s conception of the Law as a code in which those who have eyes to see may discern other lessons far away from the primary and literal. I do not feel that the translation “indirectly” or “implicitly” is at all adequate. “A lesson reaching far beyond the actual words” would express the meaning better, but be too heavy a rendering for this single word.", + "§ 106. (Dividing the hoof.) In this treatise the phrase is used of ethical questions only and signifies the distinguishing of the desirable from the undesirable. In De Agr. 131–145 the treatment is somewhat different. In § 133 as here it is taken to mean distinguishing the beneficial from the injurious, but as the discussion proceeds it is applied to analysis and distinction in the arts and sciences—grammar, music and logic. The sophists in fact are represented by the pig, because although they divide the hoof they do not chew the cud.", + "As Philo’s interpretation of διχηλεῖν or something like it appears in the letter of Aristeas 150, which though of uncertain date is by general agreement considered to be earlier than Philo, it is not altogether original with him. As to whether it was accepted later, I have no information as far as Rabbinism is concerned. Heinemann’s silence in Bildung would suggest that it was not. But there is an interesting passage in the Pilgrim’s Progress, where Faithful discoursing about Talkative says that he reminds him of Moses’ saying that the clean beast must both chew the cud and part the hoof. “The hare cheweth the cud, but yet is unclean because he parteth not the hoof. And this truly resembles Talkative. He cheweth the cud, he seeketh knowledge; he cheweth upon the word; but he divideth not the hoof; he parteth not with the way of sinners; but as the hare, retaineth the foot of a dog or bear, and therefore he is unclean.” This is not very different from Philo’s interpretation. Is Bunyan here following a tradition of the Christian pulpit? Christian’s reply is “You have spoken, for aught I know, the gospel-sense of these things.”", + "§ 109. πολύχηλα. This word is not recorded by Stephanus or the earlier L. & S. The revised L. & S., citing this passage, erroneously gives it as “dividing the hoof, opposed to μονώνυχα.”", + "§ 113. Cormorant. αἴθυια (“sea-gull”?) is taken as a type of voracity with the same verb ἐμφορεῖσθαι in Leg. All. iii. 155 and Quod Det. 101. Philo is the only author quoted for this usage, as the other passage cited by Stephanus, Athenaeus vii. 283 c, is not to the point. L. & S. do not notice it at all.", + "§ 116. (Clean and unclean birds.) Aristeas 145–147 gives the same definition of the unclean birds and mentions doves, pigeons, geese and partridges as specimens of the clean. He also adds the moral that the prohibition is intended as a warning against injustice and tyranny among men.", + "§ 128. ἀνδρὸς εὐζώνου. While εὔζωνος in a general sense is common enough, the phrase as a standard of measurement is not quoted in the Lexicon from any writers later than Herodotus (i. 72, 104) and Thucydides (ii. 97). If the absence of quotation reflects the facts, we may fairly set its presence here as a conscious literary reminiscence or imitation of the historians.", + "§ 137. Shaking before the eyes. Though Philo does not actually use σαλευτά nor get nearer to it than σάλον δʼ ἐχέτω below, there can be no doubt that this is what he read. It is equally clear that it is a misreading, and his explanation is fantastical. But the mistake is not confined to him. The Apparatus Criticus in Brook and Maclean’s edition of the LXX shows that one MS. has σαλευτόν in Deut. 11:18, though not apparently in 6:8, and that the Old Latin version had “mobilia.” This is also supported by a treatise of Origen, which only survives in the Latin. The reference to this is not given. Otherwise it would be interesting to see whether Origen owed the idea to Philo and gave it further currency.", + "§§ 149, 150. Unwritten Laws. Heinemann rightly notes the resemblance to Aristot. Rhet. i. 14. 7, where Aristotle says that on the one hand it may be argued that “the better man is he who is just without compulsion; now the written laws of right are compulsory, the unwritten are not.” This is the view taken here. From another point of view it is worse to offend against the written, “for he who commits offences which are dangerous and liable to penalty will still more do so when there is no penalty.” Our passage looks like a definite reminiscence and strengthens the probability that the phrase in § 64 is a direct quotation (the same can hardly be said of the allusion to ἄτεχνοι πίστεις in § 40). The distinction between ἄτεχνοι and ἔντεχνοι πίστεις, though originating with Aristotle, runs through the whole of later rhetoric and must have been “known to every schoolboy.”", + "It is to be observed that the sense of ἄγραφοι νόμοι here is totally different from that of De Virt. 194, where see note b.", + "§ 158. (Footnotes b and c.) In De Agr. 84 ff. Philo takes ἵππον, which he here paraphrases by θρέμματα, in its regular sense of cavalry and introduces his allegory by declaring that the literal interpretation is untenable because Moses would not recommend that a ruler should forgo such an indispensable part of his armament. Cf. note on De Virt. 28 ff.", + "§ 160. Ἐπινομίδα. Philo has used this name for Deuteronomy in Quis Rerum 162, 250. As so applied it is not quoted from any other writer, and if the application is due to him it is a reasonable supposition that it is modelled on the pseudo-Platonic treatise of that name.", + "§ 188. Assimilated to God. Philo no doubt here and elsewhere where he uses this expression is thinking of Plato, Theaetetus 176 A–B, which he quotes, naming the treatise, in De Fug. 63, “to fly away (from earth to heaven) is to become like God (ὁμοίωσις θεῷ) as far as this is possible, and to become like him is to become just, holy and wise.”", + "§ 188. Σῶμα σῆμα. This play of words appears also in Leg. All. i. 108 in connexion with a saying of Heracleitus, from which “the editors of Heracleitus infer that σῶμα σῆμα was originally said by him” (Thompson on Gorg. 493 A). Plato himself in the Cratylus ascribes it to the Orphics. Heinemann refers to Philolaus fr. 14 Diels, which I have had no opportunity of verifying. Possibly it is the same as the saying attributed to Philolaus by Clement Al. Strom. iii. 17 a ἁ ψυχὰ τῷ σώματι συνέξευκται καὶ καθάπερ ἐν σάματι τούτῳ τέθαπται.", + "§ 190. (Footnote a.) According to Josephus, Ant. iv. 218, this court of appeal consists of the high priest, the Prophet and the council of elders. Is there some connexion between this inclusion of the Prophet and Philo’s insistence in § 192 on the prophetic character of the true priest?", + "§ 191. νηφάλια θύειν. This use of the neuter accusative plural is too well attested in Philo (see footnote) to be disposed of by correction to -ους. But the usage is strange and calls for more explanation than I can give with any confidence. May we suppose that in the wineless offerings to various deities the abstention of the offerer was felt to be an essential element (cf. νήφων ἀοίνοις, Soph. O.C. 100), and so the phrase acquired this personal meaning? Two passages quoted by Stephanus from Plutarch suggest something of the kind, Mor. 464 C ἀμεθύστους καὶ ἀοίνους διαγαγεῖν, ὥσπερ νηφάλια καὶ μελίσπονδα θύοντα, and 132 E αὐτῷ τῷ Διονύσῳ πολλάκις νηφάλια θύομεν ἐθιζόμενοι μὴ ζητεῖν ἀεὶ τὸν ἄκρατον.", + "§ 193. Market-controllers. “Agoranomi existed both at Athens and Sparta, and, as inscriptions prove in almost every Greek state, … they regulated the price and quantity of all things which were brought into the market and punished all persons convicted of cheating, especially by false weights and measures.” (Dict. of Ant.)", + "§ 199. (ἀδικοπραγεῖν.) Stephanas quotes five examples of this word, one from Plutarch, the other four all from Philo. Of these one as Stephanus has it, and as it stands in Mangey’s text, is transitive, viz. Spec. Leg. iii. 182 ἐὰν περὶ τὰς οὐσίας ἀδικοπραγῶσι τὸν πλησίον, and so the majority of MSS. F however has τῶν πλησίον and S apparently τῶν πλησίων. I feel no doubt that Cohn is right in following F. The corruption of τῶν to τὸν to bring it into supposed agreement with πλησίον is very natural.", + "The converse δικαιοπραγεῖν is commoner or at least is cited from a much greater range of authors and seems to be always intransitive.", + "§ 231. (Footnote c.) For this Pythagorean thought see Zeller, Presocratic Philosophy (Eng. trans.), vol. i. pp. 420 f. τῆς δικαιοσύνης ἴδιον … το ἴσον, and the statement “that the first square number (ἰσάκις ἴσον), i.e. four or nine, is justice.” So in De Plant. 122 the saying “that equality is the mother of justice” is connected with the equality of the sides of a square.", + "§ 237. Democracy … the best of constitutions. Democracy is equated here to ἰσότης, cf. De Conf. 108, “which honours equality and has law and justice for its rulers.” There it is opposed to mob rule, ὀχλοκρατία, and so also De Agr. 45 and De Virt. 180, but in De Abr. 242 to tyranny, while in Quod Deus 176 we have the curious idea that the world is a democracy because each nation in its turn gets supremacy. From all this one can gather little more than a vague idea of order, justice and a government under which every one receives the rights and duties for which he is best fitted.", + "On the puzzling question how Philo comes to apply to this ideal constitution the name of democracy repeated so emphatically six times (see note on Quod Deus 176) a good deal has been written lately. Dr. Eric Langstadt in his essay Zu Philos Begriff der Demokratie, Dr. Martin Braun in an essay called Social and Political Aspects of Philo’s Philosophy, Professor Goodenough in his Philo’s Politics, Practice and Theory, have all dealt with the subject. Langstadt in the body of his essay gives a careful and interesting analysis of Philo’s conceptions of good government, conceptions which he may be supposed to have summed up under the name of democracy, but which only serve to make the name more surprising. For an attempt to explain the name we must turn to his Nachwort. In this he suggests that the name is taken from the Platonic or pseudo-Platonic Menexenus 238 C, where Socrates is represented as saying of the Athenian constitution as it was and is “one man calls it a democracy, another by any name which pleases him. In reality it is an aristocracy carried on with the approval of the multitude.” There are some good points in favour of this theory. Philo quotes another part of this description as from Plato in the De Op. 133, and there are features in this idealized picture of the Athenian constitution which remind us of Philo. A notable example is the insistence on equality of birth as the source of its excellence, and some more recondite resemblances are pointed out by Langstadt. But on the whole it is difficult to suppose that this casual mention of the name democracy can so have impressed Philo as the theory supposes.", + "Braun finds the solution of the puzzle in the use of δημοκρατία as the Greek equivalent for the Latin “Res publica,” particularly in the sense of the republican constitution which was superseded by Caesarism. He gives many examples of this from Dion Cassius, and what is more important as nearer to Philo, from Josephus. His main point is that δημοκρατία had become the battle-cry of the senatorial opposition, though to say this does not do justice to his full analysis of the political situation both at Rome and Alexandria.", + "Goodenough also takes this use of δημοκρατία as his starting-point. But he lays more stress on the acceptance of the term by the upholders of the principate. He points out that in the chapters in Dion Cassius 52, where Augustus is advised by Agrippa to refuse and by Maecenas to assume supreme power, while Agrippa extols democracy, Maecenas declares that a monarchy will insure the true democracy, and that Dion also remarks that the emperors were careful to build up their power by assuming democratic titles. So he finally comes to the conclusion that to Philo the ideal government is monarchy in its Roman form of democracy, kingship in its best sense.", + "If one may take as a working hypothesis that Philo’s use of the term springs from this special sense, while I think Braun is nearer the truth, I should suggest a middle course between the two views. Perhaps we may say that reverence for the great Roman Republic, S.P.Q.R., had by Philo’s time raised the name from the disparagement cast on it by Plato and Aristotle to a position of high respect. On the lips of the opposition its meaning was unmistakable, and I think Braun might strengthen his argument by the fact that this opposition was largely Stoical, though not perhaps so markedly so as some decades later (see Arnold’s Roman Stoicism, pp. 392 ff.). But the imperialist would not allow his opponent to monopolize the term. He claimed, as Maecenas says, that the Principate gave a freedom which, unlike the freedom of the mob, awarded equally to all according to their deserts, and was, in fact, government of the people for the people though not by the people. Philo thus adopts this slogan or catch-word as Braun calls it and, as he well says, surrounds it with a religious and metaphysical halo, not caring very much how far it fitted in with his Platonic conception of the philosopher king." + ] + } + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1937", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על החוקים לפרטיהם", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על החוקים לפרטיהם", + "enTitle": "On the Special Laws", + "key": "On the Special Laws", + "nodes": [ + { + "heTitle": "ספר א", + "enTitle": "Book I", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ב", + "enTitle": "Book II", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ג", + "enTitle": "Book III", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + }, + { + "heTitle": "ספר ד", + "enTitle": "Book IV", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Virtues/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939.json b/json/Second Temple/Philo/On the Virtues/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..bdee59973a9a0e93f2d208c517907529de42f72e --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Virtues/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939.json @@ -0,0 +1,417 @@ +{ + "language": "en", + "title": "On the Virtues", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על המידות הטובות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "ON THE VIRTUES (DE VIRTUTIBUS)
INTRODUCTION TO DE VIRTUTIBUS", + "Courage or Manliness", + "True courage is knowledge, not the savage passions so often exhibited in war but the courage shown by persons who in spite of bodily infirmities exercise their minds for the benefit of others (1–4). There are many circumstances which call out this courage: poverty is combated by contentment with the simple wealth which nature supplies (5–7), though there is also the higher wealth of wisdom (8–9); obscurity or insignificance is not of any importance if we have the esteem of the wise (10–11), nor disability of the senses if we have the sight of the mind (12), nor disease if the soul is healthy (13–14). Courage is the quality which enables us to despise all these (15–17). How essential this virtue of courage or manliness is is suggested by the law when it even forbids a man to assume a woman’s dress (18–21).", + "Courage in peace time is inculcated everywhere in the law, but we must see what it says about courage in war (22). Observe that the cowardly are not to be enrolled in the army (23–26), nor yet those who would naturally be just entering on some new undertaking which would distract their interest (27–31). The warriors that Moses looks for are men of sound and active body and having the gallantry which prefers a glorious death to a life of dishonour (32–33). Such must have been the twelve thousand selected for the war with Midian, and Philo now tells the story of that war from its beginning: the seduction of many Israelites by means of the Midianite women (34–40) and the punishment which deterred the rest from following their example (41), and how the small army enlisted by Moses to avenge the sin of the seducers won a complete victory over vastly greater numbers without losing a man (42–44). This victory due to the support of God agrees with the promise given in Deuteronomy that obedience to the law will secure success in war (45–50).", + "Humanity", + "Humanity or kindness is the twin of piety, and the life and legislation of Moses is the best illustration it can have, but before going on to the latter we may mention incidents at the close of his career which were not noted in the two books which told the story of his life (51–52). Philo now proceeds to show how Moses knowing his end was near would not bequeath the succession to his family or even to his friend and lieutenant Joshua without consulting God (53–65), and how when the choice of Joshua had been divinely approved he charged him before the congregation (66–69), thereby showing how every ruler should train and encourage his successor (70–71), and then broke into the Great Song (72–75) followed by the Blessing of the Tribes (76–79). He now passes on to give some examples of the humanity of the Mosaic law (80–81). Loans are to be made to Israelites without exacting interest (82–87), wages are to be paid on the same day (88), the creditor is not to enter the debtor’s house to seize a pledge (89), the gleaning of the harvest of corn, grapes and olives is to be left to the poor (90–94), the first fruits of the crops and herds are to be set aside (95), a straying animal is to be kept and restored to its owner (96), the produce in the sabbatical year is to be free to the poor (97–98) and landed possessions are to be restored to the original owner in the year of Jubile (99–100). These are only specimens of the kindness to be shown to brother Israelites (101). Next we have the humanity to be shown, as inculcated throughout the law, to strangers who are assumed to be proselytes to the faith (102–104) and to the settlers who enter without this recommendation (105–108). Also to enemies there is the injunction not to make war without attempting reconciliation (109), and to treat women captives with respect (110–115) and in private life to extend the duty of protecting or restoring animals to enemies and thereby possibly ending a feud (116–118); all these show how the great purpose of the Mosaic Law is to increase peace and brotherhood (119–120).", + "So far the persons to whom this kindness is to be rendered are free men, but slaves also should have the same. A person reduced to that condition by poverty is to be liberated in the seventh year (121–123) and even those born in slavery are not to be rejected if they come as suppliants to another (124).", + "Kindness to animals is enjoined by the ordinance that the offspring is to be left with its mother for seven days, which coupled with Nature’s provision of milk for the new born creature should make the infanticides reflect on the wickedness of their conduct (125–133). The same lesson is given by the law that mother and offspring are not to be killed on the same day, an action against which all decent feeling revolts (134–136), and it is a corollary of this law that no animal should be killed while pregnant (137–138). On the same principle some legislators have forbidden pregnant women condemned to death to be executed till the child is born, and Moses by extending this mercifulness to animals implies that a fortiori consideration in every way is due to our fellow men. He thus convicts the libellers who accuse the Jews of misanthropy (139–141). A still more striking example of this mercifulness is the prohibition against seething the lamb in its mother’s milk (142–144), also the laws against muzzling the ox while treading out the corn (145) and against yoking animals of unequal strength together (146–147).", + "Finally there is kindness to plants, shown by prohibiting devastation of crops in general and even those of enemies in war (148–154), and careful nursing of the young plants till the fourth year, before which the fruit may not be picked (155–159). Plants, animals, men—from consideration of the lowest we rise to consideration for the highest (160).", + "All these injunctions are levelled against the vice of pride or arrogance (161–164) which Moses denounces when he bids us use all gifts “to make power,” that is to promote the same powers in others (165–170), and also tells us that God is “provoked by the presumptuousness” which thinks itself divine, ascribes to itself all virtues and gifts and denies them to all others (171–174).", + "Repentance", + "In this short sermon the value of repentance as the “second best” is insisted on, as shown primarily in those who are converted from idolatry and must be treated with all friendliness (175–179) and in general by passing from disobedience to obedience to the law which is not far off but in our “mouth, hand and heart” (180–184), and by “choosing” God, a choice which makes each single man his people (185–186).", + "Nobility", + "The first part of this treatise is a discussion of the theme that the truly well-born or noble is the wise man, and the truly ignoble or ill-born the fool, as shown by the fact that the possession of gifted and virtuous ancestors does not benefit us if we do not inherit those gifts or follow those virtues (187–197). This is illustrated from Genesis, first, by degenerate sons of good parents. Adam was nobly born yet begat Cain (198–200); Noah begat Ham (201–202), indeed Adam himself was the son of God but fell (203–205). These belong to mankind in general. In Jewish history we find that Abraham’s sons except Isaac were of little worth (206–207), and Esau was the son of Isaac (208–210). Secondly, by good children of bad or inferior parentage. Abraham’s parents were astrologers and idolaters; yet how wonderful was his life and personality (211–219); and so with women also. Tamar who came from a heathen family lived an honourable life (220–222), and the concubines of Jacob, though originally slave girls, were promoted to honour and their children ranked with those of lawful wives (223–225). In fact the only sound doctrine is that everyone is to be judged by his conduct and not by his descent (226–227)." + ], + "": [ + [ + "ON THE VIRTUES On Virtues Which Together With Others Were Described By Moses Or On Courage And Piety And Humanity And Repentance On Courage
[1] The subject of justice and all the relevant points which the occasion requires have already been discussed, and I will take courage next in the sequence. By courage I mean, not what most people understand, namely the rabid war fever which takes anger for its counsellor, but the courage which is knowledge. For some under the stimulus of reckless daring,", + "[2] supported by bodily strength and marshalled in full armour for war, lay low multitudes of antagonists in a general slaughter and win the well-sounding but little deserved name of noble achievement, yet though their victory makes them exceedingly glorious in the eyes of those who pass judgement on such matters, nature and practice have combined to make them savage and bestial in their thirst for human blood.", + "[3] But there are others who live on in their homes with their bodies worn to a thread by long sickness or the burden of old age, yet healthy and youthful in the better part of the soul, brimful of highmindedness and staunchest valour. They never even dream of touching weapons of defence, but render the highest service to the commonwealth by the excellent advice which they put forward, and guided by unflinching and unswerving consideration of what is profitable, restore what had broken down in the personal life of each individual and in the public life of their country.", + "[4] These then who train themselves in wisdom cultivate the true courage. The courage of those others, whose life is distempered by an ignorance that resists all treatment, is falsely so named and should properly be called reckless daring, as in the case of coins where we say that the counterfeit is a likeness of the true type." + ], + [ + "[5] Further there are many other conditions in human life admittedly hard to bear, poverty and disrepute and disablement and sickness in its manifold forms, in the face of which those of little wit all grow craven-hearted, lacking the valour even to raise themselves. But those who are full of wisdom and highmindedness gallantly gird themselves for the struggle and resist the foe with all their strength, counting his threats and menaces a matter for much scorn and derision. Against poverty they pit riches, not the blind but the keen-sighted riches, whose jewels and treasures have their natural store-house in the soul.", + "[6] For under the grip of poverty multitudes have been laid low, and like exhausted athletes have fallen to the ground enfeebled by lack of manliness. Yet in the judgement of truth not a single one is in want, for his needs are supplied by the wealth of nature, which cannot be taken from him; the air, the first, the most vital, the perpetual source of sustenance, which we inhale continually night and day; then the fountains in their profusion and the rivers spring-fed as well as winter brooks ever flowing to provide us with drink; then again for our meat, the harvest of crops of every sort, and the different kinds of trees, which never fail to bear their annual autumn fruitage. These no one lacks, but everybody everywhere has an ample and more than ample sufficiency.", + "[7] But some making no account of the wealth of nature pursue the wealth of vain opinions. They choose to lean on one who lacks rather than one who has the gift of sight, and with this defective guidance to their steps must of necessity fall." + ], + [ + "[8] So much for the wealth that is the guardsman of the body, the happy gift of nature, but we must mention also the higher, nobler wealth, which does not belong to all, but to truly noble and divinely gifted men. This wealth is bestowed by wisdom through the doctrines and principles of ethic, logic and physic, and from these spring the virtues, which rid the soul of its proneness to extravagance, and engender the love of contentment and frugality, which will assimilate it to God.", + "[9] For God has no wants, He needs nothing, being in Himself all-sufficient to Himself, while the fool has many wants, ever thirsting for what is not there, longing to gratify his greedy and insatiable desire, which he fans into a blaze like a fire and brings both great and small within its reach. But the man of worth has few wants, standing midway between mortality and immortality. Some wants he has because his body is mortal, many he has not in virtue of his soul, which desires immortality.", + "[10] This is the way in which the wise pit riches against poverty. Against disrepute they pit good fame, for the praise which has its fountain head in noble conduct, flowing thence as from a perennial spring, has no currency among the unthinking masses, whose habit is to expose the inconstancies of their souls by random talk, often in order to purchase some shameful reward unblushingly directed against these men of choicest merit. But the number of these is small, for virtue is not widespread among mortal kind.", + "[11] Again there is disablement of the senses. To live with this has been premature death to thousands, because they can find no medicine to protect them against its ills. Its opponent is wisdom, the best quality we have, which plants eyes in the mind, and the mind in keenness of vision excels the eyes of the body so that they, as people say, are a “mere nothing” in comparison.", + "[12] The body’s eyes observe the surfaces of things visible and need the external help of light, but the mind penetrates through the depth of material things, accurately observing their whole contents and their several parts, surveying also the nature of things immaterial, which sense is unable to descry. For we may say that it achieves all the keenness of vision, which an eye can have, without needing any adventitious light, itself a star and, we may say, a copy and likeness of the heavenly company.", + "[13] Again diseases of the body, if the soul is healthy, do very little harm. And the health of the soul is to have its faculties, reason, high spirit and desire happily tempered, with the reason in command and reining in both the other two, like restive horses.", + "[14] The special name of this health is temperance, that is σωφροσύνη or “thought-preserving,” for it creates a preservation of one of our powers, namely, that of wise-thinking. For often when that power is in danger of being submerged by the tide of the passions, this spiritual health prevents it from being lost in the depths and pulls it up and lifts it on high, vitalizing and quickening it, and giving it a kind of immortality.", + "[15] All the above are lessons and instructions, which stand recorded in many places of the law, urging the tractable in gentle, the intractable in sterner terms to despise the bodily and external goods, holding the life of virtue to be the one sole end and pursuing after everything else that is conducive to it.", + "[16] And if I had not in my earlier writings dealt fully with each of the rules which promote simplicity, I would attempt to dilate on them at this point, and embrace in a collected list the scattered precepts which appear in different places. But as I have said all that occasion required, I think it better not to repeat myself.", + "[17] Still those who do not shrink from the task but are at pains to study the books which precede these, ought to perceive that practically everything there said about simplicity includes the thought of courage, since it is the mark of a soul, vigorous, gallant and full of mettle, that it despises everything which vanity is wont to glorify to the destruction of life in any true sense." + ], + [ + "[18] So earnestly and carefully does the law desire to train and exercise the soul to manly courage that it lays down rules even about the kind of garment which should be worn. It strictly forbids a man to assume a woman’s garb, in order that no trace, no merest shadow of the female, should attach to him to spoil his masculinity. For as it always follows nature, its will is to lay down rules suitable and consistent with each other, even down to the very smallest matters, whose commonplace nature seems to set them in the background.", + "[19] For since it saw as clearly, as if they were outlines on a flat surface, how unlike the bodily shapes of man and woman are, and that each of the two has a different life assigned to it, to the one a domestic, to the other a civic life, it judged it well in other matters too to prescribe rules all of which though not directly made by nature were the outcome of wise reflection and in accordance with nature. These were such as dealt with habits of life and dress and any similar matters.", + "[20] It considered that in such matters the true man should maintain his masculinity, particularly in his clothes, which as he always wears them by day and night ought to have nothing to suggest unmanliness.", + "[21] In the same way he trained the woman to decency of adornment and forbade her to assume the dress of a man, with the further object of guarding against the mannish-woman as much as the womanish-man. He knew that as in buildings, if one of the foundation stones is removed, the rest will not remain as they were." + ], + [ + "[22] To proceed, since the time in which human events occur may be divided into war-time and peacetime, we may observe the place taken by the virtues in both. In regard to the others this has been discussed already and will be again if need arise, but courage at this point calls for a close examination. The effects it produces in peace are extolled by him in many places of the law book, and he is always ready to seize opportunity for so doing. These have been noted in their proper places and we will now begin to describe its feats in war. One prefatory remark, however, must be made.", + "[23] He considers that in drawing up the roll of soldiers, the summons should not include all those of military age, but he would have some excluded, reasonable excuses being added for their exemption from service. These are in the first instance the cravens and cowards who are sure to be the victims of their ingrained feebleness and create fear in the other combatants.", + "[24] For the evil in one man is often well reproduced in his neighbour, particularly in war, where trepidation has confused the reasoning faculty and rendered it incapable of nicely estimating facts. People are then accustomed to call cowardice caution and timidity foresight and unmanliness safety-seeking, and so invest the basest actions with grand and fair-sounding titles.", + "[25] And, therefore, unwilling that his own cause should be injured by the cowardice of those who are to take the field and that of the enemy glorified by an easy victory over a contemptible body of degenerates and knowing that a crowd of idlers is no help but an impediment to success, he excludes the timid and faint-hearted cowards on the same principle, I think, that a general does not enforce war-service on persons who are diseased in body and are, therefore, excused by their infirmity.", + "[26] But cowardice, too, is a disease, graver than any that affects the body since it destroys the faculties of the soul. Diseases of the body flourish but for a short time, but cowardice is an inbred evil, as closely inherent or more so than any part of the bodily system from the earliest years to extreme old age, unless it is healed by God. For all things are possible to Him.", + "[27] Furthermore, he does not even enlist all the most courageous, be they ever so robust both in body and soul, and willing to fight and face danger in the forefront. While He praises them for their resolution and for the public-spirited, zealous and undaunted temper which they show, he carefully inquires whether they are in bondage to any cogent considerations, whose force leads them where it will.", + "[28] If, he says, a man has lately built a house, but has not yet had time to occupy it, or just planted a vineyard, setting the shoots in the ground with his own hand, and yet has had no opportunity to enjoy the fruits, or has betrothed himself to a maiden, but has not married her, he is to be exempted from all war service, and so gain security through the humaneness of the law. And this for two reasons.", + "[29] One is that, since the issues of war are uncertain, others should not take without toil or trouble the property of those who have laboured to get it. For it seems cruel that a man should not be able to enjoy his own, and that one should build a house and another live in it, or should plant a vineyard and another who did not plant it should reap the fruit, or should pledge himself to a maiden and another not so pledged should marry her, and, therefore, it was not right to render futile the hopes of those who expected to find themselves living under happy conditions.", + "[30] Another object was that when their bodies were fighting their souls should not play the laggard. In such circumstances, their minds must needs be feeling the strain of yearning for the joys from which they have been torn. Just as hungry or thirsty people, when some food or drink presents itself, race in pursuit of it without a backward glance in their eagerness to partake of it, so those who have laboured to gain a lawful wife or a house or a farm, and hopefully think that a time for using it is on the point of arriving, are distressed when they are robbed of its enjoyment, and thus though present in the body, are absent in the better part, the soul, which is the determining factor of success or failure." + ], + [ + "[31] So then he did not think that the military enlistment should include these or others like them, but rather persons into whom no passion has found an entry and there made its home, in order that with free and unfettered alacrity they might gird themselves to face danger without evasion. For just as a body which suffers from sickness or injuries has no use for a full suit of armour and will discard it as beyond its feeble strength, so a robust body will be ruined if the soul is afflicted with a passion which does not accord with the task before it.", + "[32] With these considerations before him he selects not only his captains and generals, and other officers, but also each soldier, by testing him to see how far his body is in good condition, and his thinking sound. Of the body he inquires if it is without defect, healthy through and through, with all its parts and limbs well adjusted for the postures and movements required of each: of the soul, whether it is charged with valour and enterprise, whether it is proof against panic and full of generous sagacity, whether it cherishes honour and prefers death with renown to inglorious life?", + "[33] Each of these qualities separately in itself is in very truth a power; if they all meet and combine, those who possess them will display a strength sufficient and more than sufficient to defy all combatants and opponents, and will win a bloodless victory over their enemies." + ], + [ + "[34] A very clear proof of these statements is included in the sacred books. The Arabians, whose name in old times was Midianites, are a very populous nation. They were disposed to be hostile to the Hebrews, the main reason being the reverence and honour which that people, dedicated to the Maker and Father of all, pays to the supreme and primal Cause. Accordingly they contrived all possible devices and made all possible attempts to turn them away from honouring the One, the truly Existent, and to change their religion to impiety. For if they succeeded in this, they thought they would make an easy conquest. But when after countless efforts of word and deed they were utterly exhausted, like men in peril of death, where there is no hope of salvation, they as a last resource devised a scheme of the following kind.", + "[35] They sent for the most exquisitely beautiful among their women and said to them, “You see how unlimited is the number of the Hebrews, but their number is not so dangerous and menacing a weapon as their unanimity and mutual attachment. And the highest and greatest source of this unanimity is their creed of a single God, through which, as from a fountain, they feel a love for each other, uniting them in an indissoluble bond.", + "[36] Now man is easily led captive by pleasure, and particularly by the pleasure of intercourse with women. You are exceedingly comely; beauty is naturally seductive, and youth easily lapses into incontinence.", + "[37] Do not fear the names of harlotry or adultery as likely to bring disgrace, but set against them the benefits arising from your action—benefits which will enable you to convert the transient disrepute into a renown which knows no old age or death. For though in outward appearance you prostitute your bodies, to outwit and out-general our enemies, you will keep your souls virgin, and crown them with a chastity which will last into the future.", + "[38] And this war will have a glory without precedent in that it was brought to a successful conclusion by women and not by men, for it is our sex, we confess, which will suffer defeat, because our opponents are more distinguished in all warlike qualities, while yours will be completely victorious, and in addition to victory will have also the high excellence that your exploits have entailed no dangers. For you have merely to be seen, and at that first appearance, without bloodshed or rather without an effort, the day will be yours.”", + "[39] When they heard these words, the women, who had never dreamt of such a thing as purity of life, nor had a taste of sound education, gave their consent. For their hitherto assumed modesty of character was mere hypocrisy. They decked themselves with costly garments and necklaces, and with everything else with which women are accustomed to bedizen themselves and took great pains to make their natural beauty still more comely. For the prize they aimed at was of no small magnitude, the capture of the youths who had hitherto been uncaptured.", + "[40] They then openly presented themselves, and when they were near at hand, with meretricious glances and wheedling talk and lewd attitudes and movements, they set their bait before the weaker-minded part of the younger men, whose character had no ballast or stability. And when by the shameful use of their bodies they had got the souls of their lovers on their hook, they summoned them to join in offering to the works of men’s hands, sacrifices which were no sacrifices, and libations which brought no peace. Thus they estranged them from the service of the One, the truly existing God, and having effected this, reported the good news to the men.", + "[41] And they would have enticed others also of the less stable kind had not God the beneficent and merciful, taking pity for their sad condition, lost no time in punishing the mad folly of the offenders, 24,000 in number, and restrained those who were like to be overwhelmed as by a torrent, but were brought by Him to their senses through fear.", + "[42] The leader of the nation pouring into the ears of his subjects the truths that uphold piety, and with them persuading their souls, selected and enlisted a thousand of the best from each tribe, in order to exact retribution for the snare which the enemy had contrived with the women for their instrument, and by which they hoped to dash the whole multitude down to destruction from the high pinnacle of holiness, though they were only able to succeed with those mentioned above." + ], + [ + "[43] The small army arrayed against many myriads, with skill and daring combined, each man as it were a company in himself, scorning all thoughts of danger, flew at their close-packed ranks, slaughtered all those who stood in their way and made a clean sweep of the solid masses of troops and of all the reserves who came to fill the gaps in the lines, so that by the mere onset they laid low many myriads and left none of the enemy’s fighting force alive. They slew also the women, who had been confederates in the unholy designs of the men, but gave quarter to the maidens in pity for their innocent youthfulness.", + "[44] And great as was the war thus successfully conducted, they lost none of their own people, but returned in the same numbers and condition as they had gone forth to fight, unwounded and unscathed, or rather it may truly be said with redoubled vigour. For the strength produced by the joy of victory was no less than what they had had at the first.", + "[45] And the sole source of all this was the zeal which met danger bravely and led them to champion the cause of piety in a fight where God was the foremost combatant, an invincible auxiliary, inspiring their minds with wise counsels and enduing their bodies with irresistible doughtiness.", + "[46] The proof that God was their ally is that so many myriads were routed at the hands of a few and that none of the enemy escaped, while none of their friends were slain and neither their number nor their bodily force was diminished.", + "[47] Therefore, he says in his Exhortations “If thou pursuest justice and holiness and the other virtues, thou shalt live a life free from war and in unbroken peace, or if war arises, thou shalt easily overcome the foe under the invisible generalship of God, who makes it His care mightily to save the good.", + "[48] So then if a well-armed host of foot and horse of many myriads pour in upon thee, or if they seize in advance the strong positions and such as are liable to be attacked, and so become masters of the situation or are amply supplied with abundance of equipments, be not panic-stricken and fearful, though thou lackest all of which they have abundance, allies, arms, suitable positions, equipments.”", + "[49] All those, like a merchantman laden with all manner of valuables, are often suddenly upset and wrecked by a squall of wind; but where they are mean and poor, God sends His saving powers like rain or snow showers on ears of corn shrivelled through drought and want of moisture, and gives them power to awake to fresh life and bring their fruit to its fullness.", + "[50] Thence it is clear that we must cling to what is just and holy. For we are supremely happy if the Godhead is our friend, utterly miserable if He is our enemy.", + "We have now said enough on the subject of courage and that too must be left for the present." + ], + [ + "On Humanity
[51] The next subject to be examined is humanity, the virtue closest akin to piety, its sister and its twin. The prophetic legislator who perhaps loved her more than anyone else has done, since he knew that she was a high road leading to holiness, used to incite and train all his subjects to fellowship, setting before them the monument of his own life like an original design to be their beautiful model.", + "[52] Now the actions which he performed from his earliest years to old age for the care and protection of each single man and of them all have been set forth already in two treatises in which I wrote about the life of Moses. But there are one or two achievements at the end of his life, which deserve to be mentioned as proofs of the constant and unbroken nobleness of life which he impressed as a final sealing, clear and distinct, on a soul which had taken shape under the graving of God.", + "[53] When the appointed limit of his mortal life was about to be reached and he knew by unmistakable warnings that he must depart hence, he did not imitate any of the other kings and commoners, whose one eager desire and prayer is to leave behind them sons as heirs; but although he was the father of two, he did not bequeath the leadership to either. Nor did he let himself be governed by family affection and favouritism to his own connexions, though even if the claims of his sons were under suspicion he had nephews at any rate of great excellence who held the highest priesthood as a reward for their virtue.", + "[54] But perhaps he did not think fit to withdraw them from the service of God, or reasonably enough considered that it was impossible for the same persons to do justice to both offices, the priesthood and sovereignty, one of which professes the service of God, the other the guardianship of men. Perhaps, too, he did not think it well to constitute himself the judge of a great matter, and no matter is so great as the task of testing and selecting the person best fitted by nature for command, a task which almost demands the divine power that alone can see with ease into the character of a man." + ], + [ + "[55] The clearest proof I can give of this statement is as follows. He had a friend whom he had known well almost from his earliest years, Joshua by name. This friendship had not been effected in any of the ways that other friends are usually made, but by the rapturous love, which is of heaven, all pure, and truly from God, from which in fact all virtue springs. This Joshua had shared his home and board, except when solitude was prescribed to him, that is when he was under inspiration and receiving the oracles. All other services he rendered him on a different footing from the multitude and was almost his lieutenant, associated with him in the duties of government.", + "[56] Yet although Moses had so long carefully tested his excellence in word and deed, and, what was most vital of all, his loyal affection for the nation, he did not think he should leave the succession even to him. He feared that he might be deceived in thinking him a good man when he was not really so, since the standards of human judgement are such as to be vague and uncertain.", + "[57] And therefore, slow to trust in himself, he besought and entreated God, who surveys the invisible soul and to whom alone it is given to discern the secrets of the mind, to choose on his merits the man most fitted to command, who would care for his subjects as a father. And stretching up to heaven his pure, and, as it might be put figuratively,", + "[58] his virgin hands he said, “Let the God of spirits and all flesh look to find a man to set over the multitude to guard and protect it, a shepherd who shall lead it blamelessly that the nation may not decay like a flock scattered about without one to guide it.”", + "[59] Yet who of those who heard this prayer would not have been astounded? “Master,” he would say, “what do you mean, have you not lawful sons, have you not nephews? Bequeath the sovereignty to your sons as the first choice, for they naturally take precedence as heirs, or if you reject them, at least to your nephews,", + "[60] or if you count them also unsuitable and prefer the people at large to your nearest and closest, you have a blameless friend who has given proof of perfect virtue to your unerring wisdom. Why do you not think fit to approve of him, if the choice is not to rest on birth but on high excellence of life.”", + "[61] He will say in reply, “It is very right that we should take God for our Judge in all things and particularly in great matters, where a decision for good or ill brings happiness, or, contrariwise, misery to countless multitudes. No matter is greater than sovereignty, to which is committed the charge of all the affairs of cities and countries in war and peace. For just as successful navigation demands a pilot of good judgement and knowledge, so, too, a governor of all-round wisdom is needed to secure for his subjects in every place a happy and orderly life.", + "[62] Now wisdom’s years are from of old, ere not only I, but the whole universe was born, and it is not lawful or possible that any other should judge her save God, and those who love her with a love that is guileless and pure and genuine.", + "[63] I have learnt from my own history not to choose anyone else from among those who seem to be suitable and approve him for government. I did not of my own free-will choose to superintend and preside over public affairs, nor did I receive the office through appointment by some other of mankind, but when God by plain oracles and manifest declarations made clear to me His will and bade me take command, considering the greatness of the task I held back with prayers and supplications, until, when He many times repeated the command, I trembled but obeyed.", + "[64] With this example before me, surely reason requires that I should follow in the same steps, and, after having had God for my approver when I was about to take command, should give the election of my successor to Him alone without the participation of human judgement, which is nearer akin to the seeming than to the true. It is a special reason for so doing that the person appointed will preside not over some ordinary nation, but over the most populous of all the nations upon earth, one which makes the greatest of all professions that it is a suppliant of Him who truly exists and is the Maker and Father of all.", + "[65] For what the disciples of the most excellent philosophy gain from its teaching, the Jews gain from their customs and laws, that is to know the highest, the most ancient Cause of all things and reject the delusion of created gods. For no created being is God in reality, but only in men’s fancies, bereft as it is of the essential attribute of eternality.”" + ], + [ + "[66] Here we have the first proof of the kindness and faithfulness, which he showed to all his compatriots, but there is another not inferior to it. When his disciple, Joshua, who modelled himself on his master’s characteristics with the love which they deserved, had been approved by divine judgement as best fitted to command, Moses was not depressed as another might have been because the choice had not fallen on his sons or nephews, but was filled with intense joy,", + "[67] to think that the nation would be in the charge of one excelling in every way, since he knew that one in whom God is well pleased must needs be of a noble character. So taking Joshua by the right hand he brought him forward to where the multitude was congregated. He had no tremors at the thought of his own end, but had added other new joys to the old, for he had not only the memory of earlier felicities, which every kind of virtue had given him, filling him to overflowing with delight, but also the hope of coming immortality as he passed from the corruptible life to the incorruptible. Thus with a face beaming with the gladness of his soul, he said brightly and cheerfully,", + "[68] “The time has come for me to depart from the life of the body, but here is a successor to take charge of you, chosen by God,” and he at once proceeded to recite the messages declaring God’s approval, to which they gave credence;", + "[69] then turning his eyes on Joshua he bade him be of good courage and mighty in wise policy, initiate good plans of action and carry out his decisions with strong and resolute thinking to a happy conclusion. For though he to whom he addressed these words did not perhaps need the exhortation, Moses would not keep hidden the personal friendship and patriotism which urged him like a spur to lay bare what he thought would be profitable.", + "[70] Also he had received the divine command that he should exhort his successor and create in him the spirit to undertake the charge of the nation with a high courage, and not to fear the burden of sovereignty. Thus all future rulers would find a law to guide them right by looking to Moses as their archetype and model, and none would grudge to give good advice to their successors, but all would train and school their souls with admonitions and exhortations.", + "[71] For a good man’s exhortation can raise the disheartened, lift them on high and establish them superior to occasions and circumstances, and inspire them with a gallant and dauntless spirit.", + "[72] Having discoursed thus suitably to his subjects and the heir of his headship, he proceeded to hymn God in a song in which he rendered the final thanksgiving of his bodily life for the rare and extraordinary gifts with which he had been blest from his birth to his old age.", + "[73] He convoked a divine assemblage of the elements of all existence and the chiefest parts of the universe, earth and heaven, one the home of mortals, the other the house of immortals. With these around him he sang his canticles with every kind of harmony and sweet music in the ears of both mankind and ministering angels:", + "[74] of men that as disciples they should learn from him the lesson of like thankfulness of heart: of angels as watchers, observing, as themselves masters of melody, whether the song had any discordant note, and scarce able to credit that any man imprisoned in a corruptible body could like the sun and moon and the most sacred choir of the other stars attune his soul to harmony with God’s instrument, the heaven and the whole universe.", + "[75] Thus in his post amid the ethereal choristers the great Revealer blended with the strains of thankfulness to God his own true feelings of affection to the nation, therein joining with his arraignment of them for past sins his admonitions for the present occasion and calls to a sounder mind, and his exhortations for the future expressed in hopeful words of comfort which needs must be followed by their happy fulfilment." + ], + [ + "[76] When he had ended his anthems, a blend we may call them of religion and humanity, he began to pass over from mortal existence to life immortal and gradually became conscious of the disuniting of the elements of which he was composed. The body, the shell-like growth which encased him, was being stripped away and the soul laid bare and yearning for its natural removal hence.", + "[77] Then after accomplishing the preparations for his departure he did not set out for his new home until he had honoured all the tribes of his nation with the concent of his benedictions, mentioning the founders of the tribes by name. That these benedictions will be fulfilled we must believe, for he who gave them was beloved of God the lover of men and they for whom he asked were of noble lineage and held the highest rank in the army led by the Maker and Father of all.", + "[78] [The prayers were requests for true goods, not only that they should have them in this mortal life but much more when the soul is set free from the bonds of the flesh.]", + "[79] For Moses alone, it is plain, had grasped the thought that the whole nation from the very first was akin to things divine, a kinship most vital and a far more genuine tie than that of blood, and, therefore, he declared it the heir of all good things that human nature can contain. What he had himself he gave them ready for their use, what he did not possess he supplicated God to grant them, knowing that though the fountains of His grace are perennial they are not free for all, but only to suppliants. And suppliants are all those who love a virtuous life, to whom it is permitted to quench their thirst for wisdom with water drawn from the fountains of true holiness." + ], + [ + "[80] We have stated the proofs of the legislator’s humanity and fellow feeling, a quality which he possessed through a happy gift of natural goodness, and also as the outcome of the lessons which he learnt from the holy oracles. But we must also speak of the ordinances which he gave to posterity, if not all of them, which would be difficult, at least those which are closest akin to his way of thinking.", + "[81] He did not set up consideration and gentleness as fundamental to the relations of men to their fellows only, but poured it out richly with a lavish hand on animals of irrational nature and the various kinds of cultivated trees. We must mention the laws which he gave on each of these, taking them in turn and beginning with mankind." + ], + [ + "[82] He forbids anyone to lend money on interest to a brother, meaning by this name not merely a child of the same parents, but anyone of the same citizenship or nation. For he does not think it just to amass money bred from money as their yeanlings are from cattle.", + "[83] And he bids them not take this as a ground for holding back or showing unwillingness to contribute, but without restriction of hand and heart to give free gifts to those who need, reflecting that a free gift is in a sense a loan that will be repaid by the recipient, when times are better, without compulsion and with a willing heart. This is the best course, but, if they are unwilling to give, they should at least lend with all readiness and alacrity, not with the prospect of receiving back anything except the principal.", + "[84] For in this way the poor would not become more helpless, by being forced to pay more than they received, and the contributors would not be wronged though they recovered only what they spent. Yet not “only.” For with the capital in place of the interest which they determine not to accept they receive a further bonus of the fairest and most precious things that human life has to give, mercy, neighbourliness, charity, magnanimity, a good report and good fame. And what acquisition can rival these?", + "[85] Nay, even the Great King will appear as the poorest of men if compared with a single virtue. For his wealth is soulless, buried deep in store-houses and recesses of the earth, but the wealth of virtue lies in the sovereign part of the soul, and the purest part of existence, that is heaven, and God the parent of all claim it as their own. And can we then hold the poverty-in-wealth of the money-grubbing usurers to be of any account? They may seem to be kings with purses full of gold, but they never even in their dreams have had a glimpse of the wealth that has eyes to see.", + "[86] But there are some who have reached such a pitch of depravity that, when they have no money, they supply food on loan on condition that they receive in return a greater quantity than they gave. It would be long before these people would give a free meal to beggars if they create famine when they have plenty and abundance and draw a revenue out of the wretches’ empty stomachs and as good as measure out food and drink on a balance to make sure that they do not overweight the scale.", + "[87] So then he absolutely commands those who shall be members of his holy commonwealth to discard such methods of profit-making, for these practices show the marks of a slavish and utterly illiberal soul transformed into savagery and the nature of wild beasts." + ], + [ + "[88] The following also is one of the commandments promoting humanity. The wages of the poor man are to be paid on the same day, not only because it was felt to be just that one who has rendered the service for which he was engaged should receive in full and without delay the reward for his employment, but also because the manual worker or load carrier, who toils painfully with his whole body like a beast of burden, “lives from day to day,” as the phrase goes, and his hopes rest upon his payment. If he gets it at once, he is glad and is braced up for the morrow to work with redoubled willingness. If he does not get it, besides the great trouble that this gives him, his nervous system is unstrung by his sorrow and renders him incapable to meet the routine of his task." + ], + [ + "[89] Again, he says, a creditor must not enter the houses of his debtors, to take with violence a pledge or surety for the loan, but must stand outside in the porch and quietly bid them bring it out. They, if they have it, must not hold it back, since the right course is that, while the creditor must not abuse his power to deal inconsiderately and insolently with the borrowers, the latter must render the proper surety as a reminder to repay what belongs to another." + ], + [ + "[90] Again who could fail to admire the ordinance about reapers or grape-pickers? He bids them at harvest time not take up what drops from the sheaves, nor put in the sickle to the whole crop, but leave part of the field uncut. In this way he makes the well-to-do high-minded and liberal by sacrificing something of their own property instead of casting greedy eyes on the whole crop, and stacking and carting it all home to be kept like a treasure. At the same time he gives fresh courage to the poor, for since they themselves own no landed property he permits them to enter the estates of their fellow-countrymen and reap a harvest from what is still left as if it were their own.", + "[91] Again in the autumn when the owners have the fruit picked he forbids them to collect the grapes that fall or to glean the vineyards. He gives the same order to the olive pickers, acting like a very loving and very just father of children who have not prospered alike, some of them living in abundance, others sunk into the deepest poverty. These last in his pity and compassion he invites into the possession of their brethren to partake of what belongs to others as though it were their own, not in any shameless fashion, but to redress their privations and to make them partners, not only in the fruits but to all appearance in the estates also.", + "[92] But there are some so corrupted in mind, so engrossed in money-getting and every kind of profiteering as though it were a matter of life and death, never considering what its source can be, that they glean the olive-yards and vineyards and give a second reaping to the barley fields and wheat fields, thus convicting themselves of a slavish and illiberal meanness and of impiety to boot.", + "[93] For they themselves have contributed but little to the husbandry. The most numerous and most indispensable parts of all that goes to produce fruit-bearing and fertility are due to nature—the seasonable rains, the happily tempered states of the air, the gentle dews, those constant nurses of the growing plants, the truly life-giving breezes, the seasons benignly brought about so that neither the summer should over-scorch, nor frost over-chill, nor the transitions of spring and autumn injure the produce.", + "[94] And though they know these things and see that it is nature who ever brings the accomplishment and bestows these rich boons upon them, they nevertheless dare to appropriate her benefactions, and, as though they themselves caused everything, refuse to share anything with anybody. Their practice shows inhumanity and impiety as well, and, since they have not of their own free will laboured to get virtue, he deals with them against their will admonishing and calling them to wisdom with holy laws which the good obey voluntarily and the bad unwillingly." + ], + [ + "[95] The laws bid us give as first fruits to the officiating priests tithes of corn and wine and oil and domestic animals and wool and bring from the autumn produce of the fields and the other tree fruits offerings proportional to their gains in full baskets with hymns composed in honour of God. These hymns are preserved in written records in the sacred books. Further the first-born of oxen and sheep and goats are not to be ranked among the herds as personal property, but they are to be regarded as first fruits, that thus accustomed on the one hand to honour the Godhead, and on the other to refrain from taking all things as gain, they may have the ornament of those queens of the virtues, piety and humanity.", + "[96] Again he says, if you see a beast belonging to one of your relations or friends, or in general to a person you know, straying in the wilderness, take it away and restore it; and if the owner is away at a distance, keep it carefully with your own, until on his return he can receive it as a deposit which he did not give, but which you, the finder, yourself restore through natural neighbourly feeling." + ], + [ + "[97] Then there is the legislation on the seventh year, which enacts that all the land should be left during that year to stand idle, and that the poor may resort securely to the estates of the rich to gather the gift of nature, the fruit which springs without cultivation. Does not this show charity and humanity?", + "[98] For six years, says the law, the owners should have the enjoyment in virtue of their ownership and labour on the land. But during one year, the seventh, when nothing in the way of cultivation has been performed, that enjoyment goes to those who have no landed possessions nor money. For it was felt to be unjust that some persons should labour and others have the produce. What is intended is that since the estates have been left, in a sense, without masters, and husbandry has had no hand in the work, the free gifts which come from God alone should come full and complete anticipating the wants of the needy.", + "[99] Again, in all the rules prescribed for the fiftieth year, do we not find the utmost height of humanity? Who would not agree to this, if he belongs to the company which has not just tasted and sipped the contents of the law, but has feasted abundantly and revelled in its most sweet and lovely principles?", + "[100] The measures taken in the seventh year are repeated, but he adds others even greater, by which possessions ceded to others through untoward circumstances are returned to the original owners. He does not allow the purchasers to have absolute possession of what belongs to others, thus barring the roads to covetousness, in order to curb that insidious foe and source of all evils, desire. And also he did not think it right that the original holders should be deprived of their own for ever, and so pay a penalty for their poverty, which cannot justly be visited with punishment, but must on every ground receive compassion.", + "[101] The particular enactments include a host of others bearing on conduct to fellow-countrymen, but as I have sufficiently noted them in my former treatises, I will content myself with those just mentioned, which I have added as examples suitable to prove my point." + ], + [ + "[102] Having laid down laws for members of the same nation, he holds that the incomers too should be accorded every favour and consideration as their due, because abandoning their kinsfolk by blood, their country, their customs and the temples and images of their gods, and the tributes and honours paid to them, they have taken the journey to a better home, from idle fables to the clear vision of truth and the worship of the one and truly existing God.", + "[103] He commands all members of the nation to love the incomers, not only as friends and kinsfolk but as themselves both in body and soul: in bodily matters, by acting as far as may be for their common interest; in mental by having the same griefs and joys, so that they may seem to be the separate parts of a single living being which is compacted and unified by their fellowship in it.", + "[104] I will not go on to speak of the food and drink and raiment and all the rights concerning daily life and necessary needs, which the law assigns to incomers as due from the native born, for all these follow the statutes, which speak of the friendliness shown by him who loves the incomer even as himself." + ], + [ + "[105] Again he extends the influence which humanity naturally exerts and carries it farther afield in his instructions about settlers. He would have those who have immigrated under stress of circumstances, pay some honour to the people which has accepted them, in every possible way if the admission is accompanied by kind and hospitable treatment, in a more moderate degree if it is confined to mere acceptance. For the grant of a harbour in an alien state, or rather the mere permission to set foot on foreign soil is in itself a sufficient boon for those who are unable to dwell in their own.", + "[106] Mere fairness itself demands thus much, but he goes beyond its limits, when he considers that no malice should be borne to those whose hospitality to strangers is followed by maltreatment, for nominally they are humane though their actions are not. Thus he says without reservation, “Thou shalt not abhor an Egyptian because thou wast a sojourner in Egypt”;", + "[107] and yet what maltreatment did the Egyptians spare to inflict on the nation, ever combining old and new outrages in their ingenious devices for wreaking their cruelty? Still since originally they received the nation and did not close their cities against them, nor make their country inaccessible to the newcomers, they should, he says, in recognition of this acceptance be admitted as a privilege to terms of amity.", + "[108] And if any of them should wish to pass over into the Jewish community, they must not be spurned with an unconditional refusal as children of enemies, but be so far favoured that the third generation is invited to the congregation and made partakers in the divine revelations, to which also the native born, whose lineage is beyond reproach, are rightfully admitted." + ], + [ + "[109] These are the laws which he lays down on the conduct to be observed in accepting settlers, but there are other charitable and very merciful regulations as to the treatment of enemies in wartime. They must not he declares be yet regarded as enemies, even if they are at the gates or stationed beside the walls in full array and planting their engines, until envoys have been sent with invitations to peace, so that if they yield they may obtain the supreme boon of friendship, but if they refuse to listen and continue their opposition, you may with justice to reinforce you advance to defend yourselves in the hope of victory.", + "[110] Further, he says, if you find among the booty a comely woman for whom you feel a desire, do not treat her as a captive, and vent your passion on her, but in a gentler spirit pity her for her change of lot and alleviate her misfortunes by changing her condition for the better in every way.", + "[111] And you will give this alleviation if you shave the hair of her head and pare her nails and take off the garment which she wore when captured, leave her alone for thirty days, and allow her without fear of disturbance to mourn and weep for her father and mother and the rest of her family, from whom she had been parted either through their death or because they are suffering the pains of slavery, which are worse than death.", + "[112] After this, live with her as your lawful wife, because holiness requires that she who is to enter a husband’s bed, not as a hired harlot, trafficking her youthful bloom, but either for love of her mate or for the birth of children, should be admitted to the rights of full wedlock as her due.", + "[113] Each of these regulations is quite admirable. First he did not allow rebellious desire to go unbridled, but curbed its violence by the thirty days grant of liberty. Secondly, he tests whether the man’s love is wild and giddy and wholely inspired by passion, or contains an element of reason and so has something of the purer kind. For reason will fetter desire and, instead of allowing it to commit an outrage, compel it to wait for the appointed period of a month.", + "[114] Thirdly, he shows pity for the captive, if she is a maiden, because there are no parents to plight her and make fast the union which they have so longed to see, if she is a widow, because bereft of her wedded mate, she is about to make trial of another, menaced too by the dread of a master, even if he deals with her as an equal; for the subject condition always fears the might of the superior even though it be tempered with gentleness.", + "[115] And if anyone, having satisfied his desire to the full and surfeited therewith, is no longer minded to continue his association with the captive, the law imposes what is not so much a loss of property as an admonition and correction leading him to improve his ways. For it bids him not sell her, nor yet keep her as a slave, but grant her freedom, and grant her, too, the right to depart in security from the house, lest if another wife comes in to supersede her, and quarrels ensue as they often do, this jealousy, with the master too under the sway of the charms of a new love and neglectful of the old, may bring her some fatal disaster." + ], + [ + "[116] In another fresh list of injunctions to kindness, which he pours into docile ears, he commands that if beasts of burden fall under the oppression of the weight they bear, we should not pass them by, even if they belong to our enemies, but help to relieve and raise them. By this he implies a further lesson, that one should not take pleasure in the adversities of those who have shown him hatred. He knew that this malignant joy was a savagely rancorous passion, closely akin, and at the same time, opposite to envy; akin, because each of them comes under the head of passion, and in their action upon us cover the same field, and are almost sure to follow each other; opposites, because grief at our neighbour’s good things is the effect of the one, pleasure at his evil things of the other.", + "[117] Again, if you see an enemy’s beast straying, leave the points on which you quarrel to serve as incentives for other more vindictive dispositions, and lead the animal away and restore it. You will benefit yourself more than him: he gains an irrational and possibly worthless animal, you the greatest and most precious treasure in the whole world, true goodness.", + "[118] And this, as surely as the shadow follows the body, will be followed by a termination of the feud. He, the receiver of a benefit which he has not willed, is drawn towards amity by the kindness which holds him in bondage. You, his helper, with a good action to assist your counsels, are predisposed to thoughts of reconciliation.", + "[119] This is what our most holy prophet through all his regulations especially desires to create, unanimity, neighbourliness, fellowship, reciprocity of feeling, whereby houses and cities and nations and countries and the whole human race may advance to supreme happiness.", + "[120] Hitherto, indeed, these things live only in our prayers, but they will, I am convinced, become facts beyond all dispute, if God, even as He gives us the yearly fruits, grants that the virtues should bear abundantly. And may some share in them be given to us, who from well-nigh our earliest days have carried with us the yearning to possess them." + ], + [ + "[121] These and others similar to these are his judgements as applied to the free. In the same strain, as is evident, he legislates for slaves as well, and allows them also to benefit by measures conceived in a spirit of kindness and humanity.", + "[122] The serfs who through the lack of the necessaries of life have subjected themselves to servitude to others ought not he holds to suffer anything unworthy of the freedom to which they were born, and he exhorts those who obtain their services to consider how incalculable is fortune and to respect their changed condition. As for the debtors, who through temporary loans have sunk into bearing both the name and the painfulness which their cruel situation entails, and those whom a more imperious compulsion has brought from freedom into slavery, he would not allow them to remain for ever in their evil plight, but gave them total remission in the seventh year.", + "[123] For creditors who have not recovered the debt, or have gained possession in some other way of those who were formerly free should be content, he says, with six years as a time for their service, and those who were not born to slavery should not be altogether deprived of comforting hope, but should pass back to the old independence of which they were deprived through adverse circumstances.", + "[124] And if another man’s slave, it may be with two generations of slavery behind him, takes refuge with you to obtain protection in fear of his master’s threats or through consciousness of some misdeed, or because without having committed any offence, he has found his master generally cruel and merciless, do not disregard his plea. For it is a sacrilegious act to surrender a suppliant and the slave is a suppliant who has fled to your hearth as to a temple, where he has a right to obtain sanctuary, and protected from treachery may preferably come to an honest and open agreement, or if that is not possible, be sold as a last resort. For though in changing masters there is no certainty which way the scale will turn, the uncertain evil is not so grave as the acknowledged." + ], + [ + "[125] This is his legislation about compatriots and foreigners, about friends and enemies, about slaves and free and mankind in general. But he carries on the idea of moderation and gentleness to the sphere of irrational animals, and grants them, too, a draught of goodness, as from a sweet and grateful spring.", + "[126] He bids them in dealing with the domestic kinds, sheep, goats and oxen, to abstain from availing themselves of their young, by taking them at once either for food or on the grounds of offering them for sacrifice. For he considered that it showed a cruel soul to be lying in wait for the newly born in order to separate instantly mothers and offspring, just to please the belly but still more displease and horrify the soul by so unnatural a meal.", + "[127] He says then to him, whose life would conform to his most holy commonwealth, “Good Sir, food for your enjoyment to which no blame can attach you have in abundance. Otherwise such an action might perhaps be pardonable, since poverty and dearth compel us to do many things which we would not. But your duty is to excel in self-restraint and the other virtues, stationed as you are in the most honourable of posts, captained by nature’s right reason, for whose sake you must learn gentleness and admit no brutality into your mind.”", + "[128] And what could be more brutal than to bring in from outside other pangs to add to the pangs of travail by separating the mothers straightway from their offspring. For if they are snatched away, the mothers are bound to be in great distress, because of the maternal affection natural to them, particularly at the time of motherhood, when the breasts, whose flowing fountain is obstructed through lack of its suckling, grow indurated and strained by the weight of the milk coagulated within them and suffer a painful oppression.", + "[129] “Make a present,” he continues, “of the child to its mother, if not for all time, to be suckled, at least, for the seven first days and do not render useless the fountain which nature has rained into the breasts by destroying the second of the boons which her grace distributes, boons prepared by the profound forethought in which with everlasting and consummate wisdom she looks into the distant sequence of events.", + "[130] Her first gift was birth, through which the non-existent is brought into existence, and the second is the efflux of milk, the happily timed aliment which flows so gently fostering the tender growth of every creature. It is at once food and drink, for the watery part of milk is drink, and its denser part food, both provided that the newly born should not suffer from the need, which, never far off, seizes it at different times, but with both kinds of nourishment applied in the same single form should at once escape those bitter mistresses, hunger and thirst.”", + "[131] Read this law, you good and highly prized parents, and hide your faces for shame, you who ever breathe slaughter against your infants, who mount your wicked watch over them as they leave the womb, waiting to cast them away, you deadly enemies of the whole human race.", + "[132] For to whom will you have any feeling of kindliness, you the murderers of your own children, who do what you can to make a desolation of cities and begin the destruction with your own flesh and blood, who overturn the statutes of nature and demolish all that she builds, who in the cruelty of your savage and ferocious souls arm dissolution to fight against generation and death against life?", + "[133] Can you not see that our all-excellent lawgiver was at pains to insure that even in the case of irrational animals, the offspring should not be separated from their mother so long as it is being suckled? Still more for your sake, good sirs, was that order given, that if nature does not, instruction may teach you the duty of family love. Learn it from the sight of lambs and kids, who are not hindered from feasting on abundant supplies of what they need. Nature has provided this abundance in places best suited for the purpose, where those who require it will easily find means of enjoyment, while the lawgiver greatly careful for the future looks to see that none interferes with the gifts of God, which bring welfare and safety." + ], + [ + "[134] So desirous is he to sow in divers forms the seeds of gentleness and moderation in their minds, that he lays down another enactment of the same nature as the preceding. He forbids them to sacrifice the mother and its offspring on the same day, for if they must be sacrificed, at any rate let it be at different times. It is the height of savagery to slay on the same day the generating cause and the living creature generated.", + "[135] And why does anyone do so? It must either be on the ground of sacrificing or to gratify the belly. If sacrifice is the reason, it gives the lie to the name, for such actions are slaughters, not sacrifices. Which of God’s altars will accept oblations so unhallowed; what fire would not fly asunder divided into two, shrinking from union with a thing so ill to blend with? Indeed, I think, it could not last for any time, however short, but would straightway die out, providing as it were that the air and sacred element of breath should not be defiled by the rising flame.", + "[136] If the object is not to sacrifice but to feast thereon, who would not spurn the strange and unnatural craving of this monstrous gluttony? For pleasure in abnormal forms is what such persons pursue, but though they have flesh to eat, what pleasure can they have, when the flesh which they taste is that of mother and offspring together? Indeed, if one should mix the limbs of the two and fix them on the spits to eat of the roast, these limbs, I think, would not remain mute, but break out into speech, indignant at the enormity of the unexampled treatment which they suffer, and hurl a host of invectives against the greediness of those who prepare these meats, fitter for a fast than for a feast.", + "[137] But observe that the law also banishes from the sacred precincts all pregnant animals and does not permit them to be sacrificed until they have been delivered, thus counting what is still in the depths of the womb as on the same footing as what has already been brought to the birth, not because creatures not yet advanced into the light rank equally with the others, but by implication to restrain the licence of those whose way is to bring everything to disorder.", + "[138] For if the life which is still growing like a plant and reckoned as part of the parent which carries it and now is at one with it, but in the course of months will be severed from the common organism, is, in the hope that it will become a living animal, safeguarded by the invulnerability of the mother, to prevent the occurrence of the above said defilement, how much more is this the case with the creatures already brought to the birth and endued with a body and soul of their own? For it is the very height of unholiness to kill mother and offspring on the same occasion and on the same day.", + "[139] It was on this principle, I think, that some legislators introduced the law that condemned women who commit deeds worthy of death should, if pregnant, be kept in custody until the child is born, lest their execution should carry with it the destruction of the life within the womb.", + "[140] These decrees of theirs apply to human beings, but Moses rising to a further height extended the duty of fair treatment even to irrational animals, so that by practising on creatures of dissimilar kind we may show humanity in a far fuller measure to beings of like kind to ourselves, abstaining from strokes and counter-strokes to vex each other, and not hoarding our personal good things as treasures, but throwing them into the common stock for all in every place, as for kinsmen and brothers by nature.", + "[141] After this let those clever libellers continue, if they can, to accuse the nation of misanthropy and charge the laws with enjoining unsociable and unfriendly practices, when these laws so clearly extend their compassion to flocks and herds, and our people through the instructions of the law learn from their earliest years to correct any wilfulness of souls to gentle behaviour.", + "[142] But so prolific is he in virtue and versatile in giving admirable lessons, that not content with his own prowess, he challenges it to a further contest. He has forbidden any lamb or kid or other like kind of livestock to be snatched away from its mother before it is weaned. He has also forbidden the killing of the mother and offspring on the same day. He now crowns his bounty with the words “Thou shalt not seethe a lamb in his mother’s milk.”", + "[143] For he held that it was grossly improper that the substance which fed the living animal should be used to season and flavour the same after its death, and that while nature provided for its conservation by creating the stream of milk and ordaining that it should pass through the mother’s breasts as through conduits, the licence of man should rise to such a height as to misuse what had sustained its life to destroy also the body which remains in existence.", + "[144] If indeed anyone thinks good to boil flesh in milk, let him do so without cruelty and keeping clear of impiety. Everywhere there are herds of cattle innumerable, which are milked every day by cowherds, goat-herds and shepherds, whose chief source of income as cattle rearers is milk, sometimes liquid and sometimes condensed and coagulated into cheese; and since milk is so abundant, the person who boils the flesh of lambs or kids or any other young animal in their mother’s milk, shows himself cruelly brutal in character and gelded of compassion, that most vital of emotions and most nearly akin to the rational soul." + ], + [ + "[145] I also admire another law attuned to the harmonious choir of those above mentioned. This law forbids muzzling the ox when it treads out the corn. It is the ox who, before the deep soiled lowlands receive the seed, cleaves the furrows and sets the fields ready for heaven and the husbandman; for the husbandman that he may sow the seed in due season, for heaven that its kindly gifts of rain may be received in the deep hollows which store them up and deal them out part by part as rich nourishment to the crop, until it brings forth first the ear and then the consummation of the yearly fruit. And after that consummation the ox is again necessary for another service, to purge the sheaves and sift the refuse from the genuine and useful material.", + "[146] But since I have mentioned the kindly and benevolent injunction on behalf of the oxen when treading the corn, I will cite next the law enacted in behalf of cattle which plough the land. This is a law of the same family. It forbids the yoking together of an ox and an ass for ploughing the land, and has in view not merely the incongruity of the animals, since the ox is clean and the ass belongs to the unclean, and it is not fitting to put together creatures so alien in status, but also their disparity of strength. It takes thought for the weaker, and would not have them suffer discomfort or oppression from superior force, and although the weaker, the ass, is banished from the sacred precincts and the stronger, the ox, is accepted by the law as a victim in sacrifices where perfection is most required,", + "[147] it did not despise the weakness of the unclean, nor permit the clean to employ strength rather than justice. Those whose souls have ears can almost hear it speaking plainly in a voice loud and insistent that we should do no wrongs to men of other nations, if we can accuse them of nothing save difference of race, which is no matter for accusation, since nothing which is neither vice nor springs from vice is liable to any impeachment." + ], + [ + "[148] So generously does he bestow his mercy that he shows it further in all its richness and profusion by passing, first from rational beings to the irrational, and from the irrational to plants and vegetation. I must proceed at once to these last, as we have treated the first two classes, mankind and those who are endued with animal life.", + "[149] On this third subject he gives the plain direction that no trees of the cultivated type are to be cut down, nor the lowland fields mischievously mown in the ear-bearing stage before the proper time, and in general no fruit is to be destroyed, in order that the human race may be well supplied with a rich stock of abundant kinds of food, and that this rich stock may consist, not only of necessaries, but also of things which make life comfortable. For the fruit of the corn-field is set apart as a necessary for the sustenance of men, but the numberless varieties of tree-fruits provide the comfortable life, and often in times of dearth a second line of sustenance." + ], + [ + "[150] Rising to a still higher pitch he forbids them to devastate the land even of their enemies and enjoins them to abstain from cutting down trees and other forms of ravaging, holding it to be against all reason that indignation against men should be visited on things which are not guilty of any misdeed.", + "[151] But further, he calls upon them to look not only to the present, but, as though from some far-off height, with the keen-sighted vision of reason to consider the future also. For no one continues in the same stay, but all things are subject to vicissitudes and mutations, so that it may be expected that our enemies for the time may send ambassadors to initiate negotiations and straightway come to amicable terms.", + "[152] Now as friends it would be a great hardship to deprive them of the necessities of life and by so doing lay nothing by which may be of service to meet the uncertainty of the future. It is a very admirable saying of the ancients that in joining friendship we should not ignore the possibility of enmity, and conduct our quarrels with future friendship in view, so that everyone in his own nature lays by something to ensure his safety, and does not, through having neither deeds nor words to clothe his nakedness, repent the past and blame himself when it is no use, for his overcarelessness.", + "[153] This maxim should also be observed by states, who in peace should provide for the needs of war and in war for the needs of peace and be slow to trust their allies too freely, assuming that they will never change and become opponents, nor yet absolutely distrust their enemies as though they could never pass over into amity.", + "[154] But even if we need not do anything to help an enemy in hope of reconciliation, no plant is our enemy, but they are all pacific and serviceable, while the cultivated kind are particularly necessary, as their fruit is either food in the full sense or a possession as valuable as food. Why then should we carry on hostilities against trees which are not hostile, by cutting them down or burning them or pulling them up by the roots—these trees, which nature itself has brought to their fullness with the waters which it showers and the breezes which it tempers so happily, that they may pay their yearly tributes to mankind as subjects to a king?", + "[155] Like a good guardian he was also concerned to produce the strength and robustness which training gives, not only in animals but in plants, particularly in the cultivated kind, since they deserve more care and have not the same vigour as the wild species, but need the husbandman’s science to give them greater force and power.", + "[156] He bids them nurse the newly planted trees for three successive years, both by cutting off their superfluous overgrowths, to save them from being oppressed by the weight and starved into exhaustion through the subdivision of the nutriment, and also by digging rings and trenches around them, so that nothing mischievous may spring up at their side and hinder their growth. Also he does not permit them to pick the fruit to get enjoyment, not only because from the incomplete plant only incomplete fruit could come, just as animals not fully grown are not fully ripe for breeding, but also because of the damage it would do to the young plants, which are still, so to speak, lying low just above the ground, by preventing them from shooting.", + "[157] Thus many farmers during the spring season watch the young trees to squeeze off at once any fruit they bear before they advance in quality and size, for fear of weakening the parent plants. For, if these precautions are not taken, the result is that when they should bear fully ripened fruit they bring forth either nothing at all or abortions nipped in the bud, exhausted as they are by the labour of prematurely bearing the crops which lay such a weight upon the branches that at last they wear out the trunk and roots as well.", + "[158] But after three years when the roots have sunk deep in and are more firmly attached to the soil, and the trunk supported as it were on immovable foundations has grown and acquired vigour, it will be able to bear fully in the fourth year in harmony with the perfect number four.", + "[159] But in this fourth year he commands them not to pluck the fruit for their own enjoyment but to dedicate the whole of it as a first fruit to God, partly as a thank-offering for the past, partly in hope of fertility to come and the acquisition of wealth to which this will lead.", + "[160] You see how great is the kindness and graciousness which he shows, and how liberally he has spread it on every kind, first of men, even though it be an alien or an enemy, then of irrational animals, even though they be unclean, and last of all of sown crops and also trees. For he who has first learnt the lesson of fairness in dealing with the unconscious forms of existence will not offend against any that are endued with animal life, and he who does not set himself to molest the animal creation is trained by implication to extend his care to reasonable beings." + ], + [ + "[161] With such instructions he tamed and softened the minds of the citizens of his commonwealth and set them out of the reach of pride and arrogance, evil qualities, grievous and noxious in the highest degree, though embraced as most excellent by the majority of men, particularly when riches and distinctions and high offices bestow their gifts in unstinted superabundance.", + "[162] For arrogance springs up in the insignificant and obscure, as does each of the other passions and diseases and distempers of the soul, though it does not increase to any extent and grows dull as fire does for want of its essential fuel. But it is conspicuous in the great, who as I have said are amply provided with the evil thing by riches and distinctions and high offices and so charged with these, like men who have drunk deep of strong wine, become intoxicated and vent their sottish rage on slave and free alike and sometimes on whole cities. For “satiety begets insolence,” as the ancients have said.", + "[163] And therefore Moses in his work as Revealer admirably exhorts them to abstain from all sins, but especially from pride. Then he reminds them of the causes which are wont to inflame this passion, unlimited means of satisfying the belly and unstinted superabundance of houses and land and cattle. For men at once lose their self-mastery, and are elated and puffed up, and the one hope of their cure is that they should never lose the remembrance of God.", + "[164] For as when the sun has risen the darkness disappears, and all things are filled with light, so when God, the spiritual sun, rises and shines upon the soul, the gloomy night of passions and vices is scattered, and virtue reveals the peerless brightness of her form in all its purity and loveliness." + ], + [ + "[165] And judging it well still further to repress and destroy pride, he recites the reasons why they should keep the memory of God, as an image enshrined, never to be forgotten. “For He,” he says, “gives thee strength to make power”—words full of instruction, for he who has been carefully taught that his vigour and robustness is a gift received from God will take account of his own natural weakness, the weakness which was his before he enjoyed the gift of God, and will thrust aside the spirit of lofty arrogance and give thanks to Him who brought about the happy change. And the thankful soul is the enemy of arrogance, just as conversely unthankfulness is akin to pride.", + "[166] What he means to say is “if thy fortunes are thriving and lusty, if thou hast received and gained possession of strength, which perhaps thou didst not expect, make power.” What this signifies must be clearly explained to those who fail to discern the full meaning. Many persons try to do to others the opposite of the good which they have experienced. They become rich and make others poor, or having received a great measure of glory and honour they bring about ingloriousness and dishonour to others.", + "[167] Rather should the wise man, as far as possible, impart to his neighbours his sagacity, the continent his temperance, the valiant his gallantry, the just his justice, and in general the good his goodness. For these are evidently powers, and the man of worth will aim at these as most akin to himself, while impotence and weakness, their opposites, are alien to upright character.", + "[168] Especially does he give this lesson as most suitable to the rational nature that a man should imitate God as much as may be and leave nothing undone that may promote such assimilation as is possible." + ], + [ + "“When then,” he says, “you have received strength from the most powerful, give of your strength to others and do to them as has been done to you, that you may imitate God by bestowing freely boons of the same kind.", + "[169] For the gifts of the Chief Ruler are of universal benefit, given to some, not to be hidden by them when received, nor misused to harm others, but thrown into the common stock so that as in a public banquet they may invite as many as they possibly can to use and enjoy them.", + "[170] We say then to him who has much wealth or reputation or soundness of body or knowledge, that he should make those whom he meets rich, highly reputed, well-conditioned in body, and full of knowledge, and in general good, instead of preferring jealousy and envy to virtue and setting himself in opposition to those who might thrive in these ways.", + "[171] But with the men of windy pride, whose intensified arrogance sets them quite beyond cure, the law deals admirably in not bringing them to be judged by men but handing them over to the divine tribunal only, for it says, “Whosoever sets his hand to do anything with presumptuousness provokes God.” Why is this? First,", + "[172] because arrogance is a vice of the soul and the soul is invisible save only to God. Chastisement is not for the blind to give but for him who can see; in the one it deserves censure, because his ignorance bears witness against him, in the other it is laudable, because he acts throughout with knowledge. Secondly, the arrogant man is always filled with the spirit of unreason, holding himself, as Pindar says, to be neither man nor demigod, but wholly divine, and claiming to overstep the limits of human nature.", + "[173] His body like his soul is at fault in every posture and movement. With haughty airs and perked up neck he struts about rising above his natural stature, puffs himself out, sees only by looking out of the side of his eyes, and hears only to misunderstand. Slaves he treats as cattle, the free as slaves, kinsfolk as strangers, friends as parasites, fellow-citizens as foreigners.", + "[174] He considers himself superior to all in riches, estimation, beauty, strength, wisdom, temperance, justice, eloquence, knowledge; while everyone else he regards as poor, disesteemed, unhonoured, foolish, unjust, ignorant, outcast, in fact good-for-nothing. Naturally such a person will, as the Revealer tells us, have God for his accuser and avenger." + ], + [ + "On Repentance
[175] Our most holy Moses, who so dearly loved virtue and goodness and especially his fellowmen, exhorts everyone everywhere to pursue piety and justice, and offers to the repentant in honour of their victory the high rewards of membership in the best of commonwealths and of the felicities both great and small which that membership confers.", + "[176] For in the scale of values the primary place is taken in bodies by health free from disease, in ships by travelling happily free from danger and in souls by memory of things worth remembering without lapse into forgetfulness. But second to these stands rectification in its various forms, recovery from disease, deliverance so earnestly desired from the dangers of the voyage, and recollection supervening on forgetfulness. This last has for its brother and close kinsman repentance, which though it does not stand in the first and highest rank of values has its place in the class next to this and takes the second prize.", + "[177] For absolute sinlessness belongs to God alone, or possibly to a divine man; conversion from sin to a blameless life shows a man of wisdom who has not been utterly ignorant of what is for his good.", + "[178] And, therefore, when Moses convokes such people and would initiate them into his mysteries, he invites them with conciliatory and amicable offers of instruction, exhorting them to practise sincerity and reject vanity, to embrace truth and simplicity as vital necessaries and the sources of happiness, and to rise in rebellion against the mythical fables impressed on their yet tender souls from their earliest years by parents and nurses and tutors and the multitude of other familiars, who have caused them to go endlessly astray in their search for the knowledge of the best.", + "[179] And what is the best of all that is but God, whose honours they have assigned to those who were no gods and glorified them beyond measure, while Him in their senseless folly they forgot? So therefore all these who did not at the first acknowledge their duty to reverence the Founder and Father of all, yet afterwards embraced the creed of one instead of a multiplicity of sovereigns, must be held to be our dearest friends and closest kinsmen. They have shown the godliness of heart which above all leads up to friendship and affinity, and we must rejoice with them, as if, though blind at the first they had recovered their sight and had come from the deepest darkness to behold the most radiant light." + ], + [ + "[180] We have described the first and most essential form of repentance, but a man should show repentance not only for the delusions under which he long laboured in revering things created before the Creator and Maker, but also in the other fundamental concerns of life, by passing, as it were, from mob-rule, which is the vilest of misgovernments, into democracy, the government in which good order is best observed. This means passing from ignorance to knowledge of things which it is disgraceful not to know, from senselessness to good sense, from incontinence to continence, from injustice to justice, from timidity to boldness.", + "[181] For it is excellent and profitable to desert without a backward glance to the ranks of virtue and abandon vice that malignant mistress; and where honour is rendered to the God who IS, the whole company of the other virtues must follow in its train as surely as in the sunshine the shadow follows the body.", + "[182] The proselytes become at once temperate, continent, modest, gentle, kind, humane, serious, just, high-minded, truth-lovers, superior to the desire for money and pleasure, just as conversely the rebels from the holy laws are seen to be incontinent, shameless, unjust, frivolous, petty-minded, quarrelsome, friends of falsehood and perjury, who have sold their freedom for dainties and strong liquor and cates and the enjoyment of another’s beauty, thus ministering to the delights of the belly and the organs below it—delights which end in the gravest injuries both to body and soul.", + "[183] Admirable indeed too are the admonitions to repentance, in which we are taught to refit our life from its present misfit into a better and changed condition. He tells us that the thing is not overgreat nor very distant, neither in the ether far above nor at the ends of the earth, nor beyond the great sea, that we should be unable to receive it, but very near, residing in three parts of our being, mouth, heart and hands, thus symbolizing words and thoughts and actions, for the mouth is a symbol of speech, the heart of thoughts and intentions, the hand of action, and in these three lies happiness.", + "[184] For when thoughts correspond to words and actions correspond to intentions, life is praiseworthy and perfect, but when they are at strife with each other, it is imperfect and a matter for reproach. If a man does not forget to keep this harmony, he will be well-pleasing to God, thus becoming at once God-loving and God-beloved. And so in full accordance with these words there was given from above the good saying, “Thou hast chosen to-day God to be God to thee, and the Lord has chosen thee to-day to be a people to Him.”", + "[185] Glorious is this reciprocation of choice, when man hastens to serve the Existent, and God delays not to take the suppliant to Himself and anticipates the will of him who honestly and sincerely comes to do Him service. And that true servant and suppliant, even though in actual number he be but one, is in real value, what God’s own choice makes him, the whole people, in worth equal to a complete nation. And, indeed, this is true to nature.", + "[186] In a ship the pilot is worth as much as all the crew, and in an army the general as much as all the soldiers, since if he fall, defeat results as certainly as it would if the whole force were annihilated. So, too, against the worth of a whole nation the wise man can hold his own, protected by the impregnable wall of godliness." + ], + [ + "On Nobleness of Birth
[187] This shows also that those who hymn nobility of birth as the greatest of good gifts and the source too of other great gifts deserve no moderate censure, because in the first place they think that those who have many generations of wealth and distinction behind them are noble, though neither did the ancestors from whom they boast descent find happiness in the superabundance of their possessions. For the true good cannot find its home in anything external, nor yet in things of the body, and further not even in every part of the soul, but only in its sovereign part.", + "[188] When in His mercy and loving kindness God willed to establish the good among us also, He found no worthier temple on earth than the reasoning faculty, for in this alone as the more excellent part the good is enshrined, even though some may disbelieve, who have never tasted or only just sipped wisdom. For silver and gold and honour and offices and good condition and beauty of body are like men set in command for ordinary purposes compared with service to queenly virtue and have never seen the light in its full radiance.", + "[189] Since then nobility is the peculiar portion of a mind purged clean of every spot, we must give the name of noble only to the temperate and just, even though their parents were slaves, home-bred or purchased; but to the evil children of good parents that portion must be closed ground.", + "[190] For the fool has no home and no city; he is expatriated from virtue, and virtue is in very truth the native land of the wise. With the fool inevitably comes ignobleness, even though his grandfather or ancestors be men of blameless life, for he habitually treats nobility as a stranger and sets a wide gulf between himself and her both in words and deeds.", + "[191] But not only do the wicked fail to be noble, but they are actually, I see well, all mortal enemies of nobility, since they destroy ancestral prestige and dim and finally quench all the glory which illumines the family." + ], + [ + "[192] That is the reason, I think, why fathers of the most affectionate kind formally disinherit their sons and debar them from their home and kinship, when the depravity which they show overcomes the peculiar and intense affection implanted in parents by nature.", + "[193] The truth of what I say can easily be recognized from other examples. If a man has lost the use of his eyes, will the keen-sightedness of his ancestors help him to see? If his tongue is paralysed, will he express himself better because his parents or grandparents possessed strong voices? If he is worn to a thread by a long and wasting sickness, will it profit for restoring him to vigour that the athletic prowess of the founders of the family has placed them in the list of victors at the Olympic or all the other great games? Their bodily debilities remain just as they were and cannot be improved by the better luck of their relations.", + "[194] In the same way, just parents are no help to the unjust, nor temperate parents to the intemperate, nor, in general, good parents to the wicked, any more than the laws to law-breakers, whom they exist to punish, and the lives of those who have earnestly followed virtue may be called unwritten laws.", + "[195] And, therefore, I think, that if God had so formed nobility as to take a human shape, she would stand to face the rebellious descendants and address them thus. “In the court where truth presides, kinship is not measured only by blood, but by similarity of conduct and pursuit of the same objects. But your practice has been the opposite. What I hold dear you regard as hostile and my enemies you love. In my sight, modesty and truth and control of the passions and simplicity and innocence are honourable, in your eyes dishonourable. Shamelessness, falsehood, passion uncontrolled, vanity, vices are my enemies, but to you they are the closest of friends.", + "[196] You have done your best by your actions to make yourselves strangers, why do you hypocritically assume a specious name and call yourselves kinsmen? Seductive arts and clever wiles I cannot away with. It is easy for anybody to devise prettily-sounding words, but it is not easy to change bad morals to good.", + "[197] With these things before my eyes, I count now as enemies and hereafter shall hold as such, those who have kindled the fuel of enmity into a flame, and I shall frown on them, more than on those whose reproach is their ignoble birth. They may plead in defence that they have no pattern of high excellence for their own, but you stand accused, you who spring from great houses, which boast and glory in the splendour of their race. For though you have good models at your side, almost, indeed, your birth fellows, you have never been minded to reproduce any of their excellence.”", + "[198] That he held nobility to depend on the acquisition of virtue and considered that the possessor of virtue and not anyone born of highly excellent parents is noble can be shown from many examples." + ], + [ + "[199] For instance, who would deny that the sons of the Earth-born were of high birth and progenitors of high-born children? Their lot was to be born under circumstances which distinguished them above their posterity, sprung as they were from the first bridal pair, the man and woman who then first came together in mutual intercourse to procreate their like. Nevertheless, of the sons thus born the elder did not shrink from treacherously murdering the younger, and by committing the most accursed of crimes, fratricide, was the first to pollute the earth with human blood.", + "[200] What profit was noble birth to him, who displayed in his soul an ignobleness, which God, the Overseer of human affairs, saw and abhorred and cast him forth to pay the penalty. And that penalty was this. He did not slay him at once and so make him insensible to his sufferings, but held suspended over him a multitude of deaths—deaths which made themselves felt in a constant succession of griefs and fears, carrying with them full apprehension of the miseries of his most evil plight.", + "[201] Among the worthiest men of later time was one of special holiness, whose piety the framer of the code held worthy to be recorded in the sacred books. In the great deluge when cities were submerged and annihilated, since even the highest mountains were swallowed up by the increasing magnitude and force of the mass of water which the flood produced, he alone was saved with his family, so receiving for his high excellence a reward of unsurpassed value.", + "[202] Yet of the three sons born to him, who shared in the boon bestowed on their father, one ventured to pour reproach upon the author of his preservation. He held up to scorn and laughter some lapse into which his father had fallen involuntarily, and laid bare what should have been hidden to those who knew it not, casting shame on him who begat him. He then had no profit from the glories of his birth, laid under a curse and a source of misery to his successors, a worthy fate for one who had no thought for the honour due to parents.", + "[203] Yet why should we mention these and leave out of sight the first and earth-born man, who for nobility of birth stands beyond comparison with all other mortals, moulded with consummate skill into the figure of the human body by the hand of God, the Master Sculptor, and judged worthy to receive his soul not from any other thing already created, but through the breath of God imparting of His own power such measure as mortal nature could receive? Have we not here a transcendance of noble birth, which cannot be brought into comparison with any of the other examples known to fame?", + "[204] For their renown rests on the good fortune of their ancestors, who were men, creatures which lived only to decay and perish, and their happier experiences are mostly uncertain and short-lived. But his father was no mortal but the eternal God, whose image he was in a sense in virtue of the ruling mind within the soul.", + "[205] Yet though he should have kept that image undefiled and followed as far as he could in the steps of his Parent’s virtues, when the opposites were set before him to choose or avoid, good and evil, honourable and base, true and false, he was quick to choose the false, the base and the evil and spurn the good and honourable and true, with the natural consequence that he exchanged mortality for immortality, forfeited his blessedness and happiness and found an easy passage to a life of toil and misery." + ], + [ + "[206] These examples may serve as landmarks common to all mankind to remind them that those who have no true excellence of character should not pride themselves on the greatness of their race. But besides these common examples, the Jews have others peculiar to themselves. For among the founders of the race, there are some who profited nothing by the virtues of their ancestors, proved to be guilty of highly reprehensible conduct, convicted, if not by any other judge, at any rate by their conscience, the one and only court which is never misled by oratorical artifices.", + "[207] The first was the father of many children, begotten on three wives, not for indulgence in pleasure but in the hope of multiplying the race. But of his many sons, only one was appointed to inherit the patrimony. All the rest failed to show sound judgement and as they reproduced nothing of their father’s qualities, were excluded from the home and denied any part in the grandeur of their noble birth.", + "[208] Again, the one who was approved as heir begat two twins, who had no resemblance to each other, either in body or disposition [except in the hands, and in these only for a particular act of policy]. For the younger was obedient to both his parents and won such favour that God, too, joined in praising him, but the elder was disobedient, indulging without restraint in the pleasures of the belly and the lower lying parts. Influenced by these he surrendered his birth-right to his junior, then, at once, repenting of the surrender, sought his brother’s life, and all his concern was to act in such a way as would cause grief to his parents.", + "[209] Therefore, for the younger they prayed that he should be blessed above all others, all which prayers God confirmed and would not that any of them should be left unfulfilled. But to the elder in compassion they granted an inferior station to serve his brother, rightly thinking that it is not good for the fool to be his own master.", + "[210] And if, indeed, he had endured his servitude contentedly, he would have been awarded the second prize for prowess in the arena of virtue. As it was, by his wilfulness, a runagate from the excellent rule set over him, he brought heavy reproaches upon himself and his descendants, so that his life so little worth living stands recorded as the clearest proof that to those who are unworthy of nobility, nobility is of no value." + ], + [ + "[211] Now these belong to the erring class, evil children of good parents, who gained no profit from the virtues of their fathers, but suffered countless injuries from the vices of their minds. But I can cite others of the opposite and better class, whose ancestors were men of guilt, but their own lives were worthy of emulation and full of good report.", + "[212] The most ancient member of the Jewish nation was a Chaldaean by birth, the son of an astrologer, one of those who study the lore of that science, and think that the stars and the whole heaven and universe are gods, the authors, they say, of the events which befall each man for good or for ill, and hold that there is no originating cause outside the things we perceive by our senses.", + "[213] What could be more grievous or more capable of proving the total absence of nobility in the soul than this, that its knowledge of the many, the secondary, the created, only leads it to ignore the One, the Primal, the Uncreated and Maker of all, whose supreme excellence is established by these and countless other attributes of such magnitude that no human reason can contain them?", + "[214] Perception of these truths and divine inspiration induced him to leave his native country, his race and paternal home, knowing that if he stayed the delusions of the polytheistic creed would stay within him and render it impossible for him to discover the One, who alone is eternal and the Father of all things, conceptual and sensible, whereas if he removed, the delusion would also remove from his mind and its false creed be replaced by the truth.", + "[215] At the same time, also, the fire of yearning, which possessed him to know the Existent, was fanned by the divine warnings vouchsafed to him. With these to guide his steps, he went forth never faltering in his ardour to seek for the One, nor did he pause until he received clearer visions, not of His essence, for that is impossible, but of His existence and providence.", + "[216] And, therefore, he is the first person spoken of as believing in God, since he first grasped a firm and unswerving conception of the truth that there is one Cause above all, and that it provides for the world and all that there is therein. And having gained faith, the most sure and certain of the virtues, he gained with it all the other virtues, so that by those among whom he settled he was regarded as a king, not because of the outward state which surrounded him, mere commoner that he was, but because of his greatness of soul, for his spirit was the spirit of a king.", + "[217] Indeed, they continued to treat him with a respect which subjects pay to a ruler, being awe-struck at the all-embracing greatness of his nature and its more than human perfection. For the society also which he sought was not the same as they sought, but oftener under inspiration another more august. Thus whenever he was possessed, everything in him changed to something better, eyes, complexion, stature, carriage, movements, voice. For the divine spirit which was breathed upon him from on high made its lodging in his soul, and invested his body with singular beauty, his voice with persuasiveness, and his hearers with understanding.", + "[218] Would you not say that this lone wanderer without relatives or friends was of the highest nobility, he who craved for kinship with God and strove by every means to live in familiarity with Him, he who while ranked among the prophets, a post of such high excellence, put his trust in nothing created rather than in the Uncreated and Father of all, he who as I have said was regarded as a king by those in whose midst he settled, a sovereignty gained not with weapons, nor with mighty armies, as is the way of some, but by the election of God, the friend of virtue, who rewards the lovers of piety with imperial powers to benefit those around them?", + "[219] He is the standard of nobility for all proselytes, who, abandoning the ignobility of strange laws and monstrous customs which assigned divine honours to stocks and stones and soulless things in general, have come to settle in a better land, in a commonwealth full of true life and vitality, with truth as its director and president." + ], + [ + "[220] To this nobility not only did men beloved of God aspire, but women also, who unlearnt the errors of their breeding, the ignorance which led them to honour the works of men’s hands, and became schooled in the knowledge of the monarchical principle by which the world is governed.", + "[221] Tamar was a woman from Palestinian Syria, bred in a house and city which acknowledged a multitude of gods and was full of images and wooden busts and idols in general. But when passing, as it were, from profound darkness she was able to glimpse a little ray of truth, she deserted to the camp of piety at the risk of her life, caring little for its preservation, if it were not to be a good life. This good life she held to mean nothing else than to be the servant and suppliant of the one great Cause.", + "[222] Although she was married to two brothers in turn, both of them wicked, to the elder as her husband in the usual way, to the younger under the law of the duties of the next of kin, as the elder had left no issue, she nevertheless kept her own life stainless and was able to win the good report which belongs to the good and to become the original source to which the nobility of all who followed her can be traced.", + "But she, though a foreigner, was, at any rate, a free woman, of free lineage, and that perhaps of no little note.", + "[223] There were women born beyond the Euphrates, in the extreme parts of Babylonia, who were handmaids and were given as dowry to the ladies of the house at their marriage. But when they had been judged worthy to pass on to the wise man’s bed, the first consequence was that they passed on from mere concubinage to the name and position of wedded wives, and were treated no longer as handmaids, but as almost equal in rank to their mistresses, who, indeed, incredible as it seems, promoted them to the same dignity as themselves. For jealousy finds no home in the souls of the wise and free from its presence they share their good things with others.", + "[224] Secondly, the base-born sons of the handmaids received the same treatment as the legitimate, not only from the father, who might fairly be expected to show the same kindness to the children of different mothers, since his paternity extends to all alike, but also from the stepmothers. They rid themselves of hatred for the step-children and replaced it by an extraordinary regard for their interests,", + "[225] while the step-children returned their goodwill and honoured their stepmothers as fully as if they were their natural mothers. The brothers, though reckoned as half-brothers by blood, did not think it enough to give a half affection to each other, but showed a twofold increase of tenderness in the love which they gave and received in return; and the seeming defectiveness in their relationship they made good by the eagerness with which they hastened to unite both families in harmony and reciprocity of feeling." + ], + [ + "[226] Must we not then absolutely reject the claims of those who assume as their own precious possession the nobility which belongs to others, who, different from those just mentioned, might well be considered enemies of the Jewish nation and of every person in every place? Enemies of our nation, because they give their compatriots licence to put their trust in the virtue of their ancestors and despise the thought of living a sound and stedfast life. Enemies of people in general, who even if they reach the very summit of moral excellence, will not benefit thereby, if their parents and grandparents were not beyond reproach.", + "[227] I doubt indeed if any more mischievous doctrine could be propounded than this, that avenging justice will not follow the children of good parents if they turn to wickedness, and that honour will not be the reward of the good children of the wicked, thus contradicting the law, which assesses each person on his own merits and does not take into account the virtues or vices of his kinsmen in awarding praise or punishment." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE VIRTUTIBUS", + "(The title.) This as given by Cohn is based mainly on Eusebius’s description of the treatise (Hist. Eccl. ii. 18) Περὶ τῶν τριῶν ἀρετῶν ἃς σὺν ἄλλαις ἀνέγραψε Μωυσῆς (see Gen. Introd., p. xvi), and on the title in S, the oldest MS., Περὶ γʹ ἀρετῶν ἃς σὺν ἄλλαις ἀνέγραψε Μωυσῆς περὶ ἀνδρείας καὶ φιλανθρωπίας καὶ μετανοίας. Cohn seems to me to have dealt somewhat arbitrarily with these. Since the other MSS., which do not have either τριῶν or ἃς … Μωυσῆς, persist in including the non-extant Περὶ εὐσεβείας (see Gen. Introd., p. xiii. note b), he has added it against the authority of S and consequently has to exclude τριῶν.", + "Mangey gives περὶ τριῶν ἀρετῶν ἤτοι περὶ ἀνδρείας καὶ φιλανθρωπίας καὶ μετανοίας. I presume that he thought, as I should be inclined to think, that Eusebius did not intend the words ἃς … Μωυσῆς to be part of the title, but a note added to avoid any misconception to the effect that Moses only recognized three virtues. Incidentally, I am not clear about the correct meaning of ἀνέγραψε. I have followed Cohn’s “geschildert” in translating it by “described.” But Moses can hardly be said to have “described” the virtues. Goodhart and Goodenough give “discussed.” Perhaps rather “set forth” (as laws), i.e. “enjoined.”", + "§ 17. ἀτυφίας … τῦφος. These two words are of course opposites and are definitely named together below, §§ 178 and 195, as well as here. In De Cong. 138 and Mos. ii. 96 ἀτυφία is contrasted with οἴησις (“conceit”) and may be given by “humility” or “modesty,” but this is exceptional. τῦφος itself constantly recurs in Philo, but in rather different senses. Goodenough on pp. 34 f. of his Philo’s Politics has a description of it with useful references, but the word which he adopts, “arrogance,” seems to me to be rarely if ever applicable. Nearer to it is “vanity,” meaning either the disposition which follows vain things or the vain things themselves. Very frequently it is applied to the vain imagination of idolaters, as for example in § 178, and sometimes, particularly when coupled with “Egyptian,” to the object of the false worship, e.g. Spec. Leg. iii. 125. Elsewhere as here it is the love of the vanities of life in general and particularly its pomps, and in In Flacc. 4 he gives it this meaning in a not unfavourable sense, for in describing Flaccus’s earlier good government he says that “he upheld the dignity of his position (σεμνότερον ἦγεν αὑτόν), for τῦφος is very useful to a ruler.” In a more general sense ἀτυφία is coupled with ἀχρηματία (De Fug. 25), and opposed to φιλοδοξία (De Abr. 24, 104), while in De Vit. Cont. 39 it is applied to the more extreme asceticism of the Therapeutae. In such cases it is fairly well given by “simplicity,” but when it is contrasted with τῦφος in the sense of false beliefs or worship, I do not know of any suitable word. When Philo says that everything he has said about ἀτυφία connotes the idea of courage he means no doubt all that he has said against τῦφος in the sense of the pomps and vanities of life.", + "I may take this opportunity of correcting a very careless slip in the version of Mos. ii. 96, where ἀτυφίας was translated as if it was τύφου.", + "§ 28. (Comparison of these sections with De Agr. 148–156.) This is the most striking example of the way in which Philo alternates between a penetrating criticism of the Pentateuch and literal orthodoxy. In the De Agr. the law on this point is discussed in a dialogue between a hostile critic (A.) and a defender (B.). A. remarks first, that those who hope to enjoy their possessions will make better soldiers than those who have no possessions to fight for, secondly, that if their country is conquered they will not enjoy them. To this last B. replies that they will not be captured. A. “On the contrary they will fare the worst, since being non-combatants they will not be able to protect themselves.” B. “But they will be protected by the strength of their fellow-countrymen.” A. “How shameful then that they should be living at ease, when their fellow-countrymen are suffering the hardships of war.” B. “But it is hard that they should lose their lives before they have enjoyed what they have worked for.” A. “Far less hard to die in battle and leave their property to their kinsfolk, than to live to see it fall into the hands of enemies.”", + "Philo does not actually say that he agrees with A., but he feels his arguments so forcible that he prefers to meet them by interpreting the passage with one of his most fantastic allegories. The war is the war of the wise against the clever sophist, which only those who are specially trained can undertake with success. He who is betrothed to a maiden represents the beginner in wisdom, the planter of the vineyard is anyone who is “progressing,” and the builder of the house is he who has reached perfection. Yet all three without special training are unfit to undertake such a contest and had better hold their tongues.", + "§ 28. (See end of footnote 2.) I think Clement’s introduction of στρατηγικῶς can be satisfactorily explained without supposing that he found anything corresponding to it in his text of Philo. In the chapter of the Stromateis in which this comes (ii. 18) he is showing that all the virtues, including φρόνησις and σωφροσύνη as well as δικαιοσύνη and ἀνδρεία, are enjoined in the Scriptures, and to prove this he makes a number of unacknowledged borrowings, almost extracts, from the De Virtutibus (see Gen. Introd., p. xii.). But while constantly reproducing Philo’s phraseology he often adds explanations of his own, as for instance that noted on § 111 (p. 446). So too in quoting “thou shalt not abhor an Egyptian” (cf. § 106) he adds that by “Egyptian” a gentile may be meant, or indeed any κοσμικός (“worldly person”?). In dealing with § 28 he follows Philo very closely, even quoting Deut. 20:5–7 from Philo’s paraphrase instead of from the LXX, but he seems rather at a loss as to what moral is to be drawn. He reproduces Philo’s φιλανθρωπίᾳ νόμου by ὁ φιλάνθρωπος νόμος κελεύει, but rightly observes that the second reason is not “philanthropic” but “strategic.” He then passes on to the “philanthropic” side and, finally catching at Philo’s words in § 29 about not rendering hopes futile, declares that the law is encouraging ἀνδρεία by pointing out that those who have built or planted may hope to enjoy the fruits of their labour. By στρατηγικῶς he may mean, I think, that the law is enjoining φρόνησις also. That the wise man is στρατηγικός, as well as having other qualities, is a Stoic maxim (S.V.F. iii. 567, i. 216).", + "§ 29. ὡς οὐ δεῖν. Both Cohn and Mangey think that a causal clause giving the reason for χαλεπὸν ἔδοξεν is required rather than a consecutive. I do not feel this. “It is not right, because it is cruel” is as logical as “it is cruel, because it is not right.” Cohn, Hermes, 1908, p. 211 gives as an additional reason that οὐ with a consecutive infinitive is bad grammar. This, I think, is quite wrong. In Oratio Obliqua, as this is, οὐ in such cases is a recognized, perhaps indeed the regular, usage (see Goodwin, Moods and Tenses, p. 227). But while Mangey would correct δεῖν to δέον, Cohn retains it as an example of the Attic use of δεῖν for the participle. He refers to an article by Usener, Jahrb. class. Philol. cv. 743 ff.), where examples of this usage, which is mentioned by the Greek grammarians, are quoted from Lysias, Xenophon and Plutarch. They seem to be authentic and suggest that the form is better extablished than the notice of it in L. & S. revised would lead one to think. Still, there seems no need to invoke it here.", + "§ 31. ἣν ἀδυνατοῦν ἀπορρίψει. Lit. “which being without strength it will cast off.” This is a strange expression, both in assigning the action to the body instead of the man and in the use of ἀδυνατέω without the infinitive expressed, as it is in e.g. § 12 above and § 88 below. Stephanus notes this as a rare usage but quotes no examples. It may perhaps be worth considering a correction to ἣν ἀδύνατον ἀπορρίψαι or ἢν ἀδύνατον ᾖ ἀπορρίψαι. I think this has more point. The encumbrance could not be got rid of on the battlefield and so is analogous to the body from which the diseased soul cannot rid itself.", + "§ 34. (The Midianites.) Cohn notes here that Philo ascribes to the Midianites what the Bible (and also Philo in Mos. i. 300 ff.) relates of Balaam and the Moabites, because he is here concerned with the war of revenge which was waged against the Midianites for this act (Num. 31:2 ff.). The note seems to me misleading. Philo steers his way rather well through the hopeless confusion, caused perhaps by the mixture of two different narratives. Num. 25 begins with stating that the daughters of Moab led Israel into fornication and idolatry. But after this the Moabites disappear. It is a Midianitish woman who is killed by Phinehas (v. 7), Midianites who are to be smitten for “beguiling you in the matter of Peor” (v. 18), and Midianitish women who are all put to death because “they caused the children of Israel through the counsels of Balaam to commit trespass against the Lord in the matter of Peor” (31:16). In Mos. i. 300 ff. Philo does not mention the Moabites or the Midianites at all. The war was waged against Balak (ibid. 305), but Balak has been described as one of the neighbouring kings who had brought under his sway a great and populous part of the East. That phrase looks as if he was trying to harmonize the narrative by supposing that Balak was king of Midian and Moab.", + "Josephus in Ant. iv. 102 ff. represents Balak as king of Moab, but having an ancestral alliance with the Midianites. He sends an embassy to them to enlist their help against Israel, and it is they who invite and press Balaam to come to their aid.", + "§ 34. πείρας καθιέντες. L. & S. (old and revised) s.v. καθίημι give for this phrase “make attempts,” and cite Aelian, V.H. ii. 13 and N.A. i. 57. In the first of these the phrase is used of the intrigues of the accusers of Socrates to create a prejudice against him, in the second of a curious scheme devised by a parent to test the paternity of his presumed child. Taken together with our passage, the examples suggest that the phrase means more than the colourless “make attempts” and something like the “laid down snares” suggested in the footnote. The special sense belongs perhaps more to καθίημι than to πεῖρα. So L. & S. cite Aristoph. Vesp. 174 οἵαν πρόφασιν καθῆκε, and Dion. Cass. i. 47 λόγους συμβατηρίους καθίει, where the context suggests insincerity.", + "§ 44. (Cf. footnote b, διαφωνεῖν.) This word occurs twice in the Pentateuch, Ex. 24:11, and Num. 31:49, as well as a few times elsewhere in the LXX. Both examples in the Pentateuch are quoted by Philo more than once, and of the former he says (fr. 59 Harris) that while the literal meaning of the text τῶν ἐπιλέκτων τοῦ Ἰσραὴλ οὐ διεφώνησεν οὐδὲ εἷς is that they were all kept safe, the inner meaning is that they were not out of harmony with the good. So too in De Conf. 56, and also on Num. 31:49, there and elsewhere.", + "In a note on De Conf. 56 I was misled by the old L. & S., which following Stephanus’s “extremam vocem edidit” disposed of this special use of διαφωνεῖν with “to breathe one’s last,” “die,” “perish,” “be lost.” But the word does not in its literal sense mean to “cease speaking,” and it is more likely that the special use is derived from the regular use for “speak differently,” “be at discord.” Though in later use it seems to have been strengthened to “die” or “perish,” it need not mean in either place in the Pentateuch more than “suffer some harm,” and Philo may be right in supposing that in Num. 31 διαπεφώνηκεν οὐδὲ εἷς means “all have come out unscathed.”", + "L. & S. revised deals with this usage more fully, but not very accurately. In Ex. 24:11 it cannot mean “fail to answer roll-calls,” “desert,” and in the fragment, where it is opposed to συμφώνους, “fail” is misleading.", + "§ 78. Cohn is, I think, probably right in regarding this section as an interpolation, though his reasons are not all of equal strength. (1) The section is omitted in S, which he considers, I daresay rightly, the best authority. (2) αἰτήσεις ἀγαθῶν is an awkward expression for αἰτήσεις περὶ ἀγαθῶν. (3) θνητῷ ὅπως is a difficult hiatus. (4) ὑπάρχωσιν with a neuter plural is contrary to Philo’s usage. (5) ἐπάν for ἐπειδάν is un-Philonic. (6) τοῦ τῆς σαρκὸς δεσμοῦ “belongs to a Christian interpolator.” Philo would have said τοῦ σώματος. (7) The whole sentence is frigid (“frostig”) and disturbs the connexion between §§ 77 and 79.", + "I think that (2) cannot have much weight when we compare εὐχή ἐστιν αἴτησις ἀγαθῶν, Quod Deus 87 and De Agr. 99. On (3) see note on Spec. Leg. iv. 40, App. p. 428. (4) may be true of Philo, but not always so of his scribes. See De Praem. 142 and 172, where the MSS. have κενωθήσονται and βλαστάνουσι with neuter plural subjects, though Cohn has corrected them. (5) ἐπάν is found in the MSS. of De Agr. 158 and retained in the text of Cohn, but the sentence is quite ungrammatical. There is not much in (6): σάρξ or σάρκες is often used as an alternative for σῶμα in opposition to ψυχή or νοῦς, and such a phrase as (ψυχαὶ) τὸν σαρκὸς φόρτον ἀχθοφοροῦσι is a fair parallel. But I quite agree with the last part of (7), and also have great doubt whether the thought is really Philonic. Philo’s conception of immortality, when he uses the word in any literal sense, seems (as Kennedy says) “surrounded by a rarefied philosophical atmosphere,” and altogether different from the ordinary Christian conception. And such passages as Quis Rerum 276 (of Abraham) and this and De Sac. 8 and Mos. ii. 288 (of Moses) do not lead me to expect that he would represent Moses as praying for “true goods” beyond the grave for his people.", + "§ 100. πενίᾳ or πενίας? (See footnote 1.) Clement’s paraphrase is τούς τε πενίᾳ μακρᾷ ὑποσχόντας δίκην μὴ διὰ βίου κολαζομένους ἐλεῶν. Here Cohn wished to correct μὴ to καὶ. But the text should stand, “pitying those who have undergone punishment through their long poverty, but (through his pity) do not suffer a lifelong punishment.” The long poverty is clearly that of their years of dispossession.", + "Perhaps πενίᾳ ‹πενίας› might be worth consideration, as an effective and very easy correction.", + "§ 111. Shave the hair of her head and pare her nails. Philo does not give, nor perhaps know any reason for this. Modern commentators apparently explain it taken in connexion with her change of dress as “elements in her purification from heathenism.” See Adam Smith. Josephus, Ant. iv. 257 says nothing about the nails, but evidently takes the shaving of the head as a sign of mourning. Clement, Strom. ii. 18, while also ignoring the nails, supposed that the cutting off the hair is to test the self-control of her lover. “For if reason urges him to marry her, he will hold to her, even when she has become ugly.”", + "§ 115. Nor yet keep her as a slave. So too Jos. Ant. iv. 259. Is this one of the cases where Philo shews some knowledge of or information about the Hebrew and corrects the LXX? But apart from the fact that the Hebrew verb (see Driver) is said to mean rather “play the master over her,” the phrase “thou shalt not set her at naught (or treat her contemptuously), because thou hast humiliated her” naturally suggests that her status would be that of a slave, and the possibility of selling her suggests the same.", + "§ 122. Philo’s interpretation of the law of slavery is difficult, and Heinemann in Bildung, pp. 329 ff., while discussing at length Philo’s attitude to slavery, throws no light on the details. In what follows I must be understood as asking for enlightenment quite as much as giving it.", + "(1) The θῆτες (see footnote a) are persons who from sheer penury have sold themselves. So E.V. in Lev. 25:39, and so indeed Philo (ὑποβεβληκότας ἑαυτούς), though the LXX ἐὰν πραθῇ τις would suggest that he had been sold by others. (2) From these are distinguished the debtors of “temporary loans,” if that is the meaning of the word. They have not been sold, for the creditor retains the use of their services (§ 173). And indeed I do not think the Pentateuch recognizes the sale of a person for ordinary debt, though there are glimpses of the practice in the O.T. (2 Kings 4:1 and elsewhere). Does the creditor simply make him work out his debt? (3) What are the other ways in which the free man is reduced to slavery? The thief unable to make restitution (Spec. Leg. iv. 3) would be a case in point, but what else?", + "It should be noted that Philo in prescribing the seventh year for the release is following Exodus and Deuteronomy rather than Leviticus, which limits the release to the year of Jubile (25:40). But he would hardly know this, for the LXX has there the “year of release” (ἀφέσεως), and in Deut. 15:1 and 9 he would find the seventh year called by the same name.", + "§ 122. (Footnote c.) Out of respect for Mangey I give his ingenious, but I fear impossible, emendation and explanation of this which he calls “mendosus et mutilus locus.” Reading παραβολῆς with F and apparently transposing ἐφημερινῶν, he suggests χρεώστας, τὸ τῆς παραβολῆς ἐφημέρων ὄνομα, κτλ., i.e. debtors, who, to use a figurative phrase, get the name and condition of one-day-creatures. He gives examples from Aristotle and Athenaeus to show that ἐφήμερα ζῷα is a name applied to animals who live only for a day, and the παραβολή consists in transferring the name to people who subsist on what they can borrow day by day. For this last he might have quoted ἐφημερόβιος in § 88.", + "§ 124. (Footnote a. In accordance with Attic law.) See Lipsius, Attisches Recht, p. 643 to the effect that a slave taking refuge in a sanctuary from the cruelty of his master had a right to demand to be sold to another. He quotes a fragment of Aristophanes,", + "ἐμοὶ
κράτιστόν ἐστιν εἰς τὸ Θησεῖον δραμεῖν,
ἐκεῖ δʼ ἕως ἂν πρᾶσιν εὕρωμεν μένειν.", + "The idea of the hearth as a sanctuary is, as both Goodenough and Heinemann point out, entirely Greek, not Jewish. The most familiar example is that of Themistocles at the hearth of Admetus (Thuc. i. 136). Cf. also on κοινὴ ἑστία in De Praem. 154.", + "§ 139. For the practice here noted Cohn gives the following references, (a) Diodorus i. 77. Diodorus mentions it as an Egyptian law and adds that the same rule was observed by many Greeks, also as demanded by justice to the unborn child. (b) Aelian, V.H. v. 18, who ascribes it to the Areopagus at Athens. (c) Plutarch, De sera num. vind. 7 as an Egyptian law which has been copied ἀπογράψασθαι by some of the Greeks. (d) Roman law, as stated by Ulpian, Dig. xlviii. 19. 3. Clement in his paraphrase of this passage substitutes the Romans for Philo’s “some legislators.”", + "§ 152. (The maxim of Bias.) This in its original form as given by Diog. Laert. i. 5. 87 was φιλεῖν ὡς μισήσοντας· τοὺς γὰρ πλείστους εἶναι κακούς, and says nothing of “hating as about to love.” And it is the first half which has attracted most attention, being regarded sometimes as merely enjoining caution in forming intimacies, sometimes as purely cynical. Thus Cic. De Am. xvi. 59 makes Scipio describe it as abominable and unworthy of a sage. It is quoted with the other half added, and attributed to Bias by Aristot. Rhet. ii. 13. 4, and later (ib. 21. 13), when, talking about the rhetorical value of maxims, he says that it would create an impression of amiability, if you say οὐ δεῖ, ὥσπερ φασί, φιλεῖν ὡς μισήσοντας, ἀλλὰ μᾶλλον μισεῖν ὡς φιλήσοντας, showing that the kernel of the maxim is in general opinion the first part. Sophocles puts both parts into the mouth of Ajax (Aj. 679 ff.), but the stress is laid on the unreliability of friends, and Dem. Contra. Arist. 122, though he deals fairly with both sides, and concludes ἄχρι τούτου καὶ φιλεῖν, οἶμαι, χρὴ καὶ μισεῖν, μηδετέρου τὸν καιρὸν ὑπερβάλλοντας, is really concerned with warning against ill-considered acts of friendship.", + "Sandys on Aristot. Rhet. l.c. and Jebb on Soph. Aj. l.c. have collected other comments from later writers, such as Bacon, Montaigne and La Bruyère. I think it is worth while noting (1) that Philo, while quoting and commenting on both sides of the saying, is really concerned, unlike the others, with the lesson of forbearance in enmity, (2) that he applies the maxim in a way that no other does to international relations, (3) that the fact that neither of the two great scholars mentioned cites this passage reflects the neglect generally shown in England by classicists to Philo during the last hundred years.", + "§ 185. καθάπερ (or καθʼ ὅπερ) αὐτὸς αἱρεῖται. A possible emendation might be καθʼ ὅπερ ‹αὐτὸν› αὐτὸς αἱρεῖται ‹εἶναι›. This would obviously be easily corrupted into what we have. Or again there may be an allusion to the double choice mentioned in the text, καθὰ ὅνπερ αὐτὸς αἱρεῖται αὐτὸν αἱρεῖται, with or without εἶναι added = “as He whom he himself chooses, chooses him (to be).” In this case αὐτός = the man, in the former it = God.", + "§ 188. (Last part.) Mangey, like Cohn, takes ἄργυρος … ὑπηρεσίαν as a parenthesis, so making αὐγοειδέστατον … ἰδόντες an attribute of men who have only sipped wisdom. He translates ἐοίκασι, κτλ. by “assimilantur his qui in principatu ad negotia administranda constituti sunt virtutis tanquam reginae ministerio servientes.” This, apart from other difficulties, gives an impossibly high character to the inferior goods. Mangey, as perhaps also Cohn, failed to see that πρός, instead of expressing a connexion, might bear the quite common sense of “in comparison with”!", + "I may not have done justice to their view that ἰδόντες goes back to τινες. But the form of the sentence postulated seems to me almost impossibly awkward, and the change of metaphor is as abrupt as on my hypothesis.", + "§ 189. Give the name of noble only to the … just. This sentiment is no doubt a definite Stoic doctrine on a line with the other paradoxes about the sage being rich, king, etc. Chrysippus asserted the worthlessness of εὐγένεια in the literal sense, declaring it to be “mere scrapings and offscourings” (περίτηγμα καὶ διάξυσμα), and supported his argument by quotations from Homer (Plut. De Nobilitate 17 and 12). Cohn quotes Sen. De Benef. iii. 28. 1 “nemo altero nobilior, nisi cui rectius ingenium et artibus bonis aptius.” Cf. Ep. 44 passim, e.g. “Quis est generosus? Ad virtutem bene a natura compositus.” But outside Stoicism it is a common piece of moralizing, from Eur. fr.", + "ὁ μὲν γὰρ ἐσθλὸς εὐγενὴς ἔμοι γʼ ἀνήρ,", + "ὁ δʼ οὐ δίκαιος, κἂν ἀμείνονος πατρὸς", + "Ζηνὸς πεφύκῃ, δυσγενὴς εἶναι δοκεῖ,", + "down to Tennyson’s “’tis only noble to be good.” See the collection of quotations in Stobaeus, Fl. lxxxvi. The best known statement of it in ancient literature is Juv. viii. 20 “nobilitas sola est atque unica virtus.”", + "§ 208. Except … policy. Before definitely accepting Cohn’s condemnation of this clause, one would like to know what he thought of Clement’s evidence. Clement, after giving a short summary of Philo’s remarks about Jacob and Esau with a very similar wording, adds ἡ δὲ οἰκονομία αὕτη καὶ προφητικὴ καὶ τυπική. Cohn quotes the summary but not the addition. The use of the word οἰκονομία looks like a reminiscence of the clause, but nothing is said about the hands.", + "Also in Quaest. in Gen. iv. 206, Jacob’s answers to his father are described as a “virtutis dispensatio,” where we may reasonably assume that the Greek word translated by “dispensatio” is οἰκονομία. The context shews that the οἰκονομία is a euphemistic word for a stratagem or, as I have translated it, “an act of policy.” If the clause is genuine that will be the meaning here.", + "On the other hand οἰκονομία in the Fathers often means a divine dispensation, an over-ruling of evil by good (cf. the Jewish view of Tamar’s sin in the next note). Stephanus among his examples of this use quotes Chrysostom on this particular case. “Jacob has deceived his father, but it was not an ἀπατή but an οἰκονομία.” This is the sense in which, as the adjectives show, Clement uses the word, and presumably also the interpolator, if the clause is an interpolation. So too Mangey, who translates “quadam certa providentia.”", + "On the whole I incline to the view that the clause, so peculiarly inept where the point is the permanent difference of the two, is spurious, and that Clement’s phrase is independent of Philo, an early expression of the Christian feeling that Jacob’s mendacity needs justification.", + "§ 221. Tamar. “The story of Tamar,” says Cohn, “is greatly idealized.” In the allegorizing of her story in De Fug. 149 ff., De Mut. 134 ff. and elsewhere, we do not expect any censure. But this beatification of the actress in what to our minds is a peculiarly shocking story outdoes the other extravagances of the De Nobilitate. A number of Rabbinical comments are collected in Strack and Billerbeck’s Talmudic commentary on Matthew 1:3. I do not think they show much signs of admiration for Tamar, though the sin of her and Judah is regarded as overruled by Providence. One reason for this seems to be as follows: Tamar was believed to be of pure blood descended from Shem (quite in opposition to Philo). Judah had married a Canaanite (Gen. 38:2) and her sons were tainted. The union between him and Tamar produced the offspring which was fit to be the progenitor of David and the Messiah." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "על המידות הטובות", + "enTitle": "On the Virtues", + "key": "On the Virtues", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/On the Virtues/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/On the Virtues/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..09136225f701cdc22c8a19babd70439a3db7ca78 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/On the Virtues/English/merged.json @@ -0,0 +1,415 @@ +{ + "title": "On the Virtues", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/On_the_Virtues", + "text": { + "Introduction": [ + "ON THE VIRTUES (DE VIRTUTIBUS)
INTRODUCTION TO DE VIRTUTIBUS", + "Courage or Manliness", + "True courage is knowledge, not the savage passions so often exhibited in war but the courage shown by persons who in spite of bodily infirmities exercise their minds for the benefit of others (1–4). There are many circumstances which call out this courage: poverty is combated by contentment with the simple wealth which nature supplies (5–7), though there is also the higher wealth of wisdom (8–9); obscurity or insignificance is not of any importance if we have the esteem of the wise (10–11), nor disability of the senses if we have the sight of the mind (12), nor disease if the soul is healthy (13–14). Courage is the quality which enables us to despise all these (15–17). How essential this virtue of courage or manliness is is suggested by the law when it even forbids a man to assume a woman’s dress (18–21).", + "Courage in peace time is inculcated everywhere in the law, but we must see what it says about courage in war (22). Observe that the cowardly are not to be enrolled in the army (23–26), nor yet those who would naturally be just entering on some new undertaking which would distract their interest (27–31). The warriors that Moses looks for are men of sound and active body and having the gallantry which prefers a glorious death to a life of dishonour (32–33). Such must have been the twelve thousand selected for the war with Midian, and Philo now tells the story of that war from its beginning: the seduction of many Israelites by means of the Midianite women (34–40) and the punishment which deterred the rest from following their example (41), and how the small army enlisted by Moses to avenge the sin of the seducers won a complete victory over vastly greater numbers without losing a man (42–44). This victory due to the support of God agrees with the promise given in Deuteronomy that obedience to the law will secure success in war (45–50).", + "Humanity", + "Humanity or kindness is the twin of piety, and the life and legislation of Moses is the best illustration it can have, but before going on to the latter we may mention incidents at the close of his career which were not noted in the two books which told the story of his life (51–52). Philo now proceeds to show how Moses knowing his end was near would not bequeath the succession to his family or even to his friend and lieutenant Joshua without consulting God (53–65), and how when the choice of Joshua had been divinely approved he charged him before the congregation (66–69), thereby showing how every ruler should train and encourage his successor (70–71), and then broke into the Great Song (72–75) followed by the Blessing of the Tribes (76–79). He now passes on to give some examples of the humanity of the Mosaic law (80–81). Loans are to be made to Israelites without exacting interest (82–87), wages are to be paid on the same day (88), the creditor is not to enter the debtor’s house to seize a pledge (89), the gleaning of the harvest of corn, grapes and olives is to be left to the poor (90–94), the first fruits of the crops and herds are to be set aside (95), a straying animal is to be kept and restored to its owner (96), the produce in the sabbatical year is to be free to the poor (97–98) and landed possessions are to be restored to the original owner in the year of Jubile (99–100). These are only specimens of the kindness to be shown to brother Israelites (101). Next we have the humanity to be shown, as inculcated throughout the law, to strangers who are assumed to be proselytes to the faith (102–104) and to the settlers who enter without this recommendation (105–108). Also to enemies there is the injunction not to make war without attempting reconciliation (109), and to treat women captives with respect (110–115) and in private life to extend the duty of protecting or restoring animals to enemies and thereby possibly ending a feud (116–118); all these show how the great purpose of the Mosaic Law is to increase peace and brotherhood (119–120).", + "So far the persons to whom this kindness is to be rendered are free men, but slaves also should have the same. A person reduced to that condition by poverty is to be liberated in the seventh year (121–123) and even those born in slavery are not to be rejected if they come as suppliants to another (124).", + "Kindness to animals is enjoined by the ordinance that the offspring is to be left with its mother for seven days, which coupled with Nature’s provision of milk for the new born creature should make the infanticides reflect on the wickedness of their conduct (125–133). The same lesson is given by the law that mother and offspring are not to be killed on the same day, an action against which all decent feeling revolts (134–136), and it is a corollary of this law that no animal should be killed while pregnant (137–138). On the same principle some legislators have forbidden pregnant women condemned to death to be executed till the child is born, and Moses by extending this mercifulness to animals implies that a fortiori consideration in every way is due to our fellow men. He thus convicts the libellers who accuse the Jews of misanthropy (139–141). A still more striking example of this mercifulness is the prohibition against seething the lamb in its mother’s milk (142–144), also the laws against muzzling the ox while treading out the corn (145) and against yoking animals of unequal strength together (146–147).", + "Finally there is kindness to plants, shown by prohibiting devastation of crops in general and even those of enemies in war (148–154), and careful nursing of the young plants till the fourth year, before which the fruit may not be picked (155–159). Plants, animals, men—from consideration of the lowest we rise to consideration for the highest (160).", + "All these injunctions are levelled against the vice of pride or arrogance (161–164) which Moses denounces when he bids us use all gifts “to make power,” that is to promote the same powers in others (165–170), and also tells us that God is “provoked by the presumptuousness” which thinks itself divine, ascribes to itself all virtues and gifts and denies them to all others (171–174).", + "Repentance", + "In this short sermon the value of repentance as the “second best” is insisted on, as shown primarily in those who are converted from idolatry and must be treated with all friendliness (175–179) and in general by passing from disobedience to obedience to the law which is not far off but in our “mouth, hand and heart” (180–184), and by “choosing” God, a choice which makes each single man his people (185–186).", + "Nobility", + "The first part of this treatise is a discussion of the theme that the truly well-born or noble is the wise man, and the truly ignoble or ill-born the fool, as shown by the fact that the possession of gifted and virtuous ancestors does not benefit us if we do not inherit those gifts or follow those virtues (187–197). This is illustrated from Genesis, first, by degenerate sons of good parents. Adam was nobly born yet begat Cain (198–200); Noah begat Ham (201–202), indeed Adam himself was the son of God but fell (203–205). These belong to mankind in general. In Jewish history we find that Abraham’s sons except Isaac were of little worth (206–207), and Esau was the son of Isaac (208–210). Secondly, by good children of bad or inferior parentage. Abraham’s parents were astrologers and idolaters; yet how wonderful was his life and personality (211–219); and so with women also. Tamar who came from a heathen family lived an honourable life (220–222), and the concubines of Jacob, though originally slave girls, were promoted to honour and their children ranked with those of lawful wives (223–225). In fact the only sound doctrine is that everyone is to be judged by his conduct and not by his descent (226–227)." + ], + "": [ + [ + "ON THE VIRTUES On Virtues Which Together With Others Were Described By Moses Or On Courage And Piety And Humanity And Repentance On Courage
[1] The subject of justice and all the relevant points which the occasion requires have already been discussed, and I will take courage next in the sequence. By courage I mean, not what most people understand, namely the rabid war fever which takes anger for its counsellor, but the courage which is knowledge. For some under the stimulus of reckless daring,", + "[2] supported by bodily strength and marshalled in full armour for war, lay low multitudes of antagonists in a general slaughter and win the well-sounding but little deserved name of noble achievement, yet though their victory makes them exceedingly glorious in the eyes of those who pass judgement on such matters, nature and practice have combined to make them savage and bestial in their thirst for human blood.", + "[3] But there are others who live on in their homes with their bodies worn to a thread by long sickness or the burden of old age, yet healthy and youthful in the better part of the soul, brimful of highmindedness and staunchest valour. They never even dream of touching weapons of defence, but render the highest service to the commonwealth by the excellent advice which they put forward, and guided by unflinching and unswerving consideration of what is profitable, restore what had broken down in the personal life of each individual and in the public life of their country.", + "[4] These then who train themselves in wisdom cultivate the true courage. The courage of those others, whose life is distempered by an ignorance that resists all treatment, is falsely so named and should properly be called reckless daring, as in the case of coins where we say that the counterfeit is a likeness of the true type." + ], + [ + "[5] Further there are many other conditions in human life admittedly hard to bear, poverty and disrepute and disablement and sickness in its manifold forms, in the face of which those of little wit all grow craven-hearted, lacking the valour even to raise themselves. But those who are full of wisdom and highmindedness gallantly gird themselves for the struggle and resist the foe with all their strength, counting his threats and menaces a matter for much scorn and derision. Against poverty they pit riches, not the blind but the keen-sighted riches, whose jewels and treasures have their natural store-house in the soul.", + "[6] For under the grip of poverty multitudes have been laid low, and like exhausted athletes have fallen to the ground enfeebled by lack of manliness. Yet in the judgement of truth not a single one is in want, for his needs are supplied by the wealth of nature, which cannot be taken from him; the air, the first, the most vital, the perpetual source of sustenance, which we inhale continually night and day; then the fountains in their profusion and the rivers spring-fed as well as winter brooks ever flowing to provide us with drink; then again for our meat, the harvest of crops of every sort, and the different kinds of trees, which never fail to bear their annual autumn fruitage. These no one lacks, but everybody everywhere has an ample and more than ample sufficiency.", + "[7] But some making no account of the wealth of nature pursue the wealth of vain opinions. They choose to lean on one who lacks rather than one who has the gift of sight, and with this defective guidance to their steps must of necessity fall." + ], + [ + "[8] So much for the wealth that is the guardsman of the body, the happy gift of nature, but we must mention also the higher, nobler wealth, which does not belong to all, but to truly noble and divinely gifted men. This wealth is bestowed by wisdom through the doctrines and principles of ethic, logic and physic, and from these spring the virtues, which rid the soul of its proneness to extravagance, and engender the love of contentment and frugality, which will assimilate it to God.", + "[9] For God has no wants, He needs nothing, being in Himself all-sufficient to Himself, while the fool has many wants, ever thirsting for what is not there, longing to gratify his greedy and insatiable desire, which he fans into a blaze like a fire and brings both great and small within its reach. But the man of worth has few wants, standing midway between mortality and immortality. Some wants he has because his body is mortal, many he has not in virtue of his soul, which desires immortality.", + "[10] This is the way in which the wise pit riches against poverty. Against disrepute they pit good fame, for the praise which has its fountain head in noble conduct, flowing thence as from a perennial spring, has no currency among the unthinking masses, whose habit is to expose the inconstancies of their souls by random talk, often in order to purchase some shameful reward unblushingly directed against these men of choicest merit. But the number of these is small, for virtue is not widespread among mortal kind.", + "[11] Again there is disablement of the senses. To live with this has been premature death to thousands, because they can find no medicine to protect them against its ills. Its opponent is wisdom, the best quality we have, which plants eyes in the mind, and the mind in keenness of vision excels the eyes of the body so that they, as people say, are a “mere nothing” in comparison.", + "[12] The body’s eyes observe the surfaces of things visible and need the external help of light, but the mind penetrates through the depth of material things, accurately observing their whole contents and their several parts, surveying also the nature of things immaterial, which sense is unable to descry. For we may say that it achieves all the keenness of vision, which an eye can have, without needing any adventitious light, itself a star and, we may say, a copy and likeness of the heavenly company.", + "[13] Again diseases of the body, if the soul is healthy, do very little harm. And the health of the soul is to have its faculties, reason, high spirit and desire happily tempered, with the reason in command and reining in both the other two, like restive horses.", + "[14] The special name of this health is temperance, that is σωφροσύνη or “thought-preserving,” for it creates a preservation of one of our powers, namely, that of wise-thinking. For often when that power is in danger of being submerged by the tide of the passions, this spiritual health prevents it from being lost in the depths and pulls it up and lifts it on high, vitalizing and quickening it, and giving it a kind of immortality.", + "[15] All the above are lessons and instructions, which stand recorded in many places of the law, urging the tractable in gentle, the intractable in sterner terms to despise the bodily and external goods, holding the life of virtue to be the one sole end and pursuing after everything else that is conducive to it.", + "[16] And if I had not in my earlier writings dealt fully with each of the rules which promote simplicity, I would attempt to dilate on them at this point, and embrace in a collected list the scattered precepts which appear in different places. But as I have said all that occasion required, I think it better not to repeat myself.", + "[17] Still those who do not shrink from the task but are at pains to study the books which precede these, ought to perceive that practically everything there said about simplicity includes the thought of courage, since it is the mark of a soul, vigorous, gallant and full of mettle, that it despises everything which vanity is wont to glorify to the destruction of life in any true sense." + ], + [ + "[18] So earnestly and carefully does the law desire to train and exercise the soul to manly courage that it lays down rules even about the kind of garment which should be worn. It strictly forbids a man to assume a woman’s garb, in order that no trace, no merest shadow of the female, should attach to him to spoil his masculinity. For as it always follows nature, its will is to lay down rules suitable and consistent with each other, even down to the very smallest matters, whose commonplace nature seems to set them in the background.", + "[19] For since it saw as clearly, as if they were outlines on a flat surface, how unlike the bodily shapes of man and woman are, and that each of the two has a different life assigned to it, to the one a domestic, to the other a civic life, it judged it well in other matters too to prescribe rules all of which though not directly made by nature were the outcome of wise reflection and in accordance with nature. These were such as dealt with habits of life and dress and any similar matters.", + "[20] It considered that in such matters the true man should maintain his masculinity, particularly in his clothes, which as he always wears them by day and night ought to have nothing to suggest unmanliness.", + "[21] In the same way he trained the woman to decency of adornment and forbade her to assume the dress of a man, with the further object of guarding against the mannish-woman as much as the womanish-man. He knew that as in buildings, if one of the foundation stones is removed, the rest will not remain as they were." + ], + [ + "[22] To proceed, since the time in which human events occur may be divided into war-time and peacetime, we may observe the place taken by the virtues in both. In regard to the others this has been discussed already and will be again if need arise, but courage at this point calls for a close examination. The effects it produces in peace are extolled by him in many places of the law book, and he is always ready to seize opportunity for so doing. These have been noted in their proper places and we will now begin to describe its feats in war. One prefatory remark, however, must be made.", + "[23] He considers that in drawing up the roll of soldiers, the summons should not include all those of military age, but he would have some excluded, reasonable excuses being added for their exemption from service. These are in the first instance the cravens and cowards who are sure to be the victims of their ingrained feebleness and create fear in the other combatants.", + "[24] For the evil in one man is often well reproduced in his neighbour, particularly in war, where trepidation has confused the reasoning faculty and rendered it incapable of nicely estimating facts. People are then accustomed to call cowardice caution and timidity foresight and unmanliness safety-seeking, and so invest the basest actions with grand and fair-sounding titles.", + "[25] And, therefore, unwilling that his own cause should be injured by the cowardice of those who are to take the field and that of the enemy glorified by an easy victory over a contemptible body of degenerates and knowing that a crowd of idlers is no help but an impediment to success, he excludes the timid and faint-hearted cowards on the same principle, I think, that a general does not enforce war-service on persons who are diseased in body and are, therefore, excused by their infirmity.", + "[26] But cowardice, too, is a disease, graver than any that affects the body since it destroys the faculties of the soul. Diseases of the body flourish but for a short time, but cowardice is an inbred evil, as closely inherent or more so than any part of the bodily system from the earliest years to extreme old age, unless it is healed by God. For all things are possible to Him.", + "[27] Furthermore, he does not even enlist all the most courageous, be they ever so robust both in body and soul, and willing to fight and face danger in the forefront. While He praises them for their resolution and for the public-spirited, zealous and undaunted temper which they show, he carefully inquires whether they are in bondage to any cogent considerations, whose force leads them where it will.", + "[28] If, he says, a man has lately built a house, but has not yet had time to occupy it, or just planted a vineyard, setting the shoots in the ground with his own hand, and yet has had no opportunity to enjoy the fruits, or has betrothed himself to a maiden, but has not married her, he is to be exempted from all war service, and so gain security through the humaneness of the law. And this for two reasons.", + "[29] One is that, since the issues of war are uncertain, others should not take without toil or trouble the property of those who have laboured to get it. For it seems cruel that a man should not be able to enjoy his own, and that one should build a house and another live in it, or should plant a vineyard and another who did not plant it should reap the fruit, or should pledge himself to a maiden and another not so pledged should marry her, and, therefore, it was not right to render futile the hopes of those who expected to find themselves living under happy conditions.", + "[30] Another object was that when their bodies were fighting their souls should not play the laggard. In such circumstances, their minds must needs be feeling the strain of yearning for the joys from which they have been torn. Just as hungry or thirsty people, when some food or drink presents itself, race in pursuit of it without a backward glance in their eagerness to partake of it, so those who have laboured to gain a lawful wife or a house or a farm, and hopefully think that a time for using it is on the point of arriving, are distressed when they are robbed of its enjoyment, and thus though present in the body, are absent in the better part, the soul, which is the determining factor of success or failure." + ], + [ + "[31] So then he did not think that the military enlistment should include these or others like them, but rather persons into whom no passion has found an entry and there made its home, in order that with free and unfettered alacrity they might gird themselves to face danger without evasion. For just as a body which suffers from sickness or injuries has no use for a full suit of armour and will discard it as beyond its feeble strength, so a robust body will be ruined if the soul is afflicted with a passion which does not accord with the task before it.", + "[32] With these considerations before him he selects not only his captains and generals, and other officers, but also each soldier, by testing him to see how far his body is in good condition, and his thinking sound. Of the body he inquires if it is without defect, healthy through and through, with all its parts and limbs well adjusted for the postures and movements required of each: of the soul, whether it is charged with valour and enterprise, whether it is proof against panic and full of generous sagacity, whether it cherishes honour and prefers death with renown to inglorious life?", + "[33] Each of these qualities separately in itself is in very truth a power; if they all meet and combine, those who possess them will display a strength sufficient and more than sufficient to defy all combatants and opponents, and will win a bloodless victory over their enemies." + ], + [ + "[34] A very clear proof of these statements is included in the sacred books. The Arabians, whose name in old times was Midianites, are a very populous nation. They were disposed to be hostile to the Hebrews, the main reason being the reverence and honour which that people, dedicated to the Maker and Father of all, pays to the supreme and primal Cause. Accordingly they contrived all possible devices and made all possible attempts to turn them away from honouring the One, the truly Existent, and to change their religion to impiety. For if they succeeded in this, they thought they would make an easy conquest. But when after countless efforts of word and deed they were utterly exhausted, like men in peril of death, where there is no hope of salvation, they as a last resource devised a scheme of the following kind.", + "[35] They sent for the most exquisitely beautiful among their women and said to them, “You see how unlimited is the number of the Hebrews, but their number is not so dangerous and menacing a weapon as their unanimity and mutual attachment. And the highest and greatest source of this unanimity is their creed of a single God, through which, as from a fountain, they feel a love for each other, uniting them in an indissoluble bond.", + "[36] Now man is easily led captive by pleasure, and particularly by the pleasure of intercourse with women. You are exceedingly comely; beauty is naturally seductive, and youth easily lapses into incontinence.", + "[37] Do not fear the names of harlotry or adultery as likely to bring disgrace, but set against them the benefits arising from your action—benefits which will enable you to convert the transient disrepute into a renown which knows no old age or death. For though in outward appearance you prostitute your bodies, to outwit and out-general our enemies, you will keep your souls virgin, and crown them with a chastity which will last into the future.", + "[38] And this war will have a glory without precedent in that it was brought to a successful conclusion by women and not by men, for it is our sex, we confess, which will suffer defeat, because our opponents are more distinguished in all warlike qualities, while yours will be completely victorious, and in addition to victory will have also the high excellence that your exploits have entailed no dangers. For you have merely to be seen, and at that first appearance, without bloodshed or rather without an effort, the day will be yours.”", + "[39] When they heard these words, the women, who had never dreamt of such a thing as purity of life, nor had a taste of sound education, gave their consent. For their hitherto assumed modesty of character was mere hypocrisy. They decked themselves with costly garments and necklaces, and with everything else with which women are accustomed to bedizen themselves and took great pains to make their natural beauty still more comely. For the prize they aimed at was of no small magnitude, the capture of the youths who had hitherto been uncaptured.", + "[40] They then openly presented themselves, and when they were near at hand, with meretricious glances and wheedling talk and lewd attitudes and movements, they set their bait before the weaker-minded part of the younger men, whose character had no ballast or stability. And when by the shameful use of their bodies they had got the souls of their lovers on their hook, they summoned them to join in offering to the works of men’s hands, sacrifices which were no sacrifices, and libations which brought no peace. Thus they estranged them from the service of the One, the truly existing God, and having effected this, reported the good news to the men.", + "[41] And they would have enticed others also of the less stable kind had not God the beneficent and merciful, taking pity for their sad condition, lost no time in punishing the mad folly of the offenders, 24,000 in number, and restrained those who were like to be overwhelmed as by a torrent, but were brought by Him to their senses through fear.", + "[42] The leader of the nation pouring into the ears of his subjects the truths that uphold piety, and with them persuading their souls, selected and enlisted a thousand of the best from each tribe, in order to exact retribution for the snare which the enemy had contrived with the women for their instrument, and by which they hoped to dash the whole multitude down to destruction from the high pinnacle of holiness, though they were only able to succeed with those mentioned above." + ], + [ + "[43] The small army arrayed against many myriads, with skill and daring combined, each man as it were a company in himself, scorning all thoughts of danger, flew at their close-packed ranks, slaughtered all those who stood in their way and made a clean sweep of the solid masses of troops and of all the reserves who came to fill the gaps in the lines, so that by the mere onset they laid low many myriads and left none of the enemy’s fighting force alive. They slew also the women, who had been confederates in the unholy designs of the men, but gave quarter to the maidens in pity for their innocent youthfulness.", + "[44] And great as was the war thus successfully conducted, they lost none of their own people, but returned in the same numbers and condition as they had gone forth to fight, unwounded and unscathed, or rather it may truly be said with redoubled vigour. For the strength produced by the joy of victory was no less than what they had had at the first.", + "[45] And the sole source of all this was the zeal which met danger bravely and led them to champion the cause of piety in a fight where God was the foremost combatant, an invincible auxiliary, inspiring their minds with wise counsels and enduing their bodies with irresistible doughtiness.", + "[46] The proof that God was their ally is that so many myriads were routed at the hands of a few and that none of the enemy escaped, while none of their friends were slain and neither their number nor their bodily force was diminished.", + "[47] Therefore, he says in his Exhortations “If thou pursuest justice and holiness and the other virtues, thou shalt live a life free from war and in unbroken peace, or if war arises, thou shalt easily overcome the foe under the invisible generalship of God, who makes it His care mightily to save the good.", + "[48] So then if a well-armed host of foot and horse of many myriads pour in upon thee, or if they seize in advance the strong positions and such as are liable to be attacked, and so become masters of the situation or are amply supplied with abundance of equipments, be not panic-stricken and fearful, though thou lackest all of which they have abundance, allies, arms, suitable positions, equipments.”", + "[49] All those, like a merchantman laden with all manner of valuables, are often suddenly upset and wrecked by a squall of wind; but where they are mean and poor, God sends His saving powers like rain or snow showers on ears of corn shrivelled through drought and want of moisture, and gives them power to awake to fresh life and bring their fruit to its fullness.", + "[50] Thence it is clear that we must cling to what is just and holy. For we are supremely happy if the Godhead is our friend, utterly miserable if He is our enemy.", + "We have now said enough on the subject of courage and that too must be left for the present." + ], + [ + "On Humanity
[51] The next subject to be examined is humanity, the virtue closest akin to piety, its sister and its twin. The prophetic legislator who perhaps loved her more than anyone else has done, since he knew that she was a high road leading to holiness, used to incite and train all his subjects to fellowship, setting before them the monument of his own life like an original design to be their beautiful model.", + "[52] Now the actions which he performed from his earliest years to old age for the care and protection of each single man and of them all have been set forth already in two treatises in which I wrote about the life of Moses. But there are one or two achievements at the end of his life, which deserve to be mentioned as proofs of the constant and unbroken nobleness of life which he impressed as a final sealing, clear and distinct, on a soul which had taken shape under the graving of God.", + "[53] When the appointed limit of his mortal life was about to be reached and he knew by unmistakable warnings that he must depart hence, he did not imitate any of the other kings and commoners, whose one eager desire and prayer is to leave behind them sons as heirs; but although he was the father of two, he did not bequeath the leadership to either. Nor did he let himself be governed by family affection and favouritism to his own connexions, though even if the claims of his sons were under suspicion he had nephews at any rate of great excellence who held the highest priesthood as a reward for their virtue.", + "[54] But perhaps he did not think fit to withdraw them from the service of God, or reasonably enough considered that it was impossible for the same persons to do justice to both offices, the priesthood and sovereignty, one of which professes the service of God, the other the guardianship of men. Perhaps, too, he did not think it well to constitute himself the judge of a great matter, and no matter is so great as the task of testing and selecting the person best fitted by nature for command, a task which almost demands the divine power that alone can see with ease into the character of a man." + ], + [ + "[55] The clearest proof I can give of this statement is as follows. He had a friend whom he had known well almost from his earliest years, Joshua by name. This friendship had not been effected in any of the ways that other friends are usually made, but by the rapturous love, which is of heaven, all pure, and truly from God, from which in fact all virtue springs. This Joshua had shared his home and board, except when solitude was prescribed to him, that is when he was under inspiration and receiving the oracles. All other services he rendered him on a different footing from the multitude and was almost his lieutenant, associated with him in the duties of government.", + "[56] Yet although Moses had so long carefully tested his excellence in word and deed, and, what was most vital of all, his loyal affection for the nation, he did not think he should leave the succession even to him. He feared that he might be deceived in thinking him a good man when he was not really so, since the standards of human judgement are such as to be vague and uncertain.", + "[57] And therefore, slow to trust in himself, he besought and entreated God, who surveys the invisible soul and to whom alone it is given to discern the secrets of the mind, to choose on his merits the man most fitted to command, who would care for his subjects as a father. And stretching up to heaven his pure, and, as it might be put figuratively,", + "[58] his virgin hands he said, “Let the God of spirits and all flesh look to find a man to set over the multitude to guard and protect it, a shepherd who shall lead it blamelessly that the nation may not decay like a flock scattered about without one to guide it.”", + "[59] Yet who of those who heard this prayer would not have been astounded? “Master,” he would say, “what do you mean, have you not lawful sons, have you not nephews? Bequeath the sovereignty to your sons as the first choice, for they naturally take precedence as heirs, or if you reject them, at least to your nephews,", + "[60] or if you count them also unsuitable and prefer the people at large to your nearest and closest, you have a blameless friend who has given proof of perfect virtue to your unerring wisdom. Why do you not think fit to approve of him, if the choice is not to rest on birth but on high excellence of life.”", + "[61] He will say in reply, “It is very right that we should take God for our Judge in all things and particularly in great matters, where a decision for good or ill brings happiness, or, contrariwise, misery to countless multitudes. No matter is greater than sovereignty, to which is committed the charge of all the affairs of cities and countries in war and peace. For just as successful navigation demands a pilot of good judgement and knowledge, so, too, a governor of all-round wisdom is needed to secure for his subjects in every place a happy and orderly life.", + "[62] Now wisdom’s years are from of old, ere not only I, but the whole universe was born, and it is not lawful or possible that any other should judge her save God, and those who love her with a love that is guileless and pure and genuine.", + "[63] I have learnt from my own history not to choose anyone else from among those who seem to be suitable and approve him for government. I did not of my own free-will choose to superintend and preside over public affairs, nor did I receive the office through appointment by some other of mankind, but when God by plain oracles and manifest declarations made clear to me His will and bade me take command, considering the greatness of the task I held back with prayers and supplications, until, when He many times repeated the command, I trembled but obeyed.", + "[64] With this example before me, surely reason requires that I should follow in the same steps, and, after having had God for my approver when I was about to take command, should give the election of my successor to Him alone without the participation of human judgement, which is nearer akin to the seeming than to the true. It is a special reason for so doing that the person appointed will preside not over some ordinary nation, but over the most populous of all the nations upon earth, one which makes the greatest of all professions that it is a suppliant of Him who truly exists and is the Maker and Father of all.", + "[65] For what the disciples of the most excellent philosophy gain from its teaching, the Jews gain from their customs and laws, that is to know the highest, the most ancient Cause of all things and reject the delusion of created gods. For no created being is God in reality, but only in men’s fancies, bereft as it is of the essential attribute of eternality.”" + ], + [ + "[66] Here we have the first proof of the kindness and faithfulness, which he showed to all his compatriots, but there is another not inferior to it. When his disciple, Joshua, who modelled himself on his master’s characteristics with the love which they deserved, had been approved by divine judgement as best fitted to command, Moses was not depressed as another might have been because the choice had not fallen on his sons or nephews, but was filled with intense joy,", + "[67] to think that the nation would be in the charge of one excelling in every way, since he knew that one in whom God is well pleased must needs be of a noble character. So taking Joshua by the right hand he brought him forward to where the multitude was congregated. He had no tremors at the thought of his own end, but had added other new joys to the old, for he had not only the memory of earlier felicities, which every kind of virtue had given him, filling him to overflowing with delight, but also the hope of coming immortality as he passed from the corruptible life to the incorruptible. Thus with a face beaming with the gladness of his soul, he said brightly and cheerfully,", + "[68] “The time has come for me to depart from the life of the body, but here is a successor to take charge of you, chosen by God,” and he at once proceeded to recite the messages declaring God’s approval, to which they gave credence;", + "[69] then turning his eyes on Joshua he bade him be of good courage and mighty in wise policy, initiate good plans of action and carry out his decisions with strong and resolute thinking to a happy conclusion. For though he to whom he addressed these words did not perhaps need the exhortation, Moses would not keep hidden the personal friendship and patriotism which urged him like a spur to lay bare what he thought would be profitable.", + "[70] Also he had received the divine command that he should exhort his successor and create in him the spirit to undertake the charge of the nation with a high courage, and not to fear the burden of sovereignty. Thus all future rulers would find a law to guide them right by looking to Moses as their archetype and model, and none would grudge to give good advice to their successors, but all would train and school their souls with admonitions and exhortations.", + "[71] For a good man’s exhortation can raise the disheartened, lift them on high and establish them superior to occasions and circumstances, and inspire them with a gallant and dauntless spirit.", + "[72] Having discoursed thus suitably to his subjects and the heir of his headship, he proceeded to hymn God in a song in which he rendered the final thanksgiving of his bodily life for the rare and extraordinary gifts with which he had been blest from his birth to his old age.", + "[73] He convoked a divine assemblage of the elements of all existence and the chiefest parts of the universe, earth and heaven, one the home of mortals, the other the house of immortals. With these around him he sang his canticles with every kind of harmony and sweet music in the ears of both mankind and ministering angels:", + "[74] of men that as disciples they should learn from him the lesson of like thankfulness of heart: of angels as watchers, observing, as themselves masters of melody, whether the song had any discordant note, and scarce able to credit that any man imprisoned in a corruptible body could like the sun and moon and the most sacred choir of the other stars attune his soul to harmony with God’s instrument, the heaven and the whole universe.", + "[75] Thus in his post amid the ethereal choristers the great Revealer blended with the strains of thankfulness to God his own true feelings of affection to the nation, therein joining with his arraignment of them for past sins his admonitions for the present occasion and calls to a sounder mind, and his exhortations for the future expressed in hopeful words of comfort which needs must be followed by their happy fulfilment." + ], + [ + "[76] When he had ended his anthems, a blend we may call them of religion and humanity, he began to pass over from mortal existence to life immortal and gradually became conscious of the disuniting of the elements of which he was composed. The body, the shell-like growth which encased him, was being stripped away and the soul laid bare and yearning for its natural removal hence.", + "[77] Then after accomplishing the preparations for his departure he did not set out for his new home until he had honoured all the tribes of his nation with the concent of his benedictions, mentioning the founders of the tribes by name. That these benedictions will be fulfilled we must believe, for he who gave them was beloved of God the lover of men and they for whom he asked were of noble lineage and held the highest rank in the army led by the Maker and Father of all.", + "[78] [The prayers were requests for true goods, not only that they should have them in this mortal life but much more when the soul is set free from the bonds of the flesh.]", + "[79] For Moses alone, it is plain, had grasped the thought that the whole nation from the very first was akin to things divine, a kinship most vital and a far more genuine tie than that of blood, and, therefore, he declared it the heir of all good things that human nature can contain. What he had himself he gave them ready for their use, what he did not possess he supplicated God to grant them, knowing that though the fountains of His grace are perennial they are not free for all, but only to suppliants. And suppliants are all those who love a virtuous life, to whom it is permitted to quench their thirst for wisdom with water drawn from the fountains of true holiness." + ], + [ + "[80] We have stated the proofs of the legislator’s humanity and fellow feeling, a quality which he possessed through a happy gift of natural goodness, and also as the outcome of the lessons which he learnt from the holy oracles. But we must also speak of the ordinances which he gave to posterity, if not all of them, which would be difficult, at least those which are closest akin to his way of thinking.", + "[81] He did not set up consideration and gentleness as fundamental to the relations of men to their fellows only, but poured it out richly with a lavish hand on animals of irrational nature and the various kinds of cultivated trees. We must mention the laws which he gave on each of these, taking them in turn and beginning with mankind." + ], + [ + "[82] He forbids anyone to lend money on interest to a brother, meaning by this name not merely a child of the same parents, but anyone of the same citizenship or nation. For he does not think it just to amass money bred from money as their yeanlings are from cattle.", + "[83] And he bids them not take this as a ground for holding back or showing unwillingness to contribute, but without restriction of hand and heart to give free gifts to those who need, reflecting that a free gift is in a sense a loan that will be repaid by the recipient, when times are better, without compulsion and with a willing heart. This is the best course, but, if they are unwilling to give, they should at least lend with all readiness and alacrity, not with the prospect of receiving back anything except the principal.", + "[84] For in this way the poor would not become more helpless, by being forced to pay more than they received, and the contributors would not be wronged though they recovered only what they spent. Yet not “only.” For with the capital in place of the interest which they determine not to accept they receive a further bonus of the fairest and most precious things that human life has to give, mercy, neighbourliness, charity, magnanimity, a good report and good fame. And what acquisition can rival these?", + "[85] Nay, even the Great King will appear as the poorest of men if compared with a single virtue. For his wealth is soulless, buried deep in store-houses and recesses of the earth, but the wealth of virtue lies in the sovereign part of the soul, and the purest part of existence, that is heaven, and God the parent of all claim it as their own. And can we then hold the poverty-in-wealth of the money-grubbing usurers to be of any account? They may seem to be kings with purses full of gold, but they never even in their dreams have had a glimpse of the wealth that has eyes to see.", + "[86] But there are some who have reached such a pitch of depravity that, when they have no money, they supply food on loan on condition that they receive in return a greater quantity than they gave. It would be long before these people would give a free meal to beggars if they create famine when they have plenty and abundance and draw a revenue out of the wretches’ empty stomachs and as good as measure out food and drink on a balance to make sure that they do not overweight the scale.", + "[87] So then he absolutely commands those who shall be members of his holy commonwealth to discard such methods of profit-making, for these practices show the marks of a slavish and utterly illiberal soul transformed into savagery and the nature of wild beasts." + ], + [ + "[88] The following also is one of the commandments promoting humanity. The wages of the poor man are to be paid on the same day, not only because it was felt to be just that one who has rendered the service for which he was engaged should receive in full and without delay the reward for his employment, but also because the manual worker or load carrier, who toils painfully with his whole body like a beast of burden, “lives from day to day,” as the phrase goes, and his hopes rest upon his payment. If he gets it at once, he is glad and is braced up for the morrow to work with redoubled willingness. If he does not get it, besides the great trouble that this gives him, his nervous system is unstrung by his sorrow and renders him incapable to meet the routine of his task." + ], + [ + "[89] Again, he says, a creditor must not enter the houses of his debtors, to take with violence a pledge or surety for the loan, but must stand outside in the porch and quietly bid them bring it out. They, if they have it, must not hold it back, since the right course is that, while the creditor must not abuse his power to deal inconsiderately and insolently with the borrowers, the latter must render the proper surety as a reminder to repay what belongs to another." + ], + [ + "[90] Again who could fail to admire the ordinance about reapers or grape-pickers? He bids them at harvest time not take up what drops from the sheaves, nor put in the sickle to the whole crop, but leave part of the field uncut. In this way he makes the well-to-do high-minded and liberal by sacrificing something of their own property instead of casting greedy eyes on the whole crop, and stacking and carting it all home to be kept like a treasure. At the same time he gives fresh courage to the poor, for since they themselves own no landed property he permits them to enter the estates of their fellow-countrymen and reap a harvest from what is still left as if it were their own.", + "[91] Again in the autumn when the owners have the fruit picked he forbids them to collect the grapes that fall or to glean the vineyards. He gives the same order to the olive pickers, acting like a very loving and very just father of children who have not prospered alike, some of them living in abundance, others sunk into the deepest poverty. These last in his pity and compassion he invites into the possession of their brethren to partake of what belongs to others as though it were their own, not in any shameless fashion, but to redress their privations and to make them partners, not only in the fruits but to all appearance in the estates also.", + "[92] But there are some so corrupted in mind, so engrossed in money-getting and every kind of profiteering as though it were a matter of life and death, never considering what its source can be, that they glean the olive-yards and vineyards and give a second reaping to the barley fields and wheat fields, thus convicting themselves of a slavish and illiberal meanness and of impiety to boot.", + "[93] For they themselves have contributed but little to the husbandry. The most numerous and most indispensable parts of all that goes to produce fruit-bearing and fertility are due to nature—the seasonable rains, the happily tempered states of the air, the gentle dews, those constant nurses of the growing plants, the truly life-giving breezes, the seasons benignly brought about so that neither the summer should over-scorch, nor frost over-chill, nor the transitions of spring and autumn injure the produce.", + "[94] And though they know these things and see that it is nature who ever brings the accomplishment and bestows these rich boons upon them, they nevertheless dare to appropriate her benefactions, and, as though they themselves caused everything, refuse to share anything with anybody. Their practice shows inhumanity and impiety as well, and, since they have not of their own free will laboured to get virtue, he deals with them against their will admonishing and calling them to wisdom with holy laws which the good obey voluntarily and the bad unwillingly." + ], + [ + "[95] The laws bid us give as first fruits to the officiating priests tithes of corn and wine and oil and domestic animals and wool and bring from the autumn produce of the fields and the other tree fruits offerings proportional to their gains in full baskets with hymns composed in honour of God. These hymns are preserved in written records in the sacred books. Further the first-born of oxen and sheep and goats are not to be ranked among the herds as personal property, but they are to be regarded as first fruits, that thus accustomed on the one hand to honour the Godhead, and on the other to refrain from taking all things as gain, they may have the ornament of those queens of the virtues, piety and humanity.", + "[96] Again he says, if you see a beast belonging to one of your relations or friends, or in general to a person you know, straying in the wilderness, take it away and restore it; and if the owner is away at a distance, keep it carefully with your own, until on his return he can receive it as a deposit which he did not give, but which you, the finder, yourself restore through natural neighbourly feeling." + ], + [ + "[97] Then there is the legislation on the seventh year, which enacts that all the land should be left during that year to stand idle, and that the poor may resort securely to the estates of the rich to gather the gift of nature, the fruit which springs without cultivation. Does not this show charity and humanity?", + "[98] For six years, says the law, the owners should have the enjoyment in virtue of their ownership and labour on the land. But during one year, the seventh, when nothing in the way of cultivation has been performed, that enjoyment goes to those who have no landed possessions nor money. For it was felt to be unjust that some persons should labour and others have the produce. What is intended is that since the estates have been left, in a sense, without masters, and husbandry has had no hand in the work, the free gifts which come from God alone should come full and complete anticipating the wants of the needy.", + "[99] Again, in all the rules prescribed for the fiftieth year, do we not find the utmost height of humanity? Who would not agree to this, if he belongs to the company which has not just tasted and sipped the contents of the law, but has feasted abundantly and revelled in its most sweet and lovely principles?", + "[100] The measures taken in the seventh year are repeated, but he adds others even greater, by which possessions ceded to others through untoward circumstances are returned to the original owners. He does not allow the purchasers to have absolute possession of what belongs to others, thus barring the roads to covetousness, in order to curb that insidious foe and source of all evils, desire. And also he did not think it right that the original holders should be deprived of their own for ever, and so pay a penalty for their poverty, which cannot justly be visited with punishment, but must on every ground receive compassion.", + "[101] The particular enactments include a host of others bearing on conduct to fellow-countrymen, but as I have sufficiently noted them in my former treatises, I will content myself with those just mentioned, which I have added as examples suitable to prove my point." + ], + [ + "[102] Having laid down laws for members of the same nation, he holds that the incomers too should be accorded every favour and consideration as their due, because abandoning their kinsfolk by blood, their country, their customs and the temples and images of their gods, and the tributes and honours paid to them, they have taken the journey to a better home, from idle fables to the clear vision of truth and the worship of the one and truly existing God.", + "[103] He commands all members of the nation to love the incomers, not only as friends and kinsfolk but as themselves both in body and soul: in bodily matters, by acting as far as may be for their common interest; in mental by having the same griefs and joys, so that they may seem to be the separate parts of a single living being which is compacted and unified by their fellowship in it.", + "[104] I will not go on to speak of the food and drink and raiment and all the rights concerning daily life and necessary needs, which the law assigns to incomers as due from the native born, for all these follow the statutes, which speak of the friendliness shown by him who loves the incomer even as himself." + ], + [ + "[105] Again he extends the influence which humanity naturally exerts and carries it farther afield in his instructions about settlers. He would have those who have immigrated under stress of circumstances, pay some honour to the people which has accepted them, in every possible way if the admission is accompanied by kind and hospitable treatment, in a more moderate degree if it is confined to mere acceptance. For the grant of a harbour in an alien state, or rather the mere permission to set foot on foreign soil is in itself a sufficient boon for those who are unable to dwell in their own.", + "[106] Mere fairness itself demands thus much, but he goes beyond its limits, when he considers that no malice should be borne to those whose hospitality to strangers is followed by maltreatment, for nominally they are humane though their actions are not. Thus he says without reservation, “Thou shalt not abhor an Egyptian because thou wast a sojourner in Egypt”;", + "[107] and yet what maltreatment did the Egyptians spare to inflict on the nation, ever combining old and new outrages in their ingenious devices for wreaking their cruelty? Still since originally they received the nation and did not close their cities against them, nor make their country inaccessible to the newcomers, they should, he says, in recognition of this acceptance be admitted as a privilege to terms of amity.", + "[108] And if any of them should wish to pass over into the Jewish community, they must not be spurned with an unconditional refusal as children of enemies, but be so far favoured that the third generation is invited to the congregation and made partakers in the divine revelations, to which also the native born, whose lineage is beyond reproach, are rightfully admitted." + ], + [ + "[109] These are the laws which he lays down on the conduct to be observed in accepting settlers, but there are other charitable and very merciful regulations as to the treatment of enemies in wartime. They must not he declares be yet regarded as enemies, even if they are at the gates or stationed beside the walls in full array and planting their engines, until envoys have been sent with invitations to peace, so that if they yield they may obtain the supreme boon of friendship, but if they refuse to listen and continue their opposition, you may with justice to reinforce you advance to defend yourselves in the hope of victory.", + "[110] Further, he says, if you find among the booty a comely woman for whom you feel a desire, do not treat her as a captive, and vent your passion on her, but in a gentler spirit pity her for her change of lot and alleviate her misfortunes by changing her condition for the better in every way.", + "[111] And you will give this alleviation if you shave the hair of her head and pare her nails and take off the garment which she wore when captured, leave her alone for thirty days, and allow her without fear of disturbance to mourn and weep for her father and mother and the rest of her family, from whom she had been parted either through their death or because they are suffering the pains of slavery, which are worse than death.", + "[112] After this, live with her as your lawful wife, because holiness requires that she who is to enter a husband’s bed, not as a hired harlot, trafficking her youthful bloom, but either for love of her mate or for the birth of children, should be admitted to the rights of full wedlock as her due.", + "[113] Each of these regulations is quite admirable. First he did not allow rebellious desire to go unbridled, but curbed its violence by the thirty days grant of liberty. Secondly, he tests whether the man’s love is wild and giddy and wholely inspired by passion, or contains an element of reason and so has something of the purer kind. For reason will fetter desire and, instead of allowing it to commit an outrage, compel it to wait for the appointed period of a month.", + "[114] Thirdly, he shows pity for the captive, if she is a maiden, because there are no parents to plight her and make fast the union which they have so longed to see, if she is a widow, because bereft of her wedded mate, she is about to make trial of another, menaced too by the dread of a master, even if he deals with her as an equal; for the subject condition always fears the might of the superior even though it be tempered with gentleness.", + "[115] And if anyone, having satisfied his desire to the full and surfeited therewith, is no longer minded to continue his association with the captive, the law imposes what is not so much a loss of property as an admonition and correction leading him to improve his ways. For it bids him not sell her, nor yet keep her as a slave, but grant her freedom, and grant her, too, the right to depart in security from the house, lest if another wife comes in to supersede her, and quarrels ensue as they often do, this jealousy, with the master too under the sway of the charms of a new love and neglectful of the old, may bring her some fatal disaster." + ], + [ + "[116] In another fresh list of injunctions to kindness, which he pours into docile ears, he commands that if beasts of burden fall under the oppression of the weight they bear, we should not pass them by, even if they belong to our enemies, but help to relieve and raise them. By this he implies a further lesson, that one should not take pleasure in the adversities of those who have shown him hatred. He knew that this malignant joy was a savagely rancorous passion, closely akin, and at the same time, opposite to envy; akin, because each of them comes under the head of passion, and in their action upon us cover the same field, and are almost sure to follow each other; opposites, because grief at our neighbour’s good things is the effect of the one, pleasure at his evil things of the other.", + "[117] Again, if you see an enemy’s beast straying, leave the points on which you quarrel to serve as incentives for other more vindictive dispositions, and lead the animal away and restore it. You will benefit yourself more than him: he gains an irrational and possibly worthless animal, you the greatest and most precious treasure in the whole world, true goodness.", + "[118] And this, as surely as the shadow follows the body, will be followed by a termination of the feud. He, the receiver of a benefit which he has not willed, is drawn towards amity by the kindness which holds him in bondage. You, his helper, with a good action to assist your counsels, are predisposed to thoughts of reconciliation.", + "[119] This is what our most holy prophet through all his regulations especially desires to create, unanimity, neighbourliness, fellowship, reciprocity of feeling, whereby houses and cities and nations and countries and the whole human race may advance to supreme happiness.", + "[120] Hitherto, indeed, these things live only in our prayers, but they will, I am convinced, become facts beyond all dispute, if God, even as He gives us the yearly fruits, grants that the virtues should bear abundantly. And may some share in them be given to us, who from well-nigh our earliest days have carried with us the yearning to possess them." + ], + [ + "[121] These and others similar to these are his judgements as applied to the free. In the same strain, as is evident, he legislates for slaves as well, and allows them also to benefit by measures conceived in a spirit of kindness and humanity.", + "[122] The serfs who through the lack of the necessaries of life have subjected themselves to servitude to others ought not he holds to suffer anything unworthy of the freedom to which they were born, and he exhorts those who obtain their services to consider how incalculable is fortune and to respect their changed condition. As for the debtors, who through temporary loans have sunk into bearing both the name and the painfulness which their cruel situation entails, and those whom a more imperious compulsion has brought from freedom into slavery, he would not allow them to remain for ever in their evil plight, but gave them total remission in the seventh year.", + "[123] For creditors who have not recovered the debt, or have gained possession in some other way of those who were formerly free should be content, he says, with six years as a time for their service, and those who were not born to slavery should not be altogether deprived of comforting hope, but should pass back to the old independence of which they were deprived through adverse circumstances.", + "[124] And if another man’s slave, it may be with two generations of slavery behind him, takes refuge with you to obtain protection in fear of his master’s threats or through consciousness of some misdeed, or because without having committed any offence, he has found his master generally cruel and merciless, do not disregard his plea. For it is a sacrilegious act to surrender a suppliant and the slave is a suppliant who has fled to your hearth as to a temple, where he has a right to obtain sanctuary, and protected from treachery may preferably come to an honest and open agreement, or if that is not possible, be sold as a last resort. For though in changing masters there is no certainty which way the scale will turn, the uncertain evil is not so grave as the acknowledged." + ], + [ + "[125] This is his legislation about compatriots and foreigners, about friends and enemies, about slaves and free and mankind in general. But he carries on the idea of moderation and gentleness to the sphere of irrational animals, and grants them, too, a draught of goodness, as from a sweet and grateful spring.", + "[126] He bids them in dealing with the domestic kinds, sheep, goats and oxen, to abstain from availing themselves of their young, by taking them at once either for food or on the grounds of offering them for sacrifice. For he considered that it showed a cruel soul to be lying in wait for the newly born in order to separate instantly mothers and offspring, just to please the belly but still more displease and horrify the soul by so unnatural a meal.", + "[127] He says then to him, whose life would conform to his most holy commonwealth, “Good Sir, food for your enjoyment to which no blame can attach you have in abundance. Otherwise such an action might perhaps be pardonable, since poverty and dearth compel us to do many things which we would not. But your duty is to excel in self-restraint and the other virtues, stationed as you are in the most honourable of posts, captained by nature’s right reason, for whose sake you must learn gentleness and admit no brutality into your mind.”", + "[128] And what could be more brutal than to bring in from outside other pangs to add to the pangs of travail by separating the mothers straightway from their offspring. For if they are snatched away, the mothers are bound to be in great distress, because of the maternal affection natural to them, particularly at the time of motherhood, when the breasts, whose flowing fountain is obstructed through lack of its suckling, grow indurated and strained by the weight of the milk coagulated within them and suffer a painful oppression.", + "[129] “Make a present,” he continues, “of the child to its mother, if not for all time, to be suckled, at least, for the seven first days and do not render useless the fountain which nature has rained into the breasts by destroying the second of the boons which her grace distributes, boons prepared by the profound forethought in which with everlasting and consummate wisdom she looks into the distant sequence of events.", + "[130] Her first gift was birth, through which the non-existent is brought into existence, and the second is the efflux of milk, the happily timed aliment which flows so gently fostering the tender growth of every creature. It is at once food and drink, for the watery part of milk is drink, and its denser part food, both provided that the newly born should not suffer from the need, which, never far off, seizes it at different times, but with both kinds of nourishment applied in the same single form should at once escape those bitter mistresses, hunger and thirst.”", + "[131] Read this law, you good and highly prized parents, and hide your faces for shame, you who ever breathe slaughter against your infants, who mount your wicked watch over them as they leave the womb, waiting to cast them away, you deadly enemies of the whole human race.", + "[132] For to whom will you have any feeling of kindliness, you the murderers of your own children, who do what you can to make a desolation of cities and begin the destruction with your own flesh and blood, who overturn the statutes of nature and demolish all that she builds, who in the cruelty of your savage and ferocious souls arm dissolution to fight against generation and death against life?", + "[133] Can you not see that our all-excellent lawgiver was at pains to insure that even in the case of irrational animals, the offspring should not be separated from their mother so long as it is being suckled? Still more for your sake, good sirs, was that order given, that if nature does not, instruction may teach you the duty of family love. Learn it from the sight of lambs and kids, who are not hindered from feasting on abundant supplies of what they need. Nature has provided this abundance in places best suited for the purpose, where those who require it will easily find means of enjoyment, while the lawgiver greatly careful for the future looks to see that none interferes with the gifts of God, which bring welfare and safety." + ], + [ + "[134] So desirous is he to sow in divers forms the seeds of gentleness and moderation in their minds, that he lays down another enactment of the same nature as the preceding. He forbids them to sacrifice the mother and its offspring on the same day, for if they must be sacrificed, at any rate let it be at different times. It is the height of savagery to slay on the same day the generating cause and the living creature generated.", + "[135] And why does anyone do so? It must either be on the ground of sacrificing or to gratify the belly. If sacrifice is the reason, it gives the lie to the name, for such actions are slaughters, not sacrifices. Which of God’s altars will accept oblations so unhallowed; what fire would not fly asunder divided into two, shrinking from union with a thing so ill to blend with? Indeed, I think, it could not last for any time, however short, but would straightway die out, providing as it were that the air and sacred element of breath should not be defiled by the rising flame.", + "[136] If the object is not to sacrifice but to feast thereon, who would not spurn the strange and unnatural craving of this monstrous gluttony? For pleasure in abnormal forms is what such persons pursue, but though they have flesh to eat, what pleasure can they have, when the flesh which they taste is that of mother and offspring together? Indeed, if one should mix the limbs of the two and fix them on the spits to eat of the roast, these limbs, I think, would not remain mute, but break out into speech, indignant at the enormity of the unexampled treatment which they suffer, and hurl a host of invectives against the greediness of those who prepare these meats, fitter for a fast than for a feast.", + "[137] But observe that the law also banishes from the sacred precincts all pregnant animals and does not permit them to be sacrificed until they have been delivered, thus counting what is still in the depths of the womb as on the same footing as what has already been brought to the birth, not because creatures not yet advanced into the light rank equally with the others, but by implication to restrain the licence of those whose way is to bring everything to disorder.", + "[138] For if the life which is still growing like a plant and reckoned as part of the parent which carries it and now is at one with it, but in the course of months will be severed from the common organism, is, in the hope that it will become a living animal, safeguarded by the invulnerability of the mother, to prevent the occurrence of the above said defilement, how much more is this the case with the creatures already brought to the birth and endued with a body and soul of their own? For it is the very height of unholiness to kill mother and offspring on the same occasion and on the same day.", + "[139] It was on this principle, I think, that some legislators introduced the law that condemned women who commit deeds worthy of death should, if pregnant, be kept in custody until the child is born, lest their execution should carry with it the destruction of the life within the womb.", + "[140] These decrees of theirs apply to human beings, but Moses rising to a further height extended the duty of fair treatment even to irrational animals, so that by practising on creatures of dissimilar kind we may show humanity in a far fuller measure to beings of like kind to ourselves, abstaining from strokes and counter-strokes to vex each other, and not hoarding our personal good things as treasures, but throwing them into the common stock for all in every place, as for kinsmen and brothers by nature.", + "[141] After this let those clever libellers continue, if they can, to accuse the nation of misanthropy and charge the laws with enjoining unsociable and unfriendly practices, when these laws so clearly extend their compassion to flocks and herds, and our people through the instructions of the law learn from their earliest years to correct any wilfulness of souls to gentle behaviour.", + "[142] But so prolific is he in virtue and versatile in giving admirable lessons, that not content with his own prowess, he challenges it to a further contest. He has forbidden any lamb or kid or other like kind of livestock to be snatched away from its mother before it is weaned. He has also forbidden the killing of the mother and offspring on the same day. He now crowns his bounty with the words “Thou shalt not seethe a lamb in his mother’s milk.”", + "[143] For he held that it was grossly improper that the substance which fed the living animal should be used to season and flavour the same after its death, and that while nature provided for its conservation by creating the stream of milk and ordaining that it should pass through the mother’s breasts as through conduits, the licence of man should rise to such a height as to misuse what had sustained its life to destroy also the body which remains in existence.", + "[144] If indeed anyone thinks good to boil flesh in milk, let him do so without cruelty and keeping clear of impiety. Everywhere there are herds of cattle innumerable, which are milked every day by cowherds, goat-herds and shepherds, whose chief source of income as cattle rearers is milk, sometimes liquid and sometimes condensed and coagulated into cheese; and since milk is so abundant, the person who boils the flesh of lambs or kids or any other young animal in their mother’s milk, shows himself cruelly brutal in character and gelded of compassion, that most vital of emotions and most nearly akin to the rational soul." + ], + [ + "[145] I also admire another law attuned to the harmonious choir of those above mentioned. This law forbids muzzling the ox when it treads out the corn. It is the ox who, before the deep soiled lowlands receive the seed, cleaves the furrows and sets the fields ready for heaven and the husbandman; for the husbandman that he may sow the seed in due season, for heaven that its kindly gifts of rain may be received in the deep hollows which store them up and deal them out part by part as rich nourishment to the crop, until it brings forth first the ear and then the consummation of the yearly fruit. And after that consummation the ox is again necessary for another service, to purge the sheaves and sift the refuse from the genuine and useful material.", + "[146] But since I have mentioned the kindly and benevolent injunction on behalf of the oxen when treading the corn, I will cite next the law enacted in behalf of cattle which plough the land. This is a law of the same family. It forbids the yoking together of an ox and an ass for ploughing the land, and has in view not merely the incongruity of the animals, since the ox is clean and the ass belongs to the unclean, and it is not fitting to put together creatures so alien in status, but also their disparity of strength. It takes thought for the weaker, and would not have them suffer discomfort or oppression from superior force, and although the weaker, the ass, is banished from the sacred precincts and the stronger, the ox, is accepted by the law as a victim in sacrifices where perfection is most required,", + "[147] it did not despise the weakness of the unclean, nor permit the clean to employ strength rather than justice. Those whose souls have ears can almost hear it speaking plainly in a voice loud and insistent that we should do no wrongs to men of other nations, if we can accuse them of nothing save difference of race, which is no matter for accusation, since nothing which is neither vice nor springs from vice is liable to any impeachment." + ], + [ + "[148] So generously does he bestow his mercy that he shows it further in all its richness and profusion by passing, first from rational beings to the irrational, and from the irrational to plants and vegetation. I must proceed at once to these last, as we have treated the first two classes, mankind and those who are endued with animal life.", + "[149] On this third subject he gives the plain direction that no trees of the cultivated type are to be cut down, nor the lowland fields mischievously mown in the ear-bearing stage before the proper time, and in general no fruit is to be destroyed, in order that the human race may be well supplied with a rich stock of abundant kinds of food, and that this rich stock may consist, not only of necessaries, but also of things which make life comfortable. For the fruit of the corn-field is set apart as a necessary for the sustenance of men, but the numberless varieties of tree-fruits provide the comfortable life, and often in times of dearth a second line of sustenance." + ], + [ + "[150] Rising to a still higher pitch he forbids them to devastate the land even of their enemies and enjoins them to abstain from cutting down trees and other forms of ravaging, holding it to be against all reason that indignation against men should be visited on things which are not guilty of any misdeed.", + "[151] But further, he calls upon them to look not only to the present, but, as though from some far-off height, with the keen-sighted vision of reason to consider the future also. For no one continues in the same stay, but all things are subject to vicissitudes and mutations, so that it may be expected that our enemies for the time may send ambassadors to initiate negotiations and straightway come to amicable terms.", + "[152] Now as friends it would be a great hardship to deprive them of the necessities of life and by so doing lay nothing by which may be of service to meet the uncertainty of the future. It is a very admirable saying of the ancients that in joining friendship we should not ignore the possibility of enmity, and conduct our quarrels with future friendship in view, so that everyone in his own nature lays by something to ensure his safety, and does not, through having neither deeds nor words to clothe his nakedness, repent the past and blame himself when it is no use, for his overcarelessness.", + "[153] This maxim should also be observed by states, who in peace should provide for the needs of war and in war for the needs of peace and be slow to trust their allies too freely, assuming that they will never change and become opponents, nor yet absolutely distrust their enemies as though they could never pass over into amity.", + "[154] But even if we need not do anything to help an enemy in hope of reconciliation, no plant is our enemy, but they are all pacific and serviceable, while the cultivated kind are particularly necessary, as their fruit is either food in the full sense or a possession as valuable as food. Why then should we carry on hostilities against trees which are not hostile, by cutting them down or burning them or pulling them up by the roots—these trees, which nature itself has brought to their fullness with the waters which it showers and the breezes which it tempers so happily, that they may pay their yearly tributes to mankind as subjects to a king?", + "[155] Like a good guardian he was also concerned to produce the strength and robustness which training gives, not only in animals but in plants, particularly in the cultivated kind, since they deserve more care and have not the same vigour as the wild species, but need the husbandman’s science to give them greater force and power.", + "[156] He bids them nurse the newly planted trees for three successive years, both by cutting off their superfluous overgrowths, to save them from being oppressed by the weight and starved into exhaustion through the subdivision of the nutriment, and also by digging rings and trenches around them, so that nothing mischievous may spring up at their side and hinder their growth. Also he does not permit them to pick the fruit to get enjoyment, not only because from the incomplete plant only incomplete fruit could come, just as animals not fully grown are not fully ripe for breeding, but also because of the damage it would do to the young plants, which are still, so to speak, lying low just above the ground, by preventing them from shooting.", + "[157] Thus many farmers during the spring season watch the young trees to squeeze off at once any fruit they bear before they advance in quality and size, for fear of weakening the parent plants. For, if these precautions are not taken, the result is that when they should bear fully ripened fruit they bring forth either nothing at all or abortions nipped in the bud, exhausted as they are by the labour of prematurely bearing the crops which lay such a weight upon the branches that at last they wear out the trunk and roots as well.", + "[158] But after three years when the roots have sunk deep in and are more firmly attached to the soil, and the trunk supported as it were on immovable foundations has grown and acquired vigour, it will be able to bear fully in the fourth year in harmony with the perfect number four.", + "[159] But in this fourth year he commands them not to pluck the fruit for their own enjoyment but to dedicate the whole of it as a first fruit to God, partly as a thank-offering for the past, partly in hope of fertility to come and the acquisition of wealth to which this will lead.", + "[160] You see how great is the kindness and graciousness which he shows, and how liberally he has spread it on every kind, first of men, even though it be an alien or an enemy, then of irrational animals, even though they be unclean, and last of all of sown crops and also trees. For he who has first learnt the lesson of fairness in dealing with the unconscious forms of existence will not offend against any that are endued with animal life, and he who does not set himself to molest the animal creation is trained by implication to extend his care to reasonable beings." + ], + [ + "[161] With such instructions he tamed and softened the minds of the citizens of his commonwealth and set them out of the reach of pride and arrogance, evil qualities, grievous and noxious in the highest degree, though embraced as most excellent by the majority of men, particularly when riches and distinctions and high offices bestow their gifts in unstinted superabundance.", + "[162] For arrogance springs up in the insignificant and obscure, as does each of the other passions and diseases and distempers of the soul, though it does not increase to any extent and grows dull as fire does for want of its essential fuel. But it is conspicuous in the great, who as I have said are amply provided with the evil thing by riches and distinctions and high offices and so charged with these, like men who have drunk deep of strong wine, become intoxicated and vent their sottish rage on slave and free alike and sometimes on whole cities. For “satiety begets insolence,” as the ancients have said.", + "[163] And therefore Moses in his work as Revealer admirably exhorts them to abstain from all sins, but especially from pride. Then he reminds them of the causes which are wont to inflame this passion, unlimited means of satisfying the belly and unstinted superabundance of houses and land and cattle. For men at once lose their self-mastery, and are elated and puffed up, and the one hope of their cure is that they should never lose the remembrance of God.", + "[164] For as when the sun has risen the darkness disappears, and all things are filled with light, so when God, the spiritual sun, rises and shines upon the soul, the gloomy night of passions and vices is scattered, and virtue reveals the peerless brightness of her form in all its purity and loveliness." + ], + [ + "[165] And judging it well still further to repress and destroy pride, he recites the reasons why they should keep the memory of God, as an image enshrined, never to be forgotten. “For He,” he says, “gives thee strength to make power”—words full of instruction, for he who has been carefully taught that his vigour and robustness is a gift received from God will take account of his own natural weakness, the weakness which was his before he enjoyed the gift of God, and will thrust aside the spirit of lofty arrogance and give thanks to Him who brought about the happy change. And the thankful soul is the enemy of arrogance, just as conversely unthankfulness is akin to pride.", + "[166] What he means to say is “if thy fortunes are thriving and lusty, if thou hast received and gained possession of strength, which perhaps thou didst not expect, make power.” What this signifies must be clearly explained to those who fail to discern the full meaning. Many persons try to do to others the opposite of the good which they have experienced. They become rich and make others poor, or having received a great measure of glory and honour they bring about ingloriousness and dishonour to others.", + "[167] Rather should the wise man, as far as possible, impart to his neighbours his sagacity, the continent his temperance, the valiant his gallantry, the just his justice, and in general the good his goodness. For these are evidently powers, and the man of worth will aim at these as most akin to himself, while impotence and weakness, their opposites, are alien to upright character.", + "[168] Especially does he give this lesson as most suitable to the rational nature that a man should imitate God as much as may be and leave nothing undone that may promote such assimilation as is possible." + ], + [ + "“When then,” he says, “you have received strength from the most powerful, give of your strength to others and do to them as has been done to you, that you may imitate God by bestowing freely boons of the same kind.", + "[169] For the gifts of the Chief Ruler are of universal benefit, given to some, not to be hidden by them when received, nor misused to harm others, but thrown into the common stock so that as in a public banquet they may invite as many as they possibly can to use and enjoy them.", + "[170] We say then to him who has much wealth or reputation or soundness of body or knowledge, that he should make those whom he meets rich, highly reputed, well-conditioned in body, and full of knowledge, and in general good, instead of preferring jealousy and envy to virtue and setting himself in opposition to those who might thrive in these ways.", + "[171] But with the men of windy pride, whose intensified arrogance sets them quite beyond cure, the law deals admirably in not bringing them to be judged by men but handing them over to the divine tribunal only, for it says, “Whosoever sets his hand to do anything with presumptuousness provokes God.” Why is this? First,", + "[172] because arrogance is a vice of the soul and the soul is invisible save only to God. Chastisement is not for the blind to give but for him who can see; in the one it deserves censure, because his ignorance bears witness against him, in the other it is laudable, because he acts throughout with knowledge. Secondly, the arrogant man is always filled with the spirit of unreason, holding himself, as Pindar says, to be neither man nor demigod, but wholly divine, and claiming to overstep the limits of human nature.", + "[173] His body like his soul is at fault in every posture and movement. With haughty airs and perked up neck he struts about rising above his natural stature, puffs himself out, sees only by looking out of the side of his eyes, and hears only to misunderstand. Slaves he treats as cattle, the free as slaves, kinsfolk as strangers, friends as parasites, fellow-citizens as foreigners.", + "[174] He considers himself superior to all in riches, estimation, beauty, strength, wisdom, temperance, justice, eloquence, knowledge; while everyone else he regards as poor, disesteemed, unhonoured, foolish, unjust, ignorant, outcast, in fact good-for-nothing. Naturally such a person will, as the Revealer tells us, have God for his accuser and avenger." + ], + [ + "On Repentance
[175] Our most holy Moses, who so dearly loved virtue and goodness and especially his fellowmen, exhorts everyone everywhere to pursue piety and justice, and offers to the repentant in honour of their victory the high rewards of membership in the best of commonwealths and of the felicities both great and small which that membership confers.", + "[176] For in the scale of values the primary place is taken in bodies by health free from disease, in ships by travelling happily free from danger and in souls by memory of things worth remembering without lapse into forgetfulness. But second to these stands rectification in its various forms, recovery from disease, deliverance so earnestly desired from the dangers of the voyage, and recollection supervening on forgetfulness. This last has for its brother and close kinsman repentance, which though it does not stand in the first and highest rank of values has its place in the class next to this and takes the second prize.", + "[177] For absolute sinlessness belongs to God alone, or possibly to a divine man; conversion from sin to a blameless life shows a man of wisdom who has not been utterly ignorant of what is for his good.", + "[178] And, therefore, when Moses convokes such people and would initiate them into his mysteries, he invites them with conciliatory and amicable offers of instruction, exhorting them to practise sincerity and reject vanity, to embrace truth and simplicity as vital necessaries and the sources of happiness, and to rise in rebellion against the mythical fables impressed on their yet tender souls from their earliest years by parents and nurses and tutors and the multitude of other familiars, who have caused them to go endlessly astray in their search for the knowledge of the best.", + "[179] And what is the best of all that is but God, whose honours they have assigned to those who were no gods and glorified them beyond measure, while Him in their senseless folly they forgot? So therefore all these who did not at the first acknowledge their duty to reverence the Founder and Father of all, yet afterwards embraced the creed of one instead of a multiplicity of sovereigns, must be held to be our dearest friends and closest kinsmen. They have shown the godliness of heart which above all leads up to friendship and affinity, and we must rejoice with them, as if, though blind at the first they had recovered their sight and had come from the deepest darkness to behold the most radiant light." + ], + [ + "[180] We have described the first and most essential form of repentance, but a man should show repentance not only for the delusions under which he long laboured in revering things created before the Creator and Maker, but also in the other fundamental concerns of life, by passing, as it were, from mob-rule, which is the vilest of misgovernments, into democracy, the government in which good order is best observed. This means passing from ignorance to knowledge of things which it is disgraceful not to know, from senselessness to good sense, from incontinence to continence, from injustice to justice, from timidity to boldness.", + "[181] For it is excellent and profitable to desert without a backward glance to the ranks of virtue and abandon vice that malignant mistress; and where honour is rendered to the God who IS, the whole company of the other virtues must follow in its train as surely as in the sunshine the shadow follows the body.", + "[182] The proselytes become at once temperate, continent, modest, gentle, kind, humane, serious, just, high-minded, truth-lovers, superior to the desire for money and pleasure, just as conversely the rebels from the holy laws are seen to be incontinent, shameless, unjust, frivolous, petty-minded, quarrelsome, friends of falsehood and perjury, who have sold their freedom for dainties and strong liquor and cates and the enjoyment of another’s beauty, thus ministering to the delights of the belly and the organs below it—delights which end in the gravest injuries both to body and soul.", + "[183] Admirable indeed too are the admonitions to repentance, in which we are taught to refit our life from its present misfit into a better and changed condition. He tells us that the thing is not overgreat nor very distant, neither in the ether far above nor at the ends of the earth, nor beyond the great sea, that we should be unable to receive it, but very near, residing in three parts of our being, mouth, heart and hands, thus symbolizing words and thoughts and actions, for the mouth is a symbol of speech, the heart of thoughts and intentions, the hand of action, and in these three lies happiness.", + "[184] For when thoughts correspond to words and actions correspond to intentions, life is praiseworthy and perfect, but when they are at strife with each other, it is imperfect and a matter for reproach. If a man does not forget to keep this harmony, he will be well-pleasing to God, thus becoming at once God-loving and God-beloved. And so in full accordance with these words there was given from above the good saying, “Thou hast chosen to-day God to be God to thee, and the Lord has chosen thee to-day to be a people to Him.”", + "[185] Glorious is this reciprocation of choice, when man hastens to serve the Existent, and God delays not to take the suppliant to Himself and anticipates the will of him who honestly and sincerely comes to do Him service. And that true servant and suppliant, even though in actual number he be but one, is in real value, what God’s own choice makes him, the whole people, in worth equal to a complete nation. And, indeed, this is true to nature.", + "[186] In a ship the pilot is worth as much as all the crew, and in an army the general as much as all the soldiers, since if he fall, defeat results as certainly as it would if the whole force were annihilated. So, too, against the worth of a whole nation the wise man can hold his own, protected by the impregnable wall of godliness." + ], + [ + "On Nobleness of Birth
[187] This shows also that those who hymn nobility of birth as the greatest of good gifts and the source too of other great gifts deserve no moderate censure, because in the first place they think that those who have many generations of wealth and distinction behind them are noble, though neither did the ancestors from whom they boast descent find happiness in the superabundance of their possessions. For the true good cannot find its home in anything external, nor yet in things of the body, and further not even in every part of the soul, but only in its sovereign part.", + "[188] When in His mercy and loving kindness God willed to establish the good among us also, He found no worthier temple on earth than the reasoning faculty, for in this alone as the more excellent part the good is enshrined, even though some may disbelieve, who have never tasted or only just sipped wisdom. For silver and gold and honour and offices and good condition and beauty of body are like men set in command for ordinary purposes compared with service to queenly virtue and have never seen the light in its full radiance.", + "[189] Since then nobility is the peculiar portion of a mind purged clean of every spot, we must give the name of noble only to the temperate and just, even though their parents were slaves, home-bred or purchased; but to the evil children of good parents that portion must be closed ground.", + "[190] For the fool has no home and no city; he is expatriated from virtue, and virtue is in very truth the native land of the wise. With the fool inevitably comes ignobleness, even though his grandfather or ancestors be men of blameless life, for he habitually treats nobility as a stranger and sets a wide gulf between himself and her both in words and deeds.", + "[191] But not only do the wicked fail to be noble, but they are actually, I see well, all mortal enemies of nobility, since they destroy ancestral prestige and dim and finally quench all the glory which illumines the family." + ], + [ + "[192] That is the reason, I think, why fathers of the most affectionate kind formally disinherit their sons and debar them from their home and kinship, when the depravity which they show overcomes the peculiar and intense affection implanted in parents by nature.", + "[193] The truth of what I say can easily be recognized from other examples. If a man has lost the use of his eyes, will the keen-sightedness of his ancestors help him to see? If his tongue is paralysed, will he express himself better because his parents or grandparents possessed strong voices? If he is worn to a thread by a long and wasting sickness, will it profit for restoring him to vigour that the athletic prowess of the founders of the family has placed them in the list of victors at the Olympic or all the other great games? Their bodily debilities remain just as they were and cannot be improved by the better luck of their relations.", + "[194] In the same way, just parents are no help to the unjust, nor temperate parents to the intemperate, nor, in general, good parents to the wicked, any more than the laws to law-breakers, whom they exist to punish, and the lives of those who have earnestly followed virtue may be called unwritten laws.", + "[195] And, therefore, I think, that if God had so formed nobility as to take a human shape, she would stand to face the rebellious descendants and address them thus. “In the court where truth presides, kinship is not measured only by blood, but by similarity of conduct and pursuit of the same objects. But your practice has been the opposite. What I hold dear you regard as hostile and my enemies you love. In my sight, modesty and truth and control of the passions and simplicity and innocence are honourable, in your eyes dishonourable. Shamelessness, falsehood, passion uncontrolled, vanity, vices are my enemies, but to you they are the closest of friends.", + "[196] You have done your best by your actions to make yourselves strangers, why do you hypocritically assume a specious name and call yourselves kinsmen? Seductive arts and clever wiles I cannot away with. It is easy for anybody to devise prettily-sounding words, but it is not easy to change bad morals to good.", + "[197] With these things before my eyes, I count now as enemies and hereafter shall hold as such, those who have kindled the fuel of enmity into a flame, and I shall frown on them, more than on those whose reproach is their ignoble birth. They may plead in defence that they have no pattern of high excellence for their own, but you stand accused, you who spring from great houses, which boast and glory in the splendour of their race. For though you have good models at your side, almost, indeed, your birth fellows, you have never been minded to reproduce any of their excellence.”", + "[198] That he held nobility to depend on the acquisition of virtue and considered that the possessor of virtue and not anyone born of highly excellent parents is noble can be shown from many examples." + ], + [ + "[199] For instance, who would deny that the sons of the Earth-born were of high birth and progenitors of high-born children? Their lot was to be born under circumstances which distinguished them above their posterity, sprung as they were from the first bridal pair, the man and woman who then first came together in mutual intercourse to procreate their like. Nevertheless, of the sons thus born the elder did not shrink from treacherously murdering the younger, and by committing the most accursed of crimes, fratricide, was the first to pollute the earth with human blood.", + "[200] What profit was noble birth to him, who displayed in his soul an ignobleness, which God, the Overseer of human affairs, saw and abhorred and cast him forth to pay the penalty. And that penalty was this. He did not slay him at once and so make him insensible to his sufferings, but held suspended over him a multitude of deaths—deaths which made themselves felt in a constant succession of griefs and fears, carrying with them full apprehension of the miseries of his most evil plight.", + "[201] Among the worthiest men of later time was one of special holiness, whose piety the framer of the code held worthy to be recorded in the sacred books. In the great deluge when cities were submerged and annihilated, since even the highest mountains were swallowed up by the increasing magnitude and force of the mass of water which the flood produced, he alone was saved with his family, so receiving for his high excellence a reward of unsurpassed value.", + "[202] Yet of the three sons born to him, who shared in the boon bestowed on their father, one ventured to pour reproach upon the author of his preservation. He held up to scorn and laughter some lapse into which his father had fallen involuntarily, and laid bare what should have been hidden to those who knew it not, casting shame on him who begat him. He then had no profit from the glories of his birth, laid under a curse and a source of misery to his successors, a worthy fate for one who had no thought for the honour due to parents.", + "[203] Yet why should we mention these and leave out of sight the first and earth-born man, who for nobility of birth stands beyond comparison with all other mortals, moulded with consummate skill into the figure of the human body by the hand of God, the Master Sculptor, and judged worthy to receive his soul not from any other thing already created, but through the breath of God imparting of His own power such measure as mortal nature could receive? Have we not here a transcendance of noble birth, which cannot be brought into comparison with any of the other examples known to fame?", + "[204] For their renown rests on the good fortune of their ancestors, who were men, creatures which lived only to decay and perish, and their happier experiences are mostly uncertain and short-lived. But his father was no mortal but the eternal God, whose image he was in a sense in virtue of the ruling mind within the soul.", + "[205] Yet though he should have kept that image undefiled and followed as far as he could in the steps of his Parent’s virtues, when the opposites were set before him to choose or avoid, good and evil, honourable and base, true and false, he was quick to choose the false, the base and the evil and spurn the good and honourable and true, with the natural consequence that he exchanged mortality for immortality, forfeited his blessedness and happiness and found an easy passage to a life of toil and misery." + ], + [ + "[206] These examples may serve as landmarks common to all mankind to remind them that those who have no true excellence of character should not pride themselves on the greatness of their race. But besides these common examples, the Jews have others peculiar to themselves. For among the founders of the race, there are some who profited nothing by the virtues of their ancestors, proved to be guilty of highly reprehensible conduct, convicted, if not by any other judge, at any rate by their conscience, the one and only court which is never misled by oratorical artifices.", + "[207] The first was the father of many children, begotten on three wives, not for indulgence in pleasure but in the hope of multiplying the race. But of his many sons, only one was appointed to inherit the patrimony. All the rest failed to show sound judgement and as they reproduced nothing of their father’s qualities, were excluded from the home and denied any part in the grandeur of their noble birth.", + "[208] Again, the one who was approved as heir begat two twins, who had no resemblance to each other, either in body or disposition [except in the hands, and in these only for a particular act of policy]. For the younger was obedient to both his parents and won such favour that God, too, joined in praising him, but the elder was disobedient, indulging without restraint in the pleasures of the belly and the lower lying parts. Influenced by these he surrendered his birth-right to his junior, then, at once, repenting of the surrender, sought his brother’s life, and all his concern was to act in such a way as would cause grief to his parents.", + "[209] Therefore, for the younger they prayed that he should be blessed above all others, all which prayers God confirmed and would not that any of them should be left unfulfilled. But to the elder in compassion they granted an inferior station to serve his brother, rightly thinking that it is not good for the fool to be his own master.", + "[210] And if, indeed, he had endured his servitude contentedly, he would have been awarded the second prize for prowess in the arena of virtue. As it was, by his wilfulness, a runagate from the excellent rule set over him, he brought heavy reproaches upon himself and his descendants, so that his life so little worth living stands recorded as the clearest proof that to those who are unworthy of nobility, nobility is of no value." + ], + [ + "[211] Now these belong to the erring class, evil children of good parents, who gained no profit from the virtues of their fathers, but suffered countless injuries from the vices of their minds. But I can cite others of the opposite and better class, whose ancestors were men of guilt, but their own lives were worthy of emulation and full of good report.", + "[212] The most ancient member of the Jewish nation was a Chaldaean by birth, the son of an astrologer, one of those who study the lore of that science, and think that the stars and the whole heaven and universe are gods, the authors, they say, of the events which befall each man for good or for ill, and hold that there is no originating cause outside the things we perceive by our senses.", + "[213] What could be more grievous or more capable of proving the total absence of nobility in the soul than this, that its knowledge of the many, the secondary, the created, only leads it to ignore the One, the Primal, the Uncreated and Maker of all, whose supreme excellence is established by these and countless other attributes of such magnitude that no human reason can contain them?", + "[214] Perception of these truths and divine inspiration induced him to leave his native country, his race and paternal home, knowing that if he stayed the delusions of the polytheistic creed would stay within him and render it impossible for him to discover the One, who alone is eternal and the Father of all things, conceptual and sensible, whereas if he removed, the delusion would also remove from his mind and its false creed be replaced by the truth.", + "[215] At the same time, also, the fire of yearning, which possessed him to know the Existent, was fanned by the divine warnings vouchsafed to him. With these to guide his steps, he went forth never faltering in his ardour to seek for the One, nor did he pause until he received clearer visions, not of His essence, for that is impossible, but of His existence and providence.", + "[216] And, therefore, he is the first person spoken of as believing in God, since he first grasped a firm and unswerving conception of the truth that there is one Cause above all, and that it provides for the world and all that there is therein. And having gained faith, the most sure and certain of the virtues, he gained with it all the other virtues, so that by those among whom he settled he was regarded as a king, not because of the outward state which surrounded him, mere commoner that he was, but because of his greatness of soul, for his spirit was the spirit of a king.", + "[217] Indeed, they continued to treat him with a respect which subjects pay to a ruler, being awe-struck at the all-embracing greatness of his nature and its more than human perfection. For the society also which he sought was not the same as they sought, but oftener under inspiration another more august. Thus whenever he was possessed, everything in him changed to something better, eyes, complexion, stature, carriage, movements, voice. For the divine spirit which was breathed upon him from on high made its lodging in his soul, and invested his body with singular beauty, his voice with persuasiveness, and his hearers with understanding.", + "[218] Would you not say that this lone wanderer without relatives or friends was of the highest nobility, he who craved for kinship with God and strove by every means to live in familiarity with Him, he who while ranked among the prophets, a post of such high excellence, put his trust in nothing created rather than in the Uncreated and Father of all, he who as I have said was regarded as a king by those in whose midst he settled, a sovereignty gained not with weapons, nor with mighty armies, as is the way of some, but by the election of God, the friend of virtue, who rewards the lovers of piety with imperial powers to benefit those around them?", + "[219] He is the standard of nobility for all proselytes, who, abandoning the ignobility of strange laws and monstrous customs which assigned divine honours to stocks and stones and soulless things in general, have come to settle in a better land, in a commonwealth full of true life and vitality, with truth as its director and president." + ], + [ + "[220] To this nobility not only did men beloved of God aspire, but women also, who unlearnt the errors of their breeding, the ignorance which led them to honour the works of men’s hands, and became schooled in the knowledge of the monarchical principle by which the world is governed.", + "[221] Tamar was a woman from Palestinian Syria, bred in a house and city which acknowledged a multitude of gods and was full of images and wooden busts and idols in general. But when passing, as it were, from profound darkness she was able to glimpse a little ray of truth, she deserted to the camp of piety at the risk of her life, caring little for its preservation, if it were not to be a good life. This good life she held to mean nothing else than to be the servant and suppliant of the one great Cause.", + "[222] Although she was married to two brothers in turn, both of them wicked, to the elder as her husband in the usual way, to the younger under the law of the duties of the next of kin, as the elder had left no issue, she nevertheless kept her own life stainless and was able to win the good report which belongs to the good and to become the original source to which the nobility of all who followed her can be traced.", + "But she, though a foreigner, was, at any rate, a free woman, of free lineage, and that perhaps of no little note.", + "[223] There were women born beyond the Euphrates, in the extreme parts of Babylonia, who were handmaids and were given as dowry to the ladies of the house at their marriage. But when they had been judged worthy to pass on to the wise man’s bed, the first consequence was that they passed on from mere concubinage to the name and position of wedded wives, and were treated no longer as handmaids, but as almost equal in rank to their mistresses, who, indeed, incredible as it seems, promoted them to the same dignity as themselves. For jealousy finds no home in the souls of the wise and free from its presence they share their good things with others.", + "[224] Secondly, the base-born sons of the handmaids received the same treatment as the legitimate, not only from the father, who might fairly be expected to show the same kindness to the children of different mothers, since his paternity extends to all alike, but also from the stepmothers. They rid themselves of hatred for the step-children and replaced it by an extraordinary regard for their interests,", + "[225] while the step-children returned their goodwill and honoured their stepmothers as fully as if they were their natural mothers. The brothers, though reckoned as half-brothers by blood, did not think it enough to give a half affection to each other, but showed a twofold increase of tenderness in the love which they gave and received in return; and the seeming defectiveness in their relationship they made good by the eagerness with which they hastened to unite both families in harmony and reciprocity of feeling." + ], + [ + "[226] Must we not then absolutely reject the claims of those who assume as their own precious possession the nobility which belongs to others, who, different from those just mentioned, might well be considered enemies of the Jewish nation and of every person in every place? Enemies of our nation, because they give their compatriots licence to put their trust in the virtue of their ancestors and despise the thought of living a sound and stedfast life. Enemies of people in general, who even if they reach the very summit of moral excellence, will not benefit thereby, if their parents and grandparents were not beyond reproach.", + "[227] I doubt indeed if any more mischievous doctrine could be propounded than this, that avenging justice will not follow the children of good parents if they turn to wickedness, and that honour will not be the reward of the good children of the wicked, thus contradicting the law, which assesses each person on his own merits and does not take into account the virtues or vices of his kinsmen in awarding praise or punishment." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO DE VIRTUTIBUS", + "(The title.) This as given by Cohn is based mainly on Eusebius’s description of the treatise (Hist. Eccl. ii. 18) Περὶ τῶν τριῶν ἀρετῶν ἃς σὺν ἄλλαις ἀνέγραψε Μωυσῆς (see Gen. Introd., p. xvi), and on the title in S, the oldest MS., Περὶ γʹ ἀρετῶν ἃς σὺν ἄλλαις ἀνέγραψε Μωυσῆς περὶ ἀνδρείας καὶ φιλανθρωπίας καὶ μετανοίας. Cohn seems to me to have dealt somewhat arbitrarily with these. Since the other MSS., which do not have either τριῶν or ἃς … Μωυσῆς, persist in including the non-extant Περὶ εὐσεβείας (see Gen. Introd., p. xiii. note b), he has added it against the authority of S and consequently has to exclude τριῶν.", + "Mangey gives περὶ τριῶν ἀρετῶν ἤτοι περὶ ἀνδρείας καὶ φιλανθρωπίας καὶ μετανοίας. I presume that he thought, as I should be inclined to think, that Eusebius did not intend the words ἃς … Μωυσῆς to be part of the title, but a note added to avoid any misconception to the effect that Moses only recognized three virtues. Incidentally, I am not clear about the correct meaning of ἀνέγραψε. I have followed Cohn’s “geschildert” in translating it by “described.” But Moses can hardly be said to have “described” the virtues. Goodhart and Goodenough give “discussed.” Perhaps rather “set forth” (as laws), i.e. “enjoined.”", + "§ 17. ἀτυφίας … τῦφος. These two words are of course opposites and are definitely named together below, §§ 178 and 195, as well as here. In De Cong. 138 and Mos. ii. 96 ἀτυφία is contrasted with οἴησις (“conceit”) and may be given by “humility” or “modesty,” but this is exceptional. τῦφος itself constantly recurs in Philo, but in rather different senses. Goodenough on pp. 34 f. of his Philo’s Politics has a description of it with useful references, but the word which he adopts, “arrogance,” seems to me to be rarely if ever applicable. Nearer to it is “vanity,” meaning either the disposition which follows vain things or the vain things themselves. Very frequently it is applied to the vain imagination of idolaters, as for example in § 178, and sometimes, particularly when coupled with “Egyptian,” to the object of the false worship, e.g. Spec. Leg. iii. 125. Elsewhere as here it is the love of the vanities of life in general and particularly its pomps, and in In Flacc. 4 he gives it this meaning in a not unfavourable sense, for in describing Flaccus’s earlier good government he says that “he upheld the dignity of his position (σεμνότερον ἦγεν αὑτόν), for τῦφος is very useful to a ruler.” In a more general sense ἀτυφία is coupled with ἀχρηματία (De Fug. 25), and opposed to φιλοδοξία (De Abr. 24, 104), while in De Vit. Cont. 39 it is applied to the more extreme asceticism of the Therapeutae. In such cases it is fairly well given by “simplicity,” but when it is contrasted with τῦφος in the sense of false beliefs or worship, I do not know of any suitable word. When Philo says that everything he has said about ἀτυφία connotes the idea of courage he means no doubt all that he has said against τῦφος in the sense of the pomps and vanities of life.", + "I may take this opportunity of correcting a very careless slip in the version of Mos. ii. 96, where ἀτυφίας was translated as if it was τύφου.", + "§ 28. (Comparison of these sections with De Agr. 148–156.) This is the most striking example of the way in which Philo alternates between a penetrating criticism of the Pentateuch and literal orthodoxy. In the De Agr. the law on this point is discussed in a dialogue between a hostile critic (A.) and a defender (B.). A. remarks first, that those who hope to enjoy their possessions will make better soldiers than those who have no possessions to fight for, secondly, that if their country is conquered they will not enjoy them. To this last B. replies that they will not be captured. A. “On the contrary they will fare the worst, since being non-combatants they will not be able to protect themselves.” B. “But they will be protected by the strength of their fellow-countrymen.” A. “How shameful then that they should be living at ease, when their fellow-countrymen are suffering the hardships of war.” B. “But it is hard that they should lose their lives before they have enjoyed what they have worked for.” A. “Far less hard to die in battle and leave their property to their kinsfolk, than to live to see it fall into the hands of enemies.”", + "Philo does not actually say that he agrees with A., but he feels his arguments so forcible that he prefers to meet them by interpreting the passage with one of his most fantastic allegories. The war is the war of the wise against the clever sophist, which only those who are specially trained can undertake with success. He who is betrothed to a maiden represents the beginner in wisdom, the planter of the vineyard is anyone who is “progressing,” and the builder of the house is he who has reached perfection. Yet all three without special training are unfit to undertake such a contest and had better hold their tongues.", + "§ 28. (See end of footnote 2.) I think Clement’s introduction of στρατηγικῶς can be satisfactorily explained without supposing that he found anything corresponding to it in his text of Philo. In the chapter of the Stromateis in which this comes (ii. 18) he is showing that all the virtues, including φρόνησις and σωφροσύνη as well as δικαιοσύνη and ἀνδρεία, are enjoined in the Scriptures, and to prove this he makes a number of unacknowledged borrowings, almost extracts, from the De Virtutibus (see Gen. Introd., p. xii.). But while constantly reproducing Philo’s phraseology he often adds explanations of his own, as for instance that noted on § 111 (p. 446). So too in quoting “thou shalt not abhor an Egyptian” (cf. § 106) he adds that by “Egyptian” a gentile may be meant, or indeed any κοσμικός (“worldly person”?). In dealing with § 28 he follows Philo very closely, even quoting Deut. 20:5–7 from Philo’s paraphrase instead of from the LXX, but he seems rather at a loss as to what moral is to be drawn. He reproduces Philo’s φιλανθρωπίᾳ νόμου by ὁ φιλάνθρωπος νόμος κελεύει, but rightly observes that the second reason is not “philanthropic” but “strategic.” He then passes on to the “philanthropic” side and, finally catching at Philo’s words in § 29 about not rendering hopes futile, declares that the law is encouraging ἀνδρεία by pointing out that those who have built or planted may hope to enjoy the fruits of their labour. By στρατηγικῶς he may mean, I think, that the law is enjoining φρόνησις also. That the wise man is στρατηγικός, as well as having other qualities, is a Stoic maxim (S.V.F. iii. 567, i. 216).", + "§ 29. ὡς οὐ δεῖν. Both Cohn and Mangey think that a causal clause giving the reason for χαλεπὸν ἔδοξεν is required rather than a consecutive. I do not feel this. “It is not right, because it is cruel” is as logical as “it is cruel, because it is not right.” Cohn, Hermes, 1908, p. 211 gives as an additional reason that οὐ with a consecutive infinitive is bad grammar. This, I think, is quite wrong. In Oratio Obliqua, as this is, οὐ in such cases is a recognized, perhaps indeed the regular, usage (see Goodwin, Moods and Tenses, p. 227). But while Mangey would correct δεῖν to δέον, Cohn retains it as an example of the Attic use of δεῖν for the participle. He refers to an article by Usener, Jahrb. class. Philol. cv. 743 ff.), where examples of this usage, which is mentioned by the Greek grammarians, are quoted from Lysias, Xenophon and Plutarch. They seem to be authentic and suggest that the form is better extablished than the notice of it in L. & S. revised would lead one to think. Still, there seems no need to invoke it here.", + "§ 31. ἣν ἀδυνατοῦν ἀπορρίψει. Lit. “which being without strength it will cast off.” This is a strange expression, both in assigning the action to the body instead of the man and in the use of ἀδυνατέω without the infinitive expressed, as it is in e.g. § 12 above and § 88 below. Stephanus notes this as a rare usage but quotes no examples. It may perhaps be worth considering a correction to ἣν ἀδύνατον ἀπορρίψαι or ἢν ἀδύνατον ᾖ ἀπορρίψαι. I think this has more point. The encumbrance could not be got rid of on the battlefield and so is analogous to the body from which the diseased soul cannot rid itself.", + "§ 34. (The Midianites.) Cohn notes here that Philo ascribes to the Midianites what the Bible (and also Philo in Mos. i. 300 ff.) relates of Balaam and the Moabites, because he is here concerned with the war of revenge which was waged against the Midianites for this act (Num. 31:2 ff.). The note seems to me misleading. Philo steers his way rather well through the hopeless confusion, caused perhaps by the mixture of two different narratives. Num. 25 begins with stating that the daughters of Moab led Israel into fornication and idolatry. But after this the Moabites disappear. It is a Midianitish woman who is killed by Phinehas (v. 7), Midianites who are to be smitten for “beguiling you in the matter of Peor” (v. 18), and Midianitish women who are all put to death because “they caused the children of Israel through the counsels of Balaam to commit trespass against the Lord in the matter of Peor” (31:16). In Mos. i. 300 ff. Philo does not mention the Moabites or the Midianites at all. The war was waged against Balak (ibid. 305), but Balak has been described as one of the neighbouring kings who had brought under his sway a great and populous part of the East. That phrase looks as if he was trying to harmonize the narrative by supposing that Balak was king of Midian and Moab.", + "Josephus in Ant. iv. 102 ff. represents Balak as king of Moab, but having an ancestral alliance with the Midianites. He sends an embassy to them to enlist their help against Israel, and it is they who invite and press Balaam to come to their aid.", + "§ 34. πείρας καθιέντες. L. & S. (old and revised) s.v. καθίημι give for this phrase “make attempts,” and cite Aelian, V.H. ii. 13 and N.A. i. 57. In the first of these the phrase is used of the intrigues of the accusers of Socrates to create a prejudice against him, in the second of a curious scheme devised by a parent to test the paternity of his presumed child. Taken together with our passage, the examples suggest that the phrase means more than the colourless “make attempts” and something like the “laid down snares” suggested in the footnote. The special sense belongs perhaps more to καθίημι than to πεῖρα. So L. & S. cite Aristoph. Vesp. 174 οἵαν πρόφασιν καθῆκε, and Dion. Cass. i. 47 λόγους συμβατηρίους καθίει, where the context suggests insincerity.", + "§ 44. (Cf. footnote b, διαφωνεῖν.) This word occurs twice in the Pentateuch, Ex. 24:11, and Num. 31:49, as well as a few times elsewhere in the LXX. Both examples in the Pentateuch are quoted by Philo more than once, and of the former he says (fr. 59 Harris) that while the literal meaning of the text τῶν ἐπιλέκτων τοῦ Ἰσραὴλ οὐ διεφώνησεν οὐδὲ εἷς is that they were all kept safe, the inner meaning is that they were not out of harmony with the good. So too in De Conf. 56, and also on Num. 31:49, there and elsewhere.", + "In a note on De Conf. 56 I was misled by the old L. & S., which following Stephanus’s “extremam vocem edidit” disposed of this special use of διαφωνεῖν with “to breathe one’s last,” “die,” “perish,” “be lost.” But the word does not in its literal sense mean to “cease speaking,” and it is more likely that the special use is derived from the regular use for “speak differently,” “be at discord.” Though in later use it seems to have been strengthened to “die” or “perish,” it need not mean in either place in the Pentateuch more than “suffer some harm,” and Philo may be right in supposing that in Num. 31 διαπεφώνηκεν οὐδὲ εἷς means “all have come out unscathed.”", + "L. & S. revised deals with this usage more fully, but not very accurately. In Ex. 24:11 it cannot mean “fail to answer roll-calls,” “desert,” and in the fragment, where it is opposed to συμφώνους, “fail” is misleading.", + "§ 78. Cohn is, I think, probably right in regarding this section as an interpolation, though his reasons are not all of equal strength. (1) The section is omitted in S, which he considers, I daresay rightly, the best authority. (2) αἰτήσεις ἀγαθῶν is an awkward expression for αἰτήσεις περὶ ἀγαθῶν. (3) θνητῷ ὅπως is a difficult hiatus. (4) ὑπάρχωσιν with a neuter plural is contrary to Philo’s usage. (5) ἐπάν for ἐπειδάν is un-Philonic. (6) τοῦ τῆς σαρκὸς δεσμοῦ “belongs to a Christian interpolator.” Philo would have said τοῦ σώματος. (7) The whole sentence is frigid (“frostig”) and disturbs the connexion between §§ 77 and 79.", + "I think that (2) cannot have much weight when we compare εὐχή ἐστιν αἴτησις ἀγαθῶν, Quod Deus 87 and De Agr. 99. On (3) see note on Spec. Leg. iv. 40, App. p. 428. (4) may be true of Philo, but not always so of his scribes. See De Praem. 142 and 172, where the MSS. have κενωθήσονται and βλαστάνουσι with neuter plural subjects, though Cohn has corrected them. (5) ἐπάν is found in the MSS. of De Agr. 158 and retained in the text of Cohn, but the sentence is quite ungrammatical. There is not much in (6): σάρξ or σάρκες is often used as an alternative for σῶμα in opposition to ψυχή or νοῦς, and such a phrase as (ψυχαὶ) τὸν σαρκὸς φόρτον ἀχθοφοροῦσι is a fair parallel. But I quite agree with the last part of (7), and also have great doubt whether the thought is really Philonic. Philo’s conception of immortality, when he uses the word in any literal sense, seems (as Kennedy says) “surrounded by a rarefied philosophical atmosphere,” and altogether different from the ordinary Christian conception. And such passages as Quis Rerum 276 (of Abraham) and this and De Sac. 8 and Mos. ii. 288 (of Moses) do not lead me to expect that he would represent Moses as praying for “true goods” beyond the grave for his people.", + "§ 100. πενίᾳ or πενίας? (See footnote 1.) Clement’s paraphrase is τούς τε πενίᾳ μακρᾷ ὑποσχόντας δίκην μὴ διὰ βίου κολαζομένους ἐλεῶν. Here Cohn wished to correct μὴ to καὶ. But the text should stand, “pitying those who have undergone punishment through their long poverty, but (through his pity) do not suffer a lifelong punishment.” The long poverty is clearly that of their years of dispossession.", + "Perhaps πενίᾳ ‹πενίας› might be worth consideration, as an effective and very easy correction.", + "§ 111. Shave the hair of her head and pare her nails. Philo does not give, nor perhaps know any reason for this. Modern commentators apparently explain it taken in connexion with her change of dress as “elements in her purification from heathenism.” See Adam Smith. Josephus, Ant. iv. 257 says nothing about the nails, but evidently takes the shaving of the head as a sign of mourning. Clement, Strom. ii. 18, while also ignoring the nails, supposed that the cutting off the hair is to test the self-control of her lover. “For if reason urges him to marry her, he will hold to her, even when she has become ugly.”", + "§ 115. Nor yet keep her as a slave. So too Jos. Ant. iv. 259. Is this one of the cases where Philo shews some knowledge of or information about the Hebrew and corrects the LXX? But apart from the fact that the Hebrew verb (see Driver) is said to mean rather “play the master over her,” the phrase “thou shalt not set her at naught (or treat her contemptuously), because thou hast humiliated her” naturally suggests that her status would be that of a slave, and the possibility of selling her suggests the same.", + "§ 122. Philo’s interpretation of the law of slavery is difficult, and Heinemann in Bildung, pp. 329 ff., while discussing at length Philo’s attitude to slavery, throws no light on the details. In what follows I must be understood as asking for enlightenment quite as much as giving it.", + "(1) The θῆτες (see footnote a) are persons who from sheer penury have sold themselves. So E.V. in Lev. 25:39, and so indeed Philo (ὑποβεβληκότας ἑαυτούς), though the LXX ἐὰν πραθῇ τις would suggest that he had been sold by others. (2) From these are distinguished the debtors of “temporary loans,” if that is the meaning of the word. They have not been sold, for the creditor retains the use of their services (§ 173). And indeed I do not think the Pentateuch recognizes the sale of a person for ordinary debt, though there are glimpses of the practice in the O.T. (2 Kings 4:1 and elsewhere). Does the creditor simply make him work out his debt? (3) What are the other ways in which the free man is reduced to slavery? The thief unable to make restitution (Spec. Leg. iv. 3) would be a case in point, but what else?", + "It should be noted that Philo in prescribing the seventh year for the release is following Exodus and Deuteronomy rather than Leviticus, which limits the release to the year of Jubile (25:40). But he would hardly know this, for the LXX has there the “year of release” (ἀφέσεως), and in Deut. 15:1 and 9 he would find the seventh year called by the same name.", + "§ 122. (Footnote c.) Out of respect for Mangey I give his ingenious, but I fear impossible, emendation and explanation of this which he calls “mendosus et mutilus locus.” Reading παραβολῆς with F and apparently transposing ἐφημερινῶν, he suggests χρεώστας, τὸ τῆς παραβολῆς ἐφημέρων ὄνομα, κτλ., i.e. debtors, who, to use a figurative phrase, get the name and condition of one-day-creatures. He gives examples from Aristotle and Athenaeus to show that ἐφήμερα ζῷα is a name applied to animals who live only for a day, and the παραβολή consists in transferring the name to people who subsist on what they can borrow day by day. For this last he might have quoted ἐφημερόβιος in § 88.", + "§ 124. (Footnote a. In accordance with Attic law.) See Lipsius, Attisches Recht, p. 643 to the effect that a slave taking refuge in a sanctuary from the cruelty of his master had a right to demand to be sold to another. He quotes a fragment of Aristophanes,", + "ἐμοὶ
κράτιστόν ἐστιν εἰς τὸ Θησεῖον δραμεῖν,
ἐκεῖ δʼ ἕως ἂν πρᾶσιν εὕρωμεν μένειν.", + "The idea of the hearth as a sanctuary is, as both Goodenough and Heinemann point out, entirely Greek, not Jewish. The most familiar example is that of Themistocles at the hearth of Admetus (Thuc. i. 136). Cf. also on κοινὴ ἑστία in De Praem. 154.", + "§ 139. For the practice here noted Cohn gives the following references, (a) Diodorus i. 77. Diodorus mentions it as an Egyptian law and adds that the same rule was observed by many Greeks, also as demanded by justice to the unborn child. (b) Aelian, V.H. v. 18, who ascribes it to the Areopagus at Athens. (c) Plutarch, De sera num. vind. 7 as an Egyptian law which has been copied ἀπογράψασθαι by some of the Greeks. (d) Roman law, as stated by Ulpian, Dig. xlviii. 19. 3. Clement in his paraphrase of this passage substitutes the Romans for Philo’s “some legislators.”", + "§ 152. (The maxim of Bias.) This in its original form as given by Diog. Laert. i. 5. 87 was φιλεῖν ὡς μισήσοντας· τοὺς γὰρ πλείστους εἶναι κακούς, and says nothing of “hating as about to love.” And it is the first half which has attracted most attention, being regarded sometimes as merely enjoining caution in forming intimacies, sometimes as purely cynical. Thus Cic. De Am. xvi. 59 makes Scipio describe it as abominable and unworthy of a sage. It is quoted with the other half added, and attributed to Bias by Aristot. Rhet. ii. 13. 4, and later (ib. 21. 13), when, talking about the rhetorical value of maxims, he says that it would create an impression of amiability, if you say οὐ δεῖ, ὥσπερ φασί, φιλεῖν ὡς μισήσοντας, ἀλλὰ μᾶλλον μισεῖν ὡς φιλήσοντας, showing that the kernel of the maxim is in general opinion the first part. Sophocles puts both parts into the mouth of Ajax (Aj. 679 ff.), but the stress is laid on the unreliability of friends, and Dem. Contra. Arist. 122, though he deals fairly with both sides, and concludes ἄχρι τούτου καὶ φιλεῖν, οἶμαι, χρὴ καὶ μισεῖν, μηδετέρου τὸν καιρὸν ὑπερβάλλοντας, is really concerned with warning against ill-considered acts of friendship.", + "Sandys on Aristot. Rhet. l.c. and Jebb on Soph. Aj. l.c. have collected other comments from later writers, such as Bacon, Montaigne and La Bruyère. I think it is worth while noting (1) that Philo, while quoting and commenting on both sides of the saying, is really concerned, unlike the others, with the lesson of forbearance in enmity, (2) that he applies the maxim in a way that no other does to international relations, (3) that the fact that neither of the two great scholars mentioned cites this passage reflects the neglect generally shown in England by classicists to Philo during the last hundred years.", + "§ 185. καθάπερ (or καθʼ ὅπερ) αὐτὸς αἱρεῖται. A possible emendation might be καθʼ ὅπερ ‹αὐτὸν› αὐτὸς αἱρεῖται ‹εἶναι›. This would obviously be easily corrupted into what we have. Or again there may be an allusion to the double choice mentioned in the text, καθὰ ὅνπερ αὐτὸς αἱρεῖται αὐτὸν αἱρεῖται, with or without εἶναι added = “as He whom he himself chooses, chooses him (to be).” In this case αὐτός = the man, in the former it = God.", + "§ 188. (Last part.) Mangey, like Cohn, takes ἄργυρος … ὑπηρεσίαν as a parenthesis, so making αὐγοειδέστατον … ἰδόντες an attribute of men who have only sipped wisdom. He translates ἐοίκασι, κτλ. by “assimilantur his qui in principatu ad negotia administranda constituti sunt virtutis tanquam reginae ministerio servientes.” This, apart from other difficulties, gives an impossibly high character to the inferior goods. Mangey, as perhaps also Cohn, failed to see that πρός, instead of expressing a connexion, might bear the quite common sense of “in comparison with”!", + "I may not have done justice to their view that ἰδόντες goes back to τινες. But the form of the sentence postulated seems to me almost impossibly awkward, and the change of metaphor is as abrupt as on my hypothesis.", + "§ 189. Give the name of noble only to the … just. This sentiment is no doubt a definite Stoic doctrine on a line with the other paradoxes about the sage being rich, king, etc. Chrysippus asserted the worthlessness of εὐγένεια in the literal sense, declaring it to be “mere scrapings and offscourings” (περίτηγμα καὶ διάξυσμα), and supported his argument by quotations from Homer (Plut. De Nobilitate 17 and 12). Cohn quotes Sen. De Benef. iii. 28. 1 “nemo altero nobilior, nisi cui rectius ingenium et artibus bonis aptius.” Cf. Ep. 44 passim, e.g. “Quis est generosus? Ad virtutem bene a natura compositus.” But outside Stoicism it is a common piece of moralizing, from Eur. fr.", + "ὁ μὲν γὰρ ἐσθλὸς εὐγενὴς ἔμοι γʼ ἀνήρ,", + "ὁ δʼ οὐ δίκαιος, κἂν ἀμείνονος πατρὸς", + "Ζηνὸς πεφύκῃ, δυσγενὴς εἶναι δοκεῖ,", + "down to Tennyson’s “’tis only noble to be good.” See the collection of quotations in Stobaeus, Fl. lxxxvi. The best known statement of it in ancient literature is Juv. viii. 20 “nobilitas sola est atque unica virtus.”", + "§ 208. Except … policy. Before definitely accepting Cohn’s condemnation of this clause, one would like to know what he thought of Clement’s evidence. Clement, after giving a short summary of Philo’s remarks about Jacob and Esau with a very similar wording, adds ἡ δὲ οἰκονομία αὕτη καὶ προφητικὴ καὶ τυπική. Cohn quotes the summary but not the addition. The use of the word οἰκονομία looks like a reminiscence of the clause, but nothing is said about the hands.", + "Also in Quaest. in Gen. iv. 206, Jacob’s answers to his father are described as a “virtutis dispensatio,” where we may reasonably assume that the Greek word translated by “dispensatio” is οἰκονομία. The context shews that the οἰκονομία is a euphemistic word for a stratagem or, as I have translated it, “an act of policy.” If the clause is genuine that will be the meaning here.", + "On the other hand οἰκονομία in the Fathers often means a divine dispensation, an over-ruling of evil by good (cf. the Jewish view of Tamar’s sin in the next note). Stephanus among his examples of this use quotes Chrysostom on this particular case. “Jacob has deceived his father, but it was not an ἀπατή but an οἰκονομία.” This is the sense in which, as the adjectives show, Clement uses the word, and presumably also the interpolator, if the clause is an interpolation. So too Mangey, who translates “quadam certa providentia.”", + "On the whole I incline to the view that the clause, so peculiarly inept where the point is the permanent difference of the two, is spurious, and that Clement’s phrase is independent of Philo, an early expression of the Christian feeling that Jacob’s mendacity needs justification.", + "§ 221. Tamar. “The story of Tamar,” says Cohn, “is greatly idealized.” In the allegorizing of her story in De Fug. 149 ff., De Mut. 134 ff. and elsewhere, we do not expect any censure. But this beatification of the actress in what to our minds is a peculiarly shocking story outdoes the other extravagances of the De Nobilitate. A number of Rabbinical comments are collected in Strack and Billerbeck’s Talmudic commentary on Matthew 1:3. I do not think they show much signs of admiration for Tamar, though the sin of her and Judah is regarded as overruled by Providence. One reason for this seems to be as follows: Tamar was believed to be of pure blood descended from Shem (quite in opposition to Philo). Judah had married a Canaanite (Gen. 38:2) and her sons were tainted. The union between him and Tamar produced the offspring which was fit to be the progenitor of David and the Messiah." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1939", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על המידות הטובות", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על המידות הטובות", + "enTitle": "On the Virtues", + "key": "On the Virtues", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/That the Worse is wont to Attack the Better/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json b/json/Second Temple/Philo/That the Worse is wont to Attack the Better/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..43ecccc86c2d18610e5463e8275eb0b1c22d2cf4 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/That the Worse is wont to Attack the Better/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929.json @@ -0,0 +1,367 @@ +{ + "language": "en", + "title": "That the Worse is wont to Attack the Better", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "על שהרע נוהג לארוב לטוב", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "THAT THE WORSE IS WONT TO ATTACK THE BETTER (QUOD DETERIUS POTIORI INSIDIARI SOLEAT)
ANALYTICAL INTRODUCTION", + "Cain and Abel signify to Philo opposing principles, love of self and love of God (32). The call to Abel to go out into the “plain” is a challenge to a disputation. The opening of the Treatise is mainly occupied in showing that in Genesis “plain” suggests a contest of opposing principles. Why does Jacob call Leah and Rachel to the plain? Because it is there that he “tends his flocks,” i.e. disciplines his lower impulses. The plain is the obvious place for Joseph, the wearer of a many-coloured patchwork of inconsistent tenets, to be sent to by his father that he may be taught better by his brethren, who are there becoming proficients in the work of disciplining their lower nature (their flocks). Even Isaac, going out into the plain to meditate is, in Philo’s eyes, the peerless champion, who finds the field emptied by the retirement of all his adversaries. “The plain,” says Philo in 32, “has now been shown to be a figure of a contest,” and so he passes on to his next point.", + "Abel was ill-advised to accept Cain’s challenge. Self-love can plead for itself (33 f.) with an eloquence which can be met only by one versed in dialectic, and Abel lacked such training. Moses was wiser in shrinking from meeting the sophists of Egypt, acknowledging himself to be without eloquence, nay, devoid of speech itself, and waiting for “Aaron,” who commonly represents for Philo the uttered word. Thought should ever be wedded to speech. Glib fools are contemptible, but dumb wise men are ineffective (44 ff.). This is a theme to which Philo returns later on (126 ff.), where he enlarges on the joy of speech in interpreting thought.", + "Yet the seeming victory of the false view is really a defeat (47), as is evident when we consider well what is implied in the words, “the voice of thy brother’s blood.” Here is the great truth, which is plainly stated in Lev. 17:11, that “the Life is in the Blood.” The Life which is Life indeed emerges from seeming death no longer “speechless.” It has now a “voice,” which God hears (47 ff. and 92 f.). This theme is taken up again in 70 ff., where the question put to Cain, “What hast thou done?” is treated as equivalent to “Thou hast effected nothing,” and as signifying the futility of sophism, ‘clothing itself with’ Balaam or anyone else, in contrast with the undying life of virtue.", + "The seeming victor, moreover, brings on himself a curse which comes to him “from the earth,” i.e. the senses which are his chosen field (98 ff.). He may toil at it, but can never till it (104 ff.). It will never second his efforts (112 f.). He must go “groaning and trembling” (119, 129 f.), never finding rest with ‘Noah,’ or laughter with ‘Isaac,’ or joy in himself with ‘Aaron,’ or hope with ‘Enos’ (120 ff.). He will taste abandonment (141 ff.) and the shame of exposure to the eyes of God (158 ff.).", + "A few points may be noticed—", + "(а) Suggestions illustrated by the New Testament.", + "(α) God asks questions to convict men out of their own mouths, and to elicit an utterance of the heart’s desire (58–60). We are reminded of our Lord’s way with men.", + "(β) Blood is distinguished, as the essence of our animal vitality, from the inbreathed breath of our reason (79–91). Our thoughts go to the Epistle to the Hebrews and 1 St. John.", + "(b) Philo’s habit of going off at a word.", + "(α) The word “keeper” in Cain’s insolent question leads to ‘guardianship’: this to Levites, guardians of the oracles of God. Their active service from the age of twenty-five to that of fifty, when they become guardians, leads to Memory, guarding what it has learned, and assisted in the high task of teaching by Utterance (“His brother shall minister,” Numb. 8:26) (62–68).", + "(β) The words “God hath made me to laugh” (literally “hath made laughter for me”) leads to the thought of God as “Poet” (“Maker”) whose Poetry produces gladness (123 ff.).", + "(γ) Joseph is sent from “Hebron,” the place of “hollows,” which at once suggests the differences of level and colour which are a symptom of leprosy, and are therefore suited to mark the unhealthy state which Joseph must be rid of (15 f.).", + "(δ) Joseph, having lightly started in the right direction, is presently found “wandering.” We may, with a right but superficial intention, go wrong, mistaking forced asceticism for healthy self-control, and outward piety for true religion (17–21).", + "(ε) The two stages of education are reached by way of the two cakes made of Manna, which is a synonym for the Rock, from which flows the spring of Divine wisdom (117 f.)." + ], + "": [ + [ + "[1] “And Cain said to Abel his brother, Let us make our way to the plain. And it came to pass when they were on the plain that Cain rose up against his brother Abel and killed him” (Gen. 4:8). What Cain is aiming at is by means of a challenge to draw Abel into a dispute, and to gain the mastery over him by plausible sophistries that have the appearance of truth. For, drawing our conclusions about things that are obscure from things that are manifest, we say that the plain, the rendezvous to which he summons him, is a figure of contest and desperate battle.", + "[2] For we see that most contests both in war and peace take place on plains. In peace those who contend in athletic sports look out for race-courses and spacious plains; and in war it is not usual to fight infantry or cavalry battles on hills; for the casualties arising from the unfavourable nature of the ground would outnumber those inflicted on each other by the combatants." + ], + [ + "[3] Here is a signal proof of this. The earnest seeker of knowledge, at war with ignorance, the contrary condition, when shepherding (so to speak) with admonition and correction the irrational powers in the soul, is presented to us on a plain: for “Jacob sent and called Leah and Rachel to the plain, where the flocks were” (Gen. 31:4),", + "[4] making it clear that the plain is a figure for contentiousness. And what is his motive for calling them? “I see your father’s face,” he said, “that it is not toward me as it used to be: but the God of my father has been with me” (Gen. 31:5).", + "[5] ‘The reason,’ I should be inclined to say, ‘that Laban is not on thy side, is that God is with thee; for in a soul in which the outward object of sense is valued as a supreme good, in that soul excellent reason is not found: but in one in which God walks, the outward object of sense is not regarded as a good thing: and it is to this that the conception and name of Laban corresponds.’ And such men as order themselves by the principle of gradual progress in accordance with their father’s rule, have chosen the plain as a suitable place for their task of teaching the soul’s irrational impulses a better way. For the words addressed to Joseph are: “Do not thy brethren tend their flocks in Sychem? Come let me send thee to them.” And he said “Here am I.” And he said to him “Go see, whether thy brethren are in good health and the sheep, and bring me word.” And he sent him out of the valley of Hebron, and he came to Sychem. And a man found him wandering in the plain: and the man asked him “What seekest thou?” And he said “I seek my brethren, tell me where they feed their flocks.” And the man said to him “They have departed hence, for I heard them saying ‘Let us go to Dothaim.’ ” (Gen. 37:13–17)." + ], + [ + "[6] It is evident from these words that they are in the plain, caring for the irrational powers within them. And, because he is unable to bear the too great severity of his father’s knowledge, Joseph is sent to them, that in the hands of more lenient instructors he may learn what he ought to do and what will be beneficial; for the creed he has hitherto followed is one woven of incongruous elements, multifarious and complex in the highest degree. This is why the lawgiver says that a coat of many colours was made for him (Gen. 37:3), indicating by this that he is the promulgator of a doctrine full of mazes and hard to disentangle.", + "[7] He is one who moulds his theories with an eye to statecraft rather than to truth. This appears in his treatment of the three kinds of good things, those pertaining to the outside world, to the body, and to the soul. These, though separated from each other by complete diversity of nature, he brings together and combines into one, claiming to show that each is in need of each and all of all, and that the aggregate resulting from taking them all together in a body is a perfect and really complete good; but that the constituents out of which this is compacted, though indeed parts or elements of good things, are not good things in perfection.", + "[8] He points out that neither fire nor earth nor any of the four elements, out of which the universe was formed, is a world, but the coming together and blending of the elements into one; and argues that in precisely the same way happiness is found to be neither a peculiar property of the things of the outside world, nor of the things pertaining to the body, nor of those pertaining to the soul, taken by themselves. He argues that each of the three classes mentioned has the character of a part or element and that it is only when they are all taken together in the aggregate that they produce happiness." + ], + [ + "[9] In order, then, that he may be taught better ideas than these, he is sent to men who hold that nothing is a good thing but what has true beauty, and that this is a property belonging to the soul as soul; men who are convinced that advantages pertaining to things outside and to the body are good things in name only, not in reality. For it says “Behold thy brethren tend their flocks,” and govern every irrational element of their being “in Sychem” (Gen. 37:13). “Sychem” means “shoulder,” a symbol of patient toil; for lovers of virtue carry a very great burden, namely resistance to the body and bodily pleasure, and in addition to these resistance to external things and the delights which they afford us.", + "[10] “Come then let me send thee to them,” (ibid.), that is, ‘submit to be summoned elsewhere, and draw nigh and entertain in thine understanding a ready eagerness for the receiving of better teaching. Up to the present time thou deludest thyself with the idea that thou hast welcomed the true education. For thou professest to be ready to be taught otherwise, though thou hast not yet in thine own heart acknowledged thy need of this. Thy cry “Here am I” seems to me to convict thee of rash and reckless compliance, rather than to indicate readiness to learn. A proof of this is that soon afterwards the real man will find thee wandering in the way (Gen. 37:15), whereas thou never wouldst have lost the way hadst thou with a healthy resolve come to be trained.", + "[11] And mark, the words in which thy father urges thee to go put no compulsion on thee, in order that thou mayest follow the better course at thine own prompting and by thine own spontaneous action. His words are: “Go see,” contemplate and observe and with perfect exactness consider the matter; for thou must first know that at which thou art about to labour, and then afterwards proceed to attend to it. When however thou hast surveyed it and with comprehensive glance obtained a complete view of it in all its parts,", + "[12] go on further to examine those who have already applied themselves to it and become its devotees. Thou must find out whether in pursuing this course they are of sound mind, and not mad, as those who love pleasure imagine in their mocking depreciation of them. Consider the matter, I say, and judge whether they be sane who practise this discipline; and yet let not thy judgement be final till thou hast brought word and made a report to thy father: for the judgements of those who are beginning to learn are unsettled and unstable, while in those who have made much progress they are firmly fixed; and the only way is for the others to acquire stedfastness from these.’" + ], + [ + "[13] If, O my understanding, thou searchest on this wise into the oracles which are both words of God and laws given by men whom God loves, thou shalt not be compelled to admit anything base or unworthy of their dignity. Why, how could any sensible person admit the very narrative of which we are now speaking? Is it likely that Jacob, who had the wealth of a king, was so badly off for household servants or attendants as to send a son out abroad to bring word about his other children, whether they are in good health, and about the cattle to boot?", + "[14] His grandfather, apart from the multitude of prisoners of war whom he carried off after defeating nine kings, had over three hundred home-bred servants; and since then there has been no curtailing of his menage, but as time went on it has in every way grown greater. Having then an abundant supply of servants he would never have thought fit to send a son, of whom he was specially fond, on a business which could easily have been carried out quite well even by one of the least valuable of his dependents." + ], + [ + "[15] Now you notice that Scripture goes out of its way to record even the place from which he dispatches him, all but giving the reader a plain hint to avoid the literal interpretation. For it says “out of the vale of Hebron” (Gen. 37:14). Now “Hebron,” a “coupling” and “comradeship,” is a figurative title for our body, because it is “coupled” with a soul, and has established a friendship and “comradeship” with it. As “vales” it has organs of sense, great receivers of all objects of sense outside it. These pump over the understanding the countless qualities of things, and pour them in upon it through the receivers, flooding it and totally submerging it.", + "[16] This is why in the Law of Leprosy, when greenish or reddish depressions show themselves in a house, an injunction is given to remove the stones in which they have appeared and to put others in their place (Lev. 14:57 ff.). That is to say, when diverse qualities, the handiwork of pleasures and desires and passions akin to these, press and weigh down the whole soul, hollowing it out and lowering its level, we are to get rid of the principles which cause the infirmity, and introduce in their place good healthy principles by means of a training under the law or indeed of a good education." + ], + [ + "[17] Seeing, therefore, that Joseph has utterly sunk into the hollows of the body and the senses, he challenges him to quit his lurking-place and go forward and draw a free draught of the spirit of stedfastness by resorting to those who were once aspirants after it, and are now teachers of it. But he, though he fancied that he had made a move forward, is found wandering: for he says, “a man found him wandering in the plain” (Gen. 37:15), showing that toil by itself is not good, but toil accompanied by skill.", + "[18] For just as it is our business not to practise music unmusically or grammar ungrammatically, or, to say it in a word, any art without art or with bad art, but to practise each art in the way which that art requires, so neither is it our business to practise good sense with cunning, or self-mastery with stinginess and meanness, or courage with rashness, or piety in a superstitious way, or any other virtue-governed knowledge in a spirit of ignorance; for everyone knows that these are trackless regions. Accordingly there is a law bidding us “follow what is just in a just way” (Deut. 16:20), that we pursue justice and all virtue by doing the deeds akin to it, but not those that are contrary to it.", + "[19] If then thou observest anyone not taking food or drink when he should, or refusing to use the bath and oil, or careless about his clothing, or sleeping on the ground, and occupying wretched lodgings, and then on the strength of all this fancying that he is practising self-control, take pity on his mistake, and show him the true method of self-control; for all these practices of his are fruitless and wearisome labours, prostrating soul and body by starving and in other ways maltreating them.", + "[20] A man may submit to sprinklings with holy water and to purifications, befouling his understanding while cleansing his body; he may, having more money than he knows what to do with, found a temple, providing all its furniture on a scale of lavish magnificence; he may offer up hecatombs, and never cease sacrificing bullocks; he may adorn the sacred building with costly votive offerings, employing on them rich material in abundance, and skilled craftsmanship that is more priceless than silver and gold;", + "[21] yet shall he not be inscribed on the roll of the pious. No, for this man, like those others, has gone astray from the road that accords with piety, deeming it to be ritual instead of holiness, and offering gifts to Him who cannot be bribed and will not accept such things, and flattering Him who cannot be flattered, who welcomes genuine worship of every kind, but abhors all counterfeit approaches. Genuine worship is that of a soul bringing simple reality as its only sacrifice; all that is mere display, fed by lavish expenditure on externals, is counterfeit." + ], + [ + "[22] Some say that the proper name of the man who found him wandering on the plain has not been mentioned (Gen. 37:15). Those who say so are themselves, too, in some sort astray, owing to their inability to see clearly the right way in matters generally. For had they not been smitten with partial blindness of the soul’s eye, they would have recognized that the name which most correctly describes the real man and most thoroughly belongs to him is simply “man,” the most proper title of a mind endowed with reason and articulate utterance.", + "[23] This “man,” dwelling in the soul of each of us, is discovered at one time as king and governor, at another as judge and umpire of life’s contests. Sometimes he assumes the part of witness or accuser, and, all unseen, convicts us from within, not allowing us so much as to open our mouth, but, holding in and curbing the tongue with the reins of conscience, checks its wilful and rebellious course.", + "[24] This challenger inquired of the soul when he saw it wandering, “What seekest thou?” (Gen. 37:15). ‘Is it sound sense thou art seeking? Why then dost thou walk upon the path of cunning? Is it self-mastery? But this road leads to stinginess. Is it courage? Rashness meets thee by this way. Is it piety thou art in quest of? This road is that of superstition.’", + "[25] But if it says that it is seeking the principles of science and longs after them as its brethren nearest of kin, let us not believe it at all; for its inquiry would not have been “where do they feed” (ibid. v. 16), but “where do they tend” their flocks? For those who feed us supply nourishment in the shape of all objects of sense to the irrational and insatiable flock of the senses, nourishment which robs us of self-control and plunges us in misery; whereas those who tend, having the power of rulers and governors, tame what has become wild by repressing the vehemence of the desires.", + "[26] Had the soul, then, been seeking the real devotees of virtue, it would have looked for them among kings, not among cup-bearers or confectioners or cooks; for whereas these prepare the things that minister to pleasures, those rule over pleasures." + ], + [ + "So it is a right answer that the man gives who has seen the deceit: “they have departed hence” (Gen. 37:17).", + "[27] He points to the material frame, showing that all who maintain a toilsome contest for the winning of virtue quit the earthly region and are resolved to mount the skies, carrying in their train no bodily disabilities. For the man says that he also heard them saying,", + "[28] “Let us go to Dothaim” (ibid.). Now “Dothaim” means “thorough quitting.” So their words are a guarantee that, not in any half-and-half way but out-and-out, have they set themselves to study how to forsake and quit all that does not contribute to virtue. In like manner we read, “Sarah was quit of her experience of what belongs to women” (Gen. 18:11); and the passions are by nature feminine, and we must practise the quitting of these for the masculine traits that mark the noble affections.", + "Well, then, it is on a plain, that is, amid a contest of words, that Joseph is found wandering, the advocate of a subtle form of doctrine serving to inculcate statecraft rather than truth.", + "[29] Among those who contend in the sports there are some whose bodies are in such splendid condition that their opponents withdraw from the contest, and they are crowned without having to fight, winning the prize on the score of their incomparable strength, without so much as having had themselves sprinkled with dust in preparation for the combat. Endowed in mind, the divinest part of us, with a strength such as that of these athletes, Isaac “goeth out into the plain” (Gen. 24:63), not to contend with anyone, for those who would oppose him have cowered before the greatness of his nature, so far beyond them in all ways. No, he goes forth desiring only to be alone with God, the Guide and Fellow-traveller of his path and of his soul, and to have converse with Him.", + "[30] We have a very plain proof that it was no mortal talking to Isaac. For Rebecca, who is persistence, will presently inquire of the servant as seeing one and receiving an impression of one only, “Who is this man who is coming to meet us?” (ibid. v. 65). For the soul that persists in noble courses is indeed capable of apprehending self-taught wisdom, which is represented by the title “Isaac,” but is unable as yet to see God the Ruler of wisdom.", + "[31] In keeping with this the servant, confirming her inability to apprehend Him who is unseen and who is invisibly conversing with him, says, “this is my master” (ibid.), pointing at Isaac only; for it is not likely that if two had been visible he would have pointed at one. No, he did not see Him who cannot be pointed at, for He is invisible to all who are but midway on their course." + ], + [ + "[32] Well, I think it has been made sufficiently clear that the plain on to which Cain challenges Abel to come is a figure of a contest to be fought out. We must next endeavour to discover what the subjects of their investigations are when they have gone forth. It is evident that they are to investigate opposing views clean contrary to each other. For Abel, referring all things to God, is a God-loving creed; but Cain, referring all to himself—his name means “acquisition”—a self-loving creed. And lovers of self, when they have stripped and prepared for conflict with those who value virtue, keep up the boxing and wrestling until they have either forced their opponents to give in, or have completely destroyed them.", + "[33] For they leave no stone unturned, as the saying is, while they ply their questions. ‘Is not the body the soul’s house?’ Why, then, should we not take care of a house, that it may not fall into ruins? Are not eyes and ears and the band of the other senses bodyguards and courtiers, as it were, of the soul? Must we not then value allies and friends equally with ourselves? Did nature create pleasures and enjoyments and the delights that meet us all the way through life, for the dead, or for those who have never come into existence, and not for the living? And what is to induce us to forgo the acquisition of wealth and fame and honours and offices and everything else of that sort, things which secure for us a life not merely of safety but of happiness?", + "[34] The mode of life of these two classes is a witness to the truth of what I say. The so-called lovers of virtue are almost without exception obscure people, looked down upon, of mean estate, destitute of the necessaries of life, not enjoying the privileges of subject peoples or even of slaves, filthy, sallow, reduced to skeletons, with a hungry look from want of food, the prey of disease, in training for dying. Those, on the other hand, who take care of themselves are men of mark and wealth, holding leading positions, praised on all hands, recipients of honours, portly, healthy and robust, revelling in luxurious and riotous living, knowing nothing of labour, conversant with pleasures which carry the sweets of life to the all-welcoming soul by every channel of sense.’" + ], + [ + "[35] When they have covered the dreary length of a long-distance course of talk like this, they are held to have defeated men unaccustomed to quibbling arguments. But their victory lies not in the strength of those who have won, but in their opponents’ weakness at this sort of thing. For those who apply themselves to the pursuit of virtue may be placed in two classes. Some, making the soul alone the treasure-house of the good at which they aim, devote themselves to praiseworthy actions, without having so much as dreamt of jugglery with words. The others are doubly successful; their mind is secured by wisdom in counsel and good deeds, their speech by the arts of eloquence.", + "[36] Now to encounter the wranglings in which some folk delight is eminently fitting for these latter, ready and equipped as they are with the means of withstanding their enemies, but for the former class it is not at all safe to do so. For who are there that unarmed could meet armed men, and fight them on equal terms, seeing that, even were they fully equipped, the combat would be an unequal one?", + "[37] Now Abel has never learned arts of speech, and knows the beautiful and noble with his mind only. For this reason he should have declined the meeting on the plain, and have paid no regard to the challenge of the man of ill-will: for any shrinking back is better than defeat, and such shrinking back as this, though our enemies call it cowardice, is called caution by our friends; and since they are free from falsehood, we should believe friends in preference to men who have ill-will towards us." + ], + [ + "[38] Do you not see that Moses fights shy of the sophists in “Egypt,” that is, in the body? He calls them “magicians,” because good morals are spoiled by the tricks and deceptions of sophistry acting on them like the enchantments of magic. Moses’ plea is that he is not “eloquent” (Exod. 4:10), which is equivalent to saying that he has no gift for the oratory which is but specious guesswork at what seems probable. Afterwards he follows this up by emphatically stating that he is not merely not eloquent but absolutely “speechless” (Exod. 6:12). He calls himself speechless,” not in the sense in which we use the word of animals without reason, but of him who fails to find a fitting instrument in the language uttered by the organs of speech, and prints and impresses on his understanding the lessons of true wisdom, the direct opposite of false sophistry.", + "[39] And he will not go to Egypt nor engage in conflict with its sophists, until he has been fully trained in the word of utterance, God having shown and perfected all the qualities which are essential to expression of thought by the election of Aaron who is Moses’ brother, and of whom he is wont to speak as his “mouth” and “spokesman” and “prophet” (Exod. 4:16; 7:1);", + "[40] for all these titles belong to Speech or Word, which is brother of Mind. For mind is the fountain of words and speech is its outlet. For all the thoughts of the heart, like streams from a spring, well up and flow forth into the open through speech; and Speech is the expounder of the plans which Understanding has formed in its own council-chamber. Speech, moreover, is the spokesman and prophet of the oracles which the understanding never ceases to utter from depths unseen and unapproachable." + ], + [ + "[41] It will be well for us to counter in this manner those who are pugnacious over the tenets which they maintain; for when we have been exercised in the forms which words take, we shall no more sink to the ground through inexperience of the tricks of the sophistic wrestling, but we shall spring up and carry on the struggle and disentangle ourselves with ease from the grips which their art has taught them. And when we have once found them out, they will be seen to be exhibiting the prowess of men sparring for practice, not that of men engaged in a real combat. For they are boxers who win admiration in a mock encounter among themselves and are thought very little of when they engage in a match.", + "[42] But if a man, though equipped in soul with all the virtues, has had no practice in rhetoric, so long as he keeps quiet he will win safety, a prize that entails no risk, but, when like Abel he steps out for a contest of wits, he will fall before he has obtained a firm footing.", + "[43] For, just as in medicine there are some practitioners who know how to treat almost all afflictions and illnesses and cases of impaired health, and yet are unable to render any scientific account either true or plausible of any one of them; and some, on the other hand, who are brilliant as far as theories go, admirable exponents of symptoms and causes and treatment, the subject matter of the science, but no good whatever for the relief of suffering bodies, incapable of making even the smallest contribution to their cure: in just the same way, those who have given themselves to the pursuit of the wisdom that comes through practice and comes out in practice have often neglected expression, while those who have been thoroughly instructed in the arts that deal with speech have failed to store up in soul any grand lesson which they have learned.", + "[44] It is in no way surprising that these latter should discover an arrogant audacity in the unbridled use of their tongue. They are only displaying the senselessness which has all along been their study. Those others, having been taught, as doctors would be, that part of the art which brings health to the sicknesses and plagues of the soul, must be content to wait, until God shall have equipped in addition the most perfect interpreter, pouring out and making manifest to him the fountains of utterance." + ], + [ + "[45] It would have been well, then, for Abel to have exercised the saving virtue of caution, and to have stayed at home taking no notice of the challenge to the contest in wrangling. He should have imitated Rebecca, who represents patient waiting. When Esau, the votary of wickedness, threatens to murder Jacob, the devotee of virtue, she charges him against whom the plot was being hatched to go away, until Esau’s cruel madness against him be allayed.", + "[46] For it is indeed an insufferable threat that he holds over him, when he says: “Let the days of my father’s mourning draw near, that I may slay Jacob my brother” (Gen. 27:41); for he prays that Isaac, the only example of freedom from passion beneath the sun, who receives the divine warning “not to go down into Egypt” (Gen. 26:2), may become the subject of irrational passion, desiring him, I take it, to be wounded by the darts of pleasure or sorrow or some other passion. By so desiring he makes it clear that the man who falls short of perfection and knows only toilsome progress will be liable not to be wounded only but to be utterly destroyed. God, however, in His loving-kindness will neither cause a being of an inviolable kind to be the victim of a passion, nor will He hand over the pursuit of virtue to a mad murderer for ruin.", + "[47] So the words that follow “Cain rose up against Abel his brother and slew him” (Gen. 4:8), suggest, so far as superficial appearance goes, that Abel has been done away with, but when examined more carefully, that Cain has been done away with by himself. It must be read in this way, “Cain rose up and slew himself,” not someone else.", + "[48] And this is just what we should expect to befall him. For the soul that has extirpated from itself the principle of the love of virtue and the love of God, has died to the life of virtue. Abel, therefore, strange as it seems, has both been put to death and lives: he is destroyed or abolished out of the mind of the fool, but he is alive with the happy life in God. To this the declaration of Scripture shall be our witness, where Abel is found quite manifestly using his “voice” and “crying out” (Gen. 4:10) the wrongs which he has suffered at the hands of a wicked brother. For how could one no longer living speak?" + ], + [ + "[49] What we arrive at is this: the wise man, when seeming to die to the corruptible life, is alive to the incorruptible; but the worthless man, while alive to the life of wickedness, is dead to the life happy. For, when we are thinking of living beings, or material forms generally, which are separate from one another, it is possible, nay easy, for the active to be one set and the passive another. For, when a father beats a son by way of correction or a teacher a pupil, he that beats is one, and he that is beaten another. But when we are thinking of beings or bodies which are not separate, then action and passivity are found in the same subject. And they are found not at different times and in relation to different subjects, but at the same time and in relation to the same subject. For example, whenever an athlete rubs himself down for purposes of training, there is no question that he is rubbed down; and if a man strikes or wounds himself, he is struck or wounded, for even he who maims and kills himself is maimed and killed.", + "[50] What am I driving at in saying this? That the soul, not coming under the head of persons or things distinct and separate from each other but under that of those which form a single whole, must needs suffer what it seems to do, as of course in the present instance; for when it seemed to destroy the doctrine most dear to God, it turns out to have destroyed itself. This is proved by Lamech, the offspring of Cain’s impiety, who, addressing his wives, who are two ill-judging judgements, says: “I have slain a man to my wounding, and a young man to my scourging myself” (Gen. 4:23).", + "[51] For it is clear that if a man slays the principle of courage, he wounds himself with the opposite disease of cowardice, and if a man does away with the strength that is attaining its prime in a training for noble deeds, he inflicts upon himself blows and great indignities with no small shame. Indeed she who represents patient waiting (Rebecca) says that, if training and gradual progress be done away with, she loses not one progeny only but the rest as well, and incurs complete childlessness (Gen. 27:45)." + ], + [ + "[52] Just as the man who injures the man of lofty character has been shown to inflict loss on himself, so correspondingly he who recognizes the dignity of his betters gains something good, nominally for them, actually for himself. Nature and the commandments given in harmony with nature testify to what I say. For we have this plain and direct injunction: “Honour thy father and thy mother, that it may be well with thee” (Exod. 20:12): it does not say “with those who are honoured” but “with thee”; for if we hold in honour the mind as father of our complex being, and sense as mother, we ourselves shall receive good treatment at their hands.", + "[53] Now honour is shown to the mind when it is cared for by the provision not of things that give it pleasure but of things that do it good, and all things that have their source in virtue do it good. To sense honour is shown when it is not left free to be borne with concentrated force towards its objects in the outer world, but is reined in by the mind, which has skill to direct the irrational powers within us like a pilot or a charioteer.", + "[54] If each, then, sense and mind, obtains such honour as I have described, it must needs be that I to whom they belong derive benefit from it. Let us drop altogether the application to mind and sense. If you accord a father’s honour to Him who created the world, and a mother’s honour to Wisdom, by whose agency the universe was brought to completion, you will yourself be the gainer. For neither God, Who is full, nor supreme and consummate knowledge, need anything. It follows that he, who cares for these, confers benefits not on the objects of his care, since they lack nothing, but on himself chiefly.", + "[55] Horse-training and dog-fancying, being skill in caring for horses and dogs respectively, provide the animals with the things good for them which they require. Should they fail to provide them they would be held guilty of neglect. But it would be impiety to say that religion, which is a caring for God, is a way of providing what will benefit the Deity; for He gains benefit from nothing, seeing that He is neither in need of anything nor does any exist capable of adding to His superiority in all things. Nay, He constantly and unceasingly benefits the universe.", + "[56] So that when we say that religion is a caring for God, we mean some such service as slaves render to their masters when they are set on doing promptly what they are told to do. But here again the parallel is not perfect; for the masters are in want of service, but God does not need it. It follows that, while to masters their slaves render services that will benefit them, to God men can bring nothing except a disposition full of love to their Master. For they will find nothing which they can improve, everything that their Master has being perfect to start with; but themselves they will vastly benefit by taking steps to be admitted to intimacy with God." + ], + [ + "[57] I think that I have now said enough as to those who seem to do good or evil to others. For we have found that it is to themselves that they do the one or the other. Let us investigate what follows. A question is put thus, “Where is Abel thy brother?” (Gen. 4:9). To this question Cain replies, “I know not. Am I my brother’s keeper?” (ibid.). This requires us to consider the point, whether God can strictly be said to ask a question. For he that makes an inquiry or asks a question does so in regard to matters about which he is ignorant, looking for an answer, as the result of which he will know what now he does not know. But all things are known to God, not only things present and things past, but also things future.", + "[58] What advantage then does an answer confer, when it is not going to bring about for the inquirer any acquisition of knowledge? The fact is that such expressions cannot be used in their strict sense in the case of the First Cause (i.e. God). Just as it is possible to tell a verbal lie without lying, so it is possible to propound a question or inquiry without either asking or inquiring. What then, someone will perhaps say, is the object of the use of such expressions? That the soul that is to give the answers may be convicted by itself touching its good or evil utterances, with no other, either to accuse it or to plead on its behalf.", + "[59] When God puts a question to the wise one, “Where is thy virtue?” (Gen. 18:9)—(I refer to the question put to Abraham about Sarah), He asks not because He is ignorant, but because He thinks it necessary that Abraham should answer, with a view to set in bold relief the praise shown by the speaker’s own words to be due. We are told, you see, that he said “Lo, she is in the tent,” that is, in the soul. What matter for praise, then, is it that springs out of the answer? What he says is, “Lo, I have virtue laid up by me as some precious treasure, and this by itself does not make me happy.", + "[60] For happiness consists in the exercise and enjoyment of virtue, nor in its mere possession. But I could not exercise it, shouldest Thou not send down the seeds from heaven to cause her to be pregnant, and were she not to give birth to Isaac, i.e. happiness in its totality, and I have made up my mind that happiness is the exercise of perfect virtue in a perfect life.” Accordingly God is well pleased with the motive of his answer, and consents to bring to pass in due season what he had requested." + ], + [ + "[61] To Abraham, then, his answer brought praise, acknowledging as he did that even virtue, without God’s directing care, is insufficient of itself to do us good: while to Cain, correspondingly, his answer brought blame, since he said that he did not know where his brother was whom he had treacherously slain: for he imagined that he would deceive Him to whom he gave the answer, as though He did not clearly see all things, and had not anticipated the deception to which he was going to resort: but everyone who thinks that anything escapes the eye of God is an outlaw and an outcast.", + "[62] Cain has the insolence to say, moreover, “Am I my brother’s keeper?” (Gen. 4:9). ‘Wretched indeed was his life likely to be,’ I should say, ‘had nature constituted thee the guardian and keeper of so great a good.’ Or seest thou not that the lawgiver commits the keeping and guardianship of the holy things not to ordinary persons, but to Levites, men fully consecrated in their minds? For these earth and sea and air, yea, moreover, heaven and all the world, was deemed a portion of too little worth. The Creator alone was deemed meet for them, with Whom they have taken refuge as genuine suppliants and become His attendants, discovering their love for their Master by constant service and untiring guardianship of the sacred things committed to their care." + ], + [ + "[63] Nor was it to all the suppliants that it fell to become guardians of sacred things, but to such as obtained by lot the number 50, announcing release and complete freedom and return to their portions of old time. For we read “This is that which concerneth the Levites: from twenty and five years old shall he go in to do active service in the Tabernacle of witness; and from (the age of) fifty years shall he cease from the ministry, and shall work no more, but his brother shall minister. He shall keep watch, but shall not work” (Numb. 8:24–26).", + "[64] Remembering, then, that the number 50 is perfect, and that 25 is half this, and that the beginning as one of the ancients said, is the half of the whole, we note that he charges him who is but half perfect to set to work and do holy actions, showing active obedience; while he charges the perfect one to labour no more, but to keep watch over all that he has acquired as the result of toilsome practice. May I indeed never devote study and pains to anything of which I am not afterwards to be a guardian.", + "[65] Study or practice is a mean, a half-way stage, not a perfect final achievement. It is seen in souls that are not perfect, but bent on reaching the summit. Watching or guarding is something complete, consisting in entrusting to memory those principles of holy things which were acquired by practice. To do this is to commit a fair deposit of knowledge to a trustworthy guardian, to her who alone makes light of the nets of forgetfulness with all their cunning devices. “Guardian” is therefore the sound and appropriate name which he gives to the man who remembers what he had learnt.", + "[66] At an earlier stage, when he was in training, this man was a pupil with another to teach him, but when he became capable of watching and guarding, he obtained the power and position of a teacher, and appointed for the subordinate duties under the teacher his own brother, the word of utterance: for it is said “his brother shall minister” (Numb. 8:26). Accordingly the mind of the truly noble man will be guardian and steward of the teachings of virtue, while his brother, utterance, will minister to those who are seeking education, going over with them the doctrines and principles of wisdom.", + "[67] This is the reason why Moses, in the blessings which he pronounces on Levi, crowns many marvellous eulogies by saying “he guarded Thine oracles, and Thy covenant did he diligently keep”; then immediately afterwards “they shall expound Thy judgements to Jacob and Thy law to Israel” (Deut. 33:9 f.).", + "[68] So he expressly avouches that the fully accomplished man is guardian of the words and covenant of God. Furthermore he has made it clear that he is the best utterer and setter forth of judgements and laws. For utterance is an operation of the organ of speech which is akin to it, and watchful guardianship is found to be the function of the mind, which was created by nature to be a vast storehouse, and has ample room for the conceptions of all substances and all circumstances. It would have been to the advantage even of Cain, the lover of self, to have guarded Abel; for had he carefully preserved him, he would have been able to lay claim only to a mixed “half and half” life indeed, but would not have drained the cup of sheer unmitigated wickedness." + ], + [ + "[69] “And God said, ‘What hast thou done? The voice of thy brother’s blood crieth to Me out of the ground’ ” (Gen. 4:10). The words “What hast thou done?” express as well indignation at an unrighteous act, as mockery of the man who thought that his treachery had accomplished his brother’s death. Indignation is kindled by the intention of the doer of the deed, at his having purposed to destroy that which was noble; the mockery is occasioned by his thinking that his evil design was against him who was better than he, whereas it had been against himself rather than his brother:", + "[70] for, as I said before, he that seems to be dead is alive, since he is found acting as God’s suppliant and using His voice; whereas he who is supposed to survive has died the death of the soul, being debarred from virtue, the only worthy rule of life. Hence the question, “What hast thou done?” is tantamount to “You have done nothing, accomplished nothing.”", + "[71] It was so with Balaam also. He was a sophist, an empty conglomeration of incompatible and discordant notions. It was his desire to do harm to the goodly one by laying curses upon him. But he could not, for God turned his curses into a blessing (Numb. 23:8), in order that He might at once convict the unrighteous one of his villainy, and at the same time make good his own love of virtue." + ], + [ + "[72] Sophists are bound to find the powers within them at strife, words running counter to ideas and wishes to words, in absolute and utter discord. They make our ears ache with their demonstrations of the social character of righteousness, the advantageous nature of moderation, the nobility of self-control, the great benefits conferred by piety, the power of every kind of virtue to bring health and safety. On the other hand they dwell at great length on the unsociability of injustice, on the loss of health entailed by a licentious life, and prove ad nauseam that irreligion makes you a pariah, and that serious harm is occasioned by all other forms of wickedness.", + "[73] And nevertheless they entertain all the time sentiments quite at variance with the things which they say. At the very moment when they are singing the praises of good sense and moderation and righteousness and piety, they are found to be more than ever practising foolishness, licentiousness, injustice, and impiety, to be confounding and overturning, you may wellnigh say, every ordinance of God or man.", + "[74] To these men one might rightly put the question put to Cain in the sacred record, “What have you done?” What have you wrought that has done you good,? What benefit have all these harangues on the subject of virtue conferred on your own souls? What portion, great or small, of life have you set right? Nay, have you not done the reverse? Have you not furnished true charges against yourselves, in that, while you have shown yourselves lecturers of the highest order as far as understanding of beautiful things and philosophical discourses are concerned, you are invariably caught cherishing sentiments and indulging in practices that are utterly base? May we not go further and say that in your souls all noble qualities have died, while evil qualities have been quickened? It is because of this that not one of you is really still alive.", + "[75] When a musician or a scholar has died, the music or scholarship, that has its abode in individual masters, has indeed perished with him, but the original patterns of these remain, and may be said to live as long as the world lasts; and by conforming to these the men of this generation, and those of all future generations in perpetual succession, will attain to being musicians or scholars. In exactly the same way, if what is sensible or modest or brave or just or, to say it in one word, wise, be destroyed, none the less does there stand, inscribed on the undying tablets of the universe, good sense with a life that dies not, and all virtue exempt from decay; and it is by having part in this excellence that men are truly wise to-day, and will be so in days to come.", + "[76] It must be so, unless we are to say that the death of some individual man has wrought destruction on mankind. What “mankind” is, whether a class, or an original pattern, or a conception, or whatever we may call it, is a matter for the decision of those who make exactness in the use of terms their study. A single seal has often left its impress on innumerable substances, and it has sometimes happened that all the impressions have vanished with the very substances on which they were made, while the seal has in its own nature taken no hurt but remains just as it was to begin with.", + "[77] In the face of a fact like this, must we not believe that the virtues will retain for ever their own nature, incapable of damage or decay, even if all the characters which they have stamped on the souls of those who have come under their influence have become faint, owing to a bad life or from some other cause? We see, then, that those who are devoid of culture being uninitiated into the difference between wholes and parts and between classes and species, and know not how, though different, they may bear the same name, completely mix up and confound all things.", + "[78] Wherefore let every lover of self, surnamed “Cain,” be taught that he has slain that which shares Abel’s name, the specimen, the part, the impression stamped to resemble him, not the original, not the class, not the pattern, though he fancies that these, which are imperishable, have perished together with the living beings. Let some one say, taunting and ridiculing him: What have you done, poor wretch? Does not the God-loving creed, which you imagine you have annihilated, live with God? You have proved to be your own murderer, having slain by guile that which alone had the power to enable you to live a guiltless life." + ], + [ + "[79] The words which follow are an utterance of great richness, whether we look at the beauty of expression or at the thoughts conceived. The words are: “The voice of thy brother’s blood crieth to Me from out of the ground” (Gen. 4:10). The loftiness of the phrasing is patent to all who are conversant with literature. Let us examine, according to our ability, the ideas expressed. And first, as to the blood.", + "[80] In many passages of the Law Moses pronounces the blood to be the essence of the life, saying in plain words, “for the life of all flesh is the blood” (Lev. 17:11 etc.). Yet, when first after the creation of heaven and earth and of what lies between them, the Framer of living beings fashioned man, we read, “He breathed into his face the breath of life, and man became a living soul” (Gen. 2:7), showing hereby, on the contrary, that the essence of life is breath.", + "[81] Now we must notice that it is the writer’s invariable habit never to forget for a moment the principles which he has laid down at the outset; he is scrupulously careful to let his later statements be such as follow from and agree with what he has said before. He would not therefore, having already said that the essence of life is breath, have said further on that it is some different substance, namely blood, had he not been bringing the matter under some most vital and essential principle.", + "[82] What then are we to say? Each one of us, according to the primary analysis, is two in number, an animal and a man. To either of these has been allotted an inner power akin to the qualities of their respective life-principles, to one the power of vitality, in virtue of which we are alive, to the other the power of reasoning, in virtue of which we are reasoning beings. Of the power of vitality the irrational creatures partake with us; of the power of reasoning God is, not indeed partaker, but originator, being the Fountain of archetypal reason." + ], + [ + "[83] To the faculty which we have in common with the irrational creatures blood has been given as its essence; but to the faculty which streams forth from the fountain of reason breath has been assigned; not moving air, but, as it were, an impression stamped by the divine power, to which Moses gives the appropriate title of “image,” thus indicating that God is the Archetype of rational existence, while man is a copy and likeness. By “man” I mean not the living creature with two natures, but the highest form in which the life shows itself; and this has received the title of “mind” and “reason.”", + "[84] This is why he says that the blood is the life of the flesh, being aware that the fleshly nature has received no share of mind, but partakes of vitality just as the whole of our body does; but man’s life he names “breath,” giving the title of “man” not to the composite mass, as I have said, but to that God-like creation with which we reason, whose roots He caused to reach even to heaven and come forth from the outmost circles of the so-called fixed stars.", + "[85] For God made man, alone of things on the earth, a heavenly growth, fixing on the ground the heads of all others; for they all have the head bending downwards; but raising man’s upward, that his nourishment may be celestial and imperishable, not perishable and earthly. In accordance with this He attached our feet to the earth, thus removing as far as possible from the reasoning faculty that part of our body which is least capable of feeling, but our senses, which are satellites of the mind, and our mind itself he set at the greatest distance from the ground, linking them with the circuits of air and heaven, which are imperishable." + ], + [ + "[86] Let not us then, the pupils of Moses, be any longer at a loss as to how man came to have a conception of the invisible God. For Moses himself learnt it by a divine communication, and has taught us how it was. He stated it thus. The Creator wrought for the body no soul capable by itself of seeing its Maker, but, accounting that it would be greatly to the advantage of the thing wrought should it obtain a conception of Him who wrought it, since this is what determines happiness and blessedness, He breathed into him from above of His own Deity. The invisible Deity stamped on the invisible soul the impress of Itself, to the end that not even the terrestrial region should be without a share in the image of God.", + "[87] But the Archetype is, of course, so devoid of visible form that even His image could not be seen. Having been struck in accord with the Pattern, it entertained ideas not now mortal but immortal. For how could a mortal nature at one and the same time have stayed at home and been abroad, or have seen what is here and what is elsewhere, or have sailed round every sea and traversed earth to its furthest bounds, or have grasped laws and customs, or, to say all in one word, circumstances and substances? Or, going beyond earthly things, how could it have apprehended also things on high, air and its changes, characteristics of special times, and all that is brought to pass by the seasons of the year, whether unexpectedly or in keeping with the usual course of things? How, again, would it have been possible for him to fly up from the earth through the air into the sky and to examine the condition and movement of the heavenly bodies, discovering how the beginning of their movement and its cessation is determined, in what manner they are, in accordance with some law of congruity, adjusted both to one another and to the universe?", + "[88] How would it have been possible for him to devise arts and sciences, which produce material objects, or deal with the betterment of soul and body, and to do a thousand other things, the number and nature of which are almost beyond telling?", + "[89] For the mind, alone of all our endowments, being swifter than all things, outruns and leaves behind the time in which it seems to find itself, and, by virtue of invisible faculties, comes timelessly into contact with both the whole and its parts, and with the causes which give rise to both. And now, having come not only as far as the bounds of earth and sea but of air and sky also, not even there did it stay its steps, deeming the limit of the universe to be too narrow for its constant and unceasing course, and aiming at proceeding further, and at apprehending if possible the nature of God, which, beyond the bare fact that He is, is inapprehensible.", + "[90] How, then, was it likely that the mind of man being so small, contained in such small bulks as a brain or a heart, should have room for all the vastness of sky and universe, had it not been an inseparable portion of that divine and blessed soul? For no part of that which is divine cuts itself off and becomes separate, but does but extend itself. The mind, then, having obtained a share of the perfection which is in the whole, when it conceives of the universe, reaches out as widely as the bounds of the whole, and undergoes no severance; for its force is expansive." + ], + [ + "[91] Regarding the essence of life these few remarks may suffice. In due sequence we must go on to interpret “the voice of blood crieth” in this way. One part of our life or soul is dumb, another part has a voice. The irrational part is dumb; the rational part has a voice, it only having attained to the conception of God; for with the other parts we can apprehend neither God nor any other mental object.", + "[92] In the vital faculty, then, whose essence is blood, a portion has obtained, as a special prize, voice and speech; I do not mean the stream flowing through the mouth and over the tongue, but the fountain-head from which, by nature’s ordering, the cisterns of uttered speech are filled. This fountain-head is the mind, through which, partly voluntarily, partly involuntarily, we utter aloud entreaties and outcries to Him that is.", + "[93] He, in His goodness and graciousness, does not disregard His suppliants, above all when they cry out without pretence or falsehood, groaning over their tasks and sufferings in Egypt: for then, says Moses, their words go up to God (Exod. 2:23), and He listens to them and delivers them from evils that are upon them.", + "[94] All this comes to pass upon the death of the king of Egypt. Here is a thing clean contrary to expectation; for one would expect, when a tyrant dies, those over whom he has tyrannized to be glad and rejoice; yet it is then that they are said to lament, for we are told “after those many days the king of Egypt died, and the children of Israel lamented sorely” (ibid.).", + "[95] Taken literally the sentence is contradictory to reason: If it apply to the powers that sway the soul, the statement of the second clause is seen to be consequent upon that in the first. Pharaoh is the power that scatters to the winds and flings away all ideas of what is noble. When this power is quick and active in us and seems to be strong and healthy, if indeed any evil power may be said to be healthy, we drive self-control far from us, and welcome pleasure. But, when the author of our foul and licentious life weakens and, so to speak, dies, we are brought all at once to a clear view of the life of self-mastery, and turn to lamenting and bewailing ourselves for our old mode of living, seeing that, preferring pleasure to virtue, we overlaid immortal with mortal life. But He Who alone is gracious, taking pity on our ceaseless mourning, accepts our suppliant souls, and without effort dispels the Egyptian tornado of passions which had burst upon us." + ], + [ + "[96] On Cain, who rejects repentance, He proceeds, owing to the enormity of his guilt, to lay curses most appropriate to the murder of a brother. And first He says to him “Now also art thou accursed from the earth” (Gen. 4:11), showing that it is not now for the first time, when he has perpetrated the treacherous deed, that he is abominable and accurst, but that he was so before also when he plotted the murder, since the purpose is as important as the completed act.", + "[97] For so long as we only conceive disgraceful actions with the bare imagination of the mind, so long we are not guilty of the intent, for the soul may even against our will move amiss. But when the deeds planned have also been carried out, the very planning involves guilt, for the deliberateness of the offence is the chief point made evident by its execution.", + "[98] Now He says that the mind will be accurst not from anything else than from the earth; for the earthly part of each one of us is discovered to be accountable for our most dire misfortunes. For instance, the body either suffers from illness and inflicts on its owner the maladies that arise from itself, filling him with nausea and distress, or, having become outrageously gross through indulgence in pleasures, blunts his keenness of perception.", + "[99] And, as we all know, every one of the senses is an avenue for the entrance of harm. A man sees beauty, and is wounded by the darts of the dread passion of love; or he hears of the death of a kinsman and is bowed down with grief. Frequently too his palate brings about his downfall, upsetting him with disagreeable viands, or oppressing him with a surfeit of delicacies. I need hardly refer to the incitements to sexual indulgence. These have ruined entire cities and countries and vast regions of the earth, as wellnigh all the poets and historians of the world testify." + ], + [ + "[100] The manner in which the mind becomes accurst from the earth is next indicated by the words, “which opened its mouth to receive thy brother’s blood” (Gen. 4:11). It is a cruel thing that the inlets of the senses should be opened wide for the torrent of the objects of sense to be poured, like a river in spate, into their gaping orifices, with nothing to stay their violent rush. For then the mind, swallowed up by the huge inpouring, is found at the bottom, unable so much as to rise to the surface and look out.", + "[101] We ought to employ each one of these faculties, not on all that it is capable of doing but rather on the objects of greatest value. The eye is capable of seeing all colours and all forms, but let it see those that are meet for light not for darkness. The ear too is capable of apprehending all uttered words, but some let it refuse to hear, for countless things that are said are disgraceful. And because nature has given you taste, as she has to us all, do not, O senseless one, be like a cormorant and greedily devour all things. For maladies causing acute pain have been brought on in many cases by food that was not nourishing only but rare and expensive.", + "[102] And because, with a view to the persistence of the race, you were endowed with generative organs, do not run after rapes and adulteries and other unhallowed forms of intercourse, but only those which are the lawful means of propagating the human race. And because a tongue and a mouth and organs of speech have been allotted to you, do not blurt out all things, even those which are secrets; for there are places where it is good to refrain from speech; and it seems to me that those who have learned to speak have learned also to be silent, since the same faculty renders us capable both of exercising speech and of refraining from its exercise; and those who talk about things they should not, appear to me to display not power of speech but weakness in keeping silent.", + "[103] So let us make it our earnest endeavour to bind up each of the openings which we have mentioned with the adamantine chains of self-control. For Moses says elsewhere (Numb. 19:15) that “every open vessel which hath no covering bound upon it, is unclean,” implying that wretchedness is due to the different parts of the soul having been left loose and gaping and unfastened, while proper ordering of life and speech is the result of these being kept close and tight. So we see that God cannot but curse the godless and impious Cain, because, opening wide the inner chambers of his complex being, he stood agape for all outward things, praying in his greed to be able both to take them in, and to find room for them for the destruction of Abel, or the teaching devoted to God." + ], + [ + "[104] For this reason he shall “work” the earth (Gen. 4:12), not “till” it: for every tiller of the soil is a skilled workman, since tilling, too, is a matter of skill, but plenty of untrained men are workers on the soil, plying the task of unskilled labourers to procure the necessaries of life. These people do much mischief in their agricultural operations from not having found anyone to direct them; and if they do anything well, they succeed by accident, not with the aid of reason; but the scientific labours of the tillers of the soil are all of necessity beneficial.", + "[105] This explains why the lawgiver ascribed to righteous Noah the skilled trade of a tiller of the soil (Gen. 9:20), wishing to bring out the truth that, just as a good husbandman does, the man of sound character in dealing with trees in a wild state cuts away all harmful shoots grown from passions or vices, leaving such as, though not fruit-bearing, can serve as a wall and be a most firm fence of the soul: while, on the other hand, he tends all the cultivated trees, not by the same but by different methods, taking away from some, making additions to others, making some larger, and reducing others in size.", + "[106] And now I come to an illustration that particularly interests me. Noticing a luxuriant vine he will bend down its tendrils to the ground, dig trenches, throw the soil back to cover them. In a short time these become wholes instead of parts, mothers instead of daughters. Not only so, but they relieve the mother who bore them of the burden of old age. For, released from a task which used to impoverish and weaken her, that of dividing up her sustenance and distributing it to her numerous progeny, these having now become capable of drawing sustenance from themselves, after many a set-back she gets the nourishment she needs, and enriched by it renews her youth.", + "[107] I have watched another man dealing with cultivated trees. He would cut away all that was above ground of a poor one among these, leaving a very small portion of it close to the roots projecting. Then, taking a well-grown branch from another tree of good stock, he would pare this away at one end as far as the pith, make an incision in the shoot which he had docked near the roots, not of any great depth but just sufficient to make an opening for insertion. Then he would bring the branch which he had pared and fit it into the opening.", + "[108] The result is a single tree grown out of these two into one, each portion reciprocally benefiting the other. For the roots feed the branch grafted on them and save it from withering, and the branch, as a requital for its nourishment, bestows fruitfulness on the roots.", + "There are in agriculture countless other operations requiring skill, which it would be out of place to mention just now. I have written at such length merely for the sake of making clear the difference between a labourer and a (skilled) agriculturalist." + ], + [ + "[109] The worthless man never ceases spending unskilled labour on his earthly body and the senses akin to it and all external objects of sense, and he goes on doing harm to his utterly miserable soul, doing harm also to that which he imagines he is chiefly benefiting, his own body. But in the case of the worthy man, since he is expert in the skilled work of agriculture, everything that comes under his hands is managed with skill and as reason requires. Whenever the senses run riot and are borne forth with irresistible rush towards their outward objects, they are easily checked by one of the contrivances of science.", + "[110] Whenever throbbing passion in the soul rages savagely, producing there itchings and ticklings arising from lust and indulgence, or again gnawing pains and scared flutterings, the result of fear and grief, it is assuaged by a curative medicine prepared beforehand. Once again, if some vice is spreading itself more and more widely, sister to that bodily disease which creeps and runs over the skin, it is lanced by reason’s knife under the guidance of science.", + "[111] After this manner, then, the growths of the wild wood are subdued, but all plants of the cultivated and fruit-bearing virtues have men’s endeavours for sprouts, and for fruit their noble actions. Each of these the skilled husbanding of the soul fosters, and, so far as in it lies, brings to immortality by the care bestowed upon them." + ], + [ + "[112] The man of parts, therefore, has been clearly shown to be a tiller of the soil, and the worthless man a mere worker on it. And would that the earthly part of him had lent its strength to him as he worked on the soil, instead of actually diminishing the strength he has; for it is said, “it shall not add its strength, to give it thee” (Gen. 4:12).", + "[113] His plight is that to which a man would come, if he were always eating and drinking, and never being filled, or indulging perpetually in sexual pleasures with his cravings after sexual intercourse continuing in full force. For weakness is brought about by emptiness, and strength by fullness; and insatiability is the hunger that is experienced when an abundant supply of food is combined with dire intemperance: and those are in wretched case whose carcases are full, while their appetites are empty and still athirst.", + "[114] But of the lovers of knowledge he says in the Great Song that “He caused them to mount over the strength of the earth, and fed them with the products of the fields” (Deut. 32:13), showing that the godless man misses his goal, to the end that he may suffer the greater pain through strength not being added to, but on the contrary taken away by, his activities, while those who follow after virtue, raised high above all that is earthly and mortal, are abundantly able to disregard the power wielded by these things, seeing that they have God to guide their ascent, who extends to them for use and enjoyment and highest benefit the very products of the fields. He likens virtues to fields, and what they yield to products. He chooses the word “products” because he is thinking of production: for out of good sense is produced sensible conduct, out of moderation modest behaviour, out of piety pious demeanour, and from each of the other virtues, the activity that corresponds to it." + ], + [ + "[115] These “products” are nourishment in the strict meaning of the word, supplied by the soul that is able, as the lawgiver says, to “suck honey out of the rock and oil out of the hard rock” (ibid.). He uses the word “rock” to express the solid and indestructible wisdom of God, which feeds and nurses and rears to sturdiness all who yearn after imperishable sustenance.", + "[116] For this divine wisdom has appeared as mother of all that are in the world, affording to her offspring, as soon as they are born, the nourishment which they require from her own breasts. But not all her offspring are deemed meet for divine food, but such as are found worthy of their parents; for many of them fall victims to the famine of virtue, a famine more cruel than that of eatables and drinkables.", + "[117] The fountain of the divine wisdom runs sometimes with a gentler and more quiet stream, at other times more swiftly and with a fuller and stronger current. When it runs down gently, it sweetens much as honey does; when it runs swiftly down, it comes in full volume as material for lighting up the soul, even as oil does a lamp.", + "[118] In another place he uses a synonym for this rock and calls it “manna.” Manna is the divine word, eldest of all existences, which bears the most comprehensive name of “Somewhat.” Out of it are made two cakes, the one of honey, the other of oil. These are two inseparable and all-important stages in education, at the outset causing a sweetness to flow from what knowledge opens, and afterwards causing a most brilliant light to flash from them on those who handle in no fickle and perfunctory way the subjects which they love, but lay hold of them strongly and firmly with a persistence that knows no slackness or intermission. These, as I have said, “are caused to rise up over the strength of the earth” (Deut. 32:13)." + ], + [ + "[119] To the godless Cain, on the other hand, the earth affords nothing that contributes to healthy vigour, in spite of his being occupied with nothing beyond the concerns of earth. It is a natural consequence of this that he is found “groaning and trembling upon the earth” (Gen. 4:12), that is to say, a victim to fear and grief. Such is the sorry life of the wretched man, a life to which have been allotted the more grievous of the four passions, fear and grief, the one identical with groaning, the other with trembling. For such a life some evil thing must either be present or on its way. The expectation of that which is on its way begets fear, the experience of that which is present begets grief.", + "[120] But the man that follows after virtue is sure to be in corresponding states of blessedness; he has either won the prize or is on the way to win it; then to have it produces joy, fairest of possessions; to be expecting that you will reach it produces that food of souls that love virtue, hope, which makes us cast away hesitation, and essay with hearty alacrity all noble deeds.", + "[121] When righteousness has, for some soul, given birth to a male progeny in the shape of righteous reasoning, from that soul all painful things are forthwith banished. Our witness for this shall be the birth of Noah. “Noah” means righteous, and it is said of him, “This man shall cause us to rest from our works and from the pains of our hands and from the earth which the Lord God hath cursed” (Gen. 5:29).", + "[122] For it is the nature of justice in the first place to create rest in the place of toil, owing to its complete indifference to objects on the border-land between vice and virtue, such as wealth, fame, official posts, honours, and everything of that sort, with which the majority of mankind are busy. It is its nature, in the next place, to abolish griefs which take shape under the action of things that we do entirely of our own motion. For Moses does not, as some impious people do, say that God is the author of ills. Nay, he says that “our own hands” cause them, figuratively describing in this way our own undertakings, and the spontaneous movement of our minds to what is wrong." + ], + [ + "But the crowning purport of righteousness is to give us full rest “from the earth which the Lord God hath cursed.”", + "[123] By this is meant wickedness, which has set up its abode in the souls of the unwise, like some fell disease. Yet we may find in the righteous man a safeguard against it, for he has in his righteousness a sovereign remedy.", + "So when he has thus routed evil things, he is filled with joy, as Sarah was; for she says, “the Lord hath made for me laughter,” and goes on, “for whosoever shall hear, will rejoice with me” (Gen. 21:6).", + "[124] For God is the Creator of laughter that is good, and of joy, so that we must hold Isaac to be not a product of created beings, but a work of the uncreated One. For if “Isaac” means “laughter,” and according to Sarah’s unerring witness God is the Maker of laughter, God may with perfect truth be said to be Isaac’s father. But he gives to Abraham, the wise one, a share in His own title, and by the excision of grief He has bestowed on him gladness, the offspring of wisdom.", + "[125] If, therefore, a man be capable of hearing the poetry which God makes, he is of necessity glad himself, and he rejoices with those who had an ear for it already. God is an author in whose works you will find no myth or fiction, but truth’s inexorable rules all observed as though graven on stone. You will find no metres and rhythms and tuneful verses charming the ear with their music, but nature’s own consummate works, which possess a harmony all their own. And even as the mind, with its ear tuned to the poems of God, is glad, so the speech, being in tune with the conceptions of the understanding, and, if we may so speak, lending its ear to them, cannot but rejoice." + ], + [ + "[126] This will be made clear by the divine communication to Moses, the man of large wisdom. It contains these words: “Lo, is not Aaron thy brother, the Levite? I know that he will speak for thee; and lo! he shall come forth to meet thee, and on seeing thee he shall rejoice in himself” (Exod. 4:14). The Creator says that He knows that the uttered word, brother as it is of the mind, can speak; for He has made it, as it were, an instrument of music, to be an articulate utterance of our whole complex being.", + "[127] This “speech,” both for me and for thee and for all men, sounds and speaks and interprets our thoughts, and more than this, goes out to meet the reasonings of the understanding. For when the mind bestirs itself and receives an impulse towards some object belonging to its own sphere, either moved from within itself or experiencing marked impressions from external objects, it becomes pregnant and is in travail with its thoughts. It wishes to be delivered of them and cannot, until the sound produced by the tongue and the other organs of speech takes the thoughts into its hands like a midwife, and brings them forth to the light.", + "[128] And such sound is a most far-shining utterance of our thoughts. For just as things laid up in darkness are hidden, until a light shine on them and show them, in the same way conceptions are stored in the understanding, a place that is out of sight, until the voice illumine them like a light and uncover them all." + ], + [ + "[129] Right finely then is it said that speech goes forth to meet the thoughts, yea runs toward them in its anxiety to grasp them, owing to its desire to interpret them. For to each one his proper work is most an object of desire, and speaking is the proper work of speech, and so it hastens to it, taught by nature to treat it as its own. And it rejoices and is glad, when, as though illumined, it sees and fully apprehends the sense of the matter shown to it; for then it lays hands upon it, and gets hold of it, and becomes a perfect interpreter of it.", + "[130] At all events, we avoid people who, in their verbal expositions, show a lack of complete mastery of the ideas to be expressed. We regard them as prating fellows who never cease talking, stringing together idle, long, and (what is worse) soulless harangues—to give them the epithet they deserve. The speech of such people, disgracing itself as it does, might rightly groan, and so, on the other hand, the speech of that man needs must rejoice, who, after consideration of the mental conceptions, has come adequately equipped to the setting forth of things which he has seen, and of thoughts which he has effectively grasped. Almost all of us are familiar with this from everyday experience.", + "[131] When we perfectly know the thing we are saying, our speech is glad and joyous, and is rich in words of the utmost vividness and fitness, and using these in ample measure it runs along without hitch or stumbling; and it succeeds, moreover, in presenting the theme which it is expounding clearly and to good purpose. But when apprehension of the thought to be expressed lacks definiteness, eur speech suffers from a grievous dearth of apt terms, strikes a false note, and uses words in an improper sense. The result is that not only is our speech itself plunged into distress and discomfort, as it flounders about not knowing where it is, but also instead of convincing the audience it makes their ears ache." + ], + [ + "[132] But neither must all speech without exception meet thoughts, nor must it meet all thoughts without exception, but the perfect Aaron must meet the thoughts of the most perfect Moses. With what other object, pray, did he add “the Levite” to the words “lo! Aaron thy brother,” save with that of teaching that only to the Levite, and priest, and speech that is in deep earnest, is it fitting to reveal the thoughts, seeing that they are blooms of a perfect mind?", + "[133] Never may the speech of a worthless man essay to interpret Divine ordinances. He disgraces their beauty by his own pollutions. On the other hand, let base and licentious ideas never be set forth by the lips of a man of worth, but let holy things always be expounded by sacred and holy speech.", + "[134] It is said that in a certain unusually well governed city the following custom prevails. When one of those who have not led a respectable life takes in hand to introduce a proposal to senate or people, he is not allowed to do so in his own person, but is required by the magistrates to impart the substance of his motion to some man of unblemished character. Thereupon this man rises and reproduces what has been said to him. Appearing as pupil, for the nonce, of the man who instructed him, this gentleman’s mouth having been sewn up, he exhibits what another has devised, and does not regard the man who hit upon the idea as fit to occupy even the position of listener or looker-on. So far do some carry their unwillingness even to derive benefit from bad men, holding the harm arising from the shame entailed to be greater than the advantage that would accrue to them." + ], + [ + "[135] This lesson would seem to have been taught by the most holy prophet Moses. It is taught by the fact of Aaron the Levite meeting his brother Moses and on seeing him rejoicing in himself (Exod. 4:14). The words “rejoicing in himself,” apart from what I have already remarked about them, bring out a truth of yet greater importance for unselfish service. The lawgiver is directing attention to the kind of joy that is genuine and most fully proper to man.", + "[136] For strictly speaking there is no ground for rejoicing over abundance of wealth and possessions, or over brilliant position, or, generally, over anything outside us, since all these things are soulless, and insecure, and have the germs of decay in themselves. Nor indeed is there ground for rejoicing over strength and robust health and other bodily advantages. Not only have we these in common with the most worthless of men, but many a time they bring inexorable ruin on those who have them.", + "[137] Since, then, joy that is free from all sham and counterfeit is found only in the good things of the soul, it is “in himself,” not in the accidents of his position, that every wise man rejoices; for the things that are “in himself” are excellences of mind, on which we have a right to pride ourselves, but the accidents of our position are either bodily well-being or plenty of external advantages, and of these we must not boast." + ], + [ + "[138] Having shown, then, as far as in us lay, citing in the person of Moses a most truthful witness, that joy is peculiar to the wise man, let us show in the next place that hope is so also, calling in the same witness as before. For the son of Seth named Enos, which means “man” [was distinguished by] hope. “This man,” it says, “first hoped to call on the name of the Lord God” (Gen. 4:26). It is a sound statement. For what could be found more in keeping with one who is truly a man than a hope and expectation of obtaining good things from the only bountiful God? This is, to tell the truth, men’s only birth in the strict sense, since those who do not set their hope on God have no part in a rational nature.", + "[139] Accordingly having first said of Enos “this man hoped (and ventured) to call on the name of the Lord God,” he adds expressly, “this is the book of the nativity of men” (Gen. 5:1.). In saying this he utters an important truth, for an entry is hereby made in the book of God to the effect that man only is hopeful. The converse therefore is true, that he that is despondent is not man. The definition, then, of our complex being is “a living creature endowed with reason subject to death,” but that of man as Moses portrays him “a soul so constituted as to hope on the God that really IS.” Well, then, let goodly men, having obtained joy and hope as their happy portion, either enjoy or at all events expect good things:", + "[140] but let worthless men, of whose company Cain is a member, living in constant pains and terrors, gather in a most grievous harvest, in the experience or expectation of evils, groaning over the painful case in which they are already, and trembling and shuddering at the fearful things which they expect (cf. Gen. 4:12)." + ], + [ + "[141] Let what we have said on this passage suffice: let us investigate the words that follow. They are these: “And Cain said to the Lord, The charge to which abandonment exposes me is too great” (Gen. 4:13). The character of this cry will appear from a comparison of like cases. If the helmsman should abandon a ship at sea, must not all arrangements for sailing the ship go wrong? Again, if a charioteer quit a horse-chariot during a race, does it not necessarily follow that the chariot’s course will lose all order and direction? And again, when a city has been abandoned by rulers or laws—and of course rulers are living tables on which laws are inscribed—does not that city become a prey to two very great evils, anarchy and lawlessness?", + "[142] Need I add that it is a law of nature that the body perishes if the soul quit it, and the soul if reason quit it, and reason if it be deprived of virtue? Now if each presence that I have named becomes an occasion of loss and damage to those abandoned by it, how great a disaster must we infer that those will experience who have been forsaken by God; men whom He rejects as deserters, false to the most sacred ordinances, and sends into banishment, having tested them and found them unworthy of His rule and governance? For, to say all in a word, it is certain that he who is left by a benefactor far greater than himself is involved in charges and accusations of the most serious kind. For when would you say that the unskilled man suffers the greatest harm? Would it not be when he is entirely let alone by science?", + "[143] When would you say it of the man that is unlearned and utterly uneducated? Would it not be when instruction and pupilage have executed a deed of abandonment in his case? And when do we pronounce foolish people more than usually unhappy? Is it not when sound sense rejects them for good and all? When do we so regard the licentious or the unjust? Is it not when self-mastery and justice issue against them a sentence of eternal banishment? When the irreligious? Is it not when religion excludes them from her own sacred rites?", + "[144] This being so, it seems to me that those who are not utterly beyond cleansing would pray to be punished rather than be let go; for dismissal will most easily overturn them like vessels without ballast or helmsman, while punishment will set them up again.", + "[145] Are not boys who are rebuked by their slave-tutors when they do wrong better than those who are without tutors? Are not apprentices who are found fault with by their masters when they do not succeed in the craft they are learning better than those who have no one to chide them? Are not youths without someone to direct them inferior to, and less well off than, those who, best of all, have been vouchsafed the natural direction and guidance which has been assigned to parents over their children, or, failing that, have been placed under the next-best sort of guides, whom pity for fatherless children so often appoints to fill the place of parents in all that is for their good?" + ], + [ + "[146] Let us then, who are convicted by consciousness of our own acts of unrighteousness, beseech God to punish us rather than let us alone. For if He lets us alone, He will make us servants, not as before, of Himself the gracious One, but of the creation that has no pity; but if He punishes us, He will of His gracious goodness gently and kindly correct our faults, by sending forth into our mind His own word, that reproves and chastens, by means of which He will upbraid it, and make it ashamed of its errors, and so will heal it. It is for this reason that the lawgiver says that “whatever one widowed and ejected shall have vowed against her soul” shall stand for her (Numb. 30:10).", + "[147] For we may justly say that God is husband and father of the universe, supplying, as He does, the germs of life and well-being to all; and that a mind has been cast forth and widowed of God, which has either failed to welcome divinely-bestowed power to bear children, or, after welcoming it, has subsequently chosen to bring about abortion.", + "[148] Accordingly, whatever she shall have determined, against herself shall she determine, and the things determined shall stand absolutely incurable. For how can it be anything but a deplorable evil that an unstable creature never continuing in one stay should determine and fix by announcing it aught concerning itself, thus arrogating to itself the prerogatives of the Creator? One of these prerogatives is that in virtue of which He decisively and unswervingly determines all things.", + "[149] So it comes about that the mind shall not only be widowed of knowledge, but shall also be cast out from it. Let me explain. The soul that is widowed but not yet cast out of the good and beautiful, may still by steadfast persistence find a means of reconciliation and agreement with right reason, her lawful husband. But the soul that has once been dismissed from hearth and home as irreconcilable, has been expelled for all eternity, and can never return to her ancient abode." + ], + [ + "[150] What has been said about the words, “The charge to which abandonment exposes me is too great,” must suffice, and we must consider the words that follow. “If” he says “Thou castest me out to-day from the face of the earth, from Thy face also shall I be hidden” (Gen. 4:14). What are you saying, good sir? If you shall have been cast out of all the earth, will you still hide yourself? How?", + "[151] Could you live? Or did you not know that nature has not given to all living creatures the same abiding-place, but different ones, the sea to fish and all the watery tribe, and earth to all land creatures? And man, so far at all events as the constituents of his body go, is a land creature. For this reason, each living creature, when he leaves his proper abode and enters so to speak a foreign one, dies without more ado, the land creatures on going under water, the aquatic animals on making their way to dry land.", + "[152] If, therefore, being a man, you should be cast out from earth, whither will you turn? Will you take on the nature of aquatic creatures and swim under water? Nay, under water you will be dead in a moment. But perhaps you will take wings and raise yourself aloft and elect to traverse the air, transforming land-kind into bird-kind? Aye, change if you can the moulding and stamp of the Divine coinage. You will never be able to do that: for the further you lift yourself aloft, so much the more swiftly will you be borne from a higher region with greater impetus to earth, your proper quarter." + ], + [ + "[153] But could you, being a man, or any other created thing, hide yourself from God? Where? From Him who is there before us whichever way we go; from Him Whose sight reaches to the ends of earth; from Him Who has filled the universe; from Him of Whom the least thing that exists is not void? And can this surprise you, that no created thing can manage to hide itself from that which is, seeing that we cannot get out of the first elements of material things, but, having made our escape from one, must ever pass thence into another?", + "[154] If the existent One had willed to employ the skill, by which He made amphibious creatures, in making a new kind of creature capable of living in all elements, this creature, if it had sped away from the heavy elements of the earth and water, would have arrived at the elements that are naturally light, namely air and fire; and again, after making acquaintance with the regions on high, if it had wanted to remove from them, it would have merely exchanged them for the opposite region.", + "[155] It would have been necessary for it in any case to show itself in some one quarter of the universe, since it was impossible for it to speed away outside it. And, besides this, the Creator had left nothing remaining outside, having entirely used up all the four elements to constitute the world, that out of perfect parts He might make the whole most perfect. Seeing then that it is in all cases out of the question to escape beyond the handiwork of God, must it not be still more impossible to flee from its Maker and Ruler? Let no one therefore accept without examining it the way of understanding the language that first suggests itself, and by so doing make the Law guilty of his own foolishness. Let him carefully note the sense which it conveys in a figure through deeper meanings underlying the expressions employed, and so attain to certain knowledge." + ], + [ + "[156] Probably, then, what is expressed by the words “if Thou art casting me out this day from the face of the earth, from Thy face also shall I be hidden” is this: “if Thou art ceasing to supply me with the good things of earth, neither do I accept those of heaven; and if I am being cut off from the experience and enjoyment of pleasure, I decline virtue also; and if Thou art giving me no part in what is human, keep back also what is divine.", + "[157] For the good things that are, in our judgement, necessary and of value and really genuine are these, eating, drinking; delighting in variety of colours by the use of sight; being charmed through hearing by all kinds of melodious sounds, and through the joy of fragrant scents which our nostrils inhale; indulging to the full in all the pleasures arising from digestive and other organs; unceasing attention to the acquisition of gold and silver; being adorned with honours and public offices, and all else that tends to make us distinguished. But let us have nothing to do with sound sense, or hardy endurance, or righteousness with her stern disposition filling life with labour and travail. But if these prove to be a necessary part of our experience, they must be treated not as good things to be sought for their own sake, but as means to and productive of good.”", + "[158] Oh! ridiculous man! Do you assert that, when stript of bodily and outward advantages, you will be out of sight of God? I tell you that, if you be stripped of them, you will be more than ever in sight of Him: for when set free from bonds that cannot be broken, imposed by the body and bodily requirements, you will have a clear vision of the Uncreated." + ], + [ + "[159] Do you not see that Abraham, when he had “forsaken land and kindred and his father’s house,” i.e. the body, sense, and speech (Gen. 12:1), begins to meet with the powers of Him that IS? For when he has gone out from all his house, the Law says that “God appeared to him” (Gen. 12:7), showing that He clearly manifests Himself to him that escapes from things mortal and mounts up into a soul free from the encumbrance of this body of ours.", + "[160] So Moses “taking his tent sets it up outside the camp” (Exod. 33:7), and places its abode far from the bodily encampment, expecting that only thus might he become a perfect suppliant and worshipper of God.", + "Of this tent he says that it has received the title of “Tent of Testimony,” using his words quite advisedly, to show that the Tent of the Existent One really IS, and does not merely receive the title. For, among the virtues, that of God really IS, actually existing, inasmuch as God alone has veritable being. This is why Moses will say of Him as best he may in human speech, “I AM He that IS” (Exod. 3:14), implying that others lesser than He have not being, as being indeed is, but exist in semblance only, and are conventionally said to exist. To Moses’ Tent, however, which figuratively represents human virtue, must be accorded not existence but only a title, seeing that it is a copy and likeness of that divine virtue. It follows as a consequence of this that, when Moses is appointed “a god unto Pharaoh,” he did not become such in reality, but only by a convention is supposed to be such; for I do indeed know God as granting favours and giving,", + "[161] but I am unable to conceive of Him as being given; yet it is said in the sacred books, “I give thee as a god to Pharaoh” (Exod. 7:1), that which is given being passive not active; but He that really IS must needs be active not passive.", + "[162] What then do we gather from these words? That the wise man is said to be a god to the foolish man, but that in reality he is not God, just as the counterfeit four-drachma piece is not a tetradrachm. But when the wise man is compared with Him that is, he will be found to be a man of God; but when with a foolish man, he will turn out to be one conceived of as a god, in men’s ideas and imagination, not in view of truth and actuality." + ], + [ + "[163] Why then do you talk idly saying, “If Thou art casting me out of the earth, Thee also shall I hide from myself” (Gen. 4:14)? For, on the contrary, were He to expel you from the earthly sphere, He will show you His own image clearly manifested. This can be proved. You are going to remove out of the presence of God, and having so removed you will none the less inhabit your earthly body; for he says afterwards, “and Cain went out from the presence of God and dwelt in the earth” (Gen. 4:16); so that, instead of having been cast out of the earth and having hidden from yourself Him that IS, you have turned away from Him and have taken refuge in earth, i.e. the mortal region.", + "[164] Moreover, it is not really true that “everyone that findeth you shall kill you,” as you dishonestly argued (Gen. 4:14). For the thing that is found is assuredly found by one of two, either by one like it or by one unlike it. He that is like it and akin to it finds it because of their congruity and fellowship in all respects; he that is unlike it, owing to their opposition and incongruity. That which is like is prone to guard and keep what is so nearly related to it: that which is unlike is on its part ready to destroy what differs from it.", + "[165] Let Cain and every other scoundrel know assuredly that he will not be killed by everyone that meets with him, but whereas unscrupulous people, given to vices closely akin to his, will prove his guards and keepers, all who have engaged in the toilsome quest of sound sense and other virtues, will regard him as an enemy with whom there can be no truce, and destroy him if they can.", + "[166] For it is an almost invariable rule that both persons and causes are cherished by those who are friendly and attached to them, but brought to ruin by those who have nothing in common with them, and look on them with no favour. For this cause the sacred utterance, testifying in opposition to the feigned simplicity of Cain, says ‘ “Not so” are you minded as your words run’ (Gen. 4:15); for you say that everyone that has found your artifices in the wrestling-bout of words will kill you, but you know that not everyone will do so, since countless numbers have been enrolled on your side, and only he will do so who is a friend of virtue, but to you an irreconcilable enemy." + ], + [ + "[167] “He” it continues, “that slayeth Cain shall loosen seven punishable objects” (Gen. 4:15). What meaning this conveys to those who interpret literally, I do not know. For there is nothing to show what the seven objects are, nor how they are punishable, nor in what way they become loose and unstrung. We must make up our minds that all such language is figurative and involves deeper meanings. It would seem, then, that the thought which Moses desires to convey is of this nature.", + "[168] The irrational side of the soul is divided into seven parts, seeing, hearing, smelling, tasting, touching, speaking, begetting. Were a man to do away with the eighth, mind, which is the ruler of these, and here called Cain, he will paralyse the seven also. For they are all strong by sharing the strength and vigour of the mind, and with its weakness they wax feeble, and by the complete corruption brought on them by wickedness they incur a weakening and slackening.", + "[169] These seven in a wise man’s soul are found to be pure and undefiled, and herein deserving of honour, but in the soul of a foolish man unclean and polluted, and, just as Moses said, exposed to punishment which is equivalent to “deserving of penalty and retribution.” Let me give an illustration.", + "[170] When the Creator was minded to purge the earth by water, and determined that the soul should receive a cleansing from its unutterable wrongdoings by washing away and purging out its defilements after the fashion of a sacred purification, He charges the man who proved righteous, who was not swept away by the oncoming of the deluge, to bring into the ark, which was the body or the vessel that contains the soul, “from among the clean beasts seven, male and female” (Gen. 7:2), for He deemed it right that the goodly reasoning faculty should find all parts of the irrational side clean for its use." + ], + [ + "[171] And this that the lawgiver prescribed is an unfailing characteristic of all wise men: they have sight purged and cleansed, hearing and every sense severely tested; yes, and they have utterance unsullied, and the impulses of sex under control.", + "[172] Each of the seven faculties shows itself in one way as male, in another way as female; for since it is either in restraint or in motion, in restraint when at rest in sleep, in motion when now awake and active—when regarded under the aspect of restraint and inaction, it is called female owing to its having been reduced to passivity; when looked at under the aspect of movement and employment of force, being thought of as in action, it is described as male.", + "[173] Thus in the wise man the seven faculties are evidently clean, but, by the law of contraries, in the worthless man all exposed to punishment. How vast a multitude must we suppose to be betrayed every day by eyes deserting to colours and forms and things that it is wrong to look at? And by ears that go after all sounds? And by the organs of smell and taste led by pleasing odours and an endless variety of other enticements?", + "[174] Need I, then, go on to remind you of the multitude of those who have been ruined by the stream that there is no stopping, flowing from an unbridled tongue, or by the deadly stimulus to sexual sins which accompanies ungoverned lust? Our cities are full of these evils; all the earth is full of them from one end to another; and out of them springs up for mankind, both as individuals and in communities, the war that is waged in time of peace, the war that has no break or pause, and is the greatest of all wars." + ], + [ + "[175] And so, to my thinking, those who are not utterly ignorant would choose to be blinded rather than see unfitting things, and to be deprived of hearing rather than listen to harmful words, and to have their tongues cut out to save them from uttering anything that should not be divulged. Such things have been done before now.", + "[176] Certain wise men, they tell us, while being tortured on the wheel to induce them to reveal secrets have bitten off their tongue, and so contrived a worse torture for their torturers, who found themselves unable to obtain the information which they wanted. It is better to be made a eunuch than to be mad after illicit unions. All these things, seeing that they plunge the soul in disasters for which there is no remedy, would properly incur the most extreme vengeance and punishment.", + "[177] It goes on to say “the Lord God set a sign upon Cain, that everyone that found him might not kill him” (Gen. 4:15), and what the sign is, he has not pointed out, although he is in the habit of showing the nature of each object by means of a sign, as in the case of events in Egypt when he changed the rod into a serpent, and the hand of Moses into the form of snow, and the river into blood. ", + "[178] It would seem then that just this is the sign regarding Cain that he should not be killed, namely that on no occasion did he meet with death. For nowhere in the Book of the Law has his death been mentioned. This shows in a figure that, like the Scylla of fable, folly is a deathless evil, never experiencing the end that consists in having died, but subject to all eternity to that which consists in ever dying. Would that the opposite might come to pass, that worthless things should be taken out of sight and abolished, undergoing absolute destruction. As it is, they are continually kindled into flame, and inflict on those who have once been taken captive by them the disease that never dies." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO THE WORSE ATTACKS THE BETTER", + "§ 1. And Cain said … plain. These words are not in the Hebrew text.", + "§ 7. The three kinds of good things. This classification is frequently used both by Aristotle (e.g. Eth. Nic. i. 1098 b) and by the Stoics (S.V.F. iii. 136). The doctrine of the necessity of all three is found in Aristotle, though not with the implication here made that they are equally important; e.g. “It will not be denied that, as there are three classes, external goods, goods of the body, and goods of the soul, the happy man must possess all these” (Politics 1323 f., Welldon’s translation).", + "§ 9. Nothing is a good thing, etc. For the Stoic doctrine that τὸ καλόν (“the morally beautiful,” honestum in Cicero) is the only good see Index to S.V.F. No Greek passage, however, seems to reproduce the dogma exactly in this form. Cf. De Post. 133, where it is definitely called Stoic.", + "§ 16. διʼ ἀγωγῆς νομίμου ἢ καὶ παιδεύσεως ὀρθῆς. In the former clause both noun and adjective suggest practical obedience. For ἀγωγή is a leading along a path, and νόμιμος is one ἀκολουθητικὸς τῷ νόμῳ καὶ πρακτικὸς τῶν ὑπʼ αὐτοῦ προσταττομένων (S.V.F. iii. 613). In the second clause the word παίδευσις takes us into the school-room, the domain of the νομικός, who is ἐξηγητικὸς τοῦ νόμου (ibid.). Philo implies that practical training is the more effective way of instilling “healthy principles.” He can hardly have used the words without thinking of God’s leading of His people by the hand of Moses.", + "§ 34. Training for dying. This use of the Platonic phrase should be compared with that in De Gig. 14. Here in the mouth of the worldly it connotes the wretchedness of the philosopher’s life. There he is training to die to the life of the body in order to gain the higher life. Philo is probably thinking here of Phaedo 64 A, where, when Socrates uses the equivalent phrase ἐπιτηδεύει ἀποθνήσκειν, Simmias laughs and says “that is exactly what my unphilosophical countrymen would say of the philosophers.” It is a good example of Philo’s intimate knowledge of Plato.", + "§ 39. All the qualities. ἰδέαι is a technical word in rhetoric for the various qualities of ἑρμηνεία ( = “style” or “expression”). Hermogenes Περὶ ἰδεῶν enumerates and treats of seven of these, the three chief of which are clearness, greatness, beauty.", + "§ 46. The days of my father’s mourning. Philo to suit his allegorical interpretation takes this to mean “the days when my father will mourn.”", + "§ 49. Separate … not separate. The Stoics classified material things (σώματα) as (a) διεστῶτα, e.g. an army, (b) συνημμένα, e.g. a house or ship, (c) ἡνωμένα, e.g. animals (S.V.F. ii. 366 f.).", + "§ 50. Judgements, or “opinions.” In De Post. 79 and 112 the two wives are more or less identified respectively with Epicureanism and the Aristotelian (?) belief in the value of bodily and external things.", + "§ 57. Inquiry … question. πύσμα or πεῦσις is a question requiring an explanatory answer as “Where is Abel?” ἐρώτημα requires only “yes” or “no.”", + "§ 64. The number 50 is perfect. Why so? In De Vita Cont. 65 it is said to be the holiest and most “natural” (φυσικώτατος) of numbers because it is formed from the hypotenuse (δύναμις) of the right-angled triangle, which is the beginning of the generation of all things. This reason seems to us absurd. We can dimly see that it applies to 5 (see De Op. 97), but we do not see on what principle it is extended to 50.", + "§§ 84 f. Whose roots He caused, etc. The thought and much of the diction of the sections is from Timaeus 90 A ff.: “As to the supreme form of soul that is within us, God has given it to each of us as a guiding genius, even that … which dwells in the summit of our body, and raises us from earth towards our celestial affinity, seeing that we are of no earthly, but of heavenly growth (οὐράνιον φυτόν), since to heaven, whence in the beginning was the birth of our soul, the diviner part attaches the head or root (τὴν κεφαλὴν καὶ ῥίζαν ἡμῶν ἀνακρεμαννύν) and makes our whole body upright” (Archer-Hind’s translation). He adds as a note to κεφαλὴν καὶ ῥίζαν “i.e. as a plant draws its sustenance through its roots from its native earth, so does the soul draw her spiritual sustenance from her native heavens.”", + "§ 91. The point seems to be that physical suffering makes a direct appeal to God. Blood is the principle of our physical life. The physical sufferings of Israel in Egypt cried out to God. In neither case was the complaint conveyed by articulate speech, but in the one case by the blood spilt, in the other by groans. By each of these a meaning (νοῦς) was conveyed, and speech is, after all, only conveyance of a meaning. Why does Philo say that the appeal is sometimes voluntary, sometimes involuntary? Is the stress here on the latter? Does he mean that what we feel reaches God when we are not consciously praying?", + "§ 118. Two cakes. The idea is obtained by a combination of the descriptions of the Manna in Exod. 16:31 and Numb. 11:8. In the first “its taste was as an ἔγκρις in honey”: in the second “its pleasure was as an ἔγκρις from oil.” The ἔγκρις is defined elsewhere as a sweetmeat made from honey and oil. Philo passes with bewildering rapidity through the different suggestions of oil, (a) as rushing in a stream, (b) as giving light, (c) as an element in food.", + "§ 120. Corresponding states of blessedness. εὐπάθειαι is used here not exactly in the Stoic sense. With them the three εὐπάθειαι are not the opposites of the πάθη, but reasonable forms of them. Thus χαρά “corresponds” not to λύπη as here, but to ἡδονή (as in L.A. iii. 107), while the εὐπάθεια corresponding to φόβος is not as here ἐλπίς (which is not one of the εὐπάθειαι) but εὐλάβεια (“caution”). So too the εὐπάθεια corresponding to ἐπιθυμία is βούλησις (“wishing”), while λύπη has no corresponding εὐπάθεια.", + "§ 124. The poetry which God makes. The transition to poetry, which sounds strange in English, is easy enough in Greek, where ποιητής is both “maker” and “poet.”", + "§ 134. Well governed city. Philo means Sparta. See Plutarch’s Moralia 41 B and 801 B.", + "§ 135. While the translators have not ventured to correct the text according to their suggestion of πολιτικοῦ (or πολιτικωτέρου) ἕτερον for πολιτικώτερον, they believe it to be very probable, taking it in the sense of another lesson beside the above-mentioned which belongs rather to the civil sphere. The functions of the πολιτικός, though perfectly legitimate and often imperative for the Wise Man, both to Philo and the Stoics, stand to him on a somewhat lower plane than pure philosophy. Compare the contrast of πρὸς πολιτείαν and πρὸς ἀλήθειαν φιλοσοφῶν in § 7. The lesson that only the good man’s advice can benefit the State is essentially “political,” and this which follows is as clearly of the other type.", + "§ 141. And of course rulers, etc. Or “laws count as rulers.” This would be an odd use of γράφονται (? έγγράφονται), but such a translation is naturally suggested by De Vita Mosis ii. 4, where we are told that “the King is a living law, and the Law a just King.” The thought may have been suggested by Plato, Symposium 196 C πόλεως βασιλῆς νόμοι; cf. Gorgias 484 B, Aristot. Rhet. iii. 3.", + "§ 145. Apprentices … masters … craft. Or “pupils … schoolmasters … arts,” i.e. the Encyclia, particularly “grammar” and “rhetoric,” regularly called “arts.” The discipline of the “pedagogue,” the school-teacher, and the parent or guardian, form three natural stages in the experience of the growing boy.", + "Appoints. Perhaps an allusion to the Attic law by which it was the duty of the Archon to appoint guardians, where the father’s will left no instructions. (See Dictionary of Antiquities, s.v. Epitropus.) Philo’s clear allusion to Attic law in 143 makes this the more probable.", + "§ 154. The Creator had left nothing, etc. Almost a quotation from Timaeus 32 C, where God is said to have used up the whole of the four elements in making the Universe, ἵνα τέλεον ἐκ τελέων τῶν μερῶν εἴη.", + "§ 157. For the good things that are. The words here put into Cain’s mouth are intended to represent the teaching of the Epicureans, whose view that bodily pleasure was a necessary element in happiness easily lent itself to misrepresentation. See the words of Epicurus given by Diogenes Laertius (x. 6): “I know not how to conceive the good apart from the pleasures of taste, sexual pleasures, the pleasures of sound and the pleasures of beautiful form” (Hicks’s translation). So too in the concluding words of the section we have a hit at the doctrine that we choose the virtues on account of pleasure and not for their own sake, as we use the physician’s art for the sake of health (Diog. Laert. x. 138).", + "§ 160. ἀναγκαίως. In Timaeus 69 D ἀναγκαίως is used of the way in which the inferior agents in the Creation performed their somewhat baffling tasks. It has been rendered there “as best they might” (L. & S. 1927). Moses is faced with a task more baffling even than theirs. It is to express in human speech the Name of God. He does it “as best he may.”", + "§ 178. Scylla. The allusion is to Odyssey xii. 118 ἡ δέ τοι οὐ θνητή, ἀλλʼ ἀθάνατον κακόν ἐστι." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "על שהרע נוהג לארוב לטוב", + "enTitle": "That the Worse is wont to Attack the Better", + "key": "That the Worse is wont to Attack the Better", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/That the Worse is wont to Attack the Better/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/That the Worse is wont to Attack the Better/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..e6d5670f81c4f0245ecf5b8b9d9a59b07b71dcfd --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/That the Worse is wont to Attack the Better/English/merged.json @@ -0,0 +1,365 @@ +{ + "title": "That the Worse is wont to Attack the Better", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/That_the_Worse_is_wont_to_Attack_the_Better", + "text": { + "Introduction": [ + "THAT THE WORSE IS WONT TO ATTACK THE BETTER (QUOD DETERIUS POTIORI INSIDIARI SOLEAT)
ANALYTICAL INTRODUCTION", + "Cain and Abel signify to Philo opposing principles, love of self and love of God (32). The call to Abel to go out into the “plain” is a challenge to a disputation. The opening of the Treatise is mainly occupied in showing that in Genesis “plain” suggests a contest of opposing principles. Why does Jacob call Leah and Rachel to the plain? Because it is there that he “tends his flocks,” i.e. disciplines his lower impulses. The plain is the obvious place for Joseph, the wearer of a many-coloured patchwork of inconsistent tenets, to be sent to by his father that he may be taught better by his brethren, who are there becoming proficients in the work of disciplining their lower nature (their flocks). Even Isaac, going out into the plain to meditate is, in Philo’s eyes, the peerless champion, who finds the field emptied by the retirement of all his adversaries. “The plain,” says Philo in 32, “has now been shown to be a figure of a contest,” and so he passes on to his next point.", + "Abel was ill-advised to accept Cain’s challenge. Self-love can plead for itself (33 f.) with an eloquence which can be met only by one versed in dialectic, and Abel lacked such training. Moses was wiser in shrinking from meeting the sophists of Egypt, acknowledging himself to be without eloquence, nay, devoid of speech itself, and waiting for “Aaron,” who commonly represents for Philo the uttered word. Thought should ever be wedded to speech. Glib fools are contemptible, but dumb wise men are ineffective (44 ff.). This is a theme to which Philo returns later on (126 ff.), where he enlarges on the joy of speech in interpreting thought.", + "Yet the seeming victory of the false view is really a defeat (47), as is evident when we consider well what is implied in the words, “the voice of thy brother’s blood.” Here is the great truth, which is plainly stated in Lev. 17:11, that “the Life is in the Blood.” The Life which is Life indeed emerges from seeming death no longer “speechless.” It has now a “voice,” which God hears (47 ff. and 92 f.). This theme is taken up again in 70 ff., where the question put to Cain, “What hast thou done?” is treated as equivalent to “Thou hast effected nothing,” and as signifying the futility of sophism, ‘clothing itself with’ Balaam or anyone else, in contrast with the undying life of virtue.", + "The seeming victor, moreover, brings on himself a curse which comes to him “from the earth,” i.e. the senses which are his chosen field (98 ff.). He may toil at it, but can never till it (104 ff.). It will never second his efforts (112 f.). He must go “groaning and trembling” (119, 129 f.), never finding rest with ‘Noah,’ or laughter with ‘Isaac,’ or joy in himself with ‘Aaron,’ or hope with ‘Enos’ (120 ff.). He will taste abandonment (141 ff.) and the shame of exposure to the eyes of God (158 ff.).", + "A few points may be noticed—", + "(а) Suggestions illustrated by the New Testament.", + "(α) God asks questions to convict men out of their own mouths, and to elicit an utterance of the heart’s desire (58–60). We are reminded of our Lord’s way with men.", + "(β) Blood is distinguished, as the essence of our animal vitality, from the inbreathed breath of our reason (79–91). Our thoughts go to the Epistle to the Hebrews and 1 St. John.", + "(b) Philo’s habit of going off at a word.", + "(α) The word “keeper” in Cain’s insolent question leads to ‘guardianship’: this to Levites, guardians of the oracles of God. Their active service from the age of twenty-five to that of fifty, when they become guardians, leads to Memory, guarding what it has learned, and assisted in the high task of teaching by Utterance (“His brother shall minister,” Numb. 8:26) (62–68).", + "(β) The words “God hath made me to laugh” (literally “hath made laughter for me”) leads to the thought of God as “Poet” (“Maker”) whose Poetry produces gladness (123 ff.).", + "(γ) Joseph is sent from “Hebron,” the place of “hollows,” which at once suggests the differences of level and colour which are a symptom of leprosy, and are therefore suited to mark the unhealthy state which Joseph must be rid of (15 f.).", + "(δ) Joseph, having lightly started in the right direction, is presently found “wandering.” We may, with a right but superficial intention, go wrong, mistaking forced asceticism for healthy self-control, and outward piety for true religion (17–21).", + "(ε) The two stages of education are reached by way of the two cakes made of Manna, which is a synonym for the Rock, from which flows the spring of Divine wisdom (117 f.)." + ], + "": [ + [ + "[1] “And Cain said to Abel his brother, Let us make our way to the plain. And it came to pass when they were on the plain that Cain rose up against his brother Abel and killed him” (Gen. 4:8). What Cain is aiming at is by means of a challenge to draw Abel into a dispute, and to gain the mastery over him by plausible sophistries that have the appearance of truth. For, drawing our conclusions about things that are obscure from things that are manifest, we say that the plain, the rendezvous to which he summons him, is a figure of contest and desperate battle.", + "[2] For we see that most contests both in war and peace take place on plains. In peace those who contend in athletic sports look out for race-courses and spacious plains; and in war it is not usual to fight infantry or cavalry battles on hills; for the casualties arising from the unfavourable nature of the ground would outnumber those inflicted on each other by the combatants." + ], + [ + "[3] Here is a signal proof of this. The earnest seeker of knowledge, at war with ignorance, the contrary condition, when shepherding (so to speak) with admonition and correction the irrational powers in the soul, is presented to us on a plain: for “Jacob sent and called Leah and Rachel to the plain, where the flocks were” (Gen. 31:4),", + "[4] making it clear that the plain is a figure for contentiousness. And what is his motive for calling them? “I see your father’s face,” he said, “that it is not toward me as it used to be: but the God of my father has been with me” (Gen. 31:5).", + "[5] ‘The reason,’ I should be inclined to say, ‘that Laban is not on thy side, is that God is with thee; for in a soul in which the outward object of sense is valued as a supreme good, in that soul excellent reason is not found: but in one in which God walks, the outward object of sense is not regarded as a good thing: and it is to this that the conception and name of Laban corresponds.’ And such men as order themselves by the principle of gradual progress in accordance with their father’s rule, have chosen the plain as a suitable place for their task of teaching the soul’s irrational impulses a better way. For the words addressed to Joseph are: “Do not thy brethren tend their flocks in Sychem? Come let me send thee to them.” And he said “Here am I.” And he said to him “Go see, whether thy brethren are in good health and the sheep, and bring me word.” And he sent him out of the valley of Hebron, and he came to Sychem. And a man found him wandering in the plain: and the man asked him “What seekest thou?” And he said “I seek my brethren, tell me where they feed their flocks.” And the man said to him “They have departed hence, for I heard them saying ‘Let us go to Dothaim.’ ” (Gen. 37:13–17)." + ], + [ + "[6] It is evident from these words that they are in the plain, caring for the irrational powers within them. And, because he is unable to bear the too great severity of his father’s knowledge, Joseph is sent to them, that in the hands of more lenient instructors he may learn what he ought to do and what will be beneficial; for the creed he has hitherto followed is one woven of incongruous elements, multifarious and complex in the highest degree. This is why the lawgiver says that a coat of many colours was made for him (Gen. 37:3), indicating by this that he is the promulgator of a doctrine full of mazes and hard to disentangle.", + "[7] He is one who moulds his theories with an eye to statecraft rather than to truth. This appears in his treatment of the three kinds of good things, those pertaining to the outside world, to the body, and to the soul. These, though separated from each other by complete diversity of nature, he brings together and combines into one, claiming to show that each is in need of each and all of all, and that the aggregate resulting from taking them all together in a body is a perfect and really complete good; but that the constituents out of which this is compacted, though indeed parts or elements of good things, are not good things in perfection.", + "[8] He points out that neither fire nor earth nor any of the four elements, out of which the universe was formed, is a world, but the coming together and blending of the elements into one; and argues that in precisely the same way happiness is found to be neither a peculiar property of the things of the outside world, nor of the things pertaining to the body, nor of those pertaining to the soul, taken by themselves. He argues that each of the three classes mentioned has the character of a part or element and that it is only when they are all taken together in the aggregate that they produce happiness." + ], + [ + "[9] In order, then, that he may be taught better ideas than these, he is sent to men who hold that nothing is a good thing but what has true beauty, and that this is a property belonging to the soul as soul; men who are convinced that advantages pertaining to things outside and to the body are good things in name only, not in reality. For it says “Behold thy brethren tend their flocks,” and govern every irrational element of their being “in Sychem” (Gen. 37:13). “Sychem” means “shoulder,” a symbol of patient toil; for lovers of virtue carry a very great burden, namely resistance to the body and bodily pleasure, and in addition to these resistance to external things and the delights which they afford us.", + "[10] “Come then let me send thee to them,” (ibid.), that is, ‘submit to be summoned elsewhere, and draw nigh and entertain in thine understanding a ready eagerness for the receiving of better teaching. Up to the present time thou deludest thyself with the idea that thou hast welcomed the true education. For thou professest to be ready to be taught otherwise, though thou hast not yet in thine own heart acknowledged thy need of this. Thy cry “Here am I” seems to me to convict thee of rash and reckless compliance, rather than to indicate readiness to learn. A proof of this is that soon afterwards the real man will find thee wandering in the way (Gen. 37:15), whereas thou never wouldst have lost the way hadst thou with a healthy resolve come to be trained.", + "[11] And mark, the words in which thy father urges thee to go put no compulsion on thee, in order that thou mayest follow the better course at thine own prompting and by thine own spontaneous action. His words are: “Go see,” contemplate and observe and with perfect exactness consider the matter; for thou must first know that at which thou art about to labour, and then afterwards proceed to attend to it. When however thou hast surveyed it and with comprehensive glance obtained a complete view of it in all its parts,", + "[12] go on further to examine those who have already applied themselves to it and become its devotees. Thou must find out whether in pursuing this course they are of sound mind, and not mad, as those who love pleasure imagine in their mocking depreciation of them. Consider the matter, I say, and judge whether they be sane who practise this discipline; and yet let not thy judgement be final till thou hast brought word and made a report to thy father: for the judgements of those who are beginning to learn are unsettled and unstable, while in those who have made much progress they are firmly fixed; and the only way is for the others to acquire stedfastness from these.’" + ], + [ + "[13] If, O my understanding, thou searchest on this wise into the oracles which are both words of God and laws given by men whom God loves, thou shalt not be compelled to admit anything base or unworthy of their dignity. Why, how could any sensible person admit the very narrative of which we are now speaking? Is it likely that Jacob, who had the wealth of a king, was so badly off for household servants or attendants as to send a son out abroad to bring word about his other children, whether they are in good health, and about the cattle to boot?", + "[14] His grandfather, apart from the multitude of prisoners of war whom he carried off after defeating nine kings, had over three hundred home-bred servants; and since then there has been no curtailing of his menage, but as time went on it has in every way grown greater. Having then an abundant supply of servants he would never have thought fit to send a son, of whom he was specially fond, on a business which could easily have been carried out quite well even by one of the least valuable of his dependents." + ], + [ + "[15] Now you notice that Scripture goes out of its way to record even the place from which he dispatches him, all but giving the reader a plain hint to avoid the literal interpretation. For it says “out of the vale of Hebron” (Gen. 37:14). Now “Hebron,” a “coupling” and “comradeship,” is a figurative title for our body, because it is “coupled” with a soul, and has established a friendship and “comradeship” with it. As “vales” it has organs of sense, great receivers of all objects of sense outside it. These pump over the understanding the countless qualities of things, and pour them in upon it through the receivers, flooding it and totally submerging it.", + "[16] This is why in the Law of Leprosy, when greenish or reddish depressions show themselves in a house, an injunction is given to remove the stones in which they have appeared and to put others in their place (Lev. 14:57 ff.). That is to say, when diverse qualities, the handiwork of pleasures and desires and passions akin to these, press and weigh down the whole soul, hollowing it out and lowering its level, we are to get rid of the principles which cause the infirmity, and introduce in their place good healthy principles by means of a training under the law or indeed of a good education." + ], + [ + "[17] Seeing, therefore, that Joseph has utterly sunk into the hollows of the body and the senses, he challenges him to quit his lurking-place and go forward and draw a free draught of the spirit of stedfastness by resorting to those who were once aspirants after it, and are now teachers of it. But he, though he fancied that he had made a move forward, is found wandering: for he says, “a man found him wandering in the plain” (Gen. 37:15), showing that toil by itself is not good, but toil accompanied by skill.", + "[18] For just as it is our business not to practise music unmusically or grammar ungrammatically, or, to say it in a word, any art without art or with bad art, but to practise each art in the way which that art requires, so neither is it our business to practise good sense with cunning, or self-mastery with stinginess and meanness, or courage with rashness, or piety in a superstitious way, or any other virtue-governed knowledge in a spirit of ignorance; for everyone knows that these are trackless regions. Accordingly there is a law bidding us “follow what is just in a just way” (Deut. 16:20), that we pursue justice and all virtue by doing the deeds akin to it, but not those that are contrary to it.", + "[19] If then thou observest anyone not taking food or drink when he should, or refusing to use the bath and oil, or careless about his clothing, or sleeping on the ground, and occupying wretched lodgings, and then on the strength of all this fancying that he is practising self-control, take pity on his mistake, and show him the true method of self-control; for all these practices of his are fruitless and wearisome labours, prostrating soul and body by starving and in other ways maltreating them.", + "[20] A man may submit to sprinklings with holy water and to purifications, befouling his understanding while cleansing his body; he may, having more money than he knows what to do with, found a temple, providing all its furniture on a scale of lavish magnificence; he may offer up hecatombs, and never cease sacrificing bullocks; he may adorn the sacred building with costly votive offerings, employing on them rich material in abundance, and skilled craftsmanship that is more priceless than silver and gold;", + "[21] yet shall he not be inscribed on the roll of the pious. No, for this man, like those others, has gone astray from the road that accords with piety, deeming it to be ritual instead of holiness, and offering gifts to Him who cannot be bribed and will not accept such things, and flattering Him who cannot be flattered, who welcomes genuine worship of every kind, but abhors all counterfeit approaches. Genuine worship is that of a soul bringing simple reality as its only sacrifice; all that is mere display, fed by lavish expenditure on externals, is counterfeit." + ], + [ + "[22] Some say that the proper name of the man who found him wandering on the plain has not been mentioned (Gen. 37:15). Those who say so are themselves, too, in some sort astray, owing to their inability to see clearly the right way in matters generally. For had they not been smitten with partial blindness of the soul’s eye, they would have recognized that the name which most correctly describes the real man and most thoroughly belongs to him is simply “man,” the most proper title of a mind endowed with reason and articulate utterance.", + "[23] This “man,” dwelling in the soul of each of us, is discovered at one time as king and governor, at another as judge and umpire of life’s contests. Sometimes he assumes the part of witness or accuser, and, all unseen, convicts us from within, not allowing us so much as to open our mouth, but, holding in and curbing the tongue with the reins of conscience, checks its wilful and rebellious course.", + "[24] This challenger inquired of the soul when he saw it wandering, “What seekest thou?” (Gen. 37:15). ‘Is it sound sense thou art seeking? Why then dost thou walk upon the path of cunning? Is it self-mastery? But this road leads to stinginess. Is it courage? Rashness meets thee by this way. Is it piety thou art in quest of? This road is that of superstition.’", + "[25] But if it says that it is seeking the principles of science and longs after them as its brethren nearest of kin, let us not believe it at all; for its inquiry would not have been “where do they feed” (ibid. v. 16), but “where do they tend” their flocks? For those who feed us supply nourishment in the shape of all objects of sense to the irrational and insatiable flock of the senses, nourishment which robs us of self-control and plunges us in misery; whereas those who tend, having the power of rulers and governors, tame what has become wild by repressing the vehemence of the desires.", + "[26] Had the soul, then, been seeking the real devotees of virtue, it would have looked for them among kings, not among cup-bearers or confectioners or cooks; for whereas these prepare the things that minister to pleasures, those rule over pleasures." + ], + [ + "So it is a right answer that the man gives who has seen the deceit: “they have departed hence” (Gen. 37:17).", + "[27] He points to the material frame, showing that all who maintain a toilsome contest for the winning of virtue quit the earthly region and are resolved to mount the skies, carrying in their train no bodily disabilities. For the man says that he also heard them saying,", + "[28] “Let us go to Dothaim” (ibid.). Now “Dothaim” means “thorough quitting.” So their words are a guarantee that, not in any half-and-half way but out-and-out, have they set themselves to study how to forsake and quit all that does not contribute to virtue. In like manner we read, “Sarah was quit of her experience of what belongs to women” (Gen. 18:11); and the passions are by nature feminine, and we must practise the quitting of these for the masculine traits that mark the noble affections.", + "Well, then, it is on a plain, that is, amid a contest of words, that Joseph is found wandering, the advocate of a subtle form of doctrine serving to inculcate statecraft rather than truth.", + "[29] Among those who contend in the sports there are some whose bodies are in such splendid condition that their opponents withdraw from the contest, and they are crowned without having to fight, winning the prize on the score of their incomparable strength, without so much as having had themselves sprinkled with dust in preparation for the combat. Endowed in mind, the divinest part of us, with a strength such as that of these athletes, Isaac “goeth out into the plain” (Gen. 24:63), not to contend with anyone, for those who would oppose him have cowered before the greatness of his nature, so far beyond them in all ways. No, he goes forth desiring only to be alone with God, the Guide and Fellow-traveller of his path and of his soul, and to have converse with Him.", + "[30] We have a very plain proof that it was no mortal talking to Isaac. For Rebecca, who is persistence, will presently inquire of the servant as seeing one and receiving an impression of one only, “Who is this man who is coming to meet us?” (ibid. v. 65). For the soul that persists in noble courses is indeed capable of apprehending self-taught wisdom, which is represented by the title “Isaac,” but is unable as yet to see God the Ruler of wisdom.", + "[31] In keeping with this the servant, confirming her inability to apprehend Him who is unseen and who is invisibly conversing with him, says, “this is my master” (ibid.), pointing at Isaac only; for it is not likely that if two had been visible he would have pointed at one. No, he did not see Him who cannot be pointed at, for He is invisible to all who are but midway on their course." + ], + [ + "[32] Well, I think it has been made sufficiently clear that the plain on to which Cain challenges Abel to come is a figure of a contest to be fought out. We must next endeavour to discover what the subjects of their investigations are when they have gone forth. It is evident that they are to investigate opposing views clean contrary to each other. For Abel, referring all things to God, is a God-loving creed; but Cain, referring all to himself—his name means “acquisition”—a self-loving creed. And lovers of self, when they have stripped and prepared for conflict with those who value virtue, keep up the boxing and wrestling until they have either forced their opponents to give in, or have completely destroyed them.", + "[33] For they leave no stone unturned, as the saying is, while they ply their questions. ‘Is not the body the soul’s house?’ Why, then, should we not take care of a house, that it may not fall into ruins? Are not eyes and ears and the band of the other senses bodyguards and courtiers, as it were, of the soul? Must we not then value allies and friends equally with ourselves? Did nature create pleasures and enjoyments and the delights that meet us all the way through life, for the dead, or for those who have never come into existence, and not for the living? And what is to induce us to forgo the acquisition of wealth and fame and honours and offices and everything else of that sort, things which secure for us a life not merely of safety but of happiness?", + "[34] The mode of life of these two classes is a witness to the truth of what I say. The so-called lovers of virtue are almost without exception obscure people, looked down upon, of mean estate, destitute of the necessaries of life, not enjoying the privileges of subject peoples or even of slaves, filthy, sallow, reduced to skeletons, with a hungry look from want of food, the prey of disease, in training for dying. Those, on the other hand, who take care of themselves are men of mark and wealth, holding leading positions, praised on all hands, recipients of honours, portly, healthy and robust, revelling in luxurious and riotous living, knowing nothing of labour, conversant with pleasures which carry the sweets of life to the all-welcoming soul by every channel of sense.’" + ], + [ + "[35] When they have covered the dreary length of a long-distance course of talk like this, they are held to have defeated men unaccustomed to quibbling arguments. But their victory lies not in the strength of those who have won, but in their opponents’ weakness at this sort of thing. For those who apply themselves to the pursuit of virtue may be placed in two classes. Some, making the soul alone the treasure-house of the good at which they aim, devote themselves to praiseworthy actions, without having so much as dreamt of jugglery with words. The others are doubly successful; their mind is secured by wisdom in counsel and good deeds, their speech by the arts of eloquence.", + "[36] Now to encounter the wranglings in which some folk delight is eminently fitting for these latter, ready and equipped as they are with the means of withstanding their enemies, but for the former class it is not at all safe to do so. For who are there that unarmed could meet armed men, and fight them on equal terms, seeing that, even were they fully equipped, the combat would be an unequal one?", + "[37] Now Abel has never learned arts of speech, and knows the beautiful and noble with his mind only. For this reason he should have declined the meeting on the plain, and have paid no regard to the challenge of the man of ill-will: for any shrinking back is better than defeat, and such shrinking back as this, though our enemies call it cowardice, is called caution by our friends; and since they are free from falsehood, we should believe friends in preference to men who have ill-will towards us." + ], + [ + "[38] Do you not see that Moses fights shy of the sophists in “Egypt,” that is, in the body? He calls them “magicians,” because good morals are spoiled by the tricks and deceptions of sophistry acting on them like the enchantments of magic. Moses’ plea is that he is not “eloquent” (Exod. 4:10), which is equivalent to saying that he has no gift for the oratory which is but specious guesswork at what seems probable. Afterwards he follows this up by emphatically stating that he is not merely not eloquent but absolutely “speechless” (Exod. 6:12). He calls himself speechless,” not in the sense in which we use the word of animals without reason, but of him who fails to find a fitting instrument in the language uttered by the organs of speech, and prints and impresses on his understanding the lessons of true wisdom, the direct opposite of false sophistry.", + "[39] And he will not go to Egypt nor engage in conflict with its sophists, until he has been fully trained in the word of utterance, God having shown and perfected all the qualities which are essential to expression of thought by the election of Aaron who is Moses’ brother, and of whom he is wont to speak as his “mouth” and “spokesman” and “prophet” (Exod. 4:16; 7:1);", + "[40] for all these titles belong to Speech or Word, which is brother of Mind. For mind is the fountain of words and speech is its outlet. For all the thoughts of the heart, like streams from a spring, well up and flow forth into the open through speech; and Speech is the expounder of the plans which Understanding has formed in its own council-chamber. Speech, moreover, is the spokesman and prophet of the oracles which the understanding never ceases to utter from depths unseen and unapproachable." + ], + [ + "[41] It will be well for us to counter in this manner those who are pugnacious over the tenets which they maintain; for when we have been exercised in the forms which words take, we shall no more sink to the ground through inexperience of the tricks of the sophistic wrestling, but we shall spring up and carry on the struggle and disentangle ourselves with ease from the grips which their art has taught them. And when we have once found them out, they will be seen to be exhibiting the prowess of men sparring for practice, not that of men engaged in a real combat. For they are boxers who win admiration in a mock encounter among themselves and are thought very little of when they engage in a match.", + "[42] But if a man, though equipped in soul with all the virtues, has had no practice in rhetoric, so long as he keeps quiet he will win safety, a prize that entails no risk, but, when like Abel he steps out for a contest of wits, he will fall before he has obtained a firm footing.", + "[43] For, just as in medicine there are some practitioners who know how to treat almost all afflictions and illnesses and cases of impaired health, and yet are unable to render any scientific account either true or plausible of any one of them; and some, on the other hand, who are brilliant as far as theories go, admirable exponents of symptoms and causes and treatment, the subject matter of the science, but no good whatever for the relief of suffering bodies, incapable of making even the smallest contribution to their cure: in just the same way, those who have given themselves to the pursuit of the wisdom that comes through practice and comes out in practice have often neglected expression, while those who have been thoroughly instructed in the arts that deal with speech have failed to store up in soul any grand lesson which they have learned.", + "[44] It is in no way surprising that these latter should discover an arrogant audacity in the unbridled use of their tongue. They are only displaying the senselessness which has all along been their study. Those others, having been taught, as doctors would be, that part of the art which brings health to the sicknesses and plagues of the soul, must be content to wait, until God shall have equipped in addition the most perfect interpreter, pouring out and making manifest to him the fountains of utterance." + ], + [ + "[45] It would have been well, then, for Abel to have exercised the saving virtue of caution, and to have stayed at home taking no notice of the challenge to the contest in wrangling. He should have imitated Rebecca, who represents patient waiting. When Esau, the votary of wickedness, threatens to murder Jacob, the devotee of virtue, she charges him against whom the plot was being hatched to go away, until Esau’s cruel madness against him be allayed.", + "[46] For it is indeed an insufferable threat that he holds over him, when he says: “Let the days of my father’s mourning draw near, that I may slay Jacob my brother” (Gen. 27:41); for he prays that Isaac, the only example of freedom from passion beneath the sun, who receives the divine warning “not to go down into Egypt” (Gen. 26:2), may become the subject of irrational passion, desiring him, I take it, to be wounded by the darts of pleasure or sorrow or some other passion. By so desiring he makes it clear that the man who falls short of perfection and knows only toilsome progress will be liable not to be wounded only but to be utterly destroyed. God, however, in His loving-kindness will neither cause a being of an inviolable kind to be the victim of a passion, nor will He hand over the pursuit of virtue to a mad murderer for ruin.", + "[47] So the words that follow “Cain rose up against Abel his brother and slew him” (Gen. 4:8), suggest, so far as superficial appearance goes, that Abel has been done away with, but when examined more carefully, that Cain has been done away with by himself. It must be read in this way, “Cain rose up and slew himself,” not someone else.", + "[48] And this is just what we should expect to befall him. For the soul that has extirpated from itself the principle of the love of virtue and the love of God, has died to the life of virtue. Abel, therefore, strange as it seems, has both been put to death and lives: he is destroyed or abolished out of the mind of the fool, but he is alive with the happy life in God. To this the declaration of Scripture shall be our witness, where Abel is found quite manifestly using his “voice” and “crying out” (Gen. 4:10) the wrongs which he has suffered at the hands of a wicked brother. For how could one no longer living speak?" + ], + [ + "[49] What we arrive at is this: the wise man, when seeming to die to the corruptible life, is alive to the incorruptible; but the worthless man, while alive to the life of wickedness, is dead to the life happy. For, when we are thinking of living beings, or material forms generally, which are separate from one another, it is possible, nay easy, for the active to be one set and the passive another. For, when a father beats a son by way of correction or a teacher a pupil, he that beats is one, and he that is beaten another. But when we are thinking of beings or bodies which are not separate, then action and passivity are found in the same subject. And they are found not at different times and in relation to different subjects, but at the same time and in relation to the same subject. For example, whenever an athlete rubs himself down for purposes of training, there is no question that he is rubbed down; and if a man strikes or wounds himself, he is struck or wounded, for even he who maims and kills himself is maimed and killed.", + "[50] What am I driving at in saying this? That the soul, not coming under the head of persons or things distinct and separate from each other but under that of those which form a single whole, must needs suffer what it seems to do, as of course in the present instance; for when it seemed to destroy the doctrine most dear to God, it turns out to have destroyed itself. This is proved by Lamech, the offspring of Cain’s impiety, who, addressing his wives, who are two ill-judging judgements, says: “I have slain a man to my wounding, and a young man to my scourging myself” (Gen. 4:23).", + "[51] For it is clear that if a man slays the principle of courage, he wounds himself with the opposite disease of cowardice, and if a man does away with the strength that is attaining its prime in a training for noble deeds, he inflicts upon himself blows and great indignities with no small shame. Indeed she who represents patient waiting (Rebecca) says that, if training and gradual progress be done away with, she loses not one progeny only but the rest as well, and incurs complete childlessness (Gen. 27:45)." + ], + [ + "[52] Just as the man who injures the man of lofty character has been shown to inflict loss on himself, so correspondingly he who recognizes the dignity of his betters gains something good, nominally for them, actually for himself. Nature and the commandments given in harmony with nature testify to what I say. For we have this plain and direct injunction: “Honour thy father and thy mother, that it may be well with thee” (Exod. 20:12): it does not say “with those who are honoured” but “with thee”; for if we hold in honour the mind as father of our complex being, and sense as mother, we ourselves shall receive good treatment at their hands.", + "[53] Now honour is shown to the mind when it is cared for by the provision not of things that give it pleasure but of things that do it good, and all things that have their source in virtue do it good. To sense honour is shown when it is not left free to be borne with concentrated force towards its objects in the outer world, but is reined in by the mind, which has skill to direct the irrational powers within us like a pilot or a charioteer.", + "[54] If each, then, sense and mind, obtains such honour as I have described, it must needs be that I to whom they belong derive benefit from it. Let us drop altogether the application to mind and sense. If you accord a father’s honour to Him who created the world, and a mother’s honour to Wisdom, by whose agency the universe was brought to completion, you will yourself be the gainer. For neither God, Who is full, nor supreme and consummate knowledge, need anything. It follows that he, who cares for these, confers benefits not on the objects of his care, since they lack nothing, but on himself chiefly.", + "[55] Horse-training and dog-fancying, being skill in caring for horses and dogs respectively, provide the animals with the things good for them which they require. Should they fail to provide them they would be held guilty of neglect. But it would be impiety to say that religion, which is a caring for God, is a way of providing what will benefit the Deity; for He gains benefit from nothing, seeing that He is neither in need of anything nor does any exist capable of adding to His superiority in all things. Nay, He constantly and unceasingly benefits the universe.", + "[56] So that when we say that religion is a caring for God, we mean some such service as slaves render to their masters when they are set on doing promptly what they are told to do. But here again the parallel is not perfect; for the masters are in want of service, but God does not need it. It follows that, while to masters their slaves render services that will benefit them, to God men can bring nothing except a disposition full of love to their Master. For they will find nothing which they can improve, everything that their Master has being perfect to start with; but themselves they will vastly benefit by taking steps to be admitted to intimacy with God." + ], + [ + "[57] I think that I have now said enough as to those who seem to do good or evil to others. For we have found that it is to themselves that they do the one or the other. Let us investigate what follows. A question is put thus, “Where is Abel thy brother?” (Gen. 4:9). To this question Cain replies, “I know not. Am I my brother’s keeper?” (ibid.). This requires us to consider the point, whether God can strictly be said to ask a question. For he that makes an inquiry or asks a question does so in regard to matters about which he is ignorant, looking for an answer, as the result of which he will know what now he does not know. But all things are known to God, not only things present and things past, but also things future.", + "[58] What advantage then does an answer confer, when it is not going to bring about for the inquirer any acquisition of knowledge? The fact is that such expressions cannot be used in their strict sense in the case of the First Cause (i.e. God). Just as it is possible to tell a verbal lie without lying, so it is possible to propound a question or inquiry without either asking or inquiring. What then, someone will perhaps say, is the object of the use of such expressions? That the soul that is to give the answers may be convicted by itself touching its good or evil utterances, with no other, either to accuse it or to plead on its behalf.", + "[59] When God puts a question to the wise one, “Where is thy virtue?” (Gen. 18:9)—(I refer to the question put to Abraham about Sarah), He asks not because He is ignorant, but because He thinks it necessary that Abraham should answer, with a view to set in bold relief the praise shown by the speaker’s own words to be due. We are told, you see, that he said “Lo, she is in the tent,” that is, in the soul. What matter for praise, then, is it that springs out of the answer? What he says is, “Lo, I have virtue laid up by me as some precious treasure, and this by itself does not make me happy.", + "[60] For happiness consists in the exercise and enjoyment of virtue, nor in its mere possession. But I could not exercise it, shouldest Thou not send down the seeds from heaven to cause her to be pregnant, and were she not to give birth to Isaac, i.e. happiness in its totality, and I have made up my mind that happiness is the exercise of perfect virtue in a perfect life.” Accordingly God is well pleased with the motive of his answer, and consents to bring to pass in due season what he had requested." + ], + [ + "[61] To Abraham, then, his answer brought praise, acknowledging as he did that even virtue, without God’s directing care, is insufficient of itself to do us good: while to Cain, correspondingly, his answer brought blame, since he said that he did not know where his brother was whom he had treacherously slain: for he imagined that he would deceive Him to whom he gave the answer, as though He did not clearly see all things, and had not anticipated the deception to which he was going to resort: but everyone who thinks that anything escapes the eye of God is an outlaw and an outcast.", + "[62] Cain has the insolence to say, moreover, “Am I my brother’s keeper?” (Gen. 4:9). ‘Wretched indeed was his life likely to be,’ I should say, ‘had nature constituted thee the guardian and keeper of so great a good.’ Or seest thou not that the lawgiver commits the keeping and guardianship of the holy things not to ordinary persons, but to Levites, men fully consecrated in their minds? For these earth and sea and air, yea, moreover, heaven and all the world, was deemed a portion of too little worth. The Creator alone was deemed meet for them, with Whom they have taken refuge as genuine suppliants and become His attendants, discovering their love for their Master by constant service and untiring guardianship of the sacred things committed to their care." + ], + [ + "[63] Nor was it to all the suppliants that it fell to become guardians of sacred things, but to such as obtained by lot the number 50, announcing release and complete freedom and return to their portions of old time. For we read “This is that which concerneth the Levites: from twenty and five years old shall he go in to do active service in the Tabernacle of witness; and from (the age of) fifty years shall he cease from the ministry, and shall work no more, but his brother shall minister. He shall keep watch, but shall not work” (Numb. 8:24–26).", + "[64] Remembering, then, that the number 50 is perfect, and that 25 is half this, and that the beginning as one of the ancients said, is the half of the whole, we note that he charges him who is but half perfect to set to work and do holy actions, showing active obedience; while he charges the perfect one to labour no more, but to keep watch over all that he has acquired as the result of toilsome practice. May I indeed never devote study and pains to anything of which I am not afterwards to be a guardian.", + "[65] Study or practice is a mean, a half-way stage, not a perfect final achievement. It is seen in souls that are not perfect, but bent on reaching the summit. Watching or guarding is something complete, consisting in entrusting to memory those principles of holy things which were acquired by practice. To do this is to commit a fair deposit of knowledge to a trustworthy guardian, to her who alone makes light of the nets of forgetfulness with all their cunning devices. “Guardian” is therefore the sound and appropriate name which he gives to the man who remembers what he had learnt.", + "[66] At an earlier stage, when he was in training, this man was a pupil with another to teach him, but when he became capable of watching and guarding, he obtained the power and position of a teacher, and appointed for the subordinate duties under the teacher his own brother, the word of utterance: for it is said “his brother shall minister” (Numb. 8:26). Accordingly the mind of the truly noble man will be guardian and steward of the teachings of virtue, while his brother, utterance, will minister to those who are seeking education, going over with them the doctrines and principles of wisdom.", + "[67] This is the reason why Moses, in the blessings which he pronounces on Levi, crowns many marvellous eulogies by saying “he guarded Thine oracles, and Thy covenant did he diligently keep”; then immediately afterwards “they shall expound Thy judgements to Jacob and Thy law to Israel” (Deut. 33:9 f.).", + "[68] So he expressly avouches that the fully accomplished man is guardian of the words and covenant of God. Furthermore he has made it clear that he is the best utterer and setter forth of judgements and laws. For utterance is an operation of the organ of speech which is akin to it, and watchful guardianship is found to be the function of the mind, which was created by nature to be a vast storehouse, and has ample room for the conceptions of all substances and all circumstances. It would have been to the advantage even of Cain, the lover of self, to have guarded Abel; for had he carefully preserved him, he would have been able to lay claim only to a mixed “half and half” life indeed, but would not have drained the cup of sheer unmitigated wickedness." + ], + [ + "[69] “And God said, ‘What hast thou done? The voice of thy brother’s blood crieth to Me out of the ground’ ” (Gen. 4:10). The words “What hast thou done?” express as well indignation at an unrighteous act, as mockery of the man who thought that his treachery had accomplished his brother’s death. Indignation is kindled by the intention of the doer of the deed, at his having purposed to destroy that which was noble; the mockery is occasioned by his thinking that his evil design was against him who was better than he, whereas it had been against himself rather than his brother:", + "[70] for, as I said before, he that seems to be dead is alive, since he is found acting as God’s suppliant and using His voice; whereas he who is supposed to survive has died the death of the soul, being debarred from virtue, the only worthy rule of life. Hence the question, “What hast thou done?” is tantamount to “You have done nothing, accomplished nothing.”", + "[71] It was so with Balaam also. He was a sophist, an empty conglomeration of incompatible and discordant notions. It was his desire to do harm to the goodly one by laying curses upon him. But he could not, for God turned his curses into a blessing (Numb. 23:8), in order that He might at once convict the unrighteous one of his villainy, and at the same time make good his own love of virtue." + ], + [ + "[72] Sophists are bound to find the powers within them at strife, words running counter to ideas and wishes to words, in absolute and utter discord. They make our ears ache with their demonstrations of the social character of righteousness, the advantageous nature of moderation, the nobility of self-control, the great benefits conferred by piety, the power of every kind of virtue to bring health and safety. On the other hand they dwell at great length on the unsociability of injustice, on the loss of health entailed by a licentious life, and prove ad nauseam that irreligion makes you a pariah, and that serious harm is occasioned by all other forms of wickedness.", + "[73] And nevertheless they entertain all the time sentiments quite at variance with the things which they say. At the very moment when they are singing the praises of good sense and moderation and righteousness and piety, they are found to be more than ever practising foolishness, licentiousness, injustice, and impiety, to be confounding and overturning, you may wellnigh say, every ordinance of God or man.", + "[74] To these men one might rightly put the question put to Cain in the sacred record, “What have you done?” What have you wrought that has done you good,? What benefit have all these harangues on the subject of virtue conferred on your own souls? What portion, great or small, of life have you set right? Nay, have you not done the reverse? Have you not furnished true charges against yourselves, in that, while you have shown yourselves lecturers of the highest order as far as understanding of beautiful things and philosophical discourses are concerned, you are invariably caught cherishing sentiments and indulging in practices that are utterly base? May we not go further and say that in your souls all noble qualities have died, while evil qualities have been quickened? It is because of this that not one of you is really still alive.", + "[75] When a musician or a scholar has died, the music or scholarship, that has its abode in individual masters, has indeed perished with him, but the original patterns of these remain, and may be said to live as long as the world lasts; and by conforming to these the men of this generation, and those of all future generations in perpetual succession, will attain to being musicians or scholars. In exactly the same way, if what is sensible or modest or brave or just or, to say it in one word, wise, be destroyed, none the less does there stand, inscribed on the undying tablets of the universe, good sense with a life that dies not, and all virtue exempt from decay; and it is by having part in this excellence that men are truly wise to-day, and will be so in days to come.", + "[76] It must be so, unless we are to say that the death of some individual man has wrought destruction on mankind. What “mankind” is, whether a class, or an original pattern, or a conception, or whatever we may call it, is a matter for the decision of those who make exactness in the use of terms their study. A single seal has often left its impress on innumerable substances, and it has sometimes happened that all the impressions have vanished with the very substances on which they were made, while the seal has in its own nature taken no hurt but remains just as it was to begin with.", + "[77] In the face of a fact like this, must we not believe that the virtues will retain for ever their own nature, incapable of damage or decay, even if all the characters which they have stamped on the souls of those who have come under their influence have become faint, owing to a bad life or from some other cause? We see, then, that those who are devoid of culture being uninitiated into the difference between wholes and parts and between classes and species, and know not how, though different, they may bear the same name, completely mix up and confound all things.", + "[78] Wherefore let every lover of self, surnamed “Cain,” be taught that he has slain that which shares Abel’s name, the specimen, the part, the impression stamped to resemble him, not the original, not the class, not the pattern, though he fancies that these, which are imperishable, have perished together with the living beings. Let some one say, taunting and ridiculing him: What have you done, poor wretch? Does not the God-loving creed, which you imagine you have annihilated, live with God? You have proved to be your own murderer, having slain by guile that which alone had the power to enable you to live a guiltless life." + ], + [ + "[79] The words which follow are an utterance of great richness, whether we look at the beauty of expression or at the thoughts conceived. The words are: “The voice of thy brother’s blood crieth to Me from out of the ground” (Gen. 4:10). The loftiness of the phrasing is patent to all who are conversant with literature. Let us examine, according to our ability, the ideas expressed. And first, as to the blood.", + "[80] In many passages of the Law Moses pronounces the blood to be the essence of the life, saying in plain words, “for the life of all flesh is the blood” (Lev. 17:11 etc.). Yet, when first after the creation of heaven and earth and of what lies between them, the Framer of living beings fashioned man, we read, “He breathed into his face the breath of life, and man became a living soul” (Gen. 2:7), showing hereby, on the contrary, that the essence of life is breath.", + "[81] Now we must notice that it is the writer’s invariable habit never to forget for a moment the principles which he has laid down at the outset; he is scrupulously careful to let his later statements be such as follow from and agree with what he has said before. He would not therefore, having already said that the essence of life is breath, have said further on that it is some different substance, namely blood, had he not been bringing the matter under some most vital and essential principle.", + "[82] What then are we to say? Each one of us, according to the primary analysis, is two in number, an animal and a man. To either of these has been allotted an inner power akin to the qualities of their respective life-principles, to one the power of vitality, in virtue of which we are alive, to the other the power of reasoning, in virtue of which we are reasoning beings. Of the power of vitality the irrational creatures partake with us; of the power of reasoning God is, not indeed partaker, but originator, being the Fountain of archetypal reason." + ], + [ + "[83] To the faculty which we have in common with the irrational creatures blood has been given as its essence; but to the faculty which streams forth from the fountain of reason breath has been assigned; not moving air, but, as it were, an impression stamped by the divine power, to which Moses gives the appropriate title of “image,” thus indicating that God is the Archetype of rational existence, while man is a copy and likeness. By “man” I mean not the living creature with two natures, but the highest form in which the life shows itself; and this has received the title of “mind” and “reason.”", + "[84] This is why he says that the blood is the life of the flesh, being aware that the fleshly nature has received no share of mind, but partakes of vitality just as the whole of our body does; but man’s life he names “breath,” giving the title of “man” not to the composite mass, as I have said, but to that God-like creation with which we reason, whose roots He caused to reach even to heaven and come forth from the outmost circles of the so-called fixed stars.", + "[85] For God made man, alone of things on the earth, a heavenly growth, fixing on the ground the heads of all others; for they all have the head bending downwards; but raising man’s upward, that his nourishment may be celestial and imperishable, not perishable and earthly. In accordance with this He attached our feet to the earth, thus removing as far as possible from the reasoning faculty that part of our body which is least capable of feeling, but our senses, which are satellites of the mind, and our mind itself he set at the greatest distance from the ground, linking them with the circuits of air and heaven, which are imperishable." + ], + [ + "[86] Let not us then, the pupils of Moses, be any longer at a loss as to how man came to have a conception of the invisible God. For Moses himself learnt it by a divine communication, and has taught us how it was. He stated it thus. The Creator wrought for the body no soul capable by itself of seeing its Maker, but, accounting that it would be greatly to the advantage of the thing wrought should it obtain a conception of Him who wrought it, since this is what determines happiness and blessedness, He breathed into him from above of His own Deity. The invisible Deity stamped on the invisible soul the impress of Itself, to the end that not even the terrestrial region should be without a share in the image of God.", + "[87] But the Archetype is, of course, so devoid of visible form that even His image could not be seen. Having been struck in accord with the Pattern, it entertained ideas not now mortal but immortal. For how could a mortal nature at one and the same time have stayed at home and been abroad, or have seen what is here and what is elsewhere, or have sailed round every sea and traversed earth to its furthest bounds, or have grasped laws and customs, or, to say all in one word, circumstances and substances? Or, going beyond earthly things, how could it have apprehended also things on high, air and its changes, characteristics of special times, and all that is brought to pass by the seasons of the year, whether unexpectedly or in keeping with the usual course of things? How, again, would it have been possible for him to fly up from the earth through the air into the sky and to examine the condition and movement of the heavenly bodies, discovering how the beginning of their movement and its cessation is determined, in what manner they are, in accordance with some law of congruity, adjusted both to one another and to the universe?", + "[88] How would it have been possible for him to devise arts and sciences, which produce material objects, or deal with the betterment of soul and body, and to do a thousand other things, the number and nature of which are almost beyond telling?", + "[89] For the mind, alone of all our endowments, being swifter than all things, outruns and leaves behind the time in which it seems to find itself, and, by virtue of invisible faculties, comes timelessly into contact with both the whole and its parts, and with the causes which give rise to both. And now, having come not only as far as the bounds of earth and sea but of air and sky also, not even there did it stay its steps, deeming the limit of the universe to be too narrow for its constant and unceasing course, and aiming at proceeding further, and at apprehending if possible the nature of God, which, beyond the bare fact that He is, is inapprehensible.", + "[90] How, then, was it likely that the mind of man being so small, contained in such small bulks as a brain or a heart, should have room for all the vastness of sky and universe, had it not been an inseparable portion of that divine and blessed soul? For no part of that which is divine cuts itself off and becomes separate, but does but extend itself. The mind, then, having obtained a share of the perfection which is in the whole, when it conceives of the universe, reaches out as widely as the bounds of the whole, and undergoes no severance; for its force is expansive." + ], + [ + "[91] Regarding the essence of life these few remarks may suffice. In due sequence we must go on to interpret “the voice of blood crieth” in this way. One part of our life or soul is dumb, another part has a voice. The irrational part is dumb; the rational part has a voice, it only having attained to the conception of God; for with the other parts we can apprehend neither God nor any other mental object.", + "[92] In the vital faculty, then, whose essence is blood, a portion has obtained, as a special prize, voice and speech; I do not mean the stream flowing through the mouth and over the tongue, but the fountain-head from which, by nature’s ordering, the cisterns of uttered speech are filled. This fountain-head is the mind, through which, partly voluntarily, partly involuntarily, we utter aloud entreaties and outcries to Him that is.", + "[93] He, in His goodness and graciousness, does not disregard His suppliants, above all when they cry out without pretence or falsehood, groaning over their tasks and sufferings in Egypt: for then, says Moses, their words go up to God (Exod. 2:23), and He listens to them and delivers them from evils that are upon them.", + "[94] All this comes to pass upon the death of the king of Egypt. Here is a thing clean contrary to expectation; for one would expect, when a tyrant dies, those over whom he has tyrannized to be glad and rejoice; yet it is then that they are said to lament, for we are told “after those many days the king of Egypt died, and the children of Israel lamented sorely” (ibid.).", + "[95] Taken literally the sentence is contradictory to reason: If it apply to the powers that sway the soul, the statement of the second clause is seen to be consequent upon that in the first. Pharaoh is the power that scatters to the winds and flings away all ideas of what is noble. When this power is quick and active in us and seems to be strong and healthy, if indeed any evil power may be said to be healthy, we drive self-control far from us, and welcome pleasure. But, when the author of our foul and licentious life weakens and, so to speak, dies, we are brought all at once to a clear view of the life of self-mastery, and turn to lamenting and bewailing ourselves for our old mode of living, seeing that, preferring pleasure to virtue, we overlaid immortal with mortal life. But He Who alone is gracious, taking pity on our ceaseless mourning, accepts our suppliant souls, and without effort dispels the Egyptian tornado of passions which had burst upon us." + ], + [ + "[96] On Cain, who rejects repentance, He proceeds, owing to the enormity of his guilt, to lay curses most appropriate to the murder of a brother. And first He says to him “Now also art thou accursed from the earth” (Gen. 4:11), showing that it is not now for the first time, when he has perpetrated the treacherous deed, that he is abominable and accurst, but that he was so before also when he plotted the murder, since the purpose is as important as the completed act.", + "[97] For so long as we only conceive disgraceful actions with the bare imagination of the mind, so long we are not guilty of the intent, for the soul may even against our will move amiss. But when the deeds planned have also been carried out, the very planning involves guilt, for the deliberateness of the offence is the chief point made evident by its execution.", + "[98] Now He says that the mind will be accurst not from anything else than from the earth; for the earthly part of each one of us is discovered to be accountable for our most dire misfortunes. For instance, the body either suffers from illness and inflicts on its owner the maladies that arise from itself, filling him with nausea and distress, or, having become outrageously gross through indulgence in pleasures, blunts his keenness of perception.", + "[99] And, as we all know, every one of the senses is an avenue for the entrance of harm. A man sees beauty, and is wounded by the darts of the dread passion of love; or he hears of the death of a kinsman and is bowed down with grief. Frequently too his palate brings about his downfall, upsetting him with disagreeable viands, or oppressing him with a surfeit of delicacies. I need hardly refer to the incitements to sexual indulgence. These have ruined entire cities and countries and vast regions of the earth, as wellnigh all the poets and historians of the world testify." + ], + [ + "[100] The manner in which the mind becomes accurst from the earth is next indicated by the words, “which opened its mouth to receive thy brother’s blood” (Gen. 4:11). It is a cruel thing that the inlets of the senses should be opened wide for the torrent of the objects of sense to be poured, like a river in spate, into their gaping orifices, with nothing to stay their violent rush. For then the mind, swallowed up by the huge inpouring, is found at the bottom, unable so much as to rise to the surface and look out.", + "[101] We ought to employ each one of these faculties, not on all that it is capable of doing but rather on the objects of greatest value. The eye is capable of seeing all colours and all forms, but let it see those that are meet for light not for darkness. The ear too is capable of apprehending all uttered words, but some let it refuse to hear, for countless things that are said are disgraceful. And because nature has given you taste, as she has to us all, do not, O senseless one, be like a cormorant and greedily devour all things. For maladies causing acute pain have been brought on in many cases by food that was not nourishing only but rare and expensive.", + "[102] And because, with a view to the persistence of the race, you were endowed with generative organs, do not run after rapes and adulteries and other unhallowed forms of intercourse, but only those which are the lawful means of propagating the human race. And because a tongue and a mouth and organs of speech have been allotted to you, do not blurt out all things, even those which are secrets; for there are places where it is good to refrain from speech; and it seems to me that those who have learned to speak have learned also to be silent, since the same faculty renders us capable both of exercising speech and of refraining from its exercise; and those who talk about things they should not, appear to me to display not power of speech but weakness in keeping silent.", + "[103] So let us make it our earnest endeavour to bind up each of the openings which we have mentioned with the adamantine chains of self-control. For Moses says elsewhere (Numb. 19:15) that “every open vessel which hath no covering bound upon it, is unclean,” implying that wretchedness is due to the different parts of the soul having been left loose and gaping and unfastened, while proper ordering of life and speech is the result of these being kept close and tight. So we see that God cannot but curse the godless and impious Cain, because, opening wide the inner chambers of his complex being, he stood agape for all outward things, praying in his greed to be able both to take them in, and to find room for them for the destruction of Abel, or the teaching devoted to God." + ], + [ + "[104] For this reason he shall “work” the earth (Gen. 4:12), not “till” it: for every tiller of the soil is a skilled workman, since tilling, too, is a matter of skill, but plenty of untrained men are workers on the soil, plying the task of unskilled labourers to procure the necessaries of life. These people do much mischief in their agricultural operations from not having found anyone to direct them; and if they do anything well, they succeed by accident, not with the aid of reason; but the scientific labours of the tillers of the soil are all of necessity beneficial.", + "[105] This explains why the lawgiver ascribed to righteous Noah the skilled trade of a tiller of the soil (Gen. 9:20), wishing to bring out the truth that, just as a good husbandman does, the man of sound character in dealing with trees in a wild state cuts away all harmful shoots grown from passions or vices, leaving such as, though not fruit-bearing, can serve as a wall and be a most firm fence of the soul: while, on the other hand, he tends all the cultivated trees, not by the same but by different methods, taking away from some, making additions to others, making some larger, and reducing others in size.", + "[106] And now I come to an illustration that particularly interests me. Noticing a luxuriant vine he will bend down its tendrils to the ground, dig trenches, throw the soil back to cover them. In a short time these become wholes instead of parts, mothers instead of daughters. Not only so, but they relieve the mother who bore them of the burden of old age. For, released from a task which used to impoverish and weaken her, that of dividing up her sustenance and distributing it to her numerous progeny, these having now become capable of drawing sustenance from themselves, after many a set-back she gets the nourishment she needs, and enriched by it renews her youth.", + "[107] I have watched another man dealing with cultivated trees. He would cut away all that was above ground of a poor one among these, leaving a very small portion of it close to the roots projecting. Then, taking a well-grown branch from another tree of good stock, he would pare this away at one end as far as the pith, make an incision in the shoot which he had docked near the roots, not of any great depth but just sufficient to make an opening for insertion. Then he would bring the branch which he had pared and fit it into the opening.", + "[108] The result is a single tree grown out of these two into one, each portion reciprocally benefiting the other. For the roots feed the branch grafted on them and save it from withering, and the branch, as a requital for its nourishment, bestows fruitfulness on the roots.", + "There are in agriculture countless other operations requiring skill, which it would be out of place to mention just now. I have written at such length merely for the sake of making clear the difference between a labourer and a (skilled) agriculturalist." + ], + [ + "[109] The worthless man never ceases spending unskilled labour on his earthly body and the senses akin to it and all external objects of sense, and he goes on doing harm to his utterly miserable soul, doing harm also to that which he imagines he is chiefly benefiting, his own body. But in the case of the worthy man, since he is expert in the skilled work of agriculture, everything that comes under his hands is managed with skill and as reason requires. Whenever the senses run riot and are borne forth with irresistible rush towards their outward objects, they are easily checked by one of the contrivances of science.", + "[110] Whenever throbbing passion in the soul rages savagely, producing there itchings and ticklings arising from lust and indulgence, or again gnawing pains and scared flutterings, the result of fear and grief, it is assuaged by a curative medicine prepared beforehand. Once again, if some vice is spreading itself more and more widely, sister to that bodily disease which creeps and runs over the skin, it is lanced by reason’s knife under the guidance of science.", + "[111] After this manner, then, the growths of the wild wood are subdued, but all plants of the cultivated and fruit-bearing virtues have men’s endeavours for sprouts, and for fruit their noble actions. Each of these the skilled husbanding of the soul fosters, and, so far as in it lies, brings to immortality by the care bestowed upon them." + ], + [ + "[112] The man of parts, therefore, has been clearly shown to be a tiller of the soil, and the worthless man a mere worker on it. And would that the earthly part of him had lent its strength to him as he worked on the soil, instead of actually diminishing the strength he has; for it is said, “it shall not add its strength, to give it thee” (Gen. 4:12).", + "[113] His plight is that to which a man would come, if he were always eating and drinking, and never being filled, or indulging perpetually in sexual pleasures with his cravings after sexual intercourse continuing in full force. For weakness is brought about by emptiness, and strength by fullness; and insatiability is the hunger that is experienced when an abundant supply of food is combined with dire intemperance: and those are in wretched case whose carcases are full, while their appetites are empty and still athirst.", + "[114] But of the lovers of knowledge he says in the Great Song that “He caused them to mount over the strength of the earth, and fed them with the products of the fields” (Deut. 32:13), showing that the godless man misses his goal, to the end that he may suffer the greater pain through strength not being added to, but on the contrary taken away by, his activities, while those who follow after virtue, raised high above all that is earthly and mortal, are abundantly able to disregard the power wielded by these things, seeing that they have God to guide their ascent, who extends to them for use and enjoyment and highest benefit the very products of the fields. He likens virtues to fields, and what they yield to products. He chooses the word “products” because he is thinking of production: for out of good sense is produced sensible conduct, out of moderation modest behaviour, out of piety pious demeanour, and from each of the other virtues, the activity that corresponds to it." + ], + [ + "[115] These “products” are nourishment in the strict meaning of the word, supplied by the soul that is able, as the lawgiver says, to “suck honey out of the rock and oil out of the hard rock” (ibid.). He uses the word “rock” to express the solid and indestructible wisdom of God, which feeds and nurses and rears to sturdiness all who yearn after imperishable sustenance.", + "[116] For this divine wisdom has appeared as mother of all that are in the world, affording to her offspring, as soon as they are born, the nourishment which they require from her own breasts. But not all her offspring are deemed meet for divine food, but such as are found worthy of their parents; for many of them fall victims to the famine of virtue, a famine more cruel than that of eatables and drinkables.", + "[117] The fountain of the divine wisdom runs sometimes with a gentler and more quiet stream, at other times more swiftly and with a fuller and stronger current. When it runs down gently, it sweetens much as honey does; when it runs swiftly down, it comes in full volume as material for lighting up the soul, even as oil does a lamp.", + "[118] In another place he uses a synonym for this rock and calls it “manna.” Manna is the divine word, eldest of all existences, which bears the most comprehensive name of “Somewhat.” Out of it are made two cakes, the one of honey, the other of oil. These are two inseparable and all-important stages in education, at the outset causing a sweetness to flow from what knowledge opens, and afterwards causing a most brilliant light to flash from them on those who handle in no fickle and perfunctory way the subjects which they love, but lay hold of them strongly and firmly with a persistence that knows no slackness or intermission. These, as I have said, “are caused to rise up over the strength of the earth” (Deut. 32:13)." + ], + [ + "[119] To the godless Cain, on the other hand, the earth affords nothing that contributes to healthy vigour, in spite of his being occupied with nothing beyond the concerns of earth. It is a natural consequence of this that he is found “groaning and trembling upon the earth” (Gen. 4:12), that is to say, a victim to fear and grief. Such is the sorry life of the wretched man, a life to which have been allotted the more grievous of the four passions, fear and grief, the one identical with groaning, the other with trembling. For such a life some evil thing must either be present or on its way. The expectation of that which is on its way begets fear, the experience of that which is present begets grief.", + "[120] But the man that follows after virtue is sure to be in corresponding states of blessedness; he has either won the prize or is on the way to win it; then to have it produces joy, fairest of possessions; to be expecting that you will reach it produces that food of souls that love virtue, hope, which makes us cast away hesitation, and essay with hearty alacrity all noble deeds.", + "[121] When righteousness has, for some soul, given birth to a male progeny in the shape of righteous reasoning, from that soul all painful things are forthwith banished. Our witness for this shall be the birth of Noah. “Noah” means righteous, and it is said of him, “This man shall cause us to rest from our works and from the pains of our hands and from the earth which the Lord God hath cursed” (Gen. 5:29).", + "[122] For it is the nature of justice in the first place to create rest in the place of toil, owing to its complete indifference to objects on the border-land between vice and virtue, such as wealth, fame, official posts, honours, and everything of that sort, with which the majority of mankind are busy. It is its nature, in the next place, to abolish griefs which take shape under the action of things that we do entirely of our own motion. For Moses does not, as some impious people do, say that God is the author of ills. Nay, he says that “our own hands” cause them, figuratively describing in this way our own undertakings, and the spontaneous movement of our minds to what is wrong." + ], + [ + "But the crowning purport of righteousness is to give us full rest “from the earth which the Lord God hath cursed.”", + "[123] By this is meant wickedness, which has set up its abode in the souls of the unwise, like some fell disease. Yet we may find in the righteous man a safeguard against it, for he has in his righteousness a sovereign remedy.", + "So when he has thus routed evil things, he is filled with joy, as Sarah was; for she says, “the Lord hath made for me laughter,” and goes on, “for whosoever shall hear, will rejoice with me” (Gen. 21:6).", + "[124] For God is the Creator of laughter that is good, and of joy, so that we must hold Isaac to be not a product of created beings, but a work of the uncreated One. For if “Isaac” means “laughter,” and according to Sarah’s unerring witness God is the Maker of laughter, God may with perfect truth be said to be Isaac’s father. But he gives to Abraham, the wise one, a share in His own title, and by the excision of grief He has bestowed on him gladness, the offspring of wisdom.", + "[125] If, therefore, a man be capable of hearing the poetry which God makes, he is of necessity glad himself, and he rejoices with those who had an ear for it already. God is an author in whose works you will find no myth or fiction, but truth’s inexorable rules all observed as though graven on stone. You will find no metres and rhythms and tuneful verses charming the ear with their music, but nature’s own consummate works, which possess a harmony all their own. And even as the mind, with its ear tuned to the poems of God, is glad, so the speech, being in tune with the conceptions of the understanding, and, if we may so speak, lending its ear to them, cannot but rejoice." + ], + [ + "[126] This will be made clear by the divine communication to Moses, the man of large wisdom. It contains these words: “Lo, is not Aaron thy brother, the Levite? I know that he will speak for thee; and lo! he shall come forth to meet thee, and on seeing thee he shall rejoice in himself” (Exod. 4:14). The Creator says that He knows that the uttered word, brother as it is of the mind, can speak; for He has made it, as it were, an instrument of music, to be an articulate utterance of our whole complex being.", + "[127] This “speech,” both for me and for thee and for all men, sounds and speaks and interprets our thoughts, and more than this, goes out to meet the reasonings of the understanding. For when the mind bestirs itself and receives an impulse towards some object belonging to its own sphere, either moved from within itself or experiencing marked impressions from external objects, it becomes pregnant and is in travail with its thoughts. It wishes to be delivered of them and cannot, until the sound produced by the tongue and the other organs of speech takes the thoughts into its hands like a midwife, and brings them forth to the light.", + "[128] And such sound is a most far-shining utterance of our thoughts. For just as things laid up in darkness are hidden, until a light shine on them and show them, in the same way conceptions are stored in the understanding, a place that is out of sight, until the voice illumine them like a light and uncover them all." + ], + [ + "[129] Right finely then is it said that speech goes forth to meet the thoughts, yea runs toward them in its anxiety to grasp them, owing to its desire to interpret them. For to each one his proper work is most an object of desire, and speaking is the proper work of speech, and so it hastens to it, taught by nature to treat it as its own. And it rejoices and is glad, when, as though illumined, it sees and fully apprehends the sense of the matter shown to it; for then it lays hands upon it, and gets hold of it, and becomes a perfect interpreter of it.", + "[130] At all events, we avoid people who, in their verbal expositions, show a lack of complete mastery of the ideas to be expressed. We regard them as prating fellows who never cease talking, stringing together idle, long, and (what is worse) soulless harangues—to give them the epithet they deserve. The speech of such people, disgracing itself as it does, might rightly groan, and so, on the other hand, the speech of that man needs must rejoice, who, after consideration of the mental conceptions, has come adequately equipped to the setting forth of things which he has seen, and of thoughts which he has effectively grasped. Almost all of us are familiar with this from everyday experience.", + "[131] When we perfectly know the thing we are saying, our speech is glad and joyous, and is rich in words of the utmost vividness and fitness, and using these in ample measure it runs along without hitch or stumbling; and it succeeds, moreover, in presenting the theme which it is expounding clearly and to good purpose. But when apprehension of the thought to be expressed lacks definiteness, eur speech suffers from a grievous dearth of apt terms, strikes a false note, and uses words in an improper sense. The result is that not only is our speech itself plunged into distress and discomfort, as it flounders about not knowing where it is, but also instead of convincing the audience it makes their ears ache." + ], + [ + "[132] But neither must all speech without exception meet thoughts, nor must it meet all thoughts without exception, but the perfect Aaron must meet the thoughts of the most perfect Moses. With what other object, pray, did he add “the Levite” to the words “lo! Aaron thy brother,” save with that of teaching that only to the Levite, and priest, and speech that is in deep earnest, is it fitting to reveal the thoughts, seeing that they are blooms of a perfect mind?", + "[133] Never may the speech of a worthless man essay to interpret Divine ordinances. He disgraces their beauty by his own pollutions. On the other hand, let base and licentious ideas never be set forth by the lips of a man of worth, but let holy things always be expounded by sacred and holy speech.", + "[134] It is said that in a certain unusually well governed city the following custom prevails. When one of those who have not led a respectable life takes in hand to introduce a proposal to senate or people, he is not allowed to do so in his own person, but is required by the magistrates to impart the substance of his motion to some man of unblemished character. Thereupon this man rises and reproduces what has been said to him. Appearing as pupil, for the nonce, of the man who instructed him, this gentleman’s mouth having been sewn up, he exhibits what another has devised, and does not regard the man who hit upon the idea as fit to occupy even the position of listener or looker-on. So far do some carry their unwillingness even to derive benefit from bad men, holding the harm arising from the shame entailed to be greater than the advantage that would accrue to them." + ], + [ + "[135] This lesson would seem to have been taught by the most holy prophet Moses. It is taught by the fact of Aaron the Levite meeting his brother Moses and on seeing him rejoicing in himself (Exod. 4:14). The words “rejoicing in himself,” apart from what I have already remarked about them, bring out a truth of yet greater importance for unselfish service. The lawgiver is directing attention to the kind of joy that is genuine and most fully proper to man.", + "[136] For strictly speaking there is no ground for rejoicing over abundance of wealth and possessions, or over brilliant position, or, generally, over anything outside us, since all these things are soulless, and insecure, and have the germs of decay in themselves. Nor indeed is there ground for rejoicing over strength and robust health and other bodily advantages. Not only have we these in common with the most worthless of men, but many a time they bring inexorable ruin on those who have them.", + "[137] Since, then, joy that is free from all sham and counterfeit is found only in the good things of the soul, it is “in himself,” not in the accidents of his position, that every wise man rejoices; for the things that are “in himself” are excellences of mind, on which we have a right to pride ourselves, but the accidents of our position are either bodily well-being or plenty of external advantages, and of these we must not boast." + ], + [ + "[138] Having shown, then, as far as in us lay, citing in the person of Moses a most truthful witness, that joy is peculiar to the wise man, let us show in the next place that hope is so also, calling in the same witness as before. For the son of Seth named Enos, which means “man” [was distinguished by] hope. “This man,” it says, “first hoped to call on the name of the Lord God” (Gen. 4:26). It is a sound statement. For what could be found more in keeping with one who is truly a man than a hope and expectation of obtaining good things from the only bountiful God? This is, to tell the truth, men’s only birth in the strict sense, since those who do not set their hope on God have no part in a rational nature.", + "[139] Accordingly having first said of Enos “this man hoped (and ventured) to call on the name of the Lord God,” he adds expressly, “this is the book of the nativity of men” (Gen. 5:1.). In saying this he utters an important truth, for an entry is hereby made in the book of God to the effect that man only is hopeful. The converse therefore is true, that he that is despondent is not man. The definition, then, of our complex being is “a living creature endowed with reason subject to death,” but that of man as Moses portrays him “a soul so constituted as to hope on the God that really IS.” Well, then, let goodly men, having obtained joy and hope as their happy portion, either enjoy or at all events expect good things:", + "[140] but let worthless men, of whose company Cain is a member, living in constant pains and terrors, gather in a most grievous harvest, in the experience or expectation of evils, groaning over the painful case in which they are already, and trembling and shuddering at the fearful things which they expect (cf. Gen. 4:12)." + ], + [ + "[141] Let what we have said on this passage suffice: let us investigate the words that follow. They are these: “And Cain said to the Lord, The charge to which abandonment exposes me is too great” (Gen. 4:13). The character of this cry will appear from a comparison of like cases. If the helmsman should abandon a ship at sea, must not all arrangements for sailing the ship go wrong? Again, if a charioteer quit a horse-chariot during a race, does it not necessarily follow that the chariot’s course will lose all order and direction? And again, when a city has been abandoned by rulers or laws—and of course rulers are living tables on which laws are inscribed—does not that city become a prey to two very great evils, anarchy and lawlessness?", + "[142] Need I add that it is a law of nature that the body perishes if the soul quit it, and the soul if reason quit it, and reason if it be deprived of virtue? Now if each presence that I have named becomes an occasion of loss and damage to those abandoned by it, how great a disaster must we infer that those will experience who have been forsaken by God; men whom He rejects as deserters, false to the most sacred ordinances, and sends into banishment, having tested them and found them unworthy of His rule and governance? For, to say all in a word, it is certain that he who is left by a benefactor far greater than himself is involved in charges and accusations of the most serious kind. For when would you say that the unskilled man suffers the greatest harm? Would it not be when he is entirely let alone by science?", + "[143] When would you say it of the man that is unlearned and utterly uneducated? Would it not be when instruction and pupilage have executed a deed of abandonment in his case? And when do we pronounce foolish people more than usually unhappy? Is it not when sound sense rejects them for good and all? When do we so regard the licentious or the unjust? Is it not when self-mastery and justice issue against them a sentence of eternal banishment? When the irreligious? Is it not when religion excludes them from her own sacred rites?", + "[144] This being so, it seems to me that those who are not utterly beyond cleansing would pray to be punished rather than be let go; for dismissal will most easily overturn them like vessels without ballast or helmsman, while punishment will set them up again.", + "[145] Are not boys who are rebuked by their slave-tutors when they do wrong better than those who are without tutors? Are not apprentices who are found fault with by their masters when they do not succeed in the craft they are learning better than those who have no one to chide them? Are not youths without someone to direct them inferior to, and less well off than, those who, best of all, have been vouchsafed the natural direction and guidance which has been assigned to parents over their children, or, failing that, have been placed under the next-best sort of guides, whom pity for fatherless children so often appoints to fill the place of parents in all that is for their good?" + ], + [ + "[146] Let us then, who are convicted by consciousness of our own acts of unrighteousness, beseech God to punish us rather than let us alone. For if He lets us alone, He will make us servants, not as before, of Himself the gracious One, but of the creation that has no pity; but if He punishes us, He will of His gracious goodness gently and kindly correct our faults, by sending forth into our mind His own word, that reproves and chastens, by means of which He will upbraid it, and make it ashamed of its errors, and so will heal it. It is for this reason that the lawgiver says that “whatever one widowed and ejected shall have vowed against her soul” shall stand for her (Numb. 30:10).", + "[147] For we may justly say that God is husband and father of the universe, supplying, as He does, the germs of life and well-being to all; and that a mind has been cast forth and widowed of God, which has either failed to welcome divinely-bestowed power to bear children, or, after welcoming it, has subsequently chosen to bring about abortion.", + "[148] Accordingly, whatever she shall have determined, against herself shall she determine, and the things determined shall stand absolutely incurable. For how can it be anything but a deplorable evil that an unstable creature never continuing in one stay should determine and fix by announcing it aught concerning itself, thus arrogating to itself the prerogatives of the Creator? One of these prerogatives is that in virtue of which He decisively and unswervingly determines all things.", + "[149] So it comes about that the mind shall not only be widowed of knowledge, but shall also be cast out from it. Let me explain. The soul that is widowed but not yet cast out of the good and beautiful, may still by steadfast persistence find a means of reconciliation and agreement with right reason, her lawful husband. But the soul that has once been dismissed from hearth and home as irreconcilable, has been expelled for all eternity, and can never return to her ancient abode." + ], + [ + "[150] What has been said about the words, “The charge to which abandonment exposes me is too great,” must suffice, and we must consider the words that follow. “If” he says “Thou castest me out to-day from the face of the earth, from Thy face also shall I be hidden” (Gen. 4:14). What are you saying, good sir? If you shall have been cast out of all the earth, will you still hide yourself? How?", + "[151] Could you live? Or did you not know that nature has not given to all living creatures the same abiding-place, but different ones, the sea to fish and all the watery tribe, and earth to all land creatures? And man, so far at all events as the constituents of his body go, is a land creature. For this reason, each living creature, when he leaves his proper abode and enters so to speak a foreign one, dies without more ado, the land creatures on going under water, the aquatic animals on making their way to dry land.", + "[152] If, therefore, being a man, you should be cast out from earth, whither will you turn? Will you take on the nature of aquatic creatures and swim under water? Nay, under water you will be dead in a moment. But perhaps you will take wings and raise yourself aloft and elect to traverse the air, transforming land-kind into bird-kind? Aye, change if you can the moulding and stamp of the Divine coinage. You will never be able to do that: for the further you lift yourself aloft, so much the more swiftly will you be borne from a higher region with greater impetus to earth, your proper quarter." + ], + [ + "[153] But could you, being a man, or any other created thing, hide yourself from God? Where? From Him who is there before us whichever way we go; from Him Whose sight reaches to the ends of earth; from Him Who has filled the universe; from Him of Whom the least thing that exists is not void? And can this surprise you, that no created thing can manage to hide itself from that which is, seeing that we cannot get out of the first elements of material things, but, having made our escape from one, must ever pass thence into another?", + "[154] If the existent One had willed to employ the skill, by which He made amphibious creatures, in making a new kind of creature capable of living in all elements, this creature, if it had sped away from the heavy elements of the earth and water, would have arrived at the elements that are naturally light, namely air and fire; and again, after making acquaintance with the regions on high, if it had wanted to remove from them, it would have merely exchanged them for the opposite region.", + "[155] It would have been necessary for it in any case to show itself in some one quarter of the universe, since it was impossible for it to speed away outside it. And, besides this, the Creator had left nothing remaining outside, having entirely used up all the four elements to constitute the world, that out of perfect parts He might make the whole most perfect. Seeing then that it is in all cases out of the question to escape beyond the handiwork of God, must it not be still more impossible to flee from its Maker and Ruler? Let no one therefore accept without examining it the way of understanding the language that first suggests itself, and by so doing make the Law guilty of his own foolishness. Let him carefully note the sense which it conveys in a figure through deeper meanings underlying the expressions employed, and so attain to certain knowledge." + ], + [ + "[156] Probably, then, what is expressed by the words “if Thou art casting me out this day from the face of the earth, from Thy face also shall I be hidden” is this: “if Thou art ceasing to supply me with the good things of earth, neither do I accept those of heaven; and if I am being cut off from the experience and enjoyment of pleasure, I decline virtue also; and if Thou art giving me no part in what is human, keep back also what is divine.", + "[157] For the good things that are, in our judgement, necessary and of value and really genuine are these, eating, drinking; delighting in variety of colours by the use of sight; being charmed through hearing by all kinds of melodious sounds, and through the joy of fragrant scents which our nostrils inhale; indulging to the full in all the pleasures arising from digestive and other organs; unceasing attention to the acquisition of gold and silver; being adorned with honours and public offices, and all else that tends to make us distinguished. But let us have nothing to do with sound sense, or hardy endurance, or righteousness with her stern disposition filling life with labour and travail. But if these prove to be a necessary part of our experience, they must be treated not as good things to be sought for their own sake, but as means to and productive of good.”", + "[158] Oh! ridiculous man! Do you assert that, when stript of bodily and outward advantages, you will be out of sight of God? I tell you that, if you be stripped of them, you will be more than ever in sight of Him: for when set free from bonds that cannot be broken, imposed by the body and bodily requirements, you will have a clear vision of the Uncreated." + ], + [ + "[159] Do you not see that Abraham, when he had “forsaken land and kindred and his father’s house,” i.e. the body, sense, and speech (Gen. 12:1), begins to meet with the powers of Him that IS? For when he has gone out from all his house, the Law says that “God appeared to him” (Gen. 12:7), showing that He clearly manifests Himself to him that escapes from things mortal and mounts up into a soul free from the encumbrance of this body of ours.", + "[160] So Moses “taking his tent sets it up outside the camp” (Exod. 33:7), and places its abode far from the bodily encampment, expecting that only thus might he become a perfect suppliant and worshipper of God.", + "Of this tent he says that it has received the title of “Tent of Testimony,” using his words quite advisedly, to show that the Tent of the Existent One really IS, and does not merely receive the title. For, among the virtues, that of God really IS, actually existing, inasmuch as God alone has veritable being. This is why Moses will say of Him as best he may in human speech, “I AM He that IS” (Exod. 3:14), implying that others lesser than He have not being, as being indeed is, but exist in semblance only, and are conventionally said to exist. To Moses’ Tent, however, which figuratively represents human virtue, must be accorded not existence but only a title, seeing that it is a copy and likeness of that divine virtue. It follows as a consequence of this that, when Moses is appointed “a god unto Pharaoh,” he did not become such in reality, but only by a convention is supposed to be such; for I do indeed know God as granting favours and giving,", + "[161] but I am unable to conceive of Him as being given; yet it is said in the sacred books, “I give thee as a god to Pharaoh” (Exod. 7:1), that which is given being passive not active; but He that really IS must needs be active not passive.", + "[162] What then do we gather from these words? That the wise man is said to be a god to the foolish man, but that in reality he is not God, just as the counterfeit four-drachma piece is not a tetradrachm. But when the wise man is compared with Him that is, he will be found to be a man of God; but when with a foolish man, he will turn out to be one conceived of as a god, in men’s ideas and imagination, not in view of truth and actuality." + ], + [ + "[163] Why then do you talk idly saying, “If Thou art casting me out of the earth, Thee also shall I hide from myself” (Gen. 4:14)? For, on the contrary, were He to expel you from the earthly sphere, He will show you His own image clearly manifested. This can be proved. You are going to remove out of the presence of God, and having so removed you will none the less inhabit your earthly body; for he says afterwards, “and Cain went out from the presence of God and dwelt in the earth” (Gen. 4:16); so that, instead of having been cast out of the earth and having hidden from yourself Him that IS, you have turned away from Him and have taken refuge in earth, i.e. the mortal region.", + "[164] Moreover, it is not really true that “everyone that findeth you shall kill you,” as you dishonestly argued (Gen. 4:14). For the thing that is found is assuredly found by one of two, either by one like it or by one unlike it. He that is like it and akin to it finds it because of their congruity and fellowship in all respects; he that is unlike it, owing to their opposition and incongruity. That which is like is prone to guard and keep what is so nearly related to it: that which is unlike is on its part ready to destroy what differs from it.", + "[165] Let Cain and every other scoundrel know assuredly that he will not be killed by everyone that meets with him, but whereas unscrupulous people, given to vices closely akin to his, will prove his guards and keepers, all who have engaged in the toilsome quest of sound sense and other virtues, will regard him as an enemy with whom there can be no truce, and destroy him if they can.", + "[166] For it is an almost invariable rule that both persons and causes are cherished by those who are friendly and attached to them, but brought to ruin by those who have nothing in common with them, and look on them with no favour. For this cause the sacred utterance, testifying in opposition to the feigned simplicity of Cain, says ‘ “Not so” are you minded as your words run’ (Gen. 4:15); for you say that everyone that has found your artifices in the wrestling-bout of words will kill you, but you know that not everyone will do so, since countless numbers have been enrolled on your side, and only he will do so who is a friend of virtue, but to you an irreconcilable enemy." + ], + [ + "[167] “He” it continues, “that slayeth Cain shall loosen seven punishable objects” (Gen. 4:15). What meaning this conveys to those who interpret literally, I do not know. For there is nothing to show what the seven objects are, nor how they are punishable, nor in what way they become loose and unstrung. We must make up our minds that all such language is figurative and involves deeper meanings. It would seem, then, that the thought which Moses desires to convey is of this nature.", + "[168] The irrational side of the soul is divided into seven parts, seeing, hearing, smelling, tasting, touching, speaking, begetting. Were a man to do away with the eighth, mind, which is the ruler of these, and here called Cain, he will paralyse the seven also. For they are all strong by sharing the strength and vigour of the mind, and with its weakness they wax feeble, and by the complete corruption brought on them by wickedness they incur a weakening and slackening.", + "[169] These seven in a wise man’s soul are found to be pure and undefiled, and herein deserving of honour, but in the soul of a foolish man unclean and polluted, and, just as Moses said, exposed to punishment which is equivalent to “deserving of penalty and retribution.” Let me give an illustration.", + "[170] When the Creator was minded to purge the earth by water, and determined that the soul should receive a cleansing from its unutterable wrongdoings by washing away and purging out its defilements after the fashion of a sacred purification, He charges the man who proved righteous, who was not swept away by the oncoming of the deluge, to bring into the ark, which was the body or the vessel that contains the soul, “from among the clean beasts seven, male and female” (Gen. 7:2), for He deemed it right that the goodly reasoning faculty should find all parts of the irrational side clean for its use." + ], + [ + "[171] And this that the lawgiver prescribed is an unfailing characteristic of all wise men: they have sight purged and cleansed, hearing and every sense severely tested; yes, and they have utterance unsullied, and the impulses of sex under control.", + "[172] Each of the seven faculties shows itself in one way as male, in another way as female; for since it is either in restraint or in motion, in restraint when at rest in sleep, in motion when now awake and active—when regarded under the aspect of restraint and inaction, it is called female owing to its having been reduced to passivity; when looked at under the aspect of movement and employment of force, being thought of as in action, it is described as male.", + "[173] Thus in the wise man the seven faculties are evidently clean, but, by the law of contraries, in the worthless man all exposed to punishment. How vast a multitude must we suppose to be betrayed every day by eyes deserting to colours and forms and things that it is wrong to look at? And by ears that go after all sounds? And by the organs of smell and taste led by pleasing odours and an endless variety of other enticements?", + "[174] Need I, then, go on to remind you of the multitude of those who have been ruined by the stream that there is no stopping, flowing from an unbridled tongue, or by the deadly stimulus to sexual sins which accompanies ungoverned lust? Our cities are full of these evils; all the earth is full of them from one end to another; and out of them springs up for mankind, both as individuals and in communities, the war that is waged in time of peace, the war that has no break or pause, and is the greatest of all wars." + ], + [ + "[175] And so, to my thinking, those who are not utterly ignorant would choose to be blinded rather than see unfitting things, and to be deprived of hearing rather than listen to harmful words, and to have their tongues cut out to save them from uttering anything that should not be divulged. Such things have been done before now.", + "[176] Certain wise men, they tell us, while being tortured on the wheel to induce them to reveal secrets have bitten off their tongue, and so contrived a worse torture for their torturers, who found themselves unable to obtain the information which they wanted. It is better to be made a eunuch than to be mad after illicit unions. All these things, seeing that they plunge the soul in disasters for which there is no remedy, would properly incur the most extreme vengeance and punishment.", + "[177] It goes on to say “the Lord God set a sign upon Cain, that everyone that found him might not kill him” (Gen. 4:15), and what the sign is, he has not pointed out, although he is in the habit of showing the nature of each object by means of a sign, as in the case of events in Egypt when he changed the rod into a serpent, and the hand of Moses into the form of snow, and the river into blood. ", + "[178] It would seem then that just this is the sign regarding Cain that he should not be killed, namely that on no occasion did he meet with death. For nowhere in the Book of the Law has his death been mentioned. This shows in a figure that, like the Scylla of fable, folly is a deathless evil, never experiencing the end that consists in having died, but subject to all eternity to that which consists in ever dying. Would that the opposite might come to pass, that worthless things should be taken out of sight and abolished, undergoing absolute destruction. As it is, they are continually kindled into flame, and inflict on those who have once been taken captive by them the disease that never dies." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO THE WORSE ATTACKS THE BETTER", + "§ 1. And Cain said … plain. These words are not in the Hebrew text.", + "§ 7. The three kinds of good things. This classification is frequently used both by Aristotle (e.g. Eth. Nic. i. 1098 b) and by the Stoics (S.V.F. iii. 136). The doctrine of the necessity of all three is found in Aristotle, though not with the implication here made that they are equally important; e.g. “It will not be denied that, as there are three classes, external goods, goods of the body, and goods of the soul, the happy man must possess all these” (Politics 1323 f., Welldon’s translation).", + "§ 9. Nothing is a good thing, etc. For the Stoic doctrine that τὸ καλόν (“the morally beautiful,” honestum in Cicero) is the only good see Index to S.V.F. No Greek passage, however, seems to reproduce the dogma exactly in this form. Cf. De Post. 133, where it is definitely called Stoic.", + "§ 16. διʼ ἀγωγῆς νομίμου ἢ καὶ παιδεύσεως ὀρθῆς. In the former clause both noun and adjective suggest practical obedience. For ἀγωγή is a leading along a path, and νόμιμος is one ἀκολουθητικὸς τῷ νόμῳ καὶ πρακτικὸς τῶν ὑπʼ αὐτοῦ προσταττομένων (S.V.F. iii. 613). In the second clause the word παίδευσις takes us into the school-room, the domain of the νομικός, who is ἐξηγητικὸς τοῦ νόμου (ibid.). Philo implies that practical training is the more effective way of instilling “healthy principles.” He can hardly have used the words without thinking of God’s leading of His people by the hand of Moses.", + "§ 34. Training for dying. This use of the Platonic phrase should be compared with that in De Gig. 14. Here in the mouth of the worldly it connotes the wretchedness of the philosopher’s life. There he is training to die to the life of the body in order to gain the higher life. Philo is probably thinking here of Phaedo 64 A, where, when Socrates uses the equivalent phrase ἐπιτηδεύει ἀποθνήσκειν, Simmias laughs and says “that is exactly what my unphilosophical countrymen would say of the philosophers.” It is a good example of Philo’s intimate knowledge of Plato.", + "§ 39. All the qualities. ἰδέαι is a technical word in rhetoric for the various qualities of ἑρμηνεία ( = “style” or “expression”). Hermogenes Περὶ ἰδεῶν enumerates and treats of seven of these, the three chief of which are clearness, greatness, beauty.", + "§ 46. The days of my father’s mourning. Philo to suit his allegorical interpretation takes this to mean “the days when my father will mourn.”", + "§ 49. Separate … not separate. The Stoics classified material things (σώματα) as (a) διεστῶτα, e.g. an army, (b) συνημμένα, e.g. a house or ship, (c) ἡνωμένα, e.g. animals (S.V.F. ii. 366 f.).", + "§ 50. Judgements, or “opinions.” In De Post. 79 and 112 the two wives are more or less identified respectively with Epicureanism and the Aristotelian (?) belief in the value of bodily and external things.", + "§ 57. Inquiry … question. πύσμα or πεῦσις is a question requiring an explanatory answer as “Where is Abel?” ἐρώτημα requires only “yes” or “no.”", + "§ 64. The number 50 is perfect. Why so? In De Vita Cont. 65 it is said to be the holiest and most “natural” (φυσικώτατος) of numbers because it is formed from the hypotenuse (δύναμις) of the right-angled triangle, which is the beginning of the generation of all things. This reason seems to us absurd. We can dimly see that it applies to 5 (see De Op. 97), but we do not see on what principle it is extended to 50.", + "§§ 84 f. Whose roots He caused, etc. The thought and much of the diction of the sections is from Timaeus 90 A ff.: “As to the supreme form of soul that is within us, God has given it to each of us as a guiding genius, even that … which dwells in the summit of our body, and raises us from earth towards our celestial affinity, seeing that we are of no earthly, but of heavenly growth (οὐράνιον φυτόν), since to heaven, whence in the beginning was the birth of our soul, the diviner part attaches the head or root (τὴν κεφαλὴν καὶ ῥίζαν ἡμῶν ἀνακρεμαννύν) and makes our whole body upright” (Archer-Hind’s translation). He adds as a note to κεφαλὴν καὶ ῥίζαν “i.e. as a plant draws its sustenance through its roots from its native earth, so does the soul draw her spiritual sustenance from her native heavens.”", + "§ 91. The point seems to be that physical suffering makes a direct appeal to God. Blood is the principle of our physical life. The physical sufferings of Israel in Egypt cried out to God. In neither case was the complaint conveyed by articulate speech, but in the one case by the blood spilt, in the other by groans. By each of these a meaning (νοῦς) was conveyed, and speech is, after all, only conveyance of a meaning. Why does Philo say that the appeal is sometimes voluntary, sometimes involuntary? Is the stress here on the latter? Does he mean that what we feel reaches God when we are not consciously praying?", + "§ 118. Two cakes. The idea is obtained by a combination of the descriptions of the Manna in Exod. 16:31 and Numb. 11:8. In the first “its taste was as an ἔγκρις in honey”: in the second “its pleasure was as an ἔγκρις from oil.” The ἔγκρις is defined elsewhere as a sweetmeat made from honey and oil. Philo passes with bewildering rapidity through the different suggestions of oil, (a) as rushing in a stream, (b) as giving light, (c) as an element in food.", + "§ 120. Corresponding states of blessedness. εὐπάθειαι is used here not exactly in the Stoic sense. With them the three εὐπάθειαι are not the opposites of the πάθη, but reasonable forms of them. Thus χαρά “corresponds” not to λύπη as here, but to ἡδονή (as in L.A. iii. 107), while the εὐπάθεια corresponding to φόβος is not as here ἐλπίς (which is not one of the εὐπάθειαι) but εὐλάβεια (“caution”). So too the εὐπάθεια corresponding to ἐπιθυμία is βούλησις (“wishing”), while λύπη has no corresponding εὐπάθεια.", + "§ 124. The poetry which God makes. The transition to poetry, which sounds strange in English, is easy enough in Greek, where ποιητής is both “maker” and “poet.”", + "§ 134. Well governed city. Philo means Sparta. See Plutarch’s Moralia 41 B and 801 B.", + "§ 135. While the translators have not ventured to correct the text according to their suggestion of πολιτικοῦ (or πολιτικωτέρου) ἕτερον for πολιτικώτερον, they believe it to be very probable, taking it in the sense of another lesson beside the above-mentioned which belongs rather to the civil sphere. The functions of the πολιτικός, though perfectly legitimate and often imperative for the Wise Man, both to Philo and the Stoics, stand to him on a somewhat lower plane than pure philosophy. Compare the contrast of πρὸς πολιτείαν and πρὸς ἀλήθειαν φιλοσοφῶν in § 7. The lesson that only the good man’s advice can benefit the State is essentially “political,” and this which follows is as clearly of the other type.", + "§ 141. And of course rulers, etc. Or “laws count as rulers.” This would be an odd use of γράφονται (? έγγράφονται), but such a translation is naturally suggested by De Vita Mosis ii. 4, where we are told that “the King is a living law, and the Law a just King.” The thought may have been suggested by Plato, Symposium 196 C πόλεως βασιλῆς νόμοι; cf. Gorgias 484 B, Aristot. Rhet. iii. 3.", + "§ 145. Apprentices … masters … craft. Or “pupils … schoolmasters … arts,” i.e. the Encyclia, particularly “grammar” and “rhetoric,” regularly called “arts.” The discipline of the “pedagogue,” the school-teacher, and the parent or guardian, form three natural stages in the experience of the growing boy.", + "Appoints. Perhaps an allusion to the Attic law by which it was the duty of the Archon to appoint guardians, where the father’s will left no instructions. (See Dictionary of Antiquities, s.v. Epitropus.) Philo’s clear allusion to Attic law in 143 makes this the more probable.", + "§ 154. The Creator had left nothing, etc. Almost a quotation from Timaeus 32 C, where God is said to have used up the whole of the four elements in making the Universe, ἵνα τέλεον ἐκ τελέων τῶν μερῶν εἴη.", + "§ 157. For the good things that are. The words here put into Cain’s mouth are intended to represent the teaching of the Epicureans, whose view that bodily pleasure was a necessary element in happiness easily lent itself to misrepresentation. See the words of Epicurus given by Diogenes Laertius (x. 6): “I know not how to conceive the good apart from the pleasures of taste, sexual pleasures, the pleasures of sound and the pleasures of beautiful form” (Hicks’s translation). So too in the concluding words of the section we have a hit at the doctrine that we choose the virtues on account of pleasure and not for their own sake, as we use the physician’s art for the sake of health (Diog. Laert. x. 138).", + "§ 160. ἀναγκαίως. In Timaeus 69 D ἀναγκαίως is used of the way in which the inferior agents in the Creation performed their somewhat baffling tasks. It has been rendered there “as best they might” (L. & S. 1927). Moses is faced with a task more baffling even than theirs. It is to express in human speech the Name of God. He does it “as best he may.”", + "§ 178. Scylla. The allusion is to Odyssey xii. 118 ἡ δέ τοι οὐ θνητή, ἀλλʼ ἀθάνατον κακόν ἐστι." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1929", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "על שהרע נוהג לארוב לטוב", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "על שהרע נוהג לארוב לטוב", + "enTitle": "That the Worse is wont to Attack the Better", + "key": "That the Worse is wont to Attack the Better", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/Sefaria Community Translation.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..536a7ddf029a369410fde2f526f5ff3b433b7d55 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/Sefaria Community Translation.json @@ -0,0 +1,48 @@ +{ + "language": "en", + "title": "The Midrash of Philo", + "versionSource": "https://www.sefaria.org", + "versionTitle": "Sefaria Community Translation", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מדרשי פילון", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": [ + [], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "", + "", + "", + "", + "According to Philo, it is not explicitly stated \"the way of God,\" but rather \"his way,\" since this refers to the degradation of humanity, the name of God is not mentioned in the text. This is his method in several places, where the Lord does not mention His name regarding evil, and He does not share His name on punishments and curses, as stated in \"On the Confusion of Tongues\" and \"On Migration and Encounter\". Even though Philo has a few instances where God punishes directly and not through an agent, as seen in \"On the Life of Moses\" I, 97 and Exodus 12:23, and in the response to Exodus I, 23, and as mentioned earlier in Genesis 3:22, and the commentary on Genesis I, 55, this method is really like the method of Rabbi Yochanan: \"Rabbi Eliezer ben Pedat said in the name of Rabbi Yochanan, the name of God is not mentioned regarding evil, only regarding good. Know that this is so, when God created light and darkness and called them names, He mentioned His name regarding light and did not mention His name regarding darkness, as it is said (Genesis 1:5), \"And God called the light Day, and the darkness He called Night.\" Similarly, when He created Adam and Eve, He mentioned His name on them.\" As it is said (Genesis 48:16), \"And may God bless them,\" and when he cursed them, he did not mention His name upon them, etc. The Holy One, blessed be He, did not wish to perform the evil Himself, but rather through an angel (Talmud Bavli, Tazria 12). See also Genesis 19:12-13; Exodus 12:23 and in the commentary of Rabbi Hayyim ben Attar. \"From this we learn that the Torah's ways are ways of pleasantness and all its paths are peace. Therefore, the Holy One, blessed be He, will bring punishment without mentioning His name. Similarly, when it says 'and He destroyed all living things,' it does not say 'and God destroyed all living things'\" (Rabbi Hayyim ben Attar, Genesis 7:11). Further examples can be found in his commentary." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Verse", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890..json b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890..json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..92e6ea94d6cac89775334c74570b54475d91ea3e --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890..json @@ -0,0 +1,1042 @@ +{ + "language": "en", + "title": "The Midrash of Philo", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002125152", + "versionTitle": "The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionTitleInHebrew": "חיבורי פילון היהודי, מתורגמים בידי צ'. ד. יונג, לונדון, ה\"ג בון, 1854-1890", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isBaseText": false, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מדרשי פילון", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "Why does Moses, revolving and considering the creation of the world, say: \"This is the book of the generation of heaven and earth, when they were created?\"", + "The expression, \"when they were created,\" indicates as it seems, an indeterminate time not accurately described. But this argument will confute those authors who calculate a certain number of years reduced to one, from the time when it is possible that the world may have been created. And again, the expression: \"This is the book of the generation,\" is as it were indicative of the book as it follows, which contains an account of the creation of the world; in which it is intimated that what has been related about the creation of the world is consistent with strict truth." + ], + [ + "What is the object of saying, \"And God made every green herb of the field, before it was upon the earth, and every grass before it had sprung up?\"", + "He here by these expressions intimates in enigmatical language the incorporeal species; since the expression, \"before it was upon the earth,\" indicates the arriving at perfection of every herb, and of all seeds and trees. But as to what he says, that \"before it had sprung up upon the earth,\" he had made every green herb, and grass, et caetera, it is plain that the incorporeal species, as being indicative of the others, were created first, in accordance with intellectual nature, which those things which are upon the earth perceptible to the outward senses were to imitate." + ], + [ + "What is the meaning of saying: \"A fountain went up from the earth, and watered all the face of the earth?\" (Genesis 2:6).", + "But here the question is how it could be that the whole earth was watered by one fountain, not only on account of its size, but also because of the inequality of the mountainous and champaign situations? Unless, indeed, just as the whole force of the king's cavalry is called \"the horse,\" so the whole multitude of the veins of the earth which supply drinkable water, may perhaps be called the fountain, inasmuch as they all bubble up like a fountain. And that expression is peculiarly appropriate which says that the fountain watered, not the whole earth, but its face; as in the living being it waters the chief and predominant part (the mind or the countenance). Since that is the most important part of the earth which can be good and fertile and productive, and that is the part which stands in need of the nourishment of fountains." + ], + [ + "What is the man who was created? And how is that man distinguished who was made after the image of God? (Genesis 2:7).", + "This man was created as perceptible to the senses, and in the similitude of a Being appreciable only by the intellect; but he who in respect of his form is intellectual and incorporeal, is the similitude of the archetypal model as to appearance, and he is the form of the principal character; but this is the word of God, the first beginning of all things, the original species or the archetypal idea, the first measure of the universe. Moreover, that man who was to be created as a vessel is formed by a potter, was formed out of dust and clay as far as his body was concerned; but he received his soul by God breathing the breath of life into his face, so that the temperament of his nature was combined of what was corruptible and of what was incorruptible. But the other man, he who is only so in form, is found to be unalloyed without any mixture proceeding from an invisible, simple, and transparent nature.", + "", + "", + "", + "", + "Why is it said that God breathed into his face the breath of life? (Genesis 2:7).", + "In the first place because life is the principal part of the body; for the rest was only made as a sort of foundation or pedestal, and then life was put upon it as a statue. Besides, the sense is the fountain of the animal form, and sense resides in the face. Secondly, man is created to be a partaker not only of a soul but also of a rational soul; and the head is the temple of the reason, as some writers have called it." + ], + [ + "Why is God said to have planted a Paradise? And for whom?", + "And what is meant by a paradise? (Genesis 2:8). The word paradise, if taken literally, has no need of any particular explanation; for it means a place thickly crowded with every kind of tree; but symbolically taken, it means wisdom, intelligence both divine and human, and the proper comprehension of the causes of things; since it was proper, after the creation of the world, to establish a contemplative system of life, in order that man, by the sight of the world and of the things which are contained in it, might be able to attain to a correct notion of the praise due to the Father. And since it was not possible for him to behold nature herself, nor properly to praise the Creator of the universe without wisdom, therefore the Creator planted the outlines of it in the rational soul of the principal guide of man, namely the mind, as he planted trees in the paradise. And when we are told that in the middle was the tree of life, that means the knowledge not only of the creature, but also of the greater and supreme cause of the universe; for if any one is able to arrive at a certain comprehension of that, he will be fortunate and truly happy and immortal. Moreover, after the creation of the world human wisdom was created, as also after the creation of the world the Paradise was planted; and so the poets say that the chorus of musicians was established in order to praise the Creator and his works; as Plato says, that the Creator was the first and greatest of causes, and that the world was the most beautiful of all creatures.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why in Adin, or Eden, is God said to have planted the Paradise towards the east? (Genesis 2:8).", + "This is said in the first place because the motion of the world proceeds from the rising of the sun to its setting. And it first exists in that quarter from which it is moved; secondly, because that part of the world which is in the region of the east is called the right side; and that which is in the region of the west is called the left side of the world. Moreover the poet bears witness to this, calling the birds from the east dexteras or right, and those on the west sinistras or left; when he says, whether they go to the right to the day and to the sun, or whether they go to the left towards the dusky evening. But the name Eden, when rightly understood, is an indication of all kinds of delights, and joys, and pleasures; since all good things and all blessings derive their beginning from the place of the Lord. Thirdly, because wisdom itself is splendour and light. ", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why did God place man whom he had created in the Paradise, but not that man who is after his own image? (Genesis 2:15).", + "Some persons have said, when they fancied that the Paradise was a garden, that because the man who was created was endowed with senses, therefore he naturally and properly proceeded into a sensible place; but the other man, who is made after Godís own image, being appreciable only by the intellect, and invisible, had all the incorporeal species for his share; but I should rather say that the paradise was a symbol of wisdom, for that created man is a kind of mixture, as having been compounded of soul and body, having work to do by learning and discipline; desiring according to the law of philosophy that he may become happy; but he who is according to Godís own image is in need of nothing, being by himself a hearer, and being taught by himself, and being found to be his own master by reason of his natural endowments." + ], + [ + "Why does Moses say that every tree in the Paradise was beautiful to look upon and good to eat? (Genesis 2:9)?", + "He says this because the virtue of trees is of a twofold nature, consisting in bearing leaves and fruit, one of which qualities is referred to the pleasing of the sight, the other to the gratification of the taste; but the word beautiful was not employed inappropriately. Indeed it is very proper that the plants should be always green and flourishing perpetually, as belonging to a divine Paradise, which as such must be everlasting; and it is fit too that they should never degenerate so as to lose their leaves. But of the fruit he says, not that it was beautiful, but that it was good, speaking in a very philosophical spirit; since men take food, not only because of the pleasure which it affords, but also because of its use; and use is the flowing forth and imparting of some good.", + "", + "", + "What is meant by the tree of life, and why it was placed in the middle of the Paradise? (Genesis 2:9).", + "Some people have believed that, if there were really plants of a corporeal and deadly nature, there are also some which are causes of life and immortality, because, they say, life and death are opposed to one another, and because some plants are ascertained to be unwholesome, therefore of necessity there must be others from which health may be derived. But what these are which are wholesome they know not; for generation, as the opinion of the wise has it, is the beginning of corruption. But perhaps we ought to look on these things as spoken in an allegorical sense; for some say the tree of life belongs to the earth, inasmuch as it is the earth which produces everything which is of use for life, whether it be the life of mankind or of any other animal; since God has appointed the situation in the centre for this plant, and the centre of the universe is the earth. There are others who assert that what is meant by the tree of life is the centre between the seven circles of heaven; but some affirm that it is the sun which is meant, as that is nearly in the centre, between the different planets, and is likewise the cause of the four seasons, and since it is owing to him that every thing which exists is called into existence. Others again understand by the tree of life the direction of the soul, for this it is which renders the sense nervous and solid, so as to produce actions corresponding to its nature, and to the community of the parts of the body. But whatever is in the middle is in a manner the primary cause and beginning of things, like the leader of a chorus. But still, the best and wisest authorities have considered that by the tree of life is indicated the best of all the virtues of man, piety, by which alone the mind attains to immortality. ", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "What is meant by the tree of the knowledge of good and evil? (Genesis 2:9)", + "This indeed exhibits that meaning which is sought for in the letter of the Scriptures more clearly to the sight, as it bears a manifest allegory on the face of it. What is meant then under this figure is prudence, which is the comprehension of science, by which all things are known and distinguished from one another, whether they be good and beautiful, or bad and unseemly, or in short every sort of contrariety is discerned; since some things belong to the better class, and some to the worse. Therefore the wisdom which exists in this world is not in truth God himself, but the work of God; that it is which sees and thoroughly investigates every thing. But the wisdom which exists in man sees in an incorrect and mixed manner with somewhat darkened eyes; for it is found to be incompetent to see and comprehend clearly and without alloy each particular thing separately. Moreover, there is a kind of deception mingled with human wisdom; since very often there are some shadows found which hinder the eyes from contemplating a brilliant light; since what the eye is in the body, such also is the mind and wisdom in the soul." + ], + [ + "What the river is which proceeded out of Adin by which the Paradise is watered, and from which the four rivers proceed, the Phison, and the Gihon, and the Tigris, and the Euphrates? (Genesis 2:10).", + "The sources of the Deglath and of the Arazania, that is to say of the Tigris and Euphrates, are said to arise in the mountains of Armenia; but there is no paradise there at this day, nor do both the sources of both these rivers remain there. Perhaps, therefore, we ought to consider that the real situation of the Paradise is in a place at a distance from this part of the world which we inhabit, and that it has a river running beneath the earth. which pours forth many veins of the largest size; so that they, rising up together, pour themselves forth into other veins, which receive them on account of their great size, and then those have been suppressed by the gulfs of the waves; on which account, through the impulse given to them by the violence which is implanted in them, they burst out on the face of the earth in other places, and also among others in the mountains of Armenia. Therefore, those things which have been accounted the sources of the rivers, are rather their flowing course; or again, they may be said to be correctly looked upon as sources, because by all means we must consider the holy scriptures infallible, which point out the fact of four rivers; for the river is the beginning, and not the spring. But perhaps this passage also contains an allegorical meaning; for the four rivers are the signs of four virtues: Phison being the sign of prudence, as deriving its name from parsimony; and Gihon being the sign of sobriety, as having its employment in the regulation of meat and drink, and as restraining the appetites of the belly, and of those parts which are blow the belly, as being earthly; the Tigris again is the sign of fortitude, for this it is which regulates the raging commotion of anger within us; and the Euphrates is the sign of justice, since there is nothing in which the thoughts of men exult more than in justice." + ], + [ + "Why it is that he not only describes the situation of the Euphrates, but also says that the Phison goes round all the land of Evilat, and that the Gihon goes round all the land of Ethiopia, and that the Tigris goes toward Assyria? (Genesis 2:14).", + "The Tigris is a very cruel and mischievous river, as the citizens of Babylon bear witness, and so do the magi, who have found it to be of a character quite different from the nature of other rivers; however they might also have another reason for looking on it with aversion. But the Euphrates is a gentler, and more salubrious, and more nourishing stream. On which account, the wise men of the Hebrews and Assyrians speak of it as one which increases and extends itself; and on this account it is not here characterised by its connection with other things, as the other three rivers are, but by itself. My own opinion is, that these expressions are all symbolical, for prudence is the virtue of the rational part of man; and it is in this that wickedness is sometimes found. And fortitude is that portion of the human character which is liable to degenerate into anger. And sobriety, again, may be impaired by the desires, but anger and concupiscence are the characteristics of beasts; therefore the sacred historian has here described those three rivers by the places which they flow round. But he has not described the Euphrates in that manner, as being the symbol of justice, for there is no certain and limited portion of it allotted to the soul, but a perfect harmony of the three parts of the soul and of the three virtues is possessed by it." + ], + [], + [], + [], + [ + "Why God placed man in the Paradise with a twofold object, namely, that he might both till it and keep it, when the Paradise was in reality in need of no cultivation, because it was perfect in everything, as having been planted by God; nor, again, did it require a keeper, for who was there to ravage it? (Genesis 2:15).", + "These are the two objects which a cultivation of the land must attain to and take care of, the cultivation of the land and the safe keeping of the things which are in it, otherwise it will be spoiled by laziness or else by devastation. But although the Paradise did not stand in need of these exertions, nevertheless it was proper that he who had the regulation and care of it committed to him, namely, the first man, should be as it were a sort of pattern and law to all workmen in future of everything which ought to be done by them. Moreover it was suitable that, though all the Paradise was full of everything, it should still leave the cultivator some grounds for care, and some means of displaying his industry; for instance, by digging around it, and tending it, and softening it, and digging trenches, and irrigating it by water; and it was needful to attend to its safety, although there was no one to lay it waste, because of the wild beasts, also more especially in respect of the air and water; as, for instance, when a drought prevailed, to irrigate it with a plenteous supply of water, and in moister weather to check the superabundance of moisture by directing the course of the streams in other directions." + ], + [ + "Why, when God commanded the man to eat of every tree within the Paradise, he speaks in the singular number, and says, \"Thou shalt eat;\" but when he commands that he shall abstain from the tree which would give him the knowledge of good and evil, he speaks in the plural number, and says, \"Ye shall not eat of it, for in the day in which ye eat of it ye shall surely die?\" (Genesis 2:16).", + "In the first place he uses this language because one good was derived from many; and that also is not unimportant in these principles, since he who has done anything which is of utility is one, and he who attains to anything useful is also one; but when I say one, I am speaking not of that which in point of number comes before duality, but of that one creative virtue by which many beings rightly coalesce, and by their concord imitate singularity, as a flock, a herd, a troop, a chorus, an army, a nation, a tribe, a family, a state; for all these things being many members form one community, being united by affection as by a kiss; when things which are not combined, and which have no principle of union by reason of their duality and multitude, fall into different divisions, for duality is the beginning of discord. But two men living as if they were one, by the same philosophy, practise an unalloyed and brilliant virtue, which is free from all taint of wickedness; but where good and evil are mingled together the combination contains the principle of death." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Ye shall surely die?\" (Genesis 2:17).", + "The death of the good is the beginning of another life; for life is a twofold thing, one life being in the body, corruptible; the other without the body, incorruptible. Therefore one wicked man surely dies the death, who while still breathing and among the living is in reality long since buried, so as to retain in himself no single spark of real life, which is perfect virtue. But a good man, who deserves so high a title, does not surely die, but has his life prolonged, and so attains to an eternal end. " + ], + [ + "Why God says, \"It is not good for man to be alone; let us make him a help meet for him?\" (Genesis 2:18).", + "By these words God intimates that there is to be a communion, not with all men, but with those who are willing to be assisted and in their turn to assist others, even though they may scarcely have any power to do so; since love consists not more in utility than in the harmonious concord of trustworthy and steadfast manners; so that every one who joins in a communion of love may be entitled to utter the expression of Pythagoras, \"A friend is another I.\"", + "", + "", + "", + "", + "Why, when God had already said, \"Let us make a help for man,\" he creates beasts and cattle? (Genesis 2:19).", + "Perhaps some gluttons and insatiably greedy persons may say that God did this because beasts and flying things were, as it were, necessary food for man, and his meetest helper; for that the eating of meat assists the belly so as to conduce to the health and vigour of the body. But I should think that by reason of the evil implanted in them by nature animals of all kinds, whether terrestrial or flying in the air, were in this age hostile to and contrary to man; but that in the case of the first man, as one adorned with every imaginable virtue, they were, as it were, allies, and a reinforcement in war, and familiar friends, as being tame and domestic by nature, and this was the sole principle of their familiarity with man, for this it was fit that servants should dwell with their lord." + ], + [ + "Why the creation of animals and flying creatures is mentioned a second time, when the account of their creation had already been given in the history of the six days? (Genesis 2:19).", + "Perhaps those things which were created in the six days were incorporeal angels, indicated under these symbolical expressions, being the appearances of terrestrial and flying animals, but now they were produced in reality, being the copies of what had been created before, images perceptible by the outward senses of invisible models.", + "", + "Why did God bring every animal to man, that he might give them their names? (Genesis 2:19).", + "He has here explained a great source of perplexity to the students of philosophy, admonishing them that names proceed from having been given, and not from nature; for a natural nomenclature is with peculiar fitness assigned to each creature when a man of wisdom and pre-eminent knowledge appears; and, in fact, the office of assigning the names to animals is one which particularly belongs to the mind of the wise man alone, and indeed to the first man born out of the earth, since it was fitting that the first of the human race, and the sovereign of all the animals born out of the earth, should have the dignity assigned to him. For inasmuch as he was the first person to see the animals, and as he was the first person who deserved to govern them all as their chief, so also it was fitting that he should be their first namer and the inventor of their names, since it would have been inconsistent and mad to leave them without any names, or to allow them to receive names from any one born at a later period, which would have been an insult to and a derogation from the honour and glory due to the first born. But we may also adopt this idea, that the giving of names to the different animals was so easily arranged that the very moment that Adam gave the name the animal itself also heard it; being influenced by the name thus given to it as by a familiar indication closely connected with it.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why does Moses say, \"He brought the animals to Adam, that he might see what he would call them,\" when God can never entertain a doubt? (Genesis 2:19).", + "It is in truth inconsistent with the nature of God to doubt; therefore it does not appear that he was in doubt on this occasion, but that since he had given intellect to man as being the first man born out of the earth and endowed with a great desire for virtue, by which he was made thoroughly wise as if he had been endowed with wisdom by nature, so as to consider all things like the proper Ruler and Lord of all, God now caused him to be influenced to display the proper performance of his task, and saw what was really the most excellent point of his mind. Besides this, by this statement he evidently indicates the perfect freewill existing in us, refuting those who affirm that everything exists by a certain necessity. Or else because it belonged to man to employ the animals, therefore he also gave him authority to give them names.", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"And whatever he called each living thing, that was the name thereof?\" (Genesis 2:19).", + "We must consider that Adam gave names not only to all living creatures, but also to plants, and to everything else which is inanimate, beginning with the more excellent class; for the living creature is superior to that which has not life. Therefore the scripture considers the mention of the better part sufficient, indicating by this mention to all who are not utterly devoid of sense, that he in fact gave names to everything, since it was easy to fix names to things without life, which were never likely to change their place, and which had no passions of the soul to exercise, but the giving of proper appellations to living creatures was a more difficult task on account of the motions of their bodies and the various impulses of their souls, in accordance with the imagination and the variety of the outward senses, and the different agitations of the mind from which the effects of their works proceed. Therefore the mind could give names to the more difficult classes of living creatures. And on this account it was a very proper expression to employ, that he gave them names as being easy to name, because they were near." + ], + [ + "What is the meaning of the expression: \"But for Adam there was not found a helper like to him?\" (Genesis 2:20).", + "Every thing was helping and assisting the prince of the human race: the earth, the rivers, the sea, the air, the light, the heaven. Moreover, every species of fruit and plant co-operated with him, and every herd of cattle, and every beast which was not savage. Nevertheless, of all these things which were assisting him, there was nothing like himself, inasmuch as they were none of them human beings. Therefore, God gave a certain indication that he might show that man ought to be an assistant to and co-operator with man, being endowed with perfect similarity to one another in both body and soul." + ], + [ + "What is the meaning of the statement, \"And God sent a trance upon Adam, and caused him to sleep?\" (Genesis 2:21).", + "How it is that man sleeps is a question which has caused an extraordinary amount of perplexity to philosophers. But yet our prophet has distinctly explained this question; for sleep is in itself properly a trance, not of that kind which is more nearly allied to insanity, but of that which is in accordance with the dissolution of the senses and the absence of counsel; for then the senses withdraw from those things which are their proper object, and the intellect withdraws from the senses, not strengthening their nerves, nor giving any motion to those parts which have received the power of action, inasmuch as they are withdrawn from the objects perceptible by the outward senses.", + "", + "", + "", + "What the rib is which God took from the man whom he had formed out of the earth, and which he made into a woman? (Genesis 2:21-22).", + "The letter of this statement is plain enough; for it is expressed according to a symbol of the part, a half of the whole, each party, the man and the woman, being as sections of nature co-equal for the production of that genus which is called man. But with respect to the mind, man is understood in a symbolical manner, and his one rib is virtue, proceeding from the senses; but woman, who is the sensation of counsel, will be more variable. But some think that the rib means valour and vigour, on which account men call a boxer who as strong loins eminently strong. Therefore, the lawgiver relates that the woman was formed out of the rib of the man, indicating by that expression, that one half of the body of the man is woman. And this is testified to by the formation of the body, by the way in which it is put together, by its motions and vigour, by the force of the soul, and its strength; for all things are regarded as in a twofold light; since, as the formation of the man is more perfect, and, if one may so say, more double than the formation of the woman, so also it required half the time, that is to say forty days; when, for the imperfect, and, if I may so call it, half section of the man, that is to say the woman, there was need of a double allowance, that is to say, of eighty days, so that the doubling of the time required for the nature of the man might be changed, in order to the formation of the peculiar properties of the woman; for that body, and that soul, the nature of which is in a twofold ratio, the body and soul, that is, of the man, require but half of the delineation and formation: but that body of which the nature and construction is in the ratio of one half, namely, that of the woman, her formation and delineation is in a twofold ratio." + ], + [ + "Why Moses calls the form of the woman a building? (Genesis 2:22).", + "The union and plentitude of concord formed by the man and woman is symbolically called a house; but every thing is altogether imperfect and destitute of a home, which is deserted by a woman; for to the man the public affairs of the state are committed, but the particular affairs of the house belong to the woman; and a want of the woman will be the destruction of the house; but the actual presence of the woman shows the regulation of the house.", + "", + "Why, as other animals and as man also was made, the woman was not also made out of the earth, but out of the rib of the man? (Genesis 2:21).", + "This was so ordained in the first place, in order that the woman might not be of equal dignity with the man. In the second place, that she might not be of equal age with him, but younger; since those who marry wives more advanced in years than themselves deserve blame, as having overturned the law of nature. Thirdly, the design of God was, that the husband should take care of his wife, as of a necessary part of himself; but that the woman should requite him in turn with service, as a portion of the universe. In the fourth place, he admonishes man by this enigmatical intimation, that he should take care of his wife as of his daughter; and he admonishes the woman that she should honour her husband as her father. And very rightly, since the woman changes her habitation, passing from her own offspring to her husband. On which account, it is altogether right and proper that he who has received should take upon himself the liability in respect of what has been given; and that she who has been removed should worthily give the same honour to her husband which she has previously given to her parents; for the husband receives his wife from her parents, as a deposit which is entrusted to him; and the woman receives her husband from the law." + ], + [ + "Why, when the man saw the woman who had been formed in this manner, he proceeded to say: \"She\" (for \"this,\" touto) \"is now bone of my bone and flesh of my flesh: she shall be called woman, because she has been taken out of man?\" (Genesis 2:23).", + "He might have been amazed at what he had seen, and have said in a negative manner: How can this exquisite and desirable beauty have been derived from bones and from flesh which are endowed with neither beauty nor elegance, being of a form so far more beautiful, and endowed with such excessive life and grace? The matter is incredible because she is like; and yet it is credible, because God himself has been her creator and painter. Again, he might have said affirmatively: Truly she is a living being, my bone and my flesh, for she exists by having been taken from that bone and flesh of mine. But he makes mention of his bone and flesh in a very natural manner; for the human or corporeal tabernacle is the combination of bones, and flesh, and entrails, and veins, and nerves, and ligaments, and blood-vessels, and breathing tubes, and blood. And she is called woman (in Greek gyneµ) with great correctness, as the power of producing with fertility, either because she becomes pregnant through the reception of the seed, and so brings forth; or, as the prophet says, because she was made out of man, not out of the earth, as he was; nor from seed, as all mankind after them; but of a certain intermediate nature; and like a branch, brought out of one vine to produce another vine." + ], + [ + "Why he says, \"Therefore shall a man leave his father and his mother, and cleave to his wife, and they shall be two in one flesh?\" (Genesis 2:24).", + "He here orders man to behave himself towards his wife with such excess of affection in their intercourse, that he is willing to leave his parents, not in order that by that means it may be more suitable, but as they would scarcely be a motive for his fidelity to his wife. And we must remark, that it is very excellent and prudently done, that he has avoided saying that the woman is to leave her parents and cleave to her husband, since the character of the man is bolder than the nature of the woman; but he says that the man ought to do this for the sake of the woman; for he is borne on by a cheerful and willing impulse to the concord of knowledge, to which, becoming wholly devoted, he restrains and regulates his desires, and clings to his wife alone like bird-lime. Especially because he himself, delighting in his master-like authority, is to be respected for his pride: but the woman, being in the rank of a servant, is praised, for assenting to a life of communion. And when it is said that the two are one flesh, that indicates that the flesh is very tangible and fully endowed with outward senses, on which it depends to be afflicted with pain and delighted with pleasure, so that both the man and woman may derive pleasure and pain from the same sources, and may feel the same; aye, and may still more think the same." + ], + [ + "Why both of them, the man and the woman, are said to have been naked, and not to have been ashamed? (Genesis 2:25).", + "They were not ashamed, in the first place, because they were in the neighbourhood of the world, and the different parts of the world are all naked, each of them indicating some peculiar qualities, and having peculiar coverings of their own. In the second place, on account of the sincerity and simplicity of their manners and of their natural disposition, which had not taint of pride about it. For ambition had as yet no existence. Thirdly, because the climate and the mildness of the atmosphere was a sufficient covering for them, so as to prevent either cold or heat from hurting them. In the fourth place, because they, by reason of the relationship existing between themselves and the world, could not receive injury from any part of it whatever, as being related to them." + ] + ], + [ + [ + "Why does Moses say that the serpent was more cunning than all the beasts of the field? (Genesis 3:1).", + "One may probably affirm with truth that the serpent in reality is more cunning than any beast whatever. But the reason why he appears to me to be spoken of in these terms here is on account of the natural proneness of mankind to vice, of which he is the symbol. And by vice I mean concupiscence, inasmuch as those who are devoted to pleasure are more cunning, and are the inventors of stratagems and means by which to indulge their passions. Being, forsooth, very crafty in devising plans, both such as favour pleasure and also such as procure means of enjoying it. But it appears to me that since that animal, so superior in wisdom, was about to seduce man, it is not the whole race that is here meant to be spoken of as so exceedingly wise, but only that single serpent, for the reason above mentioned.", + "", + "", + "Did the serpent speak with a human voice? (Genesis 3:2).", + "In the first place, it may be the fact that at the beginning of the world even the other animals besides man were not entirely destitute of the power of articulate speech, but only that man excelled them in a greater fluency and perspicuity of speech and language. In the second place, when anything very marvellous requires to be done, God changes the subject natures by which he means to operate. Thirdly, because our soul is entirely filled with many errors, and rendered deaf to all words except in one or two languages to which it is accustomed; but the souls of those who were first created were rendered acute to thoroughly understand every voice of every kind, in order that they might be pure from evil and wholly unpolluted. Since we indeed are not endowed with senses in such perfection, for those which we have received are in some degree depraved, just as the construction of our bodies too is small; but the first created men, as they received bodies of vast size reaching to a gigantic height, must also of necessity have received more accurate senses, and, what is more excellent still, a power of examining into and hearing things in a philosophical manner. For some people think, and perhaps with some reason, that they were endowed with such eyes as enabled them to behold even those natures, and essences, and operations, which exist in heaven, as also ears by which they could comprehend every kind of voice and language.", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why did the serpent accost the woman, and not the man? (Genesis 3:2).", + "The serpent, having formed his estimate of virtue, devised a treacherous stratagem against them, for the sake of bringing mortality on them. But the woman was more accustomed to be deceived than the man. For his counsels as well as his body are of a masculine sort, and competent to disentangle the notions of seduction; but the mind of the woman is more effeminate, so that through her softness she easily yields and is easily caught by the persuasions of falsehood, which imitate the resemblance of truth. Since therefore, in his old age, the Serpent strips himself of his scales from the top of his head to his tail, he, by his nakedness, reproaches man because he has exchanged death for immortality. His nature is renewed by the beast, and made to resemble every time. The woman, when she sees this, is deceived; when she ought rather to have looked upon him as an example, who, while showing his ingenuity towards her, was full of devices, but she was led to desire to acquire a life which should be free from old age, and from all decay.", + "", + "", + "Why the serpent tells the woman lies, saying, \"God has said, Ye shall not eat of every tree in the Paradise,\" when, on the contrary, what God really had said was, \"Ye shall eat of every tree in the Paradise, except one?\" (Genesis 3:4).", + "It is the custom for contending arguers to speak falsely in an artful manner, in order to produce ignorance of the real facts, as was done in this case, since the man and woman had been commanded to eat of all the trees but one. But this insidious prompter of wickedness coming in, says that the order which they had received was that they should not eat of them all. He brought forward an ambiguous statement as a slippery stumbling-block to cause the soul to trip. For this expression, \"Ye shall not eat of every tree,\" means in the first place either, not even of one, which is false; or, secondly, not of every one, as if he intended to say, there are some of which you may not eat, which is true. Therefore he asserts such a falsehood more explicitly." + ], + [], + [ + "Why, when it was commanded them to avoid eating of one plant alone, the woman made also a further addition to this injunction, saying, \"He said, Ye shall not eat of it, neither shall ye touch it?\" (Genesis 3:3).", + "In the first place she says this, because taste and every other sense after its kind consists in the touch appropriate to it. In the second place she says it that it may seem to condemn them themselves, who did what they had been forbidden. For if even the mere act of touching it was prohibited, how could they who, besides touching the tree, presumed to eat of the fruit, and so added a greater transgression to the lesser one, be anything but condemners and punishers of themselves?" + ], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Ye shall be as gods, knowing good and evil?\" (Genesis 3:5).", + "Whence was it that the serpent found the plural word \"gods,\" when there is only one true God, and when this is the first time that he names him? But perhaps this arises from there having been in him a certain prescient wisdom, by which he now declared the notion of the multitude of gods which was at a future time to prevail amongst men; and, perhaps, history now relates this correctly at its first being advanced not by any rational being, nor by any creature of the higher class, but as having derived its origin from the most virulent and vile of beasts and serpents, since other similar creatures lie hid under the earth, and their lurking places are in the holes and fissures of the earth. Moreover, it is the inseparable sign of a being endowed with reason to look upon God as essentially one being, but it is the mark of a beast to imagine that there are many gods, and these too devoid of reason, and who can scarcely be said with propriety to have any existence at all. Moreover, the devil proceeds with great art, speaking by the mouth of the serpent. For not only is there in the Divinity the knowledge of good and evil, but there is also an approval of what is good and a repudiation of what is evil; but he does not speak of either of these feelings because they were useful, but only suggested the mere knowledge of the two contrary things, namely, of good and evil. In the second place, the expression, \"as gods,\" in the plural number, is in this place not used inconsiderately, but in order to give the idea of there being both a bad and a good God. And these are of a twofold quality. Therefore it is suitable to the notion of particular gods to have a knowledge of contrary things; but the Supreme Cause is above all others." + ], + [ + "Why the woman first touched the tree and ate of its fruit, and the man afterwards, receiving it from her? (Genesis 3:6).", + "The words used first of all, by their own intrinsic force, assert that it was suitable that immortality and every good thing should be represented as under the power of the man, and death and every evil under that of the woman. But with reference to the mind, the woman, when understood symbolically, is sense, and the man is intellect. Moreover, the outward senses do of necessity touch those things which are perceptible by them; but it is through the medium of the outward senses that things are transmitted to the mind. For the outward senses are influenced by the objects which are presented to them; and the intellect by the outward senses.", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"And she gave it to her husband to eat with her?\" (Genesis 3:6).", + "What has been just said bears on this point also, since the time is nearly one and the same in which the outward senses are influenced by the object which is presented to them, and the intellect has an impression made on it by the outward senses." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"And the eyes of both of them were opened?\" (Genesis 3:7).", + "That they were not created blind is manifest even from this fact that as all other things, both animals and plants, were created in perfection, so also man must have been adorned with the things which are his most excellent parts, namely, eyes. And we may especially prove this, because a little while before the earth-born Adam was giving names to all the animals on the earth. Therefore it is perfectly plain that he saw them before doing so. Unless, indeed, Moses used the expression \"eyes\" in a figurative sense for the vision of the soul, by which alone the perception of good and evil, of what is elegant or unsightly, and, in fact, of all contrary natures, arise. But, if the eye is to be taken separately as counsel, which is called the warning of the understanding, then again there is a separate eye, which is a certain something devoid of sound reason, which is called opinion.", + "What is the meaning of the expression, \"Because they knew that they were naked?\" (Genesis 3:7).", + "They first arrived at the knowledge of this fact, that is to say, of their nakedness, after they had eaten of the forbidden fruit. Therefore, opinion was like the beginning of wickedness, when they perceived that they had not as yet used any covering, inasmuch as all parts of the universe are immortal and incorruptible; but they themselves immediately found themselves in need of some corruptible coverings made with hands. But this knowledge was in the nakedness itself, not as having been in itself the cause of any change, but because their mind now conceived a novelty unlike the rest of the universal world.", + "", + "", + "", + "Why they sewed fig-leaves into girdles? (Genesis 3:8).", + "They did this in the first place, because the fruit of the fig is very pleasant and agreeable to the taste. Therefore the sacred historian here, by a symbolical expression, indicates those who sew together and join pleasures to pleasures by every means and contrivance imaginable. Therefore they bind them around the place where the parts of generation are seated, as that is the instrument of important transactions. And they do this, secondly, because although the fruit of the fig-tree is, as I have already said, sweeter than any other, yet its leaves are harder. And, therefore, Moses here wishes by this symbol to intimate that the motions of pleasure are slippery and smooth in appearance, but that they, nevertheless, are in reality hard, so that it is impossible that he who feels them should be delighted, unless he was previously sorrowful, and he will again become sorrowful. For to be always sorrowing is a melancholy thing between a double grief, the one being at its beginning, and the other coming before the first is ended." + ], + [ + "What is meant by the statement that the sound was heard of God walking in the Paradise? was it the sound of his voice, or of his feet? and can God be said to talk? (Genesis 3:8).", + "Those gods who are in heaven, perceptible to our outward senses, walk in a ring, proceeding onwards by a circuitous track; but the Supreme Cause is steadfast and immoveable, as the ancients have decided. But the true God gives some indication also, as if he wished to give a sense of motion. For in truth even without his uttering any words, the prophets hear him, by a certain virtue of some diviner voice sounding in their ears, or perhaps being even articulately uttered. As therefore God is heard without uttering any sound, so also he gives an idea of walking when he is not walking, nay, though he is altogether immoveable. But do you not see that before they had tasted of wickedness, as they were stable and constant, and immoveable and tranquil, and uniform, so also in an equal manner must they have looked upon the Deity as immoveable, as in fact he is. But they once had become endued with cunning, they, by judging from themselves, began to strip him of his attributes of immobility and unchangeableness, and conjectured that he too was subject to variation and change.", + "", + "", + "Why while they are hiding themselves from the face of God, the woman is not mentioned first, since she was the first to eat of the forbidden fruit: but why the man is spoken of in the first place; for the sacred historian's words are, \"And Adam and his wife hid themselves?\" (Genesis 3:9).", + "The woman, being imperfect and depraved by nature, made the beginning of sinning and prevaricating; but the man, as being the more excellent and perfect creature, was the first to set the example of blushing and of being ashamed, and indeed, of every good feeling and action.", + "Why they did not hide themselves in some other place, but in the middle of the trees of the Paradise? (Genesis 3:9).", + "Every thing is not done by sinners with wisdom and sagacity, but it often happens that while thieves are watching for an opportunity of plunder, having no thoughts of the Deity who presides over the world, the booty which is close to them and lying at their feet is by some admirable management wrested from them without delay: and something of this kind took place on the present occasion. For when they ought rather to have fled to a distance from the garden in which their offence had taken place, they still were arrested in the middle of the Paradise itself, in order that they might be convicted of their sin too clearly to find any refuge even in flight itself. And this statement indicates in a figurative manner that every wicked man takes refuge in wickedness, and that every man who is wholly devoted to his passions flies to those passions as to an asylum." + ], + [ + "Why God asks Adam, \"Where art thou?\" when he knows everything: and why he does not also put the same question to the woman? (Genesis 3:10).", + "The expression, \"Where art thou?\" does not here seem to be a mere interrogatory, but rather a threat and a conviction: \"Where art thou now, O man? from how many good things art thou changed? having forsaken immortality and a life of the most perfect happiness, you have become changed to death and misery in which you are buried.\" But God did not condescend to put any question to the woman at all, looking upon her as the cause of the evil which had occurred, and as the guide to her husband to a life of shame. But there is an allegorical meaning in this passage, because the principal part is the man, his guide, the mind, having in itself the masculine principle, when it gives ear to any one introduces also the defect of the female part, namely that of the outward sense." + ], + [], + [], + [ + "Why the man says, \"The woman gave me of the tree, and I did eat;\" but the woman does not say, \"The serpent gave to me,\" but, \"The serpent beguiled me and I did eat?\" (Genesis 3:12-13).", + "The literal expression here affords grounds for that probable opinion that woman is accustomed rather to be deceived than to devise anything of importance out of her own head; but with the man the case is just the contrary. But as regards the intellect, everything which is the object of the outward senses beguiles and seduces each particular sense of every imperfect being to which it is adapted. And the sense then, being vitiated by the object, infects the dominant and principal part, the mind, with its own taint. Therefore the mind receives the impression from the outward sense, giving it that which it has received itself. For the outward sense is deceived and beguiled by the sensible object submitted to it, but the senses of the wise man are infallible, as are also the cogitations of his mind." + ], + [], + [ + "Why God curses the serpent first, then the woman, and the man last of all? (Genesis 3:14).", + "The reason is that the order of the verses followed the order in which the offences were committed. The first offence was the deceit practised by the serpent; the second was the sin of the woman which was owing to him when she abandoned herself to his seduction; the third thing was the guilt of the man in yielding rather to the inclination of the woman than to the commandment of God. But this order is very admirable, containing within itself a perfect allegory; inasmuch as the serpent is the emblem of desire, as is proved, and the woman of the outward sense; but the man is the symbol of intellect. Therefore the infamous author of the sin is desire; and that first deceives the outward sense, and then the outward sense captivates the mind.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why the curse is pronounced on the serpent in this manner, that he shall go on his breast and on his belly, and eat dust, and be at enmity with the woman? (Genesis 3:16).", + "The words in themselves are plain enough, and we have evidence of them in what we have seen. But the real meaning contains an allegory concealed beneath it; since the serpent is the emblem of desire, representing under a figure a man devoted to pleasure. For he creeps upon his breast and upon his belly, being filled with meat and drink like cormorants, being inflamed by an insatiable cupidity, and being incontinent in their voracity and devouring of flesh, so that whatever relates to food is in every article something earthly, on which account he is said to eat the dust. But desire has naturally a quarrel with the outward sense, which Moses here symbolically calls the woman; but where the passions appear to be as it were guardians and champions in behalf of the senses, nevertheless they are beyond all question still more clearly flatterers forming devices against them like so many enemies; and it is the custom of those who are contending with one another to perpetrate greater evils by means of those things which they concede. Forsooth they turn the eyes to the ruin of the sight, the ears to hearing what is unwelcome; and the rest of the outward senses to insensibility. Moreover they cause dissolution and paralysis to the entire body, taking away from it all soundness, and foolishly building up instead a great number of most mischievous diseases." + ], + [], + [ + "Why the curse pronounced against the woman is the multiplication of her sadness and groans, that she shall bring forth children in sorrow, and that her desire shall be to her husband, and that she shall be ruled over by him? (Genesis 3:16).", + "Every woman who is the companion for life of a husband suffers all those things, not indeed as a curse but as necessary evils. But speaking figuratively, the human sense is wholly subjected to severe labour and pain, being stricken and wounded by domestic agitations. Now the following are the children in the service of the outward senses: the sight is the servant of the eyes, hearing of the ears, smelling of the nostrils, taste of the mouth, feeling of the touch. Since the life of the worthless and wicked man is full of pain and want, it arises of necessity from these facts that every thing which is done in accordance with the outward sense must be mingled with pain and fear. In respect of the mind a conversion of the outward sense takes place towards the man not as to a companion, for it, like the woman, is subject to authority as being depraved, but as to a master, because it has chosen violence rather than justice." + ], + [ + "Why God, as he had pronounced a curse on the serpent and on the woman which bore a relation to themselves and to one another, he did not pronounce a similar one upon the man, but connected the earth with him, saying, \"Cursed is the earth for thy sake; in sorrow shalt thou eat of it, thorns and thistles shall it bring forth unto thee, and thou shalt eat the grass of the field: in the sweat of thy brow shalt thou eat they bread?\" (Genesis 3:17).", + "Since all intellect is a divine inspiration, God did not judge it right to curse him in the manner deserved by his offence; but converted his curse so as to fall upon the earth and his cultivation of it. But man, as a body of co-equal nature and similar character to that of the earth and understanding, is its cultivator. When the cultivator is endowed with virtue and diligence, then the body produces its proper fruit, namely sanity, an excellent state of the outward senses, strength, and beauty. But if the cultivator be a savage, then every thing is different. For the body becomes liable to a curse, since it has for its husbandman an intellect unchastised and unsound. And its fruit is nothing useful, but only thorns and thistles, sorrow and fear, and other vices which every thought strikes down, and as it were pierces the intellect with its darts. But grass here is symbolically used for food; since man has changed himself from a rational animal into a brute beast, having neglected all divine food, which is given by philosophy, by means of distinct words and laws to regulate the will." + ], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Until thou returnest to the earth from which thou wast taken;\" for man was not created out of the earth alone, but also of the divine Spirit? (Genesis 3:18).", + "In the first place it is clear, that the first man who was formed out of the earth was made up both of earth and heaven; but because he did not continue uncorrupt, but despised the commandment of God, fleeing from the most excellent part, namely, from heaven, he gave himself up wholly as a slave to the earth, the denser and heavier element. In the second place, if any one burns with a desire of virtue, which makes the soul immortal, he, beyond all question, attains to a heavenly inheritance; but because he was covetous of pleasure, by which spiritual death is engendered, he again gives himself over a second time to the earth, on which account it is said to him, \"Dust thou art, and unto dust shalt thou return;\" therefore the earth, as it is the beginning of a wicked and depraved man, so also it is his end; but heaven is the beginning and end of him who is endowed with virtue." + ], + [ + "Why Adam called his wife Life, and affirmed to her, \"Thou art the mother of all living?\" (Genesis 3:20).", + "In the first place, Adam gave to the first created woman that familiar name of Life, inasmuch as she was destined to be the fountain of all the generations which should ever arise upon the earth after their time. In the second place, he called her by this name because she did not derive the existence of her substance out of the earth, but out of a living creature, namely, out of one part of the man, that is to say, out of his rib, which was formed into a woman, and on that account she was called \"life,\" because she was first made out of a living creature, and because the first beings who were endowed with reason were to be generated from her. Nevertheless, it is possible that this may have been a metaphorical expression; for is not the outward sense, which is a figurative emblem of the woman, called with peculiar propriety \"life?\" because it is by the possession of these senses that the living being is above all other means distinguished from that which is not alive, as it is by that that the imaginations and impulses of the soul are set in motion, for the senses are the causes of each; and, in real truth the outward sense is the mother of all living creatures, for as there could be no generation without a mother, so also there could be no living creature without sense." + ], + [ + "Why God made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them? (Genesis 3:21).", + "Perhaps some one may laugh at the expressions here used, considering the small value of the garments thus made, as if they were not at all worthy of the labour of a Creator of such dignity and greatness; but a man who has a proper appreciation of wisdom and virtue will rightly and deservedly look upon this work as one very suitable for a God, that, namely, of teaching wisdom to those who were before labouring to no purpose; and who, having but little anxiety about procuring useful things, being seized with an insane desire for miserable honours, have given themselves up as slaves to convenience, looking upon the study of wisdom and virtue with detestation, and being in love with splendour of life and skill in mean and handicraft arts, which is in no way connected with a virtuous man. And these unhappy men do not know that a frugality, which is in need of nothing, becomes, as it were, a relation and neighbour to man, but that luxurious splendour is banished to a distance as an enemy; therefore the garment made of skins, if one should come to a correct judgment, deserves to be looked upon as a more noble possession than a purple robe embroidered with various colours. Therefore this is the literal meaning of the text; but if we look to the real meaning, then the garment of skins is a figurative expression for the natural skin, that is to say, our body; for God, when first of all he made the intellect, called it Adam; after that he created the outward sense, to which he gave the name of Life. In the third place, he of necessity also made a body, calling that by a figurative expression, a garment of skins; for it was fitting that the intellect and the outward sense should be clothed in a body as in a garment of skins; that the creature itself might first of all appear worthy of divine virtue; since by what power can the formation of the human body be put together more excellently, and in a more becoming manner, than by God? on which account he did put it together, and at the same time he clothed it; when some prepare articles of human clothing and others put them on; but this natural clothing, contemporary with the man himself, namely, the body, belonged to the same Being both to make and to clothe the man in after it was made." + ], + [ + "Who those beings are to whom God says, \"Behold, Adam has become as one of us, to know good and evil?\" (Genesis 3:22).", + "The expression, \"one of us,\" indicates a plurality of beings; unless indeed we are to suppose, that God is conversing with his own virtues, which he employed as instruments, as it were, to create the universe and all that is in it; but that expression \"as,\" resembles an enigma, and a similitude, and a comparison, but is not declaratory of any dissimilarity; for that which is intelligible and sensibly good, and likewise that which is of a contrary character, is known to God in a different manner from that in which it is known to man; since, in the same way in which the natures of those who inquire and those who comprehend, and the things themselves too which are inquired into, and perceived, and comprehended, are distinguished, virtue itself is also capable of comprehending them. But all these things are similitudes, and forms, and images, among men; but among the gods they are prototypes, models, indications, and more manifest examples of things which are somewhat obscure; but the unborn and uncreated Father joins himself to no one, except with the intention of extending the honour of his virtues.", + "", + "", + "What is the meaning of the words, \"Lest perchance he put forth his hand and take of the tree of life, and eat and live for ever;\" for there is no uncertainty and no envy in God? (Genesis 3:23).", + "It is quite true that God never feels either uncertainty or envy; nevertheless he often employs ambiguous things and expressions, assenting to them as a man might do; for, as I have said before, the supreme providence is of a twofold nature, sometimes being God, and not acting in any respect as a man; but, on some occasions, as a man instructs his son, so likewise should the Lord God give warning to you. Therefore the first of these circumstances belongs to his sovereign power, and the second to his disciplinary, and to the first introduction to instruction, so as to insinuate into mans heart a voluntary inclination, since that expression, \"lest perchance,\" is not to be taken as a proof of any hesitation on the part of God, but in relation to man, who, by his nature, is prone to hesitation, and is a denunciation of the inclinations which exist in him. For when any appearance of anything whatever occurs to any man, immediately there arises within him an impulse towards that which appears, being caused by that very thing which appears. And from this arises the second hesitating kind of uncertainty, distracting the mind in various directions, as to whether the thing is fit to be accepted, or acquired, or not. And very likely present circumstances have a respect to that second feeling; for, in truth, the Divinity is incapable of any cunning, or malevolence, or wickedness: it is absolutely impossible that God should either envy the immortality or any other good fortune belonging to any being. And we can bring the most undeniable proof of this; for it was not in consequence of any one's entreaties that he created the world; but, being a merciful benefactor, rendering an essence previously untamed and unregulated, and liable to suffering, gentle and pleasant, he did so by a vast harmony of blessings, and a regulated arrangement of them, like a chorus; and he being himself the only sure being, planted the tree of life by his own luminous character. Moreover, he was not influenced by the mediation or exhortation of any other being in communicating incorruptibility to man. But while man existed as the purest intellect, displaying no appearance either of work or of any evil discourse, he was certain to have a fitting guide, to lead him in the paths of piety, which is undoubted and genuine immortality. But from the time when he began to be converted to depravity, wishing for the things which belong to mortal life, he wandered from immortality; for it is not fitting that craft and wickedness should be rendered immortal, and moreover it would be useless to the subject; since the longer the life is which is granted to the wicked and depraved man, the more miserable is he than others, so that his immortality becomes a grave misfortune to him." + ], + [], + [ + "Why God places a cherubim in front of the Paradise, and a flaming sword, which turned every way, to keep the way of the tree of life? (Genesis 3:24).", + "The name cherubim designates the two original virtues which belong to the Deity, namely, his creative and his royal virtues. The one of which has the title of God, the other, or the royal virtue, that of Lord. Now the form of the creative power is a peaceable, and gentle, and beneficent virtue; but the royal power is a legislative, and chastising, and correcting virtue. Moreover, by the flaming sword he here symbolically intimates the heaven: for the air is of a flaming colour, and turns itself round, revolving about the universe. Therefore, all these things assumed to themselves the guardianship of the Paradise, because they are the presidents over wisdom, like a mirror; since, to illustrate my meaning by an example, the wisdom of the world is a sort of mirror of the divine virtues, in the similitude of which it was perfected, and by which the universe and all the things in it are regulated and arranged. But the way to wisdom is called philosophy (a word which means the love or the pursuit of wisdom). And since the creative virtue is endued with philosophy, being both philosophical and royal, so also the world itself is philosophical. Some persons however have fancied that it is the sun which is indicated by the flaming sword; because, by its constant revolutions and turnings every way, it marks out the seasons of the year, as being the guardian of human life and of every thing which serves to the life of all men." + ] + ], + [ + [ + "Whether it was properly said with respect to Cain: \"I have gotten a man from the Lord?\" (Genesis 4:1).", + "Here there is a distinction made, as to-from some one, and out of some one, and by some thing. Out of some one, as out of materials; from some one, as from a cause; and by some thing, as by an instrument. But the Father and Creator of all the world is not an instrument, but a cause. Therefore he wanders from right wisdom who says, \"That what has been made has been made, not from God, but by God.\"" + ], + [ + "Why the sacred historian first describes the employment of the younger brother, Abel, saying: \"He was a keeper of sheep; but Cain was a cultivator of the earth?\" (Genesis 4:2).", + "Since, although the virtuous son was in point of time younger than the wicked son, yet in point of virtue he was older. On which account, on the present occasion, when their actions are to be compared together, he is placed first. Therefore one of them exercises a business, and takes care of living creatures, although they are devoid of reason, gladly taking upon himself the employment of a shepherd, which is a princely office, and as it were a sort of rehearsal of royal power; but the other devotes his attention to earthly and inanimate objects." + ], + [ + "Why Cain after some days offers up the first-fruits of his fruits, but when it is said that \"Abel offered up first-fruits of the first-born of his flock and of the fat,\" \"after some days\" is not added? (Genesis 4:3-4).", + "Moses here intimates the difference between a lover of himself, and one who is thoroughly devoted to God; for the one took to himself the first-fruits of his fruits, and very impiously looked upon God as worthy only of the secondary and inferior offerings; for the expression, \"after some days,\" implies that he did not do so immediately; and when it is said that he offered of the fruits, that intimates that he did not offer of the best fruits which he had, and herein displays his iniquity. But the other, without any delay, offered up the first-born and eldest of all his flocks, in order that in this the Father might not be treated unworthily." + ], + [ + "Why, when he had begun with Cain, he still mentions him here in the second place, when he says: \"And God had respect unto Abel and unto his offerings; but unto Cain and unto his sacrifices he paid no attention?\"(Genesis 4:5).", + "In the first place, because the good man, who is by nature first, is not at first perceived by the outward senses of any man except in his own turn, and by people of virtuous conduct. Secondly, because the good and the wicked man are two distinct characters; he accepts the good man, seeing that he is a lover of what is good, and an eager student of virtue; but he rejects and regards with aversion the wicked man, presuming that he will be prone to that side by the order of nature. Therefore he says here with exceeding fitness, that God had regard, not to the offerings, but to those who offered them, rather than to the gifts themselves; for men have regard to and regulate their approbation by the abundance and richness of offerings, but God looks at the sincerity of the soul, having no regard to ambition or illusion of any kind.", + "", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the distinction here made between a gift and a sacrifice? (Genesis 4:4).", + "The man who slays a sacrifice, after having made a division, pours the blood around the altar and takes the flesh home; but he who offers it as a gift, offers as it should seem the whole to him who accepts it. Therefore, the man who is a lover of self is a distributor, like Cain; but he who is a lover of God is the giver of a free gift, as was Abel." + ], + [ + "How it was that Cain became aware that his offering had not pleased God? (Genesis 4:5).", + "Perhaps he resolved his doubts, an additional cause being added, for sorrow seized upon him and his countenance fell. Therefore, he took the sorrow which he felt as an indication that he had been sacrificing what was not pleasing or approved of, when joy and happiness would have been suited to one who was sacrificing with purity of heart and spirit." + ], + [], + [ + "Why is it that the expression used is not, because you do not offer rightly; but, because (or unless) you do not divide rightly? (Genesis 4:7).", + "In the first place, we must understand that right division and improper division are nothing else but order and the want of it. And it is by order that the universal world and its parts were made; since the Creator of the world, when he began to arrange and regulate the previously untamed and unarranged power which was liable to suffering, employed section and division. For he placed the heavy elements which were prone to descend downwards by their own nature, namely, the earth and the water, in the centre of the universe; but he placed the air and the fire at a greater altitude, as they were raised on high by reason of their lightness. But separating and dividing the pure nature, namely heaven, he carried it round and diffused it over the universe, so that it should be completely invisible to all men; containing within itself the whole universe in all its parts. Again, the statement that animals and plants are produced out of seeds, some moist and some dry, what else does it mean but the inevitable dissection and separation of distinction? Therefore it follows inevitably, that this order and arrangement of the universe must be imitated in all things, especially in feeling and acknowledging gratitude; by which we are invited to requite in some degree and manner the kindnesses of those who have showered greater benefits liberally on us. Moreover, to pay one's thanks to God is an action which is intrinsically right in itself: and it is not to be disapproved of that he should receive the offerings due to him at the earliest moment, and fresh gifts from the first-fruits of every thing, not being dishonoured by any negligence on our part. Since it is not fitting that man should reserve for himself the first and most excellent things which are created, and should offer what is only second best to the all-wise God and Creator; for that division would be faulty and blameworthy, showing a most preposterous and unnatural arrangement.", + "", + "What is the meaning of the expression: \"You have done wrongly; now rest?\" (Genesis 4:8).", + "He is here giving very useful advice; since, to do no wrong at all is the greatest of all good things: but he who sins, and who thus blushes and is overwhelmed with shame, is near akin to him, being, if I may use such a phrase, as the younger brother to the elder; for those persons who pride themselves on their errors as if they had not done wrong, are afflicted with a disease which is difficult to cure, or rather which is altogether incurable.", + "Why he seems to be giving what is good into the hand of a wicked man, when he says, \"And unto thee shall be his desire?\" (Genesis 4:8).", + "He does not deliver good into his hand; but the expression is heard with different feelings; since he is speaking, not of a pious man, but after the action is accomplished, saying of him: The desire and respect of the impiety of this man's wickedness will be towards you. Do not therefore talk about necessity, but about your own habits, in order that thus he may represent the voluntary action. And again, the sentence, \"And you shall be his ruler over him,\" has a reference to the operation. In the first place, you begin to act with wickedness; and now behold, another iniquity follows that great and injurious iniquity. Therefore, he both thinks and affirms that this is the principal part of all voluntary injury." + ], + [ + "Why he slew his brother in the field? (Genesis 4:9).", + "That as all in fecundity and sterility arises from a neglect of sowing and planting land a second time, he may be kept continually in mind of his wicked murder, and self-blamed for it; since the ground was not to be the same for the future, after it was compelled, contrary to its nature, to drink of human blood, to bring forth food to that man who imbued it with the polluted stain of blood." + ], + [ + "Why he who knows all things asks the fratricide: \"Where is thy brother Abel?\" (Genesis 4:10).", + "He puts this question to him because he wishes the man to confess voluntarily and spontaneously, of his own accord, so that he may not imagine that every thing is done out of necessity; for he who had slain another through necessity, would have confessed unwillingly, as having done the deed unwillingly; since that which does not depend upon ourselves does not deserve accusation; but the man who has done wrong intentionally denies it; for those who do wrong are liable to repentance. Therefore, he has interwoven this principle in all parts of his legislation, because the Deity himself is never the cause of evil.", + "", + "Why he who had slain his brother makes answer as if he were replying to a man; and says, \"I do not know: am I my brother's keeper?\" (Genesis 4:9).", + "It is the opinion of an atheist to think that the eye of God does not penetrate through every thing, and behold all things at the same time; piercing not only through what is visible, but also through every thing which lurks in the deepest and bottomless unfathomable abysses. Suppose a person said to him, \"How can you be ignorant where your brother is, and how is it that you do not know that, when as yet he is one out of the only four human beings which exist in the world? He being one with both his parents, and you his only brother.\" To this question the reply made is: \"I am not my brother's keeper.\" O what a beautiful apology! And whose keeper and protector ought you to have been, rather than your brother's? But if you have excited your diligence to give effect to violence, and injury, and fraud, and homicide, which are the foulest and most abominable of actions, why did you consider the safety of your brother a secondary object?\"" + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"The voice of thy brother's blood cries to me out of the earth?\" (Genesis 4:10).", + "This is especially an example by which to take warning; for the Deity listens to those who are worthy, although they be dead, knowing that they are alive as to an incorporeal life. But he averts his countenance from the prayers of the wicked, although they are living a flourishing life, inasmuch as he looks upon them as dead to any real life, carrying about their bodies like a sepulchre; and having buried their miserable souls in it." + ], + [ + "Why he is said to be cursed upon the earth? (Genesis 4:11).", + "The earth is the last portion of the world, therefore if that utters curses, we must consider that the other elements do likewise pour forth adequate maledictions; for instance, the fountains, and rivers, and sea, and the air, and the land, and the fire, and the light, and the sun, and moon, and stars, and in short the whole heaven. For if inanimate and earthly nature, throwing off the yoke, wars against injury, why may not still rather those natures do so which are of a purer character? But as for him, against whom the parts of the world carry on war, what hope of safety he can have for the future, I know not." + ], + [ + "What is the meaning of the curse, \"You shall be groaning and trembling upon the earth?\" (Genesis 4:13).", + "This also is a general principle; for in all evils there are some things which are perceived immediately, and some which are felt at a later period; for those which are future cause fear, and those which are felt at once bring sorrow." + ], + [ + "What is the meaning of Cain saying, \"My punishment is too great for you to dismiss me?\" (Genesis 4:12).", + "In truth there is not misery greater than to be deserted and despised by God; for the anarchy of fools is cruel and very intolerable; but to be despised by the great King, and to fall down as an abject person cast down from the government of the Supreme Power is an indescribable affliction." + ], + [ + "What is the meaning of Cain, when he says, \"Everyone who shall find me will kill me:\" when there was scarcely another human being in the world except his parents? (Genesis 4:14).", + "In the first place he might have received injury from the parts of the world which indeed were made for the advantage of the good and that they might partake of them, but which nevertheless, derived from the wicked no slight degree of revenge. In the second place it may be that he said this, because he was apprehensive of injury from beasts, and reptiles; for nature has brought forth these animals with the express object of their being instruments of vengeance on the wicked. In the third place, some people may imagine that he is speaking with reference to his parents, on whom he had inflicted an unprecedented sorrow, and the first evil which had happened to them, before they knew what death was." + ], + [ + "Why whoever should slay Cain should be liable to bear a sevenfold punishment? (Genesis 4:15).", + "As our soul consists of eight portions, being accustomed to be divided in its rational and irrational individuality into seven subordinate parts, namely into the five outward senses, and the instrument of vice, and the faculty of generation; those seven parts exist among the causes of wickedness and evil, on which account they likewise fall under judgment; but the death of the principal and dominant portion of man, namely of the mind, is principally the wickedness which exists in it. Whoever therefore slays the mind, mingling in it folly, and insensibility, instead of sense, will cause dissolution also of the seven irrational parts; since, just as the principal and leading part had a portion from virtue, in the same manner likewise are its subject divisions composed.", + "", + "", + "", + "", + "Why a sign is put on him who had slain his brother, that no one should kill him who found him; when it would have been natural to do the contrary, namely, to give him over to the hands of an executioner to be put to death? (Genesis 4:16).", + "This is said because, in the first place, the change of the nature of living is one kind of death; but continual sorrow and unmixed fear are destitute of joy and devoid of all good hope, and so they bring on many terrible and various evils which are so many sensible deaths. In the second place, the sacred historian designs at the very beginning of his work to enunciate the law about the incorruptibility of the soul, and to confute as deceitful those who look upon the life which is contained in this body as the only happy life; for behold one of the two brothers is guilty of those enormous crimes which have already been mentioned, namely, impiety and fratricide; and he is still alive, and begetting offspring, and building cities. But the other who was praised in respect of his piety is treacherously put to death; while the voice of the Lord not only clearly cries out that that existence which is perceptible by the outward senses is not good, and that such a death is not evil, but also that that life which is in the flesh is not life, but that there is another give to man free from old age, and more immortal, which the incorporeal souls have received; for that expression of the poet about Scylla, ace in the
\"That is not mortal but an endless Woe,\" is asserted in the same familiarity about a person who lives ill and passes a long life for many years in the practice of wickedness. In the third place, since Cain had perpetrated this fratricide of enormous guilt above all other crimes, he presents himself to him, quite forgetful of the injury that he has done, imposing on all judges a most peaceful law for the first crime; not that they are not to destroy malefactors, but that resting for a while with great patience and long suffering, they shall study compassion rather than severity. But God himself, with the most perfect wisdom, has laid down the rule of familiarity and intelligence with reference to the first sinner: not slaying the homicide, but destroying him in another manner; since he scarcely permitted him to be enumerated among the generations of his father, but shows him proscribed not only by his parents but by the whole race of mankind, allotting him a state separate from that of others, and secluded from the class of rational animals, as one who had been expelled, and banished, and turned into the nature of beasts. world, suffered a more simple punishment, namely, only a sevenfold penalty in the order" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Why Lamech, after the fifth generation, blames himself for the fratricide of his elder Cain; saying, as the scripture reports, to his wives, Adah and Zillah; \"I have slain a man to my injury and a young man to my hurt; since if vengeance is taken upon Cain sevenfold, it shall certainly be taken on Lamech seventy and sevenfold?\" (Genesis 4:23).", + "In numerals one is before ten, both in order and in virtue, for it is the first beginning and element and measure of all things. But the number ten is subsequent, and is measured by the other, being inferior to it, both in order and virtue; therefore, also, the number seven is antecedent in its origin to and more ancient than the number seventy, but the number seventy is younger than the number seven, and contains the calculation of generations. These premises being laid down, he who first committed sin, as if he had been really always ignorant of evil, like the first odd number, namely, the unit, is chastised more simply; but the second offender, because he had the first for an example, so that there cannot possibly be any excuse made for him, is guilty of a voluntary crime, and because he did not receive honourable wisdom from that more simple punishment, the consequence will be that he will both suffer all that first punishment, and will, moreover, receive this second one, which is contained in the number ten. For as in the horse-races they pay the groom who has trained the horse twice as great a reward as they give to the driver, so some wicked men, inclined to acts of injustice, gain the miserable triumph of victory and then are punished with a double punishment, both by the first one which is contained in the unit, and also by the second which is contained in the number ten; besides, Cain being the author of a homicide, when he was ignorant of the greatness of the pollution which he was incurring, because no death had hitherto taken place in the world, suffered a more simple punishment, namely, only a sevenfold penalty in the order of the unit; but as his imitator could not take refuge in the same plea of ignorance, he ought to be subjected to a twofold punishment, not only to one equal and similar to that which had been inflicted on the first offender, but also another, which should be the seventh among the decades. In truth, according to the law, the trial which is before the tribunal is a sevenfold one; first of all, the eyes are put on their trial, because they beheld what was not lawful; secondly, the ears are impeached, because they heard what they ought not to have heard; thirdly, the smell is brought into question, as having been reduced by smoke and vapour; fourthly, the taste is accused, as being subservient to the pleasures of the belly; fifthly, a charge is brought against the taste, by means of which, besides the operations of the senses abovementioned, in respect of those things which prevail over the spirit, other things, also, are superadded separately, such as the takings of cities, the captivities of men, the destructions of those citadels of cities in which wisdom dwells; sixthly, an accusation is urged against the tongue and other instruments of speech, for being silent as to what should be spoken of, and speaking of what should be buried in silence; and, in the seventh place, the lower part of the belly is impeached for inflaming and exciting the passions by immoderate lust. This is the meaning of that expression, according to which a sevenfold vengeance was taken upon Cain, but a seventy and sevenfold vengeance upon Lamech for the causes above mentioned, because he was the second offender, not having been taught by the punishment of the first delinquent, and therefore he is altogether worthy to receive his punishment, which is the more simple one, like the unit in numerals, and, also, a manifold punishment too equal to the number ten." + ], + [], + [ + "Why Adam, when he begat Seth, introduces him saying, \"God has raised up for me another seed in the place of Abel whom Cain slew?\" (Genesis 4:25).", + "In real truth Seth is another seed and the beginning of a second nativity of Abel, in accordance with a certain natural principle; for Abel is like to one who comes down below from above, on which account it was that he perished injuriously; but Seth resembles one who is proceeding upwards from below, on which account he also increases. And in proof of this argument Abel is explained as having been brought back and offered upwards to God. But it is not proper that everything should be raised and borne upwards, but only that which is good, for God is in no respect whatever the cause of evil. Therefore, whatever is indistinct and uncertain, and mingled, and in confusion and disorder, has also, very properly, blame and praise mingled together: praise, because it honours the cause, and blame, since as the occurrence happened fortuitously, so it is without any plans having been formed or any gratitude expressed. Moreover, nature also separated the two sons from him; it rendered the good one worthy of immortality, resolving him into a voice interceding with God; but the wicked one it gave over to corruption. But the name Seth is interpreted \"watered,\" according to the variation of plants which grow by being watered, and put forth shoots and bear fruit. But these things are the symbols of the soul, so that it is not lawful to assert that the Divinity is the cause of all things equally, of the bad as well as of the good, but only of the good, and that alone ought to be planted alive." + ], + [ + "Why Enos, the son of Seth, hoped to call upon the name of the Lord God? (Genesis 4:26).", + "The name Enos is interpreted \"man;\" and it is received as meaning, not the whole of the combined man, but as the rational part of the soul, namely, the intellect, to which it is peculiarly becoming to hope, for irrational animals are devoid of hope; but hope is a sort of presage of joy, and before joy there is an expectation of good things." + ] + ], + [ + [ + "Why, after the mention of hope, Moses says, \"This is the book of the generations of men?\" (Genesis 5:1).", + "It is by this that he made what has been said before worthy of belief. What is man? Man is a being which, beyond all other races of animals, has received a copious and wonderful portion of hope; and this is as it were inscribed on his very nature, and celebrated there; for the human intellect hopes by its own nature." + ], + [], + [ + "Why, in the genealogy of Adam, Moses no longer mentions Cain, but only Seth, who, he says, was according to his appearance and form; on which account he proceeds to retain the generations which descend from him in his genealogy? (Genesis 5:3).", + "It can neither be lawful to enumerate a wicked and sinful murderer either in the list of reason or in that of number; for he must be cast out like dung, as some one said, looking upon him as one of such a character; and on this account the sacred historian neither points him out as the successor of his father who had been formed out of the dust, nor as the head of succeeding generations; but he distributes both these characteristics to him who was without pollution, and names Seth, who is a drinker of water, as having been watered by his father, and as begetting hope in his own increase and progress; on which account it is not inconsiderately and foolishly that he says that he was born according to the form and appearance of his father, to the reproof of his elder brother, who, on account of the foulness of the murder which he had committed, has nothing in him resembling his father, either in body or soul. And on this account Moses has separated him from the family, and has given his share to his brother, being the noble privilege of the birthright of the first-born." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the verse, Enoch pleased God after he begat Methuselah, two hundred years? (Genesis 5:22).", + "God appointed by the law the fountains of all good things to be under the principles of generation itself. And what I mean is something of this sort. A little while before he appointed mercy and pardon to exist, now again he decrees that penitence shall exist, not in any degree mocking or reproaching these men, who are believed to have offended, and at the same time giving the soul an opportunity to mount up from wickedness to virtue, like the conversion of those who are proceeding towards a snare. For behold, the man being made a husband and a father together with his birth, makes a beginning of honesty. And he is said to please God, for although he does not persevere in piety from the moment that he is born, nevertheless, all that remaining period is counted to him as having been spent in a praiseworthy mode of life, because he pleased God for so many years. And these things are said, not because it perhaps was, but it might perhaps have seemed different; but he approves of the order of things, for indulgence having been exemplified, in this case of Cain, after no long interval of time, he introduces this statement, that Enoch practised repentance, warning us by it that repentance alone can procure indulgence." + ], + [ + "Why Enoch, who cultivated repentance, is said to have lived before his repentance a hundred and sixty-five years, but two hundred after his repentance? (Genesis 5:22).", + "This number of a hundred and sixty-five is combined of the singular addition of ten numbers from the unit to ten; as one, two, three, four, five, six, seven, eight, nine, ten, the total of which is fiftyfive. And again, from that by the addition of ten numbers, which, removing the unit proceed upwards by twos, and two, four, six, eight, ten, twelve, fourteen, sixteen, eighteen, twenty, which make a hundred and ten; the combination of which, with the numbers first mentioned, produces a hundred and sixty-five; and in this addition the even numbers amount to twice as much as the odd numbers; for the woman is more violent than the man, in the preposterous manner in which the wicked man rules over the virtuous man, the outward sense over the mind, the body over the outward sense, and matter over its cause. But the number two hundred, in which repentance was practised, is combined of two numbers of one hundred, the first hundred of which intimates a purification from injustice, but the other indicates the plenitude of perfect virtue. In truth, before anything else is done, the first thing is to cut off from a sick body every diseased part, and after that means of cure are to be applied to it, for this is the first step, and the other the second. Moreover, the number two hundred consists of fours, for it is produced as from seed, from four triangular numbers, and from four tetragons, and from four pentagons, and from four hexagons, and from four heptagons; and, as one may say, it fixes its step on the number seven. Now the four triangles are these, one, three, six, ten, which make twenty; the four tetragons are one, four, nine, sixteen, which make thirty; from the four pentagons, one, five, twelve, twenty-two, is made the number forty. Moreover, the four hexagons, one, six, fifteen, twenty-eight, make fifty; and the four heptagons, one, seven, eighteen, thirty-four, make sixty; and all these numbers put together make two hundred." + ], + [ + "Why the man who lives a life of repentance is said to have lived three hundred and sixtyfive years? (Genesis 5:23).", + "In the first place, the year contains three hundred and sixty-five days; therefore, by the symbol of the solar orbit, the sacred historian here indicates the life of the repentant man. In the second place, as the sun is the cause of day and night, performing his revolutions by day above the hemisphere of the earth, and his course by night under the earth, so also the life of the man of repentance consists of alternations of light and darkness; of darkness, that is, of times of agitation and circumstances of injury; and of light, when the light of virtue and its radiant brilliancy arises. In the third place, he has assigned to him a complete number, as the sun is ordained to be the chief of the stars of heaven, under an appointed number, in the time which came before the period of his repentance, to lead to the oblivion of the sins previously committed; since, as God is good, he bestows the greatest favours most abundantly, and, at the same time, he effaces the former offences of those who devote themselves to him, and which might deserve chastisement, by a recollection of their virtues.", + "Why, when Enoch died, the sacred historian adds the assertion, \"He pleased God?\" (Genesis 5:24).", + "In the first place, he says this because, by such a statement, he implies that the soul is immortal, inasmuch as after it is stripped of the body, it still pleases a second time. In the second place, he honours the repentant man with praise, because he has persevered in the same alteration of manners, and has never receded till he has arrived at complete perfection of life; for behold, some men appear to be readily sated after they have only tasted of excellence; and after a hope of recovery has been given to them, they relapse again into the same disease arrived at complete perfection of life; for behold, some men appear to be readily sated after they have only tasted of excellence; and after a hope of recovery has been given to them, they relapse again into the same disease." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"He was not found because God translated him?\" (Genesis 5:24).", + "In the first place, the end of virtuous and holy men is not death but a translation and migration, and an approach to some other place of abode. In the second place, in this instance something marvellous did take place; for he was supposed to be carried off in such a way as to be invisible, for then he was not found: and a proof of this is, that he was sought for as being invisible, not only as having been carried away from their sight, since translation into another place is nothing else than a placing of a person in another situation; but it is here suggested, that he was translated from a visible place, perceptible by the outward senses, into an incorporeal idea, appreciable only to the intellect. This mercy also was bestowed on the great prophet, for his sepulchre also was known to no one. And besides these two there was another, Elijah, who ascended from the things of earth into heaven, according to the divine appearance which was then presented to him, and who thus followed higher things, or, to speak with more exact propriety, was raised up to heaven." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "How it was that immediately upon the nativity of Noah his father says, \"He will make us rest from labours and sorrows, and from the earth, which the Lord God has cursed?\" (Genesis 5:29).", + "The fathers of the saints did not prophesy except for grave reasons and on important occasions; for although those who were rendered worthy of prophetical panegyric did not prophecy at all times or on all subjects, they did so at all events on one occasion and on one subject, with which they were acquainted. Nor is this of no importance, but it is an emblem and an example, since Noah is a kind of surname of righteousness, of which, when the intellect is made a partaker, it causes us to rest from all wicked works, and releases us from sorrows and from fears, and renders us secure and joyful. It also causes us to rest from that earthly nature which has been previously laid under a curse, which this body, when affected by pain, is connected with, especially in those persons who give cause for it, and who wear out their lives with pleasure. Nevertheless, if we examine attentively the events and circumstances, and compare them with the letter of the scriptures, the prophecy which has been already produced is deceived, because, in the time of this man, there did not arise any putting down of evils, but a more vehement obstinacy in sin and great afflictions, and the unprecedented event of the deluge. But you must note carefully, that Noah is the tenth in generation from the earth-born Adam." + ], + [], + [], + [ + "What is meant by the three sons of Noah being named Shem, Ham, and Japhet? (Genesis 5:32).", + "These names are the symbols of three human things, what is good, what is bad, and what is indifferent; Shem is the symbol of what is good, Ham of what is bad, and Japhet of what is indifferent." + ] + ], + [ + [ + "Why from the time that the deluge drew near, the human race is said to have increased so as to become a multitude? (Genesis 6:1).", + "Divine mercies do always precede judgment; since the first work of God is to do good, and to destroy follows afterwards; but he himself (when terrible evils are about to happen) loves to provide and is accustomed to provide that previously an abundance of many and great blessings shall be produced. On this principle also Egypt, when there was about to be a barrenness and famine for seven years as the prophet himself says, was for an equal number of years continuously made exceedingly fertile by the beneficent and saving power of the Creator of the universe. And in the same way in which he showers benefits upon men, he also teaches them to depart and to abstain from sin; that these blessings may not be turned into the contrary. And on this account now, by the freedom of their institutions, the cities of the world have increased in generous virtue, so that if any corruption supervenes subsequently they may disapprove of their own acts of wickedness as extraordinary and irremediable; not at all looking upon the divinity as the cause of them, for that has no connection with wickedness or misery, for the task of the Deity is only to bestow blessings." + ], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"My spirit shall not always strive with man, because he is but flesh?\" (Genesis 6:3).", + "An oracle is here promulgated as if it were a law; for the divine spirit is not a motion of the air, but intellect and wisdom; just as it also flows over the man who with great skill constructed the tabernacle of the Lord, namely upon Bezaleel, when the scripture says, \"And he filled him with the divine spirit of wisdom and understanding.\" Therefore that spirit comes upon men, but does not abide or persevere in them; and the Lord himself adds the reason, when he says, \"Because they are flesh.\" For the disposition of the flesh is inconsistent with wisdom, inasmuch as it makes a bond of alliance with desire; on which account it is evident that nothing important can be in the way of incorporeal and light souls, or can be any hindrance to their discerning and comprehending the condition of nature, because a pure disposition is acquired together with constancy.", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why it is said that the days of man shall be a hundred and twenty years? (Genesis 6:4)." + ], + [ + "On what principle it was that giants were born of angels and women? (Genesis 6:4).", + "The poets call those men who were born out of the earth giants, that is to say, sons of the Earth. But Moses here uses this appellation improperly, and he uses it too very often merely to denote the vast personal size of the principal men, equal to that of Hajk or Hercules. But he relates that these giants were sprung from a combined procreation of two natures, namely, from angels and mortal women; for the substance of angels is spiritual; but it occurs every now and then that on emergencies occurring they have imitated the appearance of men, and transformed themselves so as to assume the human shape; as they did on this occasion, when forming connexions with women for the production of giants. But if the children turn out imitators of the wickedness of their mothers, departing from the virtue of their fathers, let them depart, according to the determination of the will of a depraved race, and because of their proud contempt for the supreme Deity, and so be condemned as guilty of voluntary and deliberate wickedness. But sometimes Moses styles the angels the sons of God, inasmuch as they were not produced by any mortal, but are incorporeal, as being spirits destitute of any body; or rather that exhorter and teacher of virtue, namely Moses, calls those men who are very excellent and endowed with great virtue the sons of God; and the wicked and depraved men he calls bodies, or flesh. " + ], + [], + [ + "What is the meaning of the expression: \"God considered anxiously, because he had made man upon the earth; and he resolved the matter in his mind?\" (Genesis 6:6).", + "Some persons imagine that it is intimated by these words that the Deity repented; but they are very wrong to entertain such an idea, since the Deity is unchangeable. Nor are the facts of his caring and thinking about the matter, and of his agitating it in his mind, any proofs that he is repenting, but only indications of a kind and determinate counsel, according to which the displays care, revolving in his mind the cause why he had made man upon the earth. But since this earth is a place of misery, even that heavenly being, man, who is a mixture compounded of soul and body, from the very hour of his birth to that of his death, is nothing else but the slave of the body. That the Deity therefore should meditate and deliberate on these matters is nothing surprising; since most men take to themselves wickedness rather than virtue, being influenced by the twofold impulse mentioned above; namely, that of a body by its nature corruptible, and placed in the terrible situation of earth, which is the lowest of all places." + ], + [ + "Why God, after having threatened to destroy mankind, says that he will also destroy all the beasts likewise; using the expression, \"from man to beast, and from creeping things to flying creatures;\" for how could irrational animals have committed sin? (Genesis 6:7).", + "This is the literal statement of the holy scripture, and it informs us that animals were not necessarily and in their primary cause created for their own sake, but for the sake of mankind and to act as the servants of men; and when the men were destroyed, it followed necessarily and naturally that they also should be destroyed with them, as soon as the men, for whose sake they had been made, had ceased to exist. But as to the hidden meaning conveyed by the statement, since man is a symbol for the intellect which exists in us, and animals for the outward sense, when the chief creature has first been depraved and corrupted by wickedness, all the outward sense also perishes with him, because he had no relics whatever of virtue, which is the cause of salvation.", + "", + "", + "Why God says, I am indignant that I made them? (Genesis 6:7).", + "In the first place, Moses is here again relating what took place, as if he were speaking of some illustrious action of man, but, properly speaking, God does not feel anger, but is exempt from, and superior to, all such perturbations of spirit. Therefore Moses wishes here to point out, by an extravagant form of expression, that the iniquities of man had grown to such a height, that they stirred up and provoked to anger even that very Being who by his nature was incapable of anger. In the second place he warns us, by a figure, that foolish actions are liable to punishment, but that those which proceed from wise and deliberate counsel are praiseworthy." + ], + [ + "Why it is afterwards said, that Noah found grace in the sight of the Lord? (Genesis 6:8).", + "In the first place, the time calls for a comparison; since all the rest of mankind has been rejected for their ingratitude, he places the just man in the place of them all, asserting that he had found favour with God, not because he alone was deserving of favour, when the whole universal body of the human race had had benefits and mercies heaped on them, but because he alone had seemed to be mindful of the kindnesses which he had received. In the second place, when the whole generation had been given over to destruction, with the exception of one single family, it followed inevitably that that remaining household should be asserted to have shown itself worthy of the divine grace, that it might be, as it were, a seed and a spark of a new race of mankind. And what could be a greater grace and mercy than that the man, of whom this is said, should be at the same time the end and beginning of the family of mankind?" + ], + [ + "Why does Moses enumerate the generations of Noah with reference not to his ancestors but to his virtues? (Genesis 6:9).", + "He does this in the first place, because all the men of that age were wicked: secondly, he is here imposing a law upon the will, because, to an anxious follower of virtue, virtue itself stands in the place of a real generation, if indeed men are the means of the generation of men, but the virtues of minds. And on this account it is that he says, he was a just man, perfect, and one who pleased God; but justice, and perfection, and grace before God, are the greatest of virtues." + ], + [], + [ + "What was the meaning of Moses when he says, \"And all the earth was corrupt in the sight of God, and the earth was filled with iniquity?\" (Genesis 6:11).", + "Moses himself has given us the reason why he speaks thus, in the sentence in which he asserts that iniquity had arisen by reason of the corruption of the earth; for deliverance from iniquity is righteousness, both in all the parts of the world, in heaven, that is, and earth, and among men." + ], + [ + "What is the meaning of his saying, \"All flesh had corrupted his way upon the earth?\" (Genesis 6:12).", + "In the first place, the sacred historian calls the man who is devoted to the love of himself, flesh; therefore, when he had already said he was flesh, he introduces not the same flesh, but the flesh of the same being, namely, of man, or perhaps he is speaking even of man abstractedly considered; for every one who passes a life destitute of all civilisation, and bewildered by intemperance, is flesh. In the second place, he supposes here the cause of spiritual corruption to be, as in truth it is, the flesh, because that is the seat of desire; and from it, as from a living spring, arise all the peculiar appetites, and passions, and other affections. In the third place, he very naturally says, that all flesh had corrupted his way; for \"his\" is a partial case, declined from the nominative case of the pronoun \"he, she, or it;\" for as for the being to whom we refer honour, we scarcely dare to speak of him by his own name, but we call him He. And it is from this that the principle of the Pythagorean philosophers was derived, who said, \"He said it,\" speaking of their master in a glorious manner, since they feared to speak of him by name. And the same custom has obtained in cities and in private houses; for the servants, when speaking of the arrival of their master, say, \"Here he comes;\" and so when the prince of any individual city arrives, they use the same form of speech, \"He comes,\" when they speak of him. But what is the purpose of this prolix enumeration of all these instances on my part? The truth is, that I wished to show that it is the Father of the universe who is spoken of here; since, indeed, all his good qualities, and all his marvellous names, are widely celebrated by the praise bestowed upon the virtues; and, therefore, out of reverence he has used that name more cautiously, because he was about to bring on the world the destruction of the flood; but the case of the pronoun \"He\" is used by way of honour in these phrases. \"All flesh had corrupted His ways,\" inasmuch as it is truly convicted of having corrupted the way of the Father, in accordance with the lusts, and desires, and pleasures of the body; for these are the enemies and opposers of the laws of continence, and parsimony, and chastity, and fortitude, and justice; by which the road which leads to God is found out and widened, so that it should everywhere be a beaten and plain road." + ], + [ + "What is the meaning of the statement, \"All the time of man has come against me, because the earth is filled with iniquity?\" (Genesis 6:13).", + "Those who resist the order of fate proceed upon these and many other arguments, especially in that of sudden death, which oftentimes produces great slaughter in a short period of time; as, for instance, in the overthrow of houses, in conflagrations, in shipwrecks, in civil tumults, in battles of cavalry, in wars by land and in wars by sea, and in pestilences. To all those who advance arguments of this kind we repeat the same assertions which are here made by the prophet, on the principle which is derived from himself. If indeed that expression, \"All the time of man has come against me,\" has a meaning of this kind, the term which has been determined as the period of living for all mankind, behold it is now brought to one point and terminated at once by the deluge; and since this is the case, they will not live any longer according to the principle of fate which has been fixed; so that the time of each separate individual is now reduced to one, and has received its destined termination at the same time, by I know not what harmony and periodical revolution of the stars, by which bodies the whole race of mankind is continually preserved or destroyed. Let those, therefore, all receive these things in any manner in which they choose who study these things, and those too who argue against them. Nevertheless we must first of all make this statement, that nothing can be found so contrary to, so opposite to, so wholly repugnant to, the wonderful virtue of the Deity as iniquity; therefore, after he said, \"All the time of all mankind has come up against me,\" he adds also the reason of its contrariety to him, that the earth is filled with iniquity. In the second place, Time, under the name of Chronos or Saturn, is looked upon as a god by the wickedest of men, who are desirous to lose sight of the one essential Being, on which account he says, \"The time of all mankind has come up against me,\" because in fact the heathen make human time into a god, and oppose him to the real true God. But, however, it is now insinuated, in other passages also of scripture, which run thus, \"Time has departed to a distance from them, but the Lord is in Us:\" just as if he were to say, time is looked upon by wicked men as the cause of the world, but by wise men and virtuous men time is not looked upon in this light, but God only, from whom all times and seasons do proceed. Again, God is the cause, not of all things, but only of good things and good men, and of those men and things which are in accordance with virtue; for as he is free from all wickedness, so likewise he cannot be the cause of it. In the third place, by that expression which he uses in this manner, he indicates the excess of impiety, saying, \"that the time of all mankind has arrived,\" that is to say, that all men, in every part of the world, have agreed together, with one mind, to work wickedness; but the other assertion which is here made, that the whole earth is filled with iniquity, amounts to this, that there is no part of it whatever free from wickedness, and which is also to receive and to bear righteousness. And the expression, \"against me,\" establishes the proof of what has been said, inasmuch as it is only the judgment of divine election which is altogether firm and lasting." + ], + [ + "What is the preparation of Noah? (Genesis 6:14).", + "If any one should wish to make an examination of the question of that ark of Noah's on more natural principles, he will find it to have been the preparation of the human body, as we shall see by the examination of each particular respecting it separately." + ], + [], + [ + "What is the meaning of a door in the side: for he says, \"Thou shalt make a door in the side?\" (Genesis 6:16). ", + "That door in the side very plainly betokens a human building, which he has becomingly indicated by calling it, \"in the side,\" by which door all the excrements of dung are cast out. In truth, as Socrates says, whether because he learnt it from Moses or because he was influenced by the facts themselves, the Creator, having due regard to the decency of our body, has placed the exit and passage of the different ducts of the body back out of the reach of the sense, in order that while getting rid of the fetid portions of bile, we might not be disgusted by beholding the full appearance of our excrements. Therefore he has surrounded that passage by the back and posteriors, which project out like hills, as also the buttocks are made soft for other objects.", + "Why has he said that the lower part of the ark was to be made with two and with three stories? (Genesis 6:16).", + "He has here admirably indicated the receptacles of food, calling them the inner parts of the house; since food is corruptible, and what is corruptible belongs to the inward part, because it is borne downwards, since some small portions of meat and drink which we take are borne upwards, but the greater part is secreted and cast out into dung; and the intestines have been made in two and in three stories, because of the providence of the Creator in order to supply abundant support to his creatures; for if he had made the receptacles of food and its passage having a direct communication between the bowels and the buttocks, some awkward circumstances must have taken place; in the first place there would have been a frequent deficiency, and want and hunger, and sudden evacuations also arising from divers unseasonable events; in the second place there would have been an immense hunger, for when the receptacles are emptied, it is inevitable that hunger and thirst must immediately supervene, like absolute mistresses in difficulty from pregnancy, and then it follows also that the pleasant appetite for food must be perverted into greediness and into an unphilosophical state; for nothing is so very inconvenient as for the belly to be empty. And in the third place, there will be death waiting at the door; since those persons must speedily be overtaken by death who the very moment that they have done eating begin again to be hungry, and the moment that they have drunk are again thirsty, and who before they are thoroughly filled are again evacuated and oppressed by hunger; but owing to the long coils and windings of the bowels we are delivered from all feelings of hunger, from all greediness, and from being prematurely overtaken by death; for while the food which has been taken remains within us, not for such a time only as the distance to be passed requires, but for so long as was necessary for us, a change in it is effected; since by the pressure to which it is subjected, the strength of the food is extracted in the first instance in the belly; then it is armed in the liver, and drawn out; after that whatever predominant flavour there was is emitted upwards to the separate parts, in the case of boys in order to contribute to their growth, and in the case of fullgrown men to add to their strength; and then nature, collecting the remaining portions into dung and excrement, casts them out. Therefore a great deal of time is necessarily required for the arrangement of so many and such important affairs, nature effecting its operations without difficulty by perseverance. Moreover the ark itself appears to me to be very fitly compared to the human body; for as nature is exceedingly prolific of living creatures, for that very reason it has prepared an opposite receptacle similar to the earth for the creatures corrupted and destroyed by the flood; for whatever was alive and supported on the earth, the ark now bore within itself in a more general manner, and on that account God ordained it, being borne upon the waters as it was, to be as it were like the earth, a mother and a nurse, and to exhibit the fathers of the subsequent race as if pregnant with it, together with the sun and moon, and the remaining multitude of the stars, and all the host of heaven; because men beholding by means of that which was made by art, a comparison and analogy to the human body, might in that manner be more manifestly taught, for this was the cause of the various disputes among mankind; since there is nothing which has so much contributed to keep man in a servile condition as the essential humours of the body, and the defects which arise in consequence of them, and most especially the vicious pleasures and desires." + ], + [ + "Why does he say that the deluge will be to the corrupting of all flesh in which there is the breath of life beneath the heaven? (Genesis 6:17).", + "One may almost say that what he had previously spoken in riddles he has now made plain; for there was no other cause for the corruption of mankind, except that, being slaves to pleasure and to desire, they did everything, and were anxious about everything for that reason only; moreover they passed a life of extreme misery. But he added also, in a very natural manner, the place where the breath of life is, using the expression, \"under heaven,\" because forsooth there are living beings also in heaven; for a happy body has not been made out of a heavenly substance, as if in truth it had received some peculiar and admirable condition, superior to that of other living creatures, but heaven appears to have been made especially worthy of and for the sake of these admirable and divine living beings, all of which are intellectual spirits; so that they give a share and participation in themselves and in the essence of vitality even to the creatures which exist upon the earth, and give life to all those which are capable of receiving it.", + "", + "Why does he say, all things which existed upon the earth shall be consumed; for what sin can the beasts commit? (Genesis 6:13).", + "In the first place, as, when a sovereign is slain in battle the military valour of the kingdom is also crushed, so also he now has thought it reasonable that when the whole human race, bearing analogy to a sovereign, is destroyed, he should also destroy simultaneously with it the species of beasts likewise, on which account also in pestilences the beasts die first, and especially those which are bred up with and associate with men, such as dogs and similar animals, and afterwards the men die too. In the second place, as, when the head is cut off, no one blames nature if the other portions of the body also, numerous and important as they are, are destroyed along with it, so too now no one can find fault with anything, since man is as it were the head and chief of all animals, and when he is destroyed it is not at all strange if all the rest of the beasts are destroyed also along with him. In the third place, animals were originally made, not for their own sakes, as has been said by the philosophers, but in order to do service to mankind, and for their use and glory; therefore it is very reasonable that when those beings are destroyed for the sake of whom they had their existence, they also should be deprived of life, and this is the reason of this assertion in its literal sense; but with respect to its hidden meaning we may say, when the soul is exposed to a deluge from the overflow of vices, and is in a manner stifled by them, those portions also which are on the earth, the earthly parts I mean of the body, must of necessity likewise perish along with it; for life passed in wickedness is death; the eyes though they see perish, inasmuch as they see wrongly; the ears also though they hear perish, inasmuch as they hear wrongly; and the whole body of the senses perishes, inasmuch as they are all exercised wrongly." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, I will set up my treaty with you? (Genesis 6:9).", + "In the first place, he here warns us that no man is the inheritor of the divine substance, except him who is endowed with virtue; since the inheritance of men is possessed when they themselves are no longer in existence, but when they are dead; but as God is everlasting he grants a participation in his inheritance to wise men, rejoicing at their entering into possession of it; for he who has entered into possession of everything is in want of nothing, but they who are in distress from a want of all things are in the possession of no portion of truth. And on this account God, showing himself favourable to the virtuous, benefits them, bestowing on the those things of which they have need. In the second place, he bestows on the wise man a certain and more ample inheritance; for he does not say, I will set up my treaty for you, but with you; that is to say, you are yourself a just and true treaty, which I will set up for the race endued with reason, who have need of virtue, for a possession and a glory to them." + ] + ], + [ + [ + "Why does he say: \"Enter thou and all thy house into the ark, because I have seen that thou art a just man before me in that generation?\" (Genesis 7:1).", + "In the first place, certain faith receives approbation, inasmuch as for the sake of one man who is just and worthy many men are saved by reason of their relationship to him; as is the case too with sailors and armies, when the one have a good captain and the others an excellent and skilful general. In the second place, he extols the just man with praise, who thus acquires virtues, not for himself alone, but also for his whole family, which in this way deserves safety. And it is with peculiar propriety that this expression is added, namely, \"I have seen that thou art a just man before me;\" for men approve of the life of any one upon one principle and God on quite a different one; for they judge by what is visible, but he derives his tests from the invisible designs of the soul. Moreover, that is a very remarkable expression which is added as an insertion, namely, the one which says, \"I have seen that thou art a just man in this generation;\" that he might not appear to condemn those who had gone before, nor cut off the future hope of coming generations. This is the sense of the passage taken according to the letter. But if we look at its inward meaning, when God will save the intellect of the soul, which is the principal part of the man, that is to say, the head of the family, then also he will save the whole family along with him; I mean all the parts, and all those who bear an analogy to the parts, and to the word which is uttered, and to the circumstances of the body; for what the intellect is in the soul, that also is the soul in the body. All the parts of the soul are in good condition, owing to the result of counsels, and all its family derives the benefit along with it. But when the whole soul is in a good condition, then also its habitation is again found to be benefited by purity of morals and sobriety, those overstrained desires which are the causes of diseases being cut off." + ], + [ + "Why does he order seven of each of the clean animals, male and female, to be taken into the ark, but of the unclean animals only two, male and female, in order to preserve seed upon all the earth? (Genesis 7:2).", + "By divine ordinance he has asserted the number seven to be clean, and the number two to be unclean; since the number seven is clean by nature, inasmuch as that is a virgin number, free from all admixture, and without any parent. Nor does it generate any thing, nor is it generated, as each of those numbers which are below the number ten, on account of their similitude to the unit, because it is uncreated and unbegotten, and nothing is generated by it, although it is itself the cause of creation and generation; because it rouses the virtues of all things which are well arranged, for the generation of created beings. But the number two is not clean. In the first place, because it is empty, not solid; and because it is not full, therefore neither is it clean; because it is likewise the beginning of infinite immensity by reason of its materiality. It also labours under inequality on account of the other long numbers; for all the other numbers after two which are increased in a twofold proportion are long numbers. But that which is unequal is not clean, as neither is that which is material; but that which proceeds from such is fallible and inelegant, being destitute of the purity of reason to conduct it to completeness and perfection; and it conducts it to such by its own intrinsic power, and by songs of harmony and equality. This is enough to say on the physical part of the subject; it remains for us to speak of its moral bearings. The irrational parts of our soul which are destitute of intellect are divided into seven; that is to say, into the five senses, and the vocal organ, and the seminal organ. Now these in a man endued with virtue are all clean, and by nature feminine, inasmuch as they belong to the irrational species; but to a man who has come into full possession of his inheritance they are masculine; for men endued with virtue are also the parents of the virtue of counsel to themselves, the best part of them not permitting them to come to the external senses in a precipitate and unbridled manner, but repressing them and leading them back to right reason. But in the wicked man there exists a twofold wickedness; since the injust man is full of doubts and perplexities, as a hesitating person, mingling things which ought not to be mixed, and connecting them with one another, confounding those things which may very easily be kept separate. Such are those passions which imbue the soul with some particular colour, like a man spotted and leprous in body, the originally sound counsel being infected and contaminated by that which is destructive and fatal. But the principle of the entrance and of the custody of animals is added in a natural manner; for he says, \"for the sake of nourishing seed.\" If we take the expression according to the letter, inasmuch as, although particular individuals may be destroyed, still at least a race is preserved to be the seed of future generations; forsooth that the intention of God, conceived at the formation of the world, might remain for ever and ever unextinguishable, the different races of creatures being preserved. But if we regard the inward meaning of the words, it is necessary that in the irrational parts of the soul, likewise, there should be motions which are clean, as certain seminal principles, although the animals themselves are not clean; since the nature of mankind is capable of admitting contrarieties, for instance, virtue and wickedness; each of which he delineated at the creation of the world, by the tree bearing the name of the tree of knowledge of good and evil. Forsooth our intellect, in which there is both knowledge and intelligence, comprehends both good and evil; but good is akin to the number seven, and evil is the brother of duality. Moreover, the law of wisdom, which abounds in beauty, says expressly and carefully, that seed is to be nourished, not in one place only, but in all the earth, both naturally, in the first instance, and also morally, in its peculiar sense; because it is very natural, and suitable to the character of God, to cause that which in all parts and divisions of the world is said again to be the seed of living beings, to fill places which have been evacuated a second time with similar creatures, by a repeated generation; and not altogether to desert our body, inasmuch as it is an earthly substance, as if it were a thing deserted by and void of all principle of life. Since, if we practise the drinking of wines and the eating of meats, and indulge in the ardent desire of the female, and in short practise in all things a delicate and luxurious life, we are then only the bearers of a corpse in the body; but if God, taking compassion on us, turns away the overflow of vices and renders the soul dry, he will then begin to make the body living, and to animate it with a purer soul, the governing principle of which is wisdom." + ], + [], + [ + "Why, after the entrance of Noah into the ark, did seven days elapse, after which the deluge came? (Genesis 7:10).", + "The kind Saviour of the world allows a space for the repentance of sinners, in order that when they see the ark placed in front of them as a sort of type, made with respect to the then present time, and when they see all the different kinds of living creatures shut up in it which the earth used to bear on its surface, according to its parts adapted to the different species, they might believe the predictions of the deluge which had been made to them, so that, fearing total destruction above all things, they might be speedily converted, destroying and eradicating all their iniquity and wickedness. In the second place, this language is a most manifest representation of the exceeding great abundance of the kind mercy of the beneficent Saviour, by destroying the wickedness of many years, which from the time of their birth to old age has extended itself over their conduct in those persons who practise penitence for a few days, for the divine nature forgets all evil and is a lover of virtue. When therefore it beholds faithful virtue in the soul, it gives it honour in a wonderful degree, in order, in the first place, to take away all kinds of evil which impend over it from its sins. In the third place, the number of seven days after the entrance of Noah into the ark, during which the command of God kept off the flood, is a recollection of the creation of the world, the birthday festival of which is kept on the seventh day, showing manifestly the authority of the Father; just as if he were to say, \"I am the Creator of the world, commanding things to exist which have no existence; and at the same time I am he who am now about to destroy the world with a great flood. But the original cause of the creation of the world was the goodness which is in me, and my kindness; and the cause of its impending destruction is the ingratitude and impiety of those persons who have been loaded by benefits by me.\" Therefore he causes an interval of seven days, in order that the unbelieving may remember, and that those who have abandoned their faith in the Parent of the world may in a suppliant spirit return to the Creator of all things, and so may entreat him again that his works may be everlasting; and that they may offer their entreaty, not with mouth and tongue, but rather with the heart of amendment and penitence.", + "", + "", + "", + "", + "Why did the rain of the deluge last forty days and an equal number of nights? (Genesis 7:4).", + "In the first place, the word day is used in a double sense. The one meaning that time which is from morning to evening, that is to say, from the first rising of the sun in the east to his sinking in the west. Therefore they who make definitions, say, \"That is day, as long as the sun shines on the earth.\" In another sense, the word day is used of the day and night together. And in this sense we say that a month consists of thirty days, combining together and computing the period of night in the same calculation. These premises having been first laid down thus, I say that the word now spoken of has not been incorrectly employed, inasmuch as it implies forty days and forty nights; but is also so used in order to suggest a double number determined for the generation of mankind, namely, forty and eighty, as many men skilled in medicine, and indeed also in physical science, have suggested; but it is especially described in the sacred law, which was to them also the first principle of natural science. Since therefore destruction was on the point of overwhelming all men and women every where on account of the excessive combination of iniquities and quarrels, the Judge of all considered it becoming to allot an equal time to their destruction to that which he had consumed in the original creation of nature and to the work of giving life to the world; for the principle of procreation is the perseverance of seed in the different parts; but it was necessary to honour the male creature with pure light, which knows not the shade; but the woman had a mixture in her body of night and darkness. Therefore, in the creation of the whole world, the excess of the male or the unequal number, being composed of unity, becomes the parent of square numbers; but the woman who is an unequal number, being compounded of duality, becomes the parent of other long numbers. Moreover, the square is splendour and light combining together by the equality of the sides; but the other numbers being long necessarily exhibit night and darkness by reason of their inequality, since that which is in excess throws a shade over that which lies beneath the excess. In the second place, the number forty is the produce of many virtues, as has been suggested in another place. It is also often used for the judgment of legislation, both with reference to those persons who have done any thing rightly deserving of praise and honour, and also with reference to those who on account of their sins meet with reproaches and punishments; so that it is superfluous to adduce proofs to demonstrate what is evident.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"I will destroy every living substance that I have made form off the face of the earth?\" (Genesis 7:4).", + "Do you not all shrink back in astonishment when you hear these words, by reason of the beauty of the sentence? for he has not said, \"destroy from the earth,\" but \"from the face of the earth,\" that is to say from its surface; in order, that is, that in the lowest depth of the earth the vital efficacy of all seeds might be preserved unhurt, and free from all injury which could possibly bring damage to it; since the Creator was not forgetful of his original design, but destroys those only who come in his way, and who move only on the surface of the earth, but leaves the roots in the depth, in order to produce the generation of other causes. Moreover, that expression, \"I will destroy,\" was also written by divine inspiration; for it happens that if we remove the letters which require to be removed, the whole table for the reception of letters remains the same. By which he proves that he will destroy the fickle generation on account of their impiety, but the conversation and essence of the human race he will preserve for ever and ever to be the seed of future generations. And what follows agrees with this, since to the expression, \"I will destroy,\" this other is also added, all natural existence, every thing which exists, or rises upon the earth; but existence is the destruction of the opposite characteristics; and that which is dissolved loses quality, but retains body and materiality. This is the letter of what is said. But in the inward meaning, the flood is symbolically representative of spiritual dissolution. When therefore by the grace of the Father we desire to throw away and to wash off all sensible and corporeal qualities by which the intellect was infected as by swelling sores, then the muddy slime is got rid of as by a deluge, sweet waters and wholesome fountains supervening." + ], + [ + "Why does he say: \"Noah did every thing which the Lord commanded (or ordered) him?\" (Genesis 7:5).", + "A noble panegyric for the just man. In the first place, because with an ingenuous mind and a purpose full of affection towards God he performed, not a part of what he had been commanded, but the whole of God's commands. But the second is the more true expression, because he does not choose so much to command as to order him; for masters command their slaves, but friends order friends, and especially elder friends order younger ones. Therefore it is a marvellous gift to be found even in the rank of servants, and in the list of ministers of God; and it is a superabundant excess of kindness for any one to be a beloved friend to the most glorious Uncreated Essence. Moreover, the sacred writer has here carefully employed both names, the Lord God, as declaratory of his superior powers of destroying and benefiting, using the word Lord first, and placing the name God, giving the idea of beneficence, second; since it was a time of judgment let the name which is the indication of his destroying power come first. But still, as he is a kind and merciful king, he leaves as relics the seminal elements by which the vacant places may be replenished, for which reason, at the fist beginning of the account of the creation, the expression, \"Let there be,\" was not an exterminating act of power, but a beneficent one. Therefore, at the creation, he changed the appellations and use of names; but as the name God is an indication of his beneficent power, the sacred writer has more frequently employed that in his account of the creation of the universe, but after everything was perfected then he called him Lord, in reference to the creation itself, for this name betokens royal power and the ability to destroy; since, where the act of generation is God is used first in order, but when punishment is spoken of the name Lord is placed before the name God." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Why did the deluge take place in the six hundredth year of the life of Noah, and in the seventh month, and on the twenty-seventh day of the month? (Genesis 7:11).", + "Perhaps it happened that the just man was born at the beginning of the month, at the first beginning of the commencement of that very year which they are accustomed to call the sacred year, out of honour, otherwise the sacred historian would not have been so carefully accurate in fixing the day and month when the deluge began to the seventh month and the twenty-seventh day of the month. But, perhaps, by this minuteness he intended manifestly to indicate the precise time of the vernal equinox, for that always occurs on the twenty seventy day of the seventh month. But why was it that the deluge fell on the day of the vernal equinox? Because about that time the birth and increase of everything take place, whether living creatures or plants; therefore the vengeance and punishment inflicted brings with it the more terrible and dreadful threats, as happening at the period of plenty and fertility of the shaves of corn, and indeed, in the very midst of that productiveness, and bringing the evil of utter destruction as a reproof of the impiety of those who are exposed to the punishment. For behold, says he, all nature contains its own productions within itself in the greatest abundance, namely, wheat and barley, and everything else which is produced from seed, brought on to complete generation, as, also, it begins to generate the fruits of trees; but you, like mortals, corrupt its mercies, perverting the divine gifts, and purposes, and mysteries. But if the deluge had taken place at the autumnal equinox, when there was nothing growing on the earth, but when all the crops were collected into their proper storehouses, it would not have, in any degree, been looked upon as a punishment, but rather as a benefit, as the water would have cleansed the plains and the mountains. But as the first man who was produced out of the earth was also created at the same season of the year, he whom the divine writer calls Adam, because in fact it was on every account proper that the grandfather, or original parent, or father of the human race, or by whatever name we may choose to designate that original founder of our kind, should be created at the season of the vernal equinox, when all earthly productions were full of their fruit; but the vernal equinox takes place in the seventh month, which is also called the first in other passages, with reference to a different idea. Since, therefore, the first beginning of the generation of our race, after the destruction caused by the deluge, commenced with Noah, men being again sown and procreated, therefore he also is recognised as resembling the first man born of the earth, as far as such resemblance or recognition is possible. And the six hundredth year has for its origin the number six; and the world was created under the number six, therefore, by this same number does he reprove the wicked, putting them to shame because he would, unquestionably, never, after he had created the universe by means of the number six, have destroyed all the men who lived on the earth under the form of six, if it had not been for the preposterous excess of their iniquities. For the third power of six and the minor power is the number six hundred, and the mean between both is sixty, since the number ten more evidently represents the likeness of unity, and the number a hundred represents the minor power.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"And the fountains of the deep were broken, and the springs of heaven were opened?\" (Genesis 7:11).", + "The literal meaning is plain enough, for it suggests the two extremities of the universe, the heaven and the earth, to have met together for the destruction of mortals deserving of condemnation, the waters running forth to meet one another from all quarters, for part of them bubbled up from out of the earth, and part descended downwards from heaven; and in truth, that expression is very explicit, \"The fountains were broken up,\" for when a rupture is effected then the thing confined rushes forth without any hindrance. But with reference to the interior meaning of the expression we may as well say this: the heaven is symbolically the human intellect, and the earth is the sense and body, therefore there is great distress and calamity when neither remains, but when each threatens a secret attack. But what is the exact meaning of my words? If often happens that acuteness of intellect exhibits cunning and wickedness, and bears itself with bitterness in every respect when the lusts of the body are restrained and bridled; but the contrary fact often prevails, and the lusts rejoice in their opportunities and proceed onward, gaining strength from luxury and abundance of means; therefore, the gate of these lusts is the outward sense combined with the body; but when the intellect, neglecting outward circumstances, is consistent with itself, then the senses lie harmless, as if completely abandoned; but when both are united, the intellect in exerting all cunning and wickedness, and the body irrigated with all the senses and gorged with every kind of vice to satiety, then we are exposed to a deluge; and this is in fact a great deluge, when the streams of the intellect are opened by iniquity, and folly, and greedy desire, and injustice, and arrogance, and impiety, and when the fountains of the body are opened by lust, and desire, and intemperance, and obscenity, and gluttony, and lasciviousness, with relations and sisters, and all irremediable diseases." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"And the Lord shut him in, closing the doors of the ark?\" (Genesis 7:16).", + "Since we have said that the structure of the human body is symbolically indicated by the ark, we must take notice, also, that on the outside this body is enclosed by a hard and dense skin, to be a covering to all its parts; for nature has made this as a sort of coat, to prevent either cold or heat from being able to do man injury. The literal meaning of the expression is plain enough, for the door of the ark is carefully shut by divine virtue for the sake of security, lest the water should enter in at any part, as it was to be tossed about by the waves for an entire year." + ], + [], + [], + [], + [ + "Why did the water overflow fifteen cubits above all the highest mountains? (Genesis 7:19). With respect to the literal statement we must remark that the excess was not merely one of fifteen cubits above all high mountains but above those which were a great deal more lofty and high than some others; therefore it was a great deal more than that height above the lower ones. But we must interpret this statement allegorically; for the loftier mountains shadow forth the senses in our body, because it has been permitted to them to occupy the abode of stability in the lofty region of our head. And there are five numbers of these, each to be considered separately, so that they amount in all to fifteen." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"And all flesh capable of motion perished?\" (Genesis 7:21).", + "It is with especial propriety, and strictly in accordance with natural truth, that the sacred historian has here pronounced all flesh capable of motion devoted to destruction; for flesh excites pleasures, and is excited by pleasures; and such affections are the causes of the destruction of souls, as one the other hand sobriety and patience are the causes of safety." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"And everything which was on the dry land died?\" (Genesis 7:22).", + "The literal meaning is notorious, because in that great deluge everything which was upon the earth was destroyed and perished; but with respect to the secret meaning, as, since the material of timber, when it is parched and dry, is readily consumed by fire, so, likewise, when the soul is not mingled with wisdom, and justice, and piety, and the other enduring virtues, which alone are able to impart real joy to the thoughts, then it, being parched up and dried like a plant which is deprived of any power of budding or producing seed, or like a withered trunk, dies, being handed over to the mercy of the overwhelming overflow of the body." + ], + [ + "What is the meaning of the words, \"It destroyed every living substance which was on the face of the earth?\" (Genesis 7:23).", + "The literal meaning of these words only announces a plain statement of a fact, but it may be turned into an allegory in this manner. It is not without reason that the sacred historian has used the words \"a living substance,\" for that is characteristic of ambition and pride, which lead men to despise both divine and human laws; but ambition and arrogance do rather appear on the face of our earthly and corporeal nature with an elated countenance and contracted brows. Since there are some persons who come nearer to one with their feet, but with their chests, and necks, and heads lean back, and are actually borne backwards and bend away like a balance, so that with one half of their body, in consequence of the position of their feet, they project forward, but backward with the upper portion of their chests, drawing themselves back like those persons whose muscles and nerves are in pain, by which they are prevented from stooping in a natural manner. But men of this kind it was determined to put an end to, as one may see from the records of the Lord and the divine history of the scriptures." + ] + ], + [ + [ + "Why is it that the sacred writer says, \"And God was mindful of Noah, and of the beasts, and of the cattle,\" but does not add that he remembered his wife and children? (Genesis 8:1).", + "As the husband agrees with and is equal to his wife, and as the father is equal to his sons, there is no need of mentioning more names than one, but one, the first, is sufficient; therefore, by naming Noah he, in effect, names all those who were with him of his family; for when husband, and wife, and children, and relations are all agitated by discord, then it is no longer possible for such to be called one family, but instead of being one they are many; but when harmony exists then one family is exhibited by one superior of the house, and all are seen to depend upon that one, like the branches of a tree which shoot out from it, or the fruit upon a vine branch which does not fall off from it. And in another part, also, the prophet has said, \"Have a regard to Abraham your father, and to Sarah who brought you forth,\" where, because in fact it was one family, he displays the agreement by mentioning the woman.", + "", + "Why is it that the sacred writer made mention first of the beasts and afterwards of the cattle, saying that God remembered Noah, and the beasts, and the cattle? (Genesis 8:1).", + "In the first place, that poetical rule has not been expressed in vain, that he led the bad into the middle; therefore he places the beasts in the middle, between the domestic animals, that is to say the men and the cattle, in order that they might be tamed and civilized by having an intimate association with both. In the second place, he thought it scarcely reasonable to bestow a provident benefit on the beasts by themselves, because he was about immediately to add a statement of the beginning of the diminution of the deluge. This is the explanation of the statement taken literally. But with respect to the inner meaning, that just intellect, dwelling in the body as if in the ark, possesses both beasts and living animals, not those particular ones which bite and hurt, but, that I may use such an expression, those general kinds which contain in themselves the principles of seed and origination; since without these the soul cannot be manifest in the body. Moreover, the soul of the foolish man employs all poisonous and deadly animals, but that of the wise man those only which have changed the nature of wild beasts into that of domestic creatures.", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"He brought a breath over the earth, and the water ceased?\" (Genesis 8:2).", + "Some people say that what is here meant by \"a breath\" is the wind, at which the deluge ceased. But I am not aware that water is diminished by wind, but only that it is disturbed and agitated into waves, for if it were otherwise the vast extent of the sea would have been wholly dried up long ago. Therefore it appears to me that the sacred writer here means the breath of the Deity, by which the whole universe obtains security at the same time with the calamities of the world, and with those things which exist in the air, and in every mixture of plants and animals. Since the deluge of that time was no trifling infliction of water, but an immense and boundless overflow, extending almost beyond the pillars of Hercules and the great Mediterranean Sea, since the whole earth and all the spaces of the mountains were covered with water; and it is scarcely likely that such a vast space could have been cleared by a wind, but rather, as I have said, it must have been done by some invisible and divine virtue." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"The fountains of the deep were closed, and the cataracts of heaven?\" (Genesis 8:2).", + "In the first place, it is agreed upon by all that in the first period of forty days the waters of punishment fell uninterruptedly, the lowest fountains of the earth being burst asunder; and from above, the cataracts of heaven being opened, and pouring down until all places, both level and mountainous, were covered with the inundation; and for another period of a hundred and fifty entire days the waters did not cease to fall, nor did the streams cease to flow, nor the springs to burst up, though still in milder quantities, not so as to increase the existing flood, but only so as to secure the duration of the existence of the deluge, which was also assisted from on high; and this is what is indicated in the meantime by the statement that after a hundred and fifty days the fountains and the cataracts were closed up; therefore, while as yet they were not closed up it is plain that they were in action. In the second place, it was necessary that that which afforded the excessive supply of waters for the deluge, namely, the double reservoir of water, the one from the fountains of the earth, and the other from the pourings forth of heaven, should be both closed, for the more the stores from which any material is supplied fail, the more it is consumed by itself, especially when divine virtue has given the command. This is the literal meaning of the expression. But with respect to the inner sense of the passage, since the deluge of the mind arises from two things, for it arises partly from counsel, as if from heaven, and in another degree also from the body and from sense, as if from earth, the vices being reciprocally introduced by the passions and the passions by the vices, it was inevitably necessary that the word of the divine physician entering in as a salutary visitation for the purpose of healing the disease, should prevent both kinds of overflow for the future; for it is the first principle of the medical art to drive away the cause of the infirmity and to leave no longer any materials for disease; and the scripture teaches this, also, in the case of the leper, for when the leprosy is checked and is prevented from extending further, it then fixes the station and abode of the leprous man in the same place by a law, because the character of being stationary implies cleanliness, for that which is moved contrary to nature is unclean." + ], + [], + [ + "Why does he say, \"The ark settled in the seventh month on the seven and twentieth day of the month?\" (Genesis 8:4).", + "It is reasonable here to consider how the beginning of the deluge commences in the seventh month, on the twenty-seventh day of the month, and how the diminution, when the ark rested on the top of the mountains, again took place in the seventh month and on the twenty-seventh day of the month; therefore we must say, that there is here an homonymy of months and days, for the beginning of the flood took place in the seventh month, beginning at the birthday of the just man, near the time of the vernal equinox, and its diminution took place in the seventh month, beginning from the highest point of the flood at the autumnal equinox, since the two equinoxes are separated from one another by seven months, having an interval of five months between them. For the seventh month of the equinox is also by its virtue the first month, because the creation of the world took place in it, on account of the abundance of all things at that season. And, in like manner, the seventh month of the autumnal equinox, which, according to time, is the first in dignity, having its principle of that number seven derived from the air; therefore, the deluge took place in the seventh month, not according to time but according to nature, having for its principle and commencement the spring season." + ], + [], + [ + "Why was it after forty days that the just man opened the window of the ark? (Genesis 8:5).", + "We must observe carefully that the divine historian uses the same number in speaking of the influx of the deluge and in mentioning the cessation and complete removal of the evil; forsooth on the twenty-seventh day of the seventh month in the six hundredth year of the life of Noah, that is to say in the six hundredth year after his nativity, the deluge began at the spring season; but on the twenty-seventh day of the seventh month, the ark rested on the top of the mountains at the vernal equinox. But it is plain from these circumstances that the deluge became invisible in the six hundred and first year of Noah's life, again on the seventh month and the twenty-seventh day of it, so that after the lapse of an entire year, it again settled and established the earth as it was at the moment of its destruction, in the spring season, budding forth and covered with verdure and full of all kinds of fruits. But again in a similar manner the overflow of the deluge took place for forty days, the cataracts of heaven being opened and fountains bursting upwards from the lowest depths of the earth; and again a hope of renewal took place at intervals of forty days after a sufficient cessation of the rains, when he opened the window; and again the duration of the permanent deluge lasted for a period of a hundred and fifty days, as also its gradual diminution occupied a period of a hundred and fifty days; so that we may well admire the equality of the arrangement, for the evil increased and ceased according to the same number, like the moon, which from its first rise proceeds in its increase according to an equal number, going onward to its perfect fulness of light, and then again with an equal number in its decrease, returning back to its original state, after having been previously full; and in like manner in the case of divine chastisements, the Creator preserves a regular order, banishing all irregularity from the divine borders." + ], + [ + "Why did he send out a raven first? (Genesis 8:6).", + "If we look to the literal statement, the raven is said to be an animal particularly set apart for being sent on messages and employed in offices; for to this very day many people watch its mode of flight and its chattering, judging that it gives some intimation of unknown facts; but with respect to the hidden meaning, as a raven is a black, and arrogant, and speedy animal, it is a sign of wickedness, which brings night and darkness over the soul, and it is also swift to meet all the things of the world in its flight. And also that it is very bold, so as at times to cause the destruction of those who seek to catch it, since pride produces also rash impudence, the opposite of which is virtue, which is consistent with the brilliancy of light, and is by nature decorated with a modest bashfulness; therefore it is quite natural that if there was any darkness remaining behind in the intellect, darkness which exists in accordance with folly, he should expel that and send it out beyond his borders.", + "", + "", + "Why did the raven after it had gone forth not return, when there was not yet any part of the earth dried? (Genesis 8:7).", + "This passage admits of an allegorical interpretation since injustice is contrary to the light of justice; so that in comparison of the admirable actions of the man endued with virtue, it thinks it more desirable to rejoice with its kinsman the deluge; for injustice is a lover of confusion and corruption." + ], + [ + "Why does he in the second place send forth the dove, and why does he send it forth from himself to see whether the water had ceased, when he uses no such expressions about the raven? (Genesis 8:8).", + "In the first place, the dove is a clean animal, and in the second place it is tame, civilised, and one which associates with mankind, on which account also the honour has been allotted to it of being offered up upon the altar in sacrifices; and on this account the sacred writer, sanctioning this honour and adding the weight of his assertion, has said, he sent it forth from himself, declaring by this expression that it was to see whether the water was abated, he displays the common anxiety felt by both. But those birds, the raven and the dove, are symbols of wickedness and virtue: for the one, whether it is wickedness or the raven, has no house, nor habitation, nor city, being an insolent unsociable bird; but the other, namely virtue, has a regard to humanity, and to the public good: and so the man endowed with virtue sends that bird forth as his ambassador for desirable and salutary objects, wishing to receive from it desirable information; and she, like an ambassador, brings us back genuine pleasure, so that what is hurtful may be guarded against, and what is useful may be diligently and carefully admitted." + ], + [ + "Why did the dove, when it found no rest for its feet, return to Noah? (Genesis 8:9).", + "Is not the reason of this evident, and is it not a plain proof that wickedness and virtue are symbolically indicated by the raven and the dove? For behold the dove, which is the last sent out, finds no rest. How, then, could the raven, who departed previously, while the calamity of the deluge was still prevailing, find any place, and make a settlement? For the raven was neither a swan nor an ibis, nor did he belong to the class of aquatic birds. But the sacred writer here points out in an enigmatical manner, that wickedness, when it has gone forth out of doors, to the swelling whirlpools of the vices and passions which overflow and corrupt the soul and life, joyfully admits them, and dwells with and takes up its abode with them, as with its nearest friends and relations; but virtue, turning away with loathing from even the first sight of them, at once springs back, and does not return, scarcely finding rest for its feet; finding, in fact, no standing ground anywhere, and no place worthy of itself. For what other greater evil can there be than this, that virtue should not be able to find in the soul any place ever so small for rest and for abiding in?" + ], + [ + "Why did he, after waiting yet seven other days, send forth the dove a second time? (Genesis 8:10).", + "This is an excellent example for life, since although it will behold natures obstinate at first, still the hope of changing them into better natures is scarcely allowed to drop; and as a prudent physician does not in a moment apply a perfect cure to a disease, or effect a complete restoration to health, but employs salutary medicines after he has given nature an opportunity of first opening the way to recovery, so too the man endowed with virtue behaves with respect to the employment of the word which is in accordance with the law of wisdom. But the number seven is the sacred and dominical number, according to which the Father of the universe, when he made the world, is said to have looked upon his work. And the contemplation of the world, and of all the things contained in it, is nothing else but philosophy, and that excellent and select portion of it which wisdom contains, comprehending within itself also a work still more necessary to be seen." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"The dove returned a second time to him about evening, having in her mouth a leaf and a thin branch of olive?\" (Genesis 8:11).", + "All these separate points are selected and approved signs-the returning, the returning about evening, the having an olive-leaf and a thin branch of that tree, and oil, and the having it in her mouth; but yet every one of these signs can be examined with a certainty beyond certainty, for the return is distinct from its previous return, for that one bore with it an announcement of nature being wholly corrupted and rebellious, and being wholly destroyed by the deluge, that is to say, by great ignorance and insolence; but this second return brings the news of the world beginning to repent, but to find repentance is not an easy task, but is a difficult and laborious business. And it is on this account that the dove arrived in the evening, having passed the whole day from morning to evening in its visitations; in word, indeed, examining places, but in fact investigating the different parts of nature itself by continual visitation, and seeing them all clearly from beginning to end, for the evening is the indication of the end. The third sign, again, is its bringing a leaf; but a leaf is a small part of a tree, still it does not exist without a tree. And the beginning of displaying repentance is somewhat corresponding to this, since the beginning of correction has some slight indications about it, which we may call a leaf, by which it appears to receive guardianship, but can easily be shaken off; so that the hope shall in that case not be great of attaining the desired improvement, which is typified by the leaf of no other tree but of the olive alone, and oil is the material of light. For wickedness, as I have said before, is profound darkness, but virtue is luminous brilliancy, and repentance is the beginning of light. But you must not yet suppose that the beginning of repentance is only visible in branches just germinating and beginning to look green, but that it exists too while they are still dry, and while the seminal principle is dry and quiescent. And it is on this account that the fifth sign is shown, that, namely, of the dove when it comes bearing a slender branch. And the sixth sign is that this slender branch was in its mouth, for the number six is the first perfect number, since virtue bears in its mouth, that is to say in its conversation, the seeds of wisdom and justice, or, in one word, of honesty of the soul; and not only bears this, but gives some portion of participation in it even to the foolish, by drawing up water for their souls, and irrigating them with the desire of repentance for their sins." + ], + [ + "Why, in the third place, after seven other days, did he again send forth the dove, which did not again return to him? (Genesis 8:12).", + "According to the word, the dove made no more return to him; but what in fact is meant is virtue, which, however, is not an indication of alienation, since, as I have said before, she was not separated from him at that time, but sent forth like a sun-beam to pay a visit of examination to the natures of others, but then, not finding any one to listen to her precepts of correction, she returns, and properly comes to him alone. But this time she is no longer the possession of one single individual, but is rather a common good to all those who have been willing to receive the emanations of wisdom as if coming up from the earth, those persons, that is, who from the very beginning have laboured under a great thirst of perfect wisdom." + ], + [ + "Why in the six hundred and first year of the life of Noah, and on the first day of the first month, did the waters of the deluge cease from off the earth? (Genesis 8:13).", + "The word first, according to the defect of time, is spoken of with reference either to the month or the man, and each interpretation has reason to support it; for if we are bound to maintain that the water began to abate in the first month, we are equally obliged to consider that the sacred historian intended also to speak of the seventh month, that is, of that month which is the second equinox, since the same month is both the first and the seventh; that is to say, the first as respects nature and virtue, and the seventh in point of time. Therefore in another place he says, \"This month is unto you the beginning of months, the first among the months of the year;\" calling that the first which is so in respect of nature and virtue, and which as to number is in time the seventh month, since the equinox has its appointed order in regular series, and in point of time is assigned the better season of the year. But if you take that word first to have reference to the man, then it will be used with more truth, and with strict propriety, for the just man was truly and properly the first, as in a vessel the captain is the first man, and in a state the prince. But he is first not only in virtue, but also in order, inasmuch as in the very circumstances of the regeneration of the second sowing of the human race he was the beginning and the first. Moreover, it is very admirably considered with reference to this passage, that the deluge took place during the life of the first man, and that again, when it abated, things returned to their former steadiness, since after the deluge took place he had to live by himself with his whole family, and after that evil was removed he alone was found upon the earth during the latter period of his life until the regeneration of mankind began. But it is not to no purpose that this testimony is given both of the preceding portion of his life, and also of the later period, for he alone burnt with a desire for that genuine life which is in accordance with virtue, while all the rest of the world were hastening on to death by reason of their fatal wickednesses. Therefore of necessity the evil ceased on the six hundred and first year of his life, since in truth the destruction came with reference to the sixth number, and safety was restored in unity since unity is more a generativeness of the soul, and is the best for giving life, wherefore also a deficiency of water in the sea takes place at the new moon, in order that the units may be preferred in dignity both among months and years, when God saves those things which are upon the earth; since the man who cultivates just habits is called by the Hebrews in their native language Noah, but by the Greeks he is named Dikaios; however, he is not exempted from the laws affecting the body. For although he is not subordinate to the power of others, but is a prince, yet still, because he is nevertheless devoted to death, as he is dead, the principle of that number six is connected with unity; since it was not in one year taken separately that the deluge ceased, but together with the number six (as contained in the number six hundred), which is connected with it according to corporeality and inequality; since the other being a long number is in the first place six (that is to say, six hundred); on which account it is said, in the six hundred and first year. But the just man is so in his generation, not in that which is general, nor again in that in which he is just by comparison with the general corruption, but according to some especial generation; for his generation bears with it a certain comparison. But that man also is deserving of praise whom God selected beyond all other generations as being considered worthy of life, placing a limit to that life, and to him as being about to be both the end and the beginning of each generation and of each age; the end of that which is corruptible, the beginning of that which is to follow. And truly it is much more proper to praise him who, bending upwards with his whole body, looked up by reason of his friendship with God. " + ], + [ + "Why is it that the earth was dried up in the seventh month, and on the twenty seventh day? (Genesis 8:14).", + "Do you not see that he here calls that month the seventh, which a little while before he styles the first? for the seventh, as far as related to time, is the same, as I have said before, as that which is the first in nature, being the beginning of the equinox. But it is with great propriety that the beginning of the deluge is fixed to the seventh month, and the twenty-seventh day of the month; and again, the end and cessation of the deluge is fixed to the same seventh month and the same day; for, both the deluge and the removal of life took place at the equinox; the principle of which we have indicated a little time ago; for the seventh month is found to be synonymous with months and days of this time, and then again, the twenty seventh day occurs with the same meaning, when the ark rested on the mountains. This is the month which by nature is the seventh, but in point of time the first, which in fact is the month of the equinox. Therefore, at the equinoxes a power of selection is given for seven months and twenty seven days; for the deluge took place in the seventh month, on which the vernal equinox takes place; so that it is in time the seventh, but in nature the first. And the cessation of the deluge and the display of mercy belong to the same measure, when the ark rested on the tops of the mountains; again in truth in the seventh month, but not the same month, but in that in which the autumnal equinox occurs; that is to say, the seventh by nature, but the first in point of time. But the most perfect cure, the fact of the evil being wholly dried up, is again fixed to the seventh month and the twenty-seventh day of the vernal season; in order that both the beginning and the end of the deluge might find its boundary at the same season; and that the middle season when human life is repaired, is fixed to the intermediate season. In the meantime that expression is more certainly to be observed, namely, that the whole year, by a strict computation of days, made the deluge equal to the exact time of the remedy; for it began in the six hundredth year of Noah's age, in the seventh month, and on the twenty-seventh day; so that the whole space of the intermediate time completed a perfect year, the beginning being placed at the vernal equinox, and the flood also ending equally at the same epoch of the vernal equinox. And in this manner, after all things on earth, things full of fruit, had undergone destruction, as I have said before, now that the persons who used the fruits were also destroyed, the earth being wholly relieved of all evil was again found full of seeds and fruit-bearing trees, according to the production of spring; for he thought it reasonable that, as the earth after it had suffered the deluge was in a similar condition when dried again to that in which it was before, so it should now show itself, and pay the debt which it owed to nature. Nor ought any one to wonder that in one day the earth when left to itself produced every thing by divine virtue, both seeds and trees, all complete, entirely and suddenly, with perfect and excellent herbs, and grain, and plants, and fruits; since in the creation of the world on one day of the six he finished and brought to perfection the whole generation of plants. But the present fruits were already perfect in themselves, and produced all kinds of fruits in a manner suitable and corresponding to the season of spring; for all things are possible to God, who scarcely requires time to effect any thing. " + ], + [ + "Why was it that after the earth was dried, Noah did not depart out of the ark, before he had received a fresh command from God, for God said to Noah: \"Go forth, thou, and thy wife, and thy sons, and thy sons' wives, together with all the rest of the living creatures?\" (Genesis 8:16).-", + "Justice is commonly inspired with fear, as on the other hand injustice is rash and self-confident. But the proof of a fear of God is the not giving up more to, or guiding one's self more by one's own reason than by God. And above all other men it was natural for that man who had seen the whole earth suddenly become an immense sea, to suspect that it might be possible that the same misfortune would again return. Besides this, he also gave a thought to the corresponding consequence, namely, that as he had entered into the ark at the command of God, so it was fitting that he should also leave it at the command of the same being; for let no one believe that he can ever do anything perfectly unless God himself guides him by his preventing precepts." + ], + [], + [], + [ + "Why, when they entered into the ark was the order as follows: first himself and his sons, and after them his wife and his sons' wives, but when they went forth the order was changed, for the sacred historian says, \"Noah and his wife went forth, and after them his sons and his sons' wives?\"(Genesis 8:18).", + "By the literal statement the sacred writer gives an obscure intimation, in the order in which they entered, that the propagation of seed was taken away, but by the order of their egress he implies the continuance of the process of generation; since, while they are entering, the sons are mentioned together which their father, and the daughters in-law with their mother-in-law, but when they are going forth the wives are all mated again, the father being accompanied by his wife, and each of his sons also by his wife, since he chose to show by fact rather than by words everything which it is fitting for his friends to do. Moreover he had in express words, and not by any vague intimations, commanded the men, as they were about to enter into the ark, that they while there were to keep themselves from connection with women; but now that they were about to depart from it, he plainly intimates to them that offspring is to be begotten in accordance with nature, by the order in which he appoints their going forth; nor did he employ words only, in order to make his proclamation about the state of the ark, saying, \"After a destruction of all things on earth, of such a character and of such extent, do not indulge in pleasures, for that is not decorous. It is sufficient, however, for you to have received your lives; but while you are actually in the ark, to ascend up into the marriage bed with your wives would be a proof of your being devoted to lasciviousness.\" And, indeed, it was natural for them, as being relations to those who were being destroyed, to be moved with compassion for the perishing human race, especially because they themselves also were still in doubt whether, from some quarter or other, calamity might not fall also upon themselves; and besides these considerations it was absurd, while those who were alive were perishing, for those in the ark to be contriving that others who did not exist should be born, being warm at an unreasonable time, and burning with an inopportune desire. But after the anger of God ceased, then he commanded those who had been delivered from the calamity, when they had again gone forth out of the ark in order, to apply themselves to the procreation of a succeeding generation, when he tells us, that the men did not go forth with the men, nor the women with the women, but the wives with their husbands. But with respect to the inner meaning of this fact, we must say this, that when the mind is about to wash off and cleanse away its sins, then it is fit for male to live with male, that is to say, for the intellect, the chief part of the man, to be as a father, united to each separate thought, as a father to his sons, without any admixture of the female race, which is in accordance with the outward sense; since it is a time of battle, in which it is necessary to keep the order of the cohort distinct, and to preserve it strictly in order, that the soldiers may not be mingled in confusion, and so, instead of gaining a victory over the enemy, be conquered themselves; but when the purification is completed, and when the soul is dried up from all ignorance, and when a complete deliverance from everything pernicious has taken place, then it becomes the man to collect his scattered forces together, not in order that masculine counsels may be rendered effeminate by softness, but that the female race, that is to say, the outward senses, may clothe themselves with the vigour of the male, attaining to masculine counsels, and from their receiving seed for the production of a generation; so that, from this time forth they may cherish, in all things, sentiments of wisdom, and honour, and justice, and courage, and, in one word, of virtue. But, besides this, it will be reasonable also to take notice, that when once a confusion, in the similitude of a deluge, has overwhelmed the intellect, and when the different senses, being perplexed by the affairs of this world, like so many bulwarks erected against them, begin to quarrel, it is utterly impossible that any one should be able, either to sow, or to conceive, or to generate any good thing. But when all the hostile attacks of various agitations and passions are checked, and when the ceaseless invasions of lawless counsels are repressed, then the soul produces virtue and excellent works, as the most fertile portion of the earth, when dried, produces fruits." + ], + [], + [ + "Why did Noah build an altar without having been commanded to do so? (Genesis 8:20).", + "The requital of gratitude which is due to God ought to be offered to him without command, and without any delay or hesitation, showing the mind to be free from vices; for it becomes that man, who has been endued with blessings by God, to offer him his thanks with a grateful and willing mind; but he who delays to do so, waiting for an express command, is ungrateful, being as it were compelled by necessity honour his benefactor.", + "", + "", + "Why is he said to have built an altar to God, and not to the Lord? (Genesis 8:20).", + "In passages of beneficence and regeneration, as at the creation of the world, the sacred writer only refers to the beneficent virtue of the Creator, by which he makes everything in its integrity, and he implies this by concealing the royal name of Lord, as one which bears with it supreme authority; therefore now also, since what he is describing is the beginning of the renewed generation of mankind, he borrows for his description the beneficent virtue, which bears the name of God; for he used the kingly attribute, which declares his imperial power, by which he is called Lord, when he was describing the punishment inflicted by the flood.", + "", + "What is the meaning of the statement, \"He took of the cattle and of the flying animals, and he offered whole burnt offerings on the altar?\" (Genesis 8:20).", + "All this is said with reference to an inward meaning, both because he received everything from God as a favour and gift; and also because he took of the clean sorts of animals, and burnt those which were unpolluted and clean, as entire and pure first fruits; for they are proper victims for good men to offer, and are themselves entire, being full of integrity; and they may be classed as fruits, for fruit is the end, for the sake of which the plant exists. This indeed is the literal statement; but with respect to the inner meaning, the clean cattle and the clean birds are the outward senses and intellect of the wise man, with the thoughts which are received in his mind; all which things it is reasonable to offer in their integrity as entire and perfect fruit, in the way of a display of gratitude to the Father, and to offer them to him as an unpolluted and clean oblation of a victim." + ], + [ + "What is the meaning of the words, \"And the Lord God said, repenting him, I will not again proceed to curse the earth for the works of man, for the thoughts of the mind of man are toward, and are diligently and ceaselessly exercised in, wickedness from his youth up; therefore I will not now proceed to smite all living flesh as I have done at other times?\" (Genesis 8:21).", + "The reasons alleged appear to indicate a change of purpose, which is an affection not usual nor akin to the divine virtue; for the dispositions of mankind are variable and inconstant, so that all affairs among them are altogether uncertain; but with God nothing is uncertain, nothing incomprehensible, for he is a being of mighty and consistent determination; how then, when reasons of the same kind are present to him, because he was forsooth aware from the very beginning that the mind of man was deliberately inclined to wallow in wickedness from his youth on, could he have originally intended to destroy the human race by a flood; and yet afterwards say, that he did not intend to destroy it any more, when the same evils still exist in the mind? But we must think that every kind of expression of this sort is, by law, connected with learning and the utility of instruction rather than with the nature of truth, since there are, as it were, two kinds which occur in the whole course of the law; in the first place, as it is said, \"Not as a man;\" and in the second place, as it is said, \"As a man,\" the one God is believed to instruct his son. That first expression relates to the actual truth; for, in real fact, God is not as a man, nor again, as the sun, nor as the heaven, nor as the world, which is perceptible by the outward senses, but as God, if it is justifiable to assert that also; since that most happy and blessed being will not endure similitude, or comparison, or enigmatical description; nay, rather he surpasses even blessedness and felicity itself, and whatever can be imagined as better than and preferable to them. But the second expression relates to instruction and direction, I mean the express words, \"As a man,\" in order that it may be observed, that he is willing to impress us beings, born of the earth, lest perchance we should unceasingly incur his anger and his chastisement by our implacable hostility to him, without any peace; for it is sufficient for him to be roused and embittered against us once, and once to exact vengeance against sinners; but to inflict punishment over and over again for the same thing is the conduct of a savage and ferocious disposition: since, says he, \"when I shall inflict deserved retribution, as is possible, on every one, I will cause a burning recollection of my design to be preserved.\" Therefore behold, the sacred historian has excellently expressed himself, saying, \"That God observed in his mind,\" for his mind and disposition rejoice in a superior degree of constancy; but our wills are found to be inconsistent and vacillating, on which account we cannot be properly said to observe and think with our minds, since it is by the thoughts that the passage of the mind is allowed to take place, but the human intellect is unable to be extended over everything, since it is incapable of penetrating all things in a perfect and suitable manner. But that expression, \"I will not proceed any more to curse the earth,\" is used with great propriety, for it is not becoming to add more curses to what has already been done, because the evils that have been inflicted are already complete; because, although they are in some sense imperfect, inasmuch as the Father is kind and merciful, and most humane, still he is rather inclined to alleviate the evil than to add to men's misery. But that is as it were the same thing, according to a common proverb, to wash a brick, or to draw water properly, and wholly to eradicate wickedness, with all its deeply imprinted tokens from the mind of man; for if it is implanted in it at first, it does not exist accidentally, but is engraven deeply on it and clings to it. But since the mind is a potential and principal part of the soul, he introduces that word \"diligently;\" but that which has been weighed with diligence and care is exquisite thought, examined more certainly than certainty itself. But this diligence does not tend to any one evil, but as is plain, to mischief, and to all mischief; nor does it exist in a perfunctory manner; but man is devoted to it from his youth, not only in a manner, but from his very cradle, as if he were in some degree united to, and nourished, and bred up with sin. But yet God says, \"I will not any more smite all flesh;\" giving notice that he will not, at any future time, destroy every portion of mankind altogether, but only single individuals, in ever such great numbers, who perpetrate unspeakable wickednesses; for he does not leave wickedness unpunished, nor does he grant it liberty or impunity, but indulging his care for the human race on account of his original design, he of necessity fixes destruction as a punishment for sinners." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Sowing-time and harvest, cold and heat, summer and spring, shall not cease day nor night?\" (Genesis 8:22).", + "If taken literally this expression signifies the continuation of the duration of the annual seasons, and that the earthly temperature adapted to animals and plants is not again to be destroyed; since indeed, if the weather is corrupted it would corrupt them likewise, and if it is preserved in its existing state it would preserve them also safe and sound; for it is according to the weather and temperature that all animals and plants are preserved safe and sound, without any infirmity, being accustomed, in some measure, to be produced separately, in an admirable way, and to grow up together. But nature is like a harmony, composed of opposite sounds, both flat and sharp; for thus, also, the world is compounded of opposite qualities, for when, in the first place, the mortal commixtures of cold and heat, of moisture and dryness, preserve their natural order, without any confusion, they are themselves a cause which prevents destruction from overwhelming everything upon the earth. But if we regard the inward sense of the passage, the seed time is the beginning and the harvest time is the end, and both the beginning and the end are concurrent causes of safety, for either thing alone is by itself imperfect, because the beginning requires an end, and the end has a natural inclination for the beginning; but cold and heat bring round winter and autumn; for the autumn is fiery, but only in such a degree as succeeding in its annual revolution to cool the fiery summer. And, symbolically, with reference to the mind, cold indicates fear, since it causes terror and trepidation; but heat indicates anger, because an angry disposition bears in itself a resemblance to flame and fire; for it is necessary that those things should always exist and always remain among created and corruptible beings; since summer and spring have been instituted for the production of fruits; spring for the perfection of the seeds, and summer for the perfecting of fruits and the buds of trees. These things indeed are discerned symbolically in addition to the inward sense of the words, producing a double fruit; what is necessary being computed in the season of spring, and what is superfluous in the summer. Therefore necessary food is for the most part for the body, being whatever is produced freely from seeds; as virtues are necessary for the soul. But as many fruits as come by way of excess from trees in summer, besides the advantage which they are to the body, do also bring corporeal goods to the mind, as external advantages: for these external advantages are subservient to the body, and the body is subservient to the mind, and the mind to God. But day and night are the measures of times and numbers; and time and number exist without interruption. Day indicates lucid wisdom, and night betokens obscure folly. " + ] + ], + [ + [ + "Why was it that God, blessing Noah and his sons, said, \"Increase, and multiply, and replenish the earth, and rule over it; and let your fear and the dread of you be upon all beasts, and upon flying fowls, and upon reptiles, and upon the fishes which I have placed under your hand?\" (Genesis 9:1).", + "This devotion of the inferior animals to man, God also at the beginning of the creation bestowed on the sixth day upon man, after he had created him in his own image; for the scripture saith, \"And God made man; in the image of God created he him; male and female created he them. And God blessed them, and said, Be fruitful, and multiply, and replenish the earth; and be ye lords over it, and be ye rulers of the fishes, and of the flying fowls, and of every creeping thing that creepeth upon the earth.\" And did he not by these words evidently intimate that Noah, at the beginning of what we may call the second creation of mankind, was found equal in honour to that creature who in the first instance was made as to his form in the likeness of himself? Therefore he equally assigned both to the one and to the other the principality and power over all the creatures that live upon the earth. But do thou diligently take notice that he showed this man, who at the time of the deluge was the only just man and the king of all the creatures which live upon the earth, to be equal in honour, not to the identical man who was first created and formed out of the earth, but to that one who was made according to the likeness and form of the true incorporeal entity, to whom also he gives power, making him a king, not the very created man (or the man formed out of the earth), but him who is according to his form and similitude, that is to say, incorporeal. Wherefore also the creation of that man, who as to his form is incorporeal, was marked to have taken place on the sixth day, in accordance with the perfect number six; but the creation of that man who was created after the completion of the world and subsequent to the generation of all animals on the seventh day, because it is after that that the manly figure was fashioned out of clay. Therefore after the days of generation he says, \"on the seventh day of the world;\" for God had not yet rained upon the earth, and no man did exist who could cultivate the earth. And then he proceeds to say, \"But God formed a man out of the clay of the earth, and breathed into his face the breath of life, and man became a living soul.\" Therefore how he can be made worthy of the same kingly power according to the image of the man thus formed, he, I mean, who is the beginning of the second creation of mankind, is indicated by the letter of the history that relates these events. But with reference to the inward sense of the passage we must give an explanation in the following manner. God wills that the souls of wise men should increase in the magnitude and multitude of the beauty of their virtues, and should fill the mind as if it were the earth with those beauties, leaving no portion empty and void so as to become occupied by folly. And he wills also that they should rule over, and strike terror into, and inflict alarm upon all beasts; that is to say, he wills that all wickedness should be subdued by their will, since wickedness is of an untamed and savage nature. Also he willed that they should be lords over all flying fowls, which by reason of their lightness are raised on high, being armed with courage and empty pride, and which thus cause the greatest mischief, being scarcely controlled at all by fear. Moreover, he made them rulers over all creeping things, which are the symbols of destructive vices, for they creep through the whole soul, namely, concupiscence, desire, sadness, and cowardice, striking and goading; as also they are indicated by the fishes, which eagerly cultivate a moist and delicate life, but one which is far from being sober, wise, or lasting." + ], + [], + [ + "Why does God say, \"Every creeping thing which lives shall be to you for food?\" (Genesis 9:3).", + "Creeping things are of a twofold nature; some being venomous, and others domestic. The venomous ones are serpents, which, instead of feet, use their bellies and breasts, creeping upon the earth; but the domestic ones are those which have legs above their feet. This is the literal meaning of the statement. But if we look to the inward sense of it, then the creeping things represent the foul vices, but the clean ones represent joy; for in connexion with the passion of concupiscence there will exist joy and pleasure; and in connexion with desire there will be will and counsel, and in connexion with sorrow goading and compunction, and in connexion with avidity there will be fear. Therefore such disordered perturbations of the passions threaten souls with death and destruction; but the joys do really live, as he himself has warned us in an allegory; and they also give life to those who possess them.", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"As the green herb I have given you all things?\" (Genesis 9:3). ", + "Some persons say that by this expression, \"As the green herb I have given you all things,\" the eating of flesh was permitted. But I say that even though God had intended to give that permission, still that before all things he must have intended to establish by law the necessary use of herbs, that is to say of vegetables. And under the general name of herb he includes all the other additional descriptions of green food, without mentioning them expressly in the law. But now the power of this command is adapted not to one nation alone among all the select nations of the earth which are desirous of wisdom, among which religious continence is honoured, but to all mankind, who cannot possibly be universally prohibited from eating flesh. Nevertheless, perhaps the present expression has no reference to eating food, but rather to the possession of the power to do so; for in fact every herb is not necessarily good to eat, nor again is it the uniform and invariable food of all uniform living animals; since God said that some herbs were poisonous and deadly, and yet they are included in the number all. Perhaps therefore, I say, he means to express this, that all brute beasts are subjected to the power of man, as we sow herbs and take care of them by the cultivation of the land." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"You shall not eat flesh in the blood of its life?\" (Genesis 9:4).", + "God appears by this command to indicate that the blood is the substance of the soul; I mean of that soul which exists by the external senses and by vitality, not of that which is spoken of with a certain especial pre-eminence, being the rational and intellectual soul; for there are three parts of the human soul; one the nutritive part, another that which is connected with the external senses, and the third that which exists in reason. Therefore the rational part is the substance of the divine spirit according to the sacred writer Moses: for in his account of the creation of the world, he says, \"God breathed into his face the breath of life,\" as being what was to constitute his life. But of that part of the soul which is connected with the external senses and with vitality, blood is the substance; for he says in another place, \"The blood exists in every breath of flesh.\" It is with great propriety in fact that he has called the blood the breath of all flesh, because there are in the flesh senses and passions, but not intellect nor thoughts. But again by the expression \"the spirit of blood,\" he intimates that the spirit is one thing and the blood another; so that the essence of the soul is truly and beyond all possible question spirit. But that spirit has a place not by itself separately, apart from the blood in the body; but it is interwoven and mingled with the blood. As also the veins which exhibit a pulse, as if they were vessels to convey breathing, bear with them most unmixed and pure air, but blood likewise, though perhaps in a less degree; for there are two vessels, the veins and the breathing channels; but the veins have more blood than breath, and the breathing channels have more breath than blood. Therefore the proper admixture in each vessel is distinct, as the greater and the lesser proportion. This is the meaning of these words when taken literally; but if we look to their inner meaning, he calls the blood of the soul that warm and fiery virtue belonging to it which we name courage. And he who is full of this wisdom despises all food, and every pleasure of the belly, and of those parts which are below the belly. But if any one adopts a profligate life, and becomes a wanderer like the wind, and gradually inactive from laziness and a luxurious life, he in fact does nothing else but fall upon his belly, as a reptile creeping upon the earth, and greedily licking up earthly things, closing his life without ever tasting of that heavenly food which the souls which are desirous of wisdom receive." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"The blood of your souls will I require from every beast, and from the hand of man's brother will I require the life of man?\" (Genesis 9:5).", + "The multitude of creatures which do injury is twofold; some being beasts, and others men. But beasts are rather the least injurious of the two, because they have no actual familiarity with those whom they wish to injure, principally because they do not fall under their power, but destroy those who have properly power over them. But when he speaks of brothers, he means men who are murderers, intimating these three things. First of all, that all we men are akin to one another, and are brothers, being connected with one another according to the relation of the highest kind of kindred; for we have received a lot, as being the children of one and the same mother, rational nature. In the second place, he intimates that very commonly numerous and terrible quarrels arise, and acts of treachery take place, between relations, and rather between brothers, on account of the division of their inheritance, or on account of some superiority of dignity in the household; since a quarrel between those of the same family is worse and altogether unseemly, because brothers who are really so by the ties of nature meet in contest with a great knowledge of one another's internal circumstances; being therefore well aware what kind of attack they must employ in their present warfare. But, in the third place, as it appears to me, he employs the appellation of brothers in order to warn men of the implacable and severe punishment which is reserved for murderers; that they, without meeting any compassion, shall suffer what they have inflicted; for they have not slain strangers, but their own brothers in blood. It is with exceeding great propriety that he calls God the protector and overseer of those who are slain by man; for although men despise the revenge, yet let them not behave negligently, but although impure men of savage disposition escape for the moment from danger, still let them know that they are already caught and brought before the greater tribunal of justice, namely, before the divine judgment-seat, which rises up to inflict vengeance on the wicked for the defence of those who have received shameful and unworthy treatment. This is the literal meaning of the words; but if we look to the inward sense of them they have a regard to the merit of the purity of the soul, to which it is suitable to avoid unceasing destruction brought in from outward parts; which merit, that propitious and beneficent being, the most merciful and only Saviour, does not despise; but he expels and destroys all its enemies who stand around it, calling them beasts, and men brothers; for beasts are a symbolical expression for furious men threatening calamitous death; but men and brothers are both separate individual thoughts, and words uttered by mouth and tongue, because they are akin to them, and, by consequence, they bring on great and destructive evils, leaving no stone unturned, no work or word omitted to do injury." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Whoso sheddeth man's blood by man shall his blood be shed?\" (Genesis 9:6). ", + "There is no excess in this declaration, but rather an indication of a still more formidable denunciation, because he says, \"He himself shall be poured out like blood who pours out blood.\" For that which is poured out flows forth and is lost, so that it has no longer any power or substance. And by this he shadows forth the fact that the souls of those who perpetrate unworthy actions imitate the mortal body in its corruption, as far as corruption is accustomed to come upon individuals; for the body is then dissolved into those parts of which it was composed, returning into its proper elements. But the miserable soul, labouring under distresses, is borne hither and thither by the overflow of a lascivious life; and the very evils which have grown up along with it are accustomed to suffer the same overflow, in the manner of the parts of the limbs.", + "Why is it that he speaks as if of some other god, saying that he made man after the image of God, and not that he made him after his own image? (Genesis 9:6).", + "Very appropriately and without any falsehood was this oracular sentence uttered by God, for no mortal thing could have been formed on the similitude of the supreme Father of the universe, but only after the pattern of the second deity, who is the Word of the supreme Being; since it is fitting that the rational soul of man should bear it the type of the divine Word; since in his first Word God is superior to the most rational possible nature. But he who is superior to the Word holds his rank in a better and most singular pre-eminence, and how could the creature possibly exhibit a likeness of him in himself? Nevertheless he also wished to intimate this fact, that God does rightly and correctly require vengeance, in order to the defence of virtuous and consistent men, because such bear in themselves a familiar acquaintance with his Word, of which the human mind is the similitude and form." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the words, \"There shall not again be a deluge to destroy all the earth?\" (Genesis 9:11)", + "By his last saying he declares sufficiently that there may be various inundations, but that there shall never be one of such a character as to be able to change the whole earth into a lake or sea. This is the literal meaning of this saying. But if we look to its inward sense, there a divine kindness is intimated, according to which, although it is not every part of the soul which is allowed to make proficiency in every virtue, still some are adorned in a considerable degree. So that, supposing any one is not able to display excellence in his whole body, he still may labour with all diligence to acquire all the means in his power to display excellence; and that exertion is within his reach. And it does not follow that if any one is less highly endowed, or is unable to make every portion of his life altogether perfect, that he is on that account to despair of those things which he is able to do and to attain to. Since as there is power in every individual, he who does not exert himself in accordance with it is both idle and ungrateful; idle because of his laziness, and ungrateful because, though he has received most excellent means, he still sets himself in opposition to the essential qualities of things." + ], + [], + [ + "Why does God say that, as a sign that he will never again bring a deluge over the whole earth, he will place his bow in the clouds? (Genesis 9:13).", + "Some persons imagine that by the bow he means that thing which by some is called Jupiter's belt, from its figure, dwelling on its continual similitude to the rainbow; but I do not perceive that that has been positively asserted. In the first place, because the bow aforesaid ought to have a peculiar and essential nature of its own, because it is called the bow of God; for he says, \"I will set my bow in the clouds.\" But that which belongs to God and is said to have been set in any place as his, indicates plainly that it is not devoid of essence or of substance. But the belt of Jupiter has not, properly speaking, any separate nature of its own, but is merely an appearance of the solar rays on a wet cloud, all the phaenomena of which are non-existent and incorporeal. And moreover, this is a further proof of that, that it is never seen at night, though clouds exist by night as well as by day. In the second place, we must also say that even in the day-time, when clouds obscure the whole face of heaven, the belt of Jupiter is never at all seen in them. But what remains may also be affirmed without any falsehood, when the Maker of the law says, \"I will set my bow in the clouds;\" for, behold, while clouds are present there is no appearance of the belt of Jupiter visible. But he said, \"Where there is a collection of clouds let there be a bow seen in the clouds.\" Still it often happens, when the clouds are collected and when the air is obscured and thickened, that no appearance of a rainbow is seen anywhere. We must consider, therefore, whether haply the sacred historian indicates something else by this mention of the bow, namely, that in the very exercise of the mercy of God, and also in the moment of his bitterness towards men on earth, there still shall not be any ultimate destruction of them, in the fashion of a bow, which is too soft and unfit for such a purpose, nor shall there be any violence added, so as to cause a rapid destruction, but there shall be a moderate determination, each attribute being carefully measured; for the great deluge took place with a breaking asunder and disruption of the clouds and of all things; as he himself asserts, when he says, \"The fountains of the deep were broken up.\" And yet it was not an unmeasured vehemence. Moreover, a bow is not itself a weapon, but only an instrument for the use of weapons, namely, for the arrow which strikes; and the arrow being sent forth by means of the bow strikes a part which is at a distance, while the parts which are nearest to it remain unhurt. And this is given as a proof that the whole earth shall never for the future suffer any deluge, since no one arrow ever hits all places, but only those which are at a distance. Therefore the divine virtue, being invisible, is symbolically indicated by the bow in the cloud; being in truth dissolved according to the figure of tranquillity, and condensed in accordance with a cloud; so that it does not permit all the clouds to be altogether dissolved into water, so that the earth may not be made a lake by an inundation, which it carefully forbids, and arranges the condensation of air, checking it as by a bridle, though it is at that time the more accustomed to exhibit itself as rebellious by reason of its excessive fulness. For by reason of the clouds it also shows itself to be replenished, dripping, and saturated." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "Why is it that after the sons of the just man have been named Shem, Ham, and Japhet, he relates only the generations of the middle one, saying, \"And Ham was the Father of Canaan;\" and afterwards he adds, \"These are the three sons of Noah?\" (Genesis 9:18).", + "Mentioning four men, Noah and his sons, he says that these were obedient. Because the grandson Canaan was in his habits like his Father who begat him, on that account, instead of mentioning only one, he includes both in his enumeration, so that they are four in number, three in virtue. But in the meantime in the scripture he mentions only the generations of the middle one, on account of the just man whom he is going to speak of subsequently, because although he was his father, since Ham is the Father of Canaan, still he does not mention the father with blame, but with respect to the man with whom he thought it fair that the son should be a partaker, he yet did not give the father a participation with him. In the second place, perhaps he thus gives a premonitory warning also to those persons who by the acuteness of their mental vision can see a long way off what is at a distance, namely, that he designs to take away the land of the Canaanites from them after the lapse of many ages, and to give it to his chosen people who are thoroughly devoted to God. Therefore he chooses to designate the chief inhabitant of that region, namely Canaan, and to show that he both practised singular and peculiar wickedness of his own, and also all the wickedness of his father, so that in every part he might be convicted of an ignoble slavery and submission. This is the literal meaning of these words. But if we have a regard to the inward sense, he does not say that Ham had a son named Canaan, but he predicates offspring of him alone, saying, \"Ham was the Father of Canaan.\" Since such a disposition as that of Ham is always the Father of such designs as those of Canaan, and that the very names themselves intimate this. For if we translate them into another language, Ham means heat or hot; and Canaan means merchants, or buyers, or causes, or recipients. Accordingly, he is not now speaking manifestly of generations, nor is he saying that one man is the Father or the son of another man, but he is evidently demonstrating the connection between one counsel and another, by reason of its alienation from all familiarity with virtue." + ], + [], + [ + "What is the meaning of the statement, \"Noah began to be a cultivator of the earth?\" (Genesis 9:20).", + "He is here comparing Noah to the first created man who was formed out of the earth; for in that manner also does he speak of him when he came forth out of the ark; since both then and now there took place a first beginning of the cultivation of the land, each being after a deluge. For also, at the time of the original creation of the world the earth was, as it were, a lake, being covered by an inundation of water, for the sacred historian could not tell us that God said, \"Let the waters be gathered together into one body, and let the dry land appear,\" unless it had previously been inundated with waters which now returned into certain depths of the earth. Nor again is the expression a purposeless one, \"He began to be a tiller of the earth,\" for in the second generation he was himself the beginning of men, and also of seed, and of the cultivation of the land, and of the life of all other things. This is the literal meaning of the words. But if we look to their inner sense, a distinction is made between being a cultivator of the earth and a tiller of it; as the murderer of his brother is represented as tilling the earth, but not as cultivating it. For by the earth our body is symbolically represented, which is by its nature earthly, and which the unjust and wicked man tills like a lazy hireling, but which the man endued with virtue cultivates like a skilful manager of plants and an agriculturist of good works appointed to superintend it. Because the workman of the body, the mind, as being carnal, procures carnal pleasures; but the cultivator of the earth is careful to produce useful fruits, those, namely, which are to be obtained by the study of continence, and modesty, and sound wisdom; and he prunes away all superfluous excesses and badhabits which spring up around, like the thin and misplaced branches of trees.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why does the just man first plant a vineyard? (Genesis 9:20).", + "It was very natural for it to be a subject of anxiety and doubt to him in what quarter he was to find any plants after the deluge, when everything upon the earth was destroyed. Therefore it appeared natural, as was said a little while ago, that the earth was made dry in the spring season; therefore when the spring produced the buds of trees, the roots and stems of the vine could easily be found by the just man still alive, and might thus be collected by him. But we have to consider why the first thing he did was to plant a vineyard, and why he did not rather sow wheat and barley, since the latter are necessary productions of the earth, without which life cannot be supported, but the former is only a material for superfluous pleasure. The answer is that Noah, adopting a salutary design, consecrated and offered up to God those things which are necessary to support life and which require no co-operation for the production of the fruit; but the superfluous plants he devoted to men; for the use of wine is superfluous and not necessary. As therefore God ordered fountains of water fit to drink to burst up from the earth without the cooperation of man, so he also of his own accord granted to man in a similar manner wheat and barley, in order that he himself might be the sole giver of each kind of food which serves for necessary eating and drinking. But he did not take away the power nor grudge them providing for themselves by their own industry those things which contribute to pleasure." + ], + [ + "What is the meaning of the statement, \"He drank of the wine and was drunken?\" (Genesis 9:21).", + "In the first place, the just man did not drink the wine, but a portion of the wine, not the whole of it; in which case an incontinent and debauched man does not quit his means of debauchery, till he has first swallowed all the wine that there is before him; but by the religious and sober man everything necessary for food is used in a moderate degree. And the expression \"he was drunken,\" is here to be taken simply as equivalent to \"he used the wine.\" But there are two modes of getting drunk, the one is that of an intemperate sottishness which misuses wine, and this offence is peculiar to the depraved and wicked man; the other is the use of wine, and this belongs to the wise. It is therefore in the second of these meanings that the consistent and wise Noah is here called drunken, not as having misused but as having used wine.", + "", + "What is the meaning of the statement, \"He was naked in his house?\"(Genesis 9:21).", + "This is a praise of the wise man both in the literal sense of the words, and also in their hidden meaning, that his exhibition of nakedness took place not out of doors but in his house, being concealed by the roof and walls of his house; for the nakedness of the body is concealed by a house which is made of stones and beams of wood: but the covering and clothing of the soul is the discipline of wisdom. Therefore there are two kinds of nakedness, one which takes place by accident, which is the result of an involuntary offence, because the just man, using, if I may say so, his honesty as if it were a garment with which he is clothed, stumbles out of his own accord like men who are intoxicated, or who are afflicted with insanity; for in such men their offences are not deliberately committed: but it is his task and pleasing duty to clothe himself, as with a garment, with the discipline and study of honesty. There is also another kind of nakedness of the soul which is caused by perfect virtue, which expels from itself the whole carnal weight of the body, as if it were flying from a tomb, as indeed it has long been buried in it as in a tomb; as also it avoids pleasures, and also a great number of miseries arising from the different passions and many anxieties arising from misfortunes, and indeed all the evil effects of these different circumstances. He therefore, who has been able with distinction to pass through such various and great dangers, and to escape such injuries, and to emancipate himself from such evils, has attained to the destiny of happiness, without any stain or disgrace; for I should pronounce this to be the ornament and badge of beauty in those individuals who have been rendered worthy to pass their existence in an incorporeal manner." + ], + [ + "Why is it that the sacred writer has not simply said, Ham saw his nakedness, but Ham the father of Canaan saw the nakedness of his father? (Genesis 9:22).", + "By stating the fact thus, he both blames the son in the father and the father in the son, as performing together in common the deed of folly, and iniquity, and impiety, and every other kind of wickedness. This is the literal meaning of the statement; and as to the inner sense, we must look at that in the same manner in which we have hitherto treated these subjects.", + "", + "What is the meaning of the statement, \"He told it to his two brothers out of doors?\" (Genesis 9:22).", + "The sacred historian is here adding to the gravity of the transaction. In the first place, because he did not report the involuntary evil of his father to one brother only, but to both of them; and no doubt if he had had any more he would have told it to them all, as he did in fact to every one he could; and he did so with ridicule in his very words, making a jest of what ought not to have been treated with laughter and derision, but rather with shame and fear mingled with reverence. In the second place, when the historian says he told it them, not in the house but out of the house, he evidently points out that he displayed his father when naked, not only to his brothers, but also to the bystanders with whom they were, both men and women. This is the literal information conveyed by the words. But if we look to their inward meaning, then we shall see that a depraved and malignant habit of life is full of derision and contempt: and it is a bad thing to judge of the miseries of others even by one's self like a chastising judge. But in this case what has happened is worse than this, for any man with a joyful mind to ridicule the involuntary misfortune of a devoted disciple of wisdom, and to make a song of and proclaim abroad his misery, is the part of a thoroughly hostile accuser, who ought rather to have pardoned such an occurrence than to have added accusation or vituperation to it. Moreover, because these three things are, as I have said before, as it were brothers together; namely, good, bad, and indifferent, being all the offspring of one parent thought: in accordance with each of these principles, they have been found to be overseers, some celebrating virtues with praise, others upholding acts of malignity, and others supporting riches and honours and other good things which, however, are not attached to and which are external to the body. The overseers who emulate wickedness rejoice at the fall of the wise man, and ridicule and disparage him, as if he had done no good by the part which he adopts and to which he applies himself as better for the mind, or for his body, or for his external circumstances, to his internal virtues or to any of the good things which are around and exterior to his body. Unless indeed that man alone is eminently able to attain his object, who applies himself to iniquity, as that alone is accustomed to confer advantages on human life. Pronouncing these and similar precepts, those who are overseers of iniquity ridicule those who devote themselves to virtue, and to those things by which virtue is produced and consolidated: as some look upon those things to be which are around the body, and outside it, and which may be regarded in the light of instruments serving to that end." + ], + [], + [ + "Why is it that after the sacred historian has enumerated Ham in the middle of the offspring of Noah, or has placed him in the middle between his brethren, he nevertheless points out that he was the younger, saying, \"Noah saw what his younger son had done to him?\" (Genesis 9:25).", + "This is a manifest allegory, because he here takes as the younger, not him who was so in age and in point of time, but him who was younger in mind; since wickedness is unable to attain to a perception of the learning which is proper to the elder; but the elder thoughts belong to a will which is truly growing old, not indeed in body, but in mind." + ], + [], + [ + "Why did Noah when praying for Shem speak thus: \"Blessed is the Lord God, the God of Shem: and Canaan shall be his servant?\" (Genesis 9:23).", + "The names Lord and God are here used together on account of his principal attributes, both of benevolence and of kingly power by which the world was created; for as king he created the world according to his beneficence; but after he had completed it then the world was arranged and set in order by his attribute of kingly power. Therefore he at that time rendered the wise man worthy of a common honour, which the whole world also received, all the parts of the world being formed in an admirable manner with the attributes of the Lord and God, doing so by his especial prerogative, munificently pouring forth the favour and liberality of his beneficent power. And it is on this account that the beneficent power of God is mentioned twice. Once, as has been already stated, being placed in opposition to his kingly power; and a second time without any such connexion, in order, forsooth, that the wise man having been rendered worthy of his gifts, both such as are common to him with others and such as are peculiar to himself, he might also be rendered acceptable both to the world and to God; to the world on account of the excellence imparted to him in common with it, and to God for such as was peculiar to himself." + ], + [ + "Why, when Noah prayed for Japhet, did he say, \"God shall enlarge Japhet, and bid him to dwell in the house of Shem: and Canaan shall be their servant?\" (Genesis 9:27).", + "Without examining the literal statement, for the meaning of that is plain, we had better approach the inner sense contained in it, and examine that, in which the second and third blessings mentioned are capable of an enlarged and ample extension. As, for instance, good health, and a vigorous state of the outward senses, and beauty, and strength, and opulence, and nobleness of birth, and friends, and the power of a prince, and numbers of other things. And on this account he said, \"God shall enlarge,\" etc. Because taken separately, the abundant possession of such numerous and great blessings has of itself been injurious to many persons who have scarcely dwelt with justice, or wisdom, or any other virtues, the complete possession of which dispenses to man in an admirable manner the advantages which are external to and which surround the body; but the deprivation or absence of them leaves him without the enjoyment or use of them; and man, if deprived of all good protectors, and of the use of these enjoyments, is exposed to as much suffering as he is capable of. Therefore he prays on behalf of he man who has those things which are around and exterior to the body, that he may dwell in the house of the wise man; so that attending to the rules of all good men he may see and regulate his own course by their example.", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why because Ham had sinned did God pronounce that his son Canaan should be the servant of Ham and Japhet? (Genesis 9:27).", + "In the first place, God pronounced this sentence because both father and son had displayed the same wickedness, being both united together and not separated, and both indulging in the same disposition. But in the second place, he did so because the father would be exceedingly afflicted at the curse thus laid upon the son, being sufficiently conscious that he was punished not so much for his own sake as for that of his father. And so the leader and master of the two suffered the punishment of his wicked counsels, and words, and actions. This is the literal meaning of the statement. But if we look to its inward meaning, then in reality they are no more two different men than two different dispositions. And this is made plain by the names given to them, which manifestly denote the nature of the facts; for Ham being interpreted means heat or hot; and Canaan means merchants of causes." + ] + ], + [ + [ + "Why among the three sons of Noah does Ham appear always to occupy the middle place, but the two extremities are varied; for when their birth is mentioned, Shem is placed in the first rank, in this manner, Shem, Ham, and Japhet; but when they are spoken of as fathers, then Japhet is mentioned first, and the beginning of the enumeration of the nations is derived from Japhet himself? (Genesis 10:1).", + "Those who inquire into the literal nature of the divine writings think thus of the order in which these men are mentioned, looking upon him who is the first named, that is Shem, as the younger; and upon him who is named the last, that is Japhet, as the elder. However they may choose to think of this let them, being guided by the principle of mere opinion. But we who look to the real meaning of these statements think that there is here a reference to the three things, good, bad, and indifferent; which last are called secondary goods; and we must therefore think that the sacred writer always puts the bad in the middle, so that being confined at either extremity it may be subdued on one side by the one, and on the other side by the other; so that, being confined, it may be kept in and subdued. But the good and the indifferent, or secondary good, change the order with one another; for when there is such great evil present, and yet not wholly and altogether, the good rejoices in the first place, having the position of the dispenser and chief of the whole. But when it is placed in the position of the will in a state of conspiracy, and injustice remains not only in the intellect but is also conducted to its end by unjust works, then that first good is changed from its original order into another place, together with all the good habits which depend upon it, rejecting all education and all arrangement, as being wholly unable to attain its proposed end, just as a physician does when he sees an incurable disease. But the elder good manages that virtue which is around the body and exterior to it; therefore, by observing the extremities with greater caution, and closing in the beast within its toils, it is sufficiently demonstrated that it does not dare to bite or injure any more. But while it feels that it has done no injury, it is transferred into a more secure and more permanent position, and then, a higher and better fortified place being assigned to it, it easily retains the lower position too as one easy to be preserved; for, in consequence of the superior power of its guardian, it is always practicable to watch it closely, since nothing is more mighty than virtue." + ], + [ + "Why do the people of Ceos, and of Rhodes, and the isles of the Gentiles, spring from Japhet? (Genesis 16:4-5).", + "Since he has the name denoting breadth (namely Japhet), being expanded in his growth and increase, that part of the things of the world which have been assigned by nature for the use of mankind, that is to say, the earth, can no longer hold him, therefore he passes over into the other part, that is to say, the sea and the islands belonging to it. This is the literal meaning of the statement. But if we look to its inner sense, all the external blessings which are bestowed by nature, such as riches, and honour, and principalities, are lavished and poured forth in every direction on those men into whose hands they come, and are also extended widely to others who are not so much within reach; so that in a greater, or at all events, in no less a degree do they surround and hem the man in, in accordance with the greediness of the lovers of riches and glory, since they are eager for principalities, and are never satisfied because of their insatiable desires." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Why was Chus the father of Nimrod, who began to be a giant and a hunter before the Lord: on which account they said, \"Like Nimrod the mighty hunter before the Lord?\" (Genesis 10:8).", + "The father in this case, having a nature truly dissolute, does not at all keep fast the spiritual bond of the soul, nor of nature, nor of consistency of manners, but rather like a giant born of the earth, prefers earthly to heavenly things, and thus appears to verify the ancient fable of the giants and Titans; for in truth he who is an emulator of earthly and corruptible things is always engaged in a conflict with heavenly and admirable natures, raising up earth as a bulwark against heaven; and those things which are below are adverse to those which are above. On which account there is much propriety in the expression, he was a giant against God, which thus declares the opposition of such beings to the deity; for a wicked man is nothing else than an enemy, contending against God: on which account it has become a proverb that every one who sins greatly ought to be referred to him as the original and chief of sinners, being spoken of \"as a second Nimrod.\" Therefore his very name is an indication of his character, for it is interpreted Aethiopian, and his art is that of hunting, both of which things are detestable: an Aethiopian because unmitigated wickedness has no participation in light, but imitates night and darkness: and the practice of the huntsman is as much as possible at variance with rational nature, for he who lives among wild beasts wishes to live the life of a beast, and to be equal to the brutes in the vices of wickedness." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"I am the Lord thy God who brought thee out of the land of the Chaldaeans to give thee this land for an inheritance?\" (Genesis 15:7).", + "As the literal statement is plain enough, we need only consider the inner meaning, which was meant to be interpreted in this manner. The law of the Chaldaeans taken symbolically is mathematical speculation, one part of which is recognised to be astronomy, which the Chaldaeans study with great industry and with great success. Therefore God is here honouring the wise man with a gift; in the first place, by taking men out of the sect of the astrologers, that is to say, away from the hallucinations of the Chaldaeans, which, as they are difficult to detect and refute, are found to be the cause of great evils and wickedness, since they ascribe the attributes of the Creator to created things, and persuade men to worship and to venerate the works of the world as God. In the second place, God honours him by granting to him the wisdom which bears fruit, which he has here symbolically called the earth; but the Father of the universe shows that wisdom and virtue are invariable and immutable, since it is not consistent with his character that God should show to any one that which can undergo any variation or change, for that which is shown by the being who is immutable and consistent must be so too; but that which is liable to change, as being incessantly in the habit of suffering variation, admits of no proper or divine demonstration." + ], + [ + "Why does he say, \"Lord, by what shall I know that I shall inherit it?\"(Genesis 15:8).", + "He here is seeking a sign for a ratification of the promise; but two things only are described deserving of study; one that which is an affection of the mind, namely, the belief in God according to his literal word; the other a being borne on with the most exceeding desire not to be left in want of some signs, by which the hearer may feel, to the conviction of his outer senses, a confirmation of the promise: and to him who has given the promise he offers worthy veneration by the appellation, \"Lord.\" For by this title he says, I know thee to be the Lord and prince of all things, who art also able to do all things, and there is no disability with thee. But in truth, if I have already given credence to thy promise, still I nevertheless wish to obtain speedily if not a completion of it, yet at all events some evident signs by which its consummation may be indicated; in truth I am thy creature, and even if I were to arrive at the highest degree of excellence, I am not always able to restrain the violence of my desire, so as not, when I have seen or heard anything good, to be contented with obtaining it slowly and not immediately; therefore I entreat that thou wilt give me some means of knowledge, by which I may comprehend those future events." + ], + [ + "Why is it that he says, \"Take for me a heifer of three years old, and a goat of three years old, and a raven of three years old, and a turtle dove and a pigeon?\" (Genesis 15:9). He here mentions five animals, which are offered on the sacred altar; for these are divided into classes of victims, three kinds of terrestrial animals, the ox, the goat, and the sheep; and two kinds of birds, the turtle dove and the pigeon; for the sacred writer constantly tells us that the everlasting reverence of victims derived its origin from the patriarch, who was also the origin of the race: but instead of the expression, \"Bring to me,\" he has very admirably used the words, \"Take for me;\" since there is nothing especially and peculiarly belonging to the creature, but everything is the gift of and blessing bestowed by God, who is altogether willing that when any one has received anything he should offer thanks for it with all his heart. But he orders him to take every animal at the age of three years; since three is a full and perfect number, consisting of a beginning, a middle, and an end; but still we may raise the question, why of these three animals, he takes two females, the heifer, and the she-goat, and one male, the ram; may it not be perhaps because the heifer and the she-goat are offered as an atonement for sin; but the sheep is not, as sin arises from frailty, and the female is frail? ", + "This much I have thought fit to say with especial appositeness to this question; but I am not however ignorant that all things of this kind offer a handle to those who wish to cavil, to disparage the sacred scriptures; therefore in this instance they say that there is nothing here described and indicated but a command to sacrifice, by the division of the animals and an examination of their entrails; and what is visible in them they affirm to be an indication of what is convenient, and of the similitude which arises from things visible. But those men, as it appears to me, are of that class which forms a part alone from a judgment of the whole, but which on the contrary does not from a judgment of a part from the whole, which last is the better way of coming to an opinion, as being that by which both the name and the fact are altogether established. Therefore the giving of the law, that is to say the sacred scriptures, that I may so express myself, is a sort of living unity, the whole of which one ought to examine carefully with all one's eyes, and so discern with truth, and certainty, and clearness, the universal intention of the whole of the scripture without dissecting or lacerating its harmony, or disuniting its unity; by any other mode everything would appear utterly inconsistent and absurd, being dissociated from all community or equity. What then is the intention of the delivery of the law as exhibited to us? It is scientific, and so is everything which describes scientific species; since the offering of sacrifice and all science admits of a consistent usage, and of expression well adapted to them, and of various opinions, by which not only the footsteps of truth are occupied, but sometimes are even darkened, as affection is by flattery; but in such way that the very things which are genuine and established by experiment are perverted by things which are both inconsistent and unproved. And the natures of the animals above mentioned have an intimate connection with the parts of the universe; the ox is connected with the earth, as being an animal employed in drawing the plough and in tilling the earth; the goat again is connected with the water (it is called in Greek and Armenian aix, or ajx), being an animal deriving its name from driving and rushing on (from agoµ or aissoµ); since water is an impetuous thing, and the course of rivers, and the extent of the breadth of the sea, and the sea itself agitated as it is by its ebb and flow, are witnesses of the propriety of the name and of the closeness of the connection. And the ram (aries) is connected with the air, as being a very violent and vivacious animal, on which account too the ram is more useful to mankind than any other animal as affording them raiment. Therefore, on account of these reasons, as I think, God orders him first to take these two female animals, the cow and the she-goat; since both these elements, earth and water, are material, and for the most part feminine. But the third he will have a male, namely the ram; because the air or wind has been explained as masculine; since the natures of all things are divided into bodies or into earth and water, and female animals exist by nature. But that which exhibits a similitude to the soul is arranged under the head of air and the breath of life. And this, as I have said, is masculine. If therefore we are to call that masculine which is the moving and active cause we must call that feminine which is moved and passive. But the whole heaven is found to be familiarly connected with flying birds such as the pigeon and turtle dove, being distributed as it is into the rotatory path of the planets and fixed stars. Therefore he dedicates the pigeon to the planets, for that is a tame and domestic animal, as also the planets are more familiarly connected with us as being nearer to the earth, and as having sympathies with us; but he consecrates the turtle dove to the fixed stars, for that animal is a lover of solitude, and flees from the conversation of the multitude, and from all connection of every kind. And so also the globe itself is remote, and a thing which wanders into the furthest extremities of the world. Therefore both the species of these two birds are assimilated to the divine attributes, since as Plato, the disciple of Socrates, says it is fitting that the heaven should have a swift chariot by reason of its very swift rotatory motion, which in fact surpasses even the birds themselves in the velocity of their course. But the birds above mentioned are singers; the prophet indicating by an enigmatical expression that perfect music which exists in heaven harmoniously adapted from the motion of the stars, since it is a proof of human art when the corresponding music of the voices of animals and of living instruments is adapted together by the industry of genius. But this heavenly music has been abundantly extended over the earth by the Creator, as he has also extended the rays of the sun, being always prompt to exercise his beneficent care for the human race. For such music excites frenzy in the ears, and brings unrestrained pleasure to the mind; and so causes men to forget even their meat and drink, and even when hunger brings death to the door to be willing even to die out of a desire to hear music. And if the song of the Sirens, as Homer tells us, invites the heathen so forcibly, that they forget while listening to it, their country, their houses, their friends, and necessary food; how much more must that most perfect and consummate music, so truly heavenly and endowed with the highest degree of harmony, when it touches the organs of the ear, compel men to go mad and to yield to rapture. But the reason on account of which every one of the animals to be offered is to be three years of age has already been explained; and we must now discuss it under another form of mystery, since it has been seen that every one of those things which were called into existence and subsequently to the moon, such as the earth, water, and air, rejoice in an order connected with the number three. In the divisions of earth there is a vast quantity of dry continent, islands and peninsulas. Water is divided into sea, rivers, and lakes; and the air into the two equinoxes, the vernal and the autumnal; and they may be taken as one, for they have an equal proportion of day and night, and accordingly the equinoxes are neither hot nor cold. Add to these the changes of summer and winter, for the sun is borne through those three circles into the seasons of summer, winter, and the equinoxes. Therefore, in the first place, the natural arrangement will be of this kind; and the moral arrangement is properly thus. In every one of us there are three things: flesh, the outward sense, and reason; therefore the calf exhibits a familiarity with the corporeal substance, since our flesh is subdued by, and kept in subservience to, and in connection with the ministrations of life; also their nature is female according to matter, being calculated rather to be passive and to be subject rather than the be active. But the similitude of the she-goat is connected with the communion of the outward senses, either because all the objects of those outward senses are each borne towards their appropriate sensation, or because each impulse and motion of the soul takes place in consequence of an imagination formed of the objects received through the medium of the external senses. And this is followed, in the first place, by a certain inflexion or alienation, which by some is called an occasion, that is to say, an impulse affecting each kind of sense. But since the female is the outward sense, as being passive on consequence of what is subjected to the outward senses, therefore God has adapted to it a female animal, the she-goat. But the ram is akin to the word, or to reason. In the first place, because it is a male animal; secondly, because it is a working animal; and thirdly, because it is the cause of the world, and of the firmament; that is to say, the ram is so by means of the clothing which it supplies; and reason, or the word, is so in the arrangement of life; for whatever is not irregular and absurd immediately exhibits reason. And there are two species of reason; the one derived from that nature by which the affairs of the world subjected to the outward senses are finished; the other from that of those things which are called incorporeal species, by which the affairs of that world which is the object of the intellect are brought to their accomplishment. Therefore the pigeon and the turtle dove are found to resemble these. The pigeon, forsooth, resembles speculation in natural philosophy; for it is a more familiar bird, as the objects of the outward sense are exceedingly familiar to the sight: and the soul of the inquirer into natural science flies upward as if it were furnished with wings; and being borne aloft is carried round the heaven, discerning every part of everything, and the principles of every separate thing; for the turtle dove imitates that species which is the subject of intellect and incorporeal; for as that animal is fond of solitude, so it is superior to the violent species which come under the outward sense, associating itself as it does with the invisible species by its essence. " + ], + [ + "Why does he say, \"And he took unto him all these things?\" (Genesis 15:10).", + "He has added also that expression, \"And he took unto him,\" with especial propriety; for it is the sign of a soul thoroughly imbued with the love of God to ascribe whatever good and noble theories and feelings it receives, not unto itself, but wholly to God who is the giver of all benefits.", + "", + "", + "What is the meaning of, \"He divided them in the middle and laid the pieces opposite to one another?\" (Genesis 15:10).", + "Also the whole structure of the body, as of flesh, is to be looked at in such a light as this according to its whole creation; for the parts are brothers; not as they are divided and placed opposite to one another; but, being naturally inclined to one another, and having a mutual regard to one another, on account of their natural co-operation; the original Creator who gave them life making this division for the sake of usefulness, so that one part should be opposed to the other part, and again that both should reciprocally seek one another in all necessary ministrations. In this way he has directly separated the sense of sight, distributing it equally to two eyes by placing the nose between them and thus turning each eye to the other; for the pupils, if I may so say, lean both in one direction so as mutually to behold the same thing, scarcely ever straying beyond the position in which they are placed, but only looking towards one another, especially when anything comes across their sight. And in similar manner the faculty of hearing is distributed between the two ears, which are both reciprocally turned to one another, both tending to one and the same operation. And the sense of smell is divided between the two nostrils, being turned towards the two tubes of the nostrils, which are not revolving around or inclined towards the cheeks, so as being drawn in two different directions to look the one towards the right and the other towards the left, but being both collected together and turned inwards they await all smells with a common action. So also the hands are not made of an appearance contrary to that of one another, but being like brothers and like divisible parts, looking to one another mutually, and being prepared by nature for an operation and employment suitable to them, they thus act in the operations of receiving, giving, and working. And the feet are not constituted differently from the hands; as each of them behaves in such a manner that they both yield the one to the other, and progress is effected by the motion of both together, so that nothing can be accomplished by one alone. Nor is it only the feet and shins, but also the legs and kneepans, and hips, and the breasts, and in fact every part on the right or left of the body, being divided in a similar manner, indicate one general harmony and correspondence and union as it were of connatural parts; that is to say, of all of those different members enumerated according to their separate species. And generally, whoever considers together and in an equal manner all the above mentioned parts thus subdivided, in reference to their joint operation, will find one nature combined of the two parts. As the hands, united and connected together with the fingers, are seen when in union with them to exhibit a harmony; and the feet, when re-united in operation, are seen to tend to union; and the ears, when similarly combined in the figure of an amphitheatre, are seen to unite themselves, in effect extending across the space which separates them. Therefore our nature, continually making in this manner a division of those parts which exist in us according to each separate species, has first of all separated and arranged the different sections, placing them as it were opposite to one another in the same way in which it has arranged the world; and it has also arranged them with reference to the easy discharge of their several duties. And again it has combined each of these members according to each species into one action, and into the same operation, collecting together all of them when considered generally. Nor is it only the parts of the body which any one may see thus united and in pairs, separated in their union, and again united in their division, but the parts of the soul are so too. But since the two superior sections of this are so many separate classes, namely the rational and the irrational, so also the separate parts of each section have their own appropriate division; as for instance, the rational part is divided into the intention and into the uttered word; and that part which exists in accordance with the outward senses is divided into the four senses; for the fifth sense, touch, is common to the other four, two of which, those with which we see and hear, are philosophical senses, so that it is by means of them that the power of living well is acquired for us; the others are non-philosophical, namely smell and taste, but are servile, being created only for living; for the sense of smell, by means of its exercise, contains many things which awaken it, and receives a continual breathing which is as it were the continual food of living creatures; therefore smell and taste support this mortal body, but sight and hearing afford service to the immortal soul. Therefore these divisions of our members, according to our body and soul, were made and separated by the Creator; however, we must know that the parts of the world also are arranged in two divisions and are placed opposite to one another; the earth being divided into mountainous and champaign districts; the water into sweet and salt, sweet being that which is supplied by springs and rivers, and salt being that which comes from the sea; as also the atmosphere is divided into summer and winter, and also into spring and autumn. And it is on this account that Heraclitus wrote his books about nature, having borrowed his theory of contraries from our sacred historian, with the addition of an infinite number of laborious arguments. " + ], + [ + "What is the meaning of, \"And the birds descended on the bodies which were divided?\" (Genesis 15:11).", + "Since the three animals, the heifer, and the shegoat, and the ram, were divided in a symbolical manner, they are signs, as we have already said, of the earth, and water, and air; still it is necessary to give now a reason for this, examining the truth carefully under the mystery of a similitude. Perhaps therefore he designs and intimates by the descent of the birds on the cut pieces an invasion of enemies; for all the nature of the world beneath the moon is full of battles and ill will, both domestic and external; and the birds in truth appear to fly down on the divided bodies for the sake of meat and drink; naturally indeed it is the stronger which descend upon the weaker animals, as upon dead bodies, attacking them in general unexpectedly, but they do not fly down on the turtle dove and pigeon, since the heavenly bodies are free from desires and unconscious of suffering wrong.", + "", + "", + "", + "Why is it that he says, \"Abraham passed over and sat upon them?\"(Genesis 15:11).", + "Those who think that sacrifice is indicated by the matters about which we are at presents peaking will say that the virtuous man, sitting as it were in a synagogue, has examined into the entrails of the divided animals, as if that were looked upon as an unerring symbol for the declaration of the truth; but we, who adhere to Moses and who are thoroughly acquainted with the views of that teacher, one who, turning away his face from every sophistical appearance and prognostic, trusted in God alone, will rather say, that he has here introduced the just man who is endued with virtue with the birds themselves, who were congregated together and flying about over him, intending to denote nothing else by this parabolical presentation, but that he is desirous of hindering injustice and covetousness, and is most hostile to quarrels and wars, and a lover of consistency and peace; for he himself is truly a guardian of peace. Since no one state has ever rested in tranquillity owing to the conduct of the wicked, but kingdoms have become fixed steadily when one or two men endued with virtue have arisen, whose virtue has put an end to civil disturbances, God granting to those who are earnest in the pursuit of virtue good habits calculated to procure them honour; and not to them only, but to those also who approach near to the production of general advantage." + ], + [ + "What is the meaning of the words, \"About the time of the setting of the sun a trance fell upon Abraham; and lo, a great horror of darkness came over him?\" (Genesis 15:12).", + "A certain divine excess was suddenly rendered calm to the man endued with virtue; for the trance, or ecstacy as the word itself evidently points out, is nothing else than a departure of the mind wandering beyond itself. But the class of prophets loves to be subject to such influences; for when it is divining, and when the intellect is inspired with divine things, it no longer exists in itself, since it receives the divine spirit within and permits it to dwell with itself; or rather, as he himself has expressed it, as spirit falls upon him; since it does not come slowly over him, but rushes down upon him suddenly. Moreover, that which he has added afterwards applies admirably, that a great horror of darkness fell upon him. For all these things are ecstacies of the mind; for he also who is in a state of alarm is not in himself; but darkness is a hindrance to his sight; and in proportion as the horror is greater, so also do his powers of seeing and understanding become more obscured. And this is not said without reason: but as an indication of the evident knowledge of prophecy by which oracles and laws are given from God." + ], + [ + "Why was it said to him, \"Thou shalt know to a certainty that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall be reduced to slavery, and shall be grievously afflicted for four hundred years?\" (Genesis 15:13).", + "That expression is admirably used, \"It was said to him,\" since a prophet is supposed to utter something, but yet he is not pronouncing any command of his own, but is only the interpreter of another who sends something into his mind; and moreover whatever he does utter and deliver in words is all true and divine. And in the first place, he declares that a family of the human race is to dwell in a land belonging to another; for all things which are beneath the heaven are the possession of God, and those living creatures which exist on the earth may more properly and truly be said to be sojourners in a foreign land than to be dwelling in a country of their own which by nature they have not got. In the second place, he thus declares to us that every mortal is a slave after his kind. But no man is found to be free, but every one has many masters who vex and afflict him both within and without; for instance, without there are the winter which affects him with the cold, the summer which scorches him with heat, and hunger, and thirst, and many other calamities; and within there are pleasures and concupiscences, and sorrows, and fears. But his servitude is limited to a period of four hundred years, during which the aforesaid pleasures shall rise up against him. On which account it has been said above, that Abraham passed over and sat upon them, hindering and repelling them; as far as the literal words go, repelling those carnivorous birds which were hovering over the divided animals, but in fact repelling the afflictions which come upon men. Since a man who is in his own proper nature a lover of, and also by diligent practice a studier of virtue, is a most humane physician of our race, and a true protector of it, and guardian of it from evil. For all these things have an allegorical reference to the soul. For while the soul of the wise man, descending from above from the sky, comes down upon and enters a mortal and is sown in the field of the body, it is truly sojourning in a land which is not his own. Since the earthly nature of the body is wholly alien from pure intellect, and tends to subdue it and to drag it downwards into slavery, bringing every kind of affliction upon it, until the sorrow, bringing the attractive multitude of vices to judgment, condemns them; and thus at last the soul is restored to freedom. And it is on this account that he subsequently adds the sentence, \"Nevertheless the nation which they shall send I will judge: and afterwards they shall go forth with great substance;\" namely, with the same measure, and still better. Because then the mind is released from its mischievous colleague, departing out of the body and being transferred not only with freedom but also with much substance; so as to leave nothing good or useful behind to its enemies. Since every rational soul is productive, but he who thinks himself loaded and endued with virtue in his own counsel, is unable to preserve his fruit unto the end. For it becomes a virtuous man to attain to the objects which he has intended of his own accord, as also the counsels of wisdom correspond to those objects. Since, as some trees, although they appear productive at the first season of the budding of their fruits, are yet unable to bring them to maturity, so that the whole fruit before it becomes ripe is shaken off by every trifling cause; in the same manner the souls of inconstant men feel many influences which contribute to their productiveness, but nevertheless are unable to keep them sound till they arrive at perfection, as a man studious of virtue ought to do in order eventually to gather them as his own possessions." + ], + [], + [ + "What is the meaning of, \"But thou shalt go to thy fathers in peace, being nourished in a fair old age?\" (Genesis 15:15).", + "He here clearly indicates the incorruptibility of the soul: when it transfers itself out of the abode of the mortal body and returns as it were to the metropolis of its native country, from which it originally emigrated into the body. Since to say to a dead man, \"Thou shalt go to thy fathers,\" what else is this but to propose to him and set before him a second existence apart from the body as far as it is proper for the soul of the wise man to dwell by itself? But when he says this he does not mean by the fathers of Abraham his father, and his grandfather, and his great-grandfathers after the flesh, for they were not all deserving of praise so as to be by any possibility any honour to him who arrived at the succession of the same order, but he appears by this expression to be assigning to him for his fathers, according to the opinion of many commentators, all the elements into which the mortal man when deceased is resolved. But to me he appears to intend to indicate the incorporeal substances and inhabiters of the divine world, whom in other passages he is accustomed to call angels. Moreover the words which follow are not by any means without an object, that he is nourished in peace and in a fair old age. For the wicked and depraved man is nourished in battle, and lives and departs in a very bad old age. But the good man, in both phases of existence, both in that which is in connection with the body and in that which is apart from the body, cultivates peace, and is alone completely virtuous, such as no foolish person is found to be, even though he should live longer than an elephant; on which account he here carefully said, \"Thou shalt go to thy fathers, being nourished-not in an advanced old age, but-in a fair old age.\" For many foolish persons also have their lives extended to a greatly lengthened period, but it is only the man who is desirous of virtue who enjoys a good old age and one endued with virtue." + ], + [ + "What is the meaning of, \"For the sins of the Amorites were not as yet completed?\" (Genesis 15:16).", + "Some persons have said, that by this expression of the principle of Moses fate is expressly introduced, as if, in truth, everything was to be accomplished according to some particular hour and appointed period of time." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Behold there was a smoking furnace and torches of fires, which passed through the middle of those divisions?\" (Genesis 15:18).", + "The literal meaning of the statement is plain, for the fountain or root of the divine word will have the victims consumed, not by that fire which is given for our use, but by that which descends from above, out of heaven, in order that the purity of the essence of heaven may bear witness to the sanctity of the victims. But if we regard the inward meaning of the words, all things which are done beneath the moon are here compared to a smoking furnace, on account of the vapour which rises up out of the earth and water. As also the divisions of nature are, as has been already shown, every portion of the world being divided into two parts; and by these there are kindled, as it were, torches of fire, being powers which are more rapid in motion and more efficacious, being burning, in truth, like divine fiery discourses, at one time keeping the whole universe in a state of integrity reciprocally with themselves, and at another cleansing away the superfluous darkness. But the following interpretation may also be given with propriety in a more familiar manner. Human life is like unto a smoking furnace, because it has not a pure fire and an unalloyed brilliancy, but a great deal of smoke, smoking darkly through the flame, which causes mist and darkness, and an obscuration, not of the body but of the soul, so that this last cannot discern things clearly, until God the redeemer commands the heavenly lamps to arise, I mean those more pure and more holy radiations which unite those parts previously divided in two, on the right hand and on the left, and, at the same time, illuminate them, being the causes of harmony and of lucid clearness." + ], + [ + "Why did he say, \"On that day, God made a covenant with Abraham, saying, To thy seed will I give this land, from the river of Egypt to the great river Euphrates?\" (Genesis 15:19).", + "The literal expression describes the boundaries of the space which lies in the middle, between the two rivers Egyptus and Euphrates, for anciently the river was also called by the same name as the district, Egypt, as the poet also testifies when he says- \"And in the river Egypt did I fix My double-oared Ships.\" But if we look to the inner meaning of the expression, it intimates happiness, which is the perfect fulness of three good things, namely, of spiritual, and corporeal, and external blessings, as some of those men describe it in their panegyrics, who were afterwards called philosophers, such as Aristotle and the Peripatetics; nevertheless, such a giving of the law as this is called Pythagorean. Therefore the Egypt is a symbol of corporeal and external blessings, and the Euphrates of spiritual advantages, in which alone, it is plain, their real joy consists, which has wisdom and all the other virtues for its foundation; and the boundaries of this happiness are very rightly described as beginning with the Egyptus and ending with the Euphrates; for the things affecting the soul come at the end, which we usually approach with difficulty after we have passed through corporeal and external things, in such a manner that, by this progress, we have felt our unity, the integrity of our outward senses, and the beauty and strength which existed in our youth, advance, increase, and come to maturity. And in a similar manner, those things which relate to acquiring gain and to trafficking, as the management of ships, and agriculture, and commerce; for it is well said, that all things, especially those above-mentioned, become a young man." + ] + ], + [ + [ + "Why it was that Sarah, the wife of Abraham, bore him no children? (Genesis 16:1).", + "The mother of opinion is here spoken of as barren. In the first place in order that the son of generation might appear more wonderful, as being born by a miracle. In the second place in order that his conception and nativity might appear to be owing not more to the marriage of the man than to divine providence. For it is not owing to the faculty of conception that a barren woman should bear a son, but rather to the operation of divine power. This is the literal meaning of the statement. But if we look to its inward sense, then we shall say, in the first place, that to bring forth is peculiar to the female sex, as to beget is the office of the male: therefore God wills in the first place to render the mind, which is filled with virtue, like to the male sex rather than to the female, thinking it suited to its character to be active, not passive. In the second place both do generate, both the virtuous mind and the wicked one: but they generate in a different manner, and they produce contrary offspring, the virtuous mind producing good and useful things, but the depraved or wicked mind producing base and useless things. In the third place he who is still advancing and making progress is to be incited to the summit itself, and is near to the light which by some persons is said to be delivered to oblivion, and to be made unknown. He therefore, as he is making progress, does not generate bad things, nor yet good things, because he is not yet perfect; but he resembles that man who is neither sick nor yet thoroughly well, but who, after a long sickness, is at last proceeding to convalescence.", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the statement, she had an Egyptian handmaid whose name was Hagar? (Genesis 16:1).", + "Hagar is interpreted travelling, and she is the servant of a more perfect nature, being by nature an Egyptian less naturally; for the study of encyclical learning loves an abundance of knowledge, and abundant knowledge is, as it were, the handmaid of virtue, since the whole course and connection of sciences and arts is subservient to his use who is able to profit by their acquisition so as to attain to virtue, for virtue has the soul for its abode; but the course of arts and sciences stands in need of bodily instruments. But the body is symbolically Egypt; therefore the sacred writer here properly asserts the likeness of encyclical knowledge to Egypt. Nevertheless he has also given it a name by reason of its travelling abroad, since sophistry is a foreign thing, unconnected with the acquisition of that wisdom which alone is native, and which alone is necessary, which is the mistress of intermediate wisdom, and which conducts itself in a beautiful course through the guidance of encyclical studies." + ], + [ + "Why did Sarah say to Abraham, Behold the Lord has shut me up so that I shall not bring forth: go in now unto my handmaid so as to beget a son by her? (Genesis 16:2).", + "In the actual letter of this statement it is the same thing to feel no envy, and also to provide for the welfare of the wise man who is her husband and her genuine brother; so that she, wishing to find a remedy for her own barrenness by means of her handmaid of whom she was mistress, gives her as a concubine to her husband. But there is a still greater abundance of her affection towards her husband indicated by this; for as she herself was accounted barren, she did not think it reasonable that the family of her husband should be left entirely without offspring, but preferred his advantage to her own dignity. This is what is indicated by this statement taken literally. But if we look to the inner sense of the passage it bears such an interpretation as this: it becomes those persons who are unable in respect of their virtue to bring forth beautiful works deserving of praise, to apply themselves to the intermediate kind of study, and, if I may so express myself, to procure themselves children from the encyclical branches of knowledge; for an abundance of knowledge is as it were the whetstone of the mind and of the intellect. And it is with great propriety that she says, The Lord has shut me up; for that which is shut up is generally opened again at a seasonable time. Therefore she was not destitute of hope, nor was her wisdom fixed in the belief that she should be for ever without offspring, but she knew that some day or other she should bring forth. Nevertheless she will not bring forth at present, but when the soul displays the purity of its perfection. But inasmuch as it is at present imperfect it is satisfied with using a milder kind of learning, such as is attainable by encyclical studies. On which account it is not without a purpose that in the sacred contests at Olympia also, those who are unable to attain to the first prize of victory are contented to be thought worthy of the second; for there is offered to the competitors a first, and a second, and a third prize by the presidents of the games, who are representatives of nature. So now to her the sacred writer attributes the first prize of virtues, and the second prize of encyclical study." + ], + [ + "Why has he called Abraham's wife Sarah, for he says, Sarah the wife of Abraham, taking her handmaid Hagar the Egyptian, gave her into his hand? (Genesis 16:2).", + "The sacred writer here sums up with his approbation the marriage of the good on account of those who are incontinent and lascivious; for those persons despise their wise wives for the sake of concubines, whom they love with a frantic passion: on which account he here introduces the man endued with virtue, the constant husband of one wife, at that time in which it was lawful for him to make use of her handmaid; and his wife in fact indicates that he is wise, that is to say temperate, when he enters into the bed of another woman, since his connection with his concubine was only a connection of the body for the sake of propagating children; but his union with his wife was that of two souls joined together in harmony by heavenly affection. This is the literal effect of the statement. But if we look to the inner meaning of it, then he who has truly entrusted all his secret wishes to wisdom, and justice, and the other virtues, when once he has received the counsel of wisdom, and has tasted the joys of a matrimonial connection with it, remains constant to it as the partner and companion of his life; although encyclical education would lead him in a beautiful course, since when the man eminent in virtue has become master of the sciences of geometry, and arithmetic, and grammar, and rhetoric, and the other exercises of the mind, he is not the less on that account mindful of the pursuit of honesty, but is borne on towards the one as to a necessary aim, to the other as an accessory. But it is altogether fair that that fact also should meet with our approbation, -the fact I mean of his calling his handmaid also by the name of wife, because he went up to her bed out of complacency to and at the exhortation of his real wife, and not of his own genuine inclination; on which account he no longer calls her his handmaid, that even if it were not wholly deserved still his handmaid having been given to him to wife might at least obtain the same title. But those who study allegory may be allowed to say that the exercise of the middle disciplines also stands in the place of a concubine, having nevertheless the shape and ornaments of a wife, for all encyclical learning re-produces in itself and imitates genuine virtue. " + ], + [ + "What is the meaning of, \"When she saw that she had conceived her mistress was despised before her?\" (Genesis 16:4).", + "The sacred writer now carefully calls Sarah the mistress when it might else have been thought that her dignity was diminished, and that she was surpassed by her handmaid, that she, that is, who had no children, was surpassed by her who was gifted with offspring. But this kind of language is extended to nearly all the necessary affairs of human life: for a poor man who is wise is more approved of and is superior in authority to a rich man who is destitute of wisdom and reputation, or than a boasting man; and even a sick man who is wise is better than a foolish man who is well; for whatever is united with wisdom is genuine, and is endued with an authority of its own, but whatever is combined with folly is found to be slavish and inconstant. But it has been excellently said not that she despised her mistress, but that her mistress was despised; for the one statement would imply an accusation of the person, but the other contains only a declaration of an event. The scripture forsooth does not intend here to impute blame to any one while praising another, but only to hand down in an intelligible manner the pure truth of the facts. This is what is indicated by the literal statement. But if we seek the inner meaning of the words, whoever honours and embraces rank before genius and wisdom, and whoever esteems and considers the external senses of more importance than prudence and counsel, is departing from the real character of things, thinking that they have brought forth much offspring, and that having produced a great generation of visible things they are great and perfect goods, and in a singular degree noble, but that barrenness in this respect is evil, and deserving of disapprobation, because they do not see that invisible seed and that offspring which is appreciable only by the intellect, which the mind is accustomed to generate in itself and by itself." + ], + [ + "Why does Sarah as it were repent of what she has done, saying to Abraham, I am receiving injury from you: I gave my handmaid into your bosom, and now, because she sees that she has conceived, I am despised before her? (Genesis 16:5).", + "This language indicates her anxiety and hesitation; displaying them first in the expression, \"since,\" that is to say from the time that I gave my handmaiden, and in the second place it betokens a regard to the person of whom complaint is made, for she says, \"I am receiving injury from you,\" a statement which in fact is a reproof, since she thinks that her husband ought always to be preserved without any stain, or any liability to blame, always virtuous and true, and in no respect forgetful of her, for she always introduces him, honouring him with all possible veneration, and calling him lord. Nevertheless, the first fact stated by her is true; for from the time that she gave her handmaiden to him to be his concubine, she herself was looked upon as despised. This is the literal meaning of her words. But if we look to their inner sense, when any one bestows on another the handmaid of wisdom, she being influenced by the counsels of sophistry, will, because she is ignorant of propriety, despise her mistress; for as she herself possesses encyclical knowledge, and is delighted with its brilliancy, where every one of the separate branches of education is by itself very attractive to the soul, as if it possesses the power of drawing it by force to itself, then she, the handmaiden, can no longer agree with her mistress, that is to say, with the image of wisdom and its glorious and admirable beauty, until that acute judge of all things, the word of God, coming in, separates and distinguishes what is probable from what is true, and the middle from the extremities, and what is second from what is placed in the first rank. On which account Sarah says, at the end of her remonstrance, \"Let God judge between me and thee.\"" + ], + [ + "Why does Abraham say, \"Behold thy handmaid is in thy hand, do unto her what seems good to thee?\" (Genesis 16:6).", + "The literal expression used by the wise man contains a panegyric; for he does not call the woman who had conceived by himself, his wife, or his concubine, but the handmaiden of his wife. But since he saw that she also was a mother, he did not indulge in anger and embitter the feelings of her mind, but rather tranquillised her, and made her prudent. But the passage contains an allegory in the expression, \"In thy hand:\" as if, if I may so say, sophistry lives under the dominion of wisdom, which indeed does spring forth from the same fountain, but only in one part, and not directly; nor does it preserve the whole of its emanations pure, but draws up with its waters many fetid things, and many others of a similar character. Since, therefore, it is in thy hand and in thy power (for to whomsoever wisdom belongs, he is possessed also of all the branches of encyclical learning), do with it whatsoever pleases thee, for I am quite persuaded that you will judge with not more severity than justice; because that very thing is especially agreeable to you: I mean the distributing to every one according to his deserts, and giving to no one more than is just, either in the way of honouring or despising him.", + "", + "", + "", + "", + "Why does he say, Sarah afflicted her? (Genesis 16:6).", + "The literal meaning of the words is plain: but if we look to the inner sense of them, they contain a principle of this kind. It is not every affliction that is injurious, but there are even some occasions when they are salutary; and this is experienced by sick men at the hands of physicians, and by boys under their tutors, and by foolish people from those who correct them so as to bring them to wisdom. And this I can by no means consent to call affliction, but rather the salvation and benefit of both soul and body. Now a part of such benefit wisdom affords to the circle of encyclical knowledge; rightly admonishing the soul which is devoted to an abundance of discipline, and which is pregnant with sophism, not to rebel as if it had acquired some great and excellent good, but to acquiesce and venerate that superior and more excellent nature as its genuine mistress, in whose power is constancy itself, and authority over all things.", + "", + "", + "", + "Why did Hagar flee from her face? (Genesis 16:6).", + "It is not every soul which is capable of proper respect and of submitting to salutary discipline, but the mind which is gentle, and good-tempered, and consistent loves reproof, and becomes more and more attached to those who correct it. But the stubborn soul becomes malignant and hates them, and turns from them, and flees away from them, preferring those discourses which are agreeable rather than those which tend to his advantage, and looking upon them as more excellent." + ], + [], + [ + "Why did the angel say to her, \"Hagar, the handmaid of Sarah, whence comest thou, and whither goest thou?\" (Genesis 16:8).", + "The plain letter of the question requires no explanation, for it is exceedingly clear; but with reference to the inner meaning contained in it, there is come asperity expressed; since the divine word is full of instruction, and is a physician of the infirmity of the soul. Therefore the angel says to her, \"Whence comest thou?\" knowest thou not what good thou has abandoned? Art thou not altogether lame and blind? For thou dost not see at all; and though endowed with the outward senses, dost not feel, and dost not appear to me to have any portion whatever of intellect, as if thou wert quite senseless. But \"whither goest thou?\" From what excellence to what misery? Why have you so erred as to cast away the blessings which you had in your power, and to pursue good things which are more remote? Do not, do not, I say, act thus; but, quitting your insane impetuosity, go back again, and return into the same way as before, looking upon wisdom as thy mistress, her whom you had before as your governess and directress in all the things which you did.", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the answer, \"I am fleeing from the face of Sarah, my mistress?\" (Genesis 16:8).", + "It is reasonable to praise a sincere disposition, and to think it friendly to truth. And moreover it is reasonable now to admit the veracity of a mind which confesses what it has suffered; for she says, \"I am fleeing from the face,\" that is to say, I have recoiled at the outward appearance of wisdom and virtue; since, beholding its royal and imperial presence, she trembled, not being able to endure to look upon its majesty and sublimity, but rather thinking it an object of avoidance; for there are some people who do not turn from virtue from any hatred of it, but from a reverential modesty, looking upon themselves as unworthy to live with such a mistress." + ], + [ + "Why did the angel say to her, \"Return to thy mistress and be humbled beneath her hands?\" (Genesis 16:8).", + "As the letter is plain, we must rather investigate its inner meaning. The word of God corrects that soul which is able to be lured, and instructs it, and converts it, leading it to wisdom as its mistress, that it may not, through being abandoned by its mistress, rush at once into absurd folly. But it warns it, not only to return to virtue, but also to be humbled beneath its hands, that is to say, beneath its several excellencies. But there are two kinds of humiliation; one, in accordance with defect, which arises from spiritual infirmity, which it is easy to overcome, seize upon, and reprove. But there is another kind which the word of the Lord enjoins, proceeding from reverence and modesty; such as that humility which children exhibit to their fathers, pupils to their masters, and young men to the aged; since it is very advantageous to be obedient, and to be subject to those who are better than one's self; for he who has learnt to be under authority is in a moment imbued with a power which he alone may exercise; for, although any one were to be clothed with the authority of all the earth and sea, yet he would not be able to possess the royal supremacy of virtue, unless he had first been instructed and taught to obey." + ], + [], + [ + "Why did the angel say to her, \"I will multiply thy seed, and it shall not be numbered for multitude?\" (Genesis 16:9).", + "It is the honour of the docile mind not to be presumptuous or rebellious on account of its progress in knowledge, or because of the very useful seed which it has received from various kinds of erudition; for it does not any more, as wordcatchers and cavillers do, employ all the arguments of encyclical learning to establish any whimsical object, but to prove the truth which is contained in them. And when it has begun to prosecute that by diligent investigation, it is then rendered worthy to behold the sight of its mistress, free from all acceptance of persons, and from all reproof." + ], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the statement, \"Hagar brought forth a son to Abraham?\" (Genesis 16:15).", + "It is made in perfect accordance with nature; for no habit of possession brings forth for itself, but for him who possesses it; as grammar does for the grammarian, and music for the musician, and mathematical science for the mathematician; because it is a part of him, and stands in need of him. And the habit is not received as a thing in need of something, just as fire has no need of heat, for it is heat to itself; and it gives a portion of the participation in it to those who approach it." + ] + ], + [ + [ + "Why when he was ninety and nine years old does the sacred writer say, \"The Lord God appeared to him and said, I am the Lord thy God?\" (Genesis 17:1).", + "He here makes use of both the titles of each superior virtue, applying them in the case of his address to the wise man, because it was by them that all things were created, and by them that the world is regulated after it had been created. By one of them therefore the wise man, just in the same manner as the world itself, was fashioned and made according to the likeness of God; and God is the name of creative virtue; and by the other of them that he was made according to the Lord, as falling under his authority and supreme power. Therefore he designs here to show that the man who is conspicuous in virtue is both a citizen of the world, and also equal in dignity to the whole world, declaring that both the virtues of the world, the divine and the royal attributes, are in a singular manner appointed to and set over him as protectors. And it was with great correctness and propriety that this appearance took place when he was about ninety and nine years old, because that number is very near the hundred. And the number a hundred is composed of the number ten multiplied by itself, which the sacred historian calls the holy of holies. Since the first court, the first ten, is simply called holy, and that is permitted to be entered by the sweepers of the temple; but the ten of tens, which he again enjoins the sweepers of the temple to pay above all things to the existing high priest, is the number ten computed along with the number a hundred, for what else is the tenth of the tenths but the hundredth? However the number ninety and nine has been set forth and adorned not only by its affinity to the number a hundred, but it has also received a particular participation in a wonderful nature, since it consists of the number fifty, and of seven times seven. For the fiftieth year, as the year of Pentecost or the Jubilee, is called remission in the giving forth of the law, as then all things are given their liberty, whether living or inanimate. And the mystery of the seventh year is one of quiet and profound peace to both body and soul. For the seventh is the recollection of all the good things which come of their own accord without industry of labour, which at the first creation of the world nature produced of herself; but the number forty-nine, consisting as it does of seven times seven, indicates no trifling blessings, but rather those which have virtue and wisdom, in such a degree as to contribute to invincible and mighty constancy.", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of, \"Do thou please me, and keep thyself from stain, and I will make my treaty between me and thee, and I will multiply thee exceedingly?\" (Genesis 17:1).", + "God here lays down a law for the human race in a somewhat familiar manner; for he who has no participation in wickedness and is free from evil, will be perfectly good, which is peculiar to incorporeal natures. But those who are in the body are called good in proportion to the measure in which wickedness and the practice of sin are removed from them. Therefore the life of those men has appeared honourable, not that of those who have been free from sickness from the beginning to the end, but that of those who from a state of infirmity have advanced to sanity; on which account he says directly and plainly, \"Keep thyself free from stain,\" for it is sufficient to conduct a mortal nature to felicity not to be blamed, and neither to do nor say anything deserving of reproof; and such conduct is at once pleasing to the Father. Therefore it is that he said, \"Do thou please me, and keep thyself free from stain.\" Where the form of expression implies a mutual conversion; since the habits which please God do not deserve reproof, and he who keeps himself free from stain and avoids reproof in all things is altogether pleasing to God. Therefore he promises to bestow a double blessing on him who keeps himself free from all reproof; in the first place, to make him the guardian of the deposits of the divine covenant: and in the second place to cause him to increase to a multitude without any limit. For that expression, \"I will make my treaty, or covenant, between me and thee,\" shows the office of guardianship of the truth which is entrusted to an honest man; for the whole treaty of God is the incorporeal word; which is the form and measure of the universe according to which this world was made. And then repeating the expression, \"I will multiply thee exceedingly,\" twice manifestly shows the immense numbers to which the multitude promised shall grow, I mean the increase which shall take place in the people, not in human virtue." + ], + [], + [ + "What is the meaning of, \"Abraham fell on his face?\" (Genesis 17:3).", + "The present expression is the interpretation of what has already been promised; for God had said, \"Keep thyself free from stain,\" but there is not other cause of a man leading a life which is disapproved but the outward sense, because that is the origin and source of the passions; on which account he rightly and properly falls on his face, that is to say, the offences caused by the outward senses fall to the bottom, showing that the man is now devoted to all good works. This is enough to say in the first place, But in the second place we must say that he was so struck by the manifest appearance of the living God that he was scarcely able to behold him through fear, but fell to the ground and offered adoration, being overwhelmed with awe at the appearance which presented itself to him. In the third place, he fell to the ground on account of the revelation thus made to him, at the form of his appearance by the living God who exists alone, whom he knew and regarded as truth opposed to created nature; since the one exists in unvarying constancy and the other vacillates and falls into its proper place, that is to say, to the earth.", + "", + "", + "What is the meaning of, \"And God conversed with him, saying, And I, behold, my covenant is with thee, and thou shalt be the father of a multitude of nations?\" (Genesis 17:4).", + "Since he had previously used the expression, \"treaty,\" he now proceeds to say, do not seek that treaty in letters, since I myself, in accordance with what has been said before, am myself the genuine and true covenant. For after he has shown himself and said, \"I,\" he makes an addition, saying, \"Behold, my covenant,\" which is nothing but I myself; for I am myself my covenant, according to which my treaty and agreement are made and agreed to, and according to which again all things are properly distributed and arranged. Now the form of this prototypal treating is put together from the ideas and incorporeal measures and forms in accordance with which this world was made. Is it not therefore a climax to the benefits which the Father bestowed on the wise man, to raise him up and conduct him not only from earth to heaven, nor only from heaven to the incorporeal world appreciable only by the intellect, but also to draw him up from this world to himself, showing himself to him, not as he is in himself, for that is not possible but as far as the visual organs of the beholder who beholds virtue herself as appreciable by the intellect are able to attain to. And it is on this account that he says, \"Be no more a son but a father; and the father, not of one individual but of a multitude; and of a multitude, not according to a part, but of all nations;\" therefore of the revealed promises two admit of a literal interpretation, but the third of one which is rather spiritual. One of those which admit of a literal interpretation is to be construed in this way: in truth thou shalt be the father of nations, and shalt beget nations, that is to say, each individual among thy sons shall be the founder of a nation. But the second is of this kind; like a father you shall be clothed with power over, and authority to rule, many nations; for a lover of God is necessarily and at once also a lover of men; so that he will diligently devote his attention, not only to his relations but also to all mankind, and especially to those who are able to go through the discipline of strict attention, and who are of a disposition the reverse of anything cruel or hard, but of one which easily submits to virtue, and willingly gives obedience to right reason. But the third we may explain under this allegory: the multitude of nations spoken of indicates as it were the multifarious inclination of the will in each of our minds, both those inclinations which it is accustomed to form with reference to itself, and also those others which it admits by the agency of the senses, as they enter clandestinely through the intervention of the imagination, and if the mind possesses the supreme authority over all these, it, like a common father, turns them to better objects, cherishing their infant opinions, as it were, with milk, exhorting those which are older and more mature, though still imperfect, to improvement, and honouring with commendation those which perform their duty aright; and again, putting a bridle, by means of discipline and reproof, on those which rebel and act rashly; since, wishing to imitate the Deity, it receives a twofold influx from the virtues of that same being, one from his beneficent attributes and another from his avenging might, as if from two sources; therefore the docile receive his kindness, and towards the rebellious he uses reproof; so that some are led to improvement by praise and others by chastisement: in truth, he who is eminent for virtue is able to be of great, and extensive, and just service to all, according to his power." + ], + [], + [ + "What is the meaning of, \"Thy name shall not be called Abram, but Abraham shall thy name be?\" (Genesis 17:5).", + "Some of those who are destitute of all knowledge of music and dancing, some indeed being wholly foolish and keeping aloof from the divine company, mock the one existing or only wise Being, immaculate by nature, saying, in a tone of vituperation, \"Oh the great gift, the governor and Lord of the whole universe has given one letter, by which the name of the patriarch was to be increased and become of great importance, so as to be made a trisyllable instead of a dissyllable!\" Oh the great misery, and wickedness, and impiety, of such men! If some persons dare, in any respect, to endeavour to detract from God, being deceived by the outward appearance of a name, when they ought rather to thrust their minds down into the depths, and inquire into the things themselves more closely, on account of the real magnitude and importance of the possession. Besides this, why do ye not think the concession of one letter, although a small and easy gift, nevertheless an act of providence? and why do ye not weigh its value? since, above all things, the very first element of language, as expressed in letters, is A, both in order and in virtue. In the second place, it is also a vowel, and the very first of vowels, being placed above them as their head. In the third place, because it does not belong to long properties, nor to short properties, but it is of the number of those which comprise each characteristic, for it is extended into greater length, and then again it is recalled into shortness, by reason of its softness, resembling wax, and being figured into many shapes, and afterwards figuring words, according to infinite numbers; besides all this it is a cause, for it is the brother of unity, from which all things begin and in which all things terminate. Therefore, when any one sees such great beauty, and a letter set forth with such great importance and necessity, how can he accuse it as if he had not seen this? for if he has seen it, he then shows himself to be a person of insulting disposition and a hater of what is good; and if he has not seen a fact, which is so easy to comprehend, how does he presume to ridicule and despise that which he does not understand as if he did understand it? But however these things may be said by the way, as I stated before. But we must now examine into its necessary and most important task. The addition of the letter A, by one single element, changed and reformed the whole character of the mind, causing it, instead of the sublime knowledge and learning of sublime things, that is to say, instead of astronomy, to acquire a comprehension of wisdom, since it is by the knowledge of things above that the faculty is acquired of mounting up to one portion of the world, that is to say, to heaven, and to the periodical revolutions and motions of the stars; but wisdom has reference to the nature of all things, both such as are visible to the outward senses, and such as are appreciable only by the intellect, for the intellect is the wisdom which gives a knowledge of divine and human things and of their principles. Therefore, in divine things there is something which is visible, and something else which is invisible, and a demonstrative idea. And in human affairs there are some things which are corporeal and some which are incorporeal; to attain to the right comprehension of which is a great task, and a real employment for the abilities and courage of man. But to be able, not only to behold the substances and natures of the universe, but also the principles which regulate each separate fact, indicates a virtue more perfect than that which is allotted to mankind; for it is necessary for the mind, which perceives so many and such great things, to be altogether and wholly eye, and to dispense with sleep, passing its whole existence in the world in a state of incessant wakefulness, and being surrounded by a light which knows no darkness, and which exhibits the appearance of light itself, as by an ever-flashing lightning, taking God for its leader and guide, to the comprehension of the knowledge of those things which are, and to the faculty of explaining their principles. Therefore the dissyllabic name Abram is explained as meaning \"excellent father,\" on account of his affinity to the knowledge of sublime wisdom, that is, astronomy and mathematics. But the trisyllabic name Abraham is interpreted \"the father of elect sound,\" being the name of a really wise man; for what else is sound in us, except the utterance of a pronounced word? for which object we have an instrument constructed by nature, passing through the thick tube of the throat, and united with the mouth and tongue; and the father of such a sound is our intellect, and elect intellect is endued with virtue. But if we are to keep to exact propriety, then it is plain that the mind is the familiar and natural father of the uttered word, because it is the especial property of the father to beget, and the word is born from the mind; and it will be a certain proof of this if we recollect that when it is set in motion by counsels it sounds, and when they are absent it ceases to sound: and the evidences of this are the rhetoricians and philosophers who demonstrate its habit by objects; for whenever the mind publishes abroad different heads of designs, and in the manner of a mother about to bring forth produces each individual means previously stored up in itself, then also the word, flowing forth like a fountain, is borne to the ears of the bystander as to its appropriate receptacles: but when those are wanting, then it also is unable to publish itself further, and rests, and the sound is inactive as being struck by no one. Now therefore, O ye men, full and crammed with superfluous loquacity, ye men devoid of wisdom, does not the gift of one single element appear to you to have been such that by the intervention of a single letter the wise man is rendered worthy of the divine attribute of wisdom, than which there is nothing more excellent in our nature? because instead of the sublime erudition of astronomy he gave him intellect, that is to say, instead of a small part of wisdom, he gave him the whole and perfect blessing of entire wisdom, since a knowledge of things above is included and comprehended in wisdom, as a part is included in the whole; for mathematics are only a part. But it becomes you, O men, to consider this point also, that the man who is well instructed and skilful in the investigation of the nature of things above may by possibility be a man of depraved and wicked habits; but the wise man is altogether approved as virtuous. Shall we then now any longer ridicule this gift, than which nothing more excellent can be found? For what is more shameful than wickedness or more excellent than virtue? Can anything be found here not good, and is it not wholly opposed to evil? Or can this gift be compared to riches, or honour, or liberty, or health, or to any other superfluous possession of any kind around or exterior to the body? For the whole of philosophy is thus added to our life as a sort of college of medicine to the soul, in order from thence to dispense to it freedom from suffering and immunity from disease; but in truth it is noble to be a philosopher, and that wonderful knowledge is truly noble; and the end is even more admirable, on account of which the act is called into existence. Here therefore is wisdom, and that the best kind of wisdom, which God called in the Chaldaic dialect Abraham, namely the father of elect sound, giving as it were a definition of a wise man; for as the definition of man is a mortal animal endowed with reason, so also the mysterious definition of a wise man is the father of elect sound." + ], + [ + "What is the meaning of, \"I will greatly increase thee, and set thee among the nations, and kings shall proceed from thee?\" (Genesis 17:6).", + "That expression, \"I will greatly increase thee,\" was used to the wise man with exceeding propriety; since every wicked or bad man does increase and advance, not to improvement but towards deficiency; as withering flowers advance not towards life but towards death; but the man whose life is extended long and is greatly increased is like a passing cloud, or like the continually flowing stream of a river, because as it increases it is extended more and more out of doors, as its wisdom also is divine. And that expression, \"I will set thee among the nations,\" was used in order that God might the more evidently demonstrate that he was making him worthy to be as a foundation and firm support to the nations through his wisdom, not only to his own nation, but also to all other peoples who in various manners are in want in respect of their minds, as has been said before; since the wise man is the redeemer of nations and intercessor for them before God, and since it is he who implores pardon for the sins of his relations. Last of all, the promise, \"Kings shall come forth from thee,\" is again used with especial propriety; for everything which relates to wisdom is a royal seed; the offspring of the chief and master according to nature: but the wise man has no seed or fruit of his own, but is fertile and abundant in the seed which proceeds from the great cause himself." + ], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of, \"And every male of you shall be circumcised, and you shall circumcise, or you shall be circumcised, in, the flesh of your foreskin?\" (Genesis 17:10).", + "I see here a twofold circumcision, one of the male creature, and the other of the flesh; that which is of the flesh takes place in the genitals, but that which is of the male creature takes place, as it seems to me, in respect of his thoughts. Since that which is, properly speaking, masculine in us is the intellect, the superfluous shoots of which it is necessary to prune away and to cast off, so that it, becoming clean and pure from all wickedness and vile, may worship God as his priest. This therefore is what is designated by the second circumcision, where God says by an express law,\"Circumcise the hardness of your hearts,\" that is to say, your hard and rebellious thoughts and ambition, which when they are cut away and removed from you, your most important part will be rendered free.", + "", + "Why orders he the males only to be circumcised? (Genesis 17:11).", + "For in the first place, the Egyptians, in accordance with the national customs of their country, in the fourteenth year of their age, when the male begins to have the power of propagating his species, and when the female arrives at the age of puberty, circumcise both bride and bridegroom. But the divine legislator appoints circumcision to take place in the case of the male alone for many reasons: the first of which is, that the male creature feels venereal pleasures and desires matrimonial connexions more than the female, on which account the female is properly omitted here, while he checks the superfluous impetuosity of the male by the sign of circumcision. But the second reason is, that the material of the female is supplied to the son from what remains over of the eruption of blood, while the immediate maker and cause of the son is the male. Because therefore the male supplies the most indispensable part in the fact of generation, God deservedly represses his pride by the figure of circumcision, but the material or feminine cause, as being inactive, does not display ambition in the same degree. And this is enough to say on this head. But afterwards we must note this likewise, that the intellect in us is endued with the power of sight, therefore it is necessary to cut away its superfluous shoots. And these superfluous shoots are empty opinions, and all the actions which are done in accordance with them. So that the intellect after circumcision may only bear about with itself what is necessary and useful; and that whatever causes pride to increase may be cut away; with which also the eyes are circumcised as if they did not see." + ], + [], + [], + [], + [ + "Why is it that he pronounces a sentence of death on an infant, saying, \"Every male child who is not circumcised, who has not been circumcised (or, as the Greek has it, who shall not be circumcised) in the flesh of his foreskin on the eighth day, that soul shall be cut off from his generation?\"(Genesis 17:14).", + "The law never declares a man guilty for any unintentional offence; since even those who have committed an unintentional homicide are pardoned by it, cities being set apart into which such men may flee and there find security; for whoever escapes to them is rendered secure and free from danger; and no one has the power to drag him forth, or to cite him before the tribunal of the judge for the deed. Therefore, if a boy is not circumcised on the eighth day after his birth, what offence will he have committed that he is to be held guilty, and suffer the penalty of death? Some persons may perhaps say that the form of the command points to the parents themselves, for they look upon them as despisers of the command of the law. But others say that it has here exerted excessive severity against infants, as it seems, imposing this heavy penalty in order that grown up persons who break the law may thus be irrevocably subjected to most severe punishment. This is the literal effect of the words. But if we look to their inward meaning, then what is male in us is most especially the intellect, and that God here commands to be circumcised on the eighth day, for the reason previously stated, not in any other part, but in the flesh of the foreskin, by this expression symbolically indicating those parts which in the flesh do subsequently become the organs of pleasure and impulse. And on this account it is that he introduces a legitimate reason, warning men that the intellect, which is not circumcised and cleared away from the flesh and the vices of the flesh, is corrupt and cannot be saved. But that this language is not to be applied to the man, but to the intellect, which is thus put in a sound condition, he tells us in the subsequent words, saying, \"that soul shall be cut off,\" not that human body, or that man, but that soul and mind. Cut off from what? From its generation; for the whole generation is incorrupt. Therefore the wicked man is removed from incorruption to corruption." + ], + [ + "Why does God say, \"Sara thy wife shall not be called Sara, but Sarra shall be her name?\" (Genesis 17:15).", + "Here again some foolish persons may laugh at the addition of one single letter, that is to say, of a hundred, for in Greek characters the letter r means a hundred; but if they jest in this way they are foolish, as being unwilling to behold the inward merits of things and to cleave to the footsteps of truth; for that element, r, which is here thought of merely as the addition of one letter, is the parent of all harmony, making things great instead of small, general instead of particular, and mortal instead of immortal; since Sara, when called Sara with one r, is interpreted \"thy princedom,\" but with two r's, Sarra, \"princess.\" Let us then be careful, and see how these two names are distinguished from one another. In me wisdom (or prudence), integrity (or temperance), justice, and fortitude have only a prince-like power and are mortal; moreover, when I die they die too. But this wisdom is herself a princess, and justice is a prince too, and each separate one of these virtues is not the principal or princely part in me, but is itself a mistress and a queen, an everlasting monarchy and sovereignty. Do you not now see the magnitude of the gift? By this slight change, God changes the part into the whole, the species into the genus, the corruptible into the incorruptible. And all these things are previously dispensed on account of the impending birth of a more perfect joy than all joys, whose name is Isaac." + ], + [], + [ + "Why did Abraham fall on his face and laugh? (Genesis 17:17).", + "Two things are indicated by his falling on his face. One an act of adoration on account of the excess of his divine ecstacy; the other that it corresponds to and is suitable to the aforesaid harmony, by which the intellect has confessed that God alone exists in a continual and unvarying existence. But those creatures which owe their existence to creation and generation, all are subject to changes in time; for they fall to a certain extent, inasmuch as they are accustomed to rise up, and to be corrected in accordance with their original appearance. And it was very natural for Abraham to laugh at the promise, as he was then filled with the great hope that the things which he expected should be accomplished, especially because he had received a manifest revelation from that appearance, by which he became more thoroughly acquainted with him who exists for everlasting without variation, and with him also who is continually stooping and falling.", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why did Abraham appear to hesitate about the promise, for the sacred writer says, He said in his mind, shall there be a son to one who is a hundred years old; and shall Sarra, who is ninety years old, bring forth a child? (Genesis 22:18).", + "This expression, \"he said in his mind,\" is not added without an object or gratuitously, for words which are articulated in the tongue and the mouth incur guilt, and become liable to punishment, but those which are restrained within the mind are not liable to punishment, because the mind without any intention on its part is led away by irregularities, all kinds of passions being introduced from different quarters, which it for a while resists, being indignant at them, and wishing to keep aloof from their representations. But perhaps we should not say that he hesitated, but rather that he was struck by wonderment at the amazing nature of the gift, and so said, \"Behold my body is advanced in years, and has passed the age of generation; nevertheless all things are possible to God, so that he may transmute old age into youth, and lead those who have no seed nor fruit to fertility and generation: and if a man who is a hundred years and a woman who is ninety years old become parents, all commonplace occurrences and all regularity of nature will be done away, and it will be clearly seen that it is only the power and the grace of God.\" " + ], + [ + "Why did Abraham say to God, O may this my son Ishmael live before thee? (Genesis 17:18).-", + "In the first place, I do not despair, says he, O Lord, of a better generation, but I believe thy promise: nevertheless, it would be a sufficient blessing for me for this son to live who in the meantime is a living son, standing visibly, even though he be not so according to the legitimate blood, but is only born of a concubine. In the second place, that blessing which he is now asking for is an additional one; for he does not entreat for life alone for his sons, but for an especial life in God; and we must suppose that there is nothing more perfect than the rejoicing in the presence of God with a salutary soundness of mind, which is equal to immortality. In the third place, he by a conjecture intimates that the divine law, when heard, ought not to be considered enough if merely heard, but that it ought also to enter more deeply into the inward man, and to form his principal part; for that life is worthy of being beheld by the Deity which is formed in accordance with his word." + ], + [ + "Why does the divine oracle, in the way of intimation, say to Abraham, Yes, be it so: behold Sarah thy wife shall also bring forth a son unto thee? (Genesis 17:19).", + "The meaning of this sentence is as follows: that confession and admission, says God, is on my part an admission of thy wish, being manifestly full of unadulterated joy; and your faith is not doubtful, but without any hesitation it has a share of modest awe and reverence; therefore that which thou hast received before, as to be done unto thee on account of thy faith in me, shall certainly be done; for this is what is meant by yes." + ], + [], + [ + "Why does he say, But I will set up my covenant with Isaac, whom Sarah shall bring forth about this time in the succeeding year? (Genesis 17:21).", + "As in men's wills some persons are set down as heirs, and some are entered as worthy of gifts which they are to receive from the heirs, so also in the divine testament that man is set down as the heir who is by nature a worthy disciple of God being adorned with all perfect virtues; but he who is introduced by learning, and is made subject to the law of wisdom, and partakes in encyclical instruction, is not at all an heir, but only a receiver of gifts gratuitously given. But it is said with great wisdom and propriety that his mother shall bring forth Isaac in the succeeding year, since this birth unto life does not belong to the present time, but to another great and holy time; and that which is divine rejoices in excessive abundance, and is by no means like the nations of this world." + ], + [], + [], + [ + "Why does he say, Abraham was ninety and nine years old when he was circumcised, and Ishmael his son was thirteen years old? (Genesis 17:24)." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Verse", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c7b514f89735f71197d223d6bcc06f4bc333d765 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/English/merged.json @@ -0,0 +1,1046 @@ +{ + "title": "The Midrash of Philo", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/The_Midrash_of_Philo", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "Why does Moses, revolving and considering the creation of the world, say: \"This is the book of the generation of heaven and earth, when they were created?\"", + "The expression, \"when they were created,\" indicates as it seems, an indeterminate time not accurately described. But this argument will confute those authors who calculate a certain number of years reduced to one, from the time when it is possible that the world may have been created. And again, the expression: \"This is the book of the generation,\" is as it were indicative of the book as it follows, which contains an account of the creation of the world; in which it is intimated that what has been related about the creation of the world is consistent with strict truth." + ], + [ + "What is the object of saying, \"And God made every green herb of the field, before it was upon the earth, and every grass before it had sprung up?\"", + "He here by these expressions intimates in enigmatical language the incorporeal species; since the expression, \"before it was upon the earth,\" indicates the arriving at perfection of every herb, and of all seeds and trees. But as to what he says, that \"before it had sprung up upon the earth,\" he had made every green herb, and grass, et caetera, it is plain that the incorporeal species, as being indicative of the others, were created first, in accordance with intellectual nature, which those things which are upon the earth perceptible to the outward senses were to imitate." + ], + [ + "What is the meaning of saying: \"A fountain went up from the earth, and watered all the face of the earth?\" (Genesis 2:6).", + "But here the question is how it could be that the whole earth was watered by one fountain, not only on account of its size, but also because of the inequality of the mountainous and champaign situations? Unless, indeed, just as the whole force of the king's cavalry is called \"the horse,\" so the whole multitude of the veins of the earth which supply drinkable water, may perhaps be called the fountain, inasmuch as they all bubble up like a fountain. And that expression is peculiarly appropriate which says that the fountain watered, not the whole earth, but its face; as in the living being it waters the chief and predominant part (the mind or the countenance). Since that is the most important part of the earth which can be good and fertile and productive, and that is the part which stands in need of the nourishment of fountains." + ], + [ + "What is the man who was created? And how is that man distinguished who was made after the image of God? (Genesis 2:7).", + "This man was created as perceptible to the senses, and in the similitude of a Being appreciable only by the intellect; but he who in respect of his form is intellectual and incorporeal, is the similitude of the archetypal model as to appearance, and he is the form of the principal character; but this is the word of God, the first beginning of all things, the original species or the archetypal idea, the first measure of the universe. Moreover, that man who was to be created as a vessel is formed by a potter, was formed out of dust and clay as far as his body was concerned; but he received his soul by God breathing the breath of life into his face, so that the temperament of his nature was combined of what was corruptible and of what was incorruptible. But the other man, he who is only so in form, is found to be unalloyed without any mixture proceeding from an invisible, simple, and transparent nature.", + "", + "", + "", + "", + "Why is it said that God breathed into his face the breath of life? (Genesis 2:7).", + "In the first place because life is the principal part of the body; for the rest was only made as a sort of foundation or pedestal, and then life was put upon it as a statue. Besides, the sense is the fountain of the animal form, and sense resides in the face. Secondly, man is created to be a partaker not only of a soul but also of a rational soul; and the head is the temple of the reason, as some writers have called it." + ], + [ + "Why is God said to have planted a Paradise? And for whom?", + "And what is meant by a paradise? (Genesis 2:8). The word paradise, if taken literally, has no need of any particular explanation; for it means a place thickly crowded with every kind of tree; but symbolically taken, it means wisdom, intelligence both divine and human, and the proper comprehension of the causes of things; since it was proper, after the creation of the world, to establish a contemplative system of life, in order that man, by the sight of the world and of the things which are contained in it, might be able to attain to a correct notion of the praise due to the Father. And since it was not possible for him to behold nature herself, nor properly to praise the Creator of the universe without wisdom, therefore the Creator planted the outlines of it in the rational soul of the principal guide of man, namely the mind, as he planted trees in the paradise. And when we are told that in the middle was the tree of life, that means the knowledge not only of the creature, but also of the greater and supreme cause of the universe; for if any one is able to arrive at a certain comprehension of that, he will be fortunate and truly happy and immortal. Moreover, after the creation of the world human wisdom was created, as also after the creation of the world the Paradise was planted; and so the poets say that the chorus of musicians was established in order to praise the Creator and his works; as Plato says, that the Creator was the first and greatest of causes, and that the world was the most beautiful of all creatures.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why in Adin, or Eden, is God said to have planted the Paradise towards the east? (Genesis 2:8).", + "This is said in the first place because the motion of the world proceeds from the rising of the sun to its setting. And it first exists in that quarter from which it is moved; secondly, because that part of the world which is in the region of the east is called the right side; and that which is in the region of the west is called the left side of the world. Moreover the poet bears witness to this, calling the birds from the east dexteras or right, and those on the west sinistras or left; when he says, whether they go to the right to the day and to the sun, or whether they go to the left towards the dusky evening. But the name Eden, when rightly understood, is an indication of all kinds of delights, and joys, and pleasures; since all good things and all blessings derive their beginning from the place of the Lord. Thirdly, because wisdom itself is splendour and light. ", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why did God place man whom he had created in the Paradise, but not that man who is after his own image? (Genesis 2:15).", + "Some persons have said, when they fancied that the Paradise was a garden, that because the man who was created was endowed with senses, therefore he naturally and properly proceeded into a sensible place; but the other man, who is made after Godís own image, being appreciable only by the intellect, and invisible, had all the incorporeal species for his share; but I should rather say that the paradise was a symbol of wisdom, for that created man is a kind of mixture, as having been compounded of soul and body, having work to do by learning and discipline; desiring according to the law of philosophy that he may become happy; but he who is according to Godís own image is in need of nothing, being by himself a hearer, and being taught by himself, and being found to be his own master by reason of his natural endowments." + ], + [ + "Why does Moses say that every tree in the Paradise was beautiful to look upon and good to eat? (Genesis 2:9)?", + "He says this because the virtue of trees is of a twofold nature, consisting in bearing leaves and fruit, one of which qualities is referred to the pleasing of the sight, the other to the gratification of the taste; but the word beautiful was not employed inappropriately. Indeed it is very proper that the plants should be always green and flourishing perpetually, as belonging to a divine Paradise, which as such must be everlasting; and it is fit too that they should never degenerate so as to lose their leaves. But of the fruit he says, not that it was beautiful, but that it was good, speaking in a very philosophical spirit; since men take food, not only because of the pleasure which it affords, but also because of its use; and use is the flowing forth and imparting of some good.", + "", + "", + "What is meant by the tree of life, and why it was placed in the middle of the Paradise? (Genesis 2:9).", + "Some people have believed that, if there were really plants of a corporeal and deadly nature, there are also some which are causes of life and immortality, because, they say, life and death are opposed to one another, and because some plants are ascertained to be unwholesome, therefore of necessity there must be others from which health may be derived. But what these are which are wholesome they know not; for generation, as the opinion of the wise has it, is the beginning of corruption. But perhaps we ought to look on these things as spoken in an allegorical sense; for some say the tree of life belongs to the earth, inasmuch as it is the earth which produces everything which is of use for life, whether it be the life of mankind or of any other animal; since God has appointed the situation in the centre for this plant, and the centre of the universe is the earth. There are others who assert that what is meant by the tree of life is the centre between the seven circles of heaven; but some affirm that it is the sun which is meant, as that is nearly in the centre, between the different planets, and is likewise the cause of the four seasons, and since it is owing to him that every thing which exists is called into existence. Others again understand by the tree of life the direction of the soul, for this it is which renders the sense nervous and solid, so as to produce actions corresponding to its nature, and to the community of the parts of the body. But whatever is in the middle is in a manner the primary cause and beginning of things, like the leader of a chorus. But still, the best and wisest authorities have considered that by the tree of life is indicated the best of all the virtues of man, piety, by which alone the mind attains to immortality. ", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "What is meant by the tree of the knowledge of good and evil? (Genesis 2:9)", + "This indeed exhibits that meaning which is sought for in the letter of the Scriptures more clearly to the sight, as it bears a manifest allegory on the face of it. What is meant then under this figure is prudence, which is the comprehension of science, by which all things are known and distinguished from one another, whether they be good and beautiful, or bad and unseemly, or in short every sort of contrariety is discerned; since some things belong to the better class, and some to the worse. Therefore the wisdom which exists in this world is not in truth God himself, but the work of God; that it is which sees and thoroughly investigates every thing. But the wisdom which exists in man sees in an incorrect and mixed manner with somewhat darkened eyes; for it is found to be incompetent to see and comprehend clearly and without alloy each particular thing separately. Moreover, there is a kind of deception mingled with human wisdom; since very often there are some shadows found which hinder the eyes from contemplating a brilliant light; since what the eye is in the body, such also is the mind and wisdom in the soul." + ], + [ + "What the river is which proceeded out of Adin by which the Paradise is watered, and from which the four rivers proceed, the Phison, and the Gihon, and the Tigris, and the Euphrates? (Genesis 2:10).", + "The sources of the Deglath and of the Arazania, that is to say of the Tigris and Euphrates, are said to arise in the mountains of Armenia; but there is no paradise there at this day, nor do both the sources of both these rivers remain there. Perhaps, therefore, we ought to consider that the real situation of the Paradise is in a place at a distance from this part of the world which we inhabit, and that it has a river running beneath the earth. which pours forth many veins of the largest size; so that they, rising up together, pour themselves forth into other veins, which receive them on account of their great size, and then those have been suppressed by the gulfs of the waves; on which account, through the impulse given to them by the violence which is implanted in them, they burst out on the face of the earth in other places, and also among others in the mountains of Armenia. Therefore, those things which have been accounted the sources of the rivers, are rather their flowing course; or again, they may be said to be correctly looked upon as sources, because by all means we must consider the holy scriptures infallible, which point out the fact of four rivers; for the river is the beginning, and not the spring. But perhaps this passage also contains an allegorical meaning; for the four rivers are the signs of four virtues: Phison being the sign of prudence, as deriving its name from parsimony; and Gihon being the sign of sobriety, as having its employment in the regulation of meat and drink, and as restraining the appetites of the belly, and of those parts which are blow the belly, as being earthly; the Tigris again is the sign of fortitude, for this it is which regulates the raging commotion of anger within us; and the Euphrates is the sign of justice, since there is nothing in which the thoughts of men exult more than in justice." + ], + [ + "Why it is that he not only describes the situation of the Euphrates, but also says that the Phison goes round all the land of Evilat, and that the Gihon goes round all the land of Ethiopia, and that the Tigris goes toward Assyria? (Genesis 2:14).", + "The Tigris is a very cruel and mischievous river, as the citizens of Babylon bear witness, and so do the magi, who have found it to be of a character quite different from the nature of other rivers; however they might also have another reason for looking on it with aversion. But the Euphrates is a gentler, and more salubrious, and more nourishing stream. On which account, the wise men of the Hebrews and Assyrians speak of it as one which increases and extends itself; and on this account it is not here characterised by its connection with other things, as the other three rivers are, but by itself. My own opinion is, that these expressions are all symbolical, for prudence is the virtue of the rational part of man; and it is in this that wickedness is sometimes found. And fortitude is that portion of the human character which is liable to degenerate into anger. And sobriety, again, may be impaired by the desires, but anger and concupiscence are the characteristics of beasts; therefore the sacred historian has here described those three rivers by the places which they flow round. But he has not described the Euphrates in that manner, as being the symbol of justice, for there is no certain and limited portion of it allotted to the soul, but a perfect harmony of the three parts of the soul and of the three virtues is possessed by it." + ], + [], + [], + [], + [ + "Why God placed man in the Paradise with a twofold object, namely, that he might both till it and keep it, when the Paradise was in reality in need of no cultivation, because it was perfect in everything, as having been planted by God; nor, again, did it require a keeper, for who was there to ravage it? (Genesis 2:15).", + "These are the two objects which a cultivation of the land must attain to and take care of, the cultivation of the land and the safe keeping of the things which are in it, otherwise it will be spoiled by laziness or else by devastation. But although the Paradise did not stand in need of these exertions, nevertheless it was proper that he who had the regulation and care of it committed to him, namely, the first man, should be as it were a sort of pattern and law to all workmen in future of everything which ought to be done by them. Moreover it was suitable that, though all the Paradise was full of everything, it should still leave the cultivator some grounds for care, and some means of displaying his industry; for instance, by digging around it, and tending it, and softening it, and digging trenches, and irrigating it by water; and it was needful to attend to its safety, although there was no one to lay it waste, because of the wild beasts, also more especially in respect of the air and water; as, for instance, when a drought prevailed, to irrigate it with a plenteous supply of water, and in moister weather to check the superabundance of moisture by directing the course of the streams in other directions." + ], + [ + "Why, when God commanded the man to eat of every tree within the Paradise, he speaks in the singular number, and says, \"Thou shalt eat;\" but when he commands that he shall abstain from the tree which would give him the knowledge of good and evil, he speaks in the plural number, and says, \"Ye shall not eat of it, for in the day in which ye eat of it ye shall surely die?\" (Genesis 2:16).", + "In the first place he uses this language because one good was derived from many; and that also is not unimportant in these principles, since he who has done anything which is of utility is one, and he who attains to anything useful is also one; but when I say one, I am speaking not of that which in point of number comes before duality, but of that one creative virtue by which many beings rightly coalesce, and by their concord imitate singularity, as a flock, a herd, a troop, a chorus, an army, a nation, a tribe, a family, a state; for all these things being many members form one community, being united by affection as by a kiss; when things which are not combined, and which have no principle of union by reason of their duality and multitude, fall into different divisions, for duality is the beginning of discord. But two men living as if they were one, by the same philosophy, practise an unalloyed and brilliant virtue, which is free from all taint of wickedness; but where good and evil are mingled together the combination contains the principle of death." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Ye shall surely die?\" (Genesis 2:17).", + "The death of the good is the beginning of another life; for life is a twofold thing, one life being in the body, corruptible; the other without the body, incorruptible. Therefore one wicked man surely dies the death, who while still breathing and among the living is in reality long since buried, so as to retain in himself no single spark of real life, which is perfect virtue. But a good man, who deserves so high a title, does not surely die, but has his life prolonged, and so attains to an eternal end. " + ], + [ + "Why God says, \"It is not good for man to be alone; let us make him a help meet for him?\" (Genesis 2:18).", + "By these words God intimates that there is to be a communion, not with all men, but with those who are willing to be assisted and in their turn to assist others, even though they may scarcely have any power to do so; since love consists not more in utility than in the harmonious concord of trustworthy and steadfast manners; so that every one who joins in a communion of love may be entitled to utter the expression of Pythagoras, \"A friend is another I.\"", + "", + "", + "", + "", + "Why, when God had already said, \"Let us make a help for man,\" he creates beasts and cattle? (Genesis 2:19).", + "Perhaps some gluttons and insatiably greedy persons may say that God did this because beasts and flying things were, as it were, necessary food for man, and his meetest helper; for that the eating of meat assists the belly so as to conduce to the health and vigour of the body. But I should think that by reason of the evil implanted in them by nature animals of all kinds, whether terrestrial or flying in the air, were in this age hostile to and contrary to man; but that in the case of the first man, as one adorned with every imaginable virtue, they were, as it were, allies, and a reinforcement in war, and familiar friends, as being tame and domestic by nature, and this was the sole principle of their familiarity with man, for this it was fit that servants should dwell with their lord." + ], + [ + "Why the creation of animals and flying creatures is mentioned a second time, when the account of their creation had already been given in the history of the six days? (Genesis 2:19).", + "Perhaps those things which were created in the six days were incorporeal angels, indicated under these symbolical expressions, being the appearances of terrestrial and flying animals, but now they were produced in reality, being the copies of what had been created before, images perceptible by the outward senses of invisible models.", + "", + "Why did God bring every animal to man, that he might give them their names? (Genesis 2:19).", + "He has here explained a great source of perplexity to the students of philosophy, admonishing them that names proceed from having been given, and not from nature; for a natural nomenclature is with peculiar fitness assigned to each creature when a man of wisdom and pre-eminent knowledge appears; and, in fact, the office of assigning the names to animals is one which particularly belongs to the mind of the wise man alone, and indeed to the first man born out of the earth, since it was fitting that the first of the human race, and the sovereign of all the animals born out of the earth, should have the dignity assigned to him. For inasmuch as he was the first person to see the animals, and as he was the first person who deserved to govern them all as their chief, so also it was fitting that he should be their first namer and the inventor of their names, since it would have been inconsistent and mad to leave them without any names, or to allow them to receive names from any one born at a later period, which would have been an insult to and a derogation from the honour and glory due to the first born. But we may also adopt this idea, that the giving of names to the different animals was so easily arranged that the very moment that Adam gave the name the animal itself also heard it; being influenced by the name thus given to it as by a familiar indication closely connected with it.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why does Moses say, \"He brought the animals to Adam, that he might see what he would call them,\" when God can never entertain a doubt? (Genesis 2:19).", + "It is in truth inconsistent with the nature of God to doubt; therefore it does not appear that he was in doubt on this occasion, but that since he had given intellect to man as being the first man born out of the earth and endowed with a great desire for virtue, by which he was made thoroughly wise as if he had been endowed with wisdom by nature, so as to consider all things like the proper Ruler and Lord of all, God now caused him to be influenced to display the proper performance of his task, and saw what was really the most excellent point of his mind. Besides this, by this statement he evidently indicates the perfect freewill existing in us, refuting those who affirm that everything exists by a certain necessity. Or else because it belonged to man to employ the animals, therefore he also gave him authority to give them names.", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"And whatever he called each living thing, that was the name thereof?\" (Genesis 2:19).", + "We must consider that Adam gave names not only to all living creatures, but also to plants, and to everything else which is inanimate, beginning with the more excellent class; for the living creature is superior to that which has not life. Therefore the scripture considers the mention of the better part sufficient, indicating by this mention to all who are not utterly devoid of sense, that he in fact gave names to everything, since it was easy to fix names to things without life, which were never likely to change their place, and which had no passions of the soul to exercise, but the giving of proper appellations to living creatures was a more difficult task on account of the motions of their bodies and the various impulses of their souls, in accordance with the imagination and the variety of the outward senses, and the different agitations of the mind from which the effects of their works proceed. Therefore the mind could give names to the more difficult classes of living creatures. And on this account it was a very proper expression to employ, that he gave them names as being easy to name, because they were near." + ], + [ + "What is the meaning of the expression: \"But for Adam there was not found a helper like to him?\" (Genesis 2:20).", + "Every thing was helping and assisting the prince of the human race: the earth, the rivers, the sea, the air, the light, the heaven. Moreover, every species of fruit and plant co-operated with him, and every herd of cattle, and every beast which was not savage. Nevertheless, of all these things which were assisting him, there was nothing like himself, inasmuch as they were none of them human beings. Therefore, God gave a certain indication that he might show that man ought to be an assistant to and co-operator with man, being endowed with perfect similarity to one another in both body and soul." + ], + [ + "What is the meaning of the statement, \"And God sent a trance upon Adam, and caused him to sleep?\" (Genesis 2:21).", + "How it is that man sleeps is a question which has caused an extraordinary amount of perplexity to philosophers. But yet our prophet has distinctly explained this question; for sleep is in itself properly a trance, not of that kind which is more nearly allied to insanity, but of that which is in accordance with the dissolution of the senses and the absence of counsel; for then the senses withdraw from those things which are their proper object, and the intellect withdraws from the senses, not strengthening their nerves, nor giving any motion to those parts which have received the power of action, inasmuch as they are withdrawn from the objects perceptible by the outward senses.", + "", + "", + "", + "What the rib is which God took from the man whom he had formed out of the earth, and which he made into a woman? (Genesis 2:21-22).", + "The letter of this statement is plain enough; for it is expressed according to a symbol of the part, a half of the whole, each party, the man and the woman, being as sections of nature co-equal for the production of that genus which is called man. But with respect to the mind, man is understood in a symbolical manner, and his one rib is virtue, proceeding from the senses; but woman, who is the sensation of counsel, will be more variable. But some think that the rib means valour and vigour, on which account men call a boxer who as strong loins eminently strong. Therefore, the lawgiver relates that the woman was formed out of the rib of the man, indicating by that expression, that one half of the body of the man is woman. And this is testified to by the formation of the body, by the way in which it is put together, by its motions and vigour, by the force of the soul, and its strength; for all things are regarded as in a twofold light; since, as the formation of the man is more perfect, and, if one may so say, more double than the formation of the woman, so also it required half the time, that is to say forty days; when, for the imperfect, and, if I may so call it, half section of the man, that is to say the woman, there was need of a double allowance, that is to say, of eighty days, so that the doubling of the time required for the nature of the man might be changed, in order to the formation of the peculiar properties of the woman; for that body, and that soul, the nature of which is in a twofold ratio, the body and soul, that is, of the man, require but half of the delineation and formation: but that body of which the nature and construction is in the ratio of one half, namely, that of the woman, her formation and delineation is in a twofold ratio." + ], + [ + "Why Moses calls the form of the woman a building? (Genesis 2:22).", + "The union and plentitude of concord formed by the man and woman is symbolically called a house; but every thing is altogether imperfect and destitute of a home, which is deserted by a woman; for to the man the public affairs of the state are committed, but the particular affairs of the house belong to the woman; and a want of the woman will be the destruction of the house; but the actual presence of the woman shows the regulation of the house.", + "", + "Why, as other animals and as man also was made, the woman was not also made out of the earth, but out of the rib of the man? (Genesis 2:21).", + "This was so ordained in the first place, in order that the woman might not be of equal dignity with the man. In the second place, that she might not be of equal age with him, but younger; since those who marry wives more advanced in years than themselves deserve blame, as having overturned the law of nature. Thirdly, the design of God was, that the husband should take care of his wife, as of a necessary part of himself; but that the woman should requite him in turn with service, as a portion of the universe. In the fourth place, he admonishes man by this enigmatical intimation, that he should take care of his wife as of his daughter; and he admonishes the woman that she should honour her husband as her father. And very rightly, since the woman changes her habitation, passing from her own offspring to her husband. On which account, it is altogether right and proper that he who has received should take upon himself the liability in respect of what has been given; and that she who has been removed should worthily give the same honour to her husband which she has previously given to her parents; for the husband receives his wife from her parents, as a deposit which is entrusted to him; and the woman receives her husband from the law." + ], + [ + "Why, when the man saw the woman who had been formed in this manner, he proceeded to say: \"She\" (for \"this,\" touto) \"is now bone of my bone and flesh of my flesh: she shall be called woman, because she has been taken out of man?\" (Genesis 2:23).", + "He might have been amazed at what he had seen, and have said in a negative manner: How can this exquisite and desirable beauty have been derived from bones and from flesh which are endowed with neither beauty nor elegance, being of a form so far more beautiful, and endowed with such excessive life and grace? The matter is incredible because she is like; and yet it is credible, because God himself has been her creator and painter. Again, he might have said affirmatively: Truly she is a living being, my bone and my flesh, for she exists by having been taken from that bone and flesh of mine. But he makes mention of his bone and flesh in a very natural manner; for the human or corporeal tabernacle is the combination of bones, and flesh, and entrails, and veins, and nerves, and ligaments, and blood-vessels, and breathing tubes, and blood. And she is called woman (in Greek gyneµ) with great correctness, as the power of producing with fertility, either because she becomes pregnant through the reception of the seed, and so brings forth; or, as the prophet says, because she was made out of man, not out of the earth, as he was; nor from seed, as all mankind after them; but of a certain intermediate nature; and like a branch, brought out of one vine to produce another vine." + ], + [ + "Why he says, \"Therefore shall a man leave his father and his mother, and cleave to his wife, and they shall be two in one flesh?\" (Genesis 2:24).", + "He here orders man to behave himself towards his wife with such excess of affection in their intercourse, that he is willing to leave his parents, not in order that by that means it may be more suitable, but as they would scarcely be a motive for his fidelity to his wife. And we must remark, that it is very excellent and prudently done, that he has avoided saying that the woman is to leave her parents and cleave to her husband, since the character of the man is bolder than the nature of the woman; but he says that the man ought to do this for the sake of the woman; for he is borne on by a cheerful and willing impulse to the concord of knowledge, to which, becoming wholly devoted, he restrains and regulates his desires, and clings to his wife alone like bird-lime. Especially because he himself, delighting in his master-like authority, is to be respected for his pride: but the woman, being in the rank of a servant, is praised, for assenting to a life of communion. And when it is said that the two are one flesh, that indicates that the flesh is very tangible and fully endowed with outward senses, on which it depends to be afflicted with pain and delighted with pleasure, so that both the man and woman may derive pleasure and pain from the same sources, and may feel the same; aye, and may still more think the same." + ], + [ + "Why both of them, the man and the woman, are said to have been naked, and not to have been ashamed? (Genesis 2:25).", + "They were not ashamed, in the first place, because they were in the neighbourhood of the world, and the different parts of the world are all naked, each of them indicating some peculiar qualities, and having peculiar coverings of their own. In the second place, on account of the sincerity and simplicity of their manners and of their natural disposition, which had not taint of pride about it. For ambition had as yet no existence. Thirdly, because the climate and the mildness of the atmosphere was a sufficient covering for them, so as to prevent either cold or heat from hurting them. In the fourth place, because they, by reason of the relationship existing between themselves and the world, could not receive injury from any part of it whatever, as being related to them." + ] + ], + [ + [ + "Why does Moses say that the serpent was more cunning than all the beasts of the field? (Genesis 3:1).", + "One may probably affirm with truth that the serpent in reality is more cunning than any beast whatever. But the reason why he appears to me to be spoken of in these terms here is on account of the natural proneness of mankind to vice, of which he is the symbol. And by vice I mean concupiscence, inasmuch as those who are devoted to pleasure are more cunning, and are the inventors of stratagems and means by which to indulge their passions. Being, forsooth, very crafty in devising plans, both such as favour pleasure and also such as procure means of enjoying it. But it appears to me that since that animal, so superior in wisdom, was about to seduce man, it is not the whole race that is here meant to be spoken of as so exceedingly wise, but only that single serpent, for the reason above mentioned.", + "", + "", + "Did the serpent speak with a human voice? (Genesis 3:2).", + "In the first place, it may be the fact that at the beginning of the world even the other animals besides man were not entirely destitute of the power of articulate speech, but only that man excelled them in a greater fluency and perspicuity of speech and language. In the second place, when anything very marvellous requires to be done, God changes the subject natures by which he means to operate. Thirdly, because our soul is entirely filled with many errors, and rendered deaf to all words except in one or two languages to which it is accustomed; but the souls of those who were first created were rendered acute to thoroughly understand every voice of every kind, in order that they might be pure from evil and wholly unpolluted. Since we indeed are not endowed with senses in such perfection, for those which we have received are in some degree depraved, just as the construction of our bodies too is small; but the first created men, as they received bodies of vast size reaching to a gigantic height, must also of necessity have received more accurate senses, and, what is more excellent still, a power of examining into and hearing things in a philosophical manner. For some people think, and perhaps with some reason, that they were endowed with such eyes as enabled them to behold even those natures, and essences, and operations, which exist in heaven, as also ears by which they could comprehend every kind of voice and language.", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why did the serpent accost the woman, and not the man? (Genesis 3:2).", + "The serpent, having formed his estimate of virtue, devised a treacherous stratagem against them, for the sake of bringing mortality on them. But the woman was more accustomed to be deceived than the man. For his counsels as well as his body are of a masculine sort, and competent to disentangle the notions of seduction; but the mind of the woman is more effeminate, so that through her softness she easily yields and is easily caught by the persuasions of falsehood, which imitate the resemblance of truth. Since therefore, in his old age, the Serpent strips himself of his scales from the top of his head to his tail, he, by his nakedness, reproaches man because he has exchanged death for immortality. His nature is renewed by the beast, and made to resemble every time. The woman, when she sees this, is deceived; when she ought rather to have looked upon him as an example, who, while showing his ingenuity towards her, was full of devices, but she was led to desire to acquire a life which should be free from old age, and from all decay.", + "", + "", + "Why the serpent tells the woman lies, saying, \"God has said, Ye shall not eat of every tree in the Paradise,\" when, on the contrary, what God really had said was, \"Ye shall eat of every tree in the Paradise, except one?\" (Genesis 3:4).", + "It is the custom for contending arguers to speak falsely in an artful manner, in order to produce ignorance of the real facts, as was done in this case, since the man and woman had been commanded to eat of all the trees but one. But this insidious prompter of wickedness coming in, says that the order which they had received was that they should not eat of them all. He brought forward an ambiguous statement as a slippery stumbling-block to cause the soul to trip. For this expression, \"Ye shall not eat of every tree,\" means in the first place either, not even of one, which is false; or, secondly, not of every one, as if he intended to say, there are some of which you may not eat, which is true. Therefore he asserts such a falsehood more explicitly." + ], + [], + [ + "Why, when it was commanded them to avoid eating of one plant alone, the woman made also a further addition to this injunction, saying, \"He said, Ye shall not eat of it, neither shall ye touch it?\" (Genesis 3:3).", + "In the first place she says this, because taste and every other sense after its kind consists in the touch appropriate to it. In the second place she says it that it may seem to condemn them themselves, who did what they had been forbidden. For if even the mere act of touching it was prohibited, how could they who, besides touching the tree, presumed to eat of the fruit, and so added a greater transgression to the lesser one, be anything but condemners and punishers of themselves?" + ], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Ye shall be as gods, knowing good and evil?\" (Genesis 3:5).", + "Whence was it that the serpent found the plural word \"gods,\" when there is only one true God, and when this is the first time that he names him? But perhaps this arises from there having been in him a certain prescient wisdom, by which he now declared the notion of the multitude of gods which was at a future time to prevail amongst men; and, perhaps, history now relates this correctly at its first being advanced not by any rational being, nor by any creature of the higher class, but as having derived its origin from the most virulent and vile of beasts and serpents, since other similar creatures lie hid under the earth, and their lurking places are in the holes and fissures of the earth. Moreover, it is the inseparable sign of a being endowed with reason to look upon God as essentially one being, but it is the mark of a beast to imagine that there are many gods, and these too devoid of reason, and who can scarcely be said with propriety to have any existence at all. Moreover, the devil proceeds with great art, speaking by the mouth of the serpent. For not only is there in the Divinity the knowledge of good and evil, but there is also an approval of what is good and a repudiation of what is evil; but he does not speak of either of these feelings because they were useful, but only suggested the mere knowledge of the two contrary things, namely, of good and evil. In the second place, the expression, \"as gods,\" in the plural number, is in this place not used inconsiderately, but in order to give the idea of there being both a bad and a good God. And these are of a twofold quality. Therefore it is suitable to the notion of particular gods to have a knowledge of contrary things; but the Supreme Cause is above all others." + ], + [ + "Why the woman first touched the tree and ate of its fruit, and the man afterwards, receiving it from her? (Genesis 3:6).", + "The words used first of all, by their own intrinsic force, assert that it was suitable that immortality and every good thing should be represented as under the power of the man, and death and every evil under that of the woman. But with reference to the mind, the woman, when understood symbolically, is sense, and the man is intellect. Moreover, the outward senses do of necessity touch those things which are perceptible by them; but it is through the medium of the outward senses that things are transmitted to the mind. For the outward senses are influenced by the objects which are presented to them; and the intellect by the outward senses.", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"And she gave it to her husband to eat with her?\" (Genesis 3:6).", + "What has been just said bears on this point also, since the time is nearly one and the same in which the outward senses are influenced by the object which is presented to them, and the intellect has an impression made on it by the outward senses." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"And the eyes of both of them were opened?\" (Genesis 3:7).", + "That they were not created blind is manifest even from this fact that as all other things, both animals and plants, were created in perfection, so also man must have been adorned with the things which are his most excellent parts, namely, eyes. And we may especially prove this, because a little while before the earth-born Adam was giving names to all the animals on the earth. Therefore it is perfectly plain that he saw them before doing so. Unless, indeed, Moses used the expression \"eyes\" in a figurative sense for the vision of the soul, by which alone the perception of good and evil, of what is elegant or unsightly, and, in fact, of all contrary natures, arise. But, if the eye is to be taken separately as counsel, which is called the warning of the understanding, then again there is a separate eye, which is a certain something devoid of sound reason, which is called opinion.", + "What is the meaning of the expression, \"Because they knew that they were naked?\" (Genesis 3:7).", + "They first arrived at the knowledge of this fact, that is to say, of their nakedness, after they had eaten of the forbidden fruit. Therefore, opinion was like the beginning of wickedness, when they perceived that they had not as yet used any covering, inasmuch as all parts of the universe are immortal and incorruptible; but they themselves immediately found themselves in need of some corruptible coverings made with hands. But this knowledge was in the nakedness itself, not as having been in itself the cause of any change, but because their mind now conceived a novelty unlike the rest of the universal world.", + "", + "", + "", + "Why they sewed fig-leaves into girdles? (Genesis 3:8).", + "They did this in the first place, because the fruit of the fig is very pleasant and agreeable to the taste. Therefore the sacred historian here, by a symbolical expression, indicates those who sew together and join pleasures to pleasures by every means and contrivance imaginable. Therefore they bind them around the place where the parts of generation are seated, as that is the instrument of important transactions. And they do this, secondly, because although the fruit of the fig-tree is, as I have already said, sweeter than any other, yet its leaves are harder. And, therefore, Moses here wishes by this symbol to intimate that the motions of pleasure are slippery and smooth in appearance, but that they, nevertheless, are in reality hard, so that it is impossible that he who feels them should be delighted, unless he was previously sorrowful, and he will again become sorrowful. For to be always sorrowing is a melancholy thing between a double grief, the one being at its beginning, and the other coming before the first is ended." + ], + [ + "What is meant by the statement that the sound was heard of God walking in the Paradise? was it the sound of his voice, or of his feet? and can God be said to talk? (Genesis 3:8).", + "Those gods who are in heaven, perceptible to our outward senses, walk in a ring, proceeding onwards by a circuitous track; but the Supreme Cause is steadfast and immoveable, as the ancients have decided. But the true God gives some indication also, as if he wished to give a sense of motion. For in truth even without his uttering any words, the prophets hear him, by a certain virtue of some diviner voice sounding in their ears, or perhaps being even articulately uttered. As therefore God is heard without uttering any sound, so also he gives an idea of walking when he is not walking, nay, though he is altogether immoveable. But do you not see that before they had tasted of wickedness, as they were stable and constant, and immoveable and tranquil, and uniform, so also in an equal manner must they have looked upon the Deity as immoveable, as in fact he is. But they once had become endued with cunning, they, by judging from themselves, began to strip him of his attributes of immobility and unchangeableness, and conjectured that he too was subject to variation and change.", + "", + "", + "Why while they are hiding themselves from the face of God, the woman is not mentioned first, since she was the first to eat of the forbidden fruit: but why the man is spoken of in the first place; for the sacred historian's words are, \"And Adam and his wife hid themselves?\" (Genesis 3:9).", + "The woman, being imperfect and depraved by nature, made the beginning of sinning and prevaricating; but the man, as being the more excellent and perfect creature, was the first to set the example of blushing and of being ashamed, and indeed, of every good feeling and action.", + "Why they did not hide themselves in some other place, but in the middle of the trees of the Paradise? (Genesis 3:9).", + "Every thing is not done by sinners with wisdom and sagacity, but it often happens that while thieves are watching for an opportunity of plunder, having no thoughts of the Deity who presides over the world, the booty which is close to them and lying at their feet is by some admirable management wrested from them without delay: and something of this kind took place on the present occasion. For when they ought rather to have fled to a distance from the garden in which their offence had taken place, they still were arrested in the middle of the Paradise itself, in order that they might be convicted of their sin too clearly to find any refuge even in flight itself. And this statement indicates in a figurative manner that every wicked man takes refuge in wickedness, and that every man who is wholly devoted to his passions flies to those passions as to an asylum." + ], + [ + "Why God asks Adam, \"Where art thou?\" when he knows everything: and why he does not also put the same question to the woman? (Genesis 3:10).", + "The expression, \"Where art thou?\" does not here seem to be a mere interrogatory, but rather a threat and a conviction: \"Where art thou now, O man? from how many good things art thou changed? having forsaken immortality and a life of the most perfect happiness, you have become changed to death and misery in which you are buried.\" But God did not condescend to put any question to the woman at all, looking upon her as the cause of the evil which had occurred, and as the guide to her husband to a life of shame. But there is an allegorical meaning in this passage, because the principal part is the man, his guide, the mind, having in itself the masculine principle, when it gives ear to any one introduces also the defect of the female part, namely that of the outward sense." + ], + [], + [], + [ + "Why the man says, \"The woman gave me of the tree, and I did eat;\" but the woman does not say, \"The serpent gave to me,\" but, \"The serpent beguiled me and I did eat?\" (Genesis 3:12-13).", + "The literal expression here affords grounds for that probable opinion that woman is accustomed rather to be deceived than to devise anything of importance out of her own head; but with the man the case is just the contrary. But as regards the intellect, everything which is the object of the outward senses beguiles and seduces each particular sense of every imperfect being to which it is adapted. And the sense then, being vitiated by the object, infects the dominant and principal part, the mind, with its own taint. Therefore the mind receives the impression from the outward sense, giving it that which it has received itself. For the outward sense is deceived and beguiled by the sensible object submitted to it, but the senses of the wise man are infallible, as are also the cogitations of his mind." + ], + [], + [ + "Why God curses the serpent first, then the woman, and the man last of all? (Genesis 3:14).", + "The reason is that the order of the verses followed the order in which the offences were committed. The first offence was the deceit practised by the serpent; the second was the sin of the woman which was owing to him when she abandoned herself to his seduction; the third thing was the guilt of the man in yielding rather to the inclination of the woman than to the commandment of God. But this order is very admirable, containing within itself a perfect allegory; inasmuch as the serpent is the emblem of desire, as is proved, and the woman of the outward sense; but the man is the symbol of intellect. Therefore the infamous author of the sin is desire; and that first deceives the outward sense, and then the outward sense captivates the mind.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why the curse is pronounced on the serpent in this manner, that he shall go on his breast and on his belly, and eat dust, and be at enmity with the woman? (Genesis 3:16).", + "The words in themselves are plain enough, and we have evidence of them in what we have seen. But the real meaning contains an allegory concealed beneath it; since the serpent is the emblem of desire, representing under a figure a man devoted to pleasure. For he creeps upon his breast and upon his belly, being filled with meat and drink like cormorants, being inflamed by an insatiable cupidity, and being incontinent in their voracity and devouring of flesh, so that whatever relates to food is in every article something earthly, on which account he is said to eat the dust. But desire has naturally a quarrel with the outward sense, which Moses here symbolically calls the woman; but where the passions appear to be as it were guardians and champions in behalf of the senses, nevertheless they are beyond all question still more clearly flatterers forming devices against them like so many enemies; and it is the custom of those who are contending with one another to perpetrate greater evils by means of those things which they concede. Forsooth they turn the eyes to the ruin of the sight, the ears to hearing what is unwelcome; and the rest of the outward senses to insensibility. Moreover they cause dissolution and paralysis to the entire body, taking away from it all soundness, and foolishly building up instead a great number of most mischievous diseases." + ], + [], + [ + "Why the curse pronounced against the woman is the multiplication of her sadness and groans, that she shall bring forth children in sorrow, and that her desire shall be to her husband, and that she shall be ruled over by him? (Genesis 3:16).", + "Every woman who is the companion for life of a husband suffers all those things, not indeed as a curse but as necessary evils. But speaking figuratively, the human sense is wholly subjected to severe labour and pain, being stricken and wounded by domestic agitations. Now the following are the children in the service of the outward senses: the sight is the servant of the eyes, hearing of the ears, smelling of the nostrils, taste of the mouth, feeling of the touch. Since the life of the worthless and wicked man is full of pain and want, it arises of necessity from these facts that every thing which is done in accordance with the outward sense must be mingled with pain and fear. In respect of the mind a conversion of the outward sense takes place towards the man not as to a companion, for it, like the woman, is subject to authority as being depraved, but as to a master, because it has chosen violence rather than justice." + ], + [ + "Why God, as he had pronounced a curse on the serpent and on the woman which bore a relation to themselves and to one another, he did not pronounce a similar one upon the man, but connected the earth with him, saying, \"Cursed is the earth for thy sake; in sorrow shalt thou eat of it, thorns and thistles shall it bring forth unto thee, and thou shalt eat the grass of the field: in the sweat of thy brow shalt thou eat they bread?\" (Genesis 3:17).", + "Since all intellect is a divine inspiration, God did not judge it right to curse him in the manner deserved by his offence; but converted his curse so as to fall upon the earth and his cultivation of it. But man, as a body of co-equal nature and similar character to that of the earth and understanding, is its cultivator. When the cultivator is endowed with virtue and diligence, then the body produces its proper fruit, namely sanity, an excellent state of the outward senses, strength, and beauty. But if the cultivator be a savage, then every thing is different. For the body becomes liable to a curse, since it has for its husbandman an intellect unchastised and unsound. And its fruit is nothing useful, but only thorns and thistles, sorrow and fear, and other vices which every thought strikes down, and as it were pierces the intellect with its darts. But grass here is symbolically used for food; since man has changed himself from a rational animal into a brute beast, having neglected all divine food, which is given by philosophy, by means of distinct words and laws to regulate the will." + ], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Until thou returnest to the earth from which thou wast taken;\" for man was not created out of the earth alone, but also of the divine Spirit? (Genesis 3:18).", + "In the first place it is clear, that the first man who was formed out of the earth was made up both of earth and heaven; but because he did not continue uncorrupt, but despised the commandment of God, fleeing from the most excellent part, namely, from heaven, he gave himself up wholly as a slave to the earth, the denser and heavier element. In the second place, if any one burns with a desire of virtue, which makes the soul immortal, he, beyond all question, attains to a heavenly inheritance; but because he was covetous of pleasure, by which spiritual death is engendered, he again gives himself over a second time to the earth, on which account it is said to him, \"Dust thou art, and unto dust shalt thou return;\" therefore the earth, as it is the beginning of a wicked and depraved man, so also it is his end; but heaven is the beginning and end of him who is endowed with virtue." + ], + [ + "Why Adam called his wife Life, and affirmed to her, \"Thou art the mother of all living?\" (Genesis 3:20).", + "In the first place, Adam gave to the first created woman that familiar name of Life, inasmuch as she was destined to be the fountain of all the generations which should ever arise upon the earth after their time. In the second place, he called her by this name because she did not derive the existence of her substance out of the earth, but out of a living creature, namely, out of one part of the man, that is to say, out of his rib, which was formed into a woman, and on that account she was called \"life,\" because she was first made out of a living creature, and because the first beings who were endowed with reason were to be generated from her. Nevertheless, it is possible that this may have been a metaphorical expression; for is not the outward sense, which is a figurative emblem of the woman, called with peculiar propriety \"life?\" because it is by the possession of these senses that the living being is above all other means distinguished from that which is not alive, as it is by that that the imaginations and impulses of the soul are set in motion, for the senses are the causes of each; and, in real truth the outward sense is the mother of all living creatures, for as there could be no generation without a mother, so also there could be no living creature without sense." + ], + [ + "Why God made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them? (Genesis 3:21).", + "Perhaps some one may laugh at the expressions here used, considering the small value of the garments thus made, as if they were not at all worthy of the labour of a Creator of such dignity and greatness; but a man who has a proper appreciation of wisdom and virtue will rightly and deservedly look upon this work as one very suitable for a God, that, namely, of teaching wisdom to those who were before labouring to no purpose; and who, having but little anxiety about procuring useful things, being seized with an insane desire for miserable honours, have given themselves up as slaves to convenience, looking upon the study of wisdom and virtue with detestation, and being in love with splendour of life and skill in mean and handicraft arts, which is in no way connected with a virtuous man. And these unhappy men do not know that a frugality, which is in need of nothing, becomes, as it were, a relation and neighbour to man, but that luxurious splendour is banished to a distance as an enemy; therefore the garment made of skins, if one should come to a correct judgment, deserves to be looked upon as a more noble possession than a purple robe embroidered with various colours. Therefore this is the literal meaning of the text; but if we look to the real meaning, then the garment of skins is a figurative expression for the natural skin, that is to say, our body; for God, when first of all he made the intellect, called it Adam; after that he created the outward sense, to which he gave the name of Life. In the third place, he of necessity also made a body, calling that by a figurative expression, a garment of skins; for it was fitting that the intellect and the outward sense should be clothed in a body as in a garment of skins; that the creature itself might first of all appear worthy of divine virtue; since by what power can the formation of the human body be put together more excellently, and in a more becoming manner, than by God? on which account he did put it together, and at the same time he clothed it; when some prepare articles of human clothing and others put them on; but this natural clothing, contemporary with the man himself, namely, the body, belonged to the same Being both to make and to clothe the man in after it was made." + ], + [ + "Who those beings are to whom God says, \"Behold, Adam has become as one of us, to know good and evil?\" (Genesis 3:22).", + "The expression, \"one of us,\" indicates a plurality of beings; unless indeed we are to suppose, that God is conversing with his own virtues, which he employed as instruments, as it were, to create the universe and all that is in it; but that expression \"as,\" resembles an enigma, and a similitude, and a comparison, but is not declaratory of any dissimilarity; for that which is intelligible and sensibly good, and likewise that which is of a contrary character, is known to God in a different manner from that in which it is known to man; since, in the same way in which the natures of those who inquire and those who comprehend, and the things themselves too which are inquired into, and perceived, and comprehended, are distinguished, virtue itself is also capable of comprehending them. But all these things are similitudes, and forms, and images, among men; but among the gods they are prototypes, models, indications, and more manifest examples of things which are somewhat obscure; but the unborn and uncreated Father joins himself to no one, except with the intention of extending the honour of his virtues.", + "", + "", + "What is the meaning of the words, \"Lest perchance he put forth his hand and take of the tree of life, and eat and live for ever;\" for there is no uncertainty and no envy in God? (Genesis 3:23).", + "It is quite true that God never feels either uncertainty or envy; nevertheless he often employs ambiguous things and expressions, assenting to them as a man might do; for, as I have said before, the supreme providence is of a twofold nature, sometimes being God, and not acting in any respect as a man; but, on some occasions, as a man instructs his son, so likewise should the Lord God give warning to you. Therefore the first of these circumstances belongs to his sovereign power, and the second to his disciplinary, and to the first introduction to instruction, so as to insinuate into mans heart a voluntary inclination, since that expression, \"lest perchance,\" is not to be taken as a proof of any hesitation on the part of God, but in relation to man, who, by his nature, is prone to hesitation, and is a denunciation of the inclinations which exist in him. For when any appearance of anything whatever occurs to any man, immediately there arises within him an impulse towards that which appears, being caused by that very thing which appears. And from this arises the second hesitating kind of uncertainty, distracting the mind in various directions, as to whether the thing is fit to be accepted, or acquired, or not. And very likely present circumstances have a respect to that second feeling; for, in truth, the Divinity is incapable of any cunning, or malevolence, or wickedness: it is absolutely impossible that God should either envy the immortality or any other good fortune belonging to any being. And we can bring the most undeniable proof of this; for it was not in consequence of any one's entreaties that he created the world; but, being a merciful benefactor, rendering an essence previously untamed and unregulated, and liable to suffering, gentle and pleasant, he did so by a vast harmony of blessings, and a regulated arrangement of them, like a chorus; and he being himself the only sure being, planted the tree of life by his own luminous character. Moreover, he was not influenced by the mediation or exhortation of any other being in communicating incorruptibility to man. But while man existed as the purest intellect, displaying no appearance either of work or of any evil discourse, he was certain to have a fitting guide, to lead him in the paths of piety, which is undoubted and genuine immortality. But from the time when he began to be converted to depravity, wishing for the things which belong to mortal life, he wandered from immortality; for it is not fitting that craft and wickedness should be rendered immortal, and moreover it would be useless to the subject; since the longer the life is which is granted to the wicked and depraved man, the more miserable is he than others, so that his immortality becomes a grave misfortune to him." + ], + [], + [ + "Why God places a cherubim in front of the Paradise, and a flaming sword, which turned every way, to keep the way of the tree of life? (Genesis 3:24).", + "The name cherubim designates the two original virtues which belong to the Deity, namely, his creative and his royal virtues. The one of which has the title of God, the other, or the royal virtue, that of Lord. Now the form of the creative power is a peaceable, and gentle, and beneficent virtue; but the royal power is a legislative, and chastising, and correcting virtue. Moreover, by the flaming sword he here symbolically intimates the heaven: for the air is of a flaming colour, and turns itself round, revolving about the universe. Therefore, all these things assumed to themselves the guardianship of the Paradise, because they are the presidents over wisdom, like a mirror; since, to illustrate my meaning by an example, the wisdom of the world is a sort of mirror of the divine virtues, in the similitude of which it was perfected, and by which the universe and all the things in it are regulated and arranged. But the way to wisdom is called philosophy (a word which means the love or the pursuit of wisdom). And since the creative virtue is endued with philosophy, being both philosophical and royal, so also the world itself is philosophical. Some persons however have fancied that it is the sun which is indicated by the flaming sword; because, by its constant revolutions and turnings every way, it marks out the seasons of the year, as being the guardian of human life and of every thing which serves to the life of all men." + ] + ], + [ + [ + "Whether it was properly said with respect to Cain: \"I have gotten a man from the Lord?\" (Genesis 4:1).", + "Here there is a distinction made, as to-from some one, and out of some one, and by some thing. Out of some one, as out of materials; from some one, as from a cause; and by some thing, as by an instrument. But the Father and Creator of all the world is not an instrument, but a cause. Therefore he wanders from right wisdom who says, \"That what has been made has been made, not from God, but by God.\"" + ], + [ + "Why the sacred historian first describes the employment of the younger brother, Abel, saying: \"He was a keeper of sheep; but Cain was a cultivator of the earth?\" (Genesis 4:2).", + "Since, although the virtuous son was in point of time younger than the wicked son, yet in point of virtue he was older. On which account, on the present occasion, when their actions are to be compared together, he is placed first. Therefore one of them exercises a business, and takes care of living creatures, although they are devoid of reason, gladly taking upon himself the employment of a shepherd, which is a princely office, and as it were a sort of rehearsal of royal power; but the other devotes his attention to earthly and inanimate objects." + ], + [ + "Why Cain after some days offers up the first-fruits of his fruits, but when it is said that \"Abel offered up first-fruits of the first-born of his flock and of the fat,\" \"after some days\" is not added? (Genesis 4:3-4).", + "Moses here intimates the difference between a lover of himself, and one who is thoroughly devoted to God; for the one took to himself the first-fruits of his fruits, and very impiously looked upon God as worthy only of the secondary and inferior offerings; for the expression, \"after some days,\" implies that he did not do so immediately; and when it is said that he offered of the fruits, that intimates that he did not offer of the best fruits which he had, and herein displays his iniquity. But the other, without any delay, offered up the first-born and eldest of all his flocks, in order that in this the Father might not be treated unworthily." + ], + [ + "Why, when he had begun with Cain, he still mentions him here in the second place, when he says: \"And God had respect unto Abel and unto his offerings; but unto Cain and unto his sacrifices he paid no attention?\"(Genesis 4:5).", + "In the first place, because the good man, who is by nature first, is not at first perceived by the outward senses of any man except in his own turn, and by people of virtuous conduct. Secondly, because the good and the wicked man are two distinct characters; he accepts the good man, seeing that he is a lover of what is good, and an eager student of virtue; but he rejects and regards with aversion the wicked man, presuming that he will be prone to that side by the order of nature. Therefore he says here with exceeding fitness, that God had regard, not to the offerings, but to those who offered them, rather than to the gifts themselves; for men have regard to and regulate their approbation by the abundance and richness of offerings, but God looks at the sincerity of the soul, having no regard to ambition or illusion of any kind.", + "", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the distinction here made between a gift and a sacrifice? (Genesis 4:4).", + "The man who slays a sacrifice, after having made a division, pours the blood around the altar and takes the flesh home; but he who offers it as a gift, offers as it should seem the whole to him who accepts it. Therefore, the man who is a lover of self is a distributor, like Cain; but he who is a lover of God is the giver of a free gift, as was Abel." + ], + [ + "How it was that Cain became aware that his offering had not pleased God? (Genesis 4:5).", + "Perhaps he resolved his doubts, an additional cause being added, for sorrow seized upon him and his countenance fell. Therefore, he took the sorrow which he felt as an indication that he had been sacrificing what was not pleasing or approved of, when joy and happiness would have been suited to one who was sacrificing with purity of heart and spirit." + ], + [], + [ + "Why is it that the expression used is not, because you do not offer rightly; but, because (or unless) you do not divide rightly? (Genesis 4:7).", + "In the first place, we must understand that right division and improper division are nothing else but order and the want of it. And it is by order that the universal world and its parts were made; since the Creator of the world, when he began to arrange and regulate the previously untamed and unarranged power which was liable to suffering, employed section and division. For he placed the heavy elements which were prone to descend downwards by their own nature, namely, the earth and the water, in the centre of the universe; but he placed the air and the fire at a greater altitude, as they were raised on high by reason of their lightness. But separating and dividing the pure nature, namely heaven, he carried it round and diffused it over the universe, so that it should be completely invisible to all men; containing within itself the whole universe in all its parts. Again, the statement that animals and plants are produced out of seeds, some moist and some dry, what else does it mean but the inevitable dissection and separation of distinction? Therefore it follows inevitably, that this order and arrangement of the universe must be imitated in all things, especially in feeling and acknowledging gratitude; by which we are invited to requite in some degree and manner the kindnesses of those who have showered greater benefits liberally on us. Moreover, to pay one's thanks to God is an action which is intrinsically right in itself: and it is not to be disapproved of that he should receive the offerings due to him at the earliest moment, and fresh gifts from the first-fruits of every thing, not being dishonoured by any negligence on our part. Since it is not fitting that man should reserve for himself the first and most excellent things which are created, and should offer what is only second best to the all-wise God and Creator; for that division would be faulty and blameworthy, showing a most preposterous and unnatural arrangement.", + "", + "What is the meaning of the expression: \"You have done wrongly; now rest?\" (Genesis 4:8).", + "He is here giving very useful advice; since, to do no wrong at all is the greatest of all good things: but he who sins, and who thus blushes and is overwhelmed with shame, is near akin to him, being, if I may use such a phrase, as the younger brother to the elder; for those persons who pride themselves on their errors as if they had not done wrong, are afflicted with a disease which is difficult to cure, or rather which is altogether incurable.", + "Why he seems to be giving what is good into the hand of a wicked man, when he says, \"And unto thee shall be his desire?\" (Genesis 4:8).", + "He does not deliver good into his hand; but the expression is heard with different feelings; since he is speaking, not of a pious man, but after the action is accomplished, saying of him: The desire and respect of the impiety of this man's wickedness will be towards you. Do not therefore talk about necessity, but about your own habits, in order that thus he may represent the voluntary action. And again, the sentence, \"And you shall be his ruler over him,\" has a reference to the operation. In the first place, you begin to act with wickedness; and now behold, another iniquity follows that great and injurious iniquity. Therefore, he both thinks and affirms that this is the principal part of all voluntary injury." + ], + [ + "Why he slew his brother in the field? (Genesis 4:9).", + "That as all in fecundity and sterility arises from a neglect of sowing and planting land a second time, he may be kept continually in mind of his wicked murder, and self-blamed for it; since the ground was not to be the same for the future, after it was compelled, contrary to its nature, to drink of human blood, to bring forth food to that man who imbued it with the polluted stain of blood." + ], + [ + "Why he who knows all things asks the fratricide: \"Where is thy brother Abel?\" (Genesis 4:10).", + "He puts this question to him because he wishes the man to confess voluntarily and spontaneously, of his own accord, so that he may not imagine that every thing is done out of necessity; for he who had slain another through necessity, would have confessed unwillingly, as having done the deed unwillingly; since that which does not depend upon ourselves does not deserve accusation; but the man who has done wrong intentionally denies it; for those who do wrong are liable to repentance. Therefore, he has interwoven this principle in all parts of his legislation, because the Deity himself is never the cause of evil.", + "", + "Why he who had slain his brother makes answer as if he were replying to a man; and says, \"I do not know: am I my brother's keeper?\" (Genesis 4:9).", + "It is the opinion of an atheist to think that the eye of God does not penetrate through every thing, and behold all things at the same time; piercing not only through what is visible, but also through every thing which lurks in the deepest and bottomless unfathomable abysses. Suppose a person said to him, \"How can you be ignorant where your brother is, and how is it that you do not know that, when as yet he is one out of the only four human beings which exist in the world? He being one with both his parents, and you his only brother.\" To this question the reply made is: \"I am not my brother's keeper.\" O what a beautiful apology! And whose keeper and protector ought you to have been, rather than your brother's? But if you have excited your diligence to give effect to violence, and injury, and fraud, and homicide, which are the foulest and most abominable of actions, why did you consider the safety of your brother a secondary object?\"" + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"The voice of thy brother's blood cries to me out of the earth?\" (Genesis 4:10).", + "This is especially an example by which to take warning; for the Deity listens to those who are worthy, although they be dead, knowing that they are alive as to an incorporeal life. But he averts his countenance from the prayers of the wicked, although they are living a flourishing life, inasmuch as he looks upon them as dead to any real life, carrying about their bodies like a sepulchre; and having buried their miserable souls in it." + ], + [ + "Why he is said to be cursed upon the earth? (Genesis 4:11).", + "The earth is the last portion of the world, therefore if that utters curses, we must consider that the other elements do likewise pour forth adequate maledictions; for instance, the fountains, and rivers, and sea, and the air, and the land, and the fire, and the light, and the sun, and moon, and stars, and in short the whole heaven. For if inanimate and earthly nature, throwing off the yoke, wars against injury, why may not still rather those natures do so which are of a purer character? But as for him, against whom the parts of the world carry on war, what hope of safety he can have for the future, I know not." + ], + [ + "What is the meaning of the curse, \"You shall be groaning and trembling upon the earth?\" (Genesis 4:13).", + "This also is a general principle; for in all evils there are some things which are perceived immediately, and some which are felt at a later period; for those which are future cause fear, and those which are felt at once bring sorrow." + ], + [ + "What is the meaning of Cain saying, \"My punishment is too great for you to dismiss me?\" (Genesis 4:12).", + "In truth there is not misery greater than to be deserted and despised by God; for the anarchy of fools is cruel and very intolerable; but to be despised by the great King, and to fall down as an abject person cast down from the government of the Supreme Power is an indescribable affliction." + ], + [ + "What is the meaning of Cain, when he says, \"Everyone who shall find me will kill me:\" when there was scarcely another human being in the world except his parents? (Genesis 4:14).", + "In the first place he might have received injury from the parts of the world which indeed were made for the advantage of the good and that they might partake of them, but which nevertheless, derived from the wicked no slight degree of revenge. In the second place it may be that he said this, because he was apprehensive of injury from beasts, and reptiles; for nature has brought forth these animals with the express object of their being instruments of vengeance on the wicked. In the third place, some people may imagine that he is speaking with reference to his parents, on whom he had inflicted an unprecedented sorrow, and the first evil which had happened to them, before they knew what death was." + ], + [ + "Why whoever should slay Cain should be liable to bear a sevenfold punishment? (Genesis 4:15).", + "As our soul consists of eight portions, being accustomed to be divided in its rational and irrational individuality into seven subordinate parts, namely into the five outward senses, and the instrument of vice, and the faculty of generation; those seven parts exist among the causes of wickedness and evil, on which account they likewise fall under judgment; but the death of the principal and dominant portion of man, namely of the mind, is principally the wickedness which exists in it. Whoever therefore slays the mind, mingling in it folly, and insensibility, instead of sense, will cause dissolution also of the seven irrational parts; since, just as the principal and leading part had a portion from virtue, in the same manner likewise are its subject divisions composed.", + "", + "", + "", + "", + "Why a sign is put on him who had slain his brother, that no one should kill him who found him; when it would have been natural to do the contrary, namely, to give him over to the hands of an executioner to be put to death? (Genesis 4:16).", + "This is said because, in the first place, the change of the nature of living is one kind of death; but continual sorrow and unmixed fear are destitute of joy and devoid of all good hope, and so they bring on many terrible and various evils which are so many sensible deaths. In the second place, the sacred historian designs at the very beginning of his work to enunciate the law about the incorruptibility of the soul, and to confute as deceitful those who look upon the life which is contained in this body as the only happy life; for behold one of the two brothers is guilty of those enormous crimes which have already been mentioned, namely, impiety and fratricide; and he is still alive, and begetting offspring, and building cities. But the other who was praised in respect of his piety is treacherously put to death; while the voice of the Lord not only clearly cries out that that existence which is perceptible by the outward senses is not good, and that such a death is not evil, but also that that life which is in the flesh is not life, but that there is another give to man free from old age, and more immortal, which the incorporeal souls have received; for that expression of the poet about Scylla, ace in the
\"That is not mortal but an endless Woe,\" is asserted in the same familiarity about a person who lives ill and passes a long life for many years in the practice of wickedness. In the third place, since Cain had perpetrated this fratricide of enormous guilt above all other crimes, he presents himself to him, quite forgetful of the injury that he has done, imposing on all judges a most peaceful law for the first crime; not that they are not to destroy malefactors, but that resting for a while with great patience and long suffering, they shall study compassion rather than severity. But God himself, with the most perfect wisdom, has laid down the rule of familiarity and intelligence with reference to the first sinner: not slaying the homicide, but destroying him in another manner; since he scarcely permitted him to be enumerated among the generations of his father, but shows him proscribed not only by his parents but by the whole race of mankind, allotting him a state separate from that of others, and secluded from the class of rational animals, as one who had been expelled, and banished, and turned into the nature of beasts. world, suffered a more simple punishment, namely, only a sevenfold penalty in the order" + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Why Lamech, after the fifth generation, blames himself for the fratricide of his elder Cain; saying, as the scripture reports, to his wives, Adah and Zillah; \"I have slain a man to my injury and a young man to my hurt; since if vengeance is taken upon Cain sevenfold, it shall certainly be taken on Lamech seventy and sevenfold?\" (Genesis 4:23).", + "In numerals one is before ten, both in order and in virtue, for it is the first beginning and element and measure of all things. But the number ten is subsequent, and is measured by the other, being inferior to it, both in order and virtue; therefore, also, the number seven is antecedent in its origin to and more ancient than the number seventy, but the number seventy is younger than the number seven, and contains the calculation of generations. These premises being laid down, he who first committed sin, as if he had been really always ignorant of evil, like the first odd number, namely, the unit, is chastised more simply; but the second offender, because he had the first for an example, so that there cannot possibly be any excuse made for him, is guilty of a voluntary crime, and because he did not receive honourable wisdom from that more simple punishment, the consequence will be that he will both suffer all that first punishment, and will, moreover, receive this second one, which is contained in the number ten. For as in the horse-races they pay the groom who has trained the horse twice as great a reward as they give to the driver, so some wicked men, inclined to acts of injustice, gain the miserable triumph of victory and then are punished with a double punishment, both by the first one which is contained in the unit, and also by the second which is contained in the number ten; besides, Cain being the author of a homicide, when he was ignorant of the greatness of the pollution which he was incurring, because no death had hitherto taken place in the world, suffered a more simple punishment, namely, only a sevenfold penalty in the order of the unit; but as his imitator could not take refuge in the same plea of ignorance, he ought to be subjected to a twofold punishment, not only to one equal and similar to that which had been inflicted on the first offender, but also another, which should be the seventh among the decades. In truth, according to the law, the trial which is before the tribunal is a sevenfold one; first of all, the eyes are put on their trial, because they beheld what was not lawful; secondly, the ears are impeached, because they heard what they ought not to have heard; thirdly, the smell is brought into question, as having been reduced by smoke and vapour; fourthly, the taste is accused, as being subservient to the pleasures of the belly; fifthly, a charge is brought against the taste, by means of which, besides the operations of the senses abovementioned, in respect of those things which prevail over the spirit, other things, also, are superadded separately, such as the takings of cities, the captivities of men, the destructions of those citadels of cities in which wisdom dwells; sixthly, an accusation is urged against the tongue and other instruments of speech, for being silent as to what should be spoken of, and speaking of what should be buried in silence; and, in the seventh place, the lower part of the belly is impeached for inflaming and exciting the passions by immoderate lust. This is the meaning of that expression, according to which a sevenfold vengeance was taken upon Cain, but a seventy and sevenfold vengeance upon Lamech for the causes above mentioned, because he was the second offender, not having been taught by the punishment of the first delinquent, and therefore he is altogether worthy to receive his punishment, which is the more simple one, like the unit in numerals, and, also, a manifold punishment too equal to the number ten." + ], + [], + [ + "Why Adam, when he begat Seth, introduces him saying, \"God has raised up for me another seed in the place of Abel whom Cain slew?\" (Genesis 4:25).", + "In real truth Seth is another seed and the beginning of a second nativity of Abel, in accordance with a certain natural principle; for Abel is like to one who comes down below from above, on which account it was that he perished injuriously; but Seth resembles one who is proceeding upwards from below, on which account he also increases. And in proof of this argument Abel is explained as having been brought back and offered upwards to God. But it is not proper that everything should be raised and borne upwards, but only that which is good, for God is in no respect whatever the cause of evil. Therefore, whatever is indistinct and uncertain, and mingled, and in confusion and disorder, has also, very properly, blame and praise mingled together: praise, because it honours the cause, and blame, since as the occurrence happened fortuitously, so it is without any plans having been formed or any gratitude expressed. Moreover, nature also separated the two sons from him; it rendered the good one worthy of immortality, resolving him into a voice interceding with God; but the wicked one it gave over to corruption. But the name Seth is interpreted \"watered,\" according to the variation of plants which grow by being watered, and put forth shoots and bear fruit. But these things are the symbols of the soul, so that it is not lawful to assert that the Divinity is the cause of all things equally, of the bad as well as of the good, but only of the good, and that alone ought to be planted alive." + ], + [ + "Why Enos, the son of Seth, hoped to call upon the name of the Lord God? (Genesis 4:26).", + "The name Enos is interpreted \"man;\" and it is received as meaning, not the whole of the combined man, but as the rational part of the soul, namely, the intellect, to which it is peculiarly becoming to hope, for irrational animals are devoid of hope; but hope is a sort of presage of joy, and before joy there is an expectation of good things." + ] + ], + [ + [ + "Why, after the mention of hope, Moses says, \"This is the book of the generations of men?\" (Genesis 5:1).", + "It is by this that he made what has been said before worthy of belief. What is man? Man is a being which, beyond all other races of animals, has received a copious and wonderful portion of hope; and this is as it were inscribed on his very nature, and celebrated there; for the human intellect hopes by its own nature." + ], + [], + [ + "Why, in the genealogy of Adam, Moses no longer mentions Cain, but only Seth, who, he says, was according to his appearance and form; on which account he proceeds to retain the generations which descend from him in his genealogy? (Genesis 5:3).", + "It can neither be lawful to enumerate a wicked and sinful murderer either in the list of reason or in that of number; for he must be cast out like dung, as some one said, looking upon him as one of such a character; and on this account the sacred historian neither points him out as the successor of his father who had been formed out of the dust, nor as the head of succeeding generations; but he distributes both these characteristics to him who was without pollution, and names Seth, who is a drinker of water, as having been watered by his father, and as begetting hope in his own increase and progress; on which account it is not inconsiderately and foolishly that he says that he was born according to the form and appearance of his father, to the reproof of his elder brother, who, on account of the foulness of the murder which he had committed, has nothing in him resembling his father, either in body or soul. And on this account Moses has separated him from the family, and has given his share to his brother, being the noble privilege of the birthright of the first-born." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the verse, Enoch pleased God after he begat Methuselah, two hundred years? (Genesis 5:22).", + "God appointed by the law the fountains of all good things to be under the principles of generation itself. And what I mean is something of this sort. A little while before he appointed mercy and pardon to exist, now again he decrees that penitence shall exist, not in any degree mocking or reproaching these men, who are believed to have offended, and at the same time giving the soul an opportunity to mount up from wickedness to virtue, like the conversion of those who are proceeding towards a snare. For behold, the man being made a husband and a father together with his birth, makes a beginning of honesty. And he is said to please God, for although he does not persevere in piety from the moment that he is born, nevertheless, all that remaining period is counted to him as having been spent in a praiseworthy mode of life, because he pleased God for so many years. And these things are said, not because it perhaps was, but it might perhaps have seemed different; but he approves of the order of things, for indulgence having been exemplified, in this case of Cain, after no long interval of time, he introduces this statement, that Enoch practised repentance, warning us by it that repentance alone can procure indulgence." + ], + [ + "Why Enoch, who cultivated repentance, is said to have lived before his repentance a hundred and sixty-five years, but two hundred after his repentance? (Genesis 5:22).", + "This number of a hundred and sixty-five is combined of the singular addition of ten numbers from the unit to ten; as one, two, three, four, five, six, seven, eight, nine, ten, the total of which is fiftyfive. And again, from that by the addition of ten numbers, which, removing the unit proceed upwards by twos, and two, four, six, eight, ten, twelve, fourteen, sixteen, eighteen, twenty, which make a hundred and ten; the combination of which, with the numbers first mentioned, produces a hundred and sixty-five; and in this addition the even numbers amount to twice as much as the odd numbers; for the woman is more violent than the man, in the preposterous manner in which the wicked man rules over the virtuous man, the outward sense over the mind, the body over the outward sense, and matter over its cause. But the number two hundred, in which repentance was practised, is combined of two numbers of one hundred, the first hundred of which intimates a purification from injustice, but the other indicates the plenitude of perfect virtue. In truth, before anything else is done, the first thing is to cut off from a sick body every diseased part, and after that means of cure are to be applied to it, for this is the first step, and the other the second. Moreover, the number two hundred consists of fours, for it is produced as from seed, from four triangular numbers, and from four tetragons, and from four pentagons, and from four hexagons, and from four heptagons; and, as one may say, it fixes its step on the number seven. Now the four triangles are these, one, three, six, ten, which make twenty; the four tetragons are one, four, nine, sixteen, which make thirty; from the four pentagons, one, five, twelve, twenty-two, is made the number forty. Moreover, the four hexagons, one, six, fifteen, twenty-eight, make fifty; and the four heptagons, one, seven, eighteen, thirty-four, make sixty; and all these numbers put together make two hundred." + ], + [ + "Why the man who lives a life of repentance is said to have lived three hundred and sixtyfive years? (Genesis 5:23).", + "In the first place, the year contains three hundred and sixty-five days; therefore, by the symbol of the solar orbit, the sacred historian here indicates the life of the repentant man. In the second place, as the sun is the cause of day and night, performing his revolutions by day above the hemisphere of the earth, and his course by night under the earth, so also the life of the man of repentance consists of alternations of light and darkness; of darkness, that is, of times of agitation and circumstances of injury; and of light, when the light of virtue and its radiant brilliancy arises. In the third place, he has assigned to him a complete number, as the sun is ordained to be the chief of the stars of heaven, under an appointed number, in the time which came before the period of his repentance, to lead to the oblivion of the sins previously committed; since, as God is good, he bestows the greatest favours most abundantly, and, at the same time, he effaces the former offences of those who devote themselves to him, and which might deserve chastisement, by a recollection of their virtues.", + "Why, when Enoch died, the sacred historian adds the assertion, \"He pleased God?\" (Genesis 5:24).", + "In the first place, he says this because, by such a statement, he implies that the soul is immortal, inasmuch as after it is stripped of the body, it still pleases a second time. In the second place, he honours the repentant man with praise, because he has persevered in the same alteration of manners, and has never receded till he has arrived at complete perfection of life; for behold, some men appear to be readily sated after they have only tasted of excellence; and after a hope of recovery has been given to them, they relapse again into the same disease arrived at complete perfection of life; for behold, some men appear to be readily sated after they have only tasted of excellence; and after a hope of recovery has been given to them, they relapse again into the same disease." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"He was not found because God translated him?\" (Genesis 5:24).", + "In the first place, the end of virtuous and holy men is not death but a translation and migration, and an approach to some other place of abode. In the second place, in this instance something marvellous did take place; for he was supposed to be carried off in such a way as to be invisible, for then he was not found: and a proof of this is, that he was sought for as being invisible, not only as having been carried away from their sight, since translation into another place is nothing else than a placing of a person in another situation; but it is here suggested, that he was translated from a visible place, perceptible by the outward senses, into an incorporeal idea, appreciable only to the intellect. This mercy also was bestowed on the great prophet, for his sepulchre also was known to no one. And besides these two there was another, Elijah, who ascended from the things of earth into heaven, according to the divine appearance which was then presented to him, and who thus followed higher things, or, to speak with more exact propriety, was raised up to heaven." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "How it was that immediately upon the nativity of Noah his father says, \"He will make us rest from labours and sorrows, and from the earth, which the Lord God has cursed?\" (Genesis 5:29).", + "The fathers of the saints did not prophesy except for grave reasons and on important occasions; for although those who were rendered worthy of prophetical panegyric did not prophecy at all times or on all subjects, they did so at all events on one occasion and on one subject, with which they were acquainted. Nor is this of no importance, but it is an emblem and an example, since Noah is a kind of surname of righteousness, of which, when the intellect is made a partaker, it causes us to rest from all wicked works, and releases us from sorrows and from fears, and renders us secure and joyful. It also causes us to rest from that earthly nature which has been previously laid under a curse, which this body, when affected by pain, is connected with, especially in those persons who give cause for it, and who wear out their lives with pleasure. Nevertheless, if we examine attentively the events and circumstances, and compare them with the letter of the scriptures, the prophecy which has been already produced is deceived, because, in the time of this man, there did not arise any putting down of evils, but a more vehement obstinacy in sin and great afflictions, and the unprecedented event of the deluge. But you must note carefully, that Noah is the tenth in generation from the earth-born Adam." + ], + [], + [], + [ + "What is meant by the three sons of Noah being named Shem, Ham, and Japhet? (Genesis 5:32).", + "These names are the symbols of three human things, what is good, what is bad, and what is indifferent; Shem is the symbol of what is good, Ham of what is bad, and Japhet of what is indifferent." + ] + ], + [ + [ + "Why from the time that the deluge drew near, the human race is said to have increased so as to become a multitude? (Genesis 6:1).", + "Divine mercies do always precede judgment; since the first work of God is to do good, and to destroy follows afterwards; but he himself (when terrible evils are about to happen) loves to provide and is accustomed to provide that previously an abundance of many and great blessings shall be produced. On this principle also Egypt, when there was about to be a barrenness and famine for seven years as the prophet himself says, was for an equal number of years continuously made exceedingly fertile by the beneficent and saving power of the Creator of the universe. And in the same way in which he showers benefits upon men, he also teaches them to depart and to abstain from sin; that these blessings may not be turned into the contrary. And on this account now, by the freedom of their institutions, the cities of the world have increased in generous virtue, so that if any corruption supervenes subsequently they may disapprove of their own acts of wickedness as extraordinary and irremediable; not at all looking upon the divinity as the cause of them, for that has no connection with wickedness or misery, for the task of the Deity is only to bestow blessings." + ], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"My spirit shall not always strive with man, because he is but flesh?\" (Genesis 6:3).", + "An oracle is here promulgated as if it were a law; for the divine spirit is not a motion of the air, but intellect and wisdom; just as it also flows over the man who with great skill constructed the tabernacle of the Lord, namely upon Bezaleel, when the scripture says, \"And he filled him with the divine spirit of wisdom and understanding.\" Therefore that spirit comes upon men, but does not abide or persevere in them; and the Lord himself adds the reason, when he says, \"Because they are flesh.\" For the disposition of the flesh is inconsistent with wisdom, inasmuch as it makes a bond of alliance with desire; on which account it is evident that nothing important can be in the way of incorporeal and light souls, or can be any hindrance to their discerning and comprehending the condition of nature, because a pure disposition is acquired together with constancy.", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why it is said that the days of man shall be a hundred and twenty years? (Genesis 6:4)." + ], + [ + "On what principle it was that giants were born of angels and women? (Genesis 6:4).", + "The poets call those men who were born out of the earth giants, that is to say, sons of the Earth. But Moses here uses this appellation improperly, and he uses it too very often merely to denote the vast personal size of the principal men, equal to that of Hajk or Hercules. But he relates that these giants were sprung from a combined procreation of two natures, namely, from angels and mortal women; for the substance of angels is spiritual; but it occurs every now and then that on emergencies occurring they have imitated the appearance of men, and transformed themselves so as to assume the human shape; as they did on this occasion, when forming connexions with women for the production of giants. But if the children turn out imitators of the wickedness of their mothers, departing from the virtue of their fathers, let them depart, according to the determination of the will of a depraved race, and because of their proud contempt for the supreme Deity, and so be condemned as guilty of voluntary and deliberate wickedness. But sometimes Moses styles the angels the sons of God, inasmuch as they were not produced by any mortal, but are incorporeal, as being spirits destitute of any body; or rather that exhorter and teacher of virtue, namely Moses, calls those men who are very excellent and endowed with great virtue the sons of God; and the wicked and depraved men he calls bodies, or flesh. " + ], + [], + [ + "What is the meaning of the expression: \"God considered anxiously, because he had made man upon the earth; and he resolved the matter in his mind?\" (Genesis 6:6).", + "Some persons imagine that it is intimated by these words that the Deity repented; but they are very wrong to entertain such an idea, since the Deity is unchangeable. Nor are the facts of his caring and thinking about the matter, and of his agitating it in his mind, any proofs that he is repenting, but only indications of a kind and determinate counsel, according to which the displays care, revolving in his mind the cause why he had made man upon the earth. But since this earth is a place of misery, even that heavenly being, man, who is a mixture compounded of soul and body, from the very hour of his birth to that of his death, is nothing else but the slave of the body. That the Deity therefore should meditate and deliberate on these matters is nothing surprising; since most men take to themselves wickedness rather than virtue, being influenced by the twofold impulse mentioned above; namely, that of a body by its nature corruptible, and placed in the terrible situation of earth, which is the lowest of all places." + ], + [ + "Why God, after having threatened to destroy mankind, says that he will also destroy all the beasts likewise; using the expression, \"from man to beast, and from creeping things to flying creatures;\" for how could irrational animals have committed sin? (Genesis 6:7).", + "This is the literal statement of the holy scripture, and it informs us that animals were not necessarily and in their primary cause created for their own sake, but for the sake of mankind and to act as the servants of men; and when the men were destroyed, it followed necessarily and naturally that they also should be destroyed with them, as soon as the men, for whose sake they had been made, had ceased to exist. But as to the hidden meaning conveyed by the statement, since man is a symbol for the intellect which exists in us, and animals for the outward sense, when the chief creature has first been depraved and corrupted by wickedness, all the outward sense also perishes with him, because he had no relics whatever of virtue, which is the cause of salvation.", + "", + "", + "Why God says, I am indignant that I made them? (Genesis 6:7).", + "In the first place, Moses is here again relating what took place, as if he were speaking of some illustrious action of man, but, properly speaking, God does not feel anger, but is exempt from, and superior to, all such perturbations of spirit. Therefore Moses wishes here to point out, by an extravagant form of expression, that the iniquities of man had grown to such a height, that they stirred up and provoked to anger even that very Being who by his nature was incapable of anger. In the second place he warns us, by a figure, that foolish actions are liable to punishment, but that those which proceed from wise and deliberate counsel are praiseworthy." + ], + [ + "Why it is afterwards said, that Noah found grace in the sight of the Lord? (Genesis 6:8).", + "In the first place, the time calls for a comparison; since all the rest of mankind has been rejected for their ingratitude, he places the just man in the place of them all, asserting that he had found favour with God, not because he alone was deserving of favour, when the whole universal body of the human race had had benefits and mercies heaped on them, but because he alone had seemed to be mindful of the kindnesses which he had received. In the second place, when the whole generation had been given over to destruction, with the exception of one single family, it followed inevitably that that remaining household should be asserted to have shown itself worthy of the divine grace, that it might be, as it were, a seed and a spark of a new race of mankind. And what could be a greater grace and mercy than that the man, of whom this is said, should be at the same time the end and beginning of the family of mankind?" + ], + [ + "Why does Moses enumerate the generations of Noah with reference not to his ancestors but to his virtues? (Genesis 6:9).", + "He does this in the first place, because all the men of that age were wicked: secondly, he is here imposing a law upon the will, because, to an anxious follower of virtue, virtue itself stands in the place of a real generation, if indeed men are the means of the generation of men, but the virtues of minds. And on this account it is that he says, he was a just man, perfect, and one who pleased God; but justice, and perfection, and grace before God, are the greatest of virtues." + ], + [], + [ + "What was the meaning of Moses when he says, \"And all the earth was corrupt in the sight of God, and the earth was filled with iniquity?\" (Genesis 6:11).", + "Moses himself has given us the reason why he speaks thus, in the sentence in which he asserts that iniquity had arisen by reason of the corruption of the earth; for deliverance from iniquity is righteousness, both in all the parts of the world, in heaven, that is, and earth, and among men." + ], + [ + "What is the meaning of his saying, \"All flesh had corrupted his way upon the earth?\" (Genesis 6:12).", + "In the first place, the sacred historian calls the man who is devoted to the love of himself, flesh; therefore, when he had already said he was flesh, he introduces not the same flesh, but the flesh of the same being, namely, of man, or perhaps he is speaking even of man abstractedly considered; for every one who passes a life destitute of all civilisation, and bewildered by intemperance, is flesh. In the second place, he supposes here the cause of spiritual corruption to be, as in truth it is, the flesh, because that is the seat of desire; and from it, as from a living spring, arise all the peculiar appetites, and passions, and other affections. In the third place, he very naturally says, that all flesh had corrupted his way; for \"his\" is a partial case, declined from the nominative case of the pronoun \"he, she, or it;\" for as for the being to whom we refer honour, we scarcely dare to speak of him by his own name, but we call him He. And it is from this that the principle of the Pythagorean philosophers was derived, who said, \"He said it,\" speaking of their master in a glorious manner, since they feared to speak of him by name. And the same custom has obtained in cities and in private houses; for the servants, when speaking of the arrival of their master, say, \"Here he comes;\" and so when the prince of any individual city arrives, they use the same form of speech, \"He comes,\" when they speak of him. But what is the purpose of this prolix enumeration of all these instances on my part? The truth is, that I wished to show that it is the Father of the universe who is spoken of here; since, indeed, all his good qualities, and all his marvellous names, are widely celebrated by the praise bestowed upon the virtues; and, therefore, out of reverence he has used that name more cautiously, because he was about to bring on the world the destruction of the flood; but the case of the pronoun \"He\" is used by way of honour in these phrases. \"All flesh had corrupted His ways,\" inasmuch as it is truly convicted of having corrupted the way of the Father, in accordance with the lusts, and desires, and pleasures of the body; for these are the enemies and opposers of the laws of continence, and parsimony, and chastity, and fortitude, and justice; by which the road which leads to God is found out and widened, so that it should everywhere be a beaten and plain road.", + "", + "", + "According to Philo, it is not explicitly stated \"the way of God,\" but rather \"his way,\" since this refers to the degradation of humanity, the name of God is not mentioned in the text. This is his method in several places, where the Lord does not mention His name regarding evil, and He does not share His name on punishments and curses, as stated in \"On the Confusion of Tongues\" and \"On Migration and Encounter\". Even though Philo has a few instances where God punishes directly and not through an agent, as seen in \"On the Life of Moses\" I, 97 and Exodus 12:23, and in the response to Exodus I, 23, and as mentioned earlier in Genesis 3:22, and the commentary on Genesis I, 55, this method is really like the method of Rabbi Yochanan: \"Rabbi Eliezer ben Pedat said in the name of Rabbi Yochanan, the name of God is not mentioned regarding evil, only regarding good. Know that this is so, when God created light and darkness and called them names, He mentioned His name regarding light and did not mention His name regarding darkness, as it is said (Genesis 1:5), \"And God called the light Day, and the darkness He called Night.\" Similarly, when He created Adam and Eve, He mentioned His name on them.\" As it is said (Genesis 48:16), \"And may God bless them,\" and when he cursed them, he did not mention His name upon them, etc. The Holy One, blessed be He, did not wish to perform the evil Himself, but rather through an angel (Talmud Bavli, Tazria 12). See also Genesis 19:12-13; Exodus 12:23 and in the commentary of Rabbi Hayyim ben Attar. \"From this we learn that the Torah's ways are ways of pleasantness and all its paths are peace. Therefore, the Holy One, blessed be He, will bring punishment without mentioning His name. Similarly, when it says 'and He destroyed all living things,' it does not say 'and God destroyed all living things'\" (Rabbi Hayyim ben Attar, Genesis 7:11). Further examples can be found in his commentary." + ], + [ + "What is the meaning of the statement, \"All the time of man has come against me, because the earth is filled with iniquity?\" (Genesis 6:13).", + "Those who resist the order of fate proceed upon these and many other arguments, especially in that of sudden death, which oftentimes produces great slaughter in a short period of time; as, for instance, in the overthrow of houses, in conflagrations, in shipwrecks, in civil tumults, in battles of cavalry, in wars by land and in wars by sea, and in pestilences. To all those who advance arguments of this kind we repeat the same assertions which are here made by the prophet, on the principle which is derived from himself. If indeed that expression, \"All the time of man has come against me,\" has a meaning of this kind, the term which has been determined as the period of living for all mankind, behold it is now brought to one point and terminated at once by the deluge; and since this is the case, they will not live any longer according to the principle of fate which has been fixed; so that the time of each separate individual is now reduced to one, and has received its destined termination at the same time, by I know not what harmony and periodical revolution of the stars, by which bodies the whole race of mankind is continually preserved or destroyed. Let those, therefore, all receive these things in any manner in which they choose who study these things, and those too who argue against them. Nevertheless we must first of all make this statement, that nothing can be found so contrary to, so opposite to, so wholly repugnant to, the wonderful virtue of the Deity as iniquity; therefore, after he said, \"All the time of all mankind has come up against me,\" he adds also the reason of its contrariety to him, that the earth is filled with iniquity. In the second place, Time, under the name of Chronos or Saturn, is looked upon as a god by the wickedest of men, who are desirous to lose sight of the one essential Being, on which account he says, \"The time of all mankind has come up against me,\" because in fact the heathen make human time into a god, and oppose him to the real true God. But, however, it is now insinuated, in other passages also of scripture, which run thus, \"Time has departed to a distance from them, but the Lord is in Us:\" just as if he were to say, time is looked upon by wicked men as the cause of the world, but by wise men and virtuous men time is not looked upon in this light, but God only, from whom all times and seasons do proceed. Again, God is the cause, not of all things, but only of good things and good men, and of those men and things which are in accordance with virtue; for as he is free from all wickedness, so likewise he cannot be the cause of it. In the third place, by that expression which he uses in this manner, he indicates the excess of impiety, saying, \"that the time of all mankind has arrived,\" that is to say, that all men, in every part of the world, have agreed together, with one mind, to work wickedness; but the other assertion which is here made, that the whole earth is filled with iniquity, amounts to this, that there is no part of it whatever free from wickedness, and which is also to receive and to bear righteousness. And the expression, \"against me,\" establishes the proof of what has been said, inasmuch as it is only the judgment of divine election which is altogether firm and lasting." + ], + [ + "What is the preparation of Noah? (Genesis 6:14).", + "If any one should wish to make an examination of the question of that ark of Noah's on more natural principles, he will find it to have been the preparation of the human body, as we shall see by the examination of each particular respecting it separately." + ], + [], + [ + "What is the meaning of a door in the side: for he says, \"Thou shalt make a door in the side?\" (Genesis 6:16). ", + "That door in the side very plainly betokens a human building, which he has becomingly indicated by calling it, \"in the side,\" by which door all the excrements of dung are cast out. In truth, as Socrates says, whether because he learnt it from Moses or because he was influenced by the facts themselves, the Creator, having due regard to the decency of our body, has placed the exit and passage of the different ducts of the body back out of the reach of the sense, in order that while getting rid of the fetid portions of bile, we might not be disgusted by beholding the full appearance of our excrements. Therefore he has surrounded that passage by the back and posteriors, which project out like hills, as also the buttocks are made soft for other objects.", + "Why has he said that the lower part of the ark was to be made with two and with three stories? (Genesis 6:16).", + "He has here admirably indicated the receptacles of food, calling them the inner parts of the house; since food is corruptible, and what is corruptible belongs to the inward part, because it is borne downwards, since some small portions of meat and drink which we take are borne upwards, but the greater part is secreted and cast out into dung; and the intestines have been made in two and in three stories, because of the providence of the Creator in order to supply abundant support to his creatures; for if he had made the receptacles of food and its passage having a direct communication between the bowels and the buttocks, some awkward circumstances must have taken place; in the first place there would have been a frequent deficiency, and want and hunger, and sudden evacuations also arising from divers unseasonable events; in the second place there would have been an immense hunger, for when the receptacles are emptied, it is inevitable that hunger and thirst must immediately supervene, like absolute mistresses in difficulty from pregnancy, and then it follows also that the pleasant appetite for food must be perverted into greediness and into an unphilosophical state; for nothing is so very inconvenient as for the belly to be empty. And in the third place, there will be death waiting at the door; since those persons must speedily be overtaken by death who the very moment that they have done eating begin again to be hungry, and the moment that they have drunk are again thirsty, and who before they are thoroughly filled are again evacuated and oppressed by hunger; but owing to the long coils and windings of the bowels we are delivered from all feelings of hunger, from all greediness, and from being prematurely overtaken by death; for while the food which has been taken remains within us, not for such a time only as the distance to be passed requires, but for so long as was necessary for us, a change in it is effected; since by the pressure to which it is subjected, the strength of the food is extracted in the first instance in the belly; then it is armed in the liver, and drawn out; after that whatever predominant flavour there was is emitted upwards to the separate parts, in the case of boys in order to contribute to their growth, and in the case of fullgrown men to add to their strength; and then nature, collecting the remaining portions into dung and excrement, casts them out. Therefore a great deal of time is necessarily required for the arrangement of so many and such important affairs, nature effecting its operations without difficulty by perseverance. Moreover the ark itself appears to me to be very fitly compared to the human body; for as nature is exceedingly prolific of living creatures, for that very reason it has prepared an opposite receptacle similar to the earth for the creatures corrupted and destroyed by the flood; for whatever was alive and supported on the earth, the ark now bore within itself in a more general manner, and on that account God ordained it, being borne upon the waters as it was, to be as it were like the earth, a mother and a nurse, and to exhibit the fathers of the subsequent race as if pregnant with it, together with the sun and moon, and the remaining multitude of the stars, and all the host of heaven; because men beholding by means of that which was made by art, a comparison and analogy to the human body, might in that manner be more manifestly taught, for this was the cause of the various disputes among mankind; since there is nothing which has so much contributed to keep man in a servile condition as the essential humours of the body, and the defects which arise in consequence of them, and most especially the vicious pleasures and desires." + ], + [ + "Why does he say that the deluge will be to the corrupting of all flesh in which there is the breath of life beneath the heaven? (Genesis 6:17).", + "One may almost say that what he had previously spoken in riddles he has now made plain; for there was no other cause for the corruption of mankind, except that, being slaves to pleasure and to desire, they did everything, and were anxious about everything for that reason only; moreover they passed a life of extreme misery. But he added also, in a very natural manner, the place where the breath of life is, using the expression, \"under heaven,\" because forsooth there are living beings also in heaven; for a happy body has not been made out of a heavenly substance, as if in truth it had received some peculiar and admirable condition, superior to that of other living creatures, but heaven appears to have been made especially worthy of and for the sake of these admirable and divine living beings, all of which are intellectual spirits; so that they give a share and participation in themselves and in the essence of vitality even to the creatures which exist upon the earth, and give life to all those which are capable of receiving it.", + "", + "Why does he say, all things which existed upon the earth shall be consumed; for what sin can the beasts commit? (Genesis 6:13).", + "In the first place, as, when a sovereign is slain in battle the military valour of the kingdom is also crushed, so also he now has thought it reasonable that when the whole human race, bearing analogy to a sovereign, is destroyed, he should also destroy simultaneously with it the species of beasts likewise, on which account also in pestilences the beasts die first, and especially those which are bred up with and associate with men, such as dogs and similar animals, and afterwards the men die too. In the second place, as, when the head is cut off, no one blames nature if the other portions of the body also, numerous and important as they are, are destroyed along with it, so too now no one can find fault with anything, since man is as it were the head and chief of all animals, and when he is destroyed it is not at all strange if all the rest of the beasts are destroyed also along with him. In the third place, animals were originally made, not for their own sakes, as has been said by the philosophers, but in order to do service to mankind, and for their use and glory; therefore it is very reasonable that when those beings are destroyed for the sake of whom they had their existence, they also should be deprived of life, and this is the reason of this assertion in its literal sense; but with respect to its hidden meaning we may say, when the soul is exposed to a deluge from the overflow of vices, and is in a manner stifled by them, those portions also which are on the earth, the earthly parts I mean of the body, must of necessity likewise perish along with it; for life passed in wickedness is death; the eyes though they see perish, inasmuch as they see wrongly; the ears also though they hear perish, inasmuch as they hear wrongly; and the whole body of the senses perishes, inasmuch as they are all exercised wrongly." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, I will set up my treaty with you? (Genesis 6:9).", + "In the first place, he here warns us that no man is the inheritor of the divine substance, except him who is endowed with virtue; since the inheritance of men is possessed when they themselves are no longer in existence, but when they are dead; but as God is everlasting he grants a participation in his inheritance to wise men, rejoicing at their entering into possession of it; for he who has entered into possession of everything is in want of nothing, but they who are in distress from a want of all things are in the possession of no portion of truth. And on this account God, showing himself favourable to the virtuous, benefits them, bestowing on the those things of which they have need. In the second place, he bestows on the wise man a certain and more ample inheritance; for he does not say, I will set up my treaty for you, but with you; that is to say, you are yourself a just and true treaty, which I will set up for the race endued with reason, who have need of virtue, for a possession and a glory to them." + ] + ], + [ + [ + "Why does he say: \"Enter thou and all thy house into the ark, because I have seen that thou art a just man before me in that generation?\" (Genesis 7:1).", + "In the first place, certain faith receives approbation, inasmuch as for the sake of one man who is just and worthy many men are saved by reason of their relationship to him; as is the case too with sailors and armies, when the one have a good captain and the others an excellent and skilful general. In the second place, he extols the just man with praise, who thus acquires virtues, not for himself alone, but also for his whole family, which in this way deserves safety. And it is with peculiar propriety that this expression is added, namely, \"I have seen that thou art a just man before me;\" for men approve of the life of any one upon one principle and God on quite a different one; for they judge by what is visible, but he derives his tests from the invisible designs of the soul. Moreover, that is a very remarkable expression which is added as an insertion, namely, the one which says, \"I have seen that thou art a just man in this generation;\" that he might not appear to condemn those who had gone before, nor cut off the future hope of coming generations. This is the sense of the passage taken according to the letter. But if we look at its inward meaning, when God will save the intellect of the soul, which is the principal part of the man, that is to say, the head of the family, then also he will save the whole family along with him; I mean all the parts, and all those who bear an analogy to the parts, and to the word which is uttered, and to the circumstances of the body; for what the intellect is in the soul, that also is the soul in the body. All the parts of the soul are in good condition, owing to the result of counsels, and all its family derives the benefit along with it. But when the whole soul is in a good condition, then also its habitation is again found to be benefited by purity of morals and sobriety, those overstrained desires which are the causes of diseases being cut off." + ], + [ + "Why does he order seven of each of the clean animals, male and female, to be taken into the ark, but of the unclean animals only two, male and female, in order to preserve seed upon all the earth? (Genesis 7:2).", + "By divine ordinance he has asserted the number seven to be clean, and the number two to be unclean; since the number seven is clean by nature, inasmuch as that is a virgin number, free from all admixture, and without any parent. Nor does it generate any thing, nor is it generated, as each of those numbers which are below the number ten, on account of their similitude to the unit, because it is uncreated and unbegotten, and nothing is generated by it, although it is itself the cause of creation and generation; because it rouses the virtues of all things which are well arranged, for the generation of created beings. But the number two is not clean. In the first place, because it is empty, not solid; and because it is not full, therefore neither is it clean; because it is likewise the beginning of infinite immensity by reason of its materiality. It also labours under inequality on account of the other long numbers; for all the other numbers after two which are increased in a twofold proportion are long numbers. But that which is unequal is not clean, as neither is that which is material; but that which proceeds from such is fallible and inelegant, being destitute of the purity of reason to conduct it to completeness and perfection; and it conducts it to such by its own intrinsic power, and by songs of harmony and equality. This is enough to say on the physical part of the subject; it remains for us to speak of its moral bearings. The irrational parts of our soul which are destitute of intellect are divided into seven; that is to say, into the five senses, and the vocal organ, and the seminal organ. Now these in a man endued with virtue are all clean, and by nature feminine, inasmuch as they belong to the irrational species; but to a man who has come into full possession of his inheritance they are masculine; for men endued with virtue are also the parents of the virtue of counsel to themselves, the best part of them not permitting them to come to the external senses in a precipitate and unbridled manner, but repressing them and leading them back to right reason. But in the wicked man there exists a twofold wickedness; since the injust man is full of doubts and perplexities, as a hesitating person, mingling things which ought not to be mixed, and connecting them with one another, confounding those things which may very easily be kept separate. Such are those passions which imbue the soul with some particular colour, like a man spotted and leprous in body, the originally sound counsel being infected and contaminated by that which is destructive and fatal. But the principle of the entrance and of the custody of animals is added in a natural manner; for he says, \"for the sake of nourishing seed.\" If we take the expression according to the letter, inasmuch as, although particular individuals may be destroyed, still at least a race is preserved to be the seed of future generations; forsooth that the intention of God, conceived at the formation of the world, might remain for ever and ever unextinguishable, the different races of creatures being preserved. But if we regard the inward meaning of the words, it is necessary that in the irrational parts of the soul, likewise, there should be motions which are clean, as certain seminal principles, although the animals themselves are not clean; since the nature of mankind is capable of admitting contrarieties, for instance, virtue and wickedness; each of which he delineated at the creation of the world, by the tree bearing the name of the tree of knowledge of good and evil. Forsooth our intellect, in which there is both knowledge and intelligence, comprehends both good and evil; but good is akin to the number seven, and evil is the brother of duality. Moreover, the law of wisdom, which abounds in beauty, says expressly and carefully, that seed is to be nourished, not in one place only, but in all the earth, both naturally, in the first instance, and also morally, in its peculiar sense; because it is very natural, and suitable to the character of God, to cause that which in all parts and divisions of the world is said again to be the seed of living beings, to fill places which have been evacuated a second time with similar creatures, by a repeated generation; and not altogether to desert our body, inasmuch as it is an earthly substance, as if it were a thing deserted by and void of all principle of life. Since, if we practise the drinking of wines and the eating of meats, and indulge in the ardent desire of the female, and in short practise in all things a delicate and luxurious life, we are then only the bearers of a corpse in the body; but if God, taking compassion on us, turns away the overflow of vices and renders the soul dry, he will then begin to make the body living, and to animate it with a purer soul, the governing principle of which is wisdom." + ], + [], + [ + "Why, after the entrance of Noah into the ark, did seven days elapse, after which the deluge came? (Genesis 7:10).", + "The kind Saviour of the world allows a space for the repentance of sinners, in order that when they see the ark placed in front of them as a sort of type, made with respect to the then present time, and when they see all the different kinds of living creatures shut up in it which the earth used to bear on its surface, according to its parts adapted to the different species, they might believe the predictions of the deluge which had been made to them, so that, fearing total destruction above all things, they might be speedily converted, destroying and eradicating all their iniquity and wickedness. In the second place, this language is a most manifest representation of the exceeding great abundance of the kind mercy of the beneficent Saviour, by destroying the wickedness of many years, which from the time of their birth to old age has extended itself over their conduct in those persons who practise penitence for a few days, for the divine nature forgets all evil and is a lover of virtue. When therefore it beholds faithful virtue in the soul, it gives it honour in a wonderful degree, in order, in the first place, to take away all kinds of evil which impend over it from its sins. In the third place, the number of seven days after the entrance of Noah into the ark, during which the command of God kept off the flood, is a recollection of the creation of the world, the birthday festival of which is kept on the seventh day, showing manifestly the authority of the Father; just as if he were to say, \"I am the Creator of the world, commanding things to exist which have no existence; and at the same time I am he who am now about to destroy the world with a great flood. But the original cause of the creation of the world was the goodness which is in me, and my kindness; and the cause of its impending destruction is the ingratitude and impiety of those persons who have been loaded by benefits by me.\" Therefore he causes an interval of seven days, in order that the unbelieving may remember, and that those who have abandoned their faith in the Parent of the world may in a suppliant spirit return to the Creator of all things, and so may entreat him again that his works may be everlasting; and that they may offer their entreaty, not with mouth and tongue, but rather with the heart of amendment and penitence.", + "", + "", + "", + "", + "Why did the rain of the deluge last forty days and an equal number of nights? (Genesis 7:4).", + "In the first place, the word day is used in a double sense. The one meaning that time which is from morning to evening, that is to say, from the first rising of the sun in the east to his sinking in the west. Therefore they who make definitions, say, \"That is day, as long as the sun shines on the earth.\" In another sense, the word day is used of the day and night together. And in this sense we say that a month consists of thirty days, combining together and computing the period of night in the same calculation. These premises having been first laid down thus, I say that the word now spoken of has not been incorrectly employed, inasmuch as it implies forty days and forty nights; but is also so used in order to suggest a double number determined for the generation of mankind, namely, forty and eighty, as many men skilled in medicine, and indeed also in physical science, have suggested; but it is especially described in the sacred law, which was to them also the first principle of natural science. Since therefore destruction was on the point of overwhelming all men and women every where on account of the excessive combination of iniquities and quarrels, the Judge of all considered it becoming to allot an equal time to their destruction to that which he had consumed in the original creation of nature and to the work of giving life to the world; for the principle of procreation is the perseverance of seed in the different parts; but it was necessary to honour the male creature with pure light, which knows not the shade; but the woman had a mixture in her body of night and darkness. Therefore, in the creation of the whole world, the excess of the male or the unequal number, being composed of unity, becomes the parent of square numbers; but the woman who is an unequal number, being compounded of duality, becomes the parent of other long numbers. Moreover, the square is splendour and light combining together by the equality of the sides; but the other numbers being long necessarily exhibit night and darkness by reason of their inequality, since that which is in excess throws a shade over that which lies beneath the excess. In the second place, the number forty is the produce of many virtues, as has been suggested in another place. It is also often used for the judgment of legislation, both with reference to those persons who have done any thing rightly deserving of praise and honour, and also with reference to those who on account of their sins meet with reproaches and punishments; so that it is superfluous to adduce proofs to demonstrate what is evident.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"I will destroy every living substance that I have made form off the face of the earth?\" (Genesis 7:4).", + "Do you not all shrink back in astonishment when you hear these words, by reason of the beauty of the sentence? for he has not said, \"destroy from the earth,\" but \"from the face of the earth,\" that is to say from its surface; in order, that is, that in the lowest depth of the earth the vital efficacy of all seeds might be preserved unhurt, and free from all injury which could possibly bring damage to it; since the Creator was not forgetful of his original design, but destroys those only who come in his way, and who move only on the surface of the earth, but leaves the roots in the depth, in order to produce the generation of other causes. Moreover, that expression, \"I will destroy,\" was also written by divine inspiration; for it happens that if we remove the letters which require to be removed, the whole table for the reception of letters remains the same. By which he proves that he will destroy the fickle generation on account of their impiety, but the conversation and essence of the human race he will preserve for ever and ever to be the seed of future generations. And what follows agrees with this, since to the expression, \"I will destroy,\" this other is also added, all natural existence, every thing which exists, or rises upon the earth; but existence is the destruction of the opposite characteristics; and that which is dissolved loses quality, but retains body and materiality. This is the letter of what is said. But in the inward meaning, the flood is symbolically representative of spiritual dissolution. When therefore by the grace of the Father we desire to throw away and to wash off all sensible and corporeal qualities by which the intellect was infected as by swelling sores, then the muddy slime is got rid of as by a deluge, sweet waters and wholesome fountains supervening." + ], + [ + "Why does he say: \"Noah did every thing which the Lord commanded (or ordered) him?\" (Genesis 7:5).", + "A noble panegyric for the just man. In the first place, because with an ingenuous mind and a purpose full of affection towards God he performed, not a part of what he had been commanded, but the whole of God's commands. But the second is the more true expression, because he does not choose so much to command as to order him; for masters command their slaves, but friends order friends, and especially elder friends order younger ones. Therefore it is a marvellous gift to be found even in the rank of servants, and in the list of ministers of God; and it is a superabundant excess of kindness for any one to be a beloved friend to the most glorious Uncreated Essence. Moreover, the sacred writer has here carefully employed both names, the Lord God, as declaratory of his superior powers of destroying and benefiting, using the word Lord first, and placing the name God, giving the idea of beneficence, second; since it was a time of judgment let the name which is the indication of his destroying power come first. But still, as he is a kind and merciful king, he leaves as relics the seminal elements by which the vacant places may be replenished, for which reason, at the fist beginning of the account of the creation, the expression, \"Let there be,\" was not an exterminating act of power, but a beneficent one. Therefore, at the creation, he changed the appellations and use of names; but as the name God is an indication of his beneficent power, the sacred writer has more frequently employed that in his account of the creation of the universe, but after everything was perfected then he called him Lord, in reference to the creation itself, for this name betokens royal power and the ability to destroy; since, where the act of generation is God is used first in order, but when punishment is spoken of the name Lord is placed before the name God." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Why did the deluge take place in the six hundredth year of the life of Noah, and in the seventh month, and on the twenty-seventh day of the month? (Genesis 7:11).", + "Perhaps it happened that the just man was born at the beginning of the month, at the first beginning of the commencement of that very year which they are accustomed to call the sacred year, out of honour, otherwise the sacred historian would not have been so carefully accurate in fixing the day and month when the deluge began to the seventh month and the twenty-seventh day of the month. But, perhaps, by this minuteness he intended manifestly to indicate the precise time of the vernal equinox, for that always occurs on the twenty seventy day of the seventh month. But why was it that the deluge fell on the day of the vernal equinox? Because about that time the birth and increase of everything take place, whether living creatures or plants; therefore the vengeance and punishment inflicted brings with it the more terrible and dreadful threats, as happening at the period of plenty and fertility of the shaves of corn, and indeed, in the very midst of that productiveness, and bringing the evil of utter destruction as a reproof of the impiety of those who are exposed to the punishment. For behold, says he, all nature contains its own productions within itself in the greatest abundance, namely, wheat and barley, and everything else which is produced from seed, brought on to complete generation, as, also, it begins to generate the fruits of trees; but you, like mortals, corrupt its mercies, perverting the divine gifts, and purposes, and mysteries. But if the deluge had taken place at the autumnal equinox, when there was nothing growing on the earth, but when all the crops were collected into their proper storehouses, it would not have, in any degree, been looked upon as a punishment, but rather as a benefit, as the water would have cleansed the plains and the mountains. But as the first man who was produced out of the earth was also created at the same season of the year, he whom the divine writer calls Adam, because in fact it was on every account proper that the grandfather, or original parent, or father of the human race, or by whatever name we may choose to designate that original founder of our kind, should be created at the season of the vernal equinox, when all earthly productions were full of their fruit; but the vernal equinox takes place in the seventh month, which is also called the first in other passages, with reference to a different idea. Since, therefore, the first beginning of the generation of our race, after the destruction caused by the deluge, commenced with Noah, men being again sown and procreated, therefore he also is recognised as resembling the first man born of the earth, as far as such resemblance or recognition is possible. And the six hundredth year has for its origin the number six; and the world was created under the number six, therefore, by this same number does he reprove the wicked, putting them to shame because he would, unquestionably, never, after he had created the universe by means of the number six, have destroyed all the men who lived on the earth under the form of six, if it had not been for the preposterous excess of their iniquities. For the third power of six and the minor power is the number six hundred, and the mean between both is sixty, since the number ten more evidently represents the likeness of unity, and the number a hundred represents the minor power.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"And the fountains of the deep were broken, and the springs of heaven were opened?\" (Genesis 7:11).", + "The literal meaning is plain enough, for it suggests the two extremities of the universe, the heaven and the earth, to have met together for the destruction of mortals deserving of condemnation, the waters running forth to meet one another from all quarters, for part of them bubbled up from out of the earth, and part descended downwards from heaven; and in truth, that expression is very explicit, \"The fountains were broken up,\" for when a rupture is effected then the thing confined rushes forth without any hindrance. But with reference to the interior meaning of the expression we may as well say this: the heaven is symbolically the human intellect, and the earth is the sense and body, therefore there is great distress and calamity when neither remains, but when each threatens a secret attack. But what is the exact meaning of my words? If often happens that acuteness of intellect exhibits cunning and wickedness, and bears itself with bitterness in every respect when the lusts of the body are restrained and bridled; but the contrary fact often prevails, and the lusts rejoice in their opportunities and proceed onward, gaining strength from luxury and abundance of means; therefore, the gate of these lusts is the outward sense combined with the body; but when the intellect, neglecting outward circumstances, is consistent with itself, then the senses lie harmless, as if completely abandoned; but when both are united, the intellect in exerting all cunning and wickedness, and the body irrigated with all the senses and gorged with every kind of vice to satiety, then we are exposed to a deluge; and this is in fact a great deluge, when the streams of the intellect are opened by iniquity, and folly, and greedy desire, and injustice, and arrogance, and impiety, and when the fountains of the body are opened by lust, and desire, and intemperance, and obscenity, and gluttony, and lasciviousness, with relations and sisters, and all irremediable diseases." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"And the Lord shut him in, closing the doors of the ark?\" (Genesis 7:16).", + "Since we have said that the structure of the human body is symbolically indicated by the ark, we must take notice, also, that on the outside this body is enclosed by a hard and dense skin, to be a covering to all its parts; for nature has made this as a sort of coat, to prevent either cold or heat from being able to do man injury. The literal meaning of the expression is plain enough, for the door of the ark is carefully shut by divine virtue for the sake of security, lest the water should enter in at any part, as it was to be tossed about by the waves for an entire year." + ], + [], + [], + [], + [ + "Why did the water overflow fifteen cubits above all the highest mountains? (Genesis 7:19). With respect to the literal statement we must remark that the excess was not merely one of fifteen cubits above all high mountains but above those which were a great deal more lofty and high than some others; therefore it was a great deal more than that height above the lower ones. But we must interpret this statement allegorically; for the loftier mountains shadow forth the senses in our body, because it has been permitted to them to occupy the abode of stability in the lofty region of our head. And there are five numbers of these, each to be considered separately, so that they amount in all to fifteen." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"And all flesh capable of motion perished?\" (Genesis 7:21).", + "It is with especial propriety, and strictly in accordance with natural truth, that the sacred historian has here pronounced all flesh capable of motion devoted to destruction; for flesh excites pleasures, and is excited by pleasures; and such affections are the causes of the destruction of souls, as one the other hand sobriety and patience are the causes of safety." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"And everything which was on the dry land died?\" (Genesis 7:22).", + "The literal meaning is notorious, because in that great deluge everything which was upon the earth was destroyed and perished; but with respect to the secret meaning, as, since the material of timber, when it is parched and dry, is readily consumed by fire, so, likewise, when the soul is not mingled with wisdom, and justice, and piety, and the other enduring virtues, which alone are able to impart real joy to the thoughts, then it, being parched up and dried like a plant which is deprived of any power of budding or producing seed, or like a withered trunk, dies, being handed over to the mercy of the overwhelming overflow of the body." + ], + [ + "What is the meaning of the words, \"It destroyed every living substance which was on the face of the earth?\" (Genesis 7:23).", + "The literal meaning of these words only announces a plain statement of a fact, but it may be turned into an allegory in this manner. It is not without reason that the sacred historian has used the words \"a living substance,\" for that is characteristic of ambition and pride, which lead men to despise both divine and human laws; but ambition and arrogance do rather appear on the face of our earthly and corporeal nature with an elated countenance and contracted brows. Since there are some persons who come nearer to one with their feet, but with their chests, and necks, and heads lean back, and are actually borne backwards and bend away like a balance, so that with one half of their body, in consequence of the position of their feet, they project forward, but backward with the upper portion of their chests, drawing themselves back like those persons whose muscles and nerves are in pain, by which they are prevented from stooping in a natural manner. But men of this kind it was determined to put an end to, as one may see from the records of the Lord and the divine history of the scriptures." + ] + ], + [ + [ + "Why is it that the sacred writer says, \"And God was mindful of Noah, and of the beasts, and of the cattle,\" but does not add that he remembered his wife and children? (Genesis 8:1).", + "As the husband agrees with and is equal to his wife, and as the father is equal to his sons, there is no need of mentioning more names than one, but one, the first, is sufficient; therefore, by naming Noah he, in effect, names all those who were with him of his family; for when husband, and wife, and children, and relations are all agitated by discord, then it is no longer possible for such to be called one family, but instead of being one they are many; but when harmony exists then one family is exhibited by one superior of the house, and all are seen to depend upon that one, like the branches of a tree which shoot out from it, or the fruit upon a vine branch which does not fall off from it. And in another part, also, the prophet has said, \"Have a regard to Abraham your father, and to Sarah who brought you forth,\" where, because in fact it was one family, he displays the agreement by mentioning the woman.", + "", + "Why is it that the sacred writer made mention first of the beasts and afterwards of the cattle, saying that God remembered Noah, and the beasts, and the cattle? (Genesis 8:1).", + "In the first place, that poetical rule has not been expressed in vain, that he led the bad into the middle; therefore he places the beasts in the middle, between the domestic animals, that is to say the men and the cattle, in order that they might be tamed and civilized by having an intimate association with both. In the second place, he thought it scarcely reasonable to bestow a provident benefit on the beasts by themselves, because he was about immediately to add a statement of the beginning of the diminution of the deluge. This is the explanation of the statement taken literally. But with respect to the inner meaning, that just intellect, dwelling in the body as if in the ark, possesses both beasts and living animals, not those particular ones which bite and hurt, but, that I may use such an expression, those general kinds which contain in themselves the principles of seed and origination; since without these the soul cannot be manifest in the body. Moreover, the soul of the foolish man employs all poisonous and deadly animals, but that of the wise man those only which have changed the nature of wild beasts into that of domestic creatures.", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"He brought a breath over the earth, and the water ceased?\" (Genesis 8:2).", + "Some people say that what is here meant by \"a breath\" is the wind, at which the deluge ceased. But I am not aware that water is diminished by wind, but only that it is disturbed and agitated into waves, for if it were otherwise the vast extent of the sea would have been wholly dried up long ago. Therefore it appears to me that the sacred writer here means the breath of the Deity, by which the whole universe obtains security at the same time with the calamities of the world, and with those things which exist in the air, and in every mixture of plants and animals. Since the deluge of that time was no trifling infliction of water, but an immense and boundless overflow, extending almost beyond the pillars of Hercules and the great Mediterranean Sea, since the whole earth and all the spaces of the mountains were covered with water; and it is scarcely likely that such a vast space could have been cleared by a wind, but rather, as I have said, it must have been done by some invisible and divine virtue." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"The fountains of the deep were closed, and the cataracts of heaven?\" (Genesis 8:2).", + "In the first place, it is agreed upon by all that in the first period of forty days the waters of punishment fell uninterruptedly, the lowest fountains of the earth being burst asunder; and from above, the cataracts of heaven being opened, and pouring down until all places, both level and mountainous, were covered with the inundation; and for another period of a hundred and fifty entire days the waters did not cease to fall, nor did the streams cease to flow, nor the springs to burst up, though still in milder quantities, not so as to increase the existing flood, but only so as to secure the duration of the existence of the deluge, which was also assisted from on high; and this is what is indicated in the meantime by the statement that after a hundred and fifty days the fountains and the cataracts were closed up; therefore, while as yet they were not closed up it is plain that they were in action. In the second place, it was necessary that that which afforded the excessive supply of waters for the deluge, namely, the double reservoir of water, the one from the fountains of the earth, and the other from the pourings forth of heaven, should be both closed, for the more the stores from which any material is supplied fail, the more it is consumed by itself, especially when divine virtue has given the command. This is the literal meaning of the expression. But with respect to the inner sense of the passage, since the deluge of the mind arises from two things, for it arises partly from counsel, as if from heaven, and in another degree also from the body and from sense, as if from earth, the vices being reciprocally introduced by the passions and the passions by the vices, it was inevitably necessary that the word of the divine physician entering in as a salutary visitation for the purpose of healing the disease, should prevent both kinds of overflow for the future; for it is the first principle of the medical art to drive away the cause of the infirmity and to leave no longer any materials for disease; and the scripture teaches this, also, in the case of the leper, for when the leprosy is checked and is prevented from extending further, it then fixes the station and abode of the leprous man in the same place by a law, because the character of being stationary implies cleanliness, for that which is moved contrary to nature is unclean." + ], + [], + [ + "Why does he say, \"The ark settled in the seventh month on the seven and twentieth day of the month?\" (Genesis 8:4).", + "It is reasonable here to consider how the beginning of the deluge commences in the seventh month, on the twenty-seventh day of the month, and how the diminution, when the ark rested on the top of the mountains, again took place in the seventh month and on the twenty-seventh day of the month; therefore we must say, that there is here an homonymy of months and days, for the beginning of the flood took place in the seventh month, beginning at the birthday of the just man, near the time of the vernal equinox, and its diminution took place in the seventh month, beginning from the highest point of the flood at the autumnal equinox, since the two equinoxes are separated from one another by seven months, having an interval of five months between them. For the seventh month of the equinox is also by its virtue the first month, because the creation of the world took place in it, on account of the abundance of all things at that season. And, in like manner, the seventh month of the autumnal equinox, which, according to time, is the first in dignity, having its principle of that number seven derived from the air; therefore, the deluge took place in the seventh month, not according to time but according to nature, having for its principle and commencement the spring season." + ], + [], + [ + "Why was it after forty days that the just man opened the window of the ark? (Genesis 8:5).", + "We must observe carefully that the divine historian uses the same number in speaking of the influx of the deluge and in mentioning the cessation and complete removal of the evil; forsooth on the twenty-seventh day of the seventh month in the six hundredth year of the life of Noah, that is to say in the six hundredth year after his nativity, the deluge began at the spring season; but on the twenty-seventh day of the seventh month, the ark rested on the top of the mountains at the vernal equinox. But it is plain from these circumstances that the deluge became invisible in the six hundred and first year of Noah's life, again on the seventh month and the twenty-seventh day of it, so that after the lapse of an entire year, it again settled and established the earth as it was at the moment of its destruction, in the spring season, budding forth and covered with verdure and full of all kinds of fruits. But again in a similar manner the overflow of the deluge took place for forty days, the cataracts of heaven being opened and fountains bursting upwards from the lowest depths of the earth; and again a hope of renewal took place at intervals of forty days after a sufficient cessation of the rains, when he opened the window; and again the duration of the permanent deluge lasted for a period of a hundred and fifty days, as also its gradual diminution occupied a period of a hundred and fifty days; so that we may well admire the equality of the arrangement, for the evil increased and ceased according to the same number, like the moon, which from its first rise proceeds in its increase according to an equal number, going onward to its perfect fulness of light, and then again with an equal number in its decrease, returning back to its original state, after having been previously full; and in like manner in the case of divine chastisements, the Creator preserves a regular order, banishing all irregularity from the divine borders." + ], + [ + "Why did he send out a raven first? (Genesis 8:6).", + "If we look to the literal statement, the raven is said to be an animal particularly set apart for being sent on messages and employed in offices; for to this very day many people watch its mode of flight and its chattering, judging that it gives some intimation of unknown facts; but with respect to the hidden meaning, as a raven is a black, and arrogant, and speedy animal, it is a sign of wickedness, which brings night and darkness over the soul, and it is also swift to meet all the things of the world in its flight. And also that it is very bold, so as at times to cause the destruction of those who seek to catch it, since pride produces also rash impudence, the opposite of which is virtue, which is consistent with the brilliancy of light, and is by nature decorated with a modest bashfulness; therefore it is quite natural that if there was any darkness remaining behind in the intellect, darkness which exists in accordance with folly, he should expel that and send it out beyond his borders.", + "", + "", + "Why did the raven after it had gone forth not return, when there was not yet any part of the earth dried? (Genesis 8:7).", + "This passage admits of an allegorical interpretation since injustice is contrary to the light of justice; so that in comparison of the admirable actions of the man endued with virtue, it thinks it more desirable to rejoice with its kinsman the deluge; for injustice is a lover of confusion and corruption." + ], + [ + "Why does he in the second place send forth the dove, and why does he send it forth from himself to see whether the water had ceased, when he uses no such expressions about the raven? (Genesis 8:8).", + "In the first place, the dove is a clean animal, and in the second place it is tame, civilised, and one which associates with mankind, on which account also the honour has been allotted to it of being offered up upon the altar in sacrifices; and on this account the sacred writer, sanctioning this honour and adding the weight of his assertion, has said, he sent it forth from himself, declaring by this expression that it was to see whether the water was abated, he displays the common anxiety felt by both. But those birds, the raven and the dove, are symbols of wickedness and virtue: for the one, whether it is wickedness or the raven, has no house, nor habitation, nor city, being an insolent unsociable bird; but the other, namely virtue, has a regard to humanity, and to the public good: and so the man endowed with virtue sends that bird forth as his ambassador for desirable and salutary objects, wishing to receive from it desirable information; and she, like an ambassador, brings us back genuine pleasure, so that what is hurtful may be guarded against, and what is useful may be diligently and carefully admitted." + ], + [ + "Why did the dove, when it found no rest for its feet, return to Noah? (Genesis 8:9).", + "Is not the reason of this evident, and is it not a plain proof that wickedness and virtue are symbolically indicated by the raven and the dove? For behold the dove, which is the last sent out, finds no rest. How, then, could the raven, who departed previously, while the calamity of the deluge was still prevailing, find any place, and make a settlement? For the raven was neither a swan nor an ibis, nor did he belong to the class of aquatic birds. But the sacred writer here points out in an enigmatical manner, that wickedness, when it has gone forth out of doors, to the swelling whirlpools of the vices and passions which overflow and corrupt the soul and life, joyfully admits them, and dwells with and takes up its abode with them, as with its nearest friends and relations; but virtue, turning away with loathing from even the first sight of them, at once springs back, and does not return, scarcely finding rest for its feet; finding, in fact, no standing ground anywhere, and no place worthy of itself. For what other greater evil can there be than this, that virtue should not be able to find in the soul any place ever so small for rest and for abiding in?" + ], + [ + "Why did he, after waiting yet seven other days, send forth the dove a second time? (Genesis 8:10).", + "This is an excellent example for life, since although it will behold natures obstinate at first, still the hope of changing them into better natures is scarcely allowed to drop; and as a prudent physician does not in a moment apply a perfect cure to a disease, or effect a complete restoration to health, but employs salutary medicines after he has given nature an opportunity of first opening the way to recovery, so too the man endowed with virtue behaves with respect to the employment of the word which is in accordance with the law of wisdom. But the number seven is the sacred and dominical number, according to which the Father of the universe, when he made the world, is said to have looked upon his work. And the contemplation of the world, and of all the things contained in it, is nothing else but philosophy, and that excellent and select portion of it which wisdom contains, comprehending within itself also a work still more necessary to be seen." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"The dove returned a second time to him about evening, having in her mouth a leaf and a thin branch of olive?\" (Genesis 8:11).", + "All these separate points are selected and approved signs-the returning, the returning about evening, the having an olive-leaf and a thin branch of that tree, and oil, and the having it in her mouth; but yet every one of these signs can be examined with a certainty beyond certainty, for the return is distinct from its previous return, for that one bore with it an announcement of nature being wholly corrupted and rebellious, and being wholly destroyed by the deluge, that is to say, by great ignorance and insolence; but this second return brings the news of the world beginning to repent, but to find repentance is not an easy task, but is a difficult and laborious business. And it is on this account that the dove arrived in the evening, having passed the whole day from morning to evening in its visitations; in word, indeed, examining places, but in fact investigating the different parts of nature itself by continual visitation, and seeing them all clearly from beginning to end, for the evening is the indication of the end. The third sign, again, is its bringing a leaf; but a leaf is a small part of a tree, still it does not exist without a tree. And the beginning of displaying repentance is somewhat corresponding to this, since the beginning of correction has some slight indications about it, which we may call a leaf, by which it appears to receive guardianship, but can easily be shaken off; so that the hope shall in that case not be great of attaining the desired improvement, which is typified by the leaf of no other tree but of the olive alone, and oil is the material of light. For wickedness, as I have said before, is profound darkness, but virtue is luminous brilliancy, and repentance is the beginning of light. But you must not yet suppose that the beginning of repentance is only visible in branches just germinating and beginning to look green, but that it exists too while they are still dry, and while the seminal principle is dry and quiescent. And it is on this account that the fifth sign is shown, that, namely, of the dove when it comes bearing a slender branch. And the sixth sign is that this slender branch was in its mouth, for the number six is the first perfect number, since virtue bears in its mouth, that is to say in its conversation, the seeds of wisdom and justice, or, in one word, of honesty of the soul; and not only bears this, but gives some portion of participation in it even to the foolish, by drawing up water for their souls, and irrigating them with the desire of repentance for their sins." + ], + [ + "Why, in the third place, after seven other days, did he again send forth the dove, which did not again return to him? (Genesis 8:12).", + "According to the word, the dove made no more return to him; but what in fact is meant is virtue, which, however, is not an indication of alienation, since, as I have said before, she was not separated from him at that time, but sent forth like a sun-beam to pay a visit of examination to the natures of others, but then, not finding any one to listen to her precepts of correction, she returns, and properly comes to him alone. But this time she is no longer the possession of one single individual, but is rather a common good to all those who have been willing to receive the emanations of wisdom as if coming up from the earth, those persons, that is, who from the very beginning have laboured under a great thirst of perfect wisdom." + ], + [ + "Why in the six hundred and first year of the life of Noah, and on the first day of the first month, did the waters of the deluge cease from off the earth? (Genesis 8:13).", + "The word first, according to the defect of time, is spoken of with reference either to the month or the man, and each interpretation has reason to support it; for if we are bound to maintain that the water began to abate in the first month, we are equally obliged to consider that the sacred historian intended also to speak of the seventh month, that is, of that month which is the second equinox, since the same month is both the first and the seventh; that is to say, the first as respects nature and virtue, and the seventh in point of time. Therefore in another place he says, \"This month is unto you the beginning of months, the first among the months of the year;\" calling that the first which is so in respect of nature and virtue, and which as to number is in time the seventh month, since the equinox has its appointed order in regular series, and in point of time is assigned the better season of the year. But if you take that word first to have reference to the man, then it will be used with more truth, and with strict propriety, for the just man was truly and properly the first, as in a vessel the captain is the first man, and in a state the prince. But he is first not only in virtue, but also in order, inasmuch as in the very circumstances of the regeneration of the second sowing of the human race he was the beginning and the first. Moreover, it is very admirably considered with reference to this passage, that the deluge took place during the life of the first man, and that again, when it abated, things returned to their former steadiness, since after the deluge took place he had to live by himself with his whole family, and after that evil was removed he alone was found upon the earth during the latter period of his life until the regeneration of mankind began. But it is not to no purpose that this testimony is given both of the preceding portion of his life, and also of the later period, for he alone burnt with a desire for that genuine life which is in accordance with virtue, while all the rest of the world were hastening on to death by reason of their fatal wickednesses. Therefore of necessity the evil ceased on the six hundred and first year of his life, since in truth the destruction came with reference to the sixth number, and safety was restored in unity since unity is more a generativeness of the soul, and is the best for giving life, wherefore also a deficiency of water in the sea takes place at the new moon, in order that the units may be preferred in dignity both among months and years, when God saves those things which are upon the earth; since the man who cultivates just habits is called by the Hebrews in their native language Noah, but by the Greeks he is named Dikaios; however, he is not exempted from the laws affecting the body. For although he is not subordinate to the power of others, but is a prince, yet still, because he is nevertheless devoted to death, as he is dead, the principle of that number six is connected with unity; since it was not in one year taken separately that the deluge ceased, but together with the number six (as contained in the number six hundred), which is connected with it according to corporeality and inequality; since the other being a long number is in the first place six (that is to say, six hundred); on which account it is said, in the six hundred and first year. But the just man is so in his generation, not in that which is general, nor again in that in which he is just by comparison with the general corruption, but according to some especial generation; for his generation bears with it a certain comparison. But that man also is deserving of praise whom God selected beyond all other generations as being considered worthy of life, placing a limit to that life, and to him as being about to be both the end and the beginning of each generation and of each age; the end of that which is corruptible, the beginning of that which is to follow. And truly it is much more proper to praise him who, bending upwards with his whole body, looked up by reason of his friendship with God. " + ], + [ + "Why is it that the earth was dried up in the seventh month, and on the twenty seventh day? (Genesis 8:14).", + "Do you not see that he here calls that month the seventh, which a little while before he styles the first? for the seventh, as far as related to time, is the same, as I have said before, as that which is the first in nature, being the beginning of the equinox. But it is with great propriety that the beginning of the deluge is fixed to the seventh month, and the twenty-seventh day of the month; and again, the end and cessation of the deluge is fixed to the same seventh month and the same day; for, both the deluge and the removal of life took place at the equinox; the principle of which we have indicated a little time ago; for the seventh month is found to be synonymous with months and days of this time, and then again, the twenty seventh day occurs with the same meaning, when the ark rested on the mountains. This is the month which by nature is the seventh, but in point of time the first, which in fact is the month of the equinox. Therefore, at the equinoxes a power of selection is given for seven months and twenty seven days; for the deluge took place in the seventh month, on which the vernal equinox takes place; so that it is in time the seventh, but in nature the first. And the cessation of the deluge and the display of mercy belong to the same measure, when the ark rested on the tops of the mountains; again in truth in the seventh month, but not the same month, but in that in which the autumnal equinox occurs; that is to say, the seventh by nature, but the first in point of time. But the most perfect cure, the fact of the evil being wholly dried up, is again fixed to the seventh month and the twenty-seventh day of the vernal season; in order that both the beginning and the end of the deluge might find its boundary at the same season; and that the middle season when human life is repaired, is fixed to the intermediate season. In the meantime that expression is more certainly to be observed, namely, that the whole year, by a strict computation of days, made the deluge equal to the exact time of the remedy; for it began in the six hundredth year of Noah's age, in the seventh month, and on the twenty-seventh day; so that the whole space of the intermediate time completed a perfect year, the beginning being placed at the vernal equinox, and the flood also ending equally at the same epoch of the vernal equinox. And in this manner, after all things on earth, things full of fruit, had undergone destruction, as I have said before, now that the persons who used the fruits were also destroyed, the earth being wholly relieved of all evil was again found full of seeds and fruit-bearing trees, according to the production of spring; for he thought it reasonable that, as the earth after it had suffered the deluge was in a similar condition when dried again to that in which it was before, so it should now show itself, and pay the debt which it owed to nature. Nor ought any one to wonder that in one day the earth when left to itself produced every thing by divine virtue, both seeds and trees, all complete, entirely and suddenly, with perfect and excellent herbs, and grain, and plants, and fruits; since in the creation of the world on one day of the six he finished and brought to perfection the whole generation of plants. But the present fruits were already perfect in themselves, and produced all kinds of fruits in a manner suitable and corresponding to the season of spring; for all things are possible to God, who scarcely requires time to effect any thing. " + ], + [ + "Why was it that after the earth was dried, Noah did not depart out of the ark, before he had received a fresh command from God, for God said to Noah: \"Go forth, thou, and thy wife, and thy sons, and thy sons' wives, together with all the rest of the living creatures?\" (Genesis 8:16).-", + "Justice is commonly inspired with fear, as on the other hand injustice is rash and self-confident. But the proof of a fear of God is the not giving up more to, or guiding one's self more by one's own reason than by God. And above all other men it was natural for that man who had seen the whole earth suddenly become an immense sea, to suspect that it might be possible that the same misfortune would again return. Besides this, he also gave a thought to the corresponding consequence, namely, that as he had entered into the ark at the command of God, so it was fitting that he should also leave it at the command of the same being; for let no one believe that he can ever do anything perfectly unless God himself guides him by his preventing precepts." + ], + [], + [], + [ + "Why, when they entered into the ark was the order as follows: first himself and his sons, and after them his wife and his sons' wives, but when they went forth the order was changed, for the sacred historian says, \"Noah and his wife went forth, and after them his sons and his sons' wives?\"(Genesis 8:18).", + "By the literal statement the sacred writer gives an obscure intimation, in the order in which they entered, that the propagation of seed was taken away, but by the order of their egress he implies the continuance of the process of generation; since, while they are entering, the sons are mentioned together which their father, and the daughters in-law with their mother-in-law, but when they are going forth the wives are all mated again, the father being accompanied by his wife, and each of his sons also by his wife, since he chose to show by fact rather than by words everything which it is fitting for his friends to do. Moreover he had in express words, and not by any vague intimations, commanded the men, as they were about to enter into the ark, that they while there were to keep themselves from connection with women; but now that they were about to depart from it, he plainly intimates to them that offspring is to be begotten in accordance with nature, by the order in which he appoints their going forth; nor did he employ words only, in order to make his proclamation about the state of the ark, saying, \"After a destruction of all things on earth, of such a character and of such extent, do not indulge in pleasures, for that is not decorous. It is sufficient, however, for you to have received your lives; but while you are actually in the ark, to ascend up into the marriage bed with your wives would be a proof of your being devoted to lasciviousness.\" And, indeed, it was natural for them, as being relations to those who were being destroyed, to be moved with compassion for the perishing human race, especially because they themselves also were still in doubt whether, from some quarter or other, calamity might not fall also upon themselves; and besides these considerations it was absurd, while those who were alive were perishing, for those in the ark to be contriving that others who did not exist should be born, being warm at an unreasonable time, and burning with an inopportune desire. But after the anger of God ceased, then he commanded those who had been delivered from the calamity, when they had again gone forth out of the ark in order, to apply themselves to the procreation of a succeeding generation, when he tells us, that the men did not go forth with the men, nor the women with the women, but the wives with their husbands. But with respect to the inner meaning of this fact, we must say this, that when the mind is about to wash off and cleanse away its sins, then it is fit for male to live with male, that is to say, for the intellect, the chief part of the man, to be as a father, united to each separate thought, as a father to his sons, without any admixture of the female race, which is in accordance with the outward sense; since it is a time of battle, in which it is necessary to keep the order of the cohort distinct, and to preserve it strictly in order, that the soldiers may not be mingled in confusion, and so, instead of gaining a victory over the enemy, be conquered themselves; but when the purification is completed, and when the soul is dried up from all ignorance, and when a complete deliverance from everything pernicious has taken place, then it becomes the man to collect his scattered forces together, not in order that masculine counsels may be rendered effeminate by softness, but that the female race, that is to say, the outward senses, may clothe themselves with the vigour of the male, attaining to masculine counsels, and from their receiving seed for the production of a generation; so that, from this time forth they may cherish, in all things, sentiments of wisdom, and honour, and justice, and courage, and, in one word, of virtue. But, besides this, it will be reasonable also to take notice, that when once a confusion, in the similitude of a deluge, has overwhelmed the intellect, and when the different senses, being perplexed by the affairs of this world, like so many bulwarks erected against them, begin to quarrel, it is utterly impossible that any one should be able, either to sow, or to conceive, or to generate any good thing. But when all the hostile attacks of various agitations and passions are checked, and when the ceaseless invasions of lawless counsels are repressed, then the soul produces virtue and excellent works, as the most fertile portion of the earth, when dried, produces fruits." + ], + [], + [ + "Why did Noah build an altar without having been commanded to do so? (Genesis 8:20).", + "The requital of gratitude which is due to God ought to be offered to him without command, and without any delay or hesitation, showing the mind to be free from vices; for it becomes that man, who has been endued with blessings by God, to offer him his thanks with a grateful and willing mind; but he who delays to do so, waiting for an express command, is ungrateful, being as it were compelled by necessity honour his benefactor.", + "", + "", + "Why is he said to have built an altar to God, and not to the Lord? (Genesis 8:20).", + "In passages of beneficence and regeneration, as at the creation of the world, the sacred writer only refers to the beneficent virtue of the Creator, by which he makes everything in its integrity, and he implies this by concealing the royal name of Lord, as one which bears with it supreme authority; therefore now also, since what he is describing is the beginning of the renewed generation of mankind, he borrows for his description the beneficent virtue, which bears the name of God; for he used the kingly attribute, which declares his imperial power, by which he is called Lord, when he was describing the punishment inflicted by the flood.", + "", + "What is the meaning of the statement, \"He took of the cattle and of the flying animals, and he offered whole burnt offerings on the altar?\" (Genesis 8:20).", + "All this is said with reference to an inward meaning, both because he received everything from God as a favour and gift; and also because he took of the clean sorts of animals, and burnt those which were unpolluted and clean, as entire and pure first fruits; for they are proper victims for good men to offer, and are themselves entire, being full of integrity; and they may be classed as fruits, for fruit is the end, for the sake of which the plant exists. This indeed is the literal statement; but with respect to the inner meaning, the clean cattle and the clean birds are the outward senses and intellect of the wise man, with the thoughts which are received in his mind; all which things it is reasonable to offer in their integrity as entire and perfect fruit, in the way of a display of gratitude to the Father, and to offer them to him as an unpolluted and clean oblation of a victim." + ], + [ + "What is the meaning of the words, \"And the Lord God said, repenting him, I will not again proceed to curse the earth for the works of man, for the thoughts of the mind of man are toward, and are diligently and ceaselessly exercised in, wickedness from his youth up; therefore I will not now proceed to smite all living flesh as I have done at other times?\" (Genesis 8:21).", + "The reasons alleged appear to indicate a change of purpose, which is an affection not usual nor akin to the divine virtue; for the dispositions of mankind are variable and inconstant, so that all affairs among them are altogether uncertain; but with God nothing is uncertain, nothing incomprehensible, for he is a being of mighty and consistent determination; how then, when reasons of the same kind are present to him, because he was forsooth aware from the very beginning that the mind of man was deliberately inclined to wallow in wickedness from his youth on, could he have originally intended to destroy the human race by a flood; and yet afterwards say, that he did not intend to destroy it any more, when the same evils still exist in the mind? But we must think that every kind of expression of this sort is, by law, connected with learning and the utility of instruction rather than with the nature of truth, since there are, as it were, two kinds which occur in the whole course of the law; in the first place, as it is said, \"Not as a man;\" and in the second place, as it is said, \"As a man,\" the one God is believed to instruct his son. That first expression relates to the actual truth; for, in real fact, God is not as a man, nor again, as the sun, nor as the heaven, nor as the world, which is perceptible by the outward senses, but as God, if it is justifiable to assert that also; since that most happy and blessed being will not endure similitude, or comparison, or enigmatical description; nay, rather he surpasses even blessedness and felicity itself, and whatever can be imagined as better than and preferable to them. But the second expression relates to instruction and direction, I mean the express words, \"As a man,\" in order that it may be observed, that he is willing to impress us beings, born of the earth, lest perchance we should unceasingly incur his anger and his chastisement by our implacable hostility to him, without any peace; for it is sufficient for him to be roused and embittered against us once, and once to exact vengeance against sinners; but to inflict punishment over and over again for the same thing is the conduct of a savage and ferocious disposition: since, says he, \"when I shall inflict deserved retribution, as is possible, on every one, I will cause a burning recollection of my design to be preserved.\" Therefore behold, the sacred historian has excellently expressed himself, saying, \"That God observed in his mind,\" for his mind and disposition rejoice in a superior degree of constancy; but our wills are found to be inconsistent and vacillating, on which account we cannot be properly said to observe and think with our minds, since it is by the thoughts that the passage of the mind is allowed to take place, but the human intellect is unable to be extended over everything, since it is incapable of penetrating all things in a perfect and suitable manner. But that expression, \"I will not proceed any more to curse the earth,\" is used with great propriety, for it is not becoming to add more curses to what has already been done, because the evils that have been inflicted are already complete; because, although they are in some sense imperfect, inasmuch as the Father is kind and merciful, and most humane, still he is rather inclined to alleviate the evil than to add to men's misery. But that is as it were the same thing, according to a common proverb, to wash a brick, or to draw water properly, and wholly to eradicate wickedness, with all its deeply imprinted tokens from the mind of man; for if it is implanted in it at first, it does not exist accidentally, but is engraven deeply on it and clings to it. But since the mind is a potential and principal part of the soul, he introduces that word \"diligently;\" but that which has been weighed with diligence and care is exquisite thought, examined more certainly than certainty itself. But this diligence does not tend to any one evil, but as is plain, to mischief, and to all mischief; nor does it exist in a perfunctory manner; but man is devoted to it from his youth, not only in a manner, but from his very cradle, as if he were in some degree united to, and nourished, and bred up with sin. But yet God says, \"I will not any more smite all flesh;\" giving notice that he will not, at any future time, destroy every portion of mankind altogether, but only single individuals, in ever such great numbers, who perpetrate unspeakable wickednesses; for he does not leave wickedness unpunished, nor does he grant it liberty or impunity, but indulging his care for the human race on account of his original design, he of necessity fixes destruction as a punishment for sinners." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Sowing-time and harvest, cold and heat, summer and spring, shall not cease day nor night?\" (Genesis 8:22).", + "If taken literally this expression signifies the continuation of the duration of the annual seasons, and that the earthly temperature adapted to animals and plants is not again to be destroyed; since indeed, if the weather is corrupted it would corrupt them likewise, and if it is preserved in its existing state it would preserve them also safe and sound; for it is according to the weather and temperature that all animals and plants are preserved safe and sound, without any infirmity, being accustomed, in some measure, to be produced separately, in an admirable way, and to grow up together. But nature is like a harmony, composed of opposite sounds, both flat and sharp; for thus, also, the world is compounded of opposite qualities, for when, in the first place, the mortal commixtures of cold and heat, of moisture and dryness, preserve their natural order, without any confusion, they are themselves a cause which prevents destruction from overwhelming everything upon the earth. But if we regard the inward sense of the passage, the seed time is the beginning and the harvest time is the end, and both the beginning and the end are concurrent causes of safety, for either thing alone is by itself imperfect, because the beginning requires an end, and the end has a natural inclination for the beginning; but cold and heat bring round winter and autumn; for the autumn is fiery, but only in such a degree as succeeding in its annual revolution to cool the fiery summer. And, symbolically, with reference to the mind, cold indicates fear, since it causes terror and trepidation; but heat indicates anger, because an angry disposition bears in itself a resemblance to flame and fire; for it is necessary that those things should always exist and always remain among created and corruptible beings; since summer and spring have been instituted for the production of fruits; spring for the perfection of the seeds, and summer for the perfecting of fruits and the buds of trees. These things indeed are discerned symbolically in addition to the inward sense of the words, producing a double fruit; what is necessary being computed in the season of spring, and what is superfluous in the summer. Therefore necessary food is for the most part for the body, being whatever is produced freely from seeds; as virtues are necessary for the soul. But as many fruits as come by way of excess from trees in summer, besides the advantage which they are to the body, do also bring corporeal goods to the mind, as external advantages: for these external advantages are subservient to the body, and the body is subservient to the mind, and the mind to God. But day and night are the measures of times and numbers; and time and number exist without interruption. Day indicates lucid wisdom, and night betokens obscure folly. " + ] + ], + [ + [ + "Why was it that God, blessing Noah and his sons, said, \"Increase, and multiply, and replenish the earth, and rule over it; and let your fear and the dread of you be upon all beasts, and upon flying fowls, and upon reptiles, and upon the fishes which I have placed under your hand?\" (Genesis 9:1).", + "This devotion of the inferior animals to man, God also at the beginning of the creation bestowed on the sixth day upon man, after he had created him in his own image; for the scripture saith, \"And God made man; in the image of God created he him; male and female created he them. And God blessed them, and said, Be fruitful, and multiply, and replenish the earth; and be ye lords over it, and be ye rulers of the fishes, and of the flying fowls, and of every creeping thing that creepeth upon the earth.\" And did he not by these words evidently intimate that Noah, at the beginning of what we may call the second creation of mankind, was found equal in honour to that creature who in the first instance was made as to his form in the likeness of himself? Therefore he equally assigned both to the one and to the other the principality and power over all the creatures that live upon the earth. But do thou diligently take notice that he showed this man, who at the time of the deluge was the only just man and the king of all the creatures which live upon the earth, to be equal in honour, not to the identical man who was first created and formed out of the earth, but to that one who was made according to the likeness and form of the true incorporeal entity, to whom also he gives power, making him a king, not the very created man (or the man formed out of the earth), but him who is according to his form and similitude, that is to say, incorporeal. Wherefore also the creation of that man, who as to his form is incorporeal, was marked to have taken place on the sixth day, in accordance with the perfect number six; but the creation of that man who was created after the completion of the world and subsequent to the generation of all animals on the seventh day, because it is after that that the manly figure was fashioned out of clay. Therefore after the days of generation he says, \"on the seventh day of the world;\" for God had not yet rained upon the earth, and no man did exist who could cultivate the earth. And then he proceeds to say, \"But God formed a man out of the clay of the earth, and breathed into his face the breath of life, and man became a living soul.\" Therefore how he can be made worthy of the same kingly power according to the image of the man thus formed, he, I mean, who is the beginning of the second creation of mankind, is indicated by the letter of the history that relates these events. But with reference to the inward sense of the passage we must give an explanation in the following manner. God wills that the souls of wise men should increase in the magnitude and multitude of the beauty of their virtues, and should fill the mind as if it were the earth with those beauties, leaving no portion empty and void so as to become occupied by folly. And he wills also that they should rule over, and strike terror into, and inflict alarm upon all beasts; that is to say, he wills that all wickedness should be subdued by their will, since wickedness is of an untamed and savage nature. Also he willed that they should be lords over all flying fowls, which by reason of their lightness are raised on high, being armed with courage and empty pride, and which thus cause the greatest mischief, being scarcely controlled at all by fear. Moreover, he made them rulers over all creeping things, which are the symbols of destructive vices, for they creep through the whole soul, namely, concupiscence, desire, sadness, and cowardice, striking and goading; as also they are indicated by the fishes, which eagerly cultivate a moist and delicate life, but one which is far from being sober, wise, or lasting." + ], + [], + [ + "Why does God say, \"Every creeping thing which lives shall be to you for food?\" (Genesis 9:3).", + "Creeping things are of a twofold nature; some being venomous, and others domestic. The venomous ones are serpents, which, instead of feet, use their bellies and breasts, creeping upon the earth; but the domestic ones are those which have legs above their feet. This is the literal meaning of the statement. But if we look to the inward sense of it, then the creeping things represent the foul vices, but the clean ones represent joy; for in connexion with the passion of concupiscence there will exist joy and pleasure; and in connexion with desire there will be will and counsel, and in connexion with sorrow goading and compunction, and in connexion with avidity there will be fear. Therefore such disordered perturbations of the passions threaten souls with death and destruction; but the joys do really live, as he himself has warned us in an allegory; and they also give life to those who possess them.", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the expression, \"As the green herb I have given you all things?\" (Genesis 9:3). ", + "Some persons say that by this expression, \"As the green herb I have given you all things,\" the eating of flesh was permitted. But I say that even though God had intended to give that permission, still that before all things he must have intended to establish by law the necessary use of herbs, that is to say of vegetables. And under the general name of herb he includes all the other additional descriptions of green food, without mentioning them expressly in the law. But now the power of this command is adapted not to one nation alone among all the select nations of the earth which are desirous of wisdom, among which religious continence is honoured, but to all mankind, who cannot possibly be universally prohibited from eating flesh. Nevertheless, perhaps the present expression has no reference to eating food, but rather to the possession of the power to do so; for in fact every herb is not necessarily good to eat, nor again is it the uniform and invariable food of all uniform living animals; since God said that some herbs were poisonous and deadly, and yet they are included in the number all. Perhaps therefore, I say, he means to express this, that all brute beasts are subjected to the power of man, as we sow herbs and take care of them by the cultivation of the land." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"You shall not eat flesh in the blood of its life?\" (Genesis 9:4).", + "God appears by this command to indicate that the blood is the substance of the soul; I mean of that soul which exists by the external senses and by vitality, not of that which is spoken of with a certain especial pre-eminence, being the rational and intellectual soul; for there are three parts of the human soul; one the nutritive part, another that which is connected with the external senses, and the third that which exists in reason. Therefore the rational part is the substance of the divine spirit according to the sacred writer Moses: for in his account of the creation of the world, he says, \"God breathed into his face the breath of life,\" as being what was to constitute his life. But of that part of the soul which is connected with the external senses and with vitality, blood is the substance; for he says in another place, \"The blood exists in every breath of flesh.\" It is with great propriety in fact that he has called the blood the breath of all flesh, because there are in the flesh senses and passions, but not intellect nor thoughts. But again by the expression \"the spirit of blood,\" he intimates that the spirit is one thing and the blood another; so that the essence of the soul is truly and beyond all possible question spirit. But that spirit has a place not by itself separately, apart from the blood in the body; but it is interwoven and mingled with the blood. As also the veins which exhibit a pulse, as if they were vessels to convey breathing, bear with them most unmixed and pure air, but blood likewise, though perhaps in a less degree; for there are two vessels, the veins and the breathing channels; but the veins have more blood than breath, and the breathing channels have more breath than blood. Therefore the proper admixture in each vessel is distinct, as the greater and the lesser proportion. This is the meaning of these words when taken literally; but if we look to their inner meaning, he calls the blood of the soul that warm and fiery virtue belonging to it which we name courage. And he who is full of this wisdom despises all food, and every pleasure of the belly, and of those parts which are below the belly. But if any one adopts a profligate life, and becomes a wanderer like the wind, and gradually inactive from laziness and a luxurious life, he in fact does nothing else but fall upon his belly, as a reptile creeping upon the earth, and greedily licking up earthly things, closing his life without ever tasting of that heavenly food which the souls which are desirous of wisdom receive." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"The blood of your souls will I require from every beast, and from the hand of man's brother will I require the life of man?\" (Genesis 9:5).", + "The multitude of creatures which do injury is twofold; some being beasts, and others men. But beasts are rather the least injurious of the two, because they have no actual familiarity with those whom they wish to injure, principally because they do not fall under their power, but destroy those who have properly power over them. But when he speaks of brothers, he means men who are murderers, intimating these three things. First of all, that all we men are akin to one another, and are brothers, being connected with one another according to the relation of the highest kind of kindred; for we have received a lot, as being the children of one and the same mother, rational nature. In the second place, he intimates that very commonly numerous and terrible quarrels arise, and acts of treachery take place, between relations, and rather between brothers, on account of the division of their inheritance, or on account of some superiority of dignity in the household; since a quarrel between those of the same family is worse and altogether unseemly, because brothers who are really so by the ties of nature meet in contest with a great knowledge of one another's internal circumstances; being therefore well aware what kind of attack they must employ in their present warfare. But, in the third place, as it appears to me, he employs the appellation of brothers in order to warn men of the implacable and severe punishment which is reserved for murderers; that they, without meeting any compassion, shall suffer what they have inflicted; for they have not slain strangers, but their own brothers in blood. It is with exceeding great propriety that he calls God the protector and overseer of those who are slain by man; for although men despise the revenge, yet let them not behave negligently, but although impure men of savage disposition escape for the moment from danger, still let them know that they are already caught and brought before the greater tribunal of justice, namely, before the divine judgment-seat, which rises up to inflict vengeance on the wicked for the defence of those who have received shameful and unworthy treatment. This is the literal meaning of the words; but if we look to the inward sense of them they have a regard to the merit of the purity of the soul, to which it is suitable to avoid unceasing destruction brought in from outward parts; which merit, that propitious and beneficent being, the most merciful and only Saviour, does not despise; but he expels and destroys all its enemies who stand around it, calling them beasts, and men brothers; for beasts are a symbolical expression for furious men threatening calamitous death; but men and brothers are both separate individual thoughts, and words uttered by mouth and tongue, because they are akin to them, and, by consequence, they bring on great and destructive evils, leaving no stone unturned, no work or word omitted to do injury." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Whoso sheddeth man's blood by man shall his blood be shed?\" (Genesis 9:6). ", + "There is no excess in this declaration, but rather an indication of a still more formidable denunciation, because he says, \"He himself shall be poured out like blood who pours out blood.\" For that which is poured out flows forth and is lost, so that it has no longer any power or substance. And by this he shadows forth the fact that the souls of those who perpetrate unworthy actions imitate the mortal body in its corruption, as far as corruption is accustomed to come upon individuals; for the body is then dissolved into those parts of which it was composed, returning into its proper elements. But the miserable soul, labouring under distresses, is borne hither and thither by the overflow of a lascivious life; and the very evils which have grown up along with it are accustomed to suffer the same overflow, in the manner of the parts of the limbs.", + "Why is it that he speaks as if of some other god, saying that he made man after the image of God, and not that he made him after his own image? (Genesis 9:6).", + "Very appropriately and without any falsehood was this oracular sentence uttered by God, for no mortal thing could have been formed on the similitude of the supreme Father of the universe, but only after the pattern of the second deity, who is the Word of the supreme Being; since it is fitting that the rational soul of man should bear it the type of the divine Word; since in his first Word God is superior to the most rational possible nature. But he who is superior to the Word holds his rank in a better and most singular pre-eminence, and how could the creature possibly exhibit a likeness of him in himself? Nevertheless he also wished to intimate this fact, that God does rightly and correctly require vengeance, in order to the defence of virtuous and consistent men, because such bear in themselves a familiar acquaintance with his Word, of which the human mind is the similitude and form." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the words, \"There shall not again be a deluge to destroy all the earth?\" (Genesis 9:11)", + "By his last saying he declares sufficiently that there may be various inundations, but that there shall never be one of such a character as to be able to change the whole earth into a lake or sea. This is the literal meaning of this saying. But if we look to its inward sense, there a divine kindness is intimated, according to which, although it is not every part of the soul which is allowed to make proficiency in every virtue, still some are adorned in a considerable degree. So that, supposing any one is not able to display excellence in his whole body, he still may labour with all diligence to acquire all the means in his power to display excellence; and that exertion is within his reach. And it does not follow that if any one is less highly endowed, or is unable to make every portion of his life altogether perfect, that he is on that account to despair of those things which he is able to do and to attain to. Since as there is power in every individual, he who does not exert himself in accordance with it is both idle and ungrateful; idle because of his laziness, and ungrateful because, though he has received most excellent means, he still sets himself in opposition to the essential qualities of things." + ], + [], + [ + "Why does God say that, as a sign that he will never again bring a deluge over the whole earth, he will place his bow in the clouds? (Genesis 9:13).", + "Some persons imagine that by the bow he means that thing which by some is called Jupiter's belt, from its figure, dwelling on its continual similitude to the rainbow; but I do not perceive that that has been positively asserted. In the first place, because the bow aforesaid ought to have a peculiar and essential nature of its own, because it is called the bow of God; for he says, \"I will set my bow in the clouds.\" But that which belongs to God and is said to have been set in any place as his, indicates plainly that it is not devoid of essence or of substance. But the belt of Jupiter has not, properly speaking, any separate nature of its own, but is merely an appearance of the solar rays on a wet cloud, all the phaenomena of which are non-existent and incorporeal. And moreover, this is a further proof of that, that it is never seen at night, though clouds exist by night as well as by day. In the second place, we must also say that even in the day-time, when clouds obscure the whole face of heaven, the belt of Jupiter is never at all seen in them. But what remains may also be affirmed without any falsehood, when the Maker of the law says, \"I will set my bow in the clouds;\" for, behold, while clouds are present there is no appearance of the belt of Jupiter visible. But he said, \"Where there is a collection of clouds let there be a bow seen in the clouds.\" Still it often happens, when the clouds are collected and when the air is obscured and thickened, that no appearance of a rainbow is seen anywhere. We must consider, therefore, whether haply the sacred historian indicates something else by this mention of the bow, namely, that in the very exercise of the mercy of God, and also in the moment of his bitterness towards men on earth, there still shall not be any ultimate destruction of them, in the fashion of a bow, which is too soft and unfit for such a purpose, nor shall there be any violence added, so as to cause a rapid destruction, but there shall be a moderate determination, each attribute being carefully measured; for the great deluge took place with a breaking asunder and disruption of the clouds and of all things; as he himself asserts, when he says, \"The fountains of the deep were broken up.\" And yet it was not an unmeasured vehemence. Moreover, a bow is not itself a weapon, but only an instrument for the use of weapons, namely, for the arrow which strikes; and the arrow being sent forth by means of the bow strikes a part which is at a distance, while the parts which are nearest to it remain unhurt. And this is given as a proof that the whole earth shall never for the future suffer any deluge, since no one arrow ever hits all places, but only those which are at a distance. Therefore the divine virtue, being invisible, is symbolically indicated by the bow in the cloud; being in truth dissolved according to the figure of tranquillity, and condensed in accordance with a cloud; so that it does not permit all the clouds to be altogether dissolved into water, so that the earth may not be made a lake by an inundation, which it carefully forbids, and arranges the condensation of air, checking it as by a bridle, though it is at that time the more accustomed to exhibit itself as rebellious by reason of its excessive fulness. For by reason of the clouds it also shows itself to be replenished, dripping, and saturated." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "Why is it that after the sons of the just man have been named Shem, Ham, and Japhet, he relates only the generations of the middle one, saying, \"And Ham was the Father of Canaan;\" and afterwards he adds, \"These are the three sons of Noah?\" (Genesis 9:18).", + "Mentioning four men, Noah and his sons, he says that these were obedient. Because the grandson Canaan was in his habits like his Father who begat him, on that account, instead of mentioning only one, he includes both in his enumeration, so that they are four in number, three in virtue. But in the meantime in the scripture he mentions only the generations of the middle one, on account of the just man whom he is going to speak of subsequently, because although he was his father, since Ham is the Father of Canaan, still he does not mention the father with blame, but with respect to the man with whom he thought it fair that the son should be a partaker, he yet did not give the father a participation with him. In the second place, perhaps he thus gives a premonitory warning also to those persons who by the acuteness of their mental vision can see a long way off what is at a distance, namely, that he designs to take away the land of the Canaanites from them after the lapse of many ages, and to give it to his chosen people who are thoroughly devoted to God. Therefore he chooses to designate the chief inhabitant of that region, namely Canaan, and to show that he both practised singular and peculiar wickedness of his own, and also all the wickedness of his father, so that in every part he might be convicted of an ignoble slavery and submission. This is the literal meaning of these words. But if we have a regard to the inward sense, he does not say that Ham had a son named Canaan, but he predicates offspring of him alone, saying, \"Ham was the Father of Canaan.\" Since such a disposition as that of Ham is always the Father of such designs as those of Canaan, and that the very names themselves intimate this. For if we translate them into another language, Ham means heat or hot; and Canaan means merchants, or buyers, or causes, or recipients. Accordingly, he is not now speaking manifestly of generations, nor is he saying that one man is the Father or the son of another man, but he is evidently demonstrating the connection between one counsel and another, by reason of its alienation from all familiarity with virtue." + ], + [], + [ + "What is the meaning of the statement, \"Noah began to be a cultivator of the earth?\" (Genesis 9:20).", + "He is here comparing Noah to the first created man who was formed out of the earth; for in that manner also does he speak of him when he came forth out of the ark; since both then and now there took place a first beginning of the cultivation of the land, each being after a deluge. For also, at the time of the original creation of the world the earth was, as it were, a lake, being covered by an inundation of water, for the sacred historian could not tell us that God said, \"Let the waters be gathered together into one body, and let the dry land appear,\" unless it had previously been inundated with waters which now returned into certain depths of the earth. Nor again is the expression a purposeless one, \"He began to be a tiller of the earth,\" for in the second generation he was himself the beginning of men, and also of seed, and of the cultivation of the land, and of the life of all other things. This is the literal meaning of the words. But if we look to their inner sense, a distinction is made between being a cultivator of the earth and a tiller of it; as the murderer of his brother is represented as tilling the earth, but not as cultivating it. For by the earth our body is symbolically represented, which is by its nature earthly, and which the unjust and wicked man tills like a lazy hireling, but which the man endued with virtue cultivates like a skilful manager of plants and an agriculturist of good works appointed to superintend it. Because the workman of the body, the mind, as being carnal, procures carnal pleasures; but the cultivator of the earth is careful to produce useful fruits, those, namely, which are to be obtained by the study of continence, and modesty, and sound wisdom; and he prunes away all superfluous excesses and badhabits which spring up around, like the thin and misplaced branches of trees.", + "", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why does the just man first plant a vineyard? (Genesis 9:20).", + "It was very natural for it to be a subject of anxiety and doubt to him in what quarter he was to find any plants after the deluge, when everything upon the earth was destroyed. Therefore it appeared natural, as was said a little while ago, that the earth was made dry in the spring season; therefore when the spring produced the buds of trees, the roots and stems of the vine could easily be found by the just man still alive, and might thus be collected by him. But we have to consider why the first thing he did was to plant a vineyard, and why he did not rather sow wheat and barley, since the latter are necessary productions of the earth, without which life cannot be supported, but the former is only a material for superfluous pleasure. The answer is that Noah, adopting a salutary design, consecrated and offered up to God those things which are necessary to support life and which require no co-operation for the production of the fruit; but the superfluous plants he devoted to men; for the use of wine is superfluous and not necessary. As therefore God ordered fountains of water fit to drink to burst up from the earth without the cooperation of man, so he also of his own accord granted to man in a similar manner wheat and barley, in order that he himself might be the sole giver of each kind of food which serves for necessary eating and drinking. But he did not take away the power nor grudge them providing for themselves by their own industry those things which contribute to pleasure." + ], + [ + "What is the meaning of the statement, \"He drank of the wine and was drunken?\" (Genesis 9:21).", + "In the first place, the just man did not drink the wine, but a portion of the wine, not the whole of it; in which case an incontinent and debauched man does not quit his means of debauchery, till he has first swallowed all the wine that there is before him; but by the religious and sober man everything necessary for food is used in a moderate degree. And the expression \"he was drunken,\" is here to be taken simply as equivalent to \"he used the wine.\" But there are two modes of getting drunk, the one is that of an intemperate sottishness which misuses wine, and this offence is peculiar to the depraved and wicked man; the other is the use of wine, and this belongs to the wise. It is therefore in the second of these meanings that the consistent and wise Noah is here called drunken, not as having misused but as having used wine.", + "", + "What is the meaning of the statement, \"He was naked in his house?\"(Genesis 9:21).", + "This is a praise of the wise man both in the literal sense of the words, and also in their hidden meaning, that his exhibition of nakedness took place not out of doors but in his house, being concealed by the roof and walls of his house; for the nakedness of the body is concealed by a house which is made of stones and beams of wood: but the covering and clothing of the soul is the discipline of wisdom. Therefore there are two kinds of nakedness, one which takes place by accident, which is the result of an involuntary offence, because the just man, using, if I may say so, his honesty as if it were a garment with which he is clothed, stumbles out of his own accord like men who are intoxicated, or who are afflicted with insanity; for in such men their offences are not deliberately committed: but it is his task and pleasing duty to clothe himself, as with a garment, with the discipline and study of honesty. There is also another kind of nakedness of the soul which is caused by perfect virtue, which expels from itself the whole carnal weight of the body, as if it were flying from a tomb, as indeed it has long been buried in it as in a tomb; as also it avoids pleasures, and also a great number of miseries arising from the different passions and many anxieties arising from misfortunes, and indeed all the evil effects of these different circumstances. He therefore, who has been able with distinction to pass through such various and great dangers, and to escape such injuries, and to emancipate himself from such evils, has attained to the destiny of happiness, without any stain or disgrace; for I should pronounce this to be the ornament and badge of beauty in those individuals who have been rendered worthy to pass their existence in an incorporeal manner." + ], + [ + "Why is it that the sacred writer has not simply said, Ham saw his nakedness, but Ham the father of Canaan saw the nakedness of his father? (Genesis 9:22).", + "By stating the fact thus, he both blames the son in the father and the father in the son, as performing together in common the deed of folly, and iniquity, and impiety, and every other kind of wickedness. This is the literal meaning of the statement; and as to the inner sense, we must look at that in the same manner in which we have hitherto treated these subjects.", + "", + "What is the meaning of the statement, \"He told it to his two brothers out of doors?\" (Genesis 9:22).", + "The sacred historian is here adding to the gravity of the transaction. In the first place, because he did not report the involuntary evil of his father to one brother only, but to both of them; and no doubt if he had had any more he would have told it to them all, as he did in fact to every one he could; and he did so with ridicule in his very words, making a jest of what ought not to have been treated with laughter and derision, but rather with shame and fear mingled with reverence. In the second place, when the historian says he told it them, not in the house but out of the house, he evidently points out that he displayed his father when naked, not only to his brothers, but also to the bystanders with whom they were, both men and women. This is the literal information conveyed by the words. But if we look to their inward meaning, then we shall see that a depraved and malignant habit of life is full of derision and contempt: and it is a bad thing to judge of the miseries of others even by one's self like a chastising judge. But in this case what has happened is worse than this, for any man with a joyful mind to ridicule the involuntary misfortune of a devoted disciple of wisdom, and to make a song of and proclaim abroad his misery, is the part of a thoroughly hostile accuser, who ought rather to have pardoned such an occurrence than to have added accusation or vituperation to it. Moreover, because these three things are, as I have said before, as it were brothers together; namely, good, bad, and indifferent, being all the offspring of one parent thought: in accordance with each of these principles, they have been found to be overseers, some celebrating virtues with praise, others upholding acts of malignity, and others supporting riches and honours and other good things which, however, are not attached to and which are external to the body. The overseers who emulate wickedness rejoice at the fall of the wise man, and ridicule and disparage him, as if he had done no good by the part which he adopts and to which he applies himself as better for the mind, or for his body, or for his external circumstances, to his internal virtues or to any of the good things which are around and exterior to his body. Unless indeed that man alone is eminently able to attain his object, who applies himself to iniquity, as that alone is accustomed to confer advantages on human life. Pronouncing these and similar precepts, those who are overseers of iniquity ridicule those who devote themselves to virtue, and to those things by which virtue is produced and consolidated: as some look upon those things to be which are around the body, and outside it, and which may be regarded in the light of instruments serving to that end." + ], + [], + [ + "Why is it that after the sacred historian has enumerated Ham in the middle of the offspring of Noah, or has placed him in the middle between his brethren, he nevertheless points out that he was the younger, saying, \"Noah saw what his younger son had done to him?\" (Genesis 9:25).", + "This is a manifest allegory, because he here takes as the younger, not him who was so in age and in point of time, but him who was younger in mind; since wickedness is unable to attain to a perception of the learning which is proper to the elder; but the elder thoughts belong to a will which is truly growing old, not indeed in body, but in mind." + ], + [], + [ + "Why did Noah when praying for Shem speak thus: \"Blessed is the Lord God, the God of Shem: and Canaan shall be his servant?\" (Genesis 9:23).", + "The names Lord and God are here used together on account of his principal attributes, both of benevolence and of kingly power by which the world was created; for as king he created the world according to his beneficence; but after he had completed it then the world was arranged and set in order by his attribute of kingly power. Therefore he at that time rendered the wise man worthy of a common honour, which the whole world also received, all the parts of the world being formed in an admirable manner with the attributes of the Lord and God, doing so by his especial prerogative, munificently pouring forth the favour and liberality of his beneficent power. And it is on this account that the beneficent power of God is mentioned twice. Once, as has been already stated, being placed in opposition to his kingly power; and a second time without any such connexion, in order, forsooth, that the wise man having been rendered worthy of his gifts, both such as are common to him with others and such as are peculiar to himself, he might also be rendered acceptable both to the world and to God; to the world on account of the excellence imparted to him in common with it, and to God for such as was peculiar to himself." + ], + [ + "Why, when Noah prayed for Japhet, did he say, \"God shall enlarge Japhet, and bid him to dwell in the house of Shem: and Canaan shall be their servant?\" (Genesis 9:27).", + "Without examining the literal statement, for the meaning of that is plain, we had better approach the inner sense contained in it, and examine that, in which the second and third blessings mentioned are capable of an enlarged and ample extension. As, for instance, good health, and a vigorous state of the outward senses, and beauty, and strength, and opulence, and nobleness of birth, and friends, and the power of a prince, and numbers of other things. And on this account he said, \"God shall enlarge,\" etc. Because taken separately, the abundant possession of such numerous and great blessings has of itself been injurious to many persons who have scarcely dwelt with justice, or wisdom, or any other virtues, the complete possession of which dispenses to man in an admirable manner the advantages which are external to and which surround the body; but the deprivation or absence of them leaves him without the enjoyment or use of them; and man, if deprived of all good protectors, and of the use of these enjoyments, is exposed to as much suffering as he is capable of. Therefore he prays on behalf of he man who has those things which are around and exterior to the body, that he may dwell in the house of the wise man; so that attending to the rules of all good men he may see and regulate his own course by their example.", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why because Ham had sinned did God pronounce that his son Canaan should be the servant of Ham and Japhet? (Genesis 9:27).", + "In the first place, God pronounced this sentence because both father and son had displayed the same wickedness, being both united together and not separated, and both indulging in the same disposition. But in the second place, he did so because the father would be exceedingly afflicted at the curse thus laid upon the son, being sufficiently conscious that he was punished not so much for his own sake as for that of his father. And so the leader and master of the two suffered the punishment of his wicked counsels, and words, and actions. This is the literal meaning of the statement. But if we look to its inward meaning, then in reality they are no more two different men than two different dispositions. And this is made plain by the names given to them, which manifestly denote the nature of the facts; for Ham being interpreted means heat or hot; and Canaan means merchants of causes." + ] + ], + [ + [ + "Why among the three sons of Noah does Ham appear always to occupy the middle place, but the two extremities are varied; for when their birth is mentioned, Shem is placed in the first rank, in this manner, Shem, Ham, and Japhet; but when they are spoken of as fathers, then Japhet is mentioned first, and the beginning of the enumeration of the nations is derived from Japhet himself? (Genesis 10:1).", + "Those who inquire into the literal nature of the divine writings think thus of the order in which these men are mentioned, looking upon him who is the first named, that is Shem, as the younger; and upon him who is named the last, that is Japhet, as the elder. However they may choose to think of this let them, being guided by the principle of mere opinion. But we who look to the real meaning of these statements think that there is here a reference to the three things, good, bad, and indifferent; which last are called secondary goods; and we must therefore think that the sacred writer always puts the bad in the middle, so that being confined at either extremity it may be subdued on one side by the one, and on the other side by the other; so that, being confined, it may be kept in and subdued. But the good and the indifferent, or secondary good, change the order with one another; for when there is such great evil present, and yet not wholly and altogether, the good rejoices in the first place, having the position of the dispenser and chief of the whole. But when it is placed in the position of the will in a state of conspiracy, and injustice remains not only in the intellect but is also conducted to its end by unjust works, then that first good is changed from its original order into another place, together with all the good habits which depend upon it, rejecting all education and all arrangement, as being wholly unable to attain its proposed end, just as a physician does when he sees an incurable disease. But the elder good manages that virtue which is around the body and exterior to it; therefore, by observing the extremities with greater caution, and closing in the beast within its toils, it is sufficiently demonstrated that it does not dare to bite or injure any more. But while it feels that it has done no injury, it is transferred into a more secure and more permanent position, and then, a higher and better fortified place being assigned to it, it easily retains the lower position too as one easy to be preserved; for, in consequence of the superior power of its guardian, it is always practicable to watch it closely, since nothing is more mighty than virtue." + ], + [ + "Why do the people of Ceos, and of Rhodes, and the isles of the Gentiles, spring from Japhet? (Genesis 16:4-5).", + "Since he has the name denoting breadth (namely Japhet), being expanded in his growth and increase, that part of the things of the world which have been assigned by nature for the use of mankind, that is to say, the earth, can no longer hold him, therefore he passes over into the other part, that is to say, the sea and the islands belonging to it. This is the literal meaning of the statement. But if we look to its inner sense, all the external blessings which are bestowed by nature, such as riches, and honour, and principalities, are lavished and poured forth in every direction on those men into whose hands they come, and are also extended widely to others who are not so much within reach; so that in a greater, or at all events, in no less a degree do they surround and hem the man in, in accordance with the greediness of the lovers of riches and glory, since they are eager for principalities, and are never satisfied because of their insatiable desires." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "Why was Chus the father of Nimrod, who began to be a giant and a hunter before the Lord: on which account they said, \"Like Nimrod the mighty hunter before the Lord?\" (Genesis 10:8).", + "The father in this case, having a nature truly dissolute, does not at all keep fast the spiritual bond of the soul, nor of nature, nor of consistency of manners, but rather like a giant born of the earth, prefers earthly to heavenly things, and thus appears to verify the ancient fable of the giants and Titans; for in truth he who is an emulator of earthly and corruptible things is always engaged in a conflict with heavenly and admirable natures, raising up earth as a bulwark against heaven; and those things which are below are adverse to those which are above. On which account there is much propriety in the expression, he was a giant against God, which thus declares the opposition of such beings to the deity; for a wicked man is nothing else than an enemy, contending against God: on which account it has become a proverb that every one who sins greatly ought to be referred to him as the original and chief of sinners, being spoken of \"as a second Nimrod.\" Therefore his very name is an indication of his character, for it is interpreted Aethiopian, and his art is that of hunting, both of which things are detestable: an Aethiopian because unmitigated wickedness has no participation in light, but imitates night and darkness: and the practice of the huntsman is as much as possible at variance with rational nature, for he who lives among wild beasts wishes to live the life of a beast, and to be equal to the brutes in the vices of wickedness." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the expression, \"I am the Lord thy God who brought thee out of the land of the Chaldaeans to give thee this land for an inheritance?\" (Genesis 15:7).", + "As the literal statement is plain enough, we need only consider the inner meaning, which was meant to be interpreted in this manner. The law of the Chaldaeans taken symbolically is mathematical speculation, one part of which is recognised to be astronomy, which the Chaldaeans study with great industry and with great success. Therefore God is here honouring the wise man with a gift; in the first place, by taking men out of the sect of the astrologers, that is to say, away from the hallucinations of the Chaldaeans, which, as they are difficult to detect and refute, are found to be the cause of great evils and wickedness, since they ascribe the attributes of the Creator to created things, and persuade men to worship and to venerate the works of the world as God. In the second place, God honours him by granting to him the wisdom which bears fruit, which he has here symbolically called the earth; but the Father of the universe shows that wisdom and virtue are invariable and immutable, since it is not consistent with his character that God should show to any one that which can undergo any variation or change, for that which is shown by the being who is immutable and consistent must be so too; but that which is liable to change, as being incessantly in the habit of suffering variation, admits of no proper or divine demonstration." + ], + [ + "Why does he say, \"Lord, by what shall I know that I shall inherit it?\"(Genesis 15:8).", + "He here is seeking a sign for a ratification of the promise; but two things only are described deserving of study; one that which is an affection of the mind, namely, the belief in God according to his literal word; the other a being borne on with the most exceeding desire not to be left in want of some signs, by which the hearer may feel, to the conviction of his outer senses, a confirmation of the promise: and to him who has given the promise he offers worthy veneration by the appellation, \"Lord.\" For by this title he says, I know thee to be the Lord and prince of all things, who art also able to do all things, and there is no disability with thee. But in truth, if I have already given credence to thy promise, still I nevertheless wish to obtain speedily if not a completion of it, yet at all events some evident signs by which its consummation may be indicated; in truth I am thy creature, and even if I were to arrive at the highest degree of excellence, I am not always able to restrain the violence of my desire, so as not, when I have seen or heard anything good, to be contented with obtaining it slowly and not immediately; therefore I entreat that thou wilt give me some means of knowledge, by which I may comprehend those future events." + ], + [ + "Why is it that he says, \"Take for me a heifer of three years old, and a goat of three years old, and a raven of three years old, and a turtle dove and a pigeon?\" (Genesis 15:9). He here mentions five animals, which are offered on the sacred altar; for these are divided into classes of victims, three kinds of terrestrial animals, the ox, the goat, and the sheep; and two kinds of birds, the turtle dove and the pigeon; for the sacred writer constantly tells us that the everlasting reverence of victims derived its origin from the patriarch, who was also the origin of the race: but instead of the expression, \"Bring to me,\" he has very admirably used the words, \"Take for me;\" since there is nothing especially and peculiarly belonging to the creature, but everything is the gift of and blessing bestowed by God, who is altogether willing that when any one has received anything he should offer thanks for it with all his heart. But he orders him to take every animal at the age of three years; since three is a full and perfect number, consisting of a beginning, a middle, and an end; but still we may raise the question, why of these three animals, he takes two females, the heifer, and the she-goat, and one male, the ram; may it not be perhaps because the heifer and the she-goat are offered as an atonement for sin; but the sheep is not, as sin arises from frailty, and the female is frail? ", + "This much I have thought fit to say with especial appositeness to this question; but I am not however ignorant that all things of this kind offer a handle to those who wish to cavil, to disparage the sacred scriptures; therefore in this instance they say that there is nothing here described and indicated but a command to sacrifice, by the division of the animals and an examination of their entrails; and what is visible in them they affirm to be an indication of what is convenient, and of the similitude which arises from things visible. But those men, as it appears to me, are of that class which forms a part alone from a judgment of the whole, but which on the contrary does not from a judgment of a part from the whole, which last is the better way of coming to an opinion, as being that by which both the name and the fact are altogether established. Therefore the giving of the law, that is to say the sacred scriptures, that I may so express myself, is a sort of living unity, the whole of which one ought to examine carefully with all one's eyes, and so discern with truth, and certainty, and clearness, the universal intention of the whole of the scripture without dissecting or lacerating its harmony, or disuniting its unity; by any other mode everything would appear utterly inconsistent and absurd, being dissociated from all community or equity. What then is the intention of the delivery of the law as exhibited to us? It is scientific, and so is everything which describes scientific species; since the offering of sacrifice and all science admits of a consistent usage, and of expression well adapted to them, and of various opinions, by which not only the footsteps of truth are occupied, but sometimes are even darkened, as affection is by flattery; but in such way that the very things which are genuine and established by experiment are perverted by things which are both inconsistent and unproved. And the natures of the animals above mentioned have an intimate connection with the parts of the universe; the ox is connected with the earth, as being an animal employed in drawing the plough and in tilling the earth; the goat again is connected with the water (it is called in Greek and Armenian aix, or ajx), being an animal deriving its name from driving and rushing on (from agoµ or aissoµ); since water is an impetuous thing, and the course of rivers, and the extent of the breadth of the sea, and the sea itself agitated as it is by its ebb and flow, are witnesses of the propriety of the name and of the closeness of the connection. And the ram (aries) is connected with the air, as being a very violent and vivacious animal, on which account too the ram is more useful to mankind than any other animal as affording them raiment. Therefore, on account of these reasons, as I think, God orders him first to take these two female animals, the cow and the she-goat; since both these elements, earth and water, are material, and for the most part feminine. But the third he will have a male, namely the ram; because the air or wind has been explained as masculine; since the natures of all things are divided into bodies or into earth and water, and female animals exist by nature. But that which exhibits a similitude to the soul is arranged under the head of air and the breath of life. And this, as I have said, is masculine. If therefore we are to call that masculine which is the moving and active cause we must call that feminine which is moved and passive. But the whole heaven is found to be familiarly connected with flying birds such as the pigeon and turtle dove, being distributed as it is into the rotatory path of the planets and fixed stars. Therefore he dedicates the pigeon to the planets, for that is a tame and domestic animal, as also the planets are more familiarly connected with us as being nearer to the earth, and as having sympathies with us; but he consecrates the turtle dove to the fixed stars, for that animal is a lover of solitude, and flees from the conversation of the multitude, and from all connection of every kind. And so also the globe itself is remote, and a thing which wanders into the furthest extremities of the world. Therefore both the species of these two birds are assimilated to the divine attributes, since as Plato, the disciple of Socrates, says it is fitting that the heaven should have a swift chariot by reason of its very swift rotatory motion, which in fact surpasses even the birds themselves in the velocity of their course. But the birds above mentioned are singers; the prophet indicating by an enigmatical expression that perfect music which exists in heaven harmoniously adapted from the motion of the stars, since it is a proof of human art when the corresponding music of the voices of animals and of living instruments is adapted together by the industry of genius. But this heavenly music has been abundantly extended over the earth by the Creator, as he has also extended the rays of the sun, being always prompt to exercise his beneficent care for the human race. For such music excites frenzy in the ears, and brings unrestrained pleasure to the mind; and so causes men to forget even their meat and drink, and even when hunger brings death to the door to be willing even to die out of a desire to hear music. And if the song of the Sirens, as Homer tells us, invites the heathen so forcibly, that they forget while listening to it, their country, their houses, their friends, and necessary food; how much more must that most perfect and consummate music, so truly heavenly and endowed with the highest degree of harmony, when it touches the organs of the ear, compel men to go mad and to yield to rapture. But the reason on account of which every one of the animals to be offered is to be three years of age has already been explained; and we must now discuss it under another form of mystery, since it has been seen that every one of those things which were called into existence and subsequently to the moon, such as the earth, water, and air, rejoice in an order connected with the number three. In the divisions of earth there is a vast quantity of dry continent, islands and peninsulas. Water is divided into sea, rivers, and lakes; and the air into the two equinoxes, the vernal and the autumnal; and they may be taken as one, for they have an equal proportion of day and night, and accordingly the equinoxes are neither hot nor cold. Add to these the changes of summer and winter, for the sun is borne through those three circles into the seasons of summer, winter, and the equinoxes. Therefore, in the first place, the natural arrangement will be of this kind; and the moral arrangement is properly thus. In every one of us there are three things: flesh, the outward sense, and reason; therefore the calf exhibits a familiarity with the corporeal substance, since our flesh is subdued by, and kept in subservience to, and in connection with the ministrations of life; also their nature is female according to matter, being calculated rather to be passive and to be subject rather than the be active. But the similitude of the she-goat is connected with the communion of the outward senses, either because all the objects of those outward senses are each borne towards their appropriate sensation, or because each impulse and motion of the soul takes place in consequence of an imagination formed of the objects received through the medium of the external senses. And this is followed, in the first place, by a certain inflexion or alienation, which by some is called an occasion, that is to say, an impulse affecting each kind of sense. But since the female is the outward sense, as being passive on consequence of what is subjected to the outward senses, therefore God has adapted to it a female animal, the she-goat. But the ram is akin to the word, or to reason. In the first place, because it is a male animal; secondly, because it is a working animal; and thirdly, because it is the cause of the world, and of the firmament; that is to say, the ram is so by means of the clothing which it supplies; and reason, or the word, is so in the arrangement of life; for whatever is not irregular and absurd immediately exhibits reason. And there are two species of reason; the one derived from that nature by which the affairs of the world subjected to the outward senses are finished; the other from that of those things which are called incorporeal species, by which the affairs of that world which is the object of the intellect are brought to their accomplishment. Therefore the pigeon and the turtle dove are found to resemble these. The pigeon, forsooth, resembles speculation in natural philosophy; for it is a more familiar bird, as the objects of the outward sense are exceedingly familiar to the sight: and the soul of the inquirer into natural science flies upward as if it were furnished with wings; and being borne aloft is carried round the heaven, discerning every part of everything, and the principles of every separate thing; for the turtle dove imitates that species which is the subject of intellect and incorporeal; for as that animal is fond of solitude, so it is superior to the violent species which come under the outward sense, associating itself as it does with the invisible species by its essence. " + ], + [ + "Why does he say, \"And he took unto him all these things?\" (Genesis 15:10).", + "He has added also that expression, \"And he took unto him,\" with especial propriety; for it is the sign of a soul thoroughly imbued with the love of God to ascribe whatever good and noble theories and feelings it receives, not unto itself, but wholly to God who is the giver of all benefits.", + "", + "", + "What is the meaning of, \"He divided them in the middle and laid the pieces opposite to one another?\" (Genesis 15:10).", + "Also the whole structure of the body, as of flesh, is to be looked at in such a light as this according to its whole creation; for the parts are brothers; not as they are divided and placed opposite to one another; but, being naturally inclined to one another, and having a mutual regard to one another, on account of their natural co-operation; the original Creator who gave them life making this division for the sake of usefulness, so that one part should be opposed to the other part, and again that both should reciprocally seek one another in all necessary ministrations. In this way he has directly separated the sense of sight, distributing it equally to two eyes by placing the nose between them and thus turning each eye to the other; for the pupils, if I may so say, lean both in one direction so as mutually to behold the same thing, scarcely ever straying beyond the position in which they are placed, but only looking towards one another, especially when anything comes across their sight. And in similar manner the faculty of hearing is distributed between the two ears, which are both reciprocally turned to one another, both tending to one and the same operation. And the sense of smell is divided between the two nostrils, being turned towards the two tubes of the nostrils, which are not revolving around or inclined towards the cheeks, so as being drawn in two different directions to look the one towards the right and the other towards the left, but being both collected together and turned inwards they await all smells with a common action. So also the hands are not made of an appearance contrary to that of one another, but being like brothers and like divisible parts, looking to one another mutually, and being prepared by nature for an operation and employment suitable to them, they thus act in the operations of receiving, giving, and working. And the feet are not constituted differently from the hands; as each of them behaves in such a manner that they both yield the one to the other, and progress is effected by the motion of both together, so that nothing can be accomplished by one alone. Nor is it only the feet and shins, but also the legs and kneepans, and hips, and the breasts, and in fact every part on the right or left of the body, being divided in a similar manner, indicate one general harmony and correspondence and union as it were of connatural parts; that is to say, of all of those different members enumerated according to their separate species. And generally, whoever considers together and in an equal manner all the above mentioned parts thus subdivided, in reference to their joint operation, will find one nature combined of the two parts. As the hands, united and connected together with the fingers, are seen when in union with them to exhibit a harmony; and the feet, when re-united in operation, are seen to tend to union; and the ears, when similarly combined in the figure of an amphitheatre, are seen to unite themselves, in effect extending across the space which separates them. Therefore our nature, continually making in this manner a division of those parts which exist in us according to each separate species, has first of all separated and arranged the different sections, placing them as it were opposite to one another in the same way in which it has arranged the world; and it has also arranged them with reference to the easy discharge of their several duties. And again it has combined each of these members according to each species into one action, and into the same operation, collecting together all of them when considered generally. Nor is it only the parts of the body which any one may see thus united and in pairs, separated in their union, and again united in their division, but the parts of the soul are so too. But since the two superior sections of this are so many separate classes, namely the rational and the irrational, so also the separate parts of each section have their own appropriate division; as for instance, the rational part is divided into the intention and into the uttered word; and that part which exists in accordance with the outward senses is divided into the four senses; for the fifth sense, touch, is common to the other four, two of which, those with which we see and hear, are philosophical senses, so that it is by means of them that the power of living well is acquired for us; the others are non-philosophical, namely smell and taste, but are servile, being created only for living; for the sense of smell, by means of its exercise, contains many things which awaken it, and receives a continual breathing which is as it were the continual food of living creatures; therefore smell and taste support this mortal body, but sight and hearing afford service to the immortal soul. Therefore these divisions of our members, according to our body and soul, were made and separated by the Creator; however, we must know that the parts of the world also are arranged in two divisions and are placed opposite to one another; the earth being divided into mountainous and champaign districts; the water into sweet and salt, sweet being that which is supplied by springs and rivers, and salt being that which comes from the sea; as also the atmosphere is divided into summer and winter, and also into spring and autumn. And it is on this account that Heraclitus wrote his books about nature, having borrowed his theory of contraries from our sacred historian, with the addition of an infinite number of laborious arguments. " + ], + [ + "What is the meaning of, \"And the birds descended on the bodies which were divided?\" (Genesis 15:11).", + "Since the three animals, the heifer, and the shegoat, and the ram, were divided in a symbolical manner, they are signs, as we have already said, of the earth, and water, and air; still it is necessary to give now a reason for this, examining the truth carefully under the mystery of a similitude. Perhaps therefore he designs and intimates by the descent of the birds on the cut pieces an invasion of enemies; for all the nature of the world beneath the moon is full of battles and ill will, both domestic and external; and the birds in truth appear to fly down on the divided bodies for the sake of meat and drink; naturally indeed it is the stronger which descend upon the weaker animals, as upon dead bodies, attacking them in general unexpectedly, but they do not fly down on the turtle dove and pigeon, since the heavenly bodies are free from desires and unconscious of suffering wrong.", + "", + "", + "", + "Why is it that he says, \"Abraham passed over and sat upon them?\"(Genesis 15:11).", + "Those who think that sacrifice is indicated by the matters about which we are at presents peaking will say that the virtuous man, sitting as it were in a synagogue, has examined into the entrails of the divided animals, as if that were looked upon as an unerring symbol for the declaration of the truth; but we, who adhere to Moses and who are thoroughly acquainted with the views of that teacher, one who, turning away his face from every sophistical appearance and prognostic, trusted in God alone, will rather say, that he has here introduced the just man who is endued with virtue with the birds themselves, who were congregated together and flying about over him, intending to denote nothing else by this parabolical presentation, but that he is desirous of hindering injustice and covetousness, and is most hostile to quarrels and wars, and a lover of consistency and peace; for he himself is truly a guardian of peace. Since no one state has ever rested in tranquillity owing to the conduct of the wicked, but kingdoms have become fixed steadily when one or two men endued with virtue have arisen, whose virtue has put an end to civil disturbances, God granting to those who are earnest in the pursuit of virtue good habits calculated to procure them honour; and not to them only, but to those also who approach near to the production of general advantage." + ], + [ + "What is the meaning of the words, \"About the time of the setting of the sun a trance fell upon Abraham; and lo, a great horror of darkness came over him?\" (Genesis 15:12).", + "A certain divine excess was suddenly rendered calm to the man endued with virtue; for the trance, or ecstacy as the word itself evidently points out, is nothing else than a departure of the mind wandering beyond itself. But the class of prophets loves to be subject to such influences; for when it is divining, and when the intellect is inspired with divine things, it no longer exists in itself, since it receives the divine spirit within and permits it to dwell with itself; or rather, as he himself has expressed it, as spirit falls upon him; since it does not come slowly over him, but rushes down upon him suddenly. Moreover, that which he has added afterwards applies admirably, that a great horror of darkness fell upon him. For all these things are ecstacies of the mind; for he also who is in a state of alarm is not in himself; but darkness is a hindrance to his sight; and in proportion as the horror is greater, so also do his powers of seeing and understanding become more obscured. And this is not said without reason: but as an indication of the evident knowledge of prophecy by which oracles and laws are given from God." + ], + [ + "Why was it said to him, \"Thou shalt know to a certainty that thy seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall be reduced to slavery, and shall be grievously afflicted for four hundred years?\" (Genesis 15:13).", + "That expression is admirably used, \"It was said to him,\" since a prophet is supposed to utter something, but yet he is not pronouncing any command of his own, but is only the interpreter of another who sends something into his mind; and moreover whatever he does utter and deliver in words is all true and divine. And in the first place, he declares that a family of the human race is to dwell in a land belonging to another; for all things which are beneath the heaven are the possession of God, and those living creatures which exist on the earth may more properly and truly be said to be sojourners in a foreign land than to be dwelling in a country of their own which by nature they have not got. In the second place, he thus declares to us that every mortal is a slave after his kind. But no man is found to be free, but every one has many masters who vex and afflict him both within and without; for instance, without there are the winter which affects him with the cold, the summer which scorches him with heat, and hunger, and thirst, and many other calamities; and within there are pleasures and concupiscences, and sorrows, and fears. But his servitude is limited to a period of four hundred years, during which the aforesaid pleasures shall rise up against him. On which account it has been said above, that Abraham passed over and sat upon them, hindering and repelling them; as far as the literal words go, repelling those carnivorous birds which were hovering over the divided animals, but in fact repelling the afflictions which come upon men. Since a man who is in his own proper nature a lover of, and also by diligent practice a studier of virtue, is a most humane physician of our race, and a true protector of it, and guardian of it from evil. For all these things have an allegorical reference to the soul. For while the soul of the wise man, descending from above from the sky, comes down upon and enters a mortal and is sown in the field of the body, it is truly sojourning in a land which is not his own. Since the earthly nature of the body is wholly alien from pure intellect, and tends to subdue it and to drag it downwards into slavery, bringing every kind of affliction upon it, until the sorrow, bringing the attractive multitude of vices to judgment, condemns them; and thus at last the soul is restored to freedom. And it is on this account that he subsequently adds the sentence, \"Nevertheless the nation which they shall send I will judge: and afterwards they shall go forth with great substance;\" namely, with the same measure, and still better. Because then the mind is released from its mischievous colleague, departing out of the body and being transferred not only with freedom but also with much substance; so as to leave nothing good or useful behind to its enemies. Since every rational soul is productive, but he who thinks himself loaded and endued with virtue in his own counsel, is unable to preserve his fruit unto the end. For it becomes a virtuous man to attain to the objects which he has intended of his own accord, as also the counsels of wisdom correspond to those objects. Since, as some trees, although they appear productive at the first season of the budding of their fruits, are yet unable to bring them to maturity, so that the whole fruit before it becomes ripe is shaken off by every trifling cause; in the same manner the souls of inconstant men feel many influences which contribute to their productiveness, but nevertheless are unable to keep them sound till they arrive at perfection, as a man studious of virtue ought to do in order eventually to gather them as his own possessions." + ], + [], + [ + "What is the meaning of, \"But thou shalt go to thy fathers in peace, being nourished in a fair old age?\" (Genesis 15:15).", + "He here clearly indicates the incorruptibility of the soul: when it transfers itself out of the abode of the mortal body and returns as it were to the metropolis of its native country, from which it originally emigrated into the body. Since to say to a dead man, \"Thou shalt go to thy fathers,\" what else is this but to propose to him and set before him a second existence apart from the body as far as it is proper for the soul of the wise man to dwell by itself? But when he says this he does not mean by the fathers of Abraham his father, and his grandfather, and his great-grandfathers after the flesh, for they were not all deserving of praise so as to be by any possibility any honour to him who arrived at the succession of the same order, but he appears by this expression to be assigning to him for his fathers, according to the opinion of many commentators, all the elements into which the mortal man when deceased is resolved. But to me he appears to intend to indicate the incorporeal substances and inhabiters of the divine world, whom in other passages he is accustomed to call angels. Moreover the words which follow are not by any means without an object, that he is nourished in peace and in a fair old age. For the wicked and depraved man is nourished in battle, and lives and departs in a very bad old age. But the good man, in both phases of existence, both in that which is in connection with the body and in that which is apart from the body, cultivates peace, and is alone completely virtuous, such as no foolish person is found to be, even though he should live longer than an elephant; on which account he here carefully said, \"Thou shalt go to thy fathers, being nourished-not in an advanced old age, but-in a fair old age.\" For many foolish persons also have their lives extended to a greatly lengthened period, but it is only the man who is desirous of virtue who enjoys a good old age and one endued with virtue." + ], + [ + "What is the meaning of, \"For the sins of the Amorites were not as yet completed?\" (Genesis 15:16).", + "Some persons have said, that by this expression of the principle of Moses fate is expressly introduced, as if, in truth, everything was to be accomplished according to some particular hour and appointed period of time." + ], + [ + "What is the meaning of the expression, \"Behold there was a smoking furnace and torches of fires, which passed through the middle of those divisions?\" (Genesis 15:18).", + "The literal meaning of the statement is plain, for the fountain or root of the divine word will have the victims consumed, not by that fire which is given for our use, but by that which descends from above, out of heaven, in order that the purity of the essence of heaven may bear witness to the sanctity of the victims. But if we regard the inward meaning of the words, all things which are done beneath the moon are here compared to a smoking furnace, on account of the vapour which rises up out of the earth and water. As also the divisions of nature are, as has been already shown, every portion of the world being divided into two parts; and by these there are kindled, as it were, torches of fire, being powers which are more rapid in motion and more efficacious, being burning, in truth, like divine fiery discourses, at one time keeping the whole universe in a state of integrity reciprocally with themselves, and at another cleansing away the superfluous darkness. But the following interpretation may also be given with propriety in a more familiar manner. Human life is like unto a smoking furnace, because it has not a pure fire and an unalloyed brilliancy, but a great deal of smoke, smoking darkly through the flame, which causes mist and darkness, and an obscuration, not of the body but of the soul, so that this last cannot discern things clearly, until God the redeemer commands the heavenly lamps to arise, I mean those more pure and more holy radiations which unite those parts previously divided in two, on the right hand and on the left, and, at the same time, illuminate them, being the causes of harmony and of lucid clearness." + ], + [ + "Why did he say, \"On that day, God made a covenant with Abraham, saying, To thy seed will I give this land, from the river of Egypt to the great river Euphrates?\" (Genesis 15:19).", + "The literal expression describes the boundaries of the space which lies in the middle, between the two rivers Egyptus and Euphrates, for anciently the river was also called by the same name as the district, Egypt, as the poet also testifies when he says- \"And in the river Egypt did I fix My double-oared Ships.\" But if we look to the inner meaning of the expression, it intimates happiness, which is the perfect fulness of three good things, namely, of spiritual, and corporeal, and external blessings, as some of those men describe it in their panegyrics, who were afterwards called philosophers, such as Aristotle and the Peripatetics; nevertheless, such a giving of the law as this is called Pythagorean. Therefore the Egypt is a symbol of corporeal and external blessings, and the Euphrates of spiritual advantages, in which alone, it is plain, their real joy consists, which has wisdom and all the other virtues for its foundation; and the boundaries of this happiness are very rightly described as beginning with the Egyptus and ending with the Euphrates; for the things affecting the soul come at the end, which we usually approach with difficulty after we have passed through corporeal and external things, in such a manner that, by this progress, we have felt our unity, the integrity of our outward senses, and the beauty and strength which existed in our youth, advance, increase, and come to maturity. And in a similar manner, those things which relate to acquiring gain and to trafficking, as the management of ships, and agriculture, and commerce; for it is well said, that all things, especially those above-mentioned, become a young man." + ] + ], + [ + [ + "Why it was that Sarah, the wife of Abraham, bore him no children? (Genesis 16:1).", + "The mother of opinion is here spoken of as barren. In the first place in order that the son of generation might appear more wonderful, as being born by a miracle. In the second place in order that his conception and nativity might appear to be owing not more to the marriage of the man than to divine providence. For it is not owing to the faculty of conception that a barren woman should bear a son, but rather to the operation of divine power. This is the literal meaning of the statement. But if we look to its inward sense, then we shall say, in the first place, that to bring forth is peculiar to the female sex, as to beget is the office of the male: therefore God wills in the first place to render the mind, which is filled with virtue, like to the male sex rather than to the female, thinking it suited to its character to be active, not passive. In the second place both do generate, both the virtuous mind and the wicked one: but they generate in a different manner, and they produce contrary offspring, the virtuous mind producing good and useful things, but the depraved or wicked mind producing base and useless things. In the third place he who is still advancing and making progress is to be incited to the summit itself, and is near to the light which by some persons is said to be delivered to oblivion, and to be made unknown. He therefore, as he is making progress, does not generate bad things, nor yet good things, because he is not yet perfect; but he resembles that man who is neither sick nor yet thoroughly well, but who, after a long sickness, is at last proceeding to convalescence.", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the statement, she had an Egyptian handmaid whose name was Hagar? (Genesis 16:1).", + "Hagar is interpreted travelling, and she is the servant of a more perfect nature, being by nature an Egyptian less naturally; for the study of encyclical learning loves an abundance of knowledge, and abundant knowledge is, as it were, the handmaid of virtue, since the whole course and connection of sciences and arts is subservient to his use who is able to profit by their acquisition so as to attain to virtue, for virtue has the soul for its abode; but the course of arts and sciences stands in need of bodily instruments. But the body is symbolically Egypt; therefore the sacred writer here properly asserts the likeness of encyclical knowledge to Egypt. Nevertheless he has also given it a name by reason of its travelling abroad, since sophistry is a foreign thing, unconnected with the acquisition of that wisdom which alone is native, and which alone is necessary, which is the mistress of intermediate wisdom, and which conducts itself in a beautiful course through the guidance of encyclical studies." + ], + [ + "Why did Sarah say to Abraham, Behold the Lord has shut me up so that I shall not bring forth: go in now unto my handmaid so as to beget a son by her? (Genesis 16:2).", + "In the actual letter of this statement it is the same thing to feel no envy, and also to provide for the welfare of the wise man who is her husband and her genuine brother; so that she, wishing to find a remedy for her own barrenness by means of her handmaid of whom she was mistress, gives her as a concubine to her husband. But there is a still greater abundance of her affection towards her husband indicated by this; for as she herself was accounted barren, she did not think it reasonable that the family of her husband should be left entirely without offspring, but preferred his advantage to her own dignity. This is what is indicated by this statement taken literally. But if we look to the inner sense of the passage it bears such an interpretation as this: it becomes those persons who are unable in respect of their virtue to bring forth beautiful works deserving of praise, to apply themselves to the intermediate kind of study, and, if I may so express myself, to procure themselves children from the encyclical branches of knowledge; for an abundance of knowledge is as it were the whetstone of the mind and of the intellect. And it is with great propriety that she says, The Lord has shut me up; for that which is shut up is generally opened again at a seasonable time. Therefore she was not destitute of hope, nor was her wisdom fixed in the belief that she should be for ever without offspring, but she knew that some day or other she should bring forth. Nevertheless she will not bring forth at present, but when the soul displays the purity of its perfection. But inasmuch as it is at present imperfect it is satisfied with using a milder kind of learning, such as is attainable by encyclical studies. On which account it is not without a purpose that in the sacred contests at Olympia also, those who are unable to attain to the first prize of victory are contented to be thought worthy of the second; for there is offered to the competitors a first, and a second, and a third prize by the presidents of the games, who are representatives of nature. So now to her the sacred writer attributes the first prize of virtues, and the second prize of encyclical study." + ], + [ + "Why has he called Abraham's wife Sarah, for he says, Sarah the wife of Abraham, taking her handmaid Hagar the Egyptian, gave her into his hand? (Genesis 16:2).", + "The sacred writer here sums up with his approbation the marriage of the good on account of those who are incontinent and lascivious; for those persons despise their wise wives for the sake of concubines, whom they love with a frantic passion: on which account he here introduces the man endued with virtue, the constant husband of one wife, at that time in which it was lawful for him to make use of her handmaid; and his wife in fact indicates that he is wise, that is to say temperate, when he enters into the bed of another woman, since his connection with his concubine was only a connection of the body for the sake of propagating children; but his union with his wife was that of two souls joined together in harmony by heavenly affection. This is the literal effect of the statement. But if we look to the inner meaning of it, then he who has truly entrusted all his secret wishes to wisdom, and justice, and the other virtues, when once he has received the counsel of wisdom, and has tasted the joys of a matrimonial connection with it, remains constant to it as the partner and companion of his life; although encyclical education would lead him in a beautiful course, since when the man eminent in virtue has become master of the sciences of geometry, and arithmetic, and grammar, and rhetoric, and the other exercises of the mind, he is not the less on that account mindful of the pursuit of honesty, but is borne on towards the one as to a necessary aim, to the other as an accessory. But it is altogether fair that that fact also should meet with our approbation, -the fact I mean of his calling his handmaid also by the name of wife, because he went up to her bed out of complacency to and at the exhortation of his real wife, and not of his own genuine inclination; on which account he no longer calls her his handmaid, that even if it were not wholly deserved still his handmaid having been given to him to wife might at least obtain the same title. But those who study allegory may be allowed to say that the exercise of the middle disciplines also stands in the place of a concubine, having nevertheless the shape and ornaments of a wife, for all encyclical learning re-produces in itself and imitates genuine virtue. " + ], + [ + "What is the meaning of, \"When she saw that she had conceived her mistress was despised before her?\" (Genesis 16:4).", + "The sacred writer now carefully calls Sarah the mistress when it might else have been thought that her dignity was diminished, and that she was surpassed by her handmaid, that she, that is, who had no children, was surpassed by her who was gifted with offspring. But this kind of language is extended to nearly all the necessary affairs of human life: for a poor man who is wise is more approved of and is superior in authority to a rich man who is destitute of wisdom and reputation, or than a boasting man; and even a sick man who is wise is better than a foolish man who is well; for whatever is united with wisdom is genuine, and is endued with an authority of its own, but whatever is combined with folly is found to be slavish and inconstant. But it has been excellently said not that she despised her mistress, but that her mistress was despised; for the one statement would imply an accusation of the person, but the other contains only a declaration of an event. The scripture forsooth does not intend here to impute blame to any one while praising another, but only to hand down in an intelligible manner the pure truth of the facts. This is what is indicated by the literal statement. But if we seek the inner meaning of the words, whoever honours and embraces rank before genius and wisdom, and whoever esteems and considers the external senses of more importance than prudence and counsel, is departing from the real character of things, thinking that they have brought forth much offspring, and that having produced a great generation of visible things they are great and perfect goods, and in a singular degree noble, but that barrenness in this respect is evil, and deserving of disapprobation, because they do not see that invisible seed and that offspring which is appreciable only by the intellect, which the mind is accustomed to generate in itself and by itself." + ], + [ + "Why does Sarah as it were repent of what she has done, saying to Abraham, I am receiving injury from you: I gave my handmaid into your bosom, and now, because she sees that she has conceived, I am despised before her? (Genesis 16:5).", + "This language indicates her anxiety and hesitation; displaying them first in the expression, \"since,\" that is to say from the time that I gave my handmaiden, and in the second place it betokens a regard to the person of whom complaint is made, for she says, \"I am receiving injury from you,\" a statement which in fact is a reproof, since she thinks that her husband ought always to be preserved without any stain, or any liability to blame, always virtuous and true, and in no respect forgetful of her, for she always introduces him, honouring him with all possible veneration, and calling him lord. Nevertheless, the first fact stated by her is true; for from the time that she gave her handmaiden to him to be his concubine, she herself was looked upon as despised. This is the literal meaning of her words. But if we look to their inner sense, when any one bestows on another the handmaid of wisdom, she being influenced by the counsels of sophistry, will, because she is ignorant of propriety, despise her mistress; for as she herself possesses encyclical knowledge, and is delighted with its brilliancy, where every one of the separate branches of education is by itself very attractive to the soul, as if it possesses the power of drawing it by force to itself, then she, the handmaiden, can no longer agree with her mistress, that is to say, with the image of wisdom and its glorious and admirable beauty, until that acute judge of all things, the word of God, coming in, separates and distinguishes what is probable from what is true, and the middle from the extremities, and what is second from what is placed in the first rank. On which account Sarah says, at the end of her remonstrance, \"Let God judge between me and thee.\"" + ], + [ + "Why does Abraham say, \"Behold thy handmaid is in thy hand, do unto her what seems good to thee?\" (Genesis 16:6).", + "The literal expression used by the wise man contains a panegyric; for he does not call the woman who had conceived by himself, his wife, or his concubine, but the handmaiden of his wife. But since he saw that she also was a mother, he did not indulge in anger and embitter the feelings of her mind, but rather tranquillised her, and made her prudent. But the passage contains an allegory in the expression, \"In thy hand:\" as if, if I may so say, sophistry lives under the dominion of wisdom, which indeed does spring forth from the same fountain, but only in one part, and not directly; nor does it preserve the whole of its emanations pure, but draws up with its waters many fetid things, and many others of a similar character. Since, therefore, it is in thy hand and in thy power (for to whomsoever wisdom belongs, he is possessed also of all the branches of encyclical learning), do with it whatsoever pleases thee, for I am quite persuaded that you will judge with not more severity than justice; because that very thing is especially agreeable to you: I mean the distributing to every one according to his deserts, and giving to no one more than is just, either in the way of honouring or despising him.", + "", + "", + "", + "", + "Why does he say, Sarah afflicted her? (Genesis 16:6).", + "The literal meaning of the words is plain: but if we look to the inner sense of them, they contain a principle of this kind. It is not every affliction that is injurious, but there are even some occasions when they are salutary; and this is experienced by sick men at the hands of physicians, and by boys under their tutors, and by foolish people from those who correct them so as to bring them to wisdom. And this I can by no means consent to call affliction, but rather the salvation and benefit of both soul and body. Now a part of such benefit wisdom affords to the circle of encyclical knowledge; rightly admonishing the soul which is devoted to an abundance of discipline, and which is pregnant with sophism, not to rebel as if it had acquired some great and excellent good, but to acquiesce and venerate that superior and more excellent nature as its genuine mistress, in whose power is constancy itself, and authority over all things.", + "", + "", + "", + "Why did Hagar flee from her face? (Genesis 16:6).", + "It is not every soul which is capable of proper respect and of submitting to salutary discipline, but the mind which is gentle, and good-tempered, and consistent loves reproof, and becomes more and more attached to those who correct it. But the stubborn soul becomes malignant and hates them, and turns from them, and flees away from them, preferring those discourses which are agreeable rather than those which tend to his advantage, and looking upon them as more excellent." + ], + [], + [ + "Why did the angel say to her, \"Hagar, the handmaid of Sarah, whence comest thou, and whither goest thou?\" (Genesis 16:8).", + "The plain letter of the question requires no explanation, for it is exceedingly clear; but with reference to the inner meaning contained in it, there is come asperity expressed; since the divine word is full of instruction, and is a physician of the infirmity of the soul. Therefore the angel says to her, \"Whence comest thou?\" knowest thou not what good thou has abandoned? Art thou not altogether lame and blind? For thou dost not see at all; and though endowed with the outward senses, dost not feel, and dost not appear to me to have any portion whatever of intellect, as if thou wert quite senseless. But \"whither goest thou?\" From what excellence to what misery? Why have you so erred as to cast away the blessings which you had in your power, and to pursue good things which are more remote? Do not, do not, I say, act thus; but, quitting your insane impetuosity, go back again, and return into the same way as before, looking upon wisdom as thy mistress, her whom you had before as your governess and directress in all the things which you did.", + "", + "", + "", + "What is the meaning of the answer, \"I am fleeing from the face of Sarah, my mistress?\" (Genesis 16:8).", + "It is reasonable to praise a sincere disposition, and to think it friendly to truth. And moreover it is reasonable now to admit the veracity of a mind which confesses what it has suffered; for she says, \"I am fleeing from the face,\" that is to say, I have recoiled at the outward appearance of wisdom and virtue; since, beholding its royal and imperial presence, she trembled, not being able to endure to look upon its majesty and sublimity, but rather thinking it an object of avoidance; for there are some people who do not turn from virtue from any hatred of it, but from a reverential modesty, looking upon themselves as unworthy to live with such a mistress." + ], + [ + "Why did the angel say to her, \"Return to thy mistress and be humbled beneath her hands?\" (Genesis 16:8).", + "As the letter is plain, we must rather investigate its inner meaning. The word of God corrects that soul which is able to be lured, and instructs it, and converts it, leading it to wisdom as its mistress, that it may not, through being abandoned by its mistress, rush at once into absurd folly. But it warns it, not only to return to virtue, but also to be humbled beneath its hands, that is to say, beneath its several excellencies. But there are two kinds of humiliation; one, in accordance with defect, which arises from spiritual infirmity, which it is easy to overcome, seize upon, and reprove. But there is another kind which the word of the Lord enjoins, proceeding from reverence and modesty; such as that humility which children exhibit to their fathers, pupils to their masters, and young men to the aged; since it is very advantageous to be obedient, and to be subject to those who are better than one's self; for he who has learnt to be under authority is in a moment imbued with a power which he alone may exercise; for, although any one were to be clothed with the authority of all the earth and sea, yet he would not be able to possess the royal supremacy of virtue, unless he had first been instructed and taught to obey." + ], + [], + [ + "Why did the angel say to her, \"I will multiply thy seed, and it shall not be numbered for multitude?\" (Genesis 16:9).", + "It is the honour of the docile mind not to be presumptuous or rebellious on account of its progress in knowledge, or because of the very useful seed which it has received from various kinds of erudition; for it does not any more, as wordcatchers and cavillers do, employ all the arguments of encyclical learning to establish any whimsical object, but to prove the truth which is contained in them. And when it has begun to prosecute that by diligent investigation, it is then rendered worthy to behold the sight of its mistress, free from all acceptance of persons, and from all reproof." + ], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of the statement, \"Hagar brought forth a son to Abraham?\" (Genesis 16:15).", + "It is made in perfect accordance with nature; for no habit of possession brings forth for itself, but for him who possesses it; as grammar does for the grammarian, and music for the musician, and mathematical science for the mathematician; because it is a part of him, and stands in need of him. And the habit is not received as a thing in need of something, just as fire has no need of heat, for it is heat to itself; and it gives a portion of the participation in it to those who approach it." + ] + ], + [ + [ + "Why when he was ninety and nine years old does the sacred writer say, \"The Lord God appeared to him and said, I am the Lord thy God?\" (Genesis 17:1).", + "He here makes use of both the titles of each superior virtue, applying them in the case of his address to the wise man, because it was by them that all things were created, and by them that the world is regulated after it had been created. By one of them therefore the wise man, just in the same manner as the world itself, was fashioned and made according to the likeness of God; and God is the name of creative virtue; and by the other of them that he was made according to the Lord, as falling under his authority and supreme power. Therefore he designs here to show that the man who is conspicuous in virtue is both a citizen of the world, and also equal in dignity to the whole world, declaring that both the virtues of the world, the divine and the royal attributes, are in a singular manner appointed to and set over him as protectors. And it was with great correctness and propriety that this appearance took place when he was about ninety and nine years old, because that number is very near the hundred. And the number a hundred is composed of the number ten multiplied by itself, which the sacred historian calls the holy of holies. Since the first court, the first ten, is simply called holy, and that is permitted to be entered by the sweepers of the temple; but the ten of tens, which he again enjoins the sweepers of the temple to pay above all things to the existing high priest, is the number ten computed along with the number a hundred, for what else is the tenth of the tenths but the hundredth? However the number ninety and nine has been set forth and adorned not only by its affinity to the number a hundred, but it has also received a particular participation in a wonderful nature, since it consists of the number fifty, and of seven times seven. For the fiftieth year, as the year of Pentecost or the Jubilee, is called remission in the giving forth of the law, as then all things are given their liberty, whether living or inanimate. And the mystery of the seventh year is one of quiet and profound peace to both body and soul. For the seventh is the recollection of all the good things which come of their own accord without industry of labour, which at the first creation of the world nature produced of herself; but the number forty-nine, consisting as it does of seven times seven, indicates no trifling blessings, but rather those which have virtue and wisdom, in such a degree as to contribute to invincible and mighty constancy.", + "", + "", + "", + "", + "What is the meaning of, \"Do thou please me, and keep thyself from stain, and I will make my treaty between me and thee, and I will multiply thee exceedingly?\" (Genesis 17:1).", + "God here lays down a law for the human race in a somewhat familiar manner; for he who has no participation in wickedness and is free from evil, will be perfectly good, which is peculiar to incorporeal natures. But those who are in the body are called good in proportion to the measure in which wickedness and the practice of sin are removed from them. Therefore the life of those men has appeared honourable, not that of those who have been free from sickness from the beginning to the end, but that of those who from a state of infirmity have advanced to sanity; on which account he says directly and plainly, \"Keep thyself free from stain,\" for it is sufficient to conduct a mortal nature to felicity not to be blamed, and neither to do nor say anything deserving of reproof; and such conduct is at once pleasing to the Father. Therefore it is that he said, \"Do thou please me, and keep thyself free from stain.\" Where the form of expression implies a mutual conversion; since the habits which please God do not deserve reproof, and he who keeps himself free from stain and avoids reproof in all things is altogether pleasing to God. Therefore he promises to bestow a double blessing on him who keeps himself free from all reproof; in the first place, to make him the guardian of the deposits of the divine covenant: and in the second place to cause him to increase to a multitude without any limit. For that expression, \"I will make my treaty, or covenant, between me and thee,\" shows the office of guardianship of the truth which is entrusted to an honest man; for the whole treaty of God is the incorporeal word; which is the form and measure of the universe according to which this world was made. And then repeating the expression, \"I will multiply thee exceedingly,\" twice manifestly shows the immense numbers to which the multitude promised shall grow, I mean the increase which shall take place in the people, not in human virtue." + ], + [], + [ + "What is the meaning of, \"Abraham fell on his face?\" (Genesis 17:3).", + "The present expression is the interpretation of what has already been promised; for God had said, \"Keep thyself free from stain,\" but there is not other cause of a man leading a life which is disapproved but the outward sense, because that is the origin and source of the passions; on which account he rightly and properly falls on his face, that is to say, the offences caused by the outward senses fall to the bottom, showing that the man is now devoted to all good works. This is enough to say in the first place, But in the second place we must say that he was so struck by the manifest appearance of the living God that he was scarcely able to behold him through fear, but fell to the ground and offered adoration, being overwhelmed with awe at the appearance which presented itself to him. In the third place, he fell to the ground on account of the revelation thus made to him, at the form of his appearance by the living God who exists alone, whom he knew and regarded as truth opposed to created nature; since the one exists in unvarying constancy and the other vacillates and falls into its proper place, that is to say, to the earth.", + "", + "", + "What is the meaning of, \"And God conversed with him, saying, And I, behold, my covenant is with thee, and thou shalt be the father of a multitude of nations?\" (Genesis 17:4).", + "Since he had previously used the expression, \"treaty,\" he now proceeds to say, do not seek that treaty in letters, since I myself, in accordance with what has been said before, am myself the genuine and true covenant. For after he has shown himself and said, \"I,\" he makes an addition, saying, \"Behold, my covenant,\" which is nothing but I myself; for I am myself my covenant, according to which my treaty and agreement are made and agreed to, and according to which again all things are properly distributed and arranged. Now the form of this prototypal treating is put together from the ideas and incorporeal measures and forms in accordance with which this world was made. Is it not therefore a climax to the benefits which the Father bestowed on the wise man, to raise him up and conduct him not only from earth to heaven, nor only from heaven to the incorporeal world appreciable only by the intellect, but also to draw him up from this world to himself, showing himself to him, not as he is in himself, for that is not possible but as far as the visual organs of the beholder who beholds virtue herself as appreciable by the intellect are able to attain to. And it is on this account that he says, \"Be no more a son but a father; and the father, not of one individual but of a multitude; and of a multitude, not according to a part, but of all nations;\" therefore of the revealed promises two admit of a literal interpretation, but the third of one which is rather spiritual. One of those which admit of a literal interpretation is to be construed in this way: in truth thou shalt be the father of nations, and shalt beget nations, that is to say, each individual among thy sons shall be the founder of a nation. But the second is of this kind; like a father you shall be clothed with power over, and authority to rule, many nations; for a lover of God is necessarily and at once also a lover of men; so that he will diligently devote his attention, not only to his relations but also to all mankind, and especially to those who are able to go through the discipline of strict attention, and who are of a disposition the reverse of anything cruel or hard, but of one which easily submits to virtue, and willingly gives obedience to right reason. But the third we may explain under this allegory: the multitude of nations spoken of indicates as it were the multifarious inclination of the will in each of our minds, both those inclinations which it is accustomed to form with reference to itself, and also those others which it admits by the agency of the senses, as they enter clandestinely through the intervention of the imagination, and if the mind possesses the supreme authority over all these, it, like a common father, turns them to better objects, cherishing their infant opinions, as it were, with milk, exhorting those which are older and more mature, though still imperfect, to improvement, and honouring with commendation those which perform their duty aright; and again, putting a bridle, by means of discipline and reproof, on those which rebel and act rashly; since, wishing to imitate the Deity, it receives a twofold influx from the virtues of that same being, one from his beneficent attributes and another from his avenging might, as if from two sources; therefore the docile receive his kindness, and towards the rebellious he uses reproof; so that some are led to improvement by praise and others by chastisement: in truth, he who is eminent for virtue is able to be of great, and extensive, and just service to all, according to his power." + ], + [], + [ + "What is the meaning of, \"Thy name shall not be called Abram, but Abraham shall thy name be?\" (Genesis 17:5).", + "Some of those who are destitute of all knowledge of music and dancing, some indeed being wholly foolish and keeping aloof from the divine company, mock the one existing or only wise Being, immaculate by nature, saying, in a tone of vituperation, \"Oh the great gift, the governor and Lord of the whole universe has given one letter, by which the name of the patriarch was to be increased and become of great importance, so as to be made a trisyllable instead of a dissyllable!\" Oh the great misery, and wickedness, and impiety, of such men! If some persons dare, in any respect, to endeavour to detract from God, being deceived by the outward appearance of a name, when they ought rather to thrust their minds down into the depths, and inquire into the things themselves more closely, on account of the real magnitude and importance of the possession. Besides this, why do ye not think the concession of one letter, although a small and easy gift, nevertheless an act of providence? and why do ye not weigh its value? since, above all things, the very first element of language, as expressed in letters, is A, both in order and in virtue. In the second place, it is also a vowel, and the very first of vowels, being placed above them as their head. In the third place, because it does not belong to long properties, nor to short properties, but it is of the number of those which comprise each characteristic, for it is extended into greater length, and then again it is recalled into shortness, by reason of its softness, resembling wax, and being figured into many shapes, and afterwards figuring words, according to infinite numbers; besides all this it is a cause, for it is the brother of unity, from which all things begin and in which all things terminate. Therefore, when any one sees such great beauty, and a letter set forth with such great importance and necessity, how can he accuse it as if he had not seen this? for if he has seen it, he then shows himself to be a person of insulting disposition and a hater of what is good; and if he has not seen a fact, which is so easy to comprehend, how does he presume to ridicule and despise that which he does not understand as if he did understand it? But however these things may be said by the way, as I stated before. But we must now examine into its necessary and most important task. The addition of the letter A, by one single element, changed and reformed the whole character of the mind, causing it, instead of the sublime knowledge and learning of sublime things, that is to say, instead of astronomy, to acquire a comprehension of wisdom, since it is by the knowledge of things above that the faculty is acquired of mounting up to one portion of the world, that is to say, to heaven, and to the periodical revolutions and motions of the stars; but wisdom has reference to the nature of all things, both such as are visible to the outward senses, and such as are appreciable only by the intellect, for the intellect is the wisdom which gives a knowledge of divine and human things and of their principles. Therefore, in divine things there is something which is visible, and something else which is invisible, and a demonstrative idea. And in human affairs there are some things which are corporeal and some which are incorporeal; to attain to the right comprehension of which is a great task, and a real employment for the abilities and courage of man. But to be able, not only to behold the substances and natures of the universe, but also the principles which regulate each separate fact, indicates a virtue more perfect than that which is allotted to mankind; for it is necessary for the mind, which perceives so many and such great things, to be altogether and wholly eye, and to dispense with sleep, passing its whole existence in the world in a state of incessant wakefulness, and being surrounded by a light which knows no darkness, and which exhibits the appearance of light itself, as by an ever-flashing lightning, taking God for its leader and guide, to the comprehension of the knowledge of those things which are, and to the faculty of explaining their principles. Therefore the dissyllabic name Abram is explained as meaning \"excellent father,\" on account of his affinity to the knowledge of sublime wisdom, that is, astronomy and mathematics. But the trisyllabic name Abraham is interpreted \"the father of elect sound,\" being the name of a really wise man; for what else is sound in us, except the utterance of a pronounced word? for which object we have an instrument constructed by nature, passing through the thick tube of the throat, and united with the mouth and tongue; and the father of such a sound is our intellect, and elect intellect is endued with virtue. But if we are to keep to exact propriety, then it is plain that the mind is the familiar and natural father of the uttered word, because it is the especial property of the father to beget, and the word is born from the mind; and it will be a certain proof of this if we recollect that when it is set in motion by counsels it sounds, and when they are absent it ceases to sound: and the evidences of this are the rhetoricians and philosophers who demonstrate its habit by objects; for whenever the mind publishes abroad different heads of designs, and in the manner of a mother about to bring forth produces each individual means previously stored up in itself, then also the word, flowing forth like a fountain, is borne to the ears of the bystander as to its appropriate receptacles: but when those are wanting, then it also is unable to publish itself further, and rests, and the sound is inactive as being struck by no one. Now therefore, O ye men, full and crammed with superfluous loquacity, ye men devoid of wisdom, does not the gift of one single element appear to you to have been such that by the intervention of a single letter the wise man is rendered worthy of the divine attribute of wisdom, than which there is nothing more excellent in our nature? because instead of the sublime erudition of astronomy he gave him intellect, that is to say, instead of a small part of wisdom, he gave him the whole and perfect blessing of entire wisdom, since a knowledge of things above is included and comprehended in wisdom, as a part is included in the whole; for mathematics are only a part. But it becomes you, O men, to consider this point also, that the man who is well instructed and skilful in the investigation of the nature of things above may by possibility be a man of depraved and wicked habits; but the wise man is altogether approved as virtuous. Shall we then now any longer ridicule this gift, than which nothing more excellent can be found? For what is more shameful than wickedness or more excellent than virtue? Can anything be found here not good, and is it not wholly opposed to evil? Or can this gift be compared to riches, or honour, or liberty, or health, or to any other superfluous possession of any kind around or exterior to the body? For the whole of philosophy is thus added to our life as a sort of college of medicine to the soul, in order from thence to dispense to it freedom from suffering and immunity from disease; but in truth it is noble to be a philosopher, and that wonderful knowledge is truly noble; and the end is even more admirable, on account of which the act is called into existence. Here therefore is wisdom, and that the best kind of wisdom, which God called in the Chaldaic dialect Abraham, namely the father of elect sound, giving as it were a definition of a wise man; for as the definition of man is a mortal animal endowed with reason, so also the mysterious definition of a wise man is the father of elect sound." + ], + [ + "What is the meaning of, \"I will greatly increase thee, and set thee among the nations, and kings shall proceed from thee?\" (Genesis 17:6).", + "That expression, \"I will greatly increase thee,\" was used to the wise man with exceeding propriety; since every wicked or bad man does increase and advance, not to improvement but towards deficiency; as withering flowers advance not towards life but towards death; but the man whose life is extended long and is greatly increased is like a passing cloud, or like the continually flowing stream of a river, because as it increases it is extended more and more out of doors, as its wisdom also is divine. And that expression, \"I will set thee among the nations,\" was used in order that God might the more evidently demonstrate that he was making him worthy to be as a foundation and firm support to the nations through his wisdom, not only to his own nation, but also to all other peoples who in various manners are in want in respect of their minds, as has been said before; since the wise man is the redeemer of nations and intercessor for them before God, and since it is he who implores pardon for the sins of his relations. Last of all, the promise, \"Kings shall come forth from thee,\" is again used with especial propriety; for everything which relates to wisdom is a royal seed; the offspring of the chief and master according to nature: but the wise man has no seed or fruit of his own, but is fertile and abundant in the seed which proceeds from the great cause himself." + ], + [], + [], + [], + [ + "What is the meaning of, \"And every male of you shall be circumcised, and you shall circumcise, or you shall be circumcised, in, the flesh of your foreskin?\" (Genesis 17:10).", + "I see here a twofold circumcision, one of the male creature, and the other of the flesh; that which is of the flesh takes place in the genitals, but that which is of the male creature takes place, as it seems to me, in respect of his thoughts. Since that which is, properly speaking, masculine in us is the intellect, the superfluous shoots of which it is necessary to prune away and to cast off, so that it, becoming clean and pure from all wickedness and vile, may worship God as his priest. This therefore is what is designated by the second circumcision, where God says by an express law,\"Circumcise the hardness of your hearts,\" that is to say, your hard and rebellious thoughts and ambition, which when they are cut away and removed from you, your most important part will be rendered free.", + "", + "Why orders he the males only to be circumcised? (Genesis 17:11).", + "For in the first place, the Egyptians, in accordance with the national customs of their country, in the fourteenth year of their age, when the male begins to have the power of propagating his species, and when the female arrives at the age of puberty, circumcise both bride and bridegroom. But the divine legislator appoints circumcision to take place in the case of the male alone for many reasons: the first of which is, that the male creature feels venereal pleasures and desires matrimonial connexions more than the female, on which account the female is properly omitted here, while he checks the superfluous impetuosity of the male by the sign of circumcision. But the second reason is, that the material of the female is supplied to the son from what remains over of the eruption of blood, while the immediate maker and cause of the son is the male. Because therefore the male supplies the most indispensable part in the fact of generation, God deservedly represses his pride by the figure of circumcision, but the material or feminine cause, as being inactive, does not display ambition in the same degree. And this is enough to say on this head. But afterwards we must note this likewise, that the intellect in us is endued with the power of sight, therefore it is necessary to cut away its superfluous shoots. And these superfluous shoots are empty opinions, and all the actions which are done in accordance with them. So that the intellect after circumcision may only bear about with itself what is necessary and useful; and that whatever causes pride to increase may be cut away; with which also the eyes are circumcised as if they did not see." + ], + [], + [], + [], + [ + "Why is it that he pronounces a sentence of death on an infant, saying, \"Every male child who is not circumcised, who has not been circumcised (or, as the Greek has it, who shall not be circumcised) in the flesh of his foreskin on the eighth day, that soul shall be cut off from his generation?\"(Genesis 17:14).", + "The law never declares a man guilty for any unintentional offence; since even those who have committed an unintentional homicide are pardoned by it, cities being set apart into which such men may flee and there find security; for whoever escapes to them is rendered secure and free from danger; and no one has the power to drag him forth, or to cite him before the tribunal of the judge for the deed. Therefore, if a boy is not circumcised on the eighth day after his birth, what offence will he have committed that he is to be held guilty, and suffer the penalty of death? Some persons may perhaps say that the form of the command points to the parents themselves, for they look upon them as despisers of the command of the law. But others say that it has here exerted excessive severity against infants, as it seems, imposing this heavy penalty in order that grown up persons who break the law may thus be irrevocably subjected to most severe punishment. This is the literal effect of the words. But if we look to their inward meaning, then what is male in us is most especially the intellect, and that God here commands to be circumcised on the eighth day, for the reason previously stated, not in any other part, but in the flesh of the foreskin, by this expression symbolically indicating those parts which in the flesh do subsequently become the organs of pleasure and impulse. And on this account it is that he introduces a legitimate reason, warning men that the intellect, which is not circumcised and cleared away from the flesh and the vices of the flesh, is corrupt and cannot be saved. But that this language is not to be applied to the man, but to the intellect, which is thus put in a sound condition, he tells us in the subsequent words, saying, \"that soul shall be cut off,\" not that human body, or that man, but that soul and mind. Cut off from what? From its generation; for the whole generation is incorrupt. Therefore the wicked man is removed from incorruption to corruption." + ], + [ + "Why does God say, \"Sara thy wife shall not be called Sara, but Sarra shall be her name?\" (Genesis 17:15).", + "Here again some foolish persons may laugh at the addition of one single letter, that is to say, of a hundred, for in Greek characters the letter r means a hundred; but if they jest in this way they are foolish, as being unwilling to behold the inward merits of things and to cleave to the footsteps of truth; for that element, r, which is here thought of merely as the addition of one letter, is the parent of all harmony, making things great instead of small, general instead of particular, and mortal instead of immortal; since Sara, when called Sara with one r, is interpreted \"thy princedom,\" but with two r's, Sarra, \"princess.\" Let us then be careful, and see how these two names are distinguished from one another. In me wisdom (or prudence), integrity (or temperance), justice, and fortitude have only a prince-like power and are mortal; moreover, when I die they die too. But this wisdom is herself a princess, and justice is a prince too, and each separate one of these virtues is not the principal or princely part in me, but is itself a mistress and a queen, an everlasting monarchy and sovereignty. Do you not now see the magnitude of the gift? By this slight change, God changes the part into the whole, the species into the genus, the corruptible into the incorruptible. And all these things are previously dispensed on account of the impending birth of a more perfect joy than all joys, whose name is Isaac." + ], + [], + [ + "Why did Abraham fall on his face and laugh? (Genesis 17:17).", + "Two things are indicated by his falling on his face. One an act of adoration on account of the excess of his divine ecstacy; the other that it corresponds to and is suitable to the aforesaid harmony, by which the intellect has confessed that God alone exists in a continual and unvarying existence. But those creatures which owe their existence to creation and generation, all are subject to changes in time; for they fall to a certain extent, inasmuch as they are accustomed to rise up, and to be corrected in accordance with their original appearance. And it was very natural for Abraham to laugh at the promise, as he was then filled with the great hope that the things which he expected should be accomplished, especially because he had received a manifest revelation from that appearance, by which he became more thoroughly acquainted with him who exists for everlasting without variation, and with him also who is continually stooping and falling.", + "", + "", + "", + "", + "", + "Why did Abraham appear to hesitate about the promise, for the sacred writer says, He said in his mind, shall there be a son to one who is a hundred years old; and shall Sarra, who is ninety years old, bring forth a child? (Genesis 22:18).", + "This expression, \"he said in his mind,\" is not added without an object or gratuitously, for words which are articulated in the tongue and the mouth incur guilt, and become liable to punishment, but those which are restrained within the mind are not liable to punishment, because the mind without any intention on its part is led away by irregularities, all kinds of passions being introduced from different quarters, which it for a while resists, being indignant at them, and wishing to keep aloof from their representations. But perhaps we should not say that he hesitated, but rather that he was struck by wonderment at the amazing nature of the gift, and so said, \"Behold my body is advanced in years, and has passed the age of generation; nevertheless all things are possible to God, so that he may transmute old age into youth, and lead those who have no seed nor fruit to fertility and generation: and if a man who is a hundred years and a woman who is ninety years old become parents, all commonplace occurrences and all regularity of nature will be done away, and it will be clearly seen that it is only the power and the grace of God.\" " + ], + [ + "Why did Abraham say to God, O may this my son Ishmael live before thee? (Genesis 17:18).-", + "In the first place, I do not despair, says he, O Lord, of a better generation, but I believe thy promise: nevertheless, it would be a sufficient blessing for me for this son to live who in the meantime is a living son, standing visibly, even though he be not so according to the legitimate blood, but is only born of a concubine. In the second place, that blessing which he is now asking for is an additional one; for he does not entreat for life alone for his sons, but for an especial life in God; and we must suppose that there is nothing more perfect than the rejoicing in the presence of God with a salutary soundness of mind, which is equal to immortality. In the third place, he by a conjecture intimates that the divine law, when heard, ought not to be considered enough if merely heard, but that it ought also to enter more deeply into the inward man, and to form his principal part; for that life is worthy of being beheld by the Deity which is formed in accordance with his word." + ], + [ + "Why does the divine oracle, in the way of intimation, say to Abraham, Yes, be it so: behold Sarah thy wife shall also bring forth a son unto thee? (Genesis 17:19).", + "The meaning of this sentence is as follows: that confession and admission, says God, is on my part an admission of thy wish, being manifestly full of unadulterated joy; and your faith is not doubtful, but without any hesitation it has a share of modest awe and reverence; therefore that which thou hast received before, as to be done unto thee on account of thy faith in me, shall certainly be done; for this is what is meant by yes." + ], + [], + [ + "Why does he say, But I will set up my covenant with Isaac, whom Sarah shall bring forth about this time in the succeeding year? (Genesis 17:21).", + "As in men's wills some persons are set down as heirs, and some are entered as worthy of gifts which they are to receive from the heirs, so also in the divine testament that man is set down as the heir who is by nature a worthy disciple of God being adorned with all perfect virtues; but he who is introduced by learning, and is made subject to the law of wisdom, and partakes in encyclical instruction, is not at all an heir, but only a receiver of gifts gratuitously given. But it is said with great wisdom and propriety that his mother shall bring forth Isaac in the succeeding year, since this birth unto life does not belong to the present time, but to another great and holy time; and that which is divine rejoices in excessive abundance, and is by no means like the nations of this world." + ], + [], + [], + [ + "Why does he say, Abraham was ninety and nine years old when he was circumcised, and Ishmael his son was thirteen years old? (Genesis 17:24)." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "The Works of Philo Judaeus. trans. C.D.Yonge, London, H. G. Bohn, 1854-1890.", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002125152" + ], + [ + "Sefaria Community Translation", + "https://www.sefaria.org" + ] + ], + "heTitle": "מדרשי פילון", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Verse", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/Hebrew/The Midrash of Philo, by Samuel Belkin, 1989.json b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/Hebrew/The Midrash of Philo, by Samuel Belkin, 1989.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..952038dbad554df98859b80be3679fa3e59e7d2c --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/Hebrew/The Midrash of Philo, by Samuel Belkin, 1989.json @@ -0,0 +1,1728 @@ +{ + "language": "he", + "title": "The Midrash of Philo", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001117662", + "versionTitle": "The Midrash of Philo, by Samuel Belkin, 1989", + "status": "locked", + "license": "CC-BY", + "digitizedBySefaria": true, + "versionTitleInHebrew": "מדרשי פילון, שמואל בלקין, תשמ\"ט", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "מדרשי פילון", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב) כשהוא הוֹגֶה ומהרהר בבריאת העולם: \"זה ספר1 תיבת \"ספר\" אינה במסורה, אבל נמצאת בשבעים, וראה בביאור. ולהלן בראשית ה, א: \"זה ספר תולדות אדם\". תולדות השמים והארץ כאשר נהיָה\"2 כך בשבעים ὅτε ἐγένετο וכן ב\"דרשות אלגוריות\" א, כ; \"על צאצאי קין וגלותו\", סד. ובמסורה: \"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם\".?", + "(הביטוי) \"כאשר נהיה\", נראה שהוא מורה על זמן בלתי־מוגבל ובלתי־ מוגדר. והוכחה זו מכחישה את אֵלה המסַכְּמִים, כשהם מצמצמים לאחד את מספר השָנִים3 הביטוי \"שָנים\" αριθμόν ετών בייחוד ביחס לבריאת העולם, לא נמצא בשאר כתבי פילון, וראה להלן בביאור לשו\"ת זו. בהן בא העולם לידי קיום. אך (הביטוי) \"זה ספר תולדות\" בא להורות כאן על ספר משׁוֹעָר, המכיל את בריאת העולם, וטמוּנה בו משמעות הדברים בקשר לבריאת העולם לאמיתה.*שו\"ת בראשית א, א
___________
", + "פילון מביא כאן שתי שיטות בנוגע לבריאת העולם, שהיו ידועות בזמנו. הראשונה, שהעולם נברא בזמן בלתי־מוגבל ובלתי־מוגדר, ופילון נוטה לשיטה זו. והשנייה, שהעולם נברא בזמן מוגדר, ויש אומרים שהיה זה מספּר מסויים של שָנים. המחלוקת מבוססת על תיבת \"בהבראם\".", + "נראה, ששו\"ת זו, המתחילה בפרשה השנייה של הבריאה, היא המשך לְמה שכתב פילון בפרשה הראשונה, ובוודאי ביסס שם את יסודות השיטה שהחזיק בה כאן. אבל חלק זה של השו\"ת חסר, ולכן עלינו לתלות שיטתו על יסוד דבריו בענין זה, המובאים בכמה מקומות בשו\"ת הבאות, בשאר כתביו, ובעיקר בספרו \"על בריאת העולם\", שנשתייר כולו בשלימותו.", + "שיטת פילון היא, שהקב\"ה ברא תחילה את העולם המוּשֹכָּל=האידיאי, ולאחריו ברא את העולם המוּחשי=החומרי4 רעיון זה הוא אפלטוני, ראה: טימאוס, עמ' 28 ובהרבה מקומות אחרים.. העולם האידיאי עלה במחשבה ביום הראשון שבספר בראשית, עד \"יום אחד\" (פסוק ה). גם העולם החומרי נברא בבת אחת, אלא שאחר כך נתחלק לתקופה של חמשת הימים הבאים שבספר בראשית. הסיבה שהיצירה נחלקה לששת הימים, אינה משום שהקב\"ה נזקק לתקופה כל־שהיא לבריאת עולם ומלואו, אלא שעשה כן למען הנבראים:", + "\"בששה ימים נברא העולם, הוא אומר, לא משום שהיוצר נצטרך לאורך הזמן -הן מובן הדבר, שהאלהים פועל הכל בבת־אחת, לא רק כשהוא מצַוה אלא גם כשהוא חושב (בלבד)- כי אם מפני שלנבראים היה צורך בטֶקס, ולטקס שייך מספָּר... והנה לכל אחד מן הימים חָלַק אחדים מחלקיו של הכל, והוציא מן הכלל את היום הראשון, שגם הוא עצמו אינו קורא לו ראשון, בכדי שלא יסָפֵר יחד עם האחרים, אלא, בראותו בו טבע של יחידה וכינויה וביחסו אותם לו (ליום), מכנהו בשם קולע אל המטרה - \"אחד\"5 ולא \"יום ראשון\", לעומת שאר הימים שנקראו: יום שני יום שלישי וכו'.... כשרצה לברוא את העולם הנראה הזה, יצר מקודם את העולם המושכל, בכדי שבהשתמשו בדוגמא בלתי־גופנית ודומה ביותר לאלהים, יעבד את (העולם) הגופני, צלמו הצעיר יותר של הקשיש ממנו, שיכיל סוגים מוחשים באותו המספר, כמה שיש (סוגים) מושכלים בעולם ההוא\" (על בריאת העולם יג; טו-טז6 כל המובאות מ\"על בריאת העולם\" הן מן המהדורה העברית בתרגומו של יצחק מַן. חוץ מן המקומות בהן צויין שהתירגום תוקַן..", + "ומצאנו גם מדרש בחז\"ל, שהפסוק הראשון בבראשית אינו מכוון ליצירה גשמית, אלא ליצירת המחשבה=האידיאה: \"כי כאשר השמים החדשים (ישעיה סה, יז). ר' יהודה בשם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, שמים חדשים וארץ חדשה אין כתיב כאן, אלא השמים החדשים והארץ החדשה, אפילו שמים וארץ העתידים להבראות כבר הם ברואים מששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב בראשית ברא אלקים את השמים - שמים שעלו במחשבה, ואת הארץ - שעלתה במחשבה\" (ב\"ר א, יג. על־פי הנוסח בילקוט שמעוני ישעיה, רמז תקיב). וראה ב\"ר א, ד: \"ששה דברים קדמו לבריית עולם, יש מהם שנבראו ויש מהם שעלו במחשבה להבראות\". \"האש והכלאים אף על פי שלא נבראו מששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה מששת ימי בראשית\" (ירושלמי ברכות ח, ו). \"אלה תולדות השמים וכו', בית שמי ובית הלל, בית שמי אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, בית הלל אומרים מחשבה ומעשה ביום. אמר ר' שמעון בן יוחאי, תמה אני איך נחלקו אבות העולם ב\"ש וב\"ה על בריית שמים וארץ, אלא מחשבה בין ביום ובין בלילה, ומעשה עם דימדומי חמה\" (ב\"ר יב, יד).", + "ולפי פילון, גם יצירת האדם היתה יצירה של \"האדם האידיאי\", ולאחריה באה יצירה של \"האדם המוחשי\", עליה מדובר בפרשה שניה שבספר בראשית: \"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה\" (בראשית ב, ז). וכדברי פילון: \"אחרי זה הוא אומר כי יָצַר \"האלהים את האדם\", בלקחו \"עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים\". הוא מראֶה בזה באופן ברור מאד, כי יש הבדל גדול מאד בין האדם שנוצר כָּעת, ובין (האדם) שנברא מקודם בצלם אלהים. שכן הנוצר הוא מוּחָש, כבר יש לו חֵלק בתכונה, מורכב מגוף ונשמה, גבר או אשה בן־תמותה מטִבעו, אבל זה שלפי הצֶלם - (הוא) אידיאה ידועה\" (על בריאת העולם, קלד).", + "בשיטה שהעולם האידיאי והעולם החומרי נבראו כל אחד מהם בבת־אחת, נוקט פילון על פני ספרו \"על בריאת העולם\", וכן בכתביו האחרים: \"ואם אמנם ברא הבורא הכל בבת־אחת, הרי בכל זאת סַדר היה לדברים שנבראו יפה, שכן אין דבר יפה באי־סדר. וסדר, הן הוא רציפות וחיבור של מוקדמים ומאוחרים, אם לא בפועל, הרי במחשבותיהם של המוציאים לפועל. כי רק כך אפשר היה שיהיו עשויים בדיוק, קבועים ובלי עירבוביה\" (על בריאת העולם, כח), וראה שם בהמשך הדברים. אחר כך הוא פונה אל העולם המוחש: \"העולם הבלתי־גופני איפוא כבר נשלם, מאחר שנבנה בתוך התבונה האלהית. ברם, העולם המוחש בא לידי יצירה לפי דוגמתו\" (על בריאת העולם, לו). \"אז נתהוה אמנם הכל בבת אחת. ברם, אף על פי שכולם נתהוו בבת אחת, תוּאָר בהכרח הסדר על־ידי סיפור, בגלל ההתהוות העתידה של הדברים אחד מרעהו\" (על בריאת העולם, סז).", + "הראיה, שהעולם החומרי נברא גם הוא בבת־אחת, מצא פילון בלשון הפסוק שלפנינו: \"והוא קורא ל\"דיבֵּר\" האלהי \"ספר\", בו נכתבו ונחרתו יצירות שאר כל (הדברים). אך על מנת שלא תניח שהאלהים מוציא אל הפועל דבר־מה בפרקי זמן מוגדרים, אלא תדע שהשתלשלות הבריאה7 מילולי: הדברים אשר נבראו. מ. טמיר ונעלם ובלתי־מוּשֹג לבני תמותה, לכן הוא מוסיף: (\"זה ספר תולדות השמים והארץ) כאשר נהיה\", מבלי להגביל בהגדרה אימתַי. כי הנברא על־ידי העילה (הראשונה) בלתי־מוגבל הוא. אם כן, מתבטלת הטענה שהכל נברא בששה ימים\" (דרשות אלגוריות א, כ).", + "\"'אלהים כילה ביום הששי8 כך בשבעים ἐν τῇ ἡμέρᾳ τῇ ἕκτῃ, וכך מביאים חז\"ל גירסה זו של השבעים במגילה ט, א. מלאכתו אשר עשה' (בראשית ב, ב). שטות גמורה היא להניח, שהעולם נברא בששה ימים, או בתקופת־זמן בכללה. ומדוע? מפני שכָּל תקופת־ זמן היא סיכום של ימים ולילות, ואֵלו בהכרח סיכום תנועת השמש המהלכת מֵעַל לארץ ומתחתיה. אך השמש מהוָוה חֵלק מהשמים, ולפיכך יש להסכים, שהזמן צעיר מהעולם. וניתן לומר בצדק, שהעולם לא נברא בתקופת־זמן, אלא שהזמן נתהווה מתוך העולם9 מעצם קיומו של העולם. מ., כי תנועת השמים מורָה על תכונת הזמן\" (דרשות אלגוריות א, ב).", + "דברים אלו מחזקים ומבהירים את דברי פילון בשו\"ת שלפנינו, שהביטוי \"בהבראם\" מלמדנו, שכל הבריאה נעשתה בבת אחת, אלא ש\"בבת אחת\" זו אין לה קיצבה והגבָּלה, כי אין מושג זמן לפני הקב\"ה.", + "שאלה זו, אם העולם כולו נברא בבת אחת ואחר־כך נפרדו ונחלקו גרמי היצירה לכל יום ויום, או שהיתה יצירה בכל יום ויום מששת ימי בראשית, שרויה במחלוקת בחז\"ל: \"ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר ויכולו השמים והארץ בזמנן, וכל צבאם בזמנן. אמר ליה ר' נחמיה, והא כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מלמד שבו ביום שנבראו בו ביום הוציאו תולדות. אמר ליה ר' יהודה, והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום ה', יום ו'. א\"ל ר' נחמיה כמלקטי תאנים הן, כל אחד ואחד הופיע בזמנו. ר' ברכיה על הדא דר' נחמיה אמר, ותוצא הארץ (בראשית א, יב), דבר שהיה פקוד בידה\" (ב\"ר יב, ד). מחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה מתפרשת בבהירות במדרש תנחומא: \"ר' יהודה אומר לששת ימים נברא העולם, שכתיב במעשה כל יום ויום \"ויהי כן\", ור' נחמיה אומר ביום הראשון נברא כל העולם. א\"ל ר' יהודה, מהו שכתיב במעשה כל יום ויום \"ויהי כן\". אמר ר' ברכיה, בשיטתו של ר' נחמיה, ויאמר אלהים תוצא הארץ (בראשית א, כד), אין לשון תוצא אלא בדבר שהיה מוכן מבראשית, שנאמר בראשית\" (ת\"ב בראשית, א). ור' נחמיה הוא בשיטת פילון.", + "גם הזֹהר ומדרש הנעלם הם בשיטת פילון: \"א\"ר אלעזר, כל העולם כולו וכל תולדותיהם ברגע אחת נבראו בשעה אחת נבראו וביום אחד נבראו, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים, באותו היום ממש באותה שעה ממש ובאותו רגע ממש\" (זֹהר חדש ב, ע\"ב). ובמדרש הנעלם (טז, ע\"ד): \"אלה תולדות השמים וגו', רבא בשם ר' ברכיה אמר, בא הכתוב להורות, כי לאחר שסָפר כל התולדות שהוציאו השמים והארץ, שלא תאמר בששה ימים נבראו כלם, בריה זו ביום פלוני ובריה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ אימתי הוו? תדע לך אימתי, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, כלומר באותו היום ממש היו בהם כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ, דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים\"10 ראה גם שיטת רש\"י בפירושו על התורה: \"מאורות מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים לרבות תולדותיהם, ואת הארץ לרבות תולדותיה\" (רש\"י בראשית א, יד. אבל ראה בתוספות חגיגה יב, ב ד\"ה ואת הארץ); \"ותוצא הארץ נפש חיה, הוא שפירשתי, שהכל נברא מיום ראשון, ולא הוצרכו אלא להוציאם\" (שם, פסוק כד).. וראה גם מדרשי חז\"ל, המובאים בקשר לשו\"ת הבאה. דברי הזֹהר ש\"ברגע אחד נבראו\", קרובים ללשונו של פילון ב\"על בריאת העולם\", כח, ש\"ברא הבורא הכל בבת־אחת\".", + "דעתם של הסוברים, שהזמן המסויים של הבריאה היה מספר שנים, נמצא רק פעם אחת בכתבי פילון, וגם לא נמצא מפורש בחז\"ל. ואפשר, שבימיו של פילון היו מדרשים שהיה להם פירוש שכזה. מה שנמצא בחז\"ל הוא, שהתורה קדמה לבריאת העולם, והקב\"ה \"מביט בתורה ובורא את העולם\" (ב\"ר א, ד), והתורה נבראה אלפיים שנה קודם שנברא העולם (ראה תרגום ירושלמי לבראשית ג, כד). הדברים נמצאים במדרש הנעלם: \"שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, דאמר ר' אלעזר, שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם (ראה פסחים נד, א וב\"ר ח, ב), ובתורה ברא את העולם, שנאמר ה' קנני וגו', וזהו בראשית ברא אלקים, ר\"ל עם ראשית שהיא התורה ברא אלקים את השמים ואת הארץ\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש ה, א-ב). וראה בבראשית רבתי לרבי משה הדרשן, שיום אחד הוא אלף שנים: \"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אלו אלף שנים שהם יום אחד של הב\"ה, שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך\" (בראשית רבתי, עמ' 10)11 ובספר חנוך: \"עד אשר לא היו כולם ועד אשר לא נבראו כל הברואים, ברא ה' את כל הבריאה הנראָה ואי־נראָה, כמה עיתים חלפו ויעבורו, וִידעתם כי אחרי כן יצר את האדם\" (ספר חנוך־ב יז, א). וראה שיטת הרמב\"ן, שששת ימי היצירה הם כנגד ששת אלפים שנות עולם בעתיד: \"ודע, כי נכלל עוד במלה \"לעשות\", כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה, שלכך אמרו יומו של הקב\"ה אלף שנים\" וכו' (רמב\"ן בראשית ב, ג)..", + "פילון מדגיש ומוכיח, שהזמן נברא לאחר בריאת העולם, ולכן אי אפשר שהעולם נברא בפרק זמן מוגדר. על שאלת יצירת הזמן הוא כותב: \"והנה הוא אומר כי \"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ\", ואת (המלה) \"ראשית\" הוא מבין לא כראשית ביחס לזמן, כפי שמשערים אחדים, כי זמן לא היה לפני העולם, אלא או נברא אתו יחד12 וכן הוא כותב בשו\"ת שמות א, א (שמות יב, ב): \"כי הזמן נתהווה יחד עם בריאת העולם\". או אחריו. כי הואיל והזמן הוא רֶוַח בתנועת העולם, ולפני היות המתנועע אי אפשר שתתהוה תנועה, אלא היא מתהוה בהכרח, או אחריו או יחד אתו. הרי מן ההכרח, שגם הזמן או בן־ גילו של העולם הוא, או צעיר ממנו. ולהעיז ולהוכיח שהוא עתיק מן העולם - לא יהיה כדרך הפילוסופים. אם מובנה של ראשית אינו איפוא ביחס לזמן, הרי מסתבר שהדבר נאמר ביחס למספר, ויוצא, כי \"בראשית ברא\" שווה הוא ל\"ברא את השמים כראשונים\"13 עיין ברש\"י על אתר.. והרי גם מתקבל על הדעת, שהם באו לידי יצירה תחילה, מאחר שהם הם הטוב ביותר בין הנבראים, והם הורכבו מן החומר הטהור ביותר, מפני שעתידים היו להיות מקום משכנם הקדוש ביותר של עליונים נראים ומוחשים\" (על בריאת העולם, כו-כז).", + "במקורות דלעיל דן פילון בעצם השאלה של יצירת הזמן, אם הוא נברא קודם בריאת העולם, בעת בריאתו, או לאחריו14 ראה צ. וולפסון, פילון (בתרגום העברי), כרך א, עמ' 199 - 200. ובמאמרו של הרב מנחם מ. כשר: מושג הזמן בתורה, בספרי חז\"ל והראשונים. תלפיות, שנה ה, חוברת ג-ד, תשי\"ב, עמ' 800,804.: \"ולפיכך יש להסכים, שהזמן צעיר מהעולם\" (דרשות אלגוריות א, ב); \"מן ההכרח, שגם הזמן, או בן־גילו של העולם הוא, או צעיר ממנו\" (על בריאת העולם, כו).", + "במקום אחר כותב פילון בענין המאורות ביום הרביעי: \"שלושת הימים שלפני (בריאת) השמש שווים במספר ל(ימים) שלאחריה. ומספר שש, הנחלק בשוויון, בא להבהיר זמן ונצחיות. כי לנצחיות הקציב (אלקים) את השלושה שלפני השמש, ואת השלושה לאחרי השמש (הקציב) לזמן, שהוא כעין חיקוי לנֶצַח\" (מי היורש דברי אלקים, קסה). וכבר הוכח, שפילון משתמש במלה \"נצחיות\" (αἰών) לזמן האידיאי, ובמלה \"זמן\" (χρόνος) לזמן הגשמי15 וולפסון, שם, עמ' 203 - 206..", + "חלוקה זו שבפילון נמצאת רק במדרש תדשא: \"כתיב ביום הרביעי ויאמר אלקים יהי מאורות (בראשית א, יד), עד שלא נבראו המאורות [ביום ד'], שלשה ימים הראשונים שוים במדת שעותיהם ובשיעוריהם לא פחות ולא יותר. אבל משנבראו המאורות ביום הרביעי, נתן הקב\"ה [ל]לילה ויום עדיפה או מעוטה\" (מדרש תדשא, א). דברי המדרש תדשא אין להם מקור כלל במדרשי חז\"ל, ואין כל ספק, שמאמר זה בנוי על שיטתו של פילון, שלפיו זמן הוא חלק מן היצירה. וכשם שלשיטתו שבבריאת העולם נברא תחילה העולם האידיאי ואחר כך העולם הגשמי, כן נולד בראשית הזמן האידיאי, וזה פירושו של המקרא \"ויהי ערב ויהי בקר\" (בראשית א, ד). אבל ביום הרביעי, בעת יצירת המאורות, נברא הזמן הגשמי, ומאז נחלקו היום והלילה לזמניהם. וזו כוונת המדרש תדשא, ששלשה ימים הראשונים היו \"שוים במדת שעותיהם ובשעוריהם לא פחות ולא יותר\", כיון שהזמן של שלושת הימים הראשונים לא היה זמן גשמי, ורק הקב\"ה הוא היכול לדקדק ולצמצם ביותר. אבל לאחר יצירת המאורות, התחיל העולם להתנהג על־פי זמן ממשי, ונתן הקב\"ה ללילה וליום \"עדיפה או מעוטה\". ודומה לזה ברמב\"ן: \"וענין יהי מאורות, כי (מאמר) [מחומר] השמים גזר בראשון שיהיה אור במדת היום, ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה, וגוף אחד קטן האורה מאיר בלילה, ויתלו שניהם ברקיע השמים שיאירו גם למטה\" (רמב\"ן בראשית א, יד).", + "מה שכותב פילון ש\"זה ספר תולדות\" מורֶה על ספר משׁוֹעָר, המכיל את בריאת העולם, נמצא גם במדרש: \"וכשברא הקב\"ה עולמו, ברא ספר יצירה וצפה בו, וממנו ברא את עולמו, כיון שסיים את מלאכתו הניחו בתורה\" וכו' (פסיקתא חדתא, בית המדרש ליעלינק, חלק ו' עמ' 36). אפשר, שפילון ידע על המסורה, שהקב\"ה היה \"מביט בתורה ובורא את העולם\" (ב\"ר א, ד), אלא שפילון קראה \"ספר משׁוֹעָר\", מאחר שהיה זה לפני מתן תורה. ולעומת זאת נתפרטו הדברים בפסיקתא חדתא, שהיה זה ספר יצירה שנכלל אחר כך בתורה עצמה. אפשר, שמדברי פילון הושפע המדרש תדשא, שכתוב בו שספר בראשית הוא ספר בריאת העולם, ובו ההוכחה שהקב\"ה בכבודו ובעצמו בראו: \"למה נקרא שמו בראשית? לפי שכל בריאת העולם כתובה בו, והוא היה ראש לכל, וידעו כל הדורות שהקב\"ה הוא קודם לעולם, ובעצתו הטובה ברא את העולם וכל בריותיו, ולא בעצת כל בריה בעולם, והוא בכבודו ובעצמו מושל בעולם\" (מדרש תדשא, כ)." + ], + [ + "מהו: \"ועָשָׂה אלהים כל ירק השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב טרם יצמח\"16 פילון משַנֶה קצת ומקצר את תרגום השבעים המלא, שהוא מביאו ב\"דרשות אלגוריות\" א, כא וב\"על בריאת העולם\", קכט: ᾟ ἡμέρᾳ ἐποίησεν ὁ θεὸς τὸν οὐρανὸν καὶ πᾶν χλωρὸν ἀγροῦ πρὸ τοῦ γενέσθαι ἐπὶ τῆς γῆς καὶ πάντα χόρτον ἀγροῦ πρὸ τοῦ ἀνατεῖλαι תירגומו: \"ביום אשר עשה אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל שיח השדה טרם היה בארץ ואת כל עשב השדה כשעדיין לא צמח\". נראה, שהשבעים דבקו פסוק ד בפסוק ה ועשאום לאחד. עוד יש להעיר, שבנוסח השבעים לפסוק ד נמצא הביטוי \"κύριος ὁ θεὸς = \"ה' האלהים\", כמו במסורה, אלא שפילון השמיט, כנראה מדעת עצמו, את המלה \"ה'\" גם בשו\"ת זו וגם בדרשתו האלגורית, וכן ב\"על בריאת העולם\", קכט. אף ייתכן, שבנוסח השבעים של פילון לא נמצאה המלה \"ה'\", ולכן קָבַע פילון את הכלל (ראה להלן בראשית ז, ה שו\"ת בראשית ב, טז): \"כי בהיותו קרוי \"אלהים\", הוא חונֵן, ובשם זה השתמש בקביעות כשיָצר את כולם\".?", + "ב(מלים) אלו רומז (הכתוב) לצורות (=אידיאות) בלתי־גופניות. כי (הביטוי) \"טרם יהיה\", מורֶה על שלימות כל ירק, עשב, בעלי זרע ועצים. ו(הכתוב) אומר, ש(האלקים) עשה ירק ועשב ושאר מינים טרם יצמח בארץ, - גלוי הדבר שהוא עשה צורות (=אידיאות) בלתי־גופניות כעין הדגָמָה17 מילולי: בָּאוֹת להורות. מ., בהתאם לתכונה השׂכלית, שעל אותם הדברים המוחשיים אשר על הארץ לשוב ולחַקוֹת (אותם).*שו\"ת בראשית א, ב
___________
", + "כבר צויין לעיל, שבספרו \"על בריאת העולם\" מדבר פילון ברציפות על כך, שהעולם האידיאי=המושכל נוצר תחילה, ואחר כך נוצר העולם המוחשי. והנה קטעים נוספים שכותב פילון בענין זה: \"כשרצה לברוא את העולם הנראה הזה, יָצַר מקודם את העולם המושכל, בכדי שבהשתמשו בדוגמא בלתי־גופנית ודומה ביותר לאלהים, יעַבֵּד את (העולם) הגופני, צלמו הצעיר יותר של הקשיש ממנו, שיכיל סוגים מוחשים באותו המספָּר, כמה שיש (סוגים) מושכלים בעולם ההוא. והנה אין רשות להגיד או להרהר, שהעולם המורכב מאידיאות (נמצא) באיזה מקום שהוא. ברם, איך הוא נתהווה, נֵדַע בהתבוננו במשל אחד מן הדברים (הנעשים) אצלנו. כאשר נוסדת עיר... יש שמופיע איש אחד מן המחונכים לכך, אדריכל, ובהסתכלו גם באקלים וגם במצבו הטוב של המקום, הוא רושם לו תחלה בתוך נפשו כמעט כל חלקי העיר העתידה להבנות... אחר כך, בקבלו כאילו בתוך שעווה, בתוך נשמתו הוא, את הטיפוסים של כל אחד מהדברים, הוא נושא (בתוכו) כתמונה - עיר מושכלת. ואחרי שעורר בזכרונו הטבוע בו את תבניותיה, וחָרַת (בלִבו) עוד יותר את רשמיה, מתחיל הוא, באשר הוא אומן טוב, להוציא אל הפועל -בהביטו בדוגמא- את העיר העשוייה מעצים ואבנים, ומשווה את העצמים הגופניים לכל אחת מן האידיאות הבלתי־גופניות. דברים דומים לאלה, איפוא, עלינו לחשוב גם בנוגע לאלהים. כי הנה, כאשר עלה במחשבתו לבנות את ה\"עיר הגדולה\", עלו במחשבתו תחלה הטפוסים שלה, שמהם חִבֵּר עולם שבמחשבה, ובהשתמשו בדוגמא ההיא - הוציא לפועל גם את העולם המוחש\" (על בריאת העולם, טז-יט).", + "\"והנה, בסיימו את בריאת העולם בצורת אפילוג, הוא אומר \"זה ספר תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות18 במסורה נוסף: \"ה'\". וראה לעיל הע' 16. אלהים ארץ ושמים וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח\". וכי אינו מציג לפנינו באופן ברור את האידיאות הבלתי־גופניות והמושכלות, שבחלקן עָלָה להיות החותמות של ההתגשמויות המוחשיות? שהרי הוא אומר, כי לפני שהדשיאה האדמה היה בטִבעם של הַיֵשִים אותו הדבר עצמו, (כלומר) ירק. ועוד טרם צָמח העשב בשדה, היה עשב בלתי־נראה\" (על בריאת העולם, קכט). וראה גם להלן בראשית ב, יט שו\"ת בראשית א, יט.", + "במדרש הנעלם בא עניין הכנת הצמחים טרם הופעתם על פני האדמה, ליישב סתירה בין שני כתובים: \"שָאַל ר' חגי לר' דוסתאי, הא כתיב ותוצא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יב), אי ארעא אפיקת אילנין ופירין, מה כתיב לאח\"כ וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח (שם ב, ה)? ומשמע טרם כתרגומו! א\"ל כך הוא, אבל כחות להוליד באותו הזמן לא היה להם, ומפני מה? מפני שלא המטיר ה' אלהים על הארץ, ואד לא היה שיעלה מן הארץ, שאלמלא היה כך כל כֹחוֹתָם היה להוליד ולהצמיח, אבל מפני זה לא היה בארץ הכח המוליד\" (מדרש הנעלם יג, ע\"ד).", + "אותה שאלה על שני הפסוקים, אבל בתירוץ שונֶה במקצת, נמצאת בגמרא, וגם שם אותו הרעיון שבפילון על עשב בלתי־נראה: \"רב אסי רמי, כתיב \"ותוצא הארץ דשא\" בתלת בשבתא, וכתיב \"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ\" במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים\" (חולין ס, ב).", + "עוד במדרש הנעלם שם: \"אמר רבי יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמים וארץ, בו ביום עשו כולם תולדותם, ולא חסר מהם כלום, משמע דכתיב אלה תולדות השמים והארץ, ואימתי נעשו תולדות אלו? ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. דייקא, בו ביום נעשה כל צרכי העולם, ולאחר כך גלה אותם בכל יום ויום, ונתן טעם לכל דבר ודבר באותו היום שנתגלה. וכן אמר רבי יוחנן, בו ביום שנבראת הארץ בו ביום הולידה והצמיחה כל תולדותיה, והיו כולם גנוזות תחתיה, עד שאמר לה הקב\"ה תוצא הארץ, תִּבְרָא הארץ לא נאמר, אלא תוצא הארץ, דבר שהיה גנוז בה, והוציאה כל דבר ודבר באותה הטבע הראוי לה להוליד ולהזריע מהם כדומה להם. הדא הוא דכתיב למינה. א\"ר יהודה, כך עשה הקב\"ה לארץ, כנקבה זו המעוברת ואח\"כ מוציאה עוברה ממנה, כך היתה הארץ, בשעה שנבראת נתעברה מהיסודות כלם שנכנסו בה, והם הוציאו כל תולדות שלה\". עוד שם (יח, ב) באופן אחר, על שתי יצירות, אחת בגן עדן ואחת על פני האדמה: \"א\"ר יעקב בר אידי, עכ\"פ מטע ה' (ישעיה סג, א) הוא שנטע שם כל עץ נחמד למראה, והיאך נטע? אלא כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה הוציאה בתחלה בגן עדן, ואחר כך בכל העולם. והקב\"ה בחר המקום ההוא והכינו להיות שם לעולם\" וכו'19 עי' זֹהר תרומה קנ, א..", + "פילון בנה את שיטתו זו על יסוד סמיכות של שני הפסוקים ד-ה, כפי שמביע זאת בשאלתו, והוא קרא: \"ביום עשות אלקים וכו' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ\"20 וכן מקשרם הרמב\"ן ברעיון: \"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתיקונם, כי השמים יתנו טלם ומטרם והארץ תתן יבולה\". והאברבנאל הרגיש בזה וכתב: \"השאלה הראשונה בס' אלה תולדות השמים והארץ, ויקשה הפסוק מג' פנים, האחד שלא ידענו מה הן התולדות שזכר הכתוב בכאן, ואם נפרשם על מלאכת ששת הימים שנזכרו למעלה כדברי רש\"י והראב\"ע והרלב\"ג, יקשה הענין בעצמו, כי לא היה צורך בידיעה הזאת וכו', ואם מפרש תולדות השמים והארץ על הוויית המטר והשיח שיזכור אחר זה, כמו שפירש הרמב\"ן, וקשה אמרו וכל שיח השדה טרם יצמח עם וא\"ו העטף, שיורה היותו ענין אחר ולא ביאר התולדות אשר זכר\"..", + "מתוך דברי פילון בשו\"ת זו וב\"על בריאת העולם\", אפשר לעמוד על שיטתו האלגורית. את ענין הכפילות ביצירת הצמחים מתרץ פילון על־ידי שיטתו של שתי יצירות, שמקודם נוצרו הצמחים ביצירה אידיאית, ואחר כך נוצרו ביצירה גשמית. שאלתו של פילון היא שאלתם של חז\"ל, שהתקשו בהבנת הפסוקים, ותירצום באופן אחר, שהיצירה הראשונה היתה יצירת הצמחים מתחת לאדמה, והיצירה השנייה היתה הופעתם מעל פני האדמה. אפשר לראות כאן שיטת פירושו של פילון, שלקח את הדעה שהיתה רווחת בחז\"ל והרחיבה והעבירה לשיטתו האלגורית. וכאן השתמש בדרוש האלגורי לא על הכתוב עצמו באופן ישיר, כפי שנוהג על־פי הרוב, אלא דרשתו האלגורית מוּסבָּה ובנוייה על היסוד שבחז\"ל.", + "אשר לדבריו של פילון ב\"על בריאת העולם\" טז-יט, שהקב\"ה ברא את העולם, כפי דרכו של האדריכל, הרושם לו תחילה כל חלקי העיר העתידה להבנות, ואחר בונה אותה בהביטו בדוגמא, הרי הם כדברי חז\"ל: \"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב\"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעתו, אלא דיפטראות ופינקסות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים, כך היה הקב\"ה מביט בתורה ובורא העולם\" (ב\"ר א, א ובת\"ב, ה, בשם ר' יהודה בר אלעאי)21 ראה דעתו של אביגדור אפטוביצר: בית המקדש של מעלה על פי האגדה. תרביץ, שנה ב, תרצ\"א, עמ' 274 - 276.." + ], + [ + "מהו: \"ומעיין22 כך פירשו השבעים את הניב \"ואד יעלה\". וכן גם בפילון: \"על בריאת העולם\", קלא; \"על המנוסה והפגישה\", קעח; \"דרשות אלגוריות\" א, כח. וכן בפשיטא: \"ומבועא סלק הוא\". וכעין זה במדרש: \"וכל המעינות עולין מן התהומות להשקות כל הבריות וכו', אמר רבי יהודה פעם אחת בכל חדש וחדש סלונות עולין מן התהומות ומשקין את כל פני האדמה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה\" (פרקי דרבי אליעזר, ה). \"אמר ר' לוי, אחת לשלשים יום תהום עולה ומשקה אותה\" (ב\"ר יד, יז), ועי' בב\"ר יג, ט: \"כיצד הארץ שותה וכו'? ר' יהודה אומר, כהדין נילוס שמשקה וחוזר ומשקה\" וכו', ומה\"ג עמ' עה-עו. ובתוספתא סוטה ג, ד, על אנשי דור המבול שאמרו שאין להם צורך בגשמים, אלא: \"יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן מים בימות החמה ובימות הגשמים, שנאמר ואד יעלה מן הארץ וגו'\". עלה מן הארץ והשקה את כל פני הארץ23 במסורה: \"האדמה\".\"?", + "האם קיימת אפשרות להשקות את כל הארץ ממעיין אחד? לא רק בשֶל גודלה, אלא אף בשֶל הפרשֵי־גוֹבַה בין ההרים והמישורים. אלא אם כן (נאמר), כשם שחיל־הפָֹרָשִים המלכותי מכונֶה \"סוס\"24 כגון: \"סוס ורוכבו\" (שמות טו, א); \"למען הרבות סוס\" (דברים יז, טז) ועוד. ועל יסוד זה אמרו במדרש: \"סוס ורוכבו רמה בים, וכי סוס אחד היה וכו', אלא כשישראל עושין רצונו של מקום אויביהן אין עומדין לפניהם אלא כסוס אחד וכו', כיוצא בו אתה אומר, כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב (דברים כ, א), וכי סוס אחד היה וכו', אלא כשישראל עושין רצונו של מקום\" וכו' (מכילתא בשלח, פרשה ב)., כך גם \"מעיין\" (פירושו) כל גידי הארץ השופעים מים לשתייה אשר נובעים כמעיין. ויפה אומר הכתוב להשקות רק את \"פני\"25 מילולי: פניה. מ., ולא את \"כל\" (הארץ). וכשם שבבעלי חיים הראש הוא החֵלק המושל, כך החֵלק הטוב, הפורה והעיקרי של האדמה הוא זה שבכוחו לשאת פרי, ו(חֵלק) זה זקוק לסיועם של המעיינות.*שו\"ת בראשית א, ג
___________
", + "במקום אחר בכתביו מבאר פילון את הפסוק הזה ביֶתֶר אריכות: \"אומר הוא להלן: \"ומעיין עלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה\". הפילוסופים האחרים אומרים, כי כל המים הם אחד מן ארבעת היסודות שמהם נוֹצָר העולם. אולם מֹשֶה, הרָגיל להסתכל ולתפוס היטב מאד, בעינים חודרות יותר, גם את הדברים הרחוקים, - חושב כי (רק) הים הגדול הוא יסוד, חלק רביעי של הכל, שאותו מכַנים הבאים אחריו \"אוקינוס\", וסוברים כי היַמִּים אצלנו שמפליגים בהם יש להם רק גודל של נמלים; אבל את מֵי השתיָה המתוקים הבדיל ממי הים, בסַדרו ובסַפחו אותם אל הארץ ובחָשבו אותם לחלק ממנה ולא של הַלָה (הים) - מפני הטעם האמור לעיל, למען תתחבר (הארץ) כאילו בכבלים באיכות המתוקה, בדרך של דֶבֶק מְאַחֵד. משום שאילו נשארה חֲרֵבָה, כי לא חָדרה (לתוכה) לחוּת ההולכת ונכנסת ברווחים דרך סדקים רבים - כי אז גם נתפרדה. ברם, היא מחוברת וקיימת, במקצת בכוח הרוח המאַחֵד, ובמקצת (בכוחה) של הלחוּת, שאינה מַרְשָׁה כי תתייבש ותתפורר לפירורים קטנים וגדולים. זוהי סבה אחת. אך צריך להגיד עוד סיבה הקולעת אל האמת כְאֶל המַּטרה. שום דבר מילידי האדמה לא יוכל להתהוות על־פי טִבעו בלי סובסטאנציה לַחָה... כי מן ההכרח הוא, שהסובסטאנציה הַלַּחָה האמורה היא חלק האדמה היולדת הכל, כמו אצל הנשים זיבת הנידה. כי לפי דברי חכמי הטבע, היא גם הסובסטאנציה הגופנית של העוּבָּרים. לדברים הנאמרים יתאים גם מה שייאמר: הטבע העניק לכל אֵם, כחלק הנחוץ ביותר, שדים נובעים, ובכך הספיק מראש מזון בשפע למי שעתיד להיוולד. והאֵם, כמו שאנו רואים, היא \"הארץ\"... ובצדק נהגה כַּת המשוררים לכנות אותה \"אֵם הכֹּל\" הפוריה והנותנת הכל, מאחר שהיא הסיבה לקיומם ולהתמדָתָם של כל הדברים, של בעלי החיים והצמחים גם יחד. כיאות, אפוא, גם לארץ, הכי־קדומה והכי־ פוריה שבאמהות, העניק הטבע פלגי נהרות ומעיינות כעין דדים, כדי שגם הצמחים יושקו וגם לכל בעלי החיים יימצא משקה לרויה\" (על בריאת העולם, קלא-קלג)26 בשינוים קלים מתרגומו של מַן..", + "לדברי פילון בפירוש הראשון של \"ומעיין (ואֵד) יעלה\", נבדלת שיטתו של משה רבינו משיטתם של הפילוסופים האחרים. לפי שיטתם, כל המים שבעולם הוא אחד, והוא חלק מארבעת היסודות. אולם לפי משרע\"ה, יש להבדיל בין מימי הים הגדול, האוקיינוס, שהם למעשה היסוד הרביעי של הבריאה, \"יסוד המים\", ובין המים המתוקים הזורמים במעמקי האדמה, שהם חלק מן הארץ הנבראת וחלק מן הטבע המונח בארץ.", + "הד לדבר זה אנו מוצאים בחז\"ל, במחלוקת שבין ר' אליעזר ור' יהושע: \"תניא, ר' אליעזר אומר, כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. אמר לו ר' יהושע, והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן? אמר לו, מתמתקין בעבים. ר' יהושע אומר, כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר (דברים יא, יא) למטר השמים תשתה מים\" וכו' (תענית ט, ב; ב\"ר יג, י).", + "לשיטת רבי אליעזר, כל המים הם מיסוד אחד, מן האוקיינוס, אלא שלאחר קושיית רבי יהושע, תירץ שהם מתמתקין בעבים. ולשיטת רבי יהושע, המים המַשקים את האדמה הם החלק השמימי. ובין ר\"א ובין ר\"י פירשו \"שאֵד\" פירושו \"ענן\". אבל לפי שיטת פילון (שהיא גם אחת השיטות שבחז\"ל), הוא \"מעיין\" הנובע מן הארץ, ולכן הולם הפירוש, שלדבריו הוא פירושו של מרע\"ה, שהכוונה למים המתוקים שהם ממש חֵלק מן הארץ, ואין להם כל קשר למימי האוקיינוס המלוחים, שהם חלק מן ארבעת היסודות שנבראו. ובזה אפשר שתתפרש שיטת ר' יהודה, שהדגיש את ברכת הבריאה דווקא על ראיית הים הגדול: \"הרואה את הים הגדול אומר ברוך שברא את הים הגדול\" (משנה ברכות ט, א וירושלמי שם ט, ג).", + "שיטה חדשה בדברי פילון היא, שב\"ואד יעלה\" מתכוון גם הכתוב, שהארץ כוללת לחלוחית27 ענין הלחלוחית מזכיר רבינו יוסף בכור שור: \"אד יעלה מן הארץ, שעדיין היתה הארץ מלוחלחת במים שהיו על פניה ומשוקה וצמחה מלחלוחותיה וכו', ואד לשון לחלוחות\"., המחזיקה בכעין דֶבֶק את כל חלקי האדמה שלא יתפוררו ויתבקעו, והיא המחזיקה את האדמה שלא תתפורר, וזה מחוץ לרוּח המאַחֵד שבָּה. ולפי זה פירושו של הפסוק הוא, שהאד היה לטובת כל פני האדמה ממש, להחזיקה יחד שלא תתפורר, כפי שנאמר \"והשקה את כל פני האדמה\".", + "לפי פירושו השני ב\"על בריאת העולם\", האדמה היא כאֵם, שבתוכה מעיינות ופלגי מים, וממנה חיים וגדֵלים בעלי החיים והצמחים. הד לזה בדבריו של ר' לוי, על סגולותיה של האדמה והמימוֹת שבתוכה: \"ואמר ר' לוי, המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות, מה טעם? תפתח ארץ (ישעיה מה, ח), כנקבה הזאת שהיא פותחת לפני הזכר, ויפרו ישע - זו פריה ורביה, וצדקה תצמיח יחד - זה ירידת גשמים, כי אני ה' בראתיו - לכך בראתיה לתיקונו וליישובו של עולם\" (ירושלמי ברכות ט, ג וב\"ר יג, יג)28 ראה בפרקי דרבי אליעזר, סוך פרק ה..", + "בחלק השני של השו\"ת מציין פילון, שתיבת \"פני\" משמשת כאן לציוּן עניין חשיבות. גם חז\"ל דורשים כן את תיבת \"פני\", כגון: \"על פני כל הארץ (בראשית מא, נו). והרעב היה על הארץ היה לכתוב, למה נכתב על פני כל הארץ? אלא אמר ר' שמואל בר נחמני, לא התחיל הרעב תחילה אלא בעשירים\" (ב\"ר צא, ה), ועי' גם במשנה סוטה ט, טו: \"פני הדור כפני הכלב\".", + "במקום אחר בכתביו, מביא פילון את דברי אלה שאינם מפרשים את ענין המעיין מבחינה אלגורית: \"'ומעיין עלה מן הארץ והשקה את כל פני הארץ'. אֵלה שאינם למוּדים באלגוריה ותכונתה, האוהבת להסתיר (את עצמה), מַשווים את המעיין הנזכר לנחל מצרים הגואה בכל שנה והופך את המישור לאגם, וכמעט נדמה שהוא מציג כוח דומה מאד לשמים. כי מה שהשמים בחורף לארצות אחרות, הנילוס הוא למצרים בתקופת הקיץ. האחד שולח את הגשם על האדמה מלמעלה, והשני, מוזר ביותר, ממטיר ומשקה את השדות מלמטה כלפי מעלה. על יסוד זה ציין משה את האופי המצרי ככופר בעיקר29 ללא־אֵל, אתאיסט. מ., המעדיף ארץ על פני שמים, עניינים ארציים על פני שוכני מרום, וגוף על פני נשמה\" (על המנוסה והפגישה, קעט-קפ).", + "לפי המדרש המובא על־ידי פילון, בשם החכמים הדורשים את המקרא שלא בדרך אלגורית, פירושו של הפסוק הוא, כשם שנהר מצרים עולה ומשקה את הבקעה, כן האד משקה את הארץ. ומפני שהגשמים אינם באים במצרים מן הרקיע אלא מן הנהר, המצרים כופרים באלהים ונותנים חשיבות יתירה לעולם התחתון על פני העולם העליון, ולגוף יותר מן הנשמה.", + "ובחז\"ל דרשו ממש כרעיון הנ\"ל: \"כיצד הארץ שותה וכו', ר' יהודה אמר כהדין נילוס שמשקה וחוזר ומשקה וכו', וחזר בו הקב\"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה וכו', מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ושיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה\" (ב\"ר יג, ט).", + "כשם שפילון כותב, שהמצרים, מפני שמימיהם באים מן הנילוס, הם מכבדים את העולם התחתון מן העולם העליון, ומאמינים בחלק החומרי והגופני יותר מן השָׁמַים העליונים, כן הם דברי המדרש הנ\"ל, שלכך שינה ה' מעשה בראשית, שהמים לא יבואו מן הנילוס, רק שהארץ תשתה מלמעלה, כדי \"שיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה\", וכנגד \"בעלי זרוע\" ו\"כדי שיהיה הגבוה שותה כנמוך\". דברי פילון מתחזקים עוד יותר מלשון מדרש הגדול: \"ובשביל שיהיו הכל נושאים עיניהם למרום ושמו של הקב\"ה מתקדש ומתעלה\".", + "במדרש חז\"ל אין כאן במפורש על כפירת המצרים, אבל פילון כבר מעיר במקומות אחרים, שמטעם שכתבנו, עשו המצרים את הנילוס לאליל: \"מאחר שהארץ אינה (זוכה) במטר גשם כשאר (הארצות), אלא בקביעות כל שנה הופכת לאגם משטפונות הנהר, המצרים משווים בדבריהם את הנילוס לאֵל, הדומה מאד לשמים\" (על חיי משה ב, קצה). וגם במכות מצרים: \"הוא החל להביא כ(מכות) ראשונות את הקשורות למים, כי המצרים כיבדו במיוחד את המים, בהאמינם שהם ראשית כל הבריאות, ולפיכך הוא חשב לנכון לקרוא למים תחילה, כדי שיוכיחו ויענישו את הסוגדים להם\" (על חיי משה א, צח).", + "פילון מציין כאן, שהמצרים חטאו בנילוס, שעשו את היאור לאלוה, ולפיכך נענשו לראשונה על־ידי מי הנילוס שנהפכו לדם. ובחז\"ל: \"למה לקו המים תחלה בדם, מפני שפרעה והמצריים עובדים ליאור, אמר הקב\"ה, אכה אלוהו תחלה\" (ת\"ה וארא, יג ושמו\"ר ט, ט; ת\"ב, יד; בראשית רבתי עמ' 171; מדרש הגדול שמות ז, יז; ב\"ר פט, ג)." + ], + [ + "מי הוא \"האדם הנוֹצָר\", ובמה נבדל מאותו (שנברא) \"בצֶלם\"30 בראשית א, כז: \"ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו\".?", + "\"הנוצר\" הוא האדם המוּחש, בַּדמות התבנית השכלית, ואילו האדם שנברא לפי \"מַראֶה (=צלם האלקים)\" הוא שׂכלי ובלתי־גופני, ולפי מראהו הוא בדמות האבטיפוס, והוא צֶלם החותם הקדום ביותר, והוא \"הדִיבֵּר האלוהי\", העיקרון הראשון והאידיאה הראשונה31 גם אבטיפוס. מ. מסוגה, המֵדד הראשון לַכֹּל. לפיכך (האדם) \"הנוצר\", כביכול, על־ידי היוצר32 הַקַדָר. מ., עוּצַב33 נעשה. מ. מעפר ומאדמה בכל הנוגע לגופו, והרוח34 גם נשמה ונפש. מ. בא בו כאשר נפח אלהים את החיים בפניו38 כך בשבעים εἰς τὸ πρόσωπον αὐτοῦ, ובמסורה: \"באפיו\"., והתערובת (הזו) היתה לטבע המעוֹרָב מן הנפסד35 מילולי: נשחת. מ. וכן להלן. והבלתי־נפסד36 ז\"א הגוף העלול להיפסד והנשמה הקיימת ועומדת.. ואילו זה אשר (נברא) \"בצֶלם\", הוא בלתי־נפסד ובלתי־מעוֹרָב, בַּעַל טבע בלתי־נראה פשוט37 בניגוד לתערובת. מ. ובהיר.*שו\"ת בראשית א, ד
___________
", + "דברים אלה הם בשיטתו הפרשנית של פילון, המבדילה בין בריאת \"האדם האידיאי\" לבין בריאת \"האדם המוחשי\". וכן כותב פילון במקומות אחרים בכתביו:", + "\"'ואלהים יָצַר את האדם, לאחר שלקח עפר מן האדמה ונפח בפניו רוח חיים והאדם היה לנפש חיה' (בראשית ב, ז). שני מיני אדם הם: האחד אדם שמימי, והאחד ארצי. השמימי, הואיל ונברא בצלם אלהים, אין לו חֵלק כלל ביסוד נפסד וארצי, ואילו הארצי לוּקַט מחומר מפוזר, אותו קרא \"עפר\". לפיכך הוא אומר, שהשמימי לא נוצָר, אלא הוּטבַּע בצלם אלהים, בעוד שהארצי הוא יציר, אך לא צאצאו של היוצר. ויש להניח, שהאדם מן האדמה הוא שֵׂכל מעוֹרָב בְּגוף, שעדיין לא נתמזג עמו. ובמציאות, שֵׂכל זה הוא ארצי ונשחָת, אלמלא נפח בו האל כוח של חיים אמתיים. הרי הוא נהיה ל\"נפש\", ושוב לא נוצר יותר. (יתר על כן), לא (נפש) בטלנית ובלתי־מעוּצֶבֶת, אלא מַשְׂכֶלֶת ובעלת־חיוּת. וכן הוא אומר 'האדם היה לנפש חיה\"' (דרשות אלגוריות א, לא-לב).", + "\"אחרי זה הוא אומר, כי יָצַר \"האלהים את האדם\" בלָקחוֹ \"עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים\" (בראשית ב, ז). הוא מראֶה גם בזה באופן ברור מאד, כי יש הבדל גדול מאד בין האדם שנוצר כעת ובין (האדם) שנברא מקודם \"בצלם אלהים\". שכֵּן הנוצר הוא מוּחָש, כבר יש לו חֵלק בתכונות (מסויימות). הרי הוא מורכב מגוף ונשמה, והוא גבר או אשה, והוא בן־תמותה מטבעו. אבל זה שנברא בצלם - הוא אידיאה ידועה, או מין, או חותם, שהוא מושכל ובלתי־גופני, והוא לא זָכָר ולא נקבה, ובלתי־חולף מטִבעו. אך, הוא אומר שהמבנֶה של האדם המוחש והיחיד מורכב מעצם ארצי ומרוח אלהים. כי הגוף נתהווה, כשהאָמָן לקח עפר ויצר ממנו צורה אנושית. והנשמה לא (נתהוותה) כל עיקר מאיזה נברא, אלא מתוך האב וההגמון של הכל. כי מה שנפח בו, לא היה אלא רוח אלהים, ששוּלְחָה מטִבעה המאושר והמבורך להתגורר כאן, לטובת המין שלנו, כדי שאם יהיה (המין) בן־תמותה בנוגע לחלקו הנראה, הרי יהיה בן־אלמוות בנוגע (לחלקו) הבלתי־נראה. לפיכך, יכול מי שהוא גם להגיד לנכון, שהאדם הוא הגבול בין טבע שיש בו תמותה ובין טבע שאין בו תמותה, והוא נוטל חלקו בכל אחד מהם במדה הנחוצה, והוא נתהווה גם בן תמותה וגם בן אלמוות, בן תמותה ביחס לגוף, ובן־אלמוות ביחס לנשמה\" (על בריאת העולם, קלד-קלה)26 בשינוים קלים מתרגומו של מַן..", + "ובמפרשי ימי הביניים: \"ויברא אלהים את האדם בצלמו (בראשית א, כז), בריאה זו על הנפש נאמרה, כמו שאמר בצלמו, לפיכך אמר ויברא, להבדיל בין הגוף ובין הנפש. כי בסיפור יצירת גופו אמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, אין לשון יצירה נופל על הנפש, כי איננה גוף, אלא לשון בריאה, וכו'. בצלם אלהים, מלאך, כי צלם יתברך וצלם מלאך אחד, שהכל הוא שֵׂכל נפרד, אלא שיש לו מעלה גדולה על כל שֵׂכל נפרד, עד שאין כח בכל שֵׂכל נפרד זולתו מי שישיגהו על אמיתתו, כי הוא עילה והם עלילים, הוא בורא והם נבראים, לפיכך פירש אחר שאמר בצלמו, ואמר בצלם אלהים, שהוא בדמות מלאך\" (רד\"ק בראשית א, כז). \"כתב רבינו נסים, שברא את האדם בצלמו, שהוא נשמתו השכלית, אבל לא בראו בבנין גופו וגשמו, כי זה היה מפועַל הארץ. ולזה אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. ולפי שלא נדע למי חוזרת מלת בצלמו, אם אל הארץ או אל האל יתברך, כיון שנברא בצלם שניהם, לכן הוצרך הכתוב לפרש ולומר בצלם אלהים ברא אותו, ולא בצלם הארץ, ונכון הוא\" (אברבנאל לבראשית א, כז).", + "מדוע נאמר שנפח בפניו38 כך בשבעים εἰς τὸ πρόσωπον αὐτοῦ, ובמסורה: \"באפיו\". את החיים39 במסורה ובשבעים: \"נשמת חיים\". ונראה שבטקסט היוני של פילון היה כנוסח המסורה, כפי שמוכח מדבריו בנידון זה, המובאים במקום אחר בכתביו. ראה להלן בביאור.?", + "ראשית, כי זה החֵלק הראשי בגוף. כי שאר (הגוף) נעשה כבסיס, בעוד שאלו (=הפָּנים) מוצבים עליו כאנדרטה, והחושניות40 כלומר, קיומם של החושים. מ. היא מקור המין (=סוג) החי, והחושניות נמצאת בַּפָּנים. שנית, האדם (נכלל) לא רק במין החי, אלא נוטל חלק במין החי בעל הגיון, כשם שהיה מי שאמר: הראש הוא היכל השֵׂכל.*שו\"ת בראשית א, ה
___________
", + "ראשית כל יש להעיר, ש\"באפיו\" שהשבעים ופילון בשאלתו מפרשים \"בפניו\", הוא גם תירגומו של אונקלוס, שתירגם \"באנפוהי\", כלומר \"בפניו\"41 וכן בתרגום דברים כה, ט ולהלן ז, כב., לעומת יב\"ע שתירגם \"בנחירוהי\". בתשובתו מסביר פילון, שהפנים נבחרו כחלק הראשי בגוף42 ראה לעיל ב, ו שו\"ת בראשית א, ג, ביאור תיבת \"פני\"., על סמך היותם מחוז החושים, והקב\"ה נפח באדם רוח לנשימה, וזו החושניות הנמצאת גם בשאר החיות. שנית, שבאותו המקום של החושניות -הנמצאת בכל המין החי- נפח הקב\"ה את הנשמה באדם, ובזה שונה האדם משאר החיות. לפי תירוץ זה, יש לאדם נפש בהמית, אלא שהוא מתעלה בזה מן הבהמה, מפני שהוא החי המדַבֵּר, וזה הולם בדיוק את תרגומו של יב\"ע על \"ויהי האדם לנפש חיה\", שתירגמו \"והות נשמתא בגופא דאדם לרוח ממללא\".", + "במקום אחר בכתביו מאריך פילון לבאר את הפסוק הזה בדרך מדרשית, וכן מבדיל בין שני אלה, הרוח והנשמה. ואלה דבריו:", + "\"יכול האדם לשאול באופן כללי: מדוע חשב אלהים שהשֵׂכל הארצי ואוהב הגוף ראוי לרוח אלהים, אך השֵׂכל שנעשה בדמותו ובצלמו שלו אינו ראוי?43 פי' שלא נפח רוח באדם האידיאי, אלא באדם המוחשי/הגשמי. וברבינו בחיי הקשה כעין זה, ותירץ באופן אחר: \"ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי \"ויפח באפיו נשמת חיים\", לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל, כי אם ממדות גופניות שהם מעניני העוה\"ז בלבד, שהרי הבריאה וענין הברכה בפריה ורביה וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש רק מעסקי הגוף, ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, ועל כן הזכיר מדת גופו לבד, לפי שהוא מצד גופו הווה ונפסד, כמו הבהמות והחיות שנבראו עמו בו ביום, ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות, עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית, שהם ששת ימי המיתה, ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים\". שנית, מהו \"ונפח\"? שלישית, מדוע נפח \"בפנים\"? רביעית, הואיל והוא מכיר את המלה \"רוח\", שכּן הוא אומר \"ורוח אלהים מרחפת על פני המים\" (בראשית א, ב), מדוע הוא מזכיר עכשיו \"נשימה\" ולא \"רוח\"?44 פי' \"נשמת חיים\" ולא \"רוח חיים\".. על השאלה הראשונה יש לומר (כתשובה) ראשונה, שה', שהוא אוהב לתת, (הרי הוא) מעניק את הטוב לכולם, גם לאלה שאינם מושלמים, כשהוא קוראִ להם ליטול חלק במידות הטובות ולשאוף אליהן, ועם זאת, הוא גם מצביע על כך שעושרו העצום דיו גם לאֵלה שלא יפיקו ממנו טובה מרובה. ענין זה הוא מַראֶה בהדגשה יתירה, גם במקרים אחרים. בשעה שהוא ממטיר, מֵחַד, על הים, ומאידך בוקע מעיינות במדבריות, ומשקה אדמת טרשים, פראית ועקרה, כשהוא מעלה נהרות על גדותיהם, מה עוד הוא מַראֶה אם לא את עוצם עושרו וטובו הגדול?! וזה טעמו של דבר, שלא ברא שום נפש עקרה מטוב, אף אם אחדים אינם מסוגלים להשתמש בו כלל. (תשובה) אחרת שיש לומר: הוא רוצה להכניס את חקיקת הצדק. מי שלא נפחו בו חיים אמיתיים, והוא בלתי־מנוסֶה במוסריות, עשוי לטעון, כשהוא נענש על חטאו, שהוא נענש בלא צדק, שהרי הוא נכשל ב(טוב) מתוך חוסר נסיון בטוב. והאשמה מוטלת על מי שלא נפח בו את הידיעה (בזה), ושמא יאמר שלא חָטָא כלל, אם, כפי שיש האומרים, מעשים בלא רצון או בלא ידיעה אינם נחשבים כעבירות45 פי' שאינו מתכוון.. אכן, \"נָפַח\" הוא שווה ל\"נתן נשמה\" או \"נתן נפש\" למחוסר־ נפש. חלילה לנו מהִמלא סיכלות עד כי נחשוב שה' זקוק לאיברים כמו הפה או הנחיריים כדי להפיח. ה' לא רק חסר דמות גוף, אלא אינו (שייך) לכל סוג (אַחֵר). אך הביטוי מגלָה דבר־מה טִבעי ביותר, שֶכֵּן יש צורך בשלושה: הנושף, המקבל, וקולט הנשיפה. הנושף הוא האל, המקבל הוא השֵׂכל, וקולט הנשיפה היא הרוח46 או הנשימה. מ.. ומה יוצא מזה? אחדות של השלושה, כשהאל מכוון את הכוח מתוכו, דרך הנשמה האמצעית ועד למטרה, האם לא כדי שאנו נבין אותו? כי איך תתפוס הנשמה את האל אם לא נָשַם בה ותפסה בכח? הרי השֵׂכל האנושי לא היה מעיז עד כדי לתפוס את טבע האלהים, אלמלא לא משך אותו האלהים אליו -עד כמה שאפשר לו לשֵׂכל האנושי להימשך- והטביע בו כוחות בהתאם ליכולתו והבנתו. הוא נושם בפניו גם באופן טִבעי וגם באופן מוסרי. באופן טִבעי, הוא יָצַר את החושים בפניו, הרי זה החלק החושני47 בעל נפש. מ. ביותר בגוף. באופן מוסרי כך - כשם שהפנים מושלי הגוף, כך השֵׂכל הוא מושל הנשמה. ורק בו האלהים נפח, ואילו האברים האחרים אינם ראויים, לא החושים, לא הדיבור ולא איבר ההולדה, שהרי אלה שנִיים במעלה; \"נשימה\" הוא אומר ולא \"רוח\"48 או הנפש. מ., כי יש הבדל ביניהם. כי הרוח מובנת בהתאֵם לחוזק, עָצמה וכוח, ואילו הנשימה כעין מַשַב־אויר, או אֵד־רַך ועָדִין. ניתן לומר שהשֵׂכל הנוצר בדמות ובצלם נוטל חלק ברוח, כי בכוח המחשבה שלו יש חוסן, ואילו (השֵׂכל) שהוא מן החומר (נוטל חלק) במשב־הרוח הקל והקליל, העשוי להנשא בדומה לאותם (ריחות) המתהווים מתבלינים. אֵלה נשמרים ואינם נחלשים, וגם בשעה שאינם מוקטרים עולה מהם ריח נעים\" (דרשות אלגוריות א, לג-לט; מב).", + "לפי מדרשו זה של פילון בתירוץ על השאלה השנייה, נפח ה' באדם נשמת חיים, כדי שלא תהיה לו אמתלא לטעון בשעה שעובר עבירה ששגגה היא זו, מפני שאין לו הכרה והבנה במהותו של החטא. לכן נפח ה' בו את הנשמה שהיא חלק אלקים ממעל, כדי לתת לו את ההכרה בין טוב ורע ולחייבו על מעשיו הרעים. מדרש זה נמצא בחז\"ל. הם דרשוהו על־ידי משל, ופילון נתן את הנמשל בלבד. על הפסוק \"ונפש כי תחטא בשגגה\" (ויקרא א, יא) אמרו: \"למה הדבר דומה? לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני ואחד בן פלטין. ראה ששניהם חטאו חטא אחד. פנה לקרתני, ונתן לבן פלטין איפופסין. אמרו לו בני פלטין שלו, שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית, ולבן פלטין נתת אפופסין? אמר להם, לקרתני פניתי שאינו יודע נמוסי מלכות, אבל בן פלטין בכל יום הוא עמי, ויודע נמוסי מלכות מה הן, והחוטא אצלי איזה דין יצא עליו. אף כך הגוף קרתני, \"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה\", והנפש בן פלטין מלמעלה, \"ויפח באפיו נשמת חיים\", ושניהם חוטאים וכו', לכך הכתוב מתמיה \"נפש כי תחטא בשגגה\", כאילו עובר על מצות ה\"' (ת\"ב ויקרא, יא).", + "מדרש זה הוא ממש מדרשו של פילון, שאם לנפש האדם לא היה חלק אלקים ממעל, כי אז היה כל אדם יכול לטעון שהוא שוגג בעבירתו ולא עשה דבר רע כלל, ומכיון \"שנפח\" בו נשמת חיים, ניתנה לאדם הכּרה של טוב ורע, וטענתו על יסוד חוסר ידיעה בטילה. ומה שחז\"ל קוראים בדרך משל \"קרתני\", פילון קורא \"בלתי מנוּסֶה\".", + "תשובה נוספת נותן פילון, בכדי שתהא לאדם הכרה והבנה בבורא. וכעין חלוקה זו של פילון, ובנימוק סיבה זו, נמצא ברמב\"ן: \"ואם כן יאמר הכתוב וייצר ה' אלקים את האדם, יצירת תנועה שהיה האדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה הזו היא החיוּת וההרגש שבהם הוא אדם, לא גיבּוּל העפר, וכמו שאמר ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם (בראשית ב, יט). ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, והיה האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה ויעשה כל מעשה, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה\". וראה שם בפסוק א, כ.", + "עצם החלוקה בין הנפש הבהמית והנפש השכלית, שהיא הנשמה, נמצאת גם במדרש הנעלם: \"ויפח באפיו נשמת חיים, אורייתא אתקבלת על אדם: חזו מה דעבד בר נש, דא דקב\"ה יהיב ביה נשמתא קדישא למיהב ליה חיין לעלמא דאתי, והוא בחובתיה אתחזר לההיא נפשא חייתא דהוא נפשא דבעירתא, וכו'. נותן נשמה לעם עליה (ישעיה מב, ה) וכו', ר' חייא אמר, עליה לאותם השולטים על כוחותיה - להם נתתי הנשמה. ורוח להולכים בה, לאותם המשתתפים בה בכוחותיה, שאין להם אלא אותה נפש חיה הנקראת רוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, - השולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה ־המשתתפים בה בכוחותיה- אין להם אלא רוח הבהמה היורדת\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יז ע\"ג).", + "במקום אחר כותב פילון: \"בעוד שהאחרים מייחסים לאדם קירבה לאוויר, באמרם ששִׂכלנו הוא חֵלק מן הטבע האוירי, משה הגדול לא השווה את הנפש החושבת לאף אחד מן הנבראים, אלא אמר שהוא מַטְבֵּעַ נאמן של אותה הרוח האלהית והבלתי־נראית, טבוע וחתום בחותם אלהי, אשר האות שלו הוא ה\"דיבֵּר האלהי\" הנצחי. הרי הוא אומר: \"ה' נפח בפניו נשמת חיים\", כך שהכרח לַמקבל להידמות לשולח. לפיכך גם נאמר שהאדם נוצָר בצלם אלהים, ולא בדמותו של אי־מי מן הנבראים. ומתוך שנשמת האדם נדמתה לדבר העילה הראשונה, גם הגוף יזדקף כלפי החֵלק הטהור מכֹּל -השמים- לשאת את עיניו, כדי לתפוש בבהירות גם את הבלתי נראה בתוך הנראה. אכן, היות ולא ניתן להבחין בנטייה של ההבנה כלפי \"הקיים\" (האלקים) -פרט לאנשים שנמשכו אליו, הרי כל אחד יודע במיוחד את אשר הרגיש על בשרו- הוא נותן לעיני הגוף את היכולת לפנות כלפי האויר, (כעין) דמות גלויה לעיניים שאין להן דמות. כי כאשר העיניים המורכבות מחומר נפסד מגיעות לכך, שהן, כביכול, עוזבות את מקום הארץ, כדי להגיע הרחק הרחק לשמים, ולגעת בקצותיהם, עד כמה יש לחַשֵב את מסלול עיני הנפש בכל כיוון, שהן, כביכול, הצמיחו כנפיים, בשאיפתן הגדולה לחזות את \"הקיים\" (האלקים), וכדי להגיע, לא רק לקצה האוויר, אלא אף למהר אל הבלתי־נוצר, כשהן חוֹצות את כל גבולות עולם\" (על נטיעת כרם, יח־כב).", + "ועל הסיפור, שלאחר שנפח בו רוח חיים זקף האדם גופו והסתכל כלפי מעלה והעריץ את הבורא49 פילון כותב כן גם על נח, שהיה אבי יצירה חדשה. ראה להלן בראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה., נמצא כן בחז\"ל: \"ויפח באפיו נשמת חיים, ועמד האדם על רגליו והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה, והיתה קומתו מסוף העולם ועד סופו וכו', וראה את כל הבריות שברא הקב\"ה, התחיל מפאר לשם בוראו, ואמר (תהלים קד, ט) מה רבו מעשיך ה\"' (פרקי דרבי אליעזר, יא)." + ], + [ + "מדוע נאמר שהאלהים \"נטע גן עדן\", בּעבוּר מי, ומהו גן עדן?", + "גן העדן, לפי פשוטו, אינו זקוק לפתרון־פירוש, כי הוא מקום עבות50 חוֹרֶש עָבוֹת. ולהלן בראשית ב, ח שו\"ת בראשית א, ח בשם \"יש אומרים\", שגן עדן הוא פרדס. מָלֵא בעצים מכל המינים. אך (באופן) סמלי הוא החכמה, או הבינה (בעניינים) האלהיים, האנושיים51 בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. וסיבותיהם. כי לאחר בריאת העולם היה מן הראוי לכונן חיי עיון, כדי שמתוך ההסתכּלות בעולם ומלואו יעלה שֶבח לָאָב52 לאב שבשָמים.. כי אין לַטבע כושר התבוננות, ובלי החכמה אינו מסוגל לשבֵּחַ את בורא הכל53 ראה להלן בראשית ב, ט שו\"ת בראשית א, יא.. והבורא נטע את האידיאה שלו, כמו עצים, בתוך השליט העליון - בתוך הנשמה השִׂכלית. אולם, אשר לעץ החיים באמצע (הגן), הרי הוא דעת, לא רק בנוגע לנבראים, אלא גם הסיבה הקדומה והנעלה ביותר של הכֹּל. כי אם יוּכל אדם לראות54 מילולי: להחזיק. מ. את דמות עצמו במדוייק, אזי יהיה בן־מזל ומאושָר ובן־ אלמוות לאמיתו. אכן אחרי העולם נוצרה החכמה, הואיל ורק לאחר בריאת העולם ניטע גן העדן...*שו\"ת בראשית א, ו
___________
", + "במקום אחר הוא כותב על גן העדן מקדם: \"'ואלהים נטע גן בעֶדֶם כלפי המזרח, ושָׁם שָׂם את האדם אשר יצר' (בראשית ב, ח). (הכתוב) הבהיר על־ידי שֵׁמות רבים, שהחכמה הנשגבה והשמימית מרובַּת־שֵמות היא, הרי היא נקראת \"ראשית\"55 ראה תרגום ירושלמי ל\"בראשית\" - \"בחוכמא\". ו\"צֶלם\" ו\"מראה אלהים\". ועל־ידי נטיעת אותו גן עדן הוא מורֶה עתה, שהחכמה עֲלי־אדמות היא חיקוי לכעין אבטיפוס. ואל יגיע אדם לידי כפירה ויניח, שהאֵל עובד אדמה ונוטע פרדס, הרי שומה עלינו מיד לפקפק (ולשאול) לאיזה צורך? שכֵּן לא כדי לסַפֵּק לעצמו מעדנים וממתקים - חס וחלילה, שלא יעלה סיפור בַדִים מעין־זה על דעתנו - הרי אף העולם כולו לא ימָצֵא ראוי כמקום משכן לָאֵל, שֶׁכֵּן האֵל הוא מקום עצמו, ובעצמו מָלֵא מעצמו, ודַי לו בעצמו. כשהוא מָלֵא ומכיל את כל שאר הנזקקים, החרֵבים והרֵיקָניים, לעולם לא יוכל דָבָר אחר להכילו56 וכן מביא גם ב\"על הפכחון\", סג, מובא להלן לבראשית ט, כז שו\"ת בראשית ב, עו והע' 336 שם; \"דרשות אלגוריות\" ג, נא, מובא להלן לבראשית ג, ט שו\"ת בראשית א, מה והע' 202. וכן בפי ר' יוסי ב\"ר חלפתא: \"שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו\" (ב\"ר סח, ט), שכֵּן הוא אחד והכֹּל. האלהים זָרַע ונָטַע את השלימות עֲלי־אדמות עבור בני התמותה, והיא חיקוי והעתקה לזו שבשמים. הרי הוא ריחם על הגזע שלנו, כי הבחין שהוא צירוף של שפע רעות, שאין להתקנא בהן, לכן השריש את השלימות עלי־ אדמות כסעד ומשען למחלות הנפש. חיקוי, כפי שאמרתי, ל(שלימות) שמימית ואב־ הטיפוס, זו המכונָה בשֵמות רבים. הטוב המוחלט מתורגם על דרך המליצה כ\"גן עדן\". ומקום מושב גן העדן בעֶדֶם, שמשמעו \"עִידוּן\". שלום, נַחַת ושמחה מצטרפות לטוב המוחלט, ובהן העידון לאמיתו. ונטיעת גן העדן היא כלפי המזרח. הרי דבר־יושר אינו שוקע ואינו כָּבֶה, אלא מטבעו לזרוח תמיד. וכשם שלאחר זריחה, כמדומני, מילאָה השמש באור את אפילת האויר, כך הטוב המוחלט לאחר שזרח בנפש, הרים את הערפל בתוכה, ופיזר את החושך העמוק\" (דרשות אלגוריות א, מג-מו).", + "לדבריו, מסַמֵל גן העדן את \"החָכמה\" (וכן בשו\"ת הבאה). החָכמה נוצרה רק אחרי בריאת העולם, כדי שמתוך ההסתכּלות בעולם ומלואו ובפלאי הבריאה, יבוא האדם לשבח ולהלל את הבורא על גודל מעשיו.", + "כעין רעיון זה נמצא במדרש הנעלם. בקשר לפסוק על נטיעת גן בעדן, מדובר שם על נתינת החכמה לאדם: \"ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. ר' יוסי ור' חייא אמרי תרוויהו, כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל (שיר השירים ו, יא), ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו שלא בראו הקב\"ה ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו ולהדבק בו, ולא ילך אחרי ההבל. דא\"ר יוסי א\"ר חייא, כד ברא קב\"ה לבר נש אסקיה קמיה בדיוקניה, והוא יתיב ואתרי ביה, וא\"ל אנא עביד לך בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא בגיני, אנא לעילא ואנת לתתא. ועוד, אנא יהיב בך נשמתא למנדע סוכלתנו וחכמתא, מה דלית כן לשאר בריין, הוי זהיר לאסתכלא ביקרי, הוי זהיר למעבד פקודי, ובר מני לא יהא שולטנא יקירא כוותך. ומנ\"ל דאתריה ביה ואזהיר ליה ע\"ד, הה\"ד (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסוד מרע בינה, כלומר כשתחול יראתי עליך, אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל וכו'. אמר רב יהודה, בכל יום ויום בת קול יוצאת מלמעלה, ואימתי בזמן שהחמה זורחת, ואומרת אוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי\" (מדרש הנעלם בראשית יז, ג-ד). מדברי המדרש הנעלם נראה, שבזמן שהשמש זורחת אזי בא האדם לשבח לבורא, כי אז רואה בעיניו את הבריאה. ולהלן שם דעת ר' אלעזר, ש\"אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה, דכתיב (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש\", ואולי כוונתו, שלאחר שראה האדם בעיניו במשך כל היום את מעשי הבריאה, אזי בסוף היום הוא בא לשבֵּחַ לה'56* אמנם, בירושלמי ברכות ד, א: \"ר' יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה, כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום. א\"ר יוסי בר חנינא, ויהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה\" וכו', ובפני משה פירש, שהכוונה לשחרית. ובבבלי שבת קיח, ב: \"א\"ר יוסי, יהי חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה, א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה\" וכו', בברכות כט, ב: א\"ר יוחנן, ובשני המקומות פירש רש\"י שהכוונה לשניהם, לנץ החמה ולשקיעתה. וברשב\"א ברכות שם, בשם יש מפרשים, שהכוונה לתפלת המנחה..", + "וכן בפרקי דר' אליעזר מובא, שאדם הראשון מיד לאחר שנברא ראה את גודל מעשה ה' ושבחו: \"ועמד אדם על רגליו והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה וכו' וראה את כל הבריות שברא הקב\"ה, התחיל מפאר לשם בוראו ואמר (תהלים קד, ט) מה רבו מעשיך ה'. עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים, ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן, ובאו כולם להשתחוות לו. אמר להם, באתם להשתחוות לי? בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו, הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו, ואמר (שם צג, א) ה' מלך גאות לבש וגו\"' (פרקי דר\"א, יא)57 ראה גם בסוף הביאור בשו\"ת הקודמת..", + "והרמב\"ם אומר ממש כדברי פילון: \"בזמן שהאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב\"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויִכְמַהּ בשרו לאהוב המקום ברוך הוא\" (הלכות יסודי התורה ד, יב).", + "עוד במדרש הנעלם שם (יג, ע\"א) רעיון זה של פילון: \"ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וכו'. ר' אבהו אמר, כמה יש לאדם להרהר במעשיו ולפקוד אותם בכל יום, הואיל ונתן בו הקב\"ה נשמה טהורה לדעת ולהכיר לבוראו ולהסתכל בנפלאותיו שהוא עושה בכל יום\".", + "אשר לפירושו של פילון, שגן העדן ניטע אחרי בריאת העולם, הוא מבוסס על פירושו לתיבת \"מקדם\" (בשו\"ת הבאה), שאין מובנו \"מלפני\" כפי שפירשו בחז\"ל, אלא \"ממזרח\", כדעת כמה מן המפרשים. לכן שיטתו היא, שגן העדן נברא אחרי בריאת העולם, ובחז\"ל למדו מכאן שגן עדן נברא קודם לעולם (ראה בביאור שם). ובב\"ר פירוש אמצעי בין שתי השיטות: \"אמר ר' שמואל בר נחמני, את סבור קודם לברייתו של עולם, ואינו אלא קודם לאדם הראשון, אדם נברא בששי, גן עדן בשלישי\" (ב\"ר טו, ג).", + "מדוע נאמר ש(האלהים) נטע גן עדן בעַדִין כלפי המזרח58 פילון הולך בעקבות השבעים, המתרגמים \"מקדם\": κατὰ ἀνατολὰς =כלפי המזרח.?", + "ראשית, מפני שתנועת העולם היא ממזרח למערב, והמקום ממנו (מַתחילה) התנועה הוא הראשון. שנית, כל אשר בחֶבֶל המזרח קרוי חלקי העולם הימניים, ואשר בכיוון מערב - שמאל. והמשורר מעיד59 הומירוס, איליאדה יב, רלט; אודיסייה כ, רמב., כשהוא קורא לצפרים מחֶבל המזרח \"ימין\", ולאֵלה מחֶבל המערב \"צד שמאל\", כשהוא אומר: אם הן עפות לצד ימין, הרי זה ליום ולשמש, ואם לצד שמאל - כלפי עֶרב וחשכה. אך השם \"עַדִין\" מתורגם כסמל לעידונים שמחה וגיל. כי כל הטוב וכל החסד מוצאם מהמקום האלהי. שלישית, הוא (העֵדן) - חכמה, זהרורים ואור.*שו\"ת בראשית א, ז
___________
", + "פילון מפרש תיבת \"מקדם\" - מזרח. בגמרא פסחים נד, א ובכורות לט, ב מפרשים תיבת \"מקדם\", במובן של \"לפני בריאת העולם\", וכן בתרגום יב\"ע. אולם רש\"י כאן מפרש \"מקדם: במזרחו של עדן\", וכן בלקח טוב. ועי' בתוספות בכורות שם, ד\"ה מטרא, אם גן עדן הוא במזרח העולם או במערבו (ראה גם בסוף הביאור לשו\"ת הקודמת).", + "כעין פירושו של פילון, שעדן הוא סמל לעידונים והוא החכמה והאור, נמצא במדרש הגדול (פסוק ח-ט), שמקור פירושו שם נעלם: \"ונטע בו הקב\"ה גן, ובו כל מיני פירות, וכל מיני מעדנים שנבראו בששת ימי בראשית וכו', וכל מקום טוב מן הארץ הוא נמשל בו וכו'. מלמד שהרקיע וגן עדן נבראו במאמר אחד. וכשם שהרקיע עשוי שורות שורות של כוכבים, כך גן עדן עשויה שורות שורות של צדיקים והן מאירין בה ככוכבים\". ומה שכותב פילון שהוא \"חכמה זֹהר ואור\" סתם, הרי במה\"ג הם \"הצדיקים המאירים ככוכבים\". בפילון, שכל החסד מוצאו מהמקום הזה, ובמה\"ג: \"וכל מקום טוב מן הארץ הוא נמשל בו\".", + "ובמדרש הנעלם: \"ר\"ש אמר, הניח הקב\"ה לאדם הראשון בגן עדן, ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצוותיה, הה\"ד ועץ החיים בתוך הגן, וכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב\"ה, כשיהיה לו לאדם הנאה בגן זה, יעסוק בה וישמור אותה. ומפני העידונין והנאות שהיו לו לאדם שָם, לא שמר תורתו עד שגרשהו משם\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע\"ג).", + "במקום אחר דורש פילון כלפנינו, ש\"עדן\" פירושו \"עידון\", וזה בנוגע לפסוק הנאמר בקין: \"וישב בארץ נוד קדמת עדן\" (בראשית ד, טז), והוא מפרש שנוד הוא ניגודו של עדן. ואלה דבריו:", + "\"(הכתוב) אומר ש\"נוֹד\" -המהומה60 תנועה ורעש, משחק מלים נידנוד=נוֹד. מ. אליו היגרה הנפש- נמצא נוכח עֶדֶם, ועֶדֶם מהווה סֵמל לדבר־אלהים הישר, ולכן גם מתורגם כ\"עידוּן\". ו(דבר ה') נהנה ומתעדן מעל לכל, בשעה שהוא מקורב לדברים טובים טהורים בלתי־מהולים ואף תמימים ושלמים61 מילולי: מושלמים ומלאים. מ., והאל המעשיר ממטיר עליו חסדי בתולים בני אלמוות. בדרך הטבע, הרע נאבק בטוב, העוולה בצדק, הנבון בשוטה, וכל סוגי המוסדיות בכל הנבָלות. זהו ש\"נוֹד\" נמצא נוכח העֶדֶם\" (על צאצאי קין וגלותו, לב).", + "מדוע שָׂם (ה') בגן עדן את האדם הנוצָר, ולא את זה אשר (נברא) בצֶלם?", + "יש שהניחו ואמרו, שגן עדן היה פרדס62 זו דעת ה\"יש אומרים\" לעיל ב, ח שו\"ת בראשית א, ו, והע' 50, ושם הוא הפירוש לפי פשוטו., היות ו(האדם) הנוצר הוא מוחש, הוא הלך, בצדק, למקום מוחש. אך האדם שנברא \"בצלם\" הוא שִׂכלי ובלתי־ נראה, נכלל באותה קבוצה של סוג בלתי־גופני63 ראה לעיל ב, ז שו\"ת בראשית א, ד ובביאור שם.. אלא, הייתי אומר, שיש להניח, שגן העדן הוא סֵמל חחכמה, כי האדם הנוצָר הוא תערובת המורכבת מנשמה וגוף, והוא זקוק ללימוד והדרכה, במידה וברצונו להיות מאושָר בהתאֵם לחוקי הפילוסופיה. אך זה אשר נברא \"בצֶלם\" אינו נזקק לכלום, כי מטבעו ומכוֹח עצמו הוא מקשיב, לומד ומדריך.*שו\"ת בראשית א, ח
___________
", + "כדעתו של פילון, שהאדם הוּשם בגן עדן לצורך לימוד והדרכה, נמצא גם במדרש הנעלם: \"א\"ר שמעון, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מאי עכודה הכא? אלא עבודת הנשמה להשלים ליה בתשלומיה מה שלא השלימה בזה העולם\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע\"ג). וראה להלן בראשית ב, טו שו\"ת בראשית א, יד בעניין \"לעבדה ולשמרה\" האלגוריים." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב) שבגן עדן \"כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל\"?", + "כי שתי מעלות בעצים: להיות מסועפים, ופוריים. האחת היא תענוג לראייה, והשנייה ההנאה של הטעם. אכן, הביטוי \"נחמד\" אינו בלתי קולע, כי מן הסתם נכון הוא, שהנטיעות תהיינה תמיד משגשגות וירוקות, היות והן נמצאות בגן העדן האלהי, והן נצחיות, ושוב לעולם אינן עתידות לעמוד ערומות ולהָשִׁיר עלים. אולם, על דרך הפילוסופיה, אין (הכתוב) אומר שגם הפרי היה \"נחמד\", אלא (שהיה) \"טוב\". כי בני אדם אוכלים מזון לא רק לשם תענוג, אלא גם לתועלתם. אכן, התועלת הוא האצָלָה והרעָפָה של הטוב.*שו\"ת בראשית א, ט
___________
", + "פילון מדייק מלשון הכתוב: \"עץ נחמד למראה וטוב למאכל\". ראשית הוא אומר, כי יש כאן סיפוק חוש הראייה וחוש הטעם. ושנית, כי העצים בגן עדן קיימים ועומדים תמיד בשיגשוגם, ולא כמו שאר העצים שעליהם נושרים. ושלישית, והוא פירוש פילוסופי, שהכתוב אינו אומר על הפרי שהיה נחמד, כי בני אדם אוכלים לא רק לשם תענוג אלא לשם תועלתם. תחילת מאמרו נמצא ברד\"ק: \"וזהו שאמר נחמד למראה וטוב למאכל. ופירש למראה, שהיו העצים יפים בקומתם ובעליהם ובמינים נחמדים, והיו פרי כל עץ שבו טוב למאכל\". והשני נרמז גם ברמב\"ן בפסוק ח: \"והנה אילני גן עדן, גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם\" וכו'.", + "במקום אחר כותב פילון: \"הסיפור מסַפֵּר, שניטע על־ידי אלהים פרדס, שלא היה דומה כל־עיקר לאֵלה אשר אצלנו. כי היער של אֵלה (שאצלנו) הוא חסר נשמה, מלא עצים ממינים שונים, מהם ירוקים תמיד לשם תענוג בלתי־פוסק בשביל הראייה, ומהם פורחים בנעוריהם ומלבלבים בתקופת האביב, ואחדים נושאים פרי מעודן בשביל בני אדם, לא רק לשם הצורך ההכרחי בשביל המזון, אלא גם להנאה יתירה של חיים מפונקים, ואחדים (נושאים) פרי בלתי מעודן, והוא בהכרח נועד בשביל החיות. ברם, בפרדס האלהי היו כל הצמחים בעלי נשמה ותבונה, נושאים בתור פרי את המידות הטובות\" (על בריאת העולם, קנג).", + "מהו \"עץ החיים\", ומדוע הוא \"באמצע\"64 כך בשבעים ἐν μέσῳ, וכן באונקלוס וביב\"ע: \"במציעות\", ובפשיטא: \"במצעא\". ובמסורה: \"בתוך\". גן העדן?", + "יש הסבורים, שכשם שהצמחים הם גופניים ובני תמותה, כך קיימים (צמחי) חיים בני־אלמוות. כי הם אומרים, שהחיים והמוות מנוגדים זה לזה, ובין הצמחים קיימים מזיקים, ויש צורך שתהיה תשועה (מהם). אך אין (הם) יודעים, שענין זה הוא שלימות65 משמעותו של המשפט מעורפלת. שלימות, או: מָלֵא־בריאות. וכוונתו כנראה לתופעה של צמחים מזיקים, שהם בד־בבד מלאים פריחה ומביאים תועלת. מ., כי ההווייה66 בריאה, יצירה. מ., כדבר הפילוסופים, היא ראשית ההשחתה. ושמא יש לבאר את הענין (דלעיל) בדרך אלגורית? אכן, יש אומרים כי עץ החיים הוא האדמה, שכֵּן היא מצמיחה הכֹּל, למען הַחֲיוֹת את האדם ושאר בעלי החיים, לפיכך נתייחד מקום מרכָּזי לנטיעה זו, והאדמה היא מרכז הכֹּל. ויש אומרים, ששבעת הגלגלים67 הספירות. מ. שבשמים אמורים להיות עץ החיים שבאמצע. ויש (אומרים), שהוא השמש, כי הוא, במובן־מה, במרכז כוכבי הלֶכֶת, והוא סיבת התקופות, שעל ידיהן מתהווה כל דבר. ואחרים אמרו, שעֵץ החיים הוא שילטון הנשמה, כי הנשמה מרעננת68 מילולי: מחזקת עצבים. מ. ומחזקת את החושים, כשהיא מַפְנָה את כוחותיהם אל מה שהוֹלֵם אותה, ואל מכלול חלקי הגוף, ובמובן זה, המרכז היא ראשית ותחילה, בדומה למנצֵחַ על מקהֵלָה. אך אנשים טובים והגונים אומרים, שעץ החיים הוא הטובה שבמידות האדם - יראת האלהים, שבאמצעותה השֵׂכל -לגמרי לבדו- הופך בן אלמוות.*שו\"ת בראשית א, י
___________
", + "פילון מציין, שאת הפירושים על עץ החיים שמע מפי אחרים, מפי \"יש אומרים\". רובן של הדרשות תימצאנה גם במדרשי חז\"ל. הפירוש הראשון, שעץ החיים הוא האדמה, כי היא גורמת לצמיחת כל הצמחים המחַיים את בעלי החיים, הוא כעין מדרש חז\"ל: \"תניא, עץ שהוא פוסה על פני כל החיים\" (ב\"ר טו, ו), היינו שהוא מתפשט על כל העולם שבו החיים תלויים69 ועי' ערוך השלם, ערך פס ח, ובמנחת יהודה שבב\"ר.. \"מדת עץ החיים כמדת כל היישוב, יש בג\"ע עץ החיים כנגד פירות כל האילנות מיום שנברא העולם עד יום שיחיו המתים\" (פרק גן החיים, בית המדרש ה, עמ' מז).", + "מעין פירושי ה\"יש אומרים\" ב' וג', שעץ החיים מכוון לשבעת הגלגלים או לשֶמש, יש מדרש בחז\"ל, וגם הוא בשם \"יש אומרים\", המַשווה את מהלך גלגל החמה למהלך עץ החיים: \"מכאן הם אומרים, כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע, כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן; כשם שהקטונית נתונה באמצע הטרקלין, כך עץ החיים מכוון כנגד גלגל החמה. אחרים אומרים, עץ החיים מכוון כנגד גלגל החמה מהלך שנה\" (מדרש שיר השירים זוטא, הוצ' באבער, עמ' 12). ובמדרש הגדול: \"אחרים אומרים, מהלך חמש מאות שנה עץ החיים, ומכוון כנגד גלגל חמה, מה גלגל חמה מהלך חמש מאות שנה, כך הוא מהלך חמש מאות שנה\".", + "פירוש האנשים הטובים וההגונים, בלי שֵם אומרו, מובא על־ידי פילון גם לעיל ב, ח שו\"ת בראשית א, ו: \"ואשר לעץ החיים באמצע (הגן), הרי הוא דעת, לא רק בנוגע לנבראים, אלא גם הסיבה הקדומה והנעלה ביותר של הכֹּל. כי אם יוכל אדם לראות את דמות עצמו במדוייק, אזי יהיה בן־מזל ומאושר ובן־אַלמוות לאמיתו\". וכן במקומות אחרים: \"בפרדס האלהי היו כל הצמחים בעלי נשמה ותבונה, נושאים בתור פרי את המידות הטובות\" (על בריאת העולם, קנג). \"ובעץ החיים (מרַמֵז) על הגדולה שבמידות הטובות, יראת אלהים, שבגללה זוכה הנשמה לחיי עולם\" (על בריאת העולם, קנד). \"הטוב המוחלט המוצָג (לראווה), הוא הראוי ביותר לראותו להתבונן בו ולחבבו, ותפקידו להפוך את המרירות שבנפש... כמו שנאמר: \"ה' הראה לו עץ והשליך אותו אל המים\" (שמות טו, כה)... העץ הזה מבַשֵׂר לא רק מזון, אלא אף חיי אלמוות, שהרי (הכתוב) אומר שעץ החיים נטוע באמצע גן העדן\" (על הגירת אברהם, לו-לז).", + "שיטת חכמי אלכסנדריה, שמידת יראת אלהים היא מעל כל המידות, יסודה בניב: \"יראת ה' ראשית דעת\" (משלי א, ז) המתורגם בשבעים: ᾿Αρχὴ σοφίας φόβος κυρίου ומכאן גם לשון פילון במקום אחר (על עשרת הדברות, נב), שיראת ה' ראשית המידות הטובות:.ἀρχὴ ... ἀρετῶν δ' εὐσέβεια", + "לשיטת פילון, כל המידות הטובות, ובראש ובראשונה יראת ה' וקדוּשה, הן מגופי התורה שניתנה למשה בהר סיני70 ראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 186־187. ובמהדורה האנגלית עמ' 304.. שיטה זו, בנוגע למידות הטובות בכלל וליראת אלהים בפרט, היא גם משיטת חז\"ל בנוגע לתורה ולימודה, ואין זה פלא, שהרי שיטה זו היא אחת מהיסודות להערצת ה' וללימוד עבודתו.", + "לפי זה, במדרשו של פילון הנ\"ל, עץ החיים הוא סמל לכל המצוות שבתורה, והעץ שהורהו ה' למשה גם הוא סמל לתורה הממתיקה את נשמת האדם. ובזה מתקרב מדרש פילון לזה של ראשוני חז\"ל, שנקטו את עץ החיים כסמל לתורה, והם דורשי הרשומות: \"ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. דורשי רשומות אמרו, הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה\" (מכילתא בשלח, מסכת דויסע, א). וכן: \"עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה\"ד לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ, ואח\"כ עץ החיים, זו תורה\" (ויק\"ר ט, ג). וראה לעיל בראשית ב, ח שו\"ת בראשית א, ו ממדרש הנעלם.", + "ובלשונו של המדרש הגדול לבראשית ג, כד, יש דמיון לדברי פילון בשו\"ת זו. במה\"ג: \"לשמור את דרך עץ החיים, אותו העץ שהיה כל האוכל ממנו וחי, הסתירו הקב\"ה ונתן לנו את תורתו, היא עץ החיים, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, אדם מסתכל בה ורואה ממנה חכמתו של הקב\"ה וכו' וקונה לעצמו חיי העולם הזה ועולם הבא\". וראה מה שאני כותב במחקרי על מדרש תדשא, סימן ב.", + "מהו \"עץ הדעת71 ידיעה. מ. להכיר72 דומה לזה בשבעים καὶ τὸ ξύλον τοῦ εἰδέναι γνωστὸν καλοῦ καὶ πονηροῦ =\"ועץ הדעת דעת טוב ורע\". ובמסורה: \"ועץ הדעת טוב ורע\". ובאבן עזרא: \"לפי דעתי, צריך להוסיף \"דעת\", להיות כן: ועץ הדעת דעת טוב ורע\". ובתדשא, ז: \"על דבר אחד שם העץ \"דעת־טוב־ורע\", שעל אכילתו ידע האדם רעות\" וכו'. טוב ורע\"?", + "משפט ברור זה, אשר על דרך הפשט דומה עלינו כחמקמק, מתגלה כאלגוריה. והוא משַמֵש מָשָל לפיקחות, היינו חכמת הידיעה, שבאמצעותה ניתן להבחין בין הטוב והיפה לבין הרע והמכוער, ובין כל הניגודים אשר קיימת בהם דרגה עליונה (ודרגה) נחותה. והנה החכמה שבעולם הזה איננה האלהים (עצמו), אלא באמת היא מעשה אלהים, היא רואה את הטבע והוֹגָה בו73 ראה לעיל ב, ח שו\"ת בראשית א, ו., אבל זו (החכמה) שבאדם, אמנם רואה, אך היא מבלבלת בעיניים אחרות -כהות- כי הן חלשות מלראות ולהבין בבהירות כל פרט ופרט כשלעצמו בתמימותו ובפשטותו. לפיכך מעורבת בחכמת האדם תרמית מסויימת, בדוֹמֶה לאותם הצללים העוצרים לעיתים קרובות את העין מלראות, וחוסמים את האור הזך והתמים. וכשם שהעין לגוף, כך השֵׂכל והחכמה לנשמה.*שו\"ת בראשית א, יא
___________
", + "וכן כותב פילון להלן בראשית ז, ב-ג שו\"ת בראשית ב, יב: \"הטבע האנושי נתון לניגודים, לטוב ולרע. בבריאה, העץ -הנקרא (עץ) דעת טוב ורע- מסַמֵל את שניהם. כי שִׂכלנו, שיש בו בינה ודעת, תופס את שניהם, את הטוב ואת הרע\".", + "ובמקום אחר הוא כותב: \"ונראה לי, שאֵלֶה (הענינים) נתכוונו כסמָלים יותר מכמשמעם, כי עצי החיים והדעת לא הופיעו על הארץ בעָבַר, וכנראה לא יתגַלוּ בעתיד. אכן, נראה, שהוא (משה) מסַמֵל על־ידי העֵדן את שילטון הנשמה, המלאה מחשבות לרבבה כצמח (השדה). ובעץ החיים (מרַמז) על הגדולה שבמידות הטובות, יראת האלהים, שבגללה זוכה הנשמה לחיי עולם. ועל־ידי (עץ) הדעת טוב ורע, הוא מסמל את המידה הבינונית של החכמה, שעל ידיה ניכר טבע הניגוד של שתי (הקצוות)74 עד כאן בשינויים מתרגומו של מַן.. והנה, כאשר קָבַע את הגבולות הללו בתוך הנשמה, התבונן כשופט לאיזה צד תטה ותלך. וכאשר ראה אותה מכרעת לצד העון ומזלזלת ביראת אלהים ובקדושה, שמהם באים ומתהוים חיים נצחיים, השליכהּ בצדק מלפניו ויגרשנה מתוך הגן... מסופר שהרמש הארסי ויליד האדמה הוציא מלפנים קול של בן אדם, ובגשתו פעם לאשתו של האיש שנוצר הראשון, גידף אותה על מתינותה וזהירותה היתרה, שכן היא פיקפקה וסרבה לקטוף פרי יפה מאד למראה ועָרֵב מאד ליהנות ממנו, ונוסף על זה גם מועיל ביותר, שעל ידו תוכל לדעת גם את הטוב וגם את הרע. והיא, מבלי לחקור -מתוך דעתה הבלתי בטוחה והבלתי קבועה75 \"נשים דעתן קלה עליהן\" (שבת לג, ב).- הסכימה ואכלה מן הפרי ונתנה גם לאישהּ עִמה. ודבר זה הָפַך ושינה את שניהם לפתע־ פתאום, והשליכם מתוֹם ויושר אָפים לתוך חטא... מאחר שעברו על פני עץ החיים הנצחיים, השיכלול של המידה הטובה שממנו יכלו לזכות לחיים ארוכים ומאושרים, ובחרו להם חיים חולפים וחיי תמותה\" (על בריאת העולם, קנד-קנו).", + "לפי ביאורו האלגורי בשו\"ת וב\"על בריאת העולם\", נברא האדם תמים בתמימותו ובפשטותו, ועץ הדעת אינו רע מצד עצמו -כי היכולת להבחין בין טוב לרע מידה טובה היא- \"שֶכֵּן היא (האשה) פיקפקה וסירבה לקטוף פרי יפה מאד למראה וערֵב ליהנות ממנו, ונוסף על כך גם מועיל ביותר שעל ידו תוכל לדעת גם את הטוב וגם את הרע\". ובאופן סמלי מדובר כאן על החלק ההגמוני שבנשמה, ש\"יראת אלקים\" שֶבָּה מסומלת על־ידי עץ החיים, ו\"החכמה, שעל ידיה ניכּר טבע הניגוד של שתי (הקצוות)\" מסומלת על־ידי עץ הדעת טוב ורע. וחטאם היה בזה, שנתפתו והקשיבו לעצת הנחש ועברו על הצווי, ועל־ידי כך בחרו ברע ובמות, במקום שיכלו לזכות בחיים ארוכים ומאושרים.", + "כמדרש פילוני זה, שעץ הדעת הוא סמל לבחירה, לא מצאתי מפורש בחז\"ל. אמנם, בקטע שבמדרש הגדול, שמקורו רשום כנעלם, נמצא כעין דעת פילון על הבחירה שבין שני העצים: \"ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, מלמד שהכל בגן עדן. מי שמבקש עץ חיים הוא מוצא בו, ומי שמבקש עץ־דעת טוב־ורע הוא מוצא בו. ולפניו שתי דרכים, אחת לזו ואחת לזו. ואדם מהלך באיזה שביל שירצה, רצה לזכות הרי הפתח פתוח וכל טוב עומד, רצה לחוב הרי הפתח פתוח ורע לו מצוי\"76 אמנם אפשר, שמתוך הלשון \"וכל טוב עומד - ורע לו מצוי, ולפניו שתי דרכים\" וכו', מכוון המדרש לעץ הדעת..", + "מקבילה עוד יותר קרובה לרעיון שלפנינו, נמצאת במדרש הנעלם: \"רבי אבא בשם רבי חייא אמר, עץ ממש היה, והיו שנַים, האחד הנותן חיים לאדם, והאחד, שהאוכלו ידע הטוב והרע, לדעת הדרך הטוב והישר שיוכשר האדם, והדרך הרע שיתקלקל בה האדם, ולפיכך ציוהו הקדוש ברוך הוא שלא יאכל ממנו פן ידחה הטוב ויחזיק ברע77 וראה שיטת הרמב\"ן: \"והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם וכו', ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו - לטוב או לרע, ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון וכו', והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב, בין לו בין לאחרים\". על יסוד זה כתב רבינו בחיי: \"ועץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה, אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים וכו'. אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת, היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע, ונתלבש בתאוות הגופניות\" וכו'.. וע\"כ נאמר מכל עץ הגן אכול תאכל - זהו עץ החיים, שהיה לו לאדם לאכול ממנו, והוא לא חטא אלא בעץ הדעת־טוב־ורע, שנצטווה שלא יאכל ממנו\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע\"ג).", + "ובמדרש תדשא: \"ומעץ הדעת טוב ורע. אמר ר' פנחס בן יאיר, העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד, כשאר כל העצים. אבל משאכל ממנו, ועבר על גזירתו של הקב\"ה, נקרא שמו עץ דעת טוב ורע, [ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע] על שם סופו... ולמה נקרא שמו טוב ורע? שהודיעו הקב\"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע... ומנין קודם שאכל מן העץ שהיה יודע טוב ורע? שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שנתנה לו... ומנין אנו למדין שלא נקרא שם העץ עץ הדעת מתחלה? מתשובת האשה לנחש, ראה מה השיבה אותו: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו (בראשית ג, ג), ולא אמרה מפרי עץ הדעת טוב ורע... ולמה צוה אותו הקב\"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם? כדי שיהא רואה אותו עץ וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, שלא תהא גסה רוחו עליו\" (מדרש תדשא, ז)78 וכן בבראשית רבתי, עמ' 3־52. וקצתו במדרש אגדה לבראשית ב, יז: \"ומעץ הדעת טוב ורע. לא אמר הקב\"ה עץ הדעת, אלא משה שכתב התורה קראו עץ הדעת, וגם האדם לא ידע שהוא עץ הדעת, שכן האשה אמרה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן, ולא אמרה ומפרי עץ הדעת\".. אם כן, גם לפי התדשא לא היו כל תכונות לעץ, אבל לאדם היו תכונות הטוב והרע, אלא שחידושו הוא, שבחר ברע על־ידי זה שאכל מן העץ שה' מנעו לאכול ממנו, ז\"א שעבר על מה שאסרו ה' לאכול מעץ מסויים.", + "אשר לדברי פילון ב\"על בריאת העולם\" קנד, כי \"עץ החיים והדעת לא הופיעו בעבר על הארץ, וכנראה לא יתגלו בעתיד\", נמצא כעין זה במדרש: \"ר' עזריה ר' יודה בר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, חס ושלום, לא גילה הקב\"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו\" (ב\"ר טו, ז; פסדר\"כ פרשה ב, קמב, ב). והרמב\"ם הוסיף לזה: \"וזה אמת, כי טבע המציאות יתחייב זה\" (מו\"נ ב, לא). וראה גם ברש\"י לבראשית ג, ז, ומתוך דבריו שם נראה שהלך בשיטה זו, והראִייה לא היתה ראִייה ממשית של עץ.", + "במקום אחר בכתביו מוצא פילון בפסוק עצמו כעין העלָמה, מפני שאין הכתוב מזכיר במפורש היכן היה מקומו של העץ. ופילון נותן נימוק להעלמה זו, ואחר כך נותן לנימוקו זה לבוש אלגורי. ואלה דבריו:", + "\"ועל זה (עץ החיים), הוא (הכתוב) אומר בפֵירוש שהוא באמצע גן העדן, ואילו בנוגע לעץ השני -(עץ) דעת טוב ורע- לא פֵּרַש (הכתוב) אם הוא בתוך הגן או מחוצה לו, אלא אמר כך: \"ועץ הדעת לראות טוב ורע\", והוא משתתק מיד, מבלי לציין היכן הוא נמצא, וזאת על מנת שאדם אשר לא לוּמַד במדעי הטבע79 פיסיולוגיה. מ. לא יִשׁעֶה80 יעריץ, יתפעל מ.... מ. ממקום־המדע. ומה יש איפוא לומר? שעץ זה נמצא גם בתוך הגן וגם מחוצה לו; בפוֹעַל הוא בתוכו, אך בכוח הוא מחוצה לו. והא כיצד? המושל81 כלומר, הנשמה. מ. שלנו קוֹלֵט הכל, ודומה לשעווה בה נטבעות כל הצורות82 האותות. מ., הן הנָאוֹת והן הכעורות... ואל הנשמה, בהיותה יחידה, מגיעים רשָמִים לאין־ ספוֹר מכל דבר בכל מקום. כך, שכל אימת שנטבע בה חותם המעלה המושלמת נהיה עץ החיים, אך כשהיא (חתומה בחותם) הרישעה נהיה עץ הדעת לראות טוב ורע. הרישעה, מחד, גורשה מהמקהלה האלהית, והמושל אשר קָלַט אותה (=את הרישעה), נמצא, מחד, בפועל בגן העדן, שֶכֵּן יש בו חותם המעלה הטובה, ולכן הוא בן־בית בגן העדן, ומאידך גיסא, בכוח שוב אין הוא בתוך הגן, כי אות הרישעה זרה ל(מקום) זריחת השמש האלהי83 רומז בזה ל\"מקדם\" (בראשית ב, ח), כלומר ממקום זריחת השמש בעלות השחר. ראה לעיל. וכך הוא מרמז בשו\"ת בראשית א, ז: \"אם הן (הצפרים) עפות לצד ימין הרי זה ליום ולשמש\".. ומה שאני אומר ניתן להבין גם באופן זה: כרגע, המושל שלי נמצא למעשה בגופי, אך כשהוא מהרהר באיטליה או בסיציליה, הוא נמצא בכוח במקומות אלו, וכשהוא מתבונן בשמיים הוא אף (נמצא בכוח) בשמיים. אי לזאת, יארע לעתים קרובות, שאנשים השוהים בפועל במקומות חולין, נמצאים (לאמיתו של דבר במקומות) קדושים ביותר, כשהם מעלים בדמיונם עניינים הקשורים במוסריות. ומאידך גיסא, אחרים כשהם בהיכלי קודש מחללים את הֲגוּתָם, עם נטיות כלפי הרע, וקבלת רשָמִים84 חותם, אות. מ. נִקלים. כך הרישעה איננה, לא בתוך גן העדן, ולא שלא (בגן). מחד, היא יכולה להימצא בו בפועל, ומאידך, איננה מסוגלת להיות בו בכוח\" (דרשות אלגוריות א, ס-סב).", + "כעין הנימוק הזה של העלָמת העץ, נמצא בסיפור פגישתו של רבי שמעון בר יוחאי עם אדם הראשון, המובא במדרש הנעלם: \"ובעי (אדם הראשון) דלא יתגלי חוביה לכל עלמא בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה, ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן וכו', וקב\"ה גלי לי (לרשב\"י) ברוח הקדש ולחברייא דלישתעו אינון בינייהו ולא לדרדקי דחברייא, ולאינון דייתון לעלמא, דהוא מלה דלא ידעי כל אינשי וטעיין ביה. לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירים ביה, וכתיב זה שמי לעולם, וייתון למשאל מה דלא צריכי לון\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע\"א).", + "לפי רשב\"י יש כאן העלֵם החטא, ולפי פילון העלֵם העץ. וגם, שהקב\"ה גילה לו, אבל אין לגלות לקטנים שבחברים, מפני שיבואו לשאול מה שאין צריך. ולפי פילון, שלא נגלה מקום העץ כדי שהאיש אשר לא לוּמַד במדעי הפיסיולוגיה לא יתעה בזה להתייחס בהערצה למקום המדע85 וראה במאמרי על המדרש הנעלם, סורא, ג, תשי\"ז־תשי\"ח, עמ' 28־32.." + ], + [ + "מהו הנהר היוצא מעדן ממנו מֻשקֶה גן העדן, (ומה הם) ארבעת הנהרות הנפרדים: פישון, גיחון, חדקל ופרת?", + "אומרים, שמקורות החדקל והפרת נובעים בהרי ארמניה86 גם האברבנאל, בתשובה לשאלה י, כפילון: \"והחדקל קורין תיגר\"י, שהוא שֵם לחיה אחת במהירות המרוצה מאד, כי כן מימיו רצים במרוצה עצומה, ולכן נקרא שמו בלשוננו חדקל, ר\"ל חד קל בתנועתו, והוא הסובב כל ארץ ארמיני\"ה והשיריאה\"., אך גן העדן איננו שָם, וגם שני מקורות הנהר האחרים אינם שָם. אלא אם כן, גן העדן נמצא במקום מרוחק מעולמֵנו המיושב, ויש לו נהר הזורם מתחת לארץ, המַשקה נחלים רבים וגדולים, ואֵלה עולים על גדותיהם ושולחים (מים) לפלָגים אחרים המקבלים (אותם), כשהם מתפשטים והולכים. ומכיוון שאֵלֶה מתפרצים על־ידי שֶטֶף המים, אותו כוח הטמון בהם זורם כלפי מעלה, חלקם להרי ארמניה, וחלקם למקומות אחרים... ואולי בפיסקה זו העניינים הם בבחינת אלגוריה, וארבעת הנהרות הם סמלים לארבע מידות טובות87 ראה בביאור לשו\"ת הבאה.: לפיקחות הנקראת \"פישון\"88 וכן בספר בן סירא כד, כה-כו, הממשיל את התורה לנהרות: \"המלאה כפישון חכמה... הממלאה כפרָת תבונה\"., המתייחסת לחיסכון; למתינות - \"גיחון\", מפני שהיא עמֵלָה בנוגע ל(הסתפקות) באכילה ושתייה, וכן כל הקשור בבטן והתענוגות אשר גורמים החלקים שמתחת לבטן - העניינים הארציים; לאומץ הלב - \"חדקל\", כי הוא מסַלֵק זעף וכעס הגועשים בקרבֵּנוּ; ולצדק - \"פרת\", כי אין לך דבר שמחשבות האדם שמֵחוֹת וששות בו יותר מאשר בצדק89 ראה גם להלן בראשית טו, יח שו\"ת בראשית ג, טז..*שו\"ת בראשית א, יב
___________
", + "פילון מפרש, שנהר \"גיחון\" הוא סמל למתינות, מפני שהיא עמילה בנוגע ל(הסתפקות) באכילה ושתיה ותאוות הבטן. אבל במקום אחר הוא כותב: \"ושם הנהר השני גיחון הוא סובב את כל ארץ כוש, כסמל נהר זה הוא אומץ לב, כי השם \"גיחון\" מתורגם (σθῆτος) \"חזה\" (גחון), או \"נוגח\" (κερατίζων), וכל אחת מהן מורָה על אומץ הלב\" (דרשות אלגוריות א, סח). פילון קורא לגיחון Γηων כמו שקראו לו השבעים, ובכל זאת הוא יודע ששֵם הנהר בעברית הוא \"גיחון\", אחרת לא היה יודע להכניס את שֵם זה לגדר הוראת הביטויים גחון־נגֹח. קרוב לוודאי, שהפירוש על גחון שהוא \"חזה\" יסודו במסורת חכמי אלכסנדריה או בתרגום השבעים, כי אין לו חבר לא בדברי חז\"ל ולא בתרגומים. בשבעים התרגום על \"ועל גחונך תלך\" (בראשית ג, יד) הוא: \"על חזך ועל בטנך תלך\", ושני הסבריו על אומץ הלב שבחזה ועל תאוות הבטן יסודם בתרגום השבעים ל\"גחונך\", והוא גם ידע את השם גיחון בצורתו העברית. ויסוד הפירוש לגיחון־גחון נמצא בחז\"ל: \"שם הנהר השני גיחון, זו מדי, שהיה המן שף עמא בנחש, על שם על גחונך תלך\" (ב\"ר טז, ד).", + "הסמלים של מתינות ואומץ הלב המוענקים בפילון לנהר גיחון, מתחלקים במדרש לקח טוב בין פישון לגיחון: \"פישון שהוא פושה והולך בנחת, גיחון שהוא מגיח בגבורה\". הפירוש השני של פילון שגיחון הוא \"נגח\", נמצא ברש\"י: \"גיחון שהוא הולך והומה, והמייתו גדולה מאד, במו ובי יגח (שמות בא, כח), שמנגח והולך והומה\"." + ], + [ + "מדוע לא תיאר (הכתוב) את מקומו90 טופוגרפיה. מ. של הפרת בלבד, אך (אמר): \"פישון הסובב את כל ארץ החוילה\", ו\"גיחון הסובב את כל ארץ כוש\", ו\"חדקל ההולך כנגד91 וכן בפשיטא: \"לוקבל\". ובמסורה: \"קדמת\". אשור\"?", + "חדקל הוא הזעוּף והמשחית שבנהרות, כפי שמעידים הבבלים והאמגושים, אשר הסבירו, שטבעו שונה מעט (מטֶבע) המים. אך נראה, שיש טעמים נוספים להשמָטַת (מקום סיבוב הפרת). אכן הפרת מסביר פנים, מחַיֶה ומרבה, ולכן חכמי העברים והאשורים קראוהו \"מרבֶּה ומאֲדִיר\". לפיכך הוא ידוע לא בהקשֵֹר אחר, כשלושת (הנהרות האחרים), אלא מעצם (תכונתו הוא)92 במקום אחר מציין פילון את מובנם של החדקל והפרת: \"הרשע מכיון שהוא אכזרי, נמשל לחדקל, בעוד מידה טובה שעל ידה מושגת השמחה שמה \"נעימות\", דומה בשם לנהר הקרוי פרת\" (להלן בראשית כב, ח. שו\"ת בראשית ד, רמג). \"פרת (סמל) לקנייני הנפש, מהם מתהווה שמחה נכונה ואמיתית, שמקורה בחכמה ובכל מידה טובה\" (להלן בראשית טו, יח. שו\"ת בראשית ג, טז).. ולי נראה, שהענין סמלי ובדרך ההשאָלָה, היות והפיקחות היא מידה שבהגיון, אשר בו קיים גם רע93 ראה לעיל בראשית ב, ט שו\"ת בראשית א, יא.; ואומץ הלב (יש בו משום) רגזנות, כשם שבמתינות יש משום תאווה - וכעס ותאווה הם בהמיים94 ראה בשו\"ת הקודמת., - (הכתוב) מציין איפוא את שלושת הנהרות על המחוזות בהם הם עוברים. אך לא כן (בנוגע) לפרת, כי הוא סמל לצדק, הרי לא רק איזה חלק מסויים נוׁעַד לנשמה, אלא, כל כולו נרכש והופך שותף בעצה אחת עם שלושת חלקי הנשמה ואותו המספר של מידות טובות.*שו\"ת בראשית א, יג
___________
", + "מסורת זו של חכמי ישראל, שפרת פירושו \"מרבה ומאדיר\", היא בוודאי זו שבפי רבי מאיר: \"ולמה נקרא שמו פרת? שמימיו פרים ורבים\" (בבורות נה, ב). \"מאי פרת? שמימיו פרין ורבין\" (ברכות נט, ב). ובספרי דברים פיסקא ו: \"נהר פרת, שמפריד והולך עד שכלה מגריפה לגרפו. ד\"א נהר פרת, שפורה ורב עד שעוברים אותו בספינות. והרי כל הנהרות אומרים לפרת, מפני מה אין אתה משמיע קולך כדרך שקולנו הולך מרחוק? אמר להם, מעשי מוכיחים עלי. אדם זורע בי זריעה עולה לשלשה ימים, נוטע בי נטיעה עולה לשלשים יום, הרי הכתוב משבחני (דברים א, ז) עד הנהר הגדול נהר פרת\". וכן בב\"ר טז, א (הוצאת תיאודור עמ' 145, ועיי\"ש במנחת יהודה). ויוסיפוס ב\"קדמוניות היהודים\" א א, ג אומר, שהפרת פירושו \"פיזור\" או \"פרח\". והשאלה גם באברבנאל שאלה י: \"אמנם, בנהר הרביעי לא זכר הארץ שיסבוב ולא הדברים שימצאו, אבל אמר בלבד והנהר הרביעי הוא פרת\".", + "לפי פילון (בשו\"ת יב), מסמלים ארבעת הנהרות ארבע מידות מוסריות. פישון מסמל החכמה, גיחון את המתינות וההסתפקות, החדקל מסמל אומץ הלב ופרת מסמל הצדק. ובמדרש הנעלם: \"תנן, בכל טפה וטפה היוצאת מעדן, רוח חכמה יוצא עמו, ועל כן אתגזר במתניתין, אית מיא מגדלן חכימין, ואית מיא מגדלן טפשין. ואינון מיא דמגדלן חכימין אינון מיא הוו מטפין דעדן, דאמר ר' יוסי מיא דביה טפין יתבין (נ\"א: יתירין) מכל אינון ארבע נהרי קדמאה, הוא דכתיב שם האחד פישון (בראשית ב, יא), מאי שם האחד פישון? המיוחד מכולם פישון, והוא הנופל בארץ מצרים. ולפיכך היתה חכמת (לישראל) מצרים יותר מכל העולם, ומשנגזרה גזרה שאבדה חכמת מצרים, נטל קב\"ה אותם טפין וזרק לון בההוא גנא בההוא נהרא דגנתא דעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (שם ב, י). וזה היה מוליד ארבעה אחרים, והאחד המיוחד הנולד ממנו - פישון היה. משנטלו אלו הטפות שלא יצאו מהגן, אבדה החכמה ממצרים, ומאותו הרוח שהיה יוצא מעדן המצו' (נ\"ל: ימצו) כל נביא ונביא, והיינו דכתיב מתהלך בגן לרוח היום (שם ג, ח), וגנוז זה בג\"ע לעתיד לבא. וזה הוא הנהר שראה יחזקאל בנבואתו, וע\"כ אמר הכתוב, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים וגו' (ישעיה י, ט), שאותם מים תמיד מגדלים הידיעה בעולם\" (מדרש הנעלם, בזֹהר חיי שרה קכה, א-ב).", + "ממדרש זה אנו למדים ארבעה דברים: א) הנהר היוצא מעדן הוא סמל לחכמה העליונה, שהיא מקור הנבואה; ב) פישון הוא המיוחד מכולם, כלומר, היותר חשוב שבנהרות העדן; ג) פישון זה הוא סמלו של נהר נילוס של מצרים, זאת אומרת של תרבות מצרים95 עי' ברש\"י לפסוק יא, המבוסס על מדרש אגדה: \"פישון הוא נילוס מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו\". ועי' במפרשים.; ד) באבוד חכמת מצרים, נהפכו מימיו בעזרת הרוח שהיה יוצא מעדן, למקור הנבואה. מדרש זה, שאין דוגמתו במדרשים האחרים, נגזר ממדרשים אלכסנדרוניים. לפי פילון \"ונהר יוצא מעדן\" רומז לנשמה השכלית שבאדם, או לאדם המחוּנָן בכל מכשירי ההכרה החושניים והרוחניים96 עיין \"על המנוסה והפגישה\", קפא-קפג.. ופישון, סמל החכמה, ראש וראשון לנהרות שהם \"ארבעה ראשים\"97 עיין בשו\"ת הקודמת; \"דרשות אלגוריות\" א, סו., כיאות לסמל החכמה:", + "\"כי דבר אלהים ראשית ומקור לכל מפעל נשגב. המחוקק מבהיר זאת, באמרו: \"ונהר יוצא מעדם להשקות את גן העדן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים\" (בראשית ב, י). כי ישנן ארבע מידות ראשוניות: פיקחות, אומץ־לב, מתינות וצדק. וכל אחת מאֵלה מושלת ומַלכָּה, והרוכש אותן (נעשה) מיד שליט ומלך, גם אם אינו משופע בנכסים. כי \"ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים\" אינו מורה על פרידתם, אלא על ממשלתן וסמכותן של המדות הטובות. ואלה מצידן צומחות משורש אחד - \"הדיבֵּר\" האלוהי. ועניין זה נמשל לנהר, עם זרם תמידי ותנועה נצחית של לקָחים ותורות, בהם הוא מזין נשמות אוהבות־אֵל ומגַדלן\" (על צאצאי קין וגלותו, קכח-קכט).", + "ההבדל בין פילון וחז\"ל בנושא זה הוא, שחז\"ל השתמשו באלגוריה על ארבע הנהרות, כנסת ישראל, ארבע מלכיות וארבע גלויות, ופילון מעביר את האלגוריה לכוחות הרוחניים שבאדם.", + "ושוב מתבלטת סמליות מעין זו בפילון: \"המעלה הראשונית נובעת מן \"העֵדם\" - חכמת האלהים, היא נהנית, מאושרת ומתענגת כשהיא עוֹטָה הוד ומתפארת רק באביה - האלהים\" (דרשות אלגוריות א, סג-סד). \"ועל־ידי אלו (ארבעת הנהרות) הוא רוצה לתאר מעלות מסויימות\" (שם, סג), \"הסוג האחד של ארבעת המעלות הוא הפיקחות המכונה פישון... והוא הולך וסובב את כל ארץ החוילה\" (שם, סו), \"ושֵם הנהר השני גיחון, והוא סובב את כל ארץ כוש, כסמל נהר זה הוא אומץ הלב\" (שם, סח), \"והנהר השלישי הוא חידקל, והוא ההולך כנגד אשור, ומתינות היא המעלה השלישית\" (שם, סט), והנהר הרביעי הוא פרת... כסמל הוא המעלה הרביעית - הצֶדק\" (שם, עב)." + ], + [], + [], + [], + [ + "מדוע הניח את האדם בגן עדן למלא תפקיד98 מילולי: עבור עניין. מ. כפול: \"לעבוד ולשמור\", בעוד שגן העדן לא היה זקוק לעיבוד, כיון שהיה כולו מושלם, הואיל ואלהים נטעו. ואף לשומר לא (נזקק), כי מי היה (שָׁם) שיגרום נזק?", + "אֵלה הם שני העניינים שעובד האדמה צריך לשים לבו אליהם ולהשיגם: עבודת השדה ושמירה על אשר בו, כי הוא (השדה) עשוי להִשָחֵת, הן מתוך הזנחה99 מילולי: חוסר עבודה. מ. והן על־ידי גרימת נזק. אך אף על פי שגן העדן לא נזקק אף לא לאחד מהם, בכל זאת נחוץ היה, שזה אשר קיבל את הפיקוח וההשגחה על (הגן) -האדם הראשון- ישַמֵש כעין דוגמא לאיכר100 חקלאי. ראה להלן בראשית ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו. בכל אשר ראוי לעמול בו. יתר על כן, מפני שהגן היה מלא בַכֹּּל, מן הראוי היה להשאיר לעובד האדמה את הפיקוח וההשגחה, כגון להשקותו, לטפל במים, לרכך ולעדור, לחפור שיחין ולהזרים מים. ובאשר לשמירה; אף על פי שלא היה שם אדם אחֵר, הרי לפחות (היה צורך בשמירה) מפני חיות101 כן במפרשי המקרא: \"וטעם לעבדה, להשקות הגן, ולשמרה מן החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו\" (ראב\"ע). \"לעבדה, להשקותה במקום שהוא דר, ולשמרה מבהמות וחיות שלא יכנסו\" (רוקח). \"לעבדה, להשקותה, ולשמרה שלא ירמסוה רגלי בהמה וחיה\" (חזקוני)., ולעיתים קרובות102 מילולי: במידה מרובה, כניגוד ל\"לפחות\" שבראשית המשפט. מ. מאויר וממים, כי בזמן בצוֹרת יש להשקות בשפע במים, ואילו בשעת סופת־ גשמים, יש לעצור בעד המים הגואים על־ידי (חפירת) אפיק נוסף.*שו\"ת בראשית א, יד
___________
", + "פילון מפרש את המקרא כפשוטו, בלי כל פירוש אלגורי, והוא שאדם הראשון נצטווה לעבוד את האדמה ולשמרה, כדי להורות את חשיבות העבודה וערכה בחיי האדם. רעיון זה עולה כאחד עם דעתו, שכשם שהפסוק בעשרת הדברות: \"ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה\" (שמות כ, ט-י) מדבר על איסור מלאכה בשבת, כן הפסוק שלפניו: \"ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך\", מורה על מצוות עשיית המלאכה בששת ימי המעשה:", + "\"ישנו סיפור הכתוב במעשה בראשית, המכיל סיבה הכרחית לכך, והמודיע שהעולם נברא בששת ימים, ושביום השביעי שָבת האלהים מ(כל) מלאכתו, והתחיל להתבונן אל מה שהיטיב לעשות. הוא ציווה את אלה שנועדו להיות אוכלוסי המשטר (העולמי) הזה, שיתנהגו כמוהו בנוגע (לעניין) זה, כמו בנוגע לעניינים אחרים: שיפנו למלאכתם בששת הימים, אבל לחדול (ממנה) בשביעי. ושכשיהיו כך פנויים, (יתעסקו) בחכמה עיונית ויסתכלו בענייני הטבע, ועם זה יתבוננו שמא עשו איזה מעשה בלתי־טהור בימי הקודמים... באמת, אומר זה: לעולם הידבק במידותיו, אותו הפרק שבו הוא ברא את העולם יהא הוא דוגמה (לך) לעשות (בו) מלאכתך, וגם השביעי יהא לך דוגמא שצריך שתעסק (בו) בחכמה עיונית, כי נאמר בו, שהוא (האלקים), התבונן אל כל מה שעשה (בראשית א, לא). ללמדך, שגם אתה חייב להתבונן אל (ענייני) הטבע ואל כל מה שיביאך לידי הצלחתך\" (על עשרת הדברות, צז-צח; ק).", + "במדרש הגדול נמצאת המקבילה למדרש פילוני זה: \"ששת ימים תעבד, ר' אומר הרי זו גזרה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה שלשבת, כך נצטוו על המלאכה\" (מה\"ג שמות כ, ט).", + "עוד מקבילה למדרשו של פילון על \"לעבדה ולשמרה\" ו\"ששת ימים תעבוד\" נמצאת בחז\"ל: \"אהוב את המלאכה, כיצד? מלמד, שיהא אדם אוהב את המלאכה, ולא יהיה שונא את המלאכה, שכשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר ששת ימים תעבד וכו'. רבי שמעון בן אלעזר אומר, אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר: ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, [והדר] מכל עץ הגן אכול תאכל\" (אבות דרבי נתן, נו\"א, יא). \"אהוב את המלאכה, חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה וכו'. רבי אליעזר אומר, גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה, שנאמר ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך\" (שם נו\"ב, כא).", + "לדברי פילון, על האדם מישראל להקדיש את יום השבת לעיסוק בחכמה עיונית ולחשבון הנפש. כוונתו שבשבת האדם פנוי ממלאכתו, לכן יעסוק באותו זמן בלימוד התורה. וכך גם הדגישו דבר זה בחז\"ל: \"רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא, לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה\" (ירושלמי שבת טו, ג. וראה בפסיקתא רבתי סוף פרק כג, שהדברים נאמרו על־ידי רבי חגי בשם ר' שמואל בר נחמן). \"אמר להן הקב\"ה לישראל, בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מיכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך (קהלת ט, ז), לפי שאין לו מנוחה להקב\"ה אלא עם עושֵׂי תורה בלבד\" (סדר אליהו רבה פרק א, עמ' 4). \"זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). במה אתה מקדשו? במקרא במשנה במאכל ובמשתה ובמנוחה\" (שם, פרק כד).", + "פילון גם מדגיש, שמשה רבינו אינו מרשֶה ששומרי התורה ישבו בטלים ביום השבת, ולכן נקהלו בשבת להקשיב ללימוד מאת מוריהם, והגדול שבהם היה דורש לפניהם ברבים (על החוקים המיוחדים א, ס-סד), ומאז קבלת התורה ועד היום הזה (הכוונה כשהדברים נכתבים בזמנו של פילון) עוסקים בתורה בשבת בבתי כנסיות, והמנהיג מבאר ומורה להם, ואינם מבלים את הזמן כפי שהאחרים מבלים בשחוק ושעשועים, אלא עוסקים בתורה וששים ושמחים ביום השבת (על חיי משה ב, קי-קיב; קטו-קטז). או שכהן אחד, או אחד מהזקנים היה מלמד אותם את חוקי התורה עד קרוב לסוף זמן המנחה (המלצה על היהודים 14 - 12:7), וראה גם \"על בריאת העולם\", קכח (מובא להלן בביאור לבראשית ח, ט). וכן אמרו בחז\"ל: \"רבותינו בעלי אגדה אומרים וכו', אמר הקב\"ה למשה, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני\" (מדרש אבכיר, וילקוט שמעוני ריש פרשת ויקהל).", + "שאלת פילון, למה ציוה ה' את האדם \"לעבדה ולשמרה\", בזמן שהגן לא היה זקוק לשום טיפול, הואיל ה' בעצמו נטעו, נמצאת בחז\"ל, אלא תשובתם היא אלגורית: \"לעבדה ולשמרה, ומה עבודה היה בתוך הגן שאמר לעבדה ולשמרה? שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן שיזמור לכרמים, ולחרוש ולשדד את האדמה, או לעמר או לקצור, והלא כל האילנות נצמחין מאליהן. שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא הנהר מושך ויוצא מעדן, שנאמר ונהר יוצא מעדן, ומהו לעבדה ולשמרה? אלא לעסוק בדברי תורה\" (פרקי דרבי אליעזר, יב). ועוד באדר\"נ: \"וכי עבודה היה צריך, או שמירה היה צריך? אלא לעמוד על דבריו\" (נו\"ב, פרק כא). \"ולעבדו זה תלמוד. אתה אומר זה תלמוד, או אינה אלא עבודה? הרי הוא אומר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר, הא למדת, לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצוות, וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרויה עבודה. דבר אחר, לעבדה זו תפלה\" (ספרי עקב, מא). וכן גם בתרגום יונתן: \"ויניחהו וכו' ואשריה בגינוניתא דעדן למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא\". ובמדרש הנעלם: \"א\"ר שמעון, ויניחהו בג\"ע לעבדה ולשמרה, וכי מאי עבודה הכא? אלא עבודת הנשמה. ר\"ש אמר, הניח הקב\"ה לאדם הראשון בג\"ע, ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצוותיה\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע\"ג).", + "גם מדרש אלגורי זה של חז\"ל יסודו כבר נמצא בפילון. במקום אחר הוא מסביר את הפסוק הזה, שה' נתן לאדם שלוש מתנות טובות, \"ויניחהו בגן עדן\" זו הבינה, \"לעבדה\" זו עשיית מעשים טובים, ו\"לשמרה\" הוא שמירת המצוות. ואלה דבריו: \"וזה (האדם), קיבל שלוש טובות עליהן מתבסס מזגו הטוב: בינה נאמנות וזכרון. הבינה היא ה\"הניח בגן העדך', הנאמנות היא עשיית המעשים הטובים, והזכרון הוא שמירת הצוויים האלהיים ומילואָם. ואילו השֵׂכל שנברא, לא זוכר את הטוב ואף לא עושה אותו, הוא אך ורק מבין. לכן, זמן מועט לאחר ש(האל) שָׂם אותו בגן העדן, הוא מתחמק ומושלך החוצה\" (דרשות אלגוריות א, נה). ובמקום אחר הוא עוד מבליט פירושו זה על \"לעבדה ולשמרה\", בכתבו: \"כי רבים, אחר שהתאמנו בקיום המידות הטובות, חזרו בהן לבסוף. אך מי שחננו האלהים בידיעה בטוחה, הוא מעניק לו את שתיהן; להתעסק במידות הטובות, וגם לא להזניח אותן לעולם, אלא תמיד לפקח על כל אחת ואחת ולשמרה\" (דרשות אלגוריות א, פט).", + "ובכן, \"לעבדה\" פירושו לעשות את המצוות, ו\"לשמרה\" פירושו לזָכרן. אפשר אפוא לראות, שבחז\"ל ובפילון נמצא אותו המדרש האלגורי, אלא שחז\"ל בספרֵי מרמזים ב\"לעבדה\" לתלמוד, ו\"לשמרה\" לקיום המצוות, בעוד שפילון מפרש ש\"לעבדה\" מכוון לעשיית המצוות בעינָן, ו\"לשמרה\" מכוון לשמירה על עשייתן, על־ידי לימוד וזיכּרון." + ], + [], + [ + "מהו: \"תמותו במוות\"103 θανάτῳ ἀποθανεῖσθε = \"תמותו על־ידי המוות\", כתרגום ללשון הפסוק: מות תמותו, שהוא מיסוד השבעים, המתרגמים כדומה לזה בהרבה מקומות את הלשון הכפול \"מות תמות\" או \"מות יומת\" (ראה שמות יט, יב; כא, יב; שם, טו; כב, יח; במדבר טו, לה ושמואל־א יד, מד). פילון, שהאמין, כחז\"ל, שאין מלה יתירה בתורה, בא לדרוש כאן את כפל הלשון הנראה כמיותר בהשקפה ראשונה.?", + "מיתתם של אנשים הגונים104 ראויים. מ. היא תחילתם של חיים אחרים. כי לחיים שני פנים; האחד עם גוף נפסד, והאחר בלי גוף ובלתי־נפסד. נמצא, שהרשע מת במוות כשרוחו (עדיין) באפו ובטרם נקבר, כביכול לא שמר בתוך עצמו אף שמץ ניצוץ של חיי אמת, שהם הם יתרון המעלָה. אך האיש הכָּשֵר וההגון, אינו מת במותו, אלא, עם סופם של חיים ארוכים - חיי הנצח105 הוא עובר לחיי הנצח., דהיינו, שהוא מתעַלֶה לחיי עולם.*שו\"ת בראשית א, טז
___________
", + "גם בדרשותיו האלגוריות דן פילון באריכות על פשר הניב \"מות תמות\", וז\"ל: \"אמנם נאמר: \"כי ביום אכלכם ממנו תמותו במוות\", אך כשאכלו לא רק שלא מתו אלא שגם הולידו בנים והיווּ גורם חיים לאחרים. ומה יש לומר על כך? שישנם שני מיני מיתה, אחד של האדם (בכלל), והשני של הנשמה בפרט. מיתת האדם היא התרחקות הנשמה מן הגוף, ומיתת הנשמה היא אבדן המוסריות וההידבקות ברישעה. ולפיכך לא אמר (הכתוב) \"תמותו\" בלבד, אלא \"תמותו במוות\", כשהוא בא ללמדינו, שאין זו (מיתה) במוות הצפוי לכולם, כי אם במוות מסויים ומיוחד, והוא קבורת הנשמה בתאוות ובכל מיני פשע. מוות זה הוא למעשה ניגודו של המוות האחר. כי הלה הוא התפרדות הגוף והנשמה שהיו מחוברים, ואילו זה הוא התיצבות של האחד כנגד רעהו. אך הגוף, שהוא פחות־ערך, מנצֵחֵ, והנשמה בעלת הערך מנוצחת. ולפיכך שים לבך, שבכל מקום ש(הכתוב) אומר \"תמות במות\" הוא מתכוון למוות מתוך עונש, ולא (למוות) בדרך הטֶבע. טִבעי הוא (המוות) בו הנשמה מתרחקת מן הגוף, אך (מוות) מתוך עונש מתרַחֵש כל אימת שהנשמה מתה לגבי חיי המידות הטובות, וחיָה רק חיי רישעה\" (דרשות אלגוריות א, קה-קח).", + "שיטת פילון היא, שהלשון \"מות תמות\", פירושה בכל מקום מיתת הנשמה, המתה ברישעתה ואין לה חֵלק בחיי נצח (ובלשון חז\"ל: אין לה חלק לעולם הבא). ובודאי גם לפילון הלשון \"מות תמות\", שבחייבי מיתת ב\"ד, פירושו, גם פשוטו כמשמעו, מיתת הגוף על־ידי הריגה. אבל לפילון עיקר העונש שבלשון \"מות תמות\", או \"מות יומת\", היא מיתת הנשמה, שאינה מתעלה לחיי העולם הנצחי.", + "על הפסוק \"מכה איש ומת מות יומת\" (שמות כא, יב) כותב פילון: \"בדעתי היטב ש(התורה) אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת, מתוך חובה עמוקה למסירת הדברים, התחלתי שוקל ביני לבין עצמי, מפני מה לא אמר (הכתוב) שהרוצח במזיד יומת בלבד, כי אם \"במות יומת\"105* פילון הולך בעקבות השבעים, שתירגמו את \"מות יומת\" שבפסוק: \"מכה איש ומת מות יומת\" (שמות כא, יב) θανάτῳ θανατούσθω, כלומר \"במיתה יומת\".. האם קיימת דרך אחרת, פרט למוות, בה המת מסיים (את חייו)? ביקרתי אצל אשה חכמה, ושמה הִסתַּכְּלוּת, כדי למצוא פתרון לשאלותי. היא לימדתני, שקיימים אנשים (הנחשבים) מתים בחייהם, וישנם החיים (אף) במותם. היא אמרה, שאנשים רעים, אף אם יאריכו ימים עד לזיקנה מופלגת, הם גוויות, שכֵּן הם מנותקים מחיי מוסריות, בעוד שאנשים טובים, אף אם בוּתַּק חיבורם לגופם, הם חיים לעולם וזוכים בחיי אלמוות\" (על המנוסה והפגישה, נד-נה). מדרשו של פילון נמצא בחז\"ל, אבל לא על כפילת המלים \"מות יומת\", אלא על כפילת \"הכרת תכרת\", והיא שיטת רבי עקיבא, הדורש כך על הפסוק \"הכרת תכרת הנפש ההיא\" (במדבר טו, לא)106 זו הפעם היחידה בתורה, כי במקומות אחרים כתוב ונכרתה הנפש: בראשית יז, יד; שמות יב, טו; ויקרא ז, כ, כא, כז.: \"הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא\" (ספרי במדבר, קיב; סנהדרין סד, ב). פילון ורבי עקיבא דוגלים בשיטה אחת, שלשון כפול הוא מילה יתירה שניתנה להידרש, כפי שהוא כותב לעיל \"בדעתי היטב שהתורה אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת\". וכשם שלרבי עקיבא, הדורש לשונות כפולים וריבויים, וכנגד שיטת ר' ישמעאל ש\"דיברה תורה כלשון בני אדם\", היתה השמועה שלשון כפול של \"הכרת תכרת\" מכוון למיתה עולמית של הנשמה, כן היתה לפילון השמועה שגם \"מות תמות\" מכוון למדרש כזה.", + "הרמב\"ם מפרש את דברי ר' עקיבא ממש כלשון פילון: \"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי עולם הבא, והיא החיים שאין מות עמהן וכו' וזהו עולם הבא וכו', ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו, וכל שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת, שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. מפי השמועה למדו, הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא. כלומר, שאותה הנשמה שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא היא נכרתת\" (הלכות תשובה ח, א).", + "וכדרשתו של פילון, המוכחת מן הפסוק מות תמות, נמצא רק במדרש הגדול, שמקורו רשום כנעלם: \"כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מות בעולם הזה, תמות בעולם הבא. רצה הקב\"ה לנסותו בו אם יעמוד לשעתו אם לאו, ועבר על הצווי בו ביום ונידון בו ביום\" (מה\"ג בראשית ב, יז). ועוד שם: \"והרשעים קרויים מתים לפני המקום, מנין שכיון שעבר אדם עבירה הרי הוא מת לפני המקום? ת\"ל מות יומת\" (מה\"ג שמות כא, טז). \"יומת המת, וכי המת מת? אלא הרשעים שנקראו בחייהם מתים\" (מה\"ג דברים יז, ו). ועוד בחז\"ל: \"כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכו'. והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים וכו'. ואיבעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או שלשה יומת המת (דברים יז, ו), חי הוא, אלא המת מעיקרא\" (ברכות יח, א-ב). ועל התעַלוּת הצדיקים לאחר המוות איתא בגמרא: \"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן\" (חולין ז, ב). וראה להלן לבראשית ד, י שו\"ת בראשית א, ע; ד, טו שו\"ת בראשית א, עו; ה, כד שו\"ת בראשית א, פו; טו, טו שו\"ת בראשית ג, יא." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"לא טוב שהאדם יהיה לבדו, נעשה לו עזר בהתאֵם לו\"107 כך בשבעים ποιήσωμεν αὐτῷ βοηθὸν κατ᾽ αὐτόν, וכעי\"ז בפשיטא: \"אכותה\", והע' שם. ובתרגום ירושלמי: \"בר זוגא כדנפיק ביה\". באברבנאל: \"ולכן ראוי לעשות לו עזר שיהיה כנגדו, ר\"ל מקביל לו באופן מה\". ובמסורה \"אעשה לו עזר כנגדו\".?", + "במילים אלה רומז (הכתוב) לשותפות. ולא עם כולם, אלא עם הרוצים לעזור ובתמורה לכך להֵעָזֵר, אף על פי שאינם מסוגלים לכך (תמיד). כי האהבה מחזקת את הטוב (שבאדם), לא מתוך תועלת, אלא יותר מתוך תמימות־דעים ואחדות. ולכן מימרתו של פיתגורס: \"אכן ריעי108 אוהב. מ. הוא ה\"אני\" השני109 מילולי: נוסף. מ. (שלי)\", הולמת כל אחד מן הבאים בברית110 מילולי: מתכנסים אל קהל. מ. האהבה.*שו\"ת בראשית א, יז
___________
", + "פילון מתכוון שה\"עזר\" צריך להיות \"בהתאֵם לו\", שהאדם יעזור לחברו באופן שכאילו הוא גופו. דבר זה מתבהר מאותו רעיון להלן בראשית ב, כ שו\"ת בראשית א, כג לפסוק \"ולאדם לא מצא עזר כנגדו\", שהוא מביאו בלשון \"עוזר דומה לו\", עיי\"ש.", + "רעיון פיתגורס הוא הכתוב שבתורה: \"ואהבת לרעך כמוך\" (ויקרא יט, יח). ור' עקיבא אומר \"זה כלל גדול בתורה\" (תו\"כ קדושים פרק ד, יב). ומימרת רבי אליעזר היא: \"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך\" (אבות ב, י).", + "במקום אחר בכתביו, דורש פילון מדרש סמלי על פסוק זה: \"'ויאמר ה' אלהים לא טוב שהאדם יהיה לבדו, נעשה לו עזר בהתאֵם לו'. מדוע, הוי הנביא, לא טוב שיהיה האדם לבדו? מפני שהוא אומר, שטוב שהיחיד יהא יחיד, ויחיד ואחד לעצמו111 מילולי: בהתאם לעצמו. מ. הוא האלהים, ואין דומה לאלהים. לפיכך, מכיון שטוב שֶמִי שהוא הווה112 כלומר, האלהים. מ. יהא יחיד - כי אכן רק עליו לבדו (יש לומר) שהוא טוב- לא יהיה זה טוב שיהא האדם לבדו. \"שהאלהים הוא לבדו\" ניתן להבין גם באופן זה: לא נמצא דבר יחד עם האלהים לפני בריאת (העולם), ולאחר שהעולם נברא לא ניצב שום דבר עימו\" (דרשות אלגוריות ב, א-ב).", + "דרשה זו נמצאת גם בחז\"ל, אלא שפילון משתמש באותו הדרוש ומוסיף עליו נופך של הפשטה משלו, בו בזמן שהמדרש הארץ־ישראלי דורש מקרא זה מבלי לעטפו באופן כל כך מופשט: \"אמר הקב\"ה, אני יחיד בעולמי וזה יחיד בעולמו, אני אין פריה ורביה לפני וזה אין פריה ורביה לפניו. לאחר כן יאמרו הבריות, הואיל ואין לפניו פריה ורביה, הוא שבראנו, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו\" (פרקי דרבי אליעזר, יב)113 וברבינו בחיי יש דרוש כזה בהתייחסות למלאכים: \"אבל עיקר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו, לא נאמר אחר בריאת האדם אלא בתחלה קודם הבריאה. כשעלה במחשבה להבראות, אמר הקב\"ה לא טוב היות האדם לבדו, שיהיה יחיד בעולם השפל, מכיר ועומד וקיים לנצח כמלאכי השרת. אעשה לו עזר כנגדו, שיהיה האדם מין ואישיו מתרבין זה מזה, הווים ונפסדים כשארי בעלי חיים\"..", + "מדוע, אחרי שאמר תחילה \"נעשה עזר לאדם\"114 ראה לעיל הע' 107., הוא (ה') בורא חיות ובהמות?", + "בעל־תאווה ומשולחי־רֶסן יטענו, שחיות ועופות, כמזון הכרחי, הם בבחינת עזרה לאדם, כי אכילת בשר מסייעות לבטן (להשיג) בריאות וחוזק גופני. אולם, אני סבור, שעכשיו, משום הרע המצוי (באדם), חיות הארץ והעופות נעשו לו אויבים ומתנגדים. אך לאדם הראשון, שהיה מעוטר כולו בשלימות המידות, הם היו יותר בעל־ברית וכוח־עַזר (=עוזרי מלחמה), וידיד־קרוב נוח מטבעו לקבל מָרוּת, ורק אליו (לאדם) בלבד הם רחשו ידידות, כיָאוּת למשרתים כלפי אדוֹנם.*שו\"ת בראשית א, יח
___________
", + "מסמיכות הכתובים \"אעשה לו עזר כנגדו - ויצר ה' אלקים מן האדמה את כל חית השדה\" לומד פילון, שהחיות היו לאדם כעוזרי מלחמה ושותפין, ולא כדעת בעלי התאווה והזוללים, שהחיות הן עוזרות לאדם בזה שהוא הורגן ואוכל את בשרן, ועל־ידי זה מביא לעצמו בריאות וחוזק. וראה להלן בראשית ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט ובביאור שם, על המקבילות בחז\"ל, וכן בפסוק ו, ז שו\"ת בראשית א, צד, שהחיות לא נבראו בשביל עצמן אלא לשימושם של בני אדם, וכשאֵלֶה חטאו בדור המבול נאבדו החיות עמם.", + "במקום אחר כותב פילון, שלאחר יציאת נח מן התיבה, נתן לו הקב\"ה שילטון על חיות הארץ השָווה לזה שהיה לאדם הראשון (שו\"ת ב, נו לבראשית ט, א-ב), ובתוך הדברים מביא את הפסוק שנאמר באדם הראשון: \"פרו ורבו וכו' ורדו בדגת הים\" וכו', וכן זה שנאמר לנח: \"פרו ורבו וכו' ומוראכם וחתכם יהיה על כל החיה\" וגו'. [ואפשר, שאצל אדם הראשון היתה רדייה על עוזרים, ואצל נח כמורא על אויב ומתנגד. ובב\"ר לד, יב: \"ומוראכם וחיתכם וגו', מורא וחתית חזרו ורדייה לא חזרה\"]114* וראה להלן ט, ה שו\"ת בראשית ב, ס והע' 272* שם.. ולפיו, שסמל השילטון הזה נשאר לדורי דורות: \"כוח ממשלה יוצא מן הכלל היה לו כמובן לאדם הראשון הזה, שאותו יצר האלהים בשקידות, וזיכהו במקום השני, במַנותו אותו לאיפרכוס שלו ולהגמון על כל האחרים. שהרי, אפילו אֵלה שנולדו אחרי דורות כל כך רבים, אם גם המין כבר נחלש מחמת התקופות הגדולות של הזמנים, בכל זאת עודם מושלים (בבעלי החיים) הבלתי־נבונים, כאילו שומרים הם על לפיד הממשלה והשלטון שנמסר להם מן הראשון115 \"ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו\" (שבת קנא, ב; ב\"ר לד, יב).\" (על בריאת העולם, קמח).", + "מדברי פילון משתמע, שלאדם הראשון לא הותר בשר הבהמה והחיה לאכילה, ובנימוק שלו, כי בתחילה היו שותפיו של האדם. ואיסור אכילת הבשר גם בגמרא, ושם גם ההדגשה שהחיות וגם הנחש היו עוזריו של האדם: \"אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל וכו'. מיתבי, ורדו בדגת הים (בראשית א, כח), מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה וכו'. ובעוף השמים, מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ובכל חיה הרומשת על הארץ? ההוא לאתויי נחש הוא דאתא, דתניא ר\"ש בן מנסיא אומר, חבל על שַמָש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו\" (סנהדרין נט, ב ואבות דרבי נתן נו\"א פרק א. וראה ב\"ר יט, א).", + "וברד\"ק: \"וירדו בדגת הים, להודיע כי כל נבראי מטה לא נבראו אלא בעבור האדם, ושיהיה הוא בשִׂכלו מלך ומושל עליהם וכו', כי עד המבול לא אכלו בשר ולא היו צריכין לבהמה ולחיה אלא למלאכה וכו\"' (רד\"ק לבראשית א, כו).", + "דרשת סמוכין זו שבשו\"ת, נמצאת גם במקום אחר בכתביו, ושם הוא מפרש בדרך אלגורית, שהעוזרים הם \"התאוות\", ובעיקר, שאין ה\"עזר\" מכוון לחיות במלוא מובן המלה, כי למעשה התאוות אינן כעוזרות לאדם אלא נחשבות לשונאים:", + "\"והנה אתה רואה מי הם עוזרינו: חחיות - תאוות הנפש. כי לאחר שאמר \"נעשה עזר בהתאֵם לו\", הוא מוסיף \"יָצַר את החיות\", כביכול, החיות הרעות הן העוזרות לנו. אמנם, אין הן נקראות עוזרים במפורש, אלא במעורפל. שכֵּן למען האמת, מתברר שהן עוינות (לאדם), כפי שגם בעלי ברית של מדינות נעשים לעתים בוגדים ועריקים, או ביחסי ידידות, החנפים הם אויבים במקום חברים\" (דרשות אלגוריות ב, ט-י).", + "במקום אחר הוא כותב, שאף שהחיות המשיכו לשנוא זו את זו, הרי כלפי אדם הם נכנעו לגמרי, ועוד, שטבע בעלי החיים היה פראי מלכתחילה, ורק בהופעתו של אדם לפניהם נשתעבדו לו כולם כאחד: \"צריך היה שהאדם יתהוה האחרון בכל הנבראים, בכדי שבהופיעו פתאום כאחרון לפני בעלי החיים האחרים יעורר אצלם חרדה115* בפרקי דרבי אליעזר, יא, מסופר: \"ויפח באפיו נשמת חיים, ועמד אדם על רגליו וכו', והיה מתואר בדמות אלהים, וראו אותו כל הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן, ובאו כולן להשתחוות לו\", וכו'.. כי הכוונה היתה, שבראותם אותו בפעם הראשונה ישתוממו ויעריצוהו כעין הגמון מטבעו116 ברמב\"ם מורה נבוכים ג, יג: \"כאמרו ירדו בדגת הים, שאין ענינו שנברא לכך, רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתעלה עליו\". ושליט, ולפיכך גם נשתעבדו כולם כאחד כשהסתכלו בו, וגם אלה שבטִבעם היו פראים ביותר, נהיו מיד, במבָּט הראשון, נכנעים לגמרי, והם הֶראו אמנם את חמתם הפראית זה לזה, ואך כלפי האדם בלבד היו מצייתים\" (על בריאת העולם, פג)." + ], + [ + "מדוע נבראים עתה שנית החיות והעופות, למרות שבריאתם תוארָה117 נודעה, בישׂרוּ עליה. מ. קודם לכן בששת ימי (בראשית)118 בראשית א, כד-כה.?", + "אפשר, שאותם הברואים מששת הימים היו בלתי־גשמיים, והצביעו על סוגים אופייניים של חיות ועופות. ואילו עכשיו נוצרו דמויותיהם בפועל, כעין דיוקנים מוחשיים של הבלתי־נראים.*שו\"ת בראשית א, יט
___________
", + "שאלתו של פילון נשאלה גם בחז\"ל, אלא שתשובתם שונה: \"בעין קומיה ר' יוחנן בן זכיי, כבר כת' תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א, כד), ומה תלמוד לומר וייצר יי' אלהים מן האדמה? אמר להן, להלן לביריא וכאן לכינוש\" וכו' (ב\"ר יז, ד. וכן הובא במדרש אבכיר ב\"דביר\" שנה א, עמ' 131). ובמקום אחר, בשם ר' אחא: \"אמר ר' אחא, והלא כבר נאמר ויעש אלהים את חית הארץ (בראשית א, כה), ומה תלמוד לומר וייצר? אלא להלן כתיב ויעש, וכאן כתיב ויצר, לשון כינוס\" (מדרש תהלים ח, ב). ועי' ברש\"י לפסוק זה שהביא שני תירוצים, האחד (על־פי הבבלי חולין כז, ב): \"היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה, ויעש אלהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו\" וכו'. תירוצו השני של רש\"י כאן, הוא כעין התירוץ המובא לעיל בחז\"ל. בתשובתו, נוקט פילון בשיטה שכבר נקט לעיל על שתי יצירות: יצירה רוחנית ואחר כך יצירה גשמית119 וברש\"י לבראשית א, כד: \"ותוצא הארץ נפש חיה, הוא שפירשתי, שהכל נברא מיום ראשון, ולא הוצרכו אלא להוציאם\". (ראה לעיל בראשית ב, ד שו\"ת בראשית א, א ובתחילת הביאור שם). אבל לפי שיטתו, נברא העולם המוחשי בחמשת ימי השבוע הראשון, וכאן, בגלל הקושי שבפסוק, הוא מציע שייתכן שהאידיאה שלהם נבראה בשבוע ראשון, ובעלי החיים המוחשיים נבראו בשבוע שני של היצירה.", + "מדוע הביא (ה') את כל החיות אל האדם שיתן להן שֵמות?", + "(הכתוב) סילק את מבוכתם הגדולה של אֵלה העוסקים בפילוסופיה, בהראותו שהשמות קיימים מתוך נתינה ולא בדרך הטבע. כי לכל אחד הותאָם שמו ההולם והנכון באופן טִבעי, בזכות תחושתו120 אינטואיציה. מ. של אדם חכם, המצטיין בידיעתו. וקביעת השמות הולמת ביותר רק את שִׂכלו של החכם, אלא (שהוא) גם הנברא121 יציר אדמה. מ. הראשון122 בפרגמנט היוני, מבנה המשפט שונה מעט: שהוא לא רק חכם, אלא אף יציר האדמה הראשון. מ. וראה גם להלן בראשית ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז.. כי היה מן הראוי, שראש123 גם: שליט. מ. האנושות ומלך כל הנבראים121 יציר אדמה. מ. יזכה גם בכבוד גדול זה. כי כשם שהוא ראה ראשון את בעלי החי, כך גם היה ראוי לקבל ראשון את השילטון על כולם, ונעשה המספֵּר והמחבר הראשון לקביעת השמות. שכֵּן הבל ורעות־רוח היה להניחם בלי שמות, או שיקבלו שמות מאדם אחר צעיר, ויגרמו בושה והשפָּלָה לכבודו ויקרו של הזקן יותר. אך, בנוסף, שומה עלינו להניח, שמתן השמות היה כל כך מדוייק, עד שמיד כשניתן השם והחיה שמעה אותו, הוא נגע לה, כאילו שמעה את דמות שמָהּ המתאים והקרוב אליה.*שו\"ת בראשית א, כ
___________
", + "במקום אחר הוא כותב: \"ויפה מאד יחס (משה) גם נתינת השמות ל(אדם) הראשון. אכן, זה מפעלה של החכמה ושל המלכות, והרי הלה חכם (היה), לומד מעצמו ומלומד מתוך עצמו, הן נוצר בידי אלוה, ונוסף על זה גם מלך, ונָאֶה לו להגמון לתת שמות לכל אחד מן הנכנעים לו. כוח־ממשלה יוצא מן הכלל היה לו, כמובן, לאדם הראשון הזה, שאותו יצר האלהים בשקידות, וזיכהו במקום השני, במַנותו אותו לאיפרכוס שלו ולהגמון על כל האחרים. שהרי, אפילו אֵלה שנולדו אחרי דורות כל כך רבים, אם גם המין כבר נחלש מחמת התקופות הגדולות של הזמנים, בכל זאת עודם מושלים (בבעלי החיים) הבלתי־נבונים, כאילו שומרים הם על לפיד הממשלה והשילטון שנמסר להם מן הראשון. ו(משה) אמר, כי אלהים הביא את כל החיות אל האדם לראות מה יקרא לכל אחד מהם, ולא מפני שהיה ספק לפניו124 ראה בשו\"ת הבאה., כי אין נסתר מנגד ה', אבל משום שידע שיָצַר בבן תמותה תכונה שִׂכלית המתוקנת להתנועע מאֵלֶיהָ, ובאופן זה לא יהיה לו (לה') חלק במעשיו הגרועים. ועכשיו ניסהו כמורה את תלמידו, ועורר את כוחו הטִבעי והזמינו לגלות את כשרונותיו הוא, כדי שיקרא מעצמו בשמות... שיורו בבירור על אופי הניקָבים בהם. כי עדיין בלתי נאלח היה הטבע הנבון הנמצא בנפש, ולא חָדַר עוד בתוכו שום רפיון או חולי או רוגז... כי כל כך יפה הרגיש (אדם הראשון) בחין־ערכם של הברואים, עד שתיכף משקרא להם שמות נגלה עצם טִבעם\" (על בריאת העולם, קמח-קנ)125 בשינויים מתירגומו של מַן.. \"כי נותני השמות הם ללא־ספק חכמים, הואיל והם נותנים (שמות) המבטאים את העצמים, (שמות) בהם, כמו בראי, משתקפות ייחודן וצורותיהן\" (להלן שו\"ת בראשית ד, קצד).", + "הרעיון בפיסקאות אלה הוא, שנתינת שֵם בהתאם לטבע העצם הנקרא, הוא עניין של חכם מובהק, כאדם הראשון קודם החטא. ואדם הראשון, בחכמתו הגדולה, וכמלך כל הנבראים, קרא לכל הנבראים שמות שגילו את אופיים וטִבעם. וגם החיות בעצמן הבינו שהשמות שניתנו להם על־ידי אדם הראשון היו ראוים להן. מדרש זה הולך ונשנה גם בכמה מדרשי חז\"ל, וכן במפרשי המקרא מימי הביניים:", + "במדרש תדשא נמצא ממש כדברי פילון, שמתוך חכמה גדולה שניתנה לאדם הוא קרא להם שמות: \"שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא האדם שמות\" (מדרש תדשא, ז). \"כיון שברא אדם הראשון כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניו, א\"ל מה שמותם של אלו? אמר, לזה נאה לקרותו שור, ולזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו סוס וכו', וכן כולם, שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו\"' (פסדר\"כ לד, א; ת\"ה חקת, ו). הלשון \"לזה נאה\", משמעו, שהשמות שאדם קרא לחיות היו ראויים לפי טִבעם. ורבינו בחיי מפרש מדרש זה: \"אמרו במדרש, העביר הקב\"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות ואמר לזה נאה לקרא אריה וכו'. ונראה לי ביאור המדרש הזה, כי האדם הבין בחכמתו ושׂכלו טֶבע כל בהמה וחיה, וקרא לכל אחת ואחת שֵם מעין הטבע והמדה שהכיר בה\".", + "רעיון זה מובא במה\"ג, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, מלמד שהעבירן כולן לפניו לקרוא להן שמות, וקרא לכל אחד ואחד מהם שם לפי מה שהוא, ולפי מה שהסתכל בהן, וידע סוד כולן. ואותן השמות עומדין לדורות, שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכו'. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה (בראשית ב, כ), כיון שקרא לכל אחד ואחד שם הראוי לו וכו\"'.", + "גם בספר הבהיר (אות עט) נשתמר מעין מדרשו של פילון, וז\"ל: \"אמרינן, כל מה שהביא הקב\"ה בעולמו שׂם שמו מעניינו, דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלומר הוא גופו הוי כך. ומנלן דשמו גופו הוי? דכתיב זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב (משלי י, ז), אטו שמו ירקב? אלא גופו, הכי נמי גופו\".", + "אף רבי יהודה הלוי כותב: \"וכל אשר יקראו לו אדם נפש חיה שמו, רצה לומר, שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו\" (כוזרי ד, כה). והרמב\"ן: \"והענין כי הקב\"ה הביא כל חיות השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעיהם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם\". והרד\"ק: \"שיקרא להם שמות לפי טבעם הנתון בהם, כפי חכמתו שנתן האל בו יותר על כולם. וטעם לראות, שיהיו רואים ויודעים הבאים אחריו חכמתו, כי קרא להם שמות כמקובל בידם בן מפי אב, השמות שקרא לכל אחד לפי טבעו שידע בו בחכמתו. והנה אדם בשעה שראה אותם, ידע טבע כל אחד מהם ומנהגו, ראה חכמה יתירה שנתן ה' בלבו מה יקרא לו\". ובמדרשי התורה לאשתרוק: \"כל אשר יקרא לו האדם שם על כל מין ומין, כדי לעמוד על מהותו, הוא שמו, רוצה לומר, שהשיג אדם בו בשמו, שהוא מציאותו ומהותו, לא שיקרא להם שמות הסכמיים\"126 והרמב\"ם איננו בשיטה זו, כי ז\"ל במורה נבוכים ב, ל: \"ויקרא האדם שמות וגו', למדנו שהלשונות הסמכיות, לא טבעיות כמו שכבר חשבו זה\". ועי' באברבנאל שמביא שיטת הרמב\"ם, ומדבריו נראה, שאף הוא התנגד לשיטת הרמב\"ם..", + "מדוע אומר (הכתוב): \"הביא את החיות127 במסורה: \"ויבא אל האדם\", ובשבעים: καὶ ἤγαγεν αὐτὰ πρὸς τὸν Αδαμ, \"ויבא אותם אל האדם\", ובפשיטא: \"ואייתי אינון\". פילון הוסיף כאן מדעת עצמו את המלים \"את החיות\", וזה מוכח מ\"דרשות אלגוריות\" ב, ט, שם מביא פילון את הניב כמו שהוא בשבעים. אל האדם לראות מה יקרא להן\", אם אין ספק לפני אלהים?", + "אכן, הכוח האלהי רחוק הוא מן הספק128 עי' השאלה והתשובה ב\"על בריאת העולם\", המובאים בביאור לשו\"ת הקודמת.. אולם נראה שהוא לא פיקפק, כי הוא נתן לאדם דעת, וביחוד לנברא121 יציר אדמה. מ. הקדמון והאציל. אי לזאת, הוא נמלָא חכמה והיה רגיל לנהוג בתבונה, כראש ונגיד ולָמוּד להתהלך129 בפרגמנט היוני (ראה מרכוס שו\"ת חלק ב', עמ' 182) מופיע פועל נטוי κινεῖ πρὸς ἐπίδειξιν, בעוד שבארמנית ישנם שני שמות פועל \"להתהלך\" \"להציג\". במבנה המשפט הארמני הם תלויים או בבטוי \"היה רגיל\" או בבטוי \"למוד\", לכן קשה המשפט לתרגום. מ. ולהציג את אשר לו, ומכיר את המקור הטוב של נשמתו. יתר על כן130 מילולי: שוב ברור. מ., על־ידי זה (הכתוב) מאפיין את כל \"הרצונִי\" שבתוכֵנוּ131 כלומר שניתן לנו לבחור מתוך רצוננו. מ., ובכך הוא מבלבל את אלה הטוענים, שכָּל דבר קיים מתוך הכרח. ושמא העניק (ה' לאדם) את מתן השמות, משום שבני האדם עתידים היו להשתמש בהם.*שו\"ת בראשית א, כא
___________
", + "יש לפרש את הפיסקה כולה כדלהלן: בשו\"ת הקודמת קובע פילון, שנתינת השמות הולמת את שִכלוֹ של האדם שקרא אותם, ומכל שכן שהקב\"ה, שחונן לאדם דעת, ידע שמות כל הברואים. נמצא, שאי אפשר לומר שהיה איזה ספק לפניו בנוגע לשמות, עד שיהא זקוק לאדם שיתן אותם. ואם כן, למה מסר תפקיד זה לאדם? ותשובתו היא, כדי שהאדם, בהשתמשו בשׂכלו, יכיר בו שהוא נובע מאותו המקור הרוחני, שהוא השֵׂכל העולמי. יתר על כן, במסירת תפקיד זה לאדם, יש משום רמז לבחירה החפשית שהקב\"ה נטע בתוכֵנו. זאת אומרת, פירוש \"לראות מה יקרא לו\" הוא, שנתן הקב\"ה לאדם את הבחירה לקרוא או לא לקרוא שמות לברואים, ולא הכריחהו לזה, ובזה רמז הקב\"ה לבחירה החפשית של האנושות כולה. ולאחרונה מוסיף פילון, שגם ייתכן לפרש, שזיכה הקב\"ה את האדם בנתינת השמות, משום שעתידה היתה האנושות להשתמש בהם כאמצעי מועיל לרדות בכל החי. ואשר לדבריו, שהאדם קרא שמות שעתידה היתה האנושות להשתמש בהן, מובא גם במאמר במה\"ג, שמקורו נעלם: \"ואותן השמות עומדים לדורות, שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו\". וכן בלקח טוב: \"הוא שמו, שיעמוד לו לדורות\". ובתולדות יצחק: \"הוא שמו לעולם\". ועי' ברש\"י.", + "במקום אחר בכתביו דורש פילון את עניין נתינת השמות על־ידי אדם דווקא, כדלהלן: \"הפירוש על דרך ההשאָלָה והפירוש המילולי, שניהם ראויים להתפעלות. המילולי בכך, שהמחוקק ייחס לנברא הראשון את מַתַּן השמות, הרי גם אחדים מן הפילוסופים היוונים אמרו, שאנשים אשר נתנו ראשונים שמות לחפצים הם חכמים. ואילו משה עדיף. תחילה הוא (מייחס זאת) לא לאחד מן הראשונים, אלא לנברא הראשון, וזאת על מנת שהאדם אשר נוצר כראשון לכל שאר הברואים יחָשֵׁב גם הוא כראשון לקריאה. שֶכֵּן, ללא שמות לא היתה השָׂפָה קיימת. ושוב, והיה אם רבים היו נותנים שמות, הם היו עלולים להיות צורמים וחורגים, וכן אנשים שונים היו נותנים (שמות) שונים, ואילו אדם אחד משתדל להתאים שֵם אֶל עניין, כך שהוא יהיה אותו הסֵמל, הן של החפץ והן במשמעותו לכולם\" (דרשות אלגוריות ב, יד-טו).", + "ההדגשה: \"שכן ללא שמות לא היתה השפה קיימת\", מלמדת, שאדם הראשון שלט או המציא את הלשון. ועי' במדרש תנחומא ישן: \"א\"ל הקב\"ה, והרי אדם הראשון שלא למדו בריה, מנין היה יודע בשבעים לשון? שנאמר ויקרא להם שמות, שֵם לכל הבהמה אין כתיב כאן אלא שמות, מי שָׂם פֶּה לאדם שהיה קורא שמות, שם לכל אחד ואחד משבעים לשון\" (ת\"ב דברים, הוספה א, עמ' ב ע\"ב). וברד\"ק: \"והשמות שקרא אדם בלשון הקודש קרא אותם, כי הלשון הזה היה דיבורו, וכן דבור כל בני אדם, עד דור הפלגה\".", + "מהו: \"כל אשר יקרא לנפש חיה הוא שמו\"?", + "יש להניח, שהוא נתן שֵמות לא רק לחיות, כי אם גם לצמחים וכל שאר מיני הדומֵם, והתחיל בסוג הגבוה, והחי הוא הגבוה... לכן קל היה לקרוא שמות לדוממים, שאין ביכולתם לשנות מקומם או להשתמש ברגשי הנפש. אולם, קשה יותר היה הדבר בנוגע לחיות, בשֶל תנועות גופן, וקיומם של דחיפות שונות בנפש בהתאֵם לחושים, וכן תאוות מהן (בא) נסיון המעשים. והשֵׂכל מסוגל היה לקרוא בשמם של סוגי החיות המטריחים132 מילולי: הקשים. ראה במשפט הקודם: \"קשה יותר היה\". מ. והמייגעים ביותר, נמצאנו למֵדִים133 מילולי: ומכך הגיוני היה לומר. מ., שהוא נתן שמות (גם) לפשוטים ולמובנים מאליהם134 מילולי: מזומנים ומוכנים. מ..*שו\"ת בראשית א, כב
___________
", + "לדבריו, קרא האדם שמות לא רק לבעלי חיים, כמפורש בפסוק, אלא גם לצמחים ולדוממים. יסודו של מדרש זה הוא בביטוי \"וכל\". ופה הרעיון, שהיה יותר קל לנקוב שמות לדוממים ולצמחים מאשר לבעלי החיים, שהרי הם בעלי חושים, והשמות היו צריכים לגלות את טִבעם, רחשי נשמתם ותנועות גופם.", + "גם במדרשי חז\"ל מובא, שאדם קרא שמות לכל הנבראים, ובכללם הדוממים: \"ויקרא אדם שמות. תשעה מלאים בתורה וזה אחד מהן. ולמה? מלמד שקרא אדם שמות לכל בהמות ולחיה ולעופות ולדגים ולשרצים וליתושים... ולארצות ולעפרות זהב וכסף ולמטלות נחשת וברזל ועופרת, וכל בריות שבעולם\" (מדרש חסרות ויתירות, בתי מדרשות, כרך ב, עמ' רכז).", + "וכן במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ולא דיו שקרא שמות לחיות ולבהמות ולעופות, אלא אף לארצות ולמדברות, וכל מה שקרא ישוב הרי הוא ישוב, וכל מה שקרא לו מדבר הרי הוא מדבר\". וכעין זה במדרש תדשא, ז: \"ומנין קודם שאכל מן העץ שהיה יודע טוב ורע, שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן החכמה הגדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא אדם שמות\". ובאברבנאל, בשאלה הי\"ז, שואל על כך: \"שאם בא הכתוב להגיד שאדם הניח שמות הדברים כפי הסכמתו, מדוע אמר בלבד חית השדה ועוף השמים, ולא זכר יסודות וצמחים דוממים ומתכות ושאר הנמצאים, עצמים ומקרים שהיה ראוי להניח להם גם כן שמות\"?", + "במקום אחר שואל פילון על פסוק זה, למה לא קרא האדם שֵם לעצמו? ותשובתו היא, שהאדם אינו מכיר את עצמו ואינו יכול לקרוא לעצמו שֵם: \"עלינו לחקור, מדוע כש(אדם) קָבַע שֵמות לכל האחרים, לא קָבַע (שֵם) לעצמו. מה יש לומר? השֵׂכל שבתוכנו יכול להשיג את האחרים, אך אין ביכלתו לדעת את עצמו. וכשם שהעין רואה את האחרים ואיננה רואה את עצמה, כך השֵׂכל מֵבין את האחרים אך אינו מכיר את עצמו. האם יש באפשרותו לומר מי הוא, ומה מהותו, האם הוא רוח או דם או אש או אוויר או חומר אחר, או אפילו אם הוא גוף, או שוב שמא בלתי־גופני? האם אין הם תמימים, אלה החוקרים את מהותו של אלהים? הרי אלה, אשר אינם יודעים את מהות נפשם שלהם, כיצד יוכלו לשַעֵר בדיוק את נשמת העולם? ולצורך הבנתינו, אלהים הוא כעין נשמת העולם\" (דרשות אלגוריות א, צא).", + "ולשאלת פילון למה לא נתן האדם שם לעצמו, היא השיטה שהקב\"ה נתן לו את שמו, וכן השיטה בתנחומא: \"ואילו זכו הדורות, היה הקב\"ה קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם\" (ת\"ב בראשית, ל). אבל בב\"ר, שהקב\"ה שאל לאדם הראשון: \"ואתה מה שמך? א\"ל אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? א\"ל לך נאה להקראות ה', שאתה אדון לכל בריותיך\" (ב\"ר יז, ד. ועל קריאת שמו של הקב\"ה, ראה אבות דרבי נתן, נו\"ב פרק יג ומדרש אגדה ויקרא יא, ב)." + ], + [ + "מהו: \"לאדם לא נמצא עוזר דומה לו\"135 כבשבעים τῷ δὲ Αδαμ οὐχ εὑρέθη βοηθὸς ὅμοιος αὐτῷ. ובמסורה: \"ולאדם לא מצא עזר כנגדו\". ובפשיטא: \"אכותה\". וראה לעיל ב, יח שו\"ת בראשית א, יז, ולהלן בדברי החזקוני בשם תרגום ירושלמי.?", + "כולם עזרו ועבדו עם ראש האנושות; האדמה והנהרות והים והאוויר והאור והשמים. עבדו עמו גם כל מיני פירות וצמחים גם עדרי בקר, וחיות הבָּר לא התפרצו כנגדו. אך למעשה, איש מביניהם לא היה עוזר דומה לו, כי (המה) לא היו אנושיים. אי לזאת, משבֵּחַ (הכתוב) את האדם הנותן יד לחבירו ועובד עמו, כשהוא מַראֶה (לו בזה) דמיון מוחלט בגוף ובנפש.*שו\"ת בראשית א, כג
___________
", + "לגדרם של דברי פילון, שכּל הנבראים, והחיה והבהמה בכלל, היו מעוזרי האדם, אלא בגלל שלא היו שייכים למין האנושי לא יכלו למלאות תפקיד זה כראוי, נכללים בעיקר גם דברי הגמרא: \"וא\"ר אלעזר, מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה\" (יבמות סג, א). בין דברי ר\"א לפילון איכא לכאורה טובא, אבל לאמיתת הדבר יש ביניהם רק הבדל בניסוח הרעיון. וראיה לדבר, מלשון מדרש לקח טוב לפסוק כג: \"מלמד שנתבקש לו זוג מכל הברואים, ולא נתיישב דעתו עד שבאת חוה לפניו, לכך נאמר זאת הפעם\". וגם במדרש הגדול (פסוק כג): \"כיון שהביא חוה לפניו, נכנסה בו רוח תאוה ואמר זאת הפעם עצם מעצמי\". ומדרשים אלו יסודם בדברי ר' אלעזר, והם מוסרים אותם כפי שהם הבינום, שהאדם ראה בחכמתו שאין שום נקבה משלהם מסכימה עמו, ולא שנזדווג להם ממש136 וכן גם במהרש\"א יבמות, שם, סד\"ה זאת, בשם בעל הנצחון. ובתולדות יצחק אומר על דברי הגמרא: \"חס ושלום שבא בפועל, אלא שראה בחכמתו שאין שום נקבה משלהם מסכים עמו\". ובאדרת אליהו להגר\"א, העיר על דברי הגמרא: \"פי' מלת שבא, כמו בא אצל פרו, ר\"ל שבָּחַן וראה בשִׂכלו, שמכל המינים אין לו בת זוג\"..", + "וברד\"ק: \"לא טוב שיהיה לבדו, בלא חברה, כי אין לו חברה עם הבהמות והחיות והעופות, כי אינו שווה עמהם בבריאה\". וכן באברבנאל: \"והנה אדם קרא שמות לכל הב\"ח והכיר טבעיהם, אבל לא ראה בהם נקבה נאותה להזדווג אליו, והוא אמרו ולאדם לא מצא עזר כנגדו, כי להיותו נוטה לצד שכלו לא בחר לו חמריות הב\"ח, וכו', ולא נתקררה דעתו בהם. כלומר, שבא בדעתו והתבוננותו על טבעיהם ומהויותיהם ולא נתקררה דעתו\". ובחזקוני כאן: \"כנגדו, מן הדומה לו בצלם דמות ורקמה, כתרגום ירושלמי בר זוג בדנפיק ביה, ולפיכך כתב לא מצא עזר כנגדו, אף על פי שכמה משרתים ועומדים היה מוצא לו\"." + ], + [ + "מהו: \"והפיל תרדמה137 מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ. על אדם והוא ישן\"?", + "פילוסופים התוַוכחו אין־אונים, כיצד נוֹצֶרֶת השינה, אך הנביא פָתַר את החידה בבירור. אמנם, השינה כשלעצמה היא באמת תרדמה137 מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ., אך לא זו הבָּאָה מטירוף, אלא זו (הבָּאָה) מרפיון החושים והסתלקות המחשבה, אזי פורשים החושים מהדברים המוחשיים, והשֵׂכל פורש מהחושים, אינו מפעיל את העצבים ואינו מניע אותם החלקים שבחלקם נָפַל לבצֵע מעשים, הואיל והוא (השֵׂכל) נבדל מהעצָמים המוחשיים.*שו\"ת בראשית א, כד
___________
", + "תרדימת האדם היתה תרדימת שינה. וכן אמרו במדרש: \"אמר רב, שלש תרדימות הן, תרדימת שינה, ותרדימת נבואה ותרדמת מרמיטה. תרדימת שינה - ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן\" (ב\"ר יז, ה). \"והפיל עליו שנת תרדמה וישן לו\" (פרקי דרבי אליעזר, יב וברד\"ל שם). וראה להלן בראשית טו, יב שו\"ת בראשית ג, ט ובביאור שם, על ההבדל שבין תרדימת־שינה של אדם הראשון לבין תרדימת הנבואה של אברהם.", + "במקום אחר כותב פילון על הפסוק: \"(הכתוב) אומר: \"אלהים הפיל תרדמה137 מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ. על אדם והוא ישן\" (בראשית ב, כא). ובצֶדֶק, שהרי התרדימה והשינוי בשֵׂכל הן שינה. והוא נרדם138 או: נופל לאקסטזה. נסוג, מסתלק. מ. בעת שאינו מתעסק בהירהורים העולים בתוכו, וכל אימת שאינו עושה זאת139 פי' כשאינו מהרהר. (אזי) הוא ישן. ונכון לומר, שאותה התרדימה ואותו השינוי אינם נובעים מתוך עצמו, אלא מן האלהים המפיל, מביא, ושולח את השינוי (הזה). וכך אף המצב לאשורו: לוּ ניתן השינוי בידי, אזי כל אימת שאחפוץ הייתי נזקק לו, וכל אימת שלא אבחר בו הייתי ממשיך ללא שינוי. אך כיום תהום כרויה ביני ובין השינוי\" (דרשות אלגוריות ב, לא-לב).", + "לדברי פילון, מדגיש כאן הכתוב, שהשינה אינה בידי אדם, אלא שהקב\"ה בעצמו הוא שמפיל את השינה. ובחז\"ל מתבטא הדבר בברכת \"המפיל\", שעל האדם לקרוא בטרם שנתו, כדאמרו: \"הנכנס לישן על מטתו וכו', ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני\" וכו' (ברכות ס, ב). וקולעים הדברים במאמרו של ר' יוחנן שבגמרא, על הנשבע שלא יישן שהיא שבועת שוא, מפני שאין זה בידיו של אדם: \"אמר ר' יוחנן, האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו\" (שבועות כה, א), ובר\"ן שם: \"מלקין אותו, משום שבועת שוא, דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצאה לשקר\". וראה גם סוכה נג, א; יבמות קכא, ב; נדרים טו, א.", + "מהו הצלע שלקח ה' מיציר האדמה, ומדוע התקין140 יָצַר. ראה גם \"יציר אדמה\". מ. בפשיטא: \"תיקן\", ובהערת הר\"ח העליר: תירגם ויבן ותקן, שפירושו כונן במעמד נאמן, שיכלל הבנין, וכן נמצא גם שרש בנה במקרא במובן זה. את הצלע לְאשה?", + "פשַט (הכתוב) ברור הוא, כי באופן סמלי \"חֵלֶק\" אָמוּר להיות חציו של השָלֵם. כך השנַיים, הלוא הם האיש והאשה, שהם חלקי הטבע, נעשים שווים בהרמוניה אחת של הסוג הנקרא \"אדם\"... אי לזאת המחוקק אומר, שהאשה נוצרה מצלעו של אדם, כשהוא רומז, שהנקבה היא מחצית גופו של הזכר... ובמידה ומִבְנֶה הגבר מושלם יותר וכפול מזה של האשה, הוא נזקק למחצית הזמן (ליצירתו), כלומר לארבעים יום, ואילו (הגוף) הבלתי־מושלם של האשה - הָבָה ונאֹמר, מחצית האיש- (נזקק) למספר ימים כפול - לשמונים (יום)141 בהמשך דבריו מסביר פילון, שמשום שטבע הזכר הוא כפול מטבע הנקבה, לפיכך התפתחות עוברו אינה זקוקה לשמונים אלא לארבעים יום. ולעומת זה, היות שטבע האשה הצלעית מייצג רק חצי טבעו של הזכר, זקוקה התפתחות עוּבּרה לזמן כפול, דהיינו שמונים יום....*שו\"ת בראשית א, כה
___________
", + "דברי פילון, שהאשה היא חצי גוף האיש, ושניהם הם כאילו חלקי טבע הנעשים שווים בהרמוניה אחת של סוג \"אדם\", מזכירים מה שאמרו חז\"ל: \"אמר ר' אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם\" (יבמות פג, א). \"ר' שמואל ב\"ר נחמני אומר, מהו אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה), אלו דו פרצופין, זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם\" וכו' (תנחומא תזריע, א). \"אמר ר' ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקב\"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הה\"ד זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את שמם אדם\" (ב\"ר ח, א)142 עי' ברכות סא, א; עירובין יח, א..", + "בחז\"ל כאן, כבפילון, הרעיון שביצירת ה\"אדם\" נכלל חֵלק של האשה: זכר ונקבה בראם, וליצירה זו קרא \"אדם\". אף לרמזו של פילון, שהאיש והאשה מתדבקים כאחד ו\"נעשים שווים בהרמוניה אחת של הסוג הנקרא אדם\", יש עד והד בדברי חז\"ל: \"כל מי שאין לו אשה שרוי בלי טוב וכו', ר' חייא בר גמדא אמר אף אינו אדם שלם, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, בזמן ששניהם כאחד הם אדם, אין שניהם כאחד אין קרוין אדם\" (קה\"ר ט, ט; ב\"ר יז, ב).", + "בדבריו, שליצירת נקבה דרוש זמן כפול מזה שליצירת זכר, כדי לשנותה מטבע האיש, הוא רוצה להסביר את תורת היולדת, הצריכה להמתין ארבעים יום לזכר וזמן כפול לנקבה, כדי שתוכל להכנס למקדש. על זאת הוא מרחיב להלן לבראשית ז, ד שו\"ת בראשית ב, יד, שדיני תורה אלה בנוגע ליולדת הולמים את טבע יצירת הולד לפי הרופאים. שיטת פילון זו היא שיטת ר' ישמעאל: \"ר' ישמעאל אומר, יום מ\"א תשב לזכר ולנדה, יום פ\"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר למ\"א והנקבה לפ\"א, וחכמים אומרים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ\"א\" (משנה נדה ג, ז). ובגמרא (נדה ל, ב): \"תניא ר' ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. אמרו לו, אין למדין יצירה מטומאה. אמרו לו לר' ישמעאל, מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ\"א, אמר להן, אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים וכו', אמר להם ר' ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר (בתוספתא נדה ז, יז: שהזכר נגמר) לארבעים ואחד ונקבה לפ\"א\". ולפי הגמרא, היו שתי קבלות בענין זה. והנה, כשם שפילון בונה את שיטתו על פרשת תזריע וגם מביא ראיה מחכמי הטבע, כן רבי ישמעאל מביא ראיות הללו.", + "ובמדרש תדשא, טו: \"למה גזר הקב\"ה על היולדת [זכר] לישב ז' נקיים, ועל נקבה לישב ארבע עשר יום? אלא להזכירך יצירת אדם הראשון שנברא בו'143 בנוסחא אחרת כתוב: בז'. ימי בראשית של שבת ראשון, יצירת חוה שנטלה מצלעותיו בשבת שניה וכו'. ולמה גזר הקב\"ה שהיולדת זכר אחר ארבעים יום [ויולדת נקבה אחר פ' יום] תבוא לבית המקדש? להזכירך, מה פעל הקב\"ה עם אדם הראשון, שנברא חוץ מגן עדן ואח\"כ נכנס לגן עדן, לכן היולדת זכר אחר מ' יום שעור יצירת הולד לזכר, ופ' יום לנקבה שיעור ליצירת הנקבה - תכנס לקדש להביא קרבנות\". השיטה שהארבעים והשמונים יום הם בהתאם ליצירה, היא אמנם גם זו של ר' ישמעאל, אבל מדבריו: \"להזכירך מה פעל הקב\"ה\" וכו', כמשיטתו, שאדם נוצר בז' ימי שבת ראשון וחוה בשבת שניה, נראה שהוא שואב ממדרש אלכסנדרוני144 ומסורת כזו גם בספר היובלים ג, ח-יב: \"בשבוע הראשון נברא האדם והצלע אשתו, ובשבוע השני הראהו אותה, ועל כן נתנה המצוה לשמר שבעה ימים לזכר, ולנקבה עוד שבעת ימים בטמאתן. ויהי כאשר מלאו לאדם ארבעים יום על האדמה אשר בה נברא, ונביאהו אל גן עדן לעבדו ולשמרו, ואת אשתו הביאו ביום השמונים, ואחר באה אל גן עדן. על כן נכתבה המצוה על לוחות השמים ליולדת, אם זכר ילדה, שבעת ימים תשב בטמאתה כשבעת הימים הראשונים ושלשים יום ושלשה ימים תשב בדם טהרה וכו', ולנקבה עוד שבוע כשני השבועות הראשונים בטומאתה וששים יום וששה ימים תשב בדם טהרה, והיו כולם שמונים יום. וככלותה שמונים יום אלה, הבאנוה אל גן עדן כי קדוש הוא מכל האדמה\". וראה במאמרי על המדרש תדשא, חורב, יא, ניסן תשי\"א עמ' 43 - 44.. וגם מדברי פילון נראה, שאדם נכנס לגן עדן קודם שנבראה חוה: \"בעוד שאדם חי חיים בודדים והאשה לא נוצרה עדיין, מספֵּר הסיפור שניטע על־ידי האלהים פרדס\" (על בריאת העולם, קנג). וכן ברבינו בחיי לבראשית כ, כג: \"האשה נבראת בגן עדן, כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן\"." + ], + [ + "מדוע קורא (הכתוב) לדמות האשה בניין?", + "אחדוּת הזיווג בין איש ואשה במלואו נמשל ל\"בית\". וכל מי שהוא ערירי ללא־אשה הוא בלתי־שָלֵם וחסר־בית לאמיתו. כי הגבר מסור לעסקי ציבור, ואילו האשה לענייני ביתה, מחסור בה (באשה) הוא חורבן מוחלט, ואילו מציאותה וקירבתה (לבית) מתגלה כהנהלת משק־בית145 אקונומיה. מ..*שו\"ת בראשית א, כו
___________
", + "כמדרשו של פילון, כן בחז\"ל משמש \"בית\" כסמל קבוע לאשה, כגון: \"וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז, יז), ביתו זו אשתו\" (משנה יומא א, א). \"אמר ר' יוסי, מעולם לא קראתי לאשתי אשתי וכו', אלא לאשתי ביתי\" (שבת קיח, ב). ועל הפסוק: \"כל כבודה בת מלך פנימה\" (תהלים מה, יד), דרש ר' יוסי: \"כשהאשה מצנעת עצמה בתוך הבית, ראויה להנשא לכהן גדול\" וכו' (תנחומא וישלח, ו. ועי' ת\"ב, יב).", + "מדוע לא נוצרה גם האשה מהאדמה, כמו האדם ושאר החיות, אלא מצלע האדם?", + "ראשית, כי האשה אינה שווה לאיש בכבודה. שנית, כי היא אינה שווה לו בגילה, אלא צעירה יותר, לפיכך יש לגַנות את הנושאים נשים זקנות, כמפירים את חוק הטבע. שלישית, כוונתו שעל הבעל לטַפֵּל באשתו כבחֵלק הנחוץ ביותר כגופו, ואילו על האשה, מצידה, לשַמשו כחֵלק שָלֵם146 ולא רק חֵלק ממנו. מבחינה פילוסופית משתית פילון דעתו זו על העובדה, שהאשה נוצרה כחלקו של האיש ולא האיש כחלקה של האשה.. רביעית, (הכתוב) מייעץ ברמיזה, שהאיש יטַפֵּל באשתו כמו בבת, והאשה תכַבֵּד את האיש כאָב, וכך יָאֶה, כי האשה משַנָה את מגוריה ממשפחתה אל בעלה. לפיכך נכון והגון, שזה (הבעל) אשר קיבל, ישיב בתמורה טובה147 אהבה וכבוד. ראה להלן בראשית הע' 158. מ. לנותן, וזו (האשה) אשר השתנתה148 פי' ששינתה את מקום מגוריה מבית הוריה אל בית בעלה., תתן לאיש אשר הָפַך לבעלה, את (אותו) הכבוד שחלקה להוריה, כי האיש (מקבל) את האשה כפקדון מהוריה, ואילו האשה (מקבלת) את האיש על־פי חוק.*שו\"ת בראשית א, כז
___________
", + "גם השאלה וגם התשובה אינן במפורש במדרשי חז\"ל, אבל להן עד והד. באלפא ביתא דבן סירא נמצא, שהקב\"ה ברא אשה בעדו מן האדמה וקראה לילית \"מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה, שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו, שנינו שווים, לפי ששנינו מן האדמה\" (אוצר המדרשים לאייזנשטיין, עמ' 47, א). נראה, שאגדה זו מכוונת כהסבר לשאלת פילון, מפני מה לא נבראה חוה מן האדמה. ובלשון דברי הריב שבין אדם ולילית, כאילו רק הצד השני של המטבע של תשובת פילון הראשונה, שאינו ראוי שהאיש והאשה יהיו שווים בכבודם.", + "כתשובתו השניה של פילון, שהתורה מלמדת אותנו שהאיש צריך לישא אשה צעירה לימים, ומי שנושא אשה אחר עלומיה מפיר חוק הטבע, כלומר מבטל מצוות פריה ורביה, נמצאת בתוספתא: \"האיש אינו רשאי שישא עקרה או זקנה, איילונית וקטנה ושאינה ראויה לוולד\" (יבמות ח, ד)149 ע\"ע רמב\"ם הלכות אישות טו, ז..", + "טעמו השלישי של פילון, שהאשה נוצרה מגופו כדי שיטפל ויכבד אותה כגופו, הרי נמצא כעין זה בחז\"ל: \"ת\"ר האוהב אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך\" (יבמות סב, ב. ועי' ברכות כד, א).", + "טעמו הרביעי, שהאשה תכבדהו כאב, הוא בהתאם לדעת חז\"ל, שחובת האשה לכבד את בעלה היא כחובת הבנים לכבד את אביהם, כדאיתא: \"אבא אומר השקני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם? אמר ליה, הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך\" (קדושין לא, א). ועל האיש שיתייחס אליה כבת, הרי לענין נדרים הבעל הופך למפר נדריה של האשה במקומו של האב150 ראה במדבר ל, ז-ט, ונדרים ד, ב ורמב\"ם נדרים יא, ח.." + ], + [ + "מדוע, כשראה את האשה הנוצרת, הוסיף אדם ואמר: \"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאישה151 כן בשבעים ἐκ τοῦ ἀνδρὸς αὐτῆς , וכן באנקלוס: \"ארי מבעלה\", וכן בספר היובלים. ובמסורה: \"כי מאיש\". לוקחה\"?", + "ייתכן שהוא דיבר מתוך שלילה, כיון שהשתומם למראה עיניו: \"הייתכן באמת, שמראֶה נפלא ונחמד זה נוצר מעצמות ומבשר חסר־צורה; שיצוּר יפה ונחמד שכזה (נוצר) מדברים חסרי־תואר? לא יאומן כי יסופר152 מילולי: לא יאומן שיהיה דבר דומה. מ.. אך הדבר ייֵאָמֵן, כי האלהים הוא היוצר והצייר\". אך ייתכן, שהוא אמר זאת בחיוב: \"באמת זאת היא בריה (שלוּקחָה) מעצמי ובשרי, כי היא נפרדה נפרקה וחובְּרָה שָׁם מִשֶלִי\"... או שמא אומר הנביא, שהיא באה מאיש, ולא מאדמה כמוהו (כאדם), אף לא מזרע בדומה לאֵלה ש(באו) אחריו, אלא על־ידי תכונה מסויימת ממוצעת153 כלומר: תופעה אמצעית בין יצירת אדמה והיווצרות מזרע. מ., דומה לזמורת גפן שנחתכת על מנת לטעת154 מילולי: ללדת. מ. גפן אחרת.*שו\"ת בראשית א, כח
___________
", + "לדברי פילון, אפשר לפרש את הפסוק בלשון שאלה, שדבריו אלה של אדם הראשון נאמרו בשלילה תמיהה ומבוכה, או שנאמרו כקריאת חיוב. במקום אחר, מביא מפירושו השני: \"אחרי שנוצרה גם האשה, התבונן בדמות השווה ובצורה הקרובה לו, עָלז למראה זה, ובגשתו אליה ברך אותה. והיא, מכיון שאינה רואה שום בעל־חיים דומה לה יותר ממנו, הרי היא שמֵחה ומשיבה לו דיבור מתוך צניעות\" (על בריאת העולם, קנב).", + "כעין פירושו השני נמצא גם בחז\"ל: \"ולקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידה כנגדו, הקיץ משנתו וראה אותה שהיא עומדת לנגדו, מיד חבקה ונשקה ואמר ברוכה את לה', עצמך מעצמַי, ולך ראוי לקראות אשה, שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי\" (פרקי דרבי אליעזר, יב)155 בספר היובלים ג, ו: \"ויביאה אליו ויכירנה ויאמר אליה זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, זאת תקרא אשתי כי מאשהּ יצאה ולוּקחה\"..", + "וכסיום דבריו של פילון בשו\"ת, כן במפרשי ימי הביניים. במושב זקנים: \"זאת הפעם עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך לא תברא שום אשה כך, אלא כדרך תולדת זכר ונקבה\". בתולדות יצחק: \"ועל דרך הפשט, זאת הפעם לבד נלקחה עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך אין אני צריך ליקח אשה מצלע, אלא כמנהגו של עולם\". ספורנו: \"בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי, שלא תהא כן כל נקבת האדם לעתיד\". ברשב\"ם: \"זאת הפעם עצם מעצמי דוקא, אבל מכאן ואילך אינו כן, אלא אדרבא איפכא, האיש יוצא מן האשה\".", + "כדברי פילון, שהקב\"ה הוא היוצר והצייר, כן בחז\"ל: \"הצור תמים פעלו (דברים לב, ד), הצייר שהוא צָר את העולם תחלה ויצר בו אדם, שנאמר (בראשית ב, ז) ויצר ה' אלקים את האדם\" (ספרי האזינו, שז). \"אמר ר' יצחק בר מריון, כתיב ויצר ה' אלקים את האדם, מה ת\"ל אשר יצר? אלא הצור הוא צייר נאה, כביכול הקב\"ה מתגאה בעולמו, ואומר: ראו בריה אשר בראתי וצורה שציירתי\" (קהלת רבה ב, יא). וראה גם במדרש תהלים יח, כו, על כינוי צייר להקב\"ה, ושם: \"מי צור זולתי אלקינו (שמואל־א ב, ב), הנה אמרה שם ואין צור כאלקינו, אל תקרי כן אלא צייר כאלקינו, הצייר הזה וכו', בשר ודם צר צורה ואינו יכול להטיל בו רוח ונשמה וקרביים ובני מעיים, והקב\"ה צר צורה\".", + "\"זאת הפעם\" יכול להתפרש במובן של \"זמן\", או שהכוונה היא לאשה. אונקלוס ויב\"ע תירגמו: \"הדא זימנא\", אבל ביבמות סג, א ובמדרש לקח טוב (מובאים לעיל פסוק ב, כ), שהכוונה לאשה. ובלקח טוב כאן: \"זאת הפעם, כלומר זאת האשה\". ובמושב זקנים: \"זאת הצורה\". בפירוש אלגורי לפסוק זה, נמצאת אצל פילון הרכָּבה של שני הפירושים. לפי פילון, האשה היא \"החושניות\" והאיש הוא \"השֵׂכל\". ואלה דבריו: \"מן הראוי לדייק, מדוע הוסיף \"הפעם\", ואמר: \"זאת הפעם עצם מעצמי\". החושניות מטבעה שייכת להווה, מתייחסת רק לזמן הנוכחי. ואילו השֵׂכל טוען לשלושת הזמנים, והוא גם הוגה בהווה, וגם זוכר מה שאירע בעבר, וגם צופה לעתיד. אבל החושניות אין היא חָשָה עתידות, ולא מה שדומה לתקוה או לסיכוי בחיים, ואין היא זוכרת מה שחָלף בעבר, אלא מדַרכָּה להתרשם רק ממה שמעודדה לפי שעה על־ידי נוכחותו\" (דדשות אלגודיות ב, מב-מג)." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו השנים156 כן בשבעים: οἱ δύο וכן בת\"י: \"ויהון תרוויהן\", ובפשיטא: \"ונהוון תריהון\", ועי' הע' 10 שם, אבל במסורה ליתא: \"השנים\". לבשר אחד\"?", + "(הכתוב) מצַווה, שהאדם ינהג בהפלָגָה יתירה בכל הנוגע לשותפות עם אשתו157 ראה לעיל פסוק ב, יח שו\"ת בראשית א, יז; ב, כ שו\"ת בראשית א, כג., על מנת שיוּכל לשאת את (צער) הניתוק מהוריו. ולא משום שכך הגון (לעוזבם), אלא שמא יהיו (הוריו) גורם (מעכב) ביחס הקירבה158 אהבה, שותפות טובה. ראה לעיל הע' 147. מ. שלו כלפי אשתו159 וראה בנתינה לגר לתרגום אונקלוס, שמתרגם \"בית משכבי אבוהי ואמיה\", באותו הרעיון של פילון, ואומר: \"לא שיעזוב אותו לגמרי, רק אהלם ובית משכבם, וגם זה איננו צווי רק דרך הטבע, וזה ימעט ריב ומצה כמו כלה בחמותה\".. ונאה ביותר ונבון, שאין (הכתוב) אומר לאשה לעזוב את הוריה ולהתאחד עם בעלה, כי טֶבע אומץ לבו (של האיש) עַז יותר מהאשה, על כן על האיש לעשות זאת למען האשה. ומכיון שהוא נוהג מתוך נכונות רבה ודַחַף חזק לאַחדות־הידיעה (של האשה), כשחוא מאוהב ומלא חיבה, הוא גובר על יצרו ומרַסנו160 מילולי: ירַסֵן ויגביל את תאוותיו. מ. כשהוא מתאחד, כביכול בדֶבק, עם אשתו בלבד, ובמיוחד מאחר והוא קיבל סמכות אדונים, ניתן להחשידו ביהירות. ואילו האשה קיבלה את מעמד השֵרוּת, והיא מתגלה כמצייתת לבעלה. אך הכתוב \"(והיו) השנַים לבשר אחד\", הוא ענין מוחשי וממשי ביותר, אשר בו ניתן לסבול כאֵב ולהתענג בתענוגות, כדי שישמחו ויצטערו ויחושו את אותם הדברים, ויותר מכל יחשבו (בשווה).*שו\"ת בראשית א, כט
___________
", + "תחילה מפרש פילון, שסוף הפסוק מלמד על תחילתו, שידבק האיש באשתו באופן שכזה עד שיעזוב את אביו ואת אמו. ומה שכתב, שנָאֶה והגון שהאיש יעזוב את בית הוריו לילך אחרי האשה, מפני שאומץ לבו עַז יותר מהאשה, הגדירו אותו חז\"ל במאמר ר' שמעון: \"מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה (דברים כב, יג), ולא כתב כי תלָקַח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש\" (קדושין ב, ב; נדה לא, ב).", + "בחז\"ל פירשו, שהעזיבה היא לעניין עריות (סנהדרין נח, א; ירושלמי קדושין א, א ועוד). ורק במקום אחד מפרשים חז\"ל, כפילון, שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו: \"עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. וכי יעזב איש את אביו ואת אמו ממצות כיבוד? אלא, שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו, שנאמר ודבק באשתו\" (פרקי דרבי אליעזר, לג).", + "האברבנאל (פסוק כד), מדגיש שתי שיטות אלה, ונוטה כדעת פילון: \"על כן יעזב וגו', חכמי האומות פירשו, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו בענין הנשואין, שתעזוב האשה את אביה מהנשא לו, ויעזוב האיש את אמו מלהדבק אליה, אבל ידבק באשתו ויתאחדו כאלו הוא בשר אחד. כי הנה בדורות הראשונים לא נאסרו האחיות לאחים, ולא שאר העריות, כי אם האם לבן והאב לבת וכו', וכן אמרו בפרק ד' מיתות, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, אחות אביו ואחות אמו, רבי עקיבא אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש, ובאו שם על זה דעות. וכפי פשט הכתוב כלם רחוקים מענינו, שהוא אינו מדבר אלא באהבת האדם וחשקו לאשתו שיהיה כ\"כ עד שיעזוב את המולידים אותו כדי להתחבר עמה, והכתוב א\"כ באיש ידבר, שיעזוב את אביו ואת אמו, ולא באשה שתעזוב את אביה מהנשא אליו\".", + "גם פירושו של פילון ל\"והיו לבשר אחד\", הוא לשותפותם בחיים. וזה שלא כפירוש רש\"י, ש\"הולד נוצר על ידי שניהם, והם נעשים בשר אחד\". וכבר חָלַק הרמב\"ן על פירוש רש\"י, באמרו: \"ואין בזה טעם\", ופירושו הוא כבפילון: \"ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עימו, וכאשר היה זה באדם הושַם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם\". וכן בראב\"ע. אבל במקום אחר כותב פילון כשיטת רש\"י: \"והאהבה שנתוספה אחר כך מביאה אותם יחד, כאלו שני חצאים נבדלים של בעל חיים אחד, ומחַבֶרֶת אותם לאחד, וקובעת בתוך כל אחד מהם את התשוקה להתחברות זה עם זו לשם הולדת (יצור) הדומה להם\" (על בריאת העולם, קנב)." + ], + [ + "מדוע נאמר ששניהם, יציר האדמה ואשתו, היו ערומים ולא התבוששו?", + "ראשית, משום שהם קרובים161 מילולי: היותם קרובי משפחה. מ. לתֵבֵל שחלקיה ערומים162 ראה להלן בראשית ז, טז שו\"ת בראשית ב, יט., וכולם מגַלִים את תכונותיהם הם, ומשתמשים בכיסוייהם הם. שנית, בגלל נוהגי התמימות והצניעות, ומפני שבדרך הטבע היתה (רק) ענווה, כי עדיין לא נבראה היהירות (=הגאווה)163 ראה גם להלן בראשית ג, ז שו\"ת בראשית א, לט והע' 194.. שלישית, מפני שגם מיזגו הנָעִים של המקום היה להם כיסוי מספיק ביותר, עד כדי כך שלא הפריע להם לא חום ולא קור164 ראה: \"על עשרת הדברות\", עז.. רביעית, בגלל קירבתם161 מילולי: היותם קרובי משפחה. מ. לתבל, לא ניזוקו על־ידי אף אחד מחלקיה, שכֵּן הם כביכול מקורבים אליהם ביותר.*שו\"ת בראשית א, ל
___________
", + "כעין הפירוש הראשון, וזה בנוגע לבהמות והחיות, הובא במדרש לקח טוב: \"ולא היה להם בושת לעמוד זה בפני זה ערום, כמו הבהמות והחיות\".", + "מקבילה לפירוש השני, נמצאת במדרש הגדול: \"והיו שניהם ערומים, מלמד שלא היתה מחשבתן פנויה לדבר זה, ולא מתביישין שהן ערומין, אלא מחשבתן קשורה בידיעת אדון העולם ובעבודתו, שלא נבראו אלא תמימים חכמים מחוכמים, ומתוך כך שָרתה עליהם שכינה ונצטוו. וכשם שאין אדם מתבייש בזמן הזה אם היתה ידו גלויה או רגלו גלויה, כך לא היו מתביישים שמקום ערותן גלוי165 כן ברד\"ק: \"ולא יתבוששו, בא להודיע כי לא אכלו מפרי עץ הדעת, ולא היה להם בשת אם ערותם מגולה וכו', והיו להם אברי הערוה כשאר האברים ולא היו בושים מהם\". וברמב\"ן: \"והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים, ולא יתבוששו בהם\" (רמב\"ן לבראשית ב, ט).. וכיון שחטאו נשתנה זיו פניהם, ונהפכה מחשבתם לדבר אחר, והרגישו שהם ערומים ונתביישו זה מזה, עד שעשו להם חגורות\".", + "עם כל ההבדלים שבין המה\"ג ובין דברי פילון, משתקפת בשניהם המסורה המשותפת, שאדה\"ר ואשתו היו \"תמימים, חכמים מחוכמים\" - כאילו היו חלקי העולם הנצחי, ולפיכך לא התביישו כשהיו ערומים. אבל אחר החטא באו לידי הכָּרָה, היינו, \"וידעו כי ערומים הם\". וראה להלן לבראשית ג, ז שו\"ת בראשית א, מ.", + "כעין הפירוש השלישי, נמצא במדרש תדשא, ז: \"שעד שלא עבר על ציווי, לא נגזר עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא מכאוב ולא כל דבר רע שהיה יכול להזיקו. אבל משעבר על חוק גזירתו של מקום, התחילו כל הרעות נוגעות בו\". וכזה גם באברבנאל: \"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כדמות הקדמה למה שיזכיר מגירוש האדם מגן עדן, שכאשר רצה יתברך לגרשם מאותו מקום שוה האויר והמזג, הוצרך להלבישם כתנות עור, ללכת בארץ לארכה ולרחבה, כדי שיגינו עליהם הכתנות ההמה לחום היום ולקרח הלילה\" (אברבנאל לפסוק ג, כא. וראה גם בפירושו בסוף פסוק ב, כד)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע מציג (הכתוב) את הנחש כחכם166 כך גם בשבעים φρονιμώτατος. מ. וכעין זה בתרגום יב\"ע: \"וחויא הוא חכים לביש\". ובפרקי דרבי אליעזר, יג: \"וראה כל הבריות שברא הקב\"ה, ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר והנחש היה ערום\". ובראב\"ע: \"ופירוש ערום, חכם, שיעשה דבריו בערמה\". מכל החיות?", + "אפשר ונכון לומר, שהנחש הוא באמת החכם מכל החיות. אך (הדבר) נראה לי גם בגלל הנטייה לתאווה אותה הוא מסַמֵל167 ראה הע' הקודמת, ולהלן בביאור.. והתאווה משמעותה168 מילולי: נאמרת. מ. הִתעַנְגוּת, כי אוהבי־תענוג ערומים הם מאד ומיוּמָנים באומנות והמְצָאוֹת, חסרי־פניות במציאת תחבולות, אֵלה הּמסַפקוֹת תענוגות, וגם אֵלה המשמשות מקור לעידון כל־שהוא. עם זאת נראה לי, שהיות והבריה שהצטיינה בחכמתה ניתקנה כדי להתעות את האדם, מסתבר, שהיא החכָמה ביותר, ולא (מדובר כאן) בכל המין כולו, אלא בה, באחת ומיוחדת, (וזאת) מפני הטעם שהזכרנו.*שו\"ת בראשית א, לא
___________
", + "מדרשו של פילון, המגביל את הכתוב \"והנחש היה ערום מכל חית השדה\" לנחש מיוחד זה, שהיה מתוקן להַתעות את האדם, קרוב למדרש חז\"ל: \"הרבה נתייחדו עד שלא באו לעולם, המות מתוקן היה שיבא לעולם וכו', ולא הביא הקב\"ה את המות אלא על ידי הנחש שהיה מתוקן, שנאמר והנחש היה ערום, וצפוי היה לפני הקב\"ה שאדם עתיד לאכל ממנו וימות בעלילה, דכתיב כי ביום אכלך ממנו מות תמות (ב, יז), אמר ליה הקב\"ה, אין זה משל עכשיו, שכבר היה מתוקן, וכתיב הן האדם היה\" (ת\"ה שמות, יז). \"כל מי שכתוב בו \"היה\", מתוקן לכך וכו', והנחש היה ערום, מתוקן לפורעניות היה\" (שמו\"ר ב, ד). וראה תוספתא סוטה ד, יז (בהוצ' הר\"ש ליברמן עמ' 176) שנקרא \"הנחש הקדמוני\". ושתי השיטות שבפילון נמנות על־ידי רבינו האי גאון, שכותב: \"אבל מאמר התורה והנחש היה ערום מכל חית השדה, יכול להיות, כי הנחש ההוא לבדו היה ערום. ויכול להיות, כי המין הנחש כולו היה כן בשעת הבריאה\" (תשובת הגאונים קהלת שלמה, סימן ז).", + "על זה שהנחש הוא סמל התאווה, כותב גם פילון במקום אחר: \"והנה אם ילך מי שהוא אחר ההשׁערה הטִבעית, יגיד לנכון שהנחש האמור הוא סמל התאווה\" (על בריאת העולם, קנז). וכדברי פילון, שהנחש הוא סמל התאוות ותענוגי החושים, איתא בזֹהר: \"והנחש, ר' יצחק אמר דא יצר הרע\" (זֹהר בראשית, לה ע\"ב). ובמדרש: \"מתוך שראה אותן מתעסקין בדרך ארץ ונתאוה לה\" (ב\"ר יח, ו). ובמדרש הנעלם (יח, ע\"ג): \"תאני ר' יוסי, זהו יצר הרע, שהוא הנחש המסית לבני אדם. ולמה נקרא נחש? מה הנחש הולך עקלתון, ואינו הולך בדרך ישרה, כך יצה\"ר משטין לאדם בדרך רע, ולא בדרך ישר\". ועוד במדרש הנעלם שם: \"תאני ר' יוסי, מאי היה ערום מכל חית השדה? פיקח מאותו נפש החיה אשר בגוף, והוא היה המסית לאדם, עד שנתגרש מהנאת גן עדן\".", + "האם דיבר הנחש כבן אדם?", + "ראשית נראה, שבראשית בריאת העולם אף שאר בעלי החיים לא נגרע חלקם מן הדיבור169 מילולי: הגיון (ביוונית: לוגיקוס). המילה הארמנית כמו היונית בנויות על הבטוי \"מילה\" לוגוס. אלא שמשמעותן המקובלת היא הגיוני, ולא יכולת דיבור. על סמך ההקשֵר העדפנו משמעות פחות מקובלת לתיבה זו. מ., אלא שלאדם היה יתרון בקול ברור וצלול יותר. שנית, כשעומד להתרחש נֵס, אלהים משַנֶה את התכונות הפנימיות. שלישית, משום שנשמותינו מלאות חטאים רבים, וחֵרשות לגבי כל הֶגֶה, פרט לשפה אחת או שתים בהן הן מורגלות, אך (נשמות) הראשונים, בהיותן נקיות מעוון וטהורות, היו עֵרוֹת במיוחד להכיר כל קול מכל עניין. וכיוון שלא נחוֹנוּ בחושים פגומים כמונו170 מילולי: אין להם חושים, שאותם קיבלנו פגומים. מ., כשם (שלא נחוֹנוּ) במבנה גוף עלוב, אלא נחוֹנוּ בגוף אדיר וקומת ענק, - בהכרח שגם חושיהם יהיו חדים יותר171 כוונתו בפירוש השלישי היא, שבעת ההיא הבינו אדם וחוה את לשון כל חיה וחיה.... ולא לשוא ישנם הסוברים, שהם נחוֹנוּ גם בעיניים, בהן יכלו לראות גם את התכונות והיצורים והמעשים אשר בשמים, ובאזנים לקלוט את כל סוגי הקול.*שו\"ת בראשית א, לב
___________
", + "גם במקום אחר מציין פילון את טעמו הראשון: \"אך נאמר, שהנחש הוציא קול אנושי\" (על בריאת העולם, קס); \"משום מה נדמה, שהנחש הוציא קול אנושי\" (שם, קסג); \"מסופר, שהרמש הארסי ויליד האדמה הוציא מלפנים קול של בן אדם\" וכו' (שם, קנו).", + "מדרש דומה לפירושו הראשון של פילון, שבתחילת הבריאה היו כל החיות מחוננות בכוח הדיבור, נמצא בקטע מן הגניזה: \"והיו מדברים עמם, שנ' ויאמר אל האשה\" (גנזי שכטר, א, עמ' 11). וכן בבראשית רבתי, על הפסוק (ג, יז) ארורה האדמה בעבורך: \"שנסתם פי חיה [ובהמה] ועוף, שכל מה שגוזר (אדם) עליהם היו עושין, אם לא נאלמו\" (הוצאת אלבעק, עמ' 51). ועוד שם: \"א\"ר אלעזר, אם היה מדבר לא היה בכלל ארור, אלא מכאן שנסתם פיו\" (עמ' 43). ובאדר\"נ: \"עשרה על הנחש, שנסתם פיו\" (נו\"ב, פרק מב). וכן ביוספוס (קדמוניות א, א ד), שאז דיברו כל החיות והנחש בתוֹכָן. ובמדרש לקח טוב נמצא טעמו הראשון והשלישי של פילון: \"באיזה לשון דבר הנחש עם האשה? בלשון הקודש, כי כתוב בו והנחש היה ערום, והיה מהלך בקומה זקופה, והיה יודע לשון האדם, ותוכל לומר בלשון שלו, כי הבהמות יש להם לשון כל מין ומין לבדו, וכשם ששׂם להם שמות וכו' כך היה מדבר עם הנחש\". ובספר היובלים (ג, כח), שלאחר החטא נשתתק הדיבור מכל הבהמות והחיות: \"ויכלא ביום ההוא פי כל חיה ובהמה ועוף והרמש והשרץ מִדַּבֵּר, כי כלם ידברו איש את רעהו שפה אחת ולשון אחת\". ובתשובת רב האיי: \"ואין אנו יודעים אם היה מדבר כמבטא האדם, או באופן אחר\" (תשובות הגאונים קהלת שלמה, סימן ז).", + "ומעין טעמו השני של פילון, שהקב\"ה שינה את תכונות הנחש באותה שעה, נמצא בראב\"ע: \"והישר בעיני, שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר והיה הולך בקומה זקופה, והשָׂם דעת באדם שָׂם בו\". ולפני כן שם מעין פירושו השלישי של פילון, וז\"ל: \"יש אומרים כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות\" וכו'. וכן ברד\"ק מקשה על סברת האבן עזרא שהנחש היה מדבר, ודעתו כטעמו השני של פילון \"שהיה דבור הנחש על דרך מופת לנסות בו את האשה\".", + "האברבנאל, בפירושו לבראשית ב, א, השאלה הכ\"ה, מביא כעין כמה מפירושיו של פילון, ודוחה אותם: \"במה שאמר הכתוב שהנחש דבר והסית והדיח לחוה, והוא דבר מתמיה מאד, כי הנחש לא היה בעל נפש ולא היה מדבר, אם כן איך הסית והדיח וכו'? ואין להשיב שהיה הנחש בתחלת בריאתו בעל שֵׂכל, וששָׂם השכל בו מי ששם אותו באדם, כמו שכתב הראב\"ע לחלוק כבוד לפרסים, כי הנה הכתוב הכניסו תחת סוג הבלתי־מדבר וכו', גם אין לומר שהיה דבור הנחש על דרך נס, כי לא יעשה ה' נסים ודרך פלא לתכלית רע\" וכו'. וראה גם בפתרונו לשאלות. ועל דיבור הנחש ראה בתו\"ש אות ט.", + "טעמו השלישי של פילון, שקודם החטא היה אדם הראשון מחונן בגוף אדיר וקומת ענק, נמצא בחז\"ל: \"אמר ר' יהודה אמר רב, אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר (דברים ד, לב) למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, כיון שסרח הניח הקב\"ה ידו עליו ומיעטו, שנאמר (תהלים קלט, ה) ותשת עלי כפכה וכר\" (חגיגה יב, א. ועי' ת\"ב תזריע, י).", + "מדוע דיבר הנחש עם האשה ולא עם האיש?", + "הוא בא עליהם במירמה ובדרכי תחבולה172 מרקוס בהע' a מעיר, שניב זה אינו ברור, וייתכן שהמתרגם הארמיני נתכוון לומר, שהנחש קיוה שאולי יילכדו ברשתו, ובאכלם מן העץ ייהפכו לבני תמותה. ובאופן יותר מדוייק יש לשער, שהארמיני (או מקורו היווני) נתכוון בכך לומר, שמשיעלה ביד הנחש לפתותם עד שיאכלו מן העץ בפועל, הם בינתיים בבחינת בני תמותה בכוח., כדי שיהיו בני־תמותה בכוח. והאשה עלולה להתפתות לרמאוּת יותר מהאיש, שהבנתו וכן גופו גבריים ומוכשרים להפר תככיהם של רמאים, ואילו (הבָנת) האשה נשיית יותר, ובעדינותה היא מוותרת בקַלוּת173 ובמקום אחר: \"והיא, מבלי לחקור, מתוך דעתה הבלתי־בטוחה והבלתי־קבועה, הסכימה ואכלה מן הפרי\" (על בריאת העולם, קנו)., ונופלת בפח (ומאמינה) לדברי שקר המתקבלים על הדעת ונראים כאמת174 ראה גם להלן לבראשית ג, יב-יג שו\"ת בראשית א, מו; שם יד-יז שו\"ת בראשית א, מז ובביאור שם.. אי לזאת, היות ובזקנותו פושט הנחש את עורו מראשו ועד זנבו, ובפושטו (את עורו), ומבהמיות התחדש טִבעו והסתגל מתקופה לתקופה (של חייו), הרי בכך הוא מגַנֶה את האדם אשר המיר אלמוות במוות. (וחוה) כשראתה זאת נפלה בפח175 מילולי: הצליחו לרמותה. מ., אף על פי שצריכה היתה לראות אותו כדוגמה לזה העסוק בתככים והונאות, ולהשיג (על־ידי כך) חיים נצחיים176 מילולי: ללא גיל. מ. ללא הידרדרות.*שו\"ת בראשית א, לג
___________
", + "תשובת פילון, שהנחש דיבר עם האשה, מפני שנשים דעתן קלות ונוחות להתפתות, היא כדברי חז\"ל: \"דן נחש דין בינו לבין עצמו ואמר, אם אני הולך ואומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש קשה לעולם להוציאו מדעתו, אלא הריני אומר לאשה, שדעתה קלה עליה177 וראה בחז\"ל: \"נשים דעתן קלות עליהן\" (קדושין פ, ב; שבת לג, ב)., שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות\" (פדר\"א, יג. ובמדרש הגדול, בשינוי הנוסח: שהנשים נשמעות וקרובות להתפתות. וכן באדר\"נ א, נו\"א ונו\"ב). וכן ברד\"ק.", + "לאגדה, שהנחש הפשיט עורו, יש עקבות ברורים ביב\"ע לבראשית ג, כא: \"ועבד יי אלהים לאדם ולאינתתיה לבושין דיקר מן משך חיויא דאשלח מיניה\" וכו'. ובפרקי דרבי אליעזר, כ: \"ר' אליעזר אומר, מן העור שהפשיט הנחש עשה הקב\"ה כתנות כבוד לאדם ולעזרו\"178 עוד שם: \"ואררו מכל החיה ומכל הבהמה, ופקד עליו שיהא מפשיט את עורו פעם אחת לשבע שנים בעצבון גדול\" (שם, יד). \"שהוא מפשיט ומצטער כיולדה\" (אבות דרבי נתן מב, נו\"ב).. רמזיו של פילון כאן מפיצים אור ומלמדים על המסורת המקוטעת שנשתמרה בתרגום הארץ־ישראלי, ומתוכם משתמע, שעל־ידי חילוף עורו התגרה הנחש באדם, בזה שהוא מחליף את חייו מתקופה לתקופה אע\"פ שנפשו בהמית, ולעומת זאת האדם על־ידי חטאו המיר חיים נצחים במוות, וגם שעשיית הכתנות מעורו מסמלת כעין תשובה להתגָרוּת זו179 ראה לדוגמא ברבינו בחיי: \"והכתוב הזה ירמוז לזמן תחיית המתים, ויאמר כי באותו זמן עתיד הקב\"ה שיעשה לשכל ולנפש (=האדם ואשתו) בריה חדשה, שיחזיר אליה כתנות עור, כלומר הגופות\" (בראשית ג, א)..", + "מדוע שיקר הנחש, כשאמר: \"אמר אלהים: חלילה לא תאכלו מכל עץ גן העדן\", הרי (אלקים) אמר את היפוכו: \"מכל עץ שבגן העדן לאכול, פרַט לאחד\" (בראשית ב, טז-יז)?", + "מקובל, שאנשים המריבים משַקרים באומנות כדי שלא יתבַּדוּ. וכך אירע אף כאן. שהרי ניתן צַו להשתמש בַכֹּל פרַט לאחד, אך זהּ אשר חָרַש מחשבות אוון ונכנס במרכז, אמר: \"הצווי ניתן לא לאכול מהכֹּל\". אכן, חמקמק ומלא רמזים, הוא שָׂם לפני הנפש דברים המשתמעים לשני פנים. כי הּלשון \"לא תאכלו מכל\" משמעותו ברורה: \"אף לא (מעץ) אחד\", וזה שקר. ומשמעות אחרת היא: \"לא מכל\", מכאן משמע180 מילולי: מזה ניתן לשמוע. מ.: \"לא ממקצתם\", וזו אמת. אכן, הלז סיפר בברור שקרים.*שו\"ת בראשית א, לד
___________
", + "פילון מפרש את הלשון: \"אף כי\" במובן קביעת עובדה, וכן כנראה בת\"א: \"בקושטא ארי\" וכו', וכן באבן עזרא ורד\"ק. ובן בספר היובלים (ג, יז): \"ויאמר הנחש אל האשה מכל פרי העצים אשר בתוך הגן צִוכם ה' לבל תאכלו ממנו\". לעומת זה, מפרשים אותו ת\"י ורש\"י כשאלה: \"הקושטא דאמר\" וכו' - \"שמא אמר\" וכו'181 ועי' בפירוש רבינו אליהו מזרחי כאן., וכן בתרגום השבעים182 Τί ὅτι εἶπεν ὁ θεός Οὐ μὴ φάγητε ἀπὸ παντὸς ξύλου τοῦ ἐν τῷ παραδείσῳ כלומר, מדוע אמר אלהים: לא תאכלו מכל עץ הגן?.. ולעצם מדרשו של פילון על השקר שבדברי הנחש, יש מעין מקבילה במאמר הזֹהר: \"אמר רבי יצחק, בכלא מליל שקרא, בשירותא דאמר שקרא הוה, דכתיב אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, ולאו הכי, דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל וכלהו שרא ליה\" (זֹהר בראשית לו, א).", + "לפי מדרשו של פילון, אפשר לראות בדברי הנחש גם את הרמאות, שהוציא דיבור המשתמֵע לשתי פנים, ובאמת אפשר גם לשַנוֹת ולקרוא \"לא מכל עץ (הגן תאכלו)\", ז\"א שיש בהם עצים האסורים." + ], + [], + [ + "כשניתן הצַו שלא לאכול מעץ אחד ומיוחד, מדוע צֵרפה האשה גם את הנגיעה בו, ואמרה: \"אמר (ה') לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו\"183 הביטוי הארמיני משקף את תרגום השבעים οὐδὲ μὴ ἅψησθε αὐτοῦ, ומשמעותו: לגעת, כבמסורה. וכן ברס\"ג. וכן בשבעים לבראשית כ, ד: \"ולא קרב אליה\"; במדבר ג, י; ויחזקאל מב, יד. ובתרגום אנקלוס ויב\"ע כאן: \"ולא תקרבון ביה\".?", + "... שנית, כדי להפליג בעונשם של המשתמשים בו (בעץ). כי אם נאסרה אפילו הנגיעה, עד כמה יוסיפו סרה גדולה אל הקטנה, אֵלה אשר בנוסף לנגיעה אף אכלו ונהנו, האם לא הפכו הם למאשימים ומענישים (את) עצמם?*שו\"ת בראשית א, לה
___________
", + "מדברי פילון יש ללמוד, שבהוספת איסור נגיעה, יש סייג לאיסור אכילה. אם הנגיעה בו אסורה, על אחת כמה וכמה האכילה מפריו. מדרש כעין זה נמצא גם בחז\"ל: \"איזה סייג שעשה אדם הראשון לדבריו? הרי הוא אומר ויצו ה' אלקים על האדם מכל עץ אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שא\"ל הקב\"ה, אלא כך אמר לה, ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב\"ה, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה\" (אדר\"נ א, נו\"א. וכעי\"ז במה\"ג ובלקח טוב לפסוק א).", + "ובעוד שפילון והאבות דרבי נתן דורשים סייג זה לשבח, יש מחכמינו שדורשים אותו לגנאי: \"אמר חזקיה, מנין שכל המוסיף גורע, שנאמר אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו\" (סנהדרין כט, א). \"תני ר' חייא, שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר, שלא יפול ויקצץ את הנטיעות, כך אמר הקב\"ה כי ביום אכלך ממנו וגו', והיא לא אמרה כן אלא אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו\" וכו' (ב\"ר יט, ג). \"אלא שעשו סייג לדבר, וגזרו על עצמן גזירה שאינן יכולין לעמוד בה שלא ליגע בו, ובה נכשלו\" (מה\"ג)." + ], + [], + [ + "מהו: \"ואתם תהיו כאלהים לדעת טוב ורע\"?", + "מהיכן ידע הנחש את השם בלשון רבים \"אלהים\"184 דברי פילון יסודם בשבעים, שתרגמו \"כאלהים\", במספר רבים:ὡς θεοὶ (דהיינו) \"כאלים\", ומכאן הוא מסיק, שהנחש היה הראשון שבדה מלבו את האמונה באלילים. והשבעים מתרגמים תמיד את השם אלקים בלשון \"האלהים\", ואת מובן החול בלשון \"אלהים\". וראה גם להלן בשמות כב, כז על הפסוק: אלהים לא תקלל.? הרי האל האמיתי אחד הוא, והוא קורא בשמו עתה בפעם הראשונה185 באמרו \"כי יודע אלהים\", וב\"אלהים\" זה, התכוון הנחש אֶל האל האמיתי, וכך מוכח גם מהשבעים, שתירגמו ניב זה: ᾔδει γὰρ ὁ θεὸς., ולא ייתכן שיהא בכוחו לצפות מראש שעתידה לקום בין בני אדם אמונה באלים רבים. הסיפור186 הסיפור המקראי. מ. מוכיח, שתחילת העניין לא נוצרה לא על־יד בעלי הגיון ולא על־ידי חיוֹת187 או: בלתי־שכלי. מ. מעולות, אלא על־ידי הארסי והנתעב בחיות וברומשים, כי אֵלה מסתתרים באדמה ומאורותיהם בחורים ובמחילות עפר. הרי כאמת, ההערכה שאלהים הוא הקיים188 בארמנית ὅν ביונית. היחידי לאמיתו, מייחדת את בעלי ההגיון, ואילו את החיה (מייחדת) הימצאותם של אלים רבים, ואת הבלתי־שִׂכלי189 או: החיה. ראה הע' 187. (מייחדת ההערכה) שבאמת אינו קיים. יתר על כן, חוא (חנחש) מגלח ערמומיות גם בדרך נוספת. כי לאלהים לא רק ידיעת טוב ורע, אלא גם קבלה ותשוקה לטוב והתנַכְּרוּת לרע ודחייתו. אבל הוא (הנחש) לא הבהיר זאת -שכֵּן הדבר היה מועיל- אלא רָמַז רק לידיעת שני ההפכים, הטוב והרע.*שו\"ת בראשית א, לו
___________
", + "ובחז\"ל איתא: \"אמר רבי תנחומא, השאלה הזו שאלוני באנטוכיא, אמרתי להם כי יודעים אלהים אין כתיב, אלא יודע אלהים\" (ב\"ר יט, ד). המאמר בב\"ר הוא קצר, אבל שאלת אנשי אנטוכיא היתה כנראה בנוגע לביטוי \"כאלהים\", ורבי תנחומא מוכיח מחלקו הראשון של הפסוק \"כי יודע אלהים\", שאף הכיטוי \"כאלהים\" הוא קודש.", + "אבל יש בחז\"ל הסוברים, שהכיטוי \"כאלהים\" כאן הוא חול. על במדבר ז, יג: \"שבעים שקל בשקל הקדש\", אמרו: \"ד\"א כנגד שבעים שמות הקדושים מן ספר בראשית עד פרשתו של נחש, וא\"ת יש בו אחד יותר והייתם כאלהים, אינו קודש\" (במ\"ר יד, יב). וכן במסכת סופרים (הוצאת היגער ד, ה): \"הראשון קדש והשני חול\". אמנם כן בת\"א ות\"י אליבא דשיטה זו כפירוש: \"ותהון כרברבין חכמין\"190 ראה מורה נבוכים א, ב; שמות קדש וחול להרמב\"ם, דביר, א, תרפ\"ג, עמ' 196., \"ותהוון כמלאכין רברבין דחכמין למנדע\". ובכולם השיטה, שהביטוי \"כאלהים\" בסוף הפסוק הוא לשון חול. ובעקבות שיטה זו הלך תרגום השבעים ומדרשו של פילון. יתר על כן, בדברי רבי ירמיה בן אלעזר (ב\"ר יט, א), שהנחש \"אפיקורס היה\", יש מעין מדרש פילון, שהנחש, החכם להרע, היה הראשון להעלות בלב האנושות טינת ריבוי האלהות191 ובמדרש הגדול: \"אלהים שם השם, אלהים שם המלאכים, אלהים לשון רברבין, אלהים לשון דיינים, וכל אחד ואחד ילמד מענינו\".." + ], + [ + "מדוע נגעה האשה בעץ בראשונה, ואכלה מן הפרי, ואחר כך גם האיש לקח ממנו?", + "לפי פשוטו (של מקרא), מודגש ש(האשה) ראשונה, כי מן הראוי היה שהאיש ימשול באלמוות ובכל טוב, ולעומת זאת (תמשול) האשה במוות 192 בספר חנוך יא, סט: \"ואקח ממנו צלע בשנתו, ואֶבְרָא לו אשה, למען יבוא לו המות על־ידי האשה\". ובכל רע. ולפי השֵׂכל, האשה סמל החושניות והאיש הוא (סמל) השֵׂכל. והנה מן ההכרח, שהחושניות תיגע במוחשי, ובתיווכם של החושים חודרים (הדברים המוחשיים) לשֵׂכל. כי החושים נעים על־ידי החפץ המוחשי, בעוד שהשֵׂכל (נע) על־ידי החוש193 ראה גם להלן לבראשית ג, יב-יג שו\"ת בראשית א, מו..*שו\"ת בראשית א, לז
___________
", + "בשאלתו מציין פילון, שחווה נגעה בראשונה בעץ ואחר כך אכלה מפריו, אבל עניין נגיעתה בעץ לא נמצא בכתוב כלל, ומאין מצא פילון לומר זאת? ויסוד הדברים גם במדרשי חז\"ל, שדרשו שהאשה נגעה תחילה בעץ: \"תני ר' חייא, שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר, שלא יפול ויקצץ את הנטיעות, כך אמר הקב\"ה: כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז), והיא לא אמרה כן, אלא אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, כיון שראה אותה שֶבָּדַת, נטלה ודחפה עליו, אמר לה הא מיתת, כמה דלא דמיכת במקרביה כן לא במיכליה\" (ב\"ר יט, ג). \"הלך הנחש ואמר לאשה, הריני נגעתי באילן ולא מַתִּי, אף את געי בו ולא תמותי. הלכה האשה ונגעה באילן, וראתה מלאך המות שבא כנגדה, אמרה, אולי עכשיו אני מתה והקב\"ה עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם, אלא הריני גורמת שיאכל עמי, אם נמות שנינו נמות ואם נחיה שנינו נחיה\" (פדר\"א, פרק יג). וראה גם לעיל לפסוק ג, ג שו\"ת בראשית א, לה.", + "פירושו האלגורי של פילון נמצא גם במקום אחר בחיבוריו, וביֶתר הרחבה: \"והנה התאוה אינה מעיזה להגיש את תחבולותיה־קסמיה ומִרמותיה לפני הגבר, אלא לפני האשה ובעזרתה - לפניו, באופן זריז מאד וקולע אל המטרה. כי בתוכֵנו, הדעת תופסת עמדה של גבר, והתחושה - של אשה. והנה, התאוה נתקלת תחילה בחושים וחיה בתוכם, ועל ידם היא מרֵמָה גם את ההגמון, הדעת. כי, אחרי שכּל אחד מהחושים נשתעבד לקסמיה, הרי הם שמחים בדברים המוגשים להם; הראיה בשלל הצבעים והצורות, השמע בהרמוניה שבקולות, הטעם במתיקות שבעסיסים, והריח בבשמי האדים המתקטרים ועולים. ובקבלם את המתנות, הם מגישים אותן, כמו עבדים לאדונם, לשֵׂכל... כי אין להסיח דעת כל עיקר, שהתאווה, בהיותה כזונה ונואפה, שואפת למצוא אוהב, ומחפשת סרסורים שבעזרתם תצוד אותו. ומסרסרים לה וממציאים את האוהב - החושים. ואחר שכבשה אותם, היא משעבדת בקַלוּת את הדעת\" (על בריאת העולם, קסה-ו).", + "וכעין פירושו האלגורי, נמצא ברבינו בחיי (בפירוש ע\"ד השכל, בפסוק כא): \"ותקח מפריו ותאכל. נתעסק החומר בתאוות הגופניות, עד שהמשיך אליו הכח המשכיל, זהו ותתן גם לאשה עמה, כי כשם שהנחש הקדמוני הטעה את חוה וחוה הטעית לאדם כפשוטן של דברים, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כן יצה\"ר מטעה את החומר ומפתהו בתענוגי העולם, והחומר יטה אליו הכח המשכיל וימשיכנו לצדו\".", + "מהו: \"ונתנה גם לאישה עּמָּהּ\"? הסיבה לנאמר זה־עתה היא, שהתופעה היא כמעט בעת ובעונה אחת. באותה שעה שהחושניות מתרשֶמת מהחפץ (המוחשי), גם השֵׂכל קולט מהחושניות.*שו\"ת בראשית א, לח
___________
", + "ראה בשו\"ת הקודמת ובביאור שם." + ], + [ + "מהו: \"נפקחו עיני שניהם\"?", + "מן העובדה שכָּל האחרים -הן החיות והן הצמחים - נבראו תמימים194 ראה לעיל ב, כה שו\"ת בראשית א, ל., ברור שהם (האדם ואשתו) לא נבראו עוורים. והאם לא יעוטָר האדם באיברים מעולים כמו העינים? יתר על כן, מעט קודם לכן הוא נתן שֵמות ארציים לכל החיות, וברור שראהּ אותן תחילה. או ייתכן, שב\"עינים\" מרמז (הכתוב) על סמל לחָזוּת הנשמה, שעל־ידי זכותה בלבד קיימות ההבחנות בין טובים ורעים, נשגבים ומתועבים, וכל (שאר) הניגודים. אך אם העין היא שֵׂכל נכדָל הנקרא \"יועץ דעת\", יש גם עין מיוחדת בלתי־שִׂכלית הנקראת \"סבָרָה\".*שו\"ת בראשית א, לט
___________
", + "מהו: \"הם ידעו שהם עירומים\"?", + "את הידיעה הראשונה בדבר העירום שלהם, הם קיבלו בשעה שאכלו מן הפרי האסור. וזאת היתה ראשית הסבָרָה הרעה, כי עדיין לא השתמשו בכיסוי, שכן כל חלקי התבל נצחיים195 מילולי: בן אלמוות. מ. ובלתי־נפסדים הם194 ראה לעיל ב, כה שו\"ת בראשית א, ל.. אך (עתה) הם (אדם ואשתו) היו זקוקים למלאכת כַּפַּים שהיא גם נפסדת196 כוונתו, שהכיסוי הוא נפסד, וגם המלאכה עצמה, של \"ויעשו להם חגורות\", היא נפסדת.. וידיעה זו טמונה בעירום, ולא שהיא כשלעצמה היתה הסיבה להשתַּנוּת, אלא עתה חשה הנפש ניכּוּר מן העולם כולו.*שו\"ת בראשית א, מ
___________
", + "בשני שו\"ת אלה מדגיש פילון, שהראייה כאן היתה רוחנית, וכן שפקיחת העין היתה להבחין בין טוב לרע. שאלתו של פילון, וכי עורים היו? נמצאת גם בחז\"ל, אלא שתירוצם אחר: \"ותפקחנה עיני שניהם, וכי סומין היו? אתמהה! וכו', הראה להן כמה דורות איבדו\" (ב\"ר יט, ו). וכן באבן עזרא, שיטה אחרת, כעין שאלתו של פילון: \"ואמר שאדם קרא שמות לבהמה לחיה ולעוף, לא יתכן שהיה עִוֵר, על כן פירש ותפקחנה עיני שניהם, כי ראו ערותם, וכאלו היו עורים קודם אכילת הפרי\".", + "פילון רואה בביטוי \"וידעו\" ענין \"דעת\" ולא \"ראִייה\" בעלמא. ומכאן תשובתו, שהמכוון הוא באמת לדעת ולהכיר בשִׂכלם שהם היו עירומים. והכרה זו באה להם אחר החטא, כי לפני כן היו חלק מן העולם הנצחי, וכשאר חלקי הטבע לא היו זקוקים ללבוּש.", + "כדאי לציין, ששאלה זו העסיקה גם את הרמב\"ם, ואף הוא בא בנדון זה למסקנה מעין זו של פילון. וז\"ל הרמב\"ם: \"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן, לא היו שם סנוֵרִים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. ודע, כי זאת המלה, רצוני לומר פָּקֹחַ, לא תפול בשום פנים אלא על ענין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש\" (מורה נבוכים א, ב). הנה גם מדברי הרמב\"ם אנו למדים, שהמכוון איננו ראיית העין, כי אם הכרה שִׂכלית. וברש\"י כאן דייק: \"ותפקחנה וגו', לענין החכמה דבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש\" וכו'. וברד\"ק: \"עיני לבבם\".", + "מדוע תפרו חגורות מעלי התאנה?", + "ראשית, משום שפרי התאנה מתוק ביותר ונעים לחֵיך. אי לזאת, הוא מרַמֵז כסֵמל לאלה המְאַחִים ושוזרים תענוגות רבים זה על גבי זה, לכן הם (העָלים) נתפרו סביב מקום ההולדה, הכלי לעניינים גדולים. ושנית, משום שפרי התאנה, כפי שהערתי, מתוק מאחרים, והעָלים גסים ביותר. אי לזאת, מתכוון (הכתוב) להבהיר בסמל, שאף על פי שלתענוגות יש הליכות מהוּקצעות וחלקלקות, לאמיתו של דבר הן מתגַלות כמחוספסות. ומן הנמנע לעלוז או לחוש קורת־רוח מבלי לכאוב תחילה, ושוב להרגיש כאֵב נוסף. אכן, תמיד מכאיב בין השנַים - הכאב והצרות, האחד (שקיים) מראש, והאחר שנוסף עליו.*שו\"ת בראשית א, מא
___________
", + "כפירושו של פילון, שהאדם ואשתו חגרו את החגורות סביב איברי ההולדה, פירשו גם אבן עזרא (שיטה אחרת) והרד\"ק. ובחזקוני: \"ויעשו להם חגורות לחגור את המלבוש. דבר אחר, חגורות לכסות בשר ערוה\". ובמה\"ג: \"לכסות אותו אבר\". וכן בקדמוניות היהודים א א, ד: \"מיד נסתבר להם שהם ערומים ומהלכים בגלוי ערוה, והמציאו לעצמם כיסוי וכו', וכך התכסו עלי תאנה וחגרו אותם על ערותם\".", + "הסיבה שהיו אלה עלי תאנה דווקא, מוסברת בברייתא שבחז\"ל, כי בדבר שנתקלקלו בו ניתקנו: \"אילן שאכל ממנו אדם הראשון וכו', רבי נחמיה אומר תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלי תאנה\" (ברכות מ, א ועוד). ובדברי פילון נרמז כאן, שאריגת העלים מסמלת תענוגות חושניות, ועל עצם אכילת הפרי שהוא מסומל על־ ידי החושניות כותב ב\"על בריאת העולם\", קסה (מובא לעיל בקשר לפסוק ג, ו). וראה באבן עזרא כאן, ש\"עץ הדעת הוא יוליד תאות המשגל, ועל כן כסו האדם ואשתו את ערותם\". וברד\"ק פסוק ו: \"אבל אחרי אכלו מן הפרי נתחדש בתאוה אחרת ונתלבש בה, והיא תאות המשגל, שגרמה לו אכילתו\".", + "את \"וידעו כי עירומים הם\" מפרש פילון בדרך אלגורית: \"מכל מקום אדם איננו עירום עכשיו, (שכּן) נאמר מעט קודם לכן: \"הם עשו לעצמם חגורות\". אך גם כאן רוצה (הכתוב) ללמדך שהוא מֵבין עירום, לא כעירום גופני, אלא (עירום) אשר בו מתגלֶה השֵׂכל כעירום בלי חֵלק ונחלה במידה הטובה\" (דרשות אלגוריות ג, נה).", + "לדבריו, אף לאחרי כיסוי הערוה עדיין נשאר האדם עירום, והכוונה שנשאר עירום מן המידה הטובה, שהן המצוות. וכן בחז\"ל: \"וידעו כי עירומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בידן נתערטלו הימנה\" (ב\"ר יט, ח). \"עירומים מן המצוות שנצטוו\" (לקח טוב). \"עירום אנכי מצווי, שנאמר כי עירום אנכי\" (פרקי דרבי אליעזר, יד)." + ], + [ + "מהו (אותו) \"הקול אשר נשמע של אלהים המהלך\"? האם באמת יש דיבור, או גם רחש־רגלים, או האם אלהים מתהלך?", + "... לשיטת הקדמונים, הסיבה העליונה והקדומה ביותר היא יציבה וחסרת־ תנועה. אך (ה') נראה ונדמה, וכביכול יוצר רושם, שברצונו להתנועע. הרי מבלי שיצא הֶגֶה, שומעים הנביאים בעזרת כוח מיוחד, קול אלהי, המשמיע את האמור אליהם. וכשם ש(ה') נשמע מבלי לדַבֵּר, כך הוא נדמה כהולך בלי ללכת, ואפילו איננו נָע כלל. ואתה ראֵה! לפני ש(אדם ואשתו) טעמוּ טעם חטא הם היו יציבים ואיתנים197 וראה גם בקשר לפסוק \"ואברהם עודנו עומד לפני ה'\" ב\"על החלומות\" ב, רכו המובא להלן לבראשית יח, כב שו\"ת בראשית ד, כה., חסרי־תנועה שאננים ונצחיים, ממש כפי שדימו את האלהות, וכפי שאָכֵן היא לאמיתה. אך מאחר שהתחברו אל העָרמה, הם עצמם נעו והחליפו את חוסר התנועה, וסברוּ שגם בו (בה') חלו שינוי ותמורה.*שו\"ת בראשית א, מב
___________
", + "השבעים מתרגמים \"וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן\", במובן קולו של ה' שהיה מתהלך בגן198 בשבעים Καὶ ἤκουσαν τὴν φωνὴν κυρίου τοῦ θεοῦ περιπατοῦντος ἐν τῷ παραδείσῳ., היינו, ש\"מתהלך\" מוסב על ה'. וכן בחז\"ל ישנן שתי שיטות: \"אמר ר' חננא בר פפא, שמעו קולן של מלאכים אומרים ה' אלהים הולך לאותן שבגן\" (ב\"ר יט, ח). \"אמר ר' חלפון, שמענו שיש הילוך לקול, שנאמר וישמעו את קול ה\"א מתהלך בגן\" (ב\"ר יט, ז). ומלשון שאלת פילון: \"האם באמת יש לו דיבור\" וכו', נראה שהיו ידועים לו שני הפירושים. ומפרשי המקרא נחלקו בזה. ובמורה נבוכים א, כד: \"הקול הוא הנאמר עליו שהוא מתהלך\", וכן במה\"ג.", + "מקבילה לעצם מדרשו של פילון כאן, על השינוי שחל באדם לאחר החטא, נמצאת במדרש: \"א\"ר שמעון בן יוחאי, עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדיבור ועומד על רגליו ויכול לעמוד בו, ומשחטא היה שומע קול הדיבור ומתחבא, שנאמר ויתחבא האדם ואשתו. א\"ר אבין, עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע הקול אימירין (בנחת), משחטא שומע את הקול אגריון (בהול)\" (במד\"ר יא, ג; פס\"ר טו, עמ' סח, ב). גם חז\"ל וגם פילון רואים שינוי ערכין ביחסו של האדם לה', אחרי שחטא. בפילון: \"ואתה ראה! שלפני שטעמו טעם חטא הם היו יציבים ואיתנים\" וכו'. ובחז\"ל: \"עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדיבור ועומד על רגליו ויכול לעמוד בו\" וכו'. ומכאן גם פֹה, כשָם, שקול ה' אחר החטא לא היה כמו קודם החטא. שם, שכיון שאדם בעצמו לא היה עוד עומד במקומו ונצחי, לפיכך נדמה לו שגם ה' או קול ה' \"מתהלך\" בגן. ופֹה, הוא שמע עכשיו רק \"קול בהול - קול אגריון\", ולא היה יכול לעמוד בו.", + "מדוע, כשהתחבאו מפני אלהים לא נזכרה האשה תחילה, הרי היא אכלה ראשונה מהפרי האסור, אלא האיש? הרי (הכתוב) אומר: \"התחבא אדם ואשתו\".", + "ראשית, החטא והעבירה התחילה הנקבה הבלתי־מושלמת והשפלה, בעוד שהזכר (התחיל) במורא ובצניעות ובכל טוב, מכיון שהוא היה טוב ושלם יותר199 ראה לעיל פסוק ב, כא-כב שו\"ת בראשית א, כה..*שו\" ת בראשית א, מג
___________
", + "מדוע לא התחבאו במקום אחר, אלא באמצע200 כן בתרגום יב\"ע: \"במציעות אלני גינוניתא\". וראה לעיל ב, ט שו\"ת בראשית א, י, והע' 64. עץ גן העדן?", + "החוטאים אינם עושים הכל במחשבה ובחכמה, אלא לעיתים נשארים גנבים לשֶבת על גניבותיהם, מבלי שיבחינו בתוצאות, כי הרי מה שמונח לידם ולמרגלותיהם כבר נדרש ומבוקש. וכך אירע אף כאן. אף על פי ש(אדם) חייב היה לברוח הרחק מהעץ שגרם לחטא, הוא נלכּד באמצע המקום, ובכך נגלית העבירה בבהירות וביֶתר־בירור, ללא כל מפלָט. ובזה מרַמֵז (הכתוב) באופן סמלי, שכָּל אדם רע מוצא מקלט בָּרעה, וכל בעל תאווה ממהר ומוצא את מנוחתו בַתאווה.*שו\"ת בראשית א, מד
___________
", + "מעין זה איתא בחז\"ל, על הפסוק \"וישמעו את קול ה' אלהים\": \"אל תקרי וישמעו אלא וישמיעו, שמעו קולן של אילנות שהיו אומרים הא גנבא דגנב דעתיה דברייה\" (ב\"ר יט, ח; טו, ז). שניהם מכניסים את החטא לגדר גניבה, אלא שלפילון הם מתנהגים כגנבים, ולפי חז\"ל האילנות הם שמכריזים על הגניבה. מן הלשון \"עץ\" דרש האברבנאל כדרושו של פילון: \"והתבונן אמרו שלא נתחבאו בתוך עצי הגן כי אם בתוך עץ הגן, באותו עץ הידוע שחטאו, כי ממנו אכלו וממנו עשו להם חגורות ובו נתחבאו\"." + ], + [ + "מדוע שָאַל, יודע־כֹֹּל, את האדם \"איֶכָּה\"? ומדוע לא (שאל) גם את האשה?", + "הדברים שנאמרו לא היו שאֵלָה, אלא מעין אִיוּם ונזיפה: איֶכָּה עכשיו, בן אדם! איזו טובה החלפת! נטשת חיי אלמוות ואושר והחלפת במוות ופֶגע, ובהם אתה קבור! אך הוא לא חשב לנכון לשאול את האשה, שכֵּן היא ראשית הרע, והיא הוליכה אותו (את האדם) לחיים ניקלים. ברם, לפיסקא זו יש גם (פירוש) אלגורי מתאים ביותר, כי כאשר היסוד השַליט והמושל באדם, בעל ההגיון, מציית לזולתו, הוא פותח־פתח גם למידה הרעה של החלק הנקבי, כלומר לחושניות201 פילון מרחיב נימוק זה ביתר בירור להלן בשו\"ת בראשית א, מז-מח..*שו\"ת בראשית א, מה
___________
", + "מדרש זה שבפילון, הוא הפירוש הרווח במדרשי חז\"ל: \"וא\"ר יהודה אמר רב, אדה\"ר צדוקי היה, שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איֶכָּה, אָן נטה לבך?\" (סנהדרין צח, ב). \"ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איֶכָּה, איך היית, אתמול לדעתי ועכשיו לדעתו של נחש, אתמול מסוף העולם עד סופו ועכשיו בתוך עץ הגן\" (ב\"ר יט, ט). ובמה\"ג, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ויאמר לו איכה. נגלה עליו הקב\"ה ואמר לו איכה, מה בין מדה למדה, איה אתה עומד כאן\".", + "גם האברבנאל שואל כשאלתו של פילון: \"והנה לא קרא יתברך אל האשה כי אם אל האדם, לפי שאליו היתה הצוואה, והוא היה היותר ראוי לתוכחה כפי שִׂכלו\".", + "מתוך התשובה האלגורית, משתמע פירוש אחר של פילון, שהיות ואדם נתפתה לאשתו ואכל מעץ הדעת, אזי על־ידי כך הכניס אליו גם את החלק הנקבי, וממילא, כשדיבר אל האדם, הרי היה בתוכו גם צד נקבי, וכאילו דיבר אל שניהם.", + "במקום אחר נותן פילון פירוש אלגורי שונֶה: שהקב\"ה לא שאל את האשה לבדה, מפני שהיא בלתי־מושלמת, אלא שאל את האדם המושלם יותר:", + "\"'ה' אלהים קרא לאדם ואמר לו' (בראשית ג, ט). מדוע נקרא אדם בלבד, אף על פי שהאשה התחבאה יחד עמו? ותחילה יש לומר, שהשֵׂכל נקרא במקום שהיה, בשעה שקיבל נזיפה לחדול מן השינוי (שחל בו. אך) לא רק הוא בלבד נקרא, אלא גם כל הכוחות הטמונים בו, שכֵּן השֵׂכל כשלעצמו ללא כוחותיו עירום הוא, ובבחינת בל־ייִמָצֵא. ואחד הכוחות היא החושניות, היא היא האשה. אם כן האשה־החושניות, נקראה עם אדם־השֵׂכל. אך (ה') איננו קורא לה לבדה. מדוע? שכּן בהיותה חסרת־הגיון אין באפשרותה לקבל נזיפה בפני עצמה. הרי לא ניתן ללמד לא את הראייה, לא את השמיעה אף לא איזה חוש מן החושים האחרים, שכֵּן אין באפשרותם להבין עניין. הרי היוצר יצר אותה (את החושניות) כמַבחינה בין העניינים הגופניים בלבד, ואילו השֵׂכל הוא בר־לימוד, ולכן הוא, ולא החושניות נקרָא\" (דרשות אלגוריות ג, מט־נ).", + "פילון נותן כמה פירושים למלה \"איכה\", וביניהן גם התשובה הראשונה שבשו\"ת: \"המילה \"איכה\" מתפרשת בדרכים רבות. ראשית, לא כשאֵלָה, אלא כקריאה, והיא שווה ל\"הִנְךָ (נמצא) בְמָקוֹם\". ואז \"איכה\" (ποῦ εἶ) מודגָש ביותר: הרי מאחר ואתה חשבת שהאלהים מתהלך בגן (בראשית ג, ח), ושזה (הגן) מֵכיל אותו (את האל), עליך ללמוד שלא סָברת כהלכה. והאזֵן לדבר־אמת־לאמיתו מן האל היודע־כֹל. שאלהים, מחד, לא נמצא בשום מקום -שהרי דבר לא יכילנו ואילו הוא מכיל הכל202 ראה לעיל הע' 56.-, ומאידך (גיסא), נמצא הנברא \"בְמָקוֹם\", כי מן ההכרח שיהא נכלל (במקום מסויים) והוא לא מכיל (את הכל). שנית, מה שנאמר שווה ל\"לאָן הגעת, אַתְּ הנשמה?\" איזו רעה בחרתְּ במקום כל הטובה? למרות שאלהים הזמינך ליטול חלק במידת הטוב, את הולכת עִם הרעה, ולאחר שהִכַּרְתְּ את עץ החיים, כלומר את החכמה, ממנו היה בכוחך לחיות, נכנעת לאבדן של בערות והפסד. העדפת שבר, כליון הנשמה על אושר חיי אמת. שלישית, היא שאֵלָה בעלת שתי תשובות אפשריות. התשובה האחת לשאלה \"איֶכָּה\" היא: \"בשום מקום\", כי לנפש הרשע אין מקום לדרוך ולהתגדר בו. אי לכך, נאמר על הרשע שהוא \"חסר־מעמָד\"203 חסר מקום. מ., וקשה לתקן מעוות חסר־מעמד. וכזה הוא איש בליעל, שהוא תמיד חסר־מנוחה ונבוך ונישא כרוח נושבת, איננו מחַזֵק כל קשר לשום דיעה כלשהיא204 ראה לעיל פסוק ג, ח שו\"ת בראשית א, מב. בסוף..", + "\"והתשובה השנייה האפשרית, ובה גם השתמש אדם: \"שמע היכן אני, במקום בו נמצאים אֵלה שאין ביכלתם לראות את האלהים, במקום בו נמצאים אֵלה שאינם שומעים לאלהים, במקום בו נמצאים המתחבאים מהעילה (הראשונה), במקום בו נמצאים הבורחים מהמידה הטובה, במקום בו נמצאים יראים ופחדנים מחמת מורך לב ורכרוכית הנפש. כי כש(האדם) אומר: \"את קולך שמעתי בגן העדן ויראתי, כי עירום אנכי והתחבאתי\" (ג, י), הוא מגַלֶה את כל התכונות אשר מניתי (זה עתה)\" (דרשות אלגוריות ג, נא-נד).", + "כתשובה השנייה נמצא בחז\"ל: \"תני, עד שלא יחטא אדם נותנין לו אימה ויראה והבריות מפחדין הימנו, כיון שהוא חוטא נותנין עליו אימה ויראה ומתפחד מאחרים\" (שיר השירים רבה ג, יד)." + ], + [], + [], + [ + "מדוע אומר האיש: \"האשה205 ודאי שפילון מקצר כאן, כי הבאת פילון ב\"דרשות אלגוריות\" ג, נו מתאימה עם השבעים, והם מתאימים עם נוסח המסורה, שהיא: \"האשה אשר נתתה עמדי\" וכו'. נתנה לי מן העץ ואכלתי\"206 כן ב\"דרשות אלגוריות\" המובא להלן. ובמסורה: \"ואוֹכֵל\". ובב\"ר יט, יב: \"אמר ר' אבא, ואכלתי אין כת' כאן, אלא ואוכל\" וכו'., אך האשה אינה אומרת: הנחש לא נתן לי, אלא: \"השיאני ואכלתי\"?", + "כך, כפשוטו, יש בו רעיון של קַבָּלָה207 יכולת הקליטה והקבלה של הגבר והאשה. מ., כי האשה מטִבעה נופלת בפח208 תהיה קרבן לרמייה. מ. יותר מאשר מרבָּה להרהר209 פי' תימָלך בדעתה טרם שתקבל את מה שמציעים לה., ברם היפוכו של דבר בגבר. ולפי השֵׂכל, כל אשר מוּחשי בסמוך להם, מרַמֶה ומַטעה את החושים המיוחדים של היצור הבלתי־ מושלם. והחושניות, שנפגעה תחילה על־ידי האמור לעיל210 שהוא המוחשי, וסמלו הנחש. מ., מעבירה את הפגיעה אל השליט והמושל. ובכן, השֵׂכל מקבל מהחושים הנותנים את אשר בתוכם, והחושניות רוּמתָה והוּטעתה על־ידי המוחשי האמור. ברם, את חושי החכם אי אפשר לרַמוֹת, ובצורה זו (גם אי אפשר לרַמוֹת) את מחשבות השֵׂכל.*שו\"ת בראשית א, מו
___________
", + "שני פירושיו של פילון, הראשון לפי פשוטו והשני לפי עומק מובנו=השֵׂכל, כבר נמצאים לעיל בשו\"ת. הרעיון שהאשה נוחה יותר להירמות נמצא לעיל לפסוק ג, א שו\"ת בראשית א, לג. ויסוד פירושו השני, נמצא לפסוק ג, ו שו\"ת בראשית א, לז. וראה בביאור שם, ובפירוש רבינו בחיי המובא שם. פילון שואל כאן שאלה מדרשית, ומתרץ, שהאשה נוחה להיתפתות בדברים, ולא האיש, אבל האיש נפגע באמצעותה. וכן כותב הרמב\"ם: \"וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו, הֱיות הנחש לא קרב לאדם ולא דיבר עמו, ואמנם היה השתדלותו וקרבתו לחוה, ובאמצעות חוה ניזוק האדם, והמיתו הנחש\" (מו\"נ ב, ל).", + "במקום אחר בכתביו, מדייק פילון מתיבת \"עמדי\", שמאחר שלא היתה האשה מקניינו של אדם, אלא שאמר \"עמדי\", שאינה סרה למשמַעתו, לכן לא היה ביכולתו למנוע את פיתויה על־ידי הנחש. ואלה דבריו: \"'האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכלתי' (בראשית ג, יב), ויפה הוא לא אמר \"האשה אשר נתת לי,\" אלא \"עמדי\". הרי את החושניות לא נתת לי כקניין, אלא הוֹתרתָ אף אותה משוחררת וחפשיה, ובמידת־ מה אינה סָרָה למשמעת מחשבתי211 אמנם, בזֹהר: \"האשה אשר נתת עמדי וכו', משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא, דכתיב אשר נתת עמדי, ולא כתיב אשר נתת לי\" (זֹהר קדושים, פג ע\"ב). ואפשר שכאן הכוונה לבריאה גופנית כדו־ פרצופין, בשעה שפילון מתכוון לבעלות שיש לו עליה.. לפיכך, והיה אם ירצה השֵׂכל לצוות על הראייה שלא להסתכל, היא תראה, לא פחות, את המוּנָח לפניה; וגם השמיעה, כשמתגנב אליה קול, תקלוט אותו כולו, גם אם השֵׂכל ציוה עליה בהתנצחות שלא לשמוע\" (דרשות אלגוריות ג, נו).", + "אחר כך שואל פילון שאלה בעלת אופי מדרשי, ועונה עליה בתשובה אלגורית: \"'ואלהים אמר לאשה: מדוע עשית זאת? והיא אמרה: הנחש השיאני ואכלתי' (בראשית ג, יג). אלהים שואל בענין אחד, והיא משיבה לו באחר. הרי, מחד, הוא שואל מדוע בנוגע לגבר, וזו לא משיבה לו בענין זה, אלא בנוגע לעצמה, ואומרת \"אכלתי\", ולא \"נתתי\". ובכן, יתכן ונפתור את הספק באלגוריה, ונַראה, שהאשה השיבה במדוייק על השאלה. שכֵּן הכרחי היה, שהאיש יאכל לאחר שהיא אכלה, הרי בשעה שהחושניות נפגשה במוחשִי ונמלאה מרישומו, מיד גם השֵכל נפגש עמו, קוֹלֵט, ובמידת־מה נמלָא בתזונה הנובעת הימנו. ובכן על זה היא דיברה: בעל כרחי נתתי לאיש, ברגע שאני נפגשתי בענין האמור, הוא מהיר התנועה קָלֵט את רישומו ונחתם בו\" (דרשות אלגוריות ג, נט-ס)." + ], + [], + [ + "מדוע קילל בראשונה את הנחש, בשנית את האשה ובשלישית את האדם?", + "עריכת הקללות נמנית בהתאֵם לסֵדר החטאים. הנחש רימה ראשון. שנייה חטאה האשה בעטיו, כששתה לבָּהּ212 מילולי: פנתה/פינה מקום ל... מ. לרמאות, ושלישי היה האדם, כששָת לבּוֹ212 מילולי: פנתה/פינה מקום ל... מ. לרצון האשה יותר מאשר לצווים האלהיים. ברם, סדר זה מתיישב יפה גם על־פי האלגוריה. כי כפי שהראינו, הנחש הוא סֵמל לתאווה, האשה - לחושניות, והאיש - לשֵׂכל. לפי זה, התאווה נהיית מקורם המושחָת של החטאים, והוא מרַהֶה את החושניות תחילה, בעוד שהחושניות משעבדת את השֵׂכל.*שו\"ת בראשית א, מז
___________
", + "יסוד השאלה נמצא גם בחז\"ל, אלא שתשובתם היא אחרת מזו של פילון: \"בגדולה מתחילין מן הגדול וכו', בקללה מתחילין מן הקטן, בתחילה נתקלל הנחש ולבסוף נתקללה חוה ולבסוף נתקלל אדם\" (ברכות סא, א. וכן בספרא, מכילתא דמילואים, פרשה ב, לט). ברם, בהמשך הסוגיא שם מקשה הגמרא, שבפורענות המבול היה הסדר הפוך: \"ברישא אדם והדר בהמה\". כאמור: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים (בראשית ז, כג). ובגמרא שם אין טעם לחילוף הסדר בפורענות המבול. אולם במדרשי התנאים איתא: \"מה תלמוד לומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה? אבר שהתחיל בעבירה ממנו יתחיל הפורענות, כיוצא בו אתה אומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה, מי שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורענות, כיוצא בו\" וכו' (ספרי נשא, יח; תוספתא סוטה ד, י-יא). לפנינו בהדיא שיטת פילון בנוגע לסדר העונשים: הנחש, חוה והאדם. אבל מאידך, מובאים בספרי ובתוספתא כמה מקראות כהוכחה לכלל: שהמתחיל בעבירה ממנו מתחילה הפורענות. ותמוה הדבר, שברייתא זו אינה מסתייעת בנדון זה מסדר עונשי הנחש וחוה ואדם. הרי הם היו הראשונים לכל העונשין, והיה ראוי שיובאו ראשונה לכל דוגמאות העונשין הבאים שם.", + "פירושו זה של פילון נמצא במדרש הנעלם לבראשית: \"אמר ר' יצחק, בא וראה, כמו שנתקלקלו כך נדונו. הנחש בתחלה, אחריו האשה ואחריו האדם, היינו דכתיב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע\"ב), וברד\"ק: \"וקלל הנחש תחלה, כי הוא היה סבה לאשה ולאדם\". וכן בחזקוני: \"התחיל הקב\"ה לקללם כדרך שעשו העבירה. הנחש שהתחיל נתקלל תחילה, ואחריו חוה ואחריה אדם\".", + "גם במקום אחר כותב פילון בענין קללת הנחש, כדלהלן: \"מפני מה מקלל (ה') את הנחש בלי נאום הגנה213 פי' מבלי לתת לנחש את האפשרות להגן על עצמו., בעוד שבמקום אחר הוא מצַווה כיאות: \"ויעמדו השנים אשר להם הריב\" (דברים יט, יז), ושלא להעדיף ולהאמין לאחד מהם? (שהרי) אתה רואה ללא־ ספק, שהוא לא העדיף להאמין לאדם כנגד האשה, אלא נתן לה את ההזדמנות לחָגֵן על עצמה, כשהוא שאל: \"מדוע עשית זאת\"? (בראשית ג, יג), והיא הודתה שנכשלה בעטיו של פתוי הנחש לשפע־הנָאָה. וכשהאשה אמרה \"הנחש השיאני\", מה מנע ממנו מלשאול את הנחש אם אכן פיתה אותה, אלא קיללו בלי היסוס ובלי נאום־הגָנָה? לפיכך עלינו לומר, שהחושניות כשלעצמה איננה בבחינת רע, אף לא בבחינת מוסרי, אלא היא בינונית, ומשותפת גם לחכם וגם לשוטה, בטיפש היא רעה ובמשכיל היא מוסרית. ולפיכך, מאחר שאין בה מטבעה וכשלעצמה רישעות, אלא היא נוטה לשני הצדדים פעם לטוב ופעם לרע214 ראה לעיל פסוק ג, א שו\"ת בראשית א, לג ובמקבילות., (לכן) אין היא נאשמת עד אשר תוֹדֶה שאָכֵן הלכה בעקבות הרע. אך הנחש־ התענוגות, הוא הרישעות כשלעצמו, ולכן אין הוא נמצא כלל באיש המוסרי, אלא רק הרָשָע ניזוק הימנו. לפיכך מן הראוי שאלהים יקללנו בלי התגוננות, כי אין בו אף גרגיר מן הטוב, ותמיד ובכל מקום הוא מוּעָד לאשמה ותועבה\" (דרשות אלגוריות ג, סה-סח).", + "גם חז\"ל מציינים את אותו הדיוק שבפילון: למה לא ניתנה ההזדמנות לנחש להתנצל? ותירוצם קצת שונֶה: \"עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם הנחש לא נשא ונתן. אלא אמר הקב\"ה, נחש זה רשע בעל תשובות הוא, אם אני אומר לו, הוא אומר לי אתה צויתָם ואני ציויתים, למה הניחו ציווייך והלכו אחרי ציוויי? אלא קפץ עליו ופוסקו, ויאמר יי' אלהים אל הנחש\" (ב\"ר כ, ב). \"אבל כשבא אצל הנחש, לא הסיח עמו כמו שהסיח עם האשה, אלא נתן לו אפופסין\" (ת\"ה תזריע, ט; ת\"ב, שם, יא).", + "וברש\"י: \"מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית\". וראה סנהדרין כט, א שאין טוענין למסית, ומביאים ראיה לזה מן הנחש: \"אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מניין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני. דא\"ר שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען\". ואין ר' שמלאי מסביר למה לא טען הנחש להגנתו, אבל לפי פילון, שהנחש הוא המסית (ראה לעיל לפסוק ג, א, שו\"ת בראשית א, לא), לא ניתנה לו אפילו האפשרות לטעון להגנת עצמו.", + "וברד\"ק: \"ויאמר כי עשית זאת, הוא לא היה לו מענה ולא שום טענה, כי האדם ואשתו אע\"פ שטענתם חלושה, היה להם קצת טענה, אבל הנחש לא היה לו טענה כלל, לפיכך קללו מיד, ולא קוה לו שיענהו, כי ידע שאין לו דבר לענות, והוא דבר כנגד מצות האל והשיא את האשה, והוא לא היה לו שום הנאה מזה\".", + "מדוע (הביא ה') קללה זו על הנחש - ללכת על חזהו וגחונו215 בטנו. מ. בתרגום ירושלמי: \"על מעיך תהא שחיף\"., לאכול עפר ולשנוא את האשה?", + "פשוטו (של מקרא) ברור, ומשמש עדות לאשר אנו רואים (כיום). אך סבורני216 מילולי: לפי הסברה. מ., ש(משמעותו) על דרך האלגוריה היא זו: מכיוון שהנחש סֵמל לתאווה217 ראה לעיל פסוק ג, א שו\"ת בראשית א, לא., הוא מצטייר218 מקבל דמות וצורה של. מ. כאוהב־תענוגים, כי הוא הולך על חזהו ועל בטנו המלֵאה במאכלות ובמַשקים, הוא זולל כאותו השָלָך בתאוותיו, משולח כל רֶסֶן ושטוף באכילת בשר. וכל אשר מתייחס לְאוֹכֶל הוא \"ארצי\" כולו, ולפיכך נאמר ש(הנחש) יאכל \"עפר\". וטִבעי שקיימת שינאה בין התאווה והחושניות219 ראה לעיל פסוק ג, יב-יג שו\"ת בראשית א, מו., שבדרך סמלית מכַנֶה אותה (הכתוב) \"אשה\". ואף על פי שהתאוות נראות כמטילות מום בחושניות, הן לאמיתו של דבר חנֵפות המתנַכלות כאויבים. ומדרכּם של יריבים להסב נזק רב על־ידי אותם הדברים שהם מעניקים במתנה. כך העיניים על־ידי ליקוי בראייה, והאזנים בקשיי שמיעה, וכל האחרים על־ידי טימטום. הן ממיטות תשישות ושיתוק על הגוף כולו, שוללות לחלוטין את כל בריאותו, ולשוא מחַדשות עליו הרבה חֳליים רעים.*שו\"ת בראשית א, מח
___________
", + "לדברי פילון, היה הנחש זולל מאכלות ומשקאות. וכזה במדרש אגדה: \"שהיה אוכל כל מעדני עולם, וכיון שהחטיא לחוה, נגזר עליו שיאכל עפר כל ימי חייו\". דברי פילון, שטבעי הוא שקיימת שינאה בין התאווה והחושניות, הם כדברי הרמב\"ם: \"והשנאה השלמה אמנם היא קיימת בין הנחש וחוה\" (מו\"נ ב, ל).", + "במקום אחר בכתביו מביא פילון שאלות מדרשיות לפסוק זה, ועונה בתשובות אלגוריות: \"והַבְחֵן, ש(הכתוב) לא אמר \"אשים ריב לך ולאשה\", אלא \"בינך ובין האשה\". ומדוע? שכֵּן המלחמה היא על אשר באמצע, כביכול בגבול שבין ההנאה220 או: תאוה. מ. והחושניות. ובין שניהם נמצאים השתייה והאכילה, שהם מתאימים מאד לכל אחד מהם. שהרי כל אחד חושני מֵחַד, וגורם הנאה מאידך. ולפיכך בשעה שההנאה נמלאת בהן ללא שובַע, מיד היא פוגעת בחושניות\" (דרשות אלגוריות ג, קפד).", + "\"'הוא ישמור את ראשך ואתה תשמור את עקֵבו'221 במסורה: \"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב\". ובאנקלוס: \"הוא יהא דכיר לך וכו' ואת תהי נטר ליה\". ועי' בביאור. (בראשית ג, טו). ביטוי זה נשמע מוזר, אך משמעותו מדוייקת. שֶכֵּן הוא נאמר לנחש אודות האשה, ואילו האשה איננה \"אתה\" אלא \"אַת\". מה אם כן יש לומר? (הכתוב) חדל לדבֵּר על האשה והחל לדבֵּר על הזרע והמקור שלה. והשֵׂכל הוא ראשית החושניות, והוא זָכָר, אודותיו יש לומר \"הוא\" ו\"שלו\" וכדומה... לבטוי \"תשמור\" משמעות כפולה. האחת בדומה ל\"תשגיח ותישמר\". והאחרת בדומה ל\"תָּשֵׁת לבך להרע\"222 מילולי: \"תפקח עין כדי להרוס\". מ. כעין \"לא תקום ולא תטור\".. והשֵׂכל, בהכרח, הוא או מוסרי או מָשחת. ובכן השֵׂכל השוטה ייעשה שומר ואוצֵר של התאווה, שכֵּן הוא נזקק לה, ואילו ה(שֵׂכל) המוסרי (ייעשה) לאויבה, כשהוא יושב וממתין עד אשר יתגבר ויביא עליה כליון מוחלט. והתאווה מצידה שומרת את צעדיו של השוטה, אך היא מנַסָה להרוס ולהחריב את עֶמדתו של החכם, שכֵּן היא סבורה ש(החכם) זומם את חורבנה, ואילו השוטה ישמור עליה כמיטב יכולתו\" (דרשות אלגוריות ג, קפח-קפט).", + "פילון מפרש באופן אלגורי, שזרעה פירושו זרע החושניות שהוא זָכָר. ובמדרש הגדול: \"ובין זרעך ובין זרעה, וזרעה הוא זרע אדם, ללמדך שהאיבה בין הכל\". ונראה שמקור מאמרו הם דברי הרמב\"ם: \"והשנאה השלמה אמנם היא קיימת בין הנחש וחוה, ובין זרעו וזרעה, ואין ספק שזרעה הוא זרע אדם\" (מו\"נ ב, ל).", + "פילון מתרגם \"ישופך\" ל\"תשמור\", וכוונתו \"תָּשֵׁת לבך להרע\", מפני שהנחש אורב תמיד נגד האדם, לכן על האדם להשמידו, וכן בתרגומים. בתרגום אנקלוס: \"הוא יהא דכיר מה דעבדת לי מלקדמין, ואת תהי נטר ליה לסופא\". וכן תרגום יב\"ע וירושלמי פירשו בדרך אלגורית: \"ויהי כד יהון בנתא דאתתא נטרין מצוותא דאורייתא, יהוון מכוונין ומחיין יתך על רישך, וכד שבקין מצוותא דאורייתא, תהוי מתכוין ונכית יתהון בעקבהון\". וכן במדרש אגדה: \"הוא ישופך ראש, בזמן שבני אדם עוסקים בתורה אין כח לנחשים להזיק אחד מישראל, ויכולים ישראל להרגם. אבל בזמן שישראל בטלים מדברי תורה, נושך עקבם\". וביותר קולעים דברי המדרש הגדול, שמקור מאמרו נעלם: \"הוא ישופך ראש. אם זכה הוא ישופך ראש, ואם לאו ואתה תשופנו עקב\". וברבינו בחיי: \"כי האדם רשאי שיתגבר על יצרו ויכתת אותו בתחלה, ואם לא - ואתה תשופנו עקב, רָמז לך, שאם לא ישוף האדם את היצר הזה - הוא ישופנו בסוף וימיתנו\"." + ], + [], + [ + "מדוע (באו) קללות על האשה: רוב עֶצֶב ואנחות, ללדת בכאֵב, ותשובה223 פילון הולך בעקבות השבעים, שתירגמו \"תשובתך\" ἡ ἀποστροφή σου במקום \"תשוקתך\" שבמסורה. וכן בספר היובלים ג, כה. וראה בפשיטא \"ועל בעלכי תתפנין\", והערה 11 של הר\"ח העליר שם. ובתירגום רס\"ג (ריבלין): \"ולבעלך תהיה צייתנותך\". וראה להלן בראשית ד, ז שו\"ת בראשית א, סו הע' 292. וראה גם בדברי הראב\"ע בביאור כאן: \"תשוקתך, מִשמעתך\". אל אישהּ, וכניעה לשילטונו?", + "(כל) אֵלו מנת חֶלקה של כל אשה הנשואה לאיש, לא בבחינת קללה, אלא בבחינת הכרח... ולפי השֵׂכל, היתה זו שׁיבה של החושניות אל האיש, ולא כ(שׁיבה) אל עוזר, שכֵּן בהיותה רעה, היא נתינה (ולא שוות־ערך). אלא כ(שׁיבה) אל אדון, הואיל והיא מוקירה תקיפות יותר מצדק.*שו\"ת בראשית א, מט
___________
", + "על דבריו הראשונים של פילון ראה בביאור לשו\"ת הבאה. דיוקו האלגורי הוא, שלאחר החטא פונה האשה אל הבעל, כאֶל אדון ומושל. דבר זה נמצא בחז\"ל ובמפרשים: \"ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה שהיא משרתת את בעלה\" (פרקי דרבי אליעזר, יד). בראב\"ע: \"תשוקתך, מִשמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצוה לך (וראה תגובת הרמב\"ן עליו), כי אַתְּ ברשותו לעשות חפצו\". ובשטה אחרת שלו: \"ויש אומרים, תסורי אֶל משמעתו\". וברד\"ק: \"והא ימשל בך, לצות עליך מה שירצה, כאדון אל עבד\". ובבחיי: \"שאע\"פ שהאשה משועבדת ברשות הבעל, ומנהג העבד לברוח מן האדון כדי שלא ישתעבד, גזר בזאת שתהיה משתוקקת לבעל ושתרצה להשתעבד לו, בהפך מן המנהג\"." + ], + [ + "מדוע כאשר (ה') קילל את הנחש והאשה, הוא נתן בהם את האות224 כלומר: הקללה. מ., ולא עשה כן באיש, אלא שָׂם (את הקללה) על האדמה, באמרו: \"ארורה האדמה בעבורך225 יש להעיר, שהשבעים אינם גורסים \"בעבורך\", כמו בנוסחתנו, אלא ἐν τοῖς ἔργοις σου, כלומר: \"בעבודך\", וזה ודאי משום שנתחלף להם הרי\"ש בדל\"ת במקורם העברי המשובש. פילון ב\"דרשות אלגוריות\" ג, רכב-ג; רמו, הולך שם בעקבות השבעים, אבל כאן הוא נאמן לנוסח המסורה. בעצבון תאכלנה, קוץ ודרדר תצמיח לך ותאכל את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחמך\"?", + "הואיל והשֵכל226 ראה לעיל לפסוק ג, ו שו\"ת בראשית א, לז, שהאיש הוא סמל השֵׂכל. הוא נשימה אלהית227 כוונתו לפסוק: \"ויפח באפיו נשמת חיים\" (בראשית ב, ז). ראה לעיל בקשר להע' 46., לא נראה לו (לה') לקללו ישירות, אלא הִיפְנָה את הקללות אל האדמה ועיבודה. וטבע האדמה (כטבע) גוף האדם, אותו מעַבֵּד השֵׂכל228 כוונתו, כיחס האדמה אל האדם, כן יחס גוף האדם אל שִכלו. ועל הפיכתו מש9כלי לבהמי ראה גם להלן ו, ג שו\"ת בראשית א, צ.. ושעה שעובד האדמה הגון ובעל מוסר - גם הגוף נושא את פריו: בריאות, חושים חַדִים, עוז ויופי. ואכן היפוכו של דבר כשהוא פרוע, אזי הגוף מקולל, ומקבל כמעַבֵּד, שֵׂכל חסר־משמעת ופזיז, ואין כל תועלת בפריו, אלא (מצמיח) רק קוצים ודרדרים, יגונות ופחדים ושאר פגָעים, כשמחשבות יורות חיציהן בשֵׂכל ופוגעות בו. וה\"עשב\" מסמל מזון, כי הוא (האדם) הפך משִׂכלי לבהמי229 או: בלתי־שִׂכלי. ראה \"דרשות אלגוריות\" ג, רנא, המובא בביאור. מ., ולא שָת לבו למזונות אלהיים, הלוא הם אלו שהפילוסופיה מעניקה על־ידי דיברות וחוקים רצוניים.*שו\"ת בראשית א, נ
___________
", + "שאלתו של פילון נשאלת גם בחז\"ל, אולם התשובה שם אינה כבפילון: \"אם אדם חטא, ארץ מה חטאה שנתאררה? וכו' שבשעה שבני אדם חוטאין מעבירות חמורות הוא שולח מגפה לבני אדם, ובשעה שבני אדם חוטאין מעבירות קלות הוא מכה את פירות הארץ\" (פרקי דרבי אליעזר, יד)230 ובמה\"ג: \"ולא עוד אלא שבני אדם חוטאין בעבירות חמורות הן נידונין בגופן, חטאו בעבירות קלות הארץ מתקללת ופירותיה מתמעטין, כדי להצריכן לשאת עיניהן לאביהם שבשמים\".. ובמה\"ג, קצת כפירושו של פילון: \"ארורה האדמה בעבורך, אם אדם חטא ארץ מה חטאת? לפי שלא נבראת אלא בשבילו של אדם, חטא אדם ונתקלל נתקללה עמו, כדי שלא ימצא בה נחת רוח\". מדבריו של פילון משמע, שלא רצה לקלל את האדם ישירות, וקילל האדמה בעבורו, אבל לא היתה כל סיבה לקלל את האדמה עצמה (ראה להלן בראשית ד, כא בעניין קללת קין). ובמדרש, שאמרה רבקה ליעקב \"עלי קללתך בני\" (בראשית כז, יג): \"ר' אבא בר כהנא אמר אדם שחטא לא אמו נתקללה? שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך\" (ב\"ר סח, טו). ופילון מכַנה את האדמה \"אמא אדמה\" שו\"ת בראשית ב, ז לפסוק ו, טז.", + "במקום אחר מפרש פילון את הפסוק על קללת האדמה, כפשוטו: \"והגבר, מצדו (קיבל) עבודות ותלאות ויגיעות רצופות, לשם השָׂגַת הצרכים ושלילת הנכסים האוטומטיים, שהארץ היתה למוּדָה להביאם בלי מלאכת עבודת האדמה. ר\"ל, חיים קשורים בעמל בלתי פוסק, לשם מציאת מחייתו ומזונו, שלא יגוע ברעב\" (על בריאת העולם, קסז).", + "בשו\"ת שלפני כן מדגיש פילון, שעניין עצב הלידה אין בו משום קללה, אלא שהוא מתוך נחיצות. ואפשר שלָמַד כן, מפני שלא נמצא שם בפסוק לשון קללה או ארירה. ובשו\"ת כאן, שהאדם לא נתקלל, אלא שנתאררה האדמה בעבורו, וזה מפני שיש באדם חֵלק אלקי, ולכן איננו חושב לקללו. ואפשר, שביסוד דבריו טמון הרעיון, שמכיוון שבירך אותם הקב\"ה בברכת פרו ורבו, שוב לא רצה לקללם. ודבר זה נמצא במדרש אגדה לבראשית ג, יד: \"ארור אתה, ולמה לא נאמר באדם ובאשתו ארור, כשם שארר את הנחש? מפני שכבר ברכם, שנ' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלקים\".", + "ובדומה לזה, אמרו בחז\"ל על קללתו של כנען: \"ויאמר ארור כנען (בראשית ט, כה), חם חוטא וכנען מתקלל? אתמהה! ר' יהודה אומר, לפי שכתוב ויברך אלקים את נח ואת בניו (בראשית ט, א), ואין קללה במקום ברכה, לפיכך ויאמר ארור כנען\" (ב\"ר לו, ז; ת\"ב נח, כא; ת\"ה שם, טו). וכן בפירוש הר\"ן עה\"ת שם: \"כי היה ראוי שיקולל חם בעצמו, אם לא לכבוד הברכה אשר ברכו השי\"ת, ולזה קלל הבן המתיחס אליו יותר\".", + "וראה בשיטת האברבנאל, שיש בה מן היסוד הפילוני, שאין הכל קללה לאשה: \"ומהיות האדם נפסד ומת, ולזה אמר והרונך בעצב תלדי בנים, ר\"ל הרבה ארבה הרונך, ומזה ימשך שהיה כאבך נצח, וכו', ומזה תדע שאינו מכלל הקללה בעצב תלדי בנים, כי הוא דבר טבעי שהאשה תסבול כאבים חזקים בעת הלידה, אבל היתה הקללה ריבוי ההריונות והלידות שאליהם ימשכו ריבוי הכאבים\". ועיין ברבינו בחיי: \"כי העצבון הוא צער האורח, שהוא חולי טבעי באשה\".", + "במקום אחר בכתביו דורש פילון את הפסוקים יח-יט במידת סמוכין: \"'ותאכל את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחמך' (בראשית ג, יח-יט). עשב ולחם הם שמות נרדפים, כביכול אותו הדבר עצמו. העשב הוא מזונו של הבלתי־שִׂכלי231 או: בהמי. מ., והרָשע, שניתק הימנו השֵׂכל־הישר, אף הוא בלתי־שִׂכלי. גם החושים, שהם מחֶלקי הנפש, אף הם בלתי־שכליים. ואילו השֵׂכל, השואף לחושים דרך החושניוֹת הבלתי־שכליות, אינו משיג זאת אלא בעמל וזיע. אכן, חיי השוטֶה קשים ומרים ביותר, כשהוא נמשך והולך בתשוקתו אחר הגורמים לתענוגות, ואחרי כל אשר הרעה אוהבת לִיצוֹר\" (דרשות אלגוריות ג, רנא).", + "ברמב\"ם: \"וכאשר גדלה תאותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאָכלוֹ, נמנע ממנו הכל, והתחייב לאכל הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפיך וכו' (בראשית ג, יח-יט), ובאר ואמר וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה, (בראשית ג, כג), והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר ואכלת את עשב השדה, ואמר מבאר לזה הענין (תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו\" (מורה נבוכים א, ב).", + "וראה באברבנאל, הטעם הג': \"כי הנה האדם בהיותו בגן, היה מאכלו פרי עץ הדר וכו'. אמנם, אחרי שחטא ונרדף אחרי תאותו הבהמית, יהיה ענשו שיגורש משם ויהיה נמשל כבהמות במזונות ובמאכלו, ועל זה אמר וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, לא מפרי העץ\"." + ], + [], + [ + "מהו: \"עד שובך אל האדמה ממנה לֻקחת\", הרי האדם לא נוצר רק מן האדמה, אלא גם מהנשמה האלהית?", + "ראשית ברור, כי יציר האדמה מעורָב מאדמה ושמים, ומכיון שלא החזיק בתומתו232 כלומר, שלא שָׂם לבו אל העניינים השמימיים. זה עולה גם מפירושו לפסוק זה ב\"דרשות אלגוריות\" ג, רנב המובא להלן בביאור., אלא זילזל במצות האל, סָר מהחֵלק הטוב והנעלה ביותר - מהשמים, והתמַכֵּר כליל לאדמה, ליסוד המעובֶּה והכָּבֵד ביותר. שנית, אילו הִתְאַווה לחֵלק במוסריות, המעניקה אלמוות לנשמה, וודאי שהשמים היו נחלתו, אלא מאחר שהשתוקק לתענוגים ובעטיָם זכה233 מילולי: רכש, קיבל. מ. למוות רוחני, הוא חזר שנית אל האדמה. אי לזאת, אמר (הכתוב): \"כי עפר אתה, לכן אל עפר תשוב\"234 הארמני משקף את נוסח המסורה, ואילו במקומות אחרים (\"דרשות אלגוריות\" ג, רנג; \"על הגירת אברהם\", א) מצטט פילון את נוסח השבעים. מ.. כך האדמה היא תחילתו וסופו של הרשע ובן הבליעל, ואילו השמים (הם ראשית) האיש המוסרי.*שו\"ת בראשית א, נא
___________
", + "כעין שאלתו של פילון נשאל גם במה\"ג, שמקורו מאמרו נעלם, אולם שם אינו מדבר על \"הנשמה האלהית\", אלא שואל על כל ארבעת היסודות שהאדם מורכב מהם: \"כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכי לעפר בלבד הוא חוזר? והלא לארבעה היסודות הוא חוזר! אלא, לפי שרוב בנינו מן העפר, לכך חוזר רובו אל העפר\". וראה שאלה זו ברמב\"ם, הלכות יסודי התורה ד, ד. וכנראה שבעל מה\"ג לקח משם. וראה להלן בראשית טו, טו שו\"ת בראשית ג, יא, ובביאור שם235 ובמקום אחר כותב פילון על הפסוק ויצא קין: \"הרי גם אברי המתים מתפוררים ליסודותיהם וחוזרים ומתחלקים לכוחות העולם מהם הורכבו, ובכך, אותה ההלוואה שניתנה לכל אדם (בפני עצמו) לזמן קצוב ושונה (מחבירו), חוזרת אל הטבע שליקט (את היסודות)\" (על צאצאי קין וגלותו, ה)..", + "כעין תירוצו הראשון של פילון תירץ הרד\"ק: \"עד שובך אל האדמה, כי אחר שנמשכת אל יסוד האדמה אשר לוקחת ממנה, ולא נמשכת אל יסוד העליון, הראֵית כי עפר אתה ואל עפר תשוב, במותך לא ישאר אחריך יסוד העליון. וזָכַר יסוד העפר משאר היסודות, לפי שרוב יסוד הגוף והעצמות שהם מעמידי הגוף, הם קרים ויבשים כמו העפר\". וכן באברבנאל: \"מפני שנטה אל החמריות, ימות וישוב אל עפרו, והוא אמרו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, להגיד, שבעבור שבהיותו מורכב מחלק הגשמי וחלק שִׂכלי, נטה אל החלק העפרי הגשמי היותר פחוּת, היה ראוי שאֶל עפר ישוב ויהיה נפסד ומת, לא נִצחי וחי תמיד\".", + "אבל במדרש הנעלם נמצא, בשינוי לשון, התירוץ הראשון של פילון, אלא שזה מדבר על תאוות, והמה\"נ על שמירת התורה: \"א\"ר יוחנן, אמר הקב\"ה, אדם, אני בראתי אותך עליון על כל בריותי, ונפחתי בך נשמת חיים הנותנת חיים לבעליה הגזורה מכסאי, ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה, לבהמוּת. חייך, מכאן ואילך כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו למען יִכְלוּ עמה\" (מדרש הנעלם בראשית, י ע\"ג). \"א\"ר יצחק א\"ר אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו, היינו דתנינן (שבת קד, א) בא ליטהר מסייעין אותו, אוי להם לרשעים שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נפש חיה הנבראת מן האדמה, שבשבילה יִכְלוּ לעד ולעולמי עולמים\" (שם, יא ע\"א).", + "במקום אחר דורש פילון: \"'עד שובך אל האדמה ממנה לֻקחת' (בראשית ג, יט). מאחר שנטש את החכמה השמימית, האם אין הוא נמנה כבר עתה בין העניינים הארציים חסרי הממשות? ויש לברר כיצד הוא חוזר שנית? אך יתכן, ש(הכתוב) אומר כך: השֵׂכל השוטה תמיד חוזר מן הדיבֵּר הישר. הוא נלקח לא מן הטבע הנעלה, אלא מן החומר הארצי ביותר. וכך, יציב או מתנועע, הוא נשאר, ולעולם הוא משתוקק לאותם הדברים. לכן הוסיף (הכתוב): \"כי אדמה אתה ואל אדמה תסתלק\"235* ראה לעיל הע' 234. (שם). ועניין זה דומה לדברים שנאמרו לעיל. והענין עשוי להתבהר גם כך: ראשיתך וסופך הן ענין אחד וזהה. הרי החילוֹת מגופות נפסדות של האדמה, ושוב תסתיים בהן, לאחר שנשחקת בדרך החיים שביניהן, ולא דרך סלולה, אלא דרך טרשים מלאה חוחים וברקנים שטִבעם לדקור ולפצוע\" (דרשות אלגוריות ג, רנב-רנג)." + ], + [ + "מדוע קורא יציר האדמה לאשתו \"חיים\"236 כבשבעים: Ζωή, אבל מלבד זה, בע' כבמסורה: \"כי היא היתה אם כל חי\", וכן גם בפילון בספרו \"מי היורש דברי אלקים\", נג., ומכריז \"אַת אֵם כל חיים\"?", + "ראשית, הוא נתן לאשה שנבראה ראשונה את השם ההולם ביותר של חיים, הואיל והיא נועדה להיות מקור כל הדורות העתידים לבוא אחריהם237 בתרגום אנקלוס: \"אימא דכל בני אינשא\" (וביב\"ע: נשא).. שנית, אולי נקראה \"חיים\", מפני שעצם יֵשוּתה איננו מן האדמה, אלא מבריה חיה, והיא עוּצבָה כאשה מאחד החלקים שבאדם -מן הצלע- שכֵּן היא היתה הראשונה שנתהוותה מבריה חיה, כשם שממנה נולדו הבריות השכליות הראשונות.*שו\"ת בראשית א, נב
___________
", + "דבריו תמוהים, שהרי בפסוק מפורש טעמו של השם חוה: \"כי היתה אם כל חי\", ואין כל יסוד לשאלת פילון ולתשובתו הראשונה. אולם, גם בחז\"ל נדרש השם חוה, למרות שהפסוק עצמו כבר פירשו, וכך דרשו: \"ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו', ניתנה לו לחיותו ומיעצתו כחיויא (כנחש), ד\"א חוה חיוה לה אדם הראשון כמה דורות אבדה. ור' אחא אמר חויא חויך ואת חויא דאדם\" (ב\"ר כ, יא).", + "ברם, דרשות חז\"ל מכוונות אך ורק לשם חוה, ויסוד דרשתם הוא כנראה בסדר הכתובים, מפני שקריאת השם חוה נמצא אחר עניין הנחש. לעומת זה, דורש פילון את כל עניין קריאת שמה, היינו, גם פסוק כ וגם את הפסוק: \"ויאמר238 ואולי מפסוק זה לשונו בשאֵלה: \"ומכריז: אַת אֵם כל חיים\". האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מכשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת\" (בראשית ב, כג). ומכאן פירושיו הוא, המיוסדים על שני הפסוקים גם יחד. ועי' ברש\"י כאן \"חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא אדם שמות\" וכו' (רש\"י בראשית ג, כ ובב\"ר יח, ו)." + ], + [ + "מדוע עשה אלהים כתנות עור לאדם ולאשתו והלבישם?", + "יש שילגלגו על הכתוב, אלו המעריכים שאין זה ראוי לבורא להתעסק במיני כתנות שכאלה, בשֶל איכותן הגרועה. אך אדם אשר טָעַם חכמה ומוסר, בוודאי יחשיב את המעשה כראוי לאלהים, (וזה) למען לַמֵד חכמה ומוסר ליגעים בהבל, ודואגים אך מעט לסיפוק צרכיהם, המטורפים לכבוד אומלל, ומתמַסרים לתפנוקים ומואסים באהבת החכמה והמוסר. לעומת זאת, הם אוהבים חיי זוהר, וחכמת אוּמנים וכל מואס בטוב. ואומללים אלה אינם יודעים, כי הסתפקות במועט, שאינה זקוקה לכלום, היא קרוב־משפחה ושָכֵן, ואילו הזוהר הוא אויב, שיש לגַרשו ולהושיבו במקום מרוהק. לפיכך, בשיפוט לאמיתו, יש להחשיב את כתנות העור כנכסים יקרים יותר משלל צבעים וארגמן של הבל. זה באשר לפשַט (המקרא). ולפי השֵׂכל, כתונת העור מסמלת עור טִבעי של גופנו. כי כאשר אלהים יָצַר את השֵׂכל ראשון, הוא קרא לו אדם, ולאחריו את החושים אותם קרא חיים239 הכוונה לחוה, הנקראת חיים (ראה בשו\"ת הקודמת), ומסמלת את החושניות., ובשלישית הוא בהכרח240 מכיוון שהיה מהתכוונותו של האלהים שיברא את האדם כבריאה ארצית, איך אפשר, אפוא, שיתקיים עלי אדמות בלי גוף? גם יָצַר בנוסף את גופו, ואמר על דרך הסמל, שהוא \"כתונת עור\". השֵׂכל והחושים חייבים היו להתלבש בְגוּף כבכתונת עור, כדי שמעשה ידיו יהא ראוי תחילה לכוח האלהי. ולמי, אם לא לאלהים, יש את הכוח, ומתאים לעשות את צרכי הגוף האנושי? לפיכך, מיד הכין והלביש (אותם)241 ולא כמנהג החייטים והסוחרים, שאֵלה תופרים את הלבושים ואלה מוכרים ומלבישים אותם. זה משמע מדברי פילון הבאים בסמוך.. כי במלבושי האדם, חֵלק מכינים ואחרים מלבישים, ואילו הכותנות הטִבעיות הללו -הגוף הזה- היה מפעלו (של הבורא), הוא גם המכין, ולאחר שהכין הוא גם המלביש.*שו\"ת בראשית א, נג
___________
", + "לפי פשוטו של מקרא, הלבישם הקב\"ה דווקא בכתנות העור, שמחירם נמוך, כדי ללמדנו בזה על מדת ההסתפקות במועט בדרכי חיינו. גם בחז\"ל דרשו כן: \"ר' שמואל בר נחמן, צמר גמלים וצמר ארנבים היו, כתנות עור שבאין מעור. אמר ר' לוי, לימדתך תורה דרך ארץ, לפום חילך אכול וכו' ופרה (ופחות) מן מה דאת לביש, ויעש ה' אלקים כתנות עור וילבישם\" (ב\"ר כ, יב).", + "הפירוש השני, שכתנות עור פירושם עור הגוף ממש, נמצא גם הוא בחז\"ל: \"דרש ר' יהושע בן חנניא, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, מלמד שאין הקב\"ה עושה עור לאדם אלא א\"כ נוצר\" (נדה כה, א ותוספות שם ד\"ה שאין). וברד\"ק: \"והאומר במדרש, כי הכתנות היו עור שקָרַם על בשרם, שלא היה עדיין להם\". ועי' ברש\"י כאן. ובראב\"ע: \"יש אומר כי בתחלה היו עצם ובשר, ועתה קָרַם עליהם עור\"242 ראה וולפסון, פילון, א, עמ' 77..", + "הפירוש השלישי הוא, שיצירת האדם נתהוותה בשלשה חלקים: מתחילה יצירת השֵׂכל שהוא האדם, ואחר כך החושים שחווה מסמלת אותם, ואחר כך נוצר הגוף, שהוא מסומל על־ידי כתנות העור. דבר זה תואֵם את השיטה, שכָּל זה היה בשבוע הראשון ליצירה: \"כתנות עור וכו', כל הפרשה הזאת היתה ביום ששי בסוף היום קודם שתיכנס השבת\" (מדרש הגדול כאן, וראה ספרי דברים, שנה), וכן לפי שיטת ה\"יש אומרים\" שבגמרא פסחים נד, ב, שבגדוֹ של אדם הראשון היה בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, וברש\"י שם מביא מפי השמועה, שהם כתנות העור.", + "וברבינו בחיי, לפי שיטתו שהאיש מסַמל את השכל והאשה את החומר, יש כעין פירוש זה בנוגע לתחיית המתים: \"והכתוב הזה ירמוז לזמן תחיית המתים, ויאמר כי באותו זמן עתיד הקב\"ה שיעשה לשכל ולנפש בריה חדשה, שיחזיר אליה כתנות עור, כלומר הגופות, אף כאן עתיד הקב\"ה להלביש הגופות לשכל ולנפש, ואז יהי בריה חדשה שיחדש הקב\"ה את עולמו באותו זמן וכו', ועל זה אמר וילבישם, ולא אמר כתנות עור ללבוש, כי הוא יתברך המלביש אותם, וממעלת המלביש תוכל להבין מעלת הלבוש\"." + ], + [ + "למי אומר (אלהים): \"הן אדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע\"?", + "\"אחד ממנו\" מורֶה על רבים, אך אין להניח שהוא (אלהים) דיבר אל כוחותיו243 ראה במפרשי המקרא כאן., בהם השתמש ככלי וברא את העולם כולו. והנה המילית \"כ\" משמעה רֶמֶז, דימוי והיקש, ואין (משמעה) חוסר־דמיון244 ראה תהלים ח, ו: ותחסרהו מעט מאלקים.. ואמנם, הטוב המבין והחושני, ידוּע בדרך אחת לאלהים, והיפוכו בדרך אחרת לאדם. כי במדה שמשתנֶה טִבעם של החוקרים ובעלי ההשָׂגָה, (ובמידה שמשתנים) אותם העניינים שיש לתפסם ולהשיגם לאשורם, בה במידה (קיים) הכוה המשיג. ואלה כולם הם דימויים וצורות ודמויות אצל האדם, ואילו אצל האלהים הם אבות־טיפוס והוראות ודגָמים מזהירים של עניינים עמומים. והאב שלא נולד ולא נברא, אינו מצטרף ואינו מתערב עם אף אחד, - אלא חושף לעיני כל245 מילולי: ראייה. מ. את הֲדר כוחותיו.*שו\"ת בראשית א, נד
___________
", + "נראה, שבפיסקה זו מתכוון פילון להרחיק הרהורי ריבוי רשויות, וזה מובלט במקום אחר בכתביו: \"אמר אלהים: \"הן אדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע\". הביטוי \"ממנו\" איננו מתייחס לאחד, אלא לרבים. ראשית, עלינו לקבוע, שלא קיים אף אחד מן הברואים השווה לאֵל, ורק אחד הוא המושל השליט והמלך, ולוֹ לבדו ההנהלה והרשות על הכל. וראוי שהחרוז: \"לא טוב אשר ימשלו רבים, יהא מושל אחד ומלך אחד\"246 הומירוס, איליאדה, כד-כה. יֵאָמר בקשר לעולם ולאֵל, ולא בנוגע לעָרים ובני אדם, שכּן בהיותו אחד, הוא זקוק לבורא אחד שהוא גם אב ואדון... אחד הוא האלהים וסביביו כוחות אין סְפוֹר\" (על בילבול הלשונות, קסט-קעא).", + "פילון מפרש, ש\"ממנו\" אין כוונתו למלאכים, אלא להקב\"ה, וידיעת הטוב והרע של הקב\"ה היא אבטיפוסית, ואצל האדם הם דימויים וצורות. בחז\"ל נחלקו בפירוש תיבת \"ממנו\", וכנראה שלפילון היו ידועים שתי השיטות, שאנו מוצאים שאח\"כ נחלקו בהם בחז\"ל: \"דרש ר' פפיס, הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת. אמר לו ר' עקיבא, דייך פפיס. אמר לו, מה אתה מקיים ממנו? אמר לו שנתן הקב\"ה שתי דרכים, חיים ומות, וברר לו דרך אחרת. ר' יהודה בר' סימון אמר, כיחידו של עולם\" (ב\"ר כא, ה, ועי' גם במכילתא בשלח ב, ו ובמכילתא דרשב\"י לשמות יד, כט). ובשיהש\"ר א, ט הגירסא היא אחרת: \"דרש ר' פפיס, הן האדם וגו' כיחידו של עולם. א\"ל ר' עקיבא, דייך פפיס, א\"ל מה את מקיים היה כאחד ממנו? א\"ל כאחד ממלאכי השרת. וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מלמד שנתן לפניו הקב\"ה שני דרכים, דרך החיים ודרך המוות, וברר לו דרך המוות והניח לו דרך החיים\". ולפי השיטה השלישית שבחז\"ל, כוונת \"כאחד ממנו\" היא כאחד משתי הדרכים, דרך הטוב ודרך הרע.", + "מהו: \"פן ישלח ידו ויקח מעץ החיים ויאכל ויחיה לעולם\", הרי אין ספק, אף לא קינאה, לפני האלהים?", + "אמת, שהאלהות אינה מפקפקת ואינה מתקנאת, אלא שלעתים קרובות משתמש (הכתוב) במונחים ושמות מפוקפקים כביטוי לעיקרון (לדַבֵּר) \"כאדם\"247 בשיטת ר' ישמעאל, ש\"דיברה תורה כלשון בני אדם\".. כפי שהערתי248 ראה להלן בראשית ח, כא שו\"ת בראשית ב, נד ובביאור שם; ו, ז שו\"ת בראשית א, צה ובביאור שם., שניים הם העקרונות הנעֲלים ביותר, האחד \"כי לא איש אֵל\" (במדבר כג, יט), והשני \"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהים ייסרך\" (דברים ח, ה). אם כן, הראשון (עניין) של שילטון, בעוד שהשני (נוגע) למשמַעַת, והוא הצעד הראשון באימונים, על מנת ש(האיש) החָפץ יכנס לעניין בהדרָגה. אכן, אין המלה \"פן\" פיקפוק מצידו של האלהים, אלא ביטוי לכך, שהאדם סַפקָן249 פקפקן. מ. מטבעו, וזו התרָאָה לאותה המחלה השוכנת בקרבו. כי כל אימת שמתרחשת איזו תופעה כל שהיא250 מילולי: איזו תופעה של איזה עניין. מ., חיש־קל מתעוררת בו הדחיפה לאותה התופעה וסיבתה, ושָׁם פוגע סָפֵק שני בנפשו של אותו הפקפקן, האם לקבל (את התופעה) או שמא לא לקבלה. וכלפי פיקפוק שני זה בא הביטוי \"פן\". אך האלהות אין לה חֵלק בשום רע251 כשיטת פילון, שאין הקב\"ה מזכיר שמו על הרעה. ראה להלן בראשית ד, כה שו\"ת בראשית א, עח; ה, כט שו\"ת בראשית א, פז בביאור בקשר להע' 372; ו, א שו\"ת בראשית א, פט בקשר להע' 375; ו, יב שו\"ת בראשית א, צט ובביאור; ד, ט שו\"ת בראשית א, סח., ואינה מתקנאת ואין עינה צרה, לא בחיי אלמוות ולא בכל טוב אחר. אות מובהק לכך, שהוא ברא את העולם מבלי שאיש הפציר בו, בחסדו הפך יֵישות מנוגדת, מבלבלת, חסרת סדר ונרגנת252 ע\"פ מספר כתבי־יד. מ., לחן נועם ונוחוּת, בהרמוניה גדולה של הטוב והסדר ההולֵם. והקיים באמת, נטע את עץ החיים בתבונתו הבהירה. יתר על כן, הוא לא נזקק למתווך ומאיץ לצורך השותפות (של האדם) עם הבלתי־נפסד. והנה, כשהשֵׂכל היה טהור, ולא התרַשֵם לא ממעשה (רע), אף לא ממילה רעה, הוא נהנה משטף דיבור ללא־חת, המביא לידי עבודת אלהים, וזו הנצהיות האמיתית שאינה מוטלת בסָפֵק253 ברבינו בחיי: \"מתחלה קודם שחטא אדם היה כלו שכלי, אין לו מונע כלל, ועתה ירד ממעלתו ונתלבש בתאוה ורצה לדעת טוב ורע\".. אולם, משנשתוקק לחיי תמותה, והחל סובב ופונה אל הרע, הוא תעה מן האלמוות. כי לא יָאֶה להעניק אלמוות לרשע, ואין כל תועלת אם נפל הדבר בחלקו. כי במידה שהרע והמרושע מאריך ימים, בה במידה גדלה נבלותו, והוא גורם נזק גדול לעצמו ולאחרים.*שו\"ת בראשית א, נה
___________
", + "פילון מבאר, שתיבת \"פן\" אינה מכוונת שיש כביכול ספק לפני הקב\"ה, אלא שהיא מכוונת לספקנות האדם שהוא ספקָנִי מטִבעו. וראה במדרש לקח טוב, שפירש שלפני הקב\"ה אין ספק: \"פן ישלח ידו. לא ישלח ידו, כמו פן תאמר בלבבך (דברים ז, יז), ולא שהוא מי שמפחד פן ישלח ידו, אלא דבר ברור הוא, לא ישלח ידו לאכול מעץ החיים להיות חי לעולם\". מדברי פילון יוצא, שמלכתחילה ניתן לאדם הראשון ליהנות מעץ החיים, אבל מאחר שחָטָא, אין טעם להאריך חיי החוטא, מפני שאריכות ימיו גם תגרום לחטאים נוספים שלו254 ראה בפירוש הרד\"ק: \"ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, והנה מתחלה לא מנעהו מעץ החיים, אבל צוהו לאכול ממנו, כמו שפירשנו כי הוא בכלל כל עצי הגן, וכל זמן שיאכל מעץ החיים יאריך חיותו עד שיחיה שנים ארוכות יותר ממה שחיה. אבל בעברו על מצות האל, ואכל מן העץ אשר מנעהו ממנו, היה ענשו המיתה טרם זמן הנגזר לו מתחלה, לפיכך לא רצה שישאר בגן, פן ישלח ידו ולקח ויאכל גם מעץ החיים, כמו שאכל גם מעץ הדעת ויחיה זמן רב, וכו', כי אם אניחנו בגן ואצוה עליו שלא יאכל מעץ החיים, יעבור על מצותי כמו שעבר באכילת עץ הדעת\". אצל פילון, שאריכות ימיו תגרום לחטאים נוספים. ואצל הרד\"ק, פן יפר שוב את האיסור, ויעבור על מצוות ה', ויאכל מעץ החיים שנאסר עליו.." + ], + [], + [ + "מדוע הוא (ה') שָׂם כנגד255 ראה להלן בראשית ו, יג שו\"ת בראשית א, ק והע' 30 שם; י, ח-ט שו\"ת בראשית ב, פב והע' 351 שם. לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים?", + "הכרובים מהווים סֵמל לשני היסודות אשר בכוחות האלהיים: (כוח) היצירה ו(כוח) המלכות. ומהם האחד נקרא \"אלהים\" והשני -המלכותי- נקרא \"ה\"'. וצורַת מידת היצירה היא כוח ידידות ואחווה וגמילות חסד, ואילו (מידת) המלכות היא החוקיות256 מידת הדין. והענישה. זאת ועוד, \"להט החרב\" הוא שֵם סמלי לשמים, כי האויר העליון257 האתר. מ. דמוי להב, והוא סובב את העולם... אך יש אומרים, ש\"להב החרב\" הוא השֶמש, היות שבסיבוביה היא מגלָה את תקופות השנה, וכביכול היא שומרת החיים וכל אשר המביא לחיי כולם.*שו\"ת בראשית א, נז
___________
", + "בספריו \"על הכרובים\" ו\"על חיי משה\" דן פילון באריכות על סמלֵי הכרובים אשר מקדם לגן עדן, ואֵלה שעל ארון הברית. גם שם עיקר שיטתו הוא, שהכרובים הם סמלי שתי מידות של הקב\"ה, מידת הדין ומידת הרחמים. מקבילה לשיטה זו נמצאת במדרש תדשא ב: \"שני הכרובים על ארון העדות כנגד שני שמות הקדושים\". ועל כל הענין של שתי מידות אלה בקשר לכרובים, ראה להלן שמות כה, כב שו\"ת שמות ב, סח.", + "אשר לדבריו שלהט החרב הוא השמש, כן כותב במקום אחר: \"להט החרב מסַמֵל את השמש, הוא הריכוז של כל הלהב, והמהיר מכל אשר קיים, עד שבמשך יום אחד הוא סובב את כל היקום\" (על הכרובים, כו). ואומר הראב\"ע: \"והמפרשים שאומרים כי על השמש דבר, איננו אמת\" (ראב\"ע לפסוק ג, כג). ובאדרת אליהו: \"ואת להט החרב, פירוש בידם חרב ויש לה להט, כי היא מראָה מלוטשת, והיא ברק החרב, והברק מתהפך בכל רגע כפי ניצוצי החמה ונטייתה לכל רוח העולם כפי הילוך העולם, והיא שורפת מאד\".", + "במקום אחר דן פילון על טבעם של כרובים אלה: \"אזי הוא (ה') קָבַע את מושבם של להט החרב והכרובים נגד גן העדן, ו\"נגד\" נאמר בלשון \"להתיצב כנגד\" אויב, או \"להתיצב\" בדין, כמו הנידון \"נוכח\" שופטו, או מאידך כידיד \"עזר כנגד\"258 אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח).... הוא קָבַע את מקום מושבם של להט החרב והכרובים נגד גן העדן, לא כאויבים העתידים להתייצב נגד ולהילחם, אלא כקרובים וידידים גדולים, על מנת שהכוחות ישתוקקו זה לזה, כתוצאה מן ההתבוננות ההדדית והעיון המדוקדק (זה בזה), כשמנשבת עליהם אהבה שמימית מכונפת, אהבתו של האל רב החסד\" (על הכרובים, יא; כ)." + ] + ], + [ + [ + "האם נאמר כיאות בדבַר קין: \"קניתי איש באמצעות259 ראה הערה הבאה. ובמסורה: \"את ה'\". ובתרגום העברי של השבעים על־ידי קארל: \"על פי האלהים\". בפשיטא: \"קנית גברא למריא\", וכן ברמב\"ן: \"והנכון, שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה'\". ובמדרש הגדול. וראה וולפסון, פילון, א, עמ' 165. אלהים\"?", + "יש להבדיל בין \"על־ידי מי שהוא\" - על־ידי עניין חיצוני, לבין \"על־ידי דבַר מה\" - על־ידי דבַר מה שאינו חיצוני, כלומר על־ידי חומר. \"על־ידי מי שהוא\" עניינו על־ידי סיבה, ו\"על־ידי דבַר מה\" עניינו על־ידי כלי. אך האב ובורא הכל אינו כלי אלא סיבה. אי לזאת, כל האומר שהדברים מתהווים לא על־ידי אלהים אלא באמצעות האלהים, טועה כלפי הסברה הישרה260 סיכום התשובה עומד בניגוד לתרגום הארמני של הפסוק כפי שהוא מצוטט כאן (וראה בביאור הדברים ב\"מי היורש\"). הארמני תירגם את השבעים διὰ τοῦ θεοῦ על־ידי שימוש ביחסת instrumentalis השווה להלן בראשית ד, ד-ה שו\"ת בראשית א, סב והע' 281 שם. מ..*שו\"ת בראשית א, נח
___________
", + "פילון מפרש \"את ה\"', שהקב\"ה המסובב לבריאת הילד. וכן הוא כותב במקום אחר, בקשר לדיברה של כיבוד אב ואם: \"ו(הדיבור) החמישי הוא בדבר כיבוד הורים, והוא קדוש, כיון שאיננו עוסק באנשים, אלא בסיבת הזריעה והלידה שבכולם. ועל־ידי זה נראים האב והאם כמולידים, אף על פי שאינם (מולידים), אלא רק משמשים כֵּלים ללידה... כי האלהים הוא ראשית הלידה, ואילו בן־התמותה -המין הנידח והשָפֵל- הוא סוֹפה\" (מי היורש דברי אלקים, קעא־קעב). וראה להלן בראשית יז, יב שו\"ת בראשית ג, מח, בסופה.", + "לפיו, ההורים הם השותפים הגופניים של הילד, והקב\"ה הוא המסבב ליצירה על־ידי נשמה שנותן באדם. ובכמה מקומות כותב פילון, שהאב והאם הם השותפים ביצירת הולד, ומפני זה השוותה התורה את המצווה של כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. ואלה דבריו: \"נראה, כי טבע ההורים גובל בין מהות התמותה והאלמוות. תמותה, בקרבָתָם לבני אדם ושאר בעלי החיים בכל הקשור לכליון הגוף; ואלמוות, כי בזכות ההולדה הם מתדמים לאלהים - מחולל הכל\" (על עשרת הדברות, קז). וכן הוא כותב, שמי שאינו מכבד את אביו ואמו אינו מכבד את הקב\"ה (שם, קכ). ובחז\"ל: \"נאמר כבד את אביך ואת אמך, ונאמר כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב מוראת אב ואם לכבוד המקום, שלשה שותפין הם באדם, הקב\"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב\"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני\" (קדושין ל, ב).", + "ובמדרש תדשא: \"קניתי איש את ה', למה קראו כך? אלא לפי שנוצר מן האדם ומן אשתו ומן הקב\"ה שלשה משלשה. הרוח והנפש מן המקום, והעצמות והגידין והמוח מן האיש, העור הבשר והדם מן האשה, הרי שלשה\" (מדרש תדשא, ז). שאלת המדרש תדשא \"למה קראו כך\", היא מפני שקשה להבין את הלשון \"קניתי איש את ה\"', והמדרש תדשא דורש את ה' כמו \"מאת ה\"'261 במדרש הגדול, שמקורו מאמרו נעלם: \"כלומר, מאת ה'\"., ושלשה שותפין הן באדם, אביו ואמו והקב\"ה. והוא הפירוש שנאמר בשם רבי עקיבא: \"ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבא, אמר לו, בשביל ששימשת את נחום איש גם זו כ\"ב שנה, אכים ורקים מיעוטין אתים וגמים ריבויין, \"את\" דכתיב הכא מהו, אמר לו אילו נאמר קניתי איש ה' היה הדבר קשה, אלא \"את ה\"'. אמר להו כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב, מז), ואם רֵק - מכם הוא, שאין אתם יודעין לדורשו. אלא את ה', לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה מן האדם, מיכן ואילך בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו), לא איש בלא אשה, לא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה\" (ב\"ר כב, ב)262 ברש\"י כאן: \"את ה', עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל זה שותפים אנו עמו\". ובפירוש הרא\"מ: \"שלשה שותפין יש באדם וכו'. ומהכרח המדרשות הללו הוצרך הרב לפרש את ה' - עם ה', ולא מן ה'\".. וראה לבראשית ט, ד שו\"ת בראשית ב, נט ביאור הקטע ממדרש תדשא, וצָרֵף לכאן.", + "במקום אחר שואל פילון שאלה מדרשית, למה לא נאמר בקין \"ותהר ותלד בן\", כפי שנאמר אצל שת, ולמה לא נאמר \"ותקרא את שמו קין\"? ואלה דבריו: \"ואפשר לתמוה על דרך הביטוי בו משתמש המחוקק לעתים קרובות בהקשרים רבים, ובניגוד לנהוּג. כי לאחר הנילודים מן האדמה, מתחיל (הכתוב) לסַפֵּר על הנולד הראשון מן האדם, ואודותיו לא אמר קודם לכן שום דבר, כביכול כבר אמר את שמו קודם לכן פעמים רבות, ואין הוא מופיע כאן (לראשונה) לצרכי הסיפור. (והכתוב) אומר ש\"ילדה את קין\", מי הוא? הוֹ הסופר! מה סיפרתָּ אודותיו קודם לכן בקצרה או בהרחבה? והרי (הכתוב) יודע מהי הדרך הנהוגה להצָגַת שמות, הרי בהמשך אף יבהיר זאת בדַבְּרוֹ על אותה הדמות: \"אדם ידע את חוה אשתו והיא הרתה, ילדה בן וקראה את שמו שת\" (בראשית ד, כה). האם לא היה הדבר נחוץ הרבה יותר ביחס לבכור - ראשית הלידה האנושית מבני אדם? האם לא היה נחוץ להבהיר תחילה את טיבו של היילוד, הלוא הוא זכר, ואז להעניק לו את שמו, אשר היה \"קין\" במקרה זה\" (על הכרובים, נג-נד).", + "הרמב\"ן מתרץ זאת: \"ותהר ותלד את קין, ענינו ותלד בן, ותקרא את שמו קין\" וכו'." + ], + [ + "מדוע כותב (הכתוב) תחילה על משלוח ידו של הבל הצעיר, באמרו: \"הבל היה רועה צאן, וקין עבד אדמה\"?", + " כי אף אם הצדיק היה צעיר מהרשע בגילו, בכל זאת היה בוֹגֵר הימנו ביכולתו. לפיכך, כשהוא מעריך כאן את מעשיהם263 כשיטת חז\"ל ש\"דרך חכמתן קא חשיב להו\". ראה להלן בבני נח, לבראשית י, א-ב שו\"ת בראשית ב, עט ובביאור שם., הוא (הבל) מוצָג בראש. כי האחד מהם עָמֵל ומשגיח על בעלי חיים, אף על פי שהם בהמיים264 או: בלתי שכליים. מ., והוא מקבל על עצמו בשמחה את משמרתו כרועה, שהיא היסוד לשילטון ולמלכות. ואילו השני מתמסר לעבודה בעניינים ארציים ודוממים265 השקפה זו על משלוח ידם של האחים, נמצאת גם במקום אחר בכתביו: \"במקום (ברואים) בלתי־ חיים, הקריב הבל בעלי חיים\" (על קרבנות הבל וקין, פח)..*שו\"ת בראשית א, נט
___________
", + "את השאלה והתשובה מביא פילון גם במקום אחר בכתביו: \"'והבל היה רועה צאן ואילו קין היה עובד אדמה' (בראשית ד, ב). מדוע, למרות שהציג את קין כמבוּגָר מהבל, החליף כאן את הסדר, כך שהזכיר את הצעיר תחילה בנוגע לבחירת דרך החיים? מתקבל היה על הדעת, שהבכור הגיע ראשון לחקלאות, ואילו הצעיר (הגיע) אחריו להשגחה על בהמות. אך משה אינו דבק במקובל ובמתקבל על הדעת, אלא הולך אחר האמת הטהורה... ובכן, מהי האמת הטמונה בדברים אֵלה? הרע אמנם קודם לטוֹב בזמן, אך צעיר הימנו ביכולתו ובעֶרכו. אם כן, בשעה ש(הכתוב) מתעסק בלידת השניים, הרי שקין נולד תחילה, אך בשעה שנבחנת החלטתם בכל הנוגע לעיסוקיהם, הרי שהבל חייב לעמוד בראש\" (על קרבנות הבל וקין, יא-יד).", + "ראה גם להלן לבראשית ד, ד-ה שו\"ת בראשית א, סא. כשאלתו של פילון, נשאל גם בפירוש הטור ובפירוש מושב זקנים על התורה: \"והיה ראוי להקדים קין, כי הוא הבכור\". ותירוצם שונֶה.", + "דברי פילון, שמִשְׂרַת הרועה היא היסוד לשילטון ולמלכות, מכוונים ליוסף ולמשה שהיו רועים. וכך הוא כותב על משה: \"לאחר נשואיו לקח (משה) את הצאן והיה לרועה266 שמות ג, א., ובכך לָמַד מראש את תפקידו של מנהיג... החיות הבלתי־שִׂכליות משַמשוֹת כעין חומר תירגול לקראת שילטון... והדאגה לבהמות הביתיות היא תירגול להנהגה מלכותית בַּנתינים. ולפיכך נקראו המלכים \"רועֵי העם\", ולא דרך גנאי, אלא מתוך כבוד גדול. ונדמה לי -וכל החָפֵץ יצחק לי- כי בניגוד לדעת הרוב, אך מתוך בדיקה על פי האמת של הדברים, רק מי שמצטיין באומנות הרועים עשוי להיות מלך מושלם, לאחר שהתאַמֵן בבריות השפלות (הוא ראוי ומוכן למשול) בבריות המעולות. אכן, לא ייתכן להשתלם בגדולות קודם לקטנות\" (על חיי משה א, ס-סב). ועל יוסף הוא כותב: \"כבן שבע עשרה החל מתאַמֵן בהליכות הרועים267 בראשית לז, ב., עניין מקביל ל(הליכות) המדינה... כי המצליח במרעֶה עתיד להצטיין גם כמלך\" (על חיי יוסף, ב).", + "הרעיון הזה, שרועה הצאן הוא מוכשר גם להיות מנהיגן של ישראל, נמצא בחז\"ל, אבל לא נזכר שם בקשר עם הבל ויוסף, אלא עם משה ודוד: \"ה' יבחן צדיק (תהלים יא, ד), ובמה הוא בוחנו? במרעה הצאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה וכו', אמר הקב\"ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן יבא וירעה בעמי, הה\"ד (תהלים עח, עא) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקב\"ה אלא בצאן וכו', אמר לו הקב\"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה את צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה וכו'. אין הקב\"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן, ואח\"כ מעלהוּ לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב\"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה. בדק לדוד בצאן וכו', וכן במשה וכר\" (שמו\"ר ב, ב-ג). \"אמר ר' יצחק, במה הוא בוחן הצדיקים? במרעה. דוד נבחן במרעה וכו', עמוס נבחן במרעה וכו', אף משה נבחן במרעה\" (ת\"ב שמות י׳:ט׳).", + "וכן באברבנאל, לפסוק והאדם ידע את חוה אשתו: \"ולכן הביא מבכורות צאנו, להגיד על שלמותם וברכתם, וכו', ומלבד זה היה ענין ההנהגה והכבוד טוב בעצמו, עד שנקרא הקב\"ה רועה ישראל, והאבות הקדושים ודוד המלך כלם היו עתידים להיות רועי צאן, ולא יקָרֵא אחד מהם עובד אדמה וכו'. ולא היה זה להיות מנחת הבל טובה ממנחת קין, אלא שראה יתברך, שהיתה כונתו של הבל לרדוף אחרי המעלה וההשכל, יען ההנהגה והכבוד הוא מצרָן וסמוך לשכל, גם שהכבוד מונע את האדם מכל מדה פחותה, ולכן היה הבל נכבד מטבעו שר ושופט על מלאכתו ומנהיג אותו. אבל קין היה עובד אדמה, טבעו נוטה אל החמרי וכו'268 ראה גם ברבינו בחיי לפסוק ד, ז, בפירושו על דרך השכל., כאלו נעשה בעצמו עבד לאדמה ולקנינים הבהמיים, ולא מושל עליהם וכו'. וישע ה' אל הבל וכו' ואל מנחתו, שהיתה מהחי המרגיש, נולד כפי טבעו מבלי מלאכה כלל, ואל קין, כפי רוע תכונותיו, ואל מנחתו, שהיא עבודה מלאכותיית, לא שעה\"." + ], + [ + "מדוע הביא קין מנחה מראשית בִּכּוּרי269 ראה הערה הבאה. האדמה \"מקץ ימים\", בעוד שהבל (הביא מנחה) מן הבכורות וחלביהן, ולא \"מקץ ימים\"?", + "(הכתוב) מְסַפֵּר על ההבדל לבין האוהב את עצמו לאוהב־אלהים. כי האחד מהם לָקַח את ראשית הפרי לעצמו, ובכפירתו מצא את האלהים ראוי לפרי שני במעלָה. כי \"מקץ ימים\" (הביא) ולא \"תיכף ומיד\", \"מן הפירות\" ולא \"מראשית הפירות\"270 את חטאו של קין דורש פילון משני דיוקים שבכתוב (הן במסורה והן בשבעים), שהביא \"מקץ ימים\" ולא מיד, ושהביא מן הפירות ולא מביכורי הפירות. וכן נמצא בדברי פילון על פסוק זה, המובאים במקומות אחרים בכתביו (ראה בביאור). אולם בלשון השאלה הנמצאת בתרגום הארמני, כתוב שקין הביא מראשית ביכורי האדמה, וזה עומד בסתירה גמורה לתשובות פילון כאן, ולאותו הדיוק הנמצא במקומות אחרים בכתביו., ו(מעשים) אלו מצביעים על פשע נורא זה. אך השני הביא מנחה מן הבכורות המבוגָרִים ללא כל עיכוב, ולא דחייה מצדו של האב (שבשמים)271 פי' מפני שהביא ללא עיכוב ודחייה, לכן לא נדחה קרבנו מאת פני ה'..*שו\"ת בראשית א, ס
___________
", + "ראה גם להלן בראשית ד, ד-ה שו\"ת בראשית א, סב ובביאור שם. גם בספרו \"על קרבנות הבל וקין\", מפרש פילון את הכתוב בדרך זו: \"'ומקץ ימים הביא קין מפרי האדמה מנחה לה' '. יש להאשים בשתיים את האוהב את עצמו. האחת, שהודה לאלהיו \"מקץ ימים\", ולא מיד. והשנייה, שהביא \"מפרי האדמה\", ולא מן הפירות הראשונים, הנקראים במילה אחת: \"ביכּוּרים\". הבה ונבחן כל אחת מן הסיבות. ונפתח תחילה בראשונה לפי סידרן. יש לרוץ ולהזדרז על מנת לעשות את הטובים במעשינו, ולסלק כל רשלנות ודחייה. המעשה המשובח ביותר הוא ביצוע ללא־שהות של הטוב הראשונִי, לכן גם ניתן הצַו: \"אם תידור נדר לא תאחר לשלמו\" (דברים כג, כב)... אם כן, הנימוק המניח שכָּל הרכוש שייך לו, ומכבד את עצמו קודם לאלהיו272 וכן הוא כותב על קין והבל במקום אחר בכתביו: \"שהרי הבל, מחַד, נשא את הכל אֶל האלהים -הוא האמונה באהבת האֵל-, וקין, מאידך, (נשא הכל) אל עצמו -ושְמוֹ מתפרש כ\"קניין\"- הוא האוהב את עצמו. אוהבי עצמם, כל אימת שהתפשטו על מנת להאבק במכַבדים את הטוב, הם מתגוששים ללא־הרף, עד אשר הם כופים וויתור, או מחַסְלִים (את מתנגדיהם) לחלוטין\" (על הרע האורב לטוב, לב). - ושֵׂכל זה מודגש במילים \"להקריב מקץ ימים\" - עלול למצוא עצמו מואשם ככופר. (וכבר) מיצינו דיינו את ההאשמה הראשונה נגד קין. וזו היתה השנייה: מדוע הוא מביא קרבן מן הפירות, ולא מן הפירות הראשונים? האִם אין זו אותה הסיבה, כדי לתת לנבראים את הביכורים ולהחליף ולתת לאֵל את המִשניים? - כשם שקיימים אֵלה המעדיפים את הגוף על הנשמה ואת העבד על הגבירה, כך קיימים אֵלה, אשר כיבדו את הברואים יותר מאשר את האלהים. ואילו המחוקק קָבַע ככלל, ש\"את ראשית בכורי האדמה עלינו להביא לבית האדון ה\"' (שמות כג, יט), ובַל נרשום אותם לזְכותנו. וצודק הוא שנַסכִּים, שכָּל תנועות הנפש, הראשונות בסדרן ובערכן, שייכות לָאֵל... כאלה היו ההאשמות כנגד קין, אשר הביא מנחה \"מקץ ימים\". ואילו הבל, מכיון שלא הביא אותן המנחות, ולא באותה הדרך, ולהיפך במקום הדומם הביא את חי, ובמקום מן החדש273 פי' מן המאוחר יותר. והמשני הביא את הבכורות והראשונים, ובמקום מן החלש הביא בריאים ושמֵנים, שכֵּן (הכתוב) אומר שהקרבן נעשה \"מבכורות צאנו וחלביהן\", ובהתאַם לצווי המקודש: \"והיה כאשר יביא אותך ה' אלהיך אל ארץ הכנענים כאשר נשבע לאבותיך ויתן לך אותה, אתה תפריד את כל פותחי הרחם הזכרים עבור ה', כל פותחי הרחם מן הבהמות במקנך, אשר יוולדו לך, הזכרים לה'. כל פותח רחם חמור תחליף בכבש, והיה אם לא תחליפנו תפדה אותו\" (שמות יג, יא-יג). והרי פותח הרחם הוא מנחתו של הבל, הבכור\" (על קרבנות הבל וקין, נב-נג; עא-עב; פח-פט).", + "קין מואשם כאן בכמה, שלא קיים מצוות ביכורים כראוי, מפני שבתורה נאמר \"ראשית ביכורי אדמתך תביא\", אבל הוא לקח את ראשית הביכורים לעצמו, והקריב לה' רק \"מפרי האדמה\"274 ובתרגום יב\"ע גם כן שהביא \"קרבן בִּכּוּרַיָא\", וראה באהבת יונתן, שאמנם הביא קין מנחת ביכורים, אלא שהביא מן הפסולת והגרוע., ועוד, שעבר על \"לא תאַחֵר לשלמו\", מפני שהביאם \"מקץ ימים\", ולא בזמן הראוי להבאָתָם. לעומת זאת, קיים הבל כראוי את מצוות הכתוב \"והעברת כל פטר רחם\".", + "מדרשו של פילון, שקרבנו של קין לא נתקבל מפני שחטא והביא רק \"מפרי האדמה\", ולא \"מראשית ביכורי\", נמצא גם בחז\"ל: \"ויבא קין מפרי האדמה וגו', מן הפסולת. משל לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך את הסיפות\" (ב\"ר כב, ד). \"ויבא קין מפרי האדמה, מהו? מן מותר מאכלו וכו', והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן\" (ת\"ה בראשית, ט). \"אין מביאין ביכורים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר (משנה ביכורים א, ג). אמר עולא, אם הביא לא קידש\" (מנחות פד, ב). ועל הבל שהביא מן המובחר, נמצא בכמה מקומות בחז\"ל: \"התיב ר' אלעזר לר' יוסי בר חנינא, והכתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מה עבד לה ר' יוסי בר חנינא, מן שמוניהון\" (ירושלמי מגילה א, יא). וברד\"ק: \"ואומר מפרי, ולא זכר מאי זה פרי, וידמה כי מן הפחות היה. או אחר שאכל הוא, הביא מן הנותר לפניו, וכל זה דרך בזיון, לפיכך לא נרצה קרבנו. גם לא הביא מן הבכורים, כי אם הביא היה אומר כמו שאמר בהבל, לפיכך לא נתקבל קרבנו וכו'. מבכורות צאנו ומחלביהן, זה הביא דרך כבוד מהבכורות קודם שיהנה הוא מהנולדים מהחלב והצמר\". וברבינו בחיי: \"וזה שלא אמר מראשית פרי האדמה, אבל מפרי האדמה, כלומר מן הפחות שבכל\".", + "אבל מה שכותב פילון, שקין הקניט את הבורא בזה שהביא את הביכורים \"מקץ ימים\" ולא בזמנם, זמן הבאת הביכורים, לא מצאתי במדרש חז\"ל275 ראה במדרש ילמדנו, המובא בקונטרס אחרון של ילקוט שמעוני (סימן מג): \"שלשה לקו בצרעת וכו', על שהיו אוהבין את הנכסים ולא את התורה, שנ' וקין היה עובד אדמה ואכל ושבע ודשן והביא מותרו, ויהי מקץ הימים ויבא קין וגו', ולא קרא בתורה ראשית (מובחר) בכורי אדמתך\". ובתוספות הדר זקנים: \"וה\"ר יוסף בכור שור אומר, דמשום הכי לא שעה אל קין, משום דקין לא הביא מנחה אלא לאחר הימים, כדכתיב ויהי מקץ הימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', כלומר לאחר שהיה שבע, אבל הבל הביא מבכורות, כלומר קודם שיטעם כלל\"..", + "בב\"ר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, על הפסוק ויהי מקץ ימים: \"ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ר' יהושע אומר בניסן. מאן דאמר בתשרי, עשה הבל קיים מן החג ועד חנוכה, מאן דאמר בניסן, עשה הבל קיים מן הפסח ועד עצרת\" (ב\"ר כב, ג). ומדרש זה קשה לפרשו276 ראה במנחת יהודה שם, עמ' 207 ובתו\"ש כאן אות כז.. ובמשנה הדנה על זמן הבאת ביכורים, איתא: \"מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג עד החנוכה מביא ואינו קורא\" (משנה בכורים א, ו). בזה, ובפירושו של פילון, שקין הקניט את הבורא והביא קרבנו שלא בזמנו, מתבארים דברי המדרש, שהבל קיים מן החג ועד חנוכה. על הפסוק \"ותהר ותלד את קין\" (בראשית ד, א) דרשו לפני כן בב\"ר: \"ג' פלאים נעשו באותו היום, בו ביום נבראו, בו ביום שימשו, בו ביום הוציאו תולדות\" (ב\"ר כב, ב). לפי זה, למ\"ד שבתשרי עשה, הרי גם הבל נולד בתשרי, וכיון שקין הרג אותו בזמן שהוא, קין, הביא ביכורים שלא בזמנה \"מקץ ימים\", מפני שמחנוכה ואילך אינו מביא ביכּורים כלל, הרי נהרג הבל בחנוכה. לפיכך נאמר במדרש ש\"הבל קיים מן החג ועד חנוכה\".", + "במקום אחר בכתביו, מפרש פילון את תיבת \"מחלביהן\", ואת הטעם להקרבת החלב על גבי המזבח. תוך כדי כך, הוא מביא מדרש נפלא על הסיבה שאין מקריבים על המזבח את הלב והמוח, דבר שלא נזכר בחז\"ל, וכנראה שהיה ידוע לפילון. ומן הקרבנות של הבל, אנו למדים על הקרבת הקרבנות שעל המזבח. ואלה דבריו: \"הבל הביא לא רק את ראשוני הבכורות, אלא גם מחלביהן, ובכך הורה שיש להקדיש לאלהים את כל שמחת הנשמה, כל הדשן ההגנה והאושר שבה. ואני גם רואה, שלפי טקסי הקרבנות, יש להביא תחילה שלש מתנות מן הקרבנות, את החלב את הכליות ואת היותרת על הכבד (ויקרא ג, ג-ד). ועל כך עוד אדוּן במיוחד. אך לעולם (אין להביא) את המוח או הלב, שהיה מן הראוי שיוקרבו לפני כל האחרים, שכֵּן מקובל עלינו, ואף על המחוקק, שהיסוד המושל (שורר) באחד משנַיים אלה. אך אפשר, שבחסידותו הרַבָּה ומתוך עיון מדוקדק, לא הגישם אל מזבח האלהים. שכֵּן היסוד המושֵל נוטה -פעמים רבות ובזמנים לא קצובים- אל אחד מן השנַיים, אל הטוב או אל הרע, ונטבָּעים בו רשָמים המתחלפים תדיר, פעמים ממטבעות צרופות ובדוקות, ופעמים מזוייפות ומלאות סיגים. לפיכך, אותו המקום שביכלתו לקבל את שתי (התכונות) המתחרות, את הטוב ואת הרע, והוא מקורב לשתיהן וחולק לשתיהן אותו הכבוד, אותו המקום סָבַר המחוקק איננו פחוֹת טמא מטהור, ולכן הסירו ממזבח אלהים. כי המושחת חולין הוא, והחולין אין בו כל קדושה. ועניין זה הרחיק את היסוד המושל\" (על קרבנות הבל וקין, קלו-קלח)." + ], + [ + "מדוע, למרות שתחילה שָׂם (הכתוב) את קין כראשון, הזכיר אותו במקום שני, כפי שנאמר: \"אלהים שעה אל הבל ואל מנחתו, אך קין וקרבנו לא נשאו חן לפניו\"?", + "ראשית, לא כל מי שמוחש לנו כראשון, הוא גם הראשון בטִבעו277 ראה לעיל פסוק ד, ב שו\"ת בראשית א, נט ובביאור שם., אלא אם כן הוא בזמנו278 ראה בשו\"ת הקודמת, שהבל הביא את קרבנו בזמנו ולא \"מקץ ימים\", ומבכורות צאנו ומחלביהן. ובעל מידות תרומיות. שנית, מכיוון שהיו (שם) שנַים, אחד טוב ואחד רע, שָעָה (אלהים) אל הטוב וקיבלו אליו, יען כי אוהב טוב וצדיק הוא... והוא מואס ברשע וסר מעליו לחלוטין278* ראה גם \"על עבודת האדמה\", קכז, המובא לבראשית ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו.. ויפה אומר (הכתוב), שאלהים ראה לא את הדורנות, אלא את מגישי המנחות עוד טרם (יראה) את המנחות עצמן. כי בני האדם שועים לכַמוּת המתנות ומשַבחים אותן, ואילו אלהים (יראה) לאמת בלבב279 השווה שמואל־א טז, ז: כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב., ומסתיר פניו מיהירות ומחנופה.*שו\"ת בראשית א, סא
___________
", + "שאלת פילון מתייחסת לסדר השמות שבפסוקים: קין הבל, ואחר כך הבל קין, דהיינו, ויבא קין מפרי האדמה וגו' והבל הביא גם הוא וגו', ואחר כך וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה. הדיוק בתשובתו מתייחס גם לסדר הניבים בפסוקים ד-ה: \"אל הבל\" ואח\"כ \"ואל מנחתו\", \"אל קין\" ואח\"כ \"ואל מנחתו\"280 הכתב והקבלה: \"לא אמר אל מנחת הבל, כי יודיענו דלא חשיבות קרבנו משל קין לבד היה הגורם לקבל זה ולרחק זה, כי אם אמנם מעשיהם היה העיקר בזה. זה נתרצה מצד מעשיו המעולים, וזה נתרחק מצד מעשיו המגונים, ולכן לא אמר אל מנחת קין\".. מכל זה מסיק פילון, שבהבאת הקרבן, לִבּוֹ ומחשבתו של המקריב הם העיקר.", + "במקום אחר כותב פילון על עניין זה: \"האיש המקושָט באֵלה (=מעשים טובים), שיכנס בעוז למקדש, כאֶל ביתו שלו -מקום המגורים המשובָּח ביותר- על מנת להציג עצמו כקרבן. אך ב(איש) אשר צפונות ושוכנות תאוות ותשוקות של עוול, יִדּוֹם ויסתיר את טירוּפוֹ המביש ועזותו הרבָּה בדברים שהמתינות יפָה להם. הרי למקדָשוֹ של הקיים באמת אין כניסה לשאינם מקוּדָשים. והייתי אומר לו: ידידי, האֵל אינו שמח בקרבנות, אף לא במאה פרים, שכֵּן הכל קניינו. ולמרות שהוא קוֹנָם, אין הוא זקוק לדָבָר, אך הוא שמח ברחשי לב אוהביו, ובאנשים המתאַמנים בקדושה, ומהם הוא מקבל שְׂעוֹרָה ודגנים וקרבנות זולים ביותר, המקובלים עליו יותר מן הקרבנות היקרים ביותר. ואף אם אין הם מגישים דָבָר, אלא מכבדים את האל הטוב והמושיע בשירוֹת ותודות, הרי בהביאם את עצמם הם מקריבים את הקרבן המושלם והמעולה שופע כל טוב ויופי. פעמים (הם מכבדים אותו) בכלי הדיבור, ופעמים בלי לשון ושפה, כשבנפשם פנימה הם הוגים שיח או מביעים תהלה. את אלה רק אוזן אחת יכולה להבין, היא אזנו של האלהים, כי אוזן האדם אינה יכולה להגיעה לתפיסה כזאת\" (על החוקים המיוחדים א, רע-רעב).", + "דברי פילון אלה נמצאים בסיגנונם במשנה מנחות יג, יא: \"נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח (ויקרא א, יג, יז, ושם ב, ב), ובעולת העוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים\". ועליהם אמר רבי שמעון בן עזאי: \"ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? ת\"ל (תהלים נ, י-יג) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי וכו', לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר (ויקרא יט, ה) לרצונכם תזבחוהו\" (מנחות קי, א). ואין כל ספק, שגם אצל פילון, כמו בדרושו של רבי שמעון בן עזאי, שימשו כיסוד הפסוקים שבתהלים פרק נ. \"א\"ר יצחק, מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה \"נפש\"? אמר הקב\"ה, מי דרכו להביא מנחה? - עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניו\" (שם קד, ב).", + "מאמר פילון, שתפילות בפה או בלב מקובלות לפני המקום כמבחר קרבנות, ידוע גם בדברי התנאים. על הפסוק \"לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם\" (דברים יא, יג), אמרו: \"ולעבדו זו תפלה. או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם. וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר ולעבדו בכל לבבכם? - זו תפלה\" (ספרי עקב, מא). תפילה ועבודת הקרבנות על המזבח קרויות שתיהן עבודה: \"וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה\" (שם). והיו מחכמי התלמוד שנטו לדיעה, כי תפילה היא עוד יותר מקובלת לה' מאשר קרבנות: \"ואמר ר' אלעזר, גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר (ישעיה א, יא) למה לי רוב זבחיכם, וכתיב (שם פסוק טו) ובפרִשכם כפיכם\" (ברכות לב, ב).", + "כעין הטעם השני שבשו\"ת, שבמקרה של שני אנשים, אחד טוב ואחד רע, ה' בוחר בטוב, נמצא במדרש: \"לעולם הקב\"ה תובע דמן של נרדפים מיד רודפים. הבל נרדף מפני קין, והאלהים יבקש את נרדף, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו\" (ויק\"ר כז, ה). וכעין פירושו הראשון של פילון, נמצא במדרש הנעלם: \"א\"ר יהודה, קין בא בגסות הרוח והבל בנמיכות הרוח, דכתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, מה כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע\"ג).", + "מה הוא ההבדל בין דוֹרוֹן לקרבן?", + "השוחט קרבן, לאחר שמחַלקוֹ, הוא זורק את הדם סביב281 מילולי: באמצעות המזבח. המתרגם הארמני תרגם ביחסת instrumentalis את ה־διὰ ביונית. השווה לעיל ד, א שו\"ת בראשית א, נח והע' 260 שם. למזבח ולוקח את הבשר לביתו. אך המגיש כדוֹרוֹן, כאילו מגישו כולו למקַבְּלוֹ. והאוהב את עצמו מפַצֵל282 מְחַלֵק. (את קרבנו) כקין, בעוד שהאוהב את אלהים מגיש דוֹרוֹן כהבל.*שו\"ת בראשית א, סב
___________
", + "השאלה מיוסדת על נוסח תרגום השבעים, שתירגמו \"מנחתו\" של הבל ב\"דורון\" δώροις, ו\"מנחתו\" של קין ב\"קרבן\" θυσίαις - \"זבח\".", + "תשובתו, המבררת את ההבדל בין \"דורון\" ל\"קרבן\", היא הנותנת טעם לתרגום השבעים. לפי בירור זה, תרגום השבעים יסודו בהנחה, שֶמַה שהביא קין \"מפרי האדמה\" היה מסוג קרבנו של \"מְחַלֵק\", \"האוהב את עצמו\". לעומת זה, הבל \"האוהב את ה\"', הביא \"מבכורות צאנו ומחלביהן\". ומכאן שתרגום השבעים יסודו במסורה מדרשית לעצם טיב הקרבן, הנמצאת גם בחז\"ל: \"ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', מן הפסולת וכו', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וכו' מן שמניהון (מן השמֵנים שבהם)\" (ב\"ר כב, ה; זבחים קטז, א; ירושלמי מגילה א, יא). ומכאן בשבעים אצל קין סתם \"קרבן -זבח\", ואצל הבל - \"דורון\". ובאמת גם בשבעים מתורגם \"ומחלביהן\", במובן \"מן השמֵנים שבהם\"283 καὶ ἀπὸ τῶν στεάτων αὐτῶν, וראה לעיל ד, ג-ד המובא מ\"על קרבנות הבל וקין\", פח.. וכן גם במדרש אגדה: \"מן המובחרין שבהן\", וכן בת\"א: \"ומשמניהן\"284 ברמב\"ם הלכות איסורי המזבח ז, יא: \"שהרוצה לזכות עצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידיו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וכו', והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב\"..", + "במקום אחר מבאר פילון את טיב הקרבן בכלל, ומתברר, שבתשובתו כאן התכוון פילון לפרש את נוסח השבעים. ואלה הם דבריו: \"הוא מחלק אותם (את הקרבנות) לשלושה חלקים. לחֵלק הראשון במעלה הוא קורא קרבן עולה, אחריו קרבן שלמים, ואחריו קרבן חטאת. לאחר מכן, הוא מתאמץ מאד לעַטֵר כל אחד מהם בדברים ההולמים אותו מן הכבוד וכן מן הטהרה. וחלוקה זו נאה ביותר, ויש לה קֶשֶר סמיכות ורֶצֶף במציאות. אמנם, מי שרוצה לבדוק בדיוק את הגורמים שהניעו את הקדמונים לצַרֵף תפילות והודיות לקרבנות, ימצא שתי (סיבות) עיקריות; האחת - כבוד האלהים - עניין נחוץ ונעלה, העומד בפני עצמו ללא כל עניין נוסף, והשנייה - התועלת אשר מפיק מקריב הקרבן. וזו כפולה: מחַד נטילת חֵלק בטוב, ומאידך השתחררות מֵרע. את קרבן העולה ייעדה התורה לסיבה המכוונת כלפי האל, ואליו לבדו. וראוי (לסיבה) האחת והמושלמת שלא תכיל כלל אהבה־עצמית, בת־תמותה, בהיותה אחת ומושלמת. אך (בַקרבן) לטובתם של בני האדם, כיון שנתקבל מושג החלוקה, (אזי) גם (התורה) חילקה וקָבעה את הקרבן של השתתפות בטוב, אותו קראה שלָמים, וייעדה לבריחה מן הרע את קרבן החטאת. וכן קיימים לפי הצורך שלושה (קרבנות) לשלוש (מטרות): העולה למען האֵל עצמו לבדו, אותו נאה לכבד, ולא איש מלבדו. והאחרים הם למעננו: קרבן השלָמים עבור שלומינו ולמען היטיב עינייני האדם285 \"וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז, יא), גדולה שלמים שהן עושין שלום בין ישראל לאביהן שבשמים\" (ת\"ה צו, י)., וקרבן החטאת לרפואת הנפש אשר שגתה. ויש לדון במצוות הבאות עם כל (קרבן). ונתחיל במעוּלה ביותר, והמעוּלה הוא קרבן העולה\" (על החוקים המיוחדים א, קצד-קצח).", + "העוֹלָה היא אמנם המעוּלה שבקרבנות, אבל גם קרבנו של קין \"המחַלֵק\", סוף סוף גם היא קרבן לה'. וזהו נימוקו של פילון, כשהוא אומר: \"כיון שנתקבל מושג החלוקה, (אזי) גם (התורה) חילקה אותו\". היינו, שכשם שיש חלוקה במושג זבח השלמים שאינו כולו לה' כי הוא נקרב רק להנאת המקריב, כן יש חלוקה בקרבן עצמו, שחֵלק מן הקרבן נאכל לבעליו וחֵלק ממנו נשרף על גבי המזבח לכבודו של הקב\"ה. ולזה מתכוון פילון, כשהוא אומר, שהתורה קבעה את זבח השלמים כ\"השתתפות בטוב\". נמצא, שבשו\"ת זו מתכוון פילון רק לבאר את לשון השבעים, וכמו כן הוא מסביר שיטתם בקצת הרחבה בפיסקה מן \"על החוקים המיוחדים\".", + "הגדרת פילון על טיב העוֹלָה, יש לה מקבילה בחז\"ל. בתשובתו הוא מגדיר את \"דורון\" שבשבעים, כדבַר־מה שהוא \"כולו למקַבְּלוֹ\", כלומר לה'. וכן בחז\"ל: \"ואמר רבא עוֹלָה דורון היא וכו'. אמר ר' שמעון חטאת למה באה, למה באה? לכפר! אלא למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס, [ריצה פרקליט נכנס] דורון אחריו\" (זבחים ז, ב). רבא ור' שמעון קוראים לעולה בשם היווני \"דורון\".", + "שיטת פילון, שהבל הקריב עולה לה' שהיא כליל, היא דעת ר' יוסי בחז\"ל, הנשנית בבבלי ירושלמי ומדרשים: \"ר' לעזר אמר, שלמים הקריבו בני נח, ור' יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח. התיב ר' ליעזר לר' יוסי בן חנינה, והכתיב והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן? מה עבד ליה רבי יוסי בן חנינה, מן שמניהון\" (ירושלמי מגילה א, יג, עב ע\"ב). ובפסק\"ר, סימן ה (ט\"ז, ב), ביתר ביאור: \"רבי אליעזר בן פדת אמר, הקריבו בני נח שלמים, מנין? והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. מהו מחלביהן? דבר שחָלקו קרב לגבי מזבח. ורבי יוסי בר חנינא אמר, עולות הקריבו בני נח, ומה מקיים רבי יוסי ומחלביהן? - משמניהם\". וכן בלקח טוב ביתר ביאור: \"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, שלמים הקריב, שנא' ומחלביהן, איזהו דבר שהחלבים קרבים ובשר נאכל? הוי אומר אלו שלמים. ואם תאמר בלשון התרגום ומשמניהון, עולות הקריב, וכן אמר ר' יוסי בר חנינא\"286 ועי' ב\"ר כב, ה, לד, ט; זבחים קטז, א; ויק\"ר ט, ו; במ\"ר יג, ב. וברד\"ק: \"וראיה לדברי האומר עולה, דכתיב (ויקרא ו, א) היא העולה, דבר שבני נח היו מקריבין, ויהיו מחלביהן כתרגומו ממשמניהן\".", + "ודברים המזכירים את כל לשון פילון הנ\"ל על הקרבנות, נמצאים במדרש: \"זאת תורת העולה היא העולה (ויקרא ו, ב). שלא תזוז מן המזבח, מפני שהיא חביבה מכל הקרבנות. לה\"ד, למלך שהיתה לו שמחה, והיו אריסין ובני ביתו ואוהביו מביאין לו דורונות והיה מקבלן, א\"ל מי אתה? א\"ל אריסו של מלך, וכן לשני וכן לשלישי. בא אחר טעון דורון, א\"ל לכבד את המלך באתי, אמר המלך דורון שהביא זה לא יהא זז מן השלחן. א\"ל, מרי, למה חבבת דורון זה מכל הדורונות? אמר, כל אלו שהביאו דורונות חייבין לי וחייבים בכבודי, אבל זה שאינו אריסי ולא בן ביתי אלא כבדני חנם, דורון זה חביב עלי מכל הדורונות. כך אם חטא אדם מביא קרבן חטאת, ואם אשם מביא קרבן אשם, אבל העולה נדבה היא, לפיכך חביבה היא לפני\" (ילמדנו שבסוף הילקוט דפוס סאלוניקי, וביהמ\"ד של יעללינעק, ו, עמ' 85).", + "אבל לדעתי, המאמרים האלה, שקרבן העולה באה כולה \"דורון\" (נדבה) לה', נובעים ממקור אחד שאיננו ידוע לנו בספרות ההלכה, והם מתנגדים להמקובל בתוספתא, ספרא ובבלי, שהעולה באה בעד כפרת עוון: \"כיצד סומך זבח? עומד בצפון ופניו במערב, סומך במערב ופניו במערב, מניח שתי ידיו על קרניו של זבח, ולא היה מניח ידיו על גבי זבח, ולא היה מניח ידיו זו על גבי זו, ולא היה דבר חוצץ בין ידים לקרנות. מתוודה עליו עוון עברה, על חטאת עוון חטא, על אשם עוון אשמה, על עולה עוון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי - דברי ר' יוסי הגלילי. אמר לו ר' עקיבא, על מה עולה מכפרת, על דברים שיש בהן עונש הרי עונש אמור, הרי לא תעשה שהן אמורה, על מה עולה מכפרת? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בו קום ועשה\" (תוספתא מנחות י, יב. וראה גם ספרא ויקרא א, ד; יומא לו, א). ומדברי התוספתא אנו למדין, שבין לר' יוסי הגלילי ובין לר' עקיבא קרבן העולה באה בעד כפרת עוון, וכן פסק הרמב\"ם: \"ועל עולה מתוודה עוון עשה ועוון לא תעשה שניתק לעשה\" (הלכות מעשה הקרבנות ג, יד).", + "שיטתו של פילון ב\"על החוקים המיוחדים\" בנוגע לקרבנות עולה שלמים וחטאת ומטרתם, לא נמצאת בחז\"ל, אלא במדרש תדשא, שם מובא ממש כדברי פילון, וזה לשון התדשא: \"ג' טכסים הן הקרבנות: עולה, שלמים וחטאת. וג' כיתות הן של צדיקים: אהבה, בקשה ויראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד הבקשה, והחטאת כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הב\"ה בלבד, אבל השלמים והחטאת בעד עצמינו. יקָרָה היא האהבה מן הבקשה והבקשה מן היראה. ואיזו היא האהבה? אלא שיש צדיקים שעובדים [את המקום] באהבה, ונותנים כבוד ויקר למלכותו, מפני שהוא לבדו קידם את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל, והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחום וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים, ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו, ויהיו על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום, ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים - על זה העולה נקרבת. ואיזו היא הבקשה? אלא שיש עובדים את המקום, ומפילים תחנות ובקשות, ושואלים ממנו כל מדה ומדה בשביל הנאתן, כמו חכמה בינה ודעת ואורך ימים ורפואה ואשה משכלת ובנים ישרי לבב והצלחת מעשים ועושר וכל שהוא קנין טוב - זו היא הבקשה ועליה שלמים נקרבים. ואיזה היא היראה? [אלא] שיש עובדים את המקום ביראה גדולה ובפחד מרובה, והן מתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלים במצותיו, ועל העוברין פקודיו של מקום בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, וכו', - זו היא היראה, ועליה החטאת נקרבת. אבל אלו הקרבנות עולה ושלמים וחטאת מקריבין בבית אחד, על־ידי כהן אחד, לשם אלוה אחד, ושלשתן שווין. כן הצדיקים בין באהבה, ובין בבקשה, ובין ביראה שוין אלו לאלו, שכלם בצל הקב\"ה חסים. והאוהב אותו אוהב, והמבקש ממנו הוא מבקש, והמתירא ממנו הוא מתירא\" (מדרש תדשא, יב).", + "וכפי שאני מוכיח במאמרי על המדרש תדשא, הרי מדרש זה בנוי על ליקוטים שמחברו עשה מתוך מקומות שונים בכתבי פילון, או שהיה להם מקור משותף. דברי התדשא שהקרבנות הם סמָלים בעד שלש כיתות של צדיקים, העובדים מתוך אהבה, בקשה ויראה, נמצאים אף הם אצל פילון במקום אחר בכתביו, ולדבריו: \"וכמעט אפשרי, שלאנשים אשר אזנים בנפשותם מוֹסֵר אלהים זאת: הראשון בפרָסים נתון לאלה אשר יעבדוני למעני עצמי, והשני לאֵלה (אשר יכבדוני) לטובת עצמם, כשהם מקווים לזכות בטובות או מצפים למצוא שיחרור מעונש. ואף על פי שעבודתם על מנת לקבל פרס ואין היא נקייה מפניות, בכל זאת שטחה משתרע בגבולות האלהיים ואיננה תועה מחוצה להם. כי הפרָסים למכבדים אותי למעני אני בלבד, קבועים כמתנות ידידות, ואילו לאשר כוונתם טובת עצמם, אין הפרָסים מתנת ידידות, אף אם אינני רואה בהם זָרים. ואמנם אני מקבל גם את הרוצה ליהנות מכוחי המועיל, ובכך לזכות כשותף בברכותי, וגם את המפייס בפחדו את ההנהגה ומָרות השילטון כדי להימלט מעונש. הרי ידעתי היטב, כי לא רק שלא ילכו הלוך ורע, אלא אף ייטיבו דרכם, ובעבודתם המתמידה דבקים ביראה תמימה וצרופה. כי גם אם התכונות הדוחפות בהם לעשות רצוני מגוונות ביותר, לא יאשמו, כי מטרה ותכלית אחת להם - לעבדני!\" (על אברהם, קכז-קל).", + "על ההבדל שבין קרבן תודה ושלמים, ראה להלן שמות כד, ה שו\"ת שמות ב, לב." + ], + [ + "מניין ידע קין שלא נרצתה מנחתו?", + "אפשר, שחשד הפיקפוק נפתר על־ידי הסיבה הנזכרת בסמוך: כי חרה לו ופניו נפלו מַטָה, ולכן הוא ראה את צערו כסימן שקרבנו לא נרצה. כי שמחה וגיל הן מנת חלקו של המקריב בתמימות ובנקיון כפים.*שו\"ת בראשית א, סג
___________
", + "מדרש פילון זה לא נמצא בחז\"ל. אבל נראה ששאלתו, מניין ידע קין שלא נרצה קרבנו, העסיקה גם את רבותינו, אלא שהם דרשו: \"מלמד שנדחית קרבנו של קין, ולא ירדה עליה אש מן השמים, והיה מתבזה בעיניו שנתקבל קרבן אחיו והוא לא נתקבל קרבנו, שנאמר ויחר לקין מאד ויפלו פניו\" (מדרש הגדול). \"וכיון שראה קין שלא חשש הקב\"ה למנחתו, חרה ונפלה פניו\" (מדרש אגדה). \"שלא נאכל קרבנו\" (לקח טוב). \"לא היה רצון האל אל קין, כי לא היתה כונתו טובה. וכן לא היה רצונו אל מנחתו, כי בזויה היתה. ואיך ידע זאת? כי מנחת הבל אוּכּלה והורד עליה אש מן השמים, ולא עלה כן למנחת קין\" (רד\"ק)." + ], + [], + [ + "מהו: \"לא שאינך מגיש כראוי, אלא שאינך מחַלֵק כראוי\"?287 בשבעים:... οὐκ, ἐὰν ὀρθῶς προσενέγκῃς, ὀρθῶς δὲ μὴ διέλῃς, ἥμαρτες; ἡσύχασον כלומר: \"האם לא חטאת אם הבאת את קרבנך כראוי אבל לא חילקת אותו כראוי^ -הַשְקֵט\". ובמסורה: \"הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ\". מתרגומם ברור, שהם פירשו את העברית: הלא, אם תיטיב שאת (קרבנך), אבל לא תיטיב לפְתֹחַ (כלומר, לחַלקוֹ), - חָטָאתָ. פילון מסבב ומקצר קצת את לשונם, אבל מחזיק במשמעותו.", + "ראשית, חלוקה נכונה ושאינה נכונה, אין הן אלא משטר וסֵדר. ובדומה, נעשו גם העולם על כל חלקיו על־פי סֵדר. כי גם בורא העולם, כאשר החל לסדר את החומר המסוכסך, מעורב ופסיבי, השתמש בחיתוך וחלוקה. וכך העמיד במרכז הכל את העצָמים הכבדים, ואת אֵלה הנמשכים מטִבעם כלפי מטה - את הארץ והמים. ואילו את האויר והאש, הרים למעלה, בהיותם קלים. ברם, הוא הבדיל והפריד את הטבע הטהור -השָמַיִם- פרשׂ אותו סביב, וסגר בתוכו את הכל, כדי שיהיו בלתי־נראים288 לפי הארמני כאן: \"בלתי נראים\", אלא שלפי תיקונו של אוכר צריך לגרוס \"נראים\". ראה מרקוס הערה s. לכולם, כשהוא מחזיק בקרבו כל דבר בשווה. גם העובדה, שבעלי החיים והצמחים נוצרים מזרעים לַחים ויבשים, האם אין היא (מעידה על) חיתוך חלוקה והפרָדָה? אי לזאת, חובה עלינו לחַקות משטר זה בכל דבר בעולמנו, ובמיוחד בִּתמורות למתנות־חסד, עליהם נדרוש לתת תמורה למעניק האחר. שנית, נכון הוא להודות לאלהים עצמו בפני עצמו, אך גנאי הוא אם לא יקבל ראשון מראשית החָדָש289 ראה לעיל ד, ג-ד שו\"ת בראשית א, ס, בראש התשובה., כי אין זה נכון להגיש את הטוב ביותר לנבראים עצמם, ואילו את השֵני ליודע־ הכל. זוהי חלוקה הראויה לנזיפה ותוכחה, המציגה מין חוסר־משטר וסֵדר.*שו\"ת בראשית א, סד
___________
", + "פילון משתדל להבהיר, שהקב\"ה לא רק שהתקין סדרו של עולם, אלא גם קָצַב והפריש חלקיו במתכונתם הנאותה. ומכיון שעלינו לידבק במידותיו, אנו חייבים גם לנהוג במידה זו בכל מעשי ידינו. זאת אומרת, שלא רק שעלינו להשגיח כיאות על סידור הנהגתנו בחיים, אלא להקפיד גם כראוי על התחלקות חלקיו. אי לזאת, קין אף על פי שהקריב את קרבנו כסדרו וכהלכתו, הרי לא חילקו כראוי, היות ושהקריב מן הגרוע ומן המוֹתָר ממאכלו, והשאיר לעצמו את המובחר, ולפיכך לא נתקבל קרבנו. נמצא, שאף על פי שמה שנחלק מן הסדר הכללי הוא באופן פורמלי שייך לאותו הסדר, חלק זה, אם לא נחלק כהוגן, אינו ראוי כשלעצמו להיקרא סדר, והוא באמת אִי־סדר.", + "מהו: \"אתה חטאתָ, הַשְׁקֵט\"?290 ראה לעיל הע' 287.", + "דבַר האלהים מְבַטֵא דבַר־מה מועיל ביותר. הטוב הגדול ביותר הוא שלא לחטוא כלל, אך אם אדם שחָטָא בוש ונכלם, הרי הוא קרובו של הקטן291 שהקטן לא חטא מעודו., וכפי שמותר לומר, הוא הגדול יותר291* ולפי זה, החוטא הוא הוא הקטן. ראה ירמיה לא, יח: \"כי אחרי שובי נחמתי וגו', בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי\". וראה להלן בראשית ט, כד שו\"ת בראשית ב, עד; ה, כג־כד שו\"ת בראשית א, פה. בביאור.. ברם ישנם השמחים בחטאיהם כבמעשים טובים, הם חולים במחלה קשַת־מרפא, או, חי נפשי! במחלה חסרת־מרפא.*שו\"ת בראשית א, סה
___________
", + "מדוע נראה שהטוב ניתן בידי הרע, כשהוא אומר: \"ואליך תשוּבתוֹ292 כלומר \"תשובתו\" במקום \"תשוקתו\" שבמסורה. וכן בשבעים ἡ ἀποστροφὴ αὐτοῦ, וכן בפשיטא הלשון \"תתפנאה\", ועי' ראב\"ע. ובת\"א: \"ודעתיד לאיתפרעא מינך אם לא תתוב\", ועי' בנתינה לגר. וראה גם לעיל ג, טז שו\"ת בראשית א, מט והע' 223, שכך תירגמו את \"תשוקתך\".\"?", + "הוא (ה'), לא מסרוֹ בידיו. אדרבא, משמעות העניין הפוכה; לא מדובר בירא־ האלהים, אלא במעשה שנעשָה. והוא אומר אליו: התשובה ואות הפֶּשע הן אליך, לכן אל תאשים את ההכרח, אלא את התנהגותך. כי להיפך, כאן הוא מעלֶה (לדיון) את בעל הרצון (החפשי)293 כלומר, את האדם.. והמילים \"ואתה תמשול בו\", שוב מתייחסות294 מילולי: מהוות את המעשה. מ. למעשה (שנעשה). בראשונה החילותָ בפשע, ואחרי הפשע נגרֶרֶת החמורה בעבירות - כל שאר העוולוֹת295 \"לפתח חטאת רוֹבץ וכו', בתחילה הוא תש כנקבה ואחר כך הא מתגבר כזכר. אמר ר' עקיבא, בתחילה נעשה כחוט של כוכיא ובסוף נעשה כקלע זו של ספינה וכו'. אמר ר' יצחק, בתחילה הוא נעשה אכסניי ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית\" (ב\"ר כב, ו).. כך (ה') מעריך ומוכיח, שתחילה וראשית כל עוולה בבחירה (החפשית).*שו\"ת בראשית א, סו
___________
", + "בשלוש השאלות (סד, סה, סו) מובא הפסוק על יסוד תרגום השבעים. רובו של פירושם מושתת על טקסט קונסוננטי עברי כמו בתורה, ומיעוטו על טקסט קונסוננטי עברי משובש. ברם, אף על פי שמקורם העברי של השבעים משתווה במקצת עם לשון התורה, הרי כפי שראינו בהערה 287, פירושם שונה לא רק במקצת, אלא זָר הוא לכל פירוש לפסוק זה שדרשו חז\"ל, או המפרשים שבאו אחריהם. מובן, שאחת הסיבות לשינוי גמור זה היא, שאף הניקוד של איזה מלים בפסוק שונה בשבעים מן הניקוד המסורתי. נראה, שהמלה \"שְׂאֵת\" נתפרשה על ידם מלשון \"משׂאֵת\", כלומר \"מנחה\", ובמקרה של קין \"קרבן\". ובמקום \"לפֶּתַּח\", קראו: \"לפַתֵּח\" \"לפתֹח\", ובכך פירשוהו: \"לחַלֵק לנתחים\". או שנשתבש מ\"לַפֶּתַח\" אל \"לְנַתֵח\", ז\"א שיבוש האותיות וגם התנועות. \"רֹבֵץ\", הם ראו כציווי: \"רְבַץ\". במובן \"הֵרָגַע והַשְׁקֵט\". ואת סוף הפסוק: \"ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו\", נראה שפירשו ש\"תשוקתו\" ו\"בו\" מוסבים על הבל. אבל מסגנון שאלה ס\"ו ניכר, שדעת פילון אינה נוחה מאפשרות פירוש זה, המעורר להרהר אחרי מדותיו של הקב\"ה, שהוא כביכול נתן את הבל הצדיק ביד קין הרשע. ולכן הוא מדגיש בכל תוקף, שה' לא מסרו בידו. וראה בתורה שלמה לפסוק זה, אות סח, המביא כל הפירושים לפסוק, וביחוד סימן ה שם. אבל ראה בפי' האבן עזרא: \"גם יש מפרשים וכו', ויפרשו וי\"ו תשוקתו על הבל, וטעם למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל, והוא סר אל משמעתך ואתה מושל בו. ואחרים אמרו על היצר, ואיננו כתוב\". וכן באברבנאל: \"הלא אם תיטיב שאת, כאלו אמר אם תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך יהיה לך יתר שאת ויתר עוז על הבל אחיך, ובזה הודיעו שגם הבל לא יהיה שלם כראוי, אם לא יהיה נמשך לחיים השכליים העיוניים אלא לחיים המדיניים המפורסמים\". וברמב\"ן: \"ועל דעתי, אם תטיב - יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור, וכו', הלא אם תטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך\" וכו'.", + "לעומת השבעים, מציע פילון פירוש מדרשי לפסוק זה, שיסודו בפירוש המסורתי. לפי פירוש זה, מוסב \"רובץ\" על \"חטאת\", וגם \"תשוקתו\" ו\"בו\" מוסבים על חטאת, כלומר, על יצר הרע296 עי' בתרגומים, וראה ב\"ר כב, ו: \"לפתח חטאת רובץ, וחטאת רובץ אין כתיב, אלא חטאת רובץ\"..", + "אכן, כשם ששאלת פילון היא על־פי תרגום השבעים, כן כל תשובתו היא על־פי מסורה ארץ־ישראלית, שנדרשה על פסוק זה. כי בחז\"ל איתא: \"כך אמר הקב\"ה לישראל, בָּנַי, בראתי לכם יצר הרע, בראתי לכם תורה תבלין, כל זמן שאתם עוסקים בה אינו שולט בכם, שנאמר הלא אם תיטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה הרי אתם נמסרים בידו, שנאמר ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא שמשאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה תמשול בו, שנאמר ואתה תמשול בו\" (ספרי עקב, מה), וכאן מתבלט ממש הפירוש המדרשי שבפילון. וכן במדרש: \"ואם תאמר שאינו (היצה\"ר) ברשותך וכו', כבר כתבתי לך בתורה ואליך תשוקתו\" (ב\"ר כב, ז). וגם בת\"י א, ו-ב: \"ובידך מסרית רשותיה דיצרא בישא, ולוותך יהי מתויה, ואנת תהא שליט ביה בין למזכי בין למחטי\". וכן גם במה\"ג: \"ואתה תמשול בו, אם תרצה, שרשותו של אדם בידו\".", + "נמצא, שגם פילון וגם חז\"ל דורשים פסוק זה על בחירה חפשית. אלא שלפירוש המסורתי יש יסוד בלשון הפסוק, אבל לשון הפסוק שבפילון ובשבעים אינו הולם דרשה זו. לכן נראה, שמעיקרה נוצרה הדרשה לפי הביאור המסורתי. פילון ידע גם את הדרשה הארץ־ישראלית על פסוק זה, והוא משלב אותה לתוך פירושו המדרשי, אף על פי שאֶת הפסוק עצמו הוא מביא לפי תרגום השבעים, ולא לפי המסורה.", + "והנה, גם מפרשי ימי הביניים דרשו פסוק זה על הבחירה החפשית, כבפילון. כן פירש הרד\"ק: \"ואתה תמשול בו, הוא ימשול בך ויכשילך אם לא תסירנו מעליך, ואם תרצה אתה תמשול בו ותכניעהו לפניך, ובזה הראה לו היכולת הנתונה בבחירה\". וכעי\"ז הרמב\"ן. ובמדרשי התורה לאשתרוק: \"והרצון בזה, בין שיגיעך ההצלחה מצד הגורמים השמימיים או לא, לפתח יהיה רובץ החטאת, רוצה לומר בכניסתך ויציאתך, כל עת אליך תהיה תשוקתו, הודה שהבחירה בידך וכו', ואמר אם תיטיב בחירתך שאת וכו', ואמר ואתה תמשול בו, להודיע שבידך הבחירה לטוב או לרע\". וברשב\"ם: \"אם תיטיב, כלומר אם תיטיב שלא תעשה עוונות כי אם מעט, שאת, תוכל לסבול עונותיך ולא יכבידו עונותיך עליך, ואם לא תיטיב, לפתח תהיה רובץ, כלומר, ואם תעשה עונות הרבה, תהיה תחת החטאת והעון, שלא תוכל לשאת ולסבול אותם\"." + ], + [ + "מדוע הרג (קין) את אחיו בשדה?", + "על מנת שיפְגעוּ חוסר פוריות ופריון בפירות (האדמה) כולם, כאשר תשוב להיזרע ולהשריש צמחים, יעלה זכר תועבת הרצח ויהיה לדראון. הרי האדמה, מאחר שנאלצה לשתות דם אדם בניגוד לטִבעה297 שהוא: \"ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה\" (בראשית ב, ו)., לא תהיה עוד כבראשונה, (ולא) תספק מזון למחלל אותה בדם תועבה.*שו\"ת בראשית א, סז
___________
", + "מתשובתו של פילון משמע, שהאדמה לא תמציא פירותיה לקין בלבד (ראה גם להלן בפסוק יא), וזה מפני שהוכרחה לכסות על דמיו של הבל, וראה בביאור שם.", + "וברמב\"ן, לפסוק יא: \"אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה, וזה עונש על שפיכת דם בארץ, כענין שכתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ, וחנופת הארץ מאֵרה בפירותיה\". והביאו האברבנאל." + ], + [ + "מדוע שואל יודע־כֹל את רוצח אחיו: \"אֵי הבל אחיך\"?", + "(ה') חָפֵץ שהחוטא עצמו יודה מרצונו הוא, לבַל יתרץ את הכל כאונס298 הכרח, ולכן יטעַן שאין הוא מזיד אלא בבחינת שוגג. מ.. כי אדם ההורג מתוך אונס יטען שלא הרג בזדון, הרי אין להאשימנו על (מעשים) אשר אין בנו. אך החוטא מרצונו מכחיש (את חטאו), שכֵּן על החוטאים לחזור בתשובה299 והוא איננו רוצה לחזור, לכן הוא מכחיש את חטאו.. לפיכך אורג (הכתוב) בכל חלקי התורה300 ראה לעיל הע' 251., שהאלהים איננו סיבת הרע.*שו\"ת בראשית א, סח
___________
", + "הרעיון שבדברי פילון כאילו קין היה יכול לטעון שאיננו אשם, כי כל המעשים נעשים באונס, נמצא גם במדרש. אבל שם כתוב, שבאמת טען קין טענה זו: \"כיון שאמר לו הקב\"ה אי הבל אחיך, אמר לו לא ידעתי השומר אחי אנכי, אתה הוא שומר את כל הבריות ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה, לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש, לבקר תפשו השוער, א\"ל למה גנבת את הכלים? א\"ל אני גנב ולא הנחתי אמנותי, אבל אתה אומנתך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך, ועכשיו אתה אומר לי כך?! ואף קין כך אמר, אני הרגתי אותו, בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל, ולי הנחת אותו להרגו? אתה הוא שהרגתו! שנקראת \"אנכי\", שאילו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו\" (תנחומא בראשית, ט).", + "מדוע נתן (קין) תשובה כ(משיב) לְאדם, ואמר: \"לא ידעתי, השומר אחי אנכי\"?", + "על הכופר מקוּבָּל להכחיש (את העובדה) שעין ה' חודרת לכֹּל ורואה הכל באחת, ולא רק את הגלוי, אלא אף את אשר בבוֹרוֹת, מעמקים ותהומות. \"למה לא תדע אַיֵה הבל אחיך\"? ומי שהוא אף יאמר: \"ואיך לא תדע זאת, כאשר קיימים ארבעה אנשים בעולם, אתה יחד עם שני הוריך ואחיך היחיד\"? אך התשובה: \"אינני שומר אחי\", אכן דרך התנצלות נאה היא! ועל מי חייב אדם לשמור ולהגן יותר מאשר על אחיו?! אתה כה חרדת301 דָאגת לְ... מ. לאלימות, עוולה, בגידה ורצח, שהוא תועבה גדולה ומעשה ארור, אך בַּזְתָּ לשלום אחיך, כלענין מיותר!*שו\"ת בראשית א, סט
___________
", + "תשובת פילון היא, כנראה, שקין משיב כדַבֵּר איש אל רעהו, מפני שהוא לא האמין שה' רואה את הכל. ועל זה מוסיף, שאילו דיבר קין עם אדם כמותו, לא היתה התנצלותו מניחה דעת שומעו, שהרי כל אדם יתעורר לשאלו: \"ואיך לא תדע זאת\" וכו'.", + "מעין מקבילה גם לדברי פילון כאן ובשו\"ת הקודמת, נמצא גם בחז\"ל: \"קין, בשעה שאמר הקב\"ה אי הבל אחיך בקש להטעות כביכול, היה צריך לומר, רבש\"ע, הנסתרות והנגלות לפניך גלויות, ואתה שואלני בשביל אחי? אלא אמר לו לא ידעתי השומר אחי אנכי\" (במדבר רבה כ, ו). \"ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך, לפי שהקב\"ה חפץ בתשובתם של הרשעים, והיה צריך לומר, רבונו של עולם, אתה יודע כל הנסתרות, אנכי הרגתי וחטאתי, והיה הקב\"ה מוחל לו. והוא לא כן עשה, וכיון ששמע שהקב\"ה שואלו אי הבל אחיך, חשש בלבו כי עבים סתר לו ואינו רואה מעשה בני אדם, והתחיל לכזב לפניו ואמר לא ידעתי\" (מדרש אגדה). דעת ר' יוחנן היא, שקין לא ידע: \"ר' יוחנן אומר, לא היה יודע קין שהנסתרות גלויות לפני המקום, מה עשה, נטל נבלתו של אחיו וחפר וטמן אותו בארץ\" (פדר\"א, כא). וכן במדרשי התורה לאשתרוק. וברד\"ק: \"ומה שהשיבו קין, לא ידעתי, מפני הסתַּפְּקו עדיין בידיעת הבורא בעניני בני אדם\" וכו'.", + "וכעין הביאור, שהכופר מכחיש שעין ה' חודרת לכּל, נמצא גם במדרש: \"אמר לפניו, רבש\"ע, וכי יש דלטורין לפניך שמלשינים? אבי ואמי הרי הן בארץ ואינן יודעין שהרגתיו, ואתה בשמים מנין אתה יודע? אמר לו, שוטה שבעולם, כל העולם כולו אני סובל, ואיני יודע מה עשית?\" (ת\"ה בראשית, ט)." + ], + [ + "מהו: \"קול דם אחיך צועק אֵלַי מן האדמה\"?", + "זו דוגמא מאַלֶפת ביותר, שכֵּן האלהות שומעת לצדיקים, אפילו לאחר מיתתם, שכן היא יודעת שהם חיים חיים בלתי־גופניים. אבל מסתירה פניה כליל מתפילת הרשעים, אף בימי עלומיהם, מתוך הנָחָה שהם מתים לגבי חיי האמת, ונושאים עימם את גופם כקבר, כדי לקבור בו את נשמתם העגומה.*שו\"ת בראשית א, ע
___________
", + "במקום אחר כותב פילון, שה' יקַבֵּץ את עם ישראל מגלותו בזכות התפילות של אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, המתפללים בעדם תמיד, אף שנשמותיהם כבר נתפרדו מגופם, וה' שומע תפילותיהם (על שכר ועונש, קסו).", + "העניין שהקב\"ה שומע אל תפילות המתים, נמצא גם בגמרא: \"למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינה, חד אמר הרי אנו חשובים כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים\" (תענית טז, א). ועל חייהם של הצדיקים אף לאחר המוות איתא: \"כל תלמיד חכם העוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת, הרי הוא בחיים ועדיין לא מת, אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים\" (סדר אליהו רבה פרק ד).", + "ואין צריך לומר, שמאמרו של פילון, שרשעים בחייהן קרויים מתים וצדיקים במיתתן קרויין חיים, הולך ונשנה בכמה מקומות בחז\"ל, כגון: \"והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים וכו'. ואי בעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, חי הוא? אלא המת מעיקרא\" (ברכות יח, ב). ובזהר: \"והא לא אקרי חי אלא מאן דאיהו בארח קשוט בהאי עלמא, כמה דאת אמר (שמואל־ב כג, כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי, והא אוקמוה חברייא, ורשע דלא אזיל בארח קשוט אקרי מת\" (זֹהר חקת, קפב ע\"ב). וראה לעיל ב, יז שו\"ת בראשית א, טז ובביאור שם.", + "בספרו \"על הרע האורב לטוב\", דורש פילון את הפסוק באותה דרך שבשו\"ת שלפנינו, בשיטה שרשעים בחייהם קרויים מתים, אלא שכאן הוא מדייק זאת מלשון הכתוב: \"ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו\", פירושו שלמעשה בפעולה זו הרג קין את עצמו. לעומת זאת נתעלה הבל לחיים רוחניים, שהרי גם לאחר מותו בוקע קולו מן האדמה, ואם הבל נהרג איך ייתכן הדבר שיישמע קולו? כן מדייק זאת מן המלים \"מה עשית\", שפירושם האלגורי: מה גרמת לעצמך, הרי בהריגתו של הבל לא השגת כלום, שהרי הוא נתעלה לחיים רוחניים. ואלה דברי פילון:", + "\"המשך הדברים: \"קין קם על אחיו הבל והרגו\" (בראשית ד, ח), מניח במבט־שטחי, שהבל חוּסַל, אך בבדיקה מדוקדקת (מתברר), שהיה זה קין (שהרג) עצמו בעצמו, וכך יש לקרוא: \"קין קם והרג את עצמו\", ולא מישהוא אחר. ואכן העניין הולם, שכֵּן הנפש אשר ניתקה עצמה מעקרונות, כמו אהבת־הטוב ואהבת־האֵל, מתה היא לחיי מעלָה. וכך הבל, משוּנֶה ככל שיהיה, מֵחַד, נוּתַּק מן החיים, ומאידך נוּתַּק מהגותו של השוטה, וחי באושר את חייו באלהים. ודבר הנבואה מעיד על כך, שכֵּן נמצא שָם במפורש השימוש ב(מילים) \"קול\" ו\"צועק\" את אשר סָבַל (הבל) מקרובו הרע (בראשית ד, י). וזה אשר שוב איננו קיים כלל, הכיצד ידַבֵּר\"? (על הרע האורב לטוב, מז-מח).", + "\"והאלהים אמר: \"מה עשית, קול דם אחיך צועק אלי מן האדמה\" (ד, י). \"מה עשית\" מבַטֵא התמרמרות על מעשה שלא כהלכתו, ולעג כלפי הסבוּר שרָצח את אחיו. התמרמרות היא כלפי רצונו של המבַצֵעַ, לעשות, שכן חָשַק לחַסֵל את הטוב. והלעג, מכיוון שהניח שהוא זָמַם כנגד אדם טוב הימנו, אך למעשה לא זמם כלפי האַחֵר אלא דווקא כלפי עצמו. וכפי שאמרתי קודם לכן, זה הנחשב כמת, חי, במידה וימָצֵא כמבקש אלהים ושומע בקולו. לעומת זאת, הנחשב כבר־קיימא, מת את מות הנפש, לאחר שניתּק מן המידה הטובה, שעל פיה בלבד ראוי לחיות. ולכן \"מה עשית\" שווה ל\"לא עשית דבר\", לא השגתָּ מאומה\" (על הרע האורב לטוב, סט-ע)." + ], + [ + "מדוע נתקלל (קין) על הארץ?302 זו גירסת המתרגם הארמני. אבל בשבעים: ,ἐπικατάρατος σὺ ἀπὸ τῆς γῆς, כמו במסורה: \"ארור אתה מן האדמה\". אין ספק, שתשובת פילון מבוססת על נוסח המסורה והשבעים, וכן הוא גורס ב\"על עבודת האדמה\", כב.", + "הארץ היא האחרון בחלקֵי העולם. ואם זו מקללת אותו, משמע שגם היסודות האחרים ישימו קללות דומות, דהיינו: מעיינות, נהרות, ים, אוויר, רוחות, אש, אור, השמש, הירח, כוכבים וכל השמים כולם303 ראה גם להלן בראשית ד, יד שו\"ת בראשית א, עד ובביאור שם.. אמנם, אם הטבע הדומם והארצי מתנגד ומתקומם לעַוול, האם התכונות הטהורות לא (תתקוממנה) ביֶתֶר שאֵת? ומי שחלקֵי העולם נאבקים בו, היכן עוד ימצא תקוה לגאולה? אתמהה.*שו\"ת בראשית א, עא
___________
", + "מדבריו של פילון יוצא, שפירוש \"מן האדמה\" הוא שקין נתקלל \"על־ידי האדמה\" (ראה גם לעיל ד, ח שו\"ת בראשית א, סז), ועם זאת נתקלל גם על־ידי שאר חלקי תבל. וכן שקללת האדמה כאן היתה מכוונת כנגד קין בלבד. במדרשים ובמפרשים ישנן כמה שיטות בזה.", + "במכילתא נמצא, שהאדמה בעצמה נתקללה בגלל שפצתה את פיה לבלוע את הדם: \"נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו, יב), מגיד שהים זורקן (למצריים) ליבשה והיבשה זורקתן לים, אמרה היבשה, ומה בשעה שלא קיבלתי אלא דם הבל, שהוא יחידי, נאמר לי ארורה האדמה וגו', עתה איך אוכל לקבל דָמָן של אכלוסין הללו? עד שנשבע לה הקב\"ה שאיני מעמידך בדין\" (מכילתא בשלח, פרשה ט).", + "ובמדרשים אחרים נמצא יסוד דבריו של פילון, וביארו שיש כאן שתי קללות, האחת הענשת האדמה על שפצתה את פיה (פסוק יא), והשנייה שקין נתקלל בזה שאף אם יעבוד את האדמה לא תתן לו פירותיה (פסוק יב). ואצל פילון נראה, שלומד משני הפסוקים גם יחד שהאדמה מקללת את קין בזה שלא תוציא לו פירותיה. ובמדרשים: \"ועתה ארור אתה מן האדמה, לפי שנברא גופו ממנה ולפי שפצתה לקחת את דמי אחיך, וגם קללו כי תעבוד את האדמה וגר, שלא תוציא לך כלום ממה שתזרע בה\" (מדרש אגדה). \"ואתה ארור אתה מן האדמה, קיללו שלא ליהנות מן האדמה שלא תהא מצמחת לו כלום, ונתקללה היא בשבילו\" (מה\"ג).", + "ובמפרשי המקרא נמצא כעין פירושו של פילון: \"ועתה ארור אתה מן האדמה, שיבא לו חסרון מפאת האדמה, שיזרע ויטע, כי הוא היה עובד אדמה, ולא תתן האדמה עוד קציר ופרי\" (ראב\"ע). \"כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו, אבל אמר שיהא הוא ארור ממנה, ופירוש הקללה שלא תוסיף תת כחה אליו\" וכו' (רמב\"ן). \"ועתה ארור אתה מן האדמה וכו', כלומר מן האדמה תבוא לך הקללה שלא תוסף כחה לך\" (רד\"ק).", + "וכמדרשו של פילון, שקללת האדמה היתה מכוונת לקין בלבד, נמצא גם בחז\"ל: \"כי תעבד את האדמה לא תסף לתת כחה לך. רבי אליעזר אומר, לך אינה נותנת - לאחר נותנת\" (ב\"ר כב, י). \"ואפשר שהקללה הזאת היתה לקין לבדו, או לקין ולזרעו אחריו\" (רד\"ק).", + "במקום אחר מפרש פילון את תיבת \"ועתה\" שבראש הפסוק: \"וקללות נמרצות הותכו בקין, אשר לא עשה תשובה, בשֶל חטאו הגדול - רֶצַח אחיו. ותחילה הרי אמר לו: \"ועתה ארור אתה מן האדמה\". וראשית (הכתוב) מלמד לא רק הפעם, כשהרג בעָרמה, הוא ארור ומקולל, אלא שכך היה גם קודם לכן, בשעה שהתנַכֵּל להמית. כיון שהמחשבה שווה בעֶרכָּה למעשה המושלם. כל עוד אנו רק שוקלים מעשה רע בדמיון הערום של שִׂכלנו, אזי אין אנו חייבים על הגיגינו, שכּן נפשנו עשוייה לסגת אף בניגוד לרצוננו, אך כשהמעשה מצטרף למזימות, אזי גם המזימה נושאת עוון\"304 ראה גם \"על הפכחון\", מט (מובא להלן לבראשית ט, כז. שו\"ת בראשית ב, עז). (על הרע האורב לטוב, צו-צז).", + "פילון מפרש \"ועתה\" כמו \"גם עתה\". דבריו, שמחשבה רעה כשהוצאה אל הפועל מצטרפת למעשה, הם כלל גדול בשיטת חז\"ל (קידושין מ, א ועוד). ומפירושו נראה, שקין לא הרג את הבל בדרך מקרה, אלא שהתנכל להוליכו ולהמיתו שם. וכן נמצא במדרש חז\"ל: \"ג' חשבו מחשבה (רעה) וגלה הקב\"ה מחשבותם לכל באי עולם, קין ועשו ואבשלום. קין, שחשב בלבו ואמר אני הורג את אחי ואירש את העולם, וגלה הקב\"ה מחשבתו לכל באי עולם, שנאמר ועתה ארור אתה\" (אבות דרבי נתן, נוסחא ב, מה)." + ], + [ + "מהו: \"נאנח ומזועזע305 כך בשבעים: στένων καὶ τρέμων, במקום \"נע ונד\", שבמסורה. וראה להלן הע' 327. וראה באהבת יונתן על התרגום ובהרכסים לבקעה, ש\"גם היושב תחתיו וחרד קרוי נע\". תהיה על הארץ\"?", + "גם זה עניין כללי, ומאחר ובכל הרעות יש דבַר־מה הקיים בהווה ודבַר־מה הצפוי ועומד, הרי שהצפוי מעורר פחד וחרדה, ואילו המיידי גורם צער.*שו\"ת בראשית א, עב
___________
", + "כוונתו לפרש את כפילות הלשון שבפסוק: \"נאנח ומזדעזע\"=\"נע ונד\", שקין נאנח מצרותיו בהווה, ומזדעזע מפחדו לקללות שתבואנה עליו בעתיד. גם במקום אחר הוא מציין את סיכויו העגום של העַוול: \"מה שצפוי להתרחש מוליד בהלה, והרפתקאות ההוה (מחוללות) צער\" (על הרע האורב לטוב, קיט)." + ], + [ + "מהו: \"גדולה אשמָתי מלעזבני\"?306 כך בשבעים: Μείζων ἡ αἰτία μου τοῦ ἀφεθῆναί με, ובמסורה: \"גדול עוני מנשוא\". וכן גם להלן במובאות מספריו האחרים של פילון.", + "אכן, אין אסון מטריד וגדול מאשר להעָזֵב ולהשָכַח על־ידי אלהים. כי היעדרו של מנהיג307 אנרכיה. מ. הוא צרה וצוקה לבני בליעל, אך להשָכַח מלפני מלך גדול, ולהיות מגורש ודחוי על־ידי אדון האדונים, זו פורענות שאין לתארה308 ראה גם להלן בראשית יח, ג שו\"ת בראשית ד, ד..*שו\"ת בראשית א, עג
___________
", + "את דברי קין דורש פילון בקל וחומר, ומה אם חסרון מנהיג בשר ודם הוא אסון לאיש שתחת הנהגתו, על אחת כמה וכמה אם ה' עוזב גבר. פירוש זה הוא מרחיב במקום אחר בכתביו:", + "\"וקין אמר לה': \"אשמתי גדולה יותר מֵעָזוֹב\". משמעותו של משפט זה מתפרשת מעניינים הדומים לו. אם הקברניט יעזוב את הספינה כשהיא מפליגה בים, האם לא מתחייב מכך שכל עסקי השַייט בספינה ישתבשו? ועוד, אם הרַכָּב בשעת התחרות (יעזוב) את רכב הסוסים, האין זה הכרחי שרָכב הסוסים ירוץ במסלול משובש ומבולבל? יתר על כן, אם תיעזב העיר ממושליה או חוקיה - ובידוע שגם החוקים חקוקים (על לב) המושלים - האם לא תכָחֵד בחוסר משטָר307 אנרכיה. מ. וחוקים ורעות גדולות? וכך טִבעי, שהגוף יכלֶה בהעדר נשמה, והנשמה בהעדר שֵׂכל, והשֵׂכל בחסרון מוסריות. ואם כל אחד מאֵלה אשר הזכרתי גורם הפסד לאשר זָנַח, איזו שואה תארע, להערכתנו, למוזנחים מאלהים, להם הִפנה את גבו כלעריקים, וגרשם מתקנות מקודשות ביותר, ומצאם בלתי־ראויים לממשלתו ושילטונו. ויש לדעת ככלל, שהנעזב מהגדול הימנו והגומל לו חסד, צפוי להאשמות והרשָעות עצומות\" (על הרע האורב לטוב, קמא-קמב).", + "הרעיון שבפילון על גודל העונש של הסתר־פנים, נמצא כמעט בלשונו במדרש הגדול: \"הן גרשת אותי וכו', אין לך קשה לעולם מהסתרת שכינה, שכיון שהסתיר פנים נעשה אדם עראי בעולם, וכל צרות ממשמשות ובאות עליו\"309 וראה ברמב\"ם, מורה נבוכים ג, נא..", + "נראה, שפילון הבין את דברי קין: \"גדול עוני מנשוא, הן גרשת אותי\" וגו', כווידוי וגם כקריאת־ייאוש על עונשו הקשה. היינו, אמנם גדול עווני, אבל אהה, הרי גרשת אותי וכו'. ומכאן גם דברי פילון במקום אחר: \"זמן לא רב לאחר הסליחה לקין, מציג (הכתוב) את העובדה, שחנוך חזר בתשובה, ובכך הוא מַבהיר, שמדרכּה של הסליחה להביא לידי תשובה\" שו\"ת בראשית א, פב לפסוק ה, כב. הסיבה לייאושו של קין היא, שהאסון הגדול ביותר לאדם הוא בשעה שהקב\"ה מזניח ומסתיר פנים ממנו. נראה מדברי פילון, שקין הודה שחָטָא, וגם הכיר שאי־אפשר לחיות בלי השגחה פרטית.", + "ומחז\"ל יש שלמדו מפסוק זה שקין עשה תשובה: \"ר' יהודה אמר, תשובה עושה מחצה ותפלה עושה הכל. תשובה עושה מחצה, ממי אתה למד מקין, שנגזרה עליו גזירה, כיון שעשה תשובה310 \"א\"ל (קין להקב\"ה), כל העולם כולו אתה סובל ועוני אינך יכול לסבול, גדול עוני מנשוא. א\"ל, הואיל ועשית תשובה, צא וגלה מן המקום הזה [מה\"ג נוסף: שגלות מכפרת עון]\" (ת\"ה בראשית ט׳:ח׳). נמנע ממנו חצי הגזירה. ומנין שעשה תשובה? שנאמר ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא\" (ויק\"ר י, ה). \"שתי גזרות נגזרו על קין, שנאמר נע ונד תהיה בארץ, כיון שעשה תשובה ואמר גדול עוני מנשוא, נמנע ממנו חצי הגזירות, דכתיב ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד (בראשית ד, טז)311 וראה גם במדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע\"ד; זֹהר בראשית נד, ב.. פגע בו אדה\"ר. אמר לו, בני, מה נעשה בדינך, א\"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי\" (פסיקתא רבתי, הוספה פ\"ג, דף קצט, ב. ועי' דעת ר' חננא בר יצחק בב\"ר כב, יג). \"וישם ה' אות לקין, רב חנין אמר עשאו אות לבעלי תשובה\" (ב\"ר כב, יב).", + "במקורות אלו נמצא שעשה תשובה, אבל פילון אינו מדבר על התשובה, אלא על סליחה312 וכן להלן בראשית ד, טו שו\"ת בראשית א, עו; ה, כב שו\"ת בראשית א, פב. כעין זה במדרש: \"אמר קין לפניו, רבון העולמים, גדול עווני מנשוא, שאין בו כפרה. ונחשב לו הדבר כתשובה, שנאמר גדול עוני מנשוא\" (פדר\"א, כא)., כי לשיטתו תשובה מוחקת הכל313 ראה להלן בביאור לשו\"ת בראשית א, פה.. ובאמת גם בחז\"ל כאן, שתשובת קין עשתה רק מחצה, ובפילון שהסליחה היתה רק בנוגע להקלת העונש314 שו\"ת בראשית א, עו., וזה כעין \"מחצה\" של חז\"ל.", + "אבל במקומות אחרים בכתבי פילון נמצא, שקין לא עשה תשובה, והוא אומר: \"הן גרשת אותי מעל פני האדמה, - ולכן מפניך אסתר\". ואלה דברי פילון:", + "\"ואחד מהכסילים, אשר חָש לאיזה שׂיא של מצוקה מביאה ההתמַכְּרוּת לחטא, הֵעֵז לומר: \"גדולה אשמתי מֵעָזוֹב\", והרי רע ומר להתיר את חרצובות הנפש הפרועה, אם קשה לרַסֵן אותה במושכות, כשהשוט נטוי עליה\" (על בילבול הלשונות, קסה).", + "\"ודַי נאמר על: \"גדולה אשמתי מֵעָזוֹב\". הבה ונבחון את המשך הדברים: \"אם\" הוא אומר \"גרשת אותי היום מעל פני האדמה, גם מפניך אסתר\" (ד, יד). מה הנך אומר, אלופי ומיודעי? כשתגורש מעל פני כל האדמה האם עוד תיסתר? באיזה אופן? האם תוכל לחיות? ושמא נעלם ממך, שהטבע לא העניק לבעלי חיים את אותם מקומות מגורים, אלא (מקומות) שונים: את הים לדגים ולכל השבט שבמים, את האדמה לכל בני יבָּשה, - וכן האדם הוא יצור יבָּשה לפי מבנֶה גופו, - לכן כל יצור המשַנֶה את שִטחו, וכביכול הולך לארץ זרה, עתיד למות מיד. היבשתיים בהכנסם מתחת לפני המים, ויושבי המים בעלותם על היבָּשה. ואם אכן גורשת מן האדמה, ואתה אדם, לאן תפנה? האם תחַקֶה את טִבעָם של יושבי הים ותשחה במים? אך במים עמוקים תמות מיד. ואולי תחפוץ להעלות כנף, להמריא, לרַחֵף ולהחליף את המין היבשתי במרַחֵף? אלא הבה ונַסֵה לעַצֵב ולהטביע מחדש את הצורה האלהית, אין זה באפשרותך! ובמידה שתתרומם כלפי מעלה, בה במידה תשוב -ובמהירות הבזק- מן המרומים לאדמה, שהיא מקומך. כיצד יוכל אדם, או אי־מי מן הנבראים, להחבא מאלהים? היכן? הוא השוכן בכל מקום, הצופה עד קצוי ארץ, הממלא את היקום, ושום דבר, אף לא הקטון מכולם, אינו נעלם הימנו. והאם מוזר הדבר, שאיש מן הברואים אינו מסוגל להסָתֵר מן הקיים (באמת), בזמן שאין באפשרותו להחלץ מן היסודות הראשוניים, ובהכרח כל החומק מן האחד חוזר ונכנס לאחר, לוּ עשה ה\"קיים\" באומנותו יצור בעל דוּ־קיום, ויחפוץ לחַדֵש אותו כמין יצור החי בכל מקום, הרי במידה ואותו יצור יחמוק מן היסודות הכבדים: אדמה ומים, הוא עשוי להגיע ל(יסודות) הקלים מטִבעם: האויר והאש, ושוב לאחר שהִתוודָע למרומים, ובמידה ויחפוץ להַגֵר מהם, הוא עתיד להחליף לאיזור הפוך, שכֵּן, מכל מקום, הוא חייב להירָאות באחד מחלקי היקום, מכיון שאין ביכולתו לרוץ מחוץ לַכֹּל. ובנוסף, הבורא לא השאיר דבר בחוץ, וניצֵל את כל ארבעת היסודות במלואם להרכָּבַת היקום, על מנת לעשות את כל המושלם מחלקים מושלמים. מאחר, ובדרך כלל אי אפשר לברוח ממעשה האלהים, האין זה חסר כל־תקוה לחמוק מן היוצר והשליט שלו? על כן בַּל יאַמֵץ איש, ללא בדיקה, מסורת שטחית של הדברים, וייחס לתורה תמימות יתֵירָה, אלא יבדוק בקפדנות את הנרמז ממשמעותו העמוקה, ויבין את הדברים לאשורם. ושמא, זהו אשר מתגלֶה במלים: \"אם גרשת אותי היום מעל פני האדמה גם מפניך אסתר\": אם אינך מספֵּק לי את הטוב שבאדמה, וכן אין אני מקבל את הטוב שבשמים, ואם אין לי חֵלק ונחלה בתענוג, - אזי דוחה אני את המוסריות. ואם אין אתה משַתֵּף אותי בטובות האנושיות,- קח לך גם את האלהיות. ואילו הן, באמת, הטובות ההכרחיות בעלות ערך ואמיתיות לגבינו: לאכול, לשתות, להנות בעינינו מגווני־הצבעים, להתמוגג ממנגינות שונות באזנינו, לעלוז מניחוחות העולים בנחירנו בשעת הנשימה, ולמַצוֹת עד תום את כל הנאוֹת הקיבה למיניהן, לא להזניח קנייני כסף וזהב, להיות מוקפים בכּיבודים ושררות וכל אשר נושא עמו תהילה. אך הבה נזנח את התבונה, ההתמדה והצדקה, המכשירות אותנו בחומרתן לחיי־עמל. ואם אכן יש הכרח בדברים אלו, - אין בהם צורך, כבטוב מוחלט, אלא כבאמצעים (להשגת) הטוב. ואתה, יצור מגוחך, הטוען שלאחר שנוּשַלְתָּ מיתרונות גופניים וחיצוניים, שוב לא תבוא לעיני האלהים! ואילו אני אומר לך, והיה אם נושלתָּ, בוא תבוא, לאחר שהשתחררת מכַּבְלֵי הגוף ואזיקיו, תראה את הבלתי־נראה\" (על הרע האורב לטוב, קנ-קנח).", + "\"מדוע תשטתה ותאמר: \"אם גרשת אותי מן האדמה, גם ממך אסתר\". הרי היפוכו של דבר הוא, אם ישַלַח אותך מן הארצי, הוא יַרְאֶה לך את דמותו בבהירות. וזה ניתן להוכחה. אתה הרי סולקתָּ מלפני האלהים, ולאחר שהסתלקת אין אתה שוכן פחות בגופך שלך, שכֵּן הוא (הכתוב) אומר מיד: \"וקין הלך מלפני האלהים וגר בארץ\" (ד, טז). כך, שלא גורשת מן הארץ ונחבאת מן \"הקיים\", אלא נסבת הימנו ומצאת מקלט בארץ - מקום בן־תמותה. ואף גם לא \"כל המוצא אותך יהרגך\" (ד, יד), כפי שאתה התחכַּמְתָּ וטענת, שכֵּן אדם נמצא על־ידי אחד מן השנַים, או על־ידי הדומֶה לו, או שאינו דומה לו, מכל מקום הוא נמצא על־ידי הדומה לו בזכות השָווה והמשותף להם; (ונמצא) על־ידי שאינו דומה לו, בעטיו של השוני המוחלט. הדומה, מחד, שומר את המקורב אליו, ומאידך זה שאינו דומה, משחית את המנוגד לו. ויַדעו נא, קין וכל בן עוולה אחר, שלא כל אשר יפגוש בם יהרגם, ולהיפך, הנוכלים, הקנאים לרָעות מקורבות ודומות, יהיו להם לשומרים ומגינים, ואילו אֵלה אשר עמלו בתבונה וכל מעלה טובה (יראו בו) אויב שאין להשלים עמו, ויהרגו בו כפי יכולתם. הרי ניתן לומר, שכל העניינים, גופניים וכלליים, נשמרים על־ ידי ידידיהם הזהים, ומושחתים על־ידי שונאיהם השונים. ולכן מעיד דבַר אלהים ואומר, בניגוד לתמימותו המעוּשָׂה של קין: \"לא כך\" חֲשוב בדברך (ד, טו). שכֵּן אתה אומר שכָּל אשר מוצא את מאבקךָ באומנות - יהרגך, אך אתה יודע שלא כולם! שכֵן אלפים התיצבו לצידך במערכה, ורק אוהב המוסריות מהווה עבורך אויב שאין לִגבור עליו\" (על הרע האורב לטוב, קסג-קסו).", + "גם בחז\"ל השיטה, שדברי קין אלה לא היו כחזרה בתשובה: \"ת\"ר, ג' באו בלילה וכו', קין דכתיב גדול עוני מנשוא, אמר לפניו, רבש\"ע, כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידין לחטוא ואתה סולח להן?\" (סנהדרין קא, ב). ובמקום אחר שתי השיטות: \"ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, לעליונים ותחתונים אתה סובל, ולפשעי אין אתה סובל? ד\"א גדול עוני משל אבא, אבא על מצוה קלה עבר ונטרד מתוך גן עדן, זו שהיא עבירה חמורה שפיכת דמים על אחת כמה וכמה\" (ב\"ר כב, יא). ועיין ברמב\"ן. אם כן בפילון שתי השיטות, כמו בחז\"ל, האחת שקין עשה תשובה315 וכן נראה מספר היובלים ד, ב שעשה תשובה: \"ויבך על אשר הרגו\". וראה להלן לבראשית כז, לח-לט שו\"ת בראשית ד, רלג על הפסוק \"וישא עשו קולו ויבך\", שלדעת פילון בכייה זו היתה אות לתשובתו של עשו., והשנייה שלא עשה תשובה315* וכן ב\"על הרע האורב לטוב\", צו, המובא לעיל לפסוק ד, יא.." + ], + [ + "מהו: \"כל מוצאני יהרגני\"? הואיל ולא היה אדם אחר פרַט להוריו?", + "ראשית, הוא היה עלול להינזק מחלקי העולם שנבראו לעזרת הטובים ותועלתם, - והנפרעים לא במעט מאנשי הרֶשע316 ראה לעיל לפסוק ד, יא שו\"ת בראשית א, עא.. שנית, כי חשש מפגיעתן של החיות והזוחלים, אותם ברא הטבע כדי לענוש בחוטאים. שלישית, ייתכן ויש הסוברים, ש(חשש) מהוריו317 ובכמה ממפרשי המקרא מובא, שהרגו שלא בנוכחות הוריו, וזה מפני יראתו מהם: \"ולא קם עליו בפני אביו, מיראת אביו, אבל נטר לו עַד שהיו שניהם יחד בשדה\" (רד\"ק בראשית ד, ח). וראה בראב\"ע שיטה אחרת, וברוקח., מפני שהיה הראשון (שגָרַם) להם צער חדש, לאֵלה אשר לא ידעו מוות מהו, גרם את אסונם הראשון.*שו\"ת בראשית א, עד
___________
", + "כמדרשי פילון אלה, יש גם בחז\"ל: \"ר' יהודה אומר, נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל. אמר להן, לכן אני אומר כל ההורג קין יהרג. אמר ר' לוי, בא נחש הקדמוני לתבוע דינו של הבל, א\"ל הקב\"ה לכן אני אומר כל ההורג קין יהרג\" (ב\"ר כב, יב). \"כל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובהמות מזדעזעות ואומרות מה זה? אומרות זו לזו, קין הרג את הבל אחיו, גזר עליו הקב\"ה נע ונד תהיה. והן אומרות, נלך אצלו ונאכלנו, והיו מתכנסות ובָאות אצלו\" (תנחומא בראשית, ט)318 ובמפרשי המקרא, שהיה ירא שבהיותו נע ונד יהרגוהו החיות הטורפות. עי' רד\"ק, רמב\"ן ורלב\"ג..", + "לפירושו השלישי, שקין היה ירא אולי יהרגוהו הוריו, לא נמצאת מקבילה בחז\"ל. אבל בפירוש המיוחס לרש\"י על בראשית ד, ט: \"כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהן, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו319 וכן בעקידת יצחק כאן., אלא אמר עד עכשיו היתה פחדתי על כל החיות, כמ\"ש ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ (בראשית ט, ב), ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני. מיד וישם ה' לקין אות (שם ד, טו), החזיר מוראו על הכל\". ישנו הרושם, שלפנינו מדרש הבא לאפוקי ממדרשו השלישי של פילון." + ], + [ + "מדוע \"כל הורג קין ישלם שבעה ענשים320 ראה הערה הבאה.?", + "נשמתנו נעשתה והורכבה משמונה חלקים: מהחֵלק השִׂכלי, שאינו ניתן לחלוקה; ומהחֵלק הבלתי־שִׂכלי, המתפצל מטִבעו לשבעה חלקים: לחמשת החושים, כלי־הדיבור וכלי־ההולדה. ושבעת החלקים הללו הם סיבות הרֶשע, והם עתידים ליתן את הדין. והמוות אכן מקובל על המושל הראשי (השֵׂכל), כאשר הרע שוכֵן בקרבו. אי לזאת, כל אשר הורג את השֵׂכל (קין), במַזגו סיכלות במקום חושניות, גורם לפירוקם וניפּוּצָם של שבעת החלקים הבלתי־ שכליים. ומאידך, במידה והמושל הראשי (השֵׂכל) נוטה למוסריות, באותה מידה ייטו גם החלקים הנתונים בידו.*שו\"ת בראשית א, עה
___________
", + "דבריו של פילון כאן מתיישבים ומתבררים על־ידי דבריו במקום אחר בכתביו: \"(ה') אומר: \"כל הורג קין ישלם שבעה ענשים\". אינני יודע מה משמעותו של הפסוק בפי פרשני פשַט הכתובים, כי אין מה שיבהיר מה הם השבעה, מה הם הענשים, ובאיזה אופן יִפְּלוּ ויפרעו321 בשבעים: ἑπτὰ ἐκδικούμενα παραλύσει, שעניינו באמת הוא שההורג ימיט על עצמו שבעה ענשים. אלא שפילון, כדי לסגל את עניין השבעים לדרשתו, מעניק ל־παραλύσει מובנו המילולי של \"פיתוח\", או \"ביטול\". הוראה זו אפשרית במקומות אחרים, אבל אין לה מקום כאן לפי המשך העניין. ובמסורה: \"לכן כל הורג קין שבעתים יוקם\".. לפיכך עלינו להניח, שכָּל זה נאמר על דרך ההשאָלָה ובמשמעות עמוקה. אפשר ש(ה') רצה להודות כדלהלן: ה(חֵלק) הבלתי־שִׂכלי בנשמה מתפצל לשבעה חלקים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, דיבור והולדה. לפיכך אם יאַבֵּד אדם את השמיני, את השכל המושל בהם -קין- הוא יבטל גם את השבעה. כי הם כולם מתחזקים מעצמתו וגבורתו של השכל, ושותפים בחולשתו, ובהפסד הגמור שהרישעה ממיטה עליהם הם נופלים לרפיון ותשישות. ושבעה אלה בנפשו של החכם טהורים ובלתי טמאים, ובכך הם נמצאים ראויים לכבוד, ואילו בנפשו של הסָכל הם טמאים ומשוקצים\" (על הרע האורב לטוב, קסז-קסט).", + "משתי פיסקאות אלה אנו למדים, שכשהשֵׂכל, המושל הראשי על החושים והאיברים, מתרַשֵם ממשרתיו החושניים, כשהם מתמַסרים לרשעתם, יבולע לו וגם להם. וזה ממש מזכירנו: \"מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים\" (משלי כט, יב). אבל אם השֵׂכל המושל יפקח עליהם בטוב טעם ודעת, וידריכם בדרך ישרה - אז הם יִטוּ אליו ויתלכדו סביבו. ולכן מפרש פילון: כל ההורג את קין, את השֵׂכל, ז\"א נשמתו החוטאת, אז שבעתיים יוקם - אז גם יזיק לא רק לשֵׂכל אלא גם לשאר החלקים שהם שבעה, ז\"א שימוּת. וראה גם להלן לבראשית ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט מה שכתב פילון בענין זה. ועל שבעת חלקי הרֶשע ראה להלן לבראשית ד, כג-כד שו\"ת בראשית א, עז.", + "וכעין רעיון זה מפרש רבינו בחיי, על הפסוק \"הלא אם תיטיב שאת\" (בראשית ד, ז) על סמך דברי המדרש בנדרים לב, ב: \"עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם ומלט את העיר בחכמתו (קהלת ט, יד-טו). קרא גוף האדם עיר קטנה, כי כן נקרא עולם קטן; ואנשים בה מעט, הם חמדת הגוף ונפש המתאוה, וכו'; ומלך גדול, הוא יצר הרע, שיש לו עוזרים הרבה, והם כחות התאוות כמלך שרבו חיילותיו; וסבב אותה, על שם שהוא מקיף את הגוף מבית ומחוץ במחשבות רעות ובמעשים רעים, והם המצודים הגדולים שבהם נכשל האדם; איש מסכן חכם, הוא היצר טוב, והוא השכל וכו'; ומלט את העיר בחכמתו, הוא היצר טוב, והוא השכל\" וכו'.", + "תירגום השבעים לפסוק זה הוא: \"כל הורג קין ישלם שבעה ענשים\", ועל יסוד זה מפרש פילון את הפסוק כאן וכן להלן בפסוק כד שו\"ת בראשית א, עז. פירוש זה של \"שבעתים\", שההורג קין ייענש פי שבע, נמצא גם במפרשי המקרא: \"כל הורג קין שבעתים יוקם, כן גזרתי, כל שיהרגנו אקח נקמתו ממנו פעמים רבות\" (רד\"ק). \"ולפי דעתי אין שבעתים לשבעה דורות וכו', אבל פירוש כל הורג קין כפשוטו, שאמר השם לכן כל אשר יהרוג קין שבעתים יוקם ממנו, כי אענוש ההורג אותו שבע על חטאתו, כי אני הבטחתי את קין שלא יהרג, בעבור יראתו אותי והתודותו לפני\" (רמב\"ן פסוק כג). \"כי קרא ה' להורגים ואמר כמדַבֵּר אתם, לכן כל הורג קין כי שבעתים יוקם\" (עקידת יצחק). \"כל מי שיהרוג את קין שבעתים יקם, שבעה פעמים ינקם את דמו של קין ממנו\" (רבינו מיוחס). אבל לפי שיטת חז\"ל והתרגומים, פירוש שבעתיים הוא, שההורגו יינקם לשבעה דורות: \"לשבעה דרין יתפרע מיניה\"322 וכן במה\"ג; ב\"ר כג, ד; תנחומא בראשית, יא; ראב\"ע, ועי' שיטת רש\"י..", + "מדוע ניתן אות להורג־אחיו, שלא יהרוג אותו כל מוצאו, כאשר מן הראוי היה לנהוג ההיפך - למסרו בידי (כולם) לאבדון?", + "ראשית, אחד ממיני המיתה הוא שינוי טבע החיים323 ראה דברי פילון בסוף השו\"ת כאן.. אכן, כאֵבים בלתי־ פוסקים שאינם מעורבים בששון, ופחדים מבעיתים חסרי תקוה טובה, ממיטים הרבה מיתות קשות ומשונות, שהחושניות נותנת. שנית, מיד בתחילה, מתכוון (הכתוב) לכונֵן את החוק בקשר לנשמה שאינה נפסדת, ולהכחיש את דעתם הכוזבת של הסוברים שרק חיים עם הגוף מאושרים הם. כי הנה, אחד מן השנַים324 פי' האחד משני האחים - קין. אָשֵם בחמורות שברעות - חוסר יראת אלהים ורֶצח אח - והוא חי ומוליד בנים ובונה ערים (בראשית ד, יז). ולעומת זאת, מי שהוּכְחָה דביקותו באלהים - נשמד בעָרמה. ודבר אלהים מכריז בבירור, שלא החיים החושניים הם טוב, ולא המות - רע, אלא המתייחס לעיסקי הגוף איננו חיים (לאמיתם). אך ישנם (חיים) אחרים נצחיים ובני אלמוות, והם נופלים בחלקן של הנשמות הבלתי־גופניות. אכן, מה שאמר המשורר על (סלע) סקיללא: \"הוא איננו בן־תמותה, אלא רַע בן־אלמוות\"325 ראה הומירוס, אודיסייאה יב, קיח., הולם יותר לומר על החי חיי רֶשע וחי הרבה שנות־חיים. שלישית, מכיון שקין היה הראשון למעשה הנורא של רצח־אח, (ה') מציע לו חנינה בקשר למקרה הראשון, ושָׂם לפני כל השופטים חוק של חסד ורוֹך, ולא כדי שימנעו מלהרוג את הרעים, אלא שמתוך מעט שיקול־דעת ומתינות יעדיפו חמלה על אכזריות. כי בנוגע לחוטא הראשון, קָבַע (ה') בגודל חכמתו חוק של אדיבות326 או: קירבה. ראה הערת מרקוס כאן. מ. ובגרות; לא להרוג את הרוצח אלא לכַלוֹתוֹ בדרך שונָה. אי לזאת, לא ניתנה לו (לקין) הרשות להימנות על משפחת אביו326* ראה להלן לבראשית ה, ג שו\"ת בראשית א, פא., והכריז כי הוא נכרָת, לא רק מבית הוריו, אלא גם מהמין האנושי כולו, כעין מין מיוחד ונבדל מסוג החי המדַבֵּר, נתון לרדיפה ומנוסָה327 נע ונד. בשונה מן הפסוק המובא בשו\"ת בראשית א, עב. מ., כאדם שהפך ושינה את טִבעו ל(טֶבע) החיות328 ולפי השיטה שקין נהרג על־ידי למך: \"שהיה למך סומא, ותובל־קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה\" (רש\"י ד, כג ע\"פ תנחומא בראשית, יא)..*שו\"ת בראשית א, עו
___________
", + "כשאלתו של פילון נמצא גם באברבנאל, שאלה ח־ט: \"כי הוא, בהיותו שופך דם אחיו, היה ראוי שגם דמו ישפך. למה החמיר הקב\"ה בעונש ההורג את קין שיוקם שבעתים, ולא החמיר כל־כך בעונש קין שהרג את הבל\"?", + "תשובתו הראשונה של פילון היא, שעונש ממושך זה של חיים תמידים בפחד ובבעתה, הוא יותר גדול מאשר מיתה חד־פעמית. וכעי\"ז באברבנאל: \"כל הורג קין שבעתים יוקם. כלומר, כיון שקין איוותה נפשו למות, לכן אני גוזר שלא ימות עתה, אבל שיחיה לקבל ענשו, ומפני זה כל הורג קין, להיותו סותר ומנגד לכוונה האלהית, שבעתים יוקם\". ובחז\"ל חלקו, אם מיתה חמורה או יסורים חמורין, ולדברי רב אשי: \"ממאי דמיתה חמורה דילמא מלקות חמור, דאמר רב אלמלי נגדיה לחננאל מישאל ועזריה פלחו לצלמא\" (כתובות לג, א-ב).", + "תשובתו השנייה היא, שהנשמה לעולם קיימת, ובכך הוא סותר את אלה השואלים מדוע \"צדיק ורע לו רשע וטוב לו\". וה' מכריז בבירור, שלא החיים הגופניים הם העיקר, ולא המות הוא האסון הכי גדול. אלא, שהחיים האמיתיים אינם חיי הגוף, אלא חיי הנשמה. ושיטתו זו הוא מביע בכמה מקומות. ראה לעיל ב, יז שו\"ת בראשית א, טז.", + "תשובתו השלישית היא, שה' קָבַע כאן חוק לשופטים, שינהגו גם במדת הרחמים, אבל בנוגע לחיי המשפחה נכרָת קין מגזעו ונהפך לסוג חדש של \"נע ונד\". על עניין הרחמים הוא מביע גם שיטתו במקום אחר. ראה להלן בביאור לבראשית ו, ח שו\"ת בראשית א, צו, מה שמובא שם מ\"על האלהים שאינו משתנֶה\", עד-עז.", + "במקום אחר שואל פילון, למה לא נזכרה בתורה מיתתו של קין?: \"אך לא נמצאת בתורה בשום מקום מיתתו של קין הארור רוצח אחיו, אלא נאמר עליו הפסוק: \"ה' שָׂם אות בקין, שכל המוצא אותו לא יהרגהו\" (בראשית ד, טו), ומדוע? נדמה לי, כי חוסר יראת אלהים הוא רעה בלי־מצָרִים, המתלהטת ולעולם לא ניתן לכבותה. כך שאפשר לייחס את דברי ממשורר כמתכַּוונים לרעה: \"אין היא בת תמותה, אלא רע בן אלמוות\"325 ראה הומירוס, אודיסייאה יב, קיח.. הדבר בן־אלמוות בחיים שאצלנו, אך ביחס לחיים שלפני האלהים הוא גוויה חסרת־רוח, כפי שהיה מי שאמר: מאוס מזֶבל\"329 ראה להלן לבראשית ה, ג שו\"ת בראשית א, פא. (על המנוסה והפגישה, ס-סא)." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע מאשים למך את עצמו, לאחר חמש דורות, על רצח האח (הבל) על־ידי קין אביו הקדמון. כי (הכתוב) אומר: \"אמר לנשיו עדה וצלה: איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי, אם נדרש מקין עונש פי שבעה, אזי מלמך (יידרש) פי שבעים ושבעה\"?330 כך לפי השבעים: ὅτι ἑπτάκις ἐκδεδίκηται ἐκ Καιν, ἐκ δὲ Λαμεχ ἑβδομηκοντάκις ἑπτά, ובמסורה: \"כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה\".", + "במספָּרים, היחידות קודמות לעשרות בסדר ובכוח, כי הראשונות (היחידות) הן ההתחלות והיסודות וקנֵי־המידה, והעשרות צעירות יותר והן נמדדות ומִשְנִיוֹת בסדר ובכוח. לפי זה השֶבע ראשונִי וקדום יותר מהשבעים, והשבעים צעיר מהשֶבע והורתו בחישוב. ולאחר שעניין זה נקבע, (נֹאמר), שהראשון אשר חטא, מכיוון שאָכֵן לא ידע בבטחון331 פי' שלא ידע בבטחון מה יהיו תוצאות מעשהו., נענש ביֶתר־פַּשטות בהתאֵם למספר הראשוני והמסופק332 המילה אינה מובנת בהקשרה. שמא לפנינו שיבוש מ־ : יסודי. מ., רצוני לומר היחידוֹת. אך השני (למך), שהאיש הראשון (קין) כבר שימש לו כדוגמה, ומחוּסר־תירוצים נתחייב כחוטא מרצונו החפשי. ומכיוון שלא קנה חכמה נשגבת מהעונש הפשוט יותר והראשון, יהיה עליו עדיין לשאת בו (בעונש), ובנוסף לכך יקבל גם את השני, שהוא בעשרות... ולפיכך, קין שהיה הרוצח הראשון, מכיוון שלא ידע את גוֹדֶל התועבה, כי עדיין לא נפגש במוות מעולם, נקנס ביֶתר־פַּשטות, בשבע של יחידוֹת. אך המחַקֶה אותו, שלא היה יכול להתחמק באותה אמתלה -ידיעת השבח- היה ראוי לעונש כפול: (הראשון) שווה ודומה (לקין), ובנוסף השני, השֶבַע של העשָׂרות. כי פְּסַק שבע מונים נחרץ על־פי החוק: הראשון, על־ידי העיניים, אשר ראו את שאינו ראוי. השני, על־ידי האזניים, אשר שמעו את אשר אין הכרח (לשמוע). השלישי, על־ידי האף, שהוטעה על־ידי שריפה וחריכה. הרביעי, על־ידי הטעם, ששירת את תענוגות הבטן. החמישי, על־ידי המישוש, שבעטיו עם החושים הקודמים, ודיכוי הנפש גָרם בנוסף לכך למעשים מסויימים אחרים, כגון: כיבוש ערים על־ידי תפיסת שבויים, וניתוץ מצודת העיר בה שָכנוּ ראשיה. הששי, על־ידי הלשון וכלי־ הדיבור, המדַברים כשיש לשתוק ושותקים כשיֵש לדבֵּר. והשביעי, על־ידי הבטן התחתונה, שבפריצוּת פסולה משלהבת ומלהיבה את התענוגות. וזהו שנאמר, שמקין נתבעת נקמה פי שבע, ואילו מלמך שבעים ושבעה. בשל הסיבות שנאמרו, לפי זה כחוטא שני, אשר לא שָת ליבו לעונשו של הראשון, קיבל לעצמו את הכל, ויש לו גם את (העונש) הפשוט יותר - את היחידות שבמספָּרים, וגם את המרובה ביותר, שהוא דומה לעשרות שבמספָּרים.*שו\"ת בראשית א, עז
___________
", + "פירוש הפסוק \"כי שבעתים יוקם קין\" שבשאלה, אינו דומה לפירוש פסוק זה שבתשובה. כי לפי השאלה, פירושו של הכתוב הוא ענין התרָאָה, מי שיהרוג את קין יוקם שבעתיים, ולפי התשובה כוונת הפסוק היא: קין שהרג בשוגג נענש פי־שבעה, ולמך שהרג במזיד ענשו הוא פי־שבעים ושבעה. ועוד, שמראש השאלה נראה שלמך \"מאשים את עצמו לאחר חמשה דורות\", ופירושו, שסומך על הכתוב לעיל בפסוק טו: \"כל הורג קין שבעתים יוקם\", אבל מפרשו לאחר חמשה דורות.", + "בחז\"ל אין רמז כל־שהוא לחמשה דורות, ושם נמצאת בפי ר' יוסי בר חנינא, המסורה בנוגע לשבעה דורות: \"ויאמר למך לנשיו וכו', קין הרג ונתלה לו ז' דורות\" (ב\"ר כג, ד), וכן בתרגומים: \"ארי לשבעה דרין איתלין לקין, הלא ללמך בריה שבעין ושבעה\" (ת\"א). \"ארום קין דחב יתב בתיובתא, עד שובעה דרין אתלין ליה\" (תרגום יב\"ע). \"ויאמר לו ה' כל מה שאתה מבקש אני אמחול לך, שלא יהרגוך כל מוצאך, ואעשה לך תקנה, כי לא ינקום ממך עון הבל עתה, אמתין לך עד שבעה דורות, הוי אומר שבעתים יוקם\" (מדרש אגדה לבראשית ד, טו). \"כי שבעתים, עד שבעה דורות וכו', כי השם האריך אפו על קין עד שבעה דורות\" (ראב\"ע, שם). והנה יש שדרשו כי שבעתים הוא לשבעה דורות (חז\"ל והתרגומים), ויש שפירשו עונש פי שבעה (מפרשי המקרא). פילון הלך בעקבות פירוש השבעים, שהכוונה לשבעה ענשים (גם לעיל ד, טו).", + "נראה, שמלבד זה שמע פילון על מסורת מדרשית, שאחר חמשה דורות (חנוך, עירד, מחויאל, משותאל, למך) ינקום ה' את רציחת קין, וחז\"ל הם בשיטה של שבע דורות (מאדם הראשון)333 ברד\"ק: \"שאמרו במדרש, שיתלה לו העון עד שבעה דורות, והרגו למך שהיה דור ששה לו ושבעה לאדם\" (רד\"ק לפסוק טו). ובשיטה אחרת לראב\"ע, לפסוק יט, על נשי למך ש\"לא רצו להזקק לו, בעבור שאמרו למה נזקק לבעל ונוליד בנים, שהוא הדור השביעי וההורג אותם אין לו דמים, כי תחלת החשבון מקין. ולמך אמר להן, כי התחילה מאדם, והנה למך השביעי, והגזרה כבר בטלה\". ואולי יש לדייק בדברי פילון, שכוונתו שאפילו בנים בריחוק דורות שכזה הם נושאים חטא אבותם. ויסוד לכך אפשר לראות בדבריו ב\"על הפכחון\", מט (מובא להלן לבראשית ט, כז לשו\"ת ב, עז), שם תולה את קללת כנען בחטאו של אביו חם, על סמך הפסוק \"פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים\" (שמות כ, ה). ואולי התכוון גם כאן לאותו הרעיון, שלמך חשב שרק \"על רבעים\" פוקד ה' עון אבות על בנים ולא למעלה מזה, ולמה יפקוד עליו עונו של קין לאחר חמשה דורות? ופילון מבליע בהטעמתו, שמקרה למך הוא יוצא מן הכלל, הואיל והוא כחוטא שֵני כבר ידע על המוות שלא הכירו קין. ומשום שלא שָׂם לבו לזה, ייפקד עליו עון אביו הקדמון אפילו לאחר רבעים..", + "דרושו של פילון הוא, שלמך חיקה את מעשיו של קין, לכן נענש לא רק בחטאו הוא, אלא גם בעוונו של קין. וכן דרשו בברייתא: \"והא כתיב פוקד עון אבות על בנים (שמות כ, ה), וכתיב ובנים לא יומתו על אבות (דברים כד, טז), ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן, לא קשיא, הא בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם\" (ברכות ז, א). וכעי\"ז בסנהדרין כז, ב, וברש\"י שם: \"כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ונפרעין מהם עונותיהן ועון אבותם\".", + "שיטת פילון שקין שוגג היה, נרמזת בחז\"ל: \"ר' נחמיה אמר, לא כדינן של רוצחין דין של קין, קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד, מכאן ואילך כל ההורג קין יהרג\" (ב\"ר כב, יב). וכלשון פילון, שקין לא בא מעודו לידי ידיעת המוות, נמצא גם בחז\"ל: \"א\"ל קין, רבש\"ע, לא ידעתי ולא ראיתי הרוּג מימַי, וכי הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת?\" (ת\"ה בראשית, ט).", + "בחז\"ל והמפרשים שתי שיטות בנוגע ללמך, שלמך לא הרג כלל334 \"קין הרג ונתלה לו ז' דורות, ואני שלא הרגתי אינו דין שיתלה לי על זה\" (ב\"ר כג, ד). וברש\"י ובלשון ת\"א ותרגום יב\"ע, ועי' ברמב\"ן. וגם השיטה שהרג את הנפש, אלא שגם למך לא היה מזיד: \"ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין. א\"ל ארבע משפחות עתידות לצאת מהבל ובטלת מן העולם, כך תפתח הארץ את פיה ותבלע לך ארבעה משפחות, אלו הן חנוך עירד ומחויאל ומשותאל. וכיצד נהרג קין וכו', למך בן בנו היה שביעי לדורות, וסומא היה יוצא לצוד ובנו אוחזו בידו, כשהיה רואה אותו תינוק חיה היה אומר לו, א\"ל כמין חיה אני רואה, מתח את הקשת כנגדו והרג את קין, ראה אותו תינוק מרחוק הרוג וקרן במצחו, א\"ל ללמך, אבי, הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו, א\"ל למך ווי לי, זקני הוא. טפח שתי ידיו בחרטה, ונגע בראש התינוק והרגו בשוגג, שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי\" (ת\"ה בראשית, יא)335 אבל בכמה מקומות להיפך, שקין היה מזיד ולמך היה שוגג: \"אם קין שהרג בזדון כל ההורגו נהרג עליו, אני שלא הרגתי אלא בשגגה על אחת כמה וכמה\" (מה\"ג). \"קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג, לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה\" (רש\"י).." + ], + [], + [ + "מדוע אדם, כשהוליד את שת, אומר עליו: \"כי אלהים הקים לו צאצא אחר תחת הבל, אותו הרג קין\"?", + "אמת, שֵת צאצא אחֵר והתחלת לידה אחרת של הבל, בהתאם לעיקרון טִבעי מסויים. כי הבל דוֹמֶה לאדם הבָּא מלמעלה כלפי מטה336 אבל בפרקי דרבי אליעזר להיפך, שחוה ראתה שקין הוא מן העליונים: \"והאדם ידע את חוה אשתו, מהו ידע? שהיתה מעוברת וראתה דמותו שלא היה מן התחתונים אלא מן העליונים, והביטה ואמרה קניתי איש את ה'\" (פדר\"א, כא)., ולפיכך גם ניזוק, ואילו שֵת (דומה לאדם הבָּא) מלמטה כלפי מעלה, ולפיכך הוא מתוַוסף. והוכחה לכך; ש\"הבל\" מתפרש כ\"מובא ומוקרב לאלהים למרום\"337 לפי מרקוס, ממציא פילון אטימולוגיה זו על סמך מובן ההפעיל של השרש \"יבל\" (ראה מרקוס עמ' 48 הע' j)., ואין זה מן הראוי להגיש כלפי מעלה כל דבר שהוא, אלא רק את הטובים, כי (האלהים) איננו סיבת הרע338 ראה לעיל הע' 251.. אי לזאת, יש בבלתי־קבוע, בלתי־מוגדר, עמום, מבולבל ונבוך - תערובת הולמת של שבח וגנאי; שבח, כי הוא מוקיר את העילה (הראשונה), וגנאי, כי בשעה שאירע דבַר־מה, והתרחש לגמרי במקרֶה, הוא לא שׂם לבו ואינו נותן תודה. לפיכך גם הטבע הפריד בין הלז (קין) ותאומו. ומצא את הטוב (הבל) ראוי לאלמוות, ופִתַּח אותו לקול הנעתר אל האלהים339 כוונתו, שהבל נהפך למליץ יושר., אך את הרע (קין) הוא מסר לאבדון. אך \"שת\" מתפרש כ\"בַּמַּיִם\"340 נראה שכוונתו כאן שהוא \"שותה\" (ראה מרקוס עמ' 49 הע' e), וכפי שמובא להלן לבראשית ה, ג שו\"ת בראשית א, פא. וכן במקום אחר בכתביו: \"שֵת פירושו \"שותה\", וכשם שהזרעים והצמחים שעל האדמה גדילים, מְניצים ומְניבים פירות רבים, אם הם מוּשקִים, אך הם נובלים אם הם יבשים משטף המים. כך גם הנשמה, כפי שמתברר, בשעה שהיא מוּשקִית בנחל רענן של חכמה היא מניצה ומִשתפֶּרת\" (על צאצאי קין וגלותו, קכה). וראה בקטע מדרש, הנדפס במבוא ל\"אגדת בראשית\" סי' יב: \"ויקרא את שמו שת, בשביל שנשתל תחת הבל\"., בהתאם לשינויים החלים בצמחים הגדֵלים ומשגשגים ונושאים פרי, כשמַשקים אותם. אֵלה הם סִמלי הנשמה. ובכן, לא יאמר עוד איש שהאלהות - סיבת כולם, הטובים והרעים, אלא רק סיבת הטובים בלבד, שרק הם מצמיחים טוב - נֵצֶר חַי.*שו\"ת בראשית א, עח
___________
", + "פילון מבאר, ששֵת הוא אביו של דור חדש, והוא לידה אחרת של הבל. ובמדרש: \"עד שנולד שת וכו', ומעשיו דומין למעשה הבל\" (פדר\"א, כב). ובראב\"ע: \"וטעם תחת הבל, במקומו\". \"איך אשיתך בבנים וגו' (ירמיה ג, יט), אין הלשון הזה אלא לשון השתופייה, שנאמר כי שת לי אלקים זרע אחר\" (ת\"ב שלח, טו). \"הוה משמש שת באתר דהבל\" (תיקוני זהר קיט, א).", + "שיטתו של פילון כאן היא, שהבל היה סמל הטוב הקיצוני, והיה יכול להיות רק שמיימי, וקין היה סמל הרע הקיצוני, ולא יכלו שניהם להתקיים בעולם, ולכן הובא הבל ונקרב במרום לאלקים, וקין נמסר לאבדון, ואחריהם נולד שת שהוא ממוזג.", + "בפירושו האלגורי מתאר פילון את סמלי קין והבל כתאומים. ועל הולדתם תאומים מובא במדרש: \"ר' יוסי אומר, קין והבל תאומים היו\" (פדר\"א, כא).", + "למרות שפילון כאן דורש ששת הוא לידה אחרת של הבל, הרי במקום אחר הוא מציע, שמפני שלא אמר הכתוב \"זרע שונֶה\", אלא \"זרע אחר\", יש ללמוד מכך ששת לא היה שווה לא להבל ולא לקין: \"כש(הכתוב) אומר ששת צָץ ועָלָה \"מזרע אחֵר\", לא הבהיר אחֵר ממי, האם מהבל שנרצח על־ידי אחיו, או שמא מקין הרוצח. ושמא היה הרך הנולד שונֶה משניהם, (נבדל) מקין - כעויין, שהרי צימאון למידה הטובה הוא האויב הגדול ביותר לרעה העריקה, (ונבדל) מהבל - כידיד וקרוב. הרי (הכתוב אומר) \"אחר\" ולא \"שונֶה\", כך (שונֶה) המתחיל מן המְסַיֵם, והחי עם הנולדים (שונֶה) מן החי עם אלה שאינם נולדים. לכן הבל, אשר עזב את כל אשר בן־תמותה, שינה מקומו ועבר לטבע משופּר יותר, ואילו שת, בהיותו זרע של המוסריות האנושית341 והרמב\"ם כותב במורה נבוכים א, ז, שהיה שת \"שָלֵם השלימות האנושי\"., לעולם לא יעזוב את גזע האנשים342 ראה להלן בראשית ה, ג שו\"ת בראשית א, פא., אלא יגיע עד לגידול הראשון - עד למספָּר עשר המושלם, מספָּר אשר בו קם נח הצדיק342* ראה להלן בראשית ה, כט שו\"ת בראשית א, פז, בסופה.. (מחזור) שני ומשופר, הוא משֵם בנו (של נח) ועד לסוף מחזור העֶשֶׂר האחר, אשר לו נותן אברהם הנאמן את שמו. השלישי מושלם יותר ממחזור של עשר, הוא מחזור של שבע, ממנו (מאברהם) ועד למשה הנחשב כחכם־בכֹּל. והוא שביעי לאברהם, לא במעגל החיצוני של הקדשים כמבקש להסתופף בצילם, אלא כחבר המבַלֶה את חייו בהיכלות (ה')\" (על צאצאי קין וגלותו, קעב-קעג).", + "לדברי פילון כאן, אין קין והבל נחשבים בשלשלת מניין הדורות, אלא שת. דבר זה נמצא במדרש הנעלם: \"א\"ל ר' חייא, קין והבל לא היו אלא להתחזאה רמיזא עילאה, אבל שת לא אתא לעלמא אלא לאשתלשלא עלמא מיניה, ובג\"כ אמר בדמותו בצלמו\" (מדרש הנעלם בזהר חדש, יט ע\"ד). \"ואוליד שם, מכאן אתייחסו דרי דצדיקייא בעלמא\" (זהר אחרי מות עז, א). ונראה, שזה כוונתם בבמדבר רבה יד, יא: \"ויקרא את שמו שת, שממנו הושתת העולם, לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם\".", + "מניין הדורות שבפילון, הוא מניין הדורות הנמצא במשנה: \"עשרה דורות מאדם עד נח וכו', עשרה דורות מנח עד אברהם. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כולם\" (משנה אבות ה, ב). כעין הביטוי על \"אברהם הנאמן\", נמצא באבות דרבי נתן פרק לב-לג, בקשר לאותה משנה: \"עשרה דורות מאדם ועד נח וכו', ולא הביא עליהן מי המבול בשביל צדיקים וחסידים שהיו בהם וכו'. עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו', עד שבא אברהם אבינו והלך בדרכי הקב\"ה וכו'. ולא עוד, אלא שהיה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה וכו', עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב\"ה, ובכולן נמצא שלם\" וכו'.", + "מניין שבע דורות מאברהם ועד משה לא מצאתי בחז\"ל, וסדרם: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה." + ], + [ + "מדוע קיווה אנוש, בנו של שת, לקרוא בשם ה' אלהים?343 שאלת פילון מבוססת על נוסח השבעים: οὗτος ἤλπισεν ἐπικαλεῖσθαι τὸ ὄνομα κυρίου τοῦ θεοῦ. שתירגמוהו: \"(אנוש) קיווה לקרוא בשם ה' האלהים\". נוסח המסורה הוא: \"אז הוחל לקרא בשם ה'\". השבעים מפרשים \"הוחל\" משרש \"יחל\", ומוסיפים את התיבה \"האלהים\".", + "אנוש מתפרש \"אדם\", והוא נחשב כאן לא כדבר מעורָב, אלא כחֶלקָה ההגיוני של הנשמה -השֵׂכל- אשר לו נאה התקווה במיוחד. שכֵּן, לחַיות הבלתי־ שׂכליות אין חלק בתקווה. והתקווה היא ציפייה כל־שהיא לחדווה, כי קודם לחדווה - התוחלת לטובות.*שו\"ת בראשית א, עט
___________
" + ] + ], + [ + [ + "מדוע, לאחר התקווה אומר (הכתוב): \"זה ספר תולדות בני האדם344 כך בשבעים: ἀνθρώπων \"בני אדם\", ובמסורה: \"אדם\".\"?", + "במילים אלה הופך (הכתוב) את המאמר הקודם מהימן. מהו האדם? האדם הוא זה אשר השיג חלק גדול ומופלא יותר מכל שאר החיות, בַּתקווה. ועניין זה מפורסם הוא, כביכול חָרוּת בַּטבע, כי השֵׂכל האנושי הוא בעל תקווה מטִבעו.*שו\"ת בראשית א, פ
___________
", + "פילון מפרש \"הוחל\" מלשון \"יחל\", במובן תוחלת ותקווה, ויסודו בתרגום השבעים, וכן הוא כותב במקום אחר: \"כי הכשדים (העברים)345 ראה קולסון עמ' 8 הע' a, שלעתים קרובות משתמש פילון בכשדית כשם נרדף לעברית. מכַנִים את האדם \"אנוש\", מפני שהאדם הוא היצור היחידי לאמיתו המייחל לטובות... ומִזה עוֹלֶה בבירור, שאין הוא מחשיב את המיואש לאדם, אלא לחיה בדמות אדם, מאחר ונשלל ממנו הקניין הקרוב ביותר לנשמה האנושית - התקווה. ולפיכך, ברצונו להלל בכל־שֶבח את המקַווה, אומר (הכתוב) תחילה, שהוא שָׂם תקוותו באבי־הכֹּל ובוראו, ומוסיף (בפסוק הסמוך) \"זה ספר תולדות בני אדם\", אף שאבותיו ואבי אבותיו כבר נולדו\" (על אברהם, ח-ט). דבריו האחרונים מתבררים ב\"על הרע האורב לטוב\", המובא להלן בביאור.", + "פירוש תיבת \"הוחל\" שבמקרא שרוי במחלוקת. יש מפרשים אותו מלשון \"חילול - חולין\", ויש מפרשים מלשון \"תחילה\" או \"תפילה\". וגם עניין \"לקרא בשם ה\"' שרוי במחלוקת, לחיוב או לשלילה; אם הניחו את הקב\"ה וקראו שֵם השם על אליליהם, או שהחֵלו להתפלל לה'. \"אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אִלו נקראו בשמו כבר היה בהם צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. ואימתי נקראו בשמו? בימי אנוש בן שת, שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה\"' (מכילתא יתרו, ו; ספרי דברים, מג; תנחומא נח, יח). ומכאן, שבימי אנוש התחילו לחלל ולקרוא את ע\"ז בשמו של הקב\"ה. וכן ברש\"י ובת\"י. וברמב\"ם הלכות עכו\"ם א, א: \"בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה דעת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן התועים היה\".", + "ובתרגום אונקלוס שתי נוסחאות: \"ביומוהי חלו בני אנשא מלצלאה בשמא די\"י\", \"ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה\"'. וברד\"ק מביא את שתי הנוסחאות מתרגום אונקלוס: \"ובתרגום אונקלוס מצאנו שתי נוסחאות, יש נסחא בכן ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה', פירש הענין אז הוחל לשון תחלה, כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם ה', כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא היתה דעתם שהתפלה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב\" (עיי\"ש). לפי נוסח זה, מדובר כאן בשבחו של אנוש, שבימיו התחילו להתפלל לה'. ובפירוש רס\"ג על התורה כעין פילון: \"שהוא (אנוש) היה הראשון בימיו שהכיר בוראו והתחיל להתפלל ולקרא ולהתחנן אל ה', ולכן נאמר ויקרא בשם ה\"' (גנזי שכטר, כרך א עמ' טו). ובאבן עזרא: \"והוא מגזרת תחלה, והטעם שהחלו להתפלל\", וכן ברשב\"ם. והאברבנאל מפרש את דברי האבן עזרא: \"והראב\"ע פירש לשבח, שבימים האלו החלו בני אדם להזכיר את יוצרן, ולכוין מעשיהם ותפלותיהם לשמו, והוא באמת הנראה מפשט הכתוב וכו', שבימי אנוש התחילו להתפלל ולקרא בשם ה' בכל מעשיהם, לפי שעם היות שקודם לכן בימי אדם והבל ושת היו משערים במציאות האל, הנה לא היו קוראין ומתפללים אליו, כי בימי אנוש התחילו בזה, ומאנוש נמשך לקינן ומדור אל דור\". פירוש זה, ש\"הוחל\" לשון תפילה, הוא כעין רעיונו של פילון, אלא כאן שהאדם מייחל, וכאן הוא מתפלל, אבל גם תקווה הוא מלשון תפילה: \"שישראל מקווין בבתי כנסיות\" (פרקי דרבי אליעזר, ל). \"א\"ר חמא ב\"ר חנינא, אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה\"' (ברכות לב, ב).", + "פילון דורש סמיכות הכתובים: \"אז הוחל (=קיווה) לקרוא בשם ה' זה ספר תולדות אדם\" (ד, כו-ה, א), ומפרש כי תולדות אדם הן הן התקווה. וכן הוא כותב במקום אחר: \"'אז קיווה לקרוא בשם ה' אלהים', והוא מוסיף במפורש \"זה ספר תולדות בני האדם\". ודבריו חשובים מאד, כי בזה נרשם הוא בסִפרו של אלהים, כי רק אדם הוא בעל תקווה, וכן גם היפוכו - המתייאש אינו אדם\" (על הרע האורב לטוב, קלט).", + "לפי מדרש זה, היה אנוש הראשון שקיוה לתשועת ה'. והכתוב \"זה ספר תולדות אדם\" נסמך לתולדות אנוש, מפני שבלשון הקודש אנוש מובנו \"אדם\", וזה רמזה תורה, שאנוש בלבד, שהוא המקווה לעזרת ה', ראוי להיקרא אדם וראוי להיכתב בספר תולדות בני אדם." + ], + [], + [ + "מדוע, בסיפור התולדות, לא הזכיר עוד את קין, אלא את שֵת, עליו הוא אומר; שנולד בדמותו ובצלמו (של אדם)? ומכאן מתחיל (הכתוב) למנות את שלשלת הדורות ממנו (משת)346 ראה לעיל ד, כה שו\"ת בראשית א, עח ובביאור, ובהע' 342 שם..", + "(הכתוב) איננו מצַרֵף, לא לשלשלת ההגיון ולא לשלשלת המניין, את המתנקש, המגואל והאכזרי. כי כפי שאמר מי שאמר, יש לראותו כזֶבל347 ראה לעיל הע' 329., ולהשליכו החוצה. לפיכך אין (הכתוב) מצביע עליו, לא כיורשו של אביו הארצי ולא כראשית הדורות שלאחריו. ולעומתו, הוא מבדיל את שֵת כחָף מפשע משתי סיבות, היות והוא שותה348 ראה לעיל הע' 340, ומה שמובא שם ממדרש אגדת בראשית., כי אביו השקהו, וכן הוא מוליד תקווה בגידולו ובהתקדמותו349 ברמב\"ם: \"אמנם שת, כאשר לימדהו והבינהו (אביו), ונמצא שלם השלמות האנושי, נאמר בו ויולד בדמותו כצלמו\" (מורה נבוכים א, ז).. לכן לא מקרֶה הוא, ולא לשוא אומר (הכתוב), ש(שת) נולד בדמותו ובצלמו של אביו, (כי אם) כנזיפה לבכור (לקין), שמחמת הרצה המגואל אין הוא נושא בקרבו כלום מגוף אביו או מנשמתו. לפיכך הפרידו (הכתוב) והפרישו מקרוביו349* ראה לעיל ד, טו שו\"ת בראשית א, עו, בסופה., ולעומתו נתן ל(שת) חלק מכבוד הבכורה.*שו\"ת בראשית א, פא
___________
", + "מדרשו של פילון נמצא גם בחז\"ל: \"ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו [ויקרא את שמו שת]. מכאן אתה לומד, שלא היה קין מזרעו ולא מדמותו ולא מצלמו של אדם, ולא מעשיו דומין למעשה הכל, עד שנולד שת, שהיה מזרעו ודמותו, ומעשיו דומין למעשה הבל אחיו, שנאמר ויולד בדמותו בצלמו. רבי ישמעאל אומר, משת עלו ונתיחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים והפושעים והמורדים\" וכו' (פדר\"א, בב). ובזֹהר: \"תוקפא דאדם הראשון דא שת, דהוה בדיוקנא דאדם הראשון ממש\" (זֹהר משפטים קיא, ב).", + "כדאי לציין את הביטוי שבפילון: \"שלשלת ההגיון (-החכמה) והמניין\". ביטוי זה נמצא במשנה, אולם שָׁם בקשר לסנהדרין: \"אין בית דין יכול לבטל דברי חבירו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין\" (עדיות א, ה), וכן בבבלי (גיטין לו, ב, ובעוד מקומות). אבל במשנה אבות: \"חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין\" (אבות א, ז, לפי שינויי נוסחאות שבגליון). ואולי הושאל הביטוי באבות משָם." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע נאמר, שחנוך, אשר התחרט, חי מאה ששים וחמש שנה לפני שעשה תשובה, ולאחר שעשה תשובה (חי) מאתים שנה?354 פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו\"ת הבאה).", + "... אמנם, המאתים של החזרה בתשובה מורכבות משתי מאות, בהן המאה הראשונה מגלָה רק טוהר מעוולוֹת, ואילו האחרת את מלוא המוסריות של האדם המושלם. יען, כי מוכרחים תחילה לכרות את החלק הנגוע בגוף־נגוע, ורק אז להעלות בו ארוכה, כי זה (הטיפול) הראשון, בעוד שהלז בא בשנייה...*שו\"ת בראשית א, פג
___________
" + ], + [ + "מהו: \"וחנוך היה רצוי לאלהים, מאתים שנה אחרי הולידו את מתושלח\"?350 כך בשבעים: ὐηρέστησεν δὲ Ενωχ τῷ θεῷ μετὰ τὸ γεννῆσαι αὐτὸν τὸν Μαθουσαλα διακόσια ἔτη ובמסורה: \"ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה\". וראה גם להלן לפסוק כג-כד שו\"ת בראשית א, פה.", + "בראשית הבריאה מחוקק (הכתוב) את המקורות לכל הדברים הטובים. ברצוני לומר בעֶרך כך: מעט קודם הגדיר (הכתוב) את הרחמים והסליחה351 בראשית ד, יג. וראה הע' 312 שם., ועכשיו הוא חוזר ומגדיר את התשובה, מבלי ללגלג ומבלי להאשים אף אחד מאֵלה שחטאו, ככל הנראה. ובבת אחת הוא מגַלֶה את ירידת הנשמה מרישעה למוסריות352 \"ירידת\"? \"עליית\" מיבעי ליה, אלא אפשר שפילון נתכוון לתאר את הרישעה כבעלת \"גובה לב\", ואת המוסריות כבעלת \"הענווה\". ולפיכך הירידה היא עלייה לאמיתו של דבר., בדומה לשיבתם של הבורחים ממלכודת. ו(חנוך), כשהגיע לפרקו והיה לאָב, מיד כשהוליד, עשה את ראשית הטוב והיפה, שנאמר \"היה רצוי לאלהים\". ואף שלא נשאר ביראתו לעולם353 מכאן יוצא, שלפי פילון העולם עגול ככדור. וכן בזֹהר ויקרא י ע\"א ובמקורות נוספים המובאים בניצוצי זֹהר שם. בבבלי פסחים צד, ב נחלקו לענין מהלך החמה בלילה, שלפי חכמי ישראל היא מהלכת למעלה מן הרקיע, ולפי חכמי אומות העולם היא מהלכת למטה מן הרקיע. לפי חכמי ישראל הארץ היא שטחית (ראה פי' מהרז\"ו לב\"ר ו, ח), ולפי חכמי אומות העולם היא ככדור (ראה פי' עיון יעקב לספר עין יעקב, חגיגה יב, א), ולדברי רבי שם, נראין דברי חכמי אומות העולם., בכל זאת, כל אותה התקופה נחשב כראוי לתהילה, שכֵּן היה רצוי שנים כה־רבות. ו(השנים) הרבות נזכרו בדרך סֵמל, שֶמָא לא בשֶל התנהגותו, אלא עקב דימויו בעיני האחרים. מכל מקום, מגלֶה (הכתוב) את סדר הדברים, שזמן לא־רב לאחר הסליחה לקין, מציג (הכתוב) את העובדה שחנוך חזר בתשובה, ובכך הוא מבהיר, שמדרכָּה של סליחה להביא לידי תשובה.*שו\"ת בראשית א, פב
___________
" + ], + [ + "מדוע נאמר, ש(חנוך) חי שלש מאות ששים וחמש שנה לאחר שחזר בתשובה?", + "ראשית, משום שבשנה שלש מאות ששים וחמשה ימים, אי לזאת, סיבוב השמש מצביע באופן סִמלי על חיי החוזר בתשובה. שנית, כשם שהשמש היא סיבת היום והלילה, הסובבת יומם בחצי הכדור הארצי ולילה מתחת לארץ353* ראה לעיל הע' 350., כך גם חיי בעל־התשובה כוללים מן חחושך ומן האור. מן החושך - מפגיעתן של התאוות והעוולות, ומן האור - כאשר אור המוסריות בוהק, ונוגהוֹ טהור ביותר. שלישית, (הכתוב) קָצַב לו את המספר המָלַא, אשר בו מעוטרת השמש, שהיא ראש המאורות השמימיים. ובמספר זה נכלל גם הזמן הקודם לחזרה בתשובה, מתוך חנינה על אשר חטא לפָנים. כי האלהים בטובו, מעניק חסדים גדולים בעין־יפה, ועם זאת, הוא מעביר על פשעים ישָנים הראויים לעונש, של החפֵצים במעלות הטובות.*שו\"ת בראשית א, פד
___________
", + "מדוע אחרי סופו של חנוך מוסיף (הכתוב) ואומר \"היה רצוי לאלהים\"?354 פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו\"ת הבאה).", + "... שנית, הוא מהלל את החוזר בתשובה, מפני שנשאר בכוונתו הטובה, ולא חזר ממנה עוד עד סוף ימיו. כי הנה קיימים אנשים, אשר לאחר שטעמו קצָרוֹת מן הטוב והיפה, וניתנה להם תקווה שיבריאו, הם חוזרים במהרה שנית לאותה המחלה.*שו\"ת בראשית א, פה
___________
", + "עיקר מדרשו של פילון בארבעת שו\"ת אלה הוא, שחנוך היה חוזר בתשובה. הפסוק אומר: \"ויתהלך... אחרי הולידו\", היינו שרַק לאחר הולידו את משותלח התהלך חנוך את האלהים, ולא לפני כן. ומזה מדרשו, שלפני לידת משותלח היה חנוך חוטא. תקופת חזרתו בתשובה היתה מחולקת לשניים, מחציתה הראשונה \"סור מרע\", והשנייה \"ועשה טוב\". ועוד, הפסוק של מספר שנות חייו \"ויהי כל ימי חנוך\" וגו' בא ללמד, שמכיון שחנוך חזר בתשובה, נמחקו לו עוונותיו הראשונים, שהרי התורה כוללת במספר ימיו גם את השָנִים שעמד בחטאו. זאת ועוד, שאחר שחזר חנוך בתשובה, הוא החזיק בתומתו עד סוף ימיו, ומעולם לא שָב לסורו.", + "לפי שיטה זו, לא היה חנוך צדיק מלכתחילה, אלא ששב בתשובה ונהפך לצדיק, וכך המשיך עד אחרית ימיו. לפי השיטה שבחז\"ל, היה חנוך פעמים צדיק ופעמים רשע: \"ר' אייבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב\"ה עד שהוא צדיק אסלקנו\" (ב\"ר כה, א). או \"תניא, חנוך בן ירד צדיק היה, וקל על עצמו להרשיע, ולקחו הקב\"ה קודם זמנו, לעשות חסד עמו, ושיתן לו שכר טוב לעולם הבא וכו'. כך הקב\"ה רואה בני אדם קטנים ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע וכו', ומקדים להם חסד כדי ליהנות בהם בגן עדן, ועכשיו כשהם טובים מסלקן מן העוה\"ז ליתן להם שכר בעוה\"ב וכו'. כך חנוך, בעוד שהיה צדיק והדוֹר כלם חייבין, ראה הקב\"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם קודם שיבאיש ריחו\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש יט, ב-כ, א). לפי הב\"ר היה פעמים צדיק ופעמים רשע, ולקחו הקב\"ה בתקופה שהיה צדיק, ולפי המדרש הנעלם היה צדיק, אלא מפני שהיה עלול לחטוא בעטיו של הדוֹר, סילק אותו מן העולם. ובשניהם, כבפילון, שהיה חשש שמא יחזור לסורו.", + "גם במקומות אחרים, כותב פילון על תשובתו של חנוך: \"'וחנוך היה רצוי לאלהים, ולא נמצא, כי העביר355 כן בשבעים. ובמסורה: \"כי לקח\". ראה בשו\"ת הבאה והע' 360 שם. אותו אלהים', כי ההעברה מראָה על חזרה ושינוי, והשינוי הוא לטובה, שכֵּן נוֹצָר ממחשבת הבורא תחילה356 \"ששה דברים שעלו במחשבה קודם בריאת העולם וכו', התשובה, שנאמר (תהלים צ, ב-ג) בטרם הרים יולדו, וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם\" (מדרש תהלים צג, ג).. הרי, מכל מקום, כל אשר עִם אלהים טוב ומועיל הוא, כשֵם שכל החָסֵר את החכמה האלהית - הוא ללא־הועיל. ויפה נאמר על שהועבר ממקומו: \"לא נמצא\", שכֵּן חיי האָשָם הקדומים נמחו ונעלמו ולא ימצאו עוד, כביכול לא היו מלכתחילה. ואולי (לא נמצא), כי כל מי שהוּעבר ועומד במדרגה מעוּלָה מטִבעו, קשה למצאו. ולפיכך הרע נפוץ הוא וידוע לרבים, ואילו מידת הטוב נדירה ואיננה ידועה אף לא למעטים\" (על אברהם, יח-יט). ולפי דבריו כאן, המיוסדים על תרגום השבעים, אין בפסוק \"ואיננו כי לקח אותו אלהים\" על עליית חנוך למרום, אלא על שובו מדרכו הרעה357 וכן גם מוכח מ\"על שכר ועונש\", המובא להלן לפסוק כד. אבל בשו\"ת א, פו כותב פילון על היעלמותו של חנוך ממש.. לרגלי תשובתו נשתנה, וחנוך החוטא \"איננו - ולא נמצא\".", + "בשו\"ת פ\"ד מוסיף פילון, שתשובה מעבירה את הפשעים הראשונים, ועל זה הוא כותב במקום אחר: \"שה' מחשיב את החוזר בתשובה כשווה לאדם שמעולם לא חטא\" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אבל גם: \"אך אין להתעלם מכך, שהתשובה שנייה לשלימות, כשם שהגוף השָב לאיתנו אחרי מחלה (הוא במדרגה שנייה) לגוף שלא חלה. ולכן שלימות מתמידה עומדת במקום הקרוב ביותר לכוח האלהי, ואילו תיקון במשך הזמן הוא סגולתה המיוחדת של נשמה מבורכת בטבעה\" (על אברהם, כו).", + "דבריו, ב\"על החוקים המיוחדים\", שעל־ידי התשובה נמחקו כל העוונות הקודמים של חנוך, עד שהם כאילו לא היו מעולם, דומים למה שאמרו חז\"ל: \"אמר להן הקב\"ה, מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם ברייה חדשה וכו'. אמר להן הקב\"ה, מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם\" (ירושלמי ראש השנה ד, ח).", + "מדרשו, שעל־ידי תשובתו, נכללו בחיי חנוך גם השָנִים שהיה שרוי בחטא, הוא מעין שיטת חז\"ל, ש\"גדולה התשובה שזדונות נעשות לו כזכיות\" (יומא פו, ב). ומחז\"ל יש הסוברים כפילון ב\"על אברהם\", שבעל התשובה הוא צדיק ממדרגה שנייה: \"וא\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה\" (ברכות לד, ב). אבל יש מהם הסוברים, שבעל התשובה הוא גדול אפילו מצדיק: \"א\"ר אבהו, במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים\" (שם). אף הרמב\"ם הוא בשיטה זו, והוא מסבירה: \"כלומר, מעלתן גבוהה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים את יצרם יותר מהם\" (הלכות תשובה ז, ד).", + "מדרשו, שחנוך חזר בתשובה רק מזמן שהוליד את מתושלח, נמצא במפרשי ימי הביניים: \"שָׂם כל חשקו באהבת האל, והתעסק בחכמות, והכיר את בוראו משהגיע לחמש וששים שנה\" (רד\"ק, פסוק כד). וברלב\"ג, ביֶתר ביאור: \"וסיפר, שחנוך הלך בדרכי השם יתעלה אחר שהוליד את מתושלח, מורה כי קודם זה לא הלך בדרכי השם, אבל הלך בדרכי אנשי דורו, וכאשר התבונן בטבע הנמצאות והשיג מאמתת ה' יתעלה, מה שלא הושג לאנשי דורו, עבד לה' השם יתעלה שלש מאות שנה\". ואברבנאל הציגו בשאלה (שאלה ו): \"בענין חנוך, שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה? כי אם אמר זה על צדקתו ויושרו, כלשון את האלהים התהלך נח, למה תלה ענינו בלידת מתושלח?\". ותשובתו: \"חנוך לא עשה כן, ולא הלך בדרכי אביו בזמן זווגו, כי הוא הוליד את מתושלח מהרה בהיותו בן סה, אבל אחרי זה אמר הכתוב ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח, והמאמר הזה מורה, שקודם הולידו את מתושלח היה רודף מאד אחר המשגל, ולכן מיהר וזווגו, אבל אחרי שהוליד את מתושלח הלך את האלהים, ר\"ל שנדבק בעבודת האל ושלמות נפשו, יותר ממה שהיה בראשונה קודם לידת מתושלח\".", + "מדרש פילון, שלאחר שחזר בתשובה חי חנוך שלש מאות וחמשים ושש שנה כמנין ימות החמה, נמצא כן ברבינו בחיי: \"היו כל ימי חייו שס\"ה שנים, כנגד מנין ימות החמה, לא פחות ולא יותר, כי הצדיק הזה ידע והשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים, והכיר בחכמתו כי יש סבה עליונה על הכל, ונדבק בה\".", + "אחת מדעותיו של פילון, שקלסתר פני היהדות מתוח עליה, ושמבלי ספק הושתתה על מסורות חז\"ל, היא מדת התשובה. הפילוסופים היונים אינם מספרים דָבָר בשבחה של התשובה. לפי דעתם, אין ביכולת הצדיקים לשלוח בעולתה ידיהם, ואפילו החוזר בתשובה פושע הוא358 ראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 155־156.. אבל לפי תורת היהדות, אין לך אדם שהוא כל כך טוב עד כדי להגיע לדרגת השלימות, ואין לך חוטא שהוא כל כך רע עד שלא תועיל לו התשובה. ובאמת, מושג התשובה אצל פילון אינו שונה כל עיקר מאותו של חז\"ל. פילון מנסח את תכונתה של התשובה כדלהלן:", + "\"אך, והיה אם לא יבינו בַּקללות כוחות מענישים (ראה: ויקרא כו, יד-מג, ודברים כח, טו ואילך), אלא יראו בהם אזהרה, ולאחר שעשו רע בתְעוֹתם (מן הדרך), ישובו מבויישים בכל נפשם, ויודו ויתוודו על עוונותיהם, ראשית, בינם לבין עצמם, במחשבה טהורה, המסיבה את לבם ללא־טעות ומכשול, ואחר גם בלשונם, כדי להחזיר למוטב את שומעיהם - אזי ימצאו חן בעיני האלהים המושיע והרחמן\" (על שכר ועונש, קסג).", + "יסודי התשובה שהזכירם פילון, הם אדני התשובה שבחז\"ל, דהיינו, שיש להתחרט באמת ובתמים על המעשים הרעים, ולהחליט שלא לחטוא עוד, ולהתוודות בפה מלא (ראה משנה יומא ח, ח-ט).", + "בנוגע לעבירות שבין אדם לחברו, פילון, כחז\"ל, אומר בפירוש, שלא תועיל התשובה לחוטא עד שיתקן המעוות, ורק אז \"יסולח לאותו האדם אשר יוכיח את תשובתו, לא בהבטחה (בפיו), אלא במעשים\" (על החוקים המיוחדים א, רלו).", + "המתחרט על חטאו אין בו משום פגם, לפי הכתוב \"אין אדם אשר לא יחטא\" (מלכים־א ח, מו) ו\"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא\" (קהלת ז, כ). ולפי פילון: \"לא לחטוא לחלוטין, היא תכונה אופיינית לָאֵל, ואולי גם לאיש האלהים\" (על המידות הטובות, קעז). דעתו זו, אם לא כולה, ודאי שרובה מושתתה על הכתוב. ופילון מטעים, שעובדה זו מספיקה ביד אדם שתוכיח על עֶרכו האמיתי, כי \"חזרתו של החוטא לחיי־תום, היא מעשה של אדם נבון, שאינו נבער מלהכיר את שמועיל לו\" (שם).", + "אכן, כשפילון דן על התשובה ביום הכפורים, הוא אומר: \"שהאלהים הרחמן חָלַק לתשובה אותו הכבוד ש(חָלַק) לאשר לא חטא מעולם\" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אף על פי כן, נראה הדבר, שסוף סוף פילון אחז גם בדעה, שדרגת בעל־התשובה נמוכה מזו של הצדיק הגמור (כפי שכותב ב\"על אברהם\" כו, המובא לעיל. וראה לעיל ד, ז, שו\"ת בראשית א, סה), אבל, כמובן, ברור הדבר, שעֶמדה זו אצלו היתה רק בבחינת תיאוריה מופשטה, כי לפי הנחתו שהובאה לעיל, כמעט שאין צדיק גמור בנמצא.", + "לפי הבבלי בברכות יש להסיק, שגם לר' אבהו היתה עֶמדה כפולה זו, אלא שהיא בתכלית הניגוד לאותה של פילון359 ראה וולפסון שם, עמ' 159.. כך אמרו שם: \"א\"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דר' אבהו, דא\"ר אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט), לרחוק ברישא והדר לקרוב. ור' יוחנן אמר לך, מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב? שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו\" (ברכות לד, ב). הרי לפי דעתו של ר' אבהו, יש לשאול: אם בעל התשובה הוא \"רחוק\", למה מקומו בדרגה הראשונה, ואם הצדיק הגמור הוא \"קרוב\", למאי הוא נמצא בדרגה השנייה? אלא שר' אבהו סבר, שבעל התשובה \"רחוק\" מבחינה פורמאלית כשלעצמה, אבל בנוגע לשמחת אלהים בתשובתו \"קרוב\" הוא, כי ניכר שהלה נלחם עם יצרו ביֶתר עֹז והתגבר עליו ודאי; ושהצדיק הגמור \"קרוב\" מבחינה פורמאלית, אבל בנוגע לנצחון הטוב על הרע \"רחוק\" הוא, כי יצרו של הצדיק הגמור, אפילו אם אינו אסטניס, ודאי שהוא אינו אמיץ הלב שבגבורים של הסטרא אחרא. יתר על כן, הרי משמע מפירוש הגמרא שם, שדעתו של ר' יוחנן נוטה לדעתו של פילון הן מבחינה מופשטה והן מבחינה מעשית.", + "אבל, איך שיפול דבר. זאת אומרת, אם ננקוט שהצדיק הגמור עדיף מבעל התשובה, או להפך, הרי ברור הדבר, שגם פילון וחז\"ל קבעו, שאם יחזור איש בתשובה בנפש חפצה, ושוב אינו חוטא, מוחלין לו על כל עוונותיו." + ], + [ + "מהו: \"ולא נמצא, כי העביר360 כך בשבעים: καὶ οὐχ ηὑρίσκετο, ὅτι μετέθηκεν αὐτὸν ὁ θεός. ובמסורה: \"ואיננו כי לקח אתו אלקים\". אותו האלהים\"?", + "ראשית, סופם של ראויים וקדושים איננו מוות, אלא העבָרָה והתקרבות למקום אחר. שנית, אירע (כאן) דבַר־מה מדהים ביותר; הוא כאילו נחטף והפך בלתי־נראה, כי אז לא נמצא, וההוכחה - כשביקשוהו, הוא נעלם, ולא רק נחטף מעיניהם, כי ההעבָרָה למקום אחר, איננה אלא (העבָרָה) למצב אחר. ונודע, ש(עבר) ממקום מוּחש ונראה, לצורה בלתי־גופנית ושִׂכלית. למתנה זו זכה גם ראש הנביאים, כי איש לא ידע את קבורתו (דברים לד, ו), ועוד אחד נוסף -אליהו- שעלה בעקבותיו מן הארץ השמיימה361 מלכים־ב ב, יא: \"ויעל אליהו בסערה השמימה\"., אז, עם התגלות הפנים האלהיים, או שמא עדיף לומר, הִתְעַלָה כמוהו (השמיימה).*שו\"ת בראשית א, פו
___________
", + "מאמר זה כולל שני פירושים362 בתוספות יבמות טז, ב ד\"ה פסוק: \"דאגדות חולקות זו על זו, דבבראשית רבה יש אומרים דחנוך מת, כדמתרגמי' כי לקח אותו, המית יתיה, ובריש מסכת דרך ארץ משמע שנכנס לגן עדן בחייו\".: האחד, אין בו שום ענין מיסטי, כי זה הוא באמת סוף כל הצדיקים או הקדושים, שאחר מיתתם חיים הם חיי נצח, וכאילו נעתקים מחיי גוף לחיי אלמוות, וזה הגמול של אוהבי השם וחלקם בעולם הבא, וכן הוא כותב בכמה מקומות (ראה לעיל פסוק ב, יז, שו\"ת בראשית א, טז ובביאור שם), וכן באברבנאל: \"שלא היתה הפרדת נפשו מגופו מיתה, אלא חיים\". והפירוש השני הוא, שלחנוך קרה דבר בלתי־טבעי, פלאי. הוא לא מת כלל, אלא נעתק מעוה\"ז לעולם הבא. כי כשביקשוהו לא מצאוהו, לא מפני שנסתר מעיני רואים, אלא מפני שנעתק ממקום מוחש, ונשתנה לצורה שכלית בלתי־ גופנית. ודבר בלתי טבעי כזה, קרה גם למשה רבינו ולאליהו הנביא.", + "במדרש אגדת בראשית מכתב־יד אוקספורד, מובא: \"ואחריו חנוך, הוא הלך בדרכי שמים, ועליו נאמר (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב וגו', ואומר (בראשית ה, כד) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, מלמד שלקחו וגנזו\". ובחז\"ל: \"תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן חנוך\" וכו' (דרך ארץ זוטא, א). או: \"שלשה עשר הם שלא טעמו טעם מיתה, אלו הם חנוך\" וכו' (ילקוט יחזקאל שסז, בשם מדרש). אבל שמו של משה לא נזכר במקומות אלה. ובחז\"ל אין רשימה שתכיל רק את השלושה שבפילון.", + "ובמדרש הגדול: \"ואיננו כי לקח אותו אלהים. תאנא, שלשה עלו ושימשו במרום, ואלו הן חנוך משה ואליהו. חנוך דכתיב כי לקח אותו אלהים, משה דכתיב ויעל משה מערבות מואב ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, א-ו), אליהו דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים־ב ב, יא). ולא אלו בלבד, אלא כל הצדיקים הן עולים ומשמשין במרום, שנאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וילמד סתום מן המפורש\". מקורו של דרוש זה במדרש הגדול נעלם הוא, אבל מתוך השוואה לדברי פילון נראה, שהמקור שממנו שאב בעל מה\"ג כבר הרכיב שני פירושי פילון, ונתן להם צורתם זו. ומתחת למדי שני הפירושים שבפילון ובמה\"ג נמצא מדרש קדום מאד. ומן המפורש בפילון, יש מקום ללמוד על הסתום במה\"ג.", + "ישנה פיסקה בפילון, שלפיה נדרש מהחוטא הרבה יותר מתשובה והודאה. בפיסקה זו, אין הוא מדבר על האדם שלעתים בלבד הוא חוטא במשך ימי חייו, אלא במי שהתמיד להעמיק סרה, ועכשיו כשחזר הוא מתאווה לתיקונו השלם. זאת אומרת, אין הוא דָן על מי ששָב מאיזה חטאים בודדים שחטא, אלא על זה שעובר כליל מחיי רֶשע אל חיי תום. לפי פילון, היה חנוך הראשון לחזור בתשובה. הלה חוטא היה, והאלהים בחסדו חָנַן אותו את מתת התשובה. ואת הפסוק \"ולא נמצא כי העביר אותו האלהים\" הוא מפרש בדרך אלגורית, שחנוך החוטא לא נמצא עוד, מפני שחזר בתשובה, ובכך נהפך לאיש אַחֵר (על אברהם, יט)363 ראה לעיל בקשר להע' 357.. ואשר לביטוי \"כי העביר אותו\", הוא מפרשו, שחנוך הטיל חובת גלות על עצמו. לדבריו, חשובה חובה זו מאד כדי לבוא עד תכלית התשובה האמתית. ואלה דבריו:", + "\"אמנם, (משה) אומר על האיש הנמלט מהתקוממות־גופו ומתאַחֵד עם הנשמה: \"ולא נמצא כי העביר אותו האלהים\". על־ידי \"העבָרָה\", הוא רומז בבירור על התנחלוּת (במקום חדש), ועל־ידי \"ולא נמצא\" - על בדידותו. וכך יאה ונאה, שכֵּן, אם אדם המואס באמת בתענוגות ותשוקות, החליט בהֵן־צדקו להתרומם מעל לתאוותיו, עליו להתכונן להעֲבָרָה, לברוח מביתו וממולדתו, מקרוביו ומיודעיו, בלי להסב את מבטו, כי הקירבה מושכת את הלב. כי יש לחשוש, שמא לכשיתעכב, ילָכֵד ויפול בידי קסמי האהבה סביבו, והרהוריו בהם יחזרו וישלהבו את הרגיעה ממאמצי רֶשע, ויעוררו הדי זכרונות, שמוטב היה לוּ אָבַד זכרם. אמת, רבים היטיבו דרכם בַּגלויות, ונרפאו מתשוקותיהם המטורפות והנרגזות, כשעיניהם לא יכלו עוד לשוות את דמות העונג לתשוקתם... ואם מעביר (אדם) את מקום מושבו, עליו להשתמט מחינגות המוֹנים ולקדם בברכה את ההתבודדות, כי רשת פרושה על אדמת נֵכָר, כמו בבית, ומן ההכרח, שקצרי־ראייה הנהנים מאסיפות המונים יפלו בה\" (על שכר ועונש, טז-כ).", + "אין כוונתו כאן למי שחטא לפרָקים ושב מחטאיו המסויימים בזמן פלוני או אלמוני, אלא במי שהתמַכֵּר כליל לתאוותיו, ואף לאחר תשובתו, צריך הוא להישמר מליפול ברשת שטמנו לו התשוקות. כהקדמה לתשובתו, נדרש ממנו לצאת לגולה ולהתבודד, כדי שלא יתפתה לחזור לחטאו. מי ששָב מדרכו הרעה עליו להרגיש בשינוי מצבו באופן מוחלט, זאת אומרת, למען היותו מובטח שהעָבַר שלו \"אינו עוד בנמצא\", עליו לעזוב את סביבתו, וללכת למקום שאין מכירים אותו, וישב שם בדד וידום.", + "תשובה שכזו, מחייב אותה גם הרמב\"ם לחוטא כזה, באמרו: \"מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ותחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשַנֶה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים, ומשַנֶה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח\" (הלכות תשובה ב, ד).", + "ומן המוֹתָר להעיר, שהלכה זו אצל הרמב\"ם מושתתת על מאמרו של ר' יצחק: \"אמר ר' יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו', ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך (בראשית יב, א) והדר ואעשך לגוי גדול\" (ראש השנה טז, ב), כי ארבעת הדברים ודבר ה\"יש אומרים\" הם חמשת הדברים שברמב\"ם, אבל הוא נותן טעם לדבריהם, שלפיהם אין הגלות עצמה מביאה את החוטא לידי תשובה, אלא משום שהיא גורמת לחוטא להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח, מצב נפשו זה מסבב תשובתו וכפרת עוונו.", + "דומה, שגם פילון וה\"יש אומרים\" ביססו דעתם על מסורה ארץ־ישראלית קדומה, שבמקרה זה הטילה חובת גלות על החוטא." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע, מיד עם לידתו של נח, אומר אביו: \"זה יניחנו364 כך בשבעים διαναπαύσει ἡμᾶς במקום \"ינחמנו\" שבמסורה. ברש\"י: \"ינחמנו, ינח ממנו את עצבון ידנו\" (ובספר זכרון: \"חִלקה הרב ז\"ל לשתי מלות\"). וברד\"ק: \"ומה היתה ההנחה והמנוחה שעשה נח בעולם וכו'? כי הוא היקל בעבודת האדמה, וזהו הנחמה וההנחה\". מן המעשה ומן העצבון365 שונה מן השבעים. ראה ציטוטו ב\"על הרע האורב לטוב\", קכא, המובא להלן בביאור. נראה, שהמתרגם קיצר את הציטוט. מ., מן האדמה אשר אררה ה' אלהים366 כך בשבעים: κύριος ὁ θεός. ובמסורה רק: \"ה'\".\"?", + "לא לשוא ניבאו אבותינו הקדושים, וראויים הם לשבח נבואי. גם אם לא (ניבאו) תמיד, ולא אודות כל עניין, אף על פי כן לפחות (ניבאו) פעם אחת, ובנוגע לדבר אחד אותו הִכירוּ. ולא לשוא (נבואה) זו היא גם דוגמה סמלית, כי \"נֹח\" הוא כעין כינוי ל\"צֶדק\", וכאשר השֵׂכל שותף עמו (עם הצֶדק), הוא מניח לנו מטורח העבודה, מניחנו מעצבונות ומורא, ועושה אותנו בלי־חת וצער, ומניח לנו מהטבע הארצי וקללתו, ממנה חלה הגוף, ומהברואים אשר מבַלים את חייהם בתענוגות. ובאשר למימושו של הלֶקח367 [להתאמתות הדברים של] הפסוק הנידון. מ., הנבואה (של אבי נֹח) טעתה בדבריה, כי בימי האיש הזה (נֹח) לא חדלה הרישעה, אלא (להיפך) אלימות מרוכזת368 מילולי: ריכוז של אלימות. מ., ומבוכות של שוָֹאה מוזרה, ומעשים חדשים לרגל המבול הגדול. ושים לבך במיוחד, שנֹח הוא (דור) עשירי ליציר האדמה369 ראה: \"על צאצאי קין וגלותו\", קעג, המובא לעיל בקשר לפסוק ד, כה שו\"ת בראשית א, עח, ובביאור שם..*שו\"ת בראשית א, פז
___________
", + "לפי פילון, \"נח\" פירושו \"צדק\", והוא מוציאו: א. מסברתו, שהשכל בהשתתפותו עם הצדק \"מניח\" (לפי נוסח השבעים שעליה משתית פילון דרשתו) לנו מטורח העבודה; ב. ומסמיכות \"צדיק\" ל\"נח\" בביטוי \"נח איש צדיק\" (בראשית ו, ט)370 כפי שכבר העיר מרקוס בשו\"ת בראשית ב, מה, עמ' 124 הע' j.. ודרשת סמוכין כזאת נמצאת לפעמים בחז\"ל371 \"עזי וזמרת יה (שמות טו, ב), ד\"א אין עזי אלא מלכות, שנאמר (תהלים כא, ב) ה' בעזך ישמח מלך. סגר עליהם המדבר (שמות יד, ג), א\"ר ירמיה בן אלעזר, אין סגר אלא חיוֹת, שנאמר (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום ארויתא\" (שמו\"ר כא, ה)..", + "גם במקומות אחרים בכתביו, מציין פילון, ש\"נח\" פירושו \"צדק\", כדבריו: \"(נח) פירושו \"צדיק\", עליו נאמר: \"זה יניחנו ממעשינו ועצבונות ידינו, מן האדמה אשר אררה ה' אלהים\". ראשית, הצדקה נוהגת מטִבעה להתקין מנוחה תחת יגיעה... שנית, לסלק אותם עצבונות, שנגרמו מפעולותינו אנו. כי משה איננו אומר, כפי שטוענים מקצת מן המנאֲצים, שהאלהים הוא סיבת הרע372 ראה לעיל הע' 251., אלא ידינו שלנו... כללו של דבר, יש לנוח מן האדמה אשר אררה ה', ו(אדמה) זו היא הרישעה המקננת בלב הכסילים. אך הצדיק, שבידו התרופה המושלמת -הצדקה- מתגלה כמוֵֹנע מחלה קשה\" (על הרע האורב לטוב, קכא-קכג); \"שהוא (נח) נמצא בעל תכונה הראויה לשֶבח מלידה, כי נח פירושו \"מנוחה\" או \"צדיק\"\" (דרשות אלגוריות ג, עז). וכן במדרש הנעלם: \"אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו, ומי עושה זאת? איש צדיק\" (מדרש הנעלם נֹח כא, ב).", + "מדרשו של פילון אומר, שמהותו של נח מתגלה איפוא כבר בקריאת שמו, היינו שהוא מוזמן למפרע להיות איש צדיק שיחַסֵל את העצבון ויביא מנוחה לעולם. ומעין זה גם בחז\"ל: \"ומנין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם ופורענות מסתלקת מן העולם, שנא' ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו וגו\"' (תוספתא סוטה י, א).", + "בדברי פילון בשו\"ת שלפנינו ברור הרעיון, שלמעשה לא נתקיימה נבואת למך, ובדבריו \"זה ינחמנו\" לא נבואה ממש, אלא סמליותה, שנזרקה מפיו כהוראה להלך־רוחה של האנושות. אבל מפני מה מתלבּט פילון בבעיית כשרונו הנבואי של למך, ומסתפק אם הוא היה נביא או לאו?", + "במדרש תנחומא מובא: \"ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. מנין היה יודע לומר זה ינחמנו ממעשינו וגו', וכי נביא היה? א\"ר שמעון בן יהוצדק, למודין היו, שבשעה שא\"ל הקב\"ה לאדם ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (בראשית ג, יז), אמר אדם, רבש\"ע, עד מתי? א\"ל עד שיולד אדם מהול. כיון שנולד נח מהול, מיד ידע למך ואמר ודאי זה ינחמנו וגו'. עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם, לכך כתוב ומעצבון ידינו, נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה\" (ת\"ה בראשית, יא). וכאן בהדיא, שאין ללמך כל ענין לנבואה. אבל במקום אחר מובא, שנביא היה: \"נביא גדול היה למך, שאמר בלדת בנו זה ינחמנו, האיך ידע זה? אלא נביא היה\" (פי' הרד\"ק בשם \"ארז\"ל\"). ובאבן עזרא: \"וטעם זה ינחמנו ממעשינו, שידע על־ידי אדם כי נביא היה, כי על־ידי הנולד תחיה האדמה, או ראו זה בדרך חכמה\". ובאברבנאל: \"וגם יתכן לומר, שלמך ידע בחכמה או בנבואה, שנח בנו, בזכותו ובצדקתו, ימלֵט עצמו וזרעו מהמבול\".", + "ברור, שבספרות חז\"ל היו שתי מסורות בנידון זה. לפי האחת היה למך נביא, שהרי נתקיימו דבריו, ולפי השנייה לא היה נביא, ודבריו שנתקיימו לא באו מאיתערותא דלעילא, אלא ממסורתו של אדם הראשון. נראה, שפילון ידע שתי מסורות אלה, ולכן הוא פוסח על שתי הסעיפים, ולמך אצלו כאילו נביא בכוח ולא נביא בפועל. ובמקרה זה, ממטרתו לפַשֵר בין שתי הדיעות שבחז\"ל.", + "כדברי פילון, שנח הוא העשירי לאדם, נמצא גם ברבינו בחיי: \"ויולד בן ויקרא את שמו נח, חשבון עשרה הוא עִקר העולם וקיומו, והנה נח היה עשירי לאדם, וראוי להתקיים בו העולם וכו'. ומפני שהיה נח עשירי, והעשירי קדש לה', על כן הזכיר בו מלת \"זה\", כלשון זה אלי ואנוהו\"369 ראה: \"על צאצאי קין וגלותו\", קעג, המובא לעיל בקשר לפסוק ד, כה שו\"ת בראשית א, עח, ובביאור שם.." + ], + [], + [], + [ + "מי הם שלושת בני נח, שם חם ויפת?", + "השמות הללו מסמלים שלושה דברים בטבע: טוב, רע ובלתי־מסויים373 כלומר, בינוני.. שֵם מצוין כטוב, חם כרַע, ויפת כבלתי־מסויים.*שו\"ת בראשית א, פח
___________
", + "ראה להלן לבראשית י, א-ב שו\"ת בראשית ב, עט, ובביאור שם." + ] + ], + [ + [ + "מדוע נאמר, מאז קרב המבול הגדול, שהגזע האנושי החל לגדול לאוכלוסיה רבה?", + "חסדי אלהים מקדימים תמיד את שפטיו. כי ראשית פעולתו הוא להיטיב, ורק בעקבותיה בא עונש המוות374 בפרגמנט היוני: ענישה. מ.. כי כאשר רעות גדולות מתרגשות ובאות הוא אוהב, ורגיל, ליצוֹר תחילה שפע טובות רבות וגדולות. כיוצא בו, כשמצרים עמדה להיות בלתי פוריה שבע שנים, כדברי הנביא, היא היתה משופעת (בטובה) במשך מספר שווה של שנים בזו אחר זו, בזכות הכוח המיטיב וגומל החסד לכולם. ובאמצעים בהם הוא עושה טוב, הוא מלמד (את בני האדם) להתרחק ולמנוע עצמם מן החטאים, פן ישַנוּ את הטובות להיפוכן. ולכן גם עכשיו, ערים מגיעות לגדולתן על־ידי חופש במנהגים, ואם בא עליהן לאחר מכן כליון, עליהן להאשים את עוולותיהן, שהן ללא־גבול וללא־מרפא. ואין האלהות הסיבה לכך, כי אין היא הגורם לרָעות ולרעים375 ראה לעיל הע' 251., הואיל ופעולתה היא בראש ובראשונה, לגמול חסד.*שו\"ת בראשית א, פט
___________
", + "מדרשו של פילון מבוסס על המלים \"החלו לרוב\", והוא, שהקב\"ה נתן להם רוב טובה כדי לבחון אותם אם יעמדו בטובה ולא יחטאו, אבל הם היו כפויי טובה, וחשבו שהכל משלהם, וחטאו.", + "יש מחז\"ל, שכנראה הכניסו את לשון הפסוק \"לרֹב\" לגדר הרעיון של \"שפע ברכות\", כדאיתא: \"ת\"ר, דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב\"ה\" (סנהדרין קח, א)376 אבל בבבא־בתרא טז, ב איתא: \"רבי יוחנן אמר, רבייה באה לעולם. ריש לקיש אמר, מריבה באה לעולם\" וכו'. לר\"י היינו ריבוי אוכלוסין, ולר\"ל מלשון ריב ומדון., ואנשי דור המבול מרדו מתוך שביעה: \"אמר הקב\"ה, בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי, ובה אני דן אותם\" (שם). \"וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך מאכל ומשתה\" (ספרי דברים, שיז). ואשר לרעיון פילון, שהשפיע עליהם הקב\"ה רוב טוב לפני הפורענות, כי מדרך ה' להקדים טובה לפורענות, גם לרעיונו זה נמצא הֵד בחז\"ל: \"אמר ריש לקיש, אין הקב\"ה מכה את ישראל אא\"כ בורא להם רפואה תחלה\" (מגילה טז, ב). גם לריש לקיש, ממדותיו של הקב\"ה להקדים את הטוב לפני הרע. אולם לר\"ל מידה זו היא לגבי ישראל בלבד: \"אבל עכו\"ם אינו כן, אלא מכה אותם ואחר כך בורא להם רפואה\" (שם). וראה להלן ח, יד שו\"ת בראשית ב, מז והע' 185* שם." + ], + [], + [ + "מהו: \"לא ישָאֵר377 לפי תרגום השבעים: Οὐ μὴ καταμείνῃ, ובמסורה: \"לא ידון\". ובפשיטא: \"לא תעמר רוחי\", ור' חיים העליר זצ\"ל העיר: \"תרגם ידון כמו ידור, וכן הוא בהרבה תרגומים, והוא משום חלוף של אותיות השטף למנ\"ר, הנהוג מאד בלשונות השמיות\". ובספר היובלים ה, ח: \"לא ידון\" ובהערות שם: \"ידון. במקור לא ידור\". רוחי בבני אדם לעולם, מפני שהם בשר\"?", + "... אין רוח אלהים תנועת אויר, אלא בינה וחכמה378 ראה גם להלן בראשית ח, א שו\"ת בראשית ב, כח; ט, ד שו\"ת בראשית ב, נט.. לכן מוסר (הכתוב) ואומר בנוגע לאיש אשר בנה באומנות רבה את משכַּן ה', היינו בצלאל: \"מלאתי אותו רוח אלהים בחכמה ותבונה\" (שמות לא, ג). אכן, רוח זו נכנסת באדם, אך אינה נשארת זמן רב. ואכן, (הכתוב) מוסיף טעם לכך, ואומר: \"מפני שהם בשר\", כי טבע הבשר זָר לחכמה, כל עוד שהוא מקורב לתאווה.*שו\"ת בראשית א, צ
___________
", + "פילון נוקט בתרגום השבעים ש\"לא ידון\" הוא בהוראת \"לא ישהה\". אמנם, במשנת סנהדרין: \"דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר לא ידון רוחי באדם, לא דין ולא רוח\" (סנהדרין קז, ב), היינו שלא ידון הוא מלשון דין ומשפט, ופירוש הפסוק לפי משנה זו הוא: לא ישפוט אותם ולא רוח להם. אבל בברייתא שבסוגית הש\"ס שם: \"ד\"א, לא ידון רוחי, שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנָה\" (שם קח, ב), היינו \"ידון\" מלשון \"נדך', נרתיק. ובתרגום אונקלוס: \"לא יתקיים דרא בישא הדין קדמי לעלם\", וכאן \"ידון\" \"יתקיים\". נראה, שפירוש פילון והשבעים ל\"ידון\", יסודו במסורת חז\"ל, שפירשו \"ידון\" לשון \"נדן\". אולם למדרשו של פילון אין, כנראה, מקבילה בחז\"ל.", + "אבל הרמב\"ן מפרש את הפסוק כולו ממש כפילון: \"והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה וחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר, כי האלהים עשה את האדם ישר, להיותו כמלאכי השרת, בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחר הבשר ובתאוות הגופניות, נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו, כי הוא גופני\". וראה לעיל פסוק ג, יט שו\"ת בראשית א, נ; נא.", + "דברי פילון כאן, יש להם מקבילה בספרו \"על הנפילים\". שם הוא מרחיב את הדיבור על \"רוח אלהים\", ודבריו משמשים כעין פסיקתא פילונית בנושא זה, ומה שנמצא בשו\"ת הוא תמצית מן הדברים שמביא שם. ולהלן יובאו אותם הקטעים המקבילים ממש:", + "\"אי אפשר שרוח האלהים יישאר ויתמיד לנֶצח בכגון אלה, כמו שמראֶה זאת המחוקק עצמו, ואומר: \"אמר ה' אלהים, לא ישאר רוחי בבני אדם לנֶצח, מפני שהם בשר\". לעתים, הוא נשָאר (לזמן־מה), אך אצל מרביתינו אין הוא נשאָר לתמיד... (המחוקק) מבהיר זאת בנוגע לאָמן המומחה של חפצי הקודש, באמרו: \"ה' קרא בשמו של בצלאל, מלא אותו רוח אלהים בחכמה תבונה ודעת להבין בכל מלאכה\" (שמות לא, ב-ג), ובכן מה טיבו של רוח האלהים המתואר כמוגדר במלים?... וכזה גם רוחו של משה שנאצל על שבעים הזקנים, למען יינָשאו מן האחרים ויהיו נעֲלִים מהם, אֵלה שבאמת לא היו יכולים להיות זקנים, אלמלא קיבלו מאותה רוח החכמה השלימה. כי נאמר: \"ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי על שבעים הזקנים\" (במדבר יא, יז). ואל תחשוב, שאותה קבָּלָה נוצרת מפיצול וחלוקה, אלא דומה הדבר לאֵש, שאף אם תדליק רבבות לפידים, היא נשארת כפי שהיתה, ולא חסר ממנה כלום. וזו גם תכונת המדע, המציג את כל תלמידיו ומשחריו כמיוּמָנים, מבלי שייגרע חלקו... והסיבה הגדולה ביותר לבעֲרוּת - היא הבשר, וכל הקשור בבשר. ו(משה) עצמו מסכים לכך, באמרו: \"מפני שהם בשר\", לפיכך לא יוכל רוח אלהים להשאר (בו)... אבל אלה (הנשמות) העמוסות משא הבשר והמדוכאות והנלחצות (תחת הבשר), אין ביכולתם לשאת עיניהם לשָׁמַים בסיבובן, אלא כפופות בעל־ כרחן, שח (רום) צוארן כמו ההולכים על ארבע\" (על הנפילים, יט-כ; כג-כה; כט; לא).", + "הפירוש על \"ואצלתי מן הרוח אשר עליך\", נמצא גם בספרי: \"לְמַה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה, ידלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר מאורו כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסר כלום\" (ספרי בהעלותך, צג). ומכאן בהרחבת הדברים במדרש תנחומא: \"הזקנים היתה נבואתן מִשֶּׁל משה, שכֵּן אומר הכתוב ואצלתי מן הרוח. אבל אֵלוּ (אלדד ומידד), היתה נבואתן מִשֶּׁל הקב\"ה, שנאמר ותנח עליהם הרוח (במדבר יא, כו). ואם תאמר, הזקנים שהיתה נבואתן של משה שמא חיסר מנבואתו כלום? לאו! למה היה משה דומה, לנר שהיה דולק, הכל מדליקין ממנו ואורו איננו חסר כלום, אף כן משה, אף על פי שנטלו הנביאים מנבואתו, לא חסרה נבואתו של משה כלום\" (ת\"ב בהעלותך, כב; ת\"ה, יב).", + "מדוע יהיו ימי האדם מאה ועשרים שנה?", + "... ושמא אין מאה ועשרים שנה מהַווֹת קץ חיי האדם, בדרך כלל, אלא (קיצם) של האנשים אשר חָיוּ בעת ההיא, ועמדו להישמד במבול אחרי מספר שנים כֹֹה רב. והטוב והמטיב האריך את שנותיהם, וסיפק בידם לשוב מחטאותיהם. ואולם, אחרי קץ זה, הם האריכו יותר ימים בדורות שלאחריהם.*שו\"ת בראשית א, צא
___________
", + "כמדרשו של פילון, שהקב\"ה נתן לדור המבול אָרכה, כדי שיחזרו בתשובה, אבל בלי פירוט אורך זמנה של הקיצבה, נמצא במכילתא: \"נאדרי בכח (שמות טו, ו), נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה ולא עשו תשובה, שנאמר לא ידון רוחי באדם, ולא גמרת להם כליה עד שהשלימו רשעם לפניך\" (מכילתא, מסכתא דשירתא, ה). ועל הקיצבה של מאה ועשרים שנה להשמידם, בסדר עולם (פרק כח): \"אלא שהיתה גזירה גזורה קודם למאה ועשרים שנה\". ובמדרשים: \"א\"ר יוסף, ק\"כ שנה קודם שגילה הקב\"ה שיביא מבול, גזר על דור המבול שימותו\" (מדרש אגדה).", + "אבל דברי פילון, שהארכה שניתנה לדור המבול לחזור בתשובה היתה של מאה ועשרים שנה, נמצאת במדרש הגדול, שמקור מאמרו נעלם: \"בשר ודם מבקש להביא פורענות על חברו הוא רוצה שלא ידע, אבל הקב\"ה אינו כן, אלא שולח ומזהיר, אולי יעשו תשובה וינצלו וכו'. שנאמר קץ כל בשר בא לפני, מלמד שנתן להן הקב\"ה קץ, וכמה, מאה ועשרים שנה, דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה\" (מה\"ג בראשית ו, יג. וראה להלן לבראשית ו, יג, שו\"ת בראשית א, ק)379 ברד\"ק: \"לפיכך אאריך לאדם הזה ק\"כ שנה, אם ישוב טוב, אקיים אותם בעולם, ואם לאו אכלה אותם מן העולם, זהו פירושו. ימיו, הימים שאאריך לו\"..", + "לפי המדרש שבפילון, היה הגבול של מאה ועשרים שנה רק בדור המבול, אבל הדורות הבאים האריכו ימים יותר. שיטה זו נמצאת בתרגום ירושלמי: \"ויאמר ה' לא יתדנון כל דריה דעתידין למיקם כסדר דינה דדריה דמבולא, הלא מחתם הוא קדמוי סדר דינא דדרא דמבולא למובדה ולמישיציה מן גוא עלמא וכו' הא יהבית לכון ארכא מאה ועשרין שנין דילמא די יעבדון תתובה, ולא עבדו\". וכן בראב\"ע: \"והיו ימיו, יש אומרים שזה קצב כל האדם וכו', ואין זה אמת, כי הנה שֵם חיה שש מאות, וכן הדורות אחריו חיו שנים רבות וכו', והאמת מה שאמר המתרגם ארמית, שנתן קץ לאדם, כטעם עוד ארבעים יום (יונה ג, ד), ואם ישובו ימלטו, ואם לא ישובו וימותו\".", + "וכנגד זה נמצא בספר היובלים כג, ט: \"כי ימי הקדמונים הם תשעה עשר יובלים, ואחרי המבול החלו להמעיט מתשעה עשר יובלים, ולהקטין מהיובלים ולהזקין מהרה\"380 ובקדמוניות היהודים א ג, ב: \"וכן קיצץ את חיי האדם ממספר השנים שהוא חי קודם לכן, והעמידם על מאה ועשרים שנה\".. וכן במה\"ג: \"ארבעה ביטלו אותן דור המבול וכו', רוב שנים, דכתיב ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה, וכשחטאו אמר הקב\"ה והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ועתיד הקב\"ה להחזירה לישראל\". אבל ברמב\"ן לבראשית ה, ד: \"וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר והלכו ימותם הלוך וחסור, כי עד המבול היו ימיהם בארך ההוא וכו', ובניו הנולדים אחר המבול נתקצרו ימותם ושבו לארבע מאות\"." + ], + [ + "מדוע (נולדו) הענקים ממלאכים ומן הנשים?", + "המשוררים מסַפרים, שהגיבורים היו ארציים, ילידי האדמה. אך הוא (משה) משתמש בשם זה לעתים קרובות שלא במשמעותו הראשונה381 לא כהלכה. מ., ומתכוון להורות על מידת גוף גדולה דוגמת \"הייק\"382 אוכר מעיר, שהמתרגם הארמיני החליף כאן את שם הגיבור היוני \"הראקלס\" בשמו של הגיבור הארמיני \"הייק\" (ראה מרקוס עמ' 61 הע' a)., והוא מסַפר שהולדתם היא הרכֵּב של שני דברים, של מלאכים ובנות תמותה. ואף על פי שמהות המלאכים רוחנית, בכל זאת לעתים קרובות הם מתחזים בדמות אדם, ומשַנים צורתם לצורך העניין383 נראה, שצורך הענין היה כאן צורך האזהרה לדור המבול, שאם ילדי הזיווג יחזיקו בתכונתם המוסרית של מולידיהם הרוחניים, אזי יהיו צדיקים כמותם, אבל אם יתעו אחרי אמותיהם הארציות, המסמלות את הרישעה, אזי יהיו בריות חוטאות כמותן. וגלוי הדבר, שתנאי כפול זה בנוגע לגורל הצאצאים, הסיק פילון על־ידי דרשת סמוכין לפסוק הבא אחריו, מֵראות ה' \"כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר\" וכו', זאת אומרת, שבהזדווגות שני הניגודים הללו, רצה הקב\"ה לפַמֵל לדור המבול באופן הכי־ברור את שני יצריהם: את היצר הטוב ואת היצר הרע, ולהדגיש בסמלי הרוחניות והגשמיות, שאם יגבר יצרם הטוב על יצרם הרע, הוא יברך חלקם בחיים, ואם לאו - ימחה אותם מעל פני האדמה., כמו בבואם אל הנשים384 מילולי: בנוגע לידיעת הנשים. מ. למען הוליד \"הייקים\". אך והיה אם הבנים מתקנאים באִמם הנוכלת, הם יסוגו ממוסריות אביהם וינטשו אותה, בחפצם עינוגים של גזע מושחת385 וכן בקדמוניות היהודים ג א, נב: \"כי מלאכי אלהים רבים נזקקו לנשים והולידו בנים שחצנים, שהיו בזים לכל טוב ומתוך בטחון בכחם\".. ומפני שהם בזים ונרתעים מכל דבר שבמעלה, הם נידונים לחובה כעושי עוול. אכן, לפעמים מכַנֶה (הכתוב) את המלאכים \"בני אלהים\", מפני שהם בלתי־גופניים, ולא מאיזה בן־תמותה, אלא הם רוחות ללא־גוף. משה המוכיח, נוטה במיוחד לכַנוֹת אנשים טובים והגונים \"בני אלהים\", בעוד שאנשים פושעים ורעים (הוא מכַנֶה בני) בשר.*שו\"ת בראשית א, צב
___________
", + "כמה מדברי פילון תואמים עם המובא בפרקי דרבי אליעזר, בענין הנפילים, וכן דעתו שהכוונה ל\"בני האלהים\" כאן היא גם למלאכים, שווה לדעת רבותינו שם: \"רבי אומר, ראו המלאכים, שנפלו ממקום קדושתם מן השמים, את בנות קין מהלכות גלויות בשר ערוה ומכחלות עיניהן כזונות, ותעו אחריהן ולקחו מהן נשים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. ר' יהושע בן קרחה אומר, המלאכים אש לוהטים, שנאמר (תהלים קד, ט) משרתיו אש לוהט, והאש בא בבעילה בבשר ודם ואינה שורפת את הגוף, אלא בשעה שנפלו מן השמים ממקום קדושתם, כוחן וקומתן כבני אדם, ולבושן גוש עפר, שנאמר (איוב ז, ה) לבש בשרי רמה וגוש עפר. ר' צדוק אומר, מהם נולדו הענקים המהלכים בגובה קומה, ומשלחים ידם בכל גזל וחמס ושפיכת דמים, דכתיב (במדבר יג, לג) ושם ראינו את הנפילים וגו', ואומר (בראשית ו, ד) הנפילים היו בארץ. אמר רבי יהושע בן קרחה, ישראל נקראו בני אלהים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והמלאכים נקראו בני אלהים, שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים, ואלו עד שהיו במקום קדושתם בשמים נקראו בני אלהים, שנאמר וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים\" (פדר\"א, כב). דעת פילון, שהנפילים משרכים דרכם כאמותיהם, כן דעת רבי על האמהות, ור' צדוק על הנפילים. ודעתו שמשה קורא לאנשים הטובים והדגולים \"בני אלהים\", היא כדעת ר' יהושע בן קרחה, שישראל נקראו בני אלהים386 וברמב\"ן: \"והנכון כי האדם ואשתו יקראו בני אלהים, וכו', ויתכן כי כל בני הקדמונים: אדם שת אנוש, נקראים בני האלהים, כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלהים, ואז הוחל לעבוד עבודה זרה, והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון, וכו'. אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז, ב. בענין עזא ועזאל) הוא הנָאוּת בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא\".. וראה במבוא למדרש \"אגדת בראשית\" על עזא ועזאל.", + "על קיומם של מלאכי השרת תחת השמים חולקים ר' ישמעאל ור' עקיבא: \"עליהם עוף השמים ישכון [מבין עפאים יתנו קול] (תהלים קד, יב), ר' ישמעאל ור' עקיבא. ר' עקיבא אומר, מלאכי השרת. אמר לו ר' ישמעאל, עקיבא, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות וכו', אלא אמר ר' ישמעאל, זה עוף ששוכן על האילנות, שקילוסו של הקב\"ה עולה מהם, שנאמר מבין עפאים יתנו קול\" (מדרש תהלים קד, ט). מדרשו של רבי עקיבא כשלעצמו, שעוף השמים אלו מלאכים, סתום הוא, ואי אפשר להבינו אלא אם נפרשהו כמדרש סמלי, ואז יובנו דבריו בלי דוחק על־פי המסורת האלכסנדרונית הנמצאת אצל פילון, שדירתם של המלאכים הוא באויר מתחת השמים, מחוזם של עוף השמים, אף ששכונת המלאכים היא יותר קרובה לשמי־על. למסורת פילון כִּוֵּן ר' עקיבא בדרך סמלית, באמרו שעוף השמים הם מלאכי השרת, מפני, שהמלאכים הם באויר תחת השמים כמו עוף השמים. ואלה דברי פילון:", + "\"שני מינים ברא הבורא - בארץ ובאויר. באויר נמצאים בעלי כנף, גם מוחשיים, וגם כוחות אחרים שאין להשיגם כלל בשום חוש, והם צבא הנשמות הבלתי־גופניות, המאורגנות במחלקות שאינן שוות. לפי המסופר, קצתן נכנסות לגופות בני תמותה, ולאחר תקופות קצובות, שוב נפרדות דרכיהם. וקצתן, שגורלן אלהי יותר, אינן מתייחסות כלל לאיזורי האדמה, והן טהורות ביותר, ונמצאות למעלה בסמוך לאותו האתר. אצל הפילוסופים היוונים מכנים אותן \"גיבורים\", ואילו משה משתמש בשם קולע, כי הם שליחים387 מלאכים. מ.. ומבשרים את הטובות מן המושל לנתיניו, וכן (מבשרים) למלך מה צריכים הנתינים\" (על נטיעת כרם, יד).", + "\"'ומלאכי אלהים ראו את בנות בני האדם כי טובות הן, ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו' (בראשית ו, ב). מדַרכּוֹ של משה לכַנוֹת \"מלאכים\", את אשר הפילוסופים האחרים קוראים \"רוחות\", והן נשמות המרחפות באויר. ואיש בל ישַעֵר שמדוּבּר באגדה, כי מן ההכרח, שכל העולם כולו יהא מלא בחיים, היות וכל אחד מן החלקים היסודיים והראשוניים מֵכִיל את החיות האופייניות והנאותות לו. לארץ יש חיות יבשה, לים ולנהרות - בריות מים, ולאש - יצורי אש -והשמועה אומרת, שהם נמצאים בעיקר במקדוניה- ולשמים - כוכבים, - ואלה כל־כולם נשמות אלהיות ללא־מום, לכן הן נָעוֹת בעיגול, התנועה המקורבת ביותר לשֵׂכל, שכֵּן כל אחד מהם הוא השֵׂכל ברום טהרתו. ומן ההכרח, שגם האויר יהיה מָלֵא ביצורים חיים, ואלה אינם נראים, היות והאויר עצמו אינו נראה בחושים. ואין לפרש את העובדה, שמבָּטֵנו אינו מסוגל לשַעֵר את הצורות, כאילו אין באויר נשמות, אלא הכרחי, שהן תקָלטנה על־ידי השֵׂכל, כך שהדומֶה יבחין בדוֹמָיו\" (על הנפילים, ו-ט).", + "מאמר פילון, שכָּל חלקי היצירה מולידים יצורים, המים האויר הארץ וגם האש, מזכירנו דברי ר' עקיבא, שכפילון, מחלק את הבריות ליצורי ים, יבשה, אור (אש) ואויר: \"צב זה והצב למינהו (ויקרא יט, כא), לרבות מינים של צב חברבר וכן הנפילים וסלמנדרא. כשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר מה רבו מעשיך ה' (תהלים קצ, כד), יש לך בריות גדילות בים ויש לך בריות גדילות ביבשה וכו' גדילות באור וגדילות באויר\" וכו' (ספרא שמיני פ\"ו, והשווה חולין קכז, א).", + "כמה מן הדברים שפילון מקצר בהם בשו\"ת שלפנינו, נמצאים באריכות, ובפירוש אלגורי, במקום אחר בכתביו, ולפיהם מתבהרים הדברים בשו\"ת כאן. ואלה דבריו: \"אכן, רוח אלהים ניצבת תמיד לצידו (של משה), ומנהגת אותו בכל דרך ישרה. אך, כפי שהערתי, היא פורֶשֶת במהירות מן האחרים, שגם להם קָצַב (ה') מאה ועשרים שנות חיים, הרי (הכתוב) אומר: \"וימיהם יהיו מאה ועשרים שנה\" (בראשית ו, ג). אך גם משה, בהגיעו למספר שנים שווה, פורש מחיי תמותה (ראה דברים לד, ז)388 השוואה זו לעניין משה ובעניין מספר השנים, כן במדרש: \"בשגם ומשה חושבן אחד הוא, רבנן מייתין לה מן הכא, והיו ימיו מאה ועשרים שנה\" (ב\"ר כו, ו). וברבינו בחיי: \"בשגם הוא בשר, נרמז כאן משה, וכן מנין שנותיו\".. וכיצד יִשוו החוטאים לנביא החכם־מכֹל? כעת דיינו אם נֹאמר, שדברים בעלי שֵם זהה, אינם שווים תמיד, ולעתים קרובות הם רחוקים (זה מזה) בטיבם. אמנם, אפשר שהרע ישווה לטוב במספר ובזמן, מאחר והם מתוארים כתאומים, אך כוחותיהם נבדלים ורחוקים זה מזה מרחק רב. ואנו נדחה דיון מדוקדק ב\"מאה ועשרים שנה\" עד לחקירת חיי הנביא בכללותם, ואזי נהיה מוכנים לעסוק בסוד זה. ועתה נדבר בנאמר להלן: \"והנפילים היו בארץ בימים ההם\". היתכן שאֵי־מי עלול להניח שהמחוקק מרַמֵז לאגדת389 מיתולוגיה. מ. הענקים של המשוררים, אך הוא (הכתוב) רחוק מרחק־רב מלִבְדוֹת אגדות, וחושב לנכון ללכת בעקבות האמת, ולפיכך גם השמיט מתחומו390 שילטונו, מדיניותו. מ. אותן האומנויות המפורסמות והמעודנות -הציור והפיסול- כי הן מכזבות בטבע האמת, ובאמצעות העיניים ממציאות תככים והתחכמויות לנפשות פותות. אי לזאת, אין הוא מסַפר אגדת ענָקים כלל ועיקר. אלא הוא חָפץ להראותך, שבני האדם חלקם נולדים מהאדמה, חלקם מהשמים וחלקם מן האלהים. אֵלה מהאדמה, רודפים אחרי תעונוגות הגוף, שוקדים להנות ולהשתמש בהם, ומסַפקים את צרכי כל אחד מהם. אֵלה מהשמים, הם האומנים - אנשי המדע ושוחריו, כי השֵׂכל, השמימי שבקרבֵּנו, -והרי כל אחד משוכני שמים הוא שִׂכלי- שוקד על לימודים סדירים391 מעגל לימודים באסכולה έγκὑκλια. מ. ושאר כל האומנויות כולן, ובהגיגיו הוא משחיז ומחדד וגם מתאמן ומרַתך. ואלה מאלהים, הם בני אדם כהנים ונביאים, אשר לא מצאו לנכון להשתתף בענייני מדינות העולם ומדיניותן, אלא התנשאו למעלה מהחושניות, ועברו אל העולם השִׂכלי והשתקעו שם, והם נמנים על מדיניות האידיאות הבלתי־גופניות והבלתי־נפסדות\" (על הנפילים, נה-סא).", + "במקום אחר כותב פילון על תפקיד המלאכים, ועל מלאכים טובים ומלאכים רעים: \"והנשמות, מקצתן ירדו אל הגופות, וקצתן לא ראו לנכון להזדווג עם אף אחד מחֶלקי העולם, ומדַרכו של הבורא להשתמש בהן -המקודשות ודבֵקות בעבודת האב- כמשרתות ועוזרות בענייני בני תמותה. אך האחרות, ברדתן אל הגוף כאֶל נהר, עתים נלכדות בנחשול הָעַז ונבלעות, ועתים עולה בידן לעמוד בהתפרצותו, ותחילה הן צָפות ועולות, ואז ממריאות למקום מוצאן. ואלה הן נשמותיהן של אנשים אשר התרַגלו בלימוד הפילוסופיה בטוהרה, ולמדו, מתחילה ועד סוף, כיצד למות את חיי הגוף, כדי שיטלו חלק בחיים הבלתי־גופניים והבלתי־נפסָדים, במעמד הבלתי־נברא ובלתי־נפסד. ואילו הנשמות שטָבעוּ, הן משֶל האנשים האחרים שלא שתו לבם לחכמה, והתמַכרו לדברים חסרי־יציבות ומקריים, ולאֵלה אין ולא כלום עם האצילות שבֵּקרבנו -נשמה או שֵׂכל- ולעומת זאת (יש להם) הכל עם גוייתנו הצמודה -הגוף- או אף עם דברים מחוסרי־חיים הימנו, וכוונתי, לכבוד, נכסים, שררות וכיבודים ושאר כיוצא בהם, המעוצבים ומצויירים בתרמיתה של דיעה כוזבת, בידי אלה שאינם מכוונים מבטם אל היופי האמיתי. וכשתבחין שהנשמות והשֵדים והמלאכים שונים בשמותיהם, אך שווים במהותם, תסיר מעליך עול כבד - הפַּחַד משֵדים392 אמונה טפֵלה. מ.. וכשם שרבים מכַנים שֵדים גם את הטובים וגם את הרעים, כך גם בנשמות, וכך גם המלאכים, לא תטעה, אם תניח, שחלקם ראויים לשמם, והם שליחים בין בני האדם לאל ובין האל לבני האדם, והם קדושים ותמימים, וזאת בזכות שֵרותָם המופלא שאין בו דופי, בעוד שחלקם טמאים ובלתי ראויים לשמם393 יומא סז, ב: \"תנא דבי ר' ישמעאל, עזאזל, שמכפר על מעשה עוזא ועזאל\". וברש\"י שם: \"עוזא ועזאל, מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני אלהים את בנות האדם, כלומר על העריות מכפר\".. והָעֵדות לטענתי, הם דברי משורר־ התהילים במזמור: \"ישלח בם חרון אפו, אף וחרון ומצוקה ומשלחת על־ידי מלאכים רעים\" (תהלים עח, מט), אלה הם הרשעים הלובשים שֵם מלאכים ואינם יודעים את בנות השֵׂכל הישר -המדע והמוסריות- אלא רודפים אחרי התענוגות, צאצאים בני־חֲלוֹף של בני האדם בני־התמותה, שאינם מוכתרים בשום יופי מקורי, בו יכול השֵׂכל להבחין, אלא בנוֹי מזוייף המרַמֶה את החוש\" (על הנפילים, יב-יז).", + "\"ו(הכתוב) אומר: \"וגם אחרי כן אשר באו מלאכי אלהים אל בנות בני האדם וילדו לעצמם\"394 כך לפי הגירסא המקובלת של השבעים: καὶ ἐγεννῶσαν ἑὑτοῖς (או ἑαυτοῖς), לפי זה נקט פילון שנושא \"וילדו\" הם בני האלהים (ראה קולסון עמ' 10 הע' a).. ואמנם מן הראוי לעיין \"אחרי כן\" מה מוּבָנוֹ? אכן, זו חזרה המורָה על דברים שנאמרו קודם לכן ביֶתֶר־בהירות. ונאמר בנוגע לרוח אלהים, שמכביד עליה מאד לשהות לעולם בנשמה רבת צורות וחלקים, העמוסה לעייפה מַפלי־בשר. ולאחר אותה רוח, באו המלאכים אל בנות בני האדם, כי כל זמן שקַרניים טהורות של החכמה מאירות על הנשמה, באמצעותן רואה החכם את האלהים ואת כוחותיו, אזי אין ביכולת אף אחד ממלאכי השקר להיכנס לתוך שִׂכלו, ופעולת כולם היא מחוץ לשֶטח המטוהר במים. אך משידעך אור השֵכל ויתערפל, אזי שָפר חלקם של חברי האפילה. והם באים על התאוות החלשות והנשיות, -שהוא קורא להן בנות בני האדם- והם מולידים למען עצמם ולא למען אלהים. אכן, הצאצאים הסגוליים של אלהים הם המעלות כלילות השלימות, בעוד שקרובי הרֶשע הן רעות חורקות\"395 לענין רוח אלקים שאינה יכולה לשהות בגוף השקוע בתאוות בשר, ראה \"על הנפילים\" כט-ל, מובא לעיל בביאור לפסוק ו, ג שו\"ת בראשית א, צ. בהמשך הדברים כאן מביא פילון ראיה לכך מהולדת יצחק, שאברהם אינו מחזיקו לעצמו, אלא מוכן להקריבו כקרבן לאלקים. (על האלקים שאינו משתנֶה, א-ג)." + ], + [], + [ + "מהו: \"אלהים דאג במחשבתו כי עשה את האדם על הארץ, והירהר בלבו396 מילולי: בשִׂכלו. מ. הציטוט כאן קרוב בעיקרו לשבעים, ולא לנוסח המסורה: \"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (קארל: ויחשוב בלבו)\", אך אין זה תרגום מילולי. וראה: \"על האלקים שאינו משתנֶה\", י. נראה שהמתרגם הארמני לא השתמש תמיד באותו התרגום למלה היונית ἐνθυμάθη, והשווה שו\"ת בראשית א, צה.\"?", + "יש המניחים, שבמלים אלה מתגלָה חֲרָטָה של האלהות. אך טועים הם בהנחתם זו, כי האלהות היא ללא כל שינוי. לא \"הדאגה מתוך מחשבה\", ואף לא \"ההירהור\", אינם ביטוי לחרטה, אלא (ביטוי) של מחשבה נאורה ובטוחה, הדואגת ומהרהרת בסיבה שגרמה לו (לה') לעשות את האדם על הארץ. היות שהארץ היא מקום אומללות, והאדם השמימי הוא תערובת מורכבת מנפש וגוף, ומלידתו ועד סופו אין הוא אלא נושא את נִבלתו. אי לזאת, אין זה מפליא ביותר, שהאב דאג והירהר באֵלה, מאחר ורבים נוחלים רֶשע קודם למוסריות, בעטיין של הדחיפות שהוזכרו לעיל; טִבעו של הגוף הנפסד מֵחַד, ומצָבה המְזַוֵוע של הארץ וקץ כולם, מאידך.*שו\"ת בראשית א, צג
___________
", + "פילון טוען כנגד אלה הסוברים, שלשון \"וינחם\" מראֶה על זה שיש כביכול חרטה לפני הקב\"ה, והוא מפרש שהקב\"ה העמיד את העניין על בוריו לומר, שסיבת חטאו של האדם הוא בגלל הארציות שֶבּוֹ, ואין כאן חרטה, אלא שיקול דעתו.", + "וכן בתרגום ירושלמי: \"והות תְהֵי מן קדם ה\"', וכן ברש\"י: \"עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות\".", + "ועל פירושו, שהאדם הוא הרכָּבָה של גוף ונפש, והגוף הוא החוטא, נמצא גם במדרש: \"וינחם ה' כי עשה וגו'. ר' יהודה אומר, תהות היתה לפני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתיו מלמעלה לא היה מורד בי\" (ב\"ר כז, ד ות\"ב נח, ד). פילון מדייק מן הפסוק, שהקב\"ה התנחם על שברא את האדם בארץ, שהיא מקום אומללות. עצם הדיוק גם ברבנו בחיי: \"וזהו שאמר \"כי עשה את האדם בארץ\", ולא אמר על הארץ, לפי שנשתקעו בתאות הגופניות וכו', והנחמה לא בעבור האדם אלא בארץ, כלומר בעבור הארץ הגורמת\"." + ], + [ + "מדוע, כשהוא מאיים למחות את האדם, הוא (ה') אומר שישחית גם את הבהמות אִתּוֹ: \"מאדם עד בהמות, ומרמשים עד עופות\", והבהמות מה חטאו?", + "פשוטו (של מקרא): הוא מלמד נכוֹחה, שמלכתחילה לא נבראו הבהמות בהכרח לשֵם עצמן397 ראה להלן בראשית ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט שם כותב, שדעה זו סוברים הפילוסופים., אלא למען בני האדם ולשימושם. וכשאֵלו נשמדים, בצדק, אזי נשמדות אף הן עמם. מאחר ואֵלו (בני האדם) שבעבורם נבראו, שוב אינם נמצאים עוד. אך לפי השֵׂכל, מכיוון שהאדם מסַמֵל את השֵׂכל שבקרבֵּנו, והבהמה (מסמלת) את החושים, אזי כשהמושל הראשי מתקלקל ומושחת על־ידי הרֶשע, גם החושניות כולה אובדת עמו, שכֵּן לא נותר בה אף קורטוב של מוסריות כסיבה לישועה398 ראה גם פירושו האלגורי, שם..*שו\"ת בראשית א, צד
___________
", + "על השאלה, הבהמה מה חטאה? עומד פילון במקום אחר, כחז\"ל, גם בענין הרובע והנרבע (ויקרא כ, טו-טז). במשנה איתא: \"אם אדם חטא בהמה מה חטאת? אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. ד\"א, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה\" (סנהדרין ז, ד וספרא קדושים י, ה). פילון משיב על שאלה זו, ואחת מהתשובות היא, מפני שבאה תקלה על ידה, ואלה דבריו: \"הבהמה (נהרגת), מפני ששֵרתה בתועבות כגון אלה, ולמען לא תהרה ותלד מפלצת ההולמת מיני שיקוצים שכאלה. ועוד, אף אנשים הדואגים רק מעט להגינות, לא ישתמשו יותר לאף אחד מצרכי החיים, ביצוּרים אֵלה, אלא יתעבו ויסתייגו ממנה ישנאו את מראיה ויחשבו שכָּל הנוגע בה נעשה מיד טמא. ודברים שאין בהם כל תועלת לחיים, נעשים מיותרים לגמרי\" (על החוקים המיוחדים ג, מט-נ).", + "וברש\"י לפסוק זה שתי דיעות לכליון הבהמות: \"אף הם השחיתו דרכם. ד\"א, הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו\". ויסוד דבריו בב\"ר כאן. וכן ברד\"ק כשאלת פילון ותשובתו: \"ולמה נמחו הבהמות והחיות והרמש והעופות? לפי שכולם נבראו בשביל האדם, ואם אין אדם מה צורך להן\". וכן באברבנאל: \"אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגו', כי נראה מזה שבהמה ורמש מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר, שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם, וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית, ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם, אמר שגם הב\"ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו\" (סוף בראשית). \"באמרו להשחית כל בשר אשר בו רוח חיים, שבזה יכלול האדם ושאר הבעלי חיים, כי אחרי שהכל נברא בשבילו, הנה בהפסדו היה ראוי שיפסדו גם כן שאר הב\"ח\" (נח ו, יד). וראה להלן בראשית ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט ובביאור שם.", + "מדוע הוא (אלהים) אומר: \"חרה לי399 כך בשבעים ἐθυμώθην. ובמסורה: \"נחמתי\". והרמב\"ם כתב: \"עֶצֶב שֵם משתתף, הוא שם הכאֵב וכו', והוא שם הכעס וכו', והוא שם המרי וכו', ולפי הענין השני או השלישי נאמר ויתעצב אל לבו. אמנם כפי הענין השני, פירושו כי השם כָעַס עליהם לרוע מעלליהם\" (מורה נבוכים א, כט). וכן במדרש הגדול: \"כעס עליהם הקב\"ה\". אבל ברש\"י: \"חשבתי מה לעשות\". ובספרי דברים, שכו: \"אין נחמה אלא תהות, שנאמר נחמתי כי עשיתים\". כי עשיתי אותם\"?", + "\"ראשית, כביכול חוזר (אלהים) ומסַפר שהאדם הוא ראש וראשון400 נראה, שפילון דייק כן מלשון הכתוב: \"מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף\".. אך לאמיתו של דבר, אין אלהים בא לכלל כעס, ולהיפך אין הוא שותף בו (בכעס), ושרוי מֵעַל לכל סערת־רוחות. אי לזאת, הוא רוצה להוכיח קֳבָל עם ועֵדה, כשהוא נוקט לשון הַפרזה, שההפקרויות האנושיות גדלו, עד כדי לזַמֵן, לעודד ולהעלות את חמתו של מי שהוא חסר־חימה מטִבעו...*שו\"ת בראשית א, צה
___________
", + "דיוקו של פילון בשאלתו, וגם בתשובתו, נמצא במדרש לקח טוב: \"דברה תורה כלשון בני אדם, כי כיון שאדם הורס מלאכתו, בידוע שהוא מתנחם כי עשאו, לכך נאמר כי נחמתי, אבל אין ניחום ואין חרטה לפני הכבוד, שנאמר (שמואל־א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם\". הכלל \"דיברה תורה כלשון בני אדם\" בצורה שבעל מדרש לקח טוב משתמש בו, הוא כעין עקרונו של פילון כאן401 וראה להלן בראשית ח, כא שו\"ת בראשית ב, נד ובביאור שם.. וברד\"ק: \"וינחם ה' כי עשה את האדם, מה שאמר וינחם, דברה תורה כלשון בני אדם, כי על דרך האמת לא אדם הוא להתנחם, כי אין שינוי חפץ בו יתעלה ויתברך\", וכן ברמב\"ן.", + "גם במקום אחר בכתביו, משתמש פילון בכלל של \"דיברה תורה כלשון בני אדם\" כדי לבאר פסוק זה: \"לאחר שביארנו זאת דיינו, הבה נעיין בהמשך הדברים, וזאת כדלהלן: \"אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמות, מרמש ועד עופות השמים כי חרה לי כי עשיתי אותם\". ושוב, חֵלק מן השומעים את שנאמר, יניח שה\"קיים\" (באמת) נוקט ברגזנויות ותרעומות, אך הוא אינו מכיר התפעמות כל שהיא. כי ההתרגשות היא צביונה של חולשת האדם, ואֵלה לא שייכים כלל לָאֵל, לא התאווה הבלתי־ שכלית של הנפש, אף לא חלקי הגוף ואבריו. אף על פי כן, אין המחוקק ממעט להשתמש (בתיאורים) מעין אלה, אבל רק כעין פתיחה, כדי להשכיל את (האנשים) שלא היה בכוחם להחכים בדרך אחרת\" (על האלהים שאינו משתנֶה, נא-נב). כאן שונה דעת פילון מדעת המפרשים הנ\"ל, ולפיו, שהתורה דיברה כלשון בני אדם לטובת האדם, כדי ללמדם." + ], + [ + "מדוע נאמר עתה, שנח מצא חן בעיני אלהים?", + "קודם כל דרושה כאן השוואה: בעוד שכָּל האחרים נדחו עקב כפיוּת טובה402 ראה לעיל ו, ג שו\"ת בראשית א, צא. ולהלן לבראשית ז, ה; י שו\"ת בראשית ב, יג., העמיד (אלהים) את הצדיק במקומם, ואומר שהוא מצא חן, לא מפני שרַק הוא היה ראוי לחסד, הרי כל האנושות כולה נהנית מטובו (של ה'), אלא מפני שהוא (נח) לבדו היה מכיר טובה. שנית, כשכָּל הדור נמסר לאבדון, פרַט למשפחה אחת, היה מן הצורך לומר, שהשארית, כזרע וניצוץ של הדור האנושי החדש העתיד לחיות403 ראה להלן לבראשית ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז והע' 99; ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובביאור., היתה ראויה למצוא חן לפני אלהים. ואיזה חסד גדול יותר מֵאֲשֶר שהוא עצמו יהיה גם אחרית האנושות וגם ראשיתה?*שו\"ת בראשית א, צו
___________
", + "לפני פילון עמדה השאלה, למה נאמר סמוך ל\"נחמתי כי עשיתם\" - \"ונח מצא חן\". ושתי תשובותיו יסודן בהוראת הביטוי \"חן\", במובן \"חסד\". ומשתיהן גם יחד עולה, שנח לא היה צדיק גמור. הוא נבדל מבני דורו רק בזה שלא היה כפוי טובה, והתורה מזכירה שהוא זכה לחסד, מפני שהוא היה אחרית האנושות וראשיתה. לפי זה דורש פילון סמוכין של שני הפסוקים, נח מצא חן בעיני ה' מפני שֶׁכָּל החי חָטָא. וכן בחז\"ל מופיעה דרשת סמוכין מעין זו: \"כי נחמתי וגו'. אמר ר' אבא בר כהנא, כי נחמתי כי עשיתים ונח, אתמהא, אלא אפילו נח שנשאר מהם, לא שהיה כדיי אלא שמצא חן בעיני ה\"' (ב\"ר כח, ט). \"תנא דבי ר' ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה\"' (סנהדרין קח, א). \"ונח מצא חן בעיני ה', הוא מצא, הקב\"ה לא מצא\" (ב\"ר כט, ג). וסמיכות הפסוקים גם ברבינו בחיי: \"ונח מצא חן בעיני ה', כלומר אלו רשעים ראוים להמחות וזה הצדיק ראוי להנצל, כי מצא חן בעיני ה\"' (ראה גם בביאור לשו\"ת הבאה).", + "בכתביו של פילון אנו מוצאים תיאורים שונים לתכונתו של נח. במקום אחד הוא מבאר, שנח לא היה צדיק גמור, כפי שהובא לעיל. ואלה דבריו: \"כשם שאלהים שונא בלי סיבה את ההנאה והגוף, כך גם ללא־סיבה נראית לעין, הוא מחולל תכונות מהוּגָנות, מבלי שהכיר שום מעשה שלהן קודם שזכו לשבח. אי לזאת, אם ישאל אדם, מפני מה הוא אומר ש\"נח מצא חן בעיני ה' אלהים\"404 כך בשבעים. ובמסורה רק: \"ה'\"., מבלי שעשה, לפי מיטב ידיעתנו, קודם לכן מעשה מהוגָן כל שהוא? נשיב כהלכתו: \"מסתבר, שהוא בעל תכונה ראויה לשבח מלידתו\", כי \"נח\" פירושו \"מנוחה\" או \"צדיק\"405 האטימולוגיה השנית שמציע פילון, היא באמת רק תארו של נח בכתוב. זו נשנית אצל פילון להלן לבראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה. וראה גם לעיל לפסוק ה, כט שו\"ת בראשית א, פז. וכן מדגישים התרגומים: \"ונח דהוה צדיק\" (יב\"ע), \"ונח על דהוה צדיק בדריה\" (תרגום ירושלמי).. ומי שנָח מעוולות ומחטאים, וחי במנוחתו ביופי ובצדקה, על כרחך ימצא חן בעיני אלהים. ולמצוא חן, אין זה רק, כפי שסוברים, להיות רצוי, אלא גם כדלהלן: הצדיק בבקשו את טבע המציאות, מגלֶה תגלית אחת מאד נעלה; הכל הוא חסד406 חסד או: חן. מ. האלהים, ושום חֵן איננו משֶל הבריאה, כי אין לה שום קניין (עצמי), שהרי הכל קניינו של אלהים, ולפיכך גם החֵן שייך ל\"אחד\". אם כן, התשובה הנכונה לשואלים מהי ראשית הבריאה, היא: טוּב חִינוֹ של האֵל, אשר גָמַל לגזע הקרוב לו. אכן, כל אשר בעולם והעולם עצמו הם מתת אלהים חסדו וחינו\" (דרשות אלגוריות ג, עז-עח).", + "ובמקום אחר הוא כותב, שנח היה צדיק, אבל לא היה צדיק כמשה רבינו: \"יש לברר מהו \"נח מצא חן לפני ה' אלהים\", האם משמעותו שנפל בגורלו חסד, או שנחשב כראוי לחסד? ההנחה הראשונה איננה מתקבלת על הדעת, שכֵּן מה הועֲנק לו יותר (שהועֲנק) מכמעט, לכולם? שכֵּן לא רק (הבריות) המורכבות, אלא אף היסודות הטבעיים הפשוטים ראויים לחסד אלהי. ההנחה השניה, איננה בלתי הגיונית, \"הסיבה\" מעריך, שאֵלֶה, בהם טבוע חותם אלהים -השֵׂכל המקודש ביותר- ואינם משחיתים אותו במעשים נלוזים, הם הם הראויים למתָת. ושמא אין זו האמת? כמה גדול חייב אדם להיות, שיחָשֵב בעינינו כראוי לחסד מאלהיו? וסבורני, שבקושי רב יזכה בזאת העולם כולו, למרות שהוא עצמו (העולם) הראשון הגדול והמושלם ביותר ממעשיו של האלהים. ושמא עדיף יהא לקבל את (הנימוק) דלהלן: האדם המהוגָן המבקש ולומד בשקידה, מצא זאת כאמת מוחלטת בכל חיפושיו: הכל הוא חסד האל: אדמה, מים, אויר, אש, שמש, כוכבים, שׁמים וכל החי והצומח. אך לעצמו לא העניק האל שום חסד, ואף אין לו צורך בכך, אך הוא העניק את העולם לעולם ואת חלקיו לעצמם, ואחד לרעהו, וכן גם עוד לכולם יחדיו. ואף על פי שלא העריך דבר כראוי לחסד, הוא העניק טובות ללא־מצר גם לשָלֵם וגם לחלקיו, כי התבונן בטובו הנצחי, וחָשַב שמוטל על טובו המבורך והמאושר לעשות טובה. כך שבמידה ומי שהוא ישאלני: מהי הסיבה לבריאת העולם? אשיבנו, את אשר למדתי ממשה: הלוא היא טובו של ה\"קיים\" (באמת), והיא גם הקדומה שבחסדים! אך יש לדקדק, שהוא (משה) אומר ש\"נח מצא חן לפני\" -כוחותיו של ה\"קיים\"- \"ה' אלהים\"404 כך בשבעים. ובמסורה רק: \"ה'\".. אבל משה (מצא חן) לפני מי שהכוחות הם נושאי כליו, ושבלעדיהם הוא מושג רק כהוויה. כי נאמר לפני האלהים \"מצאת חן עמי\"407 במסורה: \"בעיני\". (שמות לג, יב), כשהוא (ה') מראה עצמו, כמי שאין עימו כל דבר נוסף. ובכך, אפוא, ה\"קיים\" עצמו, ובעצמו, מוצא את כליל חכמתו של משה כראוי לחסד, ואילו (החכמה) השנייה, שהיא העתק ממנה (מחכמתו של משה) ומפורטת יותר, מוצאת חן רק לפני הכוחות העומדים למָרותו, ובאמצעותם הוא \"ה\"' ו\"אלהים\" ו\"מושל\" ו\"גומל חסד\"\" (על האלקים שאינו משתנֶה, קד-קי).", + "ובמקום אחר, שנח נביא היה: \"אי לזאת, כל אֵלה ש(משה) תיאֵר כצדיקים, הוא הציג אותם כמתמַכְּרִים לה' ומתנבאים. הצדיק נח, האם אין הוא מיד גם נביא? האם לא התמֵכֵּר לאלהיו וחזה את הברכות והקללות שהיפנָה כלפי הדורות הבאים408 וכן בספר היובלים ח, יח: \"וישמח נח כי יצא החלק הזה לשם ולבניו, ויזכור את דברו אשר אמר בפיו בנבואה לאמר: ברוך ה' אלהי שם וישכון ה' באהלי שם\". וכן ברמב\"ן: \"כי נח נביא היה\" (לבראשית ו, ט), \"וטעם ויאמר אלקים אל נח ואל בניו, על־ידי אביהם, כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חָם למעלת הנבואה\" (שם ט, ח). וראה בדברי האברבנאל המובאים להלן בביאור לבראשית ט, יח־יט., והן (הברכות והקללות) נתחזקו במציאות לאמיתה\"? (מי היורש דברי אלקים, רס).", + "לפי פילון, נעשה נח \"גם אחרית האנושות וגם ראשיתה\", שהוא סוף הדור החייב ותחילת הדור הזכאי, וכן נמצא בכמה מקומות בכתביו409 ראה להלן לבראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובביאור שם., הוא כותב: \"לאחר התחרויות לשֵם תשובה, מוצָג (סוג) שלישי של פרָסים, לשֵם הצֶדק. ומי שדוגל בו מקבל שני פרָסים, האחד, הצלה בכליון הכללי, והשני, להשגיח ולשמור על כל סוג וסוג מן החי לזוגותיהם, לקראת הבריאה410 לידה. מ. השנייה (שתבוא) במקום זו האובדת. הרי הבורא מצא אותו ראוי להיות סופו של הדור החייב, וכן גם ראשיתו של (הדור) הזכאי, כדי ללַמֵד במעשה, ולא במילים, את הטוענים שהעולם (נוהג) ללא השגחה. שכּן בהתאם לחוק שהוא קבע בטבע הכל, כל רבבות האנשים החיים חיי רֶשע, אינם שווים אף בחיי איש אחד הנוהג בצדק. ואת (האיש) הזה קוראים היוונים דוקליון411 על זיהוי נח עם דוקליון בפילון, ראה הערת קולסון במילואים לפיסקה זו, עמ' 451 - 452., והכשדים - נח, ובימיו היה המבול הגדול\" (על שכר ועונש, כב-כג).", + "\"כאשר הרעות הנוראות הללו פרצו כגשם שנזדמן אז, -כל חלקי התבל, פרַט לאֵלה שבשמים, התנועעו בנגוד לטִבעם, כאילו לָקוּ במחלה אנושה וקטלנית- ניצל ונותר רק בית אחד של האיש שנזכר כצדיק ואוהב־אל, והוא קיבל שתי מתנות מעולות: האחת, כפי שהזכרתי, שלא אבד עם כל האחרים. והשנית, שהוא ישוב ויתחיל להיות מייסדו של גזע אנושי חדש. אמנם, האלהים מצאוֹ ראוי להיות גם האחרון וגם הראשון של הגזע שלנו, האחרון לאלה שחיו לפני המבול, והראשון לאלה (שחיו) אחרי המבול\" (על אברהם, מו).", + "במקום אחר דורש פילון את הפסוק \"ונח מצא חן בעיני ה\"', שבחמלת ה' בלבד ניצל נח ונעשה עמו חסד, שלא היה ראוי לכך, ומידת הרחמים של הקב\"ה מופיעה אף בשעה שהוא מעניש את בני האדם, ולא עוד אלא שרחמיו קודמין לדינו: \"ולפיכך הוא אומר עכשיו, שנח מצא חן בעיניו, בה בשעה שהאחרים, אשר נמצאו כפויי טובה, עמדו לקבל את עונשם, (וזה) על מנת לעַרֵב רחמי ישועה במשפטם של החוטאים412 ראה לעיל לפסוק ד, טו שו\"ת בראשית א, עו.. כשם שאמר המשורר: \"חסד ומשפט אשירה\" (תהלים קא, א). אכן, לוּ רצה האֵל לשפוט את גזע בני תמותה בלי חמלה, אזי היה דן אותם לחובה, כי אין איש אשר מראשיתו עד אחריתו פילס דרכו בחיים בעצמו, ולא מָעַד413 השווה קהלת ז, כ: כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא., אלא חֶלקם בזדון וחֶלקם מבלי־משים, נכשלים בצעדיהם. ולכן נמהלים רחמים, על מנת שהמין (בכללו) יתקיים, גם אם רבים הימנו נופלים לתהום. בהם (=ברחמים), הוא עושה חסד גם עם הבלתי־ראויים. ולא רק שהוא חָס בדינו, אלא הוא גם דן אותם ברחמיו. הרי הרחמים קודמים אצלו לדין, שכֵּן הוא יודע מי ראוי לעונש, לא (רק) לאחר המשפט, אלא אף קודם לכן. ולפיכך נאמר במקום אחר: \"כי ביד ה' כוס יין שאינו מהול, מלא מזג\"414 כך בשבעים ὅτι ποτήριον ἐν χειρὶ κυρίου οἴνου ἀκράτου πλῆρες κεράσματος ובמסורה: \"כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך\". (תהלים עה, ט). אך כל אשר נמזג אינו בלתי מהול! וטעמו של דבר טבעי ביותר, ומצטרף לדברים דלעיל. אָכֵן, אלהים משתמש כלפי עצמו בכוחות בלתי ממוזגים, וכלפי הבריות בכוחות ממוזגים, כי טבע בן־חלוף אינו מסוגל להכיל את הבלתי־ מָזוּג\" (על האלהים שאינו משתנֶה, עד-עז).", + "כדברי פילון, שה' נהג במידת הרחמים בהצלת נח, כן באונקלוס, המתרגם \"חן\" במובן \"רחמים\": \"ונח אשכח רחמין קדם ה\"'. והרעיון שאף בשעת הדין, כשמעניש את הרשעים, נהג הקב\"ה ברחמים, נמצא גם בחז\"ל: \"אפילו בשעת כעסו של הקב\"ה זוכר את הרחמים\" (פסחים פז, ב); \"בא וראה רחמיו של הקב\"ה, אפילו בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם\" (שמו\"ר יב, ג). וראה בפסיקתא רבתי מ, שם מובא באריכות עניין שיתוף הרחמים והדין במעשי ה'. ושם לענין אדם הראשון: \"בזמן שחטא דָנוֹ בשתי המדות במדת הדין ובמדת הרחמים וכו', אילולי שדנת את האדם הראשון ברחמים בשעה שאכל מן האילן לא חיה אפילו שעה אחת\" וכו'. ולענין נח (שם, יד): \"אמר הקב\"ה לנח, נח, נתחייב דורךָ כלייה ואני עתיד להחריב את העולם, ואף על פי כן עתיד אני להסיב על עולמי ברחמים ולהפרותו ולהרבותו\".", + "ובמדרש הנעלם, בקשר למבול, כבפילון: \"אמר ר' יצחק, מאי דכתיב ה' למבול ישב (תהלים כט, י), וכי לדוד היה לומר דבר זה? וכל העולם יודעים שהוא ראשון ואחרון ואזי וקודם, אלא א\"ר יצחק, בוא וראה, בכל מקום את מוצא אלהים מדת הדין ה' מדת הרחמים, ואף על פי שמידת הדין היא, מדת רחמים היתה בו, שאלמלא כך אתחרבה עלמא, אבל למען אותו מדת רחמים אתיישב עלמא\" (מדרש הנעלם בזהר חדש, כא ע\"ד)." + ], + [ + "מודע מונה (הכתוב) בתולדות נֹח, לא את אבותיו, אלא את מעשיו הטובים?", + "ראשית, מפני שהאנשים בני־זמנו רשעים היו. שנית, (הכתוב) נותן את כלל הרצון1 \"כלל הרצון\" מקביל לאנגלי, לפי הארמיני: \"the laws of the will\" ומרקוס (הע' k, עמ' 64) מעיר, שאין ניב זה נהיר לפי המשך העניין. אבל נראה, שפילון נתכוון לומר, שאין ביכולתו של איש לבחור את תולדותיו הגשמיות, אבל מכיוון שהוא בעל בחירה חפשית, יש בכוחו לבחור בתולדותיו הרוחניות, כלומר, במידותיו הטובות., כי לאיש הצדיק מידותיו הטובות הן באמת תולדותיו. כי תולדות אנושיוּת הם בני אדם, אבל תולדות הנשמות הן מידות טובות. לפיכך אמר (הכתוב): \"נח איש צדיק תמים היה2 כאן הושמטה המלה \"בדורותיו\", שמקבילתה (\"בדורו\") נמצאת גם בשבעים: ὢν ἐν τῇ γενεᾷ αὐτοῦ. ונמצא להלן בפסוק ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה, וב\"על אברהם\", לא; לו (מובא להלן). ורצוי (לאלקים)\"3 כך לפי השבעים: τῷ θεῷ εὐηρέστησεν Νωε. ובמסורה: \"את האלהים התהלך נח\". משמע שהשבעים תירגמו כך, כדי להרחיק את הגשמיות. וכן בפשיטא: ושפר נוח לאלהא. וכמו כן באונקלוס ויב\"ע: בדחלתא דה' הליך נח.. אכן, להיות צדיק ותמים ורצוי לפני הבורא - הן הגדולות שבמידות הטובות.*שו\"ת בראשית א, צז
___________
", + "שאלת פילון היא: למה לא הזכירה התורה את תולדותיו בעבר, את אבותיו ואבות אבותיו4 ראה בראשית כה, יב: \"ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם\": שם, יט: \"ואלה תולדות יצחק בן אברהם\".. חז\"ל שאלו את השאלה באופן אחר, והיא, למה לא הזכירה התורה את תולדותיו בעתיד, בניו ובני בניו: \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק וכו'. אתמהא, לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שֵׁם\" וכו' (ב\"ר ל, ה; ת\"ב נח, ב). תשובתו הראשונה של פילון, שהתורה באה להדגיש את מעשיו הטובים של נח, מפני שהאנשים בני־זמנו היו רשעים, אינה מפורשת בחז\"ל, אבל עצם השיטה נמצאת שָם: \"אלה תולדות נח, א\"ר אבהו, בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים וכו', כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים, מה פסל? דור המבול\" (ב\"ר ל, ג; שמו\"ר ל, ג).", + "תשובתו השנייה, שמעשיו הטובים של הצדיק הן הן תולדותיו, נמצאת מפורש בחז\"ל: \"אלה תולדות נח, הה\"ד (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים. מה הן פירותיו של צדיק? - חיים, מצוות ומעשים טובים\" (ב\"ר ל, ו).", + "ועוד: \"אמר ר' יהודה הלוי בר שלום, בשעה שאדם צדיק מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב\"ה, מפני מה אתה מיצר ובוכה, מפני שלא העמדת פרי בנים בעולם הזה? - יש לך פרי יפה מהבנים. והוא אומר לפניו, רבונו של עולם, מה הפרי ההוא? אומר לו הקב\"ה, זו תורה שעסקת בה, שכך כתיב, פרי עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. מי הוא זה? זה נח וכו', שנאמר אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים], שֵם חם ויפת אין כתיב כאן, אלא צדקו, שנ' נח איש צדיק\" (תנחומא נח, ב). וב\"לקח טוב\": \"תולדות נח, תולדות מעשיו הטובים, שלא אמר הכתוב אלה תולדות נח שֵם חם ויפת, אלא אלה תולדות נח, נח איש צדיק, ללמדך שצדקו היה תולדותיו, ולא בניו, שצדקותיו טוב לו מבנים ומבנות\".", + "במקום אחר, מרחיב פילון את מה שכתב לעיל בקיצור לשון: \"וכל כך מספֵּר (הכתוב) בשבחו של אוהב הטוב5Φιλάρετον., עד שבאילן היוחסין, אין הוא נותן, כפי מנהגו במקומות אחרים, את רשימת האבות ואבות האבות והאבות הראשונים, גם זכרים וגם נקבות, אלא (רשימה) של מספר מעשים טובים שלו. וכמעט שהוא מודיע באופן גלוי, שלחכם אין בית, קרובים ומולדת, אלא - מידות ומעשים טובים. (הכתוב) אומר: \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורו, רצוי לה' היה\"6 ראה לעיל הע' 2 ־ 3.. אבל חובה שלא להתעלם מכך, שה\"איש\" (כאן) איננו מציין את החֵי, שהוא בן־תמותה ובעל־שֵׂכל בדרך המקובֶּלֶת, אלא את האדם המבוֹרך, שמאַמֵת שֵם זה, כשדחה מנפשו תאוות פרועות ומטורפות ועוולות בהמיות. וראיה לכך, כי אחרי \"איש\" הוא מוסיף \"צדיק\", ואומר \"איש צדיק\", כביכול הרָשע שוב איננו אדם כלל, ועדיף לומר (שהוא) חיה בדמות אדם, וכאילו רק רודף צדקה בלבד הוא אדם. וגם הוא אומר (שהיה) \"תמים\", ובכך מראֶה (הכתוב), שהוא רָכַש לא (רק) מידה טובה אחת, אלא גם כולן. ומשרָכַש אותן, הוא השתמש בכל אחת במידת האפשר והשלים אותן7 διατελέω שהוא תרגום ל\"תמים\" τέλεος. מ.... וקולע הוא ביותר, שלאחר ששיבח את האיש כבעל כל המידות הטובות הללו, הוא מוסיף ש\"תמים היה בדורו\"8 ראה לעיל הע' 2.. אמנם הוא מראֶה, שנח לא היה טוב במוחלט, אלא ביחס לבני דורו. אכן, בסמוך יזכיר (הכתוב) חכמים אחרים, טובים ללא עוררין, ואֵלו אינם מוצגים (אך ורק) בניגוד לרעים - כטובים מבני דורם וכראויים למקום כבוד ולזכות־יָתֶר, אלא מאחַר שרכשו לעצמם טבע מעולֶה ושמרו עליו ללא־רבב, - כלומר, לא שהם השתמטו ממנהגים רעים, אלא אף לא נלכדו בשליטתם - הקדישו עצמם בראש ובראשונה למעשים ולדיבורים טובים, (ובהם) עיטרו את חייהם\" (על אברהם, לא-לד; לו-לז).", + "מתוך שהכתוב הכפיל בתואריו של נח: \"איש צדיק תמים\", לומד פילון על אישיותו ועל אישיות הצדיק בכלל. שיטתו היא, שלביטוי \"איש\" במקרא יש גם הוראה מיוחדת של \"צדיק\", והצדיק בלבד נחשב בכלל \"איש\", אבל הרשע הוא חיה בלבד ואינו כלל בגדר אדם. וזו היא מסורת חז\"ל, ההולכת ונשנית בכמה מקומות. לדוגמא: \"[נח] איש [צדיק], כל מקום שנאמר איש - צדיק ומומחה\" (ב\"ר ל, ו). \"שלח לך אנשים (במדבר יג, ב) וכו', וכל מקום שנאמר בו אנשים - בני אדם צדיקים הן\" (תנחומא שלח, ד)9 השווה מאמרו של רבי שמעון בן־יוחאי: \"אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם\" (יבמות סא, א; בבא מציעא קיד, ב). וראה זֹהר בראשית כ ע\"ב, בענין עכו\"ם ומַלבושי הבשר שלהם..", + "על \"תמים היה בדורותיו\" הוא דורש, שנח לא היה טוב במוחלט, אלא שהיה צדיק ביחס אל בני דורו הרשעים, ומוסיף, שבתורה נזכרים חכמים אחרים, שלא היו צדיקים ביחס לרשעים, אלא שהיו צדיקים מטבעם על־ידי התרַגלם במעשים טובים. לפי זה, לא היה נח צדיק מושלם, אלא צדיק ביחס לרשעי דורו. ועל דמותו זו של נח הוא כותב גם לעיל (ו, ח שו\"ת בראשית א, צו), שהוא לבדו היה מכיר טובה, והוא מצא חן בעיני ה'. עיי\"ש מה שהבאתי מחז\"ל, שאף נח לא היה כדאי להנצל, אלא שמצא חן בעיני ה'. כן להלן ז, א שו\"ת בראשית ב, יא, על הפסוק כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה: \"כוונתו, \"בדור הזה אותך ראיתי צדיק\", פן ייראה כאילו הוא מרשיע את (הדורות) הקודמים, ומכרית תקווה מאֵלה שיבואו אחריו\". וראה מאמרי חז\"ל, שהבאתי לפסוק ח, יג: \"בדורותיו ולא בדורות אחרים\". וכן שם שו\"ת בראשית ב, מה: \"ו\"צדיק בדורו\", לא (דור) כל שהוא, אף לא צדיק בזמן ההשחָתָה, אלא בזמן (דור) מסויים, כי ההשוואה היא עם דורו הוא\", וזה לפי הגירסא \"בדורו\", ביחס לדור שלו, ולא \"בדורותיו\", בהשוואה לכל הדורות שהיו בימי חייו.", + "ב\"על אברהם\", מדגיש פילון את תכונותיהם של הצדיקים שלאחר דורו של נח, שהם רכשו לעצמם טבע מעוּלֶה, שהיו בבחינת \"ועשה טוב\", ולא היה להם הצורך לסור מהרע, מאחר שלא נפגשו ברע מלכתחילה10 באברבנאל: \"והנה לא אמר הכתוב שהתהלך נח \"לפני\" האלקים, כמו שכתוב באברהם, ואמר אשר התהלכו אבותי לפניו. לפי שאילו אמר לפני האלקים, היה מורה שהיה עובד את השם מאהבה, ולא בא הכתוב לשבחו בזה, אלא להגיד איך לא נמשך לבני דורו ולמדותיו המגונות\".. לעומת זאת, היתה תכונת נֹח שונָה, כפי שמתבהר מדבריו במקום אחר, שהיה נֹח בבחינת \"סור מרע\" בלבד, ואלה דבריו: \"אם ישאל אדם, מפני מה הוא אומר ש\"נח מצא חן בעיני ה' אלהים\"11 כך בשבעים κυρίου τοῦ θεοῦ. ובמסורה רק: \"ה'\"., מבלי שעשה, לפי מיטב ידיעתנו, קודם לכן מעשה מהוּגָן כל שהוא? נשיב כהלכתו: \"מסתבר, שהוא בעל תכונה ראויה לשבח מלידתו\", כי \"נח\" פירושו \"מנוחה\" או \"צדיק\". ומי שנָח מעוולות ומחטאים, וחי במנוחתו ביופי ובצדקה, על כרחך ימצא חן בעיני אלהים\" (דרשות אלגוריות ג, עז)12 ראה לעיל ו, ח שו\"ת בראשית א, צו..", + "גם במקום אחר כותב פילון, שאין הכוונה לתולדות ממש. ומציין שבסיום פסוק זה מוצגת מדריגתו הגבוהה ביותר של נח, ואחרון אחרון חביב: \"כי הוא (הכתוב) אומר: \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו ורצוי לאלהים\" (בראשית ו, ט). אמנם, צאצאי יישות מורכבת (מגוף ונפש) הם, כמובן, בעצמם מורכבים. כי כמו שהסוסים מולידים סוסים, האריות אריות והשוורים שוורים, על כרחך שהוא הדין בבני אדם. אבל לא כמו אלה הם הצאצאים הראויים לשֵׂכל מעוּלֶה, ואלה הן המידות הטובות שהזכרתין לעיל: להיות איש (הגון), להיות צדיק, להיות מושלם, ולהיות רצוי לאלהים. וזו האחרונה, הואיל והיא שיא (כל המידות) והקצה האחרון של תכלית האושר, משום זה היא נזכרת אחרונה\" (על האלקים שאינו משתנֶה, קיז-קיח).", + "דרשה זו נמצאת במדרש הנעלם: \"א\"ר שמעון, מדת הצדיק קשה לכעוס ונוח לרצות, זו המדה גדולה מכולם. ובא הכתוב להורות, אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו. ומי עושה זה, איש צדיק. וכשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד תמים היה בדורותיו. ולמאי יזכה? - את האלהים התהלך נח, למעלה על כל המעלות\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, כא ע\"א)." + ], + [], + [ + "מהו: \"הארץ נשחתה לפני האלהים, והארץ נמלאה עוולה13 במסורה: \"חמס\". וכלפנינו כן בפשיטא: \"עולא\". ובשבעים ἀδικίας, כלומר: \"עוולה\", או \"אי־ צדק\". כפי שיש להסיק בשאלתו במקום אחר, רצו השבעים להציג את \"האי־צדק\" כניגוד לצדקתו של נח, הנזכרת בפסוק ט. ואלה דבריו: \"נכון לשאול: מדוע הוא מסַפֵּר מיד לאחר מידותיו המושלמות של נח: הארץ נשחתה לפני האלהים ונתמלאה הארץ עוולה\" (על האלהים שאינו משתנֶה, קכב).\"?", + "(הכתוב) עצמו הצביע על הסיבה, כשהוא מדַבֵּר על העוולה בנוגע להשחתת הארץ. אמנם, הגאולה מדָבָר זה בפרט, הוא צדקה הן לאנושות והן לחלקי העולם; לשמים ולארץ.*שו\"ת בראשית א, צח
___________
", + "פילון מפרש, כי החמס הוא הגורם לחשחתת הארץ, והוא כאילו קורא את הפסוק: ותשחת הארץ, - מפני שהארץ נתמלאה חמס. וכעין זה בתרגום יב\"ע: \"ואתחבלת ארעא בגין דיירהא דסטו מן ארחן\" וכו'. ובאברבנאל מדגיש: \"וכדי שלא יחשב שהארץ היסודית עצמה נשחתה, הוצרך הכתוב לבאר ולומר וירא אלקים וכו', כלומר והנה ההשחתה שראה יתברך בארץ ויחס אליה, אינה מפשיטותה ועצמה, אלא בהשחית כל בשר את דרכו מסבתה, והוא אומרו על הארץ\". פילון גם מוסיף, כי ממילא גם נלמד מכאן, שסילוק החמס יביא לאי־השחתת הארץ." + ], + [ + "מהו: \"כי השחית כל בשר את דרכוֹ (=הררך שלוֹ) על הארץ\"?", + "ראשית, (הכתוב) קרא \"בשר\" לאדם שאוהב את עצמו. ואף על פי שאמר בתחילה \"בשר\", הוא איננו מוסיף \"דרכהּ\" אלא \"דרכוֹ\"14 ביוונית המלה \"בשר\" היא לשון נקבה (וראה רש\"י ויקרא יג, טז), וכן המלה \"דרך\". ולפי זה, לשון \"דרכו\" הזכרית מאפשרת להפיק את דרושו של פילון, שהכוונה לדרך הקב\"ה. וראה דבריו המובאים להלן בביאור., כך שהוא מתייחס באופן ברור לאדם, כי חיי מַעַל פרועים הם \"בשר\"15 בשיטה זו נקט הרמב\"ן, בפירושו לפסוק זה: \"ועל דרך הפשט, כל בשר - זה כל האדם\", ואין הכתוב מתכוון לכלול כאן השחתת דרכם של בעל החי האחרים.. שנית, (הכתוב) סבור, וזו גם האמת, כי הבשר הוא הסיבה להשחתת הרוח, כי הבשר הוא מוֹשַב התשוקות, שממנו נובעות, כמו ממעיין, התאוות למיניהן ושאר היצָרים. ושלישית, (שֵם הכינוי) \"שלוֹ\" טִבעי יותר, כי הוא יחסה גם בנטיית כינויי הגוף המלאה (במשמעות) לעצמו16 nominative, כלומר שנטיית השם כאן שלימה היא, זאת אומרת, שיש לו גם יחס ישר (nominative), בעוד שה- αὐτός (האחר) והוא במילונו של Liddell & Scott אין לו nominative αὐτός. כשאנו נותנים כבוד לאיש, אין אנו מעיזים לקרוא אותו בשמו, אלא (אנו מְכַנִים אותו) \"עצמו\". מכאן ראשית המימרה הפיתגוראית: \"הוא עצמו אמר\", שבָּהּ הם גידלו ורוממו את מורם ורבם, מחשש לנקוט בשמו. ונוהג זה קיים גם בערים ובבתים. כי העבדים אומרים, בבוא אדונם: \"הוא עצמו בא\". ובכל עיר ועיר, שעה שהשליט מגיע, הם פונים אליו בשם \"עצמו\". אך לשם מה הארכתי באֵלה? כי חפצתי להראות, שאבי־הכל נרמז כאן. כי כל הדברים הטובים המשובחים במעלות - \"שֶלוֹ\" הם. ומתוך יראָה נזהר (הכתוב בשימוש) בשמות הנפלאים באמת17 כלומר: \"את דרך ה'\", או: \"את דרך אלקים\"., כי עומד הוא להביא השחתה מלמעלה. אי לזאת, הטיית היחסה, באמרו: \"כי השחית כל בשר את הדרך שלו עצמו\", מעידה על כבוד. כי אמנם דרכו של האב (שבשמים) נשחתת על־ידי תשוקות הבשר ותענוגיו, משום שאֵלֶה הם יריבים לחוקי הרִיסוּן העצְמי, הסתפקות והתאפקות, אומץ לב וצדק, שעל־ ידיהם הדרך המובילה אֶל האל מתגלָה ומתרחבת ונעשית פתוחה לגמרי18 פתוחה, לפי הצעת־תיקון של אוכר. מ..*שו\"ת בראשית א, צט
___________
", + "במקום אחר, מציג פילון ביתר בירור את השאלה ואת תשובתו השלישית, ודבריו שם מפיצים אור גם על הנאמר כאן: \"ובכן, משה הקדוש ביותר אמר כראוי: שאז נשחתה הארץ, כשנִגלו מידותיו הטובות של נח19 ראה \"על האלהים שאינו משתנֶה\", קכב. מובא לעיל בהע' 13.. וממשיך: \"והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ\". אולי ייראה לאנשים מעטים, כי יש כאן שיבוש בלשון, ושלפי הַתְאָמַת הדברים ודיוקם הלשוני, יש לומר כי \"השחיתה\" כל בשר את \"דרכה\", כי אין זה מן הנכון לייחס ל\"בשר\", שהוא שם עצם ממין נקבה20 ביוונית, כמובן., כינוי שנטייתו בזָכר. ואולי אין (הכתוב) מדבר אך ורק בבשר המשחית את דרכו הוא, שבכך ייראה כאילו נשתבשו הדברים בפסוק, אלא (שהכתוב מדבר) בשני (עניינים); מחד בבשר הנשחת, ומאידך בההוא21 הכוונה להקב\"ה., שנעשה נסיון לסַלֵף ולבלע את דרכו. ולפיכך יש לפרש את הכתוב באופן זה: כל בשר השחית את דרך התמים של חי העולמים והבלתי־נפסד - הדרך המוליכה אֶל האלהים\" (על האלהים שאינו משתנֶה, קמ-קמב).", + "פירושו הראשון בשו\"ת הוא, שאיש הבשר, איש התאווה, הוא המשחית. פירושו השני, שהבשר הוא מושב התאוות הגשמיות22 ראה גם להלן פסוק ז, כא שו\"ת בראשית ב, כב.. ובפירושו השלישי (וכן ב\"על האלהים שאינו משתֶה\"), שכָּל הבשר השחית את דרכו של הקב\"ה22* דרשות מסוג זה, שהפסוק מתכוון להקב\"ה, ראה אצל פילון לעניין \"כאחד ממנו\" (בראשית ג, כב), וכן דרש ר' יהודה (ראה בביאור לשו\"ת בראשית א, נד); \"וישכון באהלי שם\" (בראשית ט, כז), וכן דרש ר' יוחנן (ראה בביאור לשו\"ת בראשית ב, עו). ובחז\"ל: \"הבה נתחכמה לו (שמות א, י), להם מיבעי ליה, א\"ר חמא ברבי חנינא (בכ\"י רומי: א\"ר חנינא) באו ונתחכם למושיען של ישראל\" (סוטה יא, א); דאמר רבי חנינא בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב כי חזק הוא ממנו (במדבר יג, לא), כביכול אפילו בעל הבית (=הקב\"ה) אין יכול להוציא כליו משם\" (ערכין טו, א: סוטה לה, א; מנחות נג, ב. ועי' בירושלמי תענית ד, ה בשם ר' שמעון בן לקיש).. וכדברי פילון, שהכוונה לדרכו של הקב\"ה, כן כותב ר' אליעזר אשכנזי: \"ואומרו השחית כל בשר דרכו, ר\"ל שהשחית דרכו של הקב\"ה, שהוא לעשות צדקה ומשפט, כמו שנאמר (שמות יח, יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט\"23 מעשי ה', ויניציאה 1583, פרק כד..", + "לפי פילון, לא נאמר במפורש \"דרכו של ה\"' אלא \"דרכו\", היות ומדובר כאן על כליון האנושות, אין הכתוב מזכיר את שם ה'. וזה כשיטתו בכמה מקומות, שאין הקב\"ה מזכיר שמו על הרעה, ואין הקב\"ה משתף שמו על עונשין וקללות24 \"על בילבול הלשונות\", קפא; \"על המנוסה והפגישה\", סו. ואף שאפילו לפילון יש כמה פעמים שה' בעצמו מעניש, ולא על־ידי שליח. ראה \"על חיי משה\" א, צז, ולהלן שמות יב, כג שו\"ת שמות א, כג. וראה לעיל בראשית ג, כב שו\"ת בראשית א, נה והע' 251 שם., ושיטתו זו היא ממש כשיטת ר' יוחנן: \"אמר רבי אליעזר בן פדת בשם ר' יוחנן, אין שמו של הקב\"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקב\"ה את האור ואת החושך וקרא להן שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א, כה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. וכן אתה מוצא, כשברא אדם וחוה הזכיר שמו עליהם, שנאמר (שם, כח) ויברך אותם אלהים, וכשקללם לא הזכיר שמו עליהם וכו', לא רצה הקב\"ה לעשות את הרעה על־ידי עצמו אלא על־ידי מלאך\" (ת\"ב תזריע, יב)25 וראה לבראשית יט, יב-יג שו\"ת בראשית ד, מא; שמות יב, כג שו\"ת שמות א, כג ובביאור.. וברבינו בחיי: \"ומן הענין הזה היה, שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר השי\"ת בפורענות. והדבר ידוע, כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה, אשר כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, כה משפטה, שתכַנה הש\"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום וכו\"' (בחיי לבראשית ז, יא. וראה בדוגמאות נוספות שמביא שם)." + ], + [ + "מהו: \"קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ עוולה\"26 ראה לעיל הע' 13.?", + "אלה המכחשים ב\"גורל\"27 כלומר, שיש קיצבה מיוחדת לשנוֹת כל איש ואיש., משתמשים בנימוקים רבים אחרים, ובמיוחד בשעה שהמוות מוּתְאָם לרבים מאד בזמן קצר. כך למשל, בשעת מפולת בתים או דליקה, התנפצות אניות, במהומה במלחמות, בקרבות פָרָשים רגלִיים או אניות, ובמגיפות. לאומרים זאת אנו משיבים מה שנאמר כאן על־ידי הנביא, וממנו קיים אף בידינו נימוק זה. כי משמעות \"קץ כל בשר בא לפני\" היא, איפוא, כדלקמן: זמן חייה של האנושות הוגבל ונחתם לזמן אחד, ולפיכך אין האנושות חיה עוד בהתאֵם לעיקרון כולל של \"הגורל\"28 כלומר, בהתאם לגורל המסתגל לאופיו של היחיד. ועי' וולפסון, פילון, א, עמ' 212.. עניינו של כל יחיד ויחיד נאסף לאחד, ויש לו קץ אחד בחתאם לאיזו אחדוּת ולסיבוב הכוכבים, אשר דרכָּם בני תמותה תמיד הולכים ובאים... ועלינו להדגיש זאת בראש ובראשונה, כי אין לך דבר שהוא כל כך מנוגד, מתפלמס וסותר את הכוהות המופלאים29 של הקב\"ה. כמו ה\"עוולה\". לפיכך (הכתוב) אומר: \"קץ כל בשר בא נגדי\"30 בשבעים: Καιρὸς παντὸς ἀνθρώπου ἥκει ἐναντίον μου, ὅτι ἐπλήσθη ἡ γῆ ἀδικίας ישנן שתי הוראות ביונית: \"לפני\" ו\"בניגוד\". עד כאן החזיק פילון לפי פשוטו של מקרא, בהוראה הראשונה של ἐναντίον, ואין ספק שגם השבעים נתכוונו להוראה זו. וכדי להפיק את דרושו הוא עובר אל ההוראה השנייה שלו., והוא מוסיף על כך את הסיבה להתנגדותם, דהיינו: \"כי מלאה הארץ עוולה\". שנית, הזמן נחשב לאלהות אצל רשעי אדם, המעלימים את הקיים לאמיתו31 הכוונה להקב\"ה.. מפני זה מְנַמֵק (הכתוב): \"הזמן של כל בני האדם בא כנגדי\", כביכול הם מעריצים כ\"אֵל\" את הזמן האנושי, וקובעים אותו בניגוד לָאמת. אך חדבר נרמז גם במקומות אחרים, בהם אומר (הכתוב) כך את אותו המושג: \"הזמן סר מהם, אבל ה' אתנו\"32 במדבר יד, ט: \"סר צלם מעליהם וה' אתנו\", ובתרגום השבעים שָם כבפילון: ἀφέστηκεν γὰρ ὁ καιρὸς ἀπ᾽ αὐτῶν, ὁ δὲ κύριος ἐν ἡμῖν., כביכול אצל הרשעים נחשב הזמן לסיבת דברי ימי העולם, ואילו אצל חכמים והגונים, לא הזמן, אלא האלהים, שממנו (מקור) זמנים ותקופות. ואולם הוא אינו סיבת הכל, כי אם רק סיבת הדברים הטובים, ואותם שהם בחתאֵם לטוב. כי כשם שאין לו חלק ונחלה ברע33 ראה בשו\"ת הקודמת ובביאור שם., כך אין הוא גם הגורם (לו). שלישית, בנוגע ל(פיסקה) אשר נדונה קודם לכן, מרמז (הכתוב) בדבריו על הִתְפַּקרוּת מוחלטת: \"קץ כל בשר בא\", כביכול כולם, בכל מקום, הסכימו פה־אחד מרצונם על הִתְפַּקרוּת. ובביטוי: \"כי מלאה הארץ עוולה\", כאילו אף חֵלק ממנה לא נותר ריק ופנוי על מנת לקלוט את הצדק ולסעדו. אכן \"נגדי\" מאשֵר את מה שככר נאמר, כי המשפט האלהי בלבד שריר וקיים כפי רצונו34 משפט לא ברור, אוכר ומרקוס קוראים: משפט של הרצון האלהי שריר וקיים. מ..*שו\"ת בראשית א, ק
___________
", + "גם הדיעה בחז\"ל היא, שיש קיצבה לשנותיו של אדם, אלא שלפי שיטתם פוחתין או מוסיפין עליהן. וזה במחלוקת של רבי עקיבא וחכמים: \"משעה שאדם נולד, הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה. אם זכה הוא משלים את שנותיו, אם לאו פוחתין לו מהם, דכתיב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י, כז), כך דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרין, אם זכה מוסיפין לו על שנותיו, ואם לאו פוחתין לו משנותיו\" (קה\"ר ג, ד. ועי' נוסחת תוספתא עדיות א, טו ובבלי יבמות מט, ב - נ, א).", + "פילון מפרש את תיבת \"קץ\" כ\"זמן\", ולא כ\"סוף\". וכן הוא מפרש לעיל פסוק ו, ג35 שו\"ת בראשית א, צא. וראה גם להלן בראשית טו, טז שו\"ת בראשית ג, יג על הפסוק: \"כי לא שלם עון האמורי עד הנה\", שהכוונה שָם לזמן קצוב שנגזר מראש.. גם במדרש הגדול מפרש \"קץ\" כ\"זמן\": \"קץ כל בשר בא לפני, מלמד שנתן להם הקב\"ה קץ, וכמה, מאה ועשרים שנה, דכתיב (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ולמה מאה ועשרים שנה לא פחות ולא יתר\" וכו'. וכן בתרגומים (לבראשית שם): \"הא יהבית להון ארכה מאה ועשרין שנין\".", + "במגילת \"מלחמת בני אור בבני חושך\", וכן הרבה פעמים במגילות אחרות של הכת, מובאת המלה \"קץ\" בהוראת מועד וזמן. הפרופ' סוקניק דן בענין זה36 מגילות גנוזות, מתוך גניזה קדומה שנמצאה במדבר יהודה, סקירה ראשונה, מאת אליעזר ליפא סוקניק, עמ' כב-כג. וראה \"מלחמת בני אור בבני חשך\" הוצאת יגאל ידין, ירושלים 1955, עמ' 257., ומצביע על החידוש הזה שבמגילות. אבל דברי פילון מורים על מקור קדום יותר לפירוש זה, וכן נראה ממה\"ג, שהובא לעיל. אבל קץ במובן זה רווח גם בדניאל, וביחוד בפרק יא. ראה גם בגמרא: \"עד שיבוא ממונה הבא לקיצין\" (עבודה זרה סא, ב), ודברי רש\"י שם בד\"ה או עד: \"שיהא שומר וכו' הולך ויוצא ויש לו שעה קבועה לבוא\"36* אבל ראה בתשובת רבינו האיי בענין \"מזל\", מובא באוצר הגאונים ליבמות, התשובות, עמ' 129..", + "פילון מבאר, כי הרשעים חושבים את הזמנים והתקופות לאלהות37 וראה: Franz Kumont, The Oriental Religions in Roman Paganism. תרגום מצרפתית, ניו יורק, 1911 (הדפסה שניה, 1956) עמ' 176 - 175. שם מציין, כי לפי זִינוֹ, הזמן, הקובע חוקים לתהליך הכוכבים ולשינוי מהות היסודות, היה נחשב לאלהות ולעיקר הקדמון, ודימוהו לגורל. וראה גם שם עמ' 274 - 273 הע' 36., ומביא ראיה מן הפסוק \"סר צילם מעליהם\". כעין מקבילה לרעיון זה, וכן לפירושו הראשון ש\"קץ\" פירושו זמן הקצוב מראש, נמצאת במדרש לקח טוב לבמדבר יד, ט: \"סר צלם מעליהם, שָלמה חוּקָם והגיע הזמן שאמר לאברהם אבינו ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו, טז). ד\"א סר צלם מעליהם, זה מלאך הממונה עליהם, שהוא מגין עליהם, שאין הקב\"ה נפרע מן האומה עד שמפיל שָׂרֶיה מן השמים, שנאמר (ישעיה כד, כא) יפקד ה' על צבא המרום במרום\".", + "אשר לרעיון שבפילון, שאין לך דבר כל־כך מתנגד להקב\"ה כחמס, נמצא גם בגמרא: \"קץ כל בשר בא לפני. א\"ר יוחנן, בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו בגזל, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ\" (סנהדרין קח, א)." + ], + [ + "מהו המבנֶה של (תיבת) נֹח?", + "כל אשר יחפוץ לבחון את התיבה הזאת, יגַלֶה באופן מוחשי את מבנֶה הגוף האנושי, כפי שעוד נגַלֶה בפרטי הדברים.*שו\"ת בראשית ב, א
___________
", + "למה ציוה (הכתוב): \"ותכפר את התיבה מבית ומחוץ בכופר\"? הכופר נקרא כך, משום שהזפת שלו מוּצָקה38 מבחינת הלשון העברית, אין שייכות בין הוראת מלת \"כופר\" לדבר שהוא מוּצָק, אלא שפילון הלך בעקבות טקסט השבעים: καὶ ἀσφαλτώσεις αὐτὴν ἔσωθεν καὶ ἔξωθεν τῇ ἀσφάλτῳ. ולשרשו של ἀσφαλτος שתי הוראות ביוונית: \"כופר\" ו\"חוזק\" (ἀσφάλεια). דרושו מתבסס על משחק המלים בשתי הוראות אלה. השווה הערה a של קולסון ב\"על בילבול הלשונות\", קד: \"The word is used here and in § 106 to preserve the obvious play between ἀσφάλεια and ἀσφαλτος., הוא מדַבֵּק מח שנתחבֵר מדבָרים בודדים ונפרדים - קשר שאינו רָפֶה, אינו נפתח, אינו נקרע ואינו ניתק. כי כל מה שנתחבֵּר על־ידי דֶבֶק, אחוז בכוח על־ידו בהתאחדות טבעית. כי גופנו מורכב מחלקים רבים, מאוּחָד מבית ומחוץ, ומשיגרת עצמו הוא מתקיים. המקובל הנעלה בין החלקים היא הנפש, ומשום שהיא באמצע, היא מתפשטת בכל מקום אל כל הנגלה העליון, ומן הנגלה העליון היא שָבָה אל האמצע. ובאופן כזה טבע נפשי אחד יוּקַף על־ידי קשר כפול, ויתאים מתח גבוה ואחדות39 המושגים משמשים בעולם המוסיקה, אך גם במונחים פילוסופיים. כוונתו: ליצור הרמוניה בין \"טונים\" גבוהים, ואחדות בין מאמץ נפשי ושכלי גדול, לבין שיגרת המציאות. מ.. ומפני הסיבה הנזכרת, הוא כָּפַר איפוא את התיבה בכופר מבית ומחוץ. אכן, אותה (התיבה) שבקודש הקדשים, שהיתה מצופה זהב, היא בדמות העולם השִׂכלי, כמו שחוכַח בחיבור על נושא זה40 עיין \"על השכרון\", פח-צ. ובתשובת הרמב\"ם לבנו: \"ובארון גם כן הלוחות, אשר הם השכל האנושי\" (אגרות הרמב\"ם, לפסיא תרי\"ט, דף 38).. כי העולם השִכלי כאילו מובלע בצורות חבלתי־גופניות, שוכן במקום אחד, מתואָם ומאוחד בכל הצורות. אולם, בה במידה שערך הזהב עולה על ערכו של הכופר, בה במידה הארון שבמקדש נעלָה (מן התיבה). לפיכך הורה (הכתוב), כשהוא מסתכל על טיבה המעולֶה41 Χρἡσιμον מתורגם כתועלת, אך גם כמועיל ביותר. מ., שזו (הארון) תהא מרובעת במידתה. כי בנוגע לאחרת (לארון, נתכוון הכתוב להורות) שהיא בלתי־נפסדת, כי טבע בלתי־גופני ושִׂכלי הוא בלתי־נפסד, טהור ונצחי42 ראה שמות כה, י שו\"ת שמות ב, נג.. זו (תיבת נה) שָטָה אנה ואנה, אבל האחרת (הארון) מקומה קבוע במקדש, ומה שהוא קבוע מתייחס לטבע האלהי, בעוד שזו (תיבת נח), הפונָה כֹה וכֹה ומשתנית, (מתייהסת) לנברא. תיבה זו של המבול משמשת בדוגמא להשחתה, ולעומתה, זו שבמקדש באה בעקבות חֵלק הטהרה.*שו\"ת בראשית ב, ד
___________
" + ], + [], + [ + "מהו: \"ופֶּתַח43 בפסוק: ופתח התבה.בצדה תשים\"?", + "לא מבלי נימוס מראֶה הפֶּתַח בצדה (של התיבה) על המבנֶה האנושי, שעליו מורֶה (הכתוב) בלשון נקייה, באמרו \"צְדָדִי\". דרך הפתח פולטים את הפֶּרֶש החוצה, כי כך נאה ויאה. כי כפי שנהג סוקרטס לומר -בין אם למד זאת ממשה ובין אם נתעורר אכן מן הדברים כהוייתם- הבודא שָקַל (בדעתו) את המַתאים לגופנו, והיפנָה לאחורי החושים את מוצא מעבָרֵי הצינורות, שמא תבחל נפשנו מהִטהרות עשיית הצרכים בראותה את המחזה המחפיר. לפיכך, הקיף וסגר את המעבר ההוא על־ירי האחוריים והעגבות כעל־ידי גבעות נישׂאות44 פילון לא נתכוון ללשון נופל על לשון זה מדעת עצמו, ואפשר שהסתמך על המסורה הנמצאת גם בחז\"ל, באמרם: \"גבעות באדם זה עגבותיו של אדם\" (אבות דרבי נתן, נו\"א, לא)....*שו\"ת בראשית ב, ו
___________
", + "מדוע אומר (הכתוב): בית זה45 כן בפשיטא: \"מדירא\", וכן בתרגומים: \"מדורין\". ובמסורה: \"תחתים שנים ושלשים\". בתחתיתו, יהיה כפול ומשולש?", + "(הכתוב) המשיל כהלכה את בתי הקיבול של המזון, שקראם \"מרתֵּף\" (=\"תחתיים\"), היות והאוכל נשחת, וההשחתה היא בחלק התחתון, כי הוא (המזון) יורד כלפי מטה, ורק חֵלק מועט מן המאכלות והמשקים נמסר כלפי מעלה, ובהם אנו ניזונים, בעור שחֵלק הארי נפרד ומוטל ההוצה כצואה... ברם נראה לי, שהתיבה (רומזת) לגוף האדם, (ו)הטבע אוהב מאד את החיים46 ל- δεινός ביונית יש את מלוא המשמעויות של \"נורא\" שב\"סלנג\" העברי. מ.. מִסִּיבָּה זו, בשעה שהחי נשחת וכָלָה במבול, הוא (ה') הסדיר דוגמא לעולם. לפיכך, נשאה התיבה מכל מין אשר חי על פני האדמה. הוא (ה') רצה, שזו אשר הוכנה להיות אומֶנֶת, תהא כמו אמא אדמה46* ראה לעיל בביאור לפסוק ג, יז־יט שו\"ת בראשית א, נ; \"על בריאת העולם\", קלג, מובא לעיל לפסוק ב, ו שו\"ת בראשית א, ג; \"על נטיעת כרם\", יד־טו. וראה: מנחם שטיין, \"אמא אדמה בספרות העברית העתיקה\", בתוך קובץ מאמריו בין תרבות ישראל ותרבות יוון, תל־אביב 1970, עמ' 189 והלאה.. וכן (רצה) להורות לניזונים בפנים (התיבה), כמו במעי המעוברת, על־ידי47 ראה להלן בביאור. השמש והירח ושאר המונֵי הכוכבים, ובנוסף גם כל השמים כולם48 משפט מוקשה בארמינית. מ.. על־ידי שראו מה שעשה (נח) באומנותו, הם למדו ביֶתר־שאֵת את דבַר גוף האדם ומַתכוּנתו. וזו היא הסיבה למבחר המאבָקים של בני אדם. כי אין לך דבר המשעבד את האדם, כמו היסודות הגופניים של יישותו והתאוות הנובעות מהן, ובייחוד התאוות והתשוקות הרעות.*שו\"ת בראשית ב, ז
___________
", + "בחז\"ל דרשו, שהמדור התחתון היה לזבלים: \"תנא, תחתיים לזבל\" (סנהדרין קח, ב וב\"ר לא, יא), ולא פירשו מהיכן היסוד לדרושם זה. אך לפי דברי פילון בשו\"ת זו (הדן בכך באריכות, וקיצרתי דבריו) ובשו\"ת הקודמת, יתבארו דבריהם, שיסודם בהֵד של השוואה בין תיבת נח לבין גופו של האדם.", + "לדברי פילון, חפץ ה' להורות ליושבי התיבה על־ידי השמש והירח ושאר צבא השמים. התירגום הארמני קשה כאן, ולא ברור אם יש לתרגם שהורה להם \"על־ידי\" השמש והירח וכו', כמו שהתיבה היתה סמלית לארץ, ובזה כאילו ראו עולם ומלואו, או \"את\" השמש והירח ממש. ואפשר שמלכתחילה היו דבריו זהים עם אחת השיטות שבחז\"ל, בענין צהר התיבה: \"ר' אבא בר כהנא אמר - חלון. רבי פנחס משום רבי לוי אמר, כל י\"ב חדש שהיה נח בתיבה, לא צרך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו והיה תולה אותה, ובשעה שהיא כהה היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיתה מבהקת היה יודע שהוא לילה\" (ב\"ר לא, יא).", + "בשו\"ת הקודמים שבפרשה זו (וגם מאֵלה שלא ניתרגמו כאן), עורך פילון השוואות בין תיבת נח ובין אלמנטים אחרים. בראשונה, השוואה מפורטת בין גוף האדם לבין התיבה, שחלקי התיבה ומידותיה מסמלים את גופו, וכן ההבדלים שבין התיבה לארון שבמשכן, ולבסוף שהתיבה היא דוגמא לעולם, וכאילו שהיתה אֵם לתחילת הבריאה המחודשת, וכן שאחר המבול היה נח דומה לאדם הראשון והיה אבי יצירה חדשה (להלן ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז)49 ראה להלן בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובביאור..", + "לדברי פילון, התיבה מסמלת את הגוף והארון את הרוח. וכשם שהזהב יותר חשוב מן הזפת, כן העולם הרוחני טוב יותר מן העולם הגשמי.", + "הֵד לפירושו של פילון, שתיבת נח מסמלת את גוף האדם, נמצא כמה פעמים בזֹהר חדש (מאמר: תיבה איהו גופא, בתחילת פרשת נח): \"ת\"ח, כל בר נש דיעבד וינטר פיקודי אורייתא, נשמתא אסתמרא בגופיה, דאיהו תיבה, ולא אתענש ולא ישלוט עליה מלאך המות\". ועוד שם: \"ת\"ח, תיבה איהו גופא\".", + "השוואה בין נח ותיבתו לבין הארון, נמצאת בזֹהר: \"מאן תיבה, דא ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דלעילא, נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגומר, וכו', וכדין הוה תבה ארון הברית, תיבה ונח כלה כגוונא דלעילא\" וכו' (זהר נֹח נט, ב). גם בפשיטא50 פשיטא, התרגום הסורי לתנ\"ך, מאת ר' חיים העליר זצ\"ל, חלק בראשית-שמות, ברלין, תרפ\"ח-ט. ישנוֹ אותו התרגום לתיבת נח ולארון הברית (שמות כה, י), ובשניהם מתורגם \"קאבותא\".", + "בחז\"ל לא נמצאת כל השוואה לתיבת נח, אבל במקומות שונים בספרות חז\"ל נערכו השוואות כעין אלה בין חלקי העולם חלקי המשכן וחלקי גוף האדם, בשיטה של שלשה עולמות, כאמרם: \"ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן\" (ת\"ה פקודי, ג). ונראה, שרקע אחד היה לרעיונו של פילון המובע כאן ולזה המובא במדרשי חז\"ל.", + "ההשוואה בין בריאת העולם וחלקי המשכן, נמצאת במדרש תדשא (סימן ב): \"המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם וכו'. כנגד השמים נעשו עשתי עשרה יריעות של אהל מועד, וכנגד הרקיע נעשו עשר יריעות המשכן, כנגד הארץ נעשה השלחן הטהור וכו', וכנגדם בגוף שתי עינים, וכמו שהעינים גבוהות ונתונות בראש, כך היו שני העמודים גבוהים ועבים\". ועוד שם, בקשר לנשמת וגוף האדם (סימן יא): \"ושתי מזבחות היו, אחד של זהב כנגד נפשו של אדם, ואחד של נחשת כנגד גופו של אדם, כשם שהזהב יקר מן הנחשת כך הנפשות יקרות מן הגוף\". גם פילון עורך השוואות בין חלקי המשכן וחלקי העולם, ראה שמות כו, א; לג שו\"ת שמות ב, פג; צד ובביאורי שם.", + "השוואה בין גוף האדם למשכן ולכליו, נמצאת במדרש הגדול, ומקור מאמר זה נעלם: \"זהב וכסף ונחשת. תרומת המשכן כנגד גופו של אדם. זהב זו הנפש, כסף זה הגוף וכו', תכלת אלו הגידים, וארגמן זה הבשר, תולעת שני זה הדם, ושש זה הכרס, ועזים זה השער, וערת אלים מאדמים זה עור הפנים, וערת תחשים זה עור הראש, ועצי שטים אלו העצמות, שמן למאור אלו העינים, בשמים לשמן המשחה זה החוטם, ולקטרת הסמים זה הפה והחיך, אבני שהם ואבני מלואים אלו הכליות והלב\" (מה\"ג שמות כה, ג-ז).", + "השוואה בין חלקי העולם וחלקי גוף האדם, נמצאת בקה\"ר (א, ט): \"א\"ר ברכיה בשם רשב\"ל, כל מה שברא הקב\"ה באדם ברא בארץ שדוגמא לו. האדם יש לו ראש והארץ יש לו ראש וכו', האדם יש לו עינים והארץ יש לו עינים וכו', אדם יש לו אזנים והארץ יש לו אזנים\". וכן באדר\"נ (נו\"א, פרק לא): \"ויצר באדם כל מה שברא בעולמו. ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם, זה שערו של אדם. ברא חיה רעה בעולם וברא חיה רעה באדם, זה בני מיעיו. ברא קורצין בעולם וברא קורצין באדם, זה אזניו. ברא רוח בעולם וברא רוח באדם, זה חוטמו של אדם\" וכו'." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב), שיהא מבול \"לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים\"?", + "הייתי אומר, שעכשיו מגלֶה (הכתוב) מה שרָמַז עליו מקודם51 לעיל בראשית ו, יב שו\"ת בראשית א, צט. בחטאם שם: \"כי השחית כל בשר\", ובעונש כאן: \"לשחת כל בשר\". ובמדרש לקח טוב: \"לשחת כל בשר, יען כי השחית כל בשר, - מדה כנגד מדה\". וכן בזֹהר: \"מכל מקום ותשחת הארץ לפני האלקים, והנני משחיתם, מדה כנגד מדה, הנני משחיתם בחובא דחבלותא\" (נֹח, סז ע\"א).. כי לא היו סיבות אחרות להשחתת האנושות, אלא שמאחר שנשתעבדו לתאוות ולתשוקות, עשו הכל52 פירוש, שעשו כל דבר רע. וחָלו, ולכן מילאו את חייהם צער. אבל (הכתוב) מוסיף על זאת דבר שהוא טִבעי ביותר, באמרו, כי מקום \"רוח החיים\" הוא \"מתחת השמים\", כביכול ישנן גם בריות שמימיות. כי הגוף לא זכה להיות מיישות שמימית, וכאילו הוא לבדו, יותר מכל הברואים, השיג חלק סגולי ונפלא זה, אלא, קודם לכן, נמצאו השמים ראויים לצורות חסד אלו של בריות אלהיות נפלאות, שהן כל־כולן שִׂכליות, המזַכּוֹת גם לאלה שעל פני האדמה מידה של השתתפות בכוח החיים, ומפיחות חיים באלו היכולים לחיות.*שו\"ת בראשית ב, ח
___________
", + "לדברי פילון, שהם בעלי אופי מדרשי, אין חבר במדרש חז\"ל. ולעניין המלאכים, ראה מה שמובא לעיל לבראשית ו, ד שו\"ת בראשית א, צב.", + "מדוע אמר (הכתוב): \"כל אשר בארץ יגוע\". וכי במה חטאו הבהמות?", + "ראשית, אם המלך נופל בקרָב, גם כוחות הצבא ניגפים עמו. כך גם, כשהוא (האלקים) החליט עכשיו שהמין האנושי יישָחֵת - כביכול המלך53 כוונתו, שהאדם הוא מלך האנושות., גם החיות נשחתות עמו. ומסיבה זו, גם ...במגפה מקובָּל, שהחיות הביתיות הרגילות אצל בני אדם, כמו למשל, הכלבים וכיוצא בהם, מתות תחילה, ואחר כך (מתים) האנשים. שנית, איש אינו מאשים את הטבע, כאשר עם כריתת הראש מתים גם שאר איברי הגוף. כך גם עכשיו, אין לדון לחובה, כי האדם הוא בבחינת ראש מושל, ואין זה מפליא שברוּאים אחרים יאבדו עמו כאשר הוא נשחת. שלישית, החיות לא נבראו בשביל עצמן, כדבַר הפילוסופים, אלא לשימושם ולצרכם ולהנאתם של בני האדם, וכשמסתלקים אלה שבעבורם נוצרו, מן הנכון שגם הן ייעלמו מן החיים. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, נֹאמר כדלהלן: כשהנשמה שטופה בזרם התאוות, ואפשר לומר שהיא טובעת, אֵלה שעל פני האדמה - רצוני לומר החלקים הארציים של הגוף - גוועים עמה. כי חיי הרֶשע הם מוות. ועיניים הרואות אובדות כשהן חוזות עוול, והאזנים השומעות אובדות כשהן שומעות עוול, וגם כל חוש מת כשהוא חָש בעוולה54 ראה לעיל לפסוק ד, טו שו\"ת בראשית א, עה. ועל ההיפך מזה, שטוהר הנשמה יכול להציל גם את הגוף, ראה להלן בראשית ז, א שו\"ת בראשית ב, יא..*שו\"ת בראשית ב, ט
___________
", + "לעיל לבראשית ו, ז (שו\"ת א, צד), שואל פילון את אותה השאלה בקשר לאדם, וגם שם הוא נותן את תירוצו השלישי שהוא מביא כאן, וכן בתשובתו האלגורית.", + "שאלתו של פילון: \"וכי מה חטאו הבהמות\", נמצאת גם בתלמוד ובמדרשים: \"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה (בראשית ז, כג), אם אדם חטא בהמה מה חטאה\"? (סנהדרין קח, א). \"ויראו בני האלהים וגו' (בראשית ו, ב), אמר הקב\"ה, הואיל וכך עושין, יאבדו מן העולם לעצמן. ולמה נאבדה הבהמה עמה, שנאמר (שם ז, כג) מאדם ועד בהמה\" (ת\"ב נח, יח). ובלקח טוב לבראשית ו, ז: \"אם אדם חטא, בהמה ורמש מה חטאו\"?", + "תשובת חז\"ל לשאלה זו היא: \"שאף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, הסוס על החמור, הארי על השור, הנחש על הצבי וכו'. כל בשר, אפילו הבהמה והחיה והעוף, לפיכך נמחו עמהן\" (ת\"ב נח יח, והשוה שם נח יא, ות\"ה שם, יב). וכן בב\"ר כח, ה: \"רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר, הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול. הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס. הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב), השחית כל אדם אין כתיב, אלא כי השחית כל בשר\".", + "דעת חז\"ל, שאף בעלי החיים עלולים לחטוא, אינה נמצאת אצל פילון במפורש, אלא שתשובתו הראשונה, וכן נרמז גם בתשובתו השנייה, ששאר החי צָפוי לכלייה באבדן האנושות, דוגמת הֶרג חילותיו של מלך כשהוא נופל בקרָב, יש בה מעין רמז לגורל אחד, ולכביכול התחייבות משותפת בחיים, המקשרת את האדם לשאר בעלי החי. יש אפוא לומר, שהיו לפילון הרהורים בענין זה, ובפרט כשהיה לו סמך במקרא: \"ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה, וישובו איש מדרכו הרעה\" וכו' (יונה ג, ח). נמצא, שמַה שמפורש בחז\"ל הוא מעורפל אצל פילון, אלא שיש להתחקות על שרשי כוונתו.", + "אשר לתשובתו השלישית, שהחיות לא נבראו בשביל עצמן אלא לשימושם של בני אדם, וכשאֵלה נכחדים, מן הדין שהחיות שנוצרו לסַפֵּק צרכיהם תאבדנה גם הן עמהם, הלא היא נמצאת, בתוספת משל, בגמרא: \"תנא משום רבי יהושע בן קרחה, משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ופזר את חופתו, אמר, כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשיו שמת חופה למה לי? אף הקב\"ה אמר, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי\" (סנהדרין קח, א. השווה משל זה, בשינויים, בב\"ר כח, ו).", + "במדרש נמצאת תשובה נוספת, וגם היא קשורה במשל: \"רבי יודן אמר, משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, והוציאו לתרבות רעה. כעס המלך על בנו והרגו, אמר המלך, כלום הוציא את בני לתרבות רעה אלא זה, בני אבד, וזה קיים? לפיכך מאדם ועד בהמה\" (ב\"ר כח, ו).", + "ניכר, שתכונת המשל השני בחז\"ל שונָה מתכונתו של הראשון, שהרי במשל הראשון החופה נעשתה בשביל הבן, והיא כמובן לא הכשילה אותו, אלא שהבן מת בדרך מקרה, ולכן בטלה החופה. אבל במשל השני לא מילא הפדגוג את תפקידו בחינוכו של בן המלך, ולא עוד אלא שהכשיל אותו במתכוון. ה\"יפה תאר\" לב\"ר הבחין בהבדל שבין שני המשלים, וז\"ל: \"ואפשר שרבי יודן ורבי פינחס55 בב\"ר כח, ו: רבי יודן ורבי פנחס. בסנהדרין קח, א, במקום ר' פינחס, ר' יהושע בן קרחה. חולקים בזה, כי ר\"י אמר, אשר כל יצור נברא לתכליתו העצמי ולא בשביל האדם, לכן, מבקש במשלו למצוא סבה גם בכל החי במה שנמחו מן הארץ. ורבי פנחס סובר, כי הכל נבראו בשביל האדם, ואם אדם אין, גם אלה למה להם וכו\"'. כיון שפילון מזכיר בשו\"ת זו, שישנם מתפלספים הסוברים שהחיות נבראו בשביל עצמן, ולא לצורך האדם, הרי קולעים דברי ה\"יפה תאר\".", + "בפירושו האלגורי, רואה פילון את מיתת האדם כמיתת הנשמה, ומיתת הבהמה כמיתת הגוף, ואם נשמת האדם מתה, פירושו שאם הוא נתפס לזרם התאוות, אזי גם גופו הגשמי ימות בכללותו, וכן כל אבר ואבר נחשב כמת בשעה שנעשית עבירה דרך אותו האבר." + ], + [ + "מהו: \"ואקים את בריתי אתך\"?", + "קודם כל מודיע (הכתוב), כי לא יירש את המָהוּת האלהית אלא מי שהוא נעלה. את בני האדם יורשים בשעה שאינם עוד, והם מתים, אבל האלהים הוא נצחי, נותן לחכמים שותפות־ירושה ושָמֵח בקניינם. כי מי שהוא קונה הכל56 הכוונה להקב\"ה. אינו נצרך לשום דבר, אבל אלה החסרים כֹל, אינם קונים שום דבר לאמיתו. לפיכך, היות והוא56 הכוונה להקב\"ה. דורש טוב ואוהב, הוא מיטיב לראויים וממלא כל חסרונם. שנית, הוא מעניק נחלָה יתירה זו לחכם, כי אין (הכתוב) אומר: \"והקימותי את בריתי לך\", אלא \"אתך\". זאת אומרת, שאתה בעצמך הוא ברית צדק ואמת57 וכן בזֹהר: \"והקימותי את בריתי אתך, למהוי את בריתי בעלמא\" (נֹח, סו ע\"ב)., שאקיימנה כסוג שִׂכלי, לקניין ולהנאה של הנזקק לאצילות.*שו\"ת בראשית ב, י
___________
", + "כוונת פילון היא, שהצדיק ינחל את ח' בחייו, ז\"א שהמדובר הוא בשותפות־ירושה, ולא בנתינתה, מאחר שהצדיק כשלעצמו הוא חלק מהירושה=הברית. במקום אחר כותב פילון: \"אמנם, כל־כך גדול יתרון איתנותו של האלהים, עד שנתן חלק מעָצמתו לתכונות שבחר בהן כקניין נעלה ביותר. כך, למשל, הוא אומר, שבריתו מלאת החסד - והיא תורתו ודברו הקדמון לכל דבר - תיקבַּע בנשמה התַּמָה באופן מוצק, צלם אלהי. כך הוא אומר לנח: \"ואקים את בריתי אתך\", וזה מראֶה גם על שני עניניים נוספים: האחד, שאין הצדק שוֹנֶה כל עיקר מברית האלהים58 כלומר, שבהתאם לנח הצדיק, אף הברית היא ברית צדק.. והשני, שאחרים מעניקים מתנות למקבלים, ואילו האל, לא רק שהוא (מעניק) אותן (את המתנות), אלא גם (מעניק) את המקבלים גופא לעצמם. אמנם, הוא העניק אותי לעצמי, ואת כל אחד מן הברואים לעצמו, כי \"והקימותי את בריתי אתך\" שווה ל\"אעניק אותך59 כלומר, שכּל־עצמה של הברית היא נח, ובכך נח הוענק לנח. אפשר, שבמקום \"את בריתי אִתּך\" קרא פילון \"את בריתי אוֹתך\", שיש לפרשו בדוחק: והקימותי \"אוֹתך\" שהנך \"בריתי\", ובכך \"בריתי\" ו\"נח\" מזדהים. והשווה: \"וזכרתי את בריתי אוֹתך\" (יחזקאל טז, ס). ואפשר שקרא כאן \"אִתּך\" כמו שקראו השבעים: καὶ στήσω τὴν διαθήκην μου μετά σοῦ, אלא שסבר שאין הבדל בין משמעות \"אותך\" ו\"אתך\", מפני שרק סמוך ליחזקאל טז, ס, נמצא: \"והקימותי את בריתי אתך\" (שם טז, סב). איך שיפול דבר, יש להשתמש בפירושו זה של פילון כחיזוק להנחה שהוא ידע עברית, או שידע על דרוש המיוסד על המסורה העברית. לעצמך\"\" (על החלומות ב, רכג-רכד)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע אמר (הכתוב): \"בֹּא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אֹתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה\"?", + "ראשית כל, מכאן ראיה, שבגלל איש אחד, שהוא צדיק וראוי, ניצָלים אנשים רבים בקירבתם אליו, כמו שמלחים וחיילים ניצָלים לכשימצאו קברניט טוב, או האחרונים (כשיפגשו) איש למוד מלחמה ומפַקֵד טוב. שנית, הוא משבח את האיש הצדיק, הקונה טובה לא רק למען עצמו, אלא גם לכל ביתו, ולכן גם הבית ראוי לתשועה60 על \"צדיק יסוד עולם\" דורש פילון ב\"על הגירת אברהם\", קכ-קכה, ומסיים שם בעניינו של נח ופעולתו למען הדורות הבאים.. ויפה ביותר מה שנוסף: \"אותך ראיתי צדיק לפני\", כי בני האדם מעריכים אורח חיים בדרך אחת, והאלהים בדרך אחרת. כי האדם יראה לעינים, והאלהים למחשבות הבלתי־נראות שבלב61 השווה שמואל־א טז, ז: \"כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב\".. ומפליא, שהוא שם תחילה את הדברים שבהמשך62 לדעתו, הביטוי \"בדור הזה\" צריך היה להופיע לפני \"אותך ראיתי צדיק\", והכתוב שינה את סדר המלים במתכוון. מ., באשר כוונתו \"בדור הזה אותך ראיתי צדיק\"63 \"שכך אמר לו הקב\"ה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. בדור הזה אתה צדיק, אבל לא בדור אחר\" (אלפא ביתא דבן סירא, אות ס)., פן ייראה כאילו הוא מרשיע את (הדורות) הקודמים, ומכרית תקווה מאֵלה שיבואו אחריו. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, כשהאלהים מציל את המושל, השֵׂכל הרוחני, שהוא בעל־הבית, אזי הוא מציל עמו את כל בני הבית. ובאֵלה אני מתכוון לכל החלקים, הן אלה שהם חלקי־מִשְׁנֶה, והן הדיבור הזה היוצא מן הגוף החוצה, וכן כל ענייני הגוף. כי כשם שהשֵׂכל נמצא בנשמה, כך הנשמה נמצאת בגוף. ועל־ידי העיון, כל חלקי הנפש נמצאים בטובה, וכל ביתה נמצא נהנה עמה יחדיו. אכן, כשטוב לנשמה כולה, שוב גם ביתה -הגוף- נמצא נהנה עמה, רוכש טובה זו על־ידי מתינות והתאפקות, ושבירת התאווה שאין להשביעה, שהיא סיבת כל המחלות.*שו\"ת בראשית ב, יא
___________
", + "לדרוש הראשון שבפילון, שבעבור הצדיק האחד ניצלים רבים שבאותו מחנה, נמצאת כעין מקבילה בחז\"ל, בענין זה: \"עיר קטנה (קהלת ט, ד), זה העולם. ואנשים בה מעט, זה דור המבול. ובא אליה מלך גדול, זה מלך מלכי המלכים הקב\"ה. ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר (בראשית ו, יג) והנני משחיתם את הארץ. ומצא איש מסכן וחכם, זה נח. ומלט את העיר בחכמתו, בא אתה וכל ביתך אל התבה\" (ת\"ב ויגש, א)64 אבל בב\"ר לג, ב הגירסא שונה: \"ומלט הוא את העיר בחכמתו, ויקח מכל הבהמה הטהורה\"..", + "לפי פירושו השני, צדקת הצדיק מצילה את בני ביתו הקרובים אליו, ולכן נח הצדיק הציל את בני ביתו. וכן אמרו במדרש: \"זש\"ה מהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ, ז), אשריהן הבנים שיש זכות לאבותן, שזכותן עומדת להן. אשריהם ישראל שזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת להן, וכו', שבזכות נח זכו בניו שיחיו עמו במבול וזכו שיצאו מן התיבה\" (אגדת בראשית, פרק י). וראה להלן ח, א שו\"ת בראשית ב, כו, ושם מזכיר גם את זכות אברהם. וברמב\"ן: \"וצוהו שיבא הוא וכל ביתו בתיבה, הוא שאמר לו בראשונה (ו, יח) אתה ובניך ואשתך ונשי בניך. והודיעו, כי בזכותו לבדו ינצלו, שלא אמר אתכם ראיתי צדיקים\". ולענין פירוש פילון על \"בדור הזה אֹתך ראיתי צדיק\" ראה להלן בראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה ובביאורי שם, וצרף לכאן.", + "פירושו האלגורי הוא, שהצָלַת השֵכל המושל, שהוא אדון הנשמה, מצילה גם את הגוף, ועל־ידי הרעיון שכל חלקי הנפש הם בטובה, וממילא גם חלקי הגוף. וראה לעיל לפסוק ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט, מה שמדבר באריכות בענין זה, וכן לעיל ד, טו שו\"ת בראשית א, עה." + ], + [ + "מדוע הוא (ה') מצווה להכניס אל התיבה מן הבהמה הטהורה שבעה: זכר ונקבה, ומאשר אינו טהור שנים: זכר ונקבה, לחיות זרע על פני כל הארץ?", + "...על דרך הפשט, אף על פי שהיחידים נשחתים, (הרי) לפחות זרע מן האחרים משַמֵר את המין בכללוֹ, כדי שהכוונה האלהית בבריאת העולם -המין (כולו)- תינצל ולא תסתלק, אלא תתקיים לעולם65 ראה להלן בראשית ז, ד שו\"ת בראשית ב, טו.. ולפי השֵׂכל: צריך שיינצלו החלקים הבלתי־שכליים של הנפש, שהם טהורים מתנודות, כדי שיהיו כעין יסודות נושאי זרע גם של הבלתי־טהורים. כי הטבע האנושי נתון לניגודים, לטוב ולרע. בבריאה, העץ -הנקרא (עץ) דעת טוב ורע- מסַמֵל את שניהם66 ראה לעיל ב, ט שו\"ת בראשית א, יא.. כי שִׂכלֵנו, שיש בו בינה ודעת, תופס את שניהם, את הטוב ואת הרע. אך בכל זאת, הטוב הוא קרובו של ה\"שבעה\", בעוד שהרע הוא אחיו של ה\"שנַיים\". יתר על כן, התורה, שהיא מלאה יופי ואוחבת חכמה, אומרת, שיש לחַיות את הזרע לא במקום אחד, אלא \"על פני כל הארץ\". דבר זה הוא טבעי ומוסרי ביותר. כי טִבעי מאד, ששוב יופיע זרע החי בכל חלקי הארץ ומחוזותיה. ונכון הוא, שהאלהים ימלא פעם נוספת את המקומות שנתרוקנו, באותם (יצורים) על־ידי לידה בַשֵנִית. ומוסרי ביותר הוא, שחומר גופֵנו, שהוא מן האדמה, לא יוזנח כליל, ולא יהא שמם ריק ומרוּקָן מבעלי חיים...*שו\"ת בראשית ב, יב
___________
", + "פילון מפרש את פשוטו של מקרא, שהכנסת החיות לתיבה היתה כדי לקיים את המין ולא לבטלו לגמרי, וכדי שלא לבטל את מה שעלה במחשבתו לברוא בזמן שברא את העולם. וכעין זה בחז\"ל: \"עמוֹד עֲשֵׂה את התיבה, וקח לך מכל מין ומין לתיבה, שבשעה שתצא מן התיבה יהא לעולם מוכן להתקיים ומוכן להפרות ולהרבות, מכל הבהמה הטהורה וגו\"' (פס\"ד, יד). אולם כדברי פילון ממש נמצא במדרש הגדול, ומקור המאמר נעלם: \"וגם מעוף השמים לחיות זרע, לחודיע, שרחמיו של הקב\"ה על כל בריותיו, ושהוא מחיה את כולן כדי שלא יבטל מין מכל הבריות שבעולם. וכן הוא אומר (תהלים כט, י) ה' למבול ישב, שאף על פי שבא מבול ושיחת כל בשר, לא בטל מין כלל מכל שעלה במחשבה לברות בעולמו, אלא תולדותם למשפחותם, הן שאבדו, והמין קיים\". (ועי' במורה נבוכים א, יא). וכן ברמב\"ן: \"ויזכור אלקים את נח וכו', אבל הזכירה בהם (בבעלי החיים), כי זָכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו, ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו\" (בראשית ח, א). ולענין קן צפור, ושחיטת אותו ואת בנו ביום אחד: \"או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא\" (דברים כב, ו).", + "מן המלים על פני \"כל הארץ\" דורש פילון, שצריך להחיות זרע על פני כל הארץ, ולא רק במקום אחד, וזהו חוק טִבעי ומוסרי. טִבעי הוא, ששוב יופיע החי על פני כל הארץ; ומוסרי הוא, שהאדם לא ישאר בארץ ריקה מבעלי חיים, ולכן שרדו החיות למען האדם. וכן נרמז בב\"ר, שהקב\"ה ציוה לנח לקחת מן הבהמות: \"לא שאני צריך אותן, אלא לחיות זרע על פני כל הארץ\" (ב\"ר לב, ד).", + "רעיון היצר הטוב והרע, נמצא במדרש אגדת בראשית (פרק א, א המבוסס על ת\"ב בראשית, לד): \"וירא ה' כי רבה רעת האדם וכו', אמר הקב\"ה, ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם נתתי לכל אחד מהם ב' שמשים, אחד טוב ואחד רע, והם מניחים השמש הטוב ומתדבקים ומתחברים עם הרע\"." + ], + [], + [ + "מדוע אחרי כניסתם לתיבה עברו שבעה ימים, ולאחריהם המבול?", + "הגואל, הגומל חסד, נותן לחוטאים (לשוב ב)תשובה, כדי שכשיראו את התיבה נוכח פניהם, התיבה שנעשתה לסמל של הזמן67 נראה שנתכוון ל\"קץ כל בשר\", וכו', עשה לך תבת עצי גפר\", שפילון מפרש \"קץ\" כ\"זמן\". ראה לעיל ו, יג שו\"ת בראשית א, ק.; (וכשיראו) את מיני החיות לסוגיהן השונים, שהארץ נשאה על פניה, נאספות (בה), - יאמינו בהַתראה בדבַר המבול, יחששו מן ההשחתה, וישובו קודם לכן (מעוונם) וישַבְּרוּ וישחיתו כפירה וכל אוון. שנית, מקרא זה מראה בבירור, על שפע רב של נוֹעַם הראוי לגואל המושיע, המנַקֶה רעה אנושית ארוכת שנים, הנמשכת כמעט מלידה ועד זיקנה, של החוזרים בתשובה, (ואפילו רק) לימים אחדים. כי האלהים אינו נוטר איבה, (אלא) אוהב טוב. אי לזאת, כשהוא רואה טובה אמיתית בנשמה, הוא חולק לה כבוד במידה כזאת, עד שהוא מעניק חסד לכל אלה אשר חטאו זה מכבר. ושלישית, מספר שבעת הימים, שבהם נצטוו לעצור את המבול לאחר הַכּניסה לתיבה, הם מזכרת לבריאת העולם, שיום הולדתו נָחוֹג ביום השביעי, ובכך מתגלה האב כאומר: \"אני יוצר העולם ובורא יש מאַיִן, ועכשיו אני עומר להחריב את העולם במבול גדול. אבל, הסיבה לבריאת העולם היתה הטוב והנועם שֶׁבִּי, בעוד ש(הסיבה) להשחתה הזאת חעומדת לחתרחש, היא כפיית הטובה והכפירה של אֵלו שידעו את הטובה\"68 ראה לעיל ו, ח שו\"ת בראשית א, צו.. והעצירה לשבעה ימים היא, כדי שקטַנֵי וחסרי אֲמָנָה יתנו את לבם לבריאת העולם, ובבואם כמְחַלִים את פני בורא־כל, יבקשו את נצחיות המעשים68* ז\"א שיקיים מעשהו לנצח, שלא יחריב את העולם., ויבקשו לא בפיהם ובלשונם, אלא בלב טהור.*שו\"ת בראשית ב, יג
___________
", + "פירושו הראשון של פילון, ששבעת הימים שקדמו למבול ניתנו לאנושות בתור ימי תשובה, נמצא גם בחז\"ל: \"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (בראשית ז, י). מה טיבם של שבעת הימים וכו'? שקבע להם הקב\"ה זמן גדול (כלומר, מאה ועשרים שנה לתשובה), ואח\"כ זמן קטן (כלומר, שבעה ימים לתשובה)\" (סנהדרין קח, ב, ובמה\"ג בשם ר' שמואל). וברש\"י שם: \"זמן קטן אחר זמן גדול. בתחילה אמר להן והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו, ג), כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה, חזר וקבע להן זמן קטן\". \"ויהי לשבעת הימים, מלמד שקבע להם הקב\"ה זמן לאחר מאה ועשרים שנה, שמא יעשו תשובה ולא עשו, ולכך נאמר ויהי לשבעת הימים\" (אבות דרבי נתן נו\"א, פרק לב). \"ויהי לשבעת הימים, מלמד שתלה להם הקב\"ה ז' ימי אבילות של מתושלח הצדיק, כדי שיעשו תשובה, ולא עשו\" (ב\"ר לב, ז).", + "פירושו השני, שאם הרשע חזר בתשובה, אפילו תוך זמן קצר קודם הענשתו, מוחלין לו על החטאים שחטא כל ימיו, נמצא בפי רשב\"י: \"רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו', ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו\" (קידושין מ, ב). \"אדון העולם הבריות חוטאין לפניו, והוא מסתכל שאין עושין תשובה, והוא מניח להם ראשון ראשון, וכשהן שָׁבִים בָּאִין להזכיר החוב שעשו בראשונה, והוא אומר להם אל תזכרו ראשונות. מנין אתה אומר, שאם שב אדם ועשה תשובה אפילו יש בידו עונות הרבה הוא עושה אותן זכיות, דכתיב (יחזקאל שם, יט) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו\" (שמו\"ר לא, א). \"פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר עזים אחד לחטאת, הרי עשרה. ולמה עשרה, כנגד עשרת ימי תשובה, ואם עשיתם תשובה בהם ואתם באים לפני ביום הכיפורים, ואפילו יש לכם עונות מן הארץ ועד השמים, אני מלבינם כשלג\" (פס\"ר בחדש השביעי, מ). אם כן, הרעיון בפילון ובחז\"ל שווה, אלא שפילון מביא ראיה משבעת הימים של אנשי דור המבול, וחז\"ל מביאים ראיות מפסוקים אחרים.", + "תשובתו השלישית היא, ששבעת הימים שבהם נתעכב המבול מן העת שנכנסו לתיבה בפקודת האלקים, הם זכרון לבריאת העולם. רמז עקיף לפירושו זה נמצא בסנהדרין, שם: \"דבר אחר, לשבעת, ששינה עליהם הקב\"ה סדר בראשית\". וכן באדר\"נ שם: \"ששינה עליהם הקב\"ה סידורו של עולם, והיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח, שמא יבינו ויתיראו ויעשו תשובה\". ובבהירות יתירה נמצא פירוש זה בלקח טוב לבראשית ז, ד: \"דבר אחר, לימים עוד שבעה, כנגד ז' ימי שבת שבו נברא העולם\".", + "לפי שאלתו של פילון יוצא, שנכנסו אל התיבה שבעת ימים טרם בוא המבול. ולא כן דעת ר' יוחנן, שדרש על פסוק ז, ז: \"ויבא נח וגו', נח מחוסר אמנה היה, אילולי הגיעו מים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה\" (ב\"ר לב, ו). וכבר שאל עליו הרד\"ק: \"ויבא נח וגו', שבעה ימים נכנס קודם בא המבול, זהו מפני מי המבול, ונכנס קודם שיבאו. ולא ידענו דברי האומר בדרש, שאף נח היה מקטני אמנה, שהרי הכתוב מעיד עליו שהוא צדיק תמים69 ראה להלן בראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה שיטת ר' יוחנן, המובאת בב\"ר, שנח היה צדיק \"בדורותיו ולא בדורות אחרים\". וראה בתורה שלמה, בראשית, פרק ז אות ל., ועשה ככל אשר צוהו ה\"'70 ראה בדברי פילון על הפסוק ויעש נח וגו' להלן ז, ה שו\"ת בראשית ב, טז, שזהו שבח גדול לצדיק.. וכן פירש הרד\"ק בפסוק שלפנינו: \"צוהו שיכנס לתיבה שבעה ימים קודם שיביא המבול\" וכו'.", + "מדוע ירדו גשמי המבול ארבעים יום, ובדוֹמֶה גם לילות?", + "ראשית, ל\"יום\" שני מובנים. האחד הוא הזמן, מבוקר ועד ערב, מעלות השמש בזריחת השמש ועד לשקיעתה, וכך קובעים אֵלה האומרים שהיום הוא בשעה שהשמש על פני הארץ. אך ל\"יום\" גם מובן אחר, כשהוא נמנה (יחד) עם הלילה. כך אנו אומרים, שהחודש הוא בן שלשים יום, כשזמנו של הלילה מתחבר ונחשב עִמוֹ (עם היום). והנה משנקבע דבד זה בתחילה, אני טוען, שלא לָריק ולא בכדִי כולל הכתוב בדבריו \"במשך ארבעים יום וארבעים לילה\", אלא למען הַדגיש את שני המספָּרים שנקבעו בלידת האדם; הארבעים (לזָכָר) והשמונים (לנקבח), כפי שנמסר על־ידי רבים אחרים בין הרופאים, כמו גם בין חוקרי הטבע. ועוד במיוחד כתוב הדבר בתורה הקדושה, ששימשה גם כמקור שלהם כחוקרי־טבע71 פיסיולוגים. ראה לעיל לפסוק ב, כא-כב שו\"ת בראשית א, כה ובביאורי שם.. עתה, כשהכליון עמד לבוא על כולם ובכל מקום, על אנשים ונשים כאחד, בשל התאחדותם המרובָּה למריבה, פרָאות ועוולה, - שופט (כל הארץ) החליט לקבוע זמן לכליונם, (זמן) המקביל ל(זמן) שנקבע ליצירת הטבע וראשית לידת החי. משום שראשית הבריאה72 בריאה, או: לידה Υένεσις. מ. היא הנצחיות בחלקי הזֶרע73 ז\"א, המין הוא נצחי, בעוד שהיחיד סופו למות. ראה \"על נצחיות העולם\", לה-לח (עיין בהע' i של מרקוס, עמ' 91); בראשית ז, ב-ג שו\"ת בראשית ב, יב., לכן היה נחוץ לכַבֵּד את האיש באור זך מבלי צֵל74 ז\"א, רק מחצית משמונים, והכוונה רק לחלקי היום של האור, ולא ללילה.. ואילו האשה, משום שהיא תערובת ומזיגה של אור וחושך... ושנית, מספָּר הארבעים הוא כוח מוציא לפועל75 מילולי: נושא החוצה. מ. דברים רבים, כפי שנדון במקום אחר76 ראה במקורות לעיל הע' 71., והוא לעיתים קרובות משמש כסימן למתן תורה, גם עבור אלה שסופם כבוד ותהילה בשל יוֹשרם77 מילולי: מעשה יושר כל שהוא. מ., וגם בעבור אֵלה שבפשעם נידונים כאשמים וכנענשים78 ראה גם להלן בראשית ח, ו שו\"ת בראשית ב, לג..*שו\"ת בראשית ב, יד
___________
", + "מי הם הרופאים והפיזיולוגים, שפילון מביא דעתם בנוגע לזמן יצירת הולד? אם ננקוט שפילון דייק במספר הימים, אין לומר שהם היפוקרטס ואריסטו, כי לפי היפוקרטס79 ראה: J. Preuss, Biblisch-talmudische Medizin, Berlin, 1911, p. 42, n. 3. מקבל הזכר את צורתו לאחר שלשים יום, והנקבה לאחר ארבעים ושנים יום, ולפי אריסטו80 ראה שם עמ' 452 הע' 2. ניכרת זכרות העיבור לאחר ארבעים יום ונקבותו אינה ניכרת, על פי הרוב הגדול, במשך שלשת החדשים הראשונים, אלא מתבלטת במהרה רק בחדש הרביעי. מסתבר אפוא, שפילון מסתמך על המסורה, הנמצאת גם במשנה (נדה ג, ז): \"רבי ישמעאל אומר, יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה, יום פ\"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד\", וכמו תנא זה, לומד הוא יצירה בזכר ובנקבה מטומאה ודמי־טהרה שבתורה, דכתיב (ויקרא יב, ב-ד) \"אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים וכו' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וכו\"' (40=33+7), \"ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה\" (שם יב, ה) (80=66+14). והעדות, שרבי ישמעאל לומד יצירה בזכר ובנקבה מטומאה ודמי־טהרה, נמצאת בגמרא (נדה ל, ב): \"תניא, רבי ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה\".", + "האם אפשר לומר, שדעתו זו של רבי ישמעאל היא גם דעתם של \"הרופאים והפיזיולוגים\" היוונים? הרי החכמים, באותה משנה בנדה, כשהם חולקים על רבי ישמעאל ואומרים: \"אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה לארבעים ואחד\", מביאים ראיה מחכמי יוון, דהיינו, מ\"מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ\"א\" (נדה ל, ב). אלא, שגם למלומדים היוונים היו חילוקי דעות בענין זה81 כפי שהערנו לעיל בנוגע להיפוקרטס ואריסטו.. ורבי ישמעאל מבסס דעתו על שיטה יוונית, שונה מזו שהסתמכו חכמים עליה. וזה לשון הברייתא, המביאה תשובת רבי ישמעאל לחכמים: \"אמר להם רבי ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכה יוונית, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר למ\"א ונקבה לפ\"א\" (שם). נמצא, שמקורו היווני של רבי ישמעאל הוא הוא מקורו של פילון, אלא שפילון עמעם על האחדים (מ\"א ופ\"א), בכדי לכוון למספרים שלמים, ורבי ישמעאל לא עימעם על האחדים, ואמר מ\"א ופ\"א.", + "וכאן יש להעיר על דרך פרשנותו והלך־רוחו של פילון, המתגלית כאן בכל זהרה. פילון, שידע את מדעי יוון על בוריים, וודאי שידע גם על דעותיהם של היפוקרטס ואריסטו בנוגע לאורך זמן יצירת הוולד. ומשום שהם היו מן החוקרים הכי חשובים בעניניים כגון אלה, נקל לשער שהעדיף את דעתם על דעת מלומדים יוונים אחרים. אלא מכיון ששמע על המסורה, המופיעה אח\"כ בשיטת רבי ישמעאל, והלומדת יצירה בזכר ונקבה מטומאה ודמי טהרה שבתורה (ויקרא יב, ב; ד-ה), ומסורת זו מתאימה אף היא לשיטתה של איזו כת מחכמי יוון, בחר בשיטה שונה משיטות היפוקרטס ואריסטו, שאינן מסכימות עם הכתוב, אע\"פ ששיטותיהם היו הכי־מקובלות בעולם ההלניסטי. נמצא, שפילון, המשתדל, כדרכו, להשלים בין תרבות יוון ותרבות עמו, הוכיח כאן ללא ספק, שטוב בעיניו עוללות אפרים מבציר יוון. ולא עוד, אלא שלפיו, שיטתה זו של איזו כת ממלומדי יוון מתאימה עם עוללות אפרים, לא על־פי מקרה, אלא שכת זו ביססה שיטתה על הכתוב, וזה מוכח מדבריו: \"במיוחד כתוב הדבר בתורה הקדושה, ששימשה גם כמקור שלהם כחוקרי טבע (פיסיולוגים)\".", + "לסיבה של ירידת המבול ארבעים יום, שהוא כנגד יצירת הוולד, מובא גם במדרשים: \"ארבעים יום, כנגד ארבעים יום של יצירת הולד\" (מדרש אגדה, לקח טוב וברש\"י. וראה להלן מב\"ר לב, ה).", + "טעמו השני של פילון, שמספר ארבעים משמש כסימן למתן תורה וגם לתוכחה ולעונש, נראה שכוונתו למובא בתורה על קבלת לוחות הברית: \"ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה\" (שמות כד, יח); \"ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, ויכתב על הלחות את דברי הברית עשרת הדברים\" (שם לד, כח). ובמקרה של עונש: \"במספר הימים אשר תרתם את הארץ, ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה\" (במדבר יד, לד); \"ארבעים יכנו לא יוסיף\" (דברים כה, ג). ובזֹהר (נֹח, סא ע\"ב): \"כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וכו'. רבי יהודה אומר, הני ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב (דברים כה, ג) ארבעים יכנו לא יוסיף\".", + "וכעין שני הטעמים שמביא פילון, מובאים בחז\"ל שני הטעמים זה ליד זה: \"כי לימים עוד שבעה וגו'. א\"ר שמעון בן יוחאי, הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך 'ארבעים יום וארבעים לילה'. א\"ר יוחנן בן זכאי, הם קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך 'ארבעים יום וארבעים לילה\"' (ב\"ר לב, ה).", + "ובאבות דרבי נתן (נו\"ב, פרק מב): \"מפני מה מ' גזירות הללו (עשרה על אדם, חוה, נחש והארץ), כנגד מ' יום שהולד נוצר, ולא עוד אלא כיון שאדם נכנס לדין והוא מתחייב, לוקה מ' כנגד מ' הללו\".", + "וכדבריו של פילון בראש תשובתו, על שני המובנים ל\"יום\", כותב גם באברבנאל (פסוק יז): \"סִפֵּר הכתוב, שאחרי שנסגרו בתיבה התמידו ימי המבול מ' יום מבלי הפסק. וכבר הזכרתי למעלה, שבארבעים היום נכללים מ' הלילה, כי היום הוא כ\"ד שעות, כחשיכה כאורה\".", + "מהו: \"אמחה את כל תקומַת הצֶמַח82 במסורה \"את כל היקום\". המתרגם הארמיני של השו\"ת סטה מנוסח המסורה ומנוסח השבעים. וגם השבעים מתרגמים \"יקום\" על־ידי ἀνάστημα או ἀνάστεμα או ἀνάστασις שהוראתם שווה, כלומר \"קימה\", \"עלייה\", \"גידול\" ומה שדומה לזה. [תרגום כפול לנוסח המסורה \"יקום\". צמח הוא תרגום תכני ליקום - העולם הגדול וצומח, ואילו תקומה כתרגום מילולי, כעין נסיון לעמוד על משמעותו המילולית של הבטוי יקום. תרגום השבעים נוקט במקום זה רק בתרגום המילולי ἐξανάστασιν וכן גם בהמשך הפרק ז, כג: ἀνάστημα, והשוה דברים יא, ו ὐπόστασιν תודתי לדר' ע. טוב שהציע לפני פרשנות זו. מ.], אשר עשיתי מפני האדמה\"?", + "אכן, כשמעך, האם לא תקפוץ מיופיים של רעיונות אלו? לא נאמר \"למחות מהאדמה\" אלא \"מפני האדמה\", כלומר על פני השֶטַח, למען יישמר במעמקים הכוח החיוני השלם של כל הזרעים כולם, ולא יאונה לו כל רע אשר יוכל להזיקו. כי הבורא לא שוכח את תכליתו שלו, אלא משחית את הדברים השיטחיים המתנועעים על פני (האדמה) עצמה - בעוד שהוא מותיר שרשים במעמקים, לצורך לידה של עצָמים אחרים83 ראה לעיל לפסוק ז, ב-ג שו\"ת בראשית ב, יב, ולהלן הע' 89.. יתר על כן, כתוב בהשרָאָה אלהית: \"ואמחה\". כי כך יארע, שכאשר דבַר־מה מיועד להימחות, הכתב נמחה אך לוחות הכתב נשמרים יותר84 עי' שו\"ת שמות ב, מא (לפסוק כד, יב)., ועל־ידי זה הוא מראֶה, שבגלל כפירתו (של הדור), הוא ימחה לחלוטין את הדור השיטחי, כאותו הכתב, אבל ישמור במיוחד את התועלת והעצמיוּת של המין האנושי, שוב כזרע של העתיד לבוא... זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ב, טו
___________
" + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"נֹח עשה את כל אשר צוה אותו ה' אלהים\"?85 כך בשבעים κύριος ὁ θεός, כלומר: \"ה' אלהים\", ובמסורה רק: \"ה'\".", + "שֶבח גדול (הוא) לצדיק. ראשית, מפני שמילא לא רק חֵלק, אלא את \"כל\" הפקודות במחשבה אמיצה ובשֵׂכל אוהב־אֵל. שנית, שלא רָצָה כל כך לפקוד עליו כי אם לצוותו86 הדרשה מתבססת על שני פעלים אפשריים, לפועל \"צוה\" בעברית. ἔντολειν ובארמנית , וצירופים שונים עם τάξις ובארמנית . הראשון תורגם כאן ל\"צוות\", או \"מצוה\", ואילו השני, בעל גוון מחמיר יותר, תורגם כאן ל\"פקוד\" או \"פקודה\". מ.. כי אדונים פוקדים על עבדיהם, אבל אוהבים מצווים את ידידיהם, ובמיוחד הזקנים את הצעירים. אכן, מתנה נפלאה היא להימצא בדרגת העבדים ומעמד משרתי ה', אך שפע גמול הוא להיות גם אהוב על הבלתי־נוצר, יתברך (שמו). יתר על כן, (הכתוב) כולל כאן את שני השמות האלהיים, הוא מדבֵּר על הכוחות העליונים: ההורס והחונן87 המשחית והגומל חסד.. מכיון שזו עת משפט, אומר (הכתוב) כי ההורס בא לראשונה88 פי' \"ה'\" ואחר כך \"אלקים\".. אבל מכיון שהוא מלך מיטיב ודורש טוב, הוא מותיר שאריוֹת -את יסודי הזֶרע- ועל ידם שוב יימלאו המקומות הפנויים89 ראה לעיל לפסוק ז, ב-ג שו\"ת בראשית ב, יב ובפסוק הקודם.. לפיכך, בראשית הבריאה (הביטוי) \"ויהי\" אינו כוח הורס אלא (הכוח) החונן90 נראה כוונתו, שבפרשת הבריאה נזכר הכינוי \"אלקים\" לפני \"ויהי\" (ויאמר אלקים יהי... ויהי), ו\"אלקים\" הוא כוח החונן והגומל חסד. אולם אפשר שהכוונה ל\"ויהי\" סתם, כפי שמובא בשם ר' יוחנן: \"ובכל מקום [שכתב] ויהי, אין שמחה כיוצא בה, יהי אור ויהי אור (בראשית א, ג), יש שמחה גדולה מזו\" (פסיקתא רבתי, ה, עמ' יט ב). וראה בתורה שלמה בראשית א אות תיב, הדן בשאלה שבחז\"ל, שהרי אמרו: כל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צרה (כמובא בפס\"ר שם, ובעוד מקורות), והציע מדעתו, שבכל מקום שנאמר \"ויהי\" אצל השם, הוא לשון שמחה, עיי\"ש.. ובכן, בבריאת העולם הוא שינה את כינויי השמות, כי בהיותו קרוי \"אלהים\" הוא חונן, ובשם זה השתמש בקביעות כשיָצַר את כולם, אבל לאחר השלָמַת הכל הוא נקרא \"ה'\" לגבי בריאת העולם, וזה שמו המלכותי והמשחית. לכן, במקום של התהוות־יצירה, בא \"אלהים\" בראש לפי סדרו; ובמקום בו מוטל עונש, קודם \"ה'\" ל\"אלהים\"91 ראה להלן לפסוק ח, כ שו\"ת בראשית ב, נא; ט, כו שו\"ת בראשית ב, עה; יז, א שו\"ת בראשית ג, לט. גם האברבנאל (בראשית א, השאלה העשירית), עמד על השאלה, שבמעשה בראשית נזכר רק השם \"אלקים\": \"השאלה העשירית, למה זה בכל מעשה בראשית נזכר תמיד שם אלהים, ולא נזכר שם ההויה בן ד' אותיות ידו\"ר וכו', ולמה אם כן לא נזכר אותו שם ההויה בכל מעשה בראשית, ר\"ל בספור ששת הימים ובפרשת ויכלו, כי אם שם של אלהים. אבל מפרשת אלה תולדות השמים והלאה, באו השמות מחוברים, ה' אלהים\". והוא מונה את המקומות בהם מופיעים השמות הללו לכאן ולכאן. ובתשובתו (עמ' לד): \"הנה אומר כאן בתשובה בכלל, כי הנה ממה שבארתי בשתוף שם אלהים, הנה שם ידו\"ד הוא מורה על מהותו ועצמותו יתברך, ושם אלהים מורה על השפעתו המציאות והטוב בזולתו\"..*שו\"ת בראשית ב, טז
___________
", + "פילון מפרש את הלשון: \"צוהו ה\"', לא כפקודה (וכאזהרה) במצות עשה ולא תעשה, אלא לשון ציווי במובן זירוז, הבא ללמד את ידידו ואהובו איך להתנהג, ולא יותר. בדרך זו הוא גם מפרש את הפסוק \"ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות\" (בראשית ב, טז-יז): \"קיימת הבחָנָה בין שלוש אלה; מצות עשה ומצות לא תעשה ומצוה עם זירוז. מצות לא תעשה מתייחסת לחֲטָאים ומכוונת לרשע, מצות עשה מתייחסת ל(עוסקים) בדרכי יושר, ואילו הזירוז מכוון לבינוני, האדם שאינו לא רשע ולא הגון, כי אין הוא חוטא עד שיהא צורך לאסור עליו דבר־מה, ואף אין הוא מישיר דרכו במצות השֵׂכל־הישר, אבל יש לו צורך בזירוז, המלמדו להתרחק מדברים רעים, ומעורר אותו לפנות לדרכי אצילות. הרי אין כל צורך ליתן מצות עשה ולא תעשה או דברי זירוז לאיש המושלם שנברא בצלם, שהרי המושלם לא זקוק לאף אחד מביניהם, ואילו הרשע נזקק למצות עשה ולא תעשה, והתינוק נזקק לזירוז ולחינוך. כשם שהאדם המושלם בנגינה או בספרות, אין לו צורך כלל בהדרכה לצרכי אומנותו, ואילו האדם הכושל בלימודים אלה זקוק, כביכול, לאי־אלו חוקים; ציווים ואיסורים, ואילו המתחיל זה־עתה, זקוק לחינוך. לפיכך טִבעי, הוא שלשֵׂכל הארצי, שאיננו לא רשע ולא הגון אלא בינוני, ניתנים ציוויים ודברי זירוז בשעה זו92 הכוונה לציווי זה, שניתן לאדם קודם החטא.. והזירוז נעשה על־ידי שני התארים, גם \"ה\"' וגם \"אלהים\", שנאמר \"צוה ה' אלהים\". וזה, כדי שאם יישָמע לדברי הזירוז יהא ראוי לחסד אלהי, אך והיה אם ימרוד אז הוא יגורש מעל פני ה', כמלפני אדון ובעל סַמְכוּת. ומאותו הטעם, כשהוא מגורש מגן מעדן, תופס (הכתוב) בידו את אותם התארים, שנאמר \"ושלח אותו ה' אלהים מגן העדן לעבוד את האדמה אשר לֻקַח משם\" (בראשית ג, כג). ללמדנו, שמכיון ש\"ה\"' כשליט ו\"אלהים\" כחונן ציוה, כך ישוב ויענוש את הממרה כביכול, עם שניהם. הרי באותם הכוחות שזירזהו, בהם גם מגורש (מן הגן) הממרה את פיו\" (דרשות אלגוריות א, צג-צו).", + "פירוש זה של פילון, הוא דעתו של ר' יהודה בן בתירא בספרי, שפירש את \"ויצו\" כלשון זירוז ולא כאזהרה. וכנראה שפירוש זה היה ידוע לחכמי אלכסנדריה, ופילון השתמש בו: \"רבי יהודה בן בתירה אומר, אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנ' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (דברים ג, כב). לפי דרכנו למדנו שאין מחזקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא למזורזים, וכו', ורבי אומר, אין ציווי בכל מקום אלא אזהרה, שנ' (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו\" (ספרי נשא, א; במ\"ר ז, ו).", + "בשו\"ת זו, וכן ב\"דרשות אלגוריות\" ובהרבה מקומות, מציין פילון ש\"ה\"' הוא מידת הדין ו\"אלהים\" הוא מידת הרחמים. וזה בדיוק ההיפך ממדרשי חז\"ל, הדורשים תמיד ההיפך, ש\"ה\"' הוא מידת הרחמים ו\"אלהים\" הוא מידת הדין. וממאמר אחד במדרש תדשא נראה, שהמדרש הזה הולך אף הוא בשיטת פילון, ש\"ה\"' הוא מידת הדין ומידת הפורעניות: \"בכל הספר הזה של קינות אי אתה מוצא כתוב בו אלקים, אלא ה' בלבד. בששת ימי בראשית אי אתה מוצא ה' אלא אלקים בלבד וכו', בכל הקללות הכתובות על שונאיהם של ישראל בתורה לא תמצא שני שמות של הקב\"ה כתובים ה' אלקים, כי אם באדם הראשון, שכן כתוב בו (בראשית ג, ט) ויקרא ה' אלקים אל האדם\" (מדרש תדשא, כ).", + "חז\"ל לא דרשו כפילון בשו\"ת, שבריאת האדם היתה רק בכוח החונן (הרחמן), ולדבריהם, הן בריאת האדם והן הענשתו, היו בשיתוף מידת הדין והרחמים. אבל מתוך דבריהם משתמעת השיטה שבדרשות אלגוריות כאן, בענין הענשת האדם על־יד שני כוחותיו. ובחז\"ל: \"ולאדם כשבא לבראותו, ונסתכל שהוא חוטא בעץ, ואמר, אם אני בורא אותו במידת הדין אין לו תקומה, ואם לבראותו ברחמים - רע הוא ומתענג. מה עשה? שיתף שני המדות מדת הדין ומדת הרחמים וברא אותו, שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם. וכן עשה לו בזמן שחטא, דנו בשתי המדות, במידת הדין ובמידת הרחמים\" (פסיקתא רבתי, פרשה מ). \"אריב\"ל, כשבראו בראו במדת הדין ובמדת הרחמים, וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת הרחמים\" (ב\"ר כא, ז). אם כן, לפי פילון זירז הקב\"ה את אדם הראשון בכוח המשחית והגומל חסד, וגם ענש אותו בשני הכוחות, ולפי חז\"ל בראו במידת הדין ובמידת הרחמים, וגם הענישו בשתי מידות אלה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע (אומר הכתוב): בשש מאות שנה לחיי נח היה המבול, בחודש השביעי בעשרים ושבעה93 במסורה: \"בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש\". וראה להלן בביאור. בחודש?", + "אפשר, כי היה נאה לצדיק להיוולד בראשית החודש של החודש הראשון, בדיוק בזמן הזה של תחילת השנה, אותו מקובל לכַנות דרך כבוד \"החודש הקדוש\", שהרי אילמלא כן לא היה (הכתוב) מדייק כל כך גם בחודש וגם ביום שבו התחיל המבול, כשהוא מונֶה הן את החודש השביעי, והן את היום העשרים ושבעה. אך אפשר, שעל־ידי זה מורה (הכתוב) בבירור על זמן שוויון היום והלילה שבאביב, כי הוא תמיד חל בעשרים ושבעה לחודש השביעי. אך מדוע מתהווה המבול בשוויון היום והלילה שבאביב? מפני שבזמן זה כולם גדֵלים ונולדים - החיות עם הצומח. אי לזאת, העונש המוטל מהווה איוּם מבהיל יותר בזמן גידול כל שפע האלומות... אולם לוּ היה המבול מתהווה בשוויון היום והלילה שבסתיו, שעה שלא היה דבר על הארץ, אלא הכל היה אסוף באסמיו, לא היה הדבר נראה כהטָלת עונש, אלא יותר כמתן חסד; המים (היו נראים) כמטהרים את השדות וההרים94 להכשירם לזריעה חדשה.. אי לזאת, ובהתאם (לכך), נברא יציר האדמה הראשון94* ראה לעיל ב, יט שו\"ת בראשית א, כ והע' 122 שם., שכתבי הקודש95 בארמנית: הנבואות האלוהיות. מ. קוראים לו \"אדם\"96 ראה בראשית ה, ב.. כי נאה אף יאה למקור של הגזע האנושי ואביו הקדמון, או אבא, או כל אשר נכון לכַנות (בו) את האיש הקדמון ביותר, - שיהא נוצר בעת שוויון היום והלילה שבאביב, כשכּל צמחי האדמה טעונים פירות97 ראה להלן שמות יב, ב שו\"ת שמות א, א, ביאורו של פילון לזה.. ושוויון היום והלילה שבאביב חל בחודש השביעי, שהוא נקרא גם \"הראשון\" לפי עיקרון שונֶה98 כלומר, לפי שיטת מנין שונה. מ. וראה להלן בראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה.. אי לזאת, מכיוון שלאחר המבול המשחית היה נֹח למקור הראשון של הגזע, כשהאנושות שוב פרה ורבה, דימוהו במידת האפשר ליציר האדמה הראשון99 ראה להלן בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובהערה שם; לעיל ו, ח שו\"ת בראשית א, צו....*שו\"ת בראשית ב, יז
___________
", + "כאן, וכן בשו\"ת בראשית ב, לג (להלן פסוק ח, ו), נוטה פילון מן הנוסח המסורתי, שהרי במסורה כתוב \"בחדש השני\", וכן בתרגום השבעים τοῦ δευτέρου μηνός, וכן בתרגום הסורי, וגם בוולגטה. ובכל התרגומים, חוץ מתרגום הארמיני, נמצא \"בחדש השני\". הגירסא \"בחדש השביעי\" נמצאת אך ורק בכתב־יד אחד של תרגום השבעים100 ראה, Brooke and Maclean, Cambridge 1906, Vol. I, p. 19 ודברי מרקוס לשו\"ת בראשית ב, מז, עמ' 126 הע' h..", + "גירסתו של פילון: \"בשבעה ועשרים\", המתנגדת למסורה: \"בשבעה עשר יום לחדש\", היא כנוסח השבעים: ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ואין ספק, שהשינוי בנוסח השבעים מיוסד על מסורה, שתקופת המבול היתה בת שנים עשר חודש, שכבר ידעו עליה חכמי אלכסנדריה. פילון כותב, שהמבול ירד \"שנה שלימה\" שו\"ת בראשית ב, מז. לא תורגם בספרֵנו; ב, לג, ולזה מצאו סתירה במקרא, שאם המבול התחיל \"בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש\" (בראשית ז, יא), ונפסק כמו שנאמר \"בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ\" (שם ח, יד), הרי זמן המבול היה כמה ימים עודפים, ומכאן גירסתם, הנמצאת גם בפילון, שהמבול החל בשבעה ועשרים יום לחדש. אבל חז\"ל, שהקפידו שלא לשנות אפילו אות אחת בתורה, עמדו על שאלה זו ואמרו: \"ובחדש השני, בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ (שם), זו מרחשון, יבשה הארץ ונעשה גריד וכו', הרי י\"ב חודש שלמים. וי\"א יום היתירין מה טיבן? מלמד, שימות החמה יתירין על ימות הלבנה י\"א יום\" (סדר עולם רבה, פרק ד).", + "לפילון ברור, שהמבול החל בניסן, אלא שנסתפק לו תאריך הולדתו של נח. מצד אחד המסורה שנח נולד בניסן101 ראה להלן בראשית ח, ד שו\"ת בראשית ב, לא; ח, ו שו\"ת בראשית ב, לג; שמות יב, ב שו\"ת שמות א, א., כלידת אדם הראשון, מפני שנח היה אבי יצירה חדשה102 ראה להלן בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו.. ומאידך גיסא, בתחילת השו\"ת, האפשרות שנח נולד בתשרי, שהוא \"החודש הקדוש103 וכן כותב פילון במקומות אחרים, ש\"החודש הקדוש\" הוא תשרי: \"שבו תוקעין בשופרות והצום שבו אסור באכילה ובשתייה\" (על עשרת הדברות, קנט). בתקופת הסתיו104 נראה, שספיקו כאן נבע משתי אפשרויות בביאור הכתוב. האם החל המבול בתאריך לידתו של נח בחדש השביעי בכ\"ז לחודש - והוא ניסן, או שהמבול החל שבעה חדשים וכ\"ז יום בשנת השש מאות לחיי נח, ז\"א מלידתו של נח - ואז נולד נח בתשרי. אבל ראה להלן ח, ד שו\"ת בראשית ב, לא. א. ה..", + "שתי דעות אלה נמצאות במחלוקת תנאים בגמרא, ומחלוקת תנאים זו מובנת יותר לפי דברי פילון. בגמרא: \"דתניא, בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש. ר' יהושע אומר, אותו היום י\"ז באייר היה, יום שמזל כימה שוקע בו ומעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן, שינה הקב\"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' אליעזר אומר, אותו יום י\"ז במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהם, שינה הקב\"ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים והביא מבול לעולם\" (ראש השנה יא, ב - יב, א). השאלה אם \"בחדש השני\" שבפסוק הכוונה לחודש אייר או למרחשון, תלויה במחלוקת של שני תַּנאים אלה, אם בתשרי נברא העולם או בניסן (שם י, יב).", + "אבל לכאורה קשה להבין מחלוקת זו בין התנאים, שהרי היא רק למניין התקופות והדורות, ואילו כאן מספרת התורה באיזו שנה וחודש לחיי נח בא המבול לעולם, ואין ספק ששנותיו של האדם הפרטי נמנות מיום הוולדו, ולכאורה בדבר זה אין כל מחלוקת, ואיך צירפו ר' יהושע ור' אליעזר את מחלוקתם על זמן בריאת העולם לעניין שנות חייו של נח? וכן שם בגמרא: \"ת\"ר חכמי ישראל מונים למבול כר\"א\" וכו', ועל זה כתב רש\"י: \"מונין שנות נח ובריאת העולם ושנות הדורות כר' אליעזר\".", + "וכן קשה להבין מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר, אם יום אחד בשנה חשוב שנה: \"אמר ר' יוחנן, ושניהן מקרא אחד דרשו, ויהיה באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש (בראשית ח, יג), ר\"מ סבר, מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי לה שנה, שמע מינה יום אחד בשנה חשוב שנה. ואידך, אי כתיב בשש מאות ואחת שנה כדקאמרת, השתא דכתיב באחת ושש מאות שנה, שנה אשש מאות קאי, ומאי אחת אתחלתא דאחת קאמר וכו' (מכלל דתרוייהו סבירא להו בניסן נברא העולם)\" (ראש השנה י, ב). וכיון שבניסן נברא העולם, לדעת ר' מאיר שיום אחד בשנה חשוב שנה, אז פירוש המקרא באחת ושש מאות שנה, שזה היה בשנת שש מאות ואחת שנה לחיי נח, ולר' אלעזר אתחלתא דאחת. אבל איזו שייכות יש בין השאלה על בריאת העולם, למנין הדורות לחיי נח הפרטיים, שנמנה מיום היוולדו. והדבר קשה בין לגירסת רש\"י ובין לגירסת התוספות (עיין שם).", + "אכן, לפי דברי פילון, אפשר להבין את מחלוקת התנאים. ר' אליעזר ור' יהושע, שנחלקו על זמן יצירת העולם, עמדו במסורתם, שהאבות, שהם עמודי העולם, נולדו בזמן שהעולם נברא: \"רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו האבות וכו', ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו האבות\" (ראש השנה י, ב). וכן פילון, מצד אחד הוא משווה את נח לאדם הראשון, ומכיוון שלפי שיטתו העולם ואדם הראשון נולדו בניסן, אז הוא נוטה גם לקבָּלה שנח נולד בניסן, ובכל זאת הוא כותב, שאפשר לומר שנח נולד בתשרי, ראש השנה של תקופת הסתיו.", + "ולפי דברי פילון, מובנת מעתה גם מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע על זמן ירידת המבול. לפי רבי אליעזר, שמפרש \"בחדש השני\" שזה חודש מרחשון, היתה לו הַקַבָּלָה כפירוש האחד של פילון, שגם נח נולד בתשרי, וה\"חדש השני\" היה זמן ירידת המבול, וגם החודש השני בשנת שש מאות שנה לחיי נח. ולפי ר' יהושע, שהחודש השני זה חודש אייר, מפני שבניסן נברא העולם105 על מחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע, ראה גם להלן בביאורי לשמות יב, ב שו\"ת שמות א, א., ולידת נח היתה בניסן. ושני התַּנאים מונים את זמן המבול מזמן הולדתו של נח. ולפי זה, מתפרשים פסוקי התורה כפשוטם לפי שיטתם. ועל השאלה, מפני מה הם מייחסים את לידת נח לזמן ירידת המבול, ואינם מזכירים את מחלוקתם על זמן לידת נח כמו על זמן לידת האבות, אפשר, מפני שנח לא היה במדרגת האבות, כיון שיש דורשים נח לשבח ויש דורשים אותו לגנאי, ולפיכך נחלקו על זמן ירידת המבול, התלוי בתקופה שבה נולד נח.", + "מהוּ: \"נבקעו כל מעינות תהום וזרמי השמים נפתחו\"?106 במסורה: \"נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו\".", + "פשט (המקרא) ברור הוא, כי נתבַּהֵר, שהארץ והשמים -ראשי העולם וקצותיו- נצטרפו יחד להאשים ולהכרית את בני התמותה, שעה שהמים נפגשו זה בזה, קצתם נבעו ועלו מהארץ, וקצתם שטפו וירדו מן השמים. ובהיר ומבואר מאד האמור: \"נבקעו מעינות\", כי בהתחולל בֶקַע, אין מעצור לזרם (המים)...*שו\"ת בראשית ב, יח
___________
", + "כדברי פילון, שהשמים והארץ נצטרפו יחד להביא מבול על הארץ, נמצא גם במדרשי התנאים: \"רבי יוסי בן דורמסקית אומר, הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם, אף המקום פתח עליהם מעיינות עליונים ותחתונים (במכילתא: מלמעלה ומלמטה) כדי לאבדם, שנאמר (בראשית ז, יא) ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו\" (ספרי דברים, מג; מכילתא בשלח פרשה ב, עמ' 122 ת\"ה בשלח, יב)." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מהו: \"ה' סגר את התיבה מחוץ לו107 במסורה: \"בעדו\". ופילון הולך בעקבות השבעים שתירגמו \"מחוץ\" πάντα τὰ ὄρη τὰ ὑψηλά. ובפשיטא: באפוהי.\"?", + "מכיוון שאמרנו, שמבנֶה הגוף מסוּמָל על־ידי התיבה108 ראה לעיל ו, יד שו\"ת בראשית ב, א והלאה., דבר זה הגיוני, שכֵּן גופנו סגור סביב מבחוץ בעור נוקשֶה, המוטל מסביב לו כמכסֶה לכל אחד מחלקיו, כי הטבע התקין זאת ככתונת, לבל יזיקו אותו קור וחום109 ראה לעיל ב, כה שו\"ת בראשית א, ל ובביאור שם.. ופשט (המקרא) ברור הוא: כי התיבה סגורה ומסוגרת מבחוץ על־ידי הכוח האלהי, להגן (עליה)110 וכן בתרגום אונקלוס ויב\"ע: \"ואגין ה'\". ועי' ברד\"ק. שלא יחדרו מים פנימה לשום חֵלק ממנה, כי היא היתה עתידה להיות בסערה במשך שנה תמימה.*שו\"ת בראשית ב, יט
___________
", + "כן פירש רש\"י את פשוטו של מקרא: \"ויסגור ה' בעדו וכו', ופשוטו של מקרא, סגר כנגדו מן המים\". ובאבן עזרא: \"ויסגור ה' בעדו, הוא לשבח וכו', והנה סגר הפתח, והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום, כי מיד היו כלם מתים\". ובשיטה אחרת בראב\"ע: \"ויסגר, אין צריך לומר ויסגור הדלת, רק טעמו שסגר שם כל התיבה, ולא נפתח בו מקום ולא נבקע\". וכן ברד\"ק: \"ויסגר ה' בעדו, הגין בעדו, שלא נפתח בתיבה אפילו נקב אחד בחוזק הגשמים הרבים\"." + ], + [], + [], + [], + [ + "מדוע היו המים יותר מחמש עשרה אמה מעל כל ההרים הגבוהים111 כן בשבעים πάντα τὰ ὄρη τὰ ὑψηλά, ובפשיטא: טורא רמא, וראה הערה 4 של הר\"ח העליר שם. ובמסורה ליתא \"הגבוהים\".? יש להעיר, על דרך הפשט, שהמים לא היו חמש עשרה אמה מעל פיסגות ההרים, אלא אף מֵעַל (ההרים) הארוכים והגבוהים ביותר. ואפילו עוד יותר מֵעַל הנמוכים.*שו\"ת בראשית ב, כא
___________
", + "חז\"ל נחלקו בדיוק דברי הפסוק: \"חמש עשרה אמה וגו', רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר חמש עשרה אמה בהר וחמש עשרה בבקעה, ורבי נחמיה אמר ט\"ו אמה בהר, אבל בבקעה כל שהן\"111* ראה פירושו של מהרז\"ו ובמנחת יהודה שם. (ב\"ר לב, יא).", + "כדיוקו של פילון, מנמק רבי אלעזר המודעי לפני רבי ישמעאל ורבי טרפון וזקנים: \"חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים, וכי חמש עשרה אמה בעמק, חמש עשרה אמה בהרים, וכי מיא שורי שורי קיימי, ועוד תיבה היכא סגיא? אלא נבקעו כל מעינות תהום רבה עד דהשוו מיא בהדי טורי, והדר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים\" (יומא עו, א. וראה מכילתא דר\"י, מסכתא דויסע פרשה ג).", + "ובלקח טוב: \"אלו חמש עשרה אמה ממעל להרים הרמים\". ובפסוק ז, יא מפרש: \"התהומות הֶעלו המים עד שהשוו לההרים והגבעות, ואח\"כ וארובות השמים נפתחו, ועלו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ויכסו ההרים\". וכן ברש\"י: \"חמש עשרה אמה למעלה של גובה כל ההרים, לאחר שהשוו המים לראשי ההרים\"." + ], + [ + "מהו: \"גוע כל בשר המתנועע112 ראה לעיל ז, ד שו\"ת בראשית ב, טו. ובמסורה: \"הרומש\".\"?", + "מאד יפה, ובטבעיות, דיבר (הכתוב) על השחתת הבשר המתנועע. כי הבשר מניע את תענוגות (הגוף), והוא נָע על־ידי התענוגות. אבל תנועות אֵלה הן סיבות להשחתת הנשמה, כשם שחוקי הסבלנות והמתינות (הם סיבות) להצלתה.*שו\"ת בראשית ב, כב
___________
", + "לדבריו, מציין הפסוק את השמדת הבשר, מפני שהבשר הוא הגורם לתאווה. וראה בדבריו לעיל ו, יב קץ כל בשר שו\"ת בראשית א, צט ובביאור שם." + ], + [ + "מהו: \"כל אשר על החרבה מתו\"?", + "פשוטו (של מקרא) ידוע, היות וכל אשר על הארץ נעקר והושחת בימי המבול הגדול. ולפי השֵׂכל, כשם שגזרי העצים, כשהם יבשים חרבים ושדופים, (הם) נאכלים מיד על־ידי האש, כך גם הנשמה, כשאינה מעורבת בחכמה ובצדק וביראת שמים וגם במידות טובות נוספות113 ראה מרקוס עמ' 102 הע' a., שרק הן לבדן מסוגלות להרחיב דעתו של אדם114 במדוייק: לשׂמֵחַ את המחשבות. מ. - (נשמה זו) נעשית שדופה ושוממה ממש, כמו נֶטַע סְרָק ועָקָר או גזע ישן. והיא מתה כשהיא מכורה לשטף (תאוות) הגוף.*שו\"ת בראשית ב, כג
___________
", + "כוונתו, שנשמת הרשע היא שדופה ושוממה, והיא מתה כשהיא מבורה לתאוות, ז\"א מבלי שתחזור בתשובה. דבר זה רומז לנשמה ערטלאית, וכפי שמובא בזֹהר על הנשמה הערטילאית של הרשע: \"אינון חייבי עלמא, דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטילאין אתו להאי עלמא וערטילאין יתובון תמן, ונשמתא אזלא בכסופא לגבי אחרנין דלית לה לבוש כלל\" (זֹהר תרומה, קנ ע\"א)." + ], + [ + "מהו: \"נשארו אך נח ואשר היו עמו בתיבה\"?", + "פשַט (המקרא) ברור הוא. אך לפי השֵׂכל, ייתכן (לפרשו) כדלהלן: השֵׂכל המשתוקק לחכמה ולצדק בדומה לעץ, כוֹרֵת לחלוטין את כל הטַפִילִים המזיקים, הגדֵלים ויונקים ממנו את מחייתו, כלומר, (הוא כורת) את התאוות ללא־סייג וחרשעוּיוֹת ואת אשר באו מידיהם114* ראה להלן לבראשית ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו.. וחוא (נֹח/עץ) נותר לבדו עם אשר לו. וכל חמחשבות המתוקנות בהתאֵם לטוב, הן (הדבר) המיוחד לכל אחד ואחד. לפיכך בא (הכתוב) והוסיף: ש\"אך (נח)\" נשאר ואשר היו עימו, כדי להבהיר את שִׂיא השמחה האמיתית. \"ו(הוא) נשאר בתיבה\", כלומר בגופו שהיה נקי מתאוות ותחלואים רוחניים, אלא שעדיין לא הפך בלתי־ גופני115 ראה להלן לבראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו, לענין השוואתו לאדם הבלתי־גופני.. אלא שברכת־חסד עתידה היתה לבוא עליו מלמעלה, מן האב המושיע, מכיוון שקיבל את בן־זוגו ושותפו לא כשליט, אלא תחת שילטונו116 כוונתו שנח מושל על גופו ולא להיפך, כפי שמבאר פילון בהמשך הדברים.. ולכן גופו (של נח) לא שקע במבול, אלא (נשאר) מעל גבי המבול, ולא נמחה על־ידי מערבולות מפלי המים שעלו וביעבעו - (על־ידי) בִּיזְבוּזִים, נוֹהֲגים פרוּצים ותשוקות של הבל ורִיק.*שו\"ת בראשית ב, כה
___________
", + "פילון מבאר כן את תיבת \"אך\", בשיטה שנקט בה רבי עקיבא, ש\"אכין ורקין\" מיעוטין הם. ופירש, שנח בלבד נותר בתיבה. וכן דרשו בחז\"ל ש\"אך\" למעט, וכן פירש רש\"י לפי פשוטו. אבל לפי מדרשו, דרשו כאן \"אך\" במובן שלילי: \"אך מיעוט, אף הוא היה גונח דם מן הצינה\" (ב\"ר לב, י; תנחומא נח, ט). ופילון לומד זה באופן חיובי, שהכתוב מבטא כאן את רוממות השמחה האמיתית, שהנה נח עבר בשלום את כל ההרפתקאות וניצול מן המבול. ובפסוק נמצא \"אך\" בלשון שמחה, כגון: \"והיית אך שמח\" (דברים טז, טו): \"אך טוב לישראל\" (תהלים עג, א)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"אלהים זכר את נֹח ואת החיות ואת הבהמות\"117 כך בשבעים καὶ πάντων τῶν θηρίων καὶ πάντων τῶν κτηνῶν. ובמסורה: \"ואת החיה ואת כל הבהמה\"., ולא זכר את אשתו ובניו?", + "כשאיש מתאַחֵד ודָבֵק באשתו, וכן אב עם בניו, אין צורך בשֵמות רבים, אלא בראשון בלבד. כי כאשר אמר (הכתוב) \"נח\", הוא אמר בכוח את כל בני ביתו. כי כל אימת שיש ריב בין איש ואשתו, או הבנים, או המשפחה, שוב אין המשפחה קרוייה משפחה118 מילולי: שוב לא נושאים את הבית. מ., ותחת האחת הם נעשים רבים. אבל כששוררת אחדות, ומשפחה אחת רשומה על־ידי האיש הזקן ביותר, ובולם תלויים בו כענפי העץ המשתרגים הימנו, וכפרִי־האילן שאינו נושֵר. וכבר אמר הנביא באיזה מקום: \"הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם\" (ישעיה נא, ב), וזה מוכיה בבירור, שהיה שורש אחד לאחדות (בין האיש ו)האשה.*שו\"ת בראשית ב, כו
___________
", + "שאלתו ותשובתו של פילון נמצאים ברבינו בחיי, אלא שטעמו אחר הוא: \"ויזכור אלקים את נח, היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן, הוא שכתוב ויאמר אלקים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר, ריבוי 'את' בא לרבות בניו שהיו מכחו\" (בחיי בראשית ח, א). וכעין פילון, כן באבן עזרא: \"ויזכור אלקים את נח, גם בניו והנשים בכלל נח, שהוא העיקר\".", + "מדוע הזכיר (הכתוב) תחילה את החיות, ואחר כך את הבהמות, ככתוב: \"זָכַר את נח ואת החיות ואת הבהמות\"?", + "ראשית, קולע ביותר החרוז האומר: \"הוא הִנְחָה את הנִקְלִים אל התָּווך\"119 הומירוס, איליאדה, ד, רצט.. כי הוא (ה') קָבַע את (מקומם של) החיות בין יושבי הבית; בני האדם ובהמות, כדי שיתרַגלו ויהפכו מבוייתים, כשהם קולטים הֶרגֵלִים משניהם. שנית, לא ישר בעיני המשגיח120 המשגיח על הכל, - הקב\"ה. לגמול חסד גם עם חיות הַבָּר כאחד, כי מיד בהמשך עומד (הכתוב) לדבֵּר על תחילת חסרון (מי) המבול121 ראה המשך הפסוק, ופסוקים ב-ג.. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, שִׂכלו של הצדיק שוכן בגוף כמו בתיבה, דר בכפיפה אחת גם עם חיות וגם עם בהמות, אך לא עם אלה המיוחדות אשר נושכות ומחַבלות, אלא, אם מותר לי לומר זאת, עם הגזעיות בעלות גזע ומקוריות122 מילולי: שיש להן דבר (λογος) של זרעים ושל התחלות/דברים מקוריים. מ., כי מבלעדיהן אין הנשמה יכולה להישאר בגוף. אי לזאת, (נשמתו) של הרָשע מפיקה כל ארס וסם־מוות, בעוד ש(נשמתו) של איש־המוּסר (נהנית מאותם הדברים) אשר הופכים את טִבען של חיות בָּר לבהמות בייתיות.*שו\"ת בראשית ב, כז
___________
", + "בפירושו הראשון הולך פילון בשיטתו שבכתביו, שהרע נמצא תמיד באמצע, בין הטוב לבינוני. בפירושו השני נראה שהתכוון להוכיח, שאילו הזכיר הכתוב את החיה לאחרונה, אזי אפשר היה לדרוש סמוכין מוטעין להמשך הכתוב, שכאילו הזכוּת להפסקת המבול היתה בעיקר בגלל החיות הרעות. וכן דרשו בב\"ר על פסוק זה: \"ויזכור אלקים את נח, והדין נותן, בזכות טהורים שהיו עמו בתיבה\" (ב\"ר לג, ד), וכדברי פילון בפירושו האלגורי, שנח דר עם אותן החיות שיש בכוחן לשמור על המשך המין, ולא עם החיות הרעות123 ובת\"ב נח יא, שנח בָּחַר והכניס לתיבה רק מאותן בהמות וחיות שלא ערבבו את משפחותיהן, בשעה ששאר הבהמות והחיות הלכו בעקבות אנשי דור המבול, וגם הן ערבבו את משפחותיהן, ונשמדו יחד עמם במבול..", + "הד לפירושו האלגורי, שבפסוק זה נרמזים הצדיק והרשע, נמצא בחז\"ל: \"ויזכר אלקים את נח. אמר ר' שמואל בר נחמן, אוי להם לרשעים שהופכין מידת רחמים למידת הדין וכו', אשריהם הצדיקין 'שהופכין' מידת הדין למידת רחמים\" (ב\"ר לג, ד). ופירושו האלגורי של פילון בנוי על יסוד מדרש קדום. בחז\"ל מהפך הצדיק את הרע לטוב (מידת הדין למידת רחמים), וגם אצל פילון מהפך הצדיק את הרע לטוב (בהמות פראיות לבהמות בייתיות), ונהנה מאותם הדברים ההופכים את החיות הרעות לטובות.", + "על עצם הזכָּרת החיות והבהמות, דרשו בחז\"ל: \"ויזכר אלקים את נח, אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה? אלא יתברך שמו של הקב\"ה, שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר\" (ת\"ב נח, יא. ועי' ברש\"י כאן). לפי פילון, זכירת החיות היא כדי לאַמֵן אותן להרגֵלים טובים, ולפי התנחומא נרמז, שבאמת כך היה בזמן שדרו בתיבתו של נח.", + "מהו: \"העביר (אלהים) רוח על הארץ ופסקו המים\"?", + "יש אומרים, ש\"רוח\" עניינו רוח (הנושב), שממנו פָּסַק המבול. אולם אין אני מכיר, שֶמַיִם ילכו ויחסרו על־ידי רוח, אדרבא, הם נגרשים ונסערים, שאם לא כן, מרחבי הים כבר היו נבלעים מזה זמן רב. אי לזאת, נראה, שמדובר כאן ברוח אלהים שעל ידו הכל שוקט, הן מוראות העולם, הן אלו אשר באוויר והן כל החיות והצמחים124 בפירוש ר' משה אלבילדה: \"רוח תנחומין. אמר זה, לפי שאם היה רוח כמשמעו היה לו לומר ויעבר א' רוח על המים, לא על הארץ. ועוד, היה לו לומר וייבשו המים, לא וישוכו, שאדרבא נראה שעם הרוח המים אינם נחים אלא מתנועעים\".. כי בפעם זו, לא היה המבול סכנת גשם מתונה, אלא (סכנה) ללא גבול ותִכְלָה, (גשם) ששטף הלאה כמעט מעֵבר לעמודי הראקליס והים הגדול125 האוקינוס האטלנטי. מ., ולפיכך הוצפה כל הארץ ואף גלילותיה ההרריים. ואין זה מתאים, בלתי אפשרי, ולא נכון, שכַּמוּת (מים) שכזו תסולַק על־ידי רוח. אלא, כפי שאמרתי, על־ידי הכוח האלהי הבלתי־נראה.*שו\"ת בראשית ב, כח
___________
", + "לשני הפירושים - זה של ה\"יש אומרים\" ושל פילון - ישנן מקבילות בחז\"ל. כפירוש ה\"יש אומרים\", נמצא במדרש הגדול לבראשית ז, יא (סוף), ומקור המאמר נעלם הוא: \"ונשב רוח לעולמו יותר על טבעו של עולם, ויבשו המים, עד שחזר העולם כברייתו, ועמד אחר כך כל אחד מהן לפי טבעו שמקודם\".", + "כעין פירושו של פילון, נמצא במדרש: \"ויעבר אלהים רוח, איזה רוח העביר הקב\"ה על הארץ ועל המים והחזירן כשם שהיו מתחילתן? שנאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים, וכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), אותו הרוח העביר עליהן, ונחו מיד\" (ת\"ב נח, יב). מדרש זה בא ללמדנו, שכשם שבבראשית א, ב הכוונה לרוח האלקים, כן הדבר כאן.", + "מעניין, שלא כתרגום אונקלוס, דומה פירושו של יב\"ע לפירושו של פילון, שתירגם: \"ואעבר ה' רוח רחמין על ארעא ואשתדכו מיא\"126 וכעין זה ברש\"י: \"רוח תנחומין והנָחָה עברה לפניו\". ועיין ב\"שפתי חכמים\". ולפי דברי פילון, דברי רש\"י ברורים.. אבל באונקלוס רק תרגום מילולי: \"ואעבר ה' רוחא על ארעא ונחו מיא\". ניגוד זה מתבלט גם בתרגומיהם ל\"ורוח אלהים מרחפת על פני המים\" (בראשית א, ב), באונקלוס: \"ורוחא מן קדם ה' מנשבא על אפי מיא\". וביב\"ע: \"ורוח רחמין מן קדם ה' מנתבא על אנפי מיא\". ודומה לזה בתרגום ירושלמי. אף על פי שאין \"רוח רחמין\" שווה במדרגת רוחניותה ל\"רוח אלהים\", בכל זאת ניכר שרוח זו אינה \"גשמית\" אלא \"רוחנית\". האבן עזרא לבראשית א, ב ורמב\"ן כאן, פירשו רוח במובן גשמי. וראה באברבנאל שם מ\"ש באריכות.", + "במקום אחר בכתביו, מביא פילון שני פירושים בקשר לבראשית א, ב: \"לפי מובן אחד, \"רוח אלהים\" היא האויר העולה מהאדמה, והוא היסוד השלישי המרחף על המים. ולפיכך אומר (הכתוב) בבריאת העולם: \"ורוח אלהים מרחפת על פני המים\" (בראשית א, ב), כי האויר קל המשקל נישא למעלה, והמים מהווים בסיס עבורו. ולפי מובן נוסף, (רוח אלהים) היא הדעת הצרופה, שכָּל איש חכם, כמובן, שותף בה\" (על הנפילים, כב-כג). וראה גם להלן לבראשית יח, ד שו\"ת בראשית ד, ה. ולעיל ו, ג שו\"ת בראשית א, צ: \"אין רוח אלקים תנועת אויר, אלא בינה וחכמה\"." + ], + [ + "מהו: \"נסכרו מעינות תהום ומַפְּלֵי שמים\"?", + "ראשית, ברור שבארבעים הימים הראשונים היתה מכת שיטפונות127 מילולי: היו שטפונות של מכה/פגיעה. מ. ללא מעצור, כאשר נבקעו המעיינות מתחת לארץ, ומן השמים ממעל נפתחו השיטפונות, עד אשר נשטפו כל מישור וכל הר. ועד מלאות מאה וחמשים יום נוספים לא עצרו, לא מַפְּלֵי (המים) מלשטוף ולא המעיינות מלהיבקע אל־על, אלא שבאו בשובה ונחת, לא עוד לשם התרַחבות, אלא כדי שהמים המתפשטים ישמרו על מידתם, וממרום היתה התשועה128 מילולי: הושטת יד. מ.. ומה שנאמר עכשיו, שלאחר129 כן בפשיטא: \"מן בתר\". ובפסוק: \"מקצה\". חמישים ומאת יום נסכרו המעיינות והשיטפונות, מצביע על כך130 היינו, שהסיפור על סכירת מעיינות תהום וארובות השמים בא אחרי \"ויגברו המים על הארץ וגו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים\"., שֶׁכָּל זמן שעדיין לא נעצרו (המים), ברור שהם פָּעֲלוּ. שנית, נחוץ היה לסגור את אשר (הכתוב) מציין כזרמי המבול, (דהיינו) שני מקווי המים: האחד ממעיינות הארץ, והשני מזרמי השמים. כי באותה מידה שפּחתוּ תוספות החומר, בה במידה מיצו (המים) את עצמם וחסרו מאליהם. ובמיוחד בשעה שהכוח האלהי ציווה (זאת עליהם). זהו פשוטו של מקרא.*שו\"ת בראשית ב, כט
___________
", + "פירושו מסתמך על פסוק ז, כד: \"ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום\", והוא מפרש, שבארבעים היום הראשונים נפתחו מעינות תהום רבה וארובות השמים, והמים הלכו וגברו וכיסו את פני הארץ, ובמשך חמשים ומאת יום הוסיפו המים לנבוע והגשם הוסיף לרדת, אלא שאף על פי שנתווספו כמויות המים, בכל זאת הם לא הוסיפו לעלות, אלא עמדו על עמדם, ודבר זה קרה על־ידי נס. פירושו השני הוא, שבגלל שנסכרו מעינות התהום וארובות השמים, ממילא המים הולכים הלוך וחסור, ובפרט כשה' מצַוֶוה כך. וזהו פשוטו של מקרא.", + "ובאברבנאל (שאלה ח) שאל: \"ויכלא הגשם מן השמים, והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר, ומה היה אם כן תגבורת הזה בק\"נ יום אם לא היו בהם גשמים\"? ובאבן עזרא לפסוק ז, כד: \"ויגברו המים חמשים ומאת יום, בעבור שנבקעו המעינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד, כי פירוש אנכי ממטיר תמיד בלי הפסקה, והעד שלא נאמר ויכלא הגשם\".", + "הרמב\"ן (בבראשית ח, ד) סובר, שארבעים יום של הגשמים כלולים במאה וחמשים יום: \"והסדר בענין זה, כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום וכו', ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום", + "וארובות השמים פתוחות, והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים, ואינם ניגרים במורד, ועמדו כך בגבורתם עד מלאת ק\"נ לירידת הגשם\". והוא כנגד שיטת סדר עולם פרק ד ורש\"י כאן ורד\"ק לפסוק ז, כד, שהמאה וחמישים יום הם מחוץ לארבעים הימים של הגשם, והיא כשיטת פילון, שתחילה ארבעים, ואחר כך נוספו מאה וחמישים יום." + ], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"התבה נחה בחדש השביעי בעשרים ושבעה131 כך בשבעים: καὶ ἐκάθισεν ἡ κιβωτὸς ἐν μηνὶ τῷ ἑβδόμῳ, ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ובמסורה: \"בשבעה עשר יום\". וראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז ובביאור שם. לחודש\"?", + "מן הראוי לשים לֵב, שהמבול התחיל בעשרים ושבעה לחודש השביעי132 ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז., וגם חסרון (המים) -כשהתיבה נחה על ראשי ההרים- שוב (החל) בחודש השביעי בעשרים ושבעה לחודש. על כן יש לומר, כי קיימת (כאן) שותפות של חדשים וימים. אכן, ראשית המבול היתה בחודש השביעי, ביום הולדתו של הצדיק, בזמן שוויון היום והלילה שבאביב, ואילו ההתמעטות החלה בחודש השביעי לתחילתו של המבול, בעת שוויון היום והלילה שבסתיו133 שהמבול החל בתקופת ניסן והמים החלו לחסור בתקופת תשרי.. ואמנם, שבעה חדשים מפרידים ומבדילים את שני השוויונות זה מזה, כ(שיש) ביניהם חמשה (חדשים)134 אייר, סיון, תמוז, אב, ואלול.. כי החודש השביעי של שוויון היום והלילה135 הוא חודש ניסן, שהוא החודש השביעי מתשרי., הוא בכוח גם (החודש) הראשון, כי העולם נברא בו132 ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז., ולכן הכל מלא136 כל הצמחים פורחים. מ. בזמן זה. ובדומה (לו) שוויון היום והלילה בסתיו, שהוא השביעי לפי הזמן137 במנין החדשים. מ., הוא ראשון ליקָר, כי ראשית השביעי הוא מן האויר138 מרקוס בהערה C מפרש משפט תמוה זה בשלשה אופנים: 1) לפני המתרגם הארמיני היתה המלה (άέρος) (=אויר) במקום (ἒαρος) (=רענן) של פילון, כמו במשפט הקודם. 2) פילון רומז כאן לאטימולוגיה של החדש הראשון - ניסן, כלומר, שנחצב שמו מ\"נִשָׂא\" (הנפעל של \"נשא\"), במובן \"רם ונשא\". 3) פילון מצרף את החדש השביעי - תשרי, לעונת הגשמים בא\"י.. אי לזאת, ירד המבול בחודש השביעי, אך לא (שביעי) לפי זמנו, אלא (בשביעי) כפי שהוא בטבע, וראשיתו בזמן האביב.*שו\"ת בראשית ב, לא
___________
", + "כאן כותב פילון, שהמבול החל בתקופת ניסן, וכן שהעולם נברא בחודש זה. וראה גם בפסוק הבא, ולעיל בביאור לפסוק ז, יא שו\"ת בראשית כ, יז וצרף לכאן." + ], + [], + [ + "מדוע פתח הצדיק (נח) את חלון התיבה אחר ארבעים יום?", + "עיין וְדַע, שהבקי באלהות139 מילולי: התיאולוג=משה. מ., משתמש באותו מספָּר גם לזרמי המבול140 בראשית ז, יב: ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה., גם להפסקתם וגם לישועה המוחלטת מן הרעה. ובכן, בעשרים ושבעה לחודש השביעי בשנה השש מאות לחיי נח, דהיינו ביום הולדתו, התחיל המבול באביב141 ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז ובשו\"ת הקודמת.. יתר על כן, בעשרים ושבעה131 כך בשבעים: καὶ ἐκάθισεν ἡ κιβωτὸς ἐν μηνὶ τῷ ἑβδόμῳ, ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ובמסורה: \"בשבעה עשר יום\". וראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז ובביאור שם. לחודש השביעי נחה התיבה על ראשי ההרים בתקופת שוויון היום והלילה בסתיו142 ראה בשו\"ת הקודמת.. ומשלושה (אלה) ברור, שהמבול לא נראה (עוד) בשנת שש מאות ואחת, ושוב בעשרים ושבעה לחודש השביעי (לשנה 601). כי למועד השנה, שוב הוא (המבול) התרַסֵן, והציב את התבל כפי שהיתה בשעת ההשחתה, (דהיינו) שתפרח ותלבלב באביב ותמלא בכל פרי. מכל מקום, כך ארבעים יום שטפו זרמי המבול, כשנפתחו המפָּלים משמים ונבקעו המעיינות מתהום הארץ, ושָבָה שנית תקווה ליציבות ביום הארבעים לאחר הפסקה ארוכה, כשהוא (נֹח) פתח את החלון. ועוד, תקופת ימי המבול היתה חמשים ומאת יום, כמו כן התמעטות (המים) נמשכה חמשים ומאת יום143 ראה לעיל ח, ב-ג, בביאור.. אי לזאת, יש להתפלא על שוויון (זה), הואיל והשוֹאָה גברה ופסקה במספר (ימים) שווה בדומה לירח. שהרי הוא (הירח), משתמש באותו מספר (ימים) לגידולו מן המולד144 מילולי: התאספות, התלכדות. מ. עד שהוא זורח במלואו, ולחיסורו כשהוא שָב שנית למולד, לאחר שהיה קודם מלא. בדומה לכך, בימי פקודה, שומר הבורא על הסדר הנחוץ, ומסלק לחלוטין את אי־ הסדר מחוץ לתחומים האלהיים.*שו\"ת בראשית ב, לג
___________
", + "עיקרי הדברים שבפילון הם, שיש משטר וסדר במעשיו של הבורא, וגם בתקופת עונש והשחתה נשמרים כללים אלה. המבול ירד לארבעים יום, ומקץ ארבעים יום, כשהמים הלכו וחסרו, פתח נח את חלון התיבה. תקופת שהות המבול היתה מאה וחמשים יום, ולעומתם נמשכה התמעטות המים באותו מספר ימים." + ], + [ + "מדוע שילח (נח) את העורב ראשון?", + "לפי פשַט (המקרא), נחשב העורב כעין יצור מבַשֵר ומחַשֵב קיצין. לפיכך, עד היום הזה, רבים צופים ובוחנים את מעופו ואת צריחותיו בשעה שהוא קורא, (וזה) במטרה לגלות איזה דבר מסתורין. ולפי השֵׂכל, העורב הוא יצור שחור חָצוף ומהיר, והוא סמל לרע, כי הוא ממיט עֶרב145 מילולי: לילה, חושך. מ. ואפילה על הנשמה. הוא מהיר ביותר, ויוצא לקראת כל הדברים שבעולם בעת ובעונה אחת. שנית, הוא פוחז ביותר, (וגורם) להשמדת תופשיו146 מבנה המשפט אינו ברור, נראה שהפועל נשמט. מ., כי הוא מחולל התנַשאות וחציפות בלי בושה. וכיון שהמוסריות - היפוכן של (תכונות) אלו- היא מאירה ונאמנה מבויישת וצנועה בטִבעה, היה מן הראוי, שבמידה ונותר שריד אָפֵל ונתון לסיכלות, (אזי יש) לגרשו ולסלקו לחלוטין מחוץ לגבולות.*שו\"ת בראשית ב, לה
___________
", + "על העורב, שהוא חש עתידות, מובא גם במדרש הנעלם: \"רבי איבו אמר, נח חכם היה, והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם, וכשהיה בתיבה אמר, יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא147 ראה בפירוש מלבי\"ם: \"לא שלח אותו לראות הקלו המים וכו', רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוֹף יודע עתידות\"., מיד וישלח את העורב. א\"ר חייא, והאיך עביד הכי, והאמר רבי בו, אסור להסתכל באלין מנחשי בעופי דשמיא, והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו, אפילו כל ניחוש בעלמא\" וכו' (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, כב ע\"ד).", + "גם בשו\"ת הבאה ובשו\"ת בראשית ב, מב כותב פילון על העורב, שהוא סמל לעֶרב ואפילה, לעומת היונה שהיא סמל האור. דבר זה נדרש גם בחז\"ל על אתר: \"וישלח את העורב, הה\"ד (תהלים קה, כח) שלח חשך ויחשיך\" (ב\"ר לג, ה). מובן מאליו, שדרש זה של חז\"ל, מבוסס על מראהו החיצוני של העורב, שהוא שחור' וגם על לשונות \"חשך\" ו\"עֶרב\" הקרובים זה לזה. ואם נניח שפילון ידע שפת עבר, אפשר לשער, שאף הוא ביסס דרשתו זו גם על הטעם השני. ועל חציפותו של העורב ראה סנהדרין קח, ב והעורב נקרא שם \"רשע\". וכן בפרקי דרבי אליעזר, כג, הקורא עליו \"שולח דברים ביד רע\".", + "מדוע נעלם העורב ולא שָׁב עוד, למרות שעדיין לא יבש אף חֵלק של האדמה?", + "מקום זה זקוק לפירוש אלגורי. כיוון שהעוולה היא יריבתו של אור הצדק, (לפיכך) הוא העדיף להימָנוֹת ולהיות עִם קרובו המשמֵח -המבול- על פני מעשיו של האיש המוסרי. כי העָוול אוהב מבוכה והשחתה147* ראה גם להלן ח, ט שו\"ת בראשית ב, לט..*שו\"ת בראשית ב, לו
___________
", + "פירושו האלגורי מבוסס על תרגום השבעים, שהעורב לא שב אף שעדיין לא יבשו המים מעל לארץ. וכן בפשיטא: \"ושדר לעורבא ונפק ומפק, ולא הפך עדמא דיבשו מיא\". ועי' בהערת ר' חיים העליר שם, שמביא מפרקי דרבי אליעזר את עצם העובדה שהעורב לא שב: \"שלח נֹח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו, ולא השיב שליחותו לשלוחיו\" (פדר\"א, כג, ובביאור הרד\"ל שם). וכן בזֹהר: \"ולא חזר עורב בשליחותא דמאריה\" (זֹהר, תוספות, שח ע\"א). ופילון מביע זאת בדרך סמלית, שכששימש העורב סמל לתהו ובהו, לא הזיק לו התהו ובהו של המים, כי הוא היה בעל־בריתו. נמצא, שאם לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב מפני שהוא מינו, יש כיוצא בו לומר גם בנוגע לעורב ולמבול." + ], + [ + "מדוע שילח (נֹח) בפעם השנייה את היונה, גם \"מאתו\", וגם \"לראות אם פסקו148 במסורה: \"הקלו\". וראה להלן. המים\", עניין שלא נאמר בעורב?", + "ראשית, היונה היא יצור טהור, וכן היא בת־בית ומאולפת ובת־ביתו של האדם, לפיכך זכתה ליקרב בין הקרבנות שעל המזבח. ומשום כך אמר (הכתוב), באופן נחרץ וחתום: \"שילח (את היונה) מאתו\", ובזה הוֹרָה שהיא בת־ביתו. ואילו ב\"ראייה\" האם \"הֵקֵלו המים\" (רָמַז הכתוב שהיא היתה) שותפה ותמימת דעים (עם נֹח)149 מפני שכעוף מן הישוב לא יכלה להישאר במקום שלא מצאה בו מנוח.. ואֵלוּ, העורב והיונה, הם סמלים לרישעה ולמוסריות. כי האחד הוא בן־בלי־בית וללא מחסה ועיר, ללא־ידיד, ופרא ללא־ריע. אבל המוסריות, היא ענייני אנושיוּת וריעות, ו(היא) מסייעת. האיש המוסרי משלֵח אותה כשליח לבריאות ומזור150 מילולי: שליח של בריאים ונושעים/בעלי מזור. אוכר תרגם: שליח למען בריאים וכו'. מ., והוא מקווה שעל־ידה יוכל ללמוד מִשָם151 משפט מוקשה. \"משם\" נראה מן הדברים הבריאים ויודעי מזור. וראה הערת מרקוס. מ.. כי זו (היונה), כשליח, מוסרת חסד אמיתי; להיזהר מן המזיק ולקבל דברים מועילים בזריזות רבה וברצון.*שו\"ת בראשית ב, לח
___________
", + "כפירושו זה של פילון, שהיונה דרה במחיצתו של נֹח, נמצא גם בגמרא: \"וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים. אמר ר' ירמיה, מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים\" (סנהדרין קח, ב). וברש\"י: \"מאתו, גבי עורב לא כתיב מאתו, מכאן שדירתם וכו', כלומר, הנאה הוא שדרים אצלם, שמכירים בצדיקים\" וכו'152 דרך אגב, בנוגע לפתרון השאלה ההשתמש פילון לפעמים בטקסט העברי, יש לציין את העובדה, שפילון מציע כנראה את משנתו כאן לפי הטקסט העברי, ולא היווני (עיין בהערת מרקוס, עמ' 115), כי בנוסח השבעים ובתרגום הארמיני לא נאמר \"וישלח את היונה מאתו\", אלא καὶ ἀπέστειλεν τὴν περιστερὰν ὀπίσω αὐτοῦ היינו, וישלח את היונה אחריו (כלומר, אחרי העורב). וגם בשו\"ת בראשית ב, מ (לבראשית ח, ט), מזכיר פילון שנית \"מאתו\" זה כצורתו. וזה לשונו, לפי תרגומו האנגלי של מרקוס: \"Nor then when he (Noah) sent it (the dove) forth from himself. אוכר סובר, שפילון ביסס פירושו ל\"מאתו\" על \"אליו\" של \"ויבא אותה (את היונה) אליו\" שבפסוק הסמוך (ח, ט), שתרגומו בשבעים מתאים לטקסט העברי. אבל דברי אוכר מיותרים, ומסתבר שעלה בדעת אוכר לסבור כן, כי לא ידע עברית, ואילו ידע, ודאי שהיה תולה את הקולר בצואר \"מאתו\" העברי, שבבראשית ח, ח. אשר לפילון, אפשר שהשתמש כאן בטקסט העברי במישרין, או בעקיפין, כלומר, בהבאת מדרש ארץ־ישראלי קדום, שכמובן הושתת על מסורתנו אנו, ולא על מסורת השבעים. ואין צריך לומר, שלפי הנחה שנית זו, אין פירוש פילון ל\"מאתו\" סימן מוחלט שידע עברית, כי אפשר לשער, שמסורה ארץ־ישראלית זו היתה רווחת בין חכמי אלכסנדריה, וממנה שאב גם פילון..", + "מתוך שו\"ת זו ושו\"ת בראשית ב, לה (בסוף הפירוש השני), נראה שפילון מדייק גם למה כתוב אצל היונה תכלית שילוחה: \"לראות הקלו המים\", בו בזמן שבשליחת העורב לא כתוב לְמַה שלחוֹ. והוא מדייק, כי את העורב \"שילח\" כאילו גרשו מאתו, אבל את היונה שלח בשליחות שלו למען הצלתו. גם באברבנאל (שאלה י) נמצאת הבחנה זו: \"למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב, כמו שנזכר תכלית שליחות היונה, כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, אבל בעורב לא אמר אלא וישלח את העורב\"." + ], + [ + "מדוע שָבָה היונה אליו (אל נח) כאשר לא מצאה מנוח לרגליה?", + "האם אין זה איפוא הוכחה ברורה, שעל־ידי הסמלים של העורב והיונה, מורֶה (הכתוב) על רע וטוב? הרי היונה, מאחר ששוּלחה, לא מצאה מנוח, וכיצד איפוא יכול היה העורב, שיצא ראשונה, כשעדיין התרַבּו שׁוֹאוֹת המבול, למצוא מקום ולהשאר (שָם)? והרי העורב לא היה ברבור, או מגלָן, או אחד (מהעופות) האלה המהלכים על פני המים?! אלא רָמַז, שהרע יוצא החוצה, אל המערבולות המתגברות של התאוות והתשוקות, המציפות והמשחיתות את הנשמה ואת החיים, והוא מקבל אותן בשמחה ומתרועע עמהן כעִם קרוביו ואנשי סודו, שבמחיצתם הוא דר152* ראה לעיל ח, ז שו\"ת בראשית ב, לו.. ואילו הטוב, מכיון שהוא מסתייג בראִייה ראשונה, מיד הוא מתעופף מבלי לשוב עוד (אליהן), ואין הוא מוצא מנוח לכף רגלו, כלומר הוא לא מצא מקום עמידה הראוי לו...*שו\"ת בראשית ב, לט
___________
", + "פילון ידע על סמלי העורב והיונה, הנזכרים גם בחז\"ל: \"וישלח את העורב (בראשית ח, ז). אמר ר\"ל, תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני, מן הטהורים שבעה מן הטמאים שנים, ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו, רשע, במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל־שכן\" (סנהדרין קח, ב).", + "\"שלח נֹח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו לשולחיו. שלח את היונה והשיבה שליחותה, שנאמר ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). ולמה עלה זית? אלא אמרה היונה לפני הקב\"ה, רבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרורין כזית זה ונתונים בידך, ואל יהיו מתוקים ונתונים ביד בשר ודם. מכאן אמרו, שולח דברים ביד רע כשולח ביד כסיל, ושולח דברים ביד טהור כשולח ביד ציר נאמן לשולחיו\" (פדר\"א, כג). וראה לעיל ח, ז שו\"ת בראשית ב, לה." + ], + [ + "מדוע לאחר שעיכב את היונה שבעה ימים אחרים, הוא שילח (אותה) שנית?", + "(זה) אורח חיים טוב ומשובח. כי אף על פי שהוא ראה מתחילה שטִבעם היה קשה153 כוונתו, ששלח את היונה לתקן עניינים שונים, כפי שמבאר בשו\"ת בראשית ב, מ., אין הוא מתייאש מלהחזירם למוטב. אך כשם שרופא מומחה154 מילולי: משובח. מ. אפשר, שמה שפילון מביא כאן משל מעולם הרפואה, שתחילה מאפשר הרופא לטֶבע לסלול דרך לישועה מן המחלה, יכול להתבאר ממה שכותב במקום אחר, על יום השביעי של המחלה שהוא המכריע ביותר: \"והנה, המחלות הקשות של הגופים, וביחוד כל־אימת שמפני התערובת הרעה של הכוחות שבתוכֵנו מעיקות עלינו קדחות ממושכות, מוכרעות על־פי רוב ביום השביעי. שכֵּן, הוא (היום השביעי), מכריע את המלחמה על הנשמה, בחַלקו לאלה הצלה, ולאלה - מות\" (על בריאת העולם, קכה). איננו מגיש לחולה תרופה על מנת שתביא הברָאָה למחלה מיד, אלא מאַפשֵר לטבע לסלול דרך לישועה, ולאחר מכן משתמש הרופא בתרופות מבריאות ומחלימות. כך האיש המוסרי, (משתמש) בדברים בהתאם לחוקי הפלוסופיה. וה\"שֶׁבַע\" הוא אלהי וטהור. ונאמר, שאבי הכל, כשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו (פרק זמן)...*שו\"ת בראשית ב, מא
___________
", + "פירושו זה של פילון, קשור לרעיון התשובה, עליו הוא דן בשו\"ת הבאה. לדבריו כאן, שילוח היונה על־ידי נח היה לשם רעיון החזרה בתשובה. בפעם הראשונה לשילוחה היה הדבר קשה, אבל לאחר שעיכב את היונה שבעת ימים, שילח אותה שנית, לשם ביצוע אותה המטרה, ואכן הביאה עימה את התשובה. את שבעת הימים מקשר פילון למעשיו של הקב\"ה, שכשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו פרק זמן, וכנראה שמתכוון לבראשית א, לא: \"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי\". עצם הרעיון נמצא במדרש הנעלם בפי ר' פנחס, בנוגע לשילוח היונה: \"וא\"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב\"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה\"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי\" (מה\"נ נח, כג ע\"ב. וראה בביאור לשו\"ת הבאה). וראה גם לעיל ז, ד; י שו\"ת בראשית ב, יג, על רעיון התשובה שם, ששבעת הימים בהם עיכב הקב\"ה את המבול, הם מזכרת לבריאת העולם שנברא בשבעה ימים, לכן ציפה הקב\"ה שבעת ימים, שמא יהרהרו החוטאים וישובו בתשובה.", + "במקום אחר בכתביו מדבר פילון באריכות על חשיבותו של המספר שבע, ומציין את סגולתו של יום השבת, שצריך לשמש כיום של חשבון הנפש והירהורי תשובה: \"ו(יום השבת) נתכבד על־ידי משה, חובב המידות הטובות, שחָרת את יופיו בלוחות הקדושים ביותר של התורה, ורשם במחשבותיהם של כל הנשמעים לו, בצוותו להם, שאחרי כל ששה ימים, יבַלו את יום השביעי (כיום) קדוש, וימנעו ממעשים אחרים, עד כמה שהם נוגעים לבקשת מחיה ולמציאתה, ויתמסרו רק לדבר אחד - לפילוסופיה, לשם תיקון המידות ולשם בחינת המצפּוּן, אשר, בהיותה נתונה ומבוססת בתוך הנשמה, אינה מהססת מלהוכיח כמו שופט, בהשתמשה הן באיומים תקיפים יותר, והן בהתראות נוחות יותר. במקרים שנראה לה (=לבחינת המצפון) שהם עשו רע במזיד - באיומים; ובמקרים של שוגג, מפני שהתנהגו בלא־ראוֹת מקודם - באזהרות, בכדי שלא יכשל שוב באותה הדרך\" (על בריאת העולם, קכח)." + ], + [ + "מהו: \"היונה שָבָה155 כן בשבעים ἀνέστρεψεν. ובמסורה: \"ותבוא\". אליו לעת ערב מחזיקה עלה־זית, ענף־מצוּמָק156 כן בשבעים φύλλον ... κάρφος, כלומר, \"ענף יבש\" (וכן קוראו להלן). ובמסורה: \"טרף\"., בפיה\"?", + "כולם הם סמלים מובחרים ובדוּקים: \"הַשִׁיבָה\", \"לעת ערב\", \"אחיזת עלה הזית\", ה\"ענף־מצוּמק\", \"השמן (זית)\" ו\"בפיה\". אולם, יש לדייק בכל אחד מן הסמלים. כי החֲזָרָה שונָה מה(פעם) הקודמת, שהרי זו (הפעם הראשונה), הביאה את דבַר הטבע המושחת והמרדָן לגמרי, שנשמד על־ידי המבול בגלל בַּעֲרוּת ועזות־מצח מרובָּה. ואילו הלזו (הפעם השניה), היא מתחרטת על תחילתה. ולמצוא תשובה (=לשוב בתשובה) לא דבר קל הוא, אלא מעשה קשה ומייגע. ומשום טעמים אלו, היא באה לעת ערב, מפני שהקדישה157 מילולי: העבירה. מ. את היום, מבוקר ועד ערב, לחיפוש. ובאופן מילולי: היא עברה דרך מקומות (שונים), אבל למעשה היא התבוננה בחיפושיה בחלקי הטבע, וראתה אותם בבירור מראשית עד אחרית, שהרי העֶרב הוא סמל ה\"סוֹף\". הסמל השלישי הוא \"נשיאת העָלֶה\". העלה הוא חלק קטן של הצמח, ועם זאת לא יוָוצר בלי הצמה (עצמו), ובדומה לו ראשית החזרה בתשובה. כי התיקון בראשיתו נראה קטן, כאותו העָלה הזקוק לשמירה, והוא עלול לנשור, אף על פי כן יש תקוה גדולה שיגיע לדרכים ישרות במלואן. הסמל הרביעי הוא, שהעָלה לא היה של עץ אחר, אלא של הזית בלבד, ושֶמן הוא חחומר למאוֹר158 על עניין שמן הזית שהוא סמל האור, ראה גם להלן שמות כז, כ שו\"ת שמות ב, קג ובביאור שם.. אבל כפי שאמרתי159 ראה לעיל ח, ז שו\"ת בראשית ב, לה ובביאור שם., הרישעה היא אפילה עמוקה, אך הטוב הוא הנוֹגה רב־הזֹהר, והתשובה היא ראשית האור. אך אל תחשוב, שהתשובה בראשיתה כבר מניצה ופורחת160 מילולי: בניצה ובפריחה. מ., כי למרות ש(הצמח) יבש ומיובש, בכל זאת הוא נושא זרע, לפיכך הסמל החמישי הוא, ש(היונה) בשובה \"החזיקה ענף יבש\". והסמל השישי הוא, שהענף היבש היה \"בפיה\" -וששה הוא המספר השלם הראשון161 לפי שיטת פיתגורס.-, כי המוסריות נושאת בפיה, כלומר בדיבורה, זרעי חכמה וצדק וטוּב־הנשמה בכללו. והיא לא רק נושאת, אלא אף נותנת חֵלק ונחלה להדיוטות, ומגישה מים לנשמותיהם, ומשקָה בתשובה את תשוקתם לחטאים.*שו\"ת בראשית ב, מב
___________
", + "מתוך לשון הכתוב, לומד פילון ששה דיוקים ברעיון התשובה: א. שהיונה \"שבה\", שכוונתו לתשובה. ב. ולכן היא באה \"לעת ערב\", מאחר שעסקה כל היום בחיפוש ובבדיקת דרכיה לשוב בתשובה. ג. \"אחיזת העָלה\" מסמל את תחילת התשובה, כי העָלה הוא דבר קטן ועדין, ויש להחזיק בו בחזקה שלא ינשור, וכן יש להחזיק בחָזקה בתשובה. ד. עלה \"הזית\" מסמל את האור, בניגוד לרע שהוא חושך, והתשובה היא תחילת האור. ה. \"יבש\", שהנֶטע אע\"פ שעודו יבש, יש לו הכשרון להצלחת הזרע, שהיא התשובה. ו. \"בפיה\", הכוונה שעל־ידי דיבורה היא גם מַפרישה מפיה לאחרים.", + "רעיון התשובה, הנלמד ממעוף היונה, נמצא גם במדרש הנעלם. אולם, בשעה שפילון מציג כאן את התשובה כרעיון כללי, הרי אנשי המדרש הארץ־ישראלי לקחו אותו הרעיון הנמצא גם בפילון, והלבישוהו בלבוש ארץ־ישראלי, בפרשם שהכוונה בתשובת היונה היא לתשובה של עם ישראל, שאם עם ישראל ישוב בתשובה, אזי הוא ישוב לארצו. וז\"ל: \"והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב\"ה רוח הכהנים, שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם, ובכל פעם ופעם שָבָה בתשובה ונתקבלה. א\"ר פנחס, חוץ מן גלות רביעאה, דעדיין לא שבה, והכל תלוי בתשובה. וא\"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב\"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה\"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי. וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה, ולא העירה רוחה. דא\"ר פנחס, אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד. רבי אליעזר אומר, כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקב\"ה זמן וקץ, ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה\" וכו' (מדרש הנעלם, נח, כג ע\"ב).", + "מדרשו של פילון על הסמל הרביעי נמצא גם בחז\"ל: \"ד\"א, עיניך יונים (שיר השירים א, טו), אמר ר' יצחק, אמר להם הקב\"ה, דוגמא שלך דומה ליונה וכו', כיצד, כשהיה נח בתבה מה כתיב, וישלח את היונה וגו', ותבוא אליו היונה לערב ערב (בראשית ח, ח ויא), אמר להן הקב\"ה, מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם ליונה, הביאו שמן זית והַדליקו לפני, שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית\" (ת\"ב תצוה, א; ת\"ה שם, ה). \"אמר הקב\"ה, הזית הזה הביאה אורה לעולם בימי נח, הה\"ד ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה\" (ויק\"ר לא, ט)." + ], + [ + "מדוע, \"שילח (נח) את היונה בשלישית אחרי שבעה ימים נוספים, ולא שבה168 במסורה: \"ולא יספה שוב\", וכן בשבעים. אליו עוד\"?", + "\"אִי־השיבה אליו\" (מתייחסת) באופן מילולי (אל) היונה, (שהיא) למעשה המוסריות. היא איננה סמל להתנַכּרות, כי כמו שהזכרתי, לא נפרדה (היונה) אז169 כלומר, במעופה השני. השווה לעיל ח, יא שו\"ת בראשית ב, מב., אלא בדומה לקרן־אור, נשלחה להתבונן בתכונות (הברואים) האחרים. אך כאשר לא מצאה אנשים בני חינוך170 מילולי: אשר קבלו חינוך/מוסר=תורה. מ., היא שָבָה פעם נוספת, ומיהרה ישר אך ורק \"אליו\". אבל עכשיו היא איננה עוד קניינו של אחד בלבד, אלא טובה משותפת לכל אלה המשתוקקים לקבל האצָלוֹת של החכמה, מן העולם כביכול, ובתבונה צמאו מקדמא דנא לחכמה.*שו\"ת בראשית ב, מד
___________
", + "גם כאן הולך פילון בשיטתו המדרשית, שהעורב והיונה הם סמלים לטוב ולרע, והיונה היא סמל המוסריות. הוא מדייק גם בתיבת \"אליו\", בקשר לשיבת היונה, שבפסוקים ח, יא-יב. והוא מקשר דיוקו לתיבה זו בדרושו האלגורי, כי עד עכשיו היא שבה \"אליו\", כי הוא היה הצדיק היחידי, אבל עתה, לאחר המבול, היא קניינם של רבים המשתוקקים לחכמה171 ובזֹהר: \"והנה עלה זית טרף בפיה, ועל דא וידע נח כי קלו המים. ואתתקפו מלאכי דקדושה על מלאכי חבלה\" (זֹהר חדש, הוצ' אשלג, עמ' ר).." + ], + [ + "מדוע כָּלוּ172 כך בשבעים ἐξέλιπεν, ובמסורה: \"חרבו\". המים מעל הארץ בשנת שש מאות ואחת לחיי נח173 כך בשבעים ἐν τῇ ζωῇ τοῦ Νωε, ובמסורה ליתא: לחיי נח., בראשון באחד לחודש?", + "אפשר לומר, שה\"ראשון\" לכליון (המים) מתייחס גם לחודש וגם לאיש (נח), והוא מַתְאִים לשניהם. כי אף על פי שאנו שומעים שהמים כָּלוּ בחודש הראשון, יש להניח, שמדובָּר בחודש השביעי, אשר (חָל) בזמן שוויון היום והלילה. כי אותו החודש הוא גם הראשון וגם השביעי174 ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז; ח, ד שו\"ת בראשית ב, לא, והכוונה לחודש ניסן., כביכול ראשון בַּטבע ובכוח, ושביעי בזמן. אי לזאת אומר (הכתוב) במקום אחר: \"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון לחדשי השנה\" (שמות יב, ב)175 על כל העניין ראה להלן, שם שו\"ת שמות א, א., ובכן, נקרא כ\"ראשון\" זה שהוא ראשון לפי הטבע והכוח, אך שביעי לספירת הזמן, כי שוויון היום והלילה הוא הראשון בסדר הדירוג, והעָדיף בתקופות השנה. אך אם נֹאמר \"ראשון\" על האיש (נח), אזי נאמר הדבר אמת ויציב. כי בצֶדק, הצדיק הוא ראשון לאמיתו, כשם שהקברניט הוא ראשון באניה, והמושל בעיר. אבל הוא (נח) איננו רק ראש למוסריות, אלא גם לַסֵדֶר176 סדרי החיים בכללן, שלשלת הדורות. מ., כי בלידה החדשה, הוא עצמו היה ראש וראשון לתולדות האנושות השנייה177 כלומר, שהוא אבי יצירה חדשה. ראה להלן בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו.. יתר על כן, יפה נאמר כאן, שמֵי המבול באו, חדלו בשנית, ושבו לאיתנם כבראשונה, בחייו של האיש הצדיק178 על בוא המבול, לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז ובביאור. ועל כלות המבול, ראה בשאלתו כאן, שגורס: \"לחיי נח\"., מכיוון שרק הוא ובני ביתו היו עתידים להישאר בחיים בשעת המבול, ומשחָלפה הרעה הוא היחידי שנמצא עלי־אדמות, לפני הבריאה/הלידה המחודשת - החיים שלאחר מיכן... ומטעם זה אומר (הכתוב): \"בשש מאות ואחת\" (שנה) ו\"צדיק בדורו\"179 בראשית ו, ט. כך בשבעים ἐν τῇ γενεᾷ αὐτοῦ, או ἐν τῇ γενέσει αὐτοῦ. ובמסורה שם: \"בדורותיו\". וראה לעיל ו, ט בהע' 2., לא (דור) כל שהוא, אף לא צדיק בזמן ההשחתה, אלא בזמן (דור) מסויים, כי ההשוואה היא עם דורו הוא. אמנם, גם הוא180 מרקוס מציע: הדוֹר, ואולי יש להעדיף: האיש, כלומר נֹח. מ. ראוי לשבח, שייחדו אלהים מכל דור וחָשבו ראוי לחיים181 אפשר שמרמז כאן, שזה בניגוד לעָבר \"שהיה הקב\"ה בונה עולמות ומחריבן\".. אף קבע אותו182 את נח/הדור. מ. כגבול לשניהם, הן לדור והן לקץ, כעין סוף לכל אשר עתיד להישָחֵת, וכעין ראשית לכל אשר עתיד להיות183 \"[נח, נח וכו'], ולמה כפל שמו? לפי שראה עולם בחורבנו וראה אותו ביישובו\" (מדרש אגדה בראשית ו, ט), \"אמר ר' לוי אמר ר' יוחנן וכו', כתיב בנח תמים היה (בראשית ו, ט), רָאָה את העולם בישובו עד שלא בא המבול, וראה אותו חרב, וראה אותו בתיקונו אחר כך, לכך נאמר בו היה\" (ת\"ב וישב, ה. ועי' תנחומא נֹח, ה). ובב\"ר ל, ח שהיה נח רואה עולם חדש.. אך מעל לכל ראוי לתהילה, זה אשר נזדקף בכל גופו, והסתכל כלפי מעלה184 נראה שכוונתו לנֹח. אבל לא נזכר בתורה על עמידה של נח. ועל אברהם נאמר שעמד לפני ה' (בראשית יח, כב), וראה בשו\"ת בראשית ד, כה על תפילתו של אברהם, שלא ייכרת כליל הגזע האנושי. וכן במשה נאמר: \"ועתה פה עמוד עמדי\" (דברים ה, כח), ועל עמידתם של אברהם ושל משה כותב פילון ב\"על החלומות\" ב, קכו והלאה. וראה מאמרי חז\"ל שבביאור, על ההשוואה של נח לדורות האבות. ובמדרש הגדול, שמקור מאמרו שם נעלם: \"בכל יום ויום היה נח מתרה באנשי דור המבול, ואומר להן עבדו את הקב\"ה, ועשו טובה עם עצמכם. והיו אומרין לו מה טיבו? אמר להן, הוא עשה את השמים ואת הארץ. אמרו, איכן הוא שרוי? אמר להן, במרום. אמרו, עד שאנו מגביהין קומתנו למרום ומשתחוים לו, נעשה צלם בארץ ונשתחוה לו\" (מה\"ג לבראשית יג, ו. עמ' קנו). ואפשר, מפני שפילון ייחֵס כן לאדם הראשון, ראה לעיל ב, ז שו\"ת בראשית א, ה, ומאחר שלדבריו נח הוא אבי יצירה חדשה, לכן ייחס לנח את אותה ההסתכלות כלפי מעלה. מתוך ידידות אֶל האֵל.*שו\"ת בראשית ב, מה
___________
", + "דרושו של פילון מבוסס על גירסת השבעים, שגרסו את הפסוק בבראשית ו, ט \"איש צדיק היה בדורו\", וכן \"כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה\". ולכן מפיק מכאן את דרושו, שנח חי שש מאות שנה, ובמשך שש מאות שנה אלה חלפו כמה דורות, והוא מדייק מכאן, שנח היה צדיק רק ביחס לדור יוצאי חלציו, ר\"ל לדור השארית שניצל, אבל לא כלפי הדורות שהיו במשך השש מאות שנה. רבינו בחיי מדייק כפילון, שעל נח עברו כמה דורות, באמרו: \"בדורותיו. היה ראוי לומר בדורו, אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה\", והוא מדייק מכאן דרוש אחר: \"וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו, ולא היה בכולן ראוי להנצל זולתו\" (בחיי לנח ו, ט). וכן ברמב\"ן. ובפירוש הר\"ן לתחלת נח: \"ואמר בדורותיו, להורות כי בכל הדורות שהיה בהן, מצד שהאריך ימים וקפל דורות רבים אנשי רשע וחמס, לא נפתה לבו בכל הדורות ההם ללמוד ממעשיהם\".", + "גם מדרשו הסמלי של פילון, הוא ברוח מדרשי חז\"ל. מקבילה לרעיון זה נמצאת בדברי ר' יוחנן, במחלוקת של פירוש המלים \"בדור הזה\": \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. א\"ר יוחנן, בדורותיו ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר, בדורותיו כ\"ש בדורות אחרים. א\"ר חנינא משל דברי יוחנן, למה הדבר דומה, לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף\" (סנהדרין קח, א). כדעת ר' יוחנן, היא דעת ר' יודה: \"ר' יודה ור' נחמיה, ר' יודה אמר, בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק וכו'. ר' נחמיה אמר, ומה אם בדורותיו היה צדיק, בדורו של משה על אחת כמה וכמה\" (ב\"ר ל, ט). ובמה\"ג: \"ר' יוחנן אמר, בדור הזה ולא בדורו של אברהם יצחק ויעקב. ר' שמעון אומר אם בדור שכולו חייב נמצא צדיק, אלו היה בדור שכולו צדיק על אחת כמה וכמה\" (מה\"ג בראשית ז, א). \"מהו בדורותיו? יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי, צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים\" (ת\"ב נח, ו; ת\"ה, ה). ובאלפא ביתא דבן סירא, אות ס: \"יש אומרים שצדיק היה נח בדורותיו, ולא בדור אחר, שכך אמר לו הקב\"ה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, בדור הזה אתה צדיק, אבל לא בדור אחר\". וראה גם לעיל בביאור לפסוק ו, ט שו\"ת בראשית א, צז, ולפסוק ז, א שו\"ת בראשית ב, יא." + ], + [ + "מדוע יבשה הארץ בחודש השביעי185 במסורה: \"בחדש השני\"., ביום העשרים ושבעה?", + "...כי כפי שאמרתי, השחיתו יושבי הארץ הללו כשמָלאו פרי185* עיקר כוונתו, שהמבול החל בחודש ניסן, ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז. ואפשר, שכוונתו שחטאוּ מרוב טובה, כדאיתא בתוספתא: \"אנשי דור המבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם וכו', אמר להן המקום, בטובה שהטלתי לכם בה אתם מתגאין לפני\" (תוספתא סוטה ג, ו; ח. בבלי סנהדרין קח, א), ובספרי דברים, מג, על הפסוק ואכלת ושבעת. ועוד שם: \"וישמן ישורון ויבעט. לפי שובע מרדים, וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו בהקב\"ה אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה\" (ספרי דברים, שיח). ועי' בבלי עירובין כא, ב. וראה לעיל ו, א שו\"ת בראשית א, פט., ולאחר שנכרתו אלו שהשתמשו בהם, (והארץ) השמידה את הרע והתנערָה (ממנו), שוב נמצאה הארץ מלֵאה בזרעים ועץ עושה פרי, אותו מביא האביב186 ראה גם להלן בראשית ט, כ שו\"ת בראשית ב, סז.. כי משנתייבשה הארץ, חָשב (ה') לנכון, ששוב תֵירָאֶה (הארץ) כשם שהיתה בזמן המבול187 הכוונה לפני רדת המבול. ולעניין הבריאה ראה בראשית א, ט: \"יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה\". ראה להלן ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו, בביאור שם., ושוב תתן יבול. ואל תתפלא כי ביום אחד חזרה הארץ להצמיח הכל בעוז האלהים: זרעים, עצים, עשב למכביר, שפע שבלים, נטיעות ופירות, ולפתע נתמלאה בַּכֹּל, - כי גם בבריאת העולם השלים (ה') ושיכלל את יצירת הצמחים ביום אחד מששת הימים188 ראה לעיל ב, ה שו\"ת בראשית א, ב.. ואֵלה (הצמחים) היו מושלמים מתחילת בריאתם, ונשאו פרי היאות לשפע תנובה בתקופת האביב. כי אלהים הוא כל־יכול, ואינו זקוק כל עיקר לזמן \"לעשות\".*שו\"ת בראשית ב, מז
___________
", + "גם במקומות אחרים כותב פילון, שבבריאת העולם הצמיחה הארץ פירות וגידולים מעצמה ובבת־אחת: \"ואז הוא מתחיל לקַשֵט את הארץ, כי הוא מצַווה שתדשא דשא ותוציא שבלים ותצמיח כל מיני צמחים ושדות ירק, וכל מה שעתיד להיות מספוא לחַיות ומזון לבני אדם. מלבד זה, הצמיח את כל המינים של האילנות, ולא השמיט כל־שהוא, לא מאלה המכוּנים עצי־בר, ולא מאלה המכוּנים עצי־תרבות. אולם מיד עם יצירתם הראשונה, היו כולם טעונים פירות189 \"עץ עושה פרי, אפילו אילני סרק עשו פרי\" (ב\"ר ה, ט)., באופן המתנגד למצוי כעת, שכֵּן כעת גדלים המתהוים חלקים חלקים, ובזמנים שונים, ולא הכל יחד בבת אחת\" (על בריאת העולם, מ-מא). \"אבל בשעת היצירה הראשונה של כל היקום, כפי שאמרתי, הצמיח אלהים מן האדמה את כל עולם הצמחים בשלימותו, נושא פירות, ולא בוסר, אלא בשֵלים לגמרי, לשימושם ולהנאתם, מיד ובלי איחור, של בעלי החיים העתידים להיברא במהרה\" (שם, מב). \"זוהי הסבה הראשונה, שעל־ידיה נראה, כי האדם נברא אחרי הכל. ברם, עלי לתת עוד סבה שניה, ולא בלתי־קולעת. מיד בתחלת התהוותו מצא האדם את כל ההכנות לחיים, לשם לֶקַח לדורות הבאים, על־ידי שהטבע הכריז -אמנם לא באופן ישר- שאם (בני אדם) יחַקוּ את אביהם הראשון במינם, יחיו בלי עמל ובלי דאגה בשפע רב מאד של הדברים הנחוצים190 בלקח טוב לדברים ה, ו: \"זכור, כנגד תדשא הארץ, מה הארץ מוציאה דשאים שלא נזרעו, כך אם תשמרו השבת כתיקונה, הקב\"ה מזַמֵן לך טובות בלי עמל\".. ודבר זה יבוא, אם לא תמשולנה בנשמות התאוות הבלתי־שכליות, המבַצרות את הזוללות והניאוף; ואם התשוקות אחרי הכבוד או הבצע או השררה, לא תמשוכנה אליהן את השלטון על החיים; ואם הצרות לא תצֹרנה ותעקמנה את הדעת; והיועץ הרע, הפחד, לא יעצור בעד הנטיות למעשים הגונים, ולא יתקיפוהו הסיכלות, הפחדנות, העוול וכל המון יתר הרעות, שאין לפרטן. אכן, כעת, כיון שגָברו כל הדברים הנאמרים, ובני אדם התמַכרו ללא־מניעה לתשוקותיהם ולתאוותיהם הבלתי־בלומות, שלא נאה אפילו להזכירן - בא עליהם (העונש) הראוי (של חוק) היושר, הנוקם את מעשי הבליעל שלהם. והעונש הוא: הקושי להמציא את צרכי החיים. כי אחרי שחורשים בעמל את הככר, ומשקים אותו מים מתוך מעינות ונהרות, זורעים ונוטעים ומקבלים עליהם את יגיעתם של עובדי אדמה, ביום ובלילה בלי לֵאוּת, במשך כל השנה - הם אוספים את צרכיהם191 במדרש הנעלם: \"ואמר ריב\"ל, בימי דור המבול עשה הקב\"ה קנה החטים כקנה ארזי הלבנון, ולא היו זורעין וקוצרין, אלא הרוח מנשבת ומנַשֵר החטים למטה ואוספין אותן, וכן בכל שנה ושנה. לאחר שחטאו אמר (בראשית ח, כב) עוד כל ימי הארץ קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש לנח, כא ע\"ד).. ויש שהם (הצרָכים) דלים, ואינם מספיקים למדַי, מפני שניזוקו מחמת סיבות רעות, מפני שהחריבו אותם שטפי גשמים רצופים או ששברם מלֹא הברד שניתך בלי חשׂך, או שהשלג הקפיאם, או שהרוחות הזועמות הפכום עם שרשיהם. שכֵּן, המים והרוח מביאים הרבה שינויים (מזיקים), הגורמים לידי עקרות הפירות. אך אלמלי יצרי התשוקות מחוסרי־מדה הוקלו בעזרת המתינות, ובעזרת הצדק - השאיפות והמאמצים לעשות רשע, וכדי לומר בקיצור: בעזרת המדות הטובות והפעולות המתאימות למדות הטובות - (אלמלי הוקלו) המדות הרעות ופעולות השוא המתאימות להן; ופסקה המלחמה שבתוך הנשמה, שהיא באמת המציקה ביותר והכבדה ביותר שבמלחמות; והתקיים השלום, והוא היה מתקין שלטון טוב לכוחות שבתוכֵנו במנוחה ובשלוה - כי אז היתה התקוה, שהאלהים, בהיותו חובב המידה הטובה, וחובב היופי, ונוסף על אלה גם חובב האדם, יספיק למין (בני האדם) את הנכסים מעצמם, מן המוכן. שהרי ברור, כי קל יותר להוציא בשפע יבול מתוך הנמצאים, בלי מלאכת עבודת האדמה, מאשר להביא את הבלתי־נמצאים לתוך הישות\" (על בריאת העולם, עט-פא)192 הלכתי בעיקר בעקבות תרגומו של מַן..", + "מאמרו זה של פילון, דומה בעיקרו למאמרם בספרא: \"ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון. ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? ת\"ל זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), וכן הוא אומר תדשא הארץ דשא עשב (בראשית א, יא), מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת בו ביום עושה פירות. ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהוא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומה? ת\"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יא), מלמד שבו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות. מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? ת\"ל עץ פרי (שם). אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א\"כ למה נאמר עץ פרי? אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל. ומנין שאפילו אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? ת\"ל ועץ השדה יתן פריו\" (ספרא בחוקותי פרק א, ג-ד).", + "הננו רואים, שפילון והספרא א) שניהם דנים על חיי האושר של אדם הראשון קודם שגורש מגן עדן, ועל שנהנה מפרי האדמה בלי עמל ויגיעה, שבוֹ־ביום שהיתה נזרעת בו־ ביום היתה מוציאה פירות; ב) שניהם דנים על צערו של עובד האדמה עכשיו, האוכל אותה בעצבון; ג) ושניהם מביעים תקותם, שבעתיד לבוא, כשיהיה הדור זכאי, שוב תתן הארץ את יבולה למכביר ויושביה יאכלו לחמם לשובע. החוט המשולש הזה, מעיד שיש קשר אמיץ בין מסורת פילון והספרא, וששניהם שאבו בודאי ממקור ארץ־ישראלי קדום. אלא שפילון, כדרכו בדרשותיו, נתן גם בדרשה זו סממנים ריטוריים משֶלוֹ.", + "דעתו של פילון, שאף לאחר המבול הצמיחה הארץ פירות ביום אחד, אינה מפורשת בחז\"ל, אבל יש להסיקה שם באופן ברור: \"וישת מן היין (בראשית ט, כא), אמרו חכמים, בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו\" (ת\"ה נח, יג). \"וישת מן היין וכו', אמר ר' חייא בר אבא, בו ביום שנטעה, בו ביום הפריחה, בו ביום עשתה פרי, בו ביום קטפה ובצרה ודרכה ושתה\" (ת\"ב נח, כ וזֹהר בראשית עג ע\"א). וכן במדרש הנעלם בזֹהר חדש, נֹח כב, ע\"ב: \"ויטע כרם, גפן גרושה מצא, שנתגרשה מג\"ע, וביומו נטעה ונשתגשגה\". אם כי דברי חז\"ל מכוונים רק לגפנו של נח, שהצמיחה ביום אחד, ופילון מדבר על כל הצמחים, - בכל זאת שורש רעיונו נמצא גם בחז\"ל.", + "ובחז\"ל, גם על תופעה שכזו שאירעה בזמן יציאתם של בני ישראל ממצרים: \"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא יט, כג). כיון שיצאו ישראל ממצרים וכו', והיה כל אחד ואחד נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ עושה פרי למינו (בראשית א, יא)\" (ת\"ב קדושים, ז).", + "וראה מה שכתבתי על המדרש הגדול, פסוק תדשא הארץ." + ], + [ + "מדוע לאחר שיבשה הארץ לא יצא נח מן התיבה לפני ששמע דיבור, כי \"אמר ה' אלהים193 כך בשבעים. ובמסורה: \"וידבר אלהים\" (בראשית ח, טו). מ. לנח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך והחיות194 במסורה ובשבעים: \"כל החיה אשר אתך\". מ. האחרות הללו\"?", + "צדקה היא יִרְאָה195 מילולי: צדק/צדקה הוא ירֹא. מ., כשם שהיפוכו -העוולה- שחצנית ושבֵיעת רצון עצמי. ו(הכתוב) הוא סימן ליראָה, שלא יקבל (אדם) ויאמין בשִׂכלו יותר מאשר באלהים. ובפרט, שכָּל מי שראה כיצד נעשתה כל הארץ ים ללא־גבול, יחשוב בצדק ובטבעיות, שהרע עלול לשוב שנית כדרך הטבע. והוא (נח) הגיע לידי מסקנה196 מילולי: סבר את אשר בא בעקבות לפי סדרו. מ.: זה אשר נכנס לתיבה בפקודות האלהים, ישוב ויצא החוצה לפי פקודות, שֶׁכֵּן אין ביכולת איש (לעשות) בשלימות דבר אשר האל איננו מדריך ופקד עליו תחילה.*שו\"ת בראשית ב, מח
___________
", + "דעת פילון היא, שכמו שנצטווה נח על־ידי האלקים להכנס לתוך התיבה (השווה בראשית ז, א: ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה), כן האמין שגם יציאתו צריכה להיות על־פי ציווי האלקים. דעה זו נמצאת במדרש תנחומא: \"כיון שנחו המים, היה נח צריך לצאת מן התבה, אלא אמר נח, ברשות הקב\"ה נכנסתי, שנאמר בֹא אתה, ועכשיו אצא שלא ברשות? א\"ל הקב\"ה, רשות אתה מבקש? הרי לך רשות, שנאמר צא מן התבה\" (ת\"ב נח, יג: ת\"ה, ח). \"מנח, שנכנס בתבה ברשותו של הקב\"ה, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה, וכיון שיבשה הארץ ונחה התבה, שנאמר ותנח התבה, אמרו לו בניו נצא לנו. אמר להם, חס ושלום, ברשותו של הקב\"ה נכנסנו וברשותו נצא. וכיון ששמע הקב\"ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה\" (ת\"ב נח, טו)197 באברבנאל: \"הנה א\"כ לא יצא ממנה לא הוא ולא אחר מכל אשר אתו בתיבה, עד שצוהו ה' צא מן התיבה. כי כמו שקדמו צווי לבוא בה, כך צוהו לצאת ממנה\". ובאבן עזרא, שיטה אחרת: \"ולא רצה נח לצאת חוץ מהתבה עד שצוהו השם, אף על פי שראה שיבשה הארץ\"..", + "פילון גם מוסיף עוד טעם, שנח חשש לצאת מן התיבה שמא ישוב הרע שנית כדרך הטבע, ז\"א שמא יבוא המבול שנית. גם טעם זה נמצא בתנחומא: \"אמר נֹח, רבון העולם, שמא אתה חוזר ומביא מבול? אמר לו לאו, נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם\" (ת\"ה נח, יא). \"אמר לו צא ממקומך, ולא קיבל עליו לצאת. אמר, אצא ואהיה פרה ורבה למאירה? עד שנשבע לו הקב\"ה שאינו מביא מבול לעולם\" (ב\"ר לד, ו). ועי' אברבנאל, בראש פרק ט." + ], + [], + [], + [ + "מדוע כאשר נכנסו לתיבה היה הסֵדר \"הוא ובניו\", ואחר כך \"נשותיו (ונשי) בניו\" (שם ז, ז), ואילו כשיצאו הוחלף (הסֵדר), כי (הכתוב) אומר: \"נח יצא ואשתו\"198 כך בשבעים: καὶ ἐξῆλθεν Νωε καὶ ἡ γυνὴ αὐτοῦ. ובמסורה: \"ויצא נח ובניו\"., ואחר כך \"ובניו ונשי בניו\"?199 כך בשבעים: καὶ οἱ υἱοὶ αὐτοῦ καὶ αἱ γυναῖκες. ובמסורה: \"ואשתו ונשי בניו\".", + "לפי פשוטו של מקרא, הַכּניסה רומזת על פרישות דרך ארץ200 מילולי: עקרות הזרע. מ., והיציאה על פריה ורביה. כי בהיכנסם נזכרים הבנים יחד עם אביהם והכלות עם חמותן, אבל ביציאתם (נזכרו) זוגות: האב יחד עם אשתו, ושוב הבנים כל אחד עם אשתו. כי (משה) רצה להורות לתלמידיו, מה שראוי ועדיף לעשות על־ידי פעולה מֵאֲשֶר בדיבור. אי לזאת, לא אמר וצִיֵין במפוֹרש201 מילולי: בקול. מ., שעל הנכנסים להימנע מלשַמש עם נשותיהם, ועל היוצאים להקים זרע כדרך הטבע202 מזכירנו דברי הבבלי פסחים ג, א, לענין כניסת החיות לתיבה: \"שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה\". וראה בהמשך דברי הגמרא שם, שיש לספֵּר בלשון נקיה ולִשנות בלשון קצרה.. הוא מכריז (על כך רק) על־ידי סדר (המילים), מבלי לקרוא ולצעוק: \"אל תתעלסו באהבים בשעת כליון חרוץ של כל אשר בארץ, אין זה כדת וכדין203 מילולי: אינו ראוי ואינו כחוק. מ.. דַי לכם שזכיתם בחיים, אך לשכב עם נשותיכם (בעודכם בתיבה), הוא מדַרכֵּי הנהנים והמשתוקקים לתאווה. מן הראוי היה, שאתם תרחמו על האומלל (=העולם) כאותם הקרובים204 קרובי משפחה. מ. של האנושות\"... אך לאחר שפסקו (המים), והם הגיעו וניצלו מן הרעה, הורה להם שנית על־ידי הסֵדר תחילה להזדרז ולהקים זרע. הוא לא כתב שהגברים (יצאו) יחד עם הגברים והנשים יחד עם הנשים, אלא שהנשים תצאנה עם הגברים.*שו\"ת בראשית ב, מט
___________
", + "במסורה נמצא, שנח ובני ביתו יצאו מן התיבה באותו סדר של כניסתם: \"נח ובניו ואשתו ונשי בניו\". ואף שהציווי היה: \"צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך\" (פסוק טז), שינה נח את סדר היציאה: \"ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו\". ובמדרש אמרו: \"לפי שעבר על הצווי, לפיכך נתבזה\" (ב\"ר לה, א). פילון משתמש כאן בתרגום השבעים, שיציאתם היתה בסדר שונֶה מכניסתם, והיא כפי צווי ה'.", + "עצם הדרוש הזה, שסדר המלים בתיאור הכניסה לתיבה והיציאה (בציווי ה', או לפי השבעים בעצם היציאה), נמצא גם בחז\"ל: \"נח, כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה, הה\"ד ובאת אל התבה אתה ובניך (בראשית ו, יח) לעצמך, ואשתך ונשי בניך לעצמן. וכיון שיצא התיר לו, הה\"ד צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך (שם ח, טז). אמר ר' אבון, בחסר ובכפן גלמוד (איוב ל, ג), אם ראית חסרון בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. א\"ר הונא, כתיב וליוסף יולד שני בנים (בראשית מא, ג), אימתי? - בטרם תבא שנת הרעב\" (ב\"ר לא, יב; לד, ז).", + "וכמו כן בתנחומא: \"וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, שלא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתיבה, שכן צוה להם הקב\"ה כשנכנסו לתיבה, מנין? ויבא נח ובניו (בראשית ז, ז), הזכרים לעצמן, ואשתו ונשי בניו, הנקבות לעצמן. כך כל הימים שהיה נח בתיבה, היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה. אמר להם הקב\"ה, אפשר שאהיה כועס ומחריב את העולם ואתה בונה? אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנאמר לאמר לאסירים צאו (ישעיה מט, ט). וכיון שיבשה הארץ, אמר לו הקב\"ה צא מן התבה [אתה ואשתך] (בראשית ח, טז), והתיר להם פריה ורביה\" (ת\"ב נח, יז). ובירושלמי: \"א\"ר חייא בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התיבה (בראשית ח, יט), על־ידי ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה\" (תעניות א, ו, סד ע\"ד).", + "ובהטעמה כזו של פילון, בכ\"י ילמדנו הקדמון: \"וכן אתה מוצא בנח, כיון שנחתם גזר דינם של דור המבול היה כל העולם בצרה גדולה. אמר הק', כל העולם בצרה גדולה ונח ובניו נכנסין לתיבה ומתמלטין ממנה? ישתתפו עם העולם בצרת הציבור! עם שהן נכנסים אסר תשמיש המטה, לא עשה, אלא כיון שיצאו מן התיבה אמר הק', אינו מן הדין שאתיר את אשר אסרתי לו, תשמיש המטה, מיד קפץ עליו הדיבור, והיז הוא? צא מן התבה אתה ואשתך ובניך וגו\"'205 גנזי שכטר, א, ניו יורק תרפ\"ח, עמ' 39..", + "מכאן אפשר ללמוד גם על ההַקבלה ב\"מכאן אמרו\" שבחז\"ל ובפילון. בחז\"ל יש לפעמים בפי אמורא \"מכאן אמרו\", לשון האומר מסוֹרה ישָנָה שהיתה לפניהם, ואף שהקַבָּלה עצמה נשתמרה, מקורה נשתכח, עד שבא חכם מאוחר וציין את הפסוק שעליו נסמכה. בגמרא סנהדרין קח, ב מובא, שבני נח נאסרו בתשמיש המטה בזמן היותם בתיבה: \"ומנלן דנאסרו, דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וכתיב צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, וא\"ר יוחנן מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה\". נראה, שדברי פילון, כמו \"מכאן אמרו\" של ר' יוחנן, נובעים ממקור אחד, ממקור ארץ־ישראלי קדום." + ], + [], + [ + "מדוע בנה (נח) מזבח מבלי שנצטווה?", + "יש להכיר תודה לאלהים ללא־פקודה ומבלי להתאַחֵר בעיכובים, כדי לגלות נשמה חפשית מן התאוות. אמנם, מן הראוי הוא, שאדם אשר הקדוש ברוך הוא גמל עמו טוב206 מילולי: כאשר הקב\"ה גמל חסד עם אדם אשר קיבל טוב. מ., יתן תודה בנפש חֲפֵצָה, ואילו המחכה לקריאה כפוי טובה הוא, (כי רק) מתוך הכרח אנוס הוא לכַבֵּד את מי שגמלהו טוב.*שו\"ת בראשית ב, נ
___________
", + "דברים אלה נמצאים גם בחז\"ל: \"מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א, ב), ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים. אדם העלה שור על גבי המזבח וכו', נח קיים מה שכתוב בתורה, שנאמר ויבן נח מזבח לה' (בראשית ח, כ) וכו', - עד שלא נתנה תורה להם, והם עשו אותן מאליהן, לפיכך אהבם הקב\"ה\" (ויק\"ר ב, י).", + "ויותר קולעים לדברי פילון, הם הדברים שבמדרש הגדול: \"ויבן נח מזבח, אל תקרא ויִבן אלא ויָבן, שהבין מדעתו. ישב ודן בלבו ואמר, הקב\"ה הצילני מן המבול והוציאני מן המסגר הזה, ואיני חייב להקריב לפניו קרבן\"?207 הדברים במה\"ג מורכבים משני מקורות. חציו הראשון בב\"ר לד, ט: \"ויבן נח מזבח לה', ויבן כתיב, נתבונן\", וחציו השני מ\"ישב ודן\" וכו' הוא מפדר\"א, פרק כג.", + "מדוע נאמר ש(נח) בנה מזבח ל\"אלהים\" ולא ל\"ה'\"?208 רוב כתבי־יד השבעים הכתובים באותיות גדולות, גורסים כאן θεῷ ל\"אלהים\", ולא κυρίῳ =ל\"ה'\" כמו במסורה. גירסתו של פילון מתאימה לגירסת כתבי־יד אלה (ראה מרקוס, הערה d, עמ' 132). וראה שו\"ת בראשית ב, נג (לא תורגם בספרנו).", + "כי בגמילות חסדים209 בארמנית הביטוי ברבים =גמילות חסדים. מ., ובמקומות של לידה ובריאה (שהיו) בעבר, כמו בבריאת העולם, הוא (האל) מוותר על כוחו המלכותי ומעדיף את כוחו החוֹנֵן בלבד, שבו הוא יוצר־כל. ובדומה, גם עכשיו זו ראשית לידת הארץ, והוא מחליף לכוחו החונן הקרוי \"אלהים\". לכן, כשהוא הטיל את העונש על־ידי מים, הוא כונן והשתמש (בכוחו) המושל והמלכותי, הנקרא \"ה'\".*שו\"ת בראשית ב, נא
___________
", + "דברים אלו תואמים את שיטתו של פילון, שנח הוא אבי יצירה חדשה ובעולם מחודש. את פירושו כאן יסד על נוסח השבעים. וראה לעיל פסוק ז, ה שו\"ת בראשית ב, טז, שהקב\"ה ברא את העולם בשם \"אלקים\", שלפי פילון הוא מידת הרחמים, וכן עושה הבורא בכל עת של יצירה חדשה. לעומת זאת, בזמן העונשין, מקדים הכתוב את \"ה\"' ל\"אלקים\", המסמל את הקדמת מידת הדין למידת הרחמים (וזה לפי שיטת פילון, שהכינוי \"ה\"' מסמל את מידת הדין ו\"אלקים\" את מידת הרחמים), עיי\"ש.", + "מהו: \"לקח מהבהמות ומהעופות הטהורות והעלה עולות\"?", + "כל זה נאמר בכוונה עמוקה, משום שהוא (נֹח) קיבל מהאלהים כל חסד ומַתָת, ו(זאת) על מנת שיעלה209* מילולי: ישרוף. מ. עולות מסוג הטהורות ללא מום בטיבן, ואת המאולפות יותר בין הביתיות והתמימות210 מילולי: ללא מום. מ.. כי הן קרבנות של טובה, ומום אין בהן, וכולן שלימוֹת211 מילולי: שלֵמים ומלאי שלֵמוּת. מ., והן בבחינת פרי212 מילולי: ויש בהם דבר פרי. מ., והפרי הוא תכלית שלמענָה נוצר העץ. זהו פשוטו של מקרא. אך לפי השֵׂכל, הבהמות והעופות הכשרים, הם החושים והשֵׂכל של האיש החכם, כי בשֵׂכל משוטטות המחשבות. ולאחר שנעשו לפירות מושלמים, מן הראוי הוא להביא את כל אלה213 כלומר, פרי המחשבות. כקרבנות טהורים וחסרי מום לאב גומל החסד, ולהגישם (לפניו) כקרבן.*שו\"ת בראשית ב, נב
___________
", + "על קרבנם של בני נח נחלקו בחז\"ל: \"ר' לעזר אמר שלמים הקריבו בני נח, ור' יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח\" (ירושלמי מגילה א, יג, עב ע\"ב. ובפרד\"א כג ובבמדבר רבה יד, כד מובא שנח הקריב עולה). וראה לעיל בראשית ד, ה-ו שו\"ת בראשית א, סב, מה שכתבתי בעניין קרבנות קין והבל. מדבריו אלה של פילון, שנח הקריב \"קרבנות של טובה\", אפשר אולי ללמוד, שהקריבו קרבן תודה, והכוונה לשלָמים." + ], + [ + "מהו: \"אמר ה' אלהים214 כך בשבעים: κύριος ὁ θεὸς. ובמסורה: \"ה'\"., אחר הירהור215 כך בשבעים: διανοηθείς. ובמסורה: \"אל לבו\"., לא אוסיף להתעלל עוד באדמה216 במסורה: \"לקלל עוד את האדמה\". בעבור מעשי217 כך בשבעים: διὰ τὰ ἔργα, משום שנשתבש להם מ\"בעבור\" ל\"בעבוד\". האדם, כי מחשבת לב218 מילולי: הרהורי מחשבות, ביונית: διὰνοια - מחשבה. מ. האדם נתונה תמיד במסירוּת לרָעות מנעוריו219 כך בשבעים: ὅτι ἔγκειται ἡ διάνοια τοῦ ἀνθρώπου ἐπιμελῶς ἐπὶ τὰ πονηρὰ ἐκ νεότητος. ובמסורה: \"כי יצר לב האדם רע מנעוריו\"., ולא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי220 כך בשבעים: πᾶσαν σάρκα ζῶσαν. ובמסורה: \"את כל חי\". כאשר עשיתי כבר221 מילולי: עוד. ראה מרקוס עמ' 134 הע' h.\"?", + "דברים אלו מורים על חרָטָה, שהיא מידה זרה222 מילולי: לא מקובלת. מ. לכוח האלהי. כי טבע223 מילולי: תכונות. מ. האדם חלש והפכפך, כשם שמעשיו מלאים ספיקות רבים, אך אין ספק לפני האלהים, ואין דבר נשגב (ממנו), כי הוא תקיף בדעתו ויציב ביותר. וכיצד (אפשר הדבר) שהוא השחית בראשונה את המין (האנושי) במבול, כשאותן הסיבות היו קיימות (ועומדות), ו(הרי) הוא יָדַע שלֵב224 מילולי: שכל הרהורים, ראה הע' 218. מ. האדם נתון ומסור לךעות מנעוריו, ואחרי כן אמר שלא ישחית עוד, אף על פי שאותן הרעות נשארו בנפשם? אך יש לומר, כי המפתח לכל סיגנון כגון זה בתורה, הוא יותר בלימוד ובעזר־הוראה מאשֶר בטבע האמת. כי קיימים שני עקרונות הנמצאים בתורה בכללה, באחד נאמר: \"לא כאיש (אֵל)\" (במדבר כג, יט), ובשני נאמר שחי העולמים225 ביונית ὁ Ὤν הקיים. \"מייסר כאיש את בנו\" (דברים ח, ה). (אולם רק) הראשון (בלבד) יש בו מן האמת, כי למען האמת אין אלהים דומה לאדם, אף לא לשמש ולא לשמים אף לא לעולם המוחש, אלא (רק) לאלהים - אם בכלל מותר לומר זאת - כי אין ערוך, דמיון, ומשל, לברוך ומבורך. אכן, הוא מֵעַל ומעֵבר לאותם אושר וברכה עצמם, (ו)הוא אשר טוב ודגול מהם. אולם (הכתוב) השני, הוא עניין של הוראה ומתן־הֶסבֵּר: \"כאיש\", למען ייסר אותנו, יצורי עפר, כדי שלא נפרע לנצח עבור הרוגזוֹת והעונשים החמורים, בשינאה עמוקה בלי־מנוח. כי דַי להתרעם ולהתמרמר פעם אחת ולהטיל עונש חמור על החוטאים; אבל (לייסר) פעמים רבות על אותו העניין, הוא מעשה של נפש פראית ואכזרית. כי האלהים אומר: \"השבתי כגמולו למי שראוי לחיענש, לכל אחד כפי חטאיו, ועתה בדַרְכִּי כבראשונה, אני נוהג ברחמים\"226 בתרגום העברי נהגתי לרגל הפרפרזה שהציע איזה מפרש ארמיני בגליון כתב־היד. ראה מרקוס עמ' 136 הע' a..", + "ובכן, לשון \"הירהור\" נאה ביחס לָאֵל, כי מחשבותיו והליכותיו יציבים עד מאד, בעוד שרצונותינו בלתי־קבועים, בלתי־יציבים ומפוקפקים. לפיכך, אין אנו חושבים כראוי בלבנו227 מילולי: בשעה שאנו מהרהרים. מ., כי העיון מוֹצָא לשֵׂכל, ואי־אפשר לשֵׂכל האנושי להתמתח ולהתפזר, כי רפה הוא מכדי לעבור בשלימות ובלי־מאמץ דרך הכל.", + "ואשר למלים \"לא אוסיף להתעלל עוד באדמה\", כפתור ופרח הן, כי לא נכון להוסיף קללות חדשות על אלו שניתנו (בעבר), באשר הן גדושות בפורעניות. ואף על פי שאין להן סוף, מכיוון שהאב טוב ומטיב ואוהב את הבריות, הוא מֵקֵל על הרעות228 ממתיק את הדינים. תחת להוסיף בפגעים. אולם, כאשר יאמר המשל, דומה \"רחיצת לבינים\", או גם \"לשאת מים בכבָרָה\", להרחקת הרע מנפש האדם שחתמהּ בחותם229 כלומר, שהרע טבוע בה ולא ניתן להרחָקָה. מ..", + "(הכתוב אומר), שוהיה אם הוא (הרע) קיים מלכתחילה, אזי אין הוא גיבוב מקרִי230 ראה מרקוס עמ' 137 הע' b מ., אלא הוא חָרוּט בִּפנים ודבק בו (באדם) עד למאד. יתר על כן, היות והשֵׂכל הוא החֵלק השליט והמושל של הנפש, ו(הכתוב) מוסיף \"במסירות\", וענין שבוחנים במסירות ובזהירות נחקר לאשורו (של דבר). אך המסירות אינה רק כלפי רעה אחת, אלא בוודאי כלפי כל \"הרעות\" באשר הן. וזו (=הנטייה הרעה), אינה לרגע231 מילולי: קיימת בקושי. מ., אלא \"מנעוריו\", ולא רק (מנעוריו) אלא אכן כמעט מחיתוליו, כאילו (בני האדם) מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים נובטים232 מילולי: נזרעים. מ. וגדלים עמו בצוותא.", + "אף על פי כן, הוא (ה') אומר: \"לא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי\", ומראֶה שלא ישחית עוד את כל חלקי האנושות יחדיו, אלא (רק) את מרבית היחידים אשר עשו עוולות שאין לתאר אותן. כי הוא איננו מניח את הרע נקי מעונש, ואין הוא נותן לו (לרע) פורקן או בטחון, אלא בשעה שהוא נוהג בסלחנות לגזע (האנושי) למען שמו233 מילולי: מטרתו. מ., הוא בהכרח מייחד וקובע כליון לחוטאים.*שו\"ת בראשית ב, נד
___________
", + "גם במקומות אחרים, דן פילון על הסתירה המדומה בין הפסוק \"לא איש אל\" לבין \"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך\", ואלה דבריו: \"הרי ממצוות תעשה והלא תעשה, שהן החוקים לאמיתם, עולים שני עקרונות בנוגע לעילה (הראשונה). האחד הוא ש\"לא כאיש אֵל\" (במדבר כג, יט), והאחר שהוא אכן כאיש. אלא שהראשון, מחד, מאוּשר על־ידי האמת המוחלטת, ומאידך, השני, נזכר לצורך חינוך ההמונים. לפיכך נאמר על אודותיו (האל): \"כאשר ייסר איש את בנו\" (דברים ח, ה), וכך (נאמרו הדברים) לשם חינוך ותוכחה, ולא כדי לסַפֵּר את תכונתו (של האל)\" (על האלהים שאינו משתנֶה, נג-נד). \"בדרך כלל ישנן רק שתי דרכים בתורה בכללה: האחת נוטה אל האמת, והיא קובעת \"כי לא איש אל\", והשנייה (הנוטה) לדעותיהם של קשֵי ההבנה, שעליהם נאמר: 'ה' אלהים ייסר אתכם כאשר ייסר איש את בנו\"' (על החלומות א, רלז). וראה לעיל ג, כב שו\"ת בראשית א, נה.", + "את הסתירה מיישב פילון בזה, שהפסוק \"לא איש אֵל\" מאושר על־ידי האמת המוחלטת, שאדנותו של האל היא האמת המוחלטת. לעומת זאת, מכוון הפסוק \"כי כאשר ייסר\" וכו' לצורך חינוך ההמונים. עקרונו של פילון על מגמת חינוך ההמונים, קרוב הוא לכלל שבחז\"ל: \"דברה תורה כלשון בני אדם\". גם בספרו \"על האלהים שאינו משתנֶה\", בסעיף שלפני זה המובא לעיל (נא-נב), מביא פילון את העיקרון הזה, בשאלתו איך ייתכן שהבורא יאמר \"כי ניחמתים כי עשיתים\" (בראשית ו, ז), והדברים הובאו לעיל בקשר לבראשית א, צה, ושם הובאו גם דברי בעל מדרש \"לקח טוב\" עליהם, ששאל שאלה זו, וענה עליה בַכְּלל של \"דברה תורה כלשון בני אדם\".", + "הכלל של \"דברה תורה\" וכו', בא כרגיל בספרות חז\"ל לבירור ענייני הלכה בכלל (ראה בבא מציעא לא, ב; יבמות עא, א ועוד), ואין הוא בא שם כהסבר עיוני לתאריו של הקב\"ה. והרמב\"ם כותב: \"כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפירושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם. ענין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחילת המחשבה, הוא אשר שׂם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא יתעלה נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם\" (מורה נבוכים א, ריש פרק כו). \"וזאת היא הסיבה בדברה התורה כלשון בני אדם, כמו שבארנו, להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמתתם\" (שם, פרק לג). וכן כותב רבינו בחיי אבן־פקודה: \"וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במדות הי\"ת במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון, ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו, ועל כן אמרו רז\"ל בדומה לענין הזה, דברה תורה כלשון בני אדם\" (חובות הלבבות, שער היחוד, י).", + "מאמרו של פילון, הקובע התכוונות חינוכית לתארי ההגשמה, יש בו כדי לסייע להנחה, שפירוש בעל \"לקח טוב\" והחכמים הנ\"ל, יסודו במסורת עתיקה וקדומה. אמנם, הרמב\"ם ורבינו בחיי שילבו את מגמת חינוך ההמונים עם הכלל של \"דברה תורה\", ופילון משתמש בעיקר בנימוק של חינוך המוני העם.", + "בשו\"ת זו מציין פילון, ש\"מנעוריו\" משמעו \"כמעט מחיתוליו\", ופירושו קרוב לפירוש חז\"ל לתיבה זו: \"שאל אנטונינוס את רבינו, מאימתי יצר הרע נתון באדם? אמר לו משעה שנוצר. אמר לו, אם כן היה חוטט בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי, עד שהשוה לדעת המקרא, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ר' יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו\" (ב\"ר לד, י). ובירושלמי: \"תני, קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, ואם אינו יכול לוכל כזית דגן אין פורשין לא מצואתו ולא ממימי רגליו ארבע אמות. בעי קומי רבי אבוה, מפני מה פורשין מצואתו וממימי רגליו. אמר לון, מפני שמחשבותיו רעות. אמרין ליה, ולא קטן הוא. אמר לון, ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו\" (ירושלמי ברכות ג, ה).", + "אולם במקום אחר, מפרש פילון את הפסוק: \"כי יצר לב האדם רע מנעוריו\", שקודם שהוא מגיע לגיל שבע שנים אינו חוטא: \"מנת חלקו של התינוק מיַנקות, במשך שבע שנותיו הראשונות, (כלומר) עד לגיל היַלדוּת, היא נשמה טהורה הדומָה מאד לדונג חָלָק, שלא עוּצבָה עדיין ברשָמים טובים או רעים... וזה כביכול הגיל הראשון של הנשמה. והשני, כַּחֲלוֹף גיל הילדות, היא מתחילה להתחבר לרָעות, שקצתן רגילה הנשמה להוליד מאֵליה, וקצתן היא מקבלת ברצון מזולתה. הרי יש אלפי מורים מַתעים, דהיינו; מיניקות, מחנכים והורים וכן חוקי הערים בכתב ובעל־פה, המעריצים מה שראוי ללגלג עליו. אמנם, גם בלי מורים, היא (= הנשמה) נוטה מאֵליה לאָשָם, עד שהיא תמיד כורעת תחת כוחה להרע, הרי משה אומר234 בראשית ח, כא. כך בשבעים, כמו שהערנו לעיל. וראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 177 והע' 39 שם. שמחשבת האדם בהחלט נתונה לרעות מנעוריו\" (מי היורש דברי האלקים, רצד-רצו).", + "נראה, שבפיסקה זו מעניק לנו פילון מסורה השונה קצת ממסורתו הראשונה בנוגע ל\"מנעוריו\", ולפיה אין היצר הרע כולו נכנס בילד משעת יציאתו ממעי אמו, או סמוך להיוולדו, אלא שהוא מתפתח קימעא קימעא בפרקים שונים, מגיל הילדות או הנערות. גם למסורה זו נמצא רעיון מקביל בחז\"ל: \"ויאמר ה' אלהים הן האדם (בראשית ג, כב), זש\"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר (קהלת ז, כט). לא בראו הקב\"ה -שנקרא צדיק וישר- את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר למה ברא יצר הרע, שכתוב בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב? אמר הקב\"ה, אתה עושה אותו רע, למה, תינוק בן חמש בן שש ושבע ושמונה ותשעה אינם חוטאים, אלא מבן עשר ואילך, ואז הוא מגדֵל יצר הרע. ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב\"ה, אתה עשית אותו רע! למה, תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת\" (תנחומא בראשית, ז). וראוי גם לתשומת לב, שניבו האחרון של מדרש זה, היינו \"ואז הוא מגדֵל יצר הרע\", מביא בקיצור את רעיונו של פילון ל\"מנעוריו\": \"כאילו בני האדם מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים ונובטים וגדלים עמו בצוותא\".", + "אם כן בפילון שתי שיטות. וכן בחז\"ל נחלקו על טיבו של היצר הרע שבאדם, אם הוא מטבע ברייתו, כשהוא עדיין במעי אמו, או שנכנס בו מתוך סביבתו אחר כך. וכנגד השיטה שבב\"ר, שהיצר הרע מונח בטִבעו של האדם, אלא שיש להתבונן אם הוא מקופל בו בעצם הוויתו או שנכנס בו עם צאתו לאויר העולם, היא השיטה בתנחומא, שהיצר הרע אינו יצירת ה' כל עיקר, ואין הוא חלק טִבעי ובלתי־נפרד של האדם.", + "במקום אחר מוסיף פילון וכותב כשיטתו הראשונה, בפרשו באופן סמלי את הפסוק \"והנה תומים בבטנה\" (בראשית כה, כד): \"כי כפי שאמרתי, מתחילת ברייתה נושאת בקרבה נשמת כל אדם את הטוב ואת הרע, ודמות כל אחת מהם לפניה. וכאשר האושר וההצלחה הם מנת גורלה, אזי היא נוטה אל הטוב, ולעולם לא תכריע שוב לצד האחר, ואף לא תישאר שקוּלה באמצע\" (על שכר ועונש, סג).", + "היוצא מדבריו כאן, ששני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, מקופלים באדם בשעה שהוא עומד לצאת מבטן אמו, כדברי ר' יודן. ואולי סובר פילון, ששני היצרים נמצאים באדם, אלא שהם נרדמים בו עד שהוא מגיע לזמן התפתחותו, לגיל שבע.", + "בנוגע למדרש על \"יצר לב האדם רע מנעוריו\", שעם לידתו של אדם יצריו רדומים, ובגיל הנערות ניעור היצר הרע ראשונה, כחלק מהותי של הנשמה, על־ידי השפעה מבחוץ, ממשיך פילון במקום אחר ואומר, כי מבחינת הזמן, היצר הרע זקן מן היצר הטוב, כמו שעֵשָׂו הוא הבכור' מבחינת הזמן ביחס ליעקב, וכן קין להבל, אבל מבחינת העֶרך, היצר הטוב הוא הבכור. וזה לשונו:", + "\"בזמן, הרע הוא הבכור לגבי הטוב, אך בעֶרך ועָצמה - הוא הצעיר. לפיכך, כשאנו דנים על לידת שניהם (קין והבל), יש לקין משפט הבכורה. אך כאשר נערכת השוואה של מאמציהם, - על הבל לעמוד בראש235 ראה לעיל ד, ב שו\"ת בראשית א, נט.. כי בתחילת החיים, מיד מהעריסה ועד לגיל המעבָר, -העתיד לכַבות את הלהט החי של התאוות- גָדֵל (האדם) עם טיפשות, פריצות, עוולה, פחד, רעדה ושאר רעות חולות; ומניקות, מחנכים, ויראת המנהגים והחוקים מכלכלים ומפַתחים כל אחד מהם, כשהם מגרשים את יראת ה' ומכינים מקום והוראות לאותו דבר שהוא אָח לרישעה... כך שהרַע נושא את הבכורה מבחינת הזמן, והמידה הנעלה (נושאת אותה) מבחינת החשיבות, הכבוד והשם הטוב. עֵד נאמן לאמת זו, הוא נותן התורה עצמו, המציג את עֵשָׂו, הנקרא על שם טיפשותו236 ב\"על הכינוס לשם החכמה\", סא, מפרש פילון שמו של עשו: א) כנגזר מן \"עץ\", מפני שהוא סרבן ועקשן, והטיפשות היא יועצו. או ב) כנגזר מן \"עָשׂוּי\", כי חיי הטיפשים הם מלאכותיים ובדויים., כבכור בזמן הלידה, ואילו לצעיר, הנקרא על שם ההתרַגלות בדברים טובים -ליעקב- העניק את הבכורה\" (על קרבנות הבל וקין, יד-יז).", + "מזה נראה, כי לשיטתו של פילון, נכנסים שני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, באדם מלידה. ואף שהיצר הרע אינו משפיע על האדם, כאמור למעלה, עד הגיעו לגיל של שבע שנים, היצר הרע הוא הבכור. ומסיגנונו ניכר, שהוא ממשיך בזה את דבריו בפירושו על הפסוק \"כי יצר לב האדם רע מנעוריו\".", + "נמצאו דברי פילון מכוונים למדרש הסמלי של חז\"ל על הפסוק: \"עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים\" (קהלת ט, יד-טו): \"עיר קטנה, זה הגוף, ואנשים בה מעט, אלו איבריו, ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע, ולמה הוא קורא ליצר הרע גדול? שהוא גדול מיצר טוב י\"ג שנה וכו'. ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר טוב\" (קהלת רבה, ט והשווה נדרים לב, ב).", + "והרמב\"ם, שבנה את דבריו על־יסוד מדרש זה, וכותב שהיצר הרע הוא בכור בשנים, אינו מזכיר את דברי המדרש שהוא גדול מיצר הטוב י\"ג שנה, ודבריו קרובים הרבה יותר לשל פילון, זו לשונו: \"ועל הענין ההוא, גם כן נאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכבר ידעת פרסום זה הדעת בתורתנו, ר\"ל יצר טוב ויצר רע, ואומרם בשני יצריך, וכבר אמרו שיצר הרע יתחדש בבן אדם בעת לידתו, \"לפתח חטאת רובץ\", וכמו שאמרה התורה \"מנעוריו\", ושיצר הטוב אמנם ימצא לו אחר שלימות שִׂכלו, ולזה אמרו, נקרא יצר רע מלך גדול, ונקרא יצר טוב ילד מסכן וחכם, כמשל הנשוא לגוף בן אדם והתחלף כחותיו\" (מו\"נ ג, כב).", + "מכאן, שרובי המדרשים הארץ־ישראליים על היצר הטוב והרע ועל זמן לידתם בגופו של אדם, היו ידועים לפילון ושהשתמש בהם בפירושיו על המקרא. בנידון שלנו, הכניס פילון את שתי הדעות במקומות שונים בכתביו. ואל תתמה, שכאן ישנָה כאילו סתירה בדבריו של פילון, שהרי מוכח שהיו חילוקי דעות בענין זה, כפי שהדבר משתקף אצל חז\"ל במחלוקת שבין החכמים. פילון, שכתב כיחיד, הביא בסתמא את השיטות השונות, ודווקא הסתירה בדבריו מוכיחה, שהוא הכניס לכתביו מסורות שונות כפי שהגיעו אליו מתורתה של ארץ ישראל." + ], + [ + "מהו: \"זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו\"?", + "לפי פשוטו (של מקרא), מַראֶה הדבר על התחדשות237 מילולי: תחייה. מ. תמידית של התקופות השנתיות, וכן שלא יוּשחתו עוד זיווגים עלי־אדמות של החיות ושל הצמחים. כי בהִשָחֵת התקופות, גם אלה נשחתים עמהן, וכשהן מתקיימות לבֶטַח - (גם) הם שומרים לבֶטַח. כי בהתאם לכל אחת מאלה (התקופות), הם (= החיות והצמחים) עומדים לבֶטַח ואינם נחלשים, אלא מדרכו של כל אחד מהם להתקיים ולגדוֹל באופן נפלא.*שו\"ת בראשית ב, נה
___________
", + "פילון מפרש, כי ברגע שאובדות התקופות, גם בני אדם והחי והצמחים אובדים. וכעין זה בחז\"ל, שביטול היום והלילה גרם למבול: \"רב הונא בשם רבי אחא, מה סבורין בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד? כך אמרתי להם, כל עוד ימי הארץ וגו', אלא כל זמן שהיום והלילה קיימין בריתן קיימת, וכשיבא אותו היום שכתוב בו (זכריה יד, ז) והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, באותה שעה ותופר ביום ההוא (שם יא, יא), וכו'. אמר ר' יוחנן, לא שמשו המזלות כל אותן י\"ב חדש. אמר לו ר' יונתן, שמשו, אלא שלא היה רישומן ניכר. לא ישבותו, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר לא ישבותו, מכאן שלא שבתו, ורבי יהושע אמר לא ישבותו, מכאן ששבתו\" (ב\"ר לד, יא). \"אימתי תהא הברית הזאת בטלה, משישבות יום ולילה, שנ' עוד כל ימי הארץ\" (מדרש תנאים לדברים, עמ' סב)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע ברך (אלקים) את נח ואת בניו לאמר: \"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה238 כך נוסף בשבעים καὶ κατακυριεύσατε αὐτῆς, כנראה תחת השפעת בראשית א, כח: \"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה\", שהשבעים גם שם תרגמו תיבה זו: καὶ κατακυριεύσατε αὐτῆς כפולים ממין זה רווחים בשבעים ובתרגומים הארמיים.. ומוראכם וחתכם יהיה על החיות, העופות והרמשים והדגים239 פילון מקצר כאן את הפסוק. אשר נתתי בידיכם240 כך בשבעים: ὑπὸ χεῖρας ὑμῖν δέδωκα. ובמסורה: \"בידכם נתנו\".\"? בקשה זו241 ראה ברבינו מיוחס כאן: \"והוא לשון ברכה ולא לשון ציווי\". וראה בראשית א, כח בראב\"ע וברמב\"ן שם, ובתוספות יבמות סה, ב ד\"ה ולא, ש\"פרו ורבו\" באדם הראשון היא ברכה ולא ציווי. (כבר) ניתנה לאדם שנברא בצלם, בראשית הבריאה ביום הששי. כי (הכתוב) אומר: \"אלהים עשה את האדם242 כך בשבעים, בחסרון תיבת \"בצלמו\"., בצלם אלהים עשה אותו, זכר ונקבה עשה אותם, אלהים ברך אותם לאמר: פרו243 מילולי: גדלו. מ. ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגים ובעופות וברמשי הארץ\"244 במסורה: \"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ\". (בראשית א, כז-כח). כלום לא הורה (ה') ב(מילים) אלו בבירור, שהוא מוֹנֶה את נח -שנעשה כביכול אבי היצירה245 יצירה, לידה, בריאה. מ. השנייה של האנושות246 ראה לעיל ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה.- כשווה־ערך לזה (האדם) אשר נברא ראשון בצלם?247 ראה לעיל ב, ז שו\"ת בראשית א, ד ובביאור שם. וכשם שבנוגע לאדם הראשון, מבדיל פילון בין זה שנברא בצלם לבין האדם הגופני (שעל יצירתו מסופר בפרק ב), כן גם בהשוואת נח אליו, הוא לפעמים משווה אותו לאדם שנברא בצלם (ראה לעיל ז, כג. שו\"ת בראשית ב, כה), ואחר כך, כשנקרא \"איש האדמה\" שווה הוא לאדם הגופני שנברא מאדמה. ראה גם להלן ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו, ההשוואה בין נח \"איש האדמה\" לבין אדם שנוצר \"עפר מן האדמה\", וראה גם לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז. אי לזאת, העניק (ה') במידה שווה שילטון על הברואים הארציים, גם לראשון וגם לשני248 מילולי: גם לזה וגם לזה. מ.. ועליך לדייק, שאותו הצדיק בימי המבול, שנעשה למלך לברואים הארציים, היה שווה־ערך לא לאדם הנוצר שיסודו מעפר, אלא לזה שהיה למען האמת בדמותו ובצלמו של האל, הבלתי־גופני, אשר לו ניתן השילטון ונעשה למלך... אך לפי השֵׂכל פתרונו כדלהלן: הוא (האל) רוצה שנשמות האנשים הנבונים תרבינה בבנין249 מילולי: גודל. מ. ובמנין ובצורות של מעלות טובות, ושצורותיהן תמלאנה את השֵׂכל כאילו היה זה התֵּבֵל, שלא יוָותר אף חלק ממנה פנוי וריק בשביל הסיכלות; ושהן תמשולנה ותשלוטנה בגוף הארצי והושיו; ותפֵּלנה מורא וחיתת על החיות, וזה הוא המאמץ של הרצון כנגד הרישעה, כי הרישעה היא פראית וגסה; ו(תמשולנה) על הצפורים, אֵלה אשר מתנשאים בקלילות במחשבתם ו(מלאים) גאוות־שווא ריקנית, מכיון שהם חמושים מקדמא דנא, ואין הפחד בולם אותן250 מילולי: אינם נבלמים על־ידי פחד־חתת. מ., והן גורמות נזק רב; אך (יִרדו) גם ברומשים, שהם סמל לתאוות ארציות, כי בכל נפש זוחלות251 מילולי: רומשים. מ. תאוות ותשוקות וצער ומורא, והן דוקרות נוקבות ופוצעות אותה; ובדגים, אני אומר, (יש להבין סמלים) לשואפים ומשתוקקים לחיים לַחִים ונוזלים252 שטופים בתענוגות. ראה להלן בראשית ט, ד שו\"ת בראשית ב, נט והע' 262. מ., ולא ל(חיים) של כִּיבוּש היצר, בריאות וקביעות.*שו\"ת בראשית ב, נו
___________
", + "שיטת פילון בשו\"ת זו ובכמה מקומות, שנח הוא אבי יצירה חדשה, ושווה כאדם הראשון שהיה ראש וראשון לאנושות. ראה לעיל בביאור לפסוק ו, ח שו\"ת בראשית א, צו. וכן הוא כותב: \"מכיון שלאחר המבול המשחית היה נֹח למקור הראשון של הגזע, כשהאנושות שוב פרה ורבה, דימוהו, במידת האפשר, ליציר האדמה הראשון\" שו\"ת בראשית ב, יז. ובמקומות אחרים: \"אלה הם הפרָסים והכיבודים של האנשים הטובים, שעל־ידיהם לא רק הם ומשפחותיהם ניצלו ונמלטו מסכנוֹת גדולות... אלא נהיו גם למנהיגי הדור החדש ולראשי תקופה שנייה. כביכול נותרו כגחלת בין בני האדם - המעוּלֶה בין בעלי החיים, שנתמנה כמושל־יחיד על כל הארץ, בדמות הכוח האלהי, וצלם נראה של הטבע הבלתי־נראה, יציר (האל) הנצחי\" (על חיי משה ב, סה).", + "\"ויש עוד עניין שאין להתעלם ממנו, שהוא (משה) הציג את האדם הראשון, יציר האדמה, כאביהם של כל הנולדים עד למבול, ואילו את הניצול היחידי עם משפחתו מאותו כליון חרוץ, בזכות צדקתו ומידותיו הטובות האחרות, (הוא הציג כאבי) גזע האנשים החדש, שעתיד להתחדש שנית\" (על אברהם, נו). \"שהוא (נח) עתיד להיות המייסד, בפעם הבאה, של הגזע האנושי החדש\" (על אברהם, מו)253 בספר היובלים מסופר, שלאחר המבול: \"ויעש לכל מעשהו בריאה חדשה וצדיקה, לבל יחטאו בכל בריאתם עד עולם, ויצדקו כל אחד בדורו כל הימים\" (ספר היובלים ה, יב)..", + "וכן במפרשי ימי הביניים. ברמב\"ן: \"שאברהם זקננו דיבר עם נח, שהוא אדם השני לבריאה, וספרו לו הוא ובניו המבול האיך עמד בתיבה ויצאו ממנו, ונתחדש פני האדמה כיום היצירה\" (דרשת תורה ה' תמימה, עמ' קמה). ובאברבנאל: \"השאלה הז', בברכות שברך השם את נח ואת בניו, כי הנה מצאנו כי ברך את אדם בהם לכל המין, ולמה חזר וברך את נח ואת בניו, וזה אם בפרו ורבו ואם במוראכם וחתכם וגו'. והר\"ן כתב, שעשה השם לנח כמו שעשה לאדם בהיותו בריה חדשה בערכו. ואינו נכון, כי לא עשה כן לאברהם\". אבל בתחילת פרשת נח כותב האברבנאל: \"ולכן, אחרי שסיפר ענינו בכלל האחרים בספר תולדות אדם, חזר לספר אותו בספר בפני עצמו, להיות נח התחלת היחס וראשית המין, כדמות וערך אדם הראשון\".", + "את הראיה שנח הוא אבי יצירה חדשה, מבסס פילון על יסוד פסוקים וביטויים שנאמרו באדם הראשון, וחזרו ונאמרו אצל נח. בשו\"ת זו מציין פילון, שה' נתן ברכת פרו ורבו לאדם שנברא בצלם, והיות והברכה עצמה חזרה וניתנה על־ידי הקב\"ה לנח, אם כן, כאדם, היה נח אבי כל המין האנושי שבא אחריו. ורבינו בחיי דן על כך בהרחבה: \"ודע, כי ענין המבול ראיה ברורה על ענין חדוש העולם וכו', כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול. וכשם שהיו לאדם הראשון שלשה בנים, קין הבל ושת, ולו היו השנים עיקר והאחד נתקלל, כן תמצא בנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ולו היו השנים עיקר והאחד נתקלל. וכשם שתמצא בבני אדם הראשון, השלישי שת שממנו נשתכלל העולם, והוא היה עיקר הבנים, כן בבני נח תמצא השלישי עיקר הבנים, והוא שֵם, שאין שום אומה זוכה לתחיית המתים כי אם בני שם\" (רבינו בחיי לבראשית ו, יב).", + "לפי פילון, חזר הקב\"ה ונתן לנח את הברכה שנתן לאדם בראשונה, מפני שזכותו של נח שעמדה לו במבול הכשירתו לשמש אבי יצירה חדשה, וכן נמצא גם בחז\"ל. ולא עוד, אלא שחז\"ל מציינים, שמאחר שדור המבול נענש, הוציא מהם הקב\"ה את ברכתו שהעניק לאדם וצאצאיו, ונתנה לנח ולבניו: \"שבשעה שבא אדם הראשון לעולם ברכו הקב\"ה, שנאמר זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם (בראשית א, כח), והיה העולם מתנהג בברכה, עד שבא דור המבול ובטלו מהם אותה ברכה, שנאמר ויאמר ה' אמחה את האדם (שם ו, ז). וכיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקב\"ה שבטלה מהם אותה ברכה, מיד נגלה עליו וברכו, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו\" (פסיקתא דר\"כ, וזאת הברכה, קצט, א; תנחומא וזאת הברכה, א). וכן במה\"ג: \"ויברך אלהים את נח, החזיר להן ברכה ראשונה של ברית עולם, שהיא ומלאו את הארץ וכבשוה\". ועוד במה\"ג: \"ד\"א, ויברך אלהים את יצחק (בראשית כה, יא), מפני מה בירכו? לפי שבשעה שברא הקב\"ה את עולמו, וברא אדם בתוכו, אמר אי־אפשר לעולם בלא ברכה, נגלה עליו הקב\"ה ובירכו, שנאמר ויברך אותם אלהים. והיה העולם מתנהג באותה ברכה, עד שבאו דור המבול וקלקלו מעשיהן, ניטלה מהן הברכה ונמחו מן העולם. וכיון שיצא נח ובניו מן התיבה, החזיר להן הקב\"ה את הברכה, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו\" (מה\"ג בראשית כה, יא). ובילקוט ראובני לפסוק זה, מביא, בשם מדרש, את הרעיון לשלטונם של אדה\"ר ונח על החיות: \"אדם הראשון היה מושל על כל החיות ובכל הבהמות וכו', וכשחטאו פרקו עול מצוארם, ומוראכם וחתכם [יהיה על כל חית הארץ] (בראשית ט, ב) - חזרו בימי נח\". וברד\"ק: \"ויברך אלהים, אע\"פ שכבר היו ברוכים בתחילת הבריאה, עתה היה להם כתחילת הבריאה, כי נתחדש העולם אחרי שהיה תהו ובהו, שהרי נתכסתה הארץ במים, והברכה מה שאמר להם פרו ורבו ומוראכם וחתכם\"." + ], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה\"?", + "טבע הרמשׂים כפול הוא. האחד הוא ארסי, והאחד ביתי. הארסיים הם הנחשים, שבמקום הרגלַים משתמשים בבטן ובחָזֶה לזחילה. וביתיים הם אֵלה (שיש) להם כרעים ממעל לרגליהם. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, התשוקות דומות לרמשׂים טמאים, ואילו הישועה (דוֹמָה) לטהורים. כי בהתאֵם לתשוקת התענוגות, קיימת ישועה (ו)שמחה. אכן, עם השאיפות לתענוגות (קיימת) המחשבה, ועם הצער - מכָּה, ועם החשק - יראָה. אם כן, תשוקות אלו הורסות את הנפש במוות וברצח, ואילו השמָחות הן לאמיתן בנות־חיים, כפי שהראה (הכתוב) עצמו בסֵמל, והן הגורמות לחיים לכל אשר מחזיק בהן.*שו\"ת בראשית ב, נז
___________
", + "בפשוטו של מקרא, מבדיל פילון בין הרמשׂ הארסי, והם סוגי הנחשים ההולכים על גחון, ובין הרמשים הביתיים שיש להם כרעיים ממעל. ועל יסוד זה מבאר את ההבדל באופן אלגורי, שהרמשים הטמאים מסַמלים את התשוקות, ואילו הטהורים הם סמל הישועה והשמחה. ובמלים \"אשר הוא חי\", הכוונה, שהמחזיק בישועה ובשמחה מביא \"חיים\" לעצמו.", + "מדבריו גם מוכח, שהמלים \"כל רמש\" וגו' מלמדות על היתר אכילת רמשים טהורים, ואת היתר אכילת בשר בכלל יש לראות מהמשך הפסוק \"כירק עשב נתתי לכם כל\" (ראה בשו\"ת הבאה). וכן בחז\"ל נלמד היתר אכילת בשר רק מהמשך הפסוק (סנהדרין נט, ב)254 ראה גם בתחילת השו\"ת הבאה, וראה בתורה שלמה כאן אות יד. אבל ראה בראב\"ע וברמב\"ן כאן..", + "ההדגשה של פילון, הבאה להבדיל בין שני סוגי \"רמש\", הארסי והביתי255 וכן תירגם רס\"ג: \"כל רמש טהור חי\"., אינה מחוורת כל צרכה, ואפשר שמרַמֵז כאן לְמַה שהוא כותב, שלאחר מתן תורה, כשנצטוו על המינים המותרים והאסורים לאכילה, הרי מן הרמשים הותר להם מין הארבה בלבד, כדכתיב: \"אך זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגו' את הארבה\" וגו' (ויקרא יא, כא-כב), ולפי פילון נרמז בזה, שמפני שהוא \"לוחם בנחשים\", לכן הוא מותר באכילה. או באופן הסמלי, משום שהוא סֵמל הישועה וההתאפקות, הלוחמת בתאווה, שהנחש מסמל אותה:", + "\"גם בחוקים המיוחדים שכתבה (התורה) שָׁם על בעלי החיים, מה מותר לאכול ומה אסור, הילל ביחוד את המכוּנֶה בשם \"הלוחם בנחשים\" - שרץ \"אשר לו כרעים ממעל לרגליו\", שבהן רגיל הוא \"לנתר על הארץ\" ולהתרומם למעלה, כמו מין הארבה. שכֵּן הלוחם בנחשים, נראה לי, אינו באופן סמלי אלא ההתאפקות העורכת תיגרה בלתי פוסקת ומלחמה ללא שלום עם אי־ההסתפקות והתאווה\" (על בריאת העולם, קסג). \"עתה דבר־ הקודש בספר ויקרא, מורָה שיאכלו \"מן השרצים אשר על ארבע (ו)יש להם כרעים מעל לרגלים, כדי שיקפצו בהן, והם: הארבה, הסלעם, החרגול, והרביעי החגב\"256 פילון הולך בעקבות השבעים, המתרגמים \"חגב\" שבמסורה כ\"לוחם בנחשים\". מ. (ויקרא יא, כא-כב). וכך אכן צריך להיות, שהרי אם התענוג, דמוי הנחש, אינו מזין ופוגע, אזי הטבע המנוגד לתענוג יהיה מזין ביותר ומושיע - וזוהי ההתאפקות. הִילָחֲמִי גם אַת, הוי התבונה, כנגד כל תשוקה, ובמיוחד בעונג, שהרי \"הנחש הוא הנבון מכל החיות על פני האדמה, אותן עשה ה' אלהים\" (בראשית ג, א)\" (דרשות אלגוריות ב, קה-קו). \"הוא מונֶה כטהורים את אֵלה מבין השרצים להם יש כרעים מעל לרגליהן, ומסוגלים לקפץ על האדמה. כגון סוגי הארבה וזה המכונֶה לוחם בנחשים256 פילון הולך בעקבות השבעים, המתרגמים \"חגב\" שבמסורה כ\"לוחם בנחשים\". מ., ושוב, באמצעות סמָלים הוא בוחן את הליכותיה ודרכיה של הנפש\" (על החוקים המיוחדים ד, קיד).", + "מהו: \"כירק עשב נתתי לכם את הכל\"?", + "יש אומרים, שעל־ידי (פסוק) זה: \"כירק עשב נתתי לכם את הכל\", ניתן היתר אכילת בשר. ואף על פי שהדבר (=הפירוש) אפשרי, אני סבור, כי בראש ובראשונה הוא מורֶה על צורך והכרח באכילת ירק, וזה כולל גם תוספות מסוגי עשבים שאינם בכתובים. ברם, כיום נוהגת (אכילת מיני ירק) לא (רק) אצל קבוצת אנשים נבחרת, השואפים וחושקים בחכמה, בעלי נזירות ופרישות, אלא על כל האנושות, שמתחילה אי־אפשר היה למנוע את כולם כאחד מאכילת בשר. ושמא אין הפסוק דן כלל במזון, אלא בשילטון. כי לא כל ירק באשר הוא ראוי למאכל, ולא אוכל מכל החיות בטוח ללא חשש, שהרי ידע (ה') את הארסיות והממיתות257 ברבינו בחיי לויקרא יא, מא: והאדם מסתכן באכילתן, והם נחש וכו'. הקיימות בין כולן (=כל החיות). אם כן, ייתכן ש(הכתוב) אומר כדלהלן: הבריות הבלתי־שכליות תּמָסֵרְנָה לידי האדם ומשמעתו, בדומה לירקות הנזרעים ומשביחים על־ידי עיבוד האדמה.*שו\"ת בראשית ב, נח
___________
", + "כבר ציין פילון לעיל ב, יח-יט שו\"ת בראשית א, יח, שבתחילה היו החיות עוזרים לאדם, ונבראו לשַמשו כעבד את אדוניו, ולא במטרה לפרנסו בבשר אכילה, וזה להוציא מדעתם של בעלי התאווה, הטוענים שהחיות והעופות נבראו כדי להשביע את תיאבון האדם באכילת בשר. כאן הוא מביא, שלדורות שקדמו לנח לא הותרה אכילת בשר, ורק אחר יציאתו מן התיבה הותרה לכל האנושות, וכשהותרה הותרה גם לבני נח. עצם הלימוד מכאן על היתר אכילת הבשר הוא מביא מפי השמועה, בשם \"יש אומרים\", שלמדו כן מן הפסוק \"כירק עשב נתתי לכם כל\".", + "מסורת זו, בשם ה\"יש אומרים\", נמצאת אחר כך בחז\"ל, בשמו של רב: \"אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א, כט-ל) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (בראשית ט, ג) כירק עשב נתתי לכם את כל258 ברש\"י: כירק עשב שהפקרתי לאדם לאכל, נתתי לכם את כל, אפילו בהמות וחיות. וכו'. מיתיבי, ורדו בדגת הים, מאי לאו לאכילה, לא למלאכה\" וכו' (סנהדרין נט, ב).", + "נראה, שפילון ידע שהמצוות שניתנו כאן ניתנו לכל אדם, ולא לבני ישראל בלבד, וזה מעין השם שקראו להן חז\"ל \"מצוות בני נֹח\". עוד מוכח, שפילון ידע על המפרשים את \"כירק עשב נתתי לכם את כל\", כנתינת היתר לאכול כל בשר, כולל החי והעוף הטמא, וזה מתנגד למַה שכתוב אחר כך בתורה, שאסור לאכול בשר חי ועוף הטמא. לכן משתדל פילון לסלק סתירה זו על־ידי הדגשתו: כי לא כל ירק ראוי למאכל, ולא אוכל מכל החיות בטוח הוא ללא חשש וסכנה. ו\"כל רמש\" הוא \"כירק\", וכשם שלא כל ירק ראוי לאכילה, כך לא כל בשר ראוי לאכילה.", + "בחז\"ל ציינו את ההבדל בין הפסוק הנוכחי, לבין דיני החיות והעופות הטהורים והטמאים שניתנו לאחר מתן תורה: \"זאת החיה אשר תאכלו מכל בהמה (ויקרא יא, ב), משמע מוציא מיד משמע, מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול הכל היה בכלל היתר, ת\"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וכו\"' (תורת כהנים שמיני, פרשה ב, ג). \"זאת הבהמה אשר תאכלו (דברים יד, ד), למה נאמר, לפי שהוא אומר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול הכל יהא בכלל התר? ת\"ל זאת הבהמה אשר תאכלו איל צבי ויחמור, הכל היה בכלל התר עד שלא ניתנה תורה, ומשניתנה תורה נאמר בתורה (ויקרא כ, כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה\" (מדרש הגדול דברים יד, ד, ומקורו נעלם).", + "ומיסוד פירושו של פילון, הוא מה שכותב רבינו בחיי לבראשית ט, ג: \"כירק עשב נתתי לכם את כל. ממה שהזכיר נתתי לכם את כל, הייתי מתיר כל בשר' כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי החיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב, כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר\"." + ], + [ + "מהו \"בשר בדם הנפש לא תאכלו\"?259 כך בשבעים: πλὴν κρέας ἐν αἵματι ψυχῆς οὐ φάγεσθε. ובמסורה: \"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו\".", + "נראה, שב(מילים) אלה רומז (הכתוב), כי הדם הוא מַהוּת הנפש, אך של הנפש החושנית והחיונית, ולא של זו האמורה להיות מעוּלָה ביותר שהיא השִׂכלית והנבונה. כי לנפש שלשה חלקים: המֵזִין260 הכוונה לחיוני, וראה להלן., החושני והשִׂכלי. לפי התיאולוג (=משה), הרוח האלהי הוא יסוד (החלק) השִׂכלי, כי הוא אומר בבריאת העולם: \"נפח בפניו\" -כסיבה- \"נשמת חיים\" (בראשית ב, ז), אך הדם הוא מהוּת (הנפש) החושנית והחיונית, כי במקום אחר הוא אומר: \"נפש כל בשר הוא הדם\" (ויקרא יז, יד), ונאה ויאה אמר (הכתוב הזה) שהדם הוא נפש ה\"בשר\", ובבשר נמצאות החושניות והתאוות, אך לא שֵׂכל ולא מחשבות. יתר על כן, (הביטוי) \"בדם הנפש\" מורֶה, שה\"נפש\" אחת היא וה\"דם\" אחר, כך שיסוד הנשמה הוא באמת רוח261 מילולי: מציאות רוח. מ. בַּל־תִּכָּשֵל. אך הרוח כשלעצמו, בלי הדם, אינו תופס מקום, אלא הוא נישא מעורב ומורכב עם הדם... זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, (הכתוב) מְכַנֶה \"דם הנפש\" את הלַהַט שלו, ואת המוסריות הנלהבת (ו)ההתעַלוּת. ומי שמָלֵא בחכמה זו, מואס בכל מיני מאכל ובתענוגי תאוות, שחלקם מהבטן או מִמַּה שמתחת לבטן. כי מי שהוא פורק־עול והולֵל כמו הרוח, או דָבֵק בעצלותו ובחיים לַחִים262 חיי תפנוקים. ראה לעיל נח הע' 252. מ., אינו עושה דבר, אלא שוכב על בטנו כזוחלי263 מילולי: רומשי. מ. עפר, אשר מתמסרים ללחך עפר, ומסיים את חייו מבלי לטעום מן המזון השמיימי, שהנשמות אוהבות החכמה נוחלות אותו.*שו\"ת בראשית ב, נט
___________
", + "יש להעיר, ששלישיה זו דומה לאותה החלוקה שאפלטון264 פידרוס, 246. מחלק את הנפש, וגם רבינו סעדיה גאון מזכירה, בשינויים, במאמרו הששי של האמונות והדעות265 הוצאת ירוחם פישל, לייפציג תרי\"ט, עמ' 121.. פילון מבחין כביכול בין נפש ונשמה. ב\"נפש\" הוא מתכוון לנפש היצרית השוכנת בדם, וב\"נשמה\" לאותו החלק השִׂכלי שהוא חלק אלוה ממעל. להבחנה זו הוא מביא ראיה מן הפסוק \"ויפח באפיו נשמת חיים\", ללמד על החלק השִׂכלי, ובהוכחתו הוא מקיים, ש\"רוח\" לפעמים שם נרדף ל\"נשמת אלהים\". וכך הוא מפרש את התיבה \"רוח\" ב\"לא ידון רוחי באדם\" (בראשית ו, ג. שו\"ת בראשית א, צ), כמו שמוכח שם. בנוגע לנפש היצרית הוא מביא ראיה מויקרא יז, יד: \"כי נפש כל בשר דמו\"266 פילון מאריך בענין זה ב\"על הרע האורב לטוב\", עט-פה.. כדאי להוסיף, שבב\"ר יט, ח נחלקה הנפש לחמשה חלקים: \"חמשה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש זה הדם, שנאמר כי הדם הוא הנפש (דברים יב, כג) וכו\"'. אמנם, חלוקה זו שונה משל פילון, אלא שהראיה מן התורה המובאת ל\"הנפש החיונית\" היא אחת בפילון ובב\"ר, ואע\"פ שאין סיגנונם של ויקרא יז, יד ודברים יב, כג שווה, בכל זאת המושג בשניהם אחד הוא.", + "במקום אחר, מפרש פילון את הפסוק \"ויפח באפיו נשמת חיים\" (בראשית ב, ז): \"כשם שהפָּנִים מושלי הגוף, כך השֵׂכל מושל הנפש, ורק בו נפח האלהים (מרוחו). ואילו האיברים האחרים אינם ראויים, לא החושים לא הדיבור ולא איבר הולדה, שהרי אלה שנִיים במעלָה. אלא מִמַּה הושפעו אֵלה?267 מי נפח בהם רוח?. מ. בוודאי מן השֵׂכל, כי השֵׂכל מעניק לחלק הבלתי־שכלי של הנפש מעט ממה שקיבל מן האֵל. כך, שהשֵׂכל קיבל את רוחו מן האֵל, והבלתי־שכלי מן השֵׂכל\" (דרשות אלגוריות א, לט-מ).", + "יסוד מדרשו של פילון הוא, שהנשמה נחלקת לשלושה חלקים: א) החושנית. ב) החיונית. ג) השכלית. הנשמה השכלית, שהיא יציר הקב\"ה, מנהיגה גם את שני חלקי הנשמה הבלתי־שכלית, והם החושניות והחיוניות: החושניות שממנה באות התחושות והתאוות, והחיוניות הקשורה בקשר אמיץ עם גוף האדם.", + "וכשיטתו של פילון, כן במדרש הנעלם: \"א\"ר יהודה, שלש הנהגות יש באדם: הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה. והנהגת התאוה שהיא מתאוה בכל תאות רעות, וזו כח התאוה, והנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף, והיא נקראת נפש הגוף. אמר רב דימי, זהו כח המחזיק. אמר ר' יהודה, בא וראה, לעולם אין יצר הרע שולט אלא באלו ב' כחות (כלומר כח המתאוה וכח מחזיק הגוף)\" (מדרש הנעלם בזֹהר וירא, קט ע\"א)268 וראה מאמרי על המדרש הנעלם, עמ' 15־17..", + "וכעין זה שבפילון כאן, כן באברבנאל: \"ומזה תדע, שאמרו בפרשה אך בשר בנפשו דמו, רומז אל הנפש החיונית המרגשת, שהיא הנשואה בדם, ונתיחסה אל הבשר, כמו שכתב בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם היא. אמנם, אמרו בכאן אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, הוא רמז לנפש המשכלת, והיא אשר אמר עליה כי בצלם אלהים עשה את האדם, כי מפאת נפשו השִׂכלית נברא בצלם. ולהבדיל בין נפש לנפש, אמר בענין הב\"ח אך בשר בנפשו דמו, רוצה לומר נפשו המיוחדת לו שהיא המרגשת269 ראה באבן עזרא כאן, ובצפנת פענח על הראב\"ע.. ובאדם נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, כלומר בסבת נפשותיכם המיוחדות לכם, שהיא השכלית\".", + "שיטתו של פילון בנוגע לשלשח חלקי הנפש, עטופה וגלומה גם במדרש תדשא: \"קניתי איש את ה' (בראשית ד, א), למה קראו כך? אלא לפי שנוצר מן האדם ומן אשתו ומן הקב\"ה, שלשה משלשה: הרוח והנפש והנשמה מן המקום, והעצמות והגידין והמוח מן האיש, העור הבשר והדם מן האשה, הרי שלשה\" (מדרש תדשא, ז). ושלשה חלקים אלה הם כמו השלשה שבפילון270 וראה מה שכתבתי בענין זה במאמרי על המדרש תדשא, סימן ז.." + ], + [ + "מהו: \"את דם נפשותיכם אדרֹש מכל החיות ומיד איש אחיו\"?271 פילון מקצר את הפסוק, ושם: \"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם\".", + "קיימים שני סוגים של מתנַכְּלִים, זה של החיות וזה של בני האדם. אלא שחיות אלה פוגעות אך במעט, מפני שאין הן קרובות272 בנות־בית. מ. לאותם שבכוונתן לפגוע, ובייחוד מפני שאינן בעלות שילטון, אלא שהן מתנכלות לשליטים (עליהן)272* ראה לעיל ב, יח-יט שו\"ת בראשית א, יח ובביאור שם.. ו(הכתוב) קורא \"אחים\" לאנשים החורשים רעה, ומורֶה על שלש אלה: ראשית, כולנו, בני האדם, קרובים ואחים ומקורבים מקדמת דנא לייחוס של משפחה, וקיבלנו מאֵם אחת את חלקנו בטבע השִׂכלי. שנית, כמעט כל המריבות וההתנכלויות הגדולות מתחוללות בין אנשים בעלי קירבַת־דם, ובמיוחד בין אחים, בין אם בגלל חלקי ירושות ובין אם בשֶל כבוד המשפחה. כי מאבק בין בני המשפחה גרוע מ(מאבק) בין זָרים, שהרי לעיתים קרובות הם לְמוּדִים היטב בתכסיסים273 מילולי: ידיעה של מריבה. מ., ובאמת, אֵלו הם כאחים לפי טִבעם, היודעים איך לתקוף274 מילולי: באילו התקפות יש להשתמש. מ. בקרָב. שלישית, נראה לי ש(הכתוב) משתמש כאן בשם \"אחים\", כדי להצביע על עונשם של הרוצחים, בלי סליחה ומחילה, למען ישאו בלי חמלה את (רוע) מעלליהם; כי לא הרגו זָרים, אלא את אחיהם האמיתיים. ויפה מאד אומר (הכתוב), שהאלהים צופה ומשגיח ומפַקֵחַ על הנרצחים בידי אדם. כי גם אם אנשים מזלזלים ובָזִים מלתת את הדין, אֵלה בל יבטחו ואל ידמו בנפשם שימלטו בלי דאגה, אף על פי שהם טמאים ואכזריים. ברם, עליהם לדעת, שהם הובאו לפני בית דין ומשפט גדול, לפני משפט האלהים, שנוסד להשיב גמול לפראים275 תהלים צד, ב: \"הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים\"., לטובת אלו שסבלו276 מילולי: סבלו ארועים. מ. לתומם277 מילולי: לא צודק. מ. על לא עוול בכפם. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ב, ס
___________
", + "בפירושו השני מפרש פילון את הכתוב כפשוטו, ש\"מיד איש אחיו\" משמעו אח ממש. פירוש זה נמצא גם בחז\"ל: \"א\"ר לוי, מיד האדם מיד איש אחיו - זה עֵשָׂו, דכתיב (בראשית לב, יב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו\" (ב\"ר לד, יג). ב\"מנחת יהודה\" שם, מציין טהעאדאר, שהדרש הוא מן האדם =האדום (כלומר, עשו). והוא קלע ללשון מה\"ג: \"אמר ר' לוי מיד האדם, האדום. מיד איש אחיו, זה שנאמר (בראשית לב, יב) הצילני נא מיד אחי\".", + "על ההתנכלויות והמריבות בין האחים, נמצא גם במדרש: \"זש\"ה מי יתנך כאח לי (שיר השירים ח, א), ישראל אומרים להקב\"ה מי יתנך כאח לי, כאיזה אח? את מוצא מתחילת ברייתו של עולם ועד עכשיו האחין שונאין זה לזה, קין שנא להבל והרגו, שנאמר (בראשית ד, ח) ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ישמעאל שנא ליצחק, שנאמר (שם כא, ט) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא שביקש להרגו, שנאמר (שמואל־ב ב, יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. ועשו שנא ליעקב, שנאמר (בראשית כז, מא) ויאמר עשו בלבו וגו'. והשבטים שנאו ליוסף, שנאמר (שם לז, ד) וישנאו אותו\" (ת\"ב שמות כד; ת\"ה שם, כז).", + "הרעיון, שבמקרה שלא נידון הרוצח בידי אדם אזי הוא נענש בידי שמים, נמצא גם הוא בחז\"ל: \"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש (בראשית ט, ה), בזמן שתהרגו הנפש בסתר, שלא ידע אדם בו כי אם הרוצח בלבד, ואף על פי כן שלא ידעו בו בית דין שיהרגו אותו, אני אדרוש דמו של נהרג\" (מדרש אגדה, בראשית ט, ה). גם ברש\"י לפסוק זה, נמצא מקצתו של פירוש זה: \"שהוא אוהב לו כאח והרג שוגג, אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה. ואם אין עדים לחייבו גלות והוא איננו נכנע, הקב\"ה דורש ממנו, כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו (שמות כא, יג), במסכת מכות (י, ב), הקב\"ה מזמנן לפונדק אחד\" וכו'. ובמה\"ג לבראשית ט, ה: \"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, זה ההורג עצמו לדעת וכו'. מיד כל חיה אדרשנו, זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו. מיד האדם מיד איש אחיו, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. כל אחד משלשתן שופך דמים, ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים\".", + "לפי דבריו של פילון בראש תשובתו, מדובר כאן על החיות המתנכלות לשליטים עליהן, והכוונה שטורפות לאדם, ואין הפסוק מדבר כאן בחיה שהרגה חיה אחרת. ולשיטה זו כִּיוֵן הרמב\"ן: \"תמה אני אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר, ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל חיה שתטרוף אותו תטרף, כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו וכו', ויהיה טעם שופך דם האדם, כל שופך, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין278 ודאה משנה עדיות ו, א על תרנגול שנסקל. ובידי שמים וכו', ואמר ואך את דמכם לנפשותיכם, לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, כי כן נשאר בהם לטרוף זו את זו\"." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מהו: \"לא יהיה עוד מבול לשחת כל הארץ\"?", + "ב(ביטוי) האחרון מראֶה (הכתוב) בבירור, שאף אם יבואו מבולי מים רבים, בכל זאת לא יהא עוד (מבול) מעֵין זה שיהיה בכוחו לשטוף את הארץ כולה. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ב, סג
___________
", + "את פשוטו של מקרא מבסס פילון על תרגום השבעים, שתירגמו \"ולא יהיה עוד מבול לשחת כל הארץ\", וכיוונו שלא יהיה עוד מבול כזה שישחית את כל הארץ. וכעין זה בחז\"ל: \"ר' יהודה אומר, מבול של כל בשר אין (בראשית ט, טו), אבל מבול של יחידים יש, כיצד, נפל לים ומת, טבעה ספינתו ומת, הרי זה מבולו\" (תוספתא תעניות ג, א. פרק ב, יג בהוצאת הר\"ש ליברמן, עמ' 335). וקולעים ביותר הם דברי הגמרא בקשר לפרעה, שאמר הבה נתחכמה למושיען של ישראל: \"אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב\"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי וגו' (ישעיה נד, ט), והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא\" (סוטה יא, א). ובאברבנאל (בסוף פסוק יג): \"ואמנם אמרו בסוף הדברים, ויאמר אלהים לנח, וכו', שאמר הקב\"ה לנח זאת אות הברית אשר הקימותי הוא ביני ובין כל בשר אשר על הארץ, ר\"ל לכללות המין, שלא יבא עליהם עוד להם בכלל, אבל אינו לארץ פרטית או מחוז פרטי, שכבר בחטא ארץ פרטית ימטר על רשעים פחים\"." + ], + [], + [ + "מדוע אומר (ה') שהוא נותן את קשתו בענן, כאות שלא יהיה מבול על כל הארץ?", + "יש סוברים, שקשת משמעו \"קשת זאוס\"279 קשת זאוס - קשת בענן. מ. כלשון הבריות280 מילולי: שיש המכנים אותה קשת זאוס. מ., שבצורתה היא אות בטוּח לקשת (בענן). ואולם אני אינני סבור כי בדעת ידברו. ראשית, אותה הקשת צריך שיהא לה טבע ויֵישות בפני עצמה, שהרי היא נקראת (קשתו) של האלהים, כי הוא אומר \"אני נותן את קשתי\", ואם היא של האלהים וניתנה (על ידו), אזי אי אפשר לומר גם שאינה קיימת במציאות. אולם (לאמיתו של דבר), \"קשת זאוס\" (=הגשם) אין לה טבע נפרד ומוגדר בפני עצמה, אלא היא השתקפויות של קרני שמש בענן לַח, וכל ההשתקפויות אינן בנות־קיימא ואין בהן ממש. וראיה לדבר - הקשת לעולם אינה מופיעה בלילה, אף אם יש ענן. שנית, יש להעיר, שגם ביום, כאשר הענן שרוי בַּצֵּל אין \"קשת זאוס\" מופיעה תחילה281 קודם להופעת השמש. מ.. אבל צריך לדבַּר בלי־כחש גם על הדברים האחרים ש(בפי) המחוקק: \"את קשתי אני נותן בענן\". כי הנה כאשר מעוּנָן אין כלל השתקפות של קשת זאוס (=הגשם), ו(הכתוב) אומר כי כאשר (האל) מקַבֵּץ את העננים, (אזי) תיראה הקשת בענן. פעמים רבות (אכן) מתקבץ ענן, האוויר צפוף ומתכסה בצֵל, אך אין הקשת משתקפת בשום מקום. ושמא, באמצעות הקשת מעיד התיאולוג (=משה) על עניין אחר, דהיינו ביחס להסכָּמָה ולפילוג של יושבי הארץ, לא עוד תופעת־ניתוק של הֶרס והתבדלות מוחלטת ואי־התאָמָה, אף לא פילוג שיביא לידי בֶּקַע, אלא כל אחד משני הכוחות יִכּוֹן על־ידי ממדים מוגדרים, אך לא על־ידי פילוג כה גדול, וכן העניינים282 שאר עסקי העולם לא יפלגו ויקרעו בעָצמה נוראה, כשם שהדבר אירע בשעת המבול. אוכר ומרקוס מתעלמים מתוספת קטנה זו, המיחסת לעולם ומרכיביו כאחד. מ.. כי המבול הגדול בא על־ידי בֶקַע וקֶרַע, כאשר יעיד הכתוב עצמו, האומר: \"נבקעו מעינות תהום\" (בראשית ז, יא). שנית, הקשת אינה כלי מלחמה, אלא כלי־עזר לנשק - לַחֵץ הפּוֹלֵחַ. והרי החֵץ השלוּח על־ ידי הקשת עף הרחק283 הולך ומגיע לחלקים במרחק. מ., ואין רישומו ניכר על הקרובים284 הקרובים אל הקשת., או על העומד אצלו. זהו סימן, כי לעולם לא תישטף עוד כל הארץ במבול285 פירוש זה הוא בהתאם לפשוטו של מקרא שבשו\"ת הקודמת., כי לא קיים חץ הפוגע בכל מקום, אלא רק במקום מסויים...*שו\"ת בראשית ב, סד
___________
", + "לפנינו מדרש פילוני. ויש להעיר, כי דרכו של פילון בשו\"ת, שבפרשו את המקרא הוא לפעמים ממזג את הרמז עם הפשט. וכך לפנינו כאן, ואין הרמזים סותרים את פשוטו של מקרא באופן מוחלט. ועיין ברמב\"ן לבראשית ט, יב וכן בפירוש הר\"ן ותולדות יצחק ובאברבנאל. וראה גם בפירוש רש\"י כאן, שלא פירש ענן כפשוטו, אלא באופן אלגורי: \"כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם\". ובפירוש אלמושנינו: \"מאי שנא הניח הפסוק כפשוטו, לפי שיתחייב שכל פעם ופעם שיהיה ענן שיהיה שָם הקשת, וזה הפך המוחש, לפיכך פירשו בענין אחר\"." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע, כש(הכתוב) מזכיר את בני הצדיק, שֵם חם ויפת, הוא מסַפּר רק את תולדותיו של האמצעי, (ו)אומר: \"חם היה אבי כנען\", ואחר כך מוסיף: \"אֵלה שלשה בני נח\"?", + "מאחר שדיבר על הארבעה, נח ובניו, הוא אומר ששלשה היו למודי־טֶבַע286 המילה אינה מתועדת במילונים, ומורכבת משתי מילים: \"טבע\" ρύσις ו\"חינוך\" או \"לימוד\" παιδεια. מ., והצאצא (כנען) היה דומה בטִבעו לאביו מולידו, הרי שניהם נחשבים כאחד, ובכך הם ארבעה במספר ושלשה בכוח. ועכשיו מסַפֵּר הכתוב רק בתולדות האמצעי, מפני שלהלן יידונו ענייניו על־ידי הצדיק (נֹח) (פסוק כב-כה). ואף על פי שלאמיתו של דבר היה (חם) אביו (של כנען), לא הוכיח (נֹח) את האב וגם לא חָלַק למוליד מן הגורל שנועד לַבֵּן287 כלומר, שחם לא קיבל חלק מן הקללה שקילל נח את כנען בנו.. שנית, אפשר ש(הכתוב) מודיע זאת מראש, לאֵלה שביכולתם להביט למרחוק בעיני שִׂכלם הַחַד, שלאחר הרבה דורות יקח (ה') את הארץ מהכנעני ויתננה לעם הנבחר ואהוב־האל. ובכן, הכתוב מתכוון להורות, שכנען, היושב ומושל בארץ, נָהַג מנהגי רישעוּת מיוחדים לו לעצמו וכן מִשֶּׂל אביו, עד ששיפלותו והתנכרותו מציגות אותו כנקלֶה משני הצדדים288 כלומר, מכוח עצמו ומכוח אביו.. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, אין (הכתוב) אומר שכנען היה בנו של חם, אלא משתמש באותו ביטוי מיוחד, באמרו: \"חם היה אבי כנען\", שהרי טבע כזה הוא תמיד אב למחשבה מעין זו. ועל כך מעידות הוראות שמותיהם, כי בתירגומם משפה לשפה289 כלומר, מעברית ליוונית., \"חָם\" עניינו \"חוֹם\" או \"חַם\", ו\"כנען\" \"תַּגָר\" או \"סרסור\"290 ראה גם להלן בראשית ט, כו שו\"ת בראשית ב, עז.. ואולם עתה ברור הדבר, שאין (כאן) עניין של קירבת־משפחה, או שהגבר האחד הוא אבי השני או בנו, אלא (שהכתוב) מורֶה כאן בבירור על קירבת מחשבה אל מחשבה, בריחוקו (של כנען) מלהסתופף עם המוסריות.*שו\"ת בראשית ב, סה
___________
", + "נראה, שפילון התכוון לדייק, שבפסוק יח נזכרים בני נח במספר ארבעה: שם חם יפת וכנען, אולם הפסוק שלאחריו: \"שלשה אלו בני נח\", בא להוציא את הרביעי מן הכלל, ולכן נחשבים חם וכנען כאחד, ולמד כן בסמוכין, שהכתוב השני מלמד על הראשון. התשובה הראשונה היא, שהיות ולאחר מכן מעמיד נח את כנען במקום חם, והוא מתקלל במקומו, לכן מציין כאן הכתוב מיד את תולדותיו של חם. וראה להלן בראשית ט, כו שו\"ת בראשית ב, עז ובביאור שם, בענין \"חם חטא וכנען נתקלל\". וברש\"י כאן, שואל ומשיב כבפילון: \"וחם הוא אבי כנען, למה הוצרך לומר כאן? לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען\".", + "תשובתו השנייה של פילון, נרמזת במגילת תענית: \"ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט, כה). כנענים אמרו, ארץ כנען שלנו היא, שכן כתוב בתורה [זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה] ארץ כנען לגבולותיה (במדבר לד, ב). אמר להם גביהא בן פסיסא, וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים, הרי כתוב בתורה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכנסים, עבד למי ונכסים למי?\" (מגילת תענית פרק ג, ובשינויים בסנהדרין צא, ב וב\"ר סא, ז).", + "רמז שהארץ ניטלה מכנען משום מעשיו הרעים, נמצא במדרש על דברים מכתב־יד הגניזה, ולא עוד אלא שדברי פילון, שרישעת כנען גרמה להישמדו, מופיעים בו כהודעה גלויה, וז\"ל המדרש: \"שמא תאמר עשה הקב\"ה בכנעניים שלא כדין, שמסרן ביד ישראל והורישם ארצם, חס ושלום שעשה בהם שלא כדין, חלילה לאל מרשע ושדי מעול. כנענים עבדים לישראל הן, שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, ויאמר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו (בראשית ט, כה-כו), עבד שקנה נכסים, עבד של מי ונכסים של מי? לכך מסרן ביד ישראל והורישם מארצם, ועוד שהיו רשעים, ובשביל כך נתחייבו כלייה\" (גנזי שכטר, חלק א, עמ' קסד).", + "וכדברי פילון, כן במדרש תדשא: \"כי תבואו אל ארץ כנען וכו' (ויקרא יד, לד), למה זָכַר שֵם ארץ כנען על נגעים? אמר להם הקב\"ה, הסתכלו בארצכם, מנין היא עיקרה של ארצכם, כנען, אי אתם יודעים שחם חטא וכנען נארר, שנאמר (בראשית ט, כב) וירא חם אבי כנען, ואומר (שם כה) ויאמר ארור כנען. אף אתם כשתחטאו ארצכם תתפס ללקות\" (מדרש תדשא, פרק יז). ובאברבנאל (סוף פרק ט): \"והנה נח ברוח הקדש ראה כל אשר ראוי להיות על כנען, מהעבדות וההכנעה והגרוש מארצו וכו', וענין זה אצלו, שהוא ראה שהיה עתיד הקב\"ה לתת את הארץ לזרעו של שֵם וזרעו של אברהם\".", + "גם פירושו של פילון, ש\"חם\" הוא לשון \"חום\", נמצא במדרש הנעלם (כא, ע\"ב), הנותן פירוש לשמות בני נח: \"ויולד נח שלשה בנים. תני רבי כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם וכו', והנהגת התאוה והיצר הרע המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, והיא הנקראת חם\". ובאברבנאל לנח י, א: \"ונקרא חם, אם לפי שחַם לבו בקרבו לרדוף אחר תאוותיו\". הפירוש שכנעני הוא \"תגר\", בהושע יב, ח פירש התרגום את הפסוק \"כנען בידו מאזני מרמה\" - \"לא תהוון כתגרין\", וברש\"י: סוחרים. וכן באיוב מ, ל; זכריה יד, כא. ובישעיה כג, ח - \"אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ\", ופירש רד\"ק כנענֶיה פירש סוחריה. וכן ברש\"י למשלי לא, כד.", + "וכעין מדרשו של פילון בחלק האלגורי, נמצא בזֹהר: \"וחם הוא אבי כנען, זוהמא דדהבא תחות קסטיפין אתערותא דרוחא מסאבא וכו', דכתיב וחם הוא אבי כנען וכו', ולא כתיב בכללא דא \"ושֵם הוא אבי כך\" וכו', אלא מיד קפץ ואמר וחם הוא אבי כנען, ודאי\" (זֹהר בראשית, עג ע\"א)." + ], + [], + [ + "מהו: \"נֹח החל להיות חַקְלָאִי\"?291 כן בשבעים: Καὶ ἤρξατο Νωε ἄνθρωπος γεωργὸς γῆς ובמסורה: \"איש האדמה\". ובפשיטא: \"ושרי נוח עבדא בארעא\", באנקלוס: \"ושרי נח גבר פלח בארעא\", ויב\"ע: \"ושרי נח למהוי גבר פלח בארעא\".", + "(הכתוב) מְדַמֶה את נֹח לאדם הראשון יציר־האדמה, כי בצאתו מן התיבה נוקט (הכתוב) באותו ביטוי כפי (שנאמר) בָּאַחֵר292 \"ואדם אין לעבד את האדמה וגו' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה\" (בראשית ב, ה-ז).. ואמנם, כאז כן עתה (זו היא) ראשית עבודת האדמה, ובשניהם אחרי מבול מים. שהרי אפשר לומר, שקודם לבריאת העולם היתה הארץ שטופה (במים), או ש(הכתוב) לא היה אומר \"יקוו המים אל מקום אחד293 פילון מקצר את לשון המקרא, ושם נוסף: \"מתחת השמים\". ותראה היבשה\" (בראשית א, ט), אם לא היה אחד מתהומות הארץ שטוף ומלא במים. ולא באופן בלתי־קולע אומר (הכתוב): \"החל (נח) להיות חַקְלָאִי\", כי בבריאה/בלידה השנייה של האנושות, הוא היה תחילת הזריעה ועבודת האדמה ושאר החיים294 על עבודת הפיקוח על בעלי החיים, ראה לעיל בראשית ד, ב שו\"ת בראשית א, נט.. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, יש הבדל בין \"לחיות חקלאי\" ו\"לעבוד אדמה\". לפיכך, כשנדון (עניין) הריגת האח, נאמר אודותיו (על קין) שהיה \"עובד אדמה\" (בראשית ד, ב), ולא (ש)עָסַק בחַקלָאוּת. בי בדרך סמלית נקרא גופנו \"אדמה\", שהרי הוא ארצי מטִבעו, והוא, הנבזה והרע, יְעַבֵּד (אדמתו) כשכיר לא מיוּמָן295 בצפנת פענח לר' אלעזר אשכנזי בן ר' נתן הבבלי, בפירושו לבראשית: \"ונקרא כל בעל כח טבעי בשהוא נוצר מן העפר ומן האדמה, וכל מי שמשתמש בכחותיו הטבעיות ונמשך אחריהם ואחר פעולותיו -שהם ההנאות והתאות הטבעיות הגשמיות- מצד שהוא בעל כח טבעי נקרא עובד אדמה\" (יוהניסבורג תשכ\"ה, עמ' 10).. לעומתו, מטפֵּחַ האיש המוסרי (את אדמתו), כאותו מפקֵחַ־נטיעות מנוסֶה ובקי (במלאכתו), ועובד האדמה296 לכאורה יש לומר כאן: \"והחקלאי\", שהרי ל\"עובד האדמה\" מתייחס פילון בשלילה. הוא המשגיח על הטוב. אמנם, השֵׂכל־הפועֵל הגופני (בהתאֵם לטִבעו) הגופני, הולך אחרי תענוגות בְשָׂרִים, אך החקלאי המתאמץ, משתדל להשיג את הפירות המועילים, אותם הבּאים מכיבוש היצר, צניעות ושיקול הדעת. והוא כּוֹרֵת את החולשות המיותרות, הסובבות (אותנו) כענפיו של עץ רב סעיפים297 ראה לעיל בראשית ז, כ שו\"ת בראשית ב, כה והע' 114* שם..*שו\"ת בראשית ב, סו
___________
", + "כעין ההשוואה בין המים שהציפו את העולם בזמן הבריאה לבין מי המבול, אפשר למצוא גם בחז\"ל: \"אמר ר' לעזר, מתחילת ברייתו של עולם גזר הקב\"ה ואמר יקוו המים (בראשית א, ט). למה הקורא למי הים (עמוס ה, ח), הקורא למי הים (שם ט, ו) ב' פעמים? אחת בדור המבול ואחת בדור אנוש\" (ב\"ר ה, ו). וכעי\"ז: \"ב' פעמים כתיב הקורא למי הים, כנגד ב' פעמים שעלה והציף את העולם\" (שם כג, ז). וקולעים הם דברי המדרש: \"עמדו דור אנוש ודור המבול ומרדו בו, באותה שעה אמר הקב\"ה יחזור העולם לכמות שהיה, שנאמר (בראשית ז, יב) ויהי הגשם על הארץ\" (איכה רבתי א, נב, לפסוק פרשה ציון בידיה א, יז)297* ראה לעיל פסוק ח, יד שו\"ת בראשית ב, מז והע' 187 שם..", + "וכעין ההשוואה בין נח לאדם הראשון בנוגע ל\"איש האדמה\", נמצא במדרש לקח טוב: \"איש האדמה, להזכיר מעשה אדה\"ר, שנאמר לו ארורה האדמה. איש האדמה, שבשבילו נתיישבה האדמה ושמלא פני האדמה\". ועל ההשוואה בין נח לאדם הראשון ראה לעיל בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובביאור.", + "בביאור עומק מובנו, מבדיל פילון בין \"החקלאי\" לבין \"עובד האדמה\", בזה שנח היה איש מומחה בעבודת האדמה, ולא עובד אדמה סתם. ועל כך הוא כותב במקום אחר: \"והאם הבוחן (את הדברים) באופן שיטחי לא יניח ש\"חקלאות\" ו\"עבודת אדמה\" חַד הן? ולאמיתו של דבר לא רק שאינן זֵהוֹת, אלא (שהן) שונות לחלוטין ומנוגדות וחלוקות. שהרי האדם מסוגל לעמול בדאגה לקרקע גם ללא יֶדַע, ואילו החקלאי לעולם אינו בבחינת הדיוט, אלא (שהוא) מנוסֶה, כפי ששמו מעיד עליו, לוֹ (=לשמו) הוא זכה בזכות אומנות החקלאות, שאת שמָהּ298 ז\"א, איש חקלאי. הוא נושא\" (על עבודת האדמה, ג-ד). \"לכן משה, החכם מִּכֹּל, ייחס לצדיק את טיפוח299 או חקלאות. מ. הנשמה, כאומנות מתאימה והולמת, באמרו: \"נח החל להיות איש חקלאי\", ואילו לבן הבליעל (ייחס) את עבודת האדמה, ללא כל יֶדַע, הנושאת עמה עול קשה ביותר300 מילולי: משאות כבדים. מ.. הרי הוא אומר: \"קין היה עובד אדמה\" (בראשית ד, ב), ומעט לאחר מכן, כשהוא נתגלה כמבצֵע האשמה בדבר רצח האח, נאמר: \"ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקבל את דם אחיך מידך, אשר בה (ביד) תעבוד את האדמה ולא תוסף לתת לך את כחה\" (בראשית ד, יב)\" (על עבודת האדמה, כ-כא).", + "על ההגדרה, שנח היה מומחה בעבודת האדמה ולא \"עובד אדמה\" סתם, נמצא גם בחז\"ל: \"איש אדמה, שעשה פנים לאדמה, ושבשבילו נתלחלחה האדמה, ושמילא כל פני האדמה. איש האדמה, בורגר לשם בורגרותה\" (ב\"ר לו, ג). \"איש האדמה, שבשבילו עמדה הארץ\" (ת\"ב נח, ח).", + "ובמדרש הנעלם הד לפירוש של פילון: \"א\"ר יוסי, למה נקרא איש האדמה? שנתיישבה ממנו האדמה, כלומר אדון האדמה וכו', ולפיכך נקרא איש האדמה, שנתן נפשו ולבו עליה להוציאה מן הקללה. ואית דאמרי שנתעסק בעסקי אדמה\" (כב, ע\"ב). ובראב\"ע: \"יודע עבודת האדמה, והיא חכמה גדולה\". ברד\"ק: \"כי נח נתעסק בעבודת האדמה והתחכם בה, ועתה אחר המבול התחכם עוד לנטוע הגפנים\". ובר\"ן: \"בקי בעבודתה\", ובאברבנאל בשמו: \"והר\"ן כתב שנקרא איש האדמה לפי שהיה חכם גדול בעבודת האדמה, והיא חכמה מפוארה מאד\".", + "את תיבת \"ויחל\" מפרש פילון כלשון התחלה, וכן הוא מפרש במקום אחר בכתביו, ומדייק שנח רק התחיל, אבל לא היה מושלם, וגם חוזר שם על פירושו האלגורי שבשו\"ת כאן: \"(המחוקק) מציג את המשתוקק למוסריות, כמי שלא קנה בשלימותו את הידַע לטיפוח299 או חקלאות. מ. הנשמה, אלא רק כעָמֵל בהתחלותיו, כי הוא אומר: \"החל להיות חקלאי\". וכפי שאומר מָשָל הקדמונים, ההתחלה היא מחצית הכל, כביכול הגיעה למחצית הדרך אל הסוף. אך ההתחלה שאין עמה המשך, לעתים קרובות מזיקה לרבים. כבר היו אנשים, ואף שאינם בָּרֵי־לבב, אלא מתוך שמחשבתם נָעָה ונָדָה בתמידות301 מילולי: מחשבתם שוטטה ושינויים תמידיים (חלו בה). מ., הם הגו (במקרה) רעיון מועיל, אך לא נהנו ממנו כלום, כי יש ובטרם הגיעו לקָצֶה, שטף כביר של ניגודים גרָפָם, ואותה הדיעה המועילה חלפה כליל. האם אין זו הסיבה, שדבר ה' היה אל קין, שעה שהיה בטוח כי הקריב קרבנות ללא דופי, (והזהירו) לא לבטוח שה' שועה אל מנחתו, הואיל והוא לא הקריב בקדושה ובתוֹם?\" (על עבודת האדמה, קכה-קכז).", + "מדוע נטע הצדיק (נֹח) כרם תחילה?", + "מן הראוי לתמוה ולפקפק, מהיכן מצא נטיעות אחר המבול, היות וכל אשר היה על פני האדמה נָבַל ונשחת. אלא מה שנאמר לעיל302 ראה לעיל בראשית ח, יד שו\"ת בראשית ב, מז. נראה כנכון, (דהיינו) שהארץ נתייבשה בתקופת האביב, והאביב מביא עימו ניצני צמחים, ומזה ייתכן שנמצאו גם גפנים וגם שורקות שהיו משגשגות303 מילולי: משגשגות עם חיים. מ., והצדיק ליקט אותן. מכל מקום, עלינו לברר, משום מה הוא נטע כרם תחילה, ולא חיטה ושעורה? מאחר שחֵלק מן היבול הוא הכרחי, (ו)אי אפשר לחיות מלבדוֹ, וחֶלקו בגדר מוֹתרות304 מילולי: חומרי עידון מיותרים. מ.. אמנם, את (הנטיעות) המועילות (וה)הכרחיות לחיים הוא הקדיש ונתן לאלהים, ואין לו (לאדם) חֵלק ביצירתן305 גם: לידתן/בריאתן. מ., בעוד שהמוֹתרות (נמסרו) לאדם. כי הצורך ביין למוֹתָר הוא, ואינו הכרֵחי. אמנם, כשם שאלהים בכבודו ובעצמו, במו ידיו ובלי עזרת האדם, מָשַך והוליך מים לשתייה, כך גם (העניק) חיטה ושעורה. אכן, בשני מיני המזון, האכילה והשתייה, הוא (ה') לבדו חונֵן (את האדם) מִשֶׁלוֹ306 מילולי: מידיו, באמצעותו. מ., אך לא החזיק (במאכלים) המיועדים לחיי מוֹתרות, ואף עינו אינה צרה כשהאדם רָכַש לו בקיאות307 מילולי: הגיע לשלימות, התגבר והצליח. מ. בזה308 ראה להלן בראשית יט, ג שו\"ת בראשית ד, לה; שמות כה, כט שו\"ת שמות ב, עב..*שו\" ת בראשית ב, סז
___________
", + "מתוך דברי תשובתו אנו למדים, ששאלתו מתחלקת לשנים: א. מהיכן השיג נח את הנטיעות. ב. מדוע נטע כרם דווקא. השאלה הראשונה נמצאת אף היא בחז\"ל בלשון שאלה: \"ויטע כרם, מהיכן היה לו?\" (ב\"ר לו, ג; ת\"ב נח, כ). \"מהיכן היו נטיעות\" (ת\"ה נח, טו). גם שאלתו השנייה נמצאת בחז\"ל: \"למה ויטע כרם, היה לו ליטע דבר אחר של תקנה?\" (ב\"ר שם, ועי' בש\"נ בהות\"א עמ' 337).", + "לשאלה א ניתנו תשובות שונות בחז\"ל: \"אמר ר' אבא בר כהנא, הכניס עמו זמורות לנטיעות וכו\"' (ב\"ר שם; לקח טוב). \"מחרצנים שהכניס לתיבה נטל וזרע\" (תנחומא, שם). \"מצא נח גפן שגורשה ויצאה מגן עדן ואשכלותיה עמה וכו', ונטע ממנה כרם בארץ\" (פרקי דר\"א כג, הובא גם במה\"ג), וכעי\"ז בתרגום יונתן בן עוזיאל: \"ואשכח גופנא במושכיה נהרא מן גינוניתא דעדן ונצביה לכרמא\".", + "תשובה הקרובה לזו של פילון, נמצאת בזֹהר: \"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, ר' יהודה ור' יוסי, חד אמר מגן עדן אתרכבת ונציב לה הכא, וחד אמר בארעא הות, ועקר לה ושתל לה\" (זֹהר בראשית, עג ע\"א).", + "לדברי פילון, חיטה ושעורה הם מזון הכרחי, ולכן הן מוענקות על־ידי הקב\"ה, ולא כן מאכלים המיועדים לחיי מותרות. כעין רעיון זה מצינו בגמרא, לענין ירידת המן והשליו: \"תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן\" (יומא עה, א-ב). וברש\"י שם: \"לחם ששאלו כהוגן, שאי אפשר להיות בלא לחם\". וברש\"י לשמות טז, ח: \"ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב? לפי שהלחם שאלוּ כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלוּ שלא כהוגן וכו', שהיה אפשר להם בלא בשר' לפיכך נתן להם בשעת טורח ושלא כהוגן\". וראה בתוספות ברכות לז, א ד\"ה בורא, פירוש ברכת \"בורא נפשות רבות וחסרונן\", שהכוונה לדברים הכרחיים כמו לחם ומים, ו\"להחיות בהם נפש כל חי\", שיכולים העולם להתקיים בלא הם, שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא." + ], + [ + "מהו: \"שתה מן היין ונעשה שתוי\"?309 כן בשבעים. ובתרגומים: ורוי. ובמסורה: \"וישת מן היין וישכר\".", + "ראשית, הצדיק לא שתה \"יין\" אלא חֵלק \"מן היין\", ולא את כולו. כי הגרגרן משוּלָח־הרֶסֶן לא יְנַתֵק ויעזוב את סביאת היין, אלא אם כן הכניס לקרבו את כל היין החי310 יין שאינו מהול. מ.. אך המתנזר המפוכָּח, מודד (במידה) את הדברים הנחוצים לצרכיו. ו\"נעשה שתוי\", משמעו311 עומד במקום מחליף את. מ. \"ליהנות מן היין\". כי שנַיים וכפולים הם עסקי היין; האחד איוולת, להפריז בשתיית יין, וזה חטא מיוחד ל(איש) רע ומושחת. והאחר הוא לשתות יין, וזה דרכו של החכם. אי לזאת, לגבי החכם (נח), נאמר כאן \"נעשה שתוי\" לפי מובנו השני, לא שתייה מופרזת מתוך שיכרון, אלא שתייה בלבד.*שו\"ת בראשית ב, סח
___________
", + "פילון ממעט מתיבת \"מן\" היין, שנח שתה רק מקצת מן היין. גם במדרש הנעלם נמצא פירוש זה, ושם מציין, שנח היה מבולבל בצאתו מן התיבה, לכן לא השתכר בשתייתו יין, אלא שבאותה שעה אף מקצת מן היין ששתה הביאוֹ לידי שיכרות: \"וא\"ר יהודה, מבולבל בדעתו היה נח כשיצא מן התיבה, בדירתו עם החיות והרמשים והשקצים, ומפני ששתה מעט יין נשכר ונתגל\" (מדרש הנעלם כב, ע\"ב).", + "מהו: \"התגלה בביתו\"?312 כן בשבעים: ἐν τῷ οἴκῳ αὐτοῦ. ובמסורה: \"ויתגל בתוך אהלה\". וראה להלן נֹח הע' 333.", + "לפי הפשַט ולפי השֵׂכל, שֶבַח הוא לחכם, שעירומו איננו באיזה מקום בחוץ, אלא בבית, כשהוא ספוּן בכְסוּת ביתו, כי עירום־גופו היה טמון בביתו שנבנה מעצים ומאבנים. אבל ספונות313 גם לבוש או כיסוי. מ. הנשמה וכסותה הן מִשמעת ודעת. וישנם שני מיני עירום, האחד הוא הַבָּא במקרה מתוך חטא בשגגה, כי במובן־מה המהלך במישרים לָבוּש הוא, ואם ייכשל אין זה מרצונו, - כאותם השיכורים הנעים ומתנודדים מצד אל צד, או נופלים בתרדימה או מוכים בשיגעון. גם אם כושלים314 או חוטאים. מ. אלה לא חטאו315 או כשלו. מ. במחשבה תחילה, אך הרי חובה (על כל אחד) להעטות על עצמו כסוּת של חינוך טוב ומשמעת נאה. ויש עוד עירום נוסף - של הנשמה, המסוגלת להיחלץ בהצלחה מכל עוֹל גופני מכביד, כמו מתוך קֶבֶר שבו היתה כביכול קבורה זמן רב, כלומר מתענוגות ורעות אין־ספור של התאוות האחרות, ואימת החשש ממעשים רעים, והצער הנובע מכל אחת ואחת מהן. כי למי שניתן הכוח לעבור תלאות כה רבות ולהתערטל מכולן כאחת, הרי הוא מאושר ושמֵחַ זָכָה במנת חלקו ללא העמדת־פנים316 המילה אינה מופיעה במילון. לפירוש הארמני לקטע יש תחליף: העמדת פנים . מ. וכיעור. אכן הייתי אומר, זהו הנוי והקישוט של אלה הראויים לחיים בלתי־גופניים.*שו\"ת בראשית ב, סט
___________
", + "במקום אחר הוא כותב: \"האחד הוא אותו עירום מעולֶה317 הכוונה להיחלצות האדם ממעשים רעים וכדומה., ואילו האחר הוא ניגודו - שלילת המוסריות הנובעת משינוי, כשהנפש נעשית שוטה ונבוכה. וכזה היה עירומו של נח, כששתה מן היין. אך בחסד האל לא פשטו החוצה השינוי ועירום־השֵׂכל עם שלילת המוסריות, אלא שנשארו בתוך ביתו, שהרי הוא אומר: \"התגלה בתוך ביתו\". אכן, גם כאשר החכם חוטא הוא אינו מעמיק סרה כרָשע, כי רעתו של האחד הולכת ומתפשטת, ואילו של האחר נעצרת. ולפיכך הוא (החכם) מתפכח, זאת אומרת שהוא שב בתשובה, וכביכול מבריא מחוליו\" (דרשות אלגוריות ב, ס).", + "לא מצאתי בחז\"ל מקור מקביל לדבריו אלה, אבל כבשו\"ת הקודם, מבטא פילון את הדעה, הממעיטה את השלילה בשיכרותו של נח והתגלותו בתוך אהלו, שיטה המתבטאת גם במדרש הנעלם הנזכר לעיל. גם כאן מתיבת \"בתוך\", מלמד פילון זכות על נח, שלא התגלה מחוץ לביתו אלא בתוך ביתו. אבל מדבריו ב\"דרשות אלגוריות\" משמע, שנח חטא בזה שהתערטל מן המוסריות, אבל כמו שהשיכור מן היין סופו להתפכח מיינו, כך חזר נח בתשובה." + ], + [ + "מדוע לא אמר (הכתוב) בפַשטות: \"חם ראה את הערוה\"318 עירום, ראה בשו\"ת הקודמת. מ., במקום \"חם אבי כנען ראה את ערות אביו\"?", + "(הכתוב) מאשים את הבן על־ידי אביו ואת האב על־ידי בנו, כי שניהם כאחד עשו מעשה שטות עוולה כפירה ופשעים אחרים. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, (עיין) במה שאמרנו לעיל בנוגע לעניין זה319 שו\"ת בראשית ב, סה (לבראשית ט, יח-יט)..*שו\"ת בראשית ב, ע
___________
", + "ראה להלן בראשית ט, כז שו\"ת בראשית ב, עז ובביאור שם.", + "מהו: \"סיפר320 כך גם בשבעים: ἀνήγγειλεν, סיפר או בּישֵׂר. ובמסורה: \"ויגד\". לשני אחיו בחוץ\"?", + "(הכתוב) מגדיל ומאדיר את החובה (ואת) האַשְמָה321 מילולי: חובת האשמה. ראה הע' מרקוס בעמ' 162. מ.. ראשית, הוא (חם) איננו אומר את שגגת האב לאח אחד בלבד, אלא לשניהם. ולוּ היו רבים יותר היה מעדיף לספֵּר לכולם, ולא רק לאֵלה שהיה יכול (להגיד להם). ואת דברו הוא דיבר בלעג322 ראה גם \"על הפכחון\", לב, המובא להלן לבראשית ט, כז (לשו\"ת בראשית ב, עז)., (וזה היה עניין) שלא היה ראוי ללעג ולקלס, אלא לצניעות וליראה ולהכנעה. שנית, (נאמר) בדברים כי סיפר לא בבית אלא \"בחוץ\", וזה מראה בבירור כי הוא גילה סודו לא רק לאחיו, אלא גם לאֵלה שעמדו סביבם בחוץ, אנשים ונשים יחדיו. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ב, עא
___________
", + "לרברי פילון, חטאוֹ היה בזה, לא רק שהגיד את הדבר לאחיו, אלא שהגיד לכל אלה העומדים \"בחוץ\", אנשים נשים וטף. ועל התגלותו זו הוא כותב במקום אחר: \"החטא נעשה במחוז הנפש ובביתה. אך אם בנוסף למחשבת האוון היא תוציא אל הפועל ותבצע מעשיה, אזי תצא העוולה החוצה. לפיכך נתקלל כנען, מפני שאת השינוי בנפשו (של נח) גילה \"בחוץ\"323 ראה גם להלן בביאור לבראשית ט, כז שו\"ת בראשית ב, עז, שגם כנען הגיד בחוץ., זאת אומרת, הַשְׁלָמָה על־ידי המעשים324 מפני שצירף את המחשבה למעשה.. ואילו שם ויפת ראויים לשבח, כי הם לא שתו נוספות לנפש, אלא כיסו את השינוי ש(התחולל) בקרבה\" (דרשות אלגוריות ב, סא-סב).", + "פירוש דומה לזה של פילון על מעשיו של חם, נמצא בפרקי דר' אליעזר (פרק כג): \"נכנס חם ומצא ערות אביו, ולא שָׂם על לבו מצות כיבוד אב, והגיד לשני אחיו בשוק כמשַׂחק באביו\". הפדר\"א משתמש בלשון \"בשוק\", וכן בתרגום אונקלוס ויב\"ע: \"בשוקא\". ובפירוש זה נתכוונו להגדיל חטאו של חם, כשם שפילון עושה כאן. ועל כך שחם סיפר דרך לעג ושחוק, כן במדרש אגדה: \"ויגד לשני אחיו בחוץ, והיה מלעיג על אביו\". ובלקח טוב: \"בלעג בשחיקה הגיד להם\". וב\"דעת זקנים\": \"החכם ר' אהרן מצא במדרש, שחם ראה וספר לאחיו כמלעיג, ולא עשה דרך כבוד, אך בשוק גלה הדבר\". וכן ברמב\"ן לפסוק ט, יח: \"והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד, שהיה ראוי לכסות ערותו ולכסות קלונו, שלא יגידנו גם לאחיו, והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים, להלעיג עליו, וזה טעם בחוץ, וכן תרגם אונקלוס בשוקא. וטעם שידע את אשר עשה לו, שגלה חרפתו לרבים, והיה בוש בדבר\"." + ], + [], + [ + "מדוע מכַנֶה (הכתוב) את חָם כ\"צעיר\", כאמור: \"את אשר עשה לו בנו הקטן\", אף על פי שהוא נמנה כבֵן אמצעי בין שלושת האחים?", + "ברור שזו אלגוריה. \"קטן\" נתפס לא בגיל ובזמן, אלא כילדותי בנפשו. (כי) אין ביכולת הרישעה לקבל חכמה עתיקה וישישה. מחשבות הלב הקדום באמת325 מילולי: של הרצונות הקדומים באמת. מ. הן ישישות, וכמובן לא מבחינה גופנית, אלא רוחנית.*שו\"ת בראשית ב, עד
___________
", + "כעין זה אנו מוצאים בחז\"ל, שקטן אין פירושו קטן בשָנים: \"וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, בנו הפסול, הה\"ד (מלכים־א ח, סד) כי מזבח הנחשת קטן מהכיל\" (ב\"ר לו, ז, וכעי\"ז במדרש אגדה וברש\"י). ובלקח טוב: \"קטן בדעת וקטן ביחס\". וזה כאמרם: \"אין זקן אלא מי שקנה חכמה\" (קידושין לב, ב)." + ], + [], + [ + "מדוע בתפילתו על שֵם אמר (נח) כך: \"ברוך ה' אלהים326 במסורה ובשבעים ליתא תיבה זו. וכן לא הביאה פילון ב\"על הפכחון\", נא; נח, המובא להלן. אלהי שם, כנען יהיה עבדו327 בקצת כתבי־יד של השבעים αὐτοῦ. ובמסורה: \"עבד למו\".\"?", + "\"ה'\" ו\"האלהים\" הם צירוף שני הכוחות הראשיים, המלכותי והחונֵן327* היינו: המיטיב, הגומל חסד., שעל־ידיהם נתהווה העולם. והנה המלך ברא את עולמו בהתאם לחסדו (\"אלקים\"), אך לאחר שהושלם נקבע סדרוֹ לפי המלכות (\"ה'\")328 כך שיטתו של פילון בכמה מקומות. ראה לעיל בראשית ז, ה שו\"ת בראשית ב, טז.. אי לזאת, הוא (האל) ראה את האיש החכם ראוי לכבוד המשותף, אותו קיבל כל העולם במשותף. וכש(האל) מעניק את חסדיו וברכותיו בשפע רב למכביר, הוא צירף אליו (=אל האדם) את חלקי העולם על־ידי הכוחות של \"ה'\" ו\"אלהים\". לפיכך, נזכר פעמיים שמו של הכוח החונֵן \"אלהים\"329 מדרשו זה מבוסס על גירסת פילון בפסוק.: פעם, כפי שהערתי, בצירופו לכוח המלכותי, ופעם ללא (כל) קשר ניכָּר, כך שהחכם יהא ראוי למתת הכללית ו(גם) המיוחדת כאחד, ושיהא אהוב על הבריות330 מילולי: על העולם. מ. ועל המקום. על העולם - בגלל החסד המשותף, ועל המקום - בגלל (החסד) המיוחד.*שו\"ת בראשית ב, עה
___________
", + "במקום אחר, דורש פילון את דבר הזכות הגדולה שבאה לְשֵם משום סמיכות האלקות לשמו: \"הבה נתבונן בקללות ובצורתן. הוא (נח) אומר: \"ארור כנען עבד משָרֵת יהיה לאחיו\" ו\"ברוך ה' אלהי שם וכנען יהיה עבדם\". אמרנו לפני כן, ש\"שֵם\" עניינו \"טוב\", כי הוא נקרא לא בשם פרטי, אלא ב\"שֵם\" הכולל את כל המין שלו, כי רק ה\"טוב\" יש לו שֵם הראוי לשבח ולתהלה. והיפוכו ברע, בן בלי שם, או שֵם רע. ומהי איפוא הברכה לה ראוי אדם הנוטל חלק בתכונת הטוב? ומה היא? זו ברכה חדשה ומיוחדת, ואף בן־תמותה אינו זכאי להשתמש בה. וממנה, כמעט כמו מן הים, פורצים גואים ושוטפים מעיינות הטוב, בני אלמוות ונצחיים. כי את ה' אלהי העולם ומלואו הוא קורא במיוחד \"אלהי שֵם\", בהתאם לבחירת החסד\"331 החסד שבחר ה' בְשֵׁם. מ. (על הפכחון, נא-נג).", + "דברי פילון, שעל שֵם במיוחד חל שמו של הקב\"ה ולא על אדם זולתו, מתבהרים לאור מדרש חז\"ל: \"ניתנה גדולה לשֵם שייחל הקב\"ה שמו עליו, שנאמר ברוך ה' אלהי שם, כמה שנאמר אלהי דוד אביך (מלכים־ב כ, ה), איה [ה'] אלהי אליהו (שם ב, ד), אלהי אברהם (בראשית כח, יג). וכולן, לא ייחל הקב\"ה שמו עליהן עד שנפטרו מן העולם ונתקיימה צדקתן, חוץ מיצחק, שכיון שנעקד כאילו מת. ומניין שייחל הקב\"ה שמו על יצחק בחייו? שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (שם). אבל שֵם ייחל הקב\"ה שמו עליו בחייו, שנאמר ברוך ה' אלהי שם\" (מדרש הגדול, ועי' ת\"ה תולדות, ז). ולזה כיוון פילון באמרו, ש\"ברוך ה' אלהי שם\" היא ברכה חדשה ומיוחדת, ושאין לשום בן תמותה הזכות להשתמש בה, מפני שה' ייחל שמו על שֵם בחייו.", + "הראיה שמביא פילון מברכת שם וקללת כנען, שהרע הוא בן־בלי־שם, נמצאת גם במדרש בשם ר' יוחנן: \"אמר ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוחנן, אין שמו של הקב\"ה נזכר על הרעה וכו', וכן אתה מוצא בנח כשבירך את בניו, שנאמר ברוך ה' אלהי שם וגו', אבל כשקילל את כנען לא הזכיר שמו של הקב\"ה עליו, שנאמר ויאמר ארור כנען\" (ת\"ב תזריע, ב).", + "ובמקום אחר: \"מהי חובתו של אדם אשר נמצא ראוי לשפע טובות רב מעין זה? האם לא ישַלֵם למיטיבו בדברים בשירות ובתהילות? נראה שזהו מה שנרמז ב\"ברוך ה' אלהי שם\", כי איש אשר לו חֵלק באֵל, חייב לשַבחו ולהללו, (והרי) רק כך יכול הוא להשיב טובה, ואילו כל השאר שוב אין הוא בכוחו כלל ועיקר\" (על הפכחון, נח).", + "כדברי פילון, שבמלים \"ברוך\" וכו' נרמז על התודה שהאדם חייב לברך את ה', נמצא גם בראב\"ע: \"ברוך ה' אלקי שם, חייבין אנו להוסיף תודות לשם שהוא אלהי שם\"." + ], + [ + "מדוע בתפילתו על יפת אמר (נח): \"יגדיל332 בתרגום יב\"ע: ישפר ה' תחומיה דיפת. אלהים ליפת וישכן בבית333 כך בארמיני. ובשבעים ἐν τοῖς οἴκοις =בבתי. וראה להלן מ\"על הפכחון\", שגורס \"בבתי\". וראה גם לעיל בראשית ט, כא שו\"ת בראשית ב, סט, שגורס \"ביתו\" במקום \"אהלה\". שֵם, וכנען יהיה עבדו\"?", + "(הבה נוותר על) הפשַט, כי ברור הוא, אך יש לבחון (את הדברים) לפי השֵׂכל. וכך, טובה, שהיא שנייה ושלישית במעלה, גדֵלָה ומתרחבת, (לדוגמא): בריאות, חושים חדים, יופי, גבורה, עושר, כבוד, אצילות, ידידים, שׂררה ורבים בדומה להם. לפיכך הוא אומר: \"יגדיל\". אך כיון שיתרון נכסים מעין אלה לפרטיהם, עשוי להזיק לרבים אשר אינם חיים לפי הצדק החכמה ושאר מידות טובות, - (אדם) היורש אותן (את הצדק וכו') בשֶפַע, מנַהֵל עניינים גופניים וחיצוניים כאחד. ואילו ריחוק וחוסר־קירבה להן, נוטש (את הטוב שבאדם) ללא הַנהָלָה ושימוש (מועיל), וכאשר משגיחים הגונים עוזבים וזונחים אותם, הם מזיקים במְקום שבו היו עשויים להביא תועלת. לפיכך הוא מתפלל על מי שקנה נכסים גופניים וחיצוניים, ש\"ישכן בבית החכם\"334 כלומר, שֵם, שהוא סמל החכמה אצל פילון (ראה בשו\"ת הקודמת)., שיְיַשֵר דרכּוֹ כשהוא רואה ומתבונן בדוגמת הטוב המושלם.*שו\"ת בראשית ב, עו
___________
", + "פירוש אלגורי זה נמצא גם במקום אחר בכתביו, ושם הוא מברר את מובן המלים \"וישכן באהלי שם\", ובבירור השאלה למי מכוונים הדברים: \"יש לבדוק, על מי מתפלל (נח) שישכן בבתי שֵם? כי הדבר לא נזכר במפורש. מיד ניתן לומר, שהוא (האל) המושל בַּכֹּל. הרי איזה בית הולם יותר לָאֵל וניתן למצוא, מֵאֲשֶר נפש תמימה וטהורה, המעריכה רק את הטוב והיפה, וקובעת את כל שאר הדברים הנחשבים כ(טובים), כשומרים על העומדים לרשות הטוב335 ראה בשו\"ת הקודמת, ש\"שֵם\" פירושו \"טוב\".. נאמר, שהאֵל שוכן בבית, אך לא כאילו (הוא שוכן) במקום מסויים, שהרי הוא מכיל את הכל, ודבר לא יוכל להכילו336 \"שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו\" (ב\"ר סח, ט). ראה לעיל בראשית ב, ח הע' 56.. אלא הוא שומר בתשומת־לב ומתוך דאגה על אותו המקום... כל אחד עליו ניתך טוּב אהבת האל, חייב להתפלל שמושֵל־הכל יזדמן כדַיָיר (בביתו) וינשֵׂא את אותו הבית השָפֵל, מעל האדמה, ויצטרף לקצווי שמים. ונראה, שהפסוק מאַשֵר זאת. כי \"שֵם\", כביכול היסוד, משוּקָע בו הטוב והיפה, ומשורש זה יצא אברהם החכם, עץ עושה פרי... ופריו היה יצחק... וממנו יצא יעקב... מקור שנים־עשר השבטים, הנבואות אומרות שהם \"ממלכת כהונה לאל\" (שמות יט, ו), בעקבות (מה שנאמר) על שֵם, הראשון אשר באהלו התפלל \"ישכון האל\", הרי ממלכה היא ללא־ספק בית המלך - המשכן המקודָש היחידי. אך ייתכן שמילות התפילה מתיחסות אף אֶל יפת, שיבַלה את זמנו בבתי שֵם. הרי נאה להתפלל עבור בעליהן של נכסים טובים, גופניים כחיצוניים, שיחזור אֶל הדבר היחידי של הנפש, לבל יסטֶה לנצח ממחשבת האמת, ולבל יחשוב כטובות את אותן המחשבות המשותפות למקוללים ולרעים, בריאות עושר וכדומיהן, שעה שאותו חֵלק האמיתי בין הטוב, לעולם אינו מצטרף לשום רע, שהרי אין כל שותפות בין הרע והטוב\" (על הפכחון, סב-סז).", + "לפי פילון, ישנם שני פירושים לתיבת \"וישכן באהלי שם\". האחד שהשכינה תשכון באהליו של שֵם, שבאופן אלגורי מובנו גם בתוך האדם, ופירושו השני שווה לזה של השו\"ת כאן, שיפת ישכון באהלו של שֵם, שהוא דוגמת הטוב.", + "שני פירושים אלה נמצאים גם בחז\"ל ובתרגומים: \"וישרי שכינתיה במשכני שם\" (אונקלוס), \"וישכן יקר שכינתיה בגו משכוני דשם\" (תרגום ירושלמי השלם), \"וישכון באהלי שם, שישכון אלקים באהלי שם\" (ראב\"ע). והפירוש השני: \"ויתגיירון בנוי וישרון במדרשא דשם\" (יב\"ע). וכעי\"ז בגמרא:\" וא\"ר יוחנן, יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם, דבריו של יפת יהיו באהלי שם וכו'. א\"ר חייא בר אבא, היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת, יפיותו של יפת יהא באהלי שם\" (מגילה ט, ב).", + "דברי פילון, ששֵם הוא שרשו של אברהם, נמצאים גם במדרש: \"את שם ואת חם ואת יפת, והלא יפת הוא הגדול? אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק ושנולד מהול ושייחד הקב\"ה שמו עליו, ושאברהם עומד ממנו\" (ב\"ר כו, ג). וכעי\"ז במה\"ג: \"מפני שיצא ממנו אברהם יצחק ויעקב\" (מה\"ג בראשית ו, יא). וברד\"ק: \"וזָכַר שם המיוחד עם שֵם, כי ראה בזרע שֵם יהיו עַם מיוחד, עובדים השם מיוחד, ויקרא אלהים להם, כמו שאמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב\".", + "פירושו של פילון, שהפסוק מתכוון גם להשראת השכינה במשכָּן, נמצא ומבואר בחז\"ל, בפירושו של ר' יוחנן: \"לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם\" (יומא ט, ב - י, א). \"יפת אלהים ליפת, זה כורש, שגזר שיבנה בית המקדש, ואף על פי כן וישכן באהלי שם, אין שכינה שורה אלא באהלי שם\" (ב\"ר לו, ח).", + "מדוע, כשחָטָא חָם, מציג (הכתוב) את בנו, את כנען, כעבדם של שם ויפת?", + "ראשית, משום ששניהם, האב ובנו, השתתפו באותו מעשה רֶשע, ושניהם היו מעורבים בו ללא הבדל, וכביכול השתמשו בגוף אחד ובנפש אחת337 ראה גם לעיל בראשית ט, יח-יט שו\"ת בראשית ב, סה; ט, כב שו\"ת בראשית ב, ע.. שנית, גם משום שהאב עתיד היה להצטער באופן חמוּר על קללת בנו, מדעתו שהוא (כנען) נתייסר ב(חטאי) אביו יותר מאשר בחטאי עצמו, כי הגורם והמורֶה של מחשבות אימרות ומעשים רעים (ראוי) למלקות. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, הם שנַים בכוֹח, יותר נוהֲגים (=דרכים) מֵאֲשֶר אנשים בפועל. ו(הכתוב) מצביע על כך בבירור בדמות השמות, כשהוא מצביע על טיבם של דברים. כי \"חָם\" תירגומו \"חוֹם\" או \"חמים\", ואילו \"כנען\" - \"סוחרים\" או \"מתווכים\"338 סרסורים..*שו\"ת בראשית ב, עז
___________
", + "השאלה והתשובה הראשונה שנותן לה פילון, נמצאים גם בחז\"ל: \"ויאמר ארור כנען וכו', חָם חטא וכנען נתקלל? אתמהה! וכו'. רבי נחמיה אמר, כנען ראה והגיד לחָם339 \"ויתגל (נח) בתוך האהל, ונכנס כנען וראה וכו', ויצא והגיד לאחיו, נכנס חם ומצא ערות אביו ולא שָׂם על לב מצות כבוד אב, יצא והגיד לשני אחיו בשוק כמשחק באביו\" (פרקי דרבי אליעזר, כג)., לפיכך תולין את הקללה במקולל\" (ב\"ר לו, ז). וכעין זה בת\"ה נח, טו, ובת\"ב שם, כא, ושם מסיים: \"כנען ראה והגיד לאביו, וחזרה קללה לעיקרה, לפיכך ויאמר ארור כנען\". ויש לציין, שעל דברי ר' נחמיה מעיר הר\"ן בפירושו על התורה, שבאמרו \"וירא חם אבי כנען\" (שם ט, כב), נרמז שהוא עצמו היה שותף בעבירה, ונימוק זה קרוב מאד לנימוקו של פילון. ובר\"ן: \"נבוכו המפרשים למה נתקלל כנען בחטא חם, כי היה ראוי שיקולל חם עצמו וכו'. ועל דעתי, אין בזה מן הקושי וכו', כי אחרי שכנען היה מוטבע על תכונת אביו ואוחז מעשיו בידיו, כמו שמורה תארו שני פעמים בפרשה זו, \"חם אבי כנען\", ראוי שיקולל כנען\". ובאברבנאל: \"והנראה אלי וכו', והנה בהכנס חם באהל אביו נכנס כנען עמו, ואפשר שכנען הוא אשר גלה את נח, ושניהם ראו אותו מגולה בתוך אהלו, והנה היה מחטאת חם שלא חשש לכבוד אביו ולא כסהו, והיה מחטאת כנען שהוא גלהו וילך ויגד בחוץ כמצחק בעיני אחיו, ר\"ל בני חם. ויהיה אם כן אמרו וירא חם אבי כנען את ערות אביו, מסַפֵּר בגנותו שלא כסהו, ויגד לשני אחיו בחוץ חוזר לכנען הנזכר\" (תשובה לשאלה ב, שם).", + "תשובתו השנייה של פילון, וכן פירושו האלגורי, מתבהרים על פי דבריו בספרו \"על הפכחון\", שבחלקו מוקדש לשאלת שיכרותו ופיכחותו של נח. שָם הוא מקַשֵר את פירושו השני ואת הפירוש האלגורי, שיסודו במדרש השֵמות. חָם היה יוזם המחשבות, וכנען בתור תַּגָר וסרסור, מוציא אל־הפועל את המחשבות הללו. פילון נעזר בפסוק \"פוקד עון אבות על בנים\", מפני שהאב היה יוזם המחשבה והבן הפך אותה למעשה:", + "\"יש לבדוק, מי אם כן נתקלל? זה אחד הנושאים הראויים לחקירה, כי הרי לא הבן (של נֹח), שנחשב לחוטא, נפגע, אלא בנו של זה (חם) ונכדו של הלה (נֹח), אף על פי שעד אותה שעה לא נראה שעשה (כנען) כל עוולה לא קטנה ולא גדולה. האיש אשר חָשַק לראות את אביו בעירומו מתוך חטטנות, ולָעג על אשר ראה, והכריז על אשר היה צריך לשתוק, היה בנו של נֹח - חָם. ואילו הנאשם בחטא לא־לו וקולֵט הקללות - אינו אלא כנען, שנאמר: \"ארור כנען עבד ומשרת יהיה לאחיו\" (בראשית ט, כה). ובמה חטא? כפי שאמרתי, יתכן שכבר בחנו זאת אי־אֵלה מן המדקדקים במילים על־פי דרכם, ומגבבים340 לא ברור אם נתכוון בזה לכינוי של שלילה. פירושים על התורה. אך אנו הבה ונציית בהגיון ישר לנרמז, ונפתור את הפירוש הטמון (בדברים). אך קודם לכך, עלינו להבהיר נקודות נוספות. יציבות ותנועה הן שונות זו מזו: מחד, האחת נינוחה, ומאידך (השנייה היא) תנועה שיש לה שתי פנים, האחד נע ונד והשני סובב סביב לאותה הנקודה. אם כך, היציבה היא אחות לנוהג קבוע (ועומד), ואילו התנועה (אחות) לפעילות... אמנם לא אמרתי זאת341 מה שפירש באריכות ב\"על הפכחון\", לה-מג. אלא כדי להורות, שבנו של נֹח, חָם, הוא שֵם לרישעה כשהיא נינוחה, בעוד שהנכד (כנען, הוא שֵם לרישעה) המתנועעת. כי \"חָם\" פירושו \"חוֹם\", ו\"כנען\" (פירושו) \"טילטול\"342 \"נוע\".. והחום מַראה על קדחת בגוף, ועל רישעה שבנפש. ונדמה לי, כשם שהתקפת קדחה היא מחלה בגוף כולו ולא רק בחֶלקו, כך הרישעה היא חולי בנשמה כולה. ולפעמים היא נחה ולפעמים היא נעה. את תנועתה מכנֶה (הכתוב) \"טילטול\"342 \"נוע\"., שבלשון העברים נקרא \"כנען\". ואין מחוקק שיטיל קנס על הרשעים כשהם נינוחים (מרישעתם), אלא רק כשהם נָעים ועוסקים במעשי עוולה343 ראה השאלה הב' של האברבנאל על דברי הר\"ן הנ\"ל, שהרי הקללה נמשכת אחר פועל החטא (חָם), ולא אחר ההדמות (כנען)? ותירוצו (על יסוד פירושו הנ\"ל): \"ולכן לא קלל את חם, לפי שהיה חטאו בלבד בשב ואל תעשה\". וראה הסברו של פילון להלן בהמשך הדברים.. וכמו כן אין אדם שקול שירצה להרוג חיה נושכת, אלא אם כן היא עתידה לנשכו. אכן, עלינו להשמיט מדיוננו את ענין אכזריות הנפש, שמטִבעה שואפת לרֶצח בעלמא. וטִבעי הוא אפוא, שהאיש הצדיק נראה כמטיל קללותיו על נכדו כנען. ואני אומר \"נראה\", כי בכוח הוא מקלל את בנו חָם דַרְכּוֹ (=דרך כנען). כי חָם, כשנטה לבו לחטוא, הפך את עצמו לכנען344 כוונתו, שמחשבת הרשעה היא כמעשה. ראה \"על הרע האורב לטוב\", צז (מובא לעיל בביאור לבראשית ד, יא שו\"ת בראשית א, עא).. הרי הדיון שלפנינו הוא בנושא אחד - הרָעָה. וזו מתגלית פעם ביציבות (=נחה), ופעם בתנועה (=נעה). אך היציבות קודמת לתנועה, כביכול עניין התנועה מתייחס ל(עניין) השוקט כיוצא חלציו. אי לזאת, מתואר כנען בטִבעיות כבנו של חָם, הטילטול כבנו של המנוחה, כדי שיתְאַמֵּת מה שנאמר במקום אחר: \"פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים\" (שמות כ, ה). כי העונשים באים על תכלית וסוף, שיש לכנות אותן ילדי המחשבה345 תכלית וסוף של המחשבה., בעוד שהן, (המחשבות) כשלעצמן, משתמטות מאָשָם אם לא מצטרף אליהן מעשה מחַייב\" (על הפכחון, לא-לד; מד-מט)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע מופיע חָם תמיד באמצע בין שלשת בני נֹח, בעוד שהקצוות מתחלפות? כשהם נולדו נזכר שֵם תחילה, דהיינו \"שם חם ויפת\"346 בראשית ה, לב; ו, י., וכשהם מולידים נזכר יפת ראשון, ומִנְיַין המשפחה מתחיל ביפת?", + "החוקרים ודורשים את הפשַט של הכתבים האלהיים, מעמידים פנים כמאמינים בענין הסדר, שהנזכר ראשון בתחילה -שֵם- הוא הצעיר מכולם, בעוד שהאחרון -הבכור- הלא הוא יפת. הרשות בידם לסבור איש איש כחפצו, ולהאמין בכל הישר בעיניהם. אך אנו, החוקרים את הטבע השִׂכלי של האחרים, עלינו לומר כי בין שלשה; הטוב הרע והבינוני347 ראה לעיל בראשית ה, לב שו\"ת בראשית א, פח., המכונים \"נכָסים מִשְנִיים\", לעולם נמנה הרע באמצע, למען ייתָפס בתווך וינוצח על־ידי שני הצדדים, ייזרק מאחד אל השני ומן השני שוב ייזרק לראשון348 מילולי: לאחר. מ., ו(דבר) זה יתפוס ויאסור וילחץ אותו. אך הטוב והבינוני, שהם \"נכָסים מִשְנִיים\", מחליפים את סידרם.*שו\"ת בראשית ב, עט
___________
", + "שתי הדיעות, ובהכרעה של הדיעה השנייה כעין זו של פילון, שאין כאן סדר הולדתם אלא סדר אחר, והוא סדר של תכונות, נמצאות גם בדרש ארץ־ישראלי שבחז\"ל: \"תדע דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן, דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב), שם גדול מחם שנה, וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, וכתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ (שם ז, ו), וכתיב ואלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (שם יא, י). בן מאת שנה, בר מאה ותרתין שנין הוה?! אלא דרך חכמתן קא חשיב להו\" (סנהדרין סט, ב). עוד ראיה מן הפסוק שיפת הוא הגדול שבאחיו, מובאת בגמרא שם: \"אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא (הדרש שהובא לעיל) קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר לי אתון מהכא מתניתו ואנן מהכא מתנינן לה, ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול (בראשית י, כא), יפת הגדול שבאחיו היה\" (ועי' ב\"ר לז, ז; במ\"ר ד, ח).", + "ובמדרש: \"את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב). והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק\" (ב\"ר כו, ג). \"ויהיו בני נח היוצאים מן התבה [שם וחם ויפת] (בראשית ט, יח), וכי שם היה גדול שהוא מקדימו, והלא כתוב אחי יפת הגדול (שם י, כא), למה הקדים שם ליפת? שהיה כשׁר ומושלם לבוראו\" (ת\"ב נח, יט; ת\"ה שם, יב). והרכָּבה של המקור בסנהדרין ובב\"ר נמצאת במדרש לקח טוב לבראשית ה, לב: \"ויולד נח את שם, שם קטן שבכולם היה, שנאמר ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית יא, י), אלא יפת גדול שבהם היה, וגדול משם שתי שנים, וכשהיה יפת בן ק\"ב שנה היה שם בן מאה שנה, לכך נאמר שם בן מאת שנה (שם), ולמה הקדים את שם? על שם ייחוס, שיצא ממנו אברהם\". \"בניו של נח יפת הוא היה הגדול, ומפני שהיה שֵם צדיק הוא מונה אותו ראשון בכל מקום, שנאמר ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת (בראשית ט, יח), אבל ביחוס מזכיר ליפת שהוא גדול, שנאמר (שם י, כא) ולשם יולד וכו' אחי יפת הגדול\" (ת\"ב תולדות, כג).", + "לשאלה למה חם הוא תמיד באמצע, אין תשובה במקורות הנ\"ל (וראה דברי התוספות בסנהדרין שם, ד\"ה אלא, שנשארו בתימה: \"אלו דרך חכמתן קא חשיב, תימה, א\"כ ליחשוב חם לבסוף, וקרא קא חשיב שם חם ויפת?\"). אולם תשובה לזה, וכעין רעיון פילון על הרע המנוצח משני הצדדים, מובא במדרש הגדול לבראשית ו, י: \"את שם את חם ואת יפת, והלא יפת הוא הגדול, שנאמר אחי יפת הגדול, ולמה איחרו והקדים שם? מפני שיצא ממנו אברהם יצחק ויעקב, ונמסרה לו הכהונה והנבואה, ללמדך שאין הגדוּלה בייחוס אלא בחכמה. והניח חם באמצע, והוא הקטן, שנאמר את אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט, כד), שגלוי וידוע לפני הקב\"ה מה שהוא עתיד לעשות, לכך הקדימו על הגדול, כדי להשפילו, כענין שנאמר (איוב יב, יג) משגיא לגויים ויאבדם\". ועוד שם לפרק ט, פסוק כד: \"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. מכאן שחם הוא הקטן, אלא שהקדימו, כדי להרבות מפלתו\".", + "חלוקה זו של פילון לשלשת בני נח, לטוב ולרע ולבינוני, נמצאת גם בשו\"ת לעיל ובספרו \"על הפכחון\", ששֵם הוא סמל לאיש העומד במדריגה הגבוהה ביותר, ושאין לו שום חלק ונחלה בעסקי הגוף והחומר, ושכָּל חייו מוקדשים לענייני אלהות (על הפכחון, נח; סו). ויפת הוא הבינוני, יש לו מטוב העולם הזה, אבל עליו לשַכְלֵל מעשיו ולשכון באהלי שם (שו\"ת ב, עו; על הפכחון, סז), וחָם הוא סמל הרע, שהוא \"חום\" הרע המפתה לחטא (על הפכחון, מד-מט).", + "לדברי פילון על טִבעם של בני נח, ישנה מקבילה במדרש הנעלם (כא, ע\"ב): \"ויולד נח שלשה בנים. תאני רב כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה להיות לו לעזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שֵם. והנהגת התאוה והיצר הרע, המנהג והמחמם את הגוף בדבר עבירות והיא הנקראת חם. והנהגת היצר טוב, המנהיג את האדם בכל טוב וליַפות מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת\"", + "וחלוקה כעין זו גם באברבנאל: \"לפי שחיי האדם כמו שכתבו החכמים, הם ג': אם חיים בהמיים, הנוטים אל התאוות הגשמיות ממאכל ומשתה ומשגל, כדרך הבהמות ועובדי אדמה; ואם חיים מדיניים, שהם כפי הנאה והמעלה בהנהגת האדם עצמו וביתו ומדינתו בהסתפקות וביושר המשפט; ואם חיים שכליים, אשר הם כפי העיון השכלי והחקירה המדעית. והנה חם הוא המורה על החיים הבהמיים, ולכן ראה את ערות אביו וכו'; והיה יפת מורה על החיים הנאים כפי המעלה והמוסר והכבוד, ולכן התעורר לכסות ערות אביו וכו'; ואמנם שם מורה על החיים המדעיים, כי היתה מלאכתו דרישת החכמות וחקירתה וכו'. ואתה תראה, איך נמצאים סגולות שלשת האבות האלה באומות הבאות מהם, והם: כי מחם בא כוש ומצרים ופוט וכנען, שהם כלם עד היום וכו' שטופים בזמה ונמשכים אחרי התאות הבהמיות וכו'; ואמנם בני יפת, שמהם באו היונים והרומים, מה נאים מעשיהם של אומה זו ומנהגם ומדיניותם ואופני הנהגתם ובגבורותיהם, וכלם יפי תאר ויפי מראה וכו'; ועל כלם כגבוה שמים על הארץ גבהה חכמת בני ישראל ואשר כבוד ה' עליהם וכו\"' (אברבנאל בראשית י, א)." + ], + [ + "מדוע (יצאו) מיפת הכתים הרודיים ואיי הגויים?", + "כי (שמו של יפת) מתפרש \"רֹוחַב\", כי התעַצם בגודלו ובמימדיו ושוב אין הוא מחזיק בחֵלק אחד מאותם (איזורים) שהטבע ייחדם להנאת האדם, (דהיינו) היבשה, אלא הוא (יפת) עובר ל(חֵלק) אחר, אל הים ואל האיים שבּוֹ. זהו פשוטו של מקרא.*שו\"ת בראשית ב, פ
___________
", + "המסורה שבפילון, שיפת הוא \"רוחב\", נמצאת גם בתרגומים לפסוק ט, כז: \"ישפר ה' תחומיה דיפת\" (תרגום יב\"ע וירושלמי השלם). ובמדרש לקח טוב: \"יפת אלקים ליפת, על שם יפת הרחיב לו הקב\"ה, לשון ארמי הוא, פותיה הרחיבו\", וברש\"י: \"מתורגם יפת ירחיב\".", + "ונמצא גם במפרשי ימי הביניים: \"ופי' יפת וכו' הוא כמו ירחיב\" (ראב\"ע), \"וברך יפת בהרחבת הגבול\" (רמב\"ן), \"יפת אלהים ליפת מתרגמינן ירחיב וכו', האלקים ירחיב את גבולו\" (רד\"ק, ואבן ג'נאח בספר השרשים שרש פתה). וברבינו בחיי: \"ברך יפת בהרחבת הגבול, ותרגום כי ירחיב (דברים יב, כ) ארי יפתי, כי עוד היום בני יפת עמים רבים אין מספר וארצותיהם רבות ורחבות\"." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע הוליד כוש את נמרוד, שהחל להיות \"צייד גדול\" לפני ה': \"על כן יאמרו כנמרוד ענק־ציד לפני אלהים\" ?349 בשבעים: ענק ציד לפני ה' אלקים, על כן יאמרו כנמרוד ענק ציד לפני אלקים. ואילו במסורה: \"הוא היה גבור ציד לפני ה', על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה'\".", + "...באמת, מי שלהוט אחרי דברים ארציים ונפסדים, נלחם תמיד ועורך קרבות נגד עניינים שמימיים ותכונות נפלאות וראויות לשבח, ובונה חומות ומגדָלים עלי־אדמות נגד השמים. אולם, דברים הנמצאים כאן (בארץ), נוגדים את העניינים שָׁם (בשמים), לפיכך יפה350 מילולי: לא לחינם. מ. אמר (הכתוב): \"הוא היה ענק נגד אלהים\"351 פילון מקצר כאן את המקרא. ועוד, \"לפני\" מתורגם בשבעים: ἐναντίον, שהוראתו ביוונית כפולה: \"לפני\" או \"נגד\". השבעים נתכוונו כאן ל\"לפני\", אלא שפילון מוציא את הטקסט היוני מידי פשוטו לצורך דרשתו. ראה בראשית ו, יג שו\"ת בראשית א, ק; ג, כד שו\"ת בראשית א, נז, גם שם הוא עושה כן., דבר המורֶה בבירור על התנגדות לאלהות, כי האיש החוטא אינו אלא צר ואויב המתקומם נגד ה'. על כן (משַמֵש נמרוד) כמָשָל, כי כל מי שמַרבה לפשוע, חייב להתייחס352 ראה הערתו של מרקוס כאן. אליו (=אל נמרוד) כאֶל ראש ושליט ראשון, וזה \"אשר הם אומרים כנמרוד\"...*שו\"ת בראשית ב, פב
___________
", + "במקום אחר כותב פילון על נמרוד: \"נמרוד היה הראשון שהחל במעשה הבגידה האיום. כי המחוקק אומר: \"הוא החל להיות ענק על הארץ\". והשם \"נמרוד\" מתרגם \"בגידה\". ולא דַי היה לנפש נִקלה זו לעמוד מן הצד, אלא היא ערקה אל (מחנה) האויב, והרימה נֶשק נגד ידידיה\" (על הנפילים, סו).", + "לפי מדרשו של פילון, שמוֹ היה נמרוד, משום שבָּגַד, כלומר, מרד בה' ועזב את דרכו. ולפי חז\"ל, ידע נמרוד את ה', אלא שנתכוון למרוד בו. וזה מתאים לענין הבגידה שייחסה פילון לנמרוד. וזה לשון חז\"ל: \"ואם לא תשמעו (ויקרא כו, יד), מה תלמוד לומר? אין לי אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו. וכן הוא אומר כנמרוד גבור ציד, שאין ת\"ל \"לפני ה\"', אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו. וכן הוא אומר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (בראשית יג, יג), שאין תלמוד לומר \"לה\"', אלא אלו שיודעים את רבונו ומתכוין למרוד בו\" (ספרא בחוקותי ב, ב).", + "ובגמרא, בפי רב ושמואל: \"ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו\" (עירובין נג, א), ובפי ר' יוחנן בן זכאי (פסחים צד, ב). ובמדרש: \"אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), א\"ר סימון, בג' מקומות נאמר כלשון הזה לשון מרד, אז הוחל לקרא בשם ה', ויהי כי החל האדם (שם ו, א), הוא החל להיות גבור בארץ (שם י, ח). איתיבון, והכתיב וזה החלם לעשות (שם יא, ו), אמר להם קיפח על ראשו של נמרוד ואמר זה המרידן עלי\" (ב\"ר כג, ז; כו, ד).", + "ובמדרש בראשית זוטא (לר' שמואל מסנות) מביא מת\"א353 תרגום ארמי. וראה הערת ר' חנוך ילון, \"סיני\", נג, תמוז-אב תשכ\"ג, עמ' רעח, שהוא ה\"פשיטא\".: \"הוא הוה סרור ומרוד בבני אינשי, עביד עובדין בישין ומרגיז קדם ה', בגין כן אתקריו שומיהון דרשיעייא סרוריא ומורודייא, דעברין על פיקודייא דה' ברשוע בעלמא הדין, כשמיה דנמרוד רשיעייא\".", + "ואשר למסורה שבפילון, המכוונת לנמרוד, שהיה \"בונה חומות ומגדלים עלי אדמות נגד השמים\", מוצאים אנו דוגמתם במדרשי רז\"ל: \"אמר נמרוד לעמו, בואו ונבנה לנו עיר גדולה ונשב שם בתוכה וכו' ונבנה מגדל גדול בתוכה ונעלה לשמים, לפי שאין כחו של הקב\"ה אלא במים, ונקנה לנו שם גדול בארץ, שנאמר (שם יא, ד) ונעשה לנו שם\" (פרקי דרבי אליעזר, כד; מה\"ג לבראשית יא, ג)354 ובראב\"ע: \"וטעם לפני ה', שהיה בונה מזבחות ומעלה אותם החיות לשֵם עולה לשם\". וכבר כתב עליו הרמב\"ן: \"ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה, והנכון בעיני וכו' ואחר כך יצא אל אשור ועשה כרצונו והגדיל ובנה שם ערים בצורות בתקפו ובגבורתו\" וכו'.." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מהו: \"אני ה' אלהים1 במסורה, וכן ב\"מי היורש\" דלהלן, רק \"ה'\", ועי' מרקוס הע' a. אשר הוצאתיך מארץ2 כן בשבעים, ובמסורה: \"מאוּר\". כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה\"?", + "פשוטו (של מקרא) ברור. אך כדי לשַעֵר את מובנו (של הפסוק), יש לפרש זאת כדלהלן: \"ארץ כשדים\" מסמלת שיטה מתימטית, שהאיצטגנינות מהווה חֵלק ממנה, ולא לשוא עמֵלים הכשדים במדע זה ללא־הרף. אי לזאת, הוא (ה') מעניק לחכם שתי מתנות: האחת, הוא מוציאו מדיעותיהם הכוזבות של הכשדים, שקשה לתפסן ולהבינן, ובנוסף הן הן הגורמות לרעות הגדולות וחוסר יראת שמים, היות והן מייחסות לברואים את כוחות היוצר, ומפַתות לכַבֵּד ולעבוד את יצורי העולם, תחת אלהים - בורא העולם. ועוד, הוא (ה') מעניק לו חכמה נושאת פרי, לה הוא קורא בשמה הסמלי \"ארץ\". והאב מראֶה, שהחכמה והמוסריות הן קבועות ללא־שינוי או פנייה, כי לא יאה לאלהים להראות את אשר באפשרותו לקלוט זעזועים ושינויים, שכֵּן חובה על הנגלָה להישאר ביציבות וללא־שינוי, ואילו זה אשר ניתן לשינוי, ודרכו לפרוץ ולצאת, - לא יזכה לגילוי אלהי אמיתי.*שו\"ת בראשית ג, א
___________
", + "הכתוב מונה כאן שתי פעולות: האחת, שה' מוציא את אברהם מאור כשדים: והשנית, שהוא נותן לו את הארץ, שמבחינה אלגורית היא החכמה, הנקראת בשם הסמלי \"ארץ\", מפני שהיא קבועה וללא־שינוי, כשם שהארץ קבועה.", + "ארץ כשדים מסמלת את האיצטגנינות, ולכן, הוצאתו של אברהם מארץ כשדים היא למעשה הוצאתו מחכמות הכשדים, שהן מקור הרעות, שהאחת מהן היא האיצטגנינות.", + "פירוש כעין זה, שהקב\"ה הוציא את אברהם מן האיצטגנינות שלו, נמצא בחז\"ל על פסוק טו, ה: \"אמר ר' יהודה אמר רב, מנין שאין מזל לישראל? שנאמר ויוצא אותו החוצה. אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבונו של עולם, בן ביתי יורש אותי? אמר לו לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו, רבש\"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו, צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל\" (שבת קנו, א; נדרים לב, א). \"ויוצא אותו החוצה וכו'. רבנין אמרי, נביא אתה, ואין את אסטרולוג, שנאמר ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ, ז), בימי ירמיהו בקשו ישראל לבא לידי מידה זו ולא הניח להם הקב\"ה, הה\"ד כה אמר ה' וגו' ומאותות השמים לא תחתו וגו' (ירמיה י, ב), כבר אברהם אביכם ביקש לבא לידי מדה זו ולא הנחתי אותו\" (ב\"ר מד, יב). ועיין יומא כח, ב. וראה גם להלן בביאור לבראשית יז, ה שו\"ת בראשית ג, מג מ\"על שינוי השמות\", סו, על מידת האיצטגנינות שהיתה באברהם.", + "גם הרמב\"ם כותב, שאלהי הכשדים היו הכוכבים והמזלות: \"ידוע שאברהם אבינו ע\"ה גדל באמונת הצאב\"ה ודעתם, שאין אלוה רק הכוכבים. וכשאודיעך בפרק הזה ספריהם הנמצאים עתה בידינו, אשר נעתקו ללשון העֲרָב, ודברי הימים שלהם הקדומים, ואגלה לך דעתם מהם ועניניהם, יתבאר לך אמרם בביאור, שהכוכבים הם האלוֹהוֹת ושהשמש הוא האלוה הגדול, וכן אמרו עוד ששאר הכוכבים החמשה אלוֹהוֹת\" (מורה נבוכים ג, כט). ובמקום אחר: \"לפי שעובדי עבודת כוכבים נחלקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר\"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן, ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל, כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא, וזאת עבודת כוכבים ממש. והחלק השני הן שעובדין לאותן הצורות הידועות, כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, וכן הן רוב עובדי כוכבים\" (פירוש המשניות להרמב\"ם, חולין, פרק א).", + "יציאתו של אברהם מאור כשדים ומחכמת האיצטגנינות, ללכת אל הארץ, מתפרשת על־ידי פילון באלגוריות שונות:", + "\"הצאצא הקדום ביותר של העם הישראלי, היה כשדי בנו של איצטגנין, מן המבַלים את חייהם במדע זה, הסוברים שהכוכבים וכל השמים והעולם אֵלים הם, ואומרים שמאֵלה יוצאים הרע והטוב לכל אחד ואחד, ומניחים שלא קיימת עילה כלשהיא מחוץ לעניינים המוחשיים. מה יכול להיות נורא יותר, ומה ראוי להצביע ביֶתֶר בהירות על שיפלות בַּנפש, אשר מתוך ידיעתם של העצָמים הרבים, המשניים והנבראים, מגיעה הנפש לידי חוסר־ ידיעה של האחד, הקדמון, הבלתי־נברא ובורא הכל, על כל מעלותיו אלו ורבבות נוספות. והוא (אברהם) שָׂם לבו לכל אלה, נחה עליו הרוח ועזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, כי הוא ידע, שאם יתעַכֵּב, יִשהוּ בקרבו מדוחי אמונת האלילות, ולא יוכל להתקין עצמו לגילוי ה\"אחד\", שהוא לבדו צור עולמים ואבי־הכל, בין שהוא שִׂכלי ובין שהוא חושני. אך אם יעקור (ממקומו), אזי גם המדוּחים ייעקרו ממוחו, והאמונה האמיתית תמַלֵא את מקום (האמונה) הכוזבת. ועם זאת, דברי האלהים הבעירו את התשוקה אשר השתוקק לדעת את ה\"אחד\", וכשהם מדריכים אותו, הוא יָצָא לדרוש את האלהים בהתלהבות ללא מעצור, ולא הירפּה עד שבָּא לידי הכָּרה ברורה יותר, לא של המהות -שהרי אין הדברי אפשרי- אלא את מציאותו והשגחתו\" (על המידות הטובות, ריב-רטו).", + "הכָּרָה זו בבוראו לא באה מאליה, אלא שהיא תלויה בדרך החקירה, שעל האדם לחקור את מה שקרוב אליו, ואַל לו לעסוק בחקירת גרמי השמים הגבוהים ממנו: \"ולפיכך, לאחר שתרח עזב את ארץ כשדים, נאמר שהיגר לחרן ולקח עמו את בנו אברהם ובני ביתו (בראשית יא, לא). (העניין נאמר) לא על מנת שנלמד, כמו מהיסטוריון, שמספר אנשים היגרו, עזבו את ארץ מולדתם, והשתקעו באדמת נֵכר כבמולדת, - אלא על מנת שלא יוזנח לֶקח מועיל ביותר לחיים והולם ביותר לאנושות. ומהו? - הכשדים מחַד חוזים בכוכבים, ויושבי חרן מאידך מתעסקים במקום החושים3 פילון דורש כאן מדרש־שֵמות, ש\"חרן\" פירושו \"חושים\"., לפיכך דבַר הקודש אומר לחוקר ענייני הטבע: מדוע תדרוש בשמש אם רחבה אמה, או שהיא גדולה מן הארץ כולה, או אף גדולה הימנה? ומה (תחקור) באור הירח, אם נגהו מושאָל או שמא הוא זוהֵר באורו העצמי? ומה (תחקור) בטיבם של שאר הכוכבים וסיבוביהם, או השפעתם זה על זה, וכן גם (השפעתם) על אשר בארץ? מדוע תקַפֵּץ מֵעַל לעננים אף על פי שאתה מהלך עֲלי־ אדמוֹת? ומדוע כשאתה משריש בקרקע, אתה אומר שביכולתך להשיג את אשר באוויר העליון?4 האתר. מ. וכיצד תעיז לקבוע את הבלתי־קבוע? ומדוע אתה טרוד בעיסקי־עליון שאינם חובתך? ומדוע תצפה בכוכבים ותעסוק בתורתם?5 אסטרונומיה. מ. ידידי, אל תסתכל במה שהוא גבוה ונישא ממך, אלא בקרוב אליך. ומוטב אף שתבדוק עצמך בלי משוא פנים\" (על החלומות א, נב-נד).", + "את המדריגות השונות, בהם הלך אברהם עד שהגיע להכָּרַת הבורא, מחלק פילון לשלשה: יציאתו מן האיצטגנינות; חקירתו העצמית הפנימית ויציאתו מחוץ לעניינים החושניים והגופניים, ואחר כך ההליכה לקראת ההכָּרָה האלקית:", + "\"וכך, השֵׂכל, עובר תוך זמן קצר ומגיע אל אבי היראה והקדוּשה, לאחר שהתרחק תחילה מהאיצטגנינות, שהשיאתו לראות בעולם - אלהים קדמון, תחת (לראותו) יצירה של האלהים הקדמון, ובמסילות הכוכבים ותנועותיהם - סיבות למזלם הרע של בני אדם והיפוכו מזלם הטוב. ולאחר מכן, יִפנֶה לבחינת עצמו, ויתפלסף בנוגע לענייניו הוא; ענייני הגוף, החושים והדיבור, וכפי שאומר המשורר, יבוא לידי הכָּרָה ש\"הטוב והרע קיימים באולמיך\"6 הומירוס, אודיסייה, ד שצב.. ולאחר מכן יפלס דרך (המתחילה) מעצמו, תוך תקווה להכיר דרכָּהּ את אבי־ הכל, שאין לשערו ולהגיע לחקרו. ולאחר שלמד בקפדנות את עצמו, יזכה במהרה (להכיר) את האֵל, ואז לא ישהה עוד ב\"חרן\", באיברי החושים, אלא יִפנֶה לעצמיותו. אמנם, אי־ אפשר לַשָרוּי בחושניות יותר מאשר ברוחניות, להגיע לידי התבוננות ב\"קיים\" (באמת)\" (על הגירת אברהם, קצד-קצה).", + "\"וביניהם היה אברהם, שהתקדם והשתכלל בתפיסת ההכָּרָה הנשגבה, וככל שהוסיף דעת כן נואש מעצמו יותר, למען יגיע לידיעה מדוייקת בנוגע ל\"קיים\" באמת. וזה טִבעו של עניין: כל המרבה להבין את עצמו יִרבה להתייאש, היות והולכים ונגלים לפניו אפסותה המוחלטת של הבריאה, וכל הנואש מעצמו יודע את ה\"קיים\" (באמת)\" (על החלומות א, ס).", + "\"ביושר נאמר: \"והוציא אותו החוצה\" (בראשית טו, ה), מְאֲסורים גופניים, ממאוּרות החושים, ומהתחכמויות דבר שקר. ומעל לכל (הוציאו) מרשות עצמו, ומן ההנחה שהוא הוגה ומתבונן מכוחו וסמכותו שלו\" (מי היורש דברי אלקים, פה).", + "\"ויפה נאמר: \"והאמונה נחשבה לו לצדקה\" (בראשית טו, ו). אין דבר צדיק יותר מאשר לתת אימון מָלֵא ומושלם באֵל לבדו. אך מפני חוסר האמונה של מרביתינו, נחשב מעשה צודק זה על־פי דרך הטבע, כיוצא דופן. ודבר־הקודש נוזף בנו ואומר, שבין בני האדם, מעשה מופלא הוא להשָעֵן בחָזקה וללא פנייה על ה\"קיים\" לבדו, שכֵּן אין להם נחלה בטובות שאין עמן זיוף, אך באמת המשפט, אין זה מעשה מופלא, אלא רק מעשה צדקה. \"ואמר אליו\" -אומר הכתוב- \"אני ה' אשר הוצאתיך מארץ כשדים כדי לתת לך את הארץ הזאת לרשתה\", ומשפט זה אינו מציג רק הבטחה, אלא גם אישור להבטחות קודמות, הטוב שהוענק בעָבַר היה אם כן היציאה מתורת השמים7 מטאורולוגיה. מ. הכשדית, המורָה שהעולם מוּשָׂג לא כמעשה אלהים אלא כאלהים; שניתן לחַשֵב (מראש) את החיובי והשלילי לכל בני־קיימא, לפי מערך־הכוכבים ומהלכם, ובזה גם תלויה לידת הטוב והרע. - ותנועה מאוזנת וערוכה זו של גרמי השמים, הוכיחה לקהֵי־החושים לדַבֵּר דברי הבאי, והרי השם \"כשדים\" מתאים בתרגומו ל\"איזוּן\". הטוב החדש הוא לרשת חכמה שאינה מושגת בחושים, הנתפשת בשֵׂכל הטהור ביותר, ובאמצעותה מתחזקת הטובה שבהתנחלויות, לאחר שהנפש היגרה מתורת הכוכבים5 אסטרונומיה. מ. לתורת הטבע8 פיסיולוגיה. מ., מן ההשערה המפקפקת לתפיסה מובטחת, ואם לומר במדוייק, מן הנוצר - אל הבלתי־נוצר; מן העולם - אל יוצרו ואביו. הנבואות אומרות אם כן, שדיעות הכשדים נתנו אימונם בשמים, ואילו המהגר משׁם (שָׂם מבטחו) ברוכב השמים הנוהג בכל העולם - בָּאֵל8* זֹהר לך לך צ, ב: \"והאמין בה' - אתדבק לעילא ולא אתדבק לתתא; והאמין בה' - ולא בככביא ומזלי\".. אכן, יפה היא הנחלה. ייתכן שהיא גדולה מיכולתו של המקבל, אך ראוייה ביותר לגדולתו של המעניק\" (מי היורש דברי אלקים, צד-צט)." + ], + [ + "מדוע אומר (אברהם): \"אדני, במה אדע כי אירשנה\"?", + "הוא מבקש אות להכָּרַת ההבטחה. אך שני עניינים ראויים לתשומת לב: (האחד), שהוא נטייתו של השֵכל להאמין באלהים על סמך דברים שנאמרו מראש; ו(השני), לחפוץ בתאווה ללא גבול, שלא יחסרו אותות כל־שהם, מהם יוודע באופן מוחש, שההבטחה תישמר. ואליו (אל ה') שהבטיחו, הוא (רוחש) יראת כבוד, כשהוא אומר, \"אדני\". \"כי יודע אני\" הוא אומר \"שאתה האדון ומושל בכל, וראוי לַכֹּל, ואין לפניך חוסר יכולת. וגם אם אני מאמין בהבטחתך, אני נכסף ומשתוקק להשיג מיד, לפחות איזה אות ברור שיורֶה על מילוי (ההבטחה), אם לא (את ההבטחה) במלואה. ואף על פי שהגעתי אל אותו שׂיא השלימות, אין ביכולתי לעצור תמיד דחָפים ותשוקות, וכשאני רואה או שומע איזו טובה, אני קָרֵב אליה לאט ולא מיד. לפיכך אני תפילה, שתורֵני דעת, בה אבין את העתידות\".*שו\"ת בראשית ג, ב
___________
", + "לדברי פילון, הכיר אברהם שה' הוא האדון ומושל בַכּׂל ואין דבר נעלם ממנו. דבריו אלה תואמים את דברי ר' יוחנן בשם רשב\"י, שנאמרו על פסוק זה: \"אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, מיום שברא הקב\"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב\"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ויאמר אדני אלהים\" (ברכות ז, ב). שיטה זו של פילון וחז\"ל היא כנגד השיטה היוונית, שלפיה ה' רק ברא את העולם (עבר), ולפי חז\"ל ופילון, ה' הוא גם המשגיח והאדון (הווה), ושקיימת השגחה פרטית.", + "לדברי פילון בשו\"ת זו, מבקש אברהם אות להכָּרַת ההבטחה, אבל היתה לאברהם אמונה בהבטחת ה', ולא היו לו ספיקות בזה. הוא לא ביקש שהארץ תינתן לו מיד, אלא בהיותו בשר ודם מלא דחפים ותשוקות, רצה לדעת באופן מוחש שההבטחה תישמר.", + "בפירוש תיבת \"במה\", נחלקו בחז\"ל על כוונתו של אברהם בשאלתו זו. \"ר' חמא בר חנינא אמר, לא כקורא תיגר, אלא אמר לו באי זה זכות\" (ב\"ר מד, יד). וכן במדרש אגדה: \"אמר לו באיזה זכות יזכו בנַי לירש את הארץ? השיבו הקב\"ה בזכות הקרבנות\". \"במה אידע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע, שמא ח\"ו ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו לאו. אמר לפניו, רבש\"ע, במה אידע? אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו\"' (מגילה לא, ב). דברי הגמרא במגילה קרובים לדברי פילון, שאברהם ביקש אות ש\"ההבטחה תישָמֵר\".", + "וכן יש ממפרשי ימי הביניים, שדרשו את הפסוק לזכותו של אברהם: האברבנאל (בתשובה לשאלה יא): \"במה אדע כי אירשנה, ו\"כי\" במקום הזה ישמש על הזמן וכו', במה אדע ואשיג מתי אירשנה. או נפרש מלת \"כי\" במקום \"אם\", ויאמר במה אדע אם אירשנה אני בעצמו או ירשנה זרעי אחרי\". וברמב\"ן: \"במה אידע כי אירשנה, ואינה כשאלת מה האות וכו', אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו כנענים תשובה\".", + "אבל לפי השיטה השנייה שבחז\"ל, נראו דברי אברהם באוֹר שלילי: \"מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים וכו'? ושמואל אמר, מפני שהפריז על מדותיו של הקב\"ה, שנאמר במה אדע כי אירשנה\" (נדרים לב, א). \"ועל שאמר דבר שלא כהוגן ירדו בניו למצרים, שנאמר ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה, בשכר אותה התמהה ירדו בניו למצרים\" (סדר אליהו זוטא, פרק ב). \"במה אדע כי אירשנה, אמר לו הקב\"ה, אברהם, כל העולם כולו בדבורי הוא עומד, ואין אתה מאמין בדברי, אלא אתה אומר במה אדע כי אירשנה?! חייך שני פעמים ידוע תדע כי גר, שנאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך\" (פדר\"א, מח). וביותר מודגש הדבר במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: \"הרהר בלבו ואמר כיצד אירשנה, ולא האמין בדבריו של הקב\"ה, אלא שאמר במה אדע כי אירשנה, מלמד שקרא תיגר\" (מה\"ג על אתר).", + "והנה במקום אחר בכתביו מביא פילון את שתי השיטות, כפי שנחלקו עליהן בחז\"ל, ואת השיטה השנייה מביא כנראה בשם \"יש אומרים\", ופילון נוטה לשיטה הראשונה, שאברהם ביקש לדעת את הדרך בה יארע הדבר:", + "\"לא די לאוהב החכמה לצפות לתקוות טובות ונפלאות נצורות מן הנבואות, שכֵּן אם לא ידע מהי הדרך בה תפול ירושתו בחלקו, אזי יחוש עצמו שלא בנוח. כי צמא הוא לדעת ולא ירווה. לכן הוא שואל ואומר: \"אדוני, במה אדע כי אירשנה\". יתכן שאֵי־מִי יאמר, שהעניין נוגד לעובדה שהאמין (בה'), כי המפקפק מחפש דרך, ואילו המאמין שוב אינו מבקש דבר. אם כן יש לטעון, שיש כאן גם חיפוש דרך וגם אמונה, אך לא בנוגע לאותו העניין, ולהיפך הרחק מכך! מחד, הוא האמין שינחל בַּחכמה, אך מאידך, רק ביקש את הדרך בה יארע הדבר. הוא תפס במלואו שהדבר אכן יתרחש, תודות להבטחות האלהיות\" (מי היורש דברי אלקים, ק-קא)." + ], + [ + "מדוע הוא אומר: \"קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור ויונה9 כך בשבעים περιστεράν - יונה, ובמסורה: \"גוזל\". בפרקי דרבי אליעזר, כח: \"וגוזל בן יונה הניח חיים\". ובספר השרשים לאבן ג'נאח, שרש גזל: \"ותור וגוזל, הוא בן יונה\".\"? הוא מזכיר חמשח בעלי חיים הקרבים על מזבח ה'. והם נחלקים לקרבנות אלה: שלושה מן היבשה: פר (=עגלה) ועז ובקר (=איל)10 פילון משתמש כאן לפעמים בלשון הכתוב: \"עגלה, עז, איל\", ולפעמים בסוג החי הכללי: \"פר, בקר\", או \"כבש\". ובקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא: \"פר אחד בן בקר, איל אחד כבש אחד\". ובבמדבר רבה יד, יא ההשוואה בין קרבנות הנשיאים לקרבנותיו של אברהם: \"פר כנגד עגלה, איל כנגד איל משולש, כבש אחד כנגד תור וגוזל\".; ושנים מן העופות: תור ויונה. אמנם (הכתוב) משבֵּחַ11 או: שָׁר. מ., שהקרבנות הקבועים החלו באב הקדמון (אברהם), שהוא גם ראשית האומה. אך במקום \"הָבֵא אֵלַי\", יפה נאמר \"קה לי\", כי אין דבר השייך באמת לנברא עצמו, אלא הכל מתת־ אלהים הוא וחסדיו, וטוֹב12 אהוב, מוצא חן. מ. הוא לפני (אלקים), שאדם, לאחר שקיבל דבר־מה, ישוב ויודה בכל לבו ונפשו. והוא מצווה לקחת מכל בהמה ובהמה בת שלוש, הואיל והמספר שלוש הוא מָלֵא ושָלֵם, המכיל תחילה אמצע וסוף13 פירוש זה מביא פילון גם במקום אחר: \"כולם בני שלוש, ונקבעו (כך) בהתאם למספר השלם (שלוש), שיש לו תחילה אמצע וסוף\" (מי היורש דברי אלקים, קכו).. אך יש לתהות, מדוע הוא כולל בשלושת הבהמות שתי נקבות: העגלה והעז, וזָכָר אחד: האיל. האין זאת, כי הפר (= העגלה) והעז קרֵבים עבור החטאים, והכבש (=האיל) לא? ולחטוא מקורו בחוּלשה, והנקבה חֲלשה היא14 ראה להלן שמות יב, ה שו\"ת שמות א, ח..", + "עד כאן נאה ויאה לומר תחילה. אך לא נעלם ממני, שכָּל אלה מהווים לאנשים ריקים ומזידים גורם לשלילת כתבי־הקודש ולפיטפוטי סרק (אודותיהם)15 ראה גם להלן לפסוק טו, יא שו\"ת בראשית ג, ח.. הם טוענים, איפוא, כי סיפור זה איננו תיאור הקרבן16 כלומר, שאין בו משום סמליות, שעליה דן פילון בפיסקה זו ובשו\"ת ג, ה; ג, ו; ג, ח וגם בסעיפים רבים ב\"מי היורש דברי אלקים\"., הבָּא לידי ביטוי בחלוקת החיות וביתוּרן, וכן בבדיקת הקרביים17 הראִייה בכבדו של הקרבן היתה ממנהגם של עמים רבים, כגון הבבלים היוונים והרומים. יחזקאל הנביא הזכיר מנהגם זה: \"כי עמד מלך בבל וגו' ראה בכבד\" (כא, כו). ראה גם להלן בראשית טו, יא שו\"ת בראשית ג, ח.. הם אומרים, שהמקרה אשר אירע להם18 כלומר, שלפיד האש עבר בין הגזרים (בראשית טו, יז). מעיד על מִקריוּת, והופעתה של דמות בזמן המתאים19 ולא היתה אש מאת ה', כמו במלכים־א יח, לח.. ונראה, שאנשים כגון אלה, הם הדנים ומעריכים את השלם על־פי חֵלק הימנו, ולא להפך, את החֵלק על־פי השלם. כי רק כך טוב שיבחנו כל הדברים, גם שמות וגם עצָמים.", + "אם כן, התורה היא, במובן־מה, יצירה אחידה שיש להשקיף עליה כל־ כולה בעינים פקוחות, ולהקיף את כוונות הכתוב כולו כאחד, באופן מדוייק ברור ואמיתי, מבלי לנפץ את השלימות20 הרמוניה. מ. ולפרֵק את האחדות. כי ברגע שחסר לַ(פרטים) המַּבָּט בשלימותו, הרי הם נראים כדבר־מה שונֶה בצורתו ובמינו. ובכן, מהי כוונתה הראשונה של התורה? - דעת, וכל אשר מתאר בד־בבד גם תופעות של דעת. מכיוון שהקרבת הקרבנות משמעה השערה ומחשבה בעיתה, הירהורים וכל דעת. ועקבות האמת לא רק מתגלות על ידן, אלא גם נסתרות. כשם שהאהבה חולפת על־ידי חֶלקת־לשון, ותכונות מקוריות ובדוקות (חולפות בגלל) עניינים מוזרים ובלתי־בדוקים.", + "וטִבעם של חמשת בעלי החיים הנזכרים מתייחס לחלקי העולם כולו. הפר (=העגלה) לארץ, כי בו הורשים ועובדים אדמה. העז למים, וכך נקראת החיה, בשל הריצה והקפיצה שהיא מפזזת21 פילון מבסס אטימולוגיה זו על שעשוע מלים יווני, דהיינו, αἴξ = \"עז\" ו־αἴξω העתיד של ἀίσσω = \"לירות\" או \"לנוע במהירות\" (ראה מרקוס, הערה k, עמ' 179)., והמים אף הם פוחזים. והראיה לכך הם זרמי הנהרות, רוחב הים ומרחביו ושטף הים. האיל - לאויר, כי הוא עַז ביותר ומלא חיים, ולכן הוא הנפש המועילה ביותר, ומבל בעלי החיים האיל הוא המסייע ביותר לבני אדם, בזכות הלבוש שהוא מסַפֵּק להם. ונראה, שמטעמים אלה הוא (האלקים) מצַווה אותו לקחת את הנקבות -את העז והעגלה- ראשונות, מפני ששני היסודות, הארץ והמים, הם חמריים וכביכול נקביים, בעוד שהשלישי -האיל- זָכָר הוא. הרי האוויר, או במובן־מה הרוח, נהפך לזָכָר, כי הטבע בכללו נחלק, חלקו לחומר, חלקו לארץ וחלקו למים, ואלה נִקביים מטבעם, בעוד שהאוויר הדומה לרוח גם (מתייחס) לרוח מלא־ החיים, והוא זָכָר, כפי שאמרתי. ולפיכך יש לכַנות כזבר את הסיבה המניעה והפועלת, וכנקבה את המוּנַע (על־ידי אחרים) ומקבל (הפעולה).", + "כל השמים במלואם ידועים לְצפרים - לתור וליונה, וחם נחלקים ונפרדים לגלגל כוכבי הלֶכת ו(גלגל) כוכבי השֶבת. אם כן, היונה מוקדשת לכוכבי הלֶכת, כי היא יצור מבוּיית22 בן־בית. ומאולף. וכוכבי הלֶכת אף הם מוכָּרים לנו ביותר, כביכול נמצאים במקום מקורב בסמוך לארץ ואוהדים (לנו). ולעומת זאת, התור (מוקדש) לכוכבי השֶבת, כי יצור זה אוהב בדידות, ומשתמט מלהצטרף ומלהתערב בלהָקים. וצבא כוכבי השֶבת רחוק הוא, בסוף העולם, בקצה הטבע. ושני סוגי הצפרים הוּשוו לשני כוחות השמים23 ראה גם להלן בראשית טו, י שו\"ת בראשית ג, ו..*שו\"ת בראשית ג, ג
___________
", + "לפי פילון, היה אברהם הראשון שתיקן את הקרבנות, שנקבעו אחר כך לדורות. גם חז\"ל דרשו, שבברית בין הבתרים גילה הקב\"ה לאברהם את סדר הקרבנות, ואברהם היה הראשון שהקריב קרבנות כסדר הקרבתם בבית המקדש: \"הראהו בית המקדש וסדר קרבנות, שנאמר קחה לי עגלה משולשת וגו\"' (מכילתא יתרו, פ\"ט). \"ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח), אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע, שמא ח\"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו, לאו. אמר לפניו, רבש\"ע, במה אדע? אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו'. אמר לפניו, רבש\"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהם מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם\" (מגילה לא, ב; תענית כז, ב). \"ארבעה דברים הראה הקב\"ה לאברהם אבינו, תורה וקרבנות\" וכו' (פס\"ר, טו; פסדר\"כ, ה (מב, ב); שמו\"ר נא, ז; ת\"ה פקודי, ה). \"ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו', הראה לו שלשה מיני פרים ושלשה מיני שעירים ושלשה מיני אילים. ג' מיני פרים, פר יום הכיפורים ופר הבא על כל המצוות ועגלה ערופה; ג' מיני שעירים, שעירי רגלים, שעירי ראשי חדשים ושעירה שליחיד; ג' מיני אילים, אשם וודאי, אשם תלוי וכבשה שליחיד\" (ב\"ר מד, יד). ההבדל בין פילון ומדרשי חז\"ל הוא, שחז\"ל מפרשים עגלה משולשת, שלושה עגלים, והם סמלים לג' מיני פרים, ולפי פילון הפירוש הוא עגלה בת שלוש שנים. ובראב\"ע: \"יש אומרים ג' עזים, והישר בעיני בת שלש שנים\". ובת\"א: שלשה, אבל ביב\"ע ותרגום ירושלמי, בני שלשה שנים - \"עגלה ברת תלת שנין\".", + "פילון מדגיש את ההבדל שבין \"הָבֵא אלי\" לבין \"קְחָה לי\". וכן הוא כותב במקום אחר: \"לפיכך משַבֵּחַ המורֶה (=ה') את תשוקת הלימודים, שהוא (אברהם) רוחש בלבו, ומתחיל בהדרכתו מן ההוראה היסודית בה כתוב (הביטוי) הראשוני וההכרחי ביותר: \"קח לי\". ביטוי זה קצר הוא, אך עָצמתו רַבָּה, ומשמעותו אינה מועטת. ראשית, הוא (ה') אומר: אין לך דבר טוב משלָך, ומה שיש בידך, לדעתך, (לאמיתו של דבר) זולתך סיפק בידך... ושנית, אם תקח, אל תקח לעצמך, אלא הַנַח, שהניתן לך הוא הלוואה ופיקדון, והֲשיבֵם למי שנתנם והפקידם בידך\" (מי היורש דברי אלקים, קב-קד).", + "אותו פירוש נותן פילון לביטוי זה הנמצא בעניין תרומת המשכן:\" הבה ונראה, כיצד ציוה (ה') להביא את הנחוץ להקמת (המשכן. הכתוב) אומר: \"וה' דיבר את משה ואמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר עלתה מחשבה בלבו תקחו את תרומתי\" (שמות כה, א-ב). אם כן, מכאן אזהרה שלא נקח לעצמנו, אלא לאלהים, ושנבדוק היטב מי הוא הנותן, ושלא נחַבֵּל במתנותיו\" (מי היורש דברי אלקים, קיג-קיד).", + "פירושו של פילון, ש\"קחה לי\" פירושו \"משֶלי\", נמצא במדרש: \"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כתוב, לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות (חגי ב, ח). אמר הקב\"ה לישראל, התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משֶלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משֶלי\" (מדרש אגדה שמות כה, ב). וב\"יפה תאר\" לשמו\"ר לג, ד מביא כרעיון שבפילון: \"למה כתיב \"ויקחו\" ולא \"ויתנו\", וכן מה הוא \"לי\", לכן דריש אחרי \"כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה\"', לא שייך הלשון ויתנו, רק ויקחו מאשר לי ויעשו המשכן מזה\". וברבינו בחיי: \"אבל יתכן לפרש קחה לי לשמי, כלומר לשם המיוחד\".", + "וכעין דעת פילון, שהעגלה והעז הן סמלים לקרבנות חטאת, נמצא במדרש: \"ועשית את המזבח עצי שטים (שמות כז, א). א\"ל הקב\"ה למשה, אמור להם שיעשו מזבח העולה שיהא מכפר על עונותיהם של בני, שכך התניתי עם אברהם אבינו, שאם יחטאו בניו, על־ ידי קרבנות אני מכפר להם, שנאמר ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת\" (ת\"ה תרומה, י; מדרש אגדה כז, א).", + "טעמו של פילון על קרבן החטאת הבא מן הנקבה, מובא גם להלן שמות יב, ה שו\"ת שמות א, ח, והוא גם טעמו של הרמב\"ם: \"ודע, שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחוּת יותר, ומפני זה היה שגגת עבודה זרה שעירה לבד, ושאר חטאת יחיד כשבה או שעירה. כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין, ואין חטא יותר גדול מע\"ז, ואין חלק מין יותר פחות משעירה\" (מורה נבוכים ג, מו).", + "את הקרבנות רואה פילון כסמלים אלגוריים לחלקי היצירה, ולפיו מסמלת העגלה את האדמה, העז את המים, האיל את האויר, והתור והגוזל המזלות והכוכבים. חז\"ל הוסיפו וקבעו סמליות הקרבנות לא באברהם, אלא במקום שנאמרו הקרבנות בכללותם, שהם כנגד יסודות הטבע. וכך אמרו: \"דבר אחר, פר אחד בן בקר (במדבר ז, פא), הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שמים וארץ וים וכו'. ד\"א למה ג' מיני עולה ואחד לחטאת? כנגד ארבעה טבעים שברא מהם הקב\"ה העולם, הג' עליונים זה למעלה מזה, והרביעי הוא התחתון הכבד שבכולן, ואלו הן: הארץ היא הכבידה שבכולן וכנגדה נעשה השעיר, המים למעלה מן הארץ, האויר שממנו נוצר הרוח למעלה מן המים, והאש למעלה מן האויר וכו', וכנגד האש והרוח והמים שהם עליונים, נעשו שלשה מיני עולה\" (במדבר רבה יד, כד)24 וראה ברבינו בחיי לויקרא יא, ב, שם מסמל את מיני החיות הטהורות והטמאות בארבעת היסודות..", + "והדרוש הזה, ממש כמו כבפילון, נמצא במדרש תדשא: \"ולמה מן ג' בהמות ותור וגוזל צוה הקב\"ה להקריב קרבן, ולא מן האחרים? לפי שהארץ נמשלת כעגלה, הים נמשל כעז, והשמים נמשלו כאיל, ואויר נמשל כתור וגוזל. עד שלא בא אברהם, כל מי שהקריב לשם הקב\"ה מן הבהמות כולן היה מקריב קרבנו\" (תדשא, יב). אין כל ספק, שמדרשו האלגורי של פילון שימש כיסוד לדברי התדשא. ההבדל בין פילון והתדשא לסמליות הקרבנות הוא קטן, בזה שסמלי האיל והתור וגוזל מוחלפים. כן השמיט בעל התדשא את הסיבות לסמלי הקרבנות, בשעה שפילון הביאם בהרחבה.", + "" + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"ולקח לו את כל אלה\"?", + "יפה ביותר מוסיף (הכתוב) \"ולקח לו\", כי זו פעולה של נשמה אוהבת־ אלהים, אשר קיבלה עם זאת עיוּנים ורעיונות טובים ומעוּלים, כדי לייחסם לא לעצמה, אלא לאלהים הגומל חסד.*שו\"ת בראשית ג, ד
___________
", + "וכן דורש פילון רעיון זה באופן אלגורי במקום אחר בכתביו: \"ואומר (הכתוב) והוא (אברהם) לקח כל זאת אליו (=אל ה'). וזהו שבָחו של המתאמץ, השומר בטוהר ויושר את הפיקדון הקדוש אשר קיבל, (פיקדון) של נפש, חושים, דיבור, חכמה אלהית ודעת אנושית, ולא למענו הוא, אלא למען מי שהאמין בו בלבו\" (מי היורש דברי אלקים, קכט).", + "לפי פילון, תיבת \"לו\" פירושה לאלקים, וזה שאברהם לקח את כל אלה לא לעצמו אלא לאלקים, שהוא כאן מידת הרחמים. וכן בתרגום אונקלוס: \"וקרב קדמוהי\". וראה בשו\"ת הקודמת דרושו של פילון על \"קחה לי\", שפירושו לשם ה'.", + "מדוע אומר (הכתוב): \"ואת הצפור לא בתר\"?", + "(הפסוק) מורה על הטבע החמישי והמחזורי25 זוהי דעת אריסטו ב\"על השמים\" א, ב ואילך (ראה מרקוס עמ' 188 הע' e)., והקדמונים אומרים שממנו הושלמו השמים. כי הארבעה המכוּנִים \"יסודות\", הם למעשה יותר תערובות מ(אשר) יסודות... כך, למשל, הארץ מכילה בקרבה גם מן המים ומן האויר וגם מן המכונֶה אֵש, וזאת על סמך השגה (מופשטת) יותר מאשר על סמך ראייה. והמים אינם כל כך זַכִּים קדושים וטהורים, עד שלא יכילו חֵלק ברוח ובאדמה ובכל אחד ואחד מן התערובות. אך החומר החמישי, הוא לבדו, נוצָר בלתי־מעוּרָב וטהור, ומסיבה זו איננו ניתן לחלוקה26 מדרש אלגורי מעין זה על סמליות הצפור, דרשו בחז\"ל על עם ישראל ואומות העולם, כמובא ברש\"י כאן: \"לפי שהאומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים וכו', וישראל נמשלו לבני יונה וכו', לפיכך בתר הבהמות רָמז שיהיו האומות כָלים והולכים, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימים לעולם\".. אי לזאת, יפֶה נאמר: \"ואת הצפור לא בתר\". כי אֵלה אשר בשָׁמַים, כוכבי הלֶכת והשֶבת, מטִבעם מתנשאים כלפי מעלה כעופות, והם דומים לשני (מיני) הצפרים הטהורות, התור והיונה, שאינן סובלות חיתוך או חלוקה, כי הן שייכות למהוּת החמישית, שהיא פשוטה יותר ובלתי־מעורבת. ולפיכך תכונה הדומה במיוחד ל\"אחד\" אינה ניתנה לחלוקה.*שו\"ת בראשית ג, ו
___________
", + "באותו ענין דן פילון על דרך הרמז, ובשינוי קצת, גם במקום אחר בכתביו: \"לאחר שדברי הקודש לימדו אותנו בדבר הביתור לחלקים שווים27 על עניין זה דן פילון בארוכה בשו\"ת בראשית ג, ה (שלא הובאה בספרנו)., הם מובילים אותנו גם לידיעת הניגודים, ואומרים, שאת החלקים המבותרים \"שָׂם אחד מול השני\". כי באמת, כמעט כל אשר בעולם עומד בניגוד לדבר אחר. ונתחיל בדברים הראשוניים: החום עומד בניגוד לקור, היבש ללח, הכבד לקל, החושך לאור והלילה ליום\" (מי היורש דברי אלקים, רז-רט). \"כי ה\"אחד\" מורכב משני הפכים, וכשמבַתרים אותו מתגלים ההפכים\" (שם, ריג). \"והבתרים הנזכרים של שלוש החיות, כשהם נחלקים, הם נהיים ששה. וה\"דִיבֵּר\" המבַתֵר, לאחר שהפריד את (שתי) השלישיות, קבע את מקומו בתווך, כשביעי\" (שם, רטו).", + "במקום אחר בכתביו מפרש פילון מי הוא המבַתֵר: \"אזי הוא מוסיף ואומר: \"הוא ביתר אותם באמצע\", ואיננו מוסיף מי (ביתר), על מנת שתחשוב, שהאל הבלתי־נראה חותך את התכונות הגופניות והענייניות בזו אחר זו, כל אלה הנחשבות כמותאמות ומאוחדות, וזאת באמצעות המחתך של הכל - ה\"דיבֵּר\" שלו, אשר לעולם אינו חדל מלחלק לשִׂיא החַדוּת המושחזת\" (מי היורש דברי אלקים, קל).", + "דרושו זה של פילון נמצא במדרש תמורה, המיוחס לר' ישמעאל ולר' עקיבא, וכשמו כן הוא, שבכוונתו להראות כי יש לכֹּל תמורה, חוץ מאחד שהוא הקב\"ה. אלא שבמקום הפסוק בבראשית טו, י הוא מיוסד על פסוקים בקהלת, וז\"ל: \"וברוב כחו של המקום ברא כל העולם שנַים שנַים, זה תמורת זה, וזה כנגד זה, כדי שיתבוננו בחכמתו, ולהודיע להם שכָּל דבר ודבר יש לו שותף ויש לו תמורה, ולולי זה לא היה זה. חיים למה נקראו חיים ומות למה נקרא מות, לולי מות לא נקרא חיים ולא נודע שהם חיים, וכן המות אילולי חיים לא היה מות ולא נודע המות, וכו', ואילולי שלום לא היה רע, ואילולי רע לא היה שלום וכו', אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהן חכמים. אלא גם את זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד) וכו', ברא אש ומים, ברזל ועץ, אור וחשך, חום וקור וכו' ים ויבשה וכו'. הרי אמרנו, לַכֹּל יש תמורה, חוץ מדבר אחד: להודיע לכל באי עולם ברמז, שהוא (הקב\"ה) אחד ואין לו שני\" (מדרש תמורה, א-ג).", + "מדרשו של בעל מדרש תמורה הוא מדרשו של פילון, ואף הדוגמאות שבשניהם שוות קצת, כמו האור והחשך והחום והקור וכו'. ועוד, מאמרו של בעל המדרש \"אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהם חכמים\" מקביל לניבו של פילון: \"כי האחד (השָלֵם) מורכב משני הפָכים, וכשמבַתרים אותו מתגלים ההפכים\". ועוד, הודעתו של פילון, כי ה\"דִיבֵּר\" האלהי שהוא המבתר, הוא כאן המספר \"שבעה\", הנרמז בצפור שלא בתר אותה הקב\"ה, כפי שבתר את שתי השלישיות של הבהמות, להודעה זו מכַוון בעל מדרש תמורה, באמרו: \"אמרנו לַכֹּל יש תמורה חוץ מדבר אחד, להודיע לכל באי עולם ברמז, שהוא (הקב\"ה) אחד ואין לו שני\". ולא עוד, אלא שיש ללמוד כאן את החמוּר מן הקל: אם הקל כך אצל פילון, כלומר, ה\"דִיבֵּר\" שהוא אך שלוחו של מקום, על אחת כמה וכמה שלפי פילון הקב\"ה הוא אחד במלוא מובן המושג, ואין לו שני או אף שמץ התנגדות. ולא עוד, אלא שה\"דִיבֵּר\", שלפי פילון אינו מתחַלֵק, נמצא לפיו גם בנשמתנו, שהיא בעלת שתי שלישיות שנתחלקו (6 = 2X3), והוא, ה\"דיבר\" מופיע בה כשביעי שאינו מתחַלֵק (ראה: מי היורש דברי אלקים, רכה). ומעכשיו יובן היטב נימוקו של פילון באמרו: \"כי באמת כמעט (σχεδὸν)28 ותמהני שקולסון לא תירגם מלה זו, ואמר: everything in the world. כל דבר שבעולם עומד בניגוד לדבר אחר\". ב\"כמעט\" הוא מתכוון להוציא מן הכלל את הקב\"ה.", + "מלבד מדרש תמורה, אנו מוצאים בחז\"ל את הפילוסופיה של הזוגיות: \"למה ברכו [ליום השביעי]? ר' ברכיה אמר שאין לו בן זוג. חד בשבתא תרי, תלתא ארבעתא, חמשא ששה, שבת לית לה בן זוג וכו'. תני ר' שמעון בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב\"ה, רבש\"ע, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, אתמהא. א\"ל הקב\"ה, כנסת ישראל היא בן זוגיך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב\"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו\" (ב\"ר יא, ח). \"רבנן אמרי, אמר הקב\"ה לישראל, בני, כל מה שבראתי בראתי זוגות. שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות. אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין? ממה שקרינו בענין (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד\" (דברים רבה ב, לא).", + "משלושת המאמרים שהבאנו, ממדרש תמורה בראשית רבה ודברים רבה, אנו רואים, שלפילוסופיה של הזוגיות שבפילון ישנו בסיס מוצק בספרות חז\"ל." + ], + [ + "מהו: \"והצפורים ירדו על הפגרים המבותרים\"?29 כך בשבעים. ובמסורה: \"וירד העיט על הפגרים\".", + "כי כפי שאמרנו30 ראה לעיל בראשית טו, ט שו\"ת בראשית ג, ג ובביאור שם., שלוש הבהמות המבותרות, העגלה, העז והאיל, הן סמָלים לארץ למים ולאויר. אך יש לתַאֵם ולהקביל את התשובה לשאלה, ולשקול במחשבתנו את אמיתות ההשוואה. האם לא יתכן, שבירידת הצפורים על העופות31 צ\"ל: הפגרים. המבותרים, רומז (הכתוב) ומודיע על התקפת האויבים? כי כל אשר תחת הירח, מטִבעו מלא מלחמות ורעות מבית ומחוץ. אמנם, בגלל מזון וגרגרנות מרחפות צפורים על הפגרים המבותרים. ובדרך הטבע, החזק יותר מתנפל על החלש הימנו כעל גווייה31* פגר מת., ולעתים קרובות מופיע מעליו אף לפתע פתאום. אך הם אינם מרחפים מעל לתור וליונה, כי (הבריות) השמימיות מחוסרות תאווה ותרמית.*שו\"ת בראשית ג, ז
___________
", + "לפי פילון, מרמזת ירידת העיט על הפגרים את התקפות האויבים. גם המדרש הגדול והתרגומים מסמלים בדרך זו את ירידת העיט על הפגרים: \"וירד העיט על הפגרים, מאן דאמר זו מלכות אדום, שדשה את ישראל ופיזרה אותן ועשת אותן פגרים מתים\" (מה\"ג שמקורו נעלם). \"וירד העיט על הפגרים וכו', ונחתו אומיא הינון מדמיין לעופא מסאבא למיבזז נכסיהון דישראל, והות זכותיה דאברהם מגנא עליהון\" (תרגום יב\"ע). \"וכד נחת טייסא לא הוה קרב לפסגיא והדון טייסא הוא עופא מסאבא, והדין עופא מסאבא אילין אינון מלכותא דארעא ע\"א, ויהי כד יהיון עיצין עיצן בישן על בני ישראל, זכותיה דאברהם צדיקא מבטלא יתהון\" (תרגום ירושלמי).", + "אמנם, ישנם מדרשי חז\"ל נוספים הדנים בסמליות זו של התקפות האויבים, אבל בקשר לפסוקים אחרים שבסמוך לפסוק זה, השייכים לברית בין הבתרים: \"ר' עקיבא אומר, הראה הקב\"ה לאברהם אבינו בבין הבתרים מלכיות מושלין ואובדין, שנאמר (בראשית טו, ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת, זו מלכות רביעית שהיא מלכות ארם שהיא כעגלה דשה; ועז משולשת, זו מלכות עכומ\"ז, שנאמר וצפיר העזים הגדול עד מאד (דניאל ח, ח); ואיל משולש, זו מלכות מדי ופרס וכו'; ותור, אלו בני ישמעאל\" (פדר\"א, כח, חסר בהוצאת הרד\"ל). \"ד\"א, קחה לי עגלה משולשת זו בבל וכו'; ועז משולשת זו מדי וכו'; ואיל משולש זה יוון וכו'; ותור וגוזל זו אדום\" (ב\"ר מד, טו). \"הראהו ארבע מלכיות שהן עתידין לשעבד את בניו, שנאמר ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אימה, זו מלכות בבל; חשכה, זו מלכות מדי; גדולה, זו מלכות יון; נופלת, זו מלכות רביעית רומי חייבתא. ויש מחליפין בדבר\" וכו' (מכילתא יתרו, ט). \"ד\"א, ויהי השמש לבוא (בראשית טו, יב), היה אברהם אבינו עומד ומתפלל שלא ישתעבדו בניו בארבע מלכיות אלו, והפיל עליו תרדמה וישן לו מתפלה עד שיעברו ארבע מלכיות על בניו, שנאמר והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אימה, זו מלכות אדום, שהפילה אימה על ישראל, שנאמר דחילה ואימתני ותקיפא יתירא (דניאל ז, ז); חשכה, זו מלכות יון שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה; גדולה, זו מלכות מדי שגדלה למכור את ישראל חנם ונאמר בה גדל המלך אחשורוש (אסתר ג, א); נופלת, זו מלכות בבל שבידה נפלה עטרת ישראל ומה כתוב בה נפלה בבל (ישעיה כא, ט); עליו, אלו בני ישמעאל שנאמר בו ועל פני כל אחיו נפל\" (מה\"ג לבראשית טו, יב). ובתרגומים: \"ויהי השמש לבוא וכו' (בראשית טו, יב) - והוה שמשא קריבא למיטמוע, ושינתא עמיקתא מתרמיית על אברם, והא ארבע מלכוון קיימין למשעבדא ית בנוי. אימתא דא היא בבל, קבלא דא היא מדי, סגיאה דא היא יון, נפלת דא היא פרס דעתידא למיפל ולית ליה זקיפא ומתמן עתידין למיסק עמא בית ישראל\" (תרגום יב\"ע). \"ויהי השמש לבוא וכו' - והות שמשא אזלא למטמעא ושנא עמיקא בסימא נפלת על אברם, והא אברם חזי ארבעתי מלכוותא דעתידין למיקם למשעבדא בבנוי. אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה דהא היא בבל, חשיכה דהא היא מדי, גדולה דהא היא יון, נופלת דהא היא מלכוותא דפרסיא דעתידא למפלא ולא תהוי לה תקומה לעלמי עלמין\" (תרגום ירושלמי).", + "פילון אינו מפרט את שמות הגוים והמלחמות שעברו על עם ישראל כפי שנעשה בחז\"ל, אבל אין ספק שידע על המלחמות כנגד עם ישראל ועל זכות קיומו של העם, כפי שהקב\"ה גילה לאברם. אין דרכו של פילון לפרש את המקראות כנבואה על העתיד ואחרית הימים, ולכן קיצר כאן את המדרש שהיה ידוע לו. וזה בעצם אחד מההבדלים החשובים שבין מדרשי הרמז של פילון ומדרשי הרמז של חז\"ל. מדרשי חז\"ל דרכם לדון על עתידות עם ישראל, על מלכיות, על צרות וישועות וכדומה, אבל פילון אין דרכו בכך32 וכיוצא מן הכלל ראה מדרשו על כנען, לעיל בראשית ט, יח-יט שו\"ת בראשית ב, סה., עם כל זה, לא השתמט פילון לגמרי מלהזכיר את ההרפתקאות המדיניות בעתיד, כי הרי הכתוב עצמו מזכירן בהדיא: \"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה\" (בראשית טו, יג).", + "מדוע אומר (הכתוב): \"ואברהם עצר ויֵשב מעליהם33 הארמני כאן משקף את תרגום השבעים συνεκάθισεν αὐτοῖς - \"יָשַב עמם\", כקריאה שונה מן המסורה \"וַיַשֵב אוֹתם\", נוסח הפסוק בארמני מוסיף את המילה \"עבר\" או \"עצר\" . ברור, שתוספת זו היתה לפני פילון, שכן היא חוזרת ומופיעה גם בפרוש בהמשך הדברים. נראה שהיא חסרה בציטוט ב\"מי היורש דברי אלקים\", רמג. מ.\"?", + "הרי הסוברים, שכתוב זה, בו מופיעים עניינים אלה, מורֶה על קרבן, אומרים שעניינוֹ האיש המוסרי, שכביכול עָצַר והתיישב בחבורה, כשהוא בוחן את הקרביים, ורואה בהם סימן מובטח המגַלֶה את האמת34 ראה לעיל בראשית טו, ט שו\"ת בראשית ג, ג.. אך אנו, תלמידי משה, המכירים בבירור את כוונותיו של רבינו, המַפנה עורפו לפרשנות של כל סוגי יִדעוֹנוּת, ומאמין באלהים לבדו, אומרים, שבקבוצת הצפורים הללו כאן אשר ריחפו מֵעַל35 כוונתו לעיט שירד על הפגרים., הוא בא להציג את האדם המוסרי. ואין הדבר מסַמֵל אלא שהוא (האיש המוסרי) מעכֵּב את העוול ואהבת הבצע, ושונא התנגשויות ומאבקים, ואוהב יציבות ושלווה. והוא בעליל שומר השלום האמיתי. כי בגין הרשעים אין העיר שקטה ושלווה, ואין הם (הרשעים) נרגשים כאשר בודדים36 מילולי: אחד או שנים. מ. בעיר חיים כהלכה, ומוסריותם מרַפאָה את המחלות החברתיות, בעוד שאלהים, אוהב־המוסריות, מעניק כבוד לטוב ולישר, אשר עוזר לא רק לו37 מבנה המשפט הארמני משאיר את תואר השם \"לו\" מעורפל, האם זה ה' או האיש הטוב והישר? ראה מרקוס עמ' 191 הע' c. מ., אלא גם לאלה הקרֵבים (אליו).*שו\"ת בראשית ג, ח
___________
", + "בציטוט טקסט הפסוק ישנם בפילון שני שינויים חשובים לעומת המסורה. האחד, שאברהם \"עצר\", והשני: \"ויֵשב אִתָּם\", במקום \"וַיַשֵׁב אֹתָם\" שבמסורה. ולפי הכתוב אין אברהם עוצר כאן מלֶכתו, ואין הוא מצטרף לָשֶבֶת עם קבוצת בעלי כנף, אלא נאמר: \"ויַשֵב אֹתָם\". גם השבעים מתרגמים \"וַיֵשֵב עִמָם\", לשון ישיבה ולא לשון הפרָחָה.", + "נראה, שפילון ידע את פירושם של השבעים, אלא שדעתו לא היתה נוחה ממנו, שהרי למה היה על אברהם לשבת עם העופות? ולכן פירש את הדברים בדרך סימלית, שאברהם, האיש המוסרי, היה למפקח ויושב בחבורת אנשי העוול. והראיה שפילון ידע את תרגום השבעים לפסוק זה, נמצאת במקום אחר בכתביו: \"כי נאמר על האיש הנעלה שהוא יָשַב בחברתם כנשיא ויושב ראש במועצה\" (מי היורש דברי אלקים, רמג). הוא מביא את פירוש השבעים בעינו, ומרכיב עליו את פירושו הוא, כעין פירוש לפירושם.", + "ומעתה קשה להבין את פירוש פילון ל\"ויֵשֵב\", שהרי איך אפשר שאברהם בָּחַר לחֶברתו כנופייה של עופות. ועוד, איך ייתכן שאברהם, האיש המוסרי, התרועע עם אנשי עוול ואוהבי בצע, ולא רק שנעשו כולם אגודה אחת, אלא שאף התנדב להיות נשיאם? ואם כי אפשר להניח, ש\"ויֵשֵב אִתָּם\" שימש לו אמתלא להוציאו קצת ממשמעותו ולומר שבכך היה אברהם להם ליושב־ראש, ומהיכן לו שאברהם \"עָצַר\"?", + "מסתבר, שבדמיונו הצמיד פילון לדרשתו את הפסוק בתהלים א, א: \"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב\". אבל אברהם, אף על פי שישב בין הרשעים באור כשדים (כשם שרבקה ישבה בין הפושעים בארם ויעקב עם לבן), בכל זאת החזיק בתומתו, ולא עוד אלא שהזדרז להיות מנהיגם, כדי שיוכל להשתדל ולהחזירם למוטב. רק צדיק גמור כאברהם, ומי שדומה לו, יכולים לפלס להם נתיבה כזו בחיים. ובתהלים א, א מוזהרים הבינונים שלא יעמידו עצמם בסכנה, מפני שאין להם אותו הכוח הרוחני שהיה לאברהם, לעמוד בנסיון ולהשפיע מצדקתו על אחרים.", + "מה שמחזק את ההשערה, שפילון השתית בחשאי את פירושו על תהלים א, א, היא העובדה ש\"עצר\" מבליע את ה\"לא הלך\" שבתהלים. ובכך נמצא, ששלושת הפעלים: לא \"הלך, עמד ישב\" משתקפים בדרושו של פילון, וקשה להניח שיש כאן דרך מקרה38 פילון מביא עשרים ושלש הבאות מספר תהלים, ראה: E. Ryle, Philo and Holy Scripture, London, 1895, pp. 291 - 294 H...", + "אבל יש להשים לב, שלהלן מפרש פילון את הפסוק: \"שאברהם עבר וישב מעליהם (כלומר, ויֵשֵב), ומנע והבריח ושילח באמרי פיו את עופות הטרף אשר ריחפו מֵעל\" שו\"ת בראשית ג, י. להלן טו, יג-יד. מדברים אלה נראה ברור, שפילון ידע את מסורת השבעים וגם את זו שבחז\"ל, ובשו\"ת הנוכחית פירש רק על יסוד השבעים, ובשו\"ת ג, י מיזג את שני הפירושים.", + "פירוש חז\"ל והמפרשים הוא: \"ויַשֵב אֹתם\". ראה ברש\"י כאן וברמב\"ן ומדרש הגדול. אבל גם בחז\"ל נמצא ש\"וישב\" כאן הוא לשון ישיבה: \"היה אברהם יושב ומניף עליהם בסודרו, כדי שלא ימשול בהם העיט\" (פדר\"א, כח). וכאן כאילו פירוש כפול של ויֵשֵב־ויַשֵב. ועוד במדרש: \"וישב אותם אברהם בתשובה\" (ב\"ר מד, טז; לקח טוב), וזה כענין דרושו של פילון, שנוכחותו של אברהם ביניהם יעצור מהם עוולה ואהבת הבצע.", + "אשר לטקס הראייה בכבד39 ראה לעיל פרשת לך לך הע' 17. הוא מעיר, שטקס זה משל עכו\"ם הוא ולא משל ישראל, שהם תלמידי משה רבינו. והתכוון לאלה שבבערותם ייחסו טקס זה לאברהם אבינו, והם תושבים אלכסנדרוניים (גויים, או אפשר גם יהודים), שידיעותיהם בנוגע לתורת משה היו קלושות מאד. ונראה, שמַה שפילון מבאר והולך כאן, דהיינו: \"ואין הדבר מסמל אלא שהוא (האיש המוסרי) מעכב את העוול ואהבת הבצע, ושונא התנגשויות ומאבקים, ואוהב יציבות ושלווה. והוא בעליל שומר השלום האמיתי, כי בגין הרשעים אין העיר שקטה ושלווה, ואין הרשעים מתפעלים כאשר איש אחד או שנים בעיר חיים כהלכה, ומוסריותם מרפאה את המחלות החברתיות\" - הוא רומז כאן לא לענין דתי, אלא חברתי, כלומר, לשנאתם הכבושה של המצרים לקהילה היהודית ולמשטמת האנטשימיים שבתוכה, שאירגנו פרעות נגד התושבים היהודיים. ומה מודרנית היא אמרתו, שהאנטישמיות היא מחלה חברתית. אמנם אין סתם \"עיר\" כאן אלא אלכסנדריה." + ], + [ + "מהו: \"עם בוא השמש נפלה תרדמה40 אכסטזה. מ. על אברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו\"?", + "איזו שַלווה אלהית באה לפתע לאיש המוסרי. כי התעַלוּת41 אכסטזה, אך ביטוי שונה. ראה הע' הקודמת. מ., כפי ששמה מעיד בה, אינה אלא כשמחשבה מְפַנָה מקומה ומסתלקת42 בארמנית יש כאן משחק מלים (אכסטזה או התעלות) (להסתלק), מבוסס על שמושים השונים של ἔκστασις ביונית. ראה הע' 41. מ.. אכן, כזה הוא נסיונו של גזע הנביאים, כי כאשר רוח הקודש מפעמת בשֵׂכל, והוא מָלֵא אותה, שוב אין הוא עצמו, כי הוא מקבל את רוח האלהים לִשְׁרוֹת בקרבו. זאת ועוד, (הכתוב) עצמו אמר: \"נפלה על...\", כי אין היא באה בשובה ונחת, אלא תוקפת לפתע פתאום. ויפה נאמר בהמשך \"פחד חשכה גדול נפל עליו\". כי כל אלה הם התפעמויות40 אכסטזה. מ. של השֵׂכל. וכל אשר פוחד איננו עצמו. ו\"חשכה\" היא רמייה לראייה, ובה במידה שיגדל הפחד בה במידה מתעמעמות הראייה וההבנה. אכן, מלים אלו (בפסוק) לא נאמרו לשוא, אלא מורות על־ידיעה ברורה של הנבואה, ממנה מתוקנים דברי אלהים וחוקיו.*שו\"ת בראשית ג, ט
___________
", + "לענין תרדימה, כותב פילון במקום אחר בכתביו: \"הפילוסופים התווכחו אין־אונים כיצד נוצרת השינה. אך הנביא פתר את החידה בבירור. אמנם, השינה כשלעצמה היא באמת תרדמה, אך לא זו הבאה מטירוף, אלא זו (הבאה) מרפיון החושים והסתלקות המחשבה\" שו\"ת בראשית א, כד. ועוד: \"אלהים הפיל תרדמה40 אכסטזה. מ. על האדם והוא ישן\"43 ובשבעים כאן: ἔκστασις, דומה לתרגומם של \"תרדמה\" בבראשית טו, יב, אלא כמו שנראה בסמוך, תרגום ἔκστασις במקרה זה צריך לקבעו כסתם התפשטות מהגשמיות, ולא כעליית הנשמה, כמו בבראשית טו, יב.. ובצֶדֶק, שהרי התרדימה והשינוי בשֵׂכל הן שינה. והוא נרדם44 או: נופל לאכסטזה. נסוג, מסתלק. מ. בעת שאינו מתעסק בהירהורים העולים בתוכו\" (דרשות אלגוריות ב, לא).", + "לפי פילון, התרדימה הנזכרת אצל אדם הראשון (בראשית ב, כא) היא השינה הרגילה, והתרדימה הנזכרת אצל אברהם היא תרדימה של נבואה, והוא פירוש שאין להוציאו מתרגום השבעים.", + "למען ביאור פירושו, עלינו להביא עוד פיסקה פילונית והמקבילות לה בחז\"ל. ואלה דבריו: \"(הכתוב) אומר: \"עם בוא השמש ותרדמה40 אכסטזה. מ. נפלה על אברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו\". יש תרדמה שהיא: א) רוח תזזית המביאה לידי טירוף, מחמת זיקנה מרה שחורה או מסיבה דומה אחרת. ויש שהיא ב) השתוממות מופלגה ממאורעות מפתיעים ובלתי־צפויים. ויש שהיא ג) שלוות הרוח, אם אכן אי־פעם ישקוט. אך הנעלָה מכולן היא ד) שגיון אלהי וטירוף, שהיא נחלתו של גזע הנביאים\" (מי היורש דברי אלקים, רמט).", + "לכל אחת מן התרדימות מביא פילון ראיות מן הכתובים. סוג א: \"יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוֵר באפלה\" וכו' (דברים כח, כח-כט); סוג ב: \"ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד\" וכו' (בראשית כז, לג); \"ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם\" (שם מה, כו); \"ויחרד כל העם45 כך בשבעים ὁ λαὸς. ובמסורה: \"ההר\". מאד\" (שמות יט, יח); \"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם\" (ויקרא ט, כד). סוג ג: \"ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם\" (בראשית ב, כא). סוג ד: \"ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם ויישן\" (מי היורש דברי אלקים רנ-רנא; רנז-רנח).", + "ואלה הם מדרשי חז\"ל. בבראשית רבה נמצא אותו המאמר אצל תרדימת אדם, ואחר כך בתרדימת אברהם: \"רב אמר, שלש תרדימות הן: תרדימת שינה, ותרדימת נבואה ותרדימת מרמיטה. תרדימת שינה, ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן (בראשית ב, כא); תרדימת נבואה, ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם (שם טו, יב); תרדימת מרמטה, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם (שמואל־א כו, יב). רבנין אמרי, אף תרדימה של שטות, דכתיב (ישעיה כט, י) כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה [ויעצם את עיניכם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כסה]\" (ב\"ר יז, ה; מד, טז). \"ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם וכו', ד' תרדמות הן: תרדמה לשון שינה כאותה של אדם הראשון, ותרדמת נבואה כשל אברהם, ותרדמה לשון רואה ואינו רואה, ותרדמת שטות, שנאמר (ישעיה כט, י) כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם\" (מדרש שכל טוב).", + "מתוך כך נראה, ראשית, ששני הצדדים, פילון וחז\"ל, מונים ארבעה סוגים של תרדימה. שנית, שפרט ל\"מרמיטה\", שאין לעמוד בדיוק על הוראת מלה זו, שווים שני הצדדים בתיאור תכונות שלושת הסוגים, דהיינו בתכונות השינה, השגעון (או השטות) והנבואה. שלישית, שבשני סוגים גם ראיותיהם שוות, והן הראיות מבראשית ב, כא ומבראשית טו, יב. ודי בהתאמה זו להוכיח, כי מקור אחד למסורות שבפילון ובחז\"ל. ומשום שראיותיהם מיוסדות כל כך על המקראות, הדין נותן שמקורם הוא מקור ארץ־ ישראלי קדום.", + "על הסוג הרביעי של הנבואה, כותב פילון במקום אחר: \"וזה נסיונו של גזע הנביאים, עם כניסתה של רוח אלהים, נטרד השֵׂכל שבקרבֵּנוּ ממקומו, וכך הוא פורש, שב ומתמַקֵם מחדש. שכן אסור לאלמוות ובן תמותה לשכון בצוותא. לפיכך שקיעת ההגיון והחושך העוטה אותו, מולידים תרדמה40 אכסטזה. מ. וטירוף אלהי\" (מי היורש דברי אלקים, רסה). דברי פילון שבשו\"ת יחד עם פיסקה זו שב\"מי היורש\", מתאימים במיוחד למובא במדרש הגדול: \"ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, זו תרדמה של נבואה; והנה אימה חשכה גדולה, זו דרך כל הנביאים, כשהן מתנבאין עשתונותיהן מוטרפות וכח הגוף כושל, ותשאר הדעה פנויה להבין ולהשכיל\". מקבילה46 בענין זה ראה מאמרי על המדרש הגדול. לדברים אלה שבמדרש הגדול, אנו מוצאים ברמב\"ם: \"וכולם כשמתנבאים, אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות, ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו\" (הלכות יסודי התורה ז, ב).", + "ועוד, בשו\"ת זו כותב פילון: \"אכן, כזה הוא נסיונו של גזע הנביאים, כי כאשר רוח הקודש מפעמת בשֵׂכל, והוא מלא אותה, שוב אין הוא עצמו, כי הוא מקבל את רוח האלהים לשרוֹת בקרבו\". והרמב\"ם כותב בנוגע לנביא: \"ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול (שמואל־א י, ו) והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר\" (הלכות יסודי התורה ז, א).", + "ועל תרדימתו של אברם, שהיתה תרדימת נבואה, ממשיך פילון וכותב: \"ה(סוג) הרביעי בו אנו עומדים לדון עכשיו: \"עם בוא השמש, ותרדמה נפלה על אברהם\" - מצב של התלהבות והשרָאָה אלהית. אך אין זה האות היחידי שהוא נביא, אלא (נוסף) גם המאמר המפורש הכתוב בכתבי הקודש, כאשר מי שהוא ניסה להוציא את שרה - המוסריות המושלת מטִבעה - מתוך ביתו (של אברהם), כאילו היא לא היתה רכושו המיוחד של החכם בלבד אלא (רכושו) של כל המתיַימר לתבונה. כי הכתוב אומר: \"ועתה השב את האשה לאיש, כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה\", וה\"דיבֵּר\" הקדוש מאַשֵר נבואה לכל אדם הוגן. כי הנביא אינו מביע דבר משֶל עצמו, והכל זָר לו כעין הֵד של זולתו. ואין הרשע רשאי להיות מתורגמן לאלהים. אי לזאת, אין לשום נָבָל התלהבות אמיתית. יאה היא רק לחכם לבדו, שרק הוא לבדו (משמש) ככלי־הקָשָה של האלהים, והאל, בלתי נראה, מקיש ומצלצל בו\" (מי היורש דברי אלקים, רנח-רנט)." + ], + [ + "מדוע \"נאמר לו47 בשבעים: \"ונאמר לאברם\" καὶ ἐρρέθη πρὸς Αβραμ, ובמסורה: \"ויאמר לאברם\". ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וישעבדו, ישפילו ויענו48 במסורה: \"ועבדום וענום\". אותם ארבע מאות שנה\"?", + "היטיב קובע (הכתוב) \"נאמר לו\", כי דומה שהנביא אומר דבר־מה, אך אין הוא מוסר את שליחותו הוא, אלא שהוא פרשָן ומתורגמן לאחֵר, אשר מחדיר עניינים מסויימים לשִׂכלו. מכל מקום, הדברים אשר באו לידי ביטוי והדהדו במלים אלה, כולם אמיתיים ואלהיים. ראשית, כי הגזע האנושי שוכן בארץ זרה, כי כל אשר מתחת לשמים הוא קניינו של אלהים49 ראה גם לעיל בראשית טו, ט שו\"ת בראשית ג, ג., ואלה החיים עליה (=על האדמה) אמורים, אכן, באמת ובתמים, להיות יותר כ\"גֵרים\", כי אין העולם מקום משכָּנָם הטִבעי. שנית, מאחר שגזע בני התמותה כולו עֶבד, ואיש איננו בן חורין, ולהיפך, (לכל אדם) בעלים רבים, והוא נתון למכות וחבלות מבית ומִחוץ50 מילולי: אלה אשר בביתו, ואלה אשר מחוץ לעצמו. מ.: מחוץ, החורף אשר מקפיא, והקיץ אשר שורף, רעב צמא וצרות רבות נוספות. ומבית, תענוגות בשָׂרים, תאווה יגונות ופחדים. אך עבדוּת זו מוגבלת לארבע מאות שנה, לאחר שבאו התשוקות51 או מחלָה. מ. כפי שהזכרנו. ולפיכך נאמר לפני כן, שאברהם עבר וישב מעליהם52 ראה לעיל בראשית טו, יא שו\"ת בראשית ג, ח, שהשבעים תירגמו \"ויֵשֵׂב אִתָּם\"., ומָנַע הבריח ושילח53 כיון שפילון משלש ואומר: \"ומנע (=עָצַר) הבריח ושילח\", משמע שפירש גם את גירסת השבעים וגם את נוסח המסורה \"וישב אתם\". וראה הע' הקודמת. באמרי פיו את עופות־הטרף אשר ריחפו מעל לחיות המבותרות (בראשית טו, יא). אך למעשה, הוא (מָנַע) את אותן החבלות שפוגעות באדם. אכן, מי שמטבעו דואג למוסריות, ומקדיש עצמו לאהבת הבריות, הוא רופא הגזע שלנו, ורוקח אמיתי ונאמן, ומעביר רעה...*שו\"ת בראשית ג, י
___________
", + "פילון מדייק לשון הפסוק, ודורש ממנו אלגוריה על מצבו של האדם בעולם הזה. ה' מגַלֶה לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם - האדם הוא זר לעולם הזה, כי אינו שייך לו, אלא שהארץ היא קניינו של הקב\"ה. ועבדום וענום - כל אדם בעוה\"ז הוא עבד בפנימיותו ובחיצוניותו, פירוש בגשמיות וברוחניות. מבחוץ הוא סובל מקור וחום רעב וצמא ועינויים, ומבפנים הוא סובל מתענוגי החושים, התאוות, היגון והפחד, ואלו הן ארבע ההתרגשויות שהותקפו בני אדם בהן. אברהם הוא שהפריח ועצר את העינויים מלבוא על האדם. כאן מתבלטת שיטתו של פילון בפירוש האלגורי, שלא לדרוש דבר על עם ישראל ולא לדרוש דבר על העתיד לבוא, ואף שהפסוק מדבר במפורש על עתידו של עם ישראל, הופכו פילון לדרוש על האדם." + ], + [], + [ + "מהו: \"ואתה תבוא אל אבותיך עִם שלום, ניזון54 כך בשבעים τραφεὶς, ובמסורה \"תקבר\" ταφεὶς. גלוי, שלסופר היווני נשתבש ταφεὶς ל־τραφεὶς. בשיבה טובה55 מילולי: נָאָה. מ.\"?", + "זה מראה בבירור, שאין הנשמה נפסדת, אלא שמקום מגוריה מתחלף - והיא שָבָה מהגוף הצפוי למוות, וחוזרת כביכול אל עיר־האֵם, שממנה הֶעתיקה לראשונה את מושבה לכאן. כי לומר להולך למות \"תבוא אל אבותיך\", האם אין זה אלא כדי להעיר על חיים שונים, חיים ללא גוף? (חיים) בהם רק נשמת הצדיק רשאית לחיות. וב\"אבותיו\" של אברהם, אינו מדבר על הוריו, זקניו או אבותיו הקדמונים, כי לא כולם ראויים היו לשבח עד כדי שיהוו מקור־גאווה לזה (אברהם) שהגיע למדריגתם. אך נראה, כי \"אבותיך\" מרמז לכל היסודות, אליהם חוזר (הגוף) נפרד ומתפרק, כך סבורים רבים. אך לי נראה, שהוא מצביע על התושבים56 בחילופי גרסאות: \"דִיבְּרוֹת\". מ. הבלתי־גופניים של העולם האלהי, שבמקומות אחרים מקובל לכנותם \"מלאכים\". יתר על כן, לא לשוא הוא מדבר על זה אשר \"ניזון עִם שלום\" ו\"בשיבה טובה\"57 בדרשתו כאן מקשר פילון \"ניזון\" גם ל\"בשלום\" וגם ל\"בשיבה טובה\", וזה כנגד פשוטם של השבעים. אבל בשׁוּרות הבאות הוא חוזר לפשוטם של השבעים ומקשר \"ניזון\" רק עם \"בשיבה טובה\"., כי הרשָע ובן הבליעל חי וניזון ממריבות, וסופו להזקין ברישעתו. ברם, האיש המוסרי חי בשלום בשני (הסוגים) של חייו, גם כאשר הוא עם גוף וגם כאשר אין לו גוף. אך איש מן הפתָאים, איננו (נעלה) אף אם יאריך ימים מן הפיל. ולפיכך אמר (הכתוב) בדיוק \"תבוא אל אבותיך\", ניזון לא \"בשיבה ארוכה\" אלא \"בשיבה טובה\". כי רבים הפוֹתים המאריכים בחיים ארוכים, אך רק לאוהבי החכמה חיים טובים ומוסריים.*שו\"ת בראשית ג, יא
___________
", + "\"סברת הרַבִּים\", שפילון מביאה כאן בקצרה, מתפרשת על־ידו במקום אחר ביֶתר אריכות, בהוספות של \"יש אומרים\" המבארים תיבה זו: \"אין הוא קורא איפוא \"אבות\" לאֵלה שהנשמה התרחקה מהם, והם קבורים במצבות ארץ כשדים, אלא יש אומרים, (שהם) שמש, ירח ושאר הכוכבים. הרי מקובל, שמהם החלה הבריאה של כל אשר בארץ. ואחרים סבורים, ש(אבות הם) אידיאות אבטיפוסיות, והללו שִכליות ובלתי־נראות, והן תבנית58 פרדיגמה. מ. הדברים המוחשיים והנראים, ושִׂכלו של החכם (אברהם) מעתיק מושבו אל בינותם. אחרים הניחו, שב\"אבותיך\" נתכוון לארבעת היסודות והכוחות, מהם מורכב העולם: ארץ, מים, אויר ואש. הם אומרים, כי כל אחד מן הברואים חייב להתפרק לאותם (היסודות). כשם שגם השמות והפעָלים וכל חלקי הדיבור המורכבים מיסודות הדקדוק59 האותיות. ראה קולסון, עמ' 428 הע' a. חוזרים ומתפרקים לאותם (יסודות) ראשוניים, כך כל אחד מאתנו נתערבב מארבעתם, ולווה חלקים קטנים מכל יסוד ויסוד, ובבוא זמנו הוא מחזיר את ההלוואה: במידה ויש בו מן היבש - מחזיר לאדמה, ואם מן הלח - למים, ואם מן הקרירות - לאויר, ואם מן החמימות - לאש\" (מי היורש דברי אלקים, רפ-רפב).", + "דעות ה\"יש אומרים\" שפילון מביא, הן: א) שהכוונה ליסודות שהגוף הורכב מהן, והיא \"סברת רבים\"60 ראה לעיל בראשית ג, יט שו\"ת בראשית א, נא ובביאור.; ב) שהכוונה לשמש ולירח ולמאורות האחרים; ג) שהכוונה לעולם האידיאות; ד) ודעת פילון עצמו, שנהפך למלאך. את דעתו בעניין זה מביא פילון גם במקום אחר בכתביו:", + "\"הרי גם אברהם, כשעזב את החיים בני־התמותה, הוא \"נוסף אל עַם האלהים\"61 כך לפי השבעים προσετέθη, ובמסורה: \"נאסף\". בשבעים πρὸς τὸν λαὸν αὐτοῦ כלומר \"אל עמיו\" כמו במסורה. וכן להלן בראשית כה, ח שו\"ת בראשית ד, קנג גורס פילון כבשבעים, אלא שכאן גרס \"עם האלהים\", כדי להעיר מראש על שיטתו, שאברהם רָכַש אי־כליון ונשתווה למלאכים. (בראשית כה, ח) וזכה בנצחיות62 מילולי: חוסר כליון או הפסֵד. מ., ונשתווה למלאכים. שכֵּן מלאכים -צבא האלהים- הם נשמות בלתי־גופניות ומבורכות\" (על קרבנות הבל וקין, ה).", + "על התפרדות הגוף לארבעת יסודותיו, נמצא במדרש הנעלם: \"רבי יצחק אמר רבי יוחנן, ברא קודשא בריך הוא לאדם והכניס בו ארבעה דברים הנחלקים בגוף, אמר רבי יהודה המחוברים בגוף. רבי יצחק אומר הנחלקים בגוף, שהם חולקים להתפרש כל אחד ליסודו כשיוצא האדם מן העולם. רבי יהודה אומר המחוברים בגוף בחייו משמע, מקרא דכתיב ותמת שרה - זו הגוף, בקרית ארבע - אלו הארבע יסודות, היא חברון - שהיו מחוברים בגוף בחייו, בארץ כנען - בעולם הזה\" (מדרש הנעלם בזֹהר קכב, ב). לפי הנראה, נוקט ר' יצחק בשם ר' יוחנן כ\"יש אומרים\" שבפילון, שהגוף מתפרד לארבעת יסודותיו, ור' יהודה סובר שכשארבעת היסודות מתחברים בגוף, שוב אינם נפרדים. הדברים שבפילון ובמדרש הנעלם קרובים זה לזה, אלא שהמה\"נ הביא אסמכתות מן הפסוקים לבסס את הפירוש האלגורי הזה.", + "במקום אחר כותב פילון: \"ולאחר שדָן בזאת כדלהלן, הוא ממשיך ואומר: \"ואתה תבוא אל אבותיך עִם שלום, ניזון בשיבה טובה\". לפיכך אנחנו הבלתי־שלמים, נאבקים ומשועבדים, מוצאים רק בקושי הֲקָלָה מהבלהות המתרגשות לבוא, ואילו גזע מושלם, שאינו משועבד ואינו נאבק, ניזון בשלום, חירות ובטחון\" (מי היורש דברי אלקים, רעה).", + "לפי פילון, יש כאן הבטחה להשארת נפשו של אברהם, ואין הכוונה בזה לאבות ממש, מפני שאבות אברהם לא היו צדיקים. אי לזאת, פירוש \"אבותיך\" הוא באופן השאָלי, דהיינו, שאבותיך כאן מציין את הצור הרוחני שממנו נחצב, זאת אומרת, שגופו של אברהם יחזור ליסודיו, אבל נשמתו תשוב למנוחתה בעולם המלאכים. גם חז\"ל התפלאו על ההבטחה שה' נתן לאברהם ב\"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום\", שהרי תרח לא היה צדיק, ושלא כבפילון, השיבו שלא מת אברהם עד שעשה תרח תשובה: \"ולא נאסף אבינו אברהם עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע, כל מה שסגלתי מעשים טובים בעולם הזה אני הולך אצל אבותי? בִּשׂרו הקב\"ה, חייך שעשה אביך תשובה\" (ת\"ה שמות, יח; ת\"ב, טו). ובמה\"ג: \"בישרו שעשה תרח אביו תשובה, שהוא עמו במחיצתו\". ובמה\"ג (לבראשית יא, כז): \"אלה תולדות תרח תרח, נתן הקב\"ה גדולה לתרח וקיבלו בתשובה, ואף על פי שהיה בתחלה עובד צלמים. ולולי שקיבל הקב\"ה תשובתו לא היה אומר לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום\". \"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, בישרו שיש לאביו חלק לעולם הבא\" (ב\"ר לח, יב; ל, ד). \"אל אבותיך, אביו עובד ע\"ז והוא מבַשרו שיבא אליו? אלא ללמדך שעשה תרח תשובה\" (רש\"י).", + "אבל בפרקי דרבי אליעזר כעין דרושו של פילון, שה' הבטיח לאברהם שנשמתו תחזור לשרשה, לעולם של צדיקים ומלאכים: \"רבי עזריה אומר, כל הנשמות חוזרות ונאספות איש אל צור אבותיו ואל עמיו. הצדיקים עם הצדיקים, והרשעים עם הרשעים, שכֵּן אמר הקב\"ה לאברהם אבינו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. וכי כשהנפש יוצא מן הגוף זה השלום? אלא שהמלאכים מקדימין ואומרין לו שלום, שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נז, ב), וכתוב אחד אומר (מלכים־ב כב, כ) ונאספת אל קברותיך בשלום\" (פדר\"א לד, ועי' במ\"ר יא, ז).", + "על עצם הפיכת הצדיק למלאך, לא נמצא בחז\"ל. והם אמרו: \"בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב\"ה, רבש\"ע, צדיק בא וכו'. אמר ר' אלעזר, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו\" וכו' (כתובות קד, א). \"אם כן חס המקום על גופן של צדיקים אפילו לאחר מיתתן, קל וחומר על נפשותן, שהיא צרורה בצרור החיים לפניו לעולם ולעולמי עולמים עומדת ומשמשת לפני בוראה כמלאכי השרת\" (מה\"ג ויחי נ, כו). אבל לא מצינו בדבריהם הנ\"ל שהצדיק עצמו נהפך למלאך.", + "הדבר נמצא במדרש הנעלם: \"ת\"ר, כל יומא ויומא קודשא בריך הוא עביד מלאכין קדישין, ואלין אינון נשמתהון דצדיקייא, הה\"ד (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. \"עשה\" לא נאמר אלא \"עושה\", משמע שהוא עושה בכל יום. א\"ר אבהו, לא תקשי לך האי, דהא אית מלאכים שנבראו מכסא הכבוד, והם שלוחים וממונים בשליחותו של הקב\"ה, או שאר מלאכיא דהוו מכסא הכבוד, כך נשמתהון דצדיקייא דהוו מתוון וקיימי אורייתא, עאכ\"ו דעביד להון קודשא בריך הוא מלאכין עילאין קדישין\" (מדרש הנעלם יא, ע\"ג).", + "לפי פילון נתברך אברהם \"בשיבה טובה\", ופירושו שהאיש הצדיק חי תמיד בטובה, ולעומת זאת הרשע, אף אם יאריך ימים אין חייו בטובה אלא סתם חיי גוף ארוכים. רעיון זה, שמיתת הצדיקים היא תחילת חיים חדשים, והרשעים אף בחייהם קרויים מתים, מביע פילון בכמה מקומות. וראה לעיל בראשית ב, יז שו\"ת בראשית א, טז ובביאור שם.", + "הבאנו לעיל דברי חז\"ל, שלא מת אברהם עד שעשה תרח תשובה. לדברי פילון, חזר תרח בתשובה מן האלילות, אבל לא שב לדרך הישר. תרח היה בבחינת \"סור מרע\", אבל למדריגת \"ועשה טוב\" לא הגיע: \"לתכונה זו קוראים העברים \"תרח\", ואילו היוונים \"סוקרטס\". הם אומרים, שעד שיבה עָסַק הלז (סוקרטס) בבחינה מדוקדקת של (הצו) \"דע את עצמך\", ומעולם לא עיין63 עסק בפילוסופיה. מ. בדבר שהוא מחוץ לעצמו. אך סוקרטס אדם היה, ואילו תרח הוא העניין עצמו64 לוגוס, כלומר הוא עצם הידיעה העצמית. מ., המונח לפנינו כעץ פורח, בנוגע לאותה הידיעה העצמית. כך שאוהבי המוסריות יזכו בקַלוּת בפרי המעַצֵב את טִבעם, וכשיקטפו (ממנו) יימלאו בתזונה מושיעה ומתוקה. וכך איפוא הם המחַפשים עבורינו את התבונה. אך טבעם של המתגוששים והנאבקים עבורה (=עבור התבונה) מושלם יותר, כי לאחר שלמדו בדייקנות כל עניין הנוגע לחושים, נראה להם מוצדק לעבור לעיון בדבר־מה אחר גדול יותר, והם מזניחים את \"חורי\" החושים, אותם הם מכנים \"חרן\" 64* לפי פילון \"חרנה\" נחצב משורש \"חוֹר\", וכן הוא נוקט ב\"על החלומות\" א, נה; מא; \"על הגירת אברהם\", קפח.\" (על החלומות א, נח-נט)." + ], + [ + "מהו: \"עדיין לא מלאו עוונות האמורים65 כן בשבעים. ובמסורה: \"כי לא שלם עון האמרי\". עד הנה\"?", + "יש אומרים, שבדרך זו נכנס (מוּשָג) הגורל לַסיפור על־ידי משה. כביכול, הכל עתיד לבוא לקיצו בזמן הזה. והעיתים נקצבו לתקופות.*שו\"ת בראשית ג, יג
___________
", + "דבריו מתבהרים מפירושו לפסוק זה במקום אחר: \"(מלים) כגון אלה, הן היסוד לחלשי הדעת, הסוברים שמשה רואה בגורל (על־פי הגזירה)66 ה\"גורל\" מתורגם εἱμαρμένην הנחצב מ־μείρομαι, שיש לו הוראה כפולה, של \"גורל\" ו\"גזירה\", ולכן הוספתי בסוגריים \"על־פי הגזירה\". ובהכרח, את הסיבה לכל המאורעות\" (מי היורש דברי אלקים, ש). מפיסקה זו נראה שפילון התנגד לדעת ה\"יש אומרים\" שבשו\"ת. וראה לעיל ו, יג, שו\"ת בראשית א, ק.", + "חלשי הדעת למדו מפסוק זה על מושג הגזירה, שנגזר מראש שהאמורי יחטא, והוא יגורש מן הארץ לאחר ארבעה דורות. ונראה שפילון התנגד לכך, שהרי לדעתו קיימת באדם הבחירה החפשית לחזור בתשובה. בכל אופן, אי אפשר לדעת בדיוק את דעתו כאן, מפני שאין לפנינו תגובתו לפירושם של חלשי הדעת. אולם לעיל לבראשית ו, ג שו\"ת בראשית א, צא ולפסוק ו, יג שו\"ת בראשית א, ק על \"והיו ימיו מאה ועשרים שנה\", הוא דורש, שה' האריך ונתן להם מאה ועשרים שנה כדי להספיק בידם לשוב מחטאתם. ואולי גם כאן דרש כן. וכשיטתו של פילון (בשו\"ת בראשית א, צא) הולך הרמב\"ן בפסוק זה, שארבעת הדורות הוא הזמן שה' האריך לאמורי שישובו בתשובה: \"והנכון בעיני, כי דור רביעי לאמורי המשלים עוונו, כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם, אבל יהיו למס עובד או יפנו להם\". וכעין זה ברד\"ק: \"עונש עון האמורי לא הגיע עדיין זמנו שיקבלו ענשם, כי האל ית' יאריך אפו לרשעים, ולכל יש זמן קצוב, ויש שמענישו מיד ויש שמאריך לו זמן, והכל לפי חכמתו\".", + "אברבנאל, בשאלה הכ\"א, עמד על זה באופן אחר: \"באמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה, המאמר הזה מורה, שלא נגזר על ישראל גלות הארבע מאות שנה להיותם ראוים באותו עונש כל אותו זמן, גם לא להיות צריך כל אותו זמן לטובתם, אלא מפני שעדין לא נשלם עון האמורי לשינערו מן הארץ, ונתמהמהו ישראל במצרים עד תום הזמן ההוא לאמורי. והוא זר מאד בחק היושר האלהי שיענשו ישראל בגלות ארוך ללא סבה עד אשר יהיו הכנעניים ראוים לעונש, ויותר טוב היה שיעמדו ישראל בארץ כנען בשובה ונחת כאבותיהם עד אותו זמן, וכ\"ש שאמר כי לא שלם עון האמורי, וידוע שלא היו עדין חטאים, ואם היה כן, איך נגזרה עליהם הגזרה קודם החטא, ויהיה גזרת ישראל וגזרת הכנענים שתיהן בלא קדימת חטא אשר לא כדת והמשפט הראוי\". ומתרץ, שבפסוק זה נתיישב לאברהם למה אין ה' מוריש לאברהם את הארץ מיד, והשיבו ה', שהדבר תלוי בעוון האמורי, שלא הגיע עדיין הזמן שיוציאם ה' משם. ומסיים: \"וכבר ידעת, שהידיעה האלהית בעתיד לא תכריח טבע האפשר ולא תסור הבחירה האנושית\"." + ], + [ + "מהו: \"והנה תנור מעַשֵן ולפיד אש אשר עברו בתווך בין הגזרים\"?67 כך בשבעים. ובמסורה: \"והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה\".", + "(המקרא) כפשוטו ברור הוא, כי מקור ה\"דִיבֵּר\" האלהי ושרשו חָפֵץ67* ראה לעיל בביאור לפסוק טו, י., שהקרבנות יישרפו לא על־ידי אש שניתנה לנו לצרכינו, אלא על־ידי זו היורדת מהאויר68 האתר. מ. ממרום, כדי שטהרת היסוד השמימי תעיד על הקדוּשה שבקרבנות...*שו\"ת בראשית ג, טו
___________
", + "כפירוש הזה כתב האברבנאל: \"והאש והעשן שזכר הכתוב פה, היא השכינה המוחשת שנראתה בהר סיני, כמו שכתוב (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, והענן הוא העשן, וזה עצמו היה האש היורד על העולה ועל השלמים בימי משה ובימי שלמה, כי הוא מורה על הברית ועל הרצוי והדבקות האלהי\" (פסוק טו). וראה ברמב\"ן וברבינו בחיי.", + "פילון מפרש, שהאש אינה זו שבידי אדם, אלא שירדה מן השמים. וכעין זה דורש על האש שירדה על הקרבנות שבמשכן, אלא שנימוקו שוֹנֶה מן הנימוק שנותן כאן. על הפסוק \"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם\" (ויקרא ט, כד), הוא כותב:", + "\"ובעודם (משה ואהרן) מתפללים, אירע איזה אות נורא מקודש הקדשים... פרצה לפתע להָבָה רבָּתִי, ובמהירות הבזק נפלה על המזבח וביערה כל אשר על גביו, על מנת להַראות, לדעתי, בבהירות יתירה, שדבר איננו נעשה בלי רשותו של אלהים. כי מן הראוי היה, שמתנה נבחרת תוענק לקדשים, ולא רק ממעשי ידי אדם, אלא גם מהאש, שהיא הטהורה מכל היסודות, כך שהאש שאנו רגילים בה לא תיגע במזבח. וזה אולי, מכיון שרבבות פגעים כרוכים בה. שכן רוֹשמָה ניכר לא רק בחיות הבלתי־שׂכליות, כשהן צלויות או מבושלות למען מַלֵא את עוולתה של הבטן הנבזָה, אלא גם בבני אדם שנהרגו בזדון, ולא רק בשלושה או בארבעה (מהם), אלא בהמוניהם. אכן, חיצים טעוני אש בשכבר הימים שרפו במעופם ציים אדירים מלאי חיילים, והחריבו ערים שלימות, שדעכו עד היסוד ונהרסו עד עפר, עד שלא נותר זֵכר ליישובן מלפנים. ונראה לי, כי מסיבה זו הסיר ה' ממזבחו הקדוש והטהור ביותר את האש הרגילה, כאש פסולה. ובמקומה הוריד אש עליונה69 אש מן האתר. מ. מן השמים, כדי להבדיל בין קודש לחול, ובין האנושי והאלהי\" (על חיי משה ב, קנד-קנח).", + "עיקר מדרשו זה של פילון הוא כמין חומר, שהאש יצאה מן השמים, מפני שבהקרבת הקרבנות לה' לא רצתה התורה שהכהנים ישתמשו באש המביאה לידי חורבן העולם. רעיון זה נמצא בפיו של ר' יוחנן בן זכאי, הדורש שהתורה אוסרת להניף ברזל על המזבח בכדי להתרחק מכל דבר המביא לידי חורבן, וכיון שהברזל הוא החומר של החרב, לכן אסרה תורה להניפו על המזבח. מדרשו של פילון וריב\"ז שווים, אלא שכאן המזיק הוא החרב וכאן האש. ואלה דברי ריב\"ז: \"ובנית שם מזבח, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל (דברים כז, ה), וכי מה ראה ברזל ליפסל יותר מכל מיני מתכות? מפני שהחרב ראויה לעשות הימנו, חרב סימן פורענות ומזבח סימן כפרה. מעבירין דבר שסימן פורענות מדבר שהוא סימן כפרה. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות בהן כפרה בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הכתוב לא תניף עליהן ברזל, בני תורה שהן כפרה לעולם על אחת כמה וכמה שלא יגיע בהן אחד מכל המזיקין כולן\" (תוספתא בבא קמא ז, ו). ובמשנה מדות ג, ד: \"שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך\". ובמכילתא סוף יתרו ובתו\"כ קדושים פרק י, ט מאמר זה בשם רבי שמעון בן אלעזר.", + "לפי פילון, האש על המזבח היא אש מן השמים. בכתביו מסַפֵּר פילון על עלייתו לרגל לבית המקדש בתקופת בית שני, וברור ששמע את המסורה על האש הזו, וכן העידו עליה בספרות התנאים והאמוראים: \"ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח (ויקרא א, ז), אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה ליתן אש מן ההדיוט, אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית עולמים, אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה\" (ספרא ויקרא, פרשתא ד, פרק ה, י. וראה זבחים סא, ב: \"שביבא הוה משדרא\"). \"דתניא, ונתנו בני אהרן אש על המזבח, אע\"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט\" (יומא כא, ב)69* ורמב\"ם תמידין ומוספין ב, א; רש\"י במדבר ד, יג..", + "ועל אש זו כתבו האמוראים, שלא היתה אש שורפת: \"אמר משה לפני הקב\"ה, רבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח, אין אש מַעֲבֶרֶת אותו צפוי ושורפת את העץ? א\"ל הקב\"ה למשה, משה, המדות האלו הן אצלכם, שמא אצלי? וכו', מי צוה האש לשרוף? למד ממך כשהיית נכנס לתוך מחיצות של אש ומהלך בין הגדודים היה לך לִשָרֵף, וכו', ואף מזבח העולה, אף על פי שכתוב בו אש תמיד תוקד על המזבח, לא הנחושת עתיד לבער ולא העצים נשרפין. ואם תאמר שהיה צפוי הנחושת עבה? א\"ר נחמיה, עובי דינר היה מצופה. א\"ר פנחס בר חמא, את סבור שמא האש יורדת מלמעלן לשעה היתה, לפיכך לא היה ניזוק, - אש המזבח יתירה, שלא היתה זזה הימנו לא ביום ולא בלילה\" (תנחומא תרומה, יא). ובתנחומא שמות, טו, שאש זו שורפת ואינה אוכלת. ובתוספות חגיגה כז, א ד\"ה שאין: \"בתנחומא יש, שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ, ואמר לו המקום, כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש, ואינה מכלה\".", + "אבל בזמנו של פילון, במקדש שני, העידו חז\"ל שלא היתה אש מן השמים: \"חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים\" (יומא, שם), \"הכא (במקדש ראשון) אש של שמים מסייעתן, הכא (במקדש שני) אין אש של שמים מסייעתן\" (זבחים סא, ב). ובספר מקבים־ב א, יח־כד שבתקופת בית שני, בזמן נחמיה, הוחזרה האש." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב). \"ביום ההוא כרת עם אברהם ברית ואמר: לזרעך אתן70 כך בשבעים, ובמסורה: \"נתתי\". את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר71 כן בשבעים, ובמסורה נוסף: \"נהר\". פרת הגדול\"?", + "כפשוטו, מתַאֵר (הכתוב) את גבולות המחוז שבין שני הנהרות, בין מצרים ופרת. כי בימי קדם היה שֵם משותף לארץ ולנהר - \"מצרים\". ועֵד לכך המשורר באמרו: \"בנהר מצרים יש ספינות עם משוטים72 מילולי: מוּבָלות, כלומר אנשים מובילים אותן משני הצדדים. מ. משני עבריהן\"73 הומירוס, אודיסיאה יד, רנח; ראה מרקוס עמ' 200 הע' e.. אך לפי השֵׂכל... כי מצרים היא סמל לרכוש גופני וחיצוני, בעוד שפרָת (סמל) לקנייני הנפש, מהם נובעת שמחה נכונה ואמיתית, שמקורה בחכמה ובכל מידה טובה74 ראה להלן בראשית כח, ב שו\"ת בראשית ד, רמג, ולעיל ב, י-יד שו\"ת בראשית א, יב-יג.. וכיאות, מתחילים הגבולות במצרים ומסתיימים בפרת, כי לבסוף מתהווים דברים בנשמה, שבקושי נמצאנו ראויים ליקרב אליהם. אך תחילה עלינו לעבור ולרוץ דרך (הקניין) הגופני והחיצוני - בריאות, חושים חדים, יופי וכוח, שדרכם לעלות ולהתגבר בימי העלומים...*שו\"ת בראשית ג, טז
___________
", + "פילון מציין, שנהר מצרים הוא שֵם הנהר ושֵם הארץ. כעין פילון תרגמו יב\"ע ותרגום ירושלמי: \"מנילוס במצרים\". אבל באברבנאל: \"ונהר מצרים אינו נילוס, כי הוא נקרא יאור ולא נהר, אבל הוא שיחור, כי משם עד נהר פרת היה גבול ארץ ישראל\" (פסוק טו). וכן באבן עזרא: \"הוא שיחור ולא היאור\".", + "גם במקום אחר בכתביו, מפרש פילון את הפסוק בדרך אלגורית, שבירושת הארץ הכוונה להשגה של הכָּרַת הבורא. כמו כן הוא מציין, שלא נאמר \"מנהר פרת לנהר מצרים\", אלא להיפך \"מנהר מצרים ועד נהר פרת\", והכתוב בא לציין כאן להתעלוּת מן הדברים הגופניים, שמצרים מסמלת אותם, אל ההשגה הרוחנית המסומלת על־ידי נהר פרת, שנקרא \"הנהר הגדול\". ואלה דבריו:", + "\"החכם מוּצָג, וכראוי, כיורשה של הדעת בדברים האמורים. \"באותו היום\", אומר (הכתוב), \"נתן האלהים ברית לאברהם ואמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת\" (בראשית טו, יח). לאיזו ארץ כוונתו? אם לא לזו בה דוּבַּר קודם לכן, ואודותיה הוא שָׂח, אשר פריה הוא ההכָּרה בחכמת האֵל הבטוחה והיציבה; בזו, אשר האֵל, במחלקותיו, שומר את כל הטוב, השייך לבלתי־נפסד שבחיים, בלתי־מושפע מן הרע. ואז הוא מוסיף ואומר: \"מנהר מצרים ועד לנהר הגדול פרת\". והוא מבהיר, שהמוּשְׁלָמִים, ראשיתם בגוּפני ובחוּשִי ובחלקי האיברים, שבלעדיהם אין חיים, אשר יש בהם צורך לחינוך בחיים אשר בגוף, אך סופם בחכמה האלהית - הנהר הגדול לאמיתו, (נהר) של שמחה ואושר ושאר טובות שופעות. והוא לא תיאר את השטח מנהר פרת ועד לנהר מצרים, שכֵּן הוא לא ירד מן המעלה הטובה אל התשוקה הגופנית, אלא להיפך \"ממצרים אֶל הגדול - הפרת\", שׁכֵּן הדברים המעולים מתחילים בבני תמותה בכיוון אל הבלתי־נפסד\" (מי היורש דברי אלקים, שיג-שטו)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע לא ילדה שרה אשת אברהם?", + "(הכתוב) מדבר באֵם הגזע כבאשה עקרה. ראשית, כדי שבנה, המופלא בילודים, יירָאֶה כמעשה פלא. שנית, כדי שההריון והלידה לא יהיו מהזדווגות לאיש, אלא יותר, כתוצאה מהשגחה אלהית. כי לידה של עקרה איננה רק לידה (טִבעית), אלא מפָּעלוֹ של הכוח האלהי. זהו פשוטו (של מקרא)...*שו\"ת בראשית ג, יח
___________
", + "חז\"ל נתנו עוד טעמים לעקרות האמהות: \"א\"ר יצחק, מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב\"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים\" (יבמות סד, א). \"ולמה נתעקרו האמהות וכו'? רבי עזריה משום ר' יוחנן בר פפא, כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנוֹיין. רבי הונא משום רבי חייא בר אבא, כדי שיצאו רוב השָנִים בלא שיעבוד\" וכו' (ב\"ר מה, ד).", + "שאלתו ותשובתו של פילון, נמצאים בברייתא שבמדרש הגדול, שמקורה נעלם: \"ויעתר יצחק לה' (בראשית כה, כא) וכו'. תנו רבנן, שאלו את הזקנים, מפני מה אמהות עקרות היו? אמרו להם מפני שהן צדיקות וכשרות, כדי שלא יהוא בטוחות בעצמן, ויאמרו כדאי אנו שינתן לנו בנים. אמר הקב\"ה, הריני מגשים כוחן שלא יהיו בטוחות על עצמן\" (מדרש הגדול לבראשית כה, כא).", + "ואשר לעצם תופעת עקרותה של שרה אמנו, דורשים חז\"ל כבפילון, ולדברי חז\"ל לא היתה עקרה במובן הרגיל, אלא שאיילונית היתה, והיתה מחוסרת אבר הלידה: \"שרה אמנו אילונית היתה, שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרה עקרה אין לה ולד, אפילו בית ולד אין לה\" (יבמות סד, ב). נמצא, שלדבריהם וודאי נולד יצחק שלא כדרך הטבע, אף על פי כן לא הדגישו חז\"ל במפורש, כפילון, שעקרותה של שרה היתה כדי שייוולד לה יצחק בדרך נס, אלא שרק יעורר הדבר תמהון. מסתבר, שחז\"ל נמנעו מלפרש ענין זה על פי דרך נס, כדי שלא ליתן מקום למינים להשתמש בדרוש חז\"ל זה לצורך נכליהם. אבל פילון לא חשש לזה, כי בימיו לא היו עוד מינים ממין זה, וביחוד באלכסנדריה.", + "כעין פירושו כאן, נמצא גם בדרושו על עקרותה של רחל: \"שכֵּן היא (רחל) חשבה שלנברא יש יכולת, ולכן היא אומרת \"הב לי בנים\" (בראשית ל, א). אך (יעקב) העוקב (את אחיו), מצא בה עוולה, ואומר: את תועה מאד, כי אינני תחת האלהים, אשר הוא לבדו יכול לפתוח רחם הנשמות ולזרוע בהן מידות טובות ולעשותן הרות ויולדות יופי. לִמדי נא את אחותך לאה, ותגַלִי שזכותה בזרע ולידה לא (באו) מַנברא, אלא מן האלהים עצמו: \"ה' ראה כי לאה שנואה, ופתח את רחמה, ורחל היתה עקרה\" (בראשית כט, לא)\" (דרשות אלגוריות ג, קפ).", + "מהו: \"ולה שפחה מצרית אחת75 תיבת \"אחת\" אינה במסורה ובשבעים. מ. ושמה הגר\"?", + "הגר מתפרשת \"גֵר\", והיא אָמָה המשרתת תכונה מושלמת יותר. היא מטִבעה מצרית במוצָאָה, כי היא המאמץ ללמוד את לימודי־היסוד76 מחזור הלימודים המקובל באסכולות השונות. מ.. ומכיוון שחשקה במדעים רבים, היא במובן־מה אָמָה המשרתת את המוסריות...*שו\"ת בראשית ג, יט
___________
", + "לדברי פילון, הגר פירושה גֵר, ומכאן שנתגיירה. וכן הוא מרמז במקום אחר, ששרה מעידה עליה לפני אברהם שהיא עברית לפי דרכה בחיים, ואלה דבריו:", + "\"וכדי שלא תחשבני כמקנאה, קח את אמתי, אם תרצה, שהיא שפחה בגופה, אך בת־ חורין ואצילה ביחס לשִׂכלה, אותה ניסיתי ובחנתי מזה זמן רב, מן היום שהובאה לראשונה לביתי. והיא מצרית מלידה, אך עברית לפי דרכה בחיים\" (על אברהם, רנא).", + "ובזֹהר בראשית רנה, ב: \"ר' ברוקא אמר, מה הוא שָׂם על שכמה (בראשית כא, יד)? אלא שהזהירה על עול האמונה, ולעמוד במה שהיתה בתחילה, וכו', מה עשתה? כיון שראתה עצמה יוצאת מרשותו של אברהם חזרה לקלקולה, דכתיב ותלך ותתע, שתעתעה אחר עבודת כו\"מ וגלולי בית אביה\"." + ], + [ + "מדוע אמרה שרה לאברהם: \"הנה נָעַל וסָגַר אותי77 בשבעים: \"סגר\" συνέκλεισέν. נראה שהארמני תירגם בקפדנות את συν בתוספת של פועל נרדף. ובמסורה: \"עצרני\". מ. שלא אלד, בא נא אל השפחה78 במסורה ובשבעים: \"שפחתי\", וכן אצל פילון ב\"על הכינוס לשם החכמה\", א. כדי שתוליד ממנה79 כך בשבעים, ובמסורה: \"אולי איבנה ממנה\".\"?", + "לפי פשוטו (של מקרא), משמעו שלא להיות צר־עין וקנאי, (אלא) לדאוג לחכם, לַבַּעל ולקרוב האמיתי. ויחד עם זאת, כפתרון לערירות, ובעזרת השפחה שהיתה לה, היא (שרה) מְמַנָה פילגש לבעלה. יתר על כן, זה מורה על אהבתה היתירה לבעלה, כי כשנחשבה לעקרה העריכה כבלתי־מוצדק שבעקרותה יבולע לבית בעלה, ו(לכן) העדיפה את תועלתו על מעמדה היא. זהו פשוטו (של מקרא). ולפי השֵׂכל, הנימוק הוא כדלהלן: אֵלה שאין ביכולתם להוליד מן המוסריות מעשים נאים וראויים לתהילה, חייבים לעקוב אחרי החינוך הבינוני, ולהוליד בנים, במובן מה, מן הלימודים היסודיים80 אנציקלופדיים. מ. והשווה בשו\"ת הקודמת., כי הלימוד הכללי הוא כעין אבן־משחזת לשֵׂכל ולהגיון. אכן, יפה נאמר \"נָעַל וסָגַר אותי\", כי המוּגָף דרכו להיפתח בעת הכושר. ובכן, חכמתו (=שרה) לא קיבלה על עצמה שתהיה עקרה לצמיתות, אלא בטוחה היא שתלד בנים, אך לא תלד לאלתר, כי אם רק כשהנשמות תִּגָלינה טהורות בשלימותן...*שו\"ת בראשית ג, כ
___________
", + "הפירוש הראשון בפשוטו של מקרא הוא, ששרה לא היתה צרת־עין ומתקנאה, אלא השתדלה לטובת בעלה. פירוש זה נמצא רק במדרש הגדול שמקור מאמרו זה נעלם: \"בא נא אל שפחתי, עליה הכתוב אומר תחת שלש רגזה ארץ וגו' ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כא וכג), אלא להודיעך כוח אמנו שרה שלא קנאת בשפחתה, אלא נתכונה לשם שמים\". ובאברבנאל: \"שיקח את הגר שפחתה, כי ממנה יוליד ולא יהיה לה מזה עלבון\".", + "לדברי פילון כאן, היתה הגר \"פילגש\" לאברהם, וכן ב\"על הכינוס לשם החכמה\", כג. אבל בשו\"ת הבאה הוא כותב, שהגר היתה \"אשת\" אברהם, וכן ב\"על הכינוס לשם החכמה\", עג.", + "ובחז\"ל נמצא במפורש, שאברם נשא את הגר \"לאשה\": \"ותתן אותה לאברם וגו' ולא לאחר, לאשה ולא לפלגש\" (ב\"ר מה, ד). ויש לציין, כי ברמב\"ן גם כן שתי השיטות: \"שלא תהיה כפלגש רק כאשה נשואה לו\" (בראשית טז, ב כנראה ע\"פ הב\"ר); \"כי הגר שפחת שרה פלגשו היתה\" (בראשית כה, ו); \"בעבור היותה פלגש\" (בראשית יז, יא).", + "גם במקום אחר בכתביו מציין פילון, שבאמרה \"עצרני\" נתכוונה שרה שלא לבייש את בעלה: \"מן הראוי להעריץ את החָכמה (=שרה) בטוב טעמה, אשר לא מצאה לנכון להוכיחנו על העיכוב או אף חסרון־לידה מוחלט. אף אם הכתוב אומר את האמת ש\"לא ילדה\", ולא מתוך צרות עין, אלא מכיוון שאנו לא היינו נכונים לכך81 שרה, כלומר החכמה, לא ילדה, לא מפני שנהגה פרישות מחמת שקָבלה על סדרו של עולם, וכפי שפילון מרחיב בסעיפים הבאים, שלא היה הדור ראוי שתהא יולדתו.. שכֵּן אמרה: \"עצרני ה' שלא אלד\", ואין היא מוסיפה \"לכם\", וזאת כדי שלא תירָאֶה כמגנָה ומבזָה אחרים במזלם הרע\" (על הכינוס לשם החכמה, יג).", + "פילון דורש מתיבת \"עצרני\", שהעקרות היא של שרה. דרש זה נמצא במדרש הגדול שמקורו מאמרו רשום כנעלם, ושם דרשו מעצם תיבת \"עצרני\": \"אמר ר' אבהו, מכאן שהאשה מבחנת אם ממנה אם ממנו נמנע הולד, שכן אמינו שרה אומרת הנה נא עצרני, לי עצר ולך לא עצר\"." + ], + [ + "מדוע קורא (הכתוב) לשרה: \"אשת אברהם\", כשהוא אומר ששרי אשת אברהם לקחה את הגר המצרית שפחתה ונתנה אותה לידיו.", + "החוקר האלהי (=משה) מאַשֵר את נשואיהם של האנשים ההגונים, לאור הסתייגות מ(נשואיהם) של המופקרים. שכֵּן אֵלה, בעטיין של הפילגשים בהן הם מאוהבים כמטורפים, משפילים את נשותיהם החכָמות. לפיכך מציג (הכתוב) את האיש המוסרי (=אברהם) כבעל הנאמן ביותר לאשתו, בשעה שנאלץ לקחת את השפחה לאשה; ואת האשה החכָמה כסובלנית ביותר, כש(בעלה) עלה על מטתה של האחרת. אמנם, ההזדווגות עם הפילגש היתה גופנית, על מנת ללדת ילד81* פי' לשם פריה ורביה., אך ההתאחדות עם אשתו היא מתוך נשמה המתאחדת82 הרמוניה. מ. באהבה שמיימית, - זהו פשוטו (של מקרא)... אך ראוי מאד לשבֵּחַ, ש(הכתוב) מכַנֶה את האשה המשרתת - \"אשה\", כי הוא (אברהם) שימש את מטתו בפקודת אשתו האמיתית, ולא מרצונו הוא. ומסיבה זו אינו קורא לה (כאן) \"שפחה\", כי השפחה שניתנה לו הגיעה (למעמד של אשה), אם לא למעשה, הרי לפחות להלכה83 כלומר, לפי מה שהכתוב קורא לה אשה, כדכתיב: \"ותתן אותה לאברהם אשה לו לאשה\".. אך על דרך האלגוריה, בשקידה בלימודים התיכוניים יש עָצמה כ\"פילגש\", אך צורתה וכבודה משֶל \"אשה\". כי כל אחד מן הלימודים הכלליים84 אנציקלופדיה. מ., נדמה ומחַקֶה את המוסריות האמיתית.*שו\"ת בראשית ג, כא
___________
", + "בקבוצת השו\"ת שבהן נידונים יחסי אברהם שרה והגר, נוקט פילון בשיטה, שאין להאשים את האבות בכל מעשה רע, ולכן לא פגעו איש ברעהו, לא אברהם פגע בשרה ולא שרה פגעה באברהם, ואין הם מאשימים זה את זה. וגם לדעתו, אין להאשים את שרה בעינוי הגר, ולעומת זה אין להגר כל שינאה כלפי שרה. בשיטה זו נוקט פילון גם בדו־שיח שבין המלאך והגר. וראה להלן ש\"ותקל גבירתה בעיניה\", אין פירושו שהגר הקלה את שרה בעיניה - כשיטת חז\"ל, אלא ששרה הקלה את עצמה בעיני עצמה. וכן בריחת הגר אינה מפני עינוי שרה, אלא שאין היא יכולה לעמוד מפני גודל שיעור קומתה של שרה.", + "פילון דורש כאן, שבהוספת המלים \"אשת אברהם\", מתכוון הכתוב ללמדנו, שגם לאחר לקיחת הגר נשאר אברהם נאמן לשרה, וכן נהגה שרה במתינות כלפי אברהם.", + "גם במקום אחר מציין פילון, שאברהם ראה את לקיחת הגר כהכרח מתוך צוק העיתים: \"מן הראוי לחקור, מדוע חוזר כאן (הכתוב) ואומר ששרי היא אשת אברהם, לאחר שכבר הזכיר זאת תכופות (ראה בראשית יא, כט; טז, א)? כי אין זו דרכו להאריך בדבריו בשיטה הגרועה ביותר - בלשון מיותרת. ומה יש לומר על כך? כש(אברהם) עמד ליקרב אל שפחת התבונה -אל הלימודים הכלליים- אומר (הכתוב), שלא שכח את הבטחותיו לגבירתה, אלא הוא יודע, שהאחת היא אשתו על־פי החוק לפי רצונו הוא, ואילו האחרת היא (אשתו) מתוך הכרח וצוק העיתים\" (על הכינוס לשם החכמה, עג).", + "כדיוקו זה של פילון דייק גם הרמב\"ן: \"והזכיר הכתוב שרי אשת אברם, לאברם אישה, לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברהם ולא הרחיקה עצמה מאצלו, כי היא אשתו והוא אישה\" (רמב\"ן לפסוק טז, ב). וכן האברבנאל בתשובה לשאלה הג': \"ואמנם אמרו ותקח שרי אשת אברם, וידועה היתה שרה, ולמה כינה הכתוב אותה עתה כך? אלא להודיע, שעם שנתנה את הגר לאברהם, שהנה שרה לא נתיאשה ממנו ולא הרחיק שרה מאצלו, כי תמיד הייתה אתו כאשתו לכל דבר, כאשר היתה באמנה אתו\"." + ], + [ + "מהו: \"וראתה כי הרתה, וגבירתה לא נכבדה לפניה\"?85 במסורה: \"ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה\". וראה להלן הע' 88.", + "בתבונה קורא (הכתוב) לשרה \"גברת\", בשעה שהיא נראתה כמושפלת ומנוצחת על־ידי השפחה, כאותה העקרה לעומת אשה פוריה... אמנם, החכם המסכן מהוּתי ונעלה יותר מהעשיר הכסיל, כשם ש(החכם) העניו (עדיף על) הגאה, והחולה על הבריא. יען כי כל אשר עִם חכמה - כל־כולו מהותי, טִבעי86 או: חופשי בדרך הטבע. מ. ושליט; וכל אשר עִם הכסילות - הוא עבד וחסר־יציבות. ויפה לא נאמר, שהגר לא כיבדה את גבירתה, אלא וגבירתה לא נכבדה (בעיניה). כי באחד יש האשמה אישית, ובאחר סיפור של הדברים כהוייתם. אכן, אין (הכתוב) רוצה להאשים ולגנות את האחת על מנת לשבח (את השנייה), אלא רק להראות בבירור את הדברים כהווייתם ולאמיתם. זהו פשוטו (של מקרא)...*שו\"ת בראשית ג, כב
___________
", + "בסיפור פרשת שרה והגר נוקט פילון בשיטה, ששרה לוקחת על עצמה את כל האחריות במקרה זה, ומאשימה את עצמה מתחילה ועד סוף. שיטה מדרשית זו לא נמצאת בחז\"ל. כאן הוא דורש, ששרה הקלה את עצמה בעיני עצמה, ולא כפירוש חז\"ל שהגר הקלה את שרה, וכן כותב: \"אל תחשוב ש\"ראתה כי הרתה\" רוצה לומר שהגר ראתה את עצמה הרה, אלא שגבירתה שרה (ראתה) אותה87 אפשר לפי זה, ששרה בלבד ידעה שהגר הרתה, אבל הגר עצמה לא ידעה., שכֵּן מאוחר יותר היא (שרה) אומרת על עצמה: \"וכראותי כי הרתה לא נכבדתי בעיניה\"88 כך בשבעים ἰδοῦσα δὲ ὅτι ἐν γαστρὶ ἔχει, ἠτιμάσθην ἐναντίον αὐτῆς, ופילון הולך בעקבותם. וראה מרקוס בשו\"ת בראשית ג, כג עמ' 210 הע' b. (בראשית טז, ה)\" (על הכינוס לשם החכמה, קלט).", + "ובנוגע לייחסה זה של הגר לשרה, דרשו חז\"ל בשבחה של שרה ובגנותה של הגר: \"כל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה של שרה, והיתה שרה אומרת להם צאו ושאלו בשלומה של עלובה (הגר השפחה), והיתה הגר אומרת להם שרי גבירתי אין סיתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אילו היתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחד נתעברתי, והיתה אומרת: עם דא אנא מיסב ומיתן? הלואי מיסב ומיתן עם מרה\" (ב\"ר מה, ד)." + ], + [ + "מדוע שרה כביכול מתחרטת, באומרה לאברהם: \"נעשה לי עָוול על ידך89 כך בשבעים. ובמסורה: \"חמסי עליך\"., אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ובראותי90 כך בשבעים, ומוסב על שרה. ובמסורה: \"ותרא\", ומוסב על הגר (הערת מרקוס). כי הרתה לא נכבדתי בעיניה\" ?", + "במלים אלה יש משום ספק ופיקפוק. וברור ש\"מִן\" בתחילה91 לפי התשובה, היה קיים בפסוק הביטוי \"מן\", שאינו מופיע לא בפסוק ולא בנוסח השבעים או בארמני. התשובה מתייחסת לכך, שביטוי מעין זה יכול להוות מילית \"זמן\", אך יכול גם להיות תמורה למלים \"על ידך\". פילון בוחר דווקא באפשרות הראשונה, ודוחה את האפשרות שיש כאן תוכחה לאברהם והתנהגותו. הוא מדגיש את מעמדה של שרה מרגע שלאברהם יש בן, מבלי שאברהם אשם כלל. מ. ובבכור שור: \"חמס הבא אלי - עליך, בשבילך\"., משמעו כביכול \"מאותו הזמן שנתתי את שפחתי\". ו(הביטוי) לאחריו - (מתייחס) לאדם, דהיינו כשהיא אומרת \"נעשה לי עָוול על ידך\". כי זו תוכחה. והרי מכיון ש(הכתוב) מעריך את (אברהם) כטהור ללא־האשמות, חייב הוא לשמור את (הבעל) הטוב, ההגון הנאמן שאינו שוכח את אשתו, ותמיד, כל אימת שהוא מזכירו, (הוא) מכבדו במאד מאד ומכַנה אותו \"אדון\" (בראשית יח, יב). עם זאת, ראשית (הפסוק) אמת היא, כי משעה ש(שרה) נתנה את שפחתה על מנת שתשמש כפילגש, דומֶה שנשאה חרפה וכלימה. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ג, כב
___________
", + "במקום אחר, בביאורו לפסוק זה, שָׂם פילון בפי שרה את הדברים דלהלן: \"נעשה לי עוול ובגדו בי, בכך שהפרתָּ את ההסכמים שבינינו, שכֵּן מאז שאימצת בחיקך את לימודי היסוד - את ילדיה של שפחתי - כיבדת אותה כאשה, והסבת פניך ממני, כאילו מעולם לא נהגנו אף אנו כך. ושמא בחשדי בך בזאת, כתוצאה מהתחברותך הגלויה אל השפחה, אני מסיקה גם את אותה ההתנכרות אֵלַי, אף שאינה גלויה. אך אם המצב כפי שחשדתי, או שמא להיפך, איש אינו מסוגל לדעת, ואילו האל לבדו (יודע זאת) על נקלָה. לפיכך תאמר שרה כהלכה: \"ישפט ה' ביני ובינך\" (בראשית טז, ה). לכן אין היא ממהרת להאשים (את אברהם) כעושה עוול, אלא מפקפקת, שמא בכל זאת נהג כשורה\" (על הכינוס לשם החכמה, קנא-קנג).", + "גם כאן הולך פילון בשיטתו שצויינה בשו\"ת הקודמת, ששרה אינה ממהרת להאשים את אברהם. וכאן, כבשו\"ת הקודמת, הקלה שרה את עצמה בעיני עצמה, ולא שהגר הקלה אותה. וכן ששרה הוסיפה לקרוא לאברהם אדון ולהללו ולשבחו." + ], + [ + "מדוע אומר אברהם: \"הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך\" ?", + "פשוטו (של מקרא) מספֵּר בשבחו של החכם, כי לא אמר שזו אשר הרתה הימנו היא \"אשה\" או \"פילגש\" - אלא \"שפחה של אשתו\". כשראה אותה שנתעברה, לא נסער ועורר את תיאבון התשוקה, אלא ריסן אותו... עשי לה (לשפחה) מה שלבך חפץ, כי בטוח אני שלא תוציאי דין קשה מן הראוי. כי מאד ינעם לך לחלוק ולפסוק לכל אחד לפי זכויותיו, ולא לכַבֵּד או להַכלים איש יֶתר על מידתו.*שו\"ת בראשית ג, כד
___________
", + "במקום אחר הוא כותב: \"והוא (אברהם), מכיון שנתפעל מאד מאהבת האשה המתחדשת תדיר ושומרת על נעוריה, ומהקפדתה וצפייתה לעתיד, לקח את זו שיָשרה בעיניה (של שרה), עד אשר ילדה בן; או כפי שאומרים בעלי המסורת הבטוחה ביותר92 משמע שפילון רומז כאן למסורות הזקנים שהזכירן ב\"על חיי משה\" א, ד. ראה הע' קולסון עמ' 124., רק עד אשר הרתה, וזמן לא רב לאחר שאירַע הדבר, פּרשׁ (הימנה), מתוך כיבוש יצר טִבעי וכבוד שרכש כלפי אשתו\" (על אברהם, רנג).", + "לפילון היתה כאן קבלה ומסורה, שאברהם פירש מהגר לאחר שהרתה. ובמדרש נמצא רק ששרה מנעה את הגר מתשמיש: \"ותענה שרה וגו', ר' אבא אמר, מנעתה מתשמיש המיטה\" (ב\"ר מח, ו).", + "כדברי פילון, שאברהם \"לא עורר תאבון התשוקה אלא השקיט אותו\", נמצא במה\"ג שמקור מאמרו נעלם: \"ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך. מגיד הכתוב שבחו של אברהם אבינו ונפש שפלה שהיתה בו, שלא חשקה נפשו בה, אלא אמר לה הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך\". על המשנה באבות ה, יט: \"עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו\", כותב הרמב\"ם: \"ועוד אמרו על הגר, אחר שלקחה, הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך, מורה שלא היה לו רצון להתענג עמה, וכן כשביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל עד שתמנעהו מנטות אחריה בעבור המשגל, העיד הכתוב שהֵרַע בעיניו על ישמעאל בלבד, והוא אמרו וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו\".", + "וברד\"ק דייק על \"שפחה\", כבפילון: \"שפחתך בידך, אף על פי ששכבה בחיקי - שפחתך היא כבתחלה\". ובאברבנאל, בתשובה לשאלה ד: \"ואברהם השיב, אילו הייתי אני מונע את הגר מלעבדך והייתי מכבדה כאשה בעולת־בעל, היה לך לומר חמסי עליך, אבל אין הדבר כן, שהנה שפחתך בידך\".", + "מדוע אומר (הכתוב): \"שרי עִנתה אותה\"?", + "הפשט ברור הוא. אך לפי השֵׂכל, משמעו: לא כל העינויים מזיקים, ולהיפך, יש והם אף מועילים. כך סובלים חולים מרופאיהם, וילדים ממוריהם, וכסילים מן המוכיחים אותם, ולעולם לא הייתי קורא לכך עינויים, אלא ישועה ועזרה לנפש ולגוף...*שו\"ת בראשית ג, כה
___________
", + "לפי שיטתו זו, הוא מפרש גם את הפסוק בנוגע לעינוי אלמנה ויתום, שלפעמים יהיה העינוי מותר, וזה במקרה שהוא לשֵם חינוך. וראה להלן שמות כב, כב שו\"ת שמות ב, ד ובביאור שם.", + "ובאברבנאל, בתשובה לשאלה ה: \"וכתב הרמב\"ן, ששרה חטאה בזה, וכן אברהם שהניחה לעשות. ואין הדבר כן וכו', שרה כאשר ראתה את הגר בגאוה וגאון ודרך רע, ענתה אותה ונשתעבדה בה בקושי יותר ממה שהיתה רגילה בה, וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המצוע\", וכן בפירוש הר\"ן. וברלב\"ג: \"אמר אליה הנביא, שתשוב אל גבירתה ותכנע תחת ידה ותקבל המוסר ממנה, כי כוונת שרה היתה לטוב לה, לא לנקמה ממנה\".", + "את שיטתו של עינוי לשם חינוך, ובנוגע להגר, הוא מביא במקום אחר בכתביו: \"ולפיכך מוסיף (הכתוב): \"ועִנתה אותה\", וזה שווה ל\"הוכיחה\" ו\"יִיסרה\", כי דָרבן־חד מועיל מאד ל(חיים) בהשקט ובבטחה, כמו לסוסים פרועים, מפני שקשה לאַלפם ולרסנם רק בשוט או במושכות. האם אינך רואה את הגמול הצפוי לאֵלה שלא גערו בהם? הם משמינים ומתעבים, מתפקרים, נושפים ונושמים, ואחר כך זוכים נדכאים ואומללים אלה בפרָסים העלובים של הכפירה, המעטרים אותם ומכריזים עליהם בסוד שוכחי האל. ומכיוון שמזלם שָפר עליהם93 מילולי: המזל זָרַם ללא הפוגה. מ., הרי ראו עצמם כאלהי כסף וזהב - בבחינת מטבעות מזוייפים - ושכחו את המטבע האמיתי, את ה\"קיים\" לאמיתו. ומשה מעיד באמרו: \"שָמָן הִתְעַבָה הִתרחב ושכח את האֵל, אשר עשהו\" (דברים לב, טו)94 במסורה: \"שמנת עבית כשית ויטשׁ אלוה עשהו\".. נמצא, שאם התפרקות מוחלטת היא הורתה של הרעה הגדולה ביותר - הכפירה, הרי היפוכה, העינוי, כשהוא במסגרת החוק, מוליד את הטובה המושלמת, את התוכחה המהוללה\" (על הכינוס לשם החכמה, קנח-קס).", + "מדוע ברחה הגר מפניה?", + "לא כל נפש מקבלת גערה ותוכחה. אך השֵׂכל החנוּן ומאד דורש טוב - אוהב מוסר ומַרבה להתקרב אל אֵלה המוכיחים אותו, בעוד ש(השֵׂכל) העויין ורע־ הלבב שונא (זאת) ונסוג ובורח (מהם), כשהוא מעדיף להתקרב לדברי חֲלָקוֹת מאשר אל המועיל עבורו, מתוך הנחה ש(דברי החלקות) נכבדים ונאצלים.*שו\"ת בראשית ג, כו
___________
", + "ובמקום אחר: \"לדעתי, קיימות שלש סיבות למנוסה: שנאה, פחד וחרפה. נשים עוזבות את בעליהם, ובעלים את נשותיהם, מתוך שנאה: ילדים עוזבים את הוריהם, ועבדים את אדוניהם, מתוך פחד; וידידים עוזבים את חבריהם, מתוך חרפה, כל אימת שנעשה מעשה שאינו מוצא חן בעיניהם. וכבר ידעתי אבות, אשר נסוגו מחיי העיון וחוּמרה של בניהם כתוצאה מחיי רווחה, ובחרפתם בחרו לגור בכפר ולא בעיר. ובכתבי הקודש ניתן למצוא זֵכר לשלשה סיבות אלה. כפי שנוכיח בקרוב: יעקב המתאַמֵן בורח מלָבָן חותנו מתוך שנאה, ומעֵשָׂו אחיו מתוך פחד, ואילו הגר מסתלקת מתוך חרפה\" (על המנוסה והפגישה, ג-ד)." + ], + [], + [ + "מדוע אומר אליה המלאך: \"הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי\"?", + "אין צורך לפרש את פשוטו, שכֵּן הוא ברור. אך לפי השֵׂכל, זו (אמירה של) תקיפות, כי ה\"דִיבֵּר\" האלהי מוכיח ומעלֶה ארוכה מצויינת לנפש חלושה. הוא אומר לה: \"אי מזה באת\", האם אינך מכירה את הטוב אשר עזבת? הרי אינך בעלת מום חסרת־תועלת ונִכָה. שכֵּן בראותך אינך רואה, ועם חושיך אינך חשה. ואף אם יש בך מעט בינה - לי את נראית כחסרת כל שֵׂכל. אך \"אנא תלכי\"? מאיזו חסידות לאיזו מסכנוּת? מדוע את תועה כל־כך עד שאַת משליכה את הטובה שהיתה בידך, ונמשכת אחרי טובה מרוחקת? אַל לך! אַל לך לעשות זאת, אלא הכריעי את הדַחַף האווילי והבלתי־שכלי הזה. שובי וחזרי אל דרכך, הכירי בחכמה כגבירתך, זו אשר לפנים פיקחה והשגיחה עליך בעניינים בהם הורגַלת.*שו\"ת בראשית ג, כח
___________
", + "ובמקום אחר: \"ודרך הלימוד כל־כולה היא דרך המלך, בטוחה וגדורה ביותר. לפיכך נאמר, שהיא (הגר) נמצאה בדרך שור, \"שור\" תירגומו \"חומה\", או \"ישר\". ואזי, המוכיח המֵשִׂיח עם לבבה, אומר לה: \"אי מזה באת ואנה תלכי\"? וזה, לא מכיון שהוא (המלאך) מסופק או שואל, אלא יותר, מכיון שהוא מבייש אותה וגוער בה. ומוסכם, שביחס לעניינינו אין דבר נעלם ממלאך (ה')\" (על המנוסה והפגישה, רג).", + "לפי פילון, אין דברי המלאך לשון שאלה, אלא לשון תוכחה, שהמלאך מוכיח את הגר על עזבה את בית אברהם, ועליה לשוב אל החכמה. וראה פירושו כעין זה לעיל ג, ט שו\"ת בראשית א, מה.", + "ובאברבנאל, בתשובה לשאלה ז: \"אי מזה באת ואנא תלכי. ר\"ל, איך לא יעלה על לבך מאין יצאת, שהוא בית אברהם עשיר ונדיב לבב אוהב אותך, ואנה תלכי במדבר השמם הזה, התמצאי בו בית נכבד כבית אברהם? הביטי וראי גבול מה שממנו נסוגות וגבול מה שאליו תלכי\". ובספורנו: \"אי מזה באת, כלומר הביטי וראי מאיזה מקום נסעת, כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים, והנך הולכת אל מקום טמא ואנשי רשע\".", + "מהו: \"מפני שרי גברתי אנכי בורחת\"?", + "יש לשַבֵּחַ נוהַג נאמן, ולראותו כאוהב אמת. לפיכך ראוי גם עתה להכיר באמיתותו של השֵׂכל המגַלֶה את נסיונותיו. כי אני אומר, ש\"מפני\" הוא: \"אני נדהמת מהופעת המוסריות והחכמה\". אמנם, למראה שילטון המלכות היא מזדעזעת ונבעתת, ואינה יכולה לשאת את גדלו ולראות את מעלת הודו, והיא בורחת. כי יש הבורחים מהמוסריות לא מתוך שינאה (אליה), אלא מתוך יראת־כבוד, היות והם סבורים שאינם ראויים להתגורר עם גבירתם.*שו\"ת בראשית ג, כט
___________
", + "גם כאן דן את שרה לכף זכות, שהגר ברחה מפניה לא בגלל עינוי, אלא מפני שלא היה ביכולתה לעמוד ליד רום מעלתה, כפי שהאיש הקטן רואה את עצמו קטן יותר בזמן שהוא עומד ליד הגדול." + ], + [ + "מדוע אמר לה המלאך: \"שובי אל גברתך והכָּנְעִי95 כך בשבעים, וכן בתרגום יב\"ע: \"ואתכנעי\", וכעי\"ז בתרגום אונקלוס ופשיטא: \"ואישתעבדי\". ובמסורה: \"והתעני\". תחת ידיה\"?", + "הואיל ופשוטו (של מקרא) ברור הוא, עלינו לבחון אותו לפי השֵׂכל. ה\"דִיבֵּר\" האלהי מוכיח ומזהיר את הנשמה היכולה להירפא, ומשיב אותה אל החכמה המושלת, פן תיפול באיוולת כסילים, כשתיוותר ללא גבירה. והוא מוכיח, שעליה לא רק לשוב למוסריות, אלא אף להיכנע תחת ידיה, וכוונתי לומר, (להיות) נתונה לשילטונה. וקיימים שני מינים של כניעות. האחת, מחמת חסרון שנתהווה מתוך חולשת הנשמה, וזו קל להתגבר עליה, להכיר אותה ולהסתייג ממנה. והאחרת, זו שה\"דִיבֵּר\" האלהי מצַווה (עליה), הבאה מהערצה ויראה, כפי שרוחשים בנים להוריהם, ותלמידים למוריהם, וצעירים לזקניהם. אכן, מועיל מאד לציית וליפול לפני טובים, כי מי שלוֹמֵד להיות נמשָל, ילמד מיד אף את היפוכו - להיות מושל. כי אף אם יטיל אדם מרותו על כל הים והיבשה, לא יוכל להיות שליט באמת, אם לא למד תחילה ולא התרגל מקדם להישמע למושל.*שו\"ת בראשית ג, ל
___________
", + "ובמקום אחר: \"המוכיח (את הגר) מרוצֶה מצייתנותה ואומר: \"שובי אל גבירתך\", כי סמכותה של המורָה מועילה למתלמדת, והשתעבדותה לתבונה (מועילה) לבלתי־מושלם. וכשתשובי \"הִיכָּנְעִי תחת ידיה\", כניעה נאה, הנושאת בתוכה השמדתה של יהירות בלתי־ שִׂכלית\" (על המנוסה והפגישה, רז).", + "בפירוש הר\"ן: \"ואמר אליה שובי אל גבירתך, שאחר שאת מודה שהיא גבירתך, מן הראוי שתשובי אל גבירתך עם היות שתתעני תחת ידה. או, שהיתה הכוונה כי עינוי שרה איננו כי אם לטוב לה, למען תקח מוסר\", וזה כעין דבריו של פילון, שעליה לא רק לשוב למוסריות, אלא גם להיכנע תחת ידיה ונתונה לשילטונה, בכדי שתקבל מוסר, כדלעיל טז, ו (וראה בדברי הרלב\"ג המובאים שם)." + ], + [], + [ + "מהו: \"מלאך ה' אמר לה, הנה את הרה ותלדי בן ותקראי שמו ישמעאל, כי שמע אלהים לצרותַיך96 כן בתרגום יב\"ע, בלשון רבים: \"סיגופַיך\". ובמסורה ובשבעים בלשון יחיד. ובמסורה: \"עָנייך\".\"?", + "... לפיכך הוא נקרא בצדק \"ישמעאל\", ותרגומו \"ישמַע אֵל\". והנה השמיעה היא בדרגה שנייה לראִייה97 ראה גם \"על בילבול הלשונות\", קמא. מובא להלן לשמות כג, א שו\"ת שמות ב, ט.. כי כפרָסים בתלאות מלחמות־החוּשים, העניק הטבע את (הפרָס) הראשון לעינים, ואת השני לאזנים, ואת השלישי לנחירים, ואת הרביעי ל(איבר) בו אנו טועמים.*שו\"ת בראשית ג, לב
___________
", + "במקום אחר מבאר פילון את הסיבה לשנִיוּת של ישמעאל: \"ובכך, עם צירים קלים, תלדי בן זכר ושמו ישמעאל, לאחר שתתמרקי בשָמעֵך לדבר אלהים. \"ישמעאל\" משמעו \"להישמע לאל\", והשמיעה שנייה לראִייה, והראייה היא מנת חלקו של ישראל הבן האמיתי והבכור, כי \"ישראל\" תירגומו \"רואה את האל\". אמנם, ניתן לשמוע (דבר)־שקר כדבר־אמת, כי השמיעה מטעָה, אך הראִייה היא ללא רמייה, ובאמצעותה ניתן להכיר כל דבר כהוויתו\" (על המנוסה והפגישה, רח).", + "פילון דורש ישמעאל לשון שמיעה, וישראל לשון ראייה, שוּר־אֵל, רואה את האל. ובסדר אליהו רבה, כח: \"אל תקרי ישראל, אלא איש ראה אל\". ובדרושו האלגורי נוקט פילון בשיטת מדרש ההלכה: \"לא דומה שומע לרואה\" (מכילתא יתרו, פרשה ב); \"אין הדיין רואה אלא מה שעיניו רואות\" (בבא בתרא קלא, א)." + ], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"וקראה את שם ה' הדובר אליה אתה אֵל המתבונן בי98 כך בשבעים ὁ θεὸς ὁ ἐπιδών με. ובמסורה: \"אל ראי\"., הרי אמרה כי ראיתי לפָני מי שנראה אלי99 כך בשבעים Καὶ γὰρ ἐνώπιον εἶδον ὀφθέντα μοι. ובמסורה: \"הגם הלם ראיתי אחרי ראי\".,?", + "התבונן בזהירות אל תחילת (הפסוק), כך (המלאך) היה עֶבד האלהות, כשם (שהגר היא) שפחת החכמה. ומדוע מכוּנֶה המלאך אשר היא קראה ה' (או אלהים)? כדי לתאם100 ליצור הרמוניה. מ. בין היֵישות (האמיתית) והתגלמותה. אמנם, נאה אף יאה שהאלהים העליון ואדון הכל ייראה לחכמה, ואותו העבד, הלא הוא \"דַּבָּרוֹ\", (יופיע) לשפחה ומשרתת החכמה. אך לא לחינם היא האמינה שהמלאך הוא אלהים, כי אֵלה שאין ביכולתם לראות את העילה הראשונה, עתים מתעתעים ש(העילה) השנייה היא (העילה) הראשונה. בדומה לבעלי ראייה חלשה, אשר מתוך שאין ביכולתם לראות את אותה השמש מגרמי השמים101 מילולי: שהיא צורה גופנית בשָׁמַים. מ., מניחים שהקרנים אותן היא שולחת לארץ הן הן (השמש) עצמה. כך גם אֵלה אשר אינם רואים את המלך הגדול, מייחסים למשנה למלך ולאשר מתחתיו, את ערכּוֹ של המלך הראשון. יתר על כן, גם הברברים, שמעולם לא ראו עיר, אף לא מפסגות ההרים, מתוך חוסר ידיעה מוחלטת מהי מטרופולין לאמיתה, חושבים שכפר או אפילו בית־כַּפרי הם מטרופולין, והיושבים בה הם תושבי עיר בירה.*שו\"ת בראשית ג, לד
___________
", + "במקום אחר כותב פילון: \"אמנם, המלאכים הם משרתי אלהים, אך בעיני אֵלה החיים עדיין בסבל ושיעבוד הם נחשבים לאלים, לכך נאמר: \"על כן קראה לבאר, באר שָׂם ראיתי לנגדי\" (בראשית טז, יד)\" (על המנוסה והפגישה, ריב).", + "לפי פירוש פילון, המבוסס על תרגום השבעים, יש הבדל בין ראיית שרה לראיית הגר. להגר נראה מלאך ה'102 ראה להלן בראשית יח, יא שו\"ת בראשית ד, יב ובביאור., והיא בשפל מדריגתה חשבה שהוא האלקים בעצמו, אבל לשרה נראה ה' בכבודו ובעצמו.", + "כוונת פילון לתרץ את הקושי של המלים \"שֵם ה' הדובר אליה\" שהכוונה למלאך, שאליה הוא נראה כה'. בחז\"ל דרשו, ששרה ראתה את ה', אבל הגר ראתה מלאך: \"ר' יודה, ר' יוחנן בשם ר' אלעזר בר' שמעון, מעולם לא נזקק הקב\"ה לשוח עם אשה אלא עם אותה צדקת [שרה]. ר' אבא בשם ר' בריי, כמה כירכורים כרכר בשביל לשיח עמה, ויאמר לא כי צחקת (בראשית יח, טו). והכתיב ותקרא שם ה' הדובר אליה? ר' יהושע בר' נחמיה בר אידי - על־ידי מלאך\" (ב\"ר מה, י ועוד). ובתרגום ירושלמי: \"ארום אמרת דא לחוד עלי אתגליתא היך בתר דאתגליתא על שרי רבונתי\". והמפרשים נדחקו בפירוש פסוק זה, ראה באברבנאל." + ], + [], + [ + "מהו: \"הגר ילדה לאברהם בן\"?", + "טִבעי ביותר הוא. כי מצב של קניין אינו מוליד דבר למען עצמו, אלא למען קונהו... אכן, הקניין, כביכול, לא זקוק לדָבָר לאחר שנקנה, כשם שהאש אינה זקוקה לחוֹם כי היא חוֹם לעצמח, ומשַתֶּפֶת בְּחֵלק מחוּמָה את הקרֵבִים והניגשׁים אליה.*שו\"ת בראשית ג, לז
___________
" + ] + ], + [ + [ + "מדוע אומר (הכתוב, כשאברם) היה בן תשעים ותשע שנה, ה' אלהים103 במסורה ובשבעים רק: \"ה'\". נראה ואמר: \"אני ה' אלהיך104 במסורה: \"אני א־ל שדי\". ובשבעים ᾿Εγώ εἰμι ὁ θεός σου, כלומר: \"אני אלהיך\". וכן מביא פילון ב\"על המנוסה והפגישה\", א.\"?", + "... והנה התגַלוּת זו היתה בשנת התשעים ותשע לחייו, שהוא מספָּר נאה. ראשית, הרי הוא שָכֵן למאה, והמאה היא כוח העשרה, כשהעשרה מוכפל בעצמו, והחוקר האלהי (=משה) קורא לזה \"קדש קדשים\"105 נראה, שמרמז כאן אל \"מעשר מן המעשר\" (ראה במדבר יח, כו), אף על פי שאין הוא נקרא שָם \"קדש קדשים\". אולם המתנות נקראות בדרך כלל \"קדשי בני ישראל\" (ראה שם יח, לב). ואפשר, שפילון נימק: אם המעשר \"קדש\", הרי המעשר מן המעשר הוא \"קדש קדשים\" (ראה מרקוס, עמ' 227 הע' i).. אמנם הכור106 ראה במדבר יא, לב: \"עשרה חמרים\" מתרגם השבעים \"עשרה כור\" (κόρους). גם המתרגם הארמיני לשבעים השתמש בתעתיק (כור). כנ\"ל גם ויקרא כז, טז \"זרע חומר שעורים\". פילון מבין מידה זו כקשורה בעשירית, ועל כך מתבסס פירושו. ראה גם יחזקאל מה, יד. מ. -העשירית הראשונה- נקרא פשוט \"קדש\", ואותו הוא קובע למשרתי המקדש107 הכוונה ללויים, וכן קורא להם ב\"על המנוסה והפגישה\", צ.. והעשירית מן העשירית, שהוא חוזר ומצַוֶוה על המשרתים להפרישו בנוסף, (נועדה) לממונֶה108 נראה שכוונתו לכהן. ראה \"על שינוי השמות\", ב (המובא בביאור).. ועשירית נמנית במאה, כי מה היא עשירית מן העשירית אם לא חֵלק מהמאה? אולם המספר תשעים ותשע אינו מצויין רק בקירבתו ושכֵנותו למאה, אלא גם מכיוון שהוא עצמו שותף בתכונה מופלאה - הוא מורכב מ\"חמישים\" ו\"שבע שבועות\"109 99 = (77) +50.. והנה, היובל נקרא בתורה \"דרור\" (ויקרא כה, י), כי הכל יוצא לחפשי, הדומם ובעל החי. ושנות השמיטה הן כוח המנוחה ועתרת השלום לגוף ולנשמה. כי השנה השביעית היא זֵכר לטובה הגדֵלה מעצמה, ללא דאגה ועמל, אותו הוליד הטבע מעצמו כשאך נוסד העולם110 ראה לעיל בראשית ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז והע' 97 שם.. והמספר ארבעים ותשעה -שהוא סיכום של \"שבע שבועות\"- מורֶה לא על טובה שיטחית, אלא אדרבא, על זו שיש לה כוח וחכמה לצורך יציבות מוחלטת ומליאת אוֹן.*שו\"ת בראשית ג, לט
___________
", + "במקום אחר מפרש פילון פסוק זה: \"(המספר) תשעים ותשע שָכֵן למאה... כי יצחק נולד בשנת המאה (של אברהם), ו(המאה) היא גם המתנה הניתנת לכהנים על־ידי שבט לוי, כי כאשר הם (הלויים) מקבלים את המעשר הם מפרישים ממנו עשירית נוספת, כביכול היו אלה פירותיהם שלהם, ובה ניתן למצוא את המאה\" (על שינוי השמות, א-ב).", + "לדעת פילון השנה השביעית היא כוח המנוחה לגוף ולנשמה, והטבע הולידה מעצמו כשאך נוסד העולם. נראה שמתכוון ליום השבת. השוואה זו בין השנה השביעית ליום השביעי נמצאת במדרש הגדול, ומקור הדברים שם נעלם: \"שש שנים תזרע. מפני מה אמרה תורה שש שנים תזרע ובשביעית תשמיט? אמר הקב\"ה לישראל, דעו, שבששה ימים בראתי עולמי, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ, יא), ובשביעי הנחתי לו, שנאמר וינח ביום השביעי (שם). אף ארץ זו שאני נותן לכם, שש שנים התרתי לכם לחרשה ולזרעה, ובשביעית תשביתו אותה מחרישה ומזריעה, שנאמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. ואם לא עשיתם כן, הרי אני נפרע מכם\" (מה\"ג לויקרא כה, ג). ובמדרש אגדה: \"ובשנה השביעית וגו', לקיים חידוש העולם, כשם שצוה לעשות מלאכה בששת ימים ולנוח בשביעית, כן צוה לזרוע שש שנים ולשמוט השביעית, שהקב\"ה חס על בריותיו, וחביבין ישראל לפני הקב\"ה, וגם הארץ מתפללת לפניו יותר מכל הנבראים, שהיא מעברה ומוציאה ויולדת כל השנה כולה ומוציאה יבולה לפני הקב\"ה, וכיון שהבריות עושין רצונו של מקום היא מזמרת בכנפיה\" (מדרש אגדה ויקרא כה, ג).", + "על עניין המעשר, שהוא עשירית ללוי, כותב רבנו בחיי: \"ונחלת הלוי הוא המעשר שהוא רמז אל העשירית, ומזה אמר (במדבר יח, כא) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, וכן תמצא לוי בן יעקב שהיה עשירי בבנים, שהרי כתיב (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אפילו מבניו נתן מעשר להקב\"ה, והעשירי הוא קדש, וכן (דברי הימים־א כג, יג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים\" (רבינו בחיי במדבר יח, יט).", + "במקום אחר, נותן פילון טעמים נוספים למצות השביעית: \"ולאחר מכן מצַוֶוה (הכתוב), מסיבות שונות, לשמוט את הקרקע בכל שנה שביעית. ראשית, כי הוא חָלַק כבוד למספר שבע בכל הזמנים: בימים, בחדשים ובשנים. כי כל יום שביעי קדוש הוא, זה מכונֶה בפי העברים: \"שבת\". ובכל שנה בחודש השביעי חל החג הגדול ביותר110* כוונתו לראש השנה. ואולי כוונתו ליום הכיפורים שהוא \"שבת שבתון\".. על כן טבעי, שגם השנה השביעית תיטול חלק בכבוד הניתן לַמספר. שנית, הוא אומר כדלהלן: אל תהיה נתון תמיד לרווח, אלא קַבֵּל ברצון גם הפסד, כך שתישא על נקַלָה נזק אשר יקרך אי־פעם בכל כרחך, ו(אז) לא תוָואֵש כאדם הנפגע מ(פֶגע) חדש ומוזר. כי בין העשירים קיימים אנשים מדוכאים כל כך, שכאשר העניוּת פוגעת בהם, והם נאנקים ומדוכדכים, כאילו הפסידו את כל רכושם כולו. אך המתרועעים עם משה, - כל תלמידיו הנאמנים אשר התאמנו מימי נעוריהם בחוקיו הטובים, הורגלו לסבול מחסור במתינות, כל אימת ששמטו אף את השדה המשובח ביותר, ובכך, עם גדולת הנפש, אף למדו לשחרר מידיהם ברצון ובדיעה צלולה, דרכים בדוקות (להשגת עושר)\" (על החוקים המיוחדים ב, פו-פח).", + "מהו: \"מְצָא חן111 כך בשבעים εὐαρέστει ἐναντίον ἐμοῦ. ובמסורה: \"התהלך\", ובפשיטא: \"שְׁפַר\". לפני והיה תמים, ואתן את בריתי ביני ובינך וארבה אותך מאד מאד\"?", + "(הכתוב) קובע כלל יָאוּת ביותר לגזע בני־התמותה. כי מי שאין לו חֵלק ואינו מעורב ברישעה ורֶשע, סופו שהוא טוב ונעלה, - וזה טיבן של התכונות הבלתי־גופניות. אך אֵלה אשר בגוף, (טובים) במידה שהם מסלקים את הרישעה, ובהתאם לחֶלקם בחטאים. כי חיי אדם קרואים מוסריים, לא אֵלה אשר אין בהם חולשה מתחילה ועד סוף, אלא אֵלה אשר מתעוררים מחולשה לבריאות. לפיכך הוא אמר גלוי וישר: \"היה תמים\". כי דַי היה לאושרו של טבע בן־התמותה, שלא יואשם, ושלא יאמר או יעשה דבר הראוי לנזיפה. עניין זה מוצא־חן בעיני האב במישרין, ולכן הוא אומר: \"מְצָא חן לפני והיה תמים\", הוא חוזר כאן, ובדבריו יש השלָמה. כי התנהגות המוצאת חן בעיני ה', לא תאשם, ואכן כל אשר תמים ובלי־מום בַכֹּל מוצא חן בכל מעשיו. והוא (ה') מבטיח לגמוֹל חסד כפול לאדם הרחוק מכל האשמה. ראשית הוא אומר, שהוא (ה') ממַנֶה אותו כמשגיח ושומר של הבריתות האלהיות, וכן יגַדל אותו במידה שאין לתארה. כי \"ואתן את בריתי ביני ובינך\" מַראֶה, שההשגחה והשמירה הן באמת של האציל והמוסרי. הרי כל העיקרים הבלתי־ גופניים, הצורות והמידות המשותפות לכל הדברים, מהם נעשה העולם, הם הברית האלהית. יתר על כן, כפל הלשון \"ארבה אותך מאד מאד\", מַראֶה בבירור על המון ללא־גבול שאין לתארו - גידולו של ההמון112 כלומר מספר האנשים. מ., ולעתים גם (גידולן) של תכונות מוסריות אנושיות.*שו\"ת בראשית ג, מ
___________
", + "פילון מביא כאן את הנחוץ לביאור הכתוב בלבד. אבל במקום אחר מציע בהרחבה את הרעיונות שהביע כאן בקצרה. וכותב את הדברים בצורת דרשה, שכנראה דרש אותה לפני הציבור באלכסנדריה. ואלה דבריו:", + "\"אלה מֵחַד, בהשראת הטירוף האלהי, נסתלקו ממקום־תרבות (=חֲנוֹך). אחרים מאידך, מודָעִים לחכמה מרוסֶנת ומעודֶנת, ולאֵלה יש גם אימון מרובה ביראה וגם אינם בזים לעיסקי בני האדם. ועדות לכך הכתובים, בהם נאמר לאברהם לפני ה': \"מצא חן לפני\", (היה רצוי) לא לי לבדי, אלא גם למעשַי כשאני שופט מפקח ומשגיח. זאת אומרת, כשאתה מכבד את הוריך, או כשאתה מרחם על העניים, או גומל חסד עם ריעיך, או מגן על מולדתך, או דואג בצדק לצרכי הציבור בכלל, - וודאי שתהא רצוי לכל מי שתבוא עמו במשא ומתן, וגם תהא רצוי לפני האלהים. כי (ה') רואה הכל בעין ללא־שֵינה, ובחסדו הנבחר הוא מזמין אליו ומשבֵּחַ את המעולֶה. ולפיכך המתאַמֵן (=יעקב) מבהיר זאת בתפילתו, כשהוא אומר: \"האלהים אשר אבותי היו רצויים\"113 כך בשבעים ᾧ εὐηρέστησαν οἱ πατέρες μου ἐναντίον αὐτοῦ. ובמסורה: \"אשר התהלכו אבותי לפניו\". ובפשיטא: \"דשפרו קדמוהי אבהי\". (בראשית מח, טו). ומוסיף: \"לפניו\", כדי להודיעך את ההבדל הענייני בין \"היות רצוי לאלהים\" לבין \"(היות רצוי) לפניו\". כי (הביטוי) האחד מכיל שני (מובנים), ואילו האחר (=הראשון) - אחד114 האם כוונתו שהביטוי \"לפני\" כללי יותר, ואילו הביטוי \"לפני אלהים\" מתייחס אך ורק לאֵל, או שמא מהווה משפט זה פתיחה להמשך הביאור, ושני המובנים הם לפני המקום ולפני הבריות. מ.. וגם משה יועץ כך באזהרותיו, ואומר: \"תעשה את המוצא חן לפני ה' אלהיך\"115 כך בשבעים ἐναντίον κυρίου. ובמסורה: \"לפני ה' \". (דברים יב, כח), כלומר, עשֵׂה אותם הדברים שיהיו בהחלט ראויים להֵראות לפני האלהים, וכשיראֵם יקבלם ברצון, ונכון לנהוג כך גם עם הבריות. ומכאן יצא (משה), כשאָרַג116 כלומר, תיכנן. מ. את המשכן, ותָחַם (בו) שני איזורים, ושָׂם את הפרוכת ביניהם, כדי להבדיל בין אשר בפנים ובחוץ (ראה שמות כו, לג). ואת ארון הקדש, המכיל את הלוחות, ציפה זהב מבית ומחוץ (שמות כה, יא), ולכהן הגדול נתן שני בגדים, פשתן בפנים וצבעונין בחוץ, אשר הגיע עד קרסוליו (שמות לט, כב; ויקרא ח, ז; טז, ד). אמנם, אֵלה וכיוצא בהם הם סמלים לנשמה; בפנימיים היא מקדישה בטהרה למען האל, ובחיצוניים היא טהורה לגבי עולם החושים והחיים117 רעיון זה מביא גם ב\"על השכרון\", פה-פו, מובא להלן שמות כו, ב שו\"ת שמות ב, קז.. וקולעים הדברים שנאמרו למתגושש המנצֵחַ (=יעקב), כשעמד להיות מוכתר בזֵרי נצחון, וזה הכרוז שנאמר אודותיו: \"התחזקת עם אלהים ועם אנשים יכולת\"118 במסורה: \"כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל\". (בראשית לב, כט). ולהצטיין בשתי המערכות, גם ביחס לבלתי־נברא וגם ביחס לנברא, אין זה עניין לשֵׂכל קטן־ערך, אלא, אם לומר את האמת, (עניין) לעומד בגבול בין העולם והאלהים. הכלל, חובה על האדם ההגון ללכת בעקבות אלהים, כי מושל־הכל ואבי־הבריאה משגיח (על כולם). כי מיהו אשר אינו יודע, כי לפני בריאת העולם דַי היה לאלהים בעצמו, ולאחר בריאת העולם הוא נשאר כשהיה, ולא נשתנה? ומדוע, איפוא, ברא את שלא היה (לפָנִים)? האין זה, יען כי הוא היה טוב ורב חסד? האם, איפוא, אנו העבדים לא נלך אחר אדוננו ונעריץ עמוקות את העילה (הראשונה), אם כי לא נתעלם מן הטבע שבתוכֵנו?", + "\"ולאחר שאמר \"מצא חן לפני\", הוא מוסיף: \"והיה בלי מום\"119 כך בשבעים καὶ γίνου ἄμεμπτος. ובמסורה: \"והיה תמים\"., וזאת בהמשך ובהתייחסות (לדברים הקודמים). \"הזדרז ושלח ידך בטוב, על מנת שתהא רצוי; ואם לאו, (אזי) לפחות הִימָנַע מחטאים, ולא יימָצֵא בך מום\". אכן, עושה הישר - משובח, אך מי שאינו עושה עוול - לא יאשם. הפרָס הגדול ביותר -\"למצוא חן\"- שמוּר למַיְשירים דרכם, והשני -\"בלי מום\"- (ניתן) לאלה שאינם חוטאים. ואפשר, שליצוּר בן־תמותה, \"לא לחטוא\" נחשב שווה־ערך ל\"דרך מישרים\", כי כפי שאיוב אומר: \"מי יהיה טהור מטומאתו, ואף אם הוא חי רק יום אחד\" (איוב יד, לד-לה)120 כך בשבעים. ובמסורה: \"מי יתן טהור מטמא לא אחד, אם חרוצים ימיו\".. אכן, לא ייסָפרו הדברים המטמאים את הנפש, אשר לא ניתן לכבס ולמַרֵק אותם כליל, הרי מן ההכרח, שייוותרו פגעים הטבועים בכל בן־תמותה, ואֵלה, מן הראוי, להמעיטם, אך אי אפשר להשביתם כליל. האם יבקש אדם במבוכת החיים איש צדיק, או חכם, או מתון, ובכלל טוב מושלם? דייך, אם תמצא אדם שלא עשה עוול, שאיננו כסיל, או אינו מופקר, או איננו מוג־לב, או אינו מושחת לחלוטין! הרי עלינו לשמוח בחיסולו של הרע, כי אי אפשר לאדם שבינותינו לרכוש את המוסריות המושלמת. אכן יפה אמר: \"והיה בלי מום\", בדעתו שחוסר חטא ואָשָם מהווה יתרון גדול לחיי־אושר.", + "\"ומי שבחר לחיות בדרך זו, הוא (ה') מבטיח לקצוב לו לפי הברית את חלקו, (החֵלק) שמתאים לאלהים לתת ולאיש החכם לקבל, כי הוא אומר: \"ואתן את בריתי ביני ובינך\". והנה בריתות נכתבות לטובת אלו הראויים למתנות, ובכך הברית היא סמל לחסד, וה' הקים אותה בינו ובין האיש המקבל. וזו גולת הכותרת של טובו, כשאין דבר בין האֵל והנשמה, אלא החסד היסודי. ובענין כריתת ברית חיברתי שני ספרים, וכדי שלא אחזור (על דברי), וכן גם מכיוון שאינני רוצה להפסיק את המשֵכיוּת הדברים, לכן אעבור עליו בשתיקה במכוון\" (על שינוי השמות, לט-נג).", + "ואלה הם דיוקיו העיקריים של פילון, הנמצאים בשו\"ת זו וב\"על שינוי השמות\": הביטוי \"מצא חן לפני\" מלמד, שיש הבדל בין מי שאין לו כל חֵלק ברע, והוא כמלאך, לבין זה של בן־תמותה, שגוֹדֶל שיעורו תלוי לפי מידת חטאיו ולפי מידת מאסוֹ ברע. \"והיה תמים\", אין פירושו שהאדם יהיה כמלאך, אלא שלא יחטא, מפני שאין בידי בשר ודם האפשרות להיות מושלם כמלאך, ולכן הוא מצווהו, שיהיה \"תמים\" בלי החסרונות של חטא. ב\"על שינוי השמות\" הוא מוסיף, שאם אין האדם יכול להגיע לדרגה של \"ועשה טוב\", אזי עליו להשתדל לפחות להיות \"סור מרע\".", + "ב\"על שינוי השמות\" הוא דורש, לפנַי\" אין פירושו לפני ממש, אלא להתהלך במעשיו של הקב\"ה, וזה כדברי חז\"ל: \"מה אני רחום אף אתה רחום\". ולכן \"לפני\" פירושו במידותי ובמעשי. פילון מהלל את הצדיק שיש בו שתי התכונות, שהוא רצוי גם לה' וגם לבריות, וכן היה מדרכָּם של האבות. מתוך ההבדל שבין \"את האלהים\" לבין \"לפני האלהים\" הוא מדייק, שאין האדם צריך להיות כולו אלקי, כפי שהיה חנוך שהתהלך \"את האלהים\", היינו בדברים שבין אדם למקום בלבד, ואילו האבות התהלכו \"לפני\" האלהים, היינו שהיו צדיקים בדברים שבין אדם לחבירו כבדברים שבין אדם למקום. פילון מביא גם ראיה לכך מדברי משה רבינו, על הפסוק \"כי תעשה הטוב והישר בעיני (פילון גורס: לפני) ה' אלהיך\" (דברים יב, כח), ומסורת זו נמצאת במדרש התנאים הארץ־ ישראלי, במחלוקת שבין רבי ישמעאל לרבי עקיבא: \"הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם, דברי ר' עקיבא, וכן הוא אומר (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ר' ישמעאל אומר, הישר בעיני שמים והטוב בעיני אדם\" (ספרי ראה, עט).", + "במדרש לקח טוב נמצא מאמר חז\"ל, שבו דרשו על שלוש מידות שנאמרו בצדיקים, וזה על יסוד ההבדל שבפסוקים \"ויתהלך חנוך את האלקים\" (בראשית ה, כב); \"את האלהים התהלך נח\" (שם ו, ט); \"אני א־ל שדי התהלך לפני\" (שם יז, א); \"האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו\" (שם מח, טו): \"שלשה מדות נאמרו בצדיקים, את האלקים התהלך, האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, אחרי ה' אלקיכם תלכו. משל לאחד שהיו לו שלשה בנים, הגדול הולך לפניו, לכך נאמר באבות אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיו גדולים במצוות. והבינוני הולך אחריו, לכך נאמר בישראל אחרי ה' תלכו, אחרי ענותנותו, אחרי אריכת אפים שלו אחרי חסידותו. והקטן הולך בצד אביו שלא יתעה בדרכים, לפיכך נאמר בדורות הראשונים את האלהים, ויתהלך חנוך את האלהים, את האלהים התהלך נח\" (לקח טוב לבראשית ה, כד). לפי מדרש זה, הביטוי \"לפני האלהים\" מעיד על דרגה עליונה בחיי הצדיק, \"אחרי ה\"' על הדרגה הבינונית, ו\"את האלהים\" על הדרגה הנמוכה." + ], + [], + [ + "מהו: \"אברהם נפל על פניו\"?", + "הנאמר זה עתה, מוכן היה מתחילה. שהרי הוא אמר: \"והיה תמים\" (בראשית יז, א). כי אין דבר הראוי לנזיפה ולגינוי בחיים, אלא החושניות, כי היא ראשית התאווה ומקוֹרה. ביושר וכראוי הוא נופל על פניו -אני אומר שאֵלה הם החושים המביאים לידי חטא ופשע- ומסַמֵל את חסדו (של ה')121 ראה להלן מ\"על שינוי השמות\", שהחסד היה בזה שנפלה החושניות שלו מכוח ההשגחה האלקית. וכוונתו, שכשנפל על פניו, כלומר כשניטפל לחושיו, לא היה יכול להשתמש בהם לאיזו תכלית שהיא, אלא אם כן הכשירם הקב\"ה שיפיק תועלת מהם.. זה (הפירוש) הראשון. שנית, יש לומר, שהוכָּה מההתגלות הברורה122 מילולי: התגלות מופיעה ביותר. מ. של ה\"קיים\" (באמת), ומכיון שלא יכול היה להביט (אליו) פנים אל פנים, נָפַל ארצה בבהלה ונשק את הקרקע, נרעש ונפחד מהמראֶה שהופיע123 ברש\"י כאן, מברייתא דר' אליעזר: \"ויפול אברהם על פניו, ממורא השכינה\".. שלישית, כי ההתגלות היתה על־ידי מי שנמצא בהופעה - \"הקיים\", אשר הווה - ואותו הוא הכיר, למען האמת, כניגודו של הטבע המקובל. כי הרי האחד (ה') מתמיד בקביעותו ושלימותו124 על ה' שהוא קבוע ועומד, כותב פילון בהרבה מקומות בכתביו., בעוד שהשני125 כלומר, טבע האדם. מ. מתנדנד ונופל על מקומו - על הארץ.*שו\"ת בראשית ג, מא
___________
", + "ראה להלן בראשית יז, יז שו\"ת בראשית ג, נה, שם מביא פילון את הפירוש השני והשלישי. במקום אחר מביא פילון ביתר הרחבה את פירושו הראשון והשלישי:", + "\"ואחר כך נאמר: \"אברהם נפל על פניו\". האם לא היה חייב ליפול בפני ה\"ניצב\", בגלל ההבטחות האלהיות, ומכיון שידע את עצמו ואת אפסותם של בני־תמותה, וזאת על־ מנת להַראות כיצד הוא מעריך את עצמו ואת האלהים? שכֵּן הוא (ה') ניצב באותו המקום ומניע את כל המערכת, לא על־ידי רגליו -כי אין לו דמות אדם- אלא בתכונה המעידה שהוא אינו משתנֶה ומתחלף. אך זה (=האדם) אשר לעולם אינו עומד ביציבות באותו מקום, נתוּן לשינויים שונים ומוֹעֵד (ליפול) -שהרי כל חייו דרכי חלקלקות- אומלל זה נופל מפָּלָה גדולה. ומי (שנופל) שלא ברצונו - נבער מדעת הוא, ומי (שנופל) מרצונו - נוח (הוא). לפיכך נאמר שנפל על פניו, (כלומר) על חושיו, על דיבורו ושִׂכלו. וכמעט שצווח וקרא בקול שחושניותו נפלה, זו אשר אינה מסוגלת לחוש מכוחה היא, אלמלא נתעוררה על־ידי השגחתו של המושיע להכיר את העצמים החמריים המונחים לפניה ושדיבורו נפל, והלז אין ביכולתו לפרש דבר מענייני ההוויה, אלמלא היוצר של כלי־ הדיבור ומכוונם פָתַח את הפה וחיבֵּר את הלשון, והכיש את הקולות בנעימה, ושגם שִׂכלו המלכותי נפל, אשר היה מקפח את השגתו. ושוב, אלמלא בורא כל חי לא עוררוֹ, הושיבוֹ, לאחר שהעניק לו אישונים חודרים מותקנים כדי לראות עניינים בלתי גופניים. וכששיבח (ה') את הנסוג הימנו (מה') ואת הנופל נפילה מרצונו, מתוך ההודיה אשר הודה ב\"קיים\" - שהוא ניצב לאמיתו, אחד והווה, וכל אשר למטה הימנו נתון לכל מיני חילופים ושינויים, - הוא מאיץ בו, נכנס עמו בדברים ואומר: \"אני הנה בריתי אתך\" (בראשית יז, ד)\" (על שינוי השמות, נד-נז).", + "מהו: \"אלהים דיבר אתו ואמר: ואני הנה בריתי אתך, והיֵה לאב המון גויים\"?", + "מכיון שהוא (ה') דיבר תחילה על הברית (ראה בראשית יז, ב), הוא אומר: \"אַל תבקשנה בכתב, כי אני בעצמי הנני סוג של ברית במובנו הנשגב ביותר, - הברית המושלמת\". כי לאחר שנתגלה ואמר \"אני\", אזי הוא אומר \"הנה בריתי\", שאין (פירושו) אלא: \"הנני\", \"כי אני הוא אותה הברית אשר נכרתה, הוקמה, והוסכמה. ויֶתר על כן, הכל מבותר כהלכה ומופרד\". זאת היא צורתה הראשונה של ברית, המורכבת ממושגים126 אידיאות. מ., מידות בלתי־גופניות ודברות127 לוגוס. מ., שעל־ידיהם מושלם העולם הזה. אם כן, האם לא היתה זו באמת שיפעת חסד אשר העניק (ה') לגבר החכם (=אברהם), בשעה שלקחו ונישאו לא רק מהארץ לשמים, ולא מהשמים אֶל עולם בלתי־גופני ומושכל, אלא אף (הביאו) מכאן אל עצמו128 של הקב\"ה. מ.. והוא נראה בבירור, לא בהוויתו -שכֵּן מן הנמנע הוא- אלא במידה שעיניו של המתבונן מסוגלות לשאת את אותו כוח אמיתי ומושכל. לפיכך הוא אומר: לא תהיה עוד בן אלא \"אב\", ולא אב של יחיד אלא \"של רבים\", ולא של המון יחידים אלא של \"המון גויים\". ובין האֲמָנוֹת מתגלות שתים כפשוטן, והשלישית מהותית יותר129 נוגעת בטבע האמיתי של הדברים. מ.. והראשונה מן הפשַט, כדלהלן: \"אכן תהיה אב לגויים ותהא מוליד עמים, כלומר, כל אחד מבניך יהיה מייסד אומה\". והשנית כדלהלן: \"בתור אָב, מוטלות עליך דאגת הטיפול והפיקוח על המון גויים, כי מִטִיבוֹ של אוהב־אלהים להיות מיניה וביה גם אוהב אדם. אי לזאת, הוא דואג וחרד מאד לא רק למקורביו, אלא בעת ובעונה אחת לכל האנושות כולה, ובמיוחד לאֵלה שביכולתם לקבל מוסר המִשמעת, ושתכונותיהם אינן גסות וקשוחות, אלא נרכָּנוֹת ופונות למידה הטובה ונכנעות לשֵׂכל הישר\". והשלישית מתפרשת כך באופן אלגורי: המון גויים הם כעין הרצונות המגוונים בנפשו של כל אחד מאִתָּנוּ, אֵלה ש(הנפש) רגילה להולל מקִרבָּה היא, ואֵלה שהיא קולטת על־ידי החושים, המפלסים דרכם לעיניים הרואות מן ההוץ פנימה. ואם השֵׂכל נוטל שררה עליהם כאָב, הוא משַנֶה את כולם לטוב, ולאחר שהניק את עוללי המחשבה וילדיה, הוא מזרז ומסייע לבוגר שאיננו מושלם. מֵחַד משבֵּחַ את המחזיק בתומתו, ומאידך הוא שָׂם רסן בפיהם של מורדים ומתקוממים, על־ידי מוסר וגערה.*שו\"ת בראשית ג, מב
___________
", + "במקום אחר מרחיב פילון לבאר את החלק הראשון של תשובתו: \"'אני הנה בריתי אתך'. אם כן זהו המובן הטמון (בדברים): קיימים סוגים רבים של בריתות, החולקים מתנות ותשורות לראויים. אך המין הנשגב ביותר בין הבריתות הוא \"אני הנני\", כשהוא (ה') מגלֶה את עצמו - במידה שניתן לבלתי־נגלה להגָלוֹת - על־ידי הביטוי \"אני\". ומוסיף \"הנה בריתי\", אני הוא ראשית כל החסדים ומקורם. ומדַרכּוֹ של האלהים, עיתים לחלוֹק מחסדו על־ידי זולתו; הארץ, המים, האוויר, השמש, הירח, השמים וכוחות אחרים בלתי גופניים130 \"בכל הוא עושה שליחותו\" (פרקי דרבי אליעזר, מט); \"שבכל מקום שהקב\"ה עושה שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, פעמים שעושה שליחותו על־ידי צפרדע\" וכו' (במ\"ר יח, כב); \"הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליריאיו\" (רש\"י שמות טז, יב)., ועיתים (הוא חולק את חסדו) בעצמו לבדו, אזי הוא מתגַלֶה כנחלתם של המקבלים, והוא מוצא אותם ראויים מיד לשם חדש, הרי נאמר: \"ולא ייקרא עוד את שמך אברם, אלא שמך יהיה אברהם\" (בראשית יז, ה)\" (על שינוי השמות, נז-ס).", + "מדרש פילון, שאברהם לא יהיה עוד אביו של יחיד אלא של רבים, ולא של המון יחידים אלא של המון גוים, נמצא גם בחז\"ל: \"לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, בתחלה הרי את אב לארם, עכשיו הרי את אב לכל העולם כולו, שנאמר כי אב המון גוים נתתיך\" (תוספתא ברכות א, יב; ירושלמי בכורים א, ד; בבלי ברכות יג, א). וברד\"ק: \"לא תהיה אב לגוי אחד לבד אלא להמון גוים, שהרי יצאו ממנו יצחק וישמעאל ובני קטורה, וכל אחד מהם יהיה לגוי גדול\".", + "דרושו השני, שאברהם היה מפקח על האומות וחובב עמים, נמצא כעין זה בדברי ר' יוחנן: \"אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, מנין ללשון נוטריקון מן התורה, שנאמר כי א\"ב המו\"ן גוים נתתיך, אב נתתיך לאומות, בחיר נתתיך לאומות, ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות\" (שבת קה, א). וראה גם להלן בביאור לשו\"ת הבאה.", + "לפי הפירוש האלגורי, נתהווה השינוי בטבעו של אברהם, על־ידי כך שנעשה אָב ומושל ביצריו ובחושיו. ודומה לזה נמצא בגמרא: \"ואמר רמי בר אבא, כתיב אברם וכתיב אברהם, מתחלה המליכו הקב\"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים131 \"אברם\" בגימטריה רמ\"ג, ו\"אברהם\" בגימטריא רמ\"ח - מדרש הגדול; לקח טוב לפסוק א.. אלו הן, שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה\" (נדרים לב, ב)132 \"כשמל, אמר ליה הקב\"ה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, הוסיף לו ה', חמשה, מנין רמ\"ח אברים\" (ת\"ה לך לך, טז).. אמנם, פילון מדבר על יצרים וחושים, ובגמרא על איברים, אבל ברור שהאיברים שבגמרא הם הם היצרים שבפילון. וכן פירש הר\"ן בנדרים שם: \"שבתחלה המליכו הקב\"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע. ולבסוף, כשנמול, המליכו הקב\"ה אפילו על אלו, שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה\". לפי זה, ממלאים האיברים את פקודת היצרים והחושים, ושילטון על האיברים משמעו גם שילטון על היצרים והחושים. וכן נמצא בגמרא הֵד לזיהוי האיברים והחושים: \"ת\"ר, כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך\" וכו' (ברכות סא, א).", + "פילון כותב בשו\"ת, שהקב\"ה העלה את אברהם מהארץ השמיימה, וכן הוא כותב במקום אחר בכתביו, ומבסס את דרושו על הכתוב (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט השמימה. ואלה דבריו: \"והוא הוביל אותו אל האיזור החיצוני ביותר, ולא אל אחד מן המחוזות החיצוניים אשר עשוי להיות מוקף על־ידי האחרים\" (דרשות אלגוריות ג, מ).", + "דבר זה הוא דרושו של ר' יוחנן על אותו פסוק: \"ויוצא אותו החוצה וכו'. ר' יודה בר' סימון בשם ר' יוחנן, העלהו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה הבט נא השמימה, אין הבט אלא מלמעלה למטה\" (ב\"ר מד, יב)." + ], + [], + [ + "מהו: \"ולא יקָרֵא עוד שמך אברם, אלא שמך יהיה אברהם\" ?", + "אֵלה החסרים חוש לשירה ולריקוד, ושמא עדיף לומר שלא נמסרו להם רָזִים, ושאינם שייכים למקהלה האלהית133 וראה גם להלן בראשית יז, טו שו\"ת בראשית ג, נג., בזים בליגלוג לתמים מטִבעו, ואומרים בבוז ובנזיפה: \"איזו מתנה גדולה! בורא הכל ואדונו מעניק אות אחת, ובכך הגדיל והעֱצִים את שֵם האב הראשון, כך שבמקום שתי הברות יהיה (שמו) בעל שלש (הברות)!\" כמה גדולה השטניות והכפירה, שיש המעיזים להוציא לעז על אלהים, טועים מצורתם ההיצונית של השמות, בעוד שמן הראוי היה לכוון את שִׂכלם לעומק, לחקר העובדות הפנימיות, למען רכוּש גדול של אמת. אך אף על פי שהשמות הללו נפוצים ומקובלים, ונאמר עליהם שהוענקו בכתב, מדוע לא תאמין שהם פרי ההשגחה הקדומה, ושיש להעריץ זאת?... והנה השם \"אברם\" בן שתי ההברות הוא: \"אב רם\", בהתאֵם לקביעת מונחים של התורה המרוממת134 תורת הכוכבים, אסטרונומיה, או אף אסטרולוגיה. מ. והמתמטיקה. אך \"אברהם\" בעל שלש ההברות, מתורגם \"אב בחיר הקול\" - שמו של האיש החכם. כי כלום יש הֵד אחר בקרבּינו פרט לקול - המלים היוצאות מהאיבר שנעשה על־ידי הטבע, ועוצַב על־ידי הגרגרת -האמורה להיות גסה- הפה והלשון? ו\"אבי הקול\" הוא שִׂכלנוּ, והשֵׂכל הנבחר הוא של האיש המוסרי, וברור באופן האמיתי ההולם והטִבעי ביותר, שהשֵׂכל הוא אבי המִלה היוצאת מן הפה. כי תפקידו המיוחד של האב - להוליד, והמִלה נולדת מן השֵׂכל, ולכך יש הוכחה הותכת, כי כל אימת שהוא מוּנַע על־ידי המחשבות, הוא מביע קול, וכשאֵלה חדלות, (גם) הוא מפסיק (את תנועתו)... ושמא, אתם האנשים, המלאים וגדושים בכל דבר־הבל ופיטפוט, אך ריקים ושדופים מחכמה, תחשבו שהמתנה היא אות וסימן אחד? ובאמצעות האות והסימן, הוא (אברהם) נמצא ראוי לכוח האלהי של החכמה, אשר בטִבעֵנו אין יקר ממנה? כי בתמורה לבקיאות במדע העליונים135 אסטרונומיה. מ. ראה לעיל בביאור שבפסוק טו, ז. -בתמורה לחלק קטנטן- העניק לו את הכולל, המלא, הגדוש והטוב... אי לזאת, האם נוסיף ונצחק למתנה זו, הרי לא ימצא דבר מושלם הימנה? כי מה רַע מרישעה, ומה טוב מן המידה המעולה? אכן, האם אי־פעם לא יתנגד הטוב לרע? האם ניתן להשוותה לעושר, לכבוד, לחופש, לבריאות, או אף לכל הנוגע לגוף, או לשפע של רכוש היצוני?... והיא החכמה והטוב, שהוא (אלהים) מכַנֶה בכשדית136 כלומר בעברית. פילון קורא לפעמים לעברית כשדית. \"אברהם\" ובארמינית137 ואין צ\"ל שבמקור היווני היה כתוב \"יוונית\". השווה שו\"ת בראשית ג, לח (שלא תורגם בספרנו) ומרקוס שם עמ' 266 הע' b. \"אב בחיר הקול\", כאילו הגדיר את האיש חחכם. כי כשם שהאדם מוגדר \"חַי מדַבֵּר\", כך מוגדר באופן הגיוני האיש החכם \"אב בחיר הקול\".*שו\"ת בראשית ג, מג
___________
", + "מדברי פילון אנו למדים שני דברים: א) שהיו אנשים שלא ייחסו שום חשיבות לשינוי השם מ\"אברם\" ל\"אברהם\", וכנראה המשיכו לקראו \"אברם\", ולפי פילון אנשים אלה חוטאים לה'. ב) שעל־ידי שינוי זה העניק הקב\"ה מתנה חשובה לנשמת אברהם, כי נתעלה בכך למדריגה יותר גבוהה ברוחניותו. דומה לפירוש הראשון נמצא בירושלמי: \"ולא יקרא עוד את שמך אברם וגו'. בר קפרא אמר, הקורא לאברהם אברם עובר בעשה. ר' לוי אמר בעשה ולא תעשה, ולא יקרא עוד שמך אברם הרי בלא תעשה, והיה שמך אברהם הרי בעשה. התיבון, הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם, אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם (נחמיה ט, ז)? שנייא הוא, שעד שהוא אברם - בחרת בו\" (ירושלמי ברכות א, ג (ג ע\"ג); בבלי ברכות יג, א; ב\"ר מו, ח). ובתוספתא: \"אע\"פ שחזר וקרא את אברהם אברם, אינו לגנאי אלא לשבח וכו', הוא אברם עד שלא נדבר עמו, והוא אברהם משנדבר עמו\" (תוספתא ברכות א, יד).", + "ועל הסיבה לשינוי שמו, איתא במכילתא: \"וישמע יתרו (שמות יח, א) וכו'. וכן אתה מוצא באברהם, שמתחלה לא היו קוראין אותו אלא אברם, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא שמו אברהם\" (מכילתא יתרו, א).", + "גם במקום אחר כותב פילון, שאברהם נתעלה במדריגה רוחנית, ולכן שינה הקב\"ה שמו, וכן הוא מפרש את שני השמות כפי שהוא מפרש אותם בשו\"ת זו: \"ישנם אנשי מדון, אשר תמיד מתאווים להטיל מום בתמימים, ולא כל כך בעניינים גופניים כמו במעשים, והם יוצאים למלחמת חָרמה בכל הקודשים - אשר הם סמלים לטבע האוהב תמיד להסתתר. וכאשר נדמה להם שאין שומרים על דרך־ארץ בדיבור, אין הם מתעסקים בחקירה מדוקדקת, אלא מזלזלים ומליזים, ובמיוחד בנוגע לשינויי השמות. וזה מקרוב שמעתי אדם כופר ללא־אֵל, מגדף ומבזה, אשר העז לומר: \"אכן גדולות ומעולות הם המתנות, שלפי משה, הושיט המושל־בכֹּל. איזו גמילות חסד מפליאה הוא אמור להעניק! הוסיף אות ה\"א יחידה138 מילולי: אלפא יונית. מ. ושוב לשנייה (=לשרה) ר\"ש, (כשקרא לאברם - אברהם), ואת שם אשת אברם שרה קרא שררה, כשהוא מוסיף ר\"ש139 ראה להלן בראשית יז, טו שו\"ת בראשית ג, נג., ומתוך היתול מנה את המקרים הדומים בנשימה אחת ובזה אחר זה, ותוך זמן לא־רב שילם את המגיע לו תמורת שגעונו זה, מאיזו סיבה פחותה ומקרִית הגיע במהרה לחניקה, ובכך טמא ומגואל זה לא ימות מיתה יפה. ובכדי למנוע מאחרים מליפול בטעות זו, עלינו, ובצדק, לעקור מן השורש הנָחוֹת אלו, כשאנו עוסקים בטיבם של דברים, ומַראים שהדברים האמורים כאן ראויים לכל מאמץ. אין האלהים מעניק אותיות תנועות או עצורים, מלים בשלימותן ושֵמות. כשהוא ברא צמחים וכן גם בעלי חיים, הוא הזמינם לפני האדם כלפני אדון -הרי (ה') הבדילו מכולם על־ידי הידיעה- על מנת שיתן לכל אחד את שמו המיוחד. \"וכל\" הוא אומר \"אשר יקרא לו האדם... הוא שמו\" (בראשית ב, יט), הואיל והאֵל לא מצא לנכון לקבוע את השמות בשלימותם, ומסר תפקיד זה לחכם, לראש האנושות כולה140 ראה לעיל ב, יט שו\"ת בראשית א, כ ובביאור., למעשה, האם מותר להניח ש(ה' עצמו) הוסיף ושינה חלקי שמות; הברות או אותיות, לא רק תנועות, אלא גם עצורים, וכל זה באמתלה של מתנה וחסד שופֵעַ? אי אפשר לומר זאת! אך אלֵה ושכמותם הם ציוּנִים לכוחות; (ציוּנִים) קטנים ל(כוחות) גדולים, חושניים לשכליים, ונראים לבלתי־נראים. וכוחות אלו נמצאים בעיקרים141 דוגמא. מ. נשגבים, במושגים אמתיים וטהורים ובזיכוך הנפש, וניתן להוכיח זאת על נקלָה, אם נתחיל בשינוי השֵם הנוכחי. אמנם \"אברם\" מתפרש כ\"אב־רם\", ו\"אברהם\" כ\"אב־בחיר־קול\"142 קול = המון. מ.. ומה ההפרש בין האחד לשני? זאת נדע ביתר־בטחון, כשנכיר תחילה משמעותו של כל אחד מהם. על דרך האלגוריה אנו אומרים, ש\"רם\" זהו המתנשא מהארץ אל־על, צופה בעליונים ושיג ושיח לו עם מרומים, ומתחַקֶה על מידת החמה ומהלכיה, כיצד היא מחלקת את תקופות השנה, מתקדמת ונסוגה חזרה במעגלים שווי־זמן, (ומתחַקֶה אחרי) זהרי הלבנה וצורותיה, פגימתה ומליאתה, ותנועות הכוכבים האחרים, כוכבי השֶבֶת וכוכבי הלֶכֶת... כך יפורשו סמלי השם \"אברם\" בדייקנות. עתה נבאר \"אברהם\". והם שלושה: \"אב\" \"בחיר\" ו\"קול\". נאֹמר ש\"קול\" הוא ניב שפתים, כי בבעלי חיים כלי־הקול הוא איבר הדיבור, ואביו הוא השֵׂכל, שכֵּן זרם הדיבור נובע מהשֵׂכל כממעיין. ו\"בחיר\" הוא שִׂכלו של החכם. שכֵּן נמצא בו כל אשר מעוּלֶה. אם כן, באותם ציונים ראשונים תיארו את אוהב הדעת והחוזה בכוכבים143 מטאורולוגיסט. מ., בעוד שהמוגדרים לאחרונה, גילוּ את אוהב החכמה, או ליֶתר דיוק את החכם. ושוב לא תשעֵר ששינוי השמות הוא מתנת האלהים, אלא זוהי השבָּחַת התכונות באמצעות סמָלים. ולמדנו זאת על האיש, שבאופן מילולי השתנה שמו, אך למעשה עבר מלימוד הטבע אל לימוד הפילוסופיה המוסרית, ונטש את חקר התבל למען דעת את בוראו. ובכך קנה יראת אלהים - שהוא הקניין הדגול ביותר\" (על שינוי השמות, ס-עז).", + "גם כאן מפרש פילון את שמו של אברהם בפני עצמו ובדרך נוטריקון. נעמוד תחילה על ביאור השם \"אברהם\", שפילון מפרשו \"אב־בחיר־הקול\", המתבסס על לשון הכתוב \"כי אב המון גויים נתתיך\", והמתבאר יפה בחז\"ל על־ידי מאמרו של ר' יוחנן בשם ר' יוסי, בדרך נוטריקון: \"א\"ר יוחנן משום ר' יוסי, מנין ללשון נוטריקון מן התורה, שנאמר כי א\"ב המו\"ן גוים נתתיך, אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך לאומות. המון - חביב144 ה' מתחלפת בח', כן פירש המהרש\"א. נתתיך באומות, מלך נתתיך לאומות, ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות\" (שבת קה, א). אם כן, שני הסמלים הראשונים של השם \"אברהם\" נמצאים במסורה הארץ־ישראלית, ומשום צורת הנוטריקון של השם, ברור שפילון ור' יוחנן שאבו ממקור משותף וקדום. אלא נראה, שפילון השמיט מפירושו את כל עניין התעלוּת אברהם על האומות, כנראה מתוך כוונה שלא לתת פתחון־פה לאנטישמיים. ואשר לסמל השלישי: \"קול־המון\", נראה שגם הוא קשור למה שנאמר אחריו: \"כי אב המון גוים\", כדאיתא בברייתא דל\"ב מידות: \"מנין שדורשין נוטריקון? ת\"ל אברהם, אב־המון\". \"המון\" משמעו כרגיל מספר עצום של בריות, אבל לפעמים הוראתו גם שאון והמולה. בבראשית יז, ד מתרגמים השבעים \"המון\" רוב πλήθους, ולא במובן \"קול\". אולם בעמוס ה, כג הם מתרגמים \"המון שיריך\" ἦχον ᾠδῶν σου, כלומר \"קול שיריך\". וכן מתרגם פילון כאן \"המון\" ἠχοῦς בניגוד לשבעים.", + "אשר לפירוש השם \"אברם\" אב־רם, ושבשינוי שמו נרמז שנתעלה מלימוד חכמת הטבע והמזלות ללימוד חכמת האלקים, דבר זה נמצא גם בחז\"ל: \"ויוצא אותו החוצה (בראשית טו, ה). אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע, בן ביתי יורש אותי, אמר לו לאו, כי אם אשר יצא ממעיך (שם ד). אמר לפניו, רבש\"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך\" (שבת קנו, א). \"מדבר באברהם שהיה רואה באיצטרולוגין, שהיה המזל אומר לו שאין אברהם ולא שרי מולידין וכו', א\"ל הקב\"ה, צא מן המדה, אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי אינה מולדת שרה מולדת. ויוצא אותו החוצה א\"ל הרי אתה למעלה מן המזל, וכו', מיד והאמין בה'. אמר להם משה, מה אברהם הניח את המזל ולא היה עסוק בו, אף אתה לא כן נתן לך ה' אלהיך (דברים יח, יד)\" (ת\"ה שופטים, יא). וראה לעיל בראשית טו, ז שו\"ת בראשית ג, א ובביאור." + ], + [ + "מהו: \"ואגדל145 כך בשבעים. ובמסורה: \"והפרֵתי אותך\". אותך מאד ואתנך לגוים ומלכים ממך יצאו\"?", + "... המלים \"ואתנך לגוים\" נאמרות להראות בבירור, שהוא עושה דבר נכון. כביכול החכם הוא היסוד, היציבות והבסיס המוצק ביותר של האומות והאנושות... כי החכם הוא מושיעם של האומות ומליץ לפני האלהים, בבקשו סליחה למקורביו אשר חטאו. יתר על כן, הוא אומר כהלכה: \"מלכים ממך יצאו\", כי כל מה ששייך לחכמה מקורו מלכותי, ומטִבעו הוא מושל ושליט. והחכם אין לו לא זרע ולא פרי מזרעו שלו, והוא פרה ורבה מן המושל146 או מראשית, כלומר משמעותו מן החכמה שבו, הראשונה והמושלת. מ..*שו\"ת בראשית ג, מד
___________
", + "פילון מפרש, שהאיש החכם הוא האיש הצדיק, שבזכותו העולם קיים, וגם הוא האיש המתפלל בעד האנושות לפני האלהים ומבקש סליחה בעבורם. והוא \"צדיק יסוד עולם\" (משלי י, כה).", + "נראה, שמַה שהניע את פילון לפרש את \"ונתתיך לגויים\" בדרך זו, הוא השתדלותו של אברהם אבינו והתחננו לה' לסלוח לאנשי סדום (בראשית יח, כג-לב), כפי שנלמד מדבריו המובאים להלן.", + "על צדיק יסוד עולם דן פילון באריכות, בדרושו על הפסוק \"ונברכו בך כל משפחות האדמה\" (בראשית יב, ג):", + "\"וכבר אירע, שבית, או עיר, או ארץ, או עם, או גלילי ארץ, הנהנים משֶפע רב בזכותו של איש אחד המסור לטוב וליפה, ובמיוחד אם בנוסף לכוונתו הטובה, העניק לו אלהים גם כוח שאין לעמוד כנגדו, כשם ש(הוא מעניק) למנגן כלי נגינה, ולכל אמן כל כלי אומנותו, או (כשם שהוא מעניק) את המדורה לאש. כי באמת, הצדיק הוא משענתו של המין האנושי. מחד, כל אשר לו הוא מוֹסר לציבור, ונותנו בנדיבות לצרכי המשתמשים בו; ומאידך, את אשר איננו מוצא ברשותו, הוא מבקש מן העשיר המופלג היחידי - האֵל. והלה פותח אוצר שמימי וממטיר טובות שופעות כגשם ושלג, עד שהתעָלוֹת על פני האדמה כולה גואות ועולות על גדותיהן. ומדַרכּוֹ להעניק זאת מבלי להסב פניו מדברי המתחנן אליו, כי במקום אחר כתוב לאחר שמשה מתחנן (אליו): \"אני סולח להם כדברך\" (במדבר יד, כ)147 כך בשבעים ῞Ιλεως αὐτοῖς εἰμι κατὰ τὸ ῥῆμά σου. ובמסורה: \"סלחתי כדבריך\".. וזה, כנראה, שווה במשמעותו ל\"יתברכו בך כל משפחות האדמה\" (בראשית יב, ג). מסיבה זו, גם אברהם החכם, כשניסה את טובו התמידי של אלהים, האמין שאף אם ייעָלם כל השאר, ותיוותר רק שארית קטנה מן המעלה הטובה, כעין אוד מוצל מאש, גם אז בזכות המעט הזה ירחם על האחרים, לסמוך נופלים ולהפיח רוח במתים. וכשם שניצוץ מהבהב, ולוּ גם הקטן ביותר, ניצת ללהבה ומדליק מדורה גדולה כשנופחים בו, כך החֵלק הקטן ביותר של המידה הטובה, המתחמם על־ידי תקוות טובות, ידלק ויפקח עינים סתומות ועיוורות זה מכבר, יפריח את היבש ויביא פריון ולידה לכל אשר היה עָקָר חסר־זרע. וכך, טוב מזעָר, מתרַבֶּה ומתפשט ברצונו של האל, ומַשווה את כל האחרים אליו. הבה, איפוא, נתפלל, שהשֵׂכל ישָאֵר בנשמה כעמוד תיכון בבית, והאיש הצדיק (ישאר) בתוך המין האנושי, כמרפא למחלות, שכֵּן כל עוד הוא בריא ושלם, אין להתיאש מתקוות וישועה שלימה, שכן, דומני, שהאל המושיע מושיט את סם המרפא היעיל ביותר -מידת החסד- לעבדו המתחנן, להשתמש בו ולהביא תשועה לחולים\" (על הגירת אברהם, קכ-קכד).", + "לפי מדרש פילוני זה, גורם הצדיק לקיומו של העולם, והודות לתפילתו פותח הקב\"ה את אוצרו הטוב ומביא גשמים לעולם ומפרנס את בריותיו, וזה פירושו של \"ונברכו בך כל משפחות האדמה\" (בראשית יב, ג), שכָּל משפחות האדמה יתברכו בזכות תפילתו של אברהם הצדיק.", + "יש לציין, שכל מדרשי ארץ ישראל מפרשים ונברכו בך וכו' כפירושו של פילון, חוץ ממדרש אחד, בשם התנחומא, המפרש ניב זה כפשוטו: \"אבל בצדיקים כתוב והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כו, ד), שיהיו אומרים מי שברך את אברהם יברכך, שנאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (שם מח, כ). ונברכו בך כל משפחות האדמה (שם יב, ג), מי שבירך את אברהם יברכך\" וכו' (מדרש לקח טוב לבמדבר ה, כז, דף פט, א). והשווה דברי רש\"י ל\"ונברכו בך\": \"יש אגדות רבות, וזהו פשוטו: אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה\" (שם מח, כ).", + "במאמר דלהלן, שהוא נעלה מבחינת תוכנו וסיגנונו, דורש פילון על חשיבות הצדיק: \"כל חכם משמש כַּפָּרָה למושחת, שלא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת אלמלא הבטיח החכם את קיומו בחמלתו ובדאגתו. והוא, כרופא המתייצב נגד תחלואיו של החולה, כשהוא מֵקֵל עלהם או אף מסלק אותם כליל, אלא אם כן הם גוברים בעָצמה שאין לעמוד בפניה ומסַכלים את חכמת הרופאים. כך נשחתה סדום, כי שום טובה לא היה בכוחה להכריע על כף המאזנים את המון רעותיה אשר לא יאומנו. אי לזאת, לוּ נמצא מספר החמשים, שבו הוכרזה גאולה לנפש מעבדות וחירות גמורה (השווה ויקרא כה, י), או איזה מספר פחות מחמשים, אותם הזכיר אברהם החכם, עד אשר הגיע למספר הנמוך ביותר \"עשרה\" - (השווה בראשית יח, כד-לב), אותו המספר המיוחד לחינוך, - כי אז לא היה השֵׂכל נשחת כך בחרפה. אף על פי כן, עלינו להשתדל ככל האפשר להציל גם את אֵלה העומדים להשָחֵת ברעה אשר בקרבם, ולנהוג כטובים שברופאים, אשר גם כאשר הם רואים שאין ביכולתם להציל את החולים, בכל זאת הם שמחים להגיש להם מרפא, שמא יחשוב אֵי־מי שברשלנותם אירע הבלתי־צפוי. ואם ניכר גרגיר מזער של הטָבָה במצב החולה, יש לנפוח בו חיים בכל דרך אפשרית, כבגחלת, בתקוה (שהגרגיר) ימשיך ויגדל, (והאדם) יבַלה את חייו בטוב ולא ימוט. ואני, כשאני רואה אחד מן הצדיקים דָר בבית או בעיר, אני אומר: אשרי הבית הזה והעיר הזו. ודומני, שההנאה מן הטובה בה הם שרויים תתמיד, ואף משאלתם לאשר יחסרו תימלא. כי בזכותם של הראויים, מעניק אלהים לרָעים את עושרו שאין לו חוק וגבול. ואני תפילה שיאריכו ימים, מאחר ואין זה אפשרי שלא יזקינו, בהנחה, שבמידה והם עוד חיים וקיימים, בה במידה תִרבֶּה הטובה בין בני אדם. אי לזאת, כאשר אני רואה או שומע שמת אחד מהם, לבי דווי וכבד, ואני אָבֵל, לא כל כך עליהם, כמו על החיים הנשארים. אֵלה (הצדיקים) הרי הגיעו בהכרח לקיצם בדרך הטבע, וזכו בחיי אושר ומות נכבד. אך האחרים, חסרים את היד הגדולה והחזקה שבזכותה ניצלו, ולאחר שנותרו לבד, ירגישו במהרה את מלוא הרעות שנועדו להם, אלא אם כן הטבע, כעץ אשר הֵשיר את פירותיו הבשלים ומצמיח אחרים חדשים, יחזור ויסַפֵּק במקום הראשונים (צדיקים חדשים), לכלכלתם ולהנאתם של הראויים ליהנות מהם\" (על קרבנות קין והבל, קכא-קכה).", + "מדרשו של פילון עולה בד בבד עם מדרשי ארץ ישראל, המפרשים בדרך זו את הפסוק \"ונברכו בך\" וכו', ו\"סלחתי כדברך\" (במדבר יד, כ): \"ומניין שהצדיקים ברכה לרשעים? שנאמר והתברכו בו גויים ובו יתהללו (ירמיהו ד, ב), ואומר ונברכו בך כל משפחות האדמה\" (ספרי נשא, יח). \"ונברכו בך. הגשמים בזכותך, הטללים בזכותך\" (ב\"ר לט, יב). \"ונברכו בך כל משפחות האדמה, שבזכותו לא פרע הקב\"ה מעשרה דורות שהיו כלם רשעים, מנח עד אברהם. ונברכו בך, שהגשמים והטללים יורדים בזכות אברהם\" (מדרש אגדה לבראשית יב, ג). אמר משה לפני הקב\"ה, דברים שאמרת לי לך אמור להם לישראל בשמי, הלכתי ואמרתי להם בשמך, עכשיו מה אני אומר להם, מבלתי יכולת ה' (במדבר יד, טז), יכול ה' מיבעי ליה, אמר ר' אלעזר: אמר משה לפני הקב\"ה, רבש\"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה, ואינו יכול להציל. אמר הקב\"ה למשה, והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים. אמר לפניו, רבש\"ע, עדיין יש להם לומר: למלך אחד יכול לעמוד, לשלשים ואחד מלכים אינו יכול לעמוד. א\"ר יוחנן, מניין שחזר הקב\"ה והודה לו למשה, שנאמר (שם יד, כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך\" (ברכות לב, א, והשווה ת\"ב שלח, כד).", + "הפיסקאות הנ\"ל של פילון, המאדירות את החכם הצדיק, נכתבו ברוח מוסר היהדות, וכיוצא בהם בספרות חז\"ל. ואף על פי שכבר השווינו לעיל מאמרי פילון וחז\"ל בענין זה, לחיזוק הוכחתנו נביא להלן עוד השוואות מדברי פילון ומדברי חז\"ל.", + "א. (פילון) החכם הוא היסוד היציבות והבסיס המוצק ביותר של האומות והאנושות וכו' שו\"ת בראשית ג, מד.", + "(חז\"ל) א\"ר יוחנן, אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם (יומא לח, ב).", + "(פילון) כבר אירע, שבית אחד או עיר או ארץ או עָם או גלילי ארץ, הנהנים משֶפע רב בזכותו של איש אחד וכו' (על הגירת אברהם, קכ).", + "(פילון) כל איש חכם משמש כַּפָּרָה למושחת שלא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת, אלמלא הבטיח (החכם) את קיומו בחמלתו ובדאגתו (על קרבנות הבל וקין, קכא).", + "(חז\"ל) בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות יז, ב). ?", + "ב. (פילון) ובמיוחד, אם בנוסף לכוונתו הטובה, העניק לו האלקים גם כוח שאין לעמוד נגדו (על הגירת אברהם, קכ).", + "(חז\"ל) אמר הקב\"ה וכו' אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה (מועד קטן טז, ב).", + "ג. (פילון) אי לזאת, כאשר אני רואה או שומע שמת אחד מהם, לבי דווי וכבד, ואני אָבֵל, לא כל כך עליהם, כמו על החיים הנשארים (על קרבנות הבל וקין, קכד-קכה).", + "(חז\"ל) הצדיק אבד - לדורו אבד (מגילה טו, א).", + "ד. (פילון) אלא אם כן הטֶבע, כעץ אשר הֵשִיר את פירותיו הבשלים ומצמיח אחרים חדשים, יחזור ויסַפֵּק במקום הראשונים (צדיקים חדשים), לכלכלתם ולהנאתם של הראויים ליהנות מהם (על קרבנות הבל וקין, קכה).", + "(חז\"ל) א\"ר יוחנן, אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש (יומא לח, ב).", + "ולבסוף, ראוי לצרף את רעיונו הנפלא של הרמב\"ם בענין זה, אם כל הטוב שבעולם שמוּר לצדיק, מדוע לפעמים, דרך רשעים צלחה? בשאלה זו נתחבטו הראשונים והאחרונים, והרמב\"ם משיב עליה: \"ואולי יאמר איש, הרי אנו רואים בוּר וכסיל שהוא שוקט בעולם בלי יגון, ואחרים עובדים לו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשמש בעסקיו איש חכם. אין הדבר כאשר יחשוב החושב. שמנוחת הכסיל ההוא אמנם גם היא תעבור לאיש שהוא תכלית הבורא, שהרי במנוחתו וברוב ממונו או רכושו יצוה לעבדיו לבנות ארמון גבוה או לנטוע כרם גדול, כמו שיעשו המלכים והדומה להם, ויהיה הארמון ההוא מזומן לאיש נכבד יבוא לעתיד ויחסה יום אחד בצל קיר מן קירות הארמון ההוא וינצל בזה ממות, ויקחו מן הכרם ההוא כוס של יין באחד הימים לעשות ממנו טריא\"ק, וימלט בו איש תמים אשר נשכו האפעה. כן מנהגי הקב\"ה וחכמתו, אשר בה העביד הטבע עצות מרחוק אמונת אומן\" (הקדמת המשנה להרמב\"ם)." + ], + [], + [], + [], + [ + "מהו: \"המול לכם כל זכר, ותמולו את בשר הערלה\"?148 במסורה: \"ונמלתם את בשר ערלתכם\".", + "אני רואה שתי מילות. האחת של זכר, והשנייה של בשר. זו של בשר היא על־ידי איבר ההולדה, וזו של זכר, כפי שנראה לי, היא על־ידי השֵׂכל. כי כמעט כל אשר זִכרי מטִבעוֹ בתוכֵנוּ -הוא השֵׂכל, וחובה לקצץ את ספיחיו המיותרים ולהשליכם148* ראה לעיל ז, כג שו\"ת בראשית ב, כה; ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו.; וכשיעשה נקי ועָרום מכל פגע וכל תאווה, אז יכַהֵן לאלהים. וזהו מה שרמז במילה השנייה, שעה שנתן את המצוה: \"ותמולו את קשי149 כך בשבעים σκληροκαρδία. ובמסורה: \"ערלת\". מ. לבבכם\" (דברים י, טז), דהיינו את רעיונותיכם הקשים הממרים והמרדניים. ועל־ידי קיצוץ והתרחקות מיהירות, ייעשה החֵלק המושל (=השֵׂכל) חפשי ומשוחרר.*שו\"ת בראשית ג, מו
___________
", + "כדי לבצע את דרושו, מחבר פילון כאן שני פסוקים, וזו כעין דרשת סמוכין, ולפיו דיבר הכתוב בשתי מילות, האחת מילת הבשר והשניה מילת ערלת הלב. ובדברים י, טז תירגם אונקלוס: \"ית טפשות לבכון\", וכן בתרגום לדברים ל, ו: \"ומל ה' אלקיך את לבבך\" - \"ית טפשות לבבך\". וברמב\"ן שם: \"כי החמדה והתאווה ערלה ללב, ומול הלב הוא, שלא יחמוד ולא יתאווה\". ועוד על המילה שהיא סמל לכריתת התאוות, ראה להלן. וראה בסוף השו\"ת הבאה, ולבראשית יז, יב שו\"ת בראשית ג, מח הטעם הרביעי; יז, יד שו\"ת בראשית ג, נב; יז, כד-כה שו\"ת בראשית ג, סא; שמות כב, ב שו\"ת שמות ב, ב.", + "מדוע מצווה (הכתוב) למול רק את הזכרים?", + "ראשית, המצרים, כמנהג ארצם, מָלים את החתן והכלה בשנתם הארבעה־ עשר, כשהזכר מתחיל להזריע זרע, והנקבה לפרוס נדה150 ראה גם להלן בראשית יז, כד-כה שו\"ת בראשית ג, סא, בעניין מילת ישמעאל.. אך המחוקק האלהי נתן את מצות המילה רק לזכרים, מסיבות רבות: הראשונה היא, שהזכר נהנה ומשתוקק יותר לנשואים מן הנקבה, והוא מועָד לה ביותר150* ראה לעיל פסוק ב, כד שו\"ת בראשית א, כט.. לפיכך, בצדק, הוא פוטר את האשה ומרַסֵן את הדחָפים היתירים של הזכר, בְּאוֹת המילה. והשנית היא, כי החומר של הנקבה בשיירי דם הווסת מחולל את העוּבָר, אך הכושר והסיבה הן של הגבר. ומכיון שהזכר מסַפֵק את החלק הגדול וההכרחי יותר ליצירת הוולד, מן הראוי לרַסֵן את התנשאותו, באוֹת המילה. לעומתו, היסוד החומרי (=האשה) היות והוא חסר־חיים, אינו נתון ליהירות. ודַיינו בכך. אך יש לדעת בנוסף לכך, כי הרואֶה בקרבֵּנו -הוא השֵׂכל, וצריך לקצוץ בספיחיו המיותרים, והספיחים המיותרים הם הדיעות הריקניות...*שו\"ת בראשית ג, מז
___________
" + ], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"ובן שמונת ימים ימול כל זכר\"?", + "הוא (ה') מצַוֶוה למול את הערלה. ראשית, הוא פוטר (אותנו) מחלאים. כי קשה ביותר ומחריד להביא לידי מרפא את חולי המבושים, כי הוא כאש לערלים151 מילולי: לזה אשר עור גָדֵל ומכסה אותו מֵעַל. מ., ועניין זה לא יארע לנמולים. והנה, לוּ נמצאה דרך להשתמט מחלאים ומדווים אחרים בכריתת איזה איבר או חֵלק מן הגוף, שבהסרתו לא יהיה משום מכשול בפעולתם של שאר החלקים, אזי לא היה האדם ידוע כבן־ תמותה, והיה נהפך לבן אַלמוות. ולכן נעשתה המילה מתוך ראִיית הנולד וללא־פֶּגע. ועניין זה ברור, שכֵּן לא רק היהודים נמולים, אלא גם המצרים והערבים והכושים, וכמעט כל יושבי ארצות הדרום, שבקירבת האיזור החם. ומה היא הסיבה המיוחדת? אם לא, שבמקומות אלו, ובמיוחד בקיץ, מוכה ערלת אברי המין בדלקת ומורסה, שכֵּן מסביב לעטרה יש עור המכסה אותה, וכשזו (הערלה) נכרתת, עם גילויה (של העטרה) נרגעת (האש), והמדווה מסולק ונעלם. ולפיכך, העמים באזורי הצפון, וכל אלה שחלקם בארצות התבל הוא בארצות הקור, אינם נמולים, כי ככל שחוֹם השמש מתמעט ונחלש באזורים אלה, כך גם (מתמעט) החולי הנוצר מחום בעור חלקי הגוף... שנית, לא רק בגלל בריאות הגוף הקדישו הקדמונים מחשבה152 מילולי: ראיית הנולד בנפשם. מ., אלא גם למען ריבוי האוכלוסין153 פי' פריה ורביה. ראה להלן מ\"על החוקים המיוחדים\"., מכיוון שראו את הטבע מלא החיים ואוהב־האדם במאד מאד. כי, כמלומדים, הם ידעו, שכאשר הזרע זב אל קיפולי הערלה, לעתים קרובות הוא עלול להתפזר לריק ולהפוך חסר תועלת, אך כשלא ימצא דבר אשר יעכב ויגדור בעדו, הוא יצליח להגיע למקום המיועד. לפיכך, האומות הנוהגות במילה גדילות מאד, ואוכלוסיותן מתרבָּה. אמנם, מחוקקנו, אשר ידע זאת, ונתן דעתו לתוצאה זו, אסר את מילת התינוק מיד ובמקום, כי הניח את אותה ההנחה, שהמילה כמו גם התאוות, נועדו לפריה ורביה. ומסיבה זו, נראה לי, מציעים המצרים שהמילה תתקיים בשנת הארבע עשרה, בשעה שמתעוררים עינוגי התשוקות להולדה, שכֵּן המילה נועדה לפריה ורביה. אך עדיף ונבון154 מילולי: רואה את הנולד. ראה הע' 152. יותר המצב אצלנו, לקבוע את המילה בגיל הינקות, שמא מתוך פחד, יהסס הבוגר מלמלא את הצו מרצונו החופשי.", + "שלישית, אומר (הכתוב), שהיא (המילה) לשם הטהרה והקרבנות הקדושים, כי אלה הנכנסים לחצרות המקדשים הפנימיים מתטהרים ברחיצות והזאות155 ראה שמות ל, יז-כא; ויקרא ח, כג-כה.... ומילת העור מסייעת, ולא במעט, לטהרה. שכֵּן כאשר אדם רואה זאת, כפי שהוא מטִבעו, הוא נתקף גועל156 כן דעת חז\"ל: \"דאי כתב רחמנא ערל בשר, משום דמאיס\" (זבחים כב, ב)..", + "רביעית, שנַים הם אברי ההולדה בקרבֵּנו; בנפש ובגוף. הירהורים הם המוליד שבנפש... ואין לך דבר נוסף הדומה בצורה זו יותר מאשר מילת הלב157 כדברי הכתוב: \"ומלתם את ערלת לבבכם\" (דברים י, טז), וראה בשו\"ת הקודמת.. ואלה הן העובדות המפורסמות והסיבות ביחס לשאלתנו. אך יש לדון בדברים הסמליים יותר, הטמונים בכל אחד ואחד.", + "יש האומרים, שמילת הערלה היא סֵמל, לכאורה יש הכרח לכרות את התאוות המיותרות והמופרזות, מתוך נכונות להתאפקות בעול החוקים158 ראה לעיל יז, י-יא שו\"ת בראשית ג, מו.... אך על־ידי התאוות הגדולות רומז (הכתוב) גם לתאוות אחרות שראוי עוד לכרתן, והגדולה ביותר היא תאוות המשגל בין אשה וגבר159 ברד\"ק: \"ולפיכך ציוהו האֵל באותו אבר, לפי שרוב העברות יעשו על ידו, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבוא האדם לעשות עברה יהיה רואה את האות אשר בבשרו וימנע מעשות העברה, ולא יהיה כבהמה לבעול\" וכו' (רד\"ק, פסוק יא).... הוא רומז לא רק על כריתת התאוות המופרזות, אלא גם על (כריתת) היהירות והרישעות הגדולה וכדומה להם. והיהירות, כדבר הראשונים, היא הפסָקָה והטלת רשת לרגלי ההתקדמות, כי האדם סבור שאיננו חייב להיטיב, כשהוא מדַמֶה את עצמו כסיבה לעניין שלפנינו160 כלומר, להולדה. מ.. באופן טִבעי ביותר, מלמד (הכתוב) את הסבורים שהם הסיבות להיווצרות לידה, ואינם פונים ושָתים לבם לראות את מוליד־הכל, כי אמנם הוא (ה') האב האמיתי הוודאי והנאמן. אכן, אנחנו, הנקראים מולידים, משמשים רק כמכשירים המשרתים את ההולדה160* ראה לעיל ד, א שו\"ת בראשית א, נח ו\"מי היורש\" המובא בביאור שם.. כי כמו בחזיון פלאים, כל העצָמים הנראים הם חסרי־חיים, ואילו המניע את תנועותיהם בלתי־נראה, והוא הסיבה ליכולת והתנועות של הדברים הנראים. ובדומה (לאָמָן) זה, בורא העולם מפַזֵר ומשלח את כוחותיו ממקום ניצחי ובלתי־נראה, ואנחנו כאותם מעשי פלא, מניעים את עצבינו בעניין השייך לנו - הזרע וקיום ההולדה. אחרת, אנו עשויים לחשוב שהחליל מתנגן מעצמו, ולא נועד להפיק נעימות על־ידי האומן אשר עשה אותו וייחד אותו לשימושו ותועלתו הוא.*שו\"ת בראשית ג, מח
___________
", + "במקום אחר בכתביו, חוזר פילון על רובם של הדברים שבשו\"ת זו, ואלה דבריו: \"אם כן, יסודותיהם של החוקים לסוגיהם, אלו המכוּנִים עשרת הדברות, נבדקו בקפדנות בחיבור הקודם. עתה יש לבחון בהמשך לאותו החיבור את המצוות במפורט, ואתחיל בזו המעוררת גיחוך אצל רבים. אכן, המילה של אברי ההולדה מעוררת גיחוך, אך זהו מעשה מוקפד ביותר גם אצל עמים אחרים, ובעיקר אצל העם המצרי הנחשב כמרובה באוכלוסין, קדום ביותר וחובב דעת ביותר, על כן נכון הוא לזנוח את הזילזול הילדותי, על מנת לבקש ביֶתר תבונה וכובד ראש, את הסיבות שבזכותן מתחזק הנוהג, ולא לדחות על הסף ולהטיל דופי בטוב (המקובל) על עמים גדולים. נראה, שאנשים אלו סבורים, שאותם האלפים בכל דור ודור, כורתים ומטילים מום בגופם ובקרוביהם מתוך כאבים חמורים, - אך קיימות נסיבות רבות לשמור ולבצע את עצתם של הקדמונים, וארבע הן החשובות ביותר: הראשונה, הקָלָה ממחלה קשה וחסרת־מרפא בערלה, המכונה אנטרקס, וזאת חושבני בגלל האש המלַהֶטֶת בִּפְנִים, שעה שהמחלה מתפשטת, ועניין זה מקובל יותר בין בעלי ערלה. השנייה, הטהרה היתירה בכל הגוף כולו, כפי שהולם למעמד מקודש... השלישית, ההשוואה בין הלב לחלק הנימול. שניהם הוכנו למען ההולדה, הנפש אשר בלב (היא היולדת) של המחשבות, ואיבר ההולדה (מוליד) את בעלי החיים. הרי כבר הקדמונים, חשבו לנכון להשוות את הנגלה והנראה - בו נוצרים החושים לפי טיבם, אל הבלתי־נגלה והעדיף - ממנו קמים ועולים הדברים השִׂכליים. הרביעית, והיסודית ביותר, ההכשרה לפריה ורביה. הרי נאמר, שהזרע מישיר דרכו ואיננו מתפזר ונשפך לקפלי הערלה, ומסיבה זו דומה שהמהולים בין העמים פוריים יותר ומרובי אוכלוסין.", + "\"דברים אלו הגיעו לאזנינו כמסורת קדומה מאנשים בעלי השרָאָה אלהית, אשר התעמקו בדברי משה, ולא באקראי. ובנוסף לכל הנאמר סבור אני, שיש במילה גם סֵמל לשני עניינים יסודיים ביותר: האחד, הוא כריתת התאוות המכַשפות את השֵׂכל, וההזדווגות בין הגבר והאשה היא הגדולה בעינוגי אהבים, על כן ראו המחוקקים לנכון לקצץ באבר המשמש להזדווגויות מעין־אלה, ועשו את המילה סימן לכריתת התאווה המופרזת והמרובה, ולא (סמל) לתאווה אחת בלבד, אלא דרך זו האחת התקפנית ביותר גם לכל (התאוות) האחרות161 על מילת תאוות הלב, ראה גם להלן בראשית יז, כד-כה שו\"ת בראשית ג, סא, ולעיל יז, י-יא שו\"ת בראשית ג, מו.. שנית, על האדם להכיר את עצמו ולהדיח מנפשו את המחלה האנושה - את היהירות. הרי אחדים, כאותם הפַּסָלים המומחים, התפארו שביכלתם לעַצֵב את הבריה היפה ביותר - את האדם, ומשולהבים משחצנותם ראו עצמם כאלהים, והעלימו עין מן הסיבה האמיתית לנברא, - ה' ה\"קיים\". וזאת אף על פי שהיה ביכולתם לחזור בהם ממשוגתם, בזכות המתרחש בקירבתם, שהרי קיימים ביניהם גברים רבים עקרים ונשים רבות עקרות, שזיווגיהם לא נשאו פרי והזדקנו ערירים. על כן יש לכרות מן המחשבה דעות פסולות, וכן גם דעות שאינן לשם שמים\" (על החוקים המיוחדים א, א-יא).", + "חז\"ל לא נגעו בטעם מצות המילה. לדבריהם, מסמלת המילה את הברית שנכרתה בין הקב\"ה וישראל. רעיון זה התנוסס תמיד בהכָּרתם הדתית והלאומית. להלן כמה ממאמריהם, המעידים שברית זו היתה פינת־יקרת במחשבתם: \"ושמרתם את בריתי (שמות יט, ה). רבי אליעזר אומר, זה ברית שבת, ורבי עקיבא אומר זה ברית מילה ועבודה זרה\" (מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש, ב). \"ד\"א, וזה הדבר (שמות כט, א). באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים? א\"ר חנינא בנו של רבי ישמעאל, זכות המילה היתה נכנסת עמו, שנאמר בזאת יבא אהרן (ויקרא טז, ג), זו המילה, כד\"א (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו\" (שמו\"ר לח, ח). \"וזאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם. גדולה מילה, שהיא אחד משלש בריתות שנתן הקב\"ה בינו ובין בריותיו. ואלו הן, הקשת המילה והשבת\" (מה\"ג לבראשית יז, י). \"ונמלתם את בשר ערלתכם, שהיא ברית קיימת בגופו של אדם ביום ובלילה לזכור את בוראו\" (מה\"ג שם, שם יא). \"הזהרו בישראל, שהם עתידים לקבל התורה מימינו של הקב\"ה וכו', הזהרו בישראל שהן זהירין בברית מילה, שנאמר (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו וגו\"' (ילקוט המכירי תהלים קלו, יט, בשם התנחומא). ומכיוון שעיקר מהותה של מצות מילה הוא הברית בין הקב\"ה ועַם ישראל הקיימת בגופו של אדם, אומר המברך על המילה \"אשר קדש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, צאצאיו חתם באות ברית קדש\" (תוספתא ברכות ז, יג).", + "הרמב\"ם ידע על שניים מטעמיו של פילון, המובאים בשו\"ת וב\"על החוקים המיוחדים\", שחיתוך הערלה מסיר מכשול מדרך הזרע, ובכך משלימה המילה את מגרעת היצירה, היות והמילה מדיחה מנפש האדם את יהירותו, וכן שהמילה מביאה לחיתוך התאוות המיותרות והנפרזות. ואלה דברי הרמב\"ם: \"וכן המילה אצלי, אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימַעַט במעשה הזה. וכבר חשבו, שזאת המילה היה השלָמת חסרון היצירה (ראה האמונות והדעות לרס\"ג ג, י). ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר: איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא! ולא ניתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות. והנֵזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא - הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצֹרך. והיות המילה מחלשת כח הקשׁי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחילת בריאתו, יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו החכמים ז\"ל הנבעלת מן הערל קשה לפרוש [ממנו] (ב\"ר פ, יא), זהו החזק בטעמי המילה אצלי\" (מורה נבוכים ג, מט)162 וברבינו בחיי: \"וע\"ד השכל, דבר ידוע כי חתוך האבר מחליש כחו של אבר, וע\"כ באה מצות המילה, שהיא סיבה להחליש כח התאוה וגורע הנאת תשמיש, וכשאחז\"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש, ובשביל המילה אין קיום הזרע מתבטל בכך, כי הענין הטבעי ישאר על טבעו והוא נשמר מן המותר\" (רבינו בחיי לבראשית יז, יג).. הרמב\"ם מודה בטעם ב, אבל דוחה טעם א, ומסכם עמדתו: \"ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות\".", + "יש לציין, שהרמב\"ם מסכים גם אל עניין אחר הנמצא בפילון. הרמב\"ם מביא כמה סיבות לכך שהמילה תהא בימי הקטנות: \"הראשונה, שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה. והשניה, שלא יכאב בכאב הגדול לרַכּוּת עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן העניין\" וכו' (מו\"נ, שם). ולשונו של פילון היא: \"אך עדיף ונבון יותר המצב אצלנו, לקבוע את המילה בגיל הינקות, שמא מתוך פחד יהסס הבוגר מלמלא את הצו מרצונו החופשי\".", + "ובמדרשי התורה, לר' אנשלמה אשתרוק: \"וארבה אותך במאד מאד (בראשית יז, ב). אמר זה בכפל לשון, בעבור כי אולי יחשוב היות המילה כלי למעט התולדת, בישׂרָהוּ שירבה לו כח התולדת ברבוי הבנים יותר מן הנהוג, וזה דבר ראוי וטבעי קצת, כי האנשים הלהוטים אחר בולמוס של עריות מתניהם תמיד המעד, ולסיבת התמידיות לא יעשו פרי. אבל כשינהג האדם לפי הצורך כראוי לו, יעשה פרי. ומהיות המילה ממעטת כח תאוות האבר המוליד, לא יתנהג בזה רק כפי שישאלהו טבעו ומזגו וכחו, וזה אמרם עונה האמורה בתורה (משנה כתובות ה, ו), ואז יצליח פריים עם עזר אלהִי, ברבוי הבנים על צד ההשגחה, ואמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית, שם) ר\"ל כי הערלה היה מותר לא הכרחי אבל יזיק\" (מדרשי התורה לר' אנשלמה אשתרוק, ברלין תרנ\"ט עמ' 23- 22).", + "טעמו השלישי של פילון בשו\"ת הוא, שהמילה מכוונת גם לשם טהרה בהקרבת קרבנות. נראה, שטעם זה יסודו בהלכה הנמצאת במשנה, שאף היא מדברת בכהן ערל שהוא פוסל כשמקבל דם הקרבנות: \"כל הזבחים שקבל דמן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפורים, שלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, וכו' - פסל\" (משנה זבחים ב, א). ונראה, שפילון ידע על מסורה ארץ־ישראלית זו, והכניסה לדיונו. פילון לא ביאר מפני מה לא מל הכהן, בגמרא שאלו: \"ערל, מנלן? א\"ר חסדא, דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו, כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (יחזקאל מד, ט). ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי (שם מד, ז). ת\"ר בן נכר, יכול בן נכר ממש? שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר מנין, ת\"ל וערל בשר. וצריכי, דאי כתב רחמנא ערל בשר משום דמאיס, אבל ערל לב דלא מאיס, אימא לא, ואי אשמעינן ערל לב משום דאין לבו לשמים, אבל ערל בשר דלבו לשמים, אימא לא, צריכי\" (זבחים כב, ב). לפי דברי הגמרא, כהן ערל שלבו לשמים פסול להקריב קרבן אף על פי שהוא צדיק גמור. ואת הסיבה שלא מל מפרש רש\"י: \"שמתו אחיו מחמת מילה\" (סנהדרין פד, א ובעוד מקומות). ורבנו תם פירש \"דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים, לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה\" (תוספות זבחים כב, ב).", + "מדוע ציווה (הכתוב) על המילה לשמונה?", + "... העם שנצטווה למול בשמיני נקרא \"ישראל\" בלשון הכשדים, והוראתו בארמנית163 ראה לעיל לך לך הע' 136 - 137. \"רואה־אֵל\". הוא רוצה שיהא לו חֵלק גם בצדיקים מטִבעם וגם באֵלה אשר (צדיקים הם) מתוך בחירה... וכשם שהשמונה הוא שבע ואחד, כך גם העם המפואר הוא לעולם עם, והוא נוטל מנה נוספת, (דהיינו) שהוא נבחר גם על־ידי הטבע וגם בהתאֵם לרצונו וחסדו של האב. שנית, המספר שמונה מורֶה בכל מקום על שוויון... השוויון מוליד את הצדק, ועל־ידי זה (הכתוב) מוכיח תחילה שהעם אהוּב־האל, מפואר על־ידי שוויון וצדק ובא אל הנחלה. שלישית... ובכך הוא (האל) מרַמֵז בסמל, שהעם הראשון הזה מותאם לפיסגת השוויון והצדק הטִבעי והעליון. והוא ראש הגזע האנושי, לא מכוח הורתו או זמנו, אלא בזכות יתרון מוסריותו. והצדק והשוויון שוכנים (בו) בצוותא, מאוחדים כחלק אחד...*שו\"ת בראשית ג, מט
___________
", + "עיקרי דבריו של פילון הם, שהאלקים מנהיג את עולמו על־פי שני אופנים, בדרך הטבע, כלומר על־ידי מה שהוא מסבב כדבר העוֹלֶה לעתים מכל עצמם של החיים, ועל־ידי מה שהוא מסבב כדבר שאינו צומח מכל עצמה של המציאות, אלא מתהווה על־ידי פקודה עַל־טבעית. כך, שלפי הנהלתו הטבעית של האלקים, עם ישראל הוא עם כשאר כל העמים; אבל לפי הנהלתו העל־טבעית, עם ישראל הוא עם שהאלקים בחר בו כעם סגולה. צדקתם של עם ישראל היא כפולה, כי בנוסף על צדקתם הטבעית, הוא, כנבחר לעם סגולה, בוחר בצדק שהוא לפנים משורת הטבעיות. צדק זה הוא הזכות המיוחדת שלו.", + "את הדברים האלה מביא פילון כאן בקשר למצות מילה. וכן במדרש הגדול, שמקורו מאמרו זה נעלם, שהמילה ניתנה לישראל בגלל דביקותם בה': \"להיות לך לאלקים, מגיד הכתוב, שלא ניתנה מילה אלא להיות סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שהן מייחדין את השם ומקבלין עליהן עול מלכות שמים באהבה, לכך נאמר להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך\" (מה\"ג בראשית יז, ז). וברמב\"ם: \"המילה נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד, וכו', מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרך הישרה, והם המחוייבין במילה\" (הלכות מלכים י, ז)." + ], + [], + [ + "מדוע גוזר (הכתוב) עונש מוות על התינוק, באמרו: \"וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ביום השמיני164 הוספה זו (\"ביום השמיני\") נמצאת גם בשבעים τῇ ἡμέρᾳ τῇ ὀγδόῃ. ובמסורה ליתא. ונשחתה165 בשבעים ἐξολεθρευθήσεται =נכרתה נשחתה אבדה וכו'. הביטוי הארמני הופיע בסיפור המבול, וכן תורגם לעתים: נפסד. מ. הנפש ההיא מעמה166 כך בשבעים, ובמסורה: \"מעמיה\".\"?", + "אין החוק מחייב את (החוטא) בשגגה, כי הוא סולח אף לזה שהרג בשגגה, ומפָרֵט את הערים אליהן הוא רשאי לנוס ולמצוא מקלט, כי הוא נעשה מקוּדָש ומוּגָן לאחר שמצא שָׂם מפלט, ואיש אינו רשאי להוציאו משם ולהעמידו לפני בית דין167 ראה במדבר לה, יא-יב; דברים ד, מא-מג.. אך אם התינוק אינו נימול ביום השמיני אחר היוולדו, במה חטא שיהא נידון לגזר מוות? אי לזאת, יש אומרים, כי התורה לפי פירושה, שָׂמָה עיניה בהורים, כי היא מניחה שהם מבַזִים את מצוות התורה. ואחרים אומרים, שהוטל עונש המור על התינוקות, ככל הנראה, על מנת שהבוגרים, אשר הפֵרוּ ודחקו את החוק, יחיו חייבים בעונש שאין להתחרט בו או לבטלו. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ג, נב
___________
", + "לפי השיטה המובאת בפילון, אין התורה מחייבת את התינוק במיתה, שהרי הוא שוגג, כפי שהדבר נוהג ברוצח בשגגה. וכשם שחז\"ל דרשו בכמה מקומות בתורה על \"ונכרתה הנפש ההיא\" - ההוא ולא אנוס ולא שוגג (תורת כהנים לויקרא ז, כ), כן דורש פילון את \"ונכרתה\" שלפנינו. וכן במדרש החפץ כאן: \"ונכרתה הנפש ההוא, כת' בוא\"ו בכל העונשין, וקורין אותה \"ההיא\", כו', ואם כן למה הוא כתובה, אלא שענינו שאינו חייב כרת אלא איש מזיד, לא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה\".", + "פילון גורס את המלים הנוספות \"ביום השמיני\" הנמצאות בשבעים, שאם אין הבן נימול ביום השמיני, אזי הוא חייב כרת. ועל זה שואל פילון, איך חייבה התורה כרת לילד בן שמונה? ומתרץ שהעונש הוא על האב. וכן בספר היובלים טו, כו: \"וכל הילוד אשר לא ימול בשר נפשו עד היום השמיני\", אבל במסורה ליתא. חז\"ל, שלפניהם לא היו המלים \"ביום השמיני\", למדו מפסוק זה על החיוב, שאם לא מלו אותו, אזי הוא חייב למול את עצמו: \"והיכא דלא מהליה אבוה, מחייבי בי דינא וכו', והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה\" (קדושין כט, א).", + "כבר בנוסח השאלה מציג פילון פירוש לפסוק זה, ש\"ונכרתה\" פירושה מיתה, וכי המדובר במיתת התינוק. בדברי התשובה מביא פילון שתי שיטות של ה\"יש אומרים\", בנוגע לשאלה מי הוא הנענש? לפי השיטה הראשונה, מוטל עונש כרת על ההורים; ולפי השיטה השנייה, אמנם העונש מוטל על התינוק, אבל למעשה מענישה התורה את ההורים על־ידי כך, מפני שזילזלו במצוות מילה ולא מלו את בנם.", + "שתי הדיעות, נמצאות כמעט במלואן בחז\"ל: \"תניא, ר' יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו (שמות ד, כד) וכו'. אמר רבי [יוסי], חס ושלום שמשה נתרשל וכו', אלא מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחלה, שנאמר ויהי בדרך במלון (שם). רשב\"ג אומר, לא למשה רבינו ביקש שטן להרוג, אלא לאותו תינוק, שנאמר כי חתן דמים אתה לי (שם, כה), צא וראה מי קרוי חתן? הוי אומר זה התינוק\" (נדרים לא, ב - לב, א)168 ועי' ירושלמי נדרים ג, יב (לח, ע\"ב)..", + "דעת ר' יהושע בן קרחה, היא דעת ה\"יש אומרים\" הראשונה שבפילון, ודעתו של רשב\"ג יש בה משיטת ה\"יש אומרים\" השניה, אף על פי שלא נאמר בה במפורש שבזה היתה הכוונה לענוש את ההורים.", + "פילון כבר יודע כאן על הפירוש \"ונכרתה\" שהוא מיתה. ובמדרש התנאים למדו זאת מתיבת \"והאבדתי\", שנאמרה ביום הכיפורים: \"והאבדתי מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מהו? - כשהוא אומר והאבדתי (ויקרא כג, ל) לימד על הכָּרֵת שאינו אלא אבדן\" (ספרא אמור פרק יד, ד).", + "נראה, שגם שיטת רש\"י קרובה לשיטה השנייה, ולפיה כרת פירושו \"ערירי בלא בנים, ואם יש לו בנים - מתים\"168* ראה רש\"י ויקרא יז, ט; כריתות ז, א ד\"ה כרת; תוספות יבמות ב, א ד\"ה אשת אחי אמו. וראה ברש\"י שבת קלג, ב ד\"ה תינח גדול.. וכנגד זה מצינו את שיטת הרמב\"ן, שאין כאן כרת לזרעם168** לויקרא יח, כט: \"וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות, [אין] כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן ערירים\".. והרמב\"ם כתב, שאם עבר האב ולא מל: \"ביטל מצות עשה, ואינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא כערל עצמו\" (הלכות מילה א, א), וכן שאינו חייכ כרת עד שימות והוא ערל כמזיד (שם הלכה ב, וראה השגת הראב\"ד שם, שכל יום הוא עומד באיסור כרת). ובראב\"ע כאן: \"ויש אומרים, כי כרת המת קודם נ\"ב שנה (מועד קטן כח, א), ויש אומרים כי כרת שיכרת שמו במות זרעו\"." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"שרה אשתך לא יקרא שמה שרה, אלא שררה יהיה שמה\"?", + "אפשר, ששוב ילגלגו השוטים169 לעיל יז, ה שו\"ת בראשית ג, מג, כבר הזכיר שאֵלֶה לעגו על ההוספות לשמות אברהם ושרה. על הוספת האות האחת, רי\"ש170 מילולי: המאה. שהיא הערך המספָּרי של רי\"ש בארמנית. מ., וילעגו על כך ויחמדו לצון, שכֵּן הם מסרבים לשית לבם לעֶרכָּם הפנימי של הדברים ולמלא אחרי האמת. כי מה שנראה כתוספת אות אחת גורם להתאָמָה מושלמת, תחת קטן - גדול, ותחת חלקִי - כללי, ותחת בן־תמותה - אל־ מוות. כי ברי\"ש אחת שמה הוא \"שרי\", ובתרגום היא נקראת \"שִׁלְטוֹנִי\", בעוד שבִשתַּיים (פירושו) \"שַלֶטֶת\"171 כלומר: שְׂרַרָה. וראה גם להלן בראשית כד, לו שו\"ת בראשית ד, קכב.. ויש לחפש ולדרוש במה נבדלים האחד מן השני. חכמתי תבונתי צדקתי ותעוזתי מושלים רק בי והם בני־חֲלוֹף, ואכן, כאשר אני מת אזי מתים גם הם. אך החכמה כשלעצמה היא מושֶלֶת. וכן אותה צדקה כשלעצמה וכל אחת מהמידות האחרות איננה מושלת בי, אלא היא מושלת כשלעצמה, ובעלת שׂררה ממשלה ומלכות נצחיים. הֲראית את גודל המתנה?! (ה') הפך והחליף את החֵלק בשָלֵם, את המסויים172 כלומר, מידה אחת מן הסוג כולו. בסוג כולו, ואת הנפסד בבלתי־נפסד. וכל אלה הוגשו מראש למען הלידה העתידה173 פי' לידתו של יצחק., למען ישועה ושמחה מושלמת יותר, אשר שְׁמה יצחק.*שו\"ת בראשית ג, נג
___________
", + "במקום אחר דורש פילון, על שינוי שמה של שרה: \"ועתה נדון באשתו שרה, כי גם שמה נשתנה ל\"שררה\"174 Σάρα נשתנה Σάρρα., על־ידי הוספת אות אחת - רי\"ש. עד כאן השֵמות, ועכשיו יש לסַפֵר את המאורעות: \"שׂרַי\" מובנו \"שִׁלְטוֹנִי\", \"ושרה\" מובנו \"שַׁלֶטֶת\". הראשון מסמל מעלָה מסויימת, והשני מעלָה כללית. ובאותה המידה שהסוג הכללי גדול מן המסויים, בה במידה גדול השם השני מהראשון, כי המסויים קטן ונפסד, והסוג הכללי רב הוא וכן בלתי־ נפסד\" (על שינוי השמות, עז-עח).", + "מדרש פילוני זה נובע ללא ספק ממדרש ארץ־ישראלי קדום. ואף על פי שישנם שינויים ביניהם, בכל זאת נראה ששניהם מעור אחד הם, והמדרש האלגורי של פילון בנוי על מדרש חז\"ל. ואלה הם מדרשי חז\"ל:", + "א. \"שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. בתחילה הרי היא שרי על עמה, עכשיו הרי היא שרה על כל באי עולם\" (תוספתא ברכות א, יד).", + "ב. \"בתחילה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו\" (ברכות יג, א).", + "ג. \"לשעבר היתה שרי לעמה, עכשיו היא שרה לכל באי עולם\" (ב\"ר מז, א הוצאת טהעאדאר עמ' 471).", + "ד. \"לשעבר היתה שרה לעצמה, עכשיו היא שרה\" וכו' (נוסחאות אחרות של ב\"ר, שם).", + "ה. \"שרי לשון יחיד, כמו אדונִי, או \"שרי\" חרוקה (כלומר בחיריק תחת הרי\"ש), אבל \"שרה\" אדונית לכל\" (מדרש החפץ, מובא ב\"תורה שלמה\" לפסוק זה, הע' קטו).", + "ו. \"שרי לשון יחיד, משמע שָׂרָתי\" (רש\"י לברכות יג, א).", + "מאמרי חז\"ל אלה נחלקים לשתי קבוצות. בראשונה היתה שרי \"לעמה\" או \"לאומתה\", ובשנייה היא שרי \"לעצמה\", לשון יחיד. נראה, שהנוסח הארץ־ישראלי הקדום היה \"לעצמה\", כפי שנמצא גם בפילון. הדרוש \"לעמה־לאומתה\", שאין לו יסוד במקרא, הוא חילוף מאוחר של \"לעצמה\" שהושפע מן הנאמר בשינוי שמו של אברהם: \"לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית יז, ה), בתחילה הרי אתה אב לארם, עכשיו אתה אב לכל העולם כולו\" (תוספתא ברכות א, טו). לסיפא של דבריהם: \"עכשיו היא שרה לכל באי עולם\" יש יסוד במקרא, שנאמר על שרה \"והיתה לגוים\" (בראשית יז, טז), המקביל גם לנאמר על אברהם \"והיית לאב המון גוים\" (שם שם, ד)." + ], + [], + [ + "מדוע נפל אברהם על פניו וצָחַק?", + "הנפילה על פניו מורָה על שני עניינים: האחד, הוא התפעמות מתוך הערָצָה מופלגת לאלהִי; והשני הוא הודאה, וזו מתאימה ושווה לאשר כבר נאמר. כי השֵׂכל הודה שרַק האלהים ניצב, בעוד שכָּל הבריות הנולדות (נתונות) לשינוי במעגל נע, והם נופלים175 נופל בניגוד לניצב. מ. על אותו החֵלק שבזכותו הם רגילים לקום ולעמוד זקופים - הפָנים המושלים176 ראה לעיל יז, ג שו\"ת בראשית ג, מא ובביאור שם.. ובצדק הוא צָחַק, כי שָׂמַח על ההבטחות ונמלא תקוות גדולות וצפה שהן תתגשמנה, ומשום שקיבל בבירור חזון, שבזכותו, הוא הכיר לבטח את זה אשר ניצב יציב לנֶצח, ואת זה אשר נכפף מטִבעו ונופל165 בשבעים ἐξολεθρευθήσεται =נכרתה נשחתה אבדה וכו'. הביטוי הארמני הופיע בסיפור המבול, וכן תורגם לעתים: נפסד. מ..*שו\"ת בראשית ג, נה
___________
", + "\"וטבעי היה, שהשֵׂכל מנופָּח מהבטחות כאלה יתנשא למעלה, אך הוא (אברהם), במטרה לגַנוֹת אותנו, הרגילים ללכת נטויי גרון מסיבות קלות ביותר, נופל וצוחק מיד את צחוק הנשמה. ואמנם הוא זָעַף בפניו, אך בת צחוק בשִׂכלו ושמחה גדולה ומלֵאָה שוכנת בקרבו. ושני אֵלה, הנפילה והצחוק, מופיעים יחדיו אצל החכם, אשר נפלו בחלקו טובות גדולות מן הצפוי. האחת (הנפילה), היא כעין ערבון שלא יתיַהֵר, באשר הוא יודע את הַבלוּתָם של בני־תמותה, והשני (הצחוק) הוא אישור לדביקותו, שהרי הוא חושב שהאלהים הוא הסיבה היחידה לטובות ולחסדים. שֶיִפּוֹל הנברא! ואף יזעף, זהו טיבו, הרי אינו יציב, ואף עָצֵב הוא כשלעצמו. ושיקום על־ידי האֵל ויצחַק! כי הוא (ה') לבדו תמיכתו ושמחתו\" (על שינוי השמות, קנד-קנו).", + "\"וזהו שקוראים לו בשקר - שמחת הכסילים. אך (השמחה) האמתית הוזכרה, הרי היא זו ההולמת רק לאנשי מעלה. \"נפל אם כן וצחק\". הוא לא נפל מאת ה', אלא מעצמו. כי הוא עמד אצל הבלתי־משתנֶה, ונפל מגאוות עצמו. לפיכך, כשהוטל ארצה השֵׂכל החכם־בעיניו, והתרומם (השֵׂכל) אוהב־האלהים, ומתבסס סביבו (סביב ה'), שרַק הוא איתן - אזי הוא צָחַק מיד ואמר בלבו: \"האם בן מאה שנה יוליד, והאם שרה בת תשעים השנה תלד\"?\" (על שינוי השמות, קעה-קעו).", + "\"ומאידך, תמצא את המוסריות הרה בשמחה שופעת, ואת האיש הנעלה מוליד בצחוק וטוב־לב, והצאצא משניהם הוא הצוחק176* גם במדרש הנעלם מובא שיצחק מסמַל את השמחה: \"אמר ר' אבהו, הא חברייא אמרו, דעכשיו אתקרי יצחק על שם חדוותא סגיאה דבעלמא. אמר ר' אבהו, בתחלה נקראת הנשמה אברהם והגוף שרה, עכשיו נקראת הנשמה יצחק והגוף רבקה, וכו'. תא חזי, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו (בראשית כד, סז), אוהב לאותו הגוף ומתנחם עמו, והוא עת לשחוק והחדוה בעולם\" (מדה\"נ בזֹהר חיי שרה קכט, א).. וכך מעיד הדיבֵּר האלהי, שהאיש החכם מוליד בשמחה ולא בצער: \"אלהים אמר לאברהם, שרה אשתך לא תקרא שרה, כי שררה יהא שמה, ואברך אותה ואתן לך ממנה בן\" (בראשית יז, טו-טז). והוא מוסיף: \"ואברהם נפל על פניו וצחק ואמר האם לבן מאה שנה יוליד והאם שרה בת תשעים השנה תלד\"? והוא (אברהם) נראה שמֵח וצוחק, כי הוא עומד להוליד את האושר, את יצחק. ושרה, שהיא המוסריות גם כן צוחקת\" (דרשות אלגוריות ג, ריז-ריח).", + "פילון מפרש ש\"ויצחק\" אינו לשון לעג, ואין הוא מורה על ספיקו של אברהם או על חוסר אמונתו, אלא שהוא צחוק של חדוה וגיל, שאברהם שמח שמחה גדולה על הבשורה שיוולד לו בן למאה שנה. פירוש כגון זה לא מצאתי בספרות חז\"ל, פרט לאונקלוס שמתרגם \"ויצחק\" בלשון שמחה: \"ונפל אברהם על אפוהי וחדי\". ורש\"י הולך בעקבות אונקלוס, ומפרש: \"זה תרגם אונקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזה שהקפיד הקב\"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם\".", + "הרמב\"ן מפרש בדרך אונקלוס ורש\"י, והוא דן על כך באריכות ומביא ראיות מן הכתובים לחזק את הפירוש ש\"ויצחק\" הוא לשון שמחה: \"ויצחק תרגם אונקלוס וחדי, וכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח, לב), משחקים לפני ה' (שמואל־ב ו, ה). ולפי דעתי, שהכונה בלשון הזה, כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא ה' שחוק פיו וכו'. וכן עשה אברהם, כאשר נאמר לו זה שָמח ומלא שחוק פיו, ויאמר בלבו ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד, הלבן מאה שנה יולד ואם בת תשעים שנה תלד?\". יש לציין, שפירוש הרמב\"ן הוא כמעט מלה במלה פירושו של פילון. וכן בספר היובלים טו, יז: \"ויפול אברהם על פניו וישמח\". ובפירוש הר\"ן: \"אחשב, שאחזו השחוק במשמע זה הדבר הנפלא, ולרוב שמחתו עליו\" וכו'.", + "מדוע הוא (אברהם) כביכול חסר־אימון ביחס להבטחות, כי (הכתוב) אומר: \"אמר177 בשבעים: \"אמר בשִׂכלו\" εἶπεν ἐν τῇ διανοίᾳ αὐτοῦ. האם השמיט המתרגם את \"בשִׂכלו\"? הדיון תלוי בביטוי זה החסר בציטוט הפסוק בשאלה. ובמסורה: \"בלבו\". וראה הע' הבאה. מ. האם יהיה בן לבן מאה שנה, והאם שרה בת התשעים תלד\"?", + "לא לשוא ובאקראי נוספו המלים \"אמר בלבו\"178 מילולי: בשִׂכלו. מ., כי מלים בלתי־הגונות היוצאות מהפה והלשון נחשבות לעוון וצפויות לעונש, אך אלה העולות במחשבה, אין בהן כל חטא. כי השֵׂכל נוהג ביהירות שלא ברצונו, כשתאוות שונות נופלות עליו מכל עֵבר, עתים הוא מתקומם נגדן וממורמר נאבק בהן ומשתוקק להימלט מהופעתן. ושמא לא פיקפק, אלא נדהם מן המתנה המופרזת, והוא אומר בפליאה: \"הנה בשׂרֵנו עבר זמנו והגיע מעֵבֶר לגיל ההולדה, אך הכל אפשרי לפני אלהים, גם להמיר זיקנה בנוער, גם להביא את העָקָר שאינו נושא פרי, להולדה ופוריות. ובכן, אם בן מאה שנה ובת תשעים שנה יולדים, הרי המקובל וכל אשר מתרחש בהתאם ובמקומו נעלמים לחלוטין, ורק גבורת ה' וחסדו כאחד מתגַלים בכל הֲדָרָם179 ראה לעיל טז, א (שו\"ת ג, יח)....*שו\"ת בראשית ג, נו
___________
", + "הפירוש הראשון הוא, שאברהם צחק ונסתפק, אבל הספק היה רק \"בלבו\". ובתרגום יב\"ע: \"ונפל אברהם על אנפוי ותמה\", וכן במדרש לקח טוב. פילון מלמד זכות על אברהם -כשיטתו תמיד להגן על האבות- שאברהם חשב את הדברים בלבו, ולא אמרם בפיו, ויש להבדיל בין מחשבה למעשה, כי המעשה נשאר קיים ועומד, אבל המחשבה באה וחולפת בין־רגע, ולדעתו, המלים העולות במחשבה אין בהן כל חטא. חז\"ל סיכמו דיעה זו בקצרה: \"מחשבה רעה אין הקב\"ה מצרפה למעשה\" (קדושין מ, א), והיא מחשבה שלא הוּצאה אל הפועַל.", + "במקום אחר מרחיב פילון את הרעיון שהביע כאן בקצרה, ושם נאמרים הדברים בדרשה שנשא לפני הציבור באלכסנדריה. ואלה דבריו:", + "\"בל תחשוב, מכובדִי, ש\"אמר\" לא בפיו אלא \"בלבו\" נוסף באקראי. להיפך מאד, במכוון! ומדוע? כי במשפט \"האם יוולד לבן מאה שנה\" דומה שהטיל ספק בלידתו של יצחק, וקודם לכן נאמר שהוא האמין בנוגע אליה, כפי שהֶראה דבַר הנבואה מעט קודם לכן: \"לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממך\" (בראשית טו, ד), ומיד לאחר מכן אומר: \"אברהם האמין בה' ויחשבה לו לצדקה\" (בראשית טו, ו). ומכיון שסַפקָנוּת לא באה בעיקבות האמונה בעבר, תיאר (הכתוב) את הספקַנוּת כקַצרת־זמן, ומתמשכת רק עד הלשון והפה, ועומדת בשִׂכלו הנָע במהירות. כי נאמר: \"ואמר בשִׂכלו\", ואיש ממטיבי הלָכת המעולים אין בכוחו להשיג (את השֵׂכל) במרוצתו, כי הוא עובר (במעופו) את כל בעלי הכנף... ולפיכך אצל איש־המעלָה, ההשתַנות היא קצרה, לא מתפרקת ולא מתחלקת, איננה חושית, אלא שִׂכלית בלבד, ובמובן מה היא אַל־זמנית. אפשר ואֵי־מי ישאל, מדוע הוא (אברהם) לאחר שהאמין, החזיק בשֶמֶץ, צֵל או ריח של אי־אימון כל שהוא? אך דומני, שאדם זה אינו רוצה אלא להראות, שהנברא הוא בלתי־נברא, שבן התמותה הוא בן־אלמוות, ושהנפסד הוא בלתי־נפסד, ואם מותר לומר, שהאדם הוא אלהים. שכֵּן הוא אומר' שהאמונה בה מחזיק האדם צריכה להיות חזקה כל כך, עד שלא תהא שוֹנָה כלל מזו של ה\"קיים\" (באמת), שהיא מושלמת ומשוכללת בַכֹּל. כי משה אומר בשירה הגדולה: \"אל אמונה ואין בו עוֶל\" (דברים לב, ד). ובעֲרות גדולה היא לחשוב, שנפש האדם יש בכוחה להכיל את מידות האלהים, שאינן מתנודדות (אלא) יציבות ביותר. דַי (לה לנפש) שביכלתה לרכוש את השתתפותן של (מידות האל), שהן פחותות בהרבה, הן בגודלן והן בכמותן מן האב־טיפוס... אברהם האמין איפוא בה', אך האמין כבן־אדם, וזאת על מנת שתַּכִּיר את המיוחד לבן־תמותה, ותלמַד שהשינוי נתהווה מעצם טִבעו, ולא מסיבה כל שהיא אחרת. ואם (השינוי) היה קצר ורִגעי, מן הראוי להודות כי רבים אחרים הוצפו בשטף הזרם, ובעָצמתו אבדו לנֶצח\" (על שינוי השמות, קעז-קעח; קפ-קפג; קפו).", + "עֶמדת הפרושים היא, שלפי היהדות, ישנה חשיבות יתירה לכוונות האדם ולמניעיו ומטרותיו, אם להיטיב או להרע. חז\"ל אומרים, שאמנם הכוונה היא שמהווה משמעות הפעולה והמאשרת אותה, אבל הכוונה כשלעצמה, אם היא אינה באה לידי פעולה, כמעט שאין לה תפקיד בקביעת מעשי היחיד. המעשים לבדם קובעים מעמדו של האדם בנוגע לחוק, ורק על־ידיהם אנו דנים אותו לזכות או לחובה. לאמיתו של דבר, ההלכה המקובלת היא, שבכוח בית דין להעניש רק על הפשעים שבאו לידי מעשה (מכות ד, ב). הרמב\"ם מזכיר רק שלשה מקרים שבהם הדיבור הוא חטא שלוקים עליו (הלכות סנהדרין יח, ב). לפי חז\"ל, מבחינה מוסרית, לשון הרע הוא חטא חמור, וכל המסַפְּרָה מגדיל עונותיו עד לשמים (ערכין טו, א-ב). אבל לפי ההשקפה החוקית, חטא הדיבור אין לחשבו כחטא בפועל, ועונשו רק בידי שמים. פילון הביע עיקרון זה בפיסקה חשובה כדלהלן:", + "\"הוא (משה) אומר, שבכדי להשיג זאת לא צריך לעוף לשמים ואף לא ללכת לקצווי הארץ או הים. להיפך, הדבר קרוב, קרוב מאד. ומיד לאחר מכן הוא מַראֶה (קירבה זו) כמעט כמראֶה־עיניים, כשהוא אומר, שכָּל מעשה הוא \"בפיך ובלבבך ובידיך\"180 בשבעים καὶ ἐν ταῖς χερσίν σου αὐτὸ ποιεῖν, כלומר: \"ובידיך לעשותו\". השבעים הוסיפו איפוא \"ובידיך\" לפני \"לעשותו\", ופילון השמיט ποιεῖν αὐτὸ (=לעשותו\"). (דברים ל, יב-יד), ובאופן סִמלי: בדבריך בכוונותיך ובמעשיך. האושר האנושי מורכב מכַּוונה רצויה, מדיבור נאה ומעשה טוב, כשם שהאומללוּת (מורכבת) מהפכיהם. כי דרך הישר והחטא נמצאות באותם המקומות, (כלומר) בלב בפה וביד. אמנם, הרי גם קיימים אֵלה החפֵצים בַּמהוּגָן מאד, נאה דורשים, ומקיימים את הצריך קיום. ומשלושת (הפעולות), הקלה ביותר - להתכוון שלא כהלכה, והחמורה ביותר היא לבצע עוולה בידים, והדיבור שאין לאמרו (נמצא) באמצע. אך למעשה קשה ביותר להיפטר מן הקל ביותר, כי קשה להשיב למנוחתה את הנפש המתרגשת. ייקל על אדם לעצור זרם שוטף, מ(לבלום) את תנודתה השוטפת של הנפש חסרת־הרָכֶן. כי מחשבות לאין־מספר סוערות בזו אחר זו כמשברי ים, ובעָצמתן סוחפות ומסחררות ומבלבלות את ה(נפש) כולה. לפיכך, הטיהור המעולה והמושלם ביותר הוא, שלעולם אף לא לקָרֵב ללב אף מחשבה רעה, ולחיות כאזרח שָלֵיו ושומר חוק, שהצֶדק מדריכו. והשני במעלה הוא, שלא להכָּשל בדברים, (דהיינו) לכַזֵב, להישבע לשקר או לרַמוֹת או להטעות או להלשין, ובכלל, במטרה להמיט אסון על אחרים, להרחיב פה ולשון, אשר מוטב היה לשים להם רֶסֶן ואזיקים בַּל־ינתקו. וקל לראות מדוע יש בלְזוּת שפתים חטא חמור יותר מאשר במחשבת אוון. כי עתים מהרהר האדם שלא ברצונו ושלא במתכוון, שכֵּן הוא נאלץ לקלוט דיעות בהן אינו חפץ, ואין כל אשמה בשגגה. אך האדם מדַבֵּר מרצונו הוא. לפיכך, כאשר האדם איננו מביע טוב, הוא עושה עוול. האומלל! אשר אינו חפץ להוציא מפיו דבר טוב, אף לא בשעה שהוא מזדמן לידיו. ומוטב היה לוּ נקט בשתיקה - הבטוחה ביותר. והאם לא יכול אדם לשקוט? והלא לשתוק הוא ענין התלוי ברצון.", + "\"אך החטא החמור יותר מהדיבור, הוא מעשה עוול. כי מקובל לומר \"המִלה היא צל המעשה\"181 מימרה זו נמצאת בדימוקריטוס ואחרים, ראה מילואי קולסון לפיסקה זו, עמ' 592., ואם הַצֵל מזיק, כיצד לא יזיק המעשה הרבה יותר? ולפיכך מנַקֶה משה מאשמה ועונש את הדעת הנתונה לתחלופות ושינויים רבים. שכֵּן היא קולטת מחשבות הנוהגות להיכנס מבחוץ, יותר מאשר מבצַעַת אותן בעצמה מבפנים. אך כל אשר יוצא מן הפה, הוא (משה) רואה כזקוק לסניגוריה והעֲמָדָה לדין, כי הדיבור ברשותנו הוא. ופסקי־ דין אלה מקילים בדיבורים ומחמירים במעשי אשמה. הרי הוא קָבַע ענשים כבדים לעושי העוולות הגדולות, אשר הביאו לידי מעשה את אשר זממו בדעתם חסרת־הדעת, והגו בחַדוּת לשונם. וככפרה לשלשתם, - מחשבה דיבור ומעשה, - הוא (ה') נָתַן את הכבש, זוג תורים או בני יונה, ועשירית -מידה מקודשת- של איפה. כאשר מן הראוי לכַפֵּר על המחשבה בכבש, על הדיבור בבני הכנף, ובאיפה על המעשה. ומדוע? שכֵּן המעוּלָה בקִרבֵּנו הוא השֵׂכל, ובין בעלי החיים הבלתי־שכליים, (המעוּלֶה) הוא הכבש, שכֵּן זו החיה השקטה ביותר, וכן גם בזכות התפוּקָה השנתית שמגַדֵל (הכבש) מעצמו, לתועלתם וקישוטם של בני האדם. הרי הלבוש מונע את פגיעתם של הכפור והחום, ומכַכֶה על אֶסורי הטבע ומקדֵם את הצניעות אצל המשתמשים בו. שבעל החיים המעולָה -הכבש- יהא אם כן, הסמל לכפרתו של המעוּלֶה -השֵׂכל. והעופות (יהיו סמל) לדיבור, שכֵּן הדיבור קַל ומכונף מטִבעו, מהיר מן החץ, ונישא לכל עבר. את הנאמר, ולוּ רק פעם אחת, שוב אין להשיב, הוא נישא החוצה, טס במהירות רבה, מכה באזנים, חולף דרך השמיעה כולה ומהדהד מיד\"182 וכעי\"ז דרשו בחז\"ל על ציפורי המצורע: \"שתי צפרים וכו' אילין ציפריא קולנין וכו', יבוא קול ויכפר על הקול\" (ויק\"ר טז, ו-ז). \"למה נשתנה קרבנו משאר קרבנות? על שסיפֵּר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב יהא קרבנו שתי צפרים, שקוֹלָן מוליכות\" (תנחומא מצורע, ג). \"אמר רבי יהושע בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים לטהרתו (ויקרא יד, ו)? אמר הקב\"ה, הוא עושה מעשה פטיט (רש\"י: לשון קול היוצא בחשאי), לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט (רש\"י: שהצפרים צועקין בכל שעה)\" (ערכין טז, ב). (על שינוי השמות, רלז-רמז).", + "מפיסקה זו גלוי, שפילון מקיים, שאין אדם נתפס על כוונת הרעה, מפני שקשה לעצור בעד מהלך המחשבות. אף על פי כן, האדם אחראי כליל בעד דיבורו, ובעוד שאין לקנסו על שהֵרע בדיבורו לזולתו, הוא \"זקוק לסניגוריה והעמדה לדין\". פילון, אפוא, כמו חז\"ל, מכיר רוב חשיבותה של אמרת הכתוב: \"מוצא שפתיך תשמור\" (דברים כג, כד).", + "הפירוש השני שפילון מביע בשו\"ת הוא, שלא היה כל ספק לפני אברהם, אלא שבמלים \"הלבן מאה שנה\" וכו', מביע אברהם את השתוממותו על שה' עומד לשַנות את דרך הטבע, ואף בהיותו בן מאה ושרה בת תשעים, יש ביד ה' לחולל את לידת יצחק.", + "וכן במפרשי המקרא: \"והתמיה שתמה, לא לפי שלא האמין, כי כבר אמר והאמין בה', אלא כאדם התמה ואומר דבר גדול הוא זה אם יעשה האל עמי זה\" (רד\"ק). \"או שתהיה הלבן מאה שנה בשאלה לדבר פלא, לא כדבר נמנע\" (רמב\"ן). \"ולא היה אברהם זה מספק ביעוד האלקי, שנאמר מפורש שתלד לו בן ושכָּל היעודים יתקיימו בו, אלא שבחקירתו והתבודדותו גזר אומר, שהוא בלתי אפשר כפי המנהג הטבעי, וישאר אם כן שיהיה פועַל אלקי על דרך הפלא והנס\" (אברבנאל)." + ], + [ + "מדוע אומר אברהם לאלהים: \"זה ישמעאל שיחיה183 כך בשבעים. ובמסורה: \"לוּ ישמעאל יחיה לפניך\". לפניך\"?", + "ראשית, \"אלהים, אין אנו מתייאשים ממין משובח יותר. להיפך, אני מאמין בהבטחותיך184 ההבטחה להולדת יצחק שבפסוק: \"וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן\" (בראשית יז, טז)., אך דַי לי במתנה זו, שתתן חיים ל\"זה\" שבשלב זה חי עדיין כבנִי, אף על פי שהוא אינו בן לפי טיבו האמיתי, כי נולד מפילגש\". שנית, (אברהם) מבקש עכשיו טובה נוספת. אין הוא שואל חיים לבנו, אלא גם חיים \"לפני אלהים\", כי אין דבר הראוי להיחשב מוּשלם יותר מאשר (לחיות) לפני חוסנוֹ וישועתו של ה', דבר המשתווה לאלמוות. שלישית, הוא מרַמֵז על דרך ההשעָרָה, שקוֹל185 מילולי: הדבר שנשמע. מ. תורת האֵל לא רק יינָתֵן לשומעים186 ישמע־אל., אלא יחדור פנימה, יטביע רישומו ויעַבֵּד את החלק המושל שלהם. ואמנם, אֵלה החיים הראויים לפני האלהים, - להגשים את הדיברוֹת187 לבצע את דבר אלקים, הם החיים האמיתיים לפניו. מ..*שו\"ת בראשית ג, נז
___________
", + "לפנינו שלושה פירושים: האחד, שבתיבת \"זה\" הוא מתכוון שֶדַי לו שזה יחיה, אף על פי שאינו נולד לשרה, אלא שהוא בנה של הגר. השני, שאברהם לא ביקש עבור ישמעאל חיים סתם, אלא שיחיה חיים רוחניים לפי דרכי השם, חיים \"לפני האלקים\". והשלישי, \"ישמעאל יחיה\", שהמצוות לא תהיינה רק עניין של שמיעה, אלא של קיום המצוות המעשיות שייהפכו לחלק מן החיים, בחינת \"וחי בהם\".", + "הפירוש הראשון, שֶדַי לוֹ שיינתנו חיים לישמעאל, נמצא במפרשים: \"לוּ ישמעאל, כלומר די במה שנתת לי והוא יחיה, ר\"ל חיים טובים\", וכו' (רד\"ק). \"לוּ ישמעאל יחיה לפניך, אמר אברהם, איני רוצה שיתקיים אלא ישמעאל\" (מדרש אגדה). \"לוּ ישמעאל וגו', כלומר די היה לי אם ישמעאל יחיה, וכל שכן עכשיו\" (בכור שור).", + "הפירוש השני, שאברהם ביקש מאת ה' שישמעאל ישמור דרכי ה' וילך בם, ובכך יזכה לחיי אלמוות, נמצא גם במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ויאמר אברהם לוּ ישמעאל, מגיד הכתוב, שאף על פי שבישרו המקום ביצחק, היה לבו מתפוגג עליו אם יחיה או לא יחיה, ביקש עליו להחזירו בתשובה ולהחיותו לעולם הבא\". וגם בתרגום יב\"ע: \"ויאמר אברהם קדם ה', הלואי ישמעאל יתקים ויפלח קוּמָך\". כעין זה ברש\"י: \"יחיה לפניך, יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (בראשית יז, א), פלח קדמי\" (וכן תירגמו האונקלוס והיב\"ע את \"התהלך לפני\").", + "גם במקום אחר בכתביו, דן פילון באריכות בפירוש הזה, ובדרך זו מוסיף לדרוש על פסוקים אחרים שבתורה: \"כשהוא (אברהם) מתפלל עבור ישמעאל שיחיה, אין הוא מתכוון לחיי גופו, אלא שדבַר ה' יפעמוֹ לנֶצח וישלהבו. וכפי שכבר הזכרנו, הוא מתפלל מחד, שהשמיעה לדברים ולימוד הלקָחים הקדושים יחיו. ומאידך, יעקב המתאַמֵן (מתפלל) לטוּב טִבעי, שכֵּן הוא אומר188 אמנם, משה בירך כך את השבט. ועל יעקב המתאַמֵן ראה להלן.: \"יחי ראובן ואל ימות\" (דברים לג, ו). האם הוא מתפלל לאלמוות ולנצחיות189 מילולי: בלתי נפסד. מ., ענין בלתי אפשרי באדם? ודאי לא! יש אם כן לומר, מהו הדבר אותו הוא רוצה להציג?... שחיי המוסריות הם החיים לאמיתם... (חיי אמת), מתוקנים לאֵלה שזכו להימלט מתלאות המוצאות את האנושות, ולחיות לפני אלהים לבדו\" (על שינוי השמות, רט-רי; ריג).", + "דומה לפירושו של פילון ל\"יחי ראובן ואל ימת\", נמצא בחז\"ל: \"יחי ראובן ואל ימת, והלא מת הוא?! אלא \"ואל ימת\", - לעולם הבא\" (מדרש הגדול דברים, שם). \"יחי ראובן ואל ימת, יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא\" (סנהדרין צב, ב). פילון וחז\"ל דרשו כאן, שהתפילה \"יחי ראובן\" וכו' כוונתה לחיים רוחניים, ולחיי העולם הבא.", + "פירוש כעין זה מציג פילון גם בנוגע ליוסף: \"(יעקב) המתאַמֵן ביותר ואמיץ הלב, התפלא מאד, שאדם אשר צָף באמצע נהר החיים, לא נסחף מעולם בַּשֶטֶף, ובכוחו היה להתייצב בפני גלי ההון הרב, ולעמוד בפרץ חסר־גבול של תענוגים ולא להיגרר לסערה של תהילת שוא190 על חרדתו של יעקב, שמא נסחף יוסף בזרם ההון והכבוד במצרים, ראה דבריו ב\"על חיי יוסף\", רנד, רנח. וכשהעלה משה את עצמות יוסף, נאמר במכילתא (פתיחתא לפרשת בשלח) על קפדנותו של יוסף בשמירת המצוות במצרים ועשרת הדברות: \"המונח בארון זה (=יוסף), קיים מה שכתוב בארון זה (=הלוחות)\".. וכך לא יעקב מדַבֵּר אל יוסף, אלא רוח הקודש (מדברת) לכל אדם הבריא בגופו והשרוי בשפע עושר ואיננו נכנע לפניו כלל, (שנאמר) \"כי אתה עודך חי\" (בראשית מו, ל). פתגם מופלא הוא זה\" (על שינוי השמות, ריד-רטו).", + "שמחתו הגדולה של יעקב היתה, שיוסף עדיין עומד בצדקתו, והוא עמד בנסיון ולא התיהר בעשרו וכבודו במצרים. וכך דרשו חז\"ל על \"רב עוד יוסף בני חי\" (בראשית מה, כח): \"רב כֹחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו\" (ב\"ר צד, ג). הצד השווה שבפילון ובחז\"ל הוא, שחיי יוסף מתוארים על ידם כחיים המצורפים על־ידי עמידתו בנסיונות החיים הגשמיים, אלא שפילון מתאר אותם כמצוֹרפים מנסיונות גדולתו ועושרו במצרים, וחז\"ל כמצורפים מנסיונות הצרות שעברו עליו ועודנו חי - עודנו עומד בצדקתו.", + "במקום אחר דורש פילון את הפסוק שלפנינו, ובעיקר מדגיש את כפילות הלשון שבו: \"ובכן, לאחר ש(אברהם) הכיר את ההבטחה, ואמר בלבבו191 ראה קולסון על אתר, עמ' 7־246 הע' 2. את הדברים מלאי הכבוד ויראת שמים, - אזי איש המעלה הרגיש שתי (רגָשות): את האמונה באלהים ואת חוסר האמונה בנברא192 ראה הפירוש השלישי בבראשית יז, ג שו\"ת בראשית ג, מא, וכן יז, יז שו\"ת בראשית ג, נה ובביאור.. וטבעי הוא, שביקש ואמר: \"זה ישמעאל שיחיה לפניך\" (בראשית יז, יח). והוא משתמש כהלכה בכל אחת מהמילים המובאות: \"זה\" \"שיחיה\" ו\"לפניך\". ומכיוון שלא מעט אנשים הוטעו על־ידי אותם ביטויים לעניינים אחרים, יש לעיין בדברַי: ישמעאל פירושו \"שמיעה לאלהים\". אלא ישנם השומעים לתורות האלהיות לטובתם, ויש (השומעים) לרעתם ול(רעת) האחרים. האם לא התבוננת בבלעם הקוסם? נאמר עליו \"שומע אמרי אל ויודע דעת מעליון\" (במדבר כד, טז). אלא מה הרוויח משמיעה זו או מידיעה זו, לאחר שבזדונו השתדל לנקר את העין המעולה של הנשמה, אשר רק היא לבדה נתחנכה לראות את האלהים?193 כלומר \"ישראל\", שפילון כרגיל מפרשו \"ישור אל\". אכן, לא עלה הדבר בידו הודות לכוחו ועוזו של המושיע. לפיכך, כשטירוף דעתו מפלח בקרבו ומוכֶּה מכות לרוב, הוא גווע בין המוכים (ראה במדבר לא, ח), וזאת מכיוון שבתעתועי קוסמים זייף את הנבואה שלוּחת־האֵל. הצדיק התפלל, איפוא, כיאות ש\"זה ישמעאל\" רק יהא בריא, (להבדיל) מאלה שאינם שומעים באמונה להוראות המקודשות, ומשה אסר עליהם לחלוטין לבוא בקהל של המושל הכל (ראה דברים כג, א-ב)\" (על שינוי השמות, רא-רד)." + ], + [ + "מדוע נאמר הצו מאלהים לאברהם כהסכֵּם: \"כן, הנה194 כך בשבעים Ναί ἰδοὺ Σαρρα ἡ γυνή σου τέξεταί σοι υἱόν. ובמסורה: \"אבל שרה אשתך יולדת לך בן\". שרה אשתך יולדת לך בן\"?", + "זהו אשר (הכתוב) מרַמֵז בדרך זו. הוא אומר: \"(אמנם) הַצהרתי והַסכּמתי זו מוטלות עלי, ובבירור, מתוך שמחה שאינה מעורבת. (אך) אמונתך היא ללא פיקפוק, ויתר על כן נקייה מספיקות, ויש לה חֵלק בצניעות ויראת הכבוד. לפיכך מה שהבטחתי בתחילה שיתרחש לך בעתיד, יען כי האמנת בי, בוא יבוא בשלימותו\". הרי המלה \"כן\" מורָה על כך.*שו\"ת בראשית ג, נח
___________
", + "דברי פילון שווים במקצת לתרגומים שתירגמו תיבת \"אבל\"- \"בקושטא\", וכן ברש\"י: \"אבל, לשון אמתת דברים\", ז\"א שיתקיימו דברי הבטחתו של ה'." + ], + [], + [ + "מדוע הוא (ה') אומר: \"ואת בריתי אקים ליצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת\"?", + "כמו בצוואותיהם של בני אדם, יש הרשומים כיורשים, ויש הראויים למתנות אותן הם מקבלים מן היורשים. כך בצוואות האלהיות, יורש הוא זה אשר מטִבעו תלמיד טוב של אלהים195 הוא יצחק., מעוטר ומושלם במעלות טובות. אך מי שמוצג על־ידי שמיעה196 הוא ישמע־אל., וכָפוף לחוק החכמה, ונוטל חלק בלימודים היסודיים197 אנציקלופדיים. מ. וראה לעיל טז, א שו\"ת בראשית ג, יט., איננו יורש, אלא מקבל חסדים ומתנות (מן היורשים). יתר על כן, יפה אומר (הכתוב) ש\"בשנה האחרת\" תלד את יצחק, כי אין זו לידה לחיים הקיימים בזמן הזה לפנינו, אלא ל(זמן) אחר, שהוא ממושך וקדוש וטהור ואלהי, שיש בו שפע רב, ואין דומה לו בין אומות העולם.*שו\"ת בראשית ג, ס
___________
", + "את הפירוש האלגורי ל\"בשנה האחרת\", דורש פילון גם במקום אחר בכתביו: \"כשהוא מאדיר את יפיו של העומד להיולד, הוא אומר שייוולד \"בשנה האחרת\". ובשנה האחרת הוא אינו מתייחס למעגל הזמן המתחיל על־פי סיבובי השמש והירח, אלא למיוחד וזָר וחדש, \"אחר\" בנוגע ל(דברים) הנראים והמוחשיים, והוא נבחן ב(עניינים) בלתי־ גופניים ושִׂכליים, ויש לו חלק בתבנית ובאבטיפוס של הזמן - הנצחיות. והנצחיות הוראתה היא חיי עולם המחשבה, כשם שהזמן הוא (חיי) הדברים המוחשיים\" (על שינוי השמות, רסז).", + "בפירושו על פסוק זה ועל הפסוק שלפניו, משווה פילון את ישמעאל ויצחק. ה' מקיים ברית עם יצחק, אבל ישמעאל הוא רק מקבל מכל טוב ואיננו יורש (\"הנה ברכתי אותו\" וכו'). וכן בירושת ה', מי שהוא תלמיד הוא הוא היורש האמיתי.", + "דבר זה נמצא במדרש הגדול כאן, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו, בירכו בטובות העולם הזה, בבנים ובעושר ובמלכות. אבל טובת העולם הבא אינה אלא ליצחק ולזרעו, שנאמר ואת בריתי אקים את יצחק\". וכעין זה באברבנאל: \"הנה גם כן אמר על ישמעאל ונתתיו לגוי גדול וכו', ומפני אהבתו יתן לישמעאל החלק הזה מברכותיו, אבל שאר הדברים מירושת הארץ והתיחדות ההשגחה וההנהגה האלקית, הנה זה יעשה ליצחק, כי עמו יקים את הברית אשר כרת את אברהם ולזרעו אחריו, לא עם ישמעאל וכו'. ולכן חזר לאמר ואת בריתי אקים את יצחק, ר\"ל הנה רבוי הזרע והנשיאים והגוי הגדול אעשה לישמעאל בעבורך, אבל קיום הברית לא יהיה כי אם ליצחק\". (אברבנאל בתשובה לשאלות ט-י). ובכוזרי: \"אע\"פ שנאמר בו הנה ברכתי אותו והפריתי אותו וגו', בטובה העולמית, ונאמר אחר כן ואת בריתי אקים את יצחק, רוצה לומר בענין האלקי והטובה בעולם\" (כוזרי ב, יד)." + ], + [], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב) שאברהם היה בן תשעים ותשע שנה כאשר נימול, וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה?", + "... מן הראוי להזכיר, שגיל שלשה עשר הוא שכֵינו ורֵיעו של שנים כפול שבע שָנִים, כשיכוֹלת ההולדה מתעוררת ונדחפת לזרע... שלישית, הוא מלמד את אשר עומד להינשא, שתחילה הוא מחויב ביותר למול את התענוגות והתשוקות־האהבים, כשהוא מוכיח את בעלי התאווה ורודפי הנשים, כדי שיכבשו את נאפופיהם המופרזים להם הורגלו, ואינם מכוונים ללידת ילדים, אלא לתענוג משולח רֶסֶן.*שו\"ת בראשית ג, סא
___________
", + "את מילתו של ישמעאל בגיל שלשה עשר, מפרש פילון, כי שנת הי\"ג היא קרובה לשנת הי\"ד, שהיא תחילת יכולת ההולדה לזכר. ולכן, העומד להינשא, צריך למול מתוכו את התענוגות והתשוקות, ויכוון רק לשם פריה ורביה. על טעם המילה בכללותה כבר כתב פילון לעיל יז, י-יא שו\"ת בראשית ג, מו; יז, י שו\"ת בראשית ג, מז; יז, יב שו\"ת בראשית ג, מח.", + "וכן פירשו מפרשי ימי הביניים בטעם המילה: \"ולפיכך צוהו האל באותו אבר, לפי שרוב העבירות יעשה על־ידי אותה האבר, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבוא האדם לעשות עבירה בתשמיש אותו האבר יהיה רואה אותו האות אשר בו ויזכור מה שצוהו האל וימנע מעשות העבירה ההיא, ולא יהיה כבהמה לבעול כל אשר ימצא, אלא במותר לו ולהשאיר לזרע ולרפואה\" (רד\"ק לבראשית יז, יא). \"ואמרו בטעם המילה, ששָׂם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר\" (רמב\"ן לבראשית יז, ט)." + ] + ] + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Verse", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/Hebrew/merged.json b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/Hebrew/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..665251c23b4c2d132f3b55c54282a3416d8f552a --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/The Midrash of Philo/Hebrew/merged.json @@ -0,0 +1,1724 @@ +{ + "title": "The Midrash of Philo", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/The_Midrash_of_Philo", + "text": [ + [], + [ + [], + [], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב) כשהוא הוֹגֶה ומהרהר בבריאת העולם: \"זה ספר1 תיבת \"ספר\" אינה במסורה, אבל נמצאת בשבעים, וראה בביאור. ולהלן בראשית ה, א: \"זה ספר תולדות אדם\". תולדות השמים והארץ כאשר נהיָה\"2 כך בשבעים ὅτε ἐγένετο וכן ב\"דרשות אלגוריות\" א, כ; \"על צאצאי קין וגלותו\", סד. ובמסורה: \"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם\".?", + "(הביטוי) \"כאשר נהיה\", נראה שהוא מורה על זמן בלתי־מוגבל ובלתי־ מוגדר. והוכחה זו מכחישה את אֵלה המסַכְּמִים, כשהם מצמצמים לאחד את מספר השָנִים3 הביטוי \"שָנים\" αριθμόν ετών בייחוד ביחס לבריאת העולם, לא נמצא בשאר כתבי פילון, וראה להלן בביאור לשו\"ת זו. בהן בא העולם לידי קיום. אך (הביטוי) \"זה ספר תולדות\" בא להורות כאן על ספר משׁוֹעָר, המכיל את בריאת העולם, וטמוּנה בו משמעות הדברים בקשר לבריאת העולם לאמיתה.*שו\"ת בראשית א, א
___________
", + "פילון מביא כאן שתי שיטות בנוגע לבריאת העולם, שהיו ידועות בזמנו. הראשונה, שהעולם נברא בזמן בלתי־מוגבל ובלתי־מוגדר, ופילון נוטה לשיטה זו. והשנייה, שהעולם נברא בזמן מוגדר, ויש אומרים שהיה זה מספּר מסויים של שָנים. המחלוקת מבוססת על תיבת \"בהבראם\".", + "נראה, ששו\"ת זו, המתחילה בפרשה השנייה של הבריאה, היא המשך לְמה שכתב פילון בפרשה הראשונה, ובוודאי ביסס שם את יסודות השיטה שהחזיק בה כאן. אבל חלק זה של השו\"ת חסר, ולכן עלינו לתלות שיטתו על יסוד דבריו בענין זה, המובאים בכמה מקומות בשו\"ת הבאות, בשאר כתביו, ובעיקר בספרו \"על בריאת העולם\", שנשתייר כולו בשלימותו.", + "שיטת פילון היא, שהקב\"ה ברא תחילה את העולם המוּשֹכָּל=האידיאי, ולאחריו ברא את העולם המוּחשי=החומרי4 רעיון זה הוא אפלטוני, ראה: טימאוס, עמ' 28 ובהרבה מקומות אחרים.. העולם האידיאי עלה במחשבה ביום הראשון שבספר בראשית, עד \"יום אחד\" (פסוק ה). גם העולם החומרי נברא בבת אחת, אלא שאחר כך נתחלק לתקופה של חמשת הימים הבאים שבספר בראשית. הסיבה שהיצירה נחלקה לששת הימים, אינה משום שהקב\"ה נזקק לתקופה כל־שהיא לבריאת עולם ומלואו, אלא שעשה כן למען הנבראים:", + "\"בששה ימים נברא העולם, הוא אומר, לא משום שהיוצר נצטרך לאורך הזמן -הן מובן הדבר, שהאלהים פועל הכל בבת־אחת, לא רק כשהוא מצַוה אלא גם כשהוא חושב (בלבד)- כי אם מפני שלנבראים היה צורך בטֶקס, ולטקס שייך מספָּר... והנה לכל אחד מן הימים חָלַק אחדים מחלקיו של הכל, והוציא מן הכלל את היום הראשון, שגם הוא עצמו אינו קורא לו ראשון, בכדי שלא יסָפֵר יחד עם האחרים, אלא, בראותו בו טבע של יחידה וכינויה וביחסו אותם לו (ליום), מכנהו בשם קולע אל המטרה - \"אחד\"5 ולא \"יום ראשון\", לעומת שאר הימים שנקראו: יום שני יום שלישי וכו'.... כשרצה לברוא את העולם הנראה הזה, יצר מקודם את העולם המושכל, בכדי שבהשתמשו בדוגמא בלתי־גופנית ודומה ביותר לאלהים, יעבד את (העולם) הגופני, צלמו הצעיר יותר של הקשיש ממנו, שיכיל סוגים מוחשים באותו המספר, כמה שיש (סוגים) מושכלים בעולם ההוא\" (על בריאת העולם יג; טו-טז6 כל המובאות מ\"על בריאת העולם\" הן מן המהדורה העברית בתרגומו של יצחק מַן. חוץ מן המקומות בהן צויין שהתירגום תוקַן..", + "ומצאנו גם מדרש בחז\"ל, שהפסוק הראשון בבראשית אינו מכוון ליצירה גשמית, אלא ליצירת המחשבה=האידיאה: \"כי כאשר השמים החדשים (ישעיה סה, יז). ר' יהודה בשם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, שמים חדשים וארץ חדשה אין כתיב כאן, אלא השמים החדשים והארץ החדשה, אפילו שמים וארץ העתידים להבראות כבר הם ברואים מששת ימי בראשית, הדא הוא דכתיב בראשית ברא אלקים את השמים - שמים שעלו במחשבה, ואת הארץ - שעלתה במחשבה\" (ב\"ר א, יג. על־פי הנוסח בילקוט שמעוני ישעיה, רמז תקיב). וראה ב\"ר א, ד: \"ששה דברים קדמו לבריית עולם, יש מהם שנבראו ויש מהם שעלו במחשבה להבראות\". \"האש והכלאים אף על פי שלא נבראו מששת ימי בראשית, אבל עלו במחשבה מששת ימי בראשית\" (ירושלמי ברכות ח, ו). \"אלה תולדות השמים וכו', בית שמי ובית הלל, בית שמי אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום, בית הלל אומרים מחשבה ומעשה ביום. אמר ר' שמעון בן יוחאי, תמה אני איך נחלקו אבות העולם ב\"ש וב\"ה על בריית שמים וארץ, אלא מחשבה בין ביום ובין בלילה, ומעשה עם דימדומי חמה\" (ב\"ר יב, יד).", + "ולפי פילון, גם יצירת האדם היתה יצירה של \"האדם האידיאי\", ולאחריה באה יצירה של \"האדם המוחשי\", עליה מדובר בפרשה שניה שבספר בראשית: \"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה\" (בראשית ב, ז). וכדברי פילון: \"אחרי זה הוא אומר כי יָצַר \"האלהים את האדם\", בלקחו \"עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים\". הוא מראֶה בזה באופן ברור מאד, כי יש הבדל גדול מאד בין האדם שנוצר כָּעת, ובין (האדם) שנברא מקודם בצלם אלהים. שכן הנוצר הוא מוּחָש, כבר יש לו חֵלק בתכונה, מורכב מגוף ונשמה, גבר או אשה בן־תמותה מטִבעו, אבל זה שלפי הצֶלם - (הוא) אידיאה ידועה\" (על בריאת העולם, קלד).", + "בשיטה שהעולם האידיאי והעולם החומרי נבראו כל אחד מהם בבת־אחת, נוקט פילון על פני ספרו \"על בריאת העולם\", וכן בכתביו האחרים: \"ואם אמנם ברא הבורא הכל בבת־אחת, הרי בכל זאת סַדר היה לדברים שנבראו יפה, שכן אין דבר יפה באי־סדר. וסדר, הן הוא רציפות וחיבור של מוקדמים ומאוחרים, אם לא בפועל, הרי במחשבותיהם של המוציאים לפועל. כי רק כך אפשר היה שיהיו עשויים בדיוק, קבועים ובלי עירבוביה\" (על בריאת העולם, כח), וראה שם בהמשך הדברים. אחר כך הוא פונה אל העולם המוחש: \"העולם הבלתי־גופני איפוא כבר נשלם, מאחר שנבנה בתוך התבונה האלהית. ברם, העולם המוחש בא לידי יצירה לפי דוגמתו\" (על בריאת העולם, לו). \"אז נתהוה אמנם הכל בבת אחת. ברם, אף על פי שכולם נתהוו בבת אחת, תוּאָר בהכרח הסדר על־ידי סיפור, בגלל ההתהוות העתידה של הדברים אחד מרעהו\" (על בריאת העולם, סז).", + "הראיה, שהעולם החומרי נברא גם הוא בבת־אחת, מצא פילון בלשון הפסוק שלפנינו: \"והוא קורא ל\"דיבֵּר\" האלהי \"ספר\", בו נכתבו ונחרתו יצירות שאר כל (הדברים). אך על מנת שלא תניח שהאלהים מוציא אל הפועל דבר־מה בפרקי זמן מוגדרים, אלא תדע שהשתלשלות הבריאה7 מילולי: הדברים אשר נבראו. מ. טמיר ונעלם ובלתי־מוּשֹג לבני תמותה, לכן הוא מוסיף: (\"זה ספר תולדות השמים והארץ) כאשר נהיה\", מבלי להגביל בהגדרה אימתַי. כי הנברא על־ידי העילה (הראשונה) בלתי־מוגבל הוא. אם כן, מתבטלת הטענה שהכל נברא בששה ימים\" (דרשות אלגוריות א, כ).", + "\"'אלהים כילה ביום הששי8 כך בשבעים ἐν τῇ ἡμέρᾳ τῇ ἕκτῃ, וכך מביאים חז\"ל גירסה זו של השבעים במגילה ט, א. מלאכתו אשר עשה' (בראשית ב, ב). שטות גמורה היא להניח, שהעולם נברא בששה ימים, או בתקופת־זמן בכללה. ומדוע? מפני שכָּל תקופת־ זמן היא סיכום של ימים ולילות, ואֵלו בהכרח סיכום תנועת השמש המהלכת מֵעַל לארץ ומתחתיה. אך השמש מהוָוה חֵלק מהשמים, ולפיכך יש להסכים, שהזמן צעיר מהעולם. וניתן לומר בצדק, שהעולם לא נברא בתקופת־זמן, אלא שהזמן נתהווה מתוך העולם9 מעצם קיומו של העולם. מ., כי תנועת השמים מורָה על תכונת הזמן\" (דרשות אלגוריות א, ב).", + "דברים אלו מחזקים ומבהירים את דברי פילון בשו\"ת שלפנינו, שהביטוי \"בהבראם\" מלמדנו, שכל הבריאה נעשתה בבת אחת, אלא ש\"בבת אחת\" זו אין לה קיצבה והגבָּלה, כי אין מושג זמן לפני הקב\"ה.", + "שאלה זו, אם העולם כולו נברא בבת אחת ואחר־כך נפרדו ונחלקו גרמי היצירה לכל יום ויום, או שהיתה יצירה בכל יום ויום מששת ימי בראשית, שרויה במחלוקת בחז\"ל: \"ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר ויכולו השמים והארץ בזמנן, וכל צבאם בזמנן. אמר ליה ר' נחמיה, והא כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מלמד שבו ביום שנבראו בו ביום הוציאו תולדות. אמר ליה ר' יהודה, והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי, יום ה', יום ו'. א\"ל ר' נחמיה כמלקטי תאנים הן, כל אחד ואחד הופיע בזמנו. ר' ברכיה על הדא דר' נחמיה אמר, ותוצא הארץ (בראשית א, יב), דבר שהיה פקוד בידה\" (ב\"ר יב, ד). מחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה מתפרשת בבהירות במדרש תנחומא: \"ר' יהודה אומר לששת ימים נברא העולם, שכתיב במעשה כל יום ויום \"ויהי כן\", ור' נחמיה אומר ביום הראשון נברא כל העולם. א\"ל ר' יהודה, מהו שכתיב במעשה כל יום ויום \"ויהי כן\". אמר ר' ברכיה, בשיטתו של ר' נחמיה, ויאמר אלהים תוצא הארץ (בראשית א, כד), אין לשון תוצא אלא בדבר שהיה מוכן מבראשית, שנאמר בראשית\" (ת\"ב בראשית, א). ור' נחמיה הוא בשיטת פילון.", + "גם הזֹהר ומדרש הנעלם הם בשיטת פילון: \"א\"ר אלעזר, כל העולם כולו וכל תולדותיהם ברגע אחת נבראו בשעה אחת נבראו וביום אחד נבראו, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים, באותו היום ממש באותה שעה ממש ובאותו רגע ממש\" (זֹהר חדש ב, ע\"ב). ובמדרש הנעלם (טז, ע\"ד): \"אלה תולדות השמים וגו', רבא בשם ר' ברכיה אמר, בא הכתוב להורות, כי לאחר שסָפר כל התולדות שהוציאו השמים והארץ, שלא תאמר בששה ימים נבראו כלם, בריה זו ביום פלוני ובריה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ אימתי הוו? תדע לך אימתי, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, כלומר באותו היום ממש היו בהם כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ, דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים\"10 ראה גם שיטת רש\"י בפירושו על התורה: \"מאורות מיום ראשון נבראו וברביעי צוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב את השמים לרבות תולדותיהם, ואת הארץ לרבות תולדותיה\" (רש\"י בראשית א, יד. אבל ראה בתוספות חגיגה יב, ב ד\"ה ואת הארץ); \"ותוצא הארץ נפש חיה, הוא שפירשתי, שהכל נברא מיום ראשון, ולא הוצרכו אלא להוציאם\" (שם, פסוק כד).. וראה גם מדרשי חז\"ל, המובאים בקשר לשו\"ת הבאה. דברי הזֹהר ש\"ברגע אחד נבראו\", קרובים ללשונו של פילון ב\"על בריאת העולם\", כח, ש\"ברא הבורא הכל בבת־אחת\".", + "דעתם של הסוברים, שהזמן המסויים של הבריאה היה מספר שנים, נמצא רק פעם אחת בכתבי פילון, וגם לא נמצא מפורש בחז\"ל. ואפשר, שבימיו של פילון היו מדרשים שהיה להם פירוש שכזה. מה שנמצא בחז\"ל הוא, שהתורה קדמה לבריאת העולם, והקב\"ה \"מביט בתורה ובורא את העולם\" (ב\"ר א, ד), והתורה נבראה אלפיים שנה קודם שנברא העולם (ראה תרגום ירושלמי לבראשית ג, כד). הדברים נמצאים במדרש הנעלם: \"שהתורה נבראת קודם שנברא העולם, דאמר ר' אלעזר, שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם (ראה פסחים נד, א וב\"ר ח, ב), ובתורה ברא את העולם, שנאמר ה' קנני וגו', וזהו בראשית ברא אלקים, ר\"ל עם ראשית שהיא התורה ברא אלקים את השמים ואת הארץ\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש ה, א-ב). וראה בבראשית רבתי לרבי משה הדרשן, שיום אחד הוא אלף שנים: \"ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, אלו אלף שנים שהם יום אחד של הב\"ה, שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך\" (בראשית רבתי, עמ' 10)11 ובספר חנוך: \"עד אשר לא היו כולם ועד אשר לא נבראו כל הברואים, ברא ה' את כל הבריאה הנראָה ואי־נראָה, כמה עיתים חלפו ויעבורו, וִידעתם כי אחרי כן יצר את האדם\" (ספר חנוך־ב יז, א). וראה שיטת הרמב\"ן, שששת ימי היצירה הם כנגד ששת אלפים שנות עולם בעתיד: \"ודע, כי נכלל עוד במלה \"לעשות\", כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה, שלכך אמרו יומו של הקב\"ה אלף שנים\" וכו' (רמב\"ן בראשית ב, ג)..", + "פילון מדגיש ומוכיח, שהזמן נברא לאחר בריאת העולם, ולכן אי אפשר שהעולם נברא בפרק זמן מוגדר. על שאלת יצירת הזמן הוא כותב: \"והנה הוא אומר כי \"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ\", ואת (המלה) \"ראשית\" הוא מבין לא כראשית ביחס לזמן, כפי שמשערים אחדים, כי זמן לא היה לפני העולם, אלא או נברא אתו יחד12 וכן הוא כותב בשו\"ת שמות א, א (שמות יב, ב): \"כי הזמן נתהווה יחד עם בריאת העולם\". או אחריו. כי הואיל והזמן הוא רֶוַח בתנועת העולם, ולפני היות המתנועע אי אפשר שתתהוה תנועה, אלא היא מתהוה בהכרח, או אחריו או יחד אתו. הרי מן ההכרח, שגם הזמן או בן־ גילו של העולם הוא, או צעיר ממנו. ולהעיז ולהוכיח שהוא עתיק מן העולם - לא יהיה כדרך הפילוסופים. אם מובנה של ראשית אינו איפוא ביחס לזמן, הרי מסתבר שהדבר נאמר ביחס למספר, ויוצא, כי \"בראשית ברא\" שווה הוא ל\"ברא את השמים כראשונים\"13 עיין ברש\"י על אתר.. והרי גם מתקבל על הדעת, שהם באו לידי יצירה תחילה, מאחר שהם הם הטוב ביותר בין הנבראים, והם הורכבו מן החומר הטהור ביותר, מפני שעתידים היו להיות מקום משכנם הקדוש ביותר של עליונים נראים ומוחשים\" (על בריאת העולם, כו-כז).", + "במקורות דלעיל דן פילון בעצם השאלה של יצירת הזמן, אם הוא נברא קודם בריאת העולם, בעת בריאתו, או לאחריו14 ראה צ. וולפסון, פילון (בתרגום העברי), כרך א, עמ' 199 - 200. ובמאמרו של הרב מנחם מ. כשר: מושג הזמן בתורה, בספרי חז\"ל והראשונים. תלפיות, שנה ה, חוברת ג-ד, תשי\"ב, עמ' 800,804.: \"ולפיכך יש להסכים, שהזמן צעיר מהעולם\" (דרשות אלגוריות א, ב); \"מן ההכרח, שגם הזמן, או בן־גילו של העולם הוא, או צעיר ממנו\" (על בריאת העולם, כו).", + "במקום אחר כותב פילון בענין המאורות ביום הרביעי: \"שלושת הימים שלפני (בריאת) השמש שווים במספר ל(ימים) שלאחריה. ומספר שש, הנחלק בשוויון, בא להבהיר זמן ונצחיות. כי לנצחיות הקציב (אלקים) את השלושה שלפני השמש, ואת השלושה לאחרי השמש (הקציב) לזמן, שהוא כעין חיקוי לנֶצַח\" (מי היורש דברי אלקים, קסה). וכבר הוכח, שפילון משתמש במלה \"נצחיות\" (αἰών) לזמן האידיאי, ובמלה \"זמן\" (χρόνος) לזמן הגשמי15 וולפסון, שם, עמ' 203 - 206..", + "חלוקה זו שבפילון נמצאת רק במדרש תדשא: \"כתיב ביום הרביעי ויאמר אלקים יהי מאורות (בראשית א, יד), עד שלא נבראו המאורות [ביום ד'], שלשה ימים הראשונים שוים במדת שעותיהם ובשיעוריהם לא פחות ולא יותר. אבל משנבראו המאורות ביום הרביעי, נתן הקב\"ה [ל]לילה ויום עדיפה או מעוטה\" (מדרש תדשא, א). דברי המדרש תדשא אין להם מקור כלל במדרשי חז\"ל, ואין כל ספק, שמאמר זה בנוי על שיטתו של פילון, שלפיו זמן הוא חלק מן היצירה. וכשם שלשיטתו שבבריאת העולם נברא תחילה העולם האידיאי ואחר כך העולם הגשמי, כן נולד בראשית הזמן האידיאי, וזה פירושו של המקרא \"ויהי ערב ויהי בקר\" (בראשית א, ד). אבל ביום הרביעי, בעת יצירת המאורות, נברא הזמן הגשמי, ומאז נחלקו היום והלילה לזמניהם. וזו כוונת המדרש תדשא, ששלשה ימים הראשונים היו \"שוים במדת שעותיהם ובשעוריהם לא פחות ולא יותר\", כיון שהזמן של שלושת הימים הראשונים לא היה זמן גשמי, ורק הקב\"ה הוא היכול לדקדק ולצמצם ביותר. אבל לאחר יצירת המאורות, התחיל העולם להתנהג על־פי זמן ממשי, ונתן הקב\"ה ללילה וליום \"עדיפה או מעוטה\". ודומה לזה ברמב\"ן: \"וענין יהי מאורות, כי (מאמר) [מחומר] השמים גזר בראשון שיהיה אור במדת היום, ועתה גזר שיתגשם ויתהוה ממנו גוף מאיר ביום גדול האורה, וגוף אחד קטן האורה מאיר בלילה, ויתלו שניהם ברקיע השמים שיאירו גם למטה\" (רמב\"ן בראשית א, יד).", + "מה שכותב פילון ש\"זה ספר תולדות\" מורֶה על ספר משׁוֹעָר, המכיל את בריאת העולם, נמצא גם במדרש: \"וכשברא הקב\"ה עולמו, ברא ספר יצירה וצפה בו, וממנו ברא את עולמו, כיון שסיים את מלאכתו הניחו בתורה\" וכו' (פסיקתא חדתא, בית המדרש ליעלינק, חלק ו' עמ' 36). אפשר, שפילון ידע על המסורה, שהקב\"ה היה \"מביט בתורה ובורא את העולם\" (ב\"ר א, ד), אלא שפילון קראה \"ספר משׁוֹעָר\", מאחר שהיה זה לפני מתן תורה. ולעומת זאת נתפרטו הדברים בפסיקתא חדתא, שהיה זה ספר יצירה שנכלל אחר כך בתורה עצמה. אפשר, שמדברי פילון הושפע המדרש תדשא, שכתוב בו שספר בראשית הוא ספר בריאת העולם, ובו ההוכחה שהקב\"ה בכבודו ובעצמו בראו: \"למה נקרא שמו בראשית? לפי שכל בריאת העולם כתובה בו, והוא היה ראש לכל, וידעו כל הדורות שהקב\"ה הוא קודם לעולם, ובעצתו הטובה ברא את העולם וכל בריותיו, ולא בעצת כל בריה בעולם, והוא בכבודו ובעצמו מושל בעולם\" (מדרש תדשא, כ)." + ], + [ + "מהו: \"ועָשָׂה אלהים כל ירק השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב טרם יצמח\"16 פילון משַנֶה קצת ומקצר את תרגום השבעים המלא, שהוא מביאו ב\"דרשות אלגוריות\" א, כא וב\"על בריאת העולם\", קכט: ᾟ ἡμέρᾳ ἐποίησεν ὁ θεὸς τὸν οὐρανὸν καὶ πᾶν χλωρὸν ἀγροῦ πρὸ τοῦ γενέσθαι ἐπὶ τῆς γῆς καὶ πάντα χόρτον ἀγροῦ πρὸ τοῦ ἀνατεῖλαι תירגומו: \"ביום אשר עשה אלהים את השמים ואת הארץ ואת כל שיח השדה טרם היה בארץ ואת כל עשב השדה כשעדיין לא צמח\". נראה, שהשבעים דבקו פסוק ד בפסוק ה ועשאום לאחד. עוד יש להעיר, שבנוסח השבעים לפסוק ד נמצא הביטוי \"κύριος ὁ θεὸς = \"ה' האלהים\", כמו במסורה, אלא שפילון השמיט, כנראה מדעת עצמו, את המלה \"ה'\" גם בשו\"ת זו וגם בדרשתו האלגורית, וכן ב\"על בריאת העולם\", קכט. אף ייתכן, שבנוסח השבעים של פילון לא נמצאה המלה \"ה'\", ולכן קָבַע פילון את הכלל (ראה להלן בראשית ז, ה שו\"ת בראשית ב, טז): \"כי בהיותו קרוי \"אלהים\", הוא חונֵן, ובשם זה השתמש בקביעות כשיָצר את כולם\".?", + "ב(מלים) אלו רומז (הכתוב) לצורות (=אידיאות) בלתי־גופניות. כי (הביטוי) \"טרם יהיה\", מורֶה על שלימות כל ירק, עשב, בעלי זרע ועצים. ו(הכתוב) אומר, ש(האלקים) עשה ירק ועשב ושאר מינים טרם יצמח בארץ, - גלוי הדבר שהוא עשה צורות (=אידיאות) בלתי־גופניות כעין הדגָמָה17 מילולי: בָּאוֹת להורות. מ., בהתאם לתכונה השׂכלית, שעל אותם הדברים המוחשיים אשר על הארץ לשוב ולחַקוֹת (אותם).*שו\"ת בראשית א, ב
___________
", + "כבר צויין לעיל, שבספרו \"על בריאת העולם\" מדבר פילון ברציפות על כך, שהעולם האידיאי=המושכל נוצר תחילה, ואחר כך נוצר העולם המוחשי. והנה קטעים נוספים שכותב פילון בענין זה: \"כשרצה לברוא את העולם הנראה הזה, יָצַר מקודם את העולם המושכל, בכדי שבהשתמשו בדוגמא בלתי־גופנית ודומה ביותר לאלהים, יעַבֵּד את (העולם) הגופני, צלמו הצעיר יותר של הקשיש ממנו, שיכיל סוגים מוחשים באותו המספָּר, כמה שיש (סוגים) מושכלים בעולם ההוא. והנה אין רשות להגיד או להרהר, שהעולם המורכב מאידיאות (נמצא) באיזה מקום שהוא. ברם, איך הוא נתהווה, נֵדַע בהתבוננו במשל אחד מן הדברים (הנעשים) אצלנו. כאשר נוסדת עיר... יש שמופיע איש אחד מן המחונכים לכך, אדריכל, ובהסתכלו גם באקלים וגם במצבו הטוב של המקום, הוא רושם לו תחלה בתוך נפשו כמעט כל חלקי העיר העתידה להבנות... אחר כך, בקבלו כאילו בתוך שעווה, בתוך נשמתו הוא, את הטיפוסים של כל אחד מהדברים, הוא נושא (בתוכו) כתמונה - עיר מושכלת. ואחרי שעורר בזכרונו הטבוע בו את תבניותיה, וחָרַת (בלִבו) עוד יותר את רשמיה, מתחיל הוא, באשר הוא אומן טוב, להוציא אל הפועל -בהביטו בדוגמא- את העיר העשוייה מעצים ואבנים, ומשווה את העצמים הגופניים לכל אחת מן האידיאות הבלתי־גופניות. דברים דומים לאלה, איפוא, עלינו לחשוב גם בנוגע לאלהים. כי הנה, כאשר עלה במחשבתו לבנות את ה\"עיר הגדולה\", עלו במחשבתו תחלה הטפוסים שלה, שמהם חִבֵּר עולם שבמחשבה, ובהשתמשו בדוגמא ההיא - הוציא לפועל גם את העולם המוחש\" (על בריאת העולם, טז-יט).", + "\"והנה, בסיימו את בריאת העולם בצורת אפילוג, הוא אומר \"זה ספר תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות18 במסורה נוסף: \"ה'\". וראה לעיל הע' 16. אלהים ארץ ושמים וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח\". וכי אינו מציג לפנינו באופן ברור את האידיאות הבלתי־גופניות והמושכלות, שבחלקן עָלָה להיות החותמות של ההתגשמויות המוחשיות? שהרי הוא אומר, כי לפני שהדשיאה האדמה היה בטִבעם של הַיֵשִים אותו הדבר עצמו, (כלומר) ירק. ועוד טרם צָמח העשב בשדה, היה עשב בלתי־נראה\" (על בריאת העולם, קכט). וראה גם להלן בראשית ב, יט שו\"ת בראשית א, יט.", + "במדרש הנעלם בא עניין הכנת הצמחים טרם הופעתם על פני האדמה, ליישב סתירה בין שני כתובים: \"שָאַל ר' חגי לר' דוסתאי, הא כתיב ותוצא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יב), אי ארעא אפיקת אילנין ופירין, מה כתיב לאח\"כ וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח (שם ב, ה)? ומשמע טרם כתרגומו! א\"ל כך הוא, אבל כחות להוליד באותו הזמן לא היה להם, ומפני מה? מפני שלא המטיר ה' אלהים על הארץ, ואד לא היה שיעלה מן הארץ, שאלמלא היה כך כל כֹחוֹתָם היה להוליד ולהצמיח, אבל מפני זה לא היה בארץ הכח המוליד\" (מדרש הנעלם יג, ע\"ד).", + "אותה שאלה על שני הפסוקים, אבל בתירוץ שונֶה במקצת, נמצאת בגמרא, וגם שם אותו הרעיון שבפילון על עשב בלתי־נראה: \"רב אסי רמי, כתיב \"ותוצא הארץ דשא\" בתלת בשבתא, וכתיב \"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ\" במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים\" (חולין ס, ב).", + "עוד במדרש הנעלם שם: \"אמר רבי יהודה בר שלום, בו ביום שנבראו שמים וארץ, בו ביום עשו כולם תולדותם, ולא חסר מהם כלום, משמע דכתיב אלה תולדות השמים והארץ, ואימתי נעשו תולדות אלו? ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. דייקא, בו ביום נעשה כל צרכי העולם, ולאחר כך גלה אותם בכל יום ויום, ונתן טעם לכל דבר ודבר באותו היום שנתגלה. וכן אמר רבי יוחנן, בו ביום שנבראת הארץ בו ביום הולידה והצמיחה כל תולדותיה, והיו כולם גנוזות תחתיה, עד שאמר לה הקב\"ה תוצא הארץ, תִּבְרָא הארץ לא נאמר, אלא תוצא הארץ, דבר שהיה גנוז בה, והוציאה כל דבר ודבר באותה הטבע הראוי לה להוליד ולהזריע מהם כדומה להם. הדא הוא דכתיב למינה. א\"ר יהודה, כך עשה הקב\"ה לארץ, כנקבה זו המעוברת ואח\"כ מוציאה עוברה ממנה, כך היתה הארץ, בשעה שנבראת נתעברה מהיסודות כלם שנכנסו בה, והם הוציאו כל תולדות שלה\". עוד שם (יח, ב) באופן אחר, על שתי יצירות, אחת בגן עדן ואחת על פני האדמה: \"א\"ר יעקב בר אידי, עכ\"פ מטע ה' (ישעיה סג, א) הוא שנטע שם כל עץ נחמד למראה, והיאך נטע? אלא כשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה הוציאה בתחלה בגן עדן, ואחר כך בכל העולם. והקב\"ה בחר המקום ההוא והכינו להיות שם לעולם\" וכו'19 עי' זֹהר תרומה קנ, א..", + "פילון בנה את שיטתו זו על יסוד סמיכות של שני הפסוקים ד-ה, כפי שמביע זאת בשאלתו, והוא קרא: \"ביום עשות אלקים וכו' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ\"20 וכן מקשרם הרמב\"ן ברעיון: \"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. יספר תולדות השמים והארץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתיקונם, כי השמים יתנו טלם ומטרם והארץ תתן יבולה\". והאברבנאל הרגיש בזה וכתב: \"השאלה הראשונה בס' אלה תולדות השמים והארץ, ויקשה הפסוק מג' פנים, האחד שלא ידענו מה הן התולדות שזכר הכתוב בכאן, ואם נפרשם על מלאכת ששת הימים שנזכרו למעלה כדברי רש\"י והראב\"ע והרלב\"ג, יקשה הענין בעצמו, כי לא היה צורך בידיעה הזאת וכו', ואם מפרש תולדות השמים והארץ על הוויית המטר והשיח שיזכור אחר זה, כמו שפירש הרמב\"ן, וקשה אמרו וכל שיח השדה טרם יצמח עם וא\"ו העטף, שיורה היותו ענין אחר ולא ביאר התולדות אשר זכר\"..", + "מתוך דברי פילון בשו\"ת זו וב\"על בריאת העולם\", אפשר לעמוד על שיטתו האלגורית. את ענין הכפילות ביצירת הצמחים מתרץ פילון על־ידי שיטתו של שתי יצירות, שמקודם נוצרו הצמחים ביצירה אידיאית, ואחר כך נוצרו ביצירה גשמית. שאלתו של פילון היא שאלתם של חז\"ל, שהתקשו בהבנת הפסוקים, ותירצום באופן אחר, שהיצירה הראשונה היתה יצירת הצמחים מתחת לאדמה, והיצירה השנייה היתה הופעתם מעל פני האדמה. אפשר לראות כאן שיטת פירושו של פילון, שלקח את הדעה שהיתה רווחת בחז\"ל והרחיבה והעבירה לשיטתו האלגורית. וכאן השתמש בדרוש האלגורי לא על הכתוב עצמו באופן ישיר, כפי שנוהג על־פי הרוב, אלא דרשתו האלגורית מוּסבָּה ובנוייה על היסוד שבחז\"ל.", + "אשר לדבריו של פילון ב\"על בריאת העולם\" טז-יט, שהקב\"ה ברא את העולם, כפי דרכו של האדריכל, הרושם לו תחילה כל חלקי העיר העתידה להבנות, ואחר בונה אותה בהביטו בדוגמא, הרי הם כדברי חז\"ל: \"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב\"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעתו, אלא דיפטראות ופינקסות יש לו לידע היאך הוא עושה חדרים ופשפשים, כך היה הקב\"ה מביט בתורה ובורא העולם\" (ב\"ר א, א ובת\"ב, ה, בשם ר' יהודה בר אלעאי)21 ראה דעתו של אביגדור אפטוביצר: בית המקדש של מעלה על פי האגדה. תרביץ, שנה ב, תרצ\"א, עמ' 274 - 276.." + ], + [ + "מהו: \"ומעיין22 כך פירשו השבעים את הניב \"ואד יעלה\". וכן גם בפילון: \"על בריאת העולם\", קלא; \"על המנוסה והפגישה\", קעח; \"דרשות אלגוריות\" א, כח. וכן בפשיטא: \"ומבועא סלק הוא\". וכעין זה במדרש: \"וכל המעינות עולין מן התהומות להשקות כל הבריות וכו', אמר רבי יהודה פעם אחת בכל חדש וחדש סלונות עולין מן התהומות ומשקין את כל פני האדמה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה\" (פרקי דרבי אליעזר, ה). \"אמר ר' לוי, אחת לשלשים יום תהום עולה ומשקה אותה\" (ב\"ר יד, יז), ועי' בב\"ר יג, ט: \"כיצד הארץ שותה וכו'? ר' יהודה אומר, כהדין נילוס שמשקה וחוזר ומשקה\" וכו', ומה\"ג עמ' עה-עו. ובתוספתא סוטה ג, ד, על אנשי דור המבול שאמרו שאין להם צורך בגשמים, אלא: \"יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן מים בימות החמה ובימות הגשמים, שנאמר ואד יעלה מן הארץ וגו'\". עלה מן הארץ והשקה את כל פני הארץ23 במסורה: \"האדמה\".\"?", + "האם קיימת אפשרות להשקות את כל הארץ ממעיין אחד? לא רק בשֶל גודלה, אלא אף בשֶל הפרשֵי־גוֹבַה בין ההרים והמישורים. אלא אם כן (נאמר), כשם שחיל־הפָֹרָשִים המלכותי מכונֶה \"סוס\"24 כגון: \"סוס ורוכבו\" (שמות טו, א); \"למען הרבות סוס\" (דברים יז, טז) ועוד. ועל יסוד זה אמרו במדרש: \"סוס ורוכבו רמה בים, וכי סוס אחד היה וכו', אלא כשישראל עושין רצונו של מקום אויביהן אין עומדין לפניהם אלא כסוס אחד וכו', כיוצא בו אתה אומר, כי תצא למלחמה וראית סוס ורכב (דברים כ, א), וכי סוס אחד היה וכו', אלא כשישראל עושין רצונו של מקום\" וכו' (מכילתא בשלח, פרשה ב)., כך גם \"מעיין\" (פירושו) כל גידי הארץ השופעים מים לשתייה אשר נובעים כמעיין. ויפה אומר הכתוב להשקות רק את \"פני\"25 מילולי: פניה. מ., ולא את \"כל\" (הארץ). וכשם שבבעלי חיים הראש הוא החֵלק המושל, כך החֵלק הטוב, הפורה והעיקרי של האדמה הוא זה שבכוחו לשאת פרי, ו(חֵלק) זה זקוק לסיועם של המעיינות.*שו\"ת בראשית א, ג
___________
", + "במקום אחר בכתביו מבאר פילון את הפסוק הזה ביֶתֶר אריכות: \"אומר הוא להלן: \"ומעיין עלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה\". הפילוסופים האחרים אומרים, כי כל המים הם אחד מן ארבעת היסודות שמהם נוֹצָר העולם. אולם מֹשֶה, הרָגיל להסתכל ולתפוס היטב מאד, בעינים חודרות יותר, גם את הדברים הרחוקים, - חושב כי (רק) הים הגדול הוא יסוד, חלק רביעי של הכל, שאותו מכַנים הבאים אחריו \"אוקינוס\", וסוברים כי היַמִּים אצלנו שמפליגים בהם יש להם רק גודל של נמלים; אבל את מֵי השתיָה המתוקים הבדיל ממי הים, בסַדרו ובסַפחו אותם אל הארץ ובחָשבו אותם לחלק ממנה ולא של הַלָה (הים) - מפני הטעם האמור לעיל, למען תתחבר (הארץ) כאילו בכבלים באיכות המתוקה, בדרך של דֶבֶק מְאַחֵד. משום שאילו נשארה חֲרֵבָה, כי לא חָדרה (לתוכה) לחוּת ההולכת ונכנסת ברווחים דרך סדקים רבים - כי אז גם נתפרדה. ברם, היא מחוברת וקיימת, במקצת בכוח הרוח המאַחֵד, ובמקצת (בכוחה) של הלחוּת, שאינה מַרְשָׁה כי תתייבש ותתפורר לפירורים קטנים וגדולים. זוהי סבה אחת. אך צריך להגיד עוד סיבה הקולעת אל האמת כְאֶל המַּטרה. שום דבר מילידי האדמה לא יוכל להתהוות על־פי טִבעו בלי סובסטאנציה לַחָה... כי מן ההכרח הוא, שהסובסטאנציה הַלַּחָה האמורה היא חלק האדמה היולדת הכל, כמו אצל הנשים זיבת הנידה. כי לפי דברי חכמי הטבע, היא גם הסובסטאנציה הגופנית של העוּבָּרים. לדברים הנאמרים יתאים גם מה שייאמר: הטבע העניק לכל אֵם, כחלק הנחוץ ביותר, שדים נובעים, ובכך הספיק מראש מזון בשפע למי שעתיד להיוולד. והאֵם, כמו שאנו רואים, היא \"הארץ\"... ובצדק נהגה כַּת המשוררים לכנות אותה \"אֵם הכֹּל\" הפוריה והנותנת הכל, מאחר שהיא הסיבה לקיומם ולהתמדָתָם של כל הדברים, של בעלי החיים והצמחים גם יחד. כיאות, אפוא, גם לארץ, הכי־קדומה והכי־ פוריה שבאמהות, העניק הטבע פלגי נהרות ומעיינות כעין דדים, כדי שגם הצמחים יושקו וגם לכל בעלי החיים יימצא משקה לרויה\" (על בריאת העולם, קלא-קלג)26 בשינוים קלים מתרגומו של מַן..", + "לדברי פילון בפירוש הראשון של \"ומעיין (ואֵד) יעלה\", נבדלת שיטתו של משה רבינו משיטתם של הפילוסופים האחרים. לפי שיטתם, כל המים שבעולם הוא אחד, והוא חלק מארבעת היסודות. אולם לפי משרע\"ה, יש להבדיל בין מימי הים הגדול, האוקיינוס, שהם למעשה היסוד הרביעי של הבריאה, \"יסוד המים\", ובין המים המתוקים הזורמים במעמקי האדמה, שהם חלק מן הארץ הנבראת וחלק מן הטבע המונח בארץ.", + "הד לדבר זה אנו מוצאים בחז\"ל, במחלוקת שבין ר' אליעזר ור' יהושע: \"תניא, ר' אליעזר אומר, כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. אמר לו ר' יהושע, והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן? אמר לו, מתמתקין בעבים. ר' יהושע אומר, כל העולם כולו ממים העליונים הוא שותה, שנאמר (דברים יא, יא) למטר השמים תשתה מים\" וכו' (תענית ט, ב; ב\"ר יג, י).", + "לשיטת רבי אליעזר, כל המים הם מיסוד אחד, מן האוקיינוס, אלא שלאחר קושיית רבי יהושע, תירץ שהם מתמתקין בעבים. ולשיטת רבי יהושע, המים המַשקים את האדמה הם החלק השמימי. ובין ר\"א ובין ר\"י פירשו \"שאֵד\" פירושו \"ענן\". אבל לפי שיטת פילון (שהיא גם אחת השיטות שבחז\"ל), הוא \"מעיין\" הנובע מן הארץ, ולכן הולם הפירוש, שלדבריו הוא פירושו של מרע\"ה, שהכוונה למים המתוקים שהם ממש חֵלק מן הארץ, ואין להם כל קשר למימי האוקיינוס המלוחים, שהם חלק מן ארבעת היסודות שנבראו. ובזה אפשר שתתפרש שיטת ר' יהודה, שהדגיש את ברכת הבריאה דווקא על ראיית הים הגדול: \"הרואה את הים הגדול אומר ברוך שברא את הים הגדול\" (משנה ברכות ט, א וירושלמי שם ט, ג).", + "שיטה חדשה בדברי פילון היא, שב\"ואד יעלה\" מתכוון גם הכתוב, שהארץ כוללת לחלוחית27 ענין הלחלוחית מזכיר רבינו יוסף בכור שור: \"אד יעלה מן הארץ, שעדיין היתה הארץ מלוחלחת במים שהיו על פניה ומשוקה וצמחה מלחלוחותיה וכו', ואד לשון לחלוחות\"., המחזיקה בכעין דֶבֶק את כל חלקי האדמה שלא יתפוררו ויתבקעו, והיא המחזיקה את האדמה שלא תתפורר, וזה מחוץ לרוּח המאַחֵד שבָּה. ולפי זה פירושו של הפסוק הוא, שהאד היה לטובת כל פני האדמה ממש, להחזיקה יחד שלא תתפורר, כפי שנאמר \"והשקה את כל פני האדמה\".", + "לפי פירושו השני ב\"על בריאת העולם\", האדמה היא כאֵם, שבתוכה מעיינות ופלגי מים, וממנה חיים וגדֵלים בעלי החיים והצמחים. הד לזה בדבריו של ר' לוי, על סגולותיה של האדמה והמימוֹת שבתוכה: \"ואמר ר' לוי, המים העליונים זכרים והתחתונים נקבות, מה טעם? תפתח ארץ (ישעיה מה, ח), כנקבה הזאת שהיא פותחת לפני הזכר, ויפרו ישע - זו פריה ורביה, וצדקה תצמיח יחד - זה ירידת גשמים, כי אני ה' בראתיו - לכך בראתיה לתיקונו וליישובו של עולם\" (ירושלמי ברכות ט, ג וב\"ר יג, יג)28 ראה בפרקי דרבי אליעזר, סוך פרק ה..", + "בחלק השני של השו\"ת מציין פילון, שתיבת \"פני\" משמשת כאן לציוּן עניין חשיבות. גם חז\"ל דורשים כן את תיבת \"פני\", כגון: \"על פני כל הארץ (בראשית מא, נו). והרעב היה על הארץ היה לכתוב, למה נכתב על פני כל הארץ? אלא אמר ר' שמואל בר נחמני, לא התחיל הרעב תחילה אלא בעשירים\" (ב\"ר צא, ה), ועי' גם במשנה סוטה ט, טו: \"פני הדור כפני הכלב\".", + "במקום אחר בכתביו, מביא פילון את דברי אלה שאינם מפרשים את ענין המעיין מבחינה אלגורית: \"'ומעיין עלה מן הארץ והשקה את כל פני הארץ'. אֵלה שאינם למוּדים באלגוריה ותכונתה, האוהבת להסתיר (את עצמה), מַשווים את המעיין הנזכר לנחל מצרים הגואה בכל שנה והופך את המישור לאגם, וכמעט נדמה שהוא מציג כוח דומה מאד לשמים. כי מה שהשמים בחורף לארצות אחרות, הנילוס הוא למצרים בתקופת הקיץ. האחד שולח את הגשם על האדמה מלמעלה, והשני, מוזר ביותר, ממטיר ומשקה את השדות מלמטה כלפי מעלה. על יסוד זה ציין משה את האופי המצרי ככופר בעיקר29 ללא־אֵל, אתאיסט. מ., המעדיף ארץ על פני שמים, עניינים ארציים על פני שוכני מרום, וגוף על פני נשמה\" (על המנוסה והפגישה, קעט-קפ).", + "לפי המדרש המובא על־ידי פילון, בשם החכמים הדורשים את המקרא שלא בדרך אלגורית, פירושו של הפסוק הוא, כשם שנהר מצרים עולה ומשקה את הבקעה, כן האד משקה את הארץ. ומפני שהגשמים אינם באים במצרים מן הרקיע אלא מן הנהר, המצרים כופרים באלהים ונותנים חשיבות יתירה לעולם התחתון על פני העולם העליון, ולגוף יותר מן הנשמה.", + "ובחז\"ל דרשו ממש כרעיון הנ\"ל: \"כיצד הארץ שותה וכו', ר' יהודה אמר כהדין נילוס שמשקה וחוזר ומשקה וכו', וחזר בו הקב\"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה וכו', מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ושיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה\" (ב\"ר יג, ט).", + "כשם שפילון כותב, שהמצרים, מפני שמימיהם באים מן הנילוס, הם מכבדים את העולם התחתון מן העולם העליון, ומאמינים בחלק החומרי והגופני יותר מן השָׁמַים העליונים, כן הם דברי המדרש הנ\"ל, שלכך שינה ה' מעשה בראשית, שהמים לא יבואו מן הנילוס, רק שהארץ תשתה מלמעלה, כדי \"שיהיו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה\", וכנגד \"בעלי זרוע\" ו\"כדי שיהיה הגבוה שותה כנמוך\". דברי פילון מתחזקים עוד יותר מלשון מדרש הגדול: \"ובשביל שיהיו הכל נושאים עיניהם למרום ושמו של הקב\"ה מתקדש ומתעלה\".", + "במדרש חז\"ל אין כאן במפורש על כפירת המצרים, אבל פילון כבר מעיר במקומות אחרים, שמטעם שכתבנו, עשו המצרים את הנילוס לאליל: \"מאחר שהארץ אינה (זוכה) במטר גשם כשאר (הארצות), אלא בקביעות כל שנה הופכת לאגם משטפונות הנהר, המצרים משווים בדבריהם את הנילוס לאֵל, הדומה מאד לשמים\" (על חיי משה ב, קצה). וגם במכות מצרים: \"הוא החל להביא כ(מכות) ראשונות את הקשורות למים, כי המצרים כיבדו במיוחד את המים, בהאמינם שהם ראשית כל הבריאות, ולפיכך הוא חשב לנכון לקרוא למים תחילה, כדי שיוכיחו ויענישו את הסוגדים להם\" (על חיי משה א, צח).", + "פילון מציין כאן, שהמצרים חטאו בנילוס, שעשו את היאור לאלוה, ולפיכך נענשו לראשונה על־ידי מי הנילוס שנהפכו לדם. ובחז\"ל: \"למה לקו המים תחלה בדם, מפני שפרעה והמצריים עובדים ליאור, אמר הקב\"ה, אכה אלוהו תחלה\" (ת\"ה וארא, יג ושמו\"ר ט, ט; ת\"ב, יד; בראשית רבתי עמ' 171; מדרש הגדול שמות ז, יז; ב\"ר פט, ג)." + ], + [ + "מי הוא \"האדם הנוֹצָר\", ובמה נבדל מאותו (שנברא) \"בצֶלם\"30 בראשית א, כז: \"ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו\".?", + "\"הנוצר\" הוא האדם המוּחש, בַּדמות התבנית השכלית, ואילו האדם שנברא לפי \"מַראֶה (=צלם האלקים)\" הוא שׂכלי ובלתי־גופני, ולפי מראהו הוא בדמות האבטיפוס, והוא צֶלם החותם הקדום ביותר, והוא \"הדִיבֵּר האלוהי\", העיקרון הראשון והאידיאה הראשונה31 גם אבטיפוס. מ. מסוגה, המֵדד הראשון לַכֹּל. לפיכך (האדם) \"הנוצר\", כביכול, על־ידי היוצר32 הַקַדָר. מ., עוּצַב33 נעשה. מ. מעפר ומאדמה בכל הנוגע לגופו, והרוח34 גם נשמה ונפש. מ. בא בו כאשר נפח אלהים את החיים בפניו38 כך בשבעים εἰς τὸ πρόσωπον αὐτοῦ, ובמסורה: \"באפיו\"., והתערובת (הזו) היתה לטבע המעוֹרָב מן הנפסד35 מילולי: נשחת. מ. וכן להלן. והבלתי־נפסד36 ז\"א הגוף העלול להיפסד והנשמה הקיימת ועומדת.. ואילו זה אשר (נברא) \"בצֶלם\", הוא בלתי־נפסד ובלתי־מעוֹרָב, בַּעַל טבע בלתי־נראה פשוט37 בניגוד לתערובת. מ. ובהיר.*שו\"ת בראשית א, ד
___________
", + "דברים אלה הם בשיטתו הפרשנית של פילון, המבדילה בין בריאת \"האדם האידיאי\" לבין בריאת \"האדם המוחשי\". וכן כותב פילון במקומות אחרים בכתביו:", + "\"'ואלהים יָצַר את האדם, לאחר שלקח עפר מן האדמה ונפח בפניו רוח חיים והאדם היה לנפש חיה' (בראשית ב, ז). שני מיני אדם הם: האחד אדם שמימי, והאחד ארצי. השמימי, הואיל ונברא בצלם אלהים, אין לו חֵלק כלל ביסוד נפסד וארצי, ואילו הארצי לוּקַט מחומר מפוזר, אותו קרא \"עפר\". לפיכך הוא אומר, שהשמימי לא נוצָר, אלא הוּטבַּע בצלם אלהים, בעוד שהארצי הוא יציר, אך לא צאצאו של היוצר. ויש להניח, שהאדם מן האדמה הוא שֵׂכל מעוֹרָב בְּגוף, שעדיין לא נתמזג עמו. ובמציאות, שֵׂכל זה הוא ארצי ונשחָת, אלמלא נפח בו האל כוח של חיים אמתיים. הרי הוא נהיה ל\"נפש\", ושוב לא נוצר יותר. (יתר על כן), לא (נפש) בטלנית ובלתי־מעוּצֶבֶת, אלא מַשְׂכֶלֶת ובעלת־חיוּת. וכן הוא אומר 'האדם היה לנפש חיה\"' (דרשות אלגוריות א, לא-לב).", + "\"אחרי זה הוא אומר, כי יָצַר \"האלהים את האדם\" בלָקחוֹ \"עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים\" (בראשית ב, ז). הוא מראֶה גם בזה באופן ברור מאד, כי יש הבדל גדול מאד בין האדם שנוצר כעת ובין (האדם) שנברא מקודם \"בצלם אלהים\". שכֵּן הנוצר הוא מוּחָש, כבר יש לו חֵלק בתכונות (מסויימות). הרי הוא מורכב מגוף ונשמה, והוא גבר או אשה, והוא בן־תמותה מטבעו. אבל זה שנברא בצלם - הוא אידיאה ידועה, או מין, או חותם, שהוא מושכל ובלתי־גופני, והוא לא זָכָר ולא נקבה, ובלתי־חולף מטִבעו. אך, הוא אומר שהמבנֶה של האדם המוחש והיחיד מורכב מעצם ארצי ומרוח אלהים. כי הגוף נתהווה, כשהאָמָן לקח עפר ויצר ממנו צורה אנושית. והנשמה לא (נתהוותה) כל עיקר מאיזה נברא, אלא מתוך האב וההגמון של הכל. כי מה שנפח בו, לא היה אלא רוח אלהים, ששוּלְחָה מטִבעה המאושר והמבורך להתגורר כאן, לטובת המין שלנו, כדי שאם יהיה (המין) בן־תמותה בנוגע לחלקו הנראה, הרי יהיה בן־אלמוות בנוגע (לחלקו) הבלתי־נראה. לפיכך, יכול מי שהוא גם להגיד לנכון, שהאדם הוא הגבול בין טבע שיש בו תמותה ובין טבע שאין בו תמותה, והוא נוטל חלקו בכל אחד מהם במדה הנחוצה, והוא נתהווה גם בן תמותה וגם בן אלמוות, בן תמותה ביחס לגוף, ובן־אלמוות ביחס לנשמה\" (על בריאת העולם, קלד-קלה)26 בשינוים קלים מתרגומו של מַן..", + "ובמפרשי ימי הביניים: \"ויברא אלהים את האדם בצלמו (בראשית א, כז), בריאה זו על הנפש נאמרה, כמו שאמר בצלמו, לפיכך אמר ויברא, להבדיל בין הגוף ובין הנפש. כי בסיפור יצירת גופו אמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, אין לשון יצירה נופל על הנפש, כי איננה גוף, אלא לשון בריאה, וכו'. בצלם אלהים, מלאך, כי צלם יתברך וצלם מלאך אחד, שהכל הוא שֵׂכל נפרד, אלא שיש לו מעלה גדולה על כל שֵׂכל נפרד, עד שאין כח בכל שֵׂכל נפרד זולתו מי שישיגהו על אמיתתו, כי הוא עילה והם עלילים, הוא בורא והם נבראים, לפיכך פירש אחר שאמר בצלמו, ואמר בצלם אלהים, שהוא בדמות מלאך\" (רד\"ק בראשית א, כז). \"כתב רבינו נסים, שברא את האדם בצלמו, שהוא נשמתו השכלית, אבל לא בראו בבנין גופו וגשמו, כי זה היה מפועַל הארץ. ולזה אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. ולפי שלא נדע למי חוזרת מלת בצלמו, אם אל הארץ או אל האל יתברך, כיון שנברא בצלם שניהם, לכן הוצרך הכתוב לפרש ולומר בצלם אלהים ברא אותו, ולא בצלם הארץ, ונכון הוא\" (אברבנאל לבראשית א, כז).", + "מדוע נאמר שנפח בפניו38 כך בשבעים εἰς τὸ πρόσωπον αὐτοῦ, ובמסורה: \"באפיו\". את החיים39 במסורה ובשבעים: \"נשמת חיים\". ונראה שבטקסט היוני של פילון היה כנוסח המסורה, כפי שמוכח מדבריו בנידון זה, המובאים במקום אחר בכתביו. ראה להלן בביאור.?", + "ראשית, כי זה החֵלק הראשי בגוף. כי שאר (הגוף) נעשה כבסיס, בעוד שאלו (=הפָּנים) מוצבים עליו כאנדרטה, והחושניות40 כלומר, קיומם של החושים. מ. היא מקור המין (=סוג) החי, והחושניות נמצאת בַּפָּנים. שנית, האדם (נכלל) לא רק במין החי, אלא נוטל חלק במין החי בעל הגיון, כשם שהיה מי שאמר: הראש הוא היכל השֵׂכל.*שו\"ת בראשית א, ה
___________
", + "ראשית כל יש להעיר, ש\"באפיו\" שהשבעים ופילון בשאלתו מפרשים \"בפניו\", הוא גם תירגומו של אונקלוס, שתירגם \"באנפוהי\", כלומר \"בפניו\"41 וכן בתרגום דברים כה, ט ולהלן ז, כב., לעומת יב\"ע שתירגם \"בנחירוהי\". בתשובתו מסביר פילון, שהפנים נבחרו כחלק הראשי בגוף42 ראה לעיל ב, ו שו\"ת בראשית א, ג, ביאור תיבת \"פני\"., על סמך היותם מחוז החושים, והקב\"ה נפח באדם רוח לנשימה, וזו החושניות הנמצאת גם בשאר החיות. שנית, שבאותו המקום של החושניות -הנמצאת בכל המין החי- נפח הקב\"ה את הנשמה באדם, ובזה שונה האדם משאר החיות. לפי תירוץ זה, יש לאדם נפש בהמית, אלא שהוא מתעלה בזה מן הבהמה, מפני שהוא החי המדַבֵּר, וזה הולם בדיוק את תרגומו של יב\"ע על \"ויהי האדם לנפש חיה\", שתירגמו \"והות נשמתא בגופא דאדם לרוח ממללא\".", + "במקום אחר בכתביו מאריך פילון לבאר את הפסוק הזה בדרך מדרשית, וכן מבדיל בין שני אלה, הרוח והנשמה. ואלה דבריו:", + "\"יכול האדם לשאול באופן כללי: מדוע חשב אלהים שהשֵׂכל הארצי ואוהב הגוף ראוי לרוח אלהים, אך השֵׂכל שנעשה בדמותו ובצלמו שלו אינו ראוי?43 פי' שלא נפח רוח באדם האידיאי, אלא באדם המוחשי/הגשמי. וברבינו בחיי הקשה כעין זה, ותירץ באופן אחר: \"ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי \"ויפח באפיו נשמת חיים\", לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל, כי אם ממדות גופניות שהם מעניני העוה\"ז בלבד, שהרי הבריאה וענין הברכה בפריה ורביה וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש רק מעסקי הגוף, ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, ועל כן הזכיר מדת גופו לבד, לפי שהוא מצד גופו הווה ונפסד, כמו הבהמות והחיות שנבראו עמו בו ביום, ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות, עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית, שהם ששת ימי המיתה, ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים\". שנית, מהו \"ונפח\"? שלישית, מדוע נפח \"בפנים\"? רביעית, הואיל והוא מכיר את המלה \"רוח\", שכּן הוא אומר \"ורוח אלהים מרחפת על פני המים\" (בראשית א, ב), מדוע הוא מזכיר עכשיו \"נשימה\" ולא \"רוח\"?44 פי' \"נשמת חיים\" ולא \"רוח חיים\".. על השאלה הראשונה יש לומר (כתשובה) ראשונה, שה', שהוא אוהב לתת, (הרי הוא) מעניק את הטוב לכולם, גם לאלה שאינם מושלמים, כשהוא קוראִ להם ליטול חלק במידות הטובות ולשאוף אליהן, ועם זאת, הוא גם מצביע על כך שעושרו העצום דיו גם לאֵלה שלא יפיקו ממנו טובה מרובה. ענין זה הוא מַראֶה בהדגשה יתירה, גם במקרים אחרים. בשעה שהוא ממטיר, מֵחַד, על הים, ומאידך בוקע מעיינות במדבריות, ומשקה אדמת טרשים, פראית ועקרה, כשהוא מעלה נהרות על גדותיהם, מה עוד הוא מַראֶה אם לא את עוצם עושרו וטובו הגדול?! וזה טעמו של דבר, שלא ברא שום נפש עקרה מטוב, אף אם אחדים אינם מסוגלים להשתמש בו כלל. (תשובה) אחרת שיש לומר: הוא רוצה להכניס את חקיקת הצדק. מי שלא נפחו בו חיים אמיתיים, והוא בלתי־מנוסֶה במוסריות, עשוי לטעון, כשהוא נענש על חטאו, שהוא נענש בלא צדק, שהרי הוא נכשל ב(טוב) מתוך חוסר נסיון בטוב. והאשמה מוטלת על מי שלא נפח בו את הידיעה (בזה), ושמא יאמר שלא חָטָא כלל, אם, כפי שיש האומרים, מעשים בלא רצון או בלא ידיעה אינם נחשבים כעבירות45 פי' שאינו מתכוון.. אכן, \"נָפַח\" הוא שווה ל\"נתן נשמה\" או \"נתן נפש\" למחוסר־ נפש. חלילה לנו מהִמלא סיכלות עד כי נחשוב שה' זקוק לאיברים כמו הפה או הנחיריים כדי להפיח. ה' לא רק חסר דמות גוף, אלא אינו (שייך) לכל סוג (אַחֵר). אך הביטוי מגלָה דבר־מה טִבעי ביותר, שֶכֵּן יש צורך בשלושה: הנושף, המקבל, וקולט הנשיפה. הנושף הוא האל, המקבל הוא השֵׂכל, וקולט הנשיפה היא הרוח46 או הנשימה. מ.. ומה יוצא מזה? אחדות של השלושה, כשהאל מכוון את הכוח מתוכו, דרך הנשמה האמצעית ועד למטרה, האם לא כדי שאנו נבין אותו? כי איך תתפוס הנשמה את האל אם לא נָשַם בה ותפסה בכח? הרי השֵׂכל האנושי לא היה מעיז עד כדי לתפוס את טבע האלהים, אלמלא לא משך אותו האלהים אליו -עד כמה שאפשר לו לשֵׂכל האנושי להימשך- והטביע בו כוחות בהתאם ליכולתו והבנתו. הוא נושם בפניו גם באופן טִבעי וגם באופן מוסרי. באופן טִבעי, הוא יָצַר את החושים בפניו, הרי זה החלק החושני47 בעל נפש. מ. ביותר בגוף. באופן מוסרי כך - כשם שהפנים מושלי הגוף, כך השֵׂכל הוא מושל הנשמה. ורק בו האלהים נפח, ואילו האברים האחרים אינם ראויים, לא החושים, לא הדיבור ולא איבר ההולדה, שהרי אלה שנִיים במעלה; \"נשימה\" הוא אומר ולא \"רוח\"48 או הנפש. מ., כי יש הבדל ביניהם. כי הרוח מובנת בהתאֵם לחוזק, עָצמה וכוח, ואילו הנשימה כעין מַשַב־אויר, או אֵד־רַך ועָדִין. ניתן לומר שהשֵׂכל הנוצר בדמות ובצלם נוטל חלק ברוח, כי בכוח המחשבה שלו יש חוסן, ואילו (השֵׂכל) שהוא מן החומר (נוטל חלק) במשב־הרוח הקל והקליל, העשוי להנשא בדומה לאותם (ריחות) המתהווים מתבלינים. אֵלה נשמרים ואינם נחלשים, וגם בשעה שאינם מוקטרים עולה מהם ריח נעים\" (דרשות אלגוריות א, לג-לט; מב).", + "לפי מדרשו זה של פילון בתירוץ על השאלה השנייה, נפח ה' באדם נשמת חיים, כדי שלא תהיה לו אמתלא לטעון בשעה שעובר עבירה ששגגה היא זו, מפני שאין לו הכרה והבנה במהותו של החטא. לכן נפח ה' בו את הנשמה שהיא חלק אלקים ממעל, כדי לתת לו את ההכרה בין טוב ורע ולחייבו על מעשיו הרעים. מדרש זה נמצא בחז\"ל. הם דרשוהו על־ידי משל, ופילון נתן את הנמשל בלבד. על הפסוק \"ונפש כי תחטא בשגגה\" (ויקרא א, יא) אמרו: \"למה הדבר דומה? לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני ואחד בן פלטין. ראה ששניהם חטאו חטא אחד. פנה לקרתני, ונתן לבן פלטין איפופסין. אמרו לו בני פלטין שלו, שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית, ולבן פלטין נתת אפופסין? אמר להם, לקרתני פניתי שאינו יודע נמוסי מלכות, אבל בן פלטין בכל יום הוא עמי, ויודע נמוסי מלכות מה הן, והחוטא אצלי איזה דין יצא עליו. אף כך הגוף קרתני, \"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה\", והנפש בן פלטין מלמעלה, \"ויפח באפיו נשמת חיים\", ושניהם חוטאים וכו', לכך הכתוב מתמיה \"נפש כי תחטא בשגגה\", כאילו עובר על מצות ה\"' (ת\"ב ויקרא, יא).", + "מדרש זה הוא ממש מדרשו של פילון, שאם לנפש האדם לא היה חלק אלקים ממעל, כי אז היה כל אדם יכול לטעון שהוא שוגג בעבירתו ולא עשה דבר רע כלל, ומכיון \"שנפח\" בו נשמת חיים, ניתנה לאדם הכּרה של טוב ורע, וטענתו על יסוד חוסר ידיעה בטילה. ומה שחז\"ל קוראים בדרך משל \"קרתני\", פילון קורא \"בלתי מנוּסֶה\".", + "תשובה נוספת נותן פילון, בכדי שתהא לאדם הכרה והבנה בבורא. וכעין חלוקה זו של פילון, ובנימוק סיבה זו, נמצא ברמב\"ן: \"ואם כן יאמר הכתוב וייצר ה' אלקים את האדם, יצירת תנועה שהיה האדם נוצר, כלומר בעל תנועה, כי היצירה הזו היא החיוּת וההרגש שבהם הוא אדם, לא גיבּוּל העפר, וכמו שאמר ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה ויבא אל האדם (בראשית ב, יט). ואחרי שיצרו בהרגשה, נפח באפיו נשמת חיים מפי עליון להוסיף הנפש הזאת על היצירה הנזכרת, והיה האדם כולו לנפש חיה, כי בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה ויעשה כל מעשה, וכל הנפשות וכוחותן לה תהיינה\". וראה שם בפסוק א, כ.", + "עצם החלוקה בין הנפש הבהמית והנפש השכלית, שהיא הנשמה, נמצאת גם במדרש הנעלם: \"ויפח באפיו נשמת חיים, אורייתא אתקבלת על אדם: חזו מה דעבד בר נש, דא דקב\"ה יהיב ביה נשמתא קדישא למיהב ליה חיין לעלמא דאתי, והוא בחובתיה אתחזר לההיא נפשא חייתא דהוא נפשא דבעירתא, וכו'. נותן נשמה לעם עליה (ישעיה מב, ה) וכו', ר' חייא אמר, עליה לאותם השולטים על כוחותיה - להם נתתי הנשמה. ורוח להולכים בה, לאותם המשתתפים בה בכוחותיה, שאין להם אלא אותה נפש חיה הנקראת רוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, - השולטים עליה על כוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה ־המשתתפים בה בכוחותיה- אין להם אלא רוח הבהמה היורדת\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יז ע\"ג).", + "במקום אחר כותב פילון: \"בעוד שהאחרים מייחסים לאדם קירבה לאוויר, באמרם ששִׂכלנו הוא חֵלק מן הטבע האוירי, משה הגדול לא השווה את הנפש החושבת לאף אחד מן הנבראים, אלא אמר שהוא מַטְבֵּעַ נאמן של אותה הרוח האלהית והבלתי־נראית, טבוע וחתום בחותם אלהי, אשר האות שלו הוא ה\"דיבֵּר האלהי\" הנצחי. הרי הוא אומר: \"ה' נפח בפניו נשמת חיים\", כך שהכרח לַמקבל להידמות לשולח. לפיכך גם נאמר שהאדם נוצָר בצלם אלהים, ולא בדמותו של אי־מי מן הנבראים. ומתוך שנשמת האדם נדמתה לדבר העילה הראשונה, גם הגוף יזדקף כלפי החֵלק הטהור מכֹּל -השמים- לשאת את עיניו, כדי לתפוש בבהירות גם את הבלתי נראה בתוך הנראה. אכן, היות ולא ניתן להבחין בנטייה של ההבנה כלפי \"הקיים\" (האלקים) -פרט לאנשים שנמשכו אליו, הרי כל אחד יודע במיוחד את אשר הרגיש על בשרו- הוא נותן לעיני הגוף את היכולת לפנות כלפי האויר, (כעין) דמות גלויה לעיניים שאין להן דמות. כי כאשר העיניים המורכבות מחומר נפסד מגיעות לכך, שהן, כביכול, עוזבות את מקום הארץ, כדי להגיע הרחק הרחק לשמים, ולגעת בקצותיהם, עד כמה יש לחַשֵב את מסלול עיני הנפש בכל כיוון, שהן, כביכול, הצמיחו כנפיים, בשאיפתן הגדולה לחזות את \"הקיים\" (האלקים), וכדי להגיע, לא רק לקצה האוויר, אלא אף למהר אל הבלתי־נוצר, כשהן חוֹצות את כל גבולות עולם\" (על נטיעת כרם, יח־כב).", + "ועל הסיפור, שלאחר שנפח בו רוח חיים זקף האדם גופו והסתכל כלפי מעלה והעריץ את הבורא49 פילון כותב כן גם על נח, שהיה אבי יצירה חדשה. ראה להלן בראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה., נמצא כן בחז\"ל: \"ויפח באפיו נשמת חיים, ועמד האדם על רגליו והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה, והיתה קומתו מסוף העולם ועד סופו וכו', וראה את כל הבריות שברא הקב\"ה, התחיל מפאר לשם בוראו, ואמר (תהלים קד, ט) מה רבו מעשיך ה\"' (פרקי דרבי אליעזר, יא)." + ], + [ + "מדוע נאמר שהאלהים \"נטע גן עדן\", בּעבוּר מי, ומהו גן עדן?", + "גן העדן, לפי פשוטו, אינו זקוק לפתרון־פירוש, כי הוא מקום עבות50 חוֹרֶש עָבוֹת. ולהלן בראשית ב, ח שו\"ת בראשית א, ח בשם \"יש אומרים\", שגן עדן הוא פרדס. מָלֵא בעצים מכל המינים. אך (באופן) סמלי הוא החכמה, או הבינה (בעניינים) האלהיים, האנושיים51 בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. וסיבותיהם. כי לאחר בריאת העולם היה מן הראוי לכונן חיי עיון, כדי שמתוך ההסתכּלות בעולם ומלואו יעלה שֶבח לָאָב52 לאב שבשָמים.. כי אין לַטבע כושר התבוננות, ובלי החכמה אינו מסוגל לשבֵּחַ את בורא הכל53 ראה להלן בראשית ב, ט שו\"ת בראשית א, יא.. והבורא נטע את האידיאה שלו, כמו עצים, בתוך השליט העליון - בתוך הנשמה השִׂכלית. אולם, אשר לעץ החיים באמצע (הגן), הרי הוא דעת, לא רק בנוגע לנבראים, אלא גם הסיבה הקדומה והנעלה ביותר של הכֹּל. כי אם יוּכל אדם לראות54 מילולי: להחזיק. מ. את דמות עצמו במדוייק, אזי יהיה בן־מזל ומאושָר ובן־ אלמוות לאמיתו. אכן אחרי העולם נוצרה החכמה, הואיל ורק לאחר בריאת העולם ניטע גן העדן...*שו\"ת בראשית א, ו
___________
", + "במקום אחר הוא כותב על גן העדן מקדם: \"'ואלהים נטע גן בעֶדֶם כלפי המזרח, ושָׁם שָׂם את האדם אשר יצר' (בראשית ב, ח). (הכתוב) הבהיר על־ידי שֵׁמות רבים, שהחכמה הנשגבה והשמימית מרובַּת־שֵמות היא, הרי היא נקראת \"ראשית\"55 ראה תרגום ירושלמי ל\"בראשית\" - \"בחוכמא\". ו\"צֶלם\" ו\"מראה אלהים\". ועל־ידי נטיעת אותו גן עדן הוא מורֶה עתה, שהחכמה עֲלי־אדמות היא חיקוי לכעין אבטיפוס. ואל יגיע אדם לידי כפירה ויניח, שהאֵל עובד אדמה ונוטע פרדס, הרי שומה עלינו מיד לפקפק (ולשאול) לאיזה צורך? שכֵּן לא כדי לסַפֵּק לעצמו מעדנים וממתקים - חס וחלילה, שלא יעלה סיפור בַדִים מעין־זה על דעתנו - הרי אף העולם כולו לא ימָצֵא ראוי כמקום משכן לָאֵל, שֶׁכֵּן האֵל הוא מקום עצמו, ובעצמו מָלֵא מעצמו, ודַי לו בעצמו. כשהוא מָלֵא ומכיל את כל שאר הנזקקים, החרֵבים והרֵיקָניים, לעולם לא יוכל דָבָר אחר להכילו56 וכן מביא גם ב\"על הפכחון\", סג, מובא להלן לבראשית ט, כז שו\"ת בראשית ב, עו והע' 336 שם; \"דרשות אלגוריות\" ג, נא, מובא להלן לבראשית ג, ט שו\"ת בראשית א, מה והע' 202. וכן בפי ר' יוסי ב\"ר חלפתא: \"שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו\" (ב\"ר סח, ט), שכֵּן הוא אחד והכֹּל. האלהים זָרַע ונָטַע את השלימות עֲלי־אדמות עבור בני התמותה, והיא חיקוי והעתקה לזו שבשמים. הרי הוא ריחם על הגזע שלנו, כי הבחין שהוא צירוף של שפע רעות, שאין להתקנא בהן, לכן השריש את השלימות עלי־ אדמות כסעד ומשען למחלות הנפש. חיקוי, כפי שאמרתי, ל(שלימות) שמימית ואב־ הטיפוס, זו המכונָה בשֵמות רבים. הטוב המוחלט מתורגם על דרך המליצה כ\"גן עדן\". ומקום מושב גן העדן בעֶדֶם, שמשמעו \"עִידוּן\". שלום, נַחַת ושמחה מצטרפות לטוב המוחלט, ובהן העידון לאמיתו. ונטיעת גן העדן היא כלפי המזרח. הרי דבר־יושר אינו שוקע ואינו כָּבֶה, אלא מטבעו לזרוח תמיד. וכשם שלאחר זריחה, כמדומני, מילאָה השמש באור את אפילת האויר, כך הטוב המוחלט לאחר שזרח בנפש, הרים את הערפל בתוכה, ופיזר את החושך העמוק\" (דרשות אלגוריות א, מג-מו).", + "לדבריו, מסַמֵל גן העדן את \"החָכמה\" (וכן בשו\"ת הבאה). החָכמה נוצרה רק אחרי בריאת העולם, כדי שמתוך ההסתכּלות בעולם ומלואו ובפלאי הבריאה, יבוא האדם לשבח ולהלל את הבורא על גודל מעשיו.", + "כעין רעיון זה נמצא במדרש הנעלם. בקשר לפסוק על נטיעת גן בעדן, מדובר שם על נתינת החכמה לאדם: \"ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. ר' יוסי ור' חייא אמרי תרוויהו, כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל (שיר השירים ו, יא), ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו שלא בראו הקב\"ה ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו ולהדבק בו, ולא ילך אחרי ההבל. דא\"ר יוסי א\"ר חייא, כד ברא קב\"ה לבר נש אסקיה קמיה בדיוקניה, והוא יתיב ואתרי ביה, וא\"ל אנא עביד לך בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא בגיני, אנא לעילא ואנת לתתא. ועוד, אנא יהיב בך נשמתא למנדע סוכלתנו וחכמתא, מה דלית כן לשאר בריין, הוי זהיר לאסתכלא ביקרי, הוי זהיר למעבד פקודי, ובר מני לא יהא שולטנא יקירא כוותך. ומנ\"ל דאתריה ביה ואזהיר ליה ע\"ד, הה\"ד (איוב כח, כח) ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסוד מרע בינה, כלומר כשתחול יראתי עליך, אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל וכו'. אמר רב יהודה, בכל יום ויום בת קול יוצאת מלמעלה, ואימתי בזמן שהחמה זורחת, ואומרת אוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי\" (מדרש הנעלם בראשית יז, ג-ד). מדברי המדרש הנעלם נראה, שבזמן שהשמש זורחת אזי בא האדם לשבח לבורא, כי אז רואה בעיניו את הבריאה. ולהלן שם דעת ר' אלעזר, ש\"אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה אלא עם דמדומי חמה, דכתיב (תהלים עב, ה) ייראוך עם שמש\", ואולי כוונתו, שלאחר שראה האדם בעיניו במשך כל היום את מעשי הבריאה, אזי בסוף היום הוא בא לשבֵּחַ לה'56* אמנם, בירושלמי ברכות ד, א: \"ר' יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה, כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום. א\"ר יוסי בר חנינא, ויהא חלקי עם המתפללים עם דמדומי חמה\" וכו', ובפני משה פירש, שהכוונה לשחרית. ובבבלי שבת קיח, ב: \"א\"ר יוסי, יהי חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה, א\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה\" וכו', בברכות כט, ב: א\"ר יוחנן, ובשני המקומות פירש רש\"י שהכוונה לשניהם, לנץ החמה ולשקיעתה. וברשב\"א ברכות שם, בשם יש מפרשים, שהכוונה לתפלת המנחה..", + "וכן בפרקי דר' אליעזר מובא, שאדם הראשון מיד לאחר שנברא ראה את גודל מעשה ה' ושבחו: \"ועמד אדם על רגליו והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה וכו' וראה את כל הבריות שברא הקב\"ה, התחיל מפאר לשם בוראו ואמר (תהלים קד, ט) מה רבו מעשיך ה'. עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים, ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן, ובאו כולם להשתחוות לו. אמר להם, באתם להשתחוות לי? בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו, הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו, ואמר (שם צג, א) ה' מלך גאות לבש וגו\"' (פרקי דר\"א, יא)57 ראה גם בסוף הביאור בשו\"ת הקודמת..", + "והרמב\"ם אומר ממש כדברי פילון: \"בזמן שהאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב\"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויִכְמַהּ בשרו לאהוב המקום ברוך הוא\" (הלכות יסודי התורה ד, יב).", + "עוד במדרש הנעלם שם (יג, ע\"א) רעיון זה של פילון: \"ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא וכו'. ר' אבהו אמר, כמה יש לאדם להרהר במעשיו ולפקוד אותם בכל יום, הואיל ונתן בו הקב\"ה נשמה טהורה לדעת ולהכיר לבוראו ולהסתכל בנפלאותיו שהוא עושה בכל יום\".", + "אשר לפירושו של פילון, שגן העדן ניטע אחרי בריאת העולם, הוא מבוסס על פירושו לתיבת \"מקדם\" (בשו\"ת הבאה), שאין מובנו \"מלפני\" כפי שפירשו בחז\"ל, אלא \"ממזרח\", כדעת כמה מן המפרשים. לכן שיטתו היא, שגן העדן נברא אחרי בריאת העולם, ובחז\"ל למדו מכאן שגן עדן נברא קודם לעולם (ראה בביאור שם). ובב\"ר פירוש אמצעי בין שתי השיטות: \"אמר ר' שמואל בר נחמני, את סבור קודם לברייתו של עולם, ואינו אלא קודם לאדם הראשון, אדם נברא בששי, גן עדן בשלישי\" (ב\"ר טו, ג).", + "מדוע נאמר ש(האלהים) נטע גן עדן בעַדִין כלפי המזרח58 פילון הולך בעקבות השבעים, המתרגמים \"מקדם\": κατὰ ἀνατολὰς =כלפי המזרח.?", + "ראשית, מפני שתנועת העולם היא ממזרח למערב, והמקום ממנו (מַתחילה) התנועה הוא הראשון. שנית, כל אשר בחֶבֶל המזרח קרוי חלקי העולם הימניים, ואשר בכיוון מערב - שמאל. והמשורר מעיד59 הומירוס, איליאדה יב, רלט; אודיסייה כ, רמב., כשהוא קורא לצפרים מחֶבל המזרח \"ימין\", ולאֵלה מחֶבל המערב \"צד שמאל\", כשהוא אומר: אם הן עפות לצד ימין, הרי זה ליום ולשמש, ואם לצד שמאל - כלפי עֶרב וחשכה. אך השם \"עַדִין\" מתורגם כסמל לעידונים שמחה וגיל. כי כל הטוב וכל החסד מוצאם מהמקום האלהי. שלישית, הוא (העֵדן) - חכמה, זהרורים ואור.*שו\"ת בראשית א, ז
___________
", + "פילון מפרש תיבת \"מקדם\" - מזרח. בגמרא פסחים נד, א ובכורות לט, ב מפרשים תיבת \"מקדם\", במובן של \"לפני בריאת העולם\", וכן בתרגום יב\"ע. אולם רש\"י כאן מפרש \"מקדם: במזרחו של עדן\", וכן בלקח טוב. ועי' בתוספות בכורות שם, ד\"ה מטרא, אם גן עדן הוא במזרח העולם או במערבו (ראה גם בסוף הביאור לשו\"ת הקודמת).", + "כעין פירושו של פילון, שעדן הוא סמל לעידונים והוא החכמה והאור, נמצא במדרש הגדול (פסוק ח-ט), שמקור פירושו שם נעלם: \"ונטע בו הקב\"ה גן, ובו כל מיני פירות, וכל מיני מעדנים שנבראו בששת ימי בראשית וכו', וכל מקום טוב מן הארץ הוא נמשל בו וכו'. מלמד שהרקיע וגן עדן נבראו במאמר אחד. וכשם שהרקיע עשוי שורות שורות של כוכבים, כך גן עדן עשויה שורות שורות של צדיקים והן מאירין בה ככוכבים\". ומה שכותב פילון שהוא \"חכמה זֹהר ואור\" סתם, הרי במה\"ג הם \"הצדיקים המאירים ככוכבים\". בפילון, שכל החסד מוצאו מהמקום הזה, ובמה\"ג: \"וכל מקום טוב מן הארץ הוא נמשל בו\".", + "ובמדרש הנעלם: \"ר\"ש אמר, הניח הקב\"ה לאדם הראשון בגן עדן, ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצוותיה, הה\"ד ועץ החיים בתוך הגן, וכתיב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב\"ה, כשיהיה לו לאדם הנאה בגן זה, יעסוק בה וישמור אותה. ומפני העידונין והנאות שהיו לו לאדם שָם, לא שמר תורתו עד שגרשהו משם\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע\"ג).", + "במקום אחר דורש פילון כלפנינו, ש\"עדן\" פירושו \"עידון\", וזה בנוגע לפסוק הנאמר בקין: \"וישב בארץ נוד קדמת עדן\" (בראשית ד, טז), והוא מפרש שנוד הוא ניגודו של עדן. ואלה דבריו:", + "\"(הכתוב) אומר ש\"נוֹד\" -המהומה60 תנועה ורעש, משחק מלים נידנוד=נוֹד. מ. אליו היגרה הנפש- נמצא נוכח עֶדֶם, ועֶדֶם מהווה סֵמל לדבר־אלהים הישר, ולכן גם מתורגם כ\"עידוּן\". ו(דבר ה') נהנה ומתעדן מעל לכל, בשעה שהוא מקורב לדברים טובים טהורים בלתי־מהולים ואף תמימים ושלמים61 מילולי: מושלמים ומלאים. מ., והאל המעשיר ממטיר עליו חסדי בתולים בני אלמוות. בדרך הטבע, הרע נאבק בטוב, העוולה בצדק, הנבון בשוטה, וכל סוגי המוסדיות בכל הנבָלות. זהו ש\"נוֹד\" נמצא נוכח העֶדֶם\" (על צאצאי קין וגלותו, לב).", + "מדוע שָׂם (ה') בגן עדן את האדם הנוצָר, ולא את זה אשר (נברא) בצֶלם?", + "יש שהניחו ואמרו, שגן עדן היה פרדס62 זו דעת ה\"יש אומרים\" לעיל ב, ח שו\"ת בראשית א, ו, והע' 50, ושם הוא הפירוש לפי פשוטו., היות ו(האדם) הנוצר הוא מוחש, הוא הלך, בצדק, למקום מוחש. אך האדם שנברא \"בצלם\" הוא שִׂכלי ובלתי־ נראה, נכלל באותה קבוצה של סוג בלתי־גופני63 ראה לעיל ב, ז שו\"ת בראשית א, ד ובביאור שם.. אלא, הייתי אומר, שיש להניח, שגן העדן הוא סֵמל חחכמה, כי האדם הנוצָר הוא תערובת המורכבת מנשמה וגוף, והוא זקוק ללימוד והדרכה, במידה וברצונו להיות מאושָר בהתאֵם לחוקי הפילוסופיה. אך זה אשר נברא \"בצֶלם\" אינו נזקק לכלום, כי מטבעו ומכוֹח עצמו הוא מקשיב, לומד ומדריך.*שו\"ת בראשית א, ח
___________
", + "כדעתו של פילון, שהאדם הוּשם בגן עדן לצורך לימוד והדרכה, נמצא גם במדרש הנעלם: \"א\"ר שמעון, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מאי עכודה הכא? אלא עבודת הנשמה להשלים ליה בתשלומיה מה שלא השלימה בזה העולם\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע\"ג). וראה להלן בראשית ב, טו שו\"ת בראשית א, יד בעניין \"לעבדה ולשמרה\" האלגוריים." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב) שבגן עדן \"כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל\"?", + "כי שתי מעלות בעצים: להיות מסועפים, ופוריים. האחת היא תענוג לראייה, והשנייה ההנאה של הטעם. אכן, הביטוי \"נחמד\" אינו בלתי קולע, כי מן הסתם נכון הוא, שהנטיעות תהיינה תמיד משגשגות וירוקות, היות והן נמצאות בגן העדן האלהי, והן נצחיות, ושוב לעולם אינן עתידות לעמוד ערומות ולהָשִׁיר עלים. אולם, על דרך הפילוסופיה, אין (הכתוב) אומר שגם הפרי היה \"נחמד\", אלא (שהיה) \"טוב\". כי בני אדם אוכלים מזון לא רק לשם תענוג, אלא גם לתועלתם. אכן, התועלת הוא האצָלָה והרעָפָה של הטוב.*שו\"ת בראשית א, ט
___________
", + "פילון מדייק מלשון הכתוב: \"עץ נחמד למראה וטוב למאכל\". ראשית הוא אומר, כי יש כאן סיפוק חוש הראייה וחוש הטעם. ושנית, כי העצים בגן עדן קיימים ועומדים תמיד בשיגשוגם, ולא כמו שאר העצים שעליהם נושרים. ושלישית, והוא פירוש פילוסופי, שהכתוב אינו אומר על הפרי שהיה נחמד, כי בני אדם אוכלים לא רק לשם תענוג אלא לשם תועלתם. תחילת מאמרו נמצא ברד\"ק: \"וזהו שאמר נחמד למראה וטוב למאכל. ופירש למראה, שהיו העצים יפים בקומתם ובעליהם ובמינים נחמדים, והיו פרי כל עץ שבו טוב למאכל\". והשני נרמז גם ברמב\"ן בפסוק ח: \"והנה אילני גן עדן, גזר בהם לעשות ענף ולשאת פרי לעד לעולם\" וכו'.", + "במקום אחר כותב פילון: \"הסיפור מסַפֵּר, שניטע על־ידי אלהים פרדס, שלא היה דומה כל־עיקר לאֵלה אשר אצלנו. כי היער של אֵלה (שאצלנו) הוא חסר נשמה, מלא עצים ממינים שונים, מהם ירוקים תמיד לשם תענוג בלתי־פוסק בשביל הראייה, ומהם פורחים בנעוריהם ומלבלבים בתקופת האביב, ואחדים נושאים פרי מעודן בשביל בני אדם, לא רק לשם הצורך ההכרחי בשביל המזון, אלא גם להנאה יתירה של חיים מפונקים, ואחדים (נושאים) פרי בלתי מעודן, והוא בהכרח נועד בשביל החיות. ברם, בפרדס האלהי היו כל הצמחים בעלי נשמה ותבונה, נושאים בתור פרי את המידות הטובות\" (על בריאת העולם, קנג).", + "מהו \"עץ החיים\", ומדוע הוא \"באמצע\"64 כך בשבעים ἐν μέσῳ, וכן באונקלוס וביב\"ע: \"במציעות\", ובפשיטא: \"במצעא\". ובמסורה: \"בתוך\". גן העדן?", + "יש הסבורים, שכשם שהצמחים הם גופניים ובני תמותה, כך קיימים (צמחי) חיים בני־אלמוות. כי הם אומרים, שהחיים והמוות מנוגדים זה לזה, ובין הצמחים קיימים מזיקים, ויש צורך שתהיה תשועה (מהם). אך אין (הם) יודעים, שענין זה הוא שלימות65 משמעותו של המשפט מעורפלת. שלימות, או: מָלֵא־בריאות. וכוונתו כנראה לתופעה של צמחים מזיקים, שהם בד־בבד מלאים פריחה ומביאים תועלת. מ., כי ההווייה66 בריאה, יצירה. מ., כדבר הפילוסופים, היא ראשית ההשחתה. ושמא יש לבאר את הענין (דלעיל) בדרך אלגורית? אכן, יש אומרים כי עץ החיים הוא האדמה, שכֵּן היא מצמיחה הכֹּל, למען הַחֲיוֹת את האדם ושאר בעלי החיים, לפיכך נתייחד מקום מרכָּזי לנטיעה זו, והאדמה היא מרכז הכֹּל. ויש אומרים, ששבעת הגלגלים67 הספירות. מ. שבשמים אמורים להיות עץ החיים שבאמצע. ויש (אומרים), שהוא השמש, כי הוא, במובן־מה, במרכז כוכבי הלֶכֶת, והוא סיבת התקופות, שעל ידיהן מתהווה כל דבר. ואחרים אמרו, שעֵץ החיים הוא שילטון הנשמה, כי הנשמה מרעננת68 מילולי: מחזקת עצבים. מ. ומחזקת את החושים, כשהיא מַפְנָה את כוחותיהם אל מה שהוֹלֵם אותה, ואל מכלול חלקי הגוף, ובמובן זה, המרכז היא ראשית ותחילה, בדומה למנצֵחַ על מקהֵלָה. אך אנשים טובים והגונים אומרים, שעץ החיים הוא הטובה שבמידות האדם - יראת האלהים, שבאמצעותה השֵׂכל -לגמרי לבדו- הופך בן אלמוות.*שו\"ת בראשית א, י
___________
", + "פילון מציין, שאת הפירושים על עץ החיים שמע מפי אחרים, מפי \"יש אומרים\". רובן של הדרשות תימצאנה גם במדרשי חז\"ל. הפירוש הראשון, שעץ החיים הוא האדמה, כי היא גורמת לצמיחת כל הצמחים המחַיים את בעלי החיים, הוא כעין מדרש חז\"ל: \"תניא, עץ שהוא פוסה על פני כל החיים\" (ב\"ר טו, ו), היינו שהוא מתפשט על כל העולם שבו החיים תלויים69 ועי' ערוך השלם, ערך פס ח, ובמנחת יהודה שבב\"ר.. \"מדת עץ החיים כמדת כל היישוב, יש בג\"ע עץ החיים כנגד פירות כל האילנות מיום שנברא העולם עד יום שיחיו המתים\" (פרק גן החיים, בית המדרש ה, עמ' מז).", + "מעין פירושי ה\"יש אומרים\" ב' וג', שעץ החיים מכוון לשבעת הגלגלים או לשֶמש, יש מדרש בחז\"ל, וגם הוא בשם \"יש אומרים\", המַשווה את מהלך גלגל החמה למהלך עץ החיים: \"מכאן הם אומרים, כשם שגלגל חמה נתון באמצע הרקיע, כך עץ החיים נתון באמצע גן עדן; כשם שהקטונית נתונה באמצע הטרקלין, כך עץ החיים מכוון כנגד גלגל החמה. אחרים אומרים, עץ החיים מכוון כנגד גלגל החמה מהלך שנה\" (מדרש שיר השירים זוטא, הוצ' באבער, עמ' 12). ובמדרש הגדול: \"אחרים אומרים, מהלך חמש מאות שנה עץ החיים, ומכוון כנגד גלגל חמה, מה גלגל חמה מהלך חמש מאות שנה, כך הוא מהלך חמש מאות שנה\".", + "פירוש האנשים הטובים וההגונים, בלי שֵם אומרו, מובא על־ידי פילון גם לעיל ב, ח שו\"ת בראשית א, ו: \"ואשר לעץ החיים באמצע (הגן), הרי הוא דעת, לא רק בנוגע לנבראים, אלא גם הסיבה הקדומה והנעלה ביותר של הכֹּל. כי אם יוכל אדם לראות את דמות עצמו במדוייק, אזי יהיה בן־מזל ומאושר ובן־אַלמוות לאמיתו\". וכן במקומות אחרים: \"בפרדס האלהי היו כל הצמחים בעלי נשמה ותבונה, נושאים בתור פרי את המידות הטובות\" (על בריאת העולם, קנג). \"ובעץ החיים (מרַמֵז) על הגדולה שבמידות הטובות, יראת אלהים, שבגללה זוכה הנשמה לחיי עולם\" (על בריאת העולם, קנד). \"הטוב המוחלט המוצָג (לראווה), הוא הראוי ביותר לראותו להתבונן בו ולחבבו, ותפקידו להפוך את המרירות שבנפש... כמו שנאמר: \"ה' הראה לו עץ והשליך אותו אל המים\" (שמות טו, כה)... העץ הזה מבַשֵׂר לא רק מזון, אלא אף חיי אלמוות, שהרי (הכתוב) אומר שעץ החיים נטוע באמצע גן העדן\" (על הגירת אברהם, לו-לז).", + "שיטת חכמי אלכסנדריה, שמידת יראת אלהים היא מעל כל המידות, יסודה בניב: \"יראת ה' ראשית דעת\" (משלי א, ז) המתורגם בשבעים: ᾿Αρχὴ σοφίας φόβος κυρίου ומכאן גם לשון פילון במקום אחר (על עשרת הדברות, נב), שיראת ה' ראשית המידות הטובות:.ἀρχὴ ... ἀρετῶν δ' εὐσέβεια", + "לשיטת פילון, כל המידות הטובות, ובראש ובראשונה יראת ה' וקדוּשה, הן מגופי התורה שניתנה למשה בהר סיני70 ראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 186־187. ובמהדורה האנגלית עמ' 304.. שיטה זו, בנוגע למידות הטובות בכלל וליראת אלהים בפרט, היא גם משיטת חז\"ל בנוגע לתורה ולימודה, ואין זה פלא, שהרי שיטה זו היא אחת מהיסודות להערצת ה' וללימוד עבודתו.", + "לפי זה, במדרשו של פילון הנ\"ל, עץ החיים הוא סמל לכל המצוות שבתורה, והעץ שהורהו ה' למשה גם הוא סמל לתורה הממתיקה את נשמת האדם. ובזה מתקרב מדרש פילון לזה של ראשוני חז\"ל, שנקטו את עץ החיים כסמל לתורה, והם דורשי הרשומות: \"ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. דורשי רשומות אמרו, הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה\" (מכילתא בשלח, מסכת דויסע, א). וכן: \"עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה\"ד לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ, ואח\"כ עץ החיים, זו תורה\" (ויק\"ר ט, ג). וראה לעיל בראשית ב, ח שו\"ת בראשית א, ו ממדרש הנעלם.", + "ובלשונו של המדרש הגדול לבראשית ג, כד, יש דמיון לדברי פילון בשו\"ת זו. במה\"ג: \"לשמור את דרך עץ החיים, אותו העץ שהיה כל האוכל ממנו וחי, הסתירו הקב\"ה ונתן לנו את תורתו, היא עץ החיים, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, אדם מסתכל בה ורואה ממנה חכמתו של הקב\"ה וכו' וקונה לעצמו חיי העולם הזה ועולם הבא\". וראה מה שאני כותב במחקרי על מדרש תדשא, סימן ב.", + "מהו \"עץ הדעת71 ידיעה. מ. להכיר72 דומה לזה בשבעים καὶ τὸ ξύλον τοῦ εἰδέναι γνωστὸν καλοῦ καὶ πονηροῦ =\"ועץ הדעת דעת טוב ורע\". ובמסורה: \"ועץ הדעת טוב ורע\". ובאבן עזרא: \"לפי דעתי, צריך להוסיף \"דעת\", להיות כן: ועץ הדעת דעת טוב ורע\". ובתדשא, ז: \"על דבר אחד שם העץ \"דעת־טוב־ורע\", שעל אכילתו ידע האדם רעות\" וכו'. טוב ורע\"?", + "משפט ברור זה, אשר על דרך הפשט דומה עלינו כחמקמק, מתגלה כאלגוריה. והוא משַמֵש מָשָל לפיקחות, היינו חכמת הידיעה, שבאמצעותה ניתן להבחין בין הטוב והיפה לבין הרע והמכוער, ובין כל הניגודים אשר קיימת בהם דרגה עליונה (ודרגה) נחותה. והנה החכמה שבעולם הזה איננה האלהים (עצמו), אלא באמת היא מעשה אלהים, היא רואה את הטבע והוֹגָה בו73 ראה לעיל ב, ח שו\"ת בראשית א, ו., אבל זו (החכמה) שבאדם, אמנם רואה, אך היא מבלבלת בעיניים אחרות -כהות- כי הן חלשות מלראות ולהבין בבהירות כל פרט ופרט כשלעצמו בתמימותו ובפשטותו. לפיכך מעורבת בחכמת האדם תרמית מסויימת, בדוֹמֶה לאותם הצללים העוצרים לעיתים קרובות את העין מלראות, וחוסמים את האור הזך והתמים. וכשם שהעין לגוף, כך השֵׂכל והחכמה לנשמה.*שו\"ת בראשית א, יא
___________
", + "וכן כותב פילון להלן בראשית ז, ב-ג שו\"ת בראשית ב, יב: \"הטבע האנושי נתון לניגודים, לטוב ולרע. בבריאה, העץ -הנקרא (עץ) דעת טוב ורע- מסַמֵל את שניהם. כי שִׂכלנו, שיש בו בינה ודעת, תופס את שניהם, את הטוב ואת הרע\".", + "ובמקום אחר הוא כותב: \"ונראה לי, שאֵלֶה (הענינים) נתכוונו כסמָלים יותר מכמשמעם, כי עצי החיים והדעת לא הופיעו על הארץ בעָבַר, וכנראה לא יתגַלוּ בעתיד. אכן, נראה, שהוא (משה) מסַמֵל על־ידי העֵדן את שילטון הנשמה, המלאה מחשבות לרבבה כצמח (השדה). ובעץ החיים (מרַמז) על הגדולה שבמידות הטובות, יראת האלהים, שבגללה זוכה הנשמה לחיי עולם. ועל־ידי (עץ) הדעת טוב ורע, הוא מסמל את המידה הבינונית של החכמה, שעל ידיה ניכר טבע הניגוד של שתי (הקצוות)74 עד כאן בשינויים מתרגומו של מַן.. והנה, כאשר קָבַע את הגבולות הללו בתוך הנשמה, התבונן כשופט לאיזה צד תטה ותלך. וכאשר ראה אותה מכרעת לצד העון ומזלזלת ביראת אלהים ובקדושה, שמהם באים ומתהוים חיים נצחיים, השליכהּ בצדק מלפניו ויגרשנה מתוך הגן... מסופר שהרמש הארסי ויליד האדמה הוציא מלפנים קול של בן אדם, ובגשתו פעם לאשתו של האיש שנוצר הראשון, גידף אותה על מתינותה וזהירותה היתרה, שכן היא פיקפקה וסרבה לקטוף פרי יפה מאד למראה ועָרֵב מאד ליהנות ממנו, ונוסף על זה גם מועיל ביותר, שעל ידו תוכל לדעת גם את הטוב וגם את הרע. והיא, מבלי לחקור -מתוך דעתה הבלתי בטוחה והבלתי קבועה75 \"נשים דעתן קלה עליהן\" (שבת לג, ב).- הסכימה ואכלה מן הפרי ונתנה גם לאישהּ עִמה. ודבר זה הָפַך ושינה את שניהם לפתע־ פתאום, והשליכם מתוֹם ויושר אָפים לתוך חטא... מאחר שעברו על פני עץ החיים הנצחיים, השיכלול של המידה הטובה שממנו יכלו לזכות לחיים ארוכים ומאושרים, ובחרו להם חיים חולפים וחיי תמותה\" (על בריאת העולם, קנד-קנו).", + "לפי ביאורו האלגורי בשו\"ת וב\"על בריאת העולם\", נברא האדם תמים בתמימותו ובפשטותו, ועץ הדעת אינו רע מצד עצמו -כי היכולת להבחין בין טוב לרע מידה טובה היא- \"שֶכֵּן היא (האשה) פיקפקה וסירבה לקטוף פרי יפה מאד למראה וערֵב ליהנות ממנו, ונוסף על כך גם מועיל ביותר שעל ידו תוכל לדעת גם את הטוב וגם את הרע\". ובאופן סמלי מדובר כאן על החלק ההגמוני שבנשמה, ש\"יראת אלקים\" שֶבָּה מסומלת על־ידי עץ החיים, ו\"החכמה, שעל ידיה ניכּר טבע הניגוד של שתי (הקצוות)\" מסומלת על־ידי עץ הדעת טוב ורע. וחטאם היה בזה, שנתפתו והקשיבו לעצת הנחש ועברו על הצווי, ועל־ידי כך בחרו ברע ובמות, במקום שיכלו לזכות בחיים ארוכים ומאושרים.", + "כמדרש פילוני זה, שעץ הדעת הוא סמל לבחירה, לא מצאתי מפורש בחז\"ל. אמנם, בקטע שבמדרש הגדול, שמקורו רשום כנעלם, נמצא כעין דעת פילון על הבחירה שבין שני העצים: \"ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, מלמד שהכל בגן עדן. מי שמבקש עץ חיים הוא מוצא בו, ומי שמבקש עץ־דעת טוב־ורע הוא מוצא בו. ולפניו שתי דרכים, אחת לזו ואחת לזו. ואדם מהלך באיזה שביל שירצה, רצה לזכות הרי הפתח פתוח וכל טוב עומד, רצה לחוב הרי הפתח פתוח ורע לו מצוי\"76 אמנם אפשר, שמתוך הלשון \"וכל טוב עומד - ורע לו מצוי, ולפניו שתי דרכים\" וכו', מכוון המדרש לעץ הדעת..", + "מקבילה עוד יותר קרובה לרעיון שלפנינו, נמצאת במדרש הנעלם: \"רבי אבא בשם רבי חייא אמר, עץ ממש היה, והיו שנַים, האחד הנותן חיים לאדם, והאחד, שהאוכלו ידע הטוב והרע, לדעת הדרך הטוב והישר שיוכשר האדם, והדרך הרע שיתקלקל בה האדם, ולפיכך ציוהו הקדוש ברוך הוא שלא יאכל ממנו פן ידחה הטוב ויחזיק ברע77 וראה שיטת הרמב\"ן: \"והיפה בעיני, כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם וכו', ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו - לטוב או לרע, ולכן נקרא עץ הדעת טוב ורע, כי הדעת יאמר בלשוננו על הרצון וכו', והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב, בין לו בין לאחרים\". על יסוד זה כתב רבינו בחיי: \"ועץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה, אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים וכו'. אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת, היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע, ונתלבש בתאוות הגופניות\" וכו'.. וע\"כ נאמר מכל עץ הגן אכול תאכל - זהו עץ החיים, שהיה לו לאדם לאכול ממנו, והוא לא חטא אלא בעץ הדעת־טוב־ורע, שנצטווה שלא יאכל ממנו\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע\"ג).", + "ובמדרש תדשא: \"ומעץ הדעת טוב ורע. אמר ר' פנחס בן יאיר, העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון לא נקרא שמו אלא עץ בלבד, כשאר כל העצים. אבל משאכל ממנו, ועבר על גזירתו של הקב\"ה, נקרא שמו עץ דעת טוב ורע, [ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע] על שם סופו... ולמה נקרא שמו טוב ורע? שהודיעו הקב\"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע... ומנין קודם שאכל מן העץ שהיה יודע טוב ורע? שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שנתנה לו... ומנין אנו למדין שלא נקרא שם העץ עץ הדעת מתחלה? מתשובת האשה לנחש, ראה מה השיבה אותו: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו (בראשית ג, ג), ולא אמרה מפרי עץ הדעת טוב ורע... ולמה צוה אותו הקב\"ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם? כדי שיהא רואה אותו עץ וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, שלא תהא גסה רוחו עליו\" (מדרש תדשא, ז)78 וכן בבראשית רבתי, עמ' 3־52. וקצתו במדרש אגדה לבראשית ב, יז: \"ומעץ הדעת טוב ורע. לא אמר הקב\"ה עץ הדעת, אלא משה שכתב התורה קראו עץ הדעת, וגם האדם לא ידע שהוא עץ הדעת, שכן האשה אמרה אל הנחש ומפרי העץ אשר בתוך הגן, ולא אמרה ומפרי עץ הדעת\".. אם כן, גם לפי התדשא לא היו כל תכונות לעץ, אבל לאדם היו תכונות הטוב והרע, אלא שחידושו הוא, שבחר ברע על־ידי זה שאכל מן העץ שה' מנעו לאכול ממנו, ז\"א שעבר על מה שאסרו ה' לאכול מעץ מסויים.", + "אשר לדברי פילון ב\"על בריאת העולם\" קנד, כי \"עץ החיים והדעת לא הופיעו בעבר על הארץ, וכנראה לא יתגלו בעתיד\", נמצא כעין זה במדרש: \"ר' עזריה ר' יודה בר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, חס ושלום, לא גילה הקב\"ה אותו אילן לאדם ולא עתיד לגלותו\" (ב\"ר טו, ז; פסדר\"כ פרשה ב, קמב, ב). והרמב\"ם הוסיף לזה: \"וזה אמת, כי טבע המציאות יתחייב זה\" (מו\"נ ב, לא). וראה גם ברש\"י לבראשית ג, ז, ומתוך דבריו שם נראה שהלך בשיטה זו, והראִייה לא היתה ראִייה ממשית של עץ.", + "במקום אחר בכתביו מוצא פילון בפסוק עצמו כעין העלָמה, מפני שאין הכתוב מזכיר במפורש היכן היה מקומו של העץ. ופילון נותן נימוק להעלמה זו, ואחר כך נותן לנימוקו זה לבוש אלגורי. ואלה דבריו:", + "\"ועל זה (עץ החיים), הוא (הכתוב) אומר בפֵירוש שהוא באמצע גן העדן, ואילו בנוגע לעץ השני -(עץ) דעת טוב ורע- לא פֵּרַש (הכתוב) אם הוא בתוך הגן או מחוצה לו, אלא אמר כך: \"ועץ הדעת לראות טוב ורע\", והוא משתתק מיד, מבלי לציין היכן הוא נמצא, וזאת על מנת שאדם אשר לא לוּמַד במדעי הטבע79 פיסיולוגיה. מ. לא יִשׁעֶה80 יעריץ, יתפעל מ.... מ. ממקום־המדע. ומה יש איפוא לומר? שעץ זה נמצא גם בתוך הגן וגם מחוצה לו; בפוֹעַל הוא בתוכו, אך בכוח הוא מחוצה לו. והא כיצד? המושל81 כלומר, הנשמה. מ. שלנו קוֹלֵט הכל, ודומה לשעווה בה נטבעות כל הצורות82 האותות. מ., הן הנָאוֹת והן הכעורות... ואל הנשמה, בהיותה יחידה, מגיעים רשָמִים לאין־ ספוֹר מכל דבר בכל מקום. כך, שכל אימת שנטבע בה חותם המעלה המושלמת נהיה עץ החיים, אך כשהיא (חתומה בחותם) הרישעה נהיה עץ הדעת לראות טוב ורע. הרישעה, מחד, גורשה מהמקהלה האלהית, והמושל אשר קָלַט אותה (=את הרישעה), נמצא, מחד, בפועל בגן העדן, שֶכֵּן יש בו חותם המעלה הטובה, ולכן הוא בן־בית בגן העדן, ומאידך גיסא, בכוח שוב אין הוא בתוך הגן, כי אות הרישעה זרה ל(מקום) זריחת השמש האלהי83 רומז בזה ל\"מקדם\" (בראשית ב, ח), כלומר ממקום זריחת השמש בעלות השחר. ראה לעיל. וכך הוא מרמז בשו\"ת בראשית א, ז: \"אם הן (הצפרים) עפות לצד ימין הרי זה ליום ולשמש\".. ומה שאני אומר ניתן להבין גם באופן זה: כרגע, המושל שלי נמצא למעשה בגופי, אך כשהוא מהרהר באיטליה או בסיציליה, הוא נמצא בכוח במקומות אלו, וכשהוא מתבונן בשמיים הוא אף (נמצא בכוח) בשמיים. אי לזאת, יארע לעתים קרובות, שאנשים השוהים בפועל במקומות חולין, נמצאים (לאמיתו של דבר במקומות) קדושים ביותר, כשהם מעלים בדמיונם עניינים הקשורים במוסריות. ומאידך גיסא, אחרים כשהם בהיכלי קודש מחללים את הֲגוּתָם, עם נטיות כלפי הרע, וקבלת רשָמִים84 חותם, אות. מ. נִקלים. כך הרישעה איננה, לא בתוך גן העדן, ולא שלא (בגן). מחד, היא יכולה להימצא בו בפועל, ומאידך, איננה מסוגלת להיות בו בכוח\" (דרשות אלגוריות א, ס-סב).", + "כעין הנימוק הזה של העלָמת העץ, נמצא בסיפור פגישתו של רבי שמעון בר יוחאי עם אדם הראשון, המובא במדרש הנעלם: \"ובעי (אדם הראשון) דלא יתגלי חוביה לכל עלמא בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה, ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן וכו', וקב\"ה גלי לי (לרשב\"י) ברוח הקדש ולחברייא דלישתעו אינון בינייהו ולא לדרדקי דחברייא, ולאינון דייתון לעלמא, דהוא מלה דלא ידעי כל אינשי וטעיין ביה. לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירים ביה, וכתיב זה שמי לעולם, וייתון למשאל מה דלא צריכי לון\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע\"א).", + "לפי רשב\"י יש כאן העלֵם החטא, ולפי פילון העלֵם העץ. וגם, שהקב\"ה גילה לו, אבל אין לגלות לקטנים שבחברים, מפני שיבואו לשאול מה שאין צריך. ולפי פילון, שלא נגלה מקום העץ כדי שהאיש אשר לא לוּמַד במדעי הפיסיולוגיה לא יתעה בזה להתייחס בהערצה למקום המדע85 וראה במאמרי על המדרש הנעלם, סורא, ג, תשי\"ז־תשי\"ח, עמ' 28־32.." + ], + [ + "מהו הנהר היוצא מעדן ממנו מֻשקֶה גן העדן, (ומה הם) ארבעת הנהרות הנפרדים: פישון, גיחון, חדקל ופרת?", + "אומרים, שמקורות החדקל והפרת נובעים בהרי ארמניה86 גם האברבנאל, בתשובה לשאלה י, כפילון: \"והחדקל קורין תיגר\"י, שהוא שֵם לחיה אחת במהירות המרוצה מאד, כי כן מימיו רצים במרוצה עצומה, ולכן נקרא שמו בלשוננו חדקל, ר\"ל חד קל בתנועתו, והוא הסובב כל ארץ ארמיני\"ה והשיריאה\"., אך גן העדן איננו שָם, וגם שני מקורות הנהר האחרים אינם שָם. אלא אם כן, גן העדן נמצא במקום מרוחק מעולמֵנו המיושב, ויש לו נהר הזורם מתחת לארץ, המַשקה נחלים רבים וגדולים, ואֵלה עולים על גדותיהם ושולחים (מים) לפלָגים אחרים המקבלים (אותם), כשהם מתפשטים והולכים. ומכיוון שאֵלֶה מתפרצים על־ידי שֶטֶף המים, אותו כוח הטמון בהם זורם כלפי מעלה, חלקם להרי ארמניה, וחלקם למקומות אחרים... ואולי בפיסקה זו העניינים הם בבחינת אלגוריה, וארבעת הנהרות הם סמלים לארבע מידות טובות87 ראה בביאור לשו\"ת הבאה.: לפיקחות הנקראת \"פישון\"88 וכן בספר בן סירא כד, כה-כו, הממשיל את התורה לנהרות: \"המלאה כפישון חכמה... הממלאה כפרָת תבונה\"., המתייחסת לחיסכון; למתינות - \"גיחון\", מפני שהיא עמֵלָה בנוגע ל(הסתפקות) באכילה ושתייה, וכן כל הקשור בבטן והתענוגות אשר גורמים החלקים שמתחת לבטן - העניינים הארציים; לאומץ הלב - \"חדקל\", כי הוא מסַלֵק זעף וכעס הגועשים בקרבֵּנוּ; ולצדק - \"פרת\", כי אין לך דבר שמחשבות האדם שמֵחוֹת וששות בו יותר מאשר בצדק89 ראה גם להלן בראשית טו, יח שו\"ת בראשית ג, טז..*שו\"ת בראשית א, יב
___________
", + "פילון מפרש, שנהר \"גיחון\" הוא סמל למתינות, מפני שהיא עמילה בנוגע ל(הסתפקות) באכילה ושתיה ותאוות הבטן. אבל במקום אחר הוא כותב: \"ושם הנהר השני גיחון הוא סובב את כל ארץ כוש, כסמל נהר זה הוא אומץ לב, כי השם \"גיחון\" מתורגם (σθῆτος) \"חזה\" (גחון), או \"נוגח\" (κερατίζων), וכל אחת מהן מורָה על אומץ הלב\" (דרשות אלגוריות א, סח). פילון קורא לגיחון Γηων כמו שקראו לו השבעים, ובכל זאת הוא יודע ששֵם הנהר בעברית הוא \"גיחון\", אחרת לא היה יודע להכניס את שֵם זה לגדר הוראת הביטויים גחון־נגֹח. קרוב לוודאי, שהפירוש על גחון שהוא \"חזה\" יסודו במסורת חכמי אלכסנדריה או בתרגום השבעים, כי אין לו חבר לא בדברי חז\"ל ולא בתרגומים. בשבעים התרגום על \"ועל גחונך תלך\" (בראשית ג, יד) הוא: \"על חזך ועל בטנך תלך\", ושני הסבריו על אומץ הלב שבחזה ועל תאוות הבטן יסודם בתרגום השבעים ל\"גחונך\", והוא גם ידע את השם גיחון בצורתו העברית. ויסוד הפירוש לגיחון־גחון נמצא בחז\"ל: \"שם הנהר השני גיחון, זו מדי, שהיה המן שף עמא בנחש, על שם על גחונך תלך\" (ב\"ר טז, ד).", + "הסמלים של מתינות ואומץ הלב המוענקים בפילון לנהר גיחון, מתחלקים במדרש לקח טוב בין פישון לגיחון: \"פישון שהוא פושה והולך בנחת, גיחון שהוא מגיח בגבורה\". הפירוש השני של פילון שגיחון הוא \"נגח\", נמצא ברש\"י: \"גיחון שהוא הולך והומה, והמייתו גדולה מאד, במו ובי יגח (שמות בא, כח), שמנגח והולך והומה\"." + ], + [ + "מדוע לא תיאר (הכתוב) את מקומו90 טופוגרפיה. מ. של הפרת בלבד, אך (אמר): \"פישון הסובב את כל ארץ החוילה\", ו\"גיחון הסובב את כל ארץ כוש\", ו\"חדקל ההולך כנגד91 וכן בפשיטא: \"לוקבל\". ובמסורה: \"קדמת\". אשור\"?", + "חדקל הוא הזעוּף והמשחית שבנהרות, כפי שמעידים הבבלים והאמגושים, אשר הסבירו, שטבעו שונה מעט (מטֶבע) המים. אך נראה, שיש טעמים נוספים להשמָטַת (מקום סיבוב הפרת). אכן הפרת מסביר פנים, מחַיֶה ומרבה, ולכן חכמי העברים והאשורים קראוהו \"מרבֶּה ומאֲדִיר\". לפיכך הוא ידוע לא בהקשֵֹר אחר, כשלושת (הנהרות האחרים), אלא מעצם (תכונתו הוא)92 במקום אחר מציין פילון את מובנם של החדקל והפרת: \"הרשע מכיון שהוא אכזרי, נמשל לחדקל, בעוד מידה טובה שעל ידה מושגת השמחה שמה \"נעימות\", דומה בשם לנהר הקרוי פרת\" (להלן בראשית כב, ח. שו\"ת בראשית ד, רמג). \"פרת (סמל) לקנייני הנפש, מהם מתהווה שמחה נכונה ואמיתית, שמקורה בחכמה ובכל מידה טובה\" (להלן בראשית טו, יח. שו\"ת בראשית ג, טז).. ולי נראה, שהענין סמלי ובדרך ההשאָלָה, היות והפיקחות היא מידה שבהגיון, אשר בו קיים גם רע93 ראה לעיל בראשית ב, ט שו\"ת בראשית א, יא.; ואומץ הלב (יש בו משום) רגזנות, כשם שבמתינות יש משום תאווה - וכעס ותאווה הם בהמיים94 ראה בשו\"ת הקודמת., - (הכתוב) מציין איפוא את שלושת הנהרות על המחוזות בהם הם עוברים. אך לא כן (בנוגע) לפרת, כי הוא סמל לצדק, הרי לא רק איזה חלק מסויים נוׁעַד לנשמה, אלא, כל כולו נרכש והופך שותף בעצה אחת עם שלושת חלקי הנשמה ואותו המספר של מידות טובות.*שו\"ת בראשית א, יג
___________
", + "מסורת זו של חכמי ישראל, שפרת פירושו \"מרבה ומאדיר\", היא בוודאי זו שבפי רבי מאיר: \"ולמה נקרא שמו פרת? שמימיו פרים ורבים\" (בבורות נה, ב). \"מאי פרת? שמימיו פרין ורבין\" (ברכות נט, ב). ובספרי דברים פיסקא ו: \"נהר פרת, שמפריד והולך עד שכלה מגריפה לגרפו. ד\"א נהר פרת, שפורה ורב עד שעוברים אותו בספינות. והרי כל הנהרות אומרים לפרת, מפני מה אין אתה משמיע קולך כדרך שקולנו הולך מרחוק? אמר להם, מעשי מוכיחים עלי. אדם זורע בי זריעה עולה לשלשה ימים, נוטע בי נטיעה עולה לשלשים יום, הרי הכתוב משבחני (דברים א, ז) עד הנהר הגדול נהר פרת\". וכן בב\"ר טז, א (הוצאת תיאודור עמ' 145, ועיי\"ש במנחת יהודה). ויוסיפוס ב\"קדמוניות היהודים\" א א, ג אומר, שהפרת פירושו \"פיזור\" או \"פרח\". והשאלה גם באברבנאל שאלה י: \"אמנם, בנהר הרביעי לא זכר הארץ שיסבוב ולא הדברים שימצאו, אבל אמר בלבד והנהר הרביעי הוא פרת\".", + "לפי פילון (בשו\"ת יב), מסמלים ארבעת הנהרות ארבע מידות מוסריות. פישון מסמל החכמה, גיחון את המתינות וההסתפקות, החדקל מסמל אומץ הלב ופרת מסמל הצדק. ובמדרש הנעלם: \"תנן, בכל טפה וטפה היוצאת מעדן, רוח חכמה יוצא עמו, ועל כן אתגזר במתניתין, אית מיא מגדלן חכימין, ואית מיא מגדלן טפשין. ואינון מיא דמגדלן חכימין אינון מיא הוו מטפין דעדן, דאמר ר' יוסי מיא דביה טפין יתבין (נ\"א: יתירין) מכל אינון ארבע נהרי קדמאה, הוא דכתיב שם האחד פישון (בראשית ב, יא), מאי שם האחד פישון? המיוחד מכולם פישון, והוא הנופל בארץ מצרים. ולפיכך היתה חכמת (לישראל) מצרים יותר מכל העולם, ומשנגזרה גזרה שאבדה חכמת מצרים, נטל קב\"ה אותם טפין וזרק לון בההוא גנא בההוא נהרא דגנתא דעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (שם ב, י). וזה היה מוליד ארבעה אחרים, והאחד המיוחד הנולד ממנו - פישון היה. משנטלו אלו הטפות שלא יצאו מהגן, אבדה החכמה ממצרים, ומאותו הרוח שהיה יוצא מעדן המצו' (נ\"ל: ימצו) כל נביא ונביא, והיינו דכתיב מתהלך בגן לרוח היום (שם ג, ח), וגנוז זה בג\"ע לעתיד לבא. וזה הוא הנהר שראה יחזקאל בנבואתו, וע\"כ אמר הכתוב, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים וגו' (ישעיה י, ט), שאותם מים תמיד מגדלים הידיעה בעולם\" (מדרש הנעלם, בזֹהר חיי שרה קכה, א-ב).", + "ממדרש זה אנו למדים ארבעה דברים: א) הנהר היוצא מעדן הוא סמל לחכמה העליונה, שהיא מקור הנבואה; ב) פישון הוא המיוחד מכולם, כלומר, היותר חשוב שבנהרות העדן; ג) פישון זה הוא סמלו של נהר נילוס של מצרים, זאת אומרת של תרבות מצרים95 עי' ברש\"י לפסוק יא, המבוסס על מדרש אגדה: \"פישון הוא נילוס מצרים, ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו\". ועי' במפרשים.; ד) באבוד חכמת מצרים, נהפכו מימיו בעזרת הרוח שהיה יוצא מעדן, למקור הנבואה. מדרש זה, שאין דוגמתו במדרשים האחרים, נגזר ממדרשים אלכסנדרוניים. לפי פילון \"ונהר יוצא מעדן\" רומז לנשמה השכלית שבאדם, או לאדם המחוּנָן בכל מכשירי ההכרה החושניים והרוחניים96 עיין \"על המנוסה והפגישה\", קפא-קפג.. ופישון, סמל החכמה, ראש וראשון לנהרות שהם \"ארבעה ראשים\"97 עיין בשו\"ת הקודמת; \"דרשות אלגוריות\" א, סו., כיאות לסמל החכמה:", + "\"כי דבר אלהים ראשית ומקור לכל מפעל נשגב. המחוקק מבהיר זאת, באמרו: \"ונהר יוצא מעדם להשקות את גן העדן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים\" (בראשית ב, י). כי ישנן ארבע מידות ראשוניות: פיקחות, אומץ־לב, מתינות וצדק. וכל אחת מאֵלה מושלת ומַלכָּה, והרוכש אותן (נעשה) מיד שליט ומלך, גם אם אינו משופע בנכסים. כי \"ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים\" אינו מורה על פרידתם, אלא על ממשלתן וסמכותן של המדות הטובות. ואלה מצידן צומחות משורש אחד - \"הדיבֵּר\" האלוהי. ועניין זה נמשל לנהר, עם זרם תמידי ותנועה נצחית של לקָחים ותורות, בהם הוא מזין נשמות אוהבות־אֵל ומגַדלן\" (על צאצאי קין וגלותו, קכח-קכט).", + "ההבדל בין פילון וחז\"ל בנושא זה הוא, שחז\"ל השתמשו באלגוריה על ארבע הנהרות, כנסת ישראל, ארבע מלכיות וארבע גלויות, ופילון מעביר את האלגוריה לכוחות הרוחניים שבאדם.", + "ושוב מתבלטת סמליות מעין זו בפילון: \"המעלה הראשונית נובעת מן \"העֵדם\" - חכמת האלהים, היא נהנית, מאושרת ומתענגת כשהיא עוֹטָה הוד ומתפארת רק באביה - האלהים\" (דרשות אלגוריות א, סג-סד). \"ועל־ידי אלו (ארבעת הנהרות) הוא רוצה לתאר מעלות מסויימות\" (שם, סג), \"הסוג האחד של ארבעת המעלות הוא הפיקחות המכונה פישון... והוא הולך וסובב את כל ארץ החוילה\" (שם, סו), \"ושֵם הנהר השני גיחון, והוא סובב את כל ארץ כוש, כסמל נהר זה הוא אומץ הלב\" (שם, סח), \"והנהר השלישי הוא חידקל, והוא ההולך כנגד אשור, ומתינות היא המעלה השלישית\" (שם, סט), והנהר הרביעי הוא פרת... כסמל הוא המעלה הרביעית - הצֶדק\" (שם, עב)." + ], + [], + [], + [], + [ + "מדוע הניח את האדם בגן עדן למלא תפקיד98 מילולי: עבור עניין. מ. כפול: \"לעבוד ולשמור\", בעוד שגן העדן לא היה זקוק לעיבוד, כיון שהיה כולו מושלם, הואיל ואלהים נטעו. ואף לשומר לא (נזקק), כי מי היה (שָׁם) שיגרום נזק?", + "אֵלה הם שני העניינים שעובד האדמה צריך לשים לבו אליהם ולהשיגם: עבודת השדה ושמירה על אשר בו, כי הוא (השדה) עשוי להִשָחֵת, הן מתוך הזנחה99 מילולי: חוסר עבודה. מ. והן על־ידי גרימת נזק. אך אף על פי שגן העדן לא נזקק אף לא לאחד מהם, בכל זאת נחוץ היה, שזה אשר קיבל את הפיקוח וההשגחה על (הגן) -האדם הראשון- ישַמֵש כעין דוגמא לאיכר100 חקלאי. ראה להלן בראשית ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו. בכל אשר ראוי לעמול בו. יתר על כן, מפני שהגן היה מלא בַכֹּּל, מן הראוי היה להשאיר לעובד האדמה את הפיקוח וההשגחה, כגון להשקותו, לטפל במים, לרכך ולעדור, לחפור שיחין ולהזרים מים. ובאשר לשמירה; אף על פי שלא היה שם אדם אחֵר, הרי לפחות (היה צורך בשמירה) מפני חיות101 כן במפרשי המקרא: \"וטעם לעבדה, להשקות הגן, ולשמרה מן החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו\" (ראב\"ע). \"לעבדה, להשקותה במקום שהוא דר, ולשמרה מבהמות וחיות שלא יכנסו\" (רוקח). \"לעבדה, להשקותה, ולשמרה שלא ירמסוה רגלי בהמה וחיה\" (חזקוני)., ולעיתים קרובות102 מילולי: במידה מרובה, כניגוד ל\"לפחות\" שבראשית המשפט. מ. מאויר וממים, כי בזמן בצוֹרת יש להשקות בשפע במים, ואילו בשעת סופת־ גשמים, יש לעצור בעד המים הגואים על־ידי (חפירת) אפיק נוסף.*שו\"ת בראשית א, יד
___________
", + "פילון מפרש את המקרא כפשוטו, בלי כל פירוש אלגורי, והוא שאדם הראשון נצטווה לעבוד את האדמה ולשמרה, כדי להורות את חשיבות העבודה וערכה בחיי האדם. רעיון זה עולה כאחד עם דעתו, שכשם שהפסוק בעשרת הדברות: \"ויום השביעי שבת לה' אלקיך לא תעשה כל מלאכה\" (שמות כ, ט-י) מדבר על איסור מלאכה בשבת, כן הפסוק שלפניו: \"ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך\", מורה על מצוות עשיית המלאכה בששת ימי המעשה:", + "\"ישנו סיפור הכתוב במעשה בראשית, המכיל סיבה הכרחית לכך, והמודיע שהעולם נברא בששת ימים, ושביום השביעי שָבת האלהים מ(כל) מלאכתו, והתחיל להתבונן אל מה שהיטיב לעשות. הוא ציווה את אלה שנועדו להיות אוכלוסי המשטר (העולמי) הזה, שיתנהגו כמוהו בנוגע (לעניין) זה, כמו בנוגע לעניינים אחרים: שיפנו למלאכתם בששת הימים, אבל לחדול (ממנה) בשביעי. ושכשיהיו כך פנויים, (יתעסקו) בחכמה עיונית ויסתכלו בענייני הטבע, ועם זה יתבוננו שמא עשו איזה מעשה בלתי־טהור בימי הקודמים... באמת, אומר זה: לעולם הידבק במידותיו, אותו הפרק שבו הוא ברא את העולם יהא הוא דוגמה (לך) לעשות (בו) מלאכתך, וגם השביעי יהא לך דוגמא שצריך שתעסק (בו) בחכמה עיונית, כי נאמר בו, שהוא (האלקים), התבונן אל כל מה שעשה (בראשית א, לא). ללמדך, שגם אתה חייב להתבונן אל (ענייני) הטבע ואל כל מה שיביאך לידי הצלחתך\" (על עשרת הדברות, צז-צח; ק).", + "במדרש הגדול נמצאת המקבילה למדרש פילוני זה: \"ששת ימים תעבד, ר' אומר הרי זו גזרה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה שלשבת, כך נצטוו על המלאכה\" (מה\"ג שמות כ, ט).", + "עוד מקבילה למדרשו של פילון על \"לעבדה ולשמרה\" ו\"ששת ימים תעבוד\" נמצאת בחז\"ל: \"אהוב את המלאכה, כיצד? מלמד, שיהא אדם אוהב את המלאכה, ולא יהיה שונא את המלאכה, שכשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר ששת ימים תעבד וכו'. רבי שמעון בן אלעזר אומר, אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר: ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, [והדר] מכל עץ הגן אכול תאכל\" (אבות דרבי נתן, נו\"א, יא). \"אהוב את המלאכה, חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה וכו'. רבי אליעזר אומר, גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת כך נצטוו על המלאכה, שנאמר ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך\" (שם נו\"ב, כא).", + "לדברי פילון, על האדם מישראל להקדיש את יום השבת לעיסוק בחכמה עיונית ולחשבון הנפש. כוונתו שבשבת האדם פנוי ממלאכתו, לכן יעסוק באותו זמן בלימוד התורה. וכך גם הדגישו דבר זה בחז\"ל: \"רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא, לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה\" (ירושלמי שבת טו, ג. וראה בפסיקתא רבתי סוף פרק כג, שהדברים נאמרו על־ידי רבי חגי בשם ר' שמואל בר נחמן). \"אמר להן הקב\"ה לישראל, בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מיכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך (קהלת ט, ז), לפי שאין לו מנוחה להקב\"ה אלא עם עושֵׂי תורה בלבד\" (סדר אליהו רבה פרק א, עמ' 4). \"זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). במה אתה מקדשו? במקרא במשנה במאכל ובמשתה ובמנוחה\" (שם, פרק כד).", + "פילון גם מדגיש, שמשה רבינו אינו מרשֶה ששומרי התורה ישבו בטלים ביום השבת, ולכן נקהלו בשבת להקשיב ללימוד מאת מוריהם, והגדול שבהם היה דורש לפניהם ברבים (על החוקים המיוחדים א, ס-סד), ומאז קבלת התורה ועד היום הזה (הכוונה כשהדברים נכתבים בזמנו של פילון) עוסקים בתורה בשבת בבתי כנסיות, והמנהיג מבאר ומורה להם, ואינם מבלים את הזמן כפי שהאחרים מבלים בשחוק ושעשועים, אלא עוסקים בתורה וששים ושמחים ביום השבת (על חיי משה ב, קי-קיב; קטו-קטז). או שכהן אחד, או אחד מהזקנים היה מלמד אותם את חוקי התורה עד קרוב לסוף זמן המנחה (המלצה על היהודים 14 - 12:7), וראה גם \"על בריאת העולם\", קכח (מובא להלן בביאור לבראשית ח, ט). וכן אמרו בחז\"ל: \"רבותינו בעלי אגדה אומרים וכו', אמר הקב\"ה למשה, עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני\" (מדרש אבכיר, וילקוט שמעוני ריש פרשת ויקהל).", + "שאלת פילון, למה ציוה ה' את האדם \"לעבדה ולשמרה\", בזמן שהגן לא היה זקוק לשום טיפול, הואיל ה' בעצמו נטעו, נמצאת בחז\"ל, אלא תשובתם היא אלגורית: \"לעבדה ולשמרה, ומה עבודה היה בתוך הגן שאמר לעבדה ולשמרה? שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן שיזמור לכרמים, ולחרוש ולשדד את האדמה, או לעמר או לקצור, והלא כל האילנות נצמחין מאליהן. שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלא הנהר מושך ויוצא מעדן, שנאמר ונהר יוצא מעדן, ומהו לעבדה ולשמרה? אלא לעסוק בדברי תורה\" (פרקי דרבי אליעזר, יב). ועוד באדר\"נ: \"וכי עבודה היה צריך, או שמירה היה צריך? אלא לעמוד על דבריו\" (נו\"ב, פרק כא). \"ולעבדו זה תלמוד. אתה אומר זה תלמוד, או אינה אלא עבודה? הרי הוא אומר ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וכי מה עבודה לשעבר ומה שמירה לשעבר, הא למדת, לעבדה זה תלמוד ולשמרה אלו מצוות, וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרויה עבודה. דבר אחר, לעבדה זו תפלה\" (ספרי עקב, מא). וכן גם בתרגום יונתן: \"ויניחהו וכו' ואשריה בגינוניתא דעדן למהוי פלח באורייתא ולמנטר פקודהא\". ובמדרש הנעלם: \"א\"ר שמעון, ויניחהו בג\"ע לעבדה ולשמרה, וכי מאי עבודה הכא? אלא עבודת הנשמה. ר\"ש אמר, הניח הקב\"ה לאדם הראשון בג\"ע, ונתן לו תורתו לעבוד בה ולשמור מצוותיה\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יח ע\"ג).", + "גם מדרש אלגורי זה של חז\"ל יסודו כבר נמצא בפילון. במקום אחר הוא מסביר את הפסוק הזה, שה' נתן לאדם שלוש מתנות טובות, \"ויניחהו בגן עדן\" זו הבינה, \"לעבדה\" זו עשיית מעשים טובים, ו\"לשמרה\" הוא שמירת המצוות. ואלה דבריו: \"וזה (האדם), קיבל שלוש טובות עליהן מתבסס מזגו הטוב: בינה נאמנות וזכרון. הבינה היא ה\"הניח בגן העדך', הנאמנות היא עשיית המעשים הטובים, והזכרון הוא שמירת הצוויים האלהיים ומילואָם. ואילו השֵׂכל שנברא, לא זוכר את הטוב ואף לא עושה אותו, הוא אך ורק מבין. לכן, זמן מועט לאחר ש(האל) שָׂם אותו בגן העדן, הוא מתחמק ומושלך החוצה\" (דרשות אלגוריות א, נה). ובמקום אחר הוא עוד מבליט פירושו זה על \"לעבדה ולשמרה\", בכתבו: \"כי רבים, אחר שהתאמנו בקיום המידות הטובות, חזרו בהן לבסוף. אך מי שחננו האלהים בידיעה בטוחה, הוא מעניק לו את שתיהן; להתעסק במידות הטובות, וגם לא להזניח אותן לעולם, אלא תמיד לפקח על כל אחת ואחת ולשמרה\" (דרשות אלגוריות א, פט).", + "ובכן, \"לעבדה\" פירושו לעשות את המצוות, ו\"לשמרה\" פירושו לזָכרן. אפשר אפוא לראות, שבחז\"ל ובפילון נמצא אותו המדרש האלגורי, אלא שחז\"ל בספרֵי מרמזים ב\"לעבדה\" לתלמוד, ו\"לשמרה\" לקיום המצוות, בעוד שפילון מפרש ש\"לעבדה\" מכוון לעשיית המצוות בעינָן, ו\"לשמרה\" מכוון לשמירה על עשייתן, על־ידי לימוד וזיכּרון." + ], + [], + [ + "מהו: \"תמותו במוות\"103 θανάτῳ ἀποθανεῖσθε = \"תמותו על־ידי המוות\", כתרגום ללשון הפסוק: מות תמותו, שהוא מיסוד השבעים, המתרגמים כדומה לזה בהרבה מקומות את הלשון הכפול \"מות תמות\" או \"מות יומת\" (ראה שמות יט, יב; כא, יב; שם, טו; כב, יח; במדבר טו, לה ושמואל־א יד, מד). פילון, שהאמין, כחז\"ל, שאין מלה יתירה בתורה, בא לדרוש כאן את כפל הלשון הנראה כמיותר בהשקפה ראשונה.?", + "מיתתם של אנשים הגונים104 ראויים. מ. היא תחילתם של חיים אחרים. כי לחיים שני פנים; האחד עם גוף נפסד, והאחר בלי גוף ובלתי־נפסד. נמצא, שהרשע מת במוות כשרוחו (עדיין) באפו ובטרם נקבר, כביכול לא שמר בתוך עצמו אף שמץ ניצוץ של חיי אמת, שהם הם יתרון המעלָה. אך האיש הכָּשֵר וההגון, אינו מת במותו, אלא, עם סופם של חיים ארוכים - חיי הנצח105 הוא עובר לחיי הנצח., דהיינו, שהוא מתעַלֶה לחיי עולם.*שו\"ת בראשית א, טז
___________
", + "גם בדרשותיו האלגוריות דן פילון באריכות על פשר הניב \"מות תמות\", וז\"ל: \"אמנם נאמר: \"כי ביום אכלכם ממנו תמותו במוות\", אך כשאכלו לא רק שלא מתו אלא שגם הולידו בנים והיווּ גורם חיים לאחרים. ומה יש לומר על כך? שישנם שני מיני מיתה, אחד של האדם (בכלל), והשני של הנשמה בפרט. מיתת האדם היא התרחקות הנשמה מן הגוף, ומיתת הנשמה היא אבדן המוסריות וההידבקות ברישעה. ולפיכך לא אמר (הכתוב) \"תמותו\" בלבד, אלא \"תמותו במוות\", כשהוא בא ללמדינו, שאין זו (מיתה) במוות הצפוי לכולם, כי אם במוות מסויים ומיוחד, והוא קבורת הנשמה בתאוות ובכל מיני פשע. מוות זה הוא למעשה ניגודו של המוות האחר. כי הלה הוא התפרדות הגוף והנשמה שהיו מחוברים, ואילו זה הוא התיצבות של האחד כנגד רעהו. אך הגוף, שהוא פחות־ערך, מנצֵחֵ, והנשמה בעלת הערך מנוצחת. ולפיכך שים לבך, שבכל מקום ש(הכתוב) אומר \"תמות במות\" הוא מתכוון למוות מתוך עונש, ולא (למוות) בדרך הטֶבע. טִבעי הוא (המוות) בו הנשמה מתרחקת מן הגוף, אך (מוות) מתוך עונש מתרַחֵש כל אימת שהנשמה מתה לגבי חיי המידות הטובות, וחיָה רק חיי רישעה\" (דרשות אלגוריות א, קה-קח).", + "שיטת פילון היא, שהלשון \"מות תמות\", פירושה בכל מקום מיתת הנשמה, המתה ברישעתה ואין לה חֵלק בחיי נצח (ובלשון חז\"ל: אין לה חלק לעולם הבא). ובודאי גם לפילון הלשון \"מות תמות\", שבחייבי מיתת ב\"ד, פירושו, גם פשוטו כמשמעו, מיתת הגוף על־ידי הריגה. אבל לפילון עיקר העונש שבלשון \"מות תמות\", או \"מות יומת\", היא מיתת הנשמה, שאינה מתעלה לחיי העולם הנצחי.", + "על הפסוק \"מכה איש ומת מות יומת\" (שמות כא, יב) כותב פילון: \"בדעתי היטב ש(התורה) אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת, מתוך חובה עמוקה למסירת הדברים, התחלתי שוקל ביני לבין עצמי, מפני מה לא אמר (הכתוב) שהרוצח במזיד יומת בלבד, כי אם \"במות יומת\"105* פילון הולך בעקבות השבעים, שתירגמו את \"מות יומת\" שבפסוק: \"מכה איש ומת מות יומת\" (שמות כא, יב) θανάτῳ θανατούσθω, כלומר \"במיתה יומת\".. האם קיימת דרך אחרת, פרט למוות, בה המת מסיים (את חייו)? ביקרתי אצל אשה חכמה, ושמה הִסתַּכְּלוּת, כדי למצוא פתרון לשאלותי. היא לימדתני, שקיימים אנשים (הנחשבים) מתים בחייהם, וישנם החיים (אף) במותם. היא אמרה, שאנשים רעים, אף אם יאריכו ימים עד לזיקנה מופלגת, הם גוויות, שכֵּן הם מנותקים מחיי מוסריות, בעוד שאנשים טובים, אף אם בוּתַּק חיבורם לגופם, הם חיים לעולם וזוכים בחיי אלמוות\" (על המנוסה והפגישה, נד-נה). מדרשו של פילון נמצא בחז\"ל, אבל לא על כפילת המלים \"מות יומת\", אלא על כפילת \"הכרת תכרת\", והיא שיטת רבי עקיבא, הדורש כך על הפסוק \"הכרת תכרת הנפש ההיא\" (במדבר טו, לא)106 זו הפעם היחידה בתורה, כי במקומות אחרים כתוב ונכרתה הנפש: בראשית יז, יד; שמות יב, טו; ויקרא ז, כ, כא, כז.: \"הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא\" (ספרי במדבר, קיב; סנהדרין סד, ב). פילון ורבי עקיבא דוגלים בשיטה אחת, שלשון כפול הוא מילה יתירה שניתנה להידרש, כפי שהוא כותב לעיל \"בדעתי היטב שהתורה אינה מוסיפה אף מילה אחת מיותרת\". וכשם שלרבי עקיבא, הדורש לשונות כפולים וריבויים, וכנגד שיטת ר' ישמעאל ש\"דיברה תורה כלשון בני אדם\", היתה השמועה שלשון כפול של \"הכרת תכרת\" מכוון למיתה עולמית של הנשמה, כן היתה לפילון השמועה שגם \"מות תמות\" מכוון למדרש כזה.", + "הרמב\"ם מפרש את דברי ר' עקיבא ממש כלשון פילון: \"הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי עולם הבא, והיא החיים שאין מות עמהן וכו' וזהו עולם הבא וכו', ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא יכרתו וימותו, וכל שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת, שאינו חי לעולם, אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה, וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא. מפי השמועה למדו, הכרת בעולם הזה תכרת בעולם הבא. כלומר, שאותה הנשמה שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא, אלא גם מן העולם הבא היא נכרתת\" (הלכות תשובה ח, א).", + "וכדרשתו של פילון, המוכחת מן הפסוק מות תמות, נמצא רק במדרש הגדול, שמקורו רשום כנעלם: \"כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מות בעולם הזה, תמות בעולם הבא. רצה הקב\"ה לנסותו בו אם יעמוד לשעתו אם לאו, ועבר על הצווי בו ביום ונידון בו ביום\" (מה\"ג בראשית ב, יז). ועוד שם: \"והרשעים קרויים מתים לפני המקום, מנין שכיון שעבר אדם עבירה הרי הוא מת לפני המקום? ת\"ל מות יומת\" (מה\"ג שמות כא, טז). \"יומת המת, וכי המת מת? אלא הרשעים שנקראו בחייהם מתים\" (מה\"ג דברים יז, ו). ועוד בחז\"ל: \"כי החיים יודעים שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכו'. והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים וכו'. ואיבעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או שלשה יומת המת (דברים יז, ו), חי הוא, אלא המת מעיקרא\" (ברכות יח, א-ב). ועל התעַלוּת הצדיקים לאחר המוות איתא בגמרא: \"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן\" (חולין ז, ב). וראה להלן לבראשית ד, י שו\"ת בראשית א, ע; ד, טו שו\"ת בראשית א, עו; ה, כד שו\"ת בראשית א, פו; טו, טו שו\"ת בראשית ג, יא." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"לא טוב שהאדם יהיה לבדו, נעשה לו עזר בהתאֵם לו\"107 כך בשבעים ποιήσωμεν αὐτῷ βοηθὸν κατ᾽ αὐτόν, וכעי\"ז בפשיטא: \"אכותה\", והע' שם. ובתרגום ירושלמי: \"בר זוגא כדנפיק ביה\". באברבנאל: \"ולכן ראוי לעשות לו עזר שיהיה כנגדו, ר\"ל מקביל לו באופן מה\". ובמסורה \"אעשה לו עזר כנגדו\".?", + "במילים אלה רומז (הכתוב) לשותפות. ולא עם כולם, אלא עם הרוצים לעזור ובתמורה לכך להֵעָזֵר, אף על פי שאינם מסוגלים לכך (תמיד). כי האהבה מחזקת את הטוב (שבאדם), לא מתוך תועלת, אלא יותר מתוך תמימות־דעים ואחדות. ולכן מימרתו של פיתגורס: \"אכן ריעי108 אוהב. מ. הוא ה\"אני\" השני109 מילולי: נוסף. מ. (שלי)\", הולמת כל אחד מן הבאים בברית110 מילולי: מתכנסים אל קהל. מ. האהבה.*שו\"ת בראשית א, יז
___________
", + "פילון מתכוון שה\"עזר\" צריך להיות \"בהתאֵם לו\", שהאדם יעזור לחברו באופן שכאילו הוא גופו. דבר זה מתבהר מאותו רעיון להלן בראשית ב, כ שו\"ת בראשית א, כג לפסוק \"ולאדם לא מצא עזר כנגדו\", שהוא מביאו בלשון \"עוזר דומה לו\", עיי\"ש.", + "רעיון פיתגורס הוא הכתוב שבתורה: \"ואהבת לרעך כמוך\" (ויקרא יט, יח). ור' עקיבא אומר \"זה כלל גדול בתורה\" (תו\"כ קדושים פרק ד, יב). ומימרת רבי אליעזר היא: \"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך\" (אבות ב, י).", + "במקום אחר בכתביו, דורש פילון מדרש סמלי על פסוק זה: \"'ויאמר ה' אלהים לא טוב שהאדם יהיה לבדו, נעשה לו עזר בהתאֵם לו'. מדוע, הוי הנביא, לא טוב שיהיה האדם לבדו? מפני שהוא אומר, שטוב שהיחיד יהא יחיד, ויחיד ואחד לעצמו111 מילולי: בהתאם לעצמו. מ. הוא האלהים, ואין דומה לאלהים. לפיכך, מכיון שטוב שֶמִי שהוא הווה112 כלומר, האלהים. מ. יהא יחיד - כי אכן רק עליו לבדו (יש לומר) שהוא טוב- לא יהיה זה טוב שיהא האדם לבדו. \"שהאלהים הוא לבדו\" ניתן להבין גם באופן זה: לא נמצא דבר יחד עם האלהים לפני בריאת (העולם), ולאחר שהעולם נברא לא ניצב שום דבר עימו\" (דרשות אלגוריות ב, א-ב).", + "דרשה זו נמצאת גם בחז\"ל, אלא שפילון משתמש באותו הדרוש ומוסיף עליו נופך של הפשטה משלו, בו בזמן שהמדרש הארץ־ישראלי דורש מקרא זה מבלי לעטפו באופן כל כך מופשט: \"אמר הקב\"ה, אני יחיד בעולמי וזה יחיד בעולמו, אני אין פריה ורביה לפני וזה אין פריה ורביה לפניו. לאחר כן יאמרו הבריות, הואיל ואין לפניו פריה ורביה, הוא שבראנו, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו\" (פרקי דרבי אליעזר, יב)113 וברבינו בחיי יש דרוש כזה בהתייחסות למלאכים: \"אבל עיקר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו, לא נאמר אחר בריאת האדם אלא בתחלה קודם הבריאה. כשעלה במחשבה להבראות, אמר הקב\"ה לא טוב היות האדם לבדו, שיהיה יחיד בעולם השפל, מכיר ועומד וקיים לנצח כמלאכי השרת. אעשה לו עזר כנגדו, שיהיה האדם מין ואישיו מתרבין זה מזה, הווים ונפסדים כשארי בעלי חיים\"..", + "מדוע, אחרי שאמר תחילה \"נעשה עזר לאדם\"114 ראה לעיל הע' 107., הוא (ה') בורא חיות ובהמות?", + "בעל־תאווה ומשולחי־רֶסן יטענו, שחיות ועופות, כמזון הכרחי, הם בבחינת עזרה לאדם, כי אכילת בשר מסייעות לבטן (להשיג) בריאות וחוזק גופני. אולם, אני סבור, שעכשיו, משום הרע המצוי (באדם), חיות הארץ והעופות נעשו לו אויבים ומתנגדים. אך לאדם הראשון, שהיה מעוטר כולו בשלימות המידות, הם היו יותר בעל־ברית וכוח־עַזר (=עוזרי מלחמה), וידיד־קרוב נוח מטבעו לקבל מָרוּת, ורק אליו (לאדם) בלבד הם רחשו ידידות, כיָאוּת למשרתים כלפי אדוֹנם.*שו\"ת בראשית א, יח
___________
", + "מסמיכות הכתובים \"אעשה לו עזר כנגדו - ויצר ה' אלקים מן האדמה את כל חית השדה\" לומד פילון, שהחיות היו לאדם כעוזרי מלחמה ושותפין, ולא כדעת בעלי התאווה והזוללים, שהחיות הן עוזרות לאדם בזה שהוא הורגן ואוכל את בשרן, ועל־ידי זה מביא לעצמו בריאות וחוזק. וראה להלן בראשית ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט ובביאור שם, על המקבילות בחז\"ל, וכן בפסוק ו, ז שו\"ת בראשית א, צד, שהחיות לא נבראו בשביל עצמן אלא לשימושם של בני אדם, וכשאֵלֶה חטאו בדור המבול נאבדו החיות עמם.", + "במקום אחר כותב פילון, שלאחר יציאת נח מן התיבה, נתן לו הקב\"ה שילטון על חיות הארץ השָווה לזה שהיה לאדם הראשון (שו\"ת ב, נו לבראשית ט, א-ב), ובתוך הדברים מביא את הפסוק שנאמר באדם הראשון: \"פרו ורבו וכו' ורדו בדגת הים\" וכו', וכן זה שנאמר לנח: \"פרו ורבו וכו' ומוראכם וחתכם יהיה על כל החיה\" וגו'. [ואפשר, שאצל אדם הראשון היתה רדייה על עוזרים, ואצל נח כמורא על אויב ומתנגד. ובב\"ר לד, יב: \"ומוראכם וחיתכם וגו', מורא וחתית חזרו ורדייה לא חזרה\"]114* וראה להלן ט, ה שו\"ת בראשית ב, ס והע' 272* שם.. ולפיו, שסמל השילטון הזה נשאר לדורי דורות: \"כוח ממשלה יוצא מן הכלל היה לו כמובן לאדם הראשון הזה, שאותו יצר האלהים בשקידות, וזיכהו במקום השני, במַנותו אותו לאיפרכוס שלו ולהגמון על כל האחרים. שהרי, אפילו אֵלה שנולדו אחרי דורות כל כך רבים, אם גם המין כבר נחלש מחמת התקופות הגדולות של הזמנים, בכל זאת עודם מושלים (בבעלי החיים) הבלתי־נבונים, כאילו שומרים הם על לפיד הממשלה והשלטון שנמסר להם מן הראשון115 \"ומוראכם וחתכם יהיה, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו\" (שבת קנא, ב; ב\"ר לד, יב).\" (על בריאת העולם, קמח).", + "מדברי פילון משתמע, שלאדם הראשון לא הותר בשר הבהמה והחיה לאכילה, ובנימוק שלו, כי בתחילה היו שותפיו של האדם. ואיסור אכילת הבשר גם בגמרא, ושם גם ההדגשה שהחיות וגם הנחש היו עוזריו של האדם: \"אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל וכו'. מיתבי, ורדו בדגת הים (בראשית א, כח), מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה וכו'. ובעוף השמים, מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ובכל חיה הרומשת על הארץ? ההוא לאתויי נחש הוא דאתא, דתניא ר\"ש בן מנסיא אומר, חבל על שַמָש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא נתקלל נחש כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות, ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו\" (סנהדרין נט, ב ואבות דרבי נתן נו\"א פרק א. וראה ב\"ר יט, א).", + "וברד\"ק: \"וירדו בדגת הים, להודיע כי כל נבראי מטה לא נבראו אלא בעבור האדם, ושיהיה הוא בשִׂכלו מלך ומושל עליהם וכו', כי עד המבול לא אכלו בשר ולא היו צריכין לבהמה ולחיה אלא למלאכה וכו\"' (רד\"ק לבראשית א, כו).", + "דרשת סמוכין זו שבשו\"ת, נמצאת גם במקום אחר בכתביו, ושם הוא מפרש בדרך אלגורית, שהעוזרים הם \"התאוות\", ובעיקר, שאין ה\"עזר\" מכוון לחיות במלוא מובן המלה, כי למעשה התאוות אינן כעוזרות לאדם אלא נחשבות לשונאים:", + "\"והנה אתה רואה מי הם עוזרינו: חחיות - תאוות הנפש. כי לאחר שאמר \"נעשה עזר בהתאֵם לו\", הוא מוסיף \"יָצַר את החיות\", כביכול, החיות הרעות הן העוזרות לנו. אמנם, אין הן נקראות עוזרים במפורש, אלא במעורפל. שכֵּן למען האמת, מתברר שהן עוינות (לאדם), כפי שגם בעלי ברית של מדינות נעשים לעתים בוגדים ועריקים, או ביחסי ידידות, החנפים הם אויבים במקום חברים\" (דרשות אלגוריות ב, ט-י).", + "במקום אחר הוא כותב, שאף שהחיות המשיכו לשנוא זו את זו, הרי כלפי אדם הם נכנעו לגמרי, ועוד, שטבע בעלי החיים היה פראי מלכתחילה, ורק בהופעתו של אדם לפניהם נשתעבדו לו כולם כאחד: \"צריך היה שהאדם יתהוה האחרון בכל הנבראים, בכדי שבהופיעו פתאום כאחרון לפני בעלי החיים האחרים יעורר אצלם חרדה115* בפרקי דרבי אליעזר, יא, מסופר: \"ויפח באפיו נשמת חיים, ועמד אדם על רגליו וכו', והיה מתואר בדמות אלהים, וראו אותו כל הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן, ובאו כולן להשתחוות לו\", וכו'.. כי הכוונה היתה, שבראותם אותו בפעם הראשונה ישתוממו ויעריצוהו כעין הגמון מטבעו116 ברמב\"ם מורה נבוכים ג, יג: \"כאמרו ירדו בדגת הים, שאין ענינו שנברא לכך, רק להגיד טבעו אשר הטביעו השם יתעלה עליו\". ושליט, ולפיכך גם נשתעבדו כולם כאחד כשהסתכלו בו, וגם אלה שבטִבעם היו פראים ביותר, נהיו מיד, במבָּט הראשון, נכנעים לגמרי, והם הֶראו אמנם את חמתם הפראית זה לזה, ואך כלפי האדם בלבד היו מצייתים\" (על בריאת העולם, פג)." + ], + [ + "מדוע נבראים עתה שנית החיות והעופות, למרות שבריאתם תוארָה117 נודעה, בישׂרוּ עליה. מ. קודם לכן בששת ימי (בראשית)118 בראשית א, כד-כה.?", + "אפשר, שאותם הברואים מששת הימים היו בלתי־גשמיים, והצביעו על סוגים אופייניים של חיות ועופות. ואילו עכשיו נוצרו דמויותיהם בפועל, כעין דיוקנים מוחשיים של הבלתי־נראים.*שו\"ת בראשית א, יט
___________
", + "שאלתו של פילון נשאלה גם בחז\"ל, אלא שתשובתם שונה: \"בעין קומיה ר' יוחנן בן זכיי, כבר כת' תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א, כד), ומה תלמוד לומר וייצר יי' אלהים מן האדמה? אמר להן, להלן לביריא וכאן לכינוש\" וכו' (ב\"ר יז, ד. וכן הובא במדרש אבכיר ב\"דביר\" שנה א, עמ' 131). ובמקום אחר, בשם ר' אחא: \"אמר ר' אחא, והלא כבר נאמר ויעש אלהים את חית הארץ (בראשית א, כה), ומה תלמוד לומר וייצר? אלא להלן כתיב ויעש, וכאן כתיב ויצר, לשון כינוס\" (מדרש תהלים ח, ב). ועי' ברש\"י לפסוק זה שהביא שני תירוצים, האחד (על־פי הבבלי חולין כז, ב): \"היא יצירה היא עשייה האמורה למעלה, ויעש אלהים את חית הארץ וגו', אלא בא ופירש שהעופות מן הרקק נבראו\" וכו'. תירוצו השני של רש\"י כאן, הוא כעין התירוץ המובא לעיל בחז\"ל. בתשובתו, נוקט פילון בשיטה שכבר נקט לעיל על שתי יצירות: יצירה רוחנית ואחר כך יצירה גשמית119 וברש\"י לבראשית א, כד: \"ותוצא הארץ נפש חיה, הוא שפירשתי, שהכל נברא מיום ראשון, ולא הוצרכו אלא להוציאם\". (ראה לעיל בראשית ב, ד שו\"ת בראשית א, א ובתחילת הביאור שם). אבל לפי שיטתו, נברא העולם המוחשי בחמשת ימי השבוע הראשון, וכאן, בגלל הקושי שבפסוק, הוא מציע שייתכן שהאידיאה שלהם נבראה בשבוע ראשון, ובעלי החיים המוחשיים נבראו בשבוע שני של היצירה.", + "מדוע הביא (ה') את כל החיות אל האדם שיתן להן שֵמות?", + "(הכתוב) סילק את מבוכתם הגדולה של אֵלה העוסקים בפילוסופיה, בהראותו שהשמות קיימים מתוך נתינה ולא בדרך הטבע. כי לכל אחד הותאָם שמו ההולם והנכון באופן טִבעי, בזכות תחושתו120 אינטואיציה. מ. של אדם חכם, המצטיין בידיעתו. וקביעת השמות הולמת ביותר רק את שִׂכלו של החכם, אלא (שהוא) גם הנברא121 יציר אדמה. מ. הראשון122 בפרגמנט היוני, מבנה המשפט שונה מעט: שהוא לא רק חכם, אלא אף יציר האדמה הראשון. מ. וראה גם להלן בראשית ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז.. כי היה מן הראוי, שראש123 גם: שליט. מ. האנושות ומלך כל הנבראים121 יציר אדמה. מ. יזכה גם בכבוד גדול זה. כי כשם שהוא ראה ראשון את בעלי החי, כך גם היה ראוי לקבל ראשון את השילטון על כולם, ונעשה המספֵּר והמחבר הראשון לקביעת השמות. שכֵּן הבל ורעות־רוח היה להניחם בלי שמות, או שיקבלו שמות מאדם אחר צעיר, ויגרמו בושה והשפָּלָה לכבודו ויקרו של הזקן יותר. אך, בנוסף, שומה עלינו להניח, שמתן השמות היה כל כך מדוייק, עד שמיד כשניתן השם והחיה שמעה אותו, הוא נגע לה, כאילו שמעה את דמות שמָהּ המתאים והקרוב אליה.*שו\"ת בראשית א, כ
___________
", + "במקום אחר הוא כותב: \"ויפה מאד יחס (משה) גם נתינת השמות ל(אדם) הראשון. אכן, זה מפעלה של החכמה ושל המלכות, והרי הלה חכם (היה), לומד מעצמו ומלומד מתוך עצמו, הן נוצר בידי אלוה, ונוסף על זה גם מלך, ונָאֶה לו להגמון לתת שמות לכל אחד מן הנכנעים לו. כוח־ממשלה יוצא מן הכלל היה לו, כמובן, לאדם הראשון הזה, שאותו יצר האלהים בשקידות, וזיכהו במקום השני, במַנותו אותו לאיפרכוס שלו ולהגמון על כל האחרים. שהרי, אפילו אֵלה שנולדו אחרי דורות כל כך רבים, אם גם המין כבר נחלש מחמת התקופות הגדולות של הזמנים, בכל זאת עודם מושלים (בבעלי החיים) הבלתי־נבונים, כאילו שומרים הם על לפיד הממשלה והשילטון שנמסר להם מן הראשון. ו(משה) אמר, כי אלהים הביא את כל החיות אל האדם לראות מה יקרא לכל אחד מהם, ולא מפני שהיה ספק לפניו124 ראה בשו\"ת הבאה., כי אין נסתר מנגד ה', אבל משום שידע שיָצַר בבן תמותה תכונה שִׂכלית המתוקנת להתנועע מאֵלֶיהָ, ובאופן זה לא יהיה לו (לה') חלק במעשיו הגרועים. ועכשיו ניסהו כמורה את תלמידו, ועורר את כוחו הטִבעי והזמינו לגלות את כשרונותיו הוא, כדי שיקרא מעצמו בשמות... שיורו בבירור על אופי הניקָבים בהם. כי עדיין בלתי נאלח היה הטבע הנבון הנמצא בנפש, ולא חָדַר עוד בתוכו שום רפיון או חולי או רוגז... כי כל כך יפה הרגיש (אדם הראשון) בחין־ערכם של הברואים, עד שתיכף משקרא להם שמות נגלה עצם טִבעם\" (על בריאת העולם, קמח-קנ)125 בשינויים מתירגומו של מַן.. \"כי נותני השמות הם ללא־ספק חכמים, הואיל והם נותנים (שמות) המבטאים את העצמים, (שמות) בהם, כמו בראי, משתקפות ייחודן וצורותיהן\" (להלן שו\"ת בראשית ד, קצד).", + "הרעיון בפיסקאות אלה הוא, שנתינת שֵם בהתאם לטבע העצם הנקרא, הוא עניין של חכם מובהק, כאדם הראשון קודם החטא. ואדם הראשון, בחכמתו הגדולה, וכמלך כל הנבראים, קרא לכל הנבראים שמות שגילו את אופיים וטִבעם. וגם החיות בעצמן הבינו שהשמות שניתנו להם על־ידי אדם הראשון היו ראוים להן. מדרש זה הולך ונשנה גם בכמה מדרשי חז\"ל, וכן במפרשי המקרא מימי הביניים:", + "במדרש תדשא נמצא ממש כדברי פילון, שמתוך חכמה גדולה שניתנה לאדם הוא קרא להם שמות: \"שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן חכמה גדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא האדם שמות\" (מדרש תדשא, ז). \"כיון שברא אדם הראשון כינס כל בהמה חיה ועוף והעבירן לפניו, א\"ל מה שמותם של אלו? אמר, לזה נאה לקרותו שור, ולזה נאה לקרותו ארי, ולזה נאה לקרותו סוס וכו', וכן כולם, שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו\"' (פסדר\"כ לד, א; ת\"ה חקת, ו). הלשון \"לזה נאה\", משמעו, שהשמות שאדם קרא לחיות היו ראויים לפי טִבעם. ורבינו בחיי מפרש מדרש זה: \"אמרו במדרש, העביר הקב\"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות ואמר לזה נאה לקרא אריה וכו'. ונראה לי ביאור המדרש הזה, כי האדם הבין בחכמתו ושׂכלו טֶבע כל בהמה וחיה, וקרא לכל אחת ואחת שֵם מעין הטבע והמדה שהכיר בה\".", + "רעיון זה מובא במה\"ג, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו, מלמד שהעבירן כולן לפניו לקרוא להן שמות, וקרא לכל אחד ואחד מהם שם לפי מה שהוא, ולפי מה שהסתכל בהן, וידע סוד כולן. ואותן השמות עומדין לדורות, שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכו'. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה (בראשית ב, כ), כיון שקרא לכל אחד ואחד שם הראוי לו וכו\"'.", + "גם בספר הבהיר (אות עט) נשתמר מעין מדרשו של פילון, וז\"ל: \"אמרינן, כל מה שהביא הקב\"ה בעולמו שׂם שמו מעניינו, דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלומר הוא גופו הוי כך. ומנלן דשמו גופו הוי? דכתיב זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב (משלי י, ז), אטו שמו ירקב? אלא גופו, הכי נמי גופו\".", + "אף רבי יהודה הלוי כותב: \"וכל אשר יקראו לו אדם נפש חיה שמו, רצה לומר, שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו\" (כוזרי ד, כה). והרמב\"ן: \"והענין כי הקב\"ה הביא כל חיות השדה וכל עוף השמים לפני אדם, והוא הכיר טבעיהם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם\". והרד\"ק: \"שיקרא להם שמות לפי טבעם הנתון בהם, כפי חכמתו שנתן האל בו יותר על כולם. וטעם לראות, שיהיו רואים ויודעים הבאים אחריו חכמתו, כי קרא להם שמות כמקובל בידם בן מפי אב, השמות שקרא לכל אחד לפי טבעו שידע בו בחכמתו. והנה אדם בשעה שראה אותם, ידע טבע כל אחד מהם ומנהגו, ראה חכמה יתירה שנתן ה' בלבו מה יקרא לו\". ובמדרשי התורה לאשתרוק: \"כל אשר יקרא לו האדם שם על כל מין ומין, כדי לעמוד על מהותו, הוא שמו, רוצה לומר, שהשיג אדם בו בשמו, שהוא מציאותו ומהותו, לא שיקרא להם שמות הסכמיים\"126 והרמב\"ם איננו בשיטה זו, כי ז\"ל במורה נבוכים ב, ל: \"ויקרא האדם שמות וגו', למדנו שהלשונות הסמכיות, לא טבעיות כמו שכבר חשבו זה\". ועי' באברבנאל שמביא שיטת הרמב\"ם, ומדבריו נראה, שאף הוא התנגד לשיטת הרמב\"ם..", + "מדוע אומר (הכתוב): \"הביא את החיות127 במסורה: \"ויבא אל האדם\", ובשבעים: καὶ ἤγαγεν αὐτὰ πρὸς τὸν Αδαμ, \"ויבא אותם אל האדם\", ובפשיטא: \"ואייתי אינון\". פילון הוסיף כאן מדעת עצמו את המלים \"את החיות\", וזה מוכח מ\"דרשות אלגוריות\" ב, ט, שם מביא פילון את הניב כמו שהוא בשבעים. אל האדם לראות מה יקרא להן\", אם אין ספק לפני אלהים?", + "אכן, הכוח האלהי רחוק הוא מן הספק128 עי' השאלה והתשובה ב\"על בריאת העולם\", המובאים בביאור לשו\"ת הקודמת.. אולם נראה שהוא לא פיקפק, כי הוא נתן לאדם דעת, וביחוד לנברא121 יציר אדמה. מ. הקדמון והאציל. אי לזאת, הוא נמלָא חכמה והיה רגיל לנהוג בתבונה, כראש ונגיד ולָמוּד להתהלך129 בפרגמנט היוני (ראה מרכוס שו\"ת חלק ב', עמ' 182) מופיע פועל נטוי κινεῖ πρὸς ἐπίδειξιν, בעוד שבארמנית ישנם שני שמות פועל \"להתהלך\" \"להציג\". במבנה המשפט הארמני הם תלויים או בבטוי \"היה רגיל\" או בבטוי \"למוד\", לכן קשה המשפט לתרגום. מ. ולהציג את אשר לו, ומכיר את המקור הטוב של נשמתו. יתר על כן130 מילולי: שוב ברור. מ., על־ידי זה (הכתוב) מאפיין את כל \"הרצונִי\" שבתוכֵנוּ131 כלומר שניתן לנו לבחור מתוך רצוננו. מ., ובכך הוא מבלבל את אלה הטוענים, שכָּל דבר קיים מתוך הכרח. ושמא העניק (ה' לאדם) את מתן השמות, משום שבני האדם עתידים היו להשתמש בהם.*שו\"ת בראשית א, כא
___________
", + "יש לפרש את הפיסקה כולה כדלהלן: בשו\"ת הקודמת קובע פילון, שנתינת השמות הולמת את שִכלוֹ של האדם שקרא אותם, ומכל שכן שהקב\"ה, שחונן לאדם דעת, ידע שמות כל הברואים. נמצא, שאי אפשר לומר שהיה איזה ספק לפניו בנוגע לשמות, עד שיהא זקוק לאדם שיתן אותם. ואם כן, למה מסר תפקיד זה לאדם? ותשובתו היא, כדי שהאדם, בהשתמשו בשׂכלו, יכיר בו שהוא נובע מאותו המקור הרוחני, שהוא השֵׂכל העולמי. יתר על כן, במסירת תפקיד זה לאדם, יש משום רמז לבחירה החפשית שהקב\"ה נטע בתוכֵנו. זאת אומרת, פירוש \"לראות מה יקרא לו\" הוא, שנתן הקב\"ה לאדם את הבחירה לקרוא או לא לקרוא שמות לברואים, ולא הכריחהו לזה, ובזה רמז הקב\"ה לבחירה החפשית של האנושות כולה. ולאחרונה מוסיף פילון, שגם ייתכן לפרש, שזיכה הקב\"ה את האדם בנתינת השמות, משום שעתידה היתה האנושות להשתמש בהם כאמצעי מועיל לרדות בכל החי. ואשר לדבריו, שהאדם קרא שמות שעתידה היתה האנושות להשתמש בהן, מובא גם במאמר במה\"ג, שמקורו נעלם: \"ואותן השמות עומדים לדורות, שנאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו\". וכן בלקח טוב: \"הוא שמו, שיעמוד לו לדורות\". ובתולדות יצחק: \"הוא שמו לעולם\". ועי' ברש\"י.", + "במקום אחר בכתביו דורש פילון את עניין נתינת השמות על־ידי אדם דווקא, כדלהלן: \"הפירוש על דרך ההשאָלָה והפירוש המילולי, שניהם ראויים להתפעלות. המילולי בכך, שהמחוקק ייחס לנברא הראשון את מַתַּן השמות, הרי גם אחדים מן הפילוסופים היוונים אמרו, שאנשים אשר נתנו ראשונים שמות לחפצים הם חכמים. ואילו משה עדיף. תחילה הוא (מייחס זאת) לא לאחד מן הראשונים, אלא לנברא הראשון, וזאת על מנת שהאדם אשר נוצר כראשון לכל שאר הברואים יחָשֵׁב גם הוא כראשון לקריאה. שֶכֵּן, ללא שמות לא היתה השָׂפָה קיימת. ושוב, והיה אם רבים היו נותנים שמות, הם היו עלולים להיות צורמים וחורגים, וכן אנשים שונים היו נותנים (שמות) שונים, ואילו אדם אחד משתדל להתאים שֵם אֶל עניין, כך שהוא יהיה אותו הסֵמל, הן של החפץ והן במשמעותו לכולם\" (דרשות אלגוריות ב, יד-טו).", + "ההדגשה: \"שכן ללא שמות לא היתה השפה קיימת\", מלמדת, שאדם הראשון שלט או המציא את הלשון. ועי' במדרש תנחומא ישן: \"א\"ל הקב\"ה, והרי אדם הראשון שלא למדו בריה, מנין היה יודע בשבעים לשון? שנאמר ויקרא להם שמות, שֵם לכל הבהמה אין כתיב כאן אלא שמות, מי שָׂם פֶּה לאדם שהיה קורא שמות, שם לכל אחד ואחד משבעים לשון\" (ת\"ב דברים, הוספה א, עמ' ב ע\"ב). וברד\"ק: \"והשמות שקרא אדם בלשון הקודש קרא אותם, כי הלשון הזה היה דיבורו, וכן דבור כל בני אדם, עד דור הפלגה\".", + "מהו: \"כל אשר יקרא לנפש חיה הוא שמו\"?", + "יש להניח, שהוא נתן שֵמות לא רק לחיות, כי אם גם לצמחים וכל שאר מיני הדומֵם, והתחיל בסוג הגבוה, והחי הוא הגבוה... לכן קל היה לקרוא שמות לדוממים, שאין ביכולתם לשנות מקומם או להשתמש ברגשי הנפש. אולם, קשה יותר היה הדבר בנוגע לחיות, בשֶל תנועות גופן, וקיומם של דחיפות שונות בנפש בהתאֵם לחושים, וכן תאוות מהן (בא) נסיון המעשים. והשֵׂכל מסוגל היה לקרוא בשמם של סוגי החיות המטריחים132 מילולי: הקשים. ראה במשפט הקודם: \"קשה יותר היה\". מ. והמייגעים ביותר, נמצאנו למֵדִים133 מילולי: ומכך הגיוני היה לומר. מ., שהוא נתן שמות (גם) לפשוטים ולמובנים מאליהם134 מילולי: מזומנים ומוכנים. מ..*שו\"ת בראשית א, כב
___________
", + "לדבריו, קרא האדם שמות לא רק לבעלי חיים, כמפורש בפסוק, אלא גם לצמחים ולדוממים. יסודו של מדרש זה הוא בביטוי \"וכל\". ופה הרעיון, שהיה יותר קל לנקוב שמות לדוממים ולצמחים מאשר לבעלי החיים, שהרי הם בעלי חושים, והשמות היו צריכים לגלות את טִבעם, רחשי נשמתם ותנועות גופם.", + "גם במדרשי חז\"ל מובא, שאדם קרא שמות לכל הנבראים, ובכללם הדוממים: \"ויקרא אדם שמות. תשעה מלאים בתורה וזה אחד מהן. ולמה? מלמד שקרא אדם שמות לכל בהמות ולחיה ולעופות ולדגים ולשרצים וליתושים... ולארצות ולעפרות זהב וכסף ולמטלות נחשת וברזל ועופרת, וכל בריות שבעולם\" (מדרש חסרות ויתירות, בתי מדרשות, כרך ב, עמ' רכז).", + "וכן במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ולא דיו שקרא שמות לחיות ולבהמות ולעופות, אלא אף לארצות ולמדברות, וכל מה שקרא ישוב הרי הוא ישוב, וכל מה שקרא לו מדבר הרי הוא מדבר\". וכעין זה במדרש תדשא, ז: \"ומנין קודם שאכל מן העץ שהיה יודע טוב ורע, שכן מצינו שקרא שמות לכל היצורים מן החכמה הגדולה שניתנה לו, שנאמר ויקרא אדם שמות\". ובאברבנאל, בשאלה הי\"ז, שואל על כך: \"שאם בא הכתוב להגיד שאדם הניח שמות הדברים כפי הסכמתו, מדוע אמר בלבד חית השדה ועוף השמים, ולא זכר יסודות וצמחים דוממים ומתכות ושאר הנמצאים, עצמים ומקרים שהיה ראוי להניח להם גם כן שמות\"?", + "במקום אחר שואל פילון על פסוק זה, למה לא קרא האדם שֵם לעצמו? ותשובתו היא, שהאדם אינו מכיר את עצמו ואינו יכול לקרוא לעצמו שֵם: \"עלינו לחקור, מדוע כש(אדם) קָבַע שֵמות לכל האחרים, לא קָבַע (שֵם) לעצמו. מה יש לומר? השֵׂכל שבתוכנו יכול להשיג את האחרים, אך אין ביכלתו לדעת את עצמו. וכשם שהעין רואה את האחרים ואיננה רואה את עצמה, כך השֵׂכל מֵבין את האחרים אך אינו מכיר את עצמו. האם יש באפשרותו לומר מי הוא, ומה מהותו, האם הוא רוח או דם או אש או אוויר או חומר אחר, או אפילו אם הוא גוף, או שוב שמא בלתי־גופני? האם אין הם תמימים, אלה החוקרים את מהותו של אלהים? הרי אלה, אשר אינם יודעים את מהות נפשם שלהם, כיצד יוכלו לשַעֵר בדיוק את נשמת העולם? ולצורך הבנתינו, אלהים הוא כעין נשמת העולם\" (דרשות אלגוריות א, צא).", + "ולשאלת פילון למה לא נתן האדם שם לעצמו, היא השיטה שהקב\"ה נתן לו את שמו, וכן השיטה בתנחומא: \"ואילו זכו הדורות, היה הקב\"ה קורא שמותם כשם שקרא לאדם ולחוה, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם\" (ת\"ב בראשית, ל). אבל בב\"ר, שהקב\"ה שאל לאדם הראשון: \"ואתה מה שמך? א\"ל אני נאה להקרא אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? א\"ל לך נאה להקראות ה', שאתה אדון לכל בריותיך\" (ב\"ר יז, ד. ועל קריאת שמו של הקב\"ה, ראה אבות דרבי נתן, נו\"ב פרק יג ומדרש אגדה ויקרא יא, ב)." + ], + [ + "מהו: \"לאדם לא נמצא עוזר דומה לו\"135 כבשבעים τῷ δὲ Αδαμ οὐχ εὑρέθη βοηθὸς ὅμοιος αὐτῷ. ובמסורה: \"ולאדם לא מצא עזר כנגדו\". ובפשיטא: \"אכותה\". וראה לעיל ב, יח שו\"ת בראשית א, יז, ולהלן בדברי החזקוני בשם תרגום ירושלמי.?", + "כולם עזרו ועבדו עם ראש האנושות; האדמה והנהרות והים והאוויר והאור והשמים. עבדו עמו גם כל מיני פירות וצמחים גם עדרי בקר, וחיות הבָּר לא התפרצו כנגדו. אך למעשה, איש מביניהם לא היה עוזר דומה לו, כי (המה) לא היו אנושיים. אי לזאת, משבֵּחַ (הכתוב) את האדם הנותן יד לחבירו ועובד עמו, כשהוא מַראֶה (לו בזה) דמיון מוחלט בגוף ובנפש.*שו\"ת בראשית א, כג
___________
", + "לגדרם של דברי פילון, שכּל הנבראים, והחיה והבהמה בכלל, היו מעוזרי האדם, אלא בגלל שלא היו שייכים למין האנושי לא יכלו למלאות תפקיד זה כראוי, נכללים בעיקר גם דברי הגמרא: \"וא\"ר אלעזר, מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה\" (יבמות סג, א). בין דברי ר\"א לפילון איכא לכאורה טובא, אבל לאמיתת הדבר יש ביניהם רק הבדל בניסוח הרעיון. וראיה לדבר, מלשון מדרש לקח טוב לפסוק כג: \"מלמד שנתבקש לו זוג מכל הברואים, ולא נתיישב דעתו עד שבאת חוה לפניו, לכך נאמר זאת הפעם\". וגם במדרש הגדול (פסוק כג): \"כיון שהביא חוה לפניו, נכנסה בו רוח תאוה ואמר זאת הפעם עצם מעצמי\". ומדרשים אלו יסודם בדברי ר' אלעזר, והם מוסרים אותם כפי שהם הבינום, שהאדם ראה בחכמתו שאין שום נקבה משלהם מסכימה עמו, ולא שנזדווג להם ממש136 וכן גם במהרש\"א יבמות, שם, סד\"ה זאת, בשם בעל הנצחון. ובתולדות יצחק אומר על דברי הגמרא: \"חס ושלום שבא בפועל, אלא שראה בחכמתו שאין שום נקבה משלהם מסכים עמו\". ובאדרת אליהו להגר\"א, העיר על דברי הגמרא: \"פי' מלת שבא, כמו בא אצל פרו, ר\"ל שבָּחַן וראה בשִׂכלו, שמכל המינים אין לו בת זוג\"..", + "וברד\"ק: \"לא טוב שיהיה לבדו, בלא חברה, כי אין לו חברה עם הבהמות והחיות והעופות, כי אינו שווה עמהם בבריאה\". וכן באברבנאל: \"והנה אדם קרא שמות לכל הב\"ח והכיר טבעיהם, אבל לא ראה בהם נקבה נאותה להזדווג אליו, והוא אמרו ולאדם לא מצא עזר כנגדו, כי להיותו נוטה לצד שכלו לא בחר לו חמריות הב\"ח, וכו', ולא נתקררה דעתו בהם. כלומר, שבא בדעתו והתבוננותו על טבעיהם ומהויותיהם ולא נתקררה דעתו\". ובחזקוני כאן: \"כנגדו, מן הדומה לו בצלם דמות ורקמה, כתרגום ירושלמי בר זוג בדנפיק ביה, ולפיכך כתב לא מצא עזר כנגדו, אף על פי שכמה משרתים ועומדים היה מוצא לו\"." + ], + [ + "מהו: \"והפיל תרדמה137 מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ. על אדם והוא ישן\"?", + "פילוסופים התוַוכחו אין־אונים, כיצד נוֹצֶרֶת השינה, אך הנביא פָתַר את החידה בבירור. אמנם, השינה כשלעצמה היא באמת תרדמה137 מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ., אך לא זו הבָּאָה מטירוף, אלא זו (הבָּאָה) מרפיון החושים והסתלקות המחשבה, אזי פורשים החושים מהדברים המוחשיים, והשֵׂכל פורש מהחושים, אינו מפעיל את העצבים ואינו מניע אותם החלקים שבחלקם נָפַל לבצֵע מעשים, הואיל והוא (השֵׂכל) נבדל מהעצָמים המוחשיים.*שו\"ת בראשית א, כד
___________
", + "תרדימת האדם היתה תרדימת שינה. וכן אמרו במדרש: \"אמר רב, שלש תרדימות הן, תרדימת שינה, ותרדימת נבואה ותרדמת מרמיטה. תרדימת שינה - ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם ויישן\" (ב\"ר יז, ה). \"והפיל עליו שנת תרדמה וישן לו\" (פרקי דרבי אליעזר, יב וברד\"ל שם). וראה להלן בראשית טו, יב שו\"ת בראשית ג, ט ובביאור שם, על ההבדל שבין תרדימת־שינה של אדם הראשון לבין תרדימת הנבואה של אברהם.", + "במקום אחר כותב פילון על הפסוק: \"(הכתוב) אומר: \"אלהים הפיל תרדמה137 מילולי: אקסטזה, הימום החושים. וכן בשבעים. מ. על אדם והוא ישן\" (בראשית ב, כא). ובצֶדֶק, שהרי התרדימה והשינוי בשֵׂכל הן שינה. והוא נרדם138 או: נופל לאקסטזה. נסוג, מסתלק. מ. בעת שאינו מתעסק בהירהורים העולים בתוכו, וכל אימת שאינו עושה זאת139 פי' כשאינו מהרהר. (אזי) הוא ישן. ונכון לומר, שאותה התרדימה ואותו השינוי אינם נובעים מתוך עצמו, אלא מן האלהים המפיל, מביא, ושולח את השינוי (הזה). וכך אף המצב לאשורו: לוּ ניתן השינוי בידי, אזי כל אימת שאחפוץ הייתי נזקק לו, וכל אימת שלא אבחר בו הייתי ממשיך ללא שינוי. אך כיום תהום כרויה ביני ובין השינוי\" (דרשות אלגוריות ב, לא-לב).", + "לדברי פילון, מדגיש כאן הכתוב, שהשינה אינה בידי אדם, אלא שהקב\"ה בעצמו הוא שמפיל את השינה. ובחז\"ל מתבטא הדבר בברכת \"המפיל\", שעל האדם לקרוא בטרם שנתו, כדאמרו: \"הנכנס לישן על מטתו וכו', ואומר ברוך המפיל חבלי שינה על עיני\" וכו' (ברכות ס, ב). וקולעים הדברים במאמרו של ר' יוחנן שבגמרא, על הנשבע שלא יישן שהיא שבועת שוא, מפני שאין זה בידיו של אדם: \"אמר ר' יוחנן, האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו\" (שבועות כה, א), ובר\"ן שם: \"מלקין אותו, משום שבועת שוא, דדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצאה לשקר\". וראה גם סוכה נג, א; יבמות קכא, ב; נדרים טו, א.", + "מהו הצלע שלקח ה' מיציר האדמה, ומדוע התקין140 יָצַר. ראה גם \"יציר אדמה\". מ. בפשיטא: \"תיקן\", ובהערת הר\"ח העליר: תירגם ויבן ותקן, שפירושו כונן במעמד נאמן, שיכלל הבנין, וכן נמצא גם שרש בנה במקרא במובן זה. את הצלע לְאשה?", + "פשַט (הכתוב) ברור הוא, כי באופן סמלי \"חֵלֶק\" אָמוּר להיות חציו של השָלֵם. כך השנַיים, הלוא הם האיש והאשה, שהם חלקי הטבע, נעשים שווים בהרמוניה אחת של הסוג הנקרא \"אדם\"... אי לזאת המחוקק אומר, שהאשה נוצרה מצלעו של אדם, כשהוא רומז, שהנקבה היא מחצית גופו של הזכר... ובמידה ומִבְנֶה הגבר מושלם יותר וכפול מזה של האשה, הוא נזקק למחצית הזמן (ליצירתו), כלומר לארבעים יום, ואילו (הגוף) הבלתי־מושלם של האשה - הָבָה ונאֹמר, מחצית האיש- (נזקק) למספר ימים כפול - לשמונים (יום)141 בהמשך דבריו מסביר פילון, שמשום שטבע הזכר הוא כפול מטבע הנקבה, לפיכך התפתחות עוברו אינה זקוקה לשמונים אלא לארבעים יום. ולעומת זה, היות שטבע האשה הצלעית מייצג רק חצי טבעו של הזכר, זקוקה התפתחות עוּבּרה לזמן כפול, דהיינו שמונים יום....*שו\"ת בראשית א, כה
___________
", + "דברי פילון, שהאשה היא חצי גוף האיש, ושניהם הם כאילו חלקי טבע הנעשים שווים בהרמוניה אחת של סוג \"אדם\", מזכירים מה שאמרו חז\"ל: \"אמר ר' אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם\" (יבמות פג, א). \"ר' שמואל ב\"ר נחמני אומר, מהו אחור וקדם צרתני (תהלים קלט, ה), אלו דו פרצופין, זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם\" וכו' (תנחומא תזריע, א). \"אמר ר' ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקב\"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הה\"ד זכר ונקבה בראם וכו' ויקרא את שמם אדם\" (ב\"ר ח, א)142 עי' ברכות סא, א; עירובין יח, א..", + "בחז\"ל כאן, כבפילון, הרעיון שביצירת ה\"אדם\" נכלל חֵלק של האשה: זכר ונקבה בראם, וליצירה זו קרא \"אדם\". אף לרמזו של פילון, שהאיש והאשה מתדבקים כאחד ו\"נעשים שווים בהרמוניה אחת של הסוג הנקרא אדם\", יש עד והד בדברי חז\"ל: \"כל מי שאין לו אשה שרוי בלי טוב וכו', ר' חייא בר גמדא אמר אף אינו אדם שלם, שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, בזמן ששניהם כאחד הם אדם, אין שניהם כאחד אין קרוין אדם\" (קה\"ר ט, ט; ב\"ר יז, ב).", + "בדבריו, שליצירת נקבה דרוש זמן כפול מזה שליצירת זכר, כדי לשנותה מטבע האיש, הוא רוצה להסביר את תורת היולדת, הצריכה להמתין ארבעים יום לזכר וזמן כפול לנקבה, כדי שתוכל להכנס למקדש. על זאת הוא מרחיב להלן לבראשית ז, ד שו\"ת בראשית ב, יד, שדיני תורה אלה בנוגע ליולדת הולמים את טבע יצירת הולד לפי הרופאים. שיטת פילון זו היא שיטת ר' ישמעאל: \"ר' ישמעאל אומר, יום מ\"א תשב לזכר ולנדה, יום פ\"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר למ\"א והנקבה לפ\"א, וחכמים אומרים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה מ\"א\" (משנה נדה ג, ז). ובגמרא (נדה ל, ב): \"תניא ר' ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה. אמרו לו, אין למדין יצירה מטומאה. אמרו לו לר' ישמעאל, מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ\"א, אמר להן, אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים וכו', אמר להם ר' ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר (בתוספתא נדה ז, יז: שהזכר נגמר) לארבעים ואחד ונקבה לפ\"א\". ולפי הגמרא, היו שתי קבלות בענין זה. והנה, כשם שפילון בונה את שיטתו על פרשת תזריע וגם מביא ראיה מחכמי הטבע, כן רבי ישמעאל מביא ראיות הללו.", + "ובמדרש תדשא, טו: \"למה גזר הקב\"ה על היולדת [זכר] לישב ז' נקיים, ועל נקבה לישב ארבע עשר יום? אלא להזכירך יצירת אדם הראשון שנברא בו'143 בנוסחא אחרת כתוב: בז'. ימי בראשית של שבת ראשון, יצירת חוה שנטלה מצלעותיו בשבת שניה וכו'. ולמה גזר הקב\"ה שהיולדת זכר אחר ארבעים יום [ויולדת נקבה אחר פ' יום] תבוא לבית המקדש? להזכירך, מה פעל הקב\"ה עם אדם הראשון, שנברא חוץ מגן עדן ואח\"כ נכנס לגן עדן, לכן היולדת זכר אחר מ' יום שעור יצירת הולד לזכר, ופ' יום לנקבה שיעור ליצירת הנקבה - תכנס לקדש להביא קרבנות\". השיטה שהארבעים והשמונים יום הם בהתאם ליצירה, היא אמנם גם זו של ר' ישמעאל, אבל מדבריו: \"להזכירך מה פעל הקב\"ה\" וכו', כמשיטתו, שאדם נוצר בז' ימי שבת ראשון וחוה בשבת שניה, נראה שהוא שואב ממדרש אלכסנדרוני144 ומסורת כזו גם בספר היובלים ג, ח-יב: \"בשבוע הראשון נברא האדם והצלע אשתו, ובשבוע השני הראהו אותה, ועל כן נתנה המצוה לשמר שבעה ימים לזכר, ולנקבה עוד שבעת ימים בטמאתן. ויהי כאשר מלאו לאדם ארבעים יום על האדמה אשר בה נברא, ונביאהו אל גן עדן לעבדו ולשמרו, ואת אשתו הביאו ביום השמונים, ואחר באה אל גן עדן. על כן נכתבה המצוה על לוחות השמים ליולדת, אם זכר ילדה, שבעת ימים תשב בטמאתה כשבעת הימים הראשונים ושלשים יום ושלשה ימים תשב בדם טהרה וכו', ולנקבה עוד שבוע כשני השבועות הראשונים בטומאתה וששים יום וששה ימים תשב בדם טהרה, והיו כולם שמונים יום. וככלותה שמונים יום אלה, הבאנוה אל גן עדן כי קדוש הוא מכל האדמה\". וראה במאמרי על המדרש תדשא, חורב, יא, ניסן תשי\"א עמ' 43 - 44.. וגם מדברי פילון נראה, שאדם נכנס לגן עדן קודם שנבראה חוה: \"בעוד שאדם חי חיים בודדים והאשה לא נוצרה עדיין, מספֵּר הסיפור שניטע על־ידי האלהים פרדס\" (על בריאת העולם, קנג). וכן ברבינו בחיי לבראשית כ, כג: \"האשה נבראת בגן עדן, כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן\"." + ], + [ + "מדוע קורא (הכתוב) לדמות האשה בניין?", + "אחדוּת הזיווג בין איש ואשה במלואו נמשל ל\"בית\". וכל מי שהוא ערירי ללא־אשה הוא בלתי־שָלֵם וחסר־בית לאמיתו. כי הגבר מסור לעסקי ציבור, ואילו האשה לענייני ביתה, מחסור בה (באשה) הוא חורבן מוחלט, ואילו מציאותה וקירבתה (לבית) מתגלה כהנהלת משק־בית145 אקונומיה. מ..*שו\"ת בראשית א, כו
___________
", + "כמדרשו של פילון, כן בחז\"ל משמש \"בית\" כסמל קבוע לאשה, כגון: \"וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז, יז), ביתו זו אשתו\" (משנה יומא א, א). \"אמר ר' יוסי, מעולם לא קראתי לאשתי אשתי וכו', אלא לאשתי ביתי\" (שבת קיח, ב). ועל הפסוק: \"כל כבודה בת מלך פנימה\" (תהלים מה, יד), דרש ר' יוסי: \"כשהאשה מצנעת עצמה בתוך הבית, ראויה להנשא לכהן גדול\" וכו' (תנחומא וישלח, ו. ועי' ת\"ב, יב).", + "מדוע לא נוצרה גם האשה מהאדמה, כמו האדם ושאר החיות, אלא מצלע האדם?", + "ראשית, כי האשה אינה שווה לאיש בכבודה. שנית, כי היא אינה שווה לו בגילה, אלא צעירה יותר, לפיכך יש לגַנות את הנושאים נשים זקנות, כמפירים את חוק הטבע. שלישית, כוונתו שעל הבעל לטַפֵּל באשתו כבחֵלק הנחוץ ביותר כגופו, ואילו על האשה, מצידה, לשַמשו כחֵלק שָלֵם146 ולא רק חֵלק ממנו. מבחינה פילוסופית משתית פילון דעתו זו על העובדה, שהאשה נוצרה כחלקו של האיש ולא האיש כחלקה של האשה.. רביעית, (הכתוב) מייעץ ברמיזה, שהאיש יטַפֵּל באשתו כמו בבת, והאשה תכַבֵּד את האיש כאָב, וכך יָאֶה, כי האשה משַנָה את מגוריה ממשפחתה אל בעלה. לפיכך נכון והגון, שזה (הבעל) אשר קיבל, ישיב בתמורה טובה147 אהבה וכבוד. ראה להלן בראשית הע' 158. מ. לנותן, וזו (האשה) אשר השתנתה148 פי' ששינתה את מקום מגוריה מבית הוריה אל בית בעלה., תתן לאיש אשר הָפַך לבעלה, את (אותו) הכבוד שחלקה להוריה, כי האיש (מקבל) את האשה כפקדון מהוריה, ואילו האשה (מקבלת) את האיש על־פי חוק.*שו\"ת בראשית א, כז
___________
", + "גם השאלה וגם התשובה אינן במפורש במדרשי חז\"ל, אבל להן עד והד. באלפא ביתא דבן סירא נמצא, שהקב\"ה ברא אשה בעדו מן האדמה וקראה לילית \"מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה, שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו, שנינו שווים, לפי ששנינו מן האדמה\" (אוצר המדרשים לאייזנשטיין, עמ' 47, א). נראה, שאגדה זו מכוונת כהסבר לשאלת פילון, מפני מה לא נבראה חוה מן האדמה. ובלשון דברי הריב שבין אדם ולילית, כאילו רק הצד השני של המטבע של תשובת פילון הראשונה, שאינו ראוי שהאיש והאשה יהיו שווים בכבודם.", + "כתשובתו השניה של פילון, שהתורה מלמדת אותנו שהאיש צריך לישא אשה צעירה לימים, ומי שנושא אשה אחר עלומיה מפיר חוק הטבע, כלומר מבטל מצוות פריה ורביה, נמצאת בתוספתא: \"האיש אינו רשאי שישא עקרה או זקנה, איילונית וקטנה ושאינה ראויה לוולד\" (יבמות ח, ד)149 ע\"ע רמב\"ם הלכות אישות טו, ז..", + "טעמו השלישי של פילון, שהאשה נוצרה מגופו כדי שיטפל ויכבד אותה כגופו, הרי נמצא כעין זה בחז\"ל: \"ת\"ר האוהב אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו', עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך\" (יבמות סב, ב. ועי' ברכות כד, א).", + "טעמו הרביעי, שהאשה תכבדהו כאב, הוא בהתאם לדעת חז\"ל, שחובת האשה לכבד את בעלה היא כחובת הבנים לכבד את אביהם, כדאיתא: \"אבא אומר השקני מים ואימא אומרת השקיני מים, איזה מהם קודם? אמר ליה, הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך, שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך\" (קדושין לא, א). ועל האיש שיתייחס אליה כבת, הרי לענין נדרים הבעל הופך למפר נדריה של האשה במקומו של האב150 ראה במדבר ל, ז-ט, ונדרים ד, ב ורמב\"ם נדרים יא, ח.." + ], + [ + "מדוע, כשראה את האשה הנוצרת, הוסיף אדם ואמר: \"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאישה151 כן בשבעים ἐκ τοῦ ἀνδρὸς αὐτῆς , וכן באנקלוס: \"ארי מבעלה\", וכן בספר היובלים. ובמסורה: \"כי מאיש\". לוקחה\"?", + "ייתכן שהוא דיבר מתוך שלילה, כיון שהשתומם למראה עיניו: \"הייתכן באמת, שמראֶה נפלא ונחמד זה נוצר מעצמות ומבשר חסר־צורה; שיצוּר יפה ונחמד שכזה (נוצר) מדברים חסרי־תואר? לא יאומן כי יסופר152 מילולי: לא יאומן שיהיה דבר דומה. מ.. אך הדבר ייֵאָמֵן, כי האלהים הוא היוצר והצייר\". אך ייתכן, שהוא אמר זאת בחיוב: \"באמת זאת היא בריה (שלוּקחָה) מעצמי ובשרי, כי היא נפרדה נפרקה וחובְּרָה שָׁם מִשֶלִי\"... או שמא אומר הנביא, שהיא באה מאיש, ולא מאדמה כמוהו (כאדם), אף לא מזרע בדומה לאֵלה ש(באו) אחריו, אלא על־ידי תכונה מסויימת ממוצעת153 כלומר: תופעה אמצעית בין יצירת אדמה והיווצרות מזרע. מ., דומה לזמורת גפן שנחתכת על מנת לטעת154 מילולי: ללדת. מ. גפן אחרת.*שו\"ת בראשית א, כח
___________
", + "לדברי פילון, אפשר לפרש את הפסוק בלשון שאלה, שדבריו אלה של אדם הראשון נאמרו בשלילה תמיהה ומבוכה, או שנאמרו כקריאת חיוב. במקום אחר, מביא מפירושו השני: \"אחרי שנוצרה גם האשה, התבונן בדמות השווה ובצורה הקרובה לו, עָלז למראה זה, ובגשתו אליה ברך אותה. והיא, מכיון שאינה רואה שום בעל־חיים דומה לה יותר ממנו, הרי היא שמֵחה ומשיבה לו דיבור מתוך צניעות\" (על בריאת העולם, קנב).", + "כעין פירושו השני נמצא גם בחז\"ל: \"ולקח עצם מעצמותיו ובשר מלבו ועשאה עזר והעמידה כנגדו, הקיץ משנתו וראה אותה שהיא עומדת לנגדו, מיד חבקה ונשקה ואמר ברוכה את לה', עצמך מעצמַי, ולך ראוי לקראות אשה, שנאמר עצם מעצמי ובשר מבשרי\" (פרקי דרבי אליעזר, יב)155 בספר היובלים ג, ו: \"ויביאה אליו ויכירנה ויאמר אליה זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, זאת תקרא אשתי כי מאשהּ יצאה ולוּקחה\"..", + "וכסיום דבריו של פילון בשו\"ת, כן במפרשי ימי הביניים. במושב זקנים: \"זאת הפעם עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך לא תברא שום אשה כך, אלא כדרך תולדת זכר ונקבה\". בתולדות יצחק: \"ועל דרך הפשט, זאת הפעם לבד נלקחה עצם מעצמי, אבל מכאן ואילך אין אני צריך ליקח אשה מצלע, אלא כמנהגו של עולם\". ספורנו: \"בפעם הזאת היא עצם מעצמי ובשר מבשרי, שלא תהא כן כל נקבת האדם לעתיד\". ברשב\"ם: \"זאת הפעם עצם מעצמי דוקא, אבל מכאן ואילך אינו כן, אלא אדרבא איפכא, האיש יוצא מן האשה\".", + "כדברי פילון, שהקב\"ה הוא היוצר והצייר, כן בחז\"ל: \"הצור תמים פעלו (דברים לב, ד), הצייר שהוא צָר את העולם תחלה ויצר בו אדם, שנאמר (בראשית ב, ז) ויצר ה' אלקים את האדם\" (ספרי האזינו, שז). \"אמר ר' יצחק בר מריון, כתיב ויצר ה' אלקים את האדם, מה ת\"ל אשר יצר? אלא הצור הוא צייר נאה, כביכול הקב\"ה מתגאה בעולמו, ואומר: ראו בריה אשר בראתי וצורה שציירתי\" (קהלת רבה ב, יא). וראה גם במדרש תהלים יח, כו, על כינוי צייר להקב\"ה, ושם: \"מי צור זולתי אלקינו (שמואל־א ב, ב), הנה אמרה שם ואין צור כאלקינו, אל תקרי כן אלא צייר כאלקינו, הצייר הזה וכו', בשר ודם צר צורה ואינו יכול להטיל בו רוח ונשמה וקרביים ובני מעיים, והקב\"ה צר צורה\".", + "\"זאת הפעם\" יכול להתפרש במובן של \"זמן\", או שהכוונה היא לאשה. אונקלוס ויב\"ע תירגמו: \"הדא זימנא\", אבל ביבמות סג, א ובמדרש לקח טוב (מובאים לעיל פסוק ב, כ), שהכוונה לאשה. ובלקח טוב כאן: \"זאת הפעם, כלומר זאת האשה\". ובמושב זקנים: \"זאת הצורה\". בפירוש אלגורי לפסוק זה, נמצאת אצל פילון הרכָּבה של שני הפירושים. לפי פילון, האשה היא \"החושניות\" והאיש הוא \"השֵׂכל\". ואלה דבריו: \"מן הראוי לדייק, מדוע הוסיף \"הפעם\", ואמר: \"זאת הפעם עצם מעצמי\". החושניות מטבעה שייכת להווה, מתייחסת רק לזמן הנוכחי. ואילו השֵׂכל טוען לשלושת הזמנים, והוא גם הוגה בהווה, וגם זוכר מה שאירע בעבר, וגם צופה לעתיד. אבל החושניות אין היא חָשָה עתידות, ולא מה שדומה לתקוה או לסיכוי בחיים, ואין היא זוכרת מה שחָלף בעבר, אלא מדַרכָּה להתרשם רק ממה שמעודדה לפי שעה על־ידי נוכחותו\" (דדשות אלגודיות ב, מב-מג)." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו השנים156 כן בשבעים: οἱ δύο וכן בת\"י: \"ויהון תרוויהן\", ובפשיטא: \"ונהוון תריהון\", ועי' הע' 10 שם, אבל במסורה ליתא: \"השנים\". לבשר אחד\"?", + "(הכתוב) מצַווה, שהאדם ינהג בהפלָגָה יתירה בכל הנוגע לשותפות עם אשתו157 ראה לעיל פסוק ב, יח שו\"ת בראשית א, יז; ב, כ שו\"ת בראשית א, כג., על מנת שיוּכל לשאת את (צער) הניתוק מהוריו. ולא משום שכך הגון (לעוזבם), אלא שמא יהיו (הוריו) גורם (מעכב) ביחס הקירבה158 אהבה, שותפות טובה. ראה לעיל הע' 147. מ. שלו כלפי אשתו159 וראה בנתינה לגר לתרגום אונקלוס, שמתרגם \"בית משכבי אבוהי ואמיה\", באותו הרעיון של פילון, ואומר: \"לא שיעזוב אותו לגמרי, רק אהלם ובית משכבם, וגם זה איננו צווי רק דרך הטבע, וזה ימעט ריב ומצה כמו כלה בחמותה\".. ונאה ביותר ונבון, שאין (הכתוב) אומר לאשה לעזוב את הוריה ולהתאחד עם בעלה, כי טֶבע אומץ לבו (של האיש) עַז יותר מהאשה, על כן על האיש לעשות זאת למען האשה. ומכיון שהוא נוהג מתוך נכונות רבה ודַחַף חזק לאַחדות־הידיעה (של האשה), כשחוא מאוהב ומלא חיבה, הוא גובר על יצרו ומרַסנו160 מילולי: ירַסֵן ויגביל את תאוותיו. מ. כשהוא מתאחד, כביכול בדֶבק, עם אשתו בלבד, ובמיוחד מאחר והוא קיבל סמכות אדונים, ניתן להחשידו ביהירות. ואילו האשה קיבלה את מעמד השֵרוּת, והיא מתגלה כמצייתת לבעלה. אך הכתוב \"(והיו) השנַים לבשר אחד\", הוא ענין מוחשי וממשי ביותר, אשר בו ניתן לסבול כאֵב ולהתענג בתענוגות, כדי שישמחו ויצטערו ויחושו את אותם הדברים, ויותר מכל יחשבו (בשווה).*שו\"ת בראשית א, כט
___________
", + "תחילה מפרש פילון, שסוף הפסוק מלמד על תחילתו, שידבק האיש באשתו באופן שכזה עד שיעזוב את אביו ואת אמו. ומה שכתב, שנָאֶה והגון שהאיש יעזוב את בית הוריו לילך אחרי האשה, מפני שאומץ לבו עַז יותר מהאשה, הגדירו אותו חז\"ל במאמר ר' שמעון: \"מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה (דברים כב, יג), ולא כתב כי תלָקַח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש\" (קדושין ב, ב; נדה לא, ב).", + "בחז\"ל פירשו, שהעזיבה היא לעניין עריות (סנהדרין נח, א; ירושלמי קדושין א, א ועוד). ורק במקום אחד מפרשים חז\"ל, כפילון, שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו: \"עד שלא לקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. וכי יעזב איש את אביו ואת אמו ממצות כיבוד? אלא, שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו, שנאמר ודבק באשתו\" (פרקי דרבי אליעזר, לג).", + "האברבנאל (פסוק כד), מדגיש שתי שיטות אלה, ונוטה כדעת פילון: \"על כן יעזב וגו', חכמי האומות פירשו, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו בענין הנשואין, שתעזוב האשה את אביה מהנשא לו, ויעזוב האיש את אמו מלהדבק אליה, אבל ידבק באשתו ויתאחדו כאלו הוא בשר אחד. כי הנה בדורות הראשונים לא נאסרו האחיות לאחים, ולא שאר העריות, כי אם האם לבן והאב לבת וכו', וכן אמרו בפרק ד' מיתות, על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, אחות אביו ואחות אמו, רבי עקיבא אומר אביו אשת אביו אמו אמו ממש, ובאו שם על זה דעות. וכפי פשט הכתוב כלם רחוקים מענינו, שהוא אינו מדבר אלא באהבת האדם וחשקו לאשתו שיהיה כ\"כ עד שיעזוב את המולידים אותו כדי להתחבר עמה, והכתוב א\"כ באיש ידבר, שיעזוב את אביו ואת אמו, ולא באשה שתעזוב את אביה מהנשא אליו\".", + "גם פירושו של פילון ל\"והיו לבשר אחד\", הוא לשותפותם בחיים. וזה שלא כפירוש רש\"י, ש\"הולד נוצר על ידי שניהם, והם נעשים בשר אחד\". וכבר חָלַק הרמב\"ן על פירוש רש\"י, באמרו: \"ואין בזה טעם\", ופירושו הוא כבפילון: \"ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עימו, וכאשר היה זה באדם הושַם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם\". וכן בראב\"ע. אבל במקום אחר כותב פילון כשיטת רש\"י: \"והאהבה שנתוספה אחר כך מביאה אותם יחד, כאלו שני חצאים נבדלים של בעל חיים אחד, ומחַבֶרֶת אותם לאחד, וקובעת בתוך כל אחד מהם את התשוקה להתחברות זה עם זו לשם הולדת (יצור) הדומה להם\" (על בריאת העולם, קנב)." + ], + [ + "מדוע נאמר ששניהם, יציר האדמה ואשתו, היו ערומים ולא התבוששו?", + "ראשית, משום שהם קרובים161 מילולי: היותם קרובי משפחה. מ. לתֵבֵל שחלקיה ערומים162 ראה להלן בראשית ז, טז שו\"ת בראשית ב, יט., וכולם מגַלִים את תכונותיהם הם, ומשתמשים בכיסוייהם הם. שנית, בגלל נוהגי התמימות והצניעות, ומפני שבדרך הטבע היתה (רק) ענווה, כי עדיין לא נבראה היהירות (=הגאווה)163 ראה גם להלן בראשית ג, ז שו\"ת בראשית א, לט והע' 194.. שלישית, מפני שגם מיזגו הנָעִים של המקום היה להם כיסוי מספיק ביותר, עד כדי כך שלא הפריע להם לא חום ולא קור164 ראה: \"על עשרת הדברות\", עז.. רביעית, בגלל קירבתם161 מילולי: היותם קרובי משפחה. מ. לתבל, לא ניזוקו על־ידי אף אחד מחלקיה, שכֵּן הם כביכול מקורבים אליהם ביותר.*שו\"ת בראשית א, ל
___________
", + "כעין הפירוש הראשון, וזה בנוגע לבהמות והחיות, הובא במדרש לקח טוב: \"ולא היה להם בושת לעמוד זה בפני זה ערום, כמו הבהמות והחיות\".", + "מקבילה לפירוש השני, נמצאת במדרש הגדול: \"והיו שניהם ערומים, מלמד שלא היתה מחשבתן פנויה לדבר זה, ולא מתביישין שהן ערומין, אלא מחשבתן קשורה בידיעת אדון העולם ובעבודתו, שלא נבראו אלא תמימים חכמים מחוכמים, ומתוך כך שָרתה עליהם שכינה ונצטוו. וכשם שאין אדם מתבייש בזמן הזה אם היתה ידו גלויה או רגלו גלויה, כך לא היו מתביישים שמקום ערותן גלוי165 כן ברד\"ק: \"ולא יתבוששו, בא להודיע כי לא אכלו מפרי עץ הדעת, ולא היה להם בשת אם ערותם מגולה וכו', והיו להם אברי הערוה כשאר האברים ולא היו בושים מהם\". וברמב\"ן: \"והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים, ולא יתבוששו בהם\" (רמב\"ן לבראשית ב, ט).. וכיון שחטאו נשתנה זיו פניהם, ונהפכה מחשבתם לדבר אחר, והרגישו שהם ערומים ונתביישו זה מזה, עד שעשו להם חגורות\".", + "עם כל ההבדלים שבין המה\"ג ובין דברי פילון, משתקפת בשניהם המסורה המשותפת, שאדה\"ר ואשתו היו \"תמימים, חכמים מחוכמים\" - כאילו היו חלקי העולם הנצחי, ולפיכך לא התביישו כשהיו ערומים. אבל אחר החטא באו לידי הכָּרָה, היינו, \"וידעו כי ערומים הם\". וראה להלן לבראשית ג, ז שו\"ת בראשית א, מ.", + "כעין הפירוש השלישי, נמצא במדרש תדשא, ז: \"שעד שלא עבר על ציווי, לא נגזר עמל ולא יגיעה ולא קור ולא חום ולא מכאוב ולא כל דבר רע שהיה יכול להזיקו. אבל משעבר על חוק גזירתו של מקום, התחילו כל הרעות נוגעות בו\". וכזה גם באברבנאל: \"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כדמות הקדמה למה שיזכיר מגירוש האדם מגן עדן, שכאשר רצה יתברך לגרשם מאותו מקום שוה האויר והמזג, הוצרך להלבישם כתנות עור, ללכת בארץ לארכה ולרחבה, כדי שיגינו עליהם הכתנות ההמה לחום היום ולקרח הלילה\" (אברבנאל לפסוק ג, כא. וראה גם בפירושו בסוף פסוק ב, כד)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע מציג (הכתוב) את הנחש כחכם166 כך גם בשבעים φρονιμώτατος. מ. וכעין זה בתרגום יב\"ע: \"וחויא הוא חכים לביש\". ובפרקי דרבי אליעזר, יג: \"וראה כל הבריות שברא הקב\"ה, ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר והנחש היה ערום\". ובראב\"ע: \"ופירוש ערום, חכם, שיעשה דבריו בערמה\". מכל החיות?", + "אפשר ונכון לומר, שהנחש הוא באמת החכם מכל החיות. אך (הדבר) נראה לי גם בגלל הנטייה לתאווה אותה הוא מסַמֵל167 ראה הע' הקודמת, ולהלן בביאור.. והתאווה משמעותה168 מילולי: נאמרת. מ. הִתעַנְגוּת, כי אוהבי־תענוג ערומים הם מאד ומיוּמָנים באומנות והמְצָאוֹת, חסרי־פניות במציאת תחבולות, אֵלה הּמסַפקוֹת תענוגות, וגם אֵלה המשמשות מקור לעידון כל־שהוא. עם זאת נראה לי, שהיות והבריה שהצטיינה בחכמתה ניתקנה כדי להתעות את האדם, מסתבר, שהיא החכָמה ביותר, ולא (מדובר כאן) בכל המין כולו, אלא בה, באחת ומיוחדת, (וזאת) מפני הטעם שהזכרנו.*שו\"ת בראשית א, לא
___________
", + "מדרשו של פילון, המגביל את הכתוב \"והנחש היה ערום מכל חית השדה\" לנחש מיוחד זה, שהיה מתוקן להַתעות את האדם, קרוב למדרש חז\"ל: \"הרבה נתייחדו עד שלא באו לעולם, המות מתוקן היה שיבא לעולם וכו', ולא הביא הקב\"ה את המות אלא על ידי הנחש שהיה מתוקן, שנאמר והנחש היה ערום, וצפוי היה לפני הקב\"ה שאדם עתיד לאכל ממנו וימות בעלילה, דכתיב כי ביום אכלך ממנו מות תמות (ב, יז), אמר ליה הקב\"ה, אין זה משל עכשיו, שכבר היה מתוקן, וכתיב הן האדם היה\" (ת\"ה שמות, יז). \"כל מי שכתוב בו \"היה\", מתוקן לכך וכו', והנחש היה ערום, מתוקן לפורעניות היה\" (שמו\"ר ב, ד). וראה תוספתא סוטה ד, יז (בהוצ' הר\"ש ליברמן עמ' 176) שנקרא \"הנחש הקדמוני\". ושתי השיטות שבפילון נמנות על־ידי רבינו האי גאון, שכותב: \"אבל מאמר התורה והנחש היה ערום מכל חית השדה, יכול להיות, כי הנחש ההוא לבדו היה ערום. ויכול להיות, כי המין הנחש כולו היה כן בשעת הבריאה\" (תשובת הגאונים קהלת שלמה, סימן ז).", + "על זה שהנחש הוא סמל התאווה, כותב גם פילון במקום אחר: \"והנה אם ילך מי שהוא אחר ההשׁערה הטִבעית, יגיד לנכון שהנחש האמור הוא סמל התאווה\" (על בריאת העולם, קנז). וכדברי פילון, שהנחש הוא סמל התאוות ותענוגי החושים, איתא בזֹהר: \"והנחש, ר' יצחק אמר דא יצר הרע\" (זֹהר בראשית, לה ע\"ב). ובמדרש: \"מתוך שראה אותן מתעסקין בדרך ארץ ונתאוה לה\" (ב\"ר יח, ו). ובמדרש הנעלם (יח, ע\"ג): \"תאני ר' יוסי, זהו יצר הרע, שהוא הנחש המסית לבני אדם. ולמה נקרא נחש? מה הנחש הולך עקלתון, ואינו הולך בדרך ישרה, כך יצה\"ר משטין לאדם בדרך רע, ולא בדרך ישר\". ועוד במדרש הנעלם שם: \"תאני ר' יוסי, מאי היה ערום מכל חית השדה? פיקח מאותו נפש החיה אשר בגוף, והוא היה המסית לאדם, עד שנתגרש מהנאת גן עדן\".", + "האם דיבר הנחש כבן אדם?", + "ראשית נראה, שבראשית בריאת העולם אף שאר בעלי החיים לא נגרע חלקם מן הדיבור169 מילולי: הגיון (ביוונית: לוגיקוס). המילה הארמנית כמו היונית בנויות על הבטוי \"מילה\" לוגוס. אלא שמשמעותן המקובלת היא הגיוני, ולא יכולת דיבור. על סמך ההקשֵר העדפנו משמעות פחות מקובלת לתיבה זו. מ., אלא שלאדם היה יתרון בקול ברור וצלול יותר. שנית, כשעומד להתרחש נֵס, אלהים משַנֶה את התכונות הפנימיות. שלישית, משום שנשמותינו מלאות חטאים רבים, וחֵרשות לגבי כל הֶגֶה, פרט לשפה אחת או שתים בהן הן מורגלות, אך (נשמות) הראשונים, בהיותן נקיות מעוון וטהורות, היו עֵרוֹת במיוחד להכיר כל קול מכל עניין. וכיוון שלא נחוֹנוּ בחושים פגומים כמונו170 מילולי: אין להם חושים, שאותם קיבלנו פגומים. מ., כשם (שלא נחוֹנוּ) במבנה גוף עלוב, אלא נחוֹנוּ בגוף אדיר וקומת ענק, - בהכרח שגם חושיהם יהיו חדים יותר171 כוונתו בפירוש השלישי היא, שבעת ההיא הבינו אדם וחוה את לשון כל חיה וחיה.... ולא לשוא ישנם הסוברים, שהם נחוֹנוּ גם בעיניים, בהן יכלו לראות גם את התכונות והיצורים והמעשים אשר בשמים, ובאזנים לקלוט את כל סוגי הקול.*שו\"ת בראשית א, לב
___________
", + "גם במקום אחר מציין פילון את טעמו הראשון: \"אך נאמר, שהנחש הוציא קול אנושי\" (על בריאת העולם, קס); \"משום מה נדמה, שהנחש הוציא קול אנושי\" (שם, קסג); \"מסופר, שהרמש הארסי ויליד האדמה הוציא מלפנים קול של בן אדם\" וכו' (שם, קנו).", + "מדרש דומה לפירושו הראשון של פילון, שבתחילת הבריאה היו כל החיות מחוננות בכוח הדיבור, נמצא בקטע מן הגניזה: \"והיו מדברים עמם, שנ' ויאמר אל האשה\" (גנזי שכטר, א, עמ' 11). וכן בבראשית רבתי, על הפסוק (ג, יז) ארורה האדמה בעבורך: \"שנסתם פי חיה [ובהמה] ועוף, שכל מה שגוזר (אדם) עליהם היו עושין, אם לא נאלמו\" (הוצאת אלבעק, עמ' 51). ועוד שם: \"א\"ר אלעזר, אם היה מדבר לא היה בכלל ארור, אלא מכאן שנסתם פיו\" (עמ' 43). ובאדר\"נ: \"עשרה על הנחש, שנסתם פיו\" (נו\"ב, פרק מב). וכן ביוספוס (קדמוניות א, א ד), שאז דיברו כל החיות והנחש בתוֹכָן. ובמדרש לקח טוב נמצא טעמו הראשון והשלישי של פילון: \"באיזה לשון דבר הנחש עם האשה? בלשון הקודש, כי כתוב בו והנחש היה ערום, והיה מהלך בקומה זקופה, והיה יודע לשון האדם, ותוכל לומר בלשון שלו, כי הבהמות יש להם לשון כל מין ומין לבדו, וכשם ששׂם להם שמות וכו' כך היה מדבר עם הנחש\". ובספר היובלים (ג, כח), שלאחר החטא נשתתק הדיבור מכל הבהמות והחיות: \"ויכלא ביום ההוא פי כל חיה ובהמה ועוף והרמש והשרץ מִדַּבֵּר, כי כלם ידברו איש את רעהו שפה אחת ולשון אחת\". ובתשובת רב האיי: \"ואין אנו יודעים אם היה מדבר כמבטא האדם, או באופן אחר\" (תשובות הגאונים קהלת שלמה, סימן ז).", + "ומעין טעמו השני של פילון, שהקב\"ה שינה את תכונות הנחש באותה שעה, נמצא בראב\"ע: \"והישר בעיני, שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר והיה הולך בקומה זקופה, והשָׂם דעת באדם שָׂם בו\". ולפני כן שם מעין פירושו השלישי של פילון, וז\"ל: \"יש אומרים כי האשה היתה מבינה ויודעת לשון החיות\" וכו'. וכן ברד\"ק מקשה על סברת האבן עזרא שהנחש היה מדבר, ודעתו כטעמו השני של פילון \"שהיה דבור הנחש על דרך מופת לנסות בו את האשה\".", + "האברבנאל, בפירושו לבראשית ב, א, השאלה הכ\"ה, מביא כעין כמה מפירושיו של פילון, ודוחה אותם: \"במה שאמר הכתוב שהנחש דבר והסית והדיח לחוה, והוא דבר מתמיה מאד, כי הנחש לא היה בעל נפש ולא היה מדבר, אם כן איך הסית והדיח וכו'? ואין להשיב שהיה הנחש בתחלת בריאתו בעל שֵׂכל, וששָׂם השכל בו מי ששם אותו באדם, כמו שכתב הראב\"ע לחלוק כבוד לפרסים, כי הנה הכתוב הכניסו תחת סוג הבלתי־מדבר וכו', גם אין לומר שהיה דבור הנחש על דרך נס, כי לא יעשה ה' נסים ודרך פלא לתכלית רע\" וכו'. וראה גם בפתרונו לשאלות. ועל דיבור הנחש ראה בתו\"ש אות ט.", + "טעמו השלישי של פילון, שקודם החטא היה אדם הראשון מחונן בגוף אדיר וקומת ענק, נמצא בחז\"ל: \"אמר ר' יהודה אמר רב, אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר (דברים ד, לב) למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, כיון שסרח הניח הקב\"ה ידו עליו ומיעטו, שנאמר (תהלים קלט, ה) ותשת עלי כפכה וכר\" (חגיגה יב, א. ועי' ת\"ב תזריע, י).", + "מדוע דיבר הנחש עם האשה ולא עם האיש?", + "הוא בא עליהם במירמה ובדרכי תחבולה172 מרקוס בהע' a מעיר, שניב זה אינו ברור, וייתכן שהמתרגם הארמיני נתכוון לומר, שהנחש קיוה שאולי יילכדו ברשתו, ובאכלם מן העץ ייהפכו לבני תמותה. ובאופן יותר מדוייק יש לשער, שהארמיני (או מקורו היווני) נתכוון בכך לומר, שמשיעלה ביד הנחש לפתותם עד שיאכלו מן העץ בפועל, הם בינתיים בבחינת בני תמותה בכוח., כדי שיהיו בני־תמותה בכוח. והאשה עלולה להתפתות לרמאוּת יותר מהאיש, שהבנתו וכן גופו גבריים ומוכשרים להפר תככיהם של רמאים, ואילו (הבָנת) האשה נשיית יותר, ובעדינותה היא מוותרת בקַלוּת173 ובמקום אחר: \"והיא, מבלי לחקור, מתוך דעתה הבלתי־בטוחה והבלתי־קבועה, הסכימה ואכלה מן הפרי\" (על בריאת העולם, קנו)., ונופלת בפח (ומאמינה) לדברי שקר המתקבלים על הדעת ונראים כאמת174 ראה גם להלן לבראשית ג, יב-יג שו\"ת בראשית א, מו; שם יד-יז שו\"ת בראשית א, מז ובביאור שם.. אי לזאת, היות ובזקנותו פושט הנחש את עורו מראשו ועד זנבו, ובפושטו (את עורו), ומבהמיות התחדש טִבעו והסתגל מתקופה לתקופה (של חייו), הרי בכך הוא מגַנֶה את האדם אשר המיר אלמוות במוות. (וחוה) כשראתה זאת נפלה בפח175 מילולי: הצליחו לרמותה. מ., אף על פי שצריכה היתה לראות אותו כדוגמה לזה העסוק בתככים והונאות, ולהשיג (על־ידי כך) חיים נצחיים176 מילולי: ללא גיל. מ. ללא הידרדרות.*שו\"ת בראשית א, לג
___________
", + "תשובת פילון, שהנחש דיבר עם האשה, מפני שנשים דעתן קלות ונוחות להתפתות, היא כדברי חז\"ל: \"דן נחש דין בינו לבין עצמו ואמר, אם אני הולך ואומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש קשה לעולם להוציאו מדעתו, אלא הריני אומר לאשה, שדעתה קלה עליה177 וראה בחז\"ל: \"נשים דעתן קלות עליהן\" (קדושין פ, ב; שבת לג, ב)., שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות\" (פדר\"א, יג. ובמדרש הגדול, בשינוי הנוסח: שהנשים נשמעות וקרובות להתפתות. וכן באדר\"נ א, נו\"א ונו\"ב). וכן ברד\"ק.", + "לאגדה, שהנחש הפשיט עורו, יש עקבות ברורים ביב\"ע לבראשית ג, כא: \"ועבד יי אלהים לאדם ולאינתתיה לבושין דיקר מן משך חיויא דאשלח מיניה\" וכו'. ובפרקי דרבי אליעזר, כ: \"ר' אליעזר אומר, מן העור שהפשיט הנחש עשה הקב\"ה כתנות כבוד לאדם ולעזרו\"178 עוד שם: \"ואררו מכל החיה ומכל הבהמה, ופקד עליו שיהא מפשיט את עורו פעם אחת לשבע שנים בעצבון גדול\" (שם, יד). \"שהוא מפשיט ומצטער כיולדה\" (אבות דרבי נתן מב, נו\"ב).. רמזיו של פילון כאן מפיצים אור ומלמדים על המסורת המקוטעת שנשתמרה בתרגום הארץ־ישראלי, ומתוכם משתמע, שעל־ידי חילוף עורו התגרה הנחש באדם, בזה שהוא מחליף את חייו מתקופה לתקופה אע\"פ שנפשו בהמית, ולעומת זאת האדם על־ידי חטאו המיר חיים נצחים במוות, וגם שעשיית הכתנות מעורו מסמלת כעין תשובה להתגָרוּת זו179 ראה לדוגמא ברבינו בחיי: \"והכתוב הזה ירמוז לזמן תחיית המתים, ויאמר כי באותו זמן עתיד הקב\"ה שיעשה לשכל ולנפש (=האדם ואשתו) בריה חדשה, שיחזיר אליה כתנות עור, כלומר הגופות\" (בראשית ג, א)..", + "מדוע שיקר הנחש, כשאמר: \"אמר אלהים: חלילה לא תאכלו מכל עץ גן העדן\", הרי (אלקים) אמר את היפוכו: \"מכל עץ שבגן העדן לאכול, פרַט לאחד\" (בראשית ב, טז-יז)?", + "מקובל, שאנשים המריבים משַקרים באומנות כדי שלא יתבַּדוּ. וכך אירע אף כאן. שהרי ניתן צַו להשתמש בַכֹּל פרַט לאחד, אך זהּ אשר חָרַש מחשבות אוון ונכנס במרכז, אמר: \"הצווי ניתן לא לאכול מהכֹּל\". אכן, חמקמק ומלא רמזים, הוא שָׂם לפני הנפש דברים המשתמעים לשני פנים. כי הּלשון \"לא תאכלו מכל\" משמעותו ברורה: \"אף לא (מעץ) אחד\", וזה שקר. ומשמעות אחרת היא: \"לא מכל\", מכאן משמע180 מילולי: מזה ניתן לשמוע. מ.: \"לא ממקצתם\", וזו אמת. אכן, הלז סיפר בברור שקרים.*שו\"ת בראשית א, לד
___________
", + "פילון מפרש את הלשון: \"אף כי\" במובן קביעת עובדה, וכן כנראה בת\"א: \"בקושטא ארי\" וכו', וכן באבן עזרא ורד\"ק. ובן בספר היובלים (ג, יז): \"ויאמר הנחש אל האשה מכל פרי העצים אשר בתוך הגן צִוכם ה' לבל תאכלו ממנו\". לעומת זה, מפרשים אותו ת\"י ורש\"י כשאלה: \"הקושטא דאמר\" וכו' - \"שמא אמר\" וכו'181 ועי' בפירוש רבינו אליהו מזרחי כאן., וכן בתרגום השבעים182 Τί ὅτι εἶπεν ὁ θεός Οὐ μὴ φάγητε ἀπὸ παντὸς ξύλου τοῦ ἐν τῷ παραδείσῳ כלומר, מדוע אמר אלהים: לא תאכלו מכל עץ הגן?.. ולעצם מדרשו של פילון על השקר שבדברי הנחש, יש מעין מקבילה במאמר הזֹהר: \"אמר רבי יצחק, בכלא מליל שקרא, בשירותא דאמר שקרא הוה, דכתיב אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן, ולאו הכי, דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל וכלהו שרא ליה\" (זֹהר בראשית לו, א).", + "לפי מדרשו של פילון, אפשר לראות בדברי הנחש גם את הרמאות, שהוציא דיבור המשתמֵע לשתי פנים, ובאמת אפשר גם לשַנוֹת ולקרוא \"לא מכל עץ (הגן תאכלו)\", ז\"א שיש בהם עצים האסורים." + ], + [], + [ + "כשניתן הצַו שלא לאכול מעץ אחד ומיוחד, מדוע צֵרפה האשה גם את הנגיעה בו, ואמרה: \"אמר (ה') לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו\"183 הביטוי הארמיני משקף את תרגום השבעים οὐδὲ μὴ ἅψησθε αὐτοῦ, ומשמעותו: לגעת, כבמסורה. וכן ברס\"ג. וכן בשבעים לבראשית כ, ד: \"ולא קרב אליה\"; במדבר ג, י; ויחזקאל מב, יד. ובתרגום אנקלוס ויב\"ע כאן: \"ולא תקרבון ביה\".?", + "... שנית, כדי להפליג בעונשם של המשתמשים בו (בעץ). כי אם נאסרה אפילו הנגיעה, עד כמה יוסיפו סרה גדולה אל הקטנה, אֵלה אשר בנוסף לנגיעה אף אכלו ונהנו, האם לא הפכו הם למאשימים ומענישים (את) עצמם?*שו\"ת בראשית א, לה
___________
", + "מדברי פילון יש ללמוד, שבהוספת איסור נגיעה, יש סייג לאיסור אכילה. אם הנגיעה בו אסורה, על אחת כמה וכמה האכילה מפריו. מדרש כעין זה נמצא גם בחז\"ל: \"איזה סייג שעשה אדם הראשון לדבריו? הרי הוא אומר ויצו ה' אלקים על האדם מכל עץ אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שא\"ל הקב\"ה, אלא כך אמר לה, ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב\"ה, ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה\" (אדר\"נ א, נו\"א. וכעי\"ז במה\"ג ובלקח טוב לפסוק א).", + "ובעוד שפילון והאבות דרבי נתן דורשים סייג זה לשבח, יש מחכמינו שדורשים אותו לגנאי: \"אמר חזקיה, מנין שכל המוסיף גורע, שנאמר אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו\" (סנהדרין כט, א). \"תני ר' חייא, שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר, שלא יפול ויקצץ את הנטיעות, כך אמר הקב\"ה כי ביום אכלך ממנו וגו', והיא לא אמרה כן אלא אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו\" וכו' (ב\"ר יט, ג). \"אלא שעשו סייג לדבר, וגזרו על עצמן גזירה שאינן יכולין לעמוד בה שלא ליגע בו, ובה נכשלו\" (מה\"ג)." + ], + [], + [ + "מהו: \"ואתם תהיו כאלהים לדעת טוב ורע\"?", + "מהיכן ידע הנחש את השם בלשון רבים \"אלהים\"184 דברי פילון יסודם בשבעים, שתרגמו \"כאלהים\", במספר רבים:ὡς θεοὶ (דהיינו) \"כאלים\", ומכאן הוא מסיק, שהנחש היה הראשון שבדה מלבו את האמונה באלילים. והשבעים מתרגמים תמיד את השם אלקים בלשון \"האלהים\", ואת מובן החול בלשון \"אלהים\". וראה גם להלן בשמות כב, כז על הפסוק: אלהים לא תקלל.? הרי האל האמיתי אחד הוא, והוא קורא בשמו עתה בפעם הראשונה185 באמרו \"כי יודע אלהים\", וב\"אלהים\" זה, התכוון הנחש אֶל האל האמיתי, וכך מוכח גם מהשבעים, שתירגמו ניב זה: ᾔδει γὰρ ὁ θεὸς., ולא ייתכן שיהא בכוחו לצפות מראש שעתידה לקום בין בני אדם אמונה באלים רבים. הסיפור186 הסיפור המקראי. מ. מוכיח, שתחילת העניין לא נוצרה לא על־יד בעלי הגיון ולא על־ידי חיוֹת187 או: בלתי־שכלי. מ. מעולות, אלא על־ידי הארסי והנתעב בחיות וברומשים, כי אֵלה מסתתרים באדמה ומאורותיהם בחורים ובמחילות עפר. הרי כאמת, ההערכה שאלהים הוא הקיים188 בארמנית ὅν ביונית. היחידי לאמיתו, מייחדת את בעלי ההגיון, ואילו את החיה (מייחדת) הימצאותם של אלים רבים, ואת הבלתי־שִׂכלי189 או: החיה. ראה הע' 187. (מייחדת ההערכה) שבאמת אינו קיים. יתר על כן, חוא (חנחש) מגלח ערמומיות גם בדרך נוספת. כי לאלהים לא רק ידיעת טוב ורע, אלא גם קבלה ותשוקה לטוב והתנַכְּרוּת לרע ודחייתו. אבל הוא (הנחש) לא הבהיר זאת -שכֵּן הדבר היה מועיל- אלא רָמַז רק לידיעת שני ההפכים, הטוב והרע.*שו\"ת בראשית א, לו
___________
", + "ובחז\"ל איתא: \"אמר רבי תנחומא, השאלה הזו שאלוני באנטוכיא, אמרתי להם כי יודעים אלהים אין כתיב, אלא יודע אלהים\" (ב\"ר יט, ד). המאמר בב\"ר הוא קצר, אבל שאלת אנשי אנטוכיא היתה כנראה בנוגע לביטוי \"כאלהים\", ורבי תנחומא מוכיח מחלקו הראשון של הפסוק \"כי יודע אלהים\", שאף הכיטוי \"כאלהים\" הוא קודש.", + "אבל יש בחז\"ל הסוברים, שהכיטוי \"כאלהים\" כאן הוא חול. על במדבר ז, יג: \"שבעים שקל בשקל הקדש\", אמרו: \"ד\"א כנגד שבעים שמות הקדושים מן ספר בראשית עד פרשתו של נחש, וא\"ת יש בו אחד יותר והייתם כאלהים, אינו קודש\" (במ\"ר יד, יב). וכן במסכת סופרים (הוצאת היגער ד, ה): \"הראשון קדש והשני חול\". אמנם כן בת\"א ות\"י אליבא דשיטה זו כפירוש: \"ותהון כרברבין חכמין\"190 ראה מורה נבוכים א, ב; שמות קדש וחול להרמב\"ם, דביר, א, תרפ\"ג, עמ' 196., \"ותהוון כמלאכין רברבין דחכמין למנדע\". ובכולם השיטה, שהביטוי \"כאלהים\" בסוף הפסוק הוא לשון חול. ובעקבות שיטה זו הלך תרגום השבעים ומדרשו של פילון. יתר על כן, בדברי רבי ירמיה בן אלעזר (ב\"ר יט, א), שהנחש \"אפיקורס היה\", יש מעין מדרש פילון, שהנחש, החכם להרע, היה הראשון להעלות בלב האנושות טינת ריבוי האלהות191 ובמדרש הגדול: \"אלהים שם השם, אלהים שם המלאכים, אלהים לשון רברבין, אלהים לשון דיינים, וכל אחד ואחד ילמד מענינו\".." + ], + [ + "מדוע נגעה האשה בעץ בראשונה, ואכלה מן הפרי, ואחר כך גם האיש לקח ממנו?", + "לפי פשוטו (של מקרא), מודגש ש(האשה) ראשונה, כי מן הראוי היה שהאיש ימשול באלמוות ובכל טוב, ולעומת זאת (תמשול) האשה במוות 192 בספר חנוך יא, סט: \"ואקח ממנו צלע בשנתו, ואֶבְרָא לו אשה, למען יבוא לו המות על־ידי האשה\". ובכל רע. ולפי השֵׂכל, האשה סמל החושניות והאיש הוא (סמל) השֵׂכל. והנה מן ההכרח, שהחושניות תיגע במוחשי, ובתיווכם של החושים חודרים (הדברים המוחשיים) לשֵׂכל. כי החושים נעים על־ידי החפץ המוחשי, בעוד שהשֵׂכל (נע) על־ידי החוש193 ראה גם להלן לבראשית ג, יב-יג שו\"ת בראשית א, מו..*שו\"ת בראשית א, לז
___________
", + "בשאלתו מציין פילון, שחווה נגעה בראשונה בעץ ואחר כך אכלה מפריו, אבל עניין נגיעתה בעץ לא נמצא בכתוב כלל, ומאין מצא פילון לומר זאת? ויסוד הדברים גם במדרשי חז\"ל, שדרשו שהאשה נגעה תחילה בעץ: \"תני ר' חייא, שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר, שלא יפול ויקצץ את הנטיעות, כך אמר הקב\"ה: כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, יז), והיא לא אמרה כן, אלא אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, כיון שראה אותה שֶבָּדַת, נטלה ודחפה עליו, אמר לה הא מיתת, כמה דלא דמיכת במקרביה כן לא במיכליה\" (ב\"ר יט, ג). \"הלך הנחש ואמר לאשה, הריני נגעתי באילן ולא מַתִּי, אף את געי בו ולא תמותי. הלכה האשה ונגעה באילן, וראתה מלאך המות שבא כנגדה, אמרה, אולי עכשיו אני מתה והקב\"ה עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם, אלא הריני גורמת שיאכל עמי, אם נמות שנינו נמות ואם נחיה שנינו נחיה\" (פדר\"א, פרק יג). וראה גם לעיל לפסוק ג, ג שו\"ת בראשית א, לה.", + "פירושו האלגורי של פילון נמצא גם במקום אחר בחיבוריו, וביֶתר הרחבה: \"והנה התאוה אינה מעיזה להגיש את תחבולותיה־קסמיה ומִרמותיה לפני הגבר, אלא לפני האשה ובעזרתה - לפניו, באופן זריז מאד וקולע אל המטרה. כי בתוכֵנו, הדעת תופסת עמדה של גבר, והתחושה - של אשה. והנה, התאוה נתקלת תחילה בחושים וחיה בתוכם, ועל ידם היא מרֵמָה גם את ההגמון, הדעת. כי, אחרי שכּל אחד מהחושים נשתעבד לקסמיה, הרי הם שמחים בדברים המוגשים להם; הראיה בשלל הצבעים והצורות, השמע בהרמוניה שבקולות, הטעם במתיקות שבעסיסים, והריח בבשמי האדים המתקטרים ועולים. ובקבלם את המתנות, הם מגישים אותן, כמו עבדים לאדונם, לשֵׂכל... כי אין להסיח דעת כל עיקר, שהתאווה, בהיותה כזונה ונואפה, שואפת למצוא אוהב, ומחפשת סרסורים שבעזרתם תצוד אותו. ומסרסרים לה וממציאים את האוהב - החושים. ואחר שכבשה אותם, היא משעבדת בקַלוּת את הדעת\" (על בריאת העולם, קסה-ו).", + "וכעין פירושו האלגורי, נמצא ברבינו בחיי (בפירוש ע\"ד השכל, בפסוק כא): \"ותקח מפריו ותאכל. נתעסק החומר בתאוות הגופניות, עד שהמשיך אליו הכח המשכיל, זהו ותתן גם לאשה עמה, כי כשם שהנחש הקדמוני הטעה את חוה וחוה הטעית לאדם כפשוטן של דברים, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כן יצה\"ר מטעה את החומר ומפתהו בתענוגי העולם, והחומר יטה אליו הכח המשכיל וימשיכנו לצדו\".", + "מהו: \"ונתנה גם לאישה עּמָּהּ\"? הסיבה לנאמר זה־עתה היא, שהתופעה היא כמעט בעת ובעונה אחת. באותה שעה שהחושניות מתרשֶמת מהחפץ (המוחשי), גם השֵׂכל קולט מהחושניות.*שו\"ת בראשית א, לח
___________
", + "ראה בשו\"ת הקודמת ובביאור שם." + ], + [ + "מהו: \"נפקחו עיני שניהם\"?", + "מן העובדה שכָּל האחרים -הן החיות והן הצמחים - נבראו תמימים194 ראה לעיל ב, כה שו\"ת בראשית א, ל., ברור שהם (האדם ואשתו) לא נבראו עוורים. והאם לא יעוטָר האדם באיברים מעולים כמו העינים? יתר על כן, מעט קודם לכן הוא נתן שֵמות ארציים לכל החיות, וברור שראהּ אותן תחילה. או ייתכן, שב\"עינים\" מרמז (הכתוב) על סמל לחָזוּת הנשמה, שעל־ידי זכותה בלבד קיימות ההבחנות בין טובים ורעים, נשגבים ומתועבים, וכל (שאר) הניגודים. אך אם העין היא שֵׂכל נכדָל הנקרא \"יועץ דעת\", יש גם עין מיוחדת בלתי־שִׂכלית הנקראת \"סבָרָה\".*שו\"ת בראשית א, לט
___________
", + "מהו: \"הם ידעו שהם עירומים\"?", + "את הידיעה הראשונה בדבר העירום שלהם, הם קיבלו בשעה שאכלו מן הפרי האסור. וזאת היתה ראשית הסבָרָה הרעה, כי עדיין לא השתמשו בכיסוי, שכן כל חלקי התבל נצחיים195 מילולי: בן אלמוות. מ. ובלתי־נפסדים הם194 ראה לעיל ב, כה שו\"ת בראשית א, ל.. אך (עתה) הם (אדם ואשתו) היו זקוקים למלאכת כַּפַּים שהיא גם נפסדת196 כוונתו, שהכיסוי הוא נפסד, וגם המלאכה עצמה, של \"ויעשו להם חגורות\", היא נפסדת.. וידיעה זו טמונה בעירום, ולא שהיא כשלעצמה היתה הסיבה להשתַּנוּת, אלא עתה חשה הנפש ניכּוּר מן העולם כולו.*שו\"ת בראשית א, מ
___________
", + "בשני שו\"ת אלה מדגיש פילון, שהראייה כאן היתה רוחנית, וכן שפקיחת העין היתה להבחין בין טוב לרע. שאלתו של פילון, וכי עורים היו? נמצאת גם בחז\"ל, אלא שתירוצם אחר: \"ותפקחנה עיני שניהם, וכי סומין היו? אתמהה! וכו', הראה להן כמה דורות איבדו\" (ב\"ר יט, ו). וכן באבן עזרא, שיטה אחרת, כעין שאלתו של פילון: \"ואמר שאדם קרא שמות לבהמה לחיה ולעוף, לא יתכן שהיה עִוֵר, על כן פירש ותפקחנה עיני שניהם, כי ראו ערותם, וכאלו היו עורים קודם אכילת הפרי\".", + "פילון רואה בביטוי \"וידעו\" ענין \"דעת\" ולא \"ראִייה\" בעלמא. ומכאן תשובתו, שהמכוון הוא באמת לדעת ולהכיר בשִׂכלם שהם היו עירומים. והכרה זו באה להם אחר החטא, כי לפני כן היו חלק מן העולם הנצחי, וכשאר חלקי הטבע לא היו זקוקים ללבוּש.", + "כדאי לציין, ששאלה זו העסיקה גם את הרמב\"ם, ואף הוא בא בנדון זה למסקנה מעין זו של פילון. וז\"ל הרמב\"ם: \"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן, לא היו שם סנוֵרִים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו ענין אחר שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. ודע, כי זאת המלה, רצוני לומר פָּקֹחַ, לא תפול בשום פנים אלא על ענין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש\" (מורה נבוכים א, ב). הנה גם מדברי הרמב\"ם אנו למדים, שהמכוון איננו ראיית העין, כי אם הכרה שִׂכלית. וברש\"י כאן דייק: \"ותפקחנה וגו', לענין החכמה דבר הכתוב, ולא לענין ראיה ממש\" וכו'. וברד\"ק: \"עיני לבבם\".", + "מדוע תפרו חגורות מעלי התאנה?", + "ראשית, משום שפרי התאנה מתוק ביותר ונעים לחֵיך. אי לזאת, הוא מרַמֵז כסֵמל לאלה המְאַחִים ושוזרים תענוגות רבים זה על גבי זה, לכן הם (העָלים) נתפרו סביב מקום ההולדה, הכלי לעניינים גדולים. ושנית, משום שפרי התאנה, כפי שהערתי, מתוק מאחרים, והעָלים גסים ביותר. אי לזאת, מתכוון (הכתוב) להבהיר בסמל, שאף על פי שלתענוגות יש הליכות מהוּקצעות וחלקלקות, לאמיתו של דבר הן מתגַלות כמחוספסות. ומן הנמנע לעלוז או לחוש קורת־רוח מבלי לכאוב תחילה, ושוב להרגיש כאֵב נוסף. אכן, תמיד מכאיב בין השנַים - הכאב והצרות, האחד (שקיים) מראש, והאחר שנוסף עליו.*שו\"ת בראשית א, מא
___________
", + "כפירושו של פילון, שהאדם ואשתו חגרו את החגורות סביב איברי ההולדה, פירשו גם אבן עזרא (שיטה אחרת) והרד\"ק. ובחזקוני: \"ויעשו להם חגורות לחגור את המלבוש. דבר אחר, חגורות לכסות בשר ערוה\". ובמה\"ג: \"לכסות אותו אבר\". וכן בקדמוניות היהודים א א, ד: \"מיד נסתבר להם שהם ערומים ומהלכים בגלוי ערוה, והמציאו לעצמם כיסוי וכו', וכך התכסו עלי תאנה וחגרו אותם על ערותם\".", + "הסיבה שהיו אלה עלי תאנה דווקא, מוסברת בברייתא שבחז\"ל, כי בדבר שנתקלקלו בו ניתקנו: \"אילן שאכל ממנו אדם הראשון וכו', רבי נחמיה אומר תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלי תאנה\" (ברכות מ, א ועוד). ובדברי פילון נרמז כאן, שאריגת העלים מסמלת תענוגות חושניות, ועל עצם אכילת הפרי שהוא מסומל על־ ידי החושניות כותב ב\"על בריאת העולם\", קסה (מובא לעיל בקשר לפסוק ג, ו). וראה באבן עזרא כאן, ש\"עץ הדעת הוא יוליד תאות המשגל, ועל כן כסו האדם ואשתו את ערותם\". וברד\"ק פסוק ו: \"אבל אחרי אכלו מן הפרי נתחדש בתאוה אחרת ונתלבש בה, והיא תאות המשגל, שגרמה לו אכילתו\".", + "את \"וידעו כי עירומים הם\" מפרש פילון בדרך אלגורית: \"מכל מקום אדם איננו עירום עכשיו, (שכּן) נאמר מעט קודם לכן: \"הם עשו לעצמם חגורות\". אך גם כאן רוצה (הכתוב) ללמדך שהוא מֵבין עירום, לא כעירום גופני, אלא (עירום) אשר בו מתגלֶה השֵׂכל כעירום בלי חֵלק ונחלה במידה הטובה\" (דרשות אלגוריות ג, נה).", + "לדבריו, אף לאחרי כיסוי הערוה עדיין נשאר האדם עירום, והכוונה שנשאר עירום מן המידה הטובה, שהן המצוות. וכן בחז\"ל: \"וידעו כי עירומים הם, אפילו מצוה אחת שהיתה בידן נתערטלו הימנה\" (ב\"ר יט, ח). \"עירומים מן המצוות שנצטוו\" (לקח טוב). \"עירום אנכי מצווי, שנאמר כי עירום אנכי\" (פרקי דרבי אליעזר, יד)." + ], + [ + "מהו (אותו) \"הקול אשר נשמע של אלהים המהלך\"? האם באמת יש דיבור, או גם רחש־רגלים, או האם אלהים מתהלך?", + "... לשיטת הקדמונים, הסיבה העליונה והקדומה ביותר היא יציבה וחסרת־ תנועה. אך (ה') נראה ונדמה, וכביכול יוצר רושם, שברצונו להתנועע. הרי מבלי שיצא הֶגֶה, שומעים הנביאים בעזרת כוח מיוחד, קול אלהי, המשמיע את האמור אליהם. וכשם ש(ה') נשמע מבלי לדַבֵּר, כך הוא נדמה כהולך בלי ללכת, ואפילו איננו נָע כלל. ואתה ראֵה! לפני ש(אדם ואשתו) טעמוּ טעם חטא הם היו יציבים ואיתנים197 וראה גם בקשר לפסוק \"ואברהם עודנו עומד לפני ה'\" ב\"על החלומות\" ב, רכו המובא להלן לבראשית יח, כב שו\"ת בראשית ד, כה., חסרי־תנועה שאננים ונצחיים, ממש כפי שדימו את האלהות, וכפי שאָכֵן היא לאמיתה. אך מאחר שהתחברו אל העָרמה, הם עצמם נעו והחליפו את חוסר התנועה, וסברוּ שגם בו (בה') חלו שינוי ותמורה.*שו\"ת בראשית א, מב
___________
", + "השבעים מתרגמים \"וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן\", במובן קולו של ה' שהיה מתהלך בגן198 בשבעים Καὶ ἤκουσαν τὴν φωνὴν κυρίου τοῦ θεοῦ περιπατοῦντος ἐν τῷ παραδείσῳ., היינו, ש\"מתהלך\" מוסב על ה'. וכן בחז\"ל ישנן שתי שיטות: \"אמר ר' חננא בר פפא, שמעו קולן של מלאכים אומרים ה' אלהים הולך לאותן שבגן\" (ב\"ר יט, ח). \"אמר ר' חלפון, שמענו שיש הילוך לקול, שנאמר וישמעו את קול ה\"א מתהלך בגן\" (ב\"ר יט, ז). ומלשון שאלת פילון: \"האם באמת יש לו דיבור\" וכו', נראה שהיו ידועים לו שני הפירושים. ומפרשי המקרא נחלקו בזה. ובמורה נבוכים א, כד: \"הקול הוא הנאמר עליו שהוא מתהלך\", וכן במה\"ג.", + "מקבילה לעצם מדרשו של פילון כאן, על השינוי שחל באדם לאחר החטא, נמצאת במדרש: \"א\"ר שמעון בן יוחאי, עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדיבור ועומד על רגליו ויכול לעמוד בו, ומשחטא היה שומע קול הדיבור ומתחבא, שנאמר ויתחבא האדם ואשתו. א\"ר אבין, עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע הקול אימירין (בנחת), משחטא שומע את הקול אגריון (בהול)\" (במד\"ר יא, ג; פס\"ר טו, עמ' סח, ב). גם חז\"ל וגם פילון רואים שינוי ערכין ביחסו של האדם לה', אחרי שחטא. בפילון: \"ואתה ראה! שלפני שטעמו טעם חטא הם היו יציבים ואיתנים\" וכו'. ובחז\"ל: \"עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדיבור ועומד על רגליו ויכול לעמוד בו\" וכו'. ומכאן גם פֹה, כשָם, שקול ה' אחר החטא לא היה כמו קודם החטא. שם, שכיון שאדם בעצמו לא היה עוד עומד במקומו ונצחי, לפיכך נדמה לו שגם ה' או קול ה' \"מתהלך\" בגן. ופֹה, הוא שמע עכשיו רק \"קול בהול - קול אגריון\", ולא היה יכול לעמוד בו.", + "מדוע, כשהתחבאו מפני אלהים לא נזכרה האשה תחילה, הרי היא אכלה ראשונה מהפרי האסור, אלא האיש? הרי (הכתוב) אומר: \"התחבא אדם ואשתו\".", + "ראשית, החטא והעבירה התחילה הנקבה הבלתי־מושלמת והשפלה, בעוד שהזכר (התחיל) במורא ובצניעות ובכל טוב, מכיון שהוא היה טוב ושלם יותר199 ראה לעיל פסוק ב, כא-כב שו\"ת בראשית א, כה..*שו\" ת בראשית א, מג
___________
", + "מדוע לא התחבאו במקום אחר, אלא באמצע200 כן בתרגום יב\"ע: \"במציעות אלני גינוניתא\". וראה לעיל ב, ט שו\"ת בראשית א, י, והע' 64. עץ גן העדן?", + "החוטאים אינם עושים הכל במחשבה ובחכמה, אלא לעיתים נשארים גנבים לשֶבת על גניבותיהם, מבלי שיבחינו בתוצאות, כי הרי מה שמונח לידם ולמרגלותיהם כבר נדרש ומבוקש. וכך אירע אף כאן. אף על פי ש(אדם) חייב היה לברוח הרחק מהעץ שגרם לחטא, הוא נלכּד באמצע המקום, ובכך נגלית העבירה בבהירות וביֶתר־בירור, ללא כל מפלָט. ובזה מרַמֵז (הכתוב) באופן סמלי, שכָּל אדם רע מוצא מקלט בָּרעה, וכל בעל תאווה ממהר ומוצא את מנוחתו בַתאווה.*שו\"ת בראשית א, מד
___________
", + "מעין זה איתא בחז\"ל, על הפסוק \"וישמעו את קול ה' אלהים\": \"אל תקרי וישמעו אלא וישמיעו, שמעו קולן של אילנות שהיו אומרים הא גנבא דגנב דעתיה דברייה\" (ב\"ר יט, ח; טו, ז). שניהם מכניסים את החטא לגדר גניבה, אלא שלפילון הם מתנהגים כגנבים, ולפי חז\"ל האילנות הם שמכריזים על הגניבה. מן הלשון \"עץ\" דרש האברבנאל כדרושו של פילון: \"והתבונן אמרו שלא נתחבאו בתוך עצי הגן כי אם בתוך עץ הגן, באותו עץ הידוע שחטאו, כי ממנו אכלו וממנו עשו להם חגורות ובו נתחבאו\"." + ], + [ + "מדוע שָאַל, יודע־כֹֹּל, את האדם \"איֶכָּה\"? ומדוע לא (שאל) גם את האשה?", + "הדברים שנאמרו לא היו שאֵלָה, אלא מעין אִיוּם ונזיפה: איֶכָּה עכשיו, בן אדם! איזו טובה החלפת! נטשת חיי אלמוות ואושר והחלפת במוות ופֶגע, ובהם אתה קבור! אך הוא לא חשב לנכון לשאול את האשה, שכֵּן היא ראשית הרע, והיא הוליכה אותו (את האדם) לחיים ניקלים. ברם, לפיסקא זו יש גם (פירוש) אלגורי מתאים ביותר, כי כאשר היסוד השַליט והמושל באדם, בעל ההגיון, מציית לזולתו, הוא פותח־פתח גם למידה הרעה של החלק הנקבי, כלומר לחושניות201 פילון מרחיב נימוק זה ביתר בירור להלן בשו\"ת בראשית א, מז-מח..*שו\"ת בראשית א, מה
___________
", + "מדרש זה שבפילון, הוא הפירוש הרווח במדרשי חז\"ל: \"וא\"ר יהודה אמר רב, אדה\"ר צדוקי היה, שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איֶכָּה, אָן נטה לבך?\" (סנהדרין צח, ב). \"ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איֶכָּה, איך היית, אתמול לדעתי ועכשיו לדעתו של נחש, אתמול מסוף העולם עד סופו ועכשיו בתוך עץ הגן\" (ב\"ר יט, ט). ובמה\"ג, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ויאמר לו איכה. נגלה עליו הקב\"ה ואמר לו איכה, מה בין מדה למדה, איה אתה עומד כאן\".", + "גם האברבנאל שואל כשאלתו של פילון: \"והנה לא קרא יתברך אל האשה כי אם אל האדם, לפי שאליו היתה הצוואה, והוא היה היותר ראוי לתוכחה כפי שִׂכלו\".", + "מתוך התשובה האלגורית, משתמע פירוש אחר של פילון, שהיות ואדם נתפתה לאשתו ואכל מעץ הדעת, אזי על־ידי כך הכניס אליו גם את החלק הנקבי, וממילא, כשדיבר אל האדם, הרי היה בתוכו גם צד נקבי, וכאילו דיבר אל שניהם.", + "במקום אחר נותן פילון פירוש אלגורי שונֶה: שהקב\"ה לא שאל את האשה לבדה, מפני שהיא בלתי־מושלמת, אלא שאל את האדם המושלם יותר:", + "\"'ה' אלהים קרא לאדם ואמר לו' (בראשית ג, ט). מדוע נקרא אדם בלבד, אף על פי שהאשה התחבאה יחד עמו? ותחילה יש לומר, שהשֵׂכל נקרא במקום שהיה, בשעה שקיבל נזיפה לחדול מן השינוי (שחל בו. אך) לא רק הוא בלבד נקרא, אלא גם כל הכוחות הטמונים בו, שכֵּן השֵׂכל כשלעצמו ללא כוחותיו עירום הוא, ובבחינת בל־ייִמָצֵא. ואחד הכוחות היא החושניות, היא היא האשה. אם כן האשה־החושניות, נקראה עם אדם־השֵׂכל. אך (ה') איננו קורא לה לבדה. מדוע? שכּן בהיותה חסרת־הגיון אין באפשרותה לקבל נזיפה בפני עצמה. הרי לא ניתן ללמד לא את הראייה, לא את השמיעה אף לא איזה חוש מן החושים האחרים, שכֵּן אין באפשרותם להבין עניין. הרי היוצר יצר אותה (את החושניות) כמַבחינה בין העניינים הגופניים בלבד, ואילו השֵׂכל הוא בר־לימוד, ולכן הוא, ולא החושניות נקרָא\" (דרשות אלגוריות ג, מט־נ).", + "פילון נותן כמה פירושים למלה \"איכה\", וביניהן גם התשובה הראשונה שבשו\"ת: \"המילה \"איכה\" מתפרשת בדרכים רבות. ראשית, לא כשאֵלָה, אלא כקריאה, והיא שווה ל\"הִנְךָ (נמצא) בְמָקוֹם\". ואז \"איכה\" (ποῦ εἶ) מודגָש ביותר: הרי מאחר ואתה חשבת שהאלהים מתהלך בגן (בראשית ג, ח), ושזה (הגן) מֵכיל אותו (את האל), עליך ללמוד שלא סָברת כהלכה. והאזֵן לדבר־אמת־לאמיתו מן האל היודע־כֹל. שאלהים, מחד, לא נמצא בשום מקום -שהרי דבר לא יכילנו ואילו הוא מכיל הכל202 ראה לעיל הע' 56.-, ומאידך (גיסא), נמצא הנברא \"בְמָקוֹם\", כי מן ההכרח שיהא נכלל (במקום מסויים) והוא לא מכיל (את הכל). שנית, מה שנאמר שווה ל\"לאָן הגעת, אַתְּ הנשמה?\" איזו רעה בחרתְּ במקום כל הטובה? למרות שאלהים הזמינך ליטול חלק במידת הטוב, את הולכת עִם הרעה, ולאחר שהִכַּרְתְּ את עץ החיים, כלומר את החכמה, ממנו היה בכוחך לחיות, נכנעת לאבדן של בערות והפסד. העדפת שבר, כליון הנשמה על אושר חיי אמת. שלישית, היא שאֵלָה בעלת שתי תשובות אפשריות. התשובה האחת לשאלה \"איֶכָּה\" היא: \"בשום מקום\", כי לנפש הרשע אין מקום לדרוך ולהתגדר בו. אי לכך, נאמר על הרשע שהוא \"חסר־מעמָד\"203 חסר מקום. מ., וקשה לתקן מעוות חסר־מעמד. וכזה הוא איש בליעל, שהוא תמיד חסר־מנוחה ונבוך ונישא כרוח נושבת, איננו מחַזֵק כל קשר לשום דיעה כלשהיא204 ראה לעיל פסוק ג, ח שו\"ת בראשית א, מב. בסוף..", + "\"והתשובה השנייה האפשרית, ובה גם השתמש אדם: \"שמע היכן אני, במקום בו נמצאים אֵלה שאין ביכלתם לראות את האלהים, במקום בו נמצאים אֵלה שאינם שומעים לאלהים, במקום בו נמצאים המתחבאים מהעילה (הראשונה), במקום בו נמצאים הבורחים מהמידה הטובה, במקום בו נמצאים יראים ופחדנים מחמת מורך לב ורכרוכית הנפש. כי כש(האדם) אומר: \"את קולך שמעתי בגן העדן ויראתי, כי עירום אנכי והתחבאתי\" (ג, י), הוא מגַלֶה את כל התכונות אשר מניתי (זה עתה)\" (דרשות אלגוריות ג, נא-נד).", + "כתשובה השנייה נמצא בחז\"ל: \"תני, עד שלא יחטא אדם נותנין לו אימה ויראה והבריות מפחדין הימנו, כיון שהוא חוטא נותנין עליו אימה ויראה ומתפחד מאחרים\" (שיר השירים רבה ג, יד)." + ], + [], + [], + [ + "מדוע אומר האיש: \"האשה205 ודאי שפילון מקצר כאן, כי הבאת פילון ב\"דרשות אלגוריות\" ג, נו מתאימה עם השבעים, והם מתאימים עם נוסח המסורה, שהיא: \"האשה אשר נתתה עמדי\" וכו'. נתנה לי מן העץ ואכלתי\"206 כן ב\"דרשות אלגוריות\" המובא להלן. ובמסורה: \"ואוֹכֵל\". ובב\"ר יט, יב: \"אמר ר' אבא, ואכלתי אין כת' כאן, אלא ואוכל\" וכו'., אך האשה אינה אומרת: הנחש לא נתן לי, אלא: \"השיאני ואכלתי\"?", + "כך, כפשוטו, יש בו רעיון של קַבָּלָה207 יכולת הקליטה והקבלה של הגבר והאשה. מ., כי האשה מטִבעה נופלת בפח208 תהיה קרבן לרמייה. מ. יותר מאשר מרבָּה להרהר209 פי' תימָלך בדעתה טרם שתקבל את מה שמציעים לה., ברם היפוכו של דבר בגבר. ולפי השֵׂכל, כל אשר מוּחשי בסמוך להם, מרַמֶה ומַטעה את החושים המיוחדים של היצור הבלתי־ מושלם. והחושניות, שנפגעה תחילה על־ידי האמור לעיל210 שהוא המוחשי, וסמלו הנחש. מ., מעבירה את הפגיעה אל השליט והמושל. ובכן, השֵׂכל מקבל מהחושים הנותנים את אשר בתוכם, והחושניות רוּמתָה והוּטעתה על־ידי המוחשי האמור. ברם, את חושי החכם אי אפשר לרַמוֹת, ובצורה זו (גם אי אפשר לרַמוֹת) את מחשבות השֵׂכל.*שו\"ת בראשית א, מו
___________
", + "שני פירושיו של פילון, הראשון לפי פשוטו והשני לפי עומק מובנו=השֵׂכל, כבר נמצאים לעיל בשו\"ת. הרעיון שהאשה נוחה יותר להירמות נמצא לעיל לפסוק ג, א שו\"ת בראשית א, לג. ויסוד פירושו השני, נמצא לפסוק ג, ו שו\"ת בראשית א, לז. וראה בביאור שם, ובפירוש רבינו בחיי המובא שם. פילון שואל כאן שאלה מדרשית, ומתרץ, שהאשה נוחה להיתפתות בדברים, ולא האיש, אבל האיש נפגע באמצעותה. וכן כותב הרמב\"ם: \"וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו, הֱיות הנחש לא קרב לאדם ולא דיבר עמו, ואמנם היה השתדלותו וקרבתו לחוה, ובאמצעות חוה ניזוק האדם, והמיתו הנחש\" (מו\"נ ב, ל).", + "במקום אחר בכתביו, מדייק פילון מתיבת \"עמדי\", שמאחר שלא היתה האשה מקניינו של אדם, אלא שאמר \"עמדי\", שאינה סרה למשמַעתו, לכן לא היה ביכולתו למנוע את פיתויה על־ידי הנחש. ואלה דבריו: \"'האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכלתי' (בראשית ג, יב), ויפה הוא לא אמר \"האשה אשר נתת לי,\" אלא \"עמדי\". הרי את החושניות לא נתת לי כקניין, אלא הוֹתרתָ אף אותה משוחררת וחפשיה, ובמידת־ מה אינה סָרָה למשמעת מחשבתי211 אמנם, בזֹהר: \"האשה אשר נתת עמדי וכו', משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא, דכתיב אשר נתת עמדי, ולא כתיב אשר נתת לי\" (זֹהר קדושים, פג ע\"ב). ואפשר שכאן הכוונה לבריאה גופנית כדו־ פרצופין, בשעה שפילון מתכוון לבעלות שיש לו עליה.. לפיכך, והיה אם ירצה השֵׂכל לצוות על הראייה שלא להסתכל, היא תראה, לא פחות, את המוּנָח לפניה; וגם השמיעה, כשמתגנב אליה קול, תקלוט אותו כולו, גם אם השֵׂכל ציוה עליה בהתנצחות שלא לשמוע\" (דרשות אלגוריות ג, נו).", + "אחר כך שואל פילון שאלה בעלת אופי מדרשי, ועונה עליה בתשובה אלגורית: \"'ואלהים אמר לאשה: מדוע עשית זאת? והיא אמרה: הנחש השיאני ואכלתי' (בראשית ג, יג). אלהים שואל בענין אחד, והיא משיבה לו באחר. הרי, מחד, הוא שואל מדוע בנוגע לגבר, וזו לא משיבה לו בענין זה, אלא בנוגע לעצמה, ואומרת \"אכלתי\", ולא \"נתתי\". ובכן, יתכן ונפתור את הספק באלגוריה, ונַראה, שהאשה השיבה במדוייק על השאלה. שכֵּן הכרחי היה, שהאיש יאכל לאחר שהיא אכלה, הרי בשעה שהחושניות נפגשה במוחשִי ונמלאה מרישומו, מיד גם השֵכל נפגש עמו, קוֹלֵט, ובמידת־מה נמלָא בתזונה הנובעת הימנו. ובכן על זה היא דיברה: בעל כרחי נתתי לאיש, ברגע שאני נפגשתי בענין האמור, הוא מהיר התנועה קָלֵט את רישומו ונחתם בו\" (דרשות אלגוריות ג, נט-ס)." + ], + [], + [ + "מדוע קילל בראשונה את הנחש, בשנית את האשה ובשלישית את האדם?", + "עריכת הקללות נמנית בהתאֵם לסֵדר החטאים. הנחש רימה ראשון. שנייה חטאה האשה בעטיו, כששתה לבָּהּ212 מילולי: פנתה/פינה מקום ל... מ. לרמאות, ושלישי היה האדם, כששָת לבּוֹ212 מילולי: פנתה/פינה מקום ל... מ. לרצון האשה יותר מאשר לצווים האלהיים. ברם, סדר זה מתיישב יפה גם על־פי האלגוריה. כי כפי שהראינו, הנחש הוא סֵמל לתאווה, האשה - לחושניות, והאיש - לשֵׂכל. לפי זה, התאווה נהיית מקורם המושחָת של החטאים, והוא מרַהֶה את החושניות תחילה, בעוד שהחושניות משעבדת את השֵׂכל.*שו\"ת בראשית א, מז
___________
", + "יסוד השאלה נמצא גם בחז\"ל, אלא שתשובתם היא אחרת מזו של פילון: \"בגדולה מתחילין מן הגדול וכו', בקללה מתחילין מן הקטן, בתחילה נתקלל הנחש ולבסוף נתקללה חוה ולבסוף נתקלל אדם\" (ברכות סא, א. וכן בספרא, מכילתא דמילואים, פרשה ב, לט). ברם, בהמשך הסוגיא שם מקשה הגמרא, שבפורענות המבול היה הסדר הפוך: \"ברישא אדם והדר בהמה\". כאמור: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים (בראשית ז, כג). ובגמרא שם אין טעם לחילוף הסדר בפורענות המבול. אולם במדרשי התנאים איתא: \"מה תלמוד לומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה? אבר שהתחיל בעבירה ממנו יתחיל הפורענות, כיוצא בו אתה אומר וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה, מי שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורענות, כיוצא בו\" וכו' (ספרי נשא, יח; תוספתא סוטה ד, י-יא). לפנינו בהדיא שיטת פילון בנוגע לסדר העונשים: הנחש, חוה והאדם. אבל מאידך, מובאים בספרי ובתוספתא כמה מקראות כהוכחה לכלל: שהמתחיל בעבירה ממנו מתחילה הפורענות. ותמוה הדבר, שברייתא זו אינה מסתייעת בנדון זה מסדר עונשי הנחש וחוה ואדם. הרי הם היו הראשונים לכל העונשין, והיה ראוי שיובאו ראשונה לכל דוגמאות העונשין הבאים שם.", + "פירושו זה של פילון נמצא במדרש הנעלם לבראשית: \"אמר ר' יצחק, בא וראה, כמו שנתקלקלו כך נדונו. הנחש בתחלה, אחריו האשה ואחריו האדם, היינו דכתיב ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע\"ב), וברד\"ק: \"וקלל הנחש תחלה, כי הוא היה סבה לאשה ולאדם\". וכן בחזקוני: \"התחיל הקב\"ה לקללם כדרך שעשו העבירה. הנחש שהתחיל נתקלל תחילה, ואחריו חוה ואחריה אדם\".", + "גם במקום אחר כותב פילון בענין קללת הנחש, כדלהלן: \"מפני מה מקלל (ה') את הנחש בלי נאום הגנה213 פי' מבלי לתת לנחש את האפשרות להגן על עצמו., בעוד שבמקום אחר הוא מצַווה כיאות: \"ויעמדו השנים אשר להם הריב\" (דברים יט, יז), ושלא להעדיף ולהאמין לאחד מהם? (שהרי) אתה רואה ללא־ ספק, שהוא לא העדיף להאמין לאדם כנגד האשה, אלא נתן לה את ההזדמנות לחָגֵן על עצמה, כשהוא שאל: \"מדוע עשית זאת\"? (בראשית ג, יג), והיא הודתה שנכשלה בעטיו של פתוי הנחש לשפע־הנָאָה. וכשהאשה אמרה \"הנחש השיאני\", מה מנע ממנו מלשאול את הנחש אם אכן פיתה אותה, אלא קיללו בלי היסוס ובלי נאום־הגָנָה? לפיכך עלינו לומר, שהחושניות כשלעצמה איננה בבחינת רע, אף לא בבחינת מוסרי, אלא היא בינונית, ומשותפת גם לחכם וגם לשוטה, בטיפש היא רעה ובמשכיל היא מוסרית. ולפיכך, מאחר שאין בה מטבעה וכשלעצמה רישעות, אלא היא נוטה לשני הצדדים פעם לטוב ופעם לרע214 ראה לעיל פסוק ג, א שו\"ת בראשית א, לג ובמקבילות., (לכן) אין היא נאשמת עד אשר תוֹדֶה שאָכֵן הלכה בעקבות הרע. אך הנחש־ התענוגות, הוא הרישעות כשלעצמו, ולכן אין הוא נמצא כלל באיש המוסרי, אלא רק הרָשָע ניזוק הימנו. לפיכך מן הראוי שאלהים יקללנו בלי התגוננות, כי אין בו אף גרגיר מן הטוב, ותמיד ובכל מקום הוא מוּעָד לאשמה ותועבה\" (דרשות אלגוריות ג, סה-סח).", + "גם חז\"ל מציינים את אותו הדיוק שבפילון: למה לא ניתנה ההזדמנות לנחש להתנצל? ותירוצם קצת שונֶה: \"עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם הנחש לא נשא ונתן. אלא אמר הקב\"ה, נחש זה רשע בעל תשובות הוא, אם אני אומר לו, הוא אומר לי אתה צויתָם ואני ציויתים, למה הניחו ציווייך והלכו אחרי ציוויי? אלא קפץ עליו ופוסקו, ויאמר יי' אלהים אל הנחש\" (ב\"ר כ, ב). \"אבל כשבא אצל הנחש, לא הסיח עמו כמו שהסיח עם האשה, אלא נתן לו אפופסין\" (ת\"ה תזריע, ט; ת\"ב, שם, יא).", + "וברש\"י: \"מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית\". וראה סנהדרין כט, א שאין טוענין למסית, ומביאים ראיה לזה מן הנחש: \"אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, מניין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני. דא\"ר שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען\". ואין ר' שמלאי מסביר למה לא טען הנחש להגנתו, אבל לפי פילון, שהנחש הוא המסית (ראה לעיל לפסוק ג, א, שו\"ת בראשית א, לא), לא ניתנה לו אפילו האפשרות לטעון להגנת עצמו.", + "וברד\"ק: \"ויאמר כי עשית זאת, הוא לא היה לו מענה ולא שום טענה, כי האדם ואשתו אע\"פ שטענתם חלושה, היה להם קצת טענה, אבל הנחש לא היה לו טענה כלל, לפיכך קללו מיד, ולא קוה לו שיענהו, כי ידע שאין לו דבר לענות, והוא דבר כנגד מצות האל והשיא את האשה, והוא לא היה לו שום הנאה מזה\".", + "מדוע (הביא ה') קללה זו על הנחש - ללכת על חזהו וגחונו215 בטנו. מ. בתרגום ירושלמי: \"על מעיך תהא שחיף\"., לאכול עפר ולשנוא את האשה?", + "פשוטו (של מקרא) ברור, ומשמש עדות לאשר אנו רואים (כיום). אך סבורני216 מילולי: לפי הסברה. מ., ש(משמעותו) על דרך האלגוריה היא זו: מכיוון שהנחש סֵמל לתאווה217 ראה לעיל פסוק ג, א שו\"ת בראשית א, לא., הוא מצטייר218 מקבל דמות וצורה של. מ. כאוהב־תענוגים, כי הוא הולך על חזהו ועל בטנו המלֵאה במאכלות ובמַשקים, הוא זולל כאותו השָלָך בתאוותיו, משולח כל רֶסֶן ושטוף באכילת בשר. וכל אשר מתייחס לְאוֹכֶל הוא \"ארצי\" כולו, ולפיכך נאמר ש(הנחש) יאכל \"עפר\". וטִבעי שקיימת שינאה בין התאווה והחושניות219 ראה לעיל פסוק ג, יב-יג שו\"ת בראשית א, מו., שבדרך סמלית מכַנֶה אותה (הכתוב) \"אשה\". ואף על פי שהתאוות נראות כמטילות מום בחושניות, הן לאמיתו של דבר חנֵפות המתנַכלות כאויבים. ומדרכּם של יריבים להסב נזק רב על־ידי אותם הדברים שהם מעניקים במתנה. כך העיניים על־ידי ליקוי בראייה, והאזנים בקשיי שמיעה, וכל האחרים על־ידי טימטום. הן ממיטות תשישות ושיתוק על הגוף כולו, שוללות לחלוטין את כל בריאותו, ולשוא מחַדשות עליו הרבה חֳליים רעים.*שו\"ת בראשית א, מח
___________
", + "לדברי פילון, היה הנחש זולל מאכלות ומשקאות. וכזה במדרש אגדה: \"שהיה אוכל כל מעדני עולם, וכיון שהחטיא לחוה, נגזר עליו שיאכל עפר כל ימי חייו\". דברי פילון, שטבעי הוא שקיימת שינאה בין התאווה והחושניות, הם כדברי הרמב\"ם: \"והשנאה השלמה אמנם היא קיימת בין הנחש וחוה\" (מו\"נ ב, ל).", + "במקום אחר בכתביו מביא פילון שאלות מדרשיות לפסוק זה, ועונה בתשובות אלגוריות: \"והַבְחֵן, ש(הכתוב) לא אמר \"אשים ריב לך ולאשה\", אלא \"בינך ובין האשה\". ומדוע? שכֵּן המלחמה היא על אשר באמצע, כביכול בגבול שבין ההנאה220 או: תאוה. מ. והחושניות. ובין שניהם נמצאים השתייה והאכילה, שהם מתאימים מאד לכל אחד מהם. שהרי כל אחד חושני מֵחַד, וגורם הנאה מאידך. ולפיכך בשעה שההנאה נמלאת בהן ללא שובַע, מיד היא פוגעת בחושניות\" (דרשות אלגוריות ג, קפד).", + "\"'הוא ישמור את ראשך ואתה תשמור את עקֵבו'221 במסורה: \"הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב\". ובאנקלוס: \"הוא יהא דכיר לך וכו' ואת תהי נטר ליה\". ועי' בביאור. (בראשית ג, טו). ביטוי זה נשמע מוזר, אך משמעותו מדוייקת. שֶכֵּן הוא נאמר לנחש אודות האשה, ואילו האשה איננה \"אתה\" אלא \"אַת\". מה אם כן יש לומר? (הכתוב) חדל לדבֵּר על האשה והחל לדבֵּר על הזרע והמקור שלה. והשֵׂכל הוא ראשית החושניות, והוא זָכָר, אודותיו יש לומר \"הוא\" ו\"שלו\" וכדומה... לבטוי \"תשמור\" משמעות כפולה. האחת בדומה ל\"תשגיח ותישמר\". והאחרת בדומה ל\"תָּשֵׁת לבך להרע\"222 מילולי: \"תפקח עין כדי להרוס\". מ. כעין \"לא תקום ולא תטור\".. והשֵׂכל, בהכרח, הוא או מוסרי או מָשחת. ובכן השֵׂכל השוטה ייעשה שומר ואוצֵר של התאווה, שכֵּן הוא נזקק לה, ואילו ה(שֵׂכל) המוסרי (ייעשה) לאויבה, כשהוא יושב וממתין עד אשר יתגבר ויביא עליה כליון מוחלט. והתאווה מצידה שומרת את צעדיו של השוטה, אך היא מנַסָה להרוס ולהחריב את עֶמדתו של החכם, שכֵּן היא סבורה ש(החכם) זומם את חורבנה, ואילו השוטה ישמור עליה כמיטב יכולתו\" (דרשות אלגוריות ג, קפח-קפט).", + "פילון מפרש באופן אלגורי, שזרעה פירושו זרע החושניות שהוא זָכָר. ובמדרש הגדול: \"ובין זרעך ובין זרעה, וזרעה הוא זרע אדם, ללמדך שהאיבה בין הכל\". ונראה שמקור מאמרו הם דברי הרמב\"ם: \"והשנאה השלמה אמנם היא קיימת בין הנחש וחוה, ובין זרעו וזרעה, ואין ספק שזרעה הוא זרע אדם\" (מו\"נ ב, ל).", + "פילון מתרגם \"ישופך\" ל\"תשמור\", וכוונתו \"תָּשֵׁת לבך להרע\", מפני שהנחש אורב תמיד נגד האדם, לכן על האדם להשמידו, וכן בתרגומים. בתרגום אנקלוס: \"הוא יהא דכיר מה דעבדת לי מלקדמין, ואת תהי נטר ליה לסופא\". וכן תרגום יב\"ע וירושלמי פירשו בדרך אלגורית: \"ויהי כד יהון בנתא דאתתא נטרין מצוותא דאורייתא, יהוון מכוונין ומחיין יתך על רישך, וכד שבקין מצוותא דאורייתא, תהוי מתכוין ונכית יתהון בעקבהון\". וכן במדרש אגדה: \"הוא ישופך ראש, בזמן שבני אדם עוסקים בתורה אין כח לנחשים להזיק אחד מישראל, ויכולים ישראל להרגם. אבל בזמן שישראל בטלים מדברי תורה, נושך עקבם\". וביותר קולעים דברי המדרש הגדול, שמקור מאמרו נעלם: \"הוא ישופך ראש. אם זכה הוא ישופך ראש, ואם לאו ואתה תשופנו עקב\". וברבינו בחיי: \"כי האדם רשאי שיתגבר על יצרו ויכתת אותו בתחלה, ואם לא - ואתה תשופנו עקב, רָמז לך, שאם לא ישוף האדם את היצר הזה - הוא ישופנו בסוף וימיתנו\"." + ], + [], + [ + "מדוע (באו) קללות על האשה: רוב עֶצֶב ואנחות, ללדת בכאֵב, ותשובה223 פילון הולך בעקבות השבעים, שתירגמו \"תשובתך\" ἡ ἀποστροφή σου במקום \"תשוקתך\" שבמסורה. וכן בספר היובלים ג, כה. וראה בפשיטא \"ועל בעלכי תתפנין\", והערה 11 של הר\"ח העליר שם. ובתירגום רס\"ג (ריבלין): \"ולבעלך תהיה צייתנותך\". וראה להלן בראשית ד, ז שו\"ת בראשית א, סו הע' 292. וראה גם בדברי הראב\"ע בביאור כאן: \"תשוקתך, מִשמעתך\". אל אישהּ, וכניעה לשילטונו?", + "(כל) אֵלו מנת חֶלקה של כל אשה הנשואה לאיש, לא בבחינת קללה, אלא בבחינת הכרח... ולפי השֵׂכל, היתה זו שׁיבה של החושניות אל האיש, ולא כ(שׁיבה) אל עוזר, שכֵּן בהיותה רעה, היא נתינה (ולא שוות־ערך). אלא כ(שׁיבה) אל אדון, הואיל והיא מוקירה תקיפות יותר מצדק.*שו\"ת בראשית א, מט
___________
", + "על דבריו הראשונים של פילון ראה בביאור לשו\"ת הבאה. דיוקו האלגורי הוא, שלאחר החטא פונה האשה אל הבעל, כאֶל אדון ומושל. דבר זה נמצא בחז\"ל ובמפרשים: \"ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה שהיא משרתת את בעלה\" (פרקי דרבי אליעזר, יד). בראב\"ע: \"תשוקתך, מִשמעתך, והטעם שתשמעי כל אשר יצוה לך (וראה תגובת הרמב\"ן עליו), כי אַתְּ ברשותו לעשות חפצו\". ובשטה אחרת שלו: \"ויש אומרים, תסורי אֶל משמעתו\". וברד\"ק: \"והא ימשל בך, לצות עליך מה שירצה, כאדון אל עבד\". ובבחיי: \"שאע\"פ שהאשה משועבדת ברשות הבעל, ומנהג העבד לברוח מן האדון כדי שלא ישתעבד, גזר בזאת שתהיה משתוקקת לבעל ושתרצה להשתעבד לו, בהפך מן המנהג\"." + ], + [ + "מדוע כאשר (ה') קילל את הנחש והאשה, הוא נתן בהם את האות224 כלומר: הקללה. מ., ולא עשה כן באיש, אלא שָׂם (את הקללה) על האדמה, באמרו: \"ארורה האדמה בעבורך225 יש להעיר, שהשבעים אינם גורסים \"בעבורך\", כמו בנוסחתנו, אלא ἐν τοῖς ἔργοις σου, כלומר: \"בעבודך\", וזה ודאי משום שנתחלף להם הרי\"ש בדל\"ת במקורם העברי המשובש. פילון ב\"דרשות אלגוריות\" ג, רכב-ג; רמו, הולך שם בעקבות השבעים, אבל כאן הוא נאמן לנוסח המסורה. בעצבון תאכלנה, קוץ ודרדר תצמיח לך ותאכל את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחמך\"?", + "הואיל והשֵכל226 ראה לעיל לפסוק ג, ו שו\"ת בראשית א, לז, שהאיש הוא סמל השֵׂכל. הוא נשימה אלהית227 כוונתו לפסוק: \"ויפח באפיו נשמת חיים\" (בראשית ב, ז). ראה לעיל בקשר להע' 46., לא נראה לו (לה') לקללו ישירות, אלא הִיפְנָה את הקללות אל האדמה ועיבודה. וטבע האדמה (כטבע) גוף האדם, אותו מעַבֵּד השֵׂכל228 כוונתו, כיחס האדמה אל האדם, כן יחס גוף האדם אל שִכלו. ועל הפיכתו מש9כלי לבהמי ראה גם להלן ו, ג שו\"ת בראשית א, צ.. ושעה שעובד האדמה הגון ובעל מוסר - גם הגוף נושא את פריו: בריאות, חושים חַדִים, עוז ויופי. ואכן היפוכו של דבר כשהוא פרוע, אזי הגוף מקולל, ומקבל כמעַבֵּד, שֵׂכל חסר־משמעת ופזיז, ואין כל תועלת בפריו, אלא (מצמיח) רק קוצים ודרדרים, יגונות ופחדים ושאר פגָעים, כשמחשבות יורות חיציהן בשֵׂכל ופוגעות בו. וה\"עשב\" מסמל מזון, כי הוא (האדם) הפך משִׂכלי לבהמי229 או: בלתי־שִׂכלי. ראה \"דרשות אלגוריות\" ג, רנא, המובא בביאור. מ., ולא שָת לבו למזונות אלהיים, הלוא הם אלו שהפילוסופיה מעניקה על־ידי דיברות וחוקים רצוניים.*שו\"ת בראשית א, נ
___________
", + "שאלתו של פילון נשאלת גם בחז\"ל, אולם התשובה שם אינה כבפילון: \"אם אדם חטא, ארץ מה חטאה שנתאררה? וכו' שבשעה שבני אדם חוטאין מעבירות חמורות הוא שולח מגפה לבני אדם, ובשעה שבני אדם חוטאין מעבירות קלות הוא מכה את פירות הארץ\" (פרקי דרבי אליעזר, יד)230 ובמה\"ג: \"ולא עוד אלא שבני אדם חוטאין בעבירות חמורות הן נידונין בגופן, חטאו בעבירות קלות הארץ מתקללת ופירותיה מתמעטין, כדי להצריכן לשאת עיניהן לאביהם שבשמים\".. ובמה\"ג, קצת כפירושו של פילון: \"ארורה האדמה בעבורך, אם אדם חטא ארץ מה חטאת? לפי שלא נבראת אלא בשבילו של אדם, חטא אדם ונתקלל נתקללה עמו, כדי שלא ימצא בה נחת רוח\". מדבריו של פילון משמע, שלא רצה לקלל את האדם ישירות, וקילל האדמה בעבורו, אבל לא היתה כל סיבה לקלל את האדמה עצמה (ראה להלן בראשית ד, כא בעניין קללת קין). ובמדרש, שאמרה רבקה ליעקב \"עלי קללתך בני\" (בראשית כז, יג): \"ר' אבא בר כהנא אמר אדם שחטא לא אמו נתקללה? שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך\" (ב\"ר סח, טו). ופילון מכַנה את האדמה \"אמא אדמה\" שו\"ת בראשית ב, ז לפסוק ו, טז.", + "במקום אחר מפרש פילון את הפסוק על קללת האדמה, כפשוטו: \"והגבר, מצדו (קיבל) עבודות ותלאות ויגיעות רצופות, לשם השָׂגַת הצרכים ושלילת הנכסים האוטומטיים, שהארץ היתה למוּדָה להביאם בלי מלאכת עבודת האדמה. ר\"ל, חיים קשורים בעמל בלתי פוסק, לשם מציאת מחייתו ומזונו, שלא יגוע ברעב\" (על בריאת העולם, קסז).", + "בשו\"ת שלפני כן מדגיש פילון, שעניין עצב הלידה אין בו משום קללה, אלא שהוא מתוך נחיצות. ואפשר שלָמַד כן, מפני שלא נמצא שם בפסוק לשון קללה או ארירה. ובשו\"ת כאן, שהאדם לא נתקלל, אלא שנתאררה האדמה בעבורו, וזה מפני שיש באדם חֵלק אלקי, ולכן איננו חושב לקללו. ואפשר, שביסוד דבריו טמון הרעיון, שמכיוון שבירך אותם הקב\"ה בברכת פרו ורבו, שוב לא רצה לקללם. ודבר זה נמצא במדרש אגדה לבראשית ג, יד: \"ארור אתה, ולמה לא נאמר באדם ובאשתו ארור, כשם שארר את הנחש? מפני שכבר ברכם, שנ' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלקים\".", + "ובדומה לזה, אמרו בחז\"ל על קללתו של כנען: \"ויאמר ארור כנען (בראשית ט, כה), חם חוטא וכנען מתקלל? אתמהה! ר' יהודה אומר, לפי שכתוב ויברך אלקים את נח ואת בניו (בראשית ט, א), ואין קללה במקום ברכה, לפיכך ויאמר ארור כנען\" (ב\"ר לו, ז; ת\"ב נח, כא; ת\"ה שם, טו). וכן בפירוש הר\"ן עה\"ת שם: \"כי היה ראוי שיקולל חם בעצמו, אם לא לכבוד הברכה אשר ברכו השי\"ת, ולזה קלל הבן המתיחס אליו יותר\".", + "וראה בשיטת האברבנאל, שיש בה מן היסוד הפילוני, שאין הכל קללה לאשה: \"ומהיות האדם נפסד ומת, ולזה אמר והרונך בעצב תלדי בנים, ר\"ל הרבה ארבה הרונך, ומזה ימשך שהיה כאבך נצח, וכו', ומזה תדע שאינו מכלל הקללה בעצב תלדי בנים, כי הוא דבר טבעי שהאשה תסבול כאבים חזקים בעת הלידה, אבל היתה הקללה ריבוי ההריונות והלידות שאליהם ימשכו ריבוי הכאבים\". ועיין ברבינו בחיי: \"כי העצבון הוא צער האורח, שהוא חולי טבעי באשה\".", + "במקום אחר בכתביו דורש פילון את הפסוקים יח-יט במידת סמוכין: \"'ותאכל את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחמך' (בראשית ג, יח-יט). עשב ולחם הם שמות נרדפים, כביכול אותו הדבר עצמו. העשב הוא מזונו של הבלתי־שִׂכלי231 או: בהמי. מ., והרָשע, שניתק הימנו השֵׂכל־הישר, אף הוא בלתי־שִׂכלי. גם החושים, שהם מחֶלקי הנפש, אף הם בלתי־שכליים. ואילו השֵׂכל, השואף לחושים דרך החושניוֹת הבלתי־שכליות, אינו משיג זאת אלא בעמל וזיע. אכן, חיי השוטֶה קשים ומרים ביותר, כשהוא נמשך והולך בתשוקתו אחר הגורמים לתענוגות, ואחרי כל אשר הרעה אוהבת לִיצוֹר\" (דרשות אלגוריות ג, רנא).", + "ברמב\"ם: \"וכאשר גדלה תאותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאָכלוֹ, נמנע ממנו הכל, והתחייב לאכל הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת אחר העמל והטורח, כמו שאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו' בזעת אפיך וכו' (בראשית ג, יח-יט), ובאר ואמר וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה, (בראשית ג, כג), והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר ואכלת את עשב השדה, ואמר מבאר לזה הענין (תהלים מט, יג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו\" (מורה נבוכים א, ב).", + "וראה באברבנאל, הטעם הג': \"כי הנה האדם בהיותו בגן, היה מאכלו פרי עץ הדר וכו'. אמנם, אחרי שחטא ונרדף אחרי תאותו הבהמית, יהיה ענשו שיגורש משם ויהיה נמשל כבהמות במזונות ובמאכלו, ועל זה אמר וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, לא מפרי העץ\"." + ], + [], + [ + "מהו: \"עד שובך אל האדמה ממנה לֻקחת\", הרי האדם לא נוצר רק מן האדמה, אלא גם מהנשמה האלהית?", + "ראשית ברור, כי יציר האדמה מעורָב מאדמה ושמים, ומכיון שלא החזיק בתומתו232 כלומר, שלא שָׂם לבו אל העניינים השמימיים. זה עולה גם מפירושו לפסוק זה ב\"דרשות אלגוריות\" ג, רנב המובא להלן בביאור., אלא זילזל במצות האל, סָר מהחֵלק הטוב והנעלה ביותר - מהשמים, והתמַכֵּר כליל לאדמה, ליסוד המעובֶּה והכָּבֵד ביותר. שנית, אילו הִתְאַווה לחֵלק במוסריות, המעניקה אלמוות לנשמה, וודאי שהשמים היו נחלתו, אלא מאחר שהשתוקק לתענוגים ובעטיָם זכה233 מילולי: רכש, קיבל. מ. למוות רוחני, הוא חזר שנית אל האדמה. אי לזאת, אמר (הכתוב): \"כי עפר אתה, לכן אל עפר תשוב\"234 הארמני משקף את נוסח המסורה, ואילו במקומות אחרים (\"דרשות אלגוריות\" ג, רנג; \"על הגירת אברהם\", א) מצטט פילון את נוסח השבעים. מ.. כך האדמה היא תחילתו וסופו של הרשע ובן הבליעל, ואילו השמים (הם ראשית) האיש המוסרי.*שו\"ת בראשית א, נא
___________
", + "כעין שאלתו של פילון נשאל גם במה\"ג, שמקורו מאמרו נעלם, אולם שם אינו מדבר על \"הנשמה האלהית\", אלא שואל על כל ארבעת היסודות שהאדם מורכב מהם: \"כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכי לעפר בלבד הוא חוזר? והלא לארבעה היסודות הוא חוזר! אלא, לפי שרוב בנינו מן העפר, לכך חוזר רובו אל העפר\". וראה שאלה זו ברמב\"ם, הלכות יסודי התורה ד, ד. וכנראה שבעל מה\"ג לקח משם. וראה להלן בראשית טו, טו שו\"ת בראשית ג, יא, ובביאור שם235 ובמקום אחר כותב פילון על הפסוק ויצא קין: \"הרי גם אברי המתים מתפוררים ליסודותיהם וחוזרים ומתחלקים לכוחות העולם מהם הורכבו, ובכך, אותה ההלוואה שניתנה לכל אדם (בפני עצמו) לזמן קצוב ושונה (מחבירו), חוזרת אל הטבע שליקט (את היסודות)\" (על צאצאי קין וגלותו, ה)..", + "כעין תירוצו הראשון של פילון תירץ הרד\"ק: \"עד שובך אל האדמה, כי אחר שנמשכת אל יסוד האדמה אשר לוקחת ממנה, ולא נמשכת אל יסוד העליון, הראֵית כי עפר אתה ואל עפר תשוב, במותך לא ישאר אחריך יסוד העליון. וזָכַר יסוד העפר משאר היסודות, לפי שרוב יסוד הגוף והעצמות שהם מעמידי הגוף, הם קרים ויבשים כמו העפר\". וכן באברבנאל: \"מפני שנטה אל החמריות, ימות וישוב אל עפרו, והוא אמרו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, להגיד, שבעבור שבהיותו מורכב מחלק הגשמי וחלק שִׂכלי, נטה אל החלק העפרי הגשמי היותר פחוּת, היה ראוי שאֶל עפר ישוב ויהיה נפסד ומת, לא נִצחי וחי תמיד\".", + "אבל במדרש הנעלם נמצא, בשינוי לשון, התירוץ הראשון של פילון, אלא שזה מדבר על תאוות, והמה\"נ על שמירת התורה: \"א\"ר יוחנן, אמר הקב\"ה, אדם, אני בראתי אותך עליון על כל בריותי, ונפחתי בך נשמת חיים הנותנת חיים לבעליה הגזורה מכסאי, ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה, לבהמוּת. חייך, מכאן ואילך כל העוסק בתורתי וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו למען יִכְלוּ עמה\" (מדרש הנעלם בראשית, י ע\"ג). \"א\"ר יצחק א\"ר אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו, היינו דתנינן (שבת קד, א) בא ליטהר מסייעין אותו, אוי להם לרשעים שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נפש חיה הנבראת מן האדמה, שבשבילה יִכְלוּ לעד ולעולמי עולמים\" (שם, יא ע\"א).", + "במקום אחר דורש פילון: \"'עד שובך אל האדמה ממנה לֻקחת' (בראשית ג, יט). מאחר שנטש את החכמה השמימית, האם אין הוא נמנה כבר עתה בין העניינים הארציים חסרי הממשות? ויש לברר כיצד הוא חוזר שנית? אך יתכן, ש(הכתוב) אומר כך: השֵׂכל השוטה תמיד חוזר מן הדיבֵּר הישר. הוא נלקח לא מן הטבע הנעלה, אלא מן החומר הארצי ביותר. וכך, יציב או מתנועע, הוא נשאר, ולעולם הוא משתוקק לאותם הדברים. לכן הוסיף (הכתוב): \"כי אדמה אתה ואל אדמה תסתלק\"235* ראה לעיל הע' 234. (שם). ועניין זה דומה לדברים שנאמרו לעיל. והענין עשוי להתבהר גם כך: ראשיתך וסופך הן ענין אחד וזהה. הרי החילוֹת מגופות נפסדות של האדמה, ושוב תסתיים בהן, לאחר שנשחקת בדרך החיים שביניהן, ולא דרך סלולה, אלא דרך טרשים מלאה חוחים וברקנים שטִבעם לדקור ולפצוע\" (דרשות אלגוריות ג, רנב-רנג)." + ], + [ + "מדוע קורא יציר האדמה לאשתו \"חיים\"236 כבשבעים: Ζωή, אבל מלבד זה, בע' כבמסורה: \"כי היא היתה אם כל חי\", וכן גם בפילון בספרו \"מי היורש דברי אלקים\", נג., ומכריז \"אַת אֵם כל חיים\"?", + "ראשית, הוא נתן לאשה שנבראה ראשונה את השם ההולם ביותר של חיים, הואיל והיא נועדה להיות מקור כל הדורות העתידים לבוא אחריהם237 בתרגום אנקלוס: \"אימא דכל בני אינשא\" (וביב\"ע: נשא).. שנית, אולי נקראה \"חיים\", מפני שעצם יֵשוּתה איננו מן האדמה, אלא מבריה חיה, והיא עוּצבָה כאשה מאחד החלקים שבאדם -מן הצלע- שכֵּן היא היתה הראשונה שנתהוותה מבריה חיה, כשם שממנה נולדו הבריות השכליות הראשונות.*שו\"ת בראשית א, נב
___________
", + "דבריו תמוהים, שהרי בפסוק מפורש טעמו של השם חוה: \"כי היתה אם כל חי\", ואין כל יסוד לשאלת פילון ולתשובתו הראשונה. אולם, גם בחז\"ל נדרש השם חוה, למרות שהפסוק עצמו כבר פירשו, וכך דרשו: \"ויקרא האדם שם אשתו חוה וגו', ניתנה לו לחיותו ומיעצתו כחיויא (כנחש), ד\"א חוה חיוה לה אדם הראשון כמה דורות אבדה. ור' אחא אמר חויא חויך ואת חויא דאדם\" (ב\"ר כ, יא).", + "ברם, דרשות חז\"ל מכוונות אך ורק לשם חוה, ויסוד דרשתם הוא כנראה בסדר הכתובים, מפני שקריאת השם חוה נמצא אחר עניין הנחש. לעומת זה, דורש פילון את כל עניין קריאת שמה, היינו, גם פסוק כ וגם את הפסוק: \"ויאמר238 ואולי מפסוק זה לשונו בשאֵלה: \"ומכריז: אַת אֵם כל חיים\". האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מכשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת\" (בראשית ב, כג). ומכאן פירושיו הוא, המיוסדים על שני הפסוקים גם יחד. ועי' ברש\"י כאן \"חזר הכתוב לענינו הראשון ויקרא אדם שמות\" וכו' (רש\"י בראשית ג, כ ובב\"ר יח, ו)." + ], + [ + "מדוע עשה אלהים כתנות עור לאדם ולאשתו והלבישם?", + "יש שילגלגו על הכתוב, אלו המעריכים שאין זה ראוי לבורא להתעסק במיני כתנות שכאלה, בשֶל איכותן הגרועה. אך אדם אשר טָעַם חכמה ומוסר, בוודאי יחשיב את המעשה כראוי לאלהים, (וזה) למען לַמֵד חכמה ומוסר ליגעים בהבל, ודואגים אך מעט לסיפוק צרכיהם, המטורפים לכבוד אומלל, ומתמַסרים לתפנוקים ומואסים באהבת החכמה והמוסר. לעומת זאת, הם אוהבים חיי זוהר, וחכמת אוּמנים וכל מואס בטוב. ואומללים אלה אינם יודעים, כי הסתפקות במועט, שאינה זקוקה לכלום, היא קרוב־משפחה ושָכֵן, ואילו הזוהר הוא אויב, שיש לגַרשו ולהושיבו במקום מרוהק. לפיכך, בשיפוט לאמיתו, יש להחשיב את כתנות העור כנכסים יקרים יותר משלל צבעים וארגמן של הבל. זה באשר לפשַט (המקרא). ולפי השֵׂכל, כתונת העור מסמלת עור טִבעי של גופנו. כי כאשר אלהים יָצַר את השֵׂכל ראשון, הוא קרא לו אדם, ולאחריו את החושים אותם קרא חיים239 הכוונה לחוה, הנקראת חיים (ראה בשו\"ת הקודמת), ומסמלת את החושניות., ובשלישית הוא בהכרח240 מכיוון שהיה מהתכוונותו של האלהים שיברא את האדם כבריאה ארצית, איך אפשר, אפוא, שיתקיים עלי אדמות בלי גוף? גם יָצַר בנוסף את גופו, ואמר על דרך הסמל, שהוא \"כתונת עור\". השֵׂכל והחושים חייבים היו להתלבש בְגוּף כבכתונת עור, כדי שמעשה ידיו יהא ראוי תחילה לכוח האלהי. ולמי, אם לא לאלהים, יש את הכוח, ומתאים לעשות את צרכי הגוף האנושי? לפיכך, מיד הכין והלביש (אותם)241 ולא כמנהג החייטים והסוחרים, שאֵלה תופרים את הלבושים ואלה מוכרים ומלבישים אותם. זה משמע מדברי פילון הבאים בסמוך.. כי במלבושי האדם, חֵלק מכינים ואחרים מלבישים, ואילו הכותנות הטִבעיות הללו -הגוף הזה- היה מפעלו (של הבורא), הוא גם המכין, ולאחר שהכין הוא גם המלביש.*שו\"ת בראשית א, נג
___________
", + "לפי פשוטו של מקרא, הלבישם הקב\"ה דווקא בכתנות העור, שמחירם נמוך, כדי ללמדנו בזה על מדת ההסתפקות במועט בדרכי חיינו. גם בחז\"ל דרשו כן: \"ר' שמואל בר נחמן, צמר גמלים וצמר ארנבים היו, כתנות עור שבאין מעור. אמר ר' לוי, לימדתך תורה דרך ארץ, לפום חילך אכול וכו' ופרה (ופחות) מן מה דאת לביש, ויעש ה' אלקים כתנות עור וילבישם\" (ב\"ר כ, יב).", + "הפירוש השני, שכתנות עור פירושם עור הגוף ממש, נמצא גם הוא בחז\"ל: \"דרש ר' יהושע בן חנניא, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, מלמד שאין הקב\"ה עושה עור לאדם אלא א\"כ נוצר\" (נדה כה, א ותוספות שם ד\"ה שאין). וברד\"ק: \"והאומר במדרש, כי הכתנות היו עור שקָרַם על בשרם, שלא היה עדיין להם\". ועי' ברש\"י כאן. ובראב\"ע: \"יש אומר כי בתחלה היו עצם ובשר, ועתה קָרַם עליהם עור\"242 ראה וולפסון, פילון, א, עמ' 77..", + "הפירוש השלישי הוא, שיצירת האדם נתהוותה בשלשה חלקים: מתחילה יצירת השֵׂכל שהוא האדם, ואחר כך החושים שחווה מסמלת אותם, ואחר כך נוצר הגוף, שהוא מסומל על־ידי כתנות העור. דבר זה תואֵם את השיטה, שכָּל זה היה בשבוע הראשון ליצירה: \"כתנות עור וכו', כל הפרשה הזאת היתה ביום ששי בסוף היום קודם שתיכנס השבת\" (מדרש הגדול כאן, וראה ספרי דברים, שנה), וכן לפי שיטת ה\"יש אומרים\" שבגמרא פסחים נד, ב, שבגדוֹ של אדם הראשון היה בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, וברש\"י שם מביא מפי השמועה, שהם כתנות העור.", + "וברבינו בחיי, לפי שיטתו שהאיש מסַמל את השכל והאשה את החומר, יש כעין פירוש זה בנוגע לתחיית המתים: \"והכתוב הזה ירמוז לזמן תחיית המתים, ויאמר כי באותו זמן עתיד הקב\"ה שיעשה לשכל ולנפש בריה חדשה, שיחזיר אליה כתנות עור, כלומר הגופות, אף כאן עתיד הקב\"ה להלביש הגופות לשכל ולנפש, ואז יהי בריה חדשה שיחדש הקב\"ה את עולמו באותו זמן וכו', ועל זה אמר וילבישם, ולא אמר כתנות עור ללבוש, כי הוא יתברך המלביש אותם, וממעלת המלביש תוכל להבין מעלת הלבוש\"." + ], + [ + "למי אומר (אלהים): \"הן אדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע\"?", + "\"אחד ממנו\" מורֶה על רבים, אך אין להניח שהוא (אלהים) דיבר אל כוחותיו243 ראה במפרשי המקרא כאן., בהם השתמש ככלי וברא את העולם כולו. והנה המילית \"כ\" משמעה רֶמֶז, דימוי והיקש, ואין (משמעה) חוסר־דמיון244 ראה תהלים ח, ו: ותחסרהו מעט מאלקים.. ואמנם, הטוב המבין והחושני, ידוּע בדרך אחת לאלהים, והיפוכו בדרך אחרת לאדם. כי במדה שמשתנֶה טִבעם של החוקרים ובעלי ההשָׂגָה, (ובמידה שמשתנים) אותם העניינים שיש לתפסם ולהשיגם לאשורם, בה במידה (קיים) הכוה המשיג. ואלה כולם הם דימויים וצורות ודמויות אצל האדם, ואילו אצל האלהים הם אבות־טיפוס והוראות ודגָמים מזהירים של עניינים עמומים. והאב שלא נולד ולא נברא, אינו מצטרף ואינו מתערב עם אף אחד, - אלא חושף לעיני כל245 מילולי: ראייה. מ. את הֲדר כוחותיו.*שו\"ת בראשית א, נד
___________
", + "נראה, שבפיסקה זו מתכוון פילון להרחיק הרהורי ריבוי רשויות, וזה מובלט במקום אחר בכתביו: \"אמר אלהים: \"הן אדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע\". הביטוי \"ממנו\" איננו מתייחס לאחד, אלא לרבים. ראשית, עלינו לקבוע, שלא קיים אף אחד מן הברואים השווה לאֵל, ורק אחד הוא המושל השליט והמלך, ולוֹ לבדו ההנהלה והרשות על הכל. וראוי שהחרוז: \"לא טוב אשר ימשלו רבים, יהא מושל אחד ומלך אחד\"246 הומירוס, איליאדה, כד-כה. יֵאָמר בקשר לעולם ולאֵל, ולא בנוגע לעָרים ובני אדם, שכּן בהיותו אחד, הוא זקוק לבורא אחד שהוא גם אב ואדון... אחד הוא האלהים וסביביו כוחות אין סְפוֹר\" (על בילבול הלשונות, קסט-קעא).", + "פילון מפרש, ש\"ממנו\" אין כוונתו למלאכים, אלא להקב\"ה, וידיעת הטוב והרע של הקב\"ה היא אבטיפוסית, ואצל האדם הם דימויים וצורות. בחז\"ל נחלקו בפירוש תיבת \"ממנו\", וכנראה שלפילון היו ידועים שתי השיטות, שאנו מוצאים שאח\"כ נחלקו בהם בחז\"ל: \"דרש ר' פפיס, הן האדם היה כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת. אמר לו ר' עקיבא, דייך פפיס. אמר לו, מה אתה מקיים ממנו? אמר לו שנתן הקב\"ה שתי דרכים, חיים ומות, וברר לו דרך אחרת. ר' יהודה בר' סימון אמר, כיחידו של עולם\" (ב\"ר כא, ה, ועי' גם במכילתא בשלח ב, ו ובמכילתא דרשב\"י לשמות יד, כט). ובשיהש\"ר א, ט הגירסא היא אחרת: \"דרש ר' פפיס, הן האדם וגו' כיחידו של עולם. א\"ל ר' עקיבא, דייך פפיס, א\"ל מה את מקיים היה כאחד ממנו? א\"ל כאחד ממלאכי השרת. וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מלמד שנתן לפניו הקב\"ה שני דרכים, דרך החיים ודרך המוות, וברר לו דרך המוות והניח לו דרך החיים\". ולפי השיטה השלישית שבחז\"ל, כוונת \"כאחד ממנו\" היא כאחד משתי הדרכים, דרך הטוב ודרך הרע.", + "מהו: \"פן ישלח ידו ויקח מעץ החיים ויאכל ויחיה לעולם\", הרי אין ספק, אף לא קינאה, לפני האלהים?", + "אמת, שהאלהות אינה מפקפקת ואינה מתקנאת, אלא שלעתים קרובות משתמש (הכתוב) במונחים ושמות מפוקפקים כביטוי לעיקרון (לדַבֵּר) \"כאדם\"247 בשיטת ר' ישמעאל, ש\"דיברה תורה כלשון בני אדם\".. כפי שהערתי248 ראה להלן בראשית ח, כא שו\"ת בראשית ב, נד ובביאור שם; ו, ז שו\"ת בראשית א, צה ובביאור שם., שניים הם העקרונות הנעֲלים ביותר, האחד \"כי לא איש אֵל\" (במדבר כג, יט), והשני \"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהים ייסרך\" (דברים ח, ה). אם כן, הראשון (עניין) של שילטון, בעוד שהשני (נוגע) למשמַעַת, והוא הצעד הראשון באימונים, על מנת ש(האיש) החָפץ יכנס לעניין בהדרָגה. אכן, אין המלה \"פן\" פיקפוק מצידו של האלהים, אלא ביטוי לכך, שהאדם סַפקָן249 פקפקן. מ. מטבעו, וזו התרָאָה לאותה המחלה השוכנת בקרבו. כי כל אימת שמתרחשת איזו תופעה כל שהיא250 מילולי: איזו תופעה של איזה עניין. מ., חיש־קל מתעוררת בו הדחיפה לאותה התופעה וסיבתה, ושָׁם פוגע סָפֵק שני בנפשו של אותו הפקפקן, האם לקבל (את התופעה) או שמא לא לקבלה. וכלפי פיקפוק שני זה בא הביטוי \"פן\". אך האלהות אין לה חֵלק בשום רע251 כשיטת פילון, שאין הקב\"ה מזכיר שמו על הרעה. ראה להלן בראשית ד, כה שו\"ת בראשית א, עח; ה, כט שו\"ת בראשית א, פז בביאור בקשר להע' 372; ו, א שו\"ת בראשית א, פט בקשר להע' 375; ו, יב שו\"ת בראשית א, צט ובביאור; ד, ט שו\"ת בראשית א, סח., ואינה מתקנאת ואין עינה צרה, לא בחיי אלמוות ולא בכל טוב אחר. אות מובהק לכך, שהוא ברא את העולם מבלי שאיש הפציר בו, בחסדו הפך יֵישות מנוגדת, מבלבלת, חסרת סדר ונרגנת252 ע\"פ מספר כתבי־יד. מ., לחן נועם ונוחוּת, בהרמוניה גדולה של הטוב והסדר ההולֵם. והקיים באמת, נטע את עץ החיים בתבונתו הבהירה. יתר על כן, הוא לא נזקק למתווך ומאיץ לצורך השותפות (של האדם) עם הבלתי־נפסד. והנה, כשהשֵׂכל היה טהור, ולא התרַשֵם לא ממעשה (רע), אף לא ממילה רעה, הוא נהנה משטף דיבור ללא־חת, המביא לידי עבודת אלהים, וזו הנצהיות האמיתית שאינה מוטלת בסָפֵק253 ברבינו בחיי: \"מתחלה קודם שחטא אדם היה כלו שכלי, אין לו מונע כלל, ועתה ירד ממעלתו ונתלבש בתאוה ורצה לדעת טוב ורע\".. אולם, משנשתוקק לחיי תמותה, והחל סובב ופונה אל הרע, הוא תעה מן האלמוות. כי לא יָאֶה להעניק אלמוות לרשע, ואין כל תועלת אם נפל הדבר בחלקו. כי במידה שהרע והמרושע מאריך ימים, בה במידה גדלה נבלותו, והוא גורם נזק גדול לעצמו ולאחרים.*שו\"ת בראשית א, נה
___________
", + "פילון מבאר, שתיבת \"פן\" אינה מכוונת שיש כביכול ספק לפני הקב\"ה, אלא שהיא מכוונת לספקנות האדם שהוא ספקָנִי מטִבעו. וראה במדרש לקח טוב, שפירש שלפני הקב\"ה אין ספק: \"פן ישלח ידו. לא ישלח ידו, כמו פן תאמר בלבבך (דברים ז, יז), ולא שהוא מי שמפחד פן ישלח ידו, אלא דבר ברור הוא, לא ישלח ידו לאכול מעץ החיים להיות חי לעולם\". מדברי פילון יוצא, שמלכתחילה ניתן לאדם הראשון ליהנות מעץ החיים, אבל מאחר שחָטָא, אין טעם להאריך חיי החוטא, מפני שאריכות ימיו גם תגרום לחטאים נוספים שלו254 ראה בפירוש הרד\"ק: \"ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, והנה מתחלה לא מנעהו מעץ החיים, אבל צוהו לאכול ממנו, כמו שפירשנו כי הוא בכלל כל עצי הגן, וכל זמן שיאכל מעץ החיים יאריך חיותו עד שיחיה שנים ארוכות יותר ממה שחיה. אבל בעברו על מצות האל, ואכל מן העץ אשר מנעהו ממנו, היה ענשו המיתה טרם זמן הנגזר לו מתחלה, לפיכך לא רצה שישאר בגן, פן ישלח ידו ולקח ויאכל גם מעץ החיים, כמו שאכל גם מעץ הדעת ויחיה זמן רב, וכו', כי אם אניחנו בגן ואצוה עליו שלא יאכל מעץ החיים, יעבור על מצותי כמו שעבר באכילת עץ הדעת\". אצל פילון, שאריכות ימיו תגרום לחטאים נוספים. ואצל הרד\"ק, פן יפר שוב את האיסור, ויעבור על מצוות ה', ויאכל מעץ החיים שנאסר עליו.." + ], + [], + [ + "מדוע הוא (ה') שָׂם כנגד255 ראה להלן בראשית ו, יג שו\"ת בראשית א, ק והע' 30 שם; י, ח-ט שו\"ת בראשית ב, פב והע' 351 שם. לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים?", + "הכרובים מהווים סֵמל לשני היסודות אשר בכוחות האלהיים: (כוח) היצירה ו(כוח) המלכות. ומהם האחד נקרא \"אלהים\" והשני -המלכותי- נקרא \"ה\"'. וצורַת מידת היצירה היא כוח ידידות ואחווה וגמילות חסד, ואילו (מידת) המלכות היא החוקיות256 מידת הדין. והענישה. זאת ועוד, \"להט החרב\" הוא שֵם סמלי לשמים, כי האויר העליון257 האתר. מ. דמוי להב, והוא סובב את העולם... אך יש אומרים, ש\"להב החרב\" הוא השֶמש, היות שבסיבוביה היא מגלָה את תקופות השנה, וכביכול היא שומרת החיים וכל אשר המביא לחיי כולם.*שו\"ת בראשית א, נז
___________
", + "בספריו \"על הכרובים\" ו\"על חיי משה\" דן פילון באריכות על סמלֵי הכרובים אשר מקדם לגן עדן, ואֵלה שעל ארון הברית. גם שם עיקר שיטתו הוא, שהכרובים הם סמלי שתי מידות של הקב\"ה, מידת הדין ומידת הרחמים. מקבילה לשיטה זו נמצאת במדרש תדשא ב: \"שני הכרובים על ארון העדות כנגד שני שמות הקדושים\". ועל כל הענין של שתי מידות אלה בקשר לכרובים, ראה להלן שמות כה, כב שו\"ת שמות ב, סח.", + "אשר לדבריו שלהט החרב הוא השמש, כן כותב במקום אחר: \"להט החרב מסַמֵל את השמש, הוא הריכוז של כל הלהב, והמהיר מכל אשר קיים, עד שבמשך יום אחד הוא סובב את כל היקום\" (על הכרובים, כו). ואומר הראב\"ע: \"והמפרשים שאומרים כי על השמש דבר, איננו אמת\" (ראב\"ע לפסוק ג, כג). ובאדרת אליהו: \"ואת להט החרב, פירוש בידם חרב ויש לה להט, כי היא מראָה מלוטשת, והיא ברק החרב, והברק מתהפך בכל רגע כפי ניצוצי החמה ונטייתה לכל רוח העולם כפי הילוך העולם, והיא שורפת מאד\".", + "במקום אחר דן פילון על טבעם של כרובים אלה: \"אזי הוא (ה') קָבַע את מושבם של להט החרב והכרובים נגד גן העדן, ו\"נגד\" נאמר בלשון \"להתיצב כנגד\" אויב, או \"להתיצב\" בדין, כמו הנידון \"נוכח\" שופטו, או מאידך כידיד \"עזר כנגד\"258 אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח).... הוא קָבַע את מקום מושבם של להט החרב והכרובים נגד גן העדן, לא כאויבים העתידים להתייצב נגד ולהילחם, אלא כקרובים וידידים גדולים, על מנת שהכוחות ישתוקקו זה לזה, כתוצאה מן ההתבוננות ההדדית והעיון המדוקדק (זה בזה), כשמנשבת עליהם אהבה שמימית מכונפת, אהבתו של האל רב החסד\" (על הכרובים, יא; כ)." + ] + ], + [ + [ + "האם נאמר כיאות בדבַר קין: \"קניתי איש באמצעות259 ראה הערה הבאה. ובמסורה: \"את ה'\". ובתרגום העברי של השבעים על־ידי קארל: \"על פי האלהים\". בפשיטא: \"קנית גברא למריא\", וכן ברמב\"ן: \"והנכון, שאמרה הבן הזה יהיה לי קנין לה'\". ובמדרש הגדול. וראה וולפסון, פילון, א, עמ' 165. אלהים\"?", + "יש להבדיל בין \"על־ידי מי שהוא\" - על־ידי עניין חיצוני, לבין \"על־ידי דבַר מה\" - על־ידי דבַר מה שאינו חיצוני, כלומר על־ידי חומר. \"על־ידי מי שהוא\" עניינו על־ידי סיבה, ו\"על־ידי דבַר מה\" עניינו על־ידי כלי. אך האב ובורא הכל אינו כלי אלא סיבה. אי לזאת, כל האומר שהדברים מתהווים לא על־ידי אלהים אלא באמצעות האלהים, טועה כלפי הסברה הישרה260 סיכום התשובה עומד בניגוד לתרגום הארמני של הפסוק כפי שהוא מצוטט כאן (וראה בביאור הדברים ב\"מי היורש\"). הארמני תירגם את השבעים διὰ τοῦ θεοῦ על־ידי שימוש ביחסת instrumentalis השווה להלן בראשית ד, ד-ה שו\"ת בראשית א, סב והע' 281 שם. מ..*שו\"ת בראשית א, נח
___________
", + "פילון מפרש \"את ה\"', שהקב\"ה המסובב לבריאת הילד. וכן הוא כותב במקום אחר, בקשר לדיברה של כיבוד אב ואם: \"ו(הדיבור) החמישי הוא בדבר כיבוד הורים, והוא קדוש, כיון שאיננו עוסק באנשים, אלא בסיבת הזריעה והלידה שבכולם. ועל־ידי זה נראים האב והאם כמולידים, אף על פי שאינם (מולידים), אלא רק משמשים כֵּלים ללידה... כי האלהים הוא ראשית הלידה, ואילו בן־התמותה -המין הנידח והשָפֵל- הוא סוֹפה\" (מי היורש דברי אלקים, קעא־קעב). וראה להלן בראשית יז, יב שו\"ת בראשית ג, מח, בסופה.", + "לפיו, ההורים הם השותפים הגופניים של הילד, והקב\"ה הוא המסבב ליצירה על־ידי נשמה שנותן באדם. ובכמה מקומות כותב פילון, שהאב והאם הם השותפים ביצירת הולד, ומפני זה השוותה התורה את המצווה של כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. ואלה דבריו: \"נראה, כי טבע ההורים גובל בין מהות התמותה והאלמוות. תמותה, בקרבָתָם לבני אדם ושאר בעלי החיים בכל הקשור לכליון הגוף; ואלמוות, כי בזכות ההולדה הם מתדמים לאלהים - מחולל הכל\" (על עשרת הדברות, קז). וכן הוא כותב, שמי שאינו מכבד את אביו ואמו אינו מכבד את הקב\"ה (שם, קכ). ובחז\"ל: \"נאמר כבד את אביך ואת אמך, ונאמר כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב מוראת אב ואם לכבוד המקום, שלשה שותפין הם באדם, הקב\"ה אביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב\"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני\" (קדושין ל, ב).", + "ובמדרש תדשא: \"קניתי איש את ה', למה קראו כך? אלא לפי שנוצר מן האדם ומן אשתו ומן הקב\"ה שלשה משלשה. הרוח והנפש מן המקום, והעצמות והגידין והמוח מן האיש, העור הבשר והדם מן האשה, הרי שלשה\" (מדרש תדשא, ז). שאלת המדרש תדשא \"למה קראו כך\", היא מפני שקשה להבין את הלשון \"קניתי איש את ה\"', והמדרש תדשא דורש את ה' כמו \"מאת ה\"'261 במדרש הגדול, שמקורו מאמרו נעלם: \"כלומר, מאת ה'\"., ושלשה שותפין הן באדם, אביו ואמו והקב\"ה. והוא הפירוש שנאמר בשם רבי עקיבא: \"ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבא, אמר לו, בשביל ששימשת את נחום איש גם זו כ\"ב שנה, אכים ורקים מיעוטין אתים וגמים ריבויין, \"את\" דכתיב הכא מהו, אמר לו אילו נאמר קניתי איש ה' היה הדבר קשה, אלא \"את ה\"'. אמר להו כי לא דבר רק הוא מכם (דברים לב, מז), ואם רֵק - מכם הוא, שאין אתם יודעין לדורשו. אלא את ה', לשעבר אדם נברא מאדמה וחוה מן האדם, מיכן ואילך בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו), לא איש בלא אשה, לא אשה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה\" (ב\"ר כב, ב)262 ברש\"י כאן: \"את ה', עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל זה שותפים אנו עמו\". ובפירוש הרא\"מ: \"שלשה שותפין יש באדם וכו'. ומהכרח המדרשות הללו הוצרך הרב לפרש את ה' - עם ה', ולא מן ה'\".. וראה לבראשית ט, ד שו\"ת בראשית ב, נט ביאור הקטע ממדרש תדשא, וצָרֵף לכאן.", + "במקום אחר שואל פילון שאלה מדרשית, למה לא נאמר בקין \"ותהר ותלד בן\", כפי שנאמר אצל שת, ולמה לא נאמר \"ותקרא את שמו קין\"? ואלה דבריו: \"ואפשר לתמוה על דרך הביטוי בו משתמש המחוקק לעתים קרובות בהקשרים רבים, ובניגוד לנהוּג. כי לאחר הנילודים מן האדמה, מתחיל (הכתוב) לסַפֵּר על הנולד הראשון מן האדם, ואודותיו לא אמר קודם לכן שום דבר, כביכול כבר אמר את שמו קודם לכן פעמים רבות, ואין הוא מופיע כאן (לראשונה) לצרכי הסיפור. (והכתוב) אומר ש\"ילדה את קין\", מי הוא? הוֹ הסופר! מה סיפרתָּ אודותיו קודם לכן בקצרה או בהרחבה? והרי (הכתוב) יודע מהי הדרך הנהוגה להצָגַת שמות, הרי בהמשך אף יבהיר זאת בדַבְּרוֹ על אותה הדמות: \"אדם ידע את חוה אשתו והיא הרתה, ילדה בן וקראה את שמו שת\" (בראשית ד, כה). האם לא היה הדבר נחוץ הרבה יותר ביחס לבכור - ראשית הלידה האנושית מבני אדם? האם לא היה נחוץ להבהיר תחילה את טיבו של היילוד, הלוא הוא זכר, ואז להעניק לו את שמו, אשר היה \"קין\" במקרה זה\" (על הכרובים, נג-נד).", + "הרמב\"ן מתרץ זאת: \"ותהר ותלד את קין, ענינו ותלד בן, ותקרא את שמו קין\" וכו'." + ], + [ + "מדוע כותב (הכתוב) תחילה על משלוח ידו של הבל הצעיר, באמרו: \"הבל היה רועה צאן, וקין עבד אדמה\"?", + " כי אף אם הצדיק היה צעיר מהרשע בגילו, בכל זאת היה בוֹגֵר הימנו ביכולתו. לפיכך, כשהוא מעריך כאן את מעשיהם263 כשיטת חז\"ל ש\"דרך חכמתן קא חשיב להו\". ראה להלן בבני נח, לבראשית י, א-ב שו\"ת בראשית ב, עט ובביאור שם., הוא (הבל) מוצָג בראש. כי האחד מהם עָמֵל ומשגיח על בעלי חיים, אף על פי שהם בהמיים264 או: בלתי שכליים. מ., והוא מקבל על עצמו בשמחה את משמרתו כרועה, שהיא היסוד לשילטון ולמלכות. ואילו השני מתמסר לעבודה בעניינים ארציים ודוממים265 השקפה זו על משלוח ידם של האחים, נמצאת גם במקום אחר בכתביו: \"במקום (ברואים) בלתי־ חיים, הקריב הבל בעלי חיים\" (על קרבנות הבל וקין, פח)..*שו\"ת בראשית א, נט
___________
", + "את השאלה והתשובה מביא פילון גם במקום אחר בכתביו: \"'והבל היה רועה צאן ואילו קין היה עובד אדמה' (בראשית ד, ב). מדוע, למרות שהציג את קין כמבוּגָר מהבל, החליף כאן את הסדר, כך שהזכיר את הצעיר תחילה בנוגע לבחירת דרך החיים? מתקבל היה על הדעת, שהבכור הגיע ראשון לחקלאות, ואילו הצעיר (הגיע) אחריו להשגחה על בהמות. אך משה אינו דבק במקובל ובמתקבל על הדעת, אלא הולך אחר האמת הטהורה... ובכן, מהי האמת הטמונה בדברים אֵלה? הרע אמנם קודם לטוֹב בזמן, אך צעיר הימנו ביכולתו ובעֶרכו. אם כן, בשעה ש(הכתוב) מתעסק בלידת השניים, הרי שקין נולד תחילה, אך בשעה שנבחנת החלטתם בכל הנוגע לעיסוקיהם, הרי שהבל חייב לעמוד בראש\" (על קרבנות הבל וקין, יא-יד).", + "ראה גם להלן לבראשית ד, ד-ה שו\"ת בראשית א, סא. כשאלתו של פילון, נשאל גם בפירוש הטור ובפירוש מושב זקנים על התורה: \"והיה ראוי להקדים קין, כי הוא הבכור\". ותירוצם שונֶה.", + "דברי פילון, שמִשְׂרַת הרועה היא היסוד לשילטון ולמלכות, מכוונים ליוסף ולמשה שהיו רועים. וכך הוא כותב על משה: \"לאחר נשואיו לקח (משה) את הצאן והיה לרועה266 שמות ג, א., ובכך לָמַד מראש את תפקידו של מנהיג... החיות הבלתי־שִׂכליות משַמשוֹת כעין חומר תירגול לקראת שילטון... והדאגה לבהמות הביתיות היא תירגול להנהגה מלכותית בַּנתינים. ולפיכך נקראו המלכים \"רועֵי העם\", ולא דרך גנאי, אלא מתוך כבוד גדול. ונדמה לי -וכל החָפֵץ יצחק לי- כי בניגוד לדעת הרוב, אך מתוך בדיקה על פי האמת של הדברים, רק מי שמצטיין באומנות הרועים עשוי להיות מלך מושלם, לאחר שהתאַמֵן בבריות השפלות (הוא ראוי ומוכן למשול) בבריות המעולות. אכן, לא ייתכן להשתלם בגדולות קודם לקטנות\" (על חיי משה א, ס-סב). ועל יוסף הוא כותב: \"כבן שבע עשרה החל מתאַמֵן בהליכות הרועים267 בראשית לז, ב., עניין מקביל ל(הליכות) המדינה... כי המצליח במרעֶה עתיד להצטיין גם כמלך\" (על חיי יוסף, ב).", + "הרעיון הזה, שרועה הצאן הוא מוכשר גם להיות מנהיגן של ישראל, נמצא בחז\"ל, אבל לא נזכר שם בקשר עם הבל ויוסף, אלא עם משה ודוד: \"ה' יבחן צדיק (תהלים יא, ד), ובמה הוא בוחנו? במרעה הצאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה וכו', אמר הקב\"ה, מי שהוא יודע לרעות הצאן יבא וירעה בעמי, הה\"ד (תהלים עח, עא) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקב\"ה אלא בצאן וכו', אמר לו הקב\"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה את צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה וכו'. אין הקב\"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן, ואח\"כ מעלהוּ לגדולה, הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב\"ה בדבר קטן ונמצאו נאמנים והעלן לגדולה. בדק לדוד בצאן וכו', וכן במשה וכר\" (שמו\"ר ב, ב-ג). \"אמר ר' יצחק, במה הוא בוחן הצדיקים? במרעה. דוד נבחן במרעה וכו', עמוס נבחן במרעה וכו', אף משה נבחן במרעה\" (ת\"ב שמות י׳:ט׳).", + "וכן באברבנאל, לפסוק והאדם ידע את חוה אשתו: \"ולכן הביא מבכורות צאנו, להגיד על שלמותם וברכתם, וכו', ומלבד זה היה ענין ההנהגה והכבוד טוב בעצמו, עד שנקרא הקב\"ה רועה ישראל, והאבות הקדושים ודוד המלך כלם היו עתידים להיות רועי צאן, ולא יקָרֵא אחד מהם עובד אדמה וכו'. ולא היה זה להיות מנחת הבל טובה ממנחת קין, אלא שראה יתברך, שהיתה כונתו של הבל לרדוף אחרי המעלה וההשכל, יען ההנהגה והכבוד הוא מצרָן וסמוך לשכל, גם שהכבוד מונע את האדם מכל מדה פחותה, ולכן היה הבל נכבד מטבעו שר ושופט על מלאכתו ומנהיג אותו. אבל קין היה עובד אדמה, טבעו נוטה אל החמרי וכו'268 ראה גם ברבינו בחיי לפסוק ד, ז, בפירושו על דרך השכל., כאלו נעשה בעצמו עבד לאדמה ולקנינים הבהמיים, ולא מושל עליהם וכו'. וישע ה' אל הבל וכו' ואל מנחתו, שהיתה מהחי המרגיש, נולד כפי טבעו מבלי מלאכה כלל, ואל קין, כפי רוע תכונותיו, ואל מנחתו, שהיא עבודה מלאכותיית, לא שעה\"." + ], + [ + "מדוע הביא קין מנחה מראשית בִּכּוּרי269 ראה הערה הבאה. האדמה \"מקץ ימים\", בעוד שהבל (הביא מנחה) מן הבכורות וחלביהן, ולא \"מקץ ימים\"?", + "(הכתוב) מְסַפֵּר על ההבדל לבין האוהב את עצמו לאוהב־אלהים. כי האחד מהם לָקַח את ראשית הפרי לעצמו, ובכפירתו מצא את האלהים ראוי לפרי שני במעלָה. כי \"מקץ ימים\" (הביא) ולא \"תיכף ומיד\", \"מן הפירות\" ולא \"מראשית הפירות\"270 את חטאו של קין דורש פילון משני דיוקים שבכתוב (הן במסורה והן בשבעים), שהביא \"מקץ ימים\" ולא מיד, ושהביא מן הפירות ולא מביכורי הפירות. וכן נמצא בדברי פילון על פסוק זה, המובאים במקומות אחרים בכתביו (ראה בביאור). אולם בלשון השאלה הנמצאת בתרגום הארמני, כתוב שקין הביא מראשית ביכורי האדמה, וזה עומד בסתירה גמורה לתשובות פילון כאן, ולאותו הדיוק הנמצא במקומות אחרים בכתביו., ו(מעשים) אלו מצביעים על פשע נורא זה. אך השני הביא מנחה מן הבכורות המבוגָרִים ללא כל עיכוב, ולא דחייה מצדו של האב (שבשמים)271 פי' מפני שהביא ללא עיכוב ודחייה, לכן לא נדחה קרבנו מאת פני ה'..*שו\"ת בראשית א, ס
___________
", + "ראה גם להלן בראשית ד, ד-ה שו\"ת בראשית א, סב ובביאור שם. גם בספרו \"על קרבנות הבל וקין\", מפרש פילון את הכתוב בדרך זו: \"'ומקץ ימים הביא קין מפרי האדמה מנחה לה' '. יש להאשים בשתיים את האוהב את עצמו. האחת, שהודה לאלהיו \"מקץ ימים\", ולא מיד. והשנייה, שהביא \"מפרי האדמה\", ולא מן הפירות הראשונים, הנקראים במילה אחת: \"ביכּוּרים\". הבה ונבחן כל אחת מן הסיבות. ונפתח תחילה בראשונה לפי סידרן. יש לרוץ ולהזדרז על מנת לעשות את הטובים במעשינו, ולסלק כל רשלנות ודחייה. המעשה המשובח ביותר הוא ביצוע ללא־שהות של הטוב הראשונִי, לכן גם ניתן הצַו: \"אם תידור נדר לא תאחר לשלמו\" (דברים כג, כב)... אם כן, הנימוק המניח שכָּל הרכוש שייך לו, ומכבד את עצמו קודם לאלהיו272 וכן הוא כותב על קין והבל במקום אחר בכתביו: \"שהרי הבל, מחַד, נשא את הכל אֶל האלהים -הוא האמונה באהבת האֵל-, וקין, מאידך, (נשא הכל) אל עצמו -ושְמוֹ מתפרש כ\"קניין\"- הוא האוהב את עצמו. אוהבי עצמם, כל אימת שהתפשטו על מנת להאבק במכַבדים את הטוב, הם מתגוששים ללא־הרף, עד אשר הם כופים וויתור, או מחַסְלִים (את מתנגדיהם) לחלוטין\" (על הרע האורב לטוב, לב). - ושֵׂכל זה מודגש במילים \"להקריב מקץ ימים\" - עלול למצוא עצמו מואשם ככופר. (וכבר) מיצינו דיינו את ההאשמה הראשונה נגד קין. וזו היתה השנייה: מדוע הוא מביא קרבן מן הפירות, ולא מן הפירות הראשונים? האִם אין זו אותה הסיבה, כדי לתת לנבראים את הביכורים ולהחליף ולתת לאֵל את המִשניים? - כשם שקיימים אֵלה המעדיפים את הגוף על הנשמה ואת העבד על הגבירה, כך קיימים אֵלה, אשר כיבדו את הברואים יותר מאשר את האלהים. ואילו המחוקק קָבַע ככלל, ש\"את ראשית בכורי האדמה עלינו להביא לבית האדון ה\"' (שמות כג, יט), ובַל נרשום אותם לזְכותנו. וצודק הוא שנַסכִּים, שכָּל תנועות הנפש, הראשונות בסדרן ובערכן, שייכות לָאֵל... כאלה היו ההאשמות כנגד קין, אשר הביא מנחה \"מקץ ימים\". ואילו הבל, מכיון שלא הביא אותן המנחות, ולא באותה הדרך, ולהיפך במקום הדומם הביא את חי, ובמקום מן החדש273 פי' מן המאוחר יותר. והמשני הביא את הבכורות והראשונים, ובמקום מן החלש הביא בריאים ושמֵנים, שכֵּן (הכתוב) אומר שהקרבן נעשה \"מבכורות צאנו וחלביהן\", ובהתאַם לצווי המקודש: \"והיה כאשר יביא אותך ה' אלהיך אל ארץ הכנענים כאשר נשבע לאבותיך ויתן לך אותה, אתה תפריד את כל פותחי הרחם הזכרים עבור ה', כל פותחי הרחם מן הבהמות במקנך, אשר יוולדו לך, הזכרים לה'. כל פותח רחם חמור תחליף בכבש, והיה אם לא תחליפנו תפדה אותו\" (שמות יג, יא-יג). והרי פותח הרחם הוא מנחתו של הבל, הבכור\" (על קרבנות הבל וקין, נב-נג; עא-עב; פח-פט).", + "קין מואשם כאן בכמה, שלא קיים מצוות ביכורים כראוי, מפני שבתורה נאמר \"ראשית ביכורי אדמתך תביא\", אבל הוא לקח את ראשית הביכורים לעצמו, והקריב לה' רק \"מפרי האדמה\"274 ובתרגום יב\"ע גם כן שהביא \"קרבן בִּכּוּרַיָא\", וראה באהבת יונתן, שאמנם הביא קין מנחת ביכורים, אלא שהביא מן הפסולת והגרוע., ועוד, שעבר על \"לא תאַחֵר לשלמו\", מפני שהביאם \"מקץ ימים\", ולא בזמן הראוי להבאָתָם. לעומת זאת, קיים הבל כראוי את מצוות הכתוב \"והעברת כל פטר רחם\".", + "מדרשו של פילון, שקרבנו של קין לא נתקבל מפני שחטא והביא רק \"מפרי האדמה\", ולא \"מראשית ביכורי\", נמצא גם בחז\"ל: \"ויבא קין מפרי האדמה וגו', מן הפסולת. משל לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך את הסיפות\" (ב\"ר כב, ד). \"ויבא קין מפרי האדמה, מהו? מן מותר מאכלו וכו', והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן\" (ת\"ה בראשית, ט). \"אין מביאין ביכורים לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר (משנה ביכורים א, ג). אמר עולא, אם הביא לא קידש\" (מנחות פד, ב). ועל הבל שהביא מן המובחר, נמצא בכמה מקומות בחז\"ל: \"התיב ר' אלעזר לר' יוסי בר חנינא, והכתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, מה עבד לה ר' יוסי בר חנינא, מן שמוניהון\" (ירושלמי מגילה א, יא). וברד\"ק: \"ואומר מפרי, ולא זכר מאי זה פרי, וידמה כי מן הפחות היה. או אחר שאכל הוא, הביא מן הנותר לפניו, וכל זה דרך בזיון, לפיכך לא נרצה קרבנו. גם לא הביא מן הבכורים, כי אם הביא היה אומר כמו שאמר בהבל, לפיכך לא נתקבל קרבנו וכו'. מבכורות צאנו ומחלביהן, זה הביא דרך כבוד מהבכורות קודם שיהנה הוא מהנולדים מהחלב והצמר\". וברבינו בחיי: \"וזה שלא אמר מראשית פרי האדמה, אבל מפרי האדמה, כלומר מן הפחות שבכל\".", + "אבל מה שכותב פילון, שקין הקניט את הבורא בזה שהביא את הביכורים \"מקץ ימים\" ולא בזמנם, זמן הבאת הביכורים, לא מצאתי במדרש חז\"ל275 ראה במדרש ילמדנו, המובא בקונטרס אחרון של ילקוט שמעוני (סימן מג): \"שלשה לקו בצרעת וכו', על שהיו אוהבין את הנכסים ולא את התורה, שנ' וקין היה עובד אדמה ואכל ושבע ודשן והביא מותרו, ויהי מקץ הימים ויבא קין וגו', ולא קרא בתורה ראשית (מובחר) בכורי אדמתך\". ובתוספות הדר זקנים: \"וה\"ר יוסף בכור שור אומר, דמשום הכי לא שעה אל קין, משום דקין לא הביא מנחה אלא לאחר הימים, כדכתיב ויהי מקץ הימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', כלומר לאחר שהיה שבע, אבל הבל הביא מבכורות, כלומר קודם שיטעם כלל\"..", + "בב\"ר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, על הפסוק ויהי מקץ ימים: \"ר' אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, ר' יהושע אומר בניסן. מאן דאמר בתשרי, עשה הבל קיים מן החג ועד חנוכה, מאן דאמר בניסן, עשה הבל קיים מן הפסח ועד עצרת\" (ב\"ר כב, ג). ומדרש זה קשה לפרשו276 ראה במנחת יהודה שם, עמ' 207 ובתו\"ש כאן אות כז.. ובמשנה הדנה על זמן הבאת ביכורים, איתא: \"מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג עד החנוכה מביא ואינו קורא\" (משנה בכורים א, ו). בזה, ובפירושו של פילון, שקין הקניט את הבורא והביא קרבנו שלא בזמנו, מתבארים דברי המדרש, שהבל קיים מן החג ועד חנוכה. על הפסוק \"ותהר ותלד את קין\" (בראשית ד, א) דרשו לפני כן בב\"ר: \"ג' פלאים נעשו באותו היום, בו ביום נבראו, בו ביום שימשו, בו ביום הוציאו תולדות\" (ב\"ר כב, ב). לפי זה, למ\"ד שבתשרי עשה, הרי גם הבל נולד בתשרי, וכיון שקין הרג אותו בזמן שהוא, קין, הביא ביכורים שלא בזמנה \"מקץ ימים\", מפני שמחנוכה ואילך אינו מביא ביכּורים כלל, הרי נהרג הבל בחנוכה. לפיכך נאמר במדרש ש\"הבל קיים מן החג ועד חנוכה\".", + "במקום אחר בכתביו, מפרש פילון את תיבת \"מחלביהן\", ואת הטעם להקרבת החלב על גבי המזבח. תוך כדי כך, הוא מביא מדרש נפלא על הסיבה שאין מקריבים על המזבח את הלב והמוח, דבר שלא נזכר בחז\"ל, וכנראה שהיה ידוע לפילון. ומן הקרבנות של הבל, אנו למדים על הקרבת הקרבנות שעל המזבח. ואלה דבריו: \"הבל הביא לא רק את ראשוני הבכורות, אלא גם מחלביהן, ובכך הורה שיש להקדיש לאלהים את כל שמחת הנשמה, כל הדשן ההגנה והאושר שבה. ואני גם רואה, שלפי טקסי הקרבנות, יש להביא תחילה שלש מתנות מן הקרבנות, את החלב את הכליות ואת היותרת על הכבד (ויקרא ג, ג-ד). ועל כך עוד אדוּן במיוחד. אך לעולם (אין להביא) את המוח או הלב, שהיה מן הראוי שיוקרבו לפני כל האחרים, שכֵּן מקובל עלינו, ואף על המחוקק, שהיסוד המושל (שורר) באחד משנַיים אלה. אך אפשר, שבחסידותו הרַבָּה ומתוך עיון מדוקדק, לא הגישם אל מזבח האלהים. שכֵּן היסוד המושֵל נוטה -פעמים רבות ובזמנים לא קצובים- אל אחד מן השנַיים, אל הטוב או אל הרע, ונטבָּעים בו רשָמים המתחלפים תדיר, פעמים ממטבעות צרופות ובדוקות, ופעמים מזוייפות ומלאות סיגים. לפיכך, אותו המקום שביכלתו לקבל את שתי (התכונות) המתחרות, את הטוב ואת הרע, והוא מקורב לשתיהן וחולק לשתיהן אותו הכבוד, אותו המקום סָבַר המחוקק איננו פחוֹת טמא מטהור, ולכן הסירו ממזבח אלהים. כי המושחת חולין הוא, והחולין אין בו כל קדושה. ועניין זה הרחיק את היסוד המושל\" (על קרבנות הבל וקין, קלו-קלח)." + ], + [ + "מדוע, למרות שתחילה שָׂם (הכתוב) את קין כראשון, הזכיר אותו במקום שני, כפי שנאמר: \"אלהים שעה אל הבל ואל מנחתו, אך קין וקרבנו לא נשאו חן לפניו\"?", + "ראשית, לא כל מי שמוחש לנו כראשון, הוא גם הראשון בטִבעו277 ראה לעיל פסוק ד, ב שו\"ת בראשית א, נט ובביאור שם., אלא אם כן הוא בזמנו278 ראה בשו\"ת הקודמת, שהבל הביא את קרבנו בזמנו ולא \"מקץ ימים\", ומבכורות צאנו ומחלביהן. ובעל מידות תרומיות. שנית, מכיוון שהיו (שם) שנַים, אחד טוב ואחד רע, שָעָה (אלהים) אל הטוב וקיבלו אליו, יען כי אוהב טוב וצדיק הוא... והוא מואס ברשע וסר מעליו לחלוטין278* ראה גם \"על עבודת האדמה\", קכז, המובא לבראשית ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו.. ויפה אומר (הכתוב), שאלהים ראה לא את הדורנות, אלא את מגישי המנחות עוד טרם (יראה) את המנחות עצמן. כי בני האדם שועים לכַמוּת המתנות ומשַבחים אותן, ואילו אלהים (יראה) לאמת בלבב279 השווה שמואל־א טז, ז: כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב., ומסתיר פניו מיהירות ומחנופה.*שו\"ת בראשית א, סא
___________
", + "שאלת פילון מתייחסת לסדר השמות שבפסוקים: קין הבל, ואחר כך הבל קין, דהיינו, ויבא קין מפרי האדמה וגו' והבל הביא גם הוא וגו', ואחר כך וישע ה' אל הבל וגו' ואל קין ואל מנחתו לא שעה. הדיוק בתשובתו מתייחס גם לסדר הניבים בפסוקים ד-ה: \"אל הבל\" ואח\"כ \"ואל מנחתו\", \"אל קין\" ואח\"כ \"ואל מנחתו\"280 הכתב והקבלה: \"לא אמר אל מנחת הבל, כי יודיענו דלא חשיבות קרבנו משל קין לבד היה הגורם לקבל זה ולרחק זה, כי אם אמנם מעשיהם היה העיקר בזה. זה נתרצה מצד מעשיו המעולים, וזה נתרחק מצד מעשיו המגונים, ולכן לא אמר אל מנחת קין\".. מכל זה מסיק פילון, שבהבאת הקרבן, לִבּוֹ ומחשבתו של המקריב הם העיקר.", + "במקום אחר כותב פילון על עניין זה: \"האיש המקושָט באֵלה (=מעשים טובים), שיכנס בעוז למקדש, כאֶל ביתו שלו -מקום המגורים המשובָּח ביותר- על מנת להציג עצמו כקרבן. אך ב(איש) אשר צפונות ושוכנות תאוות ותשוקות של עוול, יִדּוֹם ויסתיר את טירוּפוֹ המביש ועזותו הרבָּה בדברים שהמתינות יפָה להם. הרי למקדָשוֹ של הקיים באמת אין כניסה לשאינם מקוּדָשים. והייתי אומר לו: ידידי, האֵל אינו שמח בקרבנות, אף לא במאה פרים, שכֵּן הכל קניינו. ולמרות שהוא קוֹנָם, אין הוא זקוק לדָבָר, אך הוא שמח ברחשי לב אוהביו, ובאנשים המתאַמנים בקדושה, ומהם הוא מקבל שְׂעוֹרָה ודגנים וקרבנות זולים ביותר, המקובלים עליו יותר מן הקרבנות היקרים ביותר. ואף אם אין הם מגישים דָבָר, אלא מכבדים את האל הטוב והמושיע בשירוֹת ותודות, הרי בהביאם את עצמם הם מקריבים את הקרבן המושלם והמעולה שופע כל טוב ויופי. פעמים (הם מכבדים אותו) בכלי הדיבור, ופעמים בלי לשון ושפה, כשבנפשם פנימה הם הוגים שיח או מביעים תהלה. את אלה רק אוזן אחת יכולה להבין, היא אזנו של האלהים, כי אוזן האדם אינה יכולה להגיעה לתפיסה כזאת\" (על החוקים המיוחדים א, רע-רעב).", + "דברי פילון אלה נמצאים בסיגנונם במשנה מנחות יג, יא: \"נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח (ויקרא א, יג, יז, ושם ב, ב), ובעולת העוף אשה ריח ניחוח, ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים\". ועליהם אמר רבי שמעון בן עזאי: \"ושמא תאמר לאכילה הוא צריך? ת\"ל (תהלים נ, י-יג) אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה, ונאמר כי לי כל חיתו יער בהמות אלף ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי וכו', לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר (ויקרא יט, ה) לרצונכם תזבחוהו\" (מנחות קי, א). ואין כל ספק, שגם אצל פילון, כמו בדרושו של רבי שמעון בן עזאי, שימשו כיסוד הפסוקים שבתהלים פרק נ. \"א\"ר יצחק, מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה \"נפש\"? אמר הקב\"ה, מי דרכו להביא מנחה? - עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפניו\" (שם קד, ב).", + "מאמר פילון, שתפילות בפה או בלב מקובלות לפני המקום כמבחר קרבנות, ידוע גם בדברי התנאים. על הפסוק \"לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם\" (דברים יא, יג), אמרו: \"ולעבדו זו תפלה. או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר בכל לבבכם ובכל נפשכם. וכי יש עבודה בלב? הא מה תלמוד לומר ולעבדו בכל לבבכם? - זו תפלה\" (ספרי עקב, מא). תפילה ועבודת הקרבנות על המזבח קרויות שתיהן עבודה: \"וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תפלה קרויה עבודה\" (שם). והיו מחכמי התלמוד שנטו לדיעה, כי תפילה היא עוד יותר מקובלת לה' מאשר קרבנות: \"ואמר ר' אלעזר, גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר (ישעיה א, יא) למה לי רוב זבחיכם, וכתיב (שם פסוק טו) ובפרִשכם כפיכם\" (ברכות לב, ב).", + "כעין הטעם השני שבשו\"ת, שבמקרה של שני אנשים, אחד טוב ואחד רע, ה' בוחר בטוב, נמצא במדרש: \"לעולם הקב\"ה תובע דמן של נרדפים מיד רודפים. הבל נרדף מפני קין, והאלהים יבקש את נרדף, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו\" (ויק\"ר כז, ה). וכעין פירושו הראשון של פילון, נמצא במדרש הנעלם: \"א\"ר יהודה, קין בא בגסות הרוח והבל בנמיכות הרוח, דכתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, מה כתיב וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע\"ג).", + "מה הוא ההבדל בין דוֹרוֹן לקרבן?", + "השוחט קרבן, לאחר שמחַלקוֹ, הוא זורק את הדם סביב281 מילולי: באמצעות המזבח. המתרגם הארמני תרגם ביחסת instrumentalis את ה־διὰ ביונית. השווה לעיל ד, א שו\"ת בראשית א, נח והע' 260 שם. למזבח ולוקח את הבשר לביתו. אך המגיש כדוֹרוֹן, כאילו מגישו כולו למקַבְּלוֹ. והאוהב את עצמו מפַצֵל282 מְחַלֵק. (את קרבנו) כקין, בעוד שהאוהב את אלהים מגיש דוֹרוֹן כהבל.*שו\"ת בראשית א, סב
___________
", + "השאלה מיוסדת על נוסח תרגום השבעים, שתירגמו \"מנחתו\" של הבל ב\"דורון\" δώροις, ו\"מנחתו\" של קין ב\"קרבן\" θυσίαις - \"זבח\".", + "תשובתו, המבררת את ההבדל בין \"דורון\" ל\"קרבן\", היא הנותנת טעם לתרגום השבעים. לפי בירור זה, תרגום השבעים יסודו בהנחה, שֶמַה שהביא קין \"מפרי האדמה\" היה מסוג קרבנו של \"מְחַלֵק\", \"האוהב את עצמו\". לעומת זה, הבל \"האוהב את ה\"', הביא \"מבכורות צאנו ומחלביהן\". ומכאן שתרגום השבעים יסודו במסורה מדרשית לעצם טיב הקרבן, הנמצאת גם בחז\"ל: \"ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', מן הפסולת וכו', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וכו' מן שמניהון (מן השמֵנים שבהם)\" (ב\"ר כב, ה; זבחים קטז, א; ירושלמי מגילה א, יא). ומכאן בשבעים אצל קין סתם \"קרבן -זבח\", ואצל הבל - \"דורון\". ובאמת גם בשבעים מתורגם \"ומחלביהן\", במובן \"מן השמֵנים שבהם\"283 καὶ ἀπὸ τῶν στεάτων αὐτῶν, וראה לעיל ד, ג-ד המובא מ\"על קרבנות הבל וקין\", פח.. וכן גם במדרש אגדה: \"מן המובחרין שבהן\", וכן בת\"א: \"ומשמניהן\"284 ברמב\"ם הלכות איסורי המזבח ז, יא: \"שהרוצה לזכות עצמו, יכוף יצרו הרע וירחיב ידיו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, הרי נאמר בתורה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וכו', והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב\"..", + "במקום אחר מבאר פילון את טיב הקרבן בכלל, ומתברר, שבתשובתו כאן התכוון פילון לפרש את נוסח השבעים. ואלה הם דבריו: \"הוא מחלק אותם (את הקרבנות) לשלושה חלקים. לחֵלק הראשון במעלה הוא קורא קרבן עולה, אחריו קרבן שלמים, ואחריו קרבן חטאת. לאחר מכן, הוא מתאמץ מאד לעַטֵר כל אחד מהם בדברים ההולמים אותו מן הכבוד וכן מן הטהרה. וחלוקה זו נאה ביותר, ויש לה קֶשֶר סמיכות ורֶצֶף במציאות. אמנם, מי שרוצה לבדוק בדיוק את הגורמים שהניעו את הקדמונים לצַרֵף תפילות והודיות לקרבנות, ימצא שתי (סיבות) עיקריות; האחת - כבוד האלהים - עניין נחוץ ונעלה, העומד בפני עצמו ללא כל עניין נוסף, והשנייה - התועלת אשר מפיק מקריב הקרבן. וזו כפולה: מחַד נטילת חֵלק בטוב, ומאידך השתחררות מֵרע. את קרבן העולה ייעדה התורה לסיבה המכוונת כלפי האל, ואליו לבדו. וראוי (לסיבה) האחת והמושלמת שלא תכיל כלל אהבה־עצמית, בת־תמותה, בהיותה אחת ומושלמת. אך (בַקרבן) לטובתם של בני האדם, כיון שנתקבל מושג החלוקה, (אזי) גם (התורה) חילקה וקָבעה את הקרבן של השתתפות בטוב, אותו קראה שלָמים, וייעדה לבריחה מן הרע את קרבן החטאת. וכן קיימים לפי הצורך שלושה (קרבנות) לשלוש (מטרות): העולה למען האֵל עצמו לבדו, אותו נאה לכבד, ולא איש מלבדו. והאחרים הם למעננו: קרבן השלָמים עבור שלומינו ולמען היטיב עינייני האדם285 \"וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז, יא), גדולה שלמים שהן עושין שלום בין ישראל לאביהן שבשמים\" (ת\"ה צו, י)., וקרבן החטאת לרפואת הנפש אשר שגתה. ויש לדון במצוות הבאות עם כל (קרבן). ונתחיל במעוּלה ביותר, והמעוּלה הוא קרבן העולה\" (על החוקים המיוחדים א, קצד-קצח).", + "העוֹלָה היא אמנם המעוּלה שבקרבנות, אבל גם קרבנו של קין \"המחַלֵק\", סוף סוף גם היא קרבן לה'. וזהו נימוקו של פילון, כשהוא אומר: \"כיון שנתקבל מושג החלוקה, (אזי) גם (התורה) חילקה אותו\". היינו, שכשם שיש חלוקה במושג זבח השלמים שאינו כולו לה' כי הוא נקרב רק להנאת המקריב, כן יש חלוקה בקרבן עצמו, שחֵלק מן הקרבן נאכל לבעליו וחֵלק ממנו נשרף על גבי המזבח לכבודו של הקב\"ה. ולזה מתכוון פילון, כשהוא אומר, שהתורה קבעה את זבח השלמים כ\"השתתפות בטוב\". נמצא, שבשו\"ת זו מתכוון פילון רק לבאר את לשון השבעים, וכמו כן הוא מסביר שיטתם בקצת הרחבה בפיסקה מן \"על החוקים המיוחדים\".", + "הגדרת פילון על טיב העוֹלָה, יש לה מקבילה בחז\"ל. בתשובתו הוא מגדיר את \"דורון\" שבשבעים, כדבַר־מה שהוא \"כולו למקַבְּלוֹ\", כלומר לה'. וכן בחז\"ל: \"ואמר רבא עוֹלָה דורון היא וכו'. אמר ר' שמעון חטאת למה באה, למה באה? לכפר! אלא למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס, [ריצה פרקליט נכנס] דורון אחריו\" (זבחים ז, ב). רבא ור' שמעון קוראים לעולה בשם היווני \"דורון\".", + "שיטת פילון, שהבל הקריב עולה לה' שהיא כליל, היא דעת ר' יוסי בחז\"ל, הנשנית בבבלי ירושלמי ומדרשים: \"ר' לעזר אמר, שלמים הקריבו בני נח, ור' יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח. התיב ר' ליעזר לר' יוסי בן חנינה, והכתיב והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן? מה עבד ליה רבי יוסי בן חנינה, מן שמניהון\" (ירושלמי מגילה א, יג, עב ע\"ב). ובפסק\"ר, סימן ה (ט\"ז, ב), ביתר ביאור: \"רבי אליעזר בן פדת אמר, הקריבו בני נח שלמים, מנין? והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. מהו מחלביהן? דבר שחָלקו קרב לגבי מזבח. ורבי יוסי בר חנינא אמר, עולות הקריבו בני נח, ומה מקיים רבי יוסי ומחלביהן? - משמניהם\". וכן בלקח טוב ביתר ביאור: \"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, שלמים הקריב, שנא' ומחלביהן, איזהו דבר שהחלבים קרבים ובשר נאכל? הוי אומר אלו שלמים. ואם תאמר בלשון התרגום ומשמניהון, עולות הקריב, וכן אמר ר' יוסי בר חנינא\"286 ועי' ב\"ר כב, ה, לד, ט; זבחים קטז, א; ויק\"ר ט, ו; במ\"ר יג, ב. וברד\"ק: \"וראיה לדברי האומר עולה, דכתיב (ויקרא ו, א) היא העולה, דבר שבני נח היו מקריבין, ויהיו מחלביהן כתרגומו ממשמניהן\".", + "ודברים המזכירים את כל לשון פילון הנ\"ל על הקרבנות, נמצאים במדרש: \"זאת תורת העולה היא העולה (ויקרא ו, ב). שלא תזוז מן המזבח, מפני שהיא חביבה מכל הקרבנות. לה\"ד, למלך שהיתה לו שמחה, והיו אריסין ובני ביתו ואוהביו מביאין לו דורונות והיה מקבלן, א\"ל מי אתה? א\"ל אריסו של מלך, וכן לשני וכן לשלישי. בא אחר טעון דורון, א\"ל לכבד את המלך באתי, אמר המלך דורון שהביא זה לא יהא זז מן השלחן. א\"ל, מרי, למה חבבת דורון זה מכל הדורונות? אמר, כל אלו שהביאו דורונות חייבין לי וחייבים בכבודי, אבל זה שאינו אריסי ולא בן ביתי אלא כבדני חנם, דורון זה חביב עלי מכל הדורונות. כך אם חטא אדם מביא קרבן חטאת, ואם אשם מביא קרבן אשם, אבל העולה נדבה היא, לפיכך חביבה היא לפני\" (ילמדנו שבסוף הילקוט דפוס סאלוניקי, וביהמ\"ד של יעללינעק, ו, עמ' 85).", + "אבל לדעתי, המאמרים האלה, שקרבן העולה באה כולה \"דורון\" (נדבה) לה', נובעים ממקור אחד שאיננו ידוע לנו בספרות ההלכה, והם מתנגדים להמקובל בתוספתא, ספרא ובבלי, שהעולה באה בעד כפרת עוון: \"כיצד סומך זבח? עומד בצפון ופניו במערב, סומך במערב ופניו במערב, מניח שתי ידיו על קרניו של זבח, ולא היה מניח ידיו על גבי זבח, ולא היה מניח ידיו זו על גבי זו, ולא היה דבר חוצץ בין ידים לקרנות. מתוודה עליו עוון עברה, על חטאת עוון חטא, על אשם עוון אשמה, על עולה עוון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי - דברי ר' יוסי הגלילי. אמר לו ר' עקיבא, על מה עולה מכפרת, על דברים שיש בהן עונש הרי עונש אמור, הרי לא תעשה שהן אמורה, על מה עולה מכפרת? על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בו קום ועשה\" (תוספתא מנחות י, יב. וראה גם ספרא ויקרא א, ד; יומא לו, א). ומדברי התוספתא אנו למדין, שבין לר' יוסי הגלילי ובין לר' עקיבא קרבן העולה באה בעד כפרת עוון, וכן פסק הרמב\"ם: \"ועל עולה מתוודה עוון עשה ועוון לא תעשה שניתק לעשה\" (הלכות מעשה הקרבנות ג, יד).", + "שיטתו של פילון ב\"על החוקים המיוחדים\" בנוגע לקרבנות עולה שלמים וחטאת ומטרתם, לא נמצאת בחז\"ל, אלא במדרש תדשא, שם מובא ממש כדברי פילון, וזה לשון התדשא: \"ג' טכסים הן הקרבנות: עולה, שלמים וחטאת. וג' כיתות הן של צדיקים: אהבה, בקשה ויראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד הבקשה, והחטאת כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הב\"ה בלבד, אבל השלמים והחטאת בעד עצמינו. יקָרָה היא האהבה מן הבקשה והבקשה מן היראה. ואיזו היא האהבה? אלא שיש צדיקים שעובדים [את המקום] באהבה, ונותנים כבוד ויקר למלכותו, מפני שהוא לבדו קידם את הכל, ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל, והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחום וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים, ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו, ויהיו על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום, ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים - על זה העולה נקרבת. ואיזו היא הבקשה? אלא שיש עובדים את המקום, ומפילים תחנות ובקשות, ושואלים ממנו כל מדה ומדה בשביל הנאתן, כמו חכמה בינה ודעת ואורך ימים ורפואה ואשה משכלת ובנים ישרי לבב והצלחת מעשים ועושר וכל שהוא קנין טוב - זו היא הבקשה ועליה שלמים נקרבים. ואיזה היא היראה? [אלא] שיש עובדים את המקום ביראה גדולה ובפחד מרובה, והן מתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלים במצותיו, ועל העוברין פקודיו של מקום בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, וכו', - זו היא היראה, ועליה החטאת נקרבת. אבל אלו הקרבנות עולה ושלמים וחטאת מקריבין בבית אחד, על־ידי כהן אחד, לשם אלוה אחד, ושלשתן שווין. כן הצדיקים בין באהבה, ובין בבקשה, ובין ביראה שוין אלו לאלו, שכלם בצל הקב\"ה חסים. והאוהב אותו אוהב, והמבקש ממנו הוא מבקש, והמתירא ממנו הוא מתירא\" (מדרש תדשא, יב).", + "וכפי שאני מוכיח במאמרי על המדרש תדשא, הרי מדרש זה בנוי על ליקוטים שמחברו עשה מתוך מקומות שונים בכתבי פילון, או שהיה להם מקור משותף. דברי התדשא שהקרבנות הם סמָלים בעד שלש כיתות של צדיקים, העובדים מתוך אהבה, בקשה ויראה, נמצאים אף הם אצל פילון במקום אחר בכתביו, ולדבריו: \"וכמעט אפשרי, שלאנשים אשר אזנים בנפשותם מוֹסֵר אלהים זאת: הראשון בפרָסים נתון לאלה אשר יעבדוני למעני עצמי, והשני לאֵלה (אשר יכבדוני) לטובת עצמם, כשהם מקווים לזכות בטובות או מצפים למצוא שיחרור מעונש. ואף על פי שעבודתם על מנת לקבל פרס ואין היא נקייה מפניות, בכל זאת שטחה משתרע בגבולות האלהיים ואיננה תועה מחוצה להם. כי הפרָסים למכבדים אותי למעני אני בלבד, קבועים כמתנות ידידות, ואילו לאשר כוונתם טובת עצמם, אין הפרָסים מתנת ידידות, אף אם אינני רואה בהם זָרים. ואמנם אני מקבל גם את הרוצה ליהנות מכוחי המועיל, ובכך לזכות כשותף בברכותי, וגם את המפייס בפחדו את ההנהגה ומָרות השילטון כדי להימלט מעונש. הרי ידעתי היטב, כי לא רק שלא ילכו הלוך ורע, אלא אף ייטיבו דרכם, ובעבודתם המתמידה דבקים ביראה תמימה וצרופה. כי גם אם התכונות הדוחפות בהם לעשות רצוני מגוונות ביותר, לא יאשמו, כי מטרה ותכלית אחת להם - לעבדני!\" (על אברהם, קכז-קל).", + "על ההבדל שבין קרבן תודה ושלמים, ראה להלן שמות כד, ה שו\"ת שמות ב, לב." + ], + [ + "מניין ידע קין שלא נרצתה מנחתו?", + "אפשר, שחשד הפיקפוק נפתר על־ידי הסיבה הנזכרת בסמוך: כי חרה לו ופניו נפלו מַטָה, ולכן הוא ראה את צערו כסימן שקרבנו לא נרצה. כי שמחה וגיל הן מנת חלקו של המקריב בתמימות ובנקיון כפים.*שו\"ת בראשית א, סג
___________
", + "מדרש פילון זה לא נמצא בחז\"ל. אבל נראה ששאלתו, מניין ידע קין שלא נרצה קרבנו, העסיקה גם את רבותינו, אלא שהם דרשו: \"מלמד שנדחית קרבנו של קין, ולא ירדה עליה אש מן השמים, והיה מתבזה בעיניו שנתקבל קרבן אחיו והוא לא נתקבל קרבנו, שנאמר ויחר לקין מאד ויפלו פניו\" (מדרש הגדול). \"וכיון שראה קין שלא חשש הקב\"ה למנחתו, חרה ונפלה פניו\" (מדרש אגדה). \"שלא נאכל קרבנו\" (לקח טוב). \"לא היה רצון האל אל קין, כי לא היתה כונתו טובה. וכן לא היה רצונו אל מנחתו, כי בזויה היתה. ואיך ידע זאת? כי מנחת הבל אוּכּלה והורד עליה אש מן השמים, ולא עלה כן למנחת קין\" (רד\"ק)." + ], + [], + [ + "מהו: \"לא שאינך מגיש כראוי, אלא שאינך מחַלֵק כראוי\"?287 בשבעים:... οὐκ, ἐὰν ὀρθῶς προσενέγκῃς, ὀρθῶς δὲ μὴ διέλῃς, ἥμαρτες; ἡσύχασον כלומר: \"האם לא חטאת אם הבאת את קרבנך כראוי אבל לא חילקת אותו כראוי^ -הַשְקֵט\". ובמסורה: \"הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ\". מתרגומם ברור, שהם פירשו את העברית: הלא, אם תיטיב שאת (קרבנך), אבל לא תיטיב לפְתֹחַ (כלומר, לחַלקוֹ), - חָטָאתָ. פילון מסבב ומקצר קצת את לשונם, אבל מחזיק במשמעותו.", + "ראשית, חלוקה נכונה ושאינה נכונה, אין הן אלא משטר וסֵדר. ובדומה, נעשו גם העולם על כל חלקיו על־פי סֵדר. כי גם בורא העולם, כאשר החל לסדר את החומר המסוכסך, מעורב ופסיבי, השתמש בחיתוך וחלוקה. וכך העמיד במרכז הכל את העצָמים הכבדים, ואת אֵלה הנמשכים מטִבעם כלפי מטה - את הארץ והמים. ואילו את האויר והאש, הרים למעלה, בהיותם קלים. ברם, הוא הבדיל והפריד את הטבע הטהור -השָמַיִם- פרשׂ אותו סביב, וסגר בתוכו את הכל, כדי שיהיו בלתי־נראים288 לפי הארמני כאן: \"בלתי נראים\", אלא שלפי תיקונו של אוכר צריך לגרוס \"נראים\". ראה מרקוס הערה s. לכולם, כשהוא מחזיק בקרבו כל דבר בשווה. גם העובדה, שבעלי החיים והצמחים נוצרים מזרעים לַחים ויבשים, האם אין היא (מעידה על) חיתוך חלוקה והפרָדָה? אי לזאת, חובה עלינו לחַקות משטר זה בכל דבר בעולמנו, ובמיוחד בִּתמורות למתנות־חסד, עליהם נדרוש לתת תמורה למעניק האחר. שנית, נכון הוא להודות לאלהים עצמו בפני עצמו, אך גנאי הוא אם לא יקבל ראשון מראשית החָדָש289 ראה לעיל ד, ג-ד שו\"ת בראשית א, ס, בראש התשובה., כי אין זה נכון להגיש את הטוב ביותר לנבראים עצמם, ואילו את השֵני ליודע־ הכל. זוהי חלוקה הראויה לנזיפה ותוכחה, המציגה מין חוסר־משטר וסֵדר.*שו\"ת בראשית א, סד
___________
", + "פילון משתדל להבהיר, שהקב\"ה לא רק שהתקין סדרו של עולם, אלא גם קָצַב והפריש חלקיו במתכונתם הנאותה. ומכיון שעלינו לידבק במידותיו, אנו חייבים גם לנהוג במידה זו בכל מעשי ידינו. זאת אומרת, שלא רק שעלינו להשגיח כיאות על סידור הנהגתנו בחיים, אלא להקפיד גם כראוי על התחלקות חלקיו. אי לזאת, קין אף על פי שהקריב את קרבנו כסדרו וכהלכתו, הרי לא חילקו כראוי, היות ושהקריב מן הגרוע ומן המוֹתָר ממאכלו, והשאיר לעצמו את המובחר, ולפיכך לא נתקבל קרבנו. נמצא, שאף על פי שמה שנחלק מן הסדר הכללי הוא באופן פורמלי שייך לאותו הסדר, חלק זה, אם לא נחלק כהוגן, אינו ראוי כשלעצמו להיקרא סדר, והוא באמת אִי־סדר.", + "מהו: \"אתה חטאתָ, הַשְׁקֵט\"?290 ראה לעיל הע' 287.", + "דבַר האלהים מְבַטֵא דבַר־מה מועיל ביותר. הטוב הגדול ביותר הוא שלא לחטוא כלל, אך אם אדם שחָטָא בוש ונכלם, הרי הוא קרובו של הקטן291 שהקטן לא חטא מעודו., וכפי שמותר לומר, הוא הגדול יותר291* ולפי זה, החוטא הוא הוא הקטן. ראה ירמיה לא, יח: \"כי אחרי שובי נחמתי וגו', בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי\". וראה להלן בראשית ט, כד שו\"ת בראשית ב, עד; ה, כג־כד שו\"ת בראשית א, פה. בביאור.. ברם ישנם השמחים בחטאיהם כבמעשים טובים, הם חולים במחלה קשַת־מרפא, או, חי נפשי! במחלה חסרת־מרפא.*שו\"ת בראשית א, סה
___________
", + "מדוע נראה שהטוב ניתן בידי הרע, כשהוא אומר: \"ואליך תשוּבתוֹ292 כלומר \"תשובתו\" במקום \"תשוקתו\" שבמסורה. וכן בשבעים ἡ ἀποστροφὴ αὐτοῦ, וכן בפשיטא הלשון \"תתפנאה\", ועי' ראב\"ע. ובת\"א: \"ודעתיד לאיתפרעא מינך אם לא תתוב\", ועי' בנתינה לגר. וראה גם לעיל ג, טז שו\"ת בראשית א, מט והע' 223, שכך תירגמו את \"תשוקתך\".\"?", + "הוא (ה'), לא מסרוֹ בידיו. אדרבא, משמעות העניין הפוכה; לא מדובר בירא־ האלהים, אלא במעשה שנעשָה. והוא אומר אליו: התשובה ואות הפֶּשע הן אליך, לכן אל תאשים את ההכרח, אלא את התנהגותך. כי להיפך, כאן הוא מעלֶה (לדיון) את בעל הרצון (החפשי)293 כלומר, את האדם.. והמילים \"ואתה תמשול בו\", שוב מתייחסות294 מילולי: מהוות את המעשה. מ. למעשה (שנעשה). בראשונה החילותָ בפשע, ואחרי הפשע נגרֶרֶת החמורה בעבירות - כל שאר העוולוֹת295 \"לפתח חטאת רוֹבץ וכו', בתחילה הוא תש כנקבה ואחר כך הא מתגבר כזכר. אמר ר' עקיבא, בתחילה נעשה כחוט של כוכיא ובסוף נעשה כקלע זו של ספינה וכו'. אמר ר' יצחק, בתחילה הוא נעשה אכסניי ואחר כך אורח ואחר כך בעל הבית\" (ב\"ר כב, ו).. כך (ה') מעריך ומוכיח, שתחילה וראשית כל עוולה בבחירה (החפשית).*שו\"ת בראשית א, סו
___________
", + "בשלוש השאלות (סד, סה, סו) מובא הפסוק על יסוד תרגום השבעים. רובו של פירושם מושתת על טקסט קונסוננטי עברי כמו בתורה, ומיעוטו על טקסט קונסוננטי עברי משובש. ברם, אף על פי שמקורם העברי של השבעים משתווה במקצת עם לשון התורה, הרי כפי שראינו בהערה 287, פירושם שונה לא רק במקצת, אלא זָר הוא לכל פירוש לפסוק זה שדרשו חז\"ל, או המפרשים שבאו אחריהם. מובן, שאחת הסיבות לשינוי גמור זה היא, שאף הניקוד של איזה מלים בפסוק שונה בשבעים מן הניקוד המסורתי. נראה, שהמלה \"שְׂאֵת\" נתפרשה על ידם מלשון \"משׂאֵת\", כלומר \"מנחה\", ובמקרה של קין \"קרבן\". ובמקום \"לפֶּתַּח\", קראו: \"לפַתֵּח\" \"לפתֹח\", ובכך פירשוהו: \"לחַלֵק לנתחים\". או שנשתבש מ\"לַפֶּתַח\" אל \"לְנַתֵח\", ז\"א שיבוש האותיות וגם התנועות. \"רֹבֵץ\", הם ראו כציווי: \"רְבַץ\". במובן \"הֵרָגַע והַשְׁקֵט\". ואת סוף הפסוק: \"ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו\", נראה שפירשו ש\"תשוקתו\" ו\"בו\" מוסבים על הבל. אבל מסגנון שאלה ס\"ו ניכר, שדעת פילון אינה נוחה מאפשרות פירוש זה, המעורר להרהר אחרי מדותיו של הקב\"ה, שהוא כביכול נתן את הבל הצדיק ביד קין הרשע. ולכן הוא מדגיש בכל תוקף, שה' לא מסרו בידו. וראה בתורה שלמה לפסוק זה, אות סח, המביא כל הפירושים לפסוק, וביחוד סימן ה שם. אבל ראה בפי' האבן עזרא: \"גם יש מפרשים וכו', ויפרשו וי\"ו תשוקתו על הבל, וטעם למה חרה לך שקבלתי מנחת הבל, והוא סר אל משמעתך ואתה מושל בו. ואחרים אמרו על היצר, ואיננו כתוב\". וכן באברבנאל: \"הלא אם תיטיב שאת, כאלו אמר אם תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך יהיה לך יתר שאת ויתר עוז על הבל אחיך, ובזה הודיעו שגם הבל לא יהיה שלם כראוי, אם לא יהיה נמשך לחיים השכליים העיוניים אלא לחיים המדיניים המפורסמים\". וברמב\"ן: \"ועל דעתי, אם תטיב - יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור, וכו', הלא אם תטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך\" וכו'.", + "לעומת השבעים, מציע פילון פירוש מדרשי לפסוק זה, שיסודו בפירוש המסורתי. לפי פירוש זה, מוסב \"רובץ\" על \"חטאת\", וגם \"תשוקתו\" ו\"בו\" מוסבים על חטאת, כלומר, על יצר הרע296 עי' בתרגומים, וראה ב\"ר כב, ו: \"לפתח חטאת רובץ, וחטאת רובץ אין כתיב, אלא חטאת רובץ\"..", + "אכן, כשם ששאלת פילון היא על־פי תרגום השבעים, כן כל תשובתו היא על־פי מסורה ארץ־ישראלית, שנדרשה על פסוק זה. כי בחז\"ל איתא: \"כך אמר הקב\"ה לישראל, בָּנַי, בראתי לכם יצר הרע, בראתי לכם תורה תבלין, כל זמן שאתם עוסקים בה אינו שולט בכם, שנאמר הלא אם תיטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה הרי אתם נמסרים בידו, שנאמר ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא שמשאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו, ואם אתה רוצה אתה תמשול בו, שנאמר ואתה תמשול בו\" (ספרי עקב, מה), וכאן מתבלט ממש הפירוש המדרשי שבפילון. וכן במדרש: \"ואם תאמר שאינו (היצה\"ר) ברשותך וכו', כבר כתבתי לך בתורה ואליך תשוקתו\" (ב\"ר כב, ז). וגם בת\"י א, ו-ב: \"ובידך מסרית רשותיה דיצרא בישא, ולוותך יהי מתויה, ואנת תהא שליט ביה בין למזכי בין למחטי\". וכן גם במה\"ג: \"ואתה תמשול בו, אם תרצה, שרשותו של אדם בידו\".", + "נמצא, שגם פילון וגם חז\"ל דורשים פסוק זה על בחירה חפשית. אלא שלפירוש המסורתי יש יסוד בלשון הפסוק, אבל לשון הפסוק שבפילון ובשבעים אינו הולם דרשה זו. לכן נראה, שמעיקרה נוצרה הדרשה לפי הביאור המסורתי. פילון ידע גם את הדרשה הארץ־ישראלית על פסוק זה, והוא משלב אותה לתוך פירושו המדרשי, אף על פי שאֶת הפסוק עצמו הוא מביא לפי תרגום השבעים, ולא לפי המסורה.", + "והנה, גם מפרשי ימי הביניים דרשו פסוק זה על הבחירה החפשית, כבפילון. כן פירש הרד\"ק: \"ואתה תמשול בו, הוא ימשול בך ויכשילך אם לא תסירנו מעליך, ואם תרצה אתה תמשול בו ותכניעהו לפניך, ובזה הראה לו היכולת הנתונה בבחירה\". וכעי\"ז הרמב\"ן. ובמדרשי התורה לאשתרוק: \"והרצון בזה, בין שיגיעך ההצלחה מצד הגורמים השמימיים או לא, לפתח יהיה רובץ החטאת, רוצה לומר בכניסתך ויציאתך, כל עת אליך תהיה תשוקתו, הודה שהבחירה בידך וכו', ואמר אם תיטיב בחירתך שאת וכו', ואמר ואתה תמשול בו, להודיע שבידך הבחירה לטוב או לרע\". וברשב\"ם: \"אם תיטיב, כלומר אם תיטיב שלא תעשה עוונות כי אם מעט, שאת, תוכל לסבול עונותיך ולא יכבידו עונותיך עליך, ואם לא תיטיב, לפתח תהיה רובץ, כלומר, ואם תעשה עונות הרבה, תהיה תחת החטאת והעון, שלא תוכל לשאת ולסבול אותם\"." + ], + [ + "מדוע הרג (קין) את אחיו בשדה?", + "על מנת שיפְגעוּ חוסר פוריות ופריון בפירות (האדמה) כולם, כאשר תשוב להיזרע ולהשריש צמחים, יעלה זכר תועבת הרצח ויהיה לדראון. הרי האדמה, מאחר שנאלצה לשתות דם אדם בניגוד לטִבעה297 שהוא: \"ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה\" (בראשית ב, ו)., לא תהיה עוד כבראשונה, (ולא) תספק מזון למחלל אותה בדם תועבה.*שו\"ת בראשית א, סז
___________
", + "מתשובתו של פילון משמע, שהאדמה לא תמציא פירותיה לקין בלבד (ראה גם להלן בפסוק יא), וזה מפני שהוכרחה לכסות על דמיו של הבל, וראה בביאור שם.", + "וברמב\"ן, לפסוק יא: \"אתה הרגת את אחיך וכסית את דמו באדמה, ואני אגזור עליה שתגלה את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה, כי תענש בה ובכל אשר תכסה בה, כגון הזריעה והנטיעה, וזה עונש על שפיכת דם בארץ, כענין שכתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ, וחנופת הארץ מאֵרה בפירותיה\". והביאו האברבנאל." + ], + [ + "מדוע שואל יודע־כֹל את רוצח אחיו: \"אֵי הבל אחיך\"?", + "(ה') חָפֵץ שהחוטא עצמו יודה מרצונו הוא, לבַל יתרץ את הכל כאונס298 הכרח, ולכן יטעַן שאין הוא מזיד אלא בבחינת שוגג. מ.. כי אדם ההורג מתוך אונס יטען שלא הרג בזדון, הרי אין להאשימנו על (מעשים) אשר אין בנו. אך החוטא מרצונו מכחיש (את חטאו), שכֵּן על החוטאים לחזור בתשובה299 והוא איננו רוצה לחזור, לכן הוא מכחיש את חטאו.. לפיכך אורג (הכתוב) בכל חלקי התורה300 ראה לעיל הע' 251., שהאלהים איננו סיבת הרע.*שו\"ת בראשית א, סח
___________
", + "הרעיון שבדברי פילון כאילו קין היה יכול לטעון שאיננו אשם, כי כל המעשים נעשים באונס, נמצא גם במדרש. אבל שם כתוב, שבאמת טען קין טענה זו: \"כיון שאמר לו הקב\"ה אי הבל אחיך, אמר לו לא ידעתי השומר אחי אנכי, אתה הוא שומר את כל הבריות ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה, לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש, לבקר תפשו השוער, א\"ל למה גנבת את הכלים? א\"ל אני גנב ולא הנחתי אמנותי, אבל אתה אומנתך בשער לשמור, למה הנחת אומנותך, ועכשיו אתה אומר לי כך?! ואף קין כך אמר, אני הרגתי אותו, בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל, ולי הנחת אותו להרגו? אתה הוא שהרגתו! שנקראת \"אנכי\", שאילו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו\" (תנחומא בראשית, ט).", + "מדוע נתן (קין) תשובה כ(משיב) לְאדם, ואמר: \"לא ידעתי, השומר אחי אנכי\"?", + "על הכופר מקוּבָּל להכחיש (את העובדה) שעין ה' חודרת לכֹּל ורואה הכל באחת, ולא רק את הגלוי, אלא אף את אשר בבוֹרוֹת, מעמקים ותהומות. \"למה לא תדע אַיֵה הבל אחיך\"? ומי שהוא אף יאמר: \"ואיך לא תדע זאת, כאשר קיימים ארבעה אנשים בעולם, אתה יחד עם שני הוריך ואחיך היחיד\"? אך התשובה: \"אינני שומר אחי\", אכן דרך התנצלות נאה היא! ועל מי חייב אדם לשמור ולהגן יותר מאשר על אחיו?! אתה כה חרדת301 דָאגת לְ... מ. לאלימות, עוולה, בגידה ורצח, שהוא תועבה גדולה ומעשה ארור, אך בַּזְתָּ לשלום אחיך, כלענין מיותר!*שו\"ת בראשית א, סט
___________
", + "תשובת פילון היא, כנראה, שקין משיב כדַבֵּר איש אל רעהו, מפני שהוא לא האמין שה' רואה את הכל. ועל זה מוסיף, שאילו דיבר קין עם אדם כמותו, לא היתה התנצלותו מניחה דעת שומעו, שהרי כל אדם יתעורר לשאלו: \"ואיך לא תדע זאת\" וכו'.", + "מעין מקבילה גם לדברי פילון כאן ובשו\"ת הקודמת, נמצא גם בחז\"ל: \"קין, בשעה שאמר הקב\"ה אי הבל אחיך בקש להטעות כביכול, היה צריך לומר, רבש\"ע, הנסתרות והנגלות לפניך גלויות, ואתה שואלני בשביל אחי? אלא אמר לו לא ידעתי השומר אחי אנכי\" (במדבר רבה כ, ו). \"ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך, לפי שהקב\"ה חפץ בתשובתם של הרשעים, והיה צריך לומר, רבונו של עולם, אתה יודע כל הנסתרות, אנכי הרגתי וחטאתי, והיה הקב\"ה מוחל לו. והוא לא כן עשה, וכיון ששמע שהקב\"ה שואלו אי הבל אחיך, חשש בלבו כי עבים סתר לו ואינו רואה מעשה בני אדם, והתחיל לכזב לפניו ואמר לא ידעתי\" (מדרש אגדה). דעת ר' יוחנן היא, שקין לא ידע: \"ר' יוחנן אומר, לא היה יודע קין שהנסתרות גלויות לפני המקום, מה עשה, נטל נבלתו של אחיו וחפר וטמן אותו בארץ\" (פדר\"א, כא). וכן במדרשי התורה לאשתרוק. וברד\"ק: \"ומה שהשיבו קין, לא ידעתי, מפני הסתַּפְּקו עדיין בידיעת הבורא בעניני בני אדם\" וכו'.", + "וכעין הביאור, שהכופר מכחיש שעין ה' חודרת לכּל, נמצא גם במדרש: \"אמר לפניו, רבש\"ע, וכי יש דלטורין לפניך שמלשינים? אבי ואמי הרי הן בארץ ואינן יודעין שהרגתיו, ואתה בשמים מנין אתה יודע? אמר לו, שוטה שבעולם, כל העולם כולו אני סובל, ואיני יודע מה עשית?\" (ת\"ה בראשית, ט)." + ], + [ + "מהו: \"קול דם אחיך צועק אֵלַי מן האדמה\"?", + "זו דוגמא מאַלֶפת ביותר, שכֵּן האלהות שומעת לצדיקים, אפילו לאחר מיתתם, שכן היא יודעת שהם חיים חיים בלתי־גופניים. אבל מסתירה פניה כליל מתפילת הרשעים, אף בימי עלומיהם, מתוך הנָחָה שהם מתים לגבי חיי האמת, ונושאים עימם את גופם כקבר, כדי לקבור בו את נשמתם העגומה.*שו\"ת בראשית א, ע
___________
", + "במקום אחר כותב פילון, שה' יקַבֵּץ את עם ישראל מגלותו בזכות התפילות של אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, המתפללים בעדם תמיד, אף שנשמותיהם כבר נתפרדו מגופם, וה' שומע תפילותיהם (על שכר ועונש, קסו).", + "העניין שהקב\"ה שומע אל תפילות המתים, נמצא גם בגמרא: \"למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינה, חד אמר הרי אנו חשובים כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים\" (תענית טז, א). ועל חייהם של הצדיקים אף לאחר המוות איתא: \"כל תלמיד חכם העוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת, הרי הוא בחיים ועדיין לא מת, אלא בחיים הוא לעולם ולעולמי עולמים\" (סדר אליהו רבה פרק ד).", + "ואין צריך לומר, שמאמרו של פילון, שרשעים בחייהן קרויים מתים וצדיקים במיתתן קרויין חיים, הולך ונשנה בכמה מקומות בחז\"ל, כגון: \"והמתים אינם יודעים מאומה, אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים וכו'. ואי בעית אימא מהכא, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, חי הוא? אלא המת מעיקרא\" (ברכות יח, ב). ובזהר: \"והא לא אקרי חי אלא מאן דאיהו בארח קשוט בהאי עלמא, כמה דאת אמר (שמואל־ב כג, כ) ובניהו בן יהוידע בן איש חי, והא אוקמוה חברייא, ורשע דלא אזיל בארח קשוט אקרי מת\" (זֹהר חקת, קפב ע\"ב). וראה לעיל ב, יז שו\"ת בראשית א, טז ובביאור שם.", + "בספרו \"על הרע האורב לטוב\", דורש פילון את הפסוק באותה דרך שבשו\"ת שלפנינו, בשיטה שרשעים בחייהם קרויים מתים, אלא שכאן הוא מדייק זאת מלשון הכתוב: \"ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו\", פירושו שלמעשה בפעולה זו הרג קין את עצמו. לעומת זאת נתעלה הבל לחיים רוחניים, שהרי גם לאחר מותו בוקע קולו מן האדמה, ואם הבל נהרג איך ייתכן הדבר שיישמע קולו? כן מדייק זאת מן המלים \"מה עשית\", שפירושם האלגורי: מה גרמת לעצמך, הרי בהריגתו של הבל לא השגת כלום, שהרי הוא נתעלה לחיים רוחניים. ואלה דברי פילון:", + "\"המשך הדברים: \"קין קם על אחיו הבל והרגו\" (בראשית ד, ח), מניח במבט־שטחי, שהבל חוּסַל, אך בבדיקה מדוקדקת (מתברר), שהיה זה קין (שהרג) עצמו בעצמו, וכך יש לקרוא: \"קין קם והרג את עצמו\", ולא מישהוא אחר. ואכן העניין הולם, שכֵּן הנפש אשר ניתקה עצמה מעקרונות, כמו אהבת־הטוב ואהבת־האֵל, מתה היא לחיי מעלָה. וכך הבל, משוּנֶה ככל שיהיה, מֵחַד, נוּתַּק מן החיים, ומאידך נוּתַּק מהגותו של השוטה, וחי באושר את חייו באלהים. ודבר הנבואה מעיד על כך, שכֵּן נמצא שָם במפורש השימוש ב(מילים) \"קול\" ו\"צועק\" את אשר סָבַל (הבל) מקרובו הרע (בראשית ד, י). וזה אשר שוב איננו קיים כלל, הכיצד ידַבֵּר\"? (על הרע האורב לטוב, מז-מח).", + "\"והאלהים אמר: \"מה עשית, קול דם אחיך צועק אלי מן האדמה\" (ד, י). \"מה עשית\" מבַטֵא התמרמרות על מעשה שלא כהלכתו, ולעג כלפי הסבוּר שרָצח את אחיו. התמרמרות היא כלפי רצונו של המבַצֵעַ, לעשות, שכן חָשַק לחַסֵל את הטוב. והלעג, מכיוון שהניח שהוא זָמַם כנגד אדם טוב הימנו, אך למעשה לא זמם כלפי האַחֵר אלא דווקא כלפי עצמו. וכפי שאמרתי קודם לכן, זה הנחשב כמת, חי, במידה וימָצֵא כמבקש אלהים ושומע בקולו. לעומת זאת, הנחשב כבר־קיימא, מת את מות הנפש, לאחר שניתּק מן המידה הטובה, שעל פיה בלבד ראוי לחיות. ולכן \"מה עשית\" שווה ל\"לא עשית דבר\", לא השגתָּ מאומה\" (על הרע האורב לטוב, סט-ע)." + ], + [ + "מדוע נתקלל (קין) על הארץ?302 זו גירסת המתרגם הארמני. אבל בשבעים: ,ἐπικατάρατος σὺ ἀπὸ τῆς γῆς, כמו במסורה: \"ארור אתה מן האדמה\". אין ספק, שתשובת פילון מבוססת על נוסח המסורה והשבעים, וכן הוא גורס ב\"על עבודת האדמה\", כב.", + "הארץ היא האחרון בחלקֵי העולם. ואם זו מקללת אותו, משמע שגם היסודות האחרים ישימו קללות דומות, דהיינו: מעיינות, נהרות, ים, אוויר, רוחות, אש, אור, השמש, הירח, כוכבים וכל השמים כולם303 ראה גם להלן בראשית ד, יד שו\"ת בראשית א, עד ובביאור שם.. אמנם, אם הטבע הדומם והארצי מתנגד ומתקומם לעַוול, האם התכונות הטהורות לא (תתקוממנה) ביֶתֶר שאֵת? ומי שחלקֵי העולם נאבקים בו, היכן עוד ימצא תקוה לגאולה? אתמהה.*שו\"ת בראשית א, עא
___________
", + "מדבריו של פילון יוצא, שפירוש \"מן האדמה\" הוא שקין נתקלל \"על־ידי האדמה\" (ראה גם לעיל ד, ח שו\"ת בראשית א, סז), ועם זאת נתקלל גם על־ידי שאר חלקי תבל. וכן שקללת האדמה כאן היתה מכוונת כנגד קין בלבד. במדרשים ובמפרשים ישנן כמה שיטות בזה.", + "במכילתא נמצא, שהאדמה בעצמה נתקללה בגלל שפצתה את פיה לבלוע את הדם: \"נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו, יב), מגיד שהים זורקן (למצריים) ליבשה והיבשה זורקתן לים, אמרה היבשה, ומה בשעה שלא קיבלתי אלא דם הבל, שהוא יחידי, נאמר לי ארורה האדמה וגו', עתה איך אוכל לקבל דָמָן של אכלוסין הללו? עד שנשבע לה הקב\"ה שאיני מעמידך בדין\" (מכילתא בשלח, פרשה ט).", + "ובמדרשים אחרים נמצא יסוד דבריו של פילון, וביארו שיש כאן שתי קללות, האחת הענשת האדמה על שפצתה את פיה (פסוק יא), והשנייה שקין נתקלל בזה שאף אם יעבוד את האדמה לא תתן לו פירותיה (פסוק יב). ואצל פילון נראה, שלומד משני הפסוקים גם יחד שהאדמה מקללת את קין בזה שלא תוציא לו פירותיה. ובמדרשים: \"ועתה ארור אתה מן האדמה, לפי שנברא גופו ממנה ולפי שפצתה לקחת את דמי אחיך, וגם קללו כי תעבוד את האדמה וגר, שלא תוציא לך כלום ממה שתזרע בה\" (מדרש אגדה). \"ואתה ארור אתה מן האדמה, קיללו שלא ליהנות מן האדמה שלא תהא מצמחת לו כלום, ונתקללה היא בשבילו\" (מה\"ג).", + "ובמפרשי המקרא נמצא כעין פירושו של פילון: \"ועתה ארור אתה מן האדמה, שיבא לו חסרון מפאת האדמה, שיזרע ויטע, כי הוא היה עובד אדמה, ולא תתן האדמה עוד קציר ופרי\" (ראב\"ע). \"כי בכאן לא ארר האדמה בעבורו כאשר באביו, אבל אמר שיהא הוא ארור ממנה, ופירוש הקללה שלא תוסיף תת כחה אליו\" וכו' (רמב\"ן). \"ועתה ארור אתה מן האדמה וכו', כלומר מן האדמה תבוא לך הקללה שלא תוסף כחה לך\" (רד\"ק).", + "וכמדרשו של פילון, שקללת האדמה היתה מכוונת לקין בלבד, נמצא גם בחז\"ל: \"כי תעבד את האדמה לא תסף לתת כחה לך. רבי אליעזר אומר, לך אינה נותנת - לאחר נותנת\" (ב\"ר כב, י). \"ואפשר שהקללה הזאת היתה לקין לבדו, או לקין ולזרעו אחריו\" (רד\"ק).", + "במקום אחר מפרש פילון את תיבת \"ועתה\" שבראש הפסוק: \"וקללות נמרצות הותכו בקין, אשר לא עשה תשובה, בשֶל חטאו הגדול - רֶצַח אחיו. ותחילה הרי אמר לו: \"ועתה ארור אתה מן האדמה\". וראשית (הכתוב) מלמד לא רק הפעם, כשהרג בעָרמה, הוא ארור ומקולל, אלא שכך היה גם קודם לכן, בשעה שהתנַכֵּל להמית. כיון שהמחשבה שווה בעֶרכָּה למעשה המושלם. כל עוד אנו רק שוקלים מעשה רע בדמיון הערום של שִׂכלנו, אזי אין אנו חייבים על הגיגינו, שכּן נפשנו עשוייה לסגת אף בניגוד לרצוננו, אך כשהמעשה מצטרף למזימות, אזי גם המזימה נושאת עוון\"304 ראה גם \"על הפכחון\", מט (מובא להלן לבראשית ט, כז. שו\"ת בראשית ב, עז). (על הרע האורב לטוב, צו-צז).", + "פילון מפרש \"ועתה\" כמו \"גם עתה\". דבריו, שמחשבה רעה כשהוצאה אל הפועל מצטרפת למעשה, הם כלל גדול בשיטת חז\"ל (קידושין מ, א ועוד). ומפירושו נראה, שקין לא הרג את הבל בדרך מקרה, אלא שהתנכל להוליכו ולהמיתו שם. וכן נמצא במדרש חז\"ל: \"ג' חשבו מחשבה (רעה) וגלה הקב\"ה מחשבותם לכל באי עולם, קין ועשו ואבשלום. קין, שחשב בלבו ואמר אני הורג את אחי ואירש את העולם, וגלה הקב\"ה מחשבתו לכל באי עולם, שנאמר ועתה ארור אתה\" (אבות דרבי נתן, נוסחא ב, מה)." + ], + [ + "מהו: \"נאנח ומזועזע305 כך בשבעים: στένων καὶ τρέμων, במקום \"נע ונד\", שבמסורה. וראה להלן הע' 327. וראה באהבת יונתן על התרגום ובהרכסים לבקעה, ש\"גם היושב תחתיו וחרד קרוי נע\". תהיה על הארץ\"?", + "גם זה עניין כללי, ומאחר ובכל הרעות יש דבַר־מה הקיים בהווה ודבַר־מה הצפוי ועומד, הרי שהצפוי מעורר פחד וחרדה, ואילו המיידי גורם צער.*שו\"ת בראשית א, עב
___________
", + "כוונתו לפרש את כפילות הלשון שבפסוק: \"נאנח ומזדעזע\"=\"נע ונד\", שקין נאנח מצרותיו בהווה, ומזדעזע מפחדו לקללות שתבואנה עליו בעתיד. גם במקום אחר הוא מציין את סיכויו העגום של העַוול: \"מה שצפוי להתרחש מוליד בהלה, והרפתקאות ההוה (מחוללות) צער\" (על הרע האורב לטוב, קיט)." + ], + [ + "מהו: \"גדולה אשמָתי מלעזבני\"?306 כך בשבעים: Μείζων ἡ αἰτία μου τοῦ ἀφεθῆναί με, ובמסורה: \"גדול עוני מנשוא\". וכן גם להלן במובאות מספריו האחרים של פילון.", + "אכן, אין אסון מטריד וגדול מאשר להעָזֵב ולהשָכַח על־ידי אלהים. כי היעדרו של מנהיג307 אנרכיה. מ. הוא צרה וצוקה לבני בליעל, אך להשָכַח מלפני מלך גדול, ולהיות מגורש ודחוי על־ידי אדון האדונים, זו פורענות שאין לתארה308 ראה גם להלן בראשית יח, ג שו\"ת בראשית ד, ד..*שו\"ת בראשית א, עג
___________
", + "את דברי קין דורש פילון בקל וחומר, ומה אם חסרון מנהיג בשר ודם הוא אסון לאיש שתחת הנהגתו, על אחת כמה וכמה אם ה' עוזב גבר. פירוש זה הוא מרחיב במקום אחר בכתביו:", + "\"וקין אמר לה': \"אשמתי גדולה יותר מֵעָזוֹב\". משמעותו של משפט זה מתפרשת מעניינים הדומים לו. אם הקברניט יעזוב את הספינה כשהיא מפליגה בים, האם לא מתחייב מכך שכל עסקי השַייט בספינה ישתבשו? ועוד, אם הרַכָּב בשעת התחרות (יעזוב) את רכב הסוסים, האין זה הכרחי שרָכב הסוסים ירוץ במסלול משובש ומבולבל? יתר על כן, אם תיעזב העיר ממושליה או חוקיה - ובידוע שגם החוקים חקוקים (על לב) המושלים - האם לא תכָחֵד בחוסר משטָר307 אנרכיה. מ. וחוקים ורעות גדולות? וכך טִבעי, שהגוף יכלֶה בהעדר נשמה, והנשמה בהעדר שֵׂכל, והשֵׂכל בחסרון מוסריות. ואם כל אחד מאֵלה אשר הזכרתי גורם הפסד לאשר זָנַח, איזו שואה תארע, להערכתנו, למוזנחים מאלהים, להם הִפנה את גבו כלעריקים, וגרשם מתקנות מקודשות ביותר, ומצאם בלתי־ראויים לממשלתו ושילטונו. ויש לדעת ככלל, שהנעזב מהגדול הימנו והגומל לו חסד, צפוי להאשמות והרשָעות עצומות\" (על הרע האורב לטוב, קמא-קמב).", + "הרעיון שבפילון על גודל העונש של הסתר־פנים, נמצא כמעט בלשונו במדרש הגדול: \"הן גרשת אותי וכו', אין לך קשה לעולם מהסתרת שכינה, שכיון שהסתיר פנים נעשה אדם עראי בעולם, וכל צרות ממשמשות ובאות עליו\"309 וראה ברמב\"ם, מורה נבוכים ג, נא..", + "נראה, שפילון הבין את דברי קין: \"גדול עוני מנשוא, הן גרשת אותי\" וגו', כווידוי וגם כקריאת־ייאוש על עונשו הקשה. היינו, אמנם גדול עווני, אבל אהה, הרי גרשת אותי וכו'. ומכאן גם דברי פילון במקום אחר: \"זמן לא רב לאחר הסליחה לקין, מציג (הכתוב) את העובדה, שחנוך חזר בתשובה, ובכך הוא מַבהיר, שמדרכּה של הסליחה להביא לידי תשובה\" שו\"ת בראשית א, פב לפסוק ה, כב. הסיבה לייאושו של קין היא, שהאסון הגדול ביותר לאדם הוא בשעה שהקב\"ה מזניח ומסתיר פנים ממנו. נראה מדברי פילון, שקין הודה שחָטָא, וגם הכיר שאי־אפשר לחיות בלי השגחה פרטית.", + "ומחז\"ל יש שלמדו מפסוק זה שקין עשה תשובה: \"ר' יהודה אמר, תשובה עושה מחצה ותפלה עושה הכל. תשובה עושה מחצה, ממי אתה למד מקין, שנגזרה עליו גזירה, כיון שעשה תשובה310 \"א\"ל (קין להקב\"ה), כל העולם כולו אתה סובל ועוני אינך יכול לסבול, גדול עוני מנשוא. א\"ל, הואיל ועשית תשובה, צא וגלה מן המקום הזה [מה\"ג נוסף: שגלות מכפרת עון]\" (ת\"ה בראשית ט׳:ח׳). נמנע ממנו חצי הגזירה. ומנין שעשה תשובה? שנאמר ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא\" (ויק\"ר י, ה). \"שתי גזרות נגזרו על קין, שנאמר נע ונד תהיה בארץ, כיון שעשה תשובה ואמר גדול עוני מנשוא, נמנע ממנו חצי הגזירות, דכתיב ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד (בראשית ד, טז)311 וראה גם במדרש הנעלם בזֹהר חדש, יט ע\"ד; זֹהר בראשית נד, ב.. פגע בו אדה\"ר. אמר לו, בני, מה נעשה בדינך, א\"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי\" (פסיקתא רבתי, הוספה פ\"ג, דף קצט, ב. ועי' דעת ר' חננא בר יצחק בב\"ר כב, יג). \"וישם ה' אות לקין, רב חנין אמר עשאו אות לבעלי תשובה\" (ב\"ר כב, יב).", + "במקורות אלו נמצא שעשה תשובה, אבל פילון אינו מדבר על התשובה, אלא על סליחה312 וכן להלן בראשית ד, טו שו\"ת בראשית א, עו; ה, כב שו\"ת בראשית א, פב. כעין זה במדרש: \"אמר קין לפניו, רבון העולמים, גדול עווני מנשוא, שאין בו כפרה. ונחשב לו הדבר כתשובה, שנאמר גדול עוני מנשוא\" (פדר\"א, כא)., כי לשיטתו תשובה מוחקת הכל313 ראה להלן בביאור לשו\"ת בראשית א, פה.. ובאמת גם בחז\"ל כאן, שתשובת קין עשתה רק מחצה, ובפילון שהסליחה היתה רק בנוגע להקלת העונש314 שו\"ת בראשית א, עו., וזה כעין \"מחצה\" של חז\"ל.", + "אבל במקומות אחרים בכתבי פילון נמצא, שקין לא עשה תשובה, והוא אומר: \"הן גרשת אותי מעל פני האדמה, - ולכן מפניך אסתר\". ואלה דברי פילון:", + "\"ואחד מהכסילים, אשר חָש לאיזה שׂיא של מצוקה מביאה ההתמַכְּרוּת לחטא, הֵעֵז לומר: \"גדולה אשמתי מֵעָזוֹב\", והרי רע ומר להתיר את חרצובות הנפש הפרועה, אם קשה לרַסֵן אותה במושכות, כשהשוט נטוי עליה\" (על בילבול הלשונות, קסה).", + "\"ודַי נאמר על: \"גדולה אשמתי מֵעָזוֹב\". הבה ונבחון את המשך הדברים: \"אם\" הוא אומר \"גרשת אותי היום מעל פני האדמה, גם מפניך אסתר\" (ד, יד). מה הנך אומר, אלופי ומיודעי? כשתגורש מעל פני כל האדמה האם עוד תיסתר? באיזה אופן? האם תוכל לחיות? ושמא נעלם ממך, שהטבע לא העניק לבעלי חיים את אותם מקומות מגורים, אלא (מקומות) שונים: את הים לדגים ולכל השבט שבמים, את האדמה לכל בני יבָּשה, - וכן האדם הוא יצור יבָּשה לפי מבנֶה גופו, - לכן כל יצור המשַנֶה את שִטחו, וכביכול הולך לארץ זרה, עתיד למות מיד. היבשתיים בהכנסם מתחת לפני המים, ויושבי המים בעלותם על היבָּשה. ואם אכן גורשת מן האדמה, ואתה אדם, לאן תפנה? האם תחַקֶה את טִבעָם של יושבי הים ותשחה במים? אך במים עמוקים תמות מיד. ואולי תחפוץ להעלות כנף, להמריא, לרַחֵף ולהחליף את המין היבשתי במרַחֵף? אלא הבה ונַסֵה לעַצֵב ולהטביע מחדש את הצורה האלהית, אין זה באפשרותך! ובמידה שתתרומם כלפי מעלה, בה במידה תשוב -ובמהירות הבזק- מן המרומים לאדמה, שהיא מקומך. כיצד יוכל אדם, או אי־מי מן הנבראים, להחבא מאלהים? היכן? הוא השוכן בכל מקום, הצופה עד קצוי ארץ, הממלא את היקום, ושום דבר, אף לא הקטון מכולם, אינו נעלם הימנו. והאם מוזר הדבר, שאיש מן הברואים אינו מסוגל להסָתֵר מן הקיים (באמת), בזמן שאין באפשרותו להחלץ מן היסודות הראשוניים, ובהכרח כל החומק מן האחד חוזר ונכנס לאחר, לוּ עשה ה\"קיים\" באומנותו יצור בעל דוּ־קיום, ויחפוץ לחַדֵש אותו כמין יצור החי בכל מקום, הרי במידה ואותו יצור יחמוק מן היסודות הכבדים: אדמה ומים, הוא עשוי להגיע ל(יסודות) הקלים מטִבעם: האויר והאש, ושוב לאחר שהִתוודָע למרומים, ובמידה ויחפוץ להַגֵר מהם, הוא עתיד להחליף לאיזור הפוך, שכֵּן, מכל מקום, הוא חייב להירָאות באחד מחלקי היקום, מכיון שאין ביכולתו לרוץ מחוץ לַכֹּל. ובנוסף, הבורא לא השאיר דבר בחוץ, וניצֵל את כל ארבעת היסודות במלואם להרכָּבַת היקום, על מנת לעשות את כל המושלם מחלקים מושלמים. מאחר, ובדרך כלל אי אפשר לברוח ממעשה האלהים, האין זה חסר כל־תקוה לחמוק מן היוצר והשליט שלו? על כן בַּל יאַמֵץ איש, ללא בדיקה, מסורת שטחית של הדברים, וייחס לתורה תמימות יתֵירָה, אלא יבדוק בקפדנות את הנרמז ממשמעותו העמוקה, ויבין את הדברים לאשורם. ושמא, זהו אשר מתגלֶה במלים: \"אם גרשת אותי היום מעל פני האדמה גם מפניך אסתר\": אם אינך מספֵּק לי את הטוב שבאדמה, וכן אין אני מקבל את הטוב שבשמים, ואם אין לי חֵלק ונחלה בתענוג, - אזי דוחה אני את המוסריות. ואם אין אתה משַתֵּף אותי בטובות האנושיות,- קח לך גם את האלהיות. ואילו הן, באמת, הטובות ההכרחיות בעלות ערך ואמיתיות לגבינו: לאכול, לשתות, להנות בעינינו מגווני־הצבעים, להתמוגג ממנגינות שונות באזנינו, לעלוז מניחוחות העולים בנחירנו בשעת הנשימה, ולמַצוֹת עד תום את כל הנאוֹת הקיבה למיניהן, לא להזניח קנייני כסף וזהב, להיות מוקפים בכּיבודים ושררות וכל אשר נושא עמו תהילה. אך הבה נזנח את התבונה, ההתמדה והצדקה, המכשירות אותנו בחומרתן לחיי־עמל. ואם אכן יש הכרח בדברים אלו, - אין בהם צורך, כבטוב מוחלט, אלא כבאמצעים (להשגת) הטוב. ואתה, יצור מגוחך, הטוען שלאחר שנוּשַלְתָּ מיתרונות גופניים וחיצוניים, שוב לא תבוא לעיני האלהים! ואילו אני אומר לך, והיה אם נושלתָּ, בוא תבוא, לאחר שהשתחררת מכַּבְלֵי הגוף ואזיקיו, תראה את הבלתי־נראה\" (על הרע האורב לטוב, קנ-קנח).", + "\"מדוע תשטתה ותאמר: \"אם גרשת אותי מן האדמה, גם ממך אסתר\". הרי היפוכו של דבר הוא, אם ישַלַח אותך מן הארצי, הוא יַרְאֶה לך את דמותו בבהירות. וזה ניתן להוכחה. אתה הרי סולקתָּ מלפני האלהים, ולאחר שהסתלקת אין אתה שוכן פחות בגופך שלך, שכֵּן הוא (הכתוב) אומר מיד: \"וקין הלך מלפני האלהים וגר בארץ\" (ד, טז). כך, שלא גורשת מן הארץ ונחבאת מן \"הקיים\", אלא נסבת הימנו ומצאת מקלט בארץ - מקום בן־תמותה. ואף גם לא \"כל המוצא אותך יהרגך\" (ד, יד), כפי שאתה התחכַּמְתָּ וטענת, שכֵּן אדם נמצא על־ידי אחד מן השנַים, או על־ידי הדומֶה לו, או שאינו דומה לו, מכל מקום הוא נמצא על־ידי הדומה לו בזכות השָווה והמשותף להם; (ונמצא) על־ידי שאינו דומה לו, בעטיו של השוני המוחלט. הדומה, מחד, שומר את המקורב אליו, ומאידך זה שאינו דומה, משחית את המנוגד לו. ויַדעו נא, קין וכל בן עוולה אחר, שלא כל אשר יפגוש בם יהרגם, ולהיפך, הנוכלים, הקנאים לרָעות מקורבות ודומות, יהיו להם לשומרים ומגינים, ואילו אֵלה אשר עמלו בתבונה וכל מעלה טובה (יראו בו) אויב שאין להשלים עמו, ויהרגו בו כפי יכולתם. הרי ניתן לומר, שכל העניינים, גופניים וכלליים, נשמרים על־ ידי ידידיהם הזהים, ומושחתים על־ידי שונאיהם השונים. ולכן מעיד דבַר אלהים ואומר, בניגוד לתמימותו המעוּשָׂה של קין: \"לא כך\" חֲשוב בדברך (ד, טו). שכֵּן אתה אומר שכָּל אשר מוצא את מאבקךָ באומנות - יהרגך, אך אתה יודע שלא כולם! שכֵן אלפים התיצבו לצידך במערכה, ורק אוהב המוסריות מהווה עבורך אויב שאין לִגבור עליו\" (על הרע האורב לטוב, קסג-קסו).", + "גם בחז\"ל השיטה, שדברי קין אלה לא היו כחזרה בתשובה: \"ת\"ר, ג' באו בלילה וכו', קין דכתיב גדול עוני מנשוא, אמר לפניו, רבש\"ע, כלום גדול עוני מששים רבוא שעתידין לחטוא ואתה סולח להן?\" (סנהדרין קא, ב). ובמקום אחר שתי השיטות: \"ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, לעליונים ותחתונים אתה סובל, ולפשעי אין אתה סובל? ד\"א גדול עוני משל אבא, אבא על מצוה קלה עבר ונטרד מתוך גן עדן, זו שהיא עבירה חמורה שפיכת דמים על אחת כמה וכמה\" (ב\"ר כב, יא). ועיין ברמב\"ן. אם כן בפילון שתי השיטות, כמו בחז\"ל, האחת שקין עשה תשובה315 וכן נראה מספר היובלים ד, ב שעשה תשובה: \"ויבך על אשר הרגו\". וראה להלן לבראשית כז, לח-לט שו\"ת בראשית ד, רלג על הפסוק \"וישא עשו קולו ויבך\", שלדעת פילון בכייה זו היתה אות לתשובתו של עשו., והשנייה שלא עשה תשובה315* וכן ב\"על הרע האורב לטוב\", צו, המובא לעיל לפסוק ד, יא.." + ], + [ + "מהו: \"כל מוצאני יהרגני\"? הואיל ולא היה אדם אחר פרַט להוריו?", + "ראשית, הוא היה עלול להינזק מחלקי העולם שנבראו לעזרת הטובים ותועלתם, - והנפרעים לא במעט מאנשי הרֶשע316 ראה לעיל לפסוק ד, יא שו\"ת בראשית א, עא.. שנית, כי חשש מפגיעתן של החיות והזוחלים, אותם ברא הטבע כדי לענוש בחוטאים. שלישית, ייתכן ויש הסוברים, ש(חשש) מהוריו317 ובכמה ממפרשי המקרא מובא, שהרגו שלא בנוכחות הוריו, וזה מפני יראתו מהם: \"ולא קם עליו בפני אביו, מיראת אביו, אבל נטר לו עַד שהיו שניהם יחד בשדה\" (רד\"ק בראשית ד, ח). וראה בראב\"ע שיטה אחרת, וברוקח., מפני שהיה הראשון (שגָרַם) להם צער חדש, לאֵלה אשר לא ידעו מוות מהו, גרם את אסונם הראשון.*שו\"ת בראשית א, עד
___________
", + "כמדרשי פילון אלה, יש גם בחז\"ל: \"ר' יהודה אומר, נתכנסו בהמה חיה ועוף לתבוע דמו של הבל. אמר להן, לכן אני אומר כל ההורג קין יהרג. אמר ר' לוי, בא נחש הקדמוני לתבוע דינו של הבל, א\"ל הקב\"ה לכן אני אומר כל ההורג קין יהרג\" (ב\"ר כב, יב). \"כל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת מתחתיו, והיו חיות ובהמות מזדעזעות ואומרות מה זה? אומרות זו לזו, קין הרג את הבל אחיו, גזר עליו הקב\"ה נע ונד תהיה. והן אומרות, נלך אצלו ונאכלנו, והיו מתכנסות ובָאות אצלו\" (תנחומא בראשית, ט)318 ובמפרשי המקרא, שהיה ירא שבהיותו נע ונד יהרגוהו החיות הטורפות. עי' רד\"ק, רמב\"ן ורלב\"ג..", + "לפירושו השלישי, שקין היה ירא אולי יהרגוהו הוריו, לא נמצאת מקבילה בחז\"ל. אבל בפירוש המיוחס לרש\"י על בראשית ד, ט: \"כל מוצאי יהרגני, הבהמות והחיות, אבל בני אדם עדיין לא היו שיירא מהן, רק אביו ואמו, ומהם לא היה ירא שיהרגוהו319 וכן בעקידת יצחק כאן., אלא אמר עד עכשיו היתה פחדתי על כל החיות, כמ\"ש ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ (בראשית ט, ב), ועכשיו בשביל עון זה לא ייראו ממני החיות ויהרגוני. מיד וישם ה' לקין אות (שם ד, טו), החזיר מוראו על הכל\". ישנו הרושם, שלפנינו מדרש הבא לאפוקי ממדרשו השלישי של פילון." + ], + [ + "מדוע \"כל הורג קין ישלם שבעה ענשים320 ראה הערה הבאה.?", + "נשמתנו נעשתה והורכבה משמונה חלקים: מהחֵלק השִׂכלי, שאינו ניתן לחלוקה; ומהחֵלק הבלתי־שִׂכלי, המתפצל מטִבעו לשבעה חלקים: לחמשת החושים, כלי־הדיבור וכלי־ההולדה. ושבעת החלקים הללו הם סיבות הרֶשע, והם עתידים ליתן את הדין. והמוות אכן מקובל על המושל הראשי (השֵׂכל), כאשר הרע שוכֵן בקרבו. אי לזאת, כל אשר הורג את השֵׂכל (קין), במַזגו סיכלות במקום חושניות, גורם לפירוקם וניפּוּצָם של שבעת החלקים הבלתי־ שכליים. ומאידך, במידה והמושל הראשי (השֵׂכל) נוטה למוסריות, באותה מידה ייטו גם החלקים הנתונים בידו.*שו\"ת בראשית א, עה
___________
", + "דבריו של פילון כאן מתיישבים ומתבררים על־ידי דבריו במקום אחר בכתביו: \"(ה') אומר: \"כל הורג קין ישלם שבעה ענשים\". אינני יודע מה משמעותו של הפסוק בפי פרשני פשַט הכתובים, כי אין מה שיבהיר מה הם השבעה, מה הם הענשים, ובאיזה אופן יִפְּלוּ ויפרעו321 בשבעים: ἑπτὰ ἐκδικούμενα παραλύσει, שעניינו באמת הוא שההורג ימיט על עצמו שבעה ענשים. אלא שפילון, כדי לסגל את עניין השבעים לדרשתו, מעניק ל־παραλύσει מובנו המילולי של \"פיתוח\", או \"ביטול\". הוראה זו אפשרית במקומות אחרים, אבל אין לה מקום כאן לפי המשך העניין. ובמסורה: \"לכן כל הורג קין שבעתים יוקם\".. לפיכך עלינו להניח, שכָּל זה נאמר על דרך ההשאָלָה ובמשמעות עמוקה. אפשר ש(ה') רצה להודות כדלהלן: ה(חֵלק) הבלתי־שִׂכלי בנשמה מתפצל לשבעה חלקים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, דיבור והולדה. לפיכך אם יאַבֵּד אדם את השמיני, את השכל המושל בהם -קין- הוא יבטל גם את השבעה. כי הם כולם מתחזקים מעצמתו וגבורתו של השכל, ושותפים בחולשתו, ובהפסד הגמור שהרישעה ממיטה עליהם הם נופלים לרפיון ותשישות. ושבעה אלה בנפשו של החכם טהורים ובלתי טמאים, ובכך הם נמצאים ראויים לכבוד, ואילו בנפשו של הסָכל הם טמאים ומשוקצים\" (על הרע האורב לטוב, קסז-קסט).", + "משתי פיסקאות אלה אנו למדים, שכשהשֵׂכל, המושל הראשי על החושים והאיברים, מתרַשֵם ממשרתיו החושניים, כשהם מתמַסרים לרשעתם, יבולע לו וגם להם. וזה ממש מזכירנו: \"מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים\" (משלי כט, יב). אבל אם השֵׂכל המושל יפקח עליהם בטוב טעם ודעת, וידריכם בדרך ישרה - אז הם יִטוּ אליו ויתלכדו סביבו. ולכן מפרש פילון: כל ההורג את קין, את השֵׂכל, ז\"א נשמתו החוטאת, אז שבעתיים יוקם - אז גם יזיק לא רק לשֵׂכל אלא גם לשאר החלקים שהם שבעה, ז\"א שימוּת. וראה גם להלן לבראשית ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט מה שכתב פילון בענין זה. ועל שבעת חלקי הרֶשע ראה להלן לבראשית ד, כג-כד שו\"ת בראשית א, עז.", + "וכעין רעיון זה מפרש רבינו בחיי, על הפסוק \"הלא אם תיטיב שאת\" (בראשית ד, ז) על סמך דברי המדרש בנדרים לב, ב: \"עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן חכם ומלט את העיר בחכמתו (קהלת ט, יד-טו). קרא גוף האדם עיר קטנה, כי כן נקרא עולם קטן; ואנשים בה מעט, הם חמדת הגוף ונפש המתאוה, וכו'; ומלך גדול, הוא יצר הרע, שיש לו עוזרים הרבה, והם כחות התאוות כמלך שרבו חיילותיו; וסבב אותה, על שם שהוא מקיף את הגוף מבית ומחוץ במחשבות רעות ובמעשים רעים, והם המצודים הגדולים שבהם נכשל האדם; איש מסכן חכם, הוא היצר טוב, והוא השכל וכו'; ומלט את העיר בחכמתו, הוא היצר טוב, והוא השכל\" וכו'.", + "תירגום השבעים לפסוק זה הוא: \"כל הורג קין ישלם שבעה ענשים\", ועל יסוד זה מפרש פילון את הפסוק כאן וכן להלן בפסוק כד שו\"ת בראשית א, עז. פירוש זה של \"שבעתים\", שההורג קין ייענש פי שבע, נמצא גם במפרשי המקרא: \"כל הורג קין שבעתים יוקם, כן גזרתי, כל שיהרגנו אקח נקמתו ממנו פעמים רבות\" (רד\"ק). \"ולפי דעתי אין שבעתים לשבעה דורות וכו', אבל פירוש כל הורג קין כפשוטו, שאמר השם לכן כל אשר יהרוג קין שבעתים יוקם ממנו, כי אענוש ההורג אותו שבע על חטאתו, כי אני הבטחתי את קין שלא יהרג, בעבור יראתו אותי והתודותו לפני\" (רמב\"ן פסוק כג). \"כי קרא ה' להורגים ואמר כמדַבֵּר אתם, לכן כל הורג קין כי שבעתים יוקם\" (עקידת יצחק). \"כל מי שיהרוג את קין שבעתים יקם, שבעה פעמים ינקם את דמו של קין ממנו\" (רבינו מיוחס). אבל לפי שיטת חז\"ל והתרגומים, פירוש שבעתיים הוא, שההורגו יינקם לשבעה דורות: \"לשבעה דרין יתפרע מיניה\"322 וכן במה\"ג; ב\"ר כג, ד; תנחומא בראשית, יא; ראב\"ע, ועי' שיטת רש\"י..", + "מדוע ניתן אות להורג־אחיו, שלא יהרוג אותו כל מוצאו, כאשר מן הראוי היה לנהוג ההיפך - למסרו בידי (כולם) לאבדון?", + "ראשית, אחד ממיני המיתה הוא שינוי טבע החיים323 ראה דברי פילון בסוף השו\"ת כאן.. אכן, כאֵבים בלתי־ פוסקים שאינם מעורבים בששון, ופחדים מבעיתים חסרי תקוה טובה, ממיטים הרבה מיתות קשות ומשונות, שהחושניות נותנת. שנית, מיד בתחילה, מתכוון (הכתוב) לכונֵן את החוק בקשר לנשמה שאינה נפסדת, ולהכחיש את דעתם הכוזבת של הסוברים שרק חיים עם הגוף מאושרים הם. כי הנה, אחד מן השנַים324 פי' האחד משני האחים - קין. אָשֵם בחמורות שברעות - חוסר יראת אלהים ורֶצח אח - והוא חי ומוליד בנים ובונה ערים (בראשית ד, יז). ולעומת זאת, מי שהוּכְחָה דביקותו באלהים - נשמד בעָרמה. ודבר אלהים מכריז בבירור, שלא החיים החושניים הם טוב, ולא המות - רע, אלא המתייחס לעיסקי הגוף איננו חיים (לאמיתם). אך ישנם (חיים) אחרים נצחיים ובני אלמוות, והם נופלים בחלקן של הנשמות הבלתי־גופניות. אכן, מה שאמר המשורר על (סלע) סקיללא: \"הוא איננו בן־תמותה, אלא רַע בן־אלמוות\"325 ראה הומירוס, אודיסייאה יב, קיח., הולם יותר לומר על החי חיי רֶשע וחי הרבה שנות־חיים. שלישית, מכיון שקין היה הראשון למעשה הנורא של רצח־אח, (ה') מציע לו חנינה בקשר למקרה הראשון, ושָׂם לפני כל השופטים חוק של חסד ורוֹך, ולא כדי שימנעו מלהרוג את הרעים, אלא שמתוך מעט שיקול־דעת ומתינות יעדיפו חמלה על אכזריות. כי בנוגע לחוטא הראשון, קָבַע (ה') בגודל חכמתו חוק של אדיבות326 או: קירבה. ראה הערת מרקוס כאן. מ. ובגרות; לא להרוג את הרוצח אלא לכַלוֹתוֹ בדרך שונָה. אי לזאת, לא ניתנה לו (לקין) הרשות להימנות על משפחת אביו326* ראה להלן לבראשית ה, ג שו\"ת בראשית א, פא., והכריז כי הוא נכרָת, לא רק מבית הוריו, אלא גם מהמין האנושי כולו, כעין מין מיוחד ונבדל מסוג החי המדַבֵּר, נתון לרדיפה ומנוסָה327 נע ונד. בשונה מן הפסוק המובא בשו\"ת בראשית א, עב. מ., כאדם שהפך ושינה את טִבעו ל(טֶבע) החיות328 ולפי השיטה שקין נהרג על־ידי למך: \"שהיה למך סומא, ותובל־קין מושכו, וראה את קין ונדמה לו כחיה\" (רש\"י ד, כג ע\"פ תנחומא בראשית, יא)..*שו\"ת בראשית א, עו
___________
", + "כשאלתו של פילון נמצא גם באברבנאל, שאלה ח־ט: \"כי הוא, בהיותו שופך דם אחיו, היה ראוי שגם דמו ישפך. למה החמיר הקב\"ה בעונש ההורג את קין שיוקם שבעתים, ולא החמיר כל־כך בעונש קין שהרג את הבל\"?", + "תשובתו הראשונה של פילון היא, שעונש ממושך זה של חיים תמידים בפחד ובבעתה, הוא יותר גדול מאשר מיתה חד־פעמית. וכעי\"ז באברבנאל: \"כל הורג קין שבעתים יוקם. כלומר, כיון שקין איוותה נפשו למות, לכן אני גוזר שלא ימות עתה, אבל שיחיה לקבל ענשו, ומפני זה כל הורג קין, להיותו סותר ומנגד לכוונה האלהית, שבעתים יוקם\". ובחז\"ל חלקו, אם מיתה חמורה או יסורים חמורין, ולדברי רב אשי: \"ממאי דמיתה חמורה דילמא מלקות חמור, דאמר רב אלמלי נגדיה לחננאל מישאל ועזריה פלחו לצלמא\" (כתובות לג, א-ב).", + "תשובתו השנייה היא, שהנשמה לעולם קיימת, ובכך הוא סותר את אלה השואלים מדוע \"צדיק ורע לו רשע וטוב לו\". וה' מכריז בבירור, שלא החיים הגופניים הם העיקר, ולא המות הוא האסון הכי גדול. אלא, שהחיים האמיתיים אינם חיי הגוף, אלא חיי הנשמה. ושיטתו זו הוא מביע בכמה מקומות. ראה לעיל ב, יז שו\"ת בראשית א, טז.", + "תשובתו השלישית היא, שה' קָבַע כאן חוק לשופטים, שינהגו גם במדת הרחמים, אבל בנוגע לחיי המשפחה נכרָת קין מגזעו ונהפך לסוג חדש של \"נע ונד\". על עניין הרחמים הוא מביע גם שיטתו במקום אחר. ראה להלן בביאור לבראשית ו, ח שו\"ת בראשית א, צו, מה שמובא שם מ\"על האלהים שאינו משתנֶה\", עד-עז.", + "במקום אחר שואל פילון, למה לא נזכרה בתורה מיתתו של קין?: \"אך לא נמצאת בתורה בשום מקום מיתתו של קין הארור רוצח אחיו, אלא נאמר עליו הפסוק: \"ה' שָׂם אות בקין, שכל המוצא אותו לא יהרגהו\" (בראשית ד, טו), ומדוע? נדמה לי, כי חוסר יראת אלהים הוא רעה בלי־מצָרִים, המתלהטת ולעולם לא ניתן לכבותה. כך שאפשר לייחס את דברי ממשורר כמתכַּוונים לרעה: \"אין היא בת תמותה, אלא רע בן אלמוות\"325 ראה הומירוס, אודיסייאה יב, קיח.. הדבר בן־אלמוות בחיים שאצלנו, אך ביחס לחיים שלפני האלהים הוא גוויה חסרת־רוח, כפי שהיה מי שאמר: מאוס מזֶבל\"329 ראה להלן לבראשית ה, ג שו\"ת בראשית א, פא. (על המנוסה והפגישה, ס-סא)." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע מאשים למך את עצמו, לאחר חמש דורות, על רצח האח (הבל) על־ידי קין אביו הקדמון. כי (הכתוב) אומר: \"אמר לנשיו עדה וצלה: איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי, אם נדרש מקין עונש פי שבעה, אזי מלמך (יידרש) פי שבעים ושבעה\"?330 כך לפי השבעים: ὅτι ἑπτάκις ἐκδεδίκηται ἐκ Καιν, ἐκ δὲ Λαμεχ ἑβδομηκοντάκις ἑπτά, ובמסורה: \"כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה\".", + "במספָּרים, היחידות קודמות לעשרות בסדר ובכוח, כי הראשונות (היחידות) הן ההתחלות והיסודות וקנֵי־המידה, והעשרות צעירות יותר והן נמדדות ומִשְנִיוֹת בסדר ובכוח. לפי זה השֶבע ראשונִי וקדום יותר מהשבעים, והשבעים צעיר מהשֶבע והורתו בחישוב. ולאחר שעניין זה נקבע, (נֹאמר), שהראשון אשר חטא, מכיוון שאָכֵן לא ידע בבטחון331 פי' שלא ידע בבטחון מה יהיו תוצאות מעשהו., נענש ביֶתר־פַּשטות בהתאֵם למספר הראשוני והמסופק332 המילה אינה מובנת בהקשרה. שמא לפנינו שיבוש מ־ : יסודי. מ., רצוני לומר היחידוֹת. אך השני (למך), שהאיש הראשון (קין) כבר שימש לו כדוגמה, ומחוּסר־תירוצים נתחייב כחוטא מרצונו החפשי. ומכיוון שלא קנה חכמה נשגבת מהעונש הפשוט יותר והראשון, יהיה עליו עדיין לשאת בו (בעונש), ובנוסף לכך יקבל גם את השני, שהוא בעשרות... ולפיכך, קין שהיה הרוצח הראשון, מכיוון שלא ידע את גוֹדֶל התועבה, כי עדיין לא נפגש במוות מעולם, נקנס ביֶתר־פַּשטות, בשבע של יחידוֹת. אך המחַקֶה אותו, שלא היה יכול להתחמק באותה אמתלה -ידיעת השבח- היה ראוי לעונש כפול: (הראשון) שווה ודומה (לקין), ובנוסף השני, השֶבַע של העשָׂרות. כי פְּסַק שבע מונים נחרץ על־פי החוק: הראשון, על־ידי העיניים, אשר ראו את שאינו ראוי. השני, על־ידי האזניים, אשר שמעו את אשר אין הכרח (לשמוע). השלישי, על־ידי האף, שהוטעה על־ידי שריפה וחריכה. הרביעי, על־ידי הטעם, ששירת את תענוגות הבטן. החמישי, על־ידי המישוש, שבעטיו עם החושים הקודמים, ודיכוי הנפש גָרם בנוסף לכך למעשים מסויימים אחרים, כגון: כיבוש ערים על־ידי תפיסת שבויים, וניתוץ מצודת העיר בה שָכנוּ ראשיה. הששי, על־ידי הלשון וכלי־ הדיבור, המדַברים כשיש לשתוק ושותקים כשיֵש לדבֵּר. והשביעי, על־ידי הבטן התחתונה, שבפריצוּת פסולה משלהבת ומלהיבה את התענוגות. וזהו שנאמר, שמקין נתבעת נקמה פי שבע, ואילו מלמך שבעים ושבעה. בשל הסיבות שנאמרו, לפי זה כחוטא שני, אשר לא שָת ליבו לעונשו של הראשון, קיבל לעצמו את הכל, ויש לו גם את (העונש) הפשוט יותר - את היחידות שבמספָּרים, וגם את המרובה ביותר, שהוא דומה לעשרות שבמספָּרים.*שו\"ת בראשית א, עז
___________
", + "פירוש הפסוק \"כי שבעתים יוקם קין\" שבשאלה, אינו דומה לפירוש פסוק זה שבתשובה. כי לפי השאלה, פירושו של הכתוב הוא ענין התרָאָה, מי שיהרוג את קין יוקם שבעתיים, ולפי התשובה כוונת הפסוק היא: קין שהרג בשוגג נענש פי־שבעה, ולמך שהרג במזיד ענשו הוא פי־שבעים ושבעה. ועוד, שמראש השאלה נראה שלמך \"מאשים את עצמו לאחר חמשה דורות\", ופירושו, שסומך על הכתוב לעיל בפסוק טו: \"כל הורג קין שבעתים יוקם\", אבל מפרשו לאחר חמשה דורות.", + "בחז\"ל אין רמז כל־שהוא לחמשה דורות, ושם נמצאת בפי ר' יוסי בר חנינא, המסורה בנוגע לשבעה דורות: \"ויאמר למך לנשיו וכו', קין הרג ונתלה לו ז' דורות\" (ב\"ר כג, ד), וכן בתרגומים: \"ארי לשבעה דרין איתלין לקין, הלא ללמך בריה שבעין ושבעה\" (ת\"א). \"ארום קין דחב יתב בתיובתא, עד שובעה דרין אתלין ליה\" (תרגום יב\"ע). \"ויאמר לו ה' כל מה שאתה מבקש אני אמחול לך, שלא יהרגוך כל מוצאך, ואעשה לך תקנה, כי לא ינקום ממך עון הבל עתה, אמתין לך עד שבעה דורות, הוי אומר שבעתים יוקם\" (מדרש אגדה לבראשית ד, טו). \"כי שבעתים, עד שבעה דורות וכו', כי השם האריך אפו על קין עד שבעה דורות\" (ראב\"ע, שם). והנה יש שדרשו כי שבעתים הוא לשבעה דורות (חז\"ל והתרגומים), ויש שפירשו עונש פי שבעה (מפרשי המקרא). פילון הלך בעקבות פירוש השבעים, שהכוונה לשבעה ענשים (גם לעיל ד, טו).", + "נראה, שמלבד זה שמע פילון על מסורת מדרשית, שאחר חמשה דורות (חנוך, עירד, מחויאל, משותאל, למך) ינקום ה' את רציחת קין, וחז\"ל הם בשיטה של שבע דורות (מאדם הראשון)333 ברד\"ק: \"שאמרו במדרש, שיתלה לו העון עד שבעה דורות, והרגו למך שהיה דור ששה לו ושבעה לאדם\" (רד\"ק לפסוק טו). ובשיטה אחרת לראב\"ע, לפסוק יט, על נשי למך ש\"לא רצו להזקק לו, בעבור שאמרו למה נזקק לבעל ונוליד בנים, שהוא הדור השביעי וההורג אותם אין לו דמים, כי תחלת החשבון מקין. ולמך אמר להן, כי התחילה מאדם, והנה למך השביעי, והגזרה כבר בטלה\". ואולי יש לדייק בדברי פילון, שכוונתו שאפילו בנים בריחוק דורות שכזה הם נושאים חטא אבותם. ויסוד לכך אפשר לראות בדבריו ב\"על הפכחון\", מט (מובא להלן לבראשית ט, כז לשו\"ת ב, עז), שם תולה את קללת כנען בחטאו של אביו חם, על סמך הפסוק \"פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים\" (שמות כ, ה). ואולי התכוון גם כאן לאותו הרעיון, שלמך חשב שרק \"על רבעים\" פוקד ה' עון אבות על בנים ולא למעלה מזה, ולמה יפקוד עליו עונו של קין לאחר חמשה דורות? ופילון מבליע בהטעמתו, שמקרה למך הוא יוצא מן הכלל, הואיל והוא כחוטא שֵני כבר ידע על המוות שלא הכירו קין. ומשום שלא שָׂם לבו לזה, ייפקד עליו עון אביו הקדמון אפילו לאחר רבעים..", + "דרושו של פילון הוא, שלמך חיקה את מעשיו של קין, לכן נענש לא רק בחטאו הוא, אלא גם בעוונו של קין. וכן דרשו בברייתא: \"והא כתיב פוקד עון אבות על בנים (שמות כ, ה), וכתיב ובנים לא יומתו על אבות (דברים כד, טז), ורמינן קראי אהדדי, ומשנינן, לא קשיא, הא בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם\" (ברכות ז, א). וכעי\"ז בסנהדרין כז, ב, וברש\"י שם: \"כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ונפרעין מהם עונותיהן ועון אבותם\".", + "שיטת פילון שקין שוגג היה, נרמזת בחז\"ל: \"ר' נחמיה אמר, לא כדינן של רוצחין דין של קין, קין הרג ולא היה לו ממי ללמוד, מכאן ואילך כל ההורג קין יהרג\" (ב\"ר כב, יב). וכלשון פילון, שקין לא בא מעודו לידי ידיעת המוות, נמצא גם בחז\"ל: \"א\"ל קין, רבש\"ע, לא ידעתי ולא ראיתי הרוּג מימַי, וכי הייתי יודע שאני מכהו באבן והוא מת?\" (ת\"ה בראשית, ט).", + "בחז\"ל והמפרשים שתי שיטות בנוגע ללמך, שלמך לא הרג כלל334 \"קין הרג ונתלה לו ז' דורות, ואני שלא הרגתי אינו דין שיתלה לי על זה\" (ב\"ר כג, ד). וברש\"י ובלשון ת\"א ותרגום יב\"ע, ועי' ברמב\"ן. וגם השיטה שהרג את הנפש, אלא שגם למך לא היה מזיד: \"ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין. א\"ל ארבע משפחות עתידות לצאת מהבל ובטלת מן העולם, כך תפתח הארץ את פיה ותבלע לך ארבעה משפחות, אלו הן חנוך עירד ומחויאל ומשותאל. וכיצד נהרג קין וכו', למך בן בנו היה שביעי לדורות, וסומא היה יוצא לצוד ובנו אוחזו בידו, כשהיה רואה אותו תינוק חיה היה אומר לו, א\"ל כמין חיה אני רואה, מתח את הקשת כנגדו והרג את קין, ראה אותו תינוק מרחוק הרוג וקרן במצחו, א\"ל ללמך, אבי, הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו, א\"ל למך ווי לי, זקני הוא. טפח שתי ידיו בחרטה, ונגע בראש התינוק והרגו בשוגג, שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי\" (ת\"ה בראשית, יא)335 אבל בכמה מקומות להיפך, שקין היה מזיד ולמך היה שוגג: \"אם קין שהרג בזדון כל ההורגו נהרג עליו, אני שלא הרגתי אלא בשגגה על אחת כמה וכמה\" (מה\"ג). \"קין שהרג מזיד נתלה לו עד שבעה דורות, אני שהרגתי שוגג, לא כל שכן שיתלה לי שביעיות הרבה\" (רש\"י).." + ], + [], + [ + "מדוע אדם, כשהוליד את שת, אומר עליו: \"כי אלהים הקים לו צאצא אחר תחת הבל, אותו הרג קין\"?", + "אמת, שֵת צאצא אחֵר והתחלת לידה אחרת של הבל, בהתאם לעיקרון טִבעי מסויים. כי הבל דוֹמֶה לאדם הבָּא מלמעלה כלפי מטה336 אבל בפרקי דרבי אליעזר להיפך, שחוה ראתה שקין הוא מן העליונים: \"והאדם ידע את חוה אשתו, מהו ידע? שהיתה מעוברת וראתה דמותו שלא היה מן התחתונים אלא מן העליונים, והביטה ואמרה קניתי איש את ה'\" (פדר\"א, כא)., ולפיכך גם ניזוק, ואילו שֵת (דומה לאדם הבָּא) מלמטה כלפי מעלה, ולפיכך הוא מתוַוסף. והוכחה לכך; ש\"הבל\" מתפרש כ\"מובא ומוקרב לאלהים למרום\"337 לפי מרקוס, ממציא פילון אטימולוגיה זו על סמך מובן ההפעיל של השרש \"יבל\" (ראה מרקוס עמ' 48 הע' j)., ואין זה מן הראוי להגיש כלפי מעלה כל דבר שהוא, אלא רק את הטובים, כי (האלהים) איננו סיבת הרע338 ראה לעיל הע' 251.. אי לזאת, יש בבלתי־קבוע, בלתי־מוגדר, עמום, מבולבל ונבוך - תערובת הולמת של שבח וגנאי; שבח, כי הוא מוקיר את העילה (הראשונה), וגנאי, כי בשעה שאירע דבַר־מה, והתרחש לגמרי במקרֶה, הוא לא שׂם לבו ואינו נותן תודה. לפיכך גם הטבע הפריד בין הלז (קין) ותאומו. ומצא את הטוב (הבל) ראוי לאלמוות, ופִתַּח אותו לקול הנעתר אל האלהים339 כוונתו, שהבל נהפך למליץ יושר., אך את הרע (קין) הוא מסר לאבדון. אך \"שת\" מתפרש כ\"בַּמַּיִם\"340 נראה שכוונתו כאן שהוא \"שותה\" (ראה מרקוס עמ' 49 הע' e), וכפי שמובא להלן לבראשית ה, ג שו\"ת בראשית א, פא. וכן במקום אחר בכתביו: \"שֵת פירושו \"שותה\", וכשם שהזרעים והצמחים שעל האדמה גדילים, מְניצים ומְניבים פירות רבים, אם הם מוּשקִים, אך הם נובלים אם הם יבשים משטף המים. כך גם הנשמה, כפי שמתברר, בשעה שהיא מוּשקִית בנחל רענן של חכמה היא מניצה ומִשתפֶּרת\" (על צאצאי קין וגלותו, קכה). וראה בקטע מדרש, הנדפס במבוא ל\"אגדת בראשית\" סי' יב: \"ויקרא את שמו שת, בשביל שנשתל תחת הבל\"., בהתאם לשינויים החלים בצמחים הגדֵלים ומשגשגים ונושאים פרי, כשמַשקים אותם. אֵלה הם סִמלי הנשמה. ובכן, לא יאמר עוד איש שהאלהות - סיבת כולם, הטובים והרעים, אלא רק סיבת הטובים בלבד, שרק הם מצמיחים טוב - נֵצֶר חַי.*שו\"ת בראשית א, עח
___________
", + "פילון מבאר, ששֵת הוא אביו של דור חדש, והוא לידה אחרת של הבל. ובמדרש: \"עד שנולד שת וכו', ומעשיו דומין למעשה הבל\" (פדר\"א, כב). ובראב\"ע: \"וטעם תחת הבל, במקומו\". \"איך אשיתך בבנים וגו' (ירמיה ג, יט), אין הלשון הזה אלא לשון השתופייה, שנאמר כי שת לי אלקים זרע אחר\" (ת\"ב שלח, טו). \"הוה משמש שת באתר דהבל\" (תיקוני זהר קיט, א).", + "שיטתו של פילון כאן היא, שהבל היה סמל הטוב הקיצוני, והיה יכול להיות רק שמיימי, וקין היה סמל הרע הקיצוני, ולא יכלו שניהם להתקיים בעולם, ולכן הובא הבל ונקרב במרום לאלקים, וקין נמסר לאבדון, ואחריהם נולד שת שהוא ממוזג.", + "בפירושו האלגורי מתאר פילון את סמלי קין והבל כתאומים. ועל הולדתם תאומים מובא במדרש: \"ר' יוסי אומר, קין והבל תאומים היו\" (פדר\"א, כא).", + "למרות שפילון כאן דורש ששת הוא לידה אחרת של הבל, הרי במקום אחר הוא מציע, שמפני שלא אמר הכתוב \"זרע שונֶה\", אלא \"זרע אחר\", יש ללמוד מכך ששת לא היה שווה לא להבל ולא לקין: \"כש(הכתוב) אומר ששת צָץ ועָלָה \"מזרע אחֵר\", לא הבהיר אחֵר ממי, האם מהבל שנרצח על־ידי אחיו, או שמא מקין הרוצח. ושמא היה הרך הנולד שונֶה משניהם, (נבדל) מקין - כעויין, שהרי צימאון למידה הטובה הוא האויב הגדול ביותר לרעה העריקה, (ונבדל) מהבל - כידיד וקרוב. הרי (הכתוב אומר) \"אחר\" ולא \"שונֶה\", כך (שונֶה) המתחיל מן המְסַיֵם, והחי עם הנולדים (שונֶה) מן החי עם אלה שאינם נולדים. לכן הבל, אשר עזב את כל אשר בן־תמותה, שינה מקומו ועבר לטבע משופּר יותר, ואילו שת, בהיותו זרע של המוסריות האנושית341 והרמב\"ם כותב במורה נבוכים א, ז, שהיה שת \"שָלֵם השלימות האנושי\"., לעולם לא יעזוב את גזע האנשים342 ראה להלן בראשית ה, ג שו\"ת בראשית א, פא., אלא יגיע עד לגידול הראשון - עד למספָּר עשר המושלם, מספָּר אשר בו קם נח הצדיק342* ראה להלן בראשית ה, כט שו\"ת בראשית א, פז, בסופה.. (מחזור) שני ומשופר, הוא משֵם בנו (של נח) ועד לסוף מחזור העֶשֶׂר האחר, אשר לו נותן אברהם הנאמן את שמו. השלישי מושלם יותר ממחזור של עשר, הוא מחזור של שבע, ממנו (מאברהם) ועד למשה הנחשב כחכם־בכֹּל. והוא שביעי לאברהם, לא במעגל החיצוני של הקדשים כמבקש להסתופף בצילם, אלא כחבר המבַלֶה את חייו בהיכלות (ה')\" (על צאצאי קין וגלותו, קעב-קעג).", + "לדברי פילון כאן, אין קין והבל נחשבים בשלשלת מניין הדורות, אלא שת. דבר זה נמצא במדרש הנעלם: \"א\"ל ר' חייא, קין והבל לא היו אלא להתחזאה רמיזא עילאה, אבל שת לא אתא לעלמא אלא לאשתלשלא עלמא מיניה, ובג\"כ אמר בדמותו בצלמו\" (מדרש הנעלם בזהר חדש, יט ע\"ד). \"ואוליד שם, מכאן אתייחסו דרי דצדיקייא בעלמא\" (זהר אחרי מות עז, א). ונראה, שזה כוונתם בבמדבר רבה יד, יא: \"ויקרא את שמו שת, שממנו הושתת העולם, לפי שהבל וקין נטרדו מן העולם\".", + "מניין הדורות שבפילון, הוא מניין הדורות הנמצא במשנה: \"עשרה דורות מאדם עד נח וכו', עשרה דורות מנח עד אברהם. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל שכר כולם\" (משנה אבות ה, ב). כעין הביטוי על \"אברהם הנאמן\", נמצא באבות דרבי נתן פרק לב-לג, בקשר לאותה משנה: \"עשרה דורות מאדם ועד נח וכו', ולא הביא עליהן מי המבול בשביל צדיקים וחסידים שהיו בהם וכו'. עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו', עד שבא אברהם אבינו והלך בדרכי הקב\"ה וכו'. ולא עוד, אלא שהיה אברהם אבינו עושה צדקה תחלה וכו', עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב\"ה, ובכולן נמצא שלם\" וכו'.", + "מניין שבע דורות מאברהם ועד משה לא מצאתי בחז\"ל, וסדרם: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה." + ], + [ + "מדוע קיווה אנוש, בנו של שת, לקרוא בשם ה' אלהים?343 שאלת פילון מבוססת על נוסח השבעים: οὗτος ἤλπισεν ἐπικαλεῖσθαι τὸ ὄνομα κυρίου τοῦ θεοῦ. שתירגמוהו: \"(אנוש) קיווה לקרוא בשם ה' האלהים\". נוסח המסורה הוא: \"אז הוחל לקרא בשם ה'\". השבעים מפרשים \"הוחל\" משרש \"יחל\", ומוסיפים את התיבה \"האלהים\".", + "אנוש מתפרש \"אדם\", והוא נחשב כאן לא כדבר מעורָב, אלא כחֶלקָה ההגיוני של הנשמה -השֵׂכל- אשר לו נאה התקווה במיוחד. שכֵּן, לחַיות הבלתי־ שׂכליות אין חלק בתקווה. והתקווה היא ציפייה כל־שהיא לחדווה, כי קודם לחדווה - התוחלת לטובות.*שו\"ת בראשית א, עט
___________
" + ] + ], + [ + [ + "מדוע, לאחר התקווה אומר (הכתוב): \"זה ספר תולדות בני האדם344 כך בשבעים: ἀνθρώπων \"בני אדם\", ובמסורה: \"אדם\".\"?", + "במילים אלה הופך (הכתוב) את המאמר הקודם מהימן. מהו האדם? האדם הוא זה אשר השיג חלק גדול ומופלא יותר מכל שאר החיות, בַּתקווה. ועניין זה מפורסם הוא, כביכול חָרוּת בַּטבע, כי השֵׂכל האנושי הוא בעל תקווה מטִבעו.*שו\"ת בראשית א, פ
___________
", + "פילון מפרש \"הוחל\" מלשון \"יחל\", במובן תוחלת ותקווה, ויסודו בתרגום השבעים, וכן הוא כותב במקום אחר: \"כי הכשדים (העברים)345 ראה קולסון עמ' 8 הע' a, שלעתים קרובות משתמש פילון בכשדית כשם נרדף לעברית. מכַנִים את האדם \"אנוש\", מפני שהאדם הוא היצור היחידי לאמיתו המייחל לטובות... ומִזה עוֹלֶה בבירור, שאין הוא מחשיב את המיואש לאדם, אלא לחיה בדמות אדם, מאחר ונשלל ממנו הקניין הקרוב ביותר לנשמה האנושית - התקווה. ולפיכך, ברצונו להלל בכל־שֶבח את המקַווה, אומר (הכתוב) תחילה, שהוא שָׂם תקוותו באבי־הכֹּל ובוראו, ומוסיף (בפסוק הסמוך) \"זה ספר תולדות בני אדם\", אף שאבותיו ואבי אבותיו כבר נולדו\" (על אברהם, ח-ט). דבריו האחרונים מתבררים ב\"על הרע האורב לטוב\", המובא להלן בביאור.", + "פירוש תיבת \"הוחל\" שבמקרא שרוי במחלוקת. יש מפרשים אותו מלשון \"חילול - חולין\", ויש מפרשים מלשון \"תחילה\" או \"תפילה\". וגם עניין \"לקרא בשם ה\"' שרוי במחלוקת, לחיוב או לשלילה; אם הניחו את הקב\"ה וקראו שֵם השם על אליליהם, או שהחֵלו להתפלל לה'. \"אלהים אחרים למה נאמר, שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר אִלו נקראו בשמו כבר היה בהם צורך, והרי נקראו בשמו ואין בהם צורך. ואימתי נקראו בשמו? בימי אנוש בן שת, שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה\"' (מכילתא יתרו, ו; ספרי דברים, מג; תנחומא נח, יח). ומכאן, שבימי אנוש התחילו לחלל ולקרוא את ע\"ז בשמו של הקב\"ה. וכן ברש\"י ובת\"י. וברמב\"ם הלכות עכו\"ם א, א: \"בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדול ונבערה דעת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן התועים היה\".", + "ובתרגום אונקלוס שתי נוסחאות: \"ביומוהי חלו בני אנשא מלצלאה בשמא די\"י\", \"ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה\"'. וברד\"ק מביא את שתי הנוסחאות מתרגום אונקלוס: \"ובתרגום אונקלוס מצאנו שתי נוסחאות, יש נסחא בכן ביומוהי שריאו בני אנשא לצלאה בשמא דה', פירש הענין אז הוחל לשון תחלה, כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם ה', כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא היתה דעתם שהתפלה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב\" (עיי\"ש). לפי נוסח זה, מדובר כאן בשבחו של אנוש, שבימיו התחילו להתפלל לה'. ובפירוש רס\"ג על התורה כעין פילון: \"שהוא (אנוש) היה הראשון בימיו שהכיר בוראו והתחיל להתפלל ולקרא ולהתחנן אל ה', ולכן נאמר ויקרא בשם ה\"' (גנזי שכטר, כרך א עמ' טו). ובאבן עזרא: \"והוא מגזרת תחלה, והטעם שהחלו להתפלל\", וכן ברשב\"ם. והאברבנאל מפרש את דברי האבן עזרא: \"והראב\"ע פירש לשבח, שבימים האלו החלו בני אדם להזכיר את יוצרן, ולכוין מעשיהם ותפלותיהם לשמו, והוא באמת הנראה מפשט הכתוב וכו', שבימי אנוש התחילו להתפלל ולקרא בשם ה' בכל מעשיהם, לפי שעם היות שקודם לכן בימי אדם והבל ושת היו משערים במציאות האל, הנה לא היו קוראין ומתפללים אליו, כי בימי אנוש התחילו בזה, ומאנוש נמשך לקינן ומדור אל דור\". פירוש זה, ש\"הוחל\" לשון תפילה, הוא כעין רעיונו של פילון, אלא כאן שהאדם מייחל, וכאן הוא מתפלל, אבל גם תקווה הוא מלשון תפילה: \"שישראל מקווין בבתי כנסיות\" (פרקי דרבי אליעזר, ל). \"א\"ר חמא ב\"ר חנינא, אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ואמץ לבך וקוה אל ה\"' (ברכות לב, ב).", + "פילון דורש סמיכות הכתובים: \"אז הוחל (=קיווה) לקרוא בשם ה' זה ספר תולדות אדם\" (ד, כו-ה, א), ומפרש כי תולדות אדם הן הן התקווה. וכן הוא כותב במקום אחר: \"'אז קיווה לקרוא בשם ה' אלהים', והוא מוסיף במפורש \"זה ספר תולדות בני האדם\". ודבריו חשובים מאד, כי בזה נרשם הוא בסִפרו של אלהים, כי רק אדם הוא בעל תקווה, וכן גם היפוכו - המתייאש אינו אדם\" (על הרע האורב לטוב, קלט).", + "לפי מדרש זה, היה אנוש הראשון שקיוה לתשועת ה'. והכתוב \"זה ספר תולדות אדם\" נסמך לתולדות אנוש, מפני שבלשון הקודש אנוש מובנו \"אדם\", וזה רמזה תורה, שאנוש בלבד, שהוא המקווה לעזרת ה', ראוי להיקרא אדם וראוי להיכתב בספר תולדות בני אדם." + ], + [], + [ + "מדוע, בסיפור התולדות, לא הזכיר עוד את קין, אלא את שֵת, עליו הוא אומר; שנולד בדמותו ובצלמו (של אדם)? ומכאן מתחיל (הכתוב) למנות את שלשלת הדורות ממנו (משת)346 ראה לעיל ד, כה שו\"ת בראשית א, עח ובביאור, ובהע' 342 שם..", + "(הכתוב) איננו מצַרֵף, לא לשלשלת ההגיון ולא לשלשלת המניין, את המתנקש, המגואל והאכזרי. כי כפי שאמר מי שאמר, יש לראותו כזֶבל347 ראה לעיל הע' 329., ולהשליכו החוצה. לפיכך אין (הכתוב) מצביע עליו, לא כיורשו של אביו הארצי ולא כראשית הדורות שלאחריו. ולעומתו, הוא מבדיל את שֵת כחָף מפשע משתי סיבות, היות והוא שותה348 ראה לעיל הע' 340, ומה שמובא שם ממדרש אגדת בראשית., כי אביו השקהו, וכן הוא מוליד תקווה בגידולו ובהתקדמותו349 ברמב\"ם: \"אמנם שת, כאשר לימדהו והבינהו (אביו), ונמצא שלם השלמות האנושי, נאמר בו ויולד בדמותו כצלמו\" (מורה נבוכים א, ז).. לכן לא מקרֶה הוא, ולא לשוא אומר (הכתוב), ש(שת) נולד בדמותו ובצלמו של אביו, (כי אם) כנזיפה לבכור (לקין), שמחמת הרצה המגואל אין הוא נושא בקרבו כלום מגוף אביו או מנשמתו. לפיכך הפרידו (הכתוב) והפרישו מקרוביו349* ראה לעיל ד, טו שו\"ת בראשית א, עו, בסופה., ולעומתו נתן ל(שת) חלק מכבוד הבכורה.*שו\"ת בראשית א, פא
___________
", + "מדרשו של פילון נמצא גם בחז\"ל: \"ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו [ויקרא את שמו שת]. מכאן אתה לומד, שלא היה קין מזרעו ולא מדמותו ולא מצלמו של אדם, ולא מעשיו דומין למעשה הכל, עד שנולד שת, שהיה מזרעו ודמותו, ומעשיו דומין למעשה הבל אחיו, שנאמר ויולד בדמותו בצלמו. רבי ישמעאל אומר, משת עלו ונתיחסו כל הבריות וכל דורות הצדיקים, ומקין עלו ונתיחסו כל דורות הרשעים והפושעים והמורדים\" וכו' (פדר\"א, בב). ובזֹהר: \"תוקפא דאדם הראשון דא שת, דהוה בדיוקנא דאדם הראשון ממש\" (זֹהר משפטים קיא, ב).", + "כדאי לציין את הביטוי שבפילון: \"שלשלת ההגיון (-החכמה) והמניין\". ביטוי זה נמצא במשנה, אולם שָׁם בקשר לסנהדרין: \"אין בית דין יכול לבטל דברי חבירו, עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין\" (עדיות א, ה), וכן בבבלי (גיטין לו, ב, ובעוד מקומות). אבל במשנה אבות: \"חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין\" (אבות א, ז, לפי שינויי נוסחאות שבגליון). ואולי הושאל הביטוי באבות משָם." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע נאמר, שחנוך, אשר התחרט, חי מאה ששים וחמש שנה לפני שעשה תשובה, ולאחר שעשה תשובה (חי) מאתים שנה?354 פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו\"ת הבאה).", + "... אמנם, המאתים של החזרה בתשובה מורכבות משתי מאות, בהן המאה הראשונה מגלָה רק טוהר מעוולוֹת, ואילו האחרת את מלוא המוסריות של האדם המושלם. יען, כי מוכרחים תחילה לכרות את החלק הנגוע בגוף־נגוע, ורק אז להעלות בו ארוכה, כי זה (הטיפול) הראשון, בעוד שהלז בא בשנייה...*שו\"ת בראשית א, פג
___________
" + ], + [ + "מהו: \"וחנוך היה רצוי לאלהים, מאתים שנה אחרי הולידו את מתושלח\"?350 כך בשבעים: ὐηρέστησεν δὲ Ενωχ τῷ θεῷ μετὰ τὸ γεννῆσαι αὐτὸν τὸν Μαθουσαλα διακόσια ἔτη ובמסורה: \"ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה\". וראה גם להלן לפסוק כג-כד שו\"ת בראשית א, פה.", + "בראשית הבריאה מחוקק (הכתוב) את המקורות לכל הדברים הטובים. ברצוני לומר בעֶרך כך: מעט קודם הגדיר (הכתוב) את הרחמים והסליחה351 בראשית ד, יג. וראה הע' 312 שם., ועכשיו הוא חוזר ומגדיר את התשובה, מבלי ללגלג ומבלי להאשים אף אחד מאֵלה שחטאו, ככל הנראה. ובבת אחת הוא מגַלֶה את ירידת הנשמה מרישעה למוסריות352 \"ירידת\"? \"עליית\" מיבעי ליה, אלא אפשר שפילון נתכוון לתאר את הרישעה כבעלת \"גובה לב\", ואת המוסריות כבעלת \"הענווה\". ולפיכך הירידה היא עלייה לאמיתו של דבר., בדומה לשיבתם של הבורחים ממלכודת. ו(חנוך), כשהגיע לפרקו והיה לאָב, מיד כשהוליד, עשה את ראשית הטוב והיפה, שנאמר \"היה רצוי לאלהים\". ואף שלא נשאר ביראתו לעולם353 מכאן יוצא, שלפי פילון העולם עגול ככדור. וכן בזֹהר ויקרא י ע\"א ובמקורות נוספים המובאים בניצוצי זֹהר שם. בבבלי פסחים צד, ב נחלקו לענין מהלך החמה בלילה, שלפי חכמי ישראל היא מהלכת למעלה מן הרקיע, ולפי חכמי אומות העולם היא מהלכת למטה מן הרקיע. לפי חכמי ישראל הארץ היא שטחית (ראה פי' מהרז\"ו לב\"ר ו, ח), ולפי חכמי אומות העולם היא ככדור (ראה פי' עיון יעקב לספר עין יעקב, חגיגה יב, א), ולדברי רבי שם, נראין דברי חכמי אומות העולם., בכל זאת, כל אותה התקופה נחשב כראוי לתהילה, שכֵּן היה רצוי שנים כה־רבות. ו(השנים) הרבות נזכרו בדרך סֵמל, שֶמָא לא בשֶל התנהגותו, אלא עקב דימויו בעיני האחרים. מכל מקום, מגלֶה (הכתוב) את סדר הדברים, שזמן לא־רב לאחר הסליחה לקין, מציג (הכתוב) את העובדה שחנוך חזר בתשובה, ובכך הוא מבהיר, שמדרכָּה של סליחה להביא לידי תשובה.*שו\"ת בראשית א, פב
___________
" + ], + [ + "מדוע נאמר, ש(חנוך) חי שלש מאות ששים וחמש שנה לאחר שחזר בתשובה?", + "ראשית, משום שבשנה שלש מאות ששים וחמשה ימים, אי לזאת, סיבוב השמש מצביע באופן סִמלי על חיי החוזר בתשובה. שנית, כשם שהשמש היא סיבת היום והלילה, הסובבת יומם בחצי הכדור הארצי ולילה מתחת לארץ353* ראה לעיל הע' 350., כך גם חיי בעל־התשובה כוללים מן חחושך ומן האור. מן החושך - מפגיעתן של התאוות והעוולות, ומן האור - כאשר אור המוסריות בוהק, ונוגהוֹ טהור ביותר. שלישית, (הכתוב) קָצַב לו את המספר המָלַא, אשר בו מעוטרת השמש, שהיא ראש המאורות השמימיים. ובמספר זה נכלל גם הזמן הקודם לחזרה בתשובה, מתוך חנינה על אשר חטא לפָנים. כי האלהים בטובו, מעניק חסדים גדולים בעין־יפה, ועם זאת, הוא מעביר על פשעים ישָנים הראויים לעונש, של החפֵצים במעלות הטובות.*שו\"ת בראשית א, פד
___________
", + "מדוע אחרי סופו של חנוך מוסיף (הכתוב) ואומר \"היה רצוי לאלהים\"?354 פי' שהרי ברוב שנותיו הראשונות לא עשה תשובה (ראה בשו\"ת הבאה).", + "... שנית, הוא מהלל את החוזר בתשובה, מפני שנשאר בכוונתו הטובה, ולא חזר ממנה עוד עד סוף ימיו. כי הנה קיימים אנשים, אשר לאחר שטעמו קצָרוֹת מן הטוב והיפה, וניתנה להם תקווה שיבריאו, הם חוזרים במהרה שנית לאותה המחלה.*שו\"ת בראשית א, פה
___________
", + "עיקר מדרשו של פילון בארבעת שו\"ת אלה הוא, שחנוך היה חוזר בתשובה. הפסוק אומר: \"ויתהלך... אחרי הולידו\", היינו שרַק לאחר הולידו את משותלח התהלך חנוך את האלהים, ולא לפני כן. ומזה מדרשו, שלפני לידת משותלח היה חנוך חוטא. תקופת חזרתו בתשובה היתה מחולקת לשניים, מחציתה הראשונה \"סור מרע\", והשנייה \"ועשה טוב\". ועוד, הפסוק של מספר שנות חייו \"ויהי כל ימי חנוך\" וגו' בא ללמד, שמכיון שחנוך חזר בתשובה, נמחקו לו עוונותיו הראשונים, שהרי התורה כוללת במספר ימיו גם את השָנִים שעמד בחטאו. זאת ועוד, שאחר שחזר חנוך בתשובה, הוא החזיק בתומתו עד סוף ימיו, ומעולם לא שָב לסורו.", + "לפי שיטה זו, לא היה חנוך צדיק מלכתחילה, אלא ששב בתשובה ונהפך לצדיק, וכך המשיך עד אחרית ימיו. לפי השיטה שבחז\"ל, היה חנוך פעמים צדיק ופעמים רשע: \"ר' אייבו, חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב\"ה עד שהוא צדיק אסלקנו\" (ב\"ר כה, א). או \"תניא, חנוך בן ירד צדיק היה, וקל על עצמו להרשיע, ולקחו הקב\"ה קודם זמנו, לעשות חסד עמו, ושיתן לו שכר טוב לעולם הבא וכו'. כך הקב\"ה רואה בני אדם קטנים ונותנין ריח, והכל גלוי לפניו, ורואה שעתידין להרשיע וכו', ומקדים להם חסד כדי ליהנות בהם בגן עדן, ועכשיו כשהם טובים מסלקן מן העוה\"ז ליתן להם שכר בעוה\"ב וכו'. כך חנוך, בעוד שהיה צדיק והדוֹר כלם חייבין, ראה הקב\"ה, שאם יניחהו ילמוד ממעשיהם, וסלקו קודם זמנו מן העולם קודם שיבאיש ריחו\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש יט, ב-כ, א). לפי הב\"ר היה פעמים צדיק ופעמים רשע, ולקחו הקב\"ה בתקופה שהיה צדיק, ולפי המדרש הנעלם היה צדיק, אלא מפני שהיה עלול לחטוא בעטיו של הדוֹר, סילק אותו מן העולם. ובשניהם, כבפילון, שהיה חשש שמא יחזור לסורו.", + "גם במקומות אחרים, כותב פילון על תשובתו של חנוך: \"'וחנוך היה רצוי לאלהים, ולא נמצא, כי העביר355 כן בשבעים. ובמסורה: \"כי לקח\". ראה בשו\"ת הבאה והע' 360 שם. אותו אלהים', כי ההעברה מראָה על חזרה ושינוי, והשינוי הוא לטובה, שכֵּן נוֹצָר ממחשבת הבורא תחילה356 \"ששה דברים שעלו במחשבה קודם בריאת העולם וכו', התשובה, שנאמר (תהלים צ, ב-ג) בטרם הרים יולדו, וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם\" (מדרש תהלים צג, ג).. הרי, מכל מקום, כל אשר עִם אלהים טוב ומועיל הוא, כשֵם שכל החָסֵר את החכמה האלהית - הוא ללא־הועיל. ויפה נאמר על שהועבר ממקומו: \"לא נמצא\", שכֵּן חיי האָשָם הקדומים נמחו ונעלמו ולא ימצאו עוד, כביכול לא היו מלכתחילה. ואולי (לא נמצא), כי כל מי שהוּעבר ועומד במדרגה מעוּלָה מטִבעו, קשה למצאו. ולפיכך הרע נפוץ הוא וידוע לרבים, ואילו מידת הטוב נדירה ואיננה ידועה אף לא למעטים\" (על אברהם, יח-יט). ולפי דבריו כאן, המיוסדים על תרגום השבעים, אין בפסוק \"ואיננו כי לקח אותו אלהים\" על עליית חנוך למרום, אלא על שובו מדרכו הרעה357 וכן גם מוכח מ\"על שכר ועונש\", המובא להלן לפסוק כד. אבל בשו\"ת א, פו כותב פילון על היעלמותו של חנוך ממש.. לרגלי תשובתו נשתנה, וחנוך החוטא \"איננו - ולא נמצא\".", + "בשו\"ת פ\"ד מוסיף פילון, שתשובה מעבירה את הפשעים הראשונים, ועל זה הוא כותב במקום אחר: \"שה' מחשיב את החוזר בתשובה כשווה לאדם שמעולם לא חטא\" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אבל גם: \"אך אין להתעלם מכך, שהתשובה שנייה לשלימות, כשם שהגוף השָב לאיתנו אחרי מחלה (הוא במדרגה שנייה) לגוף שלא חלה. ולכן שלימות מתמידה עומדת במקום הקרוב ביותר לכוח האלהי, ואילו תיקון במשך הזמן הוא סגולתה המיוחדת של נשמה מבורכת בטבעה\" (על אברהם, כו).", + "דבריו, ב\"על החוקים המיוחדים\", שעל־ידי התשובה נמחקו כל העוונות הקודמים של חנוך, עד שהם כאילו לא היו מעולם, דומים למה שאמרו חז\"ל: \"אמר להן הקב\"ה, מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם ברייה חדשה וכו'. אמר להן הקב\"ה, מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם\" (ירושלמי ראש השנה ד, ח).", + "מדרשו, שעל־ידי תשובתו, נכללו בחיי חנוך גם השָנִים שהיה שרוי בחטא, הוא מעין שיטת חז\"ל, ש\"גדולה התשובה שזדונות נעשות לו כזכיות\" (יומא פו, ב). ומחז\"ל יש הסוברים כפילון ב\"על אברהם\", שבעל התשובה הוא צדיק ממדרגה שנייה: \"וא\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה\" (ברכות לד, ב). אבל יש מהם הסוברים, שבעל התשובה הוא גדול אפילו מצדיק: \"א\"ר אבהו, במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים\" (שם). אף הרמב\"ם הוא בשיטה זו, והוא מסבירה: \"כלומר, מעלתן גבוהה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים את יצרם יותר מהם\" (הלכות תשובה ז, ד).", + "מדרשו, שחנוך חזר בתשובה רק מזמן שהוליד את מתושלח, נמצא במפרשי ימי הביניים: \"שָׂם כל חשקו באהבת האל, והתעסק בחכמות, והכיר את בוראו משהגיע לחמש וששים שנה\" (רד\"ק, פסוק כד). וברלב\"ג, ביֶתר ביאור: \"וסיפר, שחנוך הלך בדרכי השם יתעלה אחר שהוליד את מתושלח, מורה כי קודם זה לא הלך בדרכי השם, אבל הלך בדרכי אנשי דורו, וכאשר התבונן בטבע הנמצאות והשיג מאמתת ה' יתעלה, מה שלא הושג לאנשי דורו, עבד לה' השם יתעלה שלש מאות שנה\". ואברבנאל הציגו בשאלה (שאלה ו): \"בענין חנוך, שנאמר בו ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה? כי אם אמר זה על צדקתו ויושרו, כלשון את האלהים התהלך נח, למה תלה ענינו בלידת מתושלח?\". ותשובתו: \"חנוך לא עשה כן, ולא הלך בדרכי אביו בזמן זווגו, כי הוא הוליד את מתושלח מהרה בהיותו בן סה, אבל אחרי זה אמר הכתוב ויתהלך חנוך את האלהים אחרי הולידו את מתושלח, והמאמר הזה מורה, שקודם הולידו את מתושלח היה רודף מאד אחר המשגל, ולכן מיהר וזווגו, אבל אחרי שהוליד את מתושלח הלך את האלהים, ר\"ל שנדבק בעבודת האל ושלמות נפשו, יותר ממה שהיה בראשונה קודם לידת מתושלח\".", + "מדרש פילון, שלאחר שחזר בתשובה חי חנוך שלש מאות וחמשים ושש שנה כמנין ימות החמה, נמצא כן ברבינו בחיי: \"היו כל ימי חייו שס\"ה שנים, כנגד מנין ימות החמה, לא פחות ולא יותר, כי הצדיק הזה ידע והשיג מהלך השמש וכחותיו העצומים, והכיר בחכמתו כי יש סבה עליונה על הכל, ונדבק בה\".", + "אחת מדעותיו של פילון, שקלסתר פני היהדות מתוח עליה, ושמבלי ספק הושתתה על מסורות חז\"ל, היא מדת התשובה. הפילוסופים היונים אינם מספרים דָבָר בשבחה של התשובה. לפי דעתם, אין ביכולת הצדיקים לשלוח בעולתה ידיהם, ואפילו החוזר בתשובה פושע הוא358 ראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 155־156.. אבל לפי תורת היהדות, אין לך אדם שהוא כל כך טוב עד כדי להגיע לדרגת השלימות, ואין לך חוטא שהוא כל כך רע עד שלא תועיל לו התשובה. ובאמת, מושג התשובה אצל פילון אינו שונה כל עיקר מאותו של חז\"ל. פילון מנסח את תכונתה של התשובה כדלהלן:", + "\"אך, והיה אם לא יבינו בַּקללות כוחות מענישים (ראה: ויקרא כו, יד-מג, ודברים כח, טו ואילך), אלא יראו בהם אזהרה, ולאחר שעשו רע בתְעוֹתם (מן הדרך), ישובו מבויישים בכל נפשם, ויודו ויתוודו על עוונותיהם, ראשית, בינם לבין עצמם, במחשבה טהורה, המסיבה את לבם ללא־טעות ומכשול, ואחר גם בלשונם, כדי להחזיר למוטב את שומעיהם - אזי ימצאו חן בעיני האלהים המושיע והרחמן\" (על שכר ועונש, קסג).", + "יסודי התשובה שהזכירם פילון, הם אדני התשובה שבחז\"ל, דהיינו, שיש להתחרט באמת ובתמים על המעשים הרעים, ולהחליט שלא לחטוא עוד, ולהתוודות בפה מלא (ראה משנה יומא ח, ח-ט).", + "בנוגע לעבירות שבין אדם לחברו, פילון, כחז\"ל, אומר בפירוש, שלא תועיל התשובה לחוטא עד שיתקן המעוות, ורק אז \"יסולח לאותו האדם אשר יוכיח את תשובתו, לא בהבטחה (בפיו), אלא במעשים\" (על החוקים המיוחדים א, רלו).", + "המתחרט על חטאו אין בו משום פגם, לפי הכתוב \"אין אדם אשר לא יחטא\" (מלכים־א ח, מו) ו\"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא\" (קהלת ז, כ). ולפי פילון: \"לא לחטוא לחלוטין, היא תכונה אופיינית לָאֵל, ואולי גם לאיש האלהים\" (על המידות הטובות, קעז). דעתו זו, אם לא כולה, ודאי שרובה מושתתה על הכתוב. ופילון מטעים, שעובדה זו מספיקה ביד אדם שתוכיח על עֶרכו האמיתי, כי \"חזרתו של החוטא לחיי־תום, היא מעשה של אדם נבון, שאינו נבער מלהכיר את שמועיל לו\" (שם).", + "אכן, כשפילון דן על התשובה ביום הכפורים, הוא אומר: \"שהאלהים הרחמן חָלַק לתשובה אותו הכבוד ש(חָלַק) לאשר לא חטא מעולם\" (על החוקים המיוחדים א, קפז). אף על פי כן, נראה הדבר, שסוף סוף פילון אחז גם בדעה, שדרגת בעל־התשובה נמוכה מזו של הצדיק הגמור (כפי שכותב ב\"על אברהם\" כו, המובא לעיל. וראה לעיל ד, ז, שו\"ת בראשית א, סה), אבל, כמובן, ברור הדבר, שעֶמדה זו אצלו היתה רק בבחינת תיאוריה מופשטה, כי לפי הנחתו שהובאה לעיל, כמעט שאין צדיק גמור בנמצא.", + "לפי הבבלי בברכות יש להסיק, שגם לר' אבהו היתה עֶמדה כפולה זו, אלא שהיא בתכלית הניגוד לאותה של פילון359 ראה וולפסון שם, עמ' 159.. כך אמרו שם: \"א\"ר יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דר' אבהו, דא\"ר אבהו, מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיה נז, יט), לרחוק ברישא והדר לקרוב. ור' יוחנן אמר לך, מאי רחוק? שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב? שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו\" (ברכות לד, ב). הרי לפי דעתו של ר' אבהו, יש לשאול: אם בעל התשובה הוא \"רחוק\", למה מקומו בדרגה הראשונה, ואם הצדיק הגמור הוא \"קרוב\", למאי הוא נמצא בדרגה השנייה? אלא שר' אבהו סבר, שבעל התשובה \"רחוק\" מבחינה פורמאלית כשלעצמה, אבל בנוגע לשמחת אלהים בתשובתו \"קרוב\" הוא, כי ניכר שהלה נלחם עם יצרו ביֶתר עֹז והתגבר עליו ודאי; ושהצדיק הגמור \"קרוב\" מבחינה פורמאלית, אבל בנוגע לנצחון הטוב על הרע \"רחוק\" הוא, כי יצרו של הצדיק הגמור, אפילו אם אינו אסטניס, ודאי שהוא אינו אמיץ הלב שבגבורים של הסטרא אחרא. יתר על כן, הרי משמע מפירוש הגמרא שם, שדעתו של ר' יוחנן נוטה לדעתו של פילון הן מבחינה מופשטה והן מבחינה מעשית.", + "אבל, איך שיפול דבר. זאת אומרת, אם ננקוט שהצדיק הגמור עדיף מבעל התשובה, או להפך, הרי ברור הדבר, שגם פילון וחז\"ל קבעו, שאם יחזור איש בתשובה בנפש חפצה, ושוב אינו חוטא, מוחלין לו על כל עוונותיו." + ], + [ + "מהו: \"ולא נמצא, כי העביר360 כך בשבעים: καὶ οὐχ ηὑρίσκετο, ὅτι μετέθηκεν αὐτὸν ὁ θεός. ובמסורה: \"ואיננו כי לקח אתו אלקים\". אותו האלהים\"?", + "ראשית, סופם של ראויים וקדושים איננו מוות, אלא העבָרָה והתקרבות למקום אחר. שנית, אירע (כאן) דבַר־מה מדהים ביותר; הוא כאילו נחטף והפך בלתי־נראה, כי אז לא נמצא, וההוכחה - כשביקשוהו, הוא נעלם, ולא רק נחטף מעיניהם, כי ההעבָרָה למקום אחר, איננה אלא (העבָרָה) למצב אחר. ונודע, ש(עבר) ממקום מוּחש ונראה, לצורה בלתי־גופנית ושִׂכלית. למתנה זו זכה גם ראש הנביאים, כי איש לא ידע את קבורתו (דברים לד, ו), ועוד אחד נוסף -אליהו- שעלה בעקבותיו מן הארץ השמיימה361 מלכים־ב ב, יא: \"ויעל אליהו בסערה השמימה\"., אז, עם התגלות הפנים האלהיים, או שמא עדיף לומר, הִתְעַלָה כמוהו (השמיימה).*שו\"ת בראשית א, פו
___________
", + "מאמר זה כולל שני פירושים362 בתוספות יבמות טז, ב ד\"ה פסוק: \"דאגדות חולקות זו על זו, דבבראשית רבה יש אומרים דחנוך מת, כדמתרגמי' כי לקח אותו, המית יתיה, ובריש מסכת דרך ארץ משמע שנכנס לגן עדן בחייו\".: האחד, אין בו שום ענין מיסטי, כי זה הוא באמת סוף כל הצדיקים או הקדושים, שאחר מיתתם חיים הם חיי נצח, וכאילו נעתקים מחיי גוף לחיי אלמוות, וזה הגמול של אוהבי השם וחלקם בעולם הבא, וכן הוא כותב בכמה מקומות (ראה לעיל פסוק ב, יז, שו\"ת בראשית א, טז ובביאור שם), וכן באברבנאל: \"שלא היתה הפרדת נפשו מגופו מיתה, אלא חיים\". והפירוש השני הוא, שלחנוך קרה דבר בלתי־טבעי, פלאי. הוא לא מת כלל, אלא נעתק מעוה\"ז לעולם הבא. כי כשביקשוהו לא מצאוהו, לא מפני שנסתר מעיני רואים, אלא מפני שנעתק ממקום מוחש, ונשתנה לצורה שכלית בלתי־ גופנית. ודבר בלתי טבעי כזה, קרה גם למשה רבינו ולאליהו הנביא.", + "במדרש אגדת בראשית מכתב־יד אוקספורד, מובא: \"ואחריו חנוך, הוא הלך בדרכי שמים, ועליו נאמר (תהלים סה, ה) אשרי תבחר ותקרב וגו', ואומר (בראשית ה, כד) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו, מלמד שלקחו וגנזו\". ובחז\"ל: \"תשעה נכנסו בחייהם לגן עדן ואלו הן חנוך\" וכו' (דרך ארץ זוטא, א). או: \"שלשה עשר הם שלא טעמו טעם מיתה, אלו הם חנוך\" וכו' (ילקוט יחזקאל שסז, בשם מדרש). אבל שמו של משה לא נזכר במקומות אלה. ובחז\"ל אין רשימה שתכיל רק את השלושה שבפילון.", + "ובמדרש הגדול: \"ואיננו כי לקח אותו אלהים. תאנא, שלשה עלו ושימשו במרום, ואלו הן חנוך משה ואליהו. חנוך דכתיב כי לקח אותו אלהים, משה דכתיב ויעל משה מערבות מואב ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, א-ו), אליהו דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים (מלכים־ב ב, יא). ולא אלו בלבד, אלא כל הצדיקים הן עולים ומשמשין במרום, שנאמר (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וילמד סתום מן המפורש\". מקורו של דרוש זה במדרש הגדול נעלם הוא, אבל מתוך השוואה לדברי פילון נראה, שהמקור שממנו שאב בעל מה\"ג כבר הרכיב שני פירושי פילון, ונתן להם צורתם זו. ומתחת למדי שני הפירושים שבפילון ובמה\"ג נמצא מדרש קדום מאד. ומן המפורש בפילון, יש מקום ללמוד על הסתום במה\"ג.", + "ישנה פיסקה בפילון, שלפיה נדרש מהחוטא הרבה יותר מתשובה והודאה. בפיסקה זו, אין הוא מדבר על האדם שלעתים בלבד הוא חוטא במשך ימי חייו, אלא במי שהתמיד להעמיק סרה, ועכשיו כשחזר הוא מתאווה לתיקונו השלם. זאת אומרת, אין הוא דָן על מי ששָב מאיזה חטאים בודדים שחטא, אלא על זה שעובר כליל מחיי רֶשע אל חיי תום. לפי פילון, היה חנוך הראשון לחזור בתשובה. הלה חוטא היה, והאלהים בחסדו חָנַן אותו את מתת התשובה. ואת הפסוק \"ולא נמצא כי העביר אותו האלהים\" הוא מפרש בדרך אלגורית, שחנוך החוטא לא נמצא עוד, מפני שחזר בתשובה, ובכך נהפך לאיש אַחֵר (על אברהם, יט)363 ראה לעיל בקשר להע' 357.. ואשר לביטוי \"כי העביר אותו\", הוא מפרשו, שחנוך הטיל חובת גלות על עצמו. לדבריו, חשובה חובה זו מאד כדי לבוא עד תכלית התשובה האמתית. ואלה דבריו:", + "\"אמנם, (משה) אומר על האיש הנמלט מהתקוממות־גופו ומתאַחֵד עם הנשמה: \"ולא נמצא כי העביר אותו האלהים\". על־ידי \"העבָרָה\", הוא רומז בבירור על התנחלוּת (במקום חדש), ועל־ידי \"ולא נמצא\" - על בדידותו. וכך יאה ונאה, שכֵּן, אם אדם המואס באמת בתענוגות ותשוקות, החליט בהֵן־צדקו להתרומם מעל לתאוותיו, עליו להתכונן להעֲבָרָה, לברוח מביתו וממולדתו, מקרוביו ומיודעיו, בלי להסב את מבטו, כי הקירבה מושכת את הלב. כי יש לחשוש, שמא לכשיתעכב, ילָכֵד ויפול בידי קסמי האהבה סביבו, והרהוריו בהם יחזרו וישלהבו את הרגיעה ממאמצי רֶשע, ויעוררו הדי זכרונות, שמוטב היה לוּ אָבַד זכרם. אמת, רבים היטיבו דרכם בַּגלויות, ונרפאו מתשוקותיהם המטורפות והנרגזות, כשעיניהם לא יכלו עוד לשוות את דמות העונג לתשוקתם... ואם מעביר (אדם) את מקום מושבו, עליו להשתמט מחינגות המוֹנים ולקדם בברכה את ההתבודדות, כי רשת פרושה על אדמת נֵכָר, כמו בבית, ומן ההכרח, שקצרי־ראייה הנהנים מאסיפות המונים יפלו בה\" (על שכר ועונש, טז-כ).", + "אין כוונתו כאן למי שחטא לפרָקים ושב מחטאיו המסויימים בזמן פלוני או אלמוני, אלא במי שהתמַכֵּר כליל לתאוותיו, ואף לאחר תשובתו, צריך הוא להישמר מליפול ברשת שטמנו לו התשוקות. כהקדמה לתשובתו, נדרש ממנו לצאת לגולה ולהתבודד, כדי שלא יתפתה לחזור לחטאו. מי ששָב מדרכו הרעה עליו להרגיש בשינוי מצבו באופן מוחלט, זאת אומרת, למען היותו מובטח שהעָבַר שלו \"אינו עוד בנמצא\", עליו לעזוב את סביבתו, וללכת למקום שאין מכירים אותו, וישב שם בדד וידום.", + "תשובה שכזו, מחייב אותה גם הרמב\"ם לחוטא כזה, באמרו: \"מדרכי התשובה, להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ותחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשַנֶה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים, ומשַנֶה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח\" (הלכות תשובה ב, ד).", + "ומן המוֹתָר להעיר, שהלכה זו אצל הרמב\"ם מושתתת על מאמרו של ר' יצחק: \"אמר ר' יצחק, ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה וכו', ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך (בראשית יב, א) והדר ואעשך לגוי גדול\" (ראש השנה טז, ב), כי ארבעת הדברים ודבר ה\"יש אומרים\" הם חמשת הדברים שברמב\"ם, אבל הוא נותן טעם לדבריהם, שלפיהם אין הגלות עצמה מביאה את החוטא לידי תשובה, אלא משום שהיא גורמת לחוטא להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח, מצב נפשו זה מסבב תשובתו וכפרת עוונו.", + "דומה, שגם פילון וה\"יש אומרים\" ביססו דעתם על מסורה ארץ־ישראלית קדומה, שבמקרה זה הטילה חובת גלות על החוטא." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע, מיד עם לידתו של נח, אומר אביו: \"זה יניחנו364 כך בשבעים διαναπαύσει ἡμᾶς במקום \"ינחמנו\" שבמסורה. ברש\"י: \"ינחמנו, ינח ממנו את עצבון ידנו\" (ובספר זכרון: \"חִלקה הרב ז\"ל לשתי מלות\"). וברד\"ק: \"ומה היתה ההנחה והמנוחה שעשה נח בעולם וכו'? כי הוא היקל בעבודת האדמה, וזהו הנחמה וההנחה\". מן המעשה ומן העצבון365 שונה מן השבעים. ראה ציטוטו ב\"על הרע האורב לטוב\", קכא, המובא להלן בביאור. נראה, שהמתרגם קיצר את הציטוט. מ., מן האדמה אשר אררה ה' אלהים366 כך בשבעים: κύριος ὁ θεός. ובמסורה רק: \"ה'\".\"?", + "לא לשוא ניבאו אבותינו הקדושים, וראויים הם לשבח נבואי. גם אם לא (ניבאו) תמיד, ולא אודות כל עניין, אף על פי כן לפחות (ניבאו) פעם אחת, ובנוגע לדבר אחד אותו הִכירוּ. ולא לשוא (נבואה) זו היא גם דוגמה סמלית, כי \"נֹח\" הוא כעין כינוי ל\"צֶדק\", וכאשר השֵׂכל שותף עמו (עם הצֶדק), הוא מניח לנו מטורח העבודה, מניחנו מעצבונות ומורא, ועושה אותנו בלי־חת וצער, ומניח לנו מהטבע הארצי וקללתו, ממנה חלה הגוף, ומהברואים אשר מבַלים את חייהם בתענוגות. ובאשר למימושו של הלֶקח367 [להתאמתות הדברים של] הפסוק הנידון. מ., הנבואה (של אבי נֹח) טעתה בדבריה, כי בימי האיש הזה (נֹח) לא חדלה הרישעה, אלא (להיפך) אלימות מרוכזת368 מילולי: ריכוז של אלימות. מ., ומבוכות של שוָֹאה מוזרה, ומעשים חדשים לרגל המבול הגדול. ושים לבך במיוחד, שנֹח הוא (דור) עשירי ליציר האדמה369 ראה: \"על צאצאי קין וגלותו\", קעג, המובא לעיל בקשר לפסוק ד, כה שו\"ת בראשית א, עח, ובביאור שם..*שו\"ת בראשית א, פז
___________
", + "לפי פילון, \"נח\" פירושו \"צדק\", והוא מוציאו: א. מסברתו, שהשכל בהשתתפותו עם הצדק \"מניח\" (לפי נוסח השבעים שעליה משתית פילון דרשתו) לנו מטורח העבודה; ב. ומסמיכות \"צדיק\" ל\"נח\" בביטוי \"נח איש צדיק\" (בראשית ו, ט)370 כפי שכבר העיר מרקוס בשו\"ת בראשית ב, מה, עמ' 124 הע' j.. ודרשת סמוכין כזאת נמצאת לפעמים בחז\"ל371 \"עזי וזמרת יה (שמות טו, ב), ד\"א אין עזי אלא מלכות, שנאמר (תהלים כא, ב) ה' בעזך ישמח מלך. סגר עליהם המדבר (שמות יד, ג), א\"ר ירמיה בן אלעזר, אין סגר אלא חיוֹת, שנאמר (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום ארויתא\" (שמו\"ר כא, ה)..", + "גם במקומות אחרים בכתביו, מציין פילון, ש\"נח\" פירושו \"צדק\", כדבריו: \"(נח) פירושו \"צדיק\", עליו נאמר: \"זה יניחנו ממעשינו ועצבונות ידינו, מן האדמה אשר אררה ה' אלהים\". ראשית, הצדקה נוהגת מטִבעה להתקין מנוחה תחת יגיעה... שנית, לסלק אותם עצבונות, שנגרמו מפעולותינו אנו. כי משה איננו אומר, כפי שטוענים מקצת מן המנאֲצים, שהאלהים הוא סיבת הרע372 ראה לעיל הע' 251., אלא ידינו שלנו... כללו של דבר, יש לנוח מן האדמה אשר אררה ה', ו(אדמה) זו היא הרישעה המקננת בלב הכסילים. אך הצדיק, שבידו התרופה המושלמת -הצדקה- מתגלה כמוֵֹנע מחלה קשה\" (על הרע האורב לטוב, קכא-קכג); \"שהוא (נח) נמצא בעל תכונה הראויה לשֶבח מלידה, כי נח פירושו \"מנוחה\" או \"צדיק\"\" (דרשות אלגוריות ג, עז). וכן במדרש הנעלם: \"אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו, ומי עושה זאת? איש צדיק\" (מדרש הנעלם נֹח כא, ב).", + "מדרשו של פילון אומר, שמהותו של נח מתגלה איפוא כבר בקריאת שמו, היינו שהוא מוזמן למפרע להיות איש צדיק שיחַסֵל את העצבון ויביא מנוחה לעולם. ומעין זה גם בחז\"ל: \"ומנין שכשהצדיקים באין לעולם טובה באה לעולם ופורענות מסתלקת מן העולם, שנא' ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו וגו\"' (תוספתא סוטה י, א).", + "בדברי פילון בשו\"ת שלפנינו ברור הרעיון, שלמעשה לא נתקיימה נבואת למך, ובדבריו \"זה ינחמנו\" לא נבואה ממש, אלא סמליותה, שנזרקה מפיו כהוראה להלך־רוחה של האנושות. אבל מפני מה מתלבּט פילון בבעיית כשרונו הנבואי של למך, ומסתפק אם הוא היה נביא או לאו?", + "במדרש תנחומא מובא: \"ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו. מנין היה יודע לומר זה ינחמנו ממעשינו וגו', וכי נביא היה? א\"ר שמעון בן יהוצדק, למודין היו, שבשעה שא\"ל הקב\"ה לאדם ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך (בראשית ג, יז), אמר אדם, רבש\"ע, עד מתי? א\"ל עד שיולד אדם מהול. כיון שנולד נח מהול, מיד ידע למך ואמר ודאי זה ינחמנו וגו'. עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם, לכך כתוב ומעצבון ידינו, נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה\" (ת\"ה בראשית, יא). וכאן בהדיא, שאין ללמך כל ענין לנבואה. אבל במקום אחר מובא, שנביא היה: \"נביא גדול היה למך, שאמר בלדת בנו זה ינחמנו, האיך ידע זה? אלא נביא היה\" (פי' הרד\"ק בשם \"ארז\"ל\"). ובאבן עזרא: \"וטעם זה ינחמנו ממעשינו, שידע על־ידי אדם כי נביא היה, כי על־ידי הנולד תחיה האדמה, או ראו זה בדרך חכמה\". ובאברבנאל: \"וגם יתכן לומר, שלמך ידע בחכמה או בנבואה, שנח בנו, בזכותו ובצדקתו, ימלֵט עצמו וזרעו מהמבול\".", + "ברור, שבספרות חז\"ל היו שתי מסורות בנידון זה. לפי האחת היה למך נביא, שהרי נתקיימו דבריו, ולפי השנייה לא היה נביא, ודבריו שנתקיימו לא באו מאיתערותא דלעילא, אלא ממסורתו של אדם הראשון. נראה, שפילון ידע שתי מסורות אלה, ולכן הוא פוסח על שתי הסעיפים, ולמך אצלו כאילו נביא בכוח ולא נביא בפועל. ובמקרה זה, ממטרתו לפַשֵר בין שתי הדיעות שבחז\"ל.", + "כדברי פילון, שנח הוא העשירי לאדם, נמצא גם ברבינו בחיי: \"ויולד בן ויקרא את שמו נח, חשבון עשרה הוא עִקר העולם וקיומו, והנה נח היה עשירי לאדם, וראוי להתקיים בו העולם וכו'. ומפני שהיה נח עשירי, והעשירי קדש לה', על כן הזכיר בו מלת \"זה\", כלשון זה אלי ואנוהו\"369 ראה: \"על צאצאי קין וגלותו\", קעג, המובא לעיל בקשר לפסוק ד, כה שו\"ת בראשית א, עח, ובביאור שם.." + ], + [], + [], + [ + "מי הם שלושת בני נח, שם חם ויפת?", + "השמות הללו מסמלים שלושה דברים בטבע: טוב, רע ובלתי־מסויים373 כלומר, בינוני.. שֵם מצוין כטוב, חם כרַע, ויפת כבלתי־מסויים.*שו\"ת בראשית א, פח
___________
", + "ראה להלן לבראשית י, א-ב שו\"ת בראשית ב, עט, ובביאור שם." + ] + ], + [ + [ + "מדוע נאמר, מאז קרב המבול הגדול, שהגזע האנושי החל לגדול לאוכלוסיה רבה?", + "חסדי אלהים מקדימים תמיד את שפטיו. כי ראשית פעולתו הוא להיטיב, ורק בעקבותיה בא עונש המוות374 בפרגמנט היוני: ענישה. מ.. כי כאשר רעות גדולות מתרגשות ובאות הוא אוהב, ורגיל, ליצוֹר תחילה שפע טובות רבות וגדולות. כיוצא בו, כשמצרים עמדה להיות בלתי פוריה שבע שנים, כדברי הנביא, היא היתה משופעת (בטובה) במשך מספר שווה של שנים בזו אחר זו, בזכות הכוח המיטיב וגומל החסד לכולם. ובאמצעים בהם הוא עושה טוב, הוא מלמד (את בני האדם) להתרחק ולמנוע עצמם מן החטאים, פן ישַנוּ את הטובות להיפוכן. ולכן גם עכשיו, ערים מגיעות לגדולתן על־ידי חופש במנהגים, ואם בא עליהן לאחר מכן כליון, עליהן להאשים את עוולותיהן, שהן ללא־גבול וללא־מרפא. ואין האלהות הסיבה לכך, כי אין היא הגורם לרָעות ולרעים375 ראה לעיל הע' 251., הואיל ופעולתה היא בראש ובראשונה, לגמול חסד.*שו\"ת בראשית א, פט
___________
", + "מדרשו של פילון מבוסס על המלים \"החלו לרוב\", והוא, שהקב\"ה נתן להם רוב טובה כדי לבחון אותם אם יעמדו בטובה ולא יחטאו, אבל הם היו כפויי טובה, וחשבו שהכל משלהם, וחטאו.", + "יש מחז\"ל, שכנראה הכניסו את לשון הפסוק \"לרֹב\" לגדר הרעיון של \"שפע ברכות\", כדאיתא: \"ת\"ר, דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב\"ה\" (סנהדרין קח, א)376 אבל בבבא־בתרא טז, ב איתא: \"רבי יוחנן אמר, רבייה באה לעולם. ריש לקיש אמר, מריבה באה לעולם\" וכו'. לר\"י היינו ריבוי אוכלוסין, ולר\"ל מלשון ריב ומדון., ואנשי דור המבול מרדו מתוך שביעה: \"אמר הקב\"ה, בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי, ובה אני דן אותם\" (שם). \"וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו בהקדוש ברוך הוא אלא מתוך מאכל ומשתה\" (ספרי דברים, שיז). ואשר לרעיון פילון, שהשפיע עליהם הקב\"ה רוב טוב לפני הפורענות, כי מדרך ה' להקדים טובה לפורענות, גם לרעיונו זה נמצא הֵד בחז\"ל: \"אמר ריש לקיש, אין הקב\"ה מכה את ישראל אא\"כ בורא להם רפואה תחלה\" (מגילה טז, ב). גם לריש לקיש, ממדותיו של הקב\"ה להקדים את הטוב לפני הרע. אולם לר\"ל מידה זו היא לגבי ישראל בלבד: \"אבל עכו\"ם אינו כן, אלא מכה אותם ואחר כך בורא להם רפואה\" (שם). וראה להלן ח, יד שו\"ת בראשית ב, מז והע' 185* שם." + ], + [], + [ + "מהו: \"לא ישָאֵר377 לפי תרגום השבעים: Οὐ μὴ καταμείνῃ, ובמסורה: \"לא ידון\". ובפשיטא: \"לא תעמר רוחי\", ור' חיים העליר זצ\"ל העיר: \"תרגם ידון כמו ידור, וכן הוא בהרבה תרגומים, והוא משום חלוף של אותיות השטף למנ\"ר, הנהוג מאד בלשונות השמיות\". ובספר היובלים ה, ח: \"לא ידון\" ובהערות שם: \"ידון. במקור לא ידור\". רוחי בבני אדם לעולם, מפני שהם בשר\"?", + "... אין רוח אלהים תנועת אויר, אלא בינה וחכמה378 ראה גם להלן בראשית ח, א שו\"ת בראשית ב, כח; ט, ד שו\"ת בראשית ב, נט.. לכן מוסר (הכתוב) ואומר בנוגע לאיש אשר בנה באומנות רבה את משכַּן ה', היינו בצלאל: \"מלאתי אותו רוח אלהים בחכמה ותבונה\" (שמות לא, ג). אכן, רוח זו נכנסת באדם, אך אינה נשארת זמן רב. ואכן, (הכתוב) מוסיף טעם לכך, ואומר: \"מפני שהם בשר\", כי טבע הבשר זָר לחכמה, כל עוד שהוא מקורב לתאווה.*שו\"ת בראשית א, צ
___________
", + "פילון נוקט בתרגום השבעים ש\"לא ידון\" הוא בהוראת \"לא ישהה\". אמנם, במשנת סנהדרין: \"דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין, שנאמר לא ידון רוחי באדם, לא דין ולא רוח\" (סנהדרין קז, ב), היינו שלא ידון הוא מלשון דין ומשפט, ופירוש הפסוק לפי משנה זו הוא: לא ישפוט אותם ולא רוח להם. אבל בברייתא שבסוגית הש\"ס שם: \"ד\"א, לא ידון רוחי, שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנָה\" (שם קח, ב), היינו \"ידון\" מלשון \"נדך', נרתיק. ובתרגום אונקלוס: \"לא יתקיים דרא בישא הדין קדמי לעלם\", וכאן \"ידון\" \"יתקיים\". נראה, שפירוש פילון והשבעים ל\"ידון\", יסודו במסורת חז\"ל, שפירשו \"ידון\" לשון \"נדן\". אולם למדרשו של פילון אין, כנראה, מקבילה בחז\"ל.", + "אבל הרמב\"ן מפרש את הפסוק כולו ממש כפילון: \"והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה וחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר, כי האלהים עשה את האדם ישר, להיותו כמלאכי השרת, בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחר הבשר ובתאוות הגופניות, נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו, כי הוא גופני\". וראה לעיל פסוק ג, יט שו\"ת בראשית א, נ; נא.", + "דברי פילון כאן, יש להם מקבילה בספרו \"על הנפילים\". שם הוא מרחיב את הדיבור על \"רוח אלהים\", ודבריו משמשים כעין פסיקתא פילונית בנושא זה, ומה שנמצא בשו\"ת הוא תמצית מן הדברים שמביא שם. ולהלן יובאו אותם הקטעים המקבילים ממש:", + "\"אי אפשר שרוח האלהים יישאר ויתמיד לנֶצח בכגון אלה, כמו שמראֶה זאת המחוקק עצמו, ואומר: \"אמר ה' אלהים, לא ישאר רוחי בבני אדם לנֶצח, מפני שהם בשר\". לעתים, הוא נשָאר (לזמן־מה), אך אצל מרביתינו אין הוא נשאָר לתמיד... (המחוקק) מבהיר זאת בנוגע לאָמן המומחה של חפצי הקודש, באמרו: \"ה' קרא בשמו של בצלאל, מלא אותו רוח אלהים בחכמה תבונה ודעת להבין בכל מלאכה\" (שמות לא, ב-ג), ובכן מה טיבו של רוח האלהים המתואר כמוגדר במלים?... וכזה גם רוחו של משה שנאצל על שבעים הזקנים, למען יינָשאו מן האחרים ויהיו נעֲלִים מהם, אֵלה שבאמת לא היו יכולים להיות זקנים, אלמלא קיבלו מאותה רוח החכמה השלימה. כי נאמר: \"ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי על שבעים הזקנים\" (במדבר יא, יז). ואל תחשוב, שאותה קבָּלָה נוצרת מפיצול וחלוקה, אלא דומה הדבר לאֵש, שאף אם תדליק רבבות לפידים, היא נשארת כפי שהיתה, ולא חסר ממנה כלום. וזו גם תכונת המדע, המציג את כל תלמידיו ומשחריו כמיוּמָנים, מבלי שייגרע חלקו... והסיבה הגדולה ביותר לבעֲרוּת - היא הבשר, וכל הקשור בבשר. ו(משה) עצמו מסכים לכך, באמרו: \"מפני שהם בשר\", לפיכך לא יוכל רוח אלהים להשאר (בו)... אבל אלה (הנשמות) העמוסות משא הבשר והמדוכאות והנלחצות (תחת הבשר), אין ביכולתם לשאת עיניהם לשָׁמַים בסיבובן, אלא כפופות בעל־ כרחן, שח (רום) צוארן כמו ההולכים על ארבע\" (על הנפילים, יט-כ; כג-כה; כט; לא).", + "הפירוש על \"ואצלתי מן הרוח אשר עליך\", נמצא גם בספרי: \"לְמַה משה דומה באותה שעה, לנר שמונח על גבי מנורה, ידלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר מאורו כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסר כלום\" (ספרי בהעלותך, צג). ומכאן בהרחבת הדברים במדרש תנחומא: \"הזקנים היתה נבואתן מִשֶּׁל משה, שכֵּן אומר הכתוב ואצלתי מן הרוח. אבל אֵלוּ (אלדד ומידד), היתה נבואתן מִשֶּׁל הקב\"ה, שנאמר ותנח עליהם הרוח (במדבר יא, כו). ואם תאמר, הזקנים שהיתה נבואתן של משה שמא חיסר מנבואתו כלום? לאו! למה היה משה דומה, לנר שהיה דולק, הכל מדליקין ממנו ואורו איננו חסר כלום, אף כן משה, אף על פי שנטלו הנביאים מנבואתו, לא חסרה נבואתו של משה כלום\" (ת\"ב בהעלותך, כב; ת\"ה, יב).", + "מדוע יהיו ימי האדם מאה ועשרים שנה?", + "... ושמא אין מאה ועשרים שנה מהַווֹת קץ חיי האדם, בדרך כלל, אלא (קיצם) של האנשים אשר חָיוּ בעת ההיא, ועמדו להישמד במבול אחרי מספר שנים כֹֹה רב. והטוב והמטיב האריך את שנותיהם, וסיפק בידם לשוב מחטאותיהם. ואולם, אחרי קץ זה, הם האריכו יותר ימים בדורות שלאחריהם.*שו\"ת בראשית א, צא
___________
", + "כמדרשו של פילון, שהקב\"ה נתן לדור המבול אָרכה, כדי שיחזרו בתשובה, אבל בלי פירוט אורך זמנה של הקיצבה, נמצא במכילתא: \"נאדרי בכח (שמות טו, ו), נאה אתה ואדיר בכח, שנתת ארכה לדור המבול לעשות תשובה ולא עשו תשובה, שנאמר לא ידון רוחי באדם, ולא גמרת להם כליה עד שהשלימו רשעם לפניך\" (מכילתא, מסכתא דשירתא, ה). ועל הקיצבה של מאה ועשרים שנה להשמידם, בסדר עולם (פרק כח): \"אלא שהיתה גזירה גזורה קודם למאה ועשרים שנה\". ובמדרשים: \"א\"ר יוסף, ק\"כ שנה קודם שגילה הקב\"ה שיביא מבול, גזר על דור המבול שימותו\" (מדרש אגדה).", + "אבל דברי פילון, שהארכה שניתנה לדור המבול לחזור בתשובה היתה של מאה ועשרים שנה, נמצאת במדרש הגדול, שמקור מאמרו נעלם: \"בשר ודם מבקש להביא פורענות על חברו הוא רוצה שלא ידע, אבל הקב\"ה אינו כן, אלא שולח ומזהיר, אולי יעשו תשובה וינצלו וכו'. שנאמר קץ כל בשר בא לפני, מלמד שנתן להן הקב\"ה קץ, וכמה, מאה ועשרים שנה, דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה\" (מה\"ג בראשית ו, יג. וראה להלן לבראשית ו, יג, שו\"ת בראשית א, ק)379 ברד\"ק: \"לפיכך אאריך לאדם הזה ק\"כ שנה, אם ישוב טוב, אקיים אותם בעולם, ואם לאו אכלה אותם מן העולם, זהו פירושו. ימיו, הימים שאאריך לו\"..", + "לפי המדרש שבפילון, היה הגבול של מאה ועשרים שנה רק בדור המבול, אבל הדורות הבאים האריכו ימים יותר. שיטה זו נמצאת בתרגום ירושלמי: \"ויאמר ה' לא יתדנון כל דריה דעתידין למיקם כסדר דינה דדריה דמבולא, הלא מחתם הוא קדמוי סדר דינא דדרא דמבולא למובדה ולמישיציה מן גוא עלמא וכו' הא יהבית לכון ארכא מאה ועשרין שנין דילמא די יעבדון תתובה, ולא עבדו\". וכן בראב\"ע: \"והיו ימיו, יש אומרים שזה קצב כל האדם וכו', ואין זה אמת, כי הנה שֵם חיה שש מאות, וכן הדורות אחריו חיו שנים רבות וכו', והאמת מה שאמר המתרגם ארמית, שנתן קץ לאדם, כטעם עוד ארבעים יום (יונה ג, ד), ואם ישובו ימלטו, ואם לא ישובו וימותו\".", + "וכנגד זה נמצא בספר היובלים כג, ט: \"כי ימי הקדמונים הם תשעה עשר יובלים, ואחרי המבול החלו להמעיט מתשעה עשר יובלים, ולהקטין מהיובלים ולהזקין מהרה\"380 ובקדמוניות היהודים א ג, ב: \"וכן קיצץ את חיי האדם ממספר השנים שהוא חי קודם לכן, והעמידם על מאה ועשרים שנה\".. וכן במה\"ג: \"ארבעה ביטלו אותן דור המבול וכו', רוב שנים, דכתיב ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלשים שנה, וכשחטאו אמר הקב\"ה והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ועתיד הקב\"ה להחזירה לישראל\". אבל ברמב\"ן לבראשית ה, ד: \"וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר והלכו ימותם הלוך וחסור, כי עד המבול היו ימיהם בארך ההוא וכו', ובניו הנולדים אחר המבול נתקצרו ימותם ושבו לארבע מאות\"." + ], + [ + "מדוע (נולדו) הענקים ממלאכים ומן הנשים?", + "המשוררים מסַפרים, שהגיבורים היו ארציים, ילידי האדמה. אך הוא (משה) משתמש בשם זה לעתים קרובות שלא במשמעותו הראשונה381 לא כהלכה. מ., ומתכוון להורות על מידת גוף גדולה דוגמת \"הייק\"382 אוכר מעיר, שהמתרגם הארמיני החליף כאן את שם הגיבור היוני \"הראקלס\" בשמו של הגיבור הארמיני \"הייק\" (ראה מרקוס עמ' 61 הע' a)., והוא מסַפר שהולדתם היא הרכֵּב של שני דברים, של מלאכים ובנות תמותה. ואף על פי שמהות המלאכים רוחנית, בכל זאת לעתים קרובות הם מתחזים בדמות אדם, ומשַנים צורתם לצורך העניין383 נראה, שצורך הענין היה כאן צורך האזהרה לדור המבול, שאם ילדי הזיווג יחזיקו בתכונתם המוסרית של מולידיהם הרוחניים, אזי יהיו צדיקים כמותם, אבל אם יתעו אחרי אמותיהם הארציות, המסמלות את הרישעה, אזי יהיו בריות חוטאות כמותן. וגלוי הדבר, שתנאי כפול זה בנוגע לגורל הצאצאים, הסיק פילון על־ידי דרשת סמוכין לפסוק הבא אחריו, מֵראות ה' \"כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר\" וכו', זאת אומרת, שבהזדווגות שני הניגודים הללו, רצה הקב\"ה לפַמֵל לדור המבול באופן הכי־ברור את שני יצריהם: את היצר הטוב ואת היצר הרע, ולהדגיש בסמלי הרוחניות והגשמיות, שאם יגבר יצרם הטוב על יצרם הרע, הוא יברך חלקם בחיים, ואם לאו - ימחה אותם מעל פני האדמה., כמו בבואם אל הנשים384 מילולי: בנוגע לידיעת הנשים. מ. למען הוליד \"הייקים\". אך והיה אם הבנים מתקנאים באִמם הנוכלת, הם יסוגו ממוסריות אביהם וינטשו אותה, בחפצם עינוגים של גזע מושחת385 וכן בקדמוניות היהודים ג א, נב: \"כי מלאכי אלהים רבים נזקקו לנשים והולידו בנים שחצנים, שהיו בזים לכל טוב ומתוך בטחון בכחם\".. ומפני שהם בזים ונרתעים מכל דבר שבמעלה, הם נידונים לחובה כעושי עוול. אכן, לפעמים מכַנֶה (הכתוב) את המלאכים \"בני אלהים\", מפני שהם בלתי־גופניים, ולא מאיזה בן־תמותה, אלא הם רוחות ללא־גוף. משה המוכיח, נוטה במיוחד לכַנוֹת אנשים טובים והגונים \"בני אלהים\", בעוד שאנשים פושעים ורעים (הוא מכַנֶה בני) בשר.*שו\"ת בראשית א, צב
___________
", + "כמה מדברי פילון תואמים עם המובא בפרקי דרבי אליעזר, בענין הנפילים, וכן דעתו שהכוונה ל\"בני האלהים\" כאן היא גם למלאכים, שווה לדעת רבותינו שם: \"רבי אומר, ראו המלאכים, שנפלו ממקום קדושתם מן השמים, את בנות קין מהלכות גלויות בשר ערוה ומכחלות עיניהן כזונות, ותעו אחריהן ולקחו מהן נשים, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. ר' יהושע בן קרחה אומר, המלאכים אש לוהטים, שנאמר (תהלים קד, ט) משרתיו אש לוהט, והאש בא בבעילה בבשר ודם ואינה שורפת את הגוף, אלא בשעה שנפלו מן השמים ממקום קדושתם, כוחן וקומתן כבני אדם, ולבושן גוש עפר, שנאמר (איוב ז, ה) לבש בשרי רמה וגוש עפר. ר' צדוק אומר, מהם נולדו הענקים המהלכים בגובה קומה, ומשלחים ידם בכל גזל וחמס ושפיכת דמים, דכתיב (במדבר יג, לג) ושם ראינו את הנפילים וגו', ואומר (בראשית ו, ד) הנפילים היו בארץ. אמר רבי יהושע בן קרחה, ישראל נקראו בני אלהים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, והמלאכים נקראו בני אלהים, שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים, ואלו עד שהיו במקום קדושתם בשמים נקראו בני אלהים, שנאמר וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים\" (פדר\"א, כב). דעת פילון, שהנפילים משרכים דרכם כאמותיהם, כן דעת רבי על האמהות, ור' צדוק על הנפילים. ודעתו שמשה קורא לאנשים הטובים והדגולים \"בני אלהים\", היא כדעת ר' יהושע בן קרחה, שישראל נקראו בני אלהים386 וברמב\"ן: \"והנכון כי האדם ואשתו יקראו בני אלהים, וכו', ויתכן כי כל בני הקדמונים: אדם שת אנוש, נקראים בני האלהים, כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלהים, ואז הוחל לעבוד עבודה זרה, והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון, וכו'. אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז, ב. בענין עזא ועזאל) הוא הנָאוּת בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא\".. וראה במבוא למדרש \"אגדת בראשית\" על עזא ועזאל.", + "על קיומם של מלאכי השרת תחת השמים חולקים ר' ישמעאל ור' עקיבא: \"עליהם עוף השמים ישכון [מבין עפאים יתנו קול] (תהלים קד, יב), ר' ישמעאל ור' עקיבא. ר' עקיבא אומר, מלאכי השרת. אמר לו ר' ישמעאל, עקיבא, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות וכו', אלא אמר ר' ישמעאל, זה עוף ששוכן על האילנות, שקילוסו של הקב\"ה עולה מהם, שנאמר מבין עפאים יתנו קול\" (מדרש תהלים קד, ט). מדרשו של רבי עקיבא כשלעצמו, שעוף השמים אלו מלאכים, סתום הוא, ואי אפשר להבינו אלא אם נפרשהו כמדרש סמלי, ואז יובנו דבריו בלי דוחק על־פי המסורת האלכסנדרונית הנמצאת אצל פילון, שדירתם של המלאכים הוא באויר מתחת השמים, מחוזם של עוף השמים, אף ששכונת המלאכים היא יותר קרובה לשמי־על. למסורת פילון כִּוֵּן ר' עקיבא בדרך סמלית, באמרו שעוף השמים הם מלאכי השרת, מפני, שהמלאכים הם באויר תחת השמים כמו עוף השמים. ואלה דברי פילון:", + "\"שני מינים ברא הבורא - בארץ ובאויר. באויר נמצאים בעלי כנף, גם מוחשיים, וגם כוחות אחרים שאין להשיגם כלל בשום חוש, והם צבא הנשמות הבלתי־גופניות, המאורגנות במחלקות שאינן שוות. לפי המסופר, קצתן נכנסות לגופות בני תמותה, ולאחר תקופות קצובות, שוב נפרדות דרכיהם. וקצתן, שגורלן אלהי יותר, אינן מתייחסות כלל לאיזורי האדמה, והן טהורות ביותר, ונמצאות למעלה בסמוך לאותו האתר. אצל הפילוסופים היוונים מכנים אותן \"גיבורים\", ואילו משה משתמש בשם קולע, כי הם שליחים387 מלאכים. מ.. ומבשרים את הטובות מן המושל לנתיניו, וכן (מבשרים) למלך מה צריכים הנתינים\" (על נטיעת כרם, יד).", + "\"'ומלאכי אלהים ראו את בנות בני האדם כי טובות הן, ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו' (בראשית ו, ב). מדַרכּוֹ של משה לכַנוֹת \"מלאכים\", את אשר הפילוסופים האחרים קוראים \"רוחות\", והן נשמות המרחפות באויר. ואיש בל ישַעֵר שמדוּבּר באגדה, כי מן ההכרח, שכל העולם כולו יהא מלא בחיים, היות וכל אחד מן החלקים היסודיים והראשוניים מֵכִיל את החיות האופייניות והנאותות לו. לארץ יש חיות יבשה, לים ולנהרות - בריות מים, ולאש - יצורי אש -והשמועה אומרת, שהם נמצאים בעיקר במקדוניה- ולשמים - כוכבים, - ואלה כל־כולם נשמות אלהיות ללא־מום, לכן הן נָעוֹת בעיגול, התנועה המקורבת ביותר לשֵׂכל, שכֵּן כל אחד מהם הוא השֵׂכל ברום טהרתו. ומן ההכרח, שגם האויר יהיה מָלֵא ביצורים חיים, ואלה אינם נראים, היות והאויר עצמו אינו נראה בחושים. ואין לפרש את העובדה, שמבָּטֵנו אינו מסוגל לשַעֵר את הצורות, כאילו אין באויר נשמות, אלא הכרחי, שהן תקָלטנה על־ידי השֵׂכל, כך שהדומֶה יבחין בדוֹמָיו\" (על הנפילים, ו-ט).", + "מאמר פילון, שכָּל חלקי היצירה מולידים יצורים, המים האויר הארץ וגם האש, מזכירנו דברי ר' עקיבא, שכפילון, מחלק את הבריות ליצורי ים, יבשה, אור (אש) ואויר: \"צב זה והצב למינהו (ויקרא יט, כא), לרבות מינים של צב חברבר וכן הנפילים וסלמנדרא. כשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר מה רבו מעשיך ה' (תהלים קצ, כד), יש לך בריות גדילות בים ויש לך בריות גדילות ביבשה וכו' גדילות באור וגדילות באויר\" וכו' (ספרא שמיני פ\"ו, והשווה חולין קכז, א).", + "כמה מן הדברים שפילון מקצר בהם בשו\"ת שלפנינו, נמצאים באריכות, ובפירוש אלגורי, במקום אחר בכתביו, ולפיהם מתבהרים הדברים בשו\"ת כאן. ואלה דבריו: \"אכן, רוח אלהים ניצבת תמיד לצידו (של משה), ומנהגת אותו בכל דרך ישרה. אך, כפי שהערתי, היא פורֶשֶת במהירות מן האחרים, שגם להם קָצַב (ה') מאה ועשרים שנות חיים, הרי (הכתוב) אומר: \"וימיהם יהיו מאה ועשרים שנה\" (בראשית ו, ג). אך גם משה, בהגיעו למספר שנים שווה, פורש מחיי תמותה (ראה דברים לד, ז)388 השוואה זו לעניין משה ובעניין מספר השנים, כן במדרש: \"בשגם ומשה חושבן אחד הוא, רבנן מייתין לה מן הכא, והיו ימיו מאה ועשרים שנה\" (ב\"ר כו, ו). וברבינו בחיי: \"בשגם הוא בשר, נרמז כאן משה, וכן מנין שנותיו\".. וכיצד יִשוו החוטאים לנביא החכם־מכֹל? כעת דיינו אם נֹאמר, שדברים בעלי שֵם זהה, אינם שווים תמיד, ולעתים קרובות הם רחוקים (זה מזה) בטיבם. אמנם, אפשר שהרע ישווה לטוב במספר ובזמן, מאחר והם מתוארים כתאומים, אך כוחותיהם נבדלים ורחוקים זה מזה מרחק רב. ואנו נדחה דיון מדוקדק ב\"מאה ועשרים שנה\" עד לחקירת חיי הנביא בכללותם, ואזי נהיה מוכנים לעסוק בסוד זה. ועתה נדבר בנאמר להלן: \"והנפילים היו בארץ בימים ההם\". היתכן שאֵי־מי עלול להניח שהמחוקק מרַמֵז לאגדת389 מיתולוגיה. מ. הענקים של המשוררים, אך הוא (הכתוב) רחוק מרחק־רב מלִבְדוֹת אגדות, וחושב לנכון ללכת בעקבות האמת, ולפיכך גם השמיט מתחומו390 שילטונו, מדיניותו. מ. אותן האומנויות המפורסמות והמעודנות -הציור והפיסול- כי הן מכזבות בטבע האמת, ובאמצעות העיניים ממציאות תככים והתחכמויות לנפשות פותות. אי לזאת, אין הוא מסַפר אגדת ענָקים כלל ועיקר. אלא הוא חָפץ להראותך, שבני האדם חלקם נולדים מהאדמה, חלקם מהשמים וחלקם מן האלהים. אֵלה מהאדמה, רודפים אחרי תעונוגות הגוף, שוקדים להנות ולהשתמש בהם, ומסַפקים את צרכי כל אחד מהם. אֵלה מהשמים, הם האומנים - אנשי המדע ושוחריו, כי השֵׂכל, השמימי שבקרבֵּנו, -והרי כל אחד משוכני שמים הוא שִׂכלי- שוקד על לימודים סדירים391 מעגל לימודים באסכולה έγκὑκλια. מ. ושאר כל האומנויות כולן, ובהגיגיו הוא משחיז ומחדד וגם מתאמן ומרַתך. ואלה מאלהים, הם בני אדם כהנים ונביאים, אשר לא מצאו לנכון להשתתף בענייני מדינות העולם ומדיניותן, אלא התנשאו למעלה מהחושניות, ועברו אל העולם השִׂכלי והשתקעו שם, והם נמנים על מדיניות האידיאות הבלתי־גופניות והבלתי־נפסדות\" (על הנפילים, נה-סא).", + "במקום אחר כותב פילון על תפקיד המלאכים, ועל מלאכים טובים ומלאכים רעים: \"והנשמות, מקצתן ירדו אל הגופות, וקצתן לא ראו לנכון להזדווג עם אף אחד מחֶלקי העולם, ומדַרכו של הבורא להשתמש בהן -המקודשות ודבֵקות בעבודת האב- כמשרתות ועוזרות בענייני בני תמותה. אך האחרות, ברדתן אל הגוף כאֶל נהר, עתים נלכדות בנחשול הָעַז ונבלעות, ועתים עולה בידן לעמוד בהתפרצותו, ותחילה הן צָפות ועולות, ואז ממריאות למקום מוצאן. ואלה הן נשמותיהן של אנשים אשר התרַגלו בלימוד הפילוסופיה בטוהרה, ולמדו, מתחילה ועד סוף, כיצד למות את חיי הגוף, כדי שיטלו חלק בחיים הבלתי־גופניים והבלתי־נפסָדים, במעמד הבלתי־נברא ובלתי־נפסד. ואילו הנשמות שטָבעוּ, הן משֶל האנשים האחרים שלא שתו לבם לחכמה, והתמַכרו לדברים חסרי־יציבות ומקריים, ולאֵלה אין ולא כלום עם האצילות שבֵּקרבנו -נשמה או שֵׂכל- ולעומת זאת (יש להם) הכל עם גוייתנו הצמודה -הגוף- או אף עם דברים מחוסרי־חיים הימנו, וכוונתי, לכבוד, נכסים, שררות וכיבודים ושאר כיוצא בהם, המעוצבים ומצויירים בתרמיתה של דיעה כוזבת, בידי אלה שאינם מכוונים מבטם אל היופי האמיתי. וכשתבחין שהנשמות והשֵדים והמלאכים שונים בשמותיהם, אך שווים במהותם, תסיר מעליך עול כבד - הפַּחַד משֵדים392 אמונה טפֵלה. מ.. וכשם שרבים מכַנים שֵדים גם את הטובים וגם את הרעים, כך גם בנשמות, וכך גם המלאכים, לא תטעה, אם תניח, שחלקם ראויים לשמם, והם שליחים בין בני האדם לאל ובין האל לבני האדם, והם קדושים ותמימים, וזאת בזכות שֵרותָם המופלא שאין בו דופי, בעוד שחלקם טמאים ובלתי ראויים לשמם393 יומא סז, ב: \"תנא דבי ר' ישמעאל, עזאזל, שמכפר על מעשה עוזא ועזאל\". וברש\"י שם: \"עוזא ועזאל, מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר ויראו בני אלהים את בנות האדם, כלומר על העריות מכפר\".. והָעֵדות לטענתי, הם דברי משורר־ התהילים במזמור: \"ישלח בם חרון אפו, אף וחרון ומצוקה ומשלחת על־ידי מלאכים רעים\" (תהלים עח, מט), אלה הם הרשעים הלובשים שֵם מלאכים ואינם יודעים את בנות השֵׂכל הישר -המדע והמוסריות- אלא רודפים אחרי התענוגות, צאצאים בני־חֲלוֹף של בני האדם בני־התמותה, שאינם מוכתרים בשום יופי מקורי, בו יכול השֵׂכל להבחין, אלא בנוֹי מזוייף המרַמֶה את החוש\" (על הנפילים, יב-יז).", + "\"ו(הכתוב) אומר: \"וגם אחרי כן אשר באו מלאכי אלהים אל בנות בני האדם וילדו לעצמם\"394 כך לפי הגירסא המקובלת של השבעים: καὶ ἐγεννῶσαν ἑὑτοῖς (או ἑαυτοῖς), לפי זה נקט פילון שנושא \"וילדו\" הם בני האלהים (ראה קולסון עמ' 10 הע' a).. ואמנם מן הראוי לעיין \"אחרי כן\" מה מוּבָנוֹ? אכן, זו חזרה המורָה על דברים שנאמרו קודם לכן ביֶתֶר־בהירות. ונאמר בנוגע לרוח אלהים, שמכביד עליה מאד לשהות לעולם בנשמה רבת צורות וחלקים, העמוסה לעייפה מַפלי־בשר. ולאחר אותה רוח, באו המלאכים אל בנות בני האדם, כי כל זמן שקַרניים טהורות של החכמה מאירות על הנשמה, באמצעותן רואה החכם את האלהים ואת כוחותיו, אזי אין ביכולת אף אחד ממלאכי השקר להיכנס לתוך שִׂכלו, ופעולת כולם היא מחוץ לשֶטח המטוהר במים. אך משידעך אור השֵכל ויתערפל, אזי שָפר חלקם של חברי האפילה. והם באים על התאוות החלשות והנשיות, -שהוא קורא להן בנות בני האדם- והם מולידים למען עצמם ולא למען אלהים. אכן, הצאצאים הסגוליים של אלהים הם המעלות כלילות השלימות, בעוד שקרובי הרֶשע הן רעות חורקות\"395 לענין רוח אלקים שאינה יכולה לשהות בגוף השקוע בתאוות בשר, ראה \"על הנפילים\" כט-ל, מובא לעיל בביאור לפסוק ו, ג שו\"ת בראשית א, צ. בהמשך הדברים כאן מביא פילון ראיה לכך מהולדת יצחק, שאברהם אינו מחזיקו לעצמו, אלא מוכן להקריבו כקרבן לאלקים. (על האלקים שאינו משתנֶה, א-ג)." + ], + [], + [ + "מהו: \"אלהים דאג במחשבתו כי עשה את האדם על הארץ, והירהר בלבו396 מילולי: בשִׂכלו. מ. הציטוט כאן קרוב בעיקרו לשבעים, ולא לנוסח המסורה: \"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (קארל: ויחשוב בלבו)\", אך אין זה תרגום מילולי. וראה: \"על האלקים שאינו משתנֶה\", י. נראה שהמתרגם הארמני לא השתמש תמיד באותו התרגום למלה היונית ἐνθυμάθη, והשווה שו\"ת בראשית א, צה.\"?", + "יש המניחים, שבמלים אלה מתגלָה חֲרָטָה של האלהות. אך טועים הם בהנחתם זו, כי האלהות היא ללא כל שינוי. לא \"הדאגה מתוך מחשבה\", ואף לא \"ההירהור\", אינם ביטוי לחרטה, אלא (ביטוי) של מחשבה נאורה ובטוחה, הדואגת ומהרהרת בסיבה שגרמה לו (לה') לעשות את האדם על הארץ. היות שהארץ היא מקום אומללות, והאדם השמימי הוא תערובת מורכבת מנפש וגוף, ומלידתו ועד סופו אין הוא אלא נושא את נִבלתו. אי לזאת, אין זה מפליא ביותר, שהאב דאג והירהר באֵלה, מאחר ורבים נוחלים רֶשע קודם למוסריות, בעטיין של הדחיפות שהוזכרו לעיל; טִבעו של הגוף הנפסד מֵחַד, ומצָבה המְזַוֵוע של הארץ וקץ כולם, מאידך.*שו\"ת בראשית א, צג
___________
", + "פילון טוען כנגד אלה הסוברים, שלשון \"וינחם\" מראֶה על זה שיש כביכול חרטה לפני הקב\"ה, והוא מפרש שהקב\"ה העמיד את העניין על בוריו לומר, שסיבת חטאו של האדם הוא בגלל הארציות שֶבּוֹ, ואין כאן חרטה, אלא שיקול דעתו.", + "וכן בתרגום ירושלמי: \"והות תְהֵי מן קדם ה\"', וכן ברש\"י: \"עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ, וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות\".", + "ועל פירושו, שהאדם הוא הרכָּבָה של גוף ונפש, והגוף הוא החוטא, נמצא גם במדרש: \"וינחם ה' כי עשה וגו'. ר' יהודה אומר, תהות היתה לפני שבראתי אותו מלמטה, שאילו בראתיו מלמעלה לא היה מורד בי\" (ב\"ר כז, ד ות\"ב נח, ד). פילון מדייק מן הפסוק, שהקב\"ה התנחם על שברא את האדם בארץ, שהיא מקום אומללות. עצם הדיוק גם ברבנו בחיי: \"וזהו שאמר \"כי עשה את האדם בארץ\", ולא אמר על הארץ, לפי שנשתקעו בתאות הגופניות וכו', והנחמה לא בעבור האדם אלא בארץ, כלומר בעבור הארץ הגורמת\"." + ], + [ + "מדוע, כשהוא מאיים למחות את האדם, הוא (ה') אומר שישחית גם את הבהמות אִתּוֹ: \"מאדם עד בהמות, ומרמשים עד עופות\", והבהמות מה חטאו?", + "פשוטו (של מקרא): הוא מלמד נכוֹחה, שמלכתחילה לא נבראו הבהמות בהכרח לשֵם עצמן397 ראה להלן בראשית ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט שם כותב, שדעה זו סוברים הפילוסופים., אלא למען בני האדם ולשימושם. וכשאֵלו נשמדים, בצדק, אזי נשמדות אף הן עמם. מאחר ואֵלו (בני האדם) שבעבורם נבראו, שוב אינם נמצאים עוד. אך לפי השֵׂכל, מכיוון שהאדם מסַמֵל את השֵׂכל שבקרבֵּנו, והבהמה (מסמלת) את החושים, אזי כשהמושל הראשי מתקלקל ומושחת על־ידי הרֶשע, גם החושניות כולה אובדת עמו, שכֵּן לא נותר בה אף קורטוב של מוסריות כסיבה לישועה398 ראה גם פירושו האלגורי, שם..*שו\"ת בראשית א, צד
___________
", + "על השאלה, הבהמה מה חטאה? עומד פילון במקום אחר, כחז\"ל, גם בענין הרובע והנרבע (ויקרא כ, טו-טז). במשנה איתא: \"אם אדם חטא בהמה מה חטאת? אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. ד\"א, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה\" (סנהדרין ז, ד וספרא קדושים י, ה). פילון משיב על שאלה זו, ואחת מהתשובות היא, מפני שבאה תקלה על ידה, ואלה דבריו: \"הבהמה (נהרגת), מפני ששֵרתה בתועבות כגון אלה, ולמען לא תהרה ותלד מפלצת ההולמת מיני שיקוצים שכאלה. ועוד, אף אנשים הדואגים רק מעט להגינות, לא ישתמשו יותר לאף אחד מצרכי החיים, ביצוּרים אֵלה, אלא יתעבו ויסתייגו ממנה ישנאו את מראיה ויחשבו שכָּל הנוגע בה נעשה מיד טמא. ודברים שאין בהם כל תועלת לחיים, נעשים מיותרים לגמרי\" (על החוקים המיוחדים ג, מט-נ).", + "וברש\"י לפסוק זה שתי דיעות לכליון הבהמות: \"אף הם השחיתו דרכם. ד\"א, הכל נברא בשביל אדם, וכיון שהוא כלה מה צורך באלו\". ויסוד דבריו בב\"ר כאן. וכן ברד\"ק כשאלת פילון ותשובתו: \"ולמה נמחו הבהמות והחיות והרמש והעופות? לפי שכולם נבראו בשביל האדם, ואם אין אדם מה צורך להן\". וכן באברבנאל: \"אבל יקשה מה שאמר מיד מאדם עד בהמה וגו', כי נראה מזה שבהמה ורמש מכלל האדם. אלא שכיון הכתוב לומר, שכל הדברים החמריים נבראו לתכלית האדם, וכאשר יאבד התכלית ראוי לאבד כל מה שקודם התכלית, ומפני זה כאשר החליט הגזרה אמחה את האדם, אמר שגם הב\"ח שנבראו בעבורו יאבדו באבדו\" (סוף בראשית). \"באמרו להשחית כל בשר אשר בו רוח חיים, שבזה יכלול האדם ושאר הבעלי חיים, כי אחרי שהכל נברא בשבילו, הנה בהפסדו היה ראוי שיפסדו גם כן שאר הב\"ח\" (נח ו, יד). וראה להלן בראשית ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט ובביאור שם.", + "מדוע הוא (אלהים) אומר: \"חרה לי399 כך בשבעים ἐθυμώθην. ובמסורה: \"נחמתי\". והרמב\"ם כתב: \"עֶצֶב שֵם משתתף, הוא שם הכאֵב וכו', והוא שם הכעס וכו', והוא שם המרי וכו', ולפי הענין השני או השלישי נאמר ויתעצב אל לבו. אמנם כפי הענין השני, פירושו כי השם כָעַס עליהם לרוע מעלליהם\" (מורה נבוכים א, כט). וכן במדרש הגדול: \"כעס עליהם הקב\"ה\". אבל ברש\"י: \"חשבתי מה לעשות\". ובספרי דברים, שכו: \"אין נחמה אלא תהות, שנאמר נחמתי כי עשיתים\". כי עשיתי אותם\"?", + "\"ראשית, כביכול חוזר (אלהים) ומסַפר שהאדם הוא ראש וראשון400 נראה, שפילון דייק כן מלשון הכתוב: \"מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף\".. אך לאמיתו של דבר, אין אלהים בא לכלל כעס, ולהיפך אין הוא שותף בו (בכעס), ושרוי מֵעַל לכל סערת־רוחות. אי לזאת, הוא רוצה להוכיח קֳבָל עם ועֵדה, כשהוא נוקט לשון הַפרזה, שההפקרויות האנושיות גדלו, עד כדי לזַמֵן, לעודד ולהעלות את חמתו של מי שהוא חסר־חימה מטִבעו...*שו\"ת בראשית א, צה
___________
", + "דיוקו של פילון בשאלתו, וגם בתשובתו, נמצא במדרש לקח טוב: \"דברה תורה כלשון בני אדם, כי כיון שאדם הורס מלאכתו, בידוע שהוא מתנחם כי עשאו, לכך נאמר כי נחמתי, אבל אין ניחום ואין חרטה לפני הכבוד, שנאמר (שמואל־א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם\". הכלל \"דיברה תורה כלשון בני אדם\" בצורה שבעל מדרש לקח טוב משתמש בו, הוא כעין עקרונו של פילון כאן401 וראה להלן בראשית ח, כא שו\"ת בראשית ב, נד ובביאור שם.. וברד\"ק: \"וינחם ה' כי עשה את האדם, מה שאמר וינחם, דברה תורה כלשון בני אדם, כי על דרך האמת לא אדם הוא להתנחם, כי אין שינוי חפץ בו יתעלה ויתברך\", וכן ברמב\"ן.", + "גם במקום אחר בכתביו, משתמש פילון בכלל של \"דיברה תורה כלשון בני אדם\" כדי לבאר פסוק זה: \"לאחר שביארנו זאת דיינו, הבה נעיין בהמשך הדברים, וזאת כדלהלן: \"אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמות, מרמש ועד עופות השמים כי חרה לי כי עשיתי אותם\". ושוב, חֵלק מן השומעים את שנאמר, יניח שה\"קיים\" (באמת) נוקט ברגזנויות ותרעומות, אך הוא אינו מכיר התפעמות כל שהיא. כי ההתרגשות היא צביונה של חולשת האדם, ואֵלה לא שייכים כלל לָאֵל, לא התאווה הבלתי־ שכלית של הנפש, אף לא חלקי הגוף ואבריו. אף על פי כן, אין המחוקק ממעט להשתמש (בתיאורים) מעין אלה, אבל רק כעין פתיחה, כדי להשכיל את (האנשים) שלא היה בכוחם להחכים בדרך אחרת\" (על האלהים שאינו משתנֶה, נא-נב). כאן שונה דעת פילון מדעת המפרשים הנ\"ל, ולפיו, שהתורה דיברה כלשון בני אדם לטובת האדם, כדי ללמדם." + ], + [ + "מדוע נאמר עתה, שנח מצא חן בעיני אלהים?", + "קודם כל דרושה כאן השוואה: בעוד שכָּל האחרים נדחו עקב כפיוּת טובה402 ראה לעיל ו, ג שו\"ת בראשית א, צא. ולהלן לבראשית ז, ה; י שו\"ת בראשית ב, יג., העמיד (אלהים) את הצדיק במקומם, ואומר שהוא מצא חן, לא מפני שרַק הוא היה ראוי לחסד, הרי כל האנושות כולה נהנית מטובו (של ה'), אלא מפני שהוא (נח) לבדו היה מכיר טובה. שנית, כשכָּל הדור נמסר לאבדון, פרַט למשפחה אחת, היה מן הצורך לומר, שהשארית, כזרע וניצוץ של הדור האנושי החדש העתיד לחיות403 ראה להלן לבראשית ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז והע' 99; ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובביאור., היתה ראויה למצוא חן לפני אלהים. ואיזה חסד גדול יותר מֵאֲשֶר שהוא עצמו יהיה גם אחרית האנושות וגם ראשיתה?*שו\"ת בראשית א, צו
___________
", + "לפני פילון עמדה השאלה, למה נאמר סמוך ל\"נחמתי כי עשיתם\" - \"ונח מצא חן\". ושתי תשובותיו יסודן בהוראת הביטוי \"חן\", במובן \"חסד\". ומשתיהן גם יחד עולה, שנח לא היה צדיק גמור. הוא נבדל מבני דורו רק בזה שלא היה כפוי טובה, והתורה מזכירה שהוא זכה לחסד, מפני שהוא היה אחרית האנושות וראשיתה. לפי זה דורש פילון סמוכין של שני הפסוקים, נח מצא חן בעיני ה' מפני שֶׁכָּל החי חָטָא. וכן בחז\"ל מופיעה דרשת סמוכין מעין זו: \"כי נחמתי וגו'. אמר ר' אבא בר כהנא, כי נחמתי כי עשיתים ונח, אתמהא, אלא אפילו נח שנשאר מהם, לא שהיה כדיי אלא שמצא חן בעיני ה\"' (ב\"ר כח, ט). \"תנא דבי ר' ישמעאל, אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה\"' (סנהדרין קח, א). \"ונח מצא חן בעיני ה', הוא מצא, הקב\"ה לא מצא\" (ב\"ר כט, ג). וסמיכות הפסוקים גם ברבינו בחיי: \"ונח מצא חן בעיני ה', כלומר אלו רשעים ראוים להמחות וזה הצדיק ראוי להנצל, כי מצא חן בעיני ה\"' (ראה גם בביאור לשו\"ת הבאה).", + "בכתביו של פילון אנו מוצאים תיאורים שונים לתכונתו של נח. במקום אחד הוא מבאר, שנח לא היה צדיק גמור, כפי שהובא לעיל. ואלה דבריו: \"כשם שאלהים שונא בלי סיבה את ההנאה והגוף, כך גם ללא־סיבה נראית לעין, הוא מחולל תכונות מהוּגָנות, מבלי שהכיר שום מעשה שלהן קודם שזכו לשבח. אי לזאת, אם ישאל אדם, מפני מה הוא אומר ש\"נח מצא חן בעיני ה' אלהים\"404 כך בשבעים. ובמסורה רק: \"ה'\"., מבלי שעשה, לפי מיטב ידיעתנו, קודם לכן מעשה מהוגָן כל שהוא? נשיב כהלכתו: \"מסתבר, שהוא בעל תכונה ראויה לשבח מלידתו\", כי \"נח\" פירושו \"מנוחה\" או \"צדיק\"405 האטימולוגיה השנית שמציע פילון, היא באמת רק תארו של נח בכתוב. זו נשנית אצל פילון להלן לבראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה. וראה גם לעיל לפסוק ה, כט שו\"ת בראשית א, פז. וכן מדגישים התרגומים: \"ונח דהוה צדיק\" (יב\"ע), \"ונח על דהוה צדיק בדריה\" (תרגום ירושלמי).. ומי שנָח מעוולות ומחטאים, וחי במנוחתו ביופי ובצדקה, על כרחך ימצא חן בעיני אלהים. ולמצוא חן, אין זה רק, כפי שסוברים, להיות רצוי, אלא גם כדלהלן: הצדיק בבקשו את טבע המציאות, מגלֶה תגלית אחת מאד נעלה; הכל הוא חסד406 חסד או: חן. מ. האלהים, ושום חֵן איננו משֶל הבריאה, כי אין לה שום קניין (עצמי), שהרי הכל קניינו של אלהים, ולפיכך גם החֵן שייך ל\"אחד\". אם כן, התשובה הנכונה לשואלים מהי ראשית הבריאה, היא: טוּב חִינוֹ של האֵל, אשר גָמַל לגזע הקרוב לו. אכן, כל אשר בעולם והעולם עצמו הם מתת אלהים חסדו וחינו\" (דרשות אלגוריות ג, עז-עח).", + "ובמקום אחר הוא כותב, שנח היה צדיק, אבל לא היה צדיק כמשה רבינו: \"יש לברר מהו \"נח מצא חן לפני ה' אלהים\", האם משמעותו שנפל בגורלו חסד, או שנחשב כראוי לחסד? ההנחה הראשונה איננה מתקבלת על הדעת, שכֵּן מה הועֲנק לו יותר (שהועֲנק) מכמעט, לכולם? שכֵּן לא רק (הבריות) המורכבות, אלא אף היסודות הטבעיים הפשוטים ראויים לחסד אלהי. ההנחה השניה, איננה בלתי הגיונית, \"הסיבה\" מעריך, שאֵלֶה, בהם טבוע חותם אלהים -השֵׂכל המקודש ביותר- ואינם משחיתים אותו במעשים נלוזים, הם הם הראויים למתָת. ושמא אין זו האמת? כמה גדול חייב אדם להיות, שיחָשֵב בעינינו כראוי לחסד מאלהיו? וסבורני, שבקושי רב יזכה בזאת העולם כולו, למרות שהוא עצמו (העולם) הראשון הגדול והמושלם ביותר ממעשיו של האלהים. ושמא עדיף יהא לקבל את (הנימוק) דלהלן: האדם המהוגָן המבקש ולומד בשקידה, מצא זאת כאמת מוחלטת בכל חיפושיו: הכל הוא חסד האל: אדמה, מים, אויר, אש, שמש, כוכבים, שׁמים וכל החי והצומח. אך לעצמו לא העניק האל שום חסד, ואף אין לו צורך בכך, אך הוא העניק את העולם לעולם ואת חלקיו לעצמם, ואחד לרעהו, וכן גם עוד לכולם יחדיו. ואף על פי שלא העריך דבר כראוי לחסד, הוא העניק טובות ללא־מצר גם לשָלֵם וגם לחלקיו, כי התבונן בטובו הנצחי, וחָשַב שמוטל על טובו המבורך והמאושר לעשות טובה. כך שבמידה ומי שהוא ישאלני: מהי הסיבה לבריאת העולם? אשיבנו, את אשר למדתי ממשה: הלוא היא טובו של ה\"קיים\" (באמת), והיא גם הקדומה שבחסדים! אך יש לדקדק, שהוא (משה) אומר ש\"נח מצא חן לפני\" -כוחותיו של ה\"קיים\"- \"ה' אלהים\"404 כך בשבעים. ובמסורה רק: \"ה'\".. אבל משה (מצא חן) לפני מי שהכוחות הם נושאי כליו, ושבלעדיהם הוא מושג רק כהוויה. כי נאמר לפני האלהים \"מצאת חן עמי\"407 במסורה: \"בעיני\". (שמות לג, יב), כשהוא (ה') מראה עצמו, כמי שאין עימו כל דבר נוסף. ובכך, אפוא, ה\"קיים\" עצמו, ובעצמו, מוצא את כליל חכמתו של משה כראוי לחסד, ואילו (החכמה) השנייה, שהיא העתק ממנה (מחכמתו של משה) ומפורטת יותר, מוצאת חן רק לפני הכוחות העומדים למָרותו, ובאמצעותם הוא \"ה\"' ו\"אלהים\" ו\"מושל\" ו\"גומל חסד\"\" (על האלקים שאינו משתנֶה, קד-קי).", + "ובמקום אחר, שנח נביא היה: \"אי לזאת, כל אֵלה ש(משה) תיאֵר כצדיקים, הוא הציג אותם כמתמַכְּרִים לה' ומתנבאים. הצדיק נח, האם אין הוא מיד גם נביא? האם לא התמֵכֵּר לאלהיו וחזה את הברכות והקללות שהיפנָה כלפי הדורות הבאים408 וכן בספר היובלים ח, יח: \"וישמח נח כי יצא החלק הזה לשם ולבניו, ויזכור את דברו אשר אמר בפיו בנבואה לאמר: ברוך ה' אלהי שם וישכון ה' באהלי שם\". וכן ברמב\"ן: \"כי נח נביא היה\" (לבראשית ו, ט), \"וטעם ויאמר אלקים אל נח ואל בניו, על־ידי אביהם, כי בניו לא היו נביאים ולא הגיע חָם למעלת הנבואה\" (שם ט, ח). וראה בדברי האברבנאל המובאים להלן בביאור לבראשית ט, יח־יט., והן (הברכות והקללות) נתחזקו במציאות לאמיתה\"? (מי היורש דברי אלקים, רס).", + "לפי פילון, נעשה נח \"גם אחרית האנושות וגם ראשיתה\", שהוא סוף הדור החייב ותחילת הדור הזכאי, וכן נמצא בכמה מקומות בכתביו409 ראה להלן לבראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובביאור שם., הוא כותב: \"לאחר התחרויות לשֵם תשובה, מוצָג (סוג) שלישי של פרָסים, לשֵם הצֶדק. ומי שדוגל בו מקבל שני פרָסים, האחד, הצלה בכליון הכללי, והשני, להשגיח ולשמור על כל סוג וסוג מן החי לזוגותיהם, לקראת הבריאה410 לידה. מ. השנייה (שתבוא) במקום זו האובדת. הרי הבורא מצא אותו ראוי להיות סופו של הדור החייב, וכן גם ראשיתו של (הדור) הזכאי, כדי ללַמֵד במעשה, ולא במילים, את הטוענים שהעולם (נוהג) ללא השגחה. שכּן בהתאם לחוק שהוא קבע בטבע הכל, כל רבבות האנשים החיים חיי רֶשע, אינם שווים אף בחיי איש אחד הנוהג בצדק. ואת (האיש) הזה קוראים היוונים דוקליון411 על זיהוי נח עם דוקליון בפילון, ראה הערת קולסון במילואים לפיסקה זו, עמ' 451 - 452., והכשדים - נח, ובימיו היה המבול הגדול\" (על שכר ועונש, כב-כג).", + "\"כאשר הרעות הנוראות הללו פרצו כגשם שנזדמן אז, -כל חלקי התבל, פרַט לאֵלה שבשמים, התנועעו בנגוד לטִבעם, כאילו לָקוּ במחלה אנושה וקטלנית- ניצל ונותר רק בית אחד של האיש שנזכר כצדיק ואוהב־אל, והוא קיבל שתי מתנות מעולות: האחת, כפי שהזכרתי, שלא אבד עם כל האחרים. והשנית, שהוא ישוב ויתחיל להיות מייסדו של גזע אנושי חדש. אמנם, האלהים מצאוֹ ראוי להיות גם האחרון וגם הראשון של הגזע שלנו, האחרון לאלה שחיו לפני המבול, והראשון לאלה (שחיו) אחרי המבול\" (על אברהם, מו).", + "במקום אחר דורש פילון את הפסוק \"ונח מצא חן בעיני ה\"', שבחמלת ה' בלבד ניצל נח ונעשה עמו חסד, שלא היה ראוי לכך, ומידת הרחמים של הקב\"ה מופיעה אף בשעה שהוא מעניש את בני האדם, ולא עוד אלא שרחמיו קודמין לדינו: \"ולפיכך הוא אומר עכשיו, שנח מצא חן בעיניו, בה בשעה שהאחרים, אשר נמצאו כפויי טובה, עמדו לקבל את עונשם, (וזה) על מנת לעַרֵב רחמי ישועה במשפטם של החוטאים412 ראה לעיל לפסוק ד, טו שו\"ת בראשית א, עו.. כשם שאמר המשורר: \"חסד ומשפט אשירה\" (תהלים קא, א). אכן, לוּ רצה האֵל לשפוט את גזע בני תמותה בלי חמלה, אזי היה דן אותם לחובה, כי אין איש אשר מראשיתו עד אחריתו פילס דרכו בחיים בעצמו, ולא מָעַד413 השווה קהלת ז, כ: כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא., אלא חֶלקם בזדון וחֶלקם מבלי־משים, נכשלים בצעדיהם. ולכן נמהלים רחמים, על מנת שהמין (בכללו) יתקיים, גם אם רבים הימנו נופלים לתהום. בהם (=ברחמים), הוא עושה חסד גם עם הבלתי־ראויים. ולא רק שהוא חָס בדינו, אלא הוא גם דן אותם ברחמיו. הרי הרחמים קודמים אצלו לדין, שכֵּן הוא יודע מי ראוי לעונש, לא (רק) לאחר המשפט, אלא אף קודם לכן. ולפיכך נאמר במקום אחר: \"כי ביד ה' כוס יין שאינו מהול, מלא מזג\"414 כך בשבעים ὅτι ποτήριον ἐν χειρὶ κυρίου οἴνου ἀκράτου πλῆρες κεράσματος ובמסורה: \"כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך\". (תהלים עה, ט). אך כל אשר נמזג אינו בלתי מהול! וטעמו של דבר טבעי ביותר, ומצטרף לדברים דלעיל. אָכֵן, אלהים משתמש כלפי עצמו בכוחות בלתי ממוזגים, וכלפי הבריות בכוחות ממוזגים, כי טבע בן־חלוף אינו מסוגל להכיל את הבלתי־ מָזוּג\" (על האלהים שאינו משתנֶה, עד-עז).", + "כדברי פילון, שה' נהג במידת הרחמים בהצלת נח, כן באונקלוס, המתרגם \"חן\" במובן \"רחמים\": \"ונח אשכח רחמין קדם ה\"'. והרעיון שאף בשעת הדין, כשמעניש את הרשעים, נהג הקב\"ה ברחמים, נמצא גם בחז\"ל: \"אפילו בשעת כעסו של הקב\"ה זוכר את הרחמים\" (פסחים פז, ב); \"בא וראה רחמיו של הקב\"ה, אפילו בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם\" (שמו\"ר יב, ג). וראה בפסיקתא רבתי מ, שם מובא באריכות עניין שיתוף הרחמים והדין במעשי ה'. ושם לענין אדם הראשון: \"בזמן שחטא דָנוֹ בשתי המדות במדת הדין ובמדת הרחמים וכו', אילולי שדנת את האדם הראשון ברחמים בשעה שאכל מן האילן לא חיה אפילו שעה אחת\" וכו'. ולענין נח (שם, יד): \"אמר הקב\"ה לנח, נח, נתחייב דורךָ כלייה ואני עתיד להחריב את העולם, ואף על פי כן עתיד אני להסיב על עולמי ברחמים ולהפרותו ולהרבותו\".", + "ובמדרש הנעלם, בקשר למבול, כבפילון: \"אמר ר' יצחק, מאי דכתיב ה' למבול ישב (תהלים כט, י), וכי לדוד היה לומר דבר זה? וכל העולם יודעים שהוא ראשון ואחרון ואזי וקודם, אלא א\"ר יצחק, בוא וראה, בכל מקום את מוצא אלהים מדת הדין ה' מדת הרחמים, ואף על פי שמידת הדין היא, מדת רחמים היתה בו, שאלמלא כך אתחרבה עלמא, אבל למען אותו מדת רחמים אתיישב עלמא\" (מדרש הנעלם בזהר חדש, כא ע\"ד)." + ], + [ + "מודע מונה (הכתוב) בתולדות נֹח, לא את אבותיו, אלא את מעשיו הטובים?", + "ראשית, מפני שהאנשים בני־זמנו רשעים היו. שנית, (הכתוב) נותן את כלל הרצון1 \"כלל הרצון\" מקביל לאנגלי, לפי הארמיני: \"the laws of the will\" ומרקוס (הע' k, עמ' 64) מעיר, שאין ניב זה נהיר לפי המשך העניין. אבל נראה, שפילון נתכוון לומר, שאין ביכולתו של איש לבחור את תולדותיו הגשמיות, אבל מכיוון שהוא בעל בחירה חפשית, יש בכוחו לבחור בתולדותיו הרוחניות, כלומר, במידותיו הטובות., כי לאיש הצדיק מידותיו הטובות הן באמת תולדותיו. כי תולדות אנושיוּת הם בני אדם, אבל תולדות הנשמות הן מידות טובות. לפיכך אמר (הכתוב): \"נח איש צדיק תמים היה2 כאן הושמטה המלה \"בדורותיו\", שמקבילתה (\"בדורו\") נמצאת גם בשבעים: ὢν ἐν τῇ γενεᾷ αὐτοῦ. ונמצא להלן בפסוק ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה, וב\"על אברהם\", לא; לו (מובא להלן). ורצוי (לאלקים)\"3 כך לפי השבעים: τῷ θεῷ εὐηρέστησεν Νωε. ובמסורה: \"את האלהים התהלך נח\". משמע שהשבעים תירגמו כך, כדי להרחיק את הגשמיות. וכן בפשיטא: ושפר נוח לאלהא. וכמו כן באונקלוס ויב\"ע: בדחלתא דה' הליך נח.. אכן, להיות צדיק ותמים ורצוי לפני הבורא - הן הגדולות שבמידות הטובות.*שו\"ת בראשית א, צז
___________
", + "שאלת פילון היא: למה לא הזכירה התורה את תולדותיו בעבר, את אבותיו ואבות אבותיו4 ראה בראשית כה, יב: \"ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם\": שם, יט: \"ואלה תולדות יצחק בן אברהם\".. חז\"ל שאלו את השאלה באופן אחר, והיא, למה לא הזכירה התורה את תולדותיו בעתיד, בניו ובני בניו: \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק וכו'. אתמהא, לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שֵׁם\" וכו' (ב\"ר ל, ה; ת\"ב נח, ב). תשובתו הראשונה של פילון, שהתורה באה להדגיש את מעשיו הטובים של נח, מפני שהאנשים בני־זמנו היו רשעים, אינה מפורשת בחז\"ל, אבל עצם השיטה נמצאת שָם: \"אלה תולדות נח, א\"ר אבהו, בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים וכו', כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים, מה פסל? דור המבול\" (ב\"ר ל, ג; שמו\"ר ל, ג).", + "תשובתו השנייה, שמעשיו הטובים של הצדיק הן הן תולדותיו, נמצאת מפורש בחז\"ל: \"אלה תולדות נח, הה\"ד (משלי יא, ל) פרי צדיק עץ חיים. מה הן פירותיו של צדיק? - חיים, מצוות ומעשים טובים\" (ב\"ר ל, ו).", + "ועוד: \"אמר ר' יהודה הלוי בר שלום, בשעה שאדם צדיק מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר ובוכה. אומר לו הקב\"ה, מפני מה אתה מיצר ובוכה, מפני שלא העמדת פרי בנים בעולם הזה? - יש לך פרי יפה מהבנים. והוא אומר לפניו, רבונו של עולם, מה הפרי ההוא? אומר לו הקב\"ה, זו תורה שעסקת בה, שכך כתיב, פרי עץ חיים, ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. מי הוא זה? זה נח וכו', שנאמר אלה תולדות נח [נח איש צדיק תמים], שֵם חם ויפת אין כתיב כאן, אלא צדקו, שנ' נח איש צדיק\" (תנחומא נח, ב). וב\"לקח טוב\": \"תולדות נח, תולדות מעשיו הטובים, שלא אמר הכתוב אלה תולדות נח שֵם חם ויפת, אלא אלה תולדות נח, נח איש צדיק, ללמדך שצדקו היה תולדותיו, ולא בניו, שצדקותיו טוב לו מבנים ומבנות\".", + "במקום אחר, מרחיב פילון את מה שכתב לעיל בקיצור לשון: \"וכל כך מספֵּר (הכתוב) בשבחו של אוהב הטוב5Φιλάρετον., עד שבאילן היוחסין, אין הוא נותן, כפי מנהגו במקומות אחרים, את רשימת האבות ואבות האבות והאבות הראשונים, גם זכרים וגם נקבות, אלא (רשימה) של מספר מעשים טובים שלו. וכמעט שהוא מודיע באופן גלוי, שלחכם אין בית, קרובים ומולדת, אלא - מידות ומעשים טובים. (הכתוב) אומר: \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורו, רצוי לה' היה\"6 ראה לעיל הע' 2 ־ 3.. אבל חובה שלא להתעלם מכך, שה\"איש\" (כאן) איננו מציין את החֵי, שהוא בן־תמותה ובעל־שֵׂכל בדרך המקובֶּלֶת, אלא את האדם המבוֹרך, שמאַמֵת שֵם זה, כשדחה מנפשו תאוות פרועות ומטורפות ועוולות בהמיות. וראיה לכך, כי אחרי \"איש\" הוא מוסיף \"צדיק\", ואומר \"איש צדיק\", כביכול הרָשע שוב איננו אדם כלל, ועדיף לומר (שהוא) חיה בדמות אדם, וכאילו רק רודף צדקה בלבד הוא אדם. וגם הוא אומר (שהיה) \"תמים\", ובכך מראֶה (הכתוב), שהוא רָכַש לא (רק) מידה טובה אחת, אלא גם כולן. ומשרָכַש אותן, הוא השתמש בכל אחת במידת האפשר והשלים אותן7 διατελέω שהוא תרגום ל\"תמים\" τέλεος. מ.... וקולע הוא ביותר, שלאחר ששיבח את האיש כבעל כל המידות הטובות הללו, הוא מוסיף ש\"תמים היה בדורו\"8 ראה לעיל הע' 2.. אמנם הוא מראֶה, שנח לא היה טוב במוחלט, אלא ביחס לבני דורו. אכן, בסמוך יזכיר (הכתוב) חכמים אחרים, טובים ללא עוררין, ואֵלו אינם מוצגים (אך ורק) בניגוד לרעים - כטובים מבני דורם וכראויים למקום כבוד ולזכות־יָתֶר, אלא מאחַר שרכשו לעצמם טבע מעולֶה ושמרו עליו ללא־רבב, - כלומר, לא שהם השתמטו ממנהגים רעים, אלא אף לא נלכדו בשליטתם - הקדישו עצמם בראש ובראשונה למעשים ולדיבורים טובים, (ובהם) עיטרו את חייהם\" (על אברהם, לא-לד; לו-לז).", + "מתוך שהכתוב הכפיל בתואריו של נח: \"איש צדיק תמים\", לומד פילון על אישיותו ועל אישיות הצדיק בכלל. שיטתו היא, שלביטוי \"איש\" במקרא יש גם הוראה מיוחדת של \"צדיק\", והצדיק בלבד נחשב בכלל \"איש\", אבל הרשע הוא חיה בלבד ואינו כלל בגדר אדם. וזו היא מסורת חז\"ל, ההולכת ונשנית בכמה מקומות. לדוגמא: \"[נח] איש [צדיק], כל מקום שנאמר איש - צדיק ומומחה\" (ב\"ר ל, ו). \"שלח לך אנשים (במדבר יג, ב) וכו', וכל מקום שנאמר בו אנשים - בני אדם צדיקים הן\" (תנחומא שלח, ד)9 השווה מאמרו של רבי שמעון בן־יוחאי: \"אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם\" (יבמות סא, א; בבא מציעא קיד, ב). וראה זֹהר בראשית כ ע\"ב, בענין עכו\"ם ומַלבושי הבשר שלהם..", + "על \"תמים היה בדורותיו\" הוא דורש, שנח לא היה טוב במוחלט, אלא שהיה צדיק ביחס אל בני דורו הרשעים, ומוסיף, שבתורה נזכרים חכמים אחרים, שלא היו צדיקים ביחס לרשעים, אלא שהיו צדיקים מטבעם על־ידי התרַגלם במעשים טובים. לפי זה, לא היה נח צדיק מושלם, אלא צדיק ביחס לרשעי דורו. ועל דמותו זו של נח הוא כותב גם לעיל (ו, ח שו\"ת בראשית א, צו), שהוא לבדו היה מכיר טובה, והוא מצא חן בעיני ה'. עיי\"ש מה שהבאתי מחז\"ל, שאף נח לא היה כדאי להנצל, אלא שמצא חן בעיני ה'. כן להלן ז, א שו\"ת בראשית ב, יא, על הפסוק כי אותך ראיתי צדיק בדור הזה: \"כוונתו, \"בדור הזה אותך ראיתי צדיק\", פן ייראה כאילו הוא מרשיע את (הדורות) הקודמים, ומכרית תקווה מאֵלה שיבואו אחריו\". וראה מאמרי חז\"ל, שהבאתי לפסוק ח, יג: \"בדורותיו ולא בדורות אחרים\". וכן שם שו\"ת בראשית ב, מה: \"ו\"צדיק בדורו\", לא (דור) כל שהוא, אף לא צדיק בזמן ההשחָתָה, אלא בזמן (דור) מסויים, כי ההשוואה היא עם דורו הוא\", וזה לפי הגירסא \"בדורו\", ביחס לדור שלו, ולא \"בדורותיו\", בהשוואה לכל הדורות שהיו בימי חייו.", + "ב\"על אברהם\", מדגיש פילון את תכונותיהם של הצדיקים שלאחר דורו של נח, שהם רכשו לעצמם טבע מעוּלֶה, שהיו בבחינת \"ועשה טוב\", ולא היה להם הצורך לסור מהרע, מאחר שלא נפגשו ברע מלכתחילה10 באברבנאל: \"והנה לא אמר הכתוב שהתהלך נח \"לפני\" האלקים, כמו שכתוב באברהם, ואמר אשר התהלכו אבותי לפניו. לפי שאילו אמר לפני האלקים, היה מורה שהיה עובד את השם מאהבה, ולא בא הכתוב לשבחו בזה, אלא להגיד איך לא נמשך לבני דורו ולמדותיו המגונות\".. לעומת זאת, היתה תכונת נֹח שונָה, כפי שמתבהר מדבריו במקום אחר, שהיה נֹח בבחינת \"סור מרע\" בלבד, ואלה דבריו: \"אם ישאל אדם, מפני מה הוא אומר ש\"נח מצא חן בעיני ה' אלהים\"11 כך בשבעים κυρίου τοῦ θεοῦ. ובמסורה רק: \"ה'\"., מבלי שעשה, לפי מיטב ידיעתנו, קודם לכן מעשה מהוּגָן כל שהוא? נשיב כהלכתו: \"מסתבר, שהוא בעל תכונה ראויה לשבח מלידתו\", כי \"נח\" פירושו \"מנוחה\" או \"צדיק\". ומי שנָח מעוולות ומחטאים, וחי במנוחתו ביופי ובצדקה, על כרחך ימצא חן בעיני אלהים\" (דרשות אלגוריות ג, עז)12 ראה לעיל ו, ח שו\"ת בראשית א, צו..", + "גם במקום אחר כותב פילון, שאין הכוונה לתולדות ממש. ומציין שבסיום פסוק זה מוצגת מדריגתו הגבוהה ביותר של נח, ואחרון אחרון חביב: \"כי הוא (הכתוב) אומר: \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו ורצוי לאלהים\" (בראשית ו, ט). אמנם, צאצאי יישות מורכבת (מגוף ונפש) הם, כמובן, בעצמם מורכבים. כי כמו שהסוסים מולידים סוסים, האריות אריות והשוורים שוורים, על כרחך שהוא הדין בבני אדם. אבל לא כמו אלה הם הצאצאים הראויים לשֵׂכל מעוּלֶה, ואלה הן המידות הטובות שהזכרתין לעיל: להיות איש (הגון), להיות צדיק, להיות מושלם, ולהיות רצוי לאלהים. וזו האחרונה, הואיל והיא שיא (כל המידות) והקצה האחרון של תכלית האושר, משום זה היא נזכרת אחרונה\" (על האלקים שאינו משתנֶה, קיז-קיח).", + "דרשה זו נמצאת במדרש הנעלם: \"א\"ר שמעון, מדת הצדיק קשה לכעוס ונוח לרצות, זו המדה גדולה מכולם. ובא הכתוב להורות, אלה תולדות נח, נח בדעתו, נח בדיבורו, נח במהלכו. ומי עושה זה, איש צדיק. וכשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד תמים היה בדורותיו. ולמאי יזכה? - את האלהים התהלך נח, למעלה על כל המעלות\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, כא ע\"א)." + ], + [], + [ + "מהו: \"הארץ נשחתה לפני האלהים, והארץ נמלאה עוולה13 במסורה: \"חמס\". וכלפנינו כן בפשיטא: \"עולא\". ובשבעים ἀδικίας, כלומר: \"עוולה\", או \"אי־ צדק\". כפי שיש להסיק בשאלתו במקום אחר, רצו השבעים להציג את \"האי־צדק\" כניגוד לצדקתו של נח, הנזכרת בפסוק ט. ואלה דבריו: \"נכון לשאול: מדוע הוא מסַפֵּר מיד לאחר מידותיו המושלמות של נח: הארץ נשחתה לפני האלהים ונתמלאה הארץ עוולה\" (על האלהים שאינו משתנֶה, קכב).\"?", + "(הכתוב) עצמו הצביע על הסיבה, כשהוא מדַבֵּר על העוולה בנוגע להשחתת הארץ. אמנם, הגאולה מדָבָר זה בפרט, הוא צדקה הן לאנושות והן לחלקי העולם; לשמים ולארץ.*שו\"ת בראשית א, צח
___________
", + "פילון מפרש, כי החמס הוא הגורם לחשחתת הארץ, והוא כאילו קורא את הפסוק: ותשחת הארץ, - מפני שהארץ נתמלאה חמס. וכעין זה בתרגום יב\"ע: \"ואתחבלת ארעא בגין דיירהא דסטו מן ארחן\" וכו'. ובאברבנאל מדגיש: \"וכדי שלא יחשב שהארץ היסודית עצמה נשחתה, הוצרך הכתוב לבאר ולומר וירא אלקים וכו', כלומר והנה ההשחתה שראה יתברך בארץ ויחס אליה, אינה מפשיטותה ועצמה, אלא בהשחית כל בשר את דרכו מסבתה, והוא אומרו על הארץ\". פילון גם מוסיף, כי ממילא גם נלמד מכאן, שסילוק החמס יביא לאי־השחתת הארץ." + ], + [ + "מהו: \"כי השחית כל בשר את דרכוֹ (=הררך שלוֹ) על הארץ\"?", + "ראשית, (הכתוב) קרא \"בשר\" לאדם שאוהב את עצמו. ואף על פי שאמר בתחילה \"בשר\", הוא איננו מוסיף \"דרכהּ\" אלא \"דרכוֹ\"14 ביוונית המלה \"בשר\" היא לשון נקבה (וראה רש\"י ויקרא יג, טז), וכן המלה \"דרך\". ולפי זה, לשון \"דרכו\" הזכרית מאפשרת להפיק את דרושו של פילון, שהכוונה לדרך הקב\"ה. וראה דבריו המובאים להלן בביאור., כך שהוא מתייחס באופן ברור לאדם, כי חיי מַעַל פרועים הם \"בשר\"15 בשיטה זו נקט הרמב\"ן, בפירושו לפסוק זה: \"ועל דרך הפשט, כל בשר - זה כל האדם\", ואין הכתוב מתכוון לכלול כאן השחתת דרכם של בעל החי האחרים.. שנית, (הכתוב) סבור, וזו גם האמת, כי הבשר הוא הסיבה להשחתת הרוח, כי הבשר הוא מוֹשַב התשוקות, שממנו נובעות, כמו ממעיין, התאוות למיניהן ושאר היצָרים. ושלישית, (שֵם הכינוי) \"שלוֹ\" טִבעי יותר, כי הוא יחסה גם בנטיית כינויי הגוף המלאה (במשמעות) לעצמו16 nominative, כלומר שנטיית השם כאן שלימה היא, זאת אומרת, שיש לו גם יחס ישר (nominative), בעוד שה- αὐτός (האחר) והוא במילונו של Liddell & Scott אין לו nominative αὐτός. כשאנו נותנים כבוד לאיש, אין אנו מעיזים לקרוא אותו בשמו, אלא (אנו מְכַנִים אותו) \"עצמו\". מכאן ראשית המימרה הפיתגוראית: \"הוא עצמו אמר\", שבָּהּ הם גידלו ורוממו את מורם ורבם, מחשש לנקוט בשמו. ונוהג זה קיים גם בערים ובבתים. כי העבדים אומרים, בבוא אדונם: \"הוא עצמו בא\". ובכל עיר ועיר, שעה שהשליט מגיע, הם פונים אליו בשם \"עצמו\". אך לשם מה הארכתי באֵלה? כי חפצתי להראות, שאבי־הכל נרמז כאן. כי כל הדברים הטובים המשובחים במעלות - \"שֶלוֹ\" הם. ומתוך יראָה נזהר (הכתוב בשימוש) בשמות הנפלאים באמת17 כלומר: \"את דרך ה'\", או: \"את דרך אלקים\"., כי עומד הוא להביא השחתה מלמעלה. אי לזאת, הטיית היחסה, באמרו: \"כי השחית כל בשר את הדרך שלו עצמו\", מעידה על כבוד. כי אמנם דרכו של האב (שבשמים) נשחתת על־ידי תשוקות הבשר ותענוגיו, משום שאֵלֶה הם יריבים לחוקי הרִיסוּן העצְמי, הסתפקות והתאפקות, אומץ לב וצדק, שעל־ ידיהם הדרך המובילה אֶל האל מתגלָה ומתרחבת ונעשית פתוחה לגמרי18 פתוחה, לפי הצעת־תיקון של אוכר. מ..*שו\"ת בראשית א, צט
___________
", + "במקום אחר, מציג פילון ביתר בירור את השאלה ואת תשובתו השלישית, ודבריו שם מפיצים אור גם על הנאמר כאן: \"ובכן, משה הקדוש ביותר אמר כראוי: שאז נשחתה הארץ, כשנִגלו מידותיו הטובות של נח19 ראה \"על האלהים שאינו משתנֶה\", קכב. מובא לעיל בהע' 13.. וממשיך: \"והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ\". אולי ייראה לאנשים מעטים, כי יש כאן שיבוש בלשון, ושלפי הַתְאָמַת הדברים ודיוקם הלשוני, יש לומר כי \"השחיתה\" כל בשר את \"דרכה\", כי אין זה מן הנכון לייחס ל\"בשר\", שהוא שם עצם ממין נקבה20 ביוונית, כמובן., כינוי שנטייתו בזָכר. ואולי אין (הכתוב) מדבר אך ורק בבשר המשחית את דרכו הוא, שבכך ייראה כאילו נשתבשו הדברים בפסוק, אלא (שהכתוב מדבר) בשני (עניינים); מחד בבשר הנשחת, ומאידך בההוא21 הכוונה להקב\"ה., שנעשה נסיון לסַלֵף ולבלע את דרכו. ולפיכך יש לפרש את הכתוב באופן זה: כל בשר השחית את דרך התמים של חי העולמים והבלתי־נפסד - הדרך המוליכה אֶל האלהים\" (על האלהים שאינו משתנֶה, קמ-קמב).", + "פירושו הראשון בשו\"ת הוא, שאיש הבשר, איש התאווה, הוא המשחית. פירושו השני, שהבשר הוא מושב התאוות הגשמיות22 ראה גם להלן פסוק ז, כא שו\"ת בראשית ב, כב.. ובפירושו השלישי (וכן ב\"על האלהים שאינו משתֶה\"), שכָּל הבשר השחית את דרכו של הקב\"ה22* דרשות מסוג זה, שהפסוק מתכוון להקב\"ה, ראה אצל פילון לעניין \"כאחד ממנו\" (בראשית ג, כב), וכן דרש ר' יהודה (ראה בביאור לשו\"ת בראשית א, נד); \"וישכון באהלי שם\" (בראשית ט, כז), וכן דרש ר' יוחנן (ראה בביאור לשו\"ת בראשית ב, עו). ובחז\"ל: \"הבה נתחכמה לו (שמות א, י), להם מיבעי ליה, א\"ר חמא ברבי חנינא (בכ\"י רומי: א\"ר חנינא) באו ונתחכם למושיען של ישראל\" (סוטה יא, א); דאמר רבי חנינא בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב כי חזק הוא ממנו (במדבר יג, לא), כביכול אפילו בעל הבית (=הקב\"ה) אין יכול להוציא כליו משם\" (ערכין טו, א: סוטה לה, א; מנחות נג, ב. ועי' בירושלמי תענית ד, ה בשם ר' שמעון בן לקיש).. וכדברי פילון, שהכוונה לדרכו של הקב\"ה, כן כותב ר' אליעזר אשכנזי: \"ואומרו השחית כל בשר דרכו, ר\"ל שהשחית דרכו של הקב\"ה, שהוא לעשות צדקה ומשפט, כמו שנאמר (שמות יח, יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט\"23 מעשי ה', ויניציאה 1583, פרק כד..", + "לפי פילון, לא נאמר במפורש \"דרכו של ה\"' אלא \"דרכו\", היות ומדובר כאן על כליון האנושות, אין הכתוב מזכיר את שם ה'. וזה כשיטתו בכמה מקומות, שאין הקב\"ה מזכיר שמו על הרעה, ואין הקב\"ה משתף שמו על עונשין וקללות24 \"על בילבול הלשונות\", קפא; \"על המנוסה והפגישה\", סו. ואף שאפילו לפילון יש כמה פעמים שה' בעצמו מעניש, ולא על־ידי שליח. ראה \"על חיי משה\" א, צז, ולהלן שמות יב, כג שו\"ת שמות א, כג. וראה לעיל בראשית ג, כב שו\"ת בראשית א, נה והע' 251 שם., ושיטתו זו היא ממש כשיטת ר' יוחנן: \"אמר רבי אליעזר בן פדת בשם ר' יוחנן, אין שמו של הקב\"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקב\"ה את האור ואת החושך וקרא להן שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החושך, שנאמר (בראשית א, כה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. וכן אתה מוצא, כשברא אדם וחוה הזכיר שמו עליהם, שנאמר (שם, כח) ויברך אותם אלהים, וכשקללם לא הזכיר שמו עליהם וכו', לא רצה הקב\"ה לעשות את הרעה על־ידי עצמו אלא על־ידי מלאך\" (ת\"ב תזריע, יב)25 וראה לבראשית יט, יב-יג שו\"ת בראשית ד, מא; שמות יב, כג שו\"ת שמות א, כג ובביאור.. וברבינו בחיי: \"ומן הענין הזה היה, שלא הזכיר הכתוב ויביא אלהים מבול על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כי לא רצה להזכיר השי\"ת בפורענות. והדבר ידוע, כי הוא המביא, שכבר אמר לו ואני הנני מביא, אבל התורה, אשר כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, כה משפטה, שתכַנה הש\"י בענין הפורענות ולא תזכירנו. וכן מה שאמר וימח את כל היקום, ולא אמר וימח אלהים את כל היקום וכו\"' (בחיי לבראשית ז, יא. וראה בדוגמאות נוספות שמביא שם)." + ], + [ + "מהו: \"קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ עוולה\"26 ראה לעיל הע' 13.?", + "אלה המכחשים ב\"גורל\"27 כלומר, שיש קיצבה מיוחדת לשנוֹת כל איש ואיש., משתמשים בנימוקים רבים אחרים, ובמיוחד בשעה שהמוות מוּתְאָם לרבים מאד בזמן קצר. כך למשל, בשעת מפולת בתים או דליקה, התנפצות אניות, במהומה במלחמות, בקרבות פָרָשים רגלִיים או אניות, ובמגיפות. לאומרים זאת אנו משיבים מה שנאמר כאן על־ידי הנביא, וממנו קיים אף בידינו נימוק זה. כי משמעות \"קץ כל בשר בא לפני\" היא, איפוא, כדלקמן: זמן חייה של האנושות הוגבל ונחתם לזמן אחד, ולפיכך אין האנושות חיה עוד בהתאֵם לעיקרון כולל של \"הגורל\"28 כלומר, בהתאם לגורל המסתגל לאופיו של היחיד. ועי' וולפסון, פילון, א, עמ' 212.. עניינו של כל יחיד ויחיד נאסף לאחד, ויש לו קץ אחד בחתאם לאיזו אחדוּת ולסיבוב הכוכבים, אשר דרכָּם בני תמותה תמיד הולכים ובאים... ועלינו להדגיש זאת בראש ובראשונה, כי אין לך דבר שהוא כל כך מנוגד, מתפלמס וסותר את הכוהות המופלאים29 של הקב\"ה. כמו ה\"עוולה\". לפיכך (הכתוב) אומר: \"קץ כל בשר בא נגדי\"30 בשבעים: Καιρὸς παντὸς ἀνθρώπου ἥκει ἐναντίον μου, ὅτι ἐπλήσθη ἡ γῆ ἀδικίας ישנן שתי הוראות ביונית: \"לפני\" ו\"בניגוד\". עד כאן החזיק פילון לפי פשוטו של מקרא, בהוראה הראשונה של ἐναντίον, ואין ספק שגם השבעים נתכוונו להוראה זו. וכדי להפיק את דרושו הוא עובר אל ההוראה השנייה שלו., והוא מוסיף על כך את הסיבה להתנגדותם, דהיינו: \"כי מלאה הארץ עוולה\". שנית, הזמן נחשב לאלהות אצל רשעי אדם, המעלימים את הקיים לאמיתו31 הכוונה להקב\"ה.. מפני זה מְנַמֵק (הכתוב): \"הזמן של כל בני האדם בא כנגדי\", כביכול הם מעריצים כ\"אֵל\" את הזמן האנושי, וקובעים אותו בניגוד לָאמת. אך חדבר נרמז גם במקומות אחרים, בהם אומר (הכתוב) כך את אותו המושג: \"הזמן סר מהם, אבל ה' אתנו\"32 במדבר יד, ט: \"סר צלם מעליהם וה' אתנו\", ובתרגום השבעים שָם כבפילון: ἀφέστηκεν γὰρ ὁ καιρὸς ἀπ᾽ αὐτῶν, ὁ δὲ κύριος ἐν ἡμῖν., כביכול אצל הרשעים נחשב הזמן לסיבת דברי ימי העולם, ואילו אצל חכמים והגונים, לא הזמן, אלא האלהים, שממנו (מקור) זמנים ותקופות. ואולם הוא אינו סיבת הכל, כי אם רק סיבת הדברים הטובים, ואותם שהם בחתאֵם לטוב. כי כשם שאין לו חלק ונחלה ברע33 ראה בשו\"ת הקודמת ובביאור שם., כך אין הוא גם הגורם (לו). שלישית, בנוגע ל(פיסקה) אשר נדונה קודם לכן, מרמז (הכתוב) בדבריו על הִתְפַּקרוּת מוחלטת: \"קץ כל בשר בא\", כביכול כולם, בכל מקום, הסכימו פה־אחד מרצונם על הִתְפַּקרוּת. ובביטוי: \"כי מלאה הארץ עוולה\", כאילו אף חֵלק ממנה לא נותר ריק ופנוי על מנת לקלוט את הצדק ולסעדו. אכן \"נגדי\" מאשֵר את מה שככר נאמר, כי המשפט האלהי בלבד שריר וקיים כפי רצונו34 משפט לא ברור, אוכר ומרקוס קוראים: משפט של הרצון האלהי שריר וקיים. מ..*שו\"ת בראשית א, ק
___________
", + "גם הדיעה בחז\"ל היא, שיש קיצבה לשנותיו של אדם, אלא שלפי שיטתם פוחתין או מוסיפין עליהן. וזה במחלוקת של רבי עקיבא וחכמים: \"משעה שאדם נולד, הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה. אם זכה הוא משלים את שנותיו, אם לאו פוחתין לו מהם, דכתיב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה (משלי י, כז), כך דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרין, אם זכה מוסיפין לו על שנותיו, ואם לאו פוחתין לו משנותיו\" (קה\"ר ג, ד. ועי' נוסחת תוספתא עדיות א, טו ובבלי יבמות מט, ב - נ, א).", + "פילון מפרש את תיבת \"קץ\" כ\"זמן\", ולא כ\"סוף\". וכן הוא מפרש לעיל פסוק ו, ג35 שו\"ת בראשית א, צא. וראה גם להלן בראשית טו, טז שו\"ת בראשית ג, יג על הפסוק: \"כי לא שלם עון האמורי עד הנה\", שהכוונה שָם לזמן קצוב שנגזר מראש.. גם במדרש הגדול מפרש \"קץ\" כ\"זמן\": \"קץ כל בשר בא לפני, מלמד שנתן להם הקב\"ה קץ, וכמה, מאה ועשרים שנה, דכתיב (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ולמה מאה ועשרים שנה לא פחות ולא יתר\" וכו'. וכן בתרגומים (לבראשית שם): \"הא יהבית להון ארכה מאה ועשרין שנין\".", + "במגילת \"מלחמת בני אור בבני חושך\", וכן הרבה פעמים במגילות אחרות של הכת, מובאת המלה \"קץ\" בהוראת מועד וזמן. הפרופ' סוקניק דן בענין זה36 מגילות גנוזות, מתוך גניזה קדומה שנמצאה במדבר יהודה, סקירה ראשונה, מאת אליעזר ליפא סוקניק, עמ' כב-כג. וראה \"מלחמת בני אור בבני חשך\" הוצאת יגאל ידין, ירושלים 1955, עמ' 257., ומצביע על החידוש הזה שבמגילות. אבל דברי פילון מורים על מקור קדום יותר לפירוש זה, וכן נראה ממה\"ג, שהובא לעיל. אבל קץ במובן זה רווח גם בדניאל, וביחוד בפרק יא. ראה גם בגמרא: \"עד שיבוא ממונה הבא לקיצין\" (עבודה זרה סא, ב), ודברי רש\"י שם בד\"ה או עד: \"שיהא שומר וכו' הולך ויוצא ויש לו שעה קבועה לבוא\"36* אבל ראה בתשובת רבינו האיי בענין \"מזל\", מובא באוצר הגאונים ליבמות, התשובות, עמ' 129..", + "פילון מבאר, כי הרשעים חושבים את הזמנים והתקופות לאלהות37 וראה: Franz Kumont, The Oriental Religions in Roman Paganism. תרגום מצרפתית, ניו יורק, 1911 (הדפסה שניה, 1956) עמ' 176 - 175. שם מציין, כי לפי זִינוֹ, הזמן, הקובע חוקים לתהליך הכוכבים ולשינוי מהות היסודות, היה נחשב לאלהות ולעיקר הקדמון, ודימוהו לגורל. וראה גם שם עמ' 274 - 273 הע' 36., ומביא ראיה מן הפסוק \"סר צילם מעליהם\". כעין מקבילה לרעיון זה, וכן לפירושו הראשון ש\"קץ\" פירושו זמן הקצוב מראש, נמצאת במדרש לקח טוב לבמדבר יד, ט: \"סר צלם מעליהם, שָלמה חוּקָם והגיע הזמן שאמר לאברהם אבינו ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו, טז). ד\"א סר צלם מעליהם, זה מלאך הממונה עליהם, שהוא מגין עליהם, שאין הקב\"ה נפרע מן האומה עד שמפיל שָׂרֶיה מן השמים, שנאמר (ישעיה כד, כא) יפקד ה' על צבא המרום במרום\".", + "אשר לרעיון שבפילון, שאין לך דבר כל־כך מתנגד להקב\"ה כחמס, נמצא גם בגמרא: \"קץ כל בשר בא לפני. א\"ר יוחנן, בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו בגזל, שנאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ\" (סנהדרין קח, א)." + ], + [ + "מהו המבנֶה של (תיבת) נֹח?", + "כל אשר יחפוץ לבחון את התיבה הזאת, יגַלֶה באופן מוחשי את מבנֶה הגוף האנושי, כפי שעוד נגַלֶה בפרטי הדברים.*שו\"ת בראשית ב, א
___________
", + "למה ציוה (הכתוב): \"ותכפר את התיבה מבית ומחוץ בכופר\"? הכופר נקרא כך, משום שהזפת שלו מוּצָקה38 מבחינת הלשון העברית, אין שייכות בין הוראת מלת \"כופר\" לדבר שהוא מוּצָק, אלא שפילון הלך בעקבות טקסט השבעים: καὶ ἀσφαλτώσεις αὐτὴν ἔσωθεν καὶ ἔξωθεν τῇ ἀσφάλτῳ. ולשרשו של ἀσφαλτος שתי הוראות ביוונית: \"כופר\" ו\"חוזק\" (ἀσφάλεια). דרושו מתבסס על משחק המלים בשתי הוראות אלה. השווה הערה a של קולסון ב\"על בילבול הלשונות\", קד: \"The word is used here and in § 106 to preserve the obvious play between ἀσφάλεια and ἀσφαλτος., הוא מדַבֵּק מח שנתחבֵר מדבָרים בודדים ונפרדים - קשר שאינו רָפֶה, אינו נפתח, אינו נקרע ואינו ניתק. כי כל מה שנתחבֵּר על־ידי דֶבֶק, אחוז בכוח על־ידו בהתאחדות טבעית. כי גופנו מורכב מחלקים רבים, מאוּחָד מבית ומחוץ, ומשיגרת עצמו הוא מתקיים. המקובל הנעלה בין החלקים היא הנפש, ומשום שהיא באמצע, היא מתפשטת בכל מקום אל כל הנגלה העליון, ומן הנגלה העליון היא שָבָה אל האמצע. ובאופן כזה טבע נפשי אחד יוּקַף על־ידי קשר כפול, ויתאים מתח גבוה ואחדות39 המושגים משמשים בעולם המוסיקה, אך גם במונחים פילוסופיים. כוונתו: ליצור הרמוניה בין \"טונים\" גבוהים, ואחדות בין מאמץ נפשי ושכלי גדול, לבין שיגרת המציאות. מ.. ומפני הסיבה הנזכרת, הוא כָּפַר איפוא את התיבה בכופר מבית ומחוץ. אכן, אותה (התיבה) שבקודש הקדשים, שהיתה מצופה זהב, היא בדמות העולם השִׂכלי, כמו שחוכַח בחיבור על נושא זה40 עיין \"על השכרון\", פח-צ. ובתשובת הרמב\"ם לבנו: \"ובארון גם כן הלוחות, אשר הם השכל האנושי\" (אגרות הרמב\"ם, לפסיא תרי\"ט, דף 38).. כי העולם השִכלי כאילו מובלע בצורות חבלתי־גופניות, שוכן במקום אחד, מתואָם ומאוחד בכל הצורות. אולם, בה במידה שערך הזהב עולה על ערכו של הכופר, בה במידה הארון שבמקדש נעלָה (מן התיבה). לפיכך הורה (הכתוב), כשהוא מסתכל על טיבה המעולֶה41 Χρἡσιμον מתורגם כתועלת, אך גם כמועיל ביותר. מ., שזו (הארון) תהא מרובעת במידתה. כי בנוגע לאחרת (לארון, נתכוון הכתוב להורות) שהיא בלתי־נפסדת, כי טבע בלתי־גופני ושִׂכלי הוא בלתי־נפסד, טהור ונצחי42 ראה שמות כה, י שו\"ת שמות ב, נג.. זו (תיבת נה) שָטָה אנה ואנה, אבל האחרת (הארון) מקומה קבוע במקדש, ומה שהוא קבוע מתייחס לטבע האלהי, בעוד שזו (תיבת נח), הפונָה כֹה וכֹה ומשתנית, (מתייהסת) לנברא. תיבה זו של המבול משמשת בדוגמא להשחתה, ולעומתה, זו שבמקדש באה בעקבות חֵלק הטהרה.*שו\"ת בראשית ב, ד
___________
" + ], + [], + [ + "מהו: \"ופֶּתַח43 בפסוק: ופתח התבה.בצדה תשים\"?", + "לא מבלי נימוס מראֶה הפֶּתַח בצדה (של התיבה) על המבנֶה האנושי, שעליו מורֶה (הכתוב) בלשון נקייה, באמרו \"צְדָדִי\". דרך הפתח פולטים את הפֶּרֶש החוצה, כי כך נאה ויאה. כי כפי שנהג סוקרטס לומר -בין אם למד זאת ממשה ובין אם נתעורר אכן מן הדברים כהוייתם- הבודא שָקַל (בדעתו) את המַתאים לגופנו, והיפנָה לאחורי החושים את מוצא מעבָרֵי הצינורות, שמא תבחל נפשנו מהִטהרות עשיית הצרכים בראותה את המחזה המחפיר. לפיכך, הקיף וסגר את המעבר ההוא על־ירי האחוריים והעגבות כעל־ידי גבעות נישׂאות44 פילון לא נתכוון ללשון נופל על לשון זה מדעת עצמו, ואפשר שהסתמך על המסורה הנמצאת גם בחז\"ל, באמרם: \"גבעות באדם זה עגבותיו של אדם\" (אבות דרבי נתן, נו\"א, לא)....*שו\"ת בראשית ב, ו
___________
", + "מדוע אומר (הכתוב): בית זה45 כן בפשיטא: \"מדירא\", וכן בתרגומים: \"מדורין\". ובמסורה: \"תחתים שנים ושלשים\". בתחתיתו, יהיה כפול ומשולש?", + "(הכתוב) המשיל כהלכה את בתי הקיבול של המזון, שקראם \"מרתֵּף\" (=\"תחתיים\"), היות והאוכל נשחת, וההשחתה היא בחלק התחתון, כי הוא (המזון) יורד כלפי מטה, ורק חֵלק מועט מן המאכלות והמשקים נמסר כלפי מעלה, ובהם אנו ניזונים, בעור שחֵלק הארי נפרד ומוטל ההוצה כצואה... ברם נראה לי, שהתיבה (רומזת) לגוף האדם, (ו)הטבע אוהב מאד את החיים46 ל- δεινός ביונית יש את מלוא המשמעויות של \"נורא\" שב\"סלנג\" העברי. מ.. מִסִּיבָּה זו, בשעה שהחי נשחת וכָלָה במבול, הוא (ה') הסדיר דוגמא לעולם. לפיכך, נשאה התיבה מכל מין אשר חי על פני האדמה. הוא (ה') רצה, שזו אשר הוכנה להיות אומֶנֶת, תהא כמו אמא אדמה46* ראה לעיל בביאור לפסוק ג, יז־יט שו\"ת בראשית א, נ; \"על בריאת העולם\", קלג, מובא לעיל לפסוק ב, ו שו\"ת בראשית א, ג; \"על נטיעת כרם\", יד־טו. וראה: מנחם שטיין, \"אמא אדמה בספרות העברית העתיקה\", בתוך קובץ מאמריו בין תרבות ישראל ותרבות יוון, תל־אביב 1970, עמ' 189 והלאה.. וכן (רצה) להורות לניזונים בפנים (התיבה), כמו במעי המעוברת, על־ידי47 ראה להלן בביאור. השמש והירח ושאר המונֵי הכוכבים, ובנוסף גם כל השמים כולם48 משפט מוקשה בארמינית. מ.. על־ידי שראו מה שעשה (נח) באומנותו, הם למדו ביֶתר־שאֵת את דבַר גוף האדם ומַתכוּנתו. וזו היא הסיבה למבחר המאבָקים של בני אדם. כי אין לך דבר המשעבד את האדם, כמו היסודות הגופניים של יישותו והתאוות הנובעות מהן, ובייחוד התאוות והתשוקות הרעות.*שו\"ת בראשית ב, ז
___________
", + "בחז\"ל דרשו, שהמדור התחתון היה לזבלים: \"תנא, תחתיים לזבל\" (סנהדרין קח, ב וב\"ר לא, יא), ולא פירשו מהיכן היסוד לדרושם זה. אך לפי דברי פילון בשו\"ת זו (הדן בכך באריכות, וקיצרתי דבריו) ובשו\"ת הקודמת, יתבארו דבריהם, שיסודם בהֵד של השוואה בין תיבת נח לבין גופו של האדם.", + "לדברי פילון, חפץ ה' להורות ליושבי התיבה על־ידי השמש והירח ושאר צבא השמים. התירגום הארמני קשה כאן, ולא ברור אם יש לתרגם שהורה להם \"על־ידי\" השמש והירח וכו', כמו שהתיבה היתה סמלית לארץ, ובזה כאילו ראו עולם ומלואו, או \"את\" השמש והירח ממש. ואפשר שמלכתחילה היו דבריו זהים עם אחת השיטות שבחז\"ל, בענין צהר התיבה: \"ר' אבא בר כהנא אמר - חלון. רבי פנחס משום רבי לוי אמר, כל י\"ב חדש שהיה נח בתיבה, לא צרך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו והיה תולה אותה, ובשעה שהיא כהה היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיתה מבהקת היה יודע שהוא לילה\" (ב\"ר לא, יא).", + "בשו\"ת הקודמים שבפרשה זו (וגם מאֵלה שלא ניתרגמו כאן), עורך פילון השוואות בין תיבת נח ובין אלמנטים אחרים. בראשונה, השוואה מפורטת בין גוף האדם לבין התיבה, שחלקי התיבה ומידותיה מסמלים את גופו, וכן ההבדלים שבין התיבה לארון שבמשכן, ולבסוף שהתיבה היא דוגמא לעולם, וכאילו שהיתה אֵם לתחילת הבריאה המחודשת, וכן שאחר המבול היה נח דומה לאדם הראשון והיה אבי יצירה חדשה (להלן ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז)49 ראה להלן בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובביאור..", + "לדברי פילון, התיבה מסמלת את הגוף והארון את הרוח. וכשם שהזהב יותר חשוב מן הזפת, כן העולם הרוחני טוב יותר מן העולם הגשמי.", + "הֵד לפירושו של פילון, שתיבת נח מסמלת את גוף האדם, נמצא כמה פעמים בזֹהר חדש (מאמר: תיבה איהו גופא, בתחילת פרשת נח): \"ת\"ח, כל בר נש דיעבד וינטר פיקודי אורייתא, נשמתא אסתמרא בגופיה, דאיהו תיבה, ולא אתענש ולא ישלוט עליה מלאך המות\". ועוד שם: \"ת\"ח, תיבה איהו גופא\".", + "השוואה בין נח ותיבתו לבין הארון, נמצאת בזֹהר: \"מאן תיבה, דא ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דלעילא, נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגומר, וכו', וכדין הוה תבה ארון הברית, תיבה ונח כלה כגוונא דלעילא\" וכו' (זהר נֹח נט, ב). גם בפשיטא50 פשיטא, התרגום הסורי לתנ\"ך, מאת ר' חיים העליר זצ\"ל, חלק בראשית-שמות, ברלין, תרפ\"ח-ט. ישנוֹ אותו התרגום לתיבת נח ולארון הברית (שמות כה, י), ובשניהם מתורגם \"קאבותא\".", + "בחז\"ל לא נמצאת כל השוואה לתיבת נח, אבל במקומות שונים בספרות חז\"ל נערכו השוואות כעין אלה בין חלקי העולם חלקי המשכן וחלקי גוף האדם, בשיטה של שלשה עולמות, כאמרם: \"ללמדך שהמשכן שקול כנגד כל העולם וכנגד יצירת האדם שהוא עולם קטן\" (ת\"ה פקודי, ג). ונראה, שרקע אחד היה לרעיונו של פילון המובע כאן ולזה המובא במדרשי חז\"ל.", + "ההשוואה בין בריאת העולם וחלקי המשכן, נמצאת במדרש תדשא (סימן ב): \"המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם וכו'. כנגד השמים נעשו עשתי עשרה יריעות של אהל מועד, וכנגד הרקיע נעשו עשר יריעות המשכן, כנגד הארץ נעשה השלחן הטהור וכו', וכנגדם בגוף שתי עינים, וכמו שהעינים גבוהות ונתונות בראש, כך היו שני העמודים גבוהים ועבים\". ועוד שם, בקשר לנשמת וגוף האדם (סימן יא): \"ושתי מזבחות היו, אחד של זהב כנגד נפשו של אדם, ואחד של נחשת כנגד גופו של אדם, כשם שהזהב יקר מן הנחשת כך הנפשות יקרות מן הגוף\". גם פילון עורך השוואות בין חלקי המשכן וחלקי העולם, ראה שמות כו, א; לג שו\"ת שמות ב, פג; צד ובביאורי שם.", + "השוואה בין גוף האדם למשכן ולכליו, נמצאת במדרש הגדול, ומקור מאמר זה נעלם: \"זהב וכסף ונחשת. תרומת המשכן כנגד גופו של אדם. זהב זו הנפש, כסף זה הגוף וכו', תכלת אלו הגידים, וארגמן זה הבשר, תולעת שני זה הדם, ושש זה הכרס, ועזים זה השער, וערת אלים מאדמים זה עור הפנים, וערת תחשים זה עור הראש, ועצי שטים אלו העצמות, שמן למאור אלו העינים, בשמים לשמן המשחה זה החוטם, ולקטרת הסמים זה הפה והחיך, אבני שהם ואבני מלואים אלו הכליות והלב\" (מה\"ג שמות כה, ג-ז).", + "השוואה בין חלקי העולם וחלקי גוף האדם, נמצאת בקה\"ר (א, ט): \"א\"ר ברכיה בשם רשב\"ל, כל מה שברא הקב\"ה באדם ברא בארץ שדוגמא לו. האדם יש לו ראש והארץ יש לו ראש וכו', האדם יש לו עינים והארץ יש לו עינים וכו', אדם יש לו אזנים והארץ יש לו אזנים\". וכן באדר\"נ (נו\"א, פרק לא): \"ויצר באדם כל מה שברא בעולמו. ברא חורשים בעולם וברא חורשים באדם, זה שערו של אדם. ברא חיה רעה בעולם וברא חיה רעה באדם, זה בני מיעיו. ברא קורצין בעולם וברא קורצין באדם, זה אזניו. ברא רוח בעולם וברא רוח באדם, זה חוטמו של אדם\" וכו'." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב), שיהא מבול \"לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים\"?", + "הייתי אומר, שעכשיו מגלֶה (הכתוב) מה שרָמַז עליו מקודם51 לעיל בראשית ו, יב שו\"ת בראשית א, צט. בחטאם שם: \"כי השחית כל בשר\", ובעונש כאן: \"לשחת כל בשר\". ובמדרש לקח טוב: \"לשחת כל בשר, יען כי השחית כל בשר, - מדה כנגד מדה\". וכן בזֹהר: \"מכל מקום ותשחת הארץ לפני האלקים, והנני משחיתם, מדה כנגד מדה, הנני משחיתם בחובא דחבלותא\" (נֹח, סז ע\"א).. כי לא היו סיבות אחרות להשחתת האנושות, אלא שמאחר שנשתעבדו לתאוות ולתשוקות, עשו הכל52 פירוש, שעשו כל דבר רע. וחָלו, ולכן מילאו את חייהם צער. אבל (הכתוב) מוסיף על זאת דבר שהוא טִבעי ביותר, באמרו, כי מקום \"רוח החיים\" הוא \"מתחת השמים\", כביכול ישנן גם בריות שמימיות. כי הגוף לא זכה להיות מיישות שמימית, וכאילו הוא לבדו, יותר מכל הברואים, השיג חלק סגולי ונפלא זה, אלא, קודם לכן, נמצאו השמים ראויים לצורות חסד אלו של בריות אלהיות נפלאות, שהן כל־כולן שִׂכליות, המזַכּוֹת גם לאלה שעל פני האדמה מידה של השתתפות בכוח החיים, ומפיחות חיים באלו היכולים לחיות.*שו\"ת בראשית ב, ח
___________
", + "לדברי פילון, שהם בעלי אופי מדרשי, אין חבר במדרש חז\"ל. ולעניין המלאכים, ראה מה שמובא לעיל לבראשית ו, ד שו\"ת בראשית א, צב.", + "מדוע אמר (הכתוב): \"כל אשר בארץ יגוע\". וכי במה חטאו הבהמות?", + "ראשית, אם המלך נופל בקרָב, גם כוחות הצבא ניגפים עמו. כך גם, כשהוא (האלקים) החליט עכשיו שהמין האנושי יישָחֵת - כביכול המלך53 כוונתו, שהאדם הוא מלך האנושות., גם החיות נשחתות עמו. ומסיבה זו, גם ...במגפה מקובָּל, שהחיות הביתיות הרגילות אצל בני אדם, כמו למשל, הכלבים וכיוצא בהם, מתות תחילה, ואחר כך (מתים) האנשים. שנית, איש אינו מאשים את הטבע, כאשר עם כריתת הראש מתים גם שאר איברי הגוף. כך גם עכשיו, אין לדון לחובה, כי האדם הוא בבחינת ראש מושל, ואין זה מפליא שברוּאים אחרים יאבדו עמו כאשר הוא נשחת. שלישית, החיות לא נבראו בשביל עצמן, כדבַר הפילוסופים, אלא לשימושם ולצרכם ולהנאתם של בני האדם, וכשמסתלקים אלה שבעבורם נוצרו, מן הנכון שגם הן ייעלמו מן החיים. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, נֹאמר כדלהלן: כשהנשמה שטופה בזרם התאוות, ואפשר לומר שהיא טובעת, אֵלה שעל פני האדמה - רצוני לומר החלקים הארציים של הגוף - גוועים עמה. כי חיי הרֶשע הם מוות. ועיניים הרואות אובדות כשהן חוזות עוול, והאזנים השומעות אובדות כשהן שומעות עוול, וגם כל חוש מת כשהוא חָש בעוולה54 ראה לעיל לפסוק ד, טו שו\"ת בראשית א, עה. ועל ההיפך מזה, שטוהר הנשמה יכול להציל גם את הגוף, ראה להלן בראשית ז, א שו\"ת בראשית ב, יא..*שו\"ת בראשית ב, ט
___________
", + "לעיל לבראשית ו, ז (שו\"ת א, צד), שואל פילון את אותה השאלה בקשר לאדם, וגם שם הוא נותן את תירוצו השלישי שהוא מביא כאן, וכן בתשובתו האלגורית.", + "שאלתו של פילון: \"וכי מה חטאו הבהמות\", נמצאת גם בתלמוד ובמדרשים: \"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה (בראשית ז, כג), אם אדם חטא בהמה מה חטאה\"? (סנהדרין קח, א). \"ויראו בני האלהים וגו' (בראשית ו, ב), אמר הקב\"ה, הואיל וכך עושין, יאבדו מן העולם לעצמן. ולמה נאבדה הבהמה עמה, שנאמר (שם ז, כג) מאדם ועד בהמה\" (ת\"ב נח, יח). ובלקח טוב לבראשית ו, ז: \"אם אדם חטא, בהמה ורמש מה חטאו\"?", + "תשובת חז\"ל לשאלה זו היא: \"שאף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, הסוס על החמור, הארי על השור, הנחש על הצבי וכו'. כל בשר, אפילו הבהמה והחיה והעוף, לפיכך נמחו עמהן\" (ת\"ב נח יח, והשוה שם נח יא, ות\"ה שם, יב). וכן בב\"ר כח, ה: \"רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר, הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול. הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס. הדא הוא דכתיב כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב), השחית כל אדם אין כתיב, אלא כי השחית כל בשר\".", + "דעת חז\"ל, שאף בעלי החיים עלולים לחטוא, אינה נמצאת אצל פילון במפורש, אלא שתשובתו הראשונה, וכן נרמז גם בתשובתו השנייה, ששאר החי צָפוי לכלייה באבדן האנושות, דוגמת הֶרג חילותיו של מלך כשהוא נופל בקרָב, יש בה מעין רמז לגורל אחד, ולכביכול התחייבות משותפת בחיים, המקשרת את האדם לשאר בעלי החי. יש אפוא לומר, שהיו לפילון הרהורים בענין זה, ובפרט כשהיה לו סמך במקרא: \"ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה, וישובו איש מדרכו הרעה\" וכו' (יונה ג, ח). נמצא, שמַה שמפורש בחז\"ל הוא מעורפל אצל פילון, אלא שיש להתחקות על שרשי כוונתו.", + "אשר לתשובתו השלישית, שהחיות לא נבראו בשביל עצמן אלא לשימושם של בני אדם, וכשאֵלה נכחדים, מן הדין שהחיות שנוצרו לסַפֵּק צרכיהם תאבדנה גם הן עמהם, הלא היא נמצאת, בתוספת משל, בגמרא: \"תנא משום רבי יהושע בן קרחה, משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה. לימים מת בנו, עמד ופזר את חופתו, אמר, כלום עשיתי אלא בשביל בני, עכשיו שמת חופה למה לי? אף הקב\"ה אמר, כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא בהמה וחיה למה לי\" (סנהדרין קח, א. השווה משל זה, בשינויים, בב\"ר כח, ו).", + "במדרש נמצאת תשובה נוספת, וגם היא קשורה במשל: \"רבי יודן אמר, משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, והוציאו לתרבות רעה. כעס המלך על בנו והרגו, אמר המלך, כלום הוציא את בני לתרבות רעה אלא זה, בני אבד, וזה קיים? לפיכך מאדם ועד בהמה\" (ב\"ר כח, ו).", + "ניכר, שתכונת המשל השני בחז\"ל שונָה מתכונתו של הראשון, שהרי במשל הראשון החופה נעשתה בשביל הבן, והיא כמובן לא הכשילה אותו, אלא שהבן מת בדרך מקרה, ולכן בטלה החופה. אבל במשל השני לא מילא הפדגוג את תפקידו בחינוכו של בן המלך, ולא עוד אלא שהכשיל אותו במתכוון. ה\"יפה תאר\" לב\"ר הבחין בהבדל שבין שני המשלים, וז\"ל: \"ואפשר שרבי יודן ורבי פינחס55 בב\"ר כח, ו: רבי יודן ורבי פנחס. בסנהדרין קח, א, במקום ר' פינחס, ר' יהושע בן קרחה. חולקים בזה, כי ר\"י אמר, אשר כל יצור נברא לתכליתו העצמי ולא בשביל האדם, לכן, מבקש במשלו למצוא סבה גם בכל החי במה שנמחו מן הארץ. ורבי פנחס סובר, כי הכל נבראו בשביל האדם, ואם אדם אין, גם אלה למה להם וכו\"'. כיון שפילון מזכיר בשו\"ת זו, שישנם מתפלספים הסוברים שהחיות נבראו בשביל עצמן, ולא לצורך האדם, הרי קולעים דברי ה\"יפה תאר\".", + "בפירושו האלגורי, רואה פילון את מיתת האדם כמיתת הנשמה, ומיתת הבהמה כמיתת הגוף, ואם נשמת האדם מתה, פירושו שאם הוא נתפס לזרם התאוות, אזי גם גופו הגשמי ימות בכללותו, וכן כל אבר ואבר נחשב כמת בשעה שנעשית עבירה דרך אותו האבר." + ], + [ + "מהו: \"ואקים את בריתי אתך\"?", + "קודם כל מודיע (הכתוב), כי לא יירש את המָהוּת האלהית אלא מי שהוא נעלה. את בני האדם יורשים בשעה שאינם עוד, והם מתים, אבל האלהים הוא נצחי, נותן לחכמים שותפות־ירושה ושָמֵח בקניינם. כי מי שהוא קונה הכל56 הכוונה להקב\"ה. אינו נצרך לשום דבר, אבל אלה החסרים כֹל, אינם קונים שום דבר לאמיתו. לפיכך, היות והוא56 הכוונה להקב\"ה. דורש טוב ואוהב, הוא מיטיב לראויים וממלא כל חסרונם. שנית, הוא מעניק נחלָה יתירה זו לחכם, כי אין (הכתוב) אומר: \"והקימותי את בריתי לך\", אלא \"אתך\". זאת אומרת, שאתה בעצמך הוא ברית צדק ואמת57 וכן בזֹהר: \"והקימותי את בריתי אתך, למהוי את בריתי בעלמא\" (נֹח, סו ע\"ב)., שאקיימנה כסוג שִׂכלי, לקניין ולהנאה של הנזקק לאצילות.*שו\"ת בראשית ב, י
___________
", + "כוונת פילון היא, שהצדיק ינחל את ח' בחייו, ז\"א שהמדובר הוא בשותפות־ירושה, ולא בנתינתה, מאחר שהצדיק כשלעצמו הוא חלק מהירושה=הברית. במקום אחר כותב פילון: \"אמנם, כל־כך גדול יתרון איתנותו של האלהים, עד שנתן חלק מעָצמתו לתכונות שבחר בהן כקניין נעלה ביותר. כך, למשל, הוא אומר, שבריתו מלאת החסד - והיא תורתו ודברו הקדמון לכל דבר - תיקבַּע בנשמה התַּמָה באופן מוצק, צלם אלהי. כך הוא אומר לנח: \"ואקים את בריתי אתך\", וזה מראֶה גם על שני עניניים נוספים: האחד, שאין הצדק שוֹנֶה כל עיקר מברית האלהים58 כלומר, שבהתאם לנח הצדיק, אף הברית היא ברית צדק.. והשני, שאחרים מעניקים מתנות למקבלים, ואילו האל, לא רק שהוא (מעניק) אותן (את המתנות), אלא גם (מעניק) את המקבלים גופא לעצמם. אמנם, הוא העניק אותי לעצמי, ואת כל אחד מן הברואים לעצמו, כי \"והקימותי את בריתי אתך\" שווה ל\"אעניק אותך59 כלומר, שכּל־עצמה של הברית היא נח, ובכך נח הוענק לנח. אפשר, שבמקום \"את בריתי אִתּך\" קרא פילון \"את בריתי אוֹתך\", שיש לפרשו בדוחק: והקימותי \"אוֹתך\" שהנך \"בריתי\", ובכך \"בריתי\" ו\"נח\" מזדהים. והשווה: \"וזכרתי את בריתי אוֹתך\" (יחזקאל טז, ס). ואפשר שקרא כאן \"אִתּך\" כמו שקראו השבעים: καὶ στήσω τὴν διαθήκην μου μετά σοῦ, אלא שסבר שאין הבדל בין משמעות \"אותך\" ו\"אתך\", מפני שרק סמוך ליחזקאל טז, ס, נמצא: \"והקימותי את בריתי אתך\" (שם טז, סב). איך שיפול דבר, יש להשתמש בפירושו זה של פילון כחיזוק להנחה שהוא ידע עברית, או שידע על דרוש המיוסד על המסורה העברית. לעצמך\"\" (על החלומות ב, רכג-רכד)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע אמר (הכתוב): \"בֹּא אתה וכל ביתך אל התבה, כי אֹתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה\"?", + "ראשית כל, מכאן ראיה, שבגלל איש אחד, שהוא צדיק וראוי, ניצָלים אנשים רבים בקירבתם אליו, כמו שמלחים וחיילים ניצָלים לכשימצאו קברניט טוב, או האחרונים (כשיפגשו) איש למוד מלחמה ומפַקֵד טוב. שנית, הוא משבח את האיש הצדיק, הקונה טובה לא רק למען עצמו, אלא גם לכל ביתו, ולכן גם הבית ראוי לתשועה60 על \"צדיק יסוד עולם\" דורש פילון ב\"על הגירת אברהם\", קכ-קכה, ומסיים שם בעניינו של נח ופעולתו למען הדורות הבאים.. ויפה ביותר מה שנוסף: \"אותך ראיתי צדיק לפני\", כי בני האדם מעריכים אורח חיים בדרך אחת, והאלהים בדרך אחרת. כי האדם יראה לעינים, והאלהים למחשבות הבלתי־נראות שבלב61 השווה שמואל־א טז, ז: \"כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב\".. ומפליא, שהוא שם תחילה את הדברים שבהמשך62 לדעתו, הביטוי \"בדור הזה\" צריך היה להופיע לפני \"אותך ראיתי צדיק\", והכתוב שינה את סדר המלים במתכוון. מ., באשר כוונתו \"בדור הזה אותך ראיתי צדיק\"63 \"שכך אמר לו הקב\"ה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. בדור הזה אתה צדיק, אבל לא בדור אחר\" (אלפא ביתא דבן סירא, אות ס)., פן ייראה כאילו הוא מרשיע את (הדורות) הקודמים, ומכרית תקווה מאֵלה שיבואו אחריו. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, כשהאלהים מציל את המושל, השֵׂכל הרוחני, שהוא בעל־הבית, אזי הוא מציל עמו את כל בני הבית. ובאֵלה אני מתכוון לכל החלקים, הן אלה שהם חלקי־מִשְׁנֶה, והן הדיבור הזה היוצא מן הגוף החוצה, וכן כל ענייני הגוף. כי כשם שהשֵׂכל נמצא בנשמה, כך הנשמה נמצאת בגוף. ועל־ידי העיון, כל חלקי הנפש נמצאים בטובה, וכל ביתה נמצא נהנה עמה יחדיו. אכן, כשטוב לנשמה כולה, שוב גם ביתה -הגוף- נמצא נהנה עמה, רוכש טובה זו על־ידי מתינות והתאפקות, ושבירת התאווה שאין להשביעה, שהיא סיבת כל המחלות.*שו\"ת בראשית ב, יא
___________
", + "לדרוש הראשון שבפילון, שבעבור הצדיק האחד ניצלים רבים שבאותו מחנה, נמצאת כעין מקבילה בחז\"ל, בענין זה: \"עיר קטנה (קהלת ט, ד), זה העולם. ואנשים בה מעט, זה דור המבול. ובא אליה מלך גדול, זה מלך מלכי המלכים הקב\"ה. ובנה עליה מצודים גדולים, שנאמר (בראשית ו, יג) והנני משחיתם את הארץ. ומצא איש מסכן וחכם, זה נח. ומלט את העיר בחכמתו, בא אתה וכל ביתך אל התבה\" (ת\"ב ויגש, א)64 אבל בב\"ר לג, ב הגירסא שונה: \"ומלט הוא את העיר בחכמתו, ויקח מכל הבהמה הטהורה\"..", + "לפי פירושו השני, צדקת הצדיק מצילה את בני ביתו הקרובים אליו, ולכן נח הצדיק הציל את בני ביתו. וכן אמרו במדרש: \"זש\"ה מהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ, ז), אשריהן הבנים שיש זכות לאבותן, שזכותן עומדת להן. אשריהם ישראל שזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת להן, וכו', שבזכות נח זכו בניו שיחיו עמו במבול וזכו שיצאו מן התיבה\" (אגדת בראשית, פרק י). וראה להלן ח, א שו\"ת בראשית ב, כו, ושם מזכיר גם את זכות אברהם. וברמב\"ן: \"וצוהו שיבא הוא וכל ביתו בתיבה, הוא שאמר לו בראשונה (ו, יח) אתה ובניך ואשתך ונשי בניך. והודיעו, כי בזכותו לבדו ינצלו, שלא אמר אתכם ראיתי צדיקים\". ולענין פירוש פילון על \"בדור הזה אֹתך ראיתי צדיק\" ראה להלן בראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה ובביאורי שם, וצרף לכאן.", + "פירושו האלגורי הוא, שהצָלַת השֵכל המושל, שהוא אדון הנשמה, מצילה גם את הגוף, ועל־ידי הרעיון שכל חלקי הנפש הם בטובה, וממילא גם חלקי הגוף. וראה לעיל לפסוק ו, יז שו\"ת בראשית ב, ט, מה שמדבר באריכות בענין זה, וכן לעיל ד, טו שו\"ת בראשית א, עה." + ], + [ + "מדוע הוא (ה') מצווה להכניס אל התיבה מן הבהמה הטהורה שבעה: זכר ונקבה, ומאשר אינו טהור שנים: זכר ונקבה, לחיות זרע על פני כל הארץ?", + "...על דרך הפשט, אף על פי שהיחידים נשחתים, (הרי) לפחות זרע מן האחרים משַמֵר את המין בכללוֹ, כדי שהכוונה האלהית בבריאת העולם -המין (כולו)- תינצל ולא תסתלק, אלא תתקיים לעולם65 ראה להלן בראשית ז, ד שו\"ת בראשית ב, טו.. ולפי השֵׂכל: צריך שיינצלו החלקים הבלתי־שכליים של הנפש, שהם טהורים מתנודות, כדי שיהיו כעין יסודות נושאי זרע גם של הבלתי־טהורים. כי הטבע האנושי נתון לניגודים, לטוב ולרע. בבריאה, העץ -הנקרא (עץ) דעת טוב ורע- מסַמֵל את שניהם66 ראה לעיל ב, ט שו\"ת בראשית א, יא.. כי שִׂכלֵנו, שיש בו בינה ודעת, תופס את שניהם, את הטוב ואת הרע. אך בכל זאת, הטוב הוא קרובו של ה\"שבעה\", בעוד שהרע הוא אחיו של ה\"שנַיים\". יתר על כן, התורה, שהיא מלאה יופי ואוחבת חכמה, אומרת, שיש לחַיות את הזרע לא במקום אחד, אלא \"על פני כל הארץ\". דבר זה הוא טבעי ומוסרי ביותר. כי טִבעי מאד, ששוב יופיע זרע החי בכל חלקי הארץ ומחוזותיה. ונכון הוא, שהאלהים ימלא פעם נוספת את המקומות שנתרוקנו, באותם (יצורים) על־ידי לידה בַשֵנִית. ומוסרי ביותר הוא, שחומר גופֵנו, שהוא מן האדמה, לא יוזנח כליל, ולא יהא שמם ריק ומרוּקָן מבעלי חיים...*שו\"ת בראשית ב, יב
___________
", + "פילון מפרש את פשוטו של מקרא, שהכנסת החיות לתיבה היתה כדי לקיים את המין ולא לבטלו לגמרי, וכדי שלא לבטל את מה שעלה במחשבתו לברוא בזמן שברא את העולם. וכעין זה בחז\"ל: \"עמוֹד עֲשֵׂה את התיבה, וקח לך מכל מין ומין לתיבה, שבשעה שתצא מן התיבה יהא לעולם מוכן להתקיים ומוכן להפרות ולהרבות, מכל הבהמה הטהורה וגו\"' (פס\"ד, יד). אולם כדברי פילון ממש נמצא במדרש הגדול, ומקור המאמר נעלם: \"וגם מעוף השמים לחיות זרע, לחודיע, שרחמיו של הקב\"ה על כל בריותיו, ושהוא מחיה את כולן כדי שלא יבטל מין מכל הבריות שבעולם. וכן הוא אומר (תהלים כט, י) ה' למבול ישב, שאף על פי שבא מבול ושיחת כל בשר, לא בטל מין כלל מכל שעלה במחשבה לברות בעולמו, אלא תולדותם למשפחותם, הן שאבדו, והמין קיים\". (ועי' במורה נבוכים א, יא). וכן ברמב\"ן: \"ויזכור אלקים את נח וכו', אבל הזכירה בהם (בבעלי החיים), כי זָכר את דבר קדשו שאמר והיה העולם, והרצון אשר לו בבריאת העולם עלה לפניו, ורצה בקיום העולם במינין אשר ברא בו\" (בראשית ח, א). ולענין קן צפור, ושחיטת אותו ואת בנו ביום אחד: \"או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא\" (דברים כב, ו).", + "מן המלים על פני \"כל הארץ\" דורש פילון, שצריך להחיות זרע על פני כל הארץ, ולא רק במקום אחד, וזהו חוק טִבעי ומוסרי. טִבעי הוא, ששוב יופיע החי על פני כל הארץ; ומוסרי הוא, שהאדם לא ישאר בארץ ריקה מבעלי חיים, ולכן שרדו החיות למען האדם. וכן נרמז בב\"ר, שהקב\"ה ציוה לנח לקחת מן הבהמות: \"לא שאני צריך אותן, אלא לחיות זרע על פני כל הארץ\" (ב\"ר לב, ד).", + "רעיון היצר הטוב והרע, נמצא במדרש אגדת בראשית (פרק א, א המבוסס על ת\"ב בראשית, לד): \"וירא ה' כי רבה רעת האדם וכו', אמר הקב\"ה, ראו מה רשעים הללו עושין, כשבראתי אותם נתתי לכל אחד מהם ב' שמשים, אחד טוב ואחד רע, והם מניחים השמש הטוב ומתדבקים ומתחברים עם הרע\"." + ], + [], + [ + "מדוע אחרי כניסתם לתיבה עברו שבעה ימים, ולאחריהם המבול?", + "הגואל, הגומל חסד, נותן לחוטאים (לשוב ב)תשובה, כדי שכשיראו את התיבה נוכח פניהם, התיבה שנעשתה לסמל של הזמן67 נראה שנתכוון ל\"קץ כל בשר\", וכו', עשה לך תבת עצי גפר\", שפילון מפרש \"קץ\" כ\"זמן\". ראה לעיל ו, יג שו\"ת בראשית א, ק.; (וכשיראו) את מיני החיות לסוגיהן השונים, שהארץ נשאה על פניה, נאספות (בה), - יאמינו בהַתראה בדבַר המבול, יחששו מן ההשחתה, וישובו קודם לכן (מעוונם) וישַבְּרוּ וישחיתו כפירה וכל אוון. שנית, מקרא זה מראה בבירור, על שפע רב של נוֹעַם הראוי לגואל המושיע, המנַקֶה רעה אנושית ארוכת שנים, הנמשכת כמעט מלידה ועד זיקנה, של החוזרים בתשובה, (ואפילו רק) לימים אחדים. כי האלהים אינו נוטר איבה, (אלא) אוהב טוב. אי לזאת, כשהוא רואה טובה אמיתית בנשמה, הוא חולק לה כבוד במידה כזאת, עד שהוא מעניק חסד לכל אלה אשר חטאו זה מכבר. ושלישית, מספר שבעת הימים, שבהם נצטוו לעצור את המבול לאחר הַכּניסה לתיבה, הם מזכרת לבריאת העולם, שיום הולדתו נָחוֹג ביום השביעי, ובכך מתגלה האב כאומר: \"אני יוצר העולם ובורא יש מאַיִן, ועכשיו אני עומר להחריב את העולם במבול גדול. אבל, הסיבה לבריאת העולם היתה הטוב והנועם שֶׁבִּי, בעוד ש(הסיבה) להשחתה הזאת חעומדת לחתרחש, היא כפיית הטובה והכפירה של אֵלו שידעו את הטובה\"68 ראה לעיל ו, ח שו\"ת בראשית א, צו.. והעצירה לשבעה ימים היא, כדי שקטַנֵי וחסרי אֲמָנָה יתנו את לבם לבריאת העולם, ובבואם כמְחַלִים את פני בורא־כל, יבקשו את נצחיות המעשים68* ז\"א שיקיים מעשהו לנצח, שלא יחריב את העולם., ויבקשו לא בפיהם ובלשונם, אלא בלב טהור.*שו\"ת בראשית ב, יג
___________
", + "פירושו הראשון של פילון, ששבעת הימים שקדמו למבול ניתנו לאנושות בתור ימי תשובה, נמצא גם בחז\"ל: \"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ (בראשית ז, י). מה טיבם של שבעת הימים וכו'? שקבע להם הקב\"ה זמן גדול (כלומר, מאה ועשרים שנה לתשובה), ואח\"כ זמן קטן (כלומר, שבעה ימים לתשובה)\" (סנהדרין קח, ב, ובמה\"ג בשם ר' שמואל). וברש\"י שם: \"זמן קטן אחר זמן גדול. בתחילה אמר להן והיו ימיו מאה ועשרים שנה (בראשית ו, ג), כשעבר זמן זה ולא שבו לטובה, חזר וקבע להן זמן קטן\". \"ויהי לשבעת הימים, מלמד שקבע להם הקב\"ה זמן לאחר מאה ועשרים שנה, שמא יעשו תשובה ולא עשו, ולכך נאמר ויהי לשבעת הימים\" (אבות דרבי נתן נו\"א, פרק לב). \"ויהי לשבעת הימים, מלמד שתלה להם הקב\"ה ז' ימי אבילות של מתושלח הצדיק, כדי שיעשו תשובה, ולא עשו\" (ב\"ר לב, ז).", + "פירושו השני, שאם הרשע חזר בתשובה, אפילו תוך זמן קצר קודם הענשתו, מוחלין לו על החטאים שחטא כל ימיו, נמצא בפי רשב\"י: \"רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו', ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר (יחזקאל לג, יב) ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו\" (קידושין מ, ב). \"אדון העולם הבריות חוטאין לפניו, והוא מסתכל שאין עושין תשובה, והוא מניח להם ראשון ראשון, וכשהן שָׁבִים בָּאִין להזכיר החוב שעשו בראשונה, והוא אומר להם אל תזכרו ראשונות. מנין אתה אומר, שאם שב אדם ועשה תשובה אפילו יש בידו עונות הרבה הוא עושה אותן זכיות, דכתיב (יחזקאל שם, יט) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו\" (שמו\"ר לא, א). \"פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר עזים אחד לחטאת, הרי עשרה. ולמה עשרה, כנגד עשרת ימי תשובה, ואם עשיתם תשובה בהם ואתם באים לפני ביום הכיפורים, ואפילו יש לכם עונות מן הארץ ועד השמים, אני מלבינם כשלג\" (פס\"ר בחדש השביעי, מ). אם כן, הרעיון בפילון ובחז\"ל שווה, אלא שפילון מביא ראיה משבעת הימים של אנשי דור המבול, וחז\"ל מביאים ראיות מפסוקים אחרים.", + "תשובתו השלישית היא, ששבעת הימים שבהם נתעכב המבול מן העת שנכנסו לתיבה בפקודת האלקים, הם זכרון לבריאת העולם. רמז עקיף לפירושו זה נמצא בסנהדרין, שם: \"דבר אחר, לשבעת, ששינה עליהם הקב\"ה סדר בראשית\". וכן באדר\"נ שם: \"ששינה עליהם הקב\"ה סידורו של עולם, והיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח, שמא יבינו ויתיראו ויעשו תשובה\". ובבהירות יתירה נמצא פירוש זה בלקח טוב לבראשית ז, ד: \"דבר אחר, לימים עוד שבעה, כנגד ז' ימי שבת שבו נברא העולם\".", + "לפי שאלתו של פילון יוצא, שנכנסו אל התיבה שבעת ימים טרם בוא המבול. ולא כן דעת ר' יוחנן, שדרש על פסוק ז, ז: \"ויבא נח וגו', נח מחוסר אמנה היה, אילולי הגיעו מים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה\" (ב\"ר לב, ו). וכבר שאל עליו הרד\"ק: \"ויבא נח וגו', שבעה ימים נכנס קודם בא המבול, זהו מפני מי המבול, ונכנס קודם שיבאו. ולא ידענו דברי האומר בדרש, שאף נח היה מקטני אמנה, שהרי הכתוב מעיד עליו שהוא צדיק תמים69 ראה להלן בראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה שיטת ר' יוחנן, המובאת בב\"ר, שנח היה צדיק \"בדורותיו ולא בדורות אחרים\". וראה בתורה שלמה, בראשית, פרק ז אות ל., ועשה ככל אשר צוהו ה\"'70 ראה בדברי פילון על הפסוק ויעש נח וגו' להלן ז, ה שו\"ת בראשית ב, טז, שזהו שבח גדול לצדיק.. וכן פירש הרד\"ק בפסוק שלפנינו: \"צוהו שיכנס לתיבה שבעה ימים קודם שיביא המבול\" וכו'.", + "מדוע ירדו גשמי המבול ארבעים יום, ובדוֹמֶה גם לילות?", + "ראשית, ל\"יום\" שני מובנים. האחד הוא הזמן, מבוקר ועד ערב, מעלות השמש בזריחת השמש ועד לשקיעתה, וכך קובעים אֵלה האומרים שהיום הוא בשעה שהשמש על פני הארץ. אך ל\"יום\" גם מובן אחר, כשהוא נמנה (יחד) עם הלילה. כך אנו אומרים, שהחודש הוא בן שלשים יום, כשזמנו של הלילה מתחבר ונחשב עִמוֹ (עם היום). והנה משנקבע דבד זה בתחילה, אני טוען, שלא לָריק ולא בכדִי כולל הכתוב בדבריו \"במשך ארבעים יום וארבעים לילה\", אלא למען הַדגיש את שני המספָּרים שנקבעו בלידת האדם; הארבעים (לזָכָר) והשמונים (לנקבח), כפי שנמסר על־ידי רבים אחרים בין הרופאים, כמו גם בין חוקרי הטבע. ועוד במיוחד כתוב הדבר בתורה הקדושה, ששימשה גם כמקור שלהם כחוקרי־טבע71 פיסיולוגים. ראה לעיל לפסוק ב, כא-כב שו\"ת בראשית א, כה ובביאורי שם.. עתה, כשהכליון עמד לבוא על כולם ובכל מקום, על אנשים ונשים כאחד, בשל התאחדותם המרובָּה למריבה, פרָאות ועוולה, - שופט (כל הארץ) החליט לקבוע זמן לכליונם, (זמן) המקביל ל(זמן) שנקבע ליצירת הטבע וראשית לידת החי. משום שראשית הבריאה72 בריאה, או: לידה Υένεσις. מ. היא הנצחיות בחלקי הזֶרע73 ז\"א, המין הוא נצחי, בעוד שהיחיד סופו למות. ראה \"על נצחיות העולם\", לה-לח (עיין בהע' i של מרקוס, עמ' 91); בראשית ז, ב-ג שו\"ת בראשית ב, יב., לכן היה נחוץ לכַבֵּד את האיש באור זך מבלי צֵל74 ז\"א, רק מחצית משמונים, והכוונה רק לחלקי היום של האור, ולא ללילה.. ואילו האשה, משום שהיא תערובת ומזיגה של אור וחושך... ושנית, מספָּר הארבעים הוא כוח מוציא לפועל75 מילולי: נושא החוצה. מ. דברים רבים, כפי שנדון במקום אחר76 ראה במקורות לעיל הע' 71., והוא לעיתים קרובות משמש כסימן למתן תורה, גם עבור אלה שסופם כבוד ותהילה בשל יוֹשרם77 מילולי: מעשה יושר כל שהוא. מ., וגם בעבור אֵלה שבפשעם נידונים כאשמים וכנענשים78 ראה גם להלן בראשית ח, ו שו\"ת בראשית ב, לג..*שו\"ת בראשית ב, יד
___________
", + "מי הם הרופאים והפיזיולוגים, שפילון מביא דעתם בנוגע לזמן יצירת הולד? אם ננקוט שפילון דייק במספר הימים, אין לומר שהם היפוקרטס ואריסטו, כי לפי היפוקרטס79 ראה: J. Preuss, Biblisch-talmudische Medizin, Berlin, 1911, p. 42, n. 3. מקבל הזכר את צורתו לאחר שלשים יום, והנקבה לאחר ארבעים ושנים יום, ולפי אריסטו80 ראה שם עמ' 452 הע' 2. ניכרת זכרות העיבור לאחר ארבעים יום ונקבותו אינה ניכרת, על פי הרוב הגדול, במשך שלשת החדשים הראשונים, אלא מתבלטת במהרה רק בחדש הרביעי. מסתבר אפוא, שפילון מסתמך על המסורה, הנמצאת גם במשנה (נדה ג, ז): \"רבי ישמעאל אומר, יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה, יום פ\"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד\", וכמו תנא זה, לומד הוא יצירה בזכר ובנקבה מטומאה ודמי־טהרה שבתורה, דכתיב (ויקרא יב, ב-ד) \"אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים וכו' ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וכו\"' (40=33+7), \"ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה\" (שם יב, ה) (80=66+14). והעדות, שרבי ישמעאל לומד יצירה בזכר ובנקבה מטומאה ודמי־טהרה, נמצאת בגמרא (נדה ל, ב): \"תניא, רבי ישמעאל אומר, טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה, מה כשטימא וטיהר בזכר יצירתו כיוצא בו, אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה\".", + "האם אפשר לומר, שדעתו זו של רבי ישמעאל היא גם דעתם של \"הרופאים והפיזיולוגים\" היוונים? הרי החכמים, באותה משנה בנדה, כשהם חולקים על רבי ישמעאל ואומרים: \"אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה לארבעים ואחד\", מביאים ראיה מחכמי יוון, דהיינו, מ\"מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זה וזה למ\"א\" (נדה ל, ב). אלא, שגם למלומדים היוונים היו חילוקי דעות בענין זה81 כפי שהערנו לעיל בנוגע להיפוקרטס ואריסטו.. ורבי ישמעאל מבסס דעתו על שיטה יוונית, שונה מזו שהסתמכו חכמים עליה. וזה לשון הברייתא, המביאה תשובת רבי ישמעאל לחכמים: \"אמר להם רבי ישמעאל, מעשה בקלפטרא מלכה יוונית, שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות, ובדקן ומצאן זכר למ\"א ונקבה לפ\"א\" (שם). נמצא, שמקורו היווני של רבי ישמעאל הוא הוא מקורו של פילון, אלא שפילון עמעם על האחדים (מ\"א ופ\"א), בכדי לכוון למספרים שלמים, ורבי ישמעאל לא עימעם על האחדים, ואמר מ\"א ופ\"א.", + "וכאן יש להעיר על דרך פרשנותו והלך־רוחו של פילון, המתגלית כאן בכל זהרה. פילון, שידע את מדעי יוון על בוריים, וודאי שידע גם על דעותיהם של היפוקרטס ואריסטו בנוגע לאורך זמן יצירת הוולד. ומשום שהם היו מן החוקרים הכי חשובים בעניניים כגון אלה, נקל לשער שהעדיף את דעתם על דעת מלומדים יוונים אחרים. אלא מכיון ששמע על המסורה, המופיעה אח\"כ בשיטת רבי ישמעאל, והלומדת יצירה בזכר ונקבה מטומאה ודמי טהרה שבתורה (ויקרא יב, ב; ד-ה), ומסורת זו מתאימה אף היא לשיטתה של איזו כת מחכמי יוון, בחר בשיטה שונה משיטות היפוקרטס ואריסטו, שאינן מסכימות עם הכתוב, אע\"פ ששיטותיהם היו הכי־מקובלות בעולם ההלניסטי. נמצא, שפילון, המשתדל, כדרכו, להשלים בין תרבות יוון ותרבות עמו, הוכיח כאן ללא ספק, שטוב בעיניו עוללות אפרים מבציר יוון. ולא עוד, אלא שלפיו, שיטתה זו של איזו כת ממלומדי יוון מתאימה עם עוללות אפרים, לא על־פי מקרה, אלא שכת זו ביססה שיטתה על הכתוב, וזה מוכח מדבריו: \"במיוחד כתוב הדבר בתורה הקדושה, ששימשה גם כמקור שלהם כחוקרי טבע (פיסיולוגים)\".", + "לסיבה של ירידת המבול ארבעים יום, שהוא כנגד יצירת הוולד, מובא גם במדרשים: \"ארבעים יום, כנגד ארבעים יום של יצירת הולד\" (מדרש אגדה, לקח טוב וברש\"י. וראה להלן מב\"ר לב, ה).", + "טעמו השני של פילון, שמספר ארבעים משמש כסימן למתן תורה וגם לתוכחה ולעונש, נראה שכוונתו למובא בתורה על קבלת לוחות הברית: \"ויבא משה בתוך הענן, ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה\" (שמות כד, יח); \"ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, ויכתב על הלחות את דברי הברית עשרת הדברים\" (שם לד, כח). ובמקרה של עונש: \"במספר הימים אשר תרתם את הארץ, ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה\" (במדבר יד, לד); \"ארבעים יכנו לא יוסיף\" (דברים כה, ג). ובזֹהר (נֹח, סא ע\"ב): \"כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וכו'. רבי יהודה אומר, הני ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב (דברים כה, ג) ארבעים יכנו לא יוסיף\".", + "וכעין שני הטעמים שמביא פילון, מובאים בחז\"ל שני הטעמים זה ליד זה: \"כי לימים עוד שבעה וגו'. א\"ר שמעון בן יוחאי, הן עברו על התורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך 'ארבעים יום וארבעים לילה'. א\"ר יוחנן בן זכאי, הם קלקלו את הצורה שניתנה לארבעים יום, לפיכך 'ארבעים יום וארבעים לילה\"' (ב\"ר לב, ה).", + "ובאבות דרבי נתן (נו\"ב, פרק מב): \"מפני מה מ' גזירות הללו (עשרה על אדם, חוה, נחש והארץ), כנגד מ' יום שהולד נוצר, ולא עוד אלא כיון שאדם נכנס לדין והוא מתחייב, לוקה מ' כנגד מ' הללו\".", + "וכדבריו של פילון בראש תשובתו, על שני המובנים ל\"יום\", כותב גם באברבנאל (פסוק יז): \"סִפֵּר הכתוב, שאחרי שנסגרו בתיבה התמידו ימי המבול מ' יום מבלי הפסק. וכבר הזכרתי למעלה, שבארבעים היום נכללים מ' הלילה, כי היום הוא כ\"ד שעות, כחשיכה כאורה\".", + "מהו: \"אמחה את כל תקומַת הצֶמַח82 במסורה \"את כל היקום\". המתרגם הארמיני של השו\"ת סטה מנוסח המסורה ומנוסח השבעים. וגם השבעים מתרגמים \"יקום\" על־ידי ἀνάστημα או ἀνάστεμα או ἀνάστασις שהוראתם שווה, כלומר \"קימה\", \"עלייה\", \"גידול\" ומה שדומה לזה. [תרגום כפול לנוסח המסורה \"יקום\". צמח הוא תרגום תכני ליקום - העולם הגדול וצומח, ואילו תקומה כתרגום מילולי, כעין נסיון לעמוד על משמעותו המילולית של הבטוי יקום. תרגום השבעים נוקט במקום זה רק בתרגום המילולי ἐξανάστασιν וכן גם בהמשך הפרק ז, כג: ἀνάστημα, והשוה דברים יא, ו ὐπόστασιν תודתי לדר' ע. טוב שהציע לפני פרשנות זו. מ.], אשר עשיתי מפני האדמה\"?", + "אכן, כשמעך, האם לא תקפוץ מיופיים של רעיונות אלו? לא נאמר \"למחות מהאדמה\" אלא \"מפני האדמה\", כלומר על פני השֶטַח, למען יישמר במעמקים הכוח החיוני השלם של כל הזרעים כולם, ולא יאונה לו כל רע אשר יוכל להזיקו. כי הבורא לא שוכח את תכליתו שלו, אלא משחית את הדברים השיטחיים המתנועעים על פני (האדמה) עצמה - בעוד שהוא מותיר שרשים במעמקים, לצורך לידה של עצָמים אחרים83 ראה לעיל לפסוק ז, ב-ג שו\"ת בראשית ב, יב, ולהלן הע' 89.. יתר על כן, כתוב בהשרָאָה אלהית: \"ואמחה\". כי כך יארע, שכאשר דבַר־מה מיועד להימחות, הכתב נמחה אך לוחות הכתב נשמרים יותר84 עי' שו\"ת שמות ב, מא (לפסוק כד, יב)., ועל־ידי זה הוא מראֶה, שבגלל כפירתו (של הדור), הוא ימחה לחלוטין את הדור השיטחי, כאותו הכתב, אבל ישמור במיוחד את התועלת והעצמיוּת של המין האנושי, שוב כזרע של העתיד לבוא... זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ב, טו
___________
" + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"נֹח עשה את כל אשר צוה אותו ה' אלהים\"?85 כך בשבעים κύριος ὁ θεός, כלומר: \"ה' אלהים\", ובמסורה רק: \"ה'\".", + "שֶבח גדול (הוא) לצדיק. ראשית, מפני שמילא לא רק חֵלק, אלא את \"כל\" הפקודות במחשבה אמיצה ובשֵׂכל אוהב־אֵל. שנית, שלא רָצָה כל כך לפקוד עליו כי אם לצוותו86 הדרשה מתבססת על שני פעלים אפשריים, לפועל \"צוה\" בעברית. ἔντολειν ובארמנית , וצירופים שונים עם τάξις ובארמנית . הראשון תורגם כאן ל\"צוות\", או \"מצוה\", ואילו השני, בעל גוון מחמיר יותר, תורגם כאן ל\"פקוד\" או \"פקודה\". מ.. כי אדונים פוקדים על עבדיהם, אבל אוהבים מצווים את ידידיהם, ובמיוחד הזקנים את הצעירים. אכן, מתנה נפלאה היא להימצא בדרגת העבדים ומעמד משרתי ה', אך שפע גמול הוא להיות גם אהוב על הבלתי־נוצר, יתברך (שמו). יתר על כן, (הכתוב) כולל כאן את שני השמות האלהיים, הוא מדבֵּר על הכוחות העליונים: ההורס והחונן87 המשחית והגומל חסד.. מכיון שזו עת משפט, אומר (הכתוב) כי ההורס בא לראשונה88 פי' \"ה'\" ואחר כך \"אלקים\".. אבל מכיון שהוא מלך מיטיב ודורש טוב, הוא מותיר שאריוֹת -את יסודי הזֶרע- ועל ידם שוב יימלאו המקומות הפנויים89 ראה לעיל לפסוק ז, ב-ג שו\"ת בראשית ב, יב ובפסוק הקודם.. לפיכך, בראשית הבריאה (הביטוי) \"ויהי\" אינו כוח הורס אלא (הכוח) החונן90 נראה כוונתו, שבפרשת הבריאה נזכר הכינוי \"אלקים\" לפני \"ויהי\" (ויאמר אלקים יהי... ויהי), ו\"אלקים\" הוא כוח החונן והגומל חסד. אולם אפשר שהכוונה ל\"ויהי\" סתם, כפי שמובא בשם ר' יוחנן: \"ובכל מקום [שכתב] ויהי, אין שמחה כיוצא בה, יהי אור ויהי אור (בראשית א, ג), יש שמחה גדולה מזו\" (פסיקתא רבתי, ה, עמ' יט ב). וראה בתורה שלמה בראשית א אות תיב, הדן בשאלה שבחז\"ל, שהרי אמרו: כל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צרה (כמובא בפס\"ר שם, ובעוד מקורות), והציע מדעתו, שבכל מקום שנאמר \"ויהי\" אצל השם, הוא לשון שמחה, עיי\"ש.. ובכן, בבריאת העולם הוא שינה את כינויי השמות, כי בהיותו קרוי \"אלהים\" הוא חונן, ובשם זה השתמש בקביעות כשיָצַר את כולם, אבל לאחר השלָמַת הכל הוא נקרא \"ה'\" לגבי בריאת העולם, וזה שמו המלכותי והמשחית. לכן, במקום של התהוות־יצירה, בא \"אלהים\" בראש לפי סדרו; ובמקום בו מוטל עונש, קודם \"ה'\" ל\"אלהים\"91 ראה להלן לפסוק ח, כ שו\"ת בראשית ב, נא; ט, כו שו\"ת בראשית ב, עה; יז, א שו\"ת בראשית ג, לט. גם האברבנאל (בראשית א, השאלה העשירית), עמד על השאלה, שבמעשה בראשית נזכר רק השם \"אלקים\": \"השאלה העשירית, למה זה בכל מעשה בראשית נזכר תמיד שם אלהים, ולא נזכר שם ההויה בן ד' אותיות ידו\"ר וכו', ולמה אם כן לא נזכר אותו שם ההויה בכל מעשה בראשית, ר\"ל בספור ששת הימים ובפרשת ויכלו, כי אם שם של אלהים. אבל מפרשת אלה תולדות השמים והלאה, באו השמות מחוברים, ה' אלהים\". והוא מונה את המקומות בהם מופיעים השמות הללו לכאן ולכאן. ובתשובתו (עמ' לד): \"הנה אומר כאן בתשובה בכלל, כי הנה ממה שבארתי בשתוף שם אלהים, הנה שם ידו\"ד הוא מורה על מהותו ועצמותו יתברך, ושם אלהים מורה על השפעתו המציאות והטוב בזולתו\"..*שו\"ת בראשית ב, טז
___________
", + "פילון מפרש את הלשון: \"צוהו ה\"', לא כפקודה (וכאזהרה) במצות עשה ולא תעשה, אלא לשון ציווי במובן זירוז, הבא ללמד את ידידו ואהובו איך להתנהג, ולא יותר. בדרך זו הוא גם מפרש את הפסוק \"ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות\" (בראשית ב, טז-יז): \"קיימת הבחָנָה בין שלוש אלה; מצות עשה ומצות לא תעשה ומצוה עם זירוז. מצות לא תעשה מתייחסת לחֲטָאים ומכוונת לרשע, מצות עשה מתייחסת ל(עוסקים) בדרכי יושר, ואילו הזירוז מכוון לבינוני, האדם שאינו לא רשע ולא הגון, כי אין הוא חוטא עד שיהא צורך לאסור עליו דבר־מה, ואף אין הוא מישיר דרכו במצות השֵׂכל־הישר, אבל יש לו צורך בזירוז, המלמדו להתרחק מדברים רעים, ומעורר אותו לפנות לדרכי אצילות. הרי אין כל צורך ליתן מצות עשה ולא תעשה או דברי זירוז לאיש המושלם שנברא בצלם, שהרי המושלם לא זקוק לאף אחד מביניהם, ואילו הרשע נזקק למצות עשה ולא תעשה, והתינוק נזקק לזירוז ולחינוך. כשם שהאדם המושלם בנגינה או בספרות, אין לו צורך כלל בהדרכה לצרכי אומנותו, ואילו האדם הכושל בלימודים אלה זקוק, כביכול, לאי־אלו חוקים; ציווים ואיסורים, ואילו המתחיל זה־עתה, זקוק לחינוך. לפיכך טִבעי, הוא שלשֵׂכל הארצי, שאיננו לא רשע ולא הגון אלא בינוני, ניתנים ציוויים ודברי זירוז בשעה זו92 הכוונה לציווי זה, שניתן לאדם קודם החטא.. והזירוז נעשה על־ידי שני התארים, גם \"ה\"' וגם \"אלהים\", שנאמר \"צוה ה' אלהים\". וזה, כדי שאם יישָמע לדברי הזירוז יהא ראוי לחסד אלהי, אך והיה אם ימרוד אז הוא יגורש מעל פני ה', כמלפני אדון ובעל סַמְכוּת. ומאותו הטעם, כשהוא מגורש מגן מעדן, תופס (הכתוב) בידו את אותם התארים, שנאמר \"ושלח אותו ה' אלהים מגן העדן לעבוד את האדמה אשר לֻקַח משם\" (בראשית ג, כג). ללמדנו, שמכיון ש\"ה\"' כשליט ו\"אלהים\" כחונן ציוה, כך ישוב ויענוש את הממרה כביכול, עם שניהם. הרי באותם הכוחות שזירזהו, בהם גם מגורש (מן הגן) הממרה את פיו\" (דרשות אלגוריות א, צג-צו).", + "פירוש זה של פילון, הוא דעתו של ר' יהודה בן בתירא בספרי, שפירש את \"ויצו\" כלשון זירוז ולא כאזהרה. וכנראה שפירוש זה היה ידוע לחכמי אלכסנדריה, ופילון השתמש בו: \"רבי יהודה בן בתירה אומר, אין הציווי בכל מקום אלא זירוז, שנ' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (דברים ג, כב). לפי דרכנו למדנו שאין מחזקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא למזורזים, וכו', ורבי אומר, אין ציווי בכל מקום אלא אזהרה, שנ' (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו\" (ספרי נשא, א; במ\"ר ז, ו).", + "בשו\"ת זו, וכן ב\"דרשות אלגוריות\" ובהרבה מקומות, מציין פילון ש\"ה\"' הוא מידת הדין ו\"אלהים\" הוא מידת הרחמים. וזה בדיוק ההיפך ממדרשי חז\"ל, הדורשים תמיד ההיפך, ש\"ה\"' הוא מידת הרחמים ו\"אלהים\" הוא מידת הדין. וממאמר אחד במדרש תדשא נראה, שהמדרש הזה הולך אף הוא בשיטת פילון, ש\"ה\"' הוא מידת הדין ומידת הפורעניות: \"בכל הספר הזה של קינות אי אתה מוצא כתוב בו אלקים, אלא ה' בלבד. בששת ימי בראשית אי אתה מוצא ה' אלא אלקים בלבד וכו', בכל הקללות הכתובות על שונאיהם של ישראל בתורה לא תמצא שני שמות של הקב\"ה כתובים ה' אלקים, כי אם באדם הראשון, שכן כתוב בו (בראשית ג, ט) ויקרא ה' אלקים אל האדם\" (מדרש תדשא, כ).", + "חז\"ל לא דרשו כפילון בשו\"ת, שבריאת האדם היתה רק בכוח החונן (הרחמן), ולדבריהם, הן בריאת האדם והן הענשתו, היו בשיתוף מידת הדין והרחמים. אבל מתוך דבריהם משתמעת השיטה שבדרשות אלגוריות כאן, בענין הענשת האדם על־יד שני כוחותיו. ובחז\"ל: \"ולאדם כשבא לבראותו, ונסתכל שהוא חוטא בעץ, ואמר, אם אני בורא אותו במידת הדין אין לו תקומה, ואם לבראותו ברחמים - רע הוא ומתענג. מה עשה? שיתף שני המדות מדת הדין ומדת הרחמים וברא אותו, שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם. וכן עשה לו בזמן שחטא, דנו בשתי המדות, במידת הדין ובמידת הרחמים\" (פסיקתא רבתי, פרשה מ). \"אריב\"ל, כשבראו בראו במדת הדין ובמדת הרחמים, וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת הרחמים\" (ב\"ר כא, ז). אם כן, לפי פילון זירז הקב\"ה את אדם הראשון בכוח המשחית והגומל חסד, וגם ענש אותו בשני הכוחות, ולפי חז\"ל בראו במידת הדין ובמידת הרחמים, וגם הענישו בשתי מידות אלה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע (אומר הכתוב): בשש מאות שנה לחיי נח היה המבול, בחודש השביעי בעשרים ושבעה93 במסורה: \"בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש\". וראה להלן בביאור. בחודש?", + "אפשר, כי היה נאה לצדיק להיוולד בראשית החודש של החודש הראשון, בדיוק בזמן הזה של תחילת השנה, אותו מקובל לכַנות דרך כבוד \"החודש הקדוש\", שהרי אילמלא כן לא היה (הכתוב) מדייק כל כך גם בחודש וגם ביום שבו התחיל המבול, כשהוא מונֶה הן את החודש השביעי, והן את היום העשרים ושבעה. אך אפשר, שעל־ידי זה מורה (הכתוב) בבירור על זמן שוויון היום והלילה שבאביב, כי הוא תמיד חל בעשרים ושבעה לחודש השביעי. אך מדוע מתהווה המבול בשוויון היום והלילה שבאביב? מפני שבזמן זה כולם גדֵלים ונולדים - החיות עם הצומח. אי לזאת, העונש המוטל מהווה איוּם מבהיל יותר בזמן גידול כל שפע האלומות... אולם לוּ היה המבול מתהווה בשוויון היום והלילה שבסתיו, שעה שלא היה דבר על הארץ, אלא הכל היה אסוף באסמיו, לא היה הדבר נראה כהטָלת עונש, אלא יותר כמתן חסד; המים (היו נראים) כמטהרים את השדות וההרים94 להכשירם לזריעה חדשה.. אי לזאת, ובהתאם (לכך), נברא יציר האדמה הראשון94* ראה לעיל ב, יט שו\"ת בראשית א, כ והע' 122 שם., שכתבי הקודש95 בארמנית: הנבואות האלוהיות. מ. קוראים לו \"אדם\"96 ראה בראשית ה, ב.. כי נאה אף יאה למקור של הגזע האנושי ואביו הקדמון, או אבא, או כל אשר נכון לכַנות (בו) את האיש הקדמון ביותר, - שיהא נוצר בעת שוויון היום והלילה שבאביב, כשכּל צמחי האדמה טעונים פירות97 ראה להלן שמות יב, ב שו\"ת שמות א, א, ביאורו של פילון לזה.. ושוויון היום והלילה שבאביב חל בחודש השביעי, שהוא נקרא גם \"הראשון\" לפי עיקרון שונֶה98 כלומר, לפי שיטת מנין שונה. מ. וראה להלן בראשית ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה.. אי לזאת, מכיוון שלאחר המבול המשחית היה נֹח למקור הראשון של הגזע, כשהאנושות שוב פרה ורבה, דימוהו במידת האפשר ליציר האדמה הראשון99 ראה להלן בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובהערה שם; לעיל ו, ח שו\"ת בראשית א, צו....*שו\"ת בראשית ב, יז
___________
", + "כאן, וכן בשו\"ת בראשית ב, לג (להלן פסוק ח, ו), נוטה פילון מן הנוסח המסורתי, שהרי במסורה כתוב \"בחדש השני\", וכן בתרגום השבעים τοῦ δευτέρου μηνός, וכן בתרגום הסורי, וגם בוולגטה. ובכל התרגומים, חוץ מתרגום הארמיני, נמצא \"בחדש השני\". הגירסא \"בחדש השביעי\" נמצאת אך ורק בכתב־יד אחד של תרגום השבעים100 ראה, Brooke and Maclean, Cambridge 1906, Vol. I, p. 19 ודברי מרקוס לשו\"ת בראשית ב, מז, עמ' 126 הע' h..", + "גירסתו של פילון: \"בשבעה ועשרים\", המתנגדת למסורה: \"בשבעה עשר יום לחדש\", היא כנוסח השבעים: ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ואין ספק, שהשינוי בנוסח השבעים מיוסד על מסורה, שתקופת המבול היתה בת שנים עשר חודש, שכבר ידעו עליה חכמי אלכסנדריה. פילון כותב, שהמבול ירד \"שנה שלימה\" שו\"ת בראשית ב, מז. לא תורגם בספרֵנו; ב, לג, ולזה מצאו סתירה במקרא, שאם המבול התחיל \"בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש\" (בראשית ז, יא), ונפסק כמו שנאמר \"בחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ\" (שם ח, יד), הרי זמן המבול היה כמה ימים עודפים, ומכאן גירסתם, הנמצאת גם בפילון, שהמבול החל בשבעה ועשרים יום לחדש. אבל חז\"ל, שהקפידו שלא לשנות אפילו אות אחת בתורה, עמדו על שאלה זו ואמרו: \"ובחדש השני, בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ (שם), זו מרחשון, יבשה הארץ ונעשה גריד וכו', הרי י\"ב חודש שלמים. וי\"א יום היתירין מה טיבן? מלמד, שימות החמה יתירין על ימות הלבנה י\"א יום\" (סדר עולם רבה, פרק ד).", + "לפילון ברור, שהמבול החל בניסן, אלא שנסתפק לו תאריך הולדתו של נח. מצד אחד המסורה שנח נולד בניסן101 ראה להלן בראשית ח, ד שו\"ת בראשית ב, לא; ח, ו שו\"ת בראשית ב, לג; שמות יב, ב שו\"ת שמות א, א., כלידת אדם הראשון, מפני שנח היה אבי יצירה חדשה102 ראה להלן בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו.. ומאידך גיסא, בתחילת השו\"ת, האפשרות שנח נולד בתשרי, שהוא \"החודש הקדוש103 וכן כותב פילון במקומות אחרים, ש\"החודש הקדוש\" הוא תשרי: \"שבו תוקעין בשופרות והצום שבו אסור באכילה ובשתייה\" (על עשרת הדברות, קנט). בתקופת הסתיו104 נראה, שספיקו כאן נבע משתי אפשרויות בביאור הכתוב. האם החל המבול בתאריך לידתו של נח בחדש השביעי בכ\"ז לחודש - והוא ניסן, או שהמבול החל שבעה חדשים וכ\"ז יום בשנת השש מאות לחיי נח, ז\"א מלידתו של נח - ואז נולד נח בתשרי. אבל ראה להלן ח, ד שו\"ת בראשית ב, לא. א. ה..", + "שתי דעות אלה נמצאות במחלוקת תנאים בגמרא, ומחלוקת תנאים זו מובנת יותר לפי דברי פילון. בגמרא: \"דתניא, בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש. ר' יהושע אומר, אותו היום י\"ז באייר היה, יום שמזל כימה שוקע בו ומעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן, שינה הקב\"ה עליהם מעשה בראשית והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם. ר' אליעזר אומר, אותו יום י\"ז במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים, ומתוך ששינו מעשיהם, שינה הקב\"ה עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים והביא מבול לעולם\" (ראש השנה יא, ב - יב, א). השאלה אם \"בחדש השני\" שבפסוק הכוונה לחודש אייר או למרחשון, תלויה במחלוקת של שני תַּנאים אלה, אם בתשרי נברא העולם או בניסן (שם י, יב).", + "אבל לכאורה קשה להבין מחלוקת זו בין התנאים, שהרי היא רק למניין התקופות והדורות, ואילו כאן מספרת התורה באיזו שנה וחודש לחיי נח בא המבול לעולם, ואין ספק ששנותיו של האדם הפרטי נמנות מיום הוולדו, ולכאורה בדבר זה אין כל מחלוקת, ואיך צירפו ר' יהושע ור' אליעזר את מחלוקתם על זמן בריאת העולם לעניין שנות חייו של נח? וכן שם בגמרא: \"ת\"ר חכמי ישראל מונים למבול כר\"א\" וכו', ועל זה כתב רש\"י: \"מונין שנות נח ובריאת העולם ושנות הדורות כר' אליעזר\".", + "וכן קשה להבין מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר, אם יום אחד בשנה חשוב שנה: \"אמר ר' יוחנן, ושניהן מקרא אחד דרשו, ויהיה באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש (בראשית ח, יג), ר\"מ סבר, מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי לה שנה, שמע מינה יום אחד בשנה חשוב שנה. ואידך, אי כתיב בשש מאות ואחת שנה כדקאמרת, השתא דכתיב באחת ושש מאות שנה, שנה אשש מאות קאי, ומאי אחת אתחלתא דאחת קאמר וכו' (מכלל דתרוייהו סבירא להו בניסן נברא העולם)\" (ראש השנה י, ב). וכיון שבניסן נברא העולם, לדעת ר' מאיר שיום אחד בשנה חשוב שנה, אז פירוש המקרא באחת ושש מאות שנה, שזה היה בשנת שש מאות ואחת שנה לחיי נח, ולר' אלעזר אתחלתא דאחת. אבל איזו שייכות יש בין השאלה על בריאת העולם, למנין הדורות לחיי נח הפרטיים, שנמנה מיום היוולדו. והדבר קשה בין לגירסת רש\"י ובין לגירסת התוספות (עיין שם).", + "אכן, לפי דברי פילון, אפשר להבין את מחלוקת התנאים. ר' אליעזר ור' יהושע, שנחלקו על זמן יצירת העולם, עמדו במסורתם, שהאבות, שהם עמודי העולם, נולדו בזמן שהעולם נברא: \"רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו האבות וכו', ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו האבות\" (ראש השנה י, ב). וכן פילון, מצד אחד הוא משווה את נח לאדם הראשון, ומכיוון שלפי שיטתו העולם ואדם הראשון נולדו בניסן, אז הוא נוטה גם לקבָּלה שנח נולד בניסן, ובכל זאת הוא כותב, שאפשר לומר שנח נולד בתשרי, ראש השנה של תקופת הסתיו.", + "ולפי דברי פילון, מובנת מעתה גם מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע על זמן ירידת המבול. לפי רבי אליעזר, שמפרש \"בחדש השני\" שזה חודש מרחשון, היתה לו הַקַבָּלָה כפירוש האחד של פילון, שגם נח נולד בתשרי, וה\"חדש השני\" היה זמן ירידת המבול, וגם החודש השני בשנת שש מאות שנה לחיי נח. ולפי ר' יהושע, שהחודש השני זה חודש אייר, מפני שבניסן נברא העולם105 על מחלוקת רבי אליעזר ור' יהושע, ראה גם להלן בביאורי לשמות יב, ב שו\"ת שמות א, א., ולידת נח היתה בניסן. ושני התַּנאים מונים את זמן המבול מזמן הולדתו של נח. ולפי זה, מתפרשים פסוקי התורה כפשוטם לפי שיטתם. ועל השאלה, מפני מה הם מייחסים את לידת נח לזמן ירידת המבול, ואינם מזכירים את מחלוקתם על זמן לידת נח כמו על זמן לידת האבות, אפשר, מפני שנח לא היה במדרגת האבות, כיון שיש דורשים נח לשבח ויש דורשים אותו לגנאי, ולפיכך נחלקו על זמן ירידת המבול, התלוי בתקופה שבה נולד נח.", + "מהוּ: \"נבקעו כל מעינות תהום וזרמי השמים נפתחו\"?106 במסורה: \"נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו\".", + "פשט (המקרא) ברור הוא, כי נתבַּהֵר, שהארץ והשמים -ראשי העולם וקצותיו- נצטרפו יחד להאשים ולהכרית את בני התמותה, שעה שהמים נפגשו זה בזה, קצתם נבעו ועלו מהארץ, וקצתם שטפו וירדו מן השמים. ובהיר ומבואר מאד האמור: \"נבקעו מעינות\", כי בהתחולל בֶקַע, אין מעצור לזרם (המים)...*שו\"ת בראשית ב, יח
___________
", + "כדברי פילון, שהשמים והארץ נצטרפו יחד להביא מבול על הארץ, נמצא גם במדרשי התנאים: \"רבי יוסי בן דורמסקית אומר, הם נתנו עיניהם עליונה ותחתונה כדי לעשות תאותם, אף המקום פתח עליהם מעיינות עליונים ותחתונים (במכילתא: מלמעלה ומלמטה) כדי לאבדם, שנאמר (בראשית ז, יא) ביום הזה נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו\" (ספרי דברים, מג; מכילתא בשלח פרשה ב, עמ' 122 ת\"ה בשלח, יב)." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מהו: \"ה' סגר את התיבה מחוץ לו107 במסורה: \"בעדו\". ופילון הולך בעקבות השבעים שתירגמו \"מחוץ\" πάντα τὰ ὄρη τὰ ὑψηλά. ובפשיטא: באפוהי.\"?", + "מכיוון שאמרנו, שמבנֶה הגוף מסוּמָל על־ידי התיבה108 ראה לעיל ו, יד שו\"ת בראשית ב, א והלאה., דבר זה הגיוני, שכֵּן גופנו סגור סביב מבחוץ בעור נוקשֶה, המוטל מסביב לו כמכסֶה לכל אחד מחלקיו, כי הטבע התקין זאת ככתונת, לבל יזיקו אותו קור וחום109 ראה לעיל ב, כה שו\"ת בראשית א, ל ובביאור שם.. ופשט (המקרא) ברור הוא: כי התיבה סגורה ומסוגרת מבחוץ על־ידי הכוח האלהי, להגן (עליה)110 וכן בתרגום אונקלוס ויב\"ע: \"ואגין ה'\". ועי' ברד\"ק. שלא יחדרו מים פנימה לשום חֵלק ממנה, כי היא היתה עתידה להיות בסערה במשך שנה תמימה.*שו\"ת בראשית ב, יט
___________
", + "כן פירש רש\"י את פשוטו של מקרא: \"ויסגור ה' בעדו וכו', ופשוטו של מקרא, סגר כנגדו מן המים\". ובאבן עזרא: \"ויסגור ה' בעדו, הוא לשבח וכו', והנה סגר הפתח, והשם עזרו שלא נפתח בתיבה מקום, כי מיד היו כלם מתים\". ובשיטה אחרת בראב\"ע: \"ויסגר, אין צריך לומר ויסגור הדלת, רק טעמו שסגר שם כל התיבה, ולא נפתח בו מקום ולא נבקע\". וכן ברד\"ק: \"ויסגר ה' בעדו, הגין בעדו, שלא נפתח בתיבה אפילו נקב אחד בחוזק הגשמים הרבים\"." + ], + [], + [], + [], + [ + "מדוע היו המים יותר מחמש עשרה אמה מעל כל ההרים הגבוהים111 כן בשבעים πάντα τὰ ὄρη τὰ ὑψηλά, ובפשיטא: טורא רמא, וראה הערה 4 של הר\"ח העליר שם. ובמסורה ליתא \"הגבוהים\".? יש להעיר, על דרך הפשט, שהמים לא היו חמש עשרה אמה מעל פיסגות ההרים, אלא אף מֵעַל (ההרים) הארוכים והגבוהים ביותר. ואפילו עוד יותר מֵעַל הנמוכים.*שו\"ת בראשית ב, כא
___________
", + "חז\"ל נחלקו בדיוק דברי הפסוק: \"חמש עשרה אמה וגו', רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר חמש עשרה אמה בהר וחמש עשרה בבקעה, ורבי נחמיה אמר ט\"ו אמה בהר, אבל בבקעה כל שהן\"111* ראה פירושו של מהרז\"ו ובמנחת יהודה שם. (ב\"ר לב, יא).", + "כדיוקו של פילון, מנמק רבי אלעזר המודעי לפני רבי ישמעאל ורבי טרפון וזקנים: \"חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים, וכי חמש עשרה אמה בעמק, חמש עשרה אמה בהרים, וכי מיא שורי שורי קיימי, ועוד תיבה היכא סגיא? אלא נבקעו כל מעינות תהום רבה עד דהשוו מיא בהדי טורי, והדר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים\" (יומא עו, א. וראה מכילתא דר\"י, מסכתא דויסע פרשה ג).", + "ובלקח טוב: \"אלו חמש עשרה אמה ממעל להרים הרמים\". ובפסוק ז, יא מפרש: \"התהומות הֶעלו המים עד שהשוו לההרים והגבעות, ואח\"כ וארובות השמים נפתחו, ועלו המים חמש עשרה אמה מלמעלה ויכסו ההרים\". וכן ברש\"י: \"חמש עשרה אמה למעלה של גובה כל ההרים, לאחר שהשוו המים לראשי ההרים\"." + ], + [ + "מהו: \"גוע כל בשר המתנועע112 ראה לעיל ז, ד שו\"ת בראשית ב, טו. ובמסורה: \"הרומש\".\"?", + "מאד יפה, ובטבעיות, דיבר (הכתוב) על השחתת הבשר המתנועע. כי הבשר מניע את תענוגות (הגוף), והוא נָע על־ידי התענוגות. אבל תנועות אֵלה הן סיבות להשחתת הנשמה, כשם שחוקי הסבלנות והמתינות (הם סיבות) להצלתה.*שו\"ת בראשית ב, כב
___________
", + "לדבריו, מציין הפסוק את השמדת הבשר, מפני שהבשר הוא הגורם לתאווה. וראה בדבריו לעיל ו, יב קץ כל בשר שו\"ת בראשית א, צט ובביאור שם." + ], + [ + "מהו: \"כל אשר על החרבה מתו\"?", + "פשוטו (של מקרא) ידוע, היות וכל אשר על הארץ נעקר והושחת בימי המבול הגדול. ולפי השֵׂכל, כשם שגזרי העצים, כשהם יבשים חרבים ושדופים, (הם) נאכלים מיד על־ידי האש, כך גם הנשמה, כשאינה מעורבת בחכמה ובצדק וביראת שמים וגם במידות טובות נוספות113 ראה מרקוס עמ' 102 הע' a., שרק הן לבדן מסוגלות להרחיב דעתו של אדם114 במדוייק: לשׂמֵחַ את המחשבות. מ. - (נשמה זו) נעשית שדופה ושוממה ממש, כמו נֶטַע סְרָק ועָקָר או גזע ישן. והיא מתה כשהיא מכורה לשטף (תאוות) הגוף.*שו\"ת בראשית ב, כג
___________
", + "כוונתו, שנשמת הרשע היא שדופה ושוממה, והיא מתה כשהיא מבורה לתאוות, ז\"א מבלי שתחזור בתשובה. דבר זה רומז לנשמה ערטלאית, וכפי שמובא בזֹהר על הנשמה הערטילאית של הרשע: \"אינון חייבי עלמא, דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטילאין אתו להאי עלמא וערטילאין יתובון תמן, ונשמתא אזלא בכסופא לגבי אחרנין דלית לה לבוש כלל\" (זֹהר תרומה, קנ ע\"א)." + ], + [ + "מהו: \"נשארו אך נח ואשר היו עמו בתיבה\"?", + "פשַט (המקרא) ברור הוא. אך לפי השֵׂכל, ייתכן (לפרשו) כדלהלן: השֵׂכל המשתוקק לחכמה ולצדק בדומה לעץ, כוֹרֵת לחלוטין את כל הטַפִילִים המזיקים, הגדֵלים ויונקים ממנו את מחייתו, כלומר, (הוא כורת) את התאוות ללא־סייג וחרשעוּיוֹת ואת אשר באו מידיהם114* ראה להלן לבראשית ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו.. וחוא (נֹח/עץ) נותר לבדו עם אשר לו. וכל חמחשבות המתוקנות בהתאֵם לטוב, הן (הדבר) המיוחד לכל אחד ואחד. לפיכך בא (הכתוב) והוסיף: ש\"אך (נח)\" נשאר ואשר היו עימו, כדי להבהיר את שִׂיא השמחה האמיתית. \"ו(הוא) נשאר בתיבה\", כלומר בגופו שהיה נקי מתאוות ותחלואים רוחניים, אלא שעדיין לא הפך בלתי־ גופני115 ראה להלן לבראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו, לענין השוואתו לאדם הבלתי־גופני.. אלא שברכת־חסד עתידה היתה לבוא עליו מלמעלה, מן האב המושיע, מכיוון שקיבל את בן־זוגו ושותפו לא כשליט, אלא תחת שילטונו116 כוונתו שנח מושל על גופו ולא להיפך, כפי שמבאר פילון בהמשך הדברים.. ולכן גופו (של נח) לא שקע במבול, אלא (נשאר) מעל גבי המבול, ולא נמחה על־ידי מערבולות מפלי המים שעלו וביעבעו - (על־ידי) בִּיזְבוּזִים, נוֹהֲגים פרוּצים ותשוקות של הבל ורִיק.*שו\"ת בראשית ב, כה
___________
", + "פילון מבאר כן את תיבת \"אך\", בשיטה שנקט בה רבי עקיבא, ש\"אכין ורקין\" מיעוטין הם. ופירש, שנח בלבד נותר בתיבה. וכן דרשו בחז\"ל ש\"אך\" למעט, וכן פירש רש\"י לפי פשוטו. אבל לפי מדרשו, דרשו כאן \"אך\" במובן שלילי: \"אך מיעוט, אף הוא היה גונח דם מן הצינה\" (ב\"ר לב, י; תנחומא נח, ט). ופילון לומד זה באופן חיובי, שהכתוב מבטא כאן את רוממות השמחה האמיתית, שהנה נח עבר בשלום את כל ההרפתקאות וניצול מן המבול. ובפסוק נמצא \"אך\" בלשון שמחה, כגון: \"והיית אך שמח\" (דברים טז, טו): \"אך טוב לישראל\" (תהלים עג, א)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"אלהים זכר את נֹח ואת החיות ואת הבהמות\"117 כך בשבעים καὶ πάντων τῶν θηρίων καὶ πάντων τῶν κτηνῶν. ובמסורה: \"ואת החיה ואת כל הבהמה\"., ולא זכר את אשתו ובניו?", + "כשאיש מתאַחֵד ודָבֵק באשתו, וכן אב עם בניו, אין צורך בשֵמות רבים, אלא בראשון בלבד. כי כאשר אמר (הכתוב) \"נח\", הוא אמר בכוח את כל בני ביתו. כי כל אימת שיש ריב בין איש ואשתו, או הבנים, או המשפחה, שוב אין המשפחה קרוייה משפחה118 מילולי: שוב לא נושאים את הבית. מ., ותחת האחת הם נעשים רבים. אבל כששוררת אחדות, ומשפחה אחת רשומה על־ידי האיש הזקן ביותר, ובולם תלויים בו כענפי העץ המשתרגים הימנו, וכפרִי־האילן שאינו נושֵר. וכבר אמר הנביא באיזה מקום: \"הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם\" (ישעיה נא, ב), וזה מוכיה בבירור, שהיה שורש אחד לאחדות (בין האיש ו)האשה.*שו\"ת בראשית ב, כו
___________
", + "שאלתו ותשובתו של פילון נמצאים ברבינו בחיי, אלא שטעמו אחר הוא: \"ויזכור אלקים את נח, היה ראוי הכתוב לומר את נח ואת בניו, שהרי מצינו דבור השכינה עמהם גם כן, הוא שכתוב ויאמר אלקים אל נח ואל בניו. ויתכן לומר, ריבוי 'את' בא לרבות בניו שהיו מכחו\" (בחיי בראשית ח, א). וכעין פילון, כן באבן עזרא: \"ויזכור אלקים את נח, גם בניו והנשים בכלל נח, שהוא העיקר\".", + "מדוע הזכיר (הכתוב) תחילה את החיות, ואחר כך את הבהמות, ככתוב: \"זָכַר את נח ואת החיות ואת הבהמות\"?", + "ראשית, קולע ביותר החרוז האומר: \"הוא הִנְחָה את הנִקְלִים אל התָּווך\"119 הומירוס, איליאדה, ד, רצט.. כי הוא (ה') קָבַע את (מקומם של) החיות בין יושבי הבית; בני האדם ובהמות, כדי שיתרַגלו ויהפכו מבוייתים, כשהם קולטים הֶרגֵלִים משניהם. שנית, לא ישר בעיני המשגיח120 המשגיח על הכל, - הקב\"ה. לגמול חסד גם עם חיות הַבָּר כאחד, כי מיד בהמשך עומד (הכתוב) לדבֵּר על תחילת חסרון (מי) המבול121 ראה המשך הפסוק, ופסוקים ב-ג.. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, שִׂכלו של הצדיק שוכן בגוף כמו בתיבה, דר בכפיפה אחת גם עם חיות וגם עם בהמות, אך לא עם אלה המיוחדות אשר נושכות ומחַבלות, אלא, אם מותר לי לומר זאת, עם הגזעיות בעלות גזע ומקוריות122 מילולי: שיש להן דבר (λογος) של זרעים ושל התחלות/דברים מקוריים. מ., כי מבלעדיהן אין הנשמה יכולה להישאר בגוף. אי לזאת, (נשמתו) של הרָשע מפיקה כל ארס וסם־מוות, בעוד ש(נשמתו) של איש־המוּסר (נהנית מאותם הדברים) אשר הופכים את טִבען של חיות בָּר לבהמות בייתיות.*שו\"ת בראשית ב, כז
___________
", + "בפירושו הראשון הולך פילון בשיטתו שבכתביו, שהרע נמצא תמיד באמצע, בין הטוב לבינוני. בפירושו השני נראה שהתכוון להוכיח, שאילו הזכיר הכתוב את החיה לאחרונה, אזי אפשר היה לדרוש סמוכין מוטעין להמשך הכתוב, שכאילו הזכוּת להפסקת המבול היתה בעיקר בגלל החיות הרעות. וכן דרשו בב\"ר על פסוק זה: \"ויזכור אלקים את נח, והדין נותן, בזכות טהורים שהיו עמו בתיבה\" (ב\"ר לג, ד), וכדברי פילון בפירושו האלגורי, שנח דר עם אותן החיות שיש בכוחן לשמור על המשך המין, ולא עם החיות הרעות123 ובת\"ב נח יא, שנח בָּחַר והכניס לתיבה רק מאותן בהמות וחיות שלא ערבבו את משפחותיהן, בשעה ששאר הבהמות והחיות הלכו בעקבות אנשי דור המבול, וגם הן ערבבו את משפחותיהן, ונשמדו יחד עמם במבול..", + "הד לפירושו האלגורי, שבפסוק זה נרמזים הצדיק והרשע, נמצא בחז\"ל: \"ויזכר אלקים את נח. אמר ר' שמואל בר נחמן, אוי להם לרשעים שהופכין מידת רחמים למידת הדין וכו', אשריהם הצדיקין 'שהופכין' מידת הדין למידת רחמים\" (ב\"ר לג, ד). ופירושו האלגורי של פילון בנוי על יסוד מדרש קדום. בחז\"ל מהפך הצדיק את הרע לטוב (מידת הדין למידת רחמים), וגם אצל פילון מהפך הצדיק את הרע לטוב (בהמות פראיות לבהמות בייתיות), ונהנה מאותם הדברים ההופכים את החיות הרעות לטובות.", + "על עצם הזכָּרת החיות והבהמות, דרשו בחז\"ל: \"ויזכר אלקים את נח, אם לנח נזכר למה לחיה ולבהמה? אלא יתברך שמו של הקב\"ה, שאינו מקפח שכר כל בריה, אפילו עכבר היה משמר משפחתו ולא נתערב במין אחר, כדי ליטול שכר\" (ת\"ב נח, יא. ועי' ברש\"י כאן). לפי פילון, זכירת החיות היא כדי לאַמֵן אותן להרגֵלים טובים, ולפי התנחומא נרמז, שבאמת כך היה בזמן שדרו בתיבתו של נח.", + "מהו: \"העביר (אלהים) רוח על הארץ ופסקו המים\"?", + "יש אומרים, ש\"רוח\" עניינו רוח (הנושב), שממנו פָּסַק המבול. אולם אין אני מכיר, שֶמַיִם ילכו ויחסרו על־ידי רוח, אדרבא, הם נגרשים ונסערים, שאם לא כן, מרחבי הים כבר היו נבלעים מזה זמן רב. אי לזאת, נראה, שמדובר כאן ברוח אלהים שעל ידו הכל שוקט, הן מוראות העולם, הן אלו אשר באוויר והן כל החיות והצמחים124 בפירוש ר' משה אלבילדה: \"רוח תנחומין. אמר זה, לפי שאם היה רוח כמשמעו היה לו לומר ויעבר א' רוח על המים, לא על הארץ. ועוד, היה לו לומר וייבשו המים, לא וישוכו, שאדרבא נראה שעם הרוח המים אינם נחים אלא מתנועעים\".. כי בפעם זו, לא היה המבול סכנת גשם מתונה, אלא (סכנה) ללא גבול ותִכְלָה, (גשם) ששטף הלאה כמעט מעֵבר לעמודי הראקליס והים הגדול125 האוקינוס האטלנטי. מ., ולפיכך הוצפה כל הארץ ואף גלילותיה ההרריים. ואין זה מתאים, בלתי אפשרי, ולא נכון, שכַּמוּת (מים) שכזו תסולַק על־ידי רוח. אלא, כפי שאמרתי, על־ידי הכוח האלהי הבלתי־נראה.*שו\"ת בראשית ב, כח
___________
", + "לשני הפירושים - זה של ה\"יש אומרים\" ושל פילון - ישנן מקבילות בחז\"ל. כפירוש ה\"יש אומרים\", נמצא במדרש הגדול לבראשית ז, יא (סוף), ומקור המאמר נעלם הוא: \"ונשב רוח לעולמו יותר על טבעו של עולם, ויבשו המים, עד שחזר העולם כברייתו, ועמד אחר כך כל אחד מהן לפי טבעו שמקודם\".", + "כעין פירושו של פילון, נמצא במדרש: \"ויעבר אלהים רוח, איזה רוח העביר הקב\"ה על הארץ ועל המים והחזירן כשם שהיו מתחילתן? שנאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים, וכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב), אותו הרוח העביר עליהן, ונחו מיד\" (ת\"ב נח, יב). מדרש זה בא ללמדנו, שכשם שבבראשית א, ב הכוונה לרוח האלקים, כן הדבר כאן.", + "מעניין, שלא כתרגום אונקלוס, דומה פירושו של יב\"ע לפירושו של פילון, שתירגם: \"ואעבר ה' רוח רחמין על ארעא ואשתדכו מיא\"126 וכעין זה ברש\"י: \"רוח תנחומין והנָחָה עברה לפניו\". ועיין ב\"שפתי חכמים\". ולפי דברי פילון, דברי רש\"י ברורים.. אבל באונקלוס רק תרגום מילולי: \"ואעבר ה' רוחא על ארעא ונחו מיא\". ניגוד זה מתבלט גם בתרגומיהם ל\"ורוח אלהים מרחפת על פני המים\" (בראשית א, ב), באונקלוס: \"ורוחא מן קדם ה' מנשבא על אפי מיא\". וביב\"ע: \"ורוח רחמין מן קדם ה' מנתבא על אנפי מיא\". ודומה לזה בתרגום ירושלמי. אף על פי שאין \"רוח רחמין\" שווה במדרגת רוחניותה ל\"רוח אלהים\", בכל זאת ניכר שרוח זו אינה \"גשמית\" אלא \"רוחנית\". האבן עזרא לבראשית א, ב ורמב\"ן כאן, פירשו רוח במובן גשמי. וראה באברבנאל שם מ\"ש באריכות.", + "במקום אחר בכתביו, מביא פילון שני פירושים בקשר לבראשית א, ב: \"לפי מובן אחד, \"רוח אלהים\" היא האויר העולה מהאדמה, והוא היסוד השלישי המרחף על המים. ולפיכך אומר (הכתוב) בבריאת העולם: \"ורוח אלהים מרחפת על פני המים\" (בראשית א, ב), כי האויר קל המשקל נישא למעלה, והמים מהווים בסיס עבורו. ולפי מובן נוסף, (רוח אלהים) היא הדעת הצרופה, שכָּל איש חכם, כמובן, שותף בה\" (על הנפילים, כב-כג). וראה גם להלן לבראשית יח, ד שו\"ת בראשית ד, ה. ולעיל ו, ג שו\"ת בראשית א, צ: \"אין רוח אלקים תנועת אויר, אלא בינה וחכמה\"." + ], + [ + "מהו: \"נסכרו מעינות תהום ומַפְּלֵי שמים\"?", + "ראשית, ברור שבארבעים הימים הראשונים היתה מכת שיטפונות127 מילולי: היו שטפונות של מכה/פגיעה. מ. ללא מעצור, כאשר נבקעו המעיינות מתחת לארץ, ומן השמים ממעל נפתחו השיטפונות, עד אשר נשטפו כל מישור וכל הר. ועד מלאות מאה וחמשים יום נוספים לא עצרו, לא מַפְּלֵי (המים) מלשטוף ולא המעיינות מלהיבקע אל־על, אלא שבאו בשובה ונחת, לא עוד לשם התרַחבות, אלא כדי שהמים המתפשטים ישמרו על מידתם, וממרום היתה התשועה128 מילולי: הושטת יד. מ.. ומה שנאמר עכשיו, שלאחר129 כן בפשיטא: \"מן בתר\". ובפסוק: \"מקצה\". חמישים ומאת יום נסכרו המעיינות והשיטפונות, מצביע על כך130 היינו, שהסיפור על סכירת מעיינות תהום וארובות השמים בא אחרי \"ויגברו המים על הארץ וגו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים\"., שֶׁכָּל זמן שעדיין לא נעצרו (המים), ברור שהם פָּעֲלוּ. שנית, נחוץ היה לסגור את אשר (הכתוב) מציין כזרמי המבול, (דהיינו) שני מקווי המים: האחד ממעיינות הארץ, והשני מזרמי השמים. כי באותה מידה שפּחתוּ תוספות החומר, בה במידה מיצו (המים) את עצמם וחסרו מאליהם. ובמיוחד בשעה שהכוח האלהי ציווה (זאת עליהם). זהו פשוטו של מקרא.*שו\"ת בראשית ב, כט
___________
", + "פירושו מסתמך על פסוק ז, כד: \"ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום\", והוא מפרש, שבארבעים היום הראשונים נפתחו מעינות תהום רבה וארובות השמים, והמים הלכו וגברו וכיסו את פני הארץ, ובמשך חמשים ומאת יום הוסיפו המים לנבוע והגשם הוסיף לרדת, אלא שאף על פי שנתווספו כמויות המים, בכל זאת הם לא הוסיפו לעלות, אלא עמדו על עמדם, ודבר זה קרה על־ידי נס. פירושו השני הוא, שבגלל שנסכרו מעינות התהום וארובות השמים, ממילא המים הולכים הלוך וחסור, ובפרט כשה' מצַוֶוה כך. וזהו פשוטו של מקרא.", + "ובאברבנאל (שאלה ח) שאל: \"ויכלא הגשם מן השמים, והפסוקים האלו מורים שבסוף המ' יום פסקו הגשמים וחדל המטר, ומה היה אם כן תגבורת הזה בק\"נ יום אם לא היו בהם גשמים\"? ובאבן עזרא לפסוק ז, כד: \"ויגברו המים חמשים ומאת יום, בעבור שנבקעו המעינות, גם היה גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד, כי פירוש אנכי ממטיר תמיד בלי הפסקה, והעד שלא נאמר ויכלא הגשם\".", + "הרמב\"ן (בבראשית ח, ד) סובר, שארבעים יום של הגשמים כלולים במאה וחמשים יום: \"והסדר בענין זה, כי ביום רדת הגשם נבקעו מעינות תהום ונפתחו ארובות השמים וירד הגשם ארבעים יום וכו', ונפסק הגשם בסוף הארבעים, ונשארו מעיינות תהום", + "וארובות השמים פתוחות, והיה האויר לח מאד וכל הארץ מלאה מים, ואינם ניגרים במורד, ועמדו כך בגבורתם עד מלאת ק\"נ לירידת הגשם\". והוא כנגד שיטת סדר עולם פרק ד ורש\"י כאן ורד\"ק לפסוק ז, כד, שהמאה וחמישים יום הם מחוץ לארבעים הימים של הגשם, והיא כשיטת פילון, שתחילה ארבעים, ואחר כך נוספו מאה וחמישים יום." + ], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"התבה נחה בחדש השביעי בעשרים ושבעה131 כך בשבעים: καὶ ἐκάθισεν ἡ κιβωτὸς ἐν μηνὶ τῷ ἑβδόμῳ, ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ובמסורה: \"בשבעה עשר יום\". וראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז ובביאור שם. לחודש\"?", + "מן הראוי לשים לֵב, שהמבול התחיל בעשרים ושבעה לחודש השביעי132 ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז., וגם חסרון (המים) -כשהתיבה נחה על ראשי ההרים- שוב (החל) בחודש השביעי בעשרים ושבעה לחודש. על כן יש לומר, כי קיימת (כאן) שותפות של חדשים וימים. אכן, ראשית המבול היתה בחודש השביעי, ביום הולדתו של הצדיק, בזמן שוויון היום והלילה שבאביב, ואילו ההתמעטות החלה בחודש השביעי לתחילתו של המבול, בעת שוויון היום והלילה שבסתיו133 שהמבול החל בתקופת ניסן והמים החלו לחסור בתקופת תשרי.. ואמנם, שבעה חדשים מפרידים ומבדילים את שני השוויונות זה מזה, כ(שיש) ביניהם חמשה (חדשים)134 אייר, סיון, תמוז, אב, ואלול.. כי החודש השביעי של שוויון היום והלילה135 הוא חודש ניסן, שהוא החודש השביעי מתשרי., הוא בכוח גם (החודש) הראשון, כי העולם נברא בו132 ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז., ולכן הכל מלא136 כל הצמחים פורחים. מ. בזמן זה. ובדומה (לו) שוויון היום והלילה בסתיו, שהוא השביעי לפי הזמן137 במנין החדשים. מ., הוא ראשון ליקָר, כי ראשית השביעי הוא מן האויר138 מרקוס בהערה C מפרש משפט תמוה זה בשלשה אופנים: 1) לפני המתרגם הארמיני היתה המלה (άέρος) (=אויר) במקום (ἒαρος) (=רענן) של פילון, כמו במשפט הקודם. 2) פילון רומז כאן לאטימולוגיה של החדש הראשון - ניסן, כלומר, שנחצב שמו מ\"נִשָׂא\" (הנפעל של \"נשא\"), במובן \"רם ונשא\". 3) פילון מצרף את החדש השביעי - תשרי, לעונת הגשמים בא\"י.. אי לזאת, ירד המבול בחודש השביעי, אך לא (שביעי) לפי זמנו, אלא (בשביעי) כפי שהוא בטבע, וראשיתו בזמן האביב.*שו\"ת בראשית ב, לא
___________
", + "כאן כותב פילון, שהמבול החל בתקופת ניסן, וכן שהעולם נברא בחודש זה. וראה גם בפסוק הבא, ולעיל בביאור לפסוק ז, יא שו\"ת בראשית כ, יז וצרף לכאן." + ], + [], + [ + "מדוע פתח הצדיק (נח) את חלון התיבה אחר ארבעים יום?", + "עיין וְדַע, שהבקי באלהות139 מילולי: התיאולוג=משה. מ., משתמש באותו מספָּר גם לזרמי המבול140 בראשית ז, יב: ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה., גם להפסקתם וגם לישועה המוחלטת מן הרעה. ובכן, בעשרים ושבעה לחודש השביעי בשנה השש מאות לחיי נח, דהיינו ביום הולדתו, התחיל המבול באביב141 ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז ובשו\"ת הקודמת.. יתר על כן, בעשרים ושבעה131 כך בשבעים: καὶ ἐκάθισεν ἡ κιβωτὸς ἐν μηνὶ τῷ ἑβδόμῳ, ἑβδόμῃ καὶ εἰκάδι τοῦ μηνός. ובמסורה: \"בשבעה עשר יום\". וראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז ובביאור שם. לחודש השביעי נחה התיבה על ראשי ההרים בתקופת שוויון היום והלילה בסתיו142 ראה בשו\"ת הקודמת.. ומשלושה (אלה) ברור, שהמבול לא נראה (עוד) בשנת שש מאות ואחת, ושוב בעשרים ושבעה לחודש השביעי (לשנה 601). כי למועד השנה, שוב הוא (המבול) התרַסֵן, והציב את התבל כפי שהיתה בשעת ההשחתה, (דהיינו) שתפרח ותלבלב באביב ותמלא בכל פרי. מכל מקום, כך ארבעים יום שטפו זרמי המבול, כשנפתחו המפָּלים משמים ונבקעו המעיינות מתהום הארץ, ושָבָה שנית תקווה ליציבות ביום הארבעים לאחר הפסקה ארוכה, כשהוא (נֹח) פתח את החלון. ועוד, תקופת ימי המבול היתה חמשים ומאת יום, כמו כן התמעטות (המים) נמשכה חמשים ומאת יום143 ראה לעיל ח, ב-ג, בביאור.. אי לזאת, יש להתפלא על שוויון (זה), הואיל והשוֹאָה גברה ופסקה במספר (ימים) שווה בדומה לירח. שהרי הוא (הירח), משתמש באותו מספר (ימים) לגידולו מן המולד144 מילולי: התאספות, התלכדות. מ. עד שהוא זורח במלואו, ולחיסורו כשהוא שָב שנית למולד, לאחר שהיה קודם מלא. בדומה לכך, בימי פקודה, שומר הבורא על הסדר הנחוץ, ומסלק לחלוטין את אי־ הסדר מחוץ לתחומים האלהיים.*שו\"ת בראשית ב, לג
___________
", + "עיקרי הדברים שבפילון הם, שיש משטר וסדר במעשיו של הבורא, וגם בתקופת עונש והשחתה נשמרים כללים אלה. המבול ירד לארבעים יום, ומקץ ארבעים יום, כשהמים הלכו וחסרו, פתח נח את חלון התיבה. תקופת שהות המבול היתה מאה וחמשים יום, ולעומתם נמשכה התמעטות המים באותו מספר ימים." + ], + [ + "מדוע שילח (נח) את העורב ראשון?", + "לפי פשַט (המקרא), נחשב העורב כעין יצור מבַשֵר ומחַשֵב קיצין. לפיכך, עד היום הזה, רבים צופים ובוחנים את מעופו ואת צריחותיו בשעה שהוא קורא, (וזה) במטרה לגלות איזה דבר מסתורין. ולפי השֵׂכל, העורב הוא יצור שחור חָצוף ומהיר, והוא סמל לרע, כי הוא ממיט עֶרב145 מילולי: לילה, חושך. מ. ואפילה על הנשמה. הוא מהיר ביותר, ויוצא לקראת כל הדברים שבעולם בעת ובעונה אחת. שנית, הוא פוחז ביותר, (וגורם) להשמדת תופשיו146 מבנה המשפט אינו ברור, נראה שהפועל נשמט. מ., כי הוא מחולל התנַשאות וחציפות בלי בושה. וכיון שהמוסריות - היפוכן של (תכונות) אלו- היא מאירה ונאמנה מבויישת וצנועה בטִבעה, היה מן הראוי, שבמידה ונותר שריד אָפֵל ונתון לסיכלות, (אזי יש) לגרשו ולסלקו לחלוטין מחוץ לגבולות.*שו\"ת בראשית ב, לה
___________
", + "על העורב, שהוא חש עתידות, מובא גם במדרש הנעלם: \"רבי איבו אמר, נח חכם היה, והיה מבין לחישת וצפצוף כל הנבראים ורמיזתם, וכשהיה בתיבה אמר, יודע אני שאין פקח בעופות כמו העורב למידע מניה סימנא בעלמא147 ראה בפירוש מלבי\"ם: \"לא שלח אותו לראות הקלו המים וכו', רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוֹף יודע עתידות\"., מיד וישלח את העורב. א\"ר חייא, והאיך עביד הכי, והאמר רבי בו, אסור להסתכל באלין מנחשי בעופי דשמיא, והרי הוא בכלל לא תנחשו ולא תעוננו, אפילו כל ניחוש בעלמא\" וכו' (מדרש הנעלם בזֹהר חדש, כב ע\"ד).", + "גם בשו\"ת הבאה ובשו\"ת בראשית ב, מב כותב פילון על העורב, שהוא סמל לעֶרב ואפילה, לעומת היונה שהיא סמל האור. דבר זה נדרש גם בחז\"ל על אתר: \"וישלח את העורב, הה\"ד (תהלים קה, כח) שלח חשך ויחשיך\" (ב\"ר לג, ה). מובן מאליו, שדרש זה של חז\"ל, מבוסס על מראהו החיצוני של העורב, שהוא שחור' וגם על לשונות \"חשך\" ו\"עֶרב\" הקרובים זה לזה. ואם נניח שפילון ידע שפת עבר, אפשר לשער, שאף הוא ביסס דרשתו זו גם על הטעם השני. ועל חציפותו של העורב ראה סנהדרין קח, ב והעורב נקרא שם \"רשע\". וכן בפרקי דרבי אליעזר, כג, הקורא עליו \"שולח דברים ביד רע\".", + "מדוע נעלם העורב ולא שָׁב עוד, למרות שעדיין לא יבש אף חֵלק של האדמה?", + "מקום זה זקוק לפירוש אלגורי. כיוון שהעוולה היא יריבתו של אור הצדק, (לפיכך) הוא העדיף להימָנוֹת ולהיות עִם קרובו המשמֵח -המבול- על פני מעשיו של האיש המוסרי. כי העָוול אוהב מבוכה והשחתה147* ראה גם להלן ח, ט שו\"ת בראשית ב, לט..*שו\"ת בראשית ב, לו
___________
", + "פירושו האלגורי מבוסס על תרגום השבעים, שהעורב לא שב אף שעדיין לא יבשו המים מעל לארץ. וכן בפשיטא: \"ושדר לעורבא ונפק ומפק, ולא הפך עדמא דיבשו מיא\". ועי' בהערת ר' חיים העליר שם, שמביא מפרקי דרבי אליעזר את עצם העובדה שהעורב לא שב: \"שלח נֹח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו, ולא השיב שליחותו לשלוחיו\" (פדר\"א, כג, ובביאור הרד\"ל שם). וכן בזֹהר: \"ולא חזר עורב בשליחותא דמאריה\" (זֹהר, תוספות, שח ע\"א). ופילון מביע זאת בדרך סמלית, שכששימש העורב סמל לתהו ובהו, לא הזיק לו התהו ובהו של המים, כי הוא היה בעל־בריתו. נמצא, שאם לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב מפני שהוא מינו, יש כיוצא בו לומר גם בנוגע לעורב ולמבול." + ], + [ + "מדוע שילח (נֹח) בפעם השנייה את היונה, גם \"מאתו\", וגם \"לראות אם פסקו148 במסורה: \"הקלו\". וראה להלן. המים\", עניין שלא נאמר בעורב?", + "ראשית, היונה היא יצור טהור, וכן היא בת־בית ומאולפת ובת־ביתו של האדם, לפיכך זכתה ליקרב בין הקרבנות שעל המזבח. ומשום כך אמר (הכתוב), באופן נחרץ וחתום: \"שילח (את היונה) מאתו\", ובזה הוֹרָה שהיא בת־ביתו. ואילו ב\"ראייה\" האם \"הֵקֵלו המים\" (רָמַז הכתוב שהיא היתה) שותפה ותמימת דעים (עם נֹח)149 מפני שכעוף מן הישוב לא יכלה להישאר במקום שלא מצאה בו מנוח.. ואֵלוּ, העורב והיונה, הם סמלים לרישעה ולמוסריות. כי האחד הוא בן־בלי־בית וללא מחסה ועיר, ללא־ידיד, ופרא ללא־ריע. אבל המוסריות, היא ענייני אנושיוּת וריעות, ו(היא) מסייעת. האיש המוסרי משלֵח אותה כשליח לבריאות ומזור150 מילולי: שליח של בריאים ונושעים/בעלי מזור. אוכר תרגם: שליח למען בריאים וכו'. מ., והוא מקווה שעל־ידה יוכל ללמוד מִשָם151 משפט מוקשה. \"משם\" נראה מן הדברים הבריאים ויודעי מזור. וראה הערת מרקוס. מ.. כי זו (היונה), כשליח, מוסרת חסד אמיתי; להיזהר מן המזיק ולקבל דברים מועילים בזריזות רבה וברצון.*שו\"ת בראשית ב, לח
___________
", + "כפירושו זה של פילון, שהיונה דרה במחיצתו של נֹח, נמצא גם בגמרא: \"וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים. אמר ר' ירמיה, מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים\" (סנהדרין קח, ב). וברש\"י: \"מאתו, גבי עורב לא כתיב מאתו, מכאן שדירתם וכו', כלומר, הנאה הוא שדרים אצלם, שמכירים בצדיקים\" וכו'152 דרך אגב, בנוגע לפתרון השאלה ההשתמש פילון לפעמים בטקסט העברי, יש לציין את העובדה, שפילון מציע כנראה את משנתו כאן לפי הטקסט העברי, ולא היווני (עיין בהערת מרקוס, עמ' 115), כי בנוסח השבעים ובתרגום הארמיני לא נאמר \"וישלח את היונה מאתו\", אלא καὶ ἀπέστειλεν τὴν περιστερὰν ὀπίσω αὐτοῦ היינו, וישלח את היונה אחריו (כלומר, אחרי העורב). וגם בשו\"ת בראשית ב, מ (לבראשית ח, ט), מזכיר פילון שנית \"מאתו\" זה כצורתו. וזה לשונו, לפי תרגומו האנגלי של מרקוס: \"Nor then when he (Noah) sent it (the dove) forth from himself. אוכר סובר, שפילון ביסס פירושו ל\"מאתו\" על \"אליו\" של \"ויבא אותה (את היונה) אליו\" שבפסוק הסמוך (ח, ט), שתרגומו בשבעים מתאים לטקסט העברי. אבל דברי אוכר מיותרים, ומסתבר שעלה בדעת אוכר לסבור כן, כי לא ידע עברית, ואילו ידע, ודאי שהיה תולה את הקולר בצואר \"מאתו\" העברי, שבבראשית ח, ח. אשר לפילון, אפשר שהשתמש כאן בטקסט העברי במישרין, או בעקיפין, כלומר, בהבאת מדרש ארץ־ישראלי קדום, שכמובן הושתת על מסורתנו אנו, ולא על מסורת השבעים. ואין צריך לומר, שלפי הנחה שנית זו, אין פירוש פילון ל\"מאתו\" סימן מוחלט שידע עברית, כי אפשר לשער, שמסורה ארץ־ישראלית זו היתה רווחת בין חכמי אלכסנדריה, וממנה שאב גם פילון..", + "מתוך שו\"ת זו ושו\"ת בראשית ב, לה (בסוף הפירוש השני), נראה שפילון מדייק גם למה כתוב אצל היונה תכלית שילוחה: \"לראות הקלו המים\", בו בזמן שבשליחת העורב לא כתוב לְמַה שלחוֹ. והוא מדייק, כי את העורב \"שילח\" כאילו גרשו מאתו, אבל את היונה שלח בשליחות שלו למען הצלתו. גם באברבנאל (שאלה י) נמצאת הבחנה זו: \"למה לא נזכר בפסוק תכלית שליחות העורב, כמו שנזכר תכלית שליחות היונה, כי הנה ביונה כתיב וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, אבל בעורב לא אמר אלא וישלח את העורב\"." + ], + [ + "מדוע שָבָה היונה אליו (אל נח) כאשר לא מצאה מנוח לרגליה?", + "האם אין זה איפוא הוכחה ברורה, שעל־ידי הסמלים של העורב והיונה, מורֶה (הכתוב) על רע וטוב? הרי היונה, מאחר ששוּלחה, לא מצאה מנוח, וכיצד איפוא יכול היה העורב, שיצא ראשונה, כשעדיין התרַבּו שׁוֹאוֹת המבול, למצוא מקום ולהשאר (שָם)? והרי העורב לא היה ברבור, או מגלָן, או אחד (מהעופות) האלה המהלכים על פני המים?! אלא רָמַז, שהרע יוצא החוצה, אל המערבולות המתגברות של התאוות והתשוקות, המציפות והמשחיתות את הנשמה ואת החיים, והוא מקבל אותן בשמחה ומתרועע עמהן כעִם קרוביו ואנשי סודו, שבמחיצתם הוא דר152* ראה לעיל ח, ז שו\"ת בראשית ב, לו.. ואילו הטוב, מכיון שהוא מסתייג בראִייה ראשונה, מיד הוא מתעופף מבלי לשוב עוד (אליהן), ואין הוא מוצא מנוח לכף רגלו, כלומר הוא לא מצא מקום עמידה הראוי לו...*שו\"ת בראשית ב, לט
___________
", + "פילון ידע על סמלי העורב והיונה, הנזכרים גם בחז\"ל: \"וישלח את העורב (בראשית ח, ז). אמר ר\"ל, תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו, רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני, מן הטהורים שבעה מן הטמאים שנים, ואתה שנאתני, שאתה מניח ממין שבעה ושולח ממין שנים. אם פוגע בי שר חמה או שר צנה, לא נמצא עולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו, רשע, במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל־שכן\" (סנהדרין קח, ב).", + "\"שלח נֹח את העורב לידע מה בעולם, הלך לו ומצא נבלה בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו לשולחיו. שלח את היונה והשיבה שליחותה, שנאמר ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא). ולמה עלה זית? אלא אמרה היונה לפני הקב\"ה, רבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרורין כזית זה ונתונים בידך, ואל יהיו מתוקים ונתונים ביד בשר ודם. מכאן אמרו, שולח דברים ביד רע כשולח ביד כסיל, ושולח דברים ביד טהור כשולח ביד ציר נאמן לשולחיו\" (פדר\"א, כג). וראה לעיל ח, ז שו\"ת בראשית ב, לה." + ], + [ + "מדוע לאחר שעיכב את היונה שבעה ימים אחרים, הוא שילח (אותה) שנית?", + "(זה) אורח חיים טוב ומשובח. כי אף על פי שהוא ראה מתחילה שטִבעם היה קשה153 כוונתו, ששלח את היונה לתקן עניינים שונים, כפי שמבאר בשו\"ת בראשית ב, מ., אין הוא מתייאש מלהחזירם למוטב. אך כשם שרופא מומחה154 מילולי: משובח. מ. אפשר, שמה שפילון מביא כאן משל מעולם הרפואה, שתחילה מאפשר הרופא לטֶבע לסלול דרך לישועה מן המחלה, יכול להתבאר ממה שכותב במקום אחר, על יום השביעי של המחלה שהוא המכריע ביותר: \"והנה, המחלות הקשות של הגופים, וביחוד כל־אימת שמפני התערובת הרעה של הכוחות שבתוכֵנו מעיקות עלינו קדחות ממושכות, מוכרעות על־פי רוב ביום השביעי. שכֵּן, הוא (היום השביעי), מכריע את המלחמה על הנשמה, בחַלקו לאלה הצלה, ולאלה - מות\" (על בריאת העולם, קכה). איננו מגיש לחולה תרופה על מנת שתביא הברָאָה למחלה מיד, אלא מאַפשֵר לטבע לסלול דרך לישועה, ולאחר מכן משתמש הרופא בתרופות מבריאות ומחלימות. כך האיש המוסרי, (משתמש) בדברים בהתאם לחוקי הפלוסופיה. וה\"שֶׁבַע\" הוא אלהי וטהור. ונאמר, שאבי הכל, כשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו (פרק זמן)...*שו\"ת בראשית ב, מא
___________
", + "פירושו זה של פילון, קשור לרעיון התשובה, עליו הוא דן בשו\"ת הבאה. לדבריו כאן, שילוח היונה על־ידי נח היה לשם רעיון החזרה בתשובה. בפעם הראשונה לשילוחה היה הדבר קשה, אבל לאחר שעיכב את היונה שבעת ימים, שילח אותה שנית, לשם ביצוע אותה המטרה, ואכן הביאה עימה את התשובה. את שבעת הימים מקשר פילון למעשיו של הקב\"ה, שכשברא את עולמו, התבונן אל מעשהו במשך אותו פרק זמן, וכנראה שמתכוון לבראשית א, לא: \"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי\". עצם הרעיון נמצא במדרש הנעלם בפי ר' פנחס, בנוגע לשילוח היונה: \"וא\"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב\"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה\"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי\" (מה\"נ נח, כג ע\"ב. וראה בביאור לשו\"ת הבאה). וראה גם לעיל ז, ד; י שו\"ת בראשית ב, יג, על רעיון התשובה שם, ששבעת הימים בהם עיכב הקב\"ה את המבול, הם מזכרת לבריאת העולם שנברא בשבעה ימים, לכן ציפה הקב\"ה שבעת ימים, שמא יהרהרו החוטאים וישובו בתשובה.", + "במקום אחר בכתביו מדבר פילון באריכות על חשיבותו של המספר שבע, ומציין את סגולתו של יום השבת, שצריך לשמש כיום של חשבון הנפש והירהורי תשובה: \"ו(יום השבת) נתכבד על־ידי משה, חובב המידות הטובות, שחָרת את יופיו בלוחות הקדושים ביותר של התורה, ורשם במחשבותיהם של כל הנשמעים לו, בצוותו להם, שאחרי כל ששה ימים, יבַלו את יום השביעי (כיום) קדוש, וימנעו ממעשים אחרים, עד כמה שהם נוגעים לבקשת מחיה ולמציאתה, ויתמסרו רק לדבר אחד - לפילוסופיה, לשם תיקון המידות ולשם בחינת המצפּוּן, אשר, בהיותה נתונה ומבוססת בתוך הנשמה, אינה מהססת מלהוכיח כמו שופט, בהשתמשה הן באיומים תקיפים יותר, והן בהתראות נוחות יותר. במקרים שנראה לה (=לבחינת המצפון) שהם עשו רע במזיד - באיומים; ובמקרים של שוגג, מפני שהתנהגו בלא־ראוֹת מקודם - באזהרות, בכדי שלא יכשל שוב באותה הדרך\" (על בריאת העולם, קכח)." + ], + [ + "מהו: \"היונה שָבָה155 כן בשבעים ἀνέστρεψεν. ובמסורה: \"ותבוא\". אליו לעת ערב מחזיקה עלה־זית, ענף־מצוּמָק156 כן בשבעים φύλλον ... κάρφος, כלומר, \"ענף יבש\" (וכן קוראו להלן). ובמסורה: \"טרף\"., בפיה\"?", + "כולם הם סמלים מובחרים ובדוּקים: \"הַשִׁיבָה\", \"לעת ערב\", \"אחיזת עלה הזית\", ה\"ענף־מצוּמק\", \"השמן (זית)\" ו\"בפיה\". אולם, יש לדייק בכל אחד מן הסמלים. כי החֲזָרָה שונָה מה(פעם) הקודמת, שהרי זו (הפעם הראשונה), הביאה את דבַר הטבע המושחת והמרדָן לגמרי, שנשמד על־ידי המבול בגלל בַּעֲרוּת ועזות־מצח מרובָּה. ואילו הלזו (הפעם השניה), היא מתחרטת על תחילתה. ולמצוא תשובה (=לשוב בתשובה) לא דבר קל הוא, אלא מעשה קשה ומייגע. ומשום טעמים אלו, היא באה לעת ערב, מפני שהקדישה157 מילולי: העבירה. מ. את היום, מבוקר ועד ערב, לחיפוש. ובאופן מילולי: היא עברה דרך מקומות (שונים), אבל למעשה היא התבוננה בחיפושיה בחלקי הטבע, וראתה אותם בבירור מראשית עד אחרית, שהרי העֶרב הוא סמל ה\"סוֹף\". הסמל השלישי הוא \"נשיאת העָלֶה\". העלה הוא חלק קטן של הצמח, ועם זאת לא יוָוצר בלי הצמה (עצמו), ובדומה לו ראשית החזרה בתשובה. כי התיקון בראשיתו נראה קטן, כאותו העָלה הזקוק לשמירה, והוא עלול לנשור, אף על פי כן יש תקוה גדולה שיגיע לדרכים ישרות במלואן. הסמל הרביעי הוא, שהעָלה לא היה של עץ אחר, אלא של הזית בלבד, ושֶמן הוא חחומר למאוֹר158 על עניין שמן הזית שהוא סמל האור, ראה גם להלן שמות כז, כ שו\"ת שמות ב, קג ובביאור שם.. אבל כפי שאמרתי159 ראה לעיל ח, ז שו\"ת בראשית ב, לה ובביאור שם., הרישעה היא אפילה עמוקה, אך הטוב הוא הנוֹגה רב־הזֹהר, והתשובה היא ראשית האור. אך אל תחשוב, שהתשובה בראשיתה כבר מניצה ופורחת160 מילולי: בניצה ובפריחה. מ., כי למרות ש(הצמח) יבש ומיובש, בכל זאת הוא נושא זרע, לפיכך הסמל החמישי הוא, ש(היונה) בשובה \"החזיקה ענף יבש\". והסמל השישי הוא, שהענף היבש היה \"בפיה\" -וששה הוא המספר השלם הראשון161 לפי שיטת פיתגורס.-, כי המוסריות נושאת בפיה, כלומר בדיבורה, זרעי חכמה וצדק וטוּב־הנשמה בכללו. והיא לא רק נושאת, אלא אף נותנת חֵלק ונחלה להדיוטות, ומגישה מים לנשמותיהם, ומשקָה בתשובה את תשוקתם לחטאים.*שו\"ת בראשית ב, מב
___________
", + "מתוך לשון הכתוב, לומד פילון ששה דיוקים ברעיון התשובה: א. שהיונה \"שבה\", שכוונתו לתשובה. ב. ולכן היא באה \"לעת ערב\", מאחר שעסקה כל היום בחיפוש ובבדיקת דרכיה לשוב בתשובה. ג. \"אחיזת העָלה\" מסמל את תחילת התשובה, כי העָלה הוא דבר קטן ועדין, ויש להחזיק בו בחזקה שלא ינשור, וכן יש להחזיק בחָזקה בתשובה. ד. עלה \"הזית\" מסמל את האור, בניגוד לרע שהוא חושך, והתשובה היא תחילת האור. ה. \"יבש\", שהנֶטע אע\"פ שעודו יבש, יש לו הכשרון להצלחת הזרע, שהיא התשובה. ו. \"בפיה\", הכוונה שעל־ידי דיבורה היא גם מַפרישה מפיה לאחרים.", + "רעיון התשובה, הנלמד ממעוף היונה, נמצא גם במדרש הנעלם. אולם, בשעה שפילון מציג כאן את התשובה כרעיון כללי, הרי אנשי המדרש הארץ־ישראלי לקחו אותו הרעיון הנמצא גם בפילון, והלבישוהו בלבוש ארץ־ישראלי, בפרשם שהכוונה בתשובת היונה היא לתשובה של עם ישראל, שאם עם ישראל ישוב בתשובה, אזי הוא ישוב לארצו. וז\"ל: \"והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר הקב\"ה רוח הכהנים, שהיו מדליקין נרות בשמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה מן העולם, ובכל פעם ופעם שָבָה בתשובה ונתקבלה. א\"ר פנחס, חוץ מן גלות רביעאה, דעדיין לא שבה, והכל תלוי בתשובה. וא\"ר פנחס, אין לך בכל פעם ופעם שלא התעכב הקב\"ה גזר דינא של כנסת ישראל שבע שמיטין ושבע יובלות, שמא תחזור בתשובה, הה\"ד וייחל עוד שבעת ימים אחרים, בר מן קדמאי. וישלח את היונה, בגלות אדום. ולא יספה שוב אליו עוד, דעד היום לא חזרה בתשובה, ולא העירה רוחה. דא\"ר פנחס, אלמלי חזרה בתשובה לא נשתיירה בגלות יומא חד. רבי אליעזר אומר, כל הגליות שגלתה כנסת ישראל נתן לה הקב\"ה זמן וקץ, ונתעוררה תמיד בתשובה, וגלות האחרון אין לו קץ וזמן, אלא הכל תלוי בתשובה\" וכו' (מדרש הנעלם, נח, כג ע\"ב).", + "מדרשו של פילון על הסמל הרביעי נמצא גם בחז\"ל: \"ד\"א, עיניך יונים (שיר השירים א, טו), אמר ר' יצחק, אמר להם הקב\"ה, דוגמא שלך דומה ליונה וכו', כיצד, כשהיה נח בתבה מה כתיב, וישלח את היונה וגו', ותבוא אליו היונה לערב ערב (בראשית ח, ח ויא), אמר להן הקב\"ה, מה היונה הביאה אורה לעולם, אף אתם שנמשלתם ליונה, הביאו שמן זית והַדליקו לפני, שנאמר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית\" (ת\"ב תצוה, א; ת\"ה שם, ה). \"אמר הקב\"ה, הזית הזה הביאה אורה לעולם בימי נח, הה\"ד ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה\" (ויק\"ר לא, ט)." + ], + [ + "מדוע, \"שילח (נח) את היונה בשלישית אחרי שבעה ימים נוספים, ולא שבה168 במסורה: \"ולא יספה שוב\", וכן בשבעים. אליו עוד\"?", + "\"אִי־השיבה אליו\" (מתייחסת) באופן מילולי (אל) היונה, (שהיא) למעשה המוסריות. היא איננה סמל להתנַכּרות, כי כמו שהזכרתי, לא נפרדה (היונה) אז169 כלומר, במעופה השני. השווה לעיל ח, יא שו\"ת בראשית ב, מב., אלא בדומה לקרן־אור, נשלחה להתבונן בתכונות (הברואים) האחרים. אך כאשר לא מצאה אנשים בני חינוך170 מילולי: אשר קבלו חינוך/מוסר=תורה. מ., היא שָבָה פעם נוספת, ומיהרה ישר אך ורק \"אליו\". אבל עכשיו היא איננה עוד קניינו של אחד בלבד, אלא טובה משותפת לכל אלה המשתוקקים לקבל האצָלוֹת של החכמה, מן העולם כביכול, ובתבונה צמאו מקדמא דנא לחכמה.*שו\"ת בראשית ב, מד
___________
", + "גם כאן הולך פילון בשיטתו המדרשית, שהעורב והיונה הם סמלים לטוב ולרע, והיונה היא סמל המוסריות. הוא מדייק גם בתיבת \"אליו\", בקשר לשיבת היונה, שבפסוקים ח, יא-יב. והוא מקשר דיוקו לתיבה זו בדרושו האלגורי, כי עד עכשיו היא שבה \"אליו\", כי הוא היה הצדיק היחידי, אבל עתה, לאחר המבול, היא קניינם של רבים המשתוקקים לחכמה171 ובזֹהר: \"והנה עלה זית טרף בפיה, ועל דא וידע נח כי קלו המים. ואתתקפו מלאכי דקדושה על מלאכי חבלה\" (זֹהר חדש, הוצ' אשלג, עמ' ר).." + ], + [ + "מדוע כָּלוּ172 כך בשבעים ἐξέλιπεν, ובמסורה: \"חרבו\". המים מעל הארץ בשנת שש מאות ואחת לחיי נח173 כך בשבעים ἐν τῇ ζωῇ τοῦ Νωε, ובמסורה ליתא: לחיי נח., בראשון באחד לחודש?", + "אפשר לומר, שה\"ראשון\" לכליון (המים) מתייחס גם לחודש וגם לאיש (נח), והוא מַתְאִים לשניהם. כי אף על פי שאנו שומעים שהמים כָּלוּ בחודש הראשון, יש להניח, שמדובָּר בחודש השביעי, אשר (חָל) בזמן שוויון היום והלילה. כי אותו החודש הוא גם הראשון וגם השביעי174 ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז; ח, ד שו\"ת בראשית ב, לא, והכוונה לחודש ניסן., כביכול ראשון בַּטבע ובכוח, ושביעי בזמן. אי לזאת אומר (הכתוב) במקום אחר: \"החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון לחדשי השנה\" (שמות יב, ב)175 על כל העניין ראה להלן, שם שו\"ת שמות א, א., ובכן, נקרא כ\"ראשון\" זה שהוא ראשון לפי הטבע והכוח, אך שביעי לספירת הזמן, כי שוויון היום והלילה הוא הראשון בסדר הדירוג, והעָדיף בתקופות השנה. אך אם נֹאמר \"ראשון\" על האיש (נח), אזי נאמר הדבר אמת ויציב. כי בצֶדק, הצדיק הוא ראשון לאמיתו, כשם שהקברניט הוא ראשון באניה, והמושל בעיר. אבל הוא (נח) איננו רק ראש למוסריות, אלא גם לַסֵדֶר176 סדרי החיים בכללן, שלשלת הדורות. מ., כי בלידה החדשה, הוא עצמו היה ראש וראשון לתולדות האנושות השנייה177 כלומר, שהוא אבי יצירה חדשה. ראה להלן בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו.. יתר על כן, יפה נאמר כאן, שמֵי המבול באו, חדלו בשנית, ושבו לאיתנם כבראשונה, בחייו של האיש הצדיק178 על בוא המבול, לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז ובביאור. ועל כלות המבול, ראה בשאלתו כאן, שגורס: \"לחיי נח\"., מכיוון שרק הוא ובני ביתו היו עתידים להישאר בחיים בשעת המבול, ומשחָלפה הרעה הוא היחידי שנמצא עלי־אדמות, לפני הבריאה/הלידה המחודשת - החיים שלאחר מיכן... ומטעם זה אומר (הכתוב): \"בשש מאות ואחת\" (שנה) ו\"צדיק בדורו\"179 בראשית ו, ט. כך בשבעים ἐν τῇ γενεᾷ αὐτοῦ, או ἐν τῇ γενέσει αὐτοῦ. ובמסורה שם: \"בדורותיו\". וראה לעיל ו, ט בהע' 2., לא (דור) כל שהוא, אף לא צדיק בזמן ההשחתה, אלא בזמן (דור) מסויים, כי ההשוואה היא עם דורו הוא. אמנם, גם הוא180 מרקוס מציע: הדוֹר, ואולי יש להעדיף: האיש, כלומר נֹח. מ. ראוי לשבח, שייחדו אלהים מכל דור וחָשבו ראוי לחיים181 אפשר שמרמז כאן, שזה בניגוד לעָבר \"שהיה הקב\"ה בונה עולמות ומחריבן\".. אף קבע אותו182 את נח/הדור. מ. כגבול לשניהם, הן לדור והן לקץ, כעין סוף לכל אשר עתיד להישָחֵת, וכעין ראשית לכל אשר עתיד להיות183 \"[נח, נח וכו'], ולמה כפל שמו? לפי שראה עולם בחורבנו וראה אותו ביישובו\" (מדרש אגדה בראשית ו, ט), \"אמר ר' לוי אמר ר' יוחנן וכו', כתיב בנח תמים היה (בראשית ו, ט), רָאָה את העולם בישובו עד שלא בא המבול, וראה אותו חרב, וראה אותו בתיקונו אחר כך, לכך נאמר בו היה\" (ת\"ב וישב, ה. ועי' תנחומא נֹח, ה). ובב\"ר ל, ח שהיה נח רואה עולם חדש.. אך מעל לכל ראוי לתהילה, זה אשר נזדקף בכל גופו, והסתכל כלפי מעלה184 נראה שכוונתו לנֹח. אבל לא נזכר בתורה על עמידה של נח. ועל אברהם נאמר שעמד לפני ה' (בראשית יח, כב), וראה בשו\"ת בראשית ד, כה על תפילתו של אברהם, שלא ייכרת כליל הגזע האנושי. וכן במשה נאמר: \"ועתה פה עמוד עמדי\" (דברים ה, כח), ועל עמידתם של אברהם ושל משה כותב פילון ב\"על החלומות\" ב, קכו והלאה. וראה מאמרי חז\"ל שבביאור, על ההשוואה של נח לדורות האבות. ובמדרש הגדול, שמקור מאמרו שם נעלם: \"בכל יום ויום היה נח מתרה באנשי דור המבול, ואומר להן עבדו את הקב\"ה, ועשו טובה עם עצמכם. והיו אומרין לו מה טיבו? אמר להן, הוא עשה את השמים ואת הארץ. אמרו, איכן הוא שרוי? אמר להן, במרום. אמרו, עד שאנו מגביהין קומתנו למרום ומשתחוים לו, נעשה צלם בארץ ונשתחוה לו\" (מה\"ג לבראשית יג, ו. עמ' קנו). ואפשר, מפני שפילון ייחֵס כן לאדם הראשון, ראה לעיל ב, ז שו\"ת בראשית א, ה, ומאחר שלדבריו נח הוא אבי יצירה חדשה, לכן ייחס לנח את אותה ההסתכלות כלפי מעלה. מתוך ידידות אֶל האֵל.*שו\"ת בראשית ב, מה
___________
", + "דרושו של פילון מבוסס על גירסת השבעים, שגרסו את הפסוק בבראשית ו, ט \"איש צדיק היה בדורו\", וכן \"כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה\". ולכן מפיק מכאן את דרושו, שנח חי שש מאות שנה, ובמשך שש מאות שנה אלה חלפו כמה דורות, והוא מדייק מכאן, שנח היה צדיק רק ביחס לדור יוצאי חלציו, ר\"ל לדור השארית שניצל, אבל לא כלפי הדורות שהיו במשך השש מאות שנה. רבינו בחיי מדייק כפילון, שעל נח עברו כמה דורות, באמרו: \"בדורותיו. היה ראוי לומר בדורו, אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה\", והוא מדייק מכאן דרוש אחר: \"וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו, ולא היה בכולן ראוי להנצל זולתו\" (בחיי לנח ו, ט). וכן ברמב\"ן. ובפירוש הר\"ן לתחלת נח: \"ואמר בדורותיו, להורות כי בכל הדורות שהיה בהן, מצד שהאריך ימים וקפל דורות רבים אנשי רשע וחמס, לא נפתה לבו בכל הדורות ההם ללמוד ממעשיהם\".", + "גם מדרשו הסמלי של פילון, הוא ברוח מדרשי חז\"ל. מקבילה לרעיון זה נמצאת בדברי ר' יוחנן, במחלוקת של פירוש המלים \"בדור הזה\": \"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. א\"ר יוחנן, בדורותיו ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר, בדורותיו כ\"ש בדורות אחרים. א\"ר חנינא משל דברי יוחנן, למה הדבר דומה, לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שלא במקומה אין ריחה נודף\" (סנהדרין קח, א). כדעת ר' יוחנן, היא דעת ר' יודה: \"ר' יודה ור' נחמיה, ר' יודה אמר, בדורותיו היה צדיק, אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק וכו'. ר' נחמיה אמר, ומה אם בדורותיו היה צדיק, בדורו של משה על אחת כמה וכמה\" (ב\"ר ל, ט). ובמה\"ג: \"ר' יוחנן אמר, בדור הזה ולא בדורו של אברהם יצחק ויעקב. ר' שמעון אומר אם בדור שכולו חייב נמצא צדיק, אלו היה בדור שכולו צדיק על אחת כמה וכמה\" (מה\"ג בראשית ז, א). \"מהו בדורותיו? יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי, צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים\" (ת\"ב נח, ו; ת\"ה, ה). ובאלפא ביתא דבן סירא, אות ס: \"יש אומרים שצדיק היה נח בדורותיו, ולא בדור אחר, שכך אמר לו הקב\"ה, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, בדור הזה אתה צדיק, אבל לא בדור אחר\". וראה גם לעיל בביאור לפסוק ו, ט שו\"ת בראשית א, צז, ולפסוק ז, א שו\"ת בראשית ב, יא." + ], + [ + "מדוע יבשה הארץ בחודש השביעי185 במסורה: \"בחדש השני\"., ביום העשרים ושבעה?", + "...כי כפי שאמרתי, השחיתו יושבי הארץ הללו כשמָלאו פרי185* עיקר כוונתו, שהמבול החל בחודש ניסן, ראה לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז. ואפשר, שכוונתו שחטאוּ מרוב טובה, כדאיתא בתוספתא: \"אנשי דור המבול לא נתגאו לפני המקום אלא מתוך הטובה שהשפיע להם וכו', אמר להן המקום, בטובה שהטלתי לכם בה אתם מתגאין לפני\" (תוספתא סוטה ג, ו; ח. בבלי סנהדרין קח, א), ובספרי דברים, מג, על הפסוק ואכלת ושבעת. ועוד שם: \"וישמן ישורון ויבעט. לפי שובע מרדים, וכן אתה מוצא באנשי דור המבול, שלא מרדו בהקב\"ה אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלוה\" (ספרי דברים, שיח). ועי' בבלי עירובין כא, ב. וראה לעיל ו, א שו\"ת בראשית א, פט., ולאחר שנכרתו אלו שהשתמשו בהם, (והארץ) השמידה את הרע והתנערָה (ממנו), שוב נמצאה הארץ מלֵאה בזרעים ועץ עושה פרי, אותו מביא האביב186 ראה גם להלן בראשית ט, כ שו\"ת בראשית ב, סז.. כי משנתייבשה הארץ, חָשב (ה') לנכון, ששוב תֵירָאֶה (הארץ) כשם שהיתה בזמן המבול187 הכוונה לפני רדת המבול. ולעניין הבריאה ראה בראשית א, ט: \"יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה\". ראה להלן ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו, בביאור שם., ושוב תתן יבול. ואל תתפלא כי ביום אחד חזרה הארץ להצמיח הכל בעוז האלהים: זרעים, עצים, עשב למכביר, שפע שבלים, נטיעות ופירות, ולפתע נתמלאה בַּכֹּל, - כי גם בבריאת העולם השלים (ה') ושיכלל את יצירת הצמחים ביום אחד מששת הימים188 ראה לעיל ב, ה שו\"ת בראשית א, ב.. ואֵלה (הצמחים) היו מושלמים מתחילת בריאתם, ונשאו פרי היאות לשפע תנובה בתקופת האביב. כי אלהים הוא כל־יכול, ואינו זקוק כל עיקר לזמן \"לעשות\".*שו\"ת בראשית ב, מז
___________
", + "גם במקומות אחרים כותב פילון, שבבריאת העולם הצמיחה הארץ פירות וגידולים מעצמה ובבת־אחת: \"ואז הוא מתחיל לקַשֵט את הארץ, כי הוא מצַווה שתדשא דשא ותוציא שבלים ותצמיח כל מיני צמחים ושדות ירק, וכל מה שעתיד להיות מספוא לחַיות ומזון לבני אדם. מלבד זה, הצמיח את כל המינים של האילנות, ולא השמיט כל־שהוא, לא מאלה המכוּנים עצי־בר, ולא מאלה המכוּנים עצי־תרבות. אולם מיד עם יצירתם הראשונה, היו כולם טעונים פירות189 \"עץ עושה פרי, אפילו אילני סרק עשו פרי\" (ב\"ר ה, ט)., באופן המתנגד למצוי כעת, שכֵּן כעת גדלים המתהוים חלקים חלקים, ובזמנים שונים, ולא הכל יחד בבת אחת\" (על בריאת העולם, מ-מא). \"אבל בשעת היצירה הראשונה של כל היקום, כפי שאמרתי, הצמיח אלהים מן האדמה את כל עולם הצמחים בשלימותו, נושא פירות, ולא בוסר, אלא בשֵלים לגמרי, לשימושם ולהנאתם, מיד ובלי איחור, של בעלי החיים העתידים להיברא במהרה\" (שם, מב). \"זוהי הסבה הראשונה, שעל־ידיה נראה, כי האדם נברא אחרי הכל. ברם, עלי לתת עוד סבה שניה, ולא בלתי־קולעת. מיד בתחלת התהוותו מצא האדם את כל ההכנות לחיים, לשם לֶקַח לדורות הבאים, על־ידי שהטבע הכריז -אמנם לא באופן ישר- שאם (בני אדם) יחַקוּ את אביהם הראשון במינם, יחיו בלי עמל ובלי דאגה בשפע רב מאד של הדברים הנחוצים190 בלקח טוב לדברים ה, ו: \"זכור, כנגד תדשא הארץ, מה הארץ מוציאה דשאים שלא נזרעו, כך אם תשמרו השבת כתיקונה, הקב\"ה מזַמֵן לך טובות בלי עמל\".. ודבר זה יבוא, אם לא תמשולנה בנשמות התאוות הבלתי־שכליות, המבַצרות את הזוללות והניאוף; ואם התשוקות אחרי הכבוד או הבצע או השררה, לא תמשוכנה אליהן את השלטון על החיים; ואם הצרות לא תצֹרנה ותעקמנה את הדעת; והיועץ הרע, הפחד, לא יעצור בעד הנטיות למעשים הגונים, ולא יתקיפוהו הסיכלות, הפחדנות, העוול וכל המון יתר הרעות, שאין לפרטן. אכן, כעת, כיון שגָברו כל הדברים הנאמרים, ובני אדם התמַכרו ללא־מניעה לתשוקותיהם ולתאוותיהם הבלתי־בלומות, שלא נאה אפילו להזכירן - בא עליהם (העונש) הראוי (של חוק) היושר, הנוקם את מעשי הבליעל שלהם. והעונש הוא: הקושי להמציא את צרכי החיים. כי אחרי שחורשים בעמל את הככר, ומשקים אותו מים מתוך מעינות ונהרות, זורעים ונוטעים ומקבלים עליהם את יגיעתם של עובדי אדמה, ביום ובלילה בלי לֵאוּת, במשך כל השנה - הם אוספים את צרכיהם191 במדרש הנעלם: \"ואמר ריב\"ל, בימי דור המבול עשה הקב\"ה קנה החטים כקנה ארזי הלבנון, ולא היו זורעין וקוצרין, אלא הרוח מנשבת ומנַשֵר החטים למטה ואוספין אותן, וכן בכל שנה ושנה. לאחר שחטאו אמר (בראשית ח, כב) עוד כל ימי הארץ קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו\" (מדרש הנעלם בזֹהר חדש לנח, כא ע\"ד).. ויש שהם (הצרָכים) דלים, ואינם מספיקים למדַי, מפני שניזוקו מחמת סיבות רעות, מפני שהחריבו אותם שטפי גשמים רצופים או ששברם מלֹא הברד שניתך בלי חשׂך, או שהשלג הקפיאם, או שהרוחות הזועמות הפכום עם שרשיהם. שכֵּן, המים והרוח מביאים הרבה שינויים (מזיקים), הגורמים לידי עקרות הפירות. אך אלמלי יצרי התשוקות מחוסרי־מדה הוקלו בעזרת המתינות, ובעזרת הצדק - השאיפות והמאמצים לעשות רשע, וכדי לומר בקיצור: בעזרת המדות הטובות והפעולות המתאימות למדות הטובות - (אלמלי הוקלו) המדות הרעות ופעולות השוא המתאימות להן; ופסקה המלחמה שבתוך הנשמה, שהיא באמת המציקה ביותר והכבדה ביותר שבמלחמות; והתקיים השלום, והוא היה מתקין שלטון טוב לכוחות שבתוכֵנו במנוחה ובשלוה - כי אז היתה התקוה, שהאלהים, בהיותו חובב המידה הטובה, וחובב היופי, ונוסף על אלה גם חובב האדם, יספיק למין (בני האדם) את הנכסים מעצמם, מן המוכן. שהרי ברור, כי קל יותר להוציא בשפע יבול מתוך הנמצאים, בלי מלאכת עבודת האדמה, מאשר להביא את הבלתי־נמצאים לתוך הישות\" (על בריאת העולם, עט-פא)192 הלכתי בעיקר בעקבות תרגומו של מַן..", + "מאמרו זה של פילון, דומה בעיקרו למאמרם בספרא: \"ונתנה הארץ יבולה (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהיא עושה עכשיו, אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון. ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה? ת\"ל זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), וכן הוא אומר תדשא הארץ דשא עשב (בראשית א, יא), מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת בו ביום עושה פירות. ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו, ד), לא כדרך שהוא עושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון. ומנין שהעץ עתיד להיות נטוע ועושה פירות בן יומה? ת\"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי למינו (בראשית א, יא), מלמד שבו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות. מנין שהעץ עתיד להיות נאכל? ת\"ל עץ פרי (שם). אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א\"כ למה נאמר עץ פרי? אלא מה פרי נאכל, אף העץ נאכל. ומנין שאפילו אילני סרק עתידים להיות עושים פירות? ת\"ל ועץ השדה יתן פריו\" (ספרא בחוקותי פרק א, ג-ד).", + "הננו רואים, שפילון והספרא א) שניהם דנים על חיי האושר של אדם הראשון קודם שגורש מגן עדן, ועל שנהנה מפרי האדמה בלי עמל ויגיעה, שבוֹ־ביום שהיתה נזרעת בו־ ביום היתה מוציאה פירות; ב) שניהם דנים על צערו של עובד האדמה עכשיו, האוכל אותה בעצבון; ג) ושניהם מביעים תקותם, שבעתיד לבוא, כשיהיה הדור זכאי, שוב תתן הארץ את יבולה למכביר ויושביה יאכלו לחמם לשובע. החוט המשולש הזה, מעיד שיש קשר אמיץ בין מסורת פילון והספרא, וששניהם שאבו בודאי ממקור ארץ־ישראלי קדום. אלא שפילון, כדרכו בדרשותיו, נתן גם בדרשה זו סממנים ריטוריים משֶלוֹ.", + "דעתו של פילון, שאף לאחר המבול הצמיחה הארץ פירות ביום אחד, אינה מפורשת בחז\"ל, אבל יש להסיקה שם באופן ברור: \"וישת מן היין (בראשית ט, כא), אמרו חכמים, בו ביום נטע, בו ביום עשה פירות, בו ביום בצר, בו ביום דרך, בו ביום שתה, בו ביום נשתכר, בו ביום נתגלה קלונו\" (ת\"ה נח, יג). \"וישת מן היין וכו', אמר ר' חייא בר אבא, בו ביום שנטעה, בו ביום הפריחה, בו ביום עשתה פרי, בו ביום קטפה ובצרה ודרכה ושתה\" (ת\"ב נח, כ וזֹהר בראשית עג ע\"א). וכן במדרש הנעלם בזֹהר חדש, נֹח כב, ע\"ב: \"ויטע כרם, גפן גרושה מצא, שנתגרשה מג\"ע, וביומו נטעה ונשתגשגה\". אם כי דברי חז\"ל מכוונים רק לגפנו של נח, שהצמיחה ביום אחד, ופילון מדבר על כל הצמחים, - בכל זאת שורש רעיונו נמצא גם בחז\"ל.", + "ובחז\"ל, גם על תופעה שכזו שאירעה בזמן יציאתם של בני ישראל ממצרים: \"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא יט, כג). כיון שיצאו ישראל ממצרים וכו', והיה כל אחד ואחד נוטע תאנים וגפנים ורמונים, ועושין פירות בני יומן, כשם שהיה מתחילת ברייתו של עולם, עץ עושה פרי למינו (בראשית א, יא)\" (ת\"ב קדושים, ז).", + "וראה מה שכתבתי על המדרש הגדול, פסוק תדשא הארץ." + ], + [ + "מדוע לאחר שיבשה הארץ לא יצא נח מן התיבה לפני ששמע דיבור, כי \"אמר ה' אלהים193 כך בשבעים. ובמסורה: \"וידבר אלהים\" (בראשית ח, טו). מ. לנח צא אתה ואשתך ובניך ונשי בניך והחיות194 במסורה ובשבעים: \"כל החיה אשר אתך\". מ. האחרות הללו\"?", + "צדקה היא יִרְאָה195 מילולי: צדק/צדקה הוא ירֹא. מ., כשם שהיפוכו -העוולה- שחצנית ושבֵיעת רצון עצמי. ו(הכתוב) הוא סימן ליראָה, שלא יקבל (אדם) ויאמין בשִׂכלו יותר מאשר באלהים. ובפרט, שכָּל מי שראה כיצד נעשתה כל הארץ ים ללא־גבול, יחשוב בצדק ובטבעיות, שהרע עלול לשוב שנית כדרך הטבע. והוא (נח) הגיע לידי מסקנה196 מילולי: סבר את אשר בא בעקבות לפי סדרו. מ.: זה אשר נכנס לתיבה בפקודות האלהים, ישוב ויצא החוצה לפי פקודות, שֶׁכֵּן אין ביכולת איש (לעשות) בשלימות דבר אשר האל איננו מדריך ופקד עליו תחילה.*שו\"ת בראשית ב, מח
___________
", + "דעת פילון היא, שכמו שנצטווה נח על־ידי האלקים להכנס לתוך התיבה (השווה בראשית ז, א: ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה), כן האמין שגם יציאתו צריכה להיות על־פי ציווי האלקים. דעה זו נמצאת במדרש תנחומא: \"כיון שנחו המים, היה נח צריך לצאת מן התבה, אלא אמר נח, ברשות הקב\"ה נכנסתי, שנאמר בֹא אתה, ועכשיו אצא שלא ברשות? א\"ל הקב\"ה, רשות אתה מבקש? הרי לך רשות, שנאמר צא מן התבה\" (ת\"ב נח, יג: ת\"ה, ח). \"מנח, שנכנס בתבה ברשותו של הקב\"ה, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה, וכיון שיבשה הארץ ונחה התבה, שנאמר ותנח התבה, אמרו לו בניו נצא לנו. אמר להם, חס ושלום, ברשותו של הקב\"ה נכנסנו וברשותו נצא. וכיון ששמע הקב\"ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר וידבר אלהים אל נח צא מן התבה\" (ת\"ב נח, טו)197 באברבנאל: \"הנה א\"כ לא יצא ממנה לא הוא ולא אחר מכל אשר אתו בתיבה, עד שצוהו ה' צא מן התיבה. כי כמו שקדמו צווי לבוא בה, כך צוהו לצאת ממנה\". ובאבן עזרא, שיטה אחרת: \"ולא רצה נח לצאת חוץ מהתבה עד שצוהו השם, אף על פי שראה שיבשה הארץ\"..", + "פילון גם מוסיף עוד טעם, שנח חשש לצאת מן התיבה שמא ישוב הרע שנית כדרך הטבע, ז\"א שמא יבוא המבול שנית. גם טעם זה נמצא בתנחומא: \"אמר נֹח, רבון העולם, שמא אתה חוזר ומביא מבול? אמר לו לאו, נשבע אני שאיני מביא מבול עוד לעולם\" (ת\"ה נח, יא). \"אמר לו צא ממקומך, ולא קיבל עליו לצאת. אמר, אצא ואהיה פרה ורבה למאירה? עד שנשבע לו הקב\"ה שאינו מביא מבול לעולם\" (ב\"ר לד, ו). ועי' אברבנאל, בראש פרק ט." + ], + [], + [], + [ + "מדוע כאשר נכנסו לתיבה היה הסֵדר \"הוא ובניו\", ואחר כך \"נשותיו (ונשי) בניו\" (שם ז, ז), ואילו כשיצאו הוחלף (הסֵדר), כי (הכתוב) אומר: \"נח יצא ואשתו\"198 כך בשבעים: καὶ ἐξῆλθεν Νωε καὶ ἡ γυνὴ αὐτοῦ. ובמסורה: \"ויצא נח ובניו\"., ואחר כך \"ובניו ונשי בניו\"?199 כך בשבעים: καὶ οἱ υἱοὶ αὐτοῦ καὶ αἱ γυναῖκες. ובמסורה: \"ואשתו ונשי בניו\".", + "לפי פשוטו של מקרא, הַכּניסה רומזת על פרישות דרך ארץ200 מילולי: עקרות הזרע. מ., והיציאה על פריה ורביה. כי בהיכנסם נזכרים הבנים יחד עם אביהם והכלות עם חמותן, אבל ביציאתם (נזכרו) זוגות: האב יחד עם אשתו, ושוב הבנים כל אחד עם אשתו. כי (משה) רצה להורות לתלמידיו, מה שראוי ועדיף לעשות על־ידי פעולה מֵאֲשֶר בדיבור. אי לזאת, לא אמר וצִיֵין במפוֹרש201 מילולי: בקול. מ., שעל הנכנסים להימנע מלשַמש עם נשותיהם, ועל היוצאים להקים זרע כדרך הטבע202 מזכירנו דברי הבבלי פסחים ג, א, לענין כניסת החיות לתיבה: \"שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה\". וראה בהמשך דברי הגמרא שם, שיש לספֵּר בלשון נקיה ולִשנות בלשון קצרה.. הוא מכריז (על כך רק) על־ידי סדר (המילים), מבלי לקרוא ולצעוק: \"אל תתעלסו באהבים בשעת כליון חרוץ של כל אשר בארץ, אין זה כדת וכדין203 מילולי: אינו ראוי ואינו כחוק. מ.. דַי לכם שזכיתם בחיים, אך לשכב עם נשותיכם (בעודכם בתיבה), הוא מדַרכֵּי הנהנים והמשתוקקים לתאווה. מן הראוי היה, שאתם תרחמו על האומלל (=העולם) כאותם הקרובים204 קרובי משפחה. מ. של האנושות\"... אך לאחר שפסקו (המים), והם הגיעו וניצלו מן הרעה, הורה להם שנית על־ידי הסֵדר תחילה להזדרז ולהקים זרע. הוא לא כתב שהגברים (יצאו) יחד עם הגברים והנשים יחד עם הנשים, אלא שהנשים תצאנה עם הגברים.*שו\"ת בראשית ב, מט
___________
", + "במסורה נמצא, שנח ובני ביתו יצאו מן התיבה באותו סדר של כניסתם: \"נח ובניו ואשתו ונשי בניו\". ואף שהציווי היה: \"צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך\" (פסוק טז), שינה נח את סדר היציאה: \"ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו\". ובמדרש אמרו: \"לפי שעבר על הצווי, לפיכך נתבזה\" (ב\"ר לה, א). פילון משתמש כאן בתרגום השבעים, שיציאתם היתה בסדר שונֶה מכניסתם, והיא כפי צווי ה'.", + "עצם הדרוש הזה, שסדר המלים בתיאור הכניסה לתיבה והיציאה (בציווי ה', או לפי השבעים בעצם היציאה), נמצא גם בחז\"ל: \"נח, כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה, הה\"ד ובאת אל התבה אתה ובניך (בראשית ו, יח) לעצמך, ואשתך ונשי בניך לעצמן. וכיון שיצא התיר לו, הה\"ד צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך (שם ח, טז). אמר ר' אבון, בחסר ובכפן גלמוד (איוב ל, ג), אם ראית חסרון בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. א\"ר הונא, כתיב וליוסף יולד שני בנים (בראשית מא, ג), אימתי? - בטרם תבא שנת הרעב\" (ב\"ר לא, יב; לד, ז).", + "וכמו כן בתנחומא: \"וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, שלא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתיבה, שכן צוה להם הקב\"ה כשנכנסו לתיבה, מנין? ויבא נח ובניו (בראשית ז, ז), הזכרים לעצמן, ואשתו ונשי בניו, הנקבות לעצמן. כך כל הימים שהיה נח בתיבה, היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה. אמר להם הקב\"ה, אפשר שאהיה כועס ומחריב את העולם ואתה בונה? אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנאמר לאמר לאסירים צאו (ישעיה מט, ט). וכיון שיבשה הארץ, אמר לו הקב\"ה צא מן התבה [אתה ואשתך] (בראשית ח, טז), והתיר להם פריה ורביה\" (ת\"ב נח, יז). ובירושלמי: \"א\"ר חייא בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התיבה (בראשית ח, יט), על־ידי ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה\" (תעניות א, ו, סד ע\"ד).", + "ובהטעמה כזו של פילון, בכ\"י ילמדנו הקדמון: \"וכן אתה מוצא בנח, כיון שנחתם גזר דינם של דור המבול היה כל העולם בצרה גדולה. אמר הק', כל העולם בצרה גדולה ונח ובניו נכנסין לתיבה ומתמלטין ממנה? ישתתפו עם העולם בצרת הציבור! עם שהן נכנסים אסר תשמיש המטה, לא עשה, אלא כיון שיצאו מן התיבה אמר הק', אינו מן הדין שאתיר את אשר אסרתי לו, תשמיש המטה, מיד קפץ עליו הדיבור, והיז הוא? צא מן התבה אתה ואשתך ובניך וגו\"'205 גנזי שכטר, א, ניו יורק תרפ\"ח, עמ' 39..", + "מכאן אפשר ללמוד גם על ההַקבלה ב\"מכאן אמרו\" שבחז\"ל ובפילון. בחז\"ל יש לפעמים בפי אמורא \"מכאן אמרו\", לשון האומר מסוֹרה ישָנָה שהיתה לפניהם, ואף שהקַבָּלה עצמה נשתמרה, מקורה נשתכח, עד שבא חכם מאוחר וציין את הפסוק שעליו נסמכה. בגמרא סנהדרין קח, ב מובא, שבני נח נאסרו בתשמיש המטה בזמן היותם בתיבה: \"ומנלן דנאסרו, דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וכתיב צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, וא\"ר יוחנן מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה\". נראה, שדברי פילון, כמו \"מכאן אמרו\" של ר' יוחנן, נובעים ממקור אחד, ממקור ארץ־ישראלי קדום." + ], + [], + [ + "מדוע בנה (נח) מזבח מבלי שנצטווה?", + "יש להכיר תודה לאלהים ללא־פקודה ומבלי להתאַחֵר בעיכובים, כדי לגלות נשמה חפשית מן התאוות. אמנם, מן הראוי הוא, שאדם אשר הקדוש ברוך הוא גמל עמו טוב206 מילולי: כאשר הקב\"ה גמל חסד עם אדם אשר קיבל טוב. מ., יתן תודה בנפש חֲפֵצָה, ואילו המחכה לקריאה כפוי טובה הוא, (כי רק) מתוך הכרח אנוס הוא לכַבֵּד את מי שגמלהו טוב.*שו\"ת בראשית ב, נ
___________
", + "דברים אלה נמצאים גם בחז\"ל: \"מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א, ב), ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים. אדם העלה שור על גבי המזבח וכו', נח קיים מה שכתוב בתורה, שנאמר ויבן נח מזבח לה' (בראשית ח, כ) וכו', - עד שלא נתנה תורה להם, והם עשו אותן מאליהן, לפיכך אהבם הקב\"ה\" (ויק\"ר ב, י).", + "ויותר קולעים לדברי פילון, הם הדברים שבמדרש הגדול: \"ויבן נח מזבח, אל תקרא ויִבן אלא ויָבן, שהבין מדעתו. ישב ודן בלבו ואמר, הקב\"ה הצילני מן המבול והוציאני מן המסגר הזה, ואיני חייב להקריב לפניו קרבן\"?207 הדברים במה\"ג מורכבים משני מקורות. חציו הראשון בב\"ר לד, ט: \"ויבן נח מזבח לה', ויבן כתיב, נתבונן\", וחציו השני מ\"ישב ודן\" וכו' הוא מפדר\"א, פרק כג.", + "מדוע נאמר ש(נח) בנה מזבח ל\"אלהים\" ולא ל\"ה'\"?208 רוב כתבי־יד השבעים הכתובים באותיות גדולות, גורסים כאן θεῷ ל\"אלהים\", ולא κυρίῳ =ל\"ה'\" כמו במסורה. גירסתו של פילון מתאימה לגירסת כתבי־יד אלה (ראה מרקוס, הערה d, עמ' 132). וראה שו\"ת בראשית ב, נג (לא תורגם בספרנו).", + "כי בגמילות חסדים209 בארמנית הביטוי ברבים =גמילות חסדים. מ., ובמקומות של לידה ובריאה (שהיו) בעבר, כמו בבריאת העולם, הוא (האל) מוותר על כוחו המלכותי ומעדיף את כוחו החוֹנֵן בלבד, שבו הוא יוצר־כל. ובדומה, גם עכשיו זו ראשית לידת הארץ, והוא מחליף לכוחו החונן הקרוי \"אלהים\". לכן, כשהוא הטיל את העונש על־ידי מים, הוא כונן והשתמש (בכוחו) המושל והמלכותי, הנקרא \"ה'\".*שו\"ת בראשית ב, נא
___________
", + "דברים אלו תואמים את שיטתו של פילון, שנח הוא אבי יצירה חדשה ובעולם מחודש. את פירושו כאן יסד על נוסח השבעים. וראה לעיל פסוק ז, ה שו\"ת בראשית ב, טז, שהקב\"ה ברא את העולם בשם \"אלקים\", שלפי פילון הוא מידת הרחמים, וכן עושה הבורא בכל עת של יצירה חדשה. לעומת זאת, בזמן העונשין, מקדים הכתוב את \"ה\"' ל\"אלקים\", המסמל את הקדמת מידת הדין למידת הרחמים (וזה לפי שיטת פילון, שהכינוי \"ה\"' מסמל את מידת הדין ו\"אלקים\" את מידת הרחמים), עיי\"ש.", + "מהו: \"לקח מהבהמות ומהעופות הטהורות והעלה עולות\"?", + "כל זה נאמר בכוונה עמוקה, משום שהוא (נֹח) קיבל מהאלהים כל חסד ומַתָת, ו(זאת) על מנת שיעלה209* מילולי: ישרוף. מ. עולות מסוג הטהורות ללא מום בטיבן, ואת המאולפות יותר בין הביתיות והתמימות210 מילולי: ללא מום. מ.. כי הן קרבנות של טובה, ומום אין בהן, וכולן שלימוֹת211 מילולי: שלֵמים ומלאי שלֵמוּת. מ., והן בבחינת פרי212 מילולי: ויש בהם דבר פרי. מ., והפרי הוא תכלית שלמענָה נוצר העץ. זהו פשוטו של מקרא. אך לפי השֵׂכל, הבהמות והעופות הכשרים, הם החושים והשֵׂכל של האיש החכם, כי בשֵׂכל משוטטות המחשבות. ולאחר שנעשו לפירות מושלמים, מן הראוי הוא להביא את כל אלה213 כלומר, פרי המחשבות. כקרבנות טהורים וחסרי מום לאב גומל החסד, ולהגישם (לפניו) כקרבן.*שו\"ת בראשית ב, נב
___________
", + "על קרבנם של בני נח נחלקו בחז\"ל: \"ר' לעזר אמר שלמים הקריבו בני נח, ור' יוסי בן חנינה אמר עולות הקריבו בני נח\" (ירושלמי מגילה א, יג, עב ע\"ב. ובפרד\"א כג ובבמדבר רבה יד, כד מובא שנח הקריב עולה). וראה לעיל בראשית ד, ה-ו שו\"ת בראשית א, סב, מה שכתבתי בעניין קרבנות קין והבל. מדבריו אלה של פילון, שנח הקריב \"קרבנות של טובה\", אפשר אולי ללמוד, שהקריבו קרבן תודה, והכוונה לשלָמים." + ], + [ + "מהו: \"אמר ה' אלהים214 כך בשבעים: κύριος ὁ θεὸς. ובמסורה: \"ה'\"., אחר הירהור215 כך בשבעים: διανοηθείς. ובמסורה: \"אל לבו\"., לא אוסיף להתעלל עוד באדמה216 במסורה: \"לקלל עוד את האדמה\". בעבור מעשי217 כך בשבעים: διὰ τὰ ἔργα, משום שנשתבש להם מ\"בעבור\" ל\"בעבוד\". האדם, כי מחשבת לב218 מילולי: הרהורי מחשבות, ביונית: διὰνοια - מחשבה. מ. האדם נתונה תמיד במסירוּת לרָעות מנעוריו219 כך בשבעים: ὅτι ἔγκειται ἡ διάνοια τοῦ ἀνθρώπου ἐπιμελῶς ἐπὶ τὰ πονηρὰ ἐκ νεότητος. ובמסורה: \"כי יצר לב האדם רע מנעוריו\"., ולא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי220 כך בשבעים: πᾶσαν σάρκα ζῶσαν. ובמסורה: \"את כל חי\". כאשר עשיתי כבר221 מילולי: עוד. ראה מרקוס עמ' 134 הע' h.\"?", + "דברים אלו מורים על חרָטָה, שהיא מידה זרה222 מילולי: לא מקובלת. מ. לכוח האלהי. כי טבע223 מילולי: תכונות. מ. האדם חלש והפכפך, כשם שמעשיו מלאים ספיקות רבים, אך אין ספק לפני האלהים, ואין דבר נשגב (ממנו), כי הוא תקיף בדעתו ויציב ביותר. וכיצד (אפשר הדבר) שהוא השחית בראשונה את המין (האנושי) במבול, כשאותן הסיבות היו קיימות (ועומדות), ו(הרי) הוא יָדַע שלֵב224 מילולי: שכל הרהורים, ראה הע' 218. מ. האדם נתון ומסור לךעות מנעוריו, ואחרי כן אמר שלא ישחית עוד, אף על פי שאותן הרעות נשארו בנפשם? אך יש לומר, כי המפתח לכל סיגנון כגון זה בתורה, הוא יותר בלימוד ובעזר־הוראה מאשֶר בטבע האמת. כי קיימים שני עקרונות הנמצאים בתורה בכללה, באחד נאמר: \"לא כאיש (אֵל)\" (במדבר כג, יט), ובשני נאמר שחי העולמים225 ביונית ὁ Ὤν הקיים. \"מייסר כאיש את בנו\" (דברים ח, ה). (אולם רק) הראשון (בלבד) יש בו מן האמת, כי למען האמת אין אלהים דומה לאדם, אף לא לשמש ולא לשמים אף לא לעולם המוחש, אלא (רק) לאלהים - אם בכלל מותר לומר זאת - כי אין ערוך, דמיון, ומשל, לברוך ומבורך. אכן, הוא מֵעַל ומעֵבר לאותם אושר וברכה עצמם, (ו)הוא אשר טוב ודגול מהם. אולם (הכתוב) השני, הוא עניין של הוראה ומתן־הֶסבֵּר: \"כאיש\", למען ייסר אותנו, יצורי עפר, כדי שלא נפרע לנצח עבור הרוגזוֹת והעונשים החמורים, בשינאה עמוקה בלי־מנוח. כי דַי להתרעם ולהתמרמר פעם אחת ולהטיל עונש חמור על החוטאים; אבל (לייסר) פעמים רבות על אותו העניין, הוא מעשה של נפש פראית ואכזרית. כי האלהים אומר: \"השבתי כגמולו למי שראוי לחיענש, לכל אחד כפי חטאיו, ועתה בדַרְכִּי כבראשונה, אני נוהג ברחמים\"226 בתרגום העברי נהגתי לרגל הפרפרזה שהציע איזה מפרש ארמיני בגליון כתב־היד. ראה מרקוס עמ' 136 הע' a..", + "ובכן, לשון \"הירהור\" נאה ביחס לָאֵל, כי מחשבותיו והליכותיו יציבים עד מאד, בעוד שרצונותינו בלתי־קבועים, בלתי־יציבים ומפוקפקים. לפיכך, אין אנו חושבים כראוי בלבנו227 מילולי: בשעה שאנו מהרהרים. מ., כי העיון מוֹצָא לשֵׂכל, ואי־אפשר לשֵׂכל האנושי להתמתח ולהתפזר, כי רפה הוא מכדי לעבור בשלימות ובלי־מאמץ דרך הכל.", + "ואשר למלים \"לא אוסיף להתעלל עוד באדמה\", כפתור ופרח הן, כי לא נכון להוסיף קללות חדשות על אלו שניתנו (בעבר), באשר הן גדושות בפורעניות. ואף על פי שאין להן סוף, מכיוון שהאב טוב ומטיב ואוהב את הבריות, הוא מֵקֵל על הרעות228 ממתיק את הדינים. תחת להוסיף בפגעים. אולם, כאשר יאמר המשל, דומה \"רחיצת לבינים\", או גם \"לשאת מים בכבָרָה\", להרחקת הרע מנפש האדם שחתמהּ בחותם229 כלומר, שהרע טבוע בה ולא ניתן להרחָקָה. מ..", + "(הכתוב אומר), שוהיה אם הוא (הרע) קיים מלכתחילה, אזי אין הוא גיבוב מקרִי230 ראה מרקוס עמ' 137 הע' b מ., אלא הוא חָרוּט בִּפנים ודבק בו (באדם) עד למאד. יתר על כן, היות והשֵׂכל הוא החֵלק השליט והמושל של הנפש, ו(הכתוב) מוסיף \"במסירות\", וענין שבוחנים במסירות ובזהירות נחקר לאשורו (של דבר). אך המסירות אינה רק כלפי רעה אחת, אלא בוודאי כלפי כל \"הרעות\" באשר הן. וזו (=הנטייה הרעה), אינה לרגע231 מילולי: קיימת בקושי. מ., אלא \"מנעוריו\", ולא רק (מנעוריו) אלא אכן כמעט מחיתוליו, כאילו (בני האדם) מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים נובטים232 מילולי: נזרעים. מ. וגדלים עמו בצוותא.", + "אף על פי כן, הוא (ה') אומר: \"לא אוסיף עוד להכות את כל בשר חי\", ומראֶה שלא ישחית עוד את כל חלקי האנושות יחדיו, אלא (רק) את מרבית היחידים אשר עשו עוולות שאין לתאר אותן. כי הוא איננו מניח את הרע נקי מעונש, ואין הוא נותן לו (לרע) פורקן או בטחון, אלא בשעה שהוא נוהג בסלחנות לגזע (האנושי) למען שמו233 מילולי: מטרתו. מ., הוא בהכרח מייחד וקובע כליון לחוטאים.*שו\"ת בראשית ב, נד
___________
", + "גם במקומות אחרים, דן פילון על הסתירה המדומה בין הפסוק \"לא איש אל\" לבין \"כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך\", ואלה דבריו: \"הרי ממצוות תעשה והלא תעשה, שהן החוקים לאמיתם, עולים שני עקרונות בנוגע לעילה (הראשונה). האחד הוא ש\"לא כאיש אֵל\" (במדבר כג, יט), והאחר שהוא אכן כאיש. אלא שהראשון, מחד, מאוּשר על־ידי האמת המוחלטת, ומאידך, השני, נזכר לצורך חינוך ההמונים. לפיכך נאמר על אודותיו (האל): \"כאשר ייסר איש את בנו\" (דברים ח, ה), וכך (נאמרו הדברים) לשם חינוך ותוכחה, ולא כדי לסַפֵּר את תכונתו (של האל)\" (על האלהים שאינו משתנֶה, נג-נד). \"בדרך כלל ישנן רק שתי דרכים בתורה בכללה: האחת נוטה אל האמת, והיא קובעת \"כי לא איש אל\", והשנייה (הנוטה) לדעותיהם של קשֵי ההבנה, שעליהם נאמר: 'ה' אלהים ייסר אתכם כאשר ייסר איש את בנו\"' (על החלומות א, רלז). וראה לעיל ג, כב שו\"ת בראשית א, נה.", + "את הסתירה מיישב פילון בזה, שהפסוק \"לא איש אֵל\" מאושר על־ידי האמת המוחלטת, שאדנותו של האל היא האמת המוחלטת. לעומת זאת, מכוון הפסוק \"כי כאשר ייסר\" וכו' לצורך חינוך ההמונים. עקרונו של פילון על מגמת חינוך ההמונים, קרוב הוא לכלל שבחז\"ל: \"דברה תורה כלשון בני אדם\". גם בספרו \"על האלהים שאינו משתנֶה\", בסעיף שלפני זה המובא לעיל (נא-נב), מביא פילון את העיקרון הזה, בשאלתו איך ייתכן שהבורא יאמר \"כי ניחמתים כי עשיתים\" (בראשית ו, ז), והדברים הובאו לעיל בקשר לבראשית א, צה, ושם הובאו גם דברי בעל מדרש \"לקח טוב\" עליהם, ששאל שאלה זו, וענה עליה בַכְּלל של \"דברה תורה כלשון בני אדם\".", + "הכלל של \"דברה תורה\" וכו', בא כרגיל בספרות חז\"ל לבירור ענייני הלכה בכלל (ראה בבא מציעא לא, ב; יבמות עא, א ועוד), ואין הוא בא שם כהסבר עיוני לתאריו של הקב\"ה. והרמב\"ם כותב: \"כבר ידעת אמרתם הכוללת למיני הפירושים כולם התלויים בזה הענין, והוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם. ענין זה, כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחילת המחשבה, הוא אשר שׂם ראוי לבורא יתעלה. ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות, להורות עליו שהוא יתעלה נמצא. כי לא ישיגו ההמון בתחילת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד, ומה שאינו גשם או נמצא בגשם אינו נמצא אצלם\" (מורה נבוכים א, ריש פרק כו). \"וזאת היא הסיבה בדברה התורה כלשון בני אדם, כמו שבארנו, להיותה מוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמתתם\" (שם, פרק לג). וכן כותב רבינו בחיי אבן־פקודה: \"וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במדות הי\"ת במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון, ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו, ועל כן אמרו רז\"ל בדומה לענין הזה, דברה תורה כלשון בני אדם\" (חובות הלבבות, שער היחוד, י).", + "מאמרו של פילון, הקובע התכוונות חינוכית לתארי ההגשמה, יש בו כדי לסייע להנחה, שפירוש בעל \"לקח טוב\" והחכמים הנ\"ל, יסודו במסורת עתיקה וקדומה. אמנם, הרמב\"ם ורבינו בחיי שילבו את מגמת חינוך ההמונים עם הכלל של \"דברה תורה\", ופילון משתמש בעיקר בנימוק של חינוך המוני העם.", + "בשו\"ת זו מציין פילון, ש\"מנעוריו\" משמעו \"כמעט מחיתוליו\", ופירושו קרוב לפירוש חז\"ל לתיבה זו: \"שאל אנטונינוס את רבינו, מאימתי יצר הרע נתון באדם? אמר לו משעה שנוצר. אמר לו, אם כן היה חוטט בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי, עד שהשוה לדעת המקרא, שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ר' יודן אמר מנעריו כתיב, משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו\" (ב\"ר לד, י). ובירושלמי: \"תני, קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, ואם אינו יכול לוכל כזית דגן אין פורשין לא מצואתו ולא ממימי רגליו ארבע אמות. בעי קומי רבי אבוה, מפני מה פורשין מצואתו וממימי רגליו. אמר לון, מפני שמחשבותיו רעות. אמרין ליה, ולא קטן הוא. אמר לון, ולא כתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו\" (ירושלמי ברכות ג, ה).", + "אולם במקום אחר, מפרש פילון את הפסוק: \"כי יצר לב האדם רע מנעוריו\", שקודם שהוא מגיע לגיל שבע שנים אינו חוטא: \"מנת חלקו של התינוק מיַנקות, במשך שבע שנותיו הראשונות, (כלומר) עד לגיל היַלדוּת, היא נשמה טהורה הדומָה מאד לדונג חָלָק, שלא עוּצבָה עדיין ברשָמים טובים או רעים... וזה כביכול הגיל הראשון של הנשמה. והשני, כַּחֲלוֹף גיל הילדות, היא מתחילה להתחבר לרָעות, שקצתן רגילה הנשמה להוליד מאֵליה, וקצתן היא מקבלת ברצון מזולתה. הרי יש אלפי מורים מַתעים, דהיינו; מיניקות, מחנכים והורים וכן חוקי הערים בכתב ובעל־פה, המעריצים מה שראוי ללגלג עליו. אמנם, גם בלי מורים, היא (= הנשמה) נוטה מאֵליה לאָשָם, עד שהיא תמיד כורעת תחת כוחה להרע, הרי משה אומר234 בראשית ח, כא. כך בשבעים, כמו שהערנו לעיל. וראה וולפסון, פילון, ב, עמ' 177 והע' 39 שם. שמחשבת האדם בהחלט נתונה לרעות מנעוריו\" (מי היורש דברי האלקים, רצד-רצו).", + "נראה, שבפיסקה זו מעניק לנו פילון מסורה השונה קצת ממסורתו הראשונה בנוגע ל\"מנעוריו\", ולפיה אין היצר הרע כולו נכנס בילד משעת יציאתו ממעי אמו, או סמוך להיוולדו, אלא שהוא מתפתח קימעא קימעא בפרקים שונים, מגיל הילדות או הנערות. גם למסורה זו נמצא רעיון מקביל בחז\"ל: \"ויאמר ה' אלהים הן האדם (בראשית ג, כב), זש\"ה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר (קהלת ז, כט). לא בראו הקב\"ה -שנקרא צדיק וישר- את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר למה ברא יצר הרע, שכתוב בו כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אתה אומר שהוא רע, מי יוכל לעשותו טוב? אמר הקב\"ה, אתה עושה אותו רע, למה, תינוק בן חמש בן שש ושבע ושמונה ותשעה אינם חוטאים, אלא מבן עשר ואילך, ואז הוא מגדֵל יצר הרע. ואם תאמר אין אדם יכול לשמור את עצמו, אמר הקב\"ה, אתה עשית אותו רע! למה, תינוק היית ולא חטאת, נתגדלת וחטאת\" (תנחומא בראשית, ז). וראוי גם לתשומת לב, שניבו האחרון של מדרש זה, היינו \"ואז הוא מגדֵל יצר הרע\", מביא בקיצור את רעיונו של פילון ל\"מנעוריו\": \"כאילו בני האדם מתאחדים במידת־מה עם החטא, ניזונים ונובטים וגדלים עמו בצוותא\".", + "אם כן בפילון שתי שיטות. וכן בחז\"ל נחלקו על טיבו של היצר הרע שבאדם, אם הוא מטבע ברייתו, כשהוא עדיין במעי אמו, או שנכנס בו מתוך סביבתו אחר כך. וכנגד השיטה שבב\"ר, שהיצר הרע מונח בטִבעו של האדם, אלא שיש להתבונן אם הוא מקופל בו בעצם הוויתו או שנכנס בו עם צאתו לאויר העולם, היא השיטה בתנחומא, שהיצר הרע אינו יצירת ה' כל עיקר, ואין הוא חלק טִבעי ובלתי־נפרד של האדם.", + "במקום אחר מוסיף פילון וכותב כשיטתו הראשונה, בפרשו באופן סמלי את הפסוק \"והנה תומים בבטנה\" (בראשית כה, כד): \"כי כפי שאמרתי, מתחילת ברייתה נושאת בקרבה נשמת כל אדם את הטוב ואת הרע, ודמות כל אחת מהם לפניה. וכאשר האושר וההצלחה הם מנת גורלה, אזי היא נוטה אל הטוב, ולעולם לא תכריע שוב לצד האחר, ואף לא תישאר שקוּלה באמצע\" (על שכר ועונש, סג).", + "היוצא מדבריו כאן, ששני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, מקופלים באדם בשעה שהוא עומד לצאת מבטן אמו, כדברי ר' יודן. ואולי סובר פילון, ששני היצרים נמצאים באדם, אלא שהם נרדמים בו עד שהוא מגיע לזמן התפתחותו, לגיל שבע.", + "בנוגע למדרש על \"יצר לב האדם רע מנעוריו\", שעם לידתו של אדם יצריו רדומים, ובגיל הנערות ניעור היצר הרע ראשונה, כחלק מהותי של הנשמה, על־ידי השפעה מבחוץ, ממשיך פילון במקום אחר ואומר, כי מבחינת הזמן, היצר הרע זקן מן היצר הטוב, כמו שעֵשָׂו הוא הבכור' מבחינת הזמן ביחס ליעקב, וכן קין להבל, אבל מבחינת העֶרך, היצר הטוב הוא הבכור. וזה לשונו:", + "\"בזמן, הרע הוא הבכור לגבי הטוב, אך בעֶרך ועָצמה - הוא הצעיר. לפיכך, כשאנו דנים על לידת שניהם (קין והבל), יש לקין משפט הבכורה. אך כאשר נערכת השוואה של מאמציהם, - על הבל לעמוד בראש235 ראה לעיל ד, ב שו\"ת בראשית א, נט.. כי בתחילת החיים, מיד מהעריסה ועד לגיל המעבָר, -העתיד לכַבות את הלהט החי של התאוות- גָדֵל (האדם) עם טיפשות, פריצות, עוולה, פחד, רעדה ושאר רעות חולות; ומניקות, מחנכים, ויראת המנהגים והחוקים מכלכלים ומפַתחים כל אחד מהם, כשהם מגרשים את יראת ה' ומכינים מקום והוראות לאותו דבר שהוא אָח לרישעה... כך שהרַע נושא את הבכורה מבחינת הזמן, והמידה הנעלה (נושאת אותה) מבחינת החשיבות, הכבוד והשם הטוב. עֵד נאמן לאמת זו, הוא נותן התורה עצמו, המציג את עֵשָׂו, הנקרא על שם טיפשותו236 ב\"על הכינוס לשם החכמה\", סא, מפרש פילון שמו של עשו: א) כנגזר מן \"עץ\", מפני שהוא סרבן ועקשן, והטיפשות היא יועצו. או ב) כנגזר מן \"עָשׂוּי\", כי חיי הטיפשים הם מלאכותיים ובדויים., כבכור בזמן הלידה, ואילו לצעיר, הנקרא על שם ההתרַגלות בדברים טובים -ליעקב- העניק את הבכורה\" (על קרבנות הבל וקין, יד-יז).", + "מזה נראה, כי לשיטתו של פילון, נכנסים שני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, באדם מלידה. ואף שהיצר הרע אינו משפיע על האדם, כאמור למעלה, עד הגיעו לגיל של שבע שנים, היצר הרע הוא הבכור. ומסיגנונו ניכר, שהוא ממשיך בזה את דבריו בפירושו על הפסוק \"כי יצר לב האדם רע מנעוריו\".", + "נמצאו דברי פילון מכוונים למדרש הסמלי של חז\"ל על הפסוק: \"עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים\" (קהלת ט, יד-טו): \"עיר קטנה, זה הגוף, ואנשים בה מעט, אלו איבריו, ובא אליה מלך גדול, זה יצר הרע, ולמה הוא קורא ליצר הרע גדול? שהוא גדול מיצר טוב י\"ג שנה וכו'. ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר טוב\" (קהלת רבה, ט והשווה נדרים לב, ב).", + "והרמב\"ם, שבנה את דבריו על־יסוד מדרש זה, וכותב שהיצר הרע הוא בכור בשנים, אינו מזכיר את דברי המדרש שהוא גדול מיצר הטוב י\"ג שנה, ודבריו קרובים הרבה יותר לשל פילון, זו לשונו: \"ועל הענין ההוא, גם כן נאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכבר ידעת פרסום זה הדעת בתורתנו, ר\"ל יצר טוב ויצר רע, ואומרם בשני יצריך, וכבר אמרו שיצר הרע יתחדש בבן אדם בעת לידתו, \"לפתח חטאת רובץ\", וכמו שאמרה התורה \"מנעוריו\", ושיצר הטוב אמנם ימצא לו אחר שלימות שִׂכלו, ולזה אמרו, נקרא יצר רע מלך גדול, ונקרא יצר טוב ילד מסכן וחכם, כמשל הנשוא לגוף בן אדם והתחלף כחותיו\" (מו\"נ ג, כב).", + "מכאן, שרובי המדרשים הארץ־ישראליים על היצר הטוב והרע ועל זמן לידתם בגופו של אדם, היו ידועים לפילון ושהשתמש בהם בפירושיו על המקרא. בנידון שלנו, הכניס פילון את שתי הדעות במקומות שונים בכתביו. ואל תתמה, שכאן ישנָה כאילו סתירה בדבריו של פילון, שהרי מוכח שהיו חילוקי דעות בענין זה, כפי שהדבר משתקף אצל חז\"ל במחלוקת שבין החכמים. פילון, שכתב כיחיד, הביא בסתמא את השיטות השונות, ודווקא הסתירה בדבריו מוכיחה, שהוא הכניס לכתביו מסורות שונות כפי שהגיעו אליו מתורתה של ארץ ישראל." + ], + [ + "מהו: \"זרע וקציר קור וחום קיץ וחורף יום ולילה לא ישבותו\"?", + "לפי פשוטו (של מקרא), מַראֶה הדבר על התחדשות237 מילולי: תחייה. מ. תמידית של התקופות השנתיות, וכן שלא יוּשחתו עוד זיווגים עלי־אדמות של החיות ושל הצמחים. כי בהִשָחֵת התקופות, גם אלה נשחתים עמהן, וכשהן מתקיימות לבֶטַח - (גם) הם שומרים לבֶטַח. כי בהתאם לכל אחת מאלה (התקופות), הם (= החיות והצמחים) עומדים לבֶטַח ואינם נחלשים, אלא מדרכו של כל אחד מהם להתקיים ולגדוֹל באופן נפלא.*שו\"ת בראשית ב, נה
___________
", + "פילון מפרש, כי ברגע שאובדות התקופות, גם בני אדם והחי והצמחים אובדים. וכעין זה בחז\"ל, שביטול היום והלילה גרם למבול: \"רב הונא בשם רבי אחא, מה סבורין בני נח שבריתן כרותה ועומדת לעד? כך אמרתי להם, כל עוד ימי הארץ וגו', אלא כל זמן שהיום והלילה קיימין בריתן קיימת, וכשיבא אותו היום שכתוב בו (זכריה יד, ז) והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, באותה שעה ותופר ביום ההוא (שם יא, יא), וכו'. אמר ר' יוחנן, לא שמשו המזלות כל אותן י\"ב חדש. אמר לו ר' יונתן, שמשו, אלא שלא היה רישומן ניכר. לא ישבותו, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר לא ישבותו, מכאן שלא שבתו, ורבי יהושע אמר לא ישבותו, מכאן ששבתו\" (ב\"ר לד, יא). \"אימתי תהא הברית הזאת בטלה, משישבות יום ולילה, שנ' עוד כל ימי הארץ\" (מדרש תנאים לדברים, עמ' סב)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע ברך (אלקים) את נח ואת בניו לאמר: \"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה238 כך נוסף בשבעים καὶ κατακυριεύσατε αὐτῆς, כנראה תחת השפעת בראשית א, כח: \"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה\", שהשבעים גם שם תרגמו תיבה זו: καὶ κατακυριεύσατε αὐτῆς כפולים ממין זה רווחים בשבעים ובתרגומים הארמיים.. ומוראכם וחתכם יהיה על החיות, העופות והרמשים והדגים239 פילון מקצר כאן את הפסוק. אשר נתתי בידיכם240 כך בשבעים: ὑπὸ χεῖρας ὑμῖν δέδωκα. ובמסורה: \"בידכם נתנו\".\"? בקשה זו241 ראה ברבינו מיוחס כאן: \"והוא לשון ברכה ולא לשון ציווי\". וראה בראשית א, כח בראב\"ע וברמב\"ן שם, ובתוספות יבמות סה, ב ד\"ה ולא, ש\"פרו ורבו\" באדם הראשון היא ברכה ולא ציווי. (כבר) ניתנה לאדם שנברא בצלם, בראשית הבריאה ביום הששי. כי (הכתוב) אומר: \"אלהים עשה את האדם242 כך בשבעים, בחסרון תיבת \"בצלמו\"., בצלם אלהים עשה אותו, זכר ונקבה עשה אותם, אלהים ברך אותם לאמר: פרו243 מילולי: גדלו. מ. ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגים ובעופות וברמשי הארץ\"244 במסורה: \"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ\". (בראשית א, כז-כח). כלום לא הורה (ה') ב(מילים) אלו בבירור, שהוא מוֹנֶה את נח -שנעשה כביכול אבי היצירה245 יצירה, לידה, בריאה. מ. השנייה של האנושות246 ראה לעיל ח, יג שו\"ת בראשית ב, מה.- כשווה־ערך לזה (האדם) אשר נברא ראשון בצלם?247 ראה לעיל ב, ז שו\"ת בראשית א, ד ובביאור שם. וכשם שבנוגע לאדם הראשון, מבדיל פילון בין זה שנברא בצלם לבין האדם הגופני (שעל יצירתו מסופר בפרק ב), כן גם בהשוואת נח אליו, הוא לפעמים משווה אותו לאדם שנברא בצלם (ראה לעיל ז, כג. שו\"ת בראשית ב, כה), ואחר כך, כשנקרא \"איש האדמה\" שווה הוא לאדם הגופני שנברא מאדמה. ראה גם להלן ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו, ההשוואה בין נח \"איש האדמה\" לבין אדם שנוצר \"עפר מן האדמה\", וראה גם לעיל ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז. אי לזאת, העניק (ה') במידה שווה שילטון על הברואים הארציים, גם לראשון וגם לשני248 מילולי: גם לזה וגם לזה. מ.. ועליך לדייק, שאותו הצדיק בימי המבול, שנעשה למלך לברואים הארציים, היה שווה־ערך לא לאדם הנוצר שיסודו מעפר, אלא לזה שהיה למען האמת בדמותו ובצלמו של האל, הבלתי־גופני, אשר לו ניתן השילטון ונעשה למלך... אך לפי השֵׂכל פתרונו כדלהלן: הוא (האל) רוצה שנשמות האנשים הנבונים תרבינה בבנין249 מילולי: גודל. מ. ובמנין ובצורות של מעלות טובות, ושצורותיהן תמלאנה את השֵׂכל כאילו היה זה התֵּבֵל, שלא יוָותר אף חלק ממנה פנוי וריק בשביל הסיכלות; ושהן תמשולנה ותשלוטנה בגוף הארצי והושיו; ותפֵּלנה מורא וחיתת על החיות, וזה הוא המאמץ של הרצון כנגד הרישעה, כי הרישעה היא פראית וגסה; ו(תמשולנה) על הצפורים, אֵלה אשר מתנשאים בקלילות במחשבתם ו(מלאים) גאוות־שווא ריקנית, מכיון שהם חמושים מקדמא דנא, ואין הפחד בולם אותן250 מילולי: אינם נבלמים על־ידי פחד־חתת. מ., והן גורמות נזק רב; אך (יִרדו) גם ברומשים, שהם סמל לתאוות ארציות, כי בכל נפש זוחלות251 מילולי: רומשים. מ. תאוות ותשוקות וצער ומורא, והן דוקרות נוקבות ופוצעות אותה; ובדגים, אני אומר, (יש להבין סמלים) לשואפים ומשתוקקים לחיים לַחִים ונוזלים252 שטופים בתענוגות. ראה להלן בראשית ט, ד שו\"ת בראשית ב, נט והע' 262. מ., ולא ל(חיים) של כִּיבוּש היצר, בריאות וקביעות.*שו\"ת בראשית ב, נו
___________
", + "שיטת פילון בשו\"ת זו ובכמה מקומות, שנח הוא אבי יצירה חדשה, ושווה כאדם הראשון שהיה ראש וראשון לאנושות. ראה לעיל בביאור לפסוק ו, ח שו\"ת בראשית א, צו. וכן הוא כותב: \"מכיון שלאחר המבול המשחית היה נֹח למקור הראשון של הגזע, כשהאנושות שוב פרה ורבה, דימוהו, במידת האפשר, ליציר האדמה הראשון\" שו\"ת בראשית ב, יז. ובמקומות אחרים: \"אלה הם הפרָסים והכיבודים של האנשים הטובים, שעל־ידיהם לא רק הם ומשפחותיהם ניצלו ונמלטו מסכנוֹת גדולות... אלא נהיו גם למנהיגי הדור החדש ולראשי תקופה שנייה. כביכול נותרו כגחלת בין בני האדם - המעוּלֶה בין בעלי החיים, שנתמנה כמושל־יחיד על כל הארץ, בדמות הכוח האלהי, וצלם נראה של הטבע הבלתי־נראה, יציר (האל) הנצחי\" (על חיי משה ב, סה).", + "\"ויש עוד עניין שאין להתעלם ממנו, שהוא (משה) הציג את האדם הראשון, יציר האדמה, כאביהם של כל הנולדים עד למבול, ואילו את הניצול היחידי עם משפחתו מאותו כליון חרוץ, בזכות צדקתו ומידותיו הטובות האחרות, (הוא הציג כאבי) גזע האנשים החדש, שעתיד להתחדש שנית\" (על אברהם, נו). \"שהוא (נח) עתיד להיות המייסד, בפעם הבאה, של הגזע האנושי החדש\" (על אברהם, מו)253 בספר היובלים מסופר, שלאחר המבול: \"ויעש לכל מעשהו בריאה חדשה וצדיקה, לבל יחטאו בכל בריאתם עד עולם, ויצדקו כל אחד בדורו כל הימים\" (ספר היובלים ה, יב)..", + "וכן במפרשי ימי הביניים. ברמב\"ן: \"שאברהם זקננו דיבר עם נח, שהוא אדם השני לבריאה, וספרו לו הוא ובניו המבול האיך עמד בתיבה ויצאו ממנו, ונתחדש פני האדמה כיום היצירה\" (דרשת תורה ה' תמימה, עמ' קמה). ובאברבנאל: \"השאלה הז', בברכות שברך השם את נח ואת בניו, כי הנה מצאנו כי ברך את אדם בהם לכל המין, ולמה חזר וברך את נח ואת בניו, וזה אם בפרו ורבו ואם במוראכם וחתכם וגו'. והר\"ן כתב, שעשה השם לנח כמו שעשה לאדם בהיותו בריה חדשה בערכו. ואינו נכון, כי לא עשה כן לאברהם\". אבל בתחילת פרשת נח כותב האברבנאל: \"ולכן, אחרי שסיפר ענינו בכלל האחרים בספר תולדות אדם, חזר לספר אותו בספר בפני עצמו, להיות נח התחלת היחס וראשית המין, כדמות וערך אדם הראשון\".", + "את הראיה שנח הוא אבי יצירה חדשה, מבסס פילון על יסוד פסוקים וביטויים שנאמרו באדם הראשון, וחזרו ונאמרו אצל נח. בשו\"ת זו מציין פילון, שה' נתן ברכת פרו ורבו לאדם שנברא בצלם, והיות והברכה עצמה חזרה וניתנה על־ידי הקב\"ה לנח, אם כן, כאדם, היה נח אבי כל המין האנושי שבא אחריו. ורבינו בחיי דן על כך בהרחבה: \"ודע, כי ענין המבול ראיה ברורה על ענין חדוש העולם וכו', כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול. וכשם שהיו לאדם הראשון שלשה בנים, קין הבל ושת, ולו היו השנים עיקר והאחד נתקלל, כן תמצא בנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ולו היו השנים עיקר והאחד נתקלל. וכשם שתמצא בבני אדם הראשון, השלישי שת שממנו נשתכלל העולם, והוא היה עיקר הבנים, כן בבני נח תמצא השלישי עיקר הבנים, והוא שֵם, שאין שום אומה זוכה לתחיית המתים כי אם בני שם\" (רבינו בחיי לבראשית ו, יב).", + "לפי פילון, חזר הקב\"ה ונתן לנח את הברכה שנתן לאדם בראשונה, מפני שזכותו של נח שעמדה לו במבול הכשירתו לשמש אבי יצירה חדשה, וכן נמצא גם בחז\"ל. ולא עוד, אלא שחז\"ל מציינים, שמאחר שדור המבול נענש, הוציא מהם הקב\"ה את ברכתו שהעניק לאדם וצאצאיו, ונתנה לנח ולבניו: \"שבשעה שבא אדם הראשון לעולם ברכו הקב\"ה, שנאמר זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם (בראשית א, כח), והיה העולם מתנהג בברכה, עד שבא דור המבול ובטלו מהם אותה ברכה, שנאמר ויאמר ה' אמחה את האדם (שם ו, ז). וכיון שיצא נח מן התיבה, ראה הקב\"ה שבטלה מהם אותה ברכה, מיד נגלה עליו וברכו, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו\" (פסיקתא דר\"כ, וזאת הברכה, קצט, א; תנחומא וזאת הברכה, א). וכן במה\"ג: \"ויברך אלהים את נח, החזיר להן ברכה ראשונה של ברית עולם, שהיא ומלאו את הארץ וכבשוה\". ועוד במה\"ג: \"ד\"א, ויברך אלהים את יצחק (בראשית כה, יא), מפני מה בירכו? לפי שבשעה שברא הקב\"ה את עולמו, וברא אדם בתוכו, אמר אי־אפשר לעולם בלא ברכה, נגלה עליו הקב\"ה ובירכו, שנאמר ויברך אותם אלהים. והיה העולם מתנהג באותה ברכה, עד שבאו דור המבול וקלקלו מעשיהן, ניטלה מהן הברכה ונמחו מן העולם. וכיון שיצא נח ובניו מן התיבה, החזיר להן הקב\"ה את הברכה, שנאמר ויברך אלהים את נח ואת בניו\" (מה\"ג בראשית כה, יא). ובילקוט ראובני לפסוק זה, מביא, בשם מדרש, את הרעיון לשלטונם של אדה\"ר ונח על החיות: \"אדם הראשון היה מושל על כל החיות ובכל הבהמות וכו', וכשחטאו פרקו עול מצוארם, ומוראכם וחתכם [יהיה על כל חית הארץ] (בראשית ט, ב) - חזרו בימי נח\". וברד\"ק: \"ויברך אלהים, אע\"פ שכבר היו ברוכים בתחילת הבריאה, עתה היה להם כתחילת הבריאה, כי נתחדש העולם אחרי שהיה תהו ובהו, שהרי נתכסתה הארץ במים, והברכה מה שאמר להם פרו ורבו ומוראכם וחתכם\"." + ], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה\"?", + "טבע הרמשׂים כפול הוא. האחד הוא ארסי, והאחד ביתי. הארסיים הם הנחשים, שבמקום הרגלַים משתמשים בבטן ובחָזֶה לזחילה. וביתיים הם אֵלה (שיש) להם כרעים ממעל לרגליהם. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, התשוקות דומות לרמשׂים טמאים, ואילו הישועה (דוֹמָה) לטהורים. כי בהתאֵם לתשוקת התענוגות, קיימת ישועה (ו)שמחה. אכן, עם השאיפות לתענוגות (קיימת) המחשבה, ועם הצער - מכָּה, ועם החשק - יראָה. אם כן, תשוקות אלו הורסות את הנפש במוות וברצח, ואילו השמָחות הן לאמיתן בנות־חיים, כפי שהראה (הכתוב) עצמו בסֵמל, והן הגורמות לחיים לכל אשר מחזיק בהן.*שו\"ת בראשית ב, נז
___________
", + "בפשוטו של מקרא, מבדיל פילון בין הרמשׂ הארסי, והם סוגי הנחשים ההולכים על גחון, ובין הרמשים הביתיים שיש להם כרעיים ממעל. ועל יסוד זה מבאר את ההבדל באופן אלגורי, שהרמשים הטמאים מסַמלים את התשוקות, ואילו הטהורים הם סמל הישועה והשמחה. ובמלים \"אשר הוא חי\", הכוונה, שהמחזיק בישועה ובשמחה מביא \"חיים\" לעצמו.", + "מדבריו גם מוכח, שהמלים \"כל רמש\" וגו' מלמדות על היתר אכילת רמשים טהורים, ואת היתר אכילת בשר בכלל יש לראות מהמשך הפסוק \"כירק עשב נתתי לכם כל\" (ראה בשו\"ת הבאה). וכן בחז\"ל נלמד היתר אכילת בשר רק מהמשך הפסוק (סנהדרין נט, ב)254 ראה גם בתחילת השו\"ת הבאה, וראה בתורה שלמה כאן אות יד. אבל ראה בראב\"ע וברמב\"ן כאן..", + "ההדגשה של פילון, הבאה להבדיל בין שני סוגי \"רמש\", הארסי והביתי255 וכן תירגם רס\"ג: \"כל רמש טהור חי\"., אינה מחוורת כל צרכה, ואפשר שמרַמֵז כאן לְמַה שהוא כותב, שלאחר מתן תורה, כשנצטוו על המינים המותרים והאסורים לאכילה, הרי מן הרמשים הותר להם מין הארבה בלבד, כדכתיב: \"אך זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו וגו' את הארבה\" וגו' (ויקרא יא, כא-כב), ולפי פילון נרמז בזה, שמפני שהוא \"לוחם בנחשים\", לכן הוא מותר באכילה. או באופן הסמלי, משום שהוא סֵמל הישועה וההתאפקות, הלוחמת בתאווה, שהנחש מסמל אותה:", + "\"גם בחוקים המיוחדים שכתבה (התורה) שָׁם על בעלי החיים, מה מותר לאכול ומה אסור, הילל ביחוד את המכוּנֶה בשם \"הלוחם בנחשים\" - שרץ \"אשר לו כרעים ממעל לרגליו\", שבהן רגיל הוא \"לנתר על הארץ\" ולהתרומם למעלה, כמו מין הארבה. שכֵּן הלוחם בנחשים, נראה לי, אינו באופן סמלי אלא ההתאפקות העורכת תיגרה בלתי פוסקת ומלחמה ללא שלום עם אי־ההסתפקות והתאווה\" (על בריאת העולם, קסג). \"עתה דבר־ הקודש בספר ויקרא, מורָה שיאכלו \"מן השרצים אשר על ארבע (ו)יש להם כרעים מעל לרגלים, כדי שיקפצו בהן, והם: הארבה, הסלעם, החרגול, והרביעי החגב\"256 פילון הולך בעקבות השבעים, המתרגמים \"חגב\" שבמסורה כ\"לוחם בנחשים\". מ. (ויקרא יא, כא-כב). וכך אכן צריך להיות, שהרי אם התענוג, דמוי הנחש, אינו מזין ופוגע, אזי הטבע המנוגד לתענוג יהיה מזין ביותר ומושיע - וזוהי ההתאפקות. הִילָחֲמִי גם אַת, הוי התבונה, כנגד כל תשוקה, ובמיוחד בעונג, שהרי \"הנחש הוא הנבון מכל החיות על פני האדמה, אותן עשה ה' אלהים\" (בראשית ג, א)\" (דרשות אלגוריות ב, קה-קו). \"הוא מונֶה כטהורים את אֵלה מבין השרצים להם יש כרעים מעל לרגליהן, ומסוגלים לקפץ על האדמה. כגון סוגי הארבה וזה המכונֶה לוחם בנחשים256 פילון הולך בעקבות השבעים, המתרגמים \"חגב\" שבמסורה כ\"לוחם בנחשים\". מ., ושוב, באמצעות סמָלים הוא בוחן את הליכותיה ודרכיה של הנפש\" (על החוקים המיוחדים ד, קיד).", + "מהו: \"כירק עשב נתתי לכם את הכל\"?", + "יש אומרים, שעל־ידי (פסוק) זה: \"כירק עשב נתתי לכם את הכל\", ניתן היתר אכילת בשר. ואף על פי שהדבר (=הפירוש) אפשרי, אני סבור, כי בראש ובראשונה הוא מורֶה על צורך והכרח באכילת ירק, וזה כולל גם תוספות מסוגי עשבים שאינם בכתובים. ברם, כיום נוהגת (אכילת מיני ירק) לא (רק) אצל קבוצת אנשים נבחרת, השואפים וחושקים בחכמה, בעלי נזירות ופרישות, אלא על כל האנושות, שמתחילה אי־אפשר היה למנוע את כולם כאחד מאכילת בשר. ושמא אין הפסוק דן כלל במזון, אלא בשילטון. כי לא כל ירק באשר הוא ראוי למאכל, ולא אוכל מכל החיות בטוח ללא חשש, שהרי ידע (ה') את הארסיות והממיתות257 ברבינו בחיי לויקרא יא, מא: והאדם מסתכן באכילתן, והם נחש וכו'. הקיימות בין כולן (=כל החיות). אם כן, ייתכן ש(הכתוב) אומר כדלהלן: הבריות הבלתי־שכליות תּמָסֵרְנָה לידי האדם ומשמעתו, בדומה לירקות הנזרעים ומשביחים על־ידי עיבוד האדמה.*שו\"ת בראשית ב, נח
___________
", + "כבר ציין פילון לעיל ב, יח-יט שו\"ת בראשית א, יח, שבתחילה היו החיות עוזרים לאדם, ונבראו לשַמשו כעבד את אדוניו, ולא במטרה לפרנסו בבשר אכילה, וזה להוציא מדעתם של בעלי התאווה, הטוענים שהחיות והעופות נבראו כדי להשביע את תיאבון האדם באכילת בשר. כאן הוא מביא, שלדורות שקדמו לנח לא הותרה אכילת בשר, ורק אחר יציאתו מן התיבה הותרה לכל האנושות, וכשהותרה הותרה גם לבני נח. עצם הלימוד מכאן על היתר אכילת הבשר הוא מביא מפי השמועה, בשם \"יש אומרים\", שלמדו כן מן הפסוק \"כירק עשב נתתי לכם כל\".", + "מסורת זו, בשם ה\"יש אומרים\", נמצאת אחר כך בחז\"ל, בשמו של רב: \"אמר רב יהודה אמר רב, אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א, כט-ל) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ, ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר (בראשית ט, ג) כירק עשב נתתי לכם את כל258 ברש\"י: כירק עשב שהפקרתי לאדם לאכל, נתתי לכם את כל, אפילו בהמות וחיות. וכו'. מיתיבי, ורדו בדגת הים, מאי לאו לאכילה, לא למלאכה\" וכו' (סנהדרין נט, ב).", + "נראה, שפילון ידע שהמצוות שניתנו כאן ניתנו לכל אדם, ולא לבני ישראל בלבד, וזה מעין השם שקראו להן חז\"ל \"מצוות בני נֹח\". עוד מוכח, שפילון ידע על המפרשים את \"כירק עשב נתתי לכם את כל\", כנתינת היתר לאכול כל בשר, כולל החי והעוף הטמא, וזה מתנגד למַה שכתוב אחר כך בתורה, שאסור לאכול בשר חי ועוף הטמא. לכן משתדל פילון לסלק סתירה זו על־ידי הדגשתו: כי לא כל ירק ראוי למאכל, ולא אוכל מכל החיות בטוח הוא ללא חשש וסכנה. ו\"כל רמש\" הוא \"כירק\", וכשם שלא כל ירק ראוי לאכילה, כך לא כל בשר ראוי לאכילה.", + "בחז\"ל ציינו את ההבדל בין הפסוק הנוכחי, לבין דיני החיות והעופות הטהורים והטמאים שניתנו לאחר מתן תורה: \"זאת החיה אשר תאכלו מכל בהמה (ויקרא יא, ב), משמע מוציא מיד משמע, מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול הכל היה בכלל היתר, ת\"ל זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וכו\"' (תורת כהנים שמיני, פרשה ב, ג). \"זאת הבהמה אשר תאכלו (דברים יד, ד), למה נאמר, לפי שהוא אומר כירק עשב נתתי לכם את כל, יכול הכל יהא בכלל התר? ת\"ל זאת הבהמה אשר תאכלו איל צבי ויחמור, הכל היה בכלל התר עד שלא ניתנה תורה, ומשניתנה תורה נאמר בתורה (ויקרא כ, כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה\" (מדרש הגדול דברים יד, ד, ומקורו נעלם).", + "ומיסוד פירושו של פילון, הוא מה שכותב רבינו בחיי לבראשית ט, ג: \"כירק עשב נתתי לכם את כל. ממה שהזכיר נתתי לכם את כל, הייתי מתיר כל בשר' כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי החיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב, כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר\"." + ], + [ + "מהו \"בשר בדם הנפש לא תאכלו\"?259 כך בשבעים: πλὴν κρέας ἐν αἵματι ψυχῆς οὐ φάγεσθε. ובמסורה: \"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו\".", + "נראה, שב(מילים) אלה רומז (הכתוב), כי הדם הוא מַהוּת הנפש, אך של הנפש החושנית והחיונית, ולא של זו האמורה להיות מעוּלָה ביותר שהיא השִׂכלית והנבונה. כי לנפש שלשה חלקים: המֵזִין260 הכוונה לחיוני, וראה להלן., החושני והשִׂכלי. לפי התיאולוג (=משה), הרוח האלהי הוא יסוד (החלק) השִׂכלי, כי הוא אומר בבריאת העולם: \"נפח בפניו\" -כסיבה- \"נשמת חיים\" (בראשית ב, ז), אך הדם הוא מהוּת (הנפש) החושנית והחיונית, כי במקום אחר הוא אומר: \"נפש כל בשר הוא הדם\" (ויקרא יז, יד), ונאה ויאה אמר (הכתוב הזה) שהדם הוא נפש ה\"בשר\", ובבשר נמצאות החושניות והתאוות, אך לא שֵׂכל ולא מחשבות. יתר על כן, (הביטוי) \"בדם הנפש\" מורֶה, שה\"נפש\" אחת היא וה\"דם\" אחר, כך שיסוד הנשמה הוא באמת רוח261 מילולי: מציאות רוח. מ. בַּל־תִּכָּשֵל. אך הרוח כשלעצמו, בלי הדם, אינו תופס מקום, אלא הוא נישא מעורב ומורכב עם הדם... זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, (הכתוב) מְכַנֶה \"דם הנפש\" את הלַהַט שלו, ואת המוסריות הנלהבת (ו)ההתעַלוּת. ומי שמָלֵא בחכמה זו, מואס בכל מיני מאכל ובתענוגי תאוות, שחלקם מהבטן או מִמַּה שמתחת לבטן. כי מי שהוא פורק־עול והולֵל כמו הרוח, או דָבֵק בעצלותו ובחיים לַחִים262 חיי תפנוקים. ראה לעיל נח הע' 252. מ., אינו עושה דבר, אלא שוכב על בטנו כזוחלי263 מילולי: רומשי. מ. עפר, אשר מתמסרים ללחך עפר, ומסיים את חייו מבלי לטעום מן המזון השמיימי, שהנשמות אוהבות החכמה נוחלות אותו.*שו\"ת בראשית ב, נט
___________
", + "יש להעיר, ששלישיה זו דומה לאותה החלוקה שאפלטון264 פידרוס, 246. מחלק את הנפש, וגם רבינו סעדיה גאון מזכירה, בשינויים, במאמרו הששי של האמונות והדעות265 הוצאת ירוחם פישל, לייפציג תרי\"ט, עמ' 121.. פילון מבחין כביכול בין נפש ונשמה. ב\"נפש\" הוא מתכוון לנפש היצרית השוכנת בדם, וב\"נשמה\" לאותו החלק השִׂכלי שהוא חלק אלוה ממעל. להבחנה זו הוא מביא ראיה מן הפסוק \"ויפח באפיו נשמת חיים\", ללמד על החלק השִׂכלי, ובהוכחתו הוא מקיים, ש\"רוח\" לפעמים שם נרדף ל\"נשמת אלהים\". וכך הוא מפרש את התיבה \"רוח\" ב\"לא ידון רוחי באדם\" (בראשית ו, ג. שו\"ת בראשית א, צ), כמו שמוכח שם. בנוגע לנפש היצרית הוא מביא ראיה מויקרא יז, יד: \"כי נפש כל בשר דמו\"266 פילון מאריך בענין זה ב\"על הרע האורב לטוב\", עט-פה.. כדאי להוסיף, שבב\"ר יט, ח נחלקה הנפש לחמשה חלקים: \"חמשה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש זה הדם, שנאמר כי הדם הוא הנפש (דברים יב, כג) וכו\"'. אמנם, חלוקה זו שונה משל פילון, אלא שהראיה מן התורה המובאת ל\"הנפש החיונית\" היא אחת בפילון ובב\"ר, ואע\"פ שאין סיגנונם של ויקרא יז, יד ודברים יב, כג שווה, בכל זאת המושג בשניהם אחד הוא.", + "במקום אחר, מפרש פילון את הפסוק \"ויפח באפיו נשמת חיים\" (בראשית ב, ז): \"כשם שהפָּנִים מושלי הגוף, כך השֵׂכל מושל הנפש, ורק בו נפח האלהים (מרוחו). ואילו האיברים האחרים אינם ראויים, לא החושים לא הדיבור ולא איבר הולדה, שהרי אלה שנִיים במעלָה. אלא מִמַּה הושפעו אֵלה?267 מי נפח בהם רוח?. מ. בוודאי מן השֵׂכל, כי השֵׂכל מעניק לחלק הבלתי־שכלי של הנפש מעט ממה שקיבל מן האֵל. כך, שהשֵׂכל קיבל את רוחו מן האֵל, והבלתי־שכלי מן השֵׂכל\" (דרשות אלגוריות א, לט-מ).", + "יסוד מדרשו של פילון הוא, שהנשמה נחלקת לשלושה חלקים: א) החושנית. ב) החיונית. ג) השכלית. הנשמה השכלית, שהיא יציר הקב\"ה, מנהיגה גם את שני חלקי הנשמה הבלתי־שכלית, והם החושניות והחיוניות: החושניות שממנה באות התחושות והתאוות, והחיוניות הקשורה בקשר אמיץ עם גוף האדם.", + "וכשיטתו של פילון, כן במדרש הנעלם: \"א\"ר יהודה, שלש הנהגות יש באדם: הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה. והנהגת התאוה שהיא מתאוה בכל תאות רעות, וזו כח התאוה, והנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף, והיא נקראת נפש הגוף. אמר רב דימי, זהו כח המחזיק. אמר ר' יהודה, בא וראה, לעולם אין יצר הרע שולט אלא באלו ב' כחות (כלומר כח המתאוה וכח מחזיק הגוף)\" (מדרש הנעלם בזֹהר וירא, קט ע\"א)268 וראה מאמרי על המדרש הנעלם, עמ' 15־17..", + "וכעין זה שבפילון כאן, כן באברבנאל: \"ומזה תדע, שאמרו בפרשה אך בשר בנפשו דמו, רומז אל הנפש החיונית המרגשת, שהיא הנשואה בדם, ונתיחסה אל הבשר, כמו שכתב בסדר אחרי מות כי נפש הבשר בדם היא. אמנם, אמרו בכאן אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, הוא רמז לנפש המשכלת, והיא אשר אמר עליה כי בצלם אלהים עשה את האדם, כי מפאת נפשו השִׂכלית נברא בצלם. ולהבדיל בין נפש לנפש, אמר בענין הב\"ח אך בשר בנפשו דמו, רוצה לומר נפשו המיוחדת לו שהיא המרגשת269 ראה באבן עזרא כאן, ובצפנת פענח על הראב\"ע.. ובאדם נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, כלומר בסבת נפשותיכם המיוחדות לכם, שהיא השכלית\".", + "שיטתו של פילון בנוגע לשלשח חלקי הנפש, עטופה וגלומה גם במדרש תדשא: \"קניתי איש את ה' (בראשית ד, א), למה קראו כך? אלא לפי שנוצר מן האדם ומן אשתו ומן הקב\"ה, שלשה משלשה: הרוח והנפש והנשמה מן המקום, והעצמות והגידין והמוח מן האיש, העור הבשר והדם מן האשה, הרי שלשה\" (מדרש תדשא, ז). ושלשה חלקים אלה הם כמו השלשה שבפילון270 וראה מה שכתבתי בענין זה במאמרי על המדרש תדשא, סימן ז.." + ], + [ + "מהו: \"את דם נפשותיכם אדרֹש מכל החיות ומיד איש אחיו\"?271 פילון מקצר את הפסוק, ושם: \"ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם\".", + "קיימים שני סוגים של מתנַכְּלִים, זה של החיות וזה של בני האדם. אלא שחיות אלה פוגעות אך במעט, מפני שאין הן קרובות272 בנות־בית. מ. לאותם שבכוונתן לפגוע, ובייחוד מפני שאינן בעלות שילטון, אלא שהן מתנכלות לשליטים (עליהן)272* ראה לעיל ב, יח-יט שו\"ת בראשית א, יח ובביאור שם.. ו(הכתוב) קורא \"אחים\" לאנשים החורשים רעה, ומורֶה על שלש אלה: ראשית, כולנו, בני האדם, קרובים ואחים ומקורבים מקדמת דנא לייחוס של משפחה, וקיבלנו מאֵם אחת את חלקנו בטבע השִׂכלי. שנית, כמעט כל המריבות וההתנכלויות הגדולות מתחוללות בין אנשים בעלי קירבַת־דם, ובמיוחד בין אחים, בין אם בגלל חלקי ירושות ובין אם בשֶל כבוד המשפחה. כי מאבק בין בני המשפחה גרוע מ(מאבק) בין זָרים, שהרי לעיתים קרובות הם לְמוּדִים היטב בתכסיסים273 מילולי: ידיעה של מריבה. מ., ובאמת, אֵלו הם כאחים לפי טִבעם, היודעים איך לתקוף274 מילולי: באילו התקפות יש להשתמש. מ. בקרָב. שלישית, נראה לי ש(הכתוב) משתמש כאן בשם \"אחים\", כדי להצביע על עונשם של הרוצחים, בלי סליחה ומחילה, למען ישאו בלי חמלה את (רוע) מעלליהם; כי לא הרגו זָרים, אלא את אחיהם האמיתיים. ויפה מאד אומר (הכתוב), שהאלהים צופה ומשגיח ומפַקֵחַ על הנרצחים בידי אדם. כי גם אם אנשים מזלזלים ובָזִים מלתת את הדין, אֵלה בל יבטחו ואל ידמו בנפשם שימלטו בלי דאגה, אף על פי שהם טמאים ואכזריים. ברם, עליהם לדעת, שהם הובאו לפני בית דין ומשפט גדול, לפני משפט האלהים, שנוסד להשיב גמול לפראים275 תהלים צד, ב: \"הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים\"., לטובת אלו שסבלו276 מילולי: סבלו ארועים. מ. לתומם277 מילולי: לא צודק. מ. על לא עוול בכפם. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ב, ס
___________
", + "בפירושו השני מפרש פילון את הכתוב כפשוטו, ש\"מיד איש אחיו\" משמעו אח ממש. פירוש זה נמצא גם בחז\"ל: \"א\"ר לוי, מיד האדם מיד איש אחיו - זה עֵשָׂו, דכתיב (בראשית לב, יב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו\" (ב\"ר לד, יג). ב\"מנחת יהודה\" שם, מציין טהעאדאר, שהדרש הוא מן האדם =האדום (כלומר, עשו). והוא קלע ללשון מה\"ג: \"אמר ר' לוי מיד האדם, האדום. מיד איש אחיו, זה שנאמר (בראשית לב, יב) הצילני נא מיד אחי\".", + "על ההתנכלויות והמריבות בין האחים, נמצא גם במדרש: \"זש\"ה מי יתנך כאח לי (שיר השירים ח, א), ישראל אומרים להקב\"ה מי יתנך כאח לי, כאיזה אח? את מוצא מתחילת ברייתו של עולם ועד עכשיו האחין שונאין זה לזה, קין שנא להבל והרגו, שנאמר (בראשית ד, ח) ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ישמעאל שנא ליצחק, שנאמר (שם כא, ט) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא שביקש להרגו, שנאמר (שמואל־ב ב, יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. ועשו שנא ליעקב, שנאמר (בראשית כז, מא) ויאמר עשו בלבו וגו'. והשבטים שנאו ליוסף, שנאמר (שם לז, ד) וישנאו אותו\" (ת\"ב שמות כד; ת\"ה שם, כז).", + "הרעיון, שבמקרה שלא נידון הרוצח בידי אדם אזי הוא נענש בידי שמים, נמצא גם הוא בחז\"ל: \"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש (בראשית ט, ה), בזמן שתהרגו הנפש בסתר, שלא ידע אדם בו כי אם הרוצח בלבד, ואף על פי כן שלא ידעו בו בית דין שיהרגו אותו, אני אדרוש דמו של נהרג\" (מדרש אגדה, בראשית ט, ה). גם ברש\"י לפסוק זה, נמצא מקצתו של פירוש זה: \"שהוא אוהב לו כאח והרג שוגג, אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל, שאף השוגג צריך כפרה. ואם אין עדים לחייבו גלות והוא איננו נכנע, הקב\"ה דורש ממנו, כמו שדרשו רבותינו והאלהים אנה לידו (שמות כא, יג), במסכת מכות (י, ב), הקב\"ה מזמנן לפונדק אחד\" וכו'. ובמה\"ג לבראשית ט, ה: \"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, זה ההורג עצמו לדעת וכו'. מיד כל חיה אדרשנו, זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו. מיד האדם מיד איש אחיו, זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. כל אחד משלשתן שופך דמים, ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים\".", + "לפי דבריו של פילון בראש תשובתו, מדובר כאן על החיות המתנכלות לשליטים עליהן, והכוונה שטורפות לאדם, ואין הפסוק מדבר כאן בחיה שהרגה חיה אחרת. ולשיטה זו כִּיוֵן הרמב\"ן: \"תמה אני אם הדרישה כמשמעה, מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר, ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל חיה שתטרוף אותו תטרף, כי גזרת מלך היא, וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו וכו', ויהיה טעם שופך דם האדם, כל שופך, בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין278 ודאה משנה עדיות ו, א על תרנגול שנסקל. ובידי שמים וכו', ואמר ואך את דמכם לנפשותיכם, לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, כי כן נשאר בהם לטרוף זו את זו\"." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מהו: \"לא יהיה עוד מבול לשחת כל הארץ\"?", + "ב(ביטוי) האחרון מראֶה (הכתוב) בבירור, שאף אם יבואו מבולי מים רבים, בכל זאת לא יהא עוד (מבול) מעֵין זה שיהיה בכוחו לשטוף את הארץ כולה. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ב, סג
___________
", + "את פשוטו של מקרא מבסס פילון על תרגום השבעים, שתירגמו \"ולא יהיה עוד מבול לשחת כל הארץ\", וכיוונו שלא יהיה עוד מבול כזה שישחית את כל הארץ. וכעין זה בחז\"ל: \"ר' יהודה אומר, מבול של כל בשר אין (בראשית ט, טו), אבל מבול של יחידים יש, כיצד, נפל לים ומת, טבעה ספינתו ומת, הרי זה מבולו\" (תוספתא תעניות ג, א. פרק ב, יג בהוצאת הר\"ש ליברמן, עמ' 335). וקולעים ביותר הם דברי הגמרא בקשר לפרעה, שאמר הבה נתחכמה למושיען של ישראל: \"אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקב\"ה שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר כי מי נח זאת לי וגו' (ישעיה נד, ט), והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא\" (סוטה יא, א). ובאברבנאל (בסוף פסוק יג): \"ואמנם אמרו בסוף הדברים, ויאמר אלהים לנח, וכו', שאמר הקב\"ה לנח זאת אות הברית אשר הקימותי הוא ביני ובין כל בשר אשר על הארץ, ר\"ל לכללות המין, שלא יבא עליהם עוד להם בכלל, אבל אינו לארץ פרטית או מחוז פרטי, שכבר בחטא ארץ פרטית ימטר על רשעים פחים\"." + ], + [], + [ + "מדוע אומר (ה') שהוא נותן את קשתו בענן, כאות שלא יהיה מבול על כל הארץ?", + "יש סוברים, שקשת משמעו \"קשת זאוס\"279 קשת זאוס - קשת בענן. מ. כלשון הבריות280 מילולי: שיש המכנים אותה קשת זאוס. מ., שבצורתה היא אות בטוּח לקשת (בענן). ואולם אני אינני סבור כי בדעת ידברו. ראשית, אותה הקשת צריך שיהא לה טבע ויֵישות בפני עצמה, שהרי היא נקראת (קשתו) של האלהים, כי הוא אומר \"אני נותן את קשתי\", ואם היא של האלהים וניתנה (על ידו), אזי אי אפשר לומר גם שאינה קיימת במציאות. אולם (לאמיתו של דבר), \"קשת זאוס\" (=הגשם) אין לה טבע נפרד ומוגדר בפני עצמה, אלא היא השתקפויות של קרני שמש בענן לַח, וכל ההשתקפויות אינן בנות־קיימא ואין בהן ממש. וראיה לדבר - הקשת לעולם אינה מופיעה בלילה, אף אם יש ענן. שנית, יש להעיר, שגם ביום, כאשר הענן שרוי בַּצֵּל אין \"קשת זאוס\" מופיעה תחילה281 קודם להופעת השמש. מ.. אבל צריך לדבַּר בלי־כחש גם על הדברים האחרים ש(בפי) המחוקק: \"את קשתי אני נותן בענן\". כי הנה כאשר מעוּנָן אין כלל השתקפות של קשת זאוס (=הגשם), ו(הכתוב) אומר כי כאשר (האל) מקַבֵּץ את העננים, (אזי) תיראה הקשת בענן. פעמים רבות (אכן) מתקבץ ענן, האוויר צפוף ומתכסה בצֵל, אך אין הקשת משתקפת בשום מקום. ושמא, באמצעות הקשת מעיד התיאולוג (=משה) על עניין אחר, דהיינו ביחס להסכָּמָה ולפילוג של יושבי הארץ, לא עוד תופעת־ניתוק של הֶרס והתבדלות מוחלטת ואי־התאָמָה, אף לא פילוג שיביא לידי בֶּקַע, אלא כל אחד משני הכוחות יִכּוֹן על־ידי ממדים מוגדרים, אך לא על־ידי פילוג כה גדול, וכן העניינים282 שאר עסקי העולם לא יפלגו ויקרעו בעָצמה נוראה, כשם שהדבר אירע בשעת המבול. אוכר ומרקוס מתעלמים מתוספת קטנה זו, המיחסת לעולם ומרכיביו כאחד. מ.. כי המבול הגדול בא על־ידי בֶקַע וקֶרַע, כאשר יעיד הכתוב עצמו, האומר: \"נבקעו מעינות תהום\" (בראשית ז, יא). שנית, הקשת אינה כלי מלחמה, אלא כלי־עזר לנשק - לַחֵץ הפּוֹלֵחַ. והרי החֵץ השלוּח על־ ידי הקשת עף הרחק283 הולך ומגיע לחלקים במרחק. מ., ואין רישומו ניכר על הקרובים284 הקרובים אל הקשת., או על העומד אצלו. זהו סימן, כי לעולם לא תישטף עוד כל הארץ במבול285 פירוש זה הוא בהתאם לפשוטו של מקרא שבשו\"ת הקודמת., כי לא קיים חץ הפוגע בכל מקום, אלא רק במקום מסויים...*שו\"ת בראשית ב, סד
___________
", + "לפנינו מדרש פילוני. ויש להעיר, כי דרכו של פילון בשו\"ת, שבפרשו את המקרא הוא לפעמים ממזג את הרמז עם הפשט. וכך לפנינו כאן, ואין הרמזים סותרים את פשוטו של מקרא באופן מוחלט. ועיין ברמב\"ן לבראשית ט, יב וכן בפירוש הר\"ן ותולדות יצחק ובאברבנאל. וראה גם בפירוש רש\"י כאן, שלא פירש ענן כפשוטו, אלא באופן אלגורי: \"כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם\". ובפירוש אלמושנינו: \"מאי שנא הניח הפסוק כפשוטו, לפי שיתחייב שכל פעם ופעם שיהיה ענן שיהיה שָם הקשת, וזה הפך המוחש, לפיכך פירשו בענין אחר\"." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע, כש(הכתוב) מזכיר את בני הצדיק, שֵם חם ויפת, הוא מסַפּר רק את תולדותיו של האמצעי, (ו)אומר: \"חם היה אבי כנען\", ואחר כך מוסיף: \"אֵלה שלשה בני נח\"?", + "מאחר שדיבר על הארבעה, נח ובניו, הוא אומר ששלשה היו למודי־טֶבַע286 המילה אינה מתועדת במילונים, ומורכבת משתי מילים: \"טבע\" ρύσις ו\"חינוך\" או \"לימוד\" παιδεια. מ., והצאצא (כנען) היה דומה בטִבעו לאביו מולידו, הרי שניהם נחשבים כאחד, ובכך הם ארבעה במספר ושלשה בכוח. ועכשיו מסַפֵּר הכתוב רק בתולדות האמצעי, מפני שלהלן יידונו ענייניו על־ידי הצדיק (נֹח) (פסוק כב-כה). ואף על פי שלאמיתו של דבר היה (חם) אביו (של כנען), לא הוכיח (נֹח) את האב וגם לא חָלַק למוליד מן הגורל שנועד לַבֵּן287 כלומר, שחם לא קיבל חלק מן הקללה שקילל נח את כנען בנו.. שנית, אפשר ש(הכתוב) מודיע זאת מראש, לאֵלה שביכולתם להביט למרחוק בעיני שִׂכלם הַחַד, שלאחר הרבה דורות יקח (ה') את הארץ מהכנעני ויתננה לעם הנבחר ואהוב־האל. ובכן, הכתוב מתכוון להורות, שכנען, היושב ומושל בארץ, נָהַג מנהגי רישעוּת מיוחדים לו לעצמו וכן מִשֶּׂל אביו, עד ששיפלותו והתנכרותו מציגות אותו כנקלֶה משני הצדדים288 כלומר, מכוח עצמו ומכוח אביו.. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, אין (הכתוב) אומר שכנען היה בנו של חם, אלא משתמש באותו ביטוי מיוחד, באמרו: \"חם היה אבי כנען\", שהרי טבע כזה הוא תמיד אב למחשבה מעין זו. ועל כך מעידות הוראות שמותיהם, כי בתירגומם משפה לשפה289 כלומר, מעברית ליוונית., \"חָם\" עניינו \"חוֹם\" או \"חַם\", ו\"כנען\" \"תַּגָר\" או \"סרסור\"290 ראה גם להלן בראשית ט, כו שו\"ת בראשית ב, עז.. ואולם עתה ברור הדבר, שאין (כאן) עניין של קירבת־משפחה, או שהגבר האחד הוא אבי השני או בנו, אלא (שהכתוב) מורֶה כאן בבירור על קירבת מחשבה אל מחשבה, בריחוקו (של כנען) מלהסתופף עם המוסריות.*שו\"ת בראשית ב, סה
___________
", + "נראה, שפילון התכוון לדייק, שבפסוק יח נזכרים בני נח במספר ארבעה: שם חם יפת וכנען, אולם הפסוק שלאחריו: \"שלשה אלו בני נח\", בא להוציא את הרביעי מן הכלל, ולכן נחשבים חם וכנען כאחד, ולמד כן בסמוכין, שהכתוב השני מלמד על הראשון. התשובה הראשונה היא, שהיות ולאחר מכן מעמיד נח את כנען במקום חם, והוא מתקלל במקומו, לכן מציין כאן הכתוב מיד את תולדותיו של חם. וראה להלן בראשית ט, כו שו\"ת בראשית ב, עז ובביאור שם, בענין \"חם חטא וכנען נתקלל\". וברש\"י כאן, שואל ומשיב כבפילון: \"וחם הוא אבי כנען, למה הוצרך לומר כאן? לפי שהפרשה עסוקה ובאה בשכרותו של נח, שקלקל בה חם ועל ידו נתקלל כנען, ועדיין לא כתב תולדות חם ולא ידענו שכנען בנו, לפיכך הוצרך לומר כאן וחם הוא אבי כנען\".", + "תשובתו השנייה של פילון, נרמזת במגילת תענית: \"ויאמר ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט, כה). כנענים אמרו, ארץ כנען שלנו היא, שכן כתוב בתורה [זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה] ארץ כנען לגבולותיה (במדבר לד, ב). אמר להם גביהא בן פסיסא, וכי יש גזר דין שמקצתו בטל ומקצתו קיים, הרי כתוב בתורה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכנסים, עבד למי ונכסים למי?\" (מגילת תענית פרק ג, ובשינויים בסנהדרין צא, ב וב\"ר סא, ז).", + "רמז שהארץ ניטלה מכנען משום מעשיו הרעים, נמצא במדרש על דברים מכתב־יד הגניזה, ולא עוד אלא שדברי פילון, שרישעת כנען גרמה להישמדו, מופיעים בו כהודעה גלויה, וז\"ל המדרש: \"שמא תאמר עשה הקב\"ה בכנעניים שלא כדין, שמסרן ביד ישראל והורישם ארצם, חס ושלום שעשה בהם שלא כדין, חלילה לאל מרשע ושדי מעול. כנענים עבדים לישראל הן, שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, ויאמר ברוך ה' אלהי שם ויהי כנען עבד למו (בראשית ט, כה-כו), עבד שקנה נכסים, עבד של מי ונכסים של מי? לכך מסרן ביד ישראל והורישם מארצם, ועוד שהיו רשעים, ובשביל כך נתחייבו כלייה\" (גנזי שכטר, חלק א, עמ' קסד).", + "וכדברי פילון, כן במדרש תדשא: \"כי תבואו אל ארץ כנען וכו' (ויקרא יד, לד), למה זָכַר שֵם ארץ כנען על נגעים? אמר להם הקב\"ה, הסתכלו בארצכם, מנין היא עיקרה של ארצכם, כנען, אי אתם יודעים שחם חטא וכנען נארר, שנאמר (בראשית ט, כב) וירא חם אבי כנען, ואומר (שם כה) ויאמר ארור כנען. אף אתם כשתחטאו ארצכם תתפס ללקות\" (מדרש תדשא, פרק יז). ובאברבנאל (סוף פרק ט): \"והנה נח ברוח הקדש ראה כל אשר ראוי להיות על כנען, מהעבדות וההכנעה והגרוש מארצו וכו', וענין זה אצלו, שהוא ראה שהיה עתיד הקב\"ה לתת את הארץ לזרעו של שֵם וזרעו של אברהם\".", + "גם פירושו של פילון, ש\"חם\" הוא לשון \"חום\", נמצא במדרש הנעלם (כא, ע\"ב), הנותן פירוש לשמות בני נח: \"ויולד נח שלשה בנים. תני רבי כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם וכו', והנהגת התאוה והיצר הרע המנהיג והמחמם את הגוף בדבר עבירות, והיא הנקראת חם\". ובאברבנאל לנח י, א: \"ונקרא חם, אם לפי שחַם לבו בקרבו לרדוף אחר תאוותיו\". הפירוש שכנעני הוא \"תגר\", בהושע יב, ח פירש התרגום את הפסוק \"כנען בידו מאזני מרמה\" - \"לא תהוון כתגרין\", וברש\"י: סוחרים. וכן באיוב מ, ל; זכריה יד, כא. ובישעיה כג, ח - \"אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ\", ופירש רד\"ק כנענֶיה פירש סוחריה. וכן ברש\"י למשלי לא, כד.", + "וכעין מדרשו של פילון בחלק האלגורי, נמצא בזֹהר: \"וחם הוא אבי כנען, זוהמא דדהבא תחות קסטיפין אתערותא דרוחא מסאבא וכו', דכתיב וחם הוא אבי כנען וכו', ולא כתיב בכללא דא \"ושֵם הוא אבי כך\" וכו', אלא מיד קפץ ואמר וחם הוא אבי כנען, ודאי\" (זֹהר בראשית, עג ע\"א)." + ], + [], + [ + "מהו: \"נֹח החל להיות חַקְלָאִי\"?291 כן בשבעים: Καὶ ἤρξατο Νωε ἄνθρωπος γεωργὸς γῆς ובמסורה: \"איש האדמה\". ובפשיטא: \"ושרי נוח עבדא בארעא\", באנקלוס: \"ושרי נח גבר פלח בארעא\", ויב\"ע: \"ושרי נח למהוי גבר פלח בארעא\".", + "(הכתוב) מְדַמֶה את נֹח לאדם הראשון יציר־האדמה, כי בצאתו מן התיבה נוקט (הכתוב) באותו ביטוי כפי (שנאמר) בָּאַחֵר292 \"ואדם אין לעבד את האדמה וגו' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה\" (בראשית ב, ה-ז).. ואמנם, כאז כן עתה (זו היא) ראשית עבודת האדמה, ובשניהם אחרי מבול מים. שהרי אפשר לומר, שקודם לבריאת העולם היתה הארץ שטופה (במים), או ש(הכתוב) לא היה אומר \"יקוו המים אל מקום אחד293 פילון מקצר את לשון המקרא, ושם נוסף: \"מתחת השמים\". ותראה היבשה\" (בראשית א, ט), אם לא היה אחד מתהומות הארץ שטוף ומלא במים. ולא באופן בלתי־קולע אומר (הכתוב): \"החל (נח) להיות חַקְלָאִי\", כי בבריאה/בלידה השנייה של האנושות, הוא היה תחילת הזריעה ועבודת האדמה ושאר החיים294 על עבודת הפיקוח על בעלי החיים, ראה לעיל בראשית ד, ב שו\"ת בראשית א, נט.. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, יש הבדל בין \"לחיות חקלאי\" ו\"לעבוד אדמה\". לפיכך, כשנדון (עניין) הריגת האח, נאמר אודותיו (על קין) שהיה \"עובד אדמה\" (בראשית ד, ב), ולא (ש)עָסַק בחַקלָאוּת. בי בדרך סמלית נקרא גופנו \"אדמה\", שהרי הוא ארצי מטִבעו, והוא, הנבזה והרע, יְעַבֵּד (אדמתו) כשכיר לא מיוּמָן295 בצפנת פענח לר' אלעזר אשכנזי בן ר' נתן הבבלי, בפירושו לבראשית: \"ונקרא כל בעל כח טבעי בשהוא נוצר מן העפר ומן האדמה, וכל מי שמשתמש בכחותיו הטבעיות ונמשך אחריהם ואחר פעולותיו -שהם ההנאות והתאות הטבעיות הגשמיות- מצד שהוא בעל כח טבעי נקרא עובד אדמה\" (יוהניסבורג תשכ\"ה, עמ' 10).. לעומתו, מטפֵּחַ האיש המוסרי (את אדמתו), כאותו מפקֵחַ־נטיעות מנוסֶה ובקי (במלאכתו), ועובד האדמה296 לכאורה יש לומר כאן: \"והחקלאי\", שהרי ל\"עובד האדמה\" מתייחס פילון בשלילה. הוא המשגיח על הטוב. אמנם, השֵׂכל־הפועֵל הגופני (בהתאֵם לטִבעו) הגופני, הולך אחרי תענוגות בְשָׂרִים, אך החקלאי המתאמץ, משתדל להשיג את הפירות המועילים, אותם הבּאים מכיבוש היצר, צניעות ושיקול הדעת. והוא כּוֹרֵת את החולשות המיותרות, הסובבות (אותנו) כענפיו של עץ רב סעיפים297 ראה לעיל בראשית ז, כ שו\"ת בראשית ב, כה והע' 114* שם..*שו\"ת בראשית ב, סו
___________
", + "כעין ההשוואה בין המים שהציפו את העולם בזמן הבריאה לבין מי המבול, אפשר למצוא גם בחז\"ל: \"אמר ר' לעזר, מתחילת ברייתו של עולם גזר הקב\"ה ואמר יקוו המים (בראשית א, ט). למה הקורא למי הים (עמוס ה, ח), הקורא למי הים (שם ט, ו) ב' פעמים? אחת בדור המבול ואחת בדור אנוש\" (ב\"ר ה, ו). וכעי\"ז: \"ב' פעמים כתיב הקורא למי הים, כנגד ב' פעמים שעלה והציף את העולם\" (שם כג, ז). וקולעים הם דברי המדרש: \"עמדו דור אנוש ודור המבול ומרדו בו, באותה שעה אמר הקב\"ה יחזור העולם לכמות שהיה, שנאמר (בראשית ז, יב) ויהי הגשם על הארץ\" (איכה רבתי א, נב, לפסוק פרשה ציון בידיה א, יז)297* ראה לעיל פסוק ח, יד שו\"ת בראשית ב, מז והע' 187 שם..", + "וכעין ההשוואה בין נח לאדם הראשון בנוגע ל\"איש האדמה\", נמצא במדרש לקח טוב: \"איש האדמה, להזכיר מעשה אדה\"ר, שנאמר לו ארורה האדמה. איש האדמה, שבשבילו נתיישבה האדמה ושמלא פני האדמה\". ועל ההשוואה בין נח לאדם הראשון ראה לעיל בראשית ט, א-ב שו\"ת בראשית ב, נו ובביאור.", + "בביאור עומק מובנו, מבדיל פילון בין \"החקלאי\" לבין \"עובד האדמה\", בזה שנח היה איש מומחה בעבודת האדמה, ולא עובד אדמה סתם. ועל כך הוא כותב במקום אחר: \"והאם הבוחן (את הדברים) באופן שיטחי לא יניח ש\"חקלאות\" ו\"עבודת אדמה\" חַד הן? ולאמיתו של דבר לא רק שאינן זֵהוֹת, אלא (שהן) שונות לחלוטין ומנוגדות וחלוקות. שהרי האדם מסוגל לעמול בדאגה לקרקע גם ללא יֶדַע, ואילו החקלאי לעולם אינו בבחינת הדיוט, אלא (שהוא) מנוסֶה, כפי ששמו מעיד עליו, לוֹ (=לשמו) הוא זכה בזכות אומנות החקלאות, שאת שמָהּ298 ז\"א, איש חקלאי. הוא נושא\" (על עבודת האדמה, ג-ד). \"לכן משה, החכם מִּכֹּל, ייחס לצדיק את טיפוח299 או חקלאות. מ. הנשמה, כאומנות מתאימה והולמת, באמרו: \"נח החל להיות איש חקלאי\", ואילו לבן הבליעל (ייחס) את עבודת האדמה, ללא כל יֶדַע, הנושאת עמה עול קשה ביותר300 מילולי: משאות כבדים. מ.. הרי הוא אומר: \"קין היה עובד אדמה\" (בראשית ד, ב), ומעט לאחר מכן, כשהוא נתגלה כמבצֵע האשמה בדבר רצח האח, נאמר: \"ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקבל את דם אחיך מידך, אשר בה (ביד) תעבוד את האדמה ולא תוסף לתת לך את כחה\" (בראשית ד, יב)\" (על עבודת האדמה, כ-כא).", + "על ההגדרה, שנח היה מומחה בעבודת האדמה ולא \"עובד אדמה\" סתם, נמצא גם בחז\"ל: \"איש אדמה, שעשה פנים לאדמה, ושבשבילו נתלחלחה האדמה, ושמילא כל פני האדמה. איש האדמה, בורגר לשם בורגרותה\" (ב\"ר לו, ג). \"איש האדמה, שבשבילו עמדה הארץ\" (ת\"ב נח, ח).", + "ובמדרש הנעלם הד לפירוש של פילון: \"א\"ר יוסי, למה נקרא איש האדמה? שנתיישבה ממנו האדמה, כלומר אדון האדמה וכו', ולפיכך נקרא איש האדמה, שנתן נפשו ולבו עליה להוציאה מן הקללה. ואית דאמרי שנתעסק בעסקי אדמה\" (כב, ע\"ב). ובראב\"ע: \"יודע עבודת האדמה, והיא חכמה גדולה\". ברד\"ק: \"כי נח נתעסק בעבודת האדמה והתחכם בה, ועתה אחר המבול התחכם עוד לנטוע הגפנים\". ובר\"ן: \"בקי בעבודתה\", ובאברבנאל בשמו: \"והר\"ן כתב שנקרא איש האדמה לפי שהיה חכם גדול בעבודת האדמה, והיא חכמה מפוארה מאד\".", + "את תיבת \"ויחל\" מפרש פילון כלשון התחלה, וכן הוא מפרש במקום אחר בכתביו, ומדייק שנח רק התחיל, אבל לא היה מושלם, וגם חוזר שם על פירושו האלגורי שבשו\"ת כאן: \"(המחוקק) מציג את המשתוקק למוסריות, כמי שלא קנה בשלימותו את הידַע לטיפוח299 או חקלאות. מ. הנשמה, אלא רק כעָמֵל בהתחלותיו, כי הוא אומר: \"החל להיות חקלאי\". וכפי שאומר מָשָל הקדמונים, ההתחלה היא מחצית הכל, כביכול הגיעה למחצית הדרך אל הסוף. אך ההתחלה שאין עמה המשך, לעתים קרובות מזיקה לרבים. כבר היו אנשים, ואף שאינם בָּרֵי־לבב, אלא מתוך שמחשבתם נָעָה ונָדָה בתמידות301 מילולי: מחשבתם שוטטה ושינויים תמידיים (חלו בה). מ., הם הגו (במקרה) רעיון מועיל, אך לא נהנו ממנו כלום, כי יש ובטרם הגיעו לקָצֶה, שטף כביר של ניגודים גרָפָם, ואותה הדיעה המועילה חלפה כליל. האם אין זו הסיבה, שדבר ה' היה אל קין, שעה שהיה בטוח כי הקריב קרבנות ללא דופי, (והזהירו) לא לבטוח שה' שועה אל מנחתו, הואיל והוא לא הקריב בקדושה ובתוֹם?\" (על עבודת האדמה, קכה-קכז).", + "מדוע נטע הצדיק (נֹח) כרם תחילה?", + "מן הראוי לתמוה ולפקפק, מהיכן מצא נטיעות אחר המבול, היות וכל אשר היה על פני האדמה נָבַל ונשחת. אלא מה שנאמר לעיל302 ראה לעיל בראשית ח, יד שו\"ת בראשית ב, מז. נראה כנכון, (דהיינו) שהארץ נתייבשה בתקופת האביב, והאביב מביא עימו ניצני צמחים, ומזה ייתכן שנמצאו גם גפנים וגם שורקות שהיו משגשגות303 מילולי: משגשגות עם חיים. מ., והצדיק ליקט אותן. מכל מקום, עלינו לברר, משום מה הוא נטע כרם תחילה, ולא חיטה ושעורה? מאחר שחֵלק מן היבול הוא הכרחי, (ו)אי אפשר לחיות מלבדוֹ, וחֶלקו בגדר מוֹתרות304 מילולי: חומרי עידון מיותרים. מ.. אמנם, את (הנטיעות) המועילות (וה)הכרחיות לחיים הוא הקדיש ונתן לאלהים, ואין לו (לאדם) חֵלק ביצירתן305 גם: לידתן/בריאתן. מ., בעוד שהמוֹתרות (נמסרו) לאדם. כי הצורך ביין למוֹתָר הוא, ואינו הכרֵחי. אמנם, כשם שאלהים בכבודו ובעצמו, במו ידיו ובלי עזרת האדם, מָשַך והוליך מים לשתייה, כך גם (העניק) חיטה ושעורה. אכן, בשני מיני המזון, האכילה והשתייה, הוא (ה') לבדו חונֵן (את האדם) מִשֶׁלוֹ306 מילולי: מידיו, באמצעותו. מ., אך לא החזיק (במאכלים) המיועדים לחיי מוֹתרות, ואף עינו אינה צרה כשהאדם רָכַש לו בקיאות307 מילולי: הגיע לשלימות, התגבר והצליח. מ. בזה308 ראה להלן בראשית יט, ג שו\"ת בראשית ד, לה; שמות כה, כט שו\"ת שמות ב, עב..*שו\" ת בראשית ב, סז
___________
", + "מתוך דברי תשובתו אנו למדים, ששאלתו מתחלקת לשנים: א. מהיכן השיג נח את הנטיעות. ב. מדוע נטע כרם דווקא. השאלה הראשונה נמצאת אף היא בחז\"ל בלשון שאלה: \"ויטע כרם, מהיכן היה לו?\" (ב\"ר לו, ג; ת\"ב נח, כ). \"מהיכן היו נטיעות\" (ת\"ה נח, טו). גם שאלתו השנייה נמצאת בחז\"ל: \"למה ויטע כרם, היה לו ליטע דבר אחר של תקנה?\" (ב\"ר שם, ועי' בש\"נ בהות\"א עמ' 337).", + "לשאלה א ניתנו תשובות שונות בחז\"ל: \"אמר ר' אבא בר כהנא, הכניס עמו זמורות לנטיעות וכו\"' (ב\"ר שם; לקח טוב). \"מחרצנים שהכניס לתיבה נטל וזרע\" (תנחומא, שם). \"מצא נח גפן שגורשה ויצאה מגן עדן ואשכלותיה עמה וכו', ונטע ממנה כרם בארץ\" (פרקי דר\"א כג, הובא גם במה\"ג), וכעי\"ז בתרגום יונתן בן עוזיאל: \"ואשכח גופנא במושכיה נהרא מן גינוניתא דעדן ונצביה לכרמא\".", + "תשובה הקרובה לזו של פילון, נמצאת בזֹהר: \"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם, ר' יהודה ור' יוסי, חד אמר מגן עדן אתרכבת ונציב לה הכא, וחד אמר בארעא הות, ועקר לה ושתל לה\" (זֹהר בראשית, עג ע\"א).", + "לדברי פילון, חיטה ושעורה הם מזון הכרחי, ולכן הן מוענקות על־ידי הקב\"ה, ולא כן מאכלים המיועדים לחיי מותרות. כעין רעיון זה מצינו בגמרא, לענין ירידת המן והשליו: \"תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן\" (יומא עה, א-ב). וברש\"י שם: \"לחם ששאלו כהוגן, שאי אפשר להיות בלא לחם\". וברש\"י לשמות טז, ח: \"ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב? לפי שהלחם שאלוּ כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלוּ שלא כהוגן וכו', שהיה אפשר להם בלא בשר' לפיכך נתן להם בשעת טורח ושלא כהוגן\". וראה בתוספות ברכות לז, א ד\"ה בורא, פירוש ברכת \"בורא נפשות רבות וחסרונן\", שהכוונה לדברים הכרחיים כמו לחם ומים, ו\"להחיות בהם נפש כל חי\", שיכולים העולם להתקיים בלא הם, שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא." + ], + [ + "מהו: \"שתה מן היין ונעשה שתוי\"?309 כן בשבעים. ובתרגומים: ורוי. ובמסורה: \"וישת מן היין וישכר\".", + "ראשית, הצדיק לא שתה \"יין\" אלא חֵלק \"מן היין\", ולא את כולו. כי הגרגרן משוּלָח־הרֶסֶן לא יְנַתֵק ויעזוב את סביאת היין, אלא אם כן הכניס לקרבו את כל היין החי310 יין שאינו מהול. מ.. אך המתנזר המפוכָּח, מודד (במידה) את הדברים הנחוצים לצרכיו. ו\"נעשה שתוי\", משמעו311 עומד במקום מחליף את. מ. \"ליהנות מן היין\". כי שנַיים וכפולים הם עסקי היין; האחד איוולת, להפריז בשתיית יין, וזה חטא מיוחד ל(איש) רע ומושחת. והאחר הוא לשתות יין, וזה דרכו של החכם. אי לזאת, לגבי החכם (נח), נאמר כאן \"נעשה שתוי\" לפי מובנו השני, לא שתייה מופרזת מתוך שיכרון, אלא שתייה בלבד.*שו\"ת בראשית ב, סח
___________
", + "פילון ממעט מתיבת \"מן\" היין, שנח שתה רק מקצת מן היין. גם במדרש הנעלם נמצא פירוש זה, ושם מציין, שנח היה מבולבל בצאתו מן התיבה, לכן לא השתכר בשתייתו יין, אלא שבאותה שעה אף מקצת מן היין ששתה הביאוֹ לידי שיכרות: \"וא\"ר יהודה, מבולבל בדעתו היה נח כשיצא מן התיבה, בדירתו עם החיות והרמשים והשקצים, ומפני ששתה מעט יין נשכר ונתגל\" (מדרש הנעלם כב, ע\"ב).", + "מהו: \"התגלה בביתו\"?312 כן בשבעים: ἐν τῷ οἴκῳ αὐτοῦ. ובמסורה: \"ויתגל בתוך אהלה\". וראה להלן נֹח הע' 333.", + "לפי הפשַט ולפי השֵׂכל, שֶבַח הוא לחכם, שעירומו איננו באיזה מקום בחוץ, אלא בבית, כשהוא ספוּן בכְסוּת ביתו, כי עירום־גופו היה טמון בביתו שנבנה מעצים ומאבנים. אבל ספונות313 גם לבוש או כיסוי. מ. הנשמה וכסותה הן מִשמעת ודעת. וישנם שני מיני עירום, האחד הוא הַבָּא במקרה מתוך חטא בשגגה, כי במובן־מה המהלך במישרים לָבוּש הוא, ואם ייכשל אין זה מרצונו, - כאותם השיכורים הנעים ומתנודדים מצד אל צד, או נופלים בתרדימה או מוכים בשיגעון. גם אם כושלים314 או חוטאים. מ. אלה לא חטאו315 או כשלו. מ. במחשבה תחילה, אך הרי חובה (על כל אחד) להעטות על עצמו כסוּת של חינוך טוב ומשמעת נאה. ויש עוד עירום נוסף - של הנשמה, המסוגלת להיחלץ בהצלחה מכל עוֹל גופני מכביד, כמו מתוך קֶבֶר שבו היתה כביכול קבורה זמן רב, כלומר מתענוגות ורעות אין־ספור של התאוות האחרות, ואימת החשש ממעשים רעים, והצער הנובע מכל אחת ואחת מהן. כי למי שניתן הכוח לעבור תלאות כה רבות ולהתערטל מכולן כאחת, הרי הוא מאושר ושמֵחַ זָכָה במנת חלקו ללא העמדת־פנים316 המילה אינה מופיעה במילון. לפירוש הארמני לקטע יש תחליף: העמדת פנים . מ. וכיעור. אכן הייתי אומר, זהו הנוי והקישוט של אלה הראויים לחיים בלתי־גופניים.*שו\"ת בראשית ב, סט
___________
", + "במקום אחר הוא כותב: \"האחד הוא אותו עירום מעולֶה317 הכוונה להיחלצות האדם ממעשים רעים וכדומה., ואילו האחר הוא ניגודו - שלילת המוסריות הנובעת משינוי, כשהנפש נעשית שוטה ונבוכה. וכזה היה עירומו של נח, כששתה מן היין. אך בחסד האל לא פשטו החוצה השינוי ועירום־השֵׂכל עם שלילת המוסריות, אלא שנשארו בתוך ביתו, שהרי הוא אומר: \"התגלה בתוך ביתו\". אכן, גם כאשר החכם חוטא הוא אינו מעמיק סרה כרָשע, כי רעתו של האחד הולכת ומתפשטת, ואילו של האחר נעצרת. ולפיכך הוא (החכם) מתפכח, זאת אומרת שהוא שב בתשובה, וכביכול מבריא מחוליו\" (דרשות אלגוריות ב, ס).", + "לא מצאתי בחז\"ל מקור מקביל לדבריו אלה, אבל כבשו\"ת הקודם, מבטא פילון את הדעה, הממעיטה את השלילה בשיכרותו של נח והתגלותו בתוך אהלו, שיטה המתבטאת גם במדרש הנעלם הנזכר לעיל. גם כאן מתיבת \"בתוך\", מלמד פילון זכות על נח, שלא התגלה מחוץ לביתו אלא בתוך ביתו. אבל מדבריו ב\"דרשות אלגוריות\" משמע, שנח חטא בזה שהתערטל מן המוסריות, אבל כמו שהשיכור מן היין סופו להתפכח מיינו, כך חזר נח בתשובה." + ], + [ + "מדוע לא אמר (הכתוב) בפַשטות: \"חם ראה את הערוה\"318 עירום, ראה בשו\"ת הקודמת. מ., במקום \"חם אבי כנען ראה את ערות אביו\"?", + "(הכתוב) מאשים את הבן על־ידי אביו ואת האב על־ידי בנו, כי שניהם כאחד עשו מעשה שטות עוולה כפירה ופשעים אחרים. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, (עיין) במה שאמרנו לעיל בנוגע לעניין זה319 שו\"ת בראשית ב, סה (לבראשית ט, יח-יט)..*שו\"ת בראשית ב, ע
___________
", + "ראה להלן בראשית ט, כז שו\"ת בראשית ב, עז ובביאור שם.", + "מהו: \"סיפר320 כך גם בשבעים: ἀνήγγειλεν, סיפר או בּישֵׂר. ובמסורה: \"ויגד\". לשני אחיו בחוץ\"?", + "(הכתוב) מגדיל ומאדיר את החובה (ואת) האַשְמָה321 מילולי: חובת האשמה. ראה הע' מרקוס בעמ' 162. מ.. ראשית, הוא (חם) איננו אומר את שגגת האב לאח אחד בלבד, אלא לשניהם. ולוּ היו רבים יותר היה מעדיף לספֵּר לכולם, ולא רק לאֵלה שהיה יכול (להגיד להם). ואת דברו הוא דיבר בלעג322 ראה גם \"על הפכחון\", לב, המובא להלן לבראשית ט, כז (לשו\"ת בראשית ב, עז)., (וזה היה עניין) שלא היה ראוי ללעג ולקלס, אלא לצניעות וליראה ולהכנעה. שנית, (נאמר) בדברים כי סיפר לא בבית אלא \"בחוץ\", וזה מראה בבירור כי הוא גילה סודו לא רק לאחיו, אלא גם לאֵלה שעמדו סביבם בחוץ, אנשים ונשים יחדיו. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ב, עא
___________
", + "לרברי פילון, חטאוֹ היה בזה, לא רק שהגיד את הדבר לאחיו, אלא שהגיד לכל אלה העומדים \"בחוץ\", אנשים נשים וטף. ועל התגלותו זו הוא כותב במקום אחר: \"החטא נעשה במחוז הנפש ובביתה. אך אם בנוסף למחשבת האוון היא תוציא אל הפועל ותבצע מעשיה, אזי תצא העוולה החוצה. לפיכך נתקלל כנען, מפני שאת השינוי בנפשו (של נח) גילה \"בחוץ\"323 ראה גם להלן בביאור לבראשית ט, כז שו\"ת בראשית ב, עז, שגם כנען הגיד בחוץ., זאת אומרת, הַשְׁלָמָה על־ידי המעשים324 מפני שצירף את המחשבה למעשה.. ואילו שם ויפת ראויים לשבח, כי הם לא שתו נוספות לנפש, אלא כיסו את השינוי ש(התחולל) בקרבה\" (דרשות אלגוריות ב, סא-סב).", + "פירוש דומה לזה של פילון על מעשיו של חם, נמצא בפרקי דר' אליעזר (פרק כג): \"נכנס חם ומצא ערות אביו, ולא שָׂם על לבו מצות כיבוד אב, והגיד לשני אחיו בשוק כמשַׂחק באביו\". הפדר\"א משתמש בלשון \"בשוק\", וכן בתרגום אונקלוס ויב\"ע: \"בשוקא\". ובפירוש זה נתכוונו להגדיל חטאו של חם, כשם שפילון עושה כאן. ועל כך שחם סיפר דרך לעג ושחוק, כן במדרש אגדה: \"ויגד לשני אחיו בחוץ, והיה מלעיג על אביו\". ובלקח טוב: \"בלעג בשחיקה הגיד להם\". וב\"דעת זקנים\": \"החכם ר' אהרן מצא במדרש, שחם ראה וספר לאחיו כמלעיג, ולא עשה דרך כבוד, אך בשוק גלה הדבר\". וכן ברמב\"ן לפסוק ט, יח: \"והנה החטא שראה חם ערות אביו ולא נהג בו כבוד, שהיה ראוי לכסות ערותו ולכסות קלונו, שלא יגידנו גם לאחיו, והוא הגיד הדבר לשני אחיו בפני רבים, להלעיג עליו, וזה טעם בחוץ, וכן תרגם אונקלוס בשוקא. וטעם שידע את אשר עשה לו, שגלה חרפתו לרבים, והיה בוש בדבר\"." + ], + [], + [ + "מדוע מכַנֶה (הכתוב) את חָם כ\"צעיר\", כאמור: \"את אשר עשה לו בנו הקטן\", אף על פי שהוא נמנה כבֵן אמצעי בין שלושת האחים?", + "ברור שזו אלגוריה. \"קטן\" נתפס לא בגיל ובזמן, אלא כילדותי בנפשו. (כי) אין ביכולת הרישעה לקבל חכמה עתיקה וישישה. מחשבות הלב הקדום באמת325 מילולי: של הרצונות הקדומים באמת. מ. הן ישישות, וכמובן לא מבחינה גופנית, אלא רוחנית.*שו\"ת בראשית ב, עד
___________
", + "כעין זה אנו מוצאים בחז\"ל, שקטן אין פירושו קטן בשָנים: \"וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, בנו הפסול, הה\"ד (מלכים־א ח, סד) כי מזבח הנחשת קטן מהכיל\" (ב\"ר לו, ז, וכעי\"ז במדרש אגדה וברש\"י). ובלקח טוב: \"קטן בדעת וקטן ביחס\". וזה כאמרם: \"אין זקן אלא מי שקנה חכמה\" (קידושין לב, ב)." + ], + [], + [ + "מדוע בתפילתו על שֵם אמר (נח) כך: \"ברוך ה' אלהים326 במסורה ובשבעים ליתא תיבה זו. וכן לא הביאה פילון ב\"על הפכחון\", נא; נח, המובא להלן. אלהי שם, כנען יהיה עבדו327 בקצת כתבי־יד של השבעים αὐτοῦ. ובמסורה: \"עבד למו\".\"?", + "\"ה'\" ו\"האלהים\" הם צירוף שני הכוחות הראשיים, המלכותי והחונֵן327* היינו: המיטיב, הגומל חסד., שעל־ידיהם נתהווה העולם. והנה המלך ברא את עולמו בהתאם לחסדו (\"אלקים\"), אך לאחר שהושלם נקבע סדרוֹ לפי המלכות (\"ה'\")328 כך שיטתו של פילון בכמה מקומות. ראה לעיל בראשית ז, ה שו\"ת בראשית ב, טז.. אי לזאת, הוא (האל) ראה את האיש החכם ראוי לכבוד המשותף, אותו קיבל כל העולם במשותף. וכש(האל) מעניק את חסדיו וברכותיו בשפע רב למכביר, הוא צירף אליו (=אל האדם) את חלקי העולם על־ידי הכוחות של \"ה'\" ו\"אלהים\". לפיכך, נזכר פעמיים שמו של הכוח החונֵן \"אלהים\"329 מדרשו זה מבוסס על גירסת פילון בפסוק.: פעם, כפי שהערתי, בצירופו לכוח המלכותי, ופעם ללא (כל) קשר ניכָּר, כך שהחכם יהא ראוי למתת הכללית ו(גם) המיוחדת כאחד, ושיהא אהוב על הבריות330 מילולי: על העולם. מ. ועל המקום. על העולם - בגלל החסד המשותף, ועל המקום - בגלל (החסד) המיוחד.*שו\"ת בראשית ב, עה
___________
", + "במקום אחר, דורש פילון את דבר הזכות הגדולה שבאה לְשֵם משום סמיכות האלקות לשמו: \"הבה נתבונן בקללות ובצורתן. הוא (נח) אומר: \"ארור כנען עבד משָרֵת יהיה לאחיו\" ו\"ברוך ה' אלהי שם וכנען יהיה עבדם\". אמרנו לפני כן, ש\"שֵם\" עניינו \"טוב\", כי הוא נקרא לא בשם פרטי, אלא ב\"שֵם\" הכולל את כל המין שלו, כי רק ה\"טוב\" יש לו שֵם הראוי לשבח ולתהלה. והיפוכו ברע, בן בלי שם, או שֵם רע. ומהי איפוא הברכה לה ראוי אדם הנוטל חלק בתכונת הטוב? ומה היא? זו ברכה חדשה ומיוחדת, ואף בן־תמותה אינו זכאי להשתמש בה. וממנה, כמעט כמו מן הים, פורצים גואים ושוטפים מעיינות הטוב, בני אלמוות ונצחיים. כי את ה' אלהי העולם ומלואו הוא קורא במיוחד \"אלהי שֵם\", בהתאם לבחירת החסד\"331 החסד שבחר ה' בְשֵׁם. מ. (על הפכחון, נא-נג).", + "דברי פילון, שעל שֵם במיוחד חל שמו של הקב\"ה ולא על אדם זולתו, מתבהרים לאור מדרש חז\"ל: \"ניתנה גדולה לשֵם שייחל הקב\"ה שמו עליו, שנאמר ברוך ה' אלהי שם, כמה שנאמר אלהי דוד אביך (מלכים־ב כ, ה), איה [ה'] אלהי אליהו (שם ב, ד), אלהי אברהם (בראשית כח, יג). וכולן, לא ייחל הקב\"ה שמו עליהן עד שנפטרו מן העולם ונתקיימה צדקתן, חוץ מיצחק, שכיון שנעקד כאילו מת. ומניין שייחל הקב\"ה שמו על יצחק בחייו? שנאמר והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק (שם). אבל שֵם ייחל הקב\"ה שמו עליו בחייו, שנאמר ברוך ה' אלהי שם\" (מדרש הגדול, ועי' ת\"ה תולדות, ז). ולזה כיוון פילון באמרו, ש\"ברוך ה' אלהי שם\" היא ברכה חדשה ומיוחדת, ושאין לשום בן תמותה הזכות להשתמש בה, מפני שה' ייחל שמו על שֵם בחייו.", + "הראיה שמביא פילון מברכת שם וקללת כנען, שהרע הוא בן־בלי־שם, נמצאת גם במדרש בשם ר' יוחנן: \"אמר ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוחנן, אין שמו של הקב\"ה נזכר על הרעה וכו', וכן אתה מוצא בנח כשבירך את בניו, שנאמר ברוך ה' אלהי שם וגו', אבל כשקילל את כנען לא הזכיר שמו של הקב\"ה עליו, שנאמר ויאמר ארור כנען\" (ת\"ב תזריע, ב).", + "ובמקום אחר: \"מהי חובתו של אדם אשר נמצא ראוי לשפע טובות רב מעין זה? האם לא ישַלֵם למיטיבו בדברים בשירות ובתהילות? נראה שזהו מה שנרמז ב\"ברוך ה' אלהי שם\", כי איש אשר לו חֵלק באֵל, חייב לשַבחו ולהללו, (והרי) רק כך יכול הוא להשיב טובה, ואילו כל השאר שוב אין הוא בכוחו כלל ועיקר\" (על הפכחון, נח).", + "כדברי פילון, שבמלים \"ברוך\" וכו' נרמז על התודה שהאדם חייב לברך את ה', נמצא גם בראב\"ע: \"ברוך ה' אלקי שם, חייבין אנו להוסיף תודות לשם שהוא אלהי שם\"." + ], + [ + "מדוע בתפילתו על יפת אמר (נח): \"יגדיל332 בתרגום יב\"ע: ישפר ה' תחומיה דיפת. אלהים ליפת וישכן בבית333 כך בארמיני. ובשבעים ἐν τοῖς οἴκοις =בבתי. וראה להלן מ\"על הפכחון\", שגורס \"בבתי\". וראה גם לעיל בראשית ט, כא שו\"ת בראשית ב, סט, שגורס \"ביתו\" במקום \"אהלה\". שֵם, וכנען יהיה עבדו\"?", + "(הבה נוותר על) הפשַט, כי ברור הוא, אך יש לבחון (את הדברים) לפי השֵׂכל. וכך, טובה, שהיא שנייה ושלישית במעלה, גדֵלָה ומתרחבת, (לדוגמא): בריאות, חושים חדים, יופי, גבורה, עושר, כבוד, אצילות, ידידים, שׂררה ורבים בדומה להם. לפיכך הוא אומר: \"יגדיל\". אך כיון שיתרון נכסים מעין אלה לפרטיהם, עשוי להזיק לרבים אשר אינם חיים לפי הצדק החכמה ושאר מידות טובות, - (אדם) היורש אותן (את הצדק וכו') בשֶפַע, מנַהֵל עניינים גופניים וחיצוניים כאחד. ואילו ריחוק וחוסר־קירבה להן, נוטש (את הטוב שבאדם) ללא הַנהָלָה ושימוש (מועיל), וכאשר משגיחים הגונים עוזבים וזונחים אותם, הם מזיקים במְקום שבו היו עשויים להביא תועלת. לפיכך הוא מתפלל על מי שקנה נכסים גופניים וחיצוניים, ש\"ישכן בבית החכם\"334 כלומר, שֵם, שהוא סמל החכמה אצל פילון (ראה בשו\"ת הקודמת)., שיְיַשֵר דרכּוֹ כשהוא רואה ומתבונן בדוגמת הטוב המושלם.*שו\"ת בראשית ב, עו
___________
", + "פירוש אלגורי זה נמצא גם במקום אחר בכתביו, ושם הוא מברר את מובן המלים \"וישכן באהלי שם\", ובבירור השאלה למי מכוונים הדברים: \"יש לבדוק, על מי מתפלל (נח) שישכן בבתי שֵם? כי הדבר לא נזכר במפורש. מיד ניתן לומר, שהוא (האל) המושל בַּכֹּל. הרי איזה בית הולם יותר לָאֵל וניתן למצוא, מֵאֲשֶר נפש תמימה וטהורה, המעריכה רק את הטוב והיפה, וקובעת את כל שאר הדברים הנחשבים כ(טובים), כשומרים על העומדים לרשות הטוב335 ראה בשו\"ת הקודמת, ש\"שֵם\" פירושו \"טוב\".. נאמר, שהאֵל שוכן בבית, אך לא כאילו (הוא שוכן) במקום מסויים, שהרי הוא מכיל את הכל, ודבר לא יוכל להכילו336 \"שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו\" (ב\"ר סח, ט). ראה לעיל בראשית ב, ח הע' 56.. אלא הוא שומר בתשומת־לב ומתוך דאגה על אותו המקום... כל אחד עליו ניתך טוּב אהבת האל, חייב להתפלל שמושֵל־הכל יזדמן כדַיָיר (בביתו) וינשֵׂא את אותו הבית השָפֵל, מעל האדמה, ויצטרף לקצווי שמים. ונראה, שהפסוק מאַשֵר זאת. כי \"שֵם\", כביכול היסוד, משוּקָע בו הטוב והיפה, ומשורש זה יצא אברהם החכם, עץ עושה פרי... ופריו היה יצחק... וממנו יצא יעקב... מקור שנים־עשר השבטים, הנבואות אומרות שהם \"ממלכת כהונה לאל\" (שמות יט, ו), בעקבות (מה שנאמר) על שֵם, הראשון אשר באהלו התפלל \"ישכון האל\", הרי ממלכה היא ללא־ספק בית המלך - המשכן המקודָש היחידי. אך ייתכן שמילות התפילה מתיחסות אף אֶל יפת, שיבַלה את זמנו בבתי שֵם. הרי נאה להתפלל עבור בעליהן של נכסים טובים, גופניים כחיצוניים, שיחזור אֶל הדבר היחידי של הנפש, לבל יסטֶה לנצח ממחשבת האמת, ולבל יחשוב כטובות את אותן המחשבות המשותפות למקוללים ולרעים, בריאות עושר וכדומיהן, שעה שאותו חֵלק האמיתי בין הטוב, לעולם אינו מצטרף לשום רע, שהרי אין כל שותפות בין הרע והטוב\" (על הפכחון, סב-סז).", + "לפי פילון, ישנם שני פירושים לתיבת \"וישכן באהלי שם\". האחד שהשכינה תשכון באהליו של שֵם, שבאופן אלגורי מובנו גם בתוך האדם, ופירושו השני שווה לזה של השו\"ת כאן, שיפת ישכון באהלו של שֵם, שהוא דוגמת הטוב.", + "שני פירושים אלה נמצאים גם בחז\"ל ובתרגומים: \"וישרי שכינתיה במשכני שם\" (אונקלוס), \"וישכן יקר שכינתיה בגו משכוני דשם\" (תרגום ירושלמי השלם), \"וישכון באהלי שם, שישכון אלקים באהלי שם\" (ראב\"ע). והפירוש השני: \"ויתגיירון בנוי וישרון במדרשא דשם\" (יב\"ע). וכעי\"ז בגמרא:\" וא\"ר יוחנן, יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם, דבריו של יפת יהיו באהלי שם וכו'. א\"ר חייא בר אבא, היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת, יפיותו של יפת יהא באהלי שם\" (מגילה ט, ב).", + "דברי פילון, ששֵם הוא שרשו של אברהם, נמצאים גם במדרש: \"את שם ואת חם ואת יפת, והלא יפת הוא הגדול? אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק ושנולד מהול ושייחד הקב\"ה שמו עליו, ושאברהם עומד ממנו\" (ב\"ר כו, ג). וכעי\"ז במה\"ג: \"מפני שיצא ממנו אברהם יצחק ויעקב\" (מה\"ג בראשית ו, יא). וברד\"ק: \"וזָכַר שם המיוחד עם שֵם, כי ראה בזרע שֵם יהיו עַם מיוחד, עובדים השם מיוחד, ויקרא אלהים להם, כמו שאמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב\".", + "פירושו של פילון, שהפסוק מתכוון גם להשראת השכינה במשכָּן, נמצא ומבואר בחז\"ל, בפירושו של ר' יוחנן: \"לא הוה שריא שכינה במקדש שני, דכתיב יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם, אף על גב דיפת אלהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהלי שם\" (יומא ט, ב - י, א). \"יפת אלהים ליפת, זה כורש, שגזר שיבנה בית המקדש, ואף על פי כן וישכן באהלי שם, אין שכינה שורה אלא באהלי שם\" (ב\"ר לו, ח).", + "מדוע, כשחָטָא חָם, מציג (הכתוב) את בנו, את כנען, כעבדם של שם ויפת?", + "ראשית, משום ששניהם, האב ובנו, השתתפו באותו מעשה רֶשע, ושניהם היו מעורבים בו ללא הבדל, וכביכול השתמשו בגוף אחד ובנפש אחת337 ראה גם לעיל בראשית ט, יח-יט שו\"ת בראשית ב, סה; ט, כב שו\"ת בראשית ב, ע.. שנית, גם משום שהאב עתיד היה להצטער באופן חמוּר על קללת בנו, מדעתו שהוא (כנען) נתייסר ב(חטאי) אביו יותר מאשר בחטאי עצמו, כי הגורם והמורֶה של מחשבות אימרות ומעשים רעים (ראוי) למלקות. זהו פשוטו של מקרא. ולפי השֵׂכל, הם שנַים בכוֹח, יותר נוהֲגים (=דרכים) מֵאֲשֶר אנשים בפועל. ו(הכתוב) מצביע על כך בבירור בדמות השמות, כשהוא מצביע על טיבם של דברים. כי \"חָם\" תירגומו \"חוֹם\" או \"חמים\", ואילו \"כנען\" - \"סוחרים\" או \"מתווכים\"338 סרסורים..*שו\"ת בראשית ב, עז
___________
", + "השאלה והתשובה הראשונה שנותן לה פילון, נמצאים גם בחז\"ל: \"ויאמר ארור כנען וכו', חָם חטא וכנען נתקלל? אתמהה! וכו'. רבי נחמיה אמר, כנען ראה והגיד לחָם339 \"ויתגל (נח) בתוך האהל, ונכנס כנען וראה וכו', ויצא והגיד לאחיו, נכנס חם ומצא ערות אביו ולא שָׂם על לב מצות כבוד אב, יצא והגיד לשני אחיו בשוק כמשחק באביו\" (פרקי דרבי אליעזר, כג)., לפיכך תולין את הקללה במקולל\" (ב\"ר לו, ז). וכעין זה בת\"ה נח, טו, ובת\"ב שם, כא, ושם מסיים: \"כנען ראה והגיד לאביו, וחזרה קללה לעיקרה, לפיכך ויאמר ארור כנען\". ויש לציין, שעל דברי ר' נחמיה מעיר הר\"ן בפירושו על התורה, שבאמרו \"וירא חם אבי כנען\" (שם ט, כב), נרמז שהוא עצמו היה שותף בעבירה, ונימוק זה קרוב מאד לנימוקו של פילון. ובר\"ן: \"נבוכו המפרשים למה נתקלל כנען בחטא חם, כי היה ראוי שיקולל חם עצמו וכו'. ועל דעתי, אין בזה מן הקושי וכו', כי אחרי שכנען היה מוטבע על תכונת אביו ואוחז מעשיו בידיו, כמו שמורה תארו שני פעמים בפרשה זו, \"חם אבי כנען\", ראוי שיקולל כנען\". ובאברבנאל: \"והנראה אלי וכו', והנה בהכנס חם באהל אביו נכנס כנען עמו, ואפשר שכנען הוא אשר גלה את נח, ושניהם ראו אותו מגולה בתוך אהלו, והנה היה מחטאת חם שלא חשש לכבוד אביו ולא כסהו, והיה מחטאת כנען שהוא גלהו וילך ויגד בחוץ כמצחק בעיני אחיו, ר\"ל בני חם. ויהיה אם כן אמרו וירא חם אבי כנען את ערות אביו, מסַפֵּר בגנותו שלא כסהו, ויגד לשני אחיו בחוץ חוזר לכנען הנזכר\" (תשובה לשאלה ב, שם).", + "תשובתו השנייה של פילון, וכן פירושו האלגורי, מתבהרים על פי דבריו בספרו \"על הפכחון\", שבחלקו מוקדש לשאלת שיכרותו ופיכחותו של נח. שָם הוא מקַשֵר את פירושו השני ואת הפירוש האלגורי, שיסודו במדרש השֵמות. חָם היה יוזם המחשבות, וכנען בתור תַּגָר וסרסור, מוציא אל־הפועל את המחשבות הללו. פילון נעזר בפסוק \"פוקד עון אבות על בנים\", מפני שהאב היה יוזם המחשבה והבן הפך אותה למעשה:", + "\"יש לבדוק, מי אם כן נתקלל? זה אחד הנושאים הראויים לחקירה, כי הרי לא הבן (של נֹח), שנחשב לחוטא, נפגע, אלא בנו של זה (חם) ונכדו של הלה (נֹח), אף על פי שעד אותה שעה לא נראה שעשה (כנען) כל עוולה לא קטנה ולא גדולה. האיש אשר חָשַק לראות את אביו בעירומו מתוך חטטנות, ולָעג על אשר ראה, והכריז על אשר היה צריך לשתוק, היה בנו של נֹח - חָם. ואילו הנאשם בחטא לא־לו וקולֵט הקללות - אינו אלא כנען, שנאמר: \"ארור כנען עבד ומשרת יהיה לאחיו\" (בראשית ט, כה). ובמה חטא? כפי שאמרתי, יתכן שכבר בחנו זאת אי־אֵלה מן המדקדקים במילים על־פי דרכם, ומגבבים340 לא ברור אם נתכוון בזה לכינוי של שלילה. פירושים על התורה. אך אנו הבה ונציית בהגיון ישר לנרמז, ונפתור את הפירוש הטמון (בדברים). אך קודם לכך, עלינו להבהיר נקודות נוספות. יציבות ותנועה הן שונות זו מזו: מחד, האחת נינוחה, ומאידך (השנייה היא) תנועה שיש לה שתי פנים, האחד נע ונד והשני סובב סביב לאותה הנקודה. אם כך, היציבה היא אחות לנוהג קבוע (ועומד), ואילו התנועה (אחות) לפעילות... אמנם לא אמרתי זאת341 מה שפירש באריכות ב\"על הפכחון\", לה-מג. אלא כדי להורות, שבנו של נֹח, חָם, הוא שֵם לרישעה כשהיא נינוחה, בעוד שהנכד (כנען, הוא שֵם לרישעה) המתנועעת. כי \"חָם\" פירושו \"חוֹם\", ו\"כנען\" (פירושו) \"טילטול\"342 \"נוע\".. והחום מַראה על קדחת בגוף, ועל רישעה שבנפש. ונדמה לי, כשם שהתקפת קדחה היא מחלה בגוף כולו ולא רק בחֶלקו, כך הרישעה היא חולי בנשמה כולה. ולפעמים היא נחה ולפעמים היא נעה. את תנועתה מכנֶה (הכתוב) \"טילטול\"342 \"נוע\"., שבלשון העברים נקרא \"כנען\". ואין מחוקק שיטיל קנס על הרשעים כשהם נינוחים (מרישעתם), אלא רק כשהם נָעים ועוסקים במעשי עוולה343 ראה השאלה הב' של האברבנאל על דברי הר\"ן הנ\"ל, שהרי הקללה נמשכת אחר פועל החטא (חָם), ולא אחר ההדמות (כנען)? ותירוצו (על יסוד פירושו הנ\"ל): \"ולכן לא קלל את חם, לפי שהיה חטאו בלבד בשב ואל תעשה\". וראה הסברו של פילון להלן בהמשך הדברים.. וכמו כן אין אדם שקול שירצה להרוג חיה נושכת, אלא אם כן היא עתידה לנשכו. אכן, עלינו להשמיט מדיוננו את ענין אכזריות הנפש, שמטִבעה שואפת לרֶצח בעלמא. וטִבעי הוא אפוא, שהאיש הצדיק נראה כמטיל קללותיו על נכדו כנען. ואני אומר \"נראה\", כי בכוח הוא מקלל את בנו חָם דַרְכּוֹ (=דרך כנען). כי חָם, כשנטה לבו לחטוא, הפך את עצמו לכנען344 כוונתו, שמחשבת הרשעה היא כמעשה. ראה \"על הרע האורב לטוב\", צז (מובא לעיל בביאור לבראשית ד, יא שו\"ת בראשית א, עא).. הרי הדיון שלפנינו הוא בנושא אחד - הרָעָה. וזו מתגלית פעם ביציבות (=נחה), ופעם בתנועה (=נעה). אך היציבות קודמת לתנועה, כביכול עניין התנועה מתייחס ל(עניין) השוקט כיוצא חלציו. אי לזאת, מתואר כנען בטִבעיות כבנו של חָם, הטילטול כבנו של המנוחה, כדי שיתְאַמֵּת מה שנאמר במקום אחר: \"פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים\" (שמות כ, ה). כי העונשים באים על תכלית וסוף, שיש לכנות אותן ילדי המחשבה345 תכלית וסוף של המחשבה., בעוד שהן, (המחשבות) כשלעצמן, משתמטות מאָשָם אם לא מצטרף אליהן מעשה מחַייב\" (על הפכחון, לא-לד; מד-מט)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע מופיע חָם תמיד באמצע בין שלשת בני נֹח, בעוד שהקצוות מתחלפות? כשהם נולדו נזכר שֵם תחילה, דהיינו \"שם חם ויפת\"346 בראשית ה, לב; ו, י., וכשהם מולידים נזכר יפת ראשון, ומִנְיַין המשפחה מתחיל ביפת?", + "החוקרים ודורשים את הפשַט של הכתבים האלהיים, מעמידים פנים כמאמינים בענין הסדר, שהנזכר ראשון בתחילה -שֵם- הוא הצעיר מכולם, בעוד שהאחרון -הבכור- הלא הוא יפת. הרשות בידם לסבור איש איש כחפצו, ולהאמין בכל הישר בעיניהם. אך אנו, החוקרים את הטבע השִׂכלי של האחרים, עלינו לומר כי בין שלשה; הטוב הרע והבינוני347 ראה לעיל בראשית ה, לב שו\"ת בראשית א, פח., המכונים \"נכָסים מִשְנִיים\", לעולם נמנה הרע באמצע, למען ייתָפס בתווך וינוצח על־ידי שני הצדדים, ייזרק מאחד אל השני ומן השני שוב ייזרק לראשון348 מילולי: לאחר. מ., ו(דבר) זה יתפוס ויאסור וילחץ אותו. אך הטוב והבינוני, שהם \"נכָסים מִשְנִיים\", מחליפים את סידרם.*שו\"ת בראשית ב, עט
___________
", + "שתי הדיעות, ובהכרעה של הדיעה השנייה כעין זו של פילון, שאין כאן סדר הולדתם אלא סדר אחר, והוא סדר של תכונות, נמצאות גם בדרש ארץ־ישראלי שבחז\"ל: \"תדע דקא חשיב להו קרא דרך חכמתן, דכתיב ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב), שם גדול מחם שנה, וחם גדול מיפת שנה, נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, וכתיב ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ (שם ז, ו), וכתיב ואלה תולדות שם, שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (שם יא, י). בן מאת שנה, בר מאה ותרתין שנין הוה?! אלא דרך חכמתן קא חשיב להו\" (סנהדרין סט, ב). עוד ראיה מן הפסוק שיפת הוא הגדול שבאחיו, מובאת בגמרא שם: \"אמר רב כהנא, אמריתה לשמעתא (הדרש שהובא לעיל) קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר לי אתון מהכא מתניתו ואנן מהכא מתנינן לה, ולשם יולד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול (בראשית י, כא), יפת הגדול שבאחיו היה\" (ועי' ב\"ר לז, ז; במ\"ר ד, ח).", + "ובמדרש: \"את שם את חם ואת יפת (בראשית ה, לב). והלא יפת הוא הגדול, אלא בתחלה אתה דורש שהוא צדיק\" (ב\"ר כו, ג). \"ויהיו בני נח היוצאים מן התבה [שם וחם ויפת] (בראשית ט, יח), וכי שם היה גדול שהוא מקדימו, והלא כתוב אחי יפת הגדול (שם י, כא), למה הקדים שם ליפת? שהיה כשׁר ומושלם לבוראו\" (ת\"ב נח, יט; ת\"ה שם, יב). והרכָּבה של המקור בסנהדרין ובב\"ר נמצאת במדרש לקח טוב לבראשית ה, לב: \"ויולד נח את שם, שם קטן שבכולם היה, שנאמר ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול (בראשית יא, י), אלא יפת גדול שבהם היה, וגדול משם שתי שנים, וכשהיה יפת בן ק\"ב שנה היה שם בן מאה שנה, לכך נאמר שם בן מאת שנה (שם), ולמה הקדים את שם? על שם ייחוס, שיצא ממנו אברהם\". \"בניו של נח יפת הוא היה הגדול, ומפני שהיה שֵם צדיק הוא מונה אותו ראשון בכל מקום, שנאמר ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם חם ויפת (בראשית ט, יח), אבל ביחוס מזכיר ליפת שהוא גדול, שנאמר (שם י, כא) ולשם יולד וכו' אחי יפת הגדול\" (ת\"ב תולדות, כג).", + "לשאלה למה חם הוא תמיד באמצע, אין תשובה במקורות הנ\"ל (וראה דברי התוספות בסנהדרין שם, ד\"ה אלא, שנשארו בתימה: \"אלו דרך חכמתן קא חשיב, תימה, א\"כ ליחשוב חם לבסוף, וקרא קא חשיב שם חם ויפת?\"). אולם תשובה לזה, וכעין רעיון פילון על הרע המנוצח משני הצדדים, מובא במדרש הגדול לבראשית ו, י: \"את שם את חם ואת יפת, והלא יפת הוא הגדול, שנאמר אחי יפת הגדול, ולמה איחרו והקדים שם? מפני שיצא ממנו אברהם יצחק ויעקב, ונמסרה לו הכהונה והנבואה, ללמדך שאין הגדוּלה בייחוס אלא בחכמה. והניח חם באמצע, והוא הקטן, שנאמר את אשר עשה לו בנו הקטן (בראשית ט, כד), שגלוי וידוע לפני הקב\"ה מה שהוא עתיד לעשות, לכך הקדימו על הגדול, כדי להשפילו, כענין שנאמר (איוב יב, יג) משגיא לגויים ויאבדם\". ועוד שם לפרק ט, פסוק כד: \"וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן. מכאן שחם הוא הקטן, אלא שהקדימו, כדי להרבות מפלתו\".", + "חלוקה זו של פילון לשלשת בני נח, לטוב ולרע ולבינוני, נמצאת גם בשו\"ת לעיל ובספרו \"על הפכחון\", ששֵם הוא סמל לאיש העומד במדריגה הגבוהה ביותר, ושאין לו שום חלק ונחלה בעסקי הגוף והחומר, ושכָּל חייו מוקדשים לענייני אלהות (על הפכחון, נח; סו). ויפת הוא הבינוני, יש לו מטוב העולם הזה, אבל עליו לשַכְלֵל מעשיו ולשכון באהלי שם (שו\"ת ב, עו; על הפכחון, סז), וחָם הוא סמל הרע, שהוא \"חום\" הרע המפתה לחטא (על הפכחון, מד-מט).", + "לדברי פילון על טִבעם של בני נח, ישנה מקבילה במדרש הנעלם (כא, ע\"ב): \"ויולד נח שלשה בנים. תאני רב כרוספדאי, אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה להיות לו לעזר בעבודת בוראו, והיא הנקראת שֵם. והנהגת התאוה והיצר הרע, המנהג והמחמם את הגוף בדבר עבירות והיא הנקראת חם. והנהגת היצר טוב, המנהיג את האדם בכל טוב וליַפות מעשיו בתורה וביראת השם, והיא הנקראת יפת\"", + "וחלוקה כעין זו גם באברבנאל: \"לפי שחיי האדם כמו שכתבו החכמים, הם ג': אם חיים בהמיים, הנוטים אל התאוות הגשמיות ממאכל ומשתה ומשגל, כדרך הבהמות ועובדי אדמה; ואם חיים מדיניים, שהם כפי הנאה והמעלה בהנהגת האדם עצמו וביתו ומדינתו בהסתפקות וביושר המשפט; ואם חיים שכליים, אשר הם כפי העיון השכלי והחקירה המדעית. והנה חם הוא המורה על החיים הבהמיים, ולכן ראה את ערות אביו וכו'; והיה יפת מורה על החיים הנאים כפי המעלה והמוסר והכבוד, ולכן התעורר לכסות ערות אביו וכו'; ואמנם שם מורה על החיים המדעיים, כי היתה מלאכתו דרישת החכמות וחקירתה וכו'. ואתה תראה, איך נמצאים סגולות שלשת האבות האלה באומות הבאות מהם, והם: כי מחם בא כוש ומצרים ופוט וכנען, שהם כלם עד היום וכו' שטופים בזמה ונמשכים אחרי התאות הבהמיות וכו'; ואמנם בני יפת, שמהם באו היונים והרומים, מה נאים מעשיהם של אומה זו ומנהגם ומדיניותם ואופני הנהגתם ובגבורותיהם, וכלם יפי תאר ויפי מראה וכו'; ועל כלם כגבוה שמים על הארץ גבהה חכמת בני ישראל ואשר כבוד ה' עליהם וכו\"' (אברבנאל בראשית י, א)." + ], + [ + "מדוע (יצאו) מיפת הכתים הרודיים ואיי הגויים?", + "כי (שמו של יפת) מתפרש \"רֹוחַב\", כי התעַצם בגודלו ובמימדיו ושוב אין הוא מחזיק בחֵלק אחד מאותם (איזורים) שהטבע ייחדם להנאת האדם, (דהיינו) היבשה, אלא הוא (יפת) עובר ל(חֵלק) אחר, אל הים ואל האיים שבּוֹ. זהו פשוטו של מקרא.*שו\"ת בראשית ב, פ
___________
", + "המסורה שבפילון, שיפת הוא \"רוחב\", נמצאת גם בתרגומים לפסוק ט, כז: \"ישפר ה' תחומיה דיפת\" (תרגום יב\"ע וירושלמי השלם). ובמדרש לקח טוב: \"יפת אלקים ליפת, על שם יפת הרחיב לו הקב\"ה, לשון ארמי הוא, פותיה הרחיבו\", וברש\"י: \"מתורגם יפת ירחיב\".", + "ונמצא גם במפרשי ימי הביניים: \"ופי' יפת וכו' הוא כמו ירחיב\" (ראב\"ע), \"וברך יפת בהרחבת הגבול\" (רמב\"ן), \"יפת אלהים ליפת מתרגמינן ירחיב וכו', האלקים ירחיב את גבולו\" (רד\"ק, ואבן ג'נאח בספר השרשים שרש פתה). וברבינו בחיי: \"ברך יפת בהרחבת הגבול, ותרגום כי ירחיב (דברים יב, כ) ארי יפתי, כי עוד היום בני יפת עמים רבים אין מספר וארצותיהם רבות ורחבות\"." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מדוע הוליד כוש את נמרוד, שהחל להיות \"צייד גדול\" לפני ה': \"על כן יאמרו כנמרוד ענק־ציד לפני אלהים\" ?349 בשבעים: ענק ציד לפני ה' אלקים, על כן יאמרו כנמרוד ענק ציד לפני אלקים. ואילו במסורה: \"הוא היה גבור ציד לפני ה', על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה'\".", + "...באמת, מי שלהוט אחרי דברים ארציים ונפסדים, נלחם תמיד ועורך קרבות נגד עניינים שמימיים ותכונות נפלאות וראויות לשבח, ובונה חומות ומגדָלים עלי־אדמות נגד השמים. אולם, דברים הנמצאים כאן (בארץ), נוגדים את העניינים שָׁם (בשמים), לפיכך יפה350 מילולי: לא לחינם. מ. אמר (הכתוב): \"הוא היה ענק נגד אלהים\"351 פילון מקצר כאן את המקרא. ועוד, \"לפני\" מתורגם בשבעים: ἐναντίον, שהוראתו ביוונית כפולה: \"לפני\" או \"נגד\". השבעים נתכוונו כאן ל\"לפני\", אלא שפילון מוציא את הטקסט היוני מידי פשוטו לצורך דרשתו. ראה בראשית ו, יג שו\"ת בראשית א, ק; ג, כד שו\"ת בראשית א, נז, גם שם הוא עושה כן., דבר המורֶה בבירור על התנגדות לאלהות, כי האיש החוטא אינו אלא צר ואויב המתקומם נגד ה'. על כן (משַמֵש נמרוד) כמָשָל, כי כל מי שמַרבה לפשוע, חייב להתייחס352 ראה הערתו של מרקוס כאן. אליו (=אל נמרוד) כאֶל ראש ושליט ראשון, וזה \"אשר הם אומרים כנמרוד\"...*שו\"ת בראשית ב, פב
___________
", + "במקום אחר כותב פילון על נמרוד: \"נמרוד היה הראשון שהחל במעשה הבגידה האיום. כי המחוקק אומר: \"הוא החל להיות ענק על הארץ\". והשם \"נמרוד\" מתרגם \"בגידה\". ולא דַי היה לנפש נִקלה זו לעמוד מן הצד, אלא היא ערקה אל (מחנה) האויב, והרימה נֶשק נגד ידידיה\" (על הנפילים, סו).", + "לפי מדרשו של פילון, שמוֹ היה נמרוד, משום שבָּגַד, כלומר, מרד בה' ועזב את דרכו. ולפי חז\"ל, ידע נמרוד את ה', אלא שנתכוון למרוד בו. וזה מתאים לענין הבגידה שייחסה פילון לנמרוד. וזה לשון חז\"ל: \"ואם לא תשמעו (ויקרא כו, יד), מה תלמוד לומר? אין לי אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו. וכן הוא אומר כנמרוד גבור ציד, שאין ת\"ל \"לפני ה\"', אלא זה שהוא יודע את רבונו ומתכוון למרוד בו. וכן הוא אומר ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (בראשית יג, יג), שאין תלמוד לומר \"לה\"', אלא אלו שיודעים את רבונו ומתכוין למרוד בו\" (ספרא בחוקותי ב, ב).", + "ובגמרא, בפי רב ושמואל: \"ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו\" (עירובין נג, א), ובפי ר' יוחנן בן זכאי (פסחים צד, ב). ובמדרש: \"אז הוחל לקרוא בשם ה' (בראשית ד, כו), א\"ר סימון, בג' מקומות נאמר כלשון הזה לשון מרד, אז הוחל לקרא בשם ה', ויהי כי החל האדם (שם ו, א), הוא החל להיות גבור בארץ (שם י, ח). איתיבון, והכתיב וזה החלם לעשות (שם יא, ו), אמר להם קיפח על ראשו של נמרוד ואמר זה המרידן עלי\" (ב\"ר כג, ז; כו, ד).", + "ובמדרש בראשית זוטא (לר' שמואל מסנות) מביא מת\"א353 תרגום ארמי. וראה הערת ר' חנוך ילון, \"סיני\", נג, תמוז-אב תשכ\"ג, עמ' רעח, שהוא ה\"פשיטא\".: \"הוא הוה סרור ומרוד בבני אינשי, עביד עובדין בישין ומרגיז קדם ה', בגין כן אתקריו שומיהון דרשיעייא סרוריא ומורודייא, דעברין על פיקודייא דה' ברשוע בעלמא הדין, כשמיה דנמרוד רשיעייא\".", + "ואשר למסורה שבפילון, המכוונת לנמרוד, שהיה \"בונה חומות ומגדלים עלי אדמות נגד השמים\", מוצאים אנו דוגמתם במדרשי רז\"ל: \"אמר נמרוד לעמו, בואו ונבנה לנו עיר גדולה ונשב שם בתוכה וכו' ונבנה מגדל גדול בתוכה ונעלה לשמים, לפי שאין כחו של הקב\"ה אלא במים, ונקנה לנו שם גדול בארץ, שנאמר (שם יא, ד) ונעשה לנו שם\" (פרקי דרבי אליעזר, כד; מה\"ג לבראשית יא, ג)354 ובראב\"ע: \"וטעם לפני ה', שהיה בונה מזבחות ומעלה אותם החיות לשֵם עולה לשם\". וכבר כתב עליו הרמב\"ן: \"ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה, והנכון בעיני וכו' ואחר כך יצא אל אשור ועשה כרצונו והגדיל ובנה שם ערים בצורות בתקפו ובגבורתו\" וכו'.." + ] + ], + [], + [], + [], + [], + [ + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מהו: \"אני ה' אלהים1 במסורה, וכן ב\"מי היורש\" דלהלן, רק \"ה'\", ועי' מרקוס הע' a. אשר הוצאתיך מארץ2 כן בשבעים, ובמסורה: \"מאוּר\". כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה\"?", + "פשוטו (של מקרא) ברור. אך כדי לשַעֵר את מובנו (של הפסוק), יש לפרש זאת כדלהלן: \"ארץ כשדים\" מסמלת שיטה מתימטית, שהאיצטגנינות מהווה חֵלק ממנה, ולא לשוא עמֵלים הכשדים במדע זה ללא־הרף. אי לזאת, הוא (ה') מעניק לחכם שתי מתנות: האחת, הוא מוציאו מדיעותיהם הכוזבות של הכשדים, שקשה לתפסן ולהבינן, ובנוסף הן הן הגורמות לרעות הגדולות וחוסר יראת שמים, היות והן מייחסות לברואים את כוחות היוצר, ומפַתות לכַבֵּד ולעבוד את יצורי העולם, תחת אלהים - בורא העולם. ועוד, הוא (ה') מעניק לו חכמה נושאת פרי, לה הוא קורא בשמה הסמלי \"ארץ\". והאב מראֶה, שהחכמה והמוסריות הן קבועות ללא־שינוי או פנייה, כי לא יאה לאלהים להראות את אשר באפשרותו לקלוט זעזועים ושינויים, שכֵּן חובה על הנגלָה להישאר ביציבות וללא־שינוי, ואילו זה אשר ניתן לשינוי, ודרכו לפרוץ ולצאת, - לא יזכה לגילוי אלהי אמיתי.*שו\"ת בראשית ג, א
___________
", + "הכתוב מונה כאן שתי פעולות: האחת, שה' מוציא את אברהם מאור כשדים: והשנית, שהוא נותן לו את הארץ, שמבחינה אלגורית היא החכמה, הנקראת בשם הסמלי \"ארץ\", מפני שהיא קבועה וללא־שינוי, כשם שהארץ קבועה.", + "ארץ כשדים מסמלת את האיצטגנינות, ולכן, הוצאתו של אברהם מארץ כשדים היא למעשה הוצאתו מחכמות הכשדים, שהן מקור הרעות, שהאחת מהן היא האיצטגנינות.", + "פירוש כעין זה, שהקב\"ה הוציא את אברהם מן האיצטגנינות שלו, נמצא בחז\"ל על פסוק טו, ה: \"אמר ר' יהודה אמר רב, מנין שאין מזל לישראל? שנאמר ויוצא אותו החוצה. אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבונו של עולם, בן ביתי יורש אותי? אמר לו לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו, רבש\"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו, צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל\" (שבת קנו, א; נדרים לב, א). \"ויוצא אותו החוצה וכו'. רבנין אמרי, נביא אתה, ואין את אסטרולוג, שנאמר ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא (בראשית כ, ז), בימי ירמיהו בקשו ישראל לבא לידי מידה זו ולא הניח להם הקב\"ה, הה\"ד כה אמר ה' וגו' ומאותות השמים לא תחתו וגו' (ירמיה י, ב), כבר אברהם אביכם ביקש לבא לידי מדה זו ולא הנחתי אותו\" (ב\"ר מד, יב). ועיין יומא כח, ב. וראה גם להלן בביאור לבראשית יז, ה שו\"ת בראשית ג, מג מ\"על שינוי השמות\", סו, על מידת האיצטגנינות שהיתה באברהם.", + "גם הרמב\"ם כותב, שאלהי הכשדים היו הכוכבים והמזלות: \"ידוע שאברהם אבינו ע\"ה גדל באמונת הצאב\"ה ודעתם, שאין אלוה רק הכוכבים. וכשאודיעך בפרק הזה ספריהם הנמצאים עתה בידינו, אשר נעתקו ללשון העֲרָב, ודברי הימים שלהם הקדומים, ואגלה לך דעתם מהם ועניניהם, יתבאר לך אמרם בביאור, שהכוכבים הם האלוֹהוֹת ושהשמש הוא האלוה הגדול, וכן אמרו עוד ששאר הכוכבים החמשה אלוֹהוֹת\" (מורה נבוכים ג, כט). ובמקום אחר: \"לפי שעובדי עבודת כוכבים נחלקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר\"ל להביט אל המזלות הצומחין לצורך מלאכתם להוריד הרוחניות בהן, ושאר אותן שטויות שמטנפין השכל, כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא, וזאת עבודת כוכבים ממש. והחלק השני הן שעובדין לאותן הצורות הידועות, כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד, וכן הן רוב עובדי כוכבים\" (פירוש המשניות להרמב\"ם, חולין, פרק א).", + "יציאתו של אברהם מאור כשדים ומחכמת האיצטגנינות, ללכת אל הארץ, מתפרשת על־ידי פילון באלגוריות שונות:", + "\"הצאצא הקדום ביותר של העם הישראלי, היה כשדי בנו של איצטגנין, מן המבַלים את חייהם במדע זה, הסוברים שהכוכבים וכל השמים והעולם אֵלים הם, ואומרים שמאֵלה יוצאים הרע והטוב לכל אחד ואחד, ומניחים שלא קיימת עילה כלשהיא מחוץ לעניינים המוחשיים. מה יכול להיות נורא יותר, ומה ראוי להצביע ביֶתֶר בהירות על שיפלות בַּנפש, אשר מתוך ידיעתם של העצָמים הרבים, המשניים והנבראים, מגיעה הנפש לידי חוסר־ ידיעה של האחד, הקדמון, הבלתי־נברא ובורא הכל, על כל מעלותיו אלו ורבבות נוספות. והוא (אברהם) שָׂם לבו לכל אלה, נחה עליו הרוח ועזב את ארצו ומולדתו ובית אביו, כי הוא ידע, שאם יתעַכֵּב, יִשהוּ בקרבו מדוחי אמונת האלילות, ולא יוכל להתקין עצמו לגילוי ה\"אחד\", שהוא לבדו צור עולמים ואבי־הכל, בין שהוא שִׂכלי ובין שהוא חושני. אך אם יעקור (ממקומו), אזי גם המדוּחים ייעקרו ממוחו, והאמונה האמיתית תמַלֵא את מקום (האמונה) הכוזבת. ועם זאת, דברי האלהים הבעירו את התשוקה אשר השתוקק לדעת את ה\"אחד\", וכשהם מדריכים אותו, הוא יָצָא לדרוש את האלהים בהתלהבות ללא מעצור, ולא הירפּה עד שבָּא לידי הכָּרה ברורה יותר, לא של המהות -שהרי אין הדברי אפשרי- אלא את מציאותו והשגחתו\" (על המידות הטובות, ריב-רטו).", + "הכָּרָה זו בבוראו לא באה מאליה, אלא שהיא תלויה בדרך החקירה, שעל האדם לחקור את מה שקרוב אליו, ואַל לו לעסוק בחקירת גרמי השמים הגבוהים ממנו: \"ולפיכך, לאחר שתרח עזב את ארץ כשדים, נאמר שהיגר לחרן ולקח עמו את בנו אברהם ובני ביתו (בראשית יא, לא). (העניין נאמר) לא על מנת שנלמד, כמו מהיסטוריון, שמספר אנשים היגרו, עזבו את ארץ מולדתם, והשתקעו באדמת נֵכר כבמולדת, - אלא על מנת שלא יוזנח לֶקח מועיל ביותר לחיים והולם ביותר לאנושות. ומהו? - הכשדים מחַד חוזים בכוכבים, ויושבי חרן מאידך מתעסקים במקום החושים3 פילון דורש כאן מדרש־שֵמות, ש\"חרן\" פירושו \"חושים\"., לפיכך דבַר הקודש אומר לחוקר ענייני הטבע: מדוע תדרוש בשמש אם רחבה אמה, או שהיא גדולה מן הארץ כולה, או אף גדולה הימנה? ומה (תחקור) באור הירח, אם נגהו מושאָל או שמא הוא זוהֵר באורו העצמי? ומה (תחקור) בטיבם של שאר הכוכבים וסיבוביהם, או השפעתם זה על זה, וכן גם (השפעתם) על אשר בארץ? מדוע תקַפֵּץ מֵעַל לעננים אף על פי שאתה מהלך עֲלי־ אדמוֹת? ומדוע כשאתה משריש בקרקע, אתה אומר שביכולתך להשיג את אשר באוויר העליון?4 האתר. מ. וכיצד תעיז לקבוע את הבלתי־קבוע? ומדוע אתה טרוד בעיסקי־עליון שאינם חובתך? ומדוע תצפה בכוכבים ותעסוק בתורתם?5 אסטרונומיה. מ. ידידי, אל תסתכל במה שהוא גבוה ונישא ממך, אלא בקרוב אליך. ומוטב אף שתבדוק עצמך בלי משוא פנים\" (על החלומות א, נב-נד).", + "את המדריגות השונות, בהם הלך אברהם עד שהגיע להכָּרַת הבורא, מחלק פילון לשלשה: יציאתו מן האיצטגנינות; חקירתו העצמית הפנימית ויציאתו מחוץ לעניינים החושניים והגופניים, ואחר כך ההליכה לקראת ההכָּרָה האלקית:", + "\"וכך, השֵׂכל, עובר תוך זמן קצר ומגיע אל אבי היראה והקדוּשה, לאחר שהתרחק תחילה מהאיצטגנינות, שהשיאתו לראות בעולם - אלהים קדמון, תחת (לראותו) יצירה של האלהים הקדמון, ובמסילות הכוכבים ותנועותיהם - סיבות למזלם הרע של בני אדם והיפוכו מזלם הטוב. ולאחר מכן, יִפנֶה לבחינת עצמו, ויתפלסף בנוגע לענייניו הוא; ענייני הגוף, החושים והדיבור, וכפי שאומר המשורר, יבוא לידי הכָּרָה ש\"הטוב והרע קיימים באולמיך\"6 הומירוס, אודיסייה, ד שצב.. ולאחר מכן יפלס דרך (המתחילה) מעצמו, תוך תקווה להכיר דרכָּהּ את אבי־ הכל, שאין לשערו ולהגיע לחקרו. ולאחר שלמד בקפדנות את עצמו, יזכה במהרה (להכיר) את האֵל, ואז לא ישהה עוד ב\"חרן\", באיברי החושים, אלא יִפנֶה לעצמיותו. אמנם, אי־ אפשר לַשָרוּי בחושניות יותר מאשר ברוחניות, להגיע לידי התבוננות ב\"קיים\" (באמת)\" (על הגירת אברהם, קצד-קצה).", + "\"וביניהם היה אברהם, שהתקדם והשתכלל בתפיסת ההכָּרָה הנשגבה, וככל שהוסיף דעת כן נואש מעצמו יותר, למען יגיע לידיעה מדוייקת בנוגע ל\"קיים\" באמת. וזה טִבעו של עניין: כל המרבה להבין את עצמו יִרבה להתייאש, היות והולכים ונגלים לפניו אפסותה המוחלטת של הבריאה, וכל הנואש מעצמו יודע את ה\"קיים\" (באמת)\" (על החלומות א, ס).", + "\"ביושר נאמר: \"והוציא אותו החוצה\" (בראשית טו, ה), מְאֲסורים גופניים, ממאוּרות החושים, ומהתחכמויות דבר שקר. ומעל לכל (הוציאו) מרשות עצמו, ומן ההנחה שהוא הוגה ומתבונן מכוחו וסמכותו שלו\" (מי היורש דברי אלקים, פה).", + "\"ויפה נאמר: \"והאמונה נחשבה לו לצדקה\" (בראשית טו, ו). אין דבר צדיק יותר מאשר לתת אימון מָלֵא ומושלם באֵל לבדו. אך מפני חוסר האמונה של מרביתינו, נחשב מעשה צודק זה על־פי דרך הטבע, כיוצא דופן. ודבר־הקודש נוזף בנו ואומר, שבין בני האדם, מעשה מופלא הוא להשָעֵן בחָזקה וללא פנייה על ה\"קיים\" לבדו, שכֵּן אין להם נחלה בטובות שאין עמן זיוף, אך באמת המשפט, אין זה מעשה מופלא, אלא רק מעשה צדקה. \"ואמר אליו\" -אומר הכתוב- \"אני ה' אשר הוצאתיך מארץ כשדים כדי לתת לך את הארץ הזאת לרשתה\", ומשפט זה אינו מציג רק הבטחה, אלא גם אישור להבטחות קודמות, הטוב שהוענק בעָבַר היה אם כן היציאה מתורת השמים7 מטאורולוגיה. מ. הכשדית, המורָה שהעולם מוּשָׂג לא כמעשה אלהים אלא כאלהים; שניתן לחַשֵב (מראש) את החיובי והשלילי לכל בני־קיימא, לפי מערך־הכוכבים ומהלכם, ובזה גם תלויה לידת הטוב והרע. - ותנועה מאוזנת וערוכה זו של גרמי השמים, הוכיחה לקהֵי־החושים לדַבֵּר דברי הבאי, והרי השם \"כשדים\" מתאים בתרגומו ל\"איזוּן\". הטוב החדש הוא לרשת חכמה שאינה מושגת בחושים, הנתפשת בשֵׂכל הטהור ביותר, ובאמצעותה מתחזקת הטובה שבהתנחלויות, לאחר שהנפש היגרה מתורת הכוכבים5 אסטרונומיה. מ. לתורת הטבע8 פיסיולוגיה. מ., מן ההשערה המפקפקת לתפיסה מובטחת, ואם לומר במדוייק, מן הנוצר - אל הבלתי־נוצר; מן העולם - אל יוצרו ואביו. הנבואות אומרות אם כן, שדיעות הכשדים נתנו אימונם בשמים, ואילו המהגר משׁם (שָׂם מבטחו) ברוכב השמים הנוהג בכל העולם - בָּאֵל8* זֹהר לך לך צ, ב: \"והאמין בה' - אתדבק לעילא ולא אתדבק לתתא; והאמין בה' - ולא בככביא ומזלי\".. אכן, יפה היא הנחלה. ייתכן שהיא גדולה מיכולתו של המקבל, אך ראוייה ביותר לגדולתו של המעניק\" (מי היורש דברי אלקים, צד-צט)." + ], + [ + "מדוע אומר (אברהם): \"אדני, במה אדע כי אירשנה\"?", + "הוא מבקש אות להכָּרַת ההבטחה. אך שני עניינים ראויים לתשומת לב: (האחד), שהוא נטייתו של השֵכל להאמין באלהים על סמך דברים שנאמרו מראש; ו(השני), לחפוץ בתאווה ללא גבול, שלא יחסרו אותות כל־שהם, מהם יוודע באופן מוחש, שההבטחה תישמר. ואליו (אל ה') שהבטיחו, הוא (רוחש) יראת כבוד, כשהוא אומר, \"אדני\". \"כי יודע אני\" הוא אומר \"שאתה האדון ומושל בכל, וראוי לַכֹּל, ואין לפניך חוסר יכולת. וגם אם אני מאמין בהבטחתך, אני נכסף ומשתוקק להשיג מיד, לפחות איזה אות ברור שיורֶה על מילוי (ההבטחה), אם לא (את ההבטחה) במלואה. ואף על פי שהגעתי אל אותו שׂיא השלימות, אין ביכולתי לעצור תמיד דחָפים ותשוקות, וכשאני רואה או שומע איזו טובה, אני קָרֵב אליה לאט ולא מיד. לפיכך אני תפילה, שתורֵני דעת, בה אבין את העתידות\".*שו\"ת בראשית ג, ב
___________
", + "לדברי פילון, הכיר אברהם שה' הוא האדון ומושל בַכּׂל ואין דבר נעלם ממנו. דבריו אלה תואמים את דברי ר' יוחנן בשם רשב\"י, שנאמרו על פסוק זה: \"אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, מיום שברא הקב\"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב\"ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר ויאמר אדני אלהים\" (ברכות ז, ב). שיטה זו של פילון וחז\"ל היא כנגד השיטה היוונית, שלפיה ה' רק ברא את העולם (עבר), ולפי חז\"ל ופילון, ה' הוא גם המשגיח והאדון (הווה), ושקיימת השגחה פרטית.", + "לדברי פילון בשו\"ת זו, מבקש אברהם אות להכָּרַת ההבטחה, אבל היתה לאברהם אמונה בהבטחת ה', ולא היו לו ספיקות בזה. הוא לא ביקש שהארץ תינתן לו מיד, אלא בהיותו בשר ודם מלא דחפים ותשוקות, רצה לדעת באופן מוחש שההבטחה תישמר.", + "בפירוש תיבת \"במה\", נחלקו בחז\"ל על כוונתו של אברהם בשאלתו זו. \"ר' חמא בר חנינא אמר, לא כקורא תיגר, אלא אמר לו באי זה זכות\" (ב\"ר מד, יד). וכן במדרש אגדה: \"אמר לו באיזה זכות יזכו בנַי לירש את הארץ? השיבו הקב\"ה בזכות הקרבנות\". \"במה אידע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע, שמא ח\"ו ישראל חוטאים לפניך, ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו לאו. אמר לפניו, רבש\"ע, במה אידע? אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו\"' (מגילה לא, ב). דברי הגמרא במגילה קרובים לדברי פילון, שאברהם ביקש אות ש\"ההבטחה תישָמֵר\".", + "וכן יש ממפרשי ימי הביניים, שדרשו את הפסוק לזכותו של אברהם: האברבנאל (בתשובה לשאלה יא): \"במה אדע כי אירשנה, ו\"כי\" במקום הזה ישמש על הזמן וכו', במה אדע ואשיג מתי אירשנה. או נפרש מלת \"כי\" במקום \"אם\", ויאמר במה אדע אם אירשנה אני בעצמו או ירשנה זרעי אחרי\". וברמב\"ן: \"במה אידע כי אירשנה, ואינה כשאלת מה האות וכו', אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו כנענים תשובה\".", + "אבל לפי השיטה השנייה שבחז\"ל, נראו דברי אברהם באוֹר שלילי: \"מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים וכו'? ושמואל אמר, מפני שהפריז על מדותיו של הקב\"ה, שנאמר במה אדע כי אירשנה\" (נדרים לב, א). \"ועל שאמר דבר שלא כהוגן ירדו בניו למצרים, שנאמר ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אירשנה, בשכר אותה התמהה ירדו בניו למצרים\" (סדר אליהו זוטא, פרק ב). \"במה אדע כי אירשנה, אמר לו הקב\"ה, אברהם, כל העולם כולו בדבורי הוא עומד, ואין אתה מאמין בדברי, אלא אתה אומר במה אדע כי אירשנה?! חייך שני פעמים ידוע תדע כי גר, שנאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך\" (פדר\"א, מח). וביותר מודגש הדבר במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: \"הרהר בלבו ואמר כיצד אירשנה, ולא האמין בדבריו של הקב\"ה, אלא שאמר במה אדע כי אירשנה, מלמד שקרא תיגר\" (מה\"ג על אתר).", + "והנה במקום אחר בכתביו מביא פילון את שתי השיטות, כפי שנחלקו עליהן בחז\"ל, ואת השיטה השנייה מביא כנראה בשם \"יש אומרים\", ופילון נוטה לשיטה הראשונה, שאברהם ביקש לדעת את הדרך בה יארע הדבר:", + "\"לא די לאוהב החכמה לצפות לתקוות טובות ונפלאות נצורות מן הנבואות, שכֵּן אם לא ידע מהי הדרך בה תפול ירושתו בחלקו, אזי יחוש עצמו שלא בנוח. כי צמא הוא לדעת ולא ירווה. לכן הוא שואל ואומר: \"אדוני, במה אדע כי אירשנה\". יתכן שאֵי־מִי יאמר, שהעניין נוגד לעובדה שהאמין (בה'), כי המפקפק מחפש דרך, ואילו המאמין שוב אינו מבקש דבר. אם כן יש לטעון, שיש כאן גם חיפוש דרך וגם אמונה, אך לא בנוגע לאותו העניין, ולהיפך הרחק מכך! מחד, הוא האמין שינחל בַּחכמה, אך מאידך, רק ביקש את הדרך בה יארע הדבר. הוא תפס במלואו שהדבר אכן יתרחש, תודות להבטחות האלהיות\" (מי היורש דברי אלקים, ק-קא)." + ], + [ + "מדוע הוא אומר: \"קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור ויונה9 כך בשבעים περιστεράν - יונה, ובמסורה: \"גוזל\". בפרקי דרבי אליעזר, כח: \"וגוזל בן יונה הניח חיים\". ובספר השרשים לאבן ג'נאח, שרש גזל: \"ותור וגוזל, הוא בן יונה\".\"? הוא מזכיר חמשח בעלי חיים הקרבים על מזבח ה'. והם נחלקים לקרבנות אלה: שלושה מן היבשה: פר (=עגלה) ועז ובקר (=איל)10 פילון משתמש כאן לפעמים בלשון הכתוב: \"עגלה, עז, איל\", ולפעמים בסוג החי הכללי: \"פר, בקר\", או \"כבש\". ובקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא: \"פר אחד בן בקר, איל אחד כבש אחד\". ובבמדבר רבה יד, יא ההשוואה בין קרבנות הנשיאים לקרבנותיו של אברהם: \"פר כנגד עגלה, איל כנגד איל משולש, כבש אחד כנגד תור וגוזל\".; ושנים מן העופות: תור ויונה. אמנם (הכתוב) משבֵּחַ11 או: שָׁר. מ., שהקרבנות הקבועים החלו באב הקדמון (אברהם), שהוא גם ראשית האומה. אך במקום \"הָבֵא אֵלַי\", יפה נאמר \"קה לי\", כי אין דבר השייך באמת לנברא עצמו, אלא הכל מתת־ אלהים הוא וחסדיו, וטוֹב12 אהוב, מוצא חן. מ. הוא לפני (אלקים), שאדם, לאחר שקיבל דבר־מה, ישוב ויודה בכל לבו ונפשו. והוא מצווה לקחת מכל בהמה ובהמה בת שלוש, הואיל והמספר שלוש הוא מָלֵא ושָלֵם, המכיל תחילה אמצע וסוף13 פירוש זה מביא פילון גם במקום אחר: \"כולם בני שלוש, ונקבעו (כך) בהתאם למספר השלם (שלוש), שיש לו תחילה אמצע וסוף\" (מי היורש דברי אלקים, קכו).. אך יש לתהות, מדוע הוא כולל בשלושת הבהמות שתי נקבות: העגלה והעז, וזָכָר אחד: האיל. האין זאת, כי הפר (= העגלה) והעז קרֵבים עבור החטאים, והכבש (=האיל) לא? ולחטוא מקורו בחוּלשה, והנקבה חֲלשה היא14 ראה להלן שמות יב, ה שו\"ת שמות א, ח..", + "עד כאן נאה ויאה לומר תחילה. אך לא נעלם ממני, שכָּל אלה מהווים לאנשים ריקים ומזידים גורם לשלילת כתבי־הקודש ולפיטפוטי סרק (אודותיהם)15 ראה גם להלן לפסוק טו, יא שו\"ת בראשית ג, ח.. הם טוענים, איפוא, כי סיפור זה איננו תיאור הקרבן16 כלומר, שאין בו משום סמליות, שעליה דן פילון בפיסקה זו ובשו\"ת ג, ה; ג, ו; ג, ח וגם בסעיפים רבים ב\"מי היורש דברי אלקים\"., הבָּא לידי ביטוי בחלוקת החיות וביתוּרן, וכן בבדיקת הקרביים17 הראִייה בכבדו של הקרבן היתה ממנהגם של עמים רבים, כגון הבבלים היוונים והרומים. יחזקאל הנביא הזכיר מנהגם זה: \"כי עמד מלך בבל וגו' ראה בכבד\" (כא, כו). ראה גם להלן בראשית טו, יא שו\"ת בראשית ג, ח.. הם אומרים, שהמקרה אשר אירע להם18 כלומר, שלפיד האש עבר בין הגזרים (בראשית טו, יז). מעיד על מִקריוּת, והופעתה של דמות בזמן המתאים19 ולא היתה אש מאת ה', כמו במלכים־א יח, לח.. ונראה, שאנשים כגון אלה, הם הדנים ומעריכים את השלם על־פי חֵלק הימנו, ולא להפך, את החֵלק על־פי השלם. כי רק כך טוב שיבחנו כל הדברים, גם שמות וגם עצָמים.", + "אם כן, התורה היא, במובן־מה, יצירה אחידה שיש להשקיף עליה כל־ כולה בעינים פקוחות, ולהקיף את כוונות הכתוב כולו כאחד, באופן מדוייק ברור ואמיתי, מבלי לנפץ את השלימות20 הרמוניה. מ. ולפרֵק את האחדות. כי ברגע שחסר לַ(פרטים) המַּבָּט בשלימותו, הרי הם נראים כדבר־מה שונֶה בצורתו ובמינו. ובכן, מהי כוונתה הראשונה של התורה? - דעת, וכל אשר מתאר בד־בבד גם תופעות של דעת. מכיוון שהקרבת הקרבנות משמעה השערה ומחשבה בעיתה, הירהורים וכל דעת. ועקבות האמת לא רק מתגלות על ידן, אלא גם נסתרות. כשם שהאהבה חולפת על־ידי חֶלקת־לשון, ותכונות מקוריות ובדוקות (חולפות בגלל) עניינים מוזרים ובלתי־בדוקים.", + "וטִבעם של חמשת בעלי החיים הנזכרים מתייחס לחלקי העולם כולו. הפר (=העגלה) לארץ, כי בו הורשים ועובדים אדמה. העז למים, וכך נקראת החיה, בשל הריצה והקפיצה שהיא מפזזת21 פילון מבסס אטימולוגיה זו על שעשוע מלים יווני, דהיינו, αἴξ = \"עז\" ו־αἴξω העתיד של ἀίσσω = \"לירות\" או \"לנוע במהירות\" (ראה מרקוס, הערה k, עמ' 179)., והמים אף הם פוחזים. והראיה לכך הם זרמי הנהרות, רוחב הים ומרחביו ושטף הים. האיל - לאויר, כי הוא עַז ביותר ומלא חיים, ולכן הוא הנפש המועילה ביותר, ומבל בעלי החיים האיל הוא המסייע ביותר לבני אדם, בזכות הלבוש שהוא מסַפֵּק להם. ונראה, שמטעמים אלה הוא (האלקים) מצַווה אותו לקחת את הנקבות -את העז והעגלה- ראשונות, מפני ששני היסודות, הארץ והמים, הם חמריים וכביכול נקביים, בעוד שהשלישי -האיל- זָכָר הוא. הרי האוויר, או במובן־מה הרוח, נהפך לזָכָר, כי הטבע בכללו נחלק, חלקו לחומר, חלקו לארץ וחלקו למים, ואלה נִקביים מטבעם, בעוד שהאוויר הדומה לרוח גם (מתייחס) לרוח מלא־ החיים, והוא זָכָר, כפי שאמרתי. ולפיכך יש לכַנות כזבר את הסיבה המניעה והפועלת, וכנקבה את המוּנַע (על־ידי אחרים) ומקבל (הפעולה).", + "כל השמים במלואם ידועים לְצפרים - לתור וליונה, וחם נחלקים ונפרדים לגלגל כוכבי הלֶכת ו(גלגל) כוכבי השֶבת. אם כן, היונה מוקדשת לכוכבי הלֶכת, כי היא יצור מבוּיית22 בן־בית. ומאולף. וכוכבי הלֶכת אף הם מוכָּרים לנו ביותר, כביכול נמצאים במקום מקורב בסמוך לארץ ואוהדים (לנו). ולעומת זאת, התור (מוקדש) לכוכבי השֶבת, כי יצור זה אוהב בדידות, ומשתמט מלהצטרף ומלהתערב בלהָקים. וצבא כוכבי השֶבת רחוק הוא, בסוף העולם, בקצה הטבע. ושני סוגי הצפרים הוּשוו לשני כוחות השמים23 ראה גם להלן בראשית טו, י שו\"ת בראשית ג, ו..*שו\"ת בראשית ג, ג
___________
", + "לפי פילון, היה אברהם הראשון שתיקן את הקרבנות, שנקבעו אחר כך לדורות. גם חז\"ל דרשו, שבברית בין הבתרים גילה הקב\"ה לאברהם את סדר הקרבנות, ואברהם היה הראשון שהקריב קרבנות כסדר הקרבתם בבית המקדש: \"הראהו בית המקדש וסדר קרבנות, שנאמר קחה לי עגלה משולשת וגו\"' (מכילתא יתרו, פ\"ט). \"ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה (בראשית טו, ח), אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע, שמא ח\"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו, לאו. אמר לפניו, רבש\"ע, במה אדע? אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו'. אמר לפניו, רבש\"ע, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהם מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם\" (מגילה לא, ב; תענית כז, ב). \"ארבעה דברים הראה הקב\"ה לאברהם אבינו, תורה וקרבנות\" וכו' (פס\"ר, טו; פסדר\"כ, ה (מב, ב); שמו\"ר נא, ז; ת\"ה פקודי, ה). \"ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וכו', הראה לו שלשה מיני פרים ושלשה מיני שעירים ושלשה מיני אילים. ג' מיני פרים, פר יום הכיפורים ופר הבא על כל המצוות ועגלה ערופה; ג' מיני שעירים, שעירי רגלים, שעירי ראשי חדשים ושעירה שליחיד; ג' מיני אילים, אשם וודאי, אשם תלוי וכבשה שליחיד\" (ב\"ר מד, יד). ההבדל בין פילון ומדרשי חז\"ל הוא, שחז\"ל מפרשים עגלה משולשת, שלושה עגלים, והם סמלים לג' מיני פרים, ולפי פילון הפירוש הוא עגלה בת שלוש שנים. ובראב\"ע: \"יש אומרים ג' עזים, והישר בעיני בת שלש שנים\". ובת\"א: שלשה, אבל ביב\"ע ותרגום ירושלמי, בני שלשה שנים - \"עגלה ברת תלת שנין\".", + "פילון מדגיש את ההבדל שבין \"הָבֵא אלי\" לבין \"קְחָה לי\". וכן הוא כותב במקום אחר: \"לפיכך משַבֵּחַ המורֶה (=ה') את תשוקת הלימודים, שהוא (אברהם) רוחש בלבו, ומתחיל בהדרכתו מן ההוראה היסודית בה כתוב (הביטוי) הראשוני וההכרחי ביותר: \"קח לי\". ביטוי זה קצר הוא, אך עָצמתו רַבָּה, ומשמעותו אינה מועטת. ראשית, הוא (ה') אומר: אין לך דבר טוב משלָך, ומה שיש בידך, לדעתך, (לאמיתו של דבר) זולתך סיפק בידך... ושנית, אם תקח, אל תקח לעצמך, אלא הַנַח, שהניתן לך הוא הלוואה ופיקדון, והֲשיבֵם למי שנתנם והפקידם בידך\" (מי היורש דברי אלקים, קב-קד).", + "אותו פירוש נותן פילון לביטוי זה הנמצא בעניין תרומת המשכן:\" הבה ונראה, כיצד ציוה (ה') להביא את הנחוץ להקמת (המשכן. הכתוב) אומר: \"וה' דיבר את משה ואמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר עלתה מחשבה בלבו תקחו את תרומתי\" (שמות כה, א-ב). אם כן, מכאן אזהרה שלא נקח לעצמנו, אלא לאלהים, ושנבדוק היטב מי הוא הנותן, ושלא נחַבֵּל במתנותיו\" (מי היורש דברי אלקים, קיג-קיד).", + "פירושו של פילון, ש\"קחה לי\" פירושו \"משֶלי\", נמצא במדרש: \"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. כתוב, לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות (חגי ב, ח). אמר הקב\"ה לישראל, התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משֶלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משֶלי\" (מדרש אגדה שמות כה, ב). וב\"יפה תאר\" לשמו\"ר לג, ד מביא כרעיון שבפילון: \"למה כתיב \"ויקחו\" ולא \"ויתנו\", וכן מה הוא \"לי\", לכן דריש אחרי \"כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה\"', לא שייך הלשון ויתנו, רק ויקחו מאשר לי ויעשו המשכן מזה\". וברבינו בחיי: \"אבל יתכן לפרש קחה לי לשמי, כלומר לשם המיוחד\".", + "וכעין דעת פילון, שהעגלה והעז הן סמלים לקרבנות חטאת, נמצא במדרש: \"ועשית את המזבח עצי שטים (שמות כז, א). א\"ל הקב\"ה למשה, אמור להם שיעשו מזבח העולה שיהא מכפר על עונותיהם של בני, שכך התניתי עם אברהם אבינו, שאם יחטאו בניו, על־ ידי קרבנות אני מכפר להם, שנאמר ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת\" (ת\"ה תרומה, י; מדרש אגדה כז, א).", + "טעמו של פילון על קרבן החטאת הבא מן הנקבה, מובא גם להלן שמות יב, ה שו\"ת שמות א, ח, והוא גם טעמו של הרמב\"ם: \"ודע, שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחוּת יותר, ומפני זה היה שגגת עבודה זרה שעירה לבד, ושאר חטאת יחיד כשבה או שעירה. כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין, ואין חטא יותר גדול מע\"ז, ואין חלק מין יותר פחות משעירה\" (מורה נבוכים ג, מו).", + "את הקרבנות רואה פילון כסמלים אלגוריים לחלקי היצירה, ולפיו מסמלת העגלה את האדמה, העז את המים, האיל את האויר, והתור והגוזל המזלות והכוכבים. חז\"ל הוסיפו וקבעו סמליות הקרבנות לא באברהם, אלא במקום שנאמרו הקרבנות בכללותם, שהם כנגד יסודות הטבע. וכך אמרו: \"דבר אחר, פר אחד בן בקר (במדבר ז, פא), הרי כאן שלשה מיני עולה, כנגד שמים וארץ וים וכו'. ד\"א למה ג' מיני עולה ואחד לחטאת? כנגד ארבעה טבעים שברא מהם הקב\"ה העולם, הג' עליונים זה למעלה מזה, והרביעי הוא התחתון הכבד שבכולן, ואלו הן: הארץ היא הכבידה שבכולן וכנגדה נעשה השעיר, המים למעלה מן הארץ, האויר שממנו נוצר הרוח למעלה מן המים, והאש למעלה מן האויר וכו', וכנגד האש והרוח והמים שהם עליונים, נעשו שלשה מיני עולה\" (במדבר רבה יד, כד)24 וראה ברבינו בחיי לויקרא יא, ב, שם מסמל את מיני החיות הטהורות והטמאות בארבעת היסודות..", + "והדרוש הזה, ממש כמו כבפילון, נמצא במדרש תדשא: \"ולמה מן ג' בהמות ותור וגוזל צוה הקב\"ה להקריב קרבן, ולא מן האחרים? לפי שהארץ נמשלת כעגלה, הים נמשל כעז, והשמים נמשלו כאיל, ואויר נמשל כתור וגוזל. עד שלא בא אברהם, כל מי שהקריב לשם הקב\"ה מן הבהמות כולן היה מקריב קרבנו\" (תדשא, יב). אין כל ספק, שמדרשו האלגורי של פילון שימש כיסוד לדברי התדשא. ההבדל בין פילון והתדשא לסמליות הקרבנות הוא קטן, בזה שסמלי האיל והתור וגוזל מוחלפים. כן השמיט בעל התדשא את הסיבות לסמלי הקרבנות, בשעה שפילון הביאם בהרחבה.", + "" + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"ולקח לו את כל אלה\"?", + "יפה ביותר מוסיף (הכתוב) \"ולקח לו\", כי זו פעולה של נשמה אוהבת־ אלהים, אשר קיבלה עם זאת עיוּנים ורעיונות טובים ומעוּלים, כדי לייחסם לא לעצמה, אלא לאלהים הגומל חסד.*שו\"ת בראשית ג, ד
___________
", + "וכן דורש פילון רעיון זה באופן אלגורי במקום אחר בכתביו: \"ואומר (הכתוב) והוא (אברהם) לקח כל זאת אליו (=אל ה'). וזהו שבָחו של המתאמץ, השומר בטוהר ויושר את הפיקדון הקדוש אשר קיבל, (פיקדון) של נפש, חושים, דיבור, חכמה אלהית ודעת אנושית, ולא למענו הוא, אלא למען מי שהאמין בו בלבו\" (מי היורש דברי אלקים, קכט).", + "לפי פילון, תיבת \"לו\" פירושה לאלקים, וזה שאברהם לקח את כל אלה לא לעצמו אלא לאלקים, שהוא כאן מידת הרחמים. וכן בתרגום אונקלוס: \"וקרב קדמוהי\". וראה בשו\"ת הקודמת דרושו של פילון על \"קחה לי\", שפירושו לשם ה'.", + "מדוע אומר (הכתוב): \"ואת הצפור לא בתר\"?", + "(הפסוק) מורה על הטבע החמישי והמחזורי25 זוהי דעת אריסטו ב\"על השמים\" א, ב ואילך (ראה מרקוס עמ' 188 הע' e)., והקדמונים אומרים שממנו הושלמו השמים. כי הארבעה המכוּנִים \"יסודות\", הם למעשה יותר תערובות מ(אשר) יסודות... כך, למשל, הארץ מכילה בקרבה גם מן המים ומן האויר וגם מן המכונֶה אֵש, וזאת על סמך השגה (מופשטת) יותר מאשר על סמך ראייה. והמים אינם כל כך זַכִּים קדושים וטהורים, עד שלא יכילו חֵלק ברוח ובאדמה ובכל אחד ואחד מן התערובות. אך החומר החמישי, הוא לבדו, נוצָר בלתי־מעוּרָב וטהור, ומסיבה זו איננו ניתן לחלוקה26 מדרש אלגורי מעין זה על סמליות הצפור, דרשו בחז\"ל על עם ישראל ואומות העולם, כמובא ברש\"י כאן: \"לפי שהאומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים וכו', וישראל נמשלו לבני יונה וכו', לפיכך בתר הבהמות רָמז שיהיו האומות כָלים והולכים, ואת הצפור לא בתר, רמז שיהיו ישראל קיימים לעולם\".. אי לזאת, יפֶה נאמר: \"ואת הצפור לא בתר\". כי אֵלה אשר בשָׁמַים, כוכבי הלֶכת והשֶבת, מטִבעם מתנשאים כלפי מעלה כעופות, והם דומים לשני (מיני) הצפרים הטהורות, התור והיונה, שאינן סובלות חיתוך או חלוקה, כי הן שייכות למהוּת החמישית, שהיא פשוטה יותר ובלתי־מעורבת. ולפיכך תכונה הדומה במיוחד ל\"אחד\" אינה ניתנה לחלוקה.*שו\"ת בראשית ג, ו
___________
", + "באותו ענין דן פילון על דרך הרמז, ובשינוי קצת, גם במקום אחר בכתביו: \"לאחר שדברי הקודש לימדו אותנו בדבר הביתור לחלקים שווים27 על עניין זה דן פילון בארוכה בשו\"ת בראשית ג, ה (שלא הובאה בספרנו)., הם מובילים אותנו גם לידיעת הניגודים, ואומרים, שאת החלקים המבותרים \"שָׂם אחד מול השני\". כי באמת, כמעט כל אשר בעולם עומד בניגוד לדבר אחר. ונתחיל בדברים הראשוניים: החום עומד בניגוד לקור, היבש ללח, הכבד לקל, החושך לאור והלילה ליום\" (מי היורש דברי אלקים, רז-רט). \"כי ה\"אחד\" מורכב משני הפכים, וכשמבַתרים אותו מתגלים ההפכים\" (שם, ריג). \"והבתרים הנזכרים של שלוש החיות, כשהם נחלקים, הם נהיים ששה. וה\"דִיבֵּר\" המבַתֵר, לאחר שהפריד את (שתי) השלישיות, קבע את מקומו בתווך, כשביעי\" (שם, רטו).", + "במקום אחר בכתביו מפרש פילון מי הוא המבַתֵר: \"אזי הוא מוסיף ואומר: \"הוא ביתר אותם באמצע\", ואיננו מוסיף מי (ביתר), על מנת שתחשוב, שהאל הבלתי־נראה חותך את התכונות הגופניות והענייניות בזו אחר זו, כל אלה הנחשבות כמותאמות ומאוחדות, וזאת באמצעות המחתך של הכל - ה\"דיבֵּר\" שלו, אשר לעולם אינו חדל מלחלק לשִׂיא החַדוּת המושחזת\" (מי היורש דברי אלקים, קל).", + "דרושו זה של פילון נמצא במדרש תמורה, המיוחס לר' ישמעאל ולר' עקיבא, וכשמו כן הוא, שבכוונתו להראות כי יש לכֹּל תמורה, חוץ מאחד שהוא הקב\"ה. אלא שבמקום הפסוק בבראשית טו, י הוא מיוסד על פסוקים בקהלת, וז\"ל: \"וברוב כחו של המקום ברא כל העולם שנַים שנַים, זה תמורת זה, וזה כנגד זה, כדי שיתבוננו בחכמתו, ולהודיע להם שכָּל דבר ודבר יש לו שותף ויש לו תמורה, ולולי זה לא היה זה. חיים למה נקראו חיים ומות למה נקרא מות, לולי מות לא נקרא חיים ולא נודע שהם חיים, וכן המות אילולי חיים לא היה מות ולא נודע המות, וכו', ואילולי שלום לא היה רע, ואילולי רע לא היה שלום וכו', אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהן חכמים. אלא גם את זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד) וכו', ברא אש ומים, ברזל ועץ, אור וחשך, חום וקור וכו' ים ויבשה וכו'. הרי אמרנו, לַכֹּל יש תמורה, חוץ מדבר אחד: להודיע לכל באי עולם ברמז, שהוא (הקב\"ה) אחד ואין לו שני\" (מדרש תמורה, א-ג).", + "מדרשו של בעל מדרש תמורה הוא מדרשו של פילון, ואף הדוגמאות שבשניהם שוות קצת, כמו האור והחשך והחום והקור וכו'. ועוד, מאמרו של בעל המדרש \"אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהם חכמים\" מקביל לניבו של פילון: \"כי האחד (השָלֵם) מורכב משני הפָכים, וכשמבַתרים אותו מתגלים ההפכים\". ועוד, הודעתו של פילון, כי ה\"דִיבֵּר\" האלהי שהוא המבתר, הוא כאן המספר \"שבעה\", הנרמז בצפור שלא בתר אותה הקב\"ה, כפי שבתר את שתי השלישיות של הבהמות, להודעה זו מכַוון בעל מדרש תמורה, באמרו: \"אמרנו לַכֹּל יש תמורה חוץ מדבר אחד, להודיע לכל באי עולם ברמז, שהוא (הקב\"ה) אחד ואין לו שני\". ולא עוד, אלא שיש ללמוד כאן את החמוּר מן הקל: אם הקל כך אצל פילון, כלומר, ה\"דִיבֵּר\" שהוא אך שלוחו של מקום, על אחת כמה וכמה שלפי פילון הקב\"ה הוא אחד במלוא מובן המושג, ואין לו שני או אף שמץ התנגדות. ולא עוד, אלא שה\"דִיבֵּר\", שלפי פילון אינו מתחַלֵק, נמצא לפיו גם בנשמתנו, שהיא בעלת שתי שלישיות שנתחלקו (6 = 2X3), והוא, ה\"דיבר\" מופיע בה כשביעי שאינו מתחַלֵק (ראה: מי היורש דברי אלקים, רכה). ומעכשיו יובן היטב נימוקו של פילון באמרו: \"כי באמת כמעט (σχεδὸν)28 ותמהני שקולסון לא תירגם מלה זו, ואמר: everything in the world. כל דבר שבעולם עומד בניגוד לדבר אחר\". ב\"כמעט\" הוא מתכוון להוציא מן הכלל את הקב\"ה.", + "מלבד מדרש תמורה, אנו מוצאים בחז\"ל את הפילוסופיה של הזוגיות: \"למה ברכו [ליום השביעי]? ר' ברכיה אמר שאין לו בן זוג. חד בשבתא תרי, תלתא ארבעתא, חמשא ששה, שבת לית לה בן זוג וכו'. תני ר' שמעון בן יוחאי, אמרה שבת לפני הקב\"ה, רבש\"ע, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג, אתמהא. א\"ל הקב\"ה, כנסת ישראל היא בן זוגיך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב\"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור (שמות כ, ח) זכור את יום השבת לקדשו\" (ב\"ר יא, ח). \"רבנן אמרי, אמר הקב\"ה לישראל, בני, כל מה שבראתי בראתי זוגות. שמים וארץ זוגות, חמה ולבנה זוגות, אדם וחוה זוגות, העולם הזה והעולם הבא זוגות. אבל כבודי אחד ומיוחד בעולם, מנין? ממה שקרינו בענין (דברים ו, ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד\" (דברים רבה ב, לא).", + "משלושת המאמרים שהבאנו, ממדרש תמורה בראשית רבה ודברים רבה, אנו רואים, שלפילוסופיה של הזוגיות שבפילון ישנו בסיס מוצק בספרות חז\"ל." + ], + [ + "מהו: \"והצפורים ירדו על הפגרים המבותרים\"?29 כך בשבעים. ובמסורה: \"וירד העיט על הפגרים\".", + "כי כפי שאמרנו30 ראה לעיל בראשית טו, ט שו\"ת בראשית ג, ג ובביאור שם., שלוש הבהמות המבותרות, העגלה, העז והאיל, הן סמָלים לארץ למים ולאויר. אך יש לתַאֵם ולהקביל את התשובה לשאלה, ולשקול במחשבתנו את אמיתות ההשוואה. האם לא יתכן, שבירידת הצפורים על העופות31 צ\"ל: הפגרים. המבותרים, רומז (הכתוב) ומודיע על התקפת האויבים? כי כל אשר תחת הירח, מטִבעו מלא מלחמות ורעות מבית ומחוץ. אמנם, בגלל מזון וגרגרנות מרחפות צפורים על הפגרים המבותרים. ובדרך הטבע, החזק יותר מתנפל על החלש הימנו כעל גווייה31* פגר מת., ולעתים קרובות מופיע מעליו אף לפתע פתאום. אך הם אינם מרחפים מעל לתור וליונה, כי (הבריות) השמימיות מחוסרות תאווה ותרמית.*שו\"ת בראשית ג, ז
___________
", + "לפי פילון, מרמזת ירידת העיט על הפגרים את התקפות האויבים. גם המדרש הגדול והתרגומים מסמלים בדרך זו את ירידת העיט על הפגרים: \"וירד העיט על הפגרים, מאן דאמר זו מלכות אדום, שדשה את ישראל ופיזרה אותן ועשת אותן פגרים מתים\" (מה\"ג שמקורו נעלם). \"וירד העיט על הפגרים וכו', ונחתו אומיא הינון מדמיין לעופא מסאבא למיבזז נכסיהון דישראל, והות זכותיה דאברהם מגנא עליהון\" (תרגום יב\"ע). \"וכד נחת טייסא לא הוה קרב לפסגיא והדון טייסא הוא עופא מסאבא, והדין עופא מסאבא אילין אינון מלכותא דארעא ע\"א, ויהי כד יהיון עיצין עיצן בישן על בני ישראל, זכותיה דאברהם צדיקא מבטלא יתהון\" (תרגום ירושלמי).", + "אמנם, ישנם מדרשי חז\"ל נוספים הדנים בסמליות זו של התקפות האויבים, אבל בקשר לפסוקים אחרים שבסמוך לפסוק זה, השייכים לברית בין הבתרים: \"ר' עקיבא אומר, הראה הקב\"ה לאברהם אבינו בבין הבתרים מלכיות מושלין ואובדין, שנאמר (בראשית טו, ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת, זו מלכות רביעית שהיא מלכות ארם שהיא כעגלה דשה; ועז משולשת, זו מלכות עכומ\"ז, שנאמר וצפיר העזים הגדול עד מאד (דניאל ח, ח); ואיל משולש, זו מלכות מדי ופרס וכו'; ותור, אלו בני ישמעאל\" (פדר\"א, כח, חסר בהוצאת הרד\"ל). \"ד\"א, קחה לי עגלה משולשת זו בבל וכו'; ועז משולשת זו מדי וכו'; ואיל משולש זה יוון וכו'; ותור וגוזל זו אדום\" (ב\"ר מד, טו). \"הראהו ארבע מלכיות שהן עתידין לשעבד את בניו, שנאמר ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אימה, זו מלכות בבל; חשכה, זו מלכות מדי; גדולה, זו מלכות יון; נופלת, זו מלכות רביעית רומי חייבתא. ויש מחליפין בדבר\" וכו' (מכילתא יתרו, ט). \"ד\"א, ויהי השמש לבוא (בראשית טו, יב), היה אברהם אבינו עומד ומתפלל שלא ישתעבדו בניו בארבע מלכיות אלו, והפיל עליו תרדמה וישן לו מתפלה עד שיעברו ארבע מלכיות על בניו, שנאמר והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אימה, זו מלכות אדום, שהפילה אימה על ישראל, שנאמר דחילה ואימתני ותקיפא יתירא (דניאל ז, ז); חשכה, זו מלכות יון שהחשיכה עיני ישראל בגזרותיה; גדולה, זו מלכות מדי שגדלה למכור את ישראל חנם ונאמר בה גדל המלך אחשורוש (אסתר ג, א); נופלת, זו מלכות בבל שבידה נפלה עטרת ישראל ומה כתוב בה נפלה בבל (ישעיה כא, ט); עליו, אלו בני ישמעאל שנאמר בו ועל פני כל אחיו נפל\" (מה\"ג לבראשית טו, יב). ובתרגומים: \"ויהי השמש לבוא וכו' (בראשית טו, יב) - והוה שמשא קריבא למיטמוע, ושינתא עמיקתא מתרמיית על אברם, והא ארבע מלכוון קיימין למשעבדא ית בנוי. אימתא דא היא בבל, קבלא דא היא מדי, סגיאה דא היא יון, נפלת דא היא פרס דעתידא למיפל ולית ליה זקיפא ומתמן עתידין למיסק עמא בית ישראל\" (תרגום יב\"ע). \"ויהי השמש לבוא וכו' - והות שמשא אזלא למטמעא ושנא עמיקא בסימא נפלת על אברם, והא אברם חזי ארבעתי מלכוותא דעתידין למיקם למשעבדא בבנוי. אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אימה דהא היא בבל, חשיכה דהא היא מדי, גדולה דהא היא יון, נופלת דהא היא מלכוותא דפרסיא דעתידא למפלא ולא תהוי לה תקומה לעלמי עלמין\" (תרגום ירושלמי).", + "פילון אינו מפרט את שמות הגוים והמלחמות שעברו על עם ישראל כפי שנעשה בחז\"ל, אבל אין ספק שידע על המלחמות כנגד עם ישראל ועל זכות קיומו של העם, כפי שהקב\"ה גילה לאברם. אין דרכו של פילון לפרש את המקראות כנבואה על העתיד ואחרית הימים, ולכן קיצר כאן את המדרש שהיה ידוע לו. וזה בעצם אחד מההבדלים החשובים שבין מדרשי הרמז של פילון ומדרשי הרמז של חז\"ל. מדרשי חז\"ל דרכם לדון על עתידות עם ישראל, על מלכיות, על צרות וישועות וכדומה, אבל פילון אין דרכו בכך32 וכיוצא מן הכלל ראה מדרשו על כנען, לעיל בראשית ט, יח-יט שו\"ת בראשית ב, סה., עם כל זה, לא השתמט פילון לגמרי מלהזכיר את ההרפתקאות המדיניות בעתיד, כי הרי הכתוב עצמו מזכירן בהדיא: \"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה\" (בראשית טו, יג).", + "מדוע אומר (הכתוב): \"ואברהם עצר ויֵשב מעליהם33 הארמני כאן משקף את תרגום השבעים συνεκάθισεν αὐτοῖς - \"יָשַב עמם\", כקריאה שונה מן המסורה \"וַיַשֵב אוֹתם\", נוסח הפסוק בארמני מוסיף את המילה \"עבר\" או \"עצר\" . ברור, שתוספת זו היתה לפני פילון, שכן היא חוזרת ומופיעה גם בפרוש בהמשך הדברים. נראה שהיא חסרה בציטוט ב\"מי היורש דברי אלקים\", רמג. מ.\"?", + "הרי הסוברים, שכתוב זה, בו מופיעים עניינים אלה, מורֶה על קרבן, אומרים שעניינוֹ האיש המוסרי, שכביכול עָצַר והתיישב בחבורה, כשהוא בוחן את הקרביים, ורואה בהם סימן מובטח המגַלֶה את האמת34 ראה לעיל בראשית טו, ט שו\"ת בראשית ג, ג.. אך אנו, תלמידי משה, המכירים בבירור את כוונותיו של רבינו, המַפנה עורפו לפרשנות של כל סוגי יִדעוֹנוּת, ומאמין באלהים לבדו, אומרים, שבקבוצת הצפורים הללו כאן אשר ריחפו מֵעַל35 כוונתו לעיט שירד על הפגרים., הוא בא להציג את האדם המוסרי. ואין הדבר מסַמֵל אלא שהוא (האיש המוסרי) מעכֵּב את העוול ואהבת הבצע, ושונא התנגשויות ומאבקים, ואוהב יציבות ושלווה. והוא בעליל שומר השלום האמיתי. כי בגין הרשעים אין העיר שקטה ושלווה, ואין הם (הרשעים) נרגשים כאשר בודדים36 מילולי: אחד או שנים. מ. בעיר חיים כהלכה, ומוסריותם מרַפאָה את המחלות החברתיות, בעוד שאלהים, אוהב־המוסריות, מעניק כבוד לטוב ולישר, אשר עוזר לא רק לו37 מבנה המשפט הארמני משאיר את תואר השם \"לו\" מעורפל, האם זה ה' או האיש הטוב והישר? ראה מרקוס עמ' 191 הע' c. מ., אלא גם לאלה הקרֵבים (אליו).*שו\"ת בראשית ג, ח
___________
", + "בציטוט טקסט הפסוק ישנם בפילון שני שינויים חשובים לעומת המסורה. האחד, שאברהם \"עצר\", והשני: \"ויֵשב אִתָּם\", במקום \"וַיַשֵׁב אֹתָם\" שבמסורה. ולפי הכתוב אין אברהם עוצר כאן מלֶכתו, ואין הוא מצטרף לָשֶבֶת עם קבוצת בעלי כנף, אלא נאמר: \"ויַשֵב אֹתָם\". גם השבעים מתרגמים \"וַיֵשֵב עִמָם\", לשון ישיבה ולא לשון הפרָחָה.", + "נראה, שפילון ידע את פירושם של השבעים, אלא שדעתו לא היתה נוחה ממנו, שהרי למה היה על אברהם לשבת עם העופות? ולכן פירש את הדברים בדרך סימלית, שאברהם, האיש המוסרי, היה למפקח ויושב בחבורת אנשי העוול. והראיה שפילון ידע את תרגום השבעים לפסוק זה, נמצאת במקום אחר בכתביו: \"כי נאמר על האיש הנעלה שהוא יָשַב בחברתם כנשיא ויושב ראש במועצה\" (מי היורש דברי אלקים, רמג). הוא מביא את פירוש השבעים בעינו, ומרכיב עליו את פירושו הוא, כעין פירוש לפירושם.", + "ומעתה קשה להבין את פירוש פילון ל\"ויֵשֵב\", שהרי איך אפשר שאברהם בָּחַר לחֶברתו כנופייה של עופות. ועוד, איך ייתכן שאברהם, האיש המוסרי, התרועע עם אנשי עוול ואוהבי בצע, ולא רק שנעשו כולם אגודה אחת, אלא שאף התנדב להיות נשיאם? ואם כי אפשר להניח, ש\"ויֵשֵב אִתָּם\" שימש לו אמתלא להוציאו קצת ממשמעותו ולומר שבכך היה אברהם להם ליושב־ראש, ומהיכן לו שאברהם \"עָצַר\"?", + "מסתבר, שבדמיונו הצמיד פילון לדרשתו את הפסוק בתהלים א, א: \"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב\". אבל אברהם, אף על פי שישב בין הרשעים באור כשדים (כשם שרבקה ישבה בין הפושעים בארם ויעקב עם לבן), בכל זאת החזיק בתומתו, ולא עוד אלא שהזדרז להיות מנהיגם, כדי שיוכל להשתדל ולהחזירם למוטב. רק צדיק גמור כאברהם, ומי שדומה לו, יכולים לפלס להם נתיבה כזו בחיים. ובתהלים א, א מוזהרים הבינונים שלא יעמידו עצמם בסכנה, מפני שאין להם אותו הכוח הרוחני שהיה לאברהם, לעמוד בנסיון ולהשפיע מצדקתו על אחרים.", + "מה שמחזק את ההשערה, שפילון השתית בחשאי את פירושו על תהלים א, א, היא העובדה ש\"עצר\" מבליע את ה\"לא הלך\" שבתהלים. ובכך נמצא, ששלושת הפעלים: לא \"הלך, עמד ישב\" משתקפים בדרושו של פילון, וקשה להניח שיש כאן דרך מקרה38 פילון מביא עשרים ושלש הבאות מספר תהלים, ראה: E. Ryle, Philo and Holy Scripture, London, 1895, pp. 291 - 294 H...", + "אבל יש להשים לב, שלהלן מפרש פילון את הפסוק: \"שאברהם עבר וישב מעליהם (כלומר, ויֵשֵב), ומנע והבריח ושילח באמרי פיו את עופות הטרף אשר ריחפו מֵעל\" שו\"ת בראשית ג, י. להלן טו, יג-יד. מדברים אלה נראה ברור, שפילון ידע את מסורת השבעים וגם את זו שבחז\"ל, ובשו\"ת הנוכחית פירש רק על יסוד השבעים, ובשו\"ת ג, י מיזג את שני הפירושים.", + "פירוש חז\"ל והמפרשים הוא: \"ויַשֵב אֹתם\". ראה ברש\"י כאן וברמב\"ן ומדרש הגדול. אבל גם בחז\"ל נמצא ש\"וישב\" כאן הוא לשון ישיבה: \"היה אברהם יושב ומניף עליהם בסודרו, כדי שלא ימשול בהם העיט\" (פדר\"א, כח). וכאן כאילו פירוש כפול של ויֵשֵב־ויַשֵב. ועוד במדרש: \"וישב אותם אברהם בתשובה\" (ב\"ר מד, טז; לקח טוב), וזה כענין דרושו של פילון, שנוכחותו של אברהם ביניהם יעצור מהם עוולה ואהבת הבצע.", + "אשר לטקס הראייה בכבד39 ראה לעיל פרשת לך לך הע' 17. הוא מעיר, שטקס זה משל עכו\"ם הוא ולא משל ישראל, שהם תלמידי משה רבינו. והתכוון לאלה שבבערותם ייחסו טקס זה לאברהם אבינו, והם תושבים אלכסנדרוניים (גויים, או אפשר גם יהודים), שידיעותיהם בנוגע לתורת משה היו קלושות מאד. ונראה, שמַה שפילון מבאר והולך כאן, דהיינו: \"ואין הדבר מסמל אלא שהוא (האיש המוסרי) מעכב את העוול ואהבת הבצע, ושונא התנגשויות ומאבקים, ואוהב יציבות ושלווה. והוא בעליל שומר השלום האמיתי, כי בגין הרשעים אין העיר שקטה ושלווה, ואין הרשעים מתפעלים כאשר איש אחד או שנים בעיר חיים כהלכה, ומוסריותם מרפאה את המחלות החברתיות\" - הוא רומז כאן לא לענין דתי, אלא חברתי, כלומר, לשנאתם הכבושה של המצרים לקהילה היהודית ולמשטמת האנטשימיים שבתוכה, שאירגנו פרעות נגד התושבים היהודיים. ומה מודרנית היא אמרתו, שהאנטישמיות היא מחלה חברתית. אמנם אין סתם \"עיר\" כאן אלא אלכסנדריה." + ], + [ + "מהו: \"עם בוא השמש נפלה תרדמה40 אכסטזה. מ. על אברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו\"?", + "איזו שַלווה אלהית באה לפתע לאיש המוסרי. כי התעַלוּת41 אכסטזה, אך ביטוי שונה. ראה הע' הקודמת. מ., כפי ששמה מעיד בה, אינה אלא כשמחשבה מְפַנָה מקומה ומסתלקת42 בארמנית יש כאן משחק מלים (אכסטזה או התעלות) (להסתלק), מבוסס על שמושים השונים של ἔκστασις ביונית. ראה הע' 41. מ.. אכן, כזה הוא נסיונו של גזע הנביאים, כי כאשר רוח הקודש מפעמת בשֵׂכל, והוא מָלֵא אותה, שוב אין הוא עצמו, כי הוא מקבל את רוח האלהים לִשְׁרוֹת בקרבו. זאת ועוד, (הכתוב) עצמו אמר: \"נפלה על...\", כי אין היא באה בשובה ונחת, אלא תוקפת לפתע פתאום. ויפה נאמר בהמשך \"פחד חשכה גדול נפל עליו\". כי כל אלה הם התפעמויות40 אכסטזה. מ. של השֵׂכל. וכל אשר פוחד איננו עצמו. ו\"חשכה\" היא רמייה לראייה, ובה במידה שיגדל הפחד בה במידה מתעמעמות הראייה וההבנה. אכן, מלים אלו (בפסוק) לא נאמרו לשוא, אלא מורות על־ידיעה ברורה של הנבואה, ממנה מתוקנים דברי אלהים וחוקיו.*שו\"ת בראשית ג, ט
___________
", + "לענין תרדימה, כותב פילון במקום אחר בכתביו: \"הפילוסופים התווכחו אין־אונים כיצד נוצרת השינה. אך הנביא פתר את החידה בבירור. אמנם, השינה כשלעצמה היא באמת תרדמה, אך לא זו הבאה מטירוף, אלא זו (הבאה) מרפיון החושים והסתלקות המחשבה\" שו\"ת בראשית א, כד. ועוד: \"אלהים הפיל תרדמה40 אכסטזה. מ. על האדם והוא ישן\"43 ובשבעים כאן: ἔκστασις, דומה לתרגומם של \"תרדמה\" בבראשית טו, יב, אלא כמו שנראה בסמוך, תרגום ἔκστασις במקרה זה צריך לקבעו כסתם התפשטות מהגשמיות, ולא כעליית הנשמה, כמו בבראשית טו, יב.. ובצֶדֶק, שהרי התרדימה והשינוי בשֵׂכל הן שינה. והוא נרדם44 או: נופל לאכסטזה. נסוג, מסתלק. מ. בעת שאינו מתעסק בהירהורים העולים בתוכו\" (דרשות אלגוריות ב, לא).", + "לפי פילון, התרדימה הנזכרת אצל אדם הראשון (בראשית ב, כא) היא השינה הרגילה, והתרדימה הנזכרת אצל אברהם היא תרדימה של נבואה, והוא פירוש שאין להוציאו מתרגום השבעים.", + "למען ביאור פירושו, עלינו להביא עוד פיסקה פילונית והמקבילות לה בחז\"ל. ואלה דבריו: \"(הכתוב) אומר: \"עם בוא השמש ותרדמה40 אכסטזה. מ. נפלה על אברהם, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו\". יש תרדמה שהיא: א) רוח תזזית המביאה לידי טירוף, מחמת זיקנה מרה שחורה או מסיבה דומה אחרת. ויש שהיא ב) השתוממות מופלגה ממאורעות מפתיעים ובלתי־צפויים. ויש שהיא ג) שלוות הרוח, אם אכן אי־פעם ישקוט. אך הנעלָה מכולן היא ד) שגיון אלהי וטירוף, שהיא נחלתו של גזע הנביאים\" (מי היורש דברי אלקים, רמט).", + "לכל אחת מן התרדימות מביא פילון ראיות מן הכתובים. סוג א: \"יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוֵר באפלה\" וכו' (דברים כח, כח-כט); סוג ב: \"ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד\" וכו' (בראשית כז, לג); \"ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם\" (שם מה, כו); \"ויחרד כל העם45 כך בשבעים ὁ λαὸς. ובמסורה: \"ההר\". מאד\" (שמות יט, יח); \"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם\" (ויקרא ט, כד). סוג ג: \"ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם\" (בראשית ב, כא). סוג ד: \"ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם ויישן\" (מי היורש דברי אלקים רנ-רנא; רנז-רנח).", + "ואלה הם מדרשי חז\"ל. בבראשית רבה נמצא אותו המאמר אצל תרדימת אדם, ואחר כך בתרדימת אברהם: \"רב אמר, שלש תרדימות הן: תרדימת שינה, ותרדימת נבואה ותרדימת מרמיטה. תרדימת שינה, ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן (בראשית ב, כא); תרדימת נבואה, ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם (שם טו, יב); תרדימת מרמטה, ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם (שמואל־א כו, יב). רבנין אמרי, אף תרדימה של שטות, דכתיב (ישעיה כט, י) כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה [ויעצם את עיניכם את הנביאים ואת ראשיכם החוזים כסה]\" (ב\"ר יז, ה; מד, טז). \"ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם וכו', ד' תרדמות הן: תרדמה לשון שינה כאותה של אדם הראשון, ותרדמת נבואה כשל אברהם, ותרדמה לשון רואה ואינו רואה, ותרדמת שטות, שנאמר (ישעיה כט, י) כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם\" (מדרש שכל טוב).", + "מתוך כך נראה, ראשית, ששני הצדדים, פילון וחז\"ל, מונים ארבעה סוגים של תרדימה. שנית, שפרט ל\"מרמיטה\", שאין לעמוד בדיוק על הוראת מלה זו, שווים שני הצדדים בתיאור תכונות שלושת הסוגים, דהיינו בתכונות השינה, השגעון (או השטות) והנבואה. שלישית, שבשני סוגים גם ראיותיהם שוות, והן הראיות מבראשית ב, כא ומבראשית טו, יב. ודי בהתאמה זו להוכיח, כי מקור אחד למסורות שבפילון ובחז\"ל. ומשום שראיותיהם מיוסדות כל כך על המקראות, הדין נותן שמקורם הוא מקור ארץ־ ישראלי קדום.", + "על הסוג הרביעי של הנבואה, כותב פילון במקום אחר: \"וזה נסיונו של גזע הנביאים, עם כניסתה של רוח אלהים, נטרד השֵׂכל שבקרבֵּנוּ ממקומו, וכך הוא פורש, שב ומתמַקֵם מחדש. שכן אסור לאלמוות ובן תמותה לשכון בצוותא. לפיכך שקיעת ההגיון והחושך העוטה אותו, מולידים תרדמה40 אכסטזה. מ. וטירוף אלהי\" (מי היורש דברי אלקים, רסה). דברי פילון שבשו\"ת יחד עם פיסקה זו שב\"מי היורש\", מתאימים במיוחד למובא במדרש הגדול: \"ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם, זו תרדמה של נבואה; והנה אימה חשכה גדולה, זו דרך כל הנביאים, כשהן מתנבאין עשתונותיהן מוטרפות וכח הגוף כושל, ותשאר הדעה פנויה להבין ולהשכיל\". מקבילה46 בענין זה ראה מאמרי על המדרש הגדול. לדברים אלה שבמדרש הגדול, אנו מוצאים ברמב\"ם: \"וכולם כשמתנבאים, אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות, ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו\" (הלכות יסודי התורה ז, ב).", + "ועוד, בשו\"ת זו כותב פילון: \"אכן, כזה הוא נסיונו של גזע הנביאים, כי כאשר רוח הקודש מפעמת בשֵׂכל, והוא מלא אותה, שוב אין הוא עצמו, כי הוא מקבל את רוח האלהים לשרוֹת בקרבו\". והרמב\"ם כותב בנוגע לנביא: \"ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול (שמואל־א י, ו) והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר\" (הלכות יסודי התורה ז, א).", + "ועל תרדימתו של אברם, שהיתה תרדימת נבואה, ממשיך פילון וכותב: \"ה(סוג) הרביעי בו אנו עומדים לדון עכשיו: \"עם בוא השמש, ותרדמה נפלה על אברהם\" - מצב של התלהבות והשרָאָה אלהית. אך אין זה האות היחידי שהוא נביא, אלא (נוסף) גם המאמר המפורש הכתוב בכתבי הקודש, כאשר מי שהוא ניסה להוציא את שרה - המוסריות המושלת מטִבעה - מתוך ביתו (של אברהם), כאילו היא לא היתה רכושו המיוחד של החכם בלבד אלא (רכושו) של כל המתיַימר לתבונה. כי הכתוב אומר: \"ועתה השב את האשה לאיש, כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה\", וה\"דיבֵּר\" הקדוש מאַשֵר נבואה לכל אדם הוגן. כי הנביא אינו מביע דבר משֶל עצמו, והכל זָר לו כעין הֵד של זולתו. ואין הרשע רשאי להיות מתורגמן לאלהים. אי לזאת, אין לשום נָבָל התלהבות אמיתית. יאה היא רק לחכם לבדו, שרק הוא לבדו (משמש) ככלי־הקָשָה של האלהים, והאל, בלתי נראה, מקיש ומצלצל בו\" (מי היורש דברי אלקים, רנח-רנט)." + ], + [ + "מדוע \"נאמר לו47 בשבעים: \"ונאמר לאברם\" καὶ ἐρρέθη πρὸς Αβραμ, ובמסורה: \"ויאמר לאברם\". ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וישעבדו, ישפילו ויענו48 במסורה: \"ועבדום וענום\". אותם ארבע מאות שנה\"?", + "היטיב קובע (הכתוב) \"נאמר לו\", כי דומה שהנביא אומר דבר־מה, אך אין הוא מוסר את שליחותו הוא, אלא שהוא פרשָן ומתורגמן לאחֵר, אשר מחדיר עניינים מסויימים לשִׂכלו. מכל מקום, הדברים אשר באו לידי ביטוי והדהדו במלים אלה, כולם אמיתיים ואלהיים. ראשית, כי הגזע האנושי שוכן בארץ זרה, כי כל אשר מתחת לשמים הוא קניינו של אלהים49 ראה גם לעיל בראשית טו, ט שו\"ת בראשית ג, ג., ואלה החיים עליה (=על האדמה) אמורים, אכן, באמת ובתמים, להיות יותר כ\"גֵרים\", כי אין העולם מקום משכָּנָם הטִבעי. שנית, מאחר שגזע בני התמותה כולו עֶבד, ואיש איננו בן חורין, ולהיפך, (לכל אדם) בעלים רבים, והוא נתון למכות וחבלות מבית ומִחוץ50 מילולי: אלה אשר בביתו, ואלה אשר מחוץ לעצמו. מ.: מחוץ, החורף אשר מקפיא, והקיץ אשר שורף, רעב צמא וצרות רבות נוספות. ומבית, תענוגות בשָׂרים, תאווה יגונות ופחדים. אך עבדוּת זו מוגבלת לארבע מאות שנה, לאחר שבאו התשוקות51 או מחלָה. מ. כפי שהזכרנו. ולפיכך נאמר לפני כן, שאברהם עבר וישב מעליהם52 ראה לעיל בראשית טו, יא שו\"ת בראשית ג, ח, שהשבעים תירגמו \"ויֵשֵׂב אִתָּם\"., ומָנַע הבריח ושילח53 כיון שפילון משלש ואומר: \"ומנע (=עָצַר) הבריח ושילח\", משמע שפירש גם את גירסת השבעים וגם את נוסח המסורה \"וישב אתם\". וראה הע' הקודמת. באמרי פיו את עופות־הטרף אשר ריחפו מעל לחיות המבותרות (בראשית טו, יא). אך למעשה, הוא (מָנַע) את אותן החבלות שפוגעות באדם. אכן, מי שמטבעו דואג למוסריות, ומקדיש עצמו לאהבת הבריות, הוא רופא הגזע שלנו, ורוקח אמיתי ונאמן, ומעביר רעה...*שו\"ת בראשית ג, י
___________
", + "פילון מדייק לשון הפסוק, ודורש ממנו אלגוריה על מצבו של האדם בעולם הזה. ה' מגַלֶה לאברהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם - האדם הוא זר לעולם הזה, כי אינו שייך לו, אלא שהארץ היא קניינו של הקב\"ה. ועבדום וענום - כל אדם בעוה\"ז הוא עבד בפנימיותו ובחיצוניותו, פירוש בגשמיות וברוחניות. מבחוץ הוא סובל מקור וחום רעב וצמא ועינויים, ומבפנים הוא סובל מתענוגי החושים, התאוות, היגון והפחד, ואלו הן ארבע ההתרגשויות שהותקפו בני אדם בהן. אברהם הוא שהפריח ועצר את העינויים מלבוא על האדם. כאן מתבלטת שיטתו של פילון בפירוש האלגורי, שלא לדרוש דבר על עם ישראל ולא לדרוש דבר על העתיד לבוא, ואף שהפסוק מדבר במפורש על עתידו של עם ישראל, הופכו פילון לדרוש על האדם." + ], + [], + [ + "מהו: \"ואתה תבוא אל אבותיך עִם שלום, ניזון54 כך בשבעים τραφεὶς, ובמסורה \"תקבר\" ταφεὶς. גלוי, שלסופר היווני נשתבש ταφεὶς ל־τραφεὶς. בשיבה טובה55 מילולי: נָאָה. מ.\"?", + "זה מראה בבירור, שאין הנשמה נפסדת, אלא שמקום מגוריה מתחלף - והיא שָבָה מהגוף הצפוי למוות, וחוזרת כביכול אל עיר־האֵם, שממנה הֶעתיקה לראשונה את מושבה לכאן. כי לומר להולך למות \"תבוא אל אבותיך\", האם אין זה אלא כדי להעיר על חיים שונים, חיים ללא גוף? (חיים) בהם רק נשמת הצדיק רשאית לחיות. וב\"אבותיו\" של אברהם, אינו מדבר על הוריו, זקניו או אבותיו הקדמונים, כי לא כולם ראויים היו לשבח עד כדי שיהוו מקור־גאווה לזה (אברהם) שהגיע למדריגתם. אך נראה, כי \"אבותיך\" מרמז לכל היסודות, אליהם חוזר (הגוף) נפרד ומתפרק, כך סבורים רבים. אך לי נראה, שהוא מצביע על התושבים56 בחילופי גרסאות: \"דִיבְּרוֹת\". מ. הבלתי־גופניים של העולם האלהי, שבמקומות אחרים מקובל לכנותם \"מלאכים\". יתר על כן, לא לשוא הוא מדבר על זה אשר \"ניזון עִם שלום\" ו\"בשיבה טובה\"57 בדרשתו כאן מקשר פילון \"ניזון\" גם ל\"בשלום\" וגם ל\"בשיבה טובה\", וזה כנגד פשוטם של השבעים. אבל בשׁוּרות הבאות הוא חוזר לפשוטם של השבעים ומקשר \"ניזון\" רק עם \"בשיבה טובה\"., כי הרשָע ובן הבליעל חי וניזון ממריבות, וסופו להזקין ברישעתו. ברם, האיש המוסרי חי בשלום בשני (הסוגים) של חייו, גם כאשר הוא עם גוף וגם כאשר אין לו גוף. אך איש מן הפתָאים, איננו (נעלה) אף אם יאריך ימים מן הפיל. ולפיכך אמר (הכתוב) בדיוק \"תבוא אל אבותיך\", ניזון לא \"בשיבה ארוכה\" אלא \"בשיבה טובה\". כי רבים הפוֹתים המאריכים בחיים ארוכים, אך רק לאוהבי החכמה חיים טובים ומוסריים.*שו\"ת בראשית ג, יא
___________
", + "\"סברת הרַבִּים\", שפילון מביאה כאן בקצרה, מתפרשת על־ידו במקום אחר ביֶתר אריכות, בהוספות של \"יש אומרים\" המבארים תיבה זו: \"אין הוא קורא איפוא \"אבות\" לאֵלה שהנשמה התרחקה מהם, והם קבורים במצבות ארץ כשדים, אלא יש אומרים, (שהם) שמש, ירח ושאר הכוכבים. הרי מקובל, שמהם החלה הבריאה של כל אשר בארץ. ואחרים סבורים, ש(אבות הם) אידיאות אבטיפוסיות, והללו שִכליות ובלתי־נראות, והן תבנית58 פרדיגמה. מ. הדברים המוחשיים והנראים, ושִׂכלו של החכם (אברהם) מעתיק מושבו אל בינותם. אחרים הניחו, שב\"אבותיך\" נתכוון לארבעת היסודות והכוחות, מהם מורכב העולם: ארץ, מים, אויר ואש. הם אומרים, כי כל אחד מן הברואים חייב להתפרק לאותם (היסודות). כשם שגם השמות והפעָלים וכל חלקי הדיבור המורכבים מיסודות הדקדוק59 האותיות. ראה קולסון, עמ' 428 הע' a. חוזרים ומתפרקים לאותם (יסודות) ראשוניים, כך כל אחד מאתנו נתערבב מארבעתם, ולווה חלקים קטנים מכל יסוד ויסוד, ובבוא זמנו הוא מחזיר את ההלוואה: במידה ויש בו מן היבש - מחזיר לאדמה, ואם מן הלח - למים, ואם מן הקרירות - לאויר, ואם מן החמימות - לאש\" (מי היורש דברי אלקים, רפ-רפב).", + "דעות ה\"יש אומרים\" שפילון מביא, הן: א) שהכוונה ליסודות שהגוף הורכב מהן, והיא \"סברת רבים\"60 ראה לעיל בראשית ג, יט שו\"ת בראשית א, נא ובביאור.; ב) שהכוונה לשמש ולירח ולמאורות האחרים; ג) שהכוונה לעולם האידיאות; ד) ודעת פילון עצמו, שנהפך למלאך. את דעתו בעניין זה מביא פילון גם במקום אחר בכתביו:", + "\"הרי גם אברהם, כשעזב את החיים בני־התמותה, הוא \"נוסף אל עַם האלהים\"61 כך לפי השבעים προσετέθη, ובמסורה: \"נאסף\". בשבעים πρὸς τὸν λαὸν αὐτοῦ כלומר \"אל עמיו\" כמו במסורה. וכן להלן בראשית כה, ח שו\"ת בראשית ד, קנג גורס פילון כבשבעים, אלא שכאן גרס \"עם האלהים\", כדי להעיר מראש על שיטתו, שאברהם רָכַש אי־כליון ונשתווה למלאכים. (בראשית כה, ח) וזכה בנצחיות62 מילולי: חוסר כליון או הפסֵד. מ., ונשתווה למלאכים. שכֵּן מלאכים -צבא האלהים- הם נשמות בלתי־גופניות ומבורכות\" (על קרבנות הבל וקין, ה).", + "על התפרדות הגוף לארבעת יסודותיו, נמצא במדרש הנעלם: \"רבי יצחק אמר רבי יוחנן, ברא קודשא בריך הוא לאדם והכניס בו ארבעה דברים הנחלקים בגוף, אמר רבי יהודה המחוברים בגוף. רבי יצחק אומר הנחלקים בגוף, שהם חולקים להתפרש כל אחד ליסודו כשיוצא האדם מן העולם. רבי יהודה אומר המחוברים בגוף בחייו משמע, מקרא דכתיב ותמת שרה - זו הגוף, בקרית ארבע - אלו הארבע יסודות, היא חברון - שהיו מחוברים בגוף בחייו, בארץ כנען - בעולם הזה\" (מדרש הנעלם בזֹהר קכב, ב). לפי הנראה, נוקט ר' יצחק בשם ר' יוחנן כ\"יש אומרים\" שבפילון, שהגוף מתפרד לארבעת יסודותיו, ור' יהודה סובר שכשארבעת היסודות מתחברים בגוף, שוב אינם נפרדים. הדברים שבפילון ובמדרש הנעלם קרובים זה לזה, אלא שהמה\"נ הביא אסמכתות מן הפסוקים לבסס את הפירוש האלגורי הזה.", + "במקום אחר כותב פילון: \"ולאחר שדָן בזאת כדלהלן, הוא ממשיך ואומר: \"ואתה תבוא אל אבותיך עִם שלום, ניזון בשיבה טובה\". לפיכך אנחנו הבלתי־שלמים, נאבקים ומשועבדים, מוצאים רק בקושי הֲקָלָה מהבלהות המתרגשות לבוא, ואילו גזע מושלם, שאינו משועבד ואינו נאבק, ניזון בשלום, חירות ובטחון\" (מי היורש דברי אלקים, רעה).", + "לפי פילון, יש כאן הבטחה להשארת נפשו של אברהם, ואין הכוונה בזה לאבות ממש, מפני שאבות אברהם לא היו צדיקים. אי לזאת, פירוש \"אבותיך\" הוא באופן השאָלי, דהיינו, שאבותיך כאן מציין את הצור הרוחני שממנו נחצב, זאת אומרת, שגופו של אברהם יחזור ליסודיו, אבל נשמתו תשוב למנוחתה בעולם המלאכים. גם חז\"ל התפלאו על ההבטחה שה' נתן לאברהם ב\"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום\", שהרי תרח לא היה צדיק, ושלא כבפילון, השיבו שלא מת אברהם עד שעשה תרח תשובה: \"ולא נאסף אבינו אברהם עד שנתבשר שעשה תרח אביו תשובה, שנאמר ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע, כל מה שסגלתי מעשים טובים בעולם הזה אני הולך אצל אבותי? בִּשׂרו הקב\"ה, חייך שעשה אביך תשובה\" (ת\"ה שמות, יח; ת\"ב, טו). ובמה\"ג: \"בישרו שעשה תרח אביו תשובה, שהוא עמו במחיצתו\". ובמה\"ג (לבראשית יא, כז): \"אלה תולדות תרח תרח, נתן הקב\"ה גדולה לתרח וקיבלו בתשובה, ואף על פי שהיה בתחלה עובד צלמים. ולולי שקיבל הקב\"ה תשובתו לא היה אומר לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום\". \"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, בישרו שיש לאביו חלק לעולם הבא\" (ב\"ר לח, יב; ל, ד). \"אל אבותיך, אביו עובד ע\"ז והוא מבַשרו שיבא אליו? אלא ללמדך שעשה תרח תשובה\" (רש\"י).", + "אבל בפרקי דרבי אליעזר כעין דרושו של פילון, שה' הבטיח לאברהם שנשמתו תחזור לשרשה, לעולם של צדיקים ומלאכים: \"רבי עזריה אומר, כל הנשמות חוזרות ונאספות איש אל צור אבותיו ואל עמיו. הצדיקים עם הצדיקים, והרשעים עם הרשעים, שכֵּן אמר הקב\"ה לאברהם אבינו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. וכי כשהנפש יוצא מן הגוף זה השלום? אלא שהמלאכים מקדימין ואומרין לו שלום, שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נז, ב), וכתוב אחד אומר (מלכים־ב כב, כ) ונאספת אל קברותיך בשלום\" (פדר\"א לד, ועי' במ\"ר יא, ז).", + "על עצם הפיכת הצדיק למלאך, לא נמצא בחז\"ל. והם אמרו: \"בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב\"ה, רבש\"ע, צדיק בא וכו'. אמר ר' אלעזר, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו\" וכו' (כתובות קד, א). \"אם כן חס המקום על גופן של צדיקים אפילו לאחר מיתתן, קל וחומר על נפשותן, שהיא צרורה בצרור החיים לפניו לעולם ולעולמי עולמים עומדת ומשמשת לפני בוראה כמלאכי השרת\" (מה\"ג ויחי נ, כו). אבל לא מצינו בדבריהם הנ\"ל שהצדיק עצמו נהפך למלאך.", + "הדבר נמצא במדרש הנעלם: \"ת\"ר, כל יומא ויומא קודשא בריך הוא עביד מלאכין קדישין, ואלין אינון נשמתהון דצדיקייא, הה\"ד (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. \"עשה\" לא נאמר אלא \"עושה\", משמע שהוא עושה בכל יום. א\"ר אבהו, לא תקשי לך האי, דהא אית מלאכים שנבראו מכסא הכבוד, והם שלוחים וממונים בשליחותו של הקב\"ה, או שאר מלאכיא דהוו מכסא הכבוד, כך נשמתהון דצדיקייא דהוו מתוון וקיימי אורייתא, עאכ\"ו דעביד להון קודשא בריך הוא מלאכין עילאין קדישין\" (מדרש הנעלם יא, ע\"ג).", + "לפי פילון נתברך אברהם \"בשיבה טובה\", ופירושו שהאיש הצדיק חי תמיד בטובה, ולעומת זאת הרשע, אף אם יאריך ימים אין חייו בטובה אלא סתם חיי גוף ארוכים. רעיון זה, שמיתת הצדיקים היא תחילת חיים חדשים, והרשעים אף בחייהם קרויים מתים, מביע פילון בכמה מקומות. וראה לעיל בראשית ב, יז שו\"ת בראשית א, טז ובביאור שם.", + "הבאנו לעיל דברי חז\"ל, שלא מת אברהם עד שעשה תרח תשובה. לדברי פילון, חזר תרח בתשובה מן האלילות, אבל לא שב לדרך הישר. תרח היה בבחינת \"סור מרע\", אבל למדריגת \"ועשה טוב\" לא הגיע: \"לתכונה זו קוראים העברים \"תרח\", ואילו היוונים \"סוקרטס\". הם אומרים, שעד שיבה עָסַק הלז (סוקרטס) בבחינה מדוקדקת של (הצו) \"דע את עצמך\", ומעולם לא עיין63 עסק בפילוסופיה. מ. בדבר שהוא מחוץ לעצמו. אך סוקרטס אדם היה, ואילו תרח הוא העניין עצמו64 לוגוס, כלומר הוא עצם הידיעה העצמית. מ., המונח לפנינו כעץ פורח, בנוגע לאותה הידיעה העצמית. כך שאוהבי המוסריות יזכו בקַלוּת בפרי המעַצֵב את טִבעם, וכשיקטפו (ממנו) יימלאו בתזונה מושיעה ומתוקה. וכך איפוא הם המחַפשים עבורינו את התבונה. אך טבעם של המתגוששים והנאבקים עבורה (=עבור התבונה) מושלם יותר, כי לאחר שלמדו בדייקנות כל עניין הנוגע לחושים, נראה להם מוצדק לעבור לעיון בדבר־מה אחר גדול יותר, והם מזניחים את \"חורי\" החושים, אותם הם מכנים \"חרן\" 64* לפי פילון \"חרנה\" נחצב משורש \"חוֹר\", וכן הוא נוקט ב\"על החלומות\" א, נה; מא; \"על הגירת אברהם\", קפח.\" (על החלומות א, נח-נט)." + ], + [ + "מהו: \"עדיין לא מלאו עוונות האמורים65 כן בשבעים. ובמסורה: \"כי לא שלם עון האמרי\". עד הנה\"?", + "יש אומרים, שבדרך זו נכנס (מוּשָג) הגורל לַסיפור על־ידי משה. כביכול, הכל עתיד לבוא לקיצו בזמן הזה. והעיתים נקצבו לתקופות.*שו\"ת בראשית ג, יג
___________
", + "דבריו מתבהרים מפירושו לפסוק זה במקום אחר: \"(מלים) כגון אלה, הן היסוד לחלשי הדעת, הסוברים שמשה רואה בגורל (על־פי הגזירה)66 ה\"גורל\" מתורגם εἱμαρμένην הנחצב מ־μείρομαι, שיש לו הוראה כפולה, של \"גורל\" ו\"גזירה\", ולכן הוספתי בסוגריים \"על־פי הגזירה\". ובהכרח, את הסיבה לכל המאורעות\" (מי היורש דברי אלקים, ש). מפיסקה זו נראה שפילון התנגד לדעת ה\"יש אומרים\" שבשו\"ת. וראה לעיל ו, יג, שו\"ת בראשית א, ק.", + "חלשי הדעת למדו מפסוק זה על מושג הגזירה, שנגזר מראש שהאמורי יחטא, והוא יגורש מן הארץ לאחר ארבעה דורות. ונראה שפילון התנגד לכך, שהרי לדעתו קיימת באדם הבחירה החפשית לחזור בתשובה. בכל אופן, אי אפשר לדעת בדיוק את דעתו כאן, מפני שאין לפנינו תגובתו לפירושם של חלשי הדעת. אולם לעיל לבראשית ו, ג שו\"ת בראשית א, צא ולפסוק ו, יג שו\"ת בראשית א, ק על \"והיו ימיו מאה ועשרים שנה\", הוא דורש, שה' האריך ונתן להם מאה ועשרים שנה כדי להספיק בידם לשוב מחטאתם. ואולי גם כאן דרש כן. וכשיטתו של פילון (בשו\"ת בראשית א, צא) הולך הרמב\"ן בפסוק זה, שארבעת הדורות הוא הזמן שה' האריך לאמורי שישובו בתשובה: \"והנכון בעיני, כי דור רביעי לאמורי המשלים עוונו, כי מיום הגזירה האריך לו, כי הוא פוקד עון על שלשים ועל רבעים, כי אם ישובו לא יחרימם, אבל יהיו למס עובד או יפנו להם\". וכעין זה ברד\"ק: \"עונש עון האמורי לא הגיע עדיין זמנו שיקבלו ענשם, כי האל ית' יאריך אפו לרשעים, ולכל יש זמן קצוב, ויש שמענישו מיד ויש שמאריך לו זמן, והכל לפי חכמתו\".", + "אברבנאל, בשאלה הכ\"א, עמד על זה באופן אחר: \"באמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה, המאמר הזה מורה, שלא נגזר על ישראל גלות הארבע מאות שנה להיותם ראוים באותו עונש כל אותו זמן, גם לא להיות צריך כל אותו זמן לטובתם, אלא מפני שעדין לא נשלם עון האמורי לשינערו מן הארץ, ונתמהמהו ישראל במצרים עד תום הזמן ההוא לאמורי. והוא זר מאד בחק היושר האלהי שיענשו ישראל בגלות ארוך ללא סבה עד אשר יהיו הכנעניים ראוים לעונש, ויותר טוב היה שיעמדו ישראל בארץ כנען בשובה ונחת כאבותיהם עד אותו זמן, וכ\"ש שאמר כי לא שלם עון האמורי, וידוע שלא היו עדין חטאים, ואם היה כן, איך נגזרה עליהם הגזרה קודם החטא, ויהיה גזרת ישראל וגזרת הכנענים שתיהן בלא קדימת חטא אשר לא כדת והמשפט הראוי\". ומתרץ, שבפסוק זה נתיישב לאברהם למה אין ה' מוריש לאברהם את הארץ מיד, והשיבו ה', שהדבר תלוי בעוון האמורי, שלא הגיע עדיין הזמן שיוציאם ה' משם. ומסיים: \"וכבר ידעת, שהידיעה האלהית בעתיד לא תכריח טבע האפשר ולא תסור הבחירה האנושית\"." + ], + [ + "מהו: \"והנה תנור מעַשֵן ולפיד אש אשר עברו בתווך בין הגזרים\"?67 כך בשבעים. ובמסורה: \"והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה\".", + "(המקרא) כפשוטו ברור הוא, כי מקור ה\"דִיבֵּר\" האלהי ושרשו חָפֵץ67* ראה לעיל בביאור לפסוק טו, י., שהקרבנות יישרפו לא על־ידי אש שניתנה לנו לצרכינו, אלא על־ידי זו היורדת מהאויר68 האתר. מ. ממרום, כדי שטהרת היסוד השמימי תעיד על הקדוּשה שבקרבנות...*שו\"ת בראשית ג, טו
___________
", + "כפירוש הזה כתב האברבנאל: \"והאש והעשן שזכר הכתוב פה, היא השכינה המוחשת שנראתה בהר סיני, כמו שכתוב (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, והענן הוא העשן, וזה עצמו היה האש היורד על העולה ועל השלמים בימי משה ובימי שלמה, כי הוא מורה על הברית ועל הרצוי והדבקות האלהי\" (פסוק טו). וראה ברמב\"ן וברבינו בחיי.", + "פילון מפרש, שהאש אינה זו שבידי אדם, אלא שירדה מן השמים. וכעין זה דורש על האש שירדה על הקרבנות שבמשכן, אלא שנימוקו שוֹנֶה מן הנימוק שנותן כאן. על הפסוק \"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם\" (ויקרא ט, כד), הוא כותב:", + "\"ובעודם (משה ואהרן) מתפללים, אירע איזה אות נורא מקודש הקדשים... פרצה לפתע להָבָה רבָּתִי, ובמהירות הבזק נפלה על המזבח וביערה כל אשר על גביו, על מנת להַראות, לדעתי, בבהירות יתירה, שדבר איננו נעשה בלי רשותו של אלהים. כי מן הראוי היה, שמתנה נבחרת תוענק לקדשים, ולא רק ממעשי ידי אדם, אלא גם מהאש, שהיא הטהורה מכל היסודות, כך שהאש שאנו רגילים בה לא תיגע במזבח. וזה אולי, מכיון שרבבות פגעים כרוכים בה. שכן רוֹשמָה ניכר לא רק בחיות הבלתי־שׂכליות, כשהן צלויות או מבושלות למען מַלֵא את עוולתה של הבטן הנבזָה, אלא גם בבני אדם שנהרגו בזדון, ולא רק בשלושה או בארבעה (מהם), אלא בהמוניהם. אכן, חיצים טעוני אש בשכבר הימים שרפו במעופם ציים אדירים מלאי חיילים, והחריבו ערים שלימות, שדעכו עד היסוד ונהרסו עד עפר, עד שלא נותר זֵכר ליישובן מלפנים. ונראה לי, כי מסיבה זו הסיר ה' ממזבחו הקדוש והטהור ביותר את האש הרגילה, כאש פסולה. ובמקומה הוריד אש עליונה69 אש מן האתר. מ. מן השמים, כדי להבדיל בין קודש לחול, ובין האנושי והאלהי\" (על חיי משה ב, קנד-קנח).", + "עיקר מדרשו זה של פילון הוא כמין חומר, שהאש יצאה מן השמים, מפני שבהקרבת הקרבנות לה' לא רצתה התורה שהכהנים ישתמשו באש המביאה לידי חורבן העולם. רעיון זה נמצא בפיו של ר' יוחנן בן זכאי, הדורש שהתורה אוסרת להניף ברזל על המזבח בכדי להתרחק מכל דבר המביא לידי חורבן, וכיון שהברזל הוא החומר של החרב, לכן אסרה תורה להניפו על המזבח. מדרשו של פילון וריב\"ז שווים, אלא שכאן המזיק הוא החרב וכאן האש. ואלה דברי ריב\"ז: \"ובנית שם מזבח, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל (דברים כז, ה), וכי מה ראה ברזל ליפסל יותר מכל מיני מתכות? מפני שהחרב ראויה לעשות הימנו, חרב סימן פורענות ומזבח סימן כפרה. מעבירין דבר שסימן פורענות מדבר שהוא סימן כפרה. והרי דברים קל וחומר, ומה אם אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות בהן כפרה בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הכתוב לא תניף עליהן ברזל, בני תורה שהן כפרה לעולם על אחת כמה וכמה שלא יגיע בהן אחד מכל המזיקין כולן\" (תוספתא בבא קמא ז, ו). ובמשנה מדות ג, ד: \"שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך\". ובמכילתא סוף יתרו ובתו\"כ קדושים פרק י, ט מאמר זה בשם רבי שמעון בן אלעזר.", + "לפי פילון, האש על המזבח היא אש מן השמים. בכתביו מסַפֵּר פילון על עלייתו לרגל לבית המקדש בתקופת בית שני, וברור ששמע את המסורה על האש הזו, וכן העידו עליה בספרות התנאים והאמוראים: \"ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח (ויקרא א, ז), אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה ליתן אש מן ההדיוט, אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית עולמים, אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה\" (ספרא ויקרא, פרשתא ד, פרק ה, י. וראה זבחים סא, ב: \"שביבא הוה משדרא\"). \"דתניא, ונתנו בני אהרן אש על המזבח, אע\"פ שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט\" (יומא כא, ב)69* ורמב\"ם תמידין ומוספין ב, א; רש\"י במדבר ד, יג..", + "ועל אש זו כתבו האמוראים, שלא היתה אש שורפת: \"אמר משה לפני הקב\"ה, רבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח, אין אש מַעֲבֶרֶת אותו צפוי ושורפת את העץ? א\"ל הקב\"ה למשה, משה, המדות האלו הן אצלכם, שמא אצלי? וכו', מי צוה האש לשרוף? למד ממך כשהיית נכנס לתוך מחיצות של אש ומהלך בין הגדודים היה לך לִשָרֵף, וכו', ואף מזבח העולה, אף על פי שכתוב בו אש תמיד תוקד על המזבח, לא הנחושת עתיד לבער ולא העצים נשרפין. ואם תאמר שהיה צפוי הנחושת עבה? א\"ר נחמיה, עובי דינר היה מצופה. א\"ר פנחס בר חמא, את סבור שמא האש יורדת מלמעלן לשעה היתה, לפיכך לא היה ניזוק, - אש המזבח יתירה, שלא היתה זזה הימנו לא ביום ולא בלילה\" (תנחומא תרומה, יא). ובתנחומא שמות, טו, שאש זו שורפת ואינה אוכלת. ובתוספות חגיגה כז, א ד\"ה שאין: \"בתנחומא יש, שהיה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ, ואמר לו המקום, כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש, ואינה מכלה\".", + "אבל בזמנו של פילון, במקדש שני, העידו חז\"ל שלא היתה אש מן השמים: \"חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים\" (יומא, שם), \"הכא (במקדש ראשון) אש של שמים מסייעתן, הכא (במקדש שני) אין אש של שמים מסייעתן\" (זבחים סא, ב). ובספר מקבים־ב א, יח־כד שבתקופת בית שני, בזמן נחמיה, הוחזרה האש." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב). \"ביום ההוא כרת עם אברהם ברית ואמר: לזרעך אתן70 כך בשבעים, ובמסורה: \"נתתי\". את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר71 כן בשבעים, ובמסורה נוסף: \"נהר\". פרת הגדול\"?", + "כפשוטו, מתַאֵר (הכתוב) את גבולות המחוז שבין שני הנהרות, בין מצרים ופרת. כי בימי קדם היה שֵם משותף לארץ ולנהר - \"מצרים\". ועֵד לכך המשורר באמרו: \"בנהר מצרים יש ספינות עם משוטים72 מילולי: מוּבָלות, כלומר אנשים מובילים אותן משני הצדדים. מ. משני עבריהן\"73 הומירוס, אודיסיאה יד, רנח; ראה מרקוס עמ' 200 הע' e.. אך לפי השֵׂכל... כי מצרים היא סמל לרכוש גופני וחיצוני, בעוד שפרָת (סמל) לקנייני הנפש, מהם נובעת שמחה נכונה ואמיתית, שמקורה בחכמה ובכל מידה טובה74 ראה להלן בראשית כח, ב שו\"ת בראשית ד, רמג, ולעיל ב, י-יד שו\"ת בראשית א, יב-יג.. וכיאות, מתחילים הגבולות במצרים ומסתיימים בפרת, כי לבסוף מתהווים דברים בנשמה, שבקושי נמצאנו ראויים ליקרב אליהם. אך תחילה עלינו לעבור ולרוץ דרך (הקניין) הגופני והחיצוני - בריאות, חושים חדים, יופי וכוח, שדרכם לעלות ולהתגבר בימי העלומים...*שו\"ת בראשית ג, טז
___________
", + "פילון מציין, שנהר מצרים הוא שֵם הנהר ושֵם הארץ. כעין פילון תרגמו יב\"ע ותרגום ירושלמי: \"מנילוס במצרים\". אבל באברבנאל: \"ונהר מצרים אינו נילוס, כי הוא נקרא יאור ולא נהר, אבל הוא שיחור, כי משם עד נהר פרת היה גבול ארץ ישראל\" (פסוק טו). וכן באבן עזרא: \"הוא שיחור ולא היאור\".", + "גם במקום אחר בכתביו, מפרש פילון את הפסוק בדרך אלגורית, שבירושת הארץ הכוונה להשגה של הכָּרַת הבורא. כמו כן הוא מציין, שלא נאמר \"מנהר פרת לנהר מצרים\", אלא להיפך \"מנהר מצרים ועד נהר פרת\", והכתוב בא לציין כאן להתעלוּת מן הדברים הגופניים, שמצרים מסמלת אותם, אל ההשגה הרוחנית המסומלת על־ידי נהר פרת, שנקרא \"הנהר הגדול\". ואלה דבריו:", + "\"החכם מוּצָג, וכראוי, כיורשה של הדעת בדברים האמורים. \"באותו היום\", אומר (הכתוב), \"נתן האלהים ברית לאברהם ואמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת\" (בראשית טו, יח). לאיזו ארץ כוונתו? אם לא לזו בה דוּבַּר קודם לכן, ואודותיה הוא שָׂח, אשר פריה הוא ההכָּרה בחכמת האֵל הבטוחה והיציבה; בזו, אשר האֵל, במחלקותיו, שומר את כל הטוב, השייך לבלתי־נפסד שבחיים, בלתי־מושפע מן הרע. ואז הוא מוסיף ואומר: \"מנהר מצרים ועד לנהר הגדול פרת\". והוא מבהיר, שהמוּשְׁלָמִים, ראשיתם בגוּפני ובחוּשִי ובחלקי האיברים, שבלעדיהם אין חיים, אשר יש בהם צורך לחינוך בחיים אשר בגוף, אך סופם בחכמה האלהית - הנהר הגדול לאמיתו, (נהר) של שמחה ואושר ושאר טובות שופעות. והוא לא תיאר את השטח מנהר פרת ועד לנהר מצרים, שכֵּן הוא לא ירד מן המעלה הטובה אל התשוקה הגופנית, אלא להיפך \"ממצרים אֶל הגדול - הפרת\", שׁכֵּן הדברים המעולים מתחילים בבני תמותה בכיוון אל הבלתי־נפסד\" (מי היורש דברי אלקים, שיג-שטו)." + ] + ], + [ + [ + "מדוע לא ילדה שרה אשת אברהם?", + "(הכתוב) מדבר באֵם הגזע כבאשה עקרה. ראשית, כדי שבנה, המופלא בילודים, יירָאֶה כמעשה פלא. שנית, כדי שההריון והלידה לא יהיו מהזדווגות לאיש, אלא יותר, כתוצאה מהשגחה אלהית. כי לידה של עקרה איננה רק לידה (טִבעית), אלא מפָּעלוֹ של הכוח האלהי. זהו פשוטו (של מקרא)...*שו\"ת בראשית ג, יח
___________
", + "חז\"ל נתנו עוד טעמים לעקרות האמהות: \"א\"ר יצחק, מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב\"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים\" (יבמות סד, א). \"ולמה נתעקרו האמהות וכו'? רבי עזריה משום ר' יוחנן בר פפא, כדי שיהיו מתרפקות על בעליהן בנוֹיין. רבי הונא משום רבי חייא בר אבא, כדי שיצאו רוב השָנִים בלא שיעבוד\" וכו' (ב\"ר מה, ד).", + "שאלתו ותשובתו של פילון, נמצאים בברייתא שבמדרש הגדול, שמקורה נעלם: \"ויעתר יצחק לה' (בראשית כה, כא) וכו'. תנו רבנן, שאלו את הזקנים, מפני מה אמהות עקרות היו? אמרו להם מפני שהן צדיקות וכשרות, כדי שלא יהוא בטוחות בעצמן, ויאמרו כדאי אנו שינתן לנו בנים. אמר הקב\"ה, הריני מגשים כוחן שלא יהיו בטוחות על עצמן\" (מדרש הגדול לבראשית כה, כא).", + "ואשר לעצם תופעת עקרותה של שרה אמנו, דורשים חז\"ל כבפילון, ולדברי חז\"ל לא היתה עקרה במובן הרגיל, אלא שאיילונית היתה, והיתה מחוסרת אבר הלידה: \"שרה אמנו אילונית היתה, שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרה עקרה אין לה ולד, אפילו בית ולד אין לה\" (יבמות סד, ב). נמצא, שלדבריהם וודאי נולד יצחק שלא כדרך הטבע, אף על פי כן לא הדגישו חז\"ל במפורש, כפילון, שעקרותה של שרה היתה כדי שייוולד לה יצחק בדרך נס, אלא שרק יעורר הדבר תמהון. מסתבר, שחז\"ל נמנעו מלפרש ענין זה על פי דרך נס, כדי שלא ליתן מקום למינים להשתמש בדרוש חז\"ל זה לצורך נכליהם. אבל פילון לא חשש לזה, כי בימיו לא היו עוד מינים ממין זה, וביחוד באלכסנדריה.", + "כעין פירושו כאן, נמצא גם בדרושו על עקרותה של רחל: \"שכֵּן היא (רחל) חשבה שלנברא יש יכולת, ולכן היא אומרת \"הב לי בנים\" (בראשית ל, א). אך (יעקב) העוקב (את אחיו), מצא בה עוולה, ואומר: את תועה מאד, כי אינני תחת האלהים, אשר הוא לבדו יכול לפתוח רחם הנשמות ולזרוע בהן מידות טובות ולעשותן הרות ויולדות יופי. לִמדי נא את אחותך לאה, ותגַלִי שזכותה בזרע ולידה לא (באו) מַנברא, אלא מן האלהים עצמו: \"ה' ראה כי לאה שנואה, ופתח את רחמה, ורחל היתה עקרה\" (בראשית כט, לא)\" (דרשות אלגוריות ג, קפ).", + "מהו: \"ולה שפחה מצרית אחת75 תיבת \"אחת\" אינה במסורה ובשבעים. מ. ושמה הגר\"?", + "הגר מתפרשת \"גֵר\", והיא אָמָה המשרתת תכונה מושלמת יותר. היא מטִבעה מצרית במוצָאָה, כי היא המאמץ ללמוד את לימודי־היסוד76 מחזור הלימודים המקובל באסכולות השונות. מ.. ומכיוון שחשקה במדעים רבים, היא במובן־מה אָמָה המשרתת את המוסריות...*שו\"ת בראשית ג, יט
___________
", + "לדברי פילון, הגר פירושה גֵר, ומכאן שנתגיירה. וכן הוא מרמז במקום אחר, ששרה מעידה עליה לפני אברהם שהיא עברית לפי דרכה בחיים, ואלה דבריו:", + "\"וכדי שלא תחשבני כמקנאה, קח את אמתי, אם תרצה, שהיא שפחה בגופה, אך בת־ חורין ואצילה ביחס לשִׂכלה, אותה ניסיתי ובחנתי מזה זמן רב, מן היום שהובאה לראשונה לביתי. והיא מצרית מלידה, אך עברית לפי דרכה בחיים\" (על אברהם, רנא).", + "ובזֹהר בראשית רנה, ב: \"ר' ברוקא אמר, מה הוא שָׂם על שכמה (בראשית כא, יד)? אלא שהזהירה על עול האמונה, ולעמוד במה שהיתה בתחילה, וכו', מה עשתה? כיון שראתה עצמה יוצאת מרשותו של אברהם חזרה לקלקולה, דכתיב ותלך ותתע, שתעתעה אחר עבודת כו\"מ וגלולי בית אביה\"." + ], + [ + "מדוע אמרה שרה לאברהם: \"הנה נָעַל וסָגַר אותי77 בשבעים: \"סגר\" συνέκλεισέν. נראה שהארמני תירגם בקפדנות את συν בתוספת של פועל נרדף. ובמסורה: \"עצרני\". מ. שלא אלד, בא נא אל השפחה78 במסורה ובשבעים: \"שפחתי\", וכן אצל פילון ב\"על הכינוס לשם החכמה\", א. כדי שתוליד ממנה79 כך בשבעים, ובמסורה: \"אולי איבנה ממנה\".\"?", + "לפי פשוטו (של מקרא), משמעו שלא להיות צר־עין וקנאי, (אלא) לדאוג לחכם, לַבַּעל ולקרוב האמיתי. ויחד עם זאת, כפתרון לערירות, ובעזרת השפחה שהיתה לה, היא (שרה) מְמַנָה פילגש לבעלה. יתר על כן, זה מורה על אהבתה היתירה לבעלה, כי כשנחשבה לעקרה העריכה כבלתי־מוצדק שבעקרותה יבולע לבית בעלה, ו(לכן) העדיפה את תועלתו על מעמדה היא. זהו פשוטו (של מקרא). ולפי השֵׂכל, הנימוק הוא כדלהלן: אֵלה שאין ביכולתם להוליד מן המוסריות מעשים נאים וראויים לתהילה, חייבים לעקוב אחרי החינוך הבינוני, ולהוליד בנים, במובן מה, מן הלימודים היסודיים80 אנציקלופדיים. מ. והשווה בשו\"ת הקודמת., כי הלימוד הכללי הוא כעין אבן־משחזת לשֵׂכל ולהגיון. אכן, יפה נאמר \"נָעַל וסָגַר אותי\", כי המוּגָף דרכו להיפתח בעת הכושר. ובכן, חכמתו (=שרה) לא קיבלה על עצמה שתהיה עקרה לצמיתות, אלא בטוחה היא שתלד בנים, אך לא תלד לאלתר, כי אם רק כשהנשמות תִּגָלינה טהורות בשלימותן...*שו\"ת בראשית ג, כ
___________
", + "הפירוש הראשון בפשוטו של מקרא הוא, ששרה לא היתה צרת־עין ומתקנאה, אלא השתדלה לטובת בעלה. פירוש זה נמצא רק במדרש הגדול שמקור מאמרו זה נעלם: \"בא נא אל שפחתי, עליה הכתוב אומר תחת שלש רגזה ארץ וגו' ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל, כא וכג), אלא להודיעך כוח אמנו שרה שלא קנאת בשפחתה, אלא נתכונה לשם שמים\". ובאברבנאל: \"שיקח את הגר שפחתה, כי ממנה יוליד ולא יהיה לה מזה עלבון\".", + "לדברי פילון כאן, היתה הגר \"פילגש\" לאברהם, וכן ב\"על הכינוס לשם החכמה\", כג. אבל בשו\"ת הבאה הוא כותב, שהגר היתה \"אשת\" אברהם, וכן ב\"על הכינוס לשם החכמה\", עג.", + "ובחז\"ל נמצא במפורש, שאברם נשא את הגר \"לאשה\": \"ותתן אותה לאברם וגו' ולא לאחר, לאשה ולא לפלגש\" (ב\"ר מה, ד). ויש לציין, כי ברמב\"ן גם כן שתי השיטות: \"שלא תהיה כפלגש רק כאשה נשואה לו\" (בראשית טז, ב כנראה ע\"פ הב\"ר); \"כי הגר שפחת שרה פלגשו היתה\" (בראשית כה, ו); \"בעבור היותה פלגש\" (בראשית יז, יא).", + "גם במקום אחר בכתביו מציין פילון, שבאמרה \"עצרני\" נתכוונה שרה שלא לבייש את בעלה: \"מן הראוי להעריץ את החָכמה (=שרה) בטוב טעמה, אשר לא מצאה לנכון להוכיחנו על העיכוב או אף חסרון־לידה מוחלט. אף אם הכתוב אומר את האמת ש\"לא ילדה\", ולא מתוך צרות עין, אלא מכיוון שאנו לא היינו נכונים לכך81 שרה, כלומר החכמה, לא ילדה, לא מפני שנהגה פרישות מחמת שקָבלה על סדרו של עולם, וכפי שפילון מרחיב בסעיפים הבאים, שלא היה הדור ראוי שתהא יולדתו.. שכֵּן אמרה: \"עצרני ה' שלא אלד\", ואין היא מוסיפה \"לכם\", וזאת כדי שלא תירָאֶה כמגנָה ומבזָה אחרים במזלם הרע\" (על הכינוס לשם החכמה, יג).", + "פילון דורש מתיבת \"עצרני\", שהעקרות היא של שרה. דרש זה נמצא במדרש הגדול שמקורו מאמרו רשום כנעלם, ושם דרשו מעצם תיבת \"עצרני\": \"אמר ר' אבהו, מכאן שהאשה מבחנת אם ממנה אם ממנו נמנע הולד, שכן אמינו שרה אומרת הנה נא עצרני, לי עצר ולך לא עצר\"." + ], + [ + "מדוע קורא (הכתוב) לשרה: \"אשת אברהם\", כשהוא אומר ששרי אשת אברהם לקחה את הגר המצרית שפחתה ונתנה אותה לידיו.", + "החוקר האלהי (=משה) מאַשֵר את נשואיהם של האנשים ההגונים, לאור הסתייגות מ(נשואיהם) של המופקרים. שכֵּן אֵלה, בעטיין של הפילגשים בהן הם מאוהבים כמטורפים, משפילים את נשותיהם החכָמות. לפיכך מציג (הכתוב) את האיש המוסרי (=אברהם) כבעל הנאמן ביותר לאשתו, בשעה שנאלץ לקחת את השפחה לאשה; ואת האשה החכָמה כסובלנית ביותר, כש(בעלה) עלה על מטתה של האחרת. אמנם, ההזדווגות עם הפילגש היתה גופנית, על מנת ללדת ילד81* פי' לשם פריה ורביה., אך ההתאחדות עם אשתו היא מתוך נשמה המתאחדת82 הרמוניה. מ. באהבה שמיימית, - זהו פשוטו (של מקרא)... אך ראוי מאד לשבֵּחַ, ש(הכתוב) מכַנֶה את האשה המשרתת - \"אשה\", כי הוא (אברהם) שימש את מטתו בפקודת אשתו האמיתית, ולא מרצונו הוא. ומסיבה זו אינו קורא לה (כאן) \"שפחה\", כי השפחה שניתנה לו הגיעה (למעמד של אשה), אם לא למעשה, הרי לפחות להלכה83 כלומר, לפי מה שהכתוב קורא לה אשה, כדכתיב: \"ותתן אותה לאברהם אשה לו לאשה\".. אך על דרך האלגוריה, בשקידה בלימודים התיכוניים יש עָצמה כ\"פילגש\", אך צורתה וכבודה משֶל \"אשה\". כי כל אחד מן הלימודים הכלליים84 אנציקלופדיה. מ., נדמה ומחַקֶה את המוסריות האמיתית.*שו\"ת בראשית ג, כא
___________
", + "בקבוצת השו\"ת שבהן נידונים יחסי אברהם שרה והגר, נוקט פילון בשיטה, שאין להאשים את האבות בכל מעשה רע, ולכן לא פגעו איש ברעהו, לא אברהם פגע בשרה ולא שרה פגעה באברהם, ואין הם מאשימים זה את זה. וגם לדעתו, אין להאשים את שרה בעינוי הגר, ולעומת זה אין להגר כל שינאה כלפי שרה. בשיטה זו נוקט פילון גם בדו־שיח שבין המלאך והגר. וראה להלן ש\"ותקל גבירתה בעיניה\", אין פירושו שהגר הקלה את שרה בעיניה - כשיטת חז\"ל, אלא ששרה הקלה את עצמה בעיני עצמה. וכן בריחת הגר אינה מפני עינוי שרה, אלא שאין היא יכולה לעמוד מפני גודל שיעור קומתה של שרה.", + "פילון דורש כאן, שבהוספת המלים \"אשת אברהם\", מתכוון הכתוב ללמדנו, שגם לאחר לקיחת הגר נשאר אברהם נאמן לשרה, וכן נהגה שרה במתינות כלפי אברהם.", + "גם במקום אחר מציין פילון, שאברהם ראה את לקיחת הגר כהכרח מתוך צוק העיתים: \"מן הראוי לחקור, מדוע חוזר כאן (הכתוב) ואומר ששרי היא אשת אברהם, לאחר שכבר הזכיר זאת תכופות (ראה בראשית יא, כט; טז, א)? כי אין זו דרכו להאריך בדבריו בשיטה הגרועה ביותר - בלשון מיותרת. ומה יש לומר על כך? כש(אברהם) עמד ליקרב אל שפחת התבונה -אל הלימודים הכלליים- אומר (הכתוב), שלא שכח את הבטחותיו לגבירתה, אלא הוא יודע, שהאחת היא אשתו על־פי החוק לפי רצונו הוא, ואילו האחרת היא (אשתו) מתוך הכרח וצוק העיתים\" (על הכינוס לשם החכמה, עג).", + "כדיוקו זה של פילון דייק גם הרמב\"ן: \"והזכיר הכתוב שרי אשת אברם, לאברם אישה, לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברהם ולא הרחיקה עצמה מאצלו, כי היא אשתו והוא אישה\" (רמב\"ן לפסוק טז, ב). וכן האברבנאל בתשובה לשאלה הג': \"ואמנם אמרו ותקח שרי אשת אברם, וידועה היתה שרה, ולמה כינה הכתוב אותה עתה כך? אלא להודיע, שעם שנתנה את הגר לאברהם, שהנה שרה לא נתיאשה ממנו ולא הרחיק שרה מאצלו, כי תמיד הייתה אתו כאשתו לכל דבר, כאשר היתה באמנה אתו\"." + ], + [ + "מהו: \"וראתה כי הרתה, וגבירתה לא נכבדה לפניה\"?85 במסורה: \"ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה\". וראה להלן הע' 88.", + "בתבונה קורא (הכתוב) לשרה \"גברת\", בשעה שהיא נראתה כמושפלת ומנוצחת על־ידי השפחה, כאותה העקרה לעומת אשה פוריה... אמנם, החכם המסכן מהוּתי ונעלה יותר מהעשיר הכסיל, כשם ש(החכם) העניו (עדיף על) הגאה, והחולה על הבריא. יען כי כל אשר עִם חכמה - כל־כולו מהותי, טִבעי86 או: חופשי בדרך הטבע. מ. ושליט; וכל אשר עִם הכסילות - הוא עבד וחסר־יציבות. ויפה לא נאמר, שהגר לא כיבדה את גבירתה, אלא וגבירתה לא נכבדה (בעיניה). כי באחד יש האשמה אישית, ובאחר סיפור של הדברים כהוייתם. אכן, אין (הכתוב) רוצה להאשים ולגנות את האחת על מנת לשבח (את השנייה), אלא רק להראות בבירור את הדברים כהווייתם ולאמיתם. זהו פשוטו (של מקרא)...*שו\"ת בראשית ג, כב
___________
", + "בסיפור פרשת שרה והגר נוקט פילון בשיטה, ששרה לוקחת על עצמה את כל האחריות במקרה זה, ומאשימה את עצמה מתחילה ועד סוף. שיטה מדרשית זו לא נמצאת בחז\"ל. כאן הוא דורש, ששרה הקלה את עצמה בעיני עצמה, ולא כפירוש חז\"ל שהגר הקלה את שרה, וכן כותב: \"אל תחשוב ש\"ראתה כי הרתה\" רוצה לומר שהגר ראתה את עצמה הרה, אלא שגבירתה שרה (ראתה) אותה87 אפשר לפי זה, ששרה בלבד ידעה שהגר הרתה, אבל הגר עצמה לא ידעה., שכֵּן מאוחר יותר היא (שרה) אומרת על עצמה: \"וכראותי כי הרתה לא נכבדתי בעיניה\"88 כך בשבעים ἰδοῦσα δὲ ὅτι ἐν γαστρὶ ἔχει, ἠτιμάσθην ἐναντίον αὐτῆς, ופילון הולך בעקבותם. וראה מרקוס בשו\"ת בראשית ג, כג עמ' 210 הע' b. (בראשית טז, ה)\" (על הכינוס לשם החכמה, קלט).", + "ובנוגע לייחסה זה של הגר לשרה, דרשו חז\"ל בשבחה של שרה ובגנותה של הגר: \"כל תשעים שנה שלא ילדה שרה היתה ככלה בתוך חופתה, והיו מטרוניות באות לשאול בשלומה של שרה, והיתה שרה אומרת להם צאו ושאלו בשלומה של עלובה (הגר השפחה), והיתה הגר אומרת להם שרי גבירתי אין סיתרה כגלויה, נראית צדקת ואינה צדקת, אילו היתה צדקת ראו כמה שנים שלא נתעברה, ואני בלילה אחד נתעברתי, והיתה אומרת: עם דא אנא מיסב ומיתן? הלואי מיסב ומיתן עם מרה\" (ב\"ר מה, ד)." + ], + [ + "מדוע שרה כביכול מתחרטת, באומרה לאברהם: \"נעשה לי עָוול על ידך89 כך בשבעים. ובמסורה: \"חמסי עליך\"., אנכי נתתי שפחתי בחיקך, ובראותי90 כך בשבעים, ומוסב על שרה. ובמסורה: \"ותרא\", ומוסב על הגר (הערת מרקוס). כי הרתה לא נכבדתי בעיניה\" ?", + "במלים אלה יש משום ספק ופיקפוק. וברור ש\"מִן\" בתחילה91 לפי התשובה, היה קיים בפסוק הביטוי \"מן\", שאינו מופיע לא בפסוק ולא בנוסח השבעים או בארמני. התשובה מתייחסת לכך, שביטוי מעין זה יכול להוות מילית \"זמן\", אך יכול גם להיות תמורה למלים \"על ידך\". פילון בוחר דווקא באפשרות הראשונה, ודוחה את האפשרות שיש כאן תוכחה לאברהם והתנהגותו. הוא מדגיש את מעמדה של שרה מרגע שלאברהם יש בן, מבלי שאברהם אשם כלל. מ. ובבכור שור: \"חמס הבא אלי - עליך, בשבילך\"., משמעו כביכול \"מאותו הזמן שנתתי את שפחתי\". ו(הביטוי) לאחריו - (מתייחס) לאדם, דהיינו כשהיא אומרת \"נעשה לי עָוול על ידך\". כי זו תוכחה. והרי מכיון ש(הכתוב) מעריך את (אברהם) כטהור ללא־האשמות, חייב הוא לשמור את (הבעל) הטוב, ההגון הנאמן שאינו שוכח את אשתו, ותמיד, כל אימת שהוא מזכירו, (הוא) מכבדו במאד מאד ומכַנה אותו \"אדון\" (בראשית יח, יב). עם זאת, ראשית (הפסוק) אמת היא, כי משעה ש(שרה) נתנה את שפחתה על מנת שתשמש כפילגש, דומֶה שנשאה חרפה וכלימה. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ג, כב
___________
", + "במקום אחר, בביאורו לפסוק זה, שָׂם פילון בפי שרה את הדברים דלהלן: \"נעשה לי עוול ובגדו בי, בכך שהפרתָּ את ההסכמים שבינינו, שכֵּן מאז שאימצת בחיקך את לימודי היסוד - את ילדיה של שפחתי - כיבדת אותה כאשה, והסבת פניך ממני, כאילו מעולם לא נהגנו אף אנו כך. ושמא בחשדי בך בזאת, כתוצאה מהתחברותך הגלויה אל השפחה, אני מסיקה גם את אותה ההתנכרות אֵלַי, אף שאינה גלויה. אך אם המצב כפי שחשדתי, או שמא להיפך, איש אינו מסוגל לדעת, ואילו האל לבדו (יודע זאת) על נקלָה. לפיכך תאמר שרה כהלכה: \"ישפט ה' ביני ובינך\" (בראשית טז, ה). לכן אין היא ממהרת להאשים (את אברהם) כעושה עוול, אלא מפקפקת, שמא בכל זאת נהג כשורה\" (על הכינוס לשם החכמה, קנא-קנג).", + "גם כאן הולך פילון בשיטתו שצויינה בשו\"ת הקודמת, ששרה אינה ממהרת להאשים את אברהם. וכאן, כבשו\"ת הקודמת, הקלה שרה את עצמה בעיני עצמה, ולא שהגר הקלה אותה. וכן ששרה הוסיפה לקרוא לאברהם אדון ולהללו ולשבחו." + ], + [ + "מדוע אומר אברהם: \"הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך\" ?", + "פשוטו (של מקרא) מספֵּר בשבחו של החכם, כי לא אמר שזו אשר הרתה הימנו היא \"אשה\" או \"פילגש\" - אלא \"שפחה של אשתו\". כשראה אותה שנתעברה, לא נסער ועורר את תיאבון התשוקה, אלא ריסן אותו... עשי לה (לשפחה) מה שלבך חפץ, כי בטוח אני שלא תוציאי דין קשה מן הראוי. כי מאד ינעם לך לחלוק ולפסוק לכל אחד לפי זכויותיו, ולא לכַבֵּד או להַכלים איש יֶתר על מידתו.*שו\"ת בראשית ג, כד
___________
", + "במקום אחר הוא כותב: \"והוא (אברהם), מכיון שנתפעל מאד מאהבת האשה המתחדשת תדיר ושומרת על נעוריה, ומהקפדתה וצפייתה לעתיד, לקח את זו שיָשרה בעיניה (של שרה), עד אשר ילדה בן; או כפי שאומרים בעלי המסורת הבטוחה ביותר92 משמע שפילון רומז כאן למסורות הזקנים שהזכירן ב\"על חיי משה\" א, ד. ראה הע' קולסון עמ' 124., רק עד אשר הרתה, וזמן לא רב לאחר שאירַע הדבר, פּרשׁ (הימנה), מתוך כיבוש יצר טִבעי וכבוד שרכש כלפי אשתו\" (על אברהם, רנג).", + "לפילון היתה כאן קבלה ומסורה, שאברהם פירש מהגר לאחר שהרתה. ובמדרש נמצא רק ששרה מנעה את הגר מתשמיש: \"ותענה שרה וגו', ר' אבא אמר, מנעתה מתשמיש המיטה\" (ב\"ר מח, ו).", + "כדברי פילון, שאברהם \"לא עורר תאבון התשוקה אלא השקיט אותו\", נמצא במה\"ג שמקור מאמרו נעלם: \"ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך. מגיד הכתוב שבחו של אברהם אבינו ונפש שפלה שהיתה בו, שלא חשקה נפשו בה, אלא אמר לה הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך\". על המשנה באבות ה, יט: \"עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו\", כותב הרמב\"ם: \"ועוד אמרו על הגר, אחר שלקחה, הנה שפחתך בידך עשי לה כטוב בעיניך, מורה שלא היה לו רצון להתענג עמה, וכן כשביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל עד שתמנעהו מנטות אחריה בעבור המשגל, העיד הכתוב שהֵרַע בעיניו על ישמעאל בלבד, והוא אמרו וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו\".", + "וברד\"ק דייק על \"שפחה\", כבפילון: \"שפחתך בידך, אף על פי ששכבה בחיקי - שפחתך היא כבתחלה\". ובאברבנאל, בתשובה לשאלה ד: \"ואברהם השיב, אילו הייתי אני מונע את הגר מלעבדך והייתי מכבדה כאשה בעולת־בעל, היה לך לומר חמסי עליך, אבל אין הדבר כן, שהנה שפחתך בידך\".", + "מדוע אומר (הכתוב): \"שרי עִנתה אותה\"?", + "הפשט ברור הוא. אך לפי השֵׂכל, משמעו: לא כל העינויים מזיקים, ולהיפך, יש והם אף מועילים. כך סובלים חולים מרופאיהם, וילדים ממוריהם, וכסילים מן המוכיחים אותם, ולעולם לא הייתי קורא לכך עינויים, אלא ישועה ועזרה לנפש ולגוף...*שו\"ת בראשית ג, כה
___________
", + "לפי שיטתו זו, הוא מפרש גם את הפסוק בנוגע לעינוי אלמנה ויתום, שלפעמים יהיה העינוי מותר, וזה במקרה שהוא לשֵם חינוך. וראה להלן שמות כב, כב שו\"ת שמות ב, ד ובביאור שם.", + "ובאברבנאל, בתשובה לשאלה ה: \"וכתב הרמב\"ן, ששרה חטאה בזה, וכן אברהם שהניחה לעשות. ואין הדבר כן וכו', שרה כאשר ראתה את הגר בגאוה וגאון ודרך רע, ענתה אותה ונשתעבדה בה בקושי יותר ממה שהיתה רגילה בה, וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המצוע\", וכן בפירוש הר\"ן. וברלב\"ג: \"אמר אליה הנביא, שתשוב אל גבירתה ותכנע תחת ידה ותקבל המוסר ממנה, כי כוונת שרה היתה לטוב לה, לא לנקמה ממנה\".", + "את שיטתו של עינוי לשם חינוך, ובנוגע להגר, הוא מביא במקום אחר בכתביו: \"ולפיכך מוסיף (הכתוב): \"ועִנתה אותה\", וזה שווה ל\"הוכיחה\" ו\"יִיסרה\", כי דָרבן־חד מועיל מאד ל(חיים) בהשקט ובבטחה, כמו לסוסים פרועים, מפני שקשה לאַלפם ולרסנם רק בשוט או במושכות. האם אינך רואה את הגמול הצפוי לאֵלה שלא גערו בהם? הם משמינים ומתעבים, מתפקרים, נושפים ונושמים, ואחר כך זוכים נדכאים ואומללים אלה בפרָסים העלובים של הכפירה, המעטרים אותם ומכריזים עליהם בסוד שוכחי האל. ומכיוון שמזלם שָפר עליהם93 מילולי: המזל זָרַם ללא הפוגה. מ., הרי ראו עצמם כאלהי כסף וזהב - בבחינת מטבעות מזוייפים - ושכחו את המטבע האמיתי, את ה\"קיים\" לאמיתו. ומשה מעיד באמרו: \"שָמָן הִתְעַבָה הִתרחב ושכח את האֵל, אשר עשהו\" (דברים לב, טו)94 במסורה: \"שמנת עבית כשית ויטשׁ אלוה עשהו\".. נמצא, שאם התפרקות מוחלטת היא הורתה של הרעה הגדולה ביותר - הכפירה, הרי היפוכה, העינוי, כשהוא במסגרת החוק, מוליד את הטובה המושלמת, את התוכחה המהוללה\" (על הכינוס לשם החכמה, קנח-קס).", + "מדוע ברחה הגר מפניה?", + "לא כל נפש מקבלת גערה ותוכחה. אך השֵׂכל החנוּן ומאד דורש טוב - אוהב מוסר ומַרבה להתקרב אל אֵלה המוכיחים אותו, בעוד ש(השֵׂכל) העויין ורע־ הלבב שונא (זאת) ונסוג ובורח (מהם), כשהוא מעדיף להתקרב לדברי חֲלָקוֹת מאשר אל המועיל עבורו, מתוך הנחה ש(דברי החלקות) נכבדים ונאצלים.*שו\"ת בראשית ג, כו
___________
", + "ובמקום אחר: \"לדעתי, קיימות שלש סיבות למנוסה: שנאה, פחד וחרפה. נשים עוזבות את בעליהם, ובעלים את נשותיהם, מתוך שנאה: ילדים עוזבים את הוריהם, ועבדים את אדוניהם, מתוך פחד; וידידים עוזבים את חבריהם, מתוך חרפה, כל אימת שנעשה מעשה שאינו מוצא חן בעיניהם. וכבר ידעתי אבות, אשר נסוגו מחיי העיון וחוּמרה של בניהם כתוצאה מחיי רווחה, ובחרפתם בחרו לגור בכפר ולא בעיר. ובכתבי הקודש ניתן למצוא זֵכר לשלשה סיבות אלה. כפי שנוכיח בקרוב: יעקב המתאַמֵן בורח מלָבָן חותנו מתוך שנאה, ומעֵשָׂו אחיו מתוך פחד, ואילו הגר מסתלקת מתוך חרפה\" (על המנוסה והפגישה, ג-ד)." + ], + [], + [ + "מדוע אומר אליה המלאך: \"הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי\"?", + "אין צורך לפרש את פשוטו, שכֵּן הוא ברור. אך לפי השֵׂכל, זו (אמירה של) תקיפות, כי ה\"דִיבֵּר\" האלהי מוכיח ומעלֶה ארוכה מצויינת לנפש חלושה. הוא אומר לה: \"אי מזה באת\", האם אינך מכירה את הטוב אשר עזבת? הרי אינך בעלת מום חסרת־תועלת ונִכָה. שכֵּן בראותך אינך רואה, ועם חושיך אינך חשה. ואף אם יש בך מעט בינה - לי את נראית כחסרת כל שֵׂכל. אך \"אנא תלכי\"? מאיזו חסידות לאיזו מסכנוּת? מדוע את תועה כל־כך עד שאַת משליכה את הטובה שהיתה בידך, ונמשכת אחרי טובה מרוחקת? אַל לך! אַל לך לעשות זאת, אלא הכריעי את הדַחַף האווילי והבלתי־שכלי הזה. שובי וחזרי אל דרכך, הכירי בחכמה כגבירתך, זו אשר לפנים פיקחה והשגיחה עליך בעניינים בהם הורגַלת.*שו\"ת בראשית ג, כח
___________
", + "ובמקום אחר: \"ודרך הלימוד כל־כולה היא דרך המלך, בטוחה וגדורה ביותר. לפיכך נאמר, שהיא (הגר) נמצאה בדרך שור, \"שור\" תירגומו \"חומה\", או \"ישר\". ואזי, המוכיח המֵשִׂיח עם לבבה, אומר לה: \"אי מזה באת ואנה תלכי\"? וזה, לא מכיון שהוא (המלאך) מסופק או שואל, אלא יותר, מכיון שהוא מבייש אותה וגוער בה. ומוסכם, שביחס לעניינינו אין דבר נעלם ממלאך (ה')\" (על המנוסה והפגישה, רג).", + "לפי פילון, אין דברי המלאך לשון שאלה, אלא לשון תוכחה, שהמלאך מוכיח את הגר על עזבה את בית אברהם, ועליה לשוב אל החכמה. וראה פירושו כעין זה לעיל ג, ט שו\"ת בראשית א, מה.", + "ובאברבנאל, בתשובה לשאלה ז: \"אי מזה באת ואנא תלכי. ר\"ל, איך לא יעלה על לבך מאין יצאת, שהוא בית אברהם עשיר ונדיב לבב אוהב אותך, ואנה תלכי במדבר השמם הזה, התמצאי בו בית נכבד כבית אברהם? הביטי וראי גבול מה שממנו נסוגות וגבול מה שאליו תלכי\". ובספורנו: \"אי מזה באת, כלומר הביטי וראי מאיזה מקום נסעת, כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים, והנך הולכת אל מקום טמא ואנשי רשע\".", + "מהו: \"מפני שרי גברתי אנכי בורחת\"?", + "יש לשַבֵּחַ נוהַג נאמן, ולראותו כאוהב אמת. לפיכך ראוי גם עתה להכיר באמיתותו של השֵׂכל המגַלֶה את נסיונותיו. כי אני אומר, ש\"מפני\" הוא: \"אני נדהמת מהופעת המוסריות והחכמה\". אמנם, למראה שילטון המלכות היא מזדעזעת ונבעתת, ואינה יכולה לשאת את גדלו ולראות את מעלת הודו, והיא בורחת. כי יש הבורחים מהמוסריות לא מתוך שינאה (אליה), אלא מתוך יראת־כבוד, היות והם סבורים שאינם ראויים להתגורר עם גבירתם.*שו\"ת בראשית ג, כט
___________
", + "גם כאן דן את שרה לכף זכות, שהגר ברחה מפניה לא בגלל עינוי, אלא מפני שלא היה ביכולתה לעמוד ליד רום מעלתה, כפי שהאיש הקטן רואה את עצמו קטן יותר בזמן שהוא עומד ליד הגדול." + ], + [ + "מדוע אמר לה המלאך: \"שובי אל גברתך והכָּנְעִי95 כך בשבעים, וכן בתרגום יב\"ע: \"ואתכנעי\", וכעי\"ז בתרגום אונקלוס ופשיטא: \"ואישתעבדי\". ובמסורה: \"והתעני\". תחת ידיה\"?", + "הואיל ופשוטו (של מקרא) ברור הוא, עלינו לבחון אותו לפי השֵׂכל. ה\"דִיבֵּר\" האלהי מוכיח ומזהיר את הנשמה היכולה להירפא, ומשיב אותה אל החכמה המושלת, פן תיפול באיוולת כסילים, כשתיוותר ללא גבירה. והוא מוכיח, שעליה לא רק לשוב למוסריות, אלא אף להיכנע תחת ידיה, וכוונתי לומר, (להיות) נתונה לשילטונה. וקיימים שני מינים של כניעות. האחת, מחמת חסרון שנתהווה מתוך חולשת הנשמה, וזו קל להתגבר עליה, להכיר אותה ולהסתייג ממנה. והאחרת, זו שה\"דִיבֵּר\" האלהי מצַווה (עליה), הבאה מהערצה ויראה, כפי שרוחשים בנים להוריהם, ותלמידים למוריהם, וצעירים לזקניהם. אכן, מועיל מאד לציית וליפול לפני טובים, כי מי שלוֹמֵד להיות נמשָל, ילמד מיד אף את היפוכו - להיות מושל. כי אף אם יטיל אדם מרותו על כל הים והיבשה, לא יוכל להיות שליט באמת, אם לא למד תחילה ולא התרגל מקדם להישמע למושל.*שו\"ת בראשית ג, ל
___________
", + "ובמקום אחר: \"המוכיח (את הגר) מרוצֶה מצייתנותה ואומר: \"שובי אל גבירתך\", כי סמכותה של המורָה מועילה למתלמדת, והשתעבדותה לתבונה (מועילה) לבלתי־מושלם. וכשתשובי \"הִיכָּנְעִי תחת ידיה\", כניעה נאה, הנושאת בתוכה השמדתה של יהירות בלתי־ שִׂכלית\" (על המנוסה והפגישה, רז).", + "בפירוש הר\"ן: \"ואמר אליה שובי אל גבירתך, שאחר שאת מודה שהיא גבירתך, מן הראוי שתשובי אל גבירתך עם היות שתתעני תחת ידה. או, שהיתה הכוונה כי עינוי שרה איננו כי אם לטוב לה, למען תקח מוסר\", וזה כעין דבריו של פילון, שעליה לא רק לשוב למוסריות, אלא גם להיכנע תחת ידיה ונתונה לשילטונה, בכדי שתקבל מוסר, כדלעיל טז, ו (וראה בדברי הרלב\"ג המובאים שם)." + ], + [], + [ + "מהו: \"מלאך ה' אמר לה, הנה את הרה ותלדי בן ותקראי שמו ישמעאל, כי שמע אלהים לצרותַיך96 כן בתרגום יב\"ע, בלשון רבים: \"סיגופַיך\". ובמסורה ובשבעים בלשון יחיד. ובמסורה: \"עָנייך\".\"?", + "... לפיכך הוא נקרא בצדק \"ישמעאל\", ותרגומו \"ישמַע אֵל\". והנה השמיעה היא בדרגה שנייה לראִייה97 ראה גם \"על בילבול הלשונות\", קמא. מובא להלן לשמות כג, א שו\"ת שמות ב, ט.. כי כפרָסים בתלאות מלחמות־החוּשים, העניק הטבע את (הפרָס) הראשון לעינים, ואת השני לאזנים, ואת השלישי לנחירים, ואת הרביעי ל(איבר) בו אנו טועמים.*שו\"ת בראשית ג, לב
___________
", + "במקום אחר מבאר פילון את הסיבה לשנִיוּת של ישמעאל: \"ובכך, עם צירים קלים, תלדי בן זכר ושמו ישמעאל, לאחר שתתמרקי בשָמעֵך לדבר אלהים. \"ישמעאל\" משמעו \"להישמע לאל\", והשמיעה שנייה לראִייה, והראייה היא מנת חלקו של ישראל הבן האמיתי והבכור, כי \"ישראל\" תירגומו \"רואה את האל\". אמנם, ניתן לשמוע (דבר)־שקר כדבר־אמת, כי השמיעה מטעָה, אך הראִייה היא ללא רמייה, ובאמצעותה ניתן להכיר כל דבר כהוויתו\" (על המנוסה והפגישה, רח).", + "פילון דורש ישמעאל לשון שמיעה, וישראל לשון ראייה, שוּר־אֵל, רואה את האל. ובסדר אליהו רבה, כח: \"אל תקרי ישראל, אלא איש ראה אל\". ובדרושו האלגורי נוקט פילון בשיטת מדרש ההלכה: \"לא דומה שומע לרואה\" (מכילתא יתרו, פרשה ב); \"אין הדיין רואה אלא מה שעיניו רואות\" (בבא בתרא קלא, א)." + ], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"וקראה את שם ה' הדובר אליה אתה אֵל המתבונן בי98 כך בשבעים ὁ θεὸς ὁ ἐπιδών με. ובמסורה: \"אל ראי\"., הרי אמרה כי ראיתי לפָני מי שנראה אלי99 כך בשבעים Καὶ γὰρ ἐνώπιον εἶδον ὀφθέντα μοι. ובמסורה: \"הגם הלם ראיתי אחרי ראי\".,?", + "התבונן בזהירות אל תחילת (הפסוק), כך (המלאך) היה עֶבד האלהות, כשם (שהגר היא) שפחת החכמה. ומדוע מכוּנֶה המלאך אשר היא קראה ה' (או אלהים)? כדי לתאם100 ליצור הרמוניה. מ. בין היֵישות (האמיתית) והתגלמותה. אמנם, נאה אף יאה שהאלהים העליון ואדון הכל ייראה לחכמה, ואותו העבד, הלא הוא \"דַּבָּרוֹ\", (יופיע) לשפחה ומשרתת החכמה. אך לא לחינם היא האמינה שהמלאך הוא אלהים, כי אֵלה שאין ביכולתם לראות את העילה הראשונה, עתים מתעתעים ש(העילה) השנייה היא (העילה) הראשונה. בדומה לבעלי ראייה חלשה, אשר מתוך שאין ביכולתם לראות את אותה השמש מגרמי השמים101 מילולי: שהיא צורה גופנית בשָׁמַים. מ., מניחים שהקרנים אותן היא שולחת לארץ הן הן (השמש) עצמה. כך גם אֵלה אשר אינם רואים את המלך הגדול, מייחסים למשנה למלך ולאשר מתחתיו, את ערכּוֹ של המלך הראשון. יתר על כן, גם הברברים, שמעולם לא ראו עיר, אף לא מפסגות ההרים, מתוך חוסר ידיעה מוחלטת מהי מטרופולין לאמיתה, חושבים שכפר או אפילו בית־כַּפרי הם מטרופולין, והיושבים בה הם תושבי עיר בירה.*שו\"ת בראשית ג, לד
___________
", + "במקום אחר כותב פילון: \"אמנם, המלאכים הם משרתי אלהים, אך בעיני אֵלה החיים עדיין בסבל ושיעבוד הם נחשבים לאלים, לכך נאמר: \"על כן קראה לבאר, באר שָׂם ראיתי לנגדי\" (בראשית טז, יד)\" (על המנוסה והפגישה, ריב).", + "לפי פירוש פילון, המבוסס על תרגום השבעים, יש הבדל בין ראיית שרה לראיית הגר. להגר נראה מלאך ה'102 ראה להלן בראשית יח, יא שו\"ת בראשית ד, יב ובביאור., והיא בשפל מדריגתה חשבה שהוא האלקים בעצמו, אבל לשרה נראה ה' בכבודו ובעצמו.", + "כוונת פילון לתרץ את הקושי של המלים \"שֵם ה' הדובר אליה\" שהכוונה למלאך, שאליה הוא נראה כה'. בחז\"ל דרשו, ששרה ראתה את ה', אבל הגר ראתה מלאך: \"ר' יודה, ר' יוחנן בשם ר' אלעזר בר' שמעון, מעולם לא נזקק הקב\"ה לשוח עם אשה אלא עם אותה צדקת [שרה]. ר' אבא בשם ר' בריי, כמה כירכורים כרכר בשביל לשיח עמה, ויאמר לא כי צחקת (בראשית יח, טו). והכתיב ותקרא שם ה' הדובר אליה? ר' יהושע בר' נחמיה בר אידי - על־ידי מלאך\" (ב\"ר מה, י ועוד). ובתרגום ירושלמי: \"ארום אמרת דא לחוד עלי אתגליתא היך בתר דאתגליתא על שרי רבונתי\". והמפרשים נדחקו בפירוש פסוק זה, ראה באברבנאל." + ], + [], + [ + "מהו: \"הגר ילדה לאברהם בן\"?", + "טִבעי ביותר הוא. כי מצב של קניין אינו מוליד דבר למען עצמו, אלא למען קונהו... אכן, הקניין, כביכול, לא זקוק לדָבָר לאחר שנקנה, כשם שהאש אינה זקוקה לחוֹם כי היא חוֹם לעצמח, ומשַתֶּפֶת בְּחֵלק מחוּמָה את הקרֵבִים והניגשׁים אליה.*שו\"ת בראשית ג, לז
___________
" + ] + ], + [ + [ + "מדוע אומר (הכתוב, כשאברם) היה בן תשעים ותשע שנה, ה' אלהים103 במסורה ובשבעים רק: \"ה'\". נראה ואמר: \"אני ה' אלהיך104 במסורה: \"אני א־ל שדי\". ובשבעים ᾿Εγώ εἰμι ὁ θεός σου, כלומר: \"אני אלהיך\". וכן מביא פילון ב\"על המנוסה והפגישה\", א.\"?", + "... והנה התגַלוּת זו היתה בשנת התשעים ותשע לחייו, שהוא מספָּר נאה. ראשית, הרי הוא שָכֵן למאה, והמאה היא כוח העשרה, כשהעשרה מוכפל בעצמו, והחוקר האלהי (=משה) קורא לזה \"קדש קדשים\"105 נראה, שמרמז כאן אל \"מעשר מן המעשר\" (ראה במדבר יח, כו), אף על פי שאין הוא נקרא שָם \"קדש קדשים\". אולם המתנות נקראות בדרך כלל \"קדשי בני ישראל\" (ראה שם יח, לב). ואפשר, שפילון נימק: אם המעשר \"קדש\", הרי המעשר מן המעשר הוא \"קדש קדשים\" (ראה מרקוס, עמ' 227 הע' i).. אמנם הכור106 ראה במדבר יא, לב: \"עשרה חמרים\" מתרגם השבעים \"עשרה כור\" (κόρους). גם המתרגם הארמיני לשבעים השתמש בתעתיק (כור). כנ\"ל גם ויקרא כז, טז \"זרע חומר שעורים\". פילון מבין מידה זו כקשורה בעשירית, ועל כך מתבסס פירושו. ראה גם יחזקאל מה, יד. מ. -העשירית הראשונה- נקרא פשוט \"קדש\", ואותו הוא קובע למשרתי המקדש107 הכוונה ללויים, וכן קורא להם ב\"על המנוסה והפגישה\", צ.. והעשירית מן העשירית, שהוא חוזר ומצַוֶוה על המשרתים להפרישו בנוסף, (נועדה) לממונֶה108 נראה שכוונתו לכהן. ראה \"על שינוי השמות\", ב (המובא בביאור).. ועשירית נמנית במאה, כי מה היא עשירית מן העשירית אם לא חֵלק מהמאה? אולם המספר תשעים ותשע אינו מצויין רק בקירבתו ושכֵנותו למאה, אלא גם מכיוון שהוא עצמו שותף בתכונה מופלאה - הוא מורכב מ\"חמישים\" ו\"שבע שבועות\"109 99 = (77) +50.. והנה, היובל נקרא בתורה \"דרור\" (ויקרא כה, י), כי הכל יוצא לחפשי, הדומם ובעל החי. ושנות השמיטה הן כוח המנוחה ועתרת השלום לגוף ולנשמה. כי השנה השביעית היא זֵכר לטובה הגדֵלה מעצמה, ללא דאגה ועמל, אותו הוליד הטבע מעצמו כשאך נוסד העולם110 ראה לעיל בראשית ז, יא שו\"ת בראשית ב, יז והע' 97 שם.. והמספר ארבעים ותשעה -שהוא סיכום של \"שבע שבועות\"- מורֶה לא על טובה שיטחית, אלא אדרבא, על זו שיש לה כוח וחכמה לצורך יציבות מוחלטת ומליאת אוֹן.*שו\"ת בראשית ג, לט
___________
", + "במקום אחר מפרש פילון פסוק זה: \"(המספר) תשעים ותשע שָכֵן למאה... כי יצחק נולד בשנת המאה (של אברהם), ו(המאה) היא גם המתנה הניתנת לכהנים על־ידי שבט לוי, כי כאשר הם (הלויים) מקבלים את המעשר הם מפרישים ממנו עשירית נוספת, כביכול היו אלה פירותיהם שלהם, ובה ניתן למצוא את המאה\" (על שינוי השמות, א-ב).", + "לדעת פילון השנה השביעית היא כוח המנוחה לגוף ולנשמה, והטבע הולידה מעצמו כשאך נוסד העולם. נראה שמתכוון ליום השבת. השוואה זו בין השנה השביעית ליום השביעי נמצאת במדרש הגדול, ומקור הדברים שם נעלם: \"שש שנים תזרע. מפני מה אמרה תורה שש שנים תזרע ובשביעית תשמיט? אמר הקב\"ה לישראל, דעו, שבששה ימים בראתי עולמי, שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ, יא), ובשביעי הנחתי לו, שנאמר וינח ביום השביעי (שם). אף ארץ זו שאני נותן לכם, שש שנים התרתי לכם לחרשה ולזרעה, ובשביעית תשביתו אותה מחרישה ומזריעה, שנאמר ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. ואם לא עשיתם כן, הרי אני נפרע מכם\" (מה\"ג לויקרא כה, ג). ובמדרש אגדה: \"ובשנה השביעית וגו', לקיים חידוש העולם, כשם שצוה לעשות מלאכה בששת ימים ולנוח בשביעית, כן צוה לזרוע שש שנים ולשמוט השביעית, שהקב\"ה חס על בריותיו, וחביבין ישראל לפני הקב\"ה, וגם הארץ מתפללת לפניו יותר מכל הנבראים, שהיא מעברה ומוציאה ויולדת כל השנה כולה ומוציאה יבולה לפני הקב\"ה, וכיון שהבריות עושין רצונו של מקום היא מזמרת בכנפיה\" (מדרש אגדה ויקרא כה, ג).", + "על עניין המעשר, שהוא עשירית ללוי, כותב רבנו בחיי: \"ונחלת הלוי הוא המעשר שהוא רמז אל העשירית, ומזה אמר (במדבר יח, כא) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, וכן תמצא לוי בן יעקב שהיה עשירי בבנים, שהרי כתיב (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, אפילו מבניו נתן מעשר להקב\"ה, והעשירי הוא קדש, וכן (דברי הימים־א כג, יג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים\" (רבינו בחיי במדבר יח, יט).", + "במקום אחר, נותן פילון טעמים נוספים למצות השביעית: \"ולאחר מכן מצַוֶוה (הכתוב), מסיבות שונות, לשמוט את הקרקע בכל שנה שביעית. ראשית, כי הוא חָלַק כבוד למספר שבע בכל הזמנים: בימים, בחדשים ובשנים. כי כל יום שביעי קדוש הוא, זה מכונֶה בפי העברים: \"שבת\". ובכל שנה בחודש השביעי חל החג הגדול ביותר110* כוונתו לראש השנה. ואולי כוונתו ליום הכיפורים שהוא \"שבת שבתון\".. על כן טבעי, שגם השנה השביעית תיטול חלק בכבוד הניתן לַמספר. שנית, הוא אומר כדלהלן: אל תהיה נתון תמיד לרווח, אלא קַבֵּל ברצון גם הפסד, כך שתישא על נקַלָה נזק אשר יקרך אי־פעם בכל כרחך, ו(אז) לא תוָואֵש כאדם הנפגע מ(פֶגע) חדש ומוזר. כי בין העשירים קיימים אנשים מדוכאים כל כך, שכאשר העניוּת פוגעת בהם, והם נאנקים ומדוכדכים, כאילו הפסידו את כל רכושם כולו. אך המתרועעים עם משה, - כל תלמידיו הנאמנים אשר התאמנו מימי נעוריהם בחוקיו הטובים, הורגלו לסבול מחסור במתינות, כל אימת ששמטו אף את השדה המשובח ביותר, ובכך, עם גדולת הנפש, אף למדו לשחרר מידיהם ברצון ובדיעה צלולה, דרכים בדוקות (להשגת עושר)\" (על החוקים המיוחדים ב, פו-פח).", + "מהו: \"מְצָא חן111 כך בשבעים εὐαρέστει ἐναντίον ἐμοῦ. ובמסורה: \"התהלך\", ובפשיטא: \"שְׁפַר\". לפני והיה תמים, ואתן את בריתי ביני ובינך וארבה אותך מאד מאד\"?", + "(הכתוב) קובע כלל יָאוּת ביותר לגזע בני־התמותה. כי מי שאין לו חֵלק ואינו מעורב ברישעה ורֶשע, סופו שהוא טוב ונעלה, - וזה טיבן של התכונות הבלתי־גופניות. אך אֵלה אשר בגוף, (טובים) במידה שהם מסלקים את הרישעה, ובהתאם לחֶלקם בחטאים. כי חיי אדם קרואים מוסריים, לא אֵלה אשר אין בהם חולשה מתחילה ועד סוף, אלא אֵלה אשר מתעוררים מחולשה לבריאות. לפיכך הוא אמר גלוי וישר: \"היה תמים\". כי דַי היה לאושרו של טבע בן־התמותה, שלא יואשם, ושלא יאמר או יעשה דבר הראוי לנזיפה. עניין זה מוצא־חן בעיני האב במישרין, ולכן הוא אומר: \"מְצָא חן לפני והיה תמים\", הוא חוזר כאן, ובדבריו יש השלָמה. כי התנהגות המוצאת חן בעיני ה', לא תאשם, ואכן כל אשר תמים ובלי־מום בַכֹּל מוצא חן בכל מעשיו. והוא (ה') מבטיח לגמוֹל חסד כפול לאדם הרחוק מכל האשמה. ראשית הוא אומר, שהוא (ה') ממַנֶה אותו כמשגיח ושומר של הבריתות האלהיות, וכן יגַדל אותו במידה שאין לתארה. כי \"ואתן את בריתי ביני ובינך\" מַראֶה, שההשגחה והשמירה הן באמת של האציל והמוסרי. הרי כל העיקרים הבלתי־ גופניים, הצורות והמידות המשותפות לכל הדברים, מהם נעשה העולם, הם הברית האלהית. יתר על כן, כפל הלשון \"ארבה אותך מאד מאד\", מַראֶה בבירור על המון ללא־גבול שאין לתארו - גידולו של ההמון112 כלומר מספר האנשים. מ., ולעתים גם (גידולן) של תכונות מוסריות אנושיות.*שו\"ת בראשית ג, מ
___________
", + "פילון מביא כאן את הנחוץ לביאור הכתוב בלבד. אבל במקום אחר מציע בהרחבה את הרעיונות שהביע כאן בקצרה. וכותב את הדברים בצורת דרשה, שכנראה דרש אותה לפני הציבור באלכסנדריה. ואלה דבריו:", + "\"אלה מֵחַד, בהשראת הטירוף האלהי, נסתלקו ממקום־תרבות (=חֲנוֹך). אחרים מאידך, מודָעִים לחכמה מרוסֶנת ומעודֶנת, ולאֵלה יש גם אימון מרובה ביראה וגם אינם בזים לעיסקי בני האדם. ועדות לכך הכתובים, בהם נאמר לאברהם לפני ה': \"מצא חן לפני\", (היה רצוי) לא לי לבדי, אלא גם למעשַי כשאני שופט מפקח ומשגיח. זאת אומרת, כשאתה מכבד את הוריך, או כשאתה מרחם על העניים, או גומל חסד עם ריעיך, או מגן על מולדתך, או דואג בצדק לצרכי הציבור בכלל, - וודאי שתהא רצוי לכל מי שתבוא עמו במשא ומתן, וגם תהא רצוי לפני האלהים. כי (ה') רואה הכל בעין ללא־שֵינה, ובחסדו הנבחר הוא מזמין אליו ומשבֵּחַ את המעולֶה. ולפיכך המתאַמֵן (=יעקב) מבהיר זאת בתפילתו, כשהוא אומר: \"האלהים אשר אבותי היו רצויים\"113 כך בשבעים ᾧ εὐηρέστησαν οἱ πατέρες μου ἐναντίον αὐτοῦ. ובמסורה: \"אשר התהלכו אבותי לפניו\". ובפשיטא: \"דשפרו קדמוהי אבהי\". (בראשית מח, טו). ומוסיף: \"לפניו\", כדי להודיעך את ההבדל הענייני בין \"היות רצוי לאלהים\" לבין \"(היות רצוי) לפניו\". כי (הביטוי) האחד מכיל שני (מובנים), ואילו האחר (=הראשון) - אחד114 האם כוונתו שהביטוי \"לפני\" כללי יותר, ואילו הביטוי \"לפני אלהים\" מתייחס אך ורק לאֵל, או שמא מהווה משפט זה פתיחה להמשך הביאור, ושני המובנים הם לפני המקום ולפני הבריות. מ.. וגם משה יועץ כך באזהרותיו, ואומר: \"תעשה את המוצא חן לפני ה' אלהיך\"115 כך בשבעים ἐναντίον κυρίου. ובמסורה: \"לפני ה' \". (דברים יב, כח), כלומר, עשֵׂה אותם הדברים שיהיו בהחלט ראויים להֵראות לפני האלהים, וכשיראֵם יקבלם ברצון, ונכון לנהוג כך גם עם הבריות. ומכאן יצא (משה), כשאָרַג116 כלומר, תיכנן. מ. את המשכן, ותָחַם (בו) שני איזורים, ושָׂם את הפרוכת ביניהם, כדי להבדיל בין אשר בפנים ובחוץ (ראה שמות כו, לג). ואת ארון הקדש, המכיל את הלוחות, ציפה זהב מבית ומחוץ (שמות כה, יא), ולכהן הגדול נתן שני בגדים, פשתן בפנים וצבעונין בחוץ, אשר הגיע עד קרסוליו (שמות לט, כב; ויקרא ח, ז; טז, ד). אמנם, אֵלה וכיוצא בהם הם סמלים לנשמה; בפנימיים היא מקדישה בטהרה למען האל, ובחיצוניים היא טהורה לגבי עולם החושים והחיים117 רעיון זה מביא גם ב\"על השכרון\", פה-פו, מובא להלן שמות כו, ב שו\"ת שמות ב, קז.. וקולעים הדברים שנאמרו למתגושש המנצֵחַ (=יעקב), כשעמד להיות מוכתר בזֵרי נצחון, וזה הכרוז שנאמר אודותיו: \"התחזקת עם אלהים ועם אנשים יכולת\"118 במסורה: \"כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל\". (בראשית לב, כט). ולהצטיין בשתי המערכות, גם ביחס לבלתי־נברא וגם ביחס לנברא, אין זה עניין לשֵׂכל קטן־ערך, אלא, אם לומר את האמת, (עניין) לעומד בגבול בין העולם והאלהים. הכלל, חובה על האדם ההגון ללכת בעקבות אלהים, כי מושל־הכל ואבי־הבריאה משגיח (על כולם). כי מיהו אשר אינו יודע, כי לפני בריאת העולם דַי היה לאלהים בעצמו, ולאחר בריאת העולם הוא נשאר כשהיה, ולא נשתנה? ומדוע, איפוא, ברא את שלא היה (לפָנִים)? האין זה, יען כי הוא היה טוב ורב חסד? האם, איפוא, אנו העבדים לא נלך אחר אדוננו ונעריץ עמוקות את העילה (הראשונה), אם כי לא נתעלם מן הטבע שבתוכֵנו?", + "\"ולאחר שאמר \"מצא חן לפני\", הוא מוסיף: \"והיה בלי מום\"119 כך בשבעים καὶ γίνου ἄμεμπτος. ובמסורה: \"והיה תמים\"., וזאת בהמשך ובהתייחסות (לדברים הקודמים). \"הזדרז ושלח ידך בטוב, על מנת שתהא רצוי; ואם לאו, (אזי) לפחות הִימָנַע מחטאים, ולא יימָצֵא בך מום\". אכן, עושה הישר - משובח, אך מי שאינו עושה עוול - לא יאשם. הפרָס הגדול ביותר -\"למצוא חן\"- שמוּר למַיְשירים דרכם, והשני -\"בלי מום\"- (ניתן) לאלה שאינם חוטאים. ואפשר, שליצוּר בן־תמותה, \"לא לחטוא\" נחשב שווה־ערך ל\"דרך מישרים\", כי כפי שאיוב אומר: \"מי יהיה טהור מטומאתו, ואף אם הוא חי רק יום אחד\" (איוב יד, לד-לה)120 כך בשבעים. ובמסורה: \"מי יתן טהור מטמא לא אחד, אם חרוצים ימיו\".. אכן, לא ייסָפרו הדברים המטמאים את הנפש, אשר לא ניתן לכבס ולמַרֵק אותם כליל, הרי מן ההכרח, שייוותרו פגעים הטבועים בכל בן־תמותה, ואֵלה, מן הראוי, להמעיטם, אך אי אפשר להשביתם כליל. האם יבקש אדם במבוכת החיים איש צדיק, או חכם, או מתון, ובכלל טוב מושלם? דייך, אם תמצא אדם שלא עשה עוול, שאיננו כסיל, או אינו מופקר, או איננו מוג־לב, או אינו מושחת לחלוטין! הרי עלינו לשמוח בחיסולו של הרע, כי אי אפשר לאדם שבינותינו לרכוש את המוסריות המושלמת. אכן יפה אמר: \"והיה בלי מום\", בדעתו שחוסר חטא ואָשָם מהווה יתרון גדול לחיי־אושר.", + "\"ומי שבחר לחיות בדרך זו, הוא (ה') מבטיח לקצוב לו לפי הברית את חלקו, (החֵלק) שמתאים לאלהים לתת ולאיש החכם לקבל, כי הוא אומר: \"ואתן את בריתי ביני ובינך\". והנה בריתות נכתבות לטובת אלו הראויים למתנות, ובכך הברית היא סמל לחסד, וה' הקים אותה בינו ובין האיש המקבל. וזו גולת הכותרת של טובו, כשאין דבר בין האֵל והנשמה, אלא החסד היסודי. ובענין כריתת ברית חיברתי שני ספרים, וכדי שלא אחזור (על דברי), וכן גם מכיוון שאינני רוצה להפסיק את המשֵכיוּת הדברים, לכן אעבור עליו בשתיקה במכוון\" (על שינוי השמות, לט-נג).", + "ואלה הם דיוקיו העיקריים של פילון, הנמצאים בשו\"ת זו וב\"על שינוי השמות\": הביטוי \"מצא חן לפני\" מלמד, שיש הבדל בין מי שאין לו כל חֵלק ברע, והוא כמלאך, לבין זה של בן־תמותה, שגוֹדֶל שיעורו תלוי לפי מידת חטאיו ולפי מידת מאסוֹ ברע. \"והיה תמים\", אין פירושו שהאדם יהיה כמלאך, אלא שלא יחטא, מפני שאין בידי בשר ודם האפשרות להיות מושלם כמלאך, ולכן הוא מצווהו, שיהיה \"תמים\" בלי החסרונות של חטא. ב\"על שינוי השמות\" הוא מוסיף, שאם אין האדם יכול להגיע לדרגה של \"ועשה טוב\", אזי עליו להשתדל לפחות להיות \"סור מרע\".", + "ב\"על שינוי השמות\" הוא דורש, לפנַי\" אין פירושו לפני ממש, אלא להתהלך במעשיו של הקב\"ה, וזה כדברי חז\"ל: \"מה אני רחום אף אתה רחום\". ולכן \"לפני\" פירושו במידותי ובמעשי. פילון מהלל את הצדיק שיש בו שתי התכונות, שהוא רצוי גם לה' וגם לבריות, וכן היה מדרכָּם של האבות. מתוך ההבדל שבין \"את האלהים\" לבין \"לפני האלהים\" הוא מדייק, שאין האדם צריך להיות כולו אלקי, כפי שהיה חנוך שהתהלך \"את האלהים\", היינו בדברים שבין אדם למקום בלבד, ואילו האבות התהלכו \"לפני\" האלהים, היינו שהיו צדיקים בדברים שבין אדם לחבירו כבדברים שבין אדם למקום. פילון מביא גם ראיה לכך מדברי משה רבינו, על הפסוק \"כי תעשה הטוב והישר בעיני (פילון גורס: לפני) ה' אלהיך\" (דברים יב, כח), ומסורת זו נמצאת במדרש התנאים הארץ־ ישראלי, במחלוקת שבין רבי ישמעאל לרבי עקיבא: \"הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם, דברי ר' עקיבא, וכן הוא אומר (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. ר' ישמעאל אומר, הישר בעיני שמים והטוב בעיני אדם\" (ספרי ראה, עט).", + "במדרש לקח טוב נמצא מאמר חז\"ל, שבו דרשו על שלוש מידות שנאמרו בצדיקים, וזה על יסוד ההבדל שבפסוקים \"ויתהלך חנוך את האלקים\" (בראשית ה, כב); \"את האלהים התהלך נח\" (שם ו, ט); \"אני א־ל שדי התהלך לפני\" (שם יז, א); \"האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו\" (שם מח, טו): \"שלשה מדות נאמרו בצדיקים, את האלקים התהלך, האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, אחרי ה' אלקיכם תלכו. משל לאחד שהיו לו שלשה בנים, הגדול הולך לפניו, לכך נאמר באבות אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיו גדולים במצוות. והבינוני הולך אחריו, לכך נאמר בישראל אחרי ה' תלכו, אחרי ענותנותו, אחרי אריכת אפים שלו אחרי חסידותו. והקטן הולך בצד אביו שלא יתעה בדרכים, לפיכך נאמר בדורות הראשונים את האלהים, ויתהלך חנוך את האלהים, את האלהים התהלך נח\" (לקח טוב לבראשית ה, כד). לפי מדרש זה, הביטוי \"לפני האלהים\" מעיד על דרגה עליונה בחיי הצדיק, \"אחרי ה\"' על הדרגה הבינונית, ו\"את האלהים\" על הדרגה הנמוכה." + ], + [], + [ + "מהו: \"אברהם נפל על פניו\"?", + "הנאמר זה עתה, מוכן היה מתחילה. שהרי הוא אמר: \"והיה תמים\" (בראשית יז, א). כי אין דבר הראוי לנזיפה ולגינוי בחיים, אלא החושניות, כי היא ראשית התאווה ומקוֹרה. ביושר וכראוי הוא נופל על פניו -אני אומר שאֵלה הם החושים המביאים לידי חטא ופשע- ומסַמֵל את חסדו (של ה')121 ראה להלן מ\"על שינוי השמות\", שהחסד היה בזה שנפלה החושניות שלו מכוח ההשגחה האלקית. וכוונתו, שכשנפל על פניו, כלומר כשניטפל לחושיו, לא היה יכול להשתמש בהם לאיזו תכלית שהיא, אלא אם כן הכשירם הקב\"ה שיפיק תועלת מהם.. זה (הפירוש) הראשון. שנית, יש לומר, שהוכָּה מההתגלות הברורה122 מילולי: התגלות מופיעה ביותר. מ. של ה\"קיים\" (באמת), ומכיון שלא יכול היה להביט (אליו) פנים אל פנים, נָפַל ארצה בבהלה ונשק את הקרקע, נרעש ונפחד מהמראֶה שהופיע123 ברש\"י כאן, מברייתא דר' אליעזר: \"ויפול אברהם על פניו, ממורא השכינה\".. שלישית, כי ההתגלות היתה על־ידי מי שנמצא בהופעה - \"הקיים\", אשר הווה - ואותו הוא הכיר, למען האמת, כניגודו של הטבע המקובל. כי הרי האחד (ה') מתמיד בקביעותו ושלימותו124 על ה' שהוא קבוע ועומד, כותב פילון בהרבה מקומות בכתביו., בעוד שהשני125 כלומר, טבע האדם. מ. מתנדנד ונופל על מקומו - על הארץ.*שו\"ת בראשית ג, מא
___________
", + "ראה להלן בראשית יז, יז שו\"ת בראשית ג, נה, שם מביא פילון את הפירוש השני והשלישי. במקום אחר מביא פילון ביתר הרחבה את פירושו הראשון והשלישי:", + "\"ואחר כך נאמר: \"אברהם נפל על פניו\". האם לא היה חייב ליפול בפני ה\"ניצב\", בגלל ההבטחות האלהיות, ומכיון שידע את עצמו ואת אפסותם של בני־תמותה, וזאת על־ מנת להַראות כיצד הוא מעריך את עצמו ואת האלהים? שכֵּן הוא (ה') ניצב באותו המקום ומניע את כל המערכת, לא על־ידי רגליו -כי אין לו דמות אדם- אלא בתכונה המעידה שהוא אינו משתנֶה ומתחלף. אך זה (=האדם) אשר לעולם אינו עומד ביציבות באותו מקום, נתוּן לשינויים שונים ומוֹעֵד (ליפול) -שהרי כל חייו דרכי חלקלקות- אומלל זה נופל מפָּלָה גדולה. ומי (שנופל) שלא ברצונו - נבער מדעת הוא, ומי (שנופל) מרצונו - נוח (הוא). לפיכך נאמר שנפל על פניו, (כלומר) על חושיו, על דיבורו ושִׂכלו. וכמעט שצווח וקרא בקול שחושניותו נפלה, זו אשר אינה מסוגלת לחוש מכוחה היא, אלמלא נתעוררה על־ידי השגחתו של המושיע להכיר את העצמים החמריים המונחים לפניה ושדיבורו נפל, והלז אין ביכולתו לפרש דבר מענייני ההוויה, אלמלא היוצר של כלי־ הדיבור ומכוונם פָתַח את הפה וחיבֵּר את הלשון, והכיש את הקולות בנעימה, ושגם שִׂכלו המלכותי נפל, אשר היה מקפח את השגתו. ושוב, אלמלא בורא כל חי לא עוררוֹ, הושיבוֹ, לאחר שהעניק לו אישונים חודרים מותקנים כדי לראות עניינים בלתי גופניים. וכששיבח (ה') את הנסוג הימנו (מה') ואת הנופל נפילה מרצונו, מתוך ההודיה אשר הודה ב\"קיים\" - שהוא ניצב לאמיתו, אחד והווה, וכל אשר למטה הימנו נתון לכל מיני חילופים ושינויים, - הוא מאיץ בו, נכנס עמו בדברים ואומר: \"אני הנה בריתי אתך\" (בראשית יז, ד)\" (על שינוי השמות, נד-נז).", + "מהו: \"אלהים דיבר אתו ואמר: ואני הנה בריתי אתך, והיֵה לאב המון גויים\"?", + "מכיון שהוא (ה') דיבר תחילה על הברית (ראה בראשית יז, ב), הוא אומר: \"אַל תבקשנה בכתב, כי אני בעצמי הנני סוג של ברית במובנו הנשגב ביותר, - הברית המושלמת\". כי לאחר שנתגלה ואמר \"אני\", אזי הוא אומר \"הנה בריתי\", שאין (פירושו) אלא: \"הנני\", \"כי אני הוא אותה הברית אשר נכרתה, הוקמה, והוסכמה. ויֶתר על כן, הכל מבותר כהלכה ומופרד\". זאת היא צורתה הראשונה של ברית, המורכבת ממושגים126 אידיאות. מ., מידות בלתי־גופניות ודברות127 לוגוס. מ., שעל־ידיהם מושלם העולם הזה. אם כן, האם לא היתה זו באמת שיפעת חסד אשר העניק (ה') לגבר החכם (=אברהם), בשעה שלקחו ונישאו לא רק מהארץ לשמים, ולא מהשמים אֶל עולם בלתי־גופני ומושכל, אלא אף (הביאו) מכאן אל עצמו128 של הקב\"ה. מ.. והוא נראה בבירור, לא בהוויתו -שכֵּן מן הנמנע הוא- אלא במידה שעיניו של המתבונן מסוגלות לשאת את אותו כוח אמיתי ומושכל. לפיכך הוא אומר: לא תהיה עוד בן אלא \"אב\", ולא אב של יחיד אלא \"של רבים\", ולא של המון יחידים אלא של \"המון גויים\". ובין האֲמָנוֹת מתגלות שתים כפשוטן, והשלישית מהותית יותר129 נוגעת בטבע האמיתי של הדברים. מ.. והראשונה מן הפשַט, כדלהלן: \"אכן תהיה אב לגויים ותהא מוליד עמים, כלומר, כל אחד מבניך יהיה מייסד אומה\". והשנית כדלהלן: \"בתור אָב, מוטלות עליך דאגת הטיפול והפיקוח על המון גויים, כי מִטִיבוֹ של אוהב־אלהים להיות מיניה וביה גם אוהב אדם. אי לזאת, הוא דואג וחרד מאד לא רק למקורביו, אלא בעת ובעונה אחת לכל האנושות כולה, ובמיוחד לאֵלה שביכולתם לקבל מוסר המִשמעת, ושתכונותיהם אינן גסות וקשוחות, אלא נרכָּנוֹת ופונות למידה הטובה ונכנעות לשֵׂכל הישר\". והשלישית מתפרשת כך באופן אלגורי: המון גויים הם כעין הרצונות המגוונים בנפשו של כל אחד מאִתָּנוּ, אֵלה ש(הנפש) רגילה להולל מקִרבָּה היא, ואֵלה שהיא קולטת על־ידי החושים, המפלסים דרכם לעיניים הרואות מן ההוץ פנימה. ואם השֵׂכל נוטל שררה עליהם כאָב, הוא משַנֶה את כולם לטוב, ולאחר שהניק את עוללי המחשבה וילדיה, הוא מזרז ומסייע לבוגר שאיננו מושלם. מֵחַד משבֵּחַ את המחזיק בתומתו, ומאידך הוא שָׂם רסן בפיהם של מורדים ומתקוממים, על־ידי מוסר וגערה.*שו\"ת בראשית ג, מב
___________
", + "במקום אחר מרחיב פילון לבאר את החלק הראשון של תשובתו: \"'אני הנה בריתי אתך'. אם כן זהו המובן הטמון (בדברים): קיימים סוגים רבים של בריתות, החולקים מתנות ותשורות לראויים. אך המין הנשגב ביותר בין הבריתות הוא \"אני הנני\", כשהוא (ה') מגלֶה את עצמו - במידה שניתן לבלתי־נגלה להגָלוֹת - על־ידי הביטוי \"אני\". ומוסיף \"הנה בריתי\", אני הוא ראשית כל החסדים ומקורם. ומדַרכּוֹ של האלהים, עיתים לחלוֹק מחסדו על־ידי זולתו; הארץ, המים, האוויר, השמש, הירח, השמים וכוחות אחרים בלתי גופניים130 \"בכל הוא עושה שליחותו\" (פרקי דרבי אליעזר, מט); \"שבכל מקום שהקב\"ה עושה שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, פעמים שעושה שליחותו על־ידי צפרדע\" וכו' (במ\"ר יח, כב); \"הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליריאיו\" (רש\"י שמות טז, יב)., ועיתים (הוא חולק את חסדו) בעצמו לבדו, אזי הוא מתגַלֶה כנחלתם של המקבלים, והוא מוצא אותם ראויים מיד לשם חדש, הרי נאמר: \"ולא ייקרא עוד את שמך אברם, אלא שמך יהיה אברהם\" (בראשית יז, ה)\" (על שינוי השמות, נז-ס).", + "מדרש פילון, שאברהם לא יהיה עוד אביו של יחיד אלא של רבים, ולא של המון יחידים אלא של המון גוים, נמצא גם בחז\"ל: \"לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, בתחלה הרי את אב לארם, עכשיו הרי את אב לכל העולם כולו, שנאמר כי אב המון גוים נתתיך\" (תוספתא ברכות א, יב; ירושלמי בכורים א, ד; בבלי ברכות יג, א). וברד\"ק: \"לא תהיה אב לגוי אחד לבד אלא להמון גוים, שהרי יצאו ממנו יצחק וישמעאל ובני קטורה, וכל אחד מהם יהיה לגוי גדול\".", + "דרושו השני, שאברהם היה מפקח על האומות וחובב עמים, נמצא כעין זה בדברי ר' יוחנן: \"אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא, מנין ללשון נוטריקון מן התורה, שנאמר כי א\"ב המו\"ן גוים נתתיך, אב נתתיך לאומות, בחיר נתתיך לאומות, ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות\" (שבת קה, א). וראה גם להלן בביאור לשו\"ת הבאה.", + "לפי הפירוש האלגורי, נתהווה השינוי בטבעו של אברהם, על־ידי כך שנעשה אָב ומושל ביצריו ובחושיו. ודומה לזה נמצא בגמרא: \"ואמר רמי בר אבא, כתיב אברם וכתיב אברהם, מתחלה המליכו הקב\"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים131 \"אברם\" בגימטריה רמ\"ג, ו\"אברהם\" בגימטריא רמ\"ח - מדרש הגדול; לקח טוב לפסוק א.. אלו הן, שתי עינים ושתי אזנים וראש הגוייה\" (נדרים לב, ב)132 \"כשמל, אמר ליה הקב\"ה לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם, הוסיף לו ה', חמשה, מנין רמ\"ח אברים\" (ת\"ה לך לך, טז).. אמנם, פילון מדבר על יצרים וחושים, ובגמרא על איברים, אבל ברור שהאיברים שבגמרא הם הם היצרים שבפילון. וכן פירש הר\"ן בנדרים שם: \"שבתחלה המליכו הקב\"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע. ולבסוף, כשנמול, המליכו הקב\"ה אפילו על אלו, שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה\". לפי זה, ממלאים האיברים את פקודת היצרים והחושים, ושילטון על האיברים משמעו גם שילטון על היצרים והחושים. וכן נמצא בגמרא הֵד לזיהוי האיברים והחושים: \"ת\"ר, כליות יועצות, לב מבין, לשון מחתך\" וכו' (ברכות סא, א).", + "פילון כותב בשו\"ת, שהקב\"ה העלה את אברהם מהארץ השמיימה, וכן הוא כותב במקום אחר בכתביו, ומבסס את דרושו על הכתוב (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט השמימה. ואלה דבריו: \"והוא הוביל אותו אל האיזור החיצוני ביותר, ולא אל אחד מן המחוזות החיצוניים אשר עשוי להיות מוקף על־ידי האחרים\" (דרשות אלגוריות ג, מ).", + "דבר זה הוא דרושו של ר' יוחנן על אותו פסוק: \"ויוצא אותו החוצה וכו'. ר' יודה בר' סימון בשם ר' יוחנן, העלהו למעלה מכיפת הרקיע, הוא דאמר ליה הבט נא השמימה, אין הבט אלא מלמעלה למטה\" (ב\"ר מד, יב)." + ], + [], + [ + "מהו: \"ולא יקָרֵא עוד שמך אברם, אלא שמך יהיה אברהם\" ?", + "אֵלה החסרים חוש לשירה ולריקוד, ושמא עדיף לומר שלא נמסרו להם רָזִים, ושאינם שייכים למקהלה האלהית133 וראה גם להלן בראשית יז, טו שו\"ת בראשית ג, נג., בזים בליגלוג לתמים מטִבעו, ואומרים בבוז ובנזיפה: \"איזו מתנה גדולה! בורא הכל ואדונו מעניק אות אחת, ובכך הגדיל והעֱצִים את שֵם האב הראשון, כך שבמקום שתי הברות יהיה (שמו) בעל שלש (הברות)!\" כמה גדולה השטניות והכפירה, שיש המעיזים להוציא לעז על אלהים, טועים מצורתם ההיצונית של השמות, בעוד שמן הראוי היה לכוון את שִׂכלם לעומק, לחקר העובדות הפנימיות, למען רכוּש גדול של אמת. אך אף על פי שהשמות הללו נפוצים ומקובלים, ונאמר עליהם שהוענקו בכתב, מדוע לא תאמין שהם פרי ההשגחה הקדומה, ושיש להעריץ זאת?... והנה השם \"אברם\" בן שתי ההברות הוא: \"אב רם\", בהתאֵם לקביעת מונחים של התורה המרוממת134 תורת הכוכבים, אסטרונומיה, או אף אסטרולוגיה. מ. והמתמטיקה. אך \"אברהם\" בעל שלש ההברות, מתורגם \"אב בחיר הקול\" - שמו של האיש החכם. כי כלום יש הֵד אחר בקרבּינו פרט לקול - המלים היוצאות מהאיבר שנעשה על־ידי הטבע, ועוצַב על־ידי הגרגרת -האמורה להיות גסה- הפה והלשון? ו\"אבי הקול\" הוא שִׂכלנוּ, והשֵׂכל הנבחר הוא של האיש המוסרי, וברור באופן האמיתי ההולם והטִבעי ביותר, שהשֵׂכל הוא אבי המִלה היוצאת מן הפה. כי תפקידו המיוחד של האב - להוליד, והמִלה נולדת מן השֵׂכל, ולכך יש הוכחה הותכת, כי כל אימת שהוא מוּנַע על־ידי המחשבות, הוא מביע קול, וכשאֵלה חדלות, (גם) הוא מפסיק (את תנועתו)... ושמא, אתם האנשים, המלאים וגדושים בכל דבר־הבל ופיטפוט, אך ריקים ושדופים מחכמה, תחשבו שהמתנה היא אות וסימן אחד? ובאמצעות האות והסימן, הוא (אברהם) נמצא ראוי לכוח האלהי של החכמה, אשר בטִבעֵנו אין יקר ממנה? כי בתמורה לבקיאות במדע העליונים135 אסטרונומיה. מ. ראה לעיל בביאור שבפסוק טו, ז. -בתמורה לחלק קטנטן- העניק לו את הכולל, המלא, הגדוש והטוב... אי לזאת, האם נוסיף ונצחק למתנה זו, הרי לא ימצא דבר מושלם הימנה? כי מה רַע מרישעה, ומה טוב מן המידה המעולה? אכן, האם אי־פעם לא יתנגד הטוב לרע? האם ניתן להשוותה לעושר, לכבוד, לחופש, לבריאות, או אף לכל הנוגע לגוף, או לשפע של רכוש היצוני?... והיא החכמה והטוב, שהוא (אלהים) מכַנֶה בכשדית136 כלומר בעברית. פילון קורא לפעמים לעברית כשדית. \"אברהם\" ובארמינית137 ואין צ\"ל שבמקור היווני היה כתוב \"יוונית\". השווה שו\"ת בראשית ג, לח (שלא תורגם בספרנו) ומרקוס שם עמ' 266 הע' b. \"אב בחיר הקול\", כאילו הגדיר את האיש חחכם. כי כשם שהאדם מוגדר \"חַי מדַבֵּר\", כך מוגדר באופן הגיוני האיש החכם \"אב בחיר הקול\".*שו\"ת בראשית ג, מג
___________
", + "מדברי פילון אנו למדים שני דברים: א) שהיו אנשים שלא ייחסו שום חשיבות לשינוי השם מ\"אברם\" ל\"אברהם\", וכנראה המשיכו לקראו \"אברם\", ולפי פילון אנשים אלה חוטאים לה'. ב) שעל־ידי שינוי זה העניק הקב\"ה מתנה חשובה לנשמת אברהם, כי נתעלה בכך למדריגה יותר גבוהה ברוחניותו. דומה לפירוש הראשון נמצא בירושלמי: \"ולא יקרא עוד את שמך אברם וגו'. בר קפרא אמר, הקורא לאברהם אברם עובר בעשה. ר' לוי אמר בעשה ולא תעשה, ולא יקרא עוד שמך אברם הרי בלא תעשה, והיה שמך אברהם הרי בעשה. התיבון, הרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם, אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם (נחמיה ט, ז)? שנייא הוא, שעד שהוא אברם - בחרת בו\" (ירושלמי ברכות א, ג (ג ע\"ג); בבלי ברכות יג, א; ב\"ר מו, ח). ובתוספתא: \"אע\"פ שחזר וקרא את אברהם אברם, אינו לגנאי אלא לשבח וכו', הוא אברם עד שלא נדבר עמו, והוא אברהם משנדבר עמו\" (תוספתא ברכות א, יד).", + "ועל הסיבה לשינוי שמו, איתא במכילתא: \"וישמע יתרו (שמות יח, א) וכו'. וכן אתה מוצא באברהם, שמתחלה לא היו קוראין אותו אלא אברם, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא שמו אברהם\" (מכילתא יתרו, א).", + "גם במקום אחר כותב פילון, שאברהם נתעלה במדריגה רוחנית, ולכן שינה הקב\"ה שמו, וכן הוא מפרש את שני השמות כפי שהוא מפרש אותם בשו\"ת זו: \"ישנם אנשי מדון, אשר תמיד מתאווים להטיל מום בתמימים, ולא כל כך בעניינים גופניים כמו במעשים, והם יוצאים למלחמת חָרמה בכל הקודשים - אשר הם סמלים לטבע האוהב תמיד להסתתר. וכאשר נדמה להם שאין שומרים על דרך־ארץ בדיבור, אין הם מתעסקים בחקירה מדוקדקת, אלא מזלזלים ומליזים, ובמיוחד בנוגע לשינויי השמות. וזה מקרוב שמעתי אדם כופר ללא־אֵל, מגדף ומבזה, אשר העז לומר: \"אכן גדולות ומעולות הם המתנות, שלפי משה, הושיט המושל־בכֹּל. איזו גמילות חסד מפליאה הוא אמור להעניק! הוסיף אות ה\"א יחידה138 מילולי: אלפא יונית. מ. ושוב לשנייה (=לשרה) ר\"ש, (כשקרא לאברם - אברהם), ואת שם אשת אברם שרה קרא שררה, כשהוא מוסיף ר\"ש139 ראה להלן בראשית יז, טו שו\"ת בראשית ג, נג., ומתוך היתול מנה את המקרים הדומים בנשימה אחת ובזה אחר זה, ותוך זמן לא־רב שילם את המגיע לו תמורת שגעונו זה, מאיזו סיבה פחותה ומקרִית הגיע במהרה לחניקה, ובכך טמא ומגואל זה לא ימות מיתה יפה. ובכדי למנוע מאחרים מליפול בטעות זו, עלינו, ובצדק, לעקור מן השורש הנָחוֹת אלו, כשאנו עוסקים בטיבם של דברים, ומַראים שהדברים האמורים כאן ראויים לכל מאמץ. אין האלהים מעניק אותיות תנועות או עצורים, מלים בשלימותן ושֵמות. כשהוא ברא צמחים וכן גם בעלי חיים, הוא הזמינם לפני האדם כלפני אדון -הרי (ה') הבדילו מכולם על־ידי הידיעה- על מנת שיתן לכל אחד את שמו המיוחד. \"וכל\" הוא אומר \"אשר יקרא לו האדם... הוא שמו\" (בראשית ב, יט), הואיל והאֵל לא מצא לנכון לקבוע את השמות בשלימותם, ומסר תפקיד זה לחכם, לראש האנושות כולה140 ראה לעיל ב, יט שו\"ת בראשית א, כ ובביאור., למעשה, האם מותר להניח ש(ה' עצמו) הוסיף ושינה חלקי שמות; הברות או אותיות, לא רק תנועות, אלא גם עצורים, וכל זה באמתלה של מתנה וחסד שופֵעַ? אי אפשר לומר זאת! אך אלֵה ושכמותם הם ציוּנִים לכוחות; (ציוּנִים) קטנים ל(כוחות) גדולים, חושניים לשכליים, ונראים לבלתי־נראים. וכוחות אלו נמצאים בעיקרים141 דוגמא. מ. נשגבים, במושגים אמתיים וטהורים ובזיכוך הנפש, וניתן להוכיח זאת על נקלָה, אם נתחיל בשינוי השֵם הנוכחי. אמנם \"אברם\" מתפרש כ\"אב־רם\", ו\"אברהם\" כ\"אב־בחיר־קול\"142 קול = המון. מ.. ומה ההפרש בין האחד לשני? זאת נדע ביתר־בטחון, כשנכיר תחילה משמעותו של כל אחד מהם. על דרך האלגוריה אנו אומרים, ש\"רם\" זהו המתנשא מהארץ אל־על, צופה בעליונים ושיג ושיח לו עם מרומים, ומתחַקֶה על מידת החמה ומהלכיה, כיצד היא מחלקת את תקופות השנה, מתקדמת ונסוגה חזרה במעגלים שווי־זמן, (ומתחַקֶה אחרי) זהרי הלבנה וצורותיה, פגימתה ומליאתה, ותנועות הכוכבים האחרים, כוכבי השֶבֶת וכוכבי הלֶכֶת... כך יפורשו סמלי השם \"אברם\" בדייקנות. עתה נבאר \"אברהם\". והם שלושה: \"אב\" \"בחיר\" ו\"קול\". נאֹמר ש\"קול\" הוא ניב שפתים, כי בבעלי חיים כלי־הקול הוא איבר הדיבור, ואביו הוא השֵׂכל, שכֵּן זרם הדיבור נובע מהשֵׂכל כממעיין. ו\"בחיר\" הוא שִׂכלו של החכם. שכֵּן נמצא בו כל אשר מעוּלֶה. אם כן, באותם ציונים ראשונים תיארו את אוהב הדעת והחוזה בכוכבים143 מטאורולוגיסט. מ., בעוד שהמוגדרים לאחרונה, גילוּ את אוהב החכמה, או ליֶתר דיוק את החכם. ושוב לא תשעֵר ששינוי השמות הוא מתנת האלהים, אלא זוהי השבָּחַת התכונות באמצעות סמָלים. ולמדנו זאת על האיש, שבאופן מילולי השתנה שמו, אך למעשה עבר מלימוד הטבע אל לימוד הפילוסופיה המוסרית, ונטש את חקר התבל למען דעת את בוראו. ובכך קנה יראת אלהים - שהוא הקניין הדגול ביותר\" (על שינוי השמות, ס-עז).", + "גם כאן מפרש פילון את שמו של אברהם בפני עצמו ובדרך נוטריקון. נעמוד תחילה על ביאור השם \"אברהם\", שפילון מפרשו \"אב־בחיר־הקול\", המתבסס על לשון הכתוב \"כי אב המון גויים נתתיך\", והמתבאר יפה בחז\"ל על־ידי מאמרו של ר' יוחנן בשם ר' יוסי, בדרך נוטריקון: \"א\"ר יוחנן משום ר' יוסי, מנין ללשון נוטריקון מן התורה, שנאמר כי א\"ב המו\"ן גוים נתתיך, אב נתתיך לאומות, בחור נתתיך לאומות. המון - חביב144 ה' מתחלפת בח', כן פירש המהרש\"א. נתתיך באומות, מלך נתתיך לאומות, ותיק נתתיך באומות, נאמן נתתיך לאומות\" (שבת קה, א). אם כן, שני הסמלים הראשונים של השם \"אברהם\" נמצאים במסורה הארץ־ישראלית, ומשום צורת הנוטריקון של השם, ברור שפילון ור' יוחנן שאבו ממקור משותף וקדום. אלא נראה, שפילון השמיט מפירושו את כל עניין התעלוּת אברהם על האומות, כנראה מתוך כוונה שלא לתת פתחון־פה לאנטישמיים. ואשר לסמל השלישי: \"קול־המון\", נראה שגם הוא קשור למה שנאמר אחריו: \"כי אב המון גוים\", כדאיתא בברייתא דל\"ב מידות: \"מנין שדורשין נוטריקון? ת\"ל אברהם, אב־המון\". \"המון\" משמעו כרגיל מספר עצום של בריות, אבל לפעמים הוראתו גם שאון והמולה. בבראשית יז, ד מתרגמים השבעים \"המון\" רוב πλήθους, ולא במובן \"קול\". אולם בעמוס ה, כג הם מתרגמים \"המון שיריך\" ἦχον ᾠδῶν σου, כלומר \"קול שיריך\". וכן מתרגם פילון כאן \"המון\" ἠχοῦς בניגוד לשבעים.", + "אשר לפירוש השם \"אברם\" אב־רם, ושבשינוי שמו נרמז שנתעלה מלימוד חכמת הטבע והמזלות ללימוד חכמת האלקים, דבר זה נמצא גם בחז\"ל: \"ויוצא אותו החוצה (בראשית טו, ה). אמר אברהם לפני הקב\"ה, רבש\"ע, בן ביתי יורש אותי, אמר לו לאו, כי אם אשר יצא ממעיך (שם ד). אמר לפניו, רבש\"ע, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן, אמר ליה צא מאיצטגנינות שלך\" (שבת קנו, א). \"מדבר באברהם שהיה רואה באיצטרולוגין, שהיה המזל אומר לו שאין אברהם ולא שרי מולידין וכו', א\"ל הקב\"ה, צא מן המדה, אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי אינה מולדת שרה מולדת. ויוצא אותו החוצה א\"ל הרי אתה למעלה מן המזל, וכו', מיד והאמין בה'. אמר להם משה, מה אברהם הניח את המזל ולא היה עסוק בו, אף אתה לא כן נתן לך ה' אלהיך (דברים יח, יד)\" (ת\"ה שופטים, יא). וראה לעיל בראשית טו, ז שו\"ת בראשית ג, א ובביאור." + ], + [ + "מהו: \"ואגדל145 כך בשבעים. ובמסורה: \"והפרֵתי אותך\". אותך מאד ואתנך לגוים ומלכים ממך יצאו\"?", + "... המלים \"ואתנך לגוים\" נאמרות להראות בבירור, שהוא עושה דבר נכון. כביכול החכם הוא היסוד, היציבות והבסיס המוצק ביותר של האומות והאנושות... כי החכם הוא מושיעם של האומות ומליץ לפני האלהים, בבקשו סליחה למקורביו אשר חטאו. יתר על כן, הוא אומר כהלכה: \"מלכים ממך יצאו\", כי כל מה ששייך לחכמה מקורו מלכותי, ומטִבעו הוא מושל ושליט. והחכם אין לו לא זרע ולא פרי מזרעו שלו, והוא פרה ורבה מן המושל146 או מראשית, כלומר משמעותו מן החכמה שבו, הראשונה והמושלת. מ..*שו\"ת בראשית ג, מד
___________
", + "פילון מפרש, שהאיש החכם הוא האיש הצדיק, שבזכותו העולם קיים, וגם הוא האיש המתפלל בעד האנושות לפני האלהים ומבקש סליחה בעבורם. והוא \"צדיק יסוד עולם\" (משלי י, כה).", + "נראה, שמַה שהניע את פילון לפרש את \"ונתתיך לגויים\" בדרך זו, הוא השתדלותו של אברהם אבינו והתחננו לה' לסלוח לאנשי סדום (בראשית יח, כג-לב), כפי שנלמד מדבריו המובאים להלן.", + "על צדיק יסוד עולם דן פילון באריכות, בדרושו על הפסוק \"ונברכו בך כל משפחות האדמה\" (בראשית יב, ג):", + "\"וכבר אירע, שבית, או עיר, או ארץ, או עם, או גלילי ארץ, הנהנים משֶפע רב בזכותו של איש אחד המסור לטוב וליפה, ובמיוחד אם בנוסף לכוונתו הטובה, העניק לו אלהים גם כוח שאין לעמוד כנגדו, כשם ש(הוא מעניק) למנגן כלי נגינה, ולכל אמן כל כלי אומנותו, או (כשם שהוא מעניק) את המדורה לאש. כי באמת, הצדיק הוא משענתו של המין האנושי. מחד, כל אשר לו הוא מוֹסר לציבור, ונותנו בנדיבות לצרכי המשתמשים בו; ומאידך, את אשר איננו מוצא ברשותו, הוא מבקש מן העשיר המופלג היחידי - האֵל. והלה פותח אוצר שמימי וממטיר טובות שופעות כגשם ושלג, עד שהתעָלוֹת על פני האדמה כולה גואות ועולות על גדותיהן. ומדַרכּוֹ להעניק זאת מבלי להסב פניו מדברי המתחנן אליו, כי במקום אחר כתוב לאחר שמשה מתחנן (אליו): \"אני סולח להם כדברך\" (במדבר יד, כ)147 כך בשבעים ῞Ιλεως αὐτοῖς εἰμι κατὰ τὸ ῥῆμά σου. ובמסורה: \"סלחתי כדבריך\".. וזה, כנראה, שווה במשמעותו ל\"יתברכו בך כל משפחות האדמה\" (בראשית יב, ג). מסיבה זו, גם אברהם החכם, כשניסה את טובו התמידי של אלהים, האמין שאף אם ייעָלם כל השאר, ותיוותר רק שארית קטנה מן המעלה הטובה, כעין אוד מוצל מאש, גם אז בזכות המעט הזה ירחם על האחרים, לסמוך נופלים ולהפיח רוח במתים. וכשם שניצוץ מהבהב, ולוּ גם הקטן ביותר, ניצת ללהבה ומדליק מדורה גדולה כשנופחים בו, כך החֵלק הקטן ביותר של המידה הטובה, המתחמם על־ידי תקוות טובות, ידלק ויפקח עינים סתומות ועיוורות זה מכבר, יפריח את היבש ויביא פריון ולידה לכל אשר היה עָקָר חסר־זרע. וכך, טוב מזעָר, מתרַבֶּה ומתפשט ברצונו של האל, ומַשווה את כל האחרים אליו. הבה, איפוא, נתפלל, שהשֵׂכל ישָאֵר בנשמה כעמוד תיכון בבית, והאיש הצדיק (ישאר) בתוך המין האנושי, כמרפא למחלות, שכֵּן כל עוד הוא בריא ושלם, אין להתיאש מתקוות וישועה שלימה, שכן, דומני, שהאל המושיע מושיט את סם המרפא היעיל ביותר -מידת החסד- לעבדו המתחנן, להשתמש בו ולהביא תשועה לחולים\" (על הגירת אברהם, קכ-קכד).", + "לפי מדרש פילוני זה, גורם הצדיק לקיומו של העולם, והודות לתפילתו פותח הקב\"ה את אוצרו הטוב ומביא גשמים לעולם ומפרנס את בריותיו, וזה פירושו של \"ונברכו בך כל משפחות האדמה\" (בראשית יב, ג), שכָּל משפחות האדמה יתברכו בזכות תפילתו של אברהם הצדיק.", + "יש לציין, שכל מדרשי ארץ ישראל מפרשים ונברכו בך וכו' כפירושו של פילון, חוץ ממדרש אחד, בשם התנחומא, המפרש ניב זה כפשוטו: \"אבל בצדיקים כתוב והתברכו בזרעך כל גויי הארץ (בראשית כו, ד), שיהיו אומרים מי שברך את אברהם יברכך, שנאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה (שם מח, כ). ונברכו בך כל משפחות האדמה (שם יב, ג), מי שבירך את אברהם יברכך\" וכו' (מדרש לקח טוב לבמדבר ה, כז, דף פט, א). והשווה דברי רש\"י ל\"ונברכו בך\": \"יש אגדות רבות, וזהו פשוטו: אדם אומר לבנו תהא כאברהם, וכן כל ונברכו בך שבמקרא, וזה מוכיח בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה\" (שם מח, כ).", + "במאמר דלהלן, שהוא נעלה מבחינת תוכנו וסיגנונו, דורש פילון על חשיבות הצדיק: \"כל חכם משמש כַּפָּרָה למושחת, שלא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת אלמלא הבטיח החכם את קיומו בחמלתו ובדאגתו. והוא, כרופא המתייצב נגד תחלואיו של החולה, כשהוא מֵקֵל עלהם או אף מסלק אותם כליל, אלא אם כן הם גוברים בעָצמה שאין לעמוד בפניה ומסַכלים את חכמת הרופאים. כך נשחתה סדום, כי שום טובה לא היה בכוחה להכריע על כף המאזנים את המון רעותיה אשר לא יאומנו. אי לזאת, לוּ נמצא מספר החמשים, שבו הוכרזה גאולה לנפש מעבדות וחירות גמורה (השווה ויקרא כה, י), או איזה מספר פחות מחמשים, אותם הזכיר אברהם החכם, עד אשר הגיע למספר הנמוך ביותר \"עשרה\" - (השווה בראשית יח, כד-לב), אותו המספר המיוחד לחינוך, - כי אז לא היה השֵׂכל נשחת כך בחרפה. אף על פי כן, עלינו להשתדל ככל האפשר להציל גם את אֵלה העומדים להשָחֵת ברעה אשר בקרבם, ולנהוג כטובים שברופאים, אשר גם כאשר הם רואים שאין ביכולתם להציל את החולים, בכל זאת הם שמחים להגיש להם מרפא, שמא יחשוב אֵי־מי שברשלנותם אירע הבלתי־צפוי. ואם ניכר גרגיר מזער של הטָבָה במצב החולה, יש לנפוח בו חיים בכל דרך אפשרית, כבגחלת, בתקוה (שהגרגיר) ימשיך ויגדל, (והאדם) יבַלה את חייו בטוב ולא ימוט. ואני, כשאני רואה אחד מן הצדיקים דָר בבית או בעיר, אני אומר: אשרי הבית הזה והעיר הזו. ודומני, שההנאה מן הטובה בה הם שרויים תתמיד, ואף משאלתם לאשר יחסרו תימלא. כי בזכותם של הראויים, מעניק אלהים לרָעים את עושרו שאין לו חוק וגבול. ואני תפילה שיאריכו ימים, מאחר ואין זה אפשרי שלא יזקינו, בהנחה, שבמידה והם עוד חיים וקיימים, בה במידה תִרבֶּה הטובה בין בני אדם. אי לזאת, כאשר אני רואה או שומע שמת אחד מהם, לבי דווי וכבד, ואני אָבֵל, לא כל כך עליהם, כמו על החיים הנשארים. אֵלה (הצדיקים) הרי הגיעו בהכרח לקיצם בדרך הטבע, וזכו בחיי אושר ומות נכבד. אך האחרים, חסרים את היד הגדולה והחזקה שבזכותה ניצלו, ולאחר שנותרו לבד, ירגישו במהרה את מלוא הרעות שנועדו להם, אלא אם כן הטבע, כעץ אשר הֵשיר את פירותיו הבשלים ומצמיח אחרים חדשים, יחזור ויסַפֵּק במקום הראשונים (צדיקים חדשים), לכלכלתם ולהנאתם של הראויים ליהנות מהם\" (על קרבנות קין והבל, קכא-קכה).", + "מדרשו של פילון עולה בד בבד עם מדרשי ארץ ישראל, המפרשים בדרך זו את הפסוק \"ונברכו בך\" וכו', ו\"סלחתי כדברך\" (במדבר יד, כ): \"ומניין שהצדיקים ברכה לרשעים? שנאמר והתברכו בו גויים ובו יתהללו (ירמיהו ד, ב), ואומר ונברכו בך כל משפחות האדמה\" (ספרי נשא, יח). \"ונברכו בך. הגשמים בזכותך, הטללים בזכותך\" (ב\"ר לט, יב). \"ונברכו בך כל משפחות האדמה, שבזכותו לא פרע הקב\"ה מעשרה דורות שהיו כלם רשעים, מנח עד אברהם. ונברכו בך, שהגשמים והטללים יורדים בזכות אברהם\" (מדרש אגדה לבראשית יב, ג). אמר משה לפני הקב\"ה, דברים שאמרת לי לך אמור להם לישראל בשמי, הלכתי ואמרתי להם בשמך, עכשיו מה אני אומר להם, מבלתי יכולת ה' (במדבר יד, טז), יכול ה' מיבעי ליה, אמר ר' אלעזר: אמר משה לפני הקב\"ה, רבש\"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה, ואינו יכול להציל. אמר הקב\"ה למשה, והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים. אמר לפניו, רבש\"ע, עדיין יש להם לומר: למלך אחד יכול לעמוד, לשלשים ואחד מלכים אינו יכול לעמוד. א\"ר יוחנן, מניין שחזר הקב\"ה והודה לו למשה, שנאמר (שם יד, כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך\" (ברכות לב, א, והשווה ת\"ב שלח, כד).", + "הפיסקאות הנ\"ל של פילון, המאדירות את החכם הצדיק, נכתבו ברוח מוסר היהדות, וכיוצא בהם בספרות חז\"ל. ואף על פי שכבר השווינו לעיל מאמרי פילון וחז\"ל בענין זה, לחיזוק הוכחתנו נביא להלן עוד השוואות מדברי פילון ומדברי חז\"ל.", + "א. (פילון) החכם הוא היסוד היציבות והבסיס המוצק ביותר של האומות והאנושות וכו' שו\"ת בראשית ג, מד.", + "(חז\"ל) א\"ר יוחנן, אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים, שנאמר (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם (יומא לח, ב).", + "(פילון) כבר אירע, שבית אחד או עיר או ארץ או עָם או גלילי ארץ, הנהנים משֶפע רב בזכותו של איש אחד וכו' (על הגירת אברהם, קכ).", + "(פילון) כל איש חכם משמש כַּפָּרָה למושחת שלא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת, אלמלא הבטיח (החכם) את קיומו בחמלתו ובדאגתו (על קרבנות הבל וקין, קכא).", + "(חז\"ל) בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות יז, ב). ?", + "ב. (פילון) ובמיוחד, אם בנוסף לכוונתו הטובה, העניק לו האלקים גם כוח שאין לעמוד נגדו (על הגירת אברהם, קכ).", + "(חז\"ל) אמר הקב\"ה וכו' אני מושל באדם, מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה (מועד קטן טז, ב).", + "ג. (פילון) אי לזאת, כאשר אני רואה או שומע שמת אחד מהם, לבי דווי וכבד, ואני אָבֵל, לא כל כך עליהם, כמו על החיים הנשארים (על קרבנות הבל וקין, קכד-קכה).", + "(חז\"ל) הצדיק אבד - לדורו אבד (מגילה טו, א).", + "ד. (פילון) אלא אם כן הטֶבע, כעץ אשר הֵשִיר את פירותיו הבשלים ומצמיח אחרים חדשים, יחזור ויסַפֵּק במקום הראשונים (צדיקים חדשים), לכלכלתם ולהנאתם של הראויים ליהנות מהם (על קרבנות הבל וקין, קכה).", + "(חז\"ל) א\"ר יוחנן, אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש (יומא לח, ב).", + "ולבסוף, ראוי לצרף את רעיונו הנפלא של הרמב\"ם בענין זה, אם כל הטוב שבעולם שמוּר לצדיק, מדוע לפעמים, דרך רשעים צלחה? בשאלה זו נתחבטו הראשונים והאחרונים, והרמב\"ם משיב עליה: \"ואולי יאמר איש, הרי אנו רואים בוּר וכסיל שהוא שוקט בעולם בלי יגון, ואחרים עובדים לו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשמש בעסקיו איש חכם. אין הדבר כאשר יחשוב החושב. שמנוחת הכסיל ההוא אמנם גם היא תעבור לאיש שהוא תכלית הבורא, שהרי במנוחתו וברוב ממונו או רכושו יצוה לעבדיו לבנות ארמון גבוה או לנטוע כרם גדול, כמו שיעשו המלכים והדומה להם, ויהיה הארמון ההוא מזומן לאיש נכבד יבוא לעתיד ויחסה יום אחד בצל קיר מן קירות הארמון ההוא וינצל בזה ממות, ויקחו מן הכרם ההוא כוס של יין באחד הימים לעשות ממנו טריא\"ק, וימלט בו איש תמים אשר נשכו האפעה. כן מנהגי הקב\"ה וחכמתו, אשר בה העביד הטבע עצות מרחוק אמונת אומן\" (הקדמת המשנה להרמב\"ם)." + ], + [], + [], + [], + [ + "מהו: \"המול לכם כל זכר, ותמולו את בשר הערלה\"?148 במסורה: \"ונמלתם את בשר ערלתכם\".", + "אני רואה שתי מילות. האחת של זכר, והשנייה של בשר. זו של בשר היא על־ידי איבר ההולדה, וזו של זכר, כפי שנראה לי, היא על־ידי השֵׂכל. כי כמעט כל אשר זִכרי מטִבעוֹ בתוכֵנוּ -הוא השֵׂכל, וחובה לקצץ את ספיחיו המיותרים ולהשליכם148* ראה לעיל ז, כג שו\"ת בראשית ב, כה; ט, כ שו\"ת בראשית ב, סו.; וכשיעשה נקי ועָרום מכל פגע וכל תאווה, אז יכַהֵן לאלהים. וזהו מה שרמז במילה השנייה, שעה שנתן את המצוה: \"ותמולו את קשי149 כך בשבעים σκληροκαρδία. ובמסורה: \"ערלת\". מ. לבבכם\" (דברים י, טז), דהיינו את רעיונותיכם הקשים הממרים והמרדניים. ועל־ידי קיצוץ והתרחקות מיהירות, ייעשה החֵלק המושל (=השֵׂכל) חפשי ומשוחרר.*שו\"ת בראשית ג, מו
___________
", + "כדי לבצע את דרושו, מחבר פילון כאן שני פסוקים, וזו כעין דרשת סמוכין, ולפיו דיבר הכתוב בשתי מילות, האחת מילת הבשר והשניה מילת ערלת הלב. ובדברים י, טז תירגם אונקלוס: \"ית טפשות לבכון\", וכן בתרגום לדברים ל, ו: \"ומל ה' אלקיך את לבבך\" - \"ית טפשות לבבך\". וברמב\"ן שם: \"כי החמדה והתאווה ערלה ללב, ומול הלב הוא, שלא יחמוד ולא יתאווה\". ועוד על המילה שהיא סמל לכריתת התאוות, ראה להלן. וראה בסוף השו\"ת הבאה, ולבראשית יז, יב שו\"ת בראשית ג, מח הטעם הרביעי; יז, יד שו\"ת בראשית ג, נב; יז, כד-כה שו\"ת בראשית ג, סא; שמות כב, ב שו\"ת שמות ב, ב.", + "מדוע מצווה (הכתוב) למול רק את הזכרים?", + "ראשית, המצרים, כמנהג ארצם, מָלים את החתן והכלה בשנתם הארבעה־ עשר, כשהזכר מתחיל להזריע זרע, והנקבה לפרוס נדה150 ראה גם להלן בראשית יז, כד-כה שו\"ת בראשית ג, סא, בעניין מילת ישמעאל.. אך המחוקק האלהי נתן את מצות המילה רק לזכרים, מסיבות רבות: הראשונה היא, שהזכר נהנה ומשתוקק יותר לנשואים מן הנקבה, והוא מועָד לה ביותר150* ראה לעיל פסוק ב, כד שו\"ת בראשית א, כט.. לפיכך, בצדק, הוא פוטר את האשה ומרַסֵן את הדחָפים היתירים של הזכר, בְּאוֹת המילה. והשנית היא, כי החומר של הנקבה בשיירי דם הווסת מחולל את העוּבָר, אך הכושר והסיבה הן של הגבר. ומכיון שהזכר מסַפֵק את החלק הגדול וההכרחי יותר ליצירת הוולד, מן הראוי לרַסֵן את התנשאותו, באוֹת המילה. לעומתו, היסוד החומרי (=האשה) היות והוא חסר־חיים, אינו נתון ליהירות. ודַיינו בכך. אך יש לדעת בנוסף לכך, כי הרואֶה בקרבֵּנו -הוא השֵׂכל, וצריך לקצוץ בספיחיו המיותרים, והספיחים המיותרים הם הדיעות הריקניות...*שו\"ת בראשית ג, מז
___________
" + ], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"ובן שמונת ימים ימול כל זכר\"?", + "הוא (ה') מצַוֶוה למול את הערלה. ראשית, הוא פוטר (אותנו) מחלאים. כי קשה ביותר ומחריד להביא לידי מרפא את חולי המבושים, כי הוא כאש לערלים151 מילולי: לזה אשר עור גָדֵל ומכסה אותו מֵעַל. מ., ועניין זה לא יארע לנמולים. והנה, לוּ נמצאה דרך להשתמט מחלאים ומדווים אחרים בכריתת איזה איבר או חֵלק מן הגוף, שבהסרתו לא יהיה משום מכשול בפעולתם של שאר החלקים, אזי לא היה האדם ידוע כבן־ תמותה, והיה נהפך לבן אַלמוות. ולכן נעשתה המילה מתוך ראִיית הנולד וללא־פֶּגע. ועניין זה ברור, שכֵּן לא רק היהודים נמולים, אלא גם המצרים והערבים והכושים, וכמעט כל יושבי ארצות הדרום, שבקירבת האיזור החם. ומה היא הסיבה המיוחדת? אם לא, שבמקומות אלו, ובמיוחד בקיץ, מוכה ערלת אברי המין בדלקת ומורסה, שכֵּן מסביב לעטרה יש עור המכסה אותה, וכשזו (הערלה) נכרתת, עם גילויה (של העטרה) נרגעת (האש), והמדווה מסולק ונעלם. ולפיכך, העמים באזורי הצפון, וכל אלה שחלקם בארצות התבל הוא בארצות הקור, אינם נמולים, כי ככל שחוֹם השמש מתמעט ונחלש באזורים אלה, כך גם (מתמעט) החולי הנוצר מחום בעור חלקי הגוף... שנית, לא רק בגלל בריאות הגוף הקדישו הקדמונים מחשבה152 מילולי: ראיית הנולד בנפשם. מ., אלא גם למען ריבוי האוכלוסין153 פי' פריה ורביה. ראה להלן מ\"על החוקים המיוחדים\"., מכיוון שראו את הטבע מלא החיים ואוהב־האדם במאד מאד. כי, כמלומדים, הם ידעו, שכאשר הזרע זב אל קיפולי הערלה, לעתים קרובות הוא עלול להתפזר לריק ולהפוך חסר תועלת, אך כשלא ימצא דבר אשר יעכב ויגדור בעדו, הוא יצליח להגיע למקום המיועד. לפיכך, האומות הנוהגות במילה גדילות מאד, ואוכלוסיותן מתרבָּה. אמנם, מחוקקנו, אשר ידע זאת, ונתן דעתו לתוצאה זו, אסר את מילת התינוק מיד ובמקום, כי הניח את אותה ההנחה, שהמילה כמו גם התאוות, נועדו לפריה ורביה. ומסיבה זו, נראה לי, מציעים המצרים שהמילה תתקיים בשנת הארבע עשרה, בשעה שמתעוררים עינוגי התשוקות להולדה, שכֵּן המילה נועדה לפריה ורביה. אך עדיף ונבון154 מילולי: רואה את הנולד. ראה הע' 152. יותר המצב אצלנו, לקבוע את המילה בגיל הינקות, שמא מתוך פחד, יהסס הבוגר מלמלא את הצו מרצונו החופשי.", + "שלישית, אומר (הכתוב), שהיא (המילה) לשם הטהרה והקרבנות הקדושים, כי אלה הנכנסים לחצרות המקדשים הפנימיים מתטהרים ברחיצות והזאות155 ראה שמות ל, יז-כא; ויקרא ח, כג-כה.... ומילת העור מסייעת, ולא במעט, לטהרה. שכֵּן כאשר אדם רואה זאת, כפי שהוא מטִבעו, הוא נתקף גועל156 כן דעת חז\"ל: \"דאי כתב רחמנא ערל בשר, משום דמאיס\" (זבחים כב, ב)..", + "רביעית, שנַים הם אברי ההולדה בקרבֵּנו; בנפש ובגוף. הירהורים הם המוליד שבנפש... ואין לך דבר נוסף הדומה בצורה זו יותר מאשר מילת הלב157 כדברי הכתוב: \"ומלתם את ערלת לבבכם\" (דברים י, טז), וראה בשו\"ת הקודמת.. ואלה הן העובדות המפורסמות והסיבות ביחס לשאלתנו. אך יש לדון בדברים הסמליים יותר, הטמונים בכל אחד ואחד.", + "יש האומרים, שמילת הערלה היא סֵמל, לכאורה יש הכרח לכרות את התאוות המיותרות והמופרזות, מתוך נכונות להתאפקות בעול החוקים158 ראה לעיל יז, י-יא שו\"ת בראשית ג, מו.... אך על־ידי התאוות הגדולות רומז (הכתוב) גם לתאוות אחרות שראוי עוד לכרתן, והגדולה ביותר היא תאוות המשגל בין אשה וגבר159 ברד\"ק: \"ולפיכך ציוהו האֵל באותו אבר, לפי שרוב העברות יעשו על ידו, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבוא האדם לעשות עברה יהיה רואה את האות אשר בבשרו וימנע מעשות העברה, ולא יהיה כבהמה לבעול\" וכו' (רד\"ק, פסוק יא).... הוא רומז לא רק על כריתת התאוות המופרזות, אלא גם על (כריתת) היהירות והרישעות הגדולה וכדומה להם. והיהירות, כדבר הראשונים, היא הפסָקָה והטלת רשת לרגלי ההתקדמות, כי האדם סבור שאיננו חייב להיטיב, כשהוא מדַמֶה את עצמו כסיבה לעניין שלפנינו160 כלומר, להולדה. מ.. באופן טִבעי ביותר, מלמד (הכתוב) את הסבורים שהם הסיבות להיווצרות לידה, ואינם פונים ושָתים לבם לראות את מוליד־הכל, כי אמנם הוא (ה') האב האמיתי הוודאי והנאמן. אכן, אנחנו, הנקראים מולידים, משמשים רק כמכשירים המשרתים את ההולדה160* ראה לעיל ד, א שו\"ת בראשית א, נח ו\"מי היורש\" המובא בביאור שם.. כי כמו בחזיון פלאים, כל העצָמים הנראים הם חסרי־חיים, ואילו המניע את תנועותיהם בלתי־נראה, והוא הסיבה ליכולת והתנועות של הדברים הנראים. ובדומה (לאָמָן) זה, בורא העולם מפַזֵר ומשלח את כוחותיו ממקום ניצחי ובלתי־נראה, ואנחנו כאותם מעשי פלא, מניעים את עצבינו בעניין השייך לנו - הזרע וקיום ההולדה. אחרת, אנו עשויים לחשוב שהחליל מתנגן מעצמו, ולא נועד להפיק נעימות על־ידי האומן אשר עשה אותו וייחד אותו לשימושו ותועלתו הוא.*שו\"ת בראשית ג, מח
___________
", + "במקום אחר בכתביו, חוזר פילון על רובם של הדברים שבשו\"ת זו, ואלה דבריו: \"אם כן, יסודותיהם של החוקים לסוגיהם, אלו המכוּנִים עשרת הדברות, נבדקו בקפדנות בחיבור הקודם. עתה יש לבחון בהמשך לאותו החיבור את המצוות במפורט, ואתחיל בזו המעוררת גיחוך אצל רבים. אכן, המילה של אברי ההולדה מעוררת גיחוך, אך זהו מעשה מוקפד ביותר גם אצל עמים אחרים, ובעיקר אצל העם המצרי הנחשב כמרובה באוכלוסין, קדום ביותר וחובב דעת ביותר, על כן נכון הוא לזנוח את הזילזול הילדותי, על מנת לבקש ביֶתר תבונה וכובד ראש, את הסיבות שבזכותן מתחזק הנוהג, ולא לדחות על הסף ולהטיל דופי בטוב (המקובל) על עמים גדולים. נראה, שאנשים אלו סבורים, שאותם האלפים בכל דור ודור, כורתים ומטילים מום בגופם ובקרוביהם מתוך כאבים חמורים, - אך קיימות נסיבות רבות לשמור ולבצע את עצתם של הקדמונים, וארבע הן החשובות ביותר: הראשונה, הקָלָה ממחלה קשה וחסרת־מרפא בערלה, המכונה אנטרקס, וזאת חושבני בגלל האש המלַהֶטֶת בִּפְנִים, שעה שהמחלה מתפשטת, ועניין זה מקובל יותר בין בעלי ערלה. השנייה, הטהרה היתירה בכל הגוף כולו, כפי שהולם למעמד מקודש... השלישית, ההשוואה בין הלב לחלק הנימול. שניהם הוכנו למען ההולדה, הנפש אשר בלב (היא היולדת) של המחשבות, ואיבר ההולדה (מוליד) את בעלי החיים. הרי כבר הקדמונים, חשבו לנכון להשוות את הנגלה והנראה - בו נוצרים החושים לפי טיבם, אל הבלתי־נגלה והעדיף - ממנו קמים ועולים הדברים השִׂכליים. הרביעית, והיסודית ביותר, ההכשרה לפריה ורביה. הרי נאמר, שהזרע מישיר דרכו ואיננו מתפזר ונשפך לקפלי הערלה, ומסיבה זו דומה שהמהולים בין העמים פוריים יותר ומרובי אוכלוסין.", + "\"דברים אלו הגיעו לאזנינו כמסורת קדומה מאנשים בעלי השרָאָה אלהית, אשר התעמקו בדברי משה, ולא באקראי. ובנוסף לכל הנאמר סבור אני, שיש במילה גם סֵמל לשני עניינים יסודיים ביותר: האחד, הוא כריתת התאוות המכַשפות את השֵׂכל, וההזדווגות בין הגבר והאשה היא הגדולה בעינוגי אהבים, על כן ראו המחוקקים לנכון לקצץ באבר המשמש להזדווגויות מעין־אלה, ועשו את המילה סימן לכריתת התאווה המופרזת והמרובה, ולא (סמל) לתאווה אחת בלבד, אלא דרך זו האחת התקפנית ביותר גם לכל (התאוות) האחרות161 על מילת תאוות הלב, ראה גם להלן בראשית יז, כד-כה שו\"ת בראשית ג, סא, ולעיל יז, י-יא שו\"ת בראשית ג, מו.. שנית, על האדם להכיר את עצמו ולהדיח מנפשו את המחלה האנושה - את היהירות. הרי אחדים, כאותם הפַּסָלים המומחים, התפארו שביכלתם לעַצֵב את הבריה היפה ביותר - את האדם, ומשולהבים משחצנותם ראו עצמם כאלהים, והעלימו עין מן הסיבה האמיתית לנברא, - ה' ה\"קיים\". וזאת אף על פי שהיה ביכולתם לחזור בהם ממשוגתם, בזכות המתרחש בקירבתם, שהרי קיימים ביניהם גברים רבים עקרים ונשים רבות עקרות, שזיווגיהם לא נשאו פרי והזדקנו ערירים. על כן יש לכרות מן המחשבה דעות פסולות, וכן גם דעות שאינן לשם שמים\" (על החוקים המיוחדים א, א-יא).", + "חז\"ל לא נגעו בטעם מצות המילה. לדבריהם, מסמלת המילה את הברית שנכרתה בין הקב\"ה וישראל. רעיון זה התנוסס תמיד בהכָּרתם הדתית והלאומית. להלן כמה ממאמריהם, המעידים שברית זו היתה פינת־יקרת במחשבתם: \"ושמרתם את בריתי (שמות יט, ה). רבי אליעזר אומר, זה ברית שבת, ורבי עקיבא אומר זה ברית מילה ועבודה זרה\" (מכילתא יתרו, מסכתא דבחדש, ב). \"ד\"א, וזה הדבר (שמות כט, א). באיזה זכות היה אהרן נכנס לבית קדשי הקדשים? א\"ר חנינא בנו של רבי ישמעאל, זכות המילה היתה נכנסת עמו, שנאמר בזאת יבא אהרן (ויקרא טז, ג), זו המילה, כד\"א (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו\" (שמו\"ר לח, ח). \"וזאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם. גדולה מילה, שהיא אחד משלש בריתות שנתן הקב\"ה בינו ובין בריותיו. ואלו הן, הקשת המילה והשבת\" (מה\"ג לבראשית יז, י). \"ונמלתם את בשר ערלתכם, שהיא ברית קיימת בגופו של אדם ביום ובלילה לזכור את בוראו\" (מה\"ג שם, שם יא). \"הזהרו בישראל, שהם עתידים לקבל התורה מימינו של הקב\"ה וכו', הזהרו בישראל שהן זהירין בברית מילה, שנאמר (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו וגו\"' (ילקוט המכירי תהלים קלו, יט, בשם התנחומא). ומכיוון שעיקר מהותה של מצות מילה הוא הברית בין הקב\"ה ועַם ישראל הקיימת בגופו של אדם, אומר המברך על המילה \"אשר קדש ידיד מבטן, חוק בשארו שם, צאצאיו חתם באות ברית קדש\" (תוספתא ברכות ז, יג).", + "הרמב\"ם ידע על שניים מטעמיו של פילון, המובאים בשו\"ת וב\"על החוקים המיוחדים\", שחיתוך הערלה מסיר מכשול מדרך הזרע, ובכך משלימה המילה את מגרעת היצירה, היות והמילה מדיחה מנפש האדם את יהירותו, וכן שהמילה מביאה לחיתוך התאוות המיותרות והנפרזות. ואלה דברי הרמב\"ם: \"וכן המילה אצלי, אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימַעַט במעשה הזה. וכבר חשבו, שזאת המילה היה השלָמת חסרון היצירה (ראה האמונות והדעות לרס\"ג ג, י). ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר: איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מחוץ? עם מה שהתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא! ולא ניתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות. והנֵזק ההוא הגופני המגיע לאבר ההוא - הוא המכוון, אשר לא יפסד בו דבר מן הפעולות שבהם עמידת האיש ולא תבטל בעבורה ההולדה, אבל תחסר בו התאוה היתרה על הצֹרך. והיות המילה מחלשת כח הקשׁי, ופעמים שתחסר ההנאה, הוא דבר שאין ספק בו, כי האבר כשישפך דמו ויוסר מכסהו מתחילת בריאתו, יחלש בלי ספק. ובבאור אמרו החכמים ז\"ל הנבעלת מן הערל קשה לפרוש [ממנו] (ב\"ר פ, יא), זהו החזק בטעמי המילה אצלי\" (מורה נבוכים ג, מט)162 וברבינו בחיי: \"וע\"ד השכל, דבר ידוע כי חתוך האבר מחליש כחו של אבר, וע\"כ באה מצות המילה, שהיא סיבה להחליש כח התאוה וגורע הנאת תשמיש, וכשאחז\"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש, ובשביל המילה אין קיום הזרע מתבטל בכך, כי הענין הטבעי ישאר על טבעו והוא נשמר מן המותר\" (רבינו בחיי לבראשית יז, יג).. הרמב\"ם מודה בטעם ב, אבל דוחה טעם א, ומסכם עמדתו: \"ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון הבריאה, רק להשלים חסרון המדות\".", + "יש לציין, שהרמב\"ם מסכים גם אל עניין אחר הנמצא בפילון. הרמב\"ם מביא כמה סיבות לכך שהמילה תהא בימי הקטנות: \"הראשונה, שאילו הונח הקטן עד שיגדל, אפשר שלא היה עושה. והשניה, שלא יכאב בכאב הגדול לרַכּוּת עורו וחולשת דמיונו, כי הגדול יפחד וירעד מן העניין\" וכו' (מו\"נ, שם). ולשונו של פילון היא: \"אך עדיף ונבון יותר המצב אצלנו, לקבוע את המילה בגיל הינקות, שמא מתוך פחד יהסס הבוגר מלמלא את הצו מרצונו החופשי\".", + "ובמדרשי התורה, לר' אנשלמה אשתרוק: \"וארבה אותך במאד מאד (בראשית יז, ב). אמר זה בכפל לשון, בעבור כי אולי יחשוב היות המילה כלי למעט התולדת, בישׂרָהוּ שירבה לו כח התולדת ברבוי הבנים יותר מן הנהוג, וזה דבר ראוי וטבעי קצת, כי האנשים הלהוטים אחר בולמוס של עריות מתניהם תמיד המעד, ולסיבת התמידיות לא יעשו פרי. אבל כשינהג האדם לפי הצורך כראוי לו, יעשה פרי. ומהיות המילה ממעטת כח תאוות האבר המוליד, לא יתנהג בזה רק כפי שישאלהו טבעו ומזגו וכחו, וזה אמרם עונה האמורה בתורה (משנה כתובות ה, ו), ואז יצליח פריים עם עזר אלהִי, ברבוי הבנים על צד ההשגחה, ואמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית, שם) ר\"ל כי הערלה היה מותר לא הכרחי אבל יזיק\" (מדרשי התורה לר' אנשלמה אשתרוק, ברלין תרנ\"ט עמ' 23- 22).", + "טעמו השלישי של פילון בשו\"ת הוא, שהמילה מכוונת גם לשם טהרה בהקרבת קרבנות. נראה, שטעם זה יסודו בהלכה הנמצאת במשנה, שאף היא מדברת בכהן ערל שהוא פוסל כשמקבל דם הקרבנות: \"כל הזבחים שקבל דמן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כפורים, שלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, וכו' - פסל\" (משנה זבחים ב, א). ונראה, שפילון ידע על מסורה ארץ־ישראלית זו, והכניסה לדיונו. פילון לא ביאר מפני מה לא מל הכהן, בגמרא שאלו: \"ערל, מנלן? א\"ר חסדא, דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו, כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (יחזקאל מד, ט). ומנלן דמחלי עבודה? דכתיב בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי (שם מד, ז). ת\"ר בן נכר, יכול בן נכר ממש? שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואין לי אלא ערל לב, ערל בשר מנין, ת\"ל וערל בשר. וצריכי, דאי כתב רחמנא ערל בשר משום דמאיס, אבל ערל לב דלא מאיס, אימא לא, ואי אשמעינן ערל לב משום דאין לבו לשמים, אבל ערל בשר דלבו לשמים, אימא לא, צריכי\" (זבחים כב, ב). לפי דברי הגמרא, כהן ערל שלבו לשמים פסול להקריב קרבן אף על פי שהוא צדיק גמור. ואת הסיבה שלא מל מפרש רש\"י: \"שמתו אחיו מחמת מילה\" (סנהדרין פד, א ובעוד מקומות). ורבנו תם פירש \"דמומר לערלות וקרי ליה לבו לשמים, לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה\" (תוספות זבחים כב, ב).", + "מדוע ציווה (הכתוב) על המילה לשמונה?", + "... העם שנצטווה למול בשמיני נקרא \"ישראל\" בלשון הכשדים, והוראתו בארמנית163 ראה לעיל לך לך הע' 136 - 137. \"רואה־אֵל\". הוא רוצה שיהא לו חֵלק גם בצדיקים מטִבעם וגם באֵלה אשר (צדיקים הם) מתוך בחירה... וכשם שהשמונה הוא שבע ואחד, כך גם העם המפואר הוא לעולם עם, והוא נוטל מנה נוספת, (דהיינו) שהוא נבחר גם על־ידי הטבע וגם בהתאֵם לרצונו וחסדו של האב. שנית, המספר שמונה מורֶה בכל מקום על שוויון... השוויון מוליד את הצדק, ועל־ידי זה (הכתוב) מוכיח תחילה שהעם אהוּב־האל, מפואר על־ידי שוויון וצדק ובא אל הנחלה. שלישית... ובכך הוא (האל) מרַמֵז בסמל, שהעם הראשון הזה מותאם לפיסגת השוויון והצדק הטִבעי והעליון. והוא ראש הגזע האנושי, לא מכוח הורתו או זמנו, אלא בזכות יתרון מוסריותו. והצדק והשוויון שוכנים (בו) בצוותא, מאוחדים כחלק אחד...*שו\"ת בראשית ג, מט
___________
", + "עיקרי דבריו של פילון הם, שהאלקים מנהיג את עולמו על־פי שני אופנים, בדרך הטבע, כלומר על־ידי מה שהוא מסבב כדבר העוֹלֶה לעתים מכל עצמם של החיים, ועל־ידי מה שהוא מסבב כדבר שאינו צומח מכל עצמה של המציאות, אלא מתהווה על־ידי פקודה עַל־טבעית. כך, שלפי הנהלתו הטבעית של האלקים, עם ישראל הוא עם כשאר כל העמים; אבל לפי הנהלתו העל־טבעית, עם ישראל הוא עם שהאלקים בחר בו כעם סגולה. צדקתם של עם ישראל היא כפולה, כי בנוסף על צדקתם הטבעית, הוא, כנבחר לעם סגולה, בוחר בצדק שהוא לפנים משורת הטבעיות. צדק זה הוא הזכות המיוחדת שלו.", + "את הדברים האלה מביא פילון כאן בקשר למצות מילה. וכן במדרש הגדול, שמקורו מאמרו זה נעלם, שהמילה ניתנה לישראל בגלל דביקותם בה': \"להיות לך לאלקים, מגיד הכתוב, שלא ניתנה מילה אלא להיות סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שהן מייחדין את השם ומקבלין עליהן עול מלכות שמים באהבה, לכך נאמר להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך\" (מה\"ג בראשית יז, ז). וברמב\"ם: \"המילה נצטווה בה אברהם וזרעו בלבד, וכו', מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרך הישרה, והם המחוייבין במילה\" (הלכות מלכים י, ז)." + ], + [], + [ + "מדוע גוזר (הכתוב) עונש מוות על התינוק, באמרו: \"וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ביום השמיני164 הוספה זו (\"ביום השמיני\") נמצאת גם בשבעים τῇ ἡμέρᾳ τῇ ὀγδόῃ. ובמסורה ליתא. ונשחתה165 בשבעים ἐξολεθρευθήσεται =נכרתה נשחתה אבדה וכו'. הביטוי הארמני הופיע בסיפור המבול, וכן תורגם לעתים: נפסד. מ. הנפש ההיא מעמה166 כך בשבעים, ובמסורה: \"מעמיה\".\"?", + "אין החוק מחייב את (החוטא) בשגגה, כי הוא סולח אף לזה שהרג בשגגה, ומפָרֵט את הערים אליהן הוא רשאי לנוס ולמצוא מקלט, כי הוא נעשה מקוּדָש ומוּגָן לאחר שמצא שָׂם מפלט, ואיש אינו רשאי להוציאו משם ולהעמידו לפני בית דין167 ראה במדבר לה, יא-יב; דברים ד, מא-מג.. אך אם התינוק אינו נימול ביום השמיני אחר היוולדו, במה חטא שיהא נידון לגזר מוות? אי לזאת, יש אומרים, כי התורה לפי פירושה, שָׂמָה עיניה בהורים, כי היא מניחה שהם מבַזִים את מצוות התורה. ואחרים אומרים, שהוטל עונש המור על התינוקות, ככל הנראה, על מנת שהבוגרים, אשר הפֵרוּ ודחקו את החוק, יחיו חייבים בעונש שאין להתחרט בו או לבטלו. זהו פשוטו של מקרא...*שו\"ת בראשית ג, נב
___________
", + "לפי השיטה המובאת בפילון, אין התורה מחייבת את התינוק במיתה, שהרי הוא שוגג, כפי שהדבר נוהג ברוצח בשגגה. וכשם שחז\"ל דרשו בכמה מקומות בתורה על \"ונכרתה הנפש ההיא\" - ההוא ולא אנוס ולא שוגג (תורת כהנים לויקרא ז, כ), כן דורש פילון את \"ונכרתה\" שלפנינו. וכן במדרש החפץ כאן: \"ונכרתה הנפש ההוא, כת' בוא\"ו בכל העונשין, וקורין אותה \"ההיא\", כו', ואם כן למה הוא כתובה, אלא שענינו שאינו חייב כרת אלא איש מזיד, לא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה\".", + "פילון גורס את המלים הנוספות \"ביום השמיני\" הנמצאות בשבעים, שאם אין הבן נימול ביום השמיני, אזי הוא חייב כרת. ועל זה שואל פילון, איך חייבה התורה כרת לילד בן שמונה? ומתרץ שהעונש הוא על האב. וכן בספר היובלים טו, כו: \"וכל הילוד אשר לא ימול בשר נפשו עד היום השמיני\", אבל במסורה ליתא. חז\"ל, שלפניהם לא היו המלים \"ביום השמיני\", למדו מפסוק זה על החיוב, שאם לא מלו אותו, אזי הוא חייב למול את עצמו: \"והיכא דלא מהליה אבוה, מחייבי בי דינא וכו', והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה\" (קדושין כט, א).", + "כבר בנוסח השאלה מציג פילון פירוש לפסוק זה, ש\"ונכרתה\" פירושה מיתה, וכי המדובר במיתת התינוק. בדברי התשובה מביא פילון שתי שיטות של ה\"יש אומרים\", בנוגע לשאלה מי הוא הנענש? לפי השיטה הראשונה, מוטל עונש כרת על ההורים; ולפי השיטה השנייה, אמנם העונש מוטל על התינוק, אבל למעשה מענישה התורה את ההורים על־ידי כך, מפני שזילזלו במצוות מילה ולא מלו את בנם.", + "שתי הדיעות, נמצאות כמעט במלואן בחז\"ל: \"תניא, ר' יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו (שמות ד, כד) וכו'. אמר רבי [יוסי], חס ושלום שמשה נתרשל וכו', אלא מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחלה, שנאמר ויהי בדרך במלון (שם). רשב\"ג אומר, לא למשה רבינו ביקש שטן להרוג, אלא לאותו תינוק, שנאמר כי חתן דמים אתה לי (שם, כה), צא וראה מי קרוי חתן? הוי אומר זה התינוק\" (נדרים לא, ב - לב, א)168 ועי' ירושלמי נדרים ג, יב (לח, ע\"ב)..", + "דעת ר' יהושע בן קרחה, היא דעת ה\"יש אומרים\" הראשונה שבפילון, ודעתו של רשב\"ג יש בה משיטת ה\"יש אומרים\" השניה, אף על פי שלא נאמר בה במפורש שבזה היתה הכוונה לענוש את ההורים.", + "פילון כבר יודע כאן על הפירוש \"ונכרתה\" שהוא מיתה. ובמדרש התנאים למדו זאת מתיבת \"והאבדתי\", שנאמרה ביום הכיפורים: \"והאבדתי מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מהו? - כשהוא אומר והאבדתי (ויקרא כג, ל) לימד על הכָּרֵת שאינו אלא אבדן\" (ספרא אמור פרק יד, ד).", + "נראה, שגם שיטת רש\"י קרובה לשיטה השנייה, ולפיה כרת פירושו \"ערירי בלא בנים, ואם יש לו בנים - מתים\"168* ראה רש\"י ויקרא יז, ט; כריתות ז, א ד\"ה כרת; תוספות יבמות ב, א ד\"ה אשת אחי אמו. וראה ברש\"י שבת קלג, ב ד\"ה תינח גדול.. וכנגד זה מצינו את שיטת הרמב\"ן, שאין כאן כרת לזרעם168** לויקרא יח, כט: \"וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות, [אין] כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן ערירים\".. והרמב\"ם כתב, שאם עבר האב ולא מל: \"ביטל מצות עשה, ואינו חייב כרת, שאין הכרת תלוי אלא כערל עצמו\" (הלכות מילה א, א), וכן שאינו חייכ כרת עד שימות והוא ערל כמזיד (שם הלכה ב, וראה השגת הראב\"ד שם, שכל יום הוא עומד באיסור כרת). ובראב\"ע כאן: \"ויש אומרים, כי כרת המת קודם נ\"ב שנה (מועד קטן כח, א), ויש אומרים כי כרת שיכרת שמו במות זרעו\"." + ], + [ + "מדוע אומר (הכתוב): \"שרה אשתך לא יקרא שמה שרה, אלא שררה יהיה שמה\"?", + "אפשר, ששוב ילגלגו השוטים169 לעיל יז, ה שו\"ת בראשית ג, מג, כבר הזכיר שאֵלֶה לעגו על ההוספות לשמות אברהם ושרה. על הוספת האות האחת, רי\"ש170 מילולי: המאה. שהיא הערך המספָּרי של רי\"ש בארמנית. מ., וילעגו על כך ויחמדו לצון, שכֵּן הם מסרבים לשית לבם לעֶרכָּם הפנימי של הדברים ולמלא אחרי האמת. כי מה שנראה כתוספת אות אחת גורם להתאָמָה מושלמת, תחת קטן - גדול, ותחת חלקִי - כללי, ותחת בן־תמותה - אל־ מוות. כי ברי\"ש אחת שמה הוא \"שרי\", ובתרגום היא נקראת \"שִׁלְטוֹנִי\", בעוד שבִשתַּיים (פירושו) \"שַלֶטֶת\"171 כלומר: שְׂרַרָה. וראה גם להלן בראשית כד, לו שו\"ת בראשית ד, קכב.. ויש לחפש ולדרוש במה נבדלים האחד מן השני. חכמתי תבונתי צדקתי ותעוזתי מושלים רק בי והם בני־חֲלוֹף, ואכן, כאשר אני מת אזי מתים גם הם. אך החכמה כשלעצמה היא מושֶלֶת. וכן אותה צדקה כשלעצמה וכל אחת מהמידות האחרות איננה מושלת בי, אלא היא מושלת כשלעצמה, ובעלת שׂררה ממשלה ומלכות נצחיים. הֲראית את גודל המתנה?! (ה') הפך והחליף את החֵלק בשָלֵם, את המסויים172 כלומר, מידה אחת מן הסוג כולו. בסוג כולו, ואת הנפסד בבלתי־נפסד. וכל אלה הוגשו מראש למען הלידה העתידה173 פי' לידתו של יצחק., למען ישועה ושמחה מושלמת יותר, אשר שְׁמה יצחק.*שו\"ת בראשית ג, נג
___________
", + "במקום אחר דורש פילון, על שינוי שמה של שרה: \"ועתה נדון באשתו שרה, כי גם שמה נשתנה ל\"שררה\"174 Σάρα נשתנה Σάρρα., על־ידי הוספת אות אחת - רי\"ש. עד כאן השֵמות, ועכשיו יש לסַפֵר את המאורעות: \"שׂרַי\" מובנו \"שִׁלְטוֹנִי\", \"ושרה\" מובנו \"שַׁלֶטֶת\". הראשון מסמל מעלָה מסויימת, והשני מעלָה כללית. ובאותה המידה שהסוג הכללי גדול מן המסויים, בה במידה גדול השם השני מהראשון, כי המסויים קטן ונפסד, והסוג הכללי רב הוא וכן בלתי־ נפסד\" (על שינוי השמות, עז-עח).", + "מדרש פילוני זה נובע ללא ספק ממדרש ארץ־ישראלי קדום. ואף על פי שישנם שינויים ביניהם, בכל זאת נראה ששניהם מעור אחד הם, והמדרש האלגורי של פילון בנוי על מדרש חז\"ל. ואלה הם מדרשי חז\"ל:", + "א. \"שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. בתחילה הרי היא שרי על עמה, עכשיו הרי היא שרה על כל באי עולם\" (תוספתא ברכות א, יד).", + "ב. \"בתחילה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו\" (ברכות יג, א).", + "ג. \"לשעבר היתה שרי לעמה, עכשיו היא שרה לכל באי עולם\" (ב\"ר מז, א הוצאת טהעאדאר עמ' 471).", + "ד. \"לשעבר היתה שרה לעצמה, עכשיו היא שרה\" וכו' (נוסחאות אחרות של ב\"ר, שם).", + "ה. \"שרי לשון יחיד, כמו אדונִי, או \"שרי\" חרוקה (כלומר בחיריק תחת הרי\"ש), אבל \"שרה\" אדונית לכל\" (מדרש החפץ, מובא ב\"תורה שלמה\" לפסוק זה, הע' קטו).", + "ו. \"שרי לשון יחיד, משמע שָׂרָתי\" (רש\"י לברכות יג, א).", + "מאמרי חז\"ל אלה נחלקים לשתי קבוצות. בראשונה היתה שרי \"לעמה\" או \"לאומתה\", ובשנייה היא שרי \"לעצמה\", לשון יחיד. נראה, שהנוסח הארץ־ישראלי הקדום היה \"לעצמה\", כפי שנמצא גם בפילון. הדרוש \"לעמה־לאומתה\", שאין לו יסוד במקרא, הוא חילוף מאוחר של \"לעצמה\" שהושפע מן הנאמר בשינוי שמו של אברהם: \"לא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם (בראשית יז, ה), בתחילה הרי אתה אב לארם, עכשיו אתה אב לכל העולם כולו\" (תוספתא ברכות א, טו). לסיפא של דבריהם: \"עכשיו היא שרה לכל באי עולם\" יש יסוד במקרא, שנאמר על שרה \"והיתה לגוים\" (בראשית יז, טז), המקביל גם לנאמר על אברהם \"והיית לאב המון גוים\" (שם שם, ד)." + ], + [], + [ + "מדוע נפל אברהם על פניו וצָחַק?", + "הנפילה על פניו מורָה על שני עניינים: האחד, הוא התפעמות מתוך הערָצָה מופלגת לאלהִי; והשני הוא הודאה, וזו מתאימה ושווה לאשר כבר נאמר. כי השֵׂכל הודה שרַק האלהים ניצב, בעוד שכָּל הבריות הנולדות (נתונות) לשינוי במעגל נע, והם נופלים175 נופל בניגוד לניצב. מ. על אותו החֵלק שבזכותו הם רגילים לקום ולעמוד זקופים - הפָנים המושלים176 ראה לעיל יז, ג שו\"ת בראשית ג, מא ובביאור שם.. ובצדק הוא צָחַק, כי שָׂמַח על ההבטחות ונמלא תקוות גדולות וצפה שהן תתגשמנה, ומשום שקיבל בבירור חזון, שבזכותו, הוא הכיר לבטח את זה אשר ניצב יציב לנֶצח, ואת זה אשר נכפף מטִבעו ונופל165 בשבעים ἐξολεθρευθήσεται =נכרתה נשחתה אבדה וכו'. הביטוי הארמני הופיע בסיפור המבול, וכן תורגם לעתים: נפסד. מ..*שו\"ת בראשית ג, נה
___________
", + "\"וטבעי היה, שהשֵׂכל מנופָּח מהבטחות כאלה יתנשא למעלה, אך הוא (אברהם), במטרה לגַנוֹת אותנו, הרגילים ללכת נטויי גרון מסיבות קלות ביותר, נופל וצוחק מיד את צחוק הנשמה. ואמנם הוא זָעַף בפניו, אך בת צחוק בשִׂכלו ושמחה גדולה ומלֵאָה שוכנת בקרבו. ושני אֵלה, הנפילה והצחוק, מופיעים יחדיו אצל החכם, אשר נפלו בחלקו טובות גדולות מן הצפוי. האחת (הנפילה), היא כעין ערבון שלא יתיַהֵר, באשר הוא יודע את הַבלוּתָם של בני־תמותה, והשני (הצחוק) הוא אישור לדביקותו, שהרי הוא חושב שהאלהים הוא הסיבה היחידה לטובות ולחסדים. שֶיִפּוֹל הנברא! ואף יזעף, זהו טיבו, הרי אינו יציב, ואף עָצֵב הוא כשלעצמו. ושיקום על־ידי האֵל ויצחַק! כי הוא (ה') לבדו תמיכתו ושמחתו\" (על שינוי השמות, קנד-קנו).", + "\"וזהו שקוראים לו בשקר - שמחת הכסילים. אך (השמחה) האמתית הוזכרה, הרי היא זו ההולמת רק לאנשי מעלה. \"נפל אם כן וצחק\". הוא לא נפל מאת ה', אלא מעצמו. כי הוא עמד אצל הבלתי־משתנֶה, ונפל מגאוות עצמו. לפיכך, כשהוטל ארצה השֵׂכל החכם־בעיניו, והתרומם (השֵׂכל) אוהב־האלהים, ומתבסס סביבו (סביב ה'), שרַק הוא איתן - אזי הוא צָחַק מיד ואמר בלבו: \"האם בן מאה שנה יוליד, והאם שרה בת תשעים השנה תלד\"?\" (על שינוי השמות, קעה-קעו).", + "\"ומאידך, תמצא את המוסריות הרה בשמחה שופעת, ואת האיש הנעלה מוליד בצחוק וטוב־לב, והצאצא משניהם הוא הצוחק176* גם במדרש הנעלם מובא שיצחק מסמַל את השמחה: \"אמר ר' אבהו, הא חברייא אמרו, דעכשיו אתקרי יצחק על שם חדוותא סגיאה דבעלמא. אמר ר' אבהו, בתחלה נקראת הנשמה אברהם והגוף שרה, עכשיו נקראת הנשמה יצחק והגוף רבקה, וכו'. תא חזי, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו (בראשית כד, סז), אוהב לאותו הגוף ומתנחם עמו, והוא עת לשחוק והחדוה בעולם\" (מדה\"נ בזֹהר חיי שרה קכט, א).. וכך מעיד הדיבֵּר האלהי, שהאיש החכם מוליד בשמחה ולא בצער: \"אלהים אמר לאברהם, שרה אשתך לא תקרא שרה, כי שררה יהא שמה, ואברך אותה ואתן לך ממנה בן\" (בראשית יז, טו-טז). והוא מוסיף: \"ואברהם נפל על פניו וצחק ואמר האם לבן מאה שנה יוליד והאם שרה בת תשעים השנה תלד\"? והוא (אברהם) נראה שמֵח וצוחק, כי הוא עומד להוליד את האושר, את יצחק. ושרה, שהיא המוסריות גם כן צוחקת\" (דרשות אלגוריות ג, ריז-ריח).", + "פילון מפרש ש\"ויצחק\" אינו לשון לעג, ואין הוא מורה על ספיקו של אברהם או על חוסר אמונתו, אלא שהוא צחוק של חדוה וגיל, שאברהם שמח שמחה גדולה על הבשורה שיוולד לו בן למאה שנה. פירוש כגון זה לא מצאתי בספרות חז\"ל, פרט לאונקלוס שמתרגם \"ויצחק\" בלשון שמחה: \"ונפל אברהם על אפוהי וחדי\". ורש\"י הולך בעקבות אונקלוס, ומפרש: \"זה תרגם אונקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה, וזה שהקפיד הקב\"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם\".", + "הרמב\"ן מפרש בדרך אונקלוס ורש\"י, והוא דן על כך באריכות ומביא ראיות מן הכתובים לחזק את הפירוש ש\"ויצחק\" הוא לשון שמחה: \"ויצחק תרגם אונקלוס וחדי, וכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח, לב), משחקים לפני ה' (שמואל־ב ו, ה). ולפי דעתי, שהכונה בלשון הזה, כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא ה' שחוק פיו וכו'. וכן עשה אברהם, כאשר נאמר לו זה שָמח ומלא שחוק פיו, ויאמר בלבו ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד, הלבן מאה שנה יולד ואם בת תשעים שנה תלד?\". יש לציין, שפירוש הרמב\"ן הוא כמעט מלה במלה פירושו של פילון. וכן בספר היובלים טו, יז: \"ויפול אברהם על פניו וישמח\". ובפירוש הר\"ן: \"אחשב, שאחזו השחוק במשמע זה הדבר הנפלא, ולרוב שמחתו עליו\" וכו'.", + "מדוע הוא (אברהם) כביכול חסר־אימון ביחס להבטחות, כי (הכתוב) אומר: \"אמר177 בשבעים: \"אמר בשִׂכלו\" εἶπεν ἐν τῇ διανοίᾳ αὐτοῦ. האם השמיט המתרגם את \"בשִׂכלו\"? הדיון תלוי בביטוי זה החסר בציטוט הפסוק בשאלה. ובמסורה: \"בלבו\". וראה הע' הבאה. מ. האם יהיה בן לבן מאה שנה, והאם שרה בת התשעים תלד\"?", + "לא לשוא ובאקראי נוספו המלים \"אמר בלבו\"178 מילולי: בשִׂכלו. מ., כי מלים בלתי־הגונות היוצאות מהפה והלשון נחשבות לעוון וצפויות לעונש, אך אלה העולות במחשבה, אין בהן כל חטא. כי השֵׂכל נוהג ביהירות שלא ברצונו, כשתאוות שונות נופלות עליו מכל עֵבר, עתים הוא מתקומם נגדן וממורמר נאבק בהן ומשתוקק להימלט מהופעתן. ושמא לא פיקפק, אלא נדהם מן המתנה המופרזת, והוא אומר בפליאה: \"הנה בשׂרֵנו עבר זמנו והגיע מעֵבֶר לגיל ההולדה, אך הכל אפשרי לפני אלהים, גם להמיר זיקנה בנוער, גם להביא את העָקָר שאינו נושא פרי, להולדה ופוריות. ובכן, אם בן מאה שנה ובת תשעים שנה יולדים, הרי המקובל וכל אשר מתרחש בהתאם ובמקומו נעלמים לחלוטין, ורק גבורת ה' וחסדו כאחד מתגַלים בכל הֲדָרָם179 ראה לעיל טז, א (שו\"ת ג, יח)....*שו\"ת בראשית ג, נו
___________
", + "הפירוש הראשון הוא, שאברהם צחק ונסתפק, אבל הספק היה רק \"בלבו\". ובתרגום יב\"ע: \"ונפל אברהם על אנפוי ותמה\", וכן במדרש לקח טוב. פילון מלמד זכות על אברהם -כשיטתו תמיד להגן על האבות- שאברהם חשב את הדברים בלבו, ולא אמרם בפיו, ויש להבדיל בין מחשבה למעשה, כי המעשה נשאר קיים ועומד, אבל המחשבה באה וחולפת בין־רגע, ולדעתו, המלים העולות במחשבה אין בהן כל חטא. חז\"ל סיכמו דיעה זו בקצרה: \"מחשבה רעה אין הקב\"ה מצרפה למעשה\" (קדושין מ, א), והיא מחשבה שלא הוּצאה אל הפועַל.", + "במקום אחר מרחיב פילון את הרעיון שהביע כאן בקצרה, ושם נאמרים הדברים בדרשה שנשא לפני הציבור באלכסנדריה. ואלה דבריו:", + "\"בל תחשוב, מכובדִי, ש\"אמר\" לא בפיו אלא \"בלבו\" נוסף באקראי. להיפך מאד, במכוון! ומדוע? כי במשפט \"האם יוולד לבן מאה שנה\" דומה שהטיל ספק בלידתו של יצחק, וקודם לכן נאמר שהוא האמין בנוגע אליה, כפי שהֶראה דבַר הנבואה מעט קודם לכן: \"לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממך\" (בראשית טו, ד), ומיד לאחר מכן אומר: \"אברהם האמין בה' ויחשבה לו לצדקה\" (בראשית טו, ו). ומכיון שסַפקָנוּת לא באה בעיקבות האמונה בעבר, תיאר (הכתוב) את הספקַנוּת כקַצרת־זמן, ומתמשכת רק עד הלשון והפה, ועומדת בשִׂכלו הנָע במהירות. כי נאמר: \"ואמר בשִׂכלו\", ואיש ממטיבי הלָכת המעולים אין בכוחו להשיג (את השֵׂכל) במרוצתו, כי הוא עובר (במעופו) את כל בעלי הכנף... ולפיכך אצל איש־המעלָה, ההשתַנות היא קצרה, לא מתפרקת ולא מתחלקת, איננה חושית, אלא שִׂכלית בלבד, ובמובן מה היא אַל־זמנית. אפשר ואֵי־מי ישאל, מדוע הוא (אברהם) לאחר שהאמין, החזיק בשֶמֶץ, צֵל או ריח של אי־אימון כל שהוא? אך דומני, שאדם זה אינו רוצה אלא להראות, שהנברא הוא בלתי־נברא, שבן התמותה הוא בן־אלמוות, ושהנפסד הוא בלתי־נפסד, ואם מותר לומר, שהאדם הוא אלהים. שכֵּן הוא אומר' שהאמונה בה מחזיק האדם צריכה להיות חזקה כל כך, עד שלא תהא שוֹנָה כלל מזו של ה\"קיים\" (באמת), שהיא מושלמת ומשוכללת בַכֹּל. כי משה אומר בשירה הגדולה: \"אל אמונה ואין בו עוֶל\" (דברים לב, ד). ובעֲרות גדולה היא לחשוב, שנפש האדם יש בכוחה להכיל את מידות האלהים, שאינן מתנודדות (אלא) יציבות ביותר. דַי (לה לנפש) שביכלתה לרכוש את השתתפותן של (מידות האל), שהן פחותות בהרבה, הן בגודלן והן בכמותן מן האב־טיפוס... אברהם האמין איפוא בה', אך האמין כבן־אדם, וזאת על מנת שתַּכִּיר את המיוחד לבן־תמותה, ותלמַד שהשינוי נתהווה מעצם טִבעו, ולא מסיבה כל שהיא אחרת. ואם (השינוי) היה קצר ורִגעי, מן הראוי להודות כי רבים אחרים הוצפו בשטף הזרם, ובעָצמתו אבדו לנֶצח\" (על שינוי השמות, קעז-קעח; קפ-קפג; קפו).", + "עֶמדת הפרושים היא, שלפי היהדות, ישנה חשיבות יתירה לכוונות האדם ולמניעיו ומטרותיו, אם להיטיב או להרע. חז\"ל אומרים, שאמנם הכוונה היא שמהווה משמעות הפעולה והמאשרת אותה, אבל הכוונה כשלעצמה, אם היא אינה באה לידי פעולה, כמעט שאין לה תפקיד בקביעת מעשי היחיד. המעשים לבדם קובעים מעמדו של האדם בנוגע לחוק, ורק על־ידיהם אנו דנים אותו לזכות או לחובה. לאמיתו של דבר, ההלכה המקובלת היא, שבכוח בית דין להעניש רק על הפשעים שבאו לידי מעשה (מכות ד, ב). הרמב\"ם מזכיר רק שלשה מקרים שבהם הדיבור הוא חטא שלוקים עליו (הלכות סנהדרין יח, ב). לפי חז\"ל, מבחינה מוסרית, לשון הרע הוא חטא חמור, וכל המסַפְּרָה מגדיל עונותיו עד לשמים (ערכין טו, א-ב). אבל לפי ההשקפה החוקית, חטא הדיבור אין לחשבו כחטא בפועל, ועונשו רק בידי שמים. פילון הביע עיקרון זה בפיסקה חשובה כדלהלן:", + "\"הוא (משה) אומר, שבכדי להשיג זאת לא צריך לעוף לשמים ואף לא ללכת לקצווי הארץ או הים. להיפך, הדבר קרוב, קרוב מאד. ומיד לאחר מכן הוא מַראֶה (קירבה זו) כמעט כמראֶה־עיניים, כשהוא אומר, שכָּל מעשה הוא \"בפיך ובלבבך ובידיך\"180 בשבעים καὶ ἐν ταῖς χερσίν σου αὐτὸ ποιεῖν, כלומר: \"ובידיך לעשותו\". השבעים הוסיפו איפוא \"ובידיך\" לפני \"לעשותו\", ופילון השמיט ποιεῖν αὐτὸ (=לעשותו\"). (דברים ל, יב-יד), ובאופן סִמלי: בדבריך בכוונותיך ובמעשיך. האושר האנושי מורכב מכַּוונה רצויה, מדיבור נאה ומעשה טוב, כשם שהאומללוּת (מורכבת) מהפכיהם. כי דרך הישר והחטא נמצאות באותם המקומות, (כלומר) בלב בפה וביד. אמנם, הרי גם קיימים אֵלה החפֵצים בַּמהוּגָן מאד, נאה דורשים, ומקיימים את הצריך קיום. ומשלושת (הפעולות), הקלה ביותר - להתכוון שלא כהלכה, והחמורה ביותר היא לבצע עוולה בידים, והדיבור שאין לאמרו (נמצא) באמצע. אך למעשה קשה ביותר להיפטר מן הקל ביותר, כי קשה להשיב למנוחתה את הנפש המתרגשת. ייקל על אדם לעצור זרם שוטף, מ(לבלום) את תנודתה השוטפת של הנפש חסרת־הרָכֶן. כי מחשבות לאין־מספר סוערות בזו אחר זו כמשברי ים, ובעָצמתן סוחפות ומסחררות ומבלבלות את ה(נפש) כולה. לפיכך, הטיהור המעולה והמושלם ביותר הוא, שלעולם אף לא לקָרֵב ללב אף מחשבה רעה, ולחיות כאזרח שָלֵיו ושומר חוק, שהצֶדק מדריכו. והשני במעלה הוא, שלא להכָּשל בדברים, (דהיינו) לכַזֵב, להישבע לשקר או לרַמוֹת או להטעות או להלשין, ובכלל, במטרה להמיט אסון על אחרים, להרחיב פה ולשון, אשר מוטב היה לשים להם רֶסֶן ואזיקים בַּל־ינתקו. וקל לראות מדוע יש בלְזוּת שפתים חטא חמור יותר מאשר במחשבת אוון. כי עתים מהרהר האדם שלא ברצונו ושלא במתכוון, שכֵּן הוא נאלץ לקלוט דיעות בהן אינו חפץ, ואין כל אשמה בשגגה. אך האדם מדַבֵּר מרצונו הוא. לפיכך, כאשר האדם איננו מביע טוב, הוא עושה עוול. האומלל! אשר אינו חפץ להוציא מפיו דבר טוב, אף לא בשעה שהוא מזדמן לידיו. ומוטב היה לוּ נקט בשתיקה - הבטוחה ביותר. והאם לא יכול אדם לשקוט? והלא לשתוק הוא ענין התלוי ברצון.", + "\"אך החטא החמור יותר מהדיבור, הוא מעשה עוול. כי מקובל לומר \"המִלה היא צל המעשה\"181 מימרה זו נמצאת בדימוקריטוס ואחרים, ראה מילואי קולסון לפיסקה זו, עמ' 592., ואם הַצֵל מזיק, כיצד לא יזיק המעשה הרבה יותר? ולפיכך מנַקֶה משה מאשמה ועונש את הדעת הנתונה לתחלופות ושינויים רבים. שכֵּן היא קולטת מחשבות הנוהגות להיכנס מבחוץ, יותר מאשר מבצַעַת אותן בעצמה מבפנים. אך כל אשר יוצא מן הפה, הוא (משה) רואה כזקוק לסניגוריה והעֲמָדָה לדין, כי הדיבור ברשותנו הוא. ופסקי־ דין אלה מקילים בדיבורים ומחמירים במעשי אשמה. הרי הוא קָבַע ענשים כבדים לעושי העוולות הגדולות, אשר הביאו לידי מעשה את אשר זממו בדעתם חסרת־הדעת, והגו בחַדוּת לשונם. וככפרה לשלשתם, - מחשבה דיבור ומעשה, - הוא (ה') נָתַן את הכבש, זוג תורים או בני יונה, ועשירית -מידה מקודשת- של איפה. כאשר מן הראוי לכַפֵּר על המחשבה בכבש, על הדיבור בבני הכנף, ובאיפה על המעשה. ומדוע? שכֵּן המעוּלָה בקִרבֵּנו הוא השֵׂכל, ובין בעלי החיים הבלתי־שכליים, (המעוּלֶה) הוא הכבש, שכֵּן זו החיה השקטה ביותר, וכן גם בזכות התפוּקָה השנתית שמגַדֵל (הכבש) מעצמו, לתועלתם וקישוטם של בני האדם. הרי הלבוש מונע את פגיעתם של הכפור והחום, ומכַכֶה על אֶסורי הטבע ומקדֵם את הצניעות אצל המשתמשים בו. שבעל החיים המעולָה -הכבש- יהא אם כן, הסמל לכפרתו של המעוּלֶה -השֵׂכל. והעופות (יהיו סמל) לדיבור, שכֵּן הדיבור קַל ומכונף מטִבעו, מהיר מן החץ, ונישא לכל עבר. את הנאמר, ולוּ רק פעם אחת, שוב אין להשיב, הוא נישא החוצה, טס במהירות רבה, מכה באזנים, חולף דרך השמיעה כולה ומהדהד מיד\"182 וכעי\"ז דרשו בחז\"ל על ציפורי המצורע: \"שתי צפרים וכו' אילין ציפריא קולנין וכו', יבוא קול ויכפר על הקול\" (ויק\"ר טז, ו-ז). \"למה נשתנה קרבנו משאר קרבנות? על שסיפֵּר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב יהא קרבנו שתי צפרים, שקוֹלָן מוליכות\" (תנחומא מצורע, ג). \"אמר רבי יהושע בן לוי, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפרים לטהרתו (ויקרא יד, ו)? אמר הקב\"ה, הוא עושה מעשה פטיט (רש\"י: לשון קול היוצא בחשאי), לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט (רש\"י: שהצפרים צועקין בכל שעה)\" (ערכין טז, ב). (על שינוי השמות, רלז-רמז).", + "מפיסקה זו גלוי, שפילון מקיים, שאין אדם נתפס על כוונת הרעה, מפני שקשה לעצור בעד מהלך המחשבות. אף על פי כן, האדם אחראי כליל בעד דיבורו, ובעוד שאין לקנסו על שהֵרע בדיבורו לזולתו, הוא \"זקוק לסניגוריה והעמדה לדין\". פילון, אפוא, כמו חז\"ל, מכיר רוב חשיבותה של אמרת הכתוב: \"מוצא שפתיך תשמור\" (דברים כג, כד).", + "הפירוש השני שפילון מביע בשו\"ת הוא, שלא היה כל ספק לפני אברהם, אלא שבמלים \"הלבן מאה שנה\" וכו', מביע אברהם את השתוממותו על שה' עומד לשַנות את דרך הטבע, ואף בהיותו בן מאה ושרה בת תשעים, יש ביד ה' לחולל את לידת יצחק.", + "וכן במפרשי המקרא: \"והתמיה שתמה, לא לפי שלא האמין, כי כבר אמר והאמין בה', אלא כאדם התמה ואומר דבר גדול הוא זה אם יעשה האל עמי זה\" (רד\"ק). \"או שתהיה הלבן מאה שנה בשאלה לדבר פלא, לא כדבר נמנע\" (רמב\"ן). \"ולא היה אברהם זה מספק ביעוד האלקי, שנאמר מפורש שתלד לו בן ושכָּל היעודים יתקיימו בו, אלא שבחקירתו והתבודדותו גזר אומר, שהוא בלתי אפשר כפי המנהג הטבעי, וישאר אם כן שיהיה פועַל אלקי על דרך הפלא והנס\" (אברבנאל)." + ], + [ + "מדוע אומר אברהם לאלהים: \"זה ישמעאל שיחיה183 כך בשבעים. ובמסורה: \"לוּ ישמעאל יחיה לפניך\". לפניך\"?", + "ראשית, \"אלהים, אין אנו מתייאשים ממין משובח יותר. להיפך, אני מאמין בהבטחותיך184 ההבטחה להולדת יצחק שבפסוק: \"וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן\" (בראשית יז, טז)., אך דַי לי במתנה זו, שתתן חיים ל\"זה\" שבשלב זה חי עדיין כבנִי, אף על פי שהוא אינו בן לפי טיבו האמיתי, כי נולד מפילגש\". שנית, (אברהם) מבקש עכשיו טובה נוספת. אין הוא שואל חיים לבנו, אלא גם חיים \"לפני אלהים\", כי אין דבר הראוי להיחשב מוּשלם יותר מאשר (לחיות) לפני חוסנוֹ וישועתו של ה', דבר המשתווה לאלמוות. שלישית, הוא מרַמֵז על דרך ההשעָרָה, שקוֹל185 מילולי: הדבר שנשמע. מ. תורת האֵל לא רק יינָתֵן לשומעים186 ישמע־אל., אלא יחדור פנימה, יטביע רישומו ויעַבֵּד את החלק המושל שלהם. ואמנם, אֵלה החיים הראויים לפני האלהים, - להגשים את הדיברוֹת187 לבצע את דבר אלקים, הם החיים האמיתיים לפניו. מ..*שו\"ת בראשית ג, נז
___________
", + "לפנינו שלושה פירושים: האחד, שבתיבת \"זה\" הוא מתכוון שֶדַי לו שזה יחיה, אף על פי שאינו נולד לשרה, אלא שהוא בנה של הגר. השני, שאברהם לא ביקש עבור ישמעאל חיים סתם, אלא שיחיה חיים רוחניים לפי דרכי השם, חיים \"לפני האלקים\". והשלישי, \"ישמעאל יחיה\", שהמצוות לא תהיינה רק עניין של שמיעה, אלא של קיום המצוות המעשיות שייהפכו לחלק מן החיים, בחינת \"וחי בהם\".", + "הפירוש הראשון, שֶדַי לוֹ שיינתנו חיים לישמעאל, נמצא במפרשים: \"לוּ ישמעאל, כלומר די במה שנתת לי והוא יחיה, ר\"ל חיים טובים\", וכו' (רד\"ק). \"לוּ ישמעאל יחיה לפניך, אמר אברהם, איני רוצה שיתקיים אלא ישמעאל\" (מדרש אגדה). \"לוּ ישמעאל וגו', כלומר די היה לי אם ישמעאל יחיה, וכל שכן עכשיו\" (בכור שור).", + "הפירוש השני, שאברהם ביקש מאת ה' שישמעאל ישמור דרכי ה' וילך בם, ובכך יזכה לחיי אלמוות, נמצא גם במדרש הגדול, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ויאמר אברהם לוּ ישמעאל, מגיד הכתוב, שאף על פי שבישרו המקום ביצחק, היה לבו מתפוגג עליו אם יחיה או לא יחיה, ביקש עליו להחזירו בתשובה ולהחיותו לעולם הבא\". וגם בתרגום יב\"ע: \"ויאמר אברהם קדם ה', הלואי ישמעאל יתקים ויפלח קוּמָך\". כעין זה ברש\"י: \"יחיה לפניך, יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (בראשית יז, א), פלח קדמי\" (וכן תירגמו האונקלוס והיב\"ע את \"התהלך לפני\").", + "גם במקום אחר בכתביו, דן פילון באריכות בפירוש הזה, ובדרך זו מוסיף לדרוש על פסוקים אחרים שבתורה: \"כשהוא (אברהם) מתפלל עבור ישמעאל שיחיה, אין הוא מתכוון לחיי גופו, אלא שדבַר ה' יפעמוֹ לנֶצח וישלהבו. וכפי שכבר הזכרנו, הוא מתפלל מחד, שהשמיעה לדברים ולימוד הלקָחים הקדושים יחיו. ומאידך, יעקב המתאַמֵן (מתפלל) לטוּב טִבעי, שכֵּן הוא אומר188 אמנם, משה בירך כך את השבט. ועל יעקב המתאַמֵן ראה להלן.: \"יחי ראובן ואל ימות\" (דברים לג, ו). האם הוא מתפלל לאלמוות ולנצחיות189 מילולי: בלתי נפסד. מ., ענין בלתי אפשרי באדם? ודאי לא! יש אם כן לומר, מהו הדבר אותו הוא רוצה להציג?... שחיי המוסריות הם החיים לאמיתם... (חיי אמת), מתוקנים לאֵלה שזכו להימלט מתלאות המוצאות את האנושות, ולחיות לפני אלהים לבדו\" (על שינוי השמות, רט-רי; ריג).", + "דומה לפירושו של פילון ל\"יחי ראובן ואל ימת\", נמצא בחז\"ל: \"יחי ראובן ואל ימת, והלא מת הוא?! אלא \"ואל ימת\", - לעולם הבא\" (מדרש הגדול דברים, שם). \"יחי ראובן ואל ימת, יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא\" (סנהדרין צב, ב). פילון וחז\"ל דרשו כאן, שהתפילה \"יחי ראובן\" וכו' כוונתה לחיים רוחניים, ולחיי העולם הבא.", + "פירוש כעין זה מציג פילון גם בנוגע ליוסף: \"(יעקב) המתאַמֵן ביותר ואמיץ הלב, התפלא מאד, שאדם אשר צָף באמצע נהר החיים, לא נסחף מעולם בַּשֶטֶף, ובכוחו היה להתייצב בפני גלי ההון הרב, ולעמוד בפרץ חסר־גבול של תענוגים ולא להיגרר לסערה של תהילת שוא190 על חרדתו של יעקב, שמא נסחף יוסף בזרם ההון והכבוד במצרים, ראה דבריו ב\"על חיי יוסף\", רנד, רנח. וכשהעלה משה את עצמות יוסף, נאמר במכילתא (פתיחתא לפרשת בשלח) על קפדנותו של יוסף בשמירת המצוות במצרים ועשרת הדברות: \"המונח בארון זה (=יוסף), קיים מה שכתוב בארון זה (=הלוחות)\".. וכך לא יעקב מדַבֵּר אל יוסף, אלא רוח הקודש (מדברת) לכל אדם הבריא בגופו והשרוי בשפע עושר ואיננו נכנע לפניו כלל, (שנאמר) \"כי אתה עודך חי\" (בראשית מו, ל). פתגם מופלא הוא זה\" (על שינוי השמות, ריד-רטו).", + "שמחתו הגדולה של יעקב היתה, שיוסף עדיין עומד בצדקתו, והוא עמד בנסיון ולא התיהר בעשרו וכבודו במצרים. וכך דרשו חז\"ל על \"רב עוד יוסף בני חי\" (בראשית מה, כח): \"רב כֹחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו\" (ב\"ר צד, ג). הצד השווה שבפילון ובחז\"ל הוא, שחיי יוסף מתוארים על ידם כחיים המצורפים על־ידי עמידתו בנסיונות החיים הגשמיים, אלא שפילון מתאר אותם כמצוֹרפים מנסיונות גדולתו ועושרו במצרים, וחז\"ל כמצורפים מנסיונות הצרות שעברו עליו ועודנו חי - עודנו עומד בצדקתו.", + "במקום אחר דורש פילון את הפסוק שלפנינו, ובעיקר מדגיש את כפילות הלשון שבו: \"ובכן, לאחר ש(אברהם) הכיר את ההבטחה, ואמר בלבבו191 ראה קולסון על אתר, עמ' 7־246 הע' 2. את הדברים מלאי הכבוד ויראת שמים, - אזי איש המעלה הרגיש שתי (רגָשות): את האמונה באלהים ואת חוסר האמונה בנברא192 ראה הפירוש השלישי בבראשית יז, ג שו\"ת בראשית ג, מא, וכן יז, יז שו\"ת בראשית ג, נה ובביאור.. וטבעי הוא, שביקש ואמר: \"זה ישמעאל שיחיה לפניך\" (בראשית יז, יח). והוא משתמש כהלכה בכל אחת מהמילים המובאות: \"זה\" \"שיחיה\" ו\"לפניך\". ומכיוון שלא מעט אנשים הוטעו על־ידי אותם ביטויים לעניינים אחרים, יש לעיין בדברַי: ישמעאל פירושו \"שמיעה לאלהים\". אלא ישנם השומעים לתורות האלהיות לטובתם, ויש (השומעים) לרעתם ול(רעת) האחרים. האם לא התבוננת בבלעם הקוסם? נאמר עליו \"שומע אמרי אל ויודע דעת מעליון\" (במדבר כד, טז). אלא מה הרוויח משמיעה זו או מידיעה זו, לאחר שבזדונו השתדל לנקר את העין המעולה של הנשמה, אשר רק היא לבדה נתחנכה לראות את האלהים?193 כלומר \"ישראל\", שפילון כרגיל מפרשו \"ישור אל\". אכן, לא עלה הדבר בידו הודות לכוחו ועוזו של המושיע. לפיכך, כשטירוף דעתו מפלח בקרבו ומוכֶּה מכות לרוב, הוא גווע בין המוכים (ראה במדבר לא, ח), וזאת מכיוון שבתעתועי קוסמים זייף את הנבואה שלוּחת־האֵל. הצדיק התפלל, איפוא, כיאות ש\"זה ישמעאל\" רק יהא בריא, (להבדיל) מאלה שאינם שומעים באמונה להוראות המקודשות, ומשה אסר עליהם לחלוטין לבוא בקהל של המושל הכל (ראה דברים כג, א-ב)\" (על שינוי השמות, רא-רד)." + ], + [ + "מדוע נאמר הצו מאלהים לאברהם כהסכֵּם: \"כן, הנה194 כך בשבעים Ναί ἰδοὺ Σαρρα ἡ γυνή σου τέξεταί σοι υἱόν. ובמסורה: \"אבל שרה אשתך יולדת לך בן\". שרה אשתך יולדת לך בן\"?", + "זהו אשר (הכתוב) מרַמֵז בדרך זו. הוא אומר: \"(אמנם) הַצהרתי והַסכּמתי זו מוטלות עלי, ובבירור, מתוך שמחה שאינה מעורבת. (אך) אמונתך היא ללא פיקפוק, ויתר על כן נקייה מספיקות, ויש לה חֵלק בצניעות ויראת הכבוד. לפיכך מה שהבטחתי בתחילה שיתרחש לך בעתיד, יען כי האמנת בי, בוא יבוא בשלימותו\". הרי המלה \"כן\" מורָה על כך.*שו\"ת בראשית ג, נח
___________
", + "דברי פילון שווים במקצת לתרגומים שתירגמו תיבת \"אבל\"- \"בקושטא\", וכן ברש\"י: \"אבל, לשון אמתת דברים\", ז\"א שיתקיימו דברי הבטחתו של ה'." + ], + [], + [ + "מדוע הוא (ה') אומר: \"ואת בריתי אקים ליצחק, אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת\"?", + "כמו בצוואותיהם של בני אדם, יש הרשומים כיורשים, ויש הראויים למתנות אותן הם מקבלים מן היורשים. כך בצוואות האלהיות, יורש הוא זה אשר מטִבעו תלמיד טוב של אלהים195 הוא יצחק., מעוטר ומושלם במעלות טובות. אך מי שמוצג על־ידי שמיעה196 הוא ישמע־אל., וכָפוף לחוק החכמה, ונוטל חלק בלימודים היסודיים197 אנציקלופדיים. מ. וראה לעיל טז, א שו\"ת בראשית ג, יט., איננו יורש, אלא מקבל חסדים ומתנות (מן היורשים). יתר על כן, יפה אומר (הכתוב) ש\"בשנה האחרת\" תלד את יצחק, כי אין זו לידה לחיים הקיימים בזמן הזה לפנינו, אלא ל(זמן) אחר, שהוא ממושך וקדוש וטהור ואלהי, שיש בו שפע רב, ואין דומה לו בין אומות העולם.*שו\"ת בראשית ג, ס
___________
", + "את הפירוש האלגורי ל\"בשנה האחרת\", דורש פילון גם במקום אחר בכתביו: \"כשהוא מאדיר את יפיו של העומד להיולד, הוא אומר שייוולד \"בשנה האחרת\". ובשנה האחרת הוא אינו מתייחס למעגל הזמן המתחיל על־פי סיבובי השמש והירח, אלא למיוחד וזָר וחדש, \"אחר\" בנוגע ל(דברים) הנראים והמוחשיים, והוא נבחן ב(עניינים) בלתי־ גופניים ושִׂכליים, ויש לו חלק בתבנית ובאבטיפוס של הזמן - הנצחיות. והנצחיות הוראתה היא חיי עולם המחשבה, כשם שהזמן הוא (חיי) הדברים המוחשיים\" (על שינוי השמות, רסז).", + "בפירושו על פסוק זה ועל הפסוק שלפניו, משווה פילון את ישמעאל ויצחק. ה' מקיים ברית עם יצחק, אבל ישמעאל הוא רק מקבל מכל טוב ואיננו יורש (\"הנה ברכתי אותו\" וכו'). וכן בירושת ה', מי שהוא תלמיד הוא הוא היורש האמיתי.", + "דבר זה נמצא במדרש הגדול כאן, שמקור מאמרו זה נעלם: \"ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו, בירכו בטובות העולם הזה, בבנים ובעושר ובמלכות. אבל טובת העולם הבא אינה אלא ליצחק ולזרעו, שנאמר ואת בריתי אקים את יצחק\". וכעין זה באברבנאל: \"הנה גם כן אמר על ישמעאל ונתתיו לגוי גדול וכו', ומפני אהבתו יתן לישמעאל החלק הזה מברכותיו, אבל שאר הדברים מירושת הארץ והתיחדות ההשגחה וההנהגה האלקית, הנה זה יעשה ליצחק, כי עמו יקים את הברית אשר כרת את אברהם ולזרעו אחריו, לא עם ישמעאל וכו'. ולכן חזר לאמר ואת בריתי אקים את יצחק, ר\"ל הנה רבוי הזרע והנשיאים והגוי הגדול אעשה לישמעאל בעבורך, אבל קיום הברית לא יהיה כי אם ליצחק\". (אברבנאל בתשובה לשאלות ט-י). ובכוזרי: \"אע\"פ שנאמר בו הנה ברכתי אותו והפריתי אותו וגו', בטובה העולמית, ונאמר אחר כן ואת בריתי אקים את יצחק, רוצה לומר בענין האלקי והטובה בעולם\" (כוזרי ב, יד)." + ], + [], + [], + [ + "מדוע אומר (הכתוב) שאברהם היה בן תשעים ותשע שנה כאשר נימול, וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה?", + "... מן הראוי להזכיר, שגיל שלשה עשר הוא שכֵינו ורֵיעו של שנים כפול שבע שָנִים, כשיכוֹלת ההולדה מתעוררת ונדחפת לזרע... שלישית, הוא מלמד את אשר עומד להינשא, שתחילה הוא מחויב ביותר למול את התענוגות והתשוקות־האהבים, כשהוא מוכיח את בעלי התאווה ורודפי הנשים, כדי שיכבשו את נאפופיהם המופרזים להם הורגלו, ואינם מכוונים ללידת ילדים, אלא לתענוג משולח רֶסֶן.*שו\"ת בראשית ג, סא
___________
", + "את מילתו של ישמעאל בגיל שלשה עשר, מפרש פילון, כי שנת הי\"ג היא קרובה לשנת הי\"ד, שהיא תחילת יכולת ההולדה לזכר. ולכן, העומד להינשא, צריך למול מתוכו את התענוגות והתשוקות, ויכוון רק לשם פריה ורביה. על טעם המילה בכללותה כבר כתב פילון לעיל יז, י-יא שו\"ת בראשית ג, מו; יז, י שו\"ת בראשית ג, מז; יז, יב שו\"ת בראשית ג, מח.", + "וכן פירשו מפרשי ימי הביניים בטעם המילה: \"ולפיכך צוהו האל באותו אבר, לפי שרוב העבירות יעשה על־ידי אותה האבר, לפי שהוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבוא האדם לעשות עבירה בתשמיש אותו האבר יהיה רואה אותו האות אשר בו ויזכור מה שצוהו האל וימנע מעשות העבירה ההיא, ולא יהיה כבהמה לבעול כל אשר ימצא, אלא במותר לו ולהשאיר לזרע ולרפואה\" (רד\"ק לבראשית יז, יא). \"ואמרו בטעם המילה, ששָׂם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר\" (רמב\"ן לבראשית יז, ט)." + ] + ] + ], + "versions": [ + [ + "The Midrash of Philo, by Samuel Belkin, 1989", + "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001117662" + ] + ], + "heTitle": "מדרשי פילון", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "sectionNames": [ + "Chapter", + "Verse", + "Comment" + ] +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/Who is the Heir of Divine Things/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932.json b/json/Second Temple/Philo/Who is the Heir of Divine Things/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..3fb2afdff96b3080ae5ba70cfd40c0ec85f5334b --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/Who is the Heir of Divine Things/English/Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932.json @@ -0,0 +1,595 @@ +{ + "language": "en", + "title": "Who is the Heir of Divine Things", + "versionSource": "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI", + "versionTitle": "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932", + "status": "locked", + "license": "Public Domain", + "versionNotes": "", + "actualLanguage": "en", + "languageFamilyName": "english", + "isSource": false, + "isPrimary": true, + "direction": "ltr", + "heTitle": "מי יורש קנייני אלוה", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "WHO IS THE HEIR OF DIVINE THINGS (QUIS RERUM DIVINARUM HERES)
ANALYTICAL INTRODUCTION", + "This treatise, the longest of the whole series and containing many fine passages, is a straightforward commentary with comparatively few digressions on Gen. 15:2–18.", + "2. And Abram says, Master, what wilt Thou give me? I depart childless. But the son of Masek, the woman born in my household, is this Damascus Eliezer.", + "3. And Abram said, Since Thou hast given me no seed, the son of my household shall be my heir.", + "4. And immediately the voice of the Lord came to him, saying, He shall not be thy heir, but he who shall come forth from thee, he shall be thy heir.", + "5. And He led him forth outside and said to him, Look up indeed into heaven, and count the stars if thou shalt be able to number them, and He said, So shall be thy seed.", + "6. And Abram believed on God, and it was counted to him for righteousness.", + "7. And He said to him, I am the God who brought thee from the land of the Chaldeans to give thee this land to inherit.", + "8. And he said, Master, by what shall I know that I shall inherit it?", + "9. And He said to him, Take Me a heifer of three years old, and a goat of three years old, and a ram of three years old, and a turtledove and a pigeon.", + "10. And he took for Him all these, and divided them in the middle, and placed them facing each other; but the birds he did not divide.", + "11. And the birds came down to the bodies their half pieces, and Abram sat with them.", + "12. And about sunset a trance (ecstasy) fell upon Abram, and lo, a great dark terror falls upon him.", + "13. And it was said to Abram, Knowing thou shalt know that thy seed shall be a sojourner in a land not their own, and they shall enslave them and ill-treat them and humble them four hundred years.", + "14. And the nation which they shall be slaves to I will judge, and after this they shall come forth hither with much substance (stock).", + "15. But thou shalt depart to thy fathers in peace, nourished in a good old age (or, as Philo, “nourished with peace”).", + "16. And in the fourth generation they shall turn away hither, for the iniquities of the Amorites are not yet fulfilled until now.", + "17. And when the sun was at its setting, a flame arose, and lo, a furnace (oven) smoking, and torches of fire, which went in the midst of these half pieces.", + "18. In that day the Lord made a covenant with Abram saying, To thy seed will I give this land from the river of Egypt to the great river Euphrates.", + "The first point to which Philo calls attention is Abraham’s boldness of speech, the proper attitude of the faithful servant (1–9). Silence indeed is more fitting in the ignorant, as is expressed in the text, “Be silent and listen” (10), and we should remember that this includes the silence of the soul, which is the opposite of that wandering mind, which so often accompanies mere silence of speech (11–13). But that the wise have a right to boldness of speech is shewn emphatically in the story of Moses, and here Philo quotes several of his pathetic appeals to God and concludes that such appeals are the mark of the “friend of God” (14–21). Yet in Abraham’s words there is a sense of pious awe or caution (εὐλάβεια) as well as boldness. Philo notes the term “Master” connoting a greater degree of fear than “Lord,” and thence passes on into an impassioned meditation expressing the combination of awe and gratitude, which the words “Master what wilt thou give me?” (which he takes in the sense of “what more canst thou give, who hast given all?”) call up in the mind of the devout worshipper (15–22). And in the same way he treats the verse, “Shall I depart childless?” Shall I, that is, be denied the spiritual offspring of higher thought? Shall I have no heir but the son of Masek (34–39).", + "Thus we are necessarily led to the interpretation of Masek the “homeborn” and her son. The name means “from a kiss” and kiss (φίλημα) differs from love (φιλεῖν) as marking a lower and less genuine kind of affection (40–41). Thus it may stand for the life of sense, which the wise will regard as a servant, but not love (42). Philo then gives two examples where “kiss” (καταφιλεῖν) signifies the kiss of insincerity, while φιλεῖν shews true affection, and then introduces somewhat inappropriately his favourite parable of the Hated and the Beloved Wife (Deut. 21:15–17), the latter of whom he identifies with Masek (45–49) and touches on the analogy between the two wives and Leah and Rachel (50). Masek’s son Damascus represents all of us who honour Sense. The name means “Blood of sackcloth” and thus symbolizes the animal or “blood”-life as opposed to the life of mind and reason (52–57). Damascus is also called Eliezer (God is my help) which signifies the inability of the blood-life to maintain itself without God’s help. And again his inferiority is marked by the absence of any named father (58–62).", + "Abraham’s question then means “can this blood-life be the heir of higher things?” and the profound inward conviction symbolized by the voice of God answers—No, not that, but he that shall come out of thee shall be thy heir (63–68). These words Philo audaciously understands to mean that the “heir” must come out of, or leave, that is surrender and dedicate to God, not only body, sense and speech, but his whole self (69–74). What the inheritance is is shewn by the next words, “He led him forth outside and said, ‘Look (or ‘See’) up into heaven,’ ” for heaven is another name for the treasure-house of divine blessings, as it is called in Deuteronomy (75–76), and to be able to “see” up to this is the privilege of the true Israel which does not like its unworthy representatives in the wilderness refuse to “look to the Manna,” preferring the onions and fishes of Egypt (76–80). As for the phrase “He led him up out outside,” there is no tautology, for since we may well be called both outside and inside, if our inward feelings are not in accord with our outward actions, so the phrase shews that the Abraham-mind is altogether outside, outside that is of the trammels of sense, speech and body and above all of SELF (81–85).", + "The next words “count the stars” do not refer to mere number, as is shewn by “so (not “so many”) shall be thy seed,” but to the “star-like” nature of the soul-children, and the stars themselves are not those which we see, but the vastly greater glories of the Ideal Universe, of which these are but the copies (86–89).", + "The next verse raises the question why Abraham’s believing God should be counted to him for righteousness. How can anyone disbelieve God? Philo replies that while in itself there is nothing marvellous in this belief, yet in view of the proneness of human nature to trust in lower things, it may well be described as a “just” or “righteous” action (90–95).", + "In verse 7, the words “I am the God who brought thee from the land of the Chaldeans to give thee this land to inherit,” send our thoughts to a fulfilled boon, as well as that which is to come. God had brought the soul out of the land of star-lore, where heaven itself is God, and has led him to the land of “wisdom,” that is of acknowledging the Creator instead of the creature (96–99).", + "Abraham’s question in verse 8 “How shall I know?” does not imply doubt of the promise, but only the natural desire to know how it will come about, and the immediate answer of God shews that the question is accepted as right (100–102). In the answer (verse 9), we first note the words “take for me,” which indicate first that all we have we do but receive (103), and secondly that we should receive or “take” them for God and not for ourselves. Philo develops this theme in his familiar manner in application to our senses, mind and all other gifts (104–111). An illustration of this from the phrase My first-fruits or “beginnings” leads to some thoughts on the divine origin of the fruits of the earth, as well as of human parentage (112–119). And again if the beginnings are God’s so also are the ends (120–121), and finally we have to remember that God deigns to “take” from us, as He shewed, when He took the Levites as a ransom for the others (123–124).", + "Proceeding with the same verse, the heifer signifies the soul, the ram speech, and the goat sense-perception. They are all “three years old,” the perfect number signifying beginning, middle and end, while the solitary turtle-dove and the sociable pigeon are respectively divine and human wisdom. The first three are divided, soul into reasoning and unreasoning, speech into true and false, sense-perception into real and illusory, while the two “wisdoms” are incapable of division (125–132). This work of division is one of the functions of the creative Logos and is illustrated from various aspects of creation (133–140). But we must note also that the three creatures divided in the story are divided in the middle, that is equally, and this brings us to the disquisition “about the division into equals and opposites,” which supplies the second half of the traditional title of the treatise and occupies the next sixty-five sections.", + "Equality which in actual practice cannot be obtained exactly and is therefore an attribute of the divine Division by the Logos (141–143) may be equality in number or magnitude or capacity, and again it may be numerical or proportional (144–145). Philo illustrates all these at somewhat wearisome length. He first gives a catalogue of natural phenomena where we find the numerical balance (146–151), and then examples of proportional equality, concluding with the thought of man as the Microcosm and the Cosmos (152–155), and this leads him on to shew how God deals with small and great on the same principle (156–160). Moses too shews his reverence for equality partly by his praises of justice, the very essence of which is equality, and also in the examples of it scattered throughout the Law. Such are the divisions of day and night, of man and woman, and others mentioned in the early chapters of Genesis (161–165), and in the body of the Law itself, the Divine Presence dividing the Cherubim, that is the two Potencies, on the ark, and the division of the Ten Commandments into two tables of five each (166–169), which gives occasion for stating shortly the meaning of each commandment (169–173). Other examples are the permanent sacrifices (174), the two sets of the shewbread (175), the two jewels on the High Priest’s robe (176), the two mountains of blessing and cursing, and the two goats of Lev. 16 with a short digression on the meaning of the rite (177–181). Two other examples which follow give occasion for longer mystical meditation. The blood which was poured partly on the altar and partly into the mixing-bowls shews how divine wisdom, that is mind in its pure form, is an offering to God, and human wisdom, set by God in the mixing-bowls of the senses, may be purified by the cleansing blood (182–185). So too the offering of the half-shekel indicates the ransoming of the suppliant soul, while the un-offered half stands for the mind which is content with its slavery (186–190). Again we have examples of equal division in the Manna, where he that had much had not too much, and he that had little did not lack (191), and the Passover, where the lamb is to be distributed, so that each may have sufficient (192–193). And after two other briefly mentioned examples there follows a longer allegorical treatment of the ingredients of the incense-offering interpreted as the thanksgiving of the four elements and therefore of the World (191–200), and finally a fine passage in which citing the story of Aaron standing between the living and the dead, and the cloud which divided the host of Egypt from Israel, he describes the work of the Logos as mediating between the creature and the Creator, on the one hand proclaiming the divine mercy, on the other hand standing surety for the ultimate obedience of mankind—a passage which must surely have deeply impressed his Christian readers (201–206).", + "The words “facing each other” suggest that these divisions are into opposites, and so we find this phenomenon of oppositeness running throughout creation. In a long catalogue which begins with such physical examples as hot and cold and ends with human qualities, Philo brings this out and finally points out in triumph that it is in vain for the Greeks to boast of this philosophy of opposites as due to Heracleitus, since Moses knew and shewed it long before (207–214).", + "We might now pass on, but there is one example of division which Philo feels needs special attention. As in the story of Genesis three creatures were divided, there were six halves, and therefore the dividing Logos stands in the sacred position of seventh. We have a parallel to this in the great chandelier of the Tabernacle and Philo deals with this in considerable detail, shewing that its general structure is sevenfold, i.e. three of each kind on each side of the main stalk (215–220). He goes on to suggest that it represents the seven planets with the sun in the centre, as well as the three pairs of soul division mentioned above with the Logos as the seventh (221–225). And this gives him opportunity for two other remarks on the chandelier. He notes that while the incense-altar (as mentioned before) represents thanksgiving of the elements, and the table with its loaves thanksgiving of the creatures formed of these elements, the chandelier signifies the thanksgiving of the heavens (226). And so while we are told the dimensions of the first two we hear nothing of the dimensions of the chandelier, in accordance with the truth that heaven has no bounds of which the human mind has ken (227–229).", + "“The birds he did not divide.” We have already had a brief explanation of this, but it needs filling out. While the unreasoning part of the soul has its seven divisions, the mind (the pigeon of the story) like the sphere of the fixed stars, which is its heavenly analogy, has no divisions, and so too the turtle-dove, the Logos, is indivisible: and yet both though undivided themselves are perpetually dividing and distinguishing everything that comes before them (230–236).", + "“The birds came down to the bodies, the half pieces.” Here of course “birds” is used in a different sense, as is shewn by their “coming down,” for it is the nature of birds to fly up (237–238). Rather these birds are like the reptiles banned in Leviticus, and have left their natural home of heaven for earth. They are the numberless thoughts which beset the mind and drag it “down” and feast upon the bodily element in us (239–243). And when we read that “Abraham sat down with them” it signifies the wise man’s attitude to these thoughts. He is like the statesman who puts an end to foreign wars, that is to wicked thoughts which attack the soul, and to civil faction, that is to the contention of opposing doctrines (243–246). And here once again Philo catalogues the different theories of the schools on physical and theological problems, and pictures the Sage, who sits down with them, as half-midwife, half-judge, discarding the evil offspring of the soul and saving the good (246–248).", + "And about sunset an “ecstasy” fell upon Abraham. Philo enumerates four meanings of this word—madness, astonishment, mental tranquillity (or vacancy) and prophetic inspiration (249). He proceeds to give examples of each (250–252), but two examples of the second, viz. that Isaac was in an “ecstasy,” i.e. astonished, when Jacob brought him the savoury meats, and Jacob was in an “ecstasy” i.e. astonished, that Joseph still lived and ruled over Egypt, cause him to break off strangely into the lessons which may be drawn from these two passages (252–256). When he resumes he gives an example of the third meaning, viz. the ecstasy (trance) “which fell upon Adam and he slept” (267), and proceeds to the fourth, which he holds to be the meaning of the word in our text. He shews that either in the sense of predicter or of spokesman Noah, Abraham, Isaac, Jacob and above all Moses are prophets (258–262). And the phrase “about sunset,” he thinks, well suits this meaning. For when the “sun” of the mind is in action, we cannot be god-possessed. It is when something higher takes possession of him and plays upon him like the musician on the chords that the prophet becomes the voice of God (263–266).", + "We turn to the promises given to Abraham in verses 13–16. “Thy seed shall be a sojourner in a land not their own.” The soul-children must dwell a while in that “earth” which stands for bodily things (262–268). They will serve for four hundred years, and with Philo’s usual recklessness about numbers the four hundred years stand for the four passions (who are also the people whom they serve and whom God will judge), and what slavery to the passions means is described briefly (269–271). But when the redemption comes, we shall depart with much substance or stock, to be our supply for the journey. This supply is the fruits of education, beginning with the school learning, which creates the desire for the higher philosophy (272–274).", + "“But thou shalt depart to thy fathers, nourished with peace, in a good old age.” First we note the contrast here implied between the peace of the Sage and the war and slavery described above (275). Secondly, that he “departs,” not “dies” (276). But who are the “fathers”? Not those whom he left behind in Chaldea, from whom God had called him away (277–279). Some think the heavenly bodies are meant, some the “ideas,” others again the four elements to which our bodies return. And Philo seems ready to accept this, if we add also the “fifth element,” to which the soul returns—at any rate he gives no other (279–283). When the promise adds nourished with peace,” it contrasts the wise man’s lot with the spiritual welfare of ordinary men. In that war our enemies may be the “external things” or the passions and vices within us. And then Philo repeats in a slightly different form the parable of the guards of the soul and body which he has already used in De Ebr. 201 and De Conf. 18 (284–286). That the peace cannot be literally meant is clear when we remember that Abraham’s life was beset by war, exile and even want (286–288). Yet all these, allegorically considered, are blessings—war against wrongdoing, exile from the false star-lore, want of passion (289). And the “good old age” must mean the life of wisdom, for a day well-spent is more than years of folly (290–292).", + "“And in the fourth generation they shall return here.” The “fourth generation” is interpreted to mean the fourth of the seven-year periods of life. In the first the child knows nothing of good or evil. The second is the time when vice shews itself, partly owing to the natural disposition, partly to mishandled education. In the third comes the healing influence of philosophy, and thus in the fourth the man is in his strength ready to travel to the land of wisdom (293–299).", + "“For the sins of the Amorites are not yet filled up.” Some read a fatalistic meaning into these words, but Moses is no fatalist (300–301). The name “Amorites” means “talkers” and here they are the deceivers who misuse the gift of speech. It is not till sophistry is convicted, and thus “filled,” that we can fly from the land of lies and seek the wisdom indicated by “here” (302–306).", + "“When the sun was at its setting a flame arose and behold a smoking furnace.” The flame of virtue often appears late and at the close of life (307), and while we are still in the land of the Amorites it is like the smoke of a furnace. Smoke brings tears to the eyes and so when we see virtue in this obscured form, we weep for its perfected form (308–310). In another way this furnace or oven may be the type of the earnest soul, which contains and “cooks” the nourishment supplied by the virtues (311). As for “the torches of fire which went in the midst of the half-pieces,” they are the judgements of God, passing through and dividing all things (312).", + "Finally we have the summing up. In that day the Lord made a covenant with Abraham saying, “to thy seed will I give this land from the river of Egypt to the great river, the river Euphrates.” Here then we have the wise man declared the heir. For we have already seen that the land is wisdom (313–315), and when he adds the words about the rivers we must note that Egypt is put first and Euphrates last. For the process of perfecting begins with Egypt, the body, and the bodily things which are necessary to our existence, and ends with the great river of God’s wisdom with all its joys and blessings (315–316).", + "In this treatise we once more have, as in the De Sacrificiis, the help of the Papyrus discovered in Upper Egypt in 1889 and stated to be as early as, and probably earlier than, the 6th century, A very cursory examination of Wendland’s Apparatus Criticus, will shew how valuable is this addition to our textual authorities. Particularly interesting is the frequent note “Pap. (Mangey),” shewing how often the acumen of Mangey anticipated the discovery. But like all documents it is not infallible, and while in most cases I thoroughly endorse Wendland’s preference for the readings of the Papyrus against those of the MSS., there are a few in which I think he has been too subservient to it; and there are also many places in which though it supports the MSS. there is evidently or probably some corruption, on which conjecture may exercise its ingenuity." + ], + "": [ + [ + "WHO IS THE HEIR OF DIVINE THINGS And On The Division Into Equals And Opposites
[1] In the preceding treatise we have discussed as carefully as was possible the question of rewards. Now our task is to inquire who is the heir of divine things. When the Sage heard the oracular promise to this purport,", + "[2] “Thy reward shall be exceeding great,” he answers with the question, “Master, what wilt thou give me? I go hence childless. The son of Masek, she who was born in my house, is this Damascus Eliezer.” And again he says “Since thou hast given me no seed, he that was born in my house shall be my heir” (Gen. 15:1–3).", + "[3] Yet we should have expected that he (for who would not?) would have been struck mute and speechless in amazement at the majesty and greatness of the Giver of the oracle, if not for fear, at any rate for exceeding joy. For men are tongue-tied by overwhelming joy, as well as by violent grief.", + "[4] This it is that led Moses to confess that he has become feeble of voice and slow of tongue, ever since God began to hold converse with him (Ex. 4:10). And the testimony of the prophet is true indeed. For at such times it is natural that the organ of speech should be held in check, while the language of the understanding becomes articulate and flows in resistless stream, as its wisdom pours forth beauty after beauty, not of words but of thoughts, with a power as easy as it is sublime.", + "[5] Yet courage and well-timed frankness before our superiors are admirable virtues also, so that there seems to be more truth than comedy in the words of the comic poet,", + "The servant, trained to keep a quiet tongue
Whate’er befalls, is sure to prove a knave.
Grant to thy man some measure of free speech." + ], + [ + "[6] When, then, is it that the servant speaks frankly to his master? Surely it is when his heart tells him that he has not wronged his owner, but that his words and deeds are all for that owner’s benefit.", + "[7] And so when else should the slave of God open his mouth freely to Him Who is the ruler and master both of himself and of the All, save when he is pure from sin and the judgements of his conscience are loyal to his master, when he feels more joy at being the servant of God than if he had been king of all the human race and assumed an uncontested sovereignty over land and sea alike?", + "[8] The loyalty of Abraham’s service and ministry is shewn by the concluding words of the oracle addressed to Abraham’s son, “I will give to thee and thy seed all this land, and all the nations of the earth shall be blessed in thy seed, because Abraham thy father hearkened to My voice and kept My injunctions, My commands, My ordinances and My statutes” (Gen. 26:3–5).", + "[9] It is the highest praise which can be given to a servant, that he neglects none of his master’s commands, that never hesitating in his labour of love he employs all and more than all his powers as he strives by sound judgement to bring all his business to a successful issue." + ], + [ + "[10] There are indeed some whom it befits to hear but not to speak, those to whom the words apply, “Be silent and hear” (Deut. 27:9). An excellent injunction! For ignorance is exceeding bold and glib of tongue; and the first remedy for it is to hold its peace, the second to give ear to those who advance something worth hearing.", + "[11] Yet let no one suppose that this exhausts the significance of the words “be silent and hear.” No, they enjoin something else of greater weight. They bid us not only be silent with the tongue and hear with the ears, but be silent and hear with the soul also.", + "[12] For many who come to hear a discourse have not come with their minds, but wander abroad rehearsing inwardly numberless thoughts on numberless subjects, thoughts on their families, on outsiders, on things private and things public, which properly should be forgotten for the moment. All these, we may say, form a series of successions in the mind, and the inward uproar makes it impossible for them to listen to the speaker, who discourses as in an audience not of human beings, but of lifeless statues who have ears, but no hearing is in those ears.", + "[13] If then the mind determines to have no dealing with any of the matters which visit it from abroad or are stored within it, but maintaining peace and tranquillity addresses itself to hear the speaker, it will be “silent,” as Moses commands, and thus be able to listen with complete attention. Otherwise it will have no such power." + ], + [ + "[14] For the ignorant then it is well to keep silence, but for those who desire knowledge and also love their master, frank speech is a most essential possession. Thus we read in Exodus, “The Lord will war for you and ye shall be silent,” and at once there follows a divine oracle in these words, “What is it that thou shoutest to me?” (Ex. 14:14, 15). The meaning is that those should keep silent who have nothing worth hearing to say, and those should speak who have put their faith in the God-sent love of wisdom, and not only speak with ordinary gentleness but shout with a louder cry. That cry is not made with mouth and tongue, through which, as we are told, the air assumes a spherical shape and thus is rendered perceptible by the sense of hearing, but by the organ of the soul, uniting all music in its mighty tones, heard by no mortal whatsoever, but only by Him Who is uncreated and imperishable.", + "[15] For the sweet and harmonious melody of the mind’s music can only be apprehended by the mind’s musician, not by any of those who are entangled in sense. But when the full organ of the understanding sounds forth its symphony of the single or double octave, the Hearer asks—asks we may call it, though He does not really ask, since all things are known to God—“What is it that thou criest so loud to me?” Is it in supplication for ills to be averted, or is in thanksgiving for blessings imparted, or in both?" + ], + [ + "[16] And he that seemed to be feeble of speech and slow of tongue and wordless is found to be so loquacious, that in one place he is represented as not only speaking, but shouting, and in another as pouring forth a stream of words without cessation or pause.", + "[17] For “Moses,” we read, “was talking to God, and God was answering him with a voice” (Ex. 19:19). We do not have the tense of completed action “he talked,” but the tense of prolonged and continuous action “he was talking”; and similarly God did not teach him (as a complete action) but was answering him always and uninterruptedly.", + "[18] Now an answer always pre-supposes a question; and everyone asks what he does not know, because he thinks it good to learn and is aware that of all the steps which he can take to get knowledge, the most profitable is to seek, to ask questions, to think that he has no knowledge, and not to imagine that he has a firm apprehension of anything.", + "[19] Now wise men take God for their guide and teacher, but the less perfect take the wise man; and therefore the Children of Israel say “Talk thou to us, and let not God talk to us lest we die” (Ex. 20:19).", + "But the man of worth has such courage of speech, that he is bold not only to speak and cry aloud, but actually to make an outcry of reproach, wrung from him by real conviction, and expressing true emotion.", + "[20] Take the words “if Thou wilt forgive them their sin, forgive them; but if not, blot me out of the book which Thou hast written” (Ex. 32:32); and “Did I conceive all this people in the womb, or did I bring them forth, because Thou sayest unto me, ‘take them to thy bosom, as a nurse lifts the suckling’?” (Num. 11:12); or again “Whence shall I get flesh to give to this people, because they weep against me? Shall sheep and oxen be slaughtered, or all the meat that is in the sea be collected and suffice?” (Num. 11:13, 22). Or “Lord, why hast Thou afflicted this people and why hast Thou sent me? And ever since I went to Pharoah to speak in Thy name, he has afflicted the people, and Thou hast not saved Thy people” (Ex. 5:22, 23). Anyone would have feared to say these or like words, even to one of the kings of particular kingdoms; yet he had the courage to utter these thoughts to God.", + "[21] He reached this limit, I will not say of daring in general but of good daring, because all the wise are friends of God, and particularly so in the judgement of the most holy lawgiver. Frankness of speech is akin to friendship. For to whom should a man speak with frankness but to his friend? And so most excellent is it, that in the oracles Moses is proclaimed the friend of God (Ex. 33:11), to shew that all the audacities of his bold discourse were uttered in friendship, rather than in presumption. For the audacity of rashness belongs to the presumptuous, the audacity of courage or confidence to a friend." + ], + [ + "[22] But observe on the other hand that confidence is blended with caution. For while the words “What wilt thou give me” (Gen. 15:2) shew confidence, “Master,” shews caution. While Moses usually employs two titles in speaking of the Cause, namely God and Lord, here he uses neither, but substitutes “Master.” In this he shews great caution and exactness in the use of terms. It is true that “Lord” and “Master” are said to be synonyms.", + "[23] But though one and the same thing is denoted by both, the connotations of the two titles are different. Κύριος (Lord) is derived from κῦρος (power) which is a thing secure and is the opposite of insecure and invalid (ἄκυρος), while δεσπότης (master) is from δεσμός (bond) from which I believe comes δέος (fear). Thus δεσπότης is a lord and something more, a terrible lord so to speak, one who is not only invested with the lordship and sovereignty of all things, but is also capable of inspiring fear and terror; perhaps too, since he is the bond of all things, one who holds them together indissolubly and binds them fast, when in themselves they are dissoluble.", + "[24] He who says, “Master, what wilt thou give me?” virtually says no less than this, “I am not ignorant of Thy transcendent sovereignty; I know the terrors of Thy power; I come before Thee in fear and trembling, and yet again I am confident. For Thou hast vouchsafed to bid me fear not;", + "[25] Thou hast given me a tongue of instruction that I should know when I should speak (Isaiah 50:4), my mouth that was knitted up Thou hast unsewn, and when Thou hadst opened it, Thou didst strengthen its nerves for speech; Thou hast taught me to say what should be said, confirming the oracle ‘I will open thy mouth and teach thee what thou shalt speak’ (Ex. 4:12).", + "[26] For who was I, that Thou shouldst impart speech to me, that Thou shouldst promise me something which stood higher in the scale of goods than ‘gift’ or grace, even a ‘reward’. Am I not a wanderer from my country, an outcast from my kinsfolk, an alien from my father’s house? Do not all men call me excommunicate, exile, desolate, disfranchised?", + "[27] But Thou, Master, art my country, my kinsfolk, my paternal hearth, my franchise, my free speech, my great and glorious and inalienable wealth.", + "[28] Why then shall I not take courage to say what I feel? Why shall I not inquire of Thee and claim to learn something more? Yet I, who proclaim my confidence, confess in turn my fear and consternation, and still the fear and the confidence are not at war within me in separate camps, as one might suppose, but are blended in a harmony.", + "[29] I find then a feast which does not cloy in this blending, which has schooled my speech to be neither bold without caution, nor cautious without boldness. For I have learnt to measure my own nothingness, and to gaze with wonder on the transcendent heights of Thy loving-kindnesses. And when I perceive that I am earth and cinders or whatever is still more worthless, it is just then that I have confidence to come before Thee, when I am humbled, cast down to the clay, reduced to such an elemental state, as seems not even to exist." + ], + [ + "[30] And the watchful pen of Moses has recorded this my soul’s condition in his memorial of me. For Abraham, he says, drew near and said, ‘Now I have begun to speak to the Lord, and I am earth and ashes’ (Gen. 18:27), since it is just when he knows his own nothingness that the creature should come into the presence of his Maker.", + "[31] The words ‘What wilt Thou give me?’ are the cry not so much of uncertainty as of thankfulness for the multitude and greatness of the blessings which one has enjoyed. ‘What wilt Thou give me?’ he says. Is there aught still left for me to expect? Lavish indeed, Thou bounteous God, are Thy gifts of grace, illimitable without boundary or end, welling up like fountains to replace and more than replace what we draw.", + "[32] But we should look not only to the ever-flowing torrent of Thy loving-kindnesses but also to the fields—they are ourselves—which are watered by them. For it the stream pour forth in over-abundance, the plain will be marshy and fenny, instead of fruitful soil. I need then that the inflow on me should be in due measure for fertility, not unmeasured.", + "[33] Therefore I will ask ‘What wilt Thou give me?’ Thou whose gifts have been countless, almost to the very sum of what human nature can contain. For all that I still seek to learn and to gain is but this ‘Who should be a worthy heir of thy benefits?’", + "[34] Or shall I go hence childless (Gen. 15:2), the recipient of a boon shortlived, dying with the day, passing swiftly to its doom; I, who pray for the opposite, a boon of many days and years, proof against decay or death, so that it can lay the seed and extend the roots, which shall make the growth secure, and raise and uplift the stalk heavenwards.", + "[35] For man’s excellence must not tread the earth, but press upwards to heaven, that it may banquet there on incorruption and remain unscathed for ever.", + "[36] For I know that Thou, who givest being to what is not and generatest all things, hast hated the childless and barren soul, since Thou hast given as a special grace to the race of them that see that they should never be without children or sterile. And I myself having been made a member of that race justly desire an heir. For when I contemplate the race’s security from extinction, I hold it a deep disgrace to leave my own desire of excellence to come to naught.", + "[37] Therefore I beseech and supplicate that out of the smouldering tinder and embers the saving light of virtue may burn up with full flame and carried on as in the torch-race by unfailing succession may be coeval with the world.", + "[38] Also in the votaries of practice Thou hast implanted a zeal to sow and beget the children of the soul, and when they are thus endowed they have cried out in their pleasure, ‘The children, wherewith Thou hast shewn mercy to Thy servant’ (Gen. 33:5). Of such children innocence is the nurse and fostermother; their souls are virgin and tender and rich in nature’s gifts, ready to receive the glorious and divine impressions of virtue’s graving.", + "[39] Tell me this too, whether the son of Masek, she who was born in my house, is fit to become the heir of thy gifts of grace. For till now I have not received him whom I hope for, and he, whom I have received, is not the heir of my hopes.”" + ], + [ + "[40] Who Masek and her son are is a matter for careful consideration. Well, the name Masek is interpreted “From a kiss.” Now “kiss” is not the same as “loving.” The latter appears to signify the uniting of souls which goodwill joins together, the former merely the bare superficial salutation, which passes when some occasion has caused a meeting.", + "[41] For just as in ἀνακύπτειν (rising up) there is no idea of κύπτειν (stooping) nor in καταπίνειν (swallowing) the whole idea of πίνειν (drinking), nor in μάρσιππος (pouch) that of ἵππος (horse), so neither in καταφιλεῖν (kissing) do we have φιλεῖν (loving). For people bowing to the hard necessities of life in hundreds of cases greet their enemies thus.", + "[42] Who then she is, with whom we are brought into contact “from” or “in consequence of a kiss,” and not from true friendship, I will shew without disguise. It is the life of the senses, the assured possession of us all, for which all have a feeling of affection. The multitude regard her as a mistress, the good as their servant, not a servant of alien race or purchased with money, but homeborn and in a sense a kinswoman. The wise have been trained to greet her with a kiss, but not to love her, the others to love her deeply and regard her worthy of a triple measure of their affection.", + "[43] Now Laban the virtue-hater will not be able even to kiss the qualities which are allotted to the Man of Practice. Still since he has made hypocrisy and false inventions the cardinal principle of his life, he says, as though in dudgeon, though he has no real grief, “I was not held worthy to kiss my children and my daughters” (Gen. 31:28). The refusal of the kiss is natural and proper. For we the children have been trained to hate dissimulation, with a hatred that refuses all dealing.", + "[44] Hold then the virtues dear, embrace them with thy soul and love them truly, and thou wilt never desire to be the maker of that travesty of friendship, the kiss. “Have they, we shall say, any part or inheritance in your home? Were they not counted as aliens in your sight, or have you not sold them and devoured the money?” (Gen. 31:14, 15). You devoured the price of their redemption, lest you should ever again be able to buy them back. And now you pretend to wish to kiss them, you in the judgement of all their deadly foe.", + "Moses on the other hand will not kiss his father-in-law, but loves him with genuine heart-felt affection. For “he loved him” we read “and they greeted each other” (Ex. 18:7)." + ], + [ + "[45] Now there are three kinds of life, one looking Godwards, another looking to created things, another on the border-line, a mixture of the other two. The God-regarding life has never come down to us, nor submitted to the constraints of the body. The life that looks to creation has never risen at all nor sought to rise, but makes its lair in the recesses of Hades and rejoices in a form of living, which is not worth the pains.", + "[46] It is the mixed life, which often drawn on by those of the higher line is possessed and inspired by God, though often pulled back by the worse it reverses its course. And when the better life placed as a weight on the scales completely preponderates, the mixed life carried with it makes the opposite life seem light as air in the balance.", + "[47] Now Moses while he gives the crown of undisputed victory to the Godward kind of life, brings the other two into comparison by likening them to two women, one of whom he calls the beloved and the other the hated.", + "[48] These names are very suitable, for who does not look with favour on the pleasures and delights that come through the eyes, or the ears, or through taste and smell and touch? Who has not hated the opposites of these?—frugality, temperance, the life of austerity and knowledge, which has no part in laughter and sport, which is full of anxiety and cares and toils, the friend of contemplation, the enemy of ignorance, which puts under its feet money and mere reputation and pleasure, but is mastered by self-restraint and true glory and the wealth which is not blind but sees.", + "Now the children of virtue, the hated one, are always the senior." + ], + [ + "[49] And Moses holds them to be by their nature worthy of the rights of the senior, even though they be younger in point of years, for he gives them the double portion, and takes from the others their half-share. “For if a man,” he says, “has two wives, one beloved and one hated, and both bear him children, when he purposes to divide his possessions, he shall not be able to adjudge the elder’s rights to the son of the beloved (that is, of Pleasure) for he is but ‘young,’ even if years have made him grey-headed, but to the son of Prudence, the hated wife, the son who from earliest childhood is an ‘elder,’ he must give these rights and thus assign to him a double portion” (Deut. 21:15–17).", + "[50] Now we have given the allegorical interpretation of this more closely elsewhere and therefore let us turn to the next part of our theme. One thing however we must first point out, namely that we are told that God by opening the womb of the hated wife brought to its rising the birth of worthy practices and excellent deeds, while she, who was thought to be beloved, immediately became barren.", + "[51] For “the Lord” it runs “seeing that Leah is hated opened her womb, but Rachel was barren” (Gen. 29:31). Is it not just then, when the soul is pregnant and begins to bear what befits a soul, that all objects of sense become barren and incapable of childbearing, those objects which find acceptance with us “from the kiss” and not through genuine friendship." + ], + [ + "[52] This life of the senses, then, which he calls Masek, has for her son each one among us who honours and admires the nurse and foster-mother of our mortal race, that is Sense, on whose just-fashioned form the earthly mind, called Adam, looked and gave the name of what was his own death to her life.", + "[53] “For Adam,” it says, “called the name of his wife ‘Life,’ because she is the mother of all things living” (Gen. 3:20), that is doubtless of those who are in truth dead to the life of the soul. But those who are really living have Wisdom for their mother, but Sense they take for a bond-woman, the handiwork of nature made to minister to knowledge.", + "[54] The name of the child born of the life which we have explained as the “life from a kiss” he puts before us as Damascus, which is interpreted as “the blood of a sackcloth robe.” By sackcloth robe he intimates the body, and by blood the “blood-life,” and the symbolism is very powerful and apt.", + "[55] We use “soul” in two senses, both for the whole soul and also for its dominant part, which properly speaking is the soul’s soul, “just as the eye can mean either the whole orb, or the most important part, by which we see. And therefore the lawgiver held that the substance of the soul is twofold, blood being that of the soul as a whole, and the divine breath or spirit that of its most dominant part. Thus he says plainly “the soul of every flesh is the blood” (Lev. 17:11).", + "[56] He does well in assigning the blood with its flowing stream to the riot of the manifold flesh, for each is akin to the other. On the other hand he did not make the substance of the mind depend on anything created, but represented it as breathed upon by God. For the Maker of all, he says, “blew into his face the breath of life, and man became a living soul” (Gen. 2:7); just as we are also told that he was fashioned after the image of his Maker (Gen. 1:27)." + ], + [ + "[57] So we have two kinds of men, one that of those who live by reason, the divine inbreathing, the other of those who live by blood and the pleasure of the flesh. This last is a moulded clod of earth, the other is the faithful impress of the divine image.", + "[58] Yet this our piece of moulded clay, tempered with blood for water, has imperative need of God’s help, and thus we read “this Damascus Eliezer.” Now Eliezer interpreted is “God is my helper,” for this mass of clay and blood, which in itself is dissoluble and dead, holds together and is quickened as into flame by the providence of God, who is its protecting arm and shield, since our race cannot of itself stand firmly established for a single day.", + "[59] Observe, too, that the second son of Moses bears the same name. “The name of the second,” he says, “was Eliezer,” and then he adds the reason: “for the God of my father is my helper and delivered me from the hand of Pharoah” (Ex. 18:4).", + "[60] But those who still consort with the life of sense and blood suffer the attacks of the spirit so expert in scattering pious thoughts and deeds, the spirit called Pharoah, whose tyranny rife with lawlessness and cruelty it is impossible to escape, unless Eliezer be born in the soul and looks with hope to the help which God the only Saviour can give.", + "[61] Right well, too, does Moses describe Damascus as the son not of his father but of his mother, Masek, to shew us that the blood-soul, by which irrational animals also live, has kinship with the maternal and female line, but has no part in male descent.", + "[62] Not so was it with Virtue or Sarah, for male descent is the sole claim of her, who is the motherless ruling principle of things, begotten of her father alone, even God the Father of all. For “indeed,” it runs, “she is my sister from the father, not from the mother” (Gen. 20:12)." + ], + [ + "[63] So much for the elucidation needed as a preliminary; for the problem was seen to involve obscurities and difficulties. We must now explain more exactly what it is that the lover of learning seeks to know. Surely it is something of this kind: “Can he who desires the life of the blood and still claims for his own the things of the senses become the heir of divine and incorporeal things?”", + "[64] No; one alone is held worthy of these, the recipient of inspiration from above, of a portion heavenly and divine, the wholly purified mind which disregards not only the body, but that other section of the soul which is devoid of reason and steeped in blood, aflame with seething passions and burning lusts.", + "[65] His question, we see, takes this form: “Since thou hast not given me that other seed, the mentally perceived, the self-taught, the divine of form, shall the child of my household be my heir, he who is the offspring of the blood-life?”", + "[66] At that point God in His turn hastens to forestall the questioner, with a message of instruction, which we may almost say anticipates his speaking. For “straightway,” we are told, “a voice of God came to him with the words ‘He shall not be thy heir’ ” (Gen. 15:4). No, none of those who fall under the evidence which the senses give. For it is incorporeal natures that inherit intellectual things.", + "[67] The wording is chosen very carefully. Moses does not say “God said” or “God spake,” but “a voice of God came to him.” It suggests a loud, sonorous, continuous appeal, pitched so as to spread abroad throughout the soul, whereby no part shall be left to which its right instruction has not penetrated, but all are filled from end to end with sound learning." + ], + [ + "[68] Who then shall be the heir? Not that way of thinking which abides in the prison of the body of its own free will, but that which released from its fetters into liberty has come forth outside the prison walls, and if we may so say, left behind its own self. For “he who shall come out of thee,” it says, “shall be thy heir” (Gen. 15:4).", + "[69] Therefore, my soul, if thou feelest any yearning to inherit the good things of God, leave not only thy land, that is the body, thy kinsfolk, that is the senses, thy father’s house (Gen. 12:1), that is speech, but be a fugitive from thyself also and issue forth from thyself. Like persons possessed and corybants, be filled with inspired frenzy, even as the prophets are inspired.", + "[70] For it is the mind which is under the divine afflatus, and no longer in its own keeping, but is stirred to its depths and maddened by heavenward yearning, drawn by the truly existent and pulled upward thereto, with truth to lead the way and remove all obstacles before its feet, that its path may be smooth to tread—such is the mind, which has this inheritance.", + "[71] To that mind I say, “Fear not to tell us the story of thy departure from the first three. For to those who have been taught to give ear to the things of the mind, thou ever repeatest the tale.” “I migrated from the body,” she answers, “when I had ceased to regard the flesh; from sense, when I came to view all the objects of sense as having no true existence, when I denounced its standards of judgement as spurious and corrupt and steeped in false opinion, and its judgements as equipped to ensnare and deceive and ravish truth away from its place in the heart of nature; from speech, when I sentenced it to long speechlessness, in spite of all its self-exaltation and self-pride.", + "[72] Great indeed was its audacity, that it should attempt the impossible task to use shadows to point me to substances, words to point me to facts. And, amid all its blunders, it chattered and gushed about, unable to present with clear expression those distinctions in things which baffled its vague and general vocabulary.", + "[73] Thus through experience, as a foolish child learns, I learnt that the better course was to quit all these three, yet dedicate and attribute the faculties of each to God, who compacts the body in its bodily form, who equips the senses to perceive, and extends to speech the power of speaking.”", + "[74] Such is the mind’s confession, and to it I reply, “even as thou hast quitted the others, quit thyself, depart from thyself.” And what does this “departing” mean? It means “do not lay up as treasure for thyself, thy gifts of thinking, purposing, apprehending, but bring them and dedicate them to Him Who is the source of accurate thinking and unerring apprehension.”" + ], + [ + "[75] This dedication will be enshrined in the holier of the great sanctuaries. For two such sanctuaries, we feel, exist, one sensible, one mental. This world is the cathedral of the sense-perceived order, the world which the mind discovers of the truly invisible order.", + "[76] Now that he who has gone forth from us and desires to be God’s attendant is the heir of the glorious wealth that nature has to give is testified by Moses in the words “He led him out outside and said ‘Look up into heaven’ ” (Gen. 15:5). For heaven is the treasury of divine blessings. “May the Lord,” he says, “open to thee His good treasure, the heaven” (Deut. 28:12)—that heaven from which the bountiful Giver rains down continually His most perfect joys. Yes, look up, and thus convict of their errors the multitude of common men, the blind race, which has lost the sight which it thinks it possesses.", + "[77] How could it be other than blind, when it prefers bad to good, base to honourable, unjust to just, and again lower passions to higher emotions, the mortal to the immortal; when once more it shuns the voice of the warner and the censor, and with them conviction and instruction, while it welcomes flatterers and the words that lead to pleasure, the makers of idleness and ignorance and luxury?", + "[78] And so it is only the man of worth who sees, and therefore they of old called prophets “seers” (1 Sam. 9:9). He who advances “outside” is called not only the seer, but the seer of God, that is Israel.", + "But the others even if they do ever open their eyes have bent them earthwards; they pursue the things of earth and their conversation is with the dwellers in Hades.", + "[79] The one extends his vision to the ether and the revolutions of the heaven; he has been trained also to look stedfastly for the manna, which is the word of God, the heavenly incorruptible food of the soul which delights in the vision. But the others see but the onions and the garlic, which give great pain and trouble to their eyes and make them close, or the other ill-smelling things, the leeks and dead fishes, which are food proper to Egypt;", + "[80] “we remember,” they say, “the fishes which we used to eat in Egypt freely, the cucumbers and the gourds, the leeks, the onions, the garlic. But now our soul is dried up, our eyes have nothing to look to, save the manna” (Num. 11:5, 6)." + ], + [ + "[81] There is a moral bearing too in the phrase “He led him out outside,” which some, because of the grossness of their moral sense, are in the habit of holding up to ridicule. “Can any be led out inside,” they ask, “or conversely go in outside?” “Indeed they can,” I would reply. In your ludicrous, thoughtless folly you have never learnt to trace the ways of the soul, but only of bodies, and all you look for is their movements from place to place. Therefore it seems to you a contradiction in terms that one should go out inside or go in outside. But we the disciples of Moses find nothing conflicting in such phrases.", + "[82] Would you not agree that the high priest whose heart is not perfect is both inside and outside, when he is performing the ancestral rites in the inmost shrine; inside in his visible body, outside in his wandering vagrant, soul; and on the contrary that one who loves and is loved by God, even if he is not of the consecrated line, though he stands outside the sacred limits abides right inside them? For he holds all his life in the body to be a sojourning in a foreign land, but when he can live in the soul alone, he feels that he is a dweller in his fatherland.", + "[83] Every fool is outside the threshold, even if he spend the livelong day within, nor leave it for a moment; and every wise man is inside it though he be separated from it not merely by countries but even by vast latitudes. And in Moses’ view a friend is so near that he differs not a whit from one’s own soul, for he says, “the friend, who is equal to thy soul” (Deut. 13:6).", + "[84] Again, according to Moses, the priest when he goes into the holy of holies “will not be a man until he comes out” (Lev. 16:17); no man, that is, in the movements of his soul though in the bodily sense he is still a man. For when the mind is ministering to God in purity, it is not human, but divine. But when it ministers to aught that is human, it turns its course and descending from heaven, or rather falling to earth, comes forth, even though his body still remains within.", + "[85] Most rightly, then, is it said, “He led him out outside,” outside of the prison-houses of the body, of the lairs where the senses lurk, of the sophistries of deceitful word and thought; above all He led him out of himself, out of the belief that he thought and apprehended through an intelligence which acknowledged no other authority and owed no allegiance to any other than itself." + ], + [ + "[86] When the Lord led him outside He said “Look up into heaven and count the stars, if thou canst count their sum. So shall be thy seed” (Gen. 15:5). Well does the text say “so” not “so many,” that is, “of equal number to the stars.” For He wishes to suggest not number merely, but a multitude of other things, such as tend to happiness perfect and complete.", + "[87] The seed shall be, He says, as the ethereal sight spread out before him, celestial as that is, full of light unshadowed and pure as that is, for night is banished from heaven and darkness from ether. It shall be the very likeness of the stars, marshalled in goodly array, following an unswerving order which never varies or changes.", + "[88] For He wished to picture the soul of the Sage as the counterpart of heaven, or rather, if we may so say, transcending it, a heaven on earth having within it, as the ether has, pure forms of being, movements ordered, rhythmic, harmonious, revolving as God directs, rays of virtues, supremely starlike and dazzling. And if it be beyond our powers to count the stars which are visible to the senses, how much more truly can that be said of those which are visible to the mind.", + "[89] For I hold that even as of the two faculties of judgement one is better and one worse, since mind is better than sense and sense duller than understanding, even so do the objects which these two faculties judge differ; and thus things intelligible vastly exceed in number the things perceptible by sense. The eyes of the body are but the tiniest part of the eye of the soul. That is like the sun; the others are like candles, whose business is to be lighted and extinguished." + ], + [ + "[90] The words “Abraham believed God” (Gen. 15:6) are a necessary addition to speak the praise due to him who has believed. Yet, perhaps it may be asked, do you consider this worthy of praise? When it is God who speaks and promises, who would not pay heed, even though he were the most unjust and impious of mankind?", + "[91] To such a questioner we will answer, “Good sir, do not without due scrutiny rob the Sage of his fitting tribute, or aver that the unworthy possess the most perfect of virtues, faith, or censure our claim to knowledge of this matter.", + "[92] For if you should be willing to search more deeply and not confine yourself to the mere surface, you will clearly understand that to trust in God alone and join no other with Him is no easy matter, by reason of our kinship with our yokefellow, mortality, which works upon us to keep our trust placed in riches and repute and office and friends and health and strength and many other things.", + "[93] To purge away each of these, to distrust created being, which in itself is wholly unworthy of trust, to trust in God, and in Him alone, even as He alone is truly worthy of trust—this is a task for a great and celestial understanding which has ceased to be ensnared by aught of the things that surround us.”" + ], + [ + "[94] And it is well said “his faith was counted to him for justice” (Gen. 15:6), for nothing is so just or righteous as to put in God alone a trust which is pure and unalloyed.", + "[95] Yet this act of justice and conformity with nature has been held to be a marvel because of the untrustfulness of most of us. And it is in reproof of us that the holy text tells us, that to rest on the Existent only, firmly and without wavering, though it is a marvel in the sight of men who have no hold of good things unsullied, is deemed no marvel at the judgement-bar of truth, but just an act of justice and nothing more." + ], + [ + "[96] The text continues “He said to him, I am the God who brought thee out of the land of the Chaldaeans, to give thee this land to inherit” (Gen. 15:7). These words indicate not only a promise, but also the confirmation of an old promise.", + "[97] The good bestowed in the past was his departure from Chaldaean sky-lore, which taught the creed that the world was not God’s work, but itself God, and that to all existing things the vicissitudes of better and worse are reckoned by the courses and ordered revolutions of the stars, and that on these depends the birth of good and ill. The even tenour, the uniformly ordered motion of the heavenly bodies have induced weak-minded people to adopt this fantastic creed. Indeed, the name Chaldaean when interpreted corresponds to even tenour or levelness.", + "[98] The new good gift is inheritance of the wisdom which cannot be received by sense, but is apprehended by a wholly pure and clear mind. Through this wisdom the best of all migrations becomes an established fact, the migration of the soul which passes from astrology to real nature study, from insecure conjecture to firm apprehension, and to give it its truest expression, from the created to the uncreated, from the world to its Maker and Father.", + "[99] Thus the oracles tell us that those whose views are of the Chaldaean type have put their trust in heaven, while he who has migrated from this home has given his trust to Him who rides on the heaven and guides the chariot of the whole world, even God. Excellent indeed is this heritage, too great it may be for the powers of the recipient, but worthy of the greatness of the Giver." + ], + [ + "[100] But it is not enough for the lover of wisdom to have high hopes and vast expectations through the oracular promises. If he does not know in what way he will attain the succession of the heritage, it irks him greatly; so thirsty is he for knowledge and insatiate of it. And therefore he asks, “Master, by what shall I know that I shall inherit it?” (Gen. 15:8).", + "[101] Now perhaps it may be said that this question is inconsistent with the belief ascribed to him. It is the doubter, we may be told, who feels difficulties; what the believer does is to cease from further questioning. We must say, then, that the difficulties and the fact of belief are both there, but do not apply to the same subject. Far from it! He has believed that he will be the inheritor of wisdom; he merely asks how this shall come to pass. That it will come to pass is a fact that he has completely and firmly grasped in virtue of the divine promises.", + "[102] And so his Teacher praising the desire for learning which he shews, begins His instruction with a rudimentary lesson, in which the first and most vital words are “take for me” (Gen. 15:9). A short phrase, but with a wide meaning, for it suggests not a few thoughts.", + "[103] First it says to us “you have no good thing of your own, but whatever you think you have, Another has provided.” Hence we infer that all things are the possession of Him who gives, not of creation the beggar, who ever holds out her hands to take.", + "[104] The second is “even if you take, take not for yourself, but count that which is given a loan or trust and render it back to Him who entrusted and leased it to you, thus as is fit and just requiting goodwill with goodwill.” His was the earlier, yours is the later; His made the advance, yours shall repay." + ], + [ + "[105] For vast is the number of those who repudiate the sacred trusts and in their unmeasured greed use up what belongs to Another as though it was their own. But thou, my friend, try with all thy might, not merely to keep unharmed and unalloyed what thou hast taken, but also deem it worthy of all carefulness, that He who entrusted it to thee may find nothing to blame in thy guardianship of it.", + "[106] Now the Maker of all that lives has given into thy trust soul, speech, and sense, which the sacred scripture calls in its parable heifer, ram, and goat (Gen. 15:9). Some in their selfishness at once annex these, others store them up, to repay when the moment for repayment has come.", + "[107] Those who appropriate the trust are countless in number. For which of us does not assert that soul and sense and speech, each and all are his own possession, thinking that to perceive, to speak, to apprehend, rest with himself alone.", + "[108] But small is the number of those who guard the trust as something holy and inviolable. These have dedicated these three, soul, sense, and speech, to God, for they “took” them all for God, not for themselves; so that they naturally acknowledge that through Him come the activities of each, the reflections of the mind, the language in which speech expresses itself, the pictures presented to sense.", + "[109] Those, then, who assert their ownership of the three, receive the heritage which their miserable state deserves; a soul malevolent, a chaos of unreasoning passions, held down by a multitude of vices; sometimes mauled by greed and lust, like a strumpet in the stews, sometimes fast bound as in a prison by a multitude of ill deeds, herded with malefactors, not of human kind, but habits which an unanimous judgement has declared worthy of arrest; speech brow-beating, keen-edged against truth, working harm to its victims and shame to its employers; sense insatiable, ever imbibing the objects of sense, yet through its uncontrolled avidity incapable of reaching satisfaction, regardless of its monitors, blind, deaf and derisive to all that they preach for its benefit.", + "[110] But those who have “taken,” not for themselves but for God, have dedicated each of the three to Him, guarding them for the Owner, as in truth sanctified and holy: the thinking faculty, that it should think of nothing else but God and His excellences; speech, that with unbridled mouth it should honour the Father of all with laud and hymn and benediction, that it should concentrate all the graces of expression to be exhibited in this task only; sense, that it should report faithfully and honestly to the soul the pictures presented to it by the whole world within its ken, heaven and earth and the intermediate forms of nature, both living creatures and plants, their activities, their faculties, their conditions whether in motion or rest.", + "[111] For God has permitted the mind to comprehend of itself the world of the mind, but the visible world only through sense. Oh! if one can live with all the parts of his being to God rather than to himself, using the eye of sense to penetrate into the objects of sense and thus discover the truth, using the soul to study the higher verities of mental things and real existences, using the organ of his voice to laud both the world and its Maker, he will live a happy and blessed life." + ], + [ + "[112] This is what I hold the words “take for me” to suggest. Here is another illustration. When God willed to send down the image of divine excellence from heaven to earth in pity for our race, that it should not lose its share in the better lot, he constructs as a symbol of the truth the holy tabernacle and its contents to be a representation and copy of wisdom.", + "[113] For the oracle tells us that the tabernacle “was set up in the midst of our uncleanness” (Lev. 16:16) that we may have wherewith to scour and wash away all that defiles our life, miserable and laden with ill fame as it is.", + "Let us consider, then, how he bade them contribute the ways and means needed for the building of the tabernacle. “The Lord spake unto Moses,” it says, saying: “Speak to the sons of Israel and take ye for me first beginnings; from all who are so minded in their heart, ye shall take my first beginnings” (Ex. 25:1, 2).", + "[114] Here then also we have an exhortation not to take for ourselves but for God, closely considering who the Giver is and doing no damage to the gifts, but preserving them undamaged and faultless, aye perfect and complete. In this dedication of the beginnings to God Moses teaches us a high truth. For indeed the beginnings of things both material and immaterial are found to be by God only.", + "[115] Look well, if you would have knowledge, at each several kind, plants, living creatures, arts, sciences. What of the first beginnings of plants? Do they consist in the dropping of the seed by the farmer, or are they the invisible works of invisible nature? What of the generation of men and the other animals? Are not the parents as it were the accessories, while nature is the original, the earliest and the real cause?", + "[116] So again with the arts and sciences. Is not nature the underlying fact, the fountain or root or foundation, or whatever name you give to the beginning which precedes all else, and is not the lore of each science a superstructure built on nature, whereas if we do not start with this as a groundwork, all that lore is imperfect? It was this, I take it, which led someone to say so aptly", + "The beginning is half the whole.", + "In these words the hidden meaning of “beginning” is nature, the underlying root as it were, the setting needed for growth in each case, to whose credit the writer assigned half the whole." + ], + [ + "[117] Not without reason then did the oracle dedicate “beginnings” to the great Leader, God. And elsewhere he says “The Lord spake unto Moses saying ‘sanctify to me every first born, first in generation, which openeth every womb among the sons of Israel from man to beast. It is to Me’ ” (Ex. 13:1, 2).", + "[118] Thus it is admitted here also that the first in time and value are God’s possessions and especially the first in generation. For since genus in every case is indestructible, to the indestructible God will it be justly assigned. And that is true too of one who opens the womb of all from man, that is reason and speech, to beast, that is sense and body.", + "[119] For he that opens the womb of each of these, of mind, to mental apprehensions, of speech, to the activities of the voice, of the senses, to receive the pictures presented to it by objects, of the body, to the movements and postures proper to it, is the invisible, seminal artificer, the divine Word, which will be fitly dedicated to its Father.", + "[120] And as the beginnings are God’s, so also are the ends. Moses testifies to this when he bids set apart and accord the end to the Lord (Num. 31:28 ff.). And what happens in the world testifies to it also.", + "[121] How so? you ask. In the plant the seed is the beginning and the fruit the end, and both are the work of nature, not of husbandry. Again in science, the beginning, as has been shewn, is nature, but its limit is actually outside the range of human possibilities. For no one reaches perfection in any of his pursuits, but undoubtedly all perfection and finality belong to One alone. And so we are fain to range in the borderland between beginning and end, learning, teaching, tilling, and whatever work we carry on, labouring with the sweat of our brow, as it were, that the mere creature may seem to accomplish something.", + "[122] Still more clearly indeed does Moses acknowledge that beginnings and ends are willed by God, when he says in the creation-story, “In the beginning He made”(Gen. 1:1), and afterwards, “God finished the heavens and the earth” (Gen. 2:1, 2).", + "[123] And so in the text we are treating, He says “take ye for Me,” thus giving to Himself what is His due and bidding us not to adulterate the gifts, but guard them in a way worthy of the Giver. And again elsewhere, He that has no need of aught and therefore takes nothing will acknowledge that He “takes,” in order to train us to piety, and to implant a zeal for holiness, and to spur us to His service, as one who welcomes and accepts the free-will homage and genuine service of the soul.", + "[124] For He says “behold, I have taken the Levites in place of everyone who opens the womb from among the sons of Israel; they shall be their ransom” (Num. 3:12). So then we take and give, but in the full sense of the word we take only; it is by a license of language that we are said to give, for the reasons which I have mentioned. Note that He gives the Levites a correct name in calling them “ransom.” For nothing so well redeems the mind to freedom, as to take refuge with God and become His suppliant. And such is the profession of the consecrated tribe of Levi." + ], + [ + "[125] We have said what was fitting on these points. Let us now return to the original subject, for we postponed much of what requires precise discussion. Take for me, it says, a “heifer” unyoked, undamaged, tender, young and fresh in spirit, a soul, that is, which can easily receive guidance and instruction and ruling; “take for me a ram,” that is speech active in argument and fully developed, competent to analyse and refute the sophisms of controversialists and to provide its possessor with a safe and well-ordered life;", + "[126] take for me also the sense that dashes and darts on to the sensible world, the she-goat that is; and take them all three years old, that is, formed according to the perfect number with beginning, middle and end.", + "And further take for me a turtle-dove and a pigeon, that is divine and human reason, both of them winged creatures, skilled by practice to speed upwards, yet differing from each other, as the genus differs from the species, or the copy from the archetype.", + "[127] For Divine wisdom is a lover of solitudes, since loneliness is dear to her because of the solitary God who is her owner, and thus in parable she is called the turtle-dove. The other is gentle and tame and sociable, frequenting the cities of men and pleased to dwell with mortals. Men liken her to a pigeon." + ], + [ + "[128] These virtues Moses, I think, spoke of in allegory when he named the midwives of the Hebrews, Zipporah and Phuah (Ex. 1:15), for Zipporah is by interpretation “bird” and Phuah “ruddy.” It is a special property of divine wisdom that it ever soars aloft like a bird, of human wisdom that it implants modesty and discretion; and a blush, where the matter calls for blushing, is the clearest proof of the presence of these qualities.", + "[129] “Abraham took all these for Him” (Gen. 15:10) says the text. These words speak the praise of the man of worth who faithfully and honestly guards the sacred trust, which he has received of soul, sense, and speech, of divine wisdom and human knowledge, but guards it not for himself, but solely for Him who gave the trust.", + "[130] Then he continues, “he divided them in the middle,” but he does not add who this “he” is. He wishes you to think of God who cannot be shewn, as severing through the Severer of all things, that is his Word, the whole succession of things material and immaterial whose natures appear to us to be knitted together and united. That severing Word whetted to an edge of utmost sharpness never ceases to divide.", + "[131] For when it has dealt with all sensible objects down to the atoms and what we call “indivisibles,” it passes on from them to the realm of reason’s observation and proceeds to divide it into a vast and infinite number of parts. It divides the “plates of gold,” as Moses tells us, “into hairs” (Ex. 37:10), that is into length without breadth, like immaterial lines.", + "[132] So it divided each of the three in the middle, the soul into rational and irrational, speech into true and false, sense into presentations, where the object is real and apprehended, and presentations where it is not. These sections He at once placed “opposite to each other,” rational to irrational, true to false, apprehending to non-apprehending. The birds He left undivided, for incorporeal and divine forms of knowledge cannot be divided into conflicting opposites." + ], + [ + "[133] The subject of division into equal parts and of opposites is a wide one, and discussion of it essential. We will neither omit nor protract it, but abridge it as far as possible and content ourselves with the vital points only. Just as the great Artificer divided our soul and limbs in the middle, so too, when He wrought the world, did He deal with the being of all that is.", + "[134] This He took and began to divide as follows. First He made two sections, heavy and light, thus distinguishing the element of dense from that of rare particles. Then again He divided each of these two, the rare into air and fire, the dense into water and land, and these four He laid down as first foundations, to be the sensible elements of the sensible world.", + "[135] Again He made a second division of heavy and light on different principles. He divided the light into cold and hot, giving to the cold the name of air and to the naturally hot the name of fire. The heavy He divided into wet and dry, and He called the dry “land” and the wet “water.”", + "[136] Each of these was subjected to further dissections. Land was divided into continents and islands, water into sea and rivers and into drinkable and undrinkable, air into the changes which mark summer and winter, and fire into the merely useful variety, which is also voracious and destructive, and on the other hand the preservative variety which was set apart to form the heaven.", + "[137] Just as He divided the main constituents of the universe, so did He also with their subdivisions. These are partly living and partly lifeless. Among the lifeless some remain in the same place, held together by the tie of “cohesion”; others move by expansion, without changing their position, vitalized by a natural and unconscious growth, and among them, those which are of wild stuff produce wild fruits, which serve for food to the beasts of the field. Others are of a stuff which admits of cultivation, the management of which is a charge allotted to husbandry, and these produce fruits for the enjoyment of the animal most removed from the wild, that is man.", + "[138] Further, as He had divided the lifeless, so did He with those which participate in life, distinguishing one species as rational, the other as irrational. Then again He split up each of these. The irrational He divided into the domesticated and undomesticated, and the rational into immortal and mortal.", + "[139] Of the mortal He made two portions, one of which He named men, the other women. And while following one principle He split up the animal kingdom as a whole into male and female, it was also subjected to other necessary partitions, which distinguished the winged from land animals, these from the aquatic, the last named being intermediate to the other two.", + "[140] Thus God sharpened the edge of his all-cutting Word, and divided universal being, which before was without form or quality, and the four elements of the world which were formed by segregation from it, and the animals and plants which were framed with them as materials." + ], + [ + "[141] But the text not only says “He divided” but also “He divided them in the middle”; and it is therefore necessary to make a few remarks on the subject of equal sections, for when anything is divided exactly in the middle it produces equal sections.", + "[142] Now no man can divide anything into equal sections with exactitude, but one of the sections is sure to be either less or greater than the other. Even if there is no great difference, there must always be a small one which easily eludes our perception, which by nature and habit establishes contact with masses of greater volume, but is unable to grasp those which do not admit of partition or division.", + "[143] No created thing is found to produce equality if tested by the unprejudiced standard of truth. It seems, then, that God alone is exact in judgement and alone is able to “divide in the middle” things material and immaterial, in such a way that no section is greater or less than another by even an infinitesimal difference, and each can partake of the equality which is absolute and plenary.", + "[144] Now if equality had only one form, what has been said would be enough; but as it has several forms we must not shrink from adding what is fitting.", + "The term “equal” is applied in one way to numbers, as when we say that two is equal to two, and three to three, and the same with other numbers. It is applied in another way to magnitudes, the dimensions of which are lengths, breadths and depths. For one handbreadth is equal to another handbreadth and one cubit to another cubit in magnitude. Other things again are equal in capacity or force, as is the case with weights and measures of content.", + "[145] One essential form of equality is the proportional, in which the few are regarded as equal to the many, and the small to the greater. This is often employed by states on special occasions when they order each citizen to make an equal contribution from his property, not of course numerically equal, but equal in the sense that it is proportionate to the valuation of his estate, so that one who had paid 100 drachmas might be considered to have given a sum equal to one who paid a talent." + ], + [ + "[146] In the light of this preliminary sketch, observe how God in “dividing in the middle,” actually did divide equally according to all the forms of equality, when he created the universe. First, as to equality of number he made the light parts equal in number to the heavy parts, earth and water which are heavy being two, and fire and air which are naturally light being two also. Again by this division we have one and one in the driest and the wettest, that is earth and water, and in the coldest and the hottest, that is air and fire. In the same way we have one and one in darkness and light, in day and night, in winter and summer, in spring and autumn, and in the other examples of the same nature.", + "[147] For equality of magnitude, He gave us the parallel circles in heaven, those of the equinox in spring and autumn, and those of the solstice in summer and winter, while on earth there are the zones, two of which are equal to each other, namely those which adjoin the poles, frigid and therefore uninhabited, and two which are bordered by the last named and the torrid zone, these two habitable, as we are told, because of their temperate climate, one of them on the south side and the other on the north.", + "[148] The time intervals, too, are equal in length, the longest day to the longest day and the shortest to the shortest and the two which come half-way to each other. And equality in magnitude in the other days and nights is shewn particularly well in the equinoxes.", + "[149] For from the spring equinox to the summer solstice something is continually taken from the night and added to the day, until the longest day and shortest night are finally reached. And after the summer solstice the sun turns back along the same course, moving neither quicker nor slower, but with the same unchanging intervals, and thus maintaining equal speed it reaches the autumn equinox, and after completing the equality of day and night begins to increase the night and diminish the day until the winter solstice.", + "[150] And when it has brought the night to its longest and the day to its shortest, it turns back again observing the same intervals and arrives at the spring equinox. In this way the time intervals, though they seem to be unequal, may lay claim to equality of magnitude, not indeed at the same, but at different seasons of the year." + ], + [ + "[151] Much the same may be observed in the parts of living animals, particularly of men. For one foot or one hand is equal in magnitude to the other and in almost all cases the same holds that the right side is equal to the left.", + "As for equality in force or capacity there is a host of examples in both wet and dry substances, of which we form our estimate by means of measures of content, balances and the like.", + "[152] As for proportional equality, we find it practically in everything great or small, throughout the whole world. Those who have most carefully examined the facts of nature say that the four elements are proportionally equal, and that the whole world received and retains for ever its frame, through being compounded according to this same proportion, which assigned an equal measure to each of the parts.", + "[153] They tell us, too, that our four constituents, dry, wet, cold and hot, have been mixed and harmonized by proportional equality and that we are nothing more than a compound of the four factors mixed on this principle." + ], + [ + "[154] If we went into each case, we could prolong the consideration of the subject to infinity. For we should find on observation that the smallest animals are proportionally equal to the largest, as the swallow to the eagle, the mullet to the whale, and the ant to the elephant. For their body, soul and feelings, whether of pain or pleasure, and also their affinities and their aversions and every other sensation of which animal nature is capable, are with hardly an exception alike when equalized by the rule of proportion.", + "[155] On this principle some have ventured to affirm that the tiny animal man is equal to the whole world, because each consists of body and reasonable soul, and thus they declare that man is a small world and alternatively the world a great man.", + "[156] This pronouncement of theirs is not wide of the mark. They judge that the master art of God by which He wrought all things is one that admits of no heightening or lowering of intensity but always remains the same and that through its transcendent excellence it has wrought in perfection each thing that is, every number and every form that tends to perfectness being used to the full by the Maker." + ], + [ + "[157] For He judged equally about the little and the great, to use Moses’ words (Deut. 1:17), when He generated and shaped each thing, nor was He led by the insignificance of the material to diminish, or by its splendour to increase, the art which He applied.", + "[158] For all craftsmen of repute, whatever materials they use, whether they be costly or of the cheapest, wish so to use them, that their work shall be worthy of praise. In fact people have been known to produce a higher class of work with the cheaper than with the more costly substances; their feeling for beauty was enhanced and by additional science they wished to compensate for inferiority of material.", + "[159] But with God no kind of material is held in honour, and therefore He bestowed upon them all the same art, and in equal measure. And so in the holy Scriptures we read, “God saw all things which He had made and behold, they were very good” (Gen. 1:31), and things which receive the same praise must be of equal honour in the eyes of the praiser.", + "[160] Now God praised not the material which He had used for His work, material soul-less, discordant and dissoluble, and indeed in itself perishable, irregular, unequal, but He praised the works of His own art, which were consummated through a single exercise of power equal and uniform, and through knowledge ever one and the same. And thus by the rules of proportion everything was accounted similar and equal to everything else, according to the principle which His art and His knowledge followed." + ], + [ + "[161] Moses too above all others shews himself a eulogist of equality; first by always and everywhere lauding justice too whose special property it is, as the name itself seems to shew, to divide into two equal parts things material and immaterial; secondly by censuring injustice, the creator of inequality in its most hateful form.", + "[162] Inequality is the mother of the twins, foreign war and civil war, just as its opposite, equality, is the mother of peace. Moses presents most clearly his glorification of justice and his censure of injustice, when he says “ye shall do nothing unjust in judgement, in measures, in weights, in balances; your balances shall be just, your weights just and your measures just and your quart just” (Lev. 19:35, 36) and in Deuteronomy, “There shall not be in thy bag divers weights, great and small: there shall not be in thy house divers measures, great and small. A true and a just weight thou shalt have, that thy days may be long in the land, which the Lord thy God gives thee in inheritance, because every one who doeth these things is an abomination to the Lord, every one who doeth injustice (Deut. 25:13–16).", + "[163] So then the God who loves justice hates and abominates injustice, the source of faction and evil.", + "As for equality, the nurse of justice, where does the Lawgiver fail to shew his approval? We find it first in the story of the creation of the whole heaven. “God separated,” he says, “between the light and between the darkness, and God called the light day and the darkness night” (Gen. 1:4, 5).", + "[164] For equality gave day and night, light and darkness, their place among the things which are. Equality too divided the human being into man and woman, two sections unequal indeed in strength, but quite equal as regards what was nature’s urgent purpose, the reproduction of themselves in a third person. “God made man,” he says, “made him after the image of God. Male and female He made”—not now “him” but “them” (Gen. 1:27). He concludes with the plural, thus connecting with the genus mankind the species which had been divided, as I said, by equality." + ], + [ + "[165] Then he mentions cold and heat, summer and spring, the seasons of the year, as being separated by the same divider, equality (Gen. 8:22). Again the three days before the sun’s creation are equal in number to the three which followed it (Gen. 1:5 ff.), the whole six being divided by equality to express time and eternity. For God dedicated the three before the sun to eternity, and the three after it to time, which is a copy of eternity.", + "[166] And the primary Potencies of the Existent, namely that through which He wrought the world, the beneficent, which is called God, and that by which He rules and commands what He made, that is the punitive, which bears the name of Lord, are as Moses tells us, separated by God Himself standing above and in the midst of them. “I will speak to thee,” it says, “above the mercy-seat in the midst of the two Cherubim” (Ex. 25:21). He means to shew that the primal and highest Potencies of the Existent, the beneficent and the punitive, are equal, having Him to divide them." + ], + [ + "[167] Again, are not the slabs of the ten general laws, which he calls tables, two, thus equal in number to the parts of the soul, the rational and irrational, which must be trained and chastened? These tables too were cut by the Divine Legislator and by Him only. For “the tables were the work of God and the writing on them was the writing of God, graven on the tables” (Ex. 32:16).", + "[168] Further, the ten words on them, divine ordinances in the proper sense of the word, are divided equally into two sets of five, the former comprising duties to God, and the other duties to men.", + "[169] The first commandment among the duties to God, is that which opposes the creed of polytheism, and its lesson is that the world has one sole ruler. The second forbids us to make gods of things which are not the causes of existence, employing for that purpose the mischievous arts of the painter and sculptor which Moses expelled from his common-wealth and sentenced to perpetual banishment. The purpose of this law is that the sole and true god may be duly honoured.", + "[170] The third is concerned with the name of the Lord, not that name the knowledge of which has never even reached the world of mere becoming—He that is cannot be named in words—but the name which is given to His Potencies. We are commanded not to take this name in vain. The fourth is concerned with the number Seven, the ever-virgin, the motherless. Its purpose is that creation, observing the inaction which it brings, should call to mind Him who does all things invisibly.", + "[171] The fifth is about honouring parents. This is of the sacred kind, since its reference is not to men, but to Him who causes all things to be sown and come into being, through whom it is that the father and mother appear to generate, though they do not really do so, but are the instruments of generation.", + "[172] This commandment was graven on the borderline between the set of five which makes for piety to God and the set which comprises the prohibitions against acts of injustice to our fellows. The mortal parentage is but the final form which immortal powers take. They in virtue of their nature generate all things, but have permitted mortality also at the final stage to copy their creative art and to beget. For God is the primary cause of generation, but the nethermost and least honoured kind, the mortal-kind, is the ultimate.", + "[173] The other set of five forbids adultery, murder, theft, false witness, covetousness. These are general rules forbidding practically all sins, and to them the specific sins may in each case be referred." + ], + [ + "[174] To pass to a different matter, you find the same division into equal parts in the permanent sacrifices, both in the oblation of fine flour, which the priests offer for themselves, and in that offered on behalf of the nation, consisting of the two lambs which they are ordered to bring. In both these the law prescribes that half of the offerings named shall be sacrificed in the morning and half in the evening (Lev. 6:20; Ex. 29:38, 39), that God may be thanked both for the day-time and the night-time blessings which He showers upon all.", + "[175] Observe also the loaves set forth upon the holy table, how the twelve are divided into equal parts and placed in sets of six each, as memorials of the twelve tribes, half of them belonging to Leah or Virtue the mother of six patriarchs, and half to the children of Rachel and the base-born sons of the concubines.", + "[176] You see, too, how the two emeralds on the long robe, one on the right and one on the left, are divided equally, on which are cut the names of the twelve patriarchs, six on each, inscribed by divine graving, to remind us of divine beings (Ex. 28:9–12).", + "[177] Once more, does not Moses take two mountains, that is symbolically two kinds, and again distinguishes between them according to proportional equality, assign one to those who bless, the other to those who curse? Then he places upon them the twelve patriarchs (Deut. 27:11–13) to shew to those who need warning, that curses are equal in number to blessings and (if we may say so without offence) of equal value.", + "[178] For praises given to the good and censure given to the bad are equally beneficial, since, in the judgement of men of sense, avoiding evil and choosing good are one and the same." + ], + [ + "[179] I am deeply impressed, too, by the contrast made between the two he-goats offered for atonement, and the difference of fate assigned to them even when the division is effected by that uncertain and fortuitous divider, the lot. We see two ways of thinking; one whose concern is with things of divine virtue is consecrated and dedicated to God; the other whose aspirations turn to poor miserable humanity is assigned to creation the exile. For the lot which fell to creation is called by the oracles the lot of dismissal (Lev. 16:8), because creation is a homeless wanderer, banished far away from wisdom.", + "[180] Further, nature abounds in things which bear some shape or stamp and others which do not, even as it is with coins, and you may note how the invisible Severer divides them all into equal parts and awards those that are approved by their stamp to the lover of instruction, but those that have no stamp or mark to the man of ignorance. For we are told “the unmarked fell to Laban, but the marked to Jacob” (Gen. 30:42).", + "[181] For the soul is a block of wax, as one of the ancients said, and if it is hard and resistent it rejects and shakes off the attempted impressions and inevitably remains an unformed mass, whereas if it is docile and reasonably submissive it allows the imprints to sink deep into it, and thus reproducing the shape of the seal preserves the forms stamped upon it, beyond any possibility of effacement." + ], + [ + "[182] Marvellous too is the equal distribution of the sacrificial blood which the high priest Moses, following Nature’s guidance, made. He took, we read, the half of the blood and poured it into mixing-bowls and the half he poured upon the altar (Ex. 24:6), to shew us that sacred wisdom is of a twofold kind, divine and human.", + "[183] The divine kind is without mixture or infusion and therefore is poured as an offering to God, who knows no mixture or infusion and is in His isolation a unity. But the human is mixed with infusion and thus is scattered abroad upon us, who are a mixed compounded product of infusion, to create in us oneness of mind and fellowship, and in fact a “mixing” of our various parts and ways of conduct. But the part of the soul which is free from mixture and infusion is the mind in its perfect purity.", + "[184] This mind filled with the breath of inspiration from heaven above is guarded from malady and injury, and then reduced to a single element is fitly rendered in its entirety as a holy libation to Him who inspired it and guarded it from all evil that could harm it. The mixed kind is the senses, and for this nature has created the proper mixing-bowls.", + "[185] The eyes are the “bowls” of sight, the ears of hearing, the nostrils of the sense of smell, and each of the others has its fitting vessel. On these bowls the holy Word pours of the blood, desiring that our irrational part should be quickened and become in some sense rational, following the divine courses of the mind, and purified from the objects of sense, which lure it with all their deceitful and seductive force.", + "[186] And was not the consecrated didrachmon portioned out on the same principle? We are meant to consecrate one half of it, the drachma, and pay it as ransom for our own soul (Ex. 30:12, 13), which God who alone is truly free and a giver of freedom releases with a mighty hand from the cruel and bitter tyranny of passions and wrongdoings, if we supplicate him, sometimes too without our supplication. The other half we are to leave to the unfree and slavish kind of which he is a member who says “I have come to love my master,” that is “the mind which rules within me,” and my wife, that is “sense” the friend and keeper of the passion’s household, “and the children,” that is the evil offspring of the passions. “I will not go out free” (Ex. 21:5).", + "[187] For to such a kind, as its share in the didrachmon, must needs be given the lot which is no lot, the lot of dismissal which is the opposite of the dedicated drachma. The drachma is a unit, and a unit admits neither of addition nor subtraction, being the image of God who is alone in His unity and yet has fullness.", + "[188] Other things are in themselves without coherence, and if they be condensed, it is because they are held tight by the divine Word, which is a glue and bond, filling up all things with His being. He who fastens and weaves together each separate thing is in literal truth full of His own self, and needs nothing else at all." + ], + [ + "[189] With reason then will Moses say, “He that is rich shall not add, and he that is poor shall not diminish, from the half of the didrachmon” (Ex. 30:15). That half, as I said, is both a drachma and a unit, to which every number might well address the words of the poet,", + "With thee I’ll cease, with thee I will begin.", + "[190] For the whole series of numbers to infinity multiplied by infinity ends when resolved in the unit and begins with the unit when arranged in an unlimited series. And therefore those who study such questions declare that the unit is not a number at all, but the element and source from which number springs.", + "[191] Further, the heavenly food of the soul, wisdom, which Moses calls “manna,” is distributed to all who will use it in equal portions by the divine Word, careful above all things to maintain equality. Moses testifies to this in the words, “He that had much, had not too much, and he that had less did not lack” (Ex. 16:18), when they measured by the admirable and precious standard of proportion. And through this we come to understand how when each collected in his own store for his “belongings,” these belongings are not human beings so much as thoughts and dispositions. For what fell to each was of set purpose so allotted, that there was neither short-coming nor superabundance." + ], + [ + "[192] We may find a similar example of this proportioned equality in what is called the Passover, which is held when the soul studies to unlearn irrational passion and of its own free will experiences the higher form of passion which reason sanctions.", + "[193] For it is laid down that “if there be few in the house, so that they are not enough for the sheep, they shall take in the next neighbour, according to the number of souls, that each may reckon what is sufficient for him” (Ex. 12:4), thus gaining the portion which he deserves and needs.", + "[194] On the other hand, when Moses would portion out virtue, like a country, to virtue’s inhabitants he bids the more have more and the less to lessen their possession (Num. 35:8), for he holds it right not to adjudge smaller shares to the greater, since then they will be devoid of knowledge, nor greater to the less, since they will not be able to contain the greatness of their shares." + ], + [ + "[195] Of numerical equality we have the clearest example in the sacred gifts of the twelve rulers (Num. 7:10 ff.) and further in the distributions made to the priests from the gifts. Each of the sons of Aaron, it says, shall have what is equal (Lev. 6:14).", + "[196] We have also a splendid example of equality in the composition of the frankincense offering. For we read “take to thyself sweet spices, oil drop of cinnamon, cloves and galbanum of sweetening and clear gum of frankincense, each in equal parts and they shall make of it incense, a perfume work of the perfumer of pure composition, a holy work” (Ex. 30:34, 35). Each of the parts, we see from his words, must be brought in equal measure, to make the combination of the whole.", + "[197] Now these four, of which the incense is composed, are, I hold, a symbol of the elements, out of which the whole world was brought to its completion. Moses is likening the oil drop to water, the cloves to earth, the galbanum to air, and the clear gum to fire. For oil drop is watery because of its dripping, cloves are dry and earthy, and the words “of sweetening” are added to galbanum, to bring out the idea of air since air has fragrance, and the word “clear” to gum to indicate light.", + "[198] For the same reason he set the heavy substances apart from the light, connecting the latter in a single phrase by means of the conjunction “and,” but stating the heavy in the unconnected form. First he said “take to thyself sweet spices, oil drop of cinnamon, cloves, both these with the asyndeton, symbols of the heavy substances earth and water.” Then he makes a fresh beginning using the conjunction, “and galbanum of sweetness and clear gum of frankincense,” and these two, which indicate the light elements, air and fire, are also joined by an “and.”", + "[199] And the mixture thus harmoniously compounded proves to be that most venerable and perfect work, a work in very truth holy, even the world, which he holds should under the symbol of the incense offering give thanks to its Maker, so that while in outward speech it is the compound formed by the perfumer’s art which is burnt as incense, in real fact it is the whole world, wrought by divine wisdom, which is offered and consumed morning and evening in the sacrificial fire.", + "[200] Surely it is a fitting life-work for the world, that it should give thanks to its Maker continuously and without ceasing, wellnigh evaporating itself into a single elemental form, to shew that it hoards nothing as treasure, but dedicates its whole being at the shrine of God its Begetter." + ], + [ + "[201] I marvel too when I read of that sacred Word, which ran in impetuous breathless haste “to stand between the living and the dead.” For at once, says Moses, “the breaking was abated” (Num. 16:47, 48). And indeed how could all that shatters and crushes and ruptures our soul fail to be abated and lightened, when the God-beloved separates and walls off the consecrated thoughts, which veritably live, from the unholy which are truly dead?", + "[202] For often proximity to the sick brings to the very healthiest the infection of their sickness and sure death in its train. But this fate was no longer possible to the consecrated, hedged in by the mightiest of pales, fixed in the midst to repel from the better sort the onslaught and inroads of the worse.", + "[203] Still more am I lost in admiration, when I listen to the oracles and learn how the cloud entered in the midst between the hosts of Egypt and Israel (Ex. 14:20). For the further pursuit of the sober and God-beloved race by the passion-loving and godless was forbidden by that cloud, which was a weapon of shelter and salvation to its friends, and of offence and chastisement to its enemies.", + "[204] For on minds of rich soil that cloud sends in gentle showers the drops of wisdom, whose very nature exempts it from all harm, but on the sour of soil, that are barren of knowledge, it pours the blizzards of vengeance, flooding them with a deluge of destruction most miserable.", + "[205] To His Word, His chief messenger, highest in age and honour, the Father of all has given the special prerogative, to stand on the border and separate the creature from the Creator. This same Word both pleads with the immortal as suppliant for afflicted mortality and acts as ambassador of the ruler to the subject.", + "[206] He glories in this prerogative and proudly describes it in these words ‘and I stood between the Lord and you’ (Deut. 5:5), that is neither uncreated as God, nor created as you, but midway between the two extremes, a surety to both sides; to the parent, pledging the creature that it should never altogether rebel against the rein and choose disorder rather than order; to the child, warranting his hopes that the merciful God will never forget His own work. For I am the harbinger of peace to creation from that God whose will is to bring wars to an end, who is ever the guardian of peace.”" + ], + [ + "[207] Having taught us the lesson of equal division the Scripture leads us on to the knowledge of opposites, by telling us that “He placed the sections facing opposite each other” (Gen. 15:10). For in truth we may take it that everything in the world is by nature opposite to something else. Let us begin with what comes first.", + "[208] Hot is opposite to cold, dry to wet, light to heavy, darkness to light, night to day. In heaven we have the course of the fixed stars opposite to the course of the planets, in the air cloudless to cloudy, calm to wind, summer to winter, spring when earth’s growths bloom to autumn when they decay, again in water, sweet to bitter, and in land, barren to fruitful.", + "[209] And the other opposites are obvious: corporeal, incorporeal; living, lifeless; mortal, immortal; sensible, intelligible; comprehensible, incomprehensible; elementary, completed; beginning, end; becoming, extinction; life, death; disease, health; white, black; right, left; justice, injustice; prudence, folly; courage, cowardice; continence, incontinence; virtue, vice; and all the species of virtue are opposite to all the species of vice.", + "[210] Again we have the opposite conditions of the literary and the illiterate, the cultured and the uncultured, the educated and the uneducated, and in general the scientific and the unscientific, and in the subject matter of the arts or sciences there are vocal sounds or vowels and non-vocal sounds or consonants, high notes and low notes, straight lines and curved lines.", + "[211] In animals and plants there are barren and productive, prolific and unprolific, viviparous and oviparous, soft-skinned and shell-skinned, wild and tame, solitary and gregarious.", + "[212] In another class there are poverty and riches; eminence and obscurity; high birth and low birth; want and abundance; war, peace; law, lawlessness; gifted nature, ungifted nature; labour, inaction; youth, age; impotence, power; weakness, strength. Why attempt to ennumerate all and each of them, when their number is infinite and illimitable?", + "[213] How excellent then is this lesson, which the interpreter of Nature’s facts in his pity for our sluggishness and carelessness lavishes on us always and everywhere, as he does in this passage, that in every case it is not where things exist as wholes, but where they exist as divisions or sections, that they must be “set facing opposite each other.” For the two opposites together form a single whole, by the division of which the opposites are known.", + "[214] Is not this the truth which according to the Greeks Heracleitus, whose greatness they celebrate so loudly, put in the fore front of his philosophy and vaunted it as a new discovery? Actually, as has been clearly shewn, it was Moses who long ago discovered the truth that opposites are formed from the same whole, to which they stand in the relation of sections or divisions." + ], + [ + "[215] This point will be discussed in detail elsewhere. But there is another matter which should not be passed over in silence. What are called the half-pieces of the three animals when they are divided into two made six altogether and thus the Severer, the Word, who separates the two sets of three and stationed himself in their midst, was the seventh.", + "[216] The same is clearly shewn, I think, in the holy candlestick also, which is wrought with six branches, three on each side, and itself in the middle makes the seventh, dividing and separating the threes. It is “chased,” a work of art, approved and divine, made “of one piece of pure gold” (Ex. 25:36). For the One, alone and absolutely pure, has begotten the Seven, whom no mother bore, begotten her by himself alone, and employing no other medium whatsoever.", + "[217] Now those who sound the praises of gold, among its many laudable qualities, place these two highest, first that it is proof against rust, secondly that when it is beaten and fused into the thinnest possible sheets, it remains unbroken. Thus it naturally becomes the symbol of a higher nature, which when stretched and fused and reaching out on every side, is still complete in its fullness throughout and weaves everything else into a harmonious whole.", + "[218] Again, of the aforesaid candlestick the Master-craftsman says in his discourse that “there are branchlets jutting out from the branches, three on each side, equal to each other, and their lamps at the end of them come out from them in nut shape, and the flower-patterns in them, that the candle-bearers may be on them, and the seventh flower-pattern at the end of the lamp, on the top above, all of solid gold, and seven golden candle-bearers on it” (Ex. 38:15–17).", + "[219] Thus by many proofs it is now established that the Six is divided into two Threes by the Word, the Seventh in their midst, just as we find in the present passage. For the whole candlestick with its principal parts, six in number, consists of sevens, seven lamps, seven flower-patterns, seven candle-bearers.", + "[220] The six candle-bearers are divided by the seventh, and so also the flower-patterns by the middle one, and the lamps in the same way by their seventh in the middle, and the six branches and the six branchlets which grow out of them by the main-stalk of the candlestick, which is seventh to them." + ], + [ + "[221] On each of these there is much to say, but it must be postponed to another occasion. Only thus much should be noted. The holy candlestick and the seven candle-bearers on it are a copy of the march of the choir of the seven planets.", + "[222] How so? perhaps we shall be asked. Because, we shall reply, each of the planets is a light-bringer, as the candle-bearers are. For they are supremely bright and transmit the great lustre of their rays to the earth, especially the central among the seven, the sun.", + "[223] I call it central, not merely because it holds the central position, which some give as the reason, but because apart from this it has the right to be served and attended by its squires on either side, in virtue of its dignity and magnitude and the benefits which it provides for all that are on the earth.", + "[224] Now the order of the planets is a matter of which men have no sure apprehension—indeed is there any other celestial phenomenon which can be known with real certainty?—and therefore they fall back on probabilities. But the best conjecture, in my opinion, is that of those who assign the middle place to the sun and hold that there are three above him and the same number below him. The three above are Saturn, Jupiter and Mars, and the three below are Mercury, Venus and the Moon, which borders on the lower region of air.", + "[225] So the Master-craftsman, wishing that we should possess a copy of the archetypal celestial sphere with its seven lights, commanded this splendid work, the candlestick, to be wrought. We have shewn, too, its resemblance to the soul. For the soul is tripartite, and each of its parts, as has been shewn, is divided into two, making six parts in all, to which the holy and divine Word, the All-severer, makes a fitting seventh." + ], + [ + "[226] Another point too should not be passed over in silence. The furniture of the sanctuary is threefold, candlestick, table and altar of incense. In the altar, as was shewn above, we have the thought of thanksgiving for the elements, for the altar itself contains parts of the four elements. Its wood is of earth, the incense offered on it of water, since it is first melted and then resolved into drops, while the perfume is of air and the part which is ignited of fire; moreover the compound made of frankincense, galbanum, cloves and oil of cinnamon (Ex. 30:34) is a symbol of the elements. In the table we have thanksgiving for the mortal creatures framed from these elements, since loaves and libations, which creatures needing food must use, are placed on it. In the candlestick we have thanksgiving for all the celestial world, that so no part of the universe may be guilty of un-thankfulness and we may know that all its parts give thanks, the elements and the creatures framed from them, not only those on earth, but those in heaven." + ], + [ + "[227] A question worth consideration is why the writer states the measurements of the table and the altar but says nothing about the measurements of the candlestick. Probably the reason is that the four elements and the mortal creatures framed from them, which are symbolized by the table and the altar, are measured and defined within limits by heaven, since that which contains is the measurement of that which is contained. On the other hand heaven, which is symbolized by the candlestick,", + "[228] is of infinite magnitude, not comprehended by any material substance either equal in size to it or infinite, nor again, as Moses shews, by a void, the existence of which is implied in the marvelmongers’ fable of the general conflagration. God is its boundary,", + "[229] God who guides and steers it. And so just as the Existent is incomprehensible, so also that which is bounded by Him is not measured by any standards which come within our powers of conception. Perhaps too it is immeasurable in the sense that being circular and rounded off into a perfect sphere it possesses neither length nor breadth." + ], + [ + "[230] Having said what was fitting on these matters, Moses continues, “the birds He did not divide” (Gen. 15:10). He gives the name of birds to the two words or forms of reason, both of which are winged and of a soaring nature. One is the archetypal reason above us, the other the copy of it which we possess.", + "[231] Moses calls the first the “image of God,” the second the cast of that image. For God, he says, made man not “the image of God” but “after the image” (Gen. 1:27). And thus the mind in each of us, which in the true and full sense is the “man,” is an expression at third hand from the Maker, while between them is the Reason which serves as model for our reason, but itself is the effigies or presentment of God.", + "[232] Our mind is indivisible in its nature. For the irrational part of the soul received a sixfold division from its Maker who thus formed seven parts, sight, hearing, taste, smell, touch, voice and reproductive faculty. But the rational part, which was named mind, He left undivided. In this he followed the analogy of the heaven taken as a whole.", + "[233] For we are told that there the outermost sphere of the fixed stars is kept unsevered, while the inner sphere by a sixfold division produces the seven circles of what we call the wandering stars. In fact I regard the soul as being in man what the heaven is in the universe. So then the two reasoning and intellectual natures, one in man and the other in the all, prove to be integral and undivided and that is why we read “He did not divide the birds.”", + "[234] Our mind is likened to a pigeon, since the pigeon is a tame and domesticated creature, while the turtle-dove stands as the figure of the mind which is the pattern of ours. For the Word, or Reason of God, is a lover of the wild and solitary, never mixing with the medley of things that have come into being only to perish, but its wonted resort is ever above and its study is to wait on One and One only. So then the two natures, the reasoning power within us and the divine Word or Reason above us, are indivisible, yet indivisible as they are they divide other things without number.", + "[235] The divine Word separated and apportioned all that is in nature. Our mind deals with all the things material and immaterial which the mental process brings within its grasp, divides them into an infinity of infinities and never ceases to cleave them.", + "[236] This is the result of its likeness to the Father and Maker of all. For the Godhead is without mixture or infusion or parts and yet has become to the whole world the cause of mixture, infusion, division and multiplicity of parts. And thus it will be natural that these two which are in the likeness of God, the mind within us and the mind above us, should subsist without parts or severance and yet be strong and potent to divide and distinguish everything that is." + ], + [ + "[237] After speaking of the birds which were left unsevered and undivided, he continues “and the birds came down to the carcasses, the half-pieces” (Gen. 15:11). He employs the same word “birds.” but shews very clearly to those who have eyes to see the contrast in fact between the two kinds of birds. For it is against nature that birds whose wings were given them to soar on high should come down.", + "[238] Just as earth is the most suitable place for creatures of the land, particularly reptiles, which in their wriggling course cannot even bear to be above ground, but make for holes and crannies and, since their natural place is below, avoid what is above, so too the air is the suitable habitat for the birds, its natural lightness matching with the lightness which the wings give them. So when the denizens of the air, who should rather be explorers of the realm of ether, “descend,” it is to the land that they come and there they cannot live their natural life.", + "[239] Conversely Moses gives high approval to those reptiles which can leap upwards. Thus he says, “These shall ye eat of the flying reptiles which go on four legs, which have legs above their feet, so as to leap with them from the earth” (Lev. 11:21). These are symbols of the souls which though rooted like reptiles to the earthly body have been purified and have strength to soar on high, exchanging earth for heaven, and corruption for immortality.", + "[240] Surely then we must suppose that misery wholesale and all-pervading must be the lot of those souls which reared in air and ether at its purest have left that home for earth the region of things mortal and evil, because the good things of God bred in them an intolerable satiety. And here they become the resort of thoughts and notions, numberless as the subjects with which they are concerned, some willingly admitted, some in mere ignorance. These thoughts are just like winged creatures and it is to them that he likens “the birds which come down.”", + "[241] Some of our thoughts fly up, others down. To the upward flight falls the better lot, for it has for its fellow-traveller virtue leading it to the divine and heavenly region; to the downward flight the worse lot falls, since vice goes in front and pulls it with might and main if it resists. How opposite are the climes to which these two belong is shewn most clearly by their names. Virtue is so named not only because we choose it (αἵρεσις) but also from its uplifting (ἄρσις), for it is lifted up and soars on high, because it ever yearns for the celestial. Vice is so called because it has “gone down” and compels those who have to do with it to fall down likewise.", + "[242] Thus thoughts hostile to the soul, when they hover over it or perch upon it, not only come down themselves, but also bring downfall to the understanding, when in hideous fashion they pounce upon things material, not immaterial; which are of the senses, not of the intelligence; of imperfection, not of soundness; of corruption not of life. For they perch not only on bodies, but on sections of bodies divided in two. And it is impossible that bodies so divided should admit of joining or unifying, since the currents of spirit force, which were their congenital ligament, have been broken into." + ], + [ + "[243] Moses also brings before us a thought of profound truth in teaching us that justice and every virtue love the soul, while injustice and every vice love the body; that what is friendly to the one is utterly hostile to the other—a lesson given in this passage as elsewhere. For in a figure he pictures the enemies of the soul as birds, eager to intertwine and ingraft themselves in bodies and to glut themselves with flesh, and it is to restrain the onsets and inroads of such that the man of worth is said to sit down in their company (Gen. 15:11), like a chairman or president of a council.", + "[244] History tells us how when discord reigned at home through civil faction, or hostile bands were at variance, such a one would summon a council of all concerned and investigate the points of difference, that if possible he might by his powers of persuasion make an end of the external war or put down the civil commotion. In the one case he would scatter abroad the foes who rushed in irreconcilable hatred like a storm cloud, in the other he would restore the old feeling of intimate kinship—each a useful work.", + "[245] Now the list of deadly and irreconcilable enemies of the soul comprises its follies, its acts of cowardice and injustice and all the other irrational lusts so constantly born of over-abundant appetite, which prance and struggle against the yoke and hinder the straight onward course of the understanding, and often rend and overthrow its whole frame.", + "[246] But with those who might be allies the causes of offence are such as we find in the wranglings of the sophists on questions of dogma. In so far as their minds are fixed on one end to discover the facts of nature, they may be said to be friends, but in that they do not agree in their solutions of particular problems they may be said to be engaged in civil strife. Thus those who declare the universe to be uncreated are at strife with those who maintain its creation; those who say that it will be destroyed with those who declare that though by nature destructible it will never be destroyed, being held together by a bond of superior strength, namely the will of its Maker; those who maintain that nothing is, but all things become, with those who hold the opposite opinion; those who argue at length that man is the measure of all things with those who make havoc of the judgement-faculty of both sense and mind; and, to put it generally, those who maintain that everything is beyond our apprehension with those who assert that a great number of things are cognizable.", + "[247] And indeed sun and moon and the whole heaven, also earth and air and water and practically all that they produce, have been the cause of strife and contention to the inquirers when they probe into their essential natures and qualities, their changes and phases, the processes by which they come into being and finally cease to be. For as to the magnitude and movement of the heavenly bodies with all their absorbing research they come to different and conflicting opinions, until the man-midwife who is also the judge takes his seat in their midst and observes the brood of each disputant’s soul, throws away all that is not worth rearing, but saves what is worth saving and approves it for such careful treatment as is required.", + "[248] The history of philosophy is full of discordance, because truth flees from the credulous mind which deals in conjecture. It is her nature to elude discovery and pursuit, and it is this which in my opinion produces these scientific quarrellings." + ], + [ + "[249] “About sunset” it continues, “an ‘ecstasy’ fell upon Abraham and lo a great dark terror falls upon him” (Gen. 15:12). Now “ecstasy” or “standing out” takes different forms. Sometimes it is a mad fury producing mental delusion due to old age or melancholy or other similar cause. Sometimes it is extreme amazement at the events which so often happen suddenly and unexpectedly. Sometimes it is passivity of mind, if indeed the mind can ever be at rest; and the best form of all is the divine possession or frenzy to which the prophets as a class are subject.", + "[250] The first form is mentioned in the curses described in Deuteronomy, where he says that madness and loss of sight and “ecstasy” of mind will overtake the impious, so that they shall differ in nought from blind men groping at noonday as in deep darkness (Deut. 28:28, 29).", + "[251] The second we have in several places. Isaac was astonished with a great ecstasy and said, “who is it then who has made a hunting and brought to me, and I have eaten of all before thou camest and I blessed him, and let him be blessed” (Gen. 27:33). And again when Jacob disbelieved those who told him that “Joseph lives and is ruler over all Egypt,” he was in an “ecstasy,” we are told, “in his mind, for he did not believe them” (Gen. 45:26). Also in Exodus, in the account of the congregation, it says, “for Mount Sinai was all covered with smoke, because God came down to it in fire and the smoke rose up like vapour of a furnace, and all the people were in a great ‘ecstasy’ ” (Ex. 19:18). Also in Leviticus at the completion of the sacrifices on the eighth day, when “fire came out from heaven and devoured what was on the altar, both the whole burnt offerings and the fats”; for the next words are, “and all the people saw it and were in an ‘ecstasy,’ and fell upon their faces” (Lev. 9:24): a natural consequence, for an “ecstasy” in this sense produces great agitation and terrible consternation.", + "[252] Incidentally in the story of Jacob and Esau there are thoughts well worthy of our admiration. Esau, though he has the knowledge needed for the chase, is ever hunted and supplanted, because he has acquired his skill not to do good but harm, and moreover is never quick or zealous in his hunting. Jacob hunts passion not through teaching, but moved to it by nature, and brings the game to the tester who will decide whether it will stand the test. For this purpose the tester will eat of all that he brings.", + "[253] For all the elements of practice are food fit for eating, inquiry, examination, reading, listening to instruction, concentration, perseverance, self-mastery, and power to treat things indifferent as indeed indifferent. Of all these the tester naturally eats samples only, not the whole. For the Practiser must have his proper food left to him, like prizes for his efforts.", + "[254] Another lesson. The words “before thou camest” are true to nature. For if passion has entered the soul we shall not get enjoyment from self-mastery. Secondly, they convict the bad of sloth and slackness and backwardness to the tasks of instruction, though not to those of incontinence.", + "[255] And so it is Egypt which has its “task-drivers” (Ex. 5:6) who urge others to the enjoyment of the passions; it is Moses who bids eat the Passover and celebrate the crossing from passion “with haste” (Ex. 12:11). So too Judah, “for if we had not delayed, we should already have returned twice over” (Gen. 43:10). He does not mean “we should have gone down twice to Egypt,” but “we should have come up thence in safety.”", + "[256] Natural too is the wonder of Jacob that the mind within the body still lives to virtue and rules that body (Gen 45:26), instead of being ruled by it.", + "In the same way if we went through the other examples we should be able to trace the truth they teach, but the task before us now is not to work these out in detail, and therefore we must turn to the next point.", + "[257] We have the third sort of ecstasy when Moses finds a lesson of wisdom in the story of the creation of woman. God “cast,” he says, “an ecstasy on Adam and he slept” (Gen. 2:21). Here by ecstasy he means passivity and tranquillity of mind. For sleep of mind is waking of sense, since waking of the understanding is inaction of sense." + ], + [ + "[258] The fourth kind of ecstasy we find in the passage we are now examining. “About sunset there fell upon Abraham an ecstasy,” that is, what the inspired and God-possessed experience. Yet it is not merely this experience which proves him a prophet, but we have also the actual word written and recorded in the holy Scriptures, when another tried to take Sarah from his home, Sarah the virtue whose nature is to rule, as though that virtue was not the peculiar possession of the wise and of him alone, but belonged to any who counterfeits good sense. For the text runs, “restore the woman to the man, because he is a prophet and shall pray for thee, and thou shalt live” (Gen. 20:7).", + "[259] Now with every good man it is the holy Word which assures him his gift of prophecy. For a prophet (being a spokesman) has no utterance of his own, but all his utterance came from elsewhere, the echoes of another’s voice. The wicked may never be the interpreter of God, so that no worthless person is “God-inspired” in the proper sense. The name only befits the wise, since he alone is the vocal instrument of God, smitten and played by His invisible hand.", + "[260] Thus, all whom Moses describes as just are pictured as possessed and prophesying.", + "Noah was just. Is he not in the same breath shewn as a prophet? Were not the curses which he called down on subsequent generations, the prayers which he made on their behalf, all of which the actual event confirmed, uttered by him under divine possession?", + "[261] What of Isaac? What of Jacob? They too are confessed as prophets by many other evidences, but particularly by their speeches addressed to their children. For “Gather ye together that I may proclaim what shall happen to you at the end of the days” (Gen. 49:1) were the words of one inspired. For apprehension of the future does not belong to man.", + "[262] What of Moses? Is he not everywhere celebrated as a prophet? For it says, “if a prophet of the Lord arise among you, I will be known to him in vision, but to Moses in actual appearance and not through riddles” (Num. 12:6, 8), and again “there no more rose up a prophet like Moses, whom the Lord knew face to face” (Deut. 34:10).", + "[263] Admirably then does he describe the inspired when he says “about sunset there fell on him an ecstasy.”" + ], + [ + "“Sun” is his name under a figure for our mind. For what the reasoning faculty is in us, the sun is in the world, since both of them are light-bringers, one sending forth to the whole world the light which our senses perceive, the other shedding mental rays upon ourselves through the medium of apprehension.", + "[264] So while the radiance of the mind is still all around us, when it pours as it were a noonday beam into the whole soul, we are self-contained, not possessed. But when it comes to its setting, naturally ecstasy and divine possession and madness fall upon us. For when the light of God shines, the human light sets; when the divine light sets, the human dawns and rises.", + "[265] This is what regularly befalls the fellowship of the prophets. The mind is evicted at the arrival of the divine Spirit, but when that departs the mind returns to its tenancy. Mortal and immortal may not share the same home. And therefore the setting of reason and the darkness which surrounds it produce ecstasy and inspired frenzy.", + "[266] To connect what is coming with what is here written he says “it was said to Abraham” (Gen. 15:3). For indeed the prophet, even when he seems to be speaking, really holds his peace, and his organs of speech, mouth and tongue, are wholly in the employ of Another, to shew forth what He wills. Unseen by us that Other beats on the chords with the skill of a master-hand and makes them instruments of sweet music, laden with every harmony." + ], + [ + "[267] It is well to hear what these predictions were, which were thus said to him. First that God does not grant as a gift to the lover of virtue that he should dwell in the body as in homeland, but only permits him to sojourn there, as in a foreign country. For “knowing thou shalt know,” he says, “that thy seed shall be sojourners in a land which is not their own” (Gen. 15:3). But every fool takes the body for the place of his nativity and studies to dwell there, not to sojourn.", + "[268] This is one lesson. Another is that the things of earth which bring slavery and ill-treatment and dire humiliation, to use his own words, are “not our own.” For the passions of the body are truly bastards, outlanders to the understanding, growths of the flesh in which they have their roots.", + "[269] “And the slavery is for four hundred years”; thus he shews the powers exercised by the four passions. When pleasure rules, the temper is high flown and inflated, uplifted with empty levity. When desire is master, a yearning for what is not arises and suspends the soul on unfulfilled hope as on a noose. For the soul is ever athirst yet never able to drink, suffering the torments of a Tantalus.", + "[270] Under the sovereignty of grief it is pinched and shrinks, like trees which shed their leaves and wither; for its bloom and richness turn into leanness. Finally when fear has made itself lord no one thinks it good to stand his ground, but abandons himself to flight, expecting that in this alone will safety be found. For while desire has a power of attraction and forces us to the pursuit of the desired object even though it flee from our grasp, fear on the other hand creates a sense of estrangement and sunders and removes us far from the sight we dread." + ], + [ + "[271] The sovereignties of the passions here named entail a grievous slavery on their subjects, until God the arbiter and judge makes a separation between the ill-treater and the ill-treated, brings forth the one to full liberty and renders to the other the recompense for his misdeeds.", + "[272] For we read, “the nation whom they shall serve I will judge, and after this they shall come out hither with much stock” (Gen. 15:14). It must needs be that mortal man shall be oppressed by the nation of the passions and receive the calamities which are proper to created being, but it is God’s will to lighten the evils which are inherent in our race.", + "[273] So while we shall suffer at first such things as are proper to ourselves, enslaved as we are to cruel masters, God will accomplish the work which is proper to Himself in proclaiming redemption and liberty to the souls which are His suppliants, and not only will He provide release from bonds and an issue from the closely-guarded prison, but give us also the viaticum which he here calls “stock.” What is the meaning of this?", + "[274] It is when the mind which has come down from heaven, though it be fast bound in the constraints of the body, nevertheless is not lured by any of them to embrace like some hybrid, man-woman or woman-man, the pleasant-seeming evils, but holding to its own nature of true manhood has the strength to be victor instead of victim in the wrestling-bout. Reared in all the lore of the schools, it acquires therefrom a longing for the higher contemplation, and wins the sturdy virtues of self-mastery and perseverance; and thus when the pilgrim wins his return to his native land, he takes with him all these fruits of instruction, which are here called “stock.”" + ], + [ + "[275] Having said thus much on these points also he continues, “but thou shalt depart to thy fathers nourished with peace, in a goodly old age”  (Gen. 15:15). So then we who are imperfect are victims both of war and slavery, and hard-won is our release from the terrors which menace us. But the perfect are a race subject neither to war nor slavery, but nourished in peace and freedom sure and secure.", + "[276] And when he represents the good man as not dying but departing, there is sound doctrine in the words. He would have the nature of the fully purified soul shewn as unquenchable and immortal, destined to journey from hence to heaven, not to meet with dissolution and corruption, which death appears to bring.", + "[277] After “thou shalt depart” come the words “to thy fathers.” What fathers? This is worth inquiring. For Moses could not mean those who had lived in the land of the Chaldeans, who were the only kinsfolk Abraham had, seeing that the oracle had set his dwelling away from all those of his blood. For we read, “the Lord said unto Abraham ‘depart from thy land and from thy kinsfolk and from the house of thy father unto the land which I shall shew thee, and I will make thee into a great nation’ ” (Gen. 12:1, 2).", + "[278] Was it reasonable that he should again have affinity with the very persons from whom he had been alienated by the forethought of God? Or that he who was to be the captain of another race and nation should be associated with that of a former age? God would not bestow on him a fresh and in a sense a novel race and nation, if he were not cutting him right adrift from the old.", + "[279] Surely he is indeed the founder of the nation and the race, since from him as root sprang the young plant called Israel, which observes and contemplates all the things of nature. So we are told to bear out the old from the face of the new (Lev. 26:10). Rightly, for how shall they on whom the rain of new blessings has fallen in all its abundance, sudden and unlooked for, still find profit in old-world lore and the ruts of ancient customs?" + ], + [ + "[280] No; by “fathers” he does not mean those whom the pilgrim soul has left behind, those who lie buried in the sepulchres of Chaldaea, but possibly, as some say, the sun, moon and other stars to which it is held that all things on earth owe their birth and framing, or, as others think, the archetypal ideas which, invisible and intelligible there, are the patterns of things visible and sensible here—the ideas in which, as they say, the mind of the Sage finds its new home.", + "[281] Others again have surmised that by “fathers” are meant the four first principles and potentialities, from which the world has been framed, earth, water, air and fire. For into these, they say, each thing that has come into being is duly resolved.", + "[282] Just as nouns and verbs and all parts of speech which are composed of the “elements” in the grammatical sense are finally resolved into the same, so too each of us is composed of the four mundane elements, borrowing small fragments from the substance of each, and this debt he repays when the appointed time-cycles are completed, rendering the dry in him to earth, the wet to water, the cold to air, and the warm to fire.", + "[283] These all belong to the body, but the soul whose nature is intellectual and celestial will depart to find a father in ether, the purest of the substances. For we may suppose that, as the men of old declared, there is a fifth substance, moving in a circle, differing by its superior quality from the four. Out of this they thought the stars and the whole of heaven had been made and deduced as a natural consequence that the human soul also was a fragment thereof." + ], + [ + "[284] The words “nourished with peace” are not a pointless addition, but mean that the greater part of the human race are with little exception “nourished” for war and all its attendant evils. Now war sometimes arises from things outside us, waged against us by ill-repute and poverty and mean birth and the like. Sometimes it arises from intestine enemies—in the body, sicknesses, maimings, complete disablements of the senses and numberless other calamities piled on each other; in the soul, passions, diseases and infirmities of mind, the fierce and bitter insurrections, the inexpugnable despotisms of folly and injustice and their fellow usurpers.", + "[285] So, then, if a man be “nourished with peace” he will depart, having gained a calm, unclouded life, a life of true bliss and happiness.", + "When will this be found? When there is welfare outside us. welfare in the body, welfare in the soul, the first bringing ease of circumstance and good repute, the second health and strength, the third delight in virtues.", + "[286] For each part needs its own proper guards. The body is guarded by good repute and unstinted abundance of wealth, the soul by the complete health and soundness of the body, the mind by the acquired lore of the various forms of knowledge. Such is the meaning of the text. For that he is thinking of a peace other than that which states enjoy is clear to those who are versed in the holy Scriptures. For Abraham underwent great and severe wars, which he is shewn to have fought to the finish.", + "[287] And further, the mere leaving of his fatherland, to emigrate without any possibility of dwelling there again, to be borne hither and thither and to wander over desolate and untrodden roads were in itself a grievous war for one who had no divine message or promise wherein to trust. Still more he had, to crown this profusion of terrors, a third, famine (Gen. 12:10), an evil worse than migration and war.", + "[288] What kind of peace, then, was his? For surely to be a homeless emigrant, to be confronted by kings with overwhelming forces and to feel the stress of famine would seem to indicate not one war only, but many and manifold.", + "[289] But if we turn to the allegorical exposition of the words, each of these three proves to be an evidence of peace pure and simple. For dearth and famine of passions, the rout of enemies in the shape of wrongdoings, the migration from the creed of the Chaldeans to the creed of the lovers of God, that is, from the created and sensible to the intelligible and creative Cause—these build up the fabric of good order and stability.", + "[290] To him who enjoys a peace like this Moses promises a goodly old age, not meaning, we may be sure, the life of long duration, but the life lived wisely. For the welfare of a day ranks as far above multitude of years, as the briefer daylight above an eternity of darkness. It was a wholesome saying of a man of prophetic gifts that he would rather live a single day with virtue than ten thousand years in the shadow of death (Ps. 84[83] 11) where under the figure of death he indicates the life of the wicked.", + "[291] And Moses in the present instance shews the same by the facts he records rather than by words. For this Abraham, whom he here describes as destined to a goodly old age, is represented by him as more short-lived than practically all who went before him. Thus he shews to us, who are his scholars in wisdom, who it is whose old age is happy, to the end that we should not look with favour on all the abounding vanity of the outward body, a vanity full of shame and rich in reproaches, but recognizing in right judgement and stability of soul that goodly old age, which both in name and nature is twin brother of “reward,” give it its rightful title and testify to its truth.", + "[292] Learn then thy lesson and hear how the lawgiver tells us that happy old age and longest span of life is only for the good, but briefest is the life of the wicked, since he is ever studying to die or rather has died already to the life of virtue." + ], + [ + "[293] Next we have “but in the fourth generation they shall come back hither” (Gen. 15:16). These words are meant not only to state the date at which they should inhabit the holy land, but to bring before us the thought of the complete restoration of the soul. That restoration may be said to come in the fourth generation. How it comes deserves our careful consideration.", + "[294] The infant from the day of its birth for the first seven years, that is through the age of childhood, possesses only the simplest elements of soul, a soul which closely resembles smooth wax and has not yet received any impression of good or evil, for such marks as it appears to receive are smoothed over and confused by its fluidity.", + "[295] This is what we may call the first generation of the soul. The second is that which follows childhood and begins to associate with evils, both these engendered by the soul of its own motion, and those which are willingly accepted at the hands of others. For the instructors to sin are legion, nurses and “pedagogues” and parents and the laws of cities, written and unwritten, which extol what should be derided; and apart from and before such instruction, the soul is its own pupil in the school of guilt, so that it is throughout weighed down by its capacity for producing ills.", + "[296] “The mind of man,” says Moses, “is carefully intent upon wickedness from youth” (Gen. 8:21). The curse is heaviest on this “generation,” to use the figurative term for the literal “age,” in which the body is in its bloom and the soul inflated, when the smouldering passions are being fanned into a flame, consuming “threshing-floor and standing corn and fields” (Ex. 22:6) and whatever lies in their path.", + "[297] This stricken generation or age must be tended on its sickbed by a third, taking the form of philosophy with its healing art, and put under the spell of sound and salutary reasonings. Through these it will be able to void the vast overload of sins and to fill its void, its starvation, its fearful emptiness of right actions.", + "[298] So after this healing treatment there grows in the fourth generation within the soul power and vigour, because it has fully and firmly apprehended good sense and is immovably established in all virtues. This is what is meant by the saying “in the fourth generation they shall turn back hither.” For under that fourth number, to which he points, the soul turns back from sinning and is declared the heir of wisdom.", + "[299] The first number is that under which it is impossible to form any conception of good or ill and the soul receives no impressions. Under the second we experience the onrush of sin. The third is that in which we receive the healing treatment, when we cast off the elements of sickness and the crisis of passion is reached and passed. The fourth is that in which we make good our claim to complete health and strength, when we feel that we are turning back from wickedness and laying our hands to the good. Till then we may not do so." + ], + [ + "[300] How that “until” is fixed he will himself shew us, when he says “for the iniquities of the Amorites are not yet fulfilled” (Gen. 15:16). Such words as these give weaker minds a handle for supposing that Moses represents fate and necessity as the cause of all events.", + "[301] But we should recognize that while as a philosopher and interpreter of God he understood that causes have their sequence, connexion and interplay, he did not ascribe the causation of events to these subsidiary factors. He envisaged something else higher than and antecedent to these, a Someone who is borne on the universe like a charioteer or pilot. He steers the common bark of the world, in which all things sail; He guides that winged chariot, the whole heaven, exerting an absolute sovereignty which knows no authority but its own.", + "[302] What then must be our explanation of these particular words? This.—The name Amorites is by interpretation “talkers.” Now speech is the greatest boon given by nature to mankind, but the gift has been marred by thousands of the recipients who have dealt ungratefully and faithlessly with the power which gave it. Such are impostors, flatterers, inventors of cunning plausibilities, who know well how to cheat and mislead, but that only, and have no thought for honest truth. And further, they practise a lack of clearness, which in speech is profound darkness, and darkness is the fellow-worker of thieves.", + "[303] It is for this reason that Moses adorned the high priest with Manifestation and Truth (Ex. 28:26), judging that the speech of the man of worth should be transparent and true. But the speech which most aim at is obscure and false, and this is accepted by all the deluded multitude of common and unmeritable men.", + "[304] So long then as “the sins of the Amorites,” that is of sophistical arguments, “are not fulfilled,” because they have not been refuted, but still in virtue of their powers of attraction seduce us with their plausibilities, while their enticements make us powerless to turn from and leave them, we remain where we are.", + "[305] But if ever all the plausible fallacies are refuted by true beliefs, and thus the cup is filled to the brim and their sins appear in their true light, we shall run for our lives without a backward glance, or (shall we say?)slip our cable and sail clean away from the land of falsehood and sophistry, eager to find an anchorage in the most secure of all roadsteads, the haven of truth.", + "[306] Such is the lesson expressed in the problem here presented. For it is impossible to turn back from, to hate, to leave the plausible falsehood, unless the sin involved in it be revealed complete and consummated. And this revelation will be made when, confronted by the firm evidence of truth, it receives the much-needed refutation." + ], + [ + "[307] He continues, “but when the sun was at its setting a flame arose” (Gen. 15:17). Thus he shews that virtue is a late birth and indeed, as some have said, established firmly only at the very close of life’s day. He likens virtue to a flame, for just as the flame consumes the fuel which lies at hand but gives light to the air in its neighbourhood, so virtue burns up the sins but fills the whole mind with its beam.", + "[308] But while those unanalysed and unclassified ways of thinking, which he calls Amorites, govern us with their plausibilities, we cannot see the rays in their full unshadowed brightness. We are in the same plight as the furnace which has no clear fire, but to use his own word (Gen. 15:17) is “smoking.” The flickerings of knowledge are smouldering within us, but we cannot as yet bear the strengthening test of pure fire.", + "[309] Yet great thanks are due to Him who sowed these flickering sparks, to the end that the mind should not be chilled by passion like dead bodies, but, warmed and heated by the glowing coals of virtue, be quickened into flame, till it finds its full conversion into sacred fire, like Nadab and Abihu (Lev. 10:2).", + "[310] Now smoke comes before fire and forces those who approach it to shed tears. Both these, in the moral sphere, are a common experience. When we draw near to the forerunners of virtue we hope for its consummation, and if we cannot yet attain it our days are spent in sorrow and tears. For when some strong absorbing yearning has sunk into us, it urges us on to the quest of the desired object and forces us to be heavy of heart, until it is within our grasp.", + "[311] Again in this passage he compares the soul of him who loves learning and hopes for its consummation to a furnace or oven, because each serves as a vessel wherein is prepared nourishing food, in the one case the food of corruptible meats, in the other that of incorruptible virtues.", + "Again the torches of fire borne as in the mystic torch-rite are the judgements of God the torch-bearer, judgements bright and radiant, whose wont it is to range between the half-pieces, that is between the opposites of which the whole world is composed.", + "[312] For we read “torches of fire which passed through between the half-pieces” (Gen. 15:17). Thus you may know how highly excellent is the work of the Potencies of God as they pass through the midst of material and immaterial things. They destroy nothing—for the half-pieces remain unharmed—but divide and distinguish the nature of each." + ], + [ + "[313] Rightly then is the Sage declared to be the heir of the knowledge of the truths here mentioned. For “on that day,” says Moses, “God made a covenant with Abraham, saying, “to thy seed will I give this land” (Gen. 15:18).", + "[314] What land does he mean, but that which was mentioned before to which he now refers, the land whose fruit is the sure and stedfast apprehension of the wisdom of God, by which through His dividing powers He separates all things and keeps untouched by evil those that are good, as it is meet they should be kept for those who are born to life imperishable?", + "[315] Then he continues, “from the river of Egypt to the great river Euphrates” (Gen. 15:18). Here he shews how it stands with the perfected. Their perfecting begins with the body and sense and the parts which serve as organs, without which we cannot live, since they are needed for our training while in the life of the body. It ends in the attainment of the wisdom of God, that truly great river, brimming over with joy and gladness and all other blessings.", + "[316] For note that he does not fix the limits of the land as stretching from the river Euphrates to the river of Egypt—he would never have made virtue take a downward course into the bodily passions—but in the opposite order, from the river of Egypt to the great Euphrates. For all progress in good begins with the mortal and proceeds to the imperishable." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO QUIS RERUM DIVINARUM HERES", + "§ 14. A spherical shape. Cf. Diog. Laert. vii. 158 ἀκούειν δὲ τοῦ μεταξὺ τοῦ τε φωνοῦντος καὶ τοῦ ἀκούοντος ἀέρος πληττομένου σφαιροειδῶς, εἶτα κυματουμένου καὶ ταῖς ἀκοαῖς προσπίπτοντος, ὡς κυματοῦται τὸ ἐν τῇ δεξαμένῃ ὕδωρ κατὰ κύκλους ὑπὸ τοῦ ἐμβληθέντος λίθου, “we hear when the air between the sonant body and the organ of hearing suffers concussion, a vibration which spreads spherically and then forms waves and strikes upon the ears, just as the water in a reservoir forms wavy circles when a stone is thrown into it” (Hicks’s translation). So too Plut. Epit. iv. 20 (Diels, Dox. p. 409), where contrasting the effect of the stone in the pool, he adds καὶ αὕτη μὲν (the pool) κυκλικῶς κινεῖται, ὁ δʼ ἀὴρ σφαιρικῶς.", + "§ 17. Tense of … completed action. The Greek grammarians named the four tenses of past time (χρόνος παρεληλυθώς) as follows: imperfect, παρατατικός; aorist, ἀόριστος; perfect, παρακείμενος; pluperfect, ὑπερσυντελικός. The name συντελικός for the aorist. is sometimes, but rarely, found (see Greek Gramm. Part II. vol. iii. p. 85), but its use, perhaps to cover both aorist and perfect, is reflected in the name for the pluperfect and in the Latin term, perfectum tempus.", + "§ 25. Thou hast given me a tongue of instruction, etc. The reference for this almost verbatim quotation from Isaiah is given by J. Cohn. It seems to have escaped previous editors.", + "§ 29. ἀνεστοιχειωμένος. The word, which recurs in §§ 184 and 200, seems to mean “reduced to a single element”; cf. De Vit. Mos. ii. 288 ὃς αὐτὸν δυάδα ὄντα, σῶμα καὶ ψυχήν, εἰς μονάδος ἀνεστοιχείου φύσιν. L. & S. “into its elements.”", + "§ 36. ἔφεσιν (MSS. φύσιν). I have ventured on this correction because the MS. reading seems to me untranslatable. Mangey has “sinere ut naturae meae bonum intereat”; Yonge, “to be indifferent to the sight of my own nature separated from the good”; J. Cohn, “wenn mein Wesen untergehen und nicht mehr die Schönheit schauen würde.” I do not see how any of these can be got out of the Greek. Though not common, ἔφεσις in the sense of “desire” is sufficiently authenticated and, if right, was of course intended to echo ἐφίεμαι. At the same time, τὴν ἐμαυτοῦ φύσιν makes a good antithesis to γένος, and the corruption may lie in τοῦ καλοῦ (as I have alternatively suggested), or in καταλυθεῖσαν.", + "§ 46. And when the better life, etc. The metaphor is not very clear. It would be made clearer (though at the expense of some awkwardness) if we take συνεπισπασθέν to agree with βάρος instead of with τοῦθʼ. In that case the meaning would be that when that part of the mixed which belongs to the better life preponderates in its side of the scales, the base life in the other scale is pulled up and kicks the beam.", + "§ 52. Gave the name, etc. I do not see much sense in this expression, even if ὠνόμασεν can be taken (as by J. Cohn), as merely meaning “he described as.” I am inclined to think that the ἐκείνην of Pap. is right. Though grammatically superfluous after ἣν, so much so as to be almost ungrammatical, it may be partly accounted for by the desire to emphasize the antithesis to ἑαυτοῦ, and it gives a clear sense: “he gave to her who was his own death the name of Life.”", + "§ 75. πάνθειον. It is curious that the Lexica have not noticed the occurrence of this word in Philo, here and in De Aet. 10. Otherwise, apart from definite notices of the Pantheon at Rome, the only example given is a passage in Aristotle quoted by a scholiast and referring to the Pantheon at Olympia.", + "§ 76. As νοητῶν, added by the Papyrus after ἡμῶν, cannot be translated as it stands, I have not inserted it. It may be a mere slip induced by the νοητός above. Cohn suggested ἔξω γηίνων <καὶ ἐφιέμενος> νοητῶν. The phrase ὑπεξελθὼν ἐξ ἡμῶν for ἐξ ἑαυτοῦ is certainly strange, but may be modelled on the ὃς ἐξελεύσεται ἐκ σοῦ of the text.", + "§ 81. ἀλλὰ σωμάτων <καὶ> τὰς ἐν τούτοις. Wendland’s text makes the ἐν τούτοις almost unintelligible, unless we may suppose that ταῦτα stands for the phenomenal world: cf. §280 and De Ebr. 132 (and note). The insertion of καί and change of punctuation removes the difficulty satisfactorily, though ἐν is hardly the preposition we should expect. Mangey’s suggestion of ἐν τόποις gets some support from De Sac. 68.", + "§ 115. σπέρματα καὶ καταβολαί. It is hard to decide between this reading and Wendland’s (“Are the seed-droppings of the plants the works of agriculture or invisible works of invisible nature?”). My preference for the former chiefly rests on a feeling that while σπέρματα may well be thought of as nature’s work (cf. § 121), this cannot be said of the human agency expressed in καταβολαί.", + "§ 132. Where the object, etc. For the difference between φαντασία καταληπτική and ἀκατάληπτος see Diog. Laert. vii. 46 τῆς δὲ φαντασίας τὴν μὲν καταληπτικήν, τὴν δὲ ἀκατάληπτον· καταληπτικὴν μὲν … τὴν γινομένην ἀπὸ ὑπάρχοντος κατʼ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον ἐναπεσφραγισμένην καὶ ἐναπομεμαγμένην· ἀκατάληπτον δὲ τὴν μὴ ἀπὸ ὑπάρχοντος, ἢ ἀπὸ ὑπάρχοντος μέν, μὴ κατʼ αὐτὸ δὲ τὸ ὑπάρχον· τὴν μὴ τρανῆ μηδὲ ἔκτυπον, “there are two species of presentation, the one apprehending a real object, the other not. The former … is defined as that which proceeds from a real object, agrees with that object itself, and has been imprinted seal-fashion and stamped upon the mind; the latter, or non-apprehending, that which does not proceed from any real object, or, if it does, fails to agree with the reality itself, not being clear or distinct” (Hicks’s translation).", + "§ 136. Fire … heaven. The doctrine of the two kinds of fire is Stoic. See S.V.F. i. 120 where the “useful” fire is called ἄτεχνον (non-creative?), and the other τεχνικόν. The best parallel to Philo’s language is in Cic. De natura deorum, ii. 40 from Cleanthes where of one he says, “ignis, quem usus vitae requirit, confector est et consumptor omnium idemque, quocumque invasit, cuncta disturbat ac dissipat”: of the other, “contra ille corporeus vitalis et salutaris omnia conservat, alit, auget, sustinet sensuque adficit.”", + "§ 144. Other things are equal in capacity, etc. Wendland’s punctuation (a comma after μεγέθει) suggests that he understood the words as Mangey, Cohn, and Yonge all do, “cubit compared with cubit is equal in magnitude, but different in power” (Mangey “gravitate”). But this is hardly sense. It is quite easy to understand ἴσα from the preceding ἴσα μεγέθει, and we thus get the third form of equality, of which weights and measures of capacity are a natural example, and which is referred to again in § 151.", + "§ 145. One essential form is the proportional, etc. Wendland refers to Aristot. Pol. viii. 1, p. 1301 b, where proportional equality is called λόγῳ or κατʼ ἀξίαν. But there is no need to suppose any definite reference. The idea of ἀναλογία runs through all Greek arithmetic.", + "§ 156. No heightening or lowering of intensity. A Stoic phrase. The Stoics laid down that Virtue and the Good admitted neither of ἐπίτασις nor ἄνεσις (S.V.F. iii. 92), and in this differed from the τέχναι which did admit of such variations and gradations (ibid. 525). Thus Philo’s words are a way of saying that God’s art is like the Good and not like human art. For the antithesis of ἐπίτασις and ἄνεσις in a rather different sense cf. Quod Deus 162.", + "§ 165. The three which followed the sun’s creation. This may no doubt mean that the fourth day, on which the sun was created, divided the first, second and third from the fifth, sixth and seventh. But the stress so constantly laid on the ἑξάς of creation, and equality (not the fourth day) being given as the divider, make it more probable that the three μεθʼ ἥλιον are the fourth, fifth and sixth. If so, it is strange that the fourth should be called “after the sun.” Should we read μεθʼ ἡλίου in both places?", + "§ 169. From his commonwealth. Or “from his own commonwealth.” On a similar passage, De Gig. 59, I suggested that Philo was hinting at a comparison between the πολιτεία of Moses and that of Plato, which expelled some forms of poetry for the same reasons as are here given for expelling painting and sculpture, viz. their tendency to produce illusion and deception. No such reason, however, is given here, and further observation of Philo’s usage inclines me to think that his use of the reflexive pronoun in such phrases is not to be pressed.", + "§ 170. <οὐ τοῦ> ὃ κτλ. That the negative has fallen out is evident. Mangey however proposed <οὐχ> ὅ, which is quite possible, though οὐ τοῦ ὅ is more strictly grammatical. If, as suggested in the footnote, we read, τοῦ κυρίου <τοῦ θεοῦ>, it would certainly be preferable to follow it by οὐχ ὅ. That Philo should have written six ου’s in succession is hardly credible.", + "Ibid. The number Seven. The definite use by Philo of ἑβδομάς for the seventh day (ἑβδόμη) is certainly rare, but is difficult to avoid here, or in De Vit. Mos. i. 205. For the epithets applied to the ἑβδομάς cf. De Op. 100, and Leg. All. i. 15. In the first of them the idea is ascribed to philosophers other than the Pythagoreans, in the second to the Pythagoreans themselves.", + "§ 182. The high priest Moses. As Moses in the history is not high priest, Mangey thought this should be corrected to ἀρχιπροφήτης. But Moses’ function here is that of high priest, and he is actually given the title in De Vit. Mos. ii. 75 and elsewhere.", + "§ 185. νοῦ θείαις or νουθεσίαις. How is the latter to be translated? “Following the admonitions in its revolutions”? Mangey, who suggested and perhaps intended to translate προόδοις for περιόδοις, has “sequendo castigationis ductum”; Yonge, “following the guidance of admonition”; J. Cohn, “zu bestimmter Zeit den Mahnungen Folge leistet.” There is no suggestion that any of these adopted νουθεσίας, which is given by one MS. and would make the phrase more tolerable. I accept Wendland’s conjecture with confidence, and suggest that νοῦ περιόδοις is taken from Timaeus 47 B ἵνα τὰς ἐν οὐρανῷ κατιδόντες τοῦ νοῦ περιόδους χρησαίμεθα ἐπὶ τὰς περιφορὰς τὰς τῆς παρʼ ἡμῖν διανοήσεως, and again (ibid. D) ταῖς ἐν ἡμῖν τῆς ψυχῆς περιόδοις. We have already had the combination θείαις περιόδοις in § 88, where the general sense of the passage is in close agreement with Timaeus 47, and though there is less analogy between that and the context here, Philo’s love of the dialogue will account for his here introducing the phrase.", + "§ 188. Filling … being. J. Cohn and Leisegang (Index) take this as “filled all existing things.” But is πάντα τῆς οὐσίας for πᾶσαν τὴν οὐσίαν Greek? On the other hand it seems doubtful whether ἐκπληροῦν is, like πληροῦν, followed by the genitive. Perhaps read πάντα <τὰ> τῆς οὐσίας.", + "§ 190. And therefore those who study such questions, etc. Cf. Diog. Laert. viii. 25 of the Pythagorean tenets: ἀρχὴν μὲν ἁπάντων μονάδα· ἐκ δὲ τῆς μονάδος ἀόριστον δυάδα ὡς ἂν ὕλην τῇ μονάδι αἰτίῳ ὄντι ὑποστῆναι· ἐκ δὲ τῆς μονάδος καὶ τῆς ἀορίστου δυάδος τοὺς ἀριθμούς, “the principle of all things is the monad or unit; arising from this monad the undefined dyad or two serves as material substratum to the monad, which is cause; from the monad and the undefined dyad spring numbers” (Hicks’s translation).", + "§ 212. ἀπέρατα or ἀπέραντα. If, as would appear from Liddell & Scott (1927), the evidence for the existence of ἀπέρατος in the sense of “unlimited” depends mainly or entirely on Philo, it seems doubtful whether it is worth much. Two examples of ἀπέρατος are given in the index apart from this passage. In one of these ἀπέρατος φλόξ, De Mig. 100, the natural meaning is “impassable.” In the other, De Fug. 57, we have ἀπέρατος αἰών in all MSS. Here, as stated in the footnote, the MSS. are all for ἀπέραντα, though the Papyrus may be said to favour the other. Unless better evidence is forthcoming, there would seem to be good grounds for following the MSS. here, and correcting to ἀπέραντος, as Mangey wished, in De Fug. 57.", + "§ 218. Lamps … candle-bearers. I do not vouch for the accuracy of the translation of these terms, which concern the study of the LXX rather than that of Philo. Mangey gives “cauliculi” for λαμπάδια (but also for καλαμίσκοι), and “lucernae” for λύχνοι. J. Cohn translates the two by “Kelche” and “Lampen.” When he gives “Kelche” (cups) he is presumably equating λαμπάδια with κρατῆρες in the parallel account of the chandelier in Ex. 25:31. The received text of the LXX has ἐνθέμια (sockets?) for ἀνθέμια.", + "§ 228. The general conflagration. While the general sense of the section is made perfectly clear by the passages referred to in the footnote, there remain the following questions:", + "(a) The position of the words ἀλλὰ … Μωυσῆν. Wendland was confident that these words had been written in the margin of the archetype and inserted in different places by different scribes, and omitted by others, and only at last placed in their right position by himself. This is probable enough, but is it quite certain that the Papyrus erred in placing them between σώματος and οὔτε ἰσομεγέθους, since in De Aet. 102 the void, as postulated by the Stoics, is said to be ἄπειρον (and so too S.V.F. ii. 536–540)? Is it impossible that Philo while quoting this should safeguard his statement by adding ἰσομεγέθους?", + "(b) How did Moses disprove the void? Does Philo mean that since in De Aet. 19 Moses is said to have asserted the eternity of the world in Gen. 8:22, he thereby denied the ἐκπύρωσις, and consequently the void also? If so, the meaning of διά will differ somewhat from that given in the translation, i.e. “nor does the fable of the ἐκπύρωσις, if we follow Moses, justify us in postulating the existence of the void.”", + "(c) The chief difficulty of the passage is that διά must be unnaturally strained to yield either meaning. I am inclined to think there is a corruption somewhere. I suggest, very tentatively of course, a lacuna after διά, e.g. δια<φερόμενον τοῖς εἰσηγουμένοις> τὴν ἐν τῇ κτλ.; cf. De Mig. 180.", + "§ 242. σώμασιν οὐ πράγμασιν. I feel little doubt that Wendland was wrong in changing οὐ to καί. The balance of the sentence and the stress laid on σώματα throughout the passage, which is a meditation on τὰ σώματα τὰ διχοτομήματα of his text, in themselves support the MS. reading. Wendland may have taken πράγματα to be an interpretation of διχοτομήματα. But surely Philo’s interpretation of the word (an interpretation of course entirely opposed to that which he has given in the earlier chapters) is that “bodies cut in two” signify the lifelessness and incompleteness of material things. The question, however, must be decided by the other passages where σώματα and πράγματα are set in antithesis. These are as follows:", + "(a) De Mut. 60 ἔνιοι μὲν οὖν τῶν … μώμους ἀεὶ τοῖς ἀμώμοις προσάπτειν ἐθελόντων οὐ σώμασι μᾶλλον ἢ πράγμασι. (The πράγματα attacked by these cavillers are the allegorical explanations of literal difficulties.)", + "(b) Ibid. 173 Πεντεφρῆ τὸν … ἀρχιμάγειρον … ἐν ἀψύχοις καὶ νεκροῖς καλινδούμενον οὐ σώμασι μᾶλλον ἢ πράγμασι. I.e. the chief cook in the spiritual sense lives in an environment of dead ideas.", + "(c) De Som. ii. 101 εὐξαίμην ἂν οὖν καὶ αὐτὸς δυνηθῆναι τοῖς γνωσθεῖσιν ὑπὸ τούτων ἐμμεῖναι βεβαίως· ὀπτῆρες γὰρ καὶ κατάσκοποι καὶ ἔφοροι πραγμάτων οὐ σωμάτων εἰσὶν ἀκριβοδίκαιοι. This is said of the sons of Jacob representing the wise, and rebuking the empty dreams of Joseph.", + "In all these apparently πράγματα signifies things belonging to the mental world, ideas in fact, though they need not necessarily be good, as in (b), just as the νοῦς of Egypt is an evil mind. But the antithesis becomes clearer in", + "(d) Ibid. 134 τὸν μὲν γὰρ φρονήσεως ἀσκητὴν ὑπολαμβάνομεν ἥλιον, ἐπειδήπερ ὁ μὲν τοῖς σώμασιν ὁ δὲ τοῖς κατὰ ψυχὴν πράγμασιν ἐμπαρέχει φῶς. Here πράγματα is definitely connected with νοητά as opposed to αἰσθητά, and the sense is exactly in agreement with our passage, as I understand it.", + "§ 246. The different opinions mentioned in this section represent problems which Philo would constantly have heard disputed in contemporary discussions. In so far as they refer to the historic schools, we may say (1) that the creation of the universe was maintained by the Stoics and Epicureans and denied by the Peripatetics; (2) the words about the eternity of the universe and the reason given for it are almost a quotation from Timaeus 41 B, though there it is the “lesser gods,” not the universe, which are spoken of; (3) “becoming” and “being” may be assigned respectively to Heracleitus and the Eleatic school, but Philo was familiar with the antithesis in Plato, e.g. Theaetetus 152, where also (4) he found the famous saying of Protagoras that “man is the measure of all things.” He takes it in what may have been its original, though perhaps not the generally accepted, meaning, as opposed to the sceptical view that our mind and senses are untrustworthy, and so also in the other two places where he quotes it (De Post. 35 and De Som. ii. 193), though there it is its profanity as claiming for man what belongs only to God which is stressed. (5) “Those who maintain that everything is beyond our apprehension” are the sceptics, both those of the school of Pyrrho and the later Academy, while “those who assert that a great number of things are cognizable” are the non-sceptical philosophers in general, none of whom would assert more than that knowledge was generally, but not universally, attainable.", + "§ 249. Divine possession or frenzy. Philo in this description of prophetic “ecstasy” evidently has in mind Phaedrus 244 E and 245 A in which the words κατοκωχή τε καὶ μανία occur (followed at once by the phrase ἁπαλὴν καὶ ἄβατον ψυχήν which he has already used in § 38). Cf. § 264.", + "§ 253. To treat things indifferent as indeed indifferent. So in Quod Det. 122 it is the characteristic of justice ἐξαδιαφορεῖν τὰ μεθόρια κακίας καὶ ἀρετῆς, such as wealth, reputation and office, while on the other hand in De Post. 81, if Mangey’s emendation is accepted, the misuser of natural gifts ἐξαδιαφορεῖ τὰ διάφορα. The words ἐξαδιαφορεῖν and -ησις are not quoted from any other writer than Philo.", + "Ibid. ἀπαρχάς is used here in a general sense, as there is no thought of offering to a god; cf. Dion. Hal. De Comp. iii. λόγων ἀπαρχάς, “specimen passages.”", + "§ 274. Or woman-man. This addition is strange. In the other two places recorded, where Philo uses the word, it is as here coupled with ἀνδρόγυνος, but in contrast with it of a woman who adopts masculine dress or habits—an idea which is quite alien here. I suspect that it is an interpolation.", + "Ibid. Stock. See General Introduction, vol. i. p. xvi, though the statement there requires some correction. The ἀποσκευή is not the Encyclia, but the whole fruits of παιδεία of which the Encyclia are the first stage.", + "§ 282. The phraseology of the section is taken from Timaeus 42 E πυρὸς καὶ γῆς ὕδατός τε καὶ ἀέρος ἀπὸ τοῦ κόσμου δανειζόμενοι μόρια, ὡς ἀποδοθησόμενα πάλιν.", + "§ 283. Moving in a circle. Cf. Aristot. De Caelo, i. 2 and 3, where it is laid down that while the four elements have a rectilineal, the ether or fifth element has a circular movement. So also Philo of the heaven in De Somn. i. 21. See also Quod Deus 46 and note.", + "§ 290. In the shadow of death. The LXX actually has (like the Hebrew) ἐπὶ σκηνώμασι ἁμαρτωλῶν. This curious slip of memory was no doubt partly due to the sound σκ in both phrases.", + "§ 291. πολύν. This reading of Wendland’s, based on the πολύ of Pap., does not seem to me satisfactory. Wendland himself, while noting the πολιόν of G, says “fortasse recte.” Yet “grey-haired vanity” also seems strange. I should prefer to read πολιῶν (fem.) or πολιᾶς, both well-known terms for old age.", + "§ 310. τοῖς … ἀγγέλοις. While I retain and translate this, I do not think it satisfactory. The use of ἄγγελος is strange and only distantly paralleled by De Mut. 162 αὐγὴ γὰρ αὐγῆς ἄγγελος. But though Wendland accepted Mangey’s ταῖς … αὐγαῖς as certain, it seems to me even less satisfactory, at any rate when coupled with Wendland’s προσχωροῦντες or Mangey’s ἐγχορεύοντες. There is no great likeness of form, and the sense is poor. The clause evidently interprets κάπνος γίνεται πρὸ πυρός. At this stage there are no “rays,” and while “hope” may fairly stand for “smoke,” to say “when we approach the rays we hope,” is a poor equivalent to “smoke comes before fire,” and Mangey’s “as we move amid the rays we hope” is none at all. It would, however, be much improved if we read πρὼ (πρωὶ) ἐγχορεύοντες, i.e. “in our first stage of experiencing the rays, we hope” (and nothing more).", + "Perhaps we might bring it still nearer to the MSS. by putting ἁγγείοις for ἀγγέλοις. The oven or furnace is actually called an ἀγγεῖον ἀρετῆς a few lines below, and though there, as well as in § 308, we are the furnace, not in it, such a variation of the figure is not impossible. After all it is not really the furnace which smokes, but the fuel in it, and if we read τοῖς τε γὰρ ἀρετῆς ἀγγείοις πρὼ (πρωὶ) ἐγχορεύοντες τελειότητα ἐλπίζομεν, we have a text almost identical with that of the MSS. and Pap., and giving a sense intelligible in itself (though not in complete agreement with its environment), that “when we are in the early stage of playing the part of fuel in the furnaces in which virtue is produced, we emit only the smoke of hoping for the full flame.” (This general use of χορεύω and ἐγχορεύω is common enough in Philo, see e.g. De Fug. 45 ὁ ἔτι χορεύων ἐν τῷ θνητῷ βίῳ.)", + "§ 314. καθʼ ἣν … ἀφθάρτοις. The text suggested in the footnote, which might be varied by <διακρίνας> διαφυλάττει for δια<κρίνας> φυλάττει, and κατὰ τὰ ἅ for καθά, is fairly near to the MSS. and seems to me to give a satisfactory sense. Mangey strangely accepted Markland’s feeble suggestion of τοῖς τιμῶσιν αὐτόν for τοῖς τομεῦσιν ἑαυτοῦ.", + "Ibid. Who are born to life imperishable. With the change of ἐπί to πρέπει (or perhaps to ἔδει), these words present no difficulty. I understand them to be an interpretation, which in fact is needed, of τῷ σπέρματί σου. That the “seed of Abraham” should be called “those who in their origin are incorruptible” is natural enough." + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "מי יורש קנייני אלוה", + "enTitle": "Who is the Heir of Divine Things", + "key": "Who is the Heir of Divine Things", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file diff --git a/json/Second Temple/Philo/Who is the Heir of Divine Things/English/merged.json b/json/Second Temple/Philo/Who is the Heir of Divine Things/English/merged.json new file mode 100644 index 0000000000000000000000000000000000000000..c5ce49dd043fa9ba9ea5e603d4b64cfa7cb94bc8 --- /dev/null +++ b/json/Second Temple/Philo/Who is the Heir of Divine Things/English/merged.json @@ -0,0 +1,593 @@ +{ + "title": "Who is the Heir of Divine Things", + "language": "en", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Who_is_the_Heir_of_Divine_Things", + "text": { + "Introduction": [ + "WHO IS THE HEIR OF DIVINE THINGS (QUIS RERUM DIVINARUM HERES)
ANALYTICAL INTRODUCTION", + "This treatise, the longest of the whole series and containing many fine passages, is a straightforward commentary with comparatively few digressions on Gen. 15:2–18.", + "2. And Abram says, Master, what wilt Thou give me? I depart childless. But the son of Masek, the woman born in my household, is this Damascus Eliezer.", + "3. And Abram said, Since Thou hast given me no seed, the son of my household shall be my heir.", + "4. And immediately the voice of the Lord came to him, saying, He shall not be thy heir, but he who shall come forth from thee, he shall be thy heir.", + "5. And He led him forth outside and said to him, Look up indeed into heaven, and count the stars if thou shalt be able to number them, and He said, So shall be thy seed.", + "6. And Abram believed on God, and it was counted to him for righteousness.", + "7. And He said to him, I am the God who brought thee from the land of the Chaldeans to give thee this land to inherit.", + "8. And he said, Master, by what shall I know that I shall inherit it?", + "9. And He said to him, Take Me a heifer of three years old, and a goat of three years old, and a ram of three years old, and a turtledove and a pigeon.", + "10. And he took for Him all these, and divided them in the middle, and placed them facing each other; but the birds he did not divide.", + "11. And the birds came down to the bodies their half pieces, and Abram sat with them.", + "12. And about sunset a trance (ecstasy) fell upon Abram, and lo, a great dark terror falls upon him.", + "13. And it was said to Abram, Knowing thou shalt know that thy seed shall be a sojourner in a land not their own, and they shall enslave them and ill-treat them and humble them four hundred years.", + "14. And the nation which they shall be slaves to I will judge, and after this they shall come forth hither with much substance (stock).", + "15. But thou shalt depart to thy fathers in peace, nourished in a good old age (or, as Philo, “nourished with peace”).", + "16. And in the fourth generation they shall turn away hither, for the iniquities of the Amorites are not yet fulfilled until now.", + "17. And when the sun was at its setting, a flame arose, and lo, a furnace (oven) smoking, and torches of fire, which went in the midst of these half pieces.", + "18. In that day the Lord made a covenant with Abram saying, To thy seed will I give this land from the river of Egypt to the great river Euphrates.", + "The first point to which Philo calls attention is Abraham’s boldness of speech, the proper attitude of the faithful servant (1–9). Silence indeed is more fitting in the ignorant, as is expressed in the text, “Be silent and listen” (10), and we should remember that this includes the silence of the soul, which is the opposite of that wandering mind, which so often accompanies mere silence of speech (11–13). But that the wise have a right to boldness of speech is shewn emphatically in the story of Moses, and here Philo quotes several of his pathetic appeals to God and concludes that such appeals are the mark of the “friend of God” (14–21). Yet in Abraham’s words there is a sense of pious awe or caution (εὐλάβεια) as well as boldness. Philo notes the term “Master” connoting a greater degree of fear than “Lord,” and thence passes on into an impassioned meditation expressing the combination of awe and gratitude, which the words “Master what wilt thou give me?” (which he takes in the sense of “what more canst thou give, who hast given all?”) call up in the mind of the devout worshipper (15–22). And in the same way he treats the verse, “Shall I depart childless?” Shall I, that is, be denied the spiritual offspring of higher thought? Shall I have no heir but the son of Masek (34–39).", + "Thus we are necessarily led to the interpretation of Masek the “homeborn” and her son. The name means “from a kiss” and kiss (φίλημα) differs from love (φιλεῖν) as marking a lower and less genuine kind of affection (40–41). Thus it may stand for the life of sense, which the wise will regard as a servant, but not love (42). Philo then gives two examples where “kiss” (καταφιλεῖν) signifies the kiss of insincerity, while φιλεῖν shews true affection, and then introduces somewhat inappropriately his favourite parable of the Hated and the Beloved Wife (Deut. 21:15–17), the latter of whom he identifies with Masek (45–49) and touches on the analogy between the two wives and Leah and Rachel (50). Masek’s son Damascus represents all of us who honour Sense. The name means “Blood of sackcloth” and thus symbolizes the animal or “blood”-life as opposed to the life of mind and reason (52–57). Damascus is also called Eliezer (God is my help) which signifies the inability of the blood-life to maintain itself without God’s help. And again his inferiority is marked by the absence of any named father (58–62).", + "Abraham’s question then means “can this blood-life be the heir of higher things?” and the profound inward conviction symbolized by the voice of God answers—No, not that, but he that shall come out of thee shall be thy heir (63–68). These words Philo audaciously understands to mean that the “heir” must come out of, or leave, that is surrender and dedicate to God, not only body, sense and speech, but his whole self (69–74). What the inheritance is is shewn by the next words, “He led him forth outside and said, ‘Look (or ‘See’) up into heaven,’ ” for heaven is another name for the treasure-house of divine blessings, as it is called in Deuteronomy (75–76), and to be able to “see” up to this is the privilege of the true Israel which does not like its unworthy representatives in the wilderness refuse to “look to the Manna,” preferring the onions and fishes of Egypt (76–80). As for the phrase “He led him up out outside,” there is no tautology, for since we may well be called both outside and inside, if our inward feelings are not in accord with our outward actions, so the phrase shews that the Abraham-mind is altogether outside, outside that is of the trammels of sense, speech and body and above all of SELF (81–85).", + "The next words “count the stars” do not refer to mere number, as is shewn by “so (not “so many”) shall be thy seed,” but to the “star-like” nature of the soul-children, and the stars themselves are not those which we see, but the vastly greater glories of the Ideal Universe, of which these are but the copies (86–89).", + "The next verse raises the question why Abraham’s believing God should be counted to him for righteousness. How can anyone disbelieve God? Philo replies that while in itself there is nothing marvellous in this belief, yet in view of the proneness of human nature to trust in lower things, it may well be described as a “just” or “righteous” action (90–95).", + "In verse 7, the words “I am the God who brought thee from the land of the Chaldeans to give thee this land to inherit,” send our thoughts to a fulfilled boon, as well as that which is to come. God had brought the soul out of the land of star-lore, where heaven itself is God, and has led him to the land of “wisdom,” that is of acknowledging the Creator instead of the creature (96–99).", + "Abraham’s question in verse 8 “How shall I know?” does not imply doubt of the promise, but only the natural desire to know how it will come about, and the immediate answer of God shews that the question is accepted as right (100–102). In the answer (verse 9), we first note the words “take for me,” which indicate first that all we have we do but receive (103), and secondly that we should receive or “take” them for God and not for ourselves. Philo develops this theme in his familiar manner in application to our senses, mind and all other gifts (104–111). An illustration of this from the phrase My first-fruits or “beginnings” leads to some thoughts on the divine origin of the fruits of the earth, as well as of human parentage (112–119). And again if the beginnings are God’s so also are the ends (120–121), and finally we have to remember that God deigns to “take” from us, as He shewed, when He took the Levites as a ransom for the others (123–124).", + "Proceeding with the same verse, the heifer signifies the soul, the ram speech, and the goat sense-perception. They are all “three years old,” the perfect number signifying beginning, middle and end, while the solitary turtle-dove and the sociable pigeon are respectively divine and human wisdom. The first three are divided, soul into reasoning and unreasoning, speech into true and false, sense-perception into real and illusory, while the two “wisdoms” are incapable of division (125–132). This work of division is one of the functions of the creative Logos and is illustrated from various aspects of creation (133–140). But we must note also that the three creatures divided in the story are divided in the middle, that is equally, and this brings us to the disquisition “about the division into equals and opposites,” which supplies the second half of the traditional title of the treatise and occupies the next sixty-five sections.", + "Equality which in actual practice cannot be obtained exactly and is therefore an attribute of the divine Division by the Logos (141–143) may be equality in number or magnitude or capacity, and again it may be numerical or proportional (144–145). Philo illustrates all these at somewhat wearisome length. He first gives a catalogue of natural phenomena where we find the numerical balance (146–151), and then examples of proportional equality, concluding with the thought of man as the Microcosm and the Cosmos (152–155), and this leads him on to shew how God deals with small and great on the same principle (156–160). Moses too shews his reverence for equality partly by his praises of justice, the very essence of which is equality, and also in the examples of it scattered throughout the Law. Such are the divisions of day and night, of man and woman, and others mentioned in the early chapters of Genesis (161–165), and in the body of the Law itself, the Divine Presence dividing the Cherubim, that is the two Potencies, on the ark, and the division of the Ten Commandments into two tables of five each (166–169), which gives occasion for stating shortly the meaning of each commandment (169–173). Other examples are the permanent sacrifices (174), the two sets of the shewbread (175), the two jewels on the High Priest’s robe (176), the two mountains of blessing and cursing, and the two goats of Lev. 16 with a short digression on the meaning of the rite (177–181). Two other examples which follow give occasion for longer mystical meditation. The blood which was poured partly on the altar and partly into the mixing-bowls shews how divine wisdom, that is mind in its pure form, is an offering to God, and human wisdom, set by God in the mixing-bowls of the senses, may be purified by the cleansing blood (182–185). So too the offering of the half-shekel indicates the ransoming of the suppliant soul, while the un-offered half stands for the mind which is content with its slavery (186–190). Again we have examples of equal division in the Manna, where he that had much had not too much, and he that had little did not lack (191), and the Passover, where the lamb is to be distributed, so that each may have sufficient (192–193). And after two other briefly mentioned examples there follows a longer allegorical treatment of the ingredients of the incense-offering interpreted as the thanksgiving of the four elements and therefore of the World (191–200), and finally a fine passage in which citing the story of Aaron standing between the living and the dead, and the cloud which divided the host of Egypt from Israel, he describes the work of the Logos as mediating between the creature and the Creator, on the one hand proclaiming the divine mercy, on the other hand standing surety for the ultimate obedience of mankind—a passage which must surely have deeply impressed his Christian readers (201–206).", + "The words “facing each other” suggest that these divisions are into opposites, and so we find this phenomenon of oppositeness running throughout creation. In a long catalogue which begins with such physical examples as hot and cold and ends with human qualities, Philo brings this out and finally points out in triumph that it is in vain for the Greeks to boast of this philosophy of opposites as due to Heracleitus, since Moses knew and shewed it long before (207–214).", + "We might now pass on, but there is one example of division which Philo feels needs special attention. As in the story of Genesis three creatures were divided, there were six halves, and therefore the dividing Logos stands in the sacred position of seventh. We have a parallel to this in the great chandelier of the Tabernacle and Philo deals with this in considerable detail, shewing that its general structure is sevenfold, i.e. three of each kind on each side of the main stalk (215–220). He goes on to suggest that it represents the seven planets with the sun in the centre, as well as the three pairs of soul division mentioned above with the Logos as the seventh (221–225). And this gives him opportunity for two other remarks on the chandelier. He notes that while the incense-altar (as mentioned before) represents thanksgiving of the elements, and the table with its loaves thanksgiving of the creatures formed of these elements, the chandelier signifies the thanksgiving of the heavens (226). And so while we are told the dimensions of the first two we hear nothing of the dimensions of the chandelier, in accordance with the truth that heaven has no bounds of which the human mind has ken (227–229).", + "“The birds he did not divide.” We have already had a brief explanation of this, but it needs filling out. While the unreasoning part of the soul has its seven divisions, the mind (the pigeon of the story) like the sphere of the fixed stars, which is its heavenly analogy, has no divisions, and so too the turtle-dove, the Logos, is indivisible: and yet both though undivided themselves are perpetually dividing and distinguishing everything that comes before them (230–236).", + "“The birds came down to the bodies, the half pieces.” Here of course “birds” is used in a different sense, as is shewn by their “coming down,” for it is the nature of birds to fly up (237–238). Rather these birds are like the reptiles banned in Leviticus, and have left their natural home of heaven for earth. They are the numberless thoughts which beset the mind and drag it “down” and feast upon the bodily element in us (239–243). And when we read that “Abraham sat down with them” it signifies the wise man’s attitude to these thoughts. He is like the statesman who puts an end to foreign wars, that is to wicked thoughts which attack the soul, and to civil faction, that is to the contention of opposing doctrines (243–246). And here once again Philo catalogues the different theories of the schools on physical and theological problems, and pictures the Sage, who sits down with them, as half-midwife, half-judge, discarding the evil offspring of the soul and saving the good (246–248).", + "And about sunset an “ecstasy” fell upon Abraham. Philo enumerates four meanings of this word—madness, astonishment, mental tranquillity (or vacancy) and prophetic inspiration (249). He proceeds to give examples of each (250–252), but two examples of the second, viz. that Isaac was in an “ecstasy,” i.e. astonished, when Jacob brought him the savoury meats, and Jacob was in an “ecstasy” i.e. astonished, that Joseph still lived and ruled over Egypt, cause him to break off strangely into the lessons which may be drawn from these two passages (252–256). When he resumes he gives an example of the third meaning, viz. the ecstasy (trance) “which fell upon Adam and he slept” (267), and proceeds to the fourth, which he holds to be the meaning of the word in our text. He shews that either in the sense of predicter or of spokesman Noah, Abraham, Isaac, Jacob and above all Moses are prophets (258–262). And the phrase “about sunset,” he thinks, well suits this meaning. For when the “sun” of the mind is in action, we cannot be god-possessed. It is when something higher takes possession of him and plays upon him like the musician on the chords that the prophet becomes the voice of God (263–266).", + "We turn to the promises given to Abraham in verses 13–16. “Thy seed shall be a sojourner in a land not their own.” The soul-children must dwell a while in that “earth” which stands for bodily things (262–268). They will serve for four hundred years, and with Philo’s usual recklessness about numbers the four hundred years stand for the four passions (who are also the people whom they serve and whom God will judge), and what slavery to the passions means is described briefly (269–271). But when the redemption comes, we shall depart with much substance or stock, to be our supply for the journey. This supply is the fruits of education, beginning with the school learning, which creates the desire for the higher philosophy (272–274).", + "“But thou shalt depart to thy fathers, nourished with peace, in a good old age.” First we note the contrast here implied between the peace of the Sage and the war and slavery described above (275). Secondly, that he “departs,” not “dies” (276). But who are the “fathers”? Not those whom he left behind in Chaldea, from whom God had called him away (277–279). Some think the heavenly bodies are meant, some the “ideas,” others again the four elements to which our bodies return. And Philo seems ready to accept this, if we add also the “fifth element,” to which the soul returns—at any rate he gives no other (279–283). When the promise adds nourished with peace,” it contrasts the wise man’s lot with the spiritual welfare of ordinary men. In that war our enemies may be the “external things” or the passions and vices within us. And then Philo repeats in a slightly different form the parable of the guards of the soul and body which he has already used in De Ebr. 201 and De Conf. 18 (284–286). That the peace cannot be literally meant is clear when we remember that Abraham’s life was beset by war, exile and even want (286–288). Yet all these, allegorically considered, are blessings—war against wrongdoing, exile from the false star-lore, want of passion (289). And the “good old age” must mean the life of wisdom, for a day well-spent is more than years of folly (290–292).", + "“And in the fourth generation they shall return here.” The “fourth generation” is interpreted to mean the fourth of the seven-year periods of life. In the first the child knows nothing of good or evil. The second is the time when vice shews itself, partly owing to the natural disposition, partly to mishandled education. In the third comes the healing influence of philosophy, and thus in the fourth the man is in his strength ready to travel to the land of wisdom (293–299).", + "“For the sins of the Amorites are not yet filled up.” Some read a fatalistic meaning into these words, but Moses is no fatalist (300–301). The name “Amorites” means “talkers” and here they are the deceivers who misuse the gift of speech. It is not till sophistry is convicted, and thus “filled,” that we can fly from the land of lies and seek the wisdom indicated by “here” (302–306).", + "“When the sun was at its setting a flame arose and behold a smoking furnace.” The flame of virtue often appears late and at the close of life (307), and while we are still in the land of the Amorites it is like the smoke of a furnace. Smoke brings tears to the eyes and so when we see virtue in this obscured form, we weep for its perfected form (308–310). In another way this furnace or oven may be the type of the earnest soul, which contains and “cooks” the nourishment supplied by the virtues (311). As for “the torches of fire which went in the midst of the half-pieces,” they are the judgements of God, passing through and dividing all things (312).", + "Finally we have the summing up. In that day the Lord made a covenant with Abraham saying, “to thy seed will I give this land from the river of Egypt to the great river, the river Euphrates.” Here then we have the wise man declared the heir. For we have already seen that the land is wisdom (313–315), and when he adds the words about the rivers we must note that Egypt is put first and Euphrates last. For the process of perfecting begins with Egypt, the body, and the bodily things which are necessary to our existence, and ends with the great river of God’s wisdom with all its joys and blessings (315–316).", + "In this treatise we once more have, as in the De Sacrificiis, the help of the Papyrus discovered in Upper Egypt in 1889 and stated to be as early as, and probably earlier than, the 6th century, A very cursory examination of Wendland’s Apparatus Criticus, will shew how valuable is this addition to our textual authorities. Particularly interesting is the frequent note “Pap. (Mangey),” shewing how often the acumen of Mangey anticipated the discovery. But like all documents it is not infallible, and while in most cases I thoroughly endorse Wendland’s preference for the readings of the Papyrus against those of the MSS., there are a few in which I think he has been too subservient to it; and there are also many places in which though it supports the MSS. there is evidently or probably some corruption, on which conjecture may exercise its ingenuity." + ], + "": [ + [ + "WHO IS THE HEIR OF DIVINE THINGS And On The Division Into Equals And Opposites
[1] In the preceding treatise we have discussed as carefully as was possible the question of rewards. Now our task is to inquire who is the heir of divine things. When the Sage heard the oracular promise to this purport,", + "[2] “Thy reward shall be exceeding great,” he answers with the question, “Master, what wilt thou give me? I go hence childless. The son of Masek, she who was born in my house, is this Damascus Eliezer.” And again he says “Since thou hast given me no seed, he that was born in my house shall be my heir” (Gen. 15:1–3).", + "[3] Yet we should have expected that he (for who would not?) would have been struck mute and speechless in amazement at the majesty and greatness of the Giver of the oracle, if not for fear, at any rate for exceeding joy. For men are tongue-tied by overwhelming joy, as well as by violent grief.", + "[4] This it is that led Moses to confess that he has become feeble of voice and slow of tongue, ever since God began to hold converse with him (Ex. 4:10). And the testimony of the prophet is true indeed. For at such times it is natural that the organ of speech should be held in check, while the language of the understanding becomes articulate and flows in resistless stream, as its wisdom pours forth beauty after beauty, not of words but of thoughts, with a power as easy as it is sublime.", + "[5] Yet courage and well-timed frankness before our superiors are admirable virtues also, so that there seems to be more truth than comedy in the words of the comic poet,", + "The servant, trained to keep a quiet tongue
Whate’er befalls, is sure to prove a knave.
Grant to thy man some measure of free speech." + ], + [ + "[6] When, then, is it that the servant speaks frankly to his master? Surely it is when his heart tells him that he has not wronged his owner, but that his words and deeds are all for that owner’s benefit.", + "[7] And so when else should the slave of God open his mouth freely to Him Who is the ruler and master both of himself and of the All, save when he is pure from sin and the judgements of his conscience are loyal to his master, when he feels more joy at being the servant of God than if he had been king of all the human race and assumed an uncontested sovereignty over land and sea alike?", + "[8] The loyalty of Abraham’s service and ministry is shewn by the concluding words of the oracle addressed to Abraham’s son, “I will give to thee and thy seed all this land, and all the nations of the earth shall be blessed in thy seed, because Abraham thy father hearkened to My voice and kept My injunctions, My commands, My ordinances and My statutes” (Gen. 26:3–5).", + "[9] It is the highest praise which can be given to a servant, that he neglects none of his master’s commands, that never hesitating in his labour of love he employs all and more than all his powers as he strives by sound judgement to bring all his business to a successful issue." + ], + [ + "[10] There are indeed some whom it befits to hear but not to speak, those to whom the words apply, “Be silent and hear” (Deut. 27:9). An excellent injunction! For ignorance is exceeding bold and glib of tongue; and the first remedy for it is to hold its peace, the second to give ear to those who advance something worth hearing.", + "[11] Yet let no one suppose that this exhausts the significance of the words “be silent and hear.” No, they enjoin something else of greater weight. They bid us not only be silent with the tongue and hear with the ears, but be silent and hear with the soul also.", + "[12] For many who come to hear a discourse have not come with their minds, but wander abroad rehearsing inwardly numberless thoughts on numberless subjects, thoughts on their families, on outsiders, on things private and things public, which properly should be forgotten for the moment. All these, we may say, form a series of successions in the mind, and the inward uproar makes it impossible for them to listen to the speaker, who discourses as in an audience not of human beings, but of lifeless statues who have ears, but no hearing is in those ears.", + "[13] If then the mind determines to have no dealing with any of the matters which visit it from abroad or are stored within it, but maintaining peace and tranquillity addresses itself to hear the speaker, it will be “silent,” as Moses commands, and thus be able to listen with complete attention. Otherwise it will have no such power." + ], + [ + "[14] For the ignorant then it is well to keep silence, but for those who desire knowledge and also love their master, frank speech is a most essential possession. Thus we read in Exodus, “The Lord will war for you and ye shall be silent,” and at once there follows a divine oracle in these words, “What is it that thou shoutest to me?” (Ex. 14:14, 15). The meaning is that those should keep silent who have nothing worth hearing to say, and those should speak who have put their faith in the God-sent love of wisdom, and not only speak with ordinary gentleness but shout with a louder cry. That cry is not made with mouth and tongue, through which, as we are told, the air assumes a spherical shape and thus is rendered perceptible by the sense of hearing, but by the organ of the soul, uniting all music in its mighty tones, heard by no mortal whatsoever, but only by Him Who is uncreated and imperishable.", + "[15] For the sweet and harmonious melody of the mind’s music can only be apprehended by the mind’s musician, not by any of those who are entangled in sense. But when the full organ of the understanding sounds forth its symphony of the single or double octave, the Hearer asks—asks we may call it, though He does not really ask, since all things are known to God—“What is it that thou criest so loud to me?” Is it in supplication for ills to be averted, or is in thanksgiving for blessings imparted, or in both?" + ], + [ + "[16] And he that seemed to be feeble of speech and slow of tongue and wordless is found to be so loquacious, that in one place he is represented as not only speaking, but shouting, and in another as pouring forth a stream of words without cessation or pause.", + "[17] For “Moses,” we read, “was talking to God, and God was answering him with a voice” (Ex. 19:19). We do not have the tense of completed action “he talked,” but the tense of prolonged and continuous action “he was talking”; and similarly God did not teach him (as a complete action) but was answering him always and uninterruptedly.", + "[18] Now an answer always pre-supposes a question; and everyone asks what he does not know, because he thinks it good to learn and is aware that of all the steps which he can take to get knowledge, the most profitable is to seek, to ask questions, to think that he has no knowledge, and not to imagine that he has a firm apprehension of anything.", + "[19] Now wise men take God for their guide and teacher, but the less perfect take the wise man; and therefore the Children of Israel say “Talk thou to us, and let not God talk to us lest we die” (Ex. 20:19).", + "But the man of worth has such courage of speech, that he is bold not only to speak and cry aloud, but actually to make an outcry of reproach, wrung from him by real conviction, and expressing true emotion.", + "[20] Take the words “if Thou wilt forgive them their sin, forgive them; but if not, blot me out of the book which Thou hast written” (Ex. 32:32); and “Did I conceive all this people in the womb, or did I bring them forth, because Thou sayest unto me, ‘take them to thy bosom, as a nurse lifts the suckling’?” (Num. 11:12); or again “Whence shall I get flesh to give to this people, because they weep against me? Shall sheep and oxen be slaughtered, or all the meat that is in the sea be collected and suffice?” (Num. 11:13, 22). Or “Lord, why hast Thou afflicted this people and why hast Thou sent me? And ever since I went to Pharoah to speak in Thy name, he has afflicted the people, and Thou hast not saved Thy people” (Ex. 5:22, 23). Anyone would have feared to say these or like words, even to one of the kings of particular kingdoms; yet he had the courage to utter these thoughts to God.", + "[21] He reached this limit, I will not say of daring in general but of good daring, because all the wise are friends of God, and particularly so in the judgement of the most holy lawgiver. Frankness of speech is akin to friendship. For to whom should a man speak with frankness but to his friend? And so most excellent is it, that in the oracles Moses is proclaimed the friend of God (Ex. 33:11), to shew that all the audacities of his bold discourse were uttered in friendship, rather than in presumption. For the audacity of rashness belongs to the presumptuous, the audacity of courage or confidence to a friend." + ], + [ + "[22] But observe on the other hand that confidence is blended with caution. For while the words “What wilt thou give me” (Gen. 15:2) shew confidence, “Master,” shews caution. While Moses usually employs two titles in speaking of the Cause, namely God and Lord, here he uses neither, but substitutes “Master.” In this he shews great caution and exactness in the use of terms. It is true that “Lord” and “Master” are said to be synonyms.", + "[23] But though one and the same thing is denoted by both, the connotations of the two titles are different. Κύριος (Lord) is derived from κῦρος (power) which is a thing secure and is the opposite of insecure and invalid (ἄκυρος), while δεσπότης (master) is from δεσμός (bond) from which I believe comes δέος (fear). Thus δεσπότης is a lord and something more, a terrible lord so to speak, one who is not only invested with the lordship and sovereignty of all things, but is also capable of inspiring fear and terror; perhaps too, since he is the bond of all things, one who holds them together indissolubly and binds them fast, when in themselves they are dissoluble.", + "[24] He who says, “Master, what wilt thou give me?” virtually says no less than this, “I am not ignorant of Thy transcendent sovereignty; I know the terrors of Thy power; I come before Thee in fear and trembling, and yet again I am confident. For Thou hast vouchsafed to bid me fear not;", + "[25] Thou hast given me a tongue of instruction that I should know when I should speak (Isaiah 50:4), my mouth that was knitted up Thou hast unsewn, and when Thou hadst opened it, Thou didst strengthen its nerves for speech; Thou hast taught me to say what should be said, confirming the oracle ‘I will open thy mouth and teach thee what thou shalt speak’ (Ex. 4:12).", + "[26] For who was I, that Thou shouldst impart speech to me, that Thou shouldst promise me something which stood higher in the scale of goods than ‘gift’ or grace, even a ‘reward’. Am I not a wanderer from my country, an outcast from my kinsfolk, an alien from my father’s house? Do not all men call me excommunicate, exile, desolate, disfranchised?", + "[27] But Thou, Master, art my country, my kinsfolk, my paternal hearth, my franchise, my free speech, my great and glorious and inalienable wealth.", + "[28] Why then shall I not take courage to say what I feel? Why shall I not inquire of Thee and claim to learn something more? Yet I, who proclaim my confidence, confess in turn my fear and consternation, and still the fear and the confidence are not at war within me in separate camps, as one might suppose, but are blended in a harmony.", + "[29] I find then a feast which does not cloy in this blending, which has schooled my speech to be neither bold without caution, nor cautious without boldness. For I have learnt to measure my own nothingness, and to gaze with wonder on the transcendent heights of Thy loving-kindnesses. And when I perceive that I am earth and cinders or whatever is still more worthless, it is just then that I have confidence to come before Thee, when I am humbled, cast down to the clay, reduced to such an elemental state, as seems not even to exist." + ], + [ + "[30] And the watchful pen of Moses has recorded this my soul’s condition in his memorial of me. For Abraham, he says, drew near and said, ‘Now I have begun to speak to the Lord, and I am earth and ashes’ (Gen. 18:27), since it is just when he knows his own nothingness that the creature should come into the presence of his Maker.", + "[31] The words ‘What wilt Thou give me?’ are the cry not so much of uncertainty as of thankfulness for the multitude and greatness of the blessings which one has enjoyed. ‘What wilt Thou give me?’ he says. Is there aught still left for me to expect? Lavish indeed, Thou bounteous God, are Thy gifts of grace, illimitable without boundary or end, welling up like fountains to replace and more than replace what we draw.", + "[32] But we should look not only to the ever-flowing torrent of Thy loving-kindnesses but also to the fields—they are ourselves—which are watered by them. For it the stream pour forth in over-abundance, the plain will be marshy and fenny, instead of fruitful soil. I need then that the inflow on me should be in due measure for fertility, not unmeasured.", + "[33] Therefore I will ask ‘What wilt Thou give me?’ Thou whose gifts have been countless, almost to the very sum of what human nature can contain. For all that I still seek to learn and to gain is but this ‘Who should be a worthy heir of thy benefits?’", + "[34] Or shall I go hence childless (Gen. 15:2), the recipient of a boon shortlived, dying with the day, passing swiftly to its doom; I, who pray for the opposite, a boon of many days and years, proof against decay or death, so that it can lay the seed and extend the roots, which shall make the growth secure, and raise and uplift the stalk heavenwards.", + "[35] For man’s excellence must not tread the earth, but press upwards to heaven, that it may banquet there on incorruption and remain unscathed for ever.", + "[36] For I know that Thou, who givest being to what is not and generatest all things, hast hated the childless and barren soul, since Thou hast given as a special grace to the race of them that see that they should never be without children or sterile. And I myself having been made a member of that race justly desire an heir. For when I contemplate the race’s security from extinction, I hold it a deep disgrace to leave my own desire of excellence to come to naught.", + "[37] Therefore I beseech and supplicate that out of the smouldering tinder and embers the saving light of virtue may burn up with full flame and carried on as in the torch-race by unfailing succession may be coeval with the world.", + "[38] Also in the votaries of practice Thou hast implanted a zeal to sow and beget the children of the soul, and when they are thus endowed they have cried out in their pleasure, ‘The children, wherewith Thou hast shewn mercy to Thy servant’ (Gen. 33:5). Of such children innocence is the nurse and fostermother; their souls are virgin and tender and rich in nature’s gifts, ready to receive the glorious and divine impressions of virtue’s graving.", + "[39] Tell me this too, whether the son of Masek, she who was born in my house, is fit to become the heir of thy gifts of grace. For till now I have not received him whom I hope for, and he, whom I have received, is not the heir of my hopes.”" + ], + [ + "[40] Who Masek and her son are is a matter for careful consideration. Well, the name Masek is interpreted “From a kiss.” Now “kiss” is not the same as “loving.” The latter appears to signify the uniting of souls which goodwill joins together, the former merely the bare superficial salutation, which passes when some occasion has caused a meeting.", + "[41] For just as in ἀνακύπτειν (rising up) there is no idea of κύπτειν (stooping) nor in καταπίνειν (swallowing) the whole idea of πίνειν (drinking), nor in μάρσιππος (pouch) that of ἵππος (horse), so neither in καταφιλεῖν (kissing) do we have φιλεῖν (loving). For people bowing to the hard necessities of life in hundreds of cases greet their enemies thus.", + "[42] Who then she is, with whom we are brought into contact “from” or “in consequence of a kiss,” and not from true friendship, I will shew without disguise. It is the life of the senses, the assured possession of us all, for which all have a feeling of affection. The multitude regard her as a mistress, the good as their servant, not a servant of alien race or purchased with money, but homeborn and in a sense a kinswoman. The wise have been trained to greet her with a kiss, but not to love her, the others to love her deeply and regard her worthy of a triple measure of their affection.", + "[43] Now Laban the virtue-hater will not be able even to kiss the qualities which are allotted to the Man of Practice. Still since he has made hypocrisy and false inventions the cardinal principle of his life, he says, as though in dudgeon, though he has no real grief, “I was not held worthy to kiss my children and my daughters” (Gen. 31:28). The refusal of the kiss is natural and proper. For we the children have been trained to hate dissimulation, with a hatred that refuses all dealing.", + "[44] Hold then the virtues dear, embrace them with thy soul and love them truly, and thou wilt never desire to be the maker of that travesty of friendship, the kiss. “Have they, we shall say, any part or inheritance in your home? Were they not counted as aliens in your sight, or have you not sold them and devoured the money?” (Gen. 31:14, 15). You devoured the price of their redemption, lest you should ever again be able to buy them back. And now you pretend to wish to kiss them, you in the judgement of all their deadly foe.", + "Moses on the other hand will not kiss his father-in-law, but loves him with genuine heart-felt affection. For “he loved him” we read “and they greeted each other” (Ex. 18:7)." + ], + [ + "[45] Now there are three kinds of life, one looking Godwards, another looking to created things, another on the border-line, a mixture of the other two. The God-regarding life has never come down to us, nor submitted to the constraints of the body. The life that looks to creation has never risen at all nor sought to rise, but makes its lair in the recesses of Hades and rejoices in a form of living, which is not worth the pains.", + "[46] It is the mixed life, which often drawn on by those of the higher line is possessed and inspired by God, though often pulled back by the worse it reverses its course. And when the better life placed as a weight on the scales completely preponderates, the mixed life carried with it makes the opposite life seem light as air in the balance.", + "[47] Now Moses while he gives the crown of undisputed victory to the Godward kind of life, brings the other two into comparison by likening them to two women, one of whom he calls the beloved and the other the hated.", + "[48] These names are very suitable, for who does not look with favour on the pleasures and delights that come through the eyes, or the ears, or through taste and smell and touch? Who has not hated the opposites of these?—frugality, temperance, the life of austerity and knowledge, which has no part in laughter and sport, which is full of anxiety and cares and toils, the friend of contemplation, the enemy of ignorance, which puts under its feet money and mere reputation and pleasure, but is mastered by self-restraint and true glory and the wealth which is not blind but sees.", + "Now the children of virtue, the hated one, are always the senior." + ], + [ + "[49] And Moses holds them to be by their nature worthy of the rights of the senior, even though they be younger in point of years, for he gives them the double portion, and takes from the others their half-share. “For if a man,” he says, “has two wives, one beloved and one hated, and both bear him children, when he purposes to divide his possessions, he shall not be able to adjudge the elder’s rights to the son of the beloved (that is, of Pleasure) for he is but ‘young,’ even if years have made him grey-headed, but to the son of Prudence, the hated wife, the son who from earliest childhood is an ‘elder,’ he must give these rights and thus assign to him a double portion” (Deut. 21:15–17).", + "[50] Now we have given the allegorical interpretation of this more closely elsewhere and therefore let us turn to the next part of our theme. One thing however we must first point out, namely that we are told that God by opening the womb of the hated wife brought to its rising the birth of worthy practices and excellent deeds, while she, who was thought to be beloved, immediately became barren.", + "[51] For “the Lord” it runs “seeing that Leah is hated opened her womb, but Rachel was barren” (Gen. 29:31). Is it not just then, when the soul is pregnant and begins to bear what befits a soul, that all objects of sense become barren and incapable of childbearing, those objects which find acceptance with us “from the kiss” and not through genuine friendship." + ], + [ + "[52] This life of the senses, then, which he calls Masek, has for her son each one among us who honours and admires the nurse and foster-mother of our mortal race, that is Sense, on whose just-fashioned form the earthly mind, called Adam, looked and gave the name of what was his own death to her life.", + "[53] “For Adam,” it says, “called the name of his wife ‘Life,’ because she is the mother of all things living” (Gen. 3:20), that is doubtless of those who are in truth dead to the life of the soul. But those who are really living have Wisdom for their mother, but Sense they take for a bond-woman, the handiwork of nature made to minister to knowledge.", + "[54] The name of the child born of the life which we have explained as the “life from a kiss” he puts before us as Damascus, which is interpreted as “the blood of a sackcloth robe.” By sackcloth robe he intimates the body, and by blood the “blood-life,” and the symbolism is very powerful and apt.", + "[55] We use “soul” in two senses, both for the whole soul and also for its dominant part, which properly speaking is the soul’s soul, “just as the eye can mean either the whole orb, or the most important part, by which we see. And therefore the lawgiver held that the substance of the soul is twofold, blood being that of the soul as a whole, and the divine breath or spirit that of its most dominant part. Thus he says plainly “the soul of every flesh is the blood” (Lev. 17:11).", + "[56] He does well in assigning the blood with its flowing stream to the riot of the manifold flesh, for each is akin to the other. On the other hand he did not make the substance of the mind depend on anything created, but represented it as breathed upon by God. For the Maker of all, he says, “blew into his face the breath of life, and man became a living soul” (Gen. 2:7); just as we are also told that he was fashioned after the image of his Maker (Gen. 1:27)." + ], + [ + "[57] So we have two kinds of men, one that of those who live by reason, the divine inbreathing, the other of those who live by blood and the pleasure of the flesh. This last is a moulded clod of earth, the other is the faithful impress of the divine image.", + "[58] Yet this our piece of moulded clay, tempered with blood for water, has imperative need of God’s help, and thus we read “this Damascus Eliezer.” Now Eliezer interpreted is “God is my helper,” for this mass of clay and blood, which in itself is dissoluble and dead, holds together and is quickened as into flame by the providence of God, who is its protecting arm and shield, since our race cannot of itself stand firmly established for a single day.", + "[59] Observe, too, that the second son of Moses bears the same name. “The name of the second,” he says, “was Eliezer,” and then he adds the reason: “for the God of my father is my helper and delivered me from the hand of Pharoah” (Ex. 18:4).", + "[60] But those who still consort with the life of sense and blood suffer the attacks of the spirit so expert in scattering pious thoughts and deeds, the spirit called Pharoah, whose tyranny rife with lawlessness and cruelty it is impossible to escape, unless Eliezer be born in the soul and looks with hope to the help which God the only Saviour can give.", + "[61] Right well, too, does Moses describe Damascus as the son not of his father but of his mother, Masek, to shew us that the blood-soul, by which irrational animals also live, has kinship with the maternal and female line, but has no part in male descent.", + "[62] Not so was it with Virtue or Sarah, for male descent is the sole claim of her, who is the motherless ruling principle of things, begotten of her father alone, even God the Father of all. For “indeed,” it runs, “she is my sister from the father, not from the mother” (Gen. 20:12)." + ], + [ + "[63] So much for the elucidation needed as a preliminary; for the problem was seen to involve obscurities and difficulties. We must now explain more exactly what it is that the lover of learning seeks to know. Surely it is something of this kind: “Can he who desires the life of the blood and still claims for his own the things of the senses become the heir of divine and incorporeal things?”", + "[64] No; one alone is held worthy of these, the recipient of inspiration from above, of a portion heavenly and divine, the wholly purified mind which disregards not only the body, but that other section of the soul which is devoid of reason and steeped in blood, aflame with seething passions and burning lusts.", + "[65] His question, we see, takes this form: “Since thou hast not given me that other seed, the mentally perceived, the self-taught, the divine of form, shall the child of my household be my heir, he who is the offspring of the blood-life?”", + "[66] At that point God in His turn hastens to forestall the questioner, with a message of instruction, which we may almost say anticipates his speaking. For “straightway,” we are told, “a voice of God came to him with the words ‘He shall not be thy heir’ ” (Gen. 15:4). No, none of those who fall under the evidence which the senses give. For it is incorporeal natures that inherit intellectual things.", + "[67] The wording is chosen very carefully. Moses does not say “God said” or “God spake,” but “a voice of God came to him.” It suggests a loud, sonorous, continuous appeal, pitched so as to spread abroad throughout the soul, whereby no part shall be left to which its right instruction has not penetrated, but all are filled from end to end with sound learning." + ], + [ + "[68] Who then shall be the heir? Not that way of thinking which abides in the prison of the body of its own free will, but that which released from its fetters into liberty has come forth outside the prison walls, and if we may so say, left behind its own self. For “he who shall come out of thee,” it says, “shall be thy heir” (Gen. 15:4).", + "[69] Therefore, my soul, if thou feelest any yearning to inherit the good things of God, leave not only thy land, that is the body, thy kinsfolk, that is the senses, thy father’s house (Gen. 12:1), that is speech, but be a fugitive from thyself also and issue forth from thyself. Like persons possessed and corybants, be filled with inspired frenzy, even as the prophets are inspired.", + "[70] For it is the mind which is under the divine afflatus, and no longer in its own keeping, but is stirred to its depths and maddened by heavenward yearning, drawn by the truly existent and pulled upward thereto, with truth to lead the way and remove all obstacles before its feet, that its path may be smooth to tread—such is the mind, which has this inheritance.", + "[71] To that mind I say, “Fear not to tell us the story of thy departure from the first three. For to those who have been taught to give ear to the things of the mind, thou ever repeatest the tale.” “I migrated from the body,” she answers, “when I had ceased to regard the flesh; from sense, when I came to view all the objects of sense as having no true existence, when I denounced its standards of judgement as spurious and corrupt and steeped in false opinion, and its judgements as equipped to ensnare and deceive and ravish truth away from its place in the heart of nature; from speech, when I sentenced it to long speechlessness, in spite of all its self-exaltation and self-pride.", + "[72] Great indeed was its audacity, that it should attempt the impossible task to use shadows to point me to substances, words to point me to facts. And, amid all its blunders, it chattered and gushed about, unable to present with clear expression those distinctions in things which baffled its vague and general vocabulary.", + "[73] Thus through experience, as a foolish child learns, I learnt that the better course was to quit all these three, yet dedicate and attribute the faculties of each to God, who compacts the body in its bodily form, who equips the senses to perceive, and extends to speech the power of speaking.”", + "[74] Such is the mind’s confession, and to it I reply, “even as thou hast quitted the others, quit thyself, depart from thyself.” And what does this “departing” mean? It means “do not lay up as treasure for thyself, thy gifts of thinking, purposing, apprehending, but bring them and dedicate them to Him Who is the source of accurate thinking and unerring apprehension.”" + ], + [ + "[75] This dedication will be enshrined in the holier of the great sanctuaries. For two such sanctuaries, we feel, exist, one sensible, one mental. This world is the cathedral of the sense-perceived order, the world which the mind discovers of the truly invisible order.", + "[76] Now that he who has gone forth from us and desires to be God’s attendant is the heir of the glorious wealth that nature has to give is testified by Moses in the words “He led him out outside and said ‘Look up into heaven’ ” (Gen. 15:5). For heaven is the treasury of divine blessings. “May the Lord,” he says, “open to thee His good treasure, the heaven” (Deut. 28:12)—that heaven from which the bountiful Giver rains down continually His most perfect joys. Yes, look up, and thus convict of their errors the multitude of common men, the blind race, which has lost the sight which it thinks it possesses.", + "[77] How could it be other than blind, when it prefers bad to good, base to honourable, unjust to just, and again lower passions to higher emotions, the mortal to the immortal; when once more it shuns the voice of the warner and the censor, and with them conviction and instruction, while it welcomes flatterers and the words that lead to pleasure, the makers of idleness and ignorance and luxury?", + "[78] And so it is only the man of worth who sees, and therefore they of old called prophets “seers” (1 Sam. 9:9). He who advances “outside” is called not only the seer, but the seer of God, that is Israel.", + "But the others even if they do ever open their eyes have bent them earthwards; they pursue the things of earth and their conversation is with the dwellers in Hades.", + "[79] The one extends his vision to the ether and the revolutions of the heaven; he has been trained also to look stedfastly for the manna, which is the word of God, the heavenly incorruptible food of the soul which delights in the vision. But the others see but the onions and the garlic, which give great pain and trouble to their eyes and make them close, or the other ill-smelling things, the leeks and dead fishes, which are food proper to Egypt;", + "[80] “we remember,” they say, “the fishes which we used to eat in Egypt freely, the cucumbers and the gourds, the leeks, the onions, the garlic. But now our soul is dried up, our eyes have nothing to look to, save the manna” (Num. 11:5, 6)." + ], + [ + "[81] There is a moral bearing too in the phrase “He led him out outside,” which some, because of the grossness of their moral sense, are in the habit of holding up to ridicule. “Can any be led out inside,” they ask, “or conversely go in outside?” “Indeed they can,” I would reply. In your ludicrous, thoughtless folly you have never learnt to trace the ways of the soul, but only of bodies, and all you look for is their movements from place to place. Therefore it seems to you a contradiction in terms that one should go out inside or go in outside. But we the disciples of Moses find nothing conflicting in such phrases.", + "[82] Would you not agree that the high priest whose heart is not perfect is both inside and outside, when he is performing the ancestral rites in the inmost shrine; inside in his visible body, outside in his wandering vagrant, soul; and on the contrary that one who loves and is loved by God, even if he is not of the consecrated line, though he stands outside the sacred limits abides right inside them? For he holds all his life in the body to be a sojourning in a foreign land, but when he can live in the soul alone, he feels that he is a dweller in his fatherland.", + "[83] Every fool is outside the threshold, even if he spend the livelong day within, nor leave it for a moment; and every wise man is inside it though he be separated from it not merely by countries but even by vast latitudes. And in Moses’ view a friend is so near that he differs not a whit from one’s own soul, for he says, “the friend, who is equal to thy soul” (Deut. 13:6).", + "[84] Again, according to Moses, the priest when he goes into the holy of holies “will not be a man until he comes out” (Lev. 16:17); no man, that is, in the movements of his soul though in the bodily sense he is still a man. For when the mind is ministering to God in purity, it is not human, but divine. But when it ministers to aught that is human, it turns its course and descending from heaven, or rather falling to earth, comes forth, even though his body still remains within.", + "[85] Most rightly, then, is it said, “He led him out outside,” outside of the prison-houses of the body, of the lairs where the senses lurk, of the sophistries of deceitful word and thought; above all He led him out of himself, out of the belief that he thought and apprehended through an intelligence which acknowledged no other authority and owed no allegiance to any other than itself." + ], + [ + "[86] When the Lord led him outside He said “Look up into heaven and count the stars, if thou canst count their sum. So shall be thy seed” (Gen. 15:5). Well does the text say “so” not “so many,” that is, “of equal number to the stars.” For He wishes to suggest not number merely, but a multitude of other things, such as tend to happiness perfect and complete.", + "[87] The seed shall be, He says, as the ethereal sight spread out before him, celestial as that is, full of light unshadowed and pure as that is, for night is banished from heaven and darkness from ether. It shall be the very likeness of the stars, marshalled in goodly array, following an unswerving order which never varies or changes.", + "[88] For He wished to picture the soul of the Sage as the counterpart of heaven, or rather, if we may so say, transcending it, a heaven on earth having within it, as the ether has, pure forms of being, movements ordered, rhythmic, harmonious, revolving as God directs, rays of virtues, supremely starlike and dazzling. And if it be beyond our powers to count the stars which are visible to the senses, how much more truly can that be said of those which are visible to the mind.", + "[89] For I hold that even as of the two faculties of judgement one is better and one worse, since mind is better than sense and sense duller than understanding, even so do the objects which these two faculties judge differ; and thus things intelligible vastly exceed in number the things perceptible by sense. The eyes of the body are but the tiniest part of the eye of the soul. That is like the sun; the others are like candles, whose business is to be lighted and extinguished." + ], + [ + "[90] The words “Abraham believed God” (Gen. 15:6) are a necessary addition to speak the praise due to him who has believed. Yet, perhaps it may be asked, do you consider this worthy of praise? When it is God who speaks and promises, who would not pay heed, even though he were the most unjust and impious of mankind?", + "[91] To such a questioner we will answer, “Good sir, do not without due scrutiny rob the Sage of his fitting tribute, or aver that the unworthy possess the most perfect of virtues, faith, or censure our claim to knowledge of this matter.", + "[92] For if you should be willing to search more deeply and not confine yourself to the mere surface, you will clearly understand that to trust in God alone and join no other with Him is no easy matter, by reason of our kinship with our yokefellow, mortality, which works upon us to keep our trust placed in riches and repute and office and friends and health and strength and many other things.", + "[93] To purge away each of these, to distrust created being, which in itself is wholly unworthy of trust, to trust in God, and in Him alone, even as He alone is truly worthy of trust—this is a task for a great and celestial understanding which has ceased to be ensnared by aught of the things that surround us.”" + ], + [ + "[94] And it is well said “his faith was counted to him for justice” (Gen. 15:6), for nothing is so just or righteous as to put in God alone a trust which is pure and unalloyed.", + "[95] Yet this act of justice and conformity with nature has been held to be a marvel because of the untrustfulness of most of us. And it is in reproof of us that the holy text tells us, that to rest on the Existent only, firmly and without wavering, though it is a marvel in the sight of men who have no hold of good things unsullied, is deemed no marvel at the judgement-bar of truth, but just an act of justice and nothing more." + ], + [ + "[96] The text continues “He said to him, I am the God who brought thee out of the land of the Chaldaeans, to give thee this land to inherit” (Gen. 15:7). These words indicate not only a promise, but also the confirmation of an old promise.", + "[97] The good bestowed in the past was his departure from Chaldaean sky-lore, which taught the creed that the world was not God’s work, but itself God, and that to all existing things the vicissitudes of better and worse are reckoned by the courses and ordered revolutions of the stars, and that on these depends the birth of good and ill. The even tenour, the uniformly ordered motion of the heavenly bodies have induced weak-minded people to adopt this fantastic creed. Indeed, the name Chaldaean when interpreted corresponds to even tenour or levelness.", + "[98] The new good gift is inheritance of the wisdom which cannot be received by sense, but is apprehended by a wholly pure and clear mind. Through this wisdom the best of all migrations becomes an established fact, the migration of the soul which passes from astrology to real nature study, from insecure conjecture to firm apprehension, and to give it its truest expression, from the created to the uncreated, from the world to its Maker and Father.", + "[99] Thus the oracles tell us that those whose views are of the Chaldaean type have put their trust in heaven, while he who has migrated from this home has given his trust to Him who rides on the heaven and guides the chariot of the whole world, even God. Excellent indeed is this heritage, too great it may be for the powers of the recipient, but worthy of the greatness of the Giver." + ], + [ + "[100] But it is not enough for the lover of wisdom to have high hopes and vast expectations through the oracular promises. If he does not know in what way he will attain the succession of the heritage, it irks him greatly; so thirsty is he for knowledge and insatiate of it. And therefore he asks, “Master, by what shall I know that I shall inherit it?” (Gen. 15:8).", + "[101] Now perhaps it may be said that this question is inconsistent with the belief ascribed to him. It is the doubter, we may be told, who feels difficulties; what the believer does is to cease from further questioning. We must say, then, that the difficulties and the fact of belief are both there, but do not apply to the same subject. Far from it! He has believed that he will be the inheritor of wisdom; he merely asks how this shall come to pass. That it will come to pass is a fact that he has completely and firmly grasped in virtue of the divine promises.", + "[102] And so his Teacher praising the desire for learning which he shews, begins His instruction with a rudimentary lesson, in which the first and most vital words are “take for me” (Gen. 15:9). A short phrase, but with a wide meaning, for it suggests not a few thoughts.", + "[103] First it says to us “you have no good thing of your own, but whatever you think you have, Another has provided.” Hence we infer that all things are the possession of Him who gives, not of creation the beggar, who ever holds out her hands to take.", + "[104] The second is “even if you take, take not for yourself, but count that which is given a loan or trust and render it back to Him who entrusted and leased it to you, thus as is fit and just requiting goodwill with goodwill.” His was the earlier, yours is the later; His made the advance, yours shall repay." + ], + [ + "[105] For vast is the number of those who repudiate the sacred trusts and in their unmeasured greed use up what belongs to Another as though it was their own. But thou, my friend, try with all thy might, not merely to keep unharmed and unalloyed what thou hast taken, but also deem it worthy of all carefulness, that He who entrusted it to thee may find nothing to blame in thy guardianship of it.", + "[106] Now the Maker of all that lives has given into thy trust soul, speech, and sense, which the sacred scripture calls in its parable heifer, ram, and goat (Gen. 15:9). Some in their selfishness at once annex these, others store them up, to repay when the moment for repayment has come.", + "[107] Those who appropriate the trust are countless in number. For which of us does not assert that soul and sense and speech, each and all are his own possession, thinking that to perceive, to speak, to apprehend, rest with himself alone.", + "[108] But small is the number of those who guard the trust as something holy and inviolable. These have dedicated these three, soul, sense, and speech, to God, for they “took” them all for God, not for themselves; so that they naturally acknowledge that through Him come the activities of each, the reflections of the mind, the language in which speech expresses itself, the pictures presented to sense.", + "[109] Those, then, who assert their ownership of the three, receive the heritage which their miserable state deserves; a soul malevolent, a chaos of unreasoning passions, held down by a multitude of vices; sometimes mauled by greed and lust, like a strumpet in the stews, sometimes fast bound as in a prison by a multitude of ill deeds, herded with malefactors, not of human kind, but habits which an unanimous judgement has declared worthy of arrest; speech brow-beating, keen-edged against truth, working harm to its victims and shame to its employers; sense insatiable, ever imbibing the objects of sense, yet through its uncontrolled avidity incapable of reaching satisfaction, regardless of its monitors, blind, deaf and derisive to all that they preach for its benefit.", + "[110] But those who have “taken,” not for themselves but for God, have dedicated each of the three to Him, guarding them for the Owner, as in truth sanctified and holy: the thinking faculty, that it should think of nothing else but God and His excellences; speech, that with unbridled mouth it should honour the Father of all with laud and hymn and benediction, that it should concentrate all the graces of expression to be exhibited in this task only; sense, that it should report faithfully and honestly to the soul the pictures presented to it by the whole world within its ken, heaven and earth and the intermediate forms of nature, both living creatures and plants, their activities, their faculties, their conditions whether in motion or rest.", + "[111] For God has permitted the mind to comprehend of itself the world of the mind, but the visible world only through sense. Oh! if one can live with all the parts of his being to God rather than to himself, using the eye of sense to penetrate into the objects of sense and thus discover the truth, using the soul to study the higher verities of mental things and real existences, using the organ of his voice to laud both the world and its Maker, he will live a happy and blessed life." + ], + [ + "[112] This is what I hold the words “take for me” to suggest. Here is another illustration. When God willed to send down the image of divine excellence from heaven to earth in pity for our race, that it should not lose its share in the better lot, he constructs as a symbol of the truth the holy tabernacle and its contents to be a representation and copy of wisdom.", + "[113] For the oracle tells us that the tabernacle “was set up in the midst of our uncleanness” (Lev. 16:16) that we may have wherewith to scour and wash away all that defiles our life, miserable and laden with ill fame as it is.", + "Let us consider, then, how he bade them contribute the ways and means needed for the building of the tabernacle. “The Lord spake unto Moses,” it says, saying: “Speak to the sons of Israel and take ye for me first beginnings; from all who are so minded in their heart, ye shall take my first beginnings” (Ex. 25:1, 2).", + "[114] Here then also we have an exhortation not to take for ourselves but for God, closely considering who the Giver is and doing no damage to the gifts, but preserving them undamaged and faultless, aye perfect and complete. In this dedication of the beginnings to God Moses teaches us a high truth. For indeed the beginnings of things both material and immaterial are found to be by God only.", + "[115] Look well, if you would have knowledge, at each several kind, plants, living creatures, arts, sciences. What of the first beginnings of plants? Do they consist in the dropping of the seed by the farmer, or are they the invisible works of invisible nature? What of the generation of men and the other animals? Are not the parents as it were the accessories, while nature is the original, the earliest and the real cause?", + "[116] So again with the arts and sciences. Is not nature the underlying fact, the fountain or root or foundation, or whatever name you give to the beginning which precedes all else, and is not the lore of each science a superstructure built on nature, whereas if we do not start with this as a groundwork, all that lore is imperfect? It was this, I take it, which led someone to say so aptly", + "The beginning is half the whole.", + "In these words the hidden meaning of “beginning” is nature, the underlying root as it were, the setting needed for growth in each case, to whose credit the writer assigned half the whole." + ], + [ + "[117] Not without reason then did the oracle dedicate “beginnings” to the great Leader, God. And elsewhere he says “The Lord spake unto Moses saying ‘sanctify to me every first born, first in generation, which openeth every womb among the sons of Israel from man to beast. It is to Me’ ” (Ex. 13:1, 2).", + "[118] Thus it is admitted here also that the first in time and value are God’s possessions and especially the first in generation. For since genus in every case is indestructible, to the indestructible God will it be justly assigned. And that is true too of one who opens the womb of all from man, that is reason and speech, to beast, that is sense and body.", + "[119] For he that opens the womb of each of these, of mind, to mental apprehensions, of speech, to the activities of the voice, of the senses, to receive the pictures presented to it by objects, of the body, to the movements and postures proper to it, is the invisible, seminal artificer, the divine Word, which will be fitly dedicated to its Father.", + "[120] And as the beginnings are God’s, so also are the ends. Moses testifies to this when he bids set apart and accord the end to the Lord (Num. 31:28 ff.). And what happens in the world testifies to it also.", + "[121] How so? you ask. In the plant the seed is the beginning and the fruit the end, and both are the work of nature, not of husbandry. Again in science, the beginning, as has been shewn, is nature, but its limit is actually outside the range of human possibilities. For no one reaches perfection in any of his pursuits, but undoubtedly all perfection and finality belong to One alone. And so we are fain to range in the borderland between beginning and end, learning, teaching, tilling, and whatever work we carry on, labouring with the sweat of our brow, as it were, that the mere creature may seem to accomplish something.", + "[122] Still more clearly indeed does Moses acknowledge that beginnings and ends are willed by God, when he says in the creation-story, “In the beginning He made”(Gen. 1:1), and afterwards, “God finished the heavens and the earth” (Gen. 2:1, 2).", + "[123] And so in the text we are treating, He says “take ye for Me,” thus giving to Himself what is His due and bidding us not to adulterate the gifts, but guard them in a way worthy of the Giver. And again elsewhere, He that has no need of aught and therefore takes nothing will acknowledge that He “takes,” in order to train us to piety, and to implant a zeal for holiness, and to spur us to His service, as one who welcomes and accepts the free-will homage and genuine service of the soul.", + "[124] For He says “behold, I have taken the Levites in place of everyone who opens the womb from among the sons of Israel; they shall be their ransom” (Num. 3:12). So then we take and give, but in the full sense of the word we take only; it is by a license of language that we are said to give, for the reasons which I have mentioned. Note that He gives the Levites a correct name in calling them “ransom.” For nothing so well redeems the mind to freedom, as to take refuge with God and become His suppliant. And such is the profession of the consecrated tribe of Levi." + ], + [ + "[125] We have said what was fitting on these points. Let us now return to the original subject, for we postponed much of what requires precise discussion. Take for me, it says, a “heifer” unyoked, undamaged, tender, young and fresh in spirit, a soul, that is, which can easily receive guidance and instruction and ruling; “take for me a ram,” that is speech active in argument and fully developed, competent to analyse and refute the sophisms of controversialists and to provide its possessor with a safe and well-ordered life;", + "[126] take for me also the sense that dashes and darts on to the sensible world, the she-goat that is; and take them all three years old, that is, formed according to the perfect number with beginning, middle and end.", + "And further take for me a turtle-dove and a pigeon, that is divine and human reason, both of them winged creatures, skilled by practice to speed upwards, yet differing from each other, as the genus differs from the species, or the copy from the archetype.", + "[127] For Divine wisdom is a lover of solitudes, since loneliness is dear to her because of the solitary God who is her owner, and thus in parable she is called the turtle-dove. The other is gentle and tame and sociable, frequenting the cities of men and pleased to dwell with mortals. Men liken her to a pigeon." + ], + [ + "[128] These virtues Moses, I think, spoke of in allegory when he named the midwives of the Hebrews, Zipporah and Phuah (Ex. 1:15), for Zipporah is by interpretation “bird” and Phuah “ruddy.” It is a special property of divine wisdom that it ever soars aloft like a bird, of human wisdom that it implants modesty and discretion; and a blush, where the matter calls for blushing, is the clearest proof of the presence of these qualities.", + "[129] “Abraham took all these for Him” (Gen. 15:10) says the text. These words speak the praise of the man of worth who faithfully and honestly guards the sacred trust, which he has received of soul, sense, and speech, of divine wisdom and human knowledge, but guards it not for himself, but solely for Him who gave the trust.", + "[130] Then he continues, “he divided them in the middle,” but he does not add who this “he” is. He wishes you to think of God who cannot be shewn, as severing through the Severer of all things, that is his Word, the whole succession of things material and immaterial whose natures appear to us to be knitted together and united. That severing Word whetted to an edge of utmost sharpness never ceases to divide.", + "[131] For when it has dealt with all sensible objects down to the atoms and what we call “indivisibles,” it passes on from them to the realm of reason’s observation and proceeds to divide it into a vast and infinite number of parts. It divides the “plates of gold,” as Moses tells us, “into hairs” (Ex. 37:10), that is into length without breadth, like immaterial lines.", + "[132] So it divided each of the three in the middle, the soul into rational and irrational, speech into true and false, sense into presentations, where the object is real and apprehended, and presentations where it is not. These sections He at once placed “opposite to each other,” rational to irrational, true to false, apprehending to non-apprehending. The birds He left undivided, for incorporeal and divine forms of knowledge cannot be divided into conflicting opposites." + ], + [ + "[133] The subject of division into equal parts and of opposites is a wide one, and discussion of it essential. We will neither omit nor protract it, but abridge it as far as possible and content ourselves with the vital points only. Just as the great Artificer divided our soul and limbs in the middle, so too, when He wrought the world, did He deal with the being of all that is.", + "[134] This He took and began to divide as follows. First He made two sections, heavy and light, thus distinguishing the element of dense from that of rare particles. Then again He divided each of these two, the rare into air and fire, the dense into water and land, and these four He laid down as first foundations, to be the sensible elements of the sensible world.", + "[135] Again He made a second division of heavy and light on different principles. He divided the light into cold and hot, giving to the cold the name of air and to the naturally hot the name of fire. The heavy He divided into wet and dry, and He called the dry “land” and the wet “water.”", + "[136] Each of these was subjected to further dissections. Land was divided into continents and islands, water into sea and rivers and into drinkable and undrinkable, air into the changes which mark summer and winter, and fire into the merely useful variety, which is also voracious and destructive, and on the other hand the preservative variety which was set apart to form the heaven.", + "[137] Just as He divided the main constituents of the universe, so did He also with their subdivisions. These are partly living and partly lifeless. Among the lifeless some remain in the same place, held together by the tie of “cohesion”; others move by expansion, without changing their position, vitalized by a natural and unconscious growth, and among them, those which are of wild stuff produce wild fruits, which serve for food to the beasts of the field. Others are of a stuff which admits of cultivation, the management of which is a charge allotted to husbandry, and these produce fruits for the enjoyment of the animal most removed from the wild, that is man.", + "[138] Further, as He had divided the lifeless, so did He with those which participate in life, distinguishing one species as rational, the other as irrational. Then again He split up each of these. The irrational He divided into the domesticated and undomesticated, and the rational into immortal and mortal.", + "[139] Of the mortal He made two portions, one of which He named men, the other women. And while following one principle He split up the animal kingdom as a whole into male and female, it was also subjected to other necessary partitions, which distinguished the winged from land animals, these from the aquatic, the last named being intermediate to the other two.", + "[140] Thus God sharpened the edge of his all-cutting Word, and divided universal being, which before was without form or quality, and the four elements of the world which were formed by segregation from it, and the animals and plants which were framed with them as materials." + ], + [ + "[141] But the text not only says “He divided” but also “He divided them in the middle”; and it is therefore necessary to make a few remarks on the subject of equal sections, for when anything is divided exactly in the middle it produces equal sections.", + "[142] Now no man can divide anything into equal sections with exactitude, but one of the sections is sure to be either less or greater than the other. Even if there is no great difference, there must always be a small one which easily eludes our perception, which by nature and habit establishes contact with masses of greater volume, but is unable to grasp those which do not admit of partition or division.", + "[143] No created thing is found to produce equality if tested by the unprejudiced standard of truth. It seems, then, that God alone is exact in judgement and alone is able to “divide in the middle” things material and immaterial, in such a way that no section is greater or less than another by even an infinitesimal difference, and each can partake of the equality which is absolute and plenary.", + "[144] Now if equality had only one form, what has been said would be enough; but as it has several forms we must not shrink from adding what is fitting.", + "The term “equal” is applied in one way to numbers, as when we say that two is equal to two, and three to three, and the same with other numbers. It is applied in another way to magnitudes, the dimensions of which are lengths, breadths and depths. For one handbreadth is equal to another handbreadth and one cubit to another cubit in magnitude. Other things again are equal in capacity or force, as is the case with weights and measures of content.", + "[145] One essential form of equality is the proportional, in which the few are regarded as equal to the many, and the small to the greater. This is often employed by states on special occasions when they order each citizen to make an equal contribution from his property, not of course numerically equal, but equal in the sense that it is proportionate to the valuation of his estate, so that one who had paid 100 drachmas might be considered to have given a sum equal to one who paid a talent." + ], + [ + "[146] In the light of this preliminary sketch, observe how God in “dividing in the middle,” actually did divide equally according to all the forms of equality, when he created the universe. First, as to equality of number he made the light parts equal in number to the heavy parts, earth and water which are heavy being two, and fire and air which are naturally light being two also. Again by this division we have one and one in the driest and the wettest, that is earth and water, and in the coldest and the hottest, that is air and fire. In the same way we have one and one in darkness and light, in day and night, in winter and summer, in spring and autumn, and in the other examples of the same nature.", + "[147] For equality of magnitude, He gave us the parallel circles in heaven, those of the equinox in spring and autumn, and those of the solstice in summer and winter, while on earth there are the zones, two of which are equal to each other, namely those which adjoin the poles, frigid and therefore uninhabited, and two which are bordered by the last named and the torrid zone, these two habitable, as we are told, because of their temperate climate, one of them on the south side and the other on the north.", + "[148] The time intervals, too, are equal in length, the longest day to the longest day and the shortest to the shortest and the two which come half-way to each other. And equality in magnitude in the other days and nights is shewn particularly well in the equinoxes.", + "[149] For from the spring equinox to the summer solstice something is continually taken from the night and added to the day, until the longest day and shortest night are finally reached. And after the summer solstice the sun turns back along the same course, moving neither quicker nor slower, but with the same unchanging intervals, and thus maintaining equal speed it reaches the autumn equinox, and after completing the equality of day and night begins to increase the night and diminish the day until the winter solstice.", + "[150] And when it has brought the night to its longest and the day to its shortest, it turns back again observing the same intervals and arrives at the spring equinox. In this way the time intervals, though they seem to be unequal, may lay claim to equality of magnitude, not indeed at the same, but at different seasons of the year." + ], + [ + "[151] Much the same may be observed in the parts of living animals, particularly of men. For one foot or one hand is equal in magnitude to the other and in almost all cases the same holds that the right side is equal to the left.", + "As for equality in force or capacity there is a host of examples in both wet and dry substances, of which we form our estimate by means of measures of content, balances and the like.", + "[152] As for proportional equality, we find it practically in everything great or small, throughout the whole world. Those who have most carefully examined the facts of nature say that the four elements are proportionally equal, and that the whole world received and retains for ever its frame, through being compounded according to this same proportion, which assigned an equal measure to each of the parts.", + "[153] They tell us, too, that our four constituents, dry, wet, cold and hot, have been mixed and harmonized by proportional equality and that we are nothing more than a compound of the four factors mixed on this principle." + ], + [ + "[154] If we went into each case, we could prolong the consideration of the subject to infinity. For we should find on observation that the smallest animals are proportionally equal to the largest, as the swallow to the eagle, the mullet to the whale, and the ant to the elephant. For their body, soul and feelings, whether of pain or pleasure, and also their affinities and their aversions and every other sensation of which animal nature is capable, are with hardly an exception alike when equalized by the rule of proportion.", + "[155] On this principle some have ventured to affirm that the tiny animal man is equal to the whole world, because each consists of body and reasonable soul, and thus they declare that man is a small world and alternatively the world a great man.", + "[156] This pronouncement of theirs is not wide of the mark. They judge that the master art of God by which He wrought all things is one that admits of no heightening or lowering of intensity but always remains the same and that through its transcendent excellence it has wrought in perfection each thing that is, every number and every form that tends to perfectness being used to the full by the Maker." + ], + [ + "[157] For He judged equally about the little and the great, to use Moses’ words (Deut. 1:17), when He generated and shaped each thing, nor was He led by the insignificance of the material to diminish, or by its splendour to increase, the art which He applied.", + "[158] For all craftsmen of repute, whatever materials they use, whether they be costly or of the cheapest, wish so to use them, that their work shall be worthy of praise. In fact people have been known to produce a higher class of work with the cheaper than with the more costly substances; their feeling for beauty was enhanced and by additional science they wished to compensate for inferiority of material.", + "[159] But with God no kind of material is held in honour, and therefore He bestowed upon them all the same art, and in equal measure. And so in the holy Scriptures we read, “God saw all things which He had made and behold, they were very good” (Gen. 1:31), and things which receive the same praise must be of equal honour in the eyes of the praiser.", + "[160] Now God praised not the material which He had used for His work, material soul-less, discordant and dissoluble, and indeed in itself perishable, irregular, unequal, but He praised the works of His own art, which were consummated through a single exercise of power equal and uniform, and through knowledge ever one and the same. And thus by the rules of proportion everything was accounted similar and equal to everything else, according to the principle which His art and His knowledge followed." + ], + [ + "[161] Moses too above all others shews himself a eulogist of equality; first by always and everywhere lauding justice too whose special property it is, as the name itself seems to shew, to divide into two equal parts things material and immaterial; secondly by censuring injustice, the creator of inequality in its most hateful form.", + "[162] Inequality is the mother of the twins, foreign war and civil war, just as its opposite, equality, is the mother of peace. Moses presents most clearly his glorification of justice and his censure of injustice, when he says “ye shall do nothing unjust in judgement, in measures, in weights, in balances; your balances shall be just, your weights just and your measures just and your quart just” (Lev. 19:35, 36) and in Deuteronomy, “There shall not be in thy bag divers weights, great and small: there shall not be in thy house divers measures, great and small. A true and a just weight thou shalt have, that thy days may be long in the land, which the Lord thy God gives thee in inheritance, because every one who doeth these things is an abomination to the Lord, every one who doeth injustice (Deut. 25:13–16).", + "[163] So then the God who loves justice hates and abominates injustice, the source of faction and evil.", + "As for equality, the nurse of justice, where does the Lawgiver fail to shew his approval? We find it first in the story of the creation of the whole heaven. “God separated,” he says, “between the light and between the darkness, and God called the light day and the darkness night” (Gen. 1:4, 5).", + "[164] For equality gave day and night, light and darkness, their place among the things which are. Equality too divided the human being into man and woman, two sections unequal indeed in strength, but quite equal as regards what was nature’s urgent purpose, the reproduction of themselves in a third person. “God made man,” he says, “made him after the image of God. Male and female He made”—not now “him” but “them” (Gen. 1:27). He concludes with the plural, thus connecting with the genus mankind the species which had been divided, as I said, by equality." + ], + [ + "[165] Then he mentions cold and heat, summer and spring, the seasons of the year, as being separated by the same divider, equality (Gen. 8:22). Again the three days before the sun’s creation are equal in number to the three which followed it (Gen. 1:5 ff.), the whole six being divided by equality to express time and eternity. For God dedicated the three before the sun to eternity, and the three after it to time, which is a copy of eternity.", + "[166] And the primary Potencies of the Existent, namely that through which He wrought the world, the beneficent, which is called God, and that by which He rules and commands what He made, that is the punitive, which bears the name of Lord, are as Moses tells us, separated by God Himself standing above and in the midst of them. “I will speak to thee,” it says, “above the mercy-seat in the midst of the two Cherubim” (Ex. 25:21). He means to shew that the primal and highest Potencies of the Existent, the beneficent and the punitive, are equal, having Him to divide them." + ], + [ + "[167] Again, are not the slabs of the ten general laws, which he calls tables, two, thus equal in number to the parts of the soul, the rational and irrational, which must be trained and chastened? These tables too were cut by the Divine Legislator and by Him only. For “the tables were the work of God and the writing on them was the writing of God, graven on the tables” (Ex. 32:16).", + "[168] Further, the ten words on them, divine ordinances in the proper sense of the word, are divided equally into two sets of five, the former comprising duties to God, and the other duties to men.", + "[169] The first commandment among the duties to God, is that which opposes the creed of polytheism, and its lesson is that the world has one sole ruler. The second forbids us to make gods of things which are not the causes of existence, employing for that purpose the mischievous arts of the painter and sculptor which Moses expelled from his common-wealth and sentenced to perpetual banishment. The purpose of this law is that the sole and true god may be duly honoured.", + "[170] The third is concerned with the name of the Lord, not that name the knowledge of which has never even reached the world of mere becoming—He that is cannot be named in words—but the name which is given to His Potencies. We are commanded not to take this name in vain. The fourth is concerned with the number Seven, the ever-virgin, the motherless. Its purpose is that creation, observing the inaction which it brings, should call to mind Him who does all things invisibly.", + "[171] The fifth is about honouring parents. This is of the sacred kind, since its reference is not to men, but to Him who causes all things to be sown and come into being, through whom it is that the father and mother appear to generate, though they do not really do so, but are the instruments of generation.", + "[172] This commandment was graven on the borderline between the set of five which makes for piety to God and the set which comprises the prohibitions against acts of injustice to our fellows. The mortal parentage is but the final form which immortal powers take. They in virtue of their nature generate all things, but have permitted mortality also at the final stage to copy their creative art and to beget. For God is the primary cause of generation, but the nethermost and least honoured kind, the mortal-kind, is the ultimate.", + "[173] The other set of five forbids adultery, murder, theft, false witness, covetousness. These are general rules forbidding practically all sins, and to them the specific sins may in each case be referred." + ], + [ + "[174] To pass to a different matter, you find the same division into equal parts in the permanent sacrifices, both in the oblation of fine flour, which the priests offer for themselves, and in that offered on behalf of the nation, consisting of the two lambs which they are ordered to bring. In both these the law prescribes that half of the offerings named shall be sacrificed in the morning and half in the evening (Lev. 6:20; Ex. 29:38, 39), that God may be thanked both for the day-time and the night-time blessings which He showers upon all.", + "[175] Observe also the loaves set forth upon the holy table, how the twelve are divided into equal parts and placed in sets of six each, as memorials of the twelve tribes, half of them belonging to Leah or Virtue the mother of six patriarchs, and half to the children of Rachel and the base-born sons of the concubines.", + "[176] You see, too, how the two emeralds on the long robe, one on the right and one on the left, are divided equally, on which are cut the names of the twelve patriarchs, six on each, inscribed by divine graving, to remind us of divine beings (Ex. 28:9–12).", + "[177] Once more, does not Moses take two mountains, that is symbolically two kinds, and again distinguishes between them according to proportional equality, assign one to those who bless, the other to those who curse? Then he places upon them the twelve patriarchs (Deut. 27:11–13) to shew to those who need warning, that curses are equal in number to blessings and (if we may say so without offence) of equal value.", + "[178] For praises given to the good and censure given to the bad are equally beneficial, since, in the judgement of men of sense, avoiding evil and choosing good are one and the same." + ], + [ + "[179] I am deeply impressed, too, by the contrast made between the two he-goats offered for atonement, and the difference of fate assigned to them even when the division is effected by that uncertain and fortuitous divider, the lot. We see two ways of thinking; one whose concern is with things of divine virtue is consecrated and dedicated to God; the other whose aspirations turn to poor miserable humanity is assigned to creation the exile. For the lot which fell to creation is called by the oracles the lot of dismissal (Lev. 16:8), because creation is a homeless wanderer, banished far away from wisdom.", + "[180] Further, nature abounds in things which bear some shape or stamp and others which do not, even as it is with coins, and you may note how the invisible Severer divides them all into equal parts and awards those that are approved by their stamp to the lover of instruction, but those that have no stamp or mark to the man of ignorance. For we are told “the unmarked fell to Laban, but the marked to Jacob” (Gen. 30:42).", + "[181] For the soul is a block of wax, as one of the ancients said, and if it is hard and resistent it rejects and shakes off the attempted impressions and inevitably remains an unformed mass, whereas if it is docile and reasonably submissive it allows the imprints to sink deep into it, and thus reproducing the shape of the seal preserves the forms stamped upon it, beyond any possibility of effacement." + ], + [ + "[182] Marvellous too is the equal distribution of the sacrificial blood which the high priest Moses, following Nature’s guidance, made. He took, we read, the half of the blood and poured it into mixing-bowls and the half he poured upon the altar (Ex. 24:6), to shew us that sacred wisdom is of a twofold kind, divine and human.", + "[183] The divine kind is without mixture or infusion and therefore is poured as an offering to God, who knows no mixture or infusion and is in His isolation a unity. But the human is mixed with infusion and thus is scattered abroad upon us, who are a mixed compounded product of infusion, to create in us oneness of mind and fellowship, and in fact a “mixing” of our various parts and ways of conduct. But the part of the soul which is free from mixture and infusion is the mind in its perfect purity.", + "[184] This mind filled with the breath of inspiration from heaven above is guarded from malady and injury, and then reduced to a single element is fitly rendered in its entirety as a holy libation to Him who inspired it and guarded it from all evil that could harm it. The mixed kind is the senses, and for this nature has created the proper mixing-bowls.", + "[185] The eyes are the “bowls” of sight, the ears of hearing, the nostrils of the sense of smell, and each of the others has its fitting vessel. On these bowls the holy Word pours of the blood, desiring that our irrational part should be quickened and become in some sense rational, following the divine courses of the mind, and purified from the objects of sense, which lure it with all their deceitful and seductive force.", + "[186] And was not the consecrated didrachmon portioned out on the same principle? We are meant to consecrate one half of it, the drachma, and pay it as ransom for our own soul (Ex. 30:12, 13), which God who alone is truly free and a giver of freedom releases with a mighty hand from the cruel and bitter tyranny of passions and wrongdoings, if we supplicate him, sometimes too without our supplication. The other half we are to leave to the unfree and slavish kind of which he is a member who says “I have come to love my master,” that is “the mind which rules within me,” and my wife, that is “sense” the friend and keeper of the passion’s household, “and the children,” that is the evil offspring of the passions. “I will not go out free” (Ex. 21:5).", + "[187] For to such a kind, as its share in the didrachmon, must needs be given the lot which is no lot, the lot of dismissal which is the opposite of the dedicated drachma. The drachma is a unit, and a unit admits neither of addition nor subtraction, being the image of God who is alone in His unity and yet has fullness.", + "[188] Other things are in themselves without coherence, and if they be condensed, it is because they are held tight by the divine Word, which is a glue and bond, filling up all things with His being. He who fastens and weaves together each separate thing is in literal truth full of His own self, and needs nothing else at all." + ], + [ + "[189] With reason then will Moses say, “He that is rich shall not add, and he that is poor shall not diminish, from the half of the didrachmon” (Ex. 30:15). That half, as I said, is both a drachma and a unit, to which every number might well address the words of the poet,", + "With thee I’ll cease, with thee I will begin.", + "[190] For the whole series of numbers to infinity multiplied by infinity ends when resolved in the unit and begins with the unit when arranged in an unlimited series. And therefore those who study such questions declare that the unit is not a number at all, but the element and source from which number springs.", + "[191] Further, the heavenly food of the soul, wisdom, which Moses calls “manna,” is distributed to all who will use it in equal portions by the divine Word, careful above all things to maintain equality. Moses testifies to this in the words, “He that had much, had not too much, and he that had less did not lack” (Ex. 16:18), when they measured by the admirable and precious standard of proportion. And through this we come to understand how when each collected in his own store for his “belongings,” these belongings are not human beings so much as thoughts and dispositions. For what fell to each was of set purpose so allotted, that there was neither short-coming nor superabundance." + ], + [ + "[192] We may find a similar example of this proportioned equality in what is called the Passover, which is held when the soul studies to unlearn irrational passion and of its own free will experiences the higher form of passion which reason sanctions.", + "[193] For it is laid down that “if there be few in the house, so that they are not enough for the sheep, they shall take in the next neighbour, according to the number of souls, that each may reckon what is sufficient for him” (Ex. 12:4), thus gaining the portion which he deserves and needs.", + "[194] On the other hand, when Moses would portion out virtue, like a country, to virtue’s inhabitants he bids the more have more and the less to lessen their possession (Num. 35:8), for he holds it right not to adjudge smaller shares to the greater, since then they will be devoid of knowledge, nor greater to the less, since they will not be able to contain the greatness of their shares." + ], + [ + "[195] Of numerical equality we have the clearest example in the sacred gifts of the twelve rulers (Num. 7:10 ff.) and further in the distributions made to the priests from the gifts. Each of the sons of Aaron, it says, shall have what is equal (Lev. 6:14).", + "[196] We have also a splendid example of equality in the composition of the frankincense offering. For we read “take to thyself sweet spices, oil drop of cinnamon, cloves and galbanum of sweetening and clear gum of frankincense, each in equal parts and they shall make of it incense, a perfume work of the perfumer of pure composition, a holy work” (Ex. 30:34, 35). Each of the parts, we see from his words, must be brought in equal measure, to make the combination of the whole.", + "[197] Now these four, of which the incense is composed, are, I hold, a symbol of the elements, out of which the whole world was brought to its completion. Moses is likening the oil drop to water, the cloves to earth, the galbanum to air, and the clear gum to fire. For oil drop is watery because of its dripping, cloves are dry and earthy, and the words “of sweetening” are added to galbanum, to bring out the idea of air since air has fragrance, and the word “clear” to gum to indicate light.", + "[198] For the same reason he set the heavy substances apart from the light, connecting the latter in a single phrase by means of the conjunction “and,” but stating the heavy in the unconnected form. First he said “take to thyself sweet spices, oil drop of cinnamon, cloves, both these with the asyndeton, symbols of the heavy substances earth and water.” Then he makes a fresh beginning using the conjunction, “and galbanum of sweetness and clear gum of frankincense,” and these two, which indicate the light elements, air and fire, are also joined by an “and.”", + "[199] And the mixture thus harmoniously compounded proves to be that most venerable and perfect work, a work in very truth holy, even the world, which he holds should under the symbol of the incense offering give thanks to its Maker, so that while in outward speech it is the compound formed by the perfumer’s art which is burnt as incense, in real fact it is the whole world, wrought by divine wisdom, which is offered and consumed morning and evening in the sacrificial fire.", + "[200] Surely it is a fitting life-work for the world, that it should give thanks to its Maker continuously and without ceasing, wellnigh evaporating itself into a single elemental form, to shew that it hoards nothing as treasure, but dedicates its whole being at the shrine of God its Begetter." + ], + [ + "[201] I marvel too when I read of that sacred Word, which ran in impetuous breathless haste “to stand between the living and the dead.” For at once, says Moses, “the breaking was abated” (Num. 16:47, 48). And indeed how could all that shatters and crushes and ruptures our soul fail to be abated and lightened, when the God-beloved separates and walls off the consecrated thoughts, which veritably live, from the unholy which are truly dead?", + "[202] For often proximity to the sick brings to the very healthiest the infection of their sickness and sure death in its train. But this fate was no longer possible to the consecrated, hedged in by the mightiest of pales, fixed in the midst to repel from the better sort the onslaught and inroads of the worse.", + "[203] Still more am I lost in admiration, when I listen to the oracles and learn how the cloud entered in the midst between the hosts of Egypt and Israel (Ex. 14:20). For the further pursuit of the sober and God-beloved race by the passion-loving and godless was forbidden by that cloud, which was a weapon of shelter and salvation to its friends, and of offence and chastisement to its enemies.", + "[204] For on minds of rich soil that cloud sends in gentle showers the drops of wisdom, whose very nature exempts it from all harm, but on the sour of soil, that are barren of knowledge, it pours the blizzards of vengeance, flooding them with a deluge of destruction most miserable.", + "[205] To His Word, His chief messenger, highest in age and honour, the Father of all has given the special prerogative, to stand on the border and separate the creature from the Creator. This same Word both pleads with the immortal as suppliant for afflicted mortality and acts as ambassador of the ruler to the subject.", + "[206] He glories in this prerogative and proudly describes it in these words ‘and I stood between the Lord and you’ (Deut. 5:5), that is neither uncreated as God, nor created as you, but midway between the two extremes, a surety to both sides; to the parent, pledging the creature that it should never altogether rebel against the rein and choose disorder rather than order; to the child, warranting his hopes that the merciful God will never forget His own work. For I am the harbinger of peace to creation from that God whose will is to bring wars to an end, who is ever the guardian of peace.”" + ], + [ + "[207] Having taught us the lesson of equal division the Scripture leads us on to the knowledge of opposites, by telling us that “He placed the sections facing opposite each other” (Gen. 15:10). For in truth we may take it that everything in the world is by nature opposite to something else. Let us begin with what comes first.", + "[208] Hot is opposite to cold, dry to wet, light to heavy, darkness to light, night to day. In heaven we have the course of the fixed stars opposite to the course of the planets, in the air cloudless to cloudy, calm to wind, summer to winter, spring when earth’s growths bloom to autumn when they decay, again in water, sweet to bitter, and in land, barren to fruitful.", + "[209] And the other opposites are obvious: corporeal, incorporeal; living, lifeless; mortal, immortal; sensible, intelligible; comprehensible, incomprehensible; elementary, completed; beginning, end; becoming, extinction; life, death; disease, health; white, black; right, left; justice, injustice; prudence, folly; courage, cowardice; continence, incontinence; virtue, vice; and all the species of virtue are opposite to all the species of vice.", + "[210] Again we have the opposite conditions of the literary and the illiterate, the cultured and the uncultured, the educated and the uneducated, and in general the scientific and the unscientific, and in the subject matter of the arts or sciences there are vocal sounds or vowels and non-vocal sounds or consonants, high notes and low notes, straight lines and curved lines.", + "[211] In animals and plants there are barren and productive, prolific and unprolific, viviparous and oviparous, soft-skinned and shell-skinned, wild and tame, solitary and gregarious.", + "[212] In another class there are poverty and riches; eminence and obscurity; high birth and low birth; want and abundance; war, peace; law, lawlessness; gifted nature, ungifted nature; labour, inaction; youth, age; impotence, power; weakness, strength. Why attempt to ennumerate all and each of them, when their number is infinite and illimitable?", + "[213] How excellent then is this lesson, which the interpreter of Nature’s facts in his pity for our sluggishness and carelessness lavishes on us always and everywhere, as he does in this passage, that in every case it is not where things exist as wholes, but where they exist as divisions or sections, that they must be “set facing opposite each other.” For the two opposites together form a single whole, by the division of which the opposites are known.", + "[214] Is not this the truth which according to the Greeks Heracleitus, whose greatness they celebrate so loudly, put in the fore front of his philosophy and vaunted it as a new discovery? Actually, as has been clearly shewn, it was Moses who long ago discovered the truth that opposites are formed from the same whole, to which they stand in the relation of sections or divisions." + ], + [ + "[215] This point will be discussed in detail elsewhere. But there is another matter which should not be passed over in silence. What are called the half-pieces of the three animals when they are divided into two made six altogether and thus the Severer, the Word, who separates the two sets of three and stationed himself in their midst, was the seventh.", + "[216] The same is clearly shewn, I think, in the holy candlestick also, which is wrought with six branches, three on each side, and itself in the middle makes the seventh, dividing and separating the threes. It is “chased,” a work of art, approved and divine, made “of one piece of pure gold” (Ex. 25:36). For the One, alone and absolutely pure, has begotten the Seven, whom no mother bore, begotten her by himself alone, and employing no other medium whatsoever.", + "[217] Now those who sound the praises of gold, among its many laudable qualities, place these two highest, first that it is proof against rust, secondly that when it is beaten and fused into the thinnest possible sheets, it remains unbroken. Thus it naturally becomes the symbol of a higher nature, which when stretched and fused and reaching out on every side, is still complete in its fullness throughout and weaves everything else into a harmonious whole.", + "[218] Again, of the aforesaid candlestick the Master-craftsman says in his discourse that “there are branchlets jutting out from the branches, three on each side, equal to each other, and their lamps at the end of them come out from them in nut shape, and the flower-patterns in them, that the candle-bearers may be on them, and the seventh flower-pattern at the end of the lamp, on the top above, all of solid gold, and seven golden candle-bearers on it” (Ex. 38:15–17).", + "[219] Thus by many proofs it is now established that the Six is divided into two Threes by the Word, the Seventh in their midst, just as we find in the present passage. For the whole candlestick with its principal parts, six in number, consists of sevens, seven lamps, seven flower-patterns, seven candle-bearers.", + "[220] The six candle-bearers are divided by the seventh, and so also the flower-patterns by the middle one, and the lamps in the same way by their seventh in the middle, and the six branches and the six branchlets which grow out of them by the main-stalk of the candlestick, which is seventh to them." + ], + [ + "[221] On each of these there is much to say, but it must be postponed to another occasion. Only thus much should be noted. The holy candlestick and the seven candle-bearers on it are a copy of the march of the choir of the seven planets.", + "[222] How so? perhaps we shall be asked. Because, we shall reply, each of the planets is a light-bringer, as the candle-bearers are. For they are supremely bright and transmit the great lustre of their rays to the earth, especially the central among the seven, the sun.", + "[223] I call it central, not merely because it holds the central position, which some give as the reason, but because apart from this it has the right to be served and attended by its squires on either side, in virtue of its dignity and magnitude and the benefits which it provides for all that are on the earth.", + "[224] Now the order of the planets is a matter of which men have no sure apprehension—indeed is there any other celestial phenomenon which can be known with real certainty?—and therefore they fall back on probabilities. But the best conjecture, in my opinion, is that of those who assign the middle place to the sun and hold that there are three above him and the same number below him. The three above are Saturn, Jupiter and Mars, and the three below are Mercury, Venus and the Moon, which borders on the lower region of air.", + "[225] So the Master-craftsman, wishing that we should possess a copy of the archetypal celestial sphere with its seven lights, commanded this splendid work, the candlestick, to be wrought. We have shewn, too, its resemblance to the soul. For the soul is tripartite, and each of its parts, as has been shewn, is divided into two, making six parts in all, to which the holy and divine Word, the All-severer, makes a fitting seventh." + ], + [ + "[226] Another point too should not be passed over in silence. The furniture of the sanctuary is threefold, candlestick, table and altar of incense. In the altar, as was shewn above, we have the thought of thanksgiving for the elements, for the altar itself contains parts of the four elements. Its wood is of earth, the incense offered on it of water, since it is first melted and then resolved into drops, while the perfume is of air and the part which is ignited of fire; moreover the compound made of frankincense, galbanum, cloves and oil of cinnamon (Ex. 30:34) is a symbol of the elements. In the table we have thanksgiving for the mortal creatures framed from these elements, since loaves and libations, which creatures needing food must use, are placed on it. In the candlestick we have thanksgiving for all the celestial world, that so no part of the universe may be guilty of un-thankfulness and we may know that all its parts give thanks, the elements and the creatures framed from them, not only those on earth, but those in heaven." + ], + [ + "[227] A question worth consideration is why the writer states the measurements of the table and the altar but says nothing about the measurements of the candlestick. Probably the reason is that the four elements and the mortal creatures framed from them, which are symbolized by the table and the altar, are measured and defined within limits by heaven, since that which contains is the measurement of that which is contained. On the other hand heaven, which is symbolized by the candlestick,", + "[228] is of infinite magnitude, not comprehended by any material substance either equal in size to it or infinite, nor again, as Moses shews, by a void, the existence of which is implied in the marvelmongers’ fable of the general conflagration. God is its boundary,", + "[229] God who guides and steers it. And so just as the Existent is incomprehensible, so also that which is bounded by Him is not measured by any standards which come within our powers of conception. Perhaps too it is immeasurable in the sense that being circular and rounded off into a perfect sphere it possesses neither length nor breadth." + ], + [ + "[230] Having said what was fitting on these matters, Moses continues, “the birds He did not divide” (Gen. 15:10). He gives the name of birds to the two words or forms of reason, both of which are winged and of a soaring nature. One is the archetypal reason above us, the other the copy of it which we possess.", + "[231] Moses calls the first the “image of God,” the second the cast of that image. For God, he says, made man not “the image of God” but “after the image” (Gen. 1:27). And thus the mind in each of us, which in the true and full sense is the “man,” is an expression at third hand from the Maker, while between them is the Reason which serves as model for our reason, but itself is the effigies or presentment of God.", + "[232] Our mind is indivisible in its nature. For the irrational part of the soul received a sixfold division from its Maker who thus formed seven parts, sight, hearing, taste, smell, touch, voice and reproductive faculty. But the rational part, which was named mind, He left undivided. In this he followed the analogy of the heaven taken as a whole.", + "[233] For we are told that there the outermost sphere of the fixed stars is kept unsevered, while the inner sphere by a sixfold division produces the seven circles of what we call the wandering stars. In fact I regard the soul as being in man what the heaven is in the universe. So then the two reasoning and intellectual natures, one in man and the other in the all, prove to be integral and undivided and that is why we read “He did not divide the birds.”", + "[234] Our mind is likened to a pigeon, since the pigeon is a tame and domesticated creature, while the turtle-dove stands as the figure of the mind which is the pattern of ours. For the Word, or Reason of God, is a lover of the wild and solitary, never mixing with the medley of things that have come into being only to perish, but its wonted resort is ever above and its study is to wait on One and One only. So then the two natures, the reasoning power within us and the divine Word or Reason above us, are indivisible, yet indivisible as they are they divide other things without number.", + "[235] The divine Word separated and apportioned all that is in nature. Our mind deals with all the things material and immaterial which the mental process brings within its grasp, divides them into an infinity of infinities and never ceases to cleave them.", + "[236] This is the result of its likeness to the Father and Maker of all. For the Godhead is without mixture or infusion or parts and yet has become to the whole world the cause of mixture, infusion, division and multiplicity of parts. And thus it will be natural that these two which are in the likeness of God, the mind within us and the mind above us, should subsist without parts or severance and yet be strong and potent to divide and distinguish everything that is." + ], + [ + "[237] After speaking of the birds which were left unsevered and undivided, he continues “and the birds came down to the carcasses, the half-pieces” (Gen. 15:11). He employs the same word “birds.” but shews very clearly to those who have eyes to see the contrast in fact between the two kinds of birds. For it is against nature that birds whose wings were given them to soar on high should come down.", + "[238] Just as earth is the most suitable place for creatures of the land, particularly reptiles, which in their wriggling course cannot even bear to be above ground, but make for holes and crannies and, since their natural place is below, avoid what is above, so too the air is the suitable habitat for the birds, its natural lightness matching with the lightness which the wings give them. So when the denizens of the air, who should rather be explorers of the realm of ether, “descend,” it is to the land that they come and there they cannot live their natural life.", + "[239] Conversely Moses gives high approval to those reptiles which can leap upwards. Thus he says, “These shall ye eat of the flying reptiles which go on four legs, which have legs above their feet, so as to leap with them from the earth” (Lev. 11:21). These are symbols of the souls which though rooted like reptiles to the earthly body have been purified and have strength to soar on high, exchanging earth for heaven, and corruption for immortality.", + "[240] Surely then we must suppose that misery wholesale and all-pervading must be the lot of those souls which reared in air and ether at its purest have left that home for earth the region of things mortal and evil, because the good things of God bred in them an intolerable satiety. And here they become the resort of thoughts and notions, numberless as the subjects with which they are concerned, some willingly admitted, some in mere ignorance. These thoughts are just like winged creatures and it is to them that he likens “the birds which come down.”", + "[241] Some of our thoughts fly up, others down. To the upward flight falls the better lot, for it has for its fellow-traveller virtue leading it to the divine and heavenly region; to the downward flight the worse lot falls, since vice goes in front and pulls it with might and main if it resists. How opposite are the climes to which these two belong is shewn most clearly by their names. Virtue is so named not only because we choose it (αἵρεσις) but also from its uplifting (ἄρσις), for it is lifted up and soars on high, because it ever yearns for the celestial. Vice is so called because it has “gone down” and compels those who have to do with it to fall down likewise.", + "[242] Thus thoughts hostile to the soul, when they hover over it or perch upon it, not only come down themselves, but also bring downfall to the understanding, when in hideous fashion they pounce upon things material, not immaterial; which are of the senses, not of the intelligence; of imperfection, not of soundness; of corruption not of life. For they perch not only on bodies, but on sections of bodies divided in two. And it is impossible that bodies so divided should admit of joining or unifying, since the currents of spirit force, which were their congenital ligament, have been broken into." + ], + [ + "[243] Moses also brings before us a thought of profound truth in teaching us that justice and every virtue love the soul, while injustice and every vice love the body; that what is friendly to the one is utterly hostile to the other—a lesson given in this passage as elsewhere. For in a figure he pictures the enemies of the soul as birds, eager to intertwine and ingraft themselves in bodies and to glut themselves with flesh, and it is to restrain the onsets and inroads of such that the man of worth is said to sit down in their company (Gen. 15:11), like a chairman or president of a council.", + "[244] History tells us how when discord reigned at home through civil faction, or hostile bands were at variance, such a one would summon a council of all concerned and investigate the points of difference, that if possible he might by his powers of persuasion make an end of the external war or put down the civil commotion. In the one case he would scatter abroad the foes who rushed in irreconcilable hatred like a storm cloud, in the other he would restore the old feeling of intimate kinship—each a useful work.", + "[245] Now the list of deadly and irreconcilable enemies of the soul comprises its follies, its acts of cowardice and injustice and all the other irrational lusts so constantly born of over-abundant appetite, which prance and struggle against the yoke and hinder the straight onward course of the understanding, and often rend and overthrow its whole frame.", + "[246] But with those who might be allies the causes of offence are such as we find in the wranglings of the sophists on questions of dogma. In so far as their minds are fixed on one end to discover the facts of nature, they may be said to be friends, but in that they do not agree in their solutions of particular problems they may be said to be engaged in civil strife. Thus those who declare the universe to be uncreated are at strife with those who maintain its creation; those who say that it will be destroyed with those who declare that though by nature destructible it will never be destroyed, being held together by a bond of superior strength, namely the will of its Maker; those who maintain that nothing is, but all things become, with those who hold the opposite opinion; those who argue at length that man is the measure of all things with those who make havoc of the judgement-faculty of both sense and mind; and, to put it generally, those who maintain that everything is beyond our apprehension with those who assert that a great number of things are cognizable.", + "[247] And indeed sun and moon and the whole heaven, also earth and air and water and practically all that they produce, have been the cause of strife and contention to the inquirers when they probe into their essential natures and qualities, their changes and phases, the processes by which they come into being and finally cease to be. For as to the magnitude and movement of the heavenly bodies with all their absorbing research they come to different and conflicting opinions, until the man-midwife who is also the judge takes his seat in their midst and observes the brood of each disputant’s soul, throws away all that is not worth rearing, but saves what is worth saving and approves it for such careful treatment as is required.", + "[248] The history of philosophy is full of discordance, because truth flees from the credulous mind which deals in conjecture. It is her nature to elude discovery and pursuit, and it is this which in my opinion produces these scientific quarrellings." + ], + [ + "[249] “About sunset” it continues, “an ‘ecstasy’ fell upon Abraham and lo a great dark terror falls upon him” (Gen. 15:12). Now “ecstasy” or “standing out” takes different forms. Sometimes it is a mad fury producing mental delusion due to old age or melancholy or other similar cause. Sometimes it is extreme amazement at the events which so often happen suddenly and unexpectedly. Sometimes it is passivity of mind, if indeed the mind can ever be at rest; and the best form of all is the divine possession or frenzy to which the prophets as a class are subject.", + "[250] The first form is mentioned in the curses described in Deuteronomy, where he says that madness and loss of sight and “ecstasy” of mind will overtake the impious, so that they shall differ in nought from blind men groping at noonday as in deep darkness (Deut. 28:28, 29).", + "[251] The second we have in several places. Isaac was astonished with a great ecstasy and said, “who is it then who has made a hunting and brought to me, and I have eaten of all before thou camest and I blessed him, and let him be blessed” (Gen. 27:33). And again when Jacob disbelieved those who told him that “Joseph lives and is ruler over all Egypt,” he was in an “ecstasy,” we are told, “in his mind, for he did not believe them” (Gen. 45:26). Also in Exodus, in the account of the congregation, it says, “for Mount Sinai was all covered with smoke, because God came down to it in fire and the smoke rose up like vapour of a furnace, and all the people were in a great ‘ecstasy’ ” (Ex. 19:18). Also in Leviticus at the completion of the sacrifices on the eighth day, when “fire came out from heaven and devoured what was on the altar, both the whole burnt offerings and the fats”; for the next words are, “and all the people saw it and were in an ‘ecstasy,’ and fell upon their faces” (Lev. 9:24): a natural consequence, for an “ecstasy” in this sense produces great agitation and terrible consternation.", + "[252] Incidentally in the story of Jacob and Esau there are thoughts well worthy of our admiration. Esau, though he has the knowledge needed for the chase, is ever hunted and supplanted, because he has acquired his skill not to do good but harm, and moreover is never quick or zealous in his hunting. Jacob hunts passion not through teaching, but moved to it by nature, and brings the game to the tester who will decide whether it will stand the test. For this purpose the tester will eat of all that he brings.", + "[253] For all the elements of practice are food fit for eating, inquiry, examination, reading, listening to instruction, concentration, perseverance, self-mastery, and power to treat things indifferent as indeed indifferent. Of all these the tester naturally eats samples only, not the whole. For the Practiser must have his proper food left to him, like prizes for his efforts.", + "[254] Another lesson. The words “before thou camest” are true to nature. For if passion has entered the soul we shall not get enjoyment from self-mastery. Secondly, they convict the bad of sloth and slackness and backwardness to the tasks of instruction, though not to those of incontinence.", + "[255] And so it is Egypt which has its “task-drivers” (Ex. 5:6) who urge others to the enjoyment of the passions; it is Moses who bids eat the Passover and celebrate the crossing from passion “with haste” (Ex. 12:11). So too Judah, “for if we had not delayed, we should already have returned twice over” (Gen. 43:10). He does not mean “we should have gone down twice to Egypt,” but “we should have come up thence in safety.”", + "[256] Natural too is the wonder of Jacob that the mind within the body still lives to virtue and rules that body (Gen 45:26), instead of being ruled by it.", + "In the same way if we went through the other examples we should be able to trace the truth they teach, but the task before us now is not to work these out in detail, and therefore we must turn to the next point.", + "[257] We have the third sort of ecstasy when Moses finds a lesson of wisdom in the story of the creation of woman. God “cast,” he says, “an ecstasy on Adam and he slept” (Gen. 2:21). Here by ecstasy he means passivity and tranquillity of mind. For sleep of mind is waking of sense, since waking of the understanding is inaction of sense." + ], + [ + "[258] The fourth kind of ecstasy we find in the passage we are now examining. “About sunset there fell upon Abraham an ecstasy,” that is, what the inspired and God-possessed experience. Yet it is not merely this experience which proves him a prophet, but we have also the actual word written and recorded in the holy Scriptures, when another tried to take Sarah from his home, Sarah the virtue whose nature is to rule, as though that virtue was not the peculiar possession of the wise and of him alone, but belonged to any who counterfeits good sense. For the text runs, “restore the woman to the man, because he is a prophet and shall pray for thee, and thou shalt live” (Gen. 20:7).", + "[259] Now with every good man it is the holy Word which assures him his gift of prophecy. For a prophet (being a spokesman) has no utterance of his own, but all his utterance came from elsewhere, the echoes of another’s voice. The wicked may never be the interpreter of God, so that no worthless person is “God-inspired” in the proper sense. The name only befits the wise, since he alone is the vocal instrument of God, smitten and played by His invisible hand.", + "[260] Thus, all whom Moses describes as just are pictured as possessed and prophesying.", + "Noah was just. Is he not in the same breath shewn as a prophet? Were not the curses which he called down on subsequent generations, the prayers which he made on their behalf, all of which the actual event confirmed, uttered by him under divine possession?", + "[261] What of Isaac? What of Jacob? They too are confessed as prophets by many other evidences, but particularly by their speeches addressed to their children. For “Gather ye together that I may proclaim what shall happen to you at the end of the days” (Gen. 49:1) were the words of one inspired. For apprehension of the future does not belong to man.", + "[262] What of Moses? Is he not everywhere celebrated as a prophet? For it says, “if a prophet of the Lord arise among you, I will be known to him in vision, but to Moses in actual appearance and not through riddles” (Num. 12:6, 8), and again “there no more rose up a prophet like Moses, whom the Lord knew face to face” (Deut. 34:10).", + "[263] Admirably then does he describe the inspired when he says “about sunset there fell on him an ecstasy.”" + ], + [ + "“Sun” is his name under a figure for our mind. For what the reasoning faculty is in us, the sun is in the world, since both of them are light-bringers, one sending forth to the whole world the light which our senses perceive, the other shedding mental rays upon ourselves through the medium of apprehension.", + "[264] So while the radiance of the mind is still all around us, when it pours as it were a noonday beam into the whole soul, we are self-contained, not possessed. But when it comes to its setting, naturally ecstasy and divine possession and madness fall upon us. For when the light of God shines, the human light sets; when the divine light sets, the human dawns and rises.", + "[265] This is what regularly befalls the fellowship of the prophets. The mind is evicted at the arrival of the divine Spirit, but when that departs the mind returns to its tenancy. Mortal and immortal may not share the same home. And therefore the setting of reason and the darkness which surrounds it produce ecstasy and inspired frenzy.", + "[266] To connect what is coming with what is here written he says “it was said to Abraham” (Gen. 15:3). For indeed the prophet, even when he seems to be speaking, really holds his peace, and his organs of speech, mouth and tongue, are wholly in the employ of Another, to shew forth what He wills. Unseen by us that Other beats on the chords with the skill of a master-hand and makes them instruments of sweet music, laden with every harmony." + ], + [ + "[267] It is well to hear what these predictions were, which were thus said to him. First that God does not grant as a gift to the lover of virtue that he should dwell in the body as in homeland, but only permits him to sojourn there, as in a foreign country. For “knowing thou shalt know,” he says, “that thy seed shall be sojourners in a land which is not their own” (Gen. 15:3). But every fool takes the body for the place of his nativity and studies to dwell there, not to sojourn.", + "[268] This is one lesson. Another is that the things of earth which bring slavery and ill-treatment and dire humiliation, to use his own words, are “not our own.” For the passions of the body are truly bastards, outlanders to the understanding, growths of the flesh in which they have their roots.", + "[269] “And the slavery is for four hundred years”; thus he shews the powers exercised by the four passions. When pleasure rules, the temper is high flown and inflated, uplifted with empty levity. When desire is master, a yearning for what is not arises and suspends the soul on unfulfilled hope as on a noose. For the soul is ever athirst yet never able to drink, suffering the torments of a Tantalus.", + "[270] Under the sovereignty of grief it is pinched and shrinks, like trees which shed their leaves and wither; for its bloom and richness turn into leanness. Finally when fear has made itself lord no one thinks it good to stand his ground, but abandons himself to flight, expecting that in this alone will safety be found. For while desire has a power of attraction and forces us to the pursuit of the desired object even though it flee from our grasp, fear on the other hand creates a sense of estrangement and sunders and removes us far from the sight we dread." + ], + [ + "[271] The sovereignties of the passions here named entail a grievous slavery on their subjects, until God the arbiter and judge makes a separation between the ill-treater and the ill-treated, brings forth the one to full liberty and renders to the other the recompense for his misdeeds.", + "[272] For we read, “the nation whom they shall serve I will judge, and after this they shall come out hither with much stock” (Gen. 15:14). It must needs be that mortal man shall be oppressed by the nation of the passions and receive the calamities which are proper to created being, but it is God’s will to lighten the evils which are inherent in our race.", + "[273] So while we shall suffer at first such things as are proper to ourselves, enslaved as we are to cruel masters, God will accomplish the work which is proper to Himself in proclaiming redemption and liberty to the souls which are His suppliants, and not only will He provide release from bonds and an issue from the closely-guarded prison, but give us also the viaticum which he here calls “stock.” What is the meaning of this?", + "[274] It is when the mind which has come down from heaven, though it be fast bound in the constraints of the body, nevertheless is not lured by any of them to embrace like some hybrid, man-woman or woman-man, the pleasant-seeming evils, but holding to its own nature of true manhood has the strength to be victor instead of victim in the wrestling-bout. Reared in all the lore of the schools, it acquires therefrom a longing for the higher contemplation, and wins the sturdy virtues of self-mastery and perseverance; and thus when the pilgrim wins his return to his native land, he takes with him all these fruits of instruction, which are here called “stock.”" + ], + [ + "[275] Having said thus much on these points also he continues, “but thou shalt depart to thy fathers nourished with peace, in a goodly old age”  (Gen. 15:15). So then we who are imperfect are victims both of war and slavery, and hard-won is our release from the terrors which menace us. But the perfect are a race subject neither to war nor slavery, but nourished in peace and freedom sure and secure.", + "[276] And when he represents the good man as not dying but departing, there is sound doctrine in the words. He would have the nature of the fully purified soul shewn as unquenchable and immortal, destined to journey from hence to heaven, not to meet with dissolution and corruption, which death appears to bring.", + "[277] After “thou shalt depart” come the words “to thy fathers.” What fathers? This is worth inquiring. For Moses could not mean those who had lived in the land of the Chaldeans, who were the only kinsfolk Abraham had, seeing that the oracle had set his dwelling away from all those of his blood. For we read, “the Lord said unto Abraham ‘depart from thy land and from thy kinsfolk and from the house of thy father unto the land which I shall shew thee, and I will make thee into a great nation’ ” (Gen. 12:1, 2).", + "[278] Was it reasonable that he should again have affinity with the very persons from whom he had been alienated by the forethought of God? Or that he who was to be the captain of another race and nation should be associated with that of a former age? God would not bestow on him a fresh and in a sense a novel race and nation, if he were not cutting him right adrift from the old.", + "[279] Surely he is indeed the founder of the nation and the race, since from him as root sprang the young plant called Israel, which observes and contemplates all the things of nature. So we are told to bear out the old from the face of the new (Lev. 26:10). Rightly, for how shall they on whom the rain of new blessings has fallen in all its abundance, sudden and unlooked for, still find profit in old-world lore and the ruts of ancient customs?" + ], + [ + "[280] No; by “fathers” he does not mean those whom the pilgrim soul has left behind, those who lie buried in the sepulchres of Chaldaea, but possibly, as some say, the sun, moon and other stars to which it is held that all things on earth owe their birth and framing, or, as others think, the archetypal ideas which, invisible and intelligible there, are the patterns of things visible and sensible here—the ideas in which, as they say, the mind of the Sage finds its new home.", + "[281] Others again have surmised that by “fathers” are meant the four first principles and potentialities, from which the world has been framed, earth, water, air and fire. For into these, they say, each thing that has come into being is duly resolved.", + "[282] Just as nouns and verbs and all parts of speech which are composed of the “elements” in the grammatical sense are finally resolved into the same, so too each of us is composed of the four mundane elements, borrowing small fragments from the substance of each, and this debt he repays when the appointed time-cycles are completed, rendering the dry in him to earth, the wet to water, the cold to air, and the warm to fire.", + "[283] These all belong to the body, but the soul whose nature is intellectual and celestial will depart to find a father in ether, the purest of the substances. For we may suppose that, as the men of old declared, there is a fifth substance, moving in a circle, differing by its superior quality from the four. Out of this they thought the stars and the whole of heaven had been made and deduced as a natural consequence that the human soul also was a fragment thereof." + ], + [ + "[284] The words “nourished with peace” are not a pointless addition, but mean that the greater part of the human race are with little exception “nourished” for war and all its attendant evils. Now war sometimes arises from things outside us, waged against us by ill-repute and poverty and mean birth and the like. Sometimes it arises from intestine enemies—in the body, sicknesses, maimings, complete disablements of the senses and numberless other calamities piled on each other; in the soul, passions, diseases and infirmities of mind, the fierce and bitter insurrections, the inexpugnable despotisms of folly and injustice and their fellow usurpers.", + "[285] So, then, if a man be “nourished with peace” he will depart, having gained a calm, unclouded life, a life of true bliss and happiness.", + "When will this be found? When there is welfare outside us. welfare in the body, welfare in the soul, the first bringing ease of circumstance and good repute, the second health and strength, the third delight in virtues.", + "[286] For each part needs its own proper guards. The body is guarded by good repute and unstinted abundance of wealth, the soul by the complete health and soundness of the body, the mind by the acquired lore of the various forms of knowledge. Such is the meaning of the text. For that he is thinking of a peace other than that which states enjoy is clear to those who are versed in the holy Scriptures. For Abraham underwent great and severe wars, which he is shewn to have fought to the finish.", + "[287] And further, the mere leaving of his fatherland, to emigrate without any possibility of dwelling there again, to be borne hither and thither and to wander over desolate and untrodden roads were in itself a grievous war for one who had no divine message or promise wherein to trust. Still more he had, to crown this profusion of terrors, a third, famine (Gen. 12:10), an evil worse than migration and war.", + "[288] What kind of peace, then, was his? For surely to be a homeless emigrant, to be confronted by kings with overwhelming forces and to feel the stress of famine would seem to indicate not one war only, but many and manifold.", + "[289] But if we turn to the allegorical exposition of the words, each of these three proves to be an evidence of peace pure and simple. For dearth and famine of passions, the rout of enemies in the shape of wrongdoings, the migration from the creed of the Chaldeans to the creed of the lovers of God, that is, from the created and sensible to the intelligible and creative Cause—these build up the fabric of good order and stability.", + "[290] To him who enjoys a peace like this Moses promises a goodly old age, not meaning, we may be sure, the life of long duration, but the life lived wisely. For the welfare of a day ranks as far above multitude of years, as the briefer daylight above an eternity of darkness. It was a wholesome saying of a man of prophetic gifts that he would rather live a single day with virtue than ten thousand years in the shadow of death (Ps. 84[83] 11) where under the figure of death he indicates the life of the wicked.", + "[291] And Moses in the present instance shews the same by the facts he records rather than by words. For this Abraham, whom he here describes as destined to a goodly old age, is represented by him as more short-lived than practically all who went before him. Thus he shews to us, who are his scholars in wisdom, who it is whose old age is happy, to the end that we should not look with favour on all the abounding vanity of the outward body, a vanity full of shame and rich in reproaches, but recognizing in right judgement and stability of soul that goodly old age, which both in name and nature is twin brother of “reward,” give it its rightful title and testify to its truth.", + "[292] Learn then thy lesson and hear how the lawgiver tells us that happy old age and longest span of life is only for the good, but briefest is the life of the wicked, since he is ever studying to die or rather has died already to the life of virtue." + ], + [ + "[293] Next we have “but in the fourth generation they shall come back hither” (Gen. 15:16). These words are meant not only to state the date at which they should inhabit the holy land, but to bring before us the thought of the complete restoration of the soul. That restoration may be said to come in the fourth generation. How it comes deserves our careful consideration.", + "[294] The infant from the day of its birth for the first seven years, that is through the age of childhood, possesses only the simplest elements of soul, a soul which closely resembles smooth wax and has not yet received any impression of good or evil, for such marks as it appears to receive are smoothed over and confused by its fluidity.", + "[295] This is what we may call the first generation of the soul. The second is that which follows childhood and begins to associate with evils, both these engendered by the soul of its own motion, and those which are willingly accepted at the hands of others. For the instructors to sin are legion, nurses and “pedagogues” and parents and the laws of cities, written and unwritten, which extol what should be derided; and apart from and before such instruction, the soul is its own pupil in the school of guilt, so that it is throughout weighed down by its capacity for producing ills.", + "[296] “The mind of man,” says Moses, “is carefully intent upon wickedness from youth” (Gen. 8:21). The curse is heaviest on this “generation,” to use the figurative term for the literal “age,” in which the body is in its bloom and the soul inflated, when the smouldering passions are being fanned into a flame, consuming “threshing-floor and standing corn and fields” (Ex. 22:6) and whatever lies in their path.", + "[297] This stricken generation or age must be tended on its sickbed by a third, taking the form of philosophy with its healing art, and put under the spell of sound and salutary reasonings. Through these it will be able to void the vast overload of sins and to fill its void, its starvation, its fearful emptiness of right actions.", + "[298] So after this healing treatment there grows in the fourth generation within the soul power and vigour, because it has fully and firmly apprehended good sense and is immovably established in all virtues. This is what is meant by the saying “in the fourth generation they shall turn back hither.” For under that fourth number, to which he points, the soul turns back from sinning and is declared the heir of wisdom.", + "[299] The first number is that under which it is impossible to form any conception of good or ill and the soul receives no impressions. Under the second we experience the onrush of sin. The third is that in which we receive the healing treatment, when we cast off the elements of sickness and the crisis of passion is reached and passed. The fourth is that in which we make good our claim to complete health and strength, when we feel that we are turning back from wickedness and laying our hands to the good. Till then we may not do so." + ], + [ + "[300] How that “until” is fixed he will himself shew us, when he says “for the iniquities of the Amorites are not yet fulfilled” (Gen. 15:16). Such words as these give weaker minds a handle for supposing that Moses represents fate and necessity as the cause of all events.", + "[301] But we should recognize that while as a philosopher and interpreter of God he understood that causes have their sequence, connexion and interplay, he did not ascribe the causation of events to these subsidiary factors. He envisaged something else higher than and antecedent to these, a Someone who is borne on the universe like a charioteer or pilot. He steers the common bark of the world, in which all things sail; He guides that winged chariot, the whole heaven, exerting an absolute sovereignty which knows no authority but its own.", + "[302] What then must be our explanation of these particular words? This.—The name Amorites is by interpretation “talkers.” Now speech is the greatest boon given by nature to mankind, but the gift has been marred by thousands of the recipients who have dealt ungratefully and faithlessly with the power which gave it. Such are impostors, flatterers, inventors of cunning plausibilities, who know well how to cheat and mislead, but that only, and have no thought for honest truth. And further, they practise a lack of clearness, which in speech is profound darkness, and darkness is the fellow-worker of thieves.", + "[303] It is for this reason that Moses adorned the high priest with Manifestation and Truth (Ex. 28:26), judging that the speech of the man of worth should be transparent and true. But the speech which most aim at is obscure and false, and this is accepted by all the deluded multitude of common and unmeritable men.", + "[304] So long then as “the sins of the Amorites,” that is of sophistical arguments, “are not fulfilled,” because they have not been refuted, but still in virtue of their powers of attraction seduce us with their plausibilities, while their enticements make us powerless to turn from and leave them, we remain where we are.", + "[305] But if ever all the plausible fallacies are refuted by true beliefs, and thus the cup is filled to the brim and their sins appear in their true light, we shall run for our lives without a backward glance, or (shall we say?)slip our cable and sail clean away from the land of falsehood and sophistry, eager to find an anchorage in the most secure of all roadsteads, the haven of truth.", + "[306] Such is the lesson expressed in the problem here presented. For it is impossible to turn back from, to hate, to leave the plausible falsehood, unless the sin involved in it be revealed complete and consummated. And this revelation will be made when, confronted by the firm evidence of truth, it receives the much-needed refutation." + ], + [ + "[307] He continues, “but when the sun was at its setting a flame arose” (Gen. 15:17). Thus he shews that virtue is a late birth and indeed, as some have said, established firmly only at the very close of life’s day. He likens virtue to a flame, for just as the flame consumes the fuel which lies at hand but gives light to the air in its neighbourhood, so virtue burns up the sins but fills the whole mind with its beam.", + "[308] But while those unanalysed and unclassified ways of thinking, which he calls Amorites, govern us with their plausibilities, we cannot see the rays in their full unshadowed brightness. We are in the same plight as the furnace which has no clear fire, but to use his own word (Gen. 15:17) is “smoking.” The flickerings of knowledge are smouldering within us, but we cannot as yet bear the strengthening test of pure fire.", + "[309] Yet great thanks are due to Him who sowed these flickering sparks, to the end that the mind should not be chilled by passion like dead bodies, but, warmed and heated by the glowing coals of virtue, be quickened into flame, till it finds its full conversion into sacred fire, like Nadab and Abihu (Lev. 10:2).", + "[310] Now smoke comes before fire and forces those who approach it to shed tears. Both these, in the moral sphere, are a common experience. When we draw near to the forerunners of virtue we hope for its consummation, and if we cannot yet attain it our days are spent in sorrow and tears. For when some strong absorbing yearning has sunk into us, it urges us on to the quest of the desired object and forces us to be heavy of heart, until it is within our grasp.", + "[311] Again in this passage he compares the soul of him who loves learning and hopes for its consummation to a furnace or oven, because each serves as a vessel wherein is prepared nourishing food, in the one case the food of corruptible meats, in the other that of incorruptible virtues.", + "Again the torches of fire borne as in the mystic torch-rite are the judgements of God the torch-bearer, judgements bright and radiant, whose wont it is to range between the half-pieces, that is between the opposites of which the whole world is composed.", + "[312] For we read “torches of fire which passed through between the half-pieces” (Gen. 15:17). Thus you may know how highly excellent is the work of the Potencies of God as they pass through the midst of material and immaterial things. They destroy nothing—for the half-pieces remain unharmed—but divide and distinguish the nature of each." + ], + [ + "[313] Rightly then is the Sage declared to be the heir of the knowledge of the truths here mentioned. For “on that day,” says Moses, “God made a covenant with Abraham, saying, “to thy seed will I give this land” (Gen. 15:18).", + "[314] What land does he mean, but that which was mentioned before to which he now refers, the land whose fruit is the sure and stedfast apprehension of the wisdom of God, by which through His dividing powers He separates all things and keeps untouched by evil those that are good, as it is meet they should be kept for those who are born to life imperishable?", + "[315] Then he continues, “from the river of Egypt to the great river Euphrates” (Gen. 15:18). Here he shews how it stands with the perfected. Their perfecting begins with the body and sense and the parts which serve as organs, without which we cannot live, since they are needed for our training while in the life of the body. It ends in the attainment of the wisdom of God, that truly great river, brimming over with joy and gladness and all other blessings.", + "[316] For note that he does not fix the limits of the land as stretching from the river Euphrates to the river of Egypt—he would never have made virtue take a downward course into the bodily passions—but in the opposite order, from the river of Egypt to the great Euphrates. For all progress in good begins with the mortal and proceeds to the imperishable." + ] + ], + "Appendix": [ + "APPENDIX TO QUIS RERUM DIVINARUM HERES", + "§ 14. A spherical shape. Cf. Diog. Laert. vii. 158 ἀκούειν δὲ τοῦ μεταξὺ τοῦ τε φωνοῦντος καὶ τοῦ ἀκούοντος ἀέρος πληττομένου σφαιροειδῶς, εἶτα κυματουμένου καὶ ταῖς ἀκοαῖς προσπίπτοντος, ὡς κυματοῦται τὸ ἐν τῇ δεξαμένῃ ὕδωρ κατὰ κύκλους ὑπὸ τοῦ ἐμβληθέντος λίθου, “we hear when the air between the sonant body and the organ of hearing suffers concussion, a vibration which spreads spherically and then forms waves and strikes upon the ears, just as the water in a reservoir forms wavy circles when a stone is thrown into it” (Hicks’s translation). So too Plut. Epit. iv. 20 (Diels, Dox. p. 409), where contrasting the effect of the stone in the pool, he adds καὶ αὕτη μὲν (the pool) κυκλικῶς κινεῖται, ὁ δʼ ἀὴρ σφαιρικῶς.", + "§ 17. Tense of … completed action. The Greek grammarians named the four tenses of past time (χρόνος παρεληλυθώς) as follows: imperfect, παρατατικός; aorist, ἀόριστος; perfect, παρακείμενος; pluperfect, ὑπερσυντελικός. The name συντελικός for the aorist. is sometimes, but rarely, found (see Greek Gramm. Part II. vol. iii. p. 85), but its use, perhaps to cover both aorist and perfect, is reflected in the name for the pluperfect and in the Latin term, perfectum tempus.", + "§ 25. Thou hast given me a tongue of instruction, etc. The reference for this almost verbatim quotation from Isaiah is given by J. Cohn. It seems to have escaped previous editors.", + "§ 29. ἀνεστοιχειωμένος. The word, which recurs in §§ 184 and 200, seems to mean “reduced to a single element”; cf. De Vit. Mos. ii. 288 ὃς αὐτὸν δυάδα ὄντα, σῶμα καὶ ψυχήν, εἰς μονάδος ἀνεστοιχείου φύσιν. L. & S. “into its elements.”", + "§ 36. ἔφεσιν (MSS. φύσιν). I have ventured on this correction because the MS. reading seems to me untranslatable. Mangey has “sinere ut naturae meae bonum intereat”; Yonge, “to be indifferent to the sight of my own nature separated from the good”; J. Cohn, “wenn mein Wesen untergehen und nicht mehr die Schönheit schauen würde.” I do not see how any of these can be got out of the Greek. Though not common, ἔφεσις in the sense of “desire” is sufficiently authenticated and, if right, was of course intended to echo ἐφίεμαι. At the same time, τὴν ἐμαυτοῦ φύσιν makes a good antithesis to γένος, and the corruption may lie in τοῦ καλοῦ (as I have alternatively suggested), or in καταλυθεῖσαν.", + "§ 46. And when the better life, etc. The metaphor is not very clear. It would be made clearer (though at the expense of some awkwardness) if we take συνεπισπασθέν to agree with βάρος instead of with τοῦθʼ. In that case the meaning would be that when that part of the mixed which belongs to the better life preponderates in its side of the scales, the base life in the other scale is pulled up and kicks the beam.", + "§ 52. Gave the name, etc. I do not see much sense in this expression, even if ὠνόμασεν can be taken (as by J. Cohn), as merely meaning “he described as.” I am inclined to think that the ἐκείνην of Pap. is right. Though grammatically superfluous after ἣν, so much so as to be almost ungrammatical, it may be partly accounted for by the desire to emphasize the antithesis to ἑαυτοῦ, and it gives a clear sense: “he gave to her who was his own death the name of Life.”", + "§ 75. πάνθειον. It is curious that the Lexica have not noticed the occurrence of this word in Philo, here and in De Aet. 10. Otherwise, apart from definite notices of the Pantheon at Rome, the only example given is a passage in Aristotle quoted by a scholiast and referring to the Pantheon at Olympia.", + "§ 76. As νοητῶν, added by the Papyrus after ἡμῶν, cannot be translated as it stands, I have not inserted it. It may be a mere slip induced by the νοητός above. Cohn suggested ἔξω γηίνων <καὶ ἐφιέμενος> νοητῶν. The phrase ὑπεξελθὼν ἐξ ἡμῶν for ἐξ ἑαυτοῦ is certainly strange, but may be modelled on the ὃς ἐξελεύσεται ἐκ σοῦ of the text.", + "§ 81. ἀλλὰ σωμάτων <καὶ> τὰς ἐν τούτοις. Wendland’s text makes the ἐν τούτοις almost unintelligible, unless we may suppose that ταῦτα stands for the phenomenal world: cf. §280 and De Ebr. 132 (and note). The insertion of καί and change of punctuation removes the difficulty satisfactorily, though ἐν is hardly the preposition we should expect. Mangey’s suggestion of ἐν τόποις gets some support from De Sac. 68.", + "§ 115. σπέρματα καὶ καταβολαί. It is hard to decide between this reading and Wendland’s (“Are the seed-droppings of the plants the works of agriculture or invisible works of invisible nature?”). My preference for the former chiefly rests on a feeling that while σπέρματα may well be thought of as nature’s work (cf. § 121), this cannot be said of the human agency expressed in καταβολαί.", + "§ 132. Where the object, etc. For the difference between φαντασία καταληπτική and ἀκατάληπτος see Diog. Laert. vii. 46 τῆς δὲ φαντασίας τὴν μὲν καταληπτικήν, τὴν δὲ ἀκατάληπτον· καταληπτικὴν μὲν … τὴν γινομένην ἀπὸ ὑπάρχοντος κατʼ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον ἐναπεσφραγισμένην καὶ ἐναπομεμαγμένην· ἀκατάληπτον δὲ τὴν μὴ ἀπὸ ὑπάρχοντος, ἢ ἀπὸ ὑπάρχοντος μέν, μὴ κατʼ αὐτὸ δὲ τὸ ὑπάρχον· τὴν μὴ τρανῆ μηδὲ ἔκτυπον, “there are two species of presentation, the one apprehending a real object, the other not. The former … is defined as that which proceeds from a real object, agrees with that object itself, and has been imprinted seal-fashion and stamped upon the mind; the latter, or non-apprehending, that which does not proceed from any real object, or, if it does, fails to agree with the reality itself, not being clear or distinct” (Hicks’s translation).", + "§ 136. Fire … heaven. The doctrine of the two kinds of fire is Stoic. See S.V.F. i. 120 where the “useful” fire is called ἄτεχνον (non-creative?), and the other τεχνικόν. The best parallel to Philo’s language is in Cic. De natura deorum, ii. 40 from Cleanthes where of one he says, “ignis, quem usus vitae requirit, confector est et consumptor omnium idemque, quocumque invasit, cuncta disturbat ac dissipat”: of the other, “contra ille corporeus vitalis et salutaris omnia conservat, alit, auget, sustinet sensuque adficit.”", + "§ 144. Other things are equal in capacity, etc. Wendland’s punctuation (a comma after μεγέθει) suggests that he understood the words as Mangey, Cohn, and Yonge all do, “cubit compared with cubit is equal in magnitude, but different in power” (Mangey “gravitate”). But this is hardly sense. It is quite easy to understand ἴσα from the preceding ἴσα μεγέθει, and we thus get the third form of equality, of which weights and measures of capacity are a natural example, and which is referred to again in § 151.", + "§ 145. One essential form is the proportional, etc. Wendland refers to Aristot. Pol. viii. 1, p. 1301 b, where proportional equality is called λόγῳ or κατʼ ἀξίαν. But there is no need to suppose any definite reference. The idea of ἀναλογία runs through all Greek arithmetic.", + "§ 156. No heightening or lowering of intensity. A Stoic phrase. The Stoics laid down that Virtue and the Good admitted neither of ἐπίτασις nor ἄνεσις (S.V.F. iii. 92), and in this differed from the τέχναι which did admit of such variations and gradations (ibid. 525). Thus Philo’s words are a way of saying that God’s art is like the Good and not like human art. For the antithesis of ἐπίτασις and ἄνεσις in a rather different sense cf. Quod Deus 162.", + "§ 165. The three which followed the sun’s creation. This may no doubt mean that the fourth day, on which the sun was created, divided the first, second and third from the fifth, sixth and seventh. But the stress so constantly laid on the ἑξάς of creation, and equality (not the fourth day) being given as the divider, make it more probable that the three μεθʼ ἥλιον are the fourth, fifth and sixth. If so, it is strange that the fourth should be called “after the sun.” Should we read μεθʼ ἡλίου in both places?", + "§ 169. From his commonwealth. Or “from his own commonwealth.” On a similar passage, De Gig. 59, I suggested that Philo was hinting at a comparison between the πολιτεία of Moses and that of Plato, which expelled some forms of poetry for the same reasons as are here given for expelling painting and sculpture, viz. their tendency to produce illusion and deception. No such reason, however, is given here, and further observation of Philo’s usage inclines me to think that his use of the reflexive pronoun in such phrases is not to be pressed.", + "§ 170. <οὐ τοῦ> ὃ κτλ. That the negative has fallen out is evident. Mangey however proposed <οὐχ> ὅ, which is quite possible, though οὐ τοῦ ὅ is more strictly grammatical. If, as suggested in the footnote, we read, τοῦ κυρίου <τοῦ θεοῦ>, it would certainly be preferable to follow it by οὐχ ὅ. That Philo should have written six ου’s in succession is hardly credible.", + "Ibid. The number Seven. The definite use by Philo of ἑβδομάς for the seventh day (ἑβδόμη) is certainly rare, but is difficult to avoid here, or in De Vit. Mos. i. 205. For the epithets applied to the ἑβδομάς cf. De Op. 100, and Leg. All. i. 15. In the first of them the idea is ascribed to philosophers other than the Pythagoreans, in the second to the Pythagoreans themselves.", + "§ 182. The high priest Moses. As Moses in the history is not high priest, Mangey thought this should be corrected to ἀρχιπροφήτης. But Moses’ function here is that of high priest, and he is actually given the title in De Vit. Mos. ii. 75 and elsewhere.", + "§ 185. νοῦ θείαις or νουθεσίαις. How is the latter to be translated? “Following the admonitions in its revolutions”? Mangey, who suggested and perhaps intended to translate προόδοις for περιόδοις, has “sequendo castigationis ductum”; Yonge, “following the guidance of admonition”; J. Cohn, “zu bestimmter Zeit den Mahnungen Folge leistet.” There is no suggestion that any of these adopted νουθεσίας, which is given by one MS. and would make the phrase more tolerable. I accept Wendland’s conjecture with confidence, and suggest that νοῦ περιόδοις is taken from Timaeus 47 B ἵνα τὰς ἐν οὐρανῷ κατιδόντες τοῦ νοῦ περιόδους χρησαίμεθα ἐπὶ τὰς περιφορὰς τὰς τῆς παρʼ ἡμῖν διανοήσεως, and again (ibid. D) ταῖς ἐν ἡμῖν τῆς ψυχῆς περιόδοις. We have already had the combination θείαις περιόδοις in § 88, where the general sense of the passage is in close agreement with Timaeus 47, and though there is less analogy between that and the context here, Philo’s love of the dialogue will account for his here introducing the phrase.", + "§ 188. Filling … being. J. Cohn and Leisegang (Index) take this as “filled all existing things.” But is πάντα τῆς οὐσίας for πᾶσαν τὴν οὐσίαν Greek? On the other hand it seems doubtful whether ἐκπληροῦν is, like πληροῦν, followed by the genitive. Perhaps read πάντα <τὰ> τῆς οὐσίας.", + "§ 190. And therefore those who study such questions, etc. Cf. Diog. Laert. viii. 25 of the Pythagorean tenets: ἀρχὴν μὲν ἁπάντων μονάδα· ἐκ δὲ τῆς μονάδος ἀόριστον δυάδα ὡς ἂν ὕλην τῇ μονάδι αἰτίῳ ὄντι ὑποστῆναι· ἐκ δὲ τῆς μονάδος καὶ τῆς ἀορίστου δυάδος τοὺς ἀριθμούς, “the principle of all things is the monad or unit; arising from this monad the undefined dyad or two serves as material substratum to the monad, which is cause; from the monad and the undefined dyad spring numbers” (Hicks’s translation).", + "§ 212. ἀπέρατα or ἀπέραντα. If, as would appear from Liddell & Scott (1927), the evidence for the existence of ἀπέρατος in the sense of “unlimited” depends mainly or entirely on Philo, it seems doubtful whether it is worth much. Two examples of ἀπέρατος are given in the index apart from this passage. In one of these ἀπέρατος φλόξ, De Mig. 100, the natural meaning is “impassable.” In the other, De Fug. 57, we have ἀπέρατος αἰών in all MSS. Here, as stated in the footnote, the MSS. are all for ἀπέραντα, though the Papyrus may be said to favour the other. Unless better evidence is forthcoming, there would seem to be good grounds for following the MSS. here, and correcting to ἀπέραντος, as Mangey wished, in De Fug. 57.", + "§ 218. Lamps … candle-bearers. I do not vouch for the accuracy of the translation of these terms, which concern the study of the LXX rather than that of Philo. Mangey gives “cauliculi” for λαμπάδια (but also for καλαμίσκοι), and “lucernae” for λύχνοι. J. Cohn translates the two by “Kelche” and “Lampen.” When he gives “Kelche” (cups) he is presumably equating λαμπάδια with κρατῆρες in the parallel account of the chandelier in Ex. 25:31. The received text of the LXX has ἐνθέμια (sockets?) for ἀνθέμια.", + "§ 228. The general conflagration. While the general sense of the section is made perfectly clear by the passages referred to in the footnote, there remain the following questions:", + "(a) The position of the words ἀλλὰ … Μωυσῆν. Wendland was confident that these words had been written in the margin of the archetype and inserted in different places by different scribes, and omitted by others, and only at last placed in their right position by himself. This is probable enough, but is it quite certain that the Papyrus erred in placing them between σώματος and οὔτε ἰσομεγέθους, since in De Aet. 102 the void, as postulated by the Stoics, is said to be ἄπειρον (and so too S.V.F. ii. 536–540)? Is it impossible that Philo while quoting this should safeguard his statement by adding ἰσομεγέθους?", + "(b) How did Moses disprove the void? Does Philo mean that since in De Aet. 19 Moses is said to have asserted the eternity of the world in Gen. 8:22, he thereby denied the ἐκπύρωσις, and consequently the void also? If so, the meaning of διά will differ somewhat from that given in the translation, i.e. “nor does the fable of the ἐκπύρωσις, if we follow Moses, justify us in postulating the existence of the void.”", + "(c) The chief difficulty of the passage is that διά must be unnaturally strained to yield either meaning. I am inclined to think there is a corruption somewhere. I suggest, very tentatively of course, a lacuna after διά, e.g. δια<φερόμενον τοῖς εἰσηγουμένοις> τὴν ἐν τῇ κτλ.; cf. De Mig. 180.", + "§ 242. σώμασιν οὐ πράγμασιν. I feel little doubt that Wendland was wrong in changing οὐ to καί. The balance of the sentence and the stress laid on σώματα throughout the passage, which is a meditation on τὰ σώματα τὰ διχοτομήματα of his text, in themselves support the MS. reading. Wendland may have taken πράγματα to be an interpretation of διχοτομήματα. But surely Philo’s interpretation of the word (an interpretation of course entirely opposed to that which he has given in the earlier chapters) is that “bodies cut in two” signify the lifelessness and incompleteness of material things. The question, however, must be decided by the other passages where σώματα and πράγματα are set in antithesis. These are as follows:", + "(a) De Mut. 60 ἔνιοι μὲν οὖν τῶν … μώμους ἀεὶ τοῖς ἀμώμοις προσάπτειν ἐθελόντων οὐ σώμασι μᾶλλον ἢ πράγμασι. (The πράγματα attacked by these cavillers are the allegorical explanations of literal difficulties.)", + "(b) Ibid. 173 Πεντεφρῆ τὸν … ἀρχιμάγειρον … ἐν ἀψύχοις καὶ νεκροῖς καλινδούμενον οὐ σώμασι μᾶλλον ἢ πράγμασι. I.e. the chief cook in the spiritual sense lives in an environment of dead ideas.", + "(c) De Som. ii. 101 εὐξαίμην ἂν οὖν καὶ αὐτὸς δυνηθῆναι τοῖς γνωσθεῖσιν ὑπὸ τούτων ἐμμεῖναι βεβαίως· ὀπτῆρες γὰρ καὶ κατάσκοποι καὶ ἔφοροι πραγμάτων οὐ σωμάτων εἰσὶν ἀκριβοδίκαιοι. This is said of the sons of Jacob representing the wise, and rebuking the empty dreams of Joseph.", + "In all these apparently πράγματα signifies things belonging to the mental world, ideas in fact, though they need not necessarily be good, as in (b), just as the νοῦς of Egypt is an evil mind. But the antithesis becomes clearer in", + "(d) Ibid. 134 τὸν μὲν γὰρ φρονήσεως ἀσκητὴν ὑπολαμβάνομεν ἥλιον, ἐπειδήπερ ὁ μὲν τοῖς σώμασιν ὁ δὲ τοῖς κατὰ ψυχὴν πράγμασιν ἐμπαρέχει φῶς. Here πράγματα is definitely connected with νοητά as opposed to αἰσθητά, and the sense is exactly in agreement with our passage, as I understand it.", + "§ 246. The different opinions mentioned in this section represent problems which Philo would constantly have heard disputed in contemporary discussions. In so far as they refer to the historic schools, we may say (1) that the creation of the universe was maintained by the Stoics and Epicureans and denied by the Peripatetics; (2) the words about the eternity of the universe and the reason given for it are almost a quotation from Timaeus 41 B, though there it is the “lesser gods,” not the universe, which are spoken of; (3) “becoming” and “being” may be assigned respectively to Heracleitus and the Eleatic school, but Philo was familiar with the antithesis in Plato, e.g. Theaetetus 152, where also (4) he found the famous saying of Protagoras that “man is the measure of all things.” He takes it in what may have been its original, though perhaps not the generally accepted, meaning, as opposed to the sceptical view that our mind and senses are untrustworthy, and so also in the other two places where he quotes it (De Post. 35 and De Som. ii. 193), though there it is its profanity as claiming for man what belongs only to God which is stressed. (5) “Those who maintain that everything is beyond our apprehension” are the sceptics, both those of the school of Pyrrho and the later Academy, while “those who assert that a great number of things are cognizable” are the non-sceptical philosophers in general, none of whom would assert more than that knowledge was generally, but not universally, attainable.", + "§ 249. Divine possession or frenzy. Philo in this description of prophetic “ecstasy” evidently has in mind Phaedrus 244 E and 245 A in which the words κατοκωχή τε καὶ μανία occur (followed at once by the phrase ἁπαλὴν καὶ ἄβατον ψυχήν which he has already used in § 38). Cf. § 264.", + "§ 253. To treat things indifferent as indeed indifferent. So in Quod Det. 122 it is the characteristic of justice ἐξαδιαφορεῖν τὰ μεθόρια κακίας καὶ ἀρετῆς, such as wealth, reputation and office, while on the other hand in De Post. 81, if Mangey’s emendation is accepted, the misuser of natural gifts ἐξαδιαφορεῖ τὰ διάφορα. The words ἐξαδιαφορεῖν and -ησις are not quoted from any other writer than Philo.", + "Ibid. ἀπαρχάς is used here in a general sense, as there is no thought of offering to a god; cf. Dion. Hal. De Comp. iii. λόγων ἀπαρχάς, “specimen passages.”", + "§ 274. Or woman-man. This addition is strange. In the other two places recorded, where Philo uses the word, it is as here coupled with ἀνδρόγυνος, but in contrast with it of a woman who adopts masculine dress or habits—an idea which is quite alien here. I suspect that it is an interpolation.", + "Ibid. Stock. See General Introduction, vol. i. p. xvi, though the statement there requires some correction. The ἀποσκευή is not the Encyclia, but the whole fruits of παιδεία of which the Encyclia are the first stage.", + "§ 282. The phraseology of the section is taken from Timaeus 42 E πυρὸς καὶ γῆς ὕδατός τε καὶ ἀέρος ἀπὸ τοῦ κόσμου δανειζόμενοι μόρια, ὡς ἀποδοθησόμενα πάλιν.", + "§ 283. Moving in a circle. Cf. Aristot. De Caelo, i. 2 and 3, where it is laid down that while the four elements have a rectilineal, the ether or fifth element has a circular movement. So also Philo of the heaven in De Somn. i. 21. See also Quod Deus 46 and note.", + "§ 290. In the shadow of death. The LXX actually has (like the Hebrew) ἐπὶ σκηνώμασι ἁμαρτωλῶν. This curious slip of memory was no doubt partly due to the sound σκ in both phrases.", + "§ 291. πολύν. This reading of Wendland’s, based on the πολύ of Pap., does not seem to me satisfactory. Wendland himself, while noting the πολιόν of G, says “fortasse recte.” Yet “grey-haired vanity” also seems strange. I should prefer to read πολιῶν (fem.) or πολιᾶς, both well-known terms for old age.", + "§ 310. τοῖς … ἀγγέλοις. While I retain and translate this, I do not think it satisfactory. The use of ἄγγελος is strange and only distantly paralleled by De Mut. 162 αὐγὴ γὰρ αὐγῆς ἄγγελος. But though Wendland accepted Mangey’s ταῖς … αὐγαῖς as certain, it seems to me even less satisfactory, at any rate when coupled with Wendland’s προσχωροῦντες or Mangey’s ἐγχορεύοντες. There is no great likeness of form, and the sense is poor. The clause evidently interprets κάπνος γίνεται πρὸ πυρός. At this stage there are no “rays,” and while “hope” may fairly stand for “smoke,” to say “when we approach the rays we hope,” is a poor equivalent to “smoke comes before fire,” and Mangey’s “as we move amid the rays we hope” is none at all. It would, however, be much improved if we read πρὼ (πρωὶ) ἐγχορεύοντες, i.e. “in our first stage of experiencing the rays, we hope” (and nothing more).", + "Perhaps we might bring it still nearer to the MSS. by putting ἁγγείοις for ἀγγέλοις. The oven or furnace is actually called an ἀγγεῖον ἀρετῆς a few lines below, and though there, as well as in § 308, we are the furnace, not in it, such a variation of the figure is not impossible. After all it is not really the furnace which smokes, but the fuel in it, and if we read τοῖς τε γὰρ ἀρετῆς ἀγγείοις πρὼ (πρωὶ) ἐγχορεύοντες τελειότητα ἐλπίζομεν, we have a text almost identical with that of the MSS. and Pap., and giving a sense intelligible in itself (though not in complete agreement with its environment), that “when we are in the early stage of playing the part of fuel in the furnaces in which virtue is produced, we emit only the smoke of hoping for the full flame.” (This general use of χορεύω and ἐγχορεύω is common enough in Philo, see e.g. De Fug. 45 ὁ ἔτι χορεύων ἐν τῷ θνητῷ βίῳ.)", + "§ 314. καθʼ ἣν … ἀφθάρτοις. The text suggested in the footnote, which might be varied by <διακρίνας> διαφυλάττει for δια<κρίνας> φυλάττει, and κατὰ τὰ ἅ for καθά, is fairly near to the MSS. and seems to me to give a satisfactory sense. Mangey strangely accepted Markland’s feeble suggestion of τοῖς τιμῶσιν αὐτόν for τοῖς τομεῦσιν ἑαυτοῦ.", + "Ibid. Who are born to life imperishable. With the change of ἐπί to πρέπει (or perhaps to ἔδει), these words present no difficulty. I understand them to be an interpretation, which in fact is needed, of τῷ σπέρματί σου. That the “seed of Abraham” should be called “those who in their origin are incorruptible” is natural enough." + ] + }, + "versions": [ + [ + "Loeb Classical Library, Harvard University Press, 1932", + "https://www.nli.org.il/en/books/NNL_ALEPH001216057/NLI" + ] + ], + "heTitle": "מי יורש קנייני אלוה", + "categories": [ + "Second Temple", + "Philo" + ], + "schema": { + "heTitle": "מי יורש קנייני אלוה", + "enTitle": "Who is the Heir of Divine Things", + "key": "Who is the Heir of Divine Things", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + }, + { + "heTitle": "הערות", + "enTitle": "Appendix" + } + ] + } +} \ No newline at end of file